דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת כ"ב ישיבה קכ"ו הישיבה המאה-עשרים-ושש של הכנסת התשע-עשרה יום שלישי, ט' באדר ב' התשע"ד (11 במרס 2014) ירושלים, הכנסת, שעה 13:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 נאומים בני דקה 4 בועז טופורובסקי (יש עתיד): 4 רינה פרנקל (יש עתיד): 5 יפעת קריב (יש עתיד): 6 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 7 רות קלדרון (יש עתיד): 7 הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19), התשע"ד–2014; 8 הצעת חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד–2014 8 איילת שקד (יו"ר הוועדה המיוחדת): 9 עפר שלח (יש עתיד): 17 שר הכלכלה נפתלי בנט: 21 אלעזר שטרן (התנועה): 22 עליזה לביא (יש עתיד): 28 השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: 33 דוד צור (התנועה): 39 יואל רזבוזוב (יש עתיד): 43 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 46 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 46 הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19), התשע"ד–2014; 46 הצעת חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד–2014 46 אלי בן-דהן (הבית היהודי): 47 רינה פרנקל (יש עתיד): 49 רות קלדרון (יש עתיד): 50 זבולון קלפה (הבית היהודי): 52 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 55 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 55 הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19), התשע"ד–2014; 56 הצעת חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד–2014 56 בועז טופורובסקי (יש עתיד): 56 אבי וורצמן (הבית היהודי): 59 יפעת קריב (יש עתיד): 62 שר האוצר יאיר לפיד: 64 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 66 שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 68 קארין אלהרר (יש עתיד): 70 שמעון סולומון (יש עתיד): 73 אורית סטרוק (הבית היהודי): 76 משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו): 79 מרדכי יוגב (הבית היהודי): 82 יריב לוין (הליכוד ביתנו): 86 רונן הופמן (יש עתיד): 89 דב ליפמן (יש עתיד): 91 יוני שטבון (הבית היהודי): 94 עפר שלח (יש עתיד): 97 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 101 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 101 הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19), התשע"ד–2014; 101 איילת שקד (יו"ר הוועדה המיוחדת): 102 שר החינוך שי פירון: 110 שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי: 118 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום ט' באדר ב' התשע"ד, 11 במרס 2014. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעת מזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון מס' 6), התשע"ד–2014, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. תשובת שר החינוך, חבר הכנסת שי פירון, על מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעה של חברי הכנסת אראל מרגלית ורות קלדרון בנושא: סכנת הסגירה של מפעל שנת השירות – שנת ההתנדבות של צעירים לפני גיוס. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <נאומים בני דקה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נאומים בני דקה, כמדי יום שלישי, בהרמת יד. אני מזמין קודם כול את חבר הכנסת בועז טופורובסקי. אחריו – חברת הכנסת רינה פרנקל. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> מצטער, אדוני היושב-ראש, זה ייקח לי שתי דקות, כי בין התאריכים 18 בפברואר ו-11 במרס נהרגו 20 בני אדם בכבישים. ביום שלישי 18 בפברואר נהרג נהג רכב בן 60 בהתנגשות רכבו בעץ בכביש 90; ביום רביעי 19 בפברואר נהרג רוכב אופנוע בן 24 בהחלקת אופנועו בחיפה; באותו היום נהרג פעוט בן ארבע מפגיעת רכב פרטי סמוך לתל-שבע; באותו היום הייתה פטירה מאוחרת של נהג רכב בן 60, שנפגע בהתנגשות חזיתית בין שני רכבים ב-8 בפברואר בכביש 675. ביום ראשון 23 בפברואר נהרג הולך רגל בן 20 מפגיעת אוטובוס בכביש מס' 2; באותו היום נהרג נהג רכב בן 30 בהתהפכות רכבו בכביש 90; ביום שני 24 בפברואר נהרג פעוט בן ארבע מפגיעת רכב פרטי ביישוב אבו-רובייעה. עוד פעוט בן ארבע. ביום שלישי 25 בפברואר נהרגה פעוטה בת שלוש, תושבת הכפר פוריידיס, מפגיעת רכב. פעוטה נוספת. ביום שבת 1 במרס נהרג הולך רגל בן 25 מפגיעת רכב בכביש 6 סמוך למחלף שורק. ביום ראשון 2 במרס נהרג הולך רגל בן 70 מפגיעת רכב בכביש 458 באזור בנימין; באותו היום שוב נהרגה פעוטה בת ארבע, מהעיר רהט, מפגיעת רכב שבו נהג אחד מבני משפחתה. ביום שני 3 במרס מת מפצעיו גבר בן 64, תושב נצרת-עילית, שנפצע לילה קודם לכן בתאונת דרכים בין רכב פרטי לרכב משטרה בכביש 784 בכניסה לקיבוץ חנתון שבגליל התחתון. ביום חמישי 6 במרס נפטרה מפצעיה אישה אשר נפגעה קשה בבוקר אותו יום בתאונת דרכים בין משאית לרכב פרטי בכביש 71 בצומת בית-השיטה. ביום שבת 8 במרס נהרג צעיר בן 22, ומאוחר יותר נפטר מפצעיו נוסע נוסף בן 25, מתאונת דרכים שבה היו מעורבים שלושה כלי רכב ואשר התרחשה בכביש 60 במעבר מיתר שבנגב; באותו יום מת מפצעיו גבר בן 60 שנפצע קשה בתאונת דרכים שהתרחשה ב-28 בפברואר בין רכב פרטי לרכב מסחרי סמוך לצומת תל-מונד. ביום ראשון 9 במרס נהרג הולך רגל בן 54, תושב תמרה, מפגיעת משאית בכניסה הצפונית לעיר. באותו היום, מעיין כלפה בת השבע, תושבת מושב עלמה שבמועצה האזורית מרום-גליל, נדרסה למוות על-ידי אוטובוס הסעות ילדים שהוביל אותה בחזרה לביתה מבית-הספר. עדיין באותו היום, נפטרה מפצעיה הולכת רגל בת 30, אשר נדרסה באותו הבוקר על-ידי מונית ברחוב הצדיק מירושלים בבאר-שבע. היום, יום שלישי, 11 במרס, נהרג גבר בתאונת דרכים בין שני כלי רכב בכביש 57. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. אנחנו כדרכנו מאחלים לך שפעם תקום ותגיד: אין לי על מה לדבר היום. חברת הכנסת רינה פרנקל, ואחריה – חברת הכנסת יפעת קריב. <רינה פרנקל (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גם אני אדבר על דרכים, אבל בנושא אחר. כידוע, אני תושבת נהרייה. נהרייה נצורה, ולא מדובר חס וחלילה על מלחמה; מדובר על חיי שגרה, על חיי יום-יום. בנהרייה גרים כ-60,000 תושבים, ורובם עובדים מחוץ לעיר. אי-אפשר להגיע למקום העבודה או חזרה הביתה, לתושבים האלה. במקום – למשל מעכו, נסיעה יכולה לקחת עשר דקות – זה לוקח שעה ויותר, רק הנסיעה בכבישים. בשבוע שעבר סיירתי במפעל "שטראוס" שבאחיהוד. העובדים סיפרו לי שהם לא עושים שעות נוספות כי הם לא יכולים להגיע בשעות האלה הביתה. השעות מאוחרות והם פוחדים להיתקע בפקקים. אני חושבת שזו תופעה פשוט בלתי נסבלת, והתופעה הזאת קיימת בנהרייה ואין פתרון. ועוד יותר חמור מזה, בית-החולים נהרייה, שממוקם גם כן – אפשר להגיע רק בכביש 4 או בכביש 79 מהמזרח, בכביש 4 מהדרום – אי-אפשר להגיע אליו לא באמבולנסים ולא ברכבים פרטיים. אתם תגידו: יש רכבת. אבל הרכבת האחרונה מגיעה לנהרייה בשעה 22:00. אנחנו מעודדים אנשים לגור בצפון, לגור בפריפריה, ומעודדים את צעירי הצפון לא להגר למרכז; אבל איך אפשר לחיות בפריפריה אם אין נגישות, אם אין אפשרות להגיע הביתה או לנסוע בערב, לצעירים, לבלות, או להגיע למקומות עבודה? אני שוב פונה אל שר התחבורה בבקשה לפתור את הבעיה לכל תושבי נהרייה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת רינה פרנקל. חברת הכנסת יפעת קריב, ואחריה – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. <יפעת קריב (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום יציינו יותר מחצי מיליון תושבים אזרחי המדינה את יום המעשים הטובים של קבוצת "רוח טובה". באמת רציתי להתייחס היום לנושא הזה של התרומה לקהילה ושל העזרה לזולת. אני חושבת שבכל יום אפשר לעשות מעשה טוב ולתרום; הלוא זה חלק מהרוח של היהדות: "ואהבת לרעך כמוך", וחודש אדר, וחג הפורים. אני חושבת שלציין היום את היום, זה משהו שגם אם היה יוצא מתוך הכנסת – ואמירה של מעשה טוב, עזרה לזולת, הלוא זה מאוד פשוט לעזור, אם זה לקשישים, ואם זה כמובן לניצולי שואה, ואם זה לחולים; העזרה יכולה להיות בדברים מאוד פשוטים וקטנים, ואני מאוד מקווה שכל אחד מאתנו ילמד לתת יותר ולעזור יותר, לא רק ביום המעשים הטובים. אני אישית מתכוונת למצוא היום זמן ולצאת לעשות מעשה של עזרה לזולת, גם ביום העמוס הזה כאן. ומהבית – בואו נקרא ליותר ויותר אנשים לבוא, לתרום, לעזור ולסייע. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחברת הכנסת קריב. אולי נעשה יום המעשים הטובים 365 ימים בשנה – יהיה טוב. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת רות קלדרון. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> תודה, אדוני. חברי וחברותי, כמו שהבטחתי, בכל שבוע אנחנו נזכיר שעדיין אוכלוסיית אזור הדרום, המונה כמיליון תושבים – לא קיים שם מרכז שיקום אחד. מטופלים מדרום הארץ שזקוקים לשירותי שיקום, ובהם חיילים שנפצעו במהלך שירותם הצבאי, מתאשפזים לשיקום באזורים אחרים, רחוקים מהבית ומהמשפחה. תהליך השיקום, חברי וחברותי, הוא תהליך אינטנסיבי שכולל צוותים רב-תחומיים ששאיפתם המקצועית היא לעזור למטופלים עם בעיות תפקוד כגון ליקויים גופניים, נפשיים, חושיים וקוגניטיביים ולשפר את אופן התפקוד שלהם באופן משמעותי. המטרה העיקרית של השיקום היא שהמטופלים יהיו מסוגלים לתפקד באופן עצמאי ולחזור בהדרגה לאיכות חיים מלאה. רפואת שיקום מתמקדת בטיפול בתפקוד הלקוי כתוצאה ממחלה או מפציעה. היא שמה דגש על צמצום המגבלה והנכות שנגרמו מהמחלה או מהטראומה, כגון שבץ, חבלה בחוט השדרה, שברים מורכבים, קטיעות, חבלות ראש בעקבות תאונות דרכים וחבלות אחרות. המקצועות המעורבים בתהליך השיקום כוללים צוותים רפואיים, סיעודיים, פסיכותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאי וקלינאיות תקשורת, פסיכולוגים, דיאטנים ועובדות סוציאליות. על-פי הנתונים של משרד הבריאות, אף אחת מ-781 המיטות שמיועדות לשיקום במדינת ישראל עדיין לא נמצאת באזור הנגב. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. חברת הכנסת רות קלדרון – בבקשה, גברתי. <רות קלדרון (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברות הכנסת, משפחת לוי, האורחים המכובדים שלנו, אני רוצה להטרים משהו לחוק הבא שאנחנו נצביע עליו היום, או נדון בו היום – השוויון בנטל – ולהביא סיפור מאוד קצר מהתלמוד הבבלי, מסכת קידושין – בעצם לא מתוך התלמוד אלא מרש"י על התלמוד. מדובר בברוריה, אשתו של רבי מאיר, שפעם אחת לגלגה על שאמרו חכמים "נשים דעתן קלות הן עלייהו", ואמר לה הבעל שלה, רבי מאיר: "חייך" – בלשון שבועה – "סופך להודות לדבריהם, וציווה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה". כלומר, רבי מאיר כל כך כעס, או קשה היה לו להכיל את המצב שאשתו ברוריה, בתו של רבי חנינא בן תרדיון, הייתה תלמידת חכמים – והיא אפילו מצוטטת במשנה שידעה הלכות רבות, מאות הלכות בעל-פה – הוא כל כך לא יכול לעמוד במעמד הזה, שהיא בסך הכול חייכה כשהם אמרו שנשים דעתן קלה, שהוא עושה לה ניסיון מאוד אכזרי, שהוא בעיני כישלון לרבי מאיר עצמו, ומצווה על תלמידו לפתות אותה לדבר עבירה: "והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית". דרך אגב, abuse זה דבר נורא לעשות, כמובן, לאשתך, אבל גם לתלמיד שלך; לגרום לו באופן מכוון לעשות חטא של אשת איש עם אשתך. סיפור די נורא. וכשנודע לה, לברוריה, שהאיש הצעיר הזה שמחזר אחריה, שהיא חשבה שהוא חבר נפש שלה ואהוב שלה, הוא בעצם המלכודת שהניח הבעל שלה רק כדי להוכיח שנשים דעתן קלה עליהן – כשנודע לה, חנקה עצמה, "וערק רבי מאיר מחמת כיסופא". אני מאוד אוהבת את הסיום הזה של התלמוד. התלמוד בעצמו אומר: רבי מאיר ערק מחמת הבושה שהוא עשה ניסיון נורא כזה לאשתו. אני מקווה שהיום, בדיונים שלנו על השוויון בנטל, ואחרי שיחוקק השוויון בנטל, לא יהיה מקום יותר לבייש ככה אישה רק בגלל שחשקה נפשה בתורה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחברת הכנסת רות קלדרון. אם כן, עם הקדמה תלמודית, אנחנו עוברים עכשיו אכן לחוק שוויון בנטל, אלא אם כן יש חברי כנסת שלא שמתי לב שהרימו יד לנאומים בני דקה. אני לא חושב שיש כאלה. שמתי לב שלא. <הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19), התשע"ד–2014;> <הצעת חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד–2014> [מס' מ/787; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' כ"ב, עמ' 3355; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סיימנו נאומים בני דקה, ואנחנו עוברים להצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19), התשע"ד–2014, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. תציג את הצעת החוק יושבת-ראש הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת החוק בעניין השוויון בנטל בשירות הצבאי, בשירות האזרחי ובשוק העבודה ולהסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות, הלוא היא חברת הכנסת איילת שקד. אנחנו באותה הזדמנות גם נשמע את הצגת הצעת החוק השנייה, שנדון בה מייד בדיון משולב: הצעת חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד–2014, גם כן ודאי לקריאה שנייה וקריאה שלישית. חברת הכנסת איילת שקד תציג את שתי ההצעות ביחד ונקיים דיון משולב. בבקשה, גברתי. <איילת שקד (יו"ר הוועדה המיוחדת):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, "בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'". אני מתכבדת להציג בפני הכנסת את הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19), התשע"ד–2014, ואת הצעת חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד–2014, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. הסדר דחיית השירות של בני הישיבות עובר כחוט השני בתולדותיה של מדינת ישראל וניצב היום פעם נוספת להכרעתו של בית זה. עם קום המדינה הורה דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, לדחות את גיוסם לצבא של מאות תלמידי ישיבות אשר תורתם אומנותם. הטעם למהלך היה רצון לשמור ולשמר את עולם התורה. ברבות השנים הורחב ההסדר, וכיום מכסת התלמידים מונה עשרות אלפים. במקור, הסדר דחיית השירות של בני הישיבות שאב את כוחו מסמכותו הכללית של שר הביטחון להוציא צווים פרטניים שמאפשרים, בין היתר, דחיית שירות ושחרור משירות למועמדים לגיוס. ואולם, עם הרחבת השימוש בסמכות זו של שר הביטחון החלו העתירות לבית-המשפט העליון כנגד הסדר דחיית השירות של בני הישיבות. בשנת 1999 נקבע על-ידי בית-המשפט העליון בפרשת רובינשטיין כי שר הביטחון נעדר הסמכות החוקית להעניק באופן קטגורי דחיית שירות מעין זו לבני הישיבות, וכפועל יוצא מכך יש לעגן את הסדר דחיית השירות בחקיקה ראשית. כך התגלגלה הסוגיה המורכבת לפתחה של כנסת ישראל. ב-2002 נתקבל בכנסת חוק דחיית שירות לתלמידי הישיבות שתורתם אומנותם, הידוע בשם חוק טל. ב-2006 עמד חוק טל לראשונה להכרעה בפני בג"ץ. בית-המשפט קבע בדעת רוב כי אומנם חוק זה פוגע קשות בכבוד האדם של בני קבוצת הרוב המחויבים בשירות צבאי, אך טרם ניתנה לחוק הזדמנות ראויה להגשים את מטרותיו, ולכן יש להמתין חמש שנים נוספות כדי לבחון אם פרק זה שינה באופן מהותי את התמונה. מקץ תקופה זו נדרש בית-המשפט העליון לגשת לעניין פעם נוספת. בפרשת רסלר, שהוכרעה בפברואר 2012, בית-המשפט פסק ברוב דעות כי אין באמצעים שנקבעו בחוק כדי להגשים את תכליותיו. לפיכך נקבע כי החוק אינו חוקתי, ועל כן הכנסת לא תוכל להאריכו במתכונתו הנוכחית, לאחר שתוקפו הסתיים ביום 1 באוגוסט 2012. במצב דברים זה התגלגלה הסוגיה פעם נוספת לפתחה של כנסת ישראל. על שולחן הכנסת הונחו שתי הצעות חוק ממשלתיות: האחת, הצעת חוק לתיקון חוק שירות ביטחון, והשנייה, הצעת חוק שירות אזרחי לתלמידי ישיבות, שגובשו על-ידי ועדת השרים בראשות השר יעקב פרי. לאחר שהכנסת אישרה את הצעת החוק בקריאה ראשונה, הוקמה בכנסת ועדה מיוחדת בראשותי, שהכינה את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית. הוועדה דנה כשבעה חודשים בהצעת החוק, קיימה כ-50 דיונים, שמעה מומחים, ולאחר דיונים ממושכים ונרחבים נרקמו תיקון 19 לחוק שירות ביטחון והצעת חוק שירות לאומי-אזרחי המונחים לפניכם. שמה של הוועדה קצר ומאוד קליט ואלגנטי: הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת החוק בעניין השוויון בנטל בשירות הצבאי, בשירות האזרחי ובשוק העבודה ולהסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות. בלי קשר לסרבול של שם הוועדה אין בי חיבה יתרה אליו, כיוון שהמילה "נטל", שבולטת בו כל כך, מחמיצה את העניין האמיתי. נכון, בעולמנו הציני והפוסט-מודרני לא נהוג לדבר על ציונות. אבל בעיני, המחשבה שליוותה אותי לאורך העבודה בוועדה היא שהשירות בצה"ל הוא זכות, זכות שמאפשרת לנו חיים חופשיים כאן, בארצנו, לאחר אלפיים שנה. לפני 800 שנה, בצנעא בתימן, בפס שבמרוקו, בוורמייזא שבצרפת ובוונציה שבאיטליה היהודים היו נטולי הגנה, חסרי ישע, ללא יכולת הגנה עצמית. היום במדינה היהודית יש צבא יהודי נפלא, צבא ההגנה לישראל; נפלה בחלקנו הזכות הנדירה שאבותינו לא זכו בה. אותה הזכות גם מאפשרת לעולם התורה במדינת ישראל להכיל את מספר לומדי התורה הגדול ביותר מאז ומעולם. החוקים העולים היום להצבעה משפיעים על ציבור רחב אשר חי כבר עשרות שנים במציאות מסוימת, מציאות אשר מקדשת את ערך לימוד התורה כערך עליון. שיקומו של עולם התורה, עולם המהווה את הנדבך המרכזי בהיסטוריה התרבותית של העם היהודי ואשר כמעט נחרב עד היסוד בשואה, התאפשר בין היתר בזכות דבקותו של הציבור החרדי בערך זה. אך כיום, לאחר 65 שנה, התרחב חלקו של ציבור זה באוכלוסייה, ובהתאם – התרחב חלקם של אלו שאינם בנויים להקדיש את כל חייהם ללימוד תורה. אלו מצאו את עצמם במציאות בלתי אפשרית, שבה מחד גיסא הם אינם מקדישים את כל עתותיהם לתורה, ומאידך גיסא הם אינם לומדים מקצוע ואינם יכולים להתפרנס בכבוד. בשנים האחרונות החלו גורמים שונים בחברה החרדית להבין את הבעייתיות שבמצב זה והחלו לפעול להקניית מקצוע לאלו שאינם לומדים להשמתם בשוק העבודה, ובתיאום עם הצבא – לגיוסם לצבא, למסגרות המתאימות לחייל החרדי. שינוי שכזה לא יכול להיעשות במחי יד; הוא חייב להתבצע בהדרגתיות ובתשומת לב, כמו גם באופן שיהיה ניתן ליישמו במציאות. מטרת החוקים העולים היום להצבעה, או מחר, היא לפתח ולהעצים את התהליכים הללו ולהביא לכך שלצד לומדי התורה נראה חרדים המפרנסים את עצמם ואת משפחותיהם בכבוד, אשר תורמים לכלל החברה בישראל בנטל התורה, נטל ההגנה ונטל העבודה; כי נטל הריבונות של העם היהודי בארץ-ישראל הוא נטל משולש, ואני מעדיפה להגדיר זאת כזכות: הזכות להגן, הזכות לעבוד והזכות ללמוד תורה. בתחילת עבודת הוועדה התעקשתי כי חברי הכנסת החרדים יהיו שותפים מלאים לדיונים בה. לשמחתי, הם ניאותו לבקשתי והביאו מרכיב חשוב לעיצוב החוק. יחד אתם ועם מנהיגי ציבור חרדים אחרים ניסחנו חוקים שעוצבו מתוך התחשבות מרבית בציבור החרדי ובאורח חייו. החוק מאפשר את המשך קיום עולם התורה במלוא עוזו ואת יציאתם לשירות ולעבודה של אלו שאינם לומדים. חוקים אלה יכולים להביא לפריחתו של הציבור החרדי. מי שטוען אחרת, או שאינו בקי בפרטי החוק או שהוא מבקש להציג מצג שווא, כיוון שהוא אינו רוצה באמת בשמירת עולם התורה ובקידום הציבור החרדי. חשוב להדגיש כי הצלחת החוק תלויה בשלושה גורמים: בראש ובראשונה בהנהגת הציבור החרדי. גדולי התורה וחברי הכנסת החרדים, הכול תלוי בכם. מספיק עם ההסתה ודברי הבלע. ראיתי שאתמול בכיכר השבת חבר הכנסת דרעי קרא לי בוגדת. חבר הכנסת דרעי, אתה קבעת שאיילת שקד בגדה בעולם התורה. באיזה עולם תורני בדיוק? ובשם איזה ערך יהודי השמצת אותי באופן האישי והמסית הזה? אתה, שאמרת לי שחשוב לך גיל 26, שזה הדבר הכי חשוב לך, והוועדה אישרה אותו, ברוב צביעות, ברוב צביעות הסתָ נגדי קבל עם ועדה. אתה חוצפן ואני מצפה שתתנצל. האם באמת אכפת לך מעם ישראל ומתורת ישראל? <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> לא. <איילת שקד (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אם באמת אכפת לך, תעודד את מי שלא לומד להתגייס ולתרום למדינה. כך תאפשר למי שלומד ללמוד. כמעט כל חברי הכנסת של ש"ס שירתו בצבא: אלי ישי שירת שלוש שנים, אמנון כהן שירת שלוש שנים, יצחק כהן שירת שלוש שנים, חבר הכנסת מיכאלי שירת שלוש שנים, דרעי שירת ארבעה חודשים. אבל למה הדור הצעיר לא משרת, ברובו? חרדים נלחמו במלחמת השחרור, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור. אח של חבר הכנסת גפני נלחם בקרב סולטן-יעקוב; חבר הכנסת אורי מקלב קרוי על שם דודו שנפל במלחמת השחרור. אני מחזיקה מודעה מתש"ח של אגודת ישראל שקוראת לבחורים בני 17–25 להתגייס. הנוהל ב-30 השנים האחרונות שלא לשרת, כברירת מחדל, הוא פגום. אני סומכת על החברה החרדית שתשכיל להבין שהצלחת החוקים היא אינטרס מובהק שלה, ושתשתף פעולה ביישומם, לטובתה ולטובת כלל החברה הישראלית. אני מאמינה בחברה החרדית. הצלחת החוק תלויה גם בצה"ל ובשר הביטחון. הפעם, בניגוד לחוק טל, הצבא ישקיע בגיוס החרדים ויאפשר להם סביבת שירות מתאימה. ולבסוף, הצלחת החוק תלויה בשר הכלכלה נפתלי בנט, שכבר משקיע עשרות מיליונים של שקלים, וישקיע עוד מאות מיליונים, במרכזי תעסוקה והכשרה לציבור החרדי. אחת המטרות המרכזיות של החוק היא לעודד יציאה לעבודה של גברים חרדים. בשנות ה-70 85% מהגברים החרדים עבדו; עכשיו – 49%. אין סיבה שילדים חרדים יחיו בתנאי עוני ודלות. המדינה צריכה להשקיע כל מה שניתן כדי לעודדם להשתלב בעבודה. אני קוראת גם למעסיקים: העסיקו חרדים, השקיעו בהשמה ומיון של חרדים בשוק העבודה. בנימה אישית אני יכולה לספר שאחי, שמעסיק עשרות חרדים, אומר לי כל הזמן כמה הוא מרוצה. כששאלתי אותו אם הוא מרוצה, הוא אמר לי שהוא צריך להגיד תודה שהם עובדים אצלו, כי הם עובדים מסורים וחרוצים. אני חוזרת ומבקשת מהמעסיקים בישראל: העסיקו חרדים. ואעבור להסבר של הצעת החוק. הצעת החוק בנויה כתהליך דו-שלבי המבוסס על שתי תקופות: תקופת ההסתגלות ותקופת הקבע. אף שמדובר בשתי תקופות נפרדות יש לראות אותן כהסדר שהוא מקשה אחת. תקופת ההסתגלות אינה עומדת בפני עצמה, והיא משמשת כמעין תקופת הכשרה לתקופת הקבע. היא כוללת הסדרים ייחודיים שנועדו לשרת כמה תכליות, כפי שאפרט. במהלך תקופת ההסתגלות, שתימשך כשלוש שנים, עד יוני 2017, לא תוטל עדיין חובת גיוס, ושר הביטחון יוכל להמשיך ולדחות את שירותם של תלמידי הישיבות. תקופת ההסתגלות נועדה בעיקר לאפשר לחברה החרדית להסתגל בהדרגה לשינויים המוצעים בחוק ולהכיל אותם. שינויים אלו, שיבואו לידי ביטוי בתקופת הקבע, כוללים לראשונה קביעת יעדי גיוס הולכים וגדלים של הציבור החרדי, שמשמעות אי-עמידה בהם היא חובת גיוס והחלת הוראות חוק שירות ביטחון. גם בתקופת ההסתגלות ייקבעו יעדי גיוס הולכים וגדלים, והחברה החרדית יכולה לעמוד בהם, אף שבתקופה זו אין משמעות, למעט כלכלית, לאי-עמידה בהם; זאת, כדי לאפשר לחברה החרדית להסתגל לעקרון העמידה ביעדים. העיקרון העומד בבסיסה של תקופת ההסתגלות נובע אפוא מההכרה באתגרים שההצעה מציבה בפני החברה החרדית בתקופת הקבע ומרצון אמיתי להקל עליה בהתמודדותה עם אתגרים אלו. הסדר זה של תקופת ההסתגלות מבטא את התכלית של פתרון הדרגתי של סוגיית גיוסם של תלמידי הישיבה על יסוד הסכמה רחבה וללא כפייה, שהוכרה בפסיקת בית-המשפט העליון בעניין חוק טל. תכלית נוספת שניתן לה משקל רב בתקופת ההסתגלות היא הגברת ההשתתפות במעגל התעסוקה. שיעורי ההשתתפות של הציבור החרדי בשוק העבודה נמוכים באופן משמעותי ביחס לציבור הכללי. להגברת השתתפותו של הציבור החרדי בשוק העבודה תהיה השפעה חיובית על המשק, והציבור כולו יצא נשכר מכך. כדי לעודד את ההשתתפות בשוק העבודה מוצע בהצעת החוק לאפשר לכל תלמיד ישיבה שמלאו לו 22 שנים ביום תחילת החוק לקבל פטור משירות סדיר. משרד הכלכלה נערך ליישום הצעת החוק והקים מרכזי תעסוקה ייעודיים למגזר החרדי במטרה לסייע למקבלי הפטור להשתלב בשוק העבודה. קבוצה נוספת שנקבע לגביה הסדר מיוחד היא מי שמלאו להם 18 אך לא מלאו להם 22 שנים ביום תחילת החוק. לגבי קבוצה זו נקבע הסדר ביניים, המאזן בין תכלית הפתרון ההדרגתי, תכלית ההשתתפות במעגל התעסוקה ותכלית השוויון בנטל. אותם תלמידי ישיבה יוכלו לבקש את דחיית שירותם מדי שנה עד הגיעם לגיל 24, גיל הפטור. בהסדרים אלה של תקופת ההסתגלות הודגשו תכליות הפתרון ההדרגתי והשתתפות במעגל העבודה. עם זאת, כאחד הלקחים מהבעיות שהתעוררו ביישום חוק טל, ומאחר שתכליתה העיקרית של הצעת החוק היא שאיפה לשוויון וחלוקה בנטל – בעיני זכות השירות הצבאי בישראל – תקופת ההסתגלות מוגבלת לשלוש שנים. מייד בסיומה של תקופת ההסתגלות נכנסת תקופת הקבע, ב-1 ביולי 2017. בתקופה זו יהיה רשאי שר הביטחון להמשיך ולדחות את שירותם של מיועדים לשירות אשר עמדו בתנאי דחיית שירות הביטחון כל שנה עד הגיעם לגיל 21, ואם מלאו להם 21 במהלך שנת הגיוס – עד לסיומה. כהמשך ישיר לתקופת ההסתגלות ממשיכה הבחינה השנתית של העמידה ביעדי גיוס. ואולם, בתקופה זו, להבדיל מתקופת ההסתגלות, יעדי הגיוס הופכים להיות יעדים מחייבים, ועמידה או אי-עמידה בהם הופכת להיות משמעותית ומכרעת. משמעות הדבר היא שאי-עמידה ביעדי גיוס בתקופת הקבע תביא להחלת הוראות חוק שירות ביטחון על ציבור תלמידי הישיבות ובוגרי מוסדות החינוך החרדיים שהגיעו לגיל 21. בחינת העמידה ביעדים מתבצעת כך שבכל סוף שנת גיוס נשאלת השאלה לגבי מי שמלאו לו 21 באותה שנת גיוס, והאם הייתה עמידה ביעדי הגיוס. אם הייתה עמידה ביעדים, שר הביטחון יוכל להמשיך ולדחות את שירותם של המיועדים לשירות ביטחון מדי שנה עד הגיעם לגיל 26. לעומת זאת, אם לא הייתה עמידה ביעדי הגיוס מקרב תלמידי הישיבות ובוגרי מוסדות החינוך החרדיים החל משנת הגיוס שתחילתה ביולי 2016, על המיועדים לשירות ביטחון בני 21 ומעלה תחול החובה לשרת בשירות צבאי או בשירות אזרחי-לאומי. הצעת החוק קובעת כי די בשנה אחת שבה לא עמדו ביעדים כדי להחיל חובת גיוס. יש להדגיש כי הצעת החוק מבקשת לקבוע מנגנון חד-פעמי, המשקף איזון נוסף, שלפיו במהלך תקופה מסוימת ועד ליום 1 בינואר שאחרי תום שנת הגיוס שבה לא הושג יעד שנתי לא יוכל שר הביטחון להפעיל את סמכותו לעניין הקריאה לשירות סדיר או אזרחי. הרציונל הוא כי הסדר זה יאפשר לצעיר החרדי לבסס את זהותו בטרם יגויס לשירות סדיר ולשירות לאומי, וזאת בשל החשש בחברה החרדית שהשירות בגיל מוקדם יותר יסכן את הזהות החרדית ואת אורח החיים הייחודי של בני הקהילה החרדית, ואף יביא לפגיעה באיכות לימוד התורה. כך, בהסדר זה יש כיבוד של אורח חייה הייחודי של החברה החרדית מן הצד האחד, אך הוא בכל זאת מגביר את השתתפותם בזכות השירות הצבאי ומאפשר את שילובם של בני הישיבות בשוק העבודה לאחר השירות הצבאי. מתוך אותם רציונלים החליטה הוועדה לאפשר למי שמלאו 21 שנים שירות במסלול האזרחי-הלאומי. ואולם, מאחר שהשירות האזרחי, לתפיסת הוועדה, חייב להיות חלופה הולמת לשירות הצבאי, מוצע כי יתאפשר שירות במסגרת השירות האזרחי במתכונתו הנוכחית עד שנת 2019 בלבד. לאחר מכן תנאי להמשכת שירות במסלול זה הִנו העברת כובד המשקל לשירות אזרחי-ביטחוני – שירות בגופי מערכת הביטחון או באלה הקשורים לביטחון הפנים. בנוסף, כחלק מהאיזונים שמבקשת הצעת החוק לקבוע, ומתוך הכרה בחשיבות לימוד התורה בישיבות גם במצב הדברים שבו לא עמד ציבור לומדי הישיבות ובוגרי מוסדות החינוך החרדיים ביעדים, יוכלו כ-1,800 מתמידים הלומדים בישיבה להמשיך ולקבל דחיית שירות לתקופה שלא תעלה על שנה בכל פעם עד הגיעם לגיל 26 ומתן פטור בגיל זה. הנה כי כן, עיקרו של ההסדר בתקופת הקבע מתייחס ליישומו לראשונה של מרכיב הנוגע ליישומה של חובת שירות. זאת, בניגוד לחוק טל, שלא כלל כל מרכיב של עמידה ביעדים וחובת שירות, והעמיד אפשרויות בחירה כמעט בלתי מוגבלות לפני תלמידי הישיבות. הצעת החוק כוללת הסדר מפורט שתכליתו אמצעי פיקוח על יישומו, דבר שלא היה בעבר. בנוסף, הצעת החוק מסדירה את העברת המידע בין משרד החינוך, משרד הביטחון וצה"ל – דבר כל כך טריוויאלי שגם לא היה קיים עד היום – כך שיתרמו לפיקוח אפקטיבי על הלומדים בישיבות. במקביל להצעת החוק המתקנת את חוק שירות ביטחון מובאת לאישור הכנסת הצעת חוק שירות לאומי-אזרחי, הכוללת הסדר משלים המסדיר את השירות הלאומי-אזרחי שניתן יהיה לבצע. במסגרת חוק זה יעוגנו תפקידה של הרשות לשירות אזרחי, וכן כללים להכרה בגופים המפעילים. כמו כן יוארך משך השירות האזרחי בכ-50% ויתווספו מסלולי שירותי נוספים. במהלך דיוני הוועדה עיבתה הוועדה את השירות האזרחי-ביטחוני ויצקה בו תכנים נוספים. בין היתר, המשרתים בשירות אזרחי-ביטחוני יוכלו לשרת בשב"כ ובמוסד, ואלה מהם שישרתו במשטרה, בשב"ס, בכבאות ובמשטרה הירוקה יוכלו גם לקבל סמכויות, ובכך להפוך את שירותם למשמעותי יותר. הוועדה סברה כי בעתיד על השירות הלאומי-אזרחי להתבסס בעיקרו על שירות אזרחי-ביטחוני, ועל הממשלה להציג חלופה הולמת עד 30 ביוני 2019 לשירות אזרחי-ביטחוני משמעותי. בשורה נוספת שמביאה עמה הצעת החוק היא קיצור תקופת השירות לגברים. סוגיית קיצור השירות מצויה זה שנים על סדר-היום הציבורי. כבר בשנת 2005 המליצה ועדת בן-בסט על קיצור השירות, והמלצותיה אומצו על-ידי הממשלה בראשית 2006. עם זאת, בעקבות מלחמת לבנון השנייה נדחה יישום ההמלצות. בהצעת חוק זו מוצע לקצר את תקופת השירות לגברים בארבעה חודשים, כך שהחל מיולי 2015 תעמוד תקופת השירות לגברים על 32 חודשים. זוהי הפעם הראשונה זה כ-50 שנה שתקופת השירות לגברים מקוצרת. לקיצור השירות יתרונות רבים: בראש ובראשונה הוא יקל על צעירים בישראל, אך גם יביא לשילובם המוקדם בשוק העבודה, יסייע להתייעלות הצבא ויצמצם את העלויות הכרוכות בשירות הסדיר, וכל זאת תוך שמירה על מודל צבא העם. אדגיש כי הוועדה השתכנעה כי אף שמשמעות הקיצור היא צמצום כוח-האדם העומד לרשות צה"ל, אין בכך כדי לפגוע ביכולתו של צה"ל להגן על מדינת ישראל ועל אזרחיה. בנוסף, חיילים קרביים ישרתו ארבעה חודשים נוספים בתנאי קבע, וכך ישוחררו לאזרחות עם סכום כסף משמעותי. במקביל לקיצור שירות הגברים הוצע בהצעת החוק הממשלתית להאריך את משך השירות הסדיר לנשים מ-24 חודשים ל-28 חודשים, מטעמי שוויון וצורכי הצבא. ואולם, הוועדה החליטה – ואני חייבת להודות שהיא החליטה את זה פה-אחד – כי בשלב זה לא יוארך שירות הנשים. ניתן יהיה להאריך את תקופת שירותן של הנשים רק אם שר הביטחון יתקין תקנות שמבטיחות הליכי אבחון אחידים לגברים ולנשים והליכי מיון ושיבוץ שמבטיחים שוויון הזדמנויות. עם זאת, שר הביטחון יוכל להביא את התקנות האמורות לאישור ועדת החוץ והביטחון רק בין חודש יולי 2016 לחודש יוני 2019, ואם לא יביא את התקנות עד אז, לא יוארך שירות הנשים. במסגרת הצעת החוק מוסדר גם מסלול השירות בישיבות ההסדר. מסלול זה הוסדר בעבר במסגרת חוק טל אף שלא היה לו קשר ישיר לאותו חוק, וכעת מוצע לעגנו בחוק שירות ביטחון. מסלול השירות בישיבות ההסדר הוא שילוב של שירות צבאי פעיל ולימוד בישיבה. כך ניתן ביטוי לערך לימוד התורה לצד שירות צבאי משמעותי. בהקשר זה ראוי לציין גם את הקמתן של ישיבות הסדר חרדיות ראשונות בעת האחרונה. ישיבות אלה יכולות לשמש גשר שיקל את השתלבותם של חרדים בצה"ל, ויש לברך על כך. מסלול נוסף המעוגן בהצעת החוק הוא מסלול הישיבות הגבוהות הציוניות. עיקרו של מסלול הישיבות הגבוהות הציוניות הוא כי תלמידי אותן ישיבות יכולים לדחות את שירותם מדי שנה עד הגיעם לגיל 23, ומגיל 23 יוכלו 300 מהם לדחות את שירותם עד גיל 26. כך או אחרת מדובר במסלול גיוס שבסופו של דבר יתגייסו כל תלמידיהן של ישיבות אלה לצה"ל, ובהמשך יהיו חלק ממערך המילואים. הוועדה סברה כי כך נוצר איזון ראוי בין ערך לימוד התורה לבין ערך חובת השירות. לסיכום, הצעת החוק המונחת לפניכם מבקשת לעגן הסדר השואף לחלוקה שוויונית יותר של ההשתתפות בשירות הצבאי ובשוק העבודה מצד אחד, אך מכיר בזכותה של החברה החרדית לשמר את אורח החיים הייחודי שלה מצד שני. אין כאן מקסם שווא של שוויון, כי אם צמצום האי-שוויון. אני גאה לעמוד בראש הוועדה ומבקשת להודות לחבריה, אשר באו כל אחד מעולמו הערכי כדי להתמודד עם אחת מסוגיות הליבה שלנו כחברה, ועשו עבודה רצינית ביותר לאורך חודשים רבים כדי להביא חוקים שיסייעו לנו לצעוד קדימה. אני רוצה להודות באופן אישי ומיוחד לחברי הכנסת עפר שלח, אלעזר שטרן ועמר בר-לב, שלא החסירו אף ישיבה אחת ועבדו ברצינות, ביסודיות, ביצירתיות ועם ראש פתוח כדי לאפשר חוק ישים, שמכיר בחשיבות לימוד התורה מחד גיסא ומעודד יציאה לשוק העבודה ולצבא מאידך גיסא. עפר ואלעזר, גם אם לפעמים רבנו, התווכחנו ולא הסכמנו, אני חושבת שעשינו חוק שכולנו יכולים להיות מאוד גאים בו. לחבר הכנסת צחי הנגבי ורוברט אילטוב, שלא החסירו אף הצבעה; לחבר הכנסת גפני, פרוש ואטיאס, שלימדו את כל חברי הוועדה על האתוס החרדי ועל אורח החיים החרדי ועיצבו את החוק בהתאם לזה. בנוסף, אבקש להודות לייעוץ המשפטי של הוועדה, ובראש ובראשונה למירי פרנקל-שור, היועצת המשפטית, ולאילת, לעידו וליפתח, שעשו לילות כימים כדי לפתור את כל הבעיות המשפטיות הסבוכות שהעלה ניסוח החוקים הללו, וללאה ולאסף, מנהלי הוועדה, אשר היו זמינים בכל שעה כדי לסייע לנו בעבודתנו. אני רוצה להודות לנציגי משרדי הממשלה אשר הגיעו לכל הדיונים ועזרו לנו לגבש הצעה ישימה ומאוזנת: לנציגי משרד הביטחון, משרד המשפטים, משרד האוצר, משרד הכלכלה, המשרד לביטחון הפנים ומשרד החינוך. אני רוצה להודות לתת-אלוף גדי אגמון, שהיה נוכח בכל הדיונים וייצג את עמדת הצבא, ולשר-שלום ג'רבי, העומד בראש מינהלת השירות האזרחי. האחריות עכשיו עוברת אליכם. אחרונים חביבים – עוזרי טל ויכין, שכרעו תחת הנטל. אני מקווה ומאמינה כי החוקים שעליהם נצביע היום יפעלו את פעולתם ויובילו לחברה ישראלית טובה, מתקדמת ומאוחדת יותר. אני קוראת מכאן להנהגת הציבור החרדי להנמיך להבות, ולמגזרים האחרים במדינה לפעול לאחדות השורות, כפי שכתוב בספר יחזקאל: "הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם, וקבצתי אתם מסביב, והבאתי אותם אל אדמתם – – – ולא יהיו עוד לשני גוים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות". תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחברת הכנסת איילת שקד. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לדיון בהצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19). אני רק רוצה להזכיר: יש פה רשימת דוברים סדורה ומחולקת גם לפי זמנים, שבסופה תהיה הפסקה, ומחר ב-10:00 תתקיים ההצבעה בנושא. ראשון הדוברים – חבר הכנסת עפר שלח, חבר הוועדה, ממפלגת יש עתיד. 18 דקות, בבקשה. <עפר שלח (יש עתיד):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ב-21 בפברואר 2012 פסק בג"ץ שאין לחדש את חוק טל. בכך באו אל קצן עשר שנים מיותרות, שבהן כמעט הוכפל מספרם של המתחמקים משירות בחסדי תורתו-אומנותו, מכ-37,000 ביום שבו נחקק החוק ליותר מ-64,000 ביום שבוטל. בימיו הארוכים מדי והרעים מדי של החוק כיהנו ארבע ממשלות, שלושה ראשי ממשלה וארבעה שרי ביטחון, וכולם נמנעו מלשלוח ידם אל היורה הרותחת של גיוס החרדים. עד היום. שאלת השתלבותו של הציבור החרדי בחיי הכלל – בצבא, בשוק העבודה ובחברה – הפכה בשני העשורים האחרונים לסוגיה קריטית. במציאות שבה אחד מכל שבעה מועמדים לשירות ביטחון זוכה לדחיית שירות מטעמי תורתו-אומנותו, ואחד מכל שלושה ילדים יהודים בני שש נכנס השנה למערכת החינוך החרדית, במציאות הזאת פתרון לסוגיית הגיוס הוא הרבה יותר מאשר חוק טכני העוסק בהתייצבות לשירות ביטחון. קוראים לזה "שוויון בנטל"; אני מעדיף לדבר על שותפות בחיים הישראליים. זה מה שאנחנו מבקשים להסדיר כאן. ההסדר החדש המובא היום בפניכם, חברי הכנסת, אינו מושלם. אין הסדר מושלם כשבאים לגעת במורסה שב-65 שנים של הזנחה הפכה מהסדר פוליטי זניח לכמה מאות בני תורה לפצצה המאיימת על האפשרות לשמר את צבא העם, את מודל הקיום של הכלכלה הישראלית, ומעל הכול – את הרקמה האנושית של החברה שלנו. צריך לומר ביושר: האשמה מונחת בראש ובראשונה לפתחה של המערכת הפוליטית. היא ששימרה, מתוך פחד וחשבון, את האפליה בגיוס ואת הקשר המגונה בין אי-שירות בצבא לבין חיי עוני ועבודה לא חוקית. ההסדר אינו מושלם, אבל יש בו כל מה שהיה חסר בחוק טל ובניסיונות האחרים, שכשלו כולם: אומץ, שיקול דעת, החלטיות, ובעיקר נחישות לבצע. חוק טל כשל בעיקר בגלל חטאיה של הרשות המבצעת. בניסוח החוק הזה ובהסדרים הנלווים לו עשינו הכול כדי שהפעם היא לא תוכל לחמוק מביצוע – והציבור החרדי לא יוכל לחמוק חזרה אל המקום המסוגר שיוצר המצב הנוכחי, שלא בטובתו שלא בטובת החברה בישראל. בפסק-הדין שביטל את חוק טל ציירו שופטי בית-המשפט העליון את קלסתרו של הפתרון הראוי. את קווי המתאר שלו סרטטה הנשיאה דאז השופטת דורית בייניש במילים אלה, המתארות כל מה שלא היה בחוק טל וצריך להיות בהסדר החדש: "חוק דחיית השירות אינו כולל אמות מידה למתן פטור משירות צבאי, ואין בו יעדים לגיוס לצבא או להצטרפות לשירות האזרחי. אין בחוק מסגרות ביניים לבחינת התקדמות היישום של החוק ואין בו כל אמצעי פיקוח על יישומו. אף אין בחוק קביעה המחייבת שירות משמעותי – מכל סוג שהוא – לכול". ובהמשך אומרת השופטת בייניש: "על הכנסת יהא לגבש הסדר חדש, שיכול שיתבסס על המסגרת שהוקמה כחלק מחוק דחיית השירות, אך מתחשב בקביעותינו בפסק-דין זה. בכלל זה על הכנסת ליתן דעתה על הפגמים עליהם הצבענו, הנובעים, בין היתר, מכך שהחוק אינו כולל כל אמות מידה, קריטריונים ויעדים לביצועו, וכן מכך שהחוק אינו כולל מרכיב כלשהו של חובת שירות". כל אלה ועוד תוקנו בחוק שאנחנו מביאים לפניכם היום ובהחלטת הממשלה הנלווית לו, שכבר התקבלה. יש בהם יעדים מספריים מדויקים לשלוש השנים הבאות, הן לשירות צבאי, הן לשירות אזרחי; יש תמריצים חיוביים ושליליים לעמידה ביעדי הגיוס, ייסוד מערכת פיקוח חסרת תקדים הכוללת אחריות אישית פלילית להצהרות שקר, וחובת דיווח בפני הממשלה והכנסת. ומעל הכול, יש קביעה ראשונה מסוגה שבתום תקופת ההסתגלות הציבור החרדי יצטרך להתייצב לגיוס במספרים ראויים, או שתחול עליו חובת גיוס כללית ללא שיקול דעת ואפשרות להתחמק. מה שזכה לכינוי "סנקציות פליליות" אינו אלא אמירה פשוטה: בשלב הביניים המתחייב מגודל העיוות שבאנו לתקן יזכה הציבור החרדי להנחות והקלות. אם לא יעמוד בהן, נקבע לראשונה שכל ההסדרים המיוחדים עמו יפקעו, ותחול עליו אותה חובה החלה על הציבור הכללי. בכך יתמלאו דבריו של השופט רובינשטיין על חוק טל כשאמר: "על הפתרון להיות רדיקלי בהרבה הפעם – – – מובן כי אחת האפשרויות היא – – – שלאחר גיל מסוים, נאמר 21 או 22, כתום שלוש או ארבע שנות ישיבה גבוהה, יתגייסו הכול, למעט מספר מוסכם שיוסכם על-פי מדדים שייקבעו, ואשר יביא בחשבון את צורכי עולם התורה והמשכיותו לצד צורכי המדינה – – – ההסדר צריך להיות מותאם ומכוון למציאות, ולהתבסס פחות על ציפיות ותקוות לשינויים חברתיים עתידיים". עד כאן דברי השופט רובינשטיין. זהו כמעט אחד לאחד מצב הקבע שיוסד בחוק שלפנינו. כל אחד מאתנו היה רוצה שוויון מלא ועכשיו, אבל מחוקקים אינם עוסקים במשאלות לב אלא במציאות; אותה מציאות שהשופטת עדנה ארבל הגדירה באותו פסק-דין במילים: "יש להכיר בכך שאת הפגיעה בשוויון לא ניתן לרפא באופן מיידי. הדרך הקצרה והמבטיחה ביותר להגיע לשוויון המיוחל היא דרך שנראית כרגע ארוכה וקשה". וזה מה שאנחנו עושים כאן: יוצאים לדרך, בפעם הראשונה ברצינות ומתוך מחויבות מלאה. הסייגים שהחוק הזה שם מבטיחים באופן חסר תקדים שכל ממשלה עתידית תהיה מחויבת להמשיך וללכת בה. שמעתי ביקורת רבה על החוק מספסלי האופוזיציה הריקים כאן. אני לא מתפלא כמובן על חברי הכנסת החרדים, גם לא על סיעת מרצ, שתומכת ברעיון האוטופי שלפיו כל אחד יבחר אם הוא רוצה לשרת או לא. אבל נדמה לי שמחברי הכנסת של מפלגת העבודה מתבקשת קצת פחות וירטואוזיות של שכחה, קצת פחות פליק-פלאקים של ייפוי המציאות. כי זה מה שמספרות העובדות: עשר שנים עמד חוק טל בשיממונו. הסיבה העיקרית לכך שהוא יבש ומת, כבר אמרנו, הייתה אי-ביצוע. בפסק-הדין שביטל את החוק אמרה זאת השופטת בייניש במילים נחרצות: "הבעיה העיקרית בחוק אינה אך תוצאה של הכשלים ביישומו – – – כל עוד החוק אינו קובע אמות מידה או יעדים לביצועו, הגשמת התכליות נתונה לחסדי הרשות המבצעת". היא "יכולה לנקוט פעולות נמרצות ליישומו, להקצות משאבים ליישום חלקים מסוימים של החוק בלבד או לתמרץ באמצעים שונים את הגורמים המופקדים על כך ליישם את החוק. באותה מידה יכולה הרשות המבצעת לבחור בדרך של חוסר מעש ולהפוך את החוק לאות מתה". לא לגייס, לא להקדיש מאמצים ומשאבים, להתחמק מיישומו של חוק ולהניח לבעיה הלאומית לתפוח לממדים מפלצתיים – אלה מחדליה הקשים ומעשיה הרעים של הרשות המבצעת, ובראשה מערכת הביטחון, בעשר השנים של חוק טל, שבהן כאמור כמעט הוכפל מספרם של המתחמקים משירות בחסדי תורתו-אומנותו. ובשש מעשר השנים האלה, חברי חברי הכנסת, שר הביטחון, האיש שבחר בדרך של חוסר מעש והפך את החוק לאות מתה, היה יושב-ראש מפלגת העבודה. זה היה אצלם בידיים, הם פחדו לעשות, ועכשיו הם מתיימרים לבקר. יושב-ראש האופוזיציה יצחק הרצוג היה חבר בוועדת טל, שניסחה חוק ללא אמות מידה ומנגנוני יישום. היום יש לו מה לומר על שוויוניות וצדק. הוא היה שר בממשלות שבהן בנימין בן-אליעזר, עמיר פרץ ואהוד ברק היו שרי ביטחון, תלו לייבוש את חוק טל – הצמחוני כשלעצמו – ושכחו אותו על החבל. אם השוויון – והתוצאות ההרסניות של השתמטות החרדים משירות ועבודה – היה באמת יקר ללבו וללב חבריו למפלגה, הם היו יכולים לעשות או לתבוע מעשה. אבל הם לא עשו, כי מי רוצה להסתכסך עם החרדים ולהרוס לעצמו את אשליית השווא שהנה, עוד מעט הם יעזבו את נתניהו וישיבו את השלטון לבעליו החוקיים בעיני עצמם? הם בחרו בחנופה ובמחדל, ועכשיו הם מתיימרים לבקר. הנה עוד עובדות: פעמיים קיבלה ממשלת ישראל החלטה לקיצור שירות הגברים בצה"ל – צעד מתבקש מבחינת השוויון וחיוני לעדכון השירות הצבאי ולכלכלה הישראלית: פעם ראשונה ב-2006, פעם שנייה עם אימוץ דוח ברודט ב-2007. מי היו שרי הביטחון שקיבלו לאחריותם את מימוש ההחלטה החיונית הזאת? ניחשתם נכון, אנשי מפלגת העבודה. מה הם עשו? ניחשתם, כלום. היום זה קורה. בפעם הראשונה בתולדות המדינה אנחנו הופכים לחוק את קיצור השירות בארבעה חודשים. מיולי 2015 השירות יהיה שוויוני יותר, נכון יותר, יעיל יותר. גם זה היה אצלם בידיים, גם את זה הם פחדו לעשות, ועכשיו הם מתיימרים לבקר. הצביעות הזאת, הטבילה במי רטוריקה קדושים עם שרץ המוסר הכפול ביד, ריחפה באוויר גם בדיוני ועדת שקד. נציג מפלגת העבודה לא הצביע בעד חובת הגיוס בטענה שנוסח מרוכך יותר, חביב יותר לחרדים שאותו הציע, לא התקבל. אותה יד גם הייתה זו שמנעה את קיבועו בחוק של היעד הקובע – 5,200 מתגייסים חרדים בשנת הגיוס 2016–2017. כשם שהיום היא מתחמקת מהצבעה באמתלה של הגנה על הדמוקרטיה, כך במהלך תהליך החקיקה של הסעיפים החיוניים ביותר בחוק מצאה מפלגת העבודה דרך להתחמק, לקרוץ, לברוח מהכרעה. כמעט כולם נחקקו בסופו של דבר, אבל יושב-ראש האופוזיציה יכול להגיד לדרעי ולליצמן שידו לא הייתה במעל, כי מי רוצה להסתכסך עם החרדים? מי רוצה להרוס לעצמו את אשליית השווא שהנה עוד מעט הם יעזבו את נתניהו וישיבו את השלטון לבעליו החוקיים בעיני עצמם? זה היה אצלם בידיים, הם בחרו בחנופה ובמחדל, ועכשיו הם מתיימרים לבקר את מי שנחלץ לתקן את התוצאות ההרסניות של ההשתמטות שלהם ממעשה. השינוי הגדול בחוק הזה אינו מסתיים בשערי הבקו"ם. כאקט ראשון, חסר תקדים בהיקפו, כל צעיר חרדי מעל גיל 22 שלא יבחר בשירות צבאי או אזרחי יקבל בחודשים הקרובים פטור משירות ויוכל לבתק את הקשר הגורדי בין עבודה חוקית וכניסה לשירות בצבא. האוצר יעביר חצי מיליארד שקלים בחמש השנים הבאות לצורך המוגדר של תעסוקת חרדים כדי ששיעור המועסקים בקרב הגברים החרדים יטפס מהמקום הבלתי-נסבל שבו הוא מצוי היום, מעט יותר מ-40%, ויפעיל מנוע צמיחה חיוני למשק. השופטת ארבל היטיבה להגדיר זאת באותו פסק-דין: "ככל שתתרחב השתלבותם של בני הקהילה החרדית בשוק התעסוקה והכול ייווכחו, כך התקווה, כי ניתן יהיה לשלבם בחברה הכללית ללא פגיעה בצביונה המיוחד של הקהילה, קל יהיה יותר להגביר את הדרישה להשתלבות בני הקהילה במסגרות של צבא ושירות אזרחי משמעותי יותר – – – לפיכך, איני סבורה שיש להירתע בשלב זה מלהסתפק בדרישה לשירות צבאי ואזרחי מקוצר יחסית ומהפטור הניתן לגילאים מסוימים משירות סדיר המאפשר יציאה לעבודה". זה בדיוק מה שאנחנו עושים היום, ומתוך אותו חזון: ככל שהציבור החרדי יראה יותר גברים עובדים בעבודה חוקית ומפרנסת היטב, ובמקביל מספר כפול של לובשי מדים בתוך שלוש שנים, כך ימהרו החומות ליפול; כך נתקרב אל הרגע שבו להיות חרדי לא יזוהה עוד עם אי-נשיאה בנטל השירות והכלכלה, וכך יתקרב היום שבו חרדים וחילונים יוכלו לחיות יחד, איש על-פי תרבותו ובלי לפגוע באורח חייו של האחר, אבל כמה שיותר מאתנו תחת אתוס משותף של אזרחות ומימושו בפועל. אלה עיקריו של החוק כפי שנוסחו ביותר משנה של דיון בממשלה ובכנסת. איש לא הגניב אותו באישון לילה אל שולחן החקיקה. הוא נוסח במהלך של דיון ציבורי ופרלמנטרי נרחב. כולכם, חברי חברי הכנסת, יודעים היטב שרק מעטים חשבו שאכן הוא יוצג כאן בנוסח זה. אבל אנחנו, שעיצבנו אותו בתוך שפע האילוצים והלחצים, ידענו שמי שנחוש, מי שריאלי, מי שאינו מאבד קשר עין עם המטרה גם בתוך הסערה, אכן יגיע. וכאן, לסיום, אני רוצה לפנות אל חברי הכנסת החרדים, שאינם כאן, אבל עם רבים מהם היה לי שיח ער במהלך עיצוב החוק הזה: אני יודע, היו מי שהבטיחו לכם חוק אחר – בלי חובת גיוס, בלי יעדים של ממש, משהו שאפשר למסמס כמו את חוק טל או להרוג באבו כמו את ועדת פלסנר. זה לא קרה, כי לא נתנו לזה לקרות. ניסיונותיכם לשנות אותו עלו בתוהו. אבל מרגע ההצבעה כל זה יהיה מאחורינו, ואתם תישארו עם האחריות הכבדה לגורלו של הציבור שאתם מייצגים. רטוריקה של איומים, כפי ששמענו לא אחת, עלולה לגרום לכך שכל מה שהתחייבתם למנוע אכן יקרה בסופו של דבר. זה הזמן להישיר מבט אל המציאות, להבין שעוצבה באופן המאפשר להשיג את יעדי החוק בלי לגרום לקרע ולקחת אחריות. זה הזמן לחצות את הגשר לעבר אתוס ישראלי משותף, מחבר ולא מפלג, שבו כל אדם חי על-פי תרבותו, אבל מתוך הכרה ומימוש של החובה המאחדת את כולנו. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת עפר שלח. חבר הכנסת השר נפתלי בנט, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת דני דנון, סגן שר הביטחון. בבקשה. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש לנו בדור הזה זכות שלא הייתה לסב-סבי ולסבי-סבינו, לא בגלות בבל כששרו "על נהרות בבל", לא אחרי חורבן בית שני בגולה, בטולדו בספרד, במקנס במרוקו, באלכסנדריה שבמצרים, בבגדאד, בקונסטנטינופול, בתקופת מסעות הצלב שדרסו קהילות בגולה, בשפיירא, ורמייזא, מגנצא. היינו חסרי ישע. אלפיים שנה דרך סבא של סבא שלי, אלפיים שנה חיכיתי להיות לוחם בצבא ההגנה לישראל, ואנחנו בדור הזה יכולים. דוד המלך נקרא "עדינו העצני" כי הוא היה עדין בעת לימוד התורה וחזק בעת מלחמה. לאורך כל התקופה התורה היא ששמרה עלינו כעם יהודי. בלי התורה לא היינו; בלי התורה לא נהיה. אחי החרדים – אתם לא פה כרגע – גם שירות צבאי הוא מצווה, מצווה גדולה. יש פה הזדמנות היסטורית. מעטים הרגעים בתולדות כנסת ישראל עם משמעות כל כך גדולה כמו העברת החוק הזה. אנחנו ממש נוכחים כולנו ברגעים היסטוריים, אחד מקווי פרשת המים בתולדות המדינה שלנו. אפשר היה לעמוד בצד, אפשר היה להיות פסיביים, אבל החלטנו להיכנס לזירה, והזירה היא קשה. ופה אני פונה בעיקר ליושבת-ראש הוועדה: חברת הכנסת איילת שקד, נכנסת לזירה, השר יעקב פרי, חבר הכנסת עפר שלח, והזירה לא הייתה קלה. ככה זה כשלוקחים אחריות. הרבה יותר קל ללכת לאולם אחר ולהיות ברוגז מאשר להיכנס לזירה, להפשיל שרוולים ולפתור פה בעיות אמיתיות של מדינת ישראל. אני גאה להיות בממשלה שהפשילה שרוולים ונכנסה לזירה. נכון, כולנו חבולים-משהו, אבל בסוף עשינו את הדבר הנכון למען עתיד מדינת ישראל. ומשפט אחרון. מרגע העברת החוק נכנסים לפאזה חדשה, וזאת הפאזה הדרמטית שבאבחה אחת תשחרר ותאפשר לרבבות חרדים מייד להיכנס לשוק העבודה. אנחנו לא חיכינו, לא חיכינו להעברת החוק. פתחנו בכל רחבי הארץ מרכזי הכוון תעסוקה לחרדים: באשדוד, בחיפה, בבני-ברק, בירושלים עכשיו. אנחנו פותחים גם במודיעין-עילית, בביתר-עילית. פתחנו מוקד טלפוני 5181* – אפשר להתקשר עכשיו; אתר אינטרנט. ידנו מושטת לעבר החרדים. אנחנו רוצים אתכם. אנחנו רוצים אתכם במעגל התעסוקה, אנחנו רוצים אתכם במעגל השירות. אנחנו מחכים, אנחנו מעמידים כלים חסרי תקדים לטובת הכשרה שלכם. בגדול, העקרונות הם מאוד פשוטים: מי שרוצה הכשרה, המדינה תספק לו הכשרה מקצועית בת שנה על חשבון מדינת ישראל; דבר שכמעט אין לו תקדים בתולדות המדינה. זאת הזדמנות לאותו בחור שלא רוצה ללמוד תורה, או לא בנוי לזה. אני לא מדבר על לומדי תורה שאנחנו מעוניינים שימשיכו ללמוד תורה. כל הזמן העיקרון היה: מי שלומד תורה – ילמד, מי שלא – יצא לעבוד, וזה יתממש ממש עכשיו. ואני קורא למעסיקים הישראלים: אל תהיו פראיירים, תעסיקו חרדים. לא כי אתם עושים טובה למישהו אחר, כי אתם עושים טובה לעצמכם. לקחת את עוצמת הכישרון שיש בחברה החרדית ולהכניס לתוך החברות שלכם, זה הדבר הכי כדאי. אנחנו היום עושים היסטוריה. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת נפתלי בנט, שר הכלכלה. חבר הכנסת אלעזר שטרן, מפלגת התנועה, ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא. חבר הכנסת אלעזר שטרן, יש לך 18 דקות, עשינו הארכה, ולחברת הכנסת עליזה לביא – עשר דקות. <אלעזר שטרן (התנועה):> אדוני היושב-ראש, עמיתי השרים, עמיתי חברי הכנסת, יש כאלה שיגידו גם היום: "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עמדת", מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש. ואני חושב שיש חדש. ואני חושב שהיום, על המרכיבים השונים של החוק הזה אולי נכון יותר לצטט את מה שנאמר בפרק ג' במסכת אבות: "כל שחוכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. וכל שמעשיו מרובין מחוכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין: אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזים אותו ממקומו". החוק הזה על מרכיביו השונים בא לשלב את אחינו החרדים בעולם העשייה של החברה הישראלית. יש מי שקרא לו "עולם הנטל", אבל בשורה התחתונה זו כניסה מתחת לאלונקה של המסע הכבד, על מרכיביו השונים, של החברה הישראלית. אבל יש פה אולי עוד משהו לומר לחברה החרדית קודם: כן, יכול להיות שהיו לכם ענפים מרובים, אבל בשנים האחרונות המעשים חסרו, ומכאן – גם המשמעות של יציבותו של אותו עץ, אפילו שלכם; אפילו של החברה החרדית; אפילו של חברה שעומס ענפיה כבד על גודל השורשים של העשייה, של הפרנסה, של הביטחון. אני חושב שהחוק הזה הוא בעיקר, קודם כול, בשורה ליציבותו של אותו עץ, ליציבותה של החברה הישראלית. נכון, זה לא פשוט, זה לא מחר בבוקר; זה לא כל מה שאנחנו חשבנו עליו, אולי כשהיינו קצת ילדים, צעירים יותר, שמחר בבוקר אומרים לחרדים להתגייס, או לכל המשתמטים האחרים בחברה הישראלית – וגם כאלה ישנם רבים מדי – והם באים. אני חושב שהחוק הזה והוועדה הזאת – או אולי קודם גם הצעת החוק הממשלתית, שבראש הוועדה שהכינה אותה עמד השר פרי – הצעת הוועדה שלנו, שבראשה עמדה חברת הכנסת איילת שקד עם עפר, עמר והחברים האחרים שהזכירו פה, שתרומתם הייתה רבה מאוד, שצלחה מים סוערים מאוד – לפחות אני יכול להגיד, היא לא משאת נפשי. אני חושב שאולי לא משאת נפש לא רק שלי, אבל בשורה התחתונה אני חושב שזה יום בשורה. אני, כשכתבתי מאמר, ספר על הרעיון הזה, קראתי לו, הכותרת: "חרדים לגורלם, חרדים לגורלנו". יש כאלה שמעדיפים לפרש את זה: שילכו החרדים לגורלם בגלל שאנחנו חרדים לגורלנו. אני חושב שאנחנו חרדים לגורלם של אחינו החרדים כיוון שהחרדים הם חלק מגורלנו, ואני חושב שהחוק הזה נותן למושג הזה של שותפות הגורל את המשמעות האמיתית. אני לא אוכל להתחמק מלהגיד שבחסותו של החוק הזה, שבא לטפל בעיקר לא בעולם התורה אלא במשאה של החברה הישראלית, הוכנסו גם ישיבות ההסדר או המסלולים של הציונות הדתית, שאני חשבתי שנכון היה להפריד אותם. אני חושב גם היום – הצעתי גם בוועדה להפריד את החוקים. לצערי, גם ההצעה הזאת לא התקבלה. אני חושב שהכריכה של הדברים האלה יד ביד עושה שני דברים: א. היא עושה עוול לציוניות הדתית, שרובה המוחלט משרת. היא בכלל לא קשורה. אף אחד אין לו טענות אמיתיות על הנשיאה בנטל של החברה הדתית-ציונית. אני חושב שהיא עושה עוול גם ביכולת לדון באמת בכל המרכיבים האחרים שהכניסו לחוק הזה, ודעתי מאוד אינה נוחה ממנה. במידה מסוימת, היא מביאה לידי ביטוי אולי את מה שהחרדים עשו לנו כל השנים: היה לנו כוח פוליטי, ניצלנו אותו עד הקצה, לעתים גם בלי הסתכלות על המשמעות של הכבדת הנטל על האחרים. אני חושב, לצערי הרב, שאת ההתנהגות הזאת, או את ניצול הכוח הזה, גם הפעם – גם חברי מהציונות הדתית לא טרחו קצת לשים את ההבדל או את השותפות האמיתית המתבקשת. ועכשיו אני רוצה לומר משהו על גובה הלהבות: תראו, כולנו תרמנו לזה. אני חושב, כמו שאמר פה חברי עפר שלח, שאם היינו דבקים בנוסחים של הצעת החוק, גם הממשלתית וגם זאת שמונחת כאן היום, אז המונחים הכי קשים של מה שאנחנו אולי קראנו, לדעתי קצת בטעות, יותר מדי פעמים "סנקציות פליליות" – מה שכתוב זה "לא יחולו הוראות סעיף 26כ מתחילת אותה שנת גיוס ואילך". זהו. למה הרמנו להנחתה? בגלל שאחינו החרדים לקחו את זה כמו אמרנו שמה שאומר החוק זה שמי שלומד תורה הוא עבריין. למה הדברים דומים? למי שנוסע ללמוד בישיבה או למי שנוסע ללמוד רפואה או למי שנוסע – מקובל עכשיו להגיד – לשירות בשייטת 13, ויודע שאם יעבור בדרך ברמזור ירוק, לא אדום – אם הוא היה עובר באדום הוא היה עושה עבירה פלילית, ואז היינו אומרים שלשרת בשייטת 13 זאת עבירה פלילית, או ללמוד רפואה, בגלל שאם היית עובר באדום אז היית עושה עבירה פלילית. יש פה בחוק הזה יעדים סבירים מאוד, הגיוניים מאוד, שעם קצת רצון טוב, לא עם הרבה רצון טוב, אפשר לעמוד בזה מאוד. הסתכלנו, דנו בזה, בדקנו את זה, אכלנו קש מחברים חילונים שלנו על זה שקל מדי לעמוד ביעדים. יש כאלה שאפילו אמרו לנו שהפגנת המיליון, שנהייתה הפגנת ה-300,000, כל מה שהיא נועדה זה לייצר לנו מטרייה, שלא נחשוב שהיינו טובים מדי עם החרדים. אבל תעזבו אותנו מכל המשחקים האלה. יש פה יכולת אמיתית של איש לרעהו יאמר חזק ואיש את אחיו יעזורו. יש פה פעולה רגישה מול הערכים של השוויון המוחלט – שאף פעם לא היה וגם אף פעם לא יהיה – לבין המורכבות של החברה הישראלית; יש פה שילוב בין ההכרה העמוקה בערך לימוד התורה לבין הנשיאה בקיומו של העם הזה; יש פה אמירה: אל תמכרו לנו שרק בזכות התורה עם ישראל יתקיים. אל תספרו לי את זה. נכון, התורה גם היא החזיקה את עם ישראל, לא רק היא. לאורך כל השנים, וגם היום, יש לתורה חשיבות גדולה בהחזקתו של עם ישראל בארצו, אבל זה לא מספיק. זה אף פעם לא הספיק. אולי אם זה היה, רק זה, גם אני לא הייתי עומד פה היום. ואני עומד פה היום כמי שמכיר בערך לימוד התורה – אם אתם רוצים, כמי שחובש כיפה וציצית וכל מה שאתם רוצים – אבל יודע שזה לא מספיק. זאת תפיסת העולם היהודית-דתית שלי, לא רק תפיסת העולם הציונית. זאת תפיסת העולם גם בתוך העולם החרדי לאורך דורות – עד הקלקול של השנים האחרונות, שמדינת ישראל אפשרה לא ל-600, לא ל-800, לא ל-3,000, למה ששום מדינה בעולם לא אפשרה: לעשרות אלפים כל שנה ללון בצלה של תורה הודות למדינת ישראל. מישהו בהפגנה הזאת אמר תודה? מילה. יכול להיות שעכשיו קם צורר. אבל אלה אותם צוררים של 65 השנים האחרונות, כשבשום מדינה בעולם לא נתנו את זה, כשבשום זמן בהיסטוריה שלנו, בשום זמן, גם במלכות ישראל – איך שאתם רוצים – לא הייתה מציאות של עשרות אלפים שהמדינה תומכת בהם שילמדו תורה. איפה הכרת הטוב? זה לא ערך יהודי? אז תגידו מילה. עכשיו, מה אתם אומרים לנו? מי שלא לומד – תבואו לאסוף אותו. תגידו, פעם אמרתם – ואני לא מדבר כרגע – בש"ס חלקים אמרו את זה לעתים; מישהו ביהדות התורה פעם אמר: חבר'ה, מי שלא לומד שילך לנח"ל החרדי? הוצאתם את המילה הזאת? אמרתם להם? מה אתם חושבים, שאנחנו לא יודעים שהשוויון האמיתי בנטל, לצערנו הרב, נמדד לא רק על פני האדמה אלא גם בתוככיה של האדמה היפה הזאת, אבל גם הנוראה? לא סימנו לכם את זה מול הפרצוף, לא אמרנו לכם שבכל החוק הזה ובכל המסלולים האלה ההגעה לאותו מבחן עליון וכואב של החברה הישראלית – לא הדגשנו אותו, אולי לא מספיק. נתנו מסלולים שונים של שירות לאומי ושירות אזרחי ושמנו מכסות. אבל תגידו שחירוף הנפש הוא לא רק חלקו של חלק מסוים. תגידו אתם שאלה שלא לומדים, שילכו למקומות כמו הנח"ל החרדי, שבהם מחרפים את הנפש. גם זאת זכות. המילה "קידוש השם" שייכת לא רק למי שממית את עצמו באוהלה של תורה. המילה "קידוש השם" שייכת גם למי ששומר על קיומו הפיזי של עם ישראל. ככה חינכו אותנו לאורך שנים. גם בבתי-הכנסת, לצערי הרב, אתם לא אומרים את זה. תגידו, שגם אנחנו נרגיש שיש משהו, קצת, בכיוון הזה. מה זאת ההפגנה הזאת של הספסלים הריקים פה? הרי אנחנו יודעים מה אתם חושבים ואנחנו גם יודעים כמה – אתם יודעים כמה אנחנו התאמצנו. מה התאמצתם? מה התאמצתם? הלכתם ואמרתם את האמת? אמרתם איזה ויתורים יש פה? תראו, לעולם החרדי יש שלוש חומות שמקיפות אותו, שמונעות ממנו להיכנס מתחת לזכות של לשאת את האלונקה, של הנטל הזה, כמו שחלקנו כאן אומרים. מה אתם חושבים שאתם מעודדים – כמו במסע אלונקות אצלנו בתחילת הדרך, בגולני, בצנחנים, איפה שאתם רוצים, שרבים מי יסחוב את האלונקה; שגם מי שעייף ובאים להיכנס מתחתיו אומר: אני עוד יכול. בסוף לא נוכל, בגלל שבסוף גם הקילומטרים יכולים להיגמר וגם למשקל יש גבולות מסוימים. תבואו, תיכנסו. יש שלוש חומות שמונעות: אחת – במידה מסוימת הפכתם את הישיבות לבתי-כלא. אמרתם: אם תצאו החוצה הצבא יתפוס אתכם, אז גם אם אתם לא לומדים, תישארו בתוכן, ברשימות. אמרתם: לא ניתן לכם ללמוד מקצועות ליבה, בגלל שאם תלמדו מקצועות ליבה אולי תרצו לצאת החוצה – אז לא תצאו. ואמרנו: אנחנו נדאג – וזאת החומה השלישית – שהתנאים הכלכליים בתוך העולמות האלה יהיו טובים. החוק הזה קודם כול מטפל בחומה שכאילו חוק שירות ביטחון בנה מסביב לעולם החרדי. הוא אומר: מחר בבוקר – אני לא רוצה לחזור על פרטי החוק – צאו החוצה. כואב לנו. לי כואב. על האוטו שלי, על ה"בימבה" של הנכדים שלי, כתוב "ישראלי אמיתי לא משתמט". אני אומר את זה כל הזמן. ואיך אני יכול להשלים? בתל-אביב כמעט לא נותנים לי להיכנס, למרות שנולדתי שם וזאת עיר נהדרת, בגלל שאומרים שאמרתי שבתל-אביב אין לוויות צבאיות, או כמעט אין לוויות צבאיות. אבל אני, יש לי תעודות, כן, גם על מאבק בהשתמטות בתל-אביב. ואני אומר פה: החוק הזה זה ווליום שונה לחלוטין. לצערי הרב, יש לי פחות דרישות מיידיות היום מבוגרי החינוך החרדי מאשר מבוגרי החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי. אני מבין את זה והחוק מבין את זה. אבל טיפה קידה, טיפה הכרת הטוב על זה שאנחנו מבינים את זה. אין את זה. אני מקווה שעוד נגיע לזה. אני מקווה באמת, כשקצת הלהבות – זה תלוי בכם עכשיו. אני אומר לחרדים: זה תלוי בכם. אתם טיפסתם קצת יותר מדי. גם כשאמרו סנקציות פליליות, מכאן ועד לקחת את זה ל"לימוד תורה זאת עבירה פלילית" – בחייאת דינכ, מה ההגזמות האלה? לא ידעתם? לא ידעתם שאחרי זה יהיה לכם קשה לרדת מזה? אני כבר אמרתי את זה פה, גם בהזדמנות הזאת: זאת אחריות של מנהיגות. זה עדר. אתה יכול לקחת עדר ולרוץ אתו לכיוון שפת התהום ולהגיד: כשאני אגיע לתהום אני אעצור. אבל מה אתם חושבים, שכולם יעצרו בבת-אחת? שלא יהיו כאלה שירדו לתהום? אז יחד בואו נעצור אותם, את כל אלה שהידרדרו לתהום, בגלל שאחרת זה מה שהולך לקרות פה. אם אתם תמשיכו לצעוק את מה שאתם צועקים, ואם אתם תמשיכו – על אנשים כמו הרב הכי גדול אצלכם, שרק חשב לתמוך בשתיקה בנח"ל החרדי, מה שעשו לו – אם תמשיכו בהתנהגות הזאת, הלך על כולנו יחד. אתם לא 10%; לא 12%; בכיתות א' אתם גם כבר לא 20%. אנחנו לא יכולים בלעדיכם, וגם לא רוצים להיות בלעדיכם. אתם רוצים שנבקש? שנגיד: במטותא? אתם לא מבינים שהחוק הזה, יש בו סוג כזה של מטותא? סוג כזה של בקשה? סוג כזה של אמירה: הנה, אנחנו עושים המון כדי שאתם תהיו חלק מאתנו? תנו לנו איזה ביטוי. תגידו לא לנו, לא בתוככי הוועדות, לא בחדר של איילת או של עפר, לא שם; תגידו בישיבות שלכם, בהפגנות שלכם – שם תגידו. מה החוכמה להגיד את זה אצלנו? מה החוכמה להבין את זה כמו שאתם מבינים את זה? ואני חושב שזאת מהותו של החוק, ואני כמובן מברך על זה, ואני חושב שהמאמצים שתוארו פה של השילוב של מחר בבוקר, של פריצה של אותן חומות, של שילוב בשוק העבודה, של הבאת קצת – העלאת רמת החיים אצל המשפחות החרדיות – יש פה בשורה, גם לכם, גם לעדה החרדית. וגם לנו, אני מודה. למה? רק בגלל דבר אחד: בגלל שאנחנו יחד. ואנחנו מבינים שאנחנו באמת יחד. ועכשיו אני רוצה ללכת קצת לחברי מהציונות הדתית. אני אצביע בעד החוק הזה, אבל בעיקר אתם אשמים בזה שקשה לי. אני שלם עם ההצבעה שלי בגלל שהבשורה, כפי שתיארתי אותה עד עכשיו, זאת הבשורה הגדולה. אבל איזה טרמפ תפסתם על זה? על מה הגנתם כאן? איך ביזיתם את אותו נער בקצה, בישיבת ההסדר, שבאמת לומד, את אותם מאות שבאמת לומדים. נתתם לתהליך הזה, שיש לי חלק בו, לצערי הרבה יותר מאשר לשמחתי – אבל אמרתי לכם 80 פעם: תזוזו מילימטר, אל תוציאו לנו אצבע משולשת בפרצוף ותגידו: 17 חודשים. זאת בדיחה. אני יודע מה זה חודש. תאמינו לי, זה כלום. הצבא עובד בארבעה חודשים, אלה מחזורי הגיוס. חודש זה כאילו להוציא לכל אחד מאתנו אצבע בפרצוף ולהגיד: הנה, אנחנו חזקים פוליטית. מה אמרתי לכם? תשימו הגבלות, לחזק את אלה שלומדים. להגיד: פרס ישראל לא היה לפני 15 שנה. פרס ישראל נכון לתת גם היום למפעל הזה, אבל לא, לא ייתנו לו היום, בגלל שהיום לא מגיע לו. בגלל שאיך שעשו אותו מייסדיו, איך שהוא נראה במשך עשרות שנים – ראוי ונכון היה לתת לו פרס ישראל; הרוח הזאת – נכון לתת לה את פרס ישראל. אבל באמת, 950 בשנה צריכים להיות במפעל הזה, כל שנה? למה, המכינות הקדם-צבאיות זה של אבא שלי? זה של התנועה? זה של יש עתיד? זה לא שלכם? למה שם יש הגבלות שאתם נותנים להן יד, על שנה לימוד במכינה קדם-צבאית – בעלי, בעצמונה, ביתיר, איפה שאתם רוצים? שם הם מוגבלים בזמנים – בכמויות – ואף אחד מכם לא אמר מילה. רק בהסדר אין הגבלות. והם עושים שלוש שנים, והם הקצינים הדתיים שכולם מדברים עליהם ומעלים אותם על ראש שמחתנו; בצדק. אבל רק שם צריכות להיות הגבלות? במסלולים של הישיבות – קראתם להן "ציוניות", הן ציוניות. בהתחלה קראתם להן "מעודדות גיוס", פחדתם שנמדוד את זה. מה זה מעודד גיוס? לא רציתם שנמדוד. קבעתם רק בוגר ממלכתי-דתי. פחדתם ממדידה. זזתם מילימטר? אני הצעתי 600 בשנה, מישהו הציע 700, עפר הציע 900. תגידו, תגידו מספר. אין הגבלות? רק לחרדים נגיד 1,800? רק לחרדים נגיד גיל 21, ובישיבות שלנו 23? נכון שהם מתגייסים יותר, אבל למה אנחנו משווים את עצמנו אליהם? למה התרבות הזאת של הבטלה בתוך הישיבות החרדיות – יש שם כאלה שלומדים, כבר אמרתי, אבל זה בדיוק אותו דבר: המדינה נותנת – אנחנו ניקח. מאיפה זה בא? מאיפה זה בא? זאת התרבות שאנחנו באמת גדלנו עליה בציונות הדתית, שאם המדינה נותנת – אנחנו ניקח? בכספים – גם שם לצערי אני רואה את זה, אבל בשירות? אם אנחנו עכשיו חזקים, זה מה שנעשה? ואחרי זה, כשאולי נהיה יותר חלשים פוליטית, מה נגיד – שגונבים לנו את המדינה? אז למה אני צריך להצטייר כמי שכאילו שונא את ישיבות ההסדר? אני היום בעד המפעל הזה. אני יודע ואני מודה גם פה: יש לי חלק בזה שהוא נפגע קשות. כמה פעמים באתי – – <רות קלדרון (יש עתיד):> – – – ככה זה בדברים שאוהבים. <אלעזר שטרן (התנועה):> – – כמה פעמים באתי בשנים האחרונות ובימים האחרונים ובשבועות האחרונים ואמרתי – – <קריאות:> – – – <רות קלדרון (יש עתיד):> ניכרים דברי אמת. <אלעזר שטרן (התנועה):> – – ואמרתי לכם: חבר'ה, תעצרו. תעצרו. חבל. ואני אומר גם היום: עוד לא מאוחר. ויכול להיות שחיכיתם שתיגמר הוועדה הזאת – אני חושב שטעיתם – ואחר כך תדונו בשינויים, וגם אנחנו נמשיך לדון בשינויים, ובאבסורדים, שלא את כולם העליתי כאן, ורוצה להעלות אותם גם כאן. אבל בשורה התחתונה אני אומר: כואב לי שגם מבחינה ערכית, גם מבחינה אידיאולוגית וגם מבחינה אמיתית, לא הפרדנו בין החוקים האלה; שכרכנו את הציונות הדתית, שהיא באמת כל כך חשובה, כל כך משולבת, כל כך יפה – והטענות שלנו כלפי העולם החרדי הן לא שם – שהיא כל כך יודעת מה זה עולם התורה – – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת שטרן, משפטים אחרונים, כי גם הארכנו את הזמן. <אלעזר שטרן (התנועה):> אל תדאג, אני יודע. אני חושב שהכריכה הזאת עושה נזק לכולם. בשורה התחתונה אני אומר, באמת, בעיקר לחברים החרדים: אל תגידו לנו תודה, שלא יכעסו עלינו עוד יותר האחרים. תבינו, תפנימו ותלכו עם זה הלאה. תלכו עם זה הלאה ותדעו שהחוק הזה נותן פה הזדמנות גדולה גם לעולם התורה וגם לעולם העשייה. ואם אתם רוצים יותר, אז עת לאהוב ועת לשנוא, עת לשמור ועת – עת לחשות ועת לדבר, עת מלחמה ועת שלום; שלום שלנו עם השכנים, אבל אולי לפני זה שלום שלנו עם עצמנו. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. חברת הכנסת עליזה לביא, ואחריה – חבר הכנסת השר אורי אורבך. בבקשה. עשר דקות. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, יום חשוב, יום היסטורי, יום שסוגר מעגל עם אותה ברית היסטורית בין ראש הממשלה לשעבר בן-גוריון לבין החזון אי"ש, מתוך הבנה, מתוך ראייה היסטורית של פשע נוראי כלפי העם היהודי, של שרפה של לומדי תורה, של עולם התורה, של כל היהדות שלנו; הבנה רגעית שמונצחת כאן 66 שנים ופוצעת את החברה בישראל. והיום נעשה תיקון, תיקון אחרי דיאלוג ואחרי חודשים של ועדה שיושבת בראשותה של חברתנו איילת שקד, ועוד קודם על-ידי, כמובן, שר המדע, השר יעקב פרי, שבודקת ולומדת ומתכתבת עם המציאות הישראלית ולומדת מטעויות העבר, גם של האנשים שהיו אמורים לשבת כאן ולהשתתף בדיון ולומר את הדברים ואת ההסתייגויות – דברים שנאמרו שנים רבות, אבל אף אחד לא הרים את הכפפה. והנה, לאחר תהליך ארוך, מלומד, מדויק, עם פרטים ועם הרבה מאוד הבנות – נכון, יש אולי לא מעט דברים שהיינו רוצים אחרת, אבל בתוך עמנו אנחנו חיים. ודווקא מהמקום והרצון הזה להמשיך יחד ולא לפגוע ולא לפצוע, למצוא את הפתרונות ואת ההסכמות, החוק הזה מספר את הסיפור הישראלי של שנת 2014. ללמוד תורה זה לא תירוץ. ללמוד תורה צריך; אין עתיד לקיום היהודי בלי ללמוד תורה. אבל ללמוד תורה זה לא תירוץ, וזה לא תירוץ שלא לשרת בצבא, וזו לא אמירה של עונש, של ראשי ישיבות שאומרים לתלמידים שלהם: נלשין עליכם ונאמר אתכם ונשלח אתכם. לימוד תורה זה ערך; לימוד תורה זה אהבה; לימוד תורה זה צורך קיומי. אין לנו, אין לנו עתיד כיהודים, כמדינה יהודית, בהיסטוריה בכלל ובתוך החברה הישראלית בפרט, בלי לימוד התורה. אבל לימוד תורה הוא לא תירוץ, הוא זכות. בזכות החיילים שלנו, בזכות הבנים שלנו, אותם אנשים שיושבים ולומדים תורה יכולים להמשיך וללמוד תורה, ויכולים לצאת ולהפגין. אבל צריך להבין איפה אנחנו חיים ומה מציאות חיינו ומה הדרישות של לגור כאן בארץ הזאת, כולנו. עם חזרתנו לארץ הזאת הבנו בדיוק לאן אנחנו חוזרים ומה המחירים שאנחנו משלמים כאן. אז כן, הסוגיה הזאת של גיוס חרדים ושל החזרה לעולם העבודה מעסיקה שנים – ועדות, ודיונים, והצעות, ויוזמות וניסיונות חקיקה. אבל כן, תודה לאל, בשנה האחרונה הסוגיה הזאת של חזרתם של החרדים לעולם העבודה וההתגייסות והכניסה אל תוך השירות האזרחי והלאומי והקהילתי היא בראש סדר-היום. ולכן, שוב אני חוזרת ומצרה, אדוני היושב-ראש, על כך שאני נואמת לפני ספסלים ריקים של חברינו מהאופוזיציה, שכן היו שותפים, כל אחד בדרכו ובדרכה, לסוגיות הללו שנדונו כאן בחודשים האחרונים. אז כן, התווכחנו, והיו כאלה שתמכו מתוך קשת רחבה של דעות, אלה שלא ראו בשירות בצבא ערך – ושמעתי גם חברים, בעיקר מהאופוזיציה, שלא ראו ערך בשירות הצבאי, או שלא רצו לשלוח, או לא חושבים שיש לשלוח את ילדיהם לצבא כיבוש, ושזה לא ערך לאומי שראוי לתמיכה. וגם שמעתי קולות שחוששים מאוד מהשתלטות של פלוגות חרדיות על הצבא ועל המרחב הציבורי בצבא. ויש גם שהתייאשו ואמרו: אוקיי, בואו נפתח את עולם העבודה. אבל את הדברים האלה שמענו בדיונים, ובבמות השונות, ובפאנלים השונים, ובתוכניות הטלוויזיה והרדיו שהשתתפנו בהן כולנו. אז דיון לא היה? אז דיאלוג לא היה? אז למה אתם לא כאן? למה אתם לא כאן ביום הזה, הכל-כך חשוב, שמשלים את כל הניסיונות שרובכם הגדול היו שותפים להם – גם אנשים שעבדו בתוך הבית הזה, אבל גם בהמון עבודה חוץ-פרלמנטרית שהייתה? אז כן, שירות בצבא הוא חלק מהחיים שלנו בישראל 2014; וכן, השירות בצבא הוא זכות והוא ערך, אבל הוא גם המשווה הגדול. וגם כאשר יש קבוצות כאלה במדינות תל-אביב למיניהן וגם אחרות, קבוצות מסוימות בחברה הישראלית שאולי הצליחו קודם, לפני קבוצות אחרות – אז יש כאלה שכן, שמכוונים את הילדים שלהם איפה לשרת ועוזרים להם איפה לשרת בתוך הצבא; נכון, גם זה קיים. יש שירות יוקרתי שפתוח אולי לקבוצות מסוימות בחברה הישראלית, וכן, יש כאלה שבוחרים את זה לילדים שלהם. אבל גם עכשיו, עם המציאות הזאת בתוך הצבא, אין ספק שהשירות בצבא הוא תהליך הסוציאליזציה המשמעותי ביותר שקורה בחברה בישראל, עם ההיכרות הבלתי-אמצעית והתמיכה, עם רשתות חברתיות שנרקמות במסגרת השירות הצבאי. והנכס הזה, הנכס הזה לא קיים בחברה החרדית ובקרב היוצאים מהחברה החרדית והמבקשים להשתלב בשוק העבודה. לא אחת אני עומדת מול פניות רבות של חברים חרדים ושל אנשים שסיימו תארים אקדמיים ורכשו מקצועות שחוזרים ואומרים: לא מקבלים אותנו, ולא פותחים את הדלת עבורנו, ולא רוצים להיות אתנו, ולא רוצים להעסיק אותנו. המראה והסטריאוטיפים והבגדים מאיימים. אז כן, השירות הצבאי גם יפתח דלתות אל תוך לבה של החברה בישראל, ויטשטש את הסטריאוטיפים, ויביא את היחד הזה אל תוכנו. על כולנו לעשות עבודה. על כולנו – כמובן גם על החברה בישראל, שצריכה לדעת ללמוד לקבל את האחר, ואת השונה, ואת זה שבא עם עולם ערכים אחר ועם בגדים אחרים, ולנסות להימנע מהסטריאוטיפים. אז ההתנגדות הזאת, ההתנגדות הנחרצת הזאת של המנהיגות החרדית שהייתה פה לאורך החודשים האחרונים, וגם היום כשהם לא יושבים אתנו כאן, וגם של העסקנים הרבים המצויים במקומותינו, יצרה אולי לרגע את הרושם הזה שהציבור החרדי מאוחד אולי, כמקשה אחת, בהתנגדות האידיאולוגית למהלך. אז לא, לא אלה פני הדברים בישראל 2014. החברה החרדית טרודה בהרבה מאוד בעיות שלה. המרכזית שבבעיות של החברה החרדית היא ההיחלשות הפנימית של מודל חברת הלומדים. כן, חלים בתוך החברה החרדית שינויים, ויש להם השלכות רבות וכבדות. אז מודל הגיוס הזה, מודל הגיוס שמוצע כאן בחוק הזה, הוא לא כפייה. הוא קורה, אבל אנחנו רוצים לבוא ולהביא אותו ולאפשר ליותר צעירים להיכנס לעולם העבודה. אנחנו שומעים את הדברים, ואני שומעת גם קולות של אימהות בעולם החרדי שמברכות על התהליך הזה. ויש נתק גם עם ההנהגה הרוחנית-הדתית וגם עם הפוליטיקאים החרדים, שלא נותנים מענה לאוכלוסייה החרדית. ההתכתבות הזאת נדרשת, והחוק הזה ישחרר ויאפשר. אז כן, פעמים רבות החמצנו את הדרך, וגם בקואליציה שהיו בה 94 חברי כנסת, שכן אפשר היה להעביר ולקדם בה, הדברים לא נעשו. היום, היום אנחנו באמת רואים את ההצלחה ואת היישום, כמובן עם התרגשות ותפילה ליישום של הדברים. 90% מהחיילים החרדים שמשרתים בצבא, שירתו בצבא, מוצאים את עצמם בעולם העבודה. די לנו בנתונים הללו כדי להבין את התהליך שאותו נתחיל מייד עם יישום החוק. אני רוצה לדבר גם על המקום הזה של ההרכב של הוועדה בהיבט המגדרי. ועדת פרי מוקמת ללא שרה. ראש הממשלה בוחר רק גברים לוועדת פרי, ורק בעקבות פנייה שלי ושל חברותי כאן מהבית הזה נעתר ראש הממשלה ומצרף שרה. הוא מצרף את השרה לימור לבנת. גם ועדת שקד, היושבת בראשה היא אישה, אבל בוועדת שקד אין נשים. התשובה שאנחנו מקבלים על הפנייה שלנו אל יושב-ראש הכנסת: זה מה שבחרו המפלגות. אין בידי כלים פרלמנטריים לחייב את המפלגות לשלוח נשים. זאת בחירת המפלגות. אבל בוועדה שיושבים בה רק גברים, מטבע הדברים – ועם כל הכבוד לך, ושוב אני חוזרת ומודה לך על העבודה הרבה והמדויקת והרגישה שהייתה בוועדה – בכל הנושא של הארכת משך שירות הנשים הקול לא נשמע מספיק, וההבנות לא. לא די בפתיחה של 92% מהמקצועות בתוך הצבא לנשים הצעירות. בשירות שלי לפני 30 שנים, כשסיימתי קורס קצינות, אולי שלושה, ארבעה, חמישה מסלולים היו פתוחים בפנינו. זאת לא המציאות היום; הצבא פתח, הצבא למד, הצבא מצהיר, בצבא יש ידע והבנה ורצון לקלוט את המתגייסות ואת הבנות. אבל מי כמוכם יודעים שמשך השירות לא מאפשר את זה, וראוי היה לקיים דיון אמיתי בנושא של משך השירות של הבנות, ולא כתוצאה של – בהתחלה מקצרים לבנים, אז אוקיי, מי הקבוצה הבאה בתור? הקבוצה של הבנות בצבא. ראוי היה לפתוח את זה לדיון עמוק, ללא קשר לסוגיה הזאת ולחוק הזה, כי ללא הארכת משך השירות הבנות לא תוכלנה להגיע למסלולים שדורשים הכשרה ארוכה יותר וממוקדת יותר. אי-אפשר לבנות, הסבירה לנו ראש אכ"א, את המודלים הללו על ההתנדבות. אני לא יכולה להיערך על בסיס התנדבות, אני רוצה לדעת ולהכיר. אז כן, חברת הכנסת שקד, הרחבת כאן על המודל של בין 2016 ל-2019, ועדת החוץ והביטחון, שר הביטחון. זה לא מספיק. זה לא מספיק. ויש חשש כבד מאוד שזה גם לא יקרה, ודחינו במו-ידינו את האפשרות להביא ליותר שוויון וליותר מקום של נשים, ובאמת לצקת תוכן ואפשרות בתוך אותם 92% מהמקצועות שנפתחו לנשים, ולעשות את זה בצורה באמת יותר מכובדת והרבה יותר נכונה. אבל גם כאן אני חוזרת וקוראת: אנחנו חייבים מצד אחד, כמובן – והצבא יודע לעשות את זה ברגישות ובנחישות – לקבל את האוכלוסיות היהודיות החרדיות – – <היו"ר יוני שטבון:> משפטים אחרונים, בבקשה, כי הזמן הסתיים. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – אבל מצד שני לא לפגוע במקומן של הבנות בצבא, של החיילות ושל בעלות התפקידים. גם החברה בישראל יכולה לעמוד באתגר הזה – בטח בעולם העבודה, אבל גם בצבא, כמו שיודעים לעשות את זה. צה"ל צריך להמשיך לקדם לכולם את התנאים להצלחה, לשוויון הזדמנויות; לכו-לם, אבל גם לנשים. ובמהלך המורכב הזה של כניסת החרדים לצבא אנחנו חייבים כמובן לשמור על המקום של הנשים בצבא. אדוני, ברשותך, אני רוצה לסיים בקטע קצר מתפילה שכותבת אותו אישה לפני 150 שנה בגרמנית. היא כותבת תפילה לאימא שהבן שלה מתגייס לצבא. 150 שנה, אין לנו מדינה, אבל עד כמה התפילה הזאת מתכתבת עם כאן ועם עכשיו. תמיד כשאני קוראת את התפילה הזאת אני שואלת את עצמי: מי כתבה אותה? עבור מי היא נכתבה? והתפילה הזאת, לאחר לימוד מעמיק, נכתבה עבור החוליה החלשה בחברה – האלמנות. ברגע שיש ליהודים הרבה זכויות באמנציפציה לצאת מהמקום הכלוא, ומותר ליהודים להיות וללכת לאקדמיה, וללכת לאופרה, ולהיות חלק מעולם הזכויות, יש גם חובות, וצריך לשלוח את הבנים לצבא. אבל את מי שולחים? ומה הקווטה שהקהילה נותנת? כמובן שאת הבנים של החוליה החלשה בחברה, את מי שאי-אפשר לפדות בכסף, את מי שלא יכול לשלם את הקנס על אי-שירות בצבא, ואלה האלמנות – האלמנות העניות, שאת הבנים שלהן הקהילה תורמת בראש ובראשונה לצבא, אם זה צבא הצאר ואם זה הצבא באותן מדינות שהיהודים נמצאים. והתפילה הזאת היא מלבה של אלמנה, וזאת הסיבה שאסור לנו, אסור לנו להטיל סנקציות כלכליות, כי אי-אפשר שכאן במדינת ישראל מי שיש לו – יקנה ויפדה, ומי שאין לו – לא. בתפילה הזאת, אדוני, "אלי שבשמים", אני מתרגמת שתי שורות מגרמנית: "אלי שבשמים, האזינה לתפילתי, תן לברכת האם לרחף מעליו. תהיה זאת הברכה לנס מגונן ובתום שירותו ישוב בריא בגופו/תשוב בריאה בגופה, ובנפשו/ובנפשה, עטור/עטורה אות הוקרה על מילוי החובות, לשמחת לבי, לשבח ולהלל לשמך הגדול". אמן. תודה, אדוני. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחברת הכנסת עליזה לביא. חבר הכנסת השר אורי אורבך, ואחריו – חבר הכנסת רוברט אילטוב. עשר דקות, בבקשה. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנוכחים, כנסת ריקה, חזון אחרית הימים מתגשם אל מול עינינו ממש – הקואליציה של האופוזיציה. במילה חדשה, "האופורטוזיציה". דרעי ביחד עם מוחמד ברכה, אייכלר עם זהבה גלאון. וגר זאב נסים עם אחמד טיבי וליצמן עם זחאלקה ירבץ. לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. ממש ימות המשיח. ולא סתם קואליציה יש לאופוזיציה, יש להם גם ערכים משותפים. פתאום יצחק כהן מש"ס מדבר כאילו הוא בלע דוב – את דב חנין. הקול קול יוסי שריד והידיים ידי יצחק כהן. הוא מדבר על נטל, על ההתנחלויות. ומשה גפני מלאך נקמות: הוא מבטיח שיום יבוא והוא ייפרע מההתנחלויות ומישיבות ההסדר ומהציונות הדתית. אנחנו רק מחכים שתבוא ותיפרע מאתנו, כאילו זה עניין של או-טו-טו. בכנסת הקודמת ישב פה ידידי חבר הכנסת כצל'ה, שתמיד אמר: בשבוע הבא אנחנו נכנסים לקואליציה. וגפני, אף-על-פי שיתמהמה, הוא משוכנע שבוא יבוא בשעריה של הקואליציה. הוא אפילו לא מעלה בדעתו שיכול להיות שאם הוא ימשיך לאיים על הציונות הדתית הוא יהיה עוד קדנציה באופוזיציה. לא כולנו עומדים ומחכים שיבואו כבר ויושיעו אותנו מיאיר לפיד, מהשותפות ומהאחים. אחים יש לנו מכל הסוגים. וחבר הכנסת אריה דרעי, הייתם צריכים לשמוע אותו היום מרעיף דברי חלקות על בוז'י הרצוג: אנחנו מקווים שאתה תהיה ראש ממשלה. ומילא דברי החלקות, הייתם צריכים לראות איך בוז'י הרצוג, איך הוא נעתר לדברי המורך והחנופה, כשמן בעצמותיו; כמעט הסתובב לצד השני ואמר: עכשיו תכוון גם לפה. הוא כל כך נהנה; או-טו-טו, עצם הוא עיניו, או-טו-טו אני ראש ממשלה, אני ואריה וגפני וליצמן – לכמה הגענו כבר? 30? 35? ופתאום הכול נשכח. חברת הכנסת זהבה גלאון, שתמונתה לא יכולה להופיע באף עיתון חרדי, היא תהיה בקואליציה אתם, והם יסכימו על פונדקאות, על שוויון ועל גיוסים. <קריאה:> – – – <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> על הכול הם יסכימו, כי עכשיו כל כך טוב להם שם ביחד בחושך, באיזה חדר צדדי פה. כמה העמדת פנים? כמה הפקת סרק של יבבות וגניחות עולות ויורדות במקרה של אזעקת אמת ורחמים עצמיים? כתבתי באיזה מקום שהם החמיצו את האוסקר בשבוע. כאלה שחקנים, החרדים שיושבים פה, כאלה אמני סאונד, כאלה במאים, מפיקים; אצלם בשעה הם מפיקים עצרת ענק. אם היה אפשר לנצל את יכולת הארגון הזה להפיק גיוס של 100, 200, 300 בחודש, לא היה צריך את החוקים האלה. ואחרי כל זה – הם צריכים בעצם לבוא ולהגיד הרי תודה לבית היהודי, ובעיקר לחברת הכנסת איילת שקד. זאת תודה שהם צריכים להגיד לה כדי שאני אנזוף בחברת הכנסת איילת שקד. כל כך טוב עשו להם, לשיטתם שלהם. הם צריכים להתאמץ כל כך קצת כדי לעמוד במְכסות – נדמה לי שיש כך לומר – ממש קפיצה קטנה, בעוד כמה שנים, לכש-, כדי לעמוד ביעדים. והם בוכים כאילו עכשיו גוררים אותם עם טנקים מבני-ברק לתל-השומר, את כל הדרך הזאת. כמה הם בוכים בשביל לא לגייס חרדי אחד. והכול – איזו הלהבה עצמית, והלהטה, ומערכת של שיסוי. אבל אנחנו, יש לנו טקסטים. אנחנו יודעים קרוא וכתוב; לא כולנו, כן? לא טקסטים מסובכים. אבל מה שגפני אומר בפורומים פנימיים אינטליגנטיים של ציבור חרדי הגיע לאוזנינו. הנה הוא אומר בכנס בקריית-צאנז, בנתניה: אנחנו לא מתחרטים שהצטרפנו לוועדת שקד. מה שהתקבל, אומר גפני, זה שעד יולי 2017, כלומר עוד שלוש וחצי שנים, אין כלום בנושא הגיוס. לא רק שאין כלום אלא כל ה-30,000 יקבלו פטור. ויתרה מזאת, גם אחר כך, בעצם עד יוני 2018, אין כלום בפועל. אנחנו מדברים על תקופה של עוד ארבע וחצי שנים שבהן לא יהיה כלום לכל מי שרוצה ללמוד תורה – אומר גפני. ההכרזה של לפיד, ממשיך גפני ואומר, שהחל מעוד חודש יחולקו צווי גיוס, אין לה מקום. אותו אחד שהוא מדבר עליו לא מתגייס עד אמצע 2018 אם הוא לומד תורה. גם אז, אם עומדים ביעדים, לא תחול עליו חובת גיוס. מי שהוא בן 18 בכלל לא חלה עליו חובת גיוס; רק כשיגיע לגיל 21. אומר גפני: אני לא מייפה את התמונה ולא משחיר אותה, אלא אומר את החוק כפי שהוא. שימו לב מה עוד הוא אומר, גפני: אגב, אנחנו לא נדבר כאן הכול כי החוק עוד לא עבר – זה היה לפני כשבוע או עשרה ימים. אם יהיו כאן מדי הרבה שבחים, עוד מישהו ירצה לשנות את זה לפני שזה מגיע למליאת הכנסת. אני חוזר פעם שנייה, כי זה ממש הפזמון: אגב, אנחנו לא נדבר כאן הכול – אומר גפני – כי החוק עוד לא עבר. אם יהיו כאן מדי הרבה שבחים, עוד מישהו ירצה לשנות את זה לפני שזה מגיע למליאת הכנסת. שמעתי את ההקלטה. לא ראיתי, אבל פניו היו כמו שועל שבלע לקרדה שלמה בטעם בד"ץ מרוב אושר. הח"כים החרדים כל כך שמחים בחוק הזה, שאני אומר לכם שאם הבג"ץ היה מחייב אותם לעשות חוק בלי השתתפות של חילונים – מהמפלגות החילוניות – וגויים – מהבית היהודי, כן? אילו היו צריכים לעשות את זה לבד, בעצמם, הם היו מגיעים בערך לאותה הצעת חוק. פחות או יותר. אני לא חושב שהם היו מיטיבים עם החרדים עד כדי כך, אבל פחות או יותר זאת רוח הדברים. אבל הם צריכים להלהיב ולהלהיט ולהגיד: אבוי לנו, ושיר המעלות, ולהוציא את התהילים-חירום מהפאוץ'. כמה העמדת פנים, כמה הצגה, כמה שקרנות. וכולם אומרים להם: אחינו, באמת, מתוך התחשבות. כאילו הצבא זה זבל, כאילו להיות בצבא זה כלום. זה לא יזיק לכם, ואם יהיה לכם קר בלילה נבוא ונכסה אתכם, ואם השמיכה לא תספיק לרגליים נעלה אותה – הלו, צבא הגנה לישראל, צריך לשרת. ואריאל אטיאס – עוד אחד שאתה אף פעם לא יודע אם הוא יוצא מוועדת שקד או נכנס. הוא יוצא החוצה, והאצבע – הוא משאיר אותה בפנים בשביל להצביע אם צריך. הוא אומר היום בכנס של האופוזיציה, סליחה, של האופורטוזיציה: לא יתגייסו יותר מ-7%, אז למה יאיר לפיד משקר לבוחריו? זה מה שהוא אומר: 7% בסוף, מהבריכה – הנפרדת, אני מקווה. 7% בסוף. הם מדברים בשני קולות. לציבור החרדי הם אומרים: נורא, נורא מה שהולך להיות. אבל פה, בפנים הם אומרים: עזבו, זה כלום. בפומבי – אסון; באוזן – עלינו. אפשר להרגיע, קריאת הרגעה. עכשיו, הם יודעים טוב מאוד, הח"כים החרדים, את פרטי החוק. האם בעיתונים שלהם הקוראים שלהם יודעים את פרטי החוק? גם ככה החוק הוא מורכב, הוא מסובך, ולא כולם יודעים. אבל לחרדים יש, ברוך השם, הרבה עיתונים – יומיים, לא תגידו פעם בשבוע, שיש ספורט, פלילי ודברים אחרים, ואין מקום. חוק חשוב מאוד, תפרסם את הפרטים שלו – מה יש, על מה מדובר; חוק, אחר כך דברי פרשנות אפשר. הרי לכל ח"כ שם יש עיתון: לליצמן יש את "המודיע", לאייכלר יש את "המחנה החרדי", לפרוש יש "המבשר", לגפני, אשר ומקלב יש את "יתד נאמן". ויש את אלה ששונאים את גפני, הפלג שאין להם נציגות בכנסת. באף אחד מהעיתונים האלה ובשבועונים ובאתרים אין החוק עצמו. הרי מדובר בציבור שיודע קרוא וכתוב; הוא קורא "תוספות", הוא קורא טקסטים מסובכים. הוא לא יכול להבין את החוק, לראות כמה טוב, הו, כמה טוב? אפשר להמשיך וללמוד תורה. ואני אוהב לומדי תורה, ואנחנו אוהבים, ומאפשרים להם פה להמשיך ללמוד. אבל לאלה שלא רוצים ללמוד ולא יכולים ללמוד, מאפשרים להם לצאת מהישיבה וללכת לצבא או לשירות האזרחי. אבל החוק הוא חומר אסור בקריאה, כי יש חשש שאם הקורא החרדי יקרא בעצמו הוא עלול להבין שלא כצעקתו של גפני ולא כזעקתו של פרוש. ומי יודע, אולי אנשים יתחילו לחשוב לבד, חס וחלילה, השם ירחם. ולכן את הטקסט הזה של החוק מונעים מהקוראים, ולא סומכים על שיקול הדעת שלהם. ואני כבר לא מדבר על ערמת הגידופים מהכיוון של ש"ס כלפי הציונות הדתית, שאתה אומר לפעמים: בטח אלו לא רבנים אמיתיים שאמרו; אני מדבר על "בית של גויים", ו"בהמות" ו"עמלקים". אתה אומר לפעמים: הרי אנשים הם תלמידיו של הרב עובדיה, זכר צדיק לברכה. מילא היו יורשים גם את הספרים וגם את הדברים הלא-נעימים שלפעמים נהג לומר על הזולת. אבל כשרבנים שנחשבים לגדולים ירשו במקום את הספרים רק את הגידופים, אנה אנו באים? אתה אומר: אלו אנשים שלמדו תורה ומלמדים תורה. אם ככה הם מדברים, אז בעד מה הם למדו תורה כל כך הרבה שנים, אם זו כל החבילה? <היו"ר יוני שטבון:> השר אורבך, משפטים אחרונים, כי הזמן הסתיים. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> אבל גידופים באים במקום טיעונים. הרי אנחנו יודעים שח"כ אטיאס רצה שהחוק הזה לא יהיה כהוראת שעה, כפי שהוצע, אלא יהיה חוק קבוע. פתאום החוק טוב. כן, יאללה, שיימשך. כי גם הוא יודע כמה שהחוק הזה מיטיב עם החרדים, לשיטתם. ולכן יש פה כפל לשון וכפל מבצעים, בעצם. אני רוצה לומר לסיום גם לצד אחר פה בבית הזה. שמענו את חברת הכנסת סתיו שפיר סונטת בישיבות ההסדר, וגם אתה, ידידי חבר הכנסת שטרן, המשכת את מפעל חייך בלעקוץ את ישיבות ההסדר. זה יפה, זה 35 שנה, וזה בהחלט רגע של שיא, גם פה בכנסת. אני מאוד מתחבר למשהו שאתה בעצמך אמרת על אלו שמחרפים את נפשם. אז יש את הוויכוח אם זה 17 חודשים או 20, ומה היה צריך לעשות, ואני מניח שבחלק מהדברים אנחנו יכולים להסכים ובחלק לא – על טקטיקות ועל מהות. אבל בסוף, וגם בהתחלה, אותם הסדרניקים, שכל הבית הזה – החרדים שלא משרתים, והחילונים שכן משרתים – כולם יורדים עליהם יומם ולילה, הם מהמחנה המצטמצם והולך שמחרפים את נפשם. עליהם אתם שופכים את כל מְרֵרָתכם? מישהי שמשרתת 32 או 36 חודשים ב"במחנה" לא יכולה לרדת על מישהו שמשרת רק 17 חודשים במחנה אמיתי; מי שמשרת בכתיבה לא יכול לרדת על מישהו שמשרת חצי מהזמן במקום שבו הוא מסכן את חייו. בסוף, בשעת המבחן – חלילה, אם תהיה – בשעת המלחמה ובשעות האימונים והמילואים, אלה של 17 החודשים, שנתפסים פתאום כמו הבעיה הגדולה של עם ישראל – אז תחסוך 200 הסדרניקים, חבר הכנסת שטרן, אז יהיו עוד 300. על זה קם ונופל כל הקומפלקס הזה של השוויון בנטל? <אלעזר שטרן (התנועה):> היית עסוק בלכתוב פיליטונים? <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> הייתי עסוק, לצערי, בלהקשיב לך. <אלעזר שטרן (התנועה):> לא נראה לי שהקשבת. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> זה דבר שאני מרבה לעשות בזמן האחרון. <אלעזר שטרן (התנועה):> לא נראה לי שהקשבת. היית עסוק בלכתוב פיליטונים. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> אלו השותפים של השוויון בנטל. <אלעזר שטרן (התנועה):> למה באותן שנים שאתה כתבת פיליטונים, אני – – – <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> חבר הכנסת שטרן, להגיד שכתבתי פיליטון – אני מבין שככה אתה אומר שהדברים לא רציניים. אני מבין שזה סוג של טקסט. אבל זה טקסט מ"הסבנטיז", להגיד את זה. <אלעזר שטרן (התנועה):> לא אכפת לי שתפרש ככה. לא אכפת לי שתפרש ככה. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> אני מפרש איך שאני מבין. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת שטרן, ניתן לכל אחד לדבר בזמנו. בבקשה. <אלעזר שטרן (התנועה):> אבל אני יכול – – – <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> וכל העניין הזה, כל היום – ישיבות ההסדר, מצאנו את המשתמטים הגדולים, את הטנקיסטים והחי"רניקים בישיבות ההסדר. הם הבעיה, כשיש בעיה קשה של אנשים שמשתמטים. ויש בעיה אחרת, שאני מוכן לפתור גם אותה, במחנה החילוני: בואו נקים ישיבות הסדר לחילונים. אני מסיים בהצעה הזאת. <אלעזר שטרן (התנועה):> אתם לא נותנים. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> ישיבות הסדר לציבור חילוני. אני מוכן לנסח את הצעת החוק. <אלעזר שטרן (התנועה):> אתם לא נותנים לציבור החילוני להקים ישיבות הסדר. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> אין "אתם", אין לי תולעים. מה זה "אתם"? דבר בלשון יחיד. ישיבות הסדר לחילונים. ילמדו מה שהם רוצים: ציונות, מנהיגות ואזרחות. ישרתו 17 – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> ויהדות. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> ויהדות. אני אומר, הם יקבעו את תוכנית הלימודים, ישרתו 17 חודשים, כמו הסדרניק, באופן אקטיבי. ההורים שלהם ישלמו 1,000 שקל לחודש, כמו ההורים – לא מקבלים בישיבות ההסדר, מי שלא נשוי; לא מקבלים, בניגוד לשקרים שכל הזמן חזרו עליהם. ההורים שלהם ישלמו 1,000 שקל בחודש, כל ארבע וחצי, חמש השנים. שפינוזה – מה שאתה רוצה ילמדו, וילכו לשירות קרבי. תאמינו לי שהצבא ירוויח חיילים קרביים משכילים, מסורים, טובים. גם החבר'ה האלה, שעושים היום שלוש שנים, הם משכילים ומסורים, אבל החבר'ה האלה – חלק גדול מהם, בגלל שהם לא במסגרת של הסדר, הם מוצאים לעצמם סידורים, איכשהו, שלא כולם יהיו קרביים. נרוויח הרבה חיילים קרביים. <היו"ר יוני שטבון:> נא לסיים. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> ואני מציע, את האש לכוון לאלו שלא משרתים, שלא מחרפים את נפשם, ולא לחפש מטרות קלות מכל מיני סיבות אחרות. אנחנו צריכים להיות המחנה של המסורים ושל המחרפים נפשם, ולהמשיך להתווכח כמה לשרת ואיך לשרת, אבל לא לתת פתחון פה ולתת עדיפות לאלו שלא רוצים לשרת ויש להם טענות על כל אלו שמשרתים למה הם לא משרתים מספיק. לא נהיה כמו אלו שגם נוסעים חינם באוטובוס וגם מתלוננים למה רק הם לא מקבלים את העודף. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת השר אורי אורבך. חבר הכנסת דוד צור ממפלגת התנועה, בבקשה. חמש דקות. אחריו – חבר הכנסת יואל רזבוזוב. חמש דקות. חמש זה הזמן של החלוקה הפנים-מפלגתית. 13 דקות, בגלל שחבר הכנסת עמרם מצנע לא מדבר. <דוד צור (התנועה):> מבטיח לא לנצל את כולן. <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה. <דוד צור (התנועה):> קודם כול, מכובדי השרים, ובעיקר השר יעקב פרי, יושב-ראש הוועדה, אני כן חושב שזה יום היסטורי. אני לא מתכוון להתמודד, ולא יכול להתמודד, עם הרטוריקה ועם הסטנד-אפ של השר אורבך שהיה פה לפני. אני מודה שאין לי הכישורים האלה. אולי מהסיפה של הדברים שלך – יצא לי לשבת חצי שעה, בכל זאת, עם חברינו מהאופוזיציה, גם מגעגועים אבל גם מרצון קצת להקשיב ולשמוע מה מדברים שם. זה באמת נשמע לי מוזר כששמעתי שם שתוקפים את העניין של ישיבות ההסדר, שהן חורים בתוך הגבינה של החוק הזה. זה באמת לא הגיוני – לתקוף דווקא את אלה שלא נושאים בנטל, וגם נושאים את זה על דגל, שזו בעצם אלטרנטיבה לשירות, ותוקפים את אלה שכן נושאים בנטל, גם אם זה 17 חודש. ואני יכול לומר לך, ברישה של הדברים, שאני חושב שזו טעות, בסופו של דבר, בחוק הזה. לא מזה רציתי להתחיל דווקא, אבל אתה סיימת, אז אני חייב לומר שיש לי הערכה גדולה למה שעושים לוחמי ישיבות ההסדר. לדעתי, הדיון הזה דווקא עושה להם עוול, מהסיבה שאותם 80%, לדעתי, שכן משרתים את השירות המלא דווקא, גם ביחידות הקרביות, שלא לדבר על הדרגות והרמות שהם מגיעים אליהן ממילא, ואחרי זה המילואים – בסופו של דבר הם אוכלוסייה שהיום תורמת מאוד. אבל דווקא בגלל זה אני חושב שהיה מקום, גם במסגרת החוק הזה, לצמצם את החור הזה בגבינה. הייתי בחלק מהדיונים וראיתי את המאמצים שעושה יושבת-ראש הוועדה איילת שקד. היא עשתה שם עבודה סיזיפית לתמרן בין כולם. זה היה לא פשוט. בסופו של דבר אני ודאי תומך בחוק הזה. אני חושב שיש בו הרבה יותר ממה שאין בו. מה אין בו, בכל זאת? אין בו שוויון, כי מלכתחילה אנחנו יודעים שאנחנו לא חיים בעולם של שוויון. גם היום בטח אין שוויון בין כל אלה שמשרתים, ומן הסתם גם לא יהיה מחר שוויון בין אלה שייכנסו למעגל השירות, אותם חרדים, כפי שאנחנו יודעים שיש כאלה שמשרתים בעורף, יש כאלה שמשרתים בחזית בכל אחת מהיחידות. ולכן, אין בו שוויון אבל יש בו – ואני בהחלט מאמץ את מה שאמרה פה חברת הכנסת שקד – יש בו צמצום של האי-שוויון כפי שהוא היה עד היום. אין בו גם רדיפה והשמד; כל דברי ההסתה, על גבול ההסתה האישית, וגם תחושת הנרדפות הזאת, שקושרת ליושב-ראש מפלגת יש עתיד את הרדיפה לכאורה של החרדים. אין בו גם אמירה או איסור של עיסוק בתורה. העיסוק בתורה, העיסוק בלימוד התורה, יכול וצריך להימשך, וככזה גם החוק הזה לא אמור להגביל את זה. והחוק מאפשר בדיוק את אותו זמן הסתגלות, ואחרי זה, בזמן הקבע, גם את 1,800 העילויים בתורה שיוכלו להמשיך ולעסוק בלימוד. אין בו גם הארכת שירות לבנות, כפי שצה"ל ומשרד הביטחון ביקשו, ואני חושב שבצדק. זאת אומרת, בסוף, המחשבה שכדי לעשות פה איזה שוויון לכאורה בין המינים, או לחלופין, בגלל צורכי הצבא ללכת ולכסות את הפער שייווצר מקיצור השירות של הבנים – אז להעמיס דווקא על אלה שכן משרתות ולחפש את השוויון שם, זה עוול כפול. זה פשוט לא הגיוני. אכן, אם היה שיח וויכוח לגבי ההיגיון שבשירות של הבנות החרדיות – לא הגענו לשם, אבל גם שירות אזרחי, או גיוס שלהן – אז אפשר היה לדבר על שוויון בעניין הזה. אבל בטח לא נכון יהיה לעשות את זה דווקא בהארכת השירות של הבנות. וטוב שגם התאפשרה החלופה הזאת, או הפתח, כפי שהוגדר בסוף – בחוק מוגדר שעד 2017 יכול שר הביטחון לבוא לוועדה, אם זיכרוני אינו מטעני. וגם אין בו, לצערי, אמרתי, הסדרה של ישיבות ההסדר, אבל עוד פעם – במינון הנכון כי בסופו של דבר אמרתי כבר את הדברים בהתחלה. מה כן יש בו? יש בו הסדרה היסטורית של חוק שלא היה עד היום. חוק טל, כפי שהיה בעשר שנים הקודמות, בסופו של דבר גם יצר אי-שוויון אמיתי וגם הנציח מצב, וגם בית-המשפט העליון, הבג"ץ, אמר לנו בסופו של דבר שחובתנו לעשות את זה. ולכן, גם קולות האופוזיציה הדוממים – אבל הנשמעים שם – בסופו של דבר הם כמעט טענות הקוזק הנגזל, גם על סתימת הפיות לכאורה וגם על התהליך so called הלא-דמוקרטי שיש פה. אני לא מצליח להבין איך בעצם הגיעו לאמירות האלה. בסופו של דבר היו אין-ספור דיוני ועדות, אין-ספור דיונים, גם בחוק הקודם ובטח בחוק הנוכחי בוועדת שקד. ואגב, הם גם נטלו חלק בכל הדיונים, עד כמה שאני זוכר לפחות. עמר בר-לב היה שותף מלא, ואני חושב שגם ציינת את זה בדברים שלך, חברת הכנסת שקד. ואני אומר לכם שהייתי שם בדיונים שלהם. אומרת חברת הכנסת שלי יחימוביץ שאם היא הייתה פה באולם היא הייתה מצביעה בעד החוק הזה, כי בסופו של דבר יש הבנה ברורה שהחוק הזה הוא חוק – וזה יהיה לדיראון עולם שמפלגת העבודה לא נמצאת פה כדי להצביע עבור החוק הזה. אז מרצ, נאמר, מתנגדת מסיבותיה-היא; הערבים ודאי; החרדים גם, מסיבות מובנות. אני יכול לכבד את זה. אני לא יכול להעריך את זה אבל אני מכבד כל אחד והסקטור שלו. אבל מפלגת העבודה? איך בסופו של יום נוצר מצב כזה? אמר בוז'י הרצוג ששאלו אותו אתמול – הוא אמר: שואלים אותי ברחוב: מה, זה לא ילדותי, המעשה הזה? והוא ענה: לא, זו מלחמה על הדמוקרטיה. אז אני אומר, דווקא השאלה האינטואיטיבית הזאת שבאה מהציבור – כן, זה נראה לי סופר-ילדותי. <איילת שקד (יו"ר הוועדה המיוחדת):> זה אינפנטילי. <דוד צור (התנועה):> אמרת אינפנטילי. בסופו של דבר זה מבזה את המקום שאנחנו נמצאים בו, וזה מבזה את הדמוקרטיה. מגיע לפה ציבור של ילדים, הם מסתכלים פה על האולם הריק, וזה בעצם השיעור הבא שלהם בדמוקרטיה. אז אני לא בטוח שבעניין הזה האינטואיציה של הציבור ששאל את יושב-ראש האופוזיציה האם זה ילדותי ונענה בתשובה ברורה חד-משמעית שלא – אז האינטואיציה הזאת כנראה נכונה. כי ממתי משמעת קואליציונית היא בעצם הפרה של כללי הדמוקרטיה? הרי על זה בסופו של דבר מסתמכת שיטת הממשל שלנו. ולכן, עם כל זה – ראינו את הוויכוח שהתפתח פה, דווקא בתוך הקואליציה, בין חבר הכנסת שטרן לבין השר אורבך. יש פה ויכוחים נוקבים, קשים, וגם השקפות עולם שלא בהכרח מתיישבות, לא נפגשות ביחד. אבל רב המשותף על המפריד, ולכן אנחנו יכולים להתקדם ולהצביע על שני החוקים של אתמול והיום, ומן הסתם גם על החוק של מחר – שאני לא מאמין בו, אגב. אני חושב שהוא לא טוב, אבל על זה נדבר מחר, על הנושא של משאל עם. אני חושב שהוא בריחה מאחריות לקבלת החלטות. נבחרנו כדי לקבל החלטות. אבל בסופו של יום יש דברים שמתפשרים עליהם כדי להתקדם למטרה שהיא אולי היותר-חשובה לכל אחד מחברי הבית הזה. לכן, היה מקום לשמוע פה את האמירות שאת חלקן שמעתי שם, ואני אומר לכם – אמירות חשובות, וחלקן אגב גם נשמעו בתוך הוועדה, ולזכות הוועדה ייאמר שגם נלקחו בחשבון והוכנסו. החוק שהובא על-ידי הממשלה הוא לא בדיוק אחד לאחד החוק שיצא מהוועדה, וטוב שכך. החוק הוא חוק שבסופו של דבר גם מאזן. יש בו – אמרתי קודם מה אין בו, אבל אני אומר כרגע מה יש בו: הוא קודם כול מידתי, גם בזמן ההסתגלות שניתן לציבור הזה, שהוא בתחושת רדיפה לכאורה ובתחושה שהנה נפלו עליו; הוא נותן גם לצבא את זמן ההסתגלות הראוי כדי להתארגן לגיוס, כדי להתארגן לגיוסה של האוכלוסייה החרדית. אבל בסופו של דבר הוא במיידי מתיר את הקשר הגורדי הזה שהיה לאורך שנים – וחוק טל לא התיר אותו – של חוסר היכולת שלהם בעצם לבחור בין האלטרנטיבות של או גיוס או ישיבה; והיום ניתנת להם אלטרנטיבה נוספת: לצאת לשוק העבודה. ואם בעיני יש משהו בחוק הזה, כרגע זה הדבר הכי חשוב. אז זה במיידי, וגם בראייה עתידית – וגם היסטורית, גם במבט אחורה כמובן, 65 שנה שהקשר הגורדי הזה לא הותר, ובמבט קדימה, שמ-2017 אפשר יהיה לראות יותר מתגייסים, ואני משוכנע אגב שזה יקרה. אין פה כוונה לפגוע לא בעולם התורה ולא בעולם החרדי, וגם לא בהתנהלות של העולם החרדי. בסופו של יום תהיה פה בחירה לאנשים, ולפחות הם יוכלו גם לשאת בנטל הציבורי – לאו דווקא הביטחוני אלא בנטל של להיכנס לשוק העבודה ולתרום את תרומתם, וגם לדעתי ברמה האישית של כל אחד ואחד. האלטרנטיבות שנפתחו לשירות אזרחי – נמצאים פה קציני משטרה, אני מכיר אותם היטב – והאלטרנטיבה הזאת לפתוח גם גופי ביטחון נוספים וגם אזרחיים, כדי שיהיה אפשר – איך לומר? לעכל את המעבר לתוך העולם הזה – זה דבר מבורך בהחלט. גם הארגונים האלה זקוקים לזה. מי כמוני מכיר ויודע את החוסר במשרתים – אגב, בכל מיני אלטרנטיבות, שמצאו אותן למשל בחוקי השירות הקודמים: שח"מים, שח"מיות, שממלאים לנו את ניידות הסיור. 50%, אם לא יותר לפי הנתונים כיום, 50% מניידות הסיור הם שח"מיות, ובסופו של דבר הן ילדות בנות 18, 19, 20, שיוצאות לאירועים, ולא לזה הן נועדו בעצם כשהן הלכו להתגייס לצבא. אז כיום יש חור בתוך הארגון שחייבים למלא אותו, ואם הוא יתמלא בדרך של גיוס בני ישיבות או לוחמים אחרים, זה יהיה מצוין. בסופו של דבר הביטחון האישי שלנו פה בארץ יותר חשוב, וזה מאיים – כבר אמרתי את זה מזמן – גם יותר מהטילים האיראניים, שראינו אותם אתמול קבל עם ועולם. לגבי המכסות שנקבעו, יש בחוק הזה בהחלט גם מידתיות ביכולת לאזן בין אלה שירצו לשמור את הזכות שלהם ואת עצמם כלומדי תורה. בעניין הזה אני חושב שהחוק הוא מידתי. ומכיוון שהבטחתי גם לעמוד בזמן, ואפילו לקצר קצת, אז אני בהחלט תומך, ואני אומר יישר כוח גם לוועדת פרי, שעשתה את העבודה הזאת, וגם לוועדת חברת הכנסת שקד על כלל חבריה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת דוד צור. חבר הכנסת יואל רזבוזוב, בבקשה. יש לך חמש דקות. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השר הנכבד פרי, שיושב כאן לבד, רק לפני כמה שבועות עמדתי כאן על הבמה הזאת והזכרתי לכל חברי חברי הכנסת כמה חוק השוויון בנטל חיוני לחברה הישראלית. אז היו אלה ימים של הפגנות, ובאמת בנאומי ביקשתי מנציגי הציבור החרדי להשתמש במעמדם ולהעביר מסר אחר. המסר של שוויון בנטל הוא לא ניסיון להתנכל לערך קיום מצוות התורה, וכמו שהגדיר כאן השר אורבך לפני, הם התעסקו בהפקה, הפיקו – ואני יודע מה זה הפקות. להפיק באמת מחאות בסדר גודל כזה זה לא פשוט. באמת, אם הם היו מנצלים את הכישורים שלהם לטובת הדברים המהותיים, אנחנו באמת היינו יכולים לזכות בחברה טובה יותר ובריאה יותר. לצערי, ביומיים האחרונים המחאות עברו את גבול הטעם הטוב, וחברי חברי האופוזיציה בחרו להיעדר מהמליאה, ולכן אחזור על דברי בפנייתי אל כלל הציבור החרדי ואגיד פעם נוספת: איש אינו רוצה לפגוע באורח החיים שלכם. אנחנו כמדינה מחויבים בכל לבנו לעזור לכם לעבוד, להתפרנס, לפרנס את הילדים שלכם ולהיחלץ ממעגל העוני. רק אתמול הייתה ישיבת השדולה לתעסוקת חרדים שיזם חברי חבר הכנסת דב ליפמן, וזה היה בחדר הוועדה שאני עומד בראשותה, ועדת העלייה והקליטה. ובאמת כל השרים הכי בכירים של הממשלה היו שם. בדרך כלל בחדר הוועדה הזה אנחנו עוסקים בתעסוקת עולים. אני רואה שברגע שלמדינה, למשרד, יש רצון, אנחנו כן מצליחים להעסיק את אותם עולים. באותו חדר אתמול היו באמת השרים הכי בכירים של הממשלה, והם התחייבו לתת יד ולשלב כוחות ולמצוא תעסוקה, לעזור בהכשרות לאותם חבר'ה צעירים, שאני חושב שבסופו של דבר – אני מנסה, אני עדיין לא מצליח – אני שוכח שאני חבר כנסת, ואני חושב כאזרח – אני לא מצליח להבין באמת מה המהות: אנחנו נותנים פה לעשרות-אלפי חבר'ה צעירים לצאת לשוק העבודה ולפרנס את המשפחות שלהם בכבוד. היום הם כלואים במקומות שהרבה מהם לא רוצים לשבת בהם, ואני יודע את זה, כי אנחנו מדינה קטנה. אני מדבר עם אותם אנשים, אני פוגש אותם ברחובות, והם אומרים: הלוואי שהיו נותנים לי הזדמנות ואף אחד לא היה כופה עלי לשבת במקום שאני יושב. אנחנו נותנים להם את ההזדמנות הזאת, וכמו שאמרתי – הפחד הוא מהתעסוקה? אז גם בתעסוקה. אני בכלל מאמין שבמדינה שלנו מי שרוצה לעבוד, עובד. אני יכול להגיד, נתתי את הדוגמה הזאת מהמשפחה שלי: אבא שלי מהנדס, שני תארים אקדמיים, עובד כפועל בניין. אולי הוא לא הכי היה רוצה לעבוד בעבודה הזאת, אבל זו עבודה מכובדת, והוא נהנה ממה שהוא עושה. הוא עובד קשה. הוא מצא את העבודה הזאת ביום אחד; איך שעלינו לארץ – למחרת הוא יצא לעבוד. אז אני חושב שלהגיד שלא קולטים – אנחנו מבינים שיש קושי, אבל לכל דבר יש פתרון, והרבה זה עניין של רצון. אני חושב שהמהות של חוק שוויון בנטל – הוא אחד החוקים הנכונים והמוצדקים שהתקבלו כאן, בהיסטוריה של המדינה. הוא ישים סוף להבדלתם של זרמים ישראליים בחברה הישראלית, ואני חושב שזה העיקרון שאנחנו צריכים לחשוב עליו. כולם יתרמו למדינה על-פי יכולתם, במקום שבו הם יהיו נחוצים ביותר. רק לפני אמר חבר הכנסת צור שהוא מכיר – יש דרישה, יש דרישה בשטח לכל מיני מקצועות של שירות אזרחי, ואנחנו חושבים שהמדינה זקוקה לזה. ובאמת, על-ידי החוק הזה אנחנו נוכל לשלב את אותם חבר'ה. הם גם יתרמו למדינה וגם האינטגרציה תהיה טובה יותר. חברי עבדו קשה על החוק הזה. יש לנו כאן את השר פרי, את חבר הכנסת שלח, את חברת הכנסת איילת שקד, ואני יודע שהם בחנו אין-ספור פעמים לפני שניסחו כל סעיף וסעיף. הם נהגו ברגישות מתאימה לחוק טעון שכזה לאורך כל הדרך. הם שמו את הדברים על השולחן, כי כל ההליך היה הוגן ונכון. כבר לפני שנה היה ברור שמפלגת יש עתיד תקיים את ההבטחה שהיא הבטיחה במצע שלה. אני למדתי בשנה הזאת שכל דבר שלא תעשה, גם אם אתה עושה את הדבר הכי טוב, תמיד יהיו אנשים לא מרוצים. תמיד יהיו. לא הכול יכול לעבור חלק כמו שאנחנו רוצים. אז יגידו שהחוק הזה הוא גבינה עם חורים, איך שלא יקראו לחוק הזה; תמיד יהיו אנשים לא מרוצים. אני חושב שבסופו של דבר, אם אנחנו ניקח את המכלול של הדברים – ובאמת, הרגישות, כל הדיונים, כל הוועדות – אני חושב שעשינו פה את הטוב ביותר לטובת המדינה ולטובת העתיד של ילדינו, בסופו של דבר. הבטחנו לאותם מאות-אלפי אזרחי ישראל בני מעמד הביניים, שרצו אחת ולתמיד להפסיק להיות הפראיירים, שתהיה ממשלה בלי מפלגות חרדיות, וכך היה; הבטחנו שגם צעירים חרדים יתגייסו לשירות צבאי או אזרחי, וכך קורה – אני מקווה שממחר בבוקר; הבטחנו שהחרדים יכלכלו את עצמם ולא יחיו יותר על גבי משלם המסים, וכך יהיה בעתיד הקרוב. <היו"ר חמד עמאר:> צריך לסיים. בבקשה. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> הרי כמה זמן עוד חשבו החרדים שהם יוכלו להמשיך לקיים את אורח החיים הנצלני הזה, להכביד על מעמד הביניים הנושא בנטל ולחיות על חשבון משלמי המסים? כדי להסביר טוב יותר את הרעיון העומד מאחורי השוויון בנטל הרשו לי לצטט משירו של חיים נחמן ביאליק, שיר העבודה והמלאכה: "מי יצילנו מרעב?/ מי יאכילנו לחם רב?/ ומי ישקנו כוס חלב?/ למי תודה? למי ברכה? לעבודה ולמלאכה". <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> לא למפלגה. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> לעבודה, למפלגה – או אולי למפלגת העבודה, שבחרה בחרדים על פני המלאכה. כבר לפני 80 שנה ביאליק ידע את מה שהחרדים הצליחו לשכוח עם השנים – למי בעצם צריך להגיד תודה ואת מי צריך לברך; לא את הרבנים, לא את ראשי הישיבות, ובטח שלא מפלגות חרדיות שסידרו להם שנים של חיים מלאי הטבות, אלא לעבודה ולמלאכה. היום באה לסיומה אותה טעות היסטורית שהחריגה את הציבור החרדי מהחברה. היום נפתח בפניו הפתח להרוויח את הלחם שלו בכבוד. היום ערך השוויון במדינת ישראל מקבל את המשמעות הראויה לו. ולסיכום, חברי חברי הכנסת, עלינו להיות גאים ברגע החשוב הזה. לנו יש הזכות להחזיר את ערכי העבודה, הערבות ההדדית והצדק לעם ישראל ולהחיל אותם על החברה כולה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת אלי בן-דהן, סגן השר. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר חמד עמאר:> עד שיגיע חבר הכנסת – הודעה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 14), התשע"ד–2014, שהחזירה ועדת הכספים. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19), התשע"ד–2014;> <הצעת חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד–2014> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר חמד עמאר:> יש לך עשר דקות, בבקשה. <אלי בן-דהן (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, השר פרי, חברי, לפני יומיים השתתפתי באזכרה למעפילי האונייה "סטרומה". האונייה "סטרומה" הפליגה מרומניה לארץ-ישראל וצוללת סובייטית טיבעה אותה בדרכה לארץ. 768 מעפילים נהרגו ונספו; רק אחד ניצל, חי עדיין באמריקה. האזכרה הזאת המחישה לי פעם נוספת את האסון הגדול שקרה לעמנו בשואה, במלחמת העולם השנייה. בסיומה של מלחמת העולם השנייה עולם התורה נחרב. בסיומה של מלחמת העולם השנייה שמנה וסולתה של בני הישיבות, ראשי הישיבות, אלה שהחזיקו את התורה באירופה, אבדו לעם ישראל. אני מזכיר: אז עדיין עולם התורה בארצות-הברית לא היה קיים בכלל, ובארץ-ישראל היה קיים במספרים מועטים מאוד. אחרי למעלה מ-70 שנה אנחנו מסתכלים אחורה ואנחנו יכולים להיות גאים. ברוך השם, עולם התורה שוקם. לא היו בהיסטוריה היהודית, מעולם, כל כך הרבה ישיבות, כל כך הרבה תלמידי חכמים, כל כך הרבה ספרות תורנית שמתפרסמת יום-יום. בכל יום ויום מודפסים כמה ספרים תורניים. והכול, רבותי, בזכותה של מדינת ישראל. כן, מדינת ישראל לקחה על עצמה את המשימה האדירה הזאת – אולי לא במכוון, באופן ישיר, אולי באופן עקיף, אבל בסופו של דבר מדינת היא ששיקמה את העולם התורני שנחרב באירופה. חכמים תיקנו לנו שכשאדם קם בבוקר, הדבר הראשון שהוא אומר זה "מודה אני". פעמים רבות חשבתי לעצמי: מה, זה הדבר שאני צריך להגיד? אולי צריך להגיד דברים אחרים? אולי לומר את עשרת הדיברות? אולי לומר את "שמע ישראל", שזה היסוד של האמונה בקדוש-ברוך-הוא, קבלת עול מלכות שמים? מה פתאום לומר פסוק כזה, שאין בו שם השם? "מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי" וכו'. ואני חושב, רבותי, שחכמים תיקנו לנו את הפסוק הזה לומר כדי ללמד אותנו את היסוד הגדול של הכרת הטוב; לדעת שכשמישהו עושה לך טובה – תודה לו. חברי, אני רוצה לומר עוד חידוד נוסף שעולה בדעתי כרגע. אנחנו בתפילת שמונה-עשרה מתפללים תפילה בלחש – – <רות קלדרון (יש עתיד):> – – – <אלי בן-דהן (הבית היהודי):> נכון, ד"ר רות. – – ולאחר מכן אומרים חזרת הש"ץ. תראו, באופן מפליא, כשחוזרים בחזרת הש"ץ, הרי החזן קורא את תפילת העמידה, והקהל – מה אומר? אומר "אמן", זה הכול. יש ברכה אחת שבה הקהל שותף. אתם יודעים מהי? כשאומרים: "מודים אנחנו לך". כי להודות להשם – לא מספיק להגיד "אמן"; להודות להשם – צריך שאדם יודה בעצמו. ולכן תיקנו לנו חכמים שאדם יאמר בעצמו "מודים אנחנו לך", כמו שתיקנו לנו שכשאדם קם בבוקר, יאמר: מודה אני לך. רבותי, זאת חובתנו, כן, לדעת ולהכיר בטובתה של מדינת ישראל. זאת לא בושה; לדעת שמדינת ישראל הצליחה לשקם את עולם התורה שנחרב באירופה. ואנחנו כולנו, מחובתנו להכיר את הטובה הזאת ולהודות למדינה על כך. ולכן, כל האמירות שנאמרו בימים האחרונים על רצונה של המדינה להחריב את עולם התורה או לפגוע בעולם התורה פגיעות אנושות, אין להן מקום. אין להן מקום, הן לא נכונות, הן לא אמיתיות, הן נאמרות מן השפה ולחוץ. מטרתו של החוק, כפי שמופיע בסעיפים הראשונים שלו: החוק בא להביע את הערך העליון והקדוש של לימוד התורה במדינת ישראל ובכלל, כי באמת ערך לימוד התורה, כמו שאמרו קודמי, הוא שהחזיק את עם ישראל. ערך לימוד התורה הוא בעל חשיבות גדולה מאוד, ומדינת ישראל מכריזה על זה בפעם הראשונה בחוק. כן, לימוד התורה הוא ערך עליון. ולכן אנחנו מביאים את החוק הזה, כיוון שאנחנו מבטאים את הערך הגדול הזה של לימוד תורה. החוק שאנחנו מביאים היום, החוק הזה לא יפגע בעולם התורה. אני בטוח שהחוק הזה יחזק את עולם התורה. בחודשים האחרונים היו לי מפגשים רבים עם ראשי הישיבות מהציבור החרדי, ובכל המפגשים הללו אמרתי להם: רבותי, אוקיי, אנחנו לא מביאים שום חוק. תגידו לי אתם: מה אתם מציעים? מה אתם הייתם רוצים? לצערי, לא שמעתי מהם שום הצעה אמיתית. יותר מזה, אמרתי: מדוע אותם תלמידי ישיבות שאתם יודעים שהם אינם לומדים, אתם יודעים שהם רשומים בישיבה ובאמת לא לומדים – למה אתם לא אומרים להם: רבותי, לכו תתגייסו לצבא, תהיו חלק מהשירות האזרחי? יש כל כך הרבה דברים לתרום לעם ישראל. זאת המשימה שהייתה צריכה להיות מוטלת בראש ובראשונה על ראשי הישיבות, ולצערי הרב, היא לא נעשתה. לכן אני חוזר ואומר שבאמת, החוק הזה, אנחנו מביאים אותו כדי לחזק את עולם התורה וכדי לגרום לכך שירבו לומדי התורה בישראל. ומי שאיננו לומד, יהיו לו מסלולים והוא יוכל למצוא את עצמו ולצאת אחר כך לשוק העבודה. בימים האחרונים, רבותי, נאמרו אמירות קשות, ולא אחזור עליהן; אמירות שלא היו צריכות להיאמר כלפי רבנים, לצערי, במגזר הציבור הדתי-לאומי. אני חושב שהאמירות הללו הן אמירות חמורות וקשות, אמירות שאסור היה לומר אותן, אמירות שיש בהן חילול השם גדול. אני לא ראיתי בשום מקום שזה חלק מתפקידו של רב לומר אמירות חריפות כאלה כלפי רבנים אחרים, ואני מצפה מהציבור כולו, ומהרבנים בראש ובראשונה, להכיר בטעות הזאת ולא לחזור על אמירות מהסוג הזה. מותר שיהיו לנו מחלוקות. התלמוד כולו – בכל דף ודף בגמרא יש עשרות מחלוקות, ואני מבטיח לכם, כמו שאומרת הגמרא, שמעולם לא נמנעו בית הלל ובית שמאי מלהתחתן זה בזה, למרות שהם חלקו כל כך הרבה אחד על השני; אף-על-פי-כן הם לא נמנעו מלהינשא אחד עם השני, מכיוון שהם הבינו שהמחלוקת איננה אישית. המחלוקת נעלה מעל הרמות הללו. המחלוקת היא מחלוקת עקרונית, ואנחנו כולנו מצווים להתעלות מעל המחלוקות. אני רוצה לומר בצורה ברורה, למרות שחברי מהציבור החרדי לא נמצאים כאן: הציבור החרדי הם אחים שלנו. כן, הם אחים שלנו. הם חלק נכבד וחשוב מעם ישראל, ואני אומר את זה בגאווה ובאמיתיות מעומק לבי. הגמרא שאני לומד היא הגמרא שגם הם לומדים, והמצוות שהם מקיימים הן המצוות שאני מקיים. לכן אני קורא להם: רבותי, אחי, אל נא תרעו. תנמיכו את הלהבות. אולי אתם חושבים שאתם תרוויחו משהו ברגע מסוים, אבל בדרך הזאת אתם יכולים לאבד חיים. זו דרך שאיננה נכונה. אני קורא לכולם, ובראש ובראשונה לרבנים מהציבור החרדי, למנהיגי הציבור: רבותי, אל נא תרעו. תנמיכו את האמירות שלכם. לא כך מדבר תלמיד חכם אל השני. הגמרא בסנהדרין לימדה אותנו שתלמידי חכמים בארץ-ישראל נקראו נועם, בניגוד לתלמידי חכמים שבבבל, שנקראו מקל חובלים, כי תלמידי חכמים של בית ישראל מנעימים זה לזה בהלכה, כלשון הגמרא, וגם אם כן חלקו אחד על השני, הם הנעימו זה לזה. ואני מצפה ומאמין, רבותי, אחי החרדים: תחזרו למסלול האחדות, למסלול הערבות ההדדית. תזכרו שכולנו בני איש אחד נחנו. אני מאמין ומצפה שעוד בקרוב בימינו נזכה שבישיבות גם יאמרו תפילה לשלומם של חיילי צה"ל. כן, חיילי צה"ל נמצאים בגבול ומסכנים את חייהם עבור כולנו, גם כדי שאנחנו נוכל להמשיך ללמוד תורה הם נמצאים שם בגבול, וזו חובתנו להרגיש את הערבות ההדדית. כשהם נלחמים שם ומגינים עלינו, אנחנו כאן נגביר את לימוד התורה ונתפלל שיחזרו בשלום לבסיסם. אני מקווה ומאמין שבעזרת השם קריאת האחדות הזאת – שמתוך כך עם ישראל ילך ויתגבר ויתאחד, וביחד כולנו נצא לדרך חדשה, נשכח את המריבות האישיות, ומתוכן נביא את הגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת אלי בן-דהן. חברת הכנסת רינה פרנקל. יש לך שלוש דקות. בבקשה. <רינה פרנקל (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני גאה שאני שייכת למפלגה שמקדמת את החוק ההיסטורי הזה – שוויון בנטל. אני חושבת שזה החוק הכי חשוב שאנחנו מקדמים היום בכנסת. החוק הזה, אני מאמינה שבעצם כל הקואליציה נרתמת ונרתמה לעבודה על החוק. החוק הזה, עבדנו עליו שנה, ואני רוצה מהבמה הזאת להגיד תודה לכל מי שעבד כל כך קשה על הצעת החוק: לשר יעקב פרי, ליושבת-ראש הוועדה איילת שקד, לחבר הכנסת אלעזר שטרן, לעפר שלח, לכל אלה שעבדו מאוד מאוד קשה כדי להביא את החוק הזה למליאה. אני שייכת לעליית שנת 1990. בשנת 1990 הגיעו יותר ממיליון עולים מברית-המועצות לארץ-ישראל. משפחות קטנות, אבל ילדינו משרתים בצבא. הילד שלי, הבן שלי, רן, ילד יחיד, שירת בשירות סדיר, שירת בקבע; אחיין שלי היום משרת כמ"פ בקבע; אחיינית שלי התגייסה לצבא. אלה הילדים שיש לנו, באמת משפחות קטנות, אבל אנחנו נותנים את השירות הזה. הילדים שלנו נותנים את השירות הזה למדינת ישראל. ואני חושבת שכל הילדים, גם אלה שלומדים תורה, חייבים לשרת, אם זה בשירות צבאי ואם זה בשירות אזרחי. אימהות שלא ישנות בלילות ושולחות את הילדים שלהן לצבא – גם האימהות האלה של ילדים שלומדים תורה, האימהות האלה גם כן צריכות לשלוח את הילדים לקחת חלק, וגם להיות אימהות גאות שהילדים שלהן נותנים למדינת ישראל. אני רוצה לומר שהצעת החוק תשנה את סדר העדיפויות בכל החברה במדינת ישראל. היא תשנה את הגישה לא רק לשירות צבאי אלא גם לתעסוקת חרדים, וגם זה דבר שהוא מאוד מאוד חשוב. חרדים צריכים לדעת שהם צריכים גם לעבוד ולקחת חלק. אני אחת מאלה שעסקו בתעסוקת חרדים בעבר, ואני יודעת שחרדים יכולים להשתלב בשוק העבודה, יכולים להיות חלק משוק העבודה. הם יכולים גם ללמוד מקצועות חדשים, לשלם מסים ולעבוד. ופה אני חושבת שאנחנו נעשה מהפך אם חרדים אחרי שירות צבאי גם ישתלבו וילכו לעבוד. אני יודעת שכל מי שמנסה למצוא עבודה – יש עבודה במדינת ישראל. במסגרת השדולה שהקמתי – אני יודעת שמעסיקים מחכים לאנשים שירצו לעבוד. מעסיקים מחכים לידיים עובדות, וידיים עובדות כן יכולות להגיע למעסיקים שכל כך זקוקים להם. כל הפוטנציאל של המגזר החרדי – הוא יכול להשתלב בשוק העבודה, להשתלב באופן טבעי. אני חושבת שאנחנו יכולים לדאוג לזה שהחברה תהיה שוויונית ושאנשים יוכלו לתת, כל אחד, חלק מכל מה שהחברה דורשת. אז אני מברכת את כל אלה שעבדו על החוק, אני מברכת על הצעת החוק, ואני מקווה מאוד שמחר אנחנו נצביע ונשנה את ההיסטוריה של מדינת ישראל, נשנה את סדר העדיפויות במדינת ישראל, וכולנו נהיה שווים – גם חילונים, גם חרדים, וכל החברה. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חברת הכנסת רינה פרנקל. חברת הכנסת רות קלדרון. יש לך עשר דקות. בבקשה. <רות קלדרון (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברינו הסדרנים, הרשמים הפרלמנטריים ואורחים נכבדים, אני אתחיל בהכרת הטוב. כל פעם כשאני עומדת כאן, בין התמונה של הרצל לדגל ישראל, אני נזכרת שאבא שלי, שהיה באופן כללי בדרך כלל אדם מאוד מצחיק – בהדלקת המשואות הוא היה דומע. והייתי אומרת לו: אבא, למה אתה בוכה? והוא אמר לי: רותק'לה, את יודעת, כשאני הייתי ילד קטן היו מרביצים לי הילדים ההונגרים בדרך מבית-הספר. לנו לא היה דגל ולנו לא היה מלך ולהם היה הכול. והנה, תראי עכשיו, יש לנו בית, יש לנו דגל, לא מלך – זה דווקא מזל, אבל למדתי לא לקחת את זה כמובן מאליו. באמת מה שאמר חבר הכנסת אלעזר שטרן על הכרת הטוב – אני חושבת שזה נגע מאוד ללבי, ואני רוצה להכיר טובה באמת לאנשים שטרחו על החוק הזה: לשר פרי ולחבר הכנסת עפר שלח, משלנו, מיש עתיד, שדחפו את זה כל הזמן, והיה ברור שבמידה רבה זה היה החלום שלהם כשהם נכנסו; אבל לא פחות מזה – לחבר הכנסת אלעזר שטרן, שאני מאוד מעריכה את היושרה שלו; הוא הזכיר לי למה הייתי מעריצה כל כך גדולה של הציונות הדתית כשגדלתי. גם באמת שירתי עם אנשי הסדר בשריון כמש"קית חינוך ולמדתי מהם הרבה, והוא הזכיר לי את זה היום. ויותר מכולם אני רוצה לומר שחברת הכנסת איילת שקד, מול כל הגנרלים האלה, שיש בהם משהו נורא – גברים גדולים – נהגה בהם – אני לא רוצה להגיד "נער קטֹן נהג בם" כי היא בכלל לא כנער קטון, אלא גם באומץ בלתי רגיל, גם בתבונה, גם בנחישות וגם בחן. אני חושבת – היא אישה צעירה עם ילדים קטנים בבית, וזה לא הולך ברגל לעשות מסע כל כך קשה, לחטוף כל כך הרבה איבה ולהישאר בהירה בשלה. אני מאוד מברכת אותה. דברים שרציתי לשאת על שוויון בנטל: שוב ושוב מתייחסים אל סוגיית השוויון בנטל כאל חלוקה הוגנת יותר של העול הביטחוני. דורשים שהמאמץ המתבקש מצעירים ישראלים – לתת שנתיים או שלוש ויותר משיא חייהם ובתוך כך לא פעם להסתכן – אותו מאמץ יתחלק באופן הוגן בין אזרחי המדינה. אני מסכימה לכך. עם זאת, השוויון החשוב יותר בעיני בנטל הוא הזכות לשאת בנטל האחריות התרבותית לאוצר התרבות היהודית. חלוקת התפקידים שנעשתה בדור הראשון של המדינה חילקה אותנו, כמו בפוליטיקה של אפלטון, לפילוסופים וללוחמים: תפקיד הלוחמים אומץ על-ידי הרוב החילוני, ואת תפקיד מחזיקי הרוח, השומרים על המסורת, הותירו לציבור הדתי. החלוקה המוטעית הזאת עשתה את שני הציבורים חזקים בתחום אחד ומוחלשים בתחום אחר. השוויון בנטל שאני מבקשת הוא הזכות של כל אזרח, בין שהוא נולד בציבור החילוני ובין שהוא נולד בציבור הדתי או בעדה אחרת, לבחור את התחום שבו יתרום לכלל וייתן את חלקו במאמץ לקיים בבית הלאומי של העם היהודי חברת מופת, שתהיה אור לגויים – במובן המאיר פנים, הפתוח אל עמים אחרים, ולא במובן המתנשא. כיום מתקיים מצב שבו מי שנולד בעולם החרדי עובר הסללה להיות תלמיד חכם, או אשת תלמיד חכם, ומי שנולד בעולם החילוני עובר הסללה דומה לקריירה צבאית, אקדמית או עסקית. מדעי הרוח באוניברסיטאות נחלשים; בתי-הספר לאמנות, כמו גם בתי-המדרש והישיבות החילוניות, נחנקים מחוסר משאבים, ומנגד, בעולם הדתי חסרה בקיאות בתרבות כללית, וככל שהוא חרדי יותר הוא מצומצם יותר לד' אמות של הלכה. בובר, מרטין בובר, ב"דרכו של האדם על-פי תורת החסידות", מצטט מאמר חסידי ואומר שכל אדם צריך לנסות להבין לשם מה ברא אותו הקדוש-ברוך-הוא והניח אותו בעולם, מה תפקידו ומה הוא יכול לתקן או לבנות. החובה החסידית הזאת מחייבת אפשרויות בחירה. כדי לקיים שוויון בנטל לא די במסלולי שירות בצבא לחרדים. אני מבקשת מסלולי לימוד תורה לחילונים ולחילוניות. גם לנו יש צורך בבתי-מדרש שנתמכים על-ידי המדינה, ולא רק על-ידי תרומות בחוץ-לארץ; גם לנו יש צורך במנהיגים רוחניים שמקבלים משכורת מן המדינה ויכולים להקדיש את מיטב זמנם להנהגה רוחנית; גם לנו יש צורך בקהילות שיש להן מקום כינוס, גם אם הן לא מתפללות: בתי-עם לצד בתי-כנסת, טקסי חג ואורחות חיים בחול ובשבת, טקסי חיים ומעגל השנה, שהם צורכי תרבות יהודית, וגם הם ראויים להיות ממומנים, כמו צורכי הדת, בעזרת כספי המסים שלנו. שוו בדמיונכם שבת של תרבות עברית, שבת בבוקר יום יפה, אחרי הקפה, העיתון והבלון; משפחה יכולה להיכנס למוזיאון, לספרייה, למופע או לגן לאומי חינם אין כסף. תהיינה הסעות בקהילות הזקוקות לכך שתאפשרנה לכל אדם להגיע אל בני משפחתו או אל מקום חפצו. משפחות שומרות הלכה יברכו ב"שבת שלום" משפחות אחרות שבוחרות לבלות את היום שהוא אחד משישים גן-עדן בטבע או בהקשבה למוזיקה. הנטל – האחריות להכיר ולשמור את המסורת ולמצוא את הדרך לשלב בינה לבין המציאות העכשווית, כלומר שאלת המה – חשוב לפחות כמו, אם לא יותר, משאלת האיך – האחריות לבנות את המדינה ולהגן על ביטחונה. בכך אני מזדהה עם חברי חברי הכנסת החרדים, שלצערי אינם כאן אתנו היום. אני מקווה שהחוק שבו נדון היום ושעליו נצביע מחר יהיה הצעד הראשון לקראת שוויון שלם בנטל. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה לחברת הכנסת רות קלדרון. חבר הכנסת זבולון קלפה. <זבולון קלפה (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, העסוק שם בהמהום קל, האמת היא, לא כל כך נעים לדבר מול מליאה ריקה לגמרי, כמעט, מלבד כמה בודדים, אבל מצד שני, התחושה של שעה מורכבת, של שעה שמחייבת דברים, על אף שבמידה רבה גם יותר נוח – הרבה פעמים גם בשתיקה יש אמירה כלשהי, אבל אני חושב שבשעה הזאת אי-אפשר לשתוק. אני, ברשותכם, רוצה לחזור ליסודות – ליסודות שכולנו מבינים, כולנו מסכימים וכולנו יודעים, ולדעתי גם על הדברים האלה אין מחלוקת בכלל. סוד קיומה של התורה בעם ישראל זהו פלא עצום, על כל המרכיבים שבה: חוקים, הלכות, דברי החכמים, המסורות שעברו מדור לדור. זה דבר שמעורר השתאות והתפעלות בקרב כולם, בקרב יהודים ושאינם יהודים. לצד זה, סוד קיומו של עם ישראל הוא גם כן דבר שהוא פלא, פלא עולמי, שבאמת לא ניתן להסבר, ודיברו חלק מהדוברים שעמדו פה לפני על הקשר בין שני הדברים גם יחד. אבל יש דבר אחד שחשוב לציין: אני חושב שתפקידנו כחברי כנסת לדעת, בסופו של דבר, להתעלם מהקולות ומהרקעים ומכל הרעשים שקיימים ברקע ולהתעסק באמת במהות, בליבה עצמה פנימה. לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל הייתה חבורה גדולה מאוד של אנשים שישבו ולמדו תורה במשך יומם וליל, שעות על גבי שעות, והשקיעו בזה את כל חייהם. וכמו שאומרת הגמרא – בנדרים, כמדומני, גברת קלדרון: לא על מנת שיקראוני רבי, לא לשום דבר, לא לשום תואר, אלא לשם הלימוד עצמו. וכשאני מסתכל על התהליכים – לא שאני סוציולוג או מתיימר להיות סוציולוג – אני רוצה להבין מה קרה לנו בחברה הישראלית, מה עברנו; מה יכולנו, בשנות הקמתה של המדינה, שהיום אנחנו מרגישים שמשהו פה נסדק, משהו פה מתערער. בשנת הקמתה של המדינה, כשעוצבה מגילת העצמאות, הכרזנו על הקמתה של מדינה יהודית. זה היה פשוט ברור לכולם. אלא מה? שמאז, דווקא פה, אחרי שחזרנו אחרי אלפיים שנות גלות, לכאורה כשאנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים במסגרת ההגנתית הטובה ביותר שלנו, אנחנו בעצם מתחילים להגדיר מחדש בכלל: מה זה יהודי? מי זה יהודי? מה הסטנדרט ליהודי? ואנחנו במידה מסוימת לוקחים חלק מהדברים מהמורשת של העבר – של כל אותן אלפי שנים, של כל הגלות וכל הבעיות שהיו – אבל מצד שני גם מרשים לעצמנו להכניס לא מעט דברים חדשים. אני רוצה לומר לכם, חברי מיש עתיד – ואמרתי את זה לאחד מחבריכם שהיה שותף בכיר בחוק פה, דיברנו על זה עכשיו במשך כמה דקות: אם יש משהו שממנו חברי ואני, ואני בטוח שגם אתם, חרדים מאוד, בסוף זה זהותה היהודית של המדינה. כי קל מאוד לדבר על הדברים, קל מאוד להפריח הרבה ססמאות ואמירות; קשה מאוד לקיים ויכוח נוקב, אמיתי, ולהישאר חברים אף שלא מסכימים הרבה פעמים. אני מאלה שסבורים שהפערים בינינו הם עדיין קטנים. אלא מה? אנחנו מעצימים אותם ומחפשים על מה אנחנו לא מסכימים. לכן נוח לי לדבר דווקא בקטע הזה כרגע מול אותם ח"כים חרדים שאינם נמצאים פה, כי אני חושב שהם עושים פה חטא בעניין. אני לא בטוח כמה מהם מייצגים באמת את הציבור ששלח אותם אל המקום הזה. באמירות שלהם בימים האחרונים, לדעתי הם גרמו לריחוק, לניתוק ולקושי, אפילו לאנשים כמוני, להיות שותפים אתם בהבנה, בתחושה, בהרגשה. אני מרגיש שמשהו פה נשבר. אני חושב שדווקא פה היום, בסיטואציה הזאת, חובה על כל אחד ואחד מאתנו כן לחשוב ולטכס ביחד עצה ומחשבה, אם זהותה היהודית של המדינה חשובה לנו – ואני בטוח שהיא חשובה – איך אנחנו פועלים ביחד, בכוחות משותפים; איך יכלו אז, בימי הקמתה של המדינה – דרך אגב, אתם יודעים מה היה החוק הראשון שחוקקו מייד אחרי מגילת העצמאות? חוק הגיוס. מתוך הבנה פשוטה שאם מקימים מדינה, מישהו צריך לקחת אחריות עכשיו איך פועלים. לכן, אני חושב שהלכנו היום, בימים האחרונים, בשבועות האחרונים ובחודשים האחרונים, בשיח ובהגברת הלהבות – מכל הצדדים, דרך אגב, כי, לצערי – נוח לי לדבר כרגע, אין פה אנשי תקשורת – – – <איילת שקד (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אין דבר כזה. <זבולון קלפה (הבית היהודי):> אין דבר כזה. זה חלק מהבעיה שלנו במציאות הזאת, כי מאז שיש את התקשורת בעצם השיח לא מוכוון אלינו פנימה, אחד אל השני, אלא השיח – איך אני אקבל איזושהי שורה, מה יאמרו שם. אני מציע לכולנו: בואו נחשוב באמת על הדברים האמיתיים, העמוקים, כי בהם אנחנו עסוקים כרגע; זו המהות, זו הליבה, בזה אנחנו נמצאים ושם אנחנו עסוקים. בכל אופן, לאורך כל השנים הייתה חבורה שנשאה בנטל, חבורה שמנתה עשרות-אלפי אנשים, שישבו ובעצם דאגו להעביר את אותה מורשת, את אותה מסורת, את אותה רוח יהודית, מדור לדור, מתוך אותה תחושת אחריות. אני רוצה לומר לכם: בסוף, הרי להחזיק מציאות של עם ערכי, כמו שהעם היהודי קיים פה, בארץ הזאת – ואני לא מתבייש לומר, עם כל הביקורת שמוטחת בנו על-ידי גורמים שונים בעולם, שטוענים שאנחנו, הצבא שלנו הוא לא הצבא הכי ערכי, ועוד כל מיני דיבורי סרק כאלה ואחרים – זה לא נכון. אבל היכולת שלנו להצליח להיות ערכיים נעוצה בגודל הרוח שממנה אנחנו יונקים. עולם החומר – ויתקן אותי השר לענייני גמלאים – עולם החומר נשען על הרוח, ולא הפוך; לא עולם הרוח נשען על החומר. לנו כעם יהודי, התורה היא לב-לבו של כל הדבר הזה, לב-לבו של כל אחד ואחד מאתנו פה, בלי יוצא מן הכלל, דתי ושאינו דתי. לכן חורה לי שבשבועות האחרונים אנחנו הסטנו את הוויכוח ואת הדיון למחוזות הלא-נכונים במקום לעסוק בדברים האמיתיים והמהותיים. אני חייב לומר פה כמה מילים אישיות, בסוף. עולה פה כל הזמן הסוגיה הזאת של ישיבות ההסדר. אני אומר לכם בכנות, זה ברמה שכבר די נמאס לי לשמוע את זה, כי התחושה היא – אם השתמשנו בזמנו בביקור של השגריר פה במשל על הכיתה, אז גם פה התחושה היא שבעצם מטיחים את הביקורת בתלמידים שהגיעו בזמן. לא נכון כך לומר, השר אורבך? הביקורת על ישיבות ההסדר היא מוגזמת, היא לא במקום. המוסד הזה הוא מפעל – לא "ראוי"; הלוואי שירבו כמותו בישראל. הוא הצמיח מתוכו הרבה כוחות. כשמדברים על המכינות ואומרים: תלמדו מהמכינות, אני מציע לכל אלה שמדברים על הדבר הזה ומשווים, שילמדו מאיפה המכינות יונקות את הכוח שלהן; מי הם אותם רבנים שנותנים את הכוחות למכינות – ושם גדלו אותם רבנים שמלמדים בכל אותן מכינות. לכן, במידה רבה התחושה היא של חוסר איזון שהתקיים פה בשבועות האחרונים. במקום באמת לעסוק בדברים האמיתיים, בדברים המהותיים, הרבינו לעסוק בדברים השוליים. אבל אני חייב, בסוף, לומר מילה אישית אחת לחברתי לספסל, שיושבת לימיני, תרתי משמע – לא תרתי משמע, אני לימינה, ובנושאים של ארץ-ישראל אני בטוח שאנחנו באותו צד לחלוטין, אבל איילת, שנכנסה פה לעול מאוד מאוד כבד ומורכב, חוק שאני בטוח שהיה יותר קל, מה שנקרא, להשתמט ולהתחמק ממנו ולהגיד: טוב, אחרים יעשו את העבודה, למה אני זו שצריכה לעמוד בפרונט של הדבר הזה? והיא עמדה במציאות הזאת, במשימה הזאת, עם כל המורכבות, ועם כל החברים, כמו שתיארה פה קודם חברת הכנסת קלדרון – כל הגנרלים מימין ומשמאל שמשכו את הספינה לכל מיני כיוונים – והיא דווקא בטוב טעם ובשום שכל השכילה לנווט את הספינה הזאת, הסוערת מאוד, בתוך כל הגלים. ואני יודע שבין הדברים שנאמרים על-ידי כל מיני חברי כנסת כרגע, בתקשורת, לבין הדברים שנאמרים בחדרי-חדרים יש שונות רבה מאוד, ואני מכוון את הדברים בעיקר לחברי הכנסת מהסקטור החרדי. אני יודע שבסוף, אחרי הכול, בוודאי מגיעה תודה גדולה לאיילת על כל הפעילות שלה בהתנהלות של החקיקה הזאת, ואני שמח להיות חבר בסיעה יחד אתה. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר חמד עמאר:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק להסדר ההימורים בספורט (תיקון מס' 7 – הוראת שעה), התשע"ד–2014, שהחזירה ועדת החינוך, התרבות והספורט. לוח תיקונים להצעת חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד–2014, וכן לוח תיקונים להצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19), התשע"ד–2014. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19), התשע"ד–2014;> <הצעת חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד–2014> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר חמד עמאר:> חברת הכנסת גילה גמליאל – אינה נוכחת. חבר הכנסת בועז טופורובסקי, בבקשה. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> זה עשר דקות? <היו"ר חמד עמאר:> עד עשר דקות. <בועז טופורובסקי (יש עתיד):> אבל אם אני ארצה 11 דקות? אה, בהמשך לסיום שלך – תודה, איילת. תודה. חברים יקרים, אני רוצה להתחיל – גם דיברתי על זה אתמול. אני רוצה לוודא שהחרם הזה של האופוזיציה לא משלה אף אחד. מדובר בהתנהגות של פחדנים, בכיינים וצבועים. יושבים שם בחדר – ואני הסתכלתי בטלוויזיה – יושבים באולם חרדים קיצוניים שרוצים שתהיה כאן מדינת הלכה יחד עם ערבים קיצונים שרוצים שיהיו כאן קצת פחות יהודים, אנטי-ציונים יחד עם מרצ והעבודה, שאין להם שום דבר במשותף למעט דבר אחד: הם כולם יודעים לברוח מקבלת החלטות. הם כולם יודעים לבוא ולהגיד על כל דבר למה הוא לא בסדר ולמה צריך להיות משהו אחר, רק שהם לא יודעים מהו המשהו האחר. כל הצעה שמעלים – הם מלכים בלהגיד מה לא טוב בה ולמה היא לא בסדר. חלקם היו בשלטון. למי שלא יודע, העבודה הייתה בשלטון רוב חייה של מדינת ישראל, ובשנים האחרונות כל הזמן אתם רואים איך היא מבטיחה הבטחות לפני בחירות והיא מצליחה פעם אחר פעם שלא לקיים שום הבטחה שהיא הבטיחה. שום הבטחה. אז עכשיו הם יושבים ומתעצבנים וכועסים ורע להם שפתאום באה לכאן קואליציה שמשנה דברים במדינת ישראל, שעושה כל מה שהעבודה חלמה עליו. אני יודע, אני הייתי פעם חבר במפלגה הזאת. כל מה שהעבודה חלמה לעשות הקואליציה הזאת עושה, והעבודה היא לא חלק ממנה. כולם שם יושבים, ואני ראיתי את זה בטלוויזיה, ורבים. הם פשוט רבים אחד עם השני מי ידבר לפני מי – זה פשוט מבזה – מי משקר למי, מי עובד על מי, וזה מה שהם יודעים לעשות. הם יודעים לדבר וכל הזמן לחשוב מה האחר עושה שהם לא עושים. זה ההבדל בין הקואליציה הזאת לקואליציה שמורכבת מהאופוזיציה. הקואליציה שלנו עושה ומשנה. חוסר העשייה שלהם, של האופוזיציה, והחיבור הלא-טבעי, רק מחדדים את העשייה ואת ההיסטוריה שאנחנו עושים כאן, בקואליציה הנוכחית. חוסר העשייה שלהם רק מחדד את העובדה שאנחנו כאן משנים את פני המדינה, ועם החוקים שאנחנו מעבירים השבוע אנחנו יודעים שמדינת ישראל תהיה מקום טוב יותר לחיות בו מאשר היא הייתה לפני אותם חוקים. ולגבי השוויון בנטל – ועכשיו עליו אני מדבר – מדובר בחוק כל כך הכרחי, וכל כך הרבה שנים בצורות כאלה ואחרות הבטיחו לנו אותו, והנה, סוף-סוף אנחנו באים ומביאים חוק אמיתי, ערכי, ישים; חוק שישנה את מדינת ישראל; חוק שיציל כל כך הרבה אנשים מעתיד רע ויביא אותם אל עתיד טוב, אל שוויון אמיתי גם בזכויות וגם בחובות, ויעשה את המדינה הזאת מקום טוב יותר לחיות בו, מקום שיש לו עתיד טוב, מקום שיש עתיד בו. מיידית, עם חקיקת החוק, יצאו לחופשי עשרות אלפי חרדים. הם כלואים היום בישיבות ואנחנו מוציאים אותם לחופשי. הם יוכלו לצאת לעבוד. סוף-סוף הם יוכלו להיות תלויים בעצמם וגורלם יהיה בידיהם ולא במסים שאנחנו משלמים. היציאה לעבודה היא הכרטיס שלהם לחירות; היציאה לעבודה היא הכרטיס שלהם ליציאה מהעוני וליציאה מהתלות באחר ולהיות אדונים לגורלם. כיושב-ראש השדולה למען הסטודנטים וההשכלה הגבוהה הסתובבתי בכמה וכמה מוסדות שמכשירים חרדים ודיברתי עם החרדים שלומדים שם. נפקחו עיניהם מהרגע שהם נכנסו למוסדות האלה, מהרגע שהם התחילו את המכינות הקדם-אקדמיות, מהרגע שהם התחילו ללמוד משפטים ומדעים. החיים שלהם נעשו טובים יותר. באותו רגע הם הבינו שלאט-לאט הם רוכשים בעצמם את הכלים להיות אדונים לעצמם, לפרנס את משפחותיהם ולא לחכות שהפוליטיקאים והעסקנים שלהם יביאו להם עוד איזה 100, 200 או 500 שקל קצבה מהמדינה. הם הבינו את זה והם מבינים את זה, ולאט-לאט כולם מבינים את זה יותר ויותר. החוק הזה הוא חוק הדרגתי ונכון. עד 2017 יהיה תהליך הדרגתי, ובכל שנה אנחנו נעלה את מספר המתגייסים מהציבור החרדי עד שבסופו של דבר 70% מהציבור החרדי יתגייסו; 70% מהציבור החרדי, כמו שאר האוכלוסייה. זה שוויון, חברים יקרים, שוויון אמיתי. אותו חלק יתגייס כמו כל חלקי האוכלוסייה כדי שיהיה שוויון אמיתי. אם לא יעמדו ביעדים, חוק שירות ביטחון יחול על כולם, ועל כולם תהיה אותה חובה, בלי ההקלות ובלי העזרה. אבל בגלל שאנחנו מאמינים שיעמדו ביעדים, אנחנו יודעים שהגיוס יהיה בגיל 21. אנו קשובים לצורכי הקהילה החרדית. המתווה המרוכך מראה שהבאנו חוק שהוא ישים, חוק שאפשר לקבלו וחובה לקבלו, והוא חוק שהחברה החרדית משוועת לו ותעמוד בו. שוב אני חוזר: אי-עמידה ביעדים תביא לחובת גיוס כללית והתמריצים הכלכליים לישיבות יופסקו. כרגע יהיו תמריצים כלכליים לישיבות שיעודדו גיוס גם של חרדים בגילאי 18–21. אנחנו נאפשר ל-1,800 מצטיינים בלימוד התורה לוותר על הגיוס ולהמשיך בלימודים שלהם – אותם עילויים, כמו שאנחנו מצפים מעילויים בפיזיקה, בפילוסופיה ובספורט. הספין הזה של חלק מאותם עסקנים חרדים שנקרא "סנקציות פליליות" הוא ספין שגם אותו הציבור לא קונה. מה שמדובר בו זה החלת חוק שירות ביטחון על כולם. כמו שאני לא מתגייס, מן הראוי שאותו חוק יהיה עלי כמו על חרדי שלא מתגייס. לא הגיוני לטעון שאנחנו דורשים סנקציות כלכליות, זאת אומרת, שאותו חרדי יוכל לקנות ולפדות את הגיוס שלו ואת החיים שלו בכסף. זה משהו שהוא לא הגיוני ולא מתקבל על הדעת, ובגלל זה גם ועדת שקד וועדת פרי לא קיבלו את זה. החרדים, אנחנו מבקשים מכם, ובכלל מהציבור הישראלי: תתעוררו. מאסנו, מאסנו בקבוצות של אנשים שמקבלות זכויות יתר שלא מגיעות להם. אנחנו לא מבקשים זכויות יתר לקבוצות אחרות; אנחנו מבקשים שוויון, שוויון אמיתי בהזדמנויות, שוויון בנטל, שוויון בזכויות, וזה מה שאנחנו עובדים כל כך קשה להביא, וזה מה שהחוק הזה יביא. השירות האזרחי הוא כשלעצמו יעשה היסטוריה במדינת ישראל וישנה את פני החברה האזרחית. עשרות אלפי אנשים, גם מהחברה הערבית-ישראלית, ילכו וישרתו את המדינה – במשטרה, במד"א, במכבי האש, בבתי-החולים, בקופות-החולים, בשירותי הרווחה, בקהילה, בעזרה לניצולי שואה. זה כשלעצמו יעזור לחברה הישראלית בצורה בלתי רגילה. אותם ארגונים משוועים לכוח-אדם, ואותו שירות, שירות אזרחי, שהוא לא פחות מהשירות הצבאי, יציל את המדינה, את אותם שירותים, וייתן גם עשייה משמעותית לאותם אנשים שתורמים לקהילה. ותמצאו לי הוראה אחת בדת שמונעת או טוענת נגד עזרה לקהילה, עזרה לנזקקים, עזרה לניצולי שואה. 65 שנה ממשלות ישראל ברחו מהפתרון שאנו מציעים. 65 שנה הקרע וההבדלים רק גברו, הלכו וגברו, גברו והלכו. 65 שנה, עד עכשיו, שהקואליציה שהצליחה להביא פתרון שהוא פתרון מושכל, פתרון נכון, פתרון טוב יותר. שוויון בזכויות ובחובות של אזרחי המדינה הוא הכרחי, ועם החוק הזה אנחנו עושים צעד ענק, צעד משמעותי, לכיוון אותו יום שבו יהיה שוויון אמיתי בין כל חלקי האוכלוסייה – גם הערבים, גם היהודים, גם הדרוזים, גם הבדואים, גם הצ'רקסים. כולם, כולם. עדיין אנחנו לא הגענו לשם, אבל זה צעד כל כך חשוב, צעד אמון, צעד משמעותי לקראת אותו יום שבו יהיה שוויון אמיתי בזכויות ובחובות של כל חלקי האוכלוסייה. אני מציע לכולם להסתכל במצע של מפלגת יש עתיד ולראות מה הבטחנו לפני הבחירות. אתם תראו שמה שהבטחנו בנוגע לשוויון בנטל זה כמעט אחד לאחד עם החוקים שבהם אנחנו מבקשים מכם לתמוך היום. החוקים שהבאנו, ושוועדת שקד הביאה, ושוועדת פרי הביאה, דומים מאוד למה שהבטחנו לפני הבחירות. זו פוליטיקה חדשה, לא רק של יש עתיד – של כל מרכיבי הקואליציה; פוליטיקה שבה מה שאמרנו לפני הבחירות, אנחנו מקיימים ומביאים אחרי הבחירות. עברה כולה שנה, שנה מאז שהממשלה הזאת הוקמה, והנה, אנחנו באים אליכם עם פתרון אמיתי, פתרון שתואם את מה שהבטחנו. זו הפוליטיקה החדשה, ובתקווה אנחנו מתקרבים למדינת ישראל טובה יותר, שוויונית יותר, חזקה יותר. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. חבר הכנסת סגן השר אבי וורצמן. אחריו – חברת הכנסת יפעת קריב. עשר דקות, בבקשה. <אבי וורצמן (הבית היהודי):> צהריים טובים. אדוני היושב-ראש, חברי חבר הכנסת שטבון יוני, חברי השר אורי אורבך, חברת הכנסת איילת שקד, יושבת-ראש הוועדה, חברי חברי הכנסת, אנחנו בימים האלה חוזים בהצגה הגדולה שנעשית פה מסביבנו, רואים את ההצגה של כל האופוזיציה, תוך כדי ביזוי הבית הזה, פשוטו כמשמעו. ביזוי הבית הזה, אין לי מילים אחרות. אחרי שיושב-ראש הכנסת מציע לחברי אופוזיציה, ליושב-ראש האופוזיציה: אני מוכן להרחיב את הדיון, מוכן לשמוע אתכם, מוכן לתת הכול, הם, בהחלטה שאין לי בשבילה מילה אחרת חוץ מפופוליזם ורצון להיות נחמדים בעיני דעת הקהל, אני לא יודע בדיוק מה, מחליטים פשוט להחרים את הבית. מי שמע על דבר כזה שכמעט מחצית מהבית מחרימים את הבית? אני חושב שהם פוגעים בכנסת, פוגעים בדמוקרטיה ופוגעים בשליחות שלהם פה, בבית הזה. בנוסף, לצערי הרב, אנחנו שומעים בתקופה האחרונה התבטאויות מזעזעות – אין לי מילה אחרת חוץ ממזעזעות – כלפי הציבור הציוני-דתי בכלל, אבל במיוחד – אני מוכן לפעמים שיפגעו בכבודי האישי, אבל אני לא מוכן שיפגעו בכבודם של תלמידי חכמים; לא מוכן שיפגעו בכבודם של אנשים שנותנים מעצמם כל כך הרבה למען כלל ישראל. כשאני שומע רבנים, וכשאני שומע אנשי ציבור – ואלה, לצערי הרב, של מפלגות חרדיות – באים ומדברים בחילול השם ובביזוי תלמידי חכמים, אני מוחה ומוחה ומוחה. במקום של חילול השם אין חולקין כבוד לרב – ככה למדנו וככה גם כל מי שיושב פה למד. במקום של חילול השם לא חולקים כבוד לרב, ומה שרבנים השמיעו בימים האחרונים ובשנה האחרונה, אבל בימים האחרונים שוב ושוב ושוב – אנחנו מוחים כנגד חילול השם הזה. אנחנו מוכנים לדיון נוקב, דיון קשה, דיון מכובד, זה בהחלט כן, אבל ביזוי, פגיעה והשמצות חסרות רסן – לא ולא. אני חייב לומר שאני וחברי, וכל חברי לסיעה, הקפדנו ואנחנו ממשיכים להקפיד על תרבות הדיון, ונמשיך לעשות את זה גם הלאה, למרות הדיבורים המכוערים שאנחנו שומעים פה מסביבנו. אני רואה קמפיין שקרי, שקרי, אין לי מילה אחרת, שחברת כנסת מהאופוזיציה סתיו שפיר מוציאה כנגד ציבור שלם שמשרת את המדינה, שבוגריו מובילים ביחידות הקרביות, בכל היחידות הקרביות בצבא. אנחנו מובילים, וכולם יודעים את זה – אני מדבר גם על המכינות, גם על ישיבות ההסדר – ביציאה לקצונה; אנחנו מובילים בנושא, במספר ימי שירות המילואים ביחס לציבור, וכולם מבינים את זה, ואמר קודם חברי השר אורי אורבך בצורה מאוד יפה את שאר הדברים. ופתאום זה הציבור שמשתמט, זה הציבור שעושה חצי תקופה, זה הציבור שלא עושה כלום. והיא ממשיכה ואומרת בעזות מצח שהבנות הדתיות לא משרתות בצבא בכלל, לא משרתות את המדינה, כשכמעט 100% מהבנות הולכות או לשירות לאומי או לשירות צבאי. כמעט 100% מהבנות. אז איך אפשר להגיד שקרים כדי לקדם דברים שאינם נכונים, פשוט אינם נכונים? באופן אישי, כמו רבים מחברי אני חושב שגם בשירות לאומי צריך לשרת שנתיים, ואני אומר את זה בכל מקום. אבל מכאן ועד לומר שקרים כמו שאמרה חברת הכנסת שפיר? אנחנו חייבים למחות כנגד הדבר הזה. אם אתם רוצים לשפר דברים, אל תשקרו לציבור, אל תסמאו את עיני הציבור. בשנת 1976 מצא הארכיאולוג שמריהו גוטמן בחפירות באזור גמלא מטבע קטן מברונזה שעליו הוטבע "לגאולת ירושלים הקדושה". המטבע שנמצא היה שריד מתקופת מרד היהודים בגמלא בשנת 67 לספירה, שהיווה חלק מהמרד הגדול, המרד הגדול באימפריה הרומית ששלטה אז בארץ. לאדם הרגיל מהיישוב זה נראה דבר תמוה: מדוע אנשים שגרים בגמלא, שנמצאים במרד ובמאבק על הבית שלהם, מציינים או מטביעים משפט כזה על המטבע במרד שלהם? למה הם לא מזכירים את גמלא? למה מזכירים את ירושלים? אבל גוטמן, הארכיאולוג שגילה את זה, ראה במטבע הקטן הזה, שבשבוע שעבר קיבלתי כדוגמתו כשהייתי בסיור ברמת-הגולן, עדות לכך שהלחימה בגמלא ובכל מקום אחר בארץ הייתה למען ירושלים הקדושה. למענה, למען ירושלים, הם היו מוכנים להקריב את חייהם בגמלא, שנמצאת בקצה הארץ. ערבות הדדית, זה מה שראו לנגד עיניהם לוחמי גמלא כאשר בחרו למסור את נפשם. הם הבינו כי רק אם יילחמו למען מטרה משותפת הם ינצחו; ערבות הדדית, זה מה שעמד לנגד עינינו כאשר באנו לחוקק את החוק החשוב הזה. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולומר תודה רבה לאיילת שקד, יושבת-ראש הוועדה, חברת הכנסת איילת שקד, שבנחישות וברצינות הובילה את הדיונים, עם המון רגישות, כדי להגיע לתוצאות מכובדות, תוצאות מתחשבות, שמביאות את החוק החשוב הזה למדינת ישראל. בשעות המורכבות הללו לעם ישראל ולכנסת ישראל עלינו לגלות אחריות גדולה, הנובעת מאחווה, ומתוך ערבות הדדית. העם היהודי מורכב ממרקם ומפסיפס מאוד רחב: יש חרדים, יש חילונים, יש ימין ויש שמאל. אנחנו לא חייבים להסכים על כל דבר, אבל אנחנו חייבים לצאת אל הדיון הזה מתוך הנחת יסוד של אחווה ושל ערבות הדדית. אנחנו מרבים לדבר על הכבוד לשונה, על זכויות האחר. החוכמה היא לא רק לדבר על זה אלא לחיות את זה; לדעת לכבד ולהכיל גם אלו שהם כל כך שונים מאתנו בדעות, באמונות, במראה חיצוני. "ואהבת לרעך כמוך" זה לא בתנאי שרעך יהיה כמוך, אלא גם אם הוא לא יהיה כמוך הוא עדיין יישאר רעך. זה המבחן של הרעות, האחווה והערבות ההדדית. אני מצפה מכל חברי הבית לגלות אחריות ולהקשיב לרחשי לב הציבור כולו, שלדעתנו ולדעתי החוק הזה ייטיב אתו. חודשים רבים, כמו שאמרנו, עברנו יחד, כל אנשי הבית הזה, כולל חברי הכנסת החרדים, ובראשם חברתי לסיעה איילת שקד, כדי ליצור חוק הוגן שיצמצם את הפערים הבלתי-אפשריים שנוצרו בחברה. אני מאמין שהעובדה שכולם לקחו חלק בכתיבת הסעיפים הללו – ושוב, גם אני באופן אישי דיברתי עם חברי הכנסת החרדים ושמעתי מהם: אנחנו נעמוד ביעדים; היעדים סבירים; החוק מתחשב. אבל בסופו של דבר יש חוק שמוביל לשינוי מהותי במדינת ישראל. אני מקווה שאחרי שישקע אבק ההפגנות וייחלשו הצעקות הרמות יישארו אנשים כמוני, כמוכם, שמבקשים לחיות בכבוד בארץ הזאת ולהגן עליה. יש לנו מטרה משותפת להילחם עליה, ואני מאמין שנמצא את הדרך. אין לנו אפשרות אחרת. הרב סולובייצ'יק הוא שביקש להפוך את שותפות הגורל לשותפות ייעוד: לא רק גורל אחד לנו אלא ייעוד אחד משותף לנו, לכל האחים, איש על מחנהו ואיש על דגלו. באוזני מהדהדת קריאתו של יוסף: "את אחי אנֹכי מבקש". אם אין אחווה אין לנו מה לחפש פה. את אחינו אוהבי ולומדי התורה אנחנו מבקשים; את אחינו אוהבי הארץ ומשרתי המדינה אנחנו מבקשים. מתוך אהבת תורה, אדם וישראל, מתוך ביטחון בצור ישראל וגואלו, מתוך תחושה גדולה של אחריות לאומית וערבות הדדית, אנו, יחד, ניגש אל המשימות הגדולות המונחות לפתחנו. נעשה זאת בעוז, בענווה, באמת ובאמונה. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת, סגן השר, חברי אבי וורצמן. חברת הכנסת יפעת קריב, ואחריה – חבר הכנסת מרדכי יוגב. <קריאה:> – – – <היו"ר יוני שטבון:> מוטי יוגב. חבר הכנסת מוטי יוגב. רשומים לי פה השמות המלאים: מרדכי, אברהם. צריך להתרגל. חבר הכנסת שמעון אוחיון, כשנסיים אנחנו נראה. תביאו את הרשימה המעודכנת. <יפעת קריב (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, המליאה היום אפילו ריקה מאתמול. ראשית, אני רוצה להתחיל בתודות ולהביע את הערכתי העמוקה לוועדת פרי, לוועדת שקד, על העבודה חסרת התקדים שנעשתה בנושא השוויון בנטל. אני רוצה להביע את הערכתי העמוקה לחברי לסיעה, השר יעקב פרי וחבר הכנסת עפר שלח, על המחויבות האמיתית להובלת המהלך הזה. אני יודעת, ואני חושבת שהציבור כולו יודע, כמה זה לא היה פשוט, אפילו כמה זה היה קשה לעתים קרובות. אבל נראה שאין תהליכים פשוטים, אין קיצורי דרך, ואם רוצים לעשות תהליך עם עומק ותהליך משמעותי אז זה תהליך קשה, תהליך שלא פשוט להוביל. אם רוצים לשנות סדרי עולם – זאת הדרך. החוק הזה משפיע על אנשים, משפיע על המדינה. זה לא מהלך פשוט, אבל המהלך הזה קורה, השינוי מגיע, והוא מגיע כאן ועכשיו. אני רוצה להתייחס לנקודה שבה סיימתי אתמול ולדבר על שינויים, על שינויים בחיים. כל מה שקורה בשלושת הימים האחרונים, בשלושת הימים הנוכחיים – אתמול, היום ומחר – זאת חקיקה שמשנה סדרי עולם, זו חקיקה שמובילה שינויים. וברור לנו כמה קשה לעבור שינוי, גם ברמת המקרו – של חברה, של מדינה, וגם ברמת המיקרו – של אדם. הלוא בסופו של דבר כל מה שכנסת ישראל מחוקקת וכל מהלך שאנחנו מעבירים פה ברמת המקרו ישפיע על אדם פרטי ועל השינוי שהוא צריך לעבור. שינויים תמיד מלווים ברגשות מעורבים, בקשיים, במתח. שינויים זה דבר מטלטל, זה דבר מלחיץ. כשאנחנו מדברים על בעיה שנמשכת 65 שנים, שממשלות נפלו בגללה, קואליציות התפרקו, ברור לנו שזה נושא לא פשוט שלא קל לשנות אותו. אבל – וזאת הנקודה הכי חשובה – זה שזה קשה, זה שזה לא פשוט, זה לא אומר שלא צריך לעשות את זה. וזה לא עצר אותנו. זה לא עצר את חברי הקואליציה ואת סיעת יש עתיד, ועמדנו נחושים ושמרנו על העקרונות שאתם באנו לפוליטיקה. מבחינתנו, העקרונות האלה הם שכולם צריכים לשרת, שכולם צריכים לעבוד, שזאת מדינת בעלת זכויות ובעלת חובות. זה שוויון בנטל. אני רוצה לפנות כאן למגזר החרדי. הרבה אמרו לפני והרבה בטח יאמרו את זה אחרי, אבל חשוב לי להדגיש: אין פה שום דבר נגד אחינו החרדים. אין שום דבר. להפך. אנחנו רוצים שמה שחל ונדרש מצעיר חילוני או מדתי-לאומי במדינת ישראל יחול גם על צעיר חרדי, כי זו בדיוק המהות של צדק חברתי. אני חייבת להגיד את זה: רבבות של אנשים יצאו לרחובות וצעקו לצדק חברתי. הם דיברו גם על שוויון בנטל. זה היה אחד מהנושאים המרכזיים. אני, כשיצאתי לרחובות, ואני, כשאני נמצאת כאן היום, אומרת לכם: לא יכולתי יותר לשאת על כתפי משפחה נוספת שבה בוחר האב המפרנס שלא לעבוד ולצאת ללמוד. אני בכלל לא מצליחה להבין, כאדם פרטי, כמחוקקת, כאישה, איך גבר בגיל העבודה, בריא וחסון, יכול שלא לצאת לעבוד. אני לא מצליחה להבין, ואני שואלת את אותם אנשים: איך אפשר רק ללמוד ולא לפרנס את הילדים שלך? איך גבר יכול שלא לפרנס את הילדים שהביא לעולם? גם אני יכולתי להיות במקום הזה ולומר שאני רוצה רק ללמוד, אבל בחרתי להביא ארבעה ילדים לעולם, ואני חייבת לצאת ולפרנס אותם כדי שנוכל לחיות בכבוד. כשראיתי לפני שבוע את התמונות של הפגנת החרדים ראיתי את המספרים הענקיים; לא היה אפשר לספור את התמונות של מספר הגברים שבוחרים רק ללמוד, לא לשרת בצבא, לא לעבוד, לחיות על חשבונם של אחרים. ואני חוזרת ושואלת את עצמי: איך בן-אדם בריא, בעל יכולת וכושר עבודה, לא עובד במשך שנים והופך את זה לתרבות, ועוד מצדיק את זה בתורה ובדברי חכמים? מבחינתי זו תרבות מפחידה, זו תרבות מאיימת. המדינה הזאת היא מדינה של כולנו, לא משנה מאיזה מגזר או חברה באנו. אני אומרת כאן והיום: די. מעמד הביניים לא יכול עוד לשאת על כתפיו את ההמונים, אנשים שמספרם רק הולך וגדל, המונים שבוחרים לא לעבוד, רק לצאת ללמוד. אני לא מצליחה לקלוט את זה, אני לא מצליחה להבין את זה. אני לא מצליחה להבין, אחי החרדים שלא נמצאים פה, איך הולכים למכולת, איך קונים קוטג', איך קונים גבינה לבנה. מאיפה משלמים על הלחם כשלא יוצאים לעבוד? מאיפה מגיע הכסף? ממה קונים דברים בסיסיים הביתה? ממה קונים תחפושות לילדים בפורים, או תופרים או משאילים? איך מתפרנסים? מה, מקצבאות? מתרומות? אז מבחינתי, המשמעות העמוקה ביותר של החוק הזה היא יציאה מתרבות של קצבאות לתרבות של עבודה. זו המשמעות הכי חשובה: לשרת את המדינה, לשרת בצבא, לעבוד ולפרנס, כל אחד את משפחתו, כל אחד את ביתו. זה שינוי תודעתי, והשינוי יחלחל לבסוף. אין לזה אח ורע בעולם ואין לזה אח ורע בתרבות היהודית. מבחינתי, זה בלתי נקלט. גם הטענה שביצוע שירות צבאי או לאומי או אזרחי מתנגש עם לימוד תורה, עם הערך של לימוד תורה, היא טענה מעוותת. האם שירות צבאי שבזכותו המדינה היהודית קיימת זה ביטול תורה? האם שירות בכוחות ההצלה זה ביטול תורה? האם שירות אזרחי שבו צעיר חרדי מגיע לבית של ניצול שואה זה ביטול תורה? הבעיה הקשה והמרכזית ביותר של ניצולי שואה – וזה, ויושב כאן שר האוצר, למרות הפעילות חסרת התקדים בהיקפים רבים שאנחנו עושים לטיפול בניצולי שואה, למרות ההשקעות במשאבים העצומים שמופנים לטובת הטיפול והסיעוד, לסל השירותים ולטובת ניצולי השואה – עדיין אחת הבעיות המרכזיות זאת הבדידות, זה לשבת לבד, זה להיות לבד בלילה, להעביר ימים שלמים לבד. ואני שואלת את עצמי: האם שירות אזרחי, שירות לאומי, לצד ניצול שואה, פשוט להיות אתו, לשבת אתו, לאכול אתו ארוחת ערב, לישון בביתו – האם זה ביטול תורה? מבחינתי זה קיום תורה במובן הכי מזוקק והכי טהור של זה. ניצולי שואה ורבים שישבתי ודיברתי אתם רואים בשוויון בנטל אחד הפתרונות הרבים לנושא הבדידות. לסיכום, חברי, הבאנו לכאן חוק ערכי, צודק והדרגתי. הוא הדרגתי כדי שיהיה לו סיכוי אמיתי להצליח בחברה הישראלית. זה לא חוק מושלם, אבל זה חוק שיציל את המדינה, זה חוק שיציל את מעמד הביניים – וזה הכי חשוב; הבטחת בחירות מרכזית של יש עתיד. יצאנו לבחירות על הנושא הזה, הציבור האמין שנבוא ונשנה, התחייבנו לשנות, וזה השינוי ההיסטורי. ולגבי האופוזיציה – נו, טוב, כבר הכול נאמר. אז, חברי, תודה רבה, ואני מברכת על המהלך הזה מכל לבי. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחברת הכנסת יפעת קריב. חבר הכנסת השר יאיר לפיד, בבקשה. <שר האוצר יאיר לפיד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, על מה אנחנו מצביעים מחר? לא רק על גיוס החרדים לשירות צבאי או אזרחי. אנחנו מצביעים מחר לא רק על יציאתם של עשרות אלפי חרדים לעבודה החל ממחר בבוקר, לא רק על קיצור השירות בארבעה חודשים לכלל חיילי צה"ל. אנחנו נצביע על כל זה, אבל לא רק על זה, כי לפני כל דבר אחר אנחנו נצביע מחר על השאלה: מי מחליט? אנחנו נצביע על תפיסת עולם שאומרת שלמדינה יש זכות וחובה לקבוע את עתידה, והיא לא צריכה לבקש רשות מאף אחד. אנחנו נצביע על העובדה שאנחנו עדיין יכולים ועדיין יודעים להיות מדינה אחת וחברה אחת ורעיון מכונן אחד שמכנס את כולנו תחת ריבונותו. כי זו הבחירה שעומדת בפנינו וזו הבחירה שאנחנו נעמוד בה היום ומחר: הבחירה בין קרקס רב-תרבותי שבו כל קבוצת לחץ, כל קבוצת אינטרסים, כל אחת מהקבוצות שמרכיבות את החברה הישראלית, יכולה לבוא ולומר לנו: אני לא משחקת, החוקים שלכם לא חלים עלי, העקרונות שלכם לא מחייבים אותי, ואנחנו מוכנים לקבל את הזכויות, אבל לא עולה בדעתנו להכיר בעובדה שהן באות יחד עם החובות. ומנגד, ההכרה שהציונות חזרה; הציונות במובנה הקלאסי, שאומרת שבאנו לבנות כאן מדינת חוק שיש לה אתוס מכונן, שלא מתביישת בתפקידה להיות כור היתוך ששווה לכל חלקיה, ושאומרת: כן, יש לי עקרונות, ואני לא מתביישת לעמוד עליהם, ואני מוכנה ויכולה להילחם עליהם אם צריך, והם מחייבים את כולם, כולל אלה שזה לא מוצא חן בעיניהם. כאן זה מתחיל, כאן זה נגמר. השוויון בנטל אינו התקפה על הדת. הוא אינו התקפה, חס וחלילה, על הקדוש-ברוך-הוא. הוא אינו התקפה על צורת החיים של איש חרדי או חילוני, גבר או אישה, דתי או מסורתי. אין לנו עניין ואין לנו רצון לפגוע באמונתו של איש או באורחות חייו. בחודשים ובשנים הקרובות תגלה החברה החרדית את המחויבות העמוקה שלנו לסייע להם: בלימודים, בהשמה לעבודה, במציאת עבודה, ביכולת להשתלב בחברה ובכלכלה הישראלית. אלא שבמקביל, הם וכל אזרח ישראלי אחר יצטרכו לשאול את עצמם מה עם המחויבות שלהם. האם זה מוגזם לצפות מאנשים שחיים כאן, שחייהם מוגנים יום אחרי יום בידי חיילי צה"ל, שמדינת ישראל מממנת ומתחזקת את הכבישים שבהם הם נוסעים, את הישיבות והאוניברסיטאות שבהן הם לומדים, את החשמל והמים והחינוך והביטחון – האם זה מוגזם לצפות מהם שיתרמו את חלקם? לא יותר, לא פחות, רק את חלקם, בדיוק כמו כל אזרח ישראלי אחר. כי זה, ולא שום דבר אחר, פירושו של השוויון בנטל. תודה רבה לכם. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לשר יאיר לפיד. חבר הכנסת פייגלין, דילגנו עליך קודם. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת שמעון אוחיון. <יפעת קריב (יש עתיד):> יש שם מישהו שיושב שם באופוזיציה. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> מה זה? <קריאות:> – – – <דוד צור (התנועה):> – – – רק עשיתי לו בִּיוּם, שלא – – – <היו"ר יוני שטבון:> התכוונתן לחבר הכנסת דוד צור. אולי חלק מהחברים רוצים לעבור לצד השני? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> כן, לאזן את כנפי הפרפר בעולם. כן. <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה, חברת הכנסת שולי מועלם. עשר דקות. בבקשה. <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> איזה פרפר, הם – – –? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אדוני, חברי יוני יושב-ראש המליאה, חברי השרים, חברותי וחברי, מדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם, כך כתב הרב קוק, וזה מה שעומד בבסיס אמונתנו. כשהקמנו את מדינת ישראל הוספנו קומה נוספת לעם היהודי, קומה של לאומיות, שחלק ממנה זו הזכות לשרת בצבא הגנה לישראל. אני גאה להיות חברה בממשלה שחרתה על דגלה את הערך של לימוד התורה. אני גאה להיות חלק ממפלגה שאחת מחברותיה – מחברותיה – הובילה את חקיקת החוק הזה; החוק הזה, שיביא לשירות צבאי, לשירות אזרחי, ליציאה לשוק העבודה, ובעיקר – להשתלבות בחברה הישראלית. אני מבקשת באמצע דברי להקריא קטע ממאמר של אבי סגל, שהוא קורא לו: "חיים של אחרים": "העורך הראשי של השבועון החרדי 'משפחה', משה גרילק, פרסם ב'nrg מעריב' טור אורח אשר מבקש 'לקבל את האחר, גם אם הוא חרדי', כלשון הכותרת. באמצעות קבלת האחר", כך לפי הכותב, "נוכל להבין את המהומה הגדולה בציבור החרדי בעקבות חוק הגיוס. נשגבת ככל שתהיה בקשתו של העורך, יש בה חוסר משווע במודעות עצמית. בקשה שכל כולה הרמה להנחתה. כי אין בארץ ציבור יהודי שמכיל, מקבל, מכבד ואוהב את האחר פחות מאשר החרדים. אין בציבוריות הישראלית שילוב מפותח יותר של בוז, פחד ועוינות מאשר ביחס של החרדים לכל מה שאינו הם. – – – לקבל את האחר אתה אומר? את השלטים בהפגנה, ביום ראשון שעבר, עם אזכורים על תקופת שמד ואמירות קשות ממגילת אסתר, שכחת? "אבל הבקשה הזאת היא החטא הקטן ביותר" של הכותבים והמנהיגים בציבור החרדי. "מה שחמור יותר, ולמעשה מונע כל דיון אמיתי, הוא הדיבור הלא-ישר – – – על עולם התורה. כי בניגוד למה שמספרים לנו, לא ערך לימוד התורה מונע מהחרדים להתגייס. זה טיעון נחמד – – – אבל החרדים לא היו רצים להתגייס בהמוניהם גם אם מאיזושהי סיבה לא היה אצלם אפילו למדן אחד. כי אם ערך לימוד התורה היה הפקטור המכריע, החרדים", חברים, "מרצונם החופשי, כבר מזמן היו שולחים את הבטלנים" – שבתוך הישיבות – "לצבא, ובוודאי לא היו יוזמים את הכינוי המופלא חרד"ק. "לא, הגורם העיקרי – – – אינו ערך לימוד התורה אלא ערך ההסתגרות. יכול הכותב משה גרילק להתגעגע במאמרו לבן-גוריון ולדמגג" – לעשות דמגוגיה – "על הפיכת לימוד התורה למשהו שגורר אחריו סנקציות פליליות, אבל כל אלה הם טיעונים שאינם מצליחים להסתיר את המחלוקת האמיתית. אתם מבקשים מאתנו להכיל את האחר, אבל הסיפור האמיתי הוא שאתם מסרבים להתגייס, כי אתם לא מקבלים את העולם שבחוץ. אותו שילוב של בוז, פחד ועוינות מונע מההנהגה החרדית להצטרף אל מה שמצטייר בעיניהם ככור ההיתוך הצבאי." אז מה מפחיד, חברים, את הפוליטיקאים החרדים? מה מפחיד מפתיחת השורות ומהשתלבות בחברה הישראלית – שזו בעצם מטרת החוק? האם שנים של חינוך, חברי חברי הכנסת החרדים, חינוך בדרך של אמת, לא יוצרים אצל הצעירים והצעירות החרדים חוסן פנימי שמאפשר השתלבות אמיתית תוך שמירה על ערכים שבהם אתם מאמינים? האם שנים של לימוד תורה הן הבסיס לביזוי תלמידי חכמים – הרב דרוקמן, הרב אבינר – שאליו אנחנו נחשפים בתקופה האחרונה? האם שנים של לימוד תורה הן הבסיס להחלטה לנקום בבית היהודי? לנקום בארץ-ישראל? לנקום בהתיישבות היהודית בארץ-ישראל? האם שנים של לימוד תורה הן הבסיס לאמירות ריקות, חלולות, פופוליסטיות להחריד? קריאה בשם "בוגדת" לחברת הכנסת איילת שקד? אני מציעה לרבנים, למנהיגי הציבור ולחברי הכנסת החרדים לחשוב על זה שהאחריות לקיומה של אחדות בעם ישראל היא גם שלכם. אל תדמו בנפשכם להימלט מאחריות זו. כי אם החרש תחרישו בעת הזאת, רווח והצלה יעמדו למדינת ישראל ולעולם היהודי ממקום אחר. אני מבקשת, אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי, להוקיע גם פה שני קמפיינים מתוזמרים היטב בתקופה האחרונה. הראשון – הקמפיין השקרי נגד ישיבות ההסדר, נגד בחורים ש-80% מהם מתגייסים לשירות קרבי. האמירה השקרית הזאת שמדינת ישראל משלמת לבחורים בישיבות ההסדר במשך חמש שנים – שקר וכזב. אנחנו, ההורים של חיילי ישיבות ההסדר, משלמים במשך חמש שנים. האם ההדתה – אותו ביטוי איום ונורא – ההדתה של צה"ל, שקורית בעקבות השירות של החיילים המצוינים שצומחים בישיבות ההסדר, חברים וחברות, לא מפחידה את הציבור הישראלי, כשפתאום ישנו קמפיין מתוזמר היטב שמדבר על חשיבות גיוס הבנות מהציונות הדתית לצבא? ההדתה עובדת רק כשמדברים על בנים דתיים-ציונים? לא על בנות ציוניות-דתיות? ופוגעים בקבוצת הבנות במדינת ישראל שמשרתת את השירות המשמעותי ביותר? כי קרוב ל-100% מבנות הציונות הדתית בוחרות לעשות שירות משמעותי בצבא או בשירות לאומי. כן, שאלת גיוס הבנות הציוניות-הדתיות לצבא היא לא רק שאלה הלכתית. אל תנסו להוביל קמפיין נגד ישיבות ההסדר או נגד בנות הציונות הדתית שמשרתות את מדינת ישראל שירות משמעותי. אני מציעה לכולם לשמוח בדברים הטובים שיש, ולבדוק איפה אנחנו צריכים לתקן. זה לא נמצא, חברים וחברות, לא בישיבות ההסדר ולא בבנות הציונות הדתית שבוחרות ללכת לשרת את מדינת ישראל בצבא ההגנה לישראל או בשירות משמעותי בשירות הלאומי. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. חבר הכנסת שמעון אוחיון – שמונה דקות, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת צחי הנגבי. <שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, גם אני רוצה לומר משהו על הצביעות הגדולה באי-נוכחות של חברי הנֶגדה – האופוזיציה; במיוחד כלפי מפלגת העבודה, שרוממות השירות בצה"ל והשוויון בנטל היא בגרונם, אבל ידיהם ורגליהם מובילות אותם למקום אחר, מחוץ למשכן הכנסת, בשעה שהם היו צריכים להיות כאן ולהילחם למען השוויון בנטל. דווקא הם, שהיו צריכים להיות דוגמה ומופת, מצאו תירוץ ואמתלה לא להתעמת עם החרדים ולומר להם בפנים: כן, אתם צריכים להיות שווים כמו כולם, אתם צריכים לתת את חלקכם. לא שאנחנו נלחמים, חלילה, בעולם התורה, אבל כל אחד ואחד צריך לתת כאן את חלקו בחברה. חבל. מפלגת העבודה העדיפה אינטרסים אחרים, העדיפה שיקולים אחרים וחשבונות שהיא עושה לגבי העתיד הפוליטי שלה. היא נמנעה מלבוא לכאן ולומר בקול גלוי וברור שבאמת גם החרדים צריכים להשתתף ולתת את חלקם בנטל החברתי והביטחוני של המדינה. אנחנו קוראים בספר במדבר את הסיפור של שני השבטים וחצי, שאחרי 40 שנה שבני ישראל היו במדבר והם באים לקבל את נחלתם, מבקשים שלא להצטרף בשלב ראשון למלחמה. אז כמובן משה רבנו מתנה להם תנאי ואומר להם: "אם תעשון את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה' – – – ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את איביו מפניו, ונכבשה הארץ לפני ה', ואחר תשֻבו" – רק אחר כך תשובו לבתיכם. וכאן אני בא אל התוספת המיוחדת שמשה רבנו טרח לומר: "והייתם נקִיִם מה' ומישראל". הביטוי הזה חשוב מאוד; ההדגשה הזאת "והייתם נקִיִם מה' ומישראל" חשובה. בורא עולם יודע מה אתה חושב, הכול גלוי לפניו. אבל אתה צריך להתאמץ שגם אחרים – זה יהיה להם מבחינת נראה, שגם אתה שותף, גם אתה נוטל חלק במאמץ החברתי, הכלכלי והביטחוני של מדינת ישראל. זה שאינך מראה זאת, וזה שהדבר איננו נראה, זה מביא לחילול השם. אני לא רוצה להלאות בדברים נוספים בקטע הזה, רק אומר מה שהראב"ד מסביר. מה זה העניין הזה "והייתם נקִיִם מה' ומישראל"? זה לא מספיק שהאדם יתנהל כשורה ויתעלם מכל הסובבים אותו. הוא לא יכול להתעלם ממה שקורה כאן בחברה ולהגיד: אני את נפשי הצלתי. אני היחידי שדואג לעולם התורה. אתם תשברו את הראש, תתמודדו עם בעיות אחרות. הוא צריך מצד אחד למלא את חובותיו ומצד שני הוא חייב לדאוג שלא יצא מזה חילול השם. כי מה אנשים חושבים? החרדים פרזיטים, אוכלי חינם. זהו חילול השם. על זה מדברים גדולי תורה, על זה מדברים מנהיגים בעם ישראל – להימנע מאותו חילול השם, "והייתם נקִיִם מה' ומישראל". זה לא מספיק כלפי בורא עולם, אלא כלפי החברה הסובבת אותך; היא צריכה להתרשם שאתה באמת עושה את חלקך ואתה שותף. החברה שלנו, מה לעשות, היא מלאה שסעים חברתיים, היא מלאה קונפליקטים רבים – בין שמאל לימין, וכמובן גם בין דתיים לחילונים. כל שסע מלווה בדעות קדומות ובדה-לגיטימציה של צד אחד כלפי הצד השני. ככל שיש ניגודים וריחוק, ואתה מתרחק, ואתה זר, ויש ניכור, אז גם הדעות הקדומות פורחות, אז גם הדה-לגיטימציה גוברת. פתאום אתה שומע ביטויים כמו "ימנים פנאטים", כי לא מכירים את כל הימנים ואת כל מעשיהם. לא הכול נראה. ואתה אומר: שמאלנים בוגדניים, ואתה אומר: חרדים פרזיטים, אוכלי חינם. מדוע? מדוע ליצור דבר כזה? מדוע לתרום לאווירה כזאת? "והייתם נקיים מישראל", זה להראות שאתה כן שותף, שתיתן את חלקך. הלוא המטרה, אדוני היושב-ראש, היא לא לפגוע חלילה בעולם התורה. מדובר פה במכסות, יעד, במספר אנשים מצומצם ביותר שיצטרף אל השירות הצבאי או אל השירות האזרחי. מה רע בזה? אדרבה, עולם התורה מבטיח את עצמו גם בחקיקה ובתמיכה. והשותפות עם כלל ישראל – כבר אין לה ערך? זה איננו חילול השם לעמוד בצד ולהגיד: אנחנו אין לנו חלק בזה, אין לנו חלק ונחלה בבן ישי? והלוא החוק בא להיטיב גם עם ציבור החרדים, להכניס אותו גם אל מעגל התעסוקה, אל מעגל ההכשרה המקצועית, אל העבודה. אנחנו בוודאי צריכים להעריך כל לימוד תורה, בוודאי ובוודאי, אבל חז"ל לימדו אותנו: "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה", היא לא יכולה להתקיים. ובאבות דרבי נתן אמרו: "מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהי אדם שונא את המלאכה. כשם שהתורה ניתנה בברית כך גם המלאכה ניתנה בברית, שנאמר: 'ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך'". וזה קשור גם בברית שקשורה בשבת; שני הדברים: גם התורה וגם המלאכה. ומי לנו כרמב"ם, מורה הלכה גדול, הענק שבענקים, שאומר: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה". צריך שילוב. נכון, גם ללמוד תורה, גם מלאכה, גם לרכוש מקצוע, גם לסייע, גם לקחת חלק בנטל החברתי, הכלכלי והביטחוני, להיות שותפים ליצירה. ואנחנו, מי שמכיר אותנו – קודם גם דיברה חברתי שולי מועלם, ואחרים – אנחנו שותפים גם בעשייה למען המגזר החרדי, הכשרתו המקצועית, השתלבותו האקדמית, ובכל מקום ומקום אנחנו מנסים שגם המדינה תיתן את חלקה ותשלב את המגזר החרדי כדי שיתרום וייצור גם הוא. אבל אני תמה על אותם מנהיגים פוליטיים שאינם אומרים את האמת, אינם דואגים למגזר החרדי כפי שבאמת צריך לדאוג לו. אדרבה, שישתלב, שיתרום באמת לקידוש שם שמים ברבים בעניין הזה. כשאני רואה חיילים חרדים משרתים ביחידות נבחרות כמו יחידה 8200, אני יודע כמה קידוש שם שמים יש בזה. זו התרומה הגדולה. ומדוע באמת שאחוז קטן – בסך הכול אנחנו מדברים על שותפות, על שותפות בנטל, גם כדי שכל העם יראה, כולם יראו, שכל אחד ואחד נותן, נותן משהו, נותן את חלקו. הניכור, הזרות, הם רק מרבים את השנאה. היא תרבה את הדה-לגיטימציה כלפי המגזר החרדי, וחס וחלילה, זה בוודאי יוביל אותנו למאבקים ולמלחמות שמי יודע מה אחריתם. לכן, אני קורא גם למנהיגים הפוליטיים, כי אני בטוח שהמנהיגות הרוחנית של הקהילות החרדיות, לו הייתה יודעת את המציאות כפי שהיא – שאנחנו כן מעוניינים בשילובם, ואנחנו כן מעוניינים לדאוג לעולם התורה. אלא שיש כאן שיקולים זרים ומשחקי פוליטיקה, לצערי, בעניין הזה, ולא דאגה להשתלבותו של המגזר החרדי. ועל כן אנחנו מבקשים לתמוך בחוק הזה, שיבטא את השוויון ואת השתלבותו של המגזר החרדי, כדי שגם הוא יקדש שם שמים ברבים. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת שמעון אוחיון. חבר הכנסת צחי הנגבי – אינו נוכח. חברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, נכבדי השר, חברי חבר הכנסת שמעון סולומון, היחיד שנשאר במליאה – – – <שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):> אה, אה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> סליחה, מהמקום הזה לא רואים, אבל שלום גם לחברי שמעון אוחיון. הניצולים. אז אנחנו נמצאים כאן היום והמליאה ריקה, וזו לא בדיוק חגיגה לדמוקרטיה, ואני חושבת שיש מקום לאופוזיציה להתנצל בפני עם ישראל, במיוחד ציבור הבוחרים שלהם, שקיווה שהם ייצגו את האינטרסים שלהם, שקיווה שהם יהיו כאן כדי לייצג אותם. אבל הם לא נמצאים כאן. הם מעדיפים להיות בחדר הצדדי, בחושך, לדבר בינם לבין עצמם, להיעלב. חבל. חבל מאוד. אני רוצה, במעמד הדיון הזה, להודות בראש ובראשונה לשר יעקב פרי על העבודה המאומצת בוועדה שהיה הראש שלה, ולחבר הכנסת עפר שלח, שהוביל באמת בגאון, בדם יזע ודמעות, את החוק, והביא אותו עד להצבעה לקריאה השנייה והשלישית. אני בכלל מברכת. אחרי שנים כל כך רבות של סטטוס-קוו, של מצב נתון, שכולם יודעים שהוא לא יכול להימשך אבל לאף אחד לא היה האומץ להרים את הכפפה ולעשות משהו, קמה לה פתאום, סוף-סוף, ממשלה עם אומץ, כזאת שלא הולכת על קצות האצבעות, שלא מפחדת מצעדים משמעותיים, שיכולה להגיע להסכמות שיאפשרו ביצוע של מהלכים אמיתיים, מהלכים משמעותיים, ארוכי טווח, גם אם זה לא מוצא חן בעיני כולם. לא תמיד צריך למצוא חן בעיני כולם; צריך לעשות את הדברים הצודקים, את הדברים הנכונים. הרבה דברים נאמרו על הממשלה הזאת: שהיא לא יציבה, שהיא שברירית, שמדובר בקואליציה מגמגמת. והנה, היום, כבר הצבענו הבוקר על הישג מרשים אחד, שהיה הבטחת בחירות של רוב המפלגות, כשחוק המשילות עבר. זאת הייתה הבטחת בחירות מאוד ברורה של מפלגת יש עתיד. עברנו קריאה שנייה ושלישית. ועכשיו אנחנו לפתחו של הישג נוסף, חשוב לא פחות, והוא תיקון לחוק שירות ביטחון שישים סוף-סוף סוף למצב הבלתי-אפשרי שנמשך שנים רבות מדי. כשבן-גוריון הגה לראשונה את ההסדר של תורתו-אומנותו מדובר היה ב-400 בחורי ישיבה – צעד שבאמת רצה לשקם את עולם הישיבות, שנפגע קשות בתקופת השואה. וגם היום, אחרי שהוא השתקם בהצלחה, חשוב לי לציין שאיש לא מטיל ספק בחשיבות של עולם התורה ובשימור שלו עבור האזרחים המאמינים ועבור הצביון היהודי של מדינת ישראל. אבל חשוב גם לומר שההסדר של בן-גוריון לא נועד ליצור שוני ובידול בחברה הישראלית. המטרה שלו לא הייתה ליצור הבדל והפרדה בין המגזרים, היא לא הייתה ליצור חוסר שוויון ותלות של מגזר אחד במשנהו. את זה עשו ההסדרים המאוחרים יותר. ככל שחלפו להן השנים, שינויים כאלה ואחרים הביאו לעלייה דרמטית במספר תלמידי הישיבות המשתתפים בהסדר, ובשנת 2010 הגענו לכ-63,000 פטורים מהגיוס. "כלא הישיבות", קוראים לזה, הכריח תלמידים ללמוד עד שנות ה-20 המאוחרות לחייהם כדי לקבל את הפטור הנכסף, וגם מנע את השתלבותם בשוק העבודה. התוצאה הייתה שהמגזר החרדי פשוט נעדר מהמכלול הזה, מהמרקם הזה, שנקרא חברה ישראלית: הוא לא משרת, הוא לא עובד, ולכן הוא גם לא מפרנס, והוא נתמך על-ידי מוסדות המדינה. במקום להיות חלק הוא פשוט הפך להיות השוליים. היום אנחנו בעצם מציעים חלופה, וחשוב מאוד להדגיש: החוק הזה הוא לא נגד. הוא לא נגד אף אחד. להפך, הוא מאוד בעד. המטרה שלו היא לא להטיח האשמות, היא לא לפגוע או להרחיק. זה חוק שאומר שגם החרדים הם חלק מהחברה הישראלית; גם הם שווי זכויות, אבל גם שווי חובות. החוק הזה מסיים את הכליאה שלהם בישיבות ומאפשר להם לצאת לפרנס את עצמם ואת בני ביתם, את ילדיהם. החוק מאפשר לחרדים שמגיעים בימים אלה לגיל הגיוס את אפשרות הבחירה, את תקופת החִברות וההסתגלות הנוחה והמתחשבת עבור אלה שמגיעים מהמגזר החרדי. הם יחויבו בשירות בדיוק כמו בני גילם, אבל תוך מתן התאמות, וכמובן – תוך עמידה ביעדים. החוק הזה מסביר בצורה מאוד ברורה שאין לנו רצון ואין לנו צורך לפגוע בצביון החיים החרדי, ולא לפגוע בערכים, ולא לפגוע באמונה. הוא מאוד מתחשב בהבדלים בין המגזרים, אבל מאידך גיסא, הוא שם סוף לבידול. ההשתלבות בשירות, מלבד היותה מטרה בפני עצמה, חשובה, היא גם צינור של השתלבות של המגזר החרדי ברבדים הנוספים. אנחנו חייבים לזכור: הצבא תמיד היה כור ההיתוך, וגם אם זה לא הצבא זה השירות הלאומי, השירות האזרחי, וכמובן בסופו, בסוף התהליך, יש לנו את שוק התעסוקה. תראו, זה מאוד לא טריוויאלי. שוק התעסוקה הוא הרבה מעבר למשכורת, הוא הרבה מעבר – בלי לפגוע כמובן בחשיבות של היכולת להתפרנס; הוא גם תהליך חברות, הוא הכרה של אדם את החבר שלו, את השכן שלו, את העמית שלו לעבודה, והוא בעצם הופך את השונה למוכר. וברגע שהשונה מוכר גם לא מפחדים ממנו. הוא הופך להיות החבר, החברה, חלק מהחיים. השירות הצבאי לא יכול להיות נפרד מכור ההיתוך הזה, והוא לא אחת גם קרש קפיצה לשוק התעסוקה. הוא מספק הכשרה וקשרים חברתיים ומקצועיים שמסייעים להשתלבות בשוק התעסוקה אחר כך. אני רוצה בהזדמנות הזאת לדבר על אנשים שמשוועים להיות חלק מהשירות, מהשירות הצבאי. לא ניתנה להם בעצם האפשרות, מפאת מוגבלותם, או היותם אוכלוסייה מודרת בחברה הישראלית, אבל אותם אנשים, נערים ונערות עם מוגבלות, נערים ונערות עולים, ילדים בסיכון – הצבא פוטר אותם מהשירות הצבאי, ובכל זאת הם מאוד מאוד רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית וזה לא התאפשר להם. החלטת הממשלה מס' 638 משנת 2013 קבעה כי יש חשיבות רבה בהתנדבות לשירות לאומי של צעירים עם מוגבלות שקיבלו פטור מחובת השירות הצבאי. על סמך ההחלטה הוקצו 200 תקנים נוספים לשירות לאומי של צעירים עם מוגבלות, ולאחרונה, לשמחתי, הקצה שר האוצר 500 תקנים נוספים, שהם תוספת חשובה ומבורכת. אבל עם זאת, עדיין קיימים בני-נוער רבים שמבקשים לשרת, לתרום ולהשתלב ונענים בשלילה. זה אירוני שיש כאלה שרוצים להשתלב ולא יכולים ויש כאלה שמכריחים אותם להיות חלק מהחברה, לא להיות השונים. בדיוק בעניין הזה הגשתי הצעת חוק שתאפשר לכל צעיר וצעירה שקיבלו פטור משירות צבאי ומעוניינים לבצע שירות חלופי בהתנדבות לעשות את זה במסגרת השירות הלאומי. ההצעה תאפשר לא רק לצעירים עם מוגבלות אלא כמובן גם לצעירים בסיכון או אוכלוסיות מוחלשות נוספות בישראל להשתלב ולהיות חלק מהחברה הישראלית. אז אני קוראת מכאן למגזר החרדי, ובמיוחד למנהיגיו, שיושבים או אמורים לשבת אתנו כאן, בכנסת ישראל, לנהוג באחריות ולהודות על הזכות שנפלה בחלקם להיות חלק מהחברה. זה לא דבר טריוויאלי, ויעידו על כך אנשים עם מוגבלות, שכל כך כל כך רוצים להיות חלק מהדבר הזה. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת שמעון – שמעון סולומון, בבקשה. יש פה שני שמעונים. <שמעון סולומון (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השר, היום, גם כשהמליאה ריקה, חשוב לדבר, כי ביום הזה, שעוברים – בימים האלה, שעוברים בהם חוקים חשובים מאוד, שהמדינה התלבטה בהם וכל פעם נדחו דברים בלי שהוכרעו, היום אנחנו, בימים האלה, שלושת הימים הם בעצם ימים היסטוריים, וחשוב שכל אחד מאתנו יאמר את דעתו, כי אחרי הכול אנחנו עושים דברים גדולים מאוד בימים האלה. החוק לשוויון בנטל הוא תיקון היסטורי של עיוות חוק שנמשך 65 שנה. כולם יהיו שווים בפני החוק, ובאמת. אי-התייצבות תגרור סנקציות פליליות על-פי חוק שירות ביטחון. מדובר בהחלת חוק שירות ביטחון על כולם. אין אנו דורשים במסגרת יישום החוק מהחרדים משהו שאיננו דורשים מצעיר חילוני. זה לא חוק מיוחד לחרדים, כמו שרבים חושבים וכמו שלפעמים מטעים את הציבור; חושבים שאנחנו מדברים או מחוקקים משהו מיוחד לחרדים כדי להקשות עליהם. יש כאן בהחלט נאה דורש נאה מקיים. אנחנו מבקשים מהחרדים להיות בדיוק כמו האחרים, כי הם לא יותר טובים ולא פחות טובים אלא כמו כולם, ואנחנו מבקשים לעשות סדר אחת ולתמיד. אנו דורשים שאם צעיר חרדי או צעיר חילוני לא התייצבו או לא יתייצבו לשירות צבאי, תופעל עליהם אותה ענישה פלילית הקיימת היום בחוק. כיום אחוז ההשתמטות בקרב צעירים חילונים עומד על 28%. כמעט כל שלישי משתמט בדרך כזאת או אחרת משירות צבאי. החוק בא לשים סוף גם לזה, כי אני חושב שיש איזושהי השפעה: כשיש קבוצה גדולה ומאוד מוגדרת שלא משרתת ומישהו שחושב שאין לזה השפעה, אני חושב שזה לא נכון, ולכן החוק הזה כמובן ישפיע על הכול בעקיפין. החוק החשוב הזה הוא לא נגד החרדים ולא נגד אף אחד. הוא רק בעד – בעד שוויון, בעד החברה הישראלית, בעד הדורות הבאים. אנו מכירים בערך לימוד התורה בעם ישראל, ולכן, לפי חוק זה יוגדרו בכל שנתון גיוס 1,800 עילויים בתורה. אותם תלמידים שבאמת יושבים מבוקר עד ערב ולומדים תורה, מדינת ישראל תכיר בהם ותיתן להם את האפשרות ללמוד. אין כאן עניין להתעמר ולהחליט החלטה גורפת של 100%. ישיבות אשר יעמדו ביעדי הגיוס שלהן יזכו להגדלת התקציבים. תהליך זה יעודד את ראשי הקהילה לקחת חלק פעיל בתהליך השילוב בשירות. רוב תלמידי הישיבות מחויבים להיות שם כיום אף-על-פי שהם אינם לומדים ימים ולילות; הם שם כי המדינה נותנת להם קצבאות ומחייבת אותם להיות שם, וזה ייגמר, כמובן. החוק החדש ישחרר את הבחורים החרדים הנמצאים בישיבות או מחוץ לישיבות או בשכונות ומעל גיל 22 באופן מיידי לשוק העבודה, ויוציא אותם מחיי העוני והתלות בקצבאות. אנו נעזור להם לצאת לשוק העבודה. כבר כיום נבנה מערך הכשרות, ובכלל זה חיוב לימודי ליבה, והשמות לשילוב אוכלוסיות בלתי מועסקות בשוק העבודה. כניסתם של הציבורים הבלתי-מועסקים לשוק העבודה תגדיל את הכנסות המדינה ממסים מחד גיסא ותקטין את היקף ההוצאה לתמיכה מאידך גיסא, ובכך תשאיר יותר כסף לטובת מעמד הביניים ותסייע לציבור החרדי לצאת ממעגל העוני. זהו תפקיד המדינה: לדאוג לציבור אזרחיה. אני שומע את הטענה שאומרת כי חוק זה מתיר השתמטות חוקית של 30% מהציבור החרדי, ועל זה אני אומר: מה האלטרנטיבה? הרי אין כאן כוונה באמת ללחוץ בלי שום היגיון על ציבור שלחלק ממנו יש אמונה. כאשר 5,200 צעירים חרדים יתגייסו בעוד שלוש שנים, כפי שאומר החוק, תהיה כאן כבר מגמה שרק תלך ותגדל, אני מאמין. כיום בכל שנתון יש כ-8,500 חרדים בני גיוס בפוטנציה – אם נוריד כ-10% בעלי מוגבלויות פיזיות ובריאותיות אשר אינם יכולים לשרת, זו הסטטיסטיקה כיום גם בחברה החילונית – ועוד 1,800 עילויים לומדי תורה. הרי רוב רובו, המכריע, של הציבור הזה, של הציבור החרדי בשנתון הגיוס, אכן יתגייס, ישרת וילמד. הסטטיסטיקה מלמדת אותנו כי למעלה מ-90% מהחרדים ששירתו בצבא השתלבו לאחר מכן בשוק העבודה. זה נתון מאוד מאוד מעודד, נתון מדהים, שרק ילך ויגדל ככל שיתקדם התהליך והחוק ייושם במלואו. באנו לכאן עם עקרונות מאוד ברורים, והם שמנחים אותנו. החוק הזה נולד לאחר מאמצים רבים של סיעת יש עתיד בראשותו של יאיר לפיד, של יעקב פרי, וכמובן של חבר הכנסת עפר שלח, שעשו ימים ולילות בעבודה על החוק הזה, וכמובן – חברת הכנסת איילת שקד כיו"ר הוועדה. בשנה האחרונה נעשו אין-ספור ניסיונות למסמס את החוק ולרוקנו מתוכן על-ידי גורמים אינטרסנטיים שונים, או שהתרגלו לטיפולים קוסמטיים, אך ללא הועיל. זה מה שהבטחנו, זה מה שאנחנו מקיימים, זה מה שאנחנו יודעים לעשות. קצת מקורות מהתורה. חבר הכנסת שמעון אוחיון ציין את ספר במדבר – שגם בתורה אנחנו מצווים לשרת ולהיות חלק מהעם, ולא שניתן לאחרים למות בשבילנו אלא כולנו ערבים זה לזה – אפילו מהתורה, במדבר א', ג'. גם פוסקי הדורות, פוסקים גדולים בתורה, כמו רבי משה בן נחמן, שחוזר על כך כל אימת שמוזכר בתורה המפקד של יוצאי הצבא בישראל, והוא אומר באופן ברור: התורה לא תסמוך בכל דרכיה על הנס. אז מי אנחנו שנסתור את זה? עדיין יש איומים, עדיין אנחנו מוקפים באויבים. האם עלינו לסמוך רק על נסים? אנחנו צריכים להיות חלק פעיל ולפעול כמו כולם. יתרה מכך, האיסור להשתמש בתורה קיים מכוח קל וחומר, כשההתחמקות ממילוי חובות ציבוריות גורמת דווקא לחילול השם. אז למה שלא נשתמש בתורה ובגדול פוסקי התורה כדי לשרת? ש"י זווין, מגדולי הרבנים בדור הקודם, שהיה חבר מועצת הרבנות הראשית ועורך "האנציקלופדיה התלמודית", כתב בעיצומם של ימי מלחמת השחרור – עכשיו, לא לפני 200 שנה, לא לפני 1,000 שנה – הוא כותב: "ריבונו של עולם, כלום מותר לסמוך על הנס במקום סכנה של נפשות ממש ולומר שאין רבנן צריכים שמירה?" הוא אמר את זה בהקשר של מאורעות תרפ"ט, מאורעות חברון, למי שביקר שם, כשנשחטו ילדים ומבוגרים, דתיים וחילונים. לא סמכו על הנס אז. הוא אמר שצריכים ללכת ולשרת. אפילו ניקח גם דברים דומים של הרב הרצוג, הרב הראשי לישראל במלחמת השחרור. בתזכיר ששלח לוועדת הישיבות בארץ-ישראל מחה הרב הרצוג על ניסיונם של בני ישיבה להיפטר מחובת השירות, ואלה דבריו: "איך יאמר האומר, שמעון יעמוד כנגד להילחם ולהציל את עצמו ואת ראובן וראובן ישב בחיבוק ידיים על חשבונו של שמעון". לכן אין ברירה, אלא על כולנו להתגייס. החוק הזה, אומנם קשה להעביר אותו, אומנם קצת, כמו שאנחנו רואים, מחרימים, אבל העיקר – אני חושב שהעיקר – שהחוק יעברו ובעזרת השם הוא גם ייושם, כי אני חושב שיש הבדל גדול בין המנהיגים לבין השטח, ואני מאמין שהשטח ילך. אני חייב לתת לכם דוגמה מהחיים הפרטיים שלי בצבא. באותו גדוד, באותה מחלקה, באותה פלוגה, חצי – אולי פחות מחצי – היו הסדרניקים, שגם אז, ב-1987, קצת לפני, בשנות ה-80, היו חששות כבדים: ההסדרניקים ילכו לצבא, הם יתבוללו והם ילכו ויעזבו את התורה וכו' וכו'. אני אומר לכם מסיפור אישי: היום החברים הכי טובים שלי הם בוגרי הסדר, ואני מתייעץ אתם – עורכי-דין, רואי-חשבון, חזקים. ובתוך הצבא, להפך, אלה שהיו חילונים – הפכו אותנו ליותר דתיים. כי המ"פ החילוני הסתכל עליהם ואמר: בואו נעשה קידוש. מתי יוצאת שבת? מתי נכנסת שבת? כך שלפעמים יש זלזול באינטליגנציה. הבחורים האלה, החכמים, הגאונים, הם לא בובות, הם לא טיפשים. הם יודעים לשמור על עצמם גם בתוך הצבא, והצבא ידאג להם, כמובן. לכן, אני לא דואג. כאשר החוק יחול וכאשר זו תהיה נורמה שכל אחד הולך לצבא ומתגייס, אני חושב שהשטח יהיה, היישום יהיה, הרבה יותר טוב ממה שקיים. מילה אחת על ההחרמה של הקואליציה. שימו לב – – – <היו"ר חמד עמאר:> של האופוזיציה. <שמעון סולומון (יש עתיד):> סליחה, של האופוזיציה. תראו, אני עשיתי חישוב פשוט: בקואליציה יש 32 חברי כנסת חדשים מתוך 68. באופוזיציה יש רק 17 חברי כנסת חדשים מתוך 52. אנחנו החדשים, 32 החדשים, שבאנו מהשטח, שלא התקלקלנו, שלא באנו מדיבורים ומסמוסים וכל מיני טיפולים קוסמטיים – היום הזה מדבר בעד עצמו. אני לא חושב שאפשר לבטל: יש עתיד, הבית היהודי, חברי כנסת אחרים, חדשים, שבאו ולא התפשרו – ויושב כאן חבר הכנסת עפר שלח, יו"ר יש עתיד – שלא התפשרו, שעמדו על רגליהם, ובזכותם ובזכות החדשים, שלא יודעים לעשות אחרת אלא לעמוד על הרגליים ולעמוד על העקרונות – אני חושב שזה מביא את התוצאות. אני לא חושש ואני לא – אפילו אין לי איזה חוסר נוחות שהם לא פה. הם לא פה מפני שהם רואים שאת מה שהם דיברו – וכמעט כולם ותיקים, חברי האופוזיציה – הם כל הזמן ידעו למסמס את הדברים ולהעביר את הדברים החשובים בדיבורים ובקוסמטיקה, והיום אנחנו רואים, גם במשילות, גם בגיוס, גם במשאל עם, בעזרת השם, נעביר את זה ונעשה היסטוריה. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חברת כנסת אורית סטרוק. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> טוב. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת ומכובדי השר – אתה מתחיל לספור לי? <היו"ר חמד עמאר:> בבקשה, יש לך עשר דקות. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> תודה. בשבוע שעבר הייתם עדים למיני-דרמה סביב חוק המשילות, כאשר חברתי שולי מועלם ואני השהינו את ההסכמה שלנו לתמוך בחוק הזה בדרישה להביא לשינויים אחרונים וחשובים מאוד, הן בחוק שאנחנו עומדים להצביע עליו והן בהחלטת הממשלה הצמודה לחוק – שינויים חשובים ביותר שאני רוצה לפרט אותם כאן בפתח דברי. אנחנו דרשנו שהחלטת הממשלה שעמדה לגזור יעדי גיוס פרטניים על הישיבות החרדיות באופן כזה שגם אם הציבור החרדי ככלל עמד ביעדי הגיוס, עדיין ידרשו מכל ישיבה וישיבה להפריש מספר בחורים בהתאם ליעדים פרטניים שייקבעו לגביה, ואם היא לא תשיג את אותו יעד היא תספוג עונשים כלכליים קשים ביותר – אנחנו עמדנו על כך שזה יבוטל, וכן עמדנו על כך שהעיקרון של ערך לימוד התורה ייכנס לתוך החוק כעיקרון מוביל ביחס לישיבות החרדיות, כפי שהיה כבר קודם לכן ביחס לישיבות הציוניות. הסיעה שלנו התגייסה כולה למטרה הזאת, והמטרה הזאת, ברוך השם, הושגה. בכך מנענו שימוש ציני ביעדי הגיוס לא כדי לגייס חיילים לצה"ל אלא כדי להכות בישיבות ולפגוע בהן פגיעה קשה ואנושה. אנחנו היינו שם כדי למנוע את הפגיעה הזאת. למה עשינו את זה? עשינו את זה מתוך אחריות ואכפתיות לכלל עולם התורה, לכל הישיבות כולן. בשביל זה צריך להסביר מהו ערך התורה עבורנו, מהו עולם התורה עבורנו: התורה היא החיים – "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". התורה היא ההצדקה לקיומו של העולם כולו ולקיומנו-שלנו כעם. לימוד התורה הוא לא כמו לימוד אקדמי כלשהו; הוא לימוד של עצמנו, של עצם קיומנו, של מהותנו. ושיקומו של עולם התורה, שנפגע אנושות בשואה, היה משימת חיים שיותר מכל גורם אחר הציונות הדתית היא שלקחה אותה על עצמה, ללא חשבונות פוליטיים אלא כמשימת קודש כפשוטו, לאורך שנים רבות. וגם כאן, בצומת האחרון הזה, היינו כאן כדי למנוע פגיעה אנושה בעולם התורה וכדי לוודא שהישיבות ימשיכו לשגשג ולפרוח, שערך לימוד התורה ייכנס כאחד הערכים המובילים של החוק הזה, וממילא גם של מדינת ישראל. כי הנשיאה בנטל, נטל לימוד התורה, נועם עול לימוד התורה, היא בעינינו לא פחות חשובה למדינה מאשר השירות בצבא. לא פחות חשובה. וזה אכן הנוסח הסופי של החוק. עכשיו, אנחנו עשינו את זה לא כדי לקבל תודות ותשבחות מחברי הכנסת החרדים. ידענו מראש שלא נקבל. עשינו את זה כי זו אמונתנו וזו דרכנו. וגם כשחטפנו קיתונות של עלבונות, לא השבנו. אנחנו מעדיפים להיות מהנעלבים ואינם עולבים. על ההסתה הנבזית שמתנהלת כלפינו, כלפי הציבור שלנו, אפשר למחול ולהבליג. זה לא נעים, זה מאוד לא נעים, זה לא צודק, אבל אנחנו הבלגנו. אבל אי-אפשר להבליג ולמחול על כבודו של צה"ל, אי-אפשר להבליג ולמחול על כבודה של תורת ישראל, ואי-אפשר למחול על כבודה של ארץ-ישראל. אי-אפשר למחול על כבודו של צה"ל כשחברי הכנסת החרדים מדברים על "גזירת הגיוס". מה זה גזירת הגיוס? מה זה, גיוס לצבא הצאר? סבא שלי, מרדכי כהן זיכרונו לברכה, עמד בפני גזירת גיוס בשנת 1908, גיוס לצבא הצאר, כן. וסבא שלי הפך את עצמו, בכוונת מכוון, לנכה, כדי להשתמט מהגיוס הזה. כי זה היה גיוס לצבא זר, זה היה גיוס לצבא שהוא ידע שאם הוא יהיה בו, הוא יום אחד עלול להרוג יהודי אחר שמשרת בצבא שממול. ולכן הוא העדיף להפוך את עצמו לנכה. אבל אותו סבא, שעלה אחר כך לארץ, כשהוא ראה את הבן שלו, את אבא שלי, מתגייס להגן על מדינת ישראל כשהוא בן 16 בלבד – מפסיק את הלימודים שלו בתיכון, מוותר על הבגרויות ומתגייס לצבא ההגנה לישראל – לא היה מאושר ממנו. כי הוא ראה בזה זכות עצומה, לשרת בצבא ההגנה לישראל. ושמעתי גם על הרב גורן, זכר צדיק לברכה, שכשהציעו לו במלחמת השחרור להיות אחראי לכשרות של המטבחים של הצבא בירושלים הוא סירב. הוא הסכים בסופו של דבר רק בתנאי שירשו לו להשתתף גם בהגנה בפועל על ירושלים כחייל, כלוחם. כי הוא ראה בזה זכות עצומה. אז איך אתם מעזים לדבר על גזירת גיוס? זו פשוט פגיעה איומה בכבודו של צה"ל, בכבודו של עם ישראל. וגם אי-אפשר למחול על כבודה של תורת ישראל, שאתם מנסים לצמצם אותה כל כך, לממדים של בית-המדרש ובית-הכנסת בלבד. התורה שלנו היא תורת חיים, היא תורה שחובקת את כל החיים כולם. היא תורה של עם, לא של פרטים ויחידים. היא תורה של ממלכה, של עם שחוזר לארצו ומקים כאן מחדש את ממלכתו. הרמב"ם ב"משנה תורה" ייחד לכך את כל הלכות מלכים כולן. ואני אקריא חלק ממה שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים, כדי שנבין עד כמה הדברים מגיעים – עד כמה מדובר במצווה של גיוס לצבא ולא בגזרה חלילה. כותב הרמב"ם: "ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד ה' הוא עושה מלחמה" – על ייחוד ה' הוא עושה מלחמה – "וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מלבו וייפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו – עובר בלא תעשה". עוד פעם: עובר בלא תעשה, אומר הרמב"ם, "שנאמר 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם'. ולא עוד", כותב הרמב"ם, "אלא שכל דמי ישראל תלויין בצווארו, ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכול, שנאמר 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו'. והרי מפורש בקבלה 'ארור עשה מלאכת ה' רמיה, וארור מונע חרבו מדם'". הרמב"ם קורא ללחימה בצבא ההגנה לישראל "מלאכת ה'": "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר 'כי עשה יעשה ה' לאדני בית נאמן, כי מלחמות ה' אדני נלחם'" – מלחמות ה'; זה נאמר על דוד המלך, שאמר בתהילים: "ברוך ה' צורי, המלמד ידי לקרב, אצבעותי למלחמה". החרדים אולי שכחו מי זה דוד המלך. ואומר דוד המלך: "ארדוף אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם". זאת התורה האמיתית של עם ישראל, ולא מה שאתם מנסים לעשות ממנה. היום שמעתי שלא רק מדוד המלך שכחו החרדים, אלא חלק מהם – לפחות אריה דרעי כנראה רוצה לוותר גם על אברהם, יצחק ויעקב. שמעתי אותו אומר בריאיון ברשת ב' שהציבור צריך לשפוט איזה נטל יותר כבד: הנטל של ישיבת "חברון" בגבעת-מרדכי או הנטל של היישוב היהודי בחברון. אז אני מבינה שבשביל אריה דרעי אברהם, יצחק ויעקב זה נטל; שרה, רבקה ולאה זה נטל; עירו של דוד המלך זה נטל. אם זאת התורה שאריה דרעי מייצג – אני לא מאמינה שרוב הציבור החרדי נמצא במקום הזה. אני אודה על האמת, גם לא נפלתי, לא מהכיסא ולא מהדוכן. כמי שמתגוררת מתחת לגבעת אבו-סנינה בחברון, שממנה ירו על הבן שלי, והוא נפצע, חטף קליע בחזה, אחרי שאריה דרעי וחבריו מסרו את הגבעה הזאת לרשות הפלסטינית בהסכם חברון, ועשו את הסכם בר-און–חברון הידוע לשמצה, שכולו נועד לטהר את אריה דרעי מהתיק הפלילי שלו ולמסור את ארץ-ישראל ולמסור את עם ישראל לסכנה איומה – אז אני לא מתפלאה כבר על שום דבר שיש לאריה דרעי להגיד על חברון. אבל אני מאמינה שהציבור החרדי – לא רק מאמינה, אני גם יודעת – שהציבור החרדי בכללו וברובו הגדול לא נמצא במקום הזה. וכמו שאנחנו, כל חברי לסיעה, פעלנו למען הישיבות, גם הישיבות החרדיות, כי אנחנו מעוניינים שהן ימשיכו לפרוח ולשגשג – לא מתוך שום עסקה פוליטית אלא פשוט כי זאת אמונתנו וזו דרכנו – כך אני מאמינה שגם הציבור החרדי לא ילך שולל אחרי ההסתה הנבזית הזאת וישמור אמונים גם לתורת ישראל וגם לארץ-ישראל. ואני קוראת באמת לכולם להוריד את גובה הלהבות המיותרות האלה. אנחנו, ברוך השם, במאמצים פוליטיים לא קטנים, וגם מול כאלה שניסו להפוך – כן, ניסו להפוך את החוק לחוק מאוד דורסני ומאוד כואב עבור עולם התורה – אנחנו מנענו את הדבר הזה. החוק הוא חוק טוב, הוא חוק מתחשב, הוא חוק מדורג, והוא חוק שמאפשר גם לחרדים שממילא לא לומדים תורה להתגייס לצבא, וגם לאלה שמעוניינים להמשיך ללמוד תורה ללמוד כמה שיותר. ועולם התורה ימשיך לפרוח ולשגשג, בעזרת השם. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חברת הכנסת אורית סטרוק. חבר הכנסת משה זלמן פייגלין, יש לך שמונה דקות. בבקשה. <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – אני מתכוון לחברת הכנסת אורית סטרוק הנכבדה, שכרגע היא הכנסת; בעצם יש עוד כמה – כבוד כל הנוכחים, אולי בגלל שאין כאן אופוזיציה אני ארשה לעצמי, ברשותכם, להיות קצת אופוזיציה, לדבר קצת כאופוזיציה, שיהיה לנו קצת יותר מעניין, אבל הייתי אומר את אותם דברים גם אם האופוזיציה הייתה נמצאת כאן. בואו נגיד את האמת: החוק הזה נולד כדי לייצר איזה הישג למפלגה שקמה על ברכי המלחמה בציבור החרדי. אני הולך לתמוך בחוק הזה, כי צודקת חברת הכנסת סטרוק וצודקים אחרים שיש בו אלמנטים חיוביים – ובעיקר, אגב, האלמנט החיובי ביותר הוא ההקלה על החרדים לצאת לשוק העבודה. בכך אני רואה את ההישג המשמעותי, אולי היחיד, שיש בחוק הזה. אבל בואו נודה על האמת: אם לא היו החרדים, יאיר לפיד היה צריך להמציא אותם. כלומר, בזכות החרדים יש לו 19 מנדטים בכנסת. הם, החרדים, צריכים לשאול את עצמם מה הם עשו רע שהמלחמה בהם מביאה 19 מנדטים. אבל זאת עובדה. אלמלא החרדים, יאיר לפיד היה צריך להמציא אותם. אלמלא יאיר לפיד, החרדים היו צריכים להמציא אותו. כי הרי הנוער החרדי, כבר יש לו טלפונים חכמים, כבר יש לו אינטרנט, הוא כבר רואה מה קורה מסביבו. הוא רוצה לעבוד, הוא רוצה להתגייס, הוא רוצה להיות חלק מהחברה הישראלית. אז איך נחזיק אותו בכל זאת עוד כמה דקות תחת כנפי השליטה של המנהיגות החרדית? אה, יש לנו את טיטוס, המן הרשע, אנטיוכוס, יש איזה אחר, דמון נוראי, וכולם מתכנסים וזועקים מרה בשק ואפר ברחובה של עיר. איזה מזל, יש לנו את מי לשנוא ומול מי להקים חומת מגן כזאת שתשמור את המונוליטיות של המבנה של החברה החרדית והנהגתה עוד כמה דקות. אז כולם צריכים זה את זה, אבל בסופו של דבר אנחנו עומדים ערב פורים, וכולם באים לחגיגה עם מסכה גדולה: החרדים, כמו שאמרתי, באים לחגיגה עם מסכה של כאלה שלא רוצים את הצבא, לא רוצים את העבודה ולא רוצים את המדינה, למרות שהצעירים שלהם כבר מאוד מאוד רוצים, והתהליך שמתפתח שם הוא תהליך חיובי, והתהליך שמתפתח שם הוא תהליך שיקרה בכל מקרה, עם החוק הזה ובלעדיו; ייתכן שהחוק הזה רק מעכב אותו, משום שעכשיו בחור חרדי שכבר היה מסוגל לחזור הביתה לשכונה החרדית במדים, היום הוא כבר לא מסוגל. אז בהקשר הזה, החוק הזה, או כל הדיאלוג הזה שנוצר, או המלחמה הזאת שנוצרה בשנה האחרונה על לא מאומה, הובילו לתוצאה רעה מאוד ועיכבו את מה שכביכול לפיד מנסה להשיג. אז החרדים באים, אמרנו, עם מסכה אחת. לפיד בא עם מסכה אחרת. כי מה לפיד רוצה? לפיד רוצה גיוס? לפיד הוא האחרון שרוצה את החרדים בצבא. וגם הצבא נאלץ לשים על פניו מסכה ולומר: רוצה אני, למרות שהדבר האחרון שהצבא רוצה זה את החרדים, עם כל בעיות הכשרות שצריך לפתור בשבילם ובעיות החיילות שצריך לפתור בשבילם. חוץ מזה – וכאן אני מגיע לעיקר, אדוני היושב-ראש – הצבא לא צריך גיוס בכלל. הכול כאן הפוך על הפוך. הרי ב-1967, ערב ששת הימים, היינו כאן אוכלוסייה יהודית שמתגייסת לצבא, דרוזית כמובן, ומי שמתגייס כאן – 2.5 מיליון בני-אדם, והתגייסו לשנתיים וחצי. זאת אומרת, מחזורי הגיוס היו הרבה הרבה יותר קטנים מאשר היום. ומול מחזורי הגיוס הללו האתגר הצבאי היה כל צבאות ערב על ציודם וחימושם המודרניים, שעקרונות הלחימה שלהם היו עדיין דומים לאלה של מלחמת העולם השנייה פחות או יותר – חטיבות, גדודים, שריון, רגלים, כן, איום גדול, מאטריה צבאית שדורשת הרבה כוח-אדם, מול מחזורי גיוס קטנים. אגב, הם התגייסו לשנתיים וחצי, כמו שאמרתי; ובנות לא התגייסו לשירות קרבי. במלחמת יום כיפור כבר היינו משהו כמו 3.5 מיליון, ועדיין בנות לא התגייסו, וכבר היו שלוש שנות שירות. עדיין המצב היה דומה. היום המצב הפוך. יש ברוך השם 6 מיליון יהודים פה שרלוונטיים, שאליהם אנחנו מתייחסים, ומתגייסים לשלוש שנים. גם בנות משרתות שירות קרבי. מול מחזורי הגיוס הללו, הגדולים פי כמה וכמה, נותר צבא אחד רלוונטי, הצבא המצרי, שנמצא מעבר להרי החושך, מעבר לסיני המפורזת. אין יותר צבאות ערב. המלחמה כולה היא בעיקר מלחמה טכנולוגית, נגד טילים ונגד טרור וכל מיני איומים שכאלה. כלומר, היום צריך הרבה פחות כוח-אדם, אבל יש לך חוק גיוס חובה, אז אתה מגייס הרבה יותר. עכשיו אתה רוצה לגייס גם את החרדים, אז יהיו עוד הרבה הרבה יותר. מה שקורה הוא שהצבא נאלץ להתמודד עם גיבנת אדירה, אדירה, של יותר מ-50% – אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, בוודאות גמורה; אני גם אתן את הנתונים אם יישאר לי זמן – של אבטלה סמויה. אתה יודע, לפני שבוע הלכתי לפגישה בקריה, והייתה ערמה גדולה של חבר'ה על הדשא, לובשי מדים, באמצע היום, והיו כמה וכמה חיילים ששטפו את האוטו של הקצין עם ספונג'ה. כולנו יודעים איך נראים מחנות הצבא וכמה אבטלה סמויה יש באמת. נו, אז באמת, אז הצבא לא צריך. הרי הצבא לא צריך את זה, אז על מה כל המהומה? על מה יוצרים את כל הוויכוח? על מה יוצרים את השנאה הגדולה ומרימים את הלהבות האלה בין חרדים לחילונים? טוב, נו, כן, כפי שאמרנו, צריך לקבל 19 מנדטים; צריך לייצר את הנבדלות החרדית הזאת, אז זה מצוין. מי שמפסיד מזה זה צה"ל, מי שמפסיד מזה זה ביטחון ישראל, ומי שמפסיד מזה זו כלכלת ישראל. בדקה ו-20 השניות שנותרו לי אני אומר מה הפתרון באמת, אדוני היושב-ראש. הפתרון באמת הוא, א. כולם מתגייסים. כולם מתגייסים. גברים, נשים, דתיים, חילונים, חרדים – לחודשיים. כולם מתגייסים לחודשיים. לחודשיים. חרדים במחנות שלהם, בהכשר הבד"ץ, בבין-הזמנים, לא על חשבון לימוד תורה ולא שום דבר אחר. כולם מתגייסים, עוברים גם את ההכשרה הבסיסית של רובאי 2, מתחיילים, מהווים חלק מהצבא שניתן לגייס בשעת-חירום לאימון מתקדם יותר, וגם חווים את החוויה הצבאית. בכל זאת יש משמעות לשירות הצבאי כאיזו מדורת שבט של כולם. הרי היום חצי ממילא לא מתגייסים. היום רק 3% עושים שירות מילואים משמעותי. אני אומר: כולם מתגייסים והולכים הביתה. מתוך המשתחררים, אלו שרוצים להתגייס לצבא המקצועי – מה הכוונה מקצועי? כמו טייס, כמו חובל, הירוקים יהיו גם כן מקצועיים – להתנדב ולהתגייס לצבא המקצועי. שם הם יקבלו אימון מקצועי באמת, שם הם יקבלו משכורת מכובדת, שם הם יקבלו לימודים אקדמיים, ואולי החשוב מכול – הם גם יקבלו מעמד חברתי גבוה, ומדינת ישראל יודעת איך לייצר מעמד חברתי גבוה כשהיא רוצה. ואז אין לי ספק שיהיו תורים ארוכים מאוד בבקו"ם להתגייס לצבא ההתנדבותי המקצועי הזה, וצה"ל יברור מתוך המתנדבים את מי שהוא באמת צריך. התוצאה תהיה צבא הרבה יותר מקצועי, הווי אומר, הרבה יותר ביטחון, חיסכון גדול מאוד בכסף ועניין אחד פחות לריב עליו, אדוני היושב-ראש. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה, חבר הכנסת משה זלמן פייגלין. חבר הכנסת מרדכי יוגב. עשר דקות. בבקשה. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> כבוד היושב-ראש, חבר הכנסת חמד עמאר, כבוד השר סילבן שלום, כנסת נכבדה, אורחים יקרים, תכליתו של חוק השוויון בנטל הייתה להביא לגיוסם של חרדים לצה"ל ולשוק העבודה תוך הכרה בעולם התורה – תכלית חשובה וראויה שבאה לתקן עולם, באה לתקן משהו בעם ובמדינת ישראל. בשם התכלית הזאת, אני באמת מבקש להודות ליושבת-ראש הוועדה חברת הכנסת איילת שקד – ולכל מי שעמל אתה – שפעלה ככל יכולתה להביא לתכלית הזאת. בהקדמה לחוק נכתב, בשם השופט אהרן ברק, שהדרך להשגת היעדים הללו צריכה להיות דרך הדרגתית ובזהירות, על יסוד הסכמה רחבה וללא כפייה שאינה אפקטיבית לעצם גיוסם של החרדים. כה אמר השופט אהרן ברק ונכתב בהקדמה לחוק. נשאלתי על-ידי אנשים שונים השבוע, בעשרת הימים האחרונים, בוועדה ובציבור, מה אני מבקש, ולעתים בהערות של ביקורת. השבתי שאני מבקש שיהיה כל אחד ואחד מישראל לומד תורה ושיהיה כל אחד ואחד מישראל מתגייס לשירות למען העם והמדינה. הרב צבי יהודה קוק כתב ערב קום המדינה על בסיס מדרש שנמצא בדברי חז"ל: "ספרא וסייפא ירדו כרוכים מן השמים" – אנשי הספר, במשמעות אנשי התורה, אינם פטורים מהסיף, ואנשי הסיף אינם פטורים מהספר. את שני הציוויים האלה קיבלנו יחד מאותו מקור קודש, וכך היו אבותינו – אברהם, משה רבנו, יהושע בן נון, דוד המלך ויתר מנהיגי ישראל – עוסקים בתורה ובהגנה גם יחד. זו תפיסתי, זו תפיסת העולם הציונית-דתית, שרואה בערך לימוד התורה אבן יסוד, ועליה אמר הרב סעדיה גאון: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", וגם רואה בשירות בצה"ל שליחות ומצווה. יתרה מזו, השירות בצה"ל הוא אולי השליחות והמצווה היותר גדולה של דורנו: להגן על העם ומדינת ישראל. החוק המכונה "השוויון בנטל", חוק שלטעמי היה צריך להיות מכונה "הזכות לשרת", תכליתו התמקדה בשילובם של כמה יותר חרדים בשירות הצבאי ובתעסוקה. היו אומנם מי שבחרו להתרכז דווקא בלחבוט את משרתי ההסדר, המשרתים ברובם ביחידות צה"ל הקרביות, וחלקם משרתים גם שירות מלא ומעבר לכך; היו מי שבחרו לחפש שוויון בין נשים לגברים; היו שחיפשו את הנשים הדרוזיות – גם זה היה בוועדה. אך כאמור עיקר תכליתו של החוק בציבור החרדי. כמו שציינתי בפתיחת דברי, תכליתו של החוק הייתה ראויה, אך לצערי ההתעקשות של מנסחיו, עם כל כוונותיהם – שאיני בוחן כליות ולב כדי לומר אם היו טובות או לא, ומנסחיו בוודאי חושבים שהם צודקים – הניסוח הלא-מורכב והלא-פשוט עלול להביא לכך שהוא פשוט לא יתקיים. למען האמת, הפטור הגורף משירות כלשהו לגילאי 22 ומעלה בציבור החרדי מייד עם חקיקת החוק, סביר להניח שהוא יוציא צעירים רבים מהישיבות לשוק העבודה, והביע את זה גם קודמי כאן, ויש בכך ברכה לפרנסת משפחותיהם ולמשק הישראלי בכלל. יותר חרדים יצאו לשוק העבודה, אך יחסם הבסיסי למדינה ולצה"ל, יחס שהייתה בו בשנים האחרונות יותר התקרבות מנטלית, נמצא נפגם ולצערי מתרחק ומתנכר מכוח ניסיונות חקיקה כפייתיים. ביותר מעשר השנים האחרונות נוצרו מסגרות לגילאי התיכון של נוער מהציבור החרדי שספסלי הישיבה לא תאמו את כישוריו, והם החלו ללמוד במסגרות שכונו "שוחר טוב", מסגרות שלימדו מקצוע, גם הכינו לצה"ל ותרמו לחיבורם של צעירים חרדים רבים לצה"ל ולשוק העבודה. בצה"ל הוקם גדוד הנח"ל החרדי "נצח יהודה", גדוד שבשום שכל ותוך יצירת אמון גייס לשירותיו בני 18–21, מתוך אמון שניתן להתגייס כחרדים, לשרת כחרדים ולהשתחרר כחרדים ולתרום בכך לביטחונה של מדינת ישראל. גדוד זה הפך לגדוד מבצעי, זכה בפרס הרמטכ"ל, ויש מבוגריו שגם זכו לסיים קורס קצינים בהצטיינות. צה"ל השכיל ליצור מסגרות שירות לחרדים גילאי 21 ומעלה, מסגרות שנקראו שח"ר, במערכים השונים של צה"ל, והמתגייסים להן תורמים מכישוריהם למערכים השונים בצה"ל. היקפי המתגייסים עלו משנה לשנה ככל שצה"ל פתח בפניהם אפשרויות של שירות תוך יצירת אמון לגבי אופי השירות, כפי עולמם החרדי. למרבה הצער, מרגע שמנסחי החוק זנחו את אמירתו של השופט אהרן ברק בדבר השגת היעד באמצעים של הידברות, אמון והסכמה, ודרכם אצה לאמצעים רדיקליים יותר של כפייה חקיקתית – זו שלצערי לוותה בפגיעה קשה של קיצוץ של 50% בתקציב הישיבות, קיצוץ של 50% בקצבאות הילדים, יחד עם הדרתם של החרדים מהשתתפות בממשלה – בכך לצערי תרמו מנסחי החוק לא להשגת התכלית שלו – הגברת התגייסותם של החרדים לצה"ל – אלא לליבוי של לא מעט שנאה, הפגנות, תחושת ניכור, ולא של חיבור מנטלי של העולם החרדי לצה"ל ולמדינת ישראל. הימים הקרובים והרחוקים יגידו אם החוק הזה יהפוך לאות מתה, שאינה מתממשת במציאות ופוגעת ברקמת החברה הישראלית ובצה"ל, או שיקודם. זאת, משום ששכחנו אולי שאנחנו מדברים בבני-אדם – כן, גם החרדים הם בני-אדם – שיש להם אמונות ודעות מוצקות, שונות משלי, אבל מוצקות לפחות – או לא פחות – כמו אלה של מנסחי החוק. אפשר לחוקק בכפייה על קנסות, נהלים שונים; אי-אפשר לחוקק בכפייה על אמונות ודעות עמוקות של בני-אדם. בטרם אתייחס בכמה התייחסויות פרטניות לגופו של החוק הנוגעות לחרדים, אני מבקש לומר כי יש בחוק גם פגיעה בביטחון מדינת ישראל. מצאתי את עצמי אולי כילד בודד שצועק "המלך הוא עירום" – השוויון הוא שאיפה אך אינו ערך בפני עצמו. אין שוויון במציאות, לא בין איש לאישה, לא בין שני אנשים. לכל אחד מאתנו פנים שונות, דעות וכישורים שונים, יתרונות וחסרונות; על חלקם ביכולתנו לגשר, חלקם הם מתנת הבורא. גם אין שוויון בין חייל קרבי מחרף נפשו לבין רבבות חיילים שמשרתים בעורף, ב"גלי צה"ל" או בלהקות צבאיות, אבל כולם יחד, כל אחד בכישוריו, בתפקידיו, יוצרים את מערכת העם, את מערכת ההגנה. העמדת השוויון לפני ערך ההגנה על ביטחון ישראל ואמירה בחוק – שאין לה אחיזה במציאות – של קיצור שירות הבנים בארבעה חודשים והארכת שירות הבנות, שהוכנסה גם היא לחוק זה – אני מבקש לקבוע כאן קטגורית: היא לא נבדקה לא מקצועית, לא מבצעית, לא כלכלית ולא חברתית. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:> – – – <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> זה קיים עדיין בסעיף 16, לשיקול דעתו של שר הביטחון. בכמה ישיבות שקיימנו בעת האחרונה בוועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון בראשות חבר הכנסת איתן כבל נמצא כי חקיקה זו יוצרת פערים משמעותיים במערך הלוחם ובמערכים נוספים החיוניים לצה"ל ולהגנת העם והמדינה. ולמרות הביטחון העצמי של מי שרשם סעיפים אלו בחוק, אין לכך במציאות ביסוס, ונדמה לי שיהיה עלינו לתקנו. בהתייחס לציבור החרדי, נשוא החוק, אומר רק שאיני רשאי למחול על דברי הנאצה שנשמעו מפי דוברים מסוימים במחנה החרדי, וצר לי על האמירות הקשות הללו. אבל אני לא קובע את עמדתי לא לפי השתלחויותיהם של החרדים וגם לא לפי מי שחושב שהשירות בצה"ל הוא פראייריות. החוק, אכן הייתה תכליתו ראויה, אך ההתעקשות של מנסחיו שלא להתגמש בסעיף זה או אחר כדי להביא לפחות מתח בקרב הציבור החרדי נשוא החוק, והמחשבה ש"אנחנו נחוקק להם, נראה להם, זה טוב להם, אנחנו יודעים מה יהיה טוב להם" – כל אלה יש בהם מן הפטרונות, אף היהירות, ולא חוכמה. ההתעקשות האחרונה על כך שבמציאות התיאורטית של אי-עמידה ביעדים בעוד כשלוש שנים יפקע החוק ותחול חובת שירות כללית על כל הציבור החרדי מעל גיל 21 – המציאות הזאת היא תיאורטית, והפסקה הזאת בחוק, שכביכול תבטל את עולם הישיבות או תעמידו בפני מצב של עוברי חוק פליליים, היא תיאורטית. זאת אות מתה בחוק ומציאות שלא תקרה, מיותרת ופוגעת במימושו של החוק ומנותקת מן המציאות, ועל מניעיה כבר שאלו רבים וטובים ממני. נשאיר אותם בסימן שאלה. רק טוב היה קורה לחוק ולמימושו לו היינו מוסיפים משפט שלפיו באופן תיאורטי, אם לא יעמדו החרדים בשנת 2017 ביעדים שנקבעו להם לגיוס, תתכנס הממשלה ותשקול את המשך מתווה הגיוס. כך בכל ארגון מתוקן: לא קובעים לעוד שלוש וחצי שנים באופן חד-משמעי מה יהיה אם יהיה כשל, אלא מותירים גם חצי משפט של אופציה לשיקול דעת. אי-השארת המקום לשיקול דעת – לא נראה שיש פה שיקול דעת. בתהליך שיבת ציון חודש גם כוח המגן העברי, ואנו בציונות הדתית, כמו בכל התנועות הציוניות, ראינו בכוח זה יסוד חיוני לשמירת קיומו של עם ישראל בארצו. אכן, זו שעה היסטורית, השעה הזאת של הניסיון לתקן מציאות שבה הציבור החרדי לא הבין את הצורך הזה להיות חלק מהמאמץ לשמירת קיומו ולהגנתו של עם ישראל. למרות חילוקי הדעות הקשים שביטאתי, אני מבקש להעריך את כנות כל העוסקים במלאכה, ואני מניח שמנקודת ראותם אולי ביקשו להיטיב עִם עַם ישראל, אך גם לומר שיש בניסוחם המורכב גם חוסר הבנה של ציבור משמעותי, שיש לו אמונות ודעות משלו – שכאמור חלקן שונות משלי. את ההישגים הללו לתיקונה של החברה הישראלית לגווניה לא נשיג בהליכי כפייה חקיקתיים איש על אמונות ודעות רעהו אלא בהרחבת ההכרה ההדדית, בהרבה הסברה מתוך אהבה, בהסכמות ובחיזוק האמונה ההדדית. אני אדם אופטימי, ועל כן אני סבור שלמרות החוק וביקורתי עליו עם ישראל חי, ועוד נראה חרדים רבים המתגייסים לצה"ל וגם עולם תורה פורח. והדברים אינם סותרים כי אם משלימים זה את זה בבניינו של עם ישראל בארצו, וכך גם בהשתלבותן של העדות האחרות בישראל, במערכת ההגנה ובכלל. ואני מבקש לסיים בנימה שאולי נשמעת גם פורימית: אין לי ספק שיום יבוא ויהיה במדינת ישראל גם רמטכ"ל חרדי. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:> הלוואי, אמן כן יהי רצון. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת יריב לוין. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אי-אפשר להתעלם מכך שיש היום בציבור הישראלי רבים שמתהלכים באיזו תחושה של שמחה, בתחושה – הייתי אומר, חס וחלילה, שמחה לאיד. הם אולי אומרים: הנה הגיע זמנו של הציבור החרדי לשלם מחיר, אולי למצוא את עצמו במקום אחר מהמקום שהוא היה בו עד היום. אני מוכרח לומר, אדוני היושב-ראש, שדווקא משום החלטתם הכל-כך לא נכונה ולא ראויה של נציגיו של הציבור החרדי בכנסת, שבדרך כלל דווקא משרתים, אני חושב, את הציבור שלהם באופן נאמן, אני אולי מוצא לנכון לומר כמה מילים על הציבור החרדי, אל הציבור החרדי. אולי גם המילים האלה תיפולנה על אוזניים קשובות אצל אלה שאולי אינם מכירים מספיק טוב את הציבור החרדי ולכן חשים את אותן תחושות שעליהן דיברתי בתחילת הדברים. רבותי, אני חושב שאין קיום לעם ישראל ללא לימוד התורה, ללא המסורת. אני אומר את זה בהיותי אדם שאיננו דתי, אבל אני חושב שאלה ערכים ואלה דברים שצרובים בתוך כל אחד מאתנו, והם גם שמרו על עם ישראל לאורך דורות רבים. אני מוכרח לשתף אתכם אולי בזיכרון אחד שיש לי מהמסע שערכנו לאושוויץ לאחרונה, כאשר ביחד עם יו"ר האופוזיציה עמדתי בראש משלחת הכנסת. אני זוכר תמונה אחת של ידידנו חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, שעמד שם במקום כאשר הוא באמת לבוש באותם הבגדים שלבשו לא מעט מבני עמנו שהובלו לשם אז. לא היה אפשר שלא לחשוב, כאשר הוא הזכיר את שמות קרובי משפחתו שנרצחו שם, על ההישג העצום הזה, הניצחון הגדול הזה, כאשר עולם התורה קם מתוך החורבות האלה וצמח והגיע להישגים האדירים שיש לו היום במדינת ישראל. אבל – וגם את זה צריך לומר: אי-אפשר שלא לחשוב כמה טוב יותר היה מצבם של אותם אנשים לו היה אז בכוחנו להגן עליהם כפי שאנחנו יכולים היום. אם התורה שומרת עלינו ותמשיך לשמור עלינו והיא צרובה בנו, הרי שמציאות החיים – בצד התורה נדרשים גם דברים אחרים, וגם הם חיוניים כדי להבטיח את הקיום: גם שירות צבאי, גם חברה יצרנית, גם תרומה בכל מישור והשתלבות בכל מישור שמאפשר לחיות חיים יהודיים אמיתיים במדינת ישראל. אז אם בעבר הציבור החרדי היה ציבור קטן, ציבור שאפשר היה לומר שנייעד לו איזה תפקיד ייחודי – נאמר שאנחנו מטילים על שכמו את המעמסה של הנחלת ולימוד התורה ושמירת המסורת הזאת, בעוד שאחרים, מוטל עליהם נטל אחר – יכול להיות שאפשר להבין את ההיגיון שעמד אז לנגד עיניהם של מי שגיבשו את ההסדר הזה. אבל אני חושב שהיום, כאשר הציבור החרדי הוא ציבור, ברוך השם, עצום וגדול, לא מדינת ישראל, ורבותי, גם לא הציבור החרדי עצמו – ואת זאת יודעים אלה שנמנים עם הציבור הזה – יכולים להרשות לעצמם להמשיך לקיים את אותה מדיניות שכאילו קפאה לה ועמדה כפי שהייתה מאז אותה תקופה. אני חושב שבמציאות של היום – ואת זה מוכיחים באופן היפה ביותר אנשי הציונות הדתית, שמשלבים לימוד והעמקה בתורת ישראל ובמורשת ישראל ביחד עם עשייה יצרנית וביחד עם גיוס וביחד עם יישוב הארץ – אין הדברים באים האחד על חשבון של השני. אני חושב שלהפך, הם משלימים אחד את השני לידי כל אותה יחידה גדולה של עם ישראל, של תקומת עם ישראל בארצו. אני בהחלט ער, ואני גם מבין את החשש. אני מוכרח לומר לכם, יש חשש אמיתי בציבור החרדי. החשש הזה הוא מפני תהליך של כפייה, החשש הזה הוא מפני פגיעה ביכולת לקיים באמת את עולם הישיבות ואת עולם לימוד התורה, מפני חדירה של כל מיני השפעות שעלולות לפגוע באמת במסורת הזאת, שכפי שאמרתי, ייצג אותה בצורה כל כך אמיתית ובאמת נוגעת ללב חבר הכנסת מוזס. אני ער לחששות האלה, אני מבין אותם, אני חושב שהם במקומם. אני אהיה כן ואני אומר שיש כאלה שרוצים לראות בחקיקת החוק של היום צעד ראשון בדרך להפיכתם של החששות האלה לעובדות, למציאות. אבל קיומם של החששות איננו יכול להוות בלם בפני יצירת שינויים וביצוע תהליכים שצריך לעשות. גם כאן, נודה על האמת, כאשר ישבנו בממשלות משותפות עם הסיעות החרדיות לא השכלנו לעשות מספיק בתחום הזה. לא השכלנו להוביל ולעשות צעדים שהיה צריך לעשות מזה זמן. מצאנו את עצמנו במקום שבו כאשר נדרש לבצע את הצעדים האלה – אולי לא את כולם אנחנו אוהבים, אולי לא כולם נעשים בדיוק בדרך שבה אני באופן אישי חושב שנכון היה לעשות אותם, אבל אי-אפשר להתעלם מכך שהאלטרנטיבה, של לא לעשות, לא קיימת. היא לא קיימת לא רק בגלל פסיקת בית-המשפט – היא לא קיימת בגלל המציאות. אני חושב שיש בכל זאת בחוק הזה זהירות רבה. יש בו גם איזון ושמירה על היכולת לקיים באמת את הלימוד בהיקפים גדולים, בוודאי תוך שמירת היכולת של אותם עילויים, של אותם מתמידים, לקיים את הלימוד כאשר הם אינם שותפים בנטל השירות והגיוס. אני אומר שוב, למרות שדווקא בעניין הזה יש לי תהיות, אני לא בטוח שזה הדבר הנכון, כי אני אומר שוב: אני לא חושב ששונה המצב שלהם ממצבם של בני ישיבה אחרים בציונות הדתית, שמשלבים את הדברים גם יחד ועושים את זה בהצלחה רבה. בכל אופן, מכיוון שאנחנו עוברים ממצב אחד למצב אחר, אני חושב שנכון וטוב שיש איזה מעבר מדורג וישנה נקיטה של משנה זהירות בעניין הזה. גם האמירות לגבי סנקציות פליליות. צריך, רבותי, לומר את האמת: היום חלות סנקציות פליליות, ומה שאנחנו בעצם עושים בחוק הזה – אנחנו דוחים את תחולתן של הסנקציות בהסדר מיוחד. אם תהיה עמידה במכסות, אנחנו למעשה מונעים את תחולתן של הסנקציות בכלל. זה סדר הדברים הנכון, מעבר לכל הדמגוגיה, שמנוצלת לכל מיני צרכים שבינם לבין הבעיות האמיתיות של הציבור החרדי אין, לצערי, שום קשר. אני אומר בצורה הברורה ביותר שאין לי שום ספק שפתיחת אפשרויות חדשות של תעסוקה, שמירה על מסגרת הלימוד – כל הדברים האלה חייבים לעמוד לנגד עינינו. בזה שאנחנו מחוקקים את החוק הזה אנחנו לא מסיימים אלא רק מתחילים ויוצאים לדרך, ואנחנו נצטרך כאן בכנסת לוודא שאכן היא תוביל אותנו למקום שאליו אנחנו צריכים להגיע. אני מוכרח לומר עוד דבר אחד בנימה יותר אישית. אני זכיתי באמת לזכות גדולה לייצג בכנסת את תנועת הליכוד. תנועת הליכוד היא תנועה ציבורית רחבה שמשלבת ציבורים רבים. יש בקרב חברי הליכוד ובקרב פעילי הליכוד, ואפילו בקרב נציגי הליכוד במוסדות שונים, לא מעטים מבין הציבור החרדי שמהווים חלק בלתי נפרד מהתנועה. הם שותפים אתנו. אני חושב שאם לרגע אחד הם היו מסירים את הכיפות והיו יושבים כולם יחד, אף אחד לא היה מבדיל מי כאן חילוני, מי מסורתי, מי ציוני-דתי ומי חרדי. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:> זאת התנועה היחידה בארץ שיש בה גם חילונים גמורים, יש בה גם מסורתיים, גם דתיים-לאומיים, גם נוצרים, גם דרוזים, יש בה גם עשירים וגם עניים. אין תנועה אחרת כזאת. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> נכון. ואני אומר לך מה אין בה: אין בה אף פעם חילוקי דעות על הדברים האלה; אין בה אף פעם הבדל בין האנשים בדברים האלה; אין בה אף פעם מתח סביב הסוגיות האלה, כי אפשר לחיות ביחד. אנחנו רוצים לחיות ביחד. אנחנו רוצים לחיות ביחד ואנחנו צריכים לחיות ביחד. אנחנו גם מכבדים את השונות של כל אחד זה מזה ואנחנו יודעים למצוא את המכנה המשותף. לכן אני אומר – אני רוצה לומר לך, כבוד השר פרי: יש לי הערכה עצומה לעבודה שנעשתה על-ידך ועל-ידי הוועדה בראשותה של חברת הכנסת שקד וכל מי שהיה מעורב ושותף, למרות שכפי שאמרתי, יש אולי דברים שאני באופן אישי הייתי עושה אחרת. אבל אני אומר שוב: מה שמוטל עלינו הוא לא להצביע היום ולצפות בנעשה מן הצד, כאילו השיירה הזאת חולפת על פנינו. אני חושב שיש לנו אחריות גם כלפי המדינה, ולא פחות מזה – כלפי הציבור החרדי, שאני אומר כאן: אני גאה לייצג גם את אותו חלק ממנו שמצא את דרכו הפוליטית בתוך הליכוד. כדי לוודא שהחוק ישיג את מטרותיו הטובות ולא ישמש כחרב בידי אנשים שרוצים דברים אחרים, צריך יהיה לעשות לאורך הדרך את ההתאמות ואת השינויים במקום שהם יידרשו, כדי למנוע פגיעות שאולי יש בחוק הזה ולא היטבנו לצפות אותן מראש כרגע. אני אומר כאן באופן הברור ביותר: אני רואה את עצמי מחויב לנושא הזה, ואני בטוח שבסופו של דבר, אחרי שנעשה תיקונים כאלה ואחרים, אחרי שיהיו קשיים, אנחנו עולים בכל זאת על דרך שתאפשר לציבור החרדי להרבות תורה בישראל וגם להתקיים באופן מכובד ולהשתלב בחברה הישראלית ולחזק את מדינת ישראל. אם אנחנו נשכיל לנהוג בשיתוף הזה, אני חושב שתהיה בכך ברכה גדולה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת יריב לוין. חבר הכנסת רונן הופמן, יש לך עשר דקות. בבקשה. <רונן הופמן (יש עתיד):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברתי חברת הכנסת, בלבה ובנשמתה – בנשמת הווייתה הייתי אומר – של כל חברה אנושית מפעם אתוס ומפעמות אמונות חברתיות. האמונות החברתיות מרכיבות את הזיכרון הקולקטיבי ואת האתוס החברתי הכולל. אמונות חברתיות הן בעצם קוגניציות, הכרות משותפות לבני החברה, הכרות קולקטיביות שמתייחסות לנושאים ולתחומים שמעסיקים מאוד את החברה. במידה רבה, האמונות החברתיות תורמות לתחושת ייחודיותה של החברה גם אל מול חברות אחרות. האמונות החברתיות, אדוני היושב-ראש, מתייחסות לנושאים שונים בחיי היום-יום של החברה, ומועלות על סדר-היום הציבורי באופן קבוע. האמונות החברתיות מאורגנות באשכולות של נושאים, וכל אשכול כזה כולל כמה אמונות חברתיות ספציפיות. מוסדות החברה הם שמנחילים את האמונות לבני החברה ולבנות החברה ומעודדים את רכישתן. האמונות החברתיות משתקפות בשפה, בדימויים, במיתוסים של החברה, ותורמות להבנה משותפת של המציאות בכל הנוגע לאותה חברה. על סמך האמונות החברתיות צומחת האוריינטציה הרגשית הקולקטיבית של החברה. האמונות החברתיות, הזיכרון הקולקטיבי והאתוס החברתי – כל אלה, אדוני היושב-ראש, יוצרים תשתית פסיכולוגית חברתית שלמה. הם יוצרים למעשה את הנרטיב שרוב חברי הקבוצה חולקים. חברי חברי הכנסת, האמונה החברתית בישראל בעניין הזכות והחובה לשרת בצה"ל כצבא העם, ההכרה המשותפת בדבר הצורך לקחת חלק בשירות הביטחון על מנת לשמור על ביטחון המדינה ועל ביטחון אזרחיה, האמונות החברתיות הללו הנוגעות לגיוס לצה"ל, הן אולי האמונות המרכזיות והמובהקות ביותר בליבת התשתית הפסיכולוגית-חברתית של מדינת ישראל ושל העם היושב בה. האמונות הללו שקשורות לשירות הביטחון הן עד כדי כך מרכזיות, שהן-הן, האמונות הללו, מגדירות במידה רבה את זהותם ואת הווייתם של הישראלים והישראליות במובן העמוק ביותר. ולתוך ההקשר הרחב, המורכב והמרתק הזה נכנס הדיון בחוק הזה, חוק שירות ביטחון. יש עתיד מובילה כאן פתרון לבעיה ש-65 שנה לא הצליחו לטפל בה. ממשלות וקואליציות התפרקו, כפי שתואר כאן בהרחבה בנאומיהם של קודמי. אותן מפלגות שהיום יוצאות נגד החוק היו אלו שברחו מטיפול מהותי בבעיה הזאת. החוק הזה הוא פתרון שיותר מכל דבר אחר נועד לקדם את החברה הישראלית לקראת מצב שבו כלל האזרחים שותפים למה שבאמת קורה בחיים היומיומיים כאן. ולכן, גם אם לא ניתן לרפא מייד את הפגיעה בשוויון, את אותה פגיעה שיצרה המערכת הפוליטית עם השנים, עדיין ברור שללא התקדמות משמעותית לקראת שוויון, לקראת שוויון אמיתי בנטל השירות וגם בנטל הכלכלי, כלכלת ישראל לא תוכל לעמוד בזה, ומודל צבא העם יקרוס וגם הוא לא יוכל להתקיים עוד. אנחנו מביאים כאן, אדוני היושב-ראש, חוק שאף אחד לא הצליח להעביר עד היום, חוק שבהחלט ניתן ליישמו ושיביא להגברת השוויון בנטל. צה"ל, על-פי החוק הזה, מקבל את זכות הבחירה, וברגע שזכות הבחירה ניתנת בידי צה"ל, החרדים יתגייסו בגיל צעיר. חובת שירות הביטחון תחול על כל צעיר, בין שהוא חילוני ובין שהוא חרדי. זה המקום והזמן לשוב ולהדגיש: חוק שירות ביטחון יחול על כולם. קבענו בחוק מנגנון אוטומטי שממשלות כאלה או אחרות לא תוכלנה להתערב בו. המנגנון האוטומטי קובע את הדבר הפשוט הבא: אם עומדים ביעדים שנקבעו, ממשיכים במתווה שבו עולים יעדי הגיוס בכל שנה; אם לא עומדים ביעדים, חלה כאמור חובת שירות. החוק מחייב עלייה ביעדים מדי שנה, ולכן לא ניתן יהיה להפחית את יעדי הגיוס בעתיד. חברי הכנסת, לאמיתו של דבר, אין כאן פעולה מכוונת נגד הציבור החרדי. אין כאן סתם ניסיון לצאת נגד הציבור החרדי. ממש לא. יש כאן עיקרון שאין צודק ממנו: מה שחל על כל צעיר חילוני יחול גם על הצעיר החרדי, וזאת במתווה מתחשב, הדרגתי וישים. אנחנו מודעים לכך שההנהגה החרדית איננה רוצה שהציבור החרדי ייאלץ להתגייס לצבא – אגב, בדיוק כפי שהציבור שכבר היום משרת ומתגייס; ברור שאנחנו נעדיף כולנו שהבנים והבנות שלנו לא יסכנו את חייהם. אבל מה לעשות, אין לנו ברירה, וזהו חלק מהחוזה הקיים בין הציבור הישראלי לבין מדינתו, מדינת ישראל. על החוזה הזה בדיוק מושתת מודל צבא העם, והגיע הזמן שגם הציבור החרדי יישא בנטל. החוק הזה מנוסח בצורה אחראית. זהו חוק שיישומו הדרגתי. זהו חוק רגיש, חוק מאוזן; חוק שנועד לקדש את ערך חובת השירות לצד ערך לימוד התורה. יישום החוק יביא לעלייה משמעותית ובהחלט אפשרית במספר החרדים שמתגייסים ובמספר החרדים שנכנסים לשוק העבודה. המודל הקבוע בחוק הוא כזה שישנה לא רק את השירות בצבא אלא ישלב את האוכלוסייה החרדית בקהילה – דבר לא פחות חשוב. על כל נציגי הציבור החרדי לגלות אחריות, לעודד שיתוף פעולה ולהימנע מהצהרות שיובילו לקונפליקט ולקרע. המודל שהגענו אליו בחוק הזה, אדוני היושב-ראש, הוא מודל ראוי, נכון, טוב וישים. אני, כמו חברי שדיברו לפני, קורא לכל חברי הכנסת מן הקואליציה ומן האופוזיציה להגיע להצבעה מחר ולהצביע בעד החוק החשוב הזה. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת רונן הופמן. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:> קיצרת בארבע דקות. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת דב ליפמן, בבקשה. יש לך עשר דקות. <דב ליפמן (יש עתיד):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, אני עומד פה לקראת ההצבעה מחר בבוקר עם המון גאווה. אני עומד פה כרב עם המון גאווה, כשומר תורה ומצוות עם המון גאווה, כחבר במפלגת יש עתיד עם המון גאווה, כי מחר אני אצביע בעד החוק שיביא שירות לכולם. הגאווה מגיעה בגלל המקורות שלנו. עכשיו אני אקרא כמה מקורות כדי שאנחנו נבין מאיפה מגיעה הגאווה. במשנה, במסכת סוטה, פרק ח', משנה ז', כתוב: במלחמת מצווה הכול יוצאין. הכול יוצאין. אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. גברים ונשים, חתן וכלה, כולם יוצאים, ואין שום שורה פה במשנה שכתוב: חוץ מ-. לא כתוב: חוץ מאלו ש-. כולם יוצאים. אז נשאלת השאלה: מה זו מלחמת מצווה? האם אנחנו נמצאים עכשיו במלחמת מצווה? אז אני פותח את הרמב"ם. ב"משנה תורה", בהלכות מלכים, פרק חמישי, כתוב: ואיזו היא מלחמת מצווה? טוב שהוא שאל את השאלות עבורנו. מה זו מלחמת מצווה? כתוב כמה דברים, והציטוט: "ועזרת ישראל מידי הצר שבא עליהם". "עזרת ישראל מידי הצר שבא עליהם" – כולנו יכולים להסכים שאנחנו חיים בתקופה, במצב, שיש לנו אויבים; יש לנו אויבים מסביב שרוצים להשמיד אותנו, לזרוק אותנו מפה. "מהצר שבא עליהם" – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:> תסביר שהצר זה אויב. <דב ליפמן (יש עתיד):> צר זה אויב, תודה רבה. מאויב שבא עליהם – תודה רבה, כבוד השר – ובמלחמת מצווה כולם יוצאים, כתוב במשנה. בכל התורה כתוב שוב ושוב "יוצאי צבא בישראל", "יוצאי צבא בישראל" – משרתים. כאשר אני יושב עם חרדים, וגם בתקשורת החרדית, הם שואלים אותי: איך אתה יכול להגיד את זה? איך אתה, רב, אתה שכחת שיש שבט לוי? יש שבט לוי, ושבט לוי לא שירתו, ולכן אנחנו, הציבור החרדי עכשיו, אנחנו שבט לוי, ולכן אנחנו לא חייבים לשרת, אפילו אם זה מלחמת מצווה. הבסיס לזה, גם ברמב"ם, בהלכות שמיטה ויובל, פרק י"ג. הרמב"ם מסביר מה זה שבט לוי. אגב, כתוב ששבט לוי שירתו את העם במשכן ובמקדש; הם כן שירתו את העם, הם כן היו חלק מהחברה. אבל כתוב בהלכה י"ג: "ולא שבט לוי בלבד". ואומרים "לא שבט לוי בלבד", ואומרים בתקשורת, וגם האחרים אומרים לי: כל אחד יכול להגדיר את עצמו שבט לוי, ואנחנו היום בציבור החרדי, אנחנו שבט לוי. אבל תשמעו מה כתוב ברמב"ם: "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו" – האדם הזה, הוא יכול להיות כשבט לוי. אני רוצה להדגיש שוב: לא שהוא מחונך מכיתה א' שהתפקיד שלו הוא רק ללמוד, לא, אלא בן-אדם שבעצמו הרגיש שהוא באמת מסוגל ללמוד יומם ולילה, יש את העניין של יחידי סגולה. ואני רוצה להזכיר לכם את הגמרא במסכת ברכות, המחלוקת בין רבי שמעון בר יוחאי לרבי ישמעאל. רבי שמעון בר יוחאי הסביר שהוא רוצה רק ללמוד, הוא רק לומד תורה ולא עושה שום דבר אחר. רבי ישמעאל אמר: זה לא נכון; חייבים ללמוד תורה וגם לעשות דברים אחרים, כולל לפרנס את המשפחה. וכתוב בתלמוד: "הרבה עשו כרבי ישמעאל", זאת אומרת שילוב של תורה עם דברים אחרים, "ועלתה בידן", הם הצליחו. הם הצליחו. "כרבי שמעון בר יוחאי" – הרבה ניסו להיות כמו רבי שמעון בר יוחאי – "ולא עלתה בידן"; כי אנחנו מדברים על יחידי סגולה. בכל דור ודור יש יחידי סגולה, כמו שאנחנו מכירים בהם בחוק שאנחנו מצביעים בעדו מחר, שבאמת מסוגלים ללמוד יומם ולילה וזאת השאיפה היחידה שיש להם בחיים. אבל אני, כבוגר ישיבות חרדיות, אני זוכר מה קרה בישיבה. למדנו, למדנו המון שעות, אבל אלו שבאמת יומם ולילה לא עשו דבר אחר – מדברים על ייחודיים. אז להגיד שיש ציבור, 50,000, שהם שבט לוי? זה פשוט לא המצב, לפי כל המקורות. ואני רוצה להגיד משהו אחר: תורתו אומנותו, תורתו אומנותו זה שהוא לומד כל היום. יש מהראשונים שאומרים שהם פטורים מלהתפלל כי הם רק לומדים יומם ולילה, הם לא עושים דבר אחר. האם אנחנו יכולים להגיד באמת שה-50,000 לא עושים דבר אחר? לא יודע. אני מסתובב, כל לילה כאשר אני יוצא מהכנסת, אני הולך לתחנת דלק ביציאה מהעיר, ויש "הלו תימן", וזה מלא, מלא בבחורי ישיבה – וזה בסדר, בסדר – – <קריאה:> – – – <דב ליפמן (יש עתיד):> – – הם יכולים ללכת ולאכול וליהנות. אבל להגיד תורתו-אומנותו? שהשאיפה שלהם בחיים היא רק ללמוד תורה? זה פשוט לא נכון. ומדברים על עיוות, מדברים על עיוות, וזה חבל, כי לוקחים דבר, תורתו-אומנותו, האנשים שהם באמת נציגי העם, ואומרים שזה כולם, ופתאום אין כבוד תורה. זאת אומרת, משתמשים במשהו ולדעתי מביאים לביזוי התורה במקום לכבוד התורה. חשוב להדגיש שבחוק שלנו יש את עניין התעסוקה. קרוב ל-30,000 יכולים לצאת ולעבוד, לפרנס את המשפחה בכבוד. כתוב במשנה: "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון". אני אחזור על זה: סופה בטלה. התורה שחברי הכנסת החרדים כל הזמן מדברים: אנחנו צריכים ללחום עבור התורה – אם אין פרנסה, התורה בטלה לפי המשנה. בטלה. אתם – אני מדבר אל הכיסאות עכשיו – לוחמים עבור משהו שמביא לביטול התורה, ואנחנו לוחמים לשמור על התורה. כתוב בגמרא: חייב האב ללמד את בנו אומנות. צריכה להיות להם אומנות, ותחת החופה כולם מקבלים על עצמם לפרנס את המשפחה בכבוד. וכתוב ב"שולחן ערוך" – כל הזמן פה עומדים חברי כנסת מהמפלגות החרדיות ואומרים: אנחנו הולכים אחרי ה"שולחן ערוך". מה כתוב ב"אורח חיים", סימן קנ"ו, סעיף א'? אחרי התפילה בבוקר ואחרי לימוד תורה, "אחר כך ילך לעסקיו". "שולחן ערוך", שחור על גבי לבן: "אחר כך ילך לעסקיו". אז אף אחד לא יגיד שאנחנו הורסים. שום דבר. אנחנו מחזקים את התורה, אנחנו מחזקים את המסורת שלנו, וזאת הסיבה לכך שאמרתי שיש לי גאווה לעמוד פה ולהגיד שאני מצביע עבור החוק. יש לי גאווה להיות חלק ממפלגת יש עתיד. תוך שנה, תוך שנה אנחנו מתקדמים עם הדגלים שלנו: חוק המשילות שהצבענו עליו הבוקר, החוק לשירות מחר, המהפך בחינוך שמוביל שר החינוך. תוך שנה. "באנו לשנות" זה לא רק ססמה. באמת ככה אנחנו עושים. רב חרדי ישב בדירה שלי ואמר: דב, תתקדמו הלאה, אתם תצילו אותנו מעצמנו. אתם תצילו אותנו מעצמנו, וזה מה שנעשה. ישבתי עם בחורים בבני-ברק, הם אמרו לי: אנחנו רוצים לשרת; הם רוצים להשמיד אותנו מסביב, אנחנו רוצים לשרת. ואנחנו ניתן להם את היכולת לשרת, ואני באמת מרגיש שאנחנו נשמור על היופי של המסורת שלנו, על היופי של התורה שלנו. אני רוצה לסיים במשהו, וזה מה שאני מאמין שבאמת חסר – ולפני שאני מסיים, תודה לשר פרי על העבודה שאתה עשית, תודה לחבר הכנסת שלח על העבודה שאתה עשית. אתם הגאווה שלנו, איך שהייתם מסורים למשימה לחוקק את החוק – חסר בישיבות החרדיות: אפילו כשלומדים תורה הם לא משתפים פעולה בתפילה. כבחור באמריקה, בארצות-הברית, בבית-כנסת עם אנשים חרדים, כל שבת עמדנו ביחד והתפללנו. אני קורא מפה: אפילו אם יש חילוקי דעות ולא מסכימים, יכולים להסכים שיש חרדים שהם עכשיו בשטח כדי להציל אותנו וכדי לתת לבחורים את היכולת ללמוד תורה. אז בואו – חילונים, דתיים, מסורתיים, חרדים – נתפלל ביחד, פשוט כך, ואם אנחנו עושים את זה, אנחנו מראים שאנחנו באמת עם אחד. "מי שבירך אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את חיילי צבא הגנה לישראל, העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהינו, מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים ומן הים הגדול עד לבוא הערבה, ביבשה, באוויר ובים. ייתן ה' את אויבינו הקמים עלינו ניגפים לפניהם. הקדוש-ברוך-הוא ישמור ויציל את חיילינו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם. ידבר שונאינו תחתיהם ויעטרם בכתר ישועה ובעטרת ניצחון. ויקוים בהם הכתוב 'כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם'. ונאמר" – כולנו ביחד, כל עם ישראל ביחד – "אמן". תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת דב ליפמן. חבר הכנסת יוני שטבון. <יוני שטבון (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, "ואהבת לרעך כמוך", זה הבסיס והיסוד של השירות בצבא ההגנה לישראל, זה העומק של מצוות השירות. כן, של המצווה. בשם הצו הזה של "ואהבת לרעך כמוך" מסרו נפשם כל גיבורי הרוח של עמנו, החל מלוחמי המחתרות, לוחמי החירות, וכלה בכל מערכות ישראל. כן, גם בועז פומרנץ מקריית-שמונה, חברי לסיירת אגוז, שמסר את נפשו בהיתקלות ב"חומת מגן". כמוהו דוד סלומונוב, פקודי, שביום הכיפורים תשס"ג נפל מות קדושים במבצע במטולה. כך גם מפקדי, חברי ופקודי רועי קליין, שקפץ על הרימון, עמיחי מרחביה, עידן כהן, אסף נמר, שמעון דהן, שמעון אדגה, אוהד קלאוזנר ואלכס שוורצמן, זיכרונם לברכה, שמסרו נפשם בקרב במלחמת לבנון השנייה, בשם, למען ומתוך מצוות "ואהבת לרעך כמוך". אבל, חברים, "ואהבת לרעך כמוך" זה לא רק בצה"ל. "ואהבת לרעך כמוך" זה אומר לאהוב באמת כל יהודי ויהודי ולהבין את העומק היותר-גדול שמחבר בין כולנו – הנשמה. זה אומר ימין ושמאל, דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחיים, וכן – גם הציבור החרדי. בחודשים האחרונים חשתי, בין השורות ומעל פניהן, אם זה בדיוני הוועדות ואם זה במליאת הכנסת, כיצד מדברים פה על הציבור החרדי, כאילו מדובר פה בשמורת טבע, זן נכחד. לא יכולתי לשאת את הגישה, לא יכולתי להכיל את הסלידה, לא יכולתי להכיל את האובססיה "להכניס להם". שיהיה ברור, חברים: כקצין ומפקד בצה"ל אני מאמין ובטוח שהציבור החרדי יהיה חייב לקבל יום אחד את ערך מצוות השירות הצבאי, וכאן המחלוקת הגדולה של תורת ארץ-ישראל, המכירה בערך הקמתה של מדינת ישראל, עם הציבור החרדי, שברגעים אלה עסקניו מסיתים. אבל באותה מידה, כיהודי, אני מאמין ומקווה שהגיע הזמן שגם האליטה החילונית תכיר בערך לימוד התורה ובזהותה היהודית של מדינת ישראל; שתכיר ותקבל את מצוות "ואהבת לרעך כמוך". חוק הגיוס הנוכחי הולדתו בחטא. הוא חלק מגל חקיקה אנטי-דתית מבית היוצר של מפלגת יש עתיד ומפלגת התנועה, גל חקיקה שכל מטרתו, כל תכליתו היא לאתגר את אופייה היהודי של מדינת ישראל בדרך למדינת כל אזרחיה: אם זה ברית הזוגיות ונישואים אזרחיים; אם זה פגיעה וזלזול במוסד הרבנות והרבנים; חוק הפונדקאות, המבקש לחסל את מבנה המשפחה הישראלי; המתקפה חסרת התקדים על ישיבות ההסדר; הפגיעה האגרסיבית בתקציב הישיבות; הקיצוץ הברוטלי בקצבאות הילדים; סגירת המוכר שאינו רשמי; צמצום דרסטי בתקציב תלמודי-התורה, ועוד כהנה וכהנה. חברים, זו מלחמת תרבות ישראלית, מערכה על פניה של המדינה – איזו מדינה אנחנו רוצים: יהודית או "כל אזרחיה". אי-אפשר ולא נכון לראות רק את חוק הגיוס הנוכחי כשלעצמו. אנחנו מוכרחים לראות ולהכיר את הקונטקסט הכולל שבו הוא מופיע. החוק הזה לא עומד לבדו; הוא חלק אינטגרלי מאותה מתקפה על זהותה היהודית של המדינה. רובנו מכירים את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" מדבריו של רבי עקיבא, אבל אסור לשכוח שיש גם סיפה לאמרתו של רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה", אותה תורה שעם ישראל מסר נפשו עליה אלפי שנים, אבל יותר מששמרו ישראל על התורה, שמרה התורה על עם ישראל, וכמובן – צבא ההגנה לישראל. <רות קלדרון (יש עתיד):> – – – <יוני שטבון (הבית היהודי):> אחי ואחיותי, בלי התורה אין לנו חלק בארץ הזאת; בלי התורה אין לנו תוחלת כעם; בלי התורה – למה לא אוגנדה? שלא תטעו. המנוע האמיתי של גל החקיקה – אני לא מסתכל רק על החוק לבד. כל המגמה שקורית לאחרונה היא חלק והמשך לשיח שנאה והסתה ששורר בשנה האחרונה נגד התורה, נגד לומדיה, נגד מוסדותיה; ההפך הגמור מעקרון "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". אנחנו אנשי אמת, וצריך לומר את האמת. הודות לחברי לבית היהודי, ובראשם חברתי איילת שקד, הוכנסו בחוק הגיוס העומד לפתחנו שינויים רבים, כל זאת במטרה לדאוג שאף חרדי מחברינו החרדים לא יגויס בכוח, בכפייה. זו לא מטרתנו. עשינו מאמצים ומסרנו את הנפש למען אחינו החרדים כדי לייצר חוק ישים, אפשרי ומכיל. אבל, חברי, חברי בקואליציה, תפיסת עולמי הציבורית, היהודית והישראלית לא מאפשרת לי להיות חלק מהמגמה הכוללנית הזאת, אותה מגמה שתוצאותיה פילוג, פיצול בעם ישראל; שתוצאותיה פגיעה והטלת מכסות, הצהרה על הטלת סנקציות על עולם התורה ולומדי התורה. אי-אפשר ואסור להתעלם מהמוטיבציה של החוק הזה, שנהגה בבית היוצר של יש עתיד – אותה חבורה של יש עתיד, שהם חברי, שהתעקשה על המושג "סנקציות פליליות" בידיעה ובהבנה ברורה של ההשלכות הציבוריות של הדברים. לא, השר לפיד, אין פה חיבור, אין פה חיבוק, אין פה "ואהבת לרעך כמוך". זה בסך הכול עוד קריצה לציבור בוחרים שמצפים "להכניס לחרדים". אז אני לא אתמוך בחוק הזה ומחר אצביע נגדו. לא כי החוק לא טוב. לשמחתי, ברמה המעשית – – <שמעון סולומון (יש עתיד):> מה זה משנה – – – <יוני שטבון (הבית היהודי):> – – החוק הוא לא כפי שקיווית, השר לפיד. אתנגד לחוק כי לא אתן יד לגל החקיקה האנטי-יהודי ששוטף את הקואליציה; אתנגד לחוק כי אנחנו במלחמת תרבות על זהותה היהודית של מדינת ישראל; אתנגד לחוק כי אני רוצה מדינה יהודית, כי אני רוצה "ואהבת לרעך כמוך", אני רוצה חיבור. <שמעון סולומון (יש עתיד):> – – – <יוני שטבון (הבית היהודי):> הברית הפוליטית שלנו, של הבית היהודי עם יש עתיד – נכון שאחד-אחד הם חברי הטובים, אחד-אחד הם חברי הטובים – הברית מבקשת לנתק את הדת מהמדינה. היא אם כל חטאת, אמו והורתו של האתגר על זהותה היהודית של המדינה; אמו והורתו של גל החקיקה האנטי-יהודי; אמו והורתו של גל ההדרה וההסתה נגד אחינו החרדים; אמו והורתו של הניתוק מהפריפריה, מהשכבות החלשות, וכמובן – של האתגר של עמידתנו על ארץ-ישראל. אז אני לא אתן יד לכך – לא להסתה, לא לאנטי-יהדות, לא לאתגר על זהותה של המדינה. הקשבתי בקשב רב. קודם ישבתי כאן בדוכן כיושב-ראש, והקשבתי בקשב רב לחברי מהקואליציה. יוזמי החוק הצליחו. הנתק מהציבור החרדי הושלם, והפך להיות עיקר ומהות החוק. ולכן, חברים, אצביע נגד החוק. כרב-סרן במילואים, כקצין ומפקד בכל חזיתות הלחימה, כמי שאיבד ונשא על כתפיו את חבריו ההרוגים במלחמת לבנון השנייה ובקרבות ביהודה ושומרון, בחרתי היום לעמוד על עקרונותי ולהתנגד למגמה האנטי-דתית. אני אוהב את התורה, אני אוהב את המדינה שלנו ומאמין גדול בעם הנפלא שלנו. "ואהבת לרעך כמוך". תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת יוני שטבון. חבר הכנסת עפר שלח – אחרון הדוברים להיום. <עפר שלח (יש עתיד):> מכיוון שאת מה שיש לי להגיד על החוק אמרתי באריכות בפתיחת הדיון, תהיתי על מה אני אדבר עכשיו. רציתי לפרוס – ואפרוס, ברשותכם, תכף – את החזון, לאן בעיני החוק הזה מוביל קדימה. אבל הגיע לפני חבר הכנסת יוני שטבון ואמר כמה דברים שאי-אפשר להשאיר ללא תגובה. חבר הכנסת שטבון, צר לי. אני יודע שיש חברים בבית היהודי – אגב, אני לא רוצה לייחס את זה לכל סיעת הבית היהודי, ואיילת שקד חברתי, אני יכול להגיד, עשתה באמת מאמצים גדולים, ועבדנו יחד תשעה חודשים ארוכים; אבל יש בתוך סיעת הבית היהודי אנשים שסיפרו לעצמם סיפורים לכל אורך התהליך הזה וממשיכים לספר לעצמם סיפורים גם עכשיו. החוק – אני מזמין אותך לפרוס את הנוסח שגיבשה ועדת פרי ועבר בממשלה. אגב, כשחוק עובר בממשלה זה אומר שלממשלה ולקואליציה יש אחריות כלפיו – דבר שנדמה לי שחלקים בבית היהודי לא תמיד מבינים. החוק הזה זהה ב-90% לחוק שהוציאה מתחת ידיה ועדת שקד, וב-10% הנוספים, ברובם יש החמרה יחסית לנוסח של ועדת פרי. אז אתה יכול לספר באמצעי התקשורת שבהם חשוב לך לספר שחוררתם אותו, אתה יכול להגיד את זה מעל הדוכן. מה לעשות, יש לך ויכוח עם האמת, ואתה אמרת: אנשי אמת אנחנו. אז אני אומר לך: נדמה לי שאין בבית הזה מישהו שמכיר את הנוסח של החוק הזה כמוני. נדמה לי. נדמה לי שאין אדם שעוסק בנוסח של החוק הזה עוד מהמשא-ומתן הקואליציוני דרך עבודתי כעזרה לשר פרי ולצוות שלו. אבל אני רוצה לדבר אתך לא רק על זה. אני רוצה לדבר אתך על אחריות ומה המשמעות שלה. אתה דיברת פה כקצין – ואני כמובן מעריך את זה – על מהותה של מנהיגות ומהותה של אחריות. אחריות אומרת שכאשר משהו מתקבל – ובוועדת פרי היה חבר מטעם הבית היהודי, ובממשלה יושב הבית היהודי – האחריות של סיעה שחברה בזה היא כמובן לנסות לשנות, לנסות לעשות את זה לטוב יותר, להשקפתה. אחריות איננה לחורר את החוק. אחריות איננה להגיש אולטימטומים ריקים, שאחד-אחד נפלו, כי לא היה בהם שום תוכן. ואגב, גם החלטת הממשלה לא השתנתה. גם הסיפור שאתם מספרים לעצמכם כאילו הצלתם כל מיני סנקציות כלכליות – דבר מזה לא השתנה. אז אפשר לספר סיפורים מעכשיו עד מחר. אפשר – אני לא יודע מה אתה מצפה להרוויח מזה; אני לא יודע מה חברים אחרים מהבית היהודי מצפים להרוויח מזה. בסופו של דבר, גם בתהליך של החוק הזה האמת צפה למעלה. ואפשר להגיד עד מחר על השימוש הפושע במילים "סנקציות פליליות". אין בחוק הזה בשום מקום המילים "סנקציות פליליות". המילים "סנקציות פליליות" הן המצאה של הבית היהודי, ואתם עשיתם מאמצים אדירים להבאיש את ריחו של החוק הזה בעודכם הולכים אל הציבור החרדי ומבטיחים לו כל מיני הבטחות – שבאף אחת מהן לא עמדתם, אף אחת. לא בגלל הכוח של יש עתיד, אלא כי היא הייתה מנוגדת למה שהחליטו ועדת פרי, והממשלה, והקואליציה, וכל הגופים האלה שאתה מתנער עכשיו מהאחריות שלך כלפיהם. הביטוי "סנקציות פליליות" לא קיים בחוק. הניסוח של הסעיף המפורסם בחוק הוא הניסוח הכי טכני. תאמין לי, חבר הכנסת שטבון, אתה תקרא אותו 20 פעם, אני צריך שלושה יועצים משפטיים כדי להסביר לך את המשמעות שלו – לא כי אתה לא אדם אינטליגנטי אלא כי הניסוח שלו הוא הניסוח הכי יבש, הכי משפטי, הכי פשוט שאפשר להעלות על הדעת. "סנקציות פליליות" זה ביטוי שהמציא מי שרצה להבאיש את ריחו של החוק הזה. ויש גורמים בבית היהודי שבעוד החוק מתקיים – ואני רוצה להזכיר לך שראשיתו של החוק הזה, חלק גדול ממנו נקבע במשא-ומתן קואליציוני בין יש עתיד לבית היהודי. אתם חתומים על החוק הזה במשא-ומתן הקואליציוני, בוועדת פרי, בממשלה, בקריאה הראשונה, בוועדת שקד, ואתה עומד פה וטוען לגביו דברים שאינם נכונים. אני אומר לך, אתה מבאיש את ריחה של הסיעה שאתה חבר בה. כי איילת שקד גילתה אחריות אדירה בדבר הזה, וזה לא היה לה קל, מפני שהסיעה שלה – לא בגלל יש עתיד; בגלל שגורמים בתוך הסיעה שלה משכו לה ברגליים. אז ההצבעה מחר – אוקיי, אדרבה. תתכחש מחר, אתה ואני לא יודע מי עוד, גם לאחריות שנובעת מהיותכם חברים בקואליציה. זה לא חדש לנו. אבל את האמת צריך להגיד. עכשיו אני רוצה להגיד משהו על איך החוק הזה, בעיני, משתלב במגמות העתידיות של שירות הביטחון, כי גם על זה נאמרו דברים. עם חברי מוטי יוגב יש לי ויכוח. אנחנו ניהלנו אותו, לדעתי בכנות, מטעם שני הצדדים, גם בתוך הוועדה. תראו, השתנות משימותיו של צה"ל, השתנות פניה של תפיסת הביטחון במדינת ישראל, השתנות פניהם של האיומים שמדינת ישראל ניצבת בפניהם – שהיא קורית הרבה יותר מהר מיכולתה של נושאת המטוסים הגדולה הזאת שקרויה "מערכת הביטחון" לשנות כיוון. ואתם רק מסתכלים על מה שקורה במצרים או בסוריה או בכל אחת מהמדינות שמקיפות אותנו, הטלטלה הגדולה שאוחזת את העולם הערבי, אתם מסתכלים על עולם שבו האיומים הרלוונטיים על ישראל מגיעים ממרחקים אדירים, ובמידה רבה צבא העם הקלאסי, שנוסד למלחמות שקראנו להן "סימטריות" או "קונבנציונליות", מפסיק להיות מתאים להן, או יותר נכון לא להגיד "מפסיק", אבל יכולתו להתאים להן הולכת וקטנה. מוטי, אתה ואני חברים בוועדת החוץ והביטחון, אנחנו עוסקים בדברים האלה יום-יום, בשאלה איך מתאימים באמת את הספינה הגדולה הזאת, עתירת המשאבים והכבדה, למציאות שמשתנה כל כך מהר. וההתאמה – ואגב, עכשיו, ואתה יודע את זה, אני לא מצטט מעצמי ומרעיונות שאני אוחז בהם כבר הרבה שנים, שכתבתי אותם כבר לפני הרבה שנים; אני מצטט מתוך חזונו של הרמטכ"ל. לא במילים מדויקות, זאת לא חוברת שמצטטים ממנה, אבל מתוך חזונו של הרמטכ"ל בני גנץ לצה"ל בעוד עשר שנים. זה צבא שבסופו של דבר, מצד אחד בסיס הגיוס שלו חייב להיות יותר רחב, אבל השירות בו צריך להיות יותר קצר. המודלים של השירות בו צריכים להיות – צריך להיות בו בסיס רחב שמאפשר, 1. את קיומו של צבא העם, ודיברנו על זה הרבה לאורך כל היום, גם אני וגם אחרים; כי במציאות הדמוגרפית של עם ישראל, אם החרדים לא יתגייסו, יש סכנה לעצם קיומו של צבא העם, שהוא חיוני בראש ובראשונה כדי שמיטב הנוער של מדינת ישראל, יהיה ברור לו שהוא משרת, ומתוך זה גם יצמחו הקצינים של העתיד, כולל הקצינים הבכירים של העתיד. כי אנחנו יודעים איך נראים צבאות מקצועיים במדינות אחרות ומה הבעיות שיש להם. אבל בעוד הבסיס הזה גדל, השירות עצמו קצר, מפתחים מסלולים של שירות דיפרנציאלי, מתחילים לפתח מסלולים הרבה יותר מורכבים, הן של שירות והן של לחימה. הדבר השני, הוא צבא שכן יצטרך, בסופו של דבר – אנחנו רואים, בימים אלה סיכל צה"ל – תחת הרעש הגדול והמוצדק של פעולת השייטת נבלעה עוד התפתחות ביטחונית שהייתה בשבוע האחרון: היה סיכול של ניסיון של "חיזבאללה" לפגע בחזית הגולן. הוא היה סיכול שנבע, בין השאר, מההיערכות של צה"ל כצבא ביטחון שוטף, רחב, כבד, בחזית כמו חזית הגולן, שפעם הייתה חזית שראו אותה רק בראייה של מלחמה גדולה עתידית. לדבר הזה יצטרכו כוחות בט"ש גדולים, יצטרכו חיילים שההכשרה שלהם אולי לא מצריכה את כל מה שאנחנו מייחסים ליחידות כמו שייטת 13, אבל הם יצטרכו להיות שם במספרים גדולים, וכמו שגדוד "נצח יהודה" נמצא היום ועושה עבודה יוצאת מן הכלל ביהודה ושומרון – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:> יש כבר גדוד שני. <עפר שלח (יש עתיד):> נכון. הגדוד השני, אני מניח, יהיה ברמת-הגולן, ויעשה שם פעולה כזאת בדיוק מסוג הפעולות שסיכלו את מה ש"חיזבאללה" ניסה לעשות בשבוע שעבר. אנחנו נצטרך צבא שיהיה לו דגש טכנולוגי אדיר, אדיר. ושירות שח"ר כאופציה לשירות לוקח בחורי ישיבה – ובשח"ר, להבדיל מ"נצח יהודה", מדובר באנשים הרבה יותר קרובים לליבתו של העולם החרדי – לוקח אותם ונותן להם הכשרה טכנולוגית. זה לא רק משפיע, כמו שאמרנו, על מה שהם יעשו אחר כך בעולם התעסוקה; זה משפיע על השירות שלהם ועל היכולת של צה"ל לגייס מספיק חיילים למסלולים טכנולוגיים, שבסופו של דבר מביאים את המודיעין שמאפשר פעולות כמו הפעולה הזאת, ומאפשר את מיצוי הכוח של צה"ל באופן הרבה יותר טוב ממה שהוא היה בעבר. כאקט המשך, וגם זה עלה בדיוני ועדת שקד – אנחנו בסופו של דבר לא חוקקנו את זה אבל נעשה את זה בהמשך – אנחנו רואים חקיקה של חוק שירות אזרחי-ביטחוני, שייצור מצב שבו בסופו של דבר במדינת ישראל יהיו שני סוגי שירות בלבד: שירות צבאי ושירות שבמהותו הוא ביטחוני; ואולי בתפקידים אזרחיים כמו במשטרה, או שירות בתי-הסוהר, או גופי הצלה, או גופים אחרים, אבל בסופו של דבר שירות שמהותו ביטחונית, כי ההצדקה הערכית לקחת נער צעיר מביתו ולגייס אותו לשירות המדינה היא אך ורק על מנת להגן על המדינה, על גבולותיה, על האינטרסים שלה ועל ביטחון תושביה. ובמלחמה שבה יותר ויותר האיום של האויב איננו בגבולות אלא הוא על העורף, צריך להיות שירות אזרחי-ביטחוני, אבל הוא צריך להיות השירות האזרחי הרגיל. גם את החקיקה הזאת אנחנו נעשה, אני מקווה שבתוך ימיה של הכנסת הנוכחית. אנחנו כל הזמן רואים משק שיכול לפרנס את כל הדברים האלה. צבא יותר קטן הוא לא בהכרח צבא פחות יקר, וצבא טכנולוגי הוא צבא יקר, וצבא עם מסלולי שירות דיפרנציאליים הוא צבא יותר יקר, ודיברנו על זה היום באריכות. מנוע הצמיחה העיקרי של המשק הישראלי בשנים הבאות הוא כניסה של חרדים לשוק העבודה; הוא העברה של חרדים מ-40% פלוס שעובדים ל-90% פלוס, כמו שעובדים אלה שהיו בשירות. ואת מנוע הצמיחה הזה אנחנו מניעים. הדבר האחרון כמובן הוא אתוס משותף. חברה שצריכה להתגייס להגנתה, חברה שבתסריט כזה או אחר תצטרך חס וחלילה – ונקווה שהדבר הזה לא יתממש לעולם, אבל עמדנו בו לאורך 66 שנות קיומה של המדינה – תצטרך להתגייס להגנתה, צריכה להיות חברה עם אתוס משותף, עם ראייה משותפת, עם חובות משותפות, עם בסיס רחב ככל האפשר לדברים האלה. את כל הדברים האלה אני רואה קורים בשנים הבאות, בין השאר בגלל החוק שאנחנו מחוקקים היום. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חבר הכנסת שלח. אני מכריז על הפסקה בסדר-היום. הישיבה תתחדש מחר, יום רביעי, י' באדר ב' התשע"ד, 12 במרס 2014, בשעה 10:00. <(הישיבה נפסקה בשעה 18:31 ונתחדשה בשעה 10:00.)> <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נא לשבת. היום י' באדר ב' תשע"ד, 12 במרס 2014. אני מתכבד לחדש את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי בהתאם להוראות סעיף 89 לתקנון הכנסת, החליטה ועדת הפנים והגנת הסביבה לחדש את הדיונים בהצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 136), התשע"ד–2014. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19), התשע"ד–2014;> <הצעת חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד–2014> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, להזכיר לכולנו, התקיימו דיונים אתמול במליאה, דיון משולב בשני חוקים: הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19), התשע"ד–2014, לקראת ההצבעה בקריאה שנייה ושלישית, וגם הצעת חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד–2014, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. סיימנו את הדיון המשולב. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת איילת שקד, יושבת-ראש הוועדה המיוחדת להכנת החוקים האלה, לבוא ולסכם בקצרה את הדיון. לאחר מכן נשמע את נציג הממשלה ונעבור להצבעות. ודאי, אם נציג הממשלה ירצה לדבר, נשמע אותו, לא? הגיוני. בבקשה, גברתי. <איילת שקד (יו"ר הוועדה המיוחדת):> בוקר טוב. אני רוצה לפתוח בברכות למועמדים שזכו בבחירות בבית-שמש ובנצרת. משה אבוטבול זכה בבחירות דמוקרטיות, ואני מקווה מאוד שהוא יפעל לאחד את העיר המיוחדת הזאת, ואני מאחלת לו הצלחה רבה. גם לסלאם בנצרת. יושבת-ראש ועדת הפנים חברת הכנסת מירי רגב אמרה לי שהיא מצטרפת לברכותי. אני מקווה מאוד שהם יצעידו את הערים האלה לעתיד טוב. בעניין הצעת החוק שאנחנו עומדים להצביע עליה בעוד דקות, זו הצעת חוק היסטורית וחשובה. במשך 65 שנה היה מצב של פטור כמעט גורף מחובת שירות לבחורי ישיבות. אני חושבת שהתיקון שהקואליציה הגישה למצב הנוכחי הוא תיקון מידתי, תיקון הדרגתי ותיקון נכון. אני מאמינה בציבור החרדי, ואני מאמינה שהציבור החרדי יעמוד ביעדים שהממשלה הציבה. ולכן, אני חושבת שאם יהיה שיתוף פעולה של ההנהגה החרדית ושל האנשים שלא באמת לומדים, למעשה חובת הגיוס לא תוחל. אני רוצה להאריך קצת בנושא קיצור שירות הגברים ואי-הארכת שירות הנשים. הקואליציה עשתה כאן מעשה שלא נעשה כ-50 שנה. מעל 50 שנה לא קוצר שירות הקבע של החיילים בצבא הגנה לישראל. ואני חושבת שהמעשה הזה הוא חשוב. הוא חשוב למדינת ישראל; הוא חשוב למשק הישראלי; הוא חשוב גם מנקודת הראות של תגמול לוחמים. מ-2015, לוחמים שישרתו שלוש שנים יצאו מהצבא עם סכום כסף משמעותי אחרי ארבעה חודשי קבע, ואני חושבת שזו בשורה גדולה לציבור הישראלי ולציבור המשרת. בעניין אי-הארכת שירות נשים, חברי הוועדה – חבר הכנסת עפר שלח וחברי הכנסת בר-לב ושטרן ואני – נברנו בסוגיה הזאת בצורה מעמיקה ויסודית מאוד. לקחנו את תפקידנו ברצינות ועשינו עשרות ישיבות בנושא הזה. הצבא דרש להאריך את שירות הנשים משתי סיבות: סיבה אחת, סיבה של כוח-אדם, מכיוון שקיצור שירות הגברים ייצור מחסור מסוים בכוח-אדם, שחלקו משופה בכסף. כאמור, משרד האוצר התחייב להעביר למשרד הביטחון מעל חצי מיליארד שקל בכל שנה על מנת לשלם לחיילים קרביים, לוחמים, לוחמי סייבר, בקבע. אבל בנוסף לזה הצבא אמר שהוא צריך עוד כוח-אדם. מערכת הביטחון ראתה הזדמנות להשוות כמעט את שירות הגברים ושירות הנשים, ובכך ליצור שוויון בין המינים או לצמצם את האי-שוויון בין המינים בצבא. בעבודה רצינית ויסודית שעשינו, גם עם מערכת הביטחון וגם עם הצבא, נמצאו חלופות אחרות לשיפוי בכוח-אדם. אנחנו חשבנו – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה, גברתי. סליחה, גברתי. חברי הכנסת, גם כשהאופוזיציה נמצאת כאן יש פחות רעש. אולי נביא אותם שיעשו סדר במליאה. חבר הכנסת הופמן והשר אורבך. שר האוצר. תודה. גברתי תמשיך. <איילת שקד (יו"ר הוועדה המיוחדת):> ואנחנו חשבנו שלהאריך את שירות הנשים ולהטיל עוד ארבעה חודשים על המשרתות – 58% מהנשים משרתות בצה"ל – רק על מנת שאולי זה יצמצם את האי-שוויון, זה דבר לא נכון. גם משרד האוצר התנגד, כי, כמובן, אם מאריכים את שירות הנשים בארבעה חודשים, יש לזה השלכות כלכליות על המשק; הן יוצאות מאוחר יותר לשוק העבודה ולאוניברסיטה. ולכן, ביחד עם משרד הביטחון החלטנו שלא להאריך את שירות הנשים. אני חושבת שזו הייתה החלטה לא קלה, אבל זו הייתה החלטה נכונה. בעניין היעדים שהציבה הממשלה. היעדים של שנת 2013 יימדדו ביולי 2014, כי, כאמור, שנת גיוס היא מיוני ליולי. היעדים של שנת 2013, שיימדדו בעוד כארבעה חודשים, הם 3,300: 2,000 לשירות הצבאי ו-1,300 לשירות האזרחי. כבר עכשיו, למרות האווירה הקשה ולמרות האנטגוניזם שבא לידי ביטוי בחלקים מההנהגה החרדית, כבר עכשיו התגייסו כ-1,600 בחורים. זאת אומרת שלציבור החרדי בסך הכול נשארו 400, שמתוכם כבר כ-200, אנחנו יודעים שהם מועמדים לגיוס. נשארו רק בין 200 ל-400 שיתגייסו בארבעת החודשים הקרובים על מנת שהם יעמדו ביעדי הגיוס. ולכן אני חוזרת ואומרת שהציבור החרדי יעמוד ביעדי הגיוס. אני מאמינה שיש בחורים רבים בציבור החרדי שלא לומדים, ומי שלא לומד – אני מבקשת שיהיה אמיץ ויהיה נחוש ויגיע ללשכת גיוס ויתגייס, גם על מנת לעזור לאחיו החילונים והדתיים שמתגייסים ומשרתים וגם על מנת לעזור לאחיו החרדים שלומדים באמת וברצינות ולאפשר להם ללמוד באמת וברצינות. היעדים של השירות האזרחי לשנה הם 1,300. מתוכם חסרים כרגע 600 לערך. מי שעומד בראש המינהלת של השירות האזרחי הוא שר-שלום ג'רבי, והוא אמר לי והבטיח לי שהם יעמלו במרץ על מנת כן לצרף חרדים רבים לשירות האזרחי. צריך להגיד כאן שהשירות האזרחי הוא מאוד מגוון, הוא מאוד מעניין: יש מסלול של שירות אזרחי-חברתי ויש מסלול של שירות אזרחי-ביטחוני, ובו הצעירים החרדים יכולים להשתלב במוסד, בשב"כ, בשב"ס, במשטרה, במד"א, בארגוני ההצלה – בזק"א, ב"איחוד הצלה". אני חושבת שזה שירות מאוד אטרקטיבי. זו פריבילגיה שניתנת רק לציבור החרדי, והוועדה החליטה לתת אותה כי אנחנו חושבים שזה נכון, כי אנחנו חושבים שהחרדים יכולים לתרום לא רק בצבא; גם תרומה אזרחית היא תרומה משמעותית, ואני מאוד מאוד מקווה שעד יולי 2014 יצטרפו כ-600 בחורים צעירים וחדשים לשורות השירות האזרחי. ופה אני רוצה לקרוא לציבור החרדי: תהיו עם ראש פתוח. כמו שאנחנו, כשעיצבנו עם החוק, היינו עם ראש פתוח ויצירתי, תבואו גם אתם עם ראש פתוח. מציעים תפקידים מאוד מעניינים, תפקידים שהם בליבת הביטחון של מדינת ישראל – גם במשרד הביטחון, דרך אגב, וגם במשרד לביטחון פנים. אני חושבת שהחרדים יכולים לתרום גם למשטרה, וגם למכבי אש, וגם למד"א, ובכך לתרום למדינת ישראל. עוד נקודה בעניין הפטור הגורף לכל מי שהוא מעל גיל 22. היום יחוקק החוק, ולכן בתקופה הקרובה כ-22,000 בחורים מעל גיל 22 יקבלו פטור משירות צבאי. המטרה של הפטור הזה היא באמת לעודד את הציבור החרדי להשתלב בשוק העבודה. עד שנות ה-70 – לפני שראש הממשלה מנחם בגין, זיכרונו לברכה, נתן את הפטור הגורף לציבור החרדי – כ-85% מהגברים החרדים עבדו. היום האחוז הוא בערך 50, כ-49%. אני חושבת ומאמינה שהציבור החרדי יכול לתרום לשוק העבודה בדיוק כמו שאר הציבורים. אני חושבת שגם על המעסיקים חלה היום חובה להתאמץ ולגייס צעירים חרדים. דיברתי עם אשת עסקים, אישה שיש לה חברות רבות במדינת ישראל, והיא סיפרה לי שלחרדים יש בעיה לעבור תהליך מיון רגיל, שהקריטריונים למיון – גם של חברות כוח-אדם וגם של חברות תעשייה והיי-טק – לפעמים לא מתאימים לציבור החרדי. ואני רוצה לדבר אל המעסיקים במדינת ישראל, אל התעשיינים, אל חברות ההיי-טק, אל חברות הסחר והשירותים: תתאימו את מבחני הקבלה שלכם כך שיתאימו גם לציבור החרדי. זה ציבור איכותי, ציבור מוכשר, ואני חושבת שבאמת הפטור הזה בגיל 22 נותן הזדמנות לצעירים רבים – שהם כבר בגיל כזה בעלי משפחות וצריכים לפרנס בכבוד את ילדיהם – להשתלב בשוק התעסוקה. במהלך תקופת ההסתגלות גיל הפטור יהיה גיל 24. וכאן אני מבקשת שוב, גם ממי שקיבל פטור בגיל 22 או בגיל 24, לתת כתף וכן לבקש להצטרף לשירות האזרחי או לשירות הצבאי. קיבלתי אתמול אימייל מבחור חרדי שראה את הנאום שלי אתמול ואמר שהוא רוצה להתגייס, ושהוא יעשה את זה בניגוד למה שהסביבה הקרובה שלו אומרת. הוא שאל אותי, אם הוא מעל גיל הפטור, אם הוא מעל גיל 22, האם הוא יכול להתגייס או ללכת לשירות האזרחי. והתשובה היא כן, בוודאי. גם מי שמקבל את הפטור יכול ללכת ולהצטרף לשירות האזרחי ולשירות הצבאי; זה אפילו רצוי. וכמו שאני תמיד אומרת, מי שמרגיש שהוא לא יכול ללמוד תורה מהבוקר עד הלילה, שייתן כתף ויצטרף לשירות האזרחי או לשירות הצבאי. זה גם יאפשר לחבריו שכן רוצים ללמוד להמשיך וללמוד. בתקופת הקבע – שוב, אם הציבור החרדי יעמוד ביעדים בתקופת הקבע לא תחול חובת הגיוס. זה לא סוד שאני חשבתי, לאור הדיאלוג שהיה לנו עם החברה החרדית, שלא נכון להחיל חובת גיוס ב-2017. אני חשבתי שהגישה של סנקציות כלכליות נכונה יותר. אבל אנחנו חיים בדמוקרטיה, והרוב בקואליציה החליט את מה שהחליט, ואני עומדת ומכבדת את ההחלטה הזאת, למרות שאני התנגדתי לה. אני חושבת בסך הכול שהחוק נכון. החוק הדרגתי. המתווה הזה נעשה מתוך התחשבות מרבית באורחות חייו של הציבור החרדי. צריך גם לומר שאפילו הכנסנו בחוק, כסעיף בחוק, סעיף שעל-פיו צה"ל מחויב לשמור על אורחות החיים של החיילים החרדים. הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ, שהיה לנו הכבוד לארח אותו אצלנו בוועדה, אמר במפורש שהצבא רוצה ויעשה שחייל חרדי שנכנס לצבא יצא חרדי מהצבא. אין שום כוונה לצבא ההגנה לישראל לשנות את אורחות חייו של כל חייל שהוא – חילוני, דתי או חרדי. הצבא היום מותאם, ויש מסלולים מותאמים לשירות צבאי, בין שאתה דתי-לאומי, בין שאתה חרדי, ויעידו בוגרי השח"ר ובוגרי הנח"ל החרדי שהיה לנו העונג לפגוש אותם. הוועדה סיירה באחד מבסיסי חיל האוויר ופגשנו בוגרים – למעשה לא בוגרים אלא משרתים, חיילים שמשרתים היום ב"שח"ר כחול" וב"שח"ר ירוק"; חבר'ה חרדים שלקחו החלטה, הבינו שהם לא בנויים ללימוד תורה מהבוקר עד הלילה. גם אני, דרך אגב, הייתי באוניברסיטה, למדתי הנדסת חשמל ומדעי המחשב, ולא הייתי בנויה להמשיך במסלול האקדמי הזה. לא כל אחד בנוי ללמוד מהבוקר עד הלילה, בטח שלא תורה, שזה דבר לא פשוט. והם היו בצבא מאושרים, ממש ככה. הם הרגישו שהם ממצים את עצמם, הם למדו מקצועות חדשים. נפגשנו עם בודקי תוכנה שלמדו תוכנה בצבא, וחלקם סיפרו לנו שחבריהם שהשתחררו מהצבא מרוויחים משכורת של כ-15,000 שקל באזרחות ומכלכלים את משפחתם בכבוד. והם גם לומדים תורה, דרך אגב; הם סיפרו לנו שאחרי העבודה ואחרי שהם משכיבים את הילדים הם לומדים עוד שעתיים–שלוש תורה בלילה. הם אנשים מאוד מאוד חרוצים, שלומדים בבוקר, עובדים אחר כך במהלך היום, מטפלים במשפחה ועדיין מספיקים ללמוד תורה שעתיים–שלוש בלילה. היה לנו באמת מאוד מעניין לדבר אתם. דיברנו גם עם המפקדים, המפקדים של החבר'ה ב"שח"ר כחול" וב"שח"ר ירוק". דיברנו גם עם מפקד גדוד "נצח יהודה" שהפגיש אותנו עם הלוחמים. הם סיפרו לנו גם על שגרת האימונים שלהם. כידוע, הגדוד הזה הוא גדוד מצטיין שזכה בפרסים, שבחים ועיטורים. צה"ל פותח עכשיו גדוד נוסף, וכל גדוד כזה, כל גדוד חרדי שצה"ל פותח, חוסך אחר כך ימי מילואים רבים של מילואימניקים. וזה מה שנקרא השיתוף והשותפות בין כל קצוות עם ישראל, כי כל גדוד חרדי שנפתח למעשה חוסך ימי מילואים לאנשים מבוגרים יותר, שכבר שירתו ותרמו שנים רבות. מפקד הגדוד של "נצח יהודה" דיבר אתנו וסיפר לנו גם על האיכויות של חיילי הגדוד, האיכויות המבצעיות. הגדוד הזה פעיל ועושה פעולות מבצעיות רבות. רק לפני כשבוע פורסם שחייל מצטיין הרמטכ"ל, אם אני לא טועה – נכון? מצטיין הרמטכ"ל – הוא מגדוד "נצח יהודה", ואני חושבת שזה כבוד גדול גם לגדוד וגם לחברים של אותו בחור בגדוד. אני כולי תקווה שהגדוד החדש שהצבא פתח יגיע לפחות לרמתו של גדוד "נצח יהודה" ויגדל ויפרח ויצמח. אני אמרתי לכמה חבר'ה שדיברו אתי שם, שלי באופן אישי – אפילו לי – הצבא נתן יותר ממה שאני נתתי לצבא; וכחיילים בצבא ההגנה לישראל, שאתם עומדים להתגייס – אמרתי להם – תדעו: אתם נותנים למדינת ישראל, ומדינת ישראל נותנת גם לכם. עוד סעיף בחוק שראוי שנדבר עליו זה סעיף הפיקוח. היום משרד החינוך עורך ביקורות בישיבות על מנת לתקצב אותן. הישיבות מקבלות תקציבים ממשרד החינוך, ומשרד החינוך מעת לעת בודק שאכן מספר התלמידים שרשום אצלו ומתוקצב הוא המספר בפועל. עד היום לא היה מעבר מידע בין משרד החינוך למשרד הביטחון, ולכן לא הייתה למשרד הביטחון אינדיקציה כלשהי לדעת מי לומד ומי לא. הצעת החוק מעגנת את העברת המידע בין משרד החינוך למשרד הביטחון, וזה עוד דבר שיעזור למי שלומד באמת – להמשיך ללמוד, ולמי שלא לומד באמת – להתגייס. היו לנו גם ישיבות רבות עם משרד הכלכלה. משרד הכלכלה הציג בפנינו תוכנית הכשרה תעסוקתית לציבור החרדי. צריך לציין ש-22,000 בחורים שמקבלים פטור בשנה אחת זה מספר גדול מאוד, וזה אתגר גדול מאוד למשרד הכלכלה לדעת לשלב אותם בשוק העבודה. לשם כך המשרד פתח מרכזי הכשרה בערים שונות בארץ – בירושלים, בבני-ברק, באלעד, בחיפה, וייפתח מרכז כזה גם בנגב הצפוני – מרכזים שאליהם יוכלו להגיע חרדים גם לקבל הכשרה מקצועית בקורסים, גם לקבל שוברים לקורסים להכשרות מקצועיות וגם לקבל הכוונה תעסוקתית. אני יכולה לספר לכם סיפור אישי. לפני כשלושה שבועות, אם אני לא טועה, הייתי בחתונה. ניגש אלי בחור צעיר חרדי ואמר לי: את איילת שקד? אמרתי לו: כן. הוא אמר לי: תמסרי לנפתלי בנט שהוא הציל את חיי. שאלתי אותו: מה קרה? אז הוא אמר: אני בא ממשפחה חרדית ליטאית, ולא יכולתי להמשיך ללמוד. זה לא התאים לי. משרד הכלכלה שלח אותי לקורס חשמלאות, והיום אני עובד ומתפרנס בכבוד ואני אדם אחר. הייתי במקום שלא התאים לי והיום אני במקום שכן מתאים לי, וגם מתפרנס בכבוד, אז תמסרי לו תודה. אז הנה, אני מוסרת לך תודה. אני חושבת שההכשרה התעסוקתית והרצינות שמשרד הכלכלה ישקיע בבחורים האלה הם מהדברים הכי חשובים להצלחת החוק. כי אם הציבור החרדי ינסה להשתלב בשוק העבודה אבל שוק העבודה יהיה חסום, החוק הזה ייכשל. ולכן אני חושבת שהמדינה – ואני יודעת שמשרד האוצר ומשרד הכלכלה מחויבים לזה – צריכה לעשות מה שאפשר, אבל מה שאפשר, על מנת להשקיע בכל צעיר וצעירה חרדים שרוצים להשתלב בשוק התעסוקה, גם בהכשרות מקצועיות וגם בהכוונות מקצועיות וגם בשיחות עם מעסיקים, כי יש חרדים שאומרים שהם מנסים להתקבל לעבודה אבל הדלתות חסומות בפניהם. גם המגזר הציבורי – וכאן אני פונה לנציבות שירות המדינה: המגזר הציבורי צריך לפתוח את שעריו בפני הציבור החרדי. יש מכרזים רבים, היום כמעט כולם, שדורשים תואר ראשון, ויש בחורים צעירים חרדים מוכשרים מאוד שאין להם תואר ראשון. צריך למצוא פתרון לבעיה הזאת. אפילו כאן בכנסת התפנה מכרז של נציג פניות הציבור. ניגש אלי בחור חרדי ואמר לי: את מכירה אותי, את יודעת שאני מתאים, אבל הנה, למרות שיש לי ניסיון אני לא יכול לגשת למכרז הזה, כי אין לי תואר ראשון. ולכן פה אני פונה לנציב שירות המדינה – וגם אלינו, בעצם, כנבחרי ציבור; זה משהו שביכולתנו לשנות: ולנסות להתאים את המכרזים של המדינה, שיתאימו גם הם לציבור החרדי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת שקד, אותו בחור חרדי שאת מדברת עליו ניגש לעוד 100 איש, והבהרתי לו שכבר לפני 15 שנה נציבות שירות המדינה טיפלה בעניין הזה – – <איילת שקד (יו"ר הוועדה המיוחדת):> נו? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – וגם אם לא מפורט בגוף המכרז, לימודים בישיבה או לימודים מקבילים, בדיוק כמו לימודי הנדסאות או טכנאות, נחשבים לתואר ראשון. כך שיסירו דאגה מלבם וייגשו למכרזים, לרבות בכנסת, ואם יעמדו בכל הדרישות, יתקבלו לעבודה. כי לימודים בישיבה, ודאי וודאי סמיכה לרבנות, נחשבים כתואר על-ידי הנציבות כבר שנים רבות. עוד כשר הקליטה, ב-1996–1997, קיבלתי לעבודה אנשים על סמך הקביעה הזאת של הנציבות. <איילת שקד (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אדוני היושב-ראש, זו בשורה גדולה. אני מאוד מאוד שמחה לשמוע. זאת אומרת, לימודים בישיבה גבוהה נחשבים כתואר ראשון? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, במספר שנים מתאים ומבחנים מתאימים זה נחשב לתואר. <איילת שקד (יו"ר הוועדה המיוחדת):> יופי, אני מאוד מאוד שמחה לשמוע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מדייק, סגן שר הדתות? אני מדייק במה שאני אומר. <אלי בן-דהן (הבית היהודי):> לא כל כך. <איילת שקד (יו"ר הוועדה המיוחדת):> למה לא? <אלי בן-דהן (הבית היהודי):> אנחנו הולכים לפתור את זה. <איילת שקד (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אתם הולכים לפתור את זה. יופי. הנה, אז כבר יצא משהו טוב מנאום הסיכום שלי. הובהר כאן לציבור החרדי שהמכרזים בשירות המדינה פתוחים בפני הציבור הזה גם לבחורים ובחורות שאין להם תואר ראשון. לימודים גבוהים בישיבה, כפי שאמר יושב-ראש הכנסת, לפי מספר שנים וקריטריונים מסוימים, יכולים להיות אקוויוולנטיים לתואר ראשון, ואני מאוד שמחה ומברכת על זה. מאוד משמח אותי לשמוע את זה. חשוב כאן להבין שאת היעדים, יעדי הגיוס, שמורכבים מיעדים לשירות סדיר ומיעדים לשירות אזרחי לאומי, קובעת הממשלה. הממשלה קבעה את היעדים עד שנת 2016, ושוב, היעדים של שנת 2016 נבחנים באמצע 2017. צריך להבין פה נקודה מסוימת: שנת גיוס היא שנת גיוס צבאי, במחזורים של הצבא, ושנת גיוס היא בין יוני ליולי, כפי שאמרתי קודם. ולכן, אנחנו ביקשנו מהצבא גם בינואר, זאת אומרת גם אחרי חצי שנה, לפרסם את מספר המתגייסים, כדי שגם הציבור בישראל, כל הציבור – הציבור הכללי, הציבור החרדי – ידעו מה קרה בחצי שנה שעברה ויוכלו להיערך לחצי השנה הבאה. כי יש קונסנזוס, והקונסנזוס הזה היה גם בין חברי הוועדה: המטרה שלנו היא שהציבור החרדי יעמוד ביעדים. אף אחד מחברי הוועדה לא רצה ולא רוצה להגיע למצב שלא יעמדו ביעדים. לכן, חבר כנסת שטרן, באחת מהצעותיו היצירתיות, אחת מני הצעותיו היצירתיות, הציע שכל בחור מתחת לגיל 20 שמתגייס לשירות קרבי מעל 1,000 – אני אסביר: כיום יש כ-800 לוחמים חרדים, שזה די הרבה, וההצעה שחבר הכנסת שטרן העלה וכולנו קיבלנו היא שמעל 1,000 לוחמים חרדים – כל בחור שיתגייס ייחשב כאחד וחצי ביעדים. זה גם כדי לעזור לציבור החרדי לעמוד ביעדים וגם לתמרץ גיוס קרבי ובגיל צעיר. דרך אגב, עוד הסתייגות יצירתית של חבר הכנסת שטרן שהתקבלה זו ההסתייגות ששירות אזרחי-לאומי ייחשב גם בחוץ-לארץ. יש כ-100 תקנים של הסברה יהודית בתפוצות שייחשבו ביעדים של השירות האזרחי. עוד דבר שהוספנו עכשיו בהצעת החוק הזאת זה שארגוני ההצלה – גם מגן-דוד-אדום וגם ארגוני הצלה שכבר קיימים במגזר החרדי – וכאן צריך לציין שהמגזר החרדי מוביל בעניין הזה במדינת ישראל. ארגוני ההצלה של המגזר החרדי הם חוד החנית, אם זה זק"א, אם זה "איחוד הצלה", אם זה "איחוד הצלה גוש-דן" – כל הארגונים האלה ייחשבו כמובן לחלק מהיעדים של השירות האזרחי-לאומי החברתי, וגם יש 200 תקנים בשירות האזרחי-ביטחוני. עכשיו צריך להסביר. יש שני מסלולים לשירות האזרחי: מסלול אחד של שירות אזרחי-חברתי, שהוא חשוב מאוד; מסלול אחד של שירות אזרחי-ביטחוני, שהוא חשוב מאוד. השירות האזרחי-ביטחוני גם הוא מאוד משמעותי, והוועדה החליטה שהממשלה צריכה להציג עד 2019 מתווה שיסיט את כובד המשקל לשירות האזרחי-הביטחוני; אם זה יקרה, השירות האזרחי-הביטחוני יימשך גם אחרי שנת 2020. כי צריך לדעת שחלק מהסעיפים של הצעת החוק הממשלתית היו סוג של הוראת שעה עד 2020, ואחרי 2020 הציבור החרדי היה אמור להתגייס מגיל 18 והשירות האזרחי היה אמור להיפסק. בוועדה היה רוב מוחלט וברור להשארתו של השירות האזרחי לנצח, מה שנקרא, וזה בתנאי שהשירות האזרחי-ביטחוני יהווה תחליף ראוי לשירות הצבאי. ולכן, הממשלה – ואני קוראת כאן באמת לשרי הממשלה ולראש הממשלה להיות אחראיים, ולמזכיר הממשלה, ולדעת שעד שנת 2019 הממשלה צריכה להציג מתווה של שירות אזרחי-ביטחוני שיהווה תחליף ראוי לשירות הצבאי, וזה מה שיאפשר בעצם את המשכו של השירות האזרחי. אני חושבת שכשהחוק הזה יגיע לפתחו של בית-המשפט העליון, של בג"ץ – ואני מתארת לעצמי שזה יקרה כבר מחר – אני חושבת שכששופטי בג"ץ יקראו את הפרוטוקולים של ישיבות הוועדה – ואני לא חושבת שהייתה עוד הצעת חוק שדנו בה מעל 50 ישיבות ודנו בה במשך שבעה חודשים בצורה כל כך יסודית – כשהם יקראו את הפרוטוקולים הם ישתכנעו שנעשתה כאן עבודה מאוד רצינית ומשמעותית. וגם אם החוק לא שוויוני, וגם אם החוק פוגע בערך השוויון, זה לתכלית ראויה. ולכן, אני כיושבת-ראש הוועדה מאמינה שהחוק הזה יעמוד בבג"ץ מכיוון – ואני חוזרת – מכיוון שהוא נעשה לתכלית ראויה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת איילת שקד. בשם הממשלה יסכם את הדיון שר החינוך חבר הכנסת שי פירון. בבקשה, אדוני. מייד לאחר מכן נעבור להצבעות. חברים, אנחנו כבר גולשים מבחינת לוחות הזמנים. בתכנון המקורי, בשעה 11:00 אנחנו אמורים לפתוח ישיבה מן המניין ושאילתות דחופות ושאר הדברים השוטפים. בבקשה, אדוני. <שר החינוך שי פירון:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בפתח הדברים אני מבקש, בשם הכנסת כולה, להשתתף באבלה של משפחת לוי, משפחתו של שופט בית-המשפט העליון אדמונד לוי. אני חושב שהשופט לוי ביטא באישיותו את מהות נס שיבת ציון, את אותם ערכים עמוקים ביותר, את אותם ערכים עמוקים שאנחנו תמיד מדברים עליהם: על היכולת להגיע מאלפיים שנות גלות ממקומות שונים ובסופו של דבר ליצור בית-משפט שמבטא מכלול של קולות ומכלול של עמדות. אני מבקש להשתתף בצערה של המשפחה. את הנאום הזה אני מבקש לשאת לא רק כחבר כנסת מסיעת יש עתיד ולא רק כשר החינוך של מדינת ישראל אלא כרב, כמי שכיהן כראש ישיבה למעלה מ-17 שנה וכרב קהילה למעלה מ-20 שנה. אני חושב שהדברים שאומר עכשיו באים דווקא מהמקום הזה, משום שאני מבקש לתבוע את עלבונה של ההלכה היהודית, של הרוח היהודית המסורתית. השיח הציבורי שהובילו חברי לציבור החרדי מעמיד את ערך לימוד התורה אל מול הערך שבשירות הצבאי או האזרחי למען הכלל כאילו אין הם יכולים לדור בכפיפה אחת; כאילו הגיוס לצה"ל פוגע בעוצמה, בהיקף, במרכזיות ובחשיבות של לימוד התורה; כאילו העזרה לקשיש, לילד עם צרכים מיוחדים או במסגרת תחנת מד"א המקומית אינה חלק מאורחות חייו של ירא השם החפץ בקידוש שם שמים ברבים. בשנת תש"ח, 1948, עם כינונה של מדינת ישראל, פרסם הרב שלמה יוסף זווין, זכר צדיק לברכה, אחד מחשובי הרבנים בדורו, חוברת ששמה "לשאלת הגיוס של בני הישיבות". וכך כתב הרב: "ילמדונו רבותינו, זו מנין לכם? מנין לכם שבני תורה ותלמידי חכמים פטורים מלהשתתף במלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד הצר הצורר אותם והעומד עליהם לכלותם – – – זו מנין לכם, לפרסם בצורה של הלכה פסוקה ו'דעת תורה' שבני הישיבות אין להם לא להירשם ולא להיפקד ולא להתייצב ולא כלום? וכי לא כך שנינו שבהצלת נפש – לא נפשות, אלא אפילו נפש אחת – – – 'אין עושין דברים הללו אלא על-ידי גדולי ישראל'". לצערי, השיח הציבורי החרדי פוגע בתורה ובלומדיה. השירות הצבאי והשירות הלאומי הם חובה מוסרית ולאומית, אבל לא פחות מכך הם חובה הלכתית. ההשתמטות ממנה מפלה בין דם לדם, מנוגדת לדין, ואין בה אלא לפגוע בחובת הערבות ההדדית והאחריות המשותפת של כולנו. הבה נבהיר: החוק החדש שחברתי חברת הכנסת איילת שקד הציגה לפניכם מכריז ששירות צבאי או אזרחי הוא חובה וגם זכות לאומית החלה על כל אזרח בישראל. החוק החדש מבקש לבטל הסדרים גורפים, פטורים סיטונאיים, ומחזיר אותנו להנחות היסוד של חברה בריאה המחויבת להגן על עצמה מפני אויביה, אך גם מבקשת להגן על עצמה מעצמה. עקרונית וערכית כולם משרתים. חברים, אין כאן מלחמת דת. לראשונה ייכתב בספר החוקים של מדינת ישראל, לאחר החלטת ממשלה והשלמת הליך החקיקה בכנסת ישראל, שמתמידים בלימוד התורה פטורים משירות צבאי. יש מתמידים ההוגים בתורה יומם ולילה. הביטוי תורתו-אומנותו שמור במסורת היהודית ליחידי סגולה; צר לי, צר לי על הזילות של השימוש במושג הקדוש הזה. כך נקרא התנא רבי שמעון בר יוחאי, שהיה ידוע כמי שביקש לפרוש מדרך ארץ ולחיות חיים של קדושה המנותקים מחיי החול. לכן התלמוד לא ראה בדרכו של בר יוחאי דרך המומלצת לכלל הציבור, וכך הוא אומר: הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם. לדעת חכמים ז"ל, על רוב בני-האדם לקבוע עתים ללימוד התורה ולתפילה, אך בה-בעת לדאוג לפרנסה, לרווחת בני משפחתם, להתגייס לשירות המולדת, להגן על הגבולות או על אלה הזקוקים לעזרה – בלי לפגוע כמלוא נימה בזהותך הדתית. האתוס החרדי מבקש לצייר מצג שווא שלפיו התורה והחיים מנותקים זה מזה. האומנם סבור הציבור החרדי שבשעת מלחמה, עת עומדים עלינו לכלותנו, עלינו לשבת בבתי-מדרשות? מדוע לא נהג כך דוד המלך? האם פרקי התנ"ך לא רוויים בתיאורי מלחמה בהנהגתם של יהושע, של אבנר שר הצבא ועוד? מדוע הדגישה המשנה במסכת אבות: "בן עשרים לרדוף"? זאת ועוד, מעולם מעולם לא פרחו ישיבות ובתי-מדרשות כפי שקרה מאז קמה מדינת ישראל; המדינה, כן, זו שיש מכם הנהנים להשמיץ, היא האחראית המרכזית לשיקום עולם הישיבות אחרי השואה הנוראית. כשר החינוך אני יודע מהו היקף תקציב הישיבות. מדובר בתקציב גדול, גדול מאוד, ולצדו שורה ארוכה של הטבות מגוונות. לכל אלה תרומה אדירה לגידול העצום במספר לומדי התורה בישראל. למען הסר ספק, כשלעצמי אני רואה ברכה גדולה בצמיחת עולם התורה בישראל. אבל, אחי החרדים, היכן הכרת הטוב? היכן הכרת הטוב? האם את חוקי המדינה הזאת יש לכנות בשם "גזירות שמד"? לא באנו להילחם, אבל באנו לשנות. כולנו נפסיד אם לא ננהל את הוויכוח החשוב בצורה מושכלת. אל לנו להתחמק ממנו, אבל עלינו לנהל אותו ללא עלבונות והשמצות, מתוך הקשבה עמוקה. גיוסם של החרדים לצבא או לשירות לאומי-אזרחי הוא בשורה גדולה, משום שהוא מחדש את הברית המשותפת של כולנו לכינונה של מדינת ישראל. כשהחרדים יתגייסו לצה"ל, מדינת ישראל תהיה יהודית יותר; כשהחרדים יתערו במקומות העבודה, יונמכו המחיצות, תהיה למידה הדדית, ונתוודע לעולם של חסד ונתינה, לעולם של צדקה ותמיכה. מי שהביאו לחברה הישראלית מוסדות מפוארים כמו "יד שרה", "עזר מציון" ו"זיכרון מנחם" מוזמנים לנהל דיאלוג גם בתחומים אחרים הנוגעים לליבת הקיום המשותפת שלנו. בחוק הזה, חברים יקרים, אין דחיקה לפינה; בחוק הזה אין דחייה; יש בו הזמנה לחידוש היחד המשותף של כולנו. השירות הצבאי והשירות האזרחי הם סמל, אחד הסמלים של היחד, של הלאומיות, של הציונות. בהשתמטות ובהתחמקות יש משום זריקת גט כריתות לציבוריות הישראלית. צעירים רבים מדי מזהים, לצערי, יהדות אדוקה עם השתמטות מחובות ציבוריות משמעותיות, וכך הולכות ומתעצמות תופעות של ניכור וריחוק ממסורת ושורשים. מונחת כאן הזמנה לשיח מעמיק על תורה ועבודה, על צבא וישיבה, על מדינה ואמונה. חברים, אסור לנו להתבלבל. לא השירות הצבאי עומד במוקד השיח. זעקות השבר לא באות על רקע גיוסם של בחורי ישיבה, אלא בעיקר על רקע העובדה שמעתה לא יהיה אפשר להסתיר את הוויכוח האמיתי. הוויכוח האמיתי הוא על מהותה של המדינה, על ערכה, על תפקידה, על הנשיאה בעול קיומה. מעתה לא יהיה אפשר להשתמש במעטה של חובת לימוד התורה שמחייב פטור גורף ובריחה משותפות ומנשיאה בנטל של המדינה שלנו. כאמור, המתמידים ילמדו, גדולי התורה ימשיכו להגות בה יומם וליל, יחדשו חידושי תורה, יכתבו דרשות ויקהילו קהילות. אבל הישיבה לא תוכל להמשיך ולשמש מסווה לכלל הציבור החרדי. עכשיו לעין כול מתברר שהוויכוח הוא אחר: מהי מדינת ישראל בשביל כולנו? האם רואים אנו בה, במדינה, ערך, בשורה, תקווה? האם יש בה התחלה של מימוש חזון נביאים? האם תקווה בת שנות אלפיים מגיעה לפתחנו ועתה מוטלת עלינו האחריות לממשה, לקדם אותה? לא סתם לכל אורך ההיסטוריה של הכנסת ביקשו ח"כים חרדים שלא לשבת מסביב לשולחן הממשלה. הם סירבו להכיר במדינה כמימושו של חזון לאומי. מבחינתם, המדינה היא ועד הבית שלנו ותו לא; אין לה ייעוד ואין בה תקווה. וזהו שורש הוויכוח. בבית-המדרש שבו למדתי הבהירו שהחידוש הגדול של היהדות הוא יצירה של חיים ציבוריים שלמים, מקיפים; בבית-המדרש שבו למדתי הבהירו שגדלות בתורה ושירות בצבא הם מצווה; בבית-המדרש שבו אני למדתי הבהירו שהערבות והאחריות למימוש חלום המדינה היהודית הדמוקרטית עומדות בבסיס השיח של כולנו. בכל שבת, לפני תפילת מוסף, אני נרגש כשבבית-הכנסת שלי נושאים תפילה לשלום המדינה: "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו". המילים הכל-כך מדויקות הללו נכתבו על-ידי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי הראשון של מדינת ישראל וסבו של יושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק בוז'י הרצוג – שבחר להיעדר ולהחמיץ הזדמנות למימוש תפילתו של סבא. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> כי הוא נגד – – – <שר החינוך שי פירון:> הרב הרצוג הבין את ערכה של המדינה, כמו גם את ערכו של השירות הצבאי כערך הלכתי. על אף המחירים הכבדים ששילם הרב הרצוג אל מול מנהיגות רבנית חרדית שלא קיבלה את עמדותיו, הוא לא חבר לחרדים. הוא הציב מולם עמדה ערכית; הוא הציב מולם עמדה רוחנית; הוא הציב מולם עמדה הלכתית אמיצה. לכן, במרכזה של התפילה הוא כתב את אחד הקטעים המרגשים: "חזק את ידי מגיני ארץ קודשנו והנחילם ישועה ועטרת ניצחון תעטרם". <קריאה:> "ונתת שלום בארץ". <שר החינוך שי פירון:> "ונתת שלום בארץ". לא רציתי להגיד כדי שלא תעיר, אולי תהיה לך בעיה עם שלום, אז דילגתי על זה. חברים יקרים, החוק הזה אינו שלם, בעיקר מפני שיש בו גם הזמנה, קריאה לחידוש השותפות. לא ביקשנו להשית על החרדים מה שלא מושת על ילדי שלי; לא ביקשנו לשנות את המציאות באבחת חרב. אנו מבינים שמדובר בשינוי תרבותי עמוק; אנו מבינים שמדובר בתהליך. בשני המחנות יש החשים שלא מיצינו והיה אפשר אחרת. זה אומר שהחוק מאוזן, מאפשר, מזמין את כולם לצאת לדרך חדשה. אזרחים רבים שאני פונה אליהם עתה חשבו שהחוק יהיה נוקשה יותר, שהשינוי יחול ממחר בבוקר. אני יודע שהכמיהה, שהקריאה לשירות שוויוני לא באה ממקום קטנוני, מרוע או מווכחנות. אני יודע שההד הציבורי הרחב המתלווה לדיונים על השוויון בנטל, על הזכות לשרת את המדינה, נובע מהרצון להבהיר שהמדינה המורכבת הזאת היא של כולנו. כולנו אחראים לשגשוגה אך כולנו שותפים לאתגריה. אני יודע שלחלק מכם הקלה בנטל השירות היא פגיעה בקדוש וביקר. השינוי בוא יבוא – במתינות, באחריות ובזהירות, אבל הוא בוא יבוא. אני יודע שרבים מכם, הצעירים החרדים – אני פונה אליכם – רוצים להתפרנס כהלכה ולשרת כדין, תוך שמירה על אורחות חייכם. אני יודע שקַצְתם בעוני; שגם אתם יודעים שאפשר לשלב לימוד תורה ושירות צבאי. אנו מתחייבים לאפשר לכם לממש את חרדיותכם ונאמנותכם למדינה ללא סתירה, כי אנשים אחים אנחנו. לצד הקריאה לציבור החרדי עלינו לקרוא לחברה הישראלית להושיט יד מאמצת, יד מחבקת, שצריכה לבוא לידי ביטוי בצורת השיח שלנו על החרדים, בכבוד לאורח חייהם ובמתן הזדמנות ועדיפות מתקנת לצורכי תעסוקה. בשם הדורות הבאים אסור לנו לוותר, כי אם לא נעשה זאת עכשיו, יעלו הילדים שלנו על שתי ספינות נפרדות. במקרה הטוב תסבולנה הספינות מהתנגשות כואבת, אבל במקרה הרע הן תיסענה לכיוונים מנוגדים ולא תיפגשנה לעולם. חברים, עתה נצביע על החוק, ולאחר מכן נקווה לחידושה של ברית עמוקה, שתוביל את כולנו לשרת את המדינה שכולנו אוהבים, שהרי אם לא עכשיו, אימתי? תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לשר החינוך, חבר הכנסת שי פירון, שסיכם את הדיון בשם הממשלה. חברי הכנסת, נא לשבת. עצה ידידותית: ענייני רוב, מיעוט ותוצאות ההצבעה ממש לא מעניינים אותי כיושב-ראש הכנסת, אבל לוחות הזמנים – כן. מה שכרגע קיים זה בקשת הממשלה לקיים את ההצבעה הראשונה כהצבעה שמית. אם האנשים יישארו במקומותיהם לאחר שיצביעו שמית, תרשו לי להניח ולנחש שלא יתבקשו עוד הצבעות שמיות. אם אנשים יתחילו לטייל, אני כבר יכול לראות את הסצנה של אחד משרי הממשלה או יושב-ראש הקואליציה רץ לכיווני ומבקש שגם הצבעה שנייה וגם שלישית וגם רביעית יהיו שמיות. אז רק מבחינת לוחות הזמנים – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> כל ההצבעות אלקטרוניות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אפילו כל ההצבעות אלקטרוניות. אז הנה, הנאום חוצב הלבבות שלי עזר, ואנחנו עושים את כל ההצבעות כהצבעות אלקטרוניות. לצערי הרב, בעלי ההסתייגויות, אלה שהגישו הסתייגויות להצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19), התשע"ד–2014, שעליה נצביע קודם כול, לא נמצאים כאן באולם, והקואליציה, אם היו לה הסתייגויות, ביקשה להסיר את כל ההסתייגויות באמצעות יושב-ראש הקואליציה. לכן אנחנו נצביע על הצעת החוק בקריאה שנייה, כולל לוח התיקונים, כנוסח הוועדה, אלקטרונית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד סעיפים 1–18 – 66 נגד – 1 נמנעים – אין סעיפים 1–18 נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 66 בעד, מתנגד אחד, אין נמנעים, נוכח אחד. אני קובע כי הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19), התשע"ד–2014, אושרה בקריאה שנייה, כולל לוח התיקונים, כנוסח הוועדה. זה מאפשר לנו לעבור לקריאה השלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד החוק – 63 נגד – 1 נמנעים – אין חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19), התשע"ד–2014, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני רואה שפעילות אופוזיציונית במליאה קיימת. הם לא נמצאים, אבל מצליחים לעבוד. 65 בעד, אני מוסיף את הקולות של שר האוצר יאיר לפיד והשרה ציפי לבני, שיושבים במקומותיהם ולא מצליחים להצביע אלקטרונית, אחד מתנגד, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בשלוש קריאות כנדרש, כולל לוח התיקונים. לא, לא. מה קורה פה? אחרי קרב קשה במליאה מול האופוזיציה אתם מרשים לעצמכם למחוא כפיים? אנחנו נעבור להצעת החוק השנייה, שבעצם נגזרת מהצעת החוק שזה עתה קיבלה מליאת הכנסת – הצעת חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד–2014. שימו לב, אנחנו נצביע על שם החוק עד סעיף 15, כולל, כנוסח הוועדה. כל ההסתייגויות או אושרו על-ידי אנשי הקואליציה או לא יוצבעו מכיוון שהאופוזיציה נעדרת. קריאה שנייה, חוק שירות לאומי-אזרחי, שם החוק וסעיפים 1–15 כנוסח הוועדה. נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד סעיפים 1–15 – 67 נגד – 1 נמנעים – אין סעיפים 1–15 נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 67, מתנגד אחד, אין נמנעים. אני קובע כי שם החוק וסעיפים 1–15 אושרו כנוסח הוועדה. שימו לב, לסעיף 16 יש הסתייגות של שר האוצר שלא הוסרה. אנחנו מצביעים כרגע על ההסתייגות לסעיף 16. מי שבעד ההסתייגות יצביע בעד, ומי שנגד יצביע נגד. ההצבעה החלה. הצבעה מס 4 בעד ההסתייגות – 68 נגד – אין נמנעים – אין ההסתייגות של שר האוצר לסעיף 16 נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 68 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי ההסתייגות התקבלה. חברי הכנסת, שימו לב, אנחנו מצביעים על סעיף 16, כולל ההסתייגות שהתקבלה. מי בעד? מי נגד? בקריאה שנייה, סעיף 16 כולל ההסתייגות. הצבעה מס' 5 בעד סעיף 16, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה – 67 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 16, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 67 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. סעיף 16 התקבל, כולל ההסתייגות, בקריאה שנייה. מסעיף 17 עד סעיף 37, כולל, בקריאה שנייה, ללא הסתייגות, כנוסח הוועדה, כולל לוח התיקונים. הצבעה מס' 6 בעד סעיפים 17–37 – 67 נגד – 1 נמנעים – אין סעיפים 17–37 נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> קריאה שנייה, סעיפים 17–37, כולל לוח התיקונים – 67 בעד, מתנגד אחד. אני קובע כי אישרנו את החוק בקריאה השנייה, כולל התוספת לחוק, כפי שמופיעה. חברי הכנסת, לאחר שאמרנו את כל אלה וקיבלנו את ההסתייגות, מכיוון שהתקבלה הסתייגות, חובתי לשאול את חברת הכנסת איילת שקד, יושבת-ראש הוועדה: האם מבחינתך אנחנו יכולים להמשיך לקריאה השלישית? <איילת שקד (יו"ר הוועדה המיוחדת):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו יכולים להמשיך לקריאה השלישית. קצת הבהלתי את חברת הכנסת שקד, לא התכוונתי. זאת הפרוצדורה, אין מה לעשות. חברי הכנסת, אנחנו מצביעים על הצעת חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד–2014, בקריאה שלישית, כולל ההסתייגות שהתקבלה, כולל לוח התיקונים, כולל התוספת לחוק. הקריאה השלישית החלה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד החוק – 67 נגד – 1 נמנעים – אין חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד–2014, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 67, מתנגד אחד, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד–2014, נתקבלה כנדרש בשלוש קריאות. ואני מתכבד להזמין את השר פרי לברך בשם כל אלה שעסקו במלאכה. בבקשה, אדוני. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:> אדוני יושב-ראש הכנסת, אדוני ראש הממשלה, שרי הממשלה, חברות וחברי הכנסת, אני מבקש לברך את כנסת ישראל על אישורו של החוק הזה, חוק שעורר את כולנו לשיח חשוב, משמעותי וערכי של שוויון ושל שותפות בנטל; חוק שבפעם הראשונה הסדיר באופן כולל סוגיה שעמדה זה שנים בלב הקונפליקט בחברה הישראלית, ושאכן, מהיום צפויה לשנות את פניה בצורה דרמטית. לכן צורמת בעיני כל כך היעדרותה של מפלגת העבודה מהצבעה זו. הייתה זו חובתה המוסרית כלפי ציבור המשרתים. אין לי ספק כי יום זה הוא תחילתו של שינוי היסטורי, ואני מבקש בראש ובראשונה להודות לכל מי שלקח חלק בדרך לאישורם של החוקים היום על-ידי כנסת ישראל: לשר האוצר יאיר לפיד, אשר העלה נושא חשוב זה על נס עוד טרם הבחירות, ליווה וגיבה בנחישות את התהליך עד השלמתו; לוועדת השרים לשוויון בנטל על עבודתה היסודית, האינטנסיבית, בגיבוש מתווה הגיוס החדש; לחברת הכנסת איילת שקד ולחברי ועדת שקד, ועדת הכנסת המיוחדת לשוויון בנטל, על העבודה הקשה, על השיח הנרחב והעמוק בהכנת החוק לקריאה שנייה ושלישית; לחברי חבר הכנסת עפר שלח, מיוזמי מתווה הגיוס ומהאחראים המרכזיים להגעתנו למעמד אישורו של המתווה וכניסתו לספר החוקים; ובחום רב, לעו"ד עינת פישר, לראש המטה שלי תומר כהן ולניסן זאבי, שעמלו, טרחו, ניסחו במהלך השנה האחרונה, וללא מעורבותם העמוקה לא היינו מגיעים לאישורו של חוק זה. השינוי הטמון בחוק זה מתחיל, גבירותי ורבותי, כבר מחר בבוקר. מחר בבוקר יוצבו יעדים כמותיים וקשיחים לשירותם של חרדים בשירות צבאי ובשירות אזרחי; ממחר בבוקר אי-עמידה ביעדים תגרור קיצוץ בתקציבי הישיבות הרלוונטיות; ממחר בבוקר יצטרפו עשרות אלפי חרדים לשוק העבודה, יצאו ממעגל העוני וייקחו חלק פעיל בכלכלתה של מדינת ישראל; ממחר בבוקר האחריות החוקית לגיוס בני הישיבות תושת גם על ראשי הישיבות. השינוי מתחיל מחר בבוקר, והוא בהחלט צפוי לשנות את פני החברה הישראלית ללא הכר. אבל היום אני מבקש לדבר אתכם בעיקר על אחריות. אחריות היא, בראייתי, אחד מן הבסיסים החשובים למנהיגות ואחד מן האדנים המרכזיים לשינוי. כשר בממשלת ישראל מוטל עלי לנהוג באחריות בכל רגע, בכל צעד ושעל ובכל החלטה, וחובה זו קיבלה משנה תוקף כאשר פניתי לעסוק באחד הנושאים הרגישים והמשמעותיים ביותר בחברה הישראלית. חוק אינו מאמר דעה, אינו ססמה ואינו כותרת, בוודאי לא כותרת בעיתוני סוף השבוע. חוק, ובוודאי חוק היסטורי מסוג זה, הוא כלי דרמטי לשינוי חברתי ולהשפעה על חייהם של אזרחים רבים מכל חלקי החברה הישראלית. החוק שאושר היום בכנסת הוא תוצר של עבודה אחראית, תוצר של שיקול דעת, של כובד ראש, של עבודת עומק להבנת כלל השיקולים והיקף ההשלכות ולבניית האיזונים הנדרשים. זהו חוק שנולד מתוך שיח אמיתי, שיח ממושך בממשלה ובכנסת, ולא מתוך ראייה חד-צדדית; חוק שנועד לתת מענה לאי-שוויון ולציבור המשרתים, אבל בעיקר – מבקש לרתום את הציבור החרדי לשינוי, ולא להביא לקרע. זהו חוק אחראי, שקול ומאוזן, כי זוהי הדרך הראויה היחידה לעשות היסטוריה. אך האחריות איננה מסתיימת היום ואיננה מסתיימת באישורו הסופי של החוק על-ידי הכנסת; היא רק מתחילה את דרכה. בכוונתי לכנס כבר בימים הקרובים את ועדת השרים אשר גיבשה את המתווה החוקי, המשמשת היום כוועדת מעקב, וביחד נפעל בהתמדה ובכל כוחנו להצלחתו של החוק ולהתממשותו של השינוי על כל רבדיו, לרבות בחינת רתימתן ושילובן של אוכלוסיות נוספות לשירות לטובת הציבור והמדינה. נפעל כוועדת מעקב להבטיח את יישומם של החוקים בתחומי הגיוס, ההתנדבות לשירות האזרחי ושילובו של הציבור החרדי בכוח העבודה. בכך כמובן לא די. האחריות להצלחת החוק מוטלת על כולנו – על כלל השרים וחברי הכנסת, על מנהיגי הציבור ועל אזרחי המדינה כולם. אני קורא לכולכם – מעסיקים, מובילי דעה בציבור הדתי ובציבור החילוני, ראשי מערכת הביטחון והאחראים לשירות האזרחי, ובעיקר לכל אחת ואחד מאזרחי המדינה – להניח בצד מחלוקות ישנות, לפתוח את הלב לעידן החדש שלפתחנו ולהירתם לשינוי. ביחד, אין לי ספק שנוכל לגרום לזה לקרות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר יעקב פרי, שסיכם את החוקים והודה לאלה שעסקו במלאכה. חברי הכנסת, שימו לב להודעה הבאה: תם סדר-היום. אני נועל את הישיבה שקיימנו עד עתה מאתמול בשעה 13:00. <הישיבה ננעלה בשעה 11:03.>