דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת י"ז
ישיבה קי"א
הישיבה המאה-ואחת-עשרה של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, ד' באדר א' התשע"ד (4 בפברואר 2014)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3
נאומים בני דקה 3
בועז טופורובסקי (יש עתיד): 4
איציק שמולי (העבודה): 4
יריב לוין (הליכוד ביתנו): 5
מיקי רוזנטל (העבודה): 6
דב ליפמן (יש עתיד): 7
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 7
שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 8
יעקב אשר (יהדות התורה): 8
תמר זנדברג (מרצ): 9
באסל גטאס (בל"ד): 10
יפעת קריב (יש עתיד): 11
נחמן שי (העבודה): 11
מוחמד ברכה (חד"ש): 12
שעת שאלות 13
תמר זנדברג (מרצ): 13
שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 13
אורית סטרוק (הבית היהודי): 17
שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 18
נחמן שי (העבודה): 21
שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 22
אברהם מיכאלי (ש"ס): 28
שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 29
חנין זועבי (בל"ד): 32
שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 34
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 42
שרת התרבות והספורט לימור לבנת: 42
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום ד' באדר א' תשע"ד, 4 בפברואר 2014, ואני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
מכתבו של שר החינוך שי פירון בהמשך למסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעה של חברי הכנסת מאיר שטרית, יחיאל חיליק בר, גילה גמליאל ועיסאווי פריג' בנושא: אי-ציות לחוזר מנכ"ל – מכירת מזון ושתייה לא בריאים בבתי-הספר; מכתבו של השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ בהמשך למסקנות ועדת החוקה, חוק ומשפט בעקבות דיון מהיר בהצעה של חברי הכנסת אורית סטרוק, יריב לוין ואורי מקלב בנושא: נוהל אישור שפיטה – הנחיית פרקליט המדינה מס' 2.18. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, יום שלישי היום, ואנחנו עוברים לנאומים בני דקה. על מנת להירשם אני אפעיל את ההצבעה, ומי שמעוניין להשתתף יוכל להצביע, בבקשה. בינתיים אני מזמין את חבר הכנסת בועז טופורובסקי לפתוח. בבקשה, אדוני.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
תודה, אדוני היושב-ראש. בשבוע שבין 28 בינואר ל-4 בפברואר נהרגו שלושה בני-אדם בשלוש תאונות קטלניות: ביום שישי, 31 בינואר, נהרג הולך רגל בן 18 תושב ירושלים מפגיעת רכב בכביש 40 באזור קריית-מלאכי; ביום ראשון, 2 בפברואר, נהרג אדם בן 40 בהתנגשות בין רכב פרטי למשאית בכביש 6, בין מחלף נחשונים למחלף בן-שמן; ביום שני, 3 בפברואר, נהרג אדם בן 60, תושב הצפון, בהתנגשות בין אוטובוס לשני כלי רכב פרטיים בכביש גינוסר–טבריה.
השבוע חווינו טרגדיה קשה שמעידה על הזוועות היומיומיות בכבישים: קצין משטרה בכיר ומוערך באגף התנועה שם קץ לחייו לאחר שלא יכול היה להתמודד עוד עם המראות הקשים שאליהם נחשף במהלך עבודתו. מותו הכה בהלם את אזרחי ישראל, ובפרט את אלה העוסקים במאבקים בתאונות הדרכים. חשוב להבין שמשטרת ישראל נאבקת מסביב לשעון ובכל הארץ כדי להפחית את מספר תאונות הדרכים. במסגרת האכיפה, החקירות והטיפול הראשוני בזירות התאונות נחשפים שוטרי אגף התנועה למראות מזעזעים, ובמובן מסוים חווים כמעט על בסיס יומי את האבסורד וחוסר התוחלת באובדן החיים בתאונות הדרכים. לכך מצטרפים מקרי המוות הקשים לצפייה ולעיכול. אני רוצה לשלוח את תנחומי למשפחת הקצין, לראש אגף התנועה ניצב משה צ'יקו אדרי ולשוטרי אגף התנועה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. חבר הכנסת איציק שמולי, ואחריו – חבר הכנסת יריב לוין.
<איציק שמולי (העבודה):>
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, טוב שחזרת אלינו.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חדשות לבקרים אנחנו שומעים את הנתונים המעודדים על נתוני האבטלה הנמוכים. אני רוצה, ברשותך, לדבר על צד אחר של המשוואה, וזה המצב של האנשים שכבר יוצאים לשוק העבודה. אני מדבר על השכבה הנמוכה ביותר, עובדי הקבלן.
במציאות שבה כל יום בכנסת הזאת מספרים לנו שעבודה מצילה מעוני, אז חשבתי לתומי שדווקא במשרדי הממשלה, ובפרט במשרד הפנים, אם כבר נעשה איזה אירוע חגיגי לעובדים, אז שיוזמנו כל העובדים, גם עובדי הקבלן. אדוני היושב-ראש, אני רוצה להסב את תשומת לבך לכך שאני העברתי שאילתה לשר הפנים על סיור לימודי-מקצועי שכולל גם טיולי גמלים וספארי וטיולי ג'יפים וסדנת בישול וסדנת פתרון חלומות – כל הטוב הזה הולך לעובדי משרד הפנים, אבל את מי שכחו להזמין? את עובדי הקבלן. כששאלתי את שר הפנים: מדוע לא יוזמנו עובדי הקבלן? מה, הם עובדים סוג ב'? מה, לא נחתם הסכם עם הסתדרות העובדים? – אפילו לא זכיתי לקבל תשובה.
אז במקום הסדנה לפתרון חלומות שהם היו אמורים לעבור באילת, אני פשוט מכאן, מהבמה הזאת, אגיד להם: כנראה נצטרך להמשיך לחלום ביחד שיום אחד תיחשבו לעובדים מן המניין בשוק העבודה הישראלי. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שמולי. חבר הכנסת יריב לוין – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מיקי רוזנטל.
<יריב לוין (הליכוד ביתנו):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, חברות וחברי הכנסת, הסערה סביב הענקת הפרס לזמר המצוין אריאל זילבר חשפה את הפנים המכוערות של לא מעט מאמני ישראל, שמתחרים ביניהם לפעמים בשירי ויצירות נאצה כנגד המדינה, צה"ל, המתיישבים, מה שהם מכנים "הכיבוש". אדוני היושב-ראש, יש כאלה שמוכיחים שאפשר גם אחרת, לא רק אריאל זילבר, ואני רוצה לתת דוגמה: שיר חדש, "בא לי לשיר לך", מילים של חמוטל בן-זאב, לחן של עופר לוי וירון בכר, בביצוע מעולה של ענק הזמר המזרחי עופר לוי וזמרת האופרה המצוינת אפרת רותם – השילוב הכי ישראלי שיכול להיות. וכך הם שרים: "כי אני תוצרת הארץ / והקול שלי כאן מזמן / והכול מוכר ושייך לי / כי הלב שלנו כאן. // ומרגיש קשור אל הבית / וקרוב אל האדמה / ואוהב כל מה שיש כאן / אל תשאלי אותי בשביל מה. // בשביל אלה בא לי לשיר לך / לערבב את הלבן בכחול / בשביל אלה בא לי לרקוד אתך / וביחד בארץ לגדול". אדוני היושב-ראש, הכי יהודי, הכי ציוני, הכי ישראלי, הכי איכותי והכי יפה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יריב לוין.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לא, כי חבר הכנסת יריב לוין לא הסכים לבצע את השיר, הוא רק הקריא את המילים.
<יריב לוין (הליכוד ביתנו):>
כל אחד לפי יכולותיו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת רוזנטל – בבקשה, אדוני. אם חבר הכנסת רוזנטל יקבל מיקרופון זה יעזור לו. אחריו – חבר הכנסת דב ליפמן.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. בהחלט היה מרגש לשמוע את חבר הכנסת יריב לוין קורא שירה. אני באמת מציע להלחין את זה, זה נשמע שיר מעולה. אבל בנימה פחות מבודחת אני רוצה לשלוח תנחומים, כמובן, למשפחתו של הקצין שנהרג היום בבוקר בנסיבות מאוד מצערות.
מפעם לפעם אני נותן פה ביטוי לרחשי לב הציבור – מכתבים שמגיעים אלי ואני חושב שיש בהם עניין ציבורי וראוי שנקריא אותם במליאת הכנסת. מכתבה של גיתית הרש, שנוגע לדיג בים התיכון: "בכל יום מתבצע הרס של הדגים והטבע בים התיכון בגלל ניהול שגוי של הדיג. נפגעים הדגים, הדייגים שמתפרנסים מהם, והציבור הרחב כולו. 22 ספינות מכמורות גורפות את כל היצורים החיים שנלכדים ברשת – צבים, דולפינים ודגיגים צעירים". וזה נתון מעניין: "על כל דג שמגיע לצלחת שלנו מדיג מכמורות" מתים קרוב ל-200 דגים ויצורי ים אחרים. המשמעות: פגיעה משמעותית בדייגים ובמערכת האקולוגית של הים. כ-100,000 חיות מוגנות מתות בשנה כתוצאה מפעולות דיג – רובן בשוגג. 70% משלל המכמורות הם דגיגים צעירים שטרם התרבו והעמידו את דור הדגים הבא. הדגים מול חופי טורקיה", למשל, "גדולים פי-שישה מאשר אצלנו", כי שם ניהול הדיג פשוט מסודר יותר. "יש לערוך רפורמה בדיג בים התיכון, שתכלול טיפול במיעוט של הדייגים המשתמש בשיטות דיג הרסניות" – בסך הכול 100 דייגים אבל הם הרסניים ביותר – "פיצוי שלהם והוצאה מכובדת של סירות המכמורות מהים. בנוסף, יש לסדר את כללי המשחק בים, למשל איסור דיג בעונות הרבייה של הדגים, שדרוג האכיפה ועוד."
כיום ישנו קמפיין ציבורי ששותפים לו גם ארגוני הדייגים, גם ארגוני הסביבה, והקמפיין הזה גובש בתהליך של דיאלוג עם משרדי הממשלה הרלוונטיים.
ויש פה בקשה משר החקלאות, חבר הכנסת יאיר שמיר, לקדם רפורמה שתסדיר את הדיג בים התיכון כך שיהיה לנו מה לדוג גם בעתיד, וזה חשוב מאוד לדעתי. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. אכן, נושא חשוב. אמרנו חבר הכנסת דב ליפמן. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, אף-על-פי שיש המון נושאים על סדר-היום שחשבתי לדבר עליהם – קמנו הבוקר לבשורה הרעה על נפילת סרן טל נחמן, זיכרונו לברכה, וכמובן אנחנו שולחים את תנחומינו למשפחה. היה קשה לשמוע את קול האבא, האב השכול, הבוקר ברדיו. אני חושב שחשוב להדגיש שטל נפל על קידוש השם, על קדושת הארץ, וכולנו יודעים את זה ומכירים בזה, וחשוב לכולנו להתפלל שעושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב ליפמן. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת שמעון אוחיון.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מורה למתמטיקה מאזור המשולש הדרומי, הוצת רכבו כי סירב לאפשר העברת חומר לימוד לנבחן במועד החורף של בחינת הבגרות במתמטיקה. המבחן התקיים בעיר כפר-סבא כדי לשמור על טוהר הבחינות, לצערי הרב. אמו של התלמיד הנבחן ביקשה מהמורה להכניס חומר המסייע לבנה. המורה סירב וקיבל אחר כך איומים מהאבא של התלמיד בטלפון. בשעות הלילה המאוחרות הציתו אלמונים את רכבו. המורה הזה הוא דוגמה למה שקורה במערכת החינוך ודוגמה ללחצים שחווים המורים מכל מיני גורמים, ובמיוחד מהורים שבשבילם המטרה מקדשת את האמצעים, ולא מעניין אותם טוהר בחינות או טוהר מידות או מוסר, ובכל מחיר רוצים שבנם יעבור.
אני מחזק את ידם של המורה ושל שאר המורים שעומדים על עקרון טוהר הבחינות וטוהר החברה שלנו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. אני מזמין את חבר הכנסת שמעון אוחיון, ואחריו – חבר הכנסת יעקב אשר.
<שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי כנסת מהיחדה והנגדה, ראשית, אני מצטרף ושולח תנחומים למשפחת טל נחמן ומביע בוודאי את הזדהותי עם התחושות המלוות את המשפחה ברגע הזה, בהקרבת הקורבן הזה למען מדינת ישראל.
בשבועות האחרונים היינו עדים לפרשת המורה אדם ורטה. מעניין, אף אחד לא קרא לזה: פרשת המורה אדם ורטה והתלמידה ספיר סבח. הקדוש המעונה הוא אדם ורטה, יקיר השמאל, המורה שבשם חופש הדיבור עושה דה-לגיטימציה לצה"ל ואומר שהוא אינו צבא מוסרי. רק אתמול, לאחר תום הפרשה, קראנו שוב כולנו, ואני מצטט: "האמירה שצה"ל מוסרי היא בעייתית". ובכן, זהו המחנך, הקדוש המעונה, שאומר בשם חופש הדיבור: קבלו דעתי, דעת יחיד, ואין בלתה. והוא מוסיף חטא על פשע, ובשם חופש הדיבור מביע את דעתו בנושאים שונים השנויים במחלוקת: מדינה פלסטינית, ארץ-ישראל, יהודים וערבים.
ואני שואל: האם מחנך ראוי המעוניין לקדם חשיבה וראייה מקפת אצל תלמידיו, האם מחנך המעוניין לקדם חשיבה ביקורתית, מציג את עמדתו ולא מביא נציגים של דעות שונות ונותן לתלמידים ללמוד, להכיר ולבקר בצורה חופשית? האם זה יאה שמורה מנצל את הכריזמה שלו כדי לנטוע דעת יחיד בכל נושא, כשהוא מצפה מתלמידים – מה, להיות פחדנים, חנפנים, צייתנים, כדי לקבל ציון טוב? והנה, במקום חופש ביטוי אנחנו מקבלים דיכוי ביטוי.
ומכאן אני רוצה להצדיע לתלמידה ספיר סבח, שאמרה למורה: עד כאן. עד כאן. אני נגד חופש ביטוי שהוא בעצם חופש דיכוי. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אוחיון. חבר הכנסת יעקב אשר, ואחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, תרשה לי, אני רוצה להזדהות עם תחושותיו של ראש הממשלה בימים אלה. ראש הממשלה עומד כרגע בלחץ אמריקני לכפות על הממשלה הסדר שהוא בניגוד לתפיסתו ואמונתו. כמו כן, ראש הממשלה עומד בפני איומים בסנקציות – חרם או סנקציות כלכליות, קוראים לזה היום – כנגד מדינת ישראל בגלל מדיניות הממשלה.
בתור חבר כנסת חרדי אני מרגיש הזדהות. גם אנחנו לפעמים מרגישים את ההרגשה, במיוחד בשנה האחרונה, אדוני ראש הממשלה, באותו מצב: מנסים לכפות עלינו הסדרים בנושאי חינוך ודת בניגוד למצפוננו, וכן מאיימים עלינו בסנקציות כלכליות כאלה ואחרות. אך מניסיוננו, אני אומר לך, אדוני ראש הממשלה, אנחנו חושבים: א. שזה לא לגיטימי, ולכן גם אתה צריך לחשוב ככה במה שאתה עובר; אך יותר מזה, אנחנו אומרים: זה לא יכניע את אמונותינו, את האמונה שלנו, וכנראה גם אותך זה לא יכניע.
כל קשר בין הדברים הוא על אחריות השומע. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יעקב אשר. חברת הכנסת תמר זנדברג – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת באסל גטאס.
<תמר זנדברג (מרצ):>
תודה, אדוני היושב-ראש. ואני מצטרפת לברכות לך – לא ברכות, אבל ברוך הבא בחזרה.
כאן בכנסת שמענו כמה פעמים בזמן האחרון, גם מחברי כנסת וגם משרת הבריאות, על ניסיונות שהולכים וכביכול מתקרבים להסדיר את הטיפול במטופלים בקנאביס רפואי. רק לא מזמן עמדה כאן שרת הבריאות והציגה רפורמה כביכול בתחום. רק שהרחק מכאן, מהמיקרופונים ומאור המצלמות, יש אלפים של חולים, אם לא עשרות אלפים, שנתקלים בקשיים ביורוקרטיים קשים מנשוא. אני רוצה להקריא לכם מכתב מאוד מאוד קצר, בן שתי שורות, שמטופלים קיבלו בימים האחרונים ממרפאת הכאב בתל-השומר. אני רוצה להזכיר שמדובר – לפני כן הדרישה, על מנת לקבל קנאביס רפואי, הייתה להיות מטופל במרפאת כאב במשך שנה לפני שאפשר לקבל את התרופה. והנה השבוע: מטופל/מטופלת נכבד/נכבדה, לאור פניות רבות למרפאתנו אנו מבקשים להבהיר כי יחידת הכאב בתל-השומר לא נותנת המלצות על קנאביס רפואי למשרד הבריאות. בברכה, מרפאת הכאב.
אז נשאלת השאלה: איפה הרפורמה? איפה התרופה למטופלים? ואם לא במרפאת הכאב ולא אחרי שנה, היכן אמורים חולות וחולים לקבל את התרופה שלהם? תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת זנדברג. חבר הכנסת גטאס – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת יפעת קריב.
<באסל גטאס (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להעלות כאן סוגיה חשובה, שלא מצליחים במערכת של מקבלי ההחלטות במשרדים השונים בכלל להגיע למצב של פתרון לה. היום כל סטודנט לרפואה או למקצוע אחר, כמו עריכת-דין, שמחייב מבחנים מסוגים שונים – של לשכת עורכי-הדין או לשכת רואי-חשבון או משרד הבריאות – יכול ללמוד את המקצוע בכל מקום שהוא רוצה בעולם, לחזור ארצה ולהיבחן באותן בחינות; אם הוא עומד בבחינות, אז הוא מקבל רישיון רופא או רישיון אחר. אלא מה? שבהחלטה לדעתי שרירותית לחלוטין ישראל מונעת מ-300 תושבים ישראלים שלמדו רפואה, רוקחות ומקצועות רפואה אחרים באוניברסיטת אל-קודס באבו-דיס, שנמצאת כמה קילומטרים מכאן, לגשת לבחינות. דינם הוא אחר מדין מישהו שהלך ללטביה או לרומניה או לירדן או אפילו לאוניברסיטת א-נג'אח, שהיא בשכם.
למה? בגלל קפריזה פוליטית, שלא רוצים – זו אוניברסיטה, כביכול, חלק ממנה בתוך גבול מדינת ישראל, ואז כאילו האוניברסיטה עצמה צריכה להיות מוכרת על-ידי המל"ג. וכך 300 רופאים טובים ומצוינים, חלק מהם כבר נסעו לארצות-הברית, קיבלו רישיון רפואה בארצות-הברית, נבחנו על-פי המבחנים האמריקניים, או בארצות אחרות, והם כבר רופאים, מתפקדים כרופאים, אבל לא בישראל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת גטאס.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – – עושים בחינות – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת יפעת קריב, ואחריה – חבר הכנסת נחמן שי.
<יפעת קריב (יש עתיד):>
טוב. ראשית, ברוך השב, יושב-ראש הכנסת.
אני רוצה ככה להקדיש דקה אחת לנושא שדיברנו עליו היום בוועדה לקידום מעמד האישה – דיון דחוף שהעליתי ביחד עם חברתי מיכל רוזין ועם עליזה לביא, דיון שעסק בסם האונס. סם האונס הוא תופעה מכוערת וקשה שקורית בחברה הישראלית, למרבה הצער, יותר ויותר. בשבועות האחרונים נחשפנו להרבה מאוד סיפורים של עוד אישה ועוד אישה שישבה בפאב, ישבה בדיסקוטק, הייתה באירוע והכניסו לה סם לתוך המשקה שלה, ואין לה מושג איך היא סיימה את הלילה, כשהיא עברה מעשי אלימות ואונס קשה. זו בעיה כלל-עולמית; זו בעיה שאנחנו לא יודעים איך להתמודד אתה בחקיקה. עד היום לא יודעים לזהות את הסם הזה – הוא מתפוגג מהגוף תוך 24 שעות ואולי פחות מזה. לא המשטרה, שהייתה היום בדיון, ולא בתי-החולים ולא היחידות לנפגעות תקיפה מינית לא יודעות איך להתמודד עם זה. והדבר המשמעותי והקשה כל כך הוא שכל אחד יכול לרקוח את זה בבית. זה סם מסוכן מאוד, שפשוט ישנו בכל מקום, נפוץ ונגיש.
אני רוצה לומר מעל במה זו: מבחינתי, אני מתכוונת להמשיך ולהתעסק בנושא הזה. די עם ההטרדות המיניות, די עם האלימות המינית. פשוט נמאס לנו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יפעת קריב. חבר הכנסת נחמן שי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה.
<נחמן שי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ברוך שובך, אדוני. אני רוצה לעסוק בנושא שקרוב ללב כולנו, אולי גם קרוב בימים אלה ללבך, אני מדבר על בית-החולים "הדסה" בירושלים.
לפני כמה שבועות, לא ידענו אז, עלתה פה שרת הבריאות ואמרה מה שאמרה, ואתה התערבת, אדוני, והתערב יושב-ראש הכנסת לשעבר, וביקשנו ממנה וכו'. היא אמרה: מה אתם רוצים, שאני אחלק כסף? וכו' וכו'. אף אחד לא רצה שהיא תחלק כסף אז ואף אחד לא רוצה שהיא תחלק כסף היום, וכסף עולה. אבל יחד עם זאת, יש משהו חמור כנראה שמתחולל ב"הדסה" אם היום רופאי "הדסה" החליטו לעשות את המעשה שהוא הכי קיצוני בעיני ולהשבית את בית-החולים – רופאים לא נוהגים להשבית בית-חולים, כי זה בניגוד לשבועה שלהם, בניגוד ל"אני מאמין" שלהם, בניגוד לכל החיים שלהם – ולקיים עכשיו מתכונת של שבת. אני מעז לחשוב שכשמגיע אדם היום, גם היום, לבית-החולים, יהיה שם רופא כדי לטפל בו.
והם אומרים – יושבת-ראש ועד העובדים הבכירים כותבת לשר האוצר ואומרת: אנחנו נלחמים על הבית שלנו. אם תהיה הקפאת הליכים יהיה אפשר לעשות בנו מה שרוצים, וכדומה. יש שם כנראה איזה הליך שמתנהל בין האוצר לבינם, ואני לא אכנס לכל הפרטים, כי אני לא יודע אותם, אבל לא יכול להיות שייתנו ל"הדסה" ליפול, וזאת ההרגשה שלי שעושים פה: נותנים לבית-החולים הזה, שהיה המרכז הרפואי הכי חשוב במדינת ישראל – אנשים היו נוסעים ל"הדסה" בירושלים; יש עוד מרכזים, אבל זה לב העיר ירושלים. אלפי אנשים, עשרות, מאות-אלפים תלויים בהם, ובית-החולים הזה שוקע.
אני מאוד מקווה שהכנסת הזאת תתאחד כולה בקריאה לשר האוצר, לראש הממשלה, להיכנס בעובי הקורה. לא לנהל את זה כמו עוד משבר – זה משבר שלא יכול להימשך. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת מוחמד ברכה – בבקשה, אדוני.
<מוחמד ברכה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לשבח את עמדתה של הזמרת המדהימה אחינועם ניני בכל מה שקשור לפרס אקו"ם, ובאותו הזמן לבקר קשות את ההחלטה שהתקבלה באקו"ם על מתן פרס – גם בגלגול הראשון וגם בגלגול השני – לאריאל זילבר על מפעל חיים ואחר כך על תרומתו לזמרה.
אני חושב שזכות חופש הביטוי לא עומדת כאן לאיש הזה, איש שתמך ברוצח של ראש הממשלה, של רבין – תמך ברוצח, ללא קשר של מי; איש שחיבר שיר הלל לכהנא. אלא אם כן חושבים שהכנסת טעתה כשהוציאה את כהנא מחוץ לחוק או שהמשפט של יגאל עמיר היה משפט לא צודק וזה היה לגיטימי. אין מקום, לא בחיי התרבות ולא בחיי הפוליטיקה, לתת פרסים לאנשים בעלי דעות פסולות כאלה.
במדינת ישראל מסתייגים במשך שנים רבות מהשמעת המוזיקה של וגנר, בין השאר בגלל שהיטלר אהב לשמוע את זה. ועוד לבוא ולתת פרס כלשהו לאדם שמחובר לכהניזם ולרוצחים? אני חושב שדבר כזה אין לו מקום, לא על מפעל חיים ולא על שיר אחד שהוא כתב. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. עד כאן נאומים בני דקה.
<שעת שאלות>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו נעבור לנושא הבא שלנו: שעת שאלות עם שרת התרבות והספורט, חברת הכנסת לימור לבנת. בבקשה, גברתי, את יכולה לעלות כבר לדוכן, השואלים נמצאים. השרה אתנו, ואכן אני מזמין את חברת הכנסת תמר זנדברג. בבקשה, גברתי.
<תמר זנדברג (מרצ):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, בעבר פניתי אלייך בנוגע לקנסות של מינהלת הכדורסל הישראלי בנושא הופעת המעודדות. בפנייה ביקשתי כי משרד התרבות והספורט יאכוף את ההחלטה לבטל את הקנס המוטל על קבוצות בליגת הכדורסל שלא מפעילות קבוצת מעודדות. הסיבה היא סיבה ערכית – ופמיניסטית אפילו, הייתי אומרת – אבל מינהלת הכדורסל המשיכה בקניסת מועדונים שלא מציגים מופעי מעודדות חרף ההחלטה של המשרד בראשותך.
בהמשך לעיסוק בנושא, ברצוני לקחת את הנושא צעד אחד קדימה ולשאול: מדוע לא לבטל לחלוטין את מוסד המעודדות? שכן מוסד המעודדות משמר סטריאוטיפים ותפיסות סקסיסטיות על נשים ומביא להחפצה של גוף האישה, ולנוכח העובדה שכל מטרת מופע המעודדות הוא בידור לקהל שבא לצפות במשחק הכדורסל, שמורכב רובו מגברים, וגוף האישה אמור לבדר ולשמש להנאתם בהפסקה. אז האם יש עוד מקום למוסד הזה, ומדוע לא לבטלו? תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
תודה רבה לחברת הכנסת זנדברג. קודם כול, כמוך כמוני וכמוני כמוך. אני בהחלט משוכנעת כמוך ובטוחה כמוך ורואה את הדברים בדיוק באותו אור ובאותה הדרך.
אבל אני קודם כול אענה על שאלתך, ואני אומר לך כך: כבר בשנת 2011, בהיותי שרת הספורט, אנחנו הוצאנו, משרד הספורט הוציא הנחיה שאוסרת כל נקיטת סנקציות נגד קבוצות שבוחרות שלא להעלות מופעי עידוד מכל סוג שהוא, ובכך בוטלו למעשה הקנסות לקבוצות כאלה ב-2011. אני דרשתי את שינוי התקנון ממינהלת הליגה, והם גם קיבלו את הדרישה.
עכשיו, צריך להבין: אנחנו לא רשאים להתערב במה שקורה באיגודי הספורט. אין לנו שום סמכות כזאת, ולכן ידינו – – –
<נחמן שי (העבודה):>
– – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
שנייה, נחמן. חבר הכנסת שי, סליחה. תן לי רגע לסיים, ואני אשמח לענות על כל שאלה. יש לנו גם זמן, אבל תן לי רק להשלים את התשובה.
ואכן, החל מאותו רגע שבו אני גם פניתי וגם הוצאנו הנחיות בעניין הזה, לא מטילים קנסות על קבוצות שמחליטות שלא להביא מעודדות למשחקים האלה. אגב, יש גם דרכים אחרות. יש כאלה שמביאים כל מיני מתופפים וכל מיני סוגים כאלה ואחרים של מופעי בידור קצרים בפסקי הזמן שבמשחקים. אבל צריך לומר כך: כפי שהתחלתי לומר, גופי הספורט מתנהלים באופן עצמאי ואלה עמותות פרטיות, וכשרת ספורט אין לי סמכות להתערב בשיקול הדעת, בארגון המשחקים ומופעים שמתקיימים ועוד כהנה וכהנה.
אני הבהרתי להם לא אחת, לאיגוד הכדורסל ולמינהלת ליגת-העל, שדעתי לא נוחה – וזה בלשון המעטה שבהמעטה – מכך שנערות צעירות לובשות עליהן בגדים מינימליים ביותר – וגם זה בלשון המעטה – ומענטזות שם ורוקדות שם ומציגות שם את גופן לראווה. אני רואה בזה דבר לא נכון, לא ראוי, לא מתאים, וזה סקסיסטי. את אמרת קודם שזו אמירה פמיניסטית שלך, ואני מצטרפת אלייך. זה סקסיסטי וזה נועד לבדר רק את קהל הגברים שיושב שם באולם במשהו שהוא הרבה יותר אפילו – שהוא נושא אופי מיני והרבה מעבר לכך, ואני שותפה לגמרי להרגשה שלך. יש בזה יותר מטעם לפגם.
אני הצעתי להם לשקול לבטל את זה לחלוטין, והם בחרו שלא לשמוע לעצה שלי או להצעה הזאת שלי. ואז ביקשתי מהם לפחות שיגבילו את זה: מגיל 17 ומעלה ולא מתחת לגיל 17. הם קיבלו את זה. להגיד לך שאני בטוחה שזה כך? לא, אני לא בטוחה.
כך שלפחות דבר אחד אני מנעתי, וזה את הקנסות על קבוצות שלא יפעילו את זה בפסקי הזמן. מעבר לכך, לצערי הרב, אני באמת לא יכולה, חוץ מאשר לעשות כמיטב יכולתי כדי לנסות לשכנע.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לשרה. האם יש שאלה נוספת לחברת הכנסת תמר זנדברג? בשונה משאילתות דחופות, רק חברת הכנסת זנדברג יכולה להפנות לשרה שאלה נוספת.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
חבר הכנסת שי יכול רק בקריאות ביניים.
<תמר זנדברג (מרצ):>
קודם כול, תודה, גברתי. אני מודה לך גם על התשובה וגם על ההתייצבות החד-משמעית בהבעת העמדה שבדברייך.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
– – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
אני חושבת שאולי כדאי שבהובלתך – אני בטוחה שהרבה חברות כנסת יצטרפו לאמירה חד-משמעית. אני שמחתי לשמוע שהצעתך הייתה לבטל. אני חושבת שיש מקום, ואני אשמח אם תשקלי את זה, לאמירה נורמטיבית שכולנו נעמוד מאחוריה, שתגנה, כי כרגע היא נשארת באיזשהו, את יודעת – אין קנסות, ואני מברכת על זה, ואם יהיה מצב שזה יסטה ממה שאמרת, כמובן נצביע על כך. אבל אני חושבת שיש מקום – ואני מציעה שאת תובילי את זה ואנחנו נתייצב מאחורייך – לאמירה נורמטיבית שתצא מכאן שרואה פסול בתופעה הזאת, ובאמת מציעה באופן אקטיבי לעודד דרכים אחרות של בידור בהפסקה, כמו למשל המתופפים, כמו למשל משחקי ילדים – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
נכון, יש הרבה דברים.
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – כמו למשל מעודדים גברים – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
יש אגב כאלה.
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – ושלל דרכים שונות שלא יעשו החפצה נשית.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
כן, אני מקבלת את זה. אני לא רואה בעיה, אני מקבלת את זה לגמרי. אני גם חושבת שאפשר אולי לקרוא למנהלי הקבוצות לוועדה לקידום מעמד האישה אולי ולדבר אתם על כך; אולי לעשות מזה משהו יותר מאשר רק קריאה שלי. גם זאת אופציה, גם זו אפשרות. אפשר לדבר עם חברת הכנסת עליזה לביא, ואני אשמח לבוא גם לישיבה כזאת. אפשר בהחלט לקדם עוד את הנושא הזה מעבר לאמירה שלי, שכבר נאמרה, ואני יכולה לומר אותה שוב; בסדר, אבל אפשר לעשות מעבר לזה.
בכל פעם, אני חייבת להודות, שאני נמצאת במשחק כדורסל במגרש עצמו או רואה משחק כזה בבית – אגב, במגרש זה הרבה יותר גרוע, אבל גם כשאני רואה את זה בטלוויזיה בבית אני כולי מצטמררת. אני רואה את הילדות מקרוב, אז בכלל זה מאוד מאוד לא נוח. אני לפעמים ניגשת ושואלת אותן בנות כמה הן, ולפעמים הן באמת מעל גיל 17, רק הן נראות כאלה קטנות ורזות, ובוחרים את הקטנות יותר ואת אלה שנראות ילדות יותר מטעמים שאפשר רק לדמיין אותם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת זנדברג ולשרה לבנת.
אני רק יכול להוסיף, גברתי השרה, שאני, בגלל האווירה במגרשים, לא כל כך מרבה ללכת למשחקים, אבל פעם, אני זוכר, הייתי עם הבן שלי באולם אוסישקין, זיכרונו לברכה, וראיתי משחק של "הפועל". לשמחתי, ילדים לבושים היטב רקדו בהפסקה ריקודים סלוניים ולא היו מעודדות והשמים לא נפלו, ואפילו הקהל ברובו נהנה, והוא מחא כפיים – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
מאוד נכון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
– – כך שבעלי קבוצות יכולים להעז, ומסתבר שהקהל לא מוחה.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
בהחלט כן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מזמין את חברת הכנסת אורית סטרוק להפנות שאלה לשרה לבנת.
<אורית סטרוק (הבית היהודי):>
תודה, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, כשרת התרבות את משמשת יושבת-ראש הוועדה המיוחדת לנושא הר-הבית. שאלותי: 1. כמה פעמים התכנסה ועדה זו ברשות, בראשות – בראשותך – – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
חסרה אל"ף, בגלל זה התבלבלת.
<אורית סטרוק (הבית היהודי):>
סליחה, נכון, בדיוק. אולי אני צריכה לציין גם, אגב, שאני שואלת כאן במקום חבר הכנסת פייגלין, שנעדר וביקש ממני והיושב-ראש הסכים שאני אשאל במקומו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אישרתי. אישרתי את – – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
זה בסדר, אין בעיה, רק חסרה אל"ף במילה, יש פה טעות כתיב.
<אורית סטרוק (הבית היהודי):>
חסרה אל"ף, נכון, בדיוק.
אז כמה פעמים התכנסה הוועדה זו בראשותך מאז את משמשת בתפקיד זה? 2. מה עושה הוועדה בראשותך כדי להגן על זכויות היסוד של היהודים בהר-הבית בהתייחס לזכות חופש התנועה והכניסה מכל שערי ההר בכל שעות היום, כפי שניתן למוסלמים, ובהתייחס לזכות התפילה? 3. האם הוועדה שבראשותך דנה בפגיעה הבוטה בשרידים הארכיאולוגיים בהר, וכיצד פועלת ועדת השרים כדי לאפשר טיפול ראוי בשרידים יקרים אלו? 4. כיצד מאפשרת ועדת השרים בראשותך קיום נציגות של ריבונות זרה – ממלכת ירדן – על ההר בניגוד לחוק-יסוד: ירושלים?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. גברתי השרה, בבקשה.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
כן. תודה לך, חברת הכנסת סטרוק.
מייחסים לי כוחות בלתי רגילים שאין לי. אני מייד אבהיר. אני אינני משמשת יושבת-ראש ועדה מיוחדת לנושא הר-הבית כפי שכתוב בשאילתה. אני מייד אסביר מה תפקידי ומה גדר תפקידי ומה גדר סמכויותי, כי כאן מייחסים לי איזה כוחות עצומים ובלתי רגילים שהם לא באמת בידי.
ובכן, אני כשרה, מתוקף תפקידי כשרה הממונה על ביצוע חוק העתיקות, התשל"ח–1978, הטיל עלי המחוקק בסעיף 29(ג) לחוק לעמוד בראש ועדת שרים לעניין מתן היתר לביצוע עבודות באתר עתיקות המשמש לצורך דתי, כלומר מה שנקרא ועדת השרים, ובסמכותה לאשר למנהל רשות העתיקות לבצע פעולות המנויות בסעיף 29(א) בחוק באתר עתיקות המשמש לצורך דתי או מוקדש לתכלית דתית. אלה סמכויותי. בהתאם לחוק חברים בוועדה מלבדי כיושבת-ראש הוועדה השר לשירותי דת ושר המשפטים. זו ועדה בת שלושה שרים, המונה שלושה שרים בלבד, וכל זה כאמור כתוב בחוק, פרק ז' – אתרי עתיקות; כאמור סעיף 29(א) וסעיף 29(ג) – אלה הסעיפים הרלוונטיים; סליחה, סעיף 29(ג) זה הסעיף הרלוונטי לעניין זה.
ולכן, לייחס לי כאן אחריות לשאלות הכל-כך רגישות, מורכבות וחשובות האלה של מי נכנס וכמה נכנס ולמה נכנסים וקיום נציגות של ריבונות זרה בהר-הבית וחופש תנועה והגנה על זכויות היהודים – כל הדברים הללו, צריך להבין, הם כמובן לא בסמכותי ולא באחריותי, ויהיה זה נאיבי לחשוב שכך הדבר.
ובכן, בכל זאת, על השאלות אני רוצה לענות. ועדת השרים בראשותי, סליחה, התכנסה עד עתה ארבע פעמים במהלך הקדנציה הקודמת. בקדנציה הזאת היא לא התכנסה אף לא פעם אחת. במהלך הקדנציה הקודמת, בארבע הפעמים שבהן התכנסה, היא אישרה למנהל רשות העתיקות לאשר ביצוע עבודות תחזוקה במתחם הר-הבית, בהסתמך על חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, מנהל רשות העתיקות, גורמי התכנון בעיריית ירושלים ומשטרת ישראל. עבודות התחזוקה הנעשות הן בכפוף להגבלות הנדרשות של מנהל רשות העתיקות ובפיקוח של רשות העתיקות.
כפי שאמרתי קודם, כל ענייני זכויות היסוד וחופש התנועה של היהודים בהר-הבית והסדרי התפילה שנקבעו למוסלמים אינם בתחום הסמכויות המוקנות לי ולוועדת השרים בראשותי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
האם יש שאלה נוספת? כן.
<אורית סטרוק (הבית היהודי):>
גברתי השרה, בכל זאת, אני מבינה שאת אחראית רק לעבודות עפר וכאלה שמתבצעות בהר-הבית, ולא על הגנת העתיקות שנמצאות כבר בהר-הבית. זה לא בתחום אחריותך? תקני אותי.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
עוד פעם?
<אורית סטרוק (הבית היהודי):>
לעתיקות שנמצאות בהר-הבית ומצבן את כן אחראית?
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
גם לא. לא.
<אורית סטרוק (הבית היהודי):>
לא אחראית.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אני קוראת את הסעיף בחוק, לנוחות – – –
<אורית סטרוק (הבית היהודי):>
לא, לא לפי הוועדה הזאת אלא בתוקף סמכותך כשרת התרבות.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אני ממונה על רשות העתיקות כשרת התרבות. רשות העתיקות היא תחת אחריות שר – שרת, במקרה הזה – התרבות.
<אורית סטרוק (הבית היהודי):>
יופי, אז אשאל אותך בתוקף התפקיד הזה, בסדר?
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
בבקשה.
<אורית סטרוק (הבית היהודי):>
מה שראינו, בדיון האחרון שהיה בוועדת הפנים ראינו שני דברים: א. קורות עץ עתיקות, שמתוארכות לתקופת בית ראשון – הן כנראה קורות העץ של בית-המקדש – מוטלות שם כבר שנים רבות תחת איזשהו ברזנט שלא לגמרי מכסה אותן והולכות וניזוקות מפגעי מזג האוויר, וב. ערמות גדולות של עפר, שגם בתוכן נמצאים שרידים ארכיאולוגיים רבים. אנחנו יודעים את זה כי חלק מערמות העפר הוצאו מהר-הבית והובלו, כפי שאת ודאי יודעת ומכירה, לעמק-צורים, ושם סיננו אותן ומצאו ממצאים ארכיאולוגיים מדהימים, וחלק נשארו בתוך ההר ואף אחד לא עושה אתן כלום, והן פשוט מוטלות שם כערמות כבר שנים רבות. אני רוצה לשאול אותך איך כשרת התרבות, שממונה על רשות העתיקות, את חושבת לטפל בממצאים הארכיאולוגיים האלה, שהם בעצם שרידי עברנו המפואר ביותר, של העם היהודי, ומוטלים בביזיון כזה? תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. גברתי השרה.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
תודה לך, חברת הכנסת סטרוק. אני לא יכולה לענות על שאלות ספציפיות באופן הזה. אילו הייתי נשאלת מראש, הייתי מבקשת ממנהל רשות העתיקות – שכולנו מאחלים לו בריאות – שוקה דורפמן, שהוא איש בקי, מנוסה, אחראי, רציני, ונדמה לי שאין פה אף אחד שחושב שהוא אינו עושה את עבודתו, מלאכתו, נאמנה.
ערמות העפר שהוצאו בשעתו מהר-הבית הן לא נושא חדש; זה שזה נדון בוועדת הפנים של הכנסת, בכל הכבוד, לפני כשבועיים, זה לא אומר שזה חדש. לכן החידוש בכך הוא לא – יש באופן קבוע פיקוח של רשות העתיקות. אני לא אכנס לפרטים, כמובן, מעבר לכך, גם לא לפרטים הידועים לי, אבל יש פיקוח של רשות העתיקות על הנעשה בהר-הבית בתחום הזה שנוגע לרשות העתיקות, שבו היא צריכה ואמורה לעסוק.
אני לא יודעת לענות על שתי קורות שמונחות שם. אני לא יכולה לענות על שאלה מהסוג הזה. היא לא בתחום האחריות שלי. אני גם לא חושבת שזה נכון לעסוק בזה פה, מעל דוכן הכנסת, בפרטי-פרטים שקשורים למה שנעשה בתחום של הפיקוח הספציפי על הנעשה בהר-הבית. אבל אם תרצי – נדמה לי שפנתה אלי יושבת-ראש הוועדה בכמה שאלות, אני גם עניתי לה בתחילה בטעות שלא הוקמה ועדת שרים, כי לא ידעתי שזו ועדה סטטוטורית בהתחלה, בקדנציה הזאת. מכל מקום, זה לא אומר שעל כל השאלות הפרטניות מאוד על קורה כזאת או קורה אחרת אנחנו ניתן תשובה במסגרות הללו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, גברתי השרה. אנחנו עוברים לשאלתו של חבר הכנסת נחמן שי. בבקשה, אדוני.
<נחמן שי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, אולי תהיה בעיה מסוימת בתשובה, אבל נמצא דרך בכל זאת לשמוע על הנושא הזה.
בתחילת חודש ינואר הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופסור דיויד גילה, הגיש חוות דעת לבית-הדין להגבלים עסקיים שבה הוא ממליץ כי חברת התמלוגים של התסריטאים והבמאים בישראל – תל"י – לא תקיים משא-ומתן קיבוצי מול גופי השידור בישראל, המלצה אשר בפועל מותירה אותם בודדים במערכה על התמלוגים המגיעים להם. ברור כי תל"י ממונה על הגנת זכותם ויצירתם של תסריטאי ובימאי ישראל, ומכאן שחוות הדעת של הממונה בעייתית מאוד.
ברצוני לשאול את השרה: 1. כיצד את מתכוונת לפעול בהקשר זה, לאור המשמעויות הברורות הנגזרות מהמלצותיו של פרופסור גילה על התרבות והיצירה המקורית בישראל? 2. האם השרה שותפה לעמדתו של הממונה שיש למנוע מתל"י את האפשרות לנהל משא-ומתן קולקטיבי על גובה התמלוגים מול גופי השידור הגדולים? 3. לאור החיוניות של התמלוגים להבטחת פעילותם של התסריטאים והבימאים בישראל, מה בכוונת השרה לעשות כדי לוודא כי כל אותם יוצרים מקומיים יוכלו להמשיך להתקיים מעבודתם ולחזק את מעמדה של התרבות המקורית הישראלית? תודה.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
תודה, חבר הכנסת נחמן שי. השאלה הזאת נכתבה לפני – אני אענה על זה כמובן ואתייחס לעניין, כי הנושא הוא נושא חשוב – זה נכתב לפני שהיו התפתחויות נוספות, חשובות, בנושא הזה. אני יכולה להוציא את האייפון שלי ולהראות את האס.אם.אסים של תודה שקיבלתי מתל"י ומיוצרים רבים מאוד.
בנושא הזה אמרתי מייד את דעתי. כשהנושא עלה לסדר-היום בכלל, אמרתי מייד את דעתי בעניין, ואני אמרתי באופן חד ובקול רם, צלול וברור, שהממונה צריך לאפשר – או לאשר, יותר נכון – את תל"י כהסדר כובל, חוקי, ולאפשר לו – הוא הסדר כובל, אבל לאשר אותו כהסדר כובל חוקי, ולא למנוע את האפשרות – מהיוצרים, התסריטאים, הבמאים – להתאגד. אפילו כתבתי לממונה על ההגבלים העסקיים מכתב בעניין הזה. במכתבי זה פניתי אליו וביקשתי ממנו שהוא אכן יפעל על-פי זה, וזו תהיה החלטתו או המלצתו לבית-הדין להגבלים עסקיים.
לצערי, הממונה לא כך פעל. זאת לא הפעם הראשונה שאני והממונה על מסלול התנגשות בכל הנוגע ליוצרים ובכלל ליצירה במדינת ישראל. כנראה הממונה על ההגבלים העסקיים רואה רק מגזר עסקי לנגד עיניו; רואה רק עסקים, כספים, בעלי עסקים. הוא לא רואה את התרבות כמשהו שעומד בפני עצמו, שיש לו חשיבות אדירה לחברה בישראל, וזה חבל. כך היה עם חוק הספרים, וכך קורה כאן עכשיו עם תל"י.
צריך להבין שהתרבות היא חלק חשוב ביותר מהחברה בישראל, והיא לא מסוגלת לעמוד על רגליה בלי סיוע של שומרי הסף למיניהם. היא זקוקה לתמיכה הזאת, משום שבאמת אותם במאים ואותם כותבים, שבסופו של דבר מרוויחים פרוטות, בעוד הסדרות שהם יוצרים או הסרטים שהם יוצרים משודרים בטלוויזיה או בקולנוע – לפעמים, לא תמיד, אבל לפעמים – ואחר כך נמכרים לחוץ-לארץ, וגם כאן רואים אותם אלפים, ולפעמים עשרות-אלפים ולפעמים אחר כך מיליונים, וחוזרים ומשדרים אותם לאורך שנים, לפעמים לאורך עשרות שנים, ושוב ושוב, ואחר כך הם באינטרנט ובכל כלי שאפשר לראות היום; יש היום כל כך הרבה מדיות שאפשר לראות את זה בהן, והם צריכים לרוץ אחרי הפרוטות האלה שהם מקבלים, מאחד לשני, וללקט איכשהו את הכסף הזה. בזה הם צריכים להתעסק, במקום שיהיה להם איגוד שעוסק בדבר הזה עבורם, והוא עושה בעצם את העבודה הזאת בשבילם. הם צריכים לעסוק ביצירה שלהם, לא לרוץ אחרי מי שהוא הגוף החזק, הוא הגוף בעל המעמד, הוא הגוף בעל הכוח, אותם זכיינים ואותם אחרים, שהם באמת בעלי המעמד והכוח.
אז במקום לאפשר את זה, במקום לתת את האפשרות הזאת לאותו איגוד תל"י שקם והוא נותן את השירות הזה ליוצרים, במקום כל זה, בעצם הממונה על ההגבלים העסקיים לא מאפשר להם את זה. זה דבר לא ברור. אני לא מצליחה להבין מדוע הממונה על ההגבלים העסקיים לא מבין שתרבות זה לא – עם כל הכבוד, ויש לי את כל הכבוד – עוד עגבניות, קוטג', מכונית, כל מוצר צריכה אחר, זה לא משנה כרגע מה. זה משהו אחר, וצריך להתייחס לזה אחרת – להגן על התרבות; זו חובתה של מדינה וזו חובתם של כל נבחרי הציבור. זו חובתם של כל עובדי המדינה, כל הגורמים שומרי הסף, כולם, כולם. זו לא חובתי שלי כשרת התרבות יותר מאשר חובתם של אחרים. אני כמובן עומדת בראש המחנה הזה, כי זה תפקידי כשרת התרבות.
בסופו של דבר – לא בסופו של דבר, זה עוד לא סופו של דבר, זה רק המשך הסאגה הזאת, הלא-סימפתית, באמת – הוגשה הצעת חוק. מגיש הצעת החוק הראשון היה חבר הכנסת מצנע, ויחד אתו חברת הכנסת מרב מיכאלי וחברי כנסת אחרים שחתמו על הצעת החוק הזאת – גם אתה, חבר הכנסת שי, גם אתה, חבר הכנסת דב חנין, יפה, ועוד שניים או שלושה, אני ברגע זה לא זוכרת, אבל הוגשה הצעת חוק שתאפשר באמת לתל"י להיות איגוד מאושר, ושהכותבים והתסריטאים יוכלו להתאגד ויורשה להם להתאגד.
הצעת החוק הזאת הובאה ביום ראשון לוועדת שרים לענייני חקיקה. אני כמובן הודעתי, כשרת התרבות, שאני תומכת בה, אבל קרה שאני גם ניהלתי את הישיבה במקומה של שרת המשפטים, שלא הייתה בארץ וביקשה ממני לנהל את הישיבה במקומה. הממונה על ההגבלים העסקיים – אני רק מספרת כאן את קצה הסאגה – הגיע לישיבה והתנגד להצעת החוק, אבל הוא אמר דבר מעניין. הוא אמר שהוא תומך בחוק, אבל לא בצורה הזאת, כי יש שם הרבה מאוד בעיות, בחוק. אמרתי: בסדר, אני בטוחה שיש הרבה בעיות, זו הצעת חוק פרטית, אחרי הכול זה לא – אז אחרי קריאה טרומית בוועדה ידונו בבעיות ויתקנו את הטעון תיקון. ואז הוא אמר: לא, הוא מציע שהוא, יחד עם משרד המשפטים ועם משרד הכלכלה, ישבו, והם יכינו בתוך שבועיים הצעת חוק. אמרתי לו: אתה מתכוון להצעת חוק ממשלתית? אני יכולה להגיד לך מניסיוני – בכל זאת, לא מעט שנים כבר שרה בממשלה – שזה ייקח משהו בין שנה לשנה וחצי. זה לא משנה חודשיים לפה, חודשיים לשם, אבל הצעת חוק ממשלתית זה סיפור מאוד ארוך, ואני לא מוכנה בשום אופן להמתין את פרק הזמן הזה. ולכן, הרבה יותר נוח לתמוך בהצעת החוק הפרטית הזאת ואחר כך לתקן את הטעון תיקון. ואני מקבלת שיש שם דברים שמן הסתם – הוא אמר שיש דברים שקשורים ב"גוגל" וקשורים בדברים בין-לאומיים, ומתוך הניסוחים זה עולה, וצריך לתקן את הדברים. אמרתי: זה בסדר גמור, אני בטוחה שאתה תסביר את זה, ואז ודאי המציעים לא יתנגדו לכך.
וגם שאלתי שאלה, הייתה לי גם שאלה אליו: אם אתה תומך בחוק, אז למה לא לייתר את החוק? פשוט תסכים שתל"י יהיה הארגון המייצג וזה הכול. אם באמת אתה תומך בחוק, למה צריך הצעת חוק? הרי הצעת החוק באה משום שאתה סירבת להכיר בהם. לא קיבלתי תשובה, ואני גם לא יודעת אם יש תשובה. אני פשוט לא כל כך הבנתי, אז שאלתי שאלה. אולי זו שאלת תם, אולי שאלה טיפשית – – –
<דב חנין (חד"ש):>
לא, השאלה מצוינת. התשובה לא הייתה כל כך ברורה.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
לא, לא הייתה תשובה. מכל מקום, אני מצרה על זה, באמת. הממונה על ההגבלים, פרופסור דיויד גילה, הוא איש רציני. אני חושבת שיש פה בעיה מסוימת בהבנה שתרבות היא לא עוד מוצר צריכה, וההתייחסות לתרבות היא כאילו זה עוד משהו בתוך כל מוצרי הצריכה. ולכן היה לנו עימות קטן בישיבת הוועדה, לא משהו רציני, אבל היה לנו עימות קטן, ובסופה נערכה הצבעה, וכמובן הוחלט שאנחנו נתמוך מחר, כאן במליאה; הקואליציה תתמוך, וכמובן האופוזיציה, כאן זה חוצה מפלגות, כאן אין יחדה ואין נגדה, על-פי האקדמיה ללשון, אין קואליציה ואין אופוזיציה; אני לא יודעת אם אני אתרגל לזה, יחדה ונגדה.
<נחמן שי (העבודה):>
לא מוכרחים. לא כל מילה שהאקדמיה יצרה צריך מייד לאמץ. כולנו אוהבים את השפה העברית.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אנחנו ננסה. אם לא ילך אז נחזור לקואליציה ואופוזיציה. לפעמים דברים נראים לא כל כך, ואחר כך מתרגלים אליהם, אתה יודע.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
תלוי באיזו שעה ביום.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
מה?
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
תלוי באיזו שעה ביום.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
ננסה, לא יודעת, נראה. אז אנחנו נראה, ובוא נגיד שמשני צדי המתרס, חבר הכנסת שי, משני עברי המתרס אנחנו מוצאים תומכים להצעה הזאת ולצורך להגן על היוצרים שלנו, ואנחנו מחר נתמוך בהצעת החוק הזאת ונקווה שאפשר יהיה להעביר אותה באמת במהירות.
הוא גם הציע, דרך אגב, יחד עם הצעת החוק הזאת, לחוקק חוק שנועד להקים בית-דין לתמלוגים, שיוכל להגן על משתמשים מפני מחירים מונופוליסטיים. הצעה מצוינת. אני מציעה שתרימו את הכפפה, כי עד שתהיה הצעת חוק ממשלתית כזאת – זה לא בידי, אבל עד שתהיה הצעת חוק ממשלתית כזאת כדאי שכבר תכינו משהו; ותחתימו חברי כנסת גם מהיחדה – כלומר הקואליציה, בשביל ששת מאזינינו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, גברתי השרה.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אתה רואה, למרות שכאילו זה לא היה רלוונטי, הצלחנו בכל זאת, עוד אופציה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
שאלה נוספת לחבר הכנסת נחמן שי.
<נחמן שי (העבודה):>
אני מנצל את הנוכחות שלך, גברתי. דיברנו על זה גם בעבר, באחת השדולות אולי. הטלוויזיה בישראל התפתחה מאוד ב-22–23 השנים האחרונות, מאז הקמנו את זה. את עצמך תקופה מסוימת היית שרת התקשורת.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
שלוש שנים הייתי. מה זה "תקופה מסוימת"?
<נחמן שי (העבודה):>
תקופה מסוימת. לא 22 שנה.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
לא, שלוש שנים.
<נחמן שי (העבודה):>
אה, שלוש שנים. לא, בתוך אותה תקופה. אני אומר, הטלוויזיה יצאה לדרך לפני למעלה מ-22 שנה.
אני חושב שמה שהיה נכון אז לגבי מרכיב היצירה המקומית, או "המקורית", לפעמים קוראים לה, נחלש, מכל מיני סיבות. אני יודע שהיום זו לא האחריות המיניסטריאלית שלך, בצד של השרה, אבל זה כן האחריות שלך בצד של התרבות, שעליה דיברת עכשיו בצורה מאוד יפה. האם לא הגיעה העת שנתייחס לחוקים האלה מחדש ונבחן עד כמה הם באמת תורמים היום לקידום התרבות והיצירה המקורית? אני יודע שזה לא ב"ליין" של השאלה הקודמת, אבל אני חושב שזו הזדמנות לשמוע את דעתך.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
תראה, חבר הכנסת שי, קודם כול, אתה צודק במידה רבה. אבל בוא נתחיל מזה שהייתי מאוד רוצה שהזכייניות ימלאו את חובותיהן כפי שהן כרגע. זאת אומרת, לפני שאנחנו מרחיבים את החובות שלהן, בוא נתחיל מזה שימלאו את החובות שלהן. בוא נתחיל מזה שרשות השידור, שהשידור הציבורי ימלא את החובות שלו. אנחנו בכלל עוד לא נמצאים בנקודה הזאת, כך שלהרחבת החובות ליצירה מקורית, ליצירה מקומית, לסוגה עילית, לכל הדברים הללו שעליהם אתה ואני מדברים כנראה כרגע – ולא רק אתה ואני, עוד רבים כאן באולם, אני מניחה שיושב-ראש הכנסת וחברי הכנסת האחרים שכאן באולם, ומתייחסים אליהם ומתכוונים אליהם. ואתה כל כך צודק, אתה כל כך צודק, אבל הם לא מקיימים את החובות שלהם כפי שהם קיימים כרגע.
ואין אוכף. אין אוכף. הרשויות שאמורות לאכוף לא אוכפות. ואם מועצת הרשות השנייה העזה, לפני שנתיים, אם אני לא טועה, לאשר את הסדרה הזאת, "מעושרות", כסוגה עילית, ואת השידור של ההכנות ל"האח הגדול" גם כן כדוקו, מה לי לדבר בכלל? מה לנו בכלל להתייחס כאן או לנסות להרחיב את המחויבויות של הזכייניות ליצירה מקורית? הרי עושים מכולנו צחוק, פשוט עושים מכולנו צחוק. כמעט אי-אפשר לראות טלוויזיה. בשעות הלא-רבות שבהן אני בבית בשעות הערב אני פותחת טלוויזיה – –
<נחמן שי (העבודה):>
אבל את יכולה לבשל.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
– – ואני עוברת מערוץ לערוץ ורואה – –
<נחמן שי (העבודה):>
תוכניות בישול.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
– – פה ריאליטי ושם ריאליטי, כאן משחקי – כאן בישול – –
<נחמן שי (העבודה):>
רק בישול.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
– – שזה הכי פחות נורא, כי זה לא פורנוגרפיה כמו דברים אחרים. ושם, לא יודעת, איזה מין, לא יודעת – מתחרויות זמר לתחרויות בישול, שזה עוד חצי צרה, אבל גם כמה? וזה מקבל אישורים כתוכניות של איזו סוגה עילית או סוגה לא יודעת מה או כל מיני כאלה או דוקו.
תראה, חבר הכנסת שי, באמת, אנחנו מדברים על משהו שאנחנו לא מצליחים להשתלט עליו כרגע. מה זה אנחנו? אם אני הייתי שם או אתה היית שם אז כנראה היינו משתלטים על זה. אבל הרשויות הממונות על האכיפה, המועצות הממונות על האכיפה, לא עושות את זה. וזו תלונה שאני מתלוננת זה זמן רב בקול רם בכל מקום.
זה לא נוח לי, זה לא אצלי. לא נוח לי. ואף-על-פי-כן אני אומרת ואני קוראת לאכוף על הזכייניות ועל רשות השידור – וכרגע יש ועדת לנדס, אז נראה מה יצא ממנה, אוקיי? אבל לאכוף עליהן למלא את חובותיהן, לא כפארסה, לא כאיזו בדיחה מהלכת, שמאשרים לתוכניות כאלה להיות דוקו כביכול, או להיות סוגה עילית כביכול. מה זה הדבר הזה? זו לא סוגה עילית, זו סוגה תחתית, אם בכלל אפשר לקרוא לזה "סוגה"; מילה כל כך יפה. מה עושים ממנה?
אז הפנייה שלך מאוד נכונה, אבל יש כאן באמת איזה reshuffle שלם שצריך לעשות, איזה שידוד מערכות חדש – אמרתי מילה לא בעברית, אז אומר אותה אולי בעברית; לא יודעת אם זה בדיוק התרגום המדויק, אבל זה נכון לומר את זה כך.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה. השואל הבא – חבר הכנסת אברהם מיכאלי.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
כן, בבקשה.
<היו"ר חמד עמאר:>
אני מבקש שלא לדבר בטלפון במליאה.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב בראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, במסגרת הנגשת אירועי התרבות לפריפריה שיזמת, ותבורכי על כך, האם אירועי התרבות מנותבים גם לאירועי תרבות של עדות? אם כן, אבקשך להביא לידיעתנו אילו עדות נוטלות חלק באירועי תרבות אלו בפריפריה ומה הם הקריטריונים והתקציבים שיועדו לכך. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
חבר הכנסת מיכאלי, אתה שואל אותי שאלה קצת, קצת – איך אגדיר את זה? בעייתית.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
שאלתית.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
שאלתית. שאלה שאלתית, בדיוק, כמאמר "הגשש", נדמה לי. שאלה קצת שאלתית. למה אני מתכוונת? קודם כול אני רואה חשיבות עליונה בקיום דיאלוג רב-תרבותי, ואני רואה חשיבות עליונה בשמירה על המסורת התרבותית שהביאו אתם היהודים שהגיעו מכל התפוצות, משום שבאמת היה אולי ניסיון קצת להשכיח מסורות תרבותיות שונות, ואני חושבת שחשוב לשמר אותן – דבר יפה, דבר חשוב, ואני מאמינה שנכון לעזור לשמר אותן.
כמו שאמרת קודם במשפט אחד – כי אתה צריך לקרוא מתוך השאלה שלך – אז אומר את זה בעוד כמה משפטים: בשנים האחרונות – שבהן אני בתפקידי כמובן, מאז אני בתפקידי, שמתי לי כדגל לתת דגש מיוחד על הפריפריה. ובאמת הקציתי כספים, תקציבים מיוחדים לפריפריה לצורך העניין הזה כדי שמוסדות התרבות שנמצאים כאן – לא כאן, אלא נמצאים בדרך כלל במדינת תל-אביב, באזור הזה – יגיעו לכל מקום בארץ, ושכל אחד יוכל ליהנות – אגב, גם בסבסוד מסוים – ממה שיש להם להציע בתיאטרון, במחול, במוזיקה, אבל יותר מזה, גם לפתח את מוסדות התרבות בפריפריה עצמה, לאפשר למי שרוצה לגדול ולהיות אמן מתוך הפריפריה.
אנחנו עושים הרבה מאוד פעולות תרבות בפריפריה. הקמתי את "תרבות לישראל", גוף שהקמתי על חורבות מה שהיה פעם "אמנות לעם", שהפך לגוף שאני לא רוצה להגדיר אותו כאן, אבל לגוף שלא מילא את תפקידו בסוף ימיו; בהתחלת ימיו כן, אבל בסוף ימיו כבר לא, אני אומרת את זה בלשון המעטה. לכן הקמתי את "תרבות לישראל" יחד עם ההסתדרות הציונית. וצריך כאן לומר ש"תרבות לישראל" פועלת, למרות איך שזה יכול להישמע שזה עם "ההסתדרות הציונית", גם בכל היישובים הערביים; היא פועלת בלמעלה מ-200 יישובים, היא פועלת בכל מקום בארץ. אני קוראת לזה "צדק תרבותי". אנחנו עושים את מה שלא נעשה קודם לכן בכל רחבי הארץ.
כל זה באמת בא לידי ביטוי. אנחנו תומכים היום בכ-800 גופי תרבות בארץ. כשאני אומרת "גוף תרבות", זה החל בתיאטראות שכל אחד יודע את שמם – אני יודעת? "הבימה", "הקאמרי", "בית ליסין", אחרים, "החאן הירושלמי", תיאטרון באר-שבע, תיאטרון חיפה וכו' וכו'; כמובן התזמורות, מהפילהרמונית ועד הסימפונית באר-שבע ועוד אחרות, אני לא מזכירה את כולן כרגע כמובן, "הקאמרטה" ואחרות; להקות מחול – להקת "בת-שבע", כאלה שנודעות בעולם ואחרות, ועד להקת מחול למשל, מה אגיד לך? נניח בשלומי, אני סתם מזכירה, אומרת דברים שהם לא – נותנת דוגמאות ממוחי הקודח עכשיו. אלה שמות הגופים שאנחנו תומכים בהם, זאת אומרת, החל בגדולים ביותר וכלה בגופים קטנים. אנחנו תומכים גם במכוני מחקר, במכוני מורשת, במרכזי מורשת ועוד כהנה וכהנה. אנחנו תומכים גם – בשנת 2013 המשרד תמך ב-46 מוסדות שתחום עיסוקם הוא פולקלור ומורשת עדות ישראל.
אבל צריך לזכור: אנחנו פועלים מכוח מבחני תמיכה ועל-פי חוק. אין פה מצב שאנחנו ממציאים מרכזי מורשת או שאנחנו תומכים לפי איך שבא לנו. רק הבוקר הייתה ישיבה במשרדי כדי לאשר את מבחני התמיכה בתחום מרכזי המורשת ומכוני המחקר. הקריטריונים, אמות המידה במבחני התמיכה המקצועיים קבועים בחוק ופתוחים לכל אזרחי מדינת ישראל, לכל הארגונים למיניהם, ללא קשר למוצא, לשפה, לדת, לעדה; יכולים לפנות ארגונים ערביים, יכולים לפנות בני עדה כזאת או אחרת, יכול לפנות כל מי שרוצה – בני דת כזאת או אחרת, מורשת כזאת או אחרת וכו'.
אז רק לשם הדוגמה, אנחנו תומכים במרכז מורשת יהדות בבל באור-יהודה, שהוא מרכז מאוד גדול וותיק; אנחנו תומכים בהתאחדות עולי מצרים; אנחנו תומכים בארגון העולמי של יהודי לוב; במרכז העולמי למורשת יהדות צפון-אפריקה; אנחנו תומכים בעמותת "ענבל" לתיאטרון ומחול; אנחנו תומכים בבית-הקונפדרציה, במוזיקה מזרח-מערב. יש עמותות שונות, אגב, שלא עוסקות בעדה אחת אלא במורשת של כמה עדות; בכל מיני דברים שישנם או יוזמות ועמותות שהוקמו.
קודם כול, התנאי הוא כמובן שתהיה עמותה מסודרת וכו' וכו'. מי שעושה פעילות ופונה ועומד בתנאי הסף על-פי אמות מידה – שיש בהן, כפי שאמרתי, חלוקה מסוימת: אחוז מסוים לפעילות ואחוז אחר למחקרים ואחוז אחר להפצת חומר וכו' וכו', הדפסת חוברות, כל הדברים; יש סוגים שונים, אני לא יודעת אותם אפילו בדיוק, ודאי לא זוכרת בעל-פה, אבל אני גם לא מכירה אותם כי אני לא עוסקת בזה ברמה היומיומית, כמו שאתה מבין. הכול פתוח והכול ידוע והכול, אגב, נמצא באתר האינטרנט של המשרד. אבל כך אנחנו פועלים.
בנוסף, אנחנו מעודדים ותומכים במוסדות שעוסקים בשירה ובמוסדות שמטפחים פולקלור ועדות. בתקנות יש לנו גם תקנת פסטיבלים, שבה אנחנו תומכים בייחודיות של שימור המורשת – פסטיבל העוד בירושלים, פסטיבל "לבי במזרח", פסטיבל "הולגאב" של העדה האתיופית – וכמובן שלוש תזמורות אנדלוסיות, שפועלות באשקלון, באשדוד ויש במעלות, שזוכות להצלחה בכל הארץ. כך שכל זה על-פי כל הכללים. זה מה שאנחנו עושים.
<היו"ר חמד עמאר:>
שאלה נוספת לחבר הכנסת מיכאלי.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
ראשית, תודה, גברתי השרה. אני יודע שאת יוזמת ויזמת, כבר לפחות שתי קדנציות שאת משמשת שרת תרבות, את הפעילות המגוונת של כלל העדות. אני רוצה רגע לחזור עם השאלה הזאת לדבר – בעצם את מובילה את החוק המפורסם, חוק המורשות, ואנחנו בינתיים עדיין נמצאים בהליכי חקיקה. עם זאת, גברתי השרה יודעת שאותם חוקים שחוקקו בעבר והתייחסו לעדות מסוימות – בעצם אנחנו לא יכולים להתכחש לכך שלהלביש על כלל האוכלוסיות, עם מורשות שונות, איזו מורשת ישראלית אחת זה לא משהו מציאותי. במקום להביא תועלת זה גרם להרבה תסיסה ולהרבה נזק. ולכן, חברים שיזמו בזמנו, אפילו לפני, חוקים אחרים – חבר הכנסת כחלון את מורשת יהודי לוב, חבר הכנסת אמנון כהן את מורשת יהדות בוכרה, וכמובן חוק מורשת יהדות ספרד, שהנשיא לשעבר נבון עומד בראשו, וכו' וכו' – כל אלה בעצם כל הזמן מצפים שהפעילות של העדות השונות, המורשות השונות, תתוקצב בצורה כזאת או אחרת.
אני מברך מאוד על היוזמה שלך, שבאמת הלכת לפריפריה, כי מדינת תל-אביב זה לא כל מדינת ישראל.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
זה נכון.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
יחד עם זאת, האם גברתי השרה חושבת שצריך אולי אפילו לתגבר, כרגע, כשאין עוד חוק מורשות ואין עדיין חוקים שנותנים למורשת יהדות לוב או מורשת יהדות בבל, שהן במקרה שתיהן בעיר שלי, גם מוזיאון יהדות בבל, ואני שמח מאוד, אבל הן עשו הרבה מאוד יוזמות שלהן, ביוזמתן, לפני שמדינת ישראל עוד תמכה בהן. השאלה היא, האם יש מקום במסגרת משרד התרבות, במסגרת המורשות – וגברתי השרה תומכת באיזשהו חוק כללי שכרגע הוא עדיין – אני לא יודע כמה זמן ייקח עוד לחוקק אותו – האם נוכל לתת לאותן עדות, שיש להן מורשת מפוארת כל אחת בפני עצמה, לבוא ולתת להן לפי קריטריונים, שגברתי השרה אומרת שהם מפורסמים וידועים, לבוא ולייצג את התרבות שלהן, להוציא את התרבות שלהן כלפי חוץ? כי בסך הכול בכך אנחנו מחברים מורשת של עדה אחת עם מורשת של עדה אחרת, וזה הפסיפס היפה של כלל ישראל.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
הלוואי שיכולנו. מדובר כאן בתקציב שבו השמיכה תמיד קצרה. אני תכף אדבר על זה. לא מדובר כאן בגוף אחד או בגוף אחר. כל מה שאנחנו עושים נוגע לכל התקנה התקציבית ולעשרות גופים שנתמכים באותה תקנה תקציבית, כמו שאתה יודע היטב, חבר הכנסת מיכאלי. אתה חבר בוועדת הכספים, אם אני לא טועה, או שהיית חבר ועדת הכספים. אתה מכיר את זה היטב ואתה יודע בדיוק איך זה עובד. אז הלוואי שהיינו יכולים. אנחנו מאוד רוצים ואני מאוד רוצה להוסיף, כמובן, גם לתקנה התקציבית הזאת וגם לתקנות תקציביות אחרות, עוד ועוד, אבל ידנו קצרה מלהושיע. נמצא פה סגן שר האוצר והוא שומע אותך. הוא ודאי היה רוצה להוסיף לתקנה התקציבית הזאת. אדוני סגן שר האוצר, אפשר להחליט כרגע, עכשיו, ולסכם שבינתיים, עד שירווח, אפשר רק לתקנה התקציבית הזאת, ואנחנו נשמח מאוד.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
שמעתי.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
בבקשה. אתה רואה? הוא שמע. אז קודם כול סגן שר האוצר מקשיב. הוא שומע. זה כבר דבר טוב. לא כולם מקשיבים ושומעים.
<היו"ר חמד עמאר:>
שאלות נוספות לחברי הכנסת חנין זועבי ומסעוד גנאים בנושאים: העדפה של המשרד לפעילות בפריפריה; תקציב התרבות הנמוך והצורך להגדילו; רפורמת הספורט. חברת הכנסת חנין זועבי.
<חנין זועבי (בל"ד):>
גברתי השרה, את דיברת על צדק תרבותי לפריפריה, וברצוני לשאול אותך: במסגרת ההעדפה המתקנת או חיזוק הפריפריה מבחינה תרבותית, הנתונים שיש בידינו הם שמתוך תקציב של 550 מיליון שקלים, רק 18 מיליון שקלים הוקצו במשרד לתרבות הערבית. את יודעת, כל החברה הערבית היא בפריפריה. האם את מאמתת את הנתונים האלה? כי אם את מאמתת, זה מראה, זה נותן לנו מצב עגום ומציאות עגומה, זאת אומרת, רק 3% מהתקציב הולך למגזר, לחברה שהיא 18%. ברצוני גם לדעת – שאלה ששאלתי בוועדת החינוך; היית שם ואמרת: אני אמסור לכם אחר כך את הנתונים על התקציב של הפעילות התרבותית בתוך בתי-הספר הערביים.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
בתי-הספר הערביים? זה לא אצלנו.
<חנין זועבי (בל"ד):>
כי הייתה במצגת שהוצגה בוועדת החינוך גם פעילות של משרד התרבות בתוך בתי-הספר, או פעילות בתוך בתי-הספר שממומנת על-ידי – אולי אני לא הבנתי.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
לא, לא. את טועה, את טועה.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אני טועה. בסדר.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
לא, לא. בתי-ספר זה ממש לא אנחנו.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אני אחזור רק לשאלה הראשונה. וברשותך, שאלה שנייה בקשר לאלימות במשחקי כדורגל. אפשר לשאול את השאלה הזאת?
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
לא יודעת. היושב-ראש?
<היו"ר חמד עמאר:>
כן, כן. מותר לך.
<חנין זועבי (בל"ד):>
תודה. את הכרזת לפני שלושה חודשים שברצונך לקיים דיון מיוחד לבחינת נושא האלימות במגרשי הכדורגל בוועדה הציבורית בראשות חבר הכנסת דוד צור. ואת יודעת על כמה מקרים שאנשים אושפזו, שאנשים גם נעצרו במשטרה. האם יש התקדמות בנושא האלימות? תודה.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
טוב, תודה. קודם כול אתייחס לשאלה הראשונה. אחוז התקציב המופנה לתרבות הערבית מכלל תקציב התרבות במדינה הוא לא נושא חדש. הוא כל פעם עולה מחדש, כל פעם אני עונה את התשובות וכל פעם שואלים מחדש. אז רגע, אני רוצה אולי לעשות סדר בעניין הזה כאן דווקא, במליאה. אגב, השבוע – איזה יום היום? שלישי? זה היה השבוע? לא, אולי זה היה ביום חמישי; יכול להיות שבסוף השבוע שעבר, אני מתבלבלת בימים, אצלי הימים והלילות – כבר הכול מתערבב, אז ייתכן שזה היה ביום חמישי שנפגשנו עם אלברט אנדראוס וקבוצה של נציגים ערבים בקשר לנושא התרבות; בנציגים אני מתכוונת גם לנציגים של מוסדות תרבות ערביים, בראשותו של אלברט אנדראוס, בקשר לנושא התקציב, באמת, למוסדות התרבות הערביים ולתרבות הערבית בכלל.
אני מסתכלת לשם כי היועצת שלי יושבת שם, אז אני פשוט קיוויתי שהיא תסמן לי אם זה היה ביום חמישי. חמישי, נכון? חמישי. כן. ביום חמישי אנחנו ישבנו ונפגשנו, יחד עם המנכ"לית ועם ראש מינהל התרבות. נפגשנו לפגישה ארוכה מאוד בנושא הזה. גם הייתה עתירה שלהם לבג"ץ נגד משרד התרבות לפני משהו כמו שלושה שבועות או חודש בערך, אני לא זוכרת בדיוק – עתירה שבג"ץ לא החליט בה שום דבר אלא ביקש ממשרד התרבות להכין איזה פירוט של התקציבים.
מכל מקום, אני רוצה להבהיר. הציבור הערבי בישראל הוא חלק מהציבור הכללי, וכפי שהסברתי קודם לחבר הכנסת מיכאלי, הציבור הערבי רשאי, כמו כל ציבור אחר, לגשת ולהגיש בקשה. מה זאת אומרת הציבור? המוסדות כמובן. הרי לא מדובר באדם פרטי שניגש. אנחנו לא מסייעים לאמנים פרטיים, אנחנו מדברים כאן על תמיכה במוסדות. יש איזשהו מוסד – אגב, מוסד לא חייב להיות תיאטרון "הקאמרי"; מוסד זה גם מוסד קטן יותר, מטבע הדברים – הוא רשאי לפנות ולהגיש בקשה על-פי כל הכללים המקובלים, כמו כל גוף אחר. אם הוא עומד בתנאי הסף, עומד בקריטריונים, הוא יקבל תמיכה. והנה, ראו זה פלא, יש מוסדות שעושים את זה – מוסדות תרבות ערביים, אני מתכוונת. והם גם מקבלים תמיכה, בכמה פאזות. יש כאלה שמקבלים ממש כמוסדות, כמו תיאטרון "אלמידאן", "בית הגפן", שמקבלים על תקן של תיאטרון; הם מוכרים כתיאטרון, כתיאטראות. אני לא יכולה להגיד כרגע, כי אני ממש לא זוכרת בעל-פה. אני גם לא הייתי מוכנה לשאלה הזאת, אז אני רק אומר את הדברים באופן כללי יותר, אבל – – –
<חנין זועבי (בל"ד):>
– – –
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
רק שאלה, מאחר שהיה דיון בוועדת – – –
<היו"ר חמד עמאר:>
חבר הכנסת גנאים, אתה השואל הבא.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
לא אכפת לי. אם מותר, לא אכפת לי שחבר הכנסת גנאים ישאל את שאלת הביניים בנקודה הזאת, אולי, כדי שאני אבהיר.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
דיברנו בזמנו על הקריטריונים – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
כן, כן.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
– – שהקריטריונים – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אני אגיע לזה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
– – של הפתיחה קשים למוסדות הערביים.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אני אגיע לזה, חבר הכנסת גנאים.
<חנין זועבי (בל"ד):>
ועוד שאלה: המוסדות בחברה הערבית הם הרבה פחות, מבחינה כמותית, מבחינה – – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
שנייה, אני אגיע לזה. אני יודעת מה אתם הולכים לשאול. אני אגיע לזה. שנייה אחת. "אלמידאן" ו"בית הגפן" מוכרים כתיאטראות קטנים, אם אני לא טועה. יש תיאטרון קטן, בינוני וגדול. יש כאלה שבכלל לא נחשבים לתיאטראות אלא לתיאטרון קהילתי, שזה משהו אחר לגמרי, אוקיי? אבל הם מוכרים כתיאטראות, אם אני לא טועה, קטנים. אם טעיתי, אז אני מתנצלת. תכף יעל תבדוק את זה שם ותגיד אם אני טועה או לא. הם מוכרים, והם מקבלים תקצוב בהתאמה. הם לא מופלים בשום דבר. זאת אומרת, מה אני מנסה להגיד כרגע? אני אגיע לשאלה שלכם עוד רגע, אני מבינה בדיוק למה אתם מתכוונים.
זאת אומרת שאין כאן עניין של איזה אחוז מקבלת התרבות הערבית מהתקציב הכללי של התרבות. הם פונים כמו תיאטרון יהודי, והם מקבלים תקציב בהתאם לאמות המידה כמו כל תיאטרון אחר. אי-אפשר לגזור מזה ולהגיד: רגע, רגע, רגע. מה כן יש לנו? בדיוק מה ששאלתם עכשיו. בגלל שהמוסדות הערביים הם חלשים יותר מלכתחילה, בגלל שעל-פי הוראות החשב הכללי באוצר שום מוסד, לא בספורט, לא בתרבות, לא בחינוך ולא בשום דבר, לא יכול לקבל שום תמיכה בשנתיים הראשונות לקיומו – והרי זה מהווה בעיה, זו בעיה לכל אחד, אבל במגזר הערבי יותר. במגזר הלא-יהודי זה מהווה בעיה יותר קשה. יש לנו תקנה תקציבית מיוחדת וייעודית שנקראת "תקנת המגזר הערבי". היא מיוחדת. ובתקנה הזאת יכולים לקבל תמיכה גם מוסדות שהם מוסדות שעדיין לא הגיעו לתנאי הסף.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
זו תקנה חדשה?
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
לא, היא ישנה נושנה. לא. לא, לא, היא לא, חבר הכנסת גנאים, היא לא חדשה.
<באסל גטאס (בל"ד):>
אבל אם דרוש להם אישור ניהול תקין – – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
נו, רגע, רגע, רגע – – –
<באסל גטאס (בל"ד):>
רגע, אבל אישור ניהול תקין הם לא יכולים לקבל – – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
לא, לא, לא. סליחה, סליחה. מייד אני אענה. סליחה שנייה. שנייה אחת, רק תן לי לגמור את המשפט, בסדר? ברשותך. בדיוק לשם כך נוצרה התקנה, כדי שאפשר יהיה לקבל את התקציב הראשוני לפעול, ומתוך זה אפשר לצמוח. שנתיים פעילות וכו', ואפשר להתחיל לקבל גם כגוף רגיל – מוסד רגיל, גוף רגיל, לא משנה – כמו גוף אחר שיכול לעמוד על רגליו. אני לא אומרת שזה פשוט. אני לא מתיימרת להגיד שזה פשוט.
אני רוצה להגיד משהו על אישור ניהול תקין. גוף שאין לו אישור ניהול תקין לא יכול לקבל תמיכה בשום פנים ואופן, משום שרשם העמותות – לא אני, רשם העמותות – לא יאפשר לשום משרד ממשלתי לתת לו שום אגורה, לא משנה אם הוא יהודי, ערבי, יפני או סיני. לא יכול להיות. בלי אישור ניהול תקין אין עמותה שיכולה לקבל אגורה מהמדינה. זה לא קשור בכלל לעניין שלנו פה, אוקיי? וזה ברור לגמרי. עכשיו עוד דבר, אבל רגע.
<באסל גטאס (בל"ד):>
אז דה-פקטו הם לא יכולים לקבל בשנתיים הראשונות, זה מה שאת אומרת.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
לא הבנתי.
<באסל גטאס (בל"ד):>
אני לא מאשים אותך, אבל דה-פקטו בשנתיים הראשונות עמותה לא יכולה – – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
לא, עזוב. בגלל זה יש תקנת תרבות ערבית. שם הם יכולים לקבל. שם הם לא מוגבלים.
<באסל גטאס (בל"ד):>
גם שם דרוש אישור ניהול תקין.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
לא. סליחה, ברשותך, אתה קצת מבלבל בין שני עניינים. תן לי שנייה עוד פעם לעשות סדר. אישור ניהול תקין זה רשם העמותות. בלי אישור ניהול תקין, המדינה – יש בה חוק, סדר – – –
<באסל גטאס (בל"ד):>
– – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
סליחה, חברים, אני מנסה לענות לכם על השאלות שלכם. בלי אישור ניהול תקין – יש חוק וסדר. שום עמותה לא יכולה, בלי אישור ניהול תקין מעורך-דין או רואה-חשבון, לקבל אגורה מהמדינה. זה לא רק בסדר, זה הכי בסדר שבסדר יכול להיות בסדר, כי בשביל זה יש חוק וסדר. אחרת יקבלו כאן עמותות בלי אישור ניהול תקין. אמרתי לך, שום עמותה, לא יהודית, לא ערבית, לא סינית ולא יפנית. אי-אפשר. זה בסדר.
מה שאתה מדבר עליו זה משהו אחר. אתה מדבר אתי על זה שבלי ששנתיים הגוף הזה יפעל – כל גוף, שוב, לא משנה כרגע יהודי, ערבי; בלי שגוף פועל שנתיים, על-פי הנחיות החשב הכללי באוצר, הוא לא יכול לקבל הכרה כגוף שיכול לקבל תקציב מהמשרד. זו הנחיה אחרת, והיא לא שייכת לניהול תקין. זו הנחיית החשב הכללי באוצר. כדי לסייע לאותם גופים – שהם באמת חלשים יותר, זה באמת נכון – כדי לעזור להם, יש לנו תקנה למגזר הערבי, ומשם אנחנו עוזרים להם להתחיל את הדרך, לעשות צעדים ראשונים, לעמוד על רגליהם בשנתיים הראשונות. משם אנחנו יכולים. ואז הם יכולים כבר להגיש בקשה, אם הם מצליחים לעשות את הדרך הזאת. משם הם יכולים לעמוד על רגליהם. אני רוצה להגיד עוד דבר. אנחנו מסייעים בכל דבר באמצעות "תרבות לישראל" ליישובים רק בעשירונים סוציו-אקונומיים 1–6. אנחנו לא מסייעים בעשירונים הגבוהים יותר.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אין יישובים ערביים בעשירונים הגבוהים יותר.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אני לא שומעת.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אין יישובים ערביים בעשירונים הגבוהים יותר.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
נכון. אבל זה מה שאני אומרת. את מחזקת את מה שאני אומרת. פנה אלי ראש רשות מקומית בסוף השבוע שעבר, נדמה לי שזה היה ביום חמישי. פגשתי ראש רשות מקומית בעשירון גבוה מאוד, רשות יהודית. הוא אמר לי: למה אנחנו לא יכולים לקבל את ההצגות שאתם נותנים ל"תרבות לישראל"? אמרתי לו: כי אתה בעשירון 200, אתה לא יכול לקבל. אבל גם אני רוצה את זה, זה כזה פרויקט יפה. איזה פרויקטים יפים יש לכם. אמרתי: כי לא. כי אני מקפידה. תראו, יכולתי גם לא להקפיד על זה. כשאני נותנת ל-1–6, אני יודעת בדיוק איזה יישובים נמצאים שם. אני יודעת בדיוק. מה, אני לא יודעת? ברור שאני יודעת. אבל אני רוצה לחזק את החלשים. פסטיבל "מסרחיד" של הצגות יחיד זו תרבות נטו, נכון? מה זה היה עד לפני שלוש שנים, אתם זוכרים? פסטיבל עכו, מופיעים – נגמר. מי לקח ועשה מזה פסטיבל "מטייל" ביישובים ערביים, עשרות הצגות? אני. לא אף אחד אחר.
אז אנחנו עושים פעילויות. אני לא אומרת שזה מספיק. אני לא אומרת שאתם צריכים להיות מרוצים. אני לא מבקשת תודה. אני לא מבקשת שום דבר. אני מבינה את התסכול, ואני מבינה את הבעיה. יש בתוך הרשויות הערביות – עכשיו אני אומרת את זה לכם, אתם, כמנהיגי המגזר, דווקא לכם. חבר הכנסת מסעוד גנאים, תקשיב לי שנייה, כי זה מכוון דווקא אליך, מה שאני אומרת. כמנהיגי המגזר אני אומרת לכם: דווקא בגלל שהרשויות שלכם חלשות וקשה להן יותר, וכמובן – להוציא כסף לתרבות זה קשה.
אני עכשיו מרשה לעצמי לדבר כשרת הספורט ולא רק התרבות, למרות שהשאלה כוונה לעניין התרבות, אבל גם הספורט הוא חלק מתוך העניין הזה, אוקיי? ואני הלכתי גם בספורט על הכיוון שרשויות חלשות יותר יהיה להן מצ'ינג נמוך מאוד, שמתחיל מ-5% או 10% למתקני ספורט. עד שאני הגעתי זה היה 50%, לא משנה איזה עשירון סוציו-אקונומי זה. אנחנו עם ה"טוטו" קבענו, לבקשתי, שזה יהיה או 5% או 10% בעשירונים הכי נמוכים, ואחר כך זה עולה טיפה, ורק העשירונים היותר-גבוהים יש להם מצ'ינג של 50%, כדי שאפשר יהיה לממש את מתקני הספורט שמקבלים מה"טוטו". אבל אתם, כמנהיגי המגזר, אתם צריכים לדאוג שראשי היישובים שלכם ידעו איך לטפל במרכב"ה, איך להגיש בקשות, איך למקסם ואיך לממש – למה את צוחקת?
<חנין זועבי (בל"ד):>
כי נכון, אנחנו צריכים לעזור – – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אז אני אומרת לכם, תאמיני לי שאני יודעת מה אני אומרת. אני יודעת בדיוק מה אני אומרת. ואחרי זה, ואחרי זה, כשכבר מקבלים מתקן – לדעת איך לשמור עליו.
<היו"ר חמד עמאר:>
גברתי, אני לא קשור, אבל את רוצה להגיד לי שעדיין יש איזו רשות היום במדינת ישראל שלא יודעת איך לתפקד עם המרכב"ה?
<חנין זועבי (בל"ד):>
– – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
כן, כן. התשובה היא חד-משמעית כן.
<היו"ר חמד עמאר:>
זה גרוע ביותר.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אני רוצה להגיד לך יותר מזה: מאז שאני שרה, בתפקיד הזה כשרת התרבות והספורט, 54 רשויות מקומיות נוספות התחילו להגיש בקשות, אוקיי? גם יהודיות, לא רק ערביות, אבל רוב היהודיות יודעות. לא כל הרשויות היהודיות ידעו. להגיש בקשות במרכב"ה בזמן; יש תאריכים מסוימים לכל דבר. צריך להגיש את זה במועד, צריך להגיש את זה בזמן. אז אני אומרת לכם. תשמע מה הם אומרים, הם יודעים שאני צודקת. הם יודעים שאני צודקת. וכשמקבלים כבר מתקנים – לשמור עליהם. לא בכל מקום שומרים עליהם כמו שצריך, וגם בזה אתם יודעים שאני צודקת.
ולכן, מאוד קשה. אתם באים בטענה כשאתם יודעים שיש, זה בידיכם. מה זאת אומרת? יש תקנות שהן פתוחות, הדברים פתוחים לציבור. הכי קל לבוא בטענות, אבל זה פתוח. אז קדימה, יש לי מפקחים – לא לי, חלילה, למשרד. לא שלי. יש מפקחים של משרד הספורט. יש, נדמה לי, שישה מפקחים, אם אני לא טועה, שמתוכם שניים הם מהמגזר. הם ביישובים כל הזמן. זה מה שהם עושים. הם בכלל לא במשרד, הם כל הזמן מסתובבים בשטח. הם מפקחים נפלאים, גם היהודים וגם הערבים – אחד בדואי, לא משנה. כל הזמן. הם מצוינים, הם נהדרים, הם עושים עבודה לא נורמלית. אבל גם הם לא יכולים להמציא שום דבר. הם יכולים לעבוד כשיש היענות, כשיש עם מי לעבוד. טוב, זהו.
<היו"ר חמד עמאר:>
שאלה נוספת לחברת הכנסת – – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
לא נראה לי שנשארו שאלות.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אני שאלתי על אלימות.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אה, על אלימות, כן. לגבי אלימות, יש שתי ועדות, או מועצה וועדה: יש ועדת משנה פה בכנסת, בראשותו של חבר הכנסת דוד צור, שעוסקת בנושא הזה; יש מועצה למניעת אלימות בספורט בראשותה של השופטת בדימוס עדנה בקנשטיין, שאני מיניתי. היא התחילה לעבוד רק לפני זמן קצר, כי התחלפה המועצה. היא הייתה קודם בראשותו של השופט בדימוס אמנון סטרשנוב, ופגה תקופת הכהונה. אני מיניתי את השופטת בדימוס עדנה בקנשטיין.
תראו, אני הרי לא יכולה למנוע את האלימות. מי שיכול למנוע את האלימות זה בעצם המשטרה, שהיא אמונה על הדברים האלה, וגם היא לא תמיד, מפני שאם יש אלימות בתוך המגרש וכו', עד שהמשטרה מגיעה, עד שמגיעים סדרנים, עד שמתחילים לטפל בכל זה, בינתיים כבר יש אלימות מאוד קשה. אנחנו עוסקים בנושא הזה, אנחנו מנסים לבדוק עוד פעם עוד ועוד כלים ועוד ועוד דרכים למנוע את האלימות. לצערי הרב יש אלימות. אנחנו כנראה לא המדינה היחידה שיש בה אלימות. יש אלימות במדינות רבות נוספות, כמעט בכל העולם, בכל מה שנוגע בעיקר לכדורגל, למשחקים האלה. יש אלימות, ואנחנו מנסים לצמצם את האלימות.
התשובה לדעתי נעוצה בדבר אחד, וזה ענישה חמורה ביותר לעבריינים. אם לא קורה כלום ואם לא מענישים בחומרה, באופן מיידי, ולא כעבור שנה מעמידים מישהו לדין וכבר לא זוכרים מי, כבר לא זוכרים מה, נותנים לו משהו על תנאי, בשיפוט מהיר – הגשת כתבי-אישום מהירה, שיפוט מהיר וענישה חמורה. אם לא יכניסו כאן לכלא מהר כמה אנשים, לא משנה לי מאיזה צד, לא יודעת, את האשמים, אז תמשיך כאן האלימות באופן ברור.
<היו"ר חמד עמאר:>
חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
כבוד השרה, אדוני היושב-ראש, שאלתי היא לגבי התמיכה בסופרים ובמשוררים בחברה הערבית. שאלתי היא: למה המשרד לא מקצה תקציב או איזו קרן כדי לתמוך בסופרים, במיוחד בכל העניין של ההוצאה לאור של היצירות והספרים שלהם? הרבה סופרים ומשוררים ערבים כותבים, אבל מכיוון שאין להם הכסף הדרוש להדפיס את היצירות שלהם ולהוציא אותן לאור, הכתבים האלה נשארים במגירות. שאלתי: האם יש תקציב לסבסד סופרים כאלה כדי שהיצירות שלהם יצאו לאור? אם אין – למה אין? תודה.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
תראה, אנחנו במשרד לא מסבסדים סופרים – לא סופרים יהודים ולא סופרים ערבים. אנחנו כן נותנים פרסים. יש לנו גם פרסים – אני מוכנה לענות לך על זה מחר, אחרי שאני אבדוק את זה, אם יעל לא תספיק לבדוק את זה לפני שאני ארד מהדוכן. יש לנו פרסים לסופרים, לדעתי, בשפה הערבית, אבל אני לא בטוחה אם זה לזה או בתחום אחר. אבל יש לנו פרסים למגזר על תרבות. אני לא זוכרת בדיוק למה. אני אבדוק את זה ואגיד לך בדיוק.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
היה בעבר מה שמכונה "מדור התרבות הערבית". הם סבסדו הוצאה לאור של יצירות – – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
אז יכול להיות. אולי. אתה יודע מה? אני לא יודעת להגיד לך, נבדוק את זה. המדור לתרבות ערבית במועצה לתרבות ואמנות קיים. עמד בראשו אמין ענבתאוי.
<קריאה:>
– – –
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
לא, זה המדור שהיה. תעמוד בראשו ח'אולה דיבסי – אתה מכיר את ח'אולה דיבסי – שהצטרפה כחברה חדשה למועצה לתרבות ולאמנות. היא שחקנית מוכרת וידועה מנווה-שלום, וח'אולה תעמוד בראש המדור לספרות. היא עומדת להיות ממונה, בימים הקרובים. אבל לגבי השאלה על סבסוד וכו', אולי אני טועה, אני אבדוק. לא הייתי מוכנה לשאלה הזאת. אני יודעת הרבה אבל לא כל מה שנעשה במשרד. אני אגיד רק, בגדול, שאנחנו הכפלנו את התמיכה שלנו בספריות הציבוריות במגזר ל-7.2 מיליון שקלים, ואנחנו גם הכפלנו – אה, כתוב שהכפלנו את התשלום לסופרים הערבים. ככה כתוב לי פה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
סופרים ערבים?
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
ככה כתוב. ואנחנו מעניקים כל שנה פרסים כספיים במאות אלפי שקלים לסופרים בערבית, וגם תומכים בחמישה פסטיבלים ובתרבות ערבית ביותר ממיליון שקל בשנה האחרונה. הנה, כתוב. אבל אם אתה רוצה ממש פרטים מדויקים אז אני מוכנה להביא לך מחר.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
בסדר גמור, אז אני רוצה, אם יש משהו יותר מפורט.
<שרת התרבות והספורט לימור לבנת:>
נפרט, נביא לך את זה מחר, בסדר?
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה לשרת התרבות והספורט חברת הכנסת לימור לבנת.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ה' באדר א' התשע"ד, 5 בפברואר 2014, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:39.>