דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת כ"ח ישיבה ק"מ הישיבה המאה-וארבעים של הכנסת התשע-עשרה יום רביעי, כ"ח באייר התשע"ד (28 במאי 2014) ירושלים, הכנסת, שעה 11:00 תוכן העניינים שאילתות דחופות 6 199. העברת משרדי הממשלה לירושלים 7 אראל מרגלית (העבודה): 7 השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט: 7 201. דקירת סוחר יהודי בג'רבה שבתוניסיה 10 אליהו ישי (ש"ס): 10 השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט: 11 198. אי-נגישות משרד התחבורה ברמלה 12 איתן כבל (העבודה): 12 שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 13 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 14 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 14 שאילתות דחופות 14 197. הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים פועלת ללא תקציב מתחילת השנה 15 מוחמד ברכה (חד"ש): 15 שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 15 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הטבות למי שמקבל גמלה לפי חוק הביטוח הלאומי וקיבל גמלת הבטחת הכנסה), התשע"ד–2014 18 דוד צור (התנועה): 18 שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן: 19 הצעת חוק נכי המלחמה בנאצים (תיקון – תגמול לבן-זוג של נכה שנפטר), התשע"ג–2013 20 דוד צור (התנועה): 20 סגן שר האוצר מיקי לוי: 22 הצעת חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות (תיקון – הודעה מוקדמת במקרה של פטירת המעביד או העובד), התשע"ד–2014 23 אורית סטרוק (הבית היהודי): 23 שר הכלכלה נפתלי בנט: 24 ג'מאל זחאלקה (בל"ד): 25 אורית סטרוק (הבית היהודי): 26 הצעת חוק הרשות לפיתוח הנגב (תיקון – שינוי הרכב הוועדה הבין-משרדית וערעור על המלצותיה), התשע"ד–2014 28 זבולון כלפה (הבית היהודי): 29 השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום: 30 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 38 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – פטור מדמי ביטוח לחיילים משוחררים), התשע"ד–2014 43 אלעזר שטרן (התנועה): 43 שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן: 44 באסל גטאס (בל"ד): 44 הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון – פיצוי לניזוק מעבירה שהיה קטין בעת שנפגע מהעבירה), התשע"ד–2014 46 מרדכי יוגב (הבית היהודי): 46 השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ: 47 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – ביטול גמלאות לאדם שביצע עבירה על רקע לאומני ושוחרר במסגרת עסקת שחרור או בחנינה), התשע"ד–2014 58 דוד רותם (הליכוד ביתנו): 58 שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן: 58 אילן גילאון (מרצ): 60 הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – הגבלת סכומי האגרות), התשע"ד–2014 64 משה גפני (יהדות התורה): 64 סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן: 71 משה גפני (יהדות התורה): 75 ישיבה מיוחדת לציון יום ירושלים 77 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 77 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 79 יצחק הרצוג (העבודה): 80 הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – משלוח חשבונית בשל אספקת חשמל ומים), התשע"ד–2014 84 מיכל רוזין (מרצ): 84 שר הכלכלה נפתלי בנט: 86 הצעות לסדר-היום 88 מכירת חברת "תנובה" לחברת "ברייטפוד" הסינית 88 שלי יחימוביץ (העבודה): 88 אורי מקלב (יהדות התורה): 90 שר הכלכלה נפתלי בנט: 94 הצעות לסדר-היום 100 הפיגוע בבריסל – הסלמה באנטישמיות באירופה 100 רונן הופמן (יש עתיד): 100 נחמן שי (העבודה): 101 דוד רותם (הליכוד ביתנו): 102 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 104 מאיר שטרית (התנועה): 105 מאיר פרוש (יהדות התורה): 107 השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט: 109 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 111 יריב לוין (בשם ועדת הכנסת): 111 הצעות לסדר-היום 111 הקמפיין המתמשך כנגד משרתי הקבע וצה"ל 111 יוני שטבון (הבית היהודי): 112 עמר בר-לב (העבודה): 114 יעקב אשר (יהדות התורה): 115 סגן שר האוצר מיקי לוי: 118 יריב לוין (הליכוד ביתנו): 126 השלמת הרכב ועדות הכנסת 127 יריב לוין (בשם ועדת הכנסת): 128 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 128 יריב לוין (בשם ועדת הכנסת): 128 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 133 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 133 הצעות לסדר-היום 133 החלת ריבונות ישראל על חבלי יהודה ושומרון ובקעת-הירדן 133 יריב לוין (הליכוד ביתנו): 133 אורית סטרוק (הבית היהודי): 135 יחיאל חיליק בר (העבודה): 136 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 141 שרת המשפטים ציפי לבני: 147 בחירת סגן ליושב-ראש הכנסת 152 יריב לוין (בשם ועדת הכנסת): 152 הצעת ועדת הכנסת בדבר פיצול הצעת חוק להגדלת הסיוע לניצולי שואה (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014 153 יריב לוין (בשם ועדת הכנסת): 153 הצעה לסדר-היום 155 עשרים שנה להסתלקותו לגנזי מרומים של מנהיג תנועת חב"ד רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל 155 יעקב מרגי (ש"ס): 155 סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן: 158 מאיר פרוש (יהדות התורה): 159 הצעה לסדר-היום 160 ממשלת ישראל מונעת מתושבי הנגב הערבים חופש דת והורסת מסגדים 160 טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 160 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 166 יעקב מרגי (ש"ס): 186 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 187 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 188 הצעה לסדר-היום 188 החלטת בג"ץ לבטל את מלגת הבטחת הכנסה לאברכים לומדי תורה 188 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 188 סגן שר החינוך אבי וורצמן: 194 שמעון סולומון (יש עתיד): 197 יעקב מרגי (ש"ס): 198 הצעה לסדר-היום 199 התאמת הרפורמות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה" לבתי-הספר הערביים 199 חנין זועבי (בל"ד): 199 סגן שר החינוך אבי וורצמן: 202 הצעה לסדר-היום 211 הטמעת מערכות מרשמים אלקטרוניות בקופות-החולים ובבתי-המרקחת 211 יעקב מרגי (ש"ס): 212 סגן שר החינוך אבי וורצמן: 215 <שאילתות דחופות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום כ"ח באייר התשע"ד – יום ירושלים כידוע, חג שמח לכולם – 28 במאי 2014. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. בפתח הישיבה – אומנם יצא כרגע מכתב רשמי לכל חברי הכנסת, אבל אני רק אזכיר שמזכירת הכנסת הביאה לי, לאחר בדיקה שנערכה במזכירות, את כל המסמכים של כל ששת המועמדים, לרבות החתימות שהוצגו. הכול נמצא כשר על-פי כל חוק וכל דין, ולכן יש לנו כרגע שישה מועמדים רשמיים, ואני מברך אותם על ההצטרפות הרשמית למירוץ. שאילתות דחופות. חבר הכנסת אראל מרגלית כאן, רק שאני עדיין לא רואה את השר שאמור להשיב לו. השאילתה הדחופה הראשונה בסדר-היום היא של חבר הכנסת אראל מרגלית. הנושא הוא: העברת משרדי הממשלה לירושלים. מטבע הדברים, מי שישיב לו הוא שר הכלכלה, המסחר, הדתות וירושלים והתפוצות, חבר הכנסת נפתלי בנט. נקווה שאכן נזכה לראות אותו בתוך דקות כאן. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> יש פקקים ביום ירושלים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר לענייני ירושלים, אתה אומר, עסוק ביום ירושלים. אני רואה, גברתי המזכירה, שמכתבי נזיפה שלנו לממשלה לא כל כך עוזרים, אז כנראה צריך לעבור לפסים מעשיים יותר בעניין הזה. <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> בוקר טוב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הנה, הופיע לנו שר הכלכלה. נמצאה האבדה. חבר הכנסת אראל מרגלית מוזמן לגשת למיקרופון במליאה. שר הכלכלה, המסחר, הדתות, ירושלים והתפוצות, חבר הכנסת נפתלי בנט, מוזמן לעלות לדוכן הנואמים. שאילתה מס' 199 – העברת משרדי הממשלה לירושלים. חבר הכנסת אראל מרגלית – בבקשה, אדוני. <199. העברת משרדי הממשלה לירושלים> <אראל מרגלית (העבודה):> תודה רבה. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, חג ירושלים שמח. לאחרונה קיבלה הממשלה החלטה לדחות בשלוש שנים את העברת משרדיה; במאי 2015 ההליך היה אמור להסתיים. אנחנו דיברנו על זה כבר מזמן. מחקר כלכלי קבע שהמעבר יביא לשדרוג כלכלי ותעסוקתי דרמטי בעיר. רצוני לשאול: 1. מה ייעשה כדי למנוע את דחיית המעבר ולחיזוק מעמדה של ירושלים? 2. מי הוא המשרד והגורם האחראי? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה בשלב זה לחבר הכנסת אראל מרגלית. אדוני השר, בבקשה. אתה יכול לשבת בינתיים. אם תרצה לשאול שאלה נוספת, נאפשר לך. <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חג עצמאות שמח. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> היום יום ירושלים. <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> חג ירושלים שמח. אני פשוט חוזר מסיור לילי, מ-24:00, בגבעת-התחמושת, ועד גיא בן-הינום. שמנו בפייסבוק, אדוני היושב-ראש, אמרנו: בואו לסיור, נעשה סיור. הגיעו 4,000 אנשים, ישראלים מכל הארץ – קיבוצניקים, מושבניקים, עירונים. מדהים. עם ישראל רוצה להתחבר שוב לירושלים. אז אני מתנצל על – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר. <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> 1–2. המשרד לענייני ירושלים והתפוצות, שבראשו אני עומד, פועל הרבה מאוד לחיזוק מעמדה של ירושלים כבירה. בתחומי הכלכלה אנחנו מסייעים בעידוד יזמות טכנולוגית ופיתוח תעשייה עתירת ידע בעיר, הן בתחום ההיי-טק והן בתחום הביו-טכנולוגיה. גם בתחומי התיירות משקיע המשרד מאות מיליונים בשדרוג המרחב התיירותי בירושלים, בין השאר באמצעות השקעות משמעותיות בניקיון ותחזוקה. החלטת הממשלה התחייבה – אני אומר את הדברים כמו שהם – לאחר שהממשלה לא עמדה בלוח הזמנים הקודם שהיא התוותה לעצמה ונדרשה ארכה. הסיבה היא שמדובר במהלך מורכב מאוד לביצוע. נדרש להסיט עובדים ממקום עבודתם הקבוע, ליצור יש מאין מאסה של מבני ציבור בעיר, בשעה שגם יחידות בירושלים משוועות לפתרון דיור, ולכול יש עלויות גדולות מאוד של זמן, של משאבים. הממשלה מוכנה להשקיע את המשאבים האלה ומתייחסת לנושא בכל כובד הראש. תיקון החלטת הממשלה לעניין העברת היחידות הארציות של הממשלה לירושלים צירף את המשרד לענייני ירושלים כחבר בוועדת החריגים. במסגרת זו אנחנו נפעל – עכשיו שיש לנו הכוח הזה – נפעל ללא לאות להעברת היחידות המבקשות פטור ולצמצום הפטורים הניתנים. כמו כן מטילה ההחלטה על המשרד את האחריות למעקב אחר יישום ההחלטה. כלומר, אנחנו נעקוב, ובמסגרת זו נפעל באופן אקטיבי מול משרדי הממשלה ומול השותפים הרלוונטיים ליישומה על מנת לוודא שבאמת נעשים כל הצעדים הנדרשים להעברת היחידות הארציות של הממשלה לירושלים בזמן הנקוב. אני רק אגיד במאמר מוסגר: בדיוק מה שאתה עושה זה הכי נכון, חבר הכנסת אראל מרגלית. אנחנו יודעים שכשלוחצים עוד ועוד ומציגים לנו מראה, זה מדרבן אותנו. גם אנחנו ננסה לדרבן את האחרים, וגם את עצמנו. אז אני בעיקר מודה לך על שהעלית את הנושא לסדר-היום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שאלה נוספת לחבר הכנסת אראל מרגלית. תודה עד כה לשר. <אראל מרגלית (העבודה):> תודה רבה, כבוד השר, ואני שמח על הדיאלוג הלוך ושוב בינינו בנושא הזה, ואני גם מברך אותך על הסיור הלילי בגבעת-התחמושת. היה לי שם שיא כשלמדתי ב"רנה קאסן". לאחר הדיונים אתמול בוועדות השונות, בעיקר בוועדה לביקורת המדינה, ראינו פקידים ממשלתיים עם הרבה מאוד רצון טוב. מה שהיה חסר לנו – ואני מבין שהמשרד שלך הוא הממונה – היה חסר לנו לראות גורם מקצועי ממשלתי שנותן לנו את התחושה שהוא מוביל את זה. כי היה הדיור הממשלתי, היה משרד ראש הממשלה – ואנחנו מדברים, בוא לא נשכח, על 4,000 משרות; אנחנו מדברים על סדר גודל של 450 מיליון שקל בהכנסות לירושלים וסדר גודל של 120 מיליון שקל הכנסות בשנה. אם הדבר הזה יתקיים, זה בנפשנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מרגלית. כבוד השר, בבקשה. <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> אני חושב שחבר הכנסת מרגלית, כידוע למי שעוד לא יודע, הוא אחד מבוני ירושלים, גם פיזית וגם עסקית וכלכלית. משרד ראש הממשלה ואנחנו – שאנחנו, נקרא לזה, הגורם המדרבן אותם בעיקר, כי בסוף הכוח נמצא שם – אז השילוב הזה הוא השילוב שיפקח וידחף. אני אקח הביתה מהשיחה הזאת – להלחיץ את המערכת בעניין הזה. אתה צודק. אתה פשוט צודק. <אראל מרגלית (העבודה):> תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית על השאילתה ולשר על התשובה. אתה כבר ערוך לענות על השאילתה הבאה? <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> כן, כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שאילתה דחופה מס' 201, של חבר הכנסת אליהו ישי. הנושא: דקירת סוחר יהודי בג'רבה שבתוניסיה. כאן אני מבין שזה בכובע של שר התפוצות הממונה על ביטחון הקהילות היהודיות בחו"ל. בבקשה, אדוני חבר הכנסת ישי. <201. דקירת סוחר יהודי בג'רבה שבתוניסיה> <אליהו ישי (ש"ס):> ביום שישי נדקר יהודי סוחר תכשיטים בג'רבה שבתוניסיה על-ידי מוסלמי שקרא קריאות אנטישמיות. לתדהמת הקהילה היהודית, הדוקר שוחרר לאחר שמוסלמים הפגינו מול תחנת המשטרה, וכמובן כתוצאה מכך הוא שוחרר. רצוני לשאול: 1. האם המקרה ידוע? 2. אם כן – מה נעשה בנושא? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ישי. כבוד השר. <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> 1. המקרה אכן ידוע לנו, חבר הכנסת ישי. ביום שישי, 23 במאי, נדקר סוחר יהודי בשוק בג'רבה על ידי-צעיר מוסלמי, ככל הנראה לאחר תגרה ביניהם. הסוחר היהודי מאושפז בבית-חולים, אבל ברוך השם לא נשקפת סכנה לחייו. התוקף נעצר אבל שוחרר בלחץ המקומיים. לפני כחודש, במהלך הפסח, אירע מקרה דקירה דומה של יהודי בג'רבה. האירועים האלו קרו למרות הגברת אמצעי הביטחון מצד גורמי הביטחון התוניסאיים. 2. מכיוון שאין לנו יחסים דיפלומטיים עם תוניסיה, אנחנו פועלים להעביר את המסרים, חבר הכנסת ישי, באמצעות בני-שיח רלוונטיים בערוצים דיפלומטיים שקטים, ואף באמצעות ראשי הארגונים האמריקניים, היהודים האמריקנים, שמבקרים בתוניסיה ונפגשים עם גורמי ממשל. הם מנוף אפקטיבי כלשהו. באשר לדאגתנו לביטחונם של היהודים בג'רבה ובתוניסיה בכלל ובצורך להבטיח את שלומם וביטחונם של הקהילה היהודית והתיירים היהודים והישראלים שמבקרים במקום: צריך לציין ששרת התיירות התוניסאית – זאת אומרת, יש גם להם אינטרס לדאוג לזה – הזמינה את התיירים הישראלים להשתתף בהילולה בג'רבה, למרות התנגדות של גורמים שהם נגד נורמליזציה; והשלטונות התוניסאיים באמת משתדלים, הם נוקטים את האמצעים הדרושים כדי לדאוג לביטחונם של האורחים הישראלים ואלפי היהודים, בעיקר מקנדה, צרפת ובלגיה – זה אינטרס תוניסאי. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שאלה נוספת לחבר הכנסת ישי. <אליהו ישי (ש"ס):> מכובדי השר, האירועים האלה, גלי האנטישמיות, הולכים וגוברים במקומות רבים בעולם. בבריסל הזוג ריוה קיפחו את חייהם, ועוד, מקרים רבים של אנטישמיות בצרפת ובמקומות רבים בעולם. יש הבדל, כמובן, בין מדינות שיש בינינו לבינן יחסים דיפלומטיים, בילטרליים, לבין תוניסיה, שזה הרבה יותר מורכב. השאלה היא, מה בכוונתכם לעשות לנוכח גלי האנטישמיות שמתפרצים בעוצמות ברחבי העולם? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ישי. בבקשה, אדוני השר. <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> האנטישמיות העתיקה עוטה עטיפה חדשה, והיא בעיקר באה לידי ביטוי ברטוריקה אנטי-ישראלית, שזה כביכול לגיטימי, על המדיניות שלנו והכול. אנחנו יודעים ידוע היטב שזו אותה גברת בשינוי אדרת. אלפי שנים העם היהודי סובל מרדיפות; ברוך השם בעת הזאת יש לנו מדינה. אני חושב שהדרך להתמודד היא מה שאנחנו עושים, זה להיות גאים במדינה שלנו, לא להתבייש, לא להתנצל, אלא להיות מדינה יהודית בטוחה בעצמה. ובכל אירוע – לטפל נקודתית בעניין הזה. אנטישמיות – ככל שאותם אנטישמים ידעו שיש פה מדינה יהודית חזקה ובטוחה, לא רק שיהיה מענה אחר כך, גם מלכתחילה רמת האנטישמיות, להערכתי, תרד. אנחנו עוקבים אחרי האירועים האלה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר נפתלי בנט. עד כאן תשובותיו על שתי השאילתות. אני מתכבד להזמין את שר התחבורה והבטיחות בדרכים, חבר הכנסת ישראל כץ, לעלות לדוכן על מנת להשיב על שאילתה דחופה שמספרה 198 מאת חבר הכנסת איתן כבל. הנושא הוא: אי-נגישות משרד התחבורה ברמלה. לאחר מכן יש לך עוד שאילתה, אדוני. בבקשה. <198. אי-נגישות משרד התחבורה ברמלה> <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, משרד התחבורה ברמלה איננו נגיש לבעלי מוגבלות המתניידים בכיסא גלגלים. רצוני לשאול: 1. מה ייעשה כדי לאפשר גישה לבעלי מוגבלות בכיסא גלגלים? 2. מה הוא לוח הזמנים לביצוע? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אדוני השר, בבקשה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת איתן כבל, חברי וחברות הכנסת, השאילתה הועברה להתייחסות מנהל אגף הרישוי במשרד, ולהלן תמצית התשובה שהתקבלה: 1–2. משרד הרישוי רמלה שוכן בבניין קריית הממשלה, שבו ממוקמים משרדי ממשלה רבים. אל משרדנו ואל משרד הפנים, הממוקמים באותה הקומה, יש גישה למוגבלי ניידות, לרבות אלו הרתוקים לכיסא גלגלים. בבניין ארבע קומות חניה, ובהן חניות נכים ייחודיות בקרבת המעליות, המובילות לכניסה הראשית, שבה מתבצע בידוק ביטחוני, ומשם מעלית מובילה מקומת המסד אל קומת משרד הפנים והרישוי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שאלה נוספת לחבר הכנסת איתן כבל. בבקשה, אדוני. <איתן כבל (העבודה):> אדוני השר, תודה על התשובה. אני אבדוק את הטענה הזו, יכול להיות שיש אי-הבנה לגבי – יכול להיות שאתם השבתם לי – יכול להיות שאני טעיתי בשאלה. אני רוצה, רק כדי להיות בטוח בכך ששאלתי על המשרד – כנראה מדובר, שוב, אני פתאום ככה מבין – כי לא יכול להיות, הרי מי שמוגבל לא אומר אין כשיש. אוקיי. העניין הוא כנראה המקום שבו צריך לקבל את בדיקות העיניים ואת כל האישורים הנדרשים. אבל אני מבטיח לאדוני לבדוק ולהתקשר אליך ישירות. אין לי ספק שאתה תטפל בעניין הזה בצורה הרצינית והמהירה ביותר. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> תודה רבה. אני אשמח. <איתן כבל (העבודה):> תודה לך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל, תודה גם לשר התחבורה והבטיחות בדרכים חבר הכנסת ישראל כץ. אנחנו עוברים – לא, אנחנו לא עוברים, כי חבר הכנסת השואל לא נמצא. אז אנחנו מודים מאוד לשר ישראל כץ, ומצטערים שחבר הכנסת לא הספיק להגיע; עבדנו בצורה אינטנסיבית – תודה, אדוני השר – ולכן השאילתה הדחופה הבאה לא תיענה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק איסור הפליה מחמת גיל (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014, הצעת חברת הכנסת אורית סטרוק וקבוצת חברי הכנסת; והצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 155) (הרחבת הגדרת ילד לעניין ביטוח שאירים), התשע"ד–2014, הצעת חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <שאילתות דחופות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני השר, אתה לא מתנגד לחזור לדוכן? הגיע חבר הכנסת, ותשיב לו. <מוחמד ברכה (חד"ש):> פשוט הישיבה של ועדת החינוך התארכה. זה דיון שאני יזמתי. אני מתנצל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר גמור, אנחנו מקבלים את ההסבר, ואם השר לא מתנגד אז אין לנו בעיה. בבקשה. חבר הכנסת מוחמד ברכה, שאילתה דחופה מס' 197, הנושא הוא: הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים פועלת ללא תקציב מתחילת השנה. המשיב, כידוע, שר התחבורה. בבקשה. <197. הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים פועלת ללא תקציב מתחילת השנה> <מוחמד ברכה (חד"ש):> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, במדינת ישראל נהרגים מדי שנה 300 בני-אדם בתאונות דרכים. הגוף האמון על הבטיחות בדרכים פועל מתחילת השנה ללא תקציב מאושר. רצוני לשאול: 1. מדוע לא אושר התקציב עד היום? 2. האם המשרד מודע להשלכות הקשות של אי-אישור התקציב? 3. כיצד יפעל המשרד לאישור התקציב? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ברכה. בבקשה, אדוני השר. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> 1–3. אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת, לפני כשבוע חתמתי על הצעת תקציב הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לשנת 2014, כפי שהועברה ואושרה במועצת הרשות. ההצעה צפויה להיחתם בימים הקרובים גם על-ידי שר האוצר, דבר שיאפשר הוצאת התחייבויות בהתאם לתוכנית. יש לציין כי מתחילת השנה המשיכו כלל משרדי הממשלה בפעילות השוטפת למניעת תאונות דרכים במימון ביניים מתקציבם השוטף. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שאלה נוספת לחבר הכנסת ברכה – בבקשה, אדוני. <מוחמד ברכה (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני מודע לפעילותו של השר, ודווקא בתקופת כהונתו במשרד התחבורה אנחנו מרגישים שיש טיפול ראוי בנושא תאונות הדרכים, והמספרים מעידים על עצמם – אף שהמספרים הם לא מספרים, הם בני-אדם. אבל לפעול במתכונת זמנית, אני חושב שזה מאוד חמור. אני חושש – אני מקווה שלא נחזור לאותם הימים שהיינו עומדים כאן בכנסת ומדברים על מספרים של 400 וקרוב ל-500 הרוגים בתאונות דרכים. לכן אני חושב שהשר, בתוקף תפקידו ובתוקף מעמדו בממשלה, צריך לעשות על מנת שההתנהלות תהיה תקינה, ואי-אפשר לבוא ולהגיד שיש פה השבט של משרד האוצר והשבט של משרד התחבורה; זו הממשלה בסופו של דבר. זה דבר שהוא פיקוח נפש, לכן אני מקווה שהשר, תהיה לו בשורה מתי העניין הזה יוסדר באופן מלא, ולא באופן זמני. זו השאלה, בעצם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ברכה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> קודם כול, אני מקבל את ההערה. אין כאן מצב של ויכוח בין משרדי התחבורה והאוצר, אני חלילה לא רוצה להאשים את משרד האוצר. זה היה יותר עניין של הידיינות פנימית בתוך הרשות, ולאחר מכן הידיינות בין המשרד – מאחר שאני כשר צריך לאשר את המדיניות, גם בהקשר לתקציב – בין המשרד לבין הרשות. אני חתמתי, כאמור, כמו שאמרתי, ושר האוצר הוא – לא צפויה שום בעיה – הוא יחתום בימים הקרובים. יחד עם זאת, בהמשך להערתך, השנה עד כה – אנחנו כבר כמעט חמישה חודשים מתחילת השנה – יש ירידה נוספת של כ-20%. אומנם כמו שאמרת, כל הרוג הוא עולם ומלואו, וכל פצוע, אני חושב; כ-20% גם מהמספר של לפני שנה. לפני שנתיים היו פחות מ-300, שזה היה דבר מפתיע, מדהים, וזה המספר הנמוך ביותר זה 50 שנה, למרות הגידול במספר כלי הרכב והנהגים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> והאוכלוסייה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> בשנה שעברה היו 310, שזה הישג לא פחות גדול, כי לפעמים, כשיש לך ירידה פתאומית היא מקרית. אבל דווקא המספר 310, שעדיין זה היה מתחת לגרף המתוכנן, היה מאוד משמעותי, והשנה, בלי לפתוח פה לשטן, כמו שאומרים, יש ירידה נוספת של 20%. יש כאן פעילות משולבת: הפעילות של הטיפול בתשתיות מחוץ – של כבישים, מסילות, מחלפים, כל מה שכבר התחיל לפעול – וגם בתוך היישובים, היא בהחלט מאוד משמעותית. כמובן שפעילות האכיפה של משטרת ישראל היא פעילות מאוד חשובה, וכמובן כל פעילות ההסברה, החינוך, גופי ההצלה, בטיחות הרכב, כל המרכיבים האחרים. מדינת ישראל מדורגת היום לפי המדדים האירופיים במקום החמישי מבין המדינות המפותחות במדדים של הרוגים ל-1,000 נפש. ואנחנו ממשיכים, ממשיכים בדבר, והרשות באמת צריכה לפעול כגורם מוביל, גורם שיש לו כלים מחקריים ודברים אחרים ותיאום בין שאר הדברים. אבל המאבק בנושא תאונות הדרכים נמשך. ידוע שבמגזר הערבי יש אחוז גבוה מאוד, לצערנו, של מעורבים בתאונות ושל הרוגים. יש ירידה גם השנה, ובהחלט, יש כאן מקום להשקיע השקעה מאוד משמעותית, וגם השקעה פנימית במודעות ביישובים עצמם. אם כאן, באמת, המספרים יהיו דומים לכלל האוכלוסייה, אז צפויה עוד ירידה; מלבד הצלת החיים – זה הכי חשוב – עוד ירידה מאוד משמעותית בסך המדדים של מדינת ישראל. אנחנו סימנו את זה בעצם כמטרה מרכזית – זה ונהיגת צעירים ודברים דומים. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר התחבורה ישראל כץ ולחבר הכנסת השואל מוחמד ברכה. לשר אני גם מודה על הנכונות שלו לענות על השאילתה למרות העיכוב. <מוחמד ברכה (חד"ש):> תאחל לו הצלחה תמיד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו תמיד – מדובר פה בדיני נפשות, אז תמיד מאחלים לו בהצלחה. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הטבות למי שמקבל גמלה לפי חוק הביטוח הלאומי וקיבל גמלת הבטחת הכנסה), התשע"ד–2014> [הצעת חוק פ/2306/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים בינתיים לחקיקה. להזכירכם, בעוד כשעה תתחיל ישיבה מיוחדת לכבוד יום ירושלים בהשתתפות ראש הממשלה ויושב-ראש האופוזיציה, ובינתיים אנחנו בסדרה של חוקים לקריאה טרומית. ההצעה הראשונה היא הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הטבות למי שמקבל גמלה לפי חוק הביטוח הלאומי וקיבל גמלת הבטחת הכנסה), התשע"ד–2014, של חבר הכנסת דוד צור. הנמקה מן המקום, אדוני. המשיב הוא שר הרווחה והשירותים החברתיים, חבר הכנסת מאיר כהן. <דוד צור (התנועה):> אדוני היושב-ראש, שר הרווחה, שר התחבורה, חברי חברי הכנסת, כמובן, החוק בעצם בא לעשות איזה צדק עם אנשים שעד, נאמר – היו מקבלי קצבה של השלמת הכנסה, ולמעשה, מהרגע שהפכו להיות אלמנים, אלמנות, והתחילו לקבל קצבת שאירים, ההטבות שממילא ניתנו להם בהנחות בארנונה או בתחבורה וכן הלאה – רובם הם אנשים מבוגרים או קשישים – בסופו של דבר קצבת השאירים, לכאורה נתנה להם איזו דלתא, תוספת של שכר שבעצם ממנה הפכו להיות לא זכאים להטבות. צריך לומר שהביטוח הלאומי ומשרד הרווחה על-פי רוב לא נגעו בהטבות האלה, אבל הנושא לא עוגן בחקיקה. ולכן, בהתייעצות עם הממשלה, סוכם שהנושא הזה יעוגן וגם ייסגר בחוק. לכן, אני מאוד שמח שהממשלה קיבלה את העמדה הזאת. גם סוכם כי שאר הליכי החקיקה ייעשו בתיאום עם הממשלה. הצעת החוק הזאת, לדעתי, היא הצעת חוק שעושה צדק. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת צור. אני מזמין את שר הרווחה והשירותים החברתיים, חבר הכנסת מאיר כהן, להשיב בשם הממשלה על הצעת החוק. בבקשה, אדוני. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת וחברות כנסת נכבדים, אדם המקבל גמלת הבטחת הכנסה, בעיקר בגיל זיקנה, לפי חוק הבטחת הכנסה, זכאי לסל הטבות נלוות הניתנות על-ידי גורמים שונים, וביניהם רשויות מקומיות, רשות השידור, תחבורה ציבורית, חברת החשמל, קופות-חולים ועוד. כאשר אותו אדם מתאלמן, הוא אינו זכאי עוד לקבלת גמלת הבטחת הכנסה, ובמקום זאת הוא מקבל קצבת שאירים לפי חוק הביטוח הלאומי. ההטבות שנלוו לגמלת הבטחת ההכנסה נשללות אף הן בשל הזכאות לקצבת שאירים. מצבם של אלה מורע, שכן שיעור ההטבות הנלוות הנו בעל ערך לא מבוטל, אשר עולה על ערך תוספת קצבת השאירים שזכו לה. לפי הצעת החוק לא תישלל הזכאות לסל ההטבות הנלווה מאלה שקיבלו גמלת הבטחת הכנסה וזכאותם לגמלה הופסקה בשל קבלת קצבת שאירים. ועדת השרים החליטה לתמוך בהצעת החוק, אך בכפוף לכך שהליכי החקיקה יימשכו בתיאום עם המוסד לביטוח לאומי, משרד האוצר ומשרד המשפטים. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר כהן. חבר הכנסת דוד צור, אני מבין שאתה מקבל את ההתניות של הממשלה. אנחנו יכולים לעבור להצבעה. בבקשה, הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הטבות למי שמקבל גמלה לפי חוק הביטוח הלאומי וקיבל גמלת הבטחת הכנסה), התשע"ד–2014, של חבר הכנסת דוד צור וקבוצת חברי הכנסת – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 16 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הטבות למי שמקבל גמלה לפי חוק הביטוח הלאומי וקיבל גמלת הבטחת הכנסה), התשע"ד–2014, לדיון מוקדם בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 16 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה טרומית ותועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנתה לקריאה ראשונה. <הצעת חוק נכי המלחמה בנאצים (תיקון – תגמול לבן-זוג של נכה שנפטר), התשע"ג–2013> [הצעת חוק פ/1027/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מזמין עכשיו את חבר הכנסת דוד צור לעלות לדוכן להציג את הצעת חוק נכי המלחמה בנאצים (תיקון – תגמול לבן-זוג של נכה שנפטר), התשע"ג–2013. ישיב לו בשם הממשלה סגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי. <דוד צור (התנועה):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ההצעה הזאת גם היא באה לתקן עיוות מסוים שנוצר כתוצאה מחקיקה וחקיקה נוספת. ההצעה בעצם מדברת על כך שחוק נכי המלחמה בנאצים, התשי"ד–1954, מגדיר שמי שהוכר כנכה המלחמה בנאצים לצורך קבלת קצבה חודשית בגין נכות שלקה בה משירות פעיל בצבא אחת ממעצמות הברית או מהשירות באחת היחידות שלחמו במחתרת נגד השלטון הנאצי, ושערב פטירתו היה זכאי לתגמול מכוח סעיף 4א או סעיף 4ב – יוסיפו לשלם את התגמול לידי בן-הזוג רק עד תום שלוש שנים מסוף חודש אירוע הפטירה. לאלו שהיו זכאים ערב פטירתם מכוח סעיפים 4ג או סעיף 4ד, יוסיפו לשלם את התגמול לידי בן-הזוג כל עוד לא נישא מחדש. לעומתו, חוק ההטבות לניצולי השואה, התשס"ז–2007, קובע כי ניצולי השואה יוצאי מחנות ריכוז, גטאות ומחנות עבודה שעבדו בהם בעבודת פרך יהיו זכאים לקבל קצבה חודשית והטבות נוספות, אולם שותק לגבי המשך תשלום הקצבה לבן-הזוג לאחר פטירת הזכאי כפי שמוגדר בחוק כדלהלן. כיום קיים בחוק אי-שוויון בין הזכאות של אלמני ואלמנות ניצולי השואה או נכי המלחמה בנאצים, אשר בחייהם היו זכאים לקבל קצבה חודשית בהתחשב מאיזה חוק הוכר או מאיזה סעיף. לא ניתן למצוא הצדקה להבחנה זו, בייחוד כאשר ניצולי השואה, נכי המלחמה בנאצים ובני-זוגם נמצאים בגיל מתקדם ולרוב במצב כלכלי לא קל, וחלק גדול מאוכלוסיית נכי המלחמה בנאצים עלה לישראל בגיל מבוגר יחסית ואינו זכאי לקצבת זיקנה ושאירים אלא לגמלת זיקנה ושאירים מיוחדת, בהתאם להסכם שנחתם בין ממשלת ישראל לבין המוסד לביטוח לאומי בדבר מתן גמלאות זיקנה ושאירים מיוחדות. מטרת הצעת החוק המתפרסמת בזה היא הפסקת ההבחנה הבלתי-מוצדקת שקיימת כיום בחוק בין זוג ניצולי שואה לבין זוג – נכה מלחמה בנאצים שנפטר, בכך שלאלמן או לאלמנה של הזכאי תוענק הגמלה לשארית חייהם וללא הבחנה אם נישאו מחדש אם לאו. הצעת חוק זהה הונחה על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על-ידי חבר הכנסת אריה ביבי וקבוצת חברי הכנסת. אתי חתומים על ההצעה הזו גם חברי הכנסת מאיר שטרית, אלעזר שטרן, עמרם מצנע, דב חנין, מיכל רוזין, יפעת קריב, שאגב הציעה הצעה דומה משלה ובסוף הצטרפה להצעה זו, מרב מיכאלי, משה מזרחי, ניצן הורוביץ ומיקי רוזנטל. אני כמובן מודה לכל אלה. אני גם רוצה לומר שאני מודה מאוד לממשלה על המהלכים שהיא עשתה בכלל כדי לתקן אולי גם עיוותים שהיו לאורך שנים בכלל, כדי לאפשר חיים בכבוד גם לאלה שנותרו אחרי שלחמו בנאצים, אחרי שעלו ארצה, על הזוועות שעברו, ובסופו של דבר, כולנו מבינים שאנחנו חבים להם חוב מוסרי ענק. לכן אני חושב שחובה על כולנו לאפשר לאלה שעדיין עמנו, ונקווה שיהיו עמנו עוד שנים רבות, לחיות את חייהם בכבוד וגם לסיים אותם בכבוד. לכן, ההטבות האחרונות שהובאו לדיון פה בבית הזה, אדוני היושב-ראש, רק לפני כשבועיים ואושרו בסך כולל של כמיליארד שקל – ההצעה הזאת היא הצעה קצת יותר צנועה. היא באה לתת שוויון לאוכלוסייה מאוד ספציפית, אם כי גם מאוד כאובה, של אלמנים ואלמנות שלא נמצא שוויון כלפיהם בשני חוקים נפרדים. לכן אני חושב שהעובדה – והתהליך לקח לא מעט זמן, כמעט שנה – כדי שהאוצר יתרצה בעניין הזה, ולחבר את זה להצעה כוללת, וטוב שעשינו כך. העלות המוערכת של התקציב כאן, אף שאקטוארית קשה אולי לאמוד אותו, כיוון שמדובר בניסיון לחזות אורך חיים של אנשים שנקווה שהם יטעו ויהיה ארוך ככל שאפשר. בתקרה הגבוהה ההערכה היא כ-60 מיליון שקל. לכן אני מאוד מודה לממשלה, לאוצר, שהסכימו להתגייס לעניין הזה, כולל הרפרנט לנושא הזה והיועץ בנושא דני וסלי ונעמה מהאוצר, שהיו מאוד – הלכו אתנו בחוק הזה, אז תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דוד צור. אני מזמין את סגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי. אנחנו גם מחוץ לפרוטוקול מברכים אותו על שמחות במשפחתו. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הממשלה מבקשת לתמוך בהצעת החוק בכפוף להצמדתה להצעת החוק הממשלתית. אני מבקש להעביר אותה לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מיקי לוי, סגן שר האוצר. חברי הכנסת, אנחנו יכולים להצביע. הצעת חוק נכי המלחמה בנאצים (תיקון – תגמול לבן-זוג של נכה שנפטר), התשע"ג–2013 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 31 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק נכי המלחמה בנאצים (תיקון – תגמול לבן-זוג של נכה שנפטר), התשע"ג–2013, לדיון מוקדם בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 31, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה טרומית ותועבר לוועדת – ביקש סגן השר, ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. אני גם מברך את חבר הכנסת דוד צור. אתה ושותפיך תבורכו על הטיפול בנושא החשוב הזה. <הצעת חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות (תיקון – הודעה מוקדמת במקרה של פטירת המעביד או העובד), התשע"ד–2014> [הצעת חוק פ/2291/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הצעת חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות (תיקון – הודעה מוקדמת במקרה של פטירת המעביד או עובד), התשע"ד–2014, של חברת הכנסת אורית סטרוק וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, גברתי. המשיב יהיה שר הכלכלה נפתלי בנט. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יום ירושלים שמח, קודם כול. בשנת תשס"א, 2001, חוקקה הכנסת את חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות; חוק צודק מאוד שנועד לייצר יחסי הגינות, יושרה ואמון בין עובדים ומעבידים. החוק בא לומר למעביד או לעובד: אתה לא יכול לקבל החלטות שמתחשבות רק בעצמך, בטובתך שלך. יש לך עובד, תחשוב גם עליו, תתחשב בו. יש לך מעביד, תחשוב גם עליו. אל תזרוק את העובד שלך מהעבודה ללא התראה שתאפשר לו להתארגן, או אל תשאיר את המעביד שלך לפתע פתאום ללא עובד שיבצע את תוכניותיו. ללא ספק, חוק צודק, ראוי והוגן. אבל בשולי החוק הצודק הזה, נפגעת ממנו קבוצה של מעבידים שהייתי קוראת להם מעבידים בעל-כורחם; מעבידים שהם נכים קשים, קשישים סיעודיים, אנשים שבגלל המגבלות שגזרה עליהם מחלתם או זיקנתם נאלצים להיעזר בעובדים סיעודיים כדי לבצע את הפעולות היומיומיות הפשוטות ביותר. אתם מכירים את המצבים האלה, כולכם מכירים, כאשר אדם שנולד עם מגבלות קשות, או שהפך עם השנים למוגבל מאוד מבחינה בריאותית, נאלץ להיתמך ולהסתייע גם בדברים האינטימיים ביותר בעובד סיעודי. אולי כאן המקום לספר לכם על הפגישה שלי עם שלום קוטשר מעמותת אנשי"ם. אנשי"ם – ראשי תיבות של: ארגון נכי שיתוק מוחין. פגשתי אותו לראשונה לפני כמה חודשים בדיון שהתקיים בוועדה לביקורת המדינה ועסק בנושא של חולים ועובדים סיעודיים. הוא הגיע לדיון על כיסא גלגלים שאליו הוא מרותק. שמעתי אותו אומר דברי טעם וקבעתי אתו פגישה. לפגישה הוא הגיע עם עוד חבורה שלמה של נכים במצבים דומים לשלו. ישבתי אתם שעה ארוכה ולמדתי על הבעיות המיוחדות שלהם ועל אותם מקומות שבהם החוק פשוט עושה להם עוול. קיבלתי על עצמי להוביל כמה תיקוני חקיקה שיקלו את חייהם הקשים ממילא. אז הנה היום אנחנו מתחילים עם התיקון לחוק הודעה מוקדמת. המעבידים האלה, כביכול מעבידים, שכל אחד מהם הוא בעצם גם המעביד וגם העבודה עצמה, מוצאים את עצמם או את בני המשפחה שלהם במצב בלתי נסבל ובלתי מתקבל על הדעת כאשר החוק דורש מהם להודיע את הבלתי-אפשרי: הודעה מוקדמת על הפסקת עבודה בגלל פטירתו של המעביד, או אולי פטירתה של העבודה בעצם. ואם לא הודיעו, אם לא הייתה להם מדרגת נבואה לדעת מראש את יום מותם, עליהם לשלם על כך. האם זה ייתכן? איזה אדם יכול לדעת מראש מתי יעבור מן העולם ויידרש לבית-דין של מעלה? הרי זה אחד הדברים שהם לגמרי לא בשליטתנו. במסכת אבות מובאים דבריו של רבי אליעזר: "שוב יום אחד לפני מיתתך", ולמעשה מתכוון רבי אליעזר לומר שאדם כדאי לו לחזור בתשובה כל יום, כי אין לו אפשרות לדעת מתי יהיה יום מותו. לבוא ולומר לאדם כלשהו או ליורשיו או לבני-משפחתו, מדוע לא נתת או לא נתתם הודעה מוקדמת על פיטורים במקרה של מוות, של פטירה, זה לא סביר, זה לא הגיוני וזה לא הוגן. במקרה שאדם נפטר, מי שפיטר כביכול את העובד שלו זה ריבונו של עולם ולא אותו מעביד אומלל. ודאי אין מקום לגבות ממנו אלפי שקלים משום שלא הצליח לחזות מראש את יום מותו. לכן, בהסכמה עם משרדי האוצר והכלכלה סוכם שנחוקק את התיקון הזה לחוק, שישלול חובת הודעה מוקדמת במקרים של פטירה, וגם סוכם שהתיקון הזה יחול רק במקרים של עסקים זעירים או מעבידים סיעודיים, שכאשר עם מות העובד למעשה עברה מן העולם גם העבודה עצמה. אני מבקשת את תמיכתם בהצעת החוק הצודקת הזאת. יחד אתי חתומים על ההצעה חברי הכנסת מירי רגב, חיים כץ, רינה פרנקל, שולי מועלם-רפאלי ויעקב אשר. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת אורית סטרוק. אני מזמין את שר הכלכלה חבר הכנסת נפתלי בנט להשיב בשם הממשלה. בבקשה, אדוני השר. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שוב אני רוצה לאחל לכולם חג ירושלים שמח. זה באמת יום מיוחד. אספר לכם בחצי דקה סיפור. החלטנו לעשות אירוע חדש: סיור לילי בחצות הליל מגבעת-התחמושת ועד גיא בן-הינום. העלינו פוסט בפייסבוק, הזמנו את הציבור לבוא. חשבתי שיגיעו 50, 70, 100; הגיעו 4,000 ישראלים מכל הארץ, ועשינו, במשך ארבע שעות, מחצות ועד 04:00–04:30, סיור מקסים. מה שאני למד מזה שעם ישראל משתוקק לירושלים, אוהב את ירושלים, רוצה להתחבר לשורשים, וזה באמת מרומם את הנפש. אני מברך את חברת הכנסת אורית סטרוק, שכולם יודעים שהיא רושפת אש בתחום האידיאולוגיה של ארץ-ישראל, אבל באותה מידה גם בתחום החברתי של דאגה לחברה צודקת במדינת ישראל. הצעת חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות (תיקון – הודעה מוקדמת במקרה של פטירת המעביד או העובד): חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות קובע שמעביד נדרש לתת הודעה מוקדמת לעובד טרם פיטוריו וכן עובד חייב לתת למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות. מוצע לקבוע כי חובת ההודעה המוקדמת הן על המעביד והן על העובד כאמור לא תחול במקרה של סיום יחסי עבודה בשל פטירת המעביד או העובד. אני מברך אותך, חברת הכנסת סטרוק, על תיקון דבר החקיקה, שנותן פתרון למצב אבסורדי שהיה קיים עד היום. עלית על נקודה נכונה. הממשלה תומכת בהצעת החוק, בכפוף להתחייבות המציעה לתאם את המשך החקיקה עם משרדי הכלכלה והאוצר. לכן נבקש ממליאת הכנסת להצביע בעד הצעת החוק הזאת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר הכלכלה נפתלי בנט, שהודיע על תמיכת הממשלה בהצעת החוק. לכן מי מחברי הכנסת יכול להתנגד. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה מבקש להתנגד להצעת החוק. בבקשה, אדוני. אתה זוכר ודאי, כחבר כנסת ותיק – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> שצריך להצביע נגד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – שצריך להצביע נגד. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני גם אצביע נגד, כבוד היושב-ראש. אני לא רק מתנגד להצעת החוק. יש היגיון בהצעת החוק הזאת, ואני חושב שמרבית חברי הכנסת רואים שיש כאן טענה – המעביד מת, איך אתה יכול לדרוש ממת לשלוח הודעה מוקדמת? יש היגיון. אבל לכל מטבע יש שני צדדים. אנחנו צריכים לשמור על זכויות העובד. אסור אפילו בעקיפין להביא לכך שתיפגענה זכויות של עובד. בבקשה, אם מתקנים את החוק – מה שהדליק אותי עוד יותר, שחברת הכנסת סטרוק אומרת: יש לי שורה של חוקים כאלה, שיתחשבו במצבו של המעביד, אם הוא סיעודי, אם מצבו כזה, מצבו כזה, כל מיני הגבלות או כל מיני הטבות למעביד חולה או במצב קשה, אני מבין. אבל המחוקק, וכאן הבעיה שלי, חבר הכנסת ריבלין – צריך לדאוג לזכויות העובד. כלומר, בסופו של יום אסור שהעובד ייפגע. אנחנו מחוקקים חוק שהתוצאה שלו אפילו לא הוזכרה. כלומר, אם אתה רוצה לפגוע, אם אתה מחוקק חוק שהתוצאה שלו היא שהעובד ייפגע, אתה חייב להגיד שהוא ייפגע. תסביר, למען ההגינות, למען השקיפות, למען שיקול הדעת. יש כאן תוצאה שהעובד ייפגע, ואסור להעביר את זה כך. אני בעד שיוסיפו לחוק הזה – בלי שתהיה הגנה על זכויות העובד, אני מתנגד לחוק. יבוא החוק ויהיה סעיף ב; הוא יגיד: אנחנו נגן על זכות העובד בצורה אחרת. בבקשה, אנחנו בשמחה נתמוך בחוק הזה. אבל כל עוד זה לא קיים, זה חוק שתוצאתו, לא כוונתו – אני לא חושד בכך – תוצאתו האמיתית שעובד ייפגע, ואנחנו לא רוצים שעובד ייפגע. תודה רבה. אני קורא לחברי הכנסת להתנגד לחוק ולתקנו, אפילו למשוך אותו. נוסיף סעיף שהביטוח הלאומי ידאג לעובד הזה. אני לא יודע איך, אבל לא כך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת זחאלקה. האם המציעה, חברת הכנסת אורית סטרוק, רוצה להשיב על ההתנגדות? יש לך עד שלוש דקות להשיב. בבקשה, גברתי. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> חבר הכנסת זחאלקֶה, חוק הודעה מוקדמת – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זחאלקָה, אל תקראו לי זחאלקֶה. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> בסדר. מה שאתה רוצה. חוק הודעה מוקדמת לא נועד לדאוג לתנאים סוציאליים של העובד אלא הוא נועד לדאוג ליחסי הגינות בין העובד והמעביד; לתנאים הסוציאליים יש מספיק חוקים שדואגים. עם זאת, מכיוון שיש מקצת מן האמת בעניין הזה, הסכמנו, יחד עם משרד הכלכלה ועם משרד האוצר, שהתיקון הזה יחול רק לגבי עוסקים זעירים, ובעיקר לגבי אותם אנשים שדיברתי עליהם, שהם במצב הרבה יותר קשה מהעובדים שלהם; הם אנשים סיעודיים. אם כבר אנחנו מדברים על הרחבת חוק הביטוח הלאומי, אולי צריך להרחיב אותו כך שיסייע להם יותר במטלה שמוטלת עליהם לדאוג לצורכי היום-יום שלהם, לתשלום לאותו עובד סיעודי. אבל לא יכול להיות שיושת על האנשים האלה, שכל כך קשה להם ממילא – יושת עליהם גם התשלום הזה, כשהם פשוט נפטרו בלי לדעת את זה מראש. זה מצב אבסורדי, ואת המצב האבסורדי הזה צריך קודם כול לתקן. העובד שנשאר ללא פרנסה, יש לו רשת חברתית רחבה מספיק כדי לקלוט אותו גם בלי הפיצוי הזה על היעדר ההודעה המוקדמת. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה שולל זכות של עובד. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> כמובן, אם אתה רוצה להגיש חוק נוסף לגבי הביטוח הלאומי, בבקשה, תבורך. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא חוק נוסף. תוסיפו עוד סעיף שיגן על העובד, ואני אתמוך. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> בכל מקרה, אי-אפשר להמשיך להתעלל באותם אנשים, שפתאום הם מוגדרים כמעסיקים כשהם למעשה לא מעסיקים; הם העסק, הם העבודה. העבודה היא לטפל בהם, בגופם, בצרכים הכי בסיסיים, הכי אינטימיים שהם זקוקים להם, ואין להם מנוס מלהעסיק את העובד הזה, וגם אין להם שום דרך לחזות מראש מתי הם חלילה יעברו מן העולם הזה לעולם הבא. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת אורית סטרוק. חברי הכנסת, נא לשבת. הצעת חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות (תיקון – הודעה מוקדמת במקרה של פטירת המעביד או העובד), התשע"ד–2014, של חברת הכנסת אורית סטרוק וקבוצת חברי הכנסת – קריאה טרומית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 35 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 3 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות (תיקון – הודעה מוקדמת במקרה של פטירת המעביד או העובד), התשע"ד–2014, לדיון מוקדם בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 35 בעד, שלושה מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה הטרומית ותועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנתה לקריאה הראשונה. <הצעת חוק הרשות לפיתוח הנגב (תיקון – שינוי הרכב הוועדה הבין-משרדית וערעור על המלצותיה), התשע"ד–2014> [הצעת חוק פ/2384/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הצעת החוק הבאה היא הצעת חוק הרשות לפיתוח הנגב (תיקון – שינוי הרכב הוועדה הבין-משרדית וערעור על המלצותיה), התשע"ד–2014, של חבר הכנסת זבולון כלפה וקבוצת חברי הכנסת. אני מזמין את חבר הכנסת זבולון כלפה לעלות לדוכן הנואמים. המשיב מטעם הממשלה הוא השר לפיתוח הנגב והגליל, השר סילבן שלום. <זבולון כלפה (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, השרים, הצעת החוק שהגשתי, תיקון מס' 4 לחוק הרשות לפיתוח הנגב, נועדה להסדיר מציאות של חוות הבודדים בנגב. בשנת 2002 הממשלה קיבלה החלטה לחזק את מסגרת ההתיישבות הזו, וב-2010 התקבלה הצעת חוק – חוק הרשות לפיתוח הנגב, אך היו בתוכו כמה סעיפים מורכבים. סעיף אחד עסק בנושא של ההיתכנות התכנונית, ולכן הצעת החוק שהגשתי פה בעצם נועדה לבאר את המושג הזה שמשמעותו "היתכנות תכנונית", שאמור לכלול בתוכו את המרכיבים הבאים: 1. אותה ועדה בין-משרדית מצאה כי קיימת תוכנית בת-תוקף, המאפשרת שימוש חקלאי, שימוש תיירותי או שני השימושים כאחד במקרקעין; אפשרות נוספת היא שרשות מקרקעי ישראל, אדם או גוף אחר הפועל מטעמה או מי שהגיש את הבקשה לאישור המיזם, הגיש או התחייב להגיש – בתוך פרק זמן שתקבע הוועדה הבין-משרדית ואשר לא יפחת משנתיים ולא יעלה על חמש שנים – תוכנית שתאפשר את כל השימושים הנדרשים למיזם החקלאי-תיירותי המשולב במקרקעין. נקודה נוספת בנושא של ההיתכנות התכנונית: הוועדה הבין-משרדית, לאחר ששמעה את עמדת המתכנן שמינתה מטעמה, קבעה כי לא ניתן לשלול את האפשרות שעד תום המועד הקבוע בסעיף קטן (ו) תאושר תוכנית כאמור בפסקת משנה (2) לעיל. שתי נקודות נוספות – הרחבת הוועדה הבין-משרדית על-ידי נציג נוסף של רמ"י או משרד השיכון ונציג נוסף של החטיבה להתיישבות; נקודה נוספת היא הדיונים בהחלטות הוועדה. כיום הדיונים הללו מתנהלים בבג"ץ, דבר שבעצם לא מאפשר ירידה לעומק הדברים. הבקשה היא, במסגרת החוק, להעביר את זה לעתירה מינהלית, מה שייתן את הכוח והיכולת בעצם לרדת לעומקם של דברים, לבחון את הדברים בצורה יסודית יותר ולהתמודד עם הדבר הזה. אין ספק שהסיוע לאותם מיזמים חקלאיים תיירותיים במרחבי הנגב הוא דבר גדול מאוד ואינטרס לאומי ממדרגה ראשונה. אני קורא לכל חברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק הזו. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת זבולון כלפה. אני מתכבד להזמין את השר לפיתוח הנגב והגליל חבר הכנסת סילבן שלום להשיב. <השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חוק הרשות לפיתוח הנגב (תיקון מס' 4), אשר חוקק בשנת 2010, נועד לאפשר את הסדרת מעמדן של חוות הבודדים בנגב. המשך קיומן של חוות הבודדים תלוי בשני תנאים: 1. קנייני – קיומו של החוזה עם המינהל; התנאי השני הוא תכנוני – אישור תוכנית במוסדות התכנון, שכן לגבי מרבית החוות שאליהן מתייחס החוק אין נכון להיום תב"ע מאושרת – 21 חוות בצפון הנגב. במסגרת תיקון מס' 4 האמור ניתן למחזיקים בחוות בודדים פרק זמן של עשר שנים להשלמת הליכי התכנון ואישור התוכניות מול מוסדות התכנון. במקביל, קמה ועדה בין-משרדית שתפקידה להמליץ לשר לפיתוח הנגב והגליל על מתן אישור לקבל חוזה עם המינהל, בהתקיים כמה תנאים הקבועים בחוק. אחד התנאים הוא מידת ההיתכנות התכנונית של המיזם. מאחר שהמונח "מידת ההיתכנות התכנונית" לא הוגדר בחוק, התעוררו קושי פרשני ואי-ודאות בנוגע לסיכויי המחזיקים בחוות לקבל את המלצת הוועדה הבין-משרדית. להחלטה זו של הוועדה יש משמעות מכרעת עבור המבקשים, שכן אי-מתן ההמלצה על-ידי הוועדה משמעותו פינוי חוות הבודדים. הצעת תיקון החוק הנוכחית, בהתאם לתיקונים להצעה שהוסכם עליהם בין הממשלה למציע חבר הכנסת זבולון כלפה, נועדה ליישב את הקושי הפרשני ולאפשר לבעלי החוות פרק זמן של שנה, שבמהלכו יוכלו לפנות למוסד התכנוני הרלוונטי כדי לקבל את עמדתו באשר לפוטנציאל ההיתכנות התכנונית של החווה, מעין הליך של pre-ruling. באופן זה, לוועדה הבין-משרדית יתאפשר שלא לשלול מראש בקשות שיש להן לכאורה פוטנציאל תכנוני מבלי שלמבקשים ניתנה הזדמנות לקבל את עמדת המוסד התכנוני באשר לסיכויי הבקשה. למבקשים שהמוסד התכנוני יקבע כי יש להם היתכנות תכנונית, ובהתקיים כמה תנאים נוספים הקבועים בחוק, יינתן פרק נוסף להשלמת ההליך התכנוני מול מוסדות התכנון על מנת להכשיר באופן סופי את ההתיישבות בחוות הבודדים. בהצעת תיקון החוק הנוכחית מוצע להאריך פרק זמן זה מעשר שנים ממועד אישור החוק ב-2010, ל-15 שנים ממועד אישור החוק, קרי עד 2025, או עשר שנים ממועד מתן האישור, המאוחר מבין השניים. כמו כן, מוצע לצרף לוועדה הבין-משרדית נציג של רמ"י, של רשות מקרקעי ישראל, אשר מהווה גוף רלוונטי נוסף לפעילות הוועדה. אני רוצה לציין שהייתה הצעת חוק קודמת שעברה, של ישראל חסון, שאפשרה לשר לפיתוח הנגב והגליל לאשר את חוות הבודדים. אישרנו עשרות חוות שבמשך עשרות שנים לא היו מאושרות, שהיו נטועות בקרקע. אנשים לא עזבו את המקומות האלה, וכדי למנוע מצב של השתלטות עוינת על אותן יחידות קרקע, אישרנו עשרות של חוות בודדים. ההצעה הזאת של חבר הכנסת זבולון כלפה היא הצעה ראויה – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מי עוין פה? גם קבעתם וגם אתם – – – עוין? מי העוין פה? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מה זה, באים עם מטוסים? מי זה עוין פה? <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> באסל גטאס. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> חוות הבודדים – – – <השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום:> אבל, חבר הכנסת זחאלקה – – <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום:> – – על ראש הגנב בוער הכובע. אני הזכרתי משהו? "עוינת" זה לאו דווקא לאומני. <באסל גטאס (בל"ד):> אתה עצמך אומר שהם ישבו עשרות שנים. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> מי זה עוין? האדמה הזאת היא – – – <השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום:> עוין זה כל אחד – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום:> אנחנו נמשיך ונעשה את הכול כדי שחוות הבודדים תאושרנה, כדי שייווצר מצב שבו לא ישתלטו על הקרקעות האלה. אנחנו חושבים שמי שנמצא שם עשרות שנים ויושב שם באישור המדינה, גם אם לא היה אישור פורמלי אבל ניתנה אפשרות לשבת בתוך אותם האזורים שמינהל מקרקעי ישראל תכנן – הדברים האלה היו נכונים וצריכים להימשך. ההצעה של חבר הכנסת זבולון כלפה נותנת עוד אורך נשימה לאותן חוות שאכן לא קיבלו את האישורים המתאימים כדי להמשיך את ההתיישבות במקומות האלה. תודה רבה. אני מבקש לאשר את ההצעה הזאת. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני רוצה לעלות. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, מי שביקש זה חבר הכנסת ישראל אייכלר. מתנגד להצעת החוק חבר הכנסת ישראל אייכלר – שלוש דקות. <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, רשום לפני מי ביקש. אני לא עושה פה – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אני דיברתי לפניו. <היו"ר יצחק וקנין:> אבל אני לא ישבתי פה, אדוני. מי שישב לפני אמר לי במפורש. <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, מה שרשום לפני רשום. <זהבה גלאון (מרצ):> אז אפשר לתת במקרה כזה לשניים. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, אל תנהלי לי את הדיון, באמת זה לא – – – <זהבה גלאון (מרצ):> עם כל הכבוד, הבדואים לא – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא אאפשר. אפשר לפי התקנון אחד, אחד ידבר. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, אל תפרשן – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ישראל אייכלר, שלוש דקות לרשותך. <זהבה גלאון (מרצ):> מה עם הבדואים בנגב? איזה שיקול דעת זה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אין פה עניין, אני ראשון – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, נראה לך שאני עושה פה איזה – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא, אבל מחוסר ידיעה. <היו"ר יצחק וקנין:> נו, אז מה? היושב-ראש שהיה לפני כרגע, יושב-ראש הכנסת – רשום: ישראל אייכלר. <זהבה גלאון (מרצ):> נכון, זה נוח לתת לחרדים לדבר על הבדואים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> זהבה, באמת, את מגזימה לגמרי. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, אני לא מגזימה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אתה יודע איזה חוק זה? <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, זה לא שיקול דעת. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה בלתי חוקי. זה חוק מעקר חוק. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, אתה רוצה שאני אקרא לך פעם שנייה ופעם שלישית? מה זה צריך להיות? <רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו):> כל מי שצועק הוא צודק, זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא, אתם גונבים את הקרקעות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אתה פה איזה מורם מעם, שאני צריך להתחשב בדברים שלך? <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> אין חוק, הבדואים – – – קח כל מה שאתה רוצה, קח תתיישב, קח תתפוס את הקרקע. <היו"ר יצחק וקנין:> תשב – אדוני, פעם שנייה אני קורא אותך לסדר ואם אתה תמשיך אני אוציא אותך. חבר הכנסת אייכלר, שלוש דקות. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> תוציא אותי, לא אכפת לך, לא אכפת לי. באמת אנחנו לא נצא, שיעשו מה שהם רוצים. אנחנו לא נצא מהנגב, תעשו מה שאתם רוצים, אתם – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, אני קורא אותך פעם שלישית, צא בחוץ. תוציאו אותו בחוץ, רבותי. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> תעשו מה שאתם רוצים. גנבים, גזלנים, קולוניאליסטים. (חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה יוצא מאולם המליאה.) <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, מי שלא מכיר את התקנון, כאשר שר עולה, יש מחויבות לראשון שמרים את ידו – לרשום אותו. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> לא נכון. אתה לא צודק. <היו"ר יצחק וקנין:> תוציאו אותו בחוץ. סדרנים, תוציאו אותו בחוץ. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אתם חושבים שמותר לכם הכול פה. <זהבה גלאון (מרצ):> מי כמוך יודע שבנושאים רגישים – – – יותר מפעם אחת. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, תאמיני לי, אני יודע כמה אני הגון בדיונים פה. <זהבה גלאון (מרצ):> יותר מפעם אחת. <היו"ר יצחק וקנין:> ואל תלמדי אותי את הדברים. אל תנסי להגן – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אל תנסי להגן פה על פרובוקציה של חבר כנסת. <זהבה גלאון (מרצ):> נו, באמת, זה לא קשור. זה שני דברים שונים. <היו"ר יצחק וקנין:> עם כל הכבוד, עם כל הכבוד. חבר הכנסת אייכלר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה דקה חוץ משלוש דקות האלה – להתייחס למה שקרה פה עכשיו. הייתה הצעת חוק של גברת סטרוק שרציתי להתנגד לה, וזחאלקה היה לפני, והוא דיבר עליה ולא דיברתי מילה. אחר כך היה חוק אחר שרציתי, ביקשתי, וגברת זהבה גלאון, יושבת-ראש מרצ, כשאני ביקשתי בשעתי לדבר, ואחמד טיבי היה יושב-ראש והוא העדיף אותה, לא אמרתי מילה; מפני שהם חברים הרבה שנים פה בכנסת הוא העדיף אותה עלי. <זהבה גלאון (מרצ):> לא. אמרתי שאפשר לתת לעוד חבר כנסת. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אבל את אמרת עלי פעם שאינני ראוי להיות חבר כנסת, אז אני אומר לך עכשיו – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> בהתנהגות שלך עכשיו, שאמרת ליושב-ראש מש"ס שעדיף לו לתת לחרדים מאשר לערבים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> לא, אני לא אמרתי את זה. אמרתי שאפשר לתת לו גם. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני שמעתי, כולנו שמענו – את לא ראויה להיות חברת כנסת. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, נא שבי במקומך. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – מה אתה קשור לבדואים בכלל? <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, תאמיני לי – – – <זהבה גלאון (מרצ):> מה אתה קשור לבדואים בכלל? אני אמרתי שאפשר לתת – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> את לא דואגת לבדואים יותר ממני. את לא בת מיעוטים כמו הבדואים יותר ממני. <זהבה גלאון (מרצ):> אני אמרתי שאפשר לתת – – – וגם לו. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אייכלר – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> עכשיו אני רוצה להתחיל את שלוש הדקות שלי. <היו"ר יצחק וקנין:> ובזה נסיים את העניין. <זהבה גלאון (מרצ):> חצוף. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, ברשותך, עכשיו אני רוצה לדבר על עצם העניין של החוק. אני לא נכנס לשאלה איך צריכה להיות מורכבת ועדה בין-משרדית. אני רוצה לקחת את הדקות שיש לי כדי לייצג מיליוני אזרחים שנרמסים תחת עולה של הביורוקרטיה, של הפקידותיות, של הוועדות, של כל משרדי הממשלה והעיריות. זה בלתי אפשרי, בלתי נסבל. אני ליוויתי עכשיו, אני לא רוצה להגיד איפה, משרד ממשלתי, שטרטרו אזרח במשך שבועיים ימים בכל מיני טרטורים: תביא חתימה מפה, וזו לא חתימה עם החותמת, ותביא גם משם, ותביא פה, ותביא שם, וכל פעם עוד שלוש שעות בתור. במחלקות הרווחה אנשים מצלצלים – אדוני השר מאיר כהן, אני שיבחתי אותך אתמול בתקשורת; תאר לעצמך שאני צריך לשבח שר של יש עתיד על המצווה שעשית עם הילדים היתומים, שהשווית את הגמלה שלהם לאחרים. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה לזכותך, אייכלר. זה לזכותך ייאמר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן, אני אומר את זה, אני מציין את זה. אבל, אדוני שר הרווחה, תדע לך שמצלצלים למחלקות רווחה – ואני לא מאשים את עובדות הרווחה, שקורסות תחת הנטל, אבל פה היא נסעה לתל-אביב לישיבה חשובה, ופה היא לא עונה בטלפון. זו לא אחת, זו תופעה בכל הארץ. בביטוח הלאומי אמרו לי גורמים בכירים בהנהלה שמה שקורה עם הפקידות בביטוח הלאומי בכל רחבי הארץ, וחס וחלילה אני לא מאשים מישהו או מישהי או מישהם, עד שאזרח מגיע לקבל את זכותו, זה נורא ואיום. ויש משרדים, וכאן אני נוגע בנקודה מאוד רגישה שאמר השופט רוזן, שאנשים חושבים שרק על-ידי מאכערים אפשר יהיה לקבל שירות, ועל-ידי זה משחיתים את השירות הציבורי. זה אמת ונכון ויציב. יש תחושה שאם אתה לא מקושר למישהו מקושר, הפקיד מטרטר אותך – וחס וחלילה, אני לא רוצה להכליל את כל הפקידים; ישנם פקידים מסורים שאין אצלם שום משוא-פנים והכול אצלם מאוד מאוד מקצועי. אבל יש בכל משרדי הממשלה אנשים שקל להם יותר לסדר דברים מאשר למישהו אחר. המושג הזה, של civil servant, השירות לאזרח, שאנחנו יודעים ממדינות מתוקנות – לא מודעים פה כלל. כשאני שומע כל יום, תפסו בנמל אשדוד עכשיו, חשדות נוראיים – רבותי, תדעו לכם, אני לא אומר שזה לא נכון, יכול להיות שזה מנופח והתקשורת מנפחת, אבל כמעט בכל מקום אתה תמצא את הדבר הזה, שהשירות הציבורי הפך לביורוקרטיה היורדת לחיי האזרח, לאו דווקא בשביל שוחד, סתם כך. סיפר לי מישהו במשרד ממשלתי אחר, שלא נוגע אליך, שהוא לא הוציא איזה מסמך ימים, שבועות, והיה מישהו שייבא משהו ולקח לו המון זמן, אז הוא שאל את הפקיד: תגיד לי, למה אתה כל כך סוחב? אז הוא אומר – אז זה היה מזמן – בשביל 3,500 השקל שאני מקבל לחודש, אני צריך לאפשר לך לעשות מיליונים? אז הוא אמר: מה, אתה רוצה שוחד? אמר: חס וחלילה, בחיים שלי אני לא אקח פרוטה. וזה אדם שלא לקח פרוטה שוחד, אבל את המוות הוא עשה לכל מי שהיה צריך להרוויח כסף. לכן הדבר הזה, אדוני היושב-ראש, החוק הזה, שבא להכניס עוד איזה פקיד לעוד איזו ועדה, אני רוצה להגיד לידידי זבולון כלפה, ובזה אני אסיים, שבשעתי הייתי בדרך, בנגב, וישבה שם איזו ועדה בין-משרדית – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן, כן, אני מסיים. – – לעשות דירות לאלה שגורשו מגוש-קטיף. אז הוא אמר לי: אני מרחם על האנשים האלה, עוד חמש שנים לא יהיו להם דירות עם הוועדות האלה. וכך היה, עד היום, שבע שנים, אין להם עדיין דירות. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה: הצעת חוק הרשות לפיתוח הנגב (תיקון – שינוי הרכב הוועדה הבין-משרדית וערעור על המלצותיה), התשע"ד–2014, של חבר הכנסת זבולון כלפה – קריאה טרומית, רבותי. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 39 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 13 נמנעים – 2 ההצעה להעביר את הצעת חוק הרשות לפיתוח הנגב (תיקון – שינוי הרכב הוועדה הבין-משרדית וערעור על המלצותיה), התשע"ד–2014, לדיון מוקדם בוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 39 בעד, 13 מתנגדים, שני נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק עברה בקריאה טרומית ותעבר לוועדת הכלכלה להכנתה לקריאה ראשונה, רבותי. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> לא, חוקה. <היו"ר יצחק וקנין:> חוקה? טוב, ועדת הכנסת תחליט לגבי מיקום הדיון בהצעת החוק. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – פטור מדמי ביטוח לחיילים משוחררים), התשע"ד–2014> [הצעת חוק פ/2472/19; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת אלעזר שטרן) <היו"ר יצחק וקנין:> הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – פטור מדמי ביטוח לחיילים משוחררים), התשע"ד–2014, של חבר הכנסת אלעזר שטרן – הנמקה מהמקום. הצעה זו קיבלה פטור מחובת הנחה. דקה לרשותך. <אלעזר שטרן (התנועה):> אדוני היושב-ראש, עמיתי השרים, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק פטור מדמי ביטוח לאומי לחיילים משוחררים, מה שהיא באה לעשות – חייל, אחרי שהשלים שירותו, לפחות שני-שלישים משירותו, בת שירות לאומי ששירתה שנתיים, יצאו לחיים האזרחיים, לפי המציאות היום, למחרת בבוקר הם צריכים להתחיל ולשלם ביטוח לאומי, מקבלים הביתה טפסים כשהם עוד לא יודעים מה זה ומה לעשות אתם. מה שהצעת החוק באה לעשות כאן, זה לתת להם שלושה חודשים לנשום, זאת אומרת, להקנות להם שלושה חודשים של פטור מביטוח לאומי, אלא אם הם התחילו לעבוד קודם, ואז, כמובן, הם יתחילו לשלם מייד. יש בהחלטה הזאת משום הליכה של המדינה – סוג של הבעת הערכה. העלות המוערכת שלה היא כ-15 מיליון שקלים. אני, כמובן, מודה לשר הרווחה, לשר האוצר, למשרד האוצר, על התמיכה, ולכל מי שתמך בחוק הזה עד עכשיו, ונקווה שזה יעבור בקריאה שנייה ושלישית כמה שיותר מהר. תודה לכולם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. ישיב על הצעת החוק השר מאיר כהן, שר הרווחה והשירותים החברתיים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, חוק הביטוח הלאומי קובע מי הן האוכלוסיות שתהיינה פטורות מתשלום דמי ביטוח. הצעת החוק שבנדון מבקשת לתקן את הסעיף בחוק המגדיר את הפטור עבור מי שאינם עובדים או עובדים עצמאים, ולקבוע פטור מדמי ביטוח לתקופה של שלושה חודשים למי ששירת בשירות סדיר או לפחות שני-שלישים מהתקופה שבה הוא מחויב לפי חוק שירות ביטחון, או למי ששירת במשך שנתיים לפחות בשירות לאומי אזרחי או בשירות לאומי בהתנדבות. כבר כיום אנו מנסים להיטיב עם חיילים משוחררים בהטבות שונות, ובין היתר, 24 החודשים הראשונים משחרורם אינם נספרים במניין חודשי הפיגור בתשלומי הביטוח הלאומי או לעניין חישוב תקופת ההמתנה לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. בנוסף, אנו מכירים בחשיבות תעסוקתם של חיילים משוחררים, ומעניקים לאוכלוסיית החיילים המשוחררים הטבה במס. יחד עם זאת, ברור לכולם שהצעה זאת היא ראויה, מצוינת, ואני מודה לחבר הכנסת שטרן על ההצעה. ועדת השרים החליטה לתמוך בהצעה בכפוף להסכמה בין המוסד לביטוח הלאומי, משרד האוצר ומשרד המשפטים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר מאיר כהן, שר הרווחה והשירותים החברתיים. מתנגד להצעת החוק חבר הכנסת באסל גטאס. חבר הכנסת גטאס, שלוש דקות לרשותך. <באסל גטאס (בל"ד):> אנחנו מתנגדים לחוק. נצביע נגדו. אתמול, רבותי, כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, כמובן, התקיים דיון בוועדת הפנים בכנסת בעניין של שכונה שלמה בעיר קלנסואה, שאומנם מבחינה תכנונית שייכת לעיר טייבה. השכונה הזו היא מחוץ לתחום התכנון ויש צווי הריסה נגד רוב הבתים שם. אבל הדיון היה על שני בתים. אני שואל: מה אתם – כבוד השר יעקב פרי, אתה התמנית, ואנחנו מאחלים לך הצלחה, לעמוד בראש ועדה בין-משרדית שתטפל בעניינינו, הלא-יהודים, ואתם מאשרים לפני חמש דקות הצעת חוק טרומית שנותנת הכשר בדיעבד לחוות בודדים בנגב אחרי עשרות שנים – אתם אומרים, השר אמר – רק כדי לתפוס את הקרקע ולמנוע השתלטות. ואנשים שהלכו ובנו את הבתים שלהם על האדמות הפרטיות שלהם, האדמות הפרטיות בשולי קלנסואה – הבית הכי קרוב עם היתר בנייה זה עניין של מטרים בודדים. שם ההיתכנות התכנונית הקיימת כאור השמש, מטילים בה ספק, וכאן עושים שמיניות באוויר כדי להמציא היתכנות תכנונית לחוות בודדים שהוקמו, כולם מודים, ללא היתר ומחוץ לחוק. מה זה? מה זה? זה לא אפליה? זה לא אפליה על רקע גזעי, על רקע לאומי? זה לא אומר לנו – הכול ליהודים ואתם מחוץ למעגל, אפילו של החיים הבסיסיים, של קורת-הגג שאנחנו נוטלים מכם? כבוד היה לבית-משפט בישראל שאמר שלשום על אותו בית בקלנסואה: אנחנו מעכבים את ההריסה בתנאי שאתם מוציאים את המשפחה מהבית. להוציא את המשפחה, 11 נפשות עם שני ילדים נכים שצריכים לזרוק אותם לרחוב רק כדי לדחות את צו ההריסה בחמישה חודשים. וחוות בודדים בנגב – קחו, נכשיר אתכם, המועד המאוחר מביניהם. זה אפרטהייד. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה – הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – פטור מדמי ביטוח לחיילים משוחררים), התשע"ד–2014, של חבר הכנסת אלעזר שטרן. מי בעד, רבותי? מי נגד? הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 40 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 7 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – פטור מדמי ביטוח לאומי לחיילים משוחררים), התשע"ד–2014, לדיון מוקדם בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 40 בעד, שבעה מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית ותועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנתה לקריאה ראשונה. <אלי בן-דהן (הבית היהודי):> גם אני בעד, זה לא נלחץ. <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר לבדוק את העניין של סגן השר. לפרוטוקול, חבר הכנסת אלי בן-דהן הודיע שהצביע בעד, הדבר לא נקלט. זה לפרוטוקול. לשנות את התוצאה – אני לא משנה. <הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון – פיצוי לניזוק מעבירה שהיה קטין בעת שנפגע מהעבירה), התשע"ד–2014> [הצעת חוק פ/2126/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון – פיצוי לניזוק מעבירה שהיה קטין בעת שנפגע מהעבירה), התשע"ד–2014, של חבר הכנסת מרדכי יוגב. גם הצעה זו היא הנמקה מהמקום. אדוני, חבר הכנסת יוגב. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> תודה לך. ברשות היושב-ראש, שר המדע, שר הרווחה, השר לעניינים אסטרטגיים, כנסת, אורחים יקרים, הצורך הזה של סיוע לנפגע עבירה מינית שהיה קטין עלה בדיון בוועדה לזכויות הילד על-ידי ד"ר יצחק קדמן ויושבת-ראש הוועדה אורלי לוי אבקסיס. במשמעותו, קטינים שנפלו קורבנות למכה הקשה הזאת, לעבירות מין, הם פגיעים במיוחד והם מצויים לרוב בטראומה קשה. לפי החוק הקיים, המרכז לגבייה סייע להם בגבייה של עד 10,000 שקל מהתובע, אם הוא הורשע, בעת שהם היו קטינים. אבל דא עקא, ויש לי רק דקה לומר שהחוק הקיים אינו נותן מענה לבעיה שהוא ביקש לפתור, כי ההסדר משפטי לא הביא בחשבון: 1. שהמשפט בדרך כלל מתנהל וחוצה את גיל 18 ומאותו רגע הם אינם זכאים; 2. שמרוב האנשים, וכך עלה בוועדה גם מדברי ד"ר יצחק קדמן, פותחים את סגור לבם רק בבגרותם, בגיל 16, 17, 18. ואם כן, החוק בא להרחיב, והצעת החוק מאפשרת גם לקבוצה של כל מי שנפגע עבירה בעת קטנותו, גם אם בגר, להשתמש במנגנון הקיים של המרכז לגבייה גם לאחר שבגר, ובכך לסייע להם במידת-מה בהליך שיקומם. כלומר, על-פי הצעת החוק, יהיה זכאי כל מי שנפגע בקטנותו לשימוש במנגנון הקבוע של המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות לפיצוי לניזוק מעבירה שנפגע בה בעת שהיה קטין. גילו ייקבע לפי הזמן שנפגע בו, ולא לפי זמן מתן ההחלטה של בית-המשפט. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מרדכי יוגב. ישיב בשם שרת המשפטים השר יובל שטייניץ. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מייד אקרא את התשובה בשמה של שרת המשפטים, הגברת לבני, שאינה נוכחת פה. אני מקווה שאני לא ממלא את מקומה בגלל איזו פגישה לא נכונה עם אבו מאזן, אבל הסכמתי להשיב במקומה. אבל לפני זה אני רוצה להגיד מילה על התקרית החמורה שהייתה פה לפני כעשר דקות. אני רוצה לחדד ולהבהיר שכשחבר הכנסת זחאלקה קורא לנו "קולוניאליסטים" הוא מתכוון לגירוש מדינת ישראל והעם היהודי. <חנין זועבי (בל"ד):> תפסיק – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> כשמישהו קורא לעם היהודי בארצו "קולוניאליסטים" – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רק רגע. זחאלקה, חבר הכנסת זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> – – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אבל אני אפשרתי לו להיכנס לא בשביל שהוא יפריע. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת חנין זועבי. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת חנין זועבי. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – או שאתה תפסיק להיות קולוניאליסט. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת חנין זועבי, את רוצה שאני אוציא אותך בחוץ? מה דעתך על זה? <חנין זועבי (בל"ד):> יש לו עוד אופציה, לא להיות גזען. זאת גם אופציה, לא? <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא מאפשר לך להמשיך להפריע לו ואני קורא לך לסדר פעם ראשונה, אוקיי? <חנין זועבי (בל"ד):> הוא צריך להפסיק להיות קולוניאליסט. <היו"ר יצחק וקנין:> אם תמשיכי אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> את רוצה שאני אוציא אותך? <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, מי שקורא ליהודים "קולוניאליסטים" מפני שהם יושבים בארץ אבותיהם, במולדתם – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת חנין זועבי. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> – – מי ששולל את זכותו של העם היהודי למדינה משלו בארצו, במולדתו ההיסטורית, הוא גזען. להגיד שלעם היהודי אין זכות למדינה משלו ושהוא כקולוניאליסט, כזר בארצו ובמולדתו, זו גזענות. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת חנין זועבי, פעם אחרונה שאני מתרה בך. את לפני הקריאה השלישית. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> ולכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שחשוב לחדד ולהבהיר שיבינו – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> הרי הוא עלה – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> – – אזרחי המדינה והצופים – – <היו"ר יצחק וקנין:> אבל אני לא יכול לאפשר שיהיה פה. גם אם כבודו היה יושב במקומי לא היה יכול לאפשר את זה. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> – – מי שמשתמש – – – <מוחמד ברכה (חד"ש):> זאת לא התנהגות שלך. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אני רואה שיש פה גם התנגדות לחופש הדיבור, אבל אני עומד על חופש הדיבור, לא רק של חברי הכנסת הערבים אלא גם של היהודים כאן. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני ידבר ללא הפרעה. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> מי שמכנה את יהודי ישראל "קולוניאליסטים" בארץ אבותיהם, בארצם, במולדתם, מי שטוען למעשה שאנחנו כאן זרים, כמו שאנחנו גירשנו את הבריטים שבאמת זרים כאן, שאנחנו צפויים לאותו דין – – – <ג'מאל זחאלקה (בל"ד):> זה דמגוגיה למתחילים. זה דמגוגיה למתחילים. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זחאלקה. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> מי שלא מכיר בקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לארצו ולמולדתו – – <חנין זועבי (בל"ד):> לאדמות שלנו לא, אין – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> – – ובזכות העם היהודי למדינה משלו, מבטא עמדה גזענית שהלקח שלה זה דרך מתוחכמת, להשתמש במילה קולוניאליסטים זה דרך מתוחכמת להביע עמדה שאומרת: אני בעד גירוש מדינת ישראל, גירוש העם היהודי, שלילת זכותו של העם היהודי להתיישב בארצו. <חנין זועבי (בל"ד):> בוא, תגרש אותי. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי. גטאס. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> חייבים להבין למה מתכוונים חברי הכנסת הערבים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת חנין זועבי, זו התראה אחרונה לפני שאני קורא לך. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> חייבים להבין – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא אקרא לך יותר אם את תפריעי. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת גטאס. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש – – – <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת גטאס, אמרת את מה שרצית להגיד מעל הדוכן. תפסיקו להפריע לשר. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, למילה קולוניאליסטים כלפי היהודים בישראל יש רק משמעות אחת: שבמוקדם או במאוחר צריך לגרש מכאן את היהודים שלא הייתה להם זכות להתיישב בארץ אבותיהם, שלילה של זכותם של היהודים למדינה ולמולדת משלהם. חייבים להבין מה עומד מאחורי המילה הזו, קולוניאליסטים. מאחורי המילה הזו עומדת עמדה גזענית שאומרת שלעם היהודי אין מולדת, אין קשר היסטורי לארץ הזאת ואין ליהודים זכות למדינה משלהם. הם קולוניאליסטים בארצם שלהם, הם זרים כאן ובכל מקום על פני כדור-הארץ. העמדה הזו – – <חנין זועבי (בל"ד):> אתה – – – <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> – – שאומרת שליהודים אין מולדת, שנגזר עליהם להיות עם נודד בגולה ללא מולדת – – <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> – – ושאפילו בארצם הם קולוניאליסטים, זאת אומרת זרים – – <באסל גטאס (בל"ד):> מי אמר "גירוש" – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> – – זאת עמדה גזענית, שהמשמעות שלה זו דרך מתוחכמת – חבר הכנסת זחאלקה הוא איש מתוחכם ונבון – זו דרך מתוחכמת לבוא ולהעביר סב-טקסט שאומר: מאחר שהיהודים פה קולוניאליסטים, צריך לגרש אותם מפה כמו שהבריטים גורשו מכאן או מהודו. <היו"ר יצחק וקנין:> הסוגיה ברורה, אדוני השר. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> חייבים להבין מה מסתתר מאחורי המונח הזה, קולוניאליסטים, כלפי יהודים בארץ-ישראל. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לגופו של עניין. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, ועכשיו אני עובר לתפקידי כמי שמייצג פה את דבריה של שרת המשפטים. <מוחמד ברכה (חד"ש):> – – – נמוך מדי מה שאמרת. רמה נמוכה מה שאמרת עד כה. אתה מסוגל – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, הצעת החוק לתיקון חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, מבקשת לתקן את הסעיף שקובע כי כאשר בית-משפט כולל במסגרת גזר-דין פלילי פיצוי לנפגע עבירה שהוא קטין, המרכז לגביית קנסות משלם לקטין את הפיצוי עד לתקרה של 10,000 שקל באופן מיידי ובלי תלות בגביית הפיצוי מהנאשם. כיום הסעיף חל על נפגע שהיה קטין במועד מתן גזר-הדין. הצעת החוק שבפניכם מבקשת להרחיב את מעגל הזכאים לעניין זה כך שההסדר יחול על מי שהיה קטין במועד ביצוע העבירה נגדו, לא רק במועד גזר-הדין. אין חולק באשר לצורך של קטינים נפגעי עבירה בפיצוי משמעותי ומהיר בשל הפגיעות המיוחדת של קטינים ובשל הקושי המוגבר שלהם להמתין לפיצוי ולנהל מעקב אחרי תהליך גביית הפיצויים. תיקון החוק המוצע כרוך בעלות תקציבית שתאפשר לשלם לנפגעי העבירה את הסכום בהתאם להוראות הסעיף, ובנוסף, בהיערכות נוהלית ומחשבית בפרקליטות, בהנהלת בתי-המשפט ובמרכז לגביית הקנסות. לפיכך, עמדת הממשלה היא כזו: הממשלה תומכת בהצעת החוק ומכירה בחשיבות התיקון, בכפוף לכך שהמשך תהליך החקיקה יהיה בהסכמת משרד המשפטים ומשרד האוצר ובכפוף לאיתור מקור תקציבי. אין לי ספק שלא צריכה להיות בעיה גדולה למצוא מקור תקציבי. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מרדכי יוגב מסכים להתניות. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> ולכן, אני חושב, חבר הכנסת המציע, שהעובדה שזה דורש הסכמה של משרד המשפטים ומשרד האוצר היא סבירה. הכוונה כאן היא לקדם את החוק, לא לשלול אותו. אם חבר הכנסת מסכים לדבר הזה, עמדת הממשלה היא לתמוך בהצעת החוק. <היו"ר יצחק וקנין:> אני שאלתי אותו והוא מסכים להתניות. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון – פיצוי לניזוק מעבירה שהיה קטין בעת שנפגע מהעבירה), התשע"ד–2014. הצבעה, רבותי, בקריאה טרומית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 50 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון – פיצוי לניזוק מעבירה שהיה קטין בעת שנפגע מהעבירה), התשע"ד–2014, לדיון מוקדם בוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 50 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. לפרוטוקול אני אומר שחברת הכנסת מרב מיכאלי כנראה הצביעה וזה לא נקלט. לתוצאה, אני לא משנה את התוצאה. רבותי, אני מקדם בברכה את תלמידי בית-הספר לשגרירים צעירים של עיריית פתח-תקווה. ברוכים הבאים לכנסת. עלו והצליחו. הצעת החוק תועבר לוועדת החוקה, חוק ומשפט, רבותי, להמשך להכנתה לקריאה ראשונה. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – ביטול גמלאות לאדם שביצע עבירה על רקע לאומני ושוחרר במסגרת עסקת שחרור או בחנינה), התשע"ד–2014> [הצעת חוק פ/2245/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יצחק וקנין:> הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – ביטול גמלאות לאדם שביצע עבירה על רקע לאומני ושוחרר במסגרת עסקת שחרור או בחנינה), התשע"ד–2014, של חברי הכנסת דוד רותם ורוברט אילטוב. הנמקה מהמקום, רבותי. ינמק דוד רותם. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, הצעת החוק באה לשנות מצב שקיים כיום. על-פי המצב כיום, קיימת הפחתה של 50% בגמלאות, והתיקון המוצע על-ידינו יביא לכך שכל מי ששוחרר בשל חנינה או במסגרת עסקה לשחרור מחבלים יאבד את מלוא הגמלה שהיה צריך לקבל. כל הסיבה לכך היא להפסיק את המצב האבסורדי שבו אדם נהנה מגמלאות או מהטבות מהמדינה שבה הוא ניסה לפגוע, וזה מצב בלתי ניתן להבנה, בלתי ניתן להסבר. לכן מוצע על-ידינו לשלול לחלוטין את הגמלה. הצעת חוק ברוח דומה, של חבר הכנסת יריב לוין, אושרה בכנסת לפני כשלושה שבועות, ואנחנו מבקשים להעביר גם את הצעת החוק שלנו לוועדת העבודה והרווחה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דוד רותם. ישיב על הצעת החוק שר הרווחה והשירותים החברתיים, השר מאיר כהן. <שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן:> אדוני היושב-ראש, חברי וחברות כנסת נכבדים, הצעת החוק מבקשת לשלול ממבוטח שהורשע בגין ביצוע עבירות ביטחון את הזכאות לחלק מגמלאות הביטוח הלאומי, וזאת החל משחרורו ממאסר בשל חנינה או במסגרת עסקה לשחרור מחבלים ועד סוף ימיו. הצעת החוק נועדה לתקן את המצב האבסורדי שבו אדם נהנה מגמלאות או מהטבות מהמדינה שבה פגע. יצוין כי כבר כיום נשללת זכאותו של אסיר, לרבות אסיר ביטחוני, לגמלה, וזאת בתקופת מאסרו. באשר לשלילת הזכאות לאחר השחרור מהמאסר, החוק קובע הגבלות כדלקמן: א. במקרים שבהם הזכאות לגמלה נוצרה אגב ניסיון או ביצוע פשע, לדוגמה: מפגע שהפך נכה עקב פעילותו – לא תהיה זכאות לגמלת נכות; ב. מי שביצע עבירת ביטחון שבוצעה מתוך מניע ביטחוני-לאומני ונגזרו עליו עשר שנות מאסר לפחות, יהיה זכאי לגמלאות בהפחתה בשיעור של 50% בלבד – גמלת נפגעי עבודה, תאונות אישיות, אבטלה, פשיטות רגל, זקנה ושאירים – ככל שיימצא זכאי לאותה גמלה; ג. תישלל הזכאות לקצבת זיקנה ממי שנידון למאסר עולם בשל עבירת רצח אשר בוצעה מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טרור; ד. תישלל זכאות בני משפחתו של מי שביצע פשע מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טרור, לגמלת שאירים, תלויים, מענקי פטירה ועוד. השינוי שמבקשת ההצעה לערוך מתייחס לשלילה מוחלטת של גמלאות נפגעי עבודה, נפגעי תאונות, אבטלה, ביטוח זכויות עובדים בפשיטות רגל ובפירוק תאגיד או ביטוח זיקנה ושאירים, וזאת במקרים שבהם שוחרר האסיר במסגרת חנינה או עסקה לשחרור מחבלים, ועל כך אני מברך. החלטת ועדת השרים היא לתמוך בהצעת החוק, ובלבד שנוסח ההצעה יהיה זהה לנוסח הצעת החוק שהתקבלה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר הרווחה והשירותים החברתיים, השר מאיר כהן. מתנגד להצעת החוק חבר הכנסת אילן גילאון. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> בוודאי – – – <היו"ר יצחק וקנין:> שלוש דקות לרשותך. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> שלוש דקות לחבר הכנסת. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני, אם יורשה לי, אני רוצה קודם כול להעיר לגבי הדיון הקודם. מתפתחת איזו מגמה מאוד לא נעימה במקום הזה, מבחינת השתקה של אנשים. עומד כאן חבר כנסת על הדוכן ואומר שחברת הכנסת זהבה גלאון לא ראויה, ואתה לא נותן לה את זכות הדיבור להגיב על הדבר הזה. זאת הודעה אישית. אני אגיד לך: היא ראויה גם ראויה, וגם לא כל כך בעיה להיות ראוי להיות חבר כנסת. אז צריך להכניס את הדברים לפרופורציות. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אילן גילאון – – – <אילן גילאון (מרצ):> ועדת השרים לענייני חקיקה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רק רגע, חבר הכנסת אילן גילאון. מכיוון שאתה מפנה כלפי את ההאשמה – נכון? – אני רוצה – – – <אילן גילאון (מרצ):> לא, לא האשמה, תלונה. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא, לא. <אילן גילאון (מרצ):> בסדר. <היו"ר יצחק וקנין:> אני רוצה להגיד לך משהו. אני עליתי – – – <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> – – – מרצ תומכת במחבלים. <אילן גילאון (מרצ):> מרצ תומכת, כן. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת דוד רותם, אל תפריע לי לנהל את הדיון, בבקשה ממך. אני עליתי לנהל את הדיון דקה לפני שהיה צריך לעלות ישראל אייכלר. יושב-ראש הכנסת ישב לפני ונתן לי את השם. מי שואל? עומד חבר הכנסת זחאלקה – הרי הוא צריך להבין שלא אני קבעתי מי יהיה הדובר הבא. רשום פה מי היה צריך לדבר. אז למה מטיחים כלפי את הדבר הזה? <אילן גילאון (מרצ):> אוקיי. <היו"ר יצחק וקנין:> סלח לי. אתה יודע – – – <אילן גילאון (מרצ):> אני לא. <היו"ר יצחק וקנין:> בנושא הזה אף אחד לא – – – <אילן גילאון (מרצ):> אתה יודע את רחשי כלפיך. אני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אז לכן תוריד את זה מסדר-היום. <אילן גילאון (מרצ):> אוקיי. בסדר. <היו"ר יצחק וקנין:> אני חושב שההגינות שלי בדבר הזה והיושר – – <אילן גילאון (מרצ):> לא, לא. לא פקפקתי בהגינותך. <היו"ר יצחק וקנין:> – – לא נתונים בספק, לא שלך ולא של אף אחד. <אילן גילאון (מרצ):> חס ושלום. אמרתי – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני, ההגינות שלך ידועה. ואתה יודע מה? הדברים לא נאמרו, בסדר? לא אמרתי אותם. באמת ההצעה הזאת מתחרה, אדוני השר, עם הצעה שהוגשה לפני שבועיים על-ידי יריב לוין; אותה הצעה שהיא הצעה לא-חוקתית. נדמה לי ששני החברים האלה הם עורכי-דין, והם צריכים לדעת שביטול העילות במדינה מתוקנת הוא הדבר החשוב, ולא המניע. אנחנו לא שופטים אנשים על-פי מניעם. אוי ואבוי אם אנחנו נעשה הבדל בין רצח לרצח ובין דם לדם. אבל זה מאוד פופוליסטי בתקופה הזאת לחוקק חוקים כדי לומר הצהרת חוק מסוימת. אני מבין. אתה רוצה לעשות את זה על הרקע הזה. אדוני השר אמר שבתקופת הכליאה, בתקופת המאסר, אנשים לא מקבלים את זכויותיהם; ברגע שפקע העונש, האדם חוזר לזכויותיו, אם אנחנו מדברים על מדינה שבה יש מה שנקרא זכויות אוניברסליות. אני מכיר עוד כמה אנשים שפקע עונשם, והם אפילו מימשו את זה הרבה יותר רחוק מאשר הדבר הזה של קצבת ביטוח לאומי. לכן ההצעה לא חוקתית, היא פופוליסטית. אני מבין שהיא הצהרת חוק, ואני מתפלא איך ועדת שרים לענייני חקיקה של מדינה שרוצה להיות מתקדמת, שרוצה להיות ב-OECD, הולכת ומאשרת הצעת חוק, אדוני, שמבוססת על המניע ולא על המעשה, כי זו המידה האובייקטיבית היחידה שלפיה אפשר לעשות משפט, וגם משפט צודק. לכן לא מדובר כאן בטרור או באי-טרור. מדובר כאן בהדבקת נושא, חוק, לעניין שנמצא היום בפופוליזם המרבי שלו. זה מכוער, זה פסול, ואני מקווה מאוד שגם כשמדובר במשפטנים שעושים את זה, זה לא מדבר גם על אי-הבנה מוחלטת של מה שנקרא חוק ומשפט. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. <מוחמד ברכה (חד"ש):> המדינה מטילה עונש שלא התקבל בבית-משפט. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – ביטול גמלאות לאדם שביצע עבירה על רקע לאומני ושוחרר במסגרת עסקת שחרור או בחנינה), התשע"ד–2014, של חברי הכנסת דוד רותם ורוברט אילטוב. רבותי, הצבעה בקריאה טרומית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 7 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 47 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 11 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – ביטול גמלאות לאדם שביצע עבירה על רקע לאומני ושוחרר במסגרת עסקה שחרור או בחנינה), התשע"ד–2014, לדיון מוקדם בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 47, 11 מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק עברה בקריאה טרומית ותועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנתה לקריאה ראשונה. <הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – הגבלת סכומי האגרות), התשע"ד–2014> [הצעת חוק פ/2237/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יצחק וקנין:> הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – הגבלת סכומי האגרות), התשע"ד–2014, של חבר הכנסת משה גפני וקבוצת חברי כנסת – חבר הכנסת גפני, לרשותך עשר דקות. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני תכף הולך להקריא לכם אילו אגרות החליטו לא מכבר שר האוצר והשר לשירותי דת שאמורים לשלם – כמה היה צריך לשלם קודם וכמה צריך לשלם עכשיו. כשאמרו לי את הפערים, לא האמנתי, אבל אני מחכה שיביאו לי גם את מה שפורסם ברשומות. אני רוצה להתחיל בעניין העקרוני. כל הזמן אומרים לנו – איפה חבר הכנסת אלעזר שטרן? – שצריך פנים יפות, להסביר פנים לאנשים שלא תמיד הם אנשים דתיים, כשהם באים להירשם לנישואים או כשהם צריכים להוציא תעודת רווקות או חס וחלילה כשיש אסון או כשקרוב משפחה נפטר, כשצריך לשלם – צריך לקבל את האנשים בסבר פנים יפות. יש אנשים במדינת ישראל שזו הפעם היחידה שהם נפגשים עם הממסד הדתי, ולכן צריך שיהיו רבנים מאירי פנים, מסבירי פנים, אנשים נחמדים שמדברים יפה לאנשים, וצריך שהם יקבלו יחס כמו שצריך להיות בין אזרחים עם השקפות עולם שונות. זו פעם ראשונה שאדם שאיננו דתי נפגש עם הרב או עם הפקיד במועצה הדתית, והוא בא להוציא תעודת רווקות, וצריך לקבל אותו יפה. אני שוכנעתי שחבר הכנסת אלעזר שטרן, למשל, כמו אחרים, צודקים. צריך שיהיו רבנים שידברו יפה לאנשים. זה יכול להיות רבנים מהציונות הדתית וזה יכול להיות רבנים חרדים. יש רבנים חרדים שאני מכיר שהם מסבירי פנים. יש כאלה מהציונות הדתית שאני לא יכול להסתכל עליהם, ויש כאלה חרדים שאני לא יכול להסתכל עליהם. יש ויש, כמו בכל חברה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת גפני, השר יעקב פרי אמר שתדבר למיקרופון. <משה גפני (יהדות התורה):> תודה. <קריאה:> אני יודע – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני אומר שאני מסכים לזה שהרב צריך להיות אדם מסביר פנים. מה, לא שמעו מה שאמרתי על הרבנים של הציונות הדתית, שיש כאלה שהם מסבירי פנים ושיש כאלה שאי-אפשר להסתכל עליהם? כמו אצל החרדים, כמו בכלל בכל חברה. אבל צריך באמת שהמצב יהיה כזה שהרב יהיה – בפעם הראשונה שהאזרח נפגש אתו – שהוא ידבר אתו כמו שצריך, בשפתו, בהבנה של כל העניין הזה, וזהו. בסדר. אז אני הייתי מצפה – זאת ממשלה שבין יתר הדברים שהיא אומרת כלפי חוץ – תודה, יופי. הנה קיבלתי את הרשימה. יפה – בין יתר הדברים שהממשלה הזאת עושה – היא לא עושה שום דבר, אבל בין יתר הדברים שהיא אומרת שהיא עושה היא רוצה שיהיה ממסד דתי מאיר פנים. אז אני רוצה לשאול אתכם, חברי הכנסת והשרים: מה קורה אם בחור שאיננו דתי שבא להוציא תעודת רווקות, הוא שואל את החבר שלו: לפני שנה אתה גם הוצאת תעודת רווקות. כמה זה עלה לך? הוא אומר לו: תעודת הרווקות עלתה לי 50 שקל. 50 שקל זה דבר סביר. ואז הוא מגיע למועצה הדתית ובא לרב להוציא תעודת רווקות, ותעודת הרווקות שלפני שנה עלתה 50 שקל – אומר לו הרב: היום, הממשלה הזאת החליטה שזה 150 שקל. מה? זה הממשלה שמסבירה פנים? שמחייכת? לא חשוב. אז הוא אומר: אתה יודע מה? תעודת רווקות – תעודת רווקות. אבל הוא הולך להתחתן, והוא שואל את החבר שלו: תגיד לי כמה עולה רישום הנישואים? הוא אומר לו: לפני שנה אני נרשמתי לנישואים, וזה עלה לי 300 שקל אגרה. 300 שקל – אומר הבחור הלא-דתי הזה שעומד להתחתן – לא נורא. אומר הבחור הלא-דתי הזה שעומד להתחתן: לא נורא. הוא הולך למועצה הדתית, לרב, זה שמחייך אליו, והוא אומר לו: הרב, אני צריך להירשם לנישואים, כמה אני צריך לשלם על רישום נישואים? מוציא הרב את מה שהחליטה הממשלה הנוכחית, זאת שאתם זוכרים שהיא מאירת פנים, היא מקרבת את החילונים ליהדות. עלה 300 שקל. 300 שקל. מוציא הרב את התוספת שעכשיו פרסמו ברשומות. רישום הנישואים עלה 300 שקל; אומר לו הרב: עכשיו תשלם 700 שקל. מה? אומר הבחור החילוני – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה אתה עושה ככה? <אלעזר שטרן (התנועה):> יום ירושלים – – – <משה גפני (יהדות התורה):> רגע, נגיע לירושלים. 700 שקל – פרסום ברשומות של הממשלה הזאת שמחייכת. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מחייכת. טוב. הלכתי הלאה. כמה עולה תעודת הכשר לבית – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה? <אלעזר שטרן (התנועה):> יום ירושלים – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה יום ירושלים? <אלעזר שטרן (התנועה):> – – – אתה לא יודע – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה יום ירושלים? אין בעיה, אני יורד. שהשר יעלה ויגיד שהוא מחזיר את התעריפים, ואני – יום ירושלים. אבל מה יום ירושלים? יום ירושלים זה המחירים? מה יום ירושלים? בתי-אוכל – עלה 300 שקל תעודת הכשר, ובעל המלון, בעל בית-האוכל הוא לא אדם דתי, אומר: 300 שקל, זה בסדר. ככה עלה. היום – 1,356. 1,356 שקלים – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> אני אמרתי לך שצריך לבטל את הרבנות. <משה גפני (יהדות התורה):> מה זה הרבנות? אבל אני רוצה הכשר. <מרב מיכאלי (העבודה):> אז מאה אחוז, תיקח את הרב שלי – – – <משה גפני (יהדות התורה):> גם את רוצה הכשר. מה זה תיקח – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> אני אלך לרב שלי, הוא ייתן לי הכשר – – – <משה גפני (יהדות התורה):> למה את מקבלת סבסוד למופע אמנות שמתקיים בתל-אביב? למה אני, כשאני הולך למסעדה, לא צריך לקבל את ההכשר? למה? <מיכל רוזין (מרצ):> – – – לממן – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לממן, אוהו מממן. <מרב מיכאלי (העבודה):> אבל למה רק גוף אחד? – – – <משה גפני (יהדות התורה):> את רוצה עכשיו ויכוח? את רוצה להעלות את האגרות מפני שאת רוצה גוף אחד – – <מרב מיכאלי (העבודה):> לא, בלי קשר. <משה גפני (יהדות התורה):> – – או שני גופים? תעלי את האגרות. אמרו לי כל הזמן – אני באמת השתכנעתי – שהיות שבן-אדם בא להירשם לנישואים, צריך לחייך אליו, צריך לדבר יפה, לא להתנהג במין כזאת – השתכנעתי. הייתי בטוח שהממשלה הזאת, מרוב חיוכים, היה עד עכשיו 300 שקל רישום נישואים, עכשיו זה ירד ל-100. לחייך. העלו את זה ל-700. הם שקרנים, הממשלה הזאת. הם שקרנים, הם לא אומרים אמת. מכיוון שאם הם היו אומרים אמת, היו מורידים את מחירי האגרות. הדבר הכי חשוב, שאכפת לרווק שבא להוציא תעודת רווקות, זה לא שיחייכו אליו או לא יחייכו אליו. כל אחד רוצה שיחייכו אליו, אבל הוא רוצה שהמחיר יהיה סביר, ולא שבמקום 50 שקל זה 150 שקל, ובמקום 300 שקל זה 700 שקל, וכן הלאה. ואותו דבר בהלוויות. פשוט לא להאמין איזה מחירים עשתה עכשיו הממשלה הזאת באגרות – כשאנשים שאינם דתיים דווקא, מסורתיים, שאינם דתיים, הם אנשים שנזקקים לשלם על-פי חוק את האגרות. למה הממשלה – איפה שר האוצר? אה, הוא לא פה מתי שצריך אותו – למה הממשלה הזאת העלתה את סכומי האגרות? ואם היא מעלה את סכומי האגרות, הייתה מעלה ב-10%, ב-12%. מעלים במאות ובאלפי אחוזים. למה רוצים להשניא את הדת? למה? ואני רוצה – מי שירצה מבין חברי הכנסת לראות את הפערים, אני מוכן לתת לכל אחד. העוזר שלי הביא לי את הכול. פשוט לא להאמין שזאת ממשלה שפניה לציבור. ההפך, פניה להעכיר את הדת, להשניא את הדת, להגיד שמוציאים כסף. אין לזה שום הצדקה, להוציא על תעודת רווקות 150 שקלים, למה? איזו הצדקה יש לקחת 700 שקלים על רישום נישואים? אני פניתי לסגן השר לענייני דתות על הנושא של תעריפי המקוואות, וכתבתי לו שבמליאת הכנסת, בתאריך זה וזה בתשובה על שאלת חבר הכנסת מקלב, אמרתם שאתם מפחיתים את האגרות לטובלים במקוואות. ענה לי סגן השר, כאן במליאת הכנסת, שמפחיתים. מפחיתים את המחירים, לא מעלים. ואז כתבתי לו: עתה מודיעה המועצה הדתית בירושלים על הוראתכם להעלות את סכומי האגרות באופן חריג. אמר כאן סגן השר שמפחיתים את האגרות על הטבילה במקוואות. בסדר. אגב, יש גם נשים חילוניות שהולכות למקוואות. ואז, אני רציתי להודות לו. יפה, הפחתתם את האגרות. עד שפתאום – וגם האמת היא שהיה איזה דיאלוג על זה שאני אודה לו, ורציתי להודות. לפתע אני מקבל מכתב של הממונה על המקוואות בירושלים, שמעלים את האגרות על המקוואות. לא מיניה, לא מקצתיה, אף-על-פי שפורסם – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> – – בערוץ 7 שהמחיר ירד. מה שאני מבקש, חברי הכנסת, מי שאומר שהוא באמת רוצה שהרבנות והממסד הדתי יהיו ידידותיים לציבור – מי שאומר את המשפט הזה, צריך להצביע בעד הצעת החוק שאני מציע יחד עם חבר הכנסת מקלב וחבר הכנסת יעקב אשר וחבר הכנסת יצחק כהן. אנחנו מציעים להיות ידידותיים לציבור, במיוחד לכאלה שנפגשים פעם ראשונה עם הרב או עם הממסד הדתי. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> אל תשניאו את הדת. מי שאמר בשנה האחרונה – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – שהוא בעד להאהיב את הדת על הציבור, צריך להצביע בעד החוק הזה, שקובע את האגרות כמו שהיו בממשלה הקודמת ולא כמו בממשלה הזאת. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. תודה לחבר הכנסת משה גפני. ישיב סגן שר הדתות אלי בן-דהן. <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> אדוני היושב-ראש, שרים, חברי כנסת, הצעת החוק הזאת של חבר הכנסת גפני – לצערי הרב, קודם כול הנתונים מאוד לא מדויקים, אני עוד מעט אתן את הנתונים המדויקים. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> הנתונים שאמרת מאוד מאוד לא מדויקים, ואני גם אסביר את הנימוקים. רבותי, במשך 12 שנה האגרות של שירותי הדת לא עלו, נשארו אותו דבר. 12 שנה. במשך 12 השנים הללו מחירי המים עלו ב-400%; תעריפי החשמל עלו בלמעלה מ-200% ב-12 השנים האחרונות. כל המחירים במשק עלו. מסיבות שונות, ואני לא רוצה – שרי הדתות שקדמו לי הגיעו לאותם סכומים שאני הגעתי. אותם סכומים בדיוק. אלא נשאר ויכוח אחד עם משרד האוצר שלא הוכרע, ולכן לא אושרו האגרות בזמן שרי הדתות שקדמו לי, אבל גם הם הבינו ששירותי הדת נצרכים לשלם עבורם אגרה. אין שירותים חינם, ובוודאי לא במשך 12 שנה שבהן האגרות נשארו אותו סכום. אז אני רוצה קודם כול להרגיע אותך, חבר הכנסת גפני. זו לא הממשלה הזאת, התעריפים הללו כבר הוכנו ונקבעו על-ידי הממשלה הקודמת. מסיבות שונות, כפי שאמרתי, הם לא הגיעו לידי גמר, ואני זכיתי וזה נגמר בזמני, זה נכון, אבל זו לא הממשלה הזאת שקבעה את הסכומים הללו. ואני רוצה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> הממשלה הזאת – – – <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> ואני רוצה גם לתקן אותך, עם כל הכבוד. תעודת נישואים – – – <משה גפני (יהדות התורה):> בזמני זה לא היה עובר. אני לא הייתי מעביר את זה בוועדת הכספים. <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> אתה טועה. גם אתה היית מעביר כי אין לך ברירה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> לא, בחיים לא. <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> אתה טועה. <משה גפני (יהדות התורה):> בחיים לא – – – <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> אתה טועה טעות חמורה – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> – – מפני ששירותי הדת קרסו. מכיוון ששירותי הדת נזקקו, נוצר פער גדול מאוד בין השירותים שהמועצות הדתיות נותנות לבין האגרות שהן גובות. חבר הכנסת גפני, לפחות תקשיב רגע לנתונים. <משה גפני (יהדות התורה):> אנחנו מדברים פה בינינו למה אתה מגן על זה. <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> אני מציע לך, תקשיב רגע. <משה גפני (יהדות התורה):> למה אתה מגן על זה? <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> אני מגן על חבר הכנסת מרגי, שר הדתות שקדם לי – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <אריה דרעי (ש"ס):> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> אני מוכן לקבל את זה אם הוא ייתן לי גם את הקרדיט על המהפכות – – – <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> חבר הכנסת גפני, רק לפחות לסבר את האוזן. תעודת נישואים עלתה לא מ-300 ל-700 אלא מ-600 ל-700, אז בבקשה לדייק בדבריך. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> תעודת הרווקות עלתה מ-100 ל-150. ואגב, תעודת הרווקות מתייתרת. אנחנו פתחנו את אזורי הרישום, אין היום צורך בכלל בתעודת רווקות, אז ממילא האגרה הזאת איננה מתקיימת בכלל, האגרה הזאת לא קיימת. אז עם כל הכבוד, אני חושב שהדברים שאמרת לא מדויקים. גם לגבי האגרות של בתי-ההלוויות, אני מצטער, חבר הכנסת גפני, לא עשית עבודה נכונה. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מודה. לא רציתי – – – <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> תקשיב טוב, לפחות תדע. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> לפחות תדע עכשיו. תקשיב. מדובר באגרות שמוטלות, חבר הכנסת גפני, תקשיב טוב – מדובר באגרות שמוטלות על חברות קדישא, לא מדובר באגרות שמוטלות על האנשים עצמם. האזרח הפרטי, בכלל זה לא נוגע אליו. מה שעלה בבתי-העלמין זה האגרות של חברות קדישא, לא נוגע בכלל לאדם הפרטי. אתה פשוט מטעה את האנשים, חבל. חבל שאתה מטעה, כדאי לך ללמוד את הנושא היטב קודם לכן. פשוט הטעית פה את כולם. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> אז אני אומר לך, הטעית את כולם. אני מצטער, רבותי. הצעת החוק הזאת היא פופוליסטית, אין בה שום ממשות. אי-אפשר לקיים את שירותי הדת לפי הצעת החוק הזאת. שירותי הדת יקרסו בתוך כמה ימים. ולכן אני קורא לחברי הכנסת לדחות ולהתנגד להצעת החוק הזאת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר הדתות חבר הכנסת אלי בן-דהן. חבר הכנסת גפני, ברצונך להשיב לממשלה? עד שלוש דקות לרשותך. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני יושב-ראש הכנסת, אדוני סגן השר הרב בן-דהן, אני לא יודע למה אתה לוקח את זה על עצמך, אבל בסדר, תיקח, רק אל תסלף את העובדות. פעם אחת סילפת, אתה לא צריך פעם נוספת. מונח פה, כל האגרות שעלו, גם הנושא – עומד בית-הלוויות שנבנה לפני 50 שנה, ולצערה של המשפחה עכשיו צריכים להשתמש בבית-ההלוויות הזה. מה עלה החשמל? ההלוויה היא באמצע היום; מה עלתה הבנייה? בית-ההלוויות עומד. המשפחה היא משפחה דלת אמצעים, היא חייבת לעשות, היא עושה – – – <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> – – – לא על המשפחה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> בסדר, מה זה משנה, בסדר, אתה צודק. אני אומר את העובדות, אתה אומר פרשנות. למה מעלים את המחיר? למה מעלים את המחיר, גם של אגרות הטבילה, גם של תעודת הרווקות, בסדרי-גודל בלתי רגילים? אז אומר סגן השר, אדוני היושב-ראש, תשובה. התשובה היא שכבר שרי הדתות לדורותיהם הכינו את זה והוא נאלץ להביא את זה. 12 שנה לא הביאו. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, ככל שזה היה תלוי בנו בקדנציה הקודמת, אם הייתה מגיעה העלאה מדורגת – תעודת רווקות, במקום 50 שקלים 60 שקלים, 62 שקלים. בסדר, יש עליות רגילות במשק. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> אדוני יושב-ראש הוועדה, אני הייתי אתך באותה מערכת – – – <משה גפני (יהדות התורה):> גם לא היית נותן. <ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו):> לא, היית משכנע אותם – – – <משה גפני (יהדות התורה):> להוריד את זה, נכון. זה מה שעשינו כל הזמן. חברי הרב בן-דהן, אני במקומו הייתי עולה לכאן, אם באמת לא הייתי אמיץ ולא היה לי האומץ להתמודד עם האוצר, הייתי אומר: אני נאלץ, היות שלא העלו כל השנים אני נאלץ, האוצר מכריח אותי, מה אני יכול לעשות. אם אתה היית, הרב בן-דהן, צריך להחליט על התעריפים האלה, אתה היית מביא את זה? באמת. את תעריפי האגרות על המקוואות היית מביא? הרי השתבחת בערוץ 7 שאתה הפחתָ את המחירים. אני מדבר על העובדה, והעובדה היא שעכשיו המחירים עלו. עכשיו. המחירים עלו במאות ואלפי אחוזים בכל הנושאים שקשורים למפגש שבין האזרח החילוני או המסורתי או הדתי או החרדי עם הממסד הדתי. עכשיו, מה אומרים בעיתונות? מה זה, המועצה הדתית גנבים, לקחו כל כך הרבה מאות שקלים על דבר שאין בו הרבה הוצאה. אני – יהיה כתוב ב"ידיעות אחרונות" או ב"ישראל היום", אני לא נכנס לוויכוח – יהיה כתוב בעיתונים, או בטלוויזיה בערוץ 2, או ברשות השידור, שביטלתם אותה – יהיה כתוב וישודר. יראו את הרב עם הזקן הגדול ויראו איך הוא גובה 700 שקלים, ויגידו: על מה? על מה הוא גובה את הכסף הזה? מה הוא עשה? לך תגיד לו שמי שהעלה את המחיר זה לפיד, בלי הזקן. אז עומד הרב בן-דהן, עם הזקן, ומגן על זה. למה? אל תגן על זה. זה המפגש שבין האזרח החילוני והמסורתי עם הממסד הדתי. למה אתה גובה ממנו כל כך הרבה כסף? למה אתה מביא לחילול השם, שאנשים יבואו ויגידו שהרבנים לוקחים כל כך הרבה כסף? למה? אני מציע, אדוני יושב-ראש הכנסת, אני מוכן לתאם את המשך החקיקה עם המשרד לשירותי דת ועם משרד האוצר. מוכן לתאם את זה, שלא יהיו סכומים כמו שאני רוצה, אבל שלא יהיו סכומים אסטרונומיים כאלה. מי שמצביע נגד הצעת החוק הוא נגד מפגש חיובי בין הציבור הדתי והחרדי והרבני לבין הציבור החילוני והמסורתי; מי שמצביע בעד הצעת החוק הזאת מצביע בעד שיהיה מפגש מחויך ונורמלי בין הציבורים השונים במדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. סגן השר בן-דהן, האם הממשלה נשארת בעמדתה להתנגד להצעת החוק? אם כן, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – הגבלת סכומי האגרות), התשע"ד–2014, בקריאה טרומית – מי בעד? הצבעה מס' 8 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 26 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 36 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – הגבלת סכומי האגרות), התשע"ד–2014, נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 26, נגד – 36, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק לא עברה. <ישיבה מיוחדת לציון יום ירושלים> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים לישיבה מיוחדת לציון יום ירושלים. אדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג – אני מאוד אשמח אם כבוד שר החינוך וגם שרת המשפטים יצטרפו לשולחן הממשלה, וגם יושב-ראש ועדת הכספים ישב במקומו – אדוני ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק, חברי הכנסת בהווה ובעבר, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ורעייתו, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, מנכ"ל הכנסת רונן פלוט, סגני ראש עיריית ירושלים וחברי מועצת עיריית ירושלים, הנמצאים אתנו כאן ביציע, יקירי העיר ירושלים, לוחמים מחטיבת הראל, חברי הוועד המנהל וחברי האספה הכללית של גבעת-התחמושת, אורחינו היקרים, חיילים, תלמידי בית-ספר "מבואות עירון" מעמק-חפר, קהל נכבד. "הר-הבית בידינו", כך נשמעה הקריאה שהרטיטה לבבות רבים ביום כ"ח באייר שנת תשכ"ז. ירושלים אוחדה, גדרות התיל ושטחי ההפקר שחצו את העיר נעלמו אט-אט, הפחד המתמיד מצלפי הלגיון נגוז והעיר שבה לה לידי בניה. תקוות הדורות, הבכי והגעגועים התנקזו כולם לרגע של אושר. ממלחמת הצלה הפכה מלחמת ששת הימים למלחמת גאולה. הבשורה על הצלת ישראל, ניצחון צה"ל ושחרור ירושלים לא שינתה רק את פני העם היושב בציון, היא שינתה את פני העם היהודי כולו. בארצות-הברית ובקנדה, בצרפת ובבריטניה, באוסטרליה ובברית-המועצות יהודים זקפו את קומתם. פתאום הייתה זו גאווה להית יהודי, ללכת לבית-כנסת, לצעוד עם כיפה, לשוחח בעברית ולחלום על עלייה. איחוד ירושלים יישר את העקמת בגו היהודי, הכפוף מרוב צרות ודאגות. לא עוד נמיכות קומה וחוסר יכולת תגובה. נסיך נולד כאן, וכתרו – "ירושלים של זהב". מה יש בירושלים שקומם כל כך את הנפש היהודית, שחיבר את צעירי העם למורשתם ולעמם? איזה מהפך חולל המגע עם כותל הדמעות בקרב הקשוחים שבלוחמים? את הדברים ניסה להסביר בזמנו לעצמו הרב אברהם יהושע השל. השל, פילוסוף ונכד של אדמו"רים, שצעד יחד עם מרטין לותר קינג במאבק לשוויון זכויות בארצות-הברית, הסתייג בראשית דרכו מן הציונות. הוא התנגד לניסיון היהודי להתמקם במרחב, לתפיסת העולם של אדמה קדושה ואבנים קדושות. אך תקופת ההמתנה טרום מלחמת ששת הימים, כאשר גורל מדינת ישראל היה נתון על הפרק, וההתעלות שחש עם שחרור ירושלים, שינו את דעתו. וכך כתב השל: "הכותל – – – בתחילה אני מוכה תדהמה. ואז אני רואה: כותל דמעות שקפאו, ענן של אנחות – – – חומת אבני הכותל – – – האֵם הזקנה בוכה עבור כולנו. לא נוי להתנאות בו, לא יופי להתענג עליו, אך לב ואוזן. כל הווייתו אומרת רחמים. אתה עומד דומם ושומע: אבני צער, ידועות יגון. לב אדם לאבנים אלו, לב עבור כל אדם. יש לה נשמה, לחומת אבני הכותל, היא קורנת נוכחות. מאז אושוויץ אזלו שמחותי, הנאותי נמהלו ברוגז. אין ביטחון בשום מקום, בשום זמן. אנושיות גרועה לאין-שיעור מחיית טרף. האם ניתן עוד לחיות לאורו של הנביא ישעיהו, כך שואל אני בתפילותי. לפתע, קמות בי לתחייה ציפיות עתיקות – – – פעם אחת שתהיה לרגליה של חומת הכותל ולעולם לא תרחק". כך כתב השל. ירושלים היא אדמה מדברת, סלע המביע את עצמו בקולם של נביאים וחוזים, בקולם של חכמים ומשוררים. הלל הזקן ודוד המלך התהלכו כאן ממש, מביעים את עצמם בשפת עבר, נביאים לעמם ולאנושות כולה. את מה שהביע השל בלשונו העשירה חשו בלבם יהודים רבים בארץ ובעולם. הזהות היהודית התחברה להם. הם חשו את הגאווה בלהיות שייכים, בלקחת חלק. גם היום, כשהתרגלנו כבר לירושלים, כשעל חלקים מהותיים בחיינו שולטת הציונות, יש עדיין רבים בתוכנו המעזים להתרגש מירושלים, שירושלים נמצאת עבורם במרכז העולם. עולי אתיופיה ראו לנגד עיניהם את ירושלים כמוקד תקוותם, ויום ירושלים, אגב, נקבע כיום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. בני-נוער מהעולם ומישראל מתרגשים ונוגעים בליבת הזהות היהודית בביקור בירושלים או בעריכת בת-מצווה או בר-מצווה ליד הכותל. רבבות יהודים עדיין מזילים דמעה ליד האבנים שלא שוכחות. ירושלים שייכת לכל העם, לכל יהודי, רחוק או קרוב, מאמין או כופר, איש שמאל או איש ימין. אין קונסנזוס עמוק מירושלים. השנה באופן מיוחד סגרה הכנסת, חברי הכנסת, מעגל וקיימה את צוואתו של מנחם בגין לציין בשלט יפה את החדר שבו התקבלה החלטת הממשלה לשחרר את ירושלים. יש בעיני סמליות בכך שהחלטה שהשפיעה בצורה עמוקה כל כך על ההיסטוריה של מדינת ישראל הוכרעה כאן בכנסת, סמל הריבונות הישראלית. "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלַם לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער". יום ירושלים שמח לתושביה ולכל אוהביה. אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל, חבר הכנסת בנימין נתניהו, לשאת דברים. אחריו יישא דברים ראש האופוזיציה, חבר הכנסת יצחק הרצוג. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> מכובדי יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין, חברי חברי הכנסת, השרים, אורחינו המכובדים ובראשם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, לפני 47 שנים אוחדה ירושלים ולעולם לא תחולק עוד. אני זוכר את ירושלים בימים שלפני. אני באתי הנה בגיל יומיים, גדלתי בשכונת תלפיות, וכשהיינו יוצאים לבלות זה היה במשולש שברחוב יפו וכיכר-ציון וקפה "אלנבי" והגרעינים של בהרי. ירושלים הייתה עיר קטנה, אפשר כמעט להגיד כפר קטן. תלפיות, בית-הכרם, קריית-היובל, רחביה, מאה-שערים. אתה מחייך – אתה ירושלמי? <אראל מרגלית (העבודה):> כן. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אתה ירושלמי, אתה זוכר. ואנחנו זוכרים אותה בחן נעורים ובקסם נעורים, אבל צריך גם לזכור, זו הייתה בירה תחת אש מעת לעת וגם בירה ללא מוצא, עם אופק צר. והנה, יום אחד כל זה השתנה. לפני 47 שנים, ב-1967, החומות נפלו וזרמנו בזרם אנושי אדיר אל רחבת הכותל, והכול השתנה. וירושלים התפתחה, היא היום מטרופולין של קרוב למיליון בני-אדם. אפשר להגיד "עיר ואם בישראל", אבל היא למעשה אם הערים, אם כל הערים בישראל, מאז ומתמיד, אבל היום יש לזה ביטוי מוחשי. אנחנו אומרים "ירושלים של מעלה וירושלים של מטה" – הממשלה היום תקיים את ישיבתה המסורתית בגבעת-התחמושת – אנחנו דואגים בעיקר לירושלים של מטה. אני מתכוון לזה באופן מוחשי ביותר: חופרים מנהרות, חוצבים בהר, בדרך הרומאית לאחר כיבושה של "יודיאה קפטה", אותה דרך רומאית שביטאה את הניצחון על עמנו; הדרך הזאת נסללת עכשיו כמסילה, מבשרת-ציון, שינוי כביר כדי שכל בני עמנו וכל המבקרים בארצנו יוכלו להגיע לירושלים בדרך המלך. ובתוך ירושלים סוללים, בונים, מטפחים מתקני ספורט ומתקני תרבות, בתים. אנחנו אוחזים כאן את העתיד. מציון בוודאי תצא תורה, יש כאן פריחה גדולה של ישיבות ותלמידי חכמים; מציון גם יוצאת תוכנה – מהר-חוצבים. וזאת ירושלים היום – גם תלפיות, גם בית-הכרם, גם קריית-היובל וגם מאה-שערים, אבל גם גילה, וגם רמות, וגם הר-חומה, שהייתה לי הזכות בכהונתי הראשונה כראש ממשלה להביא לבנייתה. ירושלים פורחת, תוססת, אבל אנחנו תמיד זוכרים שירושלים זה גם הר-הזיתים, וירושלים זה הר-ציון, וירושלים זה הר-המוריה, וירושלים זה כותל מערב – ששם ירושלים של מטה מתחברת לירושלים של מעלה. לפני 47 שנה חוברה לה ירושלים יחדיו ולעולם לא תחולק עוד. חג שמח לירושלים, לאוהבי ירושלים, לעם ישראל כולו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לאדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו. אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה, חבר הכנסת יצחק הרצוג. בבקשה, אדוני. <יצחק הרצוג (העבודה):> מכובדי יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שרי הממשלה, חברי הכנסת בהווה ובעבר, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, ראש העיר ירושלים ניר ברקת ורעייתו, מזכירת הכנסת ומנכ"ל הכנסת, סגני ראש העיר וחברי מועצת העיר, יקירי העיר ירושלים, לוחמי הצנחנים והחטיבות השונות, חברי הוועד המנהל וחברי האספה של לוחמי גבעת-התחמושת, חיילים, תלמידים, קהל נכבד וגדול, "אם לארץ נשמה – הרי ירושלים נשמתה של ארץ-ישראל", אמר ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, ואני מוסיף: אם יש לב לעם היהודי – הרי שירושלים היא לבו הפועם. אני אוהב בכל לבי את העיר הזאת, את סמטאותיה, תושביה, ריחה המיוחד, השווקים ובתי-הכנסת המלאים בלילות הסליחות. למעלה מ-100 שנים קשורה משפחתי בעבותות לירושלים, ואני עדיין יכול לחוש את ההתרגשות של ילד תל-אביבי שעולה לירושלים; את מראה העיר העתיקה שנגלה במלוא תפארתו; את ההרגשה המיוחדת שמלווה אותנו כשאנחנו עוברים את שער-הגיא ונכנסים בשערי העיר: הלב מתרחב, אוויר ההרים הצלול כיין ממלא את הריאות, ותחושה מיוחדת כזאת עוטפת את הגוף. אכן, "אין לך יופי כיופייה של ירושלים", כפי שנאמר בתלמוד הבבלי. כמעט בן שבע הייתי כששוחררה העיר וחוברה לה יחדיו. ישבנו צמודים למקלט הרדיו בשוחה מופגזת, כשאבי חיים הרצוג שידר לאומה את המילים: "אשרינו שצה"ל שלנו עומד בשערי עיר הנצח". כמה ימים אחר כך הוא נכנס לעיר כמושלה היהודי הראשון מזה אלפיים שנה, יחד עם שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל יצחק רבין, אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס וראש העיר המיתולוגי טדי קולק. ולמחרת נעמד יחד עם דוד בן-גוריון לחוות את הרגע הפלאי של שיבת עמנו אל הכותל המערבי, שריד מקדשנו. כך באו לסיומן 19 שנים שבהן לא הייתה נוכחות יהודית כלשהי בעיר העתיקה; 19 שנים שגדעו רצף שהחל עוד בימי דוד המלך, רצף שמעתה יימשך לנצח נצחים. ספרו להם שהייתם בבית – אמר יצחק רבין, זכרו לברכה, לבאי הקונגרס הציוני – שבאתם לבקר בבית שלכם, אפילו אם אתם יושבים כבר שנים ודורות בבואנוס-איירס, במלבורן, בניו-יורק, בלוס-אנג'לס, בלונדון ובבריסל, כאן זה הבית שלכם. ירושלים הייתה ביתו של העם היהודי גם כשהיינו בגולה, גם כשחלמנו על ציון רק בחשכת הליל. ערגנו אל העיר והיא עטפה אותנו באהבה. יום שחרור ירושלים מסמל יותר מכל דבר אחר את שיבת העם היהודי אל מעוז כיסופיו. חשוב שביום הזה נזכור ונזכיר את מפקדי ולוחמי צה"ל שהשתתפו בקרבות בעיר מול הלגיון הירדני והביאו לשחרורה. הם עשו זאת בחירוף נפש, כמו לוחמי תש"ח שעשו זאת לפניהם, תוך שהם נושאים על גבם את כמיהת העם היהודי כולו לאיחודה המחודש של העיר. היום ראוי ששוב נאמר להם תודה. אדוני היושב-ראש, לא רק עיר חלומות ירושלים, כי אם גם עיר גשמית חיה ונושמת. סוד קסמה של ירושלים טמון בשילוב בין המשמעות הדתית הלאומית העמוקה שהיא נושאת וחיי החולין המתקיימים בה: בירת הנצח של העם היהודי ובירת מדינת ישראל. ירושלים של זהב וירושלים של אבן. ירושלים של אקדמיה פורחת, תעשייה משגשגת, בתי-חולים, מוסדות תרבות, רווחה וחינוך. ירושלים היא המרכז הרוחני של שלוש הדתות המונותיאיסטיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. עיר שעינו של העולם כולו צופייה אליה. עלינו להתייחס אליה בכל הרגישות הראויה. כדי לשמור על קדושתה, עלינו להבטיח את חופש הדת והפולחן שבתוכה. עליה להיות מכילה לכל אישה ואיש, לכל היהודים ולכל הדתות. בשנים האחרונות פוחדים מנהיגי ישראל לדבר על ירושלים של מטה. מעדיפים לדבר על הנצח-נצחים ומדחיקים את הכאן והעכשיו. בואו נודה על האמת: ירושלים היא עיר קשה. אתמול התכנסה כאן השדולה למען ירושלים, שאותה מובילים חברי סיעתנו, חברי הכנסת אראל מרגלית ונחמן שי, יחד עם חבר הכנסת אורי מקלב וכמובן חבר הכנסת ראובן ריבלין. נכחו בישיבה גם ראש העירייה ניר ברקת, שעושה לילות כימים למען העיר, חברי המועצה וגם סגן ראש העיר היוצא, ידידנו חבר הכנסת חיליק בר, וחברי כנסת נוספים. הדיון היה לא קל, הוא היה מרתק, הוא עסק בהתפתחות העיר, שסובלת ממצוקת דיור, ממחירי דיור בלתי אפשריים שמהווים חסם לזוגות הצעירים בה. היא מתמודדת עם עוני, עם פערים חברתיים, עם מתחים פנימיים וגם עם אזורים הנראים לעתים כשטח הפקר. אני תמיד אומר שהעיר הזאת גדולה על מדינת ישראל. בממשלה אוהבים לדבר עליה גבוהה-גבוהה, אבל לא מציעים לה מענה מקיף וכולל לבעיותיה ואתגריה. מסתירים את העיניים מקשייה. מתוך אהבתי ודאגתי הכנה לשלומה ואחדותה, אני לא מדחיק את הבעיות הללו, אני מציע לדבר עליהן. לאורך שנים גדלה והתפתחה העיר במורדותיה המערביים והמזרחיים, וגם דרומה וצפונה. שכונות יפות הוקמו בה. אני אישית אישרתי, כשר הבינוי והשיכון, בנייה בירושלים, ואף אחד לא הרים גבה. היום, לצערי, זה לא המצב. הגענו למצב שהעולם עושה דין שווה לשכונות יהודיות בירושלים ולאחרונת ההתנחלויות. לצערי, היום דין רמות – הנקראת על שמו של יגאל אלון, זכרו לברכה, רמות-אלון – כדין יצהר. לצערי, זו תוצאה של מדיניות כושלת של ממשלה הטומנת את ראשה בחול. <אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו):> אז תיאבק בזה. <יצחק הרצוג (העבודה):> ההתעלמות מהמצב העדין שנוצר בירושלים עלולה להביא אותנו, חלילה, לפגיעה בשלמותה של העיר. מעיר שהייתה צריכה להוות סמל לרב-תרבותיות ולדיאלוג בין-דתי, אור לגויים, הפכה ירושלים לחבית נפץ מדינית או פוליטית. בעוד שלוש שנים נציין יובל לחג הזה, וכדאי שנפנים: לעיר הזאת, שהייתה מושא חלומותינו כל הדורות, עלול להיות מחר, חס ושלום, ראש עיר פלסטיני עם זיקה לרשות, לו רק תושבים במזרח-ירושלים, 300,000 איש במספר, יחליטו לממש את זכותם הדמוקרטית ולהצביע בבחירות בתוכה. זה מחיר עצימת העיניים והאין-מדיניות כלפי העיר. מכובדי, יהיה הסדר מדיני ויהיה פתרון בירושלים, למען ירושלים שלנו, וזאת כדי להגיע להסדר עם שכנינו. בכל הסדר שיהיה, ירושלים צריכה להישאר מאוחדת, אך צריך שיונהגו בה הסדרים מיוחדים; הסדרים שיבטיחו, בראש ובראשונה, את ביטחון אזרחיה ושמירה על קודשי ישראל, ויבטיחו כמובן את חופש הגישה והפולחן של בני כל הדתות, וסוף-סוף יובילו להכרה בין-לאומית ואזורית במעמדה של ירושלים, כדי שלא ניאלץ להלך בין הטיפות – – – <מירי רגב (הליכוד ביתנו):> כל הדתות. הוא אומר כל הדתות. <קריאות:> – – – <יצחק הרצוג (העבודה):> – – – ויבטיחו כמובן את חופש הגישה והפולחן של בני כל הדתות וסוף-סוף יובילו להכרה בין-לאומית ואזורית במעמדה של ירושלים, כדי שלא ניאלץ להלך בין הטיפות כאשר מנהיגי עולם באים לכאן, כפי שראינו השבוע בביקור האפיפיור. אדוני היושב-ראש ומכובדי, אנו שמחים היום ביום חגה של ירושלים. אני נושא תפילה שמעיר הנצח, בירתנו הניצבת במרכז הוויכוח הדתי, הפוליטי והמדיני, תחזור ירושלים אהובתנו למקומה הטבעי של עיר האחדות, השלום והאחווה, בתוכנו ועם שכנינו. כדברי הנביא זכריה: "כה אמר ה', שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים. ונקראה ירושלים עיר האמת, והר ה' צבאות הר הקדש". תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לראש האופוזיציה, חבר הכנסת יצחק הרצוג. עד כאן ישיבה מיוחדת לציון יום ירושלים. בשם הכנסת אני מודה לאורחים החשובים שלנו. אנחנו מודעים לכך שעבור ראש העירייה, סגניו וחברי מועצת העיר זה יום גדוש אירועים, ומעריכים את נוכחותכם כאן אתנו ביציע. <הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – משלוח חשבונית בשל אספקת חשמל ומים), התשע"ד–2014> [הצעת חוק פ/2040/19; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים בחקיקה – הצעות חוק לקריאה טרומית. הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – משלוח חשבונית בשל אספקת חשמל ומים), התשע"ד–2014, של חברת הכנסת מיכל רוזין וקבוצת חברי כנסת; המשיב הוא שר הכלכלה, חבר הכנסת נפתלי בנט. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, אנחנו פה לפעמים מדברים הרבה על אדמה ושוכחים את האדם. אנחנו שוכחים את העיקרון החשוב ביותר שלשמו אנחנו התכנסנו כאן, בחרו אותנו אזרחי ישראל כדי לדאוג להם. אנחנו, כמו שאומר חברי לסיעה אילן גילאון, אנחנו משרתי ציבור. באנו לכאן כדי להיטיב עם הציבור ועם האזרחים כולם. הצעת החוק הזאת, הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – משלוח חשבונית בשל אספקת חשמל ומים), באמת לא אמורה לזעזע את אמות הספים. היא אמורה להיות חלק ממארג שלם של שינוי לטובת הצרכן והצרכנית בישראל. היא אמורה להיות הצעת חוק שתעזור לאזרחי ישראל לתכנן תכנון נכון יותר את התקציב שלהם. מדובר בימים האחרונים הרבה על כל נושא הדביט והאשראי והתשלום במזומן, אז חוץ מהמאבק, באמת, בהון השחור ובהעלמת מס, אנחנו צריכים לחשוב גם על האזרח וכיצד הוא מתכנן את ההכנסות וההוצאות שלו. עכשיו, כמו שאנחנו בהחלט יכולים לשלם את חשבון הסלולרי וחשבון הכבלים בבית, והרבה מאוד חשבונות אנחנו משלמים חודש בחודשו – רק חשבונות החשמל והמים מגיעים אלינו פעם בחודשיים. ואני אפילו אחדד את העניין: חברת החשמל, אם אתה טורח ומבקש – אזרחי ישראל, שמעו היטב: אם אתם מבקשים, אתם יכולים לקבל חשבונית חודש בחודשו, רק שלא מספרים לכם את זה, זה סוד. אז הנה אני מגלה לכם את הסוד. אתם יכולים לקבל חודש בחודשו ולשלם חודש בחודשו. לעומת זאת, תאגידי המים מתנגדים התנגדות נחרצת. כולם יודעים, ואני בטוחה ששותפים לכך, שפעמים רבות אנחנו מקבלים פעם בחודשיים תשלום מים ותשלום חשמל, וזה חלק רציני ומשמעותי ביותר בהוצאות הבית. אנחנו משלמים את החשבון. בחודש הבא, כשאין לנו את ההוצאות האלה ולכאורה ההכנסה החודשית שלנו – כי משכורת, מה לעשות, אנחנו מקבלים כל חודש משכורת ולא פעם בחודשיים – פתאום אנחנו רואים במשכורת שיש לנו יותר. אז לא כולנו עושים את החשבון ואת הכלכלה של בואו נחסוך כי בחודש הבא יש לנו שני חשבונות גדולים, אלא אנחנו חיים על מה שיש. בחודש הבא שוב מגיעים חשבונות המים והחשמל, שוב אנחנו נכנסים לאוברדרפט, וחוזר חלילה. הטענה, שהיא טענה, לצערי הרב, שאינה מוצדקת ואינה נכונה, של משרד האוצר, שזה יגרום לעלויות גבוהות, שתאגידי המים והחשמל יצטרכו לשלוח יותר אנשים שיבדקו את החשבונות, את השעונים, כדי לדווח, היא אינה נכונה. הם אינם שולחים חודש בחודשו וגם לא מדי חודשיים, הם עושים הערכה. וגם אם הם צריכים לשלוח, מבחינתי שישלחו את החשבוניות – חודש בחודשו. שיפרידו בין העניין של מתי הם בודקים וההערכה לגבי חודש בחודשו. אתם יכולים לבדוק חודשיים אחורה אבל תנו לי לשלם חודש בחודשו. לצד כל השינויים שהמדינה מתכננת בנושא של דביט ותשלום במזומן, ובאמת זה דבר צודק שאני יכול עם כרטיס אשראי לשלם היום, שהיום ירד לי המזומן כדי שאדע עד סוף החודש, באמת, באיזה מצב אני – אותו דבר בעניין חשבונות המים והחשמל, שהם בהחלט עול כבד מאוד היום במשק הישראלי על אנשים. ואני רוצה לומר: תראו, הבוקר מתכנסת ועדת אלאלוף, הוועדה למלחמה בעוני, שאני מאוד מקווה שתסיק מסקנות חשובות. לצערי הרב, אף שאין לי ספק שהיא תגיע למסקנות חשובות, בסופו של דבר השינוי האמיתי לא יבוא ממסקנות הוועדה, מכיוון שאנחנו לא מטפלים בעוני רק בכך שנסייע לעניים, ולא שזה לא חשוב; כמובן, אנחנו הראשונים שנתמוך במסקנות ובטיפול ובעזרה, כמובן, בהעלאת קצבאות ועזרה לעניים, אבל בסופו של דבר אנחנו צריכים לשנות את מבנה השוק ואת מבנה החשיבה. בסופו של דבר, ימשיכו להיות עניים כל עוד השוק ימשיך לעבוד באותה צורה. רק לפני כשבועיים התפרסם הדוח השנתי של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, והוא מדבר על כך שישראל, עדיין, ב-2014, מובילה בשיעורי העוני, בפערי ההכנסות, בהשוואה לכל המדינות המתפתחות, העולם המתפתח. רבע מן האוכלוסייה, קובע הדוח, חיה מתחת לקו העוני. 21% מהם זה ילדים שחיים בישראל. כחמישית מהאוכלוסייה בישראל חיה מתחת לקו העוני, מדווחת כי מגבלות כספיות מקטינות את היכולת שלה לרכוש מזון, לשלם את החשבונות החודשיים, שאותם אנחנו מבקשים, כמובן, בהצעת החוק הזאת להקל. יותר משליש מהאנשים מדווחים שהם ממעיטים בחימום הדירות, בקירור הדירות, בימים הקשים של החורף ובימים החמים, העזים, של הקיץ. מבין אזרחי ישראל שנזקקו לטיפול רפואי, כשישית ויתרו על תרופות או על טיפול רפואי ו-21% ויתרו על טיפולי שיניים. המצב של השוק בישראל, גם הוא, למרות הצהרות הממשלה, לא מעודד. גם כאן אנחנו רואים שה-OECD מפרסם בתחילת חודש מאי את המדד של התחזית הכלכלית שלו לגבי מדינות החברות בארגון, והוא מדבר על כך שישראל היא המדינה עם שיעור העוני היחסי שעלה באופן החד ביותר מבין מדינות הארגון מאז שנות ה-80 ועד 2010. ישראל היא גם המדינה הרביעית בארגון בדירוג שיעור העובדים העניים שבה. וישראל גם נמוכה מאוד, וזה חשוב לומר, במדד הפריון לעומת שעות עבודה רבות מאוד וחוסר איזון בין בית לעבודה. אז כאשר אנחנו מדברים על התרחבות של העוני במדינת ישראל, לא מספיק רק לתת כריך לילד עני. חשוב לדבר כיצד אנחנו משנים את המדיניות על מנת שבאמת ניטיב עם כל האוכלוסייה, אבל בראש וראשונה, באמת אני חושבת, במינימום, לא להתנגד להצעת חוק שתאפשר, באמת, לאזרחי ישראל לנהוג בצורה צרכנית נבונה יותר, נכונה יותר. אנחנו כל הזמן מחזירים, הרבה פעמים, ואני האחרונה שעושה זאת, את האחריות לצרכנים ולאזרחים, אבל תנו לצרכנים את הכלים על מנת שהם יוכלו לתכנן נכון יותר את ההוצאות החודשיות שלהם. על הצעת החוק הזאת חתומים חברי כנסת רבים, קואליציה ואופוזיציה: חברי הכנסת אבישי ברוורמן, עיסאווי פריג', יריב לוין, שלום גם לך, אתה חתום על ההצעה, איציק שמולי, עמר בר-לב, חיליק בר ודב ליפמן. אני מקווה מאוד שהכנסת היום, דווקא ביום כזה, כאשר עומדות להתפרסם ההמלצות של הוועדה למלחמה בעוני, תתחשב בצרכנים, תתחשב באזרחי ואזרחיות ישראל ותאפשר להם כלכלה נכונה וחכמה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. ישיב שר הכלכלה נפתלי בנט. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הממשלה מתנגדת להצעת החוק. הצעת החוק באה לפתור בעיה שלא כל כך קיימת. ברשות לסחר הוגן בדקנו את העניין הזה וראינו שלא קיבלנו כמעט תלונות על הסיפור הזה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אז כשאין כשל שוק, בוודאי לא צריך לתזז ולטרטר את כל המערכת. רגולציה מיותרת, שאנחנו מנסים בכל הכוח להימנע ממנה, את זה את כבר יודעת. כל דבר שאני יכול לעשות נגד הוספת רגולציה, אני אעשה, אלא אם כן צריך את זה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> ודאי שזאת הוספת רגולציה, זה הרבה רגולציה, זה שינויים, זה עלויות, ועל כלום. אנחנו מאמינים שצרכן יכול להסתדר היטב עם חשבונית פעם בחודשיים. יש פירוט כמותי בחשבונית, הצרכן יכול להעריך כמה צרך בכל אחד מהחודשים, זה לא באמת סיפור. מיעוט הצרכנים שכן חשוב להם לדעת את הצריכה שלהם בכל רגע נתון, יכולים להתקשר בחינם לחברות ולקבל מידע מיידי, או להצליב עם קריאת המונה שלהם. באנגלית יש משפט: If it ain't broke, don't fix it. לא כל הזמן צריך לחפש בעיות שלא קיימות ולתקן אותן. תודה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – תלונות של הציבור. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר הכלכלה נפתלי בנט. חברת הכנסת מיכל רוזין, יש לך אפשרות עוד שלוש דקות. לא, מוותרת. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – משלוח חשבונית בשל אספקת חשמל ומים), התשע"ד–2014, של חברת הכנסת מיכל רוזין וקבוצת חברי כנסת – קריאה טרומית. רבותי, מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 9 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 16 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 30 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – משלוח חשבונית בשל אספקת חשמל ומים), התשע"ד–2014, נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 30 מתנגדים, 16 בעד. הצעת החוק לא נתקבלה. <הצעות לסדר-היום> <מכירת חברת "תנובה" לחברת "ברייטפוד" הסינית> <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעות לסדר-היום: מכירת חברת "תנובה" לחברת "ברייטפוד" הסינית, מס' 3120, 3156, 3164, 3176 ו-3212. ראשון הדוברים – חבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת דב חנין נמצא? <קריאה:> איננו. <היו"ר יצחק וקנין:> איננו. חבר הכנסת דב חנין איננו. אני מצטער שאני מנהל את הדיון עכשיו, אצטרך לדבר גם. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, ואני מדבר, אבל מכיוון שאני מנהל את הדיון אני לא יכול לדבר אז אאפשר לך לדבר. שלוש דקות לרשותך, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, איזו מדינה נורמלית מפקידה את ביטחון המזון שלה בידי מעצמה זרה? כל מעצמה שהיא. ולא מדובר על חברה אחת קטנה שמספקת שירות אחד או מצרך אחד. מדובר על חברה שאחראית לאספקת כל משק החלב של מדינת ישראל; מדובר על חברה שיש ברשותה קרקעות רבות, שמופקדת על חקלאות, שמופקדת על תעסוקה, שמופקדת על תעשייה, שעל פיה יישק דבר ברשתות השיווק והיא תקבע את המחירים. את כל החברה המפוארת הזאת, שהורתה ולידתה יחד עם הציונות, עם פטנטים ישראליים, עם ידע ישראלי – כל זה מועבר בעסקה פיננסית סיבובית לידי תאגיד "ברייטפוד" הסיני. ראשיתו של החטא הזה בהעברתה של "תנובה" לידי "אייפקס", שפשוט לקחה את "תנובה", שקשקה אותה, ניערה אותה, הפיקה ממנה רווחים, והכפילה את הרווח שלה בעסקה פיננסית סיבובית; דוגמה חיה איך לוקחים דבר אמיתי שמייצר מוצר אמיתי שמרושת בכל המדינה, שקובע את גורלה של המדינה, והופכים אותו מדבר אמיתי, יצרני, למכשיר פיננסי סיבובי להשקעה בשוק ההון. וסופו של החטא בהעברתה של החברה הזאת לידי תאגיד סיני. ולצורך העניין הזה אנחנו מצטיינים, זה לא רק הסינים: "וודסייד" האוסטרלית – אנחנו קוראים ומתחננים בפניה שתבוא ותואיל להיות שותפה של תשובה וחברות הגז. לא שתתמודד מולם במשק תחרותי, לא ולא – שתבוא ותיהנה מהרווחים. יש הבדל מאוד מאוד משמעותי בין השקעה של תאגידים זרים בישראל לבין ההפך המוחלט של השקעה – יניקה, שאיבה, ניצול, דלדול, הפקת רווחים. זאת לא השקעה, לא להתבלבל. זאת לא "אינטל", שבאה ומשקיעה בישראל – ואנחנו יכולים להתווכח על הטבות המס של "אינטל". לא. זאת חברה שבאה ולוקחת דבר אמיתי, מנערת אותו מתוכן ועושה על גביו הון ספקולטיבי; עוד חלק מתהליך עצוב מאוד שאנחנו עוברים בלי שליטה, בלי רגולציה, בלי אכפתיות, בלי עניין, בלי מעורבות ממשלתית. מסיבת עיתונאים דרמטית על כל פיקוח על איזה מוצר קטן, אבל בכזאת קלות אנחנו מוכרים את המשאבים הבסיסיים שלנו, לא שועים להצעות חוק הגיוניות כמו זו של יושב-ראש ועדת הכלכלה פרופסור אבישי ברוורמן, לא מנצלים את המינימום שבמינימום כדי להבטיח תעסוקה, כדי להבטיח מניית זהב כלשהי בדבר הבטיחותי הזה, שהוא כל כך חשוב לקיומה של מדינת ישראל. בכזאת קלות אנחנו מוכרים נכסי מדינה ותורמים בזה להעברת הון מהרבים אל המעטים, העברת הדברים שהם בסיסיים לחיינו לידי תאגידים אחרים, ומעבירים את השליטה בחיינו הכלכליים, החברתיים, היצרניים, מעבירים אותם לידי גורמים זרים – שאגב, הם לא בהכרח עוינים; הם יכולים לחבב מאוד מאוד את מדינת ישראל. הם יכולים גם שלא לחבב אותה. יש להם האינטרסים שלהם, אין כאן סנטימנטים. ממשלת סין, מטבע הדברים, דואגת לאזרחי סין, נורא נורא פשוט. ממשלת ישראל, לצערי, לא דואגת לאזרחי מדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. יעלה חבר הכנסת ישראל חסון – איננו. חבר הכנסת אורי מקלב, שלוש דקות לרשותך. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה רבה לך. אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, אני לא רוצה לדבר כאן על ציונות ועל "תנובה" כחברה ישראלית שהייתה שזורה בהקמת המדינה, עם חקלאות, ובענף הלולים ובנושא של הרפתות – זה היה משולב. אנחנו גדלנו על "תנובה", ידענו שהקמת ארץ-ישראל, הקמת המדינה – יחד עם "תנובה". אבל זו אחת מהאכזבות שיש לנו; זו גם אחת מהאכזבות שיש לנו מבחינה ערכית. אנחנו גם יודעים ש"תנובה" בראשיתה לא תמיד התנהלה בצורה פתוחה, אלא התנהלה כקואופרטיב; הרבה מפעלים היא דרסה ודרכה בהקמתה, בתאגידים שהיו לה. לא מעט אנשים – מי שלא יישר קו, מי שלא סיפק את החלב ל"תנובה", לא היה יכול להיות בעל רפת; ובלול, מי שלא שיווק את הביצים גם ל"תנובה" – וכן הלאה. ואף אחד לא היה בחקלאות אם הוא לא היה בשוק הסיטונאי. שלטו על כולם. כשנפגשתי עם חמי, כשהוא כבר היה כמעט לקראת שנות הפנסיה – הוא היה בעל יקב, חמי זיכרונו לברכה – ודבר אחד מהרזומה שהוא סיפר לי, מההיסטוריה, במיוחד בשנים האחרונות, איך הוא הצליח לעמוד מול "תנובה" כשהיא רצתה לאכול את היקב שלו, לקנות את היקב. ואין בעיה – משווקים לא נותנים לך מכסות של גפן, של יין, של ענבים, אז אתה גם לא יכול לעשות יין, וככה כמעט חיסלו אותו, ולא נרחיב בחלק הזה. אבל מה שכן, מה שהיום יוצא, או מה שהיום אנחנו חייבים לציבור החקלאים או לכל אלה שהיו מאוגדים בתוך "תנובה" – כשבמכירה של "תנובה" בסיבוב הראשון ל"אייפקס", לבריטים, שם אמרו – מישהו בא והלין על המחיר: האם זו באמת הייתה מכירה שמשקפת את השווי של "תנובה", את השווי של החקלאים? מה קיבלו החקלאים במכירה הראשונה? היום אנחנו יודעים על הפער הזה של הממדים שהיו במכירה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני יכול להעיד על כך. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אתה כחקלאי ודאי יודע להעיד, ובטח – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני כמושבניק יודע מה קיבלתי מהמכירה הראשונה, ואני אומר: אם צריך לחקור – את המכירה הראשונה צריך לחקור, כי המכירה הזאת מעידה על המכירה הראשונה. אם פה עשו אקזיט וקופון בארבע שנים בעוד 4–5 מיליארד שקל מעל המכירה הקודמת, כולנו מבינים מה קרה במכירה הראשונה. אם אני כחקלאי קיבלתי 30,000 שקל, רבותי, כחקלאי – ואין הרבה חברי אגודה שהיו בסך הכול חברי אגודה ב"תנובה", כי זה היה קיבוצים ומושבים. מי שמכר את "תנובה" במכירה הראשונה עשה, רבותי, קופון, ואת זה צריך לחקור. היום אנחנו יודעים את השווי האמיתי, כי כשחברה מוכרת חברה אחרת אז רואים את זה בעליל, רואים את הקופון הגדול שנעשה פה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> היום 8 מיליארד. 8 מיליארד. <היו"ר יצחק וקנין:> כן, זה ההוכחה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> זה הוכחה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> בתוכם ה-30,000 שלך, וקנין. <היו"ר יצחק וקנין:> כן, איפה אותם – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מרים גבה, כי איפה הייתם – מושבים, קיבוצים? <שלי יחימוביץ (העבודה):> אתה צודק. <מיקי לוי (יש עתיד):> רובם – – – חברים במפלגת העבודה. איפה הייתם במכירה הראשונה? <היו"ר יצחק וקנין:> אתה יודע, ידידי מיקי, מיקי לוי – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> מי ספר אותם? מי דיבר אתם? הם יכלו להשפיע? <מיקי לוי (יש עתיד):> במכירה הראשונה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מיקי לוי, אני אומר לך, אותם אלה שביצעו את הדבר הזה, אני בטוח שנעשה פה איזה סיבוב גדול ואיזה קופון. אם יצטרכו לחקור את זה אני מבטיח לך שזה – "הולילנד" יהיה קטן לעומת "תנובה". <מיקי לוי (יש עתיד):> אני אתך בעניין. אני רק אומר שמקור הרע הוא במכירה הראשונה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> על זה אנחנו מלינים. היום התברר – מוכיח סופו על תחילתו – שהמכירה הראשונה, מחיר השווי שלה לא היה אמיתי, והעובדה היא שהיום חברה סינית קונה אותה במחיר של פי-ארבעה או פי-חמישה ממה שהם קנו אז. ועכשיו, לא קרו איזה תמורות גדולות ב"תנובה"; לא שקרה היום שבאמת בענף העוף – – <מיכל בירן (העבודה):> על גבנו העלו את המחירים. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – או בענף החקלאות או הביצים היום – דהיינו, יש תמורות גדולות מאוד שקרו והשווי יותר גדול. הפוך. אנחנו יודעים, בגלל המחאה החברתית, שהחברות האלה או כל המרכיבים של "תנובה" בכלל פחות רווחיים מבחינות מסוימות, ודאי לא כמו שהיה. מה שהיה אז, שהייתה יותר בלעדיות, לא היו הרשתות שהיום באמת הן בקשר ישיר עם החקלאים, ועוד דברים כאלה, כך שהיום הרווחיות פחותה. אלא שהיום היא נמכרת בכל כך הרבה, זה אומר רק דבר אחד: שאז – אין היום שום הסבר אחר – המכירה שהייתה אז לא הייתה כפי שווייה, כפי השווי האמיתי שלה, ואת התשובה אנחנו חייבים לחקלאים: ממי לקחנו את הכסף הזה? מי היה שותף? מי היה בעל המניות? היום, כשאנחנו אומרים: יכול להיות שכן, צריך למכור, לא צריך למכור – אני חושב שכבר איבדנו את החלק הזה. עוד לא הספקנו לדבר על ההצעה הדחופה לסדר-היום על "תנובה", ויש לנו כבר מכירה של "טמבור" בקרוב למיליארד שקל, שגם כן מאפיינת עוד מכירות. אבל החלק הזה, שמי שהיום – "טמבור" זו חברה פרטית עם בעלי מניות שיודעים לעשות את זה – אבל מי שהיום, כל בעלי המניות האלה, ובאמת מה שמרכיב את "תנובה", אין להם שליטה, לא הייתה להם אז המילה להגיד, אין להם היום האפשרות להגיד. אנחנו היום צריכים לחקור כדי לתת את השווי. מי שצריך לקבל את התמורה אלו החקלאים האלה שאז עשקו אותם. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. ישיב שר הכלכלה נפתלי בנט. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הנושא משמעותי. תראו, אנחנו במהלך היסטורי, כלכלי, למדינת ישראל, ואני יכול לשים על זה כותרת: Go East. יש לנו עניין מאוד גדול לפתוח שווקים, לגוון שווקים. אסור למדינה להיות תלויה יתר על המידה בשוק מסוים, מסיבות גיאו-פוליטיות, מכלל הסיבות. אנחנו באמת משקיעים הרבה מאמץ להיפתח לסין, להודו. לראשונה עקפה אסיה את ארצות-הברית כיעד סחר, זה דבר – עדיין היעד המרכזי זה מערב-אירופה, הוא מספר אחת, אבל עכשיו אסיה זה יעד מספר שתיים. וזה בסדר, זה תהליך בריא, זה תהליך נכון. אני את עתותי מבלה, כשאני כבר בחו"ל, בדרך כלל בסין ובהודו. אין שם הרבה שופינג טוב, אבל זה חשוב למדינת ישראל. חלק מהעניין זה עבודה על-פי כללי המשחק, ואי-אפשר כשנוח כן להסכים וכשלא נוח לא להסכים. מה שקרה עכשיו עם "תנובה" זה בסך הכול שגורם זר אחד העביר בעלות לגורם זר אחר. זה לא שעכשיו מדינת ישראל העבירה החוצה בעלים זרים. את דעותי אני אשמור, אבל אני רק אגיד שההתנהלות בשנים שחלפו, לטעמי, היא מאוד לא מתקבלת על הדעת. אני כרגע שר בממשלה, לא אגיד את כל דעותי – נעשה פה מהלך כלשהו שהוא לא טוב לציבור הישראלי, הוא פגע בציבור הישראלי דרך יוקר המחיה. מה שקרה שם זה שפשוט הוציאו את המיץ על-חשבון אזרחי ישראל דרך מחירי החלב, הקוטג' וכו'. נראה לי שמחאת הקוטג' קרתה כי מישהו שם פשוט הלך, עוד הפעם ניסה לראות מתי החמור יקרוס. ובסוף החמור קרס ויצא להפגנות. מסמך ההצטרפות של ישראל ל-OECD קובע את ההגבלות שנוגעות להשקעות זרות ואפשרות לסינון משקיעים. אנחנו לא יכולים לבוא לעמיתינו בעולם ולהגיד: מצד אחד אנחנו רוצים להגביר את הסחר, ומצד שני אנחנו לא נותנים לכם, הסינים, פעילות מהסוג הזה. תראו, "ברייטפוד" זו חברה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני השר, אני מסכים אתך לחלוטין בקו החשיבה מבחינה כלכלית ומה שמדינת ישראל – אבל אני שנים בכנסת, ותמיד אמרתי שלמדינה אסור בשום פנים ואופן להתנער מנכסים כלכליים חשובים, כי אנחנו לא כל מדינה. מדינת ישראל זה לא עוד מדינה. אנחנו מוקפים פה ויש דברים שיכולים להשפיע עלינו בצורה מאוד מאוד חריגה, במיוחד בדברים שהם מזון, מחצבים ודברים כאלה. מחר ימכרו את "מפעלי ים-המלח", וזה מחצב שנתנו אותו למישהו, גם בדלת מסתובבת, בסופו של דבר זה יכול להגיע לידיים אחרות. אני מסכים אתך – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אתה צודק מאוד, אדוני היושב-ראש – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> יעבירו את ים-המלח לבעלות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> בעלות, ודאי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – – לבעלות של מדינה אחרת. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אתה צודק, אבל אתה אמרת את הדבר הנכון קודם: הסיפור האמיתי לא קורה עכשיו, הוא קרה לפני שמונה שנים. איפה היו – אנחנו יודעים מי היו הבעלים של "תנובה", שם היה המהלך הדרמטי – – <היו"ר יצחק וקנין:> נכון, נכון. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – אנחנו לא יכולים לבוא ולהגיד: אלה, מפני שהם ממקום מסוים – אתה מבין את זה. <היו"ר יצחק וקנין:> בוודאי. היום המכירה היא כבר – זה לא משנה אם הבריטים או הסינים. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אתה צודק. אגב, אני בכלל לא חושב שזה לרעה. ראינו מה הם עשו בשמונה שנים, חבר'ה. היינו פה כולם, ראינו מה – זה מאוד מאוד צורם. אתם יודעים – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> מה אתה אומר, שאי-אפשר לקלקל יותר ממה ש"אייפקס" קלקלו? <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אני חושב שאת צודקת במשפט הזה. שוב, אני רוצה, מכיוון שאלו חברות מסחריות, אני לא נוהג להתערב – אבל הבטן שלי, כן. תשמעי, מה שקרה פה מאוד צורם, ואני, דווקא כאיש שוק חופשי, אתכם מאוד בעניין הזה. אבל בסופו של דבר, אם נסטה מהמחויבויות הבין-לאומיות שלנו זה יפגע בנו, ביצואנים שלנו, כי אף אחד לא ירצה לקשור אתנו הסכמים. אני מזכיר עוד הפעם: גורם זר או חברה זרה אחת מכרה את זה לחברה זרה אחרת. הצרכן הישראלי, צריך לדעת, לא תלוי רק ב"תנובה" – "תנובה" תלויה בצרכן הישראלי. אנחנו עושים מהלכים, עשינו מהלכים יוצאים מן הכלל בתחום מכסות לאבקות חלב כדי לעודד תחרות יותר טובה, ואני קורא לצרכנים להיות מאוד ערניים ולראות אם יש פעילויות לא ראויות. הצרכן התעורר וזה נפלא. אנחנו נמשיך לייצר תחרות, לעודד תחרות, לקדם הוזלת מחירים, אבל אני מאוד שמח שהנושא הזה, אדוני היושב-ראש, עלה על השולחן. <היו"ר יצחק וקנין:> מה אדוני מציע? <שלי יחימוביץ (העבודה):> אפשר שאלה או הצעה נוספת? <היו"ר יצחק וקנין:> אם השר מסכים, אני אאפשר את זה. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> בוודאי, בוודאי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני השר, אין חולק על כך שצריכים להיות הסכמי סחר בין-לאומיים ושיש לנו עניין לייבא ולייצא. כאן לא מדובר על יבוא ויצוא. האם המדינה, בכובעה כריבון, כאחראית לאזרחי מדינת ישראל, אפילו מתוך תפיסת האתוס הלאומי שלך – גם שלי, אגב – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> בוודאי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – לא צריכה להיכנס בעסקאות מסוימות, ולא סתם – אני לא אומרת "טמבור" – אלא עסקאות שמתרחשות בעניין נכסים שהם אסטרטגיים לביטחונה של מדינת ישראל, וביטחון המזון שלה הוא עניין אסטרטגי. האם אין מקום לכניסה של הממשלה בצורה מבוקרת – שר הכלכלה, באמצעות ועדה שתבחן עסקאות שעשויות להשפיע על עתידה של מדינת ישראל בהרבה מאוד היבטים? הרי מדינה, גם כשיש לה הסכמי סחר, היא לא מפקירה את נכסיה האסטרטגיים, היא עדיין ניצבת בכובעה כמי שאחראית לגורלם של אזרחי המדינה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשלי. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> קודם כול, הסכמי הסחר נוגעים לא רק ליבוא וליצוא אלא גם לתחום ההשקעות. זאת אומרת, ההסכם כולל את שני המרכיבים באופן מובנה מלכתחילה, אז ההפרדה שאת יוצרת פה היא הפרדה מהותית אבל היא לא באמת קיימת בהסכם. <שלי יחימוביץ (העבודה):> הפרדה בין השקעה לבין – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> לבין סחר. <שלי יחימוביץ (העבודה):> – – קניית נכס אסטרטגי. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אוקיי. עכשיו זה הנושא, פשוט הרישה שלך הייתה שההסכם נוגע ליבוא ויצוא, וזה לא יבוא ויצוא – את צודקת, זה לא יבוא ויצוא, אבל הסכמי הסחר גם נוגעים בתחום ההשקעות, והיחסים הבין-מדינתיים הם גם כאלה. תשמעו, אם נבוא מחר ונגיד: לא, אנחנו מטילים וטו – יש לזה משמעויות כבירות על המאמץ המאוד-גדול שלנו מול סין. לגבי הדבר השני – את יודעת מה? אני פה עומד, אני אמור להגיד, ככה לנפנף אותך, אני מתכוון, אני לא פותח עכשיו ועדות, אני מתכוון להיכנס לעומק העניין כי את כן מעלה נקודה – פשוט לא הגעתי לזה. אני אכנס לעומק העניין ואלמד את זה. ה-common sense שלי דווקא מתחבר למה שאת אומרת, שיש בתחומים מסוימים – הרי כולנו מסכימים, אני יודע מה? מפעל ביטחוני מסוים, שלא נמכור את זה, נכון? זה ברור. בסדר? אז למה זה ברור? כי זה – ומצד שני גם כולנו מסכימים שב"טמבור" אין בעיה, בסדר? אבל איפשהו – אז את אומרת: יש פה ספקטרום. איפה הקו? אני אכנס ללמוד את הדבר הזה וניפגש פה עוד חודש, תעלי עוד הפעם הצעה. אני חושב שיש פה נקודה שצריך לתת עליה את הדעת, ואני מודה, אני לא צללתי לעומק העניין עד עכשיו. <היו"ר יצחק וקנין:> האם אדוני מוכן שהנושא יועבר לוועדה כהצעה לסדר-יום, או להסתפק בתשובה שלך? <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אני תמיד שואל את עוזרי מה מקובל בדבר הזה, תנפנפו לי. <נחמן שי (העבודה):> מה שאתה רוצה. <שלי יחימוביץ (העבודה):> ועדת – – – <היו"ר יצחק וקנין:> ועדת כלכלה, אני חושב שזה – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> בסדר, בסדר גמור. בסדר גמור. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אני חושב שזה ראוי. <היו"ר יצחק וקנין:> אם כן, רבותי, אנחנו נצביע על ההצעות לסדר-היום: מכירת חברת "תנובה" לחברת "ברייטפוד" הסינית. הצבעה, רבותי. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 10 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 8 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> שמונה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הנושא יועבר לוועדת הכלכלה כהצעה לסדר-היום. <הצעות לסדר-היום> <הפיגוע בבריסל – הסלמה באנטישמיות באירופה> <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הפיגוע בבריסל – הסלמה באנטישמיות באירופה, הצעות לסדר-היום מס' 3127, 3129, 3131, 3132, 3159, 3175 ו-3188. חבר הכנסת רונן הופמן – ראשון הדוברים, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי. <רונן הופמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, פיגוע הירי במוזיאון היהודי בבריסל, שבו נהרגו שני תיירים ישראלים ושניים מעובדי המוזיאון, הוא קשה והוא כואב, והוא ביטוי נוסף להסלמה שאנו עדים לה זה תקופה ארוכה בהסתה נגד ישראל ובגילויי האנטישמיות ברחבי יבשת אירופה בעיקר. מדי כמה שבועות אנחנו נתקלים בגילוי נוסף של אלימות, של פשע שנאה או קריאה לחרם, והכול במסגרת אותו גל עכור הולך וגובר ומתמשך של גילויים אנטי-ישראליים, ולעתים אף אנטישמיים, חלקם נגד עצם קיומה של מדינה יהודית ושל ישות ציונית. הגילויים הללו מורגשים בעיקר מצד מדינות וגורמים באירופה. לא כל המקרים מקבלים ביטוי בולט ומשמעותי בתקשורת, אבל התפשטותן של תופעות אלה מדאיגה וצריכה להדיר שינה מעיני כולנו. הגברת האבטחה על מוסדות יהודיים בבלגיה היא צעד מיידי נדרש, אולם המענה ארוך הטווח לבעיית ההסתה האנטי-ישראלית, לבעיית הדה-לגיטימציה כלפי מדינת ישראל ולהתמודדות עם הקריאות לחרם על ישראל – כל הדברים האלה אינם אמורים להיעשות באמצעים ביטחוניים אלא באמצעים מדיניים והסברתיים. ולצערי הרב, בזמן שמערכת הביטחון מצטיידת, מתאמנת ונערכת למלחמות העתידיות, מערך החוץ מפסיד במלחמה הנוכחית. מערך החוץ מפסיד, אנחנו מפסידים, משום שאין אסטרטגיה ברורה ואין מדיניות סדורה להתמודדות עם תופעת ההסתה והדה-לגיטימציה על כל השלכותיה. לצערי הרב, הפיגוע בבריסל מוכיח שוב את מה שאני אומר כבר מזמן: חוץ זה ביטחון. ההתמודדות עם ביטחונם האישי של יהודים ברחבי העולם, עם ביטחונם של תיירים ישראלים ברחבי בריסל, לונדון או מדריד, היא במידה רבה בידי מערך החוץ. המלחמה האמיתית שישראל מקיימת בימים אלו היא בהתמודדות עם ההסתה, עם האנטישמיות ועם הדה-לגיטימציה, והמלחמה הזאת, אדוני היושב-ראש, מתרחשת בקמפוסים, בקתדרות, במרכזי קניות, וגם במוזיאונים. אנחנו מפסידים, כי אין תיאום ואין שיתוף פעולה, מספקים בוודאי, בין שלל הגופים המעורבים בתחום על מנת לתת מענה הולם לנושא. המאבק בדה-לגיטימציה נמצא בטיפולו של המשרד לעניינים בין-לאומיים, אלא שלמשרד הזה אין נציגויות בחו"ל ואין שגרירים ואין נספחים ואין שליחים שיכולים באמת להתמודד עם הדבר הזה ולנצח במלחמה הזאת. במשך שנים ארוכות מערך החוץ וההסברה בישראל מתנהל באופן שאינו מוסדר ואינו מתואם, ללא הגדרות ברורות וללא חלוקה ברורה של תחומי אחריות, ובוודאי ללא הסדרת הממשק בין הגופים השונים הפועלים בו. מצב זה איננו מאפשר ניהול יעיל וראוי של סוגיות מדיניות הסברתיות ראשונות במעלה, והמצב הזה גורם למשימות לאומיות, כגון המאבק בגילויי האנטישמיות, ליפול בין הכיסאות. עלינו, חברי הכנסת, מוטלת חובת הפיקוח הפרלמנטרי על הנעשה בתחום, ועלינו לפעול בנחישות להסדרתו. אני מבקש להעביר את הנושא לדיון בוועדת החוץ והביטחון, בוועדת המשנה למדיניות חוץ והסברה, שיש לי הכבוד לעמוד בראשה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת רונן הופמן. יעלה חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת דוד רותם. שלוש דקות לרשותך. <נחמן שי (העבודה):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה קודם כול לשלוח מעל הדוכן הזה תנחומים למשפחת ריוה מתל-אביב, לבנות שירה ואיילת, שאיבדו את הוריהן בסוף השבוע, הוריהן עמנואל ומירה. נוסף עליהם נהרגו בפיגוע עוד שניים, אזרחים בלגים, אישה בת 60 וגבר בן 23. אני לא הצלחתי למצוא את שמותיהם, הם לא דווחו בעיתונות, ואני רוצה בכל מקרה להביע צער על מותם ולשלוח תנחומים לבני משפחותיהם. האנטישמיות בת דורנו איננה נעלמת אלא נמשכת, ובמקומות מסוימים אפילו מתגברת. זה עתה פורסם דוח של הליגה נגד השמצה, שמצא כי ברחבי העולם שוררות עמדות אנטישמיות עקביות. 26% מקרב 53,000 איש ב-102 ארצות, מדינות וטריטוריות אובחנו כאנטישמים. 26%. זה מייצג כמיליארד איש בעולם. במדינות דוברות אנגלית האחוז הוא הנמוך ביותר – 13. אבל באירופה אנחנו רואים שבמזרח-אירופה האנטישמיות מגיעה ל-34%; במערב-אירופה, שם נמצאת בלגיה, 24%. יש גם אנטישמיות גבוהה יותר, כמובן, בארצות המזרח – המזרח התיכון, צפון-אפריקה. אני לא מופתע, אבל זה פחות מטריד. אני רוצה להדגיש: במדינות אירופה, שבהן התחוללה השואה, שבהן גרו יהודים במשך מאות שנים, האחוז הוא מאוד גבוה – 34 במזרח, 24 במערב. ידידי רונן הופמן מצא פה דרך לחבר את כל החוטים. אני לא בטוח שזה כך. אנטישמיות היא אנטישמיות היא אנטישמיות, ולא כל אנטישמיות היא שנאת ישראל, ויש נטייה לחבר גם את התופעות האלה. ולכן אני גם אומר שאפילו אם תיפתרנה בעיות החוץ של מדינת ישראל – בינינו לבין הפלסטינים, ובכלל בינינו לבין העולם הערבי, זה לא יוריד את האנטישמיות מעל סדר-היום, לצערנו. יש כאלה שחושבים שזו נוסחת קסם. זה לא. שנאת יהודים היא כנראה דבר שמעוגן ברגשות, בהרגלי חיים, באמונות, ואי-אפשר למחוק אותה. וגם אם מדינת ישראל תתארגן יותר טוב בין המשרדים – דבר שתמיד צריך לעשות אותו, חברים וחברות – זו לא הבעיה שלנו. כאן צריך לעשות מאמץ אחר, שישראל, יחד עם ארגונים יהודיים ויחד עם ארגונים לא-יהודיים, ויש לא-יהודים רבים שאנטישמיות היא לא דגל בשבילם, שהם מוכנים לצאת למסע כזה – רק פעולה יסודית, רצינית, אמיתית, שורשית, שתחבר את כל האנשים שמאמינים שגזענות היא דבר חמור ביותר. אתמול הכנסת הקדישה – ידידי משה מזרחי הוביל דיון שלם בעניין הגזענות, וזה גם מעניין איך התנהל הדיון בכנסת, במאמר מוסגר, ושנאת זרים ושנאת יהודים, כל הרגשות והתחושות האלה, שנופלים בתוך קטגוריה אחת, וצריך להילחם בהם, צריך לפעול נגדם ביסודיות – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <נחמן שי (העבודה):> – – בחינוך, באמצעים חוקיים, באכיפה, כדי לעקור אותם. ישראל צריכה להיות שם, אבל היא לא לבד. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. יעלה חבר הכנסת דוד רותם, יושב-ראש ועדת החוקה, ואחריו – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. שלוש דקות לרשותך. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אי-אפשר מצד אחד לעמוד ולגנות את מדינת ישראל ואת העם היהודי בפרלמנט האירופי, ואחר כך להשתומם איך מתקפה כמו שקרתה בבריסל – איך זה קורה. ובכן, רבותי, כאשר מסיתים נגד מדינת ישראל, כאשר מסיתים נגד העם היהודי, התוצאה המתבקשת היא התגברות האנטישמיות, והאנטישמיות היא דבר שלפעמים נמצא בתוך עמים מסוימים באירופה. אמר פעם מרטין לותר קינג – קרוב לתקופת פטירתו, הירצחו, הוא הוציא מכתב ל"חברי האנטישמי"; הוא אמר: האנטישמיות היא אאוט, ולכן יש ציבור שלם שמשנה את האופי של האנטישמיות – במקום להיות נגד היהודים, אנחנו נגד הישראלים. אבל זו אותה אנטישמיות. אי-אפשר לגנות את ישראל במועצת אירופה, להחרים את ישראל, לגרום לכך שמוצרים ישראליים, לא יהיה אפשר יהיה למכור אותם, ומאידך גיסא להתפלא איך האנטישמיות גוברת. הדברים קשורים. כאשר מגנים את ממשלת ישראל ואת מדינת ישראל זה נשמע במרבית האוזניים באירופה כאנטישמיות, ולכן אפשר אחר כך להצטרף לארגוני טרור ולפגע ביהודים. אנחנו חייבים לפעול ולדאוג לכך שמדינות אירופה לא יביטו על עצמן בראי, כי כאשר הן מסתכלות על עצמן בראי הן רואות דבר נורא. וממשלות אירופה שמדברות נגד אנטישמיות ושמגנות את הפיגוע אלה הן אותן מדינות שעד לפני חודש פעלו נגד העם היהודי ונגד מדינת ישראל. וכשאני אומר "פעילות נגד מדינת ישראל", מבחינתי זה נגד העם היהודי. דב, אתה מפריע לי. <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר, לסכם. <דוד רותם (הליכוד ביתנו):> כן, אני אסכם. אני חושב שצריך שמדינת ישראל, או ממשלת ישראל, תפעל באופן ברור כדי שמדינות אירופה יתחילו להסתכל על עצמן במראה ויגיעו להסכמות שאי-אפשר מצד אחד לגנות את מדינת ישראל, להחרים את מדינת ישראל, ומצד שני למנוע פעולות אנטישמיות. הדברים מחוברים. אני בהחלט מקבל שאפשר להעביר את הנושא לוועדת החוץ והביטחון. אני לא חושב שצריך להעביר את זה לוועדת משנה, כי בוועדת משנה המציעים לא יכולים כולם להשתתף. אני מציע להעביר את זה לדיון במליאת ועדת החוץ והביטחון. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דוד רותם. תעלה חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, ואחריה – חבר הכנסת מאיר שטרית, ואם הוא לא יהיה נוכח – חבר הכנסת אברהם מיכאלי, ואם גם הוא לא יהיה נוכח – חבר הכנסת מאיר פרוש. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, סקרים מדאיגים משנת 2014 מראים שאחד מכל ארבעה מבוגרים בעולם מחזיק בדעות אנטישמיות ומחצית מהנשאלים בסקרים לא שמעו מעולם על השואה. כמי שעוסקת, מאז עמדתי על דעתי, בזיכרון השואה – בעבר היה מקובל להגדיר אנטישמיות, את האנטישמיות המסורתית כאנטישמיות דתית. אפשר היה גם – ניתנה בעצם ליהודים האפשרות להשתנות: אם הם היו ממירים את דתם, הרי שהם כבר לא היו מוגדרים יהודים ואפשר היה להכיל אותם בתוך החוגים של מי שהוביל את האנטישמיות הדתית, העולם הנוצרי, שברובו, התחיל את זה בעולם כולו. עם עליית השלטון הנאצי נפגשנו במושג חדש, באנטישמיות גואלת. האנטישמיות הגואלת לא אפשרה לך בעצם שום דרך לא להגדיר את עצמך כיהודי או לא להיות מושא להתנכלויות אנטישמיות, כי המטרה הייתה לגאול את העולם מהיהודים. וכשאני שומעת היום שאחד מכל ארבעה מבוגרים מחזיק בדעות אנטישמיות, שמתרכזות, חלקן למשל, באמירה שעלתה בשבועות האחרונים בכל הסקרים, שהיהודים הם העומדים מאחורי רוב המלחמות שמתנהלות בעולם, התחושה היא שב-2014, או בשנים האחרונות, האנטישמיות המודרנית עלתה עוד מדרגה והפכה להיות בעצם אנטישמיות שהיא לא שנאת ישראל, זרע ישראל, אלא שנאת מדינת ישראל. ומתוך המקום הזה, אני חושבת שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה האחריות שלנו – שלנו, מדינת ישראל – כלפי יהודי התפוצות. האם מדינת ישראל אמורה לעסוק ולדאוג באמת לשורש המהות של למה אנחנו כאן? כולנו מאמינים שנכון לכל יהודי העולם לעלות לארץ-ישראל, אבל עד שזה קורה, עד שהעולם היהודי כולו מוצא את דרכו לכאן, יש לנו אחריות. יש לנו אחריות לא רק תיאורטית, אלא בדרישה אמיתית ממדינות העולם כולו לשמור על חיי היהודים שבהן. אנחנו שומעים רק על מקרי קיצון, על רצח של ילדים והאבא שלהם בטולוז, על רצח יהודים ולא יהודים בבריסל במוזיאון היהודי, או על מכות, אפילו, שיהודים בפריז מקבלים. אבל אנחנו לא שומעים על עשרות ומאות מקרים של התנכלויות שלא מגיעות לפגיעה בנפש, ברוך השם, אבל נמצאות שם ללא הפסקה. אנחנו בעיקר לא שומעים על הרבה מאוד פעמים שיהודים אומרים לעצמם שוב ושוב: אנחנו בוחרים להצניע את היהדות שלנו. ופעם באירופה, ב-50 השנה האחרונות ברוב מדינות אירופה, לא הייתה בעיה ללכת עם סימני זהות יהודית. אומרת לי סגנית השגריר בבריסל, מיכל גור-אריה, שבבריסל זה פחות בוטה, כי הקהילה היהודית בבריסל היא קהילה פחות דתית-אורתודוקסית-חרדית. באנטוורפן, שבה הקהילה היא חרדית ברובה, הם סובלים מהתנכלויות הרבה יותר קשות. והאחריות שלנו, של מדינת ישראל, היא לא רק על העלייה והקליטה של יהודי העולם במדינת ישראל, אלא על שמירת החיים שלהם ועל אורח החיים של יהודים בעולם כולו. אנחנו לא יכולים להתעלם מתוצאות שחוזרות על עצמן בחודשים האחרונים, של עלייה של כל המפלגות האנטישמיות באירופה. זה צריך להדאיג בעיקר את מדינות אירופה; מדינות אירופה צריכות לעשות חשבון נפש. אנחנו יודעים מה נכון, אבל מדינות אירופה צריכות לשאול את עצמן איך יכול להיות ששוב העולם היהודי הוא מה שמצליח לחבר אנשים מקצוות הזויים ולהוביל בקול רם נגד היהדות. ובעיקר בעיקר, אני רוצה לסיים בשאלה הקשה שאנחנו נשאלים שוב ושוב על-ידי כל מי שדיבר לפני: האם מותר לנו להפריד את הדה-לגיטימציה שנעשית למדינת ישראל מגילויי האנטישמיות הבלתי-פוסקים שנעשים בעולם כולו? תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. חבר הכנסת מאיר שטרית. שלוש דקות, בבקשה. <מאיר שטרית (התנועה):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי כנסת, כל פעם שקורה פיגוע כזה, אנטישמי, לפחות אותי זה זורק חזרה לתקופת הילדות, שבה חייתי במדינה אחרת, מרוקו. ולא שחיינו שם בצורה רעה, אני מעיד על זה שחיינו עם הערבים ממש כמו אחים, האחד ליד השני. הבתים היו צמודים, ואני זוכר את עצמי כילד יושב בבית של השכנה הערבייה ששומרת עלינו כשאימא הלכה לשוק, והיא מקפידה שלא נאכל שום דבר שהוא לא כשר, וההפך – כשהיא הלכה לשוק, הילדים שלה היו אצלנו, בני בית, ואנחנו שמרנו עליהם כמובן באותה מידה בדיוק. אבל כשקורה – אי-אפשר שלא לזכור. אני לא יכול להשתחרר מהתחושה שאתה נמצא במיעוט מוחלט, חסר הגנה, בלי יכולת, שמישהו בכלל יכול – אין לך למי לפנות אם חלילה קורה משהו; והיו דברים מעולם. ומה שקרה בבריסל מפגין את זה בצורה הכי קריטית. אתה רואה ישראלים, במקרה הזה – היו יכולים להיות גם סתם יהודים אחרים – שבאו לבקר במוזיאון, יום תרבות, והולך מישהו במכוון, עם ארסנל של נשק שצבר, מסתבר, הרבה זמן, לפי הפרסומים, ועושה דבר אחד; הוא חושב: זה מוזיאון יהודי, המבקרים יהודים, הוא רוצה להרוג יהודים. אין כתובת אחרת להגנה על יהודים, הן בעולם הן בארץ, חוץ ממדינת ישראל. זו הכתובת היחידה. ולמדנו את זה בדרך הקשה ביותר בהיסטוריה שלנו: בזמן השואה רוב מדינות העולם לא עשו דבר וחצי דבר כדי באמת להציל יהודים. רובן. מעט מאוד עשו מעט, וחסידי אומות עולם עשו והצילו חלק מהאנשים. אבל הרוב הגדול של העם היהודי שהיה בשואה הושמד בצורה אכזרית, פראית, וכל העולם שתק. הגרמנים הפגינו את זה בצורה הכי קשה, בזה שהוציאו את האונייה הזאת עם קבוצה של יהודים שהלבישו אותם יפה וסובבו אותם בכל העולם כדי להוכיח לעולם שגם הם בעצם לא – שגם הם שונאים יהודים. האונייה חנתה בכל תחנה בעולם, וביקשו מהם לקלוט את היהודים שעל האונייה, ואף מדינה לא הסכימה לקבל קבוצה של כמה מאות יהודים, להציל אותם ממש ממוות. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – <מאיר שטרית (התנועה):> כן. החזירו את כולם. האנשים כולם הוחזרו לגרמניה ונשלחו להשמדה. אני תמיד אומר לעצמי: אילו קמה מדינת ישראל עשר שנים קודם, אולי לא הייתה שואה, כי היה מקום שאליו יהודים יכלו לבוא ולחיות בו. ואני אומר היום ליהודים בעולם: אין לכם למה לחכות. למה לחכות שיהיה חלילה אסון? יש מדינה שרוצה לקלוט אתכם, פתוחה, מדינה יהודית, עם ערכים יהודיים, עם תפיסת עולם יהודית, עם יכולת הגנה מצוינת. תבואו לחיות פה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> לא נתנו רישיונות עלייה אז, מאיר. <מאיר שטרית (התנועה):> לא. אני מדבר על היום, הרב אליעזר מוזס. אני לא מדבר על אז, אני מדבר על עכשיו. מה יש, תגיד לי אתה, מה יש עכשיו ליהודים לחפש בבלגיה שאין כאן? אנחנו מדינה מתקדמת, מפותחת, כלכלה מפותחת, מדע מפותח, שירותי רפואה מצוינים, אפילו שירותי התחבורה משתפרים מאוד מאוד. מה יש ליהודים לחפש שם שאין כאן? מה יש להם לחפש בבלגיה? מה יש להם לחפש בצרפת? מה יש להם לחפש במקומות שבהם הם מרגישים נרדפים? ובלגיה היא דוגמה קלאסית. רבותי, אי-אפשר להתעלם מזה שריבוי המוסלמים במדינות אירופה משפיע השפעה דרמטית על עמדתם של הפוליטיקאים באירופה לכיוון של תמיכה באסלאם. לכן, לא פלא שכשישראל עושה את הדבר הכי קטן, נגיד, ברשות הפלסטינית, אנחנו חוטפים התקפות מכל עבר מאירופה, כי הם יודעים שהרבה מציבור הבוחרים שלהם הם מוסלמים. אני רוצה לומר דבר נוסף. ביקרתי פעם, חבר הכנסת מוזס, ביקרתי פעם בבריסל, ולקחו אותי לסיור, כשהייתי שר – אני לא זוכר באיזה תפקיד, אולי שר הפנים או השיכון – לקחה אותי סגנית ראש העיר לסיור בבניין העירייה המאוד-מאוד יפה שם בכיכר, עתיק מאוד. זה היה ארמון. שוחחתי אתה על רישום תושבים. בבלגיה כל ילד שנולד כמובן נרשם בעירייה. ושאלה אותי סגנית ראש העיר: תגיד לי, אתה יודע מה השם הפופולרי ביותר בבריסל? אמרתי: לא יודע. אומרת: מקום ראשון מוחמד, מקום שני עבדאללה, מקום שלישי אסמאעיל, כי רוב הילודה בבריסל היא ילודה של משפחות מוסלמיות שבתפיסת עולמן המשפחות גדולות. האירופים, מעט מאוד ילודה יש אצלם, ולכן המספר הולך וגדל. אני מראה את זה, התהליך הזה קורה בכל מקום. ולכן, ההשפעה של מערכות של הקהילה המוסלמית בכל מיני מדינות, ההשפעה הפוליטית שלהן הולכת וגדלה בצורה אקספוננציאלית, ויש לזה השלכות על העתיד של היהודים שם. ואני אומר להם: מה אתם מחכים? אתם מחכים שתהיה בעיה חלילה וחס ואז תברחו? לא. תבואו עכשיו כשנוח, כשפתוח, כשיש זמן. בואו, תעלו לישראל. אני חושב שצריך לחדש את הקריאה ביום ירושלים: חלמנו דורות, אלפי דורות חלמתי עלייך. הגיע הזמן עכשיו לממש את זה. עכשיו היא פתוחה, קיימת – בואו לישראל, בואו לחיות כאן. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת אברהם מיכאלי – איננו נוכח. חבר הכנסת מאיר פרוש, בבקשה. שלוש דקות. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הפיגוע בבריסל שבו נרצח גם זוג יהודים, קרה ימים מספר לפני הבחירות לאיחוד האירופי, באותו שבוע, והבחירות האלה זעזעו את אמות הספים. מדוע הן זעזעו? מכיוון שבבחירות האלו הימין הקיצוני נבחר בצורה מרשימה, ובמקומות כמו צרפת או בריטניה הגיעו כמעט ל-25% מהמושבים באיחוד האירופי, והדבר הזה מדליק נורה אדומה אצל רבים וטובים. רבים וטובים לאו דווקא מבני העם היהודי, אבל, כמובן, אצל העם היהודי הדבר הזה נתפס בחלחלה. הייתכן, הייתכן שב-2014, בתשע"ד, אנחנו חוזרים למה שקרה לפני 80 שנה, 70 שנה, חס ושלום? דיברה כאן חברת הכנסת מועלם והזכירה את העובדה שסגנית השגריר בבריסל אומרת שאולי היהודים בבריסל פחות סובלים מכיוון שהם לא כל כך חרדים והם לא נראים, הם אולי מעורים יותר בכלל האוכלוסייה הלא-יהודית בבריסל ולכן הם לא נפגעים כל כך; אבל באנטוורפן, שהיא העיר השנייה בגודלה בבלגיה, שם סובלים הרבה יותר. שם היהודים בולטים בלבוש ובהתנהלות, ולכן האנטישמיות שם היא הרבה יותר גבוהה. עומד כאן חבר הכנסת שטרית ומציע ומבקש ואומר – מה יש ליהודים לבוא לכאן מהעולם? אני בטוח שכשהימין הקיצוני גדל ומתחזק – אני לא חושב שהימין הקיצוני לא רוצה בכלל שיהיו יהודים בקרבתם. אני לא חושב שהימין הקיצוני מבקש שהיהודים ייעלמו, חלילה, כמו שהיה לפני 70 שנה. אוי ואבוי אם זה כך. בעיקר זה אומר שהיהודים לא יקבלו את החלק שמגיע להם בעוגת התקציב. לדעתי, זו התפיסה שאתה הימין הקיצוני יכול לחיות בימינו, בתקופה כזו, שהיהודים לא צריכים לקבל את החלק שמגיע להם בעוגת התקציב. ואומר חבר הכנסת שטרית: למה שהיהודים לא יגיעו לפה? אבל משום מה, אני אומר את זה "משום מה", על כל דבר – מי שנמצא בקואליציה יתווכח, ודאי שסגן השר, סגן שר האוצר יתווכח עוד מעט ויעלה לדוכן. כאשר אני מדבר על נושא של גיוס, שהחרדים מרגישים לא נוח עם הדבר הזה – יהיה תירוץ כזה; וכאשר אני מדבר על שאלה של דיור למגזר החרדי – יהיה תירוץ אחר; וכשאני מדבר על השתתפות בכספי מוסדות החינוך החרדי – יהיה תירוץ אחר למה לא נותנים; וכאשר ינסו לשאול מדוע מתערבים בתוכני הלימוד – יהיה תירוץ אחר. אבל בסך הכול, מדינת ישראל מתעמתת עם המגזר החרדי בכל התחומים. בכל הנושאים היא מתעמתת אתם. אז אני לא רוצה לומר, חלילה, את המשפט הזה, "אנטישמי", אבל ודאי וודאי שמדינת ישראל, על כל שלוחותיה בהרכב הנוכחי, מתעמתת עם הציבור החרדי ואומרת: אנחנו לא רוצים לתת לכם את חלקכם כיהודים חרדים בעוגת התקציב. זה מה שאני יודע לתרגם ממה שקורה היום. בוודאי, אני אומר: על זה יהיה תירוץ או על זה יהיה תירוץ, ועל זה יהיה תירוץ. בפועל היום מה שקורה בכל העולם, שהימין הקיצוני דורש ומבקש ומניף דגל נגד כך שהיהודים יקבלו את חלקם בעוגת התקציב, כאן במדינת ישראל. כאן, אני עומד כאן במדינת ישראל ואומר שהממשלה הזו מנסה להתעמר בציבור החרדי ודורשת שהוא לא יקבל את חלקו בעוגת התקציב. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. ישיב בשם הממשלה השר נפתלי בנט. <מיקי לוי (יש עתיד):> כבר 30 שנה – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – שנה חייכת לחרדים, וכשבאת לתפקיד סגן שר האוצר אתה מתעמר בהם. מה 30 שנה? <מיקי לוי (יש עתיד):> 30 שנה ישבתם בוועדת הכספים, בקואליציה. עשיתם ככל העולה על רוחכם – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> 30 שנה – – – <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בדור האחרון האנטישמיות עוטה צורה וגלימה ומתחזה פשוט למשהו אחר שנקרא אנטי-ישראליות. את ישראל מותר לכתוש בצורה בלתי מתקבלת על הדעת, וזה בעצם מסתיר את האנטישמיות. הדברים ברורים, ידועים. אנחנו עומדים בקשר עם התפוצות. אני שוחחתי עם ראשי הקהילה בבלגיה, ויש שם דאגה כבדה. אני רואה את מדינת ישראל עם שני כובעים: פעם אחת, אנחנו מדינת האזרחים שגרים בה, יהודים, ערבים, ודואגים לכולם; מצד שני, אנחנו גם מדינת היהודים שבתפוצות, ואני רואה אחריות מסוימת של מדינת ישראל כלפי הגולה. אנחנו עובדים מאוד קשה, ודאי שהם מוזמנים לעלות לארץ, אבל גם ברור – מאז גלות בבל נוצרה גולה קבועה ועקבית, ולכן אנחנו מבינים שלא כולם יעלו לארץ, ואנחנו דואגים ככל האפשר גם לביטחונם וגם לזהותם היהודית. נמשיך לעשות את זה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. הודעה לחבר הכנסת יריב לוין, בשם יושב-ראש ועדת הכנסת. מה אתה מציע? קודם נצביע ואחרי זה – – – <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> כלום, להוריד את זה. מה מציעים? <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> מה שרוצים. <היו"ר חמד עמאר:> להוריד את זה או להעביר את זה לוועדה? <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> מה שמבקשים המציעים. <השר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט:> מה שמבקשים המציעים. <היו"ר חמד עמאר:> מה שמבקשים המציעים. מה מבקשים המציעים? <רונן הופמן (יש עתיד):> ועדת החוץ והביטחון, בבקשה. <היו"ר חמד עמאר:> מה? <רונן הופמן (יש עתיד):> ועדת החוץ והביטחון. <היו"ר חמד עמאר:> אז נצביע על הוועדה. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 11 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 10 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החוץ והביטחון נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 10, אין מתנגדים, אין נמנעים. הנושא יעבור לוועדת החוץ והביטחון. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר חמד עמאר:> הודעה ליושב-ראש הקואליציה, חבר הכנסת יריב לוין, בשם יושב-ראש ועדת הכנסת. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, ועדת הכנסת קבעה בישיבתה היום כי ועדת הכנסת היא שתדון בהצעת חוק להגדלת הסיוע לניצולי שואה (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014; מ/866. עד כאן ההודעה הפורמלית. אני רק אעיר שמדובר באיזה הליך טכני שאנחנו עושים כדי שאפשר יהיה לפצל את הצעת החוק ולהעביר אותה לוועדות המתאימות. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <הצעות לסדר-היום> <הקמפיין המתמשך כנגד משרתי הקבע וצה"ל> <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים לנושא הבא: הקמפיין המתמשך כנגד משרתי הקבע וצה"ל, הצעות לסדר-היום מס' 3148, 3183, 3184, 3198 ו-3213. חבר הכנסת יוני שטבון – ראשון הדוברים. שלוש דקות. בבקשה. <יוני שטבון (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום, יום שחרור ירושלים, 47 שנים למלחמת ששת הימים. יוני נתניהו ז"ל, בימי תקופת ההמתנה, כשחיילי המילואים והסדיר המתינו שבועות למלחמה, כותב כך למשפחתו: המורל בצבא גבוה, אפשר לומר מרקיע שחקים. יש פה נשואים, מהם אבות – – – רק בימי משבר אנו רואים עד כמה הנוער שלנו נוער של זהב. אבל לא רק הנוער, האוכלוסייה האזרחית כולה ראויה להערצה. בניגוד גמור לאווירת הדברים שכתב לפני 47 שנים, מתנהל בחודשים האחרונים קמפיין דה-לגיטימציה, משמיץ, עקבי, מתוכנן, כנגד משרתי הקבע וצה"ל, מבית-המדרש של משרד האוצר ופקידיו. בשבוע שעבר – תקשיבו טוב – שוחחתי שיחה אישית, לא פורמלית, חברית, עם מפקד אוגדה. שימו לב מה הוא אומר לי: יוני, זו הפעם הראשונה שאחד הילדים שואל אותי – אבא, למה אתה פראייר? מפקד אוגדה. למען ציון לא אחשה ולמען לובשי המדים אי-אפשר יותר לשתוק. ההסתה כנגד משרתי צה"ל, הנגדים והקצינים, מסרבת להתייחס למציאות – רבע ממשרתי הקבע מקבלים השלמת הכנסה; השכר הממוצע – 7,000 ש"ח ברוטו. באוגוסט 2010 נחתם הסכם בין האוצר למערכת הביטחון כדי לקדם מודל שכר חדש למשרתי הקבע. צה"ל מצדו קיים את חלקו ולצערי נאלץ לפטר אלפי אנשי קבע. משרד האוצר מחכה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה פשוט לא נכון. <יוני שטבון (הבית היהודי):> את זה לא מספרים לכם. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> פשוט לא נכון. <יוני שטבון (הבית היהודי):> אדוני סגן שר האוצר, ישבתי בוועדת העבודה והרווחה – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> פשוט לא נכון. פשוט לא נכון. <יוני שטבון (הבית היהודי):> – – ונאמר – שחור על גבי לבן. אני אשמח לקבל תשובה. אבל, חברי חברי הכנסת, אי-אפשר להתחמק מדיון העומק בנושא – מההשלכות, מהמשמעויות והתוצאות של קמפיין הדה-לגיטימציה על אלו שביטחוננו מופקד בידיהם ועל כל החברה הישראלית. התהליך הוא מסוכן. מובילי הדה-לגיטימציה לצה"ל באוצר, ואף בין חברי הכנסת, לצערי, וגם אלה שמתנגדים למודל צבא העם בטיעונים טכנוקרטיים מקצועיים, חייבים לקחת אחריות גם על ההשלכות העתידיות ורוח הדברים שהם מבטאים. ההתגוששות המתוכננת עלולה וכבר מובילה לכך שערכים כגון שירות המדינה, הנכונות להקריב למען החברה, תחושת הסולידריות והכרת הטוב למען אלו שעושים לילות כימים עבורנו – נשחקים. אני חושב עכשיו על צעיר שבחודשים הקרובים עומד להתגייס, על נער או נערה בתנועות הנוער השונות; מהו המסר החינוכי שקמפיין תקשורתי ושיטתי משדר להם – פראיירים, סחטנים. להקריב? לתת? לשלם מחיר אישי? למה? חברי משרתי הקבע וחיילי צה"ל, נגד חימוש שלא ישן כבר יומיים, קצין בקריה שכותב עכשיו נייר עמדה, שליש שמוכן לדיון דחוף גם ב-02:00, וגם נהג משאית שעד הדקה התשעים לא יודע אם הוא יצא לשבת, לפני השמיצו אתכם ומסתבר שגם אחרי – בדקות הקרובות זה יקרה – אבל תדעו, חברים, שכאן, בין כותלי בית-המחוקקים, יש כאלה שלא מוכנים לוותר ויודעים כי המערכת הנפלאה הזאת ששמה צה"ל מונעת כולה מתחושת שליחות. משרד האוצר, שרים וחברי הכנסת, נכון, יש גם רווחה וחינוך, זה בפירוש לא פחות חשוב, אבל יש לנו גם אחריות על השלכות העומק והרוחב בחברה ובעם. בואו נפסיק יחד את ה"עליהום" על צה"ל ונקדם את הדברים ברצינות עניינית. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת עמר בר-לב. שלוש דקות, בבקשה. <עמר בר-לב (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אני מכיר מקרוב את סערת התקציב, סערת תקציב הביטחון, ואני אומר שמאבק על גבם של אנשי הקבע בצה"ל הוא לא נכון והוא לא צודק. אתם יודעים מה, יש לזה לא מעט אחראים, ואני מציע לא לעשות את זה, לא לעשות את זה על גבם של משרתי הקבע. כן, אני מאמין שיש דרך להתייעל, צריך לבחון מחדש את סדר העדיפויות הלאומי, צריך לבחון מחדש את סדר העדיפויות במערכת הביטחון – לבחון, לשנות, לקצץ, להשתפר. כן, אני לא חושב שעל זה יש כאן ויכוח בינינו, אבל צריך לשים לב איפה ואיך עושים את זה. והשיח הפופוליסטי והשטחי צורם לי, צורם לי מאוד, כי הוא על גבם של אנשי הקבע. הוא לא נכון ולא הוגן. בשיח הפופוליסטי הזה, לצערי, לוקחים חלק גם לא מעט חברי כנסת וכמובן תקשורת, כרגיל, והציבור לצערי נסחף, כי לציבור נוח להיתפס לססמאות וקשה לו להיכנס טיפה לעומק, ויש עומק וצריך להיכנס. אז בואו רגע נדבר על ביטחון – ביטחונה של מדינת ישראל מחייב צה"ל צעיר. צה"ל צעיר. ולכן אסור בשום פנים ואפן להעלות את גיל הפרישה. להפך, צריך להצעיר את צה"ל. אנחנו רוצים צה"ל זריז, גמיש, טכנולוגי, ובעיקר צה"ל מתחדש, כמעט בקצב הקליפים שאנחנו רואים היום בטלוויזיה ואנחנו כבר לא מספיקים לעקוב אחרי מה שקורה שם. לכן צריך צה"ל צעיר. וצה"ל הולך ומתבגר, שלא לומר מזדקן, וזה לא טוב. חבר הכנסת שטבון, אתה יודע מה היה גילו של יצחק רבין, זכרו לברכה, כשהוא מונה לרמטכ"ל? 41. גילו של אבא שלי כשהוא מונה לרמטכ"ל – 44. אריק שרון, כשמונה לאלוף – 39. תמצא לי היום אלוף בצה"ל בן 39. אני לא רוצה לדבר על דברים אחרים, כמו סיירת מטכ"ל. אהוד ברק היה בן 28, אני הייתי בן 30; היום זה גילאי 37–38. <נסים זאב (ש"ס):> זה ממשיך עד גיל 70, עם כל הכבוד. <עמר בר-לב (העבודה):> אין ספק שראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, זיכרונו לברכה, אריק שרון, זיכרונו לברכה, אבי זכרו לברכה, היו מצביאים צבאיים. הם הובילו את צה"ל, הובילו את מדינת ישראל לניצחונות, והם היו צעירים. בואו רגע נדבר על הקרבה. חבר הכנסת שטבון, אתה הזכרת את זה ואני מסכים אתך במאה אחוז: אנשי הקבע מקריבים. חלקם, כידוע לנו, אף מסכנים את חייהם. אבל לא רק. אני לא רק מדבר על המג"ד הלוחם; אני מדבר גם על הנגד ועל השליש. אני הייתי מפקד חטיבת קו. חלק מקציני המטה שלי לא היו קרביים, אבל כל השבוע היו ישנים בבסיס או בשטח. אחת לשלושה שבועות היו נשארים גם שישי-שבת. אנחנו מדברים על אנשים, גילאי 30–40, שיש להם משפחות ויש להם ילדים, וגם הם רוצים לישון כל ערב לצד הנשים שלהם. אז על הגב שלהם אנחנו יושבים? אז בואו רגע נדבר על עלויות, כי אני צריך לקצר, כי זה הדבר הכי חשוב – וסגן שר האוצר נמצא כאן. העלאת גיל הפרישה מצה"ל מגדילה את העלויות בתקציב המדינה. יש על זה עבודות רבות. העלאת גיל הפרישה מונעת מקצינים ונגדים שמשתחררים לפתח קריירה שנייה; מי כמונו יודעים כמה קשה היום, בגיל 50, לפתח קריירה שנייה, וזה כמובן פוגע בכלכלת המדינה. אני חושב שצריך לעשות התייחסות דיפרנציאלית לאנשי שטח – ובכוונה אני לא אומר רק לוחמים, כי זה אנשי שטח. ואנשים – כללים שונים צריכים להיות לאנשי משרד, ובוודאי כללים אחרים צריכים להיות לתפקידים שהם דומים לתפקידים האזרחיים, למשל רב צבאי, למשל פסיכולוג. אפשר את התפקידים האלה בהחלט לאַזרֵח. אנשים כאלה, שזה תפקיד מקצועי – ימלאו אותם עד גיל הפרישה של כלל האוכלוסייה. אז כן, יש מה לעשות, אבל בשום פנים ואופן לא לנצל את הוויכוח בין משרד הביטחון לבין משרד האוצר על גבם של אנשי הקבע. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. חבר הכנסת יעקב אשר, שלוש דקות, בבקשה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר על השיטה. השיטה של שר האוצר לפיד ידועה. הוא רכש את זה בשנותיו הרבות בתקשורת. כשהוא רוצה להגיע למשהו הוא פותח בקמפיין, וראש החץ של הקמפיין הוא בדרך כלל דה-לגיטימציה של בר-הפלוגתא שעומד מולו. בוודאי תכף יעלה להשיב סגן השר מיקי לוי ויתקוף אותי ויגיד לי כחבר כנסת חרדי: אתם לא משרתים בצבא, איך אתה יכול לדבר על זה? ובאמת, אדוני היושב-ראש, למה הגשתי את ההצעה לסדר-היום בנושא הזה? אני אומר לך. קודם כול, העבר הקרבי שלי הוא לא פחות מעברו של המטיף הגדול לפיד – שאגב, מתאגרף בעל חגורה שחורה. אני בטוח שהיה פרופיל 97, ובכל זאת העדיף שיסדרו לו ג'וב בטוח בעיתון "במחנה". דבר שני, אני רוצה לדבר על השיטה. שר האוצר ומשרדו מנהלים קמפיין של דה-לגיטימציה נגד צה"ל ונגד שר הביטחון ומנסים להפוך אותם ללא ישרים, לאנשים שמחפים על שומנים, של אוכלי חינם. כך היא דרכו של לפיד. האמינו לי, אנחנו מכירים את זה. אם רק אני הייתי אומר את זה, אז ניחא. אבל כששר הביטחון אומר, ואני מצטט: מתקיים שיח פוליטי שקרי וציני שכולל מסע דה-לגיטימציה מכוער כנגד משרתי הקבע; כששר הביטחון אומר, ואני מצטט: עשרות-אלפי משרתים, נגדים וקצינים שמחויבים למשימותיהם רואים בלב דואב כיצד מתנהלת על גבם מלחמה שאין בה צורך ושנועדה להשחיר את פניהם; התקשיתי להבין, אומר שר הביטחון, כיצד הרשו לעצמם גורמים אלו ואחרים לפגוע בצורה מכוערת ולהציג אותם כגזלנים. אין לי מילה אחרת לתאר זאת, ואני חש בושה נוכח הדרך הנפסדת הזאת. כשאני צריך לחשוב אתכם ביחד למי להאמין – ליאיר לפיד התקשורתן והקמפיינר או לשר הביטחון האמיץ והאמין שעומד מולו – למי להאמין? מי עושה תפקידו באמונה ומי מנהל קמפיין? כשאומר חבר הכנסת חיים כץ, ואני מצטט: רבע מאוכלוסיית משרתי הקבע מקבלת השלמת הכנסה; בגיל 53 הם יקבלו פנסיה של 3,000 שקלים והם יחטטו בפחים – סוף ציטוט. גם כאן, אני שואל אתכם, חברי חברי הכנסת: למי להאמין? לחיים כץ, איש של הרבה שנים, אולי חבר הכנסת הכי חברתי שיש במדינת ישראל, או לקמפיינר שר האוצר יאיר לפיד, שבשיטה הזאת הוא נוהג נגד כל אחד שהוא בר-פלוגתא שלו? חבר הכנסת מיקי כהן, אתה רוצה שהוא יגיד לי לסיים? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> הסתיים לך הזמן. אתה מדבר שטויות. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת לוי, אני מנהל את המליאה, תודה לכולם. אתה יכול להמשיך לדבר. <יעקב אשר (יהדות התורה):> כשאני צריך להאמין או לבוגי ולחיים כץ או ליאיר לפיד, אני מאמין להם יותר. אני סומך עליהם שהם עושים את עבודתם האחראית; ולא רק אני – אני חושב שרוב הבית הזה. <יפעת קריב (יש עתיד):> אנחנו נצטט אותך בהעברות. <יעקב אשר (יהדות התורה):> לכן, מיקי, אני בטוח שתעלה ותתקוף, כמו שאתה עושה תמיד. אבל תבינו דבר אחד: לא כל בר-פלוגתא שלכם, בכל נושא שלא יהיה – לא צריך להפוך אותו ללא לגיטימי ולא צריך לנהל מסע תקשורתי כדי לרמוס אותו, כדי לבוא ולהגיד לאנשי רווחה – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אתה מדבר שטויות. <יעקב אשר (יהדות התורה):> – – – להגיד לאנשי רווחה שבגלל שר הביטחון מקצצים ברווחה ובחינוך. <היו"ר חמד עמאר:> נא לסיים. <יעקב אשר (יהדות התורה):> תתביישו. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> ישיב בשם הממשלה סגן שר האוצר מיקי לוי. חבר הכנסת יצחק כהן – לא נמצא, וגם חבר הכנסת משה זלמן פייגלין – לא נמצא. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הדברים שלי יהיו דברים קצרים, חדים, וגם חבר הכנסת שטבון וגם חבר הכנסת בר-לב, בבקשה תקשיבו לי. חברי הכנסת בר-לב ושטבון, בבקשה. אין הרבה חברי כנסת במליאה, ואתם העליתם את ההצעה. אני הקשבתי לכם קשב רב. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כמו שאמרתי, דברי יהיו קצרים, חדים מאוד. אני רוצה להבהיר פה בצורה ברורה לחלוטין: אף בכיר באוצר לא הסית, חלילה, נגד חיילי צה"ל או מי מקציניו. תגידו לי, הם לא שירתו בצבא? הם לא משרתים במילואים? הם לא סיכנו את חייהם? מאיפה הבאתם את זה? מאיפה הבאתם את זה? האם שמעת מי מפקידי האוצר אומר ומדבר סרה בחיילי צה"ל? אתם לא מתביישים? <יעקב אשר (יהדות התורה):> הקרבי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני דוחה את הדברים שנכתבו – – – <עמר בר-לב (העבודה):> לא דיברנו על הפופוליזם של משרד האוצר. דיברנו נגד הפופוליזם שלנו כאן. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> זה בסדר, עמר, אבל אני לא מדבר – אף אחד מפקידי האוצר, והם בהחלט מקבלים מדיניות חד-משמעית של שר האוצר; זה צבא של כולנו, הוא לא צבא פרטי של אף אחד, הוא צבא העם, והוא מגן על כולנו. אני דוחה את הדברים שנכתבו בהצעה לסדר-היום מכול וכול. יש מחלוקת לגיטימית על תקציב הביטחון, כמו שאמר חבר הכנסת בר-לב, והיא נשארת בגבולות השיח הענייני, וכך ראוי שיהיה. שמעתי את חבר הכנסת בר-לב אומר את זה. הוויכוח הוא ויכוח מקצועי עם מערכת הביטחון על כך שאפשר לחסוך במקומות אחרים, גם את זה אמרת. קראתי כמעט כל מילה שהייתה כתובה בתקשורת בנושא שהעלית בוועדת חוץ וביטחון. אפשר לחסוך במקומות אחרים ולעמוד בתקציב שקבעה הממשלה למערכת הביטחון. אני אפילו יכול – איזה חידון קטן, מהו תקציב המדינה. חבר הכנסת אשר, מהו תקציב המדינה? אני מבין שאתה לא יודע. <יעקב אשר (יהדות התורה):> אתה עושה לי חידון, כמו שעשו – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תקציב המדינה הוא 315 – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> עכשיו אני מדבר ואתה תקשיב. <יעקב אשר (יהדות התורה):> בסדר. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תקציב המדינה – מובן שלא ידעת, זה בסדר, כי אתה לא ממש אומר את דבריך בצורה מקצועית. <יעקב אשר (יהדות התורה):> תכין – – – בתקציב. ביום אישור התקציב לא ידעת – – – מה זה הדפים הריקים. אמרת שלא נוגעים במע"מ, לפני חודשיים פה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> תקציב המדינה – 315 מיליארד שקלים. תקציב הביטחון, ואני לא אפרט אותו, הוא התקציב הגדול ביותר. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אני אגיד לך למה. תקציב הביטחון – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> אל תבלבל אותו עם העובדות. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> תקציב הביטחון כולל בתוכו את תקציבי הגמלאות וכן הלאה. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> בוודאי. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> לא, לא בוודאי, רגע – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אבל אני לא אמרתי שלא. אבל לא אמרתי שלא. <קריאות:> – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> מיקי, אם – – – החוצה את תקציב הגמלאות, תקציב החינוך הוא הגדול ביותר, צריך להבין את זה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני, מכיוון שכרגע הכול בחבילה אחת, זוהי העובדה. יריב, אם מחר בוועדת חוץ וביטחון נבוא ונגיד, אוקיי, הפרדה, יש לזה מחירים, בוודאי. <יוני שטבון (הבית היהודי):> אדוני סגן שר האוצר – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> רגע, אני רק עשיתי חידון קטן לחבר הכנסת אשר, שכמובן הוא אינו יודע מה תקציב הביטחון – סליחה, תקציב המדינה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> נוגעים במע"מ או לא נוגעים במע"מ? אמרת שלא. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> וכשיושבים לחלק את תקציב המדינה, זוהי עוגת התקציב. אפשר לפרוץ אותה, אפשר לחלק אותה אחרת, כולנו אמונים פה על חלוקתה. זה לא מנחלתו של שר האוצר וכו', זה מגיע להחלטות ממשלה, זה מגיע לוועדות השונות. אפשר לחלק אחרת, אבל זוהי עוגת התקציב, צריך שיהיה ברור. אדוני היושב-ראש, לא רק שאין לנו דבר – אני רוצה לפני כן להגיד משהו: אני חושב שיש גבול למילים, חבר הכנסת שטבון. ואני אומר לך שזה גיבוב של שטויות. אף אחד לא יצא נגד חיילי צה"ל, ולא נגד הלוחם בגולני, ולא נגד המג"ד בצנחנים, ולא נגד המ"פ בגבעתי ולא נגד המח"ט בצריח חטיבת השריון. <יוני שטבון (הבית היהודי):> ולא נגד השליש, הנגד – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> ולא נגד השליש, ולא נגד הנגד, ולא הוזכר אף פעם סקטור כזה או אחר. הוויכוח הוא לגיטימי, כמו שהוביל חבר הכנסת עמר בר-לב בנוגע לתקציב הביטחון. לא הזכירו מה, לא הזכירו איך, ואתם לא יכולים לקחת דברים יש מאין. אני אשמח מאוד, חבר הכנסת שטבון, אם חלוקת התקציב תהיה אחרת, ואני אומר לך שאני מתייצב מאחוריך בהובלתך אם תקבע סדר עדיפויות אחר, ונאמר, מתקציב ההתיישבות ביהודה ושומרון ניקח נתח לתקציב מערכת הביטחון, אני אשמח מאוד. <יוני שטבון (הבית היהודי):> בדיוק על זה אני מדבר – – – שימוש בדברים – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> – – – כיפאק-היי. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, אין לנו דבר נגד חיילי צה"ל או מי מקציניו. אנחנו חושבים שללוחמים המגינים על חיינו, יותר ממה שהם מקבלים בציוד ובאימונים – ואין עוררין על כך; כל חיי הייתי במדים. אני אומר לכם, אני בא משם, אני קשור בטבורי למערכת הביטחון. אני בא ממשפחה שכולה – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> אל תפגע – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> עכשיו תשתוק, סליחה על המילה, ותפסיק להפריע לי. פשוט תפסיק להפריע לי. <יעקב אשר (יהדות התורה):> לא אשתוק, לא אשתוק, לא אשתוק. אתה תשתוק בשביל היושרה שלך. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני חושב – אתה יודע מה, חבר הכנסת אשר, אני פשוט לא יכול עכשיו שלא להתייחס אליך. <יעקב אשר (יהדות התורה):> היית עושה את זה בכל מקרה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני שמח שאתה, חבר הכנסת אשר, דואג סוף-סוף לכבודו של צה"ל, לחייליו ולקציניו, באמת הגיע הזמן. אני זוכר התבטאויות ממש אחרות שלכם, שדיברו על סירוב לשרת, על כניסה לכלא, ושאר התבטאויות מזלזלות כלפי הצבא. זה בהחלט שינוי לטובה, פעמי משיח. <יעקב אשר (יהדות התורה):> – – – שלך, תפסיקו – – – לא איש "במחנה" יגיד – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני חושב – – – <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת יעקב אשר, בוא ניתן לסגן השר לסיים את דבריו. <יפעת קריב (יש עתיד):> אל תזלזל בשירות הצבאי – – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> לא דיברתי על מיקי, דיברתי על "במחנה". דיברתי על "במחנה". <יפעת קריב (יש עתיד):> אבל אל תזלזל – – – ביטחון המדינה. <יעקב אשר (יהדות התורה):> לא דיברתי על מיקי. <היו"ר חמד עמאר:> לכולנו יש אותה מטרה. תודה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אני כל כך שמח שאתה נושא את דגל ההגנה על צה"ל, אני ממש גאה בך. חבל ששאר חבריך אינם יושבים באולם המליאה, כי אני מניח שהם לא היו כל כך מגינים על צה"ל ועל השירות בצבא הזה. מה לעשות, הם לא היו שם, חלקם – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> למה להשתמש בזה? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – וככה אתם גם מטיפים לבני הסקטור שלכם, וכמה חבל שאינכם משתתפים בהגנת העם והמולדת. <יעקב אשר (יהדות התורה):> יש שומנים, אז למה צריך אותנו? יש שומנים, אתה אומר, שר האוצר שלך אומר שהצבא מלא שומנים – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> חבל מאוד. יש חוק במדינת ישראל, ולא אתה קובע היכן השומנים. הייתי מאוד גאה בכם אילו – – <יעקב אשר (יהדות התורה):> אתה קובע, אתה קובע, אתה קבעת – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – הייתם משתתפים בהגנת העם והמולדת. <יעקב אשר (יהדות התורה):> שר האוצר אמר שיש שומנים. הוא יודע מה זה שומן – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> עכשיו באמת אני כבר לא רוצה להתייחס אליך. אני חושב שחשוב שכולנו, חברי, נוריד את האש ונזכור שאנחנו מדברים על ביטחון מדינת ישראל ועל חובתה להישאר חזקה. אני אוסיף ואומר, חזקה – זה גם להישאר חזקה תקציבית כדי שיישאר כסף לרווחה, לחינוך ולבריאות. תודה רבה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. מה אתה מציע? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> מבחינתי אפשר להעביר את זה לוועדת חוץ וביטחון. זה המקום שראוי שהנושא ייבחן בו. <היו"ר חמד עמאר:> לפני ההצבעה – הבעת דעה לחבר הכנסת יריב לוין. יש לך דקה. בבקשה. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני מוכרח, ידידי הטוב סגן השר מיקי לוי, קודם כול לומר לך שוב מזל טוב, אבל להעיר, ברשותך, שתי הערות. האחת – הגיע הזמן להפסיק עם האמירות המבישות האלה: תיקחו מיהודה ושומרון ותיתנו למקום אחר. באמת, כל כך לא רציני ולא נכון, ולא מכובד, ולא מתאים לאדם רציני כמוך, כי כולנו יודעים שאף שמגיע למתיישבים ביהודה ושומרון לקבל יותר, משום שהם באמת נושאים בנטל של הגנה על כולנו ושל ישיבה במקומות שלא תמיד קל לשבת בהם למען כולנו, הם לא רק שלא מקבלים יותר אלא מקבלים פחות. הם היחידים שלא יכולים להרחיב מרפסת, כי אי-אפשר לקבל שום אישור, שלא יכולים לבנות ולאפשר לילדיהם לגור לידם; שהילדים שלהם נמצאים בכל מיני צריפים מכיוון שלא מאשרים להם לבנות גני-ילדים ובתי-ספר, את האמת הזאת צריך לומר. דבר נוסף שאני חושב שחשוב להעמיד על דיוקו: יש כאן ויכוח אמיתי על תקציב הביטחון, ואני חושב שכדאי שננהל אותו באמת עד כמה שאפשר באופן ענייני. תקציב הביטחון הוא תקציב מאוד גדול, אבל הוא לא התקציב הגדול ביותר, משום שאם ננכה את מרכיב הגמלאות, כפי שזה נעשה בכל משרדי הממשלה האחרים, תקציב החינוך גדול ממנו ואפילו באופן משמעותי. אני חושב שאנחנו נדרשים כולנו לאחריות כאן, ואני מקווה שנמצא בסוף נוסחה שבאמת תאזן נכון בין מה שיש לנו והצרכים האחרים לבין החובה שלנו לשמור לא רק על מערכת הביטחון אלא בראש ובראשונה על האנשים הטובים ביותר שילכו לשרת במערכת הזאת. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 12 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 7 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החוץ והביטחון נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 7, נגד – 1, אין נמנעים. ההצעה לסדר-היום – הקמפיין המתמשך כנגד משרתי הקבע וצה"ל – תועבר לוועדת חוץ וביטחון. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – – <היו"ר חמד עמאר:> סגן השר הודיע שטעה, לפרוטוקול. <השלמת הרכב ועדות הכנסת> <היו"ר חמד עמאר:> הודעה לחבר הכנסת יריב לוין, בשם יושב-ראש ועדת הכנסת. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אני, אגב, מוכרח שוב להעיר שאין כאן שר. ואני חושב שהמצב הזה הוא – – – <היו"ר חמד עמאר:> אני מבקש מסגן מזכירת הכנסת לדאוג שיהיה כאן שר. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> הבנתי שזה בגלל ישיבת הממשלה שמתקיימת לכבוד יום ירושלים ובאישור יושב-ראש הכנסת. אם כך זה בסדר. <היו"ר חמד עמאר:> אה, יש אישור של יושב-ראש הכנסת? <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> כן, כן. ככה אני מבין, לפי דבריו של סגן יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת שטבון. אדוני היושב-ראש, יש שורת הודעות מטעם ועדת הכנסת. תחילה הודעות שאינן מחייבות הצבעה. אני מודיע בזאת כי חברת הכנסת זהבה גלאון תכהן כחברה קבועה בוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון וועדת הכספים לתקציב הביטחון, במקום הפנוי מטעם ועדת הכספים. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> ועדת הכנסת קבעה בישיבתה היום את הוועדות הבאות לדיון בהצעות חוק והצעות לסדר-היום, כדלקמן: ועדת העבודה, הרווחה והבריאות תדון בהצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הרחבת מעגל הזכאים למענק לימודים), התשע"ג–2013, פ/1572/19, של חברת הכנסת רינה פרנקל וקבוצת חברי הכנסת; בהצעת חוק לתיקון פקודת הרוקחים (החמרת הענישה), התשע"ג–2013, פ/1363/19, של חבר הכנסת מיקי רוזנטל; בהצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – גמלה לבני זוג), התשע"ד–2013, פ/1985/19, של חברת הכנסת עליזה לביא וקבוצת חברי הכנסת; בהצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – גמלה לבני זוג), התשע"ג–2013, פ/85/19, של חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת; בהצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – גמלה לבני זוג), התשע"ג–2013, פ/894/19, של חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת. כמו כן תדון ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בנושא: האיום של פירוק "הדסה" הוא הנפת חרב על לב-לבו של מופת הרפואה בישראל ועל רבבות נזקקיו, הצעות לסדר-היום של חברי הכנסת יצחק כהן, מיקי רוזנטל, יעקב ליצמן, אילן גילאון, עפו אגבאריה, ניצן הורוביץ וראובן ריבלין. ועדת הכספים תדון בהצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – שלילת תשלומים מתקציב המדינה עבור סטודנט משתמט), התשע"ד–2013, פ/1880/19, של חבר הכנסת יוני שטבון וקבוצת חברי הכנסת; בהצעות לסדר-היום בנושא: אישור הממשלה למפת הטבות המס, של חברי הכנסת טלב אבו עראר, איציק שמולי וחמד עמאר. הוועדה לענייני ביקורת המדינה תדון בהצעות לסדר-היום בנושא: משפחה שלמה נפגעה בעקבות הדברה, של חברי הכנסת אורי מקלב ונסים זאב. ועדת הפנים והגנת הסביבה תדון בהצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון – החמרת הענישה למסיעים ושוהים בלתי חוקיים), התשע"ד–2013, של חברי הכנסת מרדכי יוגב וקבוצת חברי הכנסת, פ/2003/19; בהצעת חוק השמות (תיקון – שינוי שמו של קטין, התשע"ד–2013, של חברת הכנסת עדי קול, פ/1983/19; בהצעת חוק השימוש בתאריך העברי (תיקון – ציון תאריך עברי בתעודה מזהה), התשע"ד–2013, של חבר הכנסת אלעזר שטרן וקבוצת חברי הכנסת, פ/1928/19. ועדת החוקה, חוק ומשפט תדון בהצעת חוק הסיוע המשפטי (תיקון מס' 12) (סיוע משפטי לחושפי מעשי שחיתות, עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין במקום עבודתם), התשע"ד–2014, מ/865; בהצעת חוק הסיוע המשפטי (תיקון – סיוע משפטי לחושפי מעשי שחיתות, עבירות פגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין במקום עבודתם), התשע"ד–2014, של חברי הכנסת מיקי רוזנטל ומשה מזרחי, פ/2171/19; בהצעת חוק הפרשנות (תיקון – הגדרת הפליה על רקע זהות מגדרית או מינית), התשע"ד–2013, של חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת, פ/1741/19. ועדת הכנסת תדון בהצעה לסדר-יום בנושא: חברי כנסת ערבים במסע הילוך אימים על קהילות המיעוטים נגד גיוסם לצה"ל, של חבר הכנסת רוברט אילטוב, מס' 2680. ועדת החינוך, התרבות והספורט תדון בהצעת חוק צער בעלי-חיים (תיקון – חובת עיקור או סירוס של כלבים וחתולים), התשע"ג–2013, של חבר הכנסת איתן כבל וקבוצת חברי הכנסת, פ/1037/19. ועדת הכנסת החליטה בישיבתה היום כי הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון – העברת נטל ההוכחה במקרה של פיטורין בשל הגשת תלונה על הטרדה מינית), התשע"ג–2013, פ/1644/19, הצעת חברת הכנסת עליזה לביא – – – <היו"ר חמד עמאר:> אני מבקש שתציין את החלק שטעון הצבעה, שנדע מה צריך הצבעה. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> כן, כן, אני עוד לא שם. אני רציתי לומר, אדוני, כשאמרת "הודעה מטעם ועדת הכנסת" היית מינימליסטי בהגדרה. אני חוזר. ועדת הכנסת החליטה בישיבתה היום כי הצעת החוק למניעת הטרדה מינית (תיקון – העברת נטל ההוכחה במקרה של פיטורין בשל הגשת תלונה על הטרדה מינית), התשע"ג–2013, פ/1644/19, של חברת הכנסת עליזה לביא, תידון בוועדה משותפת של הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי וועדת העבודה, הרווחה והבריאות. הוועדה תהיה בת שישה חברים, שלושה מכל ועדה, כדלקמן: מטעם הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי – חברי הכנסת עליזה לביא, דוד צור ודב חנין; מטעם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות – חברי הכנסת חיים כץ, יעקב מרגי ושולי מועלם-רפאלי. חברת הכנסת עליזה לביא היא שתעמוד בראש הוועדה המשותפת. ועדת הכנסת קבעה בישיבתה היום כי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות תדון בשתי הצעות החוק הבאות: הצעת חוק להענקת זכויות לניצולי השואה, התשע"ג–2013, של חבר הכנסת חיים כץ וקבוצת חברי הכנסת, פ/1231/19; בהצעת חוק זכאות לתגמול לניצולי שואה שעלו לארץ לאחר שנת 1953, התשע"ד–2014, של חבר הכנסת אלעזר שטרן וקבוצת חברי הכנסת, פ/2318/19. מכאן הודעות המחייבות הצבעה. ראשית, ההודעה הראשונה: ועדת הכנסת החליטה בישיבתה היום להמליץ לכנסת לשנות את החלטתה ולהעביר את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חישוב דמי לידה למבוטחת עצמאית), התשע"ד–2014, פ/1998/19, של חברת הכנסת עליזה לביא וקבוצת חברי הכנסת, וכן את הצעת החוק שמספרה פ/2050/19, של חברת הכנסת עדי קול וקבוצת חברי הכנסת, ואת הצעת החוק שמספרה 2513/19, של חבר הכנסת דב חנין – – – <היו"ר חמד עמאר:> שאלה, רק שאלה. האם הדברים שצריכים הצבעה הונחו קודם על שולחן הכנסת? <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> לא, לא. זה לא צריך להיות מונח. זו הודעה שאני מודיע. יש הודעה אחת שצריך להניח, אבל אני עוד לא שם. אני יודע. צודק המזכיר, אבל אני עוד לא שם. בין ההצבעות המזכיר יוכל להודיע, אני מניח, ברשות היושב-ראש, ואז אנחנו נסיים. לכן השארתי את זה לסוף. אני חוזר. ועדת הכנסת החליטה בישיבתה היום להמליץ לכנסת לשנות את החלטתה ולהעביר את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חישוב דמי לידה למבוטחת עצמאית), התשע"ד–2014, פ/1998 – כאן יש כמה הצעות כאלה: 1998/19, של חברת הכנסת עליזה לביא וקבוצת חברי הכנסת; 2050/19, של חברת הכנסת עדי קול וקבוצת חברי הכנסת, ו-253/19 של חבר הכנסת דב חנין, מוועדת העבודה, הרווחה והבריאות לדיון בוועדה המשותפת של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות והוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. הוועדה המשותפת תהיה בת שישה חברים, שלושה מכל ועדה, בהרכב הבא: מטעם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות – חברי הכנסת חיים כץ, יעקב מרגי ושולי מועלם-רפאלי, ומטעם הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי – חברי הכנסת עליזה לביא, דוד צור ודב חנין. חבר הכנסת חיים כץ יעמוד בראש הוועדה המשותפת, ולעניין הזה אנחנו נדרשים לאישורה של הכנסת. אני אבקש את האישור, ואז ברשות היושב-ראש אני אחזור להמשך. <היו"ר חמד עמאר:> בסדר, אנחנו נצביע על ההודעה שמחייבת אותנו הצבעה ואישור. נא להצביע. הצבעה מס' 13 בעד הצעת ועדת הכנסת – 11 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת הכנסת בדבר הרכב הוועדה המשותפת נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> 11 בעד, אין נמנעים, אין מתנגדים. ההודעה אושרה. אנחנו ממשיכים בהודעות. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> תודה, אדוני. ההודעה השנייה שמחייבת הצבעה טרם ההודעה שמחייבת הקראה – הכנסת החליטה בישיבתה ביום ה' באדר א' התשע"ד, 5 בפברואר 2014, להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת הבריאות (מזון) (שקיפות המידע לצרכנים בתחום הבשר), התשע"ד–2013, שמספרה פ/1772/19, לדיון בוועדת הכלכלה לשם הכנתה לקריאה הראשונה. יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות ביקש להעביר את הצעת החוק האמורה מוועדת הכלכלה לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. ועדת הכנסת ממליצה לכנסת לשנות את החלטתה ולהעביר את הצעת החוק האמורה מוועדת הכלכלה לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות לשם הכנתה לקריאה הראשונה. אבקש את אישור הכנסת גם להחלטה הזאת. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים להצבעה על ההודעה השנייה. בבקשה. נא להצביע. הצבעה מס' 14 בעד הצעת ועדת הכנסת – 11 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת הכנסת להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת הבריאות (מזון) (שקיפות המידע לצרכנים בתחום הבשר), התשע"ד–2013, מוועדת הכלכלה לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 11, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההודעה אושרה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר חמד עמאר:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת הכנסת בדבר פיצול הצעת חוק להגדלת הסיוע לניצולי שואה (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014, שמספרה מ/866, לפי סעיף 84(ב) לתקנון הכנסת. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <הצעות לסדר-היום> <החלת ריבונות ישראל על חבלי יהודה ושומרון ובקעת-הירדן> <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים לנושא הבא – הצעות לסדר-היום בנושא: החלת ריבונות ישראלית על חבלי יהודה ושומרון ובקעת-הירדן, מס' 3149, 3160, 3210 ו-3211. ראשון הדוברים – חבר הכנסת יריב לוין. שלוש דקות. בבקשה. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרה, חברות וחברי הכנסת, ארץ-ישראל שייכת לעם ישראל. הדבר הברור והפשוט הזה, ראוי שייאמר כבר בפתח הדברים. ודאי שיש מקום ויש לברך את בני המיעוטים שחיים כאן ואנחנו בוודאי שותפים עמם, אבל את עובדת היסוד שהארץ הזו היא ארצו של עם ישראל ולכן היא גם נקראת ארץ-ישראל, והמדינה הזו היא מדינת ישראל, את העובדה הזאת אי-אפשר לטשטש ואי-אפשר לשנות. נכשלנו, אדוני היושב-ראש, כאשר הצלחנו לשחרר חבלי מולדת ולא השכלנו להחיל את ריבונותנו עליהם ולומר קבל עם ועולם למן הרגע הראשון את הדבר הפשוט והברור הזה; ואותו היעדר חזון של מנהיגינו אז, שאולי הובילו את המדינה לניצחון צבאי גדול אבל נעדרו היכולת והראייה לטווח ארוך לממש אותו במלואו כפי שהיה מוטל עליהם לעשות, הוא אולי ביסוד לא-מעט מן הבעיות שאנחנו נאלצים להתמודד אתן בימים אלה. בהמשך עשו מנהיגינו צעדים חשובים כאשר החילו את החוק הישראלי גם על ירושלים בירתנו וגם על רמת-הגולן, ואת המלאכה הזאת, אדוני היושב-ראש, צריך להשלים, וצריך להשלים אותה משום שהיא צודקת; צריך להשלים אותה משום שהיא נכונה מכל בחינה: מבחינה משפטית, מבחינה דתית, היא בוודאי נכונה מבחינת הצורך והאינטרס של מדינת ישראל לגבולות בני-הגנה, אבל מעל הכול, משום שזוהי חובתנו; משום שחובתנו היא לממש הלכה למעשה את הזכות שניתנה לנו. כאשר יהודים פיללו לבוא לארץ-ישראל במשך אלפיים שנה, וביקשו לממש את הזכות הזו ולא יכלו, זה היה מצב אחד. אבל אנחנו שזכינו, לצד הזכות הזאת יש לנו גם חובה, והחובה היא לממש את הזכות הזאת עד תומה. אין לנו הזכות לוותר, לא בשם הדורות שלפנינו, לא בשם הדור הזה ולא בשם הדורות הבאים, על זכויותינו היסודיות בארצנו. אם ניתנה לנו האפשרות, חובה עלינו לממשה. לצערי הרב, אני חושב שהדבר הכל-כך ברור הזה לא היה ברור יותר מדי שנים, ואגב, לכן, לטעמי, גם לא הגענו לשום התקדמות בכל המשאים-ומתנים המתנהלים עם שכנינו. משום שעד שאנחנו לא נבהיר, קודם כול לעצמנו ואז גם להם, שאנחנו כאן כדי להישאר, שאנחנו נמצאים בארצנו לא כאורחים לרגע, אז ודאי שרצונותיהם ושאיפותיהם להביא להשמדתנו ולחיסולנו, יש להם קרקע מוצקה לצמוח עליה. אבל אין לי שום ספק, שכאשר נעשה זאת התמונה תשתנה. לכן, אדוני היושב-ראש, אנחנו נניח בימים הקרובים על שולחן הכנסת שורה של הצעות חוק שתכליתן להבטיח ולהציב חזון מאוד ברור של סיפוח חלקי המולדת שנמצאים היום תחת שליטתנו למדינת ישראל, סיפוח של ההתיישבות היהודית. בדרך הזאת אנחנו נחזק את מדינת ישראל, ואנחנו נעשה צדק, כפי שאמרתי קודם. ולכל מי שחושש – אני חושב שדווקא רק בדרך הזאת אנחנו אולי נקרב גם את השלום. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. חברת הכנסת אורית סטרוק. שלוש דקות. בבקשה. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, יום ירושלים שמח. אנחנו מציינים היום והשבוע 47 שנים למלחמת הישע של ששת הימים שבה הגיעו לקצן 19 שנות כיבוש, 19 שנות הכיבוש הירדני על ירושלים, על יהודה, על שומרון, על רמת-הגולן. החבלים האלו חזרו לידינו. האזורים האלה ששחררנו אז הם לא פחות שלנו מאלה שהיו בידינו לפני כן, גם מבחינת הזיקה ההיסטורית, הדתית והתרבותית שלנו אליהם, וגם מבחינת המעמד הבין-לאומי והכרת אומות העולם, שכפי שכתוב במגילת העצמאות, היא איננה ניתנת להפקעה, ההכרה הזו, שחבלי הארץ האלה הם שלנו. החלת הריבונות על חבלי הארץ האלה היא חזרה למסלול הציוני לאחר הסטייה החמורה של אוסלו. תם עידן אוסלו. תם עידן המתן-ומתן, כי זה מה שהיה לנו באוסלו: מתן ומתן ומתן ומתן, בלי סוף. ואחרי שאתה נותן ונותן בלי סוף, אתה יכול לצפות לכל הפחות שהצד השני יעמוד בהסכמים, או לכל הפחות יימנע מלעשות צעדים חד-צדדיים. אבל מה שקורה זה בדיוק להפך: הם מקדמים מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי, כאילו לא התחייבו מעולם להיות מתואמים אתנו, ואנחנו, גברתי השרה, כלום. אנחנו לא עושים כלום מול הצעדים החד-צדדיים שלהם. לכן הגיע הזמן שאנחנו נעשה את מה שטוב לישראל. אם הם מתקדמים באופן חד-צדדי, גם אנחנו יכולים וחייבים להתקדם באופן חד-צדדי, להרחיב את הריבונות הישראלית על חלקים נוספים של ארץ-ישראל, אזורים שהם שלנו, ממש בית חיינו, שכל פיסת נוף בהם מספרת סיפור של היסטוריה יהודית; אזורים שמתגוררים בהם מאות-אלפי אזרחים ישראלים נאמנים על-פי חוק, ולכל היותר חיים בהם כמה עשרות-אלפי ערבים. עכשיו, מנסים להפחיד אותנו עם מדינה דו-לאומית. החלת ריבונות לא מביאה למדינה דו-לאומית. מספיק עם ההפחדות האלה. החלת הריבונות על אזורי ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, מה שנקרא אזורי C, לא תשנה באופן משמעותי את המאזן הדמוגרפי. דווקא להפך, הקמת מדינה פלסטינית היא שתשנה את המאזן הדמוגרפי. מה יקרה אם המדינה הפלסטינית הזו – שלא תקום, כמובן – תקלוט לתוכה רק את מי שמכונים הפליטים הפלסטינים מסוריה, רק 400,000, או אלה מלבנון, עוד איזה 700,000? מה יקרה אז? המדינה הפלסטינית היא-היא האיום הדמוגרפי הגדול ביותר. כשבן-גוריון החליט להחיל את הריבונות על חבלי ארץ-ישראל של 1948, המצב הדמוגרפי היה הרבה יותר גרוע מזה שקיים היום באזורי ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, ובכל זאת הוא לא נרתע והכריז על ריבונות. הגיע הזמן שנמשיך בדרכו. אי-אפשר, אדוני היושב-ראש, לסיים את הנאום הזה בלי להזכיר את אורי אליצור, זיכרונו לברכה, איש החזון והמעש שעזב אותנו והלך לעולמו לפני שבוע. אורי הוביל ברמה את רעיון החלת הריבונות ביהודה ושומרון, ובשארית כוחותיו, במאמר האחרון שכתב, כשבועיים לפני שעבר לעולם שכולו טוב, שב וקרא להחלת הריבונות על חבלי יהודה ושומרון. יהי זכרו ברוך, ואנחנו נמשיך בדרכו. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. חבר הכנסת אחמד טיבי – איננו נוכח. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אני רשום. אני רשום. מי מחק אותי? לא אמרתי למישהו למחוק. <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. שלוש דקות, בבקשה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אני אעמוד בזמן. קודם כול, באמת יום ירושלים שמח. אבל, חברתי אורית סטרוק, אי-אפשר להגיד דברים בצד אחד ולא לראות אותם בצד השני. את כל כך שמחה שהשתחררנו, וגם אני, מהכיבוש הירדני על ירושלים – מה לעשות, לא היינו רוצים שזה יקרה, אבל יש גם כיבוש של אנשים ואוכלוסיות, ועזבי עכשיו את השטחים, בצד השני. את יודעת מה, אורית? אין לי ויכוח אתך למי השטחים האלה שייכים היסטורית, תנ"כית ומוסרית. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> עם כובש בארצו – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אין לי, אין לי ויכוח. שייכים לעם היהודי. אבל יש גם היסטוריה של מאות השנים האחרונות, לא אלפי שנים, ומציאות שבה לא עשרות-אלפי פלסטינים, כמו שאת אומרת, אלא מאות-אלפי ומיליוני פלסטינים נמצאים שם. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> זה שטחי C. בשטחי C יש – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> רגע, אורית. הקשבתי לך בקשב רב. ואני יודע שאת ומפלגתך הייתם רוצים לראות את השטחים האלה מסופחים לישראל גם במחיר – כי ידידך וידידי יוני שטבון אמר את זה מולי בטלוויזיה – של אזרוחם בסופו של הליך של אותם אזרחים פלסטינים, של אותם תושבים פלסטינים, דבר שכידוע לך, ואני מתאר לעצמי שבמינימום את ציונית בוודאי, יביא לסוף המפעל הציוני ולסוף החלום הציוני. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> ממש לא, כמה עשרות-אלפי ערבים – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> זה לא אלפי. אורית, אני לא יודע מאיפה את מביאה את הנתונים שלך, אבל הדמוגרפים שעובדים כנראה בימין הטיפה-הקיצוני חיים בספירה אחרת. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> הנתונים – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> עזוב. אני מכיר את הנתונים. אני אביא לך נתונים דמוגרפיים אחרים. אתה יודע מה? יריב, במשחק הדמוגרפי לא נוכל לנצח את העולם המוסלמי, מה לעשות. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אתה מוכן להסכים אתי שבכל המקומות שבהם אין בעיה דמוגרפית נספח? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לא. אני אגיד לך למה לא. אני אגיד לך למה לא לספח. אני, קודם כול, אני נגד חד-צדדיות, תמיד. אני הייתי אחד מאנשי מפלגת העבודה היחידים שנסע עם סרט כתום בהתנתקות של אריק שרון, כי חשבתי שלא צריך לתת שום דבר בחינם וגם לא צריך לקחת שום דבר – לא בחינם אלא אם אין בו באמת רווח שאנחנו מקבלים. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> אבל הם עושים – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אורית, אם יום אחד חלק מהשטחים האלה לא יוחזרו, כי באמת, נניח שהם שייכים לעם היהודי, אלא יימסרו לעם הפלסטיני לצורך הקמת מדינה – ואנחנו רוצים שהוא יקים מדינה לא פחות מאשר הם רוצים, תאמיני לי, להקים מדינה – אז אנחנו נכיר בזה שיש שם אנשים שצריכים לחיות איפשהו. עכשיו, את רוצה מהלך חד-צדדי מאוד? בואי ואני אגיד לך, ואני אגיד את זה גם לשרה ציפי לבני, מה המהלך החד-צדדי הכי טוב שישראל יכולה לעשות: ללכת מחר לאו"ם ולהגיד לו, אנחנו המדינה הראשונה שמצביעה yes בעד מדינה פלסטינית. לא החלטנו על גבולות. לא החלטנו למי השטח שייך. אבל, קודם כול, לתת להם מדינה. קודם כול, ליצור מצב של שתי מדינות, כדי שחלילה החזון הנורא, שאתם מובילים אליו, חזון המדינה האחת לנו ולפלסטינים – כאילו אנחנו לא רואים איך מוסלמים מסתדרים עם מוסלמים בסוריה – אנחנו צריכים עכשיו לחיות במדינה אחת – – <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – שנפסיד בה דמוגרפית בישראל, בישראסטין, או מה שאתם לא רוצים להפוך את המדינה שלנו אליו, אוי ואבוי. לכן, אני אומר לכם: אני נגד סיפוח חד-צדדי, כי זו התעלמות מהמציאות. זה לשים כיסוי ענק על העיניים. ואני גם נגד החזרת שטחים, חלילה, חד-צדדית. יש משא-ומתן. יש פה אישה אחת שהיא היחידה בממשלה שניסתה להוביל את המשא-ומתן הזה, ואתם – אני מצדיע לכם – עשיתם ככל שיכולתם בשביל להכשיל אותה מתוך הקואליציה. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> אבו מאזן – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> זה דבר שצריך לדבר עליו בכלל, איך זה קורה בדמוקרטיה. אני מסיים, אדוני היושב-ראש. אוי לנו, חברתי אורית סטרוק, חברי יריב לוין, אוי לנו אם נספח חד-צדדית. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לא סתם ממשלות ימין לא העזו לספח חד-צדדית את השטחים האלה והכריזו עליהם כשטחים שנויים במחלוקת – כי הם מבינים מה המשמעות של סיפוח חד-צדדי של הדבר הזה – – <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – וזה חיסול חלום שתי המדינות וחיסולה בדרך של מדינת ישראל כמדינה ציונית יהודית עם רוב דמוקרטי, דבר שהרעיונות שלכם לא יביאו אליו. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> חבר הכנסת, אני רק רוצה להודיע לך שמהסיעה שלך הודיעו לנו למחוק את השם שלך מרשימת הדוברים. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לא על דעתי. לא על דעתי. <היו"ר חמד עמאר:> אני הייתי חייב להודיע לך. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> מצטער. התנצלותי. <היו"ר חמד עמאר:> בסדר? תודה. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> אולי הם חששו שאתה – – – ולכן מחקו אותך. <היו"ר חמד עמאר:> מהסיעה שלך הודיעו למחוק את השם שלך, וכך נעשה. אבל גם נתנו לך לדבר. <שרת המשפטים ציפי לבני:> חשבו שאתה תומך – – – <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> ישיב בשם הממשלה סגן השר המקשר בין הכנסת לממשלה, חבר הכנסת אופיר אקוניס. בבקשה. <יעקב מרגי (ש"ס):> מה, הממשלה מתנגדת? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תקשיב לתשובה. אדוני היושב-ראש, שרת המשפטים וחברי הכנסת, קודם כול, חג שמח. אני שמח שהדיון הזה מתקיים היום, ביום שחרור ירושלים, ביום החג שמציין 47 שנים לאיחודה של העיר ירושלים, בירת ישראל והעם היהודי מאז קבע אותה לפני כ-3,000 שנה דוד המלך, לאחר שהייתה שבע שנים בירתנו בחברון. לא הייתה ירושלים, העיר הזאת שלנו, בירתנו, בתולדות האנושות בירה של שום עם אחר. חבר הכנסת בר, בעוד אחרים משתמשים בירושלים ככלי בוויכוח פוליטי, והכוונה היא כמובן לשכנינו הפלסטינים ולאחרים, אבל בעיקר להם, בעוד הם משתמשים בירושלים ככלי בוויכוח פוליטי, בשבילנו ירושלים היא סלע הקיום ולב-לבו של העם היהודי. מכיוון שאתה היית אחרון הדוברים, נזכרתי תוך כדי דבריך בשתי אמירות חשובות ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי–ערבי בשנים האחרונות, אבל ודאי אחרי ניצחוננו המזהיר במלחמת המגן של 1967 – דברים שאמר שר הביטחון, שהיה בין משחררי ירושלים באותה עת, כמובן בהובלתו של ראש הממשלה לוי אשכול, עליו השלום. הוא ושר הביטחון שלו משה דיין, שניהם באו מן הזרם שאיננו הזרם שלי בתולדות התנועה הציונית – ממפלגת העבודה וממפלגות הפועלים. משה דיין אמר את אחד המשפטים החדים ביותר, המרגשים ביותר – והיו לו אחר כך טעויות אחרות, אבל לזה נתייחס בהזדמנות אחרת – והמשפט הזה: "חזרנו אל הקדושים שבמקומותינו, חזרנו על מנת שלא לשוב מהם לעולם". <יעקב מרגי (ש"ס):> בשביל זה הוא נתן – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא אמר את זה הימין הקיצוני. לא אמר את זה מי שכונה שנים רבות "הדיקטטור הגדול והסכנה לדמוקרטיה", מנחם בגין. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – של הווקף הוא נתן. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בסדר. חבר הכנסת מרגי, אמרתי שגם נעשו טעויות. אבל זה היה סמוך למלחמת ששת הימים. דבר אחר, הרבה יותר מהותי בעיני, שנאמר. בימים שבהם ציינו, בחדווה רבה, לפחות כמחצית מהציבור בישראל או קרוב למחצית – ואתה היית ביניהם ואני הייתי בצד השני של המתרס – יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הביטחון – לא בקיץ 1967 או בקיץ 1968, כאשר ממשלת העבודה נתנה אישור לחדש את היישוב היהודי בחברון לאחר הטבח הנורא של 1929, טבח נורא בילדים קטנים ובאנשים מבוגרים; מספרים לנו את הסיפורים השקריים האלה כל הזמן. די, מספיק כבר. שלא יטיפו לנו מוסר – ואישרו את היישוב היהודי בחברון ואת הקמת קריית-ארבע – אבל ב-1994, חבר הכנסת בר, אמר יצחק רבין, כאשר נשאל מה יעשה כאשר ייאלץ לבחור, אם ייאלץ, בין שלמותה של ירושלים לבין המשכו של תהליך השלום: בבחירה בין ירושלים לשלום אני מעדיף את ירושלים, כך הוא אמר. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לא מדובר על ירושלים. מדובר – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חכה בסבלנות. תקבל תשובה. אני חושב שהדברים האלה חשובים מאוד דווקא ביום הזה. אנחנו מציינים עכשיו – אנחנו כבר ציינו את יום ירושלים בכנסת, אבל אני חושב שיש קשר הדוק בין ההצעה הזאת לסדר-היום לבין הדברים על ירושלים, שעליה הוחלה הריבונות סמוך מאוד לאחר מלחמת ששת הימים. והשכונה הראשונה, חבר הכנסת לוין, שהוקמה באותה ממשלת אחדות שבה הייתה חברה תנועת החרות יחד עם מנחם בגין, היא לא פחות ולא יותר מרמת-אשכול, הקרויה על שמו של ראש הממשלה משחרר ירושלים, לוי אשכול. והיא – כן, כן, שמעתי את בוז'י הרצוג, כן, היא בוויכוח פוליטי. כן. כן, נכון, יש על זה ויכוח. זה נורא נוגע ללב, הוויכוח. נכון, האיחוד האירופי יגנה אותך, על רמת-אשכול הוא יגנה אותך. הוא לא מגנה אותך על הר-חומה, אני מדבר על הר-חומה. הנשיא קלינטון, ממש חשבנו שעוד רגע הקשר בין ארצות-הברית לישראל – במרס, נדמה לי, 1997 – עוד רגע מתנתק. איזו דרמה. שכונה לתפארת, עם עשרות-אלפי ישראלים, בצדה השני של ירושלים, הדרומי. מה לא אמרו? אגב תוכניות הפיתוח, חבר הכנסת בר, שתדע – בימיו של יצחק רבין כראש ממשלה; והביצוע – בימיה של הממשלה שהחליפה את ממשלת יצחק רבין, בממשלתו של מר פרס שבאה אחריו, ובממשלת נתניהו. אז בונים, אז עושים, אז ראש מפלגת העבודה נורא מתרגש מהלחץ הבין-לאומי המופעל על ישראל בעניין בנייה בירושלים, ולכן במקום לעשות את הדבר המוטל עליו כמנהיג, להיאבק, הוא אומר: תראו, אם לא נעשה מה שאומרת הקהילייה הבין-לאומית, אז רע ומר יהיה לנו. באמת, זו מנהיגות? אני שואל אותך, זה רציני? זאת מנהיגות או תבוסתנות? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> זאת אחריות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> עכשיו לגבי – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אחריות, מה לעשות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כאשר אין מה להגיד, תמיד משתמשים במילה אחריות. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> יש מנהיגות גם שהיא מנהיגות – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זה מאוד משעשע אותי – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לא כל מנהיגות וכריזמה זה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – מאוד משעשע אותי, כיוון שהייתה פה, בבית הזה, מפלגה שלפני שהיא נקראה קדימה חשבו לקרוא לה "אחריות לאומית". לא היה לה שם, אז אמרו: נקרא לה "אחריות לאומית". לא כל פעם כשאין תשובה, צריך למצוא את המילה אחריות. עכשיו לגבי החלת הריבונות – אני אומר לך: עמדתי האישית היא שצריך – ואת זה אני לא עונה בשם הממשלה – להחיל את הריבונות, על שטחי C בוודאי, ולמה? האם יש רוב יהודי? בשטחי C הרוב ישראלי או פלסטיני? התשובה היא ברורה: יש רוב ישראלי מובהק בשטחי C, ויש מיעוט פלסטיני; ובעניין הזה צודק חבר הכנסת לוין. אני מעריך, חבר הכנסת לוין, שמדובר על כ-50,000 פלסטינים, לא יותר. אני אהיה לארג' עם חבר הכנסת בר – 60,000 פלסטינים. את הדבר הזה אנחנו יכולים לספוג. לגבי החלת הריבונות על כל השטח, מדיניות הליכוד לא הייתה – וגם איננה כרגע – להחיל ריבונות על כל השטח ולתת זכות הצבעה לפלסטינים ביהודה ובשומרון. בעניין הזה אנחנו עדיין ממשיכים, חבר הכנסת לוין – בעניין החלת הריבונות על כל השטח – את משנתו של מנהיגנו מנחם בגין, שקבע אותה בשנתו הראשונה כראש ממשלה, והיא שעניין החלת הריבונות על יהודה ושומרון, ועל חבל-עזה בזמנו, הוא עניינה של הכנסת. כך הוא אמר. ולכן, כאשר תגענה – אני מקווה כך, כפי שהודיע חבר הכנסת לוין ונדמה לי גם חברת הכנסת סטרוק, שמעתי בהזדמנות אחרת, הודיעו שהדברים יבואו לידי דיון – אני חושב שיתקיים פה דיון, דיון יסודי, מעמיק, חשוב, היסטורי במידה רבה, האם אנחנו מקבלים את ההצעה הזאת או לא. לרגע זה – יושבת כאן גם שרת המשפטים והיא גם אחראית למשא-ומתן המוקפא עם הפלסטינים, כפי שהחליטה הממשלה; זו החלטת ממשלה – מדיניות הממשלה איננה תומכת לרגע זה, זה כרגע, בהחלת ריבונות על יהודה, שומרון – אני כל פעם עוד עם "יהודה, שומרון וחבל-עזה", אבל אנחנו כבר לא שם. ולסיום, אדוני היושב-ראש, כדי להרגיע את חבר הכנסת בר – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> למה הממשלה לא תומכת? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת בר – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> למה הממשלה לא תומכת, אחרי כל ההסברים המלומדים? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת בר – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> כנראה להם יש אחריות – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת בר, דבר אחד לסיום – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – מה זה אחריות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> דבר אחד לסיום. כיוון שכפי שעושה האופוזיציה בחודש האחרון כמעט כל יום, בלי הרף, גם על הבמה הזאת וגם באמצעי התקשורת – מטילה את האשמה באי-קיומו של המשא-ומתן המדיני על ישראל, וזה מצער אותי באופן אישי, כדאי פשוט לדעת את העובדות. העובדות הן שהקבינט המדיני-ביטחוני – שרת המשפטים הגברת לבני יושבת כאן באולם – הצביע בעד ההחלטה הזאת פה-אחד – הפה שלה והפיות האחרים – ובסוף זה היה פה-אחד. זאת החלטת הממשלה. כל עוד בממשלה הפלסטינית יש אלמנט של ארגון טרור, ובמקרה זה ארגון ה"חמאס", לא יהיה משא-ומתן בינינו לבין הפלסטינים. זוהי החלטת ממשלה, היא מחייבת את כל שרי ושרות הממשלה. אני קראתי היום ושמעתי שלא רק שהפלסטינים אינם חוזרים בהם מהאיוולת הזאת של הכנסת ה"חמאס", ארגון הטרור המתועב הזה, לממשלתם, הם יודיעו על כך ביום שישי או ביום שבת, ואז כל הישראלים, גם אלה שאינם משוכנעים שהרשות הפלסטינית איננה מעוניינת בשלום – כי אילו הייתה מעוניינת, המשא-ומתן היה נמשך והוא היה מתקיים עד עצם היום הזה. אבל כיוון שפנו, במקום להמשכו של המשא-ומתן לשלום, פנו לברית עם "חמאס", התוצאות הן ברורות וידועות: כל ישראלי, חבר הכנסת בר, שעיניו בראשו רואה שישראל איננה אשמה בכך שאין משא-ומתן; ישראל רוצה בשלום. לדבר הזה צריך גם צד שני. וכשהצד השני יהיה מוכן, נוכל לפרסם את מספר הטלפון בלשכת ראש הממשלה, ירימו טלפון, ידעו איך להגיע. תודה. אנחנו מסכימים להצעתם של המציעים – לכל דבר שהם ירצו בו. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. מזכירות הממשלה הודיעה שמדבר בשם הממשלה סגן השר אופיר אקוניס. אם את רוצה הודעה אישית, או בשם הממשלה – – – <שרת המשפטים ציפי לבני:> סגן השר הביע את עמדתו האישית. זה לא – גם סגן השר שהשיב לא דיבר בשם הממשלה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, לא, סליחה. <היו"ר חמד עמאר:> זה מה שקיבלנו הודעה ממזכירות הכנסת – מזכירות הממשלה, סליחה. <שרת המשפטים ציפי לבני:> הודעת שזאת עמדתך האישית. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – עמדה אישית ואמרתי עמדה אישית. <שרת המשפטים ציפי לבני:> בסדר, זאת עמדתך האישית. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אז גם אותו דבר, זה גם חל עלייך – – <שרת המשפטים ציפי לבני:> בסדר גמור. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – כשתהיה עמדה אישית לנסיגה, אז זו עמדתך האישית. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. בבקשה. <שרת המשפטים ציפי לבני:> אין שום בעיה. כולנו נמצאים באותו יום שהוא יום, קודם כול, חשוב לכולנו, וגם אני זוכרת את שנת 1967, את מלחמת ששת הימים, את תחושת החזרה הביתה, את ההתרגשות ברחובות, את האנשים שבכו ורקדו מהתרגשות בתל-אביב גם, את דמעת הצנחן בכותל; וזה לא משנה אם הוא היה דתי או חילוני, או בן כפר או בן עיר או בן קיבוץ, אשכנזי, ספרדי, מבוגר, צעיר. זאת הייתה תחושת החזרה הביתה שמשותפת לכולנו. זאת התחושה של כולנו היום, ואין לאף אחד מונופול על אהבת הארץ הזאת. שמעתי כאן דברים על הזכות, שלאף אחד אין זכות לקחת את הזכות. אז אני רוצה לומר גם מה, בעיני, לכם אין זכות: אין לכם זכות לוותר על הזכות שלנו לחיות פה בשלום; אין לכם הזכות להפוך את מדינת ישראל למדינה דו-לאומית; אין לכם זכות לבודד אותנו – – <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – – <שרת המשפטים ציפי לבני:> – – אין לכם זכות לכפות עלינו את שלטון הרבנים הקיצוניים; אין לכם זכות לוותר בשמנו על הציונות שמדברת על מדינה יהודית ודמוקרטית, ואורית סטרוק, אם את משתמשת במגילת העצמאות, תתייחסי גם לאותם חלקים שמחייבים את כולנו בשוויון – – – <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – – <שרת המשפטים ציפי לבני:> – – – "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה" – – <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – – זה לא מפריע – – – דמוגרפי – – – <שרת המשפטים ציפי לבני:> – – "בלי הבדל דת, גזע ומין". וגם ערביי ישראל נמצאים כאן על יסוד אזרחות מלאה ושווה, ואם מספחים, גם הם יהיו אזרחים מלאים ושווים. ולהגיד שאוסלו מת, ואחר כך להשתמש במונחים מתוך – ששטחי C פתאום קדושים, אבל A ו-B הם לא חלק מארץ-ישראל? עליהם ויתרת? על זה יש לך זכות לוותר? <אורית סטרוק (הבית היהודי):> באופן הדרגתי – – – <שרת המשפטים ציפי לבני:> אז הגיע הזמן להפסיק עם הצביעות הזאת. כל הדיבורים האלה שלכם לא רק שלא תורמים לחיזוק ירושלים אלא – נאמר כאן על הבמה שבבחירה בין שלום לירושלים, הבחירה היא בירושלים. הפעילות שלכם תביא לזה שלא יהיה לא זה ולא זה. אז אם מדובר על עמדת הממשלה – – <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – – <שרת המשפטים ציפי לבני:> – – אז נאמר כאן, נאמר כאן – – – <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – – <היו"ר חמד עמאר:> תודה, חברת הכנסת אורית סטרוק. תודה. <שרת המשפטים ציפי לבני:> – – – להשתמש בה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. <שרת המשפטים ציפי לבני:> לא, רק לומר עוד מילה אחת. <היו"ר חמד עמאר:> – – – <שרת המשפטים ציפי לבני:> נאמר כאן שעמדת הממשלה בשלב זה היא לא להחיל ריבונות. זאת תהיה עמדת הממשלה כל עוד אני חברה בה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> על מה ההצבעה? – – – <היו"ר חמד עמאר:> לוועדה. זו הצעת הממשלה. <יריב לוין (הליכוד ביתנו):> ועדת חוקה. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> ועדת החוקה. הצבעה מס' 15 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 7 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 7, נגד – 1, אין נמנעים. ההצעה לסדר-יום תועבר לוועדת החוקה. <יעקב מרגי (ש"ס):> לאן? <היו"ר חמד עמאר:> לוועדת החוקה, בסדר? תודה. <בחירת סגן ליושב-ראש הכנסת> <היו"ר חמד עמאר:> הודעה לחבר הכנסת יריב לוין בשם יושב-ראש ועדת הכנסת. ההודעה מחייבת הצבעה. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, חברות וחברי הכנסת, שתי הודעות מטעם ועדת הכנסת ששתיהן מחייבות הצבעה. ההודעה הראשונה, אדוני היושב-ראש: עם התפטרותו של חבר הכנסת יחיאל חיליק בר מתפקידו כסגן יושב-ראש הכנסת, שנכנסה לתוקף לאחר שחלפו 48 שעות בשעה 15:15 – זאת ההזדמנות להודות לך, אני חושב שבשם כולנו, על השירות המצוין שעשית בתפקיד הזה – הודיעה סיעת העבודה לוועדת הכנסת, כי המועמד מטעמה לכהן כסגן יושב-ראש הכנסת הוא חבר הכנסת נחמן שי. בהתאם לסעיף 2(א) לתקנון הכנסת, החליטה ועדת הכנסת להמליץ לכנסת לבחור בחבר הכנסת נחמן שי לכהן כסגן יושב-ראש הכנסת, ואני כמובן מבקש את אישורה של הכנסת להמלצה זו. <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו עוברים להצבעה, חברי הכנסת. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> אם אדוני יוכל להוסיף את קולי אז אני אשאר כאן. <היו"ר חמד עמאר:> אני אוסיף את קולך. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> אני כמובן בעד. הצבעה מס' 16 בעד הצעת ועדת הכנסת – 8 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת הכנסת לבחור את חבר הכנסת נחמן שי לסגן ליושב-ראש הכנסת נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 9, אין מתנגדים, אין נמנעים, עם הוספת קולו של חבר הכנסת יריב לוין – חבר הכנסת אקוניס – לפרוטוקול. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> תודה. <הצעת ועדת הכנסת בדבר פיצול הצעת חוק להגדלת הסיוע לניצולי שואה (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014> (נספחות.) <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> אני עובר להודעה השנייה. אני כמובן מברך את חבר הכנסת נחמן שי ומאחל לו הצלחה. ועדת הכנסת החליטה להציע לכנסת לפצל את הצעת החוק להגדלת הסיוע לניצולי שואה (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014, מ/866, להצעות חוק נפרדות, כך שחלק אחד מההצעה יכלול את פרקים א', ג' וד' ואת סעיף 6(ו) להצעת החוק, וחלק אחר יכלול את יתר הוראות הצעת החוק. בנוסף החליטה ועדת הכנסת כי החלק האחד מהצעת החוק, כפי שפירטתי, יועבר לדיון בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, וחלקה האחר, הכולל את יתר הוראות הצעת החוק – פרקים ב' וה' וסעיף 6(א)– (ה) ו-(ז) – יועבר לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. אני מבקש את אישור הכנסת גם להחלטה הזו. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה, חברי הכנסת. <יעקב מרגי (ש"ס):> הכול היה צריך להיות בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> לא, לא נכון. <יעקב מרגי (ש"ס):> הכול היה צריך להיות. <יריב לוין (בשם ועדת הכנסת):> במקרה הזה זה דווקא ענייני. <היו"ר חמד עמאר:> הצבעה. הצבעה מס' 17 בעד הצעת ועדת הכנסת – 10 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת הכנסת בדבר פיצול הצעת חוק להגדלת הסיוע לניצולי שואה (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014, נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 10, אין נמנעים, אין מתנגדים. ההודעה אושרה. אני רוצה לאחל הצלחה לחבר הכנסת נחמן שי, ואני רוצה להודות לחבר הכנסת חיליק בר. <הצעה לסדר-היום> <עשרים שנה להסתלקותו לגנזי מרומים של מנהיג תנועת חב"ד רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל> <היו"ר חמד עמאר:> נעבור לנושא הבא: 20 שנה להסתלקותו לגנזי מרומים של מנהיג תנועת חב"ד רבי מנחם מנדל שניאורסון – אני לא יודע להגיד את השם – זצ"ל, הצעה לסדר-היום מס' 3202. בבקשה, חבר הכנסת יעקב מרגי. <יעקב מרגי (ש"ס):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ההצעה לסדר-יום המונחת לפנינו היא לכבוד ולציון 20 שנה להסתלקותו של הרבי מלובביץ', זכר צדיק וקדוש לברכה. בעוד כחודש ימים, ביום ג' בתמוז – השנה זה נופל ב-1 ביולי – יחול יום השנה ה-20 להסתלקותו של הרבי מלובביץ'. הוא נפטר בשנת תשנ"ד, והשנה, שהיא תשע"ד, ימלאו 20 שנה לפטירתו. בטרם אומר את דברי אני חייב לציין את האנשים החשובים שהביאו אותי להגיש את ההצעה, הפנו את תשומת לבי ואז הוחלט להגיש. אתה יודע, בחיים יש דה פקטו ודה יורה. אולי החברים לא יודעים, אבל יש לנו שליח חב"ד ובית-חב"ד בכנסת, אולי לא יודעים – דה פקטו. יושב פה הרב זלמן וולף, הוא הפנה את תשומת לבי ואז גמלה בלבי ההחלטה להגיש הצעה לסדר-היום; הרב לוי אדרעי, הפעיל הנמרץ. אף שחלפו להן 20 שנה מאז, רוחו של הרבי נמצאת אתנו, והיא ממשיכה לפעול ולהשפיע בעולם. שליחיו של הרבי בעולם כולו – מורשתו של הרבי ממשיכה ומתפתחת בצורה מעוררת השתאות. אומנם אני, רבותי, קורא את זה מן הכתב כדי לא להתבלבל, אבל בנימה אישית הייתי יכול לומר לכם גם מתחושתי האישיות בעל-פה. בשעתו, בשנת 1967, כאשר הילד גור שרון, בנו של ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, נהרג מפליטת כדור, הרבי שלח לאריק שרון מכתב תנחומים. ולמה אני מביא זאת? במכתב הניחומים הזה הרבי מתייחס אל נוסח הניחום המסורתי – כשמנחמים אבלים אומרים: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", זה לפי נוסח אשכנז – והרבי מעלה שאלה: מדוע נוסח התנחומים על פטירתו של כל יהודי קשור עם האבלות על ציון וירושלים? מה החיבור בין ירושלים וציון לפטירתו של כל יהודי, לניחום? אז אחד הרעיונות שהרבי כתב לאריק שרון הוא: כמו בבית-המקדש – החורבן של בית-המקדש היה רק בבניין הפיזי, החורבן הפיזי של הבניין. המבנה של העץ והאבן הוא זה שנחרב, אבל בית-המקדש הרוחני נשאר קיים בלבו של כל יהודי, נשאר קיים. בית-המקדש הרוחני עומד בנוי בלבו של כל יהודי, וזו הנשמה של היהודי. נבוכדנצר וטיטוס אולי יכלו להחריב את הבניין – כי אני חושב שלא הם החריבו את הבניין, "קמח טחון טחנת" אמרו לו – אבל אינם יכולים להחריב את הנשמה של היהודי. כך גם בחורבן, בפטירה של כל יהודי, החורבן הוא רק של הגוף הפיזי, של הבשר, אבל הנשמה נשארת. היא נצחית, היא לא חרבה. הנשמה נשארת לחיות, וכל פעולה שעושים לטובתה – מוסיפים לה זכות וטובה ותענוג. 20 שנה חלפו מאז הסתלקותו של הרבי, אבל רוחו נשארה אתנו כאן. הפעולות שלו, מורשתו שלו. כך אמרו גם על יעקב אבינו: "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". המורשת שלו, של הרבי, ממשיכה אתנו באמצעות שליחיו של הרבי. הם ממשיכים את מורשת העשייה שלו, הם מביאים את התורה שלו, את אהבת ישראל שלו, את הדאגה שלו לכל יהודי בכל מקום בעולם. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני לא יכול לומר "מכובדי השר", אבל מכובדי סגני השרים, אנו עומדים ימים ספורים לפני חג השבועות, החג שבו קיבלנו את התורה על הר-סיני. מדבר סיני, מקום שמם, מדבר יבש, מקום שאינו ראוי למגורים, אך כאשר הקדוש ברוך-הוא החליט לתת לנו את התורה במקום הזה, הר-סיני, ההר כולו הפך ירוק, עצים ופרחים צמחו לפתע עליו. לזכר מאורע זה אנו נוהגים לקשט את בתי-הכנסת בחג השבועות בעצי ירק, ענפים ירוקים ופרחים. מאורע זה לא היה חד-פעמי – ידידי בעל הידע במדעי המדינה, ידידי סגן השר המכובד – מאורע זה לא היה חד-פעמי, מעמד הר-סיני. זה לא סיפור על מאורע שהתרחש לפני יותר מ-3,000 שנה במדבר סיני ותו-לא. גם היום יש מקומות רבים בעולם, מקומות שהיו מדבר שממה, שממה רוחנית, והם הפכו להיות מקומות פורחים, מקום של חיים, מקום של תורה. הם הפכו להיות הר-סיני. מי האחראי לדבר הזה? מי אם לא מי שראה כמה עשרות שנים קדימה מה שאף אחד מהמנהיגים לא ראה – הרבי מלובביץ', זכותו תגן עלינו. בכל מקום בעולם שבו תהיו ובו היינו, מקומות שעד לפני 40 שנה, 30 שנה, 20 שנה, היו מדבר שממה, גם מבחינה רוחנית ותורנית, ואפילו גם מבחינה פיזית, אלו היו מקומות שאנשים מן היישוב נמנעו מלעבור ולהתגורר בהם, אם הייתם רק יודעים – מקומות שהיום הם מובן מאליו, שרואים בהם את שליחי חב"ד, שיש קהילות יהודיות עם מוסדות – אילו הייתם רק יודעים איך נראה המקום כשהגיע שליח חב"ד. אני זוכר את הסיפור שסיפר לי שליח חב"ד באודסה, הרב אברהם וולף, כשראיתי אוניברסיטה יהודית ומעון ובית-יתומים. הוא אמר לי: יעקב, חצי שנה אני ואשתי אכלנו פה לחם ובצל, לא היה פה כלום. הגיע הרבי מלובביץ' באמצעות אנשיו והפך את המקומות האלה ממדבר סיני להר-סיני. הוא הביא לשם את התורה, הוא הפך את המקום למקום פורח, גם במובן היהודי וגם במובן האנושי. אני בטוח שכל אחד מכם, כל מי שיושב כאן במליאה ואלפים מאלו שצופים בנו בשידור או שומעים אותנו, נתקל בעשייה המבורכת של שליחי חב"ד בארץ ובעולם כולו. אין מי שלא ראה מקרוב איך הם מפריחים את השממה הרוחנית, איך הם מגישים יד לכל בחור ישראלי שצריך עזרה, ולא משנה אם כייסו אותו בתאילנד, אם הוא נפל מצוק בטיפוס בהרי נפאל, אם הוא הלך לאיבוד בקמבודיה, או שהוא סתם רצה ארוחה חמה ואוזן קשבת במערב אירופה. שליחיו של הרבי מלובביץ' נמצאים בכל מקום בעולם והם עושים את מצוותו ואת שליחותו. הוא הטיל עליהם – לא לחינם הם נקראים שלוחי חב"ד – לעשות את העולם טוב יותר, נעים יותר, שיהיה עולם של אור והם יהיו אור לגויים. לפני כשנתיים השתתפתי – עכשיו זה בנימה אישית – בכינוס השלוחים העולמי של חב"ד בניו-יורק. מה אומר לכם, עמדתי נדהם. זו תמונה שקשה להכיל אותה; אתה עומד מול עוצמה אדירה שאין דומה לה. אתה עומד ורואה את אלפי השלוחים נעמדים לתמונה קבוצתית, ומכסים בגופם את שלוש הקומות של הבניין ההוא, 770, כמו שנקרא בפיהם, Seven Seventy, המרכז העולמי של חב"ד בניו-יורק. שלוש קומות מכוסות בשלוחים. תארו לכם את העוצמה. אתה בקושי מזהה את האנשים בגלל ההיקף, הכמות, וכשאתה עומד לרגע וחושב, אתה רואה את כל אלפי האנשים שעומדים שם ואתה מייחס כל אחד למקום ואתה רואה כאן את ברלין, את מוסקבה, את קורדובה, סידני, מונטריאול, לוס-אנג'לס, אזרבייג'ן, יוהנסבורג, ניגריה, אמסטרדם, בואנוס-איירס, מרוקו, אין נקודה בעולם – זו עוצמה שאין לה אח ורע. זה דבר שלדעתי, כל מי שעם ישראל חשוב לו, כל מי שמצב יהדות התפוצות יקר לו, חייב להגיע לשם לפחות פעם אחת כדי לחוש – כשאתה בתאילנד, אתה חש את שליח חב"ד, את בית-חב"ד. אמרתי, יש לנו משרד החוץ – שליחי חב"ד דווקא לא אהבו שאמרתי את זה, כדי שלא לסכן את המעמד הממלכתי שלהם – אמרתי, יש לנו את משרד החוץ ויש לנו את השגרירים; השגרירים האלה פזורים בכל העולם, אלה שליחי חב"ד. זו עוצמה שאין לה אח ורע. זה דבר שלדעתי, כל מי שעם ישראל חשוב לו, כפי שאמרתי, כל מי שמצב יהדות התפוצות יקר לו, חייב להגיע לשם לפחות פעם אחת להבין מה מדובר, לראות את האנשים שעושים את העבודה הקדושה הזו, יום-יום, שעה-שעה, לאורך כל ימות השנה, שנה אחרי שנה. הם שם, והם שם לתמיד. הם שם לצד הקהילה היהודית, הם שם לצד הישראלים, הם שם תמיד, בכל שעה ובכל מצב. במסגרת תפקידי ביקרתי בעיר אודסה שבאוקראינה, כפי שהזכרתי, וראיתי בעיני מה הפירוש לקחת מדבר שממה ולעשות ממנו הר פורח. ביקרתי בבתי-הספר, בבית-היתומים, ביקרתי באוניברסיטה היהודית וראיתי את תחיית המתים של העיר אודסה, העיר היהודית אודסה. ראיתי ילדים יהודים, שאם לא שליחי חב"ד שלקחו אותם תחת חסותם והעניקו להם חיים – חיים תרתי משמע – לקחו אותם מתחנת הרכבת, תינוקות, מתחנת הרכבת לקחו אותם; לא רק חיים במובן הנעלה של המילה, לא רק חיים של תוכן ומהות, אלא הם העניקו להם חיים במובן הכי בסיסי של המילה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אם לא שליחי חב"ד שלקחו את אותם ילדים מהרחוב – אני לא רוצה להשתמש במילה אשפה – הם פשוט, או שלא היו אתנו בעולם בכלל, או שהם היו חלק מאותם פורעים שמשתוללים שם ברחובות עם נשק חם. הם לקחו ילדים, הם לקחו עיר, עיר שהייתה מדבר שממה, והפכו את המקום למקום פורח. מאות ילדים מתחנכים בבתי-ספר מוארים ונעימים; חלקם הגדול עלה לארץ במסגרות שונות, אחרי הכנה; ידע של השפה, ידע של המנטליות בארץ, ידע של מורשת ישראל. אין תהליך קליטה יותר טוב מזה. ילדים שעלו ושירתו כאן בצבא, הם הקימו משפחות לתפארת, הם הפכו להיות נכס מפואר של עם ישראל ומדינת ישראל. כמו באודסה, תכפילו ותשכפלו זאת, ככה בעוד מאות נקודות בעולם. שלוחי חב"ד, הם הופכים את העולם ממדבר סיני להר-סיני. הם הופכים את המדבר השמם למקום פורח, והכול לאור תורתו והדרכתו של הרבי מלובביץ', לכל זה היה אחראי, כפי שאמרתי, אדם אחד, מפעל של אדם אחד, הרבי מלובביץ'. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי סגני השרים, בהצעה הזאת לסדר-היום, כפי שפתחתי בראשית דברי, לדעתי ראוי, זאת תהיה זכות גדולה לכנסת ישראל שהמליאה תתכנס ביום הסתלקותו של הרבי, יום ג' בתמוז, כדי להעלות על נס את פועלו של הרבי מלובביץ', למען עם ישראל, מדינת ישראל, למען העולם כולו, ללמוד ממורשתו ותורתו. לכן אבקש דיון במליאה. תודה. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. ישיב, בשם הממשלה, סגן השר לשירותי דת חבר הכנסת אלי בן-דהן. <סגן השר לשירותי דת אלי בן-דהן:> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, נדמה לי שפועלו של הרבי מלובביץ', על זה נאמר: ולמפורסמות אין צריך ראיה. הדברים ידועים, מפורסמים, מוכרים לכל אחד מישראל, כמעט בכל מקום בעולם, איפה שלא נגיע יש שליחים של הרבי מלובביץ'. ואכן פועלו הגדול להפצת התורה, להפצת ערכי התורה, ידוע ומפורסם. זכיתי והייתי פעמיים בביקור אצל הרבי מלובביץ', בכל פעם למעלה משלוש שעות. פעם אחת עם שני הרבנים הראשיים, שניהם זכר צדיקים לברכה, הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו. בפעם השנייה הייתי אצלו עם הרב מרדכי אליהו לבד. אכן, מי שנכח וראה את הרבי מלובביץ' מפליא בגדלות בתורה למעלה משלוש שעות, במעבר מפשט לדרש, מגמרא להלכה ומקבלה למוסר, והכול בעל-פה, בשליטה מדהימה, יכול היה רק להבין מהי גדלות אמיתית של תורה. כפי שאמרתי, כל מה שנוסיף, נגרע. על כן, אני מסכים עם המציע, אני חושב שזו הצעה חשובה. אני רוצה לברך את חבר הכנסת מרגי שהעלה את הנושא על סדר-היום של הכנסת ואני מסכים להצעתו. <היו"ר חמד עמאר:> קיום דיון במליאה, אתה מסכים. אז נעבור להצבעה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אני ביקשתי. <היו"ר חמד עמאר:> סליחה. לפני ההצבעה, עמדה נוספת של חבר הכנסת מאיר פרוש. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה להודות לחבר הכנסת הרב מרגי על כך שהעלה את הנושא הזה, והנה, תשובת הממשלה, שהיא גם מסכימה לכך. אבל אני רוצה לספר סיפור. בתש"ס, בשנת 2000, סיירתי מטעם הסוכנות יחד עם מישה ארנס ויוסי פריצקי, כששניהם היו חברי כנסת; ביקרנו באוקראינה וביקרנו בלטביה. אני זוכר שעמדנו בלטביה, אחרי שסיירנו במקומות שבהם הסוכנות מטפלת ביהודים, יחד עם הרב גלזמן, שליח חב"ד בריגה, ואומר לי יוסי פריצקי: פרוש, תראה, איפה אנחנו ואיפה אתם, תראה לאן אתם מגיעים, לאיזה מרחקים, לאיזה הישגים עצומים, ואיפה אנחנו. אני חושב שהמפעל הקדוש הזה, מפעל השלוחים בכל רחבי העולם, שאותו הרבי הנחה והנחה את זה לדורות, זה דבר – לא רק שידברו עליו בכנסת, וזה דבר חשוב, אלא שממשלת ישראל תקבל על עצמה לעודד את מפעל השלוחים בארץ ובעולם. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 18 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 8 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. <היו"ר חמד עמאר:> בעד – 8, אין מתנגדים, אין נמנעים. הנושא יעבור למליאה ויתקיים דיון במליאה. <הצעה לסדר-היום> <ממשלת ישראל מונעת מתושבי הנגב הערבים חופש דת והורסת מסגדים> <היו"ר חמד עמאר:> אנחנו נעבור לנושא הבא: ממשלת ישראל מונעת מתושבי הנגב הערבים חופש דת והורסת מסגדים, הצעה לסדר-היום של חבר הכנסת טלב אבו עראר, מס' 3193. בבקשה, חבר הכנסת טלב אבו עראר. יש לך עשר דקות. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מכובדי היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, חופש הפולחן הוא עיקרון חשוב ומשמעותי במדינה דמוקרטית, מהווה נושא מרכזי בחוקיהן של כל המדינות הדמוקרטיות, והוא אמור להינתן לכל אזרח במדינה, בלי הבדל דת, גזע ומין. אבל, לצערי, במדינת ישראל העניין הוא לא כך, וערבי-מוסלמי, ברוב המקרים, הוא נטול החופש הזה. איך לא, כאשר המדינה הורסת מסגדים בנגב, כגון מסגד ואדי-א-נעם, שנהרס בשבוע שעבר, ועוד שני מסגדים שהמדינה הדביקה עליהם צווי הריסה, אחד ביישוב אבו-קוידר שנקרא אל-זרנוג, והיישוב השני, אל-עראקיב, שגם שם יש צו הריסה למסגד שהוא בתוך בית-קברות, אפילו. יש עוד מסגדים שנמצאים תחת איום הריסה. זה נוסף על מסגד בבאר-שבע, שערבים בדואים מוסלמים, כולם מוסלמים שם, לא יכולים להתפלל בו והוא נהפך למוזיאון. בתי-הקברות מוזנחים, מופקרים, במקומות שהמדינה גירשה את התושבים מהם, ואפילו יש גם בתי-קברות שמופקעים, שלא ניתן להגיע או להיכנס אליהם כדי לערוך שם ניקיון. מסגד אל-אקצא – היום מציינים את יום ירושלים במדינה ובכנסת. אני חיכיתי וציפיתי שמישהו מהממשלה, ביום הזה שנקרא "יום ירושלים", יהיה אמיץ ויקום ויחליט ויגיד שלפחות, לפחות, צריך לשמור על הסטטוס קוו במסגד אל-אקצא, כי הוא מקום קדוש אך ורק למוסלמים, לא רק בארץ הזאת אלא בכל העולם. <אבי וורצמן (הבית היהודי):> לא, טלב, טלב. המקום הזה הוא המקום הכי מקודש גם ליהודים – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> המקום הקדוש הזה, אל-אקצא, למוסלמים, ואני מאמין שליהודים אין זכות במסגד אל-אקצא. תשאל את הרבנים, אולי החכמים ממך יותר – – – <אבי וורצמן (הבית היהודי):> – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תשאל את הרבנים שלך – – <אבי וורצמן (הבית היהודי):> – – – הרבנים שלנו יודעים, הכי מקודש – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – יגידו לך שלך אסור להיכנס למסגד – – – <אבי וורצמן (הבית היהודי):> – – – כי הוא קדוש, כי הוא קדוש. <היו"ר חמד עמאר:> תודה. סגן השר, תודה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> בכל יום באות הרשויות ומשנות – – – <קריאה:> – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אולי לא תפריע לי, מכובדי. בכל יום באות הרשויות ומשנות את סדר-היום שם. מגבילים את כניסת המוסלמים למסגד, מתקינים את הגלאים כדי לאפשר כניסתם של יהודים, שאין מושג מה הם עושים שם, למה הם נכנסים לשם. המדינה, מכובדי היושב-ראש, לא נותנת שירותי דת ביישובים נטולי ההכרה ומונעת מהתושבים הערבים-מוסלמים שם לשרת את עצמם. וכאשר בונים אפילו מסגדון קטן, באה המדינה והורסת. האם זו הדמוקרטיה בישראל? ישראל מתהדרת ומשדרת לעולם שהיא מדינה דמוקרטית. מדינה דמוקרטית הורסת מסגדים בניגוד מוחלט לחופש הפולחן. אני בחיי לא שמעתי, בכל חיי, לא שמעתי ולא ידעתי שבית-כנסת אחד, אפילו, נהרס בישראל על-ידי מדינת ישראל. אפילו אם נבנה בלי היתר, הם משתדלים לאשרר אותו, להוציא לו היתר אפילו מתחת לאדמה, אבל אוי ואבוי אם בית-כנסת ייהרס. שמעת, סגן השר, על בית-כנסת שנהרס בישראל? <יעקב מרגי (ש"ס):> פה, בירושלים – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> איפה? איפה היה? מדינת ישראל הרסה בית-כנסת בישראל, איפה? תגיד? <יעקב מרגי (ש"ס):> הייתה הצעה לסדר-היום פה, בכנסת – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> איפה נהרס – תשמע, אולי תציין עובדות – מכובדי, איפה נהרס – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> אני אביא לך כתובת. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – שאני אבקר שם, אני אזדהה אתך. אני אוהב את בתי-הכנסת, אני רוצה להזדהות אתך. איפה יש בית-כנסת שנהרס על-ידי הדחפורים הישראליים? תפסיקו לדבר שטויות. <יעקב מרגי (ש"ס):> גם מסגדים לא נהרסים. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תביאו עובדות. <יעקב מרגי (ש"ס):> גם מסגדים לא נהרסים. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לא נהרסים? <יעקב מרגי (ש"ס):> לא נהרס שום מסגד. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> באמת, ממש לא. <יעקב מרגי (ש"ס):> מדינת ישראל בונה מסגדים יותר מאשר – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> המדינה בונה מסגדים? למה אתה חנפן? אתה יושב באופוזיציה אבל חנפן לממשלה הזו. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתה חנפן, למה. בוא אתי ותסתכל בנגב, תראה מסגדים הרוסים. <יעקב מרגי (ש"ס):> יש יותר מסגדים מבתים. <היו"ר חמד עמאר:> סליחה, זה מפריע. בבקשה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מסגדים הרוסים. אפילו במשטרים דיקטטוריים – מכובדי חבר הכנסת שמפריע – שומרים על בתי-כנסת. במשטרים דיקטטוריים שומרים על בתי-כנסת של יהודים ולא פוגעים בהם. אני אביא דוגמה מבית-כנסת שנקרא "אליהו הנביא". איפה זה? בדמשק, בסוריה. למה ברחת? שב ושמע את זה. תשמע איך המוסלמים מגינים על בתי-הכנסת. לגבי בית-הכנסת שנקרא "אליהו הנביא" בדמשק, בסוריה, בשכונת ג'ובר, האזור הזה ספג הפצצות כבדות. אולי מכובדי סגן השר אקוניס ישמע? הוא ספג הפצצות כבדות מצד כוחות אסד. בית-הכנסת נהרס בחלקו. ואז באו תושבי המקום המוסלמים – איך קוראים לחבר הכנסת של ש"ס? שכחתי. יא מרגי, שים לב למה שאני אומר. <יעקב מרגי (ש"ס):> כולי אוזן, אף-על-פי שאתה מסלף את העובדות. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אני מקריא לך עובדות שנכתבו בעיתונות שלך: שים לב, בית-הכנסת ספג הפצצות ונהרס בחלקו, ואז באו המוסלמים, תושבי המקום המוסלמים, והקימו צוות שמירה על בית-הכנסת והחלו לשפץ אותו, את הנזק. ובנוסף, הצבא החופשי הקים צוות שמירה על בית-הכנסת. שמעת, מכובדי? ככה צריכה לנהוג המדינה, לשמור על המסגדים ולא להרוס אותם. <יעקב מרגי (ש"ס):> זה מה שהיא עושה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> האם זה מספיק לכם כדי ללמוד באמת שיעור טוב בשמירה על המקומות הקדושים ועל חופש הפולחן של האזרחים המוסלמים בארץ הזו? אני חושב שהגיע הזמן להשקיע בתושבים ולא להשקיע בהריסת בתים ומסגדים בנגב. ולכן, סופו של מי שהורס, במיוחד מסגדים – תחזרו לקוראן וגם לתורה ותראו מי שהורס, איך נעשה לו. אלוהים יותר גדול מאתנו, ולכן תפסיקו להרוס מסגדים. ניתן לאשרר, למצוא היתרים למסגדים האלה ולהשאיר אותם מקומות לפולחן של הערבים-בדואים-מוסלמים, וכך העניין. תודה רבה, מכובדי. <היו"ר חמד עמאר:> תודה רבה. ישיב בשם הממשלה סגן השר אופיר אקוניס. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, התשובה הזאת היא תשובת משרד הפנים. אני התבקשתי, בשל ישיבת הממשלה החגיגית – לכן גם נמצא כאן סגן השר אבי וורצמן. שודרגנו לשעתיים להיות גם שרים. אפילו תורנות השרים במליאה יכולה היום להתקיים על-ידי סגני שרים – – – <היו"ר חמד עמאר:> באישור של יושב-ראש הכנסת. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> באישור חריג של יושב-ראש הכנסת והנשיאות, לרגל חגיגות יום ירושלים. ודאי אתה חוגג, חבר הכנסת אבו עראר, את איחודה של ירושלים, בירת ישראל והעם היהודי – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אני לא חוגג. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אז תחגוג. חבל לך, זה חג לאומי. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> ירושלים המזרחית היא בירת פלסטין. ירושלים המזרחית היא בירת פלסטין, ככה תגיד. אולי תחגוג את זה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> על זה תרשה לי להגיד לך: הייתם כחולמים. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הייתם כחולמים. תמשיכו לחלום. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> הרבה חלומות התממשו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תמשיכו לחלום. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> התממשו הרבה חלומות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> גם לנו יש חלומות. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> בדיוק ככה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> והחלום הזה התגשם, ואנחנו לא מתכוונים לחזור בנו ממנו. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אז תגיד: אנחנו לא רוצים שלום, וזהו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, אין שום ניגוד בין זה – אין שום ניגוד. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> לא, אתם כל הזמן – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הבט, אתם, יש לכם נרטיב שקרי, שאומר שאם ישראל תהיה ביהודה ושומרון לא יהיה שלום. זו המצאה של 40 השנים האחרונות, משני טעמים: א. רק אם ישראל תהיה ביהודה ושומרון יהיה שלום וביטחון; ב. למה לא היה שלום עד 1967? למה לא היה שלום? למה? <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> זו הסיבה שהעלית. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> למה לא היה שלום? למה? <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> למה לא? ובכן, אני משיב, כפי שאמרתי, בשמם של שר הפנים ומשרד הפנים על ההצעה לסדר-היום של חבר הכנסת אבו עראר, ואני מקריא אותה כלשונה: מתוך דאגה לצורכי האוכלוסייה לאספקת שירותים ממלכתיים, וביניהם כמובן שירותי דת, יזמנו – כלומר משרד הפנים – שינוי לתוכנית המתאר המחוזית 2/40/14/4, אשר מאפשר הקמת מוסדות דת באזורים שבהם מרוכזת אוכלוסייה בדואית בדרום הארץ. התיקון כולל כ-21 נקודות ציון ברחבי הנגב שבהן ניתן להקים בהיתר מבנים יבילים לאספקת השירותים הנ"ל, כגון בריאות, דת, בתי-תפילה, שירותי רווחה וביטחון פנים. והרשימה של המקומות היא – ואני מקווה שאני אומר את השמות בצורה, בהגייה טובה: ביר-הדאג', אבו-קרינאת, אל-הוואשלה, אבו-כף, דריג'את, כוחלה, אלאטרש, אל-סייד, אלגוואלי – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מי אמר לך את זה, מרגי? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא. <יעקב מרגי (ש"ס):> משרד הפנים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> משרד הפנים. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> הוא אמר לך את זה? הוא? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> משרד הפנים. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> משרד הפנים? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אל-עזאזמה, אל-אעסם, אבו-קוידר, ביר-אלמשאש, עירא, אלעמור, אל-פורעה ואל-גורען. אני באמת מקווה – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתה יודע שכל – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – שהשמות הם – אני לא בכיוון, אה, נאזם? לא בכיוון. <חנין זועבי (בל"ד):> לא השמות של המולדת – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אקוניס, אתה יודע – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זה לא בכיוון, אבל זה תעתיק עברי. <חנין זועבי (בל"ד):> זה היסטוריה של המולדת, אתה יודע. כלום אתה יודע. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, לא, את מתחילה לספר לי היסטוריה, את רוצה שבאמת ניכנס לזה? <חנין זועבי (בל"ד):> זה לא היסטוריה – – – לא שמות של המולדת, אתה יודע – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חברת הכנסת זועבי, את באמת רוצה שאני אכנס לזה? <חנין זועבי (בל"ד):> – – – הארץ. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חברת הכנסת זועבי, היא רוצה – אני לא, אדוני היושב-ראש, אני מבקש – – <חנין זועבי (בל"ד):> היסטוריה – שמות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ליזום, אולי אני לא יכול ליזום כי אני סגן שר, אולי אחד מחברי – – – <חנין זועבי (בל"ד):> שיעור בהיסטוריה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בדיוק. <חנין זועבי (בל"ד):> אני יוזמת שיעור בהיסטוריה לחברי הכנסת. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נכון מאוד. אחד – חבר הכנסת פייגלין, אולי תיקח אתה, או חברי הכנסת סולומון או שטבון ייקחו, ונדע מה באמת קרה באזורנו ב-100 השנים האחרונות. מה קרה פה. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הרי תקראי תיאורים על הארץ הזאת – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – תקראי תיאורים על הארץ הזאת לפני 150 שנה של מסעי – לא ישראלים, אגב, לא יהודים – – <חנין זועבי (בל"ד):> אני מוכנה – – – היסטוריה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – לא יהודים – סופרים נוצרים, אמריקנים שכותבים – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – שהארץ הייתה ריקה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> הכול היה שלנו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אז בואו, חבר'ה, לא נתחיל בזה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מסגדים – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> סליחה, בבקשה, אדוני. <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> הם טוענים שהם צאצאי הכשדים והבבלים. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מה, אתם תקבעו לנו שעכשיו – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כן, טוב, הם גם – שמעתי גם שאבו מאזן אמר שישו היה פלסטיני. <חנין זועבי (בל"ד):> תתפלא. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> עכשיו, ישו נולד לפני 2014 שנה, ואז האסלאם אפילו היה במרחק של בערך – – – <חנין זועבי (בל"ד):> מה הקשר? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אז הוא לא היה יכול להיות פלסטיני, גברתי. <חנין זועבי (בל"ד):> מה הקשר? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הוא לא היה יכול להיות – ישו לא היה יכול להיות פלסטיני, לא יכול להיות, מה אפשר לעשות? יש הבדל של 700 שנה בין הולדתו של ישו להולדתה של הדת המוסלמית. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אפשר שאלה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני, אגב, מכבד אותה מאוד, שלא תהיה שום אי-הבנה, שום אי-הבנה. אני מכבד, אני מכבד כל אחד באמונתו, אבל אני נאבק למען העם שלי, למען הארץ שלי ולמען האמת שלי – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תענה לי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ואת זה אני אעשה. <חנין זועבי (בל"ד):> תיאבק, אבל לא על חשבון עם אחר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ואני לא מפחד מכל השקרים. <חנין זועבי (בל"ד):> תיאבק, אבל לא על חשבון עם אחר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> שום – על חשבון אף אחד. הנה, השקרים, את יודעת – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אני אמרתי לעצמי שכל פעם שייאמר שקר במליאה, אני פשוט איאבק נגדו ואגיד את האמת מול השקר הזה. <חנין זועבי (בל"ד):> בורות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא על חשבון אף אחד. <חנין זועבי (בל"ד):> יש בורות ושקר, שניהם ביחד. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נכון, יש בורות גדולה, יש בורות גדולה. למשל, על ירושלים שחבר הכנסת אבו עראר איננו רוצה היום – הרי ירושלים, לכל אורך ההיסטוריה היא הייתה רק בירתו של העם היהודי; מעולם לא נקבעה בירתו של עם אחר, מעולם לא. ויש איזו המצאה פלסטינית מ-30 השנה האחרונות – אגב, בעידודו של חלק מהשמאל הרדיקלי בישראל – שהיא צריכה להיות בירת המדינה הפלסטינית; למה? <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתה עוד היית בכלל צעיר. תחזור להיסטוריה ותקרא על ירושלים – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מבין את המשמעויות – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – בירושלים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הכול מובן, תאמין לי. הכול מוכר, הכול מוכר. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מה אתה יודע? תלמד את ההיסטוריה, תדע. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה רוצה שאני אגיד לך מה אני יודע? אתה רוצה שאני אגיד לך מה אני יודע? <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תלמד היסטוריה ותדע על ירושלים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה רוצה את זה עכשיו? <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תענה לי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> על חורבות מה הוקם המסגד? <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה רוצה – על חורבות איזה בית קדוש ליהודים? אתה רוצה את זה? <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מסגד אל-אקצא, תחזור להיסטוריה, תדע. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נו, נו, הנה האמת נחשפת. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אה, האמת. איך שאני יודע, איך שלמדתי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה הרי יודע את האמת, ואני יודע שאתה יודע את האמת, ואני גם יודע שחברת הכנסת זועבי יודעת את האמת, וכל חברי הכנסת מהסיעות הערביות יודעים את האמת. אבל אתם לקחתם כל מיני אלמנטים מהזמן האחרון, פשוט עיוותם אותם לצורך הנרטיב השקרי שלכם. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מה אתה, תענה במקום משרד הפנים, לא? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אבל אני אחזור – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתה באת לדבר על ירושלים היום? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אבל אני אחזור לדבר על תשובתו של משרד הפנים – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מדבר על המסגדים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אף שהוויכוח הזה מרתק מאוד, ואני חושב, אגב, שחשוב שהוא מתקיים. אני באמת, אדוני היושב-ראש – שלום לך, ראיתי שהתחלפתם – אני חושב שהוא דיון חשוב, וגם אם צופים בנו כמה מאות אנשים עכשיו בבית ורואים, אלפים אפילו, כדאי שידעו את האמת, והיא תיחשף, ואנחנו פה למאבק על האמת, בבית הזה למאבק, על הדוכן הזה. נגמרו הימים שאתם משקרים פה חופשי. זה נגמר, ידידי. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> וואלכ, אתה – – – <חנין זועבי (בל"ד):> חלאס, טלב, חלאס. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נגמר, נגמר, נגמרו הימים האלה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מי שמשקר זה אתה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ממש לא. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתה הכי שקרן שיש בעולם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני הכי שקרן שיש – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתה הכי שקרן שיש. זו האמת. <היו"ר יוני שטבון:> חברי, חברי הכנסת – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מאוד משעשע. <היו"ר יוני שטבון:> – – זה לא דיון אישי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מאוד משעשע, אך לא נכון. <היו"ר יוני שטבון:> אדוני, סגן השר, אני אבקש, ברשותך – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מאוד – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תתבייש. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מאוד משעשע, אבל לא נכון. <היו"ר יוני שטבון:> – – להתייחס לדברים ולהתקדם. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתה מסלף עובדות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> שום עובדה לא – קח את כל הפרוטוקולים שלי מאז שעליתי על הדוכן הזה – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת אבו עראר – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ותראה מי משקר ומי אומר אמת. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת אבו עראר ואדוני סגן השר – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני, אני רוצה באמת לסיים. <היו"ר יוני שטבון:> – – זה דיון – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ואנחנו גם – – – <היו"ר יוני שטבון:> זה דיון מליאה, זה לא דיון אישי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אנחנו בהחלט – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תפוס את העניין פה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בהחלט, כפי שאמרתי, הקראתי את רשימת היישובים עד שחברת הכנסת זועבי החליטה להפריע. ואני אחזור לתשובת משרד הפנים ושר הפנים. כפי שאמרתי – הקראתי את שמות היישובים. אין שום מניעה, לשאלתך ולהצעתך, אין שום מניעה להקים מוסדות דת באותם המקומות שאושרו, כן, בהסכמות. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אבל למה אתה – – – איך שאתה רוצה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כל זאת בהגשת – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אענה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כל זאת בהגשת בקשה להיתר – אמרתי את זה כבר קודם – דבר שיבוצע בתיאום עם הגורמים הבאים, תקשיב – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אבל היישובים האלה שהזכרת כולם יישובים מוכרים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – טלב, ולכן – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כולם יישובים מוכרים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> גם מוכרים וגם לא מוכרים צריכים אישורים. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אלה יישובים מוכרים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אם הם לא מוכרים אז הם לא מוכרים. אתה יודע מה דינם של יישובים לא מוכרים. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – נשארו בלי – איפה יישוב לא מוכר? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה יודע מה דינו של יישוב לא מוכר במדינת חוק: איננו יכול להיות קיים. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אבל אם יש יישוב בלתי מוכר ויש – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לכן, אדוני – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> איפה – – – תגיד. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתם הרי החרבתם אפילו את הניסיון להסדיר את ההתיישבות הבדואית בדרום, כן, בצעקות ובאלימות שלכם שקיימתם. אבל על זה לא נאמרה המילה האחרונה, עוד תהיה הסדרה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> היא תוכנית כושלת, תוכנית גזענית כושלת. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אה, היא תוכנית כושלת. ובכן, אדוני, לסיום, כפי שאמרתי, בהגשת בקשה להיתר, ההיתר צריך להיות בתיאום עם הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, עם רשות מקרקעי ישראל, עם המשרד להגנת הסביבה, ובהתאם לכך – אישור הוועדה המחוזית. אנחנו מדינת חוק, יש בה חוק: כשרוצים לבנות בית-תפילה בתל-אביב או בירושלים או בפתח-תקווה או במקום אחר – צריכים אישור להקמת בית-תפילה גם בנגב, זה לא מערב פרוע. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> הורסים, הרבה יהודים הורסים – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הנגב איננו מערב פרוע. <היו"ר יוני שטבון:> טוב, תודה רבה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לכן, אדוני, אני אבקש לסיים את תשובת משרד הפנים. <היו"ר יוני שטבון:> לאיזו ועדה אתה ממליץ להעביר? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מכיוון שחבר הכנסת אבו עראר, כדי שלא יאשים, חלילה, את ממשלתנו הטובה בסתימת פיות, אנחנו – כל מה שהוא ירצה, מה שהוא ירצה אנחנו נסכים. במליאה, בוועדת הפנים – – <היו"ר יוני שטבון:> מליאה? <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> ועדת הפנים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – מה שאתה רוצה. <היו"ר יוני שטבון:> ועדת הפנים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ועדת הפנים, אנחנו מסכימים. <היו"ר יוני שטבון:> חברי חברי הכנסת, לפני שאנחנו עוברים להצבעה בנושא, יש לנו עמדה נוספת של חבר הכנסת יעקב מרגי. תודה רבה לאדוני סגן השר. לאחר מכן נעבור להצבעה. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מאחר שחבר הכנסת טלב אבו עראר יצר איזה מצג שווא כאילו אני או מסלף עובדות או בעד מה שקרה לגבי פגיעה במסגדים, אז אני מודיע חד-משמעית: אין שום תמיכה בפגיעה במקום תפילה, לא משנה אם מוסלמי, נוצרי, יהודי או של כל דת אחרת. אני מראשוני המגנים של פעולות "תג מחיר"; אני נגד בנייה בלתי חוקית, אני הייתי בעד הסדרת ההתיישבות בנגב, אני בעד להסדיר את ההתיישבות בנגב, וגם להכיר, כן, מה לעשות, להכיר פעם אחת ביישובים הלא-מוכרים. אבל מכאן והלאה, מכאן והלאה, על כל חריגה תהיה יד קשה – ואני לא בטוח שהממשלה תעמוד בזה. אבל אני רוצה, רק לידיעה, כדי לא לצייר את מדינת ישראל – כל כך הרבה אתגרים עומדים מולה, זה לא הוגן מה שאתה אומר. רק היסטורית, זה שהרבנים לא מתירים עלייה להר-הבית זה לא מפני שזה לא מקום קדוש לנו, זה מפני שזה המקום הכי קדוש לעם היהודי. זה מתוך קדושה ויראה, לא מתוך – לשחק כדורגל שם וליידות אבנים מתוך המסגד; מתוך שזה מקום קדוש, הכי קדוש לעם היהודי, אנחנו לא עולים לשם. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מה – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> וגם העובדה ההיסטורית, העובדה ההיסטורית, כמה מדינת ישראל אוהבת מסגדים – תבדוק היסטורית כמה מסגדים היו בגדה עד 1967 ומ-1967. תודה. <חנין זועבי (בל"ד):> למה נכנסו פה לתוך גבולות – – – <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה, חבר הכנסת יעקב מרגי. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה בנושא. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – מקומות בילוי. <היו"ר יוני שטבון:> מי שבעד – בעד להעביר את הנושא לוועדת הפנים, מי שמתנגד – מתנגד. בבקשה. הצבעה מס' 19 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 6 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 6, אין מתנגדים, אין נמנעים. הנושא יועבר לוועדת הפנים. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יוני שטבון:> חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא – סליחה, יש לנו הודעה של מזכירות הכנסת ולאחר מכן הנושא הבא. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת הסכם בין ממשלת מדינת ישראל וממשלת הרפובליקה של קפריסין בדבר חילופין ואי-גילוי של מידע סודי. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה. הצעה לסדר-היום <החלטת בג"ץ לבטל את מלגת הבטחת הכנסה לאברכים לומדי תורה> <היו"ר יוני שטבון:> אנחנו עוברים לנושא הבא: החלטת בג"ץ לבטל את מלגת הבטחת הכנסה לאברכים לומדי תורה, הצעה לסדר-היום מס' 3199 של חבר הכנסת ישראל אייכלר. בבקשה. ישיב על הדברים סגן שר החינוך חבר הכנסת אבי וורצמן. בבקשה, זו הצעה רגילה לסדר-היום; יש עשר דקות לנושא. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, סגן השר, חברי הכנסת, זה היה היום שציינו את יום ירושלים? אה, כן, נכון. יש שני סוגי יום ירושלים, בעצם שלושה סוגים. יש יום ירושלים של שליש מתושבי ירושלים שרואים בזה בכלל יום הנכבה, יום הכיבוש, שבו נכבשה ירושלים הירדנית – זה עוד לא היה "פלסטינית" – מידי הערבים. יש רוב של יהודים שרואים ביום ירושלים יום שהקדוש-ברוך-הוא עשה לנו בו נס גדול מאוד, שכמעט אמרו להשמידנו. אנחנו גרנו על הגבול, אני זוכר את זה כילד גדול, לפני בר-מצווה, והקדוש-ברוך-הוא הצילנו מידם בצורה נסית בעליל. רק מי שעיוור יכול לבוא ולומר שצה"ל היה ערוך. חוץ מחק"ש, חיל הקשישים, כולם חשבו וכולם שלחו את רוב החיילים ורוב הכוחות לסיני, אפילו לגולן. היה מדובר שירדן בכלל לא תתערב, ואם לחוסיין היה שכל הוא לא היה מתערב, אבל "לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפץ יטנו". הקדוש-ברוך-הוא רצה שהוא כן יתחיל את ההרעשה ביום שני, באותו יום שני, כ"ז באייר, והיה נס גדול והם פשוט הובסו וברחו. והייתה מסירות נפש מצד חיילים, צנחנים, שהובאו ברגע האחרון בלי להיות מוכנים אל תוך הקרב, ונפלו רבים, השם ייקום דמם. מכאן התחלק יום ירושלים לעוד שני חלקים: חלק הפכו את זה ליום, נקרא לזה – איך הם קוראים לזה? – יום הקינות על ירושלים. כל שנה ושנה מפרסמים בכל התקשורת הצפון-תל-אביבית: סכנה לירושלים, השתלטות חרדית בירושלים, כיבוש ירושלים על-ידי החרדים. אני לפעמים לא יודע מי שונא יותר את יהודי ירושלים: ערביי ירושלים או יהודים שהתנתקו מירושלים ושונאים את יהודי ירושלים. גם בתוך הציבור הדתי יש ויכוח, בגלל המצב הזה, ויכוח איך מציינים את יום ירושלים. יש יהודים, בעיקר מחוגי "מרכז הרב", הציונות הדתית, שהפכו את זה ליום חג והלל והודיה, ואני מכבד את זה; ויש כאלה שאומרים: בסדר, אנחנו מודים לקדוש-ברוך-הוא על הנס, אבל אנחנו לא יכולים להזדהות עם שלטון ומשטר שמאז 1967 עד היום כל כך הידרדר וכל כך עוין את ירושלים ואת תושביה, כך שאי-אפשר להגיד שחג שלהם הוא חג שלנו. מה הם עשו? הם אמרו: אתם יודעים מה, גם אנחנו לא נחגוג, גם אתם לא תחגגו, שיחגגו רק הציונות הדתית. וכך נוצר מצב בלתי טבעי, שאדוני היושב-ראש עם חולצה לבנה, יפה, לכבוד יום ירושלים, ורוב הציבור פה, גם החילונים וגם הדתיים – שלא לדבר על הערבים – מציינים את זה רק – – – <היו"ר יוני שטבון:> אני חייב רק לציין, חברי חבר הכנסת אייכלר, יום ירושלים, ברור שהוא דורש שיהיה של הכלל; אנחנו רוצים שהוא יהיה של כלל עם ישראל. אבל להגיד שהוא רק של סקטור מסוים – זה לא. תסתובב עכשיו ברחובות ירושלים: תנועות נוער מכל רחבי הארץ נמצאות. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כל הכבוד. אני יכול רק לשמוח. אני רוצה לספר לך שבתל-אביב דאז היה איזה, או 1 במאי או יום העצמאות, וקבוצות נוער שמחו ורקדו. וכשהרב הקדוש רבי אהרן מבעלז שאל: מה הרעש? אז אמרו שצעירים שמה רוקדים. אז הוא אמר: כשיהודים שמחים, אני שמח אתם. כך שאין לי – פארקערט, פארקערט, אומרים ביידיש – ההפך, אני מאוד שמח בשמחתם. בכלל, אני רוצה להזכיר שכתוב: גילו את ירושלים כל אוהביה – "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". אומרים חז"ל: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה, וכל שאינו מתאבל על ירושלים אינו זוכה ורואה בנחמתה. כך שאבלי ציון וירושלים זוכים לראות בנחמתה גם כאשר היא עדיין בחורבנה. כשאני רואה את כל הכותרות נגד יהודי ירושלים – אני חושב שירושלים בחורבנה. אומנם ירושלים נבנית, וצריך להכיר טובה לקדוש-ברוך-הוא. רבי יוסף חיים זוננפלד פעם ראה שבונים בניין, נדמה לי בנק ארץ-ישראל-פלסטין או אנגלו-פלשתינה, אז הוא אמר: ברוך מציב גבול אלמנה. אמרו: מה, הרי בונים את זה הגויים? – נדמה לי הערבים בנו את זה – אז הוא אמר: כל בניין שבונים בירושלים עתיד להיות שלנו. כך שאנחנו מאוד אמביוולנטיים, דו-ערכיים, עם כל העניין הזה וכל הסיפור הזה. יש לנו עמדה ברורה ביחס לאלו ששונאים את ירושלים ואת תושביה ואת יהודיה, גם מאומות העולם וגם מהאומה שהתנתקה ומייצגת את אויבי ירושלים. אני רוצה, אדוני היושב-ראש, לחזור לנושא שלי ולצטט מישהו, שאני לא אגיד כמובן את שמו, אבל הוא כותב בצורה כזאת שאתה תבין לרוחי שאני אתו לא יכול להיות בשמחה כשהוא שמח, וחגיו אינם חגי, ודגליו אינם דגלי, ומדינתו אינה מדינתי. במאמר שהוא מפרסם על פסק-הדין של הבג"ץ הוא לא מדבר על דמוקרטיה והוא לא מדבר על חוק ולא מדבר על כלכלה. הוא אומר על החלטת בג"ץ להפסיק את הבטחת ההכנסה לאברכים: "בעבור החלטות כאלה נברא הבג"ץ"; "מדובר בלא פחות מהחלטה היסטורית". נו, חשבתי אולי הוא רוצה צדק, אולי הוא רוצה שמאות המיליארדים שמדינת ישראל שואבת מן האזרחים כמסים יחולקו ביושר ושגם סטודנטים יקבלו משהו? הרי כל הסטודנטים מתוקצבים בסך הכול ב-7–8 מיליארד שקל בשנה, השכלה גבוהה, בשעה שהישיבות בפחות ממיליארד שקל. אולי הוא מתכוון שיעזרו גם לסטודנט עני שיש לו ארבעה ילדים ואין לו רכב ואשתו לא עובדת, כמו אותו אברך שזכאי לאותם 1,000 שקלים של הבטחת הכנסה, שגם הוא יקבל. מקובל עלי. לא. הוא כותב בפירוש שעצם העובדה – אתם יודעים מה, אני אצטט אותו, למה אני צריך: "האזנתי אתמול בקשב לשלל הדוברים החרדים לסוגיהם שהציפו את מסכי הטלוויזיה, תדרי הרדיו ואתרי האינטרנט. איש מהם לא השמיע ולו נימוק אחד ראוי לשמו – ברברת מחוצפת שתולה את האשם בבן-גוריון, זה שהחליט שיש מקום במדינה היהודית גם לאברכים שתורתם אומנותם". והוא מדבר פה, והוא מכחיש את זה וטוען: "מה היה אומר בן-גוריון לו התעורר היום ורואה שיש כבר רבבת מקבלי הבטחת הכנסה?" – אתם שומעים, רבבת מקבלי הבטחת הכנסה. יש מאות אלפים של אנשים במדינה הזאת שמקבלים סיוע סוציאלי ורווחה ומהביטוח הלאומי, הבטחת הכנסה גם ודמי אבטלה וכל זה, אבל הוא מדבר פה על דבר שמאוד מפריע לו – "שמצטרפים לעשרות-אלפי פטורים – – – ולכ-100,000 אברכים מסובסדי מדינה? וככל שמתעצמת החבורה הזו וגדלה, כך גוברת גם חוצפתה. – – – שהרי אין שום דרך לפרנס עדה גדולה כל כך של פרזיטים". "מרוב שיש מקום במדינה הזאת לאברכים – – – כבר לא נותר מקום למדינה עצמה". ופה הוא תוקף את הנציגות החרדית: "החלטת הבג"ץ מאתמול באה להגן עלינו ועל קיומנו כאן" – כך הוא כותב. זה לא הדבר הכי חריף שנכתב, אבל אני רוצה לומר, רואים בתוך השורות, לא רק שלו, שלא אכפת להם מהכסף. הם לא צריכים את 1,000 השקל האלה. הם לא רוצים שיהיו יהודים לומדי תורה בארץ-ישראל ולא יהודים שומרי תורה בארץ-ישראל. כאשר יאיר לפיד אתמול אמר בריאיון שהוא יעקור 80,000–90,000 אנשים מתנחלים, לא בגלל – קודם אני מצטט אותו, והוא אומר שזה יכאב, וממשלה צריכה לעשות דברים כואבים וארוכים, ולא דברים קצרים ונוחים – המדינה לא תהיה אותה מדינה, אני ואתה לא נהיה אותם אנשים. זו תהיה הקריעה הגדולה ביותר של מדינת ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים. נו, הייתי מצפה ששר אחראי בממשלה יגיד: אם זאת קריעה כזאת גדולה, נחכה רגע, נראה, אולי הערבים יסכימו לשלום, אולי יסכימו לאיזה הסדר אחר; למה לעקור כל כך הרבה אנשים באכזריות כזאת? והוא אומר: לא, אנחנו חייבים לעשות את זה. אגב, הוא אמר באותו ריאיון שמה שקרה כאן זה הדבר הכי חשוב, שהריבון חזר להיות ריבון, והודיע לחרדים: אנחנו הריבון, זה הערכים שלנו ואתם חייבים לקבל אותם. מדובר פשוט בסגנון של כובש זר, שהגיע לארץ זרה ואומר לנתינים: אני פה הריבון, ואתם תעשו מה שאני אומר. אני רוצה לומר, חאפז אל-אסד מייצג 10% של העלאווים, והוא חושב שהוא הריבון על סוריה, וכל 90% האחרים צריכים לקבל את הערכים ואת השלטון שלו. הוא מוכן לעשות על זה דברים נוראים, עד כדי שפיכות דמים נוראה והריסת סוריה. באירופה יש גזענים שאומרים – מה, הזמן הולך להיגמר אני רואה. <היו"ר יוני שטבון:> פתחת בנושא אחר, של יום ירושלים. נוסיף עוד שתי דקות. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אה, תודה. אז אני ממש חוזר לנושא עצמו. באירופה הצביעו המון המון אנשים לפרלמנט האירופי בתנועות שאמרו: השבט הלבן צריך לשלוט באירופה, ולא האחרים. הוא החליט שהוא ראש השבט הלבן, והוא יכפה עליהם. ואני שואל את הבית היהודי, חברי וידידי, חלקם גם אהובי: למה אתם יכולים להיות שותפים לאדם שמבטיח לכם שהוא רוצה להרוס את הבתים שלכם? אני במקומכם הייתי אומר לו: אדוני, אם אתה תיגע בבית שלנו אתה לא תגור בבית שלך. בפירוש הייתי אומר כך. ואנחנו בעד הסדר מדיני כלשהו, אנחנו בעד שלום, אבל איזה מין אכזריות, וריבון אכזר כזה, שאומר: אנחנו נעשה קריעה גדולה? מי משלם את המחיר של הקריעה הזאת, הילדים הקטנים שיגורשו מבתיהם והילדים שלו ישבו בבית? אני במקומכם הייתי אומר לו: אם הילדים שלי ייעקרו מהבית, הילדים שלך לא יגורו בבית שלך, והם ייעקרו מהבית שלך, איפה שאתה גר. אתם לא אומרים את זה. אז אני, ברשותך, אדוני היושב-ראש, רוצה עוד דקה לציין לגבי עצם הנושא של הבג"ץ. <היו"ר יוני שטבון:> אני לא הבנתי, חבר הכנסת אייכלר. אתה בעצמך שאמרת שאתה בעד הסדר שמשמעותו עקירת תושבים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לא, לא. <היו"ר יוני שטבון:> אז לא הבנתי. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לא. לא אמרתי שאני בעד עקירת יישובים. אמרתי: בעד הסדר שלום עם השכנים. הרב רביץ, זיכרונו לברכה, הציע פעם, למשל, איזו הצעה, שכמו שהיישובים הערביים נשארו פה תחת ריבונות ישראלית, יהיו יישובים, אולי, תחת ריבונות משותפת, אולי ריבונות פדרלית, אולי פיקוח בין-לאומי, אני לא יודע מה. להגיד: אני הולך לעקור אנשים מבתיהם, כשאתה יודע שהצד השני עוד לא ערוך בכלל לשלום, זאת אכזריות, זאת בריונות – זה ריבון, בקיצור, זה פריץ, על זה אני מדבר. אני לא מדבר על הבפועל, למעשה. אני לא מאמין שזה יקרה בכלל. עכשיו לגבי זה – חבר הכנסת משה פייגלין, ואני מודה לו על כך, הזמין מחקר, ועלות של סטודנט, "הכוללים השמאלניים" הוא קרא לזה – סטודנטים שיושבים ולומדים מדעי הרוח; לא מדעי הרוח של עבודה סוציאלית ודברים חשובים לאזרח, אלא מדעי מגדר וכל מיני דברים כאלה, שהם ודאי ודאי לא תורמים למשק יותר מאשר לימוד תורה; וזה כבר היה לפני שנתיים, כאשר אברך קיבל 700 שקל. אז הוא חישב שהעלות של סטודנט למדינה לשנה היא 8,400 שקל, ועלות של – – – <משה זלמן פייגלין (הליכוד ביתנו):> עלות של לומד תורה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> סליחה, העלות של לומד תורה היא 8,400 שקל לאדם, ועלות של סטודנט ב"כולל השמאלני", כפי שחבר הכנסת פייגלין קורא לו, היא 25,500 שקל. זאת אומרת ששקר ענו באחיהם לומר לציבור הישראלי שבני הישיבות מקבלים יותר מסטודנטים. ולכן אני לא סולח ולא אמחל לעולם לשופט רובינשטיין, שכתב כל כך הרבה דברי ברברת, שהוא לא ציין שלא רק שהסטודנט לא מופלה לרעה ביחס לבן הישיבה, אלא פי-עשרה מקבל סטודנט, או הפרופסורים שלו, או המוסד שלו, מאשר ישיבה ותלמיד ישיבה. זה לא נמצא שם. לוקחים סעיף מסוים – והוא לא ציין את העובדה שאם אותם בני-ישיבות, אותם אברכים, אותם 10,000, היו הולכים לביטוח הלאומי ומבקשים לא כבני ישיבות, אלא כעניים, הבטחת הכנסה שמגיעה להם כי הם מובטלים, או כעניים ברחוב, או שאפילו אברך היה הולך לבית-מרזח, הוא היה מקבל 2,800 שקל באותו תקציב של הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי, לא ממשרד החינוך. אז איך על 1,000 השקל האלה הולכים ועושים כזאת מין גזירה, ולשרת את אותם רפורמים, שרובינשטיין מכיר אותם בדיוק ויודע מה המניעים שלהם. ולכן, אני לא רוצה להשתמש בביטויים חריפים מדי, אבל אני רוצה לומר לאדון רובינשטיין: תדע לך שלא ייסלח לך מה שאתה עשית לאותם עניי ישראל, והקדוש-ברוך-הוא חומל דלים, והוא יודע לנקום במי שפוגע בילדיו, ולא משנה אם קוראים לו רובינשטיין, או קוראים לו ג'ובראן, או כל שופט אחר שהיה שם. הייתי מצפה משופט, גם תלמיד חכם אפילו, שלפחות לא ישתמש בתורה או בארגומנטים דתיים לימודיים ותלמודיים כשהוא הולך לפגוע באברכים שלומדים תורה ב-1,000 שקל המסכנים. ושוב, מדובר באברך שיש לו ארבעה ילדים ואשתו לא עובדת ואין לו רכב, כמעט אין כאלה, אבל אותו מיעוט קטן, של 10,000 האנשים האלה – ואני קורא מפה לאברכים האלה: לכו לביטוח הלאומי, תצהירו שאתם רוצים לעבוד, ולא ייתנו לכם עבודה כי – – <היו"ר יוני שטבון:> נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – יש 200,000 מובטלים ו-60,000 מקומות עבודה, ותיקחו 2,800 שקל המגיעים לכם כדין, ואל תיקחו את הפרוטות העלובות האלה. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת אייכלר. ישיב על הדברים סגן שר החינוך חבר הכנסת אבי וורצמן, ויש לנו אחר כך עמדה נוספת של חבר הכנסת שמעון סולומון. בבקשה. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> חברי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, חג שמח, חג ירושלים שמח, יום שבו אנחנו צריכים כולנו להודות לריבונו של עולם על כל הטוב שגמל אתנו; לפני 48-47 שנים, כמו שחבר הכנסת אייכלר סיפר, איפה היינו אז ואיפה אנחנו היום, ואנחנו רואים את התגשמות דברי הנביא זכריה: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, וילדים וילדות משחקים ברחובותיה. אנחנו רואים את ירושלים מתפתחת, וגדלה, והיום בבוקר, רק היום בבוקר, זכינו, היושב-ראש ואנוכי, יחד עם ראשי ישיבות ואלפי תלמידים, תלמידי חכמים מישיבות ההסדר, להיות בכותל המערבי ולשמוח בשמחתה של ירושלים ולהגיד הלל ולשמוח ולהודות לקדוש-ברוך-הוא. תודה גדולה לקדוש-ברוך-הוא. היום בירושלים, בהר-הבית, ביום ירושלים, ביום שבו ממשלת ישראל וצבא הגנה לישראל בעצם הכריזו על הריבונות שלנו בירושלים, ביום הזה סגרו את הר-הבית לביקור יהודים. ולמה סגרו את הר-הבית לביקור יהודים? כי ביום הזה איזה קבוצה קטנה של פרחחים התחילו לזרוק אבנים בהר-הבית, ומשטרת ישראל פחדה שיתחילו שם מהומות, וסגרו את מתחם הר-הבית ליהודים. ואין לי מילה אחרת – דווקא ביום חגה של ירושלים – לומר: זאת בושה. <משה גפני (יהדות התורה):> אה, זה משום שכתוב בתורה: אם בחוקותי תלכו ונתתי שלום בארץ – – <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> בושה וחרפה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – ואם לא, יקיאו אתכם מהארץ. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> זאת בושה וחרפה. <משה גפני (יהדות התורה):> ביום שבו פוגעים באברכים לומדי תורה, מקיאים אתכם מהארץ. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת גפני, אם תרצה לעלות לעמדה נוספת, בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> יום ירושלים, מעניין. <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה, אדוני השר. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> פשוט אני מחכה שתצא. תודה. יום ירושלים, היום שבו הוכרזה הריבונות על ירושלים, היום שבו חזרנו לירושלים – דבר כזה לא יכול לקרות בירושלים. ואני קורא פה לכנסת ולממשלה: אדרבה, דווקא ביום הזה, דווקא מתוך היום הזה, בואו נגדיל את הריבונות שלנו בהר-הבית, בואו נאפשר לאנשים להתפלל, בואו נאפשר לאנשים להסתובב. מה הבושה הזאת, שקובעים לנו ומחליטים בשבילנו איך אנו נתנהג בהר-הבית, במקום הכי מקודש לעם היהודי? ולא יעזור מה שאמרו פה קודם, כל הסילופים והשקרים הללו; הם הגיעו אלפי שנים אחרינו. הרי המקום הזה הוא שלנו. הוא שלנו כי הקדוש-ברוך-הוא הבטיח אותו לנו. הוא שלנו כי שם היה בית-המקדש. הוא שלנו, כי זה שלנו, פשוט. ולא יבוא מישהו ויגיד לנו שאבותינו היו כנענים וכל מיני סיפורים כאלה. אנחנו אומרים: ירושלים היא רק של העם היהודי. אנחנו מכבדים אחרים; אנחנו יודעים לתת כבוד לאומות אחרות; אנחנו יודעים לתת גם לאזרחים אחרים במדינת ישראל אפילו שוויון זכויות, אבל ירושלים, ובוודאי הר-הבית – הוא שלנו, נקודה. לעצם העניין, חבר הכנסת אייכלר, אני מאוד הצטערתי לקרוא את ההחלטה של בג"ץ; אתה יודע כמה תורה חשובה לי, באופן אישי, זה מה שעשיתי גם כל החיים שלי. וכשקראתי את ההחלטה – אני אומר לך שבאמת נקרע לבי, לא פחות. נקרע לבי ש-10,000 אברכים, ודווקא אברכים עם האמצעים הדלים ביותר במדינת ישראל, כמו שפירטת ואין צורך לפרט שוב, לא יזכו במה שהממשלה והכנסת החליטו לתת להם. אני מאוד מאוד הצטערתי, אבל, כמו שאתה יודע, זאת החלטת בג"ץ, זו לא החלטה של המשרד. אני לא יודע למה אני בכלל עונה, אני חושב ששרת המשפטים הייתה אמורה לענות; לא יודע אם משרד החינוך אמור לענות. אבל התשובה היא: כידוע, ביום ראשון האחרון, 25 במאי, ניתן פסק-דין בבג"ץ 616/11, שבו נקבע פה-אחד כי ייאסר על משרד החינוך לבצע כל תשלום שעניינו מלגת לימודים ועידוד השתלבות אברכי הכוללים בתעסוקה – זה לא המלגות הרגילות, זה רק המלגות המיוחדות הללו – והחל מיום 2 בינואר 2015 תבוטל החלטת הממשלה 2614 מיום 19 באוקטובר 2010, שקבעה את תנאי הזכאות. טוב, אני לא רוצה להתחיל לפרט, אבל אתה יודע שגם השאירו בכל זאת קבוצה מהם שכן יקבלו. אני לא רוצה לפרט, אבל שוב, זו החלטת בג"ץ ואין הרבה מה להוסיף על הדבר. שוב הפעם, כמו שאמרתי, אני מאוד מאוד מצר על פגיעה בתלמידי חכמים ואברכים שזה ממש פת הלחם שלהם. תודה רבה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אתה יודע שאותו בג"ץ פגע בבית. <היו"ר יוני שטבון:> אדוני סגן השר, לאיזה ועדה אתה מציע? איזה ועדה אתם רוצים? <יעקב מרגי (ש"ס):> חינוך. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> ועדת חינוך? ועדת המדע אני רוצה. <היו"ר יוני שטבון:> ועדת מדע? בסדר גמור. לפני שאנחנו עוברים להצבעה, יש לנו עמדה נוספת של חבר הכנסת שמעון סולומון, ולאחר מכן – חבר הכנסת יעקב מרגי. <שמעון סולומון (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת, מליאה כמעט ריקה, אבל חשוב לומר כמה משפטים, בשביל הצופים בעיקר. יש הרי רייטינג די גבוה, אז אנחנו מדברים לקהל בעצם. יום ירושלים היום, ואכן זה חגיגה – ירושלים שחוברה לה, וטוב שכך. היום גם חל יום הזיכרון לנספי סודאן יוצאי אתיופיה, כמו שאתם יודעים. ולא במקרה, דרך אגב: יום שמחה מצד אחד, אבל מצד שני, אנחנו, שחלמנו אלפי שנים לעלות לישראל – אין יום יותר מתאים מאשר לציין ביום הזה את אלה שלא הצליחו לעלות במסע ונשארו בדרך, ויש גם כאלה שנעדרים, עד היום. מישהו כאן ציין, הרב מרגי, על הרבי מלובביץ', על המנהיג הגדול. אומנם יום הפטירה הוא 1 ביולי, אבל היום, מסיבות ידועות, היום הוא ציין. ואני רוצה לדבר גם על מנהיג אחר, מהקהילה האתיופית, מנהיג רוחני, שבאמת הנהיג את הקהילה ביד רמה, ובסוף שנות ה-70, כשהתחלנו את המסע לארץ, אמרו לו: תשמע, בסודאן, אלה שהלכו לפנינו, הנשים נאנסות, הילדים מתים, המבוגרים נהרגים, הגברים לוקחים אותם לעבדות. ככה, ציירו לו תמונה שחורה, ואמרו לו: תשמע, אי-אפשר, תגיד משהו, כולם מקשיבים לך. ואז הוא ענה, ואני מצטט: אני לא חשוב יותר מאחי בסודאן, גורלי כגורלם; וחייבים לברוח לסודאן כדי למצוא את הדרך משם לישראל. ככה אמר, למרות כל הקשיים, למרות כל המסרים שקיבלנו, שיש טרגדיה בדרך ובסודאן; ובסוף, באומץ רב, כאיש רוחני, כמנהיג שראה מעבר, הוא החליט שאנחנו לא עוצרים וממשיכים ללכת. בסופו של דבר, אנשים כמוהו צדקו, ובסוף, לאחר כל הסבל, היום אנחנו כאן, שמחים, בירושלים שחוברה לה, ביחד עם עם ישראל. והשנה במיוחד זו חגיגה מיוחדת, מפני שהיום, השנה הזו, בעצם סיימו את כל הרשימה של כל הנעדרים; כי עד היום היו שמועות, כל אחד אומר, 1,000, 2,000, 3,000, לא ידענו – עוד חצי דקה. והשנה הזאת הוועדה סיימה את עבודתה, ובעצם ראינו את האנדרטה. שמותיהם של הנספים חקוקים בסלע, בזיכרון, והיום אני גם מוביל את המהלך, בתיאום עם משרד ראש הממשלה, גם לעבוד, לגבי אלה שנעדרו, כדי שיוכלו גם כן – משפחותיהם בעיקר ידעו איפה הם. תודה. <היו"ר יוני שטבון:> יישר כוח, חבר הכנסת שמעון סולומון. חבר הכנסת יעקב מרגי – אני מתאר לעצמי שבנושא עצמו, של החלטת בג"ץ. <יעקב מרגי (ש"ס):> אין ספק, אבל לא אוכל להשאיר גם את ההזדהות. ארץ-ישראל נקנית גם בייסורים, וכולם מכירים את סיפורי ההעפלה, וזו הייתה גם מנת חלקם של היהודים היקרים שעלו מאתיופיה, בייסורים רבים, וזה המקום לציין – אני חושב שהכנסת צריכה – אומנם ההצעה לסדר-היום בוטלה, אבל צריך להעלות אותה בכל עת. לעניין ההצעה לסדר-היום, אני בהתחלה זעמתי, אפילו, על החלטת בג"ץ, כי אני חושב שבג"ץ זה לא הדין ייקוב את ההר, עם כל הכבוד. הוא מתיימר, בכל אופן, ככזה, לראות מה טוב למדינה. הוא היה צריך להמליץ לכנסת למצוא משהו שוויוני, איזה מסלול. הוא ביטל, הוא החליט לבטל. אבל זה לא הוויכוח. אני שמח על הסיפה בהודעתו של חבר הכנסת אייכלר, שזה בא דווקא מההנהגה של הציבור החרדי. תמיד זעקתי וטענתי שיש לבטל את זה ולשלוח את כולם בשלשות לשירות התעסוקה, למוסד לביטוח לאומי. אבל אתה יודע מה יקרה, חבר הכנסת אייכלר? הם ישנו את מהות הבטחת הכנסה ויחליטו שהבטחת הכנסה תהיה רק למשפחות בעלות שני ילדים ומטה, כי ארבעה ילדים זה יהיה לחרדים וערבים; ואז יבטלו גם את הבטחת ההכנסה הרגילה. תודה, אדוני. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה, חבר הכנסת יעקב מרגי. חברי חברי כנסת, אנחנו עוברים להצבעה, והנושא, כמובן על-פי בקשת המציעים, יועבר לוועדת החינוך. מי בעד? מי נגד? בבקשה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> ועדת המדע. <היו"ר יוני שטבון:> תיקון, לוועדת המדע. בבקשה. הצבעה מס' 20 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 6 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת המדע והטכנולוגיה נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 6, אין מתנגדים ואין נמנעים. הנושא יועבר לוועדת המדע. <הצעה לסדר-היום> <התאמת הרפורמות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה" לבתי-הספר הערביים> <היו"ר יוני שטבון:> אנחנו עוברים לנושא הבא: הצעה לסדר-היום בנושא התאמת הרפורמות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה" לבתי-ספר הערביים, מס' 3163, של חברת כנסת חנין זועבי. עשר דקות, בבקשה. <חנין זועבי (בל"ד):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני סגן השר, אני מעלה פה גם סוגיה קונקרטית וגם סוגיה פחות קונקרטית, יותר עקרונית. הסוגיה הקונקרטית מתייחסת לתוכנית "אופק חדש". הסוגיה העקרונית, שאני לא אפתח אותה ואני לא אשים אותה במוקד העניין, מתייחסת לשאלה איך משרד החינוך מתייחס לחינוך הערבי; איך הוא מתכנן את התוכניות שלו, איך הוא מתאים את התוכניות שלו לבתי-הספר הערביים. וכאשר הוא קובע מדיניות, מחליט על ראייה חינוכית או פדגוגית כלשהי, האם מה שמנחה אותו זה שיש בפנינו תרבות מסוימת, צרכים מסוימים, ששונים מהצרכים של מגזרים אחרים, שזה ההיגיון היחיד שיכול להצדיק את קיומה של מערכת החינוך הערבית – הרי יש במשרד החינוך מושג כזה, מערכת החינוך הערבית – או שמה שמנחה את משרד החינוך הוא תכנון מרכזי, ראשי, לכל המערכות, בלי להביא בחשבון יכולת פדגוגית, יכולת מקצועית, מצב התשתיות בבתי-הספר, מאפיינים פיזיים בבתי-הספר, בלי שיביא את זה בחשבון. ואז מנסים להחיל את כל התוכניות, בפרטים שלהן, על כל בתי-הספר. עכשיו, יש נסיבות שבהן משרד החינוך מחליט שלא להחיל בכלל תוכניות מסוימות על בתי-הספר הערביים. זה כאשר מדובר בזהות. למשל, תוכניות על ציונות ועל אהבת הארץ לא מחילים על בתי-הספר כי אין לנו ארץ לאהוב, אנחנו לא יודעים לאהוב את הארץ, נכון, אדוני היושב-ראש? <היו"ר יוני שטבון:> בעיה רצינית, אבל אני מסכים אתך. <חנין זועבי (בל"ד):> אין לנו קשר עם המולדת וגם אין לנו זהות, אז לא כדאי. ואפילו פה, בלי להיכנס לאידיאולוגיה ולפוליטיקה, לא מחשיבים כמה תקציבים בתי-הספר הערביים מפסידים מכך שהתוכניות האלה לא נכנסות בתי-הספר ולא האלטרנטיבות שלהן – תוכניות שמותאמות לזהות ולתרבות שלנו. אנחנו מפסידים תוכניות ותקציבים ומאמץ שמוקצים בצורה אקסקלוסיבית לבתי-הספר היהודיים. בהצעה לסדר-היום אני רוצה להתמקד ב"אופק חדש", אדוני סגן השר. יש לי טענה, שבמקרה של "אופק חדש" נעשתה מחשבה מאוד מרכזית, והיא הסתכלה והתמקדה רק בבתי-הספר היהודיים, הלא-ערביים, הלא-חרדיים. היא הסתכלה על היכולת שלהם, על התשתית הפיזית שלהם, אפילו על המבנה, אפילו על המקום, ולמענם היא עיצבה את התוכנית הזאת של "אופק חדש", שגם אם אני מסכימה עם המטרות שלה, אני מסכימה עם ההיגיון שלה, היא אטומה. כאשר עשרות מורים נפגשים אתי ומדברים על הקושי, וגם תלמידים מדברים על הקושי, אז אני רוצה להציג לפניך את הטענה שהיא – יש בה אטימות לא רק כלפי הצרכים של בתי-הספר, כלפי התלמיד עצמו; פר-תלמיד היא אטומה, כי כאשר אתה אטום לקולקטיב תרבותי-לאומי-חברתי מסוים אז אתה אטום גם לתלמיד שנמצא בתוך הקולקטיב הזה. חיפשנו במשרד שלי מחקרים על "אופק חדש", מחקרים שבוחנים את היעילות של התוכנית או ניירות עמדה שבוחנים את ההצלחה וקשורים להערכת הרפורמה. לא מצאנו נתונים מספיקים, אדוני סגן השר, שבוחנים את הצלחת התוכנית לפי מגזר, וזה חשוב. זה חשוב. לא לבחון את ההצלחה הכללית, כי המון כישלונות פרטניים נבלעים בתוך מדד של הצלחה כללית. ודווקא מצאתי מחקר – אחרי שנתיים – שמתייחס לשנתיים מאז החלת הרפורמה, ושם לא מצאתי נתונים משמחים. אני רק אדגים לפניך כמה נתונים שהתפרסמו במחקרים של משרד החינוך. קודם כול, הנה חמישה נתונים: בבתי-הספר לא נמצאו – ואתה תתקן אותי – בשני המגזרים לא נמצאו הבדלים ברמת הישגי התלמידים בשנים שלפני הרפורמה ובשנים שאחרי הרפורמה; נמצא קשר מתון בין הרפורמה להישגים במתמטיקה, אכן, אך לא נמצא בתחום המדעים או בתחום האנגלית כל שיפור כזה; לא נמצאו הבדלים ברמת ההישגים בתחומי הדעת; 3. בבתי-הספר לא נמצאו הבדלים באקלים הבית-ספרי בהשוואה בין בתי-ספר שהצטרפו לתוכנית ובתי-ספר שלא הצטרפו. אפילו האקלים הבית-ספרי, היחס בין המורה לבין התלמיד; נתון רביעי: המקצוע לא נהפך לאטרקטיבי יותר. לא נמדדה עלייה במעמד המורה ולא ביוקרת המקצוע; חלה עלייה בשיעור הנשירה של מורים, גם חדשים וגם ותיקים. נוסף על מדדים אלה, אדוני הסגן, המון בתי-ספר במגזר הערבי העידו שהרפורמה דווקא הקשתה בתהליך השגרתי בתוך בתי-הספר. בבתי-הספר שאין ביכולתם הפיזית, מבחינת המקום, מבחינת מרחב הלימוד, אין ביכולתם לממש את התוכנית – לא רק שהתוכנית לא הועילה לבית-הספר, היא העיקה על מהלך היום-יום השגרתי. אני אתן לך כמה סיבות שכדאי לבדוק, ואני בטוחה שאתה מודע לחלק מהן: המבנים לא מותאמים. רפורמת "אופק חדש" דורשת עבודה יותר אינטנסיבית. אתה יודע, עבודה בקבוצות קטנות יותר, עבודה אינדיבידואלית, זוויות – שיעור פרטני שמצריך זווית מיוחדת לתלמיד. על מנת שהשיעורים הפרטניים האלה יהיו יעילים, המורים צריכים לשהות בחדרים קטנים ומצוידים למטרה זו, ואין חדרים. אז הם – אתה יודע איפה הם, איפה בתי הספר שמים? גם בספרייה, גם בחדרי המורים, גם בפרוזדור, באמצע הכיתות, מכיוון שבתי-הספר סובלים ממחסור רציני בחדרים ומתקשים לממש את התוכנית. הנשירה בבתי-הספר הערביים – נשירה של התלמידים בגלל העומס אחרי יום לימודים ארוך – הנשירה של התלמידים בבתי-הספר הערביים היא יותר גדולה מאשר הנשירה בבתי-הספר היהודיים. וגם מדובר על תופעה של נשירת המורים, אפילו נשירה סמויה של המורים, ומנהלי בתי-הספר מעידים שהם נאלצים להתמודד עם היעדרויות של מורים יותר מאשר לפני הרפורמה. אני רוצה לעבור בצורה מהירה להמלצות. אני לא אומרת שהתוכנית כישלון אדיר, ואני לא אומרת שצריכים למחוק. אני אומרת דבר פשוט: מימוש סלקטיבי. לפעמים חלק מהכישלון של התוכנית הוא לא בתוכנית עצמה ואפילו לא בדרך המימוש, אלא במימוש הכולל, השרירותי – כל בתי-הספר חייבים להיכנס וכל המורים חייבים להיכנס. יש לי הצעה, ואתה תגיד לי אם היא הגיונית או לא: למה לא לשקול להחיל את התוכנית הטובה, הטובה, על בתי-ספר שמסוגלים לממש אותה? למה להכניס אותה לכל בתי-הספר באזור מסוים? יש בתי-ספר, גם במגזר הערבי, שיכולים לממש את התוכנית, ויש שלא. אני רוצה שאתה תשוחח אתי על הדבר הזה, אדוני הסגן. בוא לא נתחיל להגיד כמה היא טובה. הרי אני בנצרת ואני ישבתי עם עשרות מורים, ביותר משמונה בתי-ספר רק בנצרת, ואלה ממצאי אמת. אז אני אומרת לך: סלקטיביות. זו מילת הקסם, זה הפתרון. לא רק סלקטיביות לגבי בית-הספר – סלקטיביות לגבי המורה. מורות אֵם – ואני פה אתן לך, אמקד בעיה – משרות של מורות אֵם. אם משרד החינוך יתעניין במגזר הזה של מורות אימהות ויערוך מחקר, אתה תזהה תחושה של תסכול, תחושה של עומס, תחושה של עייפות, של אי-שביעות רצון, במיוחד אצל האימהות המורות ובמיוחד האימהות המורות הערביות. אז ההצעה הצנועה שלי, הלוגית שלי, היא גם לתת למורים חופש לבחור אם הם ייכללו ברפורמה הזאת או לא, או שאתה – משרד החינוך יבחן בצורה ספציפית את מידת התאמתה של הרפורמה הזאת למורות האימהות. לא יכפו את התוכנית על כל המורים ועל כל המורות. רק משפט אחרון – אני גם כעסתי על התגובה של משרד החינוך באחד המחקרים כאשר אמרו שבתי-הספר הערביים, הרבה בתי-ספר לא מותאמים ל"אופק חדש". מה התגובה – – – <היו"ר יוני שטבון:> חברת הכנסת, רק לסיים. משפט. <חנין זועבי (בל"ד):> אני מסיימת, נקודה אחרונה. – – – לעבוד עם מה שיש. זה מה שיש לכם – תנסו אתם להתאים, תנסו אתם לעבוד עם התשתית שיש לכם. אז אנא, הסגן, תשובה עניינית ובלי – – – אוקיי, תודה. <היו"ר יוני שטבון:> בבקשה. תודה. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – בלי לשכנע אותי. <היו"ר יוני שטבון:> חברת הכנסת זועבי, תודה. סגן שר החינוך ישיב על הדברים, בבקשה. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> קודם כול, אדוני היושב-ראש, אדוני המזכיר היקר, תודה רבה על כל העבודה. חג שמח, קודם כול, חברת הכנסת זועבי – יום ירושלים. <חנין זועבי (בל"ד):> אתה – – – <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> לא, רק אמרתי חג שמח. <חנין זועבי (בל"ד):> אתה מזלזל בי. זה לא חג. אל תזלזל בי, אל תתחיל בגישה הזאת. לא, לא. אל תתחיל, אני – – – <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> אני אומר חג שמח. <יעקב מרגי (ש"ס):> תגיד לי, למה אתה אומר לה? <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> חג שמח גם לך, חבר הכנסת מרגי. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> לא, אל תכעסי. <חנין זועבי (בל"ד):> זה כיבוש. אתה רוצה – – –? זה כיבוש. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> אז חג שמח. אוקיי, אני רוצה, קודם כול – אני באמת רוצה לתת תשובה עניינית, כי באמת, קודם כול, הפנייה שלך היא פנייה עניינית והיא לטובת המערכת. אני חושב שאת אומרת דברים של טעם, ואני רוצה להתייחס מתוך התשובה של המשרד. קודם כול, אולי נתמקד ב"אופק חדש", פחות ב"עוז לתמורה", למרות – את התמקדת יותר ב"אופק חדש". "אופק חדש" התחיל ב-2008. אנחנו נמצאים היום שש שנים אחרי חתימת ההסכם. אין ספק שגם "אופק חדש" וגם "עוז לתמורה" חוללו שינויים מאוד מאוד גדולים במבנה ההוראה והלימוד במדינת ישראל. אולי אני אגיד במילה אחת קודם כול את המטרה, מה המטרה של "אופק חדש" ו"עוז לתמורה". דבר ראשון, לחזק את מעמדם של עובדי ההוראה ולשפר את שכרם ואת תנאי עבודתם. לא דיברת על העניין, אבל קחי מורה ממוצע, מורֶה או מורָה שעבדו במערכת לפני שבע-שמונה שנים, קחי אותם היום, אחרי "אופק חדש", השכר שלהם עלה בשיעור גבוה מאוד. אני מדבר קודם כול באופן עובדתי. דבר שני, לאפשר שוויון הזדמנויות לכל תלמיד, גם בהרבה עבודה פרטנית; לשפר את הישגי התלמידים; לצמצם פערים חברתיים ולשפר את האקלים הבית-ספרי ולהרחיב ולהעצים את סמכויותיו של מנהל בית-הספר. דרך אגב, בימים הללו המשרד נותן עוד יותר סמכות ומקצה עוד סכומים גדולים מאוד. רק בזמן האחרון, לנושא ניהול עצמי – הוקצו עוד למעלה מ-100 מיליון שקלים לטובת ניהול עצמי, כדי להעצים את מנהל בית-הספר, כדי שיוכל לתת שירות יותר טוב לתלמידים. קודם כול, בואי נתחיל בטענה שדווקא אמרת בסוף, שבית-ספר יוכל לבחור אם הוא רוצה או לא רוצה, או מורה יוכל לבחור. אני מזכיר לך שזה נעשה בתהליך הדרגתי של שש שנים. לא מדובר על שנה, לא אמרו שבשנה הראשונה כולם נכנסים. למה עשו תהליך הדרגתי? כי באו ואמרו – גם המורים, וגם בעיות של מבנים ודברים אחרים שמצריכים שינוי כחלק מהרפורמה; אי-אפשר לעשות הכול ביום אחד. אני מזכיר לך, מן הסתם את יודעת, את המבנה של עבודת המורה במדינות אחרות בעולם – ברוב המדינות בעולם, ברוב המקומות שראיתי, גם באופן ישיר, מורה עובד עד השעה 16:00 בדרך כלל, ואז, גם בתוך העבודה שלו, יש לו גם הדברים הפרטניים – – – <חנין זועבי (בל"ד):> – – – פי-שניים – – – <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> שנייה. אני אומר שיש דוגמאות, יש הרבה אפשרויות, אבל הוא עד 16:00 בבית-הספר – הפגישות עם ההורים בשעה הזאת, הבדיקה של מבחנים, כתיבה של דברים, עבודה פרטנית מול ילדים, מול תלמידים, והדברים נוהגים בעולם. זו לא המצאה של מדינת ישראל, חלק גדול מהדברים הללו. ואין ספק שרפורמת "אופק חדש" באה ואומרת למורים: מצד אחד, אנחנו רוצים לשפר את תנאי השכר שלכם. מצד שני, אנחנו רוצים גם לשנות את המבנה שהיה נהוג עד היום, שאתם בעצם קיבלתם שכר רק על מה שעשיתם מול הכיתה; אנחנו רוצים לתת לכם תגמול גם על הדברים האחרים. ובעצם הרפורמה עיגנה את מה שהמורה נותן לתלמידים. נוספו מאות-אלפי שעות פרטניות, שבוודאי – בכל מגזר זה חשוב, גם במגזר הערבי זה חשוב, שמורה יכול לשבת עם תלמיד באופן פרטני. אני יכול לתת פה את כל הפרטים. אני לא יודע אם זה חשוב עכשיו לתת את כל הפרטים, אבל אני יכול לתת גם את הפרטים, ואת יודעת, אומנם מספר שעות העבודה גדל, וזה 36 שעות בבית-ספר יסודי וחטיבת ביניים ו-40 שעות בחטיבה עליונה, אבל מדובר על בין 24 ל-26 שעות פרונטליות, וכל השאר זה בשעות שהייה, שעות תומכות הוראה, שעות פרטניות. צריך לזכור שזה דבר שנותן הזדמנות דווקא לילדים שלא מסתדרים – – – <חנין זועבי (בל"ד):> אבל זה לא – – – <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> רגע. שנייה, שנייה. אני אגיע. אני עונה בנחת, אני אענה על הכול, ואחר כך – – – דווקא הרפורמה באה לתת הזדמנויות גם לתלמידים שלפני כן נעלמו בכיתה, הם הלכו לאיבוד בכיתה, ודווקא הרפורמה אומרת למורה: אתה חייב לעבוד עם התלמיד הזה והזה והזה. זה יתרון גדול מאוד. ודרך אגב, תכף אני אדבר אתך על שביעות רצון וכו', גם יש לי נתונים. זה דבר ראשון. דבר שני – כשהוחלט על הרפורמה פנה משרד החינוך לכל הרשויות ולכל בתי-הספר ואמר להם: תגישו את ההתאמות שנדרשות לכם. ואני רוצה לומר לך שכל, כל, ההתאמות שנדרשו בעקבות הרפורמה אושרו, כולן. אושרו 44 מיליון שקלים. אני מדבר עכשיו רק על המגזר הערבי, ש-44 מיליון שקלים – – – <חנין זועבי (בל"ד):> איזה מין שיטה? <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> לא, את יודעת, צריך להתאים פינות, צריך לסדר דברים, כל מיני דברים בתוך מוסדות החינוך. <חנין זועבי (בל"ד):> – – – <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> שנייה. שנייה. אני אגיב. אני אגיב גם על מה שאת אומרת. עוד שנייה, ברשותך. כל הבקשות אושרו. תראי, יש פערים והיו מקומות רבים במגזר הערבי – ואת יודעת שבינתיים המדינה גם בנתה עוד הרבה, ובונה היום גם הרבה, בהרבה מאוד כיתות, הרבה מאוד כיתות. דרך אגב, בונים היום הרבה הרבה יותר כיתות במגזר הערבי, באחוזים, לעומת המגזר היהודי, ואת יודעת את זה, כי יש פערים וצריך לצמצם אותם. יש פערים וצריך לצמצם אותם. אבל גם ספציפית, כלפי הרפורמה, ניתנו הדברים שנדרשו מהמשרד כדי לטפל בעניין. עכשיו, אני מסכים אתך, יש הרבה בתי-ספר שלא מותאמים. בואו נגיד את האמת. אני יודע את זה – אני גם מסתובב – גם במגזר היהודי, לא רק במגזר הערבי. אבל השאלה היא אם בגלל זה לא להחיל את הרפורמה או כן להחיל את הרפורמה. כי בסופו של דבר, כשלוקחים את המכלול של הדברים הטובים והשיפורים שהרפורמה הכניסה למערכת, התועלת עולה לאין-ערוך על הבעיות והאתגרים, שגם במציאות הנוכחית יש, אני לא אומר שאין, גם במציאות הנוכחית יש. לכן התשובה היא שהמשרד נתן שש שנים, המשרד בא, שש שנים, ונתן גם למורים וגם למערכת להתרגל, לקלוט. אבל בסופו של דבר כשמערכת – ואת בעצמך אומרת שאת לא נגד הרפורמה, את בעצמך אומרת את זה – אבל בסופו של יום, כשמערכת מחליטה שהיא משנה את השיטה שלה ורוצה להגיע ליעדים ורוצה להגיע להישגים, היא לא יכולה עכשיו לתת לכולם בחירה אין-סופית. היא לא יכולה לתת בחירה אין-סופית. <חנין זועבי (בל"ד):> איפה שהתוכנית משפרת, אתה תיתן. איפה שהיא לא משפרת, אתה תפטור אותם. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> אני אומר, תשמעי, קודם כול שכר – – – <חנין זועבי (בל"ד):> זו הבעיה. איפה שהיא מקשה, תפטור אותם. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> בואי, בואי, בואי ניתן תשובה. שכר המורים עלה; אפשרות לתת עבודה פרטנית – בוודאי, הרבה יותר. דרך אגב, אני יכול לומר לך, אפרופו – אני יכול לקחת לדוגמה את המתמטיקה: מאז החלת הרפורמה ההישגים של התלמידים במתמטיקה, גם הודות לרפורמה, הרבה בזכות הרפורמה, עלו בהרבה, בממוצע של 50 נקודות, גם במגזר הערבי. גם במגזר היהודי, אבל גם במגזר הערבי. <חנין זועבי (בל"ד):> זה אמרתי, אפילו ציינתי. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> גם במגזר הערבי, ולכן, עוד הפעם, מה שאת מעלה זה בהחלט נושא לדיון, אבל המשרד באמת הביא את זה בחשבון, נתן שש שנים לדבר הזה. <חנין זועבי (בל"ד):> אבל לא יכולים לבנות בתי-ספר. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> שש שנים. בונים הרי כל יום. מה זה לא יכולים לבנות? <חנין זועבי (בל"ד):> אבל הם לא לקחו את התקציבים המספיקים לבנות בתי-ספר. אתה נכנס לבית-ספר, בחדר המורים יש השעות הפרטניות האלה, בספרייה, במסדרונות. אי-אפשר. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> אבל שוב הפעם, לפני כן לא היו שעות – – – <חנין זועבי (בל"ד):> תפטור אותם עד שהם יתרחבו. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> אבל, חנין, חברת הכנסת זועבי, לפני כן לא היו שעות פרטניות, אז מה עדיף? עדיף שיהיה קצת קשה, אבל יהיו שעות פרטניות. <חנין זועבי (בל"ד):> יש בתי-ספר שזה הפריע למהלך התקין של בתי-הספר, ושם הם אומרים: אנחנו הפסדנו. אז לגבי בתי-הספר האלה – שיהיה שיקול דעת מחדש. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> את יודעת, אני בא מחינוך; אני בא מבית של חינוך, ואת יודעת, הרפורמות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה", יש עליהן דיונים. אחד חושב ככה, אחד חושב ככה. גם בתוך בתי-הספר, בין המורים, יש כל מיני דעות. אבל בסופו של דבר, מדובר ברפורמות שהצעידו את מערכת החינוך במדינת ישראל קדימה. זה לא יעזור כלום. ולפעמים צריך לקבל החלטות, אף שפרט כזה או פרט כזה היה מעדיף – את יודעת, לפעמים גם אנשים אומרים: תן לי את אזור הנוחות שלי, היה לי טוב לעבוד 24 שעות או 30 שעות, וזה בסדר. <חנין זועבי (בל"ד):> מה המורות אומרות? <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> שנייה, אני אענה על זה. תכף אני מגיע לזה. אבל כשמערכת מחליטה לבצע שינוי, ובסופו של יום זה שינוי מעמד המורה ושינוי לתלמידים ושינוי של בתי-הספר וזה מחייב שיפוץ בתי-ספר והתאמות בתי-ספר, זה הכיוון שצריך ללכת בו, זו רפורמה חשובה. <חנין זועבי (בל"ד):> הנתונים לגבי מעמד המורים לא מחמיאים. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> דרך אגב, מעמד המורים היה יותר גרוע לפני כן, היום השתפר. השתפר, אין ספק. אין ספק. לגבי האימהות, תראי, גם ב"אופק חדש" – אני יכול לתת לך נתונים: מורה שיש לה ילד עד גיל 14, קודם כול, זכאית להפחתה של שעתיים שבועיות. מורה לאחר לידה זכאית, בתקופה של שבעה חודשים, תקופת הנקה, זכאית להפחתה של חמש שעות. <חנין זועבי (בל"ד):> אדוני סגן השר, זה מעמיס עליה, כי בשעות השהייה היא לא יכולה להספיק את העבודה, אז היא לוקחת את העבודה הביתה. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> אז אני לא מבין. מה את אומרת? אז מה את אומרת? אני לא מבין מה את אומרת. אז מה את רוצה שיעשו? <חנין זועבי (בל"ד):> סלקטיבי, זה מה שאני אומרת. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> אבל מפחיתים. סלקטיבי – אומרים למורה שילדה, בשעה טובה, אומרים לה: את יכולה להיות חמש שעות פחות, כי את צריכה להיות עם הילד שלך. אני עוד הפעם אומר לך, אנשים התרגלו – תשמעי, אני באמת חי את הנקודה שאת אומרת. אני לא נותן לך תשובה ככה. את רואה, אני לא מדבר מהדף. אני מדבר מהלב, כי אני מכיר את זה. אנשים התרגלו למערכת מסוימת; אנשים חיו פה 50-40 שנה – יש מורים ותיקים, 30 שנה או 20 שנה במערכת, התרגלו למשהו. בן-אדם אומר: ואללה, הייתי 24 שעות – משרה, להתראות. תן לי פחות 2,000, 3,000, 4,000 שקלים, לא רוצה לשנות. שינויים זה דבר קשה בחיים. שינויים זה דבר קשה, אבל היום מורה מתחיל מקבל פי-שניים ממה שקיבלו לפני שמונה שנים. פי-שניים. את שואלת אותי אם יש עוד מה לשפר במעמד המורה? בטח. את שואלת אותי אם יש עוד מה לשפר במערכת? בוודאי. יש רפורמות, והשר עסוק בזה, וכל המשרד. ודאי שכן. אבל את שואלת אותי, האם התחיל פה שינוי? ודאי שהתחיל. ודאי שהתחיל. יש עוד נקודה, דרך אגב. ב"עוז לתמורה" גם אימהות מורות זכאיות לתוספת של 7% לשכרן, שזה בעצם הפחתה של שלוש שעות. זאת אומרת, עוד הפעם, יש – מורה בהיריון זכאית ל-40 שעות לצורך בדיקות רפואיות. זאת אומרת, כשקבעו את הרפורמה – ותסמכי גם על הסתדרות המורים ועל ארגון המורים שגם ידעו לעמוד על הזכויות של המורים מכל המגזרים, בוודאי גם במגזר הערבי וגם במגזר היהודי, וגם בשאר הדברים, וגם הרגישות של המשרד, אנחנו לא אטומים, חס וחלילה – אם אישה ילדה, ודאי שצריך להתחשב בה. אישה עכשיו בהנקה, צריך להתחשב בה, אין שאלה בכלל. תראי, את רוצה להעלות – – – <חנין זועבי (בל"ד):> להעלות את זה לוועדה. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> בבקשה. את רוצה להעלות את זה בוועדת החינוך? בבקשה. אני חושב – עוד הפעם, התשובה שלי היא לא תשובה מתחמקת. כשעושים רפורמה, תמיד ברפורמה יש מישהו שחושב אחרת, אבל בסופו של דבר הרפורמה הזאת הביאה שינוי רחב, גם במבנה של שבוע העבודה של המורים, גם במשימות החינוכיות, גם במעמד המורים. זאת תחילת דרך ופריצת דרך גדולה וחשובה. זאת, דרך אגב, גם דעתי האישית. לכן, אם את רוצה להעביר את זה לוועדת החינוך, לדון בפרטים כאלה ואחרים, בשמחה. בגדול, זאת התשובה של המשרד וזאת התשובה שלי. תודה רבה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לסגן שר החינוך. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא. נראה לי שרצף ההצעות הארוכות לסדר-היום – אדוני סגן השר, אתה כנראה אמור להחליף את שרת הבריאות. לפני שאנחנו עוברים לנושא הבא, אנחנו עוברים להצבעה בנושא. הנושא יעבור לוועדת החינוך. מי בעד? מי נגד? בבקשה. הצבעה מס' 21 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 4 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 4, אין מתנגדים, אין נמנעים. הנושא אושר ויעבור לוועדת החינוך. <הצעה לסדר-היום> <הטמעת מערכות מרשמים אלקטרוניות בקופות-החולים ובבתי-המרקחת> <היו"ר יוני שטבון:> חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא והאחרון להיום: הטמעת מערכות מרשמים אלקטרוניות בקופות-החולים ובבתי-המרקחת, הצעה לסדר-היום מס' 3177 של חבר הכנסת יעקב מרגי. זו הצעה רגילה לסדר-היום, ולכן יש עשר דקות לטובת העניין. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ההצעה לסדר-היום המונחת בפנינו עוסקת בהטמעת מערכות מרשמים אלקטרוניות בקופות-החולים ובתי-המרקחת הנמצאים עמן בהסדר, כחלק ממהלך כללי שמוביל משרד הבריאות להגדלת השכיחות של מרשמים אלקטרוניים והפחתת מתן מרשמים פיזיים. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> אתה אומר "חברי הכנסת", תגיד "חברי חבר הכנסת וורצמן". <יעקב מרגי (ש"ס):> אבל אתה יודע, מושג שאתה ואני שומעים אותו הרבה בבתי-כנסת: אף-על-פי שאינו כאן, כבודו כאן. יש מהלך של משרד הבריאות להטמעת מרשמים אלקטרוניים בקופות-החולים ובבתי-המרקחת באמצעות תקנות. אני מברך על המהלך. זה מהלך שמפשט, מנגיש את השירות. המהלך יהיה באמצעות תקנות, ואני מברך על כך. התקנות ייכנסו סופית לתוקפן ב-1 ביולי 2014, אך על אף העובדה שבבסיס המעבר לשימוש במרשמים אלקטרוניים ניצבות מטרות חשובות, באופן שבו הוא מיושם, על-פי הנוהל שפרסם משרד הבריאות, יש בזה בבחינת אליה וקוץ בה. כדי שמטופל ייהנה מהזמינות המוגברת של המרשם האלקטרוני, יהיה עליו לרכוש את התרופות רק בבתי-מרקחת הנמצאים בהסדר עם קופת-החולים שבה הוא מטופל. התנהלות זו יוצרת פגיעה כפולה וקשה, א. בצרכנים המבוטחים, ב. בבעלי בתי-המרקחת הפרטיים. הצרכנים נכבלים למספר מצומצם של בתי-מרקחת וגישתם לתרופות נפגעת, כי ההסדר יחול רק על אותם בתי-מרקחת שנמצאים בהסדר עם הקופות. מטבע הדברים נוצרת פגיעה קשה גם בבעלי בתי-המרקחת והיזמים הפוטנציאליים, שללא הסדר עם הקופה מאבדים באופן אוטומטי נתח רחב משוק הצרכנים הפוטנציאלי שלהם. הפגיעה תהיה משמעותית ביותר בבתי-המרקחת הפרטיים, שכולם עסקים קטנים ובינוניים, וכבר היום, כפי שאנחנו יודעים, בתי-העסק הקטנים והבינוניים נמצאים במציאות כלכלית לא פשוטה, ועלולים להידרדר עד סגירה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ידידי סגן המזכיר, בימים שבהם אנו נלחמים בריכוזיות וביוקר המחיה, אל לנו לצמצם את האפשרות – לקבל מרשם אלקטרוני אך ורק בבתי-המרקחת של הרשתות הגדולות. המציאות היום, שחולה אשר מקבל מרשם אלקטרוני מוגבל לבית-מרקחת שבהסדר בלבד, שיספק תרופה לפי קביעת הקופה – במקרה של תרופה מקורית או חלופית לא תהיה אפשרות לחולה לרכוש אותה בבית-מרקחת שהוא חפץ, הפרטי, ולקבל את המקורית, והוא ייאלץ לשלם את התמורה המלאה. הוא עושה זאת ברצון, אין טענה על התמורה המלאה, אבל כאן בתי-המרקחת מופלים לרעה. כי מה יוצא? אם נותנים לי מרשם, ואני רואה שבתי-המרקחת – ניקח לצורך העניין את "סופר פארם", "ניו פארם", הרשתות הגדולות – מספקים לי בהוראת הקופה רק את התחליף ולא את המקורי, את התרופה הגנרית, לא המקורית. אני חפץ במקורית, ואני חפץ גם להשלים את התשלום, את הפער – אני לא יכול לקבל, כי זאת תרופה שמספקים רק על-פי מרשם רופא. אם אני הולך לבית-מרקחת פרטי, אין לי מרשם רופא, אז אני נאלץ לרכוש את התרופה המקורית בבית-מרקחת אך ורק שבהסדר. יש פה אפליה קשה של בתי-המרקחת הפרטיים. אנחנו בסך הכול מבקשים ליישם את התקנות של המרשמים האלקטרוניים, אך להפיץ אותם בכל בתי-המרקחת המורשים. הרי ממילא בית-מרקחת פרטי שהוא לא בהסדר, הוא לא יספק לך אותו במחיר של הקופה, הוא ידרוש תשלום מלא; אין בעיה, לפחות יש לי. מה גם שבדרך כלל – בדרך כלל – בתי-המרקחת של הרשתות הגדולות נמצאים במרכזי קניות גדולים. יש מקומות בארץ שבתי-המרקחת הפרטיים הם אפילו שכונתיים כאלה. הם נשארו, אתה יודע, הם מסורתיים, נשארו – התפתחו העיר והיישוב, אבל יש בית-מרקחת פרטי. למה לפגוע באותו בית-מרקחת פרטי? אני חושב שבמחשבה שנייה לא ייגרם נזק לרשתות הגדולות. ממילא מאפשרים להן מה שלא מאפשרים לבתי-מרקחת הפרטיים, והן הפכו להיות מרכז קניות – זו כבר כמעט רשת שיווק לכל דבר ועניין. אני חושב, במחשבה שנייה, שמשרד הבריאות יכול לאפשר בתקנות, או לחייב בתקנות, שהמרשם האלקטרוני יופץ לכל בתי-המרקחת. לסיום, אדוני היושב-ראש, אני מבקש שבאמת יהיה דיון מעמיק. יכול להיות שלא, לא כל החוכמה נמצאת במקום אחד. יכול להיות שאני לא מודע לאיזה השלכות אחרות. אבל כאשר יהיה דיון בוועדת העבודה והרווחה בנושא הזה, אני חושב שזה יביא ברכה, ונראה את כל – יכול להיות שבאמת משרד הבריאות לא חשב על האפשרות הזאת. אני לא מאמין שבתי-המרקחת הפרטיים מפריעים בעצם קיומם להנהלת משרד הבריאות. <היו"ר יוני שטבון:> חבר הכנסת מרגי, באותו נושא, אתמול נפגשתי עם ארגונים שמתעסקים במכשירי שמיעה. שוב, התקנות, זה מאפשר רק – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> אלה שבהסדר. <היו"ר יוני שטבון:> לאלה שנמצאים בהסדר. שוב, נפגעים אנשים – אותו דבר בדיוק. <יעקב מרגי (ש"ס):> טיפלתי בפניות ציבור בבקשה אישית. אומר לי: המכון שבהסדר עם הקופה שלי מחזיק רק סוג מכשיר מסוים שאני, לא מסתדר לי. אני לא מצליח להוכיח לטכנאי – – <היו"ר יוני שטבון:> כל מכשיר זה ממש צליל אחר. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – שזה לא מסתדר לי, זה הורג אותי, ואין לי כסף ללכת לקנות באופן פרטי. אני מסכים אתך. <היו"ר יוני שטבון:> נשמח לעשות את זה יחד בדיון בוועדת העבודה והרווחה. <יעקב מרגי (ש"ס):> בשמחה רבה. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לחבר הכנסת מרגי על העלאת הנושא החשוב. אדוני סגן השר – יש לו תשובה בשם משרד הבריאות. יש? בבקשה. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> זה ממש מאורע היסטורי, אני חייב להגיד לך – חברי, אדוני היושב-ראש ואדוני חבר הכנסת. זה מאורע היסטורי. <היו"ר יוני שטבון:> כבר התחלף כל פעם – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – שווה הכול. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> תשובה בשם שרת הבריאות על הצעה רגילה לסדר-יום, מס' 3177, של חבר הכנסת מרגי: הטמעת מערכות מרשמים אלקטרוניות בקופות-החולים ובבתי-המרקחת. נוהל המרשמים האלקטרוניים שיזם משרד הבריאות בהובלת אגף הרוקחות הוא מהלך שמטרתו ליצור ולמסד סטנדרטים לשימוש במרשמים אלקטרוניים בקופות-החולים השונות. המרשם האלקטרוני הוא אמצעי נוסף להנגיש שירות תרופות למטופלי הקופות באופן מיטבי ובניהול סיכונים מקסימלי. אני חייב להגיד פה שכקליינט זה נכון. היום הנגישות – ואתה יכול לקבל את זה בכל קופה, גם אם אתה בא בכלל בלי מרשם הם רואים – חבל על הזמן, בקיצור. <יעקב מרגי (ש"ס):> אמרתי – – – <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> כיום קופות-החולים רשאיות להתקשר עם בתי-מרקחת מסוימים לפי בחירתן. אין הן מחויבות לספק תרופות למבוטחיהן באמצעות כלל בתי-המרקחת בארץ. כל עוד בתי-המרקחת שעמם קשורה הקופה בהסכם הם בפריסה גיאוגרפית סבירה, עומדת הקופה בחובותיה על-פי חוק. נוהל מרשמים אלקטרוניים אינו צפוי לצמצם את היקף ההתקשרויות בקופה עם בתי-המרקחת שבהסדר. מטרתם של המרשמים האלקטרוניים היא לשפר את נגישות המבוטח לבתי-המרקחת שבאמצעותם הוא רשאי לממש את המרשמים שבמימון הקופה. מימון מרשמים בבתי-מרקחת שאינם קשורים עם הקופה יפגע בדרך כלל במבוטח עצמו, שכן רכישה פרטית של תרופה כרוכה, כמעט בלא יוצא מן הכלל, בתשלום גבוה יותר מסכום ההשתתפות העצמית שמשלם המבוטח, גם על תרופה הכלולה בסל ומסופקת לו בבתי-המרקחת שבהסדר עם הקופה. על אף האמור, מבוטח הרוצה לממש מרשם בבית-מרקחת פרטי, יוכל להמשיך לעשות זאת גם להבא, באמצעות מרשם ידני שיינתן לו לפי בקשתו, כך שכל האפשרויות שהיו נתונות לו בעבר לרכוש תרופה באופן פרטי בכל בית-מרקחת לפי בחירתו, תהיינה נתונות לו גם בעתיד. בהתאם לכך, לא ניתן לטעון לפגיעה כלשהי במבוטחים. העובדה שבתי-המרקחת שאינם קשורים עם הקופה בהסכם מעוניינים להציע את מרכולתם לקהל רחב ככל שניתן, מהווה שיקול עסקי לגיטימי, אך הדרישה לרתום לשם כך את מנגנוני ביטוח הבריאות הממלכתי ואת מערכות המידע של קופות-החולים איננה לגיטימית. לטעם משרד הבריאות, לטעמנו, התביעה הזאת איננה סבירה והיא תפגע במבוטחים, בוודאי תיצור בלבול, שכן מבוטח לא ידע להבחין בין בתי-מרקחת הקשורים עם הקופה כבתי-מרקחת שבהסדר, לבתי-מרקחת הקשורים עם הקופה למטרות של העברת מידע ממוחשב, והוא עלול לחשוב בטעות שביכולתו לקבל תרופות בסבסוד הקופה גם בבתי-מרקחת אלו. יצוין כי הנושא עומד ותלוי בבג"ץ, ומשרד הבריאות יפעל, בין השאר, בהתאם להנחיות בג"ץ. מה אתה מבקש? איזו ועדה? <יעקב מרגי (ש"ס):> דיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <סגן שר החינוך אבי וורצמן:> אין בעיה. <היו"ר יוני שטבון:> תודה רבה לסגן השר. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. הנושא, על-פי בקשת המציע, יועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. מי בעד? מי נגד? בבקשה. יש לך רוב מוחלט פה להצעה, חבר הכנסת יעקב מרגי. הצבעה מס' 22 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 2 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יוני שטבון:> בעד – 2, אין מתנגדים, אין נמנעים. הנושא יועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. חברי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, בעזרת השם, ביום שני, ד' בסיוון תשע"ד, 2 ביוני 2014, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. חג ירושלים שמח. <הישיבה ננעלה בשעה 17:15.>