דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת כ"ז
ישיבה קל"ו
הישיבה המאה-ושלושים-ושש של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, כ' באייר התשע"ד (20 במאי 2014)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 3
עמר בר-לב (העבודה): 3
בועז טופורובסקי (יש עתיד): 4
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 5
יפעת קריב (יש עתיד): 6
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 7
איתן כבל (העבודה): 7
עמרם מצנע (התנועה): 8
יעקב מרגי (ש"ס): 8
חמד עמאר (הליכוד ביתנו): 9
אראל מרגלית (העבודה): 9
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 10
סתיו שפיר (העבודה): 11
משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו): 11
שלי יחימוביץ (העבודה): 12
דב ליפמן (יש עתיד): 13
שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו): 14
הצעות לסדר-היום 14
ציון יום הבטיחות 14
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 14
משה מזרחי (העבודה): 15
דב חנין (חד"ש): 18
עיסאווי פריג' (מרצ): 19
עמרם מצנע (התנועה): 21
שר הכלכלה נפתלי בנט: 23
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 25
ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): 25
יצחק כהן (ש"ס): 26
הצעת חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה (תיקון מס' 3) (אי-גילוי חוות דעת מומחה), התשע"ד–2014 27
אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו): 28
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום כ' באייר תשע"ד, 20 במאי 2014. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
נא לשבת במקומות. מי שמעוניין להשתתף בדיון יוכל להצביע, לצורך הרשמה בלבד. אני מפעיל את ההצבעה. בבקשה. עד שיגישו לי את תוצאות ההרשמה, אני מבקש מחבר הכנסת עמרי בר-לב לגשת למיקרופון ולפתוח.
<איתן כבל (העבודה):>
עמר, עמר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
עמר בר-לב, כן.
<איתן כבל (העבודה):>
עשית חיבור של שני ח"כים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
סליחה, סליחה, סליחה.
<עמר בר-לב (העבודה):>
תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לא בכוונה.
<עמר בר-לב (העבודה):>
תודה רבה.
כבוד יושב-ראש הכנסת, היום היו הרבה שמועות ואמירות שחשוב לי מאוד להבהיר. נתחיל מהדבר החשוב באמת: יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון זאב אלקין שיבח אותי על העובדה שחשפתי חשש להטעיה של ועדת החוץ והביטחון על-ידי קצינים בכירים בצה"ל בנוגע לדיווחי התקציב לשנת 2014.
כדי לעשות סדר בדיווחים – קצת סדר, לא הושעיתי מוועדת החוץ והביטחון. מי שכבר שמח, שלא ישמח. על-פי אלקין, כל חטאי היה בכך שלא נתתי סיווג "סודי" למכתבי לשר הביטחון, ובכך עברתי בשוגג על אחת מתקנות הכנסת. החלטתי לקחת אחריות לכך, ולכן אמנע מלהשתתף, על דעת עצמי, בתקופה הקרובה, בכמה דיונים של שתי ועדות משנה. אני ממשיך להיות חבר בוועדת החוץ והביטחון ולהשתתף בדיוניה וממשיך בתפקידי כיושב-ראש ועדת המשנה למשאבי אנוש.
כל יתר הדיווחים – ואני מדגיש, כל יתר הדיווחים – בתקשורת פשוט לא נכונים, ולצערי מתודלקים על-ידי גורמים אינטרסנטיים שרוצים להשתיק אותי. הדבר שמטריד אותי באמת ושעליו בכוונתי להילחם: העובדה שבמערכת הביטחון החליטו, במקום לעשות בדק בית על התוכניות והדיווחים שמסרו לוועדת החוץ והביטחון, לצאת במתקפה אישית נגדי. מי שמכיר אותי, וחלקכם כאן באולם מכירים אותי, יודע שאני ממש לא מתרגש מזה, ולא אפסיק למלא את חובתי. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מאוד מודה לחבר הכנסת עמר בר-לב, גם על כך שהבהיר את הדברים, ואני בוודאי מברך על עמדתו האמיצה בכך שקיבל את ההחלטה כפי שהוא קיבל אותה, ולא אף אחד אחר.
אני מזמין את חבר הכנסת בועז טופורובסקי. אחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, בשבוע שבין 13 ו-20 במאי התרחשו ארבע תאונות קטלניות, שנהרגו בהן ארבעה בני-אדם: ביום חמישי, 15 במאי, נהרג הולך רגל בן 88 מפגיעת משאית ברחוב שילון בחיפה. באותו יום נהרג נהג רכב בן 24 בהתנגשות עם רכב נוסף על כביש 90. אתמול, 19 במאי, נפטר מפצעיו רוכב אופנוע בשנות ה-20 לחייו אשר נפצע יומיים קודם לכן במג'ד-אל-כרום בהתנגשות עם רכב פרטי. הרוגה נוספת אתמול הייתה הולכת רגל בת 70 שנפגעה מרכב פרטי ברחוב ההסתדרות בחולון. ככל הנראה הנהג איבד שליטה בשל פרכוסים. בתאונה זו נפגע הולך רגל נוסף, והוא מאושפז במצב בינוני.
השבוע נפטרו שני פצועים מתאונות קודמות; ביום רביעי, 14 במאי, נפטר נהג רכב פרטי שנפגע בתאונה בתחילת החודש באשדוד. ביום ראשון, 18 במאי, נפטר הולך רגל אשר נפגע ב-20 באפריל מרכב פרטי במעלות–תרשיחא.
השבוע ציינו שבוע ללא אלימות שהכריז עליו המשרד לביטחון פנים. לצערנו, אלימות קיימת והורגת גם בכביש. האלימות בדרכים מתבטאת באופן הנהיגה הברוטלי שלנו, בעקיפות, באי-מתן זכות קדימה, בניסיון שלנו לחנך נהגים אחרים סביבנו ובחוסר הסבלנות שלנו. הגיע הזמן שנפסיק לזלזל בחיינו ובחיי אחרים. עלינו לזכור תמיד שחיים נאבדים ברגע בכביש, וללא תכלית. עלינו להיות סבלנים ומאופקים יותר בדרכים תמיד. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. כאמור, חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חברת הכנסת יפעת קריב.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, באופן בסיסי אני אינני מאמין בסקרים. כבר אמר שמעון פרס שסקרים זה כמו בושם: נעים להריח אבל מסוכן לבלוע. אפילו אלה שכן מאמינים בסקרים אומרים שזה נכון לאותו היום. אבל אני חושב שהנזק שהסקרים גורמים לפעמים הוא מאוד מאוד מעשי. אבל להאמין להם – גם אם אתה לא מאמין להם – למשל, אף סקר לא צפה שליש עתיד יהיו 19 מנדטים, ולא היה סקר אחד שצפה שליהדות התורה יהיו שבעה מנדטים, כך שכל הסיפור של הסקרים הוא כלי במאבק הפסיכולוגי ההמוני.
לכן, היום הזדעזעתי לקרוא סקר שהתפרסם היום, שמחצית מהציבור הישראלי, כולל הדתיים, לא מכיר את החברה החרדית, 69% מהציבור בישראל לא מעוניין להכיר חרדים, ו-70% מהחרדים לא מעוניינים בכלל להכיר את החילונים. כך עולה מסקר שערך מכון שאני לא אציין את שמו ולא אתן לו את הקרדיט על משהו שאני חושב שהוא לא נכון, אבל יוצר אווירה.
מהסקר הזה עולה ש-52% מהיהודים פוחדים או חשים אי-נוחות כשהם עוברים בשכונה חרדית. מה זה פוחדים אני יודע. מה זה "חשים אי-נוחות"? האם זה מצד התושב, או שהוא לא אוהב את התושבים, לכן הוא חש אי-נוחות? גם את זה אני לא מבין. בכל מקרה, הם כותבים שרק 26% חשים רגועים או סקרנים כשהם עוברים בשכונה חרדית.
אני רוצה לומר, ממה נפשך, אם הסקר הוא נכון, ויש אנשים שמאמינים בסקרים, אז מדינת ישראל נמצאת במצב חמור ביותר, ש-70% מהציבור הישראלי לא רוצים להכיר חרדים ו-70% מהחרדים לא רוצים להכיר באנשים אחרים – לא את החרדים. זה אומר שמדינות ערב לא צריכות לנסות בכלל לעשות שלום עם המדינה הזאת, כי היא כבר מדינה מרוסקת ואין לה סיכוי לשרוד.
אבל היות שאני מאמין שזה לא נכון, והסקרים האלה יוצרים אווירה, אני רוצה לקרוא לכל אלה שיוצרים אווירה כזאת, גם סקרנים, גם עיתונאים וגם פוליטיקאים: אל תעמיקו את הקרע. יש מספיק ויכוחים, וצריך להתווכח, אבל כאשר מתחילים להפוך את זה ל"אי-נוחות לעבור" זה יוצר אווירה שמסוכנת לא רק לציבור החרדי אלא לכל הציבורים בישראל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אייכלר. חברת הכנסת יפעת קריב, ואחריה – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<יפעת קריב (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לצאת נגד התופעה הבזויה והמכוערת שגילינו בימים האחרונים, של מאכערים, שמרביתם עורכי-דין, שגוזלים כספים מניצולי שואה על-ידי הוצאה לפועל. בעצם מה שהם עושים זה דבר מאוד פשוט: עוזרים לניצולי שואה להגיש טפסים למערכת הביורוקרטית, למיצוי הזכויות שלהם, ולוקחים מהם כספים בתמורה. ואם ניצולי השואה לא משלמים, הם בעצם מוציאים נגדם הוצאה לפועל. גילינו הרבה מאוד ניצולי שואה, קרוב ל-400, שהוגשו נגדם הליכי הוצאה לפועל וכסף נגזל מחשבונם.
אז קודם כול, אני רוצה לברך את חברת הכנסת עדי קול, שקיימה על זה דיון מאוד סוער בוועדה לפניות הציבור, ואני רוצה לקרוא מכאן להפסיק את התופעה הבזויה הזאת, של המאכערים, בעיקר אלה שמנצלים את ניצולי השואה, כדי לעזור להם, מצד אחד, ומצד שני לגזול מהם כספים. זה משהו מכוער, שצריך להיעלם ולהימחק מהחברה שלנו. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יפעת קריב. יש גם ועדת האתיקה בלשכת עורכי-הדין, אני חושב שגם לשם כדאי להעביר את הדברים האלה.
חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת איתן כבל.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אחרי שנים של בתי-משפט, היום בית-המשפט המחוזי בנצרת סגר את התיק נגד הַשֵּׁיחִ'ים הדרוזים שביקרו בסוריה, שהר של האשמות ושל שקרים ביטחוניים, כאילו שהם נפגשו עם סוכן זר, עם איזו אגודה, או איזו עמותה, או איזו מפלגה, או איזה ארגון טרור – בסוף הם רק הלכו לשם כדי לבקר מקומות קדושים, לבקר את המשפחות שלהם. היום בית-המשפט סגר את התיק, הסיר את כל כתבי-האישום. אני מברך אותם, ועוד פעם הר השקרים הביטחוניים הוליד עכבר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת איתן כבל. אחריו – חבר הכנסת עמרם מצנע.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, ברשותך, אדוני, אני רוצה לעסוק בדיונים המתנהלים בימים אלה סביב תקציב הביטחון. אנחנו שומעים את הרמטכ"ל, את שר הביטחון, כולם עוסקים בתקציב הביטחון, ואיך המצב הוא כל כך קשה, ואף אחד לא בא ושומע – אף אחד לא שומע את קולו של האיש הכי חשוב בדיון הזה, ראש הממשלה. אז כשהוא לא יודע במי הוא תומך לנשיא, ניחא. כשהוא לא יודע מי יהיה יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, ניחא. אבל בנושא שעוסק בנפשנו – האיש הזה, שקורא לעצמו ראש הממשלה, צריך להתייצב בפני הציבור ולהגיד את עמדתו הברורה בשאלות הביטחוניות העומדות על סדר-יומנו. שר הביטחון בשאלות האלה איננו מצליח לתת את התשובות. הרמטכ"ל היום איננו מצליח לתת את התשובות. ה"ברוך" הוא אמיתי, ומישהו צריך לקבוע מחדש את סדר העדיפויות הפנימי לגבי מה נדרש לביטחונה של מדינת ישראל, והגיע הזמן שהוא יתחיל לעשות את מה שמצופה ממנו – לקבל החלטות, למען השם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת עמרם מצנע – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי.
<עמרם מצנע (התנועה):>
כזכור, אני נוהג להשתמש בבמה הזאת דווקא לציון משהו חיובי, כי בנושאים השליליים אנחנו עוסקים למכביר גם כאן במליאה וגם בוועדות. אז אני רוצה לספר שהבוקר ערכנו בוועדה דיון עומק על רפורמת "אופק חדש", ובהתבוננות, לקחים, לאן. אבל הדבר החשוב, רפורמת "אופק חדש" היא בת כשש שנים; אין הרבה רפורמות בחברה הישראלית, משמעותיות, שגם מצליחות. קיבלנו היום דיווח שכל בתי-הספר היסודיים, כל גני-הילדים וכל חטיבות הביניים כבר עברו ל"אופק חדש", ובעצם אפשר לדבר על כך שהרפורמה הושלמה. אין ספק שיש עוד הרבה מה לעשות כרגע כדי לתקן, לשפר ולעבור לרפורמה הבאה, אבל המשמעות במערכת החינוך היא מקיפה ומעמיקה, וזה גם הזמן והמקום להביע הערכה למי שאז עמדה בראש משרד החינוך, השרה לשעבר יולי תמיר, למי שאז היה שר האוצר וראש הממשלה, אהוד אולמרט, וכמובן להסתדרות המורים, ששיתוף הפעולה בין שלושתם הביא לרפורמה, שהתחילה, הגיעה לסיומה, לפחות מבחינת המימוש שלה, הצליחה, והיום היא בסיס חדש לשיפורים, תיקונים ותוספות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עמרם מצנע. חבר הכנסת יעקב מרגי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, היום התקיימו דיונים בכנסת במסגרת יום הבטיחות, וזכיתי – נפלה בחלקי הזכות לנהל את הדיון בנושא הבטיחות בעבודה בכלל מקומות העבודה. נעשה במדינת ישראל משהו בנושא הזה, מתוקצבים סכומים, אבל עולה תמונת מצב שיש כפילויות, נהלים ישנים שלא רועננו ולא הובהרו הרבה שנים. עולה תמונת מצב קשה על מספר הפגיעות בנפש במקומות עבודה. הייתה תחושה שזה לא מספיק, לא די, הן במסגרת משרד הכלכלה, הן במסגרת המוסד לביטוח לאומי. המוסד לבטיחות ולגהות עושה את מה שהוא עושה, המוסד לביטוח לאומי עושה את מה שהוא עושה, משרד הכלכלה עושה את מה שהוא עושה, אבל אין יד אחת מתכללת את כל התחום הזה.
מה שידענו, כולם – עולה תמונת מצב על הנזק הכלכלי, מעבר לפגיעה בנפש ובאיכות החיים של העובדים; פגיעה כלכלית קשה במשק, בסכומים שאנחנו מדברים עליהם היום, על צורך בקיצוצים, ובגירעונות. לכן אני חושב שחובה על הממשלה וחובה על הכנסת להרים את הנושא הזה, לתקן אותו, להתאים אותו לשנת 2014.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. חבר הכנסת חמד עמאר – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית.
<חמד עמאר (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה לתקן את חבר הכנסת מסעוד: בכתב-האישום לא היה זכר לשום נושא ביטחוני, רק ביקור במדינת אויב; ואני רוצה לאחל הצלחה לשיח'ים.
אני מבקש מחברי הכנסת קצת להקשיב למה שאני הולך להגיד. מה שהיה בשבוע שעבר, היה ריאיון עם סגן שר הביטחון דני דנון בתוכנית "חיידק פוליטי", עם גברת דואק, ושם הוא נשאל על הגיוס של הנוצרים לצבא, ואיך הוא מוביל את זה, ותוך כדי ריאיון הוא הביא לדוגמה את הדרוזים. הוא אמר שהדרוזים מתגייסים יותר מהיהודים, אחוז הגיוס של הדרוזים הוא 83%, והוא דיבר על הערך של הגיוס. ואז היא שואלת אותו: למה הדרוזים מתגייסים? והוא אומר: בגלל הערך של הגיוס. ומה היא עונה? שלא אגיד מילה שלא אמרה – היא אומרת: לא, בגלל התמורה הכלכלית, כי אף אחד לא לוקח אותם לעבודה. בצה"ל הם יכולים להיות גששים, הם יכולים להיות קצינים, חיילים, והם מקבלים פנסיה או שכר.
להגיד לכם את האמת, נדהמתי לשמוע את זה. כתבת חסרת מקצועיות כזאת לא ראיתי ולא שמעתי. בורות כזאת לא ראיתי. אני מציע לערוץ הכנסת לעשות חושבים כשהוא מראיין כתבים ומכניס אותם לעבודה. הדרוזים, גברתי הכתבת, מתגייסים חובה לצה"ל, משרתים שלוש שנים בשכר ש – כולנו יודעים את השכר. אחוז אנשי הקבע היום אצל הדרוזים הוא נמוך, ושנית, לוקחים אותנו לעבודה. אנחנו לא מצורעים. לוקחים אותנו לעבודה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. אני מזמין את חבר הכנסת אראל מרגלית – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<אראל מרגלית (העבודה):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום ב-06:00 יצאו מקריית-שמונה קבוצה של אימהות ומטפלות וסבים וסבתות והגיעו לכנסת לדיון מהיר בוועדת הכספים בנושא ביטול הסבסוד של מעונות יום בקריית-שמונה. יושב פה שר הכלכלה, חברי נפתלי בנט, ואני יודע שאתה נדרש לנושא, אבל אני רוצה לתת לכם את המספרים.
בשנה האחרונה יותר ממחצית מהילדים בקריית-שמונה יצאו ממעונות היום עד גיל שלוש, כי לילד קטן, במקום הסבסוד, כך שהיה עולה להם 600 שקל לחודש, זה עבר ל-2,200 שקל לחודש לכל ילד. והרבה מאוד מהאימהות שעובדות, שרוצות להמשיך לצאת לעבודה, כמורות, עובדות בחברות, הרבה פעמים צריכות לנסוע מקריית-שמונה כי אין שם מספיק מקומות עבודה, היו חייבות לעזוב את מקומות העבודה שלהן ולשבת בבית, כי לא היה אפשר להמשיך לשלם 4,400 שקלים כדי להחזיק שני ילדים במעונות.
ואני רוצה לומר לך, שר הכלכלה, כי זה נמצא בידיים שלך, ולממשלה בכלל: יש לכם את הכוח לקחת את קריית-שמונה ולהחריג אותה, כי אומנם לקחו לה את מעמד יישוב העימות, אבל קריית-שמונה היא יישוב עימות חברתי, ואי-אפשר מצד אחד להגיד להם תצאו לעבודה, ומצד שני – באמת, ישבתי עם 60 אימהות בשבוע שעבר, הן הגיעו לכנסת. רבותי, הן רוצות לעבוד, הן רוצות להתפרנס, הן רוצות להתקדם, הן רוצות להיות חלק מהחברה הישראלית, ואנחנו צריכים, לפני שאנחנו פותרים את כל סדרי העדיפויות בכל האזורים בארץ, להמשיך לתת להן את הסבסוד, כדי שבשנה הבאה הן כן יצאו לעבודה, כי כרגע נגמרת ההרשמה לשנה הבאה, וההרשמה היא של פחות משליש מהילדים. אז בואו נתעורר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת סתיו שפיר.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, שני נושאים. הראשון הוא תמיהה, שאלה: איך זה שכמעט מדינה שלמה שמתעמרת בעובדים זרים, מגרשת אותם, סוגדת לחמישה עובדים זרים רק בשל העובדה שהם שחקני "מכבי"? לא מסתדר.
הנושא השני הוא נושא כואב, אבל עם נחת בסוף: החלטה לבטל את כתב-האישום נגד השיח'ים הדרוזים שנסעו לסוריה. הוגש נגדם כתב-אישום קולקטיבי על מגע עם סוכן זר, האשמות ביטחוניות, תיק עלום. גם עמיתנו, חברי חבר הכנסת לשעבר סעיד נפאע, גם הוא מואשם עם כתב-אישום חמור. היום התבשרנו שבוטל כתב-האישום נגד השיח'ים הדרוזים – החלטה נכונה, אני מברך עליה, היא אומרת הרבה על ההאשמות הביטחוניות, היא אומרת הרבה על אחדות ומסע ציבורי נגד האשמות קולקטיביות. אני לא יודע מה קרה בתיק נגד סעיד נפאע, חבר הכנסת לשעבר; אני קורא מכאן – אני בטוח שאחרים, על רקע הביטול, קוראים לבטל את כתב-האישום גם נגד סעיד נפאע; וברכות לכל השיח'ים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חברת הכנסת סתיו שפיר, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת משה פייגלין.
<סתיו שפיר (העבודה):>
תודה. אני מקווה שהציבור ששומע אותנו עכשיו, או צופה בנו, כבר יודע היום שיש במדינת ישראל שני תקציבים: יש התקציב שעובר פה בכנסת, ואנחנו מצביעים עליו, ואם אנחנו נצביע נגדו הממשלה תיפול, זה הבעת אמון בממשלה; ויש התקציב הסודי, שעובר דרך ועדת הכספים. בשקט בשקט, מדי שבוע אנחנו מתבקשים בוועדה להצביע על מאות מיליוני שקלים, ולפעמים על עשרות מיליארדים, שעוברים בתוך התקציב ומשתנים ממשרד למשרד, ולא פעם עוברים לכל מיני מטרות שהציבור הישראלי לא מכיר אותן, לא מכיר בהן, לא היה מסכים אתן, וכך הממשלה יכולה להסתיר את סדר העדיפויות האמיתי שלה.
אז מעכשיו, בכל שבוע שבו יש העברות תקציביות אני אסקור בפניכם את המספרים, כדי שהציבור יוכל לשפוט, וגם חברי הכנסת שלא מגיעים לוועדה. היום העברנו 619 מיליון שקלים, מתוכם 50 מיליון שקלים עברו למשרד ראש הממשלה לטובת מטה הסייבר ותוכנית הסייבר הלאומית; 176 מיליון שקלים – למשרד התיירות; 2.5 מיליון שקלים – להילולת קבר הרשב"י; 112.6 מיליון שקלים לטובת משרד התיירות להוצאות שיווק, ועוד הרבה מאוד מספרים ארוכים.
מעכשיו, בכל שבוע נסקור מחדש את המספרים, כדי שנבין באמת איפה נמצא הכסף שלנו ואיפה הכסף של אזרחי ישראל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת סתיו שפיר. חבר הכנסת משה פייגלין, ואחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ.
<משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):>
תודה רבה, אדוני. הרמטכ"ל טוען שאין מספיק כסף לאימונים והוא נאלץ לעצור את אימוני צה"ל. אז אני רוצה להגיד לחברי חברי הכנסת היכן נמצא הכסף.
מחזורי הגיוס היום הם לפחות, אני מניח, פי-ארבעה, בחשבון פשוט, ממה שהם היו בתקופת מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, בהבדל אחד, שהיום מכל צבאות ערב נותר אולי אחד שעדיין לא התפורר ונעלם לו, וגם הוא נמצא מעבר לסיני המפורזת. כלומר, היום יש בערך פי ארבעה, חמישה אולי, חיילים, אבל הרבה הרבה פחות איום ישיר שמייצר את הצורך בהם. אם יש איום, הוא איום שמייצר דווקא כוחות מקצועיים, כוחות היי-טק וכוחות ללוחמה בטרור, כלומר הרבה פחות כוח-אדם.
ובכן, שם, אדוני הרמטכ"ל, נמצא הכסף. הכסף נמצא בעודף עצום של גיוס, באבטלה סמויה עצומה שנוצרת עקב כך בתוך צה"ל. הגיע הזמן לצבא מקצועי, מבוסס מתנדבים, משהו בסגנון הגיוס של טייסים ומפקדי ספינות טילים, לדוגמה, ובצורה הזאת נקבל גם יותר צבא, גם חיסכון גדול – שתוכל לאמן אותו. הצבא יהיה הרבה יותר מקצועי, ובסופו של דבר גם יהיו קצת יותר חירות ופחות גיוס בכפייה במדינת ישראל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת משה פייגלין. חברת הכנסת שלי יחימוביץ – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת דב ליפמן.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, 28 בני-אדם נהרגו בשנת 2013. אילו הם היו נהרגים בפיגוע, מן הסתם המדינה הייתה מזדעזעת, אבל הם נהרגו "סתם" באתרי בנייה. הם היו פועלי בניין.
בכל שנה, כמספר הזה ומספר יותר גדול, נהרגים, ועוד אלפים נפצעים ונשארים נכים. מדובר בחצי מכלל תאונות העבודה בישראל. יש כאן זילות עמוקה, קשה ובלתי ניתנת להכלה של חיי האדם אם הוא פועל פשוט.
אנחנו חולפים לפעמים ליד אתרי בנייה, ואנחנו מסתכלים עליהם, מסתכלים על העיצוב שלהם, על העבודות המתקדמות – אני תמיד מסתכלת על הפועלים. יכול להיות שזה כי אבא שלי היה פועל בניין, והוא היה לוקח אותי לאתרי בנייה, והייתי מסתכלת על הפועלים המטפסים לגבהים ומסכנים את חייהם, ואני יודעת – אני מכירה בניינים שנהרג בהם פועל ולא נזכר שמו לעולם ועד.
אין מפקחים שמפקחים על אתרי הבנייה, הפיקוח על הבנייה עלוב, אין פקחי עבודה, אין הרשעות, אין כתבי-אישום.
אני מודה לחבר הכנסת יעקב מרגי שניהל את ישיבת ועדת העבודה והרווחה בעניין הזה היום, ובהמשך לדבריה של חברתי חברת הכנסת סתיו שפיר, שתיארה את המיליארדים הרבים שזורמים לתוכניות-על, אולי נקרא להם "פועלי בניין סייבר", ואז יהיו לנו אולי מיליון שקלים, או 2 מיליון שקלים, או 3 מיליון, כדי לפקח על חייהם, שלא יקפחו אותם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. חבר הכנסת דב ליפמן יהיה אחרון הדוברים להיום – סליחה, חבר הכנסת דב ליפמן, אחריו – חבר הכנסת שמעון אוחיון, ובזה יסתיים הפרק של נאומים בני דקה.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, אדוני השר, כולנו מדברים על הניצחון באירופה בכדורסל; יש ניצחון שצריכים לדבר עליו, באירופה, שלא מדברים עליו מספיק, וזה ניצחון בכל הנושא של מיחזור. אני קראתי השבוע דוח שבו אנחנו רואים שאנחנו עקפנו את אירופה בכמויות – באחוזים של מיחזור במדינת ישראל, ואני חושב שזה באמת משהו ששווה וכדאי שכולנו נחגוג. בכל שנה בעולם יש 300 מיליארד – מיליארד – פחים שאנשים משתמשים בהם, וחייבים לשאול לאן הם הולכים, וכמויות האנרגיה שצריכים – לייצר אותם, להוביל אותם, ואפילו המיחזור גם עולה. ועצם זה שאנחנו הגענו למצב כזה, זה חשוב, וחייבים לחגוג.
נחמה רונן, יושבת-ראש תאגיד המיחזור אל"ה – וחשוב גם להצדיע להם – אמרה לפני כעשר שנים: הצבנו לעצמנו משימה, להביא את ישראל למעמד של מובילה עולמית בתחום מיחזור הבקבוקים ולהגיע למצב שבו כל בית בישראל הוא בית ממחזר. אני חושב שאנחנו מגיעים לזה והלוואי שנמשיך הלאה, נגיע למצב של 100%.
אני גם מצדיע לכנסת וליושב-ראש הכנסת, כי אנחנו באמת מראים לשאר המדינה, ואנחנו באמת מעוררים השראה, ולכן אני חושב שחשוב שנמשיך הלאה ונגיע למצב של 100%. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב ליפמן. המחמאות במקומן, לצוות המקצועי במיוחד, ואני מבין שמזכירת הכנסת אתמול גם חנכה ניסוי בוועדת הכלכלה – היום, בוועדת הכלכלה – לגבי אי-שימוש בנייר, ושימוש במסכים במקום כל הניירת שמחולקת לחברי הכנסת, מטעמי אותו חיסכון בנייר ומיחזור, שעליו דיברת.
בבקשה, חבר הכנסת שמעון אוחיון.
<שמעון אוחיון (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה, כנסת נכבדה, אדוני השר, מדינת ישראל חוותה לאחרונה, ועדיין חווה, מתקפה של השמצה, של הסתה והשוואה של מדינתנו למדינה גזענית ומדינת אפרטהייד, והמשמיצים לא בוחלים בשום ביטוי; ולצערנו, הם יודעים שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, המכבדת את אזרחיה למרות התנאים והנסיבות הביטחוניות והלאומיות שבהם היא נתונה. אבל המשמיצים הללו לא נמצאים רק בחוץ, לצערנו; הם נמצאים גם בתוכנו, ואולי משם מתחילה ההשמצה. והנה, ברשת החברתית של אנשי מדעי החברה מפרסם אחד הפרופסורים ואומר: אם יש לכם קושי להגיד "מדינת ישראל היא מדינת אפרטהייד", יש לי ביטוי חדש בשבילכם, אלא – אני מבקש לרשום את זה על שמי. זכות יוצרים. אני מציע לכם להשתמש, במקום אפרטהייד, ב-occupartheide – שילוב נפלא של occupied territories עם apartheid.
ואם אחד מתוכנו משתלח, ולא בוחל בשום דבר, ולא חושב מה יקרה, מהו הנזק למדינת ישראל, מהו הנזק לעם ישראל, אני שואל את עצמי: אין גבול לשנאה ולהלקאה העצמית? מתוכנו ליצור מושגים ולתרום אותם למשמיצים מבחוץ? ועל זה כבר נאמר "מהרסַיך ומחרבַיך ממך יצאו". תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שמעון אוחיון. עד כאן נאומים בני דקה.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום הבטיחות>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ציון יום הבטיחות, מס' 2934, 3084, 3109 ו-3115.
חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום את יום הבטיחות הבין-לאומי, ביוזמתו של חברנו חבר הכנסת משה מזרחי. כפי שכבר אמרו דוברים מסוימים במהלך נאומים בני דקה, בכמה ועדות הכנסת התקיימו דיונים, התקיימה גם ישיבה שהיו לי הכבוד והעונג, יחד עם חברי כנסת רבים ושר הכלכלה, להשתתף בה, ואנחנו בהחלט מברכים את חבר הכנסת משה מזרחי ואת כל אלה שנטלו חלק ביום החשוב הזה.
"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים ביתך כי יפֹל הנֹפל ממנו", כך מלמדת אותנו התורה. בטיחות מעל הכול ולפני הכול. התורה לא מדריכה לקחת מעצבי פנים, אדריכלי תאורה ושמע, בלטות מקרמיקה או חרסינות יפות ומיוחדות. התורה דואגת שיהיה מעקה, שהבית יהיה בטוח, שמבצרו של אדם לא יהיה, חס וחלילה, מקום אובדנו. חכמינו למדו מכך שלא רק מעקה לבית הוא חשוב; כלל אמצעי הבטיחות ברחוב ובבית הם בסיס לחברה תקינה, המקדשת את החיים ומעריכה אותם.
תחום הבטיחות מוכר כיום כמקצוע בפני עצמו, מקצוע שהכללים בו נכתבו בדם והעוסקים בו מביטים כמה צעדים קדימה כדי למנוע את האסון העתידי. משפחות רבות חבות את אושרן היומיומי לאותם קציני וקצינות בטיחות שבהקפדה על כללים נכונים הצליחו למנוע אסון.
חברי הכנסת, עוד מעט יצאו גם הילדים של כולנו, ובני-נוער רבים, לחופשת הקיץ. לצערנו, כמעט מדי שנה אנו שומעים על תאונות וכמעט-תאונות שנגרמות בשל ליקויים בטיחותיים וחוסר תשומת לב לכל הסכנות האורבות לילדינו. אני מקווה שהדיון הנוכחי כאן, במליאת הכנסת, בוועדות ובפורומים נוספים, יעלה את הנושא לסדר-היום הציבורי ויעורר תשומת לב ציבורית ללקיחת אחריות בטרם אסון.
חברי הכנסת, יש לנו כמה הצעות בנושא הזה. הראשון – ראשון המציעים, כפי שאמרתי, הוא חבר הכנסת משה מזרחי. ישיב לכולם שר הכלכלה חבר הכנסת נפתלי בנט.
<משה מזרחי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, גם על זה שאישרת לנו לקיים את היום המאוד-חשוב הזה, של בטיחות וגהות. אני רוצה קודם כול לברך את מנכ"ל המוסד, דני, ואת החבורה הנפלאה, שעושה מעשי קודש, מאנשי המוסד לבטיחות ולגהות, שיושבים פה ומכבדים אותנו בנוכחותם. אני רוצה להגיד לו תודה רבה, למנכ"ל הנמרץ, ולמוסד, שהובילו את הצורך בקיומו של היום המאוד-חשוב הזה, שמציינים אותו ברחבי העולם ב-28 באפריל כיום הבין-לאומי לבטיחות ולגהות, מנהלים ישיבות ממשלה ודיונים פרלמנטריים בוועדות הפרלמנטריות ומעלים סוגיות שנוגעות במשהו שנמצא קצת בצל, שלא תמיד עולה בעוצמה הראויה לו, גם במשכן הזה – תמיד כשזה נוגע באסונות כאלה ואחרים, ונדון פה בוועדות השונות רק כאשר קורית איזו תקרית. זו הפעם הראשונה מאז כינונו של המוסד המאוד-חשוב הזה, מ-1954, עוד מימיה של גולדה מאיר כשרת העבודה, שמציבים את הסוגיה הזאת כאן במשכן הכנסת. תודתי ותודת כל מי שעוסק בנושא נתונה לך.
כדי לסבר את האוזן בנושא המאוד-לא-צבעוני והאפרורי הזה, כמה נתונים: 60 הרוגים ו-2,000 נכים חדשים בשנה; 73,864 נפגעים מקבלי דמי פגיעה; יותר מ-2.5 מיליון ימי עבודה בשל אי-כושר; עלויות – 4 מיליארד שקל נזק ישיר, תשלום, ו-10 מיליארד שקל נזק עקיף. אלה סכומים כבירים. אבל הרי לא רק על הערך הכלכלי עומד פה הנושא, ולא רק הוא המרכז כאן, אלא המניעה והפגיעה בחיים, בנפש ובגוף, בביטחונו ובבטיחותו של האזרח. זה ערך בסיסי, לא פחות מקודש מהערך הכלכלי, אם לא יותר ממנו, ואותו אנחנו צריכים להציב מול העיניים. מדינה צריכה להיות אחראית לו.
אנחנו פה סופרים מספרים, אבל כל נפגע – אנחנו מדברים על נזקים עקיפים כמובן – כל נפגע מציין כאן רק מספר אחד, ואת כל המעטפת של משפחתו ומעגל חייו, סביבתו הקרובה – זה מלווה אותם לאורך שנים, וזה חתיכת מאסה כבדת משקל.
אדוני הזכיר את המקורות שלנו, שכבר אז דיברו על זה וחשבו על הסוגיה המאוד-חשובה הזאת, על המצווה ועל החבות שיש גם לפרט וגם לחברה להרחיק סיכונים שיכולים להוביל לנזק. ציטטת: "ולא תשים דמים בביתך", "הִשָמר לך ושמֹר נפשך", וזה משהו שאנחנו צריכים לשים על לוח לבנו.
פה צריך להזכיר – ופה אני גם מודה לשר הכלכלה, שתחת חסותו גם נערך הכנס הזה, והוא השתתף בו כמובן, והוא מוביל את הצד הרגולטורי, של הפיקוח האכיפתי וכו', וזה עלה גם בוועדות – הוא היה בלתי מספק. לפי מה שאנחנו יודעים, "זה מה שיש" – במירכאות – מול מאסה אדירה של אי-קיום של נוהלי הבטיחות, שמניב נזקים כבירים. היכולת הזאת היא כמובן בלתי מספקת, ובפער נרחב.
מה שעלה בדיונים היום – ואני רוצה באמת לציין לשבח: בשש ועדות קיימו דיונים בנושאים שונים שקשורים ליום המאוד-חשוב הזה: בוועדת העבודה והרווחה, בוועדת הפנים, בוועדה לענייני עובדים זרים, בוועדת החינוך, בוועדת הכלכלה וגם בוועדה לזכויות הילד. באמת יישר כוח שהרמתם את הדגל הזה, ובאמת נתתם לו ביטוי בפעילות בחתך מאוד רחב היום.
אני רק רוצה קצת להרחיב את הדיבור על לאן אנחנו הולכים מפה, כי מעבר ללשים את הזרקור על הנושא המאוד-חשוב ומציל חיים הזה, שנוגע במשהו מאוד רחב, שאנחנו חלשים בו – התחום של מניעה, שחוסכת לא רק במובן הכלכלי, אלא כמובן גם במובן של הצלת חיים וכו' וקיומם הראוי; כמו שאמר מנכ"ל הביטוח הלאומי, אנחנו נורא טובים בלשלם על הנזק ואנחנו נורא רעים בלהשקיע במניעה של הדברים האלה. המוסד הזה, שהוא סטטוטורי אומנם, החקיקה שלו נחקקה בימים שבהם חזית גורמי הסיכון הייתה מאוד מצומצמת, והוא עוסק – וולונטרית – בנושאים של הסברה ומניעה שקשורים לַבטיחות והגהות – כן, המילה הזאת, וטוב עושה המכון הזה שהוא חותר, ואנחנו נסייע בידו, לשנות את המילה עתיקת היומין – שהיא גם ממקורותינו, דרך אגב, מי שלא יודע, אבל כדי שהיא תקבל תוקף מודרני, שאנשים יבינו למה הכוונה, ולחדש את היכולות המופלאות של המוסד הזה מול רצון טוב וחופשי של מעסיקים ומעבידים, מפעלים ומקומות עבודה.
והחזון של המוסד להרחיב את הפעילות לא רק בנישה התעסוקתית, אלא לכל מעגל החיים, ואין טוב מזה, כמו שהיום ציירה את זה אורלי מעמותת "בטרם", שנתנה דוגמה, מעבר לעובדה האיומה הזאת, שהיא מתארת את 500 הילדים שמגיעים בגלל תאונות לחדרי מיון כל יום, שזה נתון מזעזע, והיא נתנה דוגמה שבה זה צריך להתחיל, כשמדברים על מעגל החיים, מזה שההורה האחראי כבר בבית מלמד את הילד לשים את הקסדה על ראשו, למה זה חשוב, ושבלתה אי-אפשר לצאת ולרכוב על אופניים. כאשר הוא מגיע למקום העבודה שלו וצריך לשים קסדה הוא כבר לא מזלזל, זה כבר בא אליו ומחנך.
ודבר נוסף שאנחנו גילינו ביום הזה, והוא אתגר שעומד לפנינו, ואנחנו ננסה כמובן להסדיר אותו, זה שהסתבר שהנתונים האלה, שאני מדבר עליהם – אני מבין שאני גולש קצת מהזמן, אז אני כבר מסיים – שהנתונים שאני מדבר עליהם הם כולם – המקום שסופג, כמובן, את התוצאות הרעות של האי-מניעה הרצויה, וזה המוסד לביטוח לאומי, ולמרבה התדהמה עוסקים במניעה, ואין מאגר מחקרי ונתונִי לאומי שמרכז מכל המקומות את הנתונים שמהם אתה יכול להפיק את הלקחים הרצויים ולכוון, מה שנקרא, את מוקדי המאמץ, כדי למזער את התרחבות התופעה. לזה אנחנו ניתן יד. יש גם דברים נוספים שעלו, שיחייבו אותנו אולי בשינויי חקיקה כדי לתמוך בעניין הזה.
למניעה יש חשיבות עצומה כמעט בכל תחום, כי כל מה שאתה מונע אתה חוסך לעתיד, באמת, בהיבטים שונים, בכל פרמטר שמודדים אותו, והמדינה שלנו צריכה לתת על זה את הדעת, ואני מאוד מקווה ששר הכלכלה ייתן גב לא רק לשינויים שנחוצים בתחום היקף הפעילות של המוסד החשוב הזה, אלא גם לדרבן את הקמת אותו מאגר שבלתו אי-אפשר באמת לפתוח את זה.
וקריאה אחרונה, כמובן להפוך את היום הזה, אדוני היושב-ראש, ליום קבוע בכנסת, כמו שנעשה בפרלמנטים אחרים, ולקרוא לממשלה גם לציין את זה ולשים את זה על שולחנה בעת היקבע מועד.
ותודה רבה לכם, אנשי המוסד לבטיחות ולגהות, אתם הסברתם לנו שאתם מגיעים ל-100,000 איש כל שנה; יישר כוח, תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת משה מזרחי. ודאי גם אנחנו מברכים יחד אתו את האורחים מן המוסד לבטיחות ולגהות, שעזרו בביצוע היום הזה.
חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, ותודה על אישור היום החשוב הזה. אחד הדברים הטובים שקורים בכנסת זה שאנחנו מקבעים בלוח השנה שלנו ימים שמחייבים אותנו, כמערכת פרלמנטרית, להתייחס לסוגיות חברתיות חשובות, וכמעט בכל יום שלישי אנחנו מציינים יום שבעצם מאפשר לכנסת להתמקד – גם ברמה של דיונים בוועדות, גם ברמה של דיונים במליאה, ולעתים גם ברמה של חקיקה – בסוגיה שמעניינת או צריכה לעניין את הציבור בישראל. אני חושב שזו מתכונת שבהחלט מוכיחה את עצמה. וברכות לחבר הכנסת מזרחי, שיזם את הדיון החשוב הזה. אני השתתפתי בכמה ועדות הבוקר, והדיונים שם היו בהחלט מלמדים. ברכות כמובן גם לאורחים שלנו.
אבל עד כאן הברכות, אדוני היושב-ראש, כי התמונה שמצטיירת, תמונת הנתונים שמצטיירת בפנינו בדיונים, היא תמונה מדאיגה. אם אנחנו משווים את שנת 2013 לשנת 2009, אנחנו רואים תמונה של עלייה במספר תאונות העבודה, ואנחנו מדברים על סדר גודל – המספר הכללי של תאונות העבודה, לא העלייה – המספר הכללי של תאונות העבודה הוא עשרות אלפים. זאת אומרת, עשרות אלפי אזרחים במדינת ישראל נפגעו השנה בתאונות עבודה, ובשנת 2013 נפגעו יותר מאשר ב-2012 ויותר מאשר ב-2011, ובכל השנים האלה יותר מאשר ב-2009.
אם אנחנו מסתכלים על תחום שהוא תחום מועד לתאונות קשות במיוחד, בתאונות עבודה, תחום הבניין, שם התמונה של העלייה היא אפילו יותר קיצונית. שם לא מדובר על עשרות אלפים, שם מדובר על אלפים, אבל מסדר גודל של 6,000 תאונות בשנה, קצת יותר מ-6,000, לסדר גודל של יותר מ-7,000 תאונות בשנה.
התמונה הזאת היא תמונה מדאיגה, ואני חושב שהיא תוצאה של מפגש של שתי מגמות: מגמה אחת היא אינטנסיפיקציה של ההעסקה; מעסיקים קשה יותר, רוצים להשיג רווחים בתנאים קשים, תנאים של תחרות, מעמיסים כנראה עומסים גדולים יותר על העובדים – זה צד אחד של המשוואה. צד שני של המשוואה זה סטנדרטים מפגרים של טיפול חברתי והתמודדות חברתית עם הבעיה הזאת.
אנחנו, במהלך הדיונים של הבוקר, אדוני היושב-ראש, ניסינו להבין איפה החוליה החלשה, וגילינו – אני חושב שאני מסכם את התמונה, חבר הכנסת מזרחי, בצורה מדויקת – שכל החוליות הן חלשות; החוליה הראשונה החלשה מתחילה בהדרכה – לייצר הדרכה מספיק אפקטיבית בכל מקומות העבודה על מה הם הסטנדרטים הנכונים. החוליה השנייה החלשה היא החוליה של הפיקוח. מספר הפקחים מצומצם מאוד. יש ויכוח בשאלה כמה פעמים בשנה מגיעים לפקח בכל מקום עבודה, אבל נניח שנלך למצב שבאמת אחת לחודש מגיעים לבקר בכל מקום עבודה, אז מה זה אומר לאותו מבוקר? זה אומר שכל יתר הימים הם ימים בטוחים – הוא לא צריך להקפיד על הסטנדרטים, כי – הביקורת כבר הייתה אצלי. ואחרי שאנחנו מדברים על חולשת הפיקוח אנחנו צריכים לראות גם את חולשת האכיפה, מספר התיקים שנפתחים, מספר כתבי-האישום שמוגשים, ובשורה התחתונה, כמובן, החולשה בענישה. גם כאשר כבר נפתחים תיקים, גם כאשר הפיקוח כבר מצא, והאכיפה התבצעה, עדיין אנחנו רואים מעט עונשים, ועונשים מאוד מאוד קלים.
מה עושים? אנחנו צריכים, אדוני היושב-ראש, לעשות שינוי, לטעמי, בשני כיוונים: כיוון אחד הוא כיוון של מדיניות – להבין שתאונות עבודה הן תאונות מיותרות – הן תאונות מיותרות. אנחנו צריכים לשאוף למצב שאנשים עובדים בלי לעשות תאונות, ומדיניות כזאת מחייבת לחזק את כל החוליות, את ההדרכה ואת הפיקוח, את האכיפה ואת הענישה. אבל גם – וגם זה, נדמה לי, עלה מהדיונים בוועדות – יש צורך ומקום לייצר מנגנונים חוקיים חדשים.
אני, למשל, הצעתי בדיון שהיה בוועדת העבודה והרווחה להעתיק לתחום דיני העבודה את המנגנון שאנחנו הכנסנו בתחום החקיקה הסביבתית, המנגנון של העיצומים המינהליים. עיצומים מינהליים הם כלי שבעזרתו אפשר לפגוע קשות בכיסו של מי שעושה את הנזק, במקרה ההוא הנזק הסביבתי, פה במקרה שלנו הנזק לבטיחות, לפגוע קשות בכיס שלו, בהליך שהוא הרבה יותר פשוט לביצוע, הרבה יותר פשוט וקל ליישום מההליך הפלילי. אנחנו לא מציעים לוותר על הכלים הפליליים, אבל אנחנו מציעים במקביל להם לייצר מנגנונים וכלים לפעולה יותר אפקטיבית ויותר מהירה.
לכן, אדוני היושב-ראש, אני שב ומברך על היום הזה, ומקווה שבאמת בעקבות הדיונים שלנו אנחנו אכן נשכיל לייצר את הפתרונות הנכונים של המדיניות, את הפתרונות הנכונים של החקיקה, כדי שבשנה הבאה ביום הבטיחות נוכל לציין יחד התקדמות גדולה בתחום הזה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת עמרם מצנע. לאחר מכן ישיב שר הכלכלה. בבקשה, אדוני.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברים, מכובדי השר, אורחים, שארית האורחים שהיו אתנו ביום החשוב הזה, אני רוצה להתייחס לנושא מזווית אחרת ושונה. גם קראתי היום בבוקר את ההחלטה והכוונה של משרד החינוך לשנות, פחות או יותר, סדרי עדיפויות, לאגם משאבים, כדי לתת יותר ליישובים המוחלשים, בעיקר ליישובים הערביים, יותר השקעה בחינוך. יש מחשבה, אני מקווה שהמחשבה הזאת תצא לפועל. אבל כשאני מתעמק, אני מגיע למוסד שאני חייב לו תודה, מוסד ה-OECD, שאנחנו מתיימרים להיות שם גבוה במדרג, במקום יפה. בזכות ה-OECD הזה אנחנו מתחילים לפעמים לשנות את סדר העדיפויות, איך אנחנו מתברגים במקומות טובים. אם אנחנו מוציאים את הערבים ואת החרדים, שהם הקבוצות החלשות, ומחברים את הנתונים, יוצא שאנחנו נמצאים במדד יחסית מקובל במערב מבחינת סולם ה-OECD. אם כך, אין לנו בעיה. אבל נכנס לנו המדד החדש, וזה משנה לנו את כל סדר העדיפויות.
כשאני מדבר על בטיחות, הבטיחות זה מושג – זה בטיחות בעבודה, בטיחות בכבישים, בטיחות בבית, בכביש, בכל מקום, אני לא יודע מאיפה להתחיל. אני רוצה להתחיל במקרה אצלי בכפר-קאסם. ביישוב כפר-קאסם, בכבישים יש בורות שנוצרים עם הזמן בגלל מי הגשם והשימוש בכביש. זה לא נמצא בראש סדר העדיפויות של הרשויות. אין כסף. הבטיחות לא בסדר העדיפויות, הבור ממשיך להתקיים. יום אחד, אחד מהרשות אצלנו אומר לי: עיסאווי, קיבלנו תביעה מתושב אורנית. אני אומר לו: מה תושב אורנית, מה קורה? הוא אומר לי: הגלגל שלו נפגע בגלל הבור בכביש. אמרתי לו: איזה כיף שיהודים עוברים בכבישים אצלנו. כשיהודים עוברים בכביש אנחנו נזכרים – הם תובעים ומקבלים; אצלנו, בגלל ההרכב החמולתי, וההרכב המיוחד ביישוב, יש חוסר נעימות להיכנס לזה.
הולכים לבית-הספר, בית-הספר דולף. אני קיבלתי כספים ממשרד החינוך לבנות בית-ספר. אחרי שנה יש דליפה. הילדים, קר להם בחורף. לא מתאים. מה לעשות, הקבלן על הדרך היה חייב לקחת כמה עשרות, ויש מתווכים בדרך. ממשיכים, נכנסים לבתים – הגז; הגז נמצא במקום שמסוגל לפוצץ את כל הבית, אין שום סטנדרטים של בטיחות. שואלים, מה קורה? לא, זה בסדר, אף אחד לא שואל. הולכים לאנטנות: מקרי הסרטן ביישוב בשכונות מסוימות עולים על האחוז הקיים בארץ. למה? אף אחד לא שם לב, זה בסדר, לא מעניין.
אז מכאן אני מגיע למסקנה: הולכים לרשות המקומית, רמת הבטיחות ירודה מאוד, בכל מה שהזכרתי, מה עושים? אין לי כסף. אין לי כסף. יפה, בוא נחשוב יחד, אין כסף, אז מה עושים? נכנסים למעגל ההתרמה של התושבים כדי לחפות ולייצר מצב.
מכאן אני מגיע לנקודה שאני רוצה לגעת בה. חברים, האכיפה היא פתרון מאוד חשוב, אבל מאחר שהנפגעים בכל תאונות העבודה למיניהן באים ממקומות שלא בוערים בנו, האכיפה תהיה בהתאם. אני אומר לכם את זה הכי דוגרי שיכול להיות. כשאין גינות, איפה הילדים ישחקו? ישחקו ברחוב, ורמת הבטיחות בהתאם. כשאין מדרכות בכביש, איפה הילדים ילכו? ילכו על הכביש, אז ייפגעו בתאונות דרכים. ולא פלא ש-70% מהילדים שנפגעו, גם בתאונות הדרכים, על-פי הנתונים של "אור ירוק", היו ערבים. אני שואל אתכם – אין אכיפה, אין מספיק תקציבים, אין הכוונה, ואז המצב יימשך, כי על-פי הנתונים שאני מסתכל עליהם, בכל רמות התאונות – תאונות עבודה, תאונות דרכים, תאונות בכל הרמות – מי הנפגע? חברתי שלי יחימוביץ הזכירה: 28 איש נפגעו בתאונות עבודה בשנת 2014, חוץ מהנכים וחוץ מכל זה. אני קורא, האחוז שלהם, מי הם? ערבים ועובדים זרים ברובם הגדול. אז תהיה שתיקה. כל עוד זה לא מדבר למקבלי ההחלטות ולעשירונים העליונים, השתיקה תמשיך להדהד.
רבותי, האדם זה הדבר היקר ביותר שיש לנו, בואו נשמור עליו. לא משנה מאיפה הוא בא, לא משנה מיהו, הוא אדם. תנו לאדם להוביל אותנו לנצח, ללא שום קשר לשייכות, למגזר ולמעמד סוציו-אקונומי זה או אחר. תודה, אדוני.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה. חבר הכנסת עמרם מצנע, בבקשה.
<עמרם מצנע (התנועה):>
מכובדי היושב בראש הישיבה, חברי חברי הכנסת, אורחים, גם ועדת החינוך, התרבות והספורט ערכה היום דיון בנושא הבטיחות, ואנחנו הגדרנו את סביבת בית-הספר, לאו דווקא בית-הספר, כנושא המחייב טיפול. בטיחות – לי יש הרגשה, מדי פעם, שאנחנו עוסקים בנושא הבטיחות כמו בדיבורים על הגשם בלונדון: מדברים, והשיירה עוברת. גם אני יכול בדיון הזה להביא מספרים וסטטיסטיקות. מספר שמשך מאוד את תשומת לבי היום בדיון, שהובא בפנינו, הוא שבכל שלוש דקות נפגע ילד. בכל שלוש דקות נפגע ילד. כל עוד אני מדבר, ייפגעו שני ילדים. אז אני לא רוצה לעסוק בסטטיסטיקות. אני רוצה לספר סיפור מסוים אחד ודרכו להגיע לעיקר.
אני לא יודע כמה מכם קראו הבוקר ב"הארץ" את הכתבה שהכותרת שלה הייתה: "כשהילד שלי נשרף". כתבה לימור, אימא של יואב ויונתן, והסיפור הוא שב-26 במרס 2014, רק לא מזמן, צוין יום המדע, ובמסגרת הזאת התקיים בכיכר רבין אירוע גדול, ביוזמת משרד המדע, בחסות עיריית תל-אביב, אשר בו רשת "אורט" הציגה פיתוחים טכנולוגיים של תלמידיה. במסגרת הזאת הגיעה לימור עם שני ילדיה לאוהל שבתוכו הדגימו ילדים איזשהו מיצג. פרצה דלקה, ושני ילדיה נכוו, נכוו קשה. היא על זה כותבת היום בעיתון "הארץ". היא הייתה היום גם בוועדה. אני רוצה לומר לכם שמכל הדיונים ומכל העיסוק בנושא – וגם אני עוסק בבטיחות כבר הרבה שנים – לקחתי מאוד ללב גם את דבריה וגם את אשר כתבה, כי נדמה לי שבדברים שהיא כותבת ואומרת – כמובן, מעבר למציאות המשפחתית ולבעיה עם שני ילדים חמודים; ראיתי את התמונות שלהם לפני ואחרי – יש פה בעיה מרכזית אחת, והיא האחריות. הסמכות והאחריות.
ואני רוצה לומר לכם שאין ויכוח על מי מוטלת האחריות – אם זה במרחב העירוני, אם זה במפעל, אם זה באתר הבנייה – על מי מוטלת האחריות. בסיפור המסוים הזה יש הרבה כתובות: יש העירייה, יש משרד המדע, יש רשת "אורט", יש לאחר מכן – בפעילות אחרי זה – מגן-דוד-אדום, שאמור היה לתת עזרה ראשונה בלוח זמנים סביר, יש משטרת ישראל, שצריכה לחקור, ויש היועץ המשפטי, או המשטרה, שצריך להחליט את מי מעמידים לדין. ומסתבר שהדברים האלה נופלים בין הכיסאות. ידידי חבר הכנסת חנין, כאשר יש הרבה חוליות חלשות, יש הרבה אחראים, ואין אף אחד אחראי.
ואני אומר, כאן, מעל הבמה הזאת, שיש אחראים, וצריך לתבוע את המחיר מהאחראים, כי בסופו של דבר, בנושא הבטיחות האחריות תמיד נופלת על הארגון שאצלו, בגזרתו, תחת סמכותו, קרה מה שקרה. אין הצדקה לסיפורים על כך שאין תקציב, ואין כסף, ואין הצדקה בכך שהמשטרה עמוסה בחקירות רבות. אם אנחנו לא נעשה את הכול, אחרי שכבר קרה המקרה – מובן שעדיף לפני – לחקור, למצוא את האחראים ולהעמיד אותם לדין, לא נצליח לעולם לטפל בבעיה, כי אין לבעיה הזאת אלפי חוליות של אחריות; יש תמיד אחראי אחד. אני בא מבית-ספר שבו יש בהירות בסמכות ובאחריות – זה לא רק הצבא, אני מדבר גם על השלטון המקומי, שכן אין ויכוח מי אחראי לבטיחות בבית-ספר, מי אחראי לבטיחות בדרכים אל בית-הספר, מי אחראי במתקני המשחקים ברשות המקומית, וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה.
ולסיכום אני רוצה לומר שלקחתי, ואני מתכוון לקחת, את המקרה הזה, של לימור, אימא של יואב ויונתן, לעשות עליו בוועדת החינוך תחקיר, להביא את כל הגורמים שאילו אחד מהם היה מממש את אחריותו הטרגדיה הזאת לא הייתה קורית, ולשמוע מה הם אומרים, איך הם מטפלים בנושא הזה, ולמה הם מתכוונים. היא כותבת בין השאר במאמר, שכשהיא ישבה ליד בנה בבית-החולים, אמר לה הבן: אימא, אני כועס, למה הם שרפו אותי? אני לא עשיתי להם כלום, רק התעניינתי. נכון שהם פושעים? אימא, נכון שהם יקבלו עונש? אנחנו צריכים לדאוג לזה. תודה.
<היו"ר אורי מקלב:>
בני כמה הילדים?
<עמרם מצנע (התנועה):>
בכיתה ג' וכיתה ד' נדמה לי.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לך, אדוני.
<קריאה:>
תשע ושש.
<היו"ר אורי מקלב:>
תשע ושש. נעבור לדברי התשובה של שר הכלכלה נפתלי בנט. בבקשה. לאחר מכן – עמדה נוספת, גנאים.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מאוד שמח שנושא הבטיחות הגיע לכנסת ישראל. בשבועות האחרונים יצא לי להשקיע לא מעט שעות במוסד לבטיחות ולגהות, בכל הפעילות בעניין, גם של משרד הכלכלה. אני גם מברך את חבר הכנסת מזרחי על היוזמה, ובאותה הזדמנות גם מודה לכל האנשים אצלי במשרד.
כמה תובנות. נושא הבטיחות הוא קודם כול נושא יהודי ממדרגה ראשונה – ונשמרתם לנפשותיכם. גם – בתורה יש שלל מצוות שעוסקות – –
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
– – – מאוד.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
"ונשמרתם מאֹד לנפשֹתיכם", נכון.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
הרב – – – אמר את זה.
<שר הכלכלה נפתלי בנט:>
– – וגם יש לא מעט מצוות שהיהדות הביאה לעולם בתחום שמירת הבטיחות. צוינה פה סוגיית המעקה לגג.
התובנות העיקריות שלי הן כאלה: אנחנו כולנו, בתור ילדים – אני לא הייתי מעז לקטוף רקפת. למה? כי גדלתי במערכת חינוך שהטמיעה בי כל כך עמוק שלא קוטפים פרחי בר. איכשהו מערכת החינוך הישראלית הצליחה הצלחה גדולה וראויה בעניין הזה. לכן – הכול מתחיל בחינוך.
נושא הבטיחות חוצה תחומים. אומנם שר הכלכלה אחראי לתעסוקה, אבל יש בטיחות בדרכים, יש בטיחות בצבא. האדם הפרטי לא רואה את החיים לפי משרדי הממשלה, הוא רואה את החיים כמו שהחיים הם – מעורבבים. לכן אנחנו באמת צריכים להעמיד את נושא הבטיחות במקום מאוד גבוה. אני רואה פה גם נוער, בקהל, וגם לכם אני אומר: תשמרו על עצמכם; עוד מעט אתם גם תשמרו עלינו, בעזרת השם. זאת תובנה אחת, ולכן יצאנו לדרך, במוסד לבטיחות ולגהות, בתפיסה שנקראת בטיחות במעגל החיים, ולא רק בטיחות במובן המצומצם, בתעסוקה.
הדבר השני שאנחנו מנסים להנחיל, גם באמצעות האכיפה וגם באמצעות ההסברה, זה האחריות של המנכ"ל. מנכ"ל חברה צריך להיות האבא של עובדי החברה. בכלל, אתם יודעים מה? לא רק בנושא בטיחות. מנכ"ל טוב של חברה דואג, אכפת לו. מצנע יודע את זה כמפקד מעולה; אתה דאגת לחיילים שלך קודם כול, עוד כמ"מ, וכך צריך להתנהל, מתוך דאגה עמוקה וכנה לכל החיים של החיילים: מה הבעיות בבית? יש בעיות כלכליות? אתה חולה? בד בבד עם הדאגה הכנה, דרישות והצבת רף מאוד גבוה בצד המבצעי. גם פה. אני מאמין בדרך הזאת לא רק בצבא, אלא גם בתעסוקה. זה בסדר גמור – מנכ"ל, ראוי שידרוש רף גבוה מאוד מעובדיו, אבל שידאג להם. האחריות היא לא של קצין הבטיחות או אחראי הבטיחות בחברה, האחריות היא של המנכ"ל. למה? כי זו הדרך הנכונה. אנחנו בתהליך שמנחיל את האחריות למנכ"לים גם בצד ההסברה וגם בצד האכיפתי.
משפט אחרון, אני רק אגיד, יש הרבה לחצים על המוסד לבטיחות ולגהות, שלעתים אם הם רואים פגם, הם אחר כך ידווחו על זה. אנחנו מתנגדים לזה. המוסד לבטיחות ולגהות – שהיום עובר מהפכה יוצאת מן הכלל, בראשות המנכ"ל היחסית-חדש, דני חדד, שיושב שם – צריך להיות גוף הסברתי שהחברות רוצות לקבל ממנו את השירות. אם הם יחששו שאותו גוף ילך ו"ילשין" עליהם לאוכף, שזה אני, משרד הכלכלה, אז החברות יסתגרו, הן לא ייפתחו, הן לא באמת יחשפו את הבעיות וייקחו עצות. לכן אני חושב שהחומה הסינית הזאת, בין גוף ההסברה והחינוך לבין גוף האכיפה, ראויה שתישמר.
אני רוצה לברך את כל העוסקים במלאכה, את החברים היקרים במוסד לבטיחות ולגהות – תודה רבה, אתם מצילים חיים.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לך, אדוני השר. עמדה נוספת, של חבר הכנסת מסעוד גנאים, ולאחר מכן – עמדה נוספת של חבר הכנסת רובי ריבלין. בבקשה.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, נדמה לי שכולנו יודעים ומשוכנעים שאין חשוב יותר מחיי אדם. אבל לצערי, באורח החיים שלנו אנחנו מתנהגים כאילו אנחנו דואגים לכל דבר חוץ מלדבר העיקרי הזה. הכול עיקרי – כל האמצעים, כל השוליים, כל הדברים שלרווחתו של האדם, אולי – משחקים, רכבים, בתים – כולם חשובים יותר. העיקר, שהוא חיים, הוא העדיפות האחרונה, לצערי הרב. היום, אמר חבר הכנסת מצנע, נחשפנו לסטטיסטיקות של אגודת "בטרם", ואחרים, על היקף היפגעות הילדים – מצער מאוד – ועל המספר הגדול של הילדים הערבים הנפגעים, שהוא פי-שלושה, במיוחד אלה שנפגעים בחצר הבית או ברחוב, מרכב. אני חושב שכדי להבטיח סביבה יותר בטוחה – הסביבה-היותר בטוחה ומרחב יותר בטוח הם תוצאה של חשיבה ומנטליות ששמה את הבטיחות, את האחריות לחיי אדם, בעדיפות ראשונה, ואני חושב שצריך להשקיע במישור הזה בכלל ובחברה הערבית בפרט. תודה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת רובי ריבלין, בבקשה.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
מכובדי סגן יושב-ראש הכנסת, כבוד השר, מילאתי תפקידים רבים בממלכתיות הישראלית, כחבר כנסת, כשר וכיושב-ראש הכנסת, אבל לא היה תפקיד שמילאתי – יותר מאשר ב"אל על", ובמקומות אחרים, כמו התפקיד שמילאתי ב-1983, כשמינו אותי להיות ראש המוסד לבטיחות ולגהות, ועל כך גאוותי.
אמרתי שאני מברך היום את חבר הכנסת משה מזרחי על כך שהוא לקח על עצמו דבר שהוא בבחינת מובן מאליו, אבל אף אחד לא שומע לו, ואם אנחנו לא מדגישים אותו מדי יום ביום אנחנו נתקלים במציאות קשה ביותר.
אני גם שמח היום שהמוסד אינו רק לבטיחות ולגהות ולתקנות שבהן מחייבים את המעסיקים לדאוג לעובדים בזמן עבודתם, אלא מדובר על בטיחות כמו שהיא – בטיחות בכל מקום שבו אנחנו מדברים: אם מדובר על הנוער, אם מדובר על העובדים, אם מדובר על הילדים ההולכים בדרך – ואשר אנחנו, כנציגי ציבור, כשליחי ציבור וכמחליטי ציבור, פעמים רבות מפקירים אותו על-ידי כך שאנחנו לא מאפשרים לו את ההליכה הברורה והבטוחה באותם מקומות ציבוריים שבהם אנחנו מטפלים.
לכן אני חשבתי שמאוד חשוב לי היום לברך את חבר הכנסת מזרחי ואת המוסד לבטיחות ולגהות, שבו – שיתפתי פעולה אתם כמעט חמש שנים. אני זוכר עד כמה הייתה הקפדה והייתה התייחסות. אני יודע שההתייחסות עצמה וההקפדה עצמה אינן מספיקות. צריכים, כמו שאמר עמרם מצנע, לחנך, והחינוך הוא הכי חשוב; כאשר אנחנו יודעים שאסור לקטוף פרחים – איזה שדות נפלאים יש לנו. כאשר אנחנו חושבים שהכול הפקרות, או בבחינת המלצה, פעמים רבות אנחנו נתקלים בתופעה נוראה – גם ברמה המעשית, לא רק העקרונית, לא רק החינוכית, לא רק הערכית, יש באמת תרומה ענקית לכלכלה הישראלית, אדוני השר, אם אנחנו היינו באמת תומכים באותו מוסד כדי שיגביר את המודעות בציבור, שהרי אנחנו יודעים עד כמה הביטוח הלאומי משלם כל שנה תשלומי יתר בגלל התרבות אנשים אשר הופכים נכים עקב עבודתם או עקב איזשהו כישלון בבטיחות האנשים. היו ברוכים. תודה רבה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה. חבר הכנסת יצחק כהן, גם כן עמדה נוספת.
<יצחק כהן (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להעביר לכם קצת מההתרשמות שלי כאשר ביקרתי במוסד לבטיחות ולגהות בראשותו של ידידי דני חדד – ניצב בדימוס דני חדד.
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
נמצא אתנו כאן.
<יצחק כהן (ש"ס):>
כן, אבל למה הוא נמצא בשובך יונים? למה הוא לא פה?
<ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):>
מבחינת בטיחות, חשבו – – –
<יצחק כהן (ש"ס):>
על כל פנים, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מה שראיתי שם – מאוד התפעלתי לראות כיצד קבוצת אנשים, במסירות נפש, באמת דואגת לבטיחותם ולבריאותם של עובדים, של ילדים, של מבוגרים, בסביבת עבודה או בסביבת לימודים, בכל מקום שרק יכולים לעזור, במסירות שלא ראיתי בשום מקום אחר. וההצלחה הגדולה שלהם זה באין; כמה שאנחנו יודעים שיש פחות תאונות עבודה, אנחנו יודעים שהם הצליחו יותר, כך שהם נמדדים בהרבה הרבה אין: אין תאונות עבודה, אין תאונות מיותרות, ועל כך אני רוצה לברך אתכם, דני: יישר כוח, ואני רוצה לברך את משה מזרחי ואת כל החברים שהעלו את הנושא הזה. עלו והצליחו. תודה רבה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה לך, חבר הכנסת יצחק כהן.
המציעים מסתפקים בדברי התשובה ובדיונים שהיו בוועדות, או שאנחנו רוצים מעבר לזה לעשות? אנחנו מסתפקים בדברי התשובה. גם חבר הכנסת עמרם מצנע? אנחנו מסתפקים.
אז אם כך אנחנו לא נסיים את הנושא לפני שגם נשלח – גם בשם השר, בטח – רפואה שלמה לשני הילדים שהזכיר חבר הכנסת עמרם מצנע, שאמם הופיעה היום בוועדה, שנפגעו לפני כמה ימים, או קצת יותר, בסיור או בביקור שהם ערכו בתערוכת מדע, או בהצגת מיצג של בית-ספר, וזה גם הציף את הנושא; כמה שהחשיפה וכמה שהעיסוק בנושא של בטיחות – בקרב ילדים בפרט, בנושא של בטיחות בעבודה, בנושא של בטיחות במרחב הציבורי בכלל – לפי הדברים שהוזכרו פה, שזה גם, דבר ראשון, כפי שהזכיר חבר הכנסת מצנע, אחריות, וגם מודעות ואכפתיות והחינוך – כולם יחד יכולים להביא שינוי, ואנחנו באמת תורמים את חלקנו לעניין.
אנחנו מסיימים את הנושא הזה ומודים לכל מי שעסק ותרם, בראשותו של חבר הכנסת מזרחי.
<הצעת חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה (תיקון מס' 3) (אי-גילוי חוות דעת מומחה), התשע"ד–2014>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/545).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר אורי מקלב:>
אנחנו עוברים להצעת חוק של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, שמדברת על מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת הנפגע – הצעת חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה (תיקון מס' 3) (אי-גילוי חוות דעת מומחה), התשע"ד–2014, של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס וחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. בבקשה, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. קריאה ראשונה כמובן. יש רשימת דוברים, אני אסגור אותה בעוד דקה.
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, הצעת החוק הזאת, ששותפה לה חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, בעצם באה להגן מפני פגיעה נוספת על מי שכבר נפגעה, וחשוב להגיד גם מי שכבר נפגע, שכן הצעת החוק מתייחסת לגברים ונשים כאחד שהיו קורבן לתקיפה מינית.
חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת הנפגע, התשס"ה–2004, מאפשר לבית-המשפט להטיל מגבלות שונות על עבריין מין, כמו הגבלה על מקום מגורים או עבודה, אם הוא שוכנע שיש צורך בהטלת הגבלות כאלה כדי למנוע גרימת נזק נפשי לנפגע העבירה. סעיף 4 בחוק קובע שבית-המשפט רשאי למנות מומחה מטעמו אשר יחווה את דעתו בכתב על מצבו של נפגע העבירה. חוות דעת כזאת, כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, כוללת המון דברים מאוד אישיים, מאוד אינטימיים. בחוות הדעת הזאת בעצם מנסים להסביר מדוע מפגש יומיומי בשכונה, במקום שנמצאת או נמצא נפגע העבירה, עם אותו עבריין שפגע וכבר נמצא נאשם בדין – אנחנו מדברים על פוגעים שכבר נאשמו, שכבר ישבו בבית-הכלא, וכעת, לפני שהם משוחררים, שמים להם מגבלות.
כדי לטעון להסרת המגבלה על חזרה לאותו מקום, לאותה סביבה של הנפגעת, יכול – והרבה פעמים משתמשים בזה סנגורים, כדי להגיד: אנחנו רוצים לעיין באותו חומר רגיש, באותו חומר שחוות הדעת על מצבה הנפשי הפסיכולוגי או מצבו הנפשי הפסיכולוגי של אותו של אותו נפגע עבירה. השופט עמית נתן כבר את דעתו בנושא הזה ואמר שבחלק מהמקרים יש פה מניפולציה, כי בעצם הידיעה של הנפגע שעכשיו כל הקרביים שלו נמצאים בחוץ, ואותו עבריין מין שפגע והטיל בו – אם זה מום נפשי או גופני – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
אני מבינה, חבר הכנסת נסים זאב, שזה לא לטעמך, אבל תקשיב, אולי יש פה דברים מסוימים שאתה תסכים להם, תאמין לי.
<יצחק כהן (ש"ס):>
את לא שמעת אותו.
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
הוא אמר: די כבר, די כבר.
<יצחק כהן (ש"ס):>
די עם העבריינים.
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
אה, אוקיי. טוב. טוב שיש אותך, שתסביר אותו, חבר הכנסת איציק כהן.
אז באמת, עצם הידיעה שהחומר הזה מגיע לידיו של העבריין – על הפגיעה, על היכולת שלה לקיים יחסים אינטימיים, על היכולת לקיים יחסים – לא רק עם בעלה, יחסים נורמליים של הורות, של תפקוד יומיומי שוטף – יש בו הרבה פעמים כדי למנוע מאותו נפגע עבירה לבקש את הזכות הזאת, בכלל לבקש את חוות דעת המומחה. ועובדה, אלה גם דברים שהוצגו בוועדה, שזה מהווה חסם, ולכן לא מעט נשים מוותרות על הזכות הזאת, ובהתאם לכך גם לא מונעות את חזרתו של אותו עבריין, שיש לו השפעה יומיומית על התפקוד השוטף שלה, או שלו.
אני חייבת לומר שהצעת החוק הזאת, שהיא בעצם פרי שיתוף פעולה עם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, לדעתי מאוד מאזנת, כי אנחנו, יחד עם משרדי הממשלה השונים, גם ניסינו לומר שעדיין ההליך התקין של הגנה מפני דין כזה או אחר יישמר, גם אם מדובר בעבריין מורשע. איך אנחנו מבטיחים את זה? אותו סנגור – בית-המשפט יכול להחליט שהחומר הזה לא יבוא לידיעתו של העבריין, אבל לסנגור שלו – תכף, תקשיב, אני רואה אותך, חבר הכנסת מזרחי – – –
<משה מזרחי (העבודה):>
אני אגיד לך, כמו שראית בפעילות הסנגורים בזמן האחרון, לתת להם ביד חוות דעת ולהגיד להם: אל תמסרו לחשוד – זה קצת פרובלמטי, לא?
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
לכן, מה שעשינו – –
<היו"ר אורי מקלב:>
יש עונש, לכן יש עונש.
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
וטוב שאתה הצגת את הטענה הזאת.
<היו"ר אורי מקלב:>
יש עונש, הוספת עונש בתוך החוק.
<אורלי לוי אבקסיס (הליכוד ביתנו):>
– – אנחנו מכניסים פה סנקציה: והיה וגם – ואני רוצה להגיד לכם שהסנגוריה הציבורית אמרה: מה, אנחנו באים להטיל דופי בסנגורים? אם ההוראה אומרת: אסור להעביר את החומר הלאה, הוא יכול לעיין בו, הוא יכול ללמוד אותו כדי להגן עד כמה שהוא מחויב על אותו עבריין, איך אתם יכולים להגיד שאם הוא לא יעשה, אז –? בהצעת החוק הזאת יש את הסעיף הבא: "המגלה מידע מחוות דעת, או מעדות נוספות כאמור בסעיף קטן (ב)(1), שלא לצורך ההליך המשפטי שבקשר אליו הוא נמסר או בניגוד להחלטת בית-המשפט לפי סעיף קטן (ב)(4), דינו – מאסר שנה". מי הם אותם אנשים? הסנגורים. הרי רק להם החומר הזה יהיה חשוף.
אני חושבת שיש פה איזון, ואני גם לא מסכימה עם הפרקליטות בנושא הזה. למה, אם אנחנו, חברי הכנסת – תוציאו רגע את התעודה של זכויות חברי הכנסת; כתוב שם שיש לנו חסינות, שלא יפשפשו בדברים האישיים שלנו, לא יוכלו לבוא ולעשות לנו פשיטה על הבית, לא יוכלו לערוך אצלנו חיפושים מסוימים בלי לעבור הליך מסוים. אבל בכל מה שקשור למכס, להעברות, לכניסה או יציאה מהארץ, כשמדובר במס אנחנו מחויבים לפתוח את המזוודות שלנו, אנחנו מחויבים להראות את מה שהגענו אתו מחוץ-לארץ או בכלל בכל מעברי מכס. למה? האם מישהו חושב שחברי הכנסת רוצים להבריח? האם מישהו בא ומטיל בהם – לא, צריך לקבוע את הגבולות. אז אם אנחנו לא נפגעים מזה, קל וחומר הסנגורים.
יתרה מכך, טענה שהעלינו היא שאנחנו מגינים בעצם על הסנגורים, כי אנחנו קובעים את הגבולות. ככה הם גם לא יהיו יכולים להיות נתונים ללחצים. יֵדע אותו עבריין, אותו נאשם, שהסנגור שלו בעצם מסתכן בשנת מאסר; הוא גם לא יוכל להפעיל עליו את הלחץ, והוא יהיה פחות לחיץ. אנחנו פה מגינים גם על הסנגורים, אבל בראש ובראשונה על נפגעי העבירה, כדי שהם באמת יוכלו להמשיך את חייהם גם אם העבריין משוחרר, כדי למנוע את החיכוך היומיומי, כדי למנוע את העניין הזה, שגם יהיה חשוף לחומרים הכל-כך אישיים, הכל-כך פרטיים ונפשיים, של אותה או אותו נפגע עבירה, ויש פה באמת איזשהו איזון. מי שאין לו סנגור, ימנו לו סנגור ציבורי, והסנגור הזה יצטרך להיות בתוך המגבלות של החוק, מה מותר ומה אסור, וגם איזה חלקים מחוות הדעת יימסרו להם. בית-המשפט יהיה אחראי לכך, ואנחנו סומכים על בית-המשפט.
דבר נוסף שהסכמנו עליו הוא שבעת הכנת הצעת החוק לקריאה שנייה ולקריאה שלישית תדון ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, בין היתר, בשאלה מי הם הגורמים שהסנגור רשאי להעביר אליהם מידע שקיבל לצורך ניהול ההליך המשפטי כאמור בהסדר המוצע – מי הם אותם אנשים. יכול להיות מומחה מטעמו – זו שאלה ל"צריך עיון" – כדי לבוא ולהגיד: לצורך ההליך ההוגן אנחנו מנסים להגיד שהנזק יצטמצם אם נעמוד במגבלות אחרות ולא במגבלות כאלה. אנחנו, שוב, נדון בזה בוועדת החוקה לקראת קריאה שנייה ושלישית, אבל אני חושבת שהאיזון פה הוא איזון מתבקש, והוא בהחלט מבורך, ואני מבקשת את תמיכתם בהצעת החוק. תודה.
<היו"ר אורי מקלב:>
אוקיי, תודה רבה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. אנחנו עם הדוברים שביקשו לדבר – לא נמצאים.
<נסים זאב (ש"ס):>
אני ביקשתי.
<היו"ר אורי מקלב:>
אנחנו כבר סגרנו את הרשימה, אדוני.
<נסים זאב (ש"ס):>
יש רק חמישה חברי כנסת באולם – – –
<יצחק כהן (ש"ס):>
עד שהוא רוצה לפרגן לאורלי?
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אנחנו סיכמנו עם אורלי: כל התיקונים – קריאה שנייה ושלישית.
<היו"ר אורי מקלב:>
מאה אחוז. אז אם סיכמתם, זה בסדר גמור.
אנחנו נעבור להצבעה. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה (תיקון מס' 3) (אי-גילוי חוות דעת מומחה), התשע"ד–2014. קריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
<נסים זאב (ש"ס):>
סלח לי, למה? רציתי לדבר. לא הבנתי, אסור לדבר היום? אחד רק רוצה לדבר, לא הבנתי – – –
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 14
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה (תיקון מס' 3) (אי-גילוי חוות דעת מומחה), התשע"ד–2014, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
<היו"ר אורי מקלב:>
רבותי, בעד – 14, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך, הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה ותחזור לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט.
רבותי, תודה רבה לכולם – אני מודיע שתם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, אם ירצה השם, יום רביעי, כ"א באייר תשע"ד, 21 במאי 2014, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:25.>