דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ב'
ישיבה קע"ד
הישיבה המאה-ושבעים-וארבע של הכנסת התשע-עשרה
יום רביעי, י"ב בחשוון התשע"ה (5 בנובמבר 2014)
ירושלים, הכנסת, שעה 17:00
תוכן העניינים
ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות תשע-עשרה שנים להירצחו 1
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 2
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 5
יצחק הרצוג (העבודה): 7
הודעת הממשלה על מינוי סגנית שר 11
שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי: 11
<ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות תשע-עשרה שנים להירצחו>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח ישיבה מיוחדת של הכנסת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, במלאות 19 שנה להירצחו.
מזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
אבקש מחברי הכנסת והקהל לכבד את כניסת נשיא המדינה בקימה. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)
נא לשבת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
כבוד נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין ורעייתו נחמה; אדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו; נשיא בית-המשפט העליון השופט אשר גרוניס ושופטי בית-המשפט העליון; שר הביטחון חבר הכנסת משה בוגי יעלון; שרי הממשלה בהווה ובעבר; ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג ורעייתו מיכל; היועץ המשפטי לממשלה עורך-דין יהודה וינשטיין; נגידת בנק ישראל קרנית פלוג; מפכ"ל המשטרה רב-ניצב יוחנן דנינו; חברי הכנסת בהווה ובעבר; נשיא בית-המשפט העליון בדימוס השופט מאיר שמגר; ראשי הנציגויות הזרות וכלל חברי הסגל הדיפלומטי; ראשי העדות הדתיות בישראל; מנכ"ל הכנסת רונן פלוט; מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ; היועץ המשפטי לכנסת עורך-דין איל ינון; תלמידים יקרים; חניכי תנועות הנוער; חיילים, שוטרים, סוהרים; ואחרונה חביבה, משפחת רבין היקרה, הילדים דליה ויובל, הנכדים, הנינים וכל בני המשפחה, אורחים נכבדים, אזרחי ישראל, אנחנו נכנסים אל השנה ה-20 לרצח שטלטל את כולנו טלטלה עזה. האירוע היה ונותר כמדקרות בלבנו, מאלו המכוננים את הזיכרון הלאומי ומעצבים אומה לדורות.
בתחילת האירוע, אבקש מן הקהל לקום לדקת דומייה.
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה.)
נא לשבת.
19 שנה חלפו, ונדמה לרבים כי הדבר היה אך תמול-שלשום, אבל בחלוף הזמן המציאות כבר איננה כפי שהייתה. רבבות נערות ונערים, חיילות וחיילים, עוד לא נולדו באותו יום מר ונמהר. בלילה ההוא, ייקחהו אופל, צלחה מזימתו של הרוצח ליטול חיי אדם מתוך מחלוקת על דרכו המדינית. בכך לא די כי התעלם מהצו "לא תרצח"; אף לא הפנים את המסר המהדהד של אליהו למלך אחאב, שננזף בשאלה רטורית ידועה: "הרצחת וגם ירשת?" – תהייה נוקבת שקיבעה את העיקרון המוסרי לדורות.
בשנים הבאות יהיה מוטל עלינו לעצב את תודעת הדור הזה ולהטמיע את משמעות הרצח ולקחיו; לא מתוך אותה התקוטטות מגזרית ופוליטית, שאפיינה את השנים הראשונות, אלא מתוך ראייה מפוכחת וכלל-ישראלית.
השיח שהכרנו כאן לאחר הרצח היה תוצר לוואי של אווירה טעונה עד להתפקע שבה חיפשו רבים אחר אשמה קולקטיבית או אחר מקורות השראה והסתה, גם אם לא היה כל קשר בינם לבין הרוצח. אווירת ציד המכשפות וסתימת הפיות עבדה גם כבומרנג. לא אחת היה נדמה, שמי שפסל, במומו פסל, ובעצמו הגיע לכדי השתקה והסתה כנגד ציבור רחב וחשוב, שנוסף על כך שהיה מזועזע עד עמקי נשמתו מן המעשה הקיצוני, חש עצמו זמן רב כמי שכפאו שד, לאחר שהועמד כולו אל עמוד הקלון.
חברי הכנסת, בשנים האחרונות חיינו בתחושה שהאווירה הציבורית השתנתה לטובה ושהצלחנו להתמקד בשיח אמיתי על משמעותה של מחלוקת פוליטית, על מהותו של שלטון דמוקרטי ועל גבולות המחאה. אך, לצערי, אירועי השבועות האחרונים הוכיחו אחרת. הם הוכיחו כי ב-19 השנים שבהן חינכנו והטפנו לסובלנות ולכיבוד דעתו ותפיסתו של האחר, לא למדנו, ואנו חיים באווירה מתמדת של הסתה ושל פגיעה בנפש. משכך, לצערי, אני לא היחיד שחש שהפשע האידיאולוגי או פשע השנאה הבא הוא רק עניין של זמן. אני אומר את הדברים בלב כבד, מהול בתקווה עזה שאני טועה ושהם אינם נכונים.
חברי הכנסת, האלימות היא מוקצה מחמת מיאוס. על כך אין, או כמעט אין חולק. רבין שילם בחייו על דרכו ותפיסתו. סוגיה זו דורשת התמודדות כנה ובירור נוקב, ערכי וחינוכי, כיצד מעז מאן דהוא לדרדר ויכוח אידיאולוגי עד כדי רצח מנהיג. גם היום יש מקום לקיים דיון על עמדתו ועל תפיסתו המדינית של רבין, אולם פחות ראוי בעיני להפוך את יום הזיכרון לבמה לקידום דרך פוליטית, ובוודאי לא להתנגחות, להדרה או לניכור של ציבור זה או אחר בשל תפיסתו השונה.
המקרא מתאר כיצד זקני העיר לוקחים אחריות לחלל אלמוני שנמצא בשדה ומכריזים: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. אין פירוש הפסוק התנערות מן האחריות. תורתנו קוראת למנהיגות ליטול אחריות ציבורית וחינוכית למעשה כזה. קשה להימנע מעמידה על ההבדל התהומי בעניין זה אצלנו ואצל כמה אחרים. בעוד אנחנו עוסקים ללא הרף בבירור נוקב, מתוך זעזוע עמוק, לצערי הרב, אויבינו בצד הפלסטיני בוחרים לרקוד על דמו של מי שכדורי מתנקש השיגוהו, כפי שהיה רק בימים האחרונים לאחר ניסיון ההתנקשות המתועב ביהודה גליק, שאנו כולנו בוודאי מאחלים לו החלמה מהירה. ומכיוון שכמו שאתם מבינים עבדתי על הנאום בעוד מועד, לצערי הרב אני אוסיף כאן גם את תנחומינו, תנחומי כולנו, למשפחת הנרצח היום בפיגוע, והחלמה מהירה ומלאה לכל אלה שנפצעו בפיגוע הדריסה בירושלים.
מכובדי, יום הזיכרון הזה הוא הזדמנות לברר כיצד נמנעים מטשטוש גבולות בין מחלוקת לגיטימית לבין מאבק דמים אלים. באותה נשימה עלינו לשוב ולהדגיש כי הרצח הנורא איננו מחייב בדיעבד את מי שחלקו על דרכו של רבין לאמץ דרך זרה להם מכול וכול. יש הסבורים בטעות כי במקומותינו קשה לקיים מחלוקת פוליטית בסוגיות שהן בנפשנו ובה בעת לשמור על גבולות גזרה ברורים; שבלתי אפשרי לכבד את פועלו המפואר של רבין בצה"ל וגם בשירות המדינה, ולהרכין ראש על אובדנו, ועדיין לחשוב שהדרך המדינית שהוא צעד בה בשנותיו האחרונות הייתה שגויה. רבותי, רק במשטר טוטליטרי מן הסוג שאני גדלתי בו, או כמו בזה שתיאר אורוול בספרו "1984", השלטון גם מכתיב לאזרח כיצד ומה לחשוב. ואנחנו, האם אנחנו מסוגלים לשמר את הלכידות האזרחית גם בנסיבות של ויכוח נוקב עד תהום? אני סבור שהדבר הכרחי וגם אפשרי.
עברנו שורת אירועים שפצעו את נפשם של רבים והיו נתונים במחלוקת עמוקה, אך נותרנו מלוכדים – למרות ההפחדות על מלחמת אחים המתקרבת. ראינו את הלכידות שהעם הזה הפגין רק בקיץ האחרון. תחת איום משותף התגלה הגן הישראלי הידוע, החבוי לעתים בימי שגרה, שבסופו של דבר מחבר אותנו לתלכיד אחד, למרות כל השסעים. לכן, אם יש תובנה שאנחנו יכולים להפיק מן הטרגדיה הזאת, הרי היא שגם בתוך סערות ומערבולות, מערבולות איומות, אנחנו יודעים היטב מאין באנו ולאן מועדות פנינו, ומתוך כך גם משכילים לשמור על הרקמה האנושית העדינה אך האיתנה.
לבסוף, אני מבקש לפנות אליכם, בני משפחת רבין. אנחנו, ואני בכלל זה, מרבים לעסוק ביום השנה לרצח בעיקר בפן הלאומי שלו. אבל איננו שוכחים לרגע כי יושבים אתנו כאן ילדים ונכדים שאיבדו אב יקר וסבא אהוב. אובדנו של אדם קרוב הוא קשה מנשוא. אני מבקש לשלוח לכם, בשמי ובשם כל חברי הכנסת, את תנחומינו הכנים לנוכח חלל שמתקשה להתמלא, בוודאי בהיעדרו הפתאומי של אדם חם ומיוחד שנלקח מאתכם באבחה אחת אכזרית. מי ייתן ולא תדעו עוד צער.
יהי זכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון, רב-אלוף יצחק רבין, ברוך וצרוב בלב האומה הזאת לעד.
חברי הכנסת, אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו לשאת דברים.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
כבוד נשיא המדינה ראובן ריבלין ורעייתו; אדוני יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יולי אדלשטיין; נשיא בית-המשפט העליון השופט אשר גרוניס ושופטי בית-המשפט העליון; נשיא בית-המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר ושופטים בדימוס; שרי הממשלה בהווה ובעבר; ראש האופוזיציה יצחק הרצוג; חברי הכנסת בעבר ובהווה; היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין; נגידת בנק ישראל קרנית פלוג; מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו; ראשי הנציגויות הזרות וראשי העדות הדתיות בישראל; תלמידים, חניכי תנועות הנוער, חיילים ואנשי כוחות הביטחון, ומשפחת רבין לדורותיה, הרצח של יצחק רבין, ראש הממשלה, הוא נקודת שפל בתולדות עמנו, מעשה בזוי ונקלה שאיים לגרור אותנו למחוזות של הרס עצמי. זו טרגדיה אישית לאדם מיוחד, זו טרגדיה משפחתית, זו טרגדיה לאומית, וזו גם סכנה לדמוקרטיה הישראלית. ואנחנו חייבים לעמוד על המשמר כל הזמן.
חילוקי דעות והבדלי השקפות, גם מהותיים וחריפים, תמיד היו ותמיד יהיו. אין דמוקרטיה ללא ויכוח אמיתי, שהוא לפעמים מסעיר, וגם נוקב, אבל בתנאי אחד: שיישמרו גבולות הוויכוח, שחופש הביטוי לא ינוצל לרעה, ושלעולם לא יקום איש על אחיו להורגו. גם תוך כדי מחלוקות, והייתי אומר בייחוד תוך כדי מחלוקות, אחדות העם בדברים היסודיים ובדבר הזה, האחדות הזאת היא נכס שאין שני לו.
ראינו את האחדות בקיץ האחרון, בימי הלחימה נגד אויבינו. ראינו עד כמה היא חשובה וכמה כוח היא נותנת לנו, ואנחנו זקוקים לאחדות הזאת גם כעת, כדי להתמודד בנחישות ובהצלחה עם האתגרים מבית ומחוץ.
אם יש דבר אחד שכולנו מאוחדים סביבו לאורך מאות ואלפי שנים – זו ירושלים. ירושלים נבדלת מרוב הבירות בעולם; היא לא רק עיר בירה, היא הלב והנשמה שלנו, והיא התשתית של קיומנו כאומה ריבונית.
עשרה ימים לפני הירצחו, באירוע לציון 3,000 שנה לירושלים כבירת ישראל, אמר יצחק רבין: "בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של ישראל. אין שתי ירושלים, יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו ירושלים אינה נושא לפשרה, ואין שלום בלי ירושלים". לימים, רבין הדגיש: ירושלים הייתה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי עד.
מכובדי, בחודשים האחרונים, ובייחוד בימים האחרונים, אנחנו עדים למסע הסתה פרועה נגד מדינת ישראל שמובילים אבו מאזן ושותפיו ב"חמאס". מחבלי ה"חמאס" מבצעים פיגועים, ואבו מאזן שולח למשפחותיהם מכתבי תנחומים. ובכן, מכאן אני מבקש לשלוח תנחומים – תנחומים למשפחתו של קצין משמר הגבול ג'דעאן אסעד, ואיחולי החלמה לפצועים.
חזית השנאה הזאת מכוונת נגד כולנו, היא רוצה לדרוס את כולנו. מול החזית הזאת יש כאלה שמחפשים את האשם בנו, ובמקום זאת צריך להתייצב יחד, באמירה ברורה, בלי התנצלויות, ולומר: ירושלים המאוחדת היא בירתנו, וכך היא תישאר.
אנחנו מצויים במערכה על ירושלים. היא עשויה להיות מערכה ממושכת. אני בטוח שגם בה ננצח. יש מי שנושא הריבונות של ישראל בירושלים משמש עבורם כלי של מאבק פוליטי. את נוכחותנו בירושלים, בירתו של העם היהודי זה 3,000 שנה, הם מכנים "פרובוקציה". הם פשוט רוצים לעקור אותנו מכאן, הם מנסים לשכתב את ההיסטוריה, מתכחשים לזיקתנו האמיצה לירושלים, וטוענים שכאילו אנחנו מנסים לשנות את הסטטוס-קוו בהר-הבית, מפיצים כזבים כאילו אנחנו רוצים לפגוע או להרוס את מסגד אל-אקצא או לשנות את סידורי התפילה של המוסלמים בהר. אין שקר גס מזה. זו עלילה כוזבת, שמושמעת מפי גורמים קיצוניים, ויש לראותה על רקע מה שמתרחש עכשיו במזרח התיכון.
גורמים שונים באזור, שנגועים בטרור או שואפים לכונן ח'ליפות אסלאמית בנוסח כזה או אחר, הם הראשונים שמלבים את אש ההסתה, והאבסורד הוא – הם באים בטענות לישראל, המדינה היחידה ששומרת בעקרוניות, בשיטתיות, על אתרי הפולחן של כל הדתות. הם באים אלינו בטענות? הרי מי שומר ומי הורס? ראינו זאת בעבר באפגניסטן, כשה"טליבאן" השמיד אתרים מקודשים, ואנחנו רואים זאת היום בסוריה ובעיראק, שקנאי "דאעש" משמידים מסגדים בסיטונות, על ימין ועל שמאל. בארצות האלה כל מקום קדוש של דת אחרת או אפילו עדה אחרת, אחת דינו, להיות מושמד.
ובכן, מסתבר שאלימות חסרת גבולות צועדת יד ביד עם חוסר סובלנות דתית. אנחנו לא ניתן לקיצונים ולקנאים להבעיר את ירושלים, אנחנו נגיב ביד ברזל על כל ניסיון לערער את הסדר והיציבות בבירת ישראל. ירושלים תישאר עיר מאוחדת עבור כל תושביה. אין עם בעולם שמוכן להתמקח על בירתו. כך גם הצהיר יצחק רבין כשכונן את ממשלתו לפני 22 שנים: הממשלה נחושה בדעתה – כך אמר – שירושלים אינה נושא למיקוח. גם השנים הבאות יעמדו בסימן הרחבת הבנייה בירושלים רבתי. כל יהודי דתי וחילוני נשבע: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. יהיו דבריו אלו של יצחק רבין נר לרגלינו.
יהי זכרו ברוך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מודה לראש ממשלת ישראל, חבר הכנסת בנימין נתניהו, ומתכבד להזמין לכאן את ראש האופוזיציה, חבר הכנסת יצחק הרצוג. בבקשה, אדוני.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
מכובדי כבוד נשיא המדינה ראובן ריבלין ורעייתו נחמה; מכובדי יושב-ראש הכנסת; כבוד ראש הממשלה; משפחת רבין היקרה – דליה, יובל, הנכדים נועה, מיכאל, יונתן, עומר ורעות, האחות רחל רבין יעקב ובני המשפחה המורחבת; שרי הממשלה; חברי סגל א'; חברי מועצת "חוג ה-4 בנובמבר" של מפלגת העבודה; חברים לנשק ולדרכו הפוליטית של יצחק וחברים אישיים של יצחק ולאה; חברי הנהלת מרכז יצחק רבין ועובדיו; אורחים נכבדים, עמיתי, חברותי וחברי חברי הכנסת, מכובדי כולם, בראשית דברי אני מצטרף מכאן לתנחומים למשפחתו של קצין מג"ב ג'דעאן אסעד שנרצח היום בפיגוע בירושלים, ומאחל החלמה לפצועים. הלב מחסיר פעימה והמילים נעתקות לנוכח הפגיעה האכזרית וחסרת ההבחנה, שוב, באזרחים תמימים.
מכובדי, אירוע הטרור הקשה היום, שמצטרף לשורה ארוכה של פיגועים בלב ירושלים, רק מחדד את העובדה שאיבדנו 19 שנים מהדרך שהוביל יצחק רבין; 19 שנים שבמהלכן ישראל כבר הייתה צריכה להיות במקום אחר, וזה לא קרה. 19 שנים הלכו לאיבוד, ואסור לנו לאבד ולו יום אחד נוסף; אין לנו הלוקסוס להמשיך להמר על עתידנו ועל חיינו.
19 שנים חלפו מאז נרצח יצחק רבין, איש הפלמ"ח, הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה, ואנחנו עדיין חווים את תחושת הזעזוע, ובעיקר את הגעגוע; געגוע לאיש, געגוע לדרך, געגוע למנהיג. נכון, לעולם לא נדע מה היה קורה אילולא נורו אותם שלושה קליעים על-ידי השפל והנתעב ההוא. נוכל רק לנחש לאן יכולנו להגיע מאז ליל ה-4 בנובמבר 1995 ועד היום אילו היה יצחק רבין חי וממשיך בדרכו ועל-פי תפיסת עולמו.
יצחק היה לוחם, לוחם שסלד מאלימות וחלם על שלום. אני עמדתי לצדו באותו ערב כשעלה לנאום את נאומו האחרון, ראיתי את הברק בעיניו כאשר הודה להמונים שהתייצבו בכיכר נגד האלימות ובעד השלום. יצחק פעל ללא לאות לקידום הערכים שבהם האמין: ערכים של דמוקרטיה, ביטחון, שלום, צמיחה כלכלית וחברתית, ביצורה ובניינה של מדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות, של אקטיביזם ציוני שפוי ואחראי, של דאגה לכלל; ערכים שהם בבסיסה של מפלגת העבודה, המפלגה שהוא הנהיג, המפלגה שהניחה את היסודות האיתנים של מדינת ישראל.
לצערי הרב, ערכים אלה של יצחק ושל מפלגת העבודה הוזנחו וננטשו, במיוחד בתקופת השלטון הנוכחי. הגיע הזמן להחזיר אותם.
ברשותכם, אני מעדיף היום לדבר על פועלו של רבין; לדבר עלינו, על אזרחי ישראל; לדבר על ההחמצה הגדולה, על הזמן היקר שאבד לנו. נעצום לרגע את העיניים וננסה לדמיין כיצד הייתה יכולה להיראות כיום מדינת ישראל אילו יצחק רבין היה עדיין אתנו. ננסה לאתגר את עצמנו ולשער מה היה מתפתח בשנים האבודות בזירה המדינית, בכלכלה, בחברה, ברווחה ובביטחון.
יצחק אימץ את המושג "בית לאומי לעם היהודי", כאשר עבורו "בית" הוא מקום המעניק תחושת ביטחון ושייכות, חיבוק, קבלה; מקום שמעניק הגנה. האם הבית שלנו נראה כך היום? האם ילדינו מוגנים? האם למי מבין היושבים כאן יש תחושת ביטחון אישי מלאה? אתם, חברי הכנסת ואורחים נכבדים, כמוני וכמו אזרחי המדינה כולם, יודעים את התשובה. ומה קרה בדיור? בתקופת רבין נבנו עשרות-אלפי יחידות דיור בכל רחבי הארץ ובירושלים. שכונות חדשות צמחו ושגשגו, וכל אלה ללא הכרזות מתלהמות וללא מסיבות עיתונאים מתגרות. ומה קרה לבנייה הציבורית מאז? איך נראה הדיור במדינת ישראל? ואיזה אחוז מהזוגות הצעירים יכולים לרכוש לעצמם דירה כיום, לעומת תקופתו של רבין? לכמה חודשי משכורת נזקקו אז, לעומת היום, לרכישת דירה? גם כאן דומה שכל אזרח מכיר היטב את התשובה.
בתחום החברתי והכלכלי הובילו ממשלות רבין רפורמות וצעדים מרחיקי לכת, לרבות פריסת רשת ביטחון חברתית חזקה, מערך קצבאות, מיסוי צודק יותר והגון לכלל אזרחי המדינה. רבין הבין היטב את הצורך בבניית תשתית כלכלית וחברתית איתנה. הוא הבין את החשיבות של פיתוח התשתיות, ובתקופתו גדל תקציב החינוך בהיקף עצום ובתי-ספר חדשים נבנו בכל הארץ.
כ"מר ביטחון", התמודד רבין עם טרור ועם אינתיפאדה, כמו שראינו היום, כמו שראינו בירושלים. אין בינינו מחלוקת על הצורך במלחמה נחושה וחסרת פשרות בטרור; יש בינינו מחלוקת עמוקה על הדרך. ואני אומר לכם את מה שיצחק אמר לכולנו: אין מלחמה בטרור ללא מאמץ מדיני בצדה. רבין, שהגדיר את עצמו כירושלמי אמיתי, ידע כיצד לבנות ולטפח את ירושלים, לשמר את מעמדה ואת ייחודה, מבלי להפוך אותה לסלע מחלוקת נפיץ. הוא שפרץ דרך למשא-ומתן עם הפלסטינים; הוא שחתם על הסכם שלום היסטורי עם ירדן, שאנו מציינים 20 שנה לקיומו, המהווה אבן-יסוד בתפיסת הביטחון הלאומי שלנו.
כראש ממשלה ידע רבין לשמור על האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל ולטפח יחסים אמיצים עם בעלת בריתנו הגדולה, ארצות-הברית, כתשתית לאותם אינטרסים. בניגוד לממשלתך, ראש הממשלה, רבין סירב תמיד להיות שבוי בידי קיצונים וסחטנים. רבין זכה להערכתם של שניים מנשיאיה הגדולים של ארצות-הברית, ג'ורג' בוש האב וביל קלינטון, שאף ספד לו במילים "שלום, חבר" – והיום כולם יודעים עד לאן התדרדרו היחסים עם ארצות-הברית ועם מדינות חשובות אחרות.
בנאומו בטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן, כשלצדו הנשיא קלינטון והמלך חוסיין, אמר יצחק רבין: "אין לי נכסים, יש לי רק חלומות – להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, מפויס יותר; עולם שנעים לחיות בו. אין זה הרבה מדי". ואכן, יצחק רבין כראש ממשלה מיעט לדבר והגדיל לעשות. הוא הביא אתו לא רק רוח גדולה של תנופה מדינית, אלא, יחד עם עמיתיו לקואליציה, מנהיגות חברתית עוצמתית. רבין הבין מהו ביטחון, והבין מהו ביטחון חברתי. לא רק שמעמדה הבין-לאומי והאזורי של ישראל נסק לשיא חסר תקדים, אלא שכתוצאה מכך הכלכלה המריאה והחברה הבריאה.
המאפיין המרכזי של תקופתו היה שינוי יסודי של סדרי עדיפויות: יותר לחברה ולפריפריה, יותר לבני הדור הצעיר. זו המדיניות שלי ושל מפלגתי ושל עמיתי לאופוזיציה, ונוביל אותה בכל העוצמה. מדיניות הפנים שלו בישרה את צמצום הפערים החברתיים והניבה השקעה אדירה בחינוך, ברווחה, בקליטת עלייה, בבריאות ובתשתיות. מאמץ תקציבי גדול הוקדש על-ידי רבין לשיפור מצבם של מגזרי המיעוטים ולהקניית תחושת שותפות ושוויון לאזרחים הלא-יהודים במדינה. המרחב הערבי האזורי פתח את שעריו לקשרים גלויים עם ישראל, ממרוקו ועד מדינות המפרץ. יוקרתה של ישראל זהרה.
כעת, נפקח את עינינו ונביט סביבנו: פעולות טרור רצחניות בלב ירושלים, אזרחים תחת מתקפת טילי "חמאס", טבעת בידוד בין-לאומי הולכת ומתהדקת, אי-ודאות ובלבול שולטים כמעט בכל אחד מתחומי החיים שלנו. דמיינו לאן היינו אמורים להגיע עם יצחק רבין וראו לאן התדרדרנו מאז. לו היה רבין חי, היה יכול להגיע המהפך הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית, והחרב שעליה אנו חיים כעת הייתה הופכת לאת. האם לא ברור לך, אדוני ראש הממשלה, ולחבריך, ששעון החול המדיני, הביטחוני, החברתי והכלכלי של מדינת ישראל הולך ואוזל? רבותי, מוכרחים לבחור בדרך אחרת, מוכרחים לבחור בדרך רבין.
כנסת נכבדה, לרצח של יצחק היה, כידוע, רקע אידיאולוגי פנאטי, והשאלה הזועקת שוב ושוב: האם הלקח נלמד? ואני אומר שהלקח לא הופק. עדיין לא הוצב גבול ברור, של נידוי ושל דה-לגיטימציה, מול קנאות פרועה שתוליד את הרצח הבא. אי-אפשר להכחיש ולהסתיר את העובדה שתופעת ההקצנה בתוכנו לא נחלשה מאז רצח רבין, אלא אף התעצמה, וסכנתה חמורה הרבה יותר. מאז הרצח סטינו, כאומה, מן הדרך, ואנו חייבים להחזיר את השפיות והסובלנות לחברה הישראלית. בואו נודה: התיקון הזה חייב לבוא, ובאומץ.
רבין זכה להכרה ולהוקרה בגלל אומץ לבו לקדם מהלכים דרמטיים; מהלכים גדולים שמשנים את המציאות. הוא נרשם בשל כך כאחד מגדולי ראשי הממשלה של ישראל. אבל שימו לב, ההיסטוריה ממתינה ושומרת מקום למנהיג ישראלי שיביא להיפרדות בהסכמה בינינו לבין הפלסטינים. אנחנו כאן לעד, והם שם, קרוב אבל רחוק. כדי להוביל מהלך גדול שכזה נדרש מנהיג אמיץ; מנהיג שמסוגל לקבל החלטות הרות גורל שישמרו על צביונה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל ולהוביל לסיום הסכסוך.
אינני טוען שפתרון של שתי מדינות הוא מהלך קל. זה מהלך קשה, הכרוך במכאובי נפש וגוף, לפני השגתו, בעת מימושו וגם לאחריו. אין לי בעיה בעניין הזה, אין שום אשליות. גם רבין לא היה תמים בעניין הזה. אבל החלופה לפתרון ההפרדה בין שני העמים היא אסון בדמות מדינה דו-לאומית, מדינה שבעוד כמה דורות לא יהיה בה רוב יהודי. כן, רבותי, מדינה דו-לאומית כפי שהיום אנו מובילים אליה היא אסון, היא קץ הציונות, היא קץ הבית הלאומי שלנו. לכן דרוש למדינת ישראל מנהיג משתף ומאחד, המסוגל לקבל הכרעות היסטוריות קשות, ולא מנהיג שמעדיף לברוח אל מחוזות של פחד והפחדה. רבין אמר עוד ב-1980: מחרדה לא בונים מדינה.
כבוד היושב-ראש, חברי וחברותי, היה זה יצחק עצמו שאמר: שלום עושים עם אויבים. ברבות השנים נוכחנו כמה תובנה זו נכונה. ידענו להתגבר על התיעוב והזעם כלפי העם הגרמני, כאשר שנים לא רבות אחרי השואה כוננה ישראל יחסים עם גרמניה, וכיום ידידות גדולה שוררת בין שתי המדינות. לא סלחנו ולעולם גם לא נסלח, אבל כמדינה התבגרנו והתגברנו. ידענו גם להתגבר על מכאובי המלחמה והשכול ולכרות הסכם שלום עם מצרים, המרה שבאויבי ישראל באותם הימים. ומכאן שחובה עלינו להתאמץ ולהתגבר על מכשולי ומכאובי ההווה ולהגיע גם ליום הקשה הזה – לפתרון של פרידה והפרדה מהעם הפלסטיני; פתרון שבראש ובראשונה יבטיח את ביטחונה ואת עתידה של ישראל לשנות דור. זה האינטרס שלנו.
לקראת סיום, אני מבקש להודות לך, דליה רבין, ולצוות הנהדר של מרכז יצחק רבין על פועלכם כל ימות השנה להנצחת זכרו ופועלו של יצחק.
בנימה אישית אני אוסיף, כי עבורי יום הזיכרון של יצחק הוא גם יום הזיכרון לרעייתו לאה, העזר שכנגדו עשרות בשנים. אהבתי אותה מאוד מאוד, ותמיד אזכיר ואזכור כי הייתה זו לאה החלוצה שהובילה את המהפכה הגדולה בטיפול באוטיזם בישראל, וזאת יחד עם מפעלים רבים וחשובים אחרים.
יצחק, היום, כאשר נפלה בחלקי הזכות לשבת בכיסאך בראשות מפלגת העבודה, אני וחברי שעמי מתחייבים שלעולם לא נשכח אותך – יצחק רבין, בנו בכורו של הדור הלוחם, רמטכ"ל וראש ממשלת השלום, האיש שלעולם יסמל את תקומת ישראל, ביטחונה, עצמאותה, חוסנה וכמיהתה לדרך של ביטחון, שלום ותקווה. נעשה הכול כדי לממש את מורשתך ולצעוד בדרכך. הדרך של יצחק לא נרצחה, אנחנו נחדש אותה, ובקרוב. היא תלך ותתעצם, היא תגבר ותנצח. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מודה לראש האופוזיציה, חבר הכנסת יצחק הרצוג. מזכירת הכנסת, בבקשה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
אבקש מחברי הכנסת והקהל לכבד את יציאת הנשיא בקימה. כבוד הנשיא!
(חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)
נא לשבת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אנחנו מודים מאוד לבני משפחת רבין, דליה, יובל, הנכדים, הנינים וכל אורחי המשפחה על כך שכיבדתם אותנו בהשתתפותכם בטקס הזה במליאת הכנסת.
<הודעת הממשלה על מינוי סגנית שר>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לפני נעילת הישיבה, יש לנו עוד נושא על סדר-היום. הממשלה ביקשה, לפי סעיף 25(א) לחוק-יסוד: הממשלה, למסור הודעה למליאה. מכיוון שהסעיף לא מחייב דיון או הצבעה, אני מאפשר לשר יעקב פרי למסור את הודעת הממשלה.
<שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להודיעכם, כי הממשלה החליטה, בהתאם לסעיף 25(א) לחוק-יסוד: הממשלה ובהסכמת ראש הממשלה, לאשר את מינויה על-ידי שר הפנים של חברת הכנסת פניה קירשנבאום לתפקיד סגנית שר במשרד הפנים.
בהתאם לסעיף 25(א) לחוק-יסוד: הממשלה, הממשלה מבקשת למסור הודעה לכנסת על דבר החלטתה הנ"ל. חברת הכנסת פניה קירשנבאום תיכנס לתפקיד סגנית השר במשרד הפנים החל ממועד מסירתה של הודעה זו לכנסת. פאינה, ברכותי.
<סגנית שר הפנים פניה קירשנבאום:>
תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לשר יעקב פרי, וברכות גם לסגנית השר הממשיכה בעצם את תפקידה, חברת הכנסת פאינה קירשנבאום.
חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, י"ז בחשוון תשע"ה, 10 בנובמבר, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:44.>