דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ל"ו
ישיבה קס"ג
הישיבה המאה-ושישים-ושלוש של הכנסת התשע-עשרה
יום חמישי, כ"ו בתמוז התשע"ד (24 ביולי 2014)
ירושלים, הכנסת, שעה 18:30
תוכן העניינים
הצהרת אמונים של נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין 3
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 3
נשיא המדינה שמעון פרס: 6
ראובן ריבלין: 11
נשיא המדינה ראובן ריבלין: 11
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 17
<הצהרת אמונים של נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין>
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
אנא כבדו בקימה את המכובדים.
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה התשיעי שמעון פרס, הנשיא הנבחר ראובן ריבלין ויושב-ראש הכנסת יולי יואל אדלשטיין.)
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
כבוד נשיא המדינה, כבוד הנשיא הנבחר, כבוד יושב-ראש הכנסת.
(מחיאות כפיים)
(תרועת חצוצרות)
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
חברי הכנסת והמוזמנים מתבקשים לשבת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
היום יום חמישי, כ"ו בתמוז תשע"ד, 24 ביולי 2014 – אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
על סדר-היום: הצהרת אמונים של נשיא המדינה הנבחר בפני הכנסת.
מי שבירך אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את חיילי צבא הגנה לישראל ואנשי כוחות הביטחון העומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים ומן הים הגדול עד לבוא הערבה, ביבשה באוויר ובים. ייתן ה' את אויבינו הקמים עלינו ניגפים לפניהם. הקדוש-ברוך-הוא ישמור ויציל את חיילינו מכל צרה וצוקה, מכל נגע ומחלה, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם. ידבר שונאינו תחתיהם ויעטרם בכתר ישועה ובעטרת ניצחון, ויקוים בהם הכתוב: כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם, ונאמר אמן.
כבוד נשיא המדינה מר שמעון פרס, משפחת פרס היקרה; כבוד נשיא המדינה הנבחר ראובן רובי ריבלין, הגברת נחמה ריבלין, הילדים, הנכדים וכל בני המשפחה; אדוני ראש הממשלה, חבר הכנסת בנימין נתניהו, והגברת שרה נתניהו; כבוד נשיא בית-המשפט העליון השופט אשר גרוניס והגברת רינה משל גרוניס; נשיאי ושופטי בית-המשפט העליון בהווה ובעבר; הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו; שרי הממשלה בהווה ובעבר; ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג והגברת מיכל הרצוג; ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק ורעייתו; יושב-ראש הכנסת לשעבר אברהם בורג; חברי הכנסת בהווה ובעבר; מנכ"ל הכנסת; מזכירת הכנסת; היועץ משפטי לכנסת; כבוד היועץ המשפטי לממשלה עורך-דין יהודה וינשטיין; כבוד מבקר המדינה השופט בדימוס יוסף שפירא; נגידת בנק ישראל קרנית פלוג; המפכ"ל, רב-ניצב יוחנן דנינו; ראשי הנציגויות הזרות; ראשי העדות הדתיות בישראל וכל מכובדי סגל א' של המדינה; משפחות שכולות; ראש העיר ירושלים מר ניר ברקת, ואחרונים יקרים, ראשי הרשויות מהדרום שנמצאים כאן אתנו.
אורחים נכבדים, אזרחי ישראל, בשעה זאת נמצאים חיילי צבא הגנה לישראל ואנשי כוחות הביטחון בעיצומה של מערכה כבדה. חיילינו יצאו למבצע "צוק איתן" והשאירו בבתיהם אימהות ואבות, בנים ובנות, אחים ואחיות, חברים וידידים, המתפללים לשובם בשלום, דואגים להם ומייחלים לחזרתם לביתם.
יצאנו למערכה צודקת מאין כמותה, מערכה שמטרתה להביא לקצה את הפגיעה מתמשכת בחיי האזרחים הישראלים, בשלומם ובביטחונם. ברגעים אלה אנו מאמצים את חיילינו אל לבנו ומחזקים את ידי בני המשפחות. מעומק לבי אני שולח בשם כולנו את תנחומי למשפחות הנופלים במערכה ומאחל החלמה מלאה לפצועים.
מכובדי כולם, אנחנו מתכנסים כאן בכנסת למעמד חילופי הנשיאים בכובד ראש, באוזן קשובה ובלב דואג לנעשה בחזית הדרום. מעמד חילופי הנשיאים הוא מן המשמעותיים ביותר במשטר דמוקרטי. בפעם הזאת קשה עלינו העיתוי ומטבע הדברים בחרנו למעט בחגיגות. אבל ישיבת מליאה מיוחדת זו אין כמותה כדי לבטא, דווקא עכשיו, את היותה של ישראל דמוקרטיה למופת, אי של יציבות ופיכחון בתוך ים גועש של משטרים מתערערים.
בראש המדינה עומד נשיא, כך פותח חוק-יסוד: נשיא המדינה. אומנם בישראל אין הנשיא בעל סמכויות ניהול ענייני המדינה, אולם נודע לו לתפקיד סגולי ייחודי וחיוני. אל נשיא המדינה נשואות עיני הציבור בשעות הרות גורל, ברגעים של רוממות רוח, כמו גם בעתות משבר, חירום ומצוקה. כינוס מיוחד זה של מליאת הכנסת מתקיים לא רק בשם החוק, כי אם גם בשם הציפייה של העם כולו לקול המיוחד השמור לנשיא המדינה, קול העידוד והתמיכה, קול התקווה והאמונה, קול האחדות והערבות הדדית.
מכובדי הנשיא מר שמעון פרס. קרוב ל-60 שנה היית חלק מן המערכת הפוליטית כאן בכנסת. הבעת עמדות נחרצות, קידמת סדר-יום מובחן ומובהק. היית איש של מחנה ומנהיג של מפלגה. כשהושבעת לתפקיד נשיא המדינה סיפרת על תפילת "כל נדרי" המרטיטה של סבך ועל נחישותך להמשיך ולהאמין. האדם מזקין, כך אמרת, אבל האמונה לא. מאז נבחרת הנחלת כבוד ויוקרה למוסד הנשיאות. מדינת ישראל כולה הייתה גאה בך, בתרומתך ובהישגיך האישיים והלאומיים. מרגע בחירתך השארת את המחויבות הפוליטית בצד ונעשית איש של העם, איש של כולם, מנהיג שלבו קשוב ופתוח לכל חלקי החברה הישראלית. אמרת את המילים הנכונות, הבעת את התחושות המדויקות, היית אדם של תקווה ואיש של עתיד. הצגת את היפה והטוב בחברה הישראלית על שלל גווניה.
בעוד ימים אחדים ובפעם הראשונה אחרי עשרות שנים, אדוני, אתה שב להיות אזרח מן המניין. עם עזיבתך את המערכת הציבורית אנו מאחלים לך עוד שנים רבות של עשייה ברוכה. עבורנו תישאר תמיד דמות להערכה והוקרה, בר-פלוגתא אמיץ, ידיד ומורה-דרך.
מכובדי הנשיא הנבחר ראובן רובי ריבלין, במשך שתי קדנציות עמדת בראש הבית הזה והובלת את הפרלמנט המורכב ביותר וההטרוגני ביותר שאפשר להעלות על הדעת, בלא חשש ובלא מורא. הבעת את עמדותיך בנושאים העומדים על הפרק, תוך הקפדה מרבית לנהוג בחבריך ויריביך בכבוד ובלא משוא פנים.
ברגעים אלו אנחנו נתונים במערכה אל מול אויב חיצוני. אזרחי ישראל – להוציא שוליים קיצוניים – מחכים לרגע שבו נוכל לשוב ולפתח בתוכנו חיים בצוותא ובדו-קיום. ואכן, המערכה הזאת תעבור, ועל כתפיך תוטל המשימה הקשה מכול: לעסוק באיחוי הקרעים והשברים של החברה הישראלית כולה, לשוב ולרקום את המארג החברתי, לשקם את הרקמות שנפצעו, לרכך את הכאב ולהרגיע את הזעם. בהכירי אותך אני יודע שאתה כבר מתכונן ליום הזה, היום שאחרי המערכה.
מוסד הנשיאות אולי מוגבל בסמכויותיו, אך על הנשיא מוטל עול כבד; אם הכנסת היא בית הוויכוח והדיון, בית הנשיא הוא מקום הפשרה והשלום. אין בלבי ספק כי תמצא מסילות ללבם של ציבורים מגוונים הכמהים לגורם מאחד שיוסיף להפיח בנו, על אף כל המעקשים, רוח של חזון ומסר של אחדות.
מכובדי, הנשיא היוצא והנשיא הנכנס, בשעת חילופי משמרות בבית-המקדש היה המשמר היוצא מברך את המשמר הנכנס בזו הלשון: מי ששיכן את שמו בבית הזה ישכין ביניכם אהבה, אחווה שלום ורעות. זוהי גם תפילתי כאן היום – מי ייתן וישכנו בינינו אהבה, אחווה, שלום ורעות. "שאלו שלום ירושלם ישליו אֹהביך, יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך".
אני מתכבד להזמין את הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, מר שמעון פרס, לשאת את דברו.
<נשיא המדינה שמעון פרס:>
תודה לך.
כבוד הנשיא הנבחר ראובן רובי ריבלין, הגברת נחמה ריבלין, משפחת ריבלין היקרה; יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין; מכובדי ראש הממשלה בנימין נתניהו והגברת נתניהו; נשיא בית-המשפט העליון אשר גרוניס; שרים, חברי הכנסת בהווה ובעבר; ראש האופוזיציה יצחק הרצוג; ראשי הרשויות מכל הארץ ובמיוחד מהדרום; ראשי הנציגויות הדיפלומטיות; מכובדי, באתי להודות לכם על הזכות שהענקתם לי לשרת את המדינה ואת אזרחיה במשך שבע שנים. אין זכות גדולה מזו – תודה לכם.
ישראל, הארץ הקטנה, הייתה למדינה גדולה. איני מכיר מדינה על מפת העולם או על דפי ההיסטוריה שכה הפליאה לעשות – לקבץ בניה, להפריח שממה, לקום מחורבן, לשרוד שואה נוראה, להדוף שבע מלחמות, להחיות לשון, לכבד מורשת, לאמץ חדשנות; עם זאת, לבנות מדינה הבונה את עצמה; מדינה הנושאת ערכים ומתנהלת באורח דמוקרטי; מדינה ללא אוצרות טבע שהפיקה מעצמה אוצרות אדם, הון אנושי העולה ביבוליו על מעיינות הנפט ומכרות הזהב; מדינה שקמה מגירעון עמוק בהיסטוריה והייתה למדינה מצטיינת גם בעולם המדעי החדש; מדינה כבדת ראש במבחניה הכבדים; מדינה היודעת שיר, קוראת ספר, שוחרת שלום בכל ימות השנה.
אני נפרד מתפקידי בלי להיפרד מאמונתי. אשרת את המדינה כנושא אמונה עמוקה שישראל תהא מדינת מופת. אנו עם שהתנסה בייסורים אין קץ, ואנו עם שהגיע לשיאי אנוש נשגבים מאין כמוהם. עשינו מאמצים כבירים ושילמנו מחירים כבדים. לא נשכח את אחיותינו ואחינו שנספו בשואה הנוראה. נזכור את הנופלים בקרב שהביאו חיים חדשים לעם שזה עתה נגאל מחדש. זו זכות גדולה להיות אזרח בין אזרחים שידעו עמל וחרדה, שעשו מאמץ עליון ונשאו תקווה נחושה עד שנראו לראשונה טללי השחרית של מדינת ישראל; שבנו, בנינו, לחמנו, התפללנו, עד שהיא החלה להראות קווי מתאר שהפליאו גם את עצמנו, קווי מתאר שהיו לפלא גם מחוץ לנו.
אנו עם עתיק שעם הזמן נהיה עתיק יותר. אנו עם בראשיתי שבראשיתו כל פעם אנחנו מתחדשים. ישראל נולדה כתקדים ויצרה תקדימים. גם בהיותנו המעט בעמים, נשאנו אמונה שהיא גדולה בין העמים. הראשון למרוד בדעות קדומות היה משה רבנו – הוא מרד בפרעה, הוא ניתץ אלילים, הוא ניפץ אשליות, הוא יצא למדבר כדי להגיע לארץ יעודה, הוא עלה להר וירד ממנו עם לוחות הברית, עם עשרת הדיברות, שהפכו לערכי היסוד של עמנו ואומצו על-ידי הציוויליזציה המערבית כמעט כולה.
אנו ממשיכים ונמשיך במורשת הגדולה הזאת, כי עדיין יש אלילים לנתץ, עבדים לשחרר, חיים להציל וצדק לקיים. עדיין יש עולם לתקן. אבל אנחנו, אם נישאר המעט בעמים, גם אם נשמש מטרה לאנשי זדון, לא נסטה מהמורשת המסורתית שלנו.
מבחנים אינם מוזמנים, הם מתרחשים מאליהם, כך גם מתרחש עכשיו המבחן הקשה הנוכחי. לא שיערתי שבימים האחרונים לכהונתי אלך, כפי שנהגתי ללכת בעבר, לנחם משפחות שכולות, דמעה בעינם ואמונה בלבם. לא תיארתי לעצמי שגם הפעם, לאחר שספגנו טילים שנועדו לפגוע בחיי אזרחים דורשי טוב, לאחר שחשפנו מנהרות רצח מוסתרות שנועדו לחדור ללב יישובים אזרחיים ולהמטיר אש על אימהות וילדים, נצטרך שוב להתריע באוזני העולם על סכנת הטירוף הטרוריסטי.
הטרור מנסה לשפוך את דמנו. בפועל, הוא גורם לנהרות דם הזורמים מכיכרות ארצו. מעולם לא פורר מיעוט קטן כזה את רקמת חיי עמים שלמים ושלח באכזריות תינוקות לשמש מגן לפשעיו. "חמאס" שוב הכניס מאות-אלפי אזרחים בעזה לשדה אש, למוות. הטרוריסטים הפכו את עזה, שהיא בת יותר מ-3,000 שנה, לטרגדיה מעשה אדם עכשיו. לימים, פינינו אותה מרצוננו מנוכחות ישראלית, ואף סייענו לה להשתקם. לרוע המזל, לרוע מזלה, השתלטו עליה קנאים טרוריסטים שנטלו את האמצעים שנועדו לשיקומה והשקיעו אותם במנגנוני טרור ורצח.
אין ישראל אויבת של תושבי עזה. נהפוך הוא – ישראל בנתה את מעבר ארז כדי לפתוח שער לפיתוחה. מעולם לא פתחנו באש על עזה, השבנו אש רק כאשר האש נפתחה עלינו. השתלטנו על המחבלים כדי להבטיח את שלום אזרחינו. הם התאכזרו לבני עמם בגוזלם את מזונם של תינוקות כדי לפרנס טרור מדיני מטורף משלהם; הם זרעו מוות וקצרו מוות; הם כפו על ילדיהם לשמש כמגִני אש, ושלחו אותם להישרף באש הזאת. אני חוזר ואומר, הערבים אינם אויבים בעינינו. מדיניות הרצח היא האויב, היא גם הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם והעולם הערבי.
"חמאס" יורה, ואינו מסוגל להשיב על שתי שאלות פשוטות: מה הסיבה ליריות? הרי עזה אינה תחת כיבוש; היא פתוחה כשאינה יורה, ומה ברצונם להשיג ביריות, כאשר למדו שאפשר להשיג דברים בלי אש ולהפסיד דברים כשפותחים באש? חברי הכנסת, זה 68 שנים שטרור מביא נזק. הוא לא ניצח באף מערכה; הוא הביא רק שכול לאזרחים והרס לרצועה; אין לו תשובות והוא אינו מפיק לקחים.
ישראל תגבר על הטרור, כי היא שוחרת שלום והיא צודקת בהגנתה. ישראל תנצח בזכות צבא הגנה לישראל, בזכות מפקדיו המצוינים וחייליו המסורים. אין כצה"ל בצבאות – כוחו רב, כליו משוכללים, ערכיו מפורשים. המדינה גאה בצבא שלה, העם אוהב אותו, והארץ סומכת עליו.
בבואי לנחם בימים אלה משפחות ששכלו זה עתה את היקר מכול, אני חש בצער שאין לו נוחם; אני גם לומד מחדש על שיעור קומתם של הנופלים. האש קטלה את חייהם וחשפה את גדולתם; האש האירה את עומק אישיותם לצד אומץ לבם. איש לא היה צריך היה להסביר להם דבר; הם ידעו את הדברים לאשורם מכוח עצמם; הם נעו לקרב בטרם הגיעה הקריאה לחזית; הם התנדבו למסוכנות שבמשימות ולחמו כאריות. הם מהירים אבל לא פזיזים. נושאי מורשת אבות ועוז נעורים לבם נשא אהבה למשפחה, למדינה, לעם. ההורים חינכו, הבנים עלו על הציפיות שהם תלו בהם.
ביקרתי ביישובים מופגזים, יישובים שהקימו חברה נפלאה וחרשו שדות חדשים, פגשתי במייסדים עטורי שיבה ומסביבם עצי הפרי שהם נטעו, ובילדים שוחרי חופש נושאי ידידות. כולם מודעים לסכנה, אבל משוכנעים ביכולתנו לגבור עליה. חברי הכנסת, תרשו לי לומר מעל הבמה המכובדת הזאת, אין כמוהם.
אוסיף ואומר, שחוזקה של ישראל טמון באחדותה, אחדות נשגבת של עם לוחם ובונה, עם של אזרחים טובים, שבצעירותם הם מתגייסים ובבגרותם מתנדבים למילואים.
ישראל היא בבחינת עם לבדו ישכון, אבל יש לנו ידידים באמריקה, באירופה, באסיה, באוסטרליה ובאפריקה, ואני אסיר תודה להם. קשה להבין, לעומת זה, כיצד יוצאים מחוצות עולם ומכיכרות תבל מפגינים התומכים בטרוריסטים ומגנים את המגִנים, מפגינים נושאים שלטים בלי שתהא להם תשובה לטרור, הם מעודדים אלימות חסרת שחר.
מתמיהה היא גם העובדה שהמועצה הנושאת את השם המחייב כל כך, "מועצה לזכויות אדם", החליטה להקים ועדת חקירה שתבדוק מי צודק, האם הרוצחים, או אלה שמסרבים להירצח. הזכות להישאר בחיים היא הזכות הראשונה בזכויות האדם, כי מה הטעם בזכויות אחרות אם זו אינה קיימת?
הטרוריסטים מנסים לסכן את חופש התנועה האווירית. אין להיכנע להם. הממשלות צריכות לשתק את הטרור, ולא לשתק את התעופה. במדינות חוק השמים צריכים להיות פתוחים והיורים צריכים להיות עצורים. ובלית דין אין דיין.
חברי הכנסת, אין מקום לספק בניצחוננו. אנו מודעים גם – שאין די בניצחון צבאי גרידא, כי אין ביטחון קבע ללא שלום קבע, כפי שאין שלום אמיתי ללא ביטחון אמיתי. אין מוקדם ומאוחר בתורה. בחיפושינו אחרי השלום אין לזנוח את השיקול הביטחוני, ובמאמצינו להבטיח ביטחון אין להחסיר את השיקול המדיני. עם היודע לנצח במלחמות ידע גם להביא שלום לבניו, וגם כאשר השלום נראה כמתחמק מידינו, ידינו אמונות דיין כדי להשיגו. ראינו זאת בעבר.
אני זוכר שהיו מומחים שאמרו שמצרים לא תחתום לעולם שלום אתנו; שירדן לא תחתום שלום עם ישראל לפני שסוריה תעשה זאת; שבקרב הפלסטינים לעולם לא תקום תנועה השוללת טרור ושוחרת שלום; שלעולם לא יקומו מנהיגים ערבים שיכריזו בשפתם, ולא באנגלית, בארץ ערבית, ולא בארץ אירופית, שהם בעד שלום ונגד טרור; שהם מגנים חטיפות ומוכנים לחילופי שטחים; שהם בעד שתי מדינות שאחת מהן היא במפורש מדינת ישראל, שהיא מדינה יהודית באופייה ובמניינה. לא היה מומחה שחזה שיבוא יום והליגה הערבית, שחרתה על דגלה את שלושת הלווים של חרטום, תפרסם הצעה המבטלת את כל השלושה, ובמקומם תפרסם תוכנית משלה, האמורה להציע דרך לשלום לא רק בין ישראל לפלסטינים, אלא בין ישראל ומדינות ערב. גם אם אין לקבל את ההצעה הזאת כפי שהיא ובמלואה, בבחינת זה ראה וקדש, אין גם להתעלם ממגמת פניה.
"כל המומחים הם מומחים למה שהיה, אין מומחה למה שיהיה", אמר דוד בן-גוריון. אכן, לעתיד דרושים מאמינים, ולאו דווקא מומחים. עתיד יוצרים, לא יורשים ולא מנבאים. כדי להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ישראל אימצה את הפתרון המושתת על שתי מדינות לשני העמים: מדינה יהודית – ישראל; מדינה ערבית לפלסטינים. פתרון זה מקובל גם על רוב עמי העולם וגם על הרוב בעולם הערבי.
חברי הכנסת, באתי לומר לכם שלום כאזרח, כאדם שחלומו לא פג, כאדם שלמד מניסיון חייו שגודלה של המציאות בישראל עולה על החלום שיצר אותה בטרם קמה. אני נפרד מתפקידי כנשיא, אבל לא מחובותי כאזרח. הייתי נשיא אוהב עמו, ומעתה אני אזרח מאוהב בעמו. לא אוותר על זכותי לשרת את העם ואת המדינה, אפעל באמונה עמוקה להמשיך ולתרום לבנייתה – לבנות ישראל שתדע ביטחון ותדע שלום; ישראל שתקיים צדק חברתי ותישא את עיניה להגשמת חזון נביאיה; שישראל תוסיף להיות יהודית במורשתה ודמוקרטית באורחותיה; שיתקיימו בה חופש הביטוי וחופש המחקר; שתוסיף להצטיין ברמתה המדעית בקנה-מידה עולמי. מדינה ערכית, מדינה שתקיים הלכה למעשה שוויון לכל אזרחיה: יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בדואים וצ'רקסים; כך התחייבנו במגילת העצמאות, כך רשמנו בספר החוקים, כך נבצע בהוראות השלטון. חזונו החברתי של הנביא עמוס, כחזונו המדיני של ישעיהו, הם מורי דרכנו. הם ציוו שצדק חברתי ושלום עולמי ידריכו את מעשינו.
ישראל נולדה על ברכי ערכיה, והיא צומחת על זרועות המדע החדש. אין סתירה ביניהם ואסור שתהיה סתירה ביניהם. בביקורי בפינותיה המגוונות והייחודיות של ישראל נכנסתי לכל מקום בסקרנות חוקרת ויצאתי משם בלב מלא גאווה. גיליתי בכל מקום ובכל פעם מחדש אנשים חרוצים, כישרונות שופעים, ילדים מקסימים והפתעות טובות שאין להן שיעור.
על כן, בהיפרדי מתפקידי הרשמי אשאר אזרח נושא תקווה – תקווה לעתיד טוב יותר, תקווה לשלום מלא, תקווה שהחלום של ימינו ייצור מציאות של מופת.
כאשר אני חוזר ופוגש את יופייה ועוצמתה של ישראל אני מוצא את עצמי לעתים מוחה דמעה, נרגש, אולי מעט יותר ממרבית חברי הצעירים, משום שבכל שנותי ראיתי את מלוא הדרך המדהימה והפלאית שעשתה ישראל. לצדו של בן-גוריון ראיתיה נאבקת על חייה עם משאבים דלים וסכנות אין קץ, ואילו היום אני רואה אותה חזקה, בוטחת, פורחת, משגשגת בכל תחום, וגם נאבקת באויביה. אני רואה את ארצי מבטיחה עתיד מלהיב לבניה ולבנותיה.
ידידי הטוב ראובן ריבלין, נשיאה הנבחר של ישראל, הידד לך. לפי המסורת, ראובן ושמעון אחים הם. הפעם הסדר הוא הפוך, אבל נישאר אחים.
(מחיאות כפיים)
אני מאחל לך שתשרת את העם כדרכך הטובה, והנאמנה, והירושלמית, כלבך הטוב, כפניך המאירות. יש בך מה שמצופה מנשיא. אני בטוח שתצליח בדרכך ותחזק את עתידה של מדינת ישראל.
חברי הכנסת, טבעם של החיים הפרלמנטריים להיות פולמוס מתמשך. זו הדמוקרטיה, וטוב שכך. אם יותר לי, ובמיוחד בימים אלה, אנו נידרש לאחדות בימים לא קלים, שבהם עיני העם נשואות אל מנהיגיו, אליכם. אנא, אל תרפו מן הוויכוח, זו נשמת אפה של הדמוקרטיה, וכך צריך. אך נהלו את הפולמוס מתוך כבוד הדדי, מתוך תחושה של שותפות גורל, מתוך מתן כבוד גדול לציבור הישראלי, שאין כמוהו בעולם הראוי ליחס כזה מנבחריו.
אני אוהב את כולכם, אני מודה למשפחתי, אני מודה לכם מעומק לבי. תודה מקרב לב.
(מחיאות כפיים)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מודה מאוד לנשיא התשיעי של מדינת ישראל, מר שמעון פרס.
אדוני הנשיא, אמרת לפני דקה "אני אוהב את כולכם", אני חושב שמחיאות כפיים סוערות היו התשובה של כולנו לגבי הרגשות כלפיך, וכפי שאמרתי כבר, הרגשות האלה לא תלויי תפקיד. הם יישארו בלב של חברי הכנסת וכל המוזמנים. תודה לך על כמעט 60 שנות שירות למדינה הזאת.
מזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
חברי הכנסת והמוזמנים מתבקשים לקום.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את נשיא המדינה הנבחר ראובן ריבלין.)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, בהתאם להוראת סעיף 10(א) לחוק-יסוד: נשיא המדינה, הריני מתכבד להזמין את הנשיא הנבחר להצהיר אמונים.
מר ראובן רובי ריבלין, הנח את ידך השמאלית על התנ"ך, ושא את ידך הימנית. אקרא לפניך את הצהרת האמונים בפני הכנסת, ואתה, חזור עליה, ובתום ההצהרה אנא חתום עליה.
וזו לשון ההצהרה: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה ולמלא באמונה את תפקידי כנשיא המדינה".
<ראובן ריבלין:>
אני, ראובן רובי ריבלין, בן יוסף יואל ורחל, זכרם לברכה, מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה ולמלא באמונה את תפקידי כנשיא המדינה.
(נשיא המדינה ראובן ריבלין חותם על ההצהרה.)
<נשיא המדינה ראובן ריבלין:>
כיפה חדשה, על ראש של נשיא חדש, ואברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
<קריאות:>
אמן.
(תקיעת שופרות)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
יחי נשיא מדינת ישראל.
<חברי הכנסת:>
יחי, יחי, יחי.
(מחיאות כפיים)
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
חברי הכנסת והמוזמנים מתבקשים לשבת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, דברי כבוד נשיא המדינה הנבחר ראובן רובי ריבלין.
<נשיא המדינה ראובן ריבלין:>
מכובדי ואישי הנשיא התשיעי של מדינת ישראל שמעון פרס, מכובדי ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה, מכובדי יושב-ראש הכנסת וממלא-מקום נשיא המדינה יולי יואל אדלשטיין, נשיא בית-המשפט העליון השופט אשר גרוניס והגברת רינה משל גרוניס, אדוני ראש האופוזיציה יצחק בוז'י הרצוג ורעייתו מיכל, שרים, חברי כנסת בעבר ובהווה.
נחמה רעייתי אהובתי, בנותי – –
(מחיאות כפיים)
– – בנותי, בני, נכדותי ונכדי, אחותי אתי ואחי אבי, גיסתי כרמלה, כאחות לי, ילדיו של אחי המנוח לייזי, זיכרונו לברכה, שכולם, למעט אשתי, נולדו בירושלים, דור שביעי, שמיני ותשיעי לירושלמים; גיסתי ורדה וגיסי חיים בן-חיים, הילדים הראשונים שנולדו למושב חרות–תל-מונד, אשר עלה על הקרקע ב-1930; מכובדי כולם, "אלוהינו ואלוהי אבותינו, היה עם פיפיות שלוחי עמך ישראל. הורם מה שיאמרו. הבינם מה שידברו. השיבם מה שישאלו. עיני עמך תלויות בם" – בתפילה זאת, ביראה ובענווה, אני ניגש, חברי נבחרי העם, בשמכם ובמצוותכם, למלא באמונה את תפקידי כנשיאה העשירי של מדינת ישראל.
אנו מתכנסים כאן היום כאשר עינינו נשואות בדאגה אל חיילי צבא הגנה לישראל וכוחות הביטחון והמשטרה בתוכם, הניצבים בשעה זו דרוכים ונכונים להגן על אזרחי ישראל ביבשה, באוויר ובים. ובמילותיו של חיים גורי, אז כשכתב המשורר הצעיר באותם ימים של המדינה שבדרך, ואמר: אנחנו נושאים תפילה/ ברכם/ ברך יוצאי למלחמה/ ברך נשקם לבל יחטיא/ ברך ביתם/ ברך את העם הזה/ את נעריו ולוחמיו/ עד קרב ייתם.
מכאן, מכנסת ישראל, אנו מאחלים החלמה מהירה לפצועים. ולכם, ההורים, בני-הזוג, האחים, האחיות, החברים והילדים, שאיבדתם את היקר לכם מכול במערכה זו, לבנו נשבר בשברכם. אנחנו יחד אתכם באבל הנורא שפקד אתכם. בבניין ישראל ננוחם כולנו.
אנו מתכנסים כאן היום לא רק על-פי החוק אלא במסר ברור לאויבינו: לא יכולתם לנו, ולא תוכלו לנו. בהתכנסות היום כאן אנו מצהירים כי אנו נחושים להמשיך ולהגן על סדרי השלטון ועל אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; דמוקרטית ויהודית בדיבור אחד, גם בעתות חירום, גם בעת מלחמה בטרור. מחבלי ה"חמאס" יכולים להתחפר במחילות, לירות מתוך בתי-ספר, להשתמש באזרחים כמגן חי, אך הטרור לא יסיג את רגלנו, לא יחליש את רוחנו ולא יפגע באמונתנו בצדקת הדרך.
לידידינו אנחנו אומרים: איננו נלחמים בעם הפלסטיני. ודאי שאין לנו מלחמה באסלאם. אנחנו נלחמים בטרור. זהו טרור אכזרי ורצחני, ששם לו למטרה להשמיד, להרוג ולאבד לא רק אנשים אלא את האנושיות עצמה. בעוד אנחנו משתמשים בטילים כדי להגן על אזרחים, הם משתמשים באזרחים כדי להגן על טילים. לכן מיגון הטרור הוא לא רק מעשה צודק אלא הוא גם מעשה הומני. רק מיגור הטרור יביא להפסקת ההרג של חפים מפשע בשני הצדדים.
אני רוצה לחזק את ידי אזרחי מדינת ישראל על חוסנם ואיתנותם. כולנו נושאים עינינו לגבורתם העילאית של תושבי קו העימות, המצויים במערכה זו מזה 13 שנים קשות. רק בימים אלה כולנו מתחילים להבין את גודל ההתמודדות, שהיא מנת חלקכם, תושבי הדרום ומנהיגיו הנמצאים כאן אתנו, יום-יום, שנה-שנה.
מכובדי ויקירינו, יקירי כל נבחרי העם, ראשי הערים והמועצות האזוריות של יישובי קו העימות הנמצאים אתנו כאן באולם המליאה, ראש העיר של באר-שבע רוביק דנילוביץ, ראש עיריית אשקלון איתמר שמעוני, ראש העיר אשדוד יחיאל לסרי, ראש עיריית דימונה בני ביטון, ראש עיריית שדרות אלון דוידי, ראש עיריית נתיבות יחיאל זוהר, ראש העיר אופקים איציק דנינו, ראשי המועצות האזוריות, ראש המועצה האזורית חוף אשקלון יאיר פרג'ון, ראש המועצה האזורית מרחבים שי חג'ג', ראש המועצה האזורית שדות-נגב תמיר עידן, ראש המועצה האזורית חיים ילין, שנבצר ממנו להגיע היום, מאחר שהוא נדרש לעמוד לצד מיטת בנו שנפצע במבצע. ולכם, ראשי המועצות הנמצאים כאן אתנו, אומר, שבסופו של המבצע הזה, רבותי השרים, נידרש לערוך חשבון נפש נוקב על העול שנשאתם לבדכם חברתית, כלכלית ומדינית בתקופה ארוכה זו. עמידתכם האיתנה לאורך שנים היא מופת עבורנו.
אדוני הנשיא שמעון פרס, לפני שבע שנים עמדת על דוכן זה וסיפרת שלא חלמת להיות נשיא. חלומי כנער, כך אמרת, היה להיות רועה צאן, או משורר של כוכבים. חלומך, כבוד הנשיא, התגשם. אתה היית לנו לרועה, רועה של תקווה, ולמשורר של חזון. קשרת את גורלך בגורלו של העם הזה, ותמיד תמיד ביקשת להקדים את כולנו בצעד. בשמי ובשם העם בישראל אני רוצה להודות לך על חיים שלמים, חיי דור ודור שנשאת, ואנו כולנו יודעים שעוד תישא בעול העם הזה. אני חושב שמגיעות לו מחיאות כפיים.
(מחיאות כפיים)
מכובדי, גבירותי ורבותי, שלושה סיפורים אני רוצה לספר לכם היום: סיפור על הקשבה, סיפור על שותפות וסיפור על תקווה. הייתי ילד בן שבע כאשר החל אבי, מתרגם הקוראן, לתרגם את "סיפורי אלף לילה ולילה" מערבית לעברית. עמדתי אז בפתח חדר העבודה של אבא. על הקירות מדפים עמוסים בספרים, שולחנו גדוש ניירות וכלי כתיבה. אבי ישב רכון על שולחנו. מימינו ערמת ספרים, משמאלו גיליונות נייר כתובים בכתב-ידו. כך הוא ישב שם, כותב ומוחק בשקט, מהורהר כולו. אבא, שאלתי אותו, מה אתה עושה? רובל'ה, הוא ענה לי, אני מקשיב. בבית אבא ואימא נשמתי את הרוח האנושית. ינקתי את המסורת היהודית, את ה"הדר" וה"תגר" הז'בוטינסקאי, אך מעל הכול למדתי להקשיב. למדתי לכבד את אמונתו של האחר, ולמדתי – כן, למדתי להכיר בכאבו. בבית למדתי שבלי היכולת להקשיב נמנעת היכולת ללמוד; ובלי היכולת ללמוד נמנעת האפשרות לתקן.
כיושב-ראש הכנסת, אדוני היושב-ראש, ישבתי באולם המליאה שעות רבות, לפעמים מול נואם אחד – אדוני היושב-ראש – והוא הכנסת. ואותו נואם אחד השמיע את נהמת לבו. לא תמיד היה לי קל. לא תמיד. לא פעם ההקשבה הזאת עלתה לי במאמץ רב, ותוך חירוק שיניים, לא פעם היא עלתה לי גם במחיר אישי וציבורי. באותם רגעים עמדה לנגד עיני דמותו של אבי.
חברי וחברותי חברי הכנסת, יקירי השרים והשרות, כל עוד ישבתי כאן, הייתה לי הזכות להקשיב ולהכריע. מרגע בחירתי לנשיא ניטלה ממני, יצחק וקנין, ניטלה ממני היכולת להכריע, אך היא נותרה בידכם, ואל תשכחו זאת. הכנסת היא מקור עוצמתה וחיוניותה של הדמוקרטיה הישראלית. בידכם לחרוץ גורלות ולקבוע את עתידו של העם הזה. אבל זכרו שחובת ההכרעה מותנית, מחייבת להיות ערים לחובת ההקשבה. זכרו כי בהיעדר הקשבה ניטל סם החיים מהדמוקרטיה, והכרעת הרוב עלולה להפוך, חלילה, לעריצות הרוב.
לכם, אזרחי ישראל, אני פונה ואומר: אבי לימד אותי להקשיב; הלוואי, הלוואי שאצליח גם אני ללמוד וללמד הקשבה מהי.
מכובדי, הסיפור השני שאני רוצה לספר לכם הוא סיפור על מחויבות לשותפות. הימים ימי מלחמת העולם השנייה, שנת 1942. אירופה עולה באש, יהודים נטבחים. בצפון-אפריקה מתקדם צבאו של הגנרל הנאצי רומל במהירות אדירה לעבר תעלת סואץ. היישוב היהודי בארץ-ישראל נתון בחרדה, עוקב בדאגה אחר הידיעות המגיעות משדות הקטל של אל-עלמיין. על מרפסת ירושלמית יושבים אבי ואמי עם שניים מידידיהם ומשפחותיהם, האחד בן למשפחת נשאשיבי המוסלמית והשני בן למשפחת פריג' הנוצרית. בידידות אמת נשאשיבי ופריג' פונים לאבא ואומרים לו: ריבלין, לכם הריבלינים אין מה לדאוג; גם אם הגרמנים יגיעו, אנחנו נגן עליכם. אבא הישיר מבט אל השניים ואמר: מונטגומרי ינצח, אנחנו ננצח, רומל יובס, ואז תקום כאן מדינה יהודית, ובמדינה שלנו אני לא אצטרך להגן עליכם, כי אתם תהיו אזרחים שווי זכויות במדינה היהודית והדמוקרטית שנקים.
(מחיאות כפיים)
בשעות הכי קשות, וגם כנגד כל הסיכויים, זאת החברה שחלמנו לבנות. חברה שכל מרכיביה, חרדים וחילונים, ערבים ויהודים, ותיקים ועולים, עשירים ועניים, נושאים יחד באחריות לבניינה ולוקחים חלק שווה בעיצוב דמותה ועתידה.
רבותי, חברה שנאבקת ביד אחת על קיומה ובידה השנייה חותרת לשותפות, לסובלנות ולשוויון נבחנת כאן, במדינת ישראל. היא נבחנת לא רק כאשר אתה מוקף ידידים, אלא כאשר אתה מוקף אויבים. היא נבחנת לא כאשר אתה נדרש לכבד את האחר החי עשרות אלפי קילומטרים ממך, אלא כאשר האחר הזה הוא שכנך המיידי, כאשר אתה והוא יחד באותה סירה.
החוסן החברתי שלנו איננו חוק טבע; גם בעת הקשה הזאת אסור לנו לעצום עין בפני קיצוניות ואלימות שהרימו את ראשן המכוער בתוכנו. עלינו להבין כי שתיקה פירושה שוויתרנו על החלום, ששכחנו לשם מה ובשם מה שבנו למולדתנו.
חברותי וחברי אזרחי ישראל, הבית הלאומי שלנו עומד על יסודות מחייבים של שוויון ושל שותפות, שבלעדיהם אַין. זהו תנאי הכרחי לחיים כאן, לקיומנו ולעתידנו. הלוואי שאצליח גם אני ללמוד וללמד שותפות מהי.
חברי וחברותי, הסיפור השלישי והאחרון הוא סיפור על תקווה. בשנת תק"ע, 1809 למניינם, עלתה משפחתי ארצה, במצוות הגאון מווילנה, לבנות את הארץ ולקבל פני משיח, שהיה אמור להגיע בשעת תק"ע – "תקע בשופר גדול לחירותנו". בלהט הציפייה לבואו נהגו בני משפחתי לישון בנעליהם, דרוכים ונכונים לקראתו, שמא יגיע באישון לילה והם יצטרכו להתעסק עם הנעליים. הם לא זכו לראות משיח בימיהם, אך מעולם לא חלצו את נעליהם. הם ידעו שגם אם הנס לא יתרחש בדורם, התקווה לבואו, הדריכות לקראתו, הן המחויבות שלהם והירושה שלהם לבניהם אחריהם. שערו בנפשכם מה היה קורה אילו הציונים הראשונים, שבנו את הארץ, שפרצו את החומות וייבשו את הביצות, היו חולצים את נעליהם, אילו היו מפסיקים לקוות, מפסיקים לבנות ולסמן את הדרך.
לאורך ההיסטוריה עמדו לצדנו האמונה, אורך הרוח וכושר העמידה של העם היהודי. גם בתקופות הקשות ביותר, שבהן דם יהודי נשפך כמים, לא ויתרה האומה הזאת על תושייה, על יצירה ועל חזון, אדוני הנשיא פרס. כוח היצירה של העם הזה הוא שפרס מעלינו כיפת ברזל, לא כדי שנוכל לשרוד, אלא כדי שנוכל להמשיך וליצור. מעולם, מעולם לא ויתרנו על התקווה, מתוך אמונה תמה שאם לא נצליח היום, נצליח מחר, ואם לא מחר, אז מחרתיים. כי היה לנו אורך הרוח להבין שהמחר המיוחל הזה בוא יבוא. מעולם לא ויתרנו על התקווה, מתוך ידיעה שזוהי המחויבות לדורות הבאים, להעביר הלאה את התקווה, להעביר הלאה את האמונה, להניח את אבני הבניין ולסמן את הדרך.
הקונגרס הראשון – הקונגרס הציוני הראשון – הניח את אבני הבניין הדמוקרטיות למדינה שקמה למעלה מחצי מאה לאחר מכן. משתתפיו של הקונגרס הראשון, לא כולם זכו ראו לראות בבניינה, אך הם שנטעו את העוז והאמונה בלבם של חותמי מגילת העצמאות, הם אלה שסימנו את הדרך.
העם היהודי הוכיח שהוא רץ למרחקים ארוכים; אלפיים שנה חיכינו לשוב למולדתנו, והיום אנחנו יושבים לבטח במדינת ישראל. יום יבוא והטרור ימוגר מן הארץ, יום יבוא ונשב כאן גם בשקט ובשלום זה עם זה. יום יבוא וייכון שלום בין ישראל וכל שכנותיה, אינשאללה.
אז, כמו היום, גם בימי הסער ומעומק הכאב, איננו חולצים את נעלינו, פרוש. איננו מוותרים על התקווה לבנות פה את החברה שעליה חלמנו. נמשיך להניח את אבני הבניין, נמשיך לסמן את הדרך. זוהי המחויבות שלנו לבנינו ולבנותינו, זוהי המחויבות לדורות שיבואו.
"ובטחת כי יש תקוה", נאמר בספר איוב. הלוואי שאצליח גם אני ללמוד וללמד תקווה מהי.
אזרחי ישראל, עם כניסתי למשכן נשיאי ישראל, בימי בין-המצרים האלה, עומד אני בפניכם בענווה, ומתפלל שלא אכשל בתפקידי – להרבות הקשבה בינינו; לקדם שותפות בתוכנו; לטעת תקווה בלבנו, בלב כולנו. זוהי תפילתי, זוהי משימתי, זוהי שליחותי.
תחי מדינת ישראל!
(מחיאות כפיים)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אדוני הנשיא, חשבתי לברך אותך בברכת ההצלחה אחרי שתסיים את נאומך, אבל הקשבתי קשב רב לנאומך, ואני רק אגיד שאני בטוח, כמו כל חברי שיושבים כאן, שאתה תצליח.
<נשיא המדינה ראובן ריבלין:>
בעזרת השם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
מזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
חברי הכנסת והמוזמנים מתבקשים לקום לשירת "התקווה".
"התקווה" בביצוע הזמר דוד ד'אור והקלידן גיורא ליננברג.
(שירת "התקווה")
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
כבוד נשיא המדינה. כבוד הנשיא הנבחר. כבוד יושב-ראש הכנסת.
(תרועת חצוצרות)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, תם טקס הצהרת האמונים של נשיא מדינת ישראל. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 19:33.>