דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוב' א'
ישיבה קס"ט
הישיבה המאה-ושישים-ותשע של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, ד' בחשוון התשע"ה (28 באוקטובר 2014)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
מיקי רוזנטל (העבודה): 4
רונן הופמן (יש עתיד): 5
טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 5
דב ליפמן (יש עתיד): 6
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 7
איתן כבל (העבודה): 7
דוד צור (התנועה): 8
אילן גילאון (מרצ): 9
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 9
בועז טופורובסקי (יש עתיד): 10
עמר בר-לב (העבודה): 10
תמר זנדברג (מרצ): 11
שמעון אוחיון (ישראל ביתנו): 12
עיסאווי פריג' (מרצ): 13
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 14
דב חנין (חד"ש): 14
מיכל רוזין (מרצ): 15
אראל מרגלית (העבודה): 15
נחמן שי (העבודה): 16
זהבה גלאון (מרצ): 17
דברי יושב-ראש הכנסת לציון יום האזרח הוותיק 18
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 18
הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון – איסור העברה, שעבוד ועיקול זכויות), התשע"ד–2014 19
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 20
השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: 21
הצעות לסדר-היום 23
ציון יום האזרח הוותיק 24
פנינה תמנו-שטה (יש עתיד): 24
יואב בן צור (ש"ס): 25
דב חנין (חד"ש): 26
איציק שמולי (העבודה): 29
עיסאווי פריג' (מרצ): 31
נחמן שי (העבודה): 34
השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: 36
איתן כבל (העבודה): 43
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום ד' בחשוון התשע"ה, 28 באוקטובר 2014. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת מזכר הבנה בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת גאורגיה בדבר הקמת ועדה כלכלית משותפת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, כמדי יום שלישי – נאומים בני דקה. אני מבקש ממי שמעוניין – להצביע, לצורך רישום בלבד. בבקשה, ההצבעה מופעלת. תלחץ, חבר הכנסת בר-לב, אני אפילו מרשה לך בעד או נגד. חברי הכנסת, אנחנו נתחיל. עד שיביאו לי את התוצאות, חבר הכנסת מיקי רוזנטל, תפתח אתה – בבקשה, אדוני – את הנאומים בני דקה להיום, ואחריו – חבר הכנסת רונן הופמן.
<מיקי רוזנטל (העבודה):>
תודה רבה לך.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שירות התעסוקה שובת מזה שבוע. העובדים קובלים על שינויים חד-צדדיים בהסכם עמם, על כוונה לסגור סניפים – והעולם כמנהגו נוהג. שר הכלכלה, שהמשרד הזה, השירות הזה נמצא תחת פיקוחו – והוא שירות מאוד מאוד חשוב, שנותן מענה לאנשים במצוקה, למובטלים וכו' וכו' – לא מתערב בסכסוך, לא מביע את דעתו, לא קורא לעובדים לחזור לעבודה, כאילו המקום הזה לא שייך לו, כאילו הוא לא בתחום אחריותו.
ואני, בלי להיכנס עכשיו לעניין מי צודק ומי לא צודק, אני קורא מפה לשר הכלכלה נפתלי בנט להיות מעורב בענייני משרדו, לדאוג להשבת השירות הזה במהרה לאנשים שבאמת זקוקים לו. מובטלים הם במצוקה גם כך. ראוי שהשר יהיה מעורב הרבה יותר בענייני שירות התעסוקה, ואני מקווה ומייחל שייפתח בחזרה השירות לאזרחים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת רוזנטל. חבר הכנסת רונן הופמן, ואחריו – חבר הכנסת אבו עראר. בבקשה, אדוני.
<רונן הופמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, השבוע לפני 20 שנה חתמה ממשלת ישראל, בראשות ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל, על הסכם השלום בין ישראל לירדן. ההסכם הזה הוא הסכם שטמן בחובו רוח של תקווה, רוח של שגשוג כלכלי, והוא נכס אסטרטגי, ההסכם הזה, למדינת ישראל. אבל במשך 20 השנה שחלפו מאז ההסכם בין ישראל לירדן הלך ונשחק, והנה, רק השבוע חווינו שחיקה נוספת בהסכם הזה, כאשר ירדן פנתה למועצת הביטחון של האו"ם בבקשה לקיים דיון דחוף בעניין הבנייה במזרח-ירושלים.
אדוני היושב-ראש, אם אנחנו לא ניזום משא-ומתן מדיני על הסדר אזורי שירדן חלק ממנו, ואם לא נהפוך להיות אקטיביים ואפילו פרואקטיביים בעניין הזה, אנחנו נמשיך ונשחק את הסכם השלום הזה, כמו גם נכסים אחרים שיש לנו, עד דק. ואת זה אסור לנו לעשות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת הופמן. חבר הכנסת אבו עראר, ואחריו – חבר הכנסת דב ליפמן.
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, 70% מהאוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב היא אוכלוסייה צעירה, והיא כמחצית מהאוכלוסייה החיה ביישובים הבלתי-מוכרים. מדיניות הריסת הבתים נמשכת ללא הפסקה, ובמקביל המדינה לא מצאה פתרונות אפשריים, ובמיוחד לזוגות הצעירים, שבכוונתם להקים משפחות. כנראה המדינה הדמוקרטית הזאת מתעלמת מהריבוי הטבעי של אוכלוסייה זו, או שהיא מתכוונת, כמו שאמר השר שמיר, הממונה על תיק ערביי הנגב, לצמצם ולהגביל את הילודה.
מה שחמור יותר, מכובדי היושב-ראש, מהריסת הבתים, הוא הריסת המסגדים בנגב, שזה דבר שפוגע קשות בחופש הפולחן, מנוגד לכל החוקים הבין-לאומיים ולכל הדתות ואנטי-דמוקרטי – כמו מסגד א-זרנוק, שליד כביש 25, באר-שבע–דימונה; מסגד ביישוב ואדי א-נעם; מסגד באל-עראקיב; מסגד בא-סייד. וישנם הרבה מסגדים שהודבקו עליהם צווי הריסה. השר שמיר, הממונה על הסדרת ההתיישבות, אומר שהריסת הבתים היא דבר בלתי מוסרי. ואני שואל: מכובדי השר, אתה סותר את עצמך כשאתה ממשיך לבצע דבר לא מוסרי, ממשיך בהריסות, ולא מציע פתרונות.
חברים, המשך מדיניות גזענית זו יביא לפיצוץ, אני מזהיר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אבו עראר. חבר הכנסת דב ליפמן – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד השר, אתמול סיפר לי השר עמיר פרץ, שהוא פגש אזרחי ישראל ששחו מקפריסין לארץ בים התיכון, והם סיפרו לו שהם ידעו שהם הגיעו לשטח מדינת ישראל כאשר הם היו בתוך המים ומסביבם היו שקיות פלסטיק; הם ידעו שהם הגיעו לשטח שלנו. כמובן, אנחנו לומדים מזה שאנחנו חייבים לשנות את אורח החיים שלנו ואת הדרך שבה אנחנו אפילו הולכים לסופר.
לפני שנה אני יזמתי חוק לצמצום השימוש בשקיות פלסטיק, ועכשיו אנחנו מעבירים את זה כחוק ממשלתי.
חשוב מאוד שנבין שכאשר משתמשים במשהו רק לכמה דקות, זה נשאר אתנו ומזהם את האוויר עוד 100 שנה ולא הולך לשום מקום, או הולך לתוך הים, ורק מזהם את האוויר.
אנחנו עכשיו במאבק על יוקר המחיה, ואנחנו נטפל בזה, אבל חייבים לזכור שאנחנו גם במאבק על המחיה עצמה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב ליפמן. חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ביום הראשון של מושב החורף כבר הועברו כמה חוקי סדום ועמורה, ובוועדת החוקה חגגו את הניצחון על גרי הצדק.
אישור הגיורים המזויפים של אנשים שאין להם כל כוונה לקבל עול תורה ומצוות עושה עוול קודם כול לגרי הצדק, הבאים בתמימות להצטרף לעם היהודי ומכתימים אותם בכתם הזיופים. שנית, זה עושה עוול לאנשים לא דתיים שמוכנים ורוצים להתחתן עם גרי צדק ולא רוצים התבוללות. אבל הציבור החרדי, שכאילו ניצחו אותו, צריך לומר: לא תנצחו אותנו, כי אנחנו נשמור על היוחסין.
לגבי שאר חוקי סדום שעברו, אני רוצה להזכיר את פרשת השבוע והשבוע הבא. בפרשת השבוע נאמר שלוט בחר להיפרד מאברהם: "אברם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הככר, ויאהל עד סדם. ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד"; זה מה שאנחנו לומדים מפרשת השבוע. ובשבוע הבא בא העונש על החטא הזה; כתוב שם: "וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה' מן השמים. ויהפך את הערים האלה ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה – – – וישקף על פני סדם ועמרה ועל פני ארץ הככר, וירא והנה עלה קיטר הארץ כקיטר הכבשן. ויהי בשחת אלוקים את ערי הכיכר, ויזכור אלוקים את אברהם, וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפך את הערים אשר ישב בהן לוט". תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. חברת הכנסת שלי יחימוביץ ויתרה על זכות הדיבור. חבר הכנסת איתן כבל – בבקשה, אדוני.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני רוצה לעלות ולאזכר את מלחמת יום הכיפורים. פנתה אלי קבוצה של חיילים שלחמו והזכירה שעקב הפגרה או כתוצאה מהפגרה לא יצא להזכיר את המלחמה הזאת, שהייתה אחת המלחמות הקשות והגדולות. אני מבקש בשמם של כל אותם נופלים – ופצועים – ובני המשפחות שלהם להעלות את זכרם על נס. ואני אומר: בשל פגרת הכנסת, שהסתיימה רק אתמול, לא העלינו על נס את זכרם של חללי מלחמת יום הכיפורים, שהחודש מלאו 41 שנים לנפילתם. איש לא יחזיר את 2,222 חללי המלחמה הנוראה ההיא, אך מותם לא היה לשווא. בגופם חסמו את חיילי האויב שאיימו לשטוף את הארץ ובמותם פתחו את שערי השלום עם מצרים.
בשם כנסת ישראל נעשה הכול כדי שלא לשכוח את אלפי הפצועים והלומי הקרב שעודם אתנו וחווים את המלחמה יום-יום, שעה-שעה. כחוט השערה היינו מחורבן בית שלישי, ואנו חבים להם את היכולת לעמוד כאן היום מעל בימת המחוקקים במדינת ישראל.
השם עוז לעמו ייתן, השם יברך את עמו בשלום. יהי זכרם של הנופלים ברוך. תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איתן כבל, ויישר כוח על דבריך. חבר הכנסת דוד צור – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אילן גילאון.
<דוד צור (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מצטרף לקריאה של חברנו מיקי רוזנטל לשר הכלכלה. כולנו היינו מאוד קשובים, ירדנו לדרום ושמענו את הבעיות. ביקרתי באזור פארק נ.ע.מ – מקום נפלא, נהדר. מתקיימת שם מחלוקת, כנראה בין שלושה יישובים, בין שדות-נגב לבין אופקים ונדמה לי מרחבים, על חלוקה, הקצאת המשאבים כשיהיו רווחים, וגם ההשקעות שנדרשות בתשתיות, וכן הלאה, ובעצם התנאי לצירוף של שדרות, שכבר קיבלה תוספת של יותר מ-300 מיליון שקל – וכתוצאה מהדבר הזה ההזרמה של 20 מיליון השקלים האלה תקועה. חברת "בואינג", שאמורה להיכנס לשם, אמורה להביא מקורות תעסוקה, לא נכנסת.
אז אני אומר: אחרי שכבר טיפלו גם בגיור וגם במנהרות והכול, אני קורא לשר בנט ממש להטיל את כובד משקלו. דיברתי עם מנכ"ל המשרד, והדברים לצערי תקועים. היינו מאוד רוצים שהוא יירתם לעניין הזה לטובת תושבי הדרום. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת צור. חבר הכנסת אילן גילאון – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<אילן גילאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, תודה, אני באמת רוצה להביע קורת רוח מן הביקור של הנשיא ראובן ריבלין בכפר-קאסם לציון מאורע היסטורי שעליו אמר השופט בנימין הלוי שפקודה בלתי חוקית היא אותה פקודה שמעליה מתנוסס דגל גדול ושחור של אי-חוקיות. ומאז, אדוני, התנוססו הרבה דגלים שחורים של אי-חוקיות במערכת היחסים בינינו לבין אזרחיה הערבים של מדינת ישראל, שהם חמישית מן האוכלוסייה אצלנו, וכידוע מדינת ישראל היא מדינתם של היהודים ושל כל אזרחיה. זה תאריך נכון להתחיל ממנו מורטוריום שלם במערכת היחסים בינינו לבין אזרחי מדינת ישראל הערבים, ביחס לא מפלה ואחר מאשר היה עד כאן, ולהפסיק בעצם את הטעות שעשינו במשך כל 65 שנות המדינה. אני חושב שהגיע הזמן להגיע להשלמה ולסליחות ולתת לאזרחי מדינת ישראל הערבים את סל הקליטה שלהם ולהתחיל חיים חדש ביחד.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת מסעוד גנאים, כאמור, ואחריו – חבר הכנסת בועז טופורובסקי.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, עוד פעם אנחנו שומעים על הצעת חוק אנטי-דמוקרטית וגזענית מבית-המדרש של ישראל ביתנו – ישראל ביתם. חבר הכנסת אלכס מילר מגיש הצעת חוק להוצאת התנועה האסלאמית מחוץ לחוק, בברכתו והוראתו של ראש מפלגתו אביגדור ליברמן. הצעה זו היא אנטי-דמוקרטית ומופנית נגד כל האוכלוסייה הערבית, והיא הפקעה של חופש הביטוי וההתארגנות וסתימת פיות. ישראל ביתנו – ביתם וליברמן רואים בכל ערבי שלא עונה על הקריטריונים של האזרחות והנאמנות שלהם בוגד שמקומו מחוץ לגבולות המדינה. לשרת את החברה ולעזור בצדקה לעניים ולהגן על מסגד אל-אקצא אינם טרור או הסתה; הם חובת כל ערבי וכל מוסלמי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעדו גנאים. חבר הכנסת בועז טופורובסקי, ואחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, בכל יום שלישי במהלך המושב אני מביא בפניכם את שמותיהם של ההרוגים והנפגעים בתאונות הדרכים בשבוע שלפני כן. היום, לצערי, לא תהיה אפשרות להקריא את שמותיהם של כלל ההרוגים מאז הפעם האחרונה שבה עשיתי זאת בפניכם. דקה לא תספיק וגם לא עשר דקות, מאחר שבזמן הפגרה נהרגו ונפגעו ישראלים רבים. המספרים קשים ומטרידים.
מ-29 ביולי ועד היום התרחשו 75 תאונות דרכים קטלניות ונהרגו בהן 83 בני-אדם. 83 הרוגים. זה מספר מזעזע, ומדובר בעלייה של כ-30% לעומת התקופה המקבילה אשתקד. מתוך אותן 75 תאונות קטלניות, ב-31 התרחשה פגיעה בהולכי רגל – 41% מהסך הכולל. המספר הזה מצטרף למספר הולכי הרגל ההרוגים מתחילת השנה, העומד על 100. 100 בדיוק – יותר משליש מכלל ההרוגים, ומתוכם 13 פעוטות עד גיל ארבע. כולם נהרגו סתם, בעיקר בגלל התנהגותם של הנהגים הפושעים בדרכים.
לקראת המושב הקרוב אני שב – שוב אני שב – שב ומייחל ליום שבו אעמוד כאן ואומר שעבר שבוע ללא הרוגים בדרכים. הלוואי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג.
<עמר בר-לב (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, כפי שציין חברי חבר הכנסת איתן כבל, לפני 41 שנה התחוללה מלחמת יום כיפור. אני הייתי אז חייל צעיר בסיירת מטכ"ל, וראש הממשלה דאז בגין, זיכרונו לברכה, ידע לנצל – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בגין? גולדה.
<עמר בר-לב (העבודה):>
לא, לאחר מכן, לאחר המלחמה. ראש הממשלה בגין ידע לנצל את המלחמה והמאבק עם המצרים והסורים, בהתחלה להסדרי ביטחון ואחרי זה להסדר שלום. 20 שנה אחרי זה, כפי שהזכיר חבר הכנסת רונן הופמן, נחתם הסכם השלום עם ירדן. גם שם הייתי מעורב, הייתי אלוף-משנה באג"ת, ולקחתי חלק במשא-ומתן עם הירדנים. וגם שם ידע ראש הממשלה יצחק רבין, זיכרונו לברכה, לנצל את עוצמתה של ישראל ולהגיע להסכם שלום.
והשאלה היא עכשיו, אחרי מבצע "צוק איתן", מה עושה ראש ממשלתנו בנימין נתניהו בנדון. לצערי, ההתרשמות שלי היא שהוא לא מנצל את המשבר הקשה שחווינו בדרום הארץ בשביל לשנות את המציאות. ואני אומר שלהגיע לשקט ארוך-טווח בדרום אין זה מקסם שווא. לצערי, ראש הממשלה, במקום להתעסק בנושא הזה ולנצל את ההזדמנות שקיימת היום – לא לשלום, לא לביטול התביעות ההדדיות, אבל לשקט ארוך-טווח, אפשר להגיע לזה – לצערי ראש הממשלה והממשלה הזאת לא מנצלים את ההזדמנות הזאת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. חברת הכנסת תמר זנדברג, ואחריה – חבר הכנסת שמעון אוחיון.
<תמר זנדברג (מרצ):>
אדוני, תודה, אני רוצה להצטרף לחברי סיעתי, במיוחד לחברי חבר הכנסת עיסאווי פריג' מכפר-קאסם, ולציין השבוע את יום השנה לטבח בכפר-קאסם, שיחול מחר.
נשיא המדינה כיבד את כולנו, את כל אזרחי המדינה, וביקר במקום.
חברי אילן גילאון דיבר על החשיבות של האירוע הזה בטביעת המושג של פקודה בלתי חוקית בעליל, ואין ספק שהאירוע הקשה והמחריד הזה הפך לציון דרך בתולדות מדינת ישראל.
לפעמים אני חושבת, אין לנו אלא לתהות מה היה קורה אילו חלילה אירוע שכזה היה קורה היום. הרי קודם כול, היום אסור לומר "טבח"; היה קם מי שקם ומסביר לנו שהרי אנחנו הצבא המוסרי בעולם ואסור להשתמש במילה הזאת. ואסור לומר "עוול". ויכול להיות שהיה נמצא מי שיסביר לנו שאותם נשים, גברים וילדים הרי הפרו את תנאי העוצר, ואי-אפשר לדעת מה היה קודם, ואולי אפשר להבין וכו' וכו', במקום להבין ולציין שיש דברים שאי-אפשר להסביר ויש דברים שהדבר היחיד שאפשר לקחת מהם זה את הלקח האישי והציבורי והלאומי והפוליטי.
אני רוצה לסיים במילותיו של נתן אלתרמן, שכתב על האירוע הזה, וכך הוא כתב: "אחר שנתחוורו לך פרטיו של אותו מעשה מחריד, / פרטיו שאין היד מורמת לספרם בכתב, לא רק מטעמי צנזורה מצֻווה.../ ידעת: אין לכתוב על כל נושא אחר. לא מאמר ולא סיפור ושיר. / כי מסרבת העברית לדלוג על נבלה שנעשתה בישראל. כך אופי הלשון הזאת. כזה טיבה.// – – – לא תיתכן חברת אנוש, אשר מקרה כזה שנתחולל לתועבה / לא יעורר בה את החלחלה והחמה. חמת ציבור עִם זעמם האנושי והפרטי של אנשים ושל נשים. / – – – לא תיתכן חברת אנוש, לא ייתכן ציבור בר-הכרה / שלא ייהום לעת מקרה כזה ולא ישאל (בלי הצטרכות למטיפי מוסר( / כיצד קרה מה שקרה ואיך יכול היה לקרות מה שקרה / ואיך ומה חייב הוא לעשות כדי שלא תקרה כזאת מחר". תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת זנדברג. חבר הכנסת שמעון אוחיון – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
<שמעון אוחיון (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, השבוע נפתחה שנת הלימודים האקדמית. 315,000 סטודנטים החלו את דרכם במטרה לרכוש השכלה גבוהה. על מנת לרכוש תואר אקדמי במדינת ישראל היום יש להשקיע כ-35,000 שקלים, וזה באוניברסיטאות; במכללות הפרטיות הסכום הזה יספיק לשנה אחת בלבד. במקביל, תואר אקדמי הוא דרישה מקדמית לכל עבודה בשוק התעסוקה הישראלי. כשמחברים את הנתונים הללו אחד לשני, אי-אפשר שלא להגיע להסכמה שאלה שאינם יכולים לעמוד בסכומים הגבוהים מדשדשים מאחור ברמת ההשכלה, וכפועל יוצא, כמובן – בהכנסתם ובכושרם להתפרסם בכבוד.
ה-OECD פרסם השבוע דוח שנוגע לרמת התמיכה הכלכלית של מדינות הארגון בסטודנטים שלהן. מהדוח עולה, כפי שעולה לא פעם, שמדינת ישראל נמצאת בתחתית הטבלה, והסכומים הם זעומים; שלא לדבר על מדינות שפוטרות בכלל מתשלום של שכר לימוד בהשכלה גבוהה.
שוב, לא חייבים להיות דקי הבחנה על מנת לזהות את פלח האוכלוסייה שבהיעדר מלגות או סיוע כזה או אחר לא יגיע למעמד של קבלת תואר ראשון. על כן, על מנת לצמצם פערים חברתיים וכלכליים, מן הראוי שמשרד החינוך יגדיל בצורה משמעותית את הסבסוד ואת המלגות כדי לעודד סטודנטים בפריפריה ובמקומות חלשים להגיע להשכלה גבוהה. אחרי הכול, התעלמות מצורך זה תביא להגדלת פערים. יש צורך לתת שוויון הזדמנויות לכל אחד ואחד, וכך באמת גם נגיע לחברה צודקת יותר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שמעון אוחיון. חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, מחר יחול היום הרשמי לזכר חללי הטבח של כפר-קאסם, ה-58. השוני בין מחר לבין שנים קודמות הוא בכך שנשיא המדינה ביקר בכפר-קאסם ולקח חלק בטקס לזכר חללי הטבח; ביקור של איש אמיץ, שמלא אומץ לנוכח כל מה שעובר עלינו בתקופה האחרונה. אבל, בחברה או במדינה מתוקנת ביקור כזה אמור להיות ביקור מחויב המציאות, ביקור רגיל.
צר לי מאוד שאנחנו צריכים – שמעתי את נשיא המדינה אתמול מציין חלק מהמשפטים ששלחו לו בפייסבוק, וזה לא המקום לציין אותם. אז אני אומר, וגם חברי, בכפר-קאסם במיוחד, ונציגי התנועה האסלאמית: כמו שיש עשבים שוטים בצד היהודי, גם אצלנו יש אותם עשבים ששולחים הודעות פייסבוק שהאוזן – העין לא מסוגלת לקרוא או לראות אותן.
אני נכד לניצול הטבח. סבי עבדאללה בדיר הוא ניצול הטבח. אני מתאר לעצמי שהוא לא תיאר לעצמו שנכדו יהיה חבר בכנסת ישראל, לימים. אני רואה מחובתי להנציח את זכרם של החללים, את זכרו של סבי, וגם מבקש מהכנסת ומכנסות ישראל הבאות לתת את הכבוד הראוי.
בסוף אני רוצה להגיד שהכאב של הדורות הקודמים הוא חשוב, חשוב מאוד, אבל חשובה יותר בעיני הדאגה לדורות הבאים. הדאגה לדורות הבאים צריכה לבוא דרך ההתמודדות עם אירוע הטבח, דרך העשייה, והימים הקשים שעוברים עלינו, אזרחי המדינה, ערבים כיהודים, לא מבשרים טובות. אני כאן קורא לכל חברי חברי הכנסת לעשות צעד, וכמו שנשיא המדינה שם את יחסי היהודים והערבים בסדר העדיפויות, אכן נהיה דוגמה. תודה לכם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. אחריה – חבר הכנסת דב חנין.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי השר, חברותי וחברי, נכנסתי לראש השנה השנה מתוך התרוממות רוח, גם אישית, כי זכיתי להשיא את בתי הבכורה שבוע לפני, אבל בעיקר כי ממש יום לפני ראש השנה, בישיבת ממשלה, הצביעה ממשלת ישראל בעד הקמת מערך שיקום בנגב, וזכינו שבהצעת המחליטים יש שני אלמנטים – אנחנו בשמונה החודשים האחרונים התלבטנו מה נכון, וברוך השם, בסופו של תהליך הוחלט שיוקמו שני האלמנטים: תוקם מחלקת שיקום בת 20 מיטות כחלק מבית-החולים הכללי, בית-חולים "סורוקה" בנגב, ויוקם בית-חולים שיקומי בן שלוש מחלקת בתוך מערך השיקום "עלה נגב – נחלת ערן". אני מאמינה שעשינו היסטוריה בהבנה שאנחנו חייבים מערכת בריאות שוויונית וזמינה לכלל תושבי ישראל, במרכז ובפריפריה. בהודעה הבאה, בעזרת השם, אני אמשיך בעדכונים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. מזל טוב על שני הדברים: גם על נישואי בתך, גם על הצלחת המאבק. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה לך, חברי הכנסת כבל ובר-לב הזכירו כאן את יום השנה למלחמת יום כיפור. במדינה שלנו יש אלפי משפחות שעבורן זה לא רק יום לאומי אלא זה יום לגמרי אישי – משפחות שכולות, משפחות של נפגעים, פצועים, פצועים בגוף, נכים בנפש.
השאלה הגדולה היא, האם למדנו את הלקח? כאשר שמעתי אתמול את דבריו של ראש הממשלה בכנסת, אני נחרדתי לחשוב שלא למדנו שום לקח. כמו לפני מלחמת יום כיפור, גם עכשיו מתעלמים מהסכנות ומחמיצים את האפשרויות; מחמיצים כל אפשרות של הידברות לשלום עם העולם הערבי. הזכיר אפשרויות לשלום אזורי? יש על השולחן יוזמת שלום ערבית, מונחת מזה שנים. ממשלת ישראל נמנעת מלאמץ אותה. ומתעלמים מהסכנה. מתעלמים מהעובדה שאם המדיניות הנוכחית תימשך, אם ימשיכו לבנות בהתנחלויות ולצפצף גם על הפלסטינים וגם על העולם הערבי, וגם על העולם המערבי, וגם על העולם סתם, בעלי מצפון בכל מקום בעולם, הדרך למלחמה הבאה מוכנה וסלולה. הלקח הגדול שצריך ללמוד ממלחמת יום כיפורים הוא לא לנצל את ההזדמנות שבאה אחריה אלא לנסות למנוע את המלחמה לפני שהתרחשה.
אנחנו, עמיתי חברי הכנסת, נהיה אלה שנצטרך לתת דין וחשבון, חס וחלילה, לאלה שיאבדו את יקיריהם במלחמה הבאה – מלחמה מיותרת, מלחמה שאפשר למנוע אותה, מלחמה שצריך למנוע אותה, מלחמה שאנחנו חייבים למנוע אותה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חנין. חברת הכנסת מיכל רוזין. אחריה – חבר הכנסת אראל מרגלית.
<מיכל רוזין (מרצ):>
כבוד היושב-ראש, תודה, אני, כמו חברי, רוצה להצטרף ולזכור ולהזכיר לנו שמחר ימלאו 58 שנים לטבח כפר-קאסם, הטבח שבו חיילים וקצינים טבחו בפאתי כפר-קאסם באנשים, נשים וילדים שחזרו לתומם מעבודתם לביתם בכפר. כוחות הביטחון חיכו להם בכניסה לכפר, אפילו שאלו אותם אם הם מבסוטים. ואחרי שענו להם "כן", הורו להם לרדת מהעגלות, מהאופניים, העמידו אותם ופשוט ירו בהם בדם קר. כך נרצחו 49 אזרחים, אזרחי מדינת ישראל. בואו לא נשכח את זה. זו לא מלחמה בין שני עמים. מדובר פה על רצח בידי כוחות הביטחון של אזרחים ישראלים, ונפצעו 13 נוספים, והושארו במקום ללא טיפול רפואי.
הגיע הזמן, בישראל 2014, שניקח אחריות על הטבח, נבקש סליחה ממשפחות הנספים ומאותם אלה שעדיין נשארו אתנו ונמצאים אתנו. הגיע הזמן להכרה ולפיצוי הולם. רק אז נוכל באמת להתחיל לאחות את הפצעים, את הפצע הכל-כך מדמם הזה. אנחנו תמיד דורשים הכרה בהיסטוריה שלנו, בסבל שעברנו, בעוול הכל-כך קשה שעבר על העם היהודי והעוולות שנעשו כלפינו, אבל לא טורחים לעשות את זה כשמדובר באחר, במישהו אחר, באחרים. וזוהי חובתנו לעשות זאת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. חבר הכנסת אראל מרגלית, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<אראל מרגלית (העבודה):>
כבוד היושב-ראש, תודה רבה, חברי עיסאווי פריג', כשדיברת מאוד התרגשתי. אני רוצה לדבר דווקא בנושא ירושלים, ואני רוצה להוציא קריאה מכאן שהתפקיד שלנו זה לבנות את ירושלים, ולא להצית אותה באש ובלהבות ובמעשים קיצוניים.
אני רוצה רגע להזכיר לנו את התקופה של האינתיפאדה השנייה. אני רוצה להזכיר לכל אחד מאתנו כמה היה קשה לצאת מהבית בערב, ללכת לבית-קפה, להשאיר מישהו מהצעירים בעיר, לשכנע מישהו שיעשה פה איזושהי חברה או השקעה או איזשהו מיזם או פרויקט. אבל אנחנו ביחד השתקמנו. אנחנו ביחד בנינו פה פרויקטים חברתיים, בנינו פה פרויקטים של תרבות, בנינו פה חברות, והעיר כבר לא נראית במצור.
חלק גדול מהעשייה הזאת הוא בשיתוף פעולה גם בין יהודים לערבים מתונים בעיר. ואני יודע שכולנו מ"פים וכולנו היינו בצבא או במשטרה וכולנו חושבים שצריך לאכוף את החוק יותר, וזה נכון, אבל חוץ מלאכוף את החוק צריך גם להוציא קריאה של שיתוף פעולה ודו-קיום. ואני מזכיר להרבה מאתנו: תראו, ביום-יום יש הרבה מאוד שיתוף פעולה כלכלי ברחבי העיר. ביום-יום אנחנו שוקדים גם על תכניה של ירושלים ולא רק מתווכחים על גבולותיה. ביום-יום יצא עכשיו מאמר שמראה שירושלים היא העיר הענייה בישראל, וכמה קשה לנו עדיין ברמה החברתית. בשבוע שעבר יצא גם איזשהו מחקר שיותר מ-50% מתושבי ירושלים לא אוכלים ארוחה חמה ביום; חוסכים.
אז אני אומר: רבותי, בואו נוציא קריאה למתינות בעיר הזאת, גם אם יש לנו עוד ויכוחים על ההיסטוריה או על הגבולות, ובואו נבנה את תכניה ולא רק נישבע על גבולותיה של העיר שלנו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית. חבר הכנסת נחמן שי – מירושלמי לירושלמי. אחרון הדוברים הוא נחמן שי. סליחה, הוא לא אחרון הדוברים, חברת הכנסת זהבה גלאון תדבר אחריו, ולאחר מכן נעבור לציון – בבקשה?
<זהבה גלאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בבקשה, חבר הכנסת נחמן שי, אדוני.
<נחמן שי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני קודם כול רוצה להצטרף מכל לב לדברים החשובים שאמר חברי אראל מרגלית, חבר הכנסת אראל מרגלית, לגבי ירושלים. באמת, קריאת הרגעה מפה תעזור מאוד לכל הצדדים. אני מאוד מקווה גם, מאוד מקווה, שלא יהיו נפגעים וחלילה הרוגים באירועים האלה, כי כל אחד מאתנו מבין שחס וחלילה, הרוג או הרוגים זה פשוט הדבר שיכול להניע את האירועים האלה למקומות בלתי צפויים. ואני מאוד מכבד את הזהירות שהמשטרה נוהגת בה.
אבל רציתי לומר משהו אחר, על קרב אחר, שמתנהל ביממות האחרונות בינינו לבין ארצות-הברית באמצעות הכרזות. שמענו אתמול את דבריו של ראש הממשלה פה ומייד אויבינו – במירכאות כפולות ומכופלות – מעבר לים בארצות-הברית הגיבו, ואחר כך גם אלה מאירופה. והיום מייד ראש הממשלה השיב להם. וסהדי במרומים, אני לא מבין למה ומי בחר בקרב התרנגולים או קרב האגרופים הזה בינינו לבין ארצות-הברית. אני ממש לא מבין.
היה בסוף השבוע שעבר שר הביטחון – גם כן השמיע הצהרות מיותרות בוושינגטון. אני לא יודע מה הוא אמר בשיחות שלו.
אנחנו בחרנו את המקום והזמן הכי גרועים לנהל פומבית מערכת יחסים כזאת עם ארצות-הברית. ואם יש מישהו שיכול להרגיע גם פה – אני כבר לא יודע מי, כי ראש הממשלה, לא רק שהוא לא מרגיע, הוא מוסיף שמן למדורה – צריך להרגיע. אפשר לחלוק על ארצות-הברית בהרבה נושאים, זה בסדר גמור. אבל בשום אופן לא לעשות את זה בפומבי, לא לעשות את זה בגלוי ולא לעשות את זה לעיני הקהילה הבין-לאומית. זה גורם נזק גדול מאוד למדינת ישראל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת זהבה גלאון – בבקשה, גברתי.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, גם אני רוצה להצטרף לחברי מסיעת מרצ ולציין את יום השנה ה-58 לטבח בכפר-קאסם. אתמול באירוע שהשתתף בו נשיא המדינה – זו הזדמנות לברך את נשיא המדינה על המהלך שהוא הלך בו – השתתפו בכנס הזה גם חברי עיסאווי פריג' וחברת הכנסת מיכל רוזין. אני חושבת שחשוב להזכיר כאן בכנסת שהטבח בכפר-קאסם הוא פשע שמדינת ישראל נושאת באחריות לו. ואמרו את זה כבר קודם, להשלכות שלו יש עדיין, עדיין, השפעה על יחסי ערבים ויהודים במדינה.
אני חושבת שתפקידה של מערכת חינוך מתוקנת הוא לחנך להבחין בפקודה בלתי חוקית שדגל שחור מתנוסס מעליה, נגד ציות עיוור. ולכן אני רוצה להמליץ מכאן: ההחלטה על לימוד פרשת הטבח לא יכולה להיות נתונה לשיקול דעתו של שר כזה או אחר. דרך אגב, זה לא מקרי שעד שנת 1999, שבה יוסי שריד היה שר החינוך, פרשת הטבח לא נלמדה. אחר כך שרת החינוך לימור לבנת הוציאה את זה מתוכנית הלימודים. אני חושבת שמדובר בפרשה כל כך קשה וכואבת, שהיא באמת לא יכולה להיות החלטה של שר כזה או אחר. היא לא יכולה לשמש בכלל כלי פוליטי. ולכן אני ממליצה שהטבח יהיה חלק מתוכנית הלימודים ושיציינו אותו כיום מיוחד. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חברי הכנסת, עד כאן נאומים בני דקה.
<דברי יושב-ראש הכנסת לציון יום האזרח הוותיק>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אדוני השר לאזרחים ותיקים, חברנו חבר הכנסת אורי אורבך, אנחנו מציינים היום את יום האזרח הוותיק. אני חושב שבעצם הפתיח שלי אנחנו יכולים כבר להבין שעברנו – אנחנו ודאי לא אזרחים ותיקים, חברת הכנסת זהבה גלאון, אבל בואי ניתן קצת כבוד לאזרחים ותיקים. אני חושב שבעצם הפתיח אפשר כבר למצוא שינוי תודעתי שכולנו עוברים. פעם היינו אומרים "קשישים", "זקנים". ומקפיד השר אורבך, שהוא, כידוע, איש מילה ואיש ספר בין יתר כישוריו, על כך שאנחנו מציינים כאן את היום של האזרחים הוותיקים, למרות שאני לדידי גם לא רואה איזושהי בעיה עם המושג "זקן". ודאי שזה גם כבוד והדר לאדם מבוגר, מנוסה מאתנו, והוא גם מקובל במקורותינו לציון האדם החכם והמנוסה שבחבורה. אבל יחד עם זה, אני חושב שמבחינת אנשים בגיל הזהב, השינוי הזה בטרמינולוגיה הוא שינוי מבורך. ומי כמונו יודע ששינוי במושגים, בטרמינולוגיה, בהרבה מאוד מקרים גם מביא לידי מעשה.
ודרך אגב, אדוני השר, בעקבות יוזמות ברוכות שלך, הנושא הזה לא פעם עלה לסדר-היום. אז אני מציב לך עוד אתגר מסוים בתחום הלשוני, וזה אמיתי: פנו גם אלי ואל לשכתי אזרחים שאמרו שמאוד – איך נגיד את זה – נפגעו, הופתעו, כשבפעם הראשונה בחיים שלהם הם קיבלו קצבת זיקנה. ואמרו אזרחים, לרבות אזרחיות: אני בכלל לא חשבתי שאני זקן או זקנה. למה אני מקבל לא משהו שמגיע לי אלא קצבת זיקנה? ואולי, זה גם בחצי חיוך, איזשהו אתגר לכולנו. באמת, אנשים שהיום פורשים מעולם התעסוקה, לא רק שהם לא חשים אלא הם באמת ממש ממש לא זקנים. ואנחנו יודעים שהגילאים האלה הם עדיין גילאים של אנשים מלאי מרץ, ואולי גם הממשלה, שעובדת במלוא מרצה, תמצא באמת לצעירים האלה, בני 67, 62, מושגים קצת אחרים לכסף שמשולם להם.
אולי אני גם אציין שבין היוזמות השונות בתחום הלשוני יש גם שינויים מהותיים, ואיננו מסתפקים רק בדיבורים, "והדרת פני זקן", או בצקצוק בלשוננו בכל פעם שאנחנו נחשפים למצב האוכלוסייה הקשישה; אני, לפחות, מתרשם שאנחנו מתחילים לתפוס שיש כאן סוגיה רחבת-היקף ורבת-פנים שיש להעמיק בה במלוא כובד הראש.
היקף הציבור העונה לשם "מבוגר" או "אזרח ותיק" הולך ומתעצם, ולפי כל הנתונים של הסטטיסטיקה, הציבור הזה רק ילך ויגדל הודות לתוחלת החיים. מדובר גם בציבור איכותי; לא רק בכמות עסקינן, ולא יהיה נכון להגדיר את התופעה כבעיה – לפעמים אנחנו שומעים את זה: בעיית ההזדקנות ותוחלת החיים ובעיית התשלומים. אני חושב שהיוזמות שאנחנו עדים להן לאחרונה מעידות על כך שיש הרבה מאוד מרץ לאוכלוסייה הזאת, גם לעשייה. לא רק במושגים של פוליטיקלי-קורקט אנחנו מדברים על זה, אלא באמת עוסקים באוכלוסייה שיכולה לעזור בהרבה מאוד תחומים.
חשוב להדגיש את כל ההתנדבות של האוכלוסייה הזאת. אני שומע על המבצע האחרון, אדוני השר, של מגורים משותפים עם סטודנטים, ועוד כל מיני יוזמות מסוג זה. אני חושב שכאן אנחנו גם נפיק תועלת מרבית, ונפסיק אפילו לחשוב על האוכלוסייה של גיל הזהב כעל איזושהי בעיה. הוותיקים שבינינו, ובהם בוני הארץ, ובהם הורינו, מורינו, אני חושב שמגיע להם בדין הכבוד, וגם השכר שבצדו שהמדינה – והממשלה – משלמת, אבל מחובתנו לעשות את הכול, כל שניתן, כדי לאפשר לאדם מבוגר למלא את חייו בתוכן, מתוך רווחה, וגם להזדקן בכבוד – אמרתי, אין לי בעיה עם המושג הזה.
אני מעריך את כל הפעילות שנעשית בשנים האחרונות בתחום הזה. אני גם מפנה את תשומת הלב של חברי הכנסת לחוברת שנמצאת על השולחן של כולנו. אישרתי את הנחתה. החוברת בעצם כוללת תערוכה שמוצגת ליד אולם "ירושלים", עוד אחת מן היוזמות המבורכות. אני חושב שבאמת ניתנה לנו הזדמנות מצוינת לבחור לעצמנו מה שמכונה בלועזית role model, דמות שאנחנו מזדהים אתה. אני גם מברך את השר על כך שהוא דרש מאתנו שלא לחפש דמויות בפנתיאון של אלה שכבר לא אתנו אלא דמויות של אנשים שחיים בתוכנו. ועובדה, לא התאמצנו הרבה, וכל אחד מצא, ואפילו הייתה תחרות – אני אגלה לכם את הסוד – על חלק מן הדמויות. בסוף הכול הסתדר ומצאנו, והיו לי הכבוד והעונג לפגוש היום כמה מן האנשים שמופיעים שם בתערוכה. אז יישר כוח לכל העוסקים במלאכה.
<הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון – איסור העברה, שעבוד ועיקול זכויות), התשע"ד–2014>
[הצעת חוק פ/2673/19; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
ועכשיו נעבור לתפקידה המעשי של הכנסת, לא רק דיבורים, ואני מתכבד להזמין את חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי להציג את הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון – איסור העברה, שעבוד ועיקול זכויות), התשע"ד–2014, של חברת הכנסת, מטבע הדברים, שולי מועלם-רפאלי וקבוצת חברי הכנסת. הצעת החוק מובאת לכאן בתמיכת הממשלה, וישיב למציעה השר לאזרחים ותיקים חבר הכנסת אורי אורבך. בבקשה, גברתי. לאחר מכן, דרך אגב, יבואו הצעות לסדר-היום של כמה חברי כנסת.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, היום, בעקבות היוזמה המבורכת של השר אורי אורבך והמשרד לאזרחים ותיקים, ועובדי המשרד לאזרחים ותיקים, אנו מציינים בכנסת את היום לאזרחים ותיקים. ומתוך כל הנושא הרחב והחשוב הזה אני רוצה להתמקד בצמד המילים "להזדקן בכבוד", צמד מילים המבטא את משאלת נפשו הפשוטה של כל אזרח ואזרחית בארץ ובעולם – להגיע לזיקנה, להתקיים ולחיות בכבוד. לצערי, ישנם לא מעט גורמים המונעים זאת מן הקשישים, ואני מבקשת בהצעת החוק הזאת להקל על הקשישים ולעזור להם ולהן להתקיים בכבוד, כפי שמגיע להם ולנו.
כיום סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי הזכות לגמלת כסף מן הביטוח הלאומי אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא. מנגנון זה למעשה צובע את כספי הגמלה שלהם זכאים מבוטחים ואשר הופרשו עבורם במשך שנים רבות. בדרך הזאת החוק מגן על מבוטחים אלה מפני האפשרות שבעתיד אותם כספים יעוקלו בשל חובות או שישתמשו בהם למטרות אחרות שאינן רווחתם של המבוטחים והמבוטחות.
עד כאן זה מצוין. קיימת בעיה שאני מבקשת לתקן בחוק הזה. כספי ביטוח סיעודי פרטי שאינם צבועים עלולים לשמש בעתיד למטרות שונות לחלוטין מאלה שלמענן נצברו, וכך עלול להיווצר מצב נוראי שבו מבוטחת ומבוטח שחסכו באופן אישי כספים, בצורה אחראית, במשך שנים רבות, עלולים לגלות – ודווקא בשעה שיבקשו לעשות בהם שימוש – כי אלה אינם עומדים עוד לרשותם. כך למעשה הופך אותו אדם שחסך כל חייו לנזקק ולמי שזקוק לטיפול סיעודי שאין לו שום יכולת לממן אותו; זאת, כיוון שהכספים שחסך משועבדים או מעוקלים בעת שהוא מבקש לממש את חוזה הביטוח הפרטי. זהו מצב אבסורדי שאיננו יכולים להסכים שיתקיים ועלינו לשנותו.
הצעת החוק שלי מציעה להשוות את ההגנה על הכספים הנצברים בחוזה הביטוח האישי בהתאם לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים למנגנון הקיים היום המגן על גמלת הכסף לפי חוק הביטוח הלאומי. הצעת החוק קובעת כי גם זכות מבוטח לפי חוזה ביטוח אישי אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא, אלא לשם תשלום מזונות לפי פסק-דין של בית-משפט או בית-דין מוסמך, ולפי הוראות שיקבע שר האוצר, בהסכמת שר המשפטים ובאישור ועדת הכספים של הכנסת.
אני מאמינה ובטוחה כי חוק זה יסייע רבות לאזרחים הוותיקים ויקל עליהם, וכי העברת החוק היא המעט מחלק רב שאנו, שליחי הציבור, צריכים ויכולים לעשות למען הזדקנותם בכבוד. זאת, לאחר שעמלו כל כך הרבה שנים להבטיח זאת בעצמם. ויהיה זה בבחינת מה שאמר שלמה המלך במשלי: "נוצר תאנה יאכל פריה"; הם חסכו כל כך הרבה שנים, וזכותם לראות את הפירות.
אני רוצה, לסיום, להוסיף תודה גדולה לך, השר לאזרחים ותיקים, חברנו אורי אורבך, על דחיפת כל סיעת הבית היהודי, ובתוכם אני באופן אישי, לעשייה משמעותית בענייני האזרחים הוותיקים במדינת ישראל. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. בבקשה, אדוני השר, אם כבר דחפת אז תשיב גם להצעת החוק.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת וחברותיה – הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון – איסור העברה, שעבוד ועיקול זכויות), של חברתי חברת הכנסת שולי מועלם, שעולה כאן. אדם שקונה פוליסת ביטוח סיעודי, חוסך במשך שנים לטובת האפשרות שיזדקק לעזרה סיעודית. אם וכאשר הוא הופך חלילה לחולה סיעודי, חברת הביטוח משלמת לו גמלת סיעוד חודשית על מנת לממן את העובד הזר או כל עזרה סיעודית אחרת. הצעת החוק באה לבטל את העיוות הקיים היום, שבו כספי הביטוח המיועדים לעזרה סיעודית מעוקלים עקב חובות, והמבוטח שהפך לסיעודי מגלה שכל כספי הביטוח המיועדים למטרת עזרה סיעודית מעוקלים.
היו לנו, למוקד הזכויות המפותח שלנו, 8840*, מעל 200 פניות בנושא – רק בנושא הספציפי הזה, מה שאומר שיש כאן בעיה.
מדובר בעניין קיומי, בשנים שבהן הקשיש זקוק לעזרה מלאה בכל תפקודי היום-יום. עלות החזקת עובד זר או מטפל בכלל היא גבוהה ומהווה נטל כלכלי גדול. בדומה לכך, גם עלות אשפוז סיעודי היא גבוהה. מכאן, אם גמלאי נכנס לחובות, מן הראוי כי כספי הביטוח הסיעודי, אשר מטרתם היא מימון אשפוז סיעודי, מוסדי וביתי לא יעוקלו וישמשו לצרכים שלמענם הופרשו.
בהצעת חוק זו אנחנו מנסים לסייע שוב לאוכלוסיית האזרחים הוותיקים כדי להקל עליהם ולאפשר הזדקנות בכבוד. בהמשך, בתשובה שלי על ההצעות לסדר-היום, אפרט יותר בכמה תחומים נוספים.
אני מודה לחברת הכנסת שולי מועלם, שמשתפת אתנו פעולה באופן מלא לטובת האזרחים הוותיקים בשלל חוקים טובים וראויים.
אני אציין שיש עוד חוקים על הפרק. אחד מהם, אדוני, הוא מה שאתה ציינת קודם לגבי שינוי השם קצבת זיקנה. זה כבר עבר בקריאה טרומית. אנחנו מתלבטים בסוגיה. ההצעה המקורית של חברת הכנסת סטרוק, נדמה לי, זה קצבת אזרחים ותיקים, או קצבת ותיקים. הביטוח הלאומי לא אוהב את "אזרחים ותיקים", כי קצבאות הביטוח הלאומי הן לא רק לאזרחים אלא גם לתושבים, ולכן, אולי, זה "קצבת ותיקים". אבל יש הצעה אחרת שאולי נתפשר עליה – שזו תהיה פשוט "קצבת גיל".
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
יפה.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
כן. מגיעים לגיל שאפשר להתחיל לקבל קצבה, למרות שאני – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
פרסומת סמויה ליוגורט מסוים, אבל בסדר.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
אז אולי נקרא לזה "קצבת מילקי", אם אתה רוצה ממש ללכת על פרסומת.
<יואב בן צור (ש"ס):>
– – –
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
הגיל יעשה את שלו. נמצא את השם המתאים, למרות שחשוב לציין ולחזור ולהזכיר שאין במילה זיקנה – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נכון מאוד.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
– – כדי לבזות חלילה מישהו, אלא במשך השנים, אתם יודעים, יש מילים שהפכו מילים שבעיני מישהו נראות פחות; מתנחלים, לדוגמה, מילה שפעם הייתה מכובדת והיום היא אפילו מכובדת יותר, אבל יש אנשים שזה מפריע להם, או מהצד הזה או מהצד האחר. גם המילה זיקנה ספחה אליה משמעויות של משהו זקן – הנה, עוד דוגמה. ולכן, אני חושב שהתפקיד שלנו הוא גם לשנות את היחס הזה, אבל ייתכן שבינתיים, לגבי הקצבה עצמה, אפשר למצוא לה שם אחר, שלא פוגע באף אחד.
עמדת הממשלה היא לתמוך, כמובן, בהצעת החוק, על-פי הנוסח שהוחלט בוועדת שרים לחקיקה, והמשך קידום החקיקה ייעשה בהסכמה עם משרד המשפטים ומשרד האוצר. תודה לכם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לשר. אם כן, יש תמיכת ממשלה, ולא נראה לי שמישהו מחברי הכנסת רוצה להתנגד להצעת החוק.
אז אנחנו נעבור להצבעה. הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון – איסור העברה, שעבוד ועיקול זכויות), התשע"ד–2014, של חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי וקבוצת חברי הכנסת, קריאה טרומית. מי בעד, מי נגד – נוכל להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 18
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון – איסור העברה, שעבוד ועיקול זכויות), התשע"ד–2014, לדיון מוקדם בוועדת הכספים נתקבלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, יש לנו 18 בעד, אין לנו מתנגדים או נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק עברה בקריאה טרומית ותועבר לוועדת הכספים של הכנסת להכנתה לקריאה ראשונה.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום האזרח הוותיק>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, כמה הצעות לסדר-היום בנושא הזה, יום האזרח הוותיק, מס' 3799, 3813, 3828, 3831 ו-3836. ראשונת הדוברים תהיה חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, בבקשה. אחריה – יואב בן צור, דב חנין, עיסאווי פריג' ואיציק שמולי. בבקשה.
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, השר לאזרחים ותיקים, חברי כנסת נכבדים, לפני שאני מתייחסת לאתגרים שאתם מתמודדת האוכלוסייה הוותיקה, אני בוודאי רוצה לומר שקודם כול הם תעודת כבוד עבור כולנו. הם זה אנחנו, אנחנו זה הם, ולא ניתן להפריד.
אני רוצה להתייחס לדוח הלמ"ס האחרון, שהתפרסם בזמן הפגרה, והציג תמונת מציאות קשה של מצב האזרחים הוותיקים בישראל, שניכר ממנו כי עוני ובדידות הם מנת חלקם של רבים מהם. אי-אפשר להתעלם מהעובדה שאזרחים ותיקים בישראל בודדים יותר, חולים יותר ומצבם הכלכלי קשה יותר בהשוואה למדינות אירופה. עובדתית, הדיווח על זקנים הסובלים מדיכאון גבוה יותר, וזהו, חברי, נתון כואב ומדאיג. זוהי מציאות עגומה שאנו כחברה צריכים להעלות על סדר-היום, ובוודאי כמחוקקים אנחנו צריכים להמשיך לפעול לשינוי מצבם של הזקנים בארץ, שהם חלק ניכר מפניה של החברה הישראלית.
אני גאה בקו שבו התחילה המפלגה שלי, שלראשונה מזה שנים הגדילה את הקצבאות לניצולי השואה, וזה לא היה קיים. הוקצו לכך מיליארד שקלים. והם אחוז לא מבוטל מהאוכלוסייה הוותיקה – תתקן אותי, השר, אם אני טועה. בתוך התוכנית הזאת תתאפשר הנחה של 100% עבור השתתפות עצמית לתרופות שבסל התרופות, הגברת היקף שירותי הרווחה לניצולי השואה שנמצאים במרכזי-היום, וכמובן מעורבות של משרד הרווחה כדי לתת מענה אמיתי ותיקון כל כך צודק למצב אבסורדי שהיה קיים. אנחנו צריכים להמשיך ולהגדיל את רווחתם של האזרחים הוותיקים – הורינו, הורי: אבא שלי, שיזכה לחיים ארוכים, בן 85, ואימא בת 75; הורינו, סבינו, סבותינו. כפי שנאמר, אל תשליכנו לעת זיקנה.
אציין שאתמול הנחתי על שולחן הכנסת תיקון להצעת חוק ההוצאה לפועל המבקש לשמור על כבודם וביטחונם של זקני ישראל כך שגם אם עומדת כנגדם תביעת הוצאה לפועל, אל למעקלים להיכנס לביתו של מי שמבוגר מגיל 70 ולעקל את רכושו אם אין צו מיוחד של רשם ובנסיבות מיוחדות. כמובן, אנחנו לא מעודדים התחמקות מחובות, אבל אנחנו שמים הרבה פעמים אינטרסים זה לצד זה, ואני חושבת שהאינטרס של ההגנה עליהם בנושא הזה גובר. כמובן, כבוד השר, אנחנו נקדם את זה בשיתוף פעולה ובתיאום.
בנוסף לכך, ובשל הבדידות שהם חווים, אני פועלת, כמו גם חבר הכנסת ניצן הורוביץ, לקדם חקיקה שתקנה 50% הנחה על כל מופעי התרבות במוסדות שנתמכים מהמדינה, ולא רק הצגות תיאטרון, תערוכות ומוזיאונים, כי זה לחלוטין לא שוויוני ולא מכניס למעגל של לצאת מהבית, להשתמש בפנאי ובתרבות. גם, אתה יודע מה? זה משאיר הרבה פעמים את האוכלוסייה המבוגרת של הפריפריה קצת בצד בנושא הזה. נכון שהצעת החוק שלי עלתה לוועדת שרים, ויש לה, ככל הנראה, השלכות תקציביות מאוד רציניות, אבל אנחנו נתגבר על המכשולים ונקדם גם את זה, כי זו הצעת חוק צודקת.
אנחנו כולנו, חברים, מחויבים לדאוג להם, לכבודם, לשלומם, לרווחתם, כי האזרחים הוותיקים בארץ הם נכס למדינתנו הקטנה ונכס אישי לכל אחד ואחת מאתנו. ותזכורת לכולנו, שבוא יבוא היום שנהיה בתוך הנעליים שלהם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
טוב. כן נזכה. תודה רבה לחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה. חבר הכנסת יואב בן צור – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין.
<יואב בן צור (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר לאזרחים ותיקים, חברי חברי הכנסת, תורת ישראל מעודדת את האדם הצעיר, הבלתי-מנוסה בנפתולי החיים, לפנות בשאלות לשכבות הגיל הבוגרות – "שאל אביך ויגדך, זקנך ויאמרו לך". מתוך התפיסה הזאת ראו חז"ל אפילו בעצם הכינוי "זקן" את ראשי התיבות "זה קנה חוכמה", ומכאן החובה היהודית לכבדם.
החולק כבוד לסביבה מכבד את ניסיון החיים, הווי אומר, הוא מכבד את ההכרה האנושית הטבעית, המבשילה על-ידי תופעות ומאורעות חוזרים של הטבע והחיים. דוגמה קלאסית לזה מצאנו בתפקיד הלוויים במשכן במדבר סיני. עד גיל 50 נדרשו הלוויים לעסוק בעבודה פיזית הכוללת פירוק, הרכבה והובלה של המשכן וחלקיו במסעות המדבר. אולם מגיל 50 ואילך נפטרו הלוויים מהעבודה הפיזית המאומצת, אך בד בבד לא הורחקו כלל מהמשכן בשל גילם, אלא אדרבה, המשיכו לשרת כשוערים וכזמרים השרים במקדש כל זמן שהיו מסוגלים לכך.
כך מבטא הרמב"ם בהלכות כלי המקדש את העיקרון: אין הלוי נפסל בשנים, ולא במומים, אלא בקול, שיתקלקל קולו מרוב הזיקנה, ייפסל לעבודתו במקדש. אבל נראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה, אבל יהיה מן השוערים. זאת אומרת, בכל מקרה דאגו שיהיה רצף תעסוקתי לאותם אנשים בוגרים ולא יהיו מובטלים. בכך התורה איזנה בין הצורך להקל את המאמץ הפיזי בתקופת הזיקנה ובין הרצון לאפשר לאנשים בגיל זה עשייה ותרומה לחברה בדרכים חלופיות, לטובת המבוגר ולטובת החברה כולה.
שלמה המלך, החכם מכל אדם, בספר קהלת, אשר הרבה לתאר את המציאות האנושית כהבל הבלים, משבח פעמים רבות את מי שיודע לשמוח בעמלו: "וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו מי יביאנו לראות במֶה שיהיה אחריו". חשיבה זו מופיעה גם בכתביו של דוד המלך: "יגיע כפיך כי תאכֵל אשריך וטוב לך". העובדה הזאת נכונה ביחס לכל אדם, וביתר שאת ביחס לאדם מבוגר שכבר אינו עובד במסגרת קבועה. מסגרות תעסוקתיות או התנדבויות שתוקמנה ימצבו אותו מבחינה חברתית כמי שממשיך לפעול ותורם לכלל מיכולותיו, מחוכמתו ומניסיונו העשיר.
מקווה אני שיום האזרח הוותיק המצוין על-ידי כנסת ישראל יביא בשורה לאוכלוסייה חשובה ההולכת וגדלה, ונמצא את הדרך להשאיר את האזרחים הוותיקים בכבודם, ואפילו ליהנות עדיין במו-כפיהם מעבודה יוצרת או מתרבות נכונה. מי ייתן ונזכה כולנו, יושבי הבית הזה, להיות חלק מהאוכלוסייה היקרה הזאת באריכות ימים ושנים טובות ובריאות. אמן.
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
אמן.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין. בבקשה, חמש דקות.
<דב חנין (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, תודה לך. ברכות לאזרחים הוותיקים שלנו, לאזרחיות הוותיקות שלנו, על יום חגם וחגנו. ברכות לכנסת על כך שאנחנו מציינים יחד את היום החשוב הזה. ברכות לך, אדוני השר, ויחד אתך לאנשי משרדך – למנכ"ל ולצוות המשרד. אכן משרד קטן, אבל כמו שפעם נאמר על גוף אחר, נכון להגיד על המשרד הזה: קטן וחכם, במובן הזה שנעשית שם עבודה מעניינת, רחבה, על מגוון הבעיות והשאלות שיכולות לעשות שינוי בחיי האזרחים הוותיקים שלנו.
האזרחים הוותיקים הם אכן מראה של החברה, והם מראה של החברה גם בהיבטים מאוד יפים וחיוביים – קודם כול בהיבטים יפים וחיוביים. אפשר למצוא בקרב האזרחים הוותיקים הרבה מרץ, אנרגיה, רצון, נכונות, יוזמה, יצירתיות, כמו שאנחנו מוצאים בחברה הישראלית בכלל. אבל יש, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, גם צד שני למטבע, והצד השני של המטבע הוא צד של קשיים ובעיות לא פשוטות. אנחנו מדברים על קיום בכבוד, בכלל בחברה הישראלית, אבל הקיום בכבוד נעשה מוקשה יותר, נעשה בעייתי יותר, נעשה רווח פחות, כשאנחנו מגיעים לגיל זיקנה. קיום בכבוד זו שאלה של ביטחון, קודם כול ביטחון כלכלי; היכולת לחיות, להתפרנס מחסכונותיך, או אם אין לך חסכונות – להתקיים ממה שהציבור, החברה, הביטוח הלאומי, המדינה, נותנת לך.
ואנחנו חייבים לומר לעצמנו בכנות, שמה שהחברה הישראלית נותנת לקשישיה, מה שהחברה הישראלית נותנת לאזרחיות הוותיקות ולאזרחים הוותיקים, זה הרבה פחות מכדי לחיות בכבוד, מכדי לחיות בביטחון, מכדי להיות מסוגלים לממן צעצוע לנכד או בילוי עם המשפחה. יש ותיקים שיש להם חסכונות ויש ותיקים שיש להם גם פנסיה מאותם ימים שבמדינת ישראל עוד התקיימו הסדרי פנסיה שנתנו לאנשים את היכולת לחיות בכבוד מפנסיה. היום זה כבר איננו המצב. מי שיוצא היום לפנסיה לא תמיד יודע מה הוא חסך ומה הוא יקבל ממה שהוא חסך. אבל יש גם יותר מדי אנשים בישראל שאין להם הסדרים כאלה, ולגביהם השאלות של קיום בכבוד ושל ביטחון כלכלי במובן הבסיסי ביותר הן שאלות אמיתיות.
יש לקשישים, לקשישות, בעיות בריאות שהן בעיות טבעיות, שנוצרות מכוח הגיל וההזדקנות. וגם כאן, עמיתי חברי הכנסת, הקשישים והקשישות הם תמונת מראה של החברה הישראלית. כאשר מערכת הבריאות שלנו נמצאת במצוקה כל כך קשה, מערכת הבריאות הציבורית נמצאת במצוקה כל כך קשה, המצוקה הזאת מורגשת במיוחד כשאנחנו מדברים על קשישים ועל קשישות. פעם, אדוני השר, התנהלה מערכת בחירות שלמה – ככה אני זוכר, זה עוד היה לפני ימי בפוליטיקה – על הזקנה במסדרון בבית-החולים בנהרייה. דווקא יצא לי להגיע לבית-החולים בנהרייה בנסיבות של ביקור, וראיתי שם את הזקנה. אני לא יודע אם זו עדיין אותה זקנה שנמצאת במסדרון, אבל זקנות עדיין נמצאות במסדרון, ולא רק בנהרייה. לא רק בנהרייה, לצערי.
עכשיו, יושב פה השר לאזרחים ותיקים, ואני מסתכל עליו והוא מסתכל עלי, ואני יודע שלא על כל השאלות האלה יש לך תשובות ולא על כל השאלות האלה אתה יכול לתת תשובות. במובן מסוים הוטל עליך תפקיד מאתגר ומעניין, אבל אולי גם כפוי טובה, כי אצלך במשמרת ואצל הוותיקים במשמרת שנמצאים באחריותך מתגלים ומתבטאים כל אותם קשיים ובעיות שהמדיניות הממשלתית יוצרת לאורך כל הדרך. במובן מסוים, שלא בטובתו, השר אורבך, נראה לי כך – אני מקווה שאני לא אסבך אותך, אבל אובייקטיבית זה המצב – נקלע למין תפקיד של אופוזיציה חברתית בתוך ממשלה שלא תמיד יודעת להסתכל על השאלות החברתיות, לא תמיד יודעת להבין את השאלות החברתיות ולא תמיד יודעת לנהל מדיניות חברתית.
אני אומר את הדברים גם אפרופו איומים מאוד קונקרטיים שנמצאים על שולחננו. מדברים, למשל, על העלאת גיל הפרישה. אבל זה לא העלאת גיל הפרישה, זה דחיית מועד תשלומי הקצבאות שאנשים שילמו עליהם, שילמו עליהם כל חייהם. אני לא חושב שיש מישהו בכנסת או בציבור שמתנגד לכך שאנשים יוכלו להמשיך לעבוד יותר אם הם יכולים, אם הם רוצים. למה לא? אני לא חושב שזה רעיון טוב להכריח אנשים לפרוש אם הם מסוגלים להמשיך לעבוד. אבל לא על זה מדברים. מדברים על זה שידחו את הגיל שבו אנשים יכולים סוף-סוף לקבל את אותן קצבאות שהם חסכו להן כל ימי חייהם.
<זהבה גלאון (מרצ):>
ולמה?
<דב חנין (חד"ש):>
אבל אני – – –
<זהבה גלאון (מרצ):>
ולמה? כדי שהביטוח הלאומי ימשיך – – – את הגירעון שלו, יסגרו את הגירעון – – –
<דב חנין (חד"ש):>
בדיוק. בדיוק. כמו שאמרה חברת הכנסת גלאון, ובצדק – אני פשוט חוזר על הדברים למען השומעים שלנו בבית, כי אלה דברים נכונים – המטרה היא – נהפכו פה, נהפך פה הסדר בין מטרה לאמצעי. במקום שהקצבאות, שהן המטרה, יהיו הדבר שלשמו כולנו מתגייסים, אז כדי לחסוך לביטוח הלאומי, שזו המטרה, אנחנו מקצצים לקשישים, והם הופכים להיות האמצעי.
אבל כדי שלא לסיים בנימה פסימית, אני בכל זאת רוצה לציין את ההישג הגדול של השנה שחלפה, אדוני השר, וגם בתחום הזה יש לך תרומה, וזה ההישג הגדול שהיה לכולנו יחד, שרים בממשלה ואנחנו חברי הכנסת וראשי השדולה למען ניצולי השואה, בכל התחום של ניצולי השואה, שאכן רובם הגדול כבר נמצאים בגיל של קשישים וקשישות. וההישג הגדול הזה, שהוא הישג רוחבי – וכשהתחלתי בתפקיד של יושב-ראש השדולה למען ניצולי השואה, יחד עם חברי אלעזר שטרן ויפעת קריב, אני זוכר עד היום את שיחתנו הראשונה ואת תוכנית העבודה שגיבשנו לעצמנו. חלק מהדברים נראו לנו אז אתגרים מאוד קשים, ואמרנו שאולי בקדנציה שלנו אנחנו לא נצליח לעשות אותם אבל חשוב להציב אותם על השולחן. וכמה מהדברים האלה כבר נמצאים; כבר נמצאים וכבר קורים. וזה רק מלמד שכאשר אנחנו נחושים, כאשר אנחנו מצליחים לייצר שיתופי פעולה, כאשר אנחנו מצליחים לגייס לא רק ציבור אלא גם את הכוחות המקצועיים והמומחים הרלוונטיים, אפשר לגייס גם בכנסת, גם בממשלה, ולעשות שינוי גדול ולעשות שינוי חיובי.
אני מקווה שמה שהצלחנו לעשות ביחס לניצולי השואה נצליח לעשות בשנה הקרובה למען קשישים וקשישות, אזרחים ואזרחיות, ותיקים וותיקות שאינם ניצולי השואה, אבל גם הם צריכים את עזרתנו, גם הם צריכים את התגייסותנו, גם הם צריכים את היכולת להתקיים בכבוד, להתקיים בביטחון ולהמשיך חיים ארוכים ובריאים וטובים אתנו. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה. חבר הכנסת איציק שמולי. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
<איציק שמולי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה באמת לברך את השר אורבך על כל פעילותו, נמרצותו, גישתו עבור האזרחים הוותיקים במדינת ישראל. אתה פועל בשני מישורים: גם במישור של התודעה וגם במישור של המעשים. ואני חושב שאתה עושה דברים מאוד מאוד חשובים. דוגמה לכך כולנו זכינו לראות היום במסדרונות הכנסת. ובאמת, שא ברכה, ואנחנו נהיה אתך בכל הפעולות האלה למען האזרחים הוותיקים. אני רוצה לברך גם את חברי נחמן שי, שעומד יחד אתי בראש שדולת הגמלאים, ובהזדמנות הזאת גם את יו"ר השדולה הקודם הרצוג, ראש האופוזיציה, על פעילותם ונמרצותם.
אני רוצה להעלות, אדוני היושב-ראש, נושא כאוב שאולי טיפה יקלקל את החגיגה, אבל מפאת חשיבותו אני בוחר להעלות אותו היום, וזה כמובן הנושא של הביטוח הסיעודי הקולקטיבי. אני חושב שיש דרך אחת להסתכל – אני אומר את הדברים, דברים חמורים, מעל בימת הכנסת, אבל זו האמת לאמיתה – בסוף יש דרך אחת להסתכל על מה שקורה בעולם של הביטוח הסיעודי הקבוצתי: זאת לא סתם מכה שנפגעו ממנה אנשים, זו הונאת הביטוח הכי גדולה שהייתה כאן, והדבר העצוב ביותר – שהיא קרתה בחסות המדינה.
הרי מה קרה כאן? במשך הרבה מאוד שנים האזרחים הוותיקים, 220,000 אזרחים ואזרחיות, קנו ביטוח סיעודי. והם היו בטוחים שברגע האמת, לא עלינו, חלילה וחס, אם ייקלעו למצב סיעודי, חברת הביטוח תהיה שם עבורם. למה? כי הם רכשו ביטוח סיעודי. מה לא סיפרו להם? מה שכחו לספר להם? מה כתוב באותיות הקטנות? שבעצם בפוליסה כתוב שהם לא קנו ביטוח סיעודי אי-שם לגיל זיקנה; הם קנו ביטוח זמני לחמש שנים שאותו יכולות חברות הביטוח לשנות מעת לעת.
עכשיו, קחו לדוגמה, כדי לבאר את העניין, את גודל האבסורד: איש בגיל שלי, בגיל 30, שבאים אליו ואומרים לו: בוא תרכוש ביטוח סיעודי, כי לך תדע מה יהיה, הארכת תוחלת החיים. ואני מתחיל לשלם חמש שנים, עשר שנים, 15 שנה, 20 שנה, 30 שנה, מגיע לגיל הפרישה, ואז חברת הביטוח נזכרת להפעיל את גלולת המוות שיש בסעיפים בתוך הפוליסות האלה. היא נזכרת, כשאני מגיע לגיל הזיקנה, להגיד לי: תודה ששילמת לנו 30-20 שנה, ועכשיו תורנו לבטל את הפוליסה.
עכשיו, מנסים להציג לנו את הסיפור כאילו יש פה אנשים שלא ידעו לקרוא מה יש בפוליסות. חברים יקרים, אם היינו מדברים על 10,000 אנשים, 100,000 מטומטמים שלא יודעים לקרוא – מיליון ישראלים שנפלו במכה הזאת לא יודעים קרוא וכתוב? אז לא, אני אגיד לכם מה האמת לאמיתה: האמת היא שחברות הביטוח הוליכו שולל מיליון ישראלים. בתוכם נפגעו בצורה הקשה ביותר 220,000 אזרחים ותיקים, ועליהם אנחנו מדברים כאן היום.
ויותר גרוע – שהרגולטור שיתף עם זה פעולה; שהוא ראה את המחדל הזה ולא אמר מילה; שהוא שכח שתפקידו לשמור על האיזון של חברות הביטוח, אבל גם על המבוטחים עצמם. ואני רוצה להגיד לכם: אנחנו עוד נתעסק רבות בחודשים הקרובים בנושא הזה, אבל השבוע בעצם יצא משרד האוצר, האגף הרלוונטי שממונה על עולם הביטוח ושוק ההון, בפתרון. הם אמרו: אנחנו ניקח את הבעיה הזאת ונגלגל אותה לפתחן של קופות-החולים – שכבר הודיעו שהן מסרבות לעשות את זה, אבל נניח שזה יקרה.
אני ראיתי, באמת התרשמתי השבוע, שהממונה על עולם הביטוח, על שוק הביטוח, דורית סלינגר, למדה מאוד מאוד מהר מהשר שלה. היא למדה להכריז על רפורמות כשהפרטים לא סגורים, התוכנית לא אפויה. מזכיר לכם משהו? אולי תוכנית מע"מ אפס – חפשו את ההבדלים. אבל רפורמה יש. רק מה אין ברפורמה? שלושה דברים עיקריים – ובזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש: לא אומרים למבוטחים שנפגעו, ל-220,000 גמלאים שהיום יושבים בבית וחלילה נקלעים למצב סיעודי – וסליחה על הביטוי, נדפקים פעמיים: גם שילמו במשך עשרות שנים עשרות-אלפי שקלים לחברות הביטוח וגם עכשיו צריכים להוציא כסף מהכיס – לא אומרים להם כמה הם צריכים לשלם. לא אומרים להם, לא מבטיחים להם שהתנאים שהיו להם קודם יישמרו גם בקופות-החולים. והכי גרוע – את מי בחרה הממונה על הביטוח להעניש? את החבר'ה האלה, את הגמלאים. היא אמרה שבעוד שכולם יוכלו להיכנס למודל הזה ביוני 2015, הם ייענשו ויוכלו להיכנס רק אי-שם בשנת 2016.
אז אני מצפה – ואני מדבר פה כאיש צעיר אבל כזה שמרגיש חובה מוסרית כלפי האנשים הוותיקים שבנו את המדינה – שדווקא האגף במשרד האוצר שאחראי למחדל הזה, שאחראי לביזיון הזה, שברשלנותו לא שם לב למה שקורה כאן, שבנקודה הקריטית הזאת, אם הוא לא עשה את זה קודם, יראה גם את המבוטחים. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה. חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברים, יום האזרח הוותיק. למען האמת, זה מזכיר לי את סבתא, זיכרונה לברכה. יום אחד אני פותח את תיבת הדואר ואני רואה מכתב, מעטפה מהביטוח הלאומי. אני פותח את זה בבית, יחד עם כל ההתכתבויות, ואני מוצא בתוך המעטפה תעודה כחולה: אזרח ותיק, וכתוב השם של סבתא. זה דבר מעניין וחדש ויפה. בירכנו והכול טוב ויפה, אבל סבתא וסבא, אם לא היינו לידם נפשית ועזרנו להם כלכלית, ואם לא היינו תומכים בהם, הם היו כמו לא מעט קשישים וזקנים וותיקים שחיפשו את פת הלחם.
מכאן אני רוצה להיכנס לנושא. כשישבתי במליאה, החברים חילקו לנו חוברת. החוברת שהמשרד לאזרחים ותיקים – גם מגיע לכבוד השר כמה מילים טובות על אזכור היום הזה, כי באחד הימים כולנו נהיה ותיקים וכולנו נהיה זקנים וכולנו נזדקק לעזרה ולביטוח סיעודי. אז יוזמה מבורכת, ויישר כוח על היוזמה. אבל כשאני מעיין בחוברת ואני מסתכל וקורא, עובר, עובר, מסתכל, אני אומר: האם במקרה כבוד השר לא ראה לנכון להכניס חבר כנסת ערבי לתוך החוברת?
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
נו, מה אתה חושב?
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אני שואל את עצמי. ישבתי, שאלתי. באו אלי החברים הערבים, אומרים לי: עיסאווי, השר פנה אליך? אני אומר להם: למה אתם שואלים? אומרים: אלינו לא פנה. שאלנו, לא פנה. אז אני מסתכל ומסתכל, יכול להיות שטעיתי. שאלתי את דב חנין. איפה דב חנין?
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
– – – פנו אחד-אחד – – – גם אישי – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
כבוד השר – –
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
– – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – לא בושה להודות בטעות.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
לא לא לא, סליחה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אז – – –
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
השקיעו בזה מאמץ מיוחד.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
לא, לא בושה – – –
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
– – – חרדים – – – ערבים, ואף אחד לא נענה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אז אתה רואה שאתה קובע עובדות, וזה לא ראוי להגיד אותן כשאני אומר לך באופן אישי: אף אחד לא פנה אלינו – אלי לפחות; לא קיבלתי הודעה. אני חושב שמן הראוי שבכנסת ישראל ובמדינת ישראל – – –
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
קיבלת הודעה כמו כולם.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אנחנו לא קיבלנו הודעה.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
פשוט לא טרחת – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אז עכשיו אני אכנס מהספר, שמשליך גם על הכלל, על שאר הדברים. חברים, יום האזרח הוותיק, שאנחנו רוצים להיכנס אליו ולציין אותו – כי באחד הימים, אמרתי, נהיה שם – ורוצה להשליך לגבי החיים היומיומיים שלנו. מכאן אני מגיע למסקנה: הכול עניין של סדר עדיפויות. זה לא הצעות חוק, הצעות חוק מבורכות וטובות שיהיו לנו בעניין ביטוח סיעודי ועזרה מכל הכיוונים. עכשיו, בזמן שאנחנו שוקדים ויושבים, והאוצר יום ולילה עובד על תקציב המדינה, הכול עניין של סדר עדיפויות. תקציב שנעדר ממנו סדר-היום האזרחי, בז לכל הוותיקים, לקשישים ולחברה המתוקנת שצריכה להיות. צריך להגיד את זה דוגרי: הכול מתחיל מסדר עדיפויות, משם, לא מחוק ולא ממספר חוק שבקושי אני מיישם אותו.
הדבר הנוסף שאני רוצה לציין בזמן המועט שנותר לי, לכבוד השר, ולהגיד: גם לקשיש ולאזרח הערבי הקשיש והזקן הערבי מגיע שלישי בשלינקס. שליינקס? שלינקס? איך זה נקרא?
<אלעזר שטרן (התנועה):>
שלייקעס.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
שלייקעס. הזה ששמים כאן, שלייקעס. אני רוצה לו שם בערבית – לא מוצא. אז גם לאזרח ולקשיש הערבי מגיע השלייקעס הזה.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
לערבים אין – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אין שלייקעס, אז לא מגיע להם שלישי. נעשה להם שישי, כי הזקנים ביישובים הערביים, אם אין תורם מקומי שיבוא לחבק אותם, לא יהיה להם שלייקעס. אז בואו נזכור שיש לנו מדינה שיש בה גם זקנים יהודים וגם זקנים ערבים, ובואו נדבר בקול אחד ונשנה את סדר-היום, כי באחד הימים אנחנו נהיה שם. תודה לך, אדוני.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה. חבר הכנסת נחמן שי – אחרון הדוברים. אחריו ישיב השר. בבקשה.
<נחמן שי (העבודה):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זה יום חשוב בכנסת, למרות שלצערי האולם ריק, וגם בשדולה שחברי, שותפי, עמיתי איציק שמולי ואני ערכנו היום בנושא הזה של הביטוח הסיעודי לא הופיעו יותר מדי חברי כנסת, אבל הייתה קבוצה יפה. אני חושב שהנושא ראוי. בעניין הזה אני רוצה להודות גם לשר אורבך, שמרגע כניסתו לתפקיד באמת מילא אותו תוכן מחודש והביא רעיונות וגישה חדשים שהם עושים את כל ההבדל.
יש פסיכולוגית איזושהי בושה בלהיות גמלאי. דיבר היום באחת הפגישות – כי הוועדות של הכנסת עסקו בנושא הזה לאורך הבוקר ואחר-הצהריים המוקדמים – דיבר נציג של ארגון "ידיד" ותיאר את המעבר של אישה פעילה, בת 62, שביום אחד ניהלה פרויקט גדול והייתה מלאת כוח ולמחרת היא טיפסה במדרגות הביטוח הלאומי וטיפלה בקצבה שלה, ופתאום, במקום לתת, היא מבקשת לקבל או מקבלת. בזה מסתמן כל ההבדל בין אנשים שמעורבים, תורמים, מרגישים חלק בלתי נפרד, ופתאום, ביום בהיר אחד – זה קורה לנשים בגיל 62, לגברים בגיל 67: רגע, אני כבר לא מה שהייתי. זה משבר גדול. אני עברתי אותו פה בכנסת, אז אולי הוא יותר קל. אבל, חברי, יש לי ברוך השם חברים וחברות, וראיתי שזה משנה משהו אצלם. זה לוקח זמן, אפשר להתאושש, זו לא מכה, אבל זה איזשהו ציון דרך שמשפיע על אנשים.
באמת, אנחנו אפילו מתלבטים, וזה עלה היום, בהגדרה מה קורה לאדם אחרי גיל 62 או 67: הוא זקן? הוא גמלאי? הוא קשיש? הוא אזרח ותיק? העברית, שפה יפה עם למעלה מ-300,000 מילים, לא מצליחה לייצר את המילה הראויה, גם כשאנשים נושאים את התואר הזה במשך כ-20 שנה.
זה אחד הדברים היפים והמופלאים במדינת ישראל, שאנחנו לא תמיד פה מתייחסים אליה יפה: היא, מסתבר, ארץ שתורמת לבריאותם של אזרחיה. תוחלת החיים של הנשים והגברים בארץ עולה כל הזמן והיא כבר עוברת את 80, והילדים שנולדים היום יחיו, בעזרת השם, למעלה מ-90 שנה. אנחנו שואלים את עצמנו: מה הם יעשו ב-30 השנים האחרונות של חייהם? שליש מחייהם. מה הם יעשו לפני שהם יגיעו לביטוח הסיעודי? אני חושב שיש לנו פה אתגר מן הגדולים שמדינת ישראל יכולה לעסוק בהם. מן הגדולים.
פלח האוכלוסייה הזה בשנת 2035 – ראיתי את זה היום, השר – ימנה כ-1.7 מיליון איש. זה לא רחוק, 2035; אולי זה נראה רחוק, אבל זה רק עוד 20 שנה. יהיו פה 1.7 מיליון, 15% מאוכלוסיית ישראל תהיה בגיל פרישה. תראה, זה נתח עצום מהאוכלוסייה, וזה חלק פעיל, שלא יחשבו שהאנשים האלה מתחבאים בבית. יש להם מה לעשות, והם רוצים לצאת והם רוצים להיות מעורבים. יש בהם שרוצים להמשיך לעבוד, יש בהם שרוצים להתנדב, יש בהם שרוצים סתם לחיות יפה, רוצים להיות בריאים.
המדינה חייבת להיערך לקראת היום הזה. אז אני יודע שהמשרד לאזרחים ותיקים מנסה לחשוב במונחים אסטרטגיים. לא בטוח שיש לו כלים, כי זה באמת אתגר ממדרגה ראשונה, והלוא חיינו פה עשויים מאירועים מזדמנים, מהירים, קצרים, והאופק שלנו הוא בדרך כלל החודש הקרוב. אם הגענו לשנה הקרובה, אז בכלל חושבים שאנחנו מרחיקי ראות. אבל פה צריכים להסתכל 30 שנה ו-40 שנה קדימה, ואנחנו טוענים, ובצדק, שהמדינה הזאת היא נצחית. אם היא נצחית, היא צריכה להסתכל על תופעות כאלה במונחים של נצח, מה עושים פה בעוד 50 שנה ואולי 100 שנה, ועכשיו צריך להניח את היסודות.
אז דיבר היום איציק שמולי, חברי – הוא דיבר עכשיו גם על הנושא של ביטוח סיעודי. חלק מהאנשים לא בריאים; צריך לסייע להם, צריך להביא להם עובד זר, או שבני המשפחה מסייעים להם. כאן נכנסת לתמונה סוגיית הביטוח. ידונו בזה בבוא הזמן. אני חושב שההצעה שהועלתה היא בכיוון הנכון, אבל היא עדיין מחוררת, כפי שאמרתי, כמו גבינה שוויצרית, ואיציק באמת תיאר את הבעיות הקיימות ואת תחושת הבגידה אצל מאות-אלפי אנשים, שצברו, חסכו כל חייהם, ופתאום ביום בהיר אחד הביטוח שלהם נעצר. זה נובע גם מאותה בעיה שהם מפתיעים – הם נשארו בסביבה: הלו, אנחנו חיים פה; לא חשבתם על זה, אבל אנחנו פה.
ויש בעיית העוני, שהיא אולי הכי מכריעה אצל האנשים האלה – בזה אני מסיים. למה הם נעשים עניים? מוזר מאוד. כי במחקר שנעשה על-ידי מרכז טאוב מתברר שכשאדם בישראל, גבר או אישה, פורש, בסך הכול באותו רגע מצבו הכלכלי טוב. הוא מוכן. אבל כמובן שיורדת מאוד הכנסתו וכדומה, ואז, בניגוד למדינות אחרות, תשלומי הפנסיה שמגיעים אליו הם נמוכים, ואילו במדינות אחרות – וכאן ה-OECD עשה את המחקר הכואב הזה: מתברר שהקשישים בישראל הם הכי עניים בעולם המערבי. זאת אומרת, מדינות אחרות מכירות בעובדה שקשיש, אדם מבוגר, סיים את מקורות ההכנסה העיקריים שלו; מה שהוא צבר הוא צבר, ועכשיו המדינה צריכה לעזור לו. זאת האחריות המדינתית. אצלנו לא מסייעים מספיק.
אני מבין את הקשיים הכלכליים במדינת ישראל, לא צריך להסביר לי. אבל עדיין אני מסרב להבין איך אנחנו מידרדרים ממקום גבוה למקום האחרון בקרב מדינות ה-OECD כשמדובר בהכנסתם של קשישים. זה לא מתקבל על הדעת. כלומר, המדינה מסייעת במינימום האפשרי. ברור שבמכפלות של קשישים זה הרבה מאוד כסף, אבל חייבים לחשוב. לא יכול להיות שאדם שעבד כל ימי חייו וצבר ועשה והגיע לרגע הזה, פתאום יוגדר כעני. זאת בגידה של המדינה ושל החברה במגזר הזה, בקבוצה הזאת, באנשים האלה, שתרמו ובנו וסייעו ועל גבם המדינה צמחה, וכשהם צריכים לקבל אומרים להם: תקבלו קצת, לא תקבלו הכול.
אני רוצה לסיים, ולקוות מאוד שאנחנו נוכל בעבודת הכנסת מצד אחד, עם עבודת המשרד, עם השדולה, עם חברי הכנסת כולם – כי כל אחד, כפי שנאמר, יהיה שם במוקדם או במאוחר, כל אחד ואחת – באמת ליצור את המעטפת שתאפשר לגמלאים, לאוכלוסייה המבוגרת של מדינת ישראל, לחיות עמנו חיים ארוכים, בריאים, שלמים, כדי שהם יעשו אותם בכבוד הראוי, כפי שהם והן ראויים וראויות לו. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה. אני מזמין את השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך להשיב.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
אדוני היושב-ראש ושלושת חברי הכנסת, ארבעתכם – אולי נלך אלי לחדר, נעשה את זה יותר – – –
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
אתה מוזמן אלי.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
חבל על כל התאורה.
<נחמן שי (העבודה):>
יהיה נחמד.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
בראשית דברי, תודה על המחמאות על התערוכה. מובן שפנינו אל כל חברי הכנסת, כולל חברי הכנסת הערבים והחרדים. מכיוון שהיינו מודעים לזה שיהיו טענות אחר כך שאולי אין פה ייצוג, אז לחלק מחברי הכנסת פנינו באופן אישי, לא רק חיכינו לתשובות שלהם, ודיברנו אתם או עם העוזרים שלהם והפצרנו והתחננו לבחור. אבל אני לא יכול לבחור בשביל האנשים את זקן השבט שלהם ולכתוב בשבילם, למרות שגם – – –
<איתן כבל (העבודה):>
אני מודה באשמה.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
כן. ומי שלא נענה לא יכול לבוא אחר כך בטענות שלא – אלא אם כן רוצים פשוט לטעון טענות קבועות – –
<עמר בר-לב (העבודה):>
זאת כנסת ישראל, אפשר לבוא בטענות.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
– – על קיפוח. כן, אבל מה? בשנה שעברה עשינו תערוכה של סבים ונכדיהם מבין חברי הכנסת, חברי כנסת והסבים שלהם, והשתתפו גם חבר הכנסת חנא סוייד וגם חבר הכנסת עפו אגבאריה. זאת סתם איזו טענה קבועה, רטינה קבועה כזאת. קודם כול למצות את האפשרויות שיש, וגם לבדוק אולי עם העוזרים אם הם מעבירים לכם את כל הפניות. אבל כמובן שבהמשך, כיוון שאת התערוכה הזאת ננייד למקומות אחרים בארץ, אני מחדש את פנייתי לחברי הכנסת הערבים והאחרים שלא השתתפו, והם מוזמנים לבחור את זקן השבט. אני בטוח שהם לא ייענו לפנייה הזאת, כי אם הם ייענו לפנייה תהיה אחר כך בעיה להתלונן.
אני רוצה להודות לחברי השדולה, שהיום אירחו אותנו, את אנשי המשרד, בשלל ועדות וגם בשדולה עצמה בסוגיות שונות, ולחבר הכנסת נחמן שי וחבר הכנסת איציק שמולי. ובכלל אני רוצה לציין את אנשי מפלגת העבודה, שפועלים רבות בתחום הזה של האזרחים הוותיקים, וממשיכים מורשת מפוארת של תנועת העבודה ושל ציבור הבוחרים, כמובן.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
זו עקיצה, אני מבינה.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
לא, זו מחמאה. אני חושב שאזרחים ותיקים בוחרים במפלגת העבודה. זאת מחמאה גדולה למפלגת העבודה ולאזרחים הוותיקים. לא די בכך להגיע להישגים אלקטורליים, כמובן. חלילה, זה כבוד גדול. אבל בהחלט במפלגת העבודה האזרחים – – –
<נחמן שי (העבודה):>
אבל עם 1.7 מיליון אתה תראה לאיפה נגיע.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
לא, לא. הקשישים של העתיד הם היום צעירים במפלגות אחרות.
<נחמן שי (העבודה):>
אבל כשהם יתבגרו הם ידעו על מי להישען.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
יכול להיות שייפקחו להם העיניים והם ישובו למפלגת העבודה. אבל בכל מקרה אני אומר את זה ללא כל ציניות.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אגב, זה לא נכון. לפי תוצאות הבחירות, כמות הצעירים המצביעים למפלגת העבודה היא גבוהה מאוד; יותר מאשר לליכוד, אגב.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
אבל במפלגת העבודה עצמה – ואני כן מציין את זה לשבח – יש מערכות ומסגרות שבהן אזרחים ותיקים רבים הם פעילים יותר מבמפלגות אחרות. כלומר, מבין הפעילים יש אזרחים ותיקים רבים, וחוגים, ויכול להיות שזה חלק מהמורשת של תנועת העבודה וגלגוליה הקודמים. וחוץ מזה, נותנים לכם מחמאה. מה, גם על זה אתם מתלוננים? מה?
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
כן.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
טוב, בסדר.
<עמר בר-לב (העבודה):>
אופוזיציה, לא?
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
כן, צריך ליהנות ממשהו.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אנחנו מתנגדים לדבריך.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
אני רוצה לציין שתמיד כשמדברים על קשישים, זקנים, ותיקים וכל המילים הנרדפות, מרוב פחד מהמילה זקנים, יש נטייה טבעית לעסוק במצוקות הקשות של עוני, של חולי וכל הדברים שהם מאפיינים רבים מהקשישים. אבל עלינו לזכור ולהזכיר שברוך השם רוב האזרחים הוותיקים הם קודם כול אזרחים. רובם לא עניים. בניגוד למה שנאמר כאן קודם, דווקא במחקר בין-לאומי מאוד גדול שפורסם לא מזמן – ישראל היא במקום החמישי בקרב המדינות המפותחות במצבם של הקשישים. זה לא מרגיע אותי, כי זה עדיין לא מספיק טוב, אבל קשישים זה לא רק המקרר הריק ולא רק הזקנה החולה במסדרון. אנשים שפרשו מהעבודה, נשים בגיל 62, גברים בגיל 67, אפילו כמה שנים קודם, הם לא ישר נהיים מסכנים. הם רוצים ללמוד, הם רוצים לעבוד באופן חלקי, בוודאי הם רוצים להתנדב, לבלות בשעות הפנאי. אפילו – כן, תסלחו לי, אני יודע ש"שלישי בשלייקעס" זה מעורר חיוך, אבל בשלושה חודשים, כשהורדנו את מחירי הקולנוע ל-10 שקלים לאזרחים הוותיקים ביום שלישי, בשלושה חודשים באו 130,000 אזרחים ותיקים רק לקולנוע, ואני כבר לא מדבר על שורה שלמה של הטבות והנחות. וזה כמובן מיועד גם לאזרחים ערבים וגם לאזרחים יהודים, אם כי יש בהחלט מאפייני צריכת תרבות שונים, ואנחנו פועלים לעריכת טיולים ואירועים שונים והופעות גם בקרב האוכלוסייה הערבית באופן מיוחד, ואנחנו עוד נגביר את הפעילות הזאת.
מה שאנחנו עושים כדי לפעול בקרב האזרחים הרבים, בריאים ופחות בריאים כאחד, אנחנו פשוט מקימים מסגרות של תשתיות שונות לאזרחים הוותיקים, כדי שגם השר או השרים שיבואו אחרי – פשוט יהיו דברים שיהיה להם קשה מאוד לבטל. אנחנו משתדלים לקבוע כמה עובדות בשטח.
אחד הדברים שפתחנו השנה ב-50 מקומות ברחבי הארץ זה 50 כיתות גמלאים, כיתות של אזרחים ותיקים, שבאים לתיכון ולחטיבות ביניים ולומדים שם מקצועות שונים, בדרך כלל מקצועות הומניים, ממורי בית-הספר: מחשבים, תנ"ך, היסטוריה, קולנוע, לפי הבחירה של האזרחים הוותיקים. זה גם קשר בין-דורי מעניין.
עד סוף 2014 יפעלו בעשרה בתי-חולים ברחבי הארץ "יחידות סגולה": עובדת סוציאלית ומתנדבים ותיקים בדרך כלל באים לכל אזרח ותיק מאושפז ועוברים אתו תהליך של מיצוי זכויות – מילוי של טפסים, שעות סיעוד, וכל מה שצריך כדי שאנשים יוכלו למצות את הזכויות שלהם. זה בצד מוקד המידע המפותח שלנו, 8840*, שהזכרתי קודם בתשובתי על הצעת החוק.
אנחנו מפעילים ממש בחודשים הקרובים והשלמנו את ההכנות לפרויקט שנקרא "שנת שירות לאזרח הוותיק". אזרחים ותיקים יוכלו להתנדב במסגרת שירות לאומי 10–12 שעות שבועיות; זה מספר גדול מאוד של שעות, וגם יקבלו שווה-כסף והכשרות ותעודה. מסגרת של התנדבות היא עניין מאוד חשוב.
בקרוב אנחנו גם מגישים לממשלה דוח שהשלמנו את הכנתו על הסרת חסמים בשוק התעסוקה לאזרחים ותיקים. זה נפרד מהדיון הגדול והכבד על העלאת גיל הפרישה. זה לא כל כך פשוט להעלות את גיל הפרישה אם אין שוויון בשוק התעסוקה. אבל בוודאי אזרחים ותיקים שמעוניינים לעבוד, ומעסיקיהם רוצים שהם ימשיכו – היום לא משתלם לעבוד בשורה שלמה של מדרגות שכר. פשוט קצבת הזיקנה מתבטלת או נדחית, והמס נוגס במעט ההכנסה. אנחנו מציעים לממשלה שורה של המלצות כדי שיהיה משתלם לעבוד. אחד הדברים שאנחנו מתקדמים בהם – ואני מקווה שזה יושלם – אנחנו מנסים, וכנראה מצליחים, להשיג שיהיה תקן גמלאי בשירות המדינה. כמו שיש תקן של סטודנט יהיה תקן של גמלאי – עבודה עד 120 שעות חודשיות, שאפשר יהיה להתפרנס גם בגילים יותר מבוגרים, ולו בעבודה חלקית.
כמובן, פרויקט "כאן גרים", של סטודנטים שגרים יחד עם אזרחים ותיקים – זה יחד עם משרד השיכון, שמממן את התוכנית הזאת, והסטודנט מקבל מלגה נדיבה למימון לימודיו – ועוד שורה שלמה של פעולות, ואני לא אמנה את הכול. המשותף לכולן: צאו מהבית. לרובם יש בתים. 87% מהאזרחים הוותיקים הם בעלי דירות. אבל הבדידות היא מחלת הדור, ואנחנו עושים רבות כדי שיוקמו תשתיות של עבודה, התנדבות, לימודים, פנאי, שאנשים לא ימצאו את עצמם לבד באריכות ימיהם.
אנחנו נמצאים בפרשות השבוע בראשית, נח, לך לך. שם אנשים חיו 969 שנה – מתושלח, תרח, נח ואברהם. בכל פרשה מספר השנים הולך ומתמעט, אבל גם משה רבנו, שנים רבות אחר כך, חי 120 שנה. עכשיו החברה מתקנת את הירידה בתוחלת החיים שהייתה מאז ימי בראשית, ימי התורה, ואנחנו מתחילים לטפס כלפי מעלה. טיפוס כלפי מעלה, התארכות תוחלת החיים זאת ברכה, אבל חייבים ללוות את זה בהקמת מסגרות כדי שבחיים האלה, בשעות הפנאי, יהיה תוכן. אנחנו נשלים השנה את המסגרות שהתחלנו להקים, ושחלק מהן כבר פועלות.
גם בתקציב הקרוב יש כמה בשורות לאזרחים הוותיקים, שלא זוכות לכותרות, כי זה לא במוקד תשומת הלב. קשישים עניים במיוחד שמקבלים השלמת הכנסה יקבלו תוספת של 200–400 שקלים ליחיד או לזוג כתוספת להשלמת ההכנסה שלהם. זאת בשורה גדולה ל-150,000–200,000 אזרחים ותיקים עניים במיוחד. זה נוסף על המענקים וההטבות המסוימים שמקבלים ניצולי השואה – כ-900 מיליון שקלים. זה, יחד עם העניין הקודם שהזכרתי, בהחלט יחלץ קשישים רבים ויעלה אותם מעל קו העוני. הם לא יהיו עשירים מזה, אבל שארית חייהם – רובם בגיל 80 ומעלה – תהיה נוחה יותר וטובה יותר. אני חושב שגם בכך אנחנו ממלאים חוב. אני מודה על כך לשר הרווחה ולשר האוצר, שבנושא הזה לפחות בהחלט גילו רגישות והבינו את החשיבות של הוצאה ממעגל העוני של האוכלוסיות החלשות בקרב הקשישים.
עיקרו של דבר וסופו של דבר, אני מודה לכל חברי הכנסת ששותפים בחקיקה במהלך כל השנה, וגם בפעילות של השדולה. כן, אנחנו משרד קטן, אבל אנחנו שחקני תודעה, קודם כול. יש לנו פרויקטים של "והדרת" של הפגת בדידות והרבה דברים שהם נחמדים בפני עצמם. הזכרנו את התערוכה ואת פסטיבל הנוסטלגיה הגדול שעשינו בירושלים, "תרפפו", ואת "שלייקעס" – כל הדברים האלה הם חשובים בפני עצמם, אבל המשותף להם הוא לשנות את הראש; לזכור שאזרחים ותיקים זה לא שהחברה נגמרת בגיל מסוים, ואז יש לנו זקנים. לא. אנחנו חיים בחברה רב-גילאית, והאזרחים הוותיקים חיים עם הצעירים ועם הילדים. הם אזרחים כמו כל אזרח. הם לא רק בתור לקופת-חולים – וגם זה חשוב – והם לא רק מחכים שיומם האחרון יגיע, ואנחנו כבר עשינו את שלנו, ויותר לא צריך אתכם.
אנחנו צריכים אותם פעילים, יצרניים, ואנחנו חייבים לדאוג לחלשים שביניהם כדי שיהיה טוב יותר וכדי שאנשים לא יישארו נטושים ובלי כוחות, ממש כמו חוף, כדבר השיר. כי בגיל הזה הרבה נחלים עוזבים אותך: נחל של עבודה שאתה עוזב – פתאום אתה נשאר בלי המהות שמילאה את חייך בתוכן 40 ו-50 שנה; בגילים האלה, 60, 70 ו-80, אתה נפרד מבן-זוג או מבת-זוג לעתים קרובות, וזה שוב, כל הרגלי חייך – הנחל עזב אותך, הנחל של המשפחה; הבריאות מתערערת באיזשהו שלב, וגם זה פוגע קשות בביטחון העצמי וביכולות של אדם – לפעמים לטפס שתי מדרגות ולהיכנס הביתה; וגם לעבור דירה לפעמים נאלצים, בגלל כל מיני נסיבות, וגם זה שינוי משמעותי בהרגלים. בעצם, השיר הזה, "חופים", שהבאתי שורה ממנו, הוא לא שיר על חופים, הוא שיר על בדידות, שאדם נשאר נטוש ובלי כוחות ממש כמו חוף, ומתגעגע געגועים לבית שתמיד אהבנו. התפקיד של מדינה, של חברה, של קהילה, של בית-כנסת, של רשות מקומית, הוא להיות תחליף נחל ככל שניתן; למלא את חייו של אדם תוכן, לבנות מסגרות כדי שלאדם יהיה לאן ללכת ומה לעשות.
הייתי לא מזמן במסעדה בפתח-תקווה – ובזאת אני אסיים. נדמה לי שזה נקרא "מעיין רבקה". זה מופעל על-ידי מתנדבים ומתנדבות של "אמונה" וגברת עדה קרל, שהיא עצמה בת 93. אנשים באים ומשלמים סכום סמלי פלוס כדי לאכול שם. היא אמרה משפט מאוד יפה, שנחרת בלבבי. היא אומרת: "זה לא לאנשים שאין להם מה לאכול, זה לאנשים שאין להם עם מי לאכול". התפקיד שלנו הוא שלאנשים יהיה עם מי לאכול, עם מי לבלות, עם מי ללמוד, להעשיר את עולם ההיכרויות שלהם, את החוויות שלהם, כדי שהם ייהנו ב-20–30 השנים שלאחר גיל הפרישה עד 120 מכל מה שמדינת ישראל מציעה להם.
אני מודה לכל חברי הכנסת שפועלים בתחום החשוב הזה כל השנה, ולשרים השותפים שלנו, לעובדי המשרד, כמובן, שעושים – איך אומרים? לילות כימים? ככה יש לומר? כלומר, נשארים ערים גם בלילות ולא הפוך – לא עושים ימים כלילות, כלומר שישנים גם ביום. אני חושב שאנחנו כבר כמה שנים בתחילתו של שינוי שבעבר הכרנו אותו מתחום הגנת הסביבה, שנתפס כתחום זנוח והפך לתחום בעל ערך וחשוב. גם ההתייחסות לזיקנה ולהתארכות תוחלת החיים היא תחום שעובר שינוי מבורך בחברה המודרנית, וגם בחברה הישראלית. אנחנו נמשיך לפעול ככל יכולתנו כדי להגיע להישגים ולהביא בשורות בתחום החשוב הזה. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
מה אתה מציע, אדוני השר? להסתפק בתשובת השר? ועדה? אתם מסתפקים בתשובת השר?
<איתן כבל (העבודה):>
ועדה.
<קריאות:>
– – –
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
אתם רוצים להעביר את זה לוועדת העבודה והרווחה? תמיד נשמח.
<נחמן שי (העבודה):>
– – – שיישאר על סדר-היום.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
בסדר. אז לפי כללי הטקס אומרים שכדאי להעביר את זה לוועדת העבודה והרווחה. אנחנו לא מתווכחים עם טקסים.
<היו"ר חמד עמאר:>
אז אנחנו נצביע – להעביר את זה לוועדה. הצעה אחרת של איתן, בבקשה. יש לך דקה.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני בכוונה ביקשתי את זה כדי שתינתן לי הזכות, אדוני השר, להישיר מבט אליך ולהאמין שאתה שר, ולומר לך שאתה עושה עבודה מדהימה. אני אומר את זה באהבה. זה לא סוד שאני אוהב אותך, מכבד אותך, מעריך אותך, ואנחנו חברים. אבל למרות הכול ואף-על-פי-כן גם הברור מאליו מוטב שייאמר, וייאמר בקול חזק, רם וברור: לקחת משרד והפכת אותו למוקד עשייה שקשה לתאר אותו. אני בתוך המערכת הרבה מאוד שנים ואני יודע בדיוק איך מתייחסים לעניינים מן הסוג הזה. והיצירתיות והחשיבה שלך, של הצוות שלך – ראוי באמת להעלות אותן על נס. תודה לך, באמת, בשמי ובשם כל מי שאפשר. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה, חבר הכנסת איתן כבל.
נעבור להצבעה.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
צודק. לפעמים איתן כבל צודק.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
למרות שהוא חבר שלי, הוא משבח אותי.
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 8
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר חמד עמאר:>
שמונה בעד, אין נמנעים ואין מתנגדים. ההצעות לסדר-היום תעבורנה לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ה' בחשוון התשע"ה, 29 באוקטובר 2014, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:51.>