דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוב' ל"ג
ישיבה קנ"ב
הישיבה המאה-וחמישים-ושתיים של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, ג' בתמוז התשע"ד (1 ביולי 2014)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3
נאומים בני דקה 3
יצחק וקנין (ש"ס): 4
איתן כבל (העבודה): 4
אברהם מיכאלי (ש"ס): 5
רונן הופמן (יש עתיד): 5
אורי מקלב (יהדות התורה): 6
יפעת קריב (יש עתיד): 7
דב חנין (חד"ש): 8
יואב בן צור (ש"ס): 8
רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו): 9
דוד אזולאי (ש"ס): 9
חמד עמאר (הליכוד ביתנו): 10
נחמן שי (העבודה): 10
פנינה תמנו-שטה (יש עתיד): 11
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 12
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום ג' בתמוז תשע"ד, 1 ביולי 2014. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
אתמול הפסקנו את ישיבתנו כשקיבלנו את הבשורה המרה, ואני חוזר ואומר שבוודאי לב כולנו עם המשפחות הנהדרות. אני יודע שרבים מחברינו בדרך להלוויה, לכן הישיבה הזאת תהיה קצרה – חלק כבר יצאו, חלק נמצאים כאן ואו-טו-טו יצאו מכאן להלוויה – ואנחנו היום נקיים רק נאומים בני דקה. אני מקווה שכולנו גם נשמור על האיפוק האופייני ליום הזה.
אני מתכבד קודם כול לבקש ממזכירת הכנסת להודיע את הודעתה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 12) (העברת נטל ההוכחה בתובענה על התנכלות), התשע"ד–2014, של חברת הכנסת עליזה לביא וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 115) (מתן מידע בדבר נקודות), התשע"ד–2014, של חבר הכנסת אמנון כהן.
מסקנות הוועדה לענייני ביקורת המדינה בעקבות דיון מהיר בנושא: אפליה בתוכנית הקייטנות "בתי-הספר של החופש הגדול", הצעתם של חברי הכנסת דוד אזולאי, אורי מקלב, חנין זועבי ותמר זנדברג. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אני מפעיל את ההצבעה לצורך הרשמה לנאומים בני דקה. בבקשה, מי שיצביע יוכל להירשם. בינתיים אזמין את חבר הכנסת וקנין לפתוח נאומים בני דקה. בבקשה, אדוני.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, דוד המלך בתהילים אומר: "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם". על שלושת הנרצחים של אתמול אני חושב שאמרו רבותינו שמעלת נשמתם גבוהה מאוד. והיום הזדמן לי, ככה, וראיתי בזוהר משהו מאוד מעניין. כשיתגלה מלך המשיח, במהרה בימינו אמן, על לבו יהיו חקוקים כל אותם אלה שנרצחו בגלל יהדותם, כל מי שנרצח, והוא ינקום את נקמות ה', ככה כתוב. הזוהר מביא את זה וזה הזדמן לידי היום. לכן, אנחנו מתפללים לשלום כל הזמן ורוצים שעושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, אבל אין ספק שאותם אויבים שמנסים לפגוע בנו, חובתנו לרדוף אותם עד חורמה ולגמול להם את הגמול הראוי להם.
אני חושב שמה שנעשה בשלושה שבועות האחרונים מראה את חוסנה של מדינת ישראל, את חוסנה של החברה הישראלית, את הערבות ההדדית. יהי רצון שזה יימשך עד קץ.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת וקנין. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת אברהם מיכאלי.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני רוצה תחילה לומר לך, אדוני היושב-ראש, שהכנסת עשתה אתמול נכון, קיבלה החלטה נכונה. האירוע הקשה של החטיפה והרצח החזיק עם שלם ביחד, והתגובה – כמעט באינסטינקט – שלנו, חברי הכנסת, הייתה להזדהות, ואני דוחה על הסף כל ניסיון או כל אמירה שניסתה להפוך אותנו, כאילו אנחנו מנותקים או לא. אנחנו חלק מהעם הזה, והפעולה הזאת הייתה אתמול חלק מהתנהלות שהייתה נכונה וחשובה.
יחד עם זאת, אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אני עכשיו, כמו רבים, צפיתי בטלוויזיה בטקסי האשכבה, ואני כבר לא זוכר את עצמי הרבה מאוד שנים מרגיש, במידה רבה אפילו נחנק, מעבר לעובדה שאני לא מסוגל גם, כהורה, בכלל לחשוב במושגים שילד שלך – אני לא יודע איך אפשר בכלל להכיל דבר כזה, איך אפשר להכיל אותו. ואני שומע את ההורים. איזה כוח, איזה כוח כבר הרבה זמן, ואני מקווה שלעולם לא נידרש עוד. עומדות משפחות עם כוח, שברגע הקשה הזה ידעו לאחד סביבן עם שלם, או את רוב רובו המכריע של העם הזה. וזה לא עניין של מה בכך, זה לא עניין של מה בכך שרגע – אנחנו לא מדברים בשפה של ימין או שמאל אלא של כוח אחד, עם ישראל חזק ומאוחד.
תהא נשמתם צרורה בצרור החיים, אמן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת מיכאלי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת הופמן.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אתמול קיבלנו בשורה מרה באמצע עבודת הכנסת, כשהיינו פה, ואנחנו עדיין בלבנו קיווינו והתפללנו, יחד עם כל עם ישראל, שהנערים יימצאו בחיים. לצערנו – נסתרות דרכי ה'. אנחנו, אחרי שבועיים וחצי שליווינו והתפללנו, וכל עם ישראל התאחד בתפילות, יחד עם ההורים האמיצים, שאכן גילו גבורה והתגלו כאנשים שהם באמת מעבר לממוצע, לעמוד בכל הסבל הגדול הזה שהם עברו. והם גרמו לנו, כעם ישראל, בארץ ובעולם, להתאחד סביב הסוגיה הזאת, של מי אנחנו. אנחנו עם אחד – אנחנו יכולים לחלוק אחד על השני, אבל בסוף, לצערנו, בצרה אנחנו כולנו ביחד. ולכן, הבשורה הזאת, הבשורה המרה היא לא רק לנו כתושבי ארץ-ישראל, אלא גם לכל יהדות העולם כולה.
כולם המומים, כולם מצטערים, כולם מתאבלים היום, כשאנחנו עומדים כשעה לפני הלוויה, שנשתתף בה, לכבד את ההרוגים. אנחנו קוראים לזה "קדושי ישראל", שמסרו את נפשם על קידוש השם כיהודים, שאשמתם היא שהם יהודים, ילדים שחיים במדינת ישראל ושומרים על הארץ הזאת, על מורשת סבא. ולצערנו, הילדים הקדושים, ואני עוד לא רוצה להגיד אשכבה עליהם, כי אנחנו נוהגים שאשכבה אומרים אחרי הקבורה, הילדים הקדושים: איל בן אורי ואיריס תשורה, גיל-עד מיכאל בן אופיר ובת-גלים, נפתלי יעקב בן אברהם ורחל דבורה, תהי נשמתם צרורה בצרור החיים, אמן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אברהם מיכאלי. חבר הכנסת הופמן, ואחריו – חבר הכנסת אורי מקלב.
<רונן הופמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, גם אני מבקש לומר משהו לגבי הכוח הזה של אחדות העם. לעתים נדמה לנו שהמונח "אחדות העם" הוא מונח שהוא יותר קלישאה ממציאות. הרגע הזה, שהוא רגע מבחן כל כך קשה, מוכיח שיש משהו מעבר לכל השסעים וכל המחלוקות; שדווקא ברגעים כל כך קשים וכל כך טרגיים אכן נוצר כוח אמיתי ואותנטי של אחדות בעם הזה. ואני חושב שאנחנו צריכים להעריך, על אף הקושי הבלתי-נתפס שיש ברגעים האלה, את הכוח הזה, שהמנוע שלו במקרה הבאמת-קשה הזה היה משפחות הנערים עצמן.
יהי זכרם ברוך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת הופמן. חבר הכנסת אורי מקלב – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת יפעת קריב.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, מכובדתי השרה, חברי חברי הכנסת, גם היום, לא רק אתמול, גם היום קשה לחזור למסלול ולהתנהג כרגיל. אנחנו באמת מייחדים את הישיבה הזאת להעלות את זכרם ולהיות שותפים יחד עם המשפחה, יחד עם ההורים, יחד עם הסבים והסבתות, יחד עם האחים, יחד עם החברים, השכנים, הידידים, ובעצם כל העם היהודי בארץ ובכל המקומות, שהיינו שותפים וחרדים, וייחלנו והתפללנו. היו לנו הרבה תקוות שהחטיפה הזאת, האירוע הזה יסתיים אחרת, והוא הסתיים באופן טרגי כזה, כפי שהתברר לנו. ואנחנו באמת יודעים מה הזכויות שיש למשפחות וגם לנרצחים עצמם, באחדות המיוחדת שאיחדו. וזה מיוחד לעם היהודי שכולנו, בלב אחד וכאיש אחד, התפללנו, דאגנו, היינו יחד עם המשפחות. ובראש ניצחו על המקהלה הזאת, על האיחוד הזה, ההורים והמשפחות האלה, שבאצילות המיוחדת שלהם ובאופי שלהם הם ידעו ללכד את כולם בתקוות ובתפילות, ולא להאשים אף אחד, אלא רק לדעת שבשעה כזאת האחדות היא שמחזקת.
אין מה לנחם; קשה לנחם הורים לילדים שבמקום לחזור הביתה לשבת, לאחר 18 יום של חיפושים מצאו אותם בצורה הזאת. ועצוב מאוד וגם טרגי מאוד שיש איזו נחמה פורתא, נחמה קטנה, במצב הזה שאנחנו חיים, בזה שמצאו את הגופות ולא נשארנו בחוסר, וההורים לא נשארו בחוסר ודאות. כפסע, כמעט היה שגם זה לא היה, וזה מה שהיום אנחנו נתלים בו, באיזו תקווה, באיזו נחמה; במצב כזה אנחנו חיים וזה מה שסובב אותנו.
אבל עוד משפט אחד, ברשותך, אדוני היושב-ראש: אני לא יודע אם אנחנו צריכים לעסוק רק במה צריך, מה עונשם של המחבלים ומה המדיניות שלנו לגבי ארגוני הטרור. מה אנחנו יכולים בכל אופן לקחת אתנו מהאירוע הזה כדבר – לא רק בזמן 18 הימים האלה אלא גם לגבי העתיד. לא חסרים בתקופה האחרונה הרבה דברים שגורמים למחלוקות אצלנו בעם. הקוטביות מתעמקת ומתרחבת. אנחנו רואים את זה פה, ואנחנו יודעים שזה קיים לא רק פה, אלא ציבורים גדולים מאוד מרגישים שהאחדות שלנו נפגמת מאוד בתקופה האחרונה. עלינו הרבה יותר, הרבה יותר לשים לב שהדבר הזה, האחדות, שהיא כל כך מיוחדת והיא כל כך נותנת וכל כך מחזקת, היא צריכה להמשיך. למה לנו שיעורים כאלה כמו האירוע הזה, שהוא שיביא אותנו למסקנה הזאת. אנחנו ראינו את זה גם לפני כמה חודשים, באחדות המיוחדת שהייתה כאשר משפחת גרוס שכלו את שתי הבנות שלהם ונאבקו על שני הבנים שלהם – איך העם, העם היהודי, העם הישראלי בכלל, התאחד. בימים האלה ניקח על עצמנו שהאחדות היא מה שנחרות על דגלנו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. חברת הכנסת יפעת קריב, ואחריה – חבר הכנסת דב חנין.
<יפעת קריב (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, מסע ההלוויה החל ברגעים אלו. הלב נשבר, מתרסק. מדינה שלמה קוברת ביגון את גיל-עד, איל ונפתלי. כל בית בישראל כואב את הרגע הבלתי-נסבל, האכזרי הזה.
בדקה הזאת אני מבקשת להרכין את ראשי לפני שלוש האימהות ושלושת האבות, האחים והאחיות. אני מצדיעה מכאן, מכנסת ישראל, לכם, משפחות פרנקל, שער ויפרח. לימדתם את כולנו שיעור בי"ח ימים: שיעור של אהבת חינם, של סובלנות וערכיות, שיעור של אצילות; לימדתם אותנו סובלנות, אחד לאחר ואחד לשני; איחדתם את קצוות העם, כולנו כאחד. מדינה שלמה התאחדה כבמעמד הר-סיני, באהבה, בתקווה ובדאגה לשלושת הנערים, שהפכו לילדים של כולנו.
זה לא טבעי, זה לא נכון שהורים יקברו את ילדיהם. שלושת הצעירים, גיבורים קטנים-גדולים, שרק רצו לשוב הביתה לשולחן השבת, גיל-עד, נפתלי ואיל, יהי זכרכם ברוך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת קריב. חבר הכנסת דב חנין. אחריו – חבר הכנסת יואב בן צור.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה, אני משתתף באבלן הכבד של משפחות שער, פרנקל ויפרח. אין כאב כצערם של הורים על ילדיהם שנרצחו; שלושה נערים, קורבנות חדשים במעגל הנורא של הדמים.
אני שואל את עצמי: האם נדע, אנחנו ושכנינו, למצוא בנו את הכוח ואת השכל לפרוץ את המעגל האיום הזה של מוות, כיבוש ואלימות? האם נדע למנוע הידרדרות לעוד מלחמה, עם עוד קורבנות שווא?
אדוני היושב-ראש, עצב וכעס על פני תהום עכשיו. אל ניפול לתוכה. ולמי שקורא היום לנקמה אני רוצה להקריא כמה שורות מתוך שיר שנקרא "נקמה": "לפעמים/ מתחשק לי להזמין לדו-קרב/ את האיש/ שרצח את אבי/ והרס את ביתי, ושילח אותי ערום ועריה/ לכל הרוחות של עולם הבריות הצר./ שאם יהרגני/ ומצאתי מנוחה נכונה/ ואם אחסלהו/ מצאתי נקמה.// אבל.../ אם יתגלה לי/ במהלך הדו-קרב/ שיש ליריבי/ אימא/ שממתינה לו/ או אבא/ שמניח את כף ימינו/ על כברת הלב בחזהו/ בכל פעם שהבן שלו מאחר/ אפילו רבע שעה/ מעבר למועד שובו – או אז/ לא אהרגהו/ אם הכנעתי אותו.// זאת ועוד.../ לא אחסלהו/ אם יתברר לי/ שיש לו אחים ואחיות/ שנוטים לו אהבה/ ומתגעגעים אליו בלי הרף;/ או שיש לו/ אישה הששה לקראתו/ וילדים/ שאינם אוהבים כשהוא נעדר/ ושמחים במתנות שלו/ או שיש לו/ ידידים וקרובים/ שכנים ומכרים – – – שמתעניינים במעשיו/ ומקפידים לומר לו שלום.// אבל אם יהיה ערירי/ כרות עץ משפחה/ שאין לו לא אימא ולא אבא/ לא אחים ולא אחיות/ לא אישה ולא ילדים/ בלי חברים וקרובים ושכנים/ בלי מכרים/ בלי רע או עמית, בלי ידיד לרפואה.../ לא אוסיף למצוקת ערירותו/ לא ייסורי גוויעה/ ולא עצב כיליון".
כתב את השיר הזה המשורר הפלסטיני טהא מוחמד עלי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חנין. חבר הכנסת בן צור, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת רוברט אילטוב.
<יואב בן צור (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, חכמינו זיכרונם לברכה אומרים: קשה סילוקם של בחורים כחורבן בית-המקדש. יש בית-מקדש משפחתי קיים, ויש בית-מקדש עתידי שעדיין לא הוקם. אני מכיר את הדברים מהפן האישי: בן-דודי איתמר דורון, השם ייקום דמו, שהלך להיטהר במעיין אורה, נרצח גם הוא בהיותו בתוך המעיין, לאחר שטבל והיה טהור וקדוש. אני מכיר את הרגשות הללו ברגע הזה: הרגש והרצון של הנקמה, הרגש והרצון להחזיר למי שעשה את זה. אבל לימדונו חז"ל: אל נקמות ה', אל נקמות הופיע. אנחנו צריכים לדעת לגלות חוזק, ומתוך החוזק הזה לשום דברים בשום שכל, ולא בהתלהמות של דברים.
אין ספק שהאבדה למשפחות היא אבדה גדולה, אבל הקדוש-ברוך-הוא, שהוא מנחם כול, הוא ינחם אותם באבלם ומהשמים ינוחמו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בן צור. חבר הכנסת רוברט אילטוב, ואחריו – חבר הכנסת דוד אזולאי.
<רוברט אילטוב (הליכוד ביתנו):>
כבוד יושב-ראש הכנסת, כבוד השרה, חברי חברי הכנסת, יום עצוב, עצוב מאוד. שלושה נערים שאיחדו את העם, ונאמרו על כך הרבה דברים; שלושה נערים תמימים שחיכו לטרמפ להגיע הביתה ומצאו את מותם כי כמה אנשים החליטו שהם יעשו שינוי – יעשו שינוי ויהרגו ילדים חפים מפשע.
הטרוריסטים, שהם בחסות ארגוני טרור, מתפתחים, גדלים, מגדלים פה משפחות ומחליטים יום אחד לרצוח אנשים מעצם זה שהם יהודים, ורק מעצם זה שהם יהודים. ויום למחרת קמים פה אנשים, מתוך הבית הזה ומחוצה לו, ומתחילים להצדיק את הפעולות האלה, פעולות טרור חסרות רחמים, וקוראים וממשיכים לקרוא לחטוף ילדים חפים מפשע כדי להוכיח את צדקתם בדרך מכוערת ואגרסיבית שכזאת. אנחנו כציבור לא יכולים לעבור על זה בשקט, לא יכולים להתאפק. למרות האיפוק שלנו אנחנו חייבים לקחת את החוק לידיים ולשים את הדברים במקומם. לא יכול להיות שאנשים שמסיתים לטרור, לרצח, מסתובבים פה חופשי וממשיכים להסית לטרור ולרצח. אנחנו חייבים לשים לזה סוף.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אילטוב. חבר הכנסת דוד אזולאי, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר.
<דוד אזולאי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, הפסקת הדיונים אמש נעשתה בחוכמה ובתבונה וברגע הנכון. אני חייב להתחיל עם זה, מפני שגם אני שמעתי ביקורת, וחייבים לחזק את עושי המלאכה הראויה.
אדוני היושב-ראש, אחרי ימים של תפילה, הזדהות ואחדות בעם ישראל שעוד לא היו כדוגמתן – ונאחל לעצמנו שנמשיך להיות מאוחדים גם לא בעת צרה – אני משגר מכאן ניחומים להורי הנרצחים איל, גיל-עד, יעקב, השם ייקום דמם. ההורים היקרים האלה לימדו אותנו, את אזרחי מדינת ישראל, שיעור מאלף באחדות, באהבת ישראל ובגיבוי לעושים במלאכה. אני מציע ביום הזה, כשכולנו רותחים מזעם וכואבים כאב עצום, אני מציע לכל אלו המתבטאים בענייני ביטחון: צאו ותלמדו מאותם הורים על עוצמות הנפש שנהגו באותם ימים קשים.
אדוני היושב-ראש, אין מילים לנחם. רק דבר אחד צריך להגיד: מן השמים תנוחמו, ויהי רצון שה' יוציא אותנו מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה השתא בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אמן. חבר הכנסת חמד עמאר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<חמד עמאר (הליכוד ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לשלוח את תנחומי ולהשתתף בצערן של שלוש המשפחות על אובדן בניהן, אשר הפכו לבנים של כולנו. אני, כמו כל אזרח במדינה, קיוויתי לשמוע בשורות טובות, אך הידיעה הכתה אותי, כמו את כולנו, בהלם. הלב נקרע מצער על מותם של שלושה צעירים ועל השבר שקרה למשפחות.
המעשה הוא רצח נפשע שאין לו מקום בחברה אנושית. הרוצחים הם פושעים נאלחים שאין בהם צלם אנוש. זכותו של כל ילד וכל נער לגדול ולפקוד את בית-הספר ולחזור הביתה בשלום. החיים של הנערים נגזלו על-ידי אנשים שפלים שרק השנאה מניעה אותם. אני מאמין שהמדינה וזרועות הביטחון יעשו את המקסימום כדי לשים את ידם על הרוצחים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה.
<נחמן שי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, טוב עשית, יושב-ראש הכנסת, שבכל זאת כינסת את הישיבה הזאת, לא רק בגלל ביקורת כזאת או אחרת, אלא אני חושב שאנחנו צריכים לראות בבית הזה את הלב הפועם של הציבור הישראלי, ועניינים שמתנהלים מחוץ לבית הזה צריכים להתנהל גם בתוך הבית הזה. הוא לא בועה; הוא גוף פועם, ופעיל, וגם אם יש בו גלים ורעש, אז זה מה שקורה שם וזה מה שקרה ויקרה גם פה.
חשבתי לעצמי: במדינה שכבר עברה שניים-שלושה דברים בחייה, למה האירוע הזה הוא אחר ושונה? אני חושב שזה בזכות המשפחות – והיה לי הכבוד לראות אותן בתחילת המסע הארוך שהן עברו. הן מקרינות משהו אחר, וזה עומד על הקצה כדי להיות שונה לחלוטין. הם הקרינו אורך רוח וסבלנות ואמון וגיבוי ואהבה גדולה. הם נתנו את המרחב הדרוש לממשלה ולצבא ולכל מי שעסק בכך לעשות את העבודה; לא האיצו, לא דחפו, לא ביקרו. וגם עכשיו, אני חושב שההתנהגות שלהם שונה לחלוטין ממה שהורגלנו, והם עברו ועוברים טרגדיה איומה. אני חושב שבזכותם מדינה שעברה כל כך הרבה טרור וכל כך הרבה פיגועים, אתם זוכרים, יודעת להתייחס לאירוע הזה במלוא המשקל שלו, אבל גם רואה אותו בהקשר היותר-רחב.
אני חושב שהקבינט אתמול – ואני לא יודע מה יהיה בקבינט היום ואני לא יודע מה יקרה בימים הקרובים – רואה גם את זה לפני עיניו. יש לו את אורך הרוח להחליט את ההחלטות הנכונות ללא לחץ, וזה כל כך חשוב לקברניטים שיש להם את הזמן הזה. ועל כך אני מודה למשפחות האלה, כי אני יודע היטב וכולנו יודעים שזה יכול היה להיות שונה בתכלית היום, שונה בתכלית. ויחד אתם, יחד עם המשפחות שער, פרנקל ויפרח, אני רוצה גם להביע תקווה לכולנו, לזכור שיש גם מחר. יש היום ויש מחר. מחר אנחנו נהיה פה, מחר יהיו פה גם ערבים וגם פלסטינים, ונצטרך לחיות אתם; נצטרך לטוות את קווי המתחם והחיים המשותפים שלנו ושלהם; נצטרך לעשות את זה תוך כדי חיים משותפים ותוך כדי הבנה. וכל מה שנעשה בין לבין יהיה מוצדק, יהיה נכון – אסור שנשכח שבסוף יהיו פה גם יהודים וגם ערבים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה – בבקשה, גברתי.
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, שרת הבריאות הנכבדה, חברי כנסת נכבדים, היום זה יום עצוב למדינת ישראל. בעוד שעה קלה נקבור את שלושת הבנים איל, נפתלי וגיל-עד, שמצאו את מותם בדרך הרצחנית ביותר על-ידי בני עוולה. שלושת הנערים נטעו תקווה בלבבות של כולנו ב-18 הימים האחרונים, תקווה שנשאבה מתעצומות וכוחות הנפש של משפחותיהם והאימהות היקרות; תקווה שליוותה אותנו עד אתמול, עד לרגע האחרון. אך היום, בתום ישיבה זו של הכנסת, יחד עם אזרחים רבים, נלווה בצער כבד את הבנים בדרכם האחרונה למנוחת עולמים.
הם נרצחו על-ידי טרוריסטים, מחבלים, שכל מטרתם לזרוע פחד ואימה על החברה הישראלית. אך ידעו אנשי הטרור: הם לא הצליחו גם בעת הקשה הזאת. אנחנו ניצבים איתן. ידע גם העולם שאלו הם פניו הרצחניות של ה"חמאס", כמו כל ארגון טרור אחר – "אל-שבאב", "בוקו חראם", "אל-קאעידה" – אשר זורע הסתה ורצח בלי להבחין בין ילדים חפים מפשע, שכל רצונם היה לחיות חיים חופשיים במדינתנו. להם זה לא התאפשר, אך בשעות אלה ממשיכים כוחות צה"ל את הפעילות הנדרשת כדי למגר את הטרור, לתפוס את המרצחים ולהרוס את התשתיות של המחבלים. אני מחזקת את ידם, כי לצד הכאב הבלתי-יתואר בדרכם האחרונה של שלושת הבנים, עלינו לדאוג שמקרה כזה לא יקרה עוד.
יהי זכרם ברוך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה.
חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה להתייחס לדברים שנאמרו. לדעתי – ואני שמח שלדעת כולם – לא היה שום מקום אתמול להמשיך, מרגע קבלת הבשורה, בדיונים על חוקים אלה ואחרים ולהתווכח, ואני מודה גם למרכז האופוזיציה וגם ליושב-ראש הקואליציה שהודיעו לי מייד שהם מושכים את כל החוקים מסדר-היום. יחד עם זאת, אנחנו צריכים לחזור לפעילות השוטפת של הכנסת. הפסקת הישיבה עכשיו, אחרי נאומים בני דקה, נובעת מכך שעשרות רבות – אני לא יודע לומר אם כולם, אבל עשרות רבות של חברי כנסת ביקשו להגיע להלוויה. אפילו יוצאת הסעה מאורגנת. לכן אני גם לא רוצה, בוודאי באווירה כזאת, לנהל את הדברים. אנחנו מחר חוזרים לפעילות הרגילה שלנו, כי זאת חובתנו.
אני חושב שהשפעת המשפחות ניכרת גם בדיון הזה היום. אני לא דובר מטעמם, אבל אני חושב שאילו היו שואלים אותם הם היו אומרים שהצוואה זה להמשיך את האחדות לא רק ברגעי מוות וברגעי משבר. זאת האווירה שחשים עכשיו גם מי ששמעו את ההספדים ביישובים השונים. אני חושב שזה מסר מאוד חשוב.
ודבר אחרון שאני אעדכן בו את הנוכחים זה שהתקבלו כבר בלשכתי המון מכתבים מראשי פרלמנטים, מארגונים בין-לאומיים, שאולי בשונה מכמה ידיעות שראינו אפילו אתמול בערב, מגנים בתוקף את הרצח של הילדים ומביעים הזדהות, דרכנו, עם עַם ישראל, ואני בטוח שאלה רק ההודעות והמכתבים הראשונים. כך שאני לפחות מקווה שהמשפחות האלה השפיעו לא רק עלינו, אלא השפעתן תהיה ניכרת גם ברחבי העולם, והרצח הזה, המוות הנורא הזה, לא יהיה לשווא.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ד' בתמוז התשע"ד, 2 ביולי 2014, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 16:31.>