דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת כ"א
ישיבה קכ"ג
הישיבה המאה-עשרים-ושלוש של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, ב' באדר ב' התשע"ד (4 במרס 2014)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:01
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5
נאומים בני דקה 5
איתן כבל (העבודה): 6
דב ליפמן (יש עתיד): 7
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 7
שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 8
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 8
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 9
עליזה לביא (יש עתיד): 10
טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 11
רות קלדרון (יש עתיד): 11
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 12
יפעת קריב (יש עתיד): 13
עפו אגבאריה (חד"ש): 14
נחמן שי (העבודה): 15
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 16
באסל גטאס (בל"ד): 17
ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 17
גילה גמליאל (הליכוד ביתנו): 18
דברי יושב-ראש הכנסת לציון יום האישה הבין-לאומי 19
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 19
הצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) (תיקון – הארכת התקופה המרבית למאסר כפייה), התשע"ד–2013 21
מיכל רוזין (מרצ): 21
השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: 25
הצעות לסדר-היום 29
ציון יום האישה הבין-לאומי 29
עליזה לביא (יש עתיד): 29
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 32
מירי רגב (הליכוד ביתנו): 34
עפו אגבאריה (חד"ש): 38
חנין זועבי (בל"ד): 40
סתיו שפיר (העבודה): 42
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 49
שר הפנים גדעון סער: 53
איתן כבל (העבודה): 59
הצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 12) (עידוד ייצוג הולם לנשים), התשע"ד–2014 61
חנין זועבי (בל"ד): 61
עליזה לביא (יש עתיד): 63
אורי מקלב (יהדות התורה): 64
נסים זאב (ש"ס): 69
דב חנין (חד"ש): 74
ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 76
יפעת קריב (יש עתיד): 77
הצעת חוק שכר שווה לעובדת ולעובד (תיקון מס' 3), התשע"ד–2014 80
עליזה לביא (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי): 81
הצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (הוראת שעה), התשע"ד–2014 84
מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 84
הצעות לסדר-היום 88
ציון יום העובד הסוציאלי 88
היו"ר יחיאל חיליק בר: 88
הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול (תיקון – אלימות מילולית שלא בפני המטפל), התשע"ד–2014 89
שמעון סולומון (יש עתיד): 90
שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן: 93
הצעות לסדר-היום 94
ציון יום העובד הסוציאלי 94
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 95
אילן גילאון (מרצ): 96
באסל גטאס (בל"ד): 97
נחמן שי (העבודה): 98
דב חנין (חד"ש): 101
שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן: 102
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 107
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 107
הצעות לסדר-היום 107
החרם על ישראל בכלל ועל מוצרים ומפעלים מההתנחלויות בפרט 107
רונן הופמן (יש עתיד): 108
איתן כבל (העבודה): 109
נחמן שי (העבודה): 110
באסל גטאס (בל"ד): 113
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום ב' באדר ב' תשע"ד, 4 במרס 2014. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (הוראת שעה), התשע"ד–2014, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה.
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (תיקון מס' 7) (רב ראשי אחד לישראל), התשע"ד–2014; הצעת חוק לתיקון פקודת היערות (מס' 6), התשע"ד–2014; הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 20) (ועדת בדיקה לרבני ערים), התשע"ד–2014.
דוח ביקורת ייצוג נשים בתפקידים הבכירים בשירות הציבורי – מבקר המדינה.
כמו כן אני מתכבדת להודיע לכנסת, בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, כי הממשלה הודיעה ליושב-ראש הכנסת על קביעתה, בהתאם לסעיף 16(ג) לחוק-יסוד: הממשלה, כי השר משה יעלון יזמן את ישיבות הממשלה וינהלן בעת היעדרו של ראש הממשלה מהארץ, מיום ל' באדר א' התשע"ד, 2 במרס 2014, עד יום ה' באדר ב' התשע"ד, 7 במרס 2014. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, יום שלישי, נאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה לצורך הרשמה. בבקשה. אם כן, אנחנו יכולים לפתוח, ואנחנו נפתח עם חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה, אדוני.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, בימים אלה הממשלה סוגרת שנה, ואני רוצה באמת להתייחס לפועלה של הממשלה בשנה הזאת. ברשותך, אדוני.
שנה לממשלה, ואפשר לסכם זאת בארבע מילים: יש לנו ארץ נהדרת. יש לנו ארץ נהדרת כי יש לנו ממשלה שעמדה בכל הבטחותיה: צעירים מברלין מגיעים לגור באשדוד ובאשקלון כי הם לא יכולים להישאר אדישים למחיה הכל-כך זולה כאן. צה"ל לא עומד בפרץ של רבבות החיילים החרדים שצובאים על שערי הבקו"ם ופונה לראשי הקהילה החרדית כדי שיאטו קצת את הקצב. יש לנו ארץ נהדרת כי בגליל ובנגב נרשמה עלייה של 123% בהתחלות הבנייה. יונת השלום נחתה עם עלה של זית בפיה, ובתי-המלון ברמאללה נערכים לקראת שטף הישראלים שיגיעו בקיץ לדילים של "הכול כלול". באירופה מהללים את מודל שתי המדינות שבנינו כאן ומכריזים על עצמם כעל חובבי ציון. מזכיר המדינה ג'ון קרי משבח את שר הביטחון בוגי יעלון על פועלו למען השלום, ואומר: בכל מה שקשור לשלום, האיש הזה אובססיבי במובן הטוב של המילה. בטקס שבו מוענק לראש הממשלה נתניהו פרס נובל לשלום הנשיא אובמה מכנה אותו: המנהיג הכי אמיץ שהכרתי, צ'רצ'יל של המאה ה-21.
ואם זה, אדוני היושב-ראש, מה שהממשלה הספיקה בשנה אחת – תתארו לכם כמה נהדר יהיה פה כשהיא תסיים את עבודתה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איתן כבל. אני חושב שהגיע הזמן, במלאות שנה לממשלה, שתעבור מ-vers libre לחרוזים. אני חושב שבאמת יש לך שנה להתאמן. במלאות שנתיים נשמע חרוזים.
אני מזמין את חבר הכנסת ליפמן; בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, היום אנחנו מציינים את יום האישה הבין-לאומי, ואני רוצה קודם כול להצדיע לחברת הכנסת עליזה לביא על היום הנפלא ועל כל מה שהיא עושה למען הנשים במדינת ישראל.
לפעמים אנשים חושבים שלפי התורה אולי יש איזה אי-שוויון, ונשים הן סוג ב' או משהו כזה, חושבים שזה ככה מהתורה, ואני רציתי להדגיש שבתחילת ספר בראשית כתוב: "זכר ונקבה ברא אֹתם". הרב הירש מסביר שדווקא לפי חכמינו זיכרונם לברכה הבריאה הראשונה הייתה מעורבת בין זכר ונקבה, כדי להדגיש שיש שוויון, כדי שאף אחד לא יחשוב שיש סוג א' או סוג ב' בבריאת האדם. את זה חשוב להזכיר, וכל הזמן לדעת שלפי התורה מדברים על שוויון בין גברים ובין נשים, והלוואי שאנחנו בכנסת נמשיך הלאה להגיע למצב של שוויון מלא במדינת ישראל בין המגדרים – זכרים–נקבות וגם גברים–נשים, וגם, הלוואי, גם בכנסת. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב ליפמן. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת שמעון אוחיון.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גם אני היום אנצל את ההזדמנות, ביום הבין-לאומי שמציינת הכנסת לאישה. הכבוד שלנו וההערכה לאישה, אני חושב, צריכים להיות בלחימה באלימות נגד נשים וברצח נשים. אני מתכוון בכל המדינה, אבל במיוחד בחברה הערבית, כי לצערי הרב עדיין יש כאלה שחושבים שהאישה היא חפץ – הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, יכול להתנהג באלימות, בפשיעה, בלי שיעשה חשבון לאף אחד. אני חושב שכולנו צריכים לשלב ידיים כדי למנוע ולהפחית את התופעה הזאת, בעיקר אם זה קשור למשטרה, באכיפה ובענישה, אבל בעיקר בנושא המודעות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת שמעון אוחיון, ואחריו – חבר הכנסת אברהים צרצור.
<שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי היחדה, חברי הנגדה, היום יום חגם של העובדים הסוציאליים. היום הכנסת הוקירה את הארגון המסור הזה.
ארגון העובדים הסוציאליים עומד מול אוכלוסיות חלשות, מול המצוקה, והוא נמצא תמיד בחזית ההתמודדות עם בעיות מגוונות של אוכלוסיות מיוחדות, אוכלוסיות במצוקה ואוכלוסיות המתמודדות עם גזירות החורצות גורל. הוא עושה את מלאכתו במסירות רבה, מעבר לזמן, גם אם הוא איננו כונן רשמי, תמיד מוכן ונמצא בהיכון לקריאה לעזרה, אם מדובר בנער או נערה, ילד או ילדה במצוקה, או בחולה המתמודד עם גזירות גורל. ציבור העובדים הוא גם הציבור התומך, הפליאטיבי, המקצועי, המסעד והמלווה במקומות רבים, גם כאשר התחומים המקצועיים המתמחים מרימים ידיים. הוא תמיד שם כדי לסייע ולתת חיזוק ועידוד מקצועי.
רעייתי רג'ינה היא עובדת סוציאלית אונקולוגית. היא מלווה חולים סופניים. היא מציגה לי את הבעיות שניצבות בפניה מול החולים והמשפחות, והיא גם מחזירה אותי לפרופורציות הנכונות בהתייחסות לשאלות של יום-יום שאנחנו מתמודדים אתן.
אני שמח על כך שהמאבק, לפני שנתיים, של ציבור עובדים זה זכה לחדור לתודעת הציבור, וכולם מכירים בערכם המקצועי ובתרומתם החברתית הגדולה לאין ערוך. עם זאת, כולנו זוכרים שמאבקם לא זכה להצלחה הראויה באשר לתנאי העסקתם, ואנו, כחברי הכנסת, מחויבים להשלים את המלאכה להצלחת מאבקם בצורה מלאה. בברכת יישר כוח לכם, ציבור העובדים הסוציאליים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שמעון אוחיון. אכן, בהמשך ישיבת המליאה נציין גם את יום העובד הסוציאלי. אני מזמין את חבר הכנסת אברהים צרצור, ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, היום נערך שולחן עגול שדן בסוגיה של אמצעי התקשורת העבריים ויחסם לחברי הכנסת הערבים. קרן אברהם ערכה מחקר לרגל הכנס הזה, שהוכיח מעל לכל ספק שיש בעיה, ויש הדרה; יש ניסיון להדיר את רגליהם של חברי הכנסת הערבים מהתקשורת הישראלית. הכיסוי עדיין מאוד מאוד מאוד דל, ועל כן יש צורך בעשייה אמיצה, יש להגיד, כדי להכניס את חברי הכנסת הערבים, או בכלל את האוכלוסייה הערבית, לתוך התקשורת העברית הישראלית.
נשאלה השאלה, כבוד היושב-ראש, האם הבעיה הזאת נובעת ממניע מוסרי? האם התופעה הזאת היא תופעה מוסרית, או טכנית? ואני חייב להגיד לך, כבוד היושב-ראש, שהניתוח האקדמי של התופעה הזאת, ושל התשובה על השאלה הזאת, הוכיח גם הוא שהנושא הוא מובנה. יש צורך בשינוי מנטליות. יש צורך בשינוי מדיניות כלפי המגזר הערבי. יש צורך למקם את חבר הכנסת הערבי במרכז ההתעניינות התקשורתית העברית. יש להתייחס לחבר הכנסת הערבי כאל חלק אינטגרלי מההוויה הישראלית, מהנוף הישראלי, כדי שקולם יישמע גם בקטע של הציבוריות הישראלית היהודית.
משפט אחרון, כבוד היושב-ראש – ואני מזכיר זאת היות שהעלינו את הנושא הזה בפני כבודו – הנושא של ערוץ הכנסת. אתה יודע בצורה חד-משמעית שההחלטה להוריד את הערוץ הזה הביאה לכך ש-85% מהציבור הערבי לא רואים את חברי הכנסת בכלל, ולא רואים גם את חברי הכנסת הערבים. אתה הבטחת – ואני מאוד מקווה שההבטחה הזאת תמומש מהר עד כמה שאפשר, כדי שהערוץ הזה ייכנס לבתים של הערבים מהר עד כמה שאפשר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. אכן כך יהיה.
אני מזמין את חבר הכנסת ישראל אייכלר; בבקשה, אדוני. ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, משפט אחד בדברי לציון יום האישה הבין-לאומי. אני לא רוצה להרבות שיחה בעניין האישה, אבל אני רוצה לומר שהאלימות הקשה ביותר במדינת ישראל נגד נשים היא בחוק גיוס החובה לנשים. אין מדינה בעולם, מלבד צפון-קוריאה, שיש בה גיוס חובה לנשים חילוניות – כי נשים דתיות פטורות, אין פה גם שוויון בנטל. אני קורא לבטל את גיוס החובה לנשים, למען כבוד האישה ולמען מעמד האישה.
עכשיו לנושא אחר, שלמענו ביקשתי את רשות הדיבור, בבקשה. אני נמצא פה בכנסת 33 שנים מאז הייתי עורך "המחנה החרדי", ועשר שנים מאז שנכנסתי לכנסת ב-2003, בהפסקות. אני לא זוכר מעולם שמישהו ערער ועירב החלטות מינהליות של הכנסת ושל יושב-ראש הכנסת בעניינים של אישורי כניסה ודברים כאלה בפומבי, והתחיל בהשמצות. זה חלק מהשיח האלים, הדיקטטורי, הדורסני, של ראשי יש עתיד, שמי שלא עושה כרצונם, משמיצים אותו, והפעם הם יצאו בהשמצות נגד יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת אדלשטיין, בעניין אישורי כניסה לעוזרות.
כבוד היושב-ראש, כבוד יושב-ראש הכנסת אינו כבודו של יושב-ראש זה או אחר, ולכן לא הייתי נדרש לעניין, אבל יש לי רגישות מיוחדת לנימות אנטישמיות שמסתתרות מאחורי מילים בעברית, ולא רק בערבית ובאוקראינית. להערכתי, אדוני היושב-ראש, לפיד לא היה מעז לצאת נגד יושב-ראש כנסת בלי כיפה שגר בצפון תל-אביב ולא בהתנחלות בגלל אישורי כניסה לעוזרת, ועל כך אני מוחה, אני מקווה, בשם כל חברי הכנסת שמזדהים אתי בעניין הזה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אייכלר. אני מזמין את חברת הכנסת עליזה לביא – בבקשה, גברתי. ואחריה – חבר הכנסת טלב אבו עראר.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברותי, חברי, חברי הכנסת, חברות הכנסת, יום חג הוא לנו, היום אנחנו מציינים בכנסת ישראל את יום האישה הבין-לאומי, כמדי שנה. הוא אומנם חל ב-8 במרס, אבל כאן הקדמנו כדי שיתאים ויהיה נכון על-פי לוח הזמן שלנו, הלוח היהודי.
יש הרבה ויכוחים מה מקור היום הזה, האם זו הייתה המחאה של עובדות הטקסטיל שהחלה ב-8 במרס ב-1857 בניו-יורק נגד תנאי העבודה הגרועים ושכרן המשפיל, מחאה שכזכור פוזרה באלימות קשה, או אולי אירוע היסטורי אחר. יהיה אשר יהיה, 8 במרס – ואצלנו כאן בארץ השנה 4 במרס – מוקדש בארץ וברחבי העולם לחגוג ולהתבונן בהישגים שהשגנו – והשגנו הרבה, אבל גם כדי לעצור רגע ולהתבונן אחורה ולראות גם מה לא השגנו ומי אינה שותפה לחגיגה.
רבים שואלים אותנו על מה אנחנו מוחות ולמה היו כאן הפקקים בכניסה לכנסת. נשים רבות הגיעו היום ליום העיון, לכנס – בחרנו לעסוק בנושא של העצמה כלכלית. אדוני היושב-ראש, הפערים בחברה הישראלית הולכים וגדלים. פערי השכר – 30%. אובדן של הון אנושי נשי, של השפעה על החלטות אישיות של זוג, של משפחה – מי יוצא לעבוד, לא כי הוא יכול יותר או טוב יותר, אלא כי הוא מתוגמל יותר, ולא יעלה על הדעת שהתנאים הללו – בטח בעולם העבודה – יימשכו. הסוגיה של עבודת נשים – אם לא נטפל בהון האנושי הנשי כנכס חברתי, כיחד הישראלי, אנחנו לא נצליח במקומות אחרים.
אני קוראת לכולנו בבית הזה לשילוב נכון וראוי, גם בחקיקה, גם בשינוי המודעות וגם בנורמות ובערכים, של נשים בחברה בישראל. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. חבר הכנסת טלב אבו עראר – בבקשה, אדוני. ואחריו – חברת הכנסת רות קלדרון.
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תחילה ברצוני לברך את התלמידים מחורה. אהלן וסהלן בִכם ג'מיען (ברוכים הבאים כולכם).
בציון יום העובד הסוציאלי, שהוא מי שמטפל באלה העניים – שיעור האבטלה בקרב המגזר הבדואי בדרום הוא הגבוה ביותר בארץ. לצערי הרב, ביישובים הבדואיים אין לשכות תעסוקה, מלבד ברהט. הדבר גורם לעשרות אלפי בדואים לנסוע לערים הסמוכות, כגון באר-שבע, דימונה וערד, כדי להתייצב בלשכת התעסוקה, וזה מקשה עליהם מבחינה כלכלית. את הוצאות הנסיעה הם נאלצים לשלם מהסכום המינימלי שהם מקבלים מהביטוח הלאומי. חשוב לציין שמספר המובטלים שמגיעים – או כאלה שקשה להם להגיע – גדול ממספר המובטלים בעיר שבה הלשכה נמצאת. לכן אני מבקש שייפתחו לשכות תעסוקה ביישובים הבדואיים בנגב, או לחלופין הייתי מציע שיהיו סניפים ניידים, כמו אלה של המוסד לביטוח לאומי, שעובדים במגזר הבדואי, עד שייפתחו סניפים קבועים. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. חברת הכנסת רות קלדרון, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס.
<רות קלדרון (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, אתה מתבלבל במין שלי. פעמיים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
יש לנו ועדה לשוויון מגדרי.
<רות קלדרון (יש עתיד):>
לכבוד יום החג.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אורחים ואורחות יקרים, ראשית אני רוצה גם אני להצדיע לחברתי חברת הכנסת עליזה לביא, שעשתה כאן יום חג, היום, לכבוד הנשים בכלל, ולעבודה היומיומית שלה בתחום הזה, לחברי שמעון סולומון, שתומך בעובדים הסוציאליים ומקדם אותם, והם באמת עובדי עבודת קודש, ולחברתי יפעת קריב, שעובדת על הורות משמעותית ועל סמכות הורית. באמת באנו לשנות בחיי היום-יום.
אבל רציתי היום לציין את יום האישה הבין-לאומי בכנסת בבחירת אשת השנה עבורי. שאלו אותי מי היא אשת השנה עבורי, וחשבתי כך: במשך עבודתי בשנה האחרונה הייתה לי זכות גדולה להכיר נשים רבות מתחומים שונים. כנציגה של הגולן מטעם מפלגתי, אני שבה ומבקרת שם רבות. באחד הסיורים נחשפתי לעבודתה המדהימה של האישה הראשונה במגזר הדרוזי שהגיעה לתפקיד מנהלת בית-ספר. שמה נג'אח אברהים. היא מנהלת את בית-הספר התיכון בכפר הדרוזי מסעדה. מדובר באישה פורצת דרך, שגדלה באותו בית-הספר, כילדה, והגיעה בסופו של דבר לניהולו. היא מקדישה את כל חייה לחינוך, בתפקידים שונים, מתוך אמונה במקצוע ואהבה אליו. באמונתה האמיתית בצדקת דרכה החינוכית וביכולותיה האישיות היא עמדה בכל האתגרים והמכשולים שעמדו בפניה, וזה לא פשוט להגיע, כילדה דרוזית, ללימודים אקדמיים ולהנהלת בית-ספר, הן בתוך המגזר שלה והן מחוץ לו.
נג'אח היא אישה מעוררת השראה, בעלת מעוף ואהבה אמיתית לחינוך. היא מודל חיקוי עבור נשים דרוזיות, כמו עבור כל אזרחי ישראל, וכמובן עבורי. בזכות פועלה של נג'אח, ילדה שגדלה ומתחנכת היום בבית-הספר נחשפת לתגבור משמעותי בלימודי מדעים, ובעקבות זאת עולם שלם חדש נפתח בפניה. יצאתי נרגשת ואופטימית מהמפגש עמה. היא נתנה לי באופן אישי הרבה כוח ורצון לעבוד קשה, לחלום בגדול. נג'אח היקרה, יישר כוחך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת רות קלדרון. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – בבקשה, אדוני. ואחריו – חברת הכנסת יפעת קריב.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, תודה, אני רוצה להעלות בפניכם היום, חברי חברי הכנסת, בעיה כאובה: התנהגות אכזרית של חלק מהציבור החילוני נגד אנשים עם מוגבלות. מדובר בסקר שראיתי היום – ב-20% מחברה זו, תוצאות החינוך הקלוקל המגדל לחוסר חמלה. במה דברים אמורים? אנשים עם מוגבלות המתגוררים במעונות, בהוסטלים, הממוקמים בשכונות חילוניות, סובלים מהתנכלויות, עוינות, פגיעות פיזיות ויחס מקומם מצד דיירי אותן שכונות. מעון אקי"ם בנאות-צהלה עלה לכותרות לאחר שדייריו סבלו לאחרונה מסדרת התנכלויות ומעשי אלימות. תושבי נאות-צהלה עושים הכול כדי לגרש מתוכם את אותם מוגבלים. כך נוהגים גם תושבי המושב אבן-ספיר.
לעומת זאת, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הנכם מוזמנים להציץ בנעשה בשכונות החרדיות, שבהן הוסטלים של עמותות כמו "עלי שיח", "שיח סוד", "מגן הלב" ועל"ה ממוקמים בלב ריכוזי אוכלוסייה זו, ומתקבלים בלבביות, באהבה ובחמלה. תציצו לשכונת רמות בירושלים, או ליישוב רכסים בצפון – הדיירים המוגבלים מוזמנים לארוחות שבת וחג אצל שכניהם, כי הציבור החרדי מנחיל ערכים של חמלה ותמיכה, של עזרה לחלש, של ההפך מהאלימות כלפי החברה בכלל וכלפי המוגבלים בפרט. אנחנו חונכנו על אדני מאמר חז"ל: זה קלי ואנוהו: הווי דומה לו, מה הקדוש-ברוך-הוא חנון – אף אתה היה חנון, ומה הוא רחום – אף אתה היה רחום.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חברת הכנסת יפעת קריב, ואחריה – חבר הכנסת עפו אגבאריה.
<יפעת קריב (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גם אני רוצה להתייחס לימים המיוחדים שהיו פה בכנסת. ממש הרגשתי אווירת חג היום. אז קודם כול לחברת הכנסת עליזה לביא, שציינה פה את יום האישה הבין-לאומי, וחברי חבר הכנסת שמעון סולומון, שציין את יום העובדים הסוציאליים – אלה היו ימים מאוד מרגשים.
אני רוצה להתייחס למשהו שאמרתי בכנס בנושא של נשים בעולם הכלכלי, וה"אני מאמין" הכלכלי שלי, ומתחבר, גם וגם. כשהתחלתי את לימודי העבודה הסוציאלית שלי באוניברסיטת בר-אילן באתי לבנק וביקשתי פריסת תשלומים של שכר הלימוד, ואז באה אלי הפקידה ואמרה לי: ממך לא נראה כסף. היום אני מבינה שזה בא מהמקום שהתייחסו אלי גם כעובדת סוציאלית וגם כאישה, ואני רוצה מעל במה זו לדבר גם על פערי השכר בין גברים לנשים, שהם מעל 30% – ואנחנו צריכים לחזק את הנשים שירוויחו יותר ושיתפרנסו בכבוד – וגם לחזק את מעמדם הכלכלי של העובדים הסוציאליים, שעושים ימים כלילות בעבודה קשה למען אוכלוסיות בסיכון ומצוקה, וחשוב לחזק אותם כלכלית.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
עושים לילות כימים.
<יפעת קריב (יש עתיד):>
לילות כימים. אתה רואה? שעושים לילות כימים למען אוכלוסיות באמת במצוקה, ואוכלוסיות קשות, וחשוב לנו לחזק אותם.
ודבר אחרון – חבר הכנסת אייכלר אמר שזה ביזיון לנשים שמשרתות בצבא, אז – אמרתי בעבר ואני אומרת פה שוב: עשיתי שירות צבאי משמעותי, ואני מצדיעה לכל הנשים שמשרתות בצבא. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יפעת קריב. לא לא לא, אני מקווה שזאת הפעם האחרונה שזה קרה, נכון?
חבר הכנסת עפו אגבאריה – בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, חג שמח לכל הנשים באולם, ביציע, ובכלל לכל נשות העולם, ביום שלכן.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר על מה שקורה עכשיו באוקראינה. לפני כחודשיים נחשפו סטודנטים ערבים, אזרחי מדינת ישראל שלומדים באודסה, לגל טרור של קיצונים נציונליסטים אוקראינים. טיפלנו בזה במישורים שונים, והיינו צריכים להתערב כדי שהם לא יעשו פוגרום בסטודנטים האלה. היום אני רואה שכנראה האנטישמיות נגד הסטודנטים הערבים לא פסחה עליהם, והגיעה גם לאנשים אחרים.
קארינה מרסידי מהרצלייה, בת 24, היא סטודנטית באוניברסיטה הלאומית של סימפרופול – לא ידעתי שבסימפרופול יש גם פקולטה לרפואה – ושם היא לומדת. אז מה היא כותבת? אני לא רוצה לקרוא מה היא כותבת. היא כותבת: "היום ביקרתי בבית-הכנסת. זה נורא מה שעשו שם – ב-27 בפברואר ציירו אלמונים צלבי קרס וכתבו 'מוות ליהודים' על הכניסה. אנחנו, היהודים, לא קשורים למלחמה הזאת, אבל תמיד מאשימים דווקא אותנו.
"יש המון שקרים בתקשורת. בהתחלה הטלוויזיה מראה אנשים בקרים שאומרים שטוב שהרוסים באו. למחרת הם כבר מראים אנשים שלא מרוצים מזה. הפאשיסטים שהגיעו לשלטון בקייב זה דבר נורא. קשה להאמין מה שאומרים האנשים האלה על מלחמת העולם השנייה. הם הופכים לגיבורים רוצחים שנשפטו במשפטי נירנברג. לכן אני בעד שהרוסים יישארו כאן ויגנו עלינו מפני האוקראינים הלאומנים."
אני פשוט לא מבין מדוע ישראל הרשמית מצניעה את העניין ולא מבקרת את הפאשיסטים ואת הנאציסטים שעכשיו השתלטו על השלטון באוקראינה. תזכרו מאיפה באו דמיאניוק וכל ה"בַּנדֵרוֹבְצֶה" שלו, מה שהם עשו, וישראל הרשמית כאילו מגנה את הצד השני, שמגן על הקו הנאור במדיניות העולמית, ומאשימים אותו כאילו הוא תומך באנשים כושלים או בשלטון כושל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
נכון שהיה שלטון כושל, אבל אני הייתי מצפה מממשלת ישראל שתחשוב על מה שהיה ומה שיהיה באוקראינה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי – סליחה. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. סליחה, שכחתי שכבר הכרזתי על חבר הכנסת שי.
<נחמן שי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, תודה לך, חברי חברי הכנסת, שני הימים המיוחדים שהכנסת מציינת היום הם אומנם לכבודה של הכנסת, אבל לא פחות הם לכבודן של שתי הקבוצות הגדולות והחשובות האלה: הנשים הן 51% מהאוכלוסייה; עובדים סוציאליים, עובדות סוציאליות, הם רק 20,000. יש איזשהו חיבור בסוף, כי הלוא רוב העובדים הסוציאליים במדינת ישראל הם נשים, והן סובלות, הייתי אומר, מחוסר שוויון כפול: גם בכך שנשים אינן מקבלות עדיין את ההזדמנות הראויה והנכונה להן, וגם מפני שמשום מה הן נדחקו לתחתית הסולם החברתי במדינת ישראל, הסולם המקצועי והסולם הכלכלי, והן מוענשות על כך שהן בחרו במקצוע כל כך חשוב וכל כך מרכזי.
מה שפרסם הערב מבקר המדינה הוא שגם כשמדינת ישראל כבר מעבירה חוקים, ומפעילה את הבית הזה כדי לסייע לנשים, עדיין תקרת הזכוכית, כפי שאפשר להסתכל פה, היא בלתי שבירה, והן לא מצליחות לשבור אותה, ואני חושב שמשימה גדולה מוטלת על הבית הזה.
שמעתי מהעובדות הסוציאליות ומהעובדים ששוחחתי אתם היום דברים מאוד קשים, שאפשר וצריך לתקן אותם גם אם יש להם עלות כספית, ובמעגל היותר-רחב, נשים בישראל – אנחנו לא צריכים להגיד את זה – זה טבעי, זה מובן מאליו – אבל עצם העובדה שאנחנו נדרשים לנושא, אז – כן, הבית הזה צריך לתת להן את כל התנאים כדי שהן ימצו את היכולות והכישרונות הטמונים בהן. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. כאמור, חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, ואחריה – חבר הכנסת באסל גטאס.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי, אני לא חושבת שאתם יודעים, אלא אם כן ישבתם בשבוע שעבר בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ש-66 שנה אין במדינת ישראל מערך שיקום לחולים בנגב. ביום שלישי שעבר, בכנסת הזאת, התחלנו מהלך שבסופו מאות אלפי תושבי הנגב לא יצטרכו לנסוע – כשהבן ייפגע בתאונת דרכים, או לאבא שלהם יהיה דימום מוחי, או הבעל שלהם יצטרך שיקום, הם לא יצטרכו יותר לנסוע לפחות שעה וחצי לתל-השומר, לבית-חולים אלי"ן בירושלים או ל"בית לוינשטיין", כי לא יכול להיות יותר מצב שהתשובה על השאלה שלי את נציג האוצר: האם למשרד האוצר יש חזון להקמת מערך שיקום כוללני בנגב? תהיה מילה אחת: לא.
אני חושבת שאנחנו התחלנו תהליך, שמחייב את כולנו להוביל את משרד הבריאות ואת משרד האוצר בעשייה ממשית לקידום מערך שיקום כוללני בנגב. התבשרתי היום על-ידי מנכ"ל משרד הבריאות שהכסף הראשוני, המעט אבל המאוד-הרבה, להקמת מחלקת שיקום ראשונית בנגב, יועבר בשבועות הקרובים כדי להקים את התחלת מערך השיקום של מדינת ישראל בנגב.
הזכויות של תושבי הנגב זהות לזכויות של תושבי המרכז, וכולנו צריכים לפעול לקידום הדבר החשוב ביותר הזה, כדי שמשפחות שכבר התפרקו פעם אחת לא יצטרכו להתפרק בהחלטה מי נוסע, מי נשאר, והאם הילד שלנו יכול להתעורר משבועות או חודשים של חוסר הכרה ואף אחד מאתנו לא יהיה לידו. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. חבר הכנסת באסל גטאס – בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת ראובן ריבלין.
<באסל גטאס (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום בבוקר קיימה ועדת הפנים דיון על האסון שהיה בעכו, על-פי הצעות לסדר-היום של כמה חברי כנסת. אומנם הדיון התמקד בכל המצב – או טיפל בכל המצב – של עכו העתיקה, בכל המצב של הבנייה, והבניינים שממש בסכנה, אבל אני רוצה להעלות את התוצאות של האסון. זה אסון כמו כל אסון טבע: שתי משפחות שלמות נגדעו, חמישה קורבנות, ועוד שבע משפחות הוגלו – ממש איבדו את הכול בתוך אותו בניין של שלוש קומות שנהרס; איבדו הכול, עד כדי שאין להן תעודות זהות, אין להן תעודת קופת-חולים, אין להן כסף למחיה באופן השוטף ביותר.
הודות לוועד הווקף – הוא השכיר דירות לשש משפחות, ויש משפחה אחת שעדיין בתמיכת העירייה גרה בהוסטל. הבעיה, שאין מי שיטפל; בסוף, כאילו המדינה לא אחראית, העירייה לא אחראית. זה אסון כמו כל אסון טבע, ואני חושב שאנחנו צריכים לדאוג שמדינת ישראל, בעצם ממשלת ישראל, במצב הזה תיכנס – זה בסך הכול כמה עשרות משפחות, שנפגעו פגיעה ישירה מאותו אסון – ולתת מזור לאותן משפחות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. חבר הכנסת ראובן ריבלין – בבקשה, אדוני. ואחריו – חברת הכנסת גילה גמליאל.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
כבוד מכובדי יושב-ראש הכנסת, זכית, שבזמנים שאתה מכהן כיושב-ראש הכנסת 27 חברות כנסת מכהנות בכנסת ישראל. אני הייתי כאן כחבר כנסת כאשר היו תשע חברות כנסת, כאשר היו 11 חברות כנסת; לא הגענו מעולם ל-20, והנה, היום 27 חברות כנסת.
נכון, בדורות המייסדים ובדורות שבאו אחריהם היו חברות כנסת מאוד בולטות, שלא להזכיר את שרת החוץ וראש הממשלה, זיכרונה לברכה, גולדה מאיר; שרה דורון, חייקה גרוסמן, הלוחמת בנאצים, אשר הייתה לסמל; אסתר רזיאל-נאור; שולה אלוני, זיכרונה לברכה, ותיבדל לחיים ארוכים גאולה כהן, אשר בהחלט הרשימו וחתמו את חותמן כאן, בכנסת ישראל, בכל מעשיהן; ושתי חברות כנסת מופלאות ונפלאות כפרלמנטריות, שלא היו כדוגמתן, תיבדלנה לחיים ארוכים גם הן, חברת הכנסת תמר גוז'נסקי וחברת הכנסת שהייתה פה רק קדנציה אחת, אבל כל כך הטביעה חותמה עליה, עמירה דותן.
זאת זכות גדולה, והכנסת מוכיחה מה שהעם מוכיח – שכשהעם רוצה את הטובים, הוא יודע גם לבחור מהטובות ביותר. אני בטוח שלא ירחק היום שמחצית מחברי הכנסת יהיו נשים, כי הן פשוט – לא שהן לא פחות טובות מהגברים, הן פשוט מצוינות, מעולות ומועילות.
אני רוצה רק, בשולי דוח מבקר המדינה אשר מתריע כל כך על קיפוח הנשים, להעלות על נס את יוזמתה של חברת הכנסת עליזה לביא, אשר היום הביאה בפנינו דבר שמבקר המדינה חייב להיכנס ולחקור מה פשרו – של בלניות, אשר כולן משרתות את הציבור, כי אם הן לא ישרתו את הציבור הן יראו פגיעה באידיאולוגיה שלהן, המאפשרת לטבול, והבלניות האלה עושות במלאכה כאשר למעשה הן משתכרות משכורת רעב, אם לא למטה מזה, והדבר הזה מחייב בדיקה. הכנסת תעשה את שלה, ואני מברך אותך על יוזמתך, שכן אנחנו, רק היום התברר לנו שקיימת תופעה כזאת בישראל, שאסור שתהיה, וביום זה, יום האישה הבין-לאומי, אני חושב שחשוב מאוד שאנחנו נטפל בזה.
אני מברך כמובן את מזכירת הכנסת הראשונה, אשר הוכיחה שמזכירת הכנסת לא פחות טובה ממזכיר הכנסת. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ראובן ריבלין, על כך שהזכרת רשימה ארוכה של חברות כנסת, ועוד רבות שלא הזכרת. זה מה שנפלא ברשימה שלך; חשבתי על זה שכל אחד פה באולם חשב: וואי, הוא לא הזכיר את – זאת אומרת שיש עוד עשרות רבות של חברות כנסת שלא הזכרנו.
בבקשה. חברת הכנסת גילה גמליאל תהיה אחרונת הדוברים בנאומים בני דקה.
<גילה גמליאל (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי, חברותי, אני חושבת שהיום בהחלט קיבלנו את דוח מבקר המדינה שמציג תמונה פחות סימפתית מאווירת החגיגה שקיימת ביום הזה. יום האישה הבין-לאומי, שאנחנו נציין אותו, עדיין נמצא בסיטואציה שבה ההתנהלות במגזר הציבורי מעוררת דאגה.
כפי שהוצג בדוח, אחת בלבד מכהנת כמנכ"לית בחברות הממשלתיות של מדינת ישראל. התמונה עגומה גם בכל ההנהגה הבכירה באקדמיה, וגם בכל ענף הרפואה בישראל, מה שאומר שיש לנו כאן תפקיד מרכזי לקדם את הנשים בישראל. ונסתכל גם על הבית הזה, בואו נודה על האמת, בסך הכול 27 נשים. אומנם זה המספר הגדול ביותר שהיה אי-פעם, אבל עדיין מדובר באחוז מאוד נמוך ביחס ל-120. וגם כאן, בשולחן הממשלה, יש רק ארבע נשים שהן שרות, מתוך 22 שרים. אני חושבת שזו תעודת עניות לבית שלנו – שנסתכל קודם כול פנימה, נפנים את זה ונשמש דוגמה ומודל לשאר הגופים במדינת ישראל.
אני בהחלט רוצה לברך אותך, ירדנה, מזכירת הכנסת הראשונה, אין ספק שאנחנו מרגישים בכך בפעילות שלך, גם בזה שאת רוצה בשיתוף היוזמה של "כנסת ירוקה" של יושב-ראש הכנסת, שזו יוזמה ממש ממש טובה ומוצלחת, שתוביל את מדינת ישראל, בפן של הקיימות, להיות כנסת ישראל המובילה בתחום בפרלמנטים בעולם. אני רוצה באותה הזדמנות לברך גם את היושב-ראש על היוזמה המבורכת הזאת, לברך את כל העובדים הסוציאליים, העובדות הסוציאליות, ולאחל שבשנה הבאה נראה תמונה ורודה יותר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת גילה גמליאל ולכל אלה שהשתתפו בנאומים בני דקה.
<דברי יושב-ראש הכנסת לציון יום האישה הבין-לאומי>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו עוברים לציון יום האישה הבין-לאומי. יש לנו הצעות חוק, יש לנו הצעות לסדר-היום. אני אפתח, ברשותכם, בכמה מילים כדי להוסיף על הנתונים שכבר שמענו במהלך הנאומים בני הדקה.
זה לא סוד שלפני יותר מ-100 שנה, כשהתחילו לציין את יום האישה הבין-לאומי, היה מדובר יותר בשוויון הזדמנויות בעבודה במובן הכי בסיסי, כשנשים ונערות הועסקו במה שהיה מכונה sweatshops, חנויות, או בתי-מלאכה, של עבודה מאוד מאוד קשה. יום האישה זוהה אז עם המעמד העובד, אפילו עם המעמד הנמוך בחברה, ונתפס כחלק מהמאבק הכללי של העובדים לשיפור זכויותיהם הסוציאליות. המאבק לזכויות נשים לא התמקד בשילוב ובשוויון, אלא יותר במתן אפשרות לתנאי עבודה סבירים ובסיסיים.
לפני יותר מ-100 שנה במרבית מדינות העולם נשים לא היו יכולות לבחור ולהיבחר, והיו להן קשיים אדירים בדרך לרכישת השכלה, ובוודאי ובוודאי השכלה גבוהה. יכולתן של נשים לצאת מהמסגרות המגדריות שהותוו להן הייתה ממש מזערית.
אבל המאבק, ודאי כשאנחנו מסתכלים מסביבנו, השתלם והצליח מעבר לכל דמיון; מספיק להסתכל על הנושאים שהיו היום על סדר-היום של הדיונים אצלך, חברת הכנסת ד"ר עליזה לביא – ואנחנו גם מברכים אותך על כל היוזמות, גם במהלך היום הזה וגם בכלל, וגם בוועדות השונות של הכנסת – ואנחנו רואים שהמציאות אכן השתנתה בהרבה. לא רק תנאי העבודה של נשים ונערות השתפרו; האופק נפתח עבורן.
כיום אנחנו מציינים וחוגגים את שילובן של נשים בעמדות בכירות בתעשיית הידע, מפעלי היי-טק, תקשורת, אקדמיה, כלכלה ועשייה ציבורית ופוליטית. אבל אליה וקוץ בה: שמענו גם את הנתונים שמסר לנו לא מזמן מבקר המדינה, והנתונים האלה מאוד מדאיגים. הם ודאי מדאיגים על רקע העובדה שמדינת ישראל היא בין המובילות בתחום החקיקה בנושאים הקשורים למעמד האישה – ולכנסת ולחברות הכנסת יש ודאי השפעה מכרעת על הליך הקידום והשילוב של נשים בכל תחומי העשייה – אך עדיין, עדיין, כפי ששמענו מהמבקר, גם אם זאת לא אפליה גלויה, בפועל אנחנו רואים שבמקומות רבים במשרות ניהוליות אין מספר פרופורציונלי של נשים, ובכל מה שקשור לפערי שכר – פערי שכר באותה משרה ממש עדיין קיימים.
יחד עם זה, ובהתייחס לדוברים האחרים, גם לחברנו ראובן ריבלין וגם לחברת הכנסת גמליאל, שדיברו על חברות הכנסת – 27 חברות כנסת; יותר ממה שהיה, אבל עדיין לא מספיק, ודאי שכולנו מסכימים, אבל אני רוצה למסור את הנתונים שאדוני חבר הכנסת ריבלין מכיר היטב, כי זה לא משהו שקרה בחודשים האחרונים – ביקשתי לבדוק מה קורה בקרב עובדי ועובדות הכנסת, ולהלן הנתון: בכנסת יש 564 עובדים, מהם 308 נשים ו-256 גברים. בין הנשים 56 מכהנות במשרות בכירות – לא רק חברתנו ירדנה מלר-הורוביץ, אלא 55 נשים במשרות בכירות, לעומת 40 גברים הנושאים במשרות בכירות.
אם כבר הזכרנו פה כבדרך אגב "כנסת ירוקה", כולנו זוכרים על מה דיברנו – שלא יכול להיות שאנחנו נאה דורשים, מפקחים על אחרים, מחוקקים, ולא מקיימים. אני חושב שלפחות בתחום הזה, של האדמיניסטרציה בכנסת, אין לנו מה להסמיק, אין לנו מה להתבייש, והנתונים מדברים בעד עצמם. כפי ששמעתם, בעצם יותר ממחצית השדרה הניהולית הבכירה בכנסת היא של נשים – הישג מרשים לכל הדעות. ואם נוסיף לכך שעל-פי רוב הדעות הכנסת מתנהלת, אדוני, לא רע, בכל מה שקשור לאדמיניסטרציה, זאת הוכחה ברורה שאפשר גם אחרת, ומי ייתן ובאמת משרדי ממשלה וחברות ממשלתיות, וגם חברות פרטיות, ייקחו דוגמה מהנתונים המעודדים האלה.
אין ספק שיש לנו עדיין מה לעשות, ככנסת, כחברה, כמדינת ישראל, כדי לצמצם את הפערים ולגרום לעוד יותר שוויון ממה שאנחנו רואים כרגע. ועם זאת, אנחנו יכולים גם לציין בסיפוק את ההישגים המרשימים, לצד מחויבותנו להמשך המאבק, לעשייה ולשיפור מעמדן של הנשים.
בסיום דברי ברצוני לשלוח את ברכותי ואיחולי לכל חברות הכנסת ולכלל עובדות הכנסת, וודאי לכל הנשים במדינת ישראל ומחוץ לה, לציון היום המיוחד הזה.
<הצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) (תיקון – הארכת התקופה המרבית למאסר כפייה), התשע"ד–2013>
[הצעת חוק פ/1793/19; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
ומזה נעבור למה שהכנסת יודעת לעשות ואמורה לעשות, וזה מעשה החקיקה. הצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) (תיקון – הארכת התקופה המרבית למאסר כפייה), התשע"ד–2013, של חברת הכנסת מיכל רוזין וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, חברת הכנסת רוזין. נא להציג את החוק.
<מיכל רוזין (מרצ):>
יש לי עשר דקות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
עד עשר דקות לרשות גברתי, למרות – למען הסר ספק, למיטב ידיעתי יש תמיכת הממשלה בהצעת החוק.
<מיכל רוזין (מרצ):>
נכון. זה כי זה במקום הצעה לסדר-היום.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
כן. בבקשה, גברתי. עד עשר דקות לרשותך.
<מיכל רוזין (מרצ):>
תודה רבה. כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, שרים, הצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) (תיקון – הארכת התקופה המרבית למאסר כפייה), מאפשרת בעצם להאריך את האפשרות לתת מאסר בכפייה – מקסימלית – להאריך את התקופה מעשר שנים, כפי שיש כיום, ל-20 שנה. הצעת החוק הזאת הוגשה בכנסת השמונה-עשרה על-ידי חברת הכנסת ציפי חוטובלי, ובכנסת התשע-עשרה הייתה יוזמה של סגן שר הדתות חבר הכנסת אלי בן-דהן.
אני אגיד בהערת סוגריים, ככה בנימה אישית – הוא לא נמצא כאן: אני את הרב בן-דהן מכירה מאז שהייתי עוזרת פרלמנטרית באמצע שנות ה-90 ועבדתי עם חברת הכנסת נעמי חזן, שהייתה בקבוצת פמיניסטיות שהגיעו לכנסת והפעילו מחדש את הוועדה לקידום מעמד האישה, ועמדה בראש ועדת המשנה לנושא דיני אישות. באותה תקופה אלי בן-דהן היה מנכ"ל בתי-הדין הרבניים, וקיימנו אתו הרבה מאוד קשרים ועשייה, והוא עזר מאוד בלהקל על עגונות ומסורבות גט. לצערי הרב – עברו כמעט 20 שנה – לא מאוד התקדמנו בנושא הזה.
אתי יזמו את הצעת החוק שולי מועלם-רפאלי, זבולון קלפה, מרדכי יוגב, עליזה לביא, תמר זנדברג, זהבה גלאון ומירי רגב.
אני רוצה לומר שסרבנות גט היא אחד הכלים היעילים, לצערי, שמשמשים גברים עיקשים ונקמנים כדי לפגוע בנשותיהם. בשל ההלכה היהודית – אולי אני אסביר את זה לקהל שיושב פה, וגם בבית – בשל ההלכה היהודית בעצם גם דיין בבית-דין רבני אינו יכול להתיר גט לאישה, אלא אם כן הבעל מסכים; הוא שצריך לתת את הגט. ומכיוון שכך, נוצר מצב שבו האישה מוכפפת בו בזמן על-ידי הגבר, על-ידי הממסד הרבני, ובעצם על-ידי המדינה, שמחייבת את כולנו להינשא להתגרש דרך הממסד הרבני.
נישואים וגירושים הם רק דוגמה אחת מהרבה מאוד דוגמאות לדרכים שבהן הממסד – המדינה – פוגע בנשים ומפעיל כלפיהן אלימות. אולי זה יישמע לכם מוזר, אבל כן, הצעות חוק ותקנות וכללים של מדינה כופים על האזרחים בכלל, והרבה פעמים על נשים, חוקים ותקנות שבעצם נוהגים באלימות כלפיהם. כאשר הנשים ממוקמות באופן קבוע בעמדת נחיתות ביחס לגברים בחברה, לא מתקיימת פה חברה שוויונית, חברה הוגנת, והמדינה עצמה מהווה חלק מאותם חסמים שעומדים בפני נשים וחלק מאותם מכשולים גדולים בדרך להתקדמות הנשים בחברה, מה שאנחנו קוראים לו "תקרת הזכוכית". עד שנגיע לתקרת הזכוכית, אתם יודעים, יש הרבה מאוד דרך.
אני רוצה גם לומר, בהזדמנות זו, שאנחנו, כנשים שנמצאות פה בכנסת, משמיעות את הקול של נשים, ואני שמחה על כך, ואנחנו פועלות יחד להשמיע את הקול הזה. חשוב לומר שיש פה הרבה נשים – קולות בחברה, קולות של נשים בחברה – שאנחנו לא שומעים כאן, מעל דוכן הכנסת. חשוב לומר את זה. חשוב לומר שלא רק נכון שיהיו כאן יותר נשים, בכנסת – אמר את זה חבר הכנסת רובי ריבלין, שיש לנו אולי שיא, אך לא מספיק, כמו שאמרה חברת הכנסת גמליאל; צריך שיהיו כאן יותר נשים – אבל צריך גם שיהיה יותר מגוון של נשים, מכל שכבות האוכלוסייה. אנחנו נוהגות גם לדבר בשמן, ומשתדלות לדבר עליהן ובשמן, אבל בסופו של דבר הקול שלהן הוא קול ייחודי, ואני מקווה שגם הן תגענה לכאן יותר ותייצגנה את עצמן.
אז כשאנחנו מדברים באמת על נשים בישראל, אנחנו מדברים על מגוון חסמים ומכשולים שקיימים בפניהן. התחלתי ואמרתי: הנושא של דת ומדינה, הנושא של נישואים וגירושים, שבחוק הישראלי בעצם מוקנים אך ורק לבתי-הדין הרבניים, יש מירוץ סמכויות, אני לא אכנס לכל הנושא הזה, אבל זה לא המקום היחיד שבו נשים סובלות מחסמים וממכשולים, וכשאנחנו מסתכלים על מעמד האישה, הוא כולל את כל הדברים; כפי שהוא כולל את המעמד האישי שלהן בבואן להתחתן ולהתגרש, כך הוא כולל כמובן גם את מעמדן הכלכלי.
והנושא הזה, באמת, של מעמדן הכלכלי של נשים, הוא נושא קשה ביותר. היום חברת הכנסת עליזה לביא הקדישה לו את היום כולו, וכמו שאני אומרת, צריך לדבר על נשים וכיצד הן מרוויחות רק 60%, ואף פחות מכך, משכר גברים; וצריך לדבר על איך נשים אינן חלק שווה בשוק העבודה, ונשים הן אומנם כמעט – באחוזים דומים; אני חושבת שיש הבדל של 3% בין נשים וגברים בשוק העבודה, והם משתלבים בשוק העבודה – אבל עדיין נשים הן אלה שעובדות בחצאי משרות, ובחלקיות משרות, ורבע משרה ושמינית משרה, והשכר שלהן אינו שכר הולם.
לפי כל המחקרים, גם בשנת 2014 אנחנו רואים שנשים הן אלה שנושאות בעול הכבד של הטיפול במשק הבית ובילדים, ויתרה מכך, נשים מבוגרות גם נושאות בנטל של טיפול בהורים מתבגרים ובבני משפחה מתבגרים. זה עדיין, עדיין, חלקן של הנשים במדינת ישראל.
נשים רבות בישראל נטולות זכויות כלכליות. פעמים רבות, כאשר לאישה יש חשבון בנק עם בן-זוגה, יכול הגבר לבוא, להוציא, למשוך את כל הסכום, ולא משנה גובה הסכום, והבנק לרגע לא יעצור וישאל: רגע, אשתך אישרה? אשתך חתמה? זה כאילו מובן מאליו. הוא יכול להוציא משכנתה בלי חתימת אשתו. לעומת זאת, כשתבוא אישה לבנק, היא תישאל אם בעלה יודע ואם הוא הסכים לכך.
ולכן, כשאנחנו מדברים על כך שלא רק שנשים מופלות בשוק העבודה, אלא שהן סובלות מאלימות כלכלית, אנחנו מדברות גם על ממסדים כאלה, ממסדים של בנקים ושל המדינה. וכאשר אנחנו מדברים על מחקר שנעשה על-ידי הביטוח הלאומי, רק בנובמבר האחרון, שבוחן את מעמדן החברתי והכלכלי של נשים בישראל על פני 14 שנים – מדווח על פער של 17% בשכר לשעה, לעומת גברים בתפקיד דומה ובכישורים שווים. שיעור הנשים העניות גבוה ב-2% לעומת גברים. אנחנו חיות יותר, ולכן אנחנו גם חולות יותר ועניות יותר.
המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית במכון ון-ליר, מרכז "שוות", בהנהגתן של פרופסור נעמי חזן ופרופסור חנה הרצוג, בחן את האי-שוויון המגדרי בישראל לפי שמונה פרמטרים, וגילה כי בשנים האחרונות חלה עלייה של 3% באי-שוויון בין גברים לנשים. ואלה הן רק דוגמאות באמת ספורות, מעטות, מתוך המון המון.
אני רוצה להזכיר שמשרד האוצר שוב חוזר – כן, סגן השר, אני שמה לב שאתה מקשיב לי – שוב חוזר על כוונתו לגזור גזירה שתפגע במיוחד בנשים בישראל, ואני מדברת על העלאת גיל הפרישה. הגזירה הזאת תוביל לעלייה חדה במספר העניים והעניות בישראל, ובמיוחד עניות. למה? כי קרוב למחצית מאוכלוסיית הנשים נפלטת משוק העבודה הרבה לפני גיל הפרישה, והן פורשות יותר מוקדם מגברים, ולכן כל מה שיעשו זה פשוט לדחות להן את קבלת קצבת הזיקנה.
נשים, שגם ככה מופלות לרעה בשוק העבודה, מעצם היותן נשים, נאלצות לחפש עבודה חדשה, ולעתים רחוקות מוצאות, וממגוון סיבות: בעיקר אפליה גילאית; היעדר הכשרה תעסוקתית, שאנחנו כמדינה לא משקיעים בכך תקציב הולם; אין מדיניות תומכת מערכתית שמציעה פתרונות כגון קצבאות מעודכנות, מדיניות תעסוקתית, מאבק באפליה הגילאית, הכשרות מקצועיות, ועד שלא תהיה מדיניות כזאת אנחנו נדרוש שלא להעלות את גיל הפרישה.
ומה במגזר הציבורי? הרי אמרה פה גם חברת הכנסת גמליאל, בצדק: צריך להסתכל פנימה, אלינו. וכשאנחנו מדברים על המגזר הציבורי, מתפרסם היום דוח מבקר המדינה על אפליה מגדרית קשה בשירות הציבורי. רק לסבר את האוזן: מנכ"לים בחברות ממשלתיות יש 68. כמה מנכ"ליות? מי יודע? חידון – אפס. אפס. ואני מצטטת את המבקר: "ממצאי הדוח מלמדים כי הלכה למעשה השירות הציבורי בישראל והעומדים בראשו, שרובם ככולם גברים, נכשלו ביישום עקרון השוויון המהותי בין המינים, ובמבחן התוצאה, שהוא החשוב, יש אפליה מגדרית בשירות הציבורי".
אז אומנם היום יום חג, ואנחנו חוגגים, לכאורה, את יום האישה, אבל המצב לא מעודד לחגיגות, והמצב לצערי הוא בכי רע לנשים בישראל.
הצעת החוק שנצביע עליה היום, אני מקווה, תקל על נשים שנמצאות בכלא. הן עצמן בכלא מכיוון שהן שבויות בידי בעליהן, והן מוצאות את עצמן בבדידות לכל החיים – לא יכולות להינשא, לא יכולות להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם. אותן נשים, בשבילן הצעת החוק הזאת, כדי שבאמת נוכל להתיר אותן. ואנחנו נמשיך ונפעל למען נישואים וגירושים אזרחיים. תודה. יום האישה – שמח? תודה.
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. את תשובת הממשלה אנחנו נשמע מפי השר אורי אורבך, בשם שרת המשפטים, השוהה בשליחות בחו"ל.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
יש הרבה אזרחיות ותיקות – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בין היתר. נכון.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אכן, יש יותר אזרחיות ותיקות מאזרחים ותיקים, משתי סיבות פשוטות: אחת, תוחלת החיים הארוכה יותר, בממוצע; וכמובן היציאה לפנסיה היא בגיל מוקדם יותר, בגיל 62, ולא בגיל 67. הסוגיה של העלאת גיל הפרישה לנשים היא בכל זאת יותר מורכבת ממה שציינת, גברתי, משום – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – – יש כנס עוד שבועיים – – –
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
העבודה – אני כולי דרוך כבר לקראת הכנס. אני ישן עם נעליים כדי שאם זה יוקדם אני אגיע ראשון.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – – בכוונת האוצר להגדיל לך – להרחיב את הנשים והגברים.
<מיכל רוזין (מרצ):>
לא, לצמצם – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
למה?
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
לא, העלאת גיל – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
היתרון המסוים שיש בהעלאת גיל הפרישה לנשים הוא היכולת של נשים עובדות לצבור יותר זכויות פנסיוניות, מכיוון שהן מקופחות, בגלל שוק העבודה, ביכולת שלהן לצבור רצף זכויות פנסיוניות. אני חושב שחלק מהדיון צריך להיות אם לקשור בכלל בין קצבאות לבין פנסיה. ייתכן שזה לא חייב להיות באותו יום, באותו תאריך ובאותו גיל.
עוד הערה שאני רוצה – לפני שאני ניגש לחוק: 27 ח"כיות. זה לא מספיק, אבל זה יותר ממה שנראה במבט ראשון, בהתחשב בכך שיש פה מפלגות שבעיקרון – וזאת בעיה נפרדת – אישה לא יכולה להיות נציגת ציבור, כך שזה – אלו 27 נשים מתוך 102 נציגים. יש 18 חברי כנסת חרדים, ששם אישה לא יכולה להיות – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
זה עדיין בערך 25% – – –
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
בסדר, 25%, ואנחנו בתהליך. את רואה שבמפלגות שבעבר לא הייתה להן נציגות נשית במשך שנים, היום יש נציגות. המצב הנורמלי יהיה שלא נצטרך את יום האישה. כמו שחודש אב זה לא החודש של האבות, אני חושב שהמצב הנורמלי הוא שלא נזדקק לציין את יום האישה, אלא כל יום יהיה יום של כל אזרח ואזרחית, ולשם בהחלט צריך לשאוף. אבל בהחלט, בינתיים, עד שנגיע לימות המשיח או לימות המשיחה, אנחנו רוצים לרכז תשומת לב בנושא של שוויון האישה, ובאמת, דוח מבקר המדינה מצביע על כך שהדרך עוד ארוכה היא ורבה, רבה.
לגבי הצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) – שילוב מעניין של המציעה ממרצ; את רואה שלפעמים טוב שיש קשר בין דת ומדינה? אז יפה שאת מצטרפת למאמץ לחזק את הקשר הזה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
זה שאתה אומר משיחה, אני כבר – – –
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
ימות המשיח הגיעו.
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<קריאה:>
– – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
ימות – – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
זה נכון אם זה ממך.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
חכי, כשאני אגיע לאתונו של משיח בכלל אני חושב שזה יהיה השיא.
חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה–1995, מאפשר לבתי-הדין הרבניים להטיל על בעל או אישה המסרבים לקיים פסק-דין לגירושין צווי הגבלה המגלמים סנקציות חברתיות וכלכליות שונות, במטרה לדחוק בהם לקיים את פסק-הדין ולתת או לקבל את הגט המיוחל. בין השאר, יש לבתי-הדין הרבניים סמכות להטיל על סרבן גט עונש מאסר של עשר שנים. הצעת החוק מבקשת להאריך את תקופת המאסר האפשרית ל-20 שנה. לפי דברי ההסבר, מטרת הצעה זו היא לסייע לבתי-הדין הרבניים ליישם את חוק קיום פסקי-דין ולצמצם את מקרי סרבנות הגט. תופעת סרבנות הגט היא תופעה קשה וחמורה, ואין ספק שיש לפעול נגדה בכל האמצעים האפשריים.
משכך, הממשלה סבורה כי יש להאריך את תקופת המאסר, ותומכת בהצעת החוק, ואני מקווה שגם לאחר שהצעת החוק הזאת תעבור לא יהיה בה צורך, כיוון שאנשים ייתנו את הגט המיוחל יותר מהר, ולא יהיה צורך לא ב-20 שנה ולא בעשר שנים, אלא עצם האיום הזה כבר יעשה את שלו. תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לשר אורי אורבך.
אנחנו עוברות ועוברים להצבעה. ההצבעה היא להעביר – לדון בהצעת החוק בוועדת החוקה, חוק ומשפט. ההצבעה החלה. מי בעד ומי נגד?
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 16
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) (תיקון – הארכת התקופה המרבית למאסר כפייה), התשע"ד–2013, לדיון מוקדם בוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
הוועדה למעמד האישה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
לוועדה לקידום מעמד האישה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
16 בעד, אין מתנגדים. ההצעה עברה, ומכיוון שיש כאן בקשה שזה יעבור לוועדה לקידום מעמד האישה, זה יעבור לוועדת הכנסת להחלטה.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום האישה הבין-לאומי>
<היו"ר גילה גמליאל:>
אנחנו עוברות ועוברים לנושא הבא, הצעות לסדר-היום לציון יום האישה הבין-לאומי, מס' 1189, 2810, 2824, 2865, 2866, 2875, 2887 ו-2891.
ראשית, אני רוצה לברך את שר הפנים גדעון סער, שנמצא אתנו כאן היום – ומצאת את הזמן גם להשיב בשם הממשלה בנושא החשוב הזה, כמי שכיהן כיושב-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, ואף חוקקת חוקים נפלאים, אז אתה תעלה להשיב בסוף הדברים.
ראשונת הדוברים – יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, חברת הכנסת עליזה לביא. עומדות לרשותך חמש דקות. בבקשה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
תודה, גברתי. אני שמחה שאת עכשיו, ככה, מנהלת את הדיון.
גברתי היושבת-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני נרגשת, שמחה לראות את ההתייחסות וההכרה הרחבה ביום המיוחד הזה, שאנחנו מציינים כאן, בכנסת ישראל, יום האישה הבין-לאומי; כאן בכנסת, בחברה הישראלית ובעולם כולו. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו בירך אותנו היום כאן, בפתח הכנס, ובאמת כולנו התרגשנו מההכרה של בכירי הממשל, וראש הממשלה, שמבין את הסוגיה ואת המצוקה והתחייב לתקן אותה.
מאז שקיבלתי לידי את הזכות ואת השליחות לעמוד בראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי – כן, שינינו את שם הוועדה, אדוני שר הפנים, זה היה בערך לפני חודש, דווקא מתוך כוונה, באמת, שיעמוד בהלימה עם הסוגיות שעולות ומגיעות לשולחנה של הוועדה, ועוד צריכות להגיע.
יום האישה הבין-לאומי השנה הוא עבורי גם יום של סיכומים, לבטים וחשבון נפש אישי: מה השגנו, איפה נתקענו ובמה חשוב להמשיך לפעול, אבל גם להיאבק, בשנה הקרובה. כן, גם ביום הזה, שבו מתפרסמים נתונים של מבקר המדינה שמצביעים שוב, מטיחים בפנינו את המציאות הקשה בחברה הישראלית, על הפערים, על המצוקה, ועל כך שבהמון מושגים אנחנו דורכים במקום – אגב, גם למרות העובדה שיש חקיקה.
בשני העשורים האחרונים שבהם הוועדה פועלת הגענו להישגים מרחיקי לכת; לדעתי המהפכה הגדולה ביותר הושגה בתחום היחס לנפגעות תקיפה מינית, אבל גם בתחומים אחרים אנו מאירות צדדים בחברה בישראל שלא זכו לפנס בוהק ומסנוור שיאיר את חלקי החברה האפלים. הזווית המגדרית, שאמונה על ייצוג של יותר מ-50% מהאוכלוסייה, מקבלת היום מקום יותר בולט בשיח, ולאט-לאט מתקבלות החלטות, ומבינים שאי-אפשר, אבל אי-אפשר, לבחון את המציאות ללא חבישת משקפיים מגדריים.
אבל עם זה חשוב לדבר כאן, בכנסת שלנו, על הנתונים, הנתונים שמביישים אותנו, מביישים אותנו ומראים עד כמה התהליך עוד ארוך. נשים מופלות – בכל חתך שבו נתבונן נשים מופלות, ועד שנגיע לשוויון מגדרי הדרך מאוד מאוד ארוכה. נתבונן במדד העוני: שיעורי העוני בקרב נשים גדולים בהרבה כאשר משווים אותן לגברים. לאחר תשלומי העברה ומסים אומנם הפערים מצטמצמים, ותחולת העוני בקרב נשים גדולה ב-1.5% בממוצע מזו שבקרב הגברים, אבל ההשפעה של ההעברה של התשלומים והמסים – הם מצמצמים את העוני, אבל לא מספיק, וזה לא מספיק, והצמצום לא פותר לנו בעיות רבות. אצל בני 18–30 שיעור הנשים העניות גדול משיעור הגברים; בגילי העבודה העיקריים, בין גיל 30 לגיל 60, לאחר תשלומי ההעברה ומסים, הפער אומנם מצטמצם, אבל בקבוצת הגיל שמעל 60 הפער בתחולת העוני גדל, ונשים – כן, נשים מבוגרות עניות יותר בישראל.
אם נתבונן במדד התעסוקה: שיעורי ההשתתפות של נשים בכוח העבודה קטנים משיעורי ההשתתפות של גברים שנים רבות, ועומדים על כ-7%; הפערים מתבטאים בשעות העבודה של נשים לעומת אלו של גברים. למשל בשנת 2012 שיעור הנשים המועסקות במשרה מלאה מכלל הנשים המועסקות היה 66.4%, לעומת – כן – לעומת 86.3% בקרב הגברים.
דיברתי והזכרתי קודם, וחברותי הזכירו, את פערי השכר. לא ארחיב, אבל על הבמה הזאת, וגם בעזרת חקיקה שאנחנו מנסות להוביל, ונעביר גם בהמשך, בקריאה שנייה ושלישית, אני מקווה, תיקון חשוב לחוק שכר שווה לעובד ולעובדת גם בהיבט הזה, אבל, חברות וחברים, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על ההכנסות של שכירים בשנת 2012, 51.4% מהשכירים הם גברים ו-48.6% נשים; מספר שנות הלימוד הממוצע של גבר שכיר הוא 13.8, ושל אישה שכירה 14.2, ולמרות זאת ההכנסה הממוצעת ברוטו לחודש של גבר שכיר הייתה 10,953 ש"ח, אבל של אישה, חברי חברי הכנסת וחברותי חברות הכנסת, היא 7,244 שקלים, כלומר אישה שכירה הרוויחה 66.13% בממוצע משכרו של גבר שכיר. הפערים גדולים אף יותר בין נשים יהודיות לנשים ערביות: הכנסתה של שכירה באוכלוסייה היהודית הייתה 7,509, ואילו של שכירה באוכלוסייה הערבית – 4,956; כן, פער של 34%.
גם בממד הפנסיוני: מבני 20 ומעלה ל-64% מהאוכלוסייה יש הסדר פנסיה – 60% מהנשים לעומת 69% מהגברים. גם בקרב הבלתי-מועסקים שיעור הנשים שיש להן הסדר פנסיה קטן משיעור הגברים, כן, 23% לעומת 36%. יש הבדלים ניכרים בפנסיות. הפנסיות – אחד המקומות הכואבים כאן בחברה הישראלית – גם בעקבות הדפוסים שהאימהות והסבתות שלנו הורגלו אליהם, או שלא התאפשר להן לעבוד או כי לא הייתה להן ברירה והן נאלצו להישאר בבית. מהסקר החברתי של הלמ"ס לשנת 2012 – הפערים מתבטאים בשיעור הנשים שמקבלות פנסיה גבוהה לעומת שיעור הגברים שמקבלים פנסיה כזאת.
המצב שלנו רחוק מלהיות טוב. העבודה שמוטלת לפתחנו היא מאוד מאוד מאוד גדולה.
בוועדה לקידום מעמד האישה הנהגתי נוהג שבכל ישיבה אנחנו פותחים בדמות של אישה, וכל ישיבת ועדה נפתחת בדמות של אישה, ובאמת אנחנו בעוד כמה ימים נקרא את סיפור המגילה, את מגילת אסתר. אגב, זאת המגילה היחידה שקרויה על שם אישה, והמסורת מספרת שהמגילה הזאת נכתבה בידי אסתר עצמה: "ותכתֹב אסתר המלכה בת-אביחיל, ומרדכי היהודי את כל תֹקף", וחז"ל מספרים לנו שאסתר המלכה ביקשה מחכמי אותו דור שיקבעו את פורים לדורות, ואף נאבקה בהם עד שהסכימו לכך. כן, היא נאבקה בהם שיכניסו אותה, שיספרו את הסיפור שלה, וגם שיקראו בשמה את המגילה. יש לנו כאן דוגמה מרתקת שבה דמות מרכזית של סיפור משמשת לפי המסורת גם בתפקיד של מי שדואגת לכתיבת הסיפור, לשינוי, להנצחה, להטמעה בזיכרון. אסתר המלכה עוברת שינוי: ממלכת יופי היא הופכת להיות מנהיגה, ומעבר לכך שהיא הופכת להיות מנהיגה היא גם משנה את ההיסטוריה וקובעת את ההיסטוריה, ומספרת את הסיפור. הכוחות קיימים, המציאות העכשווית צריכה ללמוד גם מההיסטוריה. הדמויות קיימות, האפשרויות קיימות, המעשים קיימים.
אז כן, חברי וחברותי חברי הכנסת, יש לנו דרך ארוכה, ועבודה רבה לפנינו, אבל ההצלחה שלנו תושג רק אם כולנו, גברים ונשים, נשים וגברים, נבין כולנו ונפנים שהקידום של נשים מקדם את החברה כולה, שהאפשרויות הנפתחות לפני נשים מקדמות גם את הגברים שלצדן, שהפוטנציאל הטמון בכוח הנשי הוא המנוף הטוב ביותר להישגים של הכלל, של חברה, ושגם אילו כל זה לא היה נכון, עדיין זכותן של הנשים להיות שוות היא זכות יסוד המגיעה להן בדין. תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. תודה לכם.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה. תודה רבה לחברת הכנסת עליזה לביא, יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. הדוברת הבאה – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. בבקשה. עומדות לרשותך חמש דקות.
אני רוצה בהזדמנות הזאת, ביום האישה הבין-לאומי, לברך את מנהלות הסיעות בבית הזה, שעושות עבודת קודש כל השנה, לבטא את תודתנו העמוקה על עבודתכן. יום אישה בין-לאומי נפלא שיהיה לכן.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברותי וחברי, כל האנשים במליאה, נשים ואנשים כאחד, בימים ראשון ושני ציינו, חגגנו, את ראש חודש אדר. ראש חודש, שבתפיסה היהודית מציין תחילה של כל חודש, במשך כל שנות דור, מוגדר כחגן של נשים, ואנחנו נמצאות עכשיו, ונמצאים, בתקופה שסיימנו את ספר שמות ואנחנו הולכים לקראת פסח. הזמן הזה, אמרו עליו חז"ל – בזכות נשים צדקניות נגאלו, ובזכותן עתידים להיגאל. אז התפקיד של נשים בעולם בכלל ובהיסטוריה היהודית הוא ידוע.
אני רוצה, ברשותך, גברתי, וברשותכם, חברי, להאיר בזרקור כמה קבוצות מוחלשות בחברה הישראלית. גברתי היושבת-ראש, דיברת על המספר שיוצר פה אווירה חגיגית, 27 חברות כנסת, ועוד יש לנו לאן להתקדם, אבל יש קבוצות נוספות בחברה הישראלית, שאנחנו פחות ופחות שומעים אותן.
אני רוצה לדבר על כך שקידומן של נשים, כולן, ובטח ובטח נשים מוחלשות בחברה הישראלית, הוא מטרה של החברה הישראלית כולה. אני מדברת על נשים שהן עולות חדשות. עולות חדשות מוצאות את עצמן, במספרים הרבה יותר גדולים מישראליות ותיקות, מועסקות כעובדות קבלן. הן מנוצלות בשכר, הן מנוצלות בתנאי עבודה, הן נאלצות להסכים לדברים שאנחנו, שזכינו להיוולד בארץ ולהיות מהוותיקים בארץ הזאת, בכלל לא מכירים בהתמודדות היומיומית שלנו. אני מודעת לכך שפערי השכר בחברה הישראלית עדיין, לצערי – בין עובד לעובדת, על אותה משרה, על אותן שעות – יכולים להגיע – בין 15% ל-30%, אבל עולות חדשות, כקבוצה מוחלשת מובחנת, הן קבוצה שמוצאת את עצמה תקועה במקום של עובדות קבלן במספרים הרבה יותר גדולים.
יושב-ראש המפלגה שלי, שר הכלכלה, הגדיר כאחת המשימות שלו את קידום התעסוקה של נשים ערביות. תעסוקה של נשים ערביות היא התפתחות של החברה כולה. המטרה של זה היא לתת ביטוי וקול לנשים האלה, גם בתוך החברה הערבית, וביתר שאת בחברה הישראלית כולה. זה לא יעד – כוח כלכלי של נשים ערביות ושל נשים בכלל הוא לא יעד, הוא אמצעי להשגת שוויון, הוא אמצעי להעצמה של נשים, שבעצם מביא לזה ש – בכל המחקרים הוכח שנשים מחזירות פנימה את כל הכוח שניתן להן: הן משקיעות בחינוך, הן משקיעות בהתקדמות של המשפחה כולה, ומי שכמונו חשובים לו ערכים של משפחה, וחשוב לו קיומן של משפחות, צריך להשקיע ביתר שאת גם בנשים. לחזק נשים ככוח כלכלי, חברי וחברותי, זה לחזק את כולנו.
אני רוצה להאיר נורה חזקה על מה שאני עוברת כחברה בתת-ועדה של סחר בנשים וזנות. חברי וחברותי, אני לא יודעת אם אתם יודעים, במדינת ישראל יש חצר אחורית קשה ביותר, קשה ביותר, של זנות נשים, גברים וקטינים, של סחר בנשים, שבאופן מופלא – באופן מופלא, בשילוב כוחות רבים, של כל הממשלה, שהתוותה את זה כבר בממשלה הקודמת ובקודמת לזאת כמשימה לאומית, את הפסקת הסחר בנשים – ובאופן מופלא, כשאנחנו מתגייסים לעניין, כשכל הגופים שנוגעים בזה מתגייסים, אנחנו מצליחים להביא לירידה דרסטית.
רק שתדעו שבדירוג של האמריקנים עלינו מהמקום האחרון למקומות הראשונים במניעת סחר בנשים. אני חושבת שהתפקיד הבא שלנו זה להתגייס כולנו למשימה של מלחמה בלתי פוסקת ובלתי מתפשרת למניעת זנות. זנות היא לא משהו שנוגע רק במי שזה שייך לו. זה נוגע בפנים של החברה הישראלית, זה נוגע במחויבות שלנו זה לזה כחברה שהערבות ההדדית היא בבסיסה, זה נוגע בעיקר בדמות של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
כדי שנוכל להילחם בזנות של נשים, גברים וילדים, אנחנו צריכים לאגם את המשאבים; להביא את כל משרדי הממשלה; את משרד הרווחה, את משרד האוצר, את משרד הבריאות, את גופי האכיפה במשרד לביטחון פנים, ובעיקר-בעיקר להביא את מערכת החינוך, שתראה בנשים את החלק האמיתי, ששווה בכול לגברים בחברה הישראלית. אי-אפשר יותר לאפשר פה זנות וקיום של זנות במדינת ישראל, ולהגיד: ידינו לא היו במעל הזה. יש הרבה מאוד חלקים בחברה הישראלית שאפשר לגייס אותם, חברי וחברותי, למלחמה בלתי מתפשרת, להביא להפחתה בזנות עד להפסקה שלה. אנחנו יכולים לעשות את זה בדרך של חקיקה, אנחנו כמובן חייבים לעשות את זה בדרך של חינוך, אבל לשים לנו כמטרה: כמו שהצלחנו להפסיק כמעט לחלוטין את הסחר בנשים במדינת ישראל, עלינו להתגייס ולהביא להפסקה של התופעה הקשה הזאת, של זנות, במדינת ישראל.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
אני רוצה לסיים במילים טובות. אני מרגישה שיש לנו זכות, כחברי וחברות הכנסת, שיושב פה שר הפנים, שהיה בעבר היושב-ראש של הוועדה לקידום מעמד האישה. הזכות הזאת, של כולנו, להגיד: קידום נשים הוא לא רק עניין של נשים. קידום נשים הוא עניין של נשים וגברים כאחד, לטובת החברה הישראלית כולה. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת מועלם. חברת הכנסת מירי רגב, יו"ר ועדת הפנים, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת עפו אגבאריה. זה יום האישה, אנחנו נותנים קדימות לנשים. מצטער, עפו, עד שלא ישתנה הסטטוס שלך – – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אני מסכים – – –
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
אני ממילא נשארת לחקיקה, אז אין בעיה, אבל תודה בכל מקרה, עפו.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה, גברתי. חמש דקות.
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
כבוד היושב-ראש, תודה רבה לך, שר הרווחה ידידי, שר הפנים, שהיה אף יושב-ראש ועדת מעמד האישה – באיזו כנסת זה היה, גדעון?
<שר הפנים גדעון סער:>
השבע-עשרה.
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
בכנסת השבע-עשרה. נראה לי שהתאהבת בתפקיד, ולכן שמחת לבוא לפה, להגיב על הסוגיה הזאת.
חברי הכנסת, עליזה איננה כאן, ידידתי יושבת-ראש ועדת מעמד האישה, אבל אני רוצה להודות לה ולברך אותה על היום החשוב הזה שהיא ארגנה, ואני גם יודעת שהוא היה מאוד מוצלח.
חשבתי, ככה, במה להתחיל לדבר, אף-על-פי שמראש אמרתי לעליזה שאני הולכת לדבר על סוגיית השכר ופערי השכר בין נשים לגברים באותם תפקידים. זה נושא שאני חושבת שאם נלך גם לכנסות שעברו, וגם יולי היה, רובי עוד היה היושב-ראש – כל שנה אני מדברת על אותו נושא, כדי לראות אולי בכל זאת משהו התקדם. אז תכף נראה מה התקדם בשנים האלה בנושא שכר נשים וגברים באותם תפקידים.
אבל לא יכולתי שלא לפתוח את הדיון באיזשהו סרט מדהים שראיתי במקרה בטלוויזיה בשבת. אני לא יודעת אם מישהו צפה בסרט הזה – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
"המתנחל", "המתנחל".
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
לא. "המתנחל" לא, דווקא לא.
<אילן גילאון (מרצ):>
למה?
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
לא. זה נקרא "מים ואהבה".
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר'ה, זה יום מיוחד, בואו נייחד אותו.
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
"מים ואהבה". סרט – התחלתי לשמוע את השפה הערבית, ואמרתי: מה זה הסרט הזה שרק נשים מדברות כאן מסביב לבאר מים? אמרתי – זה ריתק אותי, הדמויות של הנשים, העוצמה של הנשים ריתקה אותי. ישבתי וראיתי את הסרט עד הסוף – זה "מים ואהבה". זה סרט פשוט, שמדבר על כך שנשים החליטו שנמאס להן לשאוב מים מהבאר כשהגברים יושבים, משחקים להם שש-בש ושותים את העראק שלהם, והן עולות עם הדליים, והן מטפסות הרים, נפצעות, הגב שלהן נשבר, והן צריכות להביא את המים עד לבית. והן החליטו לעשות את הדבר הפשוט ביותר, אבל כנראה המוצלח ביותר – אני לא יודעת אם להמליץ לנשים לעשות את זה או לא – לעשות שביתת אהבה. ומרגע שהן עשו שביתת אהבה – ידידתי עליזה, בירכתי אותך קודם, כשלא היית, על היום המוצלח הזה שאת מובילה – – –
<עליזה לביא (יש עתיד):>
תודה רבה.
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
הנשים בסרט החליטו לעשות שביתת אהבה, והן אמרו – – –
<עליזה לביא (יש עתיד):>
את יודעת שבמצרים – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
ליזיסטרטה, הנשים היווניות – – –
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
אבל אני לא ראיתי את זה אז, אני ראיתי את הסרט האחרון.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
זה קלאסיקה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
בתקופה שהרמב"ם היה במצרים נשים יהודיות עושות שביתה – – –
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
נו, הבנת? אז יכול להיות שאנחנו צריכות לאמץ את זה, כדי שאותם גברים מקבלי החלטות יבינו שלנשים יש עדיין כוח בחברה, ובוודאי היום. דרך אגב, זה סרט מקסים, נוגע ללב, מרגש, עוצמתי, כדאי לראות כיצד קבוצת נשים הצליחה להוביל שינוי אמיתי במרוקו כולה, מאיזשהו כפר נידח באחד ההרים במרוקו. מזה התחלתי, כי אמרתי שאפשר, בסופו של דבר, לעשות שינויים, זה רק לוקח זמן. זה לוקח זמן, ולצערי זה לוקח יותר מדי זמן בחלק מהדברים.
החלטתי לדבר על שכר נשים וגברים באותם תפקידים, והפערים, כדי להראות לכם שחמש שנים לא הספיקו לממשלה להביא לכך שבמגזר הציבורי יהיה צמצום פערי שכר בין נשים לגברים באותם תפקידים; אם זה הכנסות של מורות – אם זה מורים מול מורות, אם זה מנהלי חשבונות, אם זה בבנקאות ופיננסים, אם זה במקצועות הטיפול בילדים, הסיעודיים, פקידות, ואפילו ניקיון, אם זה בהנדסה ואדריכלות, בקיצור, רק תחליטו איזה נושא ואיזה ענף, שימו אישה וגבר, באותו תפקיד, עם אותן יכולות, עם אותן הכשרות, והאישה מקבלת כמעט פחות 3,000 שקל מהגבר בחודש. זה המון כסף. זה פער נוראי, וזה פער שאסור שיהיה, כי זה מראה שהחברה שלנו היא עדיין חברה לא שוויונית. היא עדיין לא רואה בנשים ובכוח הנשי – כי הנשים שותפות גם למעגל העבודה וגם למעגל מקבלי ההחלטות – אלא מקצוע משני, של נשים כאלה שכנראה הספיק להן מהבישולים בבית אז הן יוצאות לעבוד, או יוצאות לעבוד כדי שיהיה להן כסף כיס לקניות שלהן. אז לא, נשים יוצאות לעבוד כי הן רוצות לבטא את עצמן, כי הן רוצות להביא את היכולות שלהן לא יותר אבל גם לא פחות מגברים, כי הן רוצות להשפיע וכי הן יכולות להשפיע. ושכר זה מדד שבא ואומר לבן-אדם מה הוא שווה. ואם גבר ואישה באותו תפקיד, וגבר מקבל יותר, זה אומר שהאישה שווה פחות, והמסר של אישה שווה פחות היום הוא מסר רע, הוא מסר מבייש, הוא מסר שלא יכול לתת לנו לשבת בשקט, בוודאי לא כאן, בכנסת ישראל, שמבינה את המשמעות שנשים וגברים הם שווים.
ולכן אני שמחה ששר הפנים כאן, כאחד שגם הוביל בוועדת שרים לחקיקה הרבה מאוד נושאים, ואני בטוחה שהוא ייקח את הנושא הזה. ואם הצעת החוק הזאת באמת תעבור היום או במהלך השבוע הקרוב בכנסת, אני בטוחה שאתה תדע לעשות את מה שצריך גם מול האוצר, סגן שר האוצר מיקי, כדי לבוא ולהגיד: לא מספיק לדבר על שוויון, צריך לעשות שוויון.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
לא מספיק לבוא ולהגיד: אני מעריך את האישה כאישה עובדת; כדי להראות לה את זה צריך לשלם לה כמו לאחת שאתה מעריך אותה. וזאת לא רק החובה שלנו, זו גם הזכות שלנו, להעביר את המסר הזה לילדים – ולילדות שלנו, שידעו שהן לא פחות שוות מהגברים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
ולכן, הגיע הזמן לשנות את המציאות העגומה הזאת, בחקיקה ובפיקוח. אחת הנואמות שאלה קודם: האם זה יום שמח? זה יום שמח, כי כל יום הוא יום שמח, ואוי לנו אם הוא לא יהיה שמח, כי כל יום אנחנו צריכים להגיד תודה לאל על מה שיש לנו. לגבי יום האישה הבין-לאומי, שמציין קידום נשים, הוא לא כל כך שמח. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת רגב. חבר הכנסת עפו אגבאריה, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת חנין זועבי, ואחריה – אם תהיה פה, חברת הכנסת סתיו שפיר. אחרון הדוברים לפני תגובת השר – חבר הכנסת אברהים צרצור. בבקשה, אדוני. עד חמש דקות לרשותך.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יום האישה הבין-לאומי, אנחנו מציינים אותו היום, אבל יש להזכיר שהיום הזה התחיל בהפגנה של נשים ב-1857 בניו-יורק, כאשר נשים רצו לעבוד וביקשו להיות שוות ערך בחברה, ונתקלו במטר של אש חיה, שהרגה כ-50 מהן. וזה היה בארצות-הברית של אמריקה. האירוניה היא ש-1 במאי, שהוא יום מאבק פועלים, גם כן התחיל בשיקגו, גם כן במאבק של עובדים למען זכותם לעבודה הוגנת, וגם שם נהרגו אנשים. וזה היה במרס, אבל רק 50 שנה אחרי זה, בקופנהגן, בוועידת נשים, אימצו את 8 במרס כיום הזדהות בין-לאומי עם מעמד האישה, בזכותה של לוחמת, רוזה לוקסמבורג, וחברותיה, שעשו את המעשה הזה, ומאז האנושות חוגגת את יום או מעמד האישה הבין-לאומי.
לצערי הרב, במדינת ישראל לא חגגו את החג הזה המון שנים. את 1 במאי בהתחלה חגגו, אחר כך הפסיקו. את יום האישה הבין-לאומי, 8 במרס, גם לא, וזה התחיל רק אחרי קריסת ברית-המועצות, משום מה, שמדינת ישראל עשתה את זה יחד, מובן פוליטי לזה.
אבל יש גם עוד חג שבמדינת ישראל לא ציינו, שזה יום הניצחון על הפאשיזם והנאציזם, 9 במאי. את 9 במאי לא ציינו ממשלות ישראל אף פעם, ואת כל החגים האלה ציינו המפלגה הקומוניסטית וחד"ש, שאני אחד מחבריה, עוד לפני קום המדינה. בזה אנחנו מתגאים. המסורת הזאת נמשכה, והעירייה היחידה שהיום נותנת יום לנשים זאת עיריית נצרת, בזכותו של חברנו ראש עיריית נצרת, שבשנת 1977 נהיה ראש עיר, חבר הכנסת לשעבר המנוח תופיק זיאד, זיכרונו לברכה, שהוא הנציח את היום הזה, ונתן לעובדות עיריית נצרת יום חופשה כיום חג שלהן. אני מקווה שזה יימשך, ושזה גם יהיה פתגם, או דוגמה, לשאר העיריות במדינת ישראל, והמועצות המקומיות, לתת אפשרות לנשים, כדי שירגישו שבאמת זה יום שלהן.
אם אנחנו מדברים על מעמד האישה, אדוני היושב-ראש, במדינת ישראל יש כל הפערים שדיברו עליהם, שדיברו עליהם חברות הכנסת לפני, את זה אנחנו יודעים, אבל אנחנו יודעים גם על אפליה נוספת, של סוג מסוים, או אוכלוסייה מסוימת, של נשים – נשים ערביות, שהן מופלות מעצם העובדה שהן נשים, מה שדיברו עליו כולן, ומעצם העובדה שהן ערביות. ואנחנו יודעים מה הפער בין הפריפריה למרכז, ומי גר בפריפריה, שזה האוכלוסייה הערבית, שהיא אוכלוסייה חלשה, אוכלוסייה ענייה, ואם האוכלוסייה היא ענייה, אז בהכרח הנשים הן הצד היותר-חלש באוכלוסייה הזאת. לכן, כשאנחנו מדברים גם על שוויון הזכויות במגזר הערבי, אנחנו מתכוונים לזה, לשוויון הזכויות של הנשים במגזר הערבי.
וחלק הארי בעניין הזה נופל על הממשלה, כי רבות מאוד הנשים הערביות שרוצות לעבוד, אבל לצערי הרב אין להן איפה לעבוד. מבחינת בתי-הספר אנחנו יודעים שהרוב, אולי, יותר מ-50% מהתלמידים שמסיימים כיתה י"ב הם בנות. באוניברסיטאות הרוב, מעל 50%, הם בנות, בין הסטודנטים הערבים. אבל כאשר אנחנו מדברים על מקומות עבודה, אז אין לנשים האלה איפה לעבוד.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
משפט סיכום בבקשה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
נשארות עם התעודה בבית. לכן, כאשר למדינה תהיה מחשבה באמת להשוות את זכויות האוכלוסייה שלה – שכל האוכלוסייה תהיה שוות זכויות, יש מקום ראשון לטפל בעניין האוכלוסייה הערבית, ובמיוחד הנשים הערביות, שאין להן מקצועות שהן יכולות לעבוד בהם חוץ ממורות ואחיות. רק לסבר את האוזן, להגיד – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
ממש בקצרה, כי הסתיים הזמן.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
– – שהתחום היחיד שבו האוכלוסייה הערבית מיוצגת לפי האחוז שלה באוכלוסייה זה בין האחיות; כ-20% מהאחיות בבתי-החולים הן ערביות. אבל מה עם שאר המקצועות? על הממשלה לפתור את הבעיה הזאת ולחשוב טוב על העניין הזה. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת עפו אגבאריה. חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה. אחריה – חברת הכנסת סתיו שפיר. אחרון הדוברים – אברהים צרצור. לאחר מכן נעבור לתשובתו של השר גדעון סער, שר הפנים. בבקשה, גברתי. חמש דקות.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, יש שתי כניסות לעניין של השוויון בין נשים לבין גברים: יש כניסה מתוך תחושה של לחפש את המקום העצמי שלי בתור אישה – התפקיד שלי בחברה, ההשפעה שלי על החברה, במציאות שאני חיה בה, המקום של האגו, איפה אני; וזו כניסה לגיטימית. אבל יש כניסה אחרת, שהיא הרגישות לעוול. אלה שתי לוגיקות, או: יש מוסר אחר, שמבדיל בין המסלול של אנחנו הנשים, המקום שלנו, או: אנחנו הנשים, כאשר אנחנו גם מפצחות ומנתחות את מנגנון ההגמוניה ואת מנגנון השליטה בחברה, שהוא לא שולט רק בנשים, אבל הוא שולט גם בנשים.
הגישה השנייה היא גישה ערכית. היא גישה נגד העוול. איפה שאתה תמצא את העוול, אתה חייב להיות נגדו – בתור אישה, בתור מוחלש, בתור עני, בתור פלסטיני. זו תפיסה ערכית. ויש מי שמאשים את הקורבן, כמו תמיד – מאשימים את הנשים, או מטילים על הנשים את האחריות לצאת מהמקום השולי שלהן, אחריות אינדיבידואלית: את, האישה, חייבת להיאבק ולצאת ממעגל השולי, מהמקום של השוליים.
גם זו גישה לא נכונה. יש אחריות על המדינה כאשר אזרח מופלה לרעה; יש אחריות על הרוב כאשר המיעוט מופלה לרעה; יש אחריות על הסיסטם. אנחנו צריכים לנתח את הסיסטם, ולא רק לדבר על אחריות אינדיבידואלית. וזה לא רק המאבק של האישה; זה צריך להיות המאבק של הגבר. אם אנחנו רוצים לדבר על חברה בריאה, אז זה גם מאבקו של הגבר. נכון, אנחנו, בתור נשים, אנחנו נמצאות במוקד של הסבל, ואנחנו צריכות להיות גם במוקד של המאבק. אבל אם זה מאבק ערכי, ואם אנחנו מאמינים שאין חברה בריאה בלי נשים שלוקחות את המעמד שלהן, אז גם הגבר הוא חלק מהמאבק הזה.
ואני לא מאמינה – דיברו על פער בשכר, על העצמה כלכלית – אני לא מאמינה בצדק כלכלי. אני מאמינה בצדק. נקודה. כמו שאין שלום כלכלי; יש שלום, או שאין שלום. אז גם כאשר אנחנו מנתחים את פערי השכר – ואצלנו, בחברה הערבית, אין פערי שכר בין נשים לבין גברים, כי אין שכר, כי כמעט אין שכר, אין עבודה; רק 22% מהנשים הפלסטיניות עובדות, אז זה לא כל כך בעיה קריטית, פער השכר. הבעיה שלנו היא השכר – 22% הנשים הפלסטיניות שעובדות. כמו בדרך כלל, מאשימים את הקורבן. אז מה אומרים? שהחברה מסורתית.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
פלסטיניות ישראליות?
<חנין זועבי (בל"ד):>
פלסטיניות אזרחיות, כן, אזרחיות. כמו תמיד מאשימים את הקורבן.
לא נמאס לכם לתקן אותנו, איך מגדירים את עצמנו?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר'ה, נא לתת לה לסיים. תודה.
<חנין זועבי (בל"ד):>
לא נמאס לך, חבר הכנסת לוי? לא נמאס לכם לתקן אותנו? אתם מתקנים אותנו?
<מיקי לוי (יש עתיד):>
לא, שאלתי.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אז אוקיי, אז אתה חוזר על השאלה הזאת כל פעם. כל פעם חוזרים על השאלה. חלאס, תבינו, כן, פלסטינים.
עכשיו, הבעיה של תעסוקת הנשים היא לא רק בעיה של תעסוקה, היא גם בעיה פוליטית, מה לעשות, צריכים לקדם את היישובים הערביים, הכפרים והערים, בשביל לקדם תעסוקה לנשים. והקשר – אני טוענת – הקשר בין פיתוח היישובים הערביים לבין תעסוקת נשים הוא קשר יותר הדוק מאשר בין פיתוח היישובים הערביים לבין תעסוקת גברים, כי הגברים הערבים יכולים לעזוב את היישוב שלהם וללכת למרכז; האישה הערבייה לא יכולה. אתם חייבים לא לדבר על תחבורה ציבורית – אנחנו לא רוצים לנסוע מחוץ לבית, ואני חושבת שזה הרצון של כל אישה לעבוד, בגלל המשפחה, ליד הבית שלה, אז חייבים לפתח את היישובים הערביים.
ומה לעשות, אני מצטערת, אתכם הסליחה, עוד פעם אנחנו חייבים לדבר על אזורי תעשייה; אנחנו מוכרחים לדבר על הרחבת שטח השיפוט של היישובים הערביים, על אדמה. אנחנו צריכים את האדמות שלנו, את הקרקעות, בשביל לפתח אזורי תעשייה ובשביל לפתח מקומות תעסוקה. לכן, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הסוגיה של צדק כלכלי, של תעסוקת נשים – היא גם סוגיה שרלוונטית מאוד לתחום של כבוד שר הפנים גדעון סער. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת זועבי. חברת הכנסת סתיו שפיר, בבקשה. אחריה – אחרון הדוברים לפני תשובת הממשלה, חבר הכנסת אברהים צרצור.
<סתיו שפיר (העבודה):>
כבוד היושב-ראש, תודה, כנסת נכבדה, לפני קצת יותר משנה אימץ הרמטכ"ל בני גנץ את מסקנות ועדת הבדיקה של ראש אכ"א, האלופה אורנה ברביבאי, וקבע: כל החיילים נדרשים להשתתף בטקסים רשמיים, גם אם מופיעות בהם זמרות. הרמטכ"ל הכריע בסוגיה הרגישה הזאת החלטה אמיצה, לא נכנעת, לא מתחנפת. החלטה כזאת, למרבה הצער, כנראה לא הייתה עוברת בעוד חמש שנים מעכשיו. למה? כי צה"ל הולך לשנות את פניו מן הקצה אל הקצה.
כולם עסוקים בימים אלו ברמות השוויון שיביא אתו חוק השוויון בנטל. אבל כשהם אומרים "שוויון בנטל" הם מתכוונים לשוויון בנטל בין גברים, כי אף שיושבת-ראש הוועדה לשוויון בנטל היא אישה, בדיון עצמו הנשים הן שקופות, נעלמות. אנחנו הנשים הרי ממילא נישא בנטל בסוף, בדיוק כפי שאנחנו נושאות בנטל הפערים בשכר, בדיוק כפי שאנחנו נושאות בנטל המחסומים בשוק העבודה, בדיוק כפי שאנחנו נושאות בנטל מטלות הבית, בדיוק כפי שאנחנו נושאות בנטל ההפרדה המגדרית במדדים לזכאות לסיוע מהמדינה בעת הצורך. אנחנו הנושאות בנטל.
ועכשיו נישא בעוד נטל. את אחד המאבקים העיקריים שלנו, על שבירת תקרות הזכוכית והגעה לעמדות כוח, אנחנו נמסמס כאילו לא היה. הדיונים על השוויון בנטל השמיטו שאלה קריטית: איך ייראה צה"ל, הצבא שלנו, ביום שאחרי? אחרי שנים שבהן נשים מופלאות ואמיצות דאגו לפרוץ למעננו את הדרך לתפקידים בכירים, למען כל חיילת שחפצה בהם, העבודה הזאת עלולה לרדת לטמיון.
נקודת המוצא שממנה יצאה הוועדה לשוויון בנטל היא שהמחיר לשילוב חרדים הוא יצירת מסגרות נפרדות לגברים ולנשים, או במילים אחרות, הסתרת הנשים מטעמי צניעות. צה"ל מפנים את הנחת העבודה הזאת כבר היום ביחידות מיוחדות לחיילים חרדים, יחידות שאין בהן בכלל נשים – לא מפקדות, לא פקידות, לא מש"קיות ת"ש, לא מדריכות ספורט. במציאות הזאת לא צריך יותר מדי כדי להבין מהי המשמעות האמיתית של חוק השוויון בנטל: יותר יחידות לחרדים בלבד, יותר תפקידים שנסגרים בפני נשים.
חייבים לדבר על זה עכשיו, לפני שנמצא את עצמנו במסע חזרה אל ימי הביניים בלי ששמנו לב. צריך למתוח איזשהם גבולות. ההשלכות של ההפרדה הזאת כמובן לא יסתיימו בצבא; אם אכן יתממשו ההבטחות של יש עתיד, והחיילים החרדים המתגייסים ישתלבו לאחר מכן באקדמיה, בשוק העבודה, מי מבטיח לנו שההפרדה וההדרה לא יחלחלו גם לשם? זה קורה כבר היום: במערכות ההשכלה הגבוהה הוקמו בשנת הלימודים האחרונה עשרה קמפוסים חרדיים בתוך מוסדות אקדמיים מוכרים: באוניברסיטה העברית, בטכניון, ב"בצלאל" ועוד. ההשתלבות של סטודנטים חרדים במערכת ההשכלה הגבוהה היא מבורכת, היא משמעותית מאין כמוה לחברה הישראלית, אבל צעד קדימה לא חייב תמיד לבוא במחיר של שלושה צעדים אחורה. מוכרחים להבין מה המשמעות האמיתית של ההחלטות האלה: העמקת חוסר השוויון בין גברים לנשים, וזה רק בגלל האופן שבו הן מתבצעות, לא בגלל ההחלטות עצמן.
סטודנטים חרדים לא מוכנים ללמוד אצל נשים, כך שהן היום פשוט מודרות ממערכות שלמות. 5,000 סטודנטים חרדים לומדים היום במוסדות להשכלה גבוהה, בעוד שנתיים המספר שלהם צפוי לעלות ב-60%, אז בעצם יש לנו 8,000 סטודנטים חרדים, שלא מוכנים ללמוד אצל נשים. תבינו, במוסדות לנשים גברים כן יכולים ללמד; פשוט במוסדות לגברים נשים לא יכולות ללמד. זו פגיעה של ממש בסיכוי של נשים להתקבל לעבודה במקומות כאלה, כי יגיע מועמד גבר ותגיע מועמדת אישה – הוא יכול לעבוד בכל מקום, והיא – מה לעשות, מוגבלת. מי תיזרק בסוף ותלך הביתה?
וזו רק ההתחלה. מוסדות שונים חייבו נשים לחתום על הצהרה בכניסה למוסד: סטודנטית יקרה, כתוב בטופס שקיבלתי מסטודנטיות בקריית-אונו, הקמפוס חרדי, ובהתאם לכך את מתבקשת לכבד כללים. בין הדרישות חותמת הסטודנטית על כך שתתלבש כיאה לבת ישראל: החצאית באורך שמכסה את הברכיים; אישה נשואה עם כיסוי ראש; נעליים עם פלטפורמות מגושמות, לא ראויות לשימוש, ועוד דרישות כאלה וכאלה. אישה שלא חותמת על הטופס – מורחקת; גבר – אין טופס. אוניברסיטת בר-אילן הקימה מתחם נפרד לחרדים בפאתי הקמפוס, עם כניסה ויציאה נפרדת. לא קשה לנחש שנשים לא ייכנסו למתחם הזה.
גם בשוק העבודה כבר אפשר לראות את ניצני השינוי; הממשלה מקדמת ומטפחת מקומות עבודה נפרדים לגברים ולנשים. שוב, חשוב להדגיש, אנחנו כן נאבקים על התאמת מקומות העבודה לנשים, לבעלי מוגבלות, ועוד ועוד, זה חשוב, אבל למה שהממשלה תטפח – – –
<שר הפנים גדעון סער:>
רק לא לחרדים.
<סתיו שפיר (העבודה):>
חלילה, חלילה, אבל אפשר גם וגם. תראה – –
<שר הפנים גדעון סער:>
– – – ביום האישה הוא – – –
<סתיו שפיר (העבודה):>
– – כאן אנחנו מקום עבודה שיש בו נשים וגברים, חרדים וחילוניות – –
<שר הפנים גדעון סער:>
– – –
<סתיו שפיר (העבודה):>
– – זה מקום עבודה שבו כולנו – – –
<שר הפנים גדעון סער:>
– – – לשלב אותם לא בשוק העבודה, לא בצבא.
<סתיו שפיר (העבודה):>
כבוד שר הפנים, פה יש שילוב ראוי, מופתי, של ממש, בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילונים, בין חרדים לחילונים, הכול בסדר; למה אי-אפשר במקומות אחרים?
<שר הפנים גדעון סער:>
תלמדי לחיות עם שונות.
<סתיו שפיר (העבודה):>
למה להוציא את הנשים? למה?
<שר הפנים גדעון סער:>
תלמדי לחיות עם שונות.
<סתיו שפיר (העבודה):>
להפך, זה לחיות עם שונות.
<שר הפנים גדעון סער:>
התפיסה שלך פטרונית, ואת משסה אוכלוסייה חלשה באוכלוסייה חלשה אחרת.
<סתיו שפיר (העבודה):>
לא, הגישה שלי מגינה על זכויותיהן של נשים. למה לקחת אותנו אחורה? אתן לך דוגמה, כבוד השר. אין פה אפילו הליכה אחורה למעשה, כי בישראל, מדינה שהוקמה על-ידי נשים לא פחות משהוקמה על-ידי גברים, מעולם לא היה מצב כזה, של הפרדה. הוא לא היה, הוא מתחיל בשנים האחרונות, הוא דבר חדש. אנחנו מציבים את עצמנו ככה לא אחורנית, היסטורית, מבחינת מדינת ישראל – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נא לסיים. בבקשה.
<סתיו שפיר (העבודה):>
– – להפך, לצד כל מיני מדינות עם משטרים חשוכים, שבהן יש הפרדה, שנגדן אנחנו נלחמים, אנחנו נאבקים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<סתיו שפיר (העבודה):>
רק דקה בבקשה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
משפט אחרון. בבקשה.
<סתיו שפיר (העבודה):>
יש פתרונות חלופיים, ואת זה אני רוצה להדגיש. יש קמפוסים שחייבו למשל ששנת הלימודים הראשונה תהיה מופרדת בהתניה בכך ששנות הלימודים הבאות יהיו משולבות, כדי לקבל את התואר. זו למשל הסכמה. אנחנו רואים גם בהרבה מאוד מקומות עבודה חרדיים עבודה משותפת, למשל באמצעי התקשורת החרדיים – עבודה משותפת של נשים וגברים. ובראש ובראשונה אנחנו רואים כאן נשים וגברים, ואין שום בעיה של צניעות, אנחנו מסתדרים נפלא. הפרדה כזאת היא הפרדה מסוכנת. היא לוקחת אותנו אחורה, והיא תשפיע על כולנו, גם חילונים וגם חרדים. זה מתחיל בקטנה, בחוק שאף אחד לא מבין מה ההשלכות הרחבות שלו לעתיד, זה ימשיך בזה שיוקמו בתי-קפה נפרדים באוניברסיטאות, ואז מקומות בילוי נפרדים, בתי-קולנוע נפרדים, והשם יודע מה.
אנחנו לא עבדנו כל כך קשה כל השנים האלה כדי ליפול אחורה במעידה של חוסר תשומת לב. הממשלה חייבת לעצור עכשיו את המגמה המסוכנת הזאת, להתנגד באופן גורף לכל מסלול שמאפשר הפרדה בין גברים לנשים, ולמצוא את החלופות.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<סתיו שפיר (העבודה):>
התפקיד שלנו כחברי – ובטח כחברות – הכנסת הוא לא לתת להפרדה הזאת יד. אפשר להתקדם גם בלי ללכת אחורה. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת שפיר. כבוד השר, רק בפעם הבאה, לא בעשר השניות האחרונות, אם אפשר. קצת – – –
<שר הפנים גדעון סער:>
תאמין לי, התאפקתי במשך כל הנאום. נאום רק אנטי-חרדי, מהמילה הראשונה ועד המילה האחרונה.
<סתיו שפיר (העבודה):>
אנטי-חרדי?
<שר הפנים גדעון סער:>
לא שמעתי מילה על ארגון זכויות של נשים, רק התקפה – –
<סתיו שפיר (העבודה):>
– – – בעד נשים – – – אנטי-חרדים.
<שר הפנים גדעון סער:>
– – נגד שילוב חרדים בצבא, בהשכלה הגבוהה ובשוק העבודה.
<סתיו שפיר (העבודה):>
בעד נשים – – – אנטי-חרדים.
<שר הפנים גדעון סער:>
הם שונים. הם שונים.
<סתיו שפיר (העבודה):>
בעד נשים, וזה טוב – – –
<שר הפנים גדעון סער:>
הם שונים. מספיק לשסות בכל דבר.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<נסים זאב (ש"ס):>
אולי תאפשרו לי לדבר, כדי שאסביר לכם – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. חבר הכנסת – –
<שר הפנים גדעון סער:>
עדיף שאני אייצג, לא אתה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
– – אברהים צרצור – –
<סתיו שפיר (העבודה):>
מה עם חרדיות? חרדיות קיימות, או שרק חרדים?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
– – ומייד השר יוכל גם לעלות להגיב פורמלית ולא פורמלית, מה שיבחר לומר. בבקשה, אדוני.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
כבוד היושב-ראש, מכובדי השרים – –
<שר הפנים גדעון סער:>
נכה בחרדים כדי – – – את ישראל.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
– – רבותי חברי הכנסת – – –
<שר הפנים גדעון סער:>
זה דבר חדש.
<סתיו שפיר (העבודה):>
גדעון, חרדיות נחשבות?
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
זו אפוקליפסה – –
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אולי תפסיקו את הדיון הזה עכשיו? זהו, גמרנו.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בואו נכבד את היום הזה. תודה.
<שר הפנים גדעון סער:>
כל דבר, כל נושא, לא משנה מה – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – זו אפוקליפסה עכשיו.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
כבוד השר, אולי תשמע עכשיו משהו מעניין. אולי.
כבוד היושב-ראש, מכובדי השרים, רבותי חברי הכנסת, אני דווקא בחרתי לדון בסוגיה של הנשים מזווית הראייה של הדת, בפריזמה דתית, ומהסיבה הפשוטה ביותר: לצערי הרב, הדת בכלל נתפסת כגורם שלא תורם לביסוס מעמדה של האישה; ואני מדבר על כל הדתות בכלל, כולל האסלאם, אף שבדיקה וחקירה אקדמית של הסוגיה הזאת תביא אותנו למסקנה חד-משמעית שדווקא הדתות מילאו תפקיד קונסטרוקטיבי ביותר בביסוס מעמדה של האישה.
ועל כן אני בא וטוען כאן שהקביעה כאילו המאבק לשוויון מגדרי החל במערב ב-50 השנים האחרונות היא קביעה מוטעית ומשוללת כל יסוד. אני טוען כנגד הטענה הזאת כי שליחותו של הנביא מוחמד, עליו השלום, ושליחותם של כל הנביאים שקדמו לו, היו נקודת מפנה. אפשר להתייחס לעשייתם בקטע של ביסוס מעמדן של הנשים כאל נקודת מפנה. הנביא מוחמד, עליו השלום, הביא לשינוי דרסטי ומעמיק במעמדה של האישה בחברה הערבית באותן שנים. וזה לא דבר מובן מאליו, דרך אגב, רבותי, היות שמדובר בתקופה שלפני 1,400 שנים, כשכל העולם חי בצל של אימפריות: רומא מצד אחד, פרס מצד שני, הודו מצד שלישי, וכולנו יודעים על מעמדה של האישה בכל התרבויות האלה; האישה נרמסה בכל התרבויות האלה, שנחשבו באותן שנים מודרניות. הנביא מוחמד, עליו השלום, שליחותו הייתה נקודת מפנה בקטע הזה; הוא הביא לשחרור האישה במובן המלא של שחרור; שחרור מלא של האישה מהאזיקים של החברה שנשלטת על-ידי גברים, חברה גברית, או אולי, בצורה מדויקת יותר, הנשלטת על-ידי חברה זכרית, מהמילה "זכר", היות שאני מבדיל בצורה מהותית, דרך אגב, בין זכר לגבר. יש בעולם כל כך הרבה זכרים, אבל אני בספק אם יש כל כך הרבה גברים בעולם הזה. אותו דבר תקף גם לגבי האישה.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
המעמד של חדיג'ה, מה זה.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
יפה מאוד. עכשיו אביא דוגמאות, ואביא גם את הדוגמה הזאת.
כמו כן, יש הבדל גדול ומהותי בין נקבה לבין אישה. השליחות של הנביאים, במיוחד הנביא מוחמד, עליו השלום, באה להעביר את האישה מהמעמד של נקבה – שכל החברה התייחסה אליה כאל נקבה, כאל רכוש שאפשר להשתמש בו ולזרוק אותו, ככה, ללא התחשבות – למעמד של האישה, שתפקידה הוא תפקיד מרכזי בבניינה ובמניינה של החברה. וזו המהות; זאת הפילוסופיה הטמונה עמוק בסוגיה הזאת, בשליחות של הנביאים, ושל הנביא מוחמד, עליו השלום, באופן מיוחד.
עכשיו אנחנו עומדים בפני תיאוריות שונות. יש אסכולות שונות שמטפלות בסוגיה של מעמד באישה בחברה האנושית, ובחברה שלנו, של המזרח. יש אסכולה אחת שרוצה להקפיא את המצב, לא לתת לאישה להתפתח, לא לאפשר לאישה למלא תפקידים בכירים בחברה, לא לתת לה את האפשרות לתרום לקידום החברה בכל התחומים, אפילו בתחומים שהאישה כבר התמחתה בהם.
ויש לנו זכות לדבר על מה שנקרא מסגרות התמחות. יש דבר כזה. כמו למשל כשאנחנו מדברים על המושג זמן – מה זה זמן? זמן שווה יום פלוס לילה. האם מאן דהוא בכנסת, במליאה או בכל מקום אחר, יכול לבוא ולהגיד שיום עדיף על לילה או לילה יותר טוב מיום? אין שום ספק: לכל מרכיב של זמן יש התפקיד שלו. מבחינתי, אם אנחנו רוצים לדבר על מה שנקרא המין האנושי – גם המין האנושי מורכב משני מרכיבים: מרכיב אחד שנקרא גבר, מרכיב שני שנקרא אישה. האם מאן דהוא יכול לבוא ולהגיד לי, על בסיס הדוגמה הקודמת של הזמן – האם מאן דהוא יכול לבוא ולהגיד לי שהאישה יותר טובה מהגבר או שהגבר יותר טוב מהאישה? בשום פנים ואופן לא. יש לכל אחד משני המרכיבים האלה תפקיד מרכזי. זמן לא יכול להיווצר בלי יום ולילה – המין האנושי אינו יכול להיווצר בלי גבר ואישה. המין האנושי גם לא יכול להיווצר מכך שלא נותנים לאישה למלא את תפקידה כפי שאלוהים רצה – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נא לסכם.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
– – כמו כן, לא לתת לגבר למלא תפקיד.
והאסכולה השנייה, מהצד השני, רוצה להפוך – ובזאת אני מסיים, כבוד היושב-ראש – רוצה להפוך את המאבק הלגיטימי לשוויון מגדרי למלחמת גוג ומגוג. זה דבר גועלי, זה דבר שאי-אפשר להעלות על הדעת. יש לדחות את הסוגיה הזאת על הסף. יש להיאבק בצורה משותפת, נשים וגברים, למען שוויון מגדרי, במסגרת של התמחויות, כפי שהגדרתי, ואל לגורמים האלה להפוך את המאבק הלגיטימי הזה למלחמה שתביא בסופו של דבר לכך שהגבר מצד אחד והאישה מצד שני יאבדו את הזהויות שלהם, את הייחודיות שלהם, ובזאת יאבדו את מעמדו של המין האנושי. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת צרצור. אדוני שר הפנים, חבר הכנסת גדעון סער, ישיב בשם הממשלה. בבקשה.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
השאלה מי קובע, השאלה אם האישה יכולה לקבוע את זהותה. יש לפעמים בהגדרה – –
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
היא יכולה ועוד איך.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – כל אחד מאתנו מגדיר את השני – – –
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
יכולה ועוד איך.
<שר הפנים גדעון סער:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני כיהנתי, כפי שכמה חברות העירו במהלך הדיון, בכנסת השבע-עשרה כיושב-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
מישהו ייעץ לך.
<שר הפנים גדעון סער:>
נכון, בחיים גם חשוב להקשיב לעצה טובה. – – ואני חושב שזאת הייתה תקופה שהתבצעו בה הרבה מאוד שינויים, גם בחשיבות של הוועדה עצמה בתוך הכנסת, במעמד שלה בתוך הכנסת, וגם בנושאים שהיא מופקדת עליהם, בדגש על הנושא שוק העבודה, אבל לא באתי לספר על התקופה הזאת במעמד הזה, אלא לומר שעשיתי את זה כחלק מתפיסה שהמאבק לקידום מעמד האישה – ובמובן החדש, שגם מגולם בשם החדש, שהוועדה תיקנה, של שוויון בין המינים – המאבק הזה צריך להיות, חייב להיות, מאבק משותף של נשים וגברים, שרוצים לחיות בחברה שוויונית, שרוצים לחיות בחברה מתקדמת.
אני חייב לציין שבכנסת הנוכחית – אני מסתכל על זה היום מהזווית שלי, יש לי אפשרות לסייע בחקיקה שמוצעת בוועדת שרים לחקיקה, שאני חבר בה, ובאמת תמכנו גם השבוע בהצעת החוק שעברה כאן, של חברת הכנסת רוזין, והצעות חוק של חברות כנסת רבות שנמצאות כאן. קודם לכן, אבל, אני חייב לומר שיש כנסת – בנושא הזה של קידום מעמד האישה הכנסת הזאת היא כנסת טובה, היא כנסת עם כוחות נמרצים ודינמיים, ואני חושב שזאת תקופה מאוד טובה, הכנסת הזאת, הכנסת התשע-עשרה, לעשות כמה פסיעות חשובות קדימה.
אני אף פעם לא נוטה לקבל את הפסימיות, שאומרים: מה התקדם? מה השתנה? כי העולם מאוד השתנה, והחברה שלנו מאוד השתנתה, והיא כן השתנתה בכיוון החיובי הזה, של שוויון בין המינים. הדרך היא דרך ארוכה, כי אנחנו מתמודדים עם – מי יודע למנות את שנות הציוויליזציה האנושית שדברים בה התנהלו בצורה שונה, אז כשאנחנו נמצאים על התשתית הזאת אנחנו צריכים להסתכל על הדרך שנעשתה. אני חושב שיש – וחבר הכנסת ריבלין נגע בכך – רואים את זה גם בייצוג הנשים בכנסת הנוכחית, וזה מייצג את המגמה, ואם יהיה מיצוי של מאמץ לשנות כמה דברים עקרוניים אנחנו נהיה במקום אחר, יותר טוב, בסוף הכנסת הזאת.
רציתי לגעת בכמה נושאים שהם חשובים לפי דעתי. אחד הנושאים החשובים לדעתי, כדי לקדם את הנושא של שוויון מגדרי, הוא הנושא של ייצוג נשים במוסדות הנבחרים ובמוקדי קבלת החלטות בכלל. במובן הזה יש לנו הרבה עבודה. יש לנו הרבה עבודה גם במישור של השלטון המרכזי – הכנסת והממשלה, ועוד יותר עבודה במישור של השלטון המקומי, אבל יש גם התקדמות משמעותית.
איפה אפשר לראות את זה? אז אני בכוונה נותן כמה ממדים, זה ודאי לא ממצה, של מקומות שבהם אפשר לראות שינוי. אני חושב שהיום יש המספר הרב ביותר של מנכ"ליות בשירות המדינה. יותר משליש ממשרדי הממשלה מנוהלים היום על-ידי מנכ"ליות. יכולתי להגיד שגם יש יותר שרות, אבל מספר השרות באופן פרופורציוני הוא עדיין נמוך מכדי שיהיה אפשר מאוד להתרשם מהטיעון הזה. אבל מספר המנכ"ליות הוא כבר מספר מאוד משמעותי, וזה בסופו של דבר התפקיד המינהלי הבכיר ביותר בכל משרד. משרד האוצר, יש לו מנכ"לית. גם החשבת הכללית היא מנכ"לית, דרך אגב. החינוך, המשפטים, התשתיות הלאומיות, התרבות והספורט, שיתוף פעולה אזורי, מדע וטכנולוגיה, נגב וגליל, אמרתי קודם – שלושה מהתפקידים הבכירים באוצר: המנכ"לית, החשבת הכללית והמפקחת על הביטוח ושוק ההון. אני חושב שזה נותן לנו תמונה שלא הייתה – – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
נגידת בנק ישראל.
<שר הפנים גדעון סער:>
נגידת בנק ישראל, אבל אני אגיע לזה אחר כך, תחת צמתים אחרים של קבלת החלטות. כרגע דיברתי רק על מנכ"ליות במשרדי הממשלה, אחרי שדיברנו על מספר חברות הכנסת והשרות.
פה אני רוצה רגע לעצור בהערת ביניים: אין שום ספק שיש השפעה למספר הנשים בעמדות מפתח על תוצרים של המדיניות, ואין לי שום ספק שהרבה מאוד מהנושאים שנאבקים עליהם הרבה מאוד שנים בבית הזה היו נפתרים הרבה קודם אם היו יותר נשים במוקדי קבלת ההחלטות. זה בחזקת המובן מאליו, אבל מובן מאליו שראוי שייאמר.
אחר כך, צמתים אחרים של קבלת החלטות: אז הזכיר חבר הכנסת ריבלין את נגידת בנק ישראל, וגם היה דיון אם זה משנֶה או משנָה לנגיד – מה סוכם בעניין הזה?
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
משנָה.
<שר הפנים גדעון סער:>
משנָה, נכון. אז אמרה הנגידה – אני הייתי משנֶה לנגיד, אבל עכשיו היא תהיה משנָה לנגידה. אז זה ודאי מוקד מאוד חשוב.
אבל יש הרבה מקומות בארץ שאנחנו רואים נשים בתפקידים שלא היו בעבר: יש אישה ראשונה בתפקיד של מפקדת מרחב במשטרה; אישה ראשונה שממונה על מועצה דתית; ראש אכ"א; מינוי מג"דית קרבית ראשונה; קורס צוערים ראשון שיש בו שוויון מגדרי מלא – –
<איתן כבל (העבודה):>
למה לא הבאת את כל זה למבקר?
<שר הפנים גדעון סער:>
– – מינוי נשים לגוף הבוחר את הרבנים הראשיים; החלטה של הרבנות הראשית שנשים תשמשנה משגיחות כשרות, ומינוי אישה ראשונה לתפקיד הזה. אני נותן כמה מקומות, שבעיני יש להם משמעויות מסוגים שונים.
בדוח הפערים המגדריים של הפרלמנט האירופי בשיתוף הפורום הכלכלי העולמי, שפורסם לפני ארבעה חודשים, בנובמבר 2013, ישראל עלתה כמה מקומות. עדיין אנחנו רק במקום ה-53, עלינו שלושה מקומות, אני חושב שהיה ראוי לציין גם את זה.
הכנסת, מבחינת הפעילות החקיקתית שלה לקידום מעמדן של נשים, אף-על-פי שזאת כנסת שנבחרה ומתפקדת בעצם קצת יותר משנה, אני חושב שהיא התקדמה בכמה נושאים: נושא החוק לייצוג הולם של נשים בוועדה לבחירת שופטים; נושא הצעת חוק לתמרוץ רשימות בבחירות מקומיות, אנחנו הבענו בזה תמיכה, כוועדת שרים לחקיקה, אני חושב שהחוק הזה חשוב; הצעת חוק שעברה בקריאה טרומית לא מזמן, שמאפשרת כהונת אישה כמנהלת בתי-דין רבניים; החוק בנושא איסוף ופרסום נתונים מגדריים, לקריאה שנייה ושלישית, אני חושב שזה חוק חשוב; החוק שמעצים את ההגנה מפני פיטורים המוענקת לנשים העוברות טיפולי פוריות, שהחקיקה שלו הושלמה בסוף החודש הקודם; חוק שעבר בקריאה טרומית לפני חודש ולפיו גמלת הבטחת הכנסה לנשים תוענק לחשבון בנק המשותף לבני-זוג, ולא כנהוג כיום, לחשבון הבנק של הבעל; יש הצעת חוק שהוחלט לתמוך בה – אינני יודע איפה זה עומד בשלבי החקיקה היום – שנטל ההוכחה במקרים של פיטורים בשל הגשת תלונה על הטרדה מינית יועבר למעסיק.
בנושאים אחרים שנוגעים במעמד האישה ואינם בנושא החקיקה יש התקדמות, אני בוודאי לא אפרט כאן את כולם.
אני חייב לומר שבבחירת הנושא המרכזי ליום העצמאות הקרוב, ביוזמת שרת התרבות והספורט, שממלאת גם את תפקיד יושבת-ראש ועדת השרים לקידום מעמד האישה – ועדת שרים שהייתה לי הזכות להקים אותה כמזכיר הממשלה לפני 13 שנים – ובתפקידה הנוסף, כיושבת-ראש ועדת השרים לטקסים וסמלים, אימצנו את ההחלטה שהנושא "זמן נשים" יהיה הנושא המרכזי ביום העצמאות הקרוב. הדבר הזה בוודאי יהיה גם בבחינת הוקרה והצדעה לנשים בעלות תרומה משמעותית למדינת ישראל ולחברה הישראלית בתחומי החיים השונים, אבל גם להגברת המודעות הציבורית לאתגרים שניצבים בפני החברה במאבק הזה. במקביל, הנושא הזה, בתיאום עם שר החינוך, יתואם בשנה הקרובה גם במערכת החינוך. תהיינה פעילויות סביב הנושא הזה. אני מבין שכל מדליקי המשואות בטקס יהיו נשים. אני חושב שזה מסר בעל חשיבות.
לא באתי לכאן בוודאי למצות את כל הנושאים, לא שהממשלה עוסקת בהם ולא שהכנסת עוסקת בהם, אבל אני חושב שיש לנו הזדמנות מאוד גדולה לשנות דברים. אני מאוד מקווה שאנחנו נצליח גם בתחומים שאני מופקד עליהם – אומנם זה נתון לבחירה של הציבור, במסגרת הבחירות לרשויות המקומיות, אבל שגם בנושא ייצוג נשים בשלטון מקומי יהיה שינוי יותר עמוק מכפי שהיה בבחירות האחרונות. הייתה בהחלט יותר מודעות לנושא הזה, אני גם חושב שיש יותר נבחרות בסך הכול, אבל עדיין זה לא מתקרב לתמונה שהיינו רוצים לראות.
כשאנחנו מאפשרים שוויון אמיתי, בכהונה ובשכר, כפי שהודגש כאן בצדק על-ידי דוברות ודוברים שונים בדיון, אנחנו לא עושים איזשהו דבר חסד; העובדה שברוב התפקידים נשים ממלאות את תפקידן בצורה – אני אומר עוד פעם בדרך הכללה, ואחר כך אני אגיד ממי אני שואב את זה, אני מניח שרובי ריבלין מכיר את זה – שבכל תפקיד הן מבצעות את התפקיד, בהכללה, בצורה יותר טובה ויותר מסורה, היא מן המפורסמות.
ראש בית"ר כתב לפני 85 שנים את הדברים הבאים: "מחשיב אני את האישה על הגבר בכל שטח יסודי של חיי הציבור והבית. חוץ מיגיע כפיים גס ופראי שבו מכריע כוח השרירים אין תפקיד ומקצוע שלא הייתי מוסר לאישה בעדיף על הגבר". ב"רעיון בית"ר", עשר שנים לאחר מכן, הוא מפרט מדוע במהלך ההיסטוריה השליטות, המעטות מבחינה פרופורציונליות, שהיו – אם נשווה לגברים, נגלה שמבחינת המשקל הסגולי, יש אחוז הרבה יותר ניכר של מנהיגות חזקות משל מנהיגים חזקים. ואני מצטט: "האישה היא 'אורגניזטור' מלידה. מאז הימים הקדומים ביותר של ההיסטוריה מילאה תמיד את 'התפקיד המארגן' בכל משפחה. הגבר היה 'הרוכש', 'המשיג', הוא הלך 'לצוד ציד', תפקידו היה למצוא את ה'חומר' לשולחן ולתלבושת ולצורכי הבית. אולם להפוך אותו החומר למאכל ולבגדים, ל'מעון' נוח, לארגן את כל המשק, תמיד היה זה תפקידה של האישה. יש לה נטייה טבעית לסדר, לחזות מראש מה נחוץ לא רק להיום, אלא גם למחר. זוהי אולי הסיבה שבתולדות העמים יש אחוז גדול פי-כמה של מלכות ממדרגה ראשונה מאשר של מלכים ממדרגה ראשונה – – – וכולן הצטיינו בייחוד בארגון ובסידור המדינה, החברה והמשק". עד כאן מהדברים האלה, שמראים לנו שזה לא רעיון שהוא לגמרי חדש, אם כי חדש באופן יחסי.
אני רוצה רק – אומנם זה לא בלב הנושא, אבל בכל זאת זה עלה בדיון וחשבתי שאני צריך להעיר: צריך להכיר ולהבין שונות תרבותית בין מגזרים. אמרה פה למשל חברת הכנסת זועבי: תיקחו לתשומת לבכם שנשים לא תצאנה לעבודה מהכפר, וצריך להביא את זה בחשבון כאשר נערכים ליצירת מקומות עבודה לנשים במגזר הערבי. אבל כפי שאנחנו מתייחסים לשונות תרבותית, כאשר אנחנו רוצים להשיג יעד מסוים – לצורך הזה, השתלבות של נשים, השתלבות רבה מהאחוז המאוד-לא-מספק שקיים היום, של נשים ערביות בשוק העבודה הישראלי – באותה מידה אנחנו חייבים להביא בחשבון את השונות התרבותית של המגזר החרדי. אי-אפשר לומר מצד אחד: אנחנו רוצים את ההשתלבות בצה"ל, אנחנו רוצים את ההשתלבות בהשכלה, אנחנו רוצים את ההשתלבות בשוק העבודה, ומצד שני לא להבין שמעבר לכל המכשולים שממילא קיימים, אנחנו לא נצליח להגיע לכך אם לא ניתן מענה לשונות מגזרית.
וזה חשוב מאוד, הנקודה הזאת, כי פה עומדת השאלה אם אנחנו רוצים לשנות את דרכו של ציבור מסוים – – –
<יפעת קריב (יש עתיד):>
כבוד, השר, יום האישה הבין-לאומי. בבקשה.
<שר הפנים גדעון סער:>
אני עונה על הדברים שנאמרו פה, ואת תקשיבי להם בסבלנות גם אם הם לא תואמים את השקפת עולמך.
<יפעת קריב (יש עתיד):>
– – –
<שר הפנים גדעון סער:>
אני מתקומם נגד זה, גם ביום האישה הבין-לאומי, שיש מגזר מסוים שבכל עניין הופך לשק חבטות. ובכך אני חותם את דברי.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, אדוני. רק – מה אתה מציע, אדוני?
<באסל גטאס (בל"ד):>
הנשים הערביות לא הולכות לעבודה לא כי – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
שנייה. תודה.
<שר הפנים גדעון סער:>
מה שמקובל על המציעים מקובל עלי.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מה שמקובל על המציעים. מה המציעים מציעים? להסתפק בתשובת השר. אוקיי.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
להסתפק בתשובת השר.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
למרות זאת, מכיוון שזה יום חגיגי, יהיו לנו שתי עמדות קצרות מהצד, עד דקה, האחת של חבר הכנסת נסים זאב – שאני רואה שהוא כבר לא במליאה – והשנייה של חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה. ואז אנחנו נסכם את החלק הזה. בבקשה, איתן.
<איתן כבל (העבודה):>
תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, אני מתנצל שאני מקלקל לך חלק מהנאום, אבל פשוט כנראה חבריך לא העבירו את כל מה שאתה יודע למבקר המדינה, כי המבקר הוציא היום דוח ביקורת על ייצוג נשים בתפקידים הבכירים בשירות הציבורי, והוא אומר – – וכדאי שתקשיב – – –
<שר הפנים גדעון סער:>
אני מקשיב. אני למדתי, דרך אגב – – – זו לא תכונה שבני המגדר שלנו מצטיינים בה.
<איתן כבל (העבודה):>
אני יודע.
<באסל גטאס (בל"ד):>
– – –
<איתן כבל (העבודה):>
היה דיון בשבוע שעבר, והסתבר שזה לא גנטי, אבל לא משנה, אני בכל זאת רוצה לחזור למבקר המדינה.
<אילן גילאון (מרצ):>
יש כאלה שלא יכולים לעשות אפילו פעולה אחת – – –
<איתן כבל (העבודה):>
חברים, בואו נחזור למבקר המדינה. אדוני היושב-ראש, תגן עלי.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני מתחיל לך את הדקה מעכשיו, אבל לא נחרוג מזה. בבקשה.
<איתן כבל (העבודה):>
תודה. "מדוח ביקורת זה עולה כי בשירות הציבורי במדינת ישראל תקרת הזכוכית עדיין לא נופצה. לנוכח הנתונים והניתוחים המעמיקים המוצגים בדוח לגבי תת-הייצוג של נשים בתפקידים בכירים במשרדי הממשלה, בבתי-חולים, בחברות ממשלתיות, בתאגידים סטטוטוריים, באוניברסיטאות ועוד, מצטיירת תמונת מצב עגומה ביותר. ממצאי הדוח מלמדים כי הלכה למעשה השירות במדינת ישראל והעומדים בראשו, שרובם ככולם גברים, נכשלו ביישום עקרון השוויון המהותי בין המינים, ובמבחן התוצאה – שהוא החשוב – יש אפליה מגדרית בשירות הציבורי במדינת ישראל"; והוא מסיים: "על מנת להביא לשינוי משמעותי לא די בהצהרות חגיגיות ובמילים יפות. יש לעשות מעשים". תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת כבל. חבר הכנסת נסים זאב – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
יש לי הצעת חוק – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אז אתה מוותר. אוקיי.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
גם זו אמירה. היו שם המלצות – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו מדגישים שהמציעים מסתפקים בתשובת השר. תודה רבה.
אגב, אנחנו עוד לא שם, אבל אנחנו מברכים את העובדות והעובדים הסוציאליים שנמצאים אתנו פה. בהחלט מגיע לכם, גם אם אנחנו לא שומעים את מחיאות הכפיים. אנחנו נציין את יום העובדים הסוציאליים בהמשך הלו"ז, כולל נאום של יו"ר הכנסת שאני כמובן אקריא בשמו. ברוכים וברוכות הבאים.
<הצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 12) (עידוד ייצוג הולם לנשים), התשע"ד–2014>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/541).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו עוברים להצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 12) (עידוד ייצוג הולם לנשים) – גם כן רלוונטי, התשע"ד–2014, של חברת הכנסת חנין זועבי וקבוצת חברי הכנסת, לקריאה ראשונה. תציג את ההצעה חברת הכנסת חנין זועבי. בבקשה. אחריה יש כארבעה דוברים. בבקשה, גברתי. עד עשר דקות לרשותך.
<חנין זועבי (בל"ד):>
אני חושבת שמדובר בחוק מהפכני, בלי להגזים, ואני רוצה בתחילת הדברים שלי גם להודות לחברת הכנסת יפעת ולחברת הכנסת יושבת-ראש הוועדה למעמד האישה, עליזה. אנחנו מגישות את החוק הזה יחד.
אני רק רוצה להגיד עוד פעם ועוד פעם, שהאישה לא רק יכולה להיות חלק מכל דבר במרחב הציבורי, היא גם יכולה להנהיג, והחברה היא שמרוויחה מכניסת נשים לעמדות של קבלת החלטות. ולא מדובר רק בכניסה כמותית; אנחנו מצטרפות עם המטען האישי שלנו, גם עם תפיסת עולם שונה, אני חושבת – אני כך גם רוצה – פחות אגרסיבית, יותר שיתופית, פחות עם המטען הזה של תחרות אלימה, פחות כוחנית. בגלל זה אנחנו אומרות שהמרחב הציבורי והמרחב הפוליטי מרוויחים מכניסתן של נשים לפוליטיקה, ולא רק הנשים מרוויחות. זה לא רווח, זו הזכות שלנו, ואני חושבת שזו גם החובה שלנו, בתור נשים, להנהיג.
אנחנו יודעות שהמבחן בחברה הוא לא מבחן של כישורים, כי אם המבחן היחיד היה מבחן של כישורים, כולנו יודעים ויודעות שהנשים לא פחות מוכשרות מהגברים. אבל כל התחום הזה, של בחירות, גם לרשות המקומית, גם לכנסת, הוא תחום שמלא אינטרסים וקבוצות כוח, ונכנס לפה מי מייצג את החמולה ומי מייצג את העדה.
וכשמדברים על שוויון, אז – זכותה של האישה להיכשל, זכותה להיות בינונית. יש המון גברים בינוניים; יש יותר גברים בינוניים מגברים מוכשרים, ויש יותר גברים לא מצליחים ונכשלים מגברים מצליחים. אז מותר לנו להיות בינוניות, אפילו שאנחנו לא בינוניות.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:>
את יכולה לתת לנו מספרים? מאיפה את יודעת?
<חנין זועבי (בל"ד):>
אני יודעת, אנחנו חיים את זה.
החוק הזה נותן קווטה של שליש לנשים שנכנסות בפועל לרשויות המקומיות. במקור החוק לא דיבר על נשים שנכנסות בפועל לרשות המקומית, אלא שליש של נשים ברשימה – לפחות אחד מכל שלושה מקומות – לנשים. החוק עבר תיקון; אחד התיקונים שלו נותן תגמול של 15% בונוס, אף-על-פי שהחוק בנוסח המקורי דיבר על עונש של 15%, כלומר מקטינים מהתקציב של הרשימות שאין בהן ייצוג לנשים 15%, אבל התיקון השני היה שנותנים בונוס.
אומרים שהחוק לא משנה תרבות, לא משנה תרבות פוליטית, לא משנה ערכים. אומרים לנו, לנשים: זה לא כל כך יעיל להכניס תיקונים על-ידי חוקים, צריכים לשנות את התרבות, צריכים לשנות את הערכים. זה לא נכון. חוקים מחלחלים לאט-לאט לתוך החברה, והם גם יכולים לשנות תרבות. לא תמיד השינוי בתרבות הוא שינוי הדרגתי והוא שינוי אטי, ולא תמיד השינוי של הערכים בא מתוך מערכת הערכים עצמם; אפשר לשנות ולהשפיע על ערכים מתוך מערכת החוקים. לכן החוק הזה הוא לא רק יעיל; המון מדינות מתפתחות ראו שהן צריכות את החוק הזה. אני חושבת שהוא יכניס יותר נשים לפוליטיקה, למרות טענה שנייה, שאומרת שהנשים עצמן לא רוצות להיכנס לפוליטיקה, שאין בפניהן מחסום של אי-שוויון או של מבחן לא כל כך הוגן. אבל אני חושבת שגם כשהאישה מהססת אם להיכנס לתחום כל כך תחרותי, כל כך כוחני, כל כך אגרסיבי, צריכים לעודד אותה, כי זו הבניה חברתית, כלומר זה לא שמטבעה אישה לא רוצה להיכנס למקומות כאלה, אבל הבניה חברתית, אחת התוצאות שלה היא ההיסוס הזה של הנשים, והיא האגרסיביות הזאת של הגברים. בעזרת החוק הזה מקווים שנגיע לחברה יותר שוויונית ויותר הוגנת. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת. יש לנו חמישה מבקשי דיבור. הראשון, מנחם אליעזר מוזס – אינו נמצא. שנייה, חברת הכנסת עליזה לביא. בבקשה, יו"ר הוועדה למעמד האישה כמובן. כן, אחרונת הדוברים תהיה יפעת קריב, אחרי חברת הכנסת לביא, אורי מקלב ונסים זאב. לרשות הדוברים עד שלוש דקות כל אחד. כן, רשימת הדוברים סגורה כמובן. בבקשה, גברתי.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברותי, חברי חברי – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
האישה הכי רלוונטית ליום הזה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
תודה. תודה, אדוני. אני מתרגשת וגאה שהיום, יום האישה הבין-לאומי, אנו מצביעות ומצביעים על הצעת החוק החשובה הזאת: ייצוג הולם לנשים ברשימות לרשויות המקומיות. חוזרים ושואלים אותי מדוע כשהדרכים לכאורה פתוחות בפני שני – נשים וגברים, ונשים וגברים – עדיין הן אינן נמצאות במספרים גדולים ברשימות המוניציפליות, הארציות, באגודות הסטודנטים, בארגוני עובדים ובשאר מוקדי הכוח וההשפעה הפוליטיים; ואני אזכיר גם כאן, מעל הבמה הזאת, שחלקן של הנשים באוכלוסייה במדינת ישראל הוא 51%, אבל אפילו ברמה הארצית, רק 22.5% הן חברות הכנסת, ורק 18% מחברי הממשלה הם נשים.
כן, הקונגלומרט – התלכיד הזה, קשה מאוד מאוד לפצח אותו. תפיסות שמרניות, מסורתיות, מצב כלכלי נחות, חינוך למקצועות נשיים, הכוונה של אמצעי תקשורת, מודלים לחיקוי שמוצבים, מודלים לחיקוי שאינם מוצבים – כל אלה מדירים נשים מהספירה הפוליטית, מהמרחב הציבורי, וזאת מציאות חיינו. נשלב בזה גם מפלגות וסקטורים במדינת ישראל שעדיין נשים מודרות בהם כליל, ולא נמצאות במוקדי קבלת ההחלטות, שם הן באמת יכולות רק לבחור, בלי להיבחר. וכן, כך מגיעים למספרים, לסטטיסטיקה, לאחוזים עגומים, ופה אנחנו נמצאים כאן והיום.
אז כן, בכל מדינת ישראל, תודה לאל, נשים יכולות לבחור, אבל עדיין הן אינן יכולות באמת להיבחר. אני נזכרת בלימודי, בלימודי המגדר, שזכיתי ללמוד וללמד, לימודי ארץ-ישראל, ואני נזכרת בלימודים על המאבק הסוער, הסוער מאוד, שהתנהל ביישוב בתחילת המאה ה-20, אם נשים יוכלו להיבחר להיות נציגות למוסדות היישוב, אם הן לא יוכלו, מה עמדת הרבנים, ומה אמרו כך, ומה אמרו אחרת. ובאמת היו כוחות חזקים מאוד שקראו שלא לאפשר את זה, אבל ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל לא ויתרה, לא הקריבה את הנשים, ואפשרה להן לבחור. וגם בהתמודדויות ההלכתיות שהיו, תמיד היו רבנים שכן הצביעו וכן אפשרו.
ושוב, גם כאן, מעל הבמה הזאת, ראוי שנתבונן אחורה, לאורך ההיסטוריה היהודית: וכן, נשים היו מנהיגות; וכן, נשים הובילו. מספיק שנזכיר את דבורה הנביאה, ובנאומי הקודם הזכרתי את אסתר המלכה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
משפט סיכום רק, בבקשה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אני קוראת, אדוני היושב-ראש, לכולנו להילחם כעת גם על הזכות להיבחר. חברי יפעת קריב, דב חנין וחנין זועבי ואני הגענו להבנה שבמציאות הישראלית לצערנו נדרש כרגע לאיים – לצערי – נדרש לאיים בסנקציה כלכלית כדי לקדם מעורבות של נשים בפוליטיקה ובהנהגה. בוועדת שרים התבקשנו להפוך את הקנס לבונוס. אומנם זה לא אידיאלי, אבל זאת הייתה הדרישה בוועדת השרים, וזה כנראה הכרחי.
אדוני היושב-ראש, אני מבקשת את תמיכת הבית, חברי חברי הכנסת, בהצעת החוק החשובה הזאת. תודה לך.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת לביא. חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת נסים זאב. דב חנין ידבר לאחר חבר הכנסת זאב, אחריו – חבר הכנסת זחאלקה, ותנעל את הדוברים חברת הכנסת קריב. בבקשה, אדוני. שלוש דקות.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, אני כבר מודיע מראש שאנחנו מתנגדים התנגדות נחרצת לחוק הזה, ולא רק מסיבות שאתם חושבים, אלא בעיקר מהסיבות שגם אתם צריכים להתנהג כך, גם כדי לשמור על כבוד האישה ומעמד האישה וגם בגלל הדבר הבסיסי שצריך להיות בבחירות – שצריך להיות שוויון בבחירות. לא יכולה להיות העדפה, שסיעה אחת, מפלגה אחת, תקבל יותר, ולא משנה מה שיש בה, לעומת מפלגה אחרת, ששם אין נשים.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
בבחירות, בדמוקרטיה, בשוויון, חייב להיות – גם בנושא, במיוחד בנושא בחירות – אין לי בעיה. אני, אני לא ממש, לא שמעתי מהמציעים שהם בדקו וחקרו את הסיבה למה אין מספיק נשים ברשויות המקומיות, ומצאו שהסיבה היא שאין מספיק מימון מפלגות, מימון בחירות. זאת הסיבה, והיא תתקן את המצב. אני הייתי תומך – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
– – במצב – – –
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
זו לא הסיבה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
– – – אם זאת הסיבה, או שאני הייתי אומר – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – – הסיבה – – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
– – אני הייתי מוכן לתת שכר לנשים.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
איזה – – – להכניס למועצת העיר בני-ברק נשים? איזה – – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
קודם כול, תנסה אתה. גם לא כל הגברים רוצים להיות בעיריית בני-ברק, אבל גם שם יש דמוקרטיה. זו כל התשובה שיש לך? מי שרוצה – אני מונע מנשים להקים רשימה בבני-ברק ולהתמודד?
<יפעת קריב (יש עתיד):>
באלעד – – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
שיקימו, מי שרוצה. באלעד הקימו?
<יפעת קריב (יש עתיד):>
– – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
מה הם קיבלו?
<יפעת קריב (יש עתיד):>
מנעו מהן להתמודד – – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אף אחד לא מנע. שקר וכזב.
<יפעת קריב (יש עתיד):>
– – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
שקר וכזב. אף אחד לא מנע. הן הלכו – תראי לי תלונה אחת שהפריעו להן. תלונה אחת שהפריעו להן. והן לא קיבלו. אפילו הן עצמן לא הצביעו לעצמן, לפי תוצאות הבחירות.
אבל אני לא אגרר למה שאתם רוצים שאני אגרר. אני אומר, מבחינה אמיתית: אם דמוקרטיה בפיכם, אם באמת שוויון בין אנשים – אני זוכר את המציעים עצמם, של החוק, חלק מהמציעים, שניסו להעדיף יוצאי צבא בלקבל דירות, לקבל הלוואה. מה אתם אמרתם? זה לא הדרך. רוצים לתקן אפליה, לתת שוויון, אני רוצה להעדיף מישהו? תיתנו שכר למי שנמצא בצבא, תנו לו בונוסים. אתה לא יכול לקחת חוק שכולל את כולם, ולקדם מישהו רק כי הוא שירת בצבא או משהו, שירות אזרחי. וכאן אתם רוצים לקדם – – –
וגם תחילתו מוכיחה את סופו, במקרה הזה. זה בדיוק מה שקרה. בהתחלה דיברתם בכלל על קנסות, לקנוס מישהו שלא משלב. ככה אתם רוצים לקדם? כסף מקדם מעמד של נשים?
עוד דבר, מהותי יותר: תבדקו למה לא נותנים, למה נשים לא רוצות לכהן, מי מפריע. תעשו יותר תעמולה, למה שנשים יהיו. מי שתתמודד, כולם, תעמדו לימינה, לימינן של המפלגות האלה, שמשלבות. ככה מקדמים מעמד. למה בכנסת נשים כן משתלבות ולמה בעיריות לא?
<קריאה:>
– – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
תבדקו את הדבר הזה. אתם בכנסת גם הייתם – תציעו שגם בכנסת ייתנו – –
<קריאה:>
– – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
– – מימון מפלגות יותר לאחרים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
ככה לא מקדמים נשים. הפוך, אני חושב שזה מבזה, דברים מעבר לפגיעה בשוויון והדמוקרטיה. אפשר לתת למישהו לעשות תעמולה יותר מהשני? כל אחד רשאי לעצמו לקבל מימון, שזה הדבר הבסיסי שיש לכל אחד, ועל-ידי זה אתם רוצים לעשות שוויון, או בזה לעשות שילוב, לתת את השילוב יותר. אני בעד. אנחנו בעד שילוב בעבודה – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נא לסיים.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אני מייד מסיים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
– – בעד שכר. אבל לבוא ולהגיד שעל-ידי זה אנחנו נקדם את המעמד של נשים, את הרצון של הנשים? לתת למפלגה יותר כסף? או כפי ההצעה הראשונה שלכם, להוריד ממפלגות כסף? זה הדבר שבמהותו הוא אפליה. אין שוויון. ואי-אפשר – אי-אפשר לקנות שוויון ולקנות מעמד באי-שוויון. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת מקלב. חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דב חנין וחבר הכנסת זחאלקה. אחרונת הדוברים – חברת הכנסת קריב. בבקשה, אדוני. שלוש דקות.
<נסים זאב (ש"ס):>
חבר הכנסת אורי מקלב, אל תיקח את הדברים כל כך ברצינות, עוד החיים לפנינו.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
למה? – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
תראה, אדוני היושב-ראש, אני, מכל החוק הזה – בסדר, אני יכול לחיות אתו, אבל שחברת הכנסת זועבי, בתור אישה ערבייה, תביא חוק כזה? אני פשוט בשוק, אומר לכם את האמת, על זה לא חלמתי. איפה המנהג של הנשים הערביות המוסלמיות, שצריכים באמת – –
<יפעת קריב (יש עתיד):>
אל תהיה גזען – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
– – לשמור על כבודה של האישה – –
<קריאה:>
– – –
<נסים זאב (ש"ס):>
– – ואת רוצה עכשיו לכפות עליהן לצאת לשוק העבודה, להיות נשות ציבור – –
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
– – –
<נסים זאב (ש"ס):>
– – שזה נוגד בעצם את השקפת העולם – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
– – –
<נסים זאב (ש"ס):>
– – של התורה. אני יודע שאולי את לא כל כך דתייה, אבל עד כדי כך להיות כופרת? אני לא יודע מה, יש לך מזל שאת לא באיראן.
<קריאות:>
– – –
<נסים זאב (ש"ס):>
תודי לבורא עולם שאת בארץ-ישראל – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
– – –
<נסים זאב (ש"ס):>
– – במדינה דמוקרטית, שאת יכולה אפילו להעלות הצעת חוק כזאת ועוד תקבלי שבחים רבים.
<קריאה:>
– – –
<נסים זאב (ש"ס):>
רק אני אומר לך, אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
כן.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – אני לא אתפלא אם בעוד כמה שנים יהיו כאלה שירצו להפוך, לשנות את הברכה, שאחד יגיד, הגבר יגיד "ברוך שעשני כרצונו", והאישה עוד תגיד "ברוך שלא עשני גבר", מרוב הזכויות שכל שנה ושנה – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אז נדע שהתקדמנו.
<נסים זאב (ש"ס):>
לא, אני אומר, אני אומר, תראה כמה אנחנו מתקדמים.
– – כל שנה, כל חוק, כמעט כל שבוע אני רואה משהו שמקדם את מעמדה של האישה, אבל אני רוצה לומר לכם שזה לא המצאה: את הכבוד לאישה הקדוש-ברוך-הוא קודם כול נתן, לאישה. כשהקדוש-ברוך-הוא נתן את התורה לעם ישראל, הוא פנה קודם כול לנשים, אמר: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל". למה לנשים? הוא ידע שאי-אפשר לתת את התורה לגברים בלי שהאישה תיתן את הסכמתה, בלי שתיתן את חוות דעתה. זאת אומרת, יש כבוד מיוחד לאישה, ותראו – – –
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
אל תכבד אותה – –
<נסים זאב (ש"ס):>
לא, מכבדים אותה מאוד.
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
– – תן לה רק זכויות. לא, אל תכבד אותה, תן לה רק זכויות.
<נסים זאב (ש"ס):>
תראי, עוד דבר אני רוצה לומר לך, שידוע, כשחוה פיתתה את האדם הראשון לאכול מעץ הדעת, אז – – –
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
היא פיתתה אותו, רק היא לא הכריחה אותו לאכול.
<נסים זאב (ש"ס):>
היא לא הכריחה אותו. לא, אבל תשמעי מה – – –
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
היא לא הכריחה אותו לאכול.
<נסים זאב (ש"ס):>
מא קד תסמע (היא לא שומעת). תשמעי.
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
נו?
<נסים זאב (ש"ס):>
אני רוצה לומר לך משהו מאוד חשוב. על מה נענש האדם הראשון? אמר לו: "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה". הקדוש-ברוך-הוא כעס על האדם הראשון, שאמר: האישה שנתת עמדי היא נתנה לי ואוכל, היא פיתתה אותי. והקדוש-ברוך-הוא אמר לו: אתה כופר בטובתו של הקדוש-ברוך-הוא? אני הבאתי לך את האישה, את המתנה הכי גדולה, ואתה אומר: האישה פיתתה אותי? אתה זורק את כל מה שיש לך – את כל הרפש שלך אתה זורק על האישה? את זה אסור לך לעשות.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. נא לסיים.
<נסים זאב (ש"ס):>
אז תראו, אז תלמדו, אתם לא מגלים פה את – איך אומרים – את הגלובוס. כל זה נמצא בתורתנו הקדושה, שעליה נאמר: "נחמדים מזהב ומפז רב".
אבל רק לגופו של החוק עוד משפט אחד אני רוצה לומר. אני רואה בזה זילות להרים את הסכום מ-100% ל-115% בלבד. הייתי מצפה – כל חברת מועצה צריכה לקבל לפחות פי-שניים. אם היית מביאה הצעת חוק כזו הייתי תומך, אבל רק 115% – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<דב חנין (חד"ש):>
תגיש את זה בהסתייגות, נסים. תגיש את זה בהסתייגות.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – זה פשוט מעליב. אני לא יכול לחיות עם חוק כזה שאומר: אם יש 30% נשים בסיעה, אז אני מרים את התעריף ל-115%. לא, כל אישה שווה כל כך יקר, ואני חושב שצריכים להכפיל אפילו את הסכום. אם תביאי חוק כזה, אני אתמוך.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. הנה, חברת הכנסת זועבי, זה רעיון, בין הקריאה הראשונה לשנייה בוועדות אולי תעלו את זה, תקבלו את זה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
– – –
<דב חנין (חד"ש):>
אנחנו רוצים לייצר הסכמות רחבות.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה, חבר הכנסת חנין. אחריו – חבר הכנסת זחאלקה. שלוש דקות. בבקשה.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, אני מברך על דבריו של חבר הכנסת זאב. אנחנו את החוק הזה רוצים לקדם בהסכמה רחבה. ההצעה שלך אולי להגדיל את התמרוץ לייצוגן של נשים – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הוא אמר "להכפיל", לא להגדיל.
<דב חנין (חד"ש):>
להכפיל אפילו. – – מוכיחה שבכנסת אפשר להגיע להסכמות רחבות מקיר לקיר, וכך צריך לעשות בחוקים כאלה.
עמיתי חברי הכנסת, אני אהיה קצר, מכיוון שהדברים נומקו היטב על-ידי קודמי בדיון. יש לנו בעיה קשה מאוד בייצוג נשים בשלטון המקומי. בשלטון המקומי נשים מיוצגות הרבה פחות מאשר במערכות שלטון אחרות, וודאי שזה דבר שלא נובע מחוסר עניין של נשים בסוגיות שנדונות בשלטון המקומי, כי השלטון המקומי עוסק בהמון נושאים שקשורים באופן שוטף ישיר ויומיומי קודם כול לנשים. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, עדיף היה שלא היינו צריכים לתמרץ, אבל אין לנו ברירה אלא לתמרץ, כי אם לא נתמרץ זה לא יקרה, ואנחנו נגיע לכנסת הבאה ולכנסת שאחרי הבאה ללא שינוי.
אני פתחתי והקדמתי בנושא שיתוף הפעולה, ואני רוצה להביע מכאן הערכה לחברותי חברת הכנסת חנין, חברת הכנסת לביא, חברת הכנסת קריב, שאתן מובילות את המהלך הזה. יש לי הזכות להיות יחד אתכן, גבר, אבל בחבורה של נשים מצוינות, ואני רוצה להודות לכן, במיוחד לך, חברת הכנסת לביא, על העבודה הנמרצת שלך כיושבת-ראש הוועדה למעמד האישה, והקידום הנמרץ של החוק הזה, וגם לצוות הוועדה ולצוות האישי שלך. אני יודע כמה הרבה עבודה הושקעה בנושא הזה. חברת הכנסת קריב, גם לך אני רוצה להביע תודה מיוחדת, אני יודע איזה קושי היה לשכנע בשלבים מסוימים בחיוניותו של המהלך הזה, ואת עשית פה עבודה חשובה וראויה. ובדרך הזאת, כשאנחנו מייצרים שיתוף פעולה רחב – והנה, התבשרנו שגם חבר הכנסת זאב מצטרף אלינו היום, אם כי הוא דורש – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
אני מצביע נגד החוק הזה.
<דב חנין (חד"ש):>
לא לא, אבל אתה רוצה פשוט יותר מזה, אנחנו לא הולכים מספיק רחוק לטעמך, אז אנחנו מברכים אותך על זה שאתה מאתגר אותנו ומציע לנו ללכת יותר רחוק. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת חנין. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
– – –
<נסים זאב (ש"ס):>
זה ביזיון לאישה, מה זה, לא – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אחריו – חברת הכנסת יפעת קריב.
<קריאה:>
אל תצביע.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, גבירותי חברות הכנסת, מאז שאני בכנסת, כמנהגי בכל שנה ביום האישה הבין-לאומי אני עולה כאן לבמה לדבר. מספר רב של פעמים הייתי הגבר היחיד שדיבר. הפעם אני שמח שיש יותר גברים גם באולם, ויש יותר גברים שדיברו.
חברתי חברת הכנסת חנין זועבי הציגה את החוק ואת הנימוקים לחוק כמו שצריך, כל מילה שאמרה אני מסכים לה, כמובן, אבל אני רוצה להוסיף הערה, שאת החוק הזה לא צריך לקחת כלשונו, כלומר לתחם אותו בגבולותיו, אלא לראות בו מין פריצת דרך קטנה שאנחנו רוצים ומעוניינים שתביא לשינוי גדול, אולי מין אפקט פרפר כזה.
המקום הקשה ביותר – הקשה ביותר – לכניסת נשים לחיים הציבוריים, לפחות בחברה הערבית, וגם בחברות אחרות, זה השלטון המקומי. זה מבנה פטריארכלי, נוקשה, שבו משחקים מאוד כוחני, שמשחקים בו ערבוביה של אינטרסים, ושל חמולתיות, ושל עדתיות, וכל מיני דברים שהם בעומק של החברה, לא על פני השטח. ושם, שם בדיוק, צריך את השינוי, במקום שהשינוי קשה. יותר קל שיהיו חברות כנסת מאשר חברות מועצה מקומית – לא ראש מועצה, אפילו חברה. היום אישה שרוצה לבנות קריירה, אם היא מחליטה להיות חברת כנסת או חברת מועצת כפר, מועצה מקומית, אני אומר לכם, להיות חברת כנסת יותר קל לה. מאוד קשה לחדור למבנה הזה, ואת זה צריך לשבור.
החוק הזה, איך אומרים, יהיה צעד ראשון. אי-אפשר להסתפק בו. אני חושב שיש מקום להרבה חוקים כמוהו, אני חושב שאפילו את החוק עצמו צריך לעשות יותר חזק, יותר, איך אומרים, לכפות על המערכת. וכל מי שדיבר בשם ערך השוויון, הוא דיבר בשם ערך השוויון המכני, האינסטרומנטלי, הטכני, ולא השוויון המהותי לפי תפיסה הגליאנית, ואפילו לפי תפיסה מרקסיסטית. לא, אתה אומר: לכולם מותר לרוץ – גם לנכים, וגם לאנשים עם מוגבלות, וגם לילד קטן, וגם זה – כולם יכולים לרוץ 100 מטר. מי שרץ יכול לעבור. זה לא שוויון. אם נשים וגברים לא יצאו מאותו מקום אז אין ערך לעשות שוויון – בקצה לשים את הסרט הזה, מי שעובר את הסרט אז – כי אחת צריכה לרוץ 1,000 מטר, ומישהו צריך לרוץ 100 מטר – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נא לסיים.
<ג'מאל זחאלקה (בל"ד):>
– – זה ההבדל.
ואנחנו רוצים לקרב, ולעשות את זה דיפרנציאלי, להגיע לשוויון אמיתי. זו מטרת החוק וזו רוחו, ואני מקווה שאחריו יבואו חוקים רבים שיביאו למעורבות גדולה יותר של נשים בשלטון המקומי, שיש לו השפעה אדירה על חיי אזרחים ועל חיי נשים, אולי יותר מחיי גברים. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת זחאלקה. אחרונת הדוברים – חברת הכנסת יפעת קריב, ולאחר מכן נעבור להצבעה על החוק. בבקשה, גברתי. יש לך עד שלוש דקות.
<יפעת קריב (יש עתיד):>
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לא סתם הצעת החוק הזאת עולה היום, ערב יום האישה הבין-לאומי. בשנת 2008 – אני רוצה לספר לכם, כמו שכבר סיפרתי מעל במה זו כמה פעמים – החלטתי לעשות הקפצה בחיי הציבוריים, לעבור לזירה הפוליטית המקומית ולהיות חברת מועצת עיר. פניתי לחברי מועצה מכהנים ולראש העירייה. כולם כמובן מאוד התלהבו מעוד אישה שרוצה להיכנס לנוף, אבל הציעו מקומות חמש, שש ושבע. מקומות אלה היו פנויים עבורי ברוב הרשימות. מובן שברוב הרשימות המקומות האלה הם מקומות לא ריאליים. ואז גם התברר לי שאני נאלצת להתפטר ממקום העבודה שלי, מחשש לניגוד עניינים. רק בסוגריים אני אגיד שגם היום, כבר חמש-שש שנים אחרי, אני לא מצליחה להבין איזה ניגוד עניינים יש בין עבודתי כאשת חינוך ועובדת סוציאלית למען בני-נוער וצעירים ברחבי הארץ לבין התנדבות כחברת מועצה ליד הבית, למען הקהילה, למען בתי-הספר. זה הרתיע אותי, זה הפחיד אותי, אבל זה לא עצר אותי, כמו שלמרבה הצער זה כן עוצר אנשי מקצוע צעירים, ובעיקר נשים, לאורך השנים.
תקשיבו למספרים שאמרתי מעל דוכן זה הרבה פעמים: רק חמש נשים הן ראשות עיר, מתוך 257 רשויות. רק 11% מחברי המועצה בישראל הם נשים – מספרים נמוכים בכל קנה מידה לדמוקרטיה הישראלית. והכי חשוב, בשליש מכלל הרשויות המקומיות במדינת ישראל נשים בכלל לא מכהנות ובכלל לא יכולות להגיש מועמדות ולהיבחר.
אנחנו נמצאים היום ערב יום האישה הבין-לאומי, והנתונים מראים שעדיין הייצוג של נשים במדינת ישראל בעמדות מפתח והשפעה לא השתפר. את המצב הזה חייבים לשנות. ייצוג הולם של נשים בזירה המוניציפלית הוא לא רק נכון מוסרית, הוא גם מביא לשיפור אדיר ברמת השירות לאזרח. הזירה המוניציפלית היא זירה משפחתית, קהילתית, שעוסקת ברווחה, בילדים, בתרבות, בקהילה, בפנאי, בגינות הציבוריות ואפילו באיסוף הזבל. דווקא במערכה הזאת, בזירה הזאת, שאמורה להיות כל כך משפחתית וכל כך קהילתית, רגליהן של נשים מודרות באופן עקבי בחברה הישראלית. הצעת החוק הזאת, מטרתה להביא לשיפור ניכר במצב הקיים ברשויות המקומיות בישראל.
אני רוצה להודות לשר האוצר, לשרת המשפטים ולשר הפנים על שיתוף הפעולה הלא-ברור-מאליו בקידום הצעת חוק זו. אני רוצה להודות מעל במה זו לחברת הכנסת עליזה לביא – בכלל להודות לך על כל היום המופלא שעשית כאן היום בכנסת, ועד כמה את מקדמת את הנשים מאז שנכנסת לתפקיד של יו"ר הוועדה למען קידום מעמד האישה, ולכל צוות הוועדה שלך, כי עשיתם עבודה מדהימה. כבר כמה כנסות מנסים לקדם את הצעת החוק הזאת ללא הצלחה, ואני שמחה שההצעה הזאת עוברת בוועדה שאת מובילה.
<דוד רותם (הליכוד ביתנו):>
– – –
<יפעת קריב (יש עתיד):>
אני רוצה להודות לחברת הכנסת חנין זועבי ולחבר הכנסת דב חנין על שיתוף הפעולה האמיתי שעשינו כאן, יחד עם עוד קרוב ל-30 ארגונים שמייצגים את החברה הישראלית, יהודים וערבים, כי הנושא הזה חשוב לכולם. זו משימה לא ברורה, ובעצם היום אני מבקשת מכם, חברי חברי הכנסת, להעביר בקריאה ראשונה את הצעת החוק המבקשת לתת דחיפה לנשים המנסות להגיע לעמדות השפעה בזירה המקומית.
ומילה אחרונה לחברי חברי הכנסת מהסיעות החרדיות. אני ממש מקווה שמהר מאוד נצטרך לבטל את החוק הזה. בכלל, אדוני היושב-ראש – משפט אחרון, אמן שנבטל את הצעת החוק הזאת, שנגיע לייצוג של 50% נשים ברשימות. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חברת הכנסת קריב. אני רק רוצה להגיד שזה לא תלוי רק בחקיקה בכנסת. גם אנחנו – המפלגות יכולות לדאוג מלכתחילה לא להגיש רשימות שאין בהן ייצוג הולם, ואני יכול להגיד שבתקופת כהונתה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ כיו"ר המפלגה, יחד עם חברי הסיעה ואתי כמזכ"ל, אנחנו לא נתנו שיהיו רשימות מטעמנו שאין בהן מספיק נשים, ואפילו שריינו במוסדות המפלגה הרבה יותר מקום לנשים.
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
– – – בליכוד זה קורה – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
יכול להיות, אני אומר.
<קריאה:>
גם אתה מגיע מהמקום הזה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נכון, לכן אני אומר שאפשר שגם מפלגות, בלי קשר לחוק, לא יגישו רשימות אם אין בהן – – –
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
אני מתארת לעצמי שימשיך להיות גם – – –
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
40% נשים במוסדות.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
40% נשים במוסדות. אני לא בטוח שיש את זה במפלגה אחרת, וזה – – –
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
– – – יש הסתייגויות – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא לא לא, סליחה שהבעתי את דעתי, חברת הכנסת רגב, אני לא אעשה את זה יותר.
חברי, אנחנו נעבור להצבעה. מי בעד? מי נגד? בבקשה. נא להצביע.
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
בעד, ואני מבקשת להעביר את זה לוועדת הפנים.
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 22
נגד – 3
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (תיקון מס' 12) (עידוד ייצוג הולם לנשים), התשע"ד–2014, לוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי נתקבלה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בעד – 22, נגד – 3, אין נמנעים.
חברת הכנסת רגב, נאזם אומר לי שהתקנון קובע שזה חייב לחזור לוועדה, והוועדה המוסמכת לדון בהצעת החוק הזאת היא הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי.
מזל טוב למגישי החוק, חברות הכנסת זועבי וקריב, בבקשה, כל הכבוד.
<הצעת חוק שכר שווה לעובדת ולעובד (תיקון מס' 3), התשע"ד–2014>
[מס' כ/538; "דברי הכנסת", חוב' י"ח, עמ' 8530; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו עוברים להצעת חוק שכר שווה לעובדת ולעובד (תיקון מס' 3), התשע"ד–2014, קריאה שנייה וקריאה שלישית. תציג את הצעת החוק יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, חברת הכנסת עליזה לביא. חברת הכנסת לביא, בבקשה, בואי להציג את החוק. יש לך עד עשר דקות, ולאחר מכן אנחנו נעבור להצבעה.
<עליזה לביא (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):>
אדוני היושב-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, אני באמת שמחה שביום הזה אנחנו מקדמים הצעות חוק שעוסקות בנושא של שוויון מגדרי, של קידום נשים, ומעבירים הלכה למעשה, באמת, לא רק בתיאוריה ובסיפור הסיפור, אלא גם בעשייה, בפרקטיקה, בקידום של החוק ובניסיונות לקדם את מעמדן של נשים בחברה בישראל.
אז כן, חוק שכר שווה לעובדת ולעובד – אדוני היושב-ראש, חברי, בשם הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי אני מתכבדת להביא בפניכם את הצעת חוק שכר שווה לעובדת ולעובד (תיקון מס' 3), 2014, תשע"ד. הצעת החוק היא הצעת חוק פרטית, שיזמתי יחד עם חברות וחברי כנסת רבים נוספים.
חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, 1996, תשנ"ו, הוא חלק ממארג החוקים שנועדו לקדם שוויון בין המינים במדינת ישראל. סעיף 2 לחוק מורה כי נשים וגברים יקבלו שכר שווה אם הם מועסקים באותו מקום עבודה ומבצעים עבודה שווה בעיקרה, או עבודה שוות ערך. החוק, החוק שלנו, במדינת ישראל, קובע כי עבודות שוות הן עבודות בעלות משקל שווה, בין היתר מבחינת הכישורים, המאמץ, המיומנות והאחריות הנדרשים לביצוען ומבחינת התנאים הסביבתיים שבהם הן מבוצעות.
עם זאת, החוק אינו מונע הפרשים בשכר המשולם אם ההפרשים נובעים מנסיבות מוצדקות, כמו למשל איכות העבודה, הכשרת העובד או ההשכלה של העובדת והעובד. אז כפי שציינתי לא פעם ולא פעמיים מעל הבמה הזאת, למרות החוק הזה, וחוקי מגן נוספים שמדינת ישראל התברכה בהם – וכן, יש מקום לומר תודה לקודמינו וקודמותינו כאן, בכנסת ישראל, שחוקקו וקידמו ועשו בתחום של דיני עבודה, עדיין, חברותי וחברי, אדוני היושב-ראש, פערי השכר במדינת ישראל בין גברים לנשים הם מן הגדולים בעולם המערבי. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2013, הפער בין ההכנסה הממוצעת ברוטו לחודש לגבר שכיר לעומת אישה שכירה הוא כ-33%. כן, אותה עבודה, אותו ניסיון, אותו ותק, אותה השכלה – 33%. רק לשם השוואה, כדי שנבין איפה אנחנו עומדים ביחס למדינות אחרות, לראות את המבט הרוחבי, במדינות ה-OECD, שאנחנו אוהבים לצטט בהקשרים שונים ומשונים – אז כן, במדינות ה-OECD, נכון לשנת 2013, פער השכר בין עובד לעובדת הוא כ-16% בממוצע בלבד. כן כן, 16%, ופער השכר במדינות האיחוד גם הוא 16% בממוצע. כן, 16%, זה מחצית מהפער – מפער השכר – במדינת ישראל.
אז כן, נוכח הנתונים הללו, ובטח במבט ההשוואתי, וכדי לפעול לצמצום פערי השכר, מוצע לתקן את חוק שכר שווה לעובדת ולעובד ואת חוק שיווי זכויות האישה, התשי"א–1951, ולעודד הנגשה, עיבוד ופרסום של שכר בהתייחסות לפי מין.
מוצע להוסיף לחוק שכר שווה לעובדת ולעובד סעיף שלפיו מי שמוטלת עליו החובה לפרסם או לדווח על שכרם של עובדים ונושאי משרה יכלול בפרסום או בדיווח התייחסות למין העובד. הפרסומים שלגביהם תחול החובה מפורטים בתוספת לחוק וכוללים את פרסום מקבלי השכר הגבוה בחברות הציבוריות, בעמותות, בתאגידי מים וביוב, וכן את הדוח השנתי שהממונה על השכר במשרד האוצר מפרסם לפי חוק יסודות התקציב. מטרת התיקון, חברי וחברותי, היא להציף את פערי השכר במשק בין גברים לנשים. כן, הדיווחים הקיימים על מקבלי השכר, אנחנו רוצים לדעת אותם, כי כשנדע אותם אנחנו נדע עם מה להתמודד ואיך.
יצוין כי שר הכלכלה יוכל, באישור הוועדה, לשנות, בצו, את החיקוקים המנויים בתוספת.
נוסף על כך מוצע לתקן את סעיף 6ג3 לחוק שיווי זכויות האישה, התשי"א–1951, המטיל על משרדי ממשלה, רשויות מקומיות ותאגידים סטטוטוריים את החובה לאסוף, לעבד ולפרסם מידע סטטיסטי לפי מין, ולהחיל חובה זו גם על חברות ציבוריות.
אני מבקשת לציין ולהדגיש כי בהצעת החוק בנוסח שהוגש לקריאה ראשונה נכלל תיקון נוסף לחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, בדמות סעיף שמטיל חובה על מעביד המעסיק יותר מ-100 עובדים לאסוף נתונים על העובדות והעובדים המועסקים אצלו, בין היתר לפי שכר ומין, ולקיים אחת לשנה דיון בממצאי הנתונים. בדיונים בוועדה התברר כי הסעיף האמור מעורר התנגדות עזה בקרב ארגוני המעסיקים, ולכן החליטה הכנסת, בהמלצת הוועדה, לפצל חלק זה מהצעת החוק, כדי לאפשר המשך קיום לגביו.
הצעת החוק הזאת הגיעה אל שולחני ביוזמת פרויקט "שוות ערך – לקידום שכר שווה" בישראל, והליך החקיקה נמשך בליווי מסור שלהן. אני אציין את הארגונים השותפים: שדולת הנשים, שתי"ל, "מרכז אדוה" ונציבות שוויון הזדמנויות בעבודה.
בהזדמנות זאת אני מבקשת להודות לצוות הוועדה לקידום מעמד האישה, לדלית אזולאי מנהלת הוועדה, לאריאלה אהרון ואמל ביבאר, ולצוות המשפטי, על העבודה המעמיקה והרבה על הצעת החוק; לעורכת-הדין של הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, עורכת-הדין ענת מימון, ולתום שניר, המתמחה המוכשר שלנו. אני מבקשת להודות לצוות שלי, ולנצל את ההזדמנות הזאת – על היום הנפלא שהיה כאן, בכנסת, גם לעורכת-הדין עמליה שרייר, למיטל ממו ולשיר שרלו, הדוברת שלי.
להצעת החוק הזאת אין הסתייגויות, ולפיכך אני קוראת לכן ולכם לתמוך בה בנוסח שאושר על-ידי הוועדה. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חברת הכנסת עליזה לביא. אנחנו עוברים עכשיו להצבעה על החוק.
<נסים זאב (ש"ס):>
סליחה, רק שאלה להבהרה, אפשר?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
כן.
<נסים זאב (ש"ס):>
מה קורה אם הגבר מרוויח פחות? גם אז יעלו את השכר – – –
<עליזה לביא (יש עתיד):>
– – –
<מירי רגב (הליכוד ביתנו):>
העיקר שהם ישבו יחד אחד ליד השני באוטובוס.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חברים, נא להצביע. ההצבעה החלה. מי בעד? מי נגד? בעד הצעת החוק כהצעת הוועדה כמובן. זאת הצבעה בקריאה שנייה.
הצבעה מס' 4
בעד סעיפים 1–3 – 17
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–3 נתקבלו.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
17 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
ואנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. בבקשה. נא להצביע.
הצבעה מס' 5
בעד החוק – 19
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק שכר שווה לעובדת ולעובד (תיקון מס' 3), התשע"ד–2014, נתקבל.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
19 בעד, ללא מתנגדים. אני קובע כי הצעת חוק שכר שווה לעובדת ולעובד (תיקון מס' 3), התשע"ד–2014, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים.
<הצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (הוראת שעה), התשע"ד–2014>
[מס' כ/542; "דברי הכנסת", חוברת זו, עמ' 9313; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו עוברים להצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (הוראת שעה), התשע"ד–2014, קריאה שנייה ושלישית. קיבלה פטור מחובת הנחה, כפוף להנחה על שולחן הכנסת. תציג את החוק יושבת-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חברת הכנסת מירי רגב. בבקשה. אין הסתייגויות, כמובן, לחוק.
<מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):>
כן, תודה רבה לך.
כבוד היושב-ראש, שר הרווחה, ידידי, שנמצא פה, חברי הכנסת, ולכן הנשים שנמצאות במליאה, צר לי שלא תשמעו אותי נואמת על יום האישה, אבל עשיתי זאת במהלך היום. אנחנו פשוט עוברים להמשך סדר-היום, אז – ברוך בואכן.
אני עוברת להצעת החוק בסוגיית הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (הוראת שעה), התשע"ד–2014, המובאת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. על-פי חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות), התשנ"ג–1993, תנאי לתשלום כספי מימון בחירות הוא שהרשימה, הסיעה או המועמד, לפי העניין, מסרו הודעה לשר הפנים עם פרטים מפורטים בחוק עד היום החמישי שלפני יום הבחירות. לשר הפנים יש סמכות להאריך את התקופה עד 21 ימים לאחר יום הבחירות, ובמקרה כזה, ככלל, הם יהיו זכאים לקבל 90% מהמימון שהיו זכאים לו אילו הגישו את הודעתם בזמן המקורי.
על-פי הצעת החוק, שיזמתי יחד עם חברי זבולון קלפה, דוד אזולאי, משה גפני, איתן כבל וחמד עמאר, כיוון שחלק מהסיעות והרשימות שהתמודדו בבחירות האחרונות לא הספיקו להגיש את ההודעות כאמור, תוארך התקופה באופן חד-פעמי עד 30 ימים מתחילת החוק המוצע, כך שיתאפשר לאותם מועמדים, סיעות ורשימות לקבל מימון, כפוף לכך שיעמדו בהוראות חוק המימון.
ההצעה תחול על הבחירות המוניציפליות הכלליות שהתקיימו מיום 22 באוקטובר 2013 עד יום תחילת החוק, כלומר היא תחול גם על סיעות, רשימות ומועמדים שהתמודדו בבחירות שהתקיימו למועצות אזוריות בחודש דצמבר האחרון.
עם זאת, כדי שלא לעודד חריגות דומות בעתיד מן המועדים הקבועים בחוק, מוצע כי מי שיגיש הודעה כנדרש לפי חוק המימון בתקופה האמורה יהיה זכאי לקבל רק 85% מסכום המימון שהיה מגיע לו אילו הגיש את הודעתו כפוף לחוק.
לחוק זה לא הוגשו הסתייגויות.
לכן אבקש מהכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית.
אני מבקשת להודות לשר הפנים, ליוסי, מנהל הבחירות של משרד הפנים, ליושב-ראש הקואליציה, למבקר המדינה, למשרד הפנים, למנהלת הוועדה יפה, לשוש, ליאת, לאה, רחלי ואיה, וליועץ המשפטי של הוועדה שעבד על הנושא הזה, גלעד קרן. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת מירי רגב, יו"ר הוועדה. אנחנו עוברים להצבעה על החוק.
<מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):>
רגע, רגע, תן לי להגיע.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
כמובן, כמובן, נאפשר לך להגיע. נאפשר, נאפשר, נאפשר. הכול בסדר.
<נסים זאב (ש"ס):>
יום האישה, אחרי זה אומרים: אין שוויוניות.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו עוברים להצבעה על החוק בקריאה שנייה. עליזה, ההצבעה החלה. נא להצביע.
הצבעה מס' 6
בעד סעיף 1 – 16
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיף 1 נתקבל.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בעד – 16, ללא מתנגדים וללא נמנעים. החוק עבר בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים מייד להצבעה על החוק בקריאה שלישית. נא להצביע.
הצבעה מס' 7
בעד החוק – 17
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (הוראת שעה), התשע"ד–2014, נתקבל.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בעד – 17, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות) (הוראת שעה), התשע"ד–2014, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
מזל טוב לחברת הכנסת מירי רגב. יישר כוח.
חברות וחברים, אנחנו עוברים – – –
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני הסגן – – – מחר בכל – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
כן.
<מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):>
בכל הסיעות של העבודה – – –
<איתן כבל (העבודה):>
לכל החברים שלנו המתמודדים.
<מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):>
לכל המתמודדים – זה בעצם עוזר לכולם.
<איתן כבל (העבודה):>
השאלה היא – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אז אולי נכין משהו משותף כזה?
<מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):>
יש לי גם את כל הרשימות והסיעות – 99.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נשמח.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:>
מירי, תני לנו להמשיך.
<מירי רגב (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):>
גם אתה, גם אתה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:>
לא, אין לנו, אנחנו.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום העובד הסוציאלי>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חברות וחברים, אנחנו עוברים לסעיף 7 בסדר-היום, והוא: ציון יום העובד הסוציאלי. אני רוצה לקוות שיש אתנו עובדות ועובדים סוציאליים – הנה הם, ישנם, מנופפים לנו. ברוכים וברוכות הבאות.
אני אקריא את דבריו של יו"ר הכנסת ליום זה.
חברות וחברי הכנסת, אנו מציינים היום את יום העובד הסוציאלי מתוך הערכה עמוקה לעשייה המתמשכת של העובדות והעובדים הסוציאליים ותרומתם הממשית לשלומה ולרווחתה של החברה הישראלית ולמדינת ישראל. העובדות והעובדים הסוציאליים מהווים רקמת תמיכה והגנה של החברה הישראלית בתמיכתם ובפעילותם למען השכבות החלשות ולמען הנזקקים לסיוע בכל תחום ותחום.
מגוון העשייה של העובדים הסוציאליים הוא אדיר: הם נותנים מענה לנוער נושר, נשים הסובלות מאלימות, משפחות אומנה, ילדים הזקוקים ליד תומכת, שיקום אסירים, קשישים המתקשים בחיי היום-יום, חולים ובני משפחותיהם, וזוהי רק רשימה חלקית. בשנים האחרונות, ועם התגברות האתגרים של העורף הישראלי והתמודדותו עם התקפות ופיגועי טרור, נחשפה עמידתם האיתנה של העובדים והעובדות הסוציאליים ונכונותם לתת מענה נפשי וחברתי בשעות צרה ומצוקה. בניגוד לתדמית, העובדים הסוציאליים אינם עוסקים במתן מענה רק לשולי החברה ולמגזרים חלשים ומוחלשים; במקרים רבים התמיכה שלהם ניתנת גם בטיפול ומציאת מענה הולם לקשייהם של אנשים ממעמד חברתי וכלכלי גבוה.
כחברי כנסת וכמחוקקים אנו יודעים ומכירים את עשייתם של העובדים הסוציאליים ואת התמודדותם עם קשיים תקציביים וחוסר בתקנים. לשכות הרווחה בכל מקום ומקום מתמודדות עם עומס לא רגיל וקושי רב במתן מענה הולם ומקיף לצורכי הציבור.
אני מאמין שאסור לנו לסמוך על טוב לבם של העובדים והעובדות הסוציאליים ונכונותם לתת לנו את עצמם למען החברה ללא גמול הולם. עבודה קשה דורשת תגמול הולם. אני תקווה שכחברה נדע להעריך את העשייה של העובדים והעובדות הסוציאליים לא רק במילים, אלא גם במעשים.
אנחנו פה היום כדי להצדיע לכם על עשייתכם, שהרבה ממנה לא מקבלת מענה ותגמול הולם, ואנחנו, כבית, מחויבים לנסות ולשנות את זה.
<הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול (תיקון – אלימות מילולית שלא בפני המטפל), התשע"ד–2014>
[הצעת חוק פ/2030/19; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו עוברים עכשיו, במסגרת היום הזה, להצעת חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול (תיקון – אלימות מילולית שלא בפני המטפל). יציג את הצעת החוק חבר הכנסת שמעון סולומון – נמצא פה – שהוא גם יו"ר שדולה שעשה היום כמה ישיבות בכנסת. אני מזמין אותך להציע את הצעת החוק, שהיא גם בתמיכת הממשלה. ישיב עליה שר הרווחה מר מאיר כהן. בבקשה, אדוני.
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי כנסת, למרות השעה המאוחרת, היום הארוך, אני רוצה באמת לעשות את זה קצת – לסיים את מה שכתבתי.
היום, בפעם הראשונה ב-65 שנות קיומה של המדינה, כנסת ישראל מציינת את יום העובד הסוציאלי הבין-לאומי. אגב, יושבים ביציע – מהבוקר הם נמצאים פה, חלקם נשארו עד עכשיו, ואני מעריך את זה.
מאז ומתמיד שימשו העובדים והעובדות הסוציאליים הסיירת החברתית בחברה הישראלית, אך בניגוד להילה ולזוהר העוטפים את הסיירות המובחרות שאנו מכירים, לעובדים ולעובדות הסוציאליים אין פריבילגיה כזאת; שגרת היום-יום בעבודתם של העובדים והעובדות הסוציאליים קשה, שוחקת ורחוקה מלהיות מתגמלת כראוי. הם הכתובת הראשונה כשקורה אסון כלשהו, כשיש מצוקה אמיתית, אך האחרונים ליהנות מתנאים הולמים, משכר ראוי וממעמד חברתי התואם את תרומתם לחברה.
העובדים הסוציאליים נמצאים בכל תחומי חיינו, וכל אחד מאתנו בשלב כזה או אחר בחייו יגיע לממשק עם עובד או עובדת סוציאלית. הם עושים מלאכת קודש בתנאים קשים, במערכת הבריאות, בכל בית-חולים בארץ ובכל מחלקה בקופות-החולים ובשירותי הבריאות המופרטים. הם נמצאים במערכת הביטחון, בעבודה עם נכי צה"ל ועם משפחות שכולות, בתעסוקה, בביטוח לאומי, וכמובן במערכת הרווחה, בעבודה עם נוער בסיכון, עם ילדים ומבוגרים בעלי מוגבלות, עם נוער בזנות, עם אסירים משוחררים ונפגעי טראומות, בין אם מדובר בפיגועים, נפילת טילים, או פשוט אזרחים שחוו טראומה בשל אובדן אישי, וזוהי רק רשימה חלקית.
לנוכח הדברים הקשים והפוגעים ששמענו וראינו לאחרונה נגד העובדים הסוציאליים, כולל כאן, מעל דוכן זה, חשוב לי להגיד לכם מכאן, במסגרת יום ההוקרה של כנסת ישראל לכם, כי אני מצדיע לכם על פועלכם ומודה לכם על תרומתכם האדירה לחברה הישראלית.
בעידן שבו כולם חושבים על הסטרט-אפ והאקזיט הבאים, בעולם שהולך ונהיה טכנולוגי והצלחה נמדדת בו רק בכסף, אתם בחרתם במקצוע מתוך ערכים, מתוך ידיעה כי עשירים זה לא יעשה אתכם, אבל השליחות החברתית, העזרה לזולת וסיפורי ההצלחה שכל אחד מכם חווה בעבודתו שווים את הכול.
אני אומר זאת מתוך ידיעה מלאה, שכן אני עובד סוציאלי בעצמי, וזה בהחלט סיבה לגאווה היום, וגם בכל יום אחר בשנה. לפני כמה חודשים הקמתי בכנסת התשע-עשרה את השדולה לקידום העובדים הסוציאליים בישראל. המטרה הייתה ועודנה חיזוק מעמד העבודה הסוציאלית והעובדים הסוציאליים בישראל. המצב לא פשוט, בלשון המעטה, אך אנחנו עושים צעדים בכיוון הנכון.
צוות העבודה שהקמנו בשיתוף איגוד העובדים הסוציאליים והמשרד עצמו עושה עבודתו בנחישות ובנאמנות במגוון נושאים, ואנו זוכים לגיבוי ותמיכה מלאים מהשר, שיושב כאן, ומכל הצוות במשרד הרווחה והשירותים החברתיים, ועל כך נתונה תודתי לכל המעורבים.
לאחרונה התקדם בצורה משמעותית המשא-ומתן בין איגוד העובדים הסוציאליים למשרד האוצר על תוספת שכר למומחים בעבודה סוציאלית, שתקוע, כידוע, כבר כמה שנים. תקוותי שמשא-ומתן זה יסתיים בקרוב – –
<שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:>
זה יהיה תקוע עד שהחלום של צפרא – – –
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
– – אני מקווה שזה יהיה בקרוב, ונוכל לתת את תוספת השכר למומחים, כפי שאנו מצפים.
הערב אנו מעלים לקריאה טרומית את החוק שיזמתי יחד עם צוות העבודה ובתיאום עם משרד הרווחה, אשר מטרתו לתת מענה להפקרות המתחוללת באינטרנט נגד נותני טיפול בשירות הציבורי, כגון עובדי רווחה. אלימות, הסתה, פרסום קריקטורות מסיתות, הם רק חלק מההפקרות שציינתי, המתחוללת כיום באמצעות האינטרנט. תיקון החוק בא להחיל על האלימות האינטרנטית – אני אמתין עד שכבוד היושבת-ראש תהיה אתנו.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תמיד אתך.
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
יופי, תודה. תיקון החוק – לחזור, אגב, מההתחלה?
<היו"ר גילה גמליאל:>
לא, זה בסדר.
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
כי חשבתי אולי.
<היו"ר גילה גמליאל:>
חוק חשוב מאוד.
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
תיקון החוק בא להחיל על האלימות האינטרנטית המתקיימת את ההגדרה בחוק של אלימות מילולית. יש קשר ישיר בין ההסתה המתרחשת באינטרנט לסטטיסטיקה העגומה המלמדת אותנו כי בכל יומיים מתבצעת תקיפה של עובד סוציאלי באחת מלשכות הרווחה בישראל. מרגע כניסת חוק זה לספר החוקים ידע כל מסית וכל מגדף נגד נותן טיפול בשירות הציבורי: לכל מילותיו יש מחיר, והוא צפוי לסנקציות ולעונשים.
זוהי הפעם הראשונה שכנסת ישראל מציינת את יום ההוקרה לעובדים הסוציאליים. אני מתחייב בפניכם בזאת כי כל עוד אכהן כחבר הכנסת, יום הוקרה זה יהפוך למסורת, כמו שהיה היום. כי אם למישהו מגיעה תודה בחברה שלנו, זה לכם כמובן – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
אתה עובד סוציאלי?
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
בוודאי ובוודאי.
<היו"ר גילה גמליאל:>
כן? נפלא.
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
בטח. – – חוד החנית החברתית שלנו, העובדות והעובדים הסוציאליים.
אני מודה לכם, ואני גם חייב לציין כי לחוק הזה מצורפים יואל רזבוזוב, עליזה לביא, רינה פרנקל, שמעון אוחיון, יעקב מרגי, חמד עמאר ואלעזר שטרן, וכמובן לעוזרים שלי, שעושים עבודה נפלאה – שהגענו למצב הנוכחי. תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
אני מודה לחבר הכנסת שמעון סולומון. ישיב בשם הממשלה שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן, בבקשה, ולאחר מכן נעבור להצבעה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:>
גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, "נאצית חוטפת ילדים" מכנה אחד האתרים עובדת סוציאלית בכירה ומציג תמונה שלה במדי אס-אס. היא, אגב, נמצאת אתנו כאן. זאת הזדמנות לבקש ממנה סליחה. זאת רק דוגמה קלה מני רבות, קשות ומכוערות, של אלימות מילולית והסתה קשה נגד עובדים סוציאליים באינטרנט, ורובן, לצערי, אינן ראויות להצגה מעל בימת הכנסת.
לפני כשלושה חודשים נפגשתי, גברתי היושבת-ראש, עם מפכ"ל המשטרה רב-ניצב יוחנן דנינו. מטרת הפגישה הייתה התמקדות המשטרה במניעה ובטיפול באלימות נגד עובדים סוציאליים באינטרנט.
בשנים האחרונות הפכה זירת האינטרנט למרחב פרוץ ומופקר של החברה הישראלית. מחאות לגיטימיות יוצאות מכלל שליטה והופכות לקמפיינים של הסתה פרועה נגד משרתי ציבור בכלל, ובמקרה הזה נגד עובדים ועובדות סוציאליים. כחבר בוועדת השרים לחקיקה וכשר הרווחה תמכתי ביום ראשון בהצעת החוק של חבר הכנסת שמעון סולומון, מתוך דאגה עמוקה לעובדים הסוציאליים המתמודדים יום-יום, שעה-שעה, עם מצבי הקיצון בחברה הישראלית. לצערי, נוכחנו לדעת במקרים רבים שהסתה ופגיעה מילולית, ובוודאי הסתות פרועות ושלוחות רסן כפי שמתרחשות ומופנות כלפי העובדים הסוציאליים, מובילות באופן ישיר לפגיעה פיזית. על כן אני פונה אליכם, חברי חברי הכנסת, ומבקש את תמיכתכם בחוק חשוב זה, ובהגנה על שלוחינו בחזית החברתית, העובדים הסוציאליים. מחובתנו כמחוקקים לתת להם כלים ראויים להגנה.
אני מוצא חובה נעימה להודות לך, חבר הכנסת שמעון סולומון, גם על החוק, גם על התפקוד כיושב-ראש השדולה, וגם על היום הטוב הזה. היו ברוכים, היה ברוך על הפעילות שלך.
אני מבקש לתמוך בחוק.
<היו"ר גילה גמליאל:>
אני מודה לשר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן.
אנחנו נעבור להצבעה. מי בעד? מי נגד? ההצבעה החלה.
הצבעה מס' 8
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול (תיקון – אלימות מילולית שלא בפני המטפל), התשע"ד–2014, לדיון מוקדם בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
13 בעד, אין מתנגדים. הצעת החוק עברה, ותועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום העובד הסוציאלי>
<היו"ר גילה גמליאל:>
אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום. אנחנו כרגע נציין את יום העובד והעובדת הסוציאליים, הצעות לסדר-היום מס' 2890, 2896, 2904, 2905 ו-2909. אני רוצה להעלות את ראשון הדוברים, חבר הכנסת מסעוד גנאים. בבקשה. עומדות לרשותך עד חמש דקות מרגע שתעלה.
אני מקווה – חבר הכנסת סולומון, ראשית, לברך אותך על היוזמה, ושנית – שגם יהיו תוצרים משמעותיים לעובדים ולעובדות הסוציאליים. כן, זמנך מרגע זה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, תחילה אני מברך את העובדים הסוציאליים שכיבדו אותנו בנוכחותם במליאה, ואני מודה לחבר הכנסת שמעון סולומון על היום הזה. זאת הפעם הראשונה שהכנסת מציינת את יום העובד הסוציאלי, וזה מנהג – ורעיון – מצוין, משום שלפי דעתי יש הרבה תפקידים – נכון, הם פקידים, אבל חשוב יותר – זו השליחות שלהם, שהיא רחבה מאוד, והייתי אומר משימה קדושה, ומגיע להם שיציינו את עבודתם ופועלם.
היום אנחנו מציינים את יום העובד הסוציאלי. ביום הזה אנחנו מעריכים, מעלים על נס, את פועלם ואת עבודתם של העובדים הסוציאליים. וכחברה עלינו לגמול להם ולתת להם תמיכה, כי גם זה שעוזר לזקוקים זקוק לעזרה. הוא זקוק לעזרה, לתמיכה, או לפחות לתודה.
העובדים הסוציאליים הם, כפי שנכתב, הסימן או המאפיין החשוב ביותר, או כפי שכתבו, השריד האחרון שנותר ממדינת הרווחה שהולכת ונעלמת, לאמיתו של דבר. העובדים הסוציאליים צריכים לזכות בכבוד המגיע להם, כי הם אמונים על משימת הסיוע והתמיכה לאוכלוסיות החלשות ולקהילות שהן במשבר, ומשימה זו גדלה ומתרחבת והופכת לנחוצה יותר כאשר אחוז העוני עולה, ומדד האלימות והפשיעה עולה, והרבה משפחות מאוימות בהתפרקות. העובד הסוציאלי נזעק לעזרתן, ותמיד, בכל המשברים ובכל המצבים, שואלים: איפה העובד הסוציאלי? עצם השאלה הזאת אומרת הכול על חשיבותו ועל המרכזיות שלו בחיינו כחברה.
גברתי היושבת-ראש, למרות עבודת הקודש שהעובדים הסוציאליים ממלאים יום-יום, הם סובלים הרבה, והרבה פעמים הסבל הוא מאלה שנעזרים בהם, מאלה שהם מטפלים בהם. הסבל הזה בא לידי ביטוי באלימות ובהתקפות. ואם אני רוצה לדבר על החברה הערבית, רק לפני חודש חודשיים נשרף רכב של עובדת סוציאלית בכפר דבורייה, ואני יודע על הרבה התקפות של עובדים סוציאליים בחברה הערבית.
העובדים הסוציאליים, שחווים חוויות קשות על-ידי חלק מהאנשים, הם גם אלה שממהרים להאשים אותם, וגם כאשר הם רוצים לעזור, ובוחרים בפתרון או מחליטים החלטה שלא לרוחם של הורים, של אנשים, תמיד האשמה, מפילים אותה על העובד הסוציאלי, ומטיחים בו – אם זה האשמות, אם זה התקפות וקללות.
אני חושב שעלינו לא להפקיר אותם, אלא לתמוך בהם, כדי שימשיכו במשימתם ובעבודתם הקדושה. אני חושב, בעניין העובדים הסוציאליים בכלל, שצריך לעשות הכול כדי שהמעמד שלהם יהיה חזק; השכר שלהם – נכון, היה מאבק לפני כשנתיים, או שלוש שנים, וחל שיפור בשכרם, אבל לפי דעתי זה לא מספיק.
בעניין העובדים הסוציאליים בחברה הערבית – משום ששאלתי והתעניינתי – הבעיה הגדולה היא בשני דברים: הראשון זה האלימות, באמת, כי הם זקוקים להגנה ולאבטחה כדי שהם יוכלו לעבוד. השני זה העומס; הרבה תיקים מעמיסים על עובד סוציאלי אחד. אני לא קראתי את הסטטיסטיקה, אבל עובד סוציאלי אחד מטפל בהרבה תיקים, וזה פוגע ביעילות של העבודה שלו ובתועלת שלו לאנשים שזקוקים לו.
בסוף, אני אומר, אנחנו מאוד מעריכים, מאוד מכבדים, מאוד מעלים על נס, את עבודתם של העובדים הסוציאליים, ואנחנו נגיד להם רק: אנחנו לצדכם ותומכים בכם. תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. יעלה חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. עומדות לרשותך חמש דקות.
<אילן גילאון (מרצ):>
גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, אדוני השר, שלום, חברי חברי הכנסת, אני לא עובד סוציאלי; הקרבה הכי גדולה שיש לי לנושא זה שכל אחד מאתנו, ואני כמו כולם, כמעט מקרה סוציאלי. אנחנו מתגלגלים אל המציאות הזאת בחיים, אבל אני היום נמנה עם מועדון המעריצים של העובדים הסוציאליים, ש-90% מהם הם עובדות סוציאליות. אני עליתי לכאן משום שאני לא רק נמנה עם מועדון המעריצים של העובדות הסוציאליות, אלא אני מבקש להיות יושב-ראש מועדון המעריצים הזה; כי הן נראות לי כמו אותן הנשים מתוך השיר של אלתרמן שאומר: "כל רואיהם / אמרו עליהם – / איזה מין בני-אדם משונים" – באים ועושים. והסיבה לעלותי כאן, גברתי, זה שאני מחפש אנשים לפרגן להם, ומצאתי את האנשים האמיתיים לפרגן להם. ואני רוצה, באמצעות צפרא דוויק חברתי, להצדיע ל-15,000 העובדות והעובדים הסוציאליים ולהגיד להם: יש מישהו שחושב שיש משמעות למעמד שלכם, דווקא בעידן שהוא כל כך – כל כך ציני.
זקוקים תמיד למישהו שאתה שמח לחשוב שהוא נמצא שם באותו רגע, ואנשים שהולכים להיות עובדים סוציאליים הם לא אנשים ציניים, ומשום שהם לא אנשים ציניים הם גם אנשים שלוקחים כל חוויה – קצת מתוכה – אתם על כתפם, כי כל העולם על כתפיהם, והם עומדים בקו החזית, אדוני השר, לפעמים בלי חרב ורומח, בלי כלי מלחמה כדי באמת לתת מענה ותשובה לשורה הראשונה של המדינה, שהולכת ומתפרקת מן האחריויות שלה בכל התחומים העיקריים. ולא פעם, אדוני השר, אנחנו גם מסתתרים מאחוריהן, משום שאנחנו יודעים שהבעיות המרכזיות נופלות לפתחן, וכאילו הן, על כתפיהן הקטנות, צריכות לתת את המענה של מערכות, של נשיאים ונגידים גדולים, שצריכים לקבוע בסופו של דבר מי מקבל כמה, ולמה, ומי משלם כמה, ולמה, כי זה כל תכלית המשחק שלנו במדינה הזאת.
אנחנו לאט-לאט, בחברה שהולכת להיות חברה במכרז בלבד, אנחנו מפריטים כל דבר, ואני אותך רוצה לשאול אם בכלל יש להעלות על הדעת שיש עובדים סוציאליים שהם עובדי קבלן, אדוני. אסור בכלל שיהיו עובדי קבלן, אבל כל שכן עובדים סוציאליים. ואם עובדת סוציאלית אחרי 20 שנות ותק מקבלת 6,500 שקל, זה אומר באיזה מקום ובאיזה סדר עדיפויות אנחנו מעמידים את הנושא. זה לא רק הבעיה של השכר, זו הבעיה של האמון. כן – אחרי 25 שנה, הנה, חשבתי שאחרי 20 שנה. אז לכן אני רוצה להגיד שהעובדים הסוציאליים, העובדות הסוציאליות, הם הפרולטריון האחרון, למעשה, שנשאר, אולי החלוצים היחידים שיכולים להצעיד אותנו לאיזה תנועת תיקון, כי אחרת אני לא יכול לראות מאין זה יגיע.
אז בחברה כל כך מנוכרת, כשכל אדם מרגיש, גברתי, שהוא צריך בעצמו להילחם את מלחמתו שלו, זאת הנחמה היחידה אולי שיש, העובד הסוציאלי, או כמו שאצלנו קוראים "העובדת הסוציאליסטית", ככה קוראים לדבר הזה במקומותינו, אני לא פעם נתקלתי בזה. ולכן, בכל משבר האמון הזה שאנחנו חיים בו, שמדינה לא מאמינה באזרחיה ואזרחים לא במדינתם, בסופו של דבר, כי כל אחד חושב שהשני בא רמייה עליו – זה הגורם היציב, שאנחנו סומכים עליו, ואני יודע שקשה, אבל כל זמן שאתם שם אפשר הכול לתקן.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. יעלה חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי. עומדות לרשותך חמש דקות מרגע שתעלה.
<באסל גטאס (בל"ד):>
גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, חברי חברי וחברות הכנסת, אורחים יקרים, אני מודה לחבר הכנסת סולומון על ההזדמנות שבציון היום הזה. החלטתי לדבר, א. בגלל המעמד עצמו, והצורך באמת להוקיר את ציבור העובדים הסוציאליים והעובדות הסוציאליות, סוציאליים, ולהגיד שאולי אין עוד סקטור, או מגזר, של עובדים שהפער בין התרומה שלו והמשימות המוטלות עליו לבין הדימוי והשכר שלו הוא כה גדול. מדברים לרוב על ציבור המורים והמורות, אבל אין מה להשוות, בעצם, בפער, עוד פעם, כפי שאמרתי, בין המשימות, והעול, והאחריות המוטלת עליו, ובין מעמדו בחברה, והדימוי הנמוך, לצערי, שהוא זוכה לו.
אני רוצה להתחיל ולהגיד שיש לי נגיעה אישית – אחותי הבכורה היא עובדת סוציאלית. הלכה ולמדה עבודה סוציאלית בשנות ה-70, כשעוד לא היו הרבה עובדים ועובדות סוציאליות בכפרים וביישובים הערביים. כאימא לשני ילדים היא הייתה נוסעת ולומדת בחיפה את המקצוע שכה אהבה, והייתה לעובדת סוציאלית, ואחר כך למנהלת לשכת הרווחה ביישוב מע'אר, שסגן מזכירת הכנסת בא ממנו. שנים הייתה מנהלת הלשכה, ואני אומר לכם – היא הפכה לפנסיונרית, יצאה לפנסיה מוקדמת לפני שנים, אבל היא ממשיכה להיות עובדת סוציאלית. אין, המקצוע הזה לא עוזב; פעם – once – עובד סוציאלי, כל החיים עובד סוציאלי. ובחרתי להגיד לה, דרכה – להצדיע לה, פאתנה שמה, פאתנה חנא, ודרכה לכל העובדים והעובדות הסוציאליים, שעובדים כה קשה ומרוויחים כה מעט.
בחרתי לקרוא מעל במה זו קטע מרשימה שכתב סייד קשוע ב"הארץ"; הוא הפנה אותה במכתבו לצפרא דוויק, אחרי שנבחרה – זו את – אני חושב שבדרך של אולי קצת סרקזם, אבל אין מילים שמצאתי שיכולות להביע את ההערכה לעובדים הסוציאליים יותר מאשר מה שנכתב ברשימה הזאת: "אני פונה אל הלב שלך, צפרא היקרה, אני מתחנן בפנייך, תצילי אותי, אני לא יכול לסבול עוד את סבלם של העובדים הסוציאליים" – אני מציע, בכל פעם שמדובר בשפת זכר להעביר את זה לשפת נקבה – "תביני, אשתי כבר מיליון שנה עובדת סוציאלית, תואר ראשון, תואר שני, ואחר כך לימודי פסיכותרפיה. והיא עובדת סוציאלית מאוד גאה. הניסיונות שלי לשדרג את תפקידה ובאותה הזדמנות לשדרג את מעמדי מבעלה של עובדת סוציאלית לבעלה של פסיכותרפיסטית נגמרים לרוב בנזיפה. בפעם האחרונה כשנתפסתי מציג אותה כפסיכותרפיסטית קיבלתי בעיטה בתחת. 'עובדת סוציאלית', היא התעקשה בגאווה. היא מאוד פונדמנטליסטית כשזה מגיע לעבודה סוציאלית, ללא קשר להיותה ערבייה. היא עובדת סוציאלית בכל רמ"ח איבריה; יש לה תיק מבד שחור, של עובדות סוציאליות, דיבור של עובדות סוציאליות, מבט, הבנה, עומק חברתי, הזדהות עם מדוכאים וערכים של עובדת סוציאלית. יש לה אפילו מכונית קטנה עם מכות בפח, של עובדת סוציאלית. צפרא, נשבע לך שבחדר הלידה, תחת השפעת אפידורל, היא אמרה שהיא רוצה לקרוא לבת שלנו מדינת רווחה". תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לחבר הכנסת באסל גטאס. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. כן, בהחלט, יישר כוח, באסל. עומדות לרשותך חמש דקות.
<נחמן שי (העבודה):>
תודה. גברתי היושבת-ראש, חברי חברות וחברי הכנסת, אני רוצה להקדיש את הדברים האלה לעובדים הסוציאליים במדינת ישראל. אני רוצה להקדיש אותם לבנות המשפחה שלי, כל השלוש, שבחרו לעסוק במקצוע העבודה הסוציאלית, מהאימא דרך שתי הבנות, והוויכוחים בינינו לא מסתיימים אפילו פעם אחת, אם הן עשו את הבחירה הנכונה, אבל לא אני מחליט, אלא הן מחליטות, והן הקדישו – – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
האימא ושתי הבנות – הכוונה לאשתך ושתי בנותיך היקרות?
<נחמן שי (העבודה):>
ברור, האימא ושתי הבנות, בוודאי, זה מה שיש. יש עוד בן. כן, אשתי רבקה ושתי בנותי, נועה ודנה, בחרו לעסוק בתחום הזה – – –
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
נכשלת או הצלחת בחינוך?
<נחמן שי (העבודה):>
אני חושב שהצלחתי בחינוך בכלל, ואולי הן הצליחו בבחירת האבא, אני לא יודע. נבדוק. מאחר שזה לא עניין אישי כל כך, אני חושב שברצון שלהן לעסוק במקצוע הזה הן בעצם מאפיינות קבוצה גדולה מאוד של אנשים יקרים, חלקם יושבים פה ביציע וחלקם היו פה בכנסת, ואחרים עומדים על משמרתם ועושים את עבודתם החשובה, החיונית והבלתי-ניתנת-להחלפה בחברה הישראלית.
אז קודם כול, אחרי זאת, אני רוצה להודות לחבר הכנסת שמעון סולומון, שהעמיד את עצמו בראש המערכה הזאת פה, בכנסת, לשר מאיר כהן, ששמעתי אותו לפני כמה שבועות מתייצב בצורה שקשה לתאר את הלהט שבה להגנת העובדים הסוציאליים, וגם עכשיו חוזר על הדברים; לצפרא, שעומדת בראש הארגון, וכאמור – לכולם.
תראו, אנחנו חייבים להבין שמדובר באחת החוליות החשובות ביותר בחברה הישראלית. מאחר שהחברה הישראלית נעשתה מאוד לא-שוויונית – היא לא נעשתה בכוח עליון, ממשלות הובילו אותה למקום הזה – מאוד לא-צודקת, ודחקה ציבורים או ציבור גדול מאוד למקום של מצוקה, למקום של עוני – שם נמצאים העובדים הסוציאליים. הם אלה שצריכים להושיט יד ולפתוח את הלב לעזרת האנשים האלה. היה עדיף שלא נזדקק להם. היה עדיף שייעשה המאמץ הממלכתי – אני מאחל לממשלה הזאת שתעשה את זה, יום אחד תעשה את זה ודאי – תשתדל לעשות את זה – ממשלה אחרת, שהמצוקה תצטמק, תצטמצם, ואז ממילא גם הצורך בעובדים הסוציאליים יפחת. אבל כרגע זה המצב, ולכל אורך הקשת שאפשר לתאר נמצאים העובדים הסוציאליים. אני לא רוצה לחזור על מטבעות הלשון האלה, של "הצבא שלך", או "החיילים שלך", או "הלוחמים", אבל אלו הם באמת העובדים הסוציאליים, בסוף.
הבוקר דיברנו באחת הישיבות על מרכזי החוסן. דוגמה מצוינת, אתה מכיר מאזור הדרום, אבל היום כל ישראל היא מרכז חוסן. בכל ישראל – זה לא רק נפגעי הרקטות של עוטף-עזה – אין היום יישוב שלא צריך להיערך בצורה כזאת או אחרת לפגיעות בעורף ולמצוקה מן הסוג הזה, מצוקה חברתית או מצוקה אחרת.
אנחנו חייבים לתת לעובדים הסוציאליים תנאים סבירים לעבודה. צריכים לתת להם שכר הוגן. הם לא יהיו מיליונרים איך שלא יהיה, אבל לפחות שיהיה להם שכר הוגן. אנחנו צריכים להגן עליהם באמצעות הפרקליטות, והמשטרה, ובתי-המשפט, כדי שידעו לעשות את העבודה שלהם בביטחון, כי עובד סוציאלי שמפחד לא ידע לקבל את ההחלטות הנכונות. עובדים שמאוימים, עובדים שהם חלשים, מבחינה כלכלית – אמרתי, מיליונרים הם לא יהיו – לא יכולים לתפקד. אנחנו חייבים לשמור על המשפחות שלהם, כי בסוף, בסוף היום, העובדת או העובד חוזרים הביתה וצריכים לקבל חיזוק מבני המשפחה שלהם. או ההפך, שיגידו להם: תעזבו את זה, בשביל מה צריך? גם המשפחות צריכות לקבל חיזוק. הסביבה, החל בסביבה המיידית, דרך הקהילה שלהם ועד הציבור הישראלי כולו.
אלה, אם אפשר לומר, המטרות והמטלות שלך, אדוני השר. ואני יודע, זה לא פשוט, כי אין לך האמצעים הכספיים, ובסוף זה כסף. והיום דיברנו בפגישה אתם, שהייתה מאוד כנה ופתוחה, על הרבה הרבה בעיות שיש להם, אני בטוח שהן מונחות על שולחנך.
ישראל ודאי צריכה עוד אלפי עובדים סוציאליים, זו התשובה. אם אתה רוצה תִקנון וקביעה מה זה מעמד סביר לעובד – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
משפט סיום בבקשה.
<נחמן שי (העבודה):>
עוד משפט. – – בסוף זה יהיה כסף. אנחנו נעמוד מאחוריך. זה לא עניין פוליטי, זה עניין חברתי לאומי ממדרגה ראשונה. נסייע לך, אני מבטיח, כי כשאנחנו עוזרים לך ואנחנו עוזרים להם אנחנו עוזרים לעצמנו. תודה רבה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן, שישיב בשם הממשלה. עומדות לרשותך חמש דקות מהרגע שתתמקם.
<דב חנין (חד"ש):>
גברתי היושבת-ראש, תודה. אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אורחות ואורחים, עובדות ועובדים סוציאליים שנשארו אתנו עד סוף היום הארוך הזה, ידידי חבר הכנסת שמעון סולומון, ברכות לך על היום החשוב הזה. באמת, הישג חשוב לך, אבל גם לכולנו. נתת לנו זכות להשתתף ביום חשוב, גם לשמוע, גם להשמיע דברים, וגם להיפגש עם אורחים ואורחות בכנסת, עובדים ועובדות סוציאליים, שהייתה לנו הזדמנות לשמוע את דבריהם.
גברתי היושבת-ראש, לפני בערך שעתיים הייתה לי הזכות להשתתף, יחד עם כמה מעמיתי חברי הכנסת, באירוע שאתה יזמת, חבר הכנסת שמעון סולומון, אירוע מרגש במיוחד, שבו ניתנו אותות הוקרה והצטיינות לעובדים סוציאליים ועובדות סוציאליות ולקבוצות של עובדים סוציאליים מתחומים שונים, על הפעילות שלהם ועל העשייה שלהם. זה היה אירוע מרגש ויפה, ואני רוצה, עמיתי חברי הכנסת, לשתף אתכם בכמה מילים שאמרתי גם לאורחות ולאורחים שלנו, העובדות והעובדים הסוציאליים, באירוע הזה.
אני אמרתי להם, ואני אומר גם לכם, עמיתי חברי הכנסת, שלעובדים הסוציאליים צריך לומר שתי מילים: המילה הראשונה שצריך לומר היא "סליחה". צריך לבקש מהם סליחה. צריך לבקש מאותן נשים, מאותם גברים, שאנחנו שולחים לקווי החזית של חברה שהפריטה את עצמה לדעת, שהמערכות החברתיות שלה עברו דיאטה רצחנית ונמצאות בקריסה או על סף קריסה – אנחנו שולחים את אותן נשים ואת אותם גברים לאזורי התפר הקשים האלה, למקומות הקשים ביותר של החברה הישראלית, להתמודד, בלי מספיק כלים, בלי מספיק סמכויות, לפעמים, בלי מספיק תנאים, אפילו בלי שכר מספיק ראוי, וכמו שאמרת, חבר הכנסת סולומון, לעתים גם בלי מספיק הגנה, ולכן, הדבר הראשון שצריך לומר לעובדות ולעובדים הסוציאליים האלה היום, ביום הזה, בשם השלטון בישראל – ואנחנו רשות שלטונית בישראל – אנחנו מבקשים מכן ומכם סליחה.
והמילה השנייה שצריך לומר לכם היא המילה "תודה". תודה, קודם כול, על העמידה שלכם בקווים הקדמיים האלה, המסירות, ההשקעה, התבונה, היצירתיות, קודם כול המצפוניות. תודה על העמידה שלכם בקווים האלה. תודה על העמידה שלכם במקומות הקשים, לעתים הבלתי-אפשריים, שנוצרו בחברה הישראלית, ותודה גם על המבט שלכם, תודה על המבט שלכן, משם, מהמקומות האלה, על החברה, על הקשיים שלה, על המורכבות שלה, על החולשות שלה. ו-כן, מהמבט הזה שלכם, מהמקום שבו אתן ואתם נמצאות ונמצאים, יש לכם ביקורת, וגם על הביקורת הזאת מגיעה לכם תודה, כי זו ביקורת חשובה, שמאירה את עינינו בשאלות הרגישות והכואבות ביותר. אז תודה לכם גם על הביקורת.
ותודה אחרונה מגיעה לכם על המאבקים. על המאבקים הרבים שאתם מנהלים ביום-יום, וגם, כן, על אותו מאבק היסטורי שלכם, העובדות והעובדים הסוציאליים והסוציאליות, אותו מאבק היסטורי שאתם ניהלתם והיה יסעור שקידם והקדים את המחאה החברתית הגדולה, והיה לא רק אחד הסמנים הראשונים שלה, אלא אחד המתווים של האנרגיה החברתית שהלכה והתגלגלה והובילה בסופו של דבר לצעקה הגדולה של העם, שדורש צדק חברתי. ואני יודע, עמיתי חברי הכנסת, שגם אחרי המחאה הזאת הדרך לפנינו ארוכה וקשה, ואנחנו נמצאים במעלה ההר. המעלה הזה הוא תלול, והוא קשה, והוא מסובך, והוא מורכב, ולפעמים אנחנו נופלים אחורה. אבל יחד אתכן ויחד אתכם אני מתחייב, ויחד אתי חברים נוספים פה, בבית הזה, להמשיך לנסות לטפס.
<היו"ר גילה גמליאל:>
משפט סיום בבקשה.
<דב חנין (חד"ש):>
בסופו של דבר, אם נמשיך ונטפס, אנחנו נגיע לפסגה של חברה צודקת יותר. תודה רבה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה להשיב בשם הממשלה שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן. בבקשה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:>
גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אני מקדם בברכה את העובדים הסוציאליים שמתארחים בכנסת. היום הכנסת מציינת לראשונה את יום העובדים הסוציאליים הבין-לאומי. זהו אירוע חשוב, ויום שבו הכנסת, על כל חבריה, מכל הסיעות, מכבדת את אלפי העובדות והעובדים הסוציאליים במדינת ישראל.
בשנים האחרונות אנו צופים בכאב גדול בתהליך של כרסום במעמדם של העובדים הסוציאליים, תהליך שעיקר ביטויו בשכר נמוך, בעומס עבודה כבד, ולעתים בחוסר בולט בארגזי כלים חברתיים, כלכליים ומקצועיים שיאפשרו התמודדות ראויה עם השאלות החברתיות הקשות. בעיה קשה מאוד של תקנים מול משימות רבות. חבר הכנסת דב חנין, אתה נמצא בכנסת 20 שנה – – –
<דב חנין (חד"ש):>
לא, רק שבע.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:>
רק שבע שנים.
<היו"ר גילה גמליאל:>
אבל הנוכחות שלך מראה – – –
<שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:>
תמיד היה נדמה לי שמאז שאני – – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
הוא עובד כמו 20 שנה של חבר כנסת אחר.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:>
היה נדמה לי שמאז שהייתי בכיתה ח' אתה חבר כנסת. כנראה יש – אבל אני רוצה להגיד לך, אני לא רוצה לבקש מהם סליחה, אני רוצה לעזור להם בתקנים. יותר מדי שנים ביקשו מהם סליחות ומחילות, וזה נגמר באיזה יום כזה, בברכה כזו או אחרת. אני חושב שאנחנו חייבים להיות הרבה יותר פרגמטיים, ואני אעשה את זה כשר הרווחה. בשקט בשקט, אבל אני אעשה את זה. אני לא רוצה לבקש מאף אחד סליחה, זאת עבודתם, והם מוכנים לעשות את העבודה בשמחה גדולה אם רק ייתנו להם את הכלים ואת השכר ההולם.
חזינו איך מעל הדוכן הזה משתלחים בעובדים סוציאליים השתלחות שחצתה את כל הקווים האדומים, והזכיר את זה חבר הכנסת נחמן שי, וראוי שנזכיר לכולנו ביום זה שהתוצאה הישירה היא איומים ופגיעות פיזיות באותם עובדים סוציאליים, שאין לי ספק שעבודתם נעשית תוך הקרבה אישית של זמן, רגישות, חריצות, ובוודאי שכמו שאני אומר על אנשי רפואה ואנשי חינוך אני אומר על העובדים הסוציאליים – בוודאי גם נשמה יתרה וגדולה.
אני מבהיר בצורה נחרצת, אין רשות לאף אחד להשתלח בעובדים סוציאליים. ההפך הוא הנכון. כאחד שמכיר את עבודתם המורכבת והקשה, ולעתים את היותם האנשים שיוצרים יש מאין – מותר לבקר, אך אסור לנו בשום פנים ואופן לעלות לדוכן הזה ולחבוט בהם ללא הכר. עד ללא הכר.
אני רוצה להגיד לכם שעשרות פעמים מגיעות לחדרי ולשולחני בקשות של הורים כאלה ואחרים ושל עיתונאים כאלה ואחרים שאומרים לי: אוי אוי אוי, איך פגעתם במשפחה הזאת ובאיש הזה. ואני אומר לעיתונאים: אם רק היה מותר לעבור על חוקי צנעת הפרט ולספר לכם למה הילדים האלה הוצאו מהבית, הייתם הולכים לחבק את אותם עובדים סוציאליים. כמה שהמשוואה לא צודקת: כל אחד יכול ללכת לעיתון ולהשתלח בעובדים סוציאליים, ולצערי למצוא אוזן קשבת כאן, בכנסת, ועולים לכאן חברי כנסת שמכנים את העובדים הסוציאליים "חוטפי ילדים". אילו רק ידעו חברי הכנסת האלה למה הוציאו את הילדים האלה, ובאיזה אומץ חסר תקדים, באמצע הלילה, הולכים אותם עובדים סוציאליים לבתים שהרבה מכם לא נכנסים אליהם, ולא היו נכנסים אליהם, ושולפים את הילדים האלה מסכנה מיידית שמרחפת מעליהם, וכמה עובדים סוציאליים רואים איך ויכוחי גירושין על ממון ועל רכוש – איך שם הילדים נשחקים בין הורים שהופכים אותם לכלי משחק, ואותם עובדים סוציאליים צריכים ללטף את הילדים ולהציל אותם מתוך התופת הזה. ומי שלא ראה ילד שנגרר לבתי-משפט כי ההורים החליטו להפוך אותו לכלי משחק, לא מבין מהו צער.
היום אישרנו את הצעת החוק של חבר הכנסת סולומון – ושוב, אני מברך אותך על ההצעה הזאת – חוק שמטרתו להבהיר שתהיה אפס סובלנות לפגיעה ולאלימות מילולית, גם באינטרנט.
חברי, החזית החברתית בישראל 2014 היא מורכבת; נתוני העוני מחייבים אותנו, כממשלה, לשנות את סדרי העדיפות ולהבין שהדבר שלו אנו זקוקים כעת הוא תוכנית לאומית למיגור העוני. לא נוכל לסבול את העובדה ש-21% מאזרחינו הם עניים. ואכן, בעוד חודש ימים תציג ועדת אלאלוף את מסקנותיה בפני ממשלת ישראל, ואני אביא אותן לכנסת, כאן – מסקנות שישנו את סדר העדיפות במדינה ויבהירו לכולנו שהמאבק בעוני – והעובדים הסוציאליים הם חלק בלתי נפרד מהכלים שיש בידה של מדינה – הוא צו השעה. כל משרדי הממשלה החברתיים והכלכליים יצטרכו לשתף פעולה, כי אין איום גדול יותר מדור של עניים שחש ניכור וכעסים על מדינה שלא ערה למצוקותיו ולא מאפשרת לו קיום בכבוד.
עובדות ועובדים סוציאליים, פגשתי אתכם, כשר הרווחה, ברגעים המשמעותיים של עבודתכם: הליווי של אותו מכור לסמים מרגע התפרצותו למשרדכם, דרך הגמילה שהוא עובר ועד לשיקומו; ראיתי את העובדת הסוציאלית שמושיטה את ידה לחבק, לעטוף ולהגן על ילדים שזה עתה חוו פגיעות קשות והזנחה במקום שהיה אמור להיות הבטוח עבורם, בבית שלהם; ראיתי את העובדים הסוציאליים שמלווים בכאב גדול משפחות שהמקרר בביתן ריק. אני רואה אתכם, אלפי עובדים ועובדות סוציאליים, מתמודדים עם אוכלוסיות שחיות בקצה הרצף של המסוכנות בחברה הישראלית. מי שמכיר את המציאות הזאת יודע כי העבודה שלכם לא מתחילה ב-08:00 ומסתיימת ב-16:00; זאת שליחות שמלווה אתכם הרבה מעבר לזה.
חברי הכנסת, תגידו לי עם יד על הלב, כמה מאתנו היו מוכנים לעסוק בעבודה כזאת? כמה מאתנו היו מוכנים ללכת ולטפל בחצרות האחוריות של מדינת ישראל? רק בשבוע שעבר עשיתי סיור במוקדי הזנות באחת מהערים הגדולות – אילן, חבר הכנסת אילן גילאון, אני יודע שאתה עושה את זה ואתה מכיר את הפינות האלה – והסתכלתי בהשתאות על עובדות סוציאליות צעירות, שבריריות, ואמרתי: ריבונו של עולם, איך הן יכולות יום-יום, בשעה 23:00, להגיע לרחובות הכי אלימים והכי בוערים של המדינה הזאת? וכששאלתי אותה: צפרא, כמה את מרוויחה עם שעות הלילה? היא אמרה לי: 6,500 שקלים. במקום אחר היו נותנים לה על כל שעה שהיא נמצאת שם עוד 300% ו-400%.
אתמול פרסמנו את דוח ועדת סילמן. נוסף על כל ההמלצות דוח זה עומד על הצורך הדחוף בטיפול יסודי במרחבי העבודה של העובדים הסוציאליים, והזכירו את זה חברי חברי הכנסת; כל עובד סוציאלי ראוי להיות מוגן, ואסור שאיום יסיט אותו ממטרתו המרכזית: שמירה על שלום הילדים.
אנחנו גם מתריסים ואומרים שלא יכול להיות שבתי-המשפט הופכים את פקידות הסעד לפוסקות, לשופטות, ואחרי זה גם אומרים להן: תלכו לטפל. שיואילו בתי-המשפט לשפוט ולפסוק, ושהעובדים שלנו ייתנו את התסקירים שלהם, אבל לא יעלה על הדעת שפקידת הסעד, על כתפיה הצרות הכול מונח.
בסוף השנה ייפתח הסכם השכר של העובדים הסוציאליים, וכפי שאמרתי בהזדמנויות רבות – ואני שמח לשמוע את כל חברי הכנסת, ובאמת – אילן, שי ושאר חברי הכנסת, אני באמת מאמין לכם כשאתם אומרים שאתם תעמדו מאחורי.
<נחמן שי (העבודה):>
ברור.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:>
ברור לי מעל לכל ספק. אני רואה שלעתים השאלה הזאת – השאלות החברתיות – חוצות מפלגות וחוצות אג'נדות, ואין לי שום ספק שאני אעמוד בראש המאבק הזה – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
מצוין.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:>
– – ואני מאוד מקווה שתצטרפו אלי, כי אין דבר יותר חשוב מאשר לחבק את האנשים האלה, לתת להם את השכר, כי המשימות החברתיות רק הולכות וגדלות.
היו ברוכים על מה שאתם עושים, ואני שמח שאתם נמצאים כאן, וחבר הכנסת סולומון, שזה יהפוך למסורת – כל שנה, כי ראוי שנכבד אותם. תודה רבה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לשר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן. אתה מציע שיסתפקו בדבריך?
<שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:>
נסתפק, כן, ודאי.
<היו"ר גילה גמליאל:>
חבר הכנסת סולומון, זה בסדר שתסתפק בדברי השר, בדבר השר?
<שמעון סולומון (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
כל המציעים גם כן? מעולה. אז אני רוצה להודות לשר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן, לנציגה העומדת בראש העובדות הסוציאליות, צפרא, ש – היה מאוד מרגש לשמוע את המכתב שהקריא כאן חבר הכנסת באסל גטאס, ובהחלט, זה רק מודל לחיקוי עבור העובדות הסוציאליות. אז תודה רבה לכל העובדים והעובדות הסוציאליים שהגיעו לכנסת היום, ובכלל לכל העובדים והעובדות הסוציאליים בארץ.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר גילה גמליאל:>
הודעה לנאזם, סגן מזכירת הכנסת. בבקשה.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושבת-ראש הישיב,ה הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק זכויות התלמיד (תיקון מס' 4), התשע"ד–2014, שהחזירה ועדת החינוך, התרבות והספורט.
מסקנות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון מהיר בהצעת חברי הכנסת מיקי רוזנטל ועפו אגבאריה בנושא: טיולי חופשה בחו"ל לרופאים במעטה של כנסים רפואיים. תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לנאזם, סגן מזכירת הכנסת.
<הצעות לסדר-היום>
<החרם על ישראל בכלל ועל מוצרים ומפעלים מההתנחלויות בפרט>
<היו"ר גילה גמליאל:>
נעבור לנושא האחרון שעל סדר-היום: החרם על ישראל בכלל ועל מוצרים ומפעלים מההתנחלויות בפרט, הצעות לסדר-היום מס' 2394, 2449 ו-2469, דיון בעקבות הצעות לסדר-היום של חברי הכנסת רונן הופמן, אחמד טיבי ואיתן כבל. אני חייבת לציין שהיום לא יתקיים סיכום הממשלה ולא תהיה הצבעה בסוף הדיון.
נעבור לראשון הדוברים, חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה. עומדות לרשותך שלוש דקות. סליחה, מי שיפתח את הדיון זה חבר הכנסת רונן הופמן. וברגע זה נסגרה רשימת הדוברים.
<איתן כבל (העבודה):>
– – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
כן.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
לא, לא כולם, אל תגזים, אבל רובם.
<קריאה:>
– – –
<קריאה:>
– – – אבל יכול להיות פה – – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
כן? טוב, סנג'רו אותך.
<רונן הופמן (יש עתיד):>
גברתי היושבת בראש, חברי חברי הכנסת, מדי כמה שבועות אנחנו נתקלים בגילוי נוסף במסגרת אותו סחף הולך וגובר של קריאות לחרם על מדינת ישראל. בכל פעם אנחנו נתקלים בהתפשטותן של הקריאות לחרם לתחומים ולדיסציפלינות שונים ונוספים.
לכאורה גילויי החרמות הללו נובעים אך ורק ממדיניותה של ישראל בשטחים, ולכאורה גם ברגע שיושג הסדר מדיני ייעלמו הגילויים הללו. אבל האמת היא, חברי חברי הכנסת, שעניין החרמות המתגלגל ומתעצם אינו כרוך רק בתהליך המדיני; גילויי החרמות הללו הם חלק מגל עכור הולך וגובר של גילויים אנטי-ישראליים ואף אנטישמיים, חלקם נגד עצם קיומה של מדינה יהודית ושל ישות ציונית, גילויים שמורגשים בעיקר מצד מדינות וגורמים באירופה, אבל לא רק.
לכן כחברי הכנסת, כפרלמנטרים, עלינו לעשות כל שביכולתנו בכלים שעומדים לרשותנו כדי לצמצם ולהקטין את הקריאות הללו לחרם ואת אווירת ה"עליהום" כלפינו. מצד אחד עלינו אכן לתמוך בכל מאודנו במשא-ומתן המדיני, ולהבהיר לראש הממשלה שכאן, בבית הזה, כמו בקרב רוב הציבור במדינת ישראל, קיים באמת רוב מובהק, גדול ומוצק להסדר מדיני שיפריד בינינו לבין הפלסטינים. בה בעת עלינו להבהיר למקבילינו, חברי פרלמנט ושרים במדינות אירופה ובמדינות נוספות בעולם, כי דווקא יצירת אווירה חיובית, ולא איומים ודחיקה לפינה, לא חרמות וסנקציות, דווקא יצירת אווירה חיובית היא שתוכל להשפיע יותר מכול ולעודד את הצדדים לקדם את התהליך המדיני. דווקא שיח על מה צפוי לקרות כאן מבחינה מדינית וכלכלית כאשר ייכון הסדר מדיני; דווקא יצירת אווירה המדגישה את הטוב ואת הרווחים שאפשר להשיג בשיתוף פעולה בין-לאומי, שיקודם ככל שהתהליך המדיני יקודם – שיח כזה הוא שעשוי להועיל למנהיגים משני הצדדים לקבל את ההחלטות הנדרשות, שכן הלחץ השלילי מביא להתבצרות כל צד בעמדותיו, בתחושת מגננה שלא מאפשרת פתח ונכונות לחשיבה שונה.
קראתי ושמעתי שראש הממשלה בנאומו בוועידת איפא"ק אמר שהוא מוכן להסדר היסטורי עם הפלסטינים. אנחנו כמפלגה, מפלגת יש עתיד, מתוך הממשלה, נמשיך ונתמוך ונעשה כל שביכולתנו, באופן אקטיבי, ובאמת, במלוא מובן המילה, כדי לעודד את ראש הממשלה ולהבטיח תמיכה בו לקראת הסדר של היפרדות מהפלסטינים. ואת המחרימים למיניהם אנחנו מוכרחים לגנות, ובעצם את המחרימים להחרים, יחד עם שותפים רבים ככל שנוכל למצוא במדינות העולם. תודה רבה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לחבר הכנסת רונן הופמן. חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. עומדות לרשותך שלוש דקות. כן, תרוויח את הכמה שניות שנותרו לו גם.
<איתן כבל (העבודה):>
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, ידידי, חברי, רשמים פרלמנטריים, היום, מהכנסת, ככה, לפני שלוש דקות, הפתיעו אותנו: השאירו אותנו עד שעה כזאת, דיונים וזה. לדעתי אין הרבה חברי כנסת, הם פשוט לא ידעו שיש היום דיונים רציניים. נאזם, אדוני סגן המזכירה, לא הודעתם היום שיש דיונים רציניים, שהח"כים יישארו?
אוקיי. אני רוצה להתחיל בעובדה שטרם הופנמה אצל רבות ורבים בבית הזה: האיומים בחרם על ישראל הם עובדה קיימת. אפשר להמשיך לטמון את הראש בחול, אפשר לצעוק שכולם אנטישמים, אפשר גם לחכות להתערבות אלוהית, אבל כל אלה לא ישנו את העובדה שהחרם הוא כבר חלק מהשיח הבין-לאומי, וזו כבר עובדה שפוגעת פגיעה תדמיתית עצומה במדינת ישראל.
העובדה שהמילה חרם בכלל נכנסה לשיח הבין-לאומי בהקשר של ישראל מחייבת אותנו לבחון את עצמנו; זה לא כישלון הסברתי כמו שיש רבים שמנסים לטעון, חברי נחמן. הסברה היא לא תחליף למדיניות. זהו כישלון שהוא תוצאה של ממשלה שאולי מקיימת משא-ומתן, אבל לא באמת מתכוונת לעשות שלום. זה כישלון של ראש ממשלה שיכול ללכת למהלך מדיני אמיץ, אבל שבוי בידי קומץ הקיצונים במפלגתו שלו. זהו כישלון של מדינה שמאבדת את עצמה לדעת בשביל מאוויים משיחיים. וכשאין מדיניות, שום מערך הסברה לא יצליח לחלץ אותנו מזה.
איך שאני רואה את זה, יש לנו שתי אפשרויות: האחת, להמשיך להתחפר בתוך עצמנו, להאשים את האירופים בזה שהם לא חובבי ציון, ולחכות לנס; השנייה, לעשות את מה שטוב למדינת ישראל: לחלק את הארץ, לקבוע גבולות ברורים, גם פיזיים וגם מוסריים, ולחתום על הסדר עם הפלסטינים. לא בגלל האיומים מאירופה, אפילו לא בגלל האמריקנים, אלא כי זה מה שישמור על מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית לדורות הבאים.
אני הייתי בוחר באופציה השנייה, אבל לצערי הממשלה הזאת בוחרת באופציית ה"עם לבדד ישכון". בבחירה בין משפחת העמים להתנחלויות ממשלת ישראל בוחרת באופן קבוע בהתנחלויות. דוגמה מצוינת לזה ראינו רק אתמול בדוח של הלמ"ס, שחשף שביהודה ושומרון חלה עלייה של 124% בהתחלות הבנייה. יש מדינה בתוך הקו הירוק, שנזנחה מזמן, ובה פערים חברתיים בלתי נתפסים, ויש מדינת ההתנחלויות, שם מתקיימת מדינת רווחה.
אני לא מבקש, גברתי היושבת-ראש, להיות נביא זעם, אבל אי-אפשר להסתיר מהעולם את העובדות האלה. אם נמשיך כך, השיח על החרם יהפוך במהירות לחרם של ממש. מה אז נגיד לאזרחי ישראל, שישלמו על כך מחיר כבד? איך נסביר להם שהמדינה שלנו הפכה למדינה מצורעת? תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. עומדות לרשותך שלוש דקות.
<נחמן שי (העבודה):>
גברתי היושבת-ראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת, שמעתי הערב את ראש הממשלה מדבר בוועידת איפא"ק בוושינגטון. כרגיל היה לו נאום מצוין, אני לא מסכים עם כל התכנים שבו, על זה עוד אדבר, אבל הוא סוף-סוף דיבר על ה-BDS, על החרם, על משיכת השקעות ועל עיצומים, סנקציות, כלפי ישראל.
<רונן הופמן (יש עתיד):>
הוא אמר שזה פארסה.
<נחמן שי (העבודה):>
מה?
<רונן הופמן (יש עתיד):>
הוא אמר שזה פארסה.
<נחמן שי (העבודה):>
הוא אמר שזה פארסה, הוא אמר שזה לא רציני, הוא אמר שזה – הוא נתן לזה פרשנות, והכי גרוע, הוא אמר שזה אנטישמיות.
אני רוצה לעבור פה את המסלול, איך הנושא הזה לאט-לאט קיבל את המעמד שלו היום, ועדיין הממשלה עוצמת עיניים. כבר שנים המערכה הזאת מתנהלת נגד ישראל, אבל היא קיבלה תאוצה ותנופה בעת האחרונה, כשבעצם הערבים הבינו שאין דרך אחרת לפגוע בישראל, אלא בדה-לגיטימציה שלה. זה מין שיטה אחרת כדי להוציא את ישראל מתוך מעגל העמים. אז היה שלב שבו הממשלה אמרה: זה לא קיים בכלל, זה סתם, זה לא נכון, פארסה, כמו שאמרת, ידידי, זה לא קיים, זה לא יכול להיות. את השלב הזה אני כבר מבין שעברנו, אם ראש הממשלה במשך 15 דקות, נגיד, מהנאום שלו, 12 דקות, דיבר על כך. הפרופורציה קובעת. בשלב השני צריך להבין מה זה אומר, צריך לעכל את המשמעות של הפעילות הזאת. אני חושב שאנחנו נמצאים בתחילת הדרך להבין אותה.
בשלב הבא צריך לבוא המאבק. ואני אומר גם לידידי הטוב איתן כבל, יש פה מאבק שמדינת ישראל צריכה לעשות, ואני אומר, כולנו צריכים להילחם בחרם הזה על ישראל, ובסנקציות. גם אם אנחנו לא מסכימים עם הממשלה, אני לא חושב שאנחנו יכולים להסכים לתופעה כזאת, שיוטל חרם על מוצרים ישראליים, שבנקים יימנעו מלעשות עסקים עם ישראל, שימשכו השקעות מישראל ושיחפשו דרך לפגוע בישראל בארגונים בין-לאומיים. גם אם יש לנו ויכוח בבית הזה, ויש לנו ויכוח, ויכוח מאוד קשה, ואני מאמין שננצח בוויכוח הזה, עדיין אני מתנגד בכל תוקף לכך שיוטלו סנקציות או עיצומים כאלה ואחרים על ישראל.
וזה השלב שמדינת ישראל צריכה להתארגן ולפעול, והיא לא עושה את זה, היא לא עושה את זה. השר שטייניץ רצה ליזום משהו, לא נתנו לו, רצה זה – אי-אפשר, וצריך פה לפעול בצורה מאורגנת, ומכוונת, ומשותפת, כל מיני דברים שלצערי הרב לא נכונים לגבי הממשלה. לא שהיא לא רוצה, אני חושב שהיא לא יכולה לתאם את כל הזרועות שלה.
והשלב האחרון יהיה שלב שבו אנחנו נבין את מה – כך אמרת, איתן כבל, ואני מקבל – נצטרך להבין שיש פה בעיה של מדיניות – של מדיניות, שככל שאנחנו ממשיכים את השליטה בחייו של עם אחר, ככל שאנחנו מעמיקים את האחיזה שלנו בשטחי יהודה ושומרון, ככל שאנחנו מתעלמים מהפתרון האחד והיחיד המקובל על כל הקהילה הבין-לאומית, של שתי מדינות לשני עמים, הפעולות האלה תימשכנה. נילחם בהן – –
<היו"ר גילה גמליאל:>
משפט סיום.
<נחמן שי (העבודה):>
– – כולנו, אני חושב, אבל אם לא נעשה את המהלך הנכון היחיד הזה, לא נוכל, בקצה הדרך, להדוף את הסנקציות ואת הפעילות הזאת נגד ישראל.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת דב חנין – אינו נוכח. חבר הכנסת עפו אגבאריה – אינו נוכח. חברת הכנסת אורית סטרוק – אינה נוכחת. חבר הכנסת משה גפני – אינו נוכח. חבר הכנסת זבולון קלפה – אינו נוכח. חברת הכנסת חנין זועבי – אינה נוכחת. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח. חבר הכנסת באסל גטאס, בבקשה; עומדות לרשותך שלוש דקות. אחריו – חבר הכנסת אברהים צרצור; בינתיים אינו נוכח.
<באסל גטאס (בל"ד):>
אחרון הדוברים.
<היו"ר גילה גמליאל:>
כן. עומדות לרשותך שלוש דקות מרגע זה.
<באסל גטאס (בל"ד):>
כבוד היושבת בראש, חברי, כבוד השר, למרות השעה המאוחרת, הדיון כשלעצמו והנושא הם חשובים ביותר. אני זוכר שכשעמדתי כאן בפעם הראשונה, בנאום הבכורה שלי, אמרתי שאם המצב יימשך כפי שהוא, כנראה העולם יבין שהדבר היחידי שעשוי להביא את ישראל לשינוי מהותי במדיניותה זה חרם. אני זוכר שציטטתי את "הגשש החיוור", שאמר פעם על הישראלים שהם לא יכולים לחיות בארץ אם אין חוץ-לארץ, והאמירה הזאת בעצם משקפת את הקשר של כל ישראלי, במיוחד בקהילת העסקים, ואפילו בחברה בכלל, לעולם החיצון.
וכנראה, ככה הניסיון גם של עמים אחרים. בלי סנקציות בין-לאומיות, בלי חרם שהישראלים ירגישו בו וידעו שהדרך שהממשלה שלהם נוקטת היא דרך מוטעית מיסודה, לא יבוא שינוי. שינוי במדיניות, לצערי הרב, בא או כתוצאה של המשך הסכסוך ומלחמות, שאף אחד לא רוצה אותם, או בדרך של כפייה בין-לאומית.
היום העולם עדיין מסתכל על העניין של הסנקציות מהזווית של ההתנחלויות. לכן, חברי איתן היטיב לתאר שיש מדינה של ההתנחלויות, ויש מדינה שבה חוסר שוויון – אי-שוויון מדהים, שזו מדינת ישראל. אבל לא אמרת שמדינת ההתנחלויות שולטת במדינת ישראל. לאמיתו של דבר, זה מה שקורה. המדינה – וזה גם מקרה יחיד בהיסטוריה – בצרפת כמעט היה – אבל שהקולוני שולטת במדינת המקור, זה רק בישראל. בצרפת, כשהכוח של המתנחלים באלג'יריה היה חזק, ניסו, אבל לא הצליחו. כאן יושבים בממשלה, יושבים בכל הצמתים החשובים ביותר בניהול המשאבים של המדינה, מתנחלים. אז זה לא בדיוק מדינה מול מדינה, זה משהו יותר, סימביוזה שנמצאת בגוף האדם בצורה שאני לא רוצה להזכיר.
<היו"ר גילה גמליאל:>
נא לסיים. בבקשה.
<באסל גטאס (בל"ד):>
אני חושב שעוד, באמת – אני מבקש, ככה, גם מחברי במפלגת העבודה, להכיר שמה שקורה בעניין הזה הוא לא לרעה. אם זו הדרך, היא עדיפה בעיני על דרך של מלחמות ודרך של אלימות ודרך של סיבובים של עוד פעם טרור ודם והרוגים. היא עדיפה בהחלט. זו שיטה שנוסתה בכמה מקומות, כולל בדרום-אפריקה, ועבדה. תודה.
<היו"ר גילה גמליאל:>
תודה רבה לחבר הכנסת באסל גטאס. חבר כנסת אברהים צרצור – אינו נוכח. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח, וחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח. וכפי שאמרתי בהתחלה, אין סיכום מטעם הממשלה לדיון הזה ואין הצבעה כרגע, אז זה היה הנושא האחרון בסדר-היום.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ג' באדר ב' תשע"ד – –
<קריאה:>
אם ירצה השם.
<היו"ר גילה גמליאל:>
בעזרת השם. – – 5 במרס 2014, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 20:08.>