דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת י"ח
ישיבה קי"ד
הישיבה המאה-וארבע-עשרה של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, י"א באדר א' התשע"ד (11 בפברואר 2014)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 5
טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 6
בועז טופורובסקי (יש עתיד): 7
שלי יחימוביץ (העבודה): 8
עמרם מצנע (התנועה): 9
איתן כבל (העבודה): 9
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 10
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 11
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 12
נחמן שי (העבודה): 12
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 13
באסל גטאס (בל"ד): 14
יעקב אשר (יהדות התורה): 14
חמד עמאר (הליכוד ביתנו): 15
ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 16
עיסאווי פריג' (מרצ): 16
עליזה לביא (יש עתיד): 17
דב ליפמן (יש עתיד): 17
הצעות לסדר-היום 18
ציון יום כחול-לבן 18
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 18
נחמן שי (העבודה): 19
זהבה גלאון (מרצ): 21
רינה פרנקל (יש עתיד): 24
בנימין בן-אליעזר (העבודה): 25
שר הכלכלה נפתלי בנט: 28
שעת שאלות 29
דב ליפמן (יש עתיד): 30
שר הכלכלה נפתלי בנט: 30
תמר זנדברג (מרצ): 32
נחמן שי (העבודה): 34
עליזה לביא (יש עתיד): 36
רינה פרנקל (יש עתיד): 38
עמר בר-לב (העבודה): 39
איתן כבל (העבודה): 45
הצעת חוק שכר שווה לעובדת ולעובד (תיקון מס' 3) (איסוף, עיבוד ופרסום של נתונים מגדריים), התשע"ד–2014 46
עליזה לביא (יש עתיד): 46
שאילתות ותשובות 48
155. תוכניתו של בית-החולים שיבא להתנתק מחברת החשמל ולרכוש חשמל מחברה פרטית 49
משה מזרחי (העבודה): 48
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום י"א באדר א' תשע"ד, 11 בפברואר 2014. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק חסיון חומר מודיעיני (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014.
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 40) (מועד הפסקת כהונה), של חברי הכנסת יריב לוין ומיכל בירן; הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 36) (מועד הפסקת כהונה), התשע"ד–2014, של חברי הכנסת יריב לוין ומיכל בירן; הצעת חוק שכר שווה לעובדת ולעובד (תיקון מס' 3) (איסוף, עיבוד ופרסום של נתונים מגדריים), התשע"ד–2014, של חברות הכנסת עליזה לביא, פנינה תמנו-שטה ורות קלדרון וקבוצת חברי הכנסת.
מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת מסעוד גנאים וקארין אלהרר בנושא: בתי-ספר מסלקים תלמידים אוטיסטים בלי סיבה; מסקנות ועדת המדע והטכנולוגיה בעקבות דיון בהצעה לסדר-היום של חברי הכנסת שמעון אוחיון, נחמן שי, בועז טופורובסקי, דב חנין, אברהם מיכאלי וישראל אייכלר בנושא: זוכי פרס נובל לכימיה ובריחת מוחות מישראל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, יום שלישי, נאומים בני דקה. אני אפעיל את ההצבעה כדי שתוכלו להירשם. מי שמעוניין להשתתף – בבקשה. אני אבקש בינתיים מחבר הכנסת ראובן ריבלין לפתוח.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
מכובדי יושב-ראש הכנסת, חברותי וחברי חברי הכנסת, אולי השיר הראשון שקלטתי כשעמדתי על דעתי, כשהייתי בן שלוש בגן של שושנה, שושה זמורה, או אולי שנתיים לאחר מכן, אצל חוה יערי בגימנסיה העברית בירושלים, היה שירו של גדול משוררי ספרד יהודה הלוי, שקונן וערג ואמר: לבי במזרח ואני בקצה מערב. זאת אומרת, כל מאווייו של האדם היו להגיע לירושלים, לחזור לארצנו ולמולדתנו ולחיות בה בשלום עם כל היושבים באותה ארץ, שהיא מולדתנו.
אני מוכרח לומר שכשבני משפחתי עלו לארץ לפני 205 שנים מווילנה – אין דבר, לא כולנו מושלמים – אנחנו פגשנו 2,000 יהודים בירושלים. 250 משפחות שהגיעו, 250 משפחות פגשו 2,000 יהודים בירושלים. אני רוצה לומר, כולם היו בני עדות ספרד, מהטעם הפשוט שבני עדות ספרד שמרו על הקשר עם ארץ-ישראל, אם המוגרבים מהמגרב, או אנשים אשר היו יושבים בספרד, וראו חובה, כקהילה, לשמור על הקשר שלנו, בזמן היותנו בגלות, עם ארץ-ישראל, וכמובן עם ירושלים.
אז מה אנחנו רצים לקבל פספורט? הרי כל חיינו חלמנו שאנחנו, יהיה לנו פספורט שלנו. אז אני מתפלא, אדוני היושב-ראש. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת ראובן ריבלין. אם שמעתי נכון, היום ברדיו כבר נשמעה צפירת הרגעה, עוד לא רצים גם לקראת אלה שמחפשים דרכון.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
אני מדבר על הרצון, אני לא מדבר – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אבל התמיהה שלך נרשמה והובנה, לפחות על-ידי חלק מהאנשים.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
דרך אגב, אנחנו לא מבקשים דרכון חדש.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
לא היה עולה על דעתכם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת טלב אבו עראר – בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת בועז טופורובסקי.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
לא היה עולה על דעתכם.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
יישר כוח.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
ודאי. תודה רבה, אדוני השר.
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש מאות משפחות בדואיות משבט אל-עזאזמה בנגב, ילידי הארץ, שמשום מה מדינת ישראל מתנגדת לתת להם תעודת זהות ישראלית, אף-על-פי שילדיהם נושאים תעודת זהות ישראלית וגם אזרחות, ויש ביניהם גם חיילים בצבא שיש להם תעודת זהות אבל אין להם אזרחות. חשוב לציין דוגמה חיה שהתרחשה בימים האחרונים, כאשר זקנה חולת סרטן, סירבו לאשפז אותה בבית-החולים סורוקה בטענה שאין לה מעמד בארץ, ולאחר התערבות כל מיני גורמים, כולל אותי, הסכימו לאשפז אותה כנגד תשלום סכום גבוה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. מעניין לעניין כמעט באותו עניין, של דרכונים. חבר הכנסת בועז טופורובסקי – בבקשה, אדוני. ואחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, בשבוע שמ-4 עד 11 בפברואר נהרגו שלושה בני-אדם בשלוש תאונות קטלניות: ביום שבת, 8 בפברואר, נהרג רוכב אופנוע בן 56 כאשר החליק על כביש 386 בצומת כרם והתנגש במעקה הבטיחות בצד הכביש. ביום שני, 10 בפברואר, נהרג נער בן 17 מפגיעת אוטובוס במחלף השרון שעל כביש מס' 2; מחקירת המשטרה עולה כי הנער נכנס רגלית לכביש המהיר במקום שבו מותר לחצות רק על גשרים. היום, יום שלישי, 11 בפברואר, נהרג חליל פתחי אבו אמיר אבו אסמאעיל, בן 24, ממשהד שבגליל מערבי. חליל נהרג מפגיעת רכב פרטי על כביש 90 ליד קיבוץ אפיקים כאשר רכב על אופנוע; המשטרה בודקת חשד שלפיו הנהג שפגע בו לא נתן לו זכות קדימה וכן כי ההרוג לא החזיק ברישיון לאופנוע.
השבוע שני בני-אדם נפטרו לאחר שנפצעו בתאונות קודמות: ביום חמישי, 6 בפברואר, נפטר מפצעיו נהג רכב בשנות ה-60 לחייו אשר נפצע ב-30 בינואר בתאונה על כביש 77. ביום ראשון, 9 בפברואר, נפטר מפצעיו הולך רגל בשנות ה-20 לחייו אשר נפגע מפגיעת רכב ב-31 בינואר בשדרות-נורדאו בתל-אביב.
צמתים חסרי רמזורים ושילוט הם המסוכנים ביותר עבור הנהגים והולכי הרגל. דוגמאות לצמתים מסוכנים הן צומת אוסישקין, צומת גזית וצומת דבורייה שעל כביש 65 בצפון, עם שלוש תאונות בחודש בממוצע; בצומת ברחוב המרכזי בגדרה, רחוב הרצל, שם עובר כביש 40, יש בממוצע שלוש תאונות מדי שבוע; צומת מסוכן יש בשדרות גולדה מאיר בירושלים, הצומת עם רחוב שפע-חיים וצומת קריית המדע; בצומת הסמוך לטייבה, שמוביל לכביש 577, היו 35 פצועים בשלושת החודשים האחרונים; בקטע בין צומת הצ'ק-פוסט לצומת לב-המפרץ בחיפה התרחשו 80 תאונות ב-2013. ואלו רק דוגמאות, לצערי יש עוד הרבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
מעבר לתיקונים הנדרשים בתשתיות, כמו שילוט, רמזור או בניית כיכר, יש להגביר את נוכחות המשטרה ואת האכיפה, בין היתר בהצבת מצלמות רמזור אשר מתעדות עבירות תנועה וישמשו גם להרתעה ולאיתור של נהגים עבריינים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. חברת הכנסת שלי יחימוביץ – בבקשה, גברתי. ואחריה – חבר הכנסת עמרם מצנע.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יום מצוין, יום כחול-לבן, לכבוד התעשייה הישראלית. השתתפתי קודם בכינוס מרשים ביותר שעשה חברי חבר הכנסת נחמן שי עם חברים נוספים. אני רוצה לומר כמה מילים על התעשייה הישראלית. כחול-לבן זה לא רק תשדירים, כחול-לבן זה עידוד אמת של התעשייה הישראלית, שהיא המהות והבסיס של כל הערכים שאנחנו חיים לאורם, מציונות עד סולידריות, עד יצירתיות, מתן מקומות עבודה, פרנסה ותעסוקה, צמיחה, שגשוג, כל מה שתרצו. בפועל התעשייה הישראלית נתקלת בקשיים רבים מאוד: שקל חזק, שווקים עוינים ליצוא ישראלי, וכרגע עומד על הפרק, אם כי לא מוצף, עניין הגז הטבעי. הגז הטבעי, שהולך ומתכנס לקראת מונופול של תשובה ו"נובל אנרג'י", נמצא בשליטה של ידיים מעטות שקובעות את המחירים.
כרגע עלות יחידת ייצור גז היא 1.5 דולר, היא נמכרת ב-6 דולר, והדבר הזה יקבע בפועל אם התעשייה הישראלית – איזה מפעל יחיה או ימות, ישגשג או ישקע, יספק מקומות עבודה או לא יספק מקומות עבודה. כרגע התעשייה הישראלית שבויה בידי מונופול הגז ולא יכולה לומר את דברה, אבל הגיע הזמן לומר את הדברים. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יחימוביץ. חבר הכנסת עמרם מצנע, ואחריו – חבר הכנסת איתן כבל.
<עמרם מצנע (התנועה):>
כדרכי, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני משתמש בדקה הזאת לדברים חיוביים. ותתפלאו, חצי הכוס המלאה – החלק המלא בכוס הוא יותר מחצי.
שלשום נערך בוועדת החינוך דיון שהשתתפו בו תנועות הנוער וארגונים נוספים, והנושא היה: סיוע לפליטים הסורים. הפליטים בירדן, הפליטים בטורקיה והפליטים בסוריה עצמה. אז תתפלאו, מי שלא יודע, יש פעילות ענפה מאוד של תנועות הנוער, של ארגון שנקרא IFA, שזה ארגון שמסייע בעולם כולו במקרים של משבר, לפעמים במדינות שאין לנו יחסים אתן, ונושא את שמה של מדינת ישראל ברבים.
היה לנו אורח מירדן, שהגיע וסיפר קצת על הפליטים בצפון ירדן, והיה ממש מרגש לשמוע את הילדים, את הנערים, את אנשי תנועות הנוער מהדרום, מהצפון, דרוזים, ערבים, בדואים וכמובן יהודים, שדיווחו וסיפרו על ההתלהבות שיש באיסוף שמיכות ומעילים ודברי מזון. ואותו ארגון, IFA, הוא הארגון שיש לו קשרים לשטח הסורי, לשטח הירדני, והוא דואג להעביר עשרות משאיות, עשרות קונטיינרים של ציוד.
אני לא בטוח שאנחנו נשנה את המציאות בסוריה, שבאמת חוצה את כל הגבולות של האכזריות ושל ההתנהגות – אין שם טובים, שם כולם רעים, אבל העשייה המצומצמת הזאת, עם כל הלב וכל הנשמה, היא אפקט חינוכי בעל משמעות עצומה. וראיתי את הילדים, איך הם מדברים, ממש עם דמעות בעיניים, על הפעילות שהם עושים, ובכך רציתי לעדכן אתכם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר עמרם מצנע על העדכון החשוב. חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, דירקטוריון, על-פי הגדרתו ב"ויקיפדיה", הוא: ההנהלה העליונה בארגון והגוף הקובע את יעדי הארגון ואת האסטרטגיה להגשמתם ומפקח על העמידה ביעדים אלה. על-פי הגדרה זו, הדירקטוריון של בית-החולים "הדסה" נכשל כישלון חרוץ.
עברתי היום על רשימת השמות שמרכיבים את הדירקטוריון הזה, ואני לא מצליח להבין איך אנשים שעל-פי כל דין מגדירים את עצמם רציניים טמנו כל כך עמוק את ראשם בחול. כשאני הסתכלתי על הרשימה, חלק מהם – לנו הפוליטיקאים, כשנפגשנו עם חלק מהם וניסינו להביא איזה תובנה, מה שהם אומרים לנו: מה אתם מבינים, אתם פוליטיקאים. ובסופו של עניין אתה רואה מערכת כל כך גדולה, כל כך חשובה – וזה עוד לפני שנכנסתי לשר"פ, ועוד לפני שנכנסתי לענייני העובדים – האופן שבו הדברים התנהלו, זה זועק לשמים, אדוני היושב-ראש, וזה מחייב אותנו, חברי הכנסת, אלה שכל כך אוהבים לסנוט בהם, לעמוד על המשמר כפל כפליים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האמת, רציתי לדבר על נושא מסוים, אבל דבריו של חבר הכנסת עמרם מצנע, על הישיבה שהייתה אתמול – ואני כחבר ועדה לא הספקתי לבוא – הביאו אותי לעניין של הפליטים הסורים, גם של החולים או הפצועים שבאים לבתי-החולים בישראל. יש הרבה, ויש כמה אגודות צדקה דתיות שתורמות להם, מבקרות אותם בבתי-החולים. לפני כחודש היה גם מבצע תרומות, וערבים פלסטינים בישראל תרמו מיליוני שקלים. את הכסף הזה ואת התרומות האלה הם העבירו למחנה זעתרי, למשל; מרכז הפליטים הסורים בירדן.
אבל באמת, בושה וחרפה לכל מדינה, במיוחד מדינות ערביות, שלא מקבלות את הפליטים האלה ולא נותנות להם סיוע. אלה קורבנות המלחמה שם, ולא חלק בסכסוך, ולא חלק בקונפליקט. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת גנאים. חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, סטטוס מהפייסבוק: "וואי, איזה חלום היה לי, אני נכנס לבית-החולים, למחלקת יולדות, ויש שם כל הקופסאות עם התינוקות בפנים. ואז אני מוציא סכין שחיטה מהמעיל ועובר ליד כל תינוק יהודי, אני עורף לו את הראש, ואיפה שיש תינוק ערבי, אני שם לו פסוקים מהקוראן. החלום הכי ורוד שהיה לי עד היום". למי שכתב את הסטטוס הזה קוראים נור האדי אל-בילאד, והוא מהיישוב אם-ארבע-וארבעין. שעתיים לאחר הפסוק הוא נעצר, הוגש נגדו כתב-אישום. אין ספק שמדובר בפעילות יעילה של המשטרה.
האמת שזו לא האמת. אני אקריא לכם את הסטטוס מחדש: "וואי, איזה חלום היה לי, אני נכנס לבית-החולים, למחלקת יולדות, ויש שם כל הקופסאות עם התינוקות בפנים. ואז אני מוציא סכין שחיטה מהמעיל ועובר ליד כל תינוק ערבי, אני עורף לו את הראש, ואיפה שיש תינוק יהודי, אני שם את 'התיקון הכללי'. החלום הכי ורוד שהיה לי עד היום". לבחור קוראים זוהר זוארץ מפתח-תקווה. כבר לפני שלושה ימים הגשתי תלונה, מסרתי את הפייסבוק, את הכתבות, את הכתובת שלו, את התמונה שלו לפיקוד הכי בכיר של משטרת ישראל. הוא עדיין מסתובב חופשי. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. יש אצלי פגישה עם בכירי המשטרה בעוד כחצי שעה, אז אני אברר אצלם מה קורה עם העניין הזה, אם יהיו שם גם גורמים רלוונטיים לנושא.
<נחמן שי (העבודה):>
יש לי עוד המון שאלות לאנשי המשטרה, אם אתה רוצה, אביא לך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לא, אבל זה נושא שבאמת כדאי לברר. אני אגיד לך באופן הכי אישי, קצת מרגיז אותי לפעמים, באמת, הטיפול בחבר'ה האלה של "תג מחיר" למיניהם, אם זה באינטרנט ואם זה לא באינטרנט.
חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, תודה, כנסת נכבדה, בית-המשפט העליון, בשבתו כבית-הדין הגבוה לצדק, דחה לפני כשעה את הערעור על תוצאות הבחירות בבית-שמש והשאיר על כנה את החלטת בית-המשפט המחוזי לקיים בחירות חוזרות בבית-שמש. בגלל קומץ זייפנים, שאשמתם אפילו עוד לא הוכחה במשטרה, כי המשטרה עוד לא גמרה את חקירתה, תלך כל העיר לבחירות חדשות. נשאלת השאלה, איפה הצדק?
בשבוע שעבר, בעתירה נגד תקציבי הישיבות, קבע בג"ץ גם שבגלל קומץ תלמידים הגונים ושומרי חוק, ש"חטאם" היחיד הוא שגיוסם נדחה בהוראת שר הביטחון, ייגזר הדין של כל עולם הישיבות ותקציבן יקוצץ, וזה בלי שהישיבות היו בכלל צד לעתירה ובלי שנשמעה דעתן כלל.
ההחלטות זועקות לשמים. איפה הצדק? האם בעיר אחרת, שבה לא היה ראש עיר חרדי והפער היה עומד על כ-1,000 קולות, גם היו מבטלים את תוצאות הבחירות? האם לאוניברסיטאות היו עוצרים תקציבים בגלל כמה סטודנטים? האם לבתי-חולים היו עוצרים תקציבים בגלל כמה רופאים סוררים? רק נגד החרדים מותר הכול?
בית-המשפט העליון אימץ לעצמו אג'נדה משלו בכל הקשור לדת ומדינה, ולצערי אני קובע שהציבור החרדי הפך לשק החבטות שלו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת אייכלר.
<נחמן שי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להמשיך דברים ששמעתי קודם מפי ידידי חבר הכנסת כבל בעניין "הדסה". אנחנו ענינו, דיברנו פה על "הדסה" פעמים אחדות, אבל אני מוכרח לציין שאף אחד מאתנו לא העריך עד כמה עמוק המשבר, ועד כמה – אפילו לא אגיד – בית-החולים הוא לא בבוץ; בבוץ זה על פני הקרקע; זה עמוק מאוד. אז – שתי הערות בהקשר הזה.
האחת נוגעת ל"נשות הדסה", שהפכו להיות בכלל הנשים הרעות בכל הסיפור הזה; תראו, איך הן לא שמו לב? איך הן לא ידעו? אז בואו לא נשכח את האמת: במשך שנים ארוכות, עשרות שנים, הן החזיקו בתרומות שלהן את מערכת הבריאות בירושלים, ואף אחד לא מנע להעביר תרומות. משרד הבריאות נהנה מאוד מהמציאות שיש מאות אלפי אמריקנים שתורמים כסף כדי להחזיק את מערכת הבריאות בירושלים. אז לא במקרה הם לא נכנסו לשם. היה נוח להם לא לדעת מה קורה, ורק להיות משוכנעים שבית-החולים הזה מספק את שירותי הבריאות לכל אוכלוסיית ירושלים. עכשיו הדברים השתנו, והביקוש עלה, והיכולת של "נשות הדסה" לאסוף כסף קטנה במקביל, ואז זה הגיע לנקודת פיצוץ. אבל אסור לשכוח את זה, כי אנחנו נוטים ברגע הזה כבר לראות את כולם אשמים. "נשות הדסה" בשום פנים ואופן לא אשמות.
והדבר הבא שהייתי רוצה הוא לבקש – אני לא יודע מה היכולת, אבל ממבקר המדינה, כגורם בעל יכולת חקירתית, לבדוק מה קרה שם. נכון, "הדסה" לא כפופה למבקר. זה בסדר. אבל משרד הבריאות כן, והוא הרגולטור, הוא המבקר, הוא המפקח, אז בבקשה ש"הדסה" תתיר למבקר להיכנס לעומק החשבונות שלה, היא יכולה לעשות את זה, והצד השני יהיה משרד הבריאות, ואז נראה בסוף מה קרה פה. לא עולה על הדעת שנוצר חור של 1.3 מיליארד שקל ואנחנו נעבור על זה לסדר-היום, מה גם שבסוף כל אחד מאתנו ישלם את המחיר הזה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת אייכלר, אחריו – חבר הכנסת גטאס.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, אצלך בלשכה התקיימה הישיבה בעניין החלטת מועצת אירופה שברית-מילה זו פגיעה בבריאותו ושלמותו של הילד. חבר הכנסת נחמן שי וחברים נוספים עוסקים בזה והולכים לשכנע את כל אומות העולם שברית-מילה זה לא איזה אקט רפואי, אלא עניין דתי מסורתי, וכל העקרונות של האו"ם על חופש הדת וכל הדברים האלה מתחייבים לגביו, ואי-אפשר שמישהו אחר יתערב בהחלטה הזאת, למול את הילד.
היום הזה היועץ המשפטי לממשלה הגיש חוות דעת לבית-המשפט העליון בעניין ברית-מילה של תינוק שאביו רוצה למול אותו והאימא לא רוצה – סכסוכי גירושים, אנחנו יודעים, גורמים הרבה אסונות במשפחות – ובית-הדין קבע שהיא חייבת למול אותו; ובית-הדין, על-פי החוק הישראלי, עדיין הוא גוף משפטי בעל סמכות, והיועץ המשפטי לא מכחיש את הסמכות המשפטית שלו. אבל לפי הפרסום בעיתון עכשיו, בתקשורת, וינשטיין, שהוא יהודי, לא ממועצת אירופה, מחווה את דעתו, ואומנם הוא מכיר בכך שברית-מילה היא אקט חינוכי, וחייבים על-פי חוק לערוך ברית-מילה, וזה בסמכות הבלעדית של בית-דין רבני; אלא שבמקרה דנן – פה נכנס – – – – מדובר כבר בילד כבן שנה, ועריכת ברית-מילה לתינוק כרוכה בטיפול רפואי, וכשמדובר בטיפול רפואי צריך לשאול את נשוא הטיפול, אבל מדובר בתינוק ואין אפשרות לשאול, וזה כבר כרוך בהחלטת האם, והוא מבטל את ההחלטה של בית-הדין הרבני.
אני שואל: אשמנו מכל עם? בושנו מכל דור? איך אנחנו יכולים לבוא למועצת אירופה ולהסביר שברית-מילה זה לא אקט רפואי, זה לא איזה טיפול, וזו לא פגיעה בילד, ולא צריך לשאול את הילד אם לעשות את זה? לאן הגענו? היועץ המשפטי של מדינת היהודים?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת גטאס, ואחריו – חבר הכנסת יעקב אשר.
<באסל גטאס (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, הילד באסם אלכרכי, בן 13, מהכפר עזרייה, נעצר על-ידי קבוצת חיילים ביום 4 בפברואר אחרי שנורה ברגל בכדור גומי. החיילים, במקום – בכל מקרה טבעי בעולם – לקרוא לאמבולנס ולהעביר אותו לבית-חולים, המשיכו לעצור אותו באופן ברוטלי, גררו אותו, ותיעדו את עצמם – סגן השר, אתה מדבר אלי או משהו? מנסה? – תיעדו את עצמם במצלמות של הטלפונים שלהם כשהם מתעללים בו, כשהם גוררים אותו. התמזל מזלם הרע ומישהו אחר צילם אותם והסרט הופץ בכל העולם ברשת.
אני חושב שהמקרה מזעזע. מקרה מזעזע כזה לא זכה לתהודה ולתשומת לב, ואני חושב שמן הדין שדבר כזה לפחות יובא לציבור, וגם יובא לדיון בוועדה לזכויות הילד. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת גטאס. חבר הכנסת יעקב אשר, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לנצל את הדקה הזאת לבקש סליחה מחברי חברי הכנסת הערבים ולבקש סליחה מתושבי העיר נצרת. התברר ששוב התושבים הערבים סובלים לפעמים בגלל החרדים. היום בבוקר התפרסם שבית-המשפט העליון החליט שגם בעיר נצרת יהיו בחירות חוזרות, ולאחר כמה שעות התפרסמה החלטת בית-המשפט העליון לגבי דחיית הערעור על ההחלטה של בחירות חוזרות בבית-שמש. אם לא הייתה החלטה קודמת לגבי בחירות חוזרות בבית-שמש, סביר להניח שלא היו מטריחים את כל תושבי נצרת לעבור מערכת בחירות נוספת. אתכם הסליחה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. אתה ממשיך את המסורת המפוארת של נאומו של חבר הכנסת אייכלר בערבית ושל חבר הכנסת טיבי ביידיש. אני רואה פה אחווה.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
זה שהבינו זה – – –
<זהבה גלאון (מרצ):>
נראה לך – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת חמד עמאר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה.
<חמד עמאר (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אתמול נפגשתי עם מזכ"ל תנועות הנוער בישראל, נפתלי דרעי, והוא העלה בפני את הבעיה שהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הייתה מתקצבת את תנועות הנוער בתקציב זעום של 400,000 שקל בשביל לקיים פעילויות הסברה והדרכה, והיא החליטה להפסיק להם את התקציב לשנת 2014. הודיעו להם.
אני פונה אל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים וקורא להם שלא להפסיק את התקציב; להפך, להגדיל להם את התקציב. אנחנו רואים את המעורבות של הנהגים הצעירים בתאונות הדרכים. רק בשנה האחרונה, שנת 2013, ראינו את העלייה הדרמטית במעורבות של נהגים צעירים בתאונות דרכים ואת מספר ההרוגים בקרב הנהגים הצעירים. אנחנו יודעים על הפעילות המבורכת שעושות תנועות הנוער בישראל. לכן אני מבקש שוב להגדיל להם את התקציב, לא להפסיק להם את התקציב. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עמאר. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
מכובדי היושב-ראש, יש כוונה של הקואליציה להביא את עניין אחוז החסימה להכרעה במושב זה של הכנסת. בזמנו נקבעו כמה עקרונות באשר לשינויים בעלי אופי חקיקתי שבעצם יקבעו את הרכב הכנסת או יכולים להשפיע על הרכב הכנסת הבאה, ואחד העקרונות החשובים ביותר היה שאת העלאת אחוז החסימה יש לעשות בהדרגה ובהסכמה רחבה.
אני חוזר על הצעתי מאתמול לפתוח מחדש את הדיון, כדי להגיע לשני דברים אלה. פעם ראשונה שיש הצעה כזאת מצדנו.
אני חושב שמן הראוי שבכנסת נקבל הקשבה גם מיושב-ראש הכנסת, גם מיושבי-ראש המפלגות – מר בנט, מר לפיד, מר נתניהו. כל ראשי המפלגות צריכים לקחת את העניין בכובד ראש, במיוחד שהנפגעים העיקריים מהעלאת אחוז החסימה, אם תהיה, הם הסיעות הערביות.
לכן אני פונה לכבודו לכנס את ראשי הסיעות כדי לדון באפשרות להגיע להסכמה רחבה. ואנחנו לא דנו עד עכשיו בהצעה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שמדברת על מתווה מדורג. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – בבקשה, אדוני.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, תודה שאפשרת לי. רציתי לציין עובדה, שבדיונים – בוועדת הכספים מתקיימים דיונים מסוגים שונים; לאחרונה התקיים דיון בסוגיית החישוב הנפרד של נקודות הזיכוי, והועלו שם הסכמות ורעיונות על-ידי משתתפי הוועדה ויושב-ראש ועדת הכספים, וצר לי מאוד, בשבועות האחרונים קיבלתי פניות מנישומים, תושבים, שהסיכומים שהיו בוועדת הכספים לא ירדו לרמת הביצוע במשרדים. אני פונה מכאן לאדוני היושב-ראש, שהמסר הזה יעבור לוועדות: כשמעלים נושאים, לדאוג שהסיכומים אכן ירדו לרמת הביצוע. אנחנו לא נעשה צחוק מעצמנו. תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חברת הכנסת עליזה לביא – בבקשה, גברתי; אחרונת הדוברים בנאומים בני דקה.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת ליפמן, אתה עושה סימנים שגם אתה נרשמת? אז אחרי חברת הכנסת עליזה לביא, חבר הכנסת ליפמן. הוא יהיה האחרון.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני כמה זמן קיבלתי פנייה שצמררה אותי; חשבתי שהנושא הזה מטופל וכבר מאחורינו, אבל פנה אלי דורון זמיר, שהוא אחראי מחשבים בבית-הספר "אולפנית בר-אילן" בנתניה, וסיפר לי שלפני יותר משלוש שנים בתו אלה זמיר נפטרה בגיל 23 מדום לב. כדי לברר את נסיבות מותה, כמקובל, התבקשו הוא והגרושה שלו לחתום על טופס הסכמה לנתיחה לאחר המוות, והם חתמו עליו ברצון רב, כדי לברר באמת את סיבות המוות. אלה, הוא כותב לי, הובאה לקבורה ביום שלאחר מכן. אבל לפני כמה חודשים – המוות היה לפני שלוש שנים – לפני כמה חודשים הם מקבלים פנייה ממשרד הבריאות, ובה נודע להם שבמכון לרפואה משפטית נשארו רקמות – נשארו רקמות, והם מבקשים את אישור המשפחה להביא לקבורה. אבל יותר מזה, הם מבקשים את מימון המשפחה להביא לקבורה; יש להם אפשרות או להביא לקבר אחים על חשבון המדינה, או לקבר של בתם במימון פרטי.
אדוני, לא יעלה על הדעת שהדברים האלה קורים במדינת ישראל. לאחר התערבות שלי, ופנייה כמובן למשרד הבריאות, קיבלנו תשובה: הנושא מוסדר, מטופל. אבל מה עושים אנשים שלא פונים, שלא יודעים שאפשר לפנות, שלא יודעים שיהיה מי שיעזור? לא יעלה על הדעת שהנושא הזה נמשך, שיש רקמות, שיש חלקים, שיש איברים שנמצאים במכון, והמדינה לא נותנת את הדעת על זה ולא מסייעת גם להביא אותם לקבורה. תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. חבר הכנסת דב ליפמן – בבקשה, אדוני.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, אדוני השר, אחרי ששמעתי תגובות שליליות על ההחלטה של בג"ץ היום, היה חשוב לי להגיע ולהבהיר את העמדה שלי, ואני חושב של כולנו, שזה יום שמח למדינת ישראל ולדמוקרטיה, שאין לנו סובלנות לשחיתות או לזיופים, ובעוד חודש נלך לבחירות בבית-שמש וגם בנצרת, ובסוף מי שמנצח ינצח, ונכבד את זה. אבל הכי חשוב שתהיה הרגשה בשטח שהייתה דמוקרטיה בלי זיופים, והלוואי שבכל הבחירות בעתיד אנחנו גם נראה את זה, שיש לנו במדינה אפס סובלנות לשחיתות ולזיופים, ואנחנו הולכים עם הדמוקרטיה כמו שהיא צריכה להיות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב ליפמן. סיימנו, חברי הכנסת, את הנאומים בני דקה.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום כחול-לבן>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו עוברים לנושא החשוב הבא: ציון יום כחול-לבן בכנסת, יום התעשייה הישראלית; הצעות מס' 1204, 2631, 2643 ו-2644. היוזמה היא של חברנו חבר הכנסת ד"ר נחמן שי, ואנחנו ודאי מברכים אותו על כך. מטרת היום הזה היא תמיכה בתעשייה הישראלית וחיזוקה.
חברי הכנסת, התלמוד מספר על חכמי ישראל שבאו לדוד המלך ואמרו לו: אדוננו המלך, עמך ישראל צריכין לפרנסה. ענה להם דוד: לכו והתפרנסו זה מזה. בתגובה פנו חכמי ישראל ואמרו לדוד: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו. המשק, כך אמרו, לא יכול לספק את צורכי עצמו. טוב, לסיפור הזה יש המשך שהוא פחות רלוונטי, אבל אני חושב שלנושא שלנו כדאי לקחת את חילופי הדברים האלה בין דוד המלך לחכמי ישראל ולראות אותם כדברים מרתקים. הצעתו הראשונה של דוד היא להסתמך על כוח הקנייה והייצור של המשק הלאומי. חכמי ישראל חוזרים ועונים לו שהמשק, במיוחד משק קטן ומוגבל, לא יכול להסתפק בכוח הקנייה והייצור העצמי. באופן טבעי יש שאיפה לצמיחה ולהתרחבות של המערכת הכלכלית. גם חכמי ישראל מכירים את הערך הכלכלי של ביסוס משק על כוח הקנייה העצמי, אלא שהם גם מביעים את החשש שהתבססות אך ורק על קנייה עצמית תביא למשק מכווץ ומנוון.
המשק הישראלי, חברי הכנסת, הוא משק קטן; הוא איננו אוטרקי ולא יכול לספק את צורכי עצמו, הוא חייב להתחרות בשווקים הבין-לאומיים, לפרוץ גבולות ולהציע מוצרים מעולים. לאורך זמן לא נוכל להתפרנס זה מזה, כלשון התלמוד, בלי להעמיק את מרחב הסחר של מוצרי התעשייה הישראלית. אבל כבסיס לתעשייה מוצלחת חשוב שנדע להשקיע ולתת לתעשייה הישראלית את אמוננו, את התנאים האופטימליים לתחרות, את המחויבות שלנו לקידום מנוע הצמיחה הכלכלי של מדינת ישראל כולה.
התמיכה הבסיסית במשק הישראלי היא פעולה כלכלית נכונה, שמקבלת משנה תוקף על רקע האיומים המתחדשים בלוחמה כלכלית נגד מדינת ישראל. אסור לתת לשיח המיתמם לקבוע עובדות. חרם הוא פעולה אלימה תמיד ובכל מקום. בעידן הגלובלי חרם כלכלי כמוהו כהטלת מצור בימי קדם. לא בכדי במדינות רבות בעולם הוא גם אסור על-פי חוק, למשל בצרפת. חרם מאורגן משמעו הטלת סנקציות וענישה על ישראל הריבונית.
אני בטוח שמדינת ישראל והתעשייה הישראלית ידעו להתמודד עם הניסיון להגביל את פעילותן הכלכלית. התעשייה הישראלית ידעה לצמוח מתוך תנאים קשים, קשים הרבה יותר מאשר היום, ותוך התמודדות עם חרמות, אמברגו ובידוד עסקי. למורת רוחם של אויבינו, התנאים הקשים תרמו ליצירתיות ולחדשנות של התעשייה הישראלית. ולמרות זאת, האיומים בחרם הכלכלי כלפי מדינת ישראל, ההליך הזה של צביעה וסימון של מוצרים המיוצרים בהתנחלויות ובאזורי תעשייה משותפים לישראלים ולפלסטינים, מציב בפני הכלכלה והתעשייה הישראלית אתגר מורכב.
בימים אלו קנייה של כחול-לבן היא לא רק מעשה כלכלי נכון, היא מעשה ציוני וישראלי נכון. וכבר נאמר, ביום שהתחיל בוועדות ונמשך באודיטוריום עם רבים מהתעשיינים ומבני-הנוער, שכ-400,000 איש לפחות מועסקים ישירות בתעשייה הישראלית, וכל אחד מאתנו יכול לתרום לפרנסתם בקניית כחול-לבן. קניית כחול-לבן היא גם תשובה ישראלית לאלה שמנסים להחרים – ולפגוע בנו; היא תגובה לאומית הולמת. הכלכלה הישראלית זקוקה לתמיכתנו, ואני תקווה שנצליח לתת גב ולקדם את הייצור התעשייתי בישראל. אני גם מקווה שהיום שאורגן על-ידי נחמן שי וחברי כנסת נוספים, שהשתתפו באירועים השונים, יתרום לחשיפה של התעשייה הישראלית ויגרום לאזרחים רבים אכן לקנות כחול-לבן.
חברי הכנסת, כמה הצעות לסדר-היום. הראשונה היא של היוזם, חבר הכנסת נחמן שי; בבקשה, אדוני. אחריו – זהבה גלאון, רינה פרנקל ובנימין בן-אליעזר. לאחר מכן נשמע את התשובה של שר הכלכלה נפתלי בנט, חבר הכנסת נפתלי בנט.
<נחמן שי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני קודם כול רוצה להודות למי שהיו שותפים שלנו ביום הזה: למשרד הכלכלה, עם השר נפתלי בנט, שהקדיש לכך את היום כולו, ואני חושב שהוא אפילו למד ממנו דברים שהוא לא ידע, ותכף אני אדבר על כך, וינון אלרועי הסמנכ"ל; התאחדות התעשיינים, שהיושב-ראש שלה היה אתנו, המנכ"ל ואחרים; צביקה אורן וראש מטה כחול-לבן שבהתאחדות עם ד"ר רון תומר; ההסתדרות החדשה, שנציגים שלה השתתפו באירוע האחרון, וכמובן לך, היושב-ראש, שגם השתתפת וגם נתת והקצבת לנו את האמצעים כדי לתת את כל הכבוד הראוי לתעשייה, ולבסוף גם לאנשים הצעירים שיושבים פה אתנו ביציע וליוו אותנו במשך כל היום – הם גם הממציאים, הם לא רק יודעים לשיר יפה, אלא הם גם ממציאים צעירים שהוכיחו שרוח של חדשנות ומקוריות נושבת גם אצלם, ואני מקווה, ואני יודע, שהם מייצגים מאות אלפי צעירים אחרים שאנחנו מסתכלים עליהם בתקווה גדולה שהם ידעו לקחת את הדברים האלה הלאה.
עכשיו אני רוצה לומר כמה מילים על המשמעות של היום הזה. ביום הזה עמדו שני ערכים על השולחן: האחד היה עניין השוק החופשי, הליברליות, הפתיחות, הפלת מכסים, שאנחנו נהנים מהם במקרים רבים והם מאפשרים להוריד מחירים, שזה יעד חשוב בפני עצמו, ומנגד, הגנה על המשק, מכסים – שוב, סגירות – כדי להגן על תעסוקה, על עובדים, שגם זה ערך בפני עצמו. זו התנגשות שהיא לא פשוטה. היא לא פשוטה. זה לא חד-כיווני, זאת אומרת, בואו נעשה את זה ולא נעשה את האחר. אף אחת משתי הדרכים האלה לא נותנת לנו את התוצאה המקווה.
ולכן, באמת דברים שאמר גם השר במהלך הדיון, ואחרים, צריך לחפש פה איזושהי נקודת איזון נכונה, מפני שאנחנו בצדק רוצים לראות מאבק אמיתי ביוקר המחיה, שהוא במקרים רבים בלתי נסבל, ולהקל על מאות אלפי, אם לא יותר – מיליוני ישראלים שנאנקים תחת יוקר המחיה ומוכנים ורוצים לחסוך, ולא יהיו מוכנים בשום אופן לקבל מצב שבו מונעים מהם לרכוש מוצרים במחירים נמוכים רק כי זה תוצרת הארץ.
אבל הייצור המקורי, הישראלי, המיוצר בישראל – אני לא כל כך אוהב את המילה מיוצר, אבל זה הכינוי – הוא חשוב מאוד, ורצוי שנשוב ונאמר את ה"למה הוא חשוב". אז הוא חשוב כי אנחנו בזה, מעל לכול, עוזרים אחד לאחר. אנחנו רצינו לראות צדק חברתי, רצינו לראות סולידריות – זה מקרה מובהק של סולידריות. כשאנחנו רוכשים מחברינו שמייצרים דבר-מה, והם קונים את מה שאנחנו מייצרים, או את השירות שאנחנו מגישים להם, אנחנו יוצרים איזושהי מידה של שוויון, ואנחנו מעסיקים אחד את האחר – לא בתעסוקת שווא, זאת תעסוקה אמיתית. אם אנחנו רוצים לסגור פערים חברתיים – ואני מאמין שזה יעד שכולנו שותפים לו – זאת אחת הדרכים להבטיח תעסוקה, כי בעיני אדם מובטל זה סבל עמוק, וצריך לעשות כל מאמץ כדי להבטיח תעסוקה, ואנחנו יודעים שמיליארד שקל שרוכשים בארץ זה 2,750 משרות. זה מתנה. אז כל אחד ואחת מאתנו שהולכים לרכוש משהו, תזכרו: עכשיו אנחנו לא רק רוכשים מוצר טוב ואיכותי ויפה, אלא אנחנו גם מסייעים בזה לעצמנו. אנחנו מסייעים לעצמנו.
הנקודה השנייה היא כמובן כלכלית. מדינה, כדי לעמוד על רגליה ולתפקד בעולם שהוא לא עולם נחמד במיוחד, צריכה להיות חזקה כלכלית. ייצור מקומי זה עוצמה, עוצמה מאוד חשובה. אני בהחלט מאמץ את דבריך, היושב-ראש, זה גם היבט ציוני. זה היבט ציוני ולאומי, ואני לא מתבייש להשתמש במילים האלה. חשוב שלמדינה תהיה יכולת לספק את צרכיה, ומעל לזה, ולא להיות תלויה באחרים כמה שאפשר, אם כי כבר נגמלנו מהמצב שעושים הכול, כי אנחנו יודעים שמדינה לא יכולה לעשות הכול, וסחר הוא חלק בלתי נפרד מהעולם שאנחנו חיים בו.
אני רוצה גם להדגיש את ההיבט הדיפלומטי, אם נקרא לזה כך; את הדלתות שנפתחות בפנינו, את העיניים שנפערות אלינו, כאשר אנחנו מציגים את הדברים החשובים, היפים, המעניינים, היצירתיים, החדשניים, שאנחנו מביאים מהבית הזה, בכל מיני תחומים. אני בטוח שעוד נשמע את זה תכף מהשר – זאת היא העוצמה הרכה שלנו דווקא, עוצמה שמביעה את יכולותיה החדשניות של מדינת ישראל.
אני רוצה לקוות שבשנה הבאה, הבאה עלינו לטובה, יתגייס משרד הכלכלה להעביר כמה חוקים חשובים בתחום הזה כדי לחזק את הרכש המקומי, בעיקר של גופים ציבוריים גדולים, גם משרדי ממשלה, גם עיריות, גם גופים אחרים שנתמכים על-ידי המדינה בצורה כזאת או אחרת, ולדעתי מתחמקים – שמענו את זה היום – מלרכוש תוצרת הארץ, מכל מיני סיבות, ואין שום סיבה שהם לא יעשו את זה. אם אנחנו מבקשים את זה אחד מהשני, אין ספק שהם צריכים לעשות זאת, מה גם שמדובר במשאבי ציבור.
אנחנו צריכים להמשיך לעודד את היצוא הישראלי, לפתח שווקים חדשים. יש לנו כבר שווקים גדולים באירופה, בארצות-הברית, אבל יש גם שווקים חדשים שאפשר להגיע אליהם. אני יודע שהמשרד מטפל בזה, וזה חשוב, ולעודד חדשנות ויצירתיות אצל האנשים הצעירים והלא-צעירים שגרים פה וחיים פה, כדי באמת להמשיך ולספר את הסיפור המופלא הזה של מדינת ישראל, של ה"מיוצר בישראל". ועוד פעם, תודה רבה לכל השותפים ליום הזה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת זהבה גלאון – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת רינה פרנקל.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, תודה לחבר הכנסת נחמן שי, שבכל שנה יוזם את הדיון החשוב הזה, של יום כחול-לבן.
אין ספק שמטרת קיומו של היום הזה כאן בכנסת – ואני מבינה שזה גם נדון בוועדות – היא להעלות למודעות הציבורית את החשיבות של קניית תוצרת ישראלית. אני מזדהה גם עם הדברים שלך, היושב-ראש, בעניין הזה, וגם עם הדברים של חבר הכנסת שי. זו מטרה חשובה, ראויה וצודקת.
אני חושבת שמדינת ישראל צריכה לסייע למפעלים וליצרנים ישראליים. זאת האחריות של הכנסת, חברי חברי הכנסת, לוודא שהמדיניות של הממשלה תואמת את המטרה הזאת. הזרוע השנייה של המהלך לעידוד הייצור הישראלי היא קריאה לאזרחי המדינה לרכוש מוצרים כחול-לבן. אני מאמינה בזה, אני תומכת בזה, אני חושבת שקניית מוצרים ישראליים מקדמת את הכלכלה בישראל הרבה יותר מכל סוג אחר של צריכה, היא תורמת לייצור מקומות עבודה בארץ, היא מחזקת את העובדים בישראל, היא מבססת את האיתנות הכלכלית של המעסיקים, היא גם מעודדת חדשנות וגיוון במשק הישראלי, והיא מתמרצת, חברי חברי הכנסת, את ההתפתחות הטכנולוגית של מפעלים.
מדובר, חברי חברי הכנסת, בשילוב של העדפה עקרונית וערכית של הייצור המקומי ושל רצון להפיק תועלת כלכלית לתושבי המדינה. אני מאמינה, חבר הכנסת נחמן שי, אמרת את זה גם בדבריך, שהתעשייה הישראלית מסוגלת וצריכה להתחרות בייבוא מחו"ל הן באיכות המוצרים והן ברמת המחירים שהיא מציעה.
המשק הישראלי, חברי חברי הכנסת, צריך לקדם, בתמיכת המדינה, נורמות של ערבות הדדית, שותפות גורל, כדי להגביר את יעילות הכלכלה הישראלית ואת שיתוף הפעולה בין מרכיביה ולקדם את כושר התחרות הבין-לאומית שלה. אני מאמינה בזה בכל לבי. אמרתי את זה גם בשנה שעברה, כשהתכנסנו כאן ביום החשוב הזה שמצוין כאן היום בכנסת.
אבל אני רוצה, חברי חברי הכנסת, להבחין – ואני רוצה לציין את זה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים – בין תוצרת ישראל לבין מה שמנסים בתקופה האחרונה לשווק כתוצרת ישראל. אני כמובן מתייחסת למוצרים המיוצרים בהתנחלויות בשטחים. אני רוצה לומר את זה – שוב, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, בקול ברור: כחול-לבן, חברי חברי הכנסת, זה לא בשטחים. כחול-לבן זה כאן, בתחומי מדינת ישראל. ואותם מפעלים, הנמצאים בשטחים, לטעמי הם בוודאי לא חלק מהתעשייה הישראלית. לתפיסת המפלגה שלי, הם מעודדים את תעשיית הכיבוש, הם שותפים מלאים למערכת המשומנת שמפעילה ישראל כדי להנציח את השליטה בפלסטינים. חברי חברי הכנסת, המוצרים שמיוצרים בהתנחלויות הם חלק מכלכלת כיבוש ענפה שבה מעורבות חברות מסחריות, ישראליות ובין-לאומיות, בעסקאות נדל"ן, בפיתוח תעשיות בשטחים, בבניית חומות, מחסומים או גדרות – וכל זה על קרקע פלסטינית.
למה אני מוטרדת? 46 שנים זה עבד לנו, חברי חברי הכנסת. אני מוטרדת בשל אותן המגמות שהיושב-ראש חבר הכנסת יולי אדלשטיין הצביע עליהן. העולם סביבנו כבר לא מוכן לשתוק. הוא מסרב להתייחס לתוצרת שמיוצרת בהתנחלויות כאל תוצרת ישראל. והעולם כולו מבין שקניית תוצרת ההתנחלויות היא תמיכה באחד המפעלים המשגשגים ביותר של ממשלת ישראל – מפעל הכיבוש.
באחרונה אנחנו שומעים קולות של חברים קרובים וחברים רחוקים יותר, גם בארצות-הברית וגם באיחוד האירופי, שמזהירים את מדינת ישראל מהעתיד לבוא. רק לאחרונה שמענו את מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי – ואחר כך כולם השתלחו בו – הוא הזהיר את מדינת ישראל; הוא אמר, חברי חברי הכנסת: אם לא יהיה הסכם מדיני, אם מדינת ישראל לא תעשה הסכם מדיני – תראו מה קורה סביבכם – מדינת ישראל צפויה לחרם. זה לא שהוא מעודד את זה. הוא הזהיר מפני העתיד לבוא.
ואני מודאגת, חברי חברי הכנסת, מהמגמה המסתמנת, כי בעוד מפעל הכיבוש נמשך, החרם הולך ומתרחב. רק לאחרונה שמענו על בנק דני גדול שהודיע שיפסיק להשקיע בחברות ובבנקים בישראל, ובעקבותיו, או לפניו, אני כבר לא זוכרת את הסדר, הלכו גם קרן פנסיה גדולה בהולנד וחברות בנורבגיה ובגרמניה. ובניגוד למה שהוא ניסה לומר לנו – אני לא יודעת מה הוא יאמר עכשיו, אבל שמעתי בכלי התקשורת את ההתייחסות של השר בנט, ואני רוצה לומר לכם שבניגוד למה שהשר בנט אמר, החרם הצפוי לנו הוא גדול ועצום יותר ממה שמדינת ישראל התמודדה אתו עד כה, ואני לא מתפלאת שצמרת המשק הישראלי כבר פנתה אל ראש הממשלה נתניהו והזהירה אותו מההשלכות שצפויות ליצוא הישראלי.
חברי חברי הכנסת, במערכה הראשונה של החרם ממשלת ישראל התקפלה בפני האיחוד האירופי במסגרת המשא-ומתן על הסכם "הורייזן 2020", וקיבלה את החלוקה בין ישראל הריבונית והלגיטימית ומפעל ההתנחלויות, והסכימה לתנאי אף-על-פי שהשרה לבני הכניסה הסתייגות – לקבל את הכסף לתחומי מדינת ישראל. במערכה השנייה, חברי חברי הכנסת, אני חוששת שמדינות אירופה וחברות באירופה עלולות לאבד סבלנות להמשך תחזוק ההתנחלויות, ואני מאוד חרדה שיטילו חרם כולל על תוצרת ישראל. אנחנו נשלם את המחיר, חברי חברי הכנסת.
אנחנו צריכים להתעשת, הממשלה צריכה להתעשת בזמן. זה אינטרס של התעשיינים שהצרכנים בעולם כולו יוכלו להבדיל בבירור בין המוצרים שלהם לבין תוצרת ההתנחלויות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אני מסיימת, אדוני.
לא ייתכן, חברי חברי הכנסת, שממשלת נתניהו חוגגת כמו על ה"טיטניק" ומתעלמת מהקרחון האירופי שמגיע מולנו, וזה קרחון עצבני. אני קוראת לכם, חברי חברי הכנסת, ולממשלת ישראל: תתעוררו, כי התעשייה הישראלית היא בנפשנו, ואנחנו חייבים להגן עליה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חברת הכנסת רינה פרנקל – בבקשה, גברתי. ו-כן, גם אני חשבתי על הדימוי הזה, חברת הכנסת יחימוביץ, זה מעניין, "קרחון עצבני". זה מתאים לאירופים, יש בזה משהו.
אחרי חברת הכנסת רינה פרנקל נשמע את דברי חבר הכנסת בנימין בן-אליעזר.
<רינה פרנקל (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, אדוני שר הכלכלה, חברי הכנסת, אני רוצה לברך על ציון היום הזה בכנסת. אני חושבת שמדובר בנושא חשוב וערכי. אני שמחה שהוא עלה היום לסדר-היום. כידוע לכם, אחד הנושאים המרכזיים שאני מקדמת בכנסת הוא נושא התעשייה והתעסוקה, בדגש על אזור הצפון. רק אתמול השקתי את השדולה שלי, שעוסקת בנושא, בהשתתפות שרים, חברי הכנסת, ראשי רשויות ותעשיינים מהצפון.
סוגיית הקידום של מוצרים ישראליים קשורה ישירות לקידום תעשייה ותעסוקה. קידום המוצרים הישראליים הוא בעצם הצלע השלישית במשולש הזה; רכישה של מוצרים ישראליים תורמת לחוזקה של התעשייה. תעשייה חזקה תורמת לצריכה גדולה יותר, כי הרי אדם שעובד ומתפרנס רוכש יותר. כלומר הכול קשור בכול, כולם קשורים בכולם.
אני כל הזמן פועלת ומדברת על התעשייה, אבל בעצם מה שמסתתר מאחורי המילה הכוללת זה אנשים. תעשייה היא הפועלים במפעל, שמתייצבים מוקדם בבוקר והולכים בשעות הערב המאוחרות; תעשייה היא מהנדסים שמפתחים את התוצר של המפעל; תעשייה היא אנשי השירות, שעוזרים למפעל מצליח לתפקד; תעשייה היא החשב והיועץ המשפטי, שבעזרתם המפעל מתנהל באופן חוקי ולפי התקציב; תעשייה היא גם ההנהלה, שמנווטת את המפעל; תעשייה היא כל האנשים הללו, שמרוויחים את הלחם שלהם מדי יום כגוף אחד ומאוחד. האנשים הללו מחזיקים על גבם את חלק הארי של הכלכלה הישראלית. עם כל הכבוד לסטרט-אפים, ה-low-tech היה ויהיה העוגן של הכלכלה הישראלית.
המטרה של היום הזה היא להצדיע לאנשים הללו ולומר להם תודה. הדרך שלנו לעשות זאת היא בכך שנרכוש את המוצרים שלהם. אבל אני רוצה להגיד לכם שאנחנו צריכים לרכוש את המוצרים שלהם לא כי הם זקוקים לטובה שלנו; אנחנו צריכים לקנות את המוצרים שלהם כי אלה המוצרים הכי טובים שיש בשוק. המוצרים הישראליים הפכו כבר מזמן לשם דבר בעולם. פעם ישראל ייצאה רק תפוזים; היום ישראלים מייצאים הכול – מפירות ועד למכשור רפואי וכלי נשק מתקדמים. המילים made in Israel הן תו תקן של איכות, ובעולם יודעים על זה.
אני רוצה לספר לכם סיפור אחד כדי להדגים את הנושא. לפני כחודשיים סיירתי במפעל "טרלידור". מדובר במפעל מתכת שממוקם בכרמיאל. המפעל מספק פרנסה למאות פועלים, מהנדסים ואנשי שירות באזור. על האיכות של המוצרים שלהם תעיד העובדה שכמעט אין רחוב בישראל שאין בו מעקה, שער או סורגים של "טרלידור". אבל מה שהכי מעניין, שהמפעל הזה מייצר מוצרי מתכת במיליונים לכל העולם, כולל לסין. אותו דבר לגבי חברת "טבע נאות". מי היה מאמין שאנחנו נייצר נעליים אורתופדיות לסין?
כמובן, לא הכול ורוד; אנחנו שומעים שוב ושוב על מדינות וארגונים שמאיימים בחרם על מוצרים ישראליים. לשמחתנו לא מדובר עדיין בסדר גודל קיצוני, אך זאת בהחלט סוגיה שמאיימת על שגשוגה של התעשייה הישראלית.
אני חושבת שיום כחול-לבן הוא הזדמנות מצוינת לקרוא לכל תושבי מדינת ישראל לרכוש מוצרים תוצרת הארץ, אבל לפני הכול אני מאמינה שאנחנו צריכים לדרוש מהמגזר הציבורי, וגם מחברות ציבוריות, להשתמש במוצרים כחול-לבן. כולנו זוכרים את הסיפורים על עיריות שרכשו דגלי ישראל מסין ועל חברות ממשלתיות שהעדיפו מים משווייץ על "מי עדן" או "נביעות".
לעידוד רכישת מוצרים כחול-לבן יש השלכות כלכליות, חברתיות ולאומיות. תמיכה בתעשייה הישראלית, גדולה כקטנה, תאפשר צמיחה כלכלית, הרחבת המשק המקומי וצמיחה של עסקים. רכישת תוצרת ישראל גם תסייע להילחם בתוצאות של ההחרמות. אבל מעבר לכול, רכישת תוצרת ישראל היא ציונות לכל דבר ועניין. ציונות היא לא רק בניית בית במדינת ישראל ושירות בצבא; ציונות היא גם קניית מוצרים ישראליים. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת רינה פרנקל. אני מזמין את חבר הכנסת בנימין בן-אליעזר לשאת דברים. לאחר מכן נשמע את תשובתו של שר הכלכלה חבר הכנסת נפתלי בנט.
<בנימין בן-אליעזר (העבודה):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, מכובדי שר הכלכלה חבר הכנסת נפתלי בנט, ראש שדולת כחול-לבן נחמן שי – וכבר בתחילת דברי אני רוצה לשבח אותך ולשבח את הדבקות שלך במטרה הזאת. מי כמוני יודע שאתה בעצם נאבקת – והתחלת לעסוק בנושא הזה כבר לפני שנים רבות, ואני יכול רק לברך אותך ולאחל לך שתראה את הפירות של מה שאתה משקיע, מה שהשקעת אז ומה שאתה משקיע היום.
חברי חברי הכנסת ואורחים מכובדים, כפי שידוע, עמוד התווך של כל משק כלכלי בר-קיימא הוא הייצור המקומי, שבראש ובראשונה מסייע ביצירת מקומות עבודה עבור ידיים ישראליות. מכאן נובעת החשיבות העצומה שבעידוד צריכת מוצרים כחול-לבן, כדי לסייע בפריחתו ושגשוגו של המשק הישראלי.
עוד בראשית ימיה של המדינה, אולי בין הנוכחים חבר הכנסת רובי ריבלין ואנוכי זוכרים, הבינו קברניטי המדינה בעצם, והבינו קברניטי המשק, את חשיבות הצריכה המקומית, וסייעו אז בעידוד הצרכנים להעדיף את התוצרת המקורית. אני זוכר את עצמי, בנעורי לפחות, את תחושת הגאווה כשאחזנו בידיים שלנו מוצרים שיוצרו בישראל. הרגשנו במוצרים אלו עדות לחוסנה והתפתחותה של המדינה הצעירה. עם השנים, לצערי הגדול, הלכה וקהתה תחושת הגאווה בייצור המקומי. המגמות בכלכלה העולמית לא פסחו גם על ישראל, והתמיכה הממשלתית בייצור המקומי הלכה ופחתה גם היא.
העידן הגלובלי פתח את המשק הישראלי לתחרות מול כל העולם, והצרכן הישראלי נחשף למוצרים מכל רחבי תבל. מצד אחד, תהליך זה הביא עמו זעזוע למשק הישראלי, ותעשיות שלמות נאלצו להיסגר או להעתיק את מקומן אל מעבר לים. מן הצד השני, מגמה זו רק חיזקה את התעשיות שבהן לישראל יש יתרון יחסי, ונוסף על כך הובילה לשיפור היעילות והתחרותיות של הייצור המקומי. אולם לצד התהליכים הגלובליים אנחנו רואים בשנים האחרונות, ובעיקר בעידן שלאחר המשבר הכלכלי העולמי, מדינות רבות המשקיעות משאבים רבים בתמיכה בכלכלה המקומית ועידוד הצריכה המקומית.
כמי שכיהן כשר התמ"ת בעיצומו של המשבר העולמי, אחד מהדגשים החשובים ביותר שהצבתי בכהונתי היה עידוד צריכה מקומית, עידוד צריכת כחול-לבן – אז הקמתי את מטה כחול-לבן, שכל ייעודו היה עידוד צריכת כחול-לבן. יצאנו בקמפיין מסיבי הקורא לאזרחי ישראל להעדיף מוצרים שיוצרו בישראל, והתחלנו מהלך של מיתוג המוצרים המקומיים בלוגו המבליט שהמוצר יוצר בישראל. אני בהחלט חש גאווה רבה לראות את המהלכים האלה מבשילים ומתפתחים, ואני רוצה לחזק את ידי שר הכלכלה ועובדי המשרד על המאמצים האדירים שהם עושים כדי להמשיך ולחזק את הצריכה המקומית.
הבחירה בכחול-לבן, אדוני היושב-ראש, איננה רק סמל או ביטוי לגאווה לאומית; היא מגלמת בתוכה ממד מעשי, בתרומה ממשית למשק הישראלי. על-פי מחקרים שנעשו, וכפי שאמרו קודמי, כל תוספת של מיליארד שקל בקניית תוצרת ישראלית מוסיפה יותר מ-2,700 מקומות עבודה למשק הישראלי, שכה נחוצים לנו.
חשוב לי להדגיש, במקביל לעידוד הצרכן הישראלי לבחור בתוצרת המקומית יש לממשלת ישראל מחויבות לעודד ולסייע ליצרנים המקומיים ולחזק את התעשייה המקומית, בדגש מיוחד בחיזוק התעשייה בפריפריה. הסטת משאבים לתמיכה בתעשייה הישראלית מחוץ לאזור גדרה–חדרה תוכל לתרגם את תוספת מקומות העבודה לחיזוק הכלכלה ואיכות החיים באזור הפריפריה.
במעמד זה הייתי רוצה לציין נקודה חשובה נוספת: לצד החשיבות של קניית כחול-לבן, חשוב לא פחות לעודד, אדוני השר, עבודה כחול-לבן. גם זה תחום שלך. יש תעשיות רבות בישראל שנסמכות על עובדים זרים במקום על עובדים ישראלים. על ממשלת ישראל לקדם מהלכים לצמצום התופעה ולהחדיר יותר ידיים ישראליות לשוק העבודה. במגזר החרדי ובמגזר הערבי יש יותר ויותר נכונות ליציאה לשוק העבודה. יש למצוא את הדרכים והתמריצים הנכונים לשלב אותם בכוח העבודה. רק כך נוכל להגיע לרווחה כלכלית לכל שכבות האוכלוסייה בישראל.
רבותי, יש לזכור, הקריאה לצרוך כחול-לבן איננה רק לשם הושטת יד לתעשייה ולפריפריה הישראלית, או כי זה מעשה ציוני גרידא. אני באמת מאמין כי לאיכות ולחדשנות הישראלית אין תחליף. זוהי למעשה הצבעת אמון באיכות המוצרים המצוינים המיוצרים בישראל ובחדשנות וביתרונות שיש לתעשייה המקומית להציע.
התוצרת הישראלית הפכה לשם נרדף לאיכות וחדשנות בכל העולם. בכל מדינה שבה ביקרתי בהיותי שר התמ"ת משבחים ללא סוף את ההון האנושי בישראל ואת האיכות והטיב של התעשייה הישראלית, הנחשבת מובילה ואף חלוצה בתחומים רבים ומגוונים. חשוב, אם כן, כי גם אנו פה בישראל נדע להעריך את שיש לנו בבית, לחוש גאווה ולרכוש כחול-לבן.
לסיום, אדוני השר, בידך היכולת להביא למהפך בנושא כחול-לבן. הרי אתה, כמוני, יודע שהקונה הגדול והראשי במדינה הוא ממשלת ישראל. כל מה שצריך לעשות זה רק להבטיח בישיבות הממשלה, ואולי דרך חקיקה, שכל תוצרת ישראלית שצורכת ממשלת ישראל, יקנו אותה כאן, ואז אנחנו נוכל להתברך במה שיש לנו.
אני שוב רוצה לברך את חבר הכנסת נחמן שי על העבודה שלו, ולאחל לך, אדוני השר, כי תזכה לראות את המהפך בימינו. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בנימין בן-אליעזר, פואד. אני מתכבד להזמין את שר הכלכלה חברנו חבר הכנסת נפתלי בנט להשיב על ההצעות בנושא החשוב הזה.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לציין את חבר הכנסת נחמן שי, שיזם את היום החשוב הזה, את השר בנימין – השר לשעבר בנימין בן-אליעזר, שבאמת הקים את מטה כחול-לבן, אדם שאכפת לו מאוד מהתעשייה הישראלית.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
כבוד השר, תלמד שפעם שר תמיד שר.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
פעם שר תמיד שר.
אין דבר יותר חשוב לי מהתעשייה הישראלית. אני בעצמי תעשיין ישראלי ויזם, ועד היום יש מאות עובדים שלי שעובדים בבאר-שבע ובהרצלייה, וזה הדבר שאני הכי גאה בו. צריך אבל לדעת – ואני פה בהזדמנות הזאת רוצה, מעבר לאמירות הכלליות על חשיבות התעשייה הישראלית – שאין ארוחות חינם, וצריך להבין שאנחנו משחקים כל הזמן באיזון בין הישראלי כצרכן לישראלי כעובד. לשם זה אני אמחיש רגע – אני אשאל אתכם; אני קורא, גם, לכולם לקנות מוצרים ישראליים. נניח אתה נכנס למכולת ורואה מוצר מסוים תוצרת הארץ ומוצר מסוים מתחרה, דומה או זהה, תוצרת חו"ל, ונניח שהמוצר תוצרת חו"ל יותר זול ב-5%. מה תקנה? אני אקנה תוצרת הארץ במצב כזה. אבל בואו נשנה את זה. נניח ההפרש הוא לא 5% אלא 50%. מה תקנה? אני חושב שאני לפחות אטה לתוצרת זרה, ובוודאי אם זה 100% או 200%. מה אנחנו לומדים מזה? שאיפשהו בספקטרום, אני חושב שכל אחד פה – אנחנו ודאי רוצים את הערבות ההדדית, ומצד שני חשוב כן לייצר את התחרות, ויש לא מעט מצבים שאנחנו עומדים בעצם בדיוק בדילמה הזאת, בוודאי כצרכנים.
רק לפני שנתיים הייתה פה מחאה עממית גדולה, ובמידה רבה מוצדקת; אנשים עובדים מאוד קשה, השכר החציוני 6,000 שקלים, והעסק יקר מדי. לכן המדיניות שאני מוביל – וספגתי עליה הבוקר ביקורת לא מועטה אבל אני עומד מאחוריה – של הורדת חסמים, היא חשובה. איפה שאפשר להוריד חסמים, נוריד חסמים. העובדה שזה מסב קשיים מלמדת שכנראה זה עובד. אז אנחנו צריכים כל הזמן לאזן.
במובן הזה אחד ה-takeaways מהיום – למדתי לא מעט היום, דווקא במעמד המאוד-לא-פשוט, לשבת מול תעשיינים שאמרו לי בעצם: למה אתה מסיר תקנים רשמיים? למה אתה מפשט את תהליך הייבוא? זה מקשה עלינו. וזה קשה. אבל מצד שני, אני גם מסתכל באותו זמן על אותה אימא, אם חד-הורית, שמשתכרת 4,000 שקלים, ואם חסכתי לה על-ידי הדברים האלה רק 5% מההוצאות החודשיות, זה יכול להיות 100, 200, 300 שקלים, זה מאוד משנה לה. אז כל הזמן אנחנו צריכים לאזן; אי-אפשר אף פעם להסתכל בצורה נורא צרה על דבר אחד ולשכוח את ההשלכות הרוחביות. כל דבר קשור. אנחנו עובדים באיזון הזה, וצריך לא לעבור ככה מצד לצד.
אז אני אגיד לכם מה התובנה העיקרית שלי: בחסמים, אמשיך להוריד חסמים, כי זה נכון. מצד שני, אני גם מקבל שברכש הממשלתי – האמירה שאתה אמרת, חבר הכנסת נחמן שי; אמרת: כן להגביר את הצריכה הממשלתית. צריך להיות כנים, גם פה אין ארוחות חינם. מה זה הממשלה? זה הכסף שלי? זה הכסף שלך? זה הכסף של אזרחי ישראל במסים. זה אותו כסף שאם נוציא יותר ממנו במכרזים ממשלתיים על כבלי נחושת ממפעל בשדרות, אז יהיה לנו פחות כסף לחינוך. אין ארוחות חינם. אסור לעבוד על עצמנו. אבל באיזונים, הורדת חסמים, יותר צריכה ממשלתית – בעיקר מהסיבה שממשלות אחרות הן מאוד מאוד protectionist, מאוד מגננתיות, ואנחנו לא יכולים להיות הפראיירים היחידים. את זה אני מקבל. אז במובן הזה כן, אני לפחות הפקתי תועלת רבה מהבוקר הלא-פשוט הזה עם התעשיינים.
משפט נוסף, לחברת הכנסת זהבה גלאון, לגבי האמירות שלך בנוגע ליהודה ושומרון והכיבוש ותעשיית הכיבוש. אני לא אפתח עכשיו את כל הדיונים על האיוולת העמוקה של לקרוא לארץ-ישראל שטח כבוש. תפתחי תנ"ך, תראי של מי הייתה הארץ הזאת כבר לפני 3,800 שנה. אגב, גם עמיתייך הפלסטינים קוראים באותו תנ"ך; את זה אני שם בצד. אני יודע שכוונותייך טובות. לשיטתך – אני לא מפקפק לרגע, ברצינות אני אומר את זה, לא בציניות – זה אחד המקרים שכוונות טובות מובילות, לשיטתך, לפגיעה קשה בדיוק באנשים שאת רוצה לגונן עליהם. 20% מהכלכלה הפלסטינית היום, 20%, נשענת על כלכלת ישראל, על אזורים משותפים באזור התעשייה ברקן, באזור התעשייה אריאל, באזור התעשייה מישור-אדומים, באזור התעשייה גוש-עציון. זה דבר נפלא. עזבי רגע פוליטיקה, שימי בצד. כן כיבוש, לא כיבוש – שימי בצד. תבואי, תראי מפעל שהפלסטינים עובדים בו והם כפופים לחוקי העבודה של מדינת ישראל, עם שכר מינימום של מדינת ישראל, עם הפרשות פנסיוניות ותנאים של מדינת ישראל. זה מדהים. אנחנו מייצרים פה פרנסה שמייצרת שלום דה-פקטו. אפשר להמשיך להתווכח על היתר. אני מציע לעטוף את התעשייה שם במעטפת הגנה פוליטית, לתת להם לעבוד, אנחנו נמשיך להתווכח. תודה רבה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לשר הכלכלה נפתלי בנט. השאלה, האם אתם מסתפקים בדבריו של השר? התשובה היא כן. על כן נמשיך בסדר-היום.
<שעת שאלות>
<היו"ר גילה גמליאל:>
שעת שאלות לשר הכלכלה. אני מזמינה אותך שוב, השר נפתלי בנט, לעלות לדוכן. ראשון השואלים – יעלה חבר הכנסת דב ליפמן, בבקשה. כן, מן הצד. נא להקריא בדיוק את השאלה שניתנה לשר.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, הכנסת הזאת ניצבת בפני אחת הסוגיות המורכבות והרגישות בתולדותיה: גיבוש מתווה הגיוס לצה"ל של האוכלוסייה החרדית והשתלבותה בשוק העבודה. אלא שלא די בעבודה המאומצת שנעשית בוועדה המיוחדת, שהיא אכן נדבך משמעותי בהגשמת מטרות אלו, אך בוודאי לא הנדבך היחיד. אין זה סוד כי קיימת אפליה בקבלת חרדים לשוק העבודה. מחקר שנערך עבור משרד התמ"ת בנובמבר 2012 הראה כי חרדים, ביחס ללא-חרדים, זכו להיקפים נמוכים יותר של מענה משוק העבודה, זומנו לפחות ראיונות עבודה, נאלצו להמתין תקופה ארוכה יותר לפני שמצאו עבודה ומקבלים שכר נמוך יותר. בהתחשב באמור, כיצד משרד הכלכלה יכול למנוע, או לכל הפחות לצמצם, את ממדי האפליה שבה נתקלים חרדים בבואם לנסות להשתלב בשוק העבודה, וזאת בשים לב לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח–1988, אשר אינו מצליח לתת מענה הולם לבעיה? תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לחבר הכנסת דב ליפמן.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת, תודה על השאלה. הנושא של שילוב חרדים בתעסוקה זה גולת הכותרת, לפי דעתי, של הממשלה הזאת. בעיני, יותר חשוב מהשוויון בנטל בשירות זה השוויון – שוויון, עזבו את המילה הזאת – זה שיתוף החרדים בתעסוקה הישראלית. זאת פצצת זמן, ולולא נכנסנו עכשיו לזה, היינו נתקלים באמת בקרחון. ודיברו פה על קרחונים. אז אנחנו, בשפה עממית, באטרף בעניין הזה. אני מקיים באופן אישי כל שבוע מעקב של צוות הפעולה.
אני אגיד לכם מה אנחנו עושים. בגדול, יש לפעילות שלוש רגליים: רגל של תשתית, של הקמת מרכזי הכוון תעסוקה ייעודיים לחרדים בריכוזי חרדים ברחבי הארץ, וכבר הקמנו לא מעט, ואני מבקר שם ביקורי פתע ולא פתע, והעסק עובד טוב. בא חרדי למרכז, מקבל טיפול הוליסטי, אם הוא צריך – נשמע כמו טיפול רפואי, התכוונתי, טיפול תעסוקתי הוליסטי. מבינים מה הצרכים שלו, מה היכולות שלו, מעין אבחון מהיר, באמת בסבר פנים יפות, ומפנים אותו או לתעסוקה מיידית, או להכשרה, או אפילו להשכלה גבוהה אם זה מתאפשר. הרגל השנייה זה מאסה של הכשרות. למעשה אפקטיבית יש לנו תקציב בלתי מוגבל להכשרות מקצועיות של עד שנה. כל חרדי שיתאים לזה יקבל. בסדר? אנחנו בתקופה – אני קורא לזה חירום. פשוט חירום. נסתדר אחר כך עם התקציב. הרגל השלישית זה עידוד מעסיקים. פה יש בעיה. יש במדינה אפליה, יש דעות קדומות, גם כלפי חרדים, גם כלפי ערבים; לפי דעתי יש יותר דעות קדומות כלפי חרדים, בגלל המראה החיצוני, שהוא מבודל. תפקידנו כמנהיגי ציבור כל הזמן לפמפם את החשיבות של העניין הזה. אחוז בלתי מבוטל מזמני אני נמצא במגזר הערבי ובמגזר החרדי בדבר הזה. הדבר השני זה תמריצים לתקופת ההתחלה, ויש לנו מסלול תעסוקה לחרדים, למעסיקים. אנחנו מסבסדים משכורות במשך 30 חודשים – 30% מהמשכורת.
לא אלאה אתכם בכול. זה יעד מרכזי, זה בייבי אישי שלי, שאני עובד בו מאוד מאוד קשה. אני רואה בזה חלון הזדמנות היסטורי.
משפט אחרון, עצה לכולנו: להנמיך את הלהבות הרטוריות, גם במפלגה שלך, חבר הכנסת ליפמן. להוריד את הלהבות. הם לא אויב, הם אחים.
אנחנו צריכים – לא בכאסח, אלא בשקט, בעבודה שקטה, בלי רעש, וככה נצליח. תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לשר נפתלי בנט. יש לך שאלה נוספת, חבר הכנסת ליפמן? תודה רבה. נעבור לחבר הכנסת נחמן שי.
<נחמן שי (העבודה):>
החלפנו.
<היו"ר גילה גמליאל:>
החלפתם בסדר? אוקיי. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה להקריא בדיוק את השאלה מן הדף.
<תמר זנדברג (מרצ):>
תודה רבה. אני קודם כול רוצה להודות לחבר הכנסת נחמן שי, שוויתר לי כאן, אני פשוט הולכת להוציא את הילדה שלי מהחוג, אז כל דקה פה היא חשובה. אז תודה, אפרופו תעסוקת נשים.
<היו"ר גילה גמליאל:>
אנחנו בעד.
<תמר זנדברג (מרצ):>
והשאלה – בעשור האחרון חלו שינויים בחייהן של נשים ערביות. אחוז הנשים המחזיקות בתואר ראשון עלה, וכך גם אחוז הנשים הממשיכות לתארים מתקדמים. נוסף על כך, מספר הילדים למשפחה במגזר הערבי נמצא בירידה. שינויים אלה הם חלק מתהליך מודרניזציה שעובר על נשים בכל העולם, וחלק בלתי נפרד ממנו הוא יציאה לשוק העבודה. למרות זאת, יותר מ-70% מהנשים הערביות לא לוקחות חלק בעולם העבודה, למרות רצונן להשתלב. חסמים רבים עומדים בפני האישה הערבייה: היעדר תחבורה ציבורית, מחסור במקומות עבודה בפריפריה ועוד. לדוגמה, לראיה, בערים מעורבות כמו חיפה אחוז התעסוקה של נשים ערביות עולה ב-50%, כאשר יש מעונות יום ותחבורה ראויה.
הממשלה ומשרד הכלכלה הביעו בעבר את מחויבותם לנושא העסקת נשים ערביות, שרבות מהן מוכנות לעבוד גם בענפים שבהם מועסקים עובדים זרים, כמו חקלאות, למשל, אולם עד היום לא נעשה דבר כדי לקדם אותן. ברצוני לשאול: מדוע למרות המחויבות של הממשלה למתווה שהוסכם עם ארגוני החקלאים, שלפיו כל שנה אמורה לרדת המכסה של העובדים הזרים ב-1,500 עובדים, אישרה הממשלה רק לאחרונה את הגדלת מספר העובדים הזרים בחקלאות ב-25,000, וזאת במקום לאפשר לנשים ערביות, שסובלות מעוני ואבטלה, לעבוד בענף החקלאות? כיצד בכל זאת פועל המשרד להתמודד עם האבטלה הגבוהה בקרב נשים ערביות שרוצות לצאת לשוק העבודה בחקלאות וגם בענפים נוספים? תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
תודה על השאלה, ופה מטרותינו לא דומות, אלא זהות. שנינו מאוד חפצים בהגדלת שיעור התעסוקה של נשים ערביות. אנחנו גם הצבנו יעד ממשלתי: ב-2020 – 40%. זו החלטת הממשלה. היעד הפנימי שלי יותר גבוה.
תראי, לגבי נושא העובדים הזרים, זה לא באמת תחליפי. הרבה פעמים העובד הזר הוא בכלל במקום אחר, והנשים הערביות לא רוצות לעבוד בדבר הזה. אני לא רואה את זה בצורה הזאת.
אני אגיד לך מה אנחנו עושים. כמו שאמרתי לך, זה מוקד משמעותי מבחינתי. הקמנו 13 מרכזי הכוון תעסוקתי. עד סוף 2014 אנחנו נפתח 21 מרכזים, שיכסו 63 יישובים. ביקרתי שם כמה פעמים, זה דבר מדהים, וזה פשוט – ראיתי נשים ערביות בנות 45, שמעולם לא עבדו, ולראשונה הולכות לעבוד. וסתם, זה היה רנדומלי באותו היום. אנחנו עושים עבודה טובה בדבר הזה, קודם כול בפריסה הגיאוגרפית, שתהיה להן כתובת: אוקיי, אני רוצה לעבוד. מה אני עושה? לאן אני הולכת? הנה, יש לך כתובת, קודם כול.
דבר שני, נושא מעונות-היום – אותה סיבה שבגללה את צריכה לרוץ עכשיו הביתה – ואני אקצר מאוד – אנחנו עובדים בצורה מאוד אגרסיבית בעניין הזה. יש 10,478 ילדים במגזר הלא-יהודי בתקציב שנתי, השנה, של 57 מיליון שקלים. אנחנו גם בבנייה אגרסיבית של מעונות חדשים, עם יחס סבסוד של 95% מימון שלנו, שזה יותר מהמקובל, לפתיחת 21 מעונות ב-2011, ב-2012 – 24, ב-2013 נבנו שבעה, 22 כיתות.
גם בהכשרה מקצועית אנחנו פתחנו פרויקט של 33 מיליון שקלים, פרויקט ייחודי להנדסאיות והנדסאים מהמגזר הבדואי. גם במסלול התעסוקה יש לנו מסלול מיוחד, שנותן סבסוד ועובד. כבר שמעתי קיטורים ממנכ"לים – "באבקום", זו חברת תוכנה בגליל המערבי שביקרתי בה, שזה כבר פג, ועכשיו הם בבעיה, כי יש לזה 30 חודש. זה אומר שאנחנו צריכים לתקן משהו, כי זה לא נועד לנצח; אנחנו לא יכולים לסבסד עובד לנצח. זה נועד להיות מעין מנוף ראשוני, אבל – יאללה, ברגע שאתה עומד – אנחנו לא יכולים כממשלה באופן נצחי לסבסד עובדים, אז אנחנו בודקים את העניין הזה.
יש לנו קרן הלוואות לנשים ערביות, או, ממגזר המיעוטים, תוכנית "סאווה", תוכנית פיילוט תלת-שנתית, שבה אנחנו נותנים הלוואות קטנות יחסית ליזמיות, וזה מאוד מוצלח, כי הבעיה היא הפריסה הגיאוגרפית של הערבים – הם נמצאים בעיקר בגליל, ובדרך כלל במקומות מרוחקים, ואישה ערבייה יכולה פתאום ליזום שם – אני יודע מה – מפעל לסבונים, ולהתחיל לייצא את זה דרך האינטרנט, או מה, אז אנחנו עובדים בצורה מאוד מקיפה. זהו, זה יעד מאוד משמעותי.
תודה ובהצלחה, שתגיעי בזמן.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה. יש לך שאלה נוספת, חברת הכנסת תמר זנדברג? בבקשה.
<תמר זנדברג (מרצ):>
אדוני השר, תודה על התשובה. בהחלט דברים מאוד חשובים. אני רוצה בכל זאת, ברשותך, להתמקד בנושא החקלאות. יש נשים במגזר הערבי – נשים לא מקצועיות, לא משכילות, ויש כאלה, כמו שציינת, חלקן אפילו מבוגרות, שמוכנות ורוצות לעבוד בחקלאות. ועבורן העובדים הזרים, לצערנו, זה כן תחליפי, ואפילו הייתה התחייבות של הממשלה להפחית את מספר העובדים הזרים כדי לספק. זה לא המצב שאנחנו אומרים: הישראלים לא רוצים לעבוד בתחומים האלה. הנה, יש סקטור כאן, ישראלי – ואנחנו כאן ביום כחול-לבן – כחול-לבן זה גם ערבים וגם ערביות, והן מוכנות לעשות את זה, אבל הן מרגישות – ואני מדברת מפגישות אתן ועם ארגונים שלהן – הן מרגישות שהחסם הוא היבוא הכמעט בלתי-מרוסן של עובדים זרים. אז האם בכל זאת יש התייחסות גם לנקודה הזאת? תודה.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
אני ניהלתי שיחות עם חקלאים, עם שר החקלאות, והתמונה שמתוארת היא שונה, היא כזאת שאין התאמה גיאוגרפית. למשל מדובר על חקלאים בערבה, ואין ערבים שגרים באזור. אני אבדוק את זה. אני אבדוק, ואני מבקש מיועצי לרשום את הנקודה הזאת. אם זה ככה, אני אתך לגמרי. זה הזוי שבאזור שיש אישה ערבייה שרוצה לעבוד בחקלאות – את יודעת מה? יעלה קצת יותר, ובכל זאת נביא – לא יודע מה – סינים בשביל זה. זה לא הגיוני. אני אבדוק את הדבר הזה. אם אנחנו רואים הזדמנות כזאת, אני אתך לגמרי.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. את יכולה ללכת להוציא את בתך היקרה. לשואל הבא – חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה.
<נחמן שי (העבודה):>
אדוני השר, גברתי היושבת-ראש, אני אמשיך את הקו שהקדשנו לו היום – לא ידעתי שזה ייפול באותו היום, אבל אין דבר. זה יוצר איזשהו רצף מאוד חשוב מבחינת האימפקט, אין לי ספק בכך.
תקנות העדפת תוצרת הארץ נקבעו כדי לחזק את התעשייה המקומית, ודרכה את כלכלת ישראל. מנגד, כפי שעלה בעבר, יישום התקנות לקוי בחלקו, לעתים אף חסר פיקוח אפקטיבי. לדוגמה, חלק ממכרזי התשתיות הממשלתיים המשמעותיים מיושמים בפועל בשיטת ה-BOT, ובכך אינם מחויבים בתקנות העדפת תוצרת הארץ. בדומה לכך, חברות ממשלתיות וגופים כלכליים אחרים גם הם פטורים מתקנות ההעדפה, לדוגמה תאגידים מקומיים של עיריות, רשויות מקומיות ומועצות אזוריות.
ברצוני לשאול את השר: 1. כיצד משרדך מתכוון לפעול כדי להחיל את תקנות העדפת תוצרת הארץ בצורה מלאה, כולל במסגרות BOT, על חברות וגופים ממשלתיים אשר היום פטורים על-פי חוק? 2. האם ידוע לך מתי צפויה הוועדה המיוחדת לבחינת העדפת תוצרת הארץ במכרזים ממשלתיים להגיש את מסקנותיה הסופיות? האם הן צפויות לכלול התייחסויות מפורטות וענייניות לכשלים אשר תוארו לפני כן והרחבת תקנות העדפת תוצרת הארץ בהתאם? 3. בהקשר לכך, כיצד מתכוון המשרד לשלב וליישם את תקנות העדפת תוצרת הארץ במסגרת מעבר בסיסי צה"ל לנגב? תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. בבקשה.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
תודה.
1–2. משרד הכלכלה פועל להגברת המודעות של חברי ועדות המכרזים לתקנות העדפת תוצרת הארץ בחוק חובת המכרזים בשגרה. אנחנו גם מסייעים באופן פרטני ליצרנים שנתקלים בקשיים במימוש העדפתם כיצרנים מקומיים במכרזים ממשלתיים שכפופים לתקנת חוק חובת המכרזים, כשזה עולה. משרד האוצר ומשרד הכלכלה הקימו צוות משותף שנעזר בעבודת מחקר של כלכלן חיצוני שנשכר על-ידינו, והמסקנות יובאו – ממה שאני רואה פה מדובר במחצית הראשונה של השנה, כלומר בתוך חמישה חודשים.
אני רוצה לומר, מהמפגש היום אני כבר קבעתי פגישה אצלי, מעבר לתשובה הפורמלית, ללמוד את הדבר הזה, אבל גם ב-BOT אנחנו נצטרך להיות חכמים. הרי נניח ב-BOT נטיל את זה בצורה מלאה – כביש 6 זה BOT – אז אם העלויות תהיינה גבוהות יותר, בסוף גם הגבייה שלהם תהיה כך. בסוף זה מעגל סגור. אבל כמו שאמרנו, נעשה את זה באיזון ובתבונה.
3. לגבי פרויקט העתקת בסיסי צה"ל לנגב, סוכם עם משרד הביטחון על מסגרת כללים שקובעים מעטפת שיתוף פעולה מינימלי עם התעשייה הישראלית. בזמנו סוכם ש-25% מרכישות טובין בפרויקט יהיו מתוצרת הארץ בתקופת ההקמה, ובהתאמה – בשיעור רכש זה גם בהפעלה. בכל הקשור לשיתוף פעולה תעשייתי סוכם שרכש טובין זר בעסקאות שמעל 5 מיליון יחויב ברכש גומלין בשיעור של 25% מהדולר הראשון. אנחנו עומדים על זה שבמסגרת ההתקשרויות העתידיות לבסיסים הבאים יהוו הסיכומים שהתקבלו בעבר רף מינימלי לרכישת מוצרים מתוצרת הארץ.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי, מסתפק בתשובה?
<נחמן שי (העבודה):>
לא, זה בפרופורציה הנכונה. כל המוסיף גורע.
<היו"ר גילה גמליאל:>
אנחנו נעבור לשואלת הבאה, חברת הכנסת עליזה לביא. בבקשה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
גברתי היושבת-ראש, תודה, אדוני השר, מה עושה משרד הכלכלה, אדוני השר, כדי להבטיח את הבינוי של מעונות-היום כדי לאפשר ליותר הורים, ובפרט לנשים, לצאת לעבודה? לפי הנתונים, יש יותר ממיליארד שקלים שהוקצו למשרדך על-ידי משרד האוצר למטרה הזאת וטרם מומשו. כיצד מתכוון משרד הכלכלה להבטיח את המימוש בהקדם? תודה, אדוני.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לחברת הכנסת לביא.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
אנחנו רואים במעונות כלי מרכזי ליציאת נשים לעבודה. אגב, בשנה האחרונה היו שיפורים משמעותיים מאוד מאוד בתחום הרישום. בשנים עברו היה בלגן, ולאט-לאט המשרד התארגן בצורה טובה בדבר הזה. בשלוש השנים האחרונות, במסגרת מבחני התמיכה, הקצינו 609 מיליון שקלים לבנייה של 321 מעונות יום חדשים. הבנייה נמשכת בין שלוש לארבע שנים, כך שבסוף 2014 יהיה אפשר לראות את התהליך קורם עור וגידים. בעקבות החלטת ועדת טרכטנברג, או החלטת הממשלה בעקבות ועדת טרכטנברג, הקצבנו לנושא סכום של מיליארד שקלים, שיפוזר עד שנת 2017.
עכשיו אני אגיד בעברית פשוטה. אנחנו נתקלנו בבעיה בשיטה של אופן הקצאת התקציב, ואנחנו בעצם עוברים – לא אלאה בכל הפרטים – עד היום עבדנו במבחן תמיכה, ועברנו למבחן תקציב, מה שנותן לנו הרבה יותר גמישות כדי לפתור בדיוק את הבעיות שאת מתארת. בחודש הבא זה כבר יהיה בתוקף. זה היה סיפור מההפטרה; הגענו למצב שיש לנו כביכול כסף, ובפועל, טכנית אני מוגבל בגלל אלף ואחת סיבות. הדבר הזה עומד לקראת פתרון, ואז נראה איזשהו גל מאוד מאוד יפה של הקצאות לבנייה, להערכתי כבר בחודש מרס. זו בשורה גדולה מאוד, אבל בואו נראה את זה קורה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
חברת הכנסת עליזה לביא, את רוצה לשאול שאלה נוספת?
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני, חסרים במדינה 700 מעונות. על כל מקום, שלוש אימהות – שלושה ילדים נאבקים. אנחנו מדברים על כמה שנים. הכסף הובטח. המנגנון יודע לעבוד כשהמדינה רוצה, וראינו את זה בגנים שאושרו על-ידי ועדת טרכטנברג. למה למעשה אי-אפשר לאמץ את המודל הזה? אנחנו יודעים מה המצוקה. אדוני מדבר הרבה על הון אנושי של נשים שלא מתאפשר לו לבוא ולתרום לחברה. גם הנושא של פערי השכר – בסופו של דבר זוגות מחליטים, לרוב, שהגברים הם אלו שיצאו לעבוד, כהחלטה אישית משפחתית, בגלל המעטפת התרבותית שלפיה פערי השכר בישראל הם כל כך גדולים; אנחנו נמצאים כמדינה בטבלה התחתונה ב-OECD. אדוני, אם הנושא הזה לא יעלה על סדר-היום – והמדינה יודעת לתת פתרונות. ראינו את הפתרונות קיימים. למה אי-אפשר לאמץ את המודל הזה?
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
התשובה הקודמת התייחסה לתחום הבינוי. אם אנחנו מדברים על תחום ההקצאות עצמו, זה פשוט – אנחנו ממצים את מלוא התקציב לסבסוד של האימהות. שם אין את הבעיה שתיארתי. על זה דברי גם עם שר האוצר ממפלגתך. זה עניין של סדרי עדיפויות. לקראת התקציב הבא אנחנו באמת נלחץ להגדיל, כדי שתהיינה יותר אימהות שיסובסדו על-ידי המדינה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה. הדוברת הבאה, חברת הכנסת רינה פרנקל, בבקשה.
<רינה פרנקל (יש עתיד):>
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, בשנים האחרונות ההכשרות המקצועיות הצטמצמו במידה ניכרת. רוב מרכזי ההכשרה עומדים ריקים, וההכשרה הפנים-מפעלית לא ממומשת בגלל הביורוקרטיה של המשרד. באותו זמן, תעשיינים זקוקים בדחיפות לידיים עובדות. לפי הנתונים של התאחדות התעשיינים, כ-80% מהתעשיינים מדווחים על מחסור בעובדים מקצועיים. אדוני השר, כידוע, היום אנחנו מציינים בכנסת יום כחול-לבן. לפני שנעודד אנשים לרכוש תוצרת ישראל אנחנו צריכים לדאוג שיהיה מי שייצר אותה. האם יש תוכנית כלשהי של משרדך להכשרת עובדים מקצועיים לתעשייה?
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לחברת הכנסת רינה פרנקל.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
נכון, חברת הכנסת פרנקל, שתקציבי ההכשרה המקצועית, ובהם למרכזי הכשרה ממשלתית, הצטמצמו בשנים האחרונות, בוודאי לאחר הקיצוץ שהיה בתקציב. אני מקווה שבתקציב הבא נוכל לתקן את זה. בכל מקרה, עם זאת, אנחנו פועלים להנגשה והגמשה של ההכשרה הפנים-מפעלית, on-the-job training, ניהול גמיש יותר, בהתייעצות עם המעסיקים, ולא המודל שאנחנו מחזיקים באיזה מקום ויודעים את התשובות לכל דבר, כי אנחנו לא. נוסף על זה המשרד פועל לגיבוש מסלולים ותוכניות הכשרה ייעודיים, לרבות הקצאת משאבים ייעודיים, ובכלל זה שוברי הכשרה מקצועית ב-2014 של 15 מיליון שקלים, למגוון אוכלוסיות, שיוקצו באמצעות גופים מפנים שונים, הכשרה למלונאות בסדר גודל של 15 מיליון שקלים והכשרה בענף הבניין: בימים אלו אנחנו מגיעים לכלל סיכום סופי עם התאחדות בוני הארץ להכשרת ישראלים לתחום הבניין בהיקף של 87 מיליון שקלים, אבל זה בהחלט נושא שאנחנו – אני מקווה – בתקציב הקרוב נטפל בו.
<היו"ר גילה גמליאל:>
שאלה נוספת, חברת הכנסת פרנקל?
<רינה פרנקל (יש עתיד):>
פשוט הבהרה לגבי הכשרה פנים-מפעלית. רוב המעסיקים מתייאשים ממילוי טפסים, האם יש פתרונות מידיים לדבר הזה? כי המעסיקים באמת לא מגיעים אפילו להכשרה פנים-מפעלית, כי אין להם כבר כוח להתעסק בביורוקרטיה. תודה.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
תודה. אני אבדוק את הדבר הזה. כשאנחנו אומרים "טפסים", זה פשוט כדי שנדע שאנחנו מפנים את הכסף למקום הנכון ולא למאכערים או לנצלני שיטה, אבל אני בהחלט אבדוק את זה. אני מבקש מיועצי לרשום את זה. נבדוק את זה, אני באופן אישי אנסה למלא טופס, אני אראה כמה זה קשה, ולפי זה נוכל לדעת אם יש מה לשפר. אגב, תהליך דומה עשינו בתחום ההלוואות לעסקים קטנים. סיפרו לי על טופסולוגיה, באמת ניסיתי, זה היה קשה מאוד. שיפרנו, ויש עלייה דרסטית – בערך 2 מיליארד שקלים הוקצו בהלוואות לעסקים קטנים בעקבות השיפורים בגלל שאלה כמו שלך. אני אבדוק את זה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה. חבר הכנסת עמר בר-לב, בבקשה.
<עמר בר-לב (העבודה):>
כבוד השר, כפי שבוודאי זכור לך, מפעל "נגב טקסטיל" בשדרות נסגר לאחר שלא נמצא פתרון למחלוקת בין משרדך לבין בעליו לגבי סיוע שהיה מאפשר את המשך פעילותו, וזאת, לצערי, חרף הפצרותי ולאחר מאבק ממושך, שבסופו עשרות עובדי המפעל ובני משפחותיהם נאלצו להשלים עם העובדה שמקור פרנסתם אבד לצמיתות. המפעל נמצא בימים אלו בתהליכי פירוק סופיים, וכלל העובדים פוטרו כבר לפני כמה חודשים. בזמנו הכרזת כי משרדך ידאג שכל העובדים הללו ישתלבו בחזרה בשוק, ואף הצהרת כי תשקיע כחצי מיליון שקל בהסבה מקצועית לעובדי "נגב טקסטיל" שלא ישתלבו במפעלים אחרים.
ברצוני לשאול: 1. כמה מכ-50 עובדי המפעל מועסקים כיום? 2. כמה מהעובדים שהועסקו במפעל ביום סגירתו מקבלים קצבת אבטלה? 3. לאור הכרזתך כי נמצאה תעסוקה חלופית לעובדים במפעל "רב-בריח" באשקלון, כמה מהעובדים לשעבר של "נגב טקסטיל" אכן נקלטו במפעל "רב-בריח"? 4. כמה מעובדי המפעל עברו הסבה מקצועית? 5. איזה סכום כולל השקיע משרדך בתמיכה בעובדים? 6. מהעובדים שמועסקים כיום, כמה לא נאלצו לרדת בשכרם? 7. מהעובדים המועסקים, כמה מועסקים בתוך שדרות וכמה מחוץ לשדרות?
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לחבר הכנסת עמר בר-לב. ישיב השר. בבקשה.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
תודה, חבר הכנסת בר-לב.
1. מצבת כוח-האדם שקיבלנו מהמפעל ביום סגירתו כללה 36 עובדים, לא 50. זה קודם כול, הנתון הבסיסי. בלשכת שירות התעסוקה – ויצאנו גם אליהם – נרשמו 28 מפוטרים. נכון להיום, 18 מ-24 המפוטרים עובדים. נתחיל בזה. מעשרת המפוטרים, ארבעה בתהליכי חיפוש עבודה, ואנחנו עוזרים להם. פירוט ששת האחרים מראה שאחד יצא לפנסיה, אחד הוכר נכה בביטוח הלאומי, אחד שוהה בחו"ל והאחרים נמצאים בהסבה מקצועית – אחד בהתמחות ושניים בלימודים.
2. לגבי קצבת אבטלה: לאורך הזמן 11 ניצלו את הזכאות או ממשיכים לקבל דמי אבטלה, שבעה ניצלו את הזכאות חלקית והחלו לעבוד במהלך תקופת האבטלה, ו-18 בכלל לא הגיעו להירשם.
3. מפעל "רב בריח" בסופו של דבר הוא לא זה שקלט, אלא מפעלים אחרים, ולא "רב בריח". הייתה שיחה, אבל בסוף, כשירדנו לפרטים – הם לא, אבל אחרים כן; כמו שאמרתי, 18 מתוך 28.
4. כמה מתוך המפעל עברו הסבה מקצועית – ארבעה מהמפוטרים עברו הסבה מקצועית: אחד קיבל שובר הכשרה לנהג רכב ציבורי, אחד בתהליכים לקבלת קורס מורה לנהיגה, אחת נמצאת בקורס יזמות עסקית של מט"י ותקבל שובר בקרוב ואחת עברה קורס מחשבים.
5. אין מגבלת כסף אפקטיבית. אמרתי, כל אחד, מה שירצה יקבל, וזה מה שקורה באמת. אבל בסופו של דבר, מבחינת מספר סדנאות, אז שתי סדנאות עלו 12,225 שקלים; אימון אישי – 978 שקלים; ייעוץ פסיכולוגי תעסוקתי – 4,564 שקלים, ושני שוברים, שכל אחד מהם עלה 5,500 שקלים, להסבה או להכשרה.
6. שאלת לגבי ירידה בשכר – זה מידע פרטי, אני לא יודע את הדבר הזה.
7. לשאלה כמה בתוך עובדים בשדרות וכמה בחוץ – מ-18 שעובדים, עשרה עובדים בעיר שדרות ושמונה עובדים סמוך לשדרות או באזור המגורים, כי הם לא גרים בשדרות.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה. חבר הכנסת עמר בר-לב, שאלה נוספת?
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
רק רציתי באמת להגיד: תודה שאתה עוקב היום. באמת דאגת להם גם אז, מראש, וגם עכשיו. המעקב הוא חשוב.
<היו"ר גילה גמליאל:>
כרגע השר מסכים להרחיב על שאלות נוספות, אם יש לחברי או חברות הכנסת, בנושאים האלה: בנושא צו ההרחבה לעובדי קבלן ובנושא הרפורמה בכשרות במשרד הדתות. יש למי מכם שאלות לגבי הנושאים האלה? לא. אני מודה לך, כבוד השר.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
תודה רבה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
יש? אוקיי.
<נחמן שי (העבודה):>
אשמח אם השר יספר על הרפורמה. אני חושב שאנחנו – – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
אוקיי. אז חבר הכנסת נחמן שי מבקש, אם השר יכול – –
<עליזה לביא (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
– – וחברת הכנסת עליזה לביא, אם אתה יכול להרחיב על הרפורמה בכשרות במשרד הדתות. תודה רבה.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
מאה אחוז. בכל זאת, מילה על צו ההרחבה, כי זו אולי הפעולה שאני גאה בה, כשר, מאז שנכנסתי לתפקיד. מדובר על עשרות אלפים מהעובדים החלשים ביותר במשק. אתם יודעים כמה אני איש שוק חופשי, וכביכול אמור להיות נגד הדבר הזה, אבל יש לעתים – קודם כול, הביקוש לעובדי ניקיון הוא ביקוש די קשיח, ובאמת אין מי שיגן על החבר'ה האלה. באמת, זה – ופשוט, לפני הכסף, החזרנו להם את הכבוד. אנשים שקופים, אנחנו עוברים לידם ולא רואים אותם.
המשמעות האפקטיבית היא סדר גודל של בערך 1,000 שקלים, אפקטיבית, בחודש, מהם 600 ממש במזומן, דרך העלאה בשכר המינימום שלהם ודרך דמי הבראה, שזה שווה בערך 200 שקלים, והיתרה הולכת לפנסיה; זה נושא גדול אחר שצריך יום אחד לדבר עליו, על צוק הפנסיה שאזרחי ישראל נעים אליו בלי להבין, אבל בוודאי הם. אנחנו עכשיו דואגים לזה שעוד 30 שנה, כשיפרשו, יהיה שם משהו בקופה. זה דבר אדיר.
אני גם צריך להגיד תודה רבה להסתדרות, ליושב-ראש ההסתדרות עופר עיני – תראו מה זה, שאני מחמיא לעופר עיני, הגיעו ימות המשיח, אבל בדבר הזה באמת הייתה הסכמה.
עוד מילה, אחרונה: המקום הבא שאנחנו בודקים ובוחנים אותו, וגם ההסתדרות, זה נושא עובדי השמירה והאבטחה, שהם במצב די דומה.
לגבי הכשרות – – –
<נחמן שי (העבודה):>
זה אומר שגם מי שלא מועסק על-ידי הממשלה יחולו עליו – – –?
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
בדיוק. משמעות צו ההרחבה הנוכחי היא בעצם להשוות את התנאים של עובדי ניקיון בקבלנות במגזר הפרטי לאלו שכבר ניתנו לעובדי הניקיון במגזר הציבורי. זה בדיוק זה. השווינו. היה מצב הזוי, שאותו בן-אדם עושה בדיוק את אותו דבר, ומכיוון שהוא – בדבר הזה טיפלנו. זה דבר אדיר, באמת.
<נחמן שי (העבודה):>
נכון.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
לגבי הכשרות, הגענו לתחום פרוץ, ממש wild west. נדהמתי, כי אני לא חי את העולם הזה הרבה שנים. בגדול, זה עבד ככה: אתה הגעת עד היום לרב העיר. אתה עכשיו פתחת בייגלייה, פלאפלייה או מפעל לגלידה, כמו שאשתי פתחה בכפר-סבא, ואתה רוצה כשרות – אתה פונה לרב העיר, והוא אומר לך: אתה עכשיו הולך ליוסל משה – עם השם – ולך סגור אתו עסקה. אתה צריך עשר שעות כשרות. איזה מנוף יש לך למשא-ומתן? זה מצב שאתה צריך לנהל משא-ומתן על הסכום מול הבן-אדם שעוד רגע הוא קובע לך את הגורל – – –
<עליזה לביא (יש עתיד):>
ואתה גם משלם לו.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
בוודאי. אתה משלם לו ואתה שוכר אותו. זאת אומרת, הוא עובד אצלך, וגם זה יוצר מצב שהמבקר הוא שכיר של המבוקר. משהו באמת לא ייאמן.
ויש עוד דבר: מה בדיוק ההגדרות של כשרות – היה מאוד אמורפי. לא כתוב לך בספר: בום בום בום, זה מה שאתה צריך. ואתם יודעים שיש דרגות שונות של חומרה בכשרות.
מה שעשינו, בגדול, זה שני דברים עיקריים – אני רוצה להנמיך רגע: זה לא פותר את כל הבעיות, אבל זה צעד ראשוני מאוד מאוד יפה. יש לי עוד רעיונות לצעד הבא, אבל פרה פרה. מה אנחנו עושים? שני דברים: 1. עובדי כשרות כבר לא יועסקו ישירות, אלא יהיו חברות בתחום הזה, בתחום הכשרות, ולכן הדברים יהיו הרבה יותר סדורים. יהיה תעריף מאוד ברור, ולא תהיה איזו אי-ודאות לגבי כמה זה אמור לעלות. יגידו: שמונה שעות, כל שעה עולה ככה, ואת זה תשלם. 2. אנחנו יוצאים עם מדרגי כשרות לאנשים שונים עם צרכים שונים. אתה פותח פלאפל במרכז תל-אביב, סביר להניח שאתה לא צריך רמת מהדרין. אנחנו קובעים שלוש רמות: רגיל, מהדרין ומהדרין מן המהדרין; אם תרצו – כוכב, שני כוכבים ושלושה כוכבים. כמספר הכוכבים ככה עוצמת הבדיקה, וכו' וכו'. אז מי שרוצה כשרות עודפת ילך לשלושה כוכבים. הוא ישלם יותר, הוא יגבה יותר והצרכנים ישלמו יותר. אני מניח שבמקומות מרובי אנשים שומרי מצוות בדרגה היותר-מחמירה ייטו לכיוון שלושה כוכבים. אני מניח שבמקומות שיש יותר קהל מסורתי ילכו יותר לכיוון הכוכב אחד.
יש עוד מרכיבים, אבל אלה עיקרי התוכנית, וזה יוצא לדרך.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
ההפרדה בין – – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
רגע, חברת הכנסת לביא.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
ההפרדה תהיה, כלומר – – –
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
כן. המשגיח לא יועסק יותר על-ידי המקום. יותר מזה, יהיה מעקב על המרכיב השלישי, שלא תיארתי, שזה תעודת כשרות דינמית בחנות. אתה תוכל כל הזמן לראות מה היקף הכשרות, וגם יהיה מעקב לדעת שבאמת אותו משגיח לא הלך עכשיו חמש שעות הביתה ואתה מממן אותו, בתור העסק הקטן. אני פה רואה את עצמי כמגן העסקים הקטנים, אני אומר, גם כחוויה מאשתי הטבחית – זה היה מאוד לא פשוט, הכשרות במפעל שלה, בלי ודאות. אני רוצה שיהיה סדר כמו בכל מקום אחר; בגדול, במדינה יש סדר – שגם התחום הזה לא יהיה אמורפי ואוורירי, אלא מאוד חד.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה. חבר הכנסת איתן כבל גם כן מעוניין לשאול שאלה. שוב, חבר הכנסת כבל, שני הנושאים הם צו ההרחבה לעובדי קבלן והרפורמה בכשרות במשרד הדתות.
<איתן כבל (העבודה):>
בדיוק, אני מבקש לנצל, אבל בדיוק, את השאלה לעניין הזה. תודה לך, גברתי היושבת-ראש. אני רוצה לשאול את אדוני, בהמשך לקביעה, ובאמת המחמאה הגדולה שמגיעה להסתדרות בעניין של עובדי הקבלן, רציתי לשאול את אדוני: ברכבת יש דיילים, שמועסקים על-ידי "מנפאואר", עובדי כוח-אדם לגמרי, לכל דבר ועניין. ושוב, ועדיין, אנחנו מוצאים את ההבדלים האלה, שבכל מקום ומקום אנשים מועסקים על-ידי חברות כוח-אדם, והם שווים – אתה יודע, זה כמו דרג א' ודרג ב', כל הזמן עושים את ההבדלים בין הקבוצות השונות. האם אדוני מוכן לבדוק את העניין הזה, לגבי הדיילים ברכבת? תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
תודה, חבר הכנסת כבל. אני גם רוצה לומר מילה טובה על הדברים שאמרת קודם, שהם היו דברים מאוד – בפורום, כשהסברת את שני הצדדים של המטבע, בשיחה שהייתה לעתים חד-צדדית.
לגבי השאלה, אני לא מכיר, אני אבדוק. צריך לדעת שצו הרחבה, בהגדרה, תמיד נשען על הסכם בין ההסתדרות למעסיקים. זאת אומרת, אני לא יכול להמציא צו הרחבה בלי להישען על הסכם כזה, אז מה שאני אעשה, אני אדבר עם ההסתדרות, נבדוק את הדבר הזה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה. תודה רבה לך. יש לעוד מישהו שאלה? אחד מחברי הכנסת? חברות הכנסת?
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
תודה רבה לגברתי היושבת-ראש החיננית. תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה, תודה רבה לך, השר נפתלי בנט, שר הכלכלה ושר הדתות.
<הצעת חוק שכר שווה לעובדת ולעובד (תיקון מס' 3) (איסוף, עיבוד ופרסום של נתונים מגדריים), התשע"ד–2014>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/538).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר גילה גמליאל:>
אנחנו נעבור לנושא הבא בסדר-היום, הצעת חוק שכר שווה לעובדת ולעובד (תיקון מס' 3) (איסוף, עיבוד ופרסום של נתונים מגדריים), התשע"ד–2014, של חברות הכנסת עליזה לביא, פנינה תמנו-שטה ורות קלדרון וקבוצת חברות וחברי כנסת נוספים, לקריאה ראשונה. תציג – חברת הכנסת עליזה לביא, יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. בבקשה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
גברתי היושבת-ראש, תודה; את היית הראשונה שככה הגדרת את הוועדה הזאת, כשקראת לי בפעם הראשונה, עוד לפני שהמליאה אישרה, ובאמת המליאה אישרה, וזה שמנו החדש – של הוועדה. מי כמוך מכירה את הנושא, כמי ששימשה בתפקיד, אז – תודה, גברתי.
היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, חברותי, הליך החקיקה של ההצעה הזאת, הצעת חוק נתונים מגדריים, הוא מאוד מאוד מאוד מאוד קשה ומורכב. ארגוני המעסיקים ומשרד הכלכלה מערימים קשיים. יש התנגדות לטיפול בסוגיה של פערי השכר בחקיקה. אבל, חברי, אנחנו חייבים להירתם לנושא. במציאות שלנו, במדינת ישראל 2014, יש לנו פערי שכר מאוד מאוד גדולים, של 30%, בין נשים לגברים. בידול תעסוקתי. זו מציאות שבה בכל מגזר של החברה הישראלית – אנחנו רואים את הדפוסים הללו חוזרים ובאים – הנשים הן הקבוצה המוחלשת. אז מה עוד אנחנו יכולים שלא לעשות? אנחנו חייבים וחייבות לשנות את המציאות, ובזה בדיוק מבקש החוק שלנו לגעת, החוק של הצעת חוק נתונים מגדריים.
לפני 60 שנה, ב-1954, 60 שנים בדיוק, גולדה מאיר, שהייתה אז שרת העבודה, מחוקקת את חוק עבודת נשים. אם גולדה הייתה מגיעה היום לביקור כאן, בכנסת ישראל, היא הייתה שואלת הרבה שאלות, אבל גם למה לא קידמנו הרבה מאז שהיא חוקקה את החוק החשוב הזה. וההפסד הוא כולו שלנו. הסוגיה הזאת, של פערי שכר, אינה מקודמת. המודעות לסוגיה לא מובילה לשינויים בשטח. נשים עובדות במשרה מלאה ויותר, ועדיין אינן סוגרות את החודש. ולכן אנחנו מנסות לחשוב על חקיקה יצירתית, מחוץ לקופסה, שתאפשר התמודדות עם הסוגיה הכאובה והמקובעת הזאת כאן במדינת ישראל.
הצעת החוק הזאת, שמקודמת יחד עם פרויקט "שוות ערך" לקידום שכר שווה, ומובאת היום לקריאה ראשונה, כוללת מודל ראשוני, חדשני, שבו מעסיקים של 100 עובדים או יותר יהיו חייבים בדיון מעמיק על פערי השכר בחברה, בארגון, אחת לשנה, וינקטו צעדים אופרטיביים למיגורם. הליך החקיקה של ההצעה הזאת, כמו שפתחתי ואמרתי, ארוך, קשה, ואני מבקשת מכם, חברי הכנסת וחברות הכנסת, לתמוך בהצעה. המטרה היא, מעבר לכול, ליצור שינוי תודעתי, עיניים שרגישות להבדלים מגדריים, לפערים שאדם או אישה פשוטים, אסרטיביים, חרוצים ויעילים ככל שיהיו, אינם יכולים לצמצם בעצמם.
צעד ראשון בכיוון של חשיבה זו היה ההקמה של הוועדה לתקציב רגיש מגדר במשרד האוצר. שר האוצר יאיר לפיד נעתר לבקשתי ומינה את הוועדה. מסקנותיה יובאו לוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי כבר בחודשים הקרובים. אני פונה גם לשרים האחרים, ובעיקר אליך, אדוני שר הכלכלה נפתלי בנט, לחדש ולאמץ, לשתף פעולה עם יוזמות כאלה, אדוני השר. הגיע הזמן לפתרונות יצירתיים ואפקטיביים. מי כמוך מכיר את הנושא מקרוב ומדבר עליו, וכתבת גם מאמר על זה ב"הארץ". אדוני, אנחנו חייבים לשנות את הנושא. הנושא הזה קרוב אליך, וצריך לצאת בפתרונות יצירתיים.
אני מודה לצוות הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי על העבודה העמוקה, האינטנסיבית והממושכת על החוק: לדלית אזולאי המנהלת, לאריאלה אהרון, לאמל ביבאר, ואני מודה מאוד לעורכת-הדין ענת מימון על העבודה המאומצת על ההצעה, יחד עם המתמחה תום שניר, וכמובן, לצוות הנפלא שלי, שמלווה אותי: עורכת-הדין עמליה שרייר, מיטל ממו ושיר שרלו, ומבקשת מכם, חברותי וחברי חברי הכנסת, לתמוך בהצעה.
וגברתי, זה ממש בשבילך. אני רוצה לצטט כתזכורת את המשפט הקצר והקולע של הנשיא ברק אובמה בנאומו לאומה האמריקנית בשבוע שעבר. וכך אומר אובמה: המדינה מצליחה כשנשים מצליחות. תודה, גברתי היושבת-ראש.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה ליושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה והשוויון מגדרי חברת הכנסת עליזה לביא.
מכיוון שאין דוברים אנחנו נעבור להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק שכר שווה לעובדת ולעובד (תיקון מס' 3) (איסוף, עיבוד ופרסום של נתונים מגדריים), התשע"ד–2014. ההצבעה החלה. בבקשה.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 9
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק שכר שווה לעובדת ולעובד (תיקון מס' 3) (איסוף, עיבוד ופרסום של נתונים מגדריים), התשע"ד–2014, לוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי נתקבלה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תשעה בעד, אין מתנגדים. ההצעה עברה ותוחזר לדיון בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי.
<שאילתות ותשובות>
<היו"ר גילה גמליאל:>
אנחנו נעבור לנושא האחרון בסדר-היום – שאילתה לשר האוצר. מי שישיב זה סגן שר האוצר, מיקי לוי. בבקשה, אתה מוזמן לעלות. לאחר שתעלה השאילתה תישאל. שלום לך, סגן השר. עכשיו יעלה חבר הכנסת משה מזרחי – מן הצד. הוא ישאל את סגן שר האוצר את השאילתה על ההתנתקות של בית-החולים שיבא מחברת החשמל והמעבר לחברה פרטית. בבקשה.
<משה מזרחי (העבודה):>
האמת היא שרציתי לחסוך את זה ממך, אדוני סגן שר האוצר, כי השאילתה הזאת היא מתחילת דצמבר, כבר אין לה אפילו ערך ספורטיבי, כבר חודשיים מאז. סתם, הערה אגבית.
<סגן שר האוצר מיקי לוי:>
וראה זה פלא, במקרה – – –
<משה מזרחי (העבודה):>
לא יודע במי זה תלוי, אבל נקרא אותה.
<155. תוכניתו של בית-החולים שיבא להתנתק מחברת החשמל ולרכוש חשמל מחברה פרטית>
<משה מזרחי (העבודה):>
פורסם כי משרד האוצר הקפיא תוכנית של בית-החולים שיבא להתנתק מחברת החשמל ולעבור לחברה פרטית, מהלך שהיה חוסך כ-5 מיליון ש"ח בשנה, במטרה לשמור – כאילו, זו הכוונה מאחורי – על האיתנות הפיננסית של חברת החשמל.
השאלות:
1. האם קיימים קריטריונים להחלטות מהסוג הזה?
2. מדוע הוקפאה התוכנית כאשר לחברות ממשלתיות אחרות, כגון משרד הביטחון ו"מקורות", התאפשר הדבר?
<היו"ר גילה גמליאל:>
זה שלך, הטלפון?
<סגן שר האוצר מיקי לוי:>
באתי מבחוץ, אני מתנצל.
<היו"ר גילה גמליאל:>
אם אפשר לנתק את הטלפון של סגן השר.
<סגן שר האוצר מיקי לוי:>
אבל זה צלצול רגיל, לחבר הכנסת כבל.
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת – לצערי המעטים – אקדים ואומר שאין שום מגמה, ו-5 מיליון שקלים, אם הם בכלל 5 מיליון שקלים, אינם תורמים כהוא זה לאיתנות של חברת חשמל הישראלית, אז זו בוודאי ובוודאי לא הסיבה. אבל אני בכל זאת ארחיב, כי חברי משכבר הימים, כבודו – 1. ביולי 2013 מינו שר האוצר ושר האנרגיה – כי התחום אינו תחום של משרד האוצר בלבד – שר האנרגיה והמים, ועדת היגוי לליווי הרפורמה בחברת החשמל. חלק מתפקידיה של הוועדה הם לבחון לעומק את ההשלכות שיש לרכישת חשמל מיצרני חשמל פרטיים על משק החשמל בכלל ועל כלל הצרכנים במשק בפרט. הוועדה זימנה את כלל הגורמים בעלי העניין להציג את עמדתם בנושא, ובהם גם את יצרני החשמל הפרטיים.
אציין כי סוגיית רכש החשמל של הממשלה וגופים סמוכים לה היא סוגיה מורכבת המעלה שאלות ברמה המערכתית, ויש מקום לדון בהשלכותיה בוועדה, ולשם כך הוקמה הוועדה. הרי יש החלטת ממשלה על רפורמה בחשמל במדינת ישראל, הקמת חברות חשמל פרטיות, למתן חשמל באופן פרטי; הבעיה היא איך נעשית החלוקה, באילו תנאים, באילו חלקים מן הארץ וכו'. לשם כך הוקמה הוועדה, רק לא מזמן, ביולי 2013.
לאור העובדה שהוועדה דנה בסוגיות הקשורות קשר הדוק עם בקשת בית-החולים שיבא לרכוש חשמל מגורם פרטי, החליטה החשבת הכללית, הנמנית עם חברי הוועדה, כי כל עוד דנה הוועדה בסוגיות אלה יש לדחות את ההחלטה בבקשה עד לגיבוש מדיניות כוללת בעניין. תשובה ברוח זו נמסרה על-ידי החשבת הכללית גם למנהל בית-החולים שיבא.
אני נזהר בדברי. אקדים ואומר שלא כל אחד יכול לבצע התקשרות ללא מכרז, ובפרט אם הוא יחידת סמך ממשלתית. יש חוק חובת המכרזים, אתה ואני מודעים לו. גם אני, כסגן שר האוצר, לא יכול מחר להחליט שגורם x או y יספק לי שירותים כאלה או אחרים, אלא לצורך זה יפורסם מכרז – ולא פורסם מכרז.
2. בית-החולים שיבא הוא גוף ממשלתי, והוא זקוק לאישור החשב הכללי לביצוע התקשרות. לעומת זאת, חברת "מקורות", שעלתה בשאילתה, אינה צריכה אישור כזה, ואילו התקשרות משרד הביטחון נעשתה לפני חמש שנים, עוד לפני שהיו כללים, עוד לפני שהונחו הנחיות, ולכן אין לנו כרגע אפשרות לעשות איזשהו ביטול בקשר לגורמים האלה. היום, משפועלת הוועדה האמורה, יש להמתין לסיום עבודתה, ולא לקבל החלטות שעלולות לסתור את מסקנותיה העתידיות, ובפרט נגד חוק חובת המכרזים – ואני מאוד עדין. מספק, אדוני?
<היו"ר גילה גמליאל:>
אתה רוצה לשאול שאלה נוספת?
<משה מזרחי (העבודה):>
כן, כן, כן, כן.
<היו"ר גילה גמליאל:>
כן.
<משה מזרחי (העבודה):>
בעניין האיתנות מובן שאני מסכים אתך, אבל זה היה ציטוט מאותה כתבה שהתפרסמה. מתי הוועדה הזאת אמורה לסיים? אני אגיד לך את האמת, זה סקרן אותי לא כי בית-החולים שיבא עניין אותי בעניין הזה, אלא כי מדיניות הממשלה היא לפתח סוג של תחרות שבה אתה יכול להוזיל תעריפים של מונופול או לא מונופול כזה, וזה עומד בסתירה כאילו לקו שהממשלה הולכת אתו. אז מאוד הפתיע אותי שדווקא פה, כשיש אופציה לקחת אופציה יותר זולה, פתאום שמים יד ועוצרים את המהלך הזה. אם יש ועדה, רק תגיד לנו מתי.
<סגן שר האוצר מיקי לוי:>
אין לי מושג, זאת אומרת, אני לא יכול כרגע להצביע על מועד. אני אבדוק, וברמה האישית אני אתן לך תשובה. יש מגמה של הפרטה כזאת או אחרת, ולעשות שימוש במוליכי החשמל של חברת חשמל לאותן חברות פרטיות, כדי להגביר את התחרות במשק.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לסגן שר האוצר מיקי לוי.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"ב באדר א' התשע"ד, 12 בפברואר 2014, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:04.>