דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוב' ג'
ישיבה קע"ו
הישיבה המאה-ושבעים-ושש של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, י"ח בחשוון התשע"ה (11 בנובמבר 2014)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 4
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 5
רינה פרנקל (יש עתיד): 6
טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 6
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 7
יואב בן צור (ש"ס): 7
בועז טופורובסקי (יש עתיד): 8
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 9
עמרם מצנע (התנועה): 10
איתן כבל (העבודה): 10
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 11
נחמן שי (העבודה): 11
דב ליפמן (יש עתיד): 13
יחיאל חיליק בר (העבודה): 14
עליזה לביא (יש עתיד): 15
הצעות לסדר-היום 15
ציון היום הבין-לאומי למניעת אובדנות 16
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 16
אברהם מיכאלי (ש"ס): 17
פנינה תמנו-שטה (יש עתיד): 19
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 21
שרת הבריאות יעל גרמן: 21
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 23
דברי היושבת-ראש לציון יום זכויות החולה 24
היו"ר פנינה תמנו-שטה: 24
הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – הסכמה מדעת של קטינה בהיריון), התשע"ד–2014 25
עדי קול (יש עתיד): 26
שרת הבריאות יעל גרמן: 26
הצעות לסדר-היום 28
ציון יום זכויות החולה 28
עפו אגבאריה (חד"ש): 28
איציק שמולי (העבודה): 31
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 33
אילן גילאון (מרצ): 35
שרת הבריאות יעל גרמן: 38
הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון מס' 16) (פיצוי לניזוק מעבירה שהיה קטין בעת ביצועה), התשע"ה–2014 39
מרדכי יוגב (הבית היהודי): 40
הצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 7) (פרסום ההחלטות של ועדת המשמעת), התשע"ה–2014 42
מרב מיכאלי (העבודה): 42
הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון מס' 13) (היעדרות בשל מחלה קשה), התשע"ה–2014 45
אורי מקלב (יהדות התורה): 45
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 50
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 50
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום י"ח בחשוון התשע"ה, 11 בנובמבר 2014, ואני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
יום שלישי, חברי הכנסת, נאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה על מנת שתוכלו להירשם. בבקשה, מי שרוצה להירשם, שיירשם. אני מזמין את חבר הכנסת טיבי לפתוח את הנאומים.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
פעם שנייה, מה קורה?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
מה?
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
פעם שנייה, לא?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
פרוטקציה לסגני יושב-ראש הכנסת.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אנשים מתחילים לחשוד, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
טוב, אתה רוצה שאני אבטל? בבקשה, חבר הכנסת טיבי. אחריו – חברת הכנסת רינה פרנקל.
<איתן כבל (העבודה):>
ואחרון – איתן כבל.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, ימים קשים עוברים על כולם. אמרנו שאנחנו זועמים וכועסים ומוחים על הריגתו של ח'יר א-דין חמדאן בכפר-כנא. היו לאחר מכן אירועים, שביתה כללית, מחאות שהן מחאות לגיטימיות, והיו חריגות. אחת מהחריגות האלה היא מה שהתרחש בטייבה, כאשר שלושה-ארבעה נערים תקפו אזרח יהודי ושרפו את מכוניתו. מדובר במעשה שלא ייעשה, שראוי להוקעה. אני מרגיש גאה בקבוצת הצעירים מטייבה שסייעו לו ולקחו אותו מהמקום. המעשה המוקע אינו עולה בקנה אחד עם הערכים הדתיים או הלאומיים שלנו, ויש להתייחס אליו כך.
מצד שני, לפני שלושה ימים, עליאא ריאן עאזם הותקפה – היא מטייבה, אדוני היושב-ראש – הותקפה בפתח-תקווה פיזית על רקע העובדה שהיא ערבייה. לא ראיתי דיווחים, כותרות ראשיות באתרים, לא ברדיו, לא בטלוויזיה, והדבר צורם. זה יחס של איפה ואיפה. מעשים מוקעים יש להוקיע, וגם יש לתת להם פרסום שווה כדי לשלוח מסר שמעשה שלילי הוא שלילי, לא חשוב מי עומד מאחוריו ומי הקורבן. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טיבי. אתה נרשמת לנאומים בהצבעה? חוששני מאוד שהצבעת מן המקום הלא-נכון. לא נפתח בחקירה, אבל, זה בסדר. ברור שזה היה בטעות ואין לזה שום משמעות.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
יכול להיות שאני מגלומן?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
יכול להיות שאתה חנא סוייד, אבל – דוקטור, דוקטור, נו.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
הוא חבר שלי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בבקשה, חברת הכנסת רינה פרנקל, ואחריה – חבר הכנסת אבו עראר. בבקשה, גברתי.
<רינה פרנקל (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, 500 התאבדויות בשנה. המספרים האלה מדאיגים מאוד. אנו מציינים היום בכנסת את היום הבין-לאומי למניעת התאבדויות, ואני חושבת שמהמקום הזה אנחנו צריכים להעלות את הנושא ולהעלות את המודעות.
לפני שבועיים ביקרתי בעמותת "לצדכם", שמטפלת בגברים שעוברים התעללות ואלימות, אפילו פיזית, מצד נשים. אנחנו מדברים על שוויון, ועם השוויון אנחנו שוכחים שיש עוד צד וצריך לשים לב. הגברים נמצאים במצב נפשי קשה עד קשה מאוד, שמביא אותם להתאבדויות, ובגדול, אין להם למי לפנות, והם מתביישים לפנות. אני חושבת שצריך להעלות את המודעות, והכנסת פה צריכה לתת מקום לסוגיה הזאת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת רינה פרנקל. חבר הכנסת טלב אבו עראר, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר.
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היועץ המשפטי לממשלה כינס שלשום דיון דחוף במטרה לעקוב אחר ההתפתחויות בחקירת המחלקה לחקירות שוטרים, מח"ש, בנוגע להריגתו בדם קר של ח'יר א-דין חמדאן מכפר-כנא בידי משטרת ישראל. כעת מוטלת על מח"ש האחריות למצות את החקירה ללא כניעה ללחצים, ושתוצאת החקירה הזאת לא תושפע ממניעים זרים או פוליטיים. זוהי שעת מבחן למח"ש, למרות שמח"ש עדיין לא הצליחה לפוגג את החשש הציבורי מטיוח חקירה נגד שוטרים. ברור לכולנו שיש כאן ניגוד עניינים בכך שמשטרת ישראל חוקרת את עצמה, מה עוד ש-93% מהתלונות למח"ש כלל אינן נחקרות, או שהתיק בעניינן נסגר.
מכובדי היושב-ראש, נטייתה של המשטרה להשתמש באש חיה דווקא בפעולות שיטור בקרב האוכלוסייה הערבית – עובדה שרוב מוחלט מבין האזרחים הנפגעים מאש המשטרה הם ערבים. השוטרים שהרגו את חמדאן לא היו בסכנת חיים. אני לא חושב שיש כאן מקום לחקירת מח"ש, אלא, האמת, להעמיד את השוטרים האלו לדין על אירוע פשע שכזה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. חבר הכנסת חמד עמאר, ואחריו – חבר הכנסת יואב בן צור.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום קיימנו דיון בוועדת הפנים בנושא תפעול המים והביוב ביישוב דאלית-אל-כרמל, והתבררו לנו נתונים מאוד קשים על היישוב. קודם כול, פחת של 30% מהמים בתוך היישוב. כשאנחנו מדברים על פחת של 30%, אנחנו מדברים על 300,000 קוב מים שהולכים לטמיון בגלל אי-טיפול במערכת המים והצנרת ביישוב יותר מ-40 שנה. 2. התברר לנו ש-64% מהיישוב לא מחוברים למערכת הביוב. ולמה היישוב גם לא מחובר למערכת הביוב וגם נושא המים לא מטופל שם? כי היישוב לא שייך לאף תאגיד מים, ולא בגלל שהיישוב לא רוצה; היישוב רוצה. גם תאגיד מים נמצא: תאגיד מים מוצקין מוכן שדאלית-אל-כרמל יהיה חלק ממנו, אבל בגלל שמשרד התשתיות, משרד האוצר ומשרד הפנים לא מעבירים את חלקם במענקים לתאגיד המים מוצקין, הם לא מצליחים להיות חלק מהתאגיד.
לכן, אני קורא למשרדים להעביר את החלק שלהם, לקחת את הנושא של הביוב והמים – כי דאלית-אל-כרמל נמצא במקום מאוד חשוב, בכרמל, הנוף הכי יפה שיש. להרוס אותו בגלל הביוב, בגלל חוסר תקציבים, זה רק יכול לגרום נזק. תודה רבה לכולם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת יואב בן צור, ואחריו – חבר הכנסת בועז טופורובסקי.
<יואב בן צור (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אבקש בזמן הקצר העומד לרשותי לנחם את בני משפחת זלפריינד, אשר אביהם המנוח, הרב אלכסנדר, חזר מעבודתו כמשגיח כשרות ומצא את מותו הטרגי בשבוע שעבר בדרך ז'בוטינסקי.
ובכן, כשל תכנוני הוא ללא ספק הגורם לקיפוח חייהם של 21 בני-אדם ולפציעתם של מעל 100 הולכי רגל, ולנזקי פח הנאמדים במיליוני שקלים.
כאשר אם ששכלה את שני בניה, גברת מלכה חכם, פנתה בזמנו לשר התחבורה, נאמר לה כי מוטב שתתעסק באבלה מאשר שתתווה מדיניות מחאה.
להלן נתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, המפרטת את התאונות הקטלניות בציר ז'בוטינסקי בפתח-תקווה רק מינואר 2012 עד עתה, כפי שהוצגו היום בפני ועדת הכלכלה של הכנסת: רוכב אופניים בן 28 שחצה את הנתיב לדרום נהרג מפגיעת אוטובוס "אגד" שנסע למזרח; הולך רגל בן 65 שחצה את הנתיב לדרום נהרג מפגיעת אוטובוס "דן" שנסע למערב; הולכת רגל בת 60 שחצתה את הנתיב לצפון נהרגה מפגיעת אוטובוס "אפיקים" שנסע למערב; הולך רגל שחצה את הנתיב לצפון נהרג מפגיעת אוטובוס "אפיקים" שנסע למזרח; הולך רגל בן 20 שחצה את הנתיב לדרום נהרג מפגיעת אוטובוס "אגד" שנסע למערב; הולך רגל בן 23 חצה נתיב לדרום, נפצע קשה מפגיעת אוטובוס "אפיקים" שנסע למערב ונפטר כעבור שבוע; שני אחים הולכי רגל בגילי ה-20 שחצו נתיב לצפון נהרגו מפגיעת אוטובוס "אגד" שנסע למזרח; הולך רגל בן 61 שחצה נתיב לדרום נהרג מפגיעת אוטובוס "דן" שנסע למערב; שני נוסעים, בת 53 ובן 52, במונית שירות שנסעה למערב נהרגו בתאונת חזית לצד עם רכב מסחרי שפנה בצומת ממערב לכיוון צפון; הולך רגל בן 62 שחצה נתיב לדרום נפצע קשה מפגיעת אוטובוס "דן" שנסע למערב ונפטר למחרת.
עד מתי?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בן צור. חבר הכנסת בועז טופורובסקי. בלי לדעת מה תוכן דבריו של טופורובסקי, אני חושב שזאת תהיה דוגמה שיש נושאים שבהם הכנסת מאוחדת ולא משחקת באופוזיציה או קואליציה או מפלגות שונות. בבקשה, חבר הכנסת טופורובסקי.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
בהחלט. בהמשך לדבריו של חבר הכנסת בן צור, סוף-סוף הנתיב הזה נסגר. אני מקווה שגם אחרי השיפוץ שהולכים לעשות שם עם הרכבת הקלה לא יהיו שם הרוגים. היה על זה היום דיון בוועדת המשנה לוועדת הכלכלה.
השבוע, מיום שלישי שעבר, 4 בנובמבר, ועד היום, 11 בנובמבר, נהרגו חמישה ישראלים בחמש תאונות דרכים קטלניות בכבישי הארץ: ב-5 בנובמבר נהרג גבר בתאונת דרכים בהתנגשות שני כלי רכב בכביש בין יצהר לחוות-גלעד שבשומרון; באותה תאונה נהרג גם גבר פלסטיני; ב-7 בנובמבר מת מפצעיו בבית-החולים ליאור אוחיון, רוכב אופנוע בן 33, שנפצע קשה בתאונת חזית–צד עם רכב פרטי בצומת הרחובות דרך-ההרים ושדרות-הארגמן באילת; בתאונה נפצעה גם אישה בת 50 באורח בינוני עד קשה; ב-9 בנובמבר נהרג גבר בן 30 בתאונת דרכים בכביש שבין באר-שבע לאשל-הנשיא בדרום; באותו יום נפטר בבית-החולים הולך רגל בן 84 שנפצע אנושות בראשו מפגיעת קלנועית ברחוב קרן-היסוד שבבאר-יעקב; ב-10 בנובמבר נהרג נהג בן 55 לאחר שהתנגש עם רכבו בקיר ברחוב אשר סנקר בירוחם.
הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מציינת החל מהיום את שבוע הבטיחות בדרכים. השנה האירועים הם בסימן הגברת המודעות למניעת פגיעה בהולכי הרגל, בפעילות בכל רחבי הארץ. אני מזמין אתכם, חברי למליאה, בין תקציב להצעות חוק: הקדישו מזמנכם וקחו חלק בפעילות. די להרג הולכי הרגל. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עמרם מצנע.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אווירה קשה, עכורה ומלאה שנאה בארץ בימים האלה. כולנו אכן צריכים להרגיע, אבל השאלה איך מרגיעים. יש כאלה, במיוחד בממשלה, שחושבים שהם מרגיעים כאשר הם אומרים שצריך להפעיל יד ברזל, יד קשה, ולשלול אזרחות ולעשות טרנספר. זו לא הרגעה; זו הצתה מחדש של האש הזאת.
האווירה העכורה הזאת גרמה – היום הופץ סרטון של סטודנטית ערבייה באוטובוס בירושלים. בגלל הלבוש המסורתי שלה התנפלו עליה כמה נוסעים ונוסעות יהודים ורצו להכריח אותה לפתוח את התיק, כדי לחפש. היא שאלה שאֵלה לגיטימית: מי אתם? יש לכם כרטיס שוטר לחפש עלי? אמרו לה: לא. אמרה: אז באיזה זכות אתה מחפש עלי? אמרו לה: הנוסעים לא מרגישים ביטחון ולא מרגישים נוח. אמרה: אדוני, אתה לא מרגיש ביטחון, או תזמין משטרה או תרד מהאוטובוס. אסור לנו שהעניין ייהפך לזה שכל ערבי חשוד וכל יהודי חוקר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת עמרם מצנע, ואחריו – חבר הכנסת איתן כבל.
<עמרם מצנע (התנועה):>
כפי שאני נוהג, אני מתכוון להשתמש גם בדקה הזאת כדי לספר על דבר חיובי, על דבר טוב. זמן לדבר על דברים שליליים ולהעביר ביקורת יש לנו בכנסת תמיד, וגם המציאות שבה אנחנו חיים היום היא באמת מציאות קשה.
ביום ראשון ביקרתי במחו"ה אלון, בסיס צבאי של חיל החינוך ליד היישוב מע'אר, שעוסק בחינוך ובהכשרה של נוער מוחלש. אירחה אותי סגן-אלוף קרן קמרינסקי וליווה אותנו קצין חינוך ראשי. אני מוכרח לומר לכם, יש לי הרבה ניסיון בצבא ואני מכיר את המערכות האלה: ביקור מרגש בצורה בלתי רגילה. לפגוש את המדריכים והמדריכות הצעירים, רב"טים, סמלים, ולפגוש את החניכים, שחלקם באים מכל ארצות העולם – מארבע כנפות עולם באים להשתלמות לקראת שירות מועיל – לפגוש את הנערות, בעיקר נערות אבל גם נערים, שהולכים במסלול של גיור, ולשמוע אותם, זה פשוט תענוג. העבודה, ממש עבודת קודש, שנעשית בבסיס הזה, היא דוגמה לאותו צה"ל שיודע לחבר אוכלוסיות, לסגור פערים בחברה הישראלית ולתת להרבה מאוד חיילים הזדמנות שנייה, שהיא אולי הזדמנות אחרונה. אז אני היום מצדיע להם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עמרם מצנע. אכן פעילות יפה מאוד בבסיס אלון. אני אומר את הדברים כשר הקליטה לשעבר. ביקרתי שם לא פעם. מאשר את הדברים שלך, ודאי בשמחה.
חבר הכנסת איתן כבל – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אייכלר.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, שרים נכבדים, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני רוצה לחזור על מה שאני כל הזמן משוחח אתך עליו, ודיברתי עם היושבים-ראש הקודמים, וזה כבודה של הכנסת. העניין עכשיו הוא התקציב. אני לא רוצה להתייחס לזה לא ברמות הפוליטיות, לא ימין, לא שמאל, לא קואליציה, לא אופוזיציה, אלא העובדה, ששוחחנו עליה כבר אתמול – אני לא רוצה להרחיב – העניין של מתי התקציב מונח. עכשיו הזמן שיהיה סיפק בידנו לשבת ולעבוד בוועדות, להתכונן ולהתארגן. נכון, רוב הציבור לא בדיוק מבין, אבל זה חלק מאותם דברים שמוסיפים עוד נדבך ועוד נדבך ביחסים. אלה דברים שחייבים – אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, לפתחך נתון להוביל את הדגל של המאבק הזה. כי בסופו של עניין, אנשים צריכים להבין, יושבים בבית הזה אנשים מהטובים ביותר שיש, מכל סיעות הבית, שבאים באמת לתת מעצמם למען הציבור ששולח אותם, ודברים מן הסוג הזה מסיגים אותנו כל פעם לאחור. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת אייכלר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת שי.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, קיבלתי היום תגובות סוערות מצופים ניצולי שואה, לאו דווקא חרדים, נגד תוכנית סאטירה ששודרה בערוץ ישראלי, ולא של התנועה האסלאמית ולא של ה"חמאס". שם נאמרו דברים כדלהלן: "מי שעובר בערים החרדיות ההולכות וגדלות ורואה את המוני הבטלנים חובשי המגבעות ממלאים את הרחובות באמצע היום, מבין שזאת ממשלת ההזדמנות האחרונה – ההזדמנות האחרונה לשלטון הרוב החילוני; ההזדמנות האחרונה להוריד אותם מהצוואר שלנו; ההזדמנות האחרונה להכריח אותם לעבוד. אם לוקחים להם תקציבים הם צריכים לעבוד, לא? זה מה שהיה במצרים. אולי יהודים לא צריכים לעבוד. עבדו קצת בבניין במצרים, וכבר 4,000 שנה בוכים על זה כל שנה בפסח. שותים יין ובוכים. הם מתרבים, ואנחנו מתמעטים; הם מתחזקים, ואנחנו נחלשים. החרדים לא חושבים שאנחנו עם אחד? גם אנחנו לא, סימן קריאה. אין סיבה להמשיך לפרנס אותם. היום אנחנו מחליטים לדאוג לעתיד הילדים שלנו – רק הילדים שלנו. והחרדים? מוזמנים לדאוג לעתיד הילדים שלהם. ומה אומר ראש הממשלה המיועד? דקה אחת אחרי שאני ראש ממשלה אני לוקח מפתח, אני סוגר את כל הישיבות, את כל בתי-הספר, את כל המוסדות הפרזיטיים שלהם. אני יכול להרוג שמונה חרדים באצבעות, ככה".
עד כאן הציטוטים, אדוני היושב-ראש. אנחנו בוטחים בה' אלוקי ישראל. כשם שמפלגת מל"ל, זיכרונה לא לברכה, ירדה מן המפה ונעלמה מן העולם, כן יאבדו כל אויביך ה'.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת דב ליפמן.
<נחמן שי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זה היה בתוכנית "היהודים באים", הקטע הזה?
<קריאה:>
לא, לא.
<נחמן שי (העבודה):>
אה, ב"פולישוק".
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
כן. למען הפרוטוקול צריך לומר שהגיבור שאומר את הדברים הוא דמות נלעגת, שלועגים לה כל הזמן באותה תוכנית, כך שאני מניח שבקונטקסט הנכון הדברים קצת פחות נוראיים מכפי שהם נשמעים.
<נחמן שי (העבודה):>
"היהודים באים" זה ביום שישי בערב. קשה לך לראות טלוויזיה ביום שישי בערב.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
את זה אני לא יכול לשפוט, כי אני לא נוהג לראות הרבה טלוויזיה בימי שישי בערב. אני בדרך כלל נמצא בכדורגל.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, אפילו בסאטירה על ערבים, על אתיופים, על מזרחים, לא היו אומרים את זה – להרוג אותם ביד אחת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
טוב, לא שאני מצדד פה במשהו, רק פשוט לשים את הדברים בקונטקסט.
<נחמן שי (העבודה):>
אני גם רוצה להצטרף, במקום אחר, לטון הזה שמבקש שפיות וצלילות בחברה הישראלית היום. החודשים האחרונים היו קשים בשיח הציבורי, גילויים של חוסר סובלנות עד כדי אלימות התפשטו והלכו. השתתפתי ביום שבת האחרון, אני לא יודע מי מחברי הכנסת היה, בהפגנה מרשימה ביותר של עשרות אלפי חניכים של תנועות הנוער הישראליות מכל הסוגים. שמחתי במיוחד לציין שהיו גם חניכים ערבים, מיישובים ערביים, מערים ערביות, שישבו שם, כמו יהודים, והרגישו ביחד צורך לומר משהו מאוד חזק נגד האלימות.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
– – –
<קריאה:>
– – –
<נחמן שי (העבודה):>
יהודים וערבים ישבו ביחד. מה אמרתי?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בסדר. בסדר. הכוונה ברורה.
<נחמן שי (העבודה):>
הכוונה היא שהייתה שם תמימות דעים בנושא מרכזי שחשוב לחברה הישראלית. אני מאוד מקווה שנוכל להרגיע ביחד, כי האירועים שסביבנו מתקדמים ורצים בקצב שקשה לעצור אותו, ונדמה לי שבסוף האחריות לכך צריכה להיות בבית הזה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת דב ליפמן – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת חיליק בר.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרה והשר, אני מבקש להשתתף בצערן של המשפחות למקוס ושילוני, שאיבדו את יקיריהן, ואני מאחל החלמה מהירה לפצועים.
אדוני היושב-ראש, הגיעו לידי תמונות וקטעי וידיאו של תחקיר שמתפרסם הערב, שמראים את האמת הקשה, את מאחורי הקלעים של תעשיית הביצים בישראל. יש כאן סכנה מוחשית לבריאות הציבור. האכיפה הלקויה של משרד החקלאות בכל הקשור לתעשיית הביצים מחזקת עוד יותר את העובדה שחייבים להעביר את סמכויות אכיפת חוק צער בעלי-חיים למשרד להגנת הסביבה, משרד שתפקידו להגן על בריאות הציבור ובעלי-החיים. עדיין רוב האזרחים צורכים ביצים על בסיס קבוע, ולכן יש לנו חובה אמיתית לדאוג לבריאות שלנו, של ילדינו, ולתנאי ההחזקה של העופות.
במקרה הזה יש תשובה לשאלה הנצחית – התרנגולת קודמת לביצה, כי תרנגולת לא בריאה שמוחזקת בתנאים שלא בריאים לה מובילה ישירות לביצים לא בריאות לנו. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ליפמן. חבר הכנסת חיליק בר. אחריו – חברת הכנסת עליזה לביא.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
נכבדי יושב-ראש הכנסת, אני רוצה להצטרף לחברים שדיברו פה על האלימות הגואה, ולא על האלימות – על הטרור. ירושלים בוערת, ואני עוד פעם ישבתי אתמול עם חברים ושמעתי את השר לביטחון פנים ואת מפכ"ל המשטרה מודיעים לנו, חבר הכנסת, שזו לא אינתיפאדה. אין אינתיפאדה ואין אלימות ולא אכפת להם למה זה התעורר, מה קורה בינינו לבין ערביי ישראל, מה קורה בינינו לבין הפלסטינים, למה הקיפאון המדיני מבעיר את ירושלים. ובאמת שאלנו את עצמנו למה זאת לא אינתיפאדה, ואנחנו חבר'ה מאוד אינטליגנטים, אדוני היושב-ראש.
צודק, זאת לא אינתיפאדה. אחד החבר'ה הציע לקרוא לזה "אינתיחללה", כי זה רק חילולים קטנים של אלימות, זה עוד לא אינתיפאדה, והשני הציע לקרוא לזה "אינתיפללה", כי זה לא אינתיפאדה, אנחנו צריכים להתפלל ולפלל שזאת לא תהיה אינתיפאדה, והשלישי אמר: נקרא לזה "אינתיפלצה", כי כל איזה פלוץ שבא לו לוקח טרקטור או סכין ודוקר אנשים ברחוב. זה אינתיפלצה, לא אינתיפאדה.
אז אני קורא לשר המשטרה ולרמטכ"ל ולשר לביטחון פנים ולממשלה להבין שיש פה אינתיפאדה ושצריך לטפל בה; לא רק לטפל בה בכוחות המשטרה, להאשים את השליח, אלא לטפל בה באמת, במקורות שלה, בזעם הזה, שיכול לבעור עלינו. ואני קורא להם לעשות הכול כדי שהמהומות לא יהפכו חלילה לאינתיחללה הראשונה, ושאם כבר תהיה האינתיחללה הראשונה, שהיא לא תהפוך לאינתיפללה הראשונה ולא לאינתיפלצה הראשונה, ושחלילה חלילה שלוש אלה לא יהפכו לאינתיפאדה השלישית.
אדוני היושב-ראש, יש לבית הזה את כל האחריות לקרוא לממשלה, לקרוא לממשלת ישראל ולמשטרת ישראל להבין – גם בדרכי הטיפול במפגינים, גם ביחס ובדיאלוג שיש לנו עם האוכלוסייה בישראל – שמתחילה אינתיפאדה שלישית, ואנחנו צריכים, גם משטרתית אבל גם מדינית וחברתית, לטפל בסיפור הזה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בר. חברת הכנסת עליזה לביא תהיה אחרונת הדוברים בנאומים בני דקה. בבקשה, גברתי.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני רוצה בראש ובראשונה למסור תנחומים למשפחה של סמ"ר אלמוג שילוני ממודיעין ולמשפחתה של דליה למקוס מתקוע על הירצחם בידי בני עוולה.
חברי וחברותי, תקציב המדינה מגיע לכנסת ישראל השנה בפעם הראשונה בפילוח מגדרי. משרדי הממשלה – בפעם הראשונה במדינת ישראל תקציב מדינה מוגש עם נתונים מגדריים. השנה חויבו המשרדים ב-20%, בשנה הבאה ב-50%, ובעוד שלוש שנים בכל המנעד של הפילוח המגדרי.
למה זה חשוב לנו ומה זה נותן? כל מי שהתבונן עכשיו בנתונים שהעבירו המשרדים יזהה במשרדים את הפערים השונים במשרדים, החל באיך נוסעים באוטובוסים ובאיזה שעות, ומי נוסע ולמה, תקציבי הספורט, תקציבים לביטחון לאומי, האוצר, משרד החינוך. ברגע שאנחנו רואים את הנתונים מוצגים בפנינו וצבועים, אנחנו יכולים לבוא וללמוד איך דברים נוצרים ולמה הם נוצרים ואיך אפשר לתת פתרון כזה או אחר.
הנתונים מספרים לנו את הסיפור של החברה בישראל, והפילוח המגדרי יאפשר לנו כלים להביא לחברה שוויונית, טובה יותר לעתיד ילדינו וילדותינו, בנינו ובנותינו, ולעתיד הדורות הבאים. תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. תודה לכל הדוברים בנאומים בני דקה.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון היום הבין-לאומי למניעת אובדנות>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא. יש לנו שני נושאים לדיון שהם ציון אירועים מיוחדים במסגרת הצעות לסדר-היום. אנחנו פותחים בציון היום הבין-לאומי למניעת האובדנות, הצעות מס' 3975, 3994 ו-4002.
חברי הכנסת, אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד לציון היום הבין-לאומי למניעת אובדנות, ביוזמת חבר הכנסת חברנו אברהם מיכאלי. צריך לציין שמדי שנה וגם מעבר לזה הוא מעלה את הנושא הכאוב הזה על סדר-היום של הכנסת.
שיעור האובדנות בעולם ובישראל, או ההתאבדות, בלשון הנפוצה יותר, הוא עצום, לעתים ממש מבהיל. אצלנו זה אחד מגורמי המוות הראשיים בקרב חלק גדול מקבוצות הגיל. הנתונים מלמדים כי בישראל, במרוצת השנים האחרונות, לא פחות מ-10,000 איש ניסו לשים קץ לחייהם; כ-500 מהם, לצערנו, גם הצליחו בכך. רק חלק קטן מן המקרים מגיעים לחדרי המיון, וגם היקפם, כ-1,500, הוא גדול מאוד. כדאי לשים לב לכך שרוב ניסיונות ההתאבדות הם אומנם של גברים, אך בקרב צעירים בולט לרעה דווקא שיעור הנערות, ביחס של אחת לארבעה.
תורת ישראל אסרה על האדם לשלוח יד בנפשו. מהפסוק בבראשית "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש", למדו כי הוא עוסק במי ששופך את דמו שלו. אמר על כך אחד המפרשים: "כשם שחייב אדם על נזקי חברו, כך חייב על נזקי עצמו". אגב, זה לא רק עניין של התאבדות. כמו שכולנו יודעים, קיים גם איסור על אדם להזיק לעצמו, כפי שכתב הרמב"ם, שכזכור בעצמו היה רופא: "אסור לאדם לחבול, בין בעצמו בין בחברו".
ובכל זאת, רבותי, אנחנו הרי יודעים כי טרדות החיים, תהיות קיומיות ומצוקות נפשיות עלולות להביא אנשים למצבי קיצון שבהם הם חשים כי אין להם מה להפסיד, והם מגיעים למסקנה אכזרית: טוב מותי מחיי. בכל ההיסטוריה שלנו קיבלה החלטה איומה ונוראה כזאת לגיטימציה מועטה ביותר, ורק במצבים יוצאי דופן וקיצוניים. עלינו להישיר מבט אל מציאות מרה זו, המעידה הן על ריבוי מצבי מצוקה והן על הצורך הגובר לתת לכך מענה במניעה ובהסברה. חשוב, כמובן, שנהיה כולנו ערים לאותות מצוקה מצד הסובבים אותנו.
העלאת הנושא לדיון בפורום מכובד זה במליאת הכנסת היא תרומה חשובה לעיסוק הפומבי בו, כי נדמה לי שעד לפני שנים לא רבות זה היה אחד הנושאים שהעדיפו להשתיקם או להתעלם מהם, אולם לא עוד.
אני מודה ליוזמי הדיון החשוב, ומזמין, כפי שציינתי, את הראשון בהם, חבר הכנסת אברהם מיכאלי, לפתוח את הדיון. לאחר מכן ישתתפו בדיון גם חברי הכנסת פנינה תמנו-שטה ומסעוד גנאים, ותשיב לכולם שרת הבריאות חברת הכנסת יעל גרמן.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני מודה לך, אדוני היושב-ראש, על שאפשרת לנו להעלות היום את הסוגיה הזאת, כפי שעשית גם בשנה שעברה כשפנינו אליך. אני חושב שזה לכבודה של הכנסת שהיא דנה בדברים שלפעמים הם אינם הכי אקטואליים בעיני רבים. אומרים: מה אתה נוגע בנושאים כאלה רגישים? כשאנחנו לא מדברים זה לא אומר שהבעיה נפתרת; כביכול, ברגע שלא נדון בה ולא נתעסק בה, הבעיה הזאת תיפתר מעצמה. זאת הסוגיה שמוכיחה שכשדנים בה ומתעסקים בה, בסוף בפועל פותרים את הבעיה, לפחות על-פי המחקרים שהוצגו היום. וזה כבר מוצג – אני מטפל בסוגיה הזאת מאז שחברנו רן כהן פרש מהכנסת. רן כהן היה מעלה את זה כל יום שלישי, אם אדוני זוכר; היה נעמד פה בדקת נאום ומעלה את השמות של אלה שלצערנו התאבדו באותו שבוע.
לכן, אני מודה לך ומודה לראשי הוועדות שהיום דנו בסוגיה הזאת: חבר הכנסת מצנע בוועדת החינוך, חבר הכנסת חיים כץ אישר את זה וחברתנו שולי מועלם ניהלה את הדיון, וחברנו יואל רזבוזוב – שלוש ועדות שהספקנו לדון בהן היום. אני חושב שכל ועדה בזווית שלה, בראייה שלה, טיפלה באותן סוגיות שאנחנו מעלים כאן בכנסת כרגע כדי שגם חברי הכנסת וגם הציבור ישמעו שהסוגיה הזאת, לצערנו, היא מכאיבה מאוד.
אדוני היושב-ראש הזכיר את המספרים המבהילים – שזה קורה. לכן, מכיוון שהמאות האלה, שהם לא אתנו – כל שנה ומדי שנה אלה, לצערנו, המספרים. האנשים האלה, קודם כול, הם חסרים לנו ולמשפחות שלהם; מאחוריהם נמצאות משפחות הרוסות, שלצערן נאלצות להתמודד עם אותו אובדן גדול, שהיקירים שלהם – זה יכול להיות אבא, אימא, אח, אחות – כנראה לא יכלו לעמוד במצוקה שהם היו בה, וכנראה גם אף אחד לא ידע על המצוקה הזאת. זה מה שמטריד בכל הסוגיה הזאת: כל המחקרים אומרים שאם היו יודעים על הבעיה שאותו אחד או אותה אחת סבלו ממנה, על המצוקה שהם היו בה, אפשר היה למנוע זאת. זה מה שמכאיב לכולם, זה מה שעושה למשפחות האלה כאב מתמשך עשרות שנים: לו ידעו ולו עלו על הבעיה לפני כן, יכלו אולי לפתור אותה.
הדעות, לצערנו, מעבר לפן ההלכתי שאדוני היושב-ראש הזכיר – ואכן היהדות רואה בחיים קדושה, קדושת החיים – אנחנו יודעים שאף אחד מאתנו לא מקבל את החיים כמשהו שהוא יכול לעשות אתו מה שהוא רוצה; יש דעות ליברליות כאלה ואחרות, אבל אנחנו, יהודים מאמינים, יודעים שהחיים ניתנו על-ידי בורא עולם, ובורא עולם גם לא נותן לך לשחק בחיים שלך איך שאתה רוצה, במיוחד לפגוע בעצמך, לפגוע בגוף שלך, ולפגוע עד כדי כך שאתה גם לא תחיה.
אבל אנחנו כרגע ניגשים לפתרונות של להקל על אותם אנשים, במגוון גילים, מגיל צעיר עד גיל מבוגר. אנחנו כרגע בשתי דקות נסביר את התוכנית, והממשלה, באמת באומץ, קיבלה לפני כשנה החלטה להתמודד עם הסוגיה הזאת ברמה הממלכתית. אני כשש שנים התמודדתי עם זה, ולצערנו, אני אומר את זה כאיש קואליציה, הייתי בממשלות, ישבתי שם, והממשלה לא נתנה תשובה על הבקשה שלנו. היו בזמנו בוועדת הכספים פעמיים – חבר הכנסת ליצמן נתן תקציב מסוים, חבר הכנסת גפני נתן תקציב מסוים, אבל בצורה מסודרת, שהממשלה עשתה, זה נעשה רק בממשלה הנוכחית בתוכנית למניעת אובדנות, שהיא בעצם תוכנית לאומית.
שישה משרדי ממשלה שותפים שם, בראשותה של חברתנו שרת הבריאות יעל גרמן. אני צריך לשבח אותה בכל שבח; היא זאת שעמדה מאחורַי, ואנחנו הובלנו את העניין הזה בממשלה. היא השיגה תקציבים; תקציב שאף שנה, כמעט, לא היה, בשנה הזאת, ב-2014, בפעם ראשונה היה תקציב. התקציב הוא תלת-שנתי. התקציב הזה, בעצם אלה המשאבים שבהם צריכים להפעיל כלים מקצועיים בשביל לגבור על הבעיה הזאת שאנחנו כרגע מעלים. אין כל ספק שללא משאבים, בסוף הדבר לא היה נפתר. יכולנו לדבר ולדבר, אבל בסוף גם משרדי הממשלה לא היו יכולים להוציא לפועל כמה וכמה עצות מקצועיות שהיו.
לכן, אני ביום הזה מעלה את הסוגיה, מעלה את הבעיה, אבל אני בהרגשה אחרת ממה שהייתי בה לפני שנה. לפני שנה כבר היינו, גברתי השרה, בדרך לפתרון הבעיה, אבל עדיין לא האמנו שזה ייכנס בפועל. ברוך השם, בשנה הזאת התוכנית יצאה לפועל, התוכנית עובדת. יש לנו בקשה להגביר את הקצב שלה, כדי שהשנתיים לא ייגמרו מהר, ויגידו: לא הספקנו כלום. אנחנו מאמינים שהתוכנית הזאת תפעל לא רק בשלוש השנים האלה אלא גם בהמשך. הממשלה תבין שכל השנים צריך לתקצב אותה, באופן קבוע, ושלא יצטרכו לבוא ולהתחנן כל שנה. גם לא יחולו על זה קיצוצים, כי גברתי השרה מבינה עד כמה המשאבים האלה נחוצים לכלל היישובים בארץ. אנחנו כרגע נמצאים בשלבים של עוד יישוב ועוד יישוב כדי שנתגבר.
אני חייב להודות פה, אדוני היושב-ראש, לכל אותם מתנדבים שעד עכשיו התנדבו – התנדבו, עשו את הפעילות, גם של מניעה וגם של טיפול בבני משפחות שלצערם קרובי משפחתם התאבדו. הם עושים את זה כבר שנים רבות, וצריך לשלב אותם בתוך התוכנית הלאומית הזאת. היום התייחסנו לעמותה שנקראת עמותת "בשביל החיים", חלק מהחברים בה יושבים פה למעלה, והם ליוו אותנו כל היום בוועדות. היום עמותת ער"ן ליוותה אותנו בוועדה. אלה גופים שעוסקים בבעיה הזאת במשך שנים. מכיוון שלא היו תקציבים ממלכתיים מסודרים, אז עמותה אחת לא קיבלה כמעט כלום, עמותה שנייה קיבלה קצת. אנחנו צריכים, ככנסת וכממשלה, להתייחס לעמותות האלה, כי אנשים לא יכולים לעבוד בלי אמצעים, כדי שיוכלו להשתלב בעשייה הזאת.
אני מאמין שהפסוק שחז"ל לימדו אותנו, "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא", הפסוק הזה צריך ללוות אותנו. תפקידנו כאנשי ציבור לעשות הכול כדי להקל על אלה שנמצאים במצוקה.
נכון, יגידו לי: יש עוד אנשים במצוקות. אני לא פוטר את עצמי מלהתעסק בדברים אחרים, אבל כשמטפלים במשהו, לפעמים כנראה ההתמדה משתלמת, גברתי השרה. את רואה שלפעמים יש חומות; לא צריך להתייאש מהחומות האלה וצריך לטפל בסוגיה. אני מודה היום שהסוגיה הזאת מתחילה, לפחות חלקית, להיפתר. אני מאמין, בעזרת השם, שכל יום שיעבור עוד יהודי ועוד יהודי, עוד בן-אדם, אזרח כזה, אזרח אחר – תימנע הבעיה הקשה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אברהם מיכאלי, גם על היוזמה הברוכה. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה לשאת דברים. אחריה – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, שרת הבריאות הנכבדה, חברי כנסת נכבדים, תופעת האובדנות משאירה את חותמה על החברה ועל המשפחה, חד-משמעית. אומנם מדובר בתחום שקט, תחום שהסובבים אותו משתדלים להשקיט, מתביישים, כואבים, מוצפים נקיפות מצפון, ויש עוד סיבות רבות לתרבות השתיקה סביב תופעת ההתאבדות, אך יש לשבור את השתיקה ולפעול למצוא דרכים לצמצומה של התופעה.
אין לי ספק שמדינת ישראל רואה חשיבות עליונה במניעת התאבדויות וניסיונות התאבדות, ולראיה, משרד הבריאות אישר לראשונה, כפי שציין חברי חבר הכנסת מיכאלי, אישר ומוביל את התוכנית הלאומית למניעת אובדנות, שמטרתה צמצום היקף התופעה החברתית של מאות מתאבדים מדי שנה בישראל ומניעה של ניסיונות התאבדות, בעלות תקציבית של 55 מיליון שקלים בשלוש השנים הקרובות.
בישראל מתאבדים מדי שנה למעלה מ-500 אנשים, ולמעלה מ-6,000 איש בשנה מבצעים ניסיון התאבדות. לשם השוואה, מספר ההרוגים בתאונות דרכים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, עומד על כ-320 איש בשנה.
ניסיונות ההתאבדות מבטאים, בין היתר, מצוקה חריפה וקשיי התמודדות של הפרט בקבוצות סיכון בחברה. לכן איני מופתעת כשמדי שנה אני שומעת את הנתונים על שיעור ההתאבדות ואת העובדה כי בעשור האחרון כשליש מההתאבדויות בישראל היו של עולים חדשים; אך לא רק, קבוצות הסיכון לאובדנות הן מגוונות: נוער, קשישים, עולים, קהילת הלהט"ב, אבות גרושים ועוד. וחשוב שכשאנחנו שומעים את המספרים האלה ניקח בחשבון תת-דיווח שמגיע לכדי 30%; תת-דיווח שלרוב נובע מסטיגמות חברתיות. כך, לצערי, נבין שהתופעה גדולה ממה שמדווח בנתונים היום.
להתנהגות אובדנית יש ביטויים רבים, החל ממחשבות אובדניות, דרך איומי התאבדות, ניסיונות התאבדות ועוד, שהרבה פעמים, כמו שאמרתי, מסתיימים במוות. וכשזה מסתיים במוות זה נזק שלא ניתן לעכלו, ואובדן. אותו אדם מותיר נזק, צער וכאב לסביבתו ולאהוביו, שסוחבים עמם עול שקשה מאוד עד בלתי אפשרי להשתחרר ממנו.
אובדנות היא לא גזירת גורל. אפשר וצריך למנוע אותה. וכאמור, מניעת התאבדות הוכרזה כאינטרס לאומי שיש להתמודד עמו ולצמצם את התופעה, וזאת בשיתוף משרדי ממשלה ורשויות, בהובלת משרד הבריאות. הוקמה ועדת שרים, וגם אני שמחה שבתחילת הדרך, גברתי השרה, את זימנת אלייך גם חברי כנסת שזה בלבם, כולל אותי ואת חבר הכנסת מיכאלי, כדי שנוכל להתייעץ ולהביא גם אנחנו את ה-input שלנו. התכנסה ועדת היגוי בין-משרדית מורחבת בראשות ד"ר בועז לב, וגם המועצה הלאומית למניעת התאבדות בראשות פרופסור גיל זלצמן, ולפני כמה חודשים החלה הקמתה של היחידה למניעת התאבדויות במשרד הבריאות.
התוכנית הלאומית הזו פועלת במגוון רשויות מקומיות, תשע רשויות, כולל טיפול במשפחות שאיבדו את יקיריהן, שהן אלה שהשמיעו את הזעקה בתוך הכנסת בשנים האחרונות. המשרד יעלה קמפיין הסברתי נרחב כדי להקטין, כמובן, הנגשה של אמצעים קטלניים, ועוד פעולות רבות למען צמצום התופעה הקשה.
אני כאן מנצלת את הבמה הזו כדי להעלות את חומרת התופעה ושכיחותה על סדר-היום. ולכן חשוב שנעלה את הנתונים, חשוב שנדבר ונרחיב את המודעות לתופעה. כי לטמון את הראש בחול, ולומר: לי זה לא יקרה, בקרבתי זה לא יקרה – זו אינה הדרך הנכונה להתמודד. חשוב להנגיש את האפשרויות של הסיוע לקהילות בסיכון, בעיקר; חשוב לשבור את הסטיגמה על שירות בריאות הנפש, וגם שם יש רפורמה שמובלת ואני מאוד מקווה שהיא כבר תיתן את אותותיה; חשוב לפתח סדנאות להורים בנושא וליצור מעגלים שונים שיתמכו נפשית, תוכניות הסברה ועוד – וכל זה כדי לנפץ את תרבות השתיקה סביב התופעה הכואבת, כי השתיקה לא תעלים את התופעה אלא תותיר את המתאבד האופציונלי לבד, ובדרך שממנה אין חזרה; וכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני. ואחריו שרת הבריאות חברת הכנסת גרמן תשיב למתדיינים.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, כבוד השר, חברי הכנסת, תחילה אני רוצה לחזק את ידיו של חבר הכנסת אברהם מיכאלי, שבאמת כל שנה מעלה את הנושא, וגם כרך אותי למשימה קצת, למרות שהיום לא השתתפתי בכל הדיונים, בכל הוועדות, בגלל עיסוקים אחרים. אבל אין ספק שהעניין חשוב מאוד, ואני רציתי לדבר בנושא הזה במיוחד מפני שבחברה הערבית חסרה מודעות לנושא, משום שעדיין העניין הוא עניין של – שותקים, מתביישים, לא מדווחים; במיוחד כי חוויתי בשנה שעברה את הדבר מקרוב. בעיר שלי התאבדו שני גברים, אחד קרוב משפחה, בן 27, 28, שהסתבך. למד, לא הלך לו בעבודה, לא הלך לו בחתונה, לא הלך לו בחיים. אבל אני ראיתי את ההורים; ישבתי אתם וראיתי את ייסורי המצפון, את הכאב שלהם, את ה"למה", את תחושת האשמה, את "איך לא ידענו", את "איך לא צפינו". מאוד קשה. האמת, זה מאוד קשה.
ב-2010 אני הזמנתי ממרכז המחקר בכנסת – כתבו מסמך בנושא ביוזמתי, השוואתי, בין הערבים לבין היהודים, בין בני-הנוער ובין הכול. לפי המסמך הזה, אחוז המתאבדים בחברה היהודית הוא יותר גבוה, אבל מה שהיה בולט הוא שבשכבת בני-הנוער בחברה הערבית הוא גבוה יחסית, יחסית לאחוז שלהם בחברה.
אני לא אאריך בדברי משום שבאמת אני עליתי לדבר כדי להעלות את הנושא, להעלות את המודעות לנושא אצלנו בחברה הערבית, וצריכים מאוד הסברה ומודעות: איתור של האנשים שהם פוטנציאלים להתאבדות, או שניסו וכשלו, וצריך גם לטפל בהם, במיוחד בבתי-הספר. אז אני מקווה שאנחנו ביחד, ודרך השדולה, נעשה את מה שאמור כל נבחר ציבור לעשות, משום שאני תמיד אומר שפוליטיקאי הוא לא רק מבטא עמדות פוליטיות, הוא גם עוסק בהצלת חיי אדם. תודה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה רבה. תעלה לסכם את הדיון ולהשיב שרת הבריאות יעל גרמן, בבקשה, ולאחר מכן אנחנו נעבור, באופן ישיר, אפשר לומר, לציון יום זכויות החולה.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
גברתי היושבת-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, גם אני רוצה להתחיל ולברך את חבר הכנסת מיכאלי. זה לא פשוט לשאת נושא, להוביל אותו בהתמדה, בנחישות, בעקשנות, וגם להדביק בעקשנות אנשים נוספים. אז אני רוצה להודות לך על כך שאתה באמת הובלת את הנושא שנים רבות, ואני רוצה גם להודות לחבר הכנסת גנאים, שבאמת לקח על עצמו משימה כל כך חשובה – להעלות את המודעות במגזר, מודעות שבאמת נמצאת בתחתית המדרגה, גם מפני שלא קל להתמודד עם הנושא בכלל וגם מפני שבאמת הבושה, כאשר במשפחה יש מקרה התאבדות, היא כנראה עדיין קשה מאוד.
ציינו כאן הרבה מאוד מספרים. אני רוצה לבוא ולומר שבאמת כאשר אנחנו השקנו את התוכנית למניעת התאבדות, למניעת אובדנות, וקיבלנו משר האוצר תקציב של 55 מיליון ש"ח לשלוש שנים, היה קשה מאוד להאמין שאנחנו נצליח להרים את הנושא. אבל יחד עם משרדי החינוך, אזרחים ותיקים, הרווחה, העלייה והקליטה, יחד עם משרד רוה"מ, יחד עם חברי הכנסת – היושבת-ראש שיושבת כאן, אבל לא רק היא; ישנם חברי כנסת נוספים, גם שמעון, שמעון סולומון, חבר הכנסת שמעון סולומון וחברים נוספים שנרתמו לנושא – אני באמת מאמינה שאנחנו עושים את הצעדים הראשונים קדימה.
ואכן, כפי שחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה אמרה, אנחנו נכנסנו לשמונה רשויות. רשויות עומדות בתור ומבקשות מאתנו להיכלל בתוכנית, וזו בשורה אדירה. אנחנו בדרכנו להיכנס לרשויות נוספות, יהודיות וערביות גם יחד.
אבל אני רוצה – מעבר למספרים, דווקא בחרתי לספר סיפור שאני הכרתי אבל היום שמעתי אותו מפיה של נערה, והיא נתנה לי את רשותה לומר את שמה. מדובר בכרמל להד, נערה בת 17, שלפני שנה התאבדה חברתה הטובה ביותר. כרמל עברה זעזוע עמוק מאוד. חברתה הטובה הראתה סימנים של מצוקה, אבל היא לא ידעה לתרגם את סימני המצוקה של חברתה כסימני מצוקה שמעידים על דיכאון שעלול להביא להתאבדות. היא תרגמה את ההתנהגות יוצאת הדופן והשונה, את ההסתגרות, את ההיעלמות של הנערה שהתאבדה, כחלק מתופעות של גיל ההתבגרות. כרמל פנתה אלינו ואמרה, שאם היו מדריכים אותה ונערים ונערות נוספים בבתי-הספר לאתר סימני מצוקה של בני-נוער, יכול להיות שהיא הייתה יכולה להציל את חברתה הטובה.
אנחנו יודעים שההתאבדות בקרב בני-הנוער היא באחוזים מאוד מאוד גבוהים. 12% מסך כל המתאבדים הם בגילי 15–24. אנחנו גם יודעים שבקרב בני-הנוער ההתאבדות היא לפעמים בעקבות מצוקה רגעית, וברגע שהמצוקה עוברת גם מחשבת ההתאבדות עוברת. ואין לנו אשליה, אנחנו לא חושבים שאת כל מקרי הדיכאון ואת כל מקרי ההתאבדות ניתן למנוע; כנראה ישנם מקרים שקשה מאוד למנוע. אבל בוודאי בקרב בני-הנוער, כשישנן מצוקות בנות-חלוף, אם אנחנו מאתרים, אם אנחנו יודעים באמת להיות ערים לסימני המצוקה, אנחנו יכולים להציל חיים. זו הסיבה שאנחנו מכשירים "שומרי סף" בקרב אנשי חינוך, אנשי רווחה, אנשים שמטפלים בקשישים, כדי שיוכלו לאתר את אותם סימנים שעשויים להציל חיים.
אני רוצה להודות לכל חברי הכנסת, ואני רוצה לקוות שביחד אנחנו אכן נצליח להציל חיים.
<יחיאל חיליק בר (העבודה):>
אפשר לשאול שאלה קטנה? אני מניח שאתם מעורבים במערכת הבריאות. איך יכול להיות – – – שיש את כל המאמץ הזה, את ושר הרווחה לא מצליחים לתכלל את הסיפור הזה של סיוע לער"ן ולגמור את זה אחת ולתמיד, להכניס את זה ליסוד התקציב? העמותה הזאת, שעושה את מרבית העבודה, קורסת ומתחננת לכסף.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
חבר הכנסת בר, עמותת ער"ן באמת נמצאת במצוקה, אבל כולנו מחויבים לחוק. על-פי החוק, אין לנו אפשרות לסייע לה, פשוט אין. יש אפשרות להעביר לה תמיכה, אבל ברגע שמעבירים תמיכה, היא צריכה לעמוד בקריטריונים כמו עמותות אחרות, ובהחלט יכול להיות שעמותות אחרות יקבלו כמוה, יותר או פחות, והיא לא תקבל את הסכומים שהיא זקוקה להם, מפני שהיא נמצאת במצוקה כספית גדולה ביותר. כמו שאתה יודע, היא גם לא יכולה לקבל תמיכה משני משרדים. היא לא יכולה לקבל גם מהרווחה וגם מאתנו. אנחנו יושבים על המדוכה. אנחנו מאוד מאוד משתדלים, גם שר הרווחה מאיר כהן וגם אני, לראות איך אנחנו יכולים למצוא – במסגרת החוק, אך ורק במסגרת החוק – איך ניתן באמת לסייע להם.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה, השרה. האם המציעים מסתפקים בתשובתה של השר? כן. אז אנחנו לא נצטרך לעבור להצבעה. בבקשה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת ושרת הבריאות, התנצלתי בפני סגניתי פנינה תמנו-שטה על כך שאני עושה לה קצת הפתעות ובלגן, אבל פשוט אתם הראשונים שאני רוצה, לקראת הדיון על יום החולה, לחלוק עמם, עם שרת הבריאות ועם הנוכחים במליאה, את שמחתי. לפני שנייה ירדתי מכאן על מנת לדבר עם יהודה גליק, שנושם לבד כבר שעתיים. בסגנון של יהודה גליק, הוא ביקש לדבר אתי ולומר לי שהוא רצה להתקשר אלי מהר. הוא אמר לי: אני יודע שאתה נאבקת על זכות לדבר; אני כמה ימים נאבקתי על זכות לנשום. עכשיו אני כבר נושם לבד, ורציתי לחלוק אתך את זה.
אני יודע שדוברים רבים במליאה הזאת, כשעלו לדבר בימים האחרונים איחלו לו רפואה שלמה. פשוט הרגשתי חובה לבוא ולומר לכם שהאיחולים של רבים מכם עזרו. העבודה הנפלאה של אנשי "שערי צדק" ושאר אנשי הרפואה, גברתי השרה, כנראה בכיוון הנכון, ואנחנו מאחלים לו לא רק לנשום, אלא גם לדבר, ללכת ולרקוד, ושיהיו לו רק שמחות במשפחה.
אני מבקש להחזיר לכאן את סגניתי ולפתוח את הדיון, אולי הרלוונטי, על יום החולה. רפואה שלמה. תודה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
הודעה חשובה מאוד ובשורה משמחת, שמלמדת על מי שיושב בראש הבית הזה וכמה חשוב לו לעדכן אותנו באופן אישי בהתפתחויות שחשובות לציבור הישראלי.
<דברי היושבת-ראש לציון יום זכויות החולה>
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אנחנו עוברים לציון יום זכויות החולה. חברות וחברי הכנסת, אנחנו פותחים את הדיון הזה של יום זכויות החולה.
מן המפורסמות הוא כי הרפואה בישראל היא מן המתקדמות בעולם, ויש לברך על ההתקדמות המשמעותית שנרשמה גם בתחום זכויות החולים. עם זאת, יש עדיין לא מעט מה לעשות, בראש ובראשונה לצמצום הפער בשירותים הרפואיים הניתנים לתושבי מה שמכונה המרכז ולתושבים של הפריפריה.
אבל זכות החולה מתחילה בבסיס: ביחס הנאות ובשיתוף במידע. במשך שנים חשו רבים כי בשיח שבין עולם הרפואה לבין המתרפאים יש בעיקר צד אחד המעורב במתרחש, וצד אחר, שלכל היותר מעודכן במה שהכרחי לו לדעת ולא מעבר לכך. אנחנו חיים בעידן של שיח זכויות, מזכויות אדם ועד זכויות בעלי-החיים, כשבתווך זכויות התלמיד – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
חבר הכנסת אילן גילאון, אני יודעת כמה הנושא קרוב ללבך, ובוודאי לא התכוונת להפריע.
<אילן גילאון (מרצ):>
ודאי, ודאי.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
בדיוק דיברתי על כך שאנחנו חיים בעידן של שיח זכויות, מה שעלה גם בשדולה היום, מזכויות אדם ועד זכויות בעלי-חיים, כשבתווך זכויות התלמיד, זכויות העובד, ועוד היד נטויה. זה טיבו של עידן המתאפיין בהתפוצצות הידע, שבו כמעט שאין עוד אוטוריטות שיש להן מונופול על הידע ומנגד להן המון העם המסתפק בהבנה מינימלית ותלוי באליטה של מביני דבר. גם בתחום הידע הרפואי, כאשר כל חולה יכול לקבל מידע עצום בהקשת עכבר, היה זה אך טבעי שהחולים יתבטאו, או יתבעו, יותר נכון, את זכויותיהם באופן סדור ומוכר. כך נולד לו בעצם חוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996, המסדיר את הנושא.
המודעות הגוברת למעורבות החולים והמטופלים בתהליך הרפואי הביאה גם לקיומו של יום זה, שבו אנחנו מעלים על נס את צרכיו של מי שמבקש לקבל מזור לגופו, לנפשו או לשניהם יחד. בסופו של דבר, הרי עסקינן בגופו של אדם, הדבר היקר לו ביותר, ואם גאוותנו על חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, כמדינה מודרנית עלינו להתנאות גם בדאגה לזכויות החולים.
לעתים, טרמינולוגיה משנה תודעה, ובדומה לשינוי שחל לגבי הקשישים, לדוגמה, שהפכו לאזרחים ותיקים – ונמצא כאן השר לאזרחים ותיקים – כיום שומעים פחות ופחות על החולה, ולרוב אומרים מטופל או מתרפא. השינוי נובע, ככל הנראה, מהנימה המשתמעת מהמונח הזה כאשר הוא עומד מול המערכת הרפואית באופן שמנציח את פערי הידע והמעמד ביניהם – בדומה ליחסי עובד ומעביד, כאשר המצב שבו למעביד יש יתרון מובנה על פני עובדו הוליד את הצורך בחוקי המגן בדיני העבודה.
יש לברך בהזדמנות זו על המיזם המקוון החדש של משרד הבריאות שנקרא "כל הבריאות", המאגד לראשונה באופן בהיר את המידע הנחוץ לכל אחד, תוך השוואה בין קופות-החולים – מה שנקרא, להנגיש את הזכויות ואת המידע. אני מקווה שגם דיון זה יעלה את תרומתו לזכויות חשובות אלו, כפי שנעשה לאורך כל היום בוועדות השונות.
<הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – הסכמה מדעת של קטינה בהיריון), התשע"ד–2014>
[הצעת חוק פ/2628/19; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברות הכנסת)
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אנחנו עוברים להצעת חוק זכויות החולה (תיקון – הסכמה מדעת של קטינה בהיריון), התשע"ד–2014, של חברות הכנסת עדי קול וגילה גמליאל. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת עדי קול. ההנמקה תהיה מן המקום. לאחר מכן תשיב לך שרת הבריאות.
<עדי קול (יש עתיד):>
כבוד היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, תודה רבה. בישראל, כאשר קטינה נכנסת להיריון, מותר לה לבצע הפלה ללא אישור הוריה וללא ידיעתם. השאלה היא מה קורה כאשר קטינה נכנסת להיריון ואינה מעוניינת לבצע הפלה אלא לשמור על הילד. במצב הזה, נכון להיום, היא זקוקה לאישור הוריה כדי לבצע את כל הבדיקות הדרושות להבטחת שלומה ושלום עוברה. כלומר, אם היא רוצה להפיל, שיקול הדעת שלה מספיק, אבל אם היא רוצה את הילד, היא לא נחשבת בוגרת מספיק לנהל את ענייניה הרפואיים. במצב הזה, קטינות שלא נמצאות בקשר עם הוריהן, או כאלה שחוששות או פשוט לא רוצות לספר להם על ההיריון, יכולות לשבת בבית תשעה חודשים בלי שרופא יבדוק אותן. אני חושבת שאם ילדה בוגרת מספיק כדי לבצע הפלה, אנחנו צריכים לתת לה את הזכות על גופה גם במקרה ההפוך ולאפשר לה לבצע את כל הבדיקות והטיפולים הקשורים בהיריון.
לסיום, חשוב לי להדגיש שמדובר רק בבדיקות ובהליכים הדרושים להבטחת תקינות ההיריון, ולא בדיקות או טיפולים אחרים שהקטינה תרצה לבצע באותה תקופה. תודה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה רבה. תעלה להשיב שרת הבריאות, בבקשה, ולאחר מכן אנחנו נעבור להצבעה על החוק בקריאה טרומית.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
גברתי היושבת-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, אני אשיב, ראשית, על הצעת החוק, ולאחר מכן אוסיף כמה מילים לגבי זכויות החולה ויום זכויות החולה.
מזה זמן קיימת מגמה נמשכת בארץ ובעולם להכיר בזכויותיהם של קטינים ובני-נוער בהתייחס לגופם ולמצבים שונים בחייהם. מגמה זו נשענת על התפיסה שבני-נוער בימינו אלה יכולים ומסוגלים לקבל החלטות הנוגעות לגורלם, על כל ההשלכות הנובעות מכך. עיגון זכויות החולה והסדרת מעמדו בחקיקה בחוק זכויות החולה חידדו והעמיקו את הצורך בבחינת מקומו של הקטין המתבגר וזכויותיו בהקשר של קבלת החלטות הנוגעות לגופו, בריאותו, איכות חייו ושלומו הגופני והנפשי.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
רק ברשותך, השרה, אנחנו נשמח שקודם כול נתייחס לחוק. לאחר מכן יש הצעות לסדר-היום של כמה חברי הכנסת, ואז תוכלי להתייחס ליום זכויות החולה.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
בסדר גמור. אני כרגע מתייחסת לחוק.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
בסדר? יהיה הרבה יותר קל; לא תצטרכי לעלות פעמיים.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
מאה אחוז. הצורך בהסדרת ההסכמה מדעת למתן טיפול רפואי לקטינים הביא בעבר לכמה ניסיונות לגבש הצעת תיקון לחוק זכויות החולה בנושא. טיוטת הצעת החוק האחרונה גובשה כבר בשנת 2006 על-ידי משרד הבריאות, בשיתוף משרדי המשפטים והרווחה, אולם מורכבותה הביאה לכך שהמשרד התבקש לשוב ולבחון את הנושא, תוך קבלת התייחסות נוספת של מומחים מתחומים רלוונטיים שונים.
ב-2007 החלה את עבודתה ועדה מטעם המועצה הלאומית לפדיאטריה בנושא טיפול רפואי בקטינים – גיל ההסכמה וסוגיות המשיקות לכך. הוועדה, בראשות העובדת הסוציאלית נירית פסח, מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית ברפואה הכללית בדימוס מהשירות הארצי לעבודה סוציאלית במשרד הבריאות, כללה מומחים מתחומי הרפואה ומתחומי המשפט. המלצות הוועדה הוגשו למנהל הכללי של משרד הבריאות כבר בשנת 2010 ואומצו על-ידו.
לפני כמה חודשים הפיץ משרד הבריאות תזכיר חוק המיישם את המלצות הוועדה. התזכיר מצוי כעת בדיונים בין משרדי הממשלה השונים. לאור העובדה שהצעת החוק הנוכחית עולה בקנה אחד עם העקרונות שהותוו בתזכיר החוק שהפיץ המשרד, אנו תומכים בהצעת החוק, ובלבד שתוצמד להצעת החוק הממשלתית בנושא.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה רבה לשרה.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה טרומית על הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – הסכמה מדעת של קטינה בהיריון), התשע"ד–2014, של חברות הכנסת עדי קול וגילה גמליאל. בבקשה, אנחנו עוברים להצבעה.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 16
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – הסכמה מדעת של קטינה בהיריון), התשע"ד–2014, לדיון מוקדם בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
16 חברי הכנסת בעד החוק, אפס מתנגדים. הצעת החוק תועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנה לקריאה ראשונה. ברכות ומזל טוב. חוק חשוב.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום זכויות החולה>
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום בנושא: ציון יום זכויות החולה, מס' 3804, 3989, 3999 ו-4003. ראשון הדוברים יהיה חבר הכנסת עפו אגבאריה, ואחריך יעלה חבר הכנסת איציק שמולי. חמש דקות לרשותך, בבקשה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום את יום זכויות החולה. זכויות החולה הן זכויות האדם, וכל אדם, מרגע שהוא נולד, יש לו את הזכות לחיות, ולכן יש לו את הזכות לטיפול. כמו שיש לו את הזכות לנשום, לשתות מים ולאכול, אז יש לו גם את הזכות לטיפול רפואי נאות.
ואם אנחנו כבר מדברים על טיפול רפואי נאות, אז זו ההזדמנות, גברתי השרה, לפנות גם לעמיתים שלי, הרופאים שעבדתי אתם המון שנים, ולכל אנשי הרפואה במדינת ישראל, ולחזק את ידם. אני חושב שהם עושים עבודה מצוינת, עבודת קודש. למרות כל חילוקי הדעות ולמרות הקונפליקט שאנחנו נמצאים בו באזור, הם עושים עבודה שוויונית וטובה, ואני מודה להם. בכל מקרה, בכל מקום – יש פה ושם, אבל אלה דברים שוליים, והעיקר זה באמת שעושים עבודת קודש. אז אני מפה מברך אותם: רופאים, אחיות, עובדות משק, רנטגן, מעבדות – כל צוותי בתי-החולים והמרפאות. כי זה מקצוע שהוא באמת שליחות אנושית. יש שני מקצועות של שליחות אנושית: המקצוע הראשון זה חינוך והמקצוע השני זה רפואה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
ומי כמוך יודע את זה, כמי שנושא את התואר דוקטור ברפואה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
נכון. ואם לא היו מחנכים, אז גם לא היו רופאים. לכן, זה טוב מאוד להשקיע גם בחינוך, כדי שיצאו מורים טובים לרופאים טובים.
למרות שרמת הרפואה במדינת ישראל היא מהטובות בעולם, כנראה עדיין יש איזשהם פערים. וברגע שישראל הצטרפה למדינות ה-OECD, היא צריכה לחתור לזה שהיא לא תהיה בתחתית הרשימה של ה-OECD בענייני הרפואה – בכלל, בכל השירותים החברתיים – אלא תהיה בראש, וזה אפשרי.
יש פערים חברתיים גדולים בין פריפריה למרכז; למרות שישראל כל כך קטנה, עדיין הפריפריה סובלת. בפריפריה מתגורר הרוב העני של מדינת ישראל, ולכן אני רואה איך אנשים לפעמים לא יכולים לגמור את החודש ולכן הם לא יכולים לקבל את התרופות החודשיות, והם מבקשים חצי מהמנה. בפריפריה גם לא מגיעים להמשך הטיפול אחרי הטיפול בבית-החולים, מה שהיו צריכים לקבל בבית-חולים, אם זה פיזיותרפיה ואם זה המשך טיפול בבית. אז לא בכל המקומות זה קיים. דיברנו גם על הביטוח המשלים, הביטוחים המשלימים, שלוקים בחסר.
יש עוד הרבה מה לעשות, גברתי השרה, ואני בוטח בך ובטוח שאת תעשי הכול כדי לסגור את הפערים האלה ולהיטיב עם האנשים שבאמת צריכים את העזרה הזאת. מי כמונו יודע שנבחרי הציבור הם הראשונים שצריכים לטפל דווקא בשכבות החלשות. כי העשירים, יש מי שידאג להם, אם זה מכרים – אם יש לך מכרים, אתה לא צריך פרוטקציה – וגם הכסף שלהם עושה להם את החיים יותר קלים ברפואה פרטית.
לכן, המאבק שלנו הוא גם על רפואה ציבורית ושוויונית, ואני שמח – אומנם עוד לא פורסמו מסקנות הוועדה, מה הן בדיוק, אבל לפחות אני יודע שיש גם תמיכה ברפואה הציבורית, ואין נטייה גורפת לרפואה הפרטית. לא שאני נגד הרפואה הפרטית, אבל זה לא צריך להיות על חשבון הרפואה הציבורית, כי עדיין בחברה בישראל יש הרבה שכבות, יש הרבה אוכלוסיות. ואני לא מדבר רק על האוכלוסייה הערבית; גם בתוך האוכלוסייה היהודית יש הרבה מגזרים – – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
כשאתה מדבר על ה-OECD, כמו שאמרת, שאנחנו מכוונים להיות ברף העליון – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
כן.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
– – אתה מדבר על כלל החברה הישראלית – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
על כלל האוכלוסייה, בהחלט.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
– – שזה ראוי לשבח.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
על כלל האוכלוסייה. לכן, אני בטוח שאת תעשי את הכול; אנחנו, יש לנו כבר ניסיון מהתקופה, שהיא לא ארוכה, שאת שרת בריאות, שקידמת הרבה דברים, ואני מאחל לך הצלחה, וביחד אנחנו מוכנים תמיד לתמוך, לגשר כמה שאפשר על הפערים האלה, ונהיה תמיכה לנזקקים. וזה המסר הרפואי, שתמיד החולה, אם הוא לא מרגיש הקלה אחרי השיחה עם הרופא, עוד לפני הטיפול, אז הרופא כושל. ואם מערכת הבריאות תיתן את המענה לאנשים הנזקקים, בזה אנחנו נצליח. תודה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה, ויישר כוח. אני רק חייבת לציין דברים. אני רוצה באמת להדגיש משהו שאמרת בשדולה. אמרת שמערכת הבריאות מבחינתך היא המערכת הכי שוויונית שקיימת. אומנם אני עדיין לא יכולה להגיד את זה, ואנחנו עובדים על זה, אבל זה כל כך נכון, כנראה, כשאנחנו לוקחים את הנושא הזה ומבינים שזה קונסנזוס.
הדובר הבא, חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה, ואחריך – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי.
<איציק שמולי (העבודה):>
גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, גברתי השרה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להגיד קודם כול בפתח הדברים מילה טובה לשני השרים במליאה, בהקשר של הפעולות שלהם – אתה, אדוני השר, דרך הפריזמה של האזרחים הוותיקים, ואת, גברתי השרה, שהעניין הזה של זכויות החולה והיכולת לראות את האדם שמגיע לשערי בית-החולים ומבקש יחס נאות מהמערכת הציבורית זה לא משהו שהוא זר לך, ואני רוצה לברך אתכם ביום הזה.
אני רוצה להעלות לפניכם בארבע דקות קצרות נושא שיעלה מחר בכנסת ביתר שאת, ואני חושב שדרושה בו מעורבותכם – בייחוד המעורבות שלך, גברתי השרה – וזה כמובן הביטוח הסיעודי הקולקטיבי, אפרופו זכויות החולה. בסופו של דבר, אני חושב שהסיפור הגדול זה לא לדבר על חברות ביטוח ולא על פוליסות, פרמיות וכל מיני מילים משעממות. בסוף יש מצב נתון, שבו – – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
חבר הכנסת פריג', קצת יותר בשקט, בבקשה. תודה.
<איציק שמולי (העבודה):>
– – – מצב נתון שבו כמיליון ישראלים היו מבוטחים בביטוחים האלה, מתוכם קבוצה של 220,000 גמלאים, מבוטחים מבוגרים, שנפגעו בצורה הקשה ביותר. מה הקשר ליום הזה? מה הקשר ליום הזה? האנשים האלה היו בטוחים שהם מחזיקים ביטוח סיעודי – –
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
לכל החיים.
<איציק שמולי (העבודה):>
– – לכל החיים, והתברר להם יום אחד, אחרי שהם משלמים 20 ו-30 שנה, לפעמים, לחברות הביטוח, שמה שהם מחזיקים ביד זה פוליסה זמנית, שיכולה להתחדש, אם תרצה חברת הביטוח, אחת לחמש שנים. ובאורח פלא, אותם אנשים ששילמו עשרות בשנים, קיבלו יום בהיר אחד מכתב מחברות הביטוח, שמודיעות להם באורח פלא, שדווקא בנקודה הקריטית ביותר, בנקודה שבה הם חצו את גיל 60 והם חשופים עכשיו לאיום של מצב סיעודי, חברת הביטוח מבטלת באופן חד-צדדי את ההסכמים.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
לא יאומן.
<איציק שמולי (העבודה):>
יש כמובן רקע להחלטה הזאת של ביטול הביטוחים. אני לא מטיל את האשמה כולה רק על חברות הביטוח. מה לעשות, מישהו שם את השמנת, והחתול כמו תמיד אוכל את השמנת. גם לרגולטור יש פה אחריות לא מבוטלת, ולכן אני חושב שדרושה כאן מעורבות, גם של מבקר המדינה ובוודאי של הוועדה לענייני ביקורת המדינה, אבל את זה נשאיר למחר.
אני רוצה להעלות בפנייך, גברתי השרה, את העניין הזה שהולכים לגלגל את הפתרון לפתחן של קופות-החולים. אני לא בטוח שקופות-החולים יכולות לשאת על כתפיהן השבורות ממילא עוד 220,000 מבוטחים מבוגרים. וכאילו הנושא הזה, הטרגדיה הגדולה היא שהוא עובר מתחת לרדאר ולא מדברים עליו. אבל במתווה החדש שהניחה הממונה על שוק הביטוח היא בעצם יוצרת האחדה, מוצר ביטוחי אחיד בתחום הסיעוד דרך קופות-החולים, והיא מבקשת לפתור את המצב הזה של המבוטחים המבוגרים שנפלטו מהביטוחים הקולקטיביים דרך המתווה הזה; רק שהיא שכחה להגיד כמה דברים בהקשר של אותם מבוטחים מבוגרים: א. כמה האנשים בסופו של דבר ישלמו על הפרמיות האלה; ב. אין שום הבטחה ואין שום ערובה שהזכויות שהיו לאנשים קודם לכן בביטוחים הקולקטיביים יישמרו להם במתווה החדש. כך, לדוגמה, בחלק מהביטוחים לשעבר, אם חלילה נקלעת למצב סיעודי יכולת לקבל מחברת הביטוח תשלום עד יומך האחרון, בחלק מהפוליסות, ובמתווה החדש התשלום מוגבל אך ורק לחמש שנים. יש עוד כל מיני דוגמאות, אבל מפאת קוצר הזמן אני לא ארחיב עכשיו, אני ארחיב מחר.
יש נושא נוסף, כמובן, והוא הנושא המקומם ביותר, גברתי היושבת-ראש, וזה כמובן תקופת ההמתנה. מה אומרת תקופת ההמתנה? דווקא את הקבוצה הזאת של 220,000 המבוטחים המבוגרים שנפלטו מהביטוחים הקולקטיביים מענישה המפקחת על הביטוח בצורה החמורה ביותר. היא אומרת להם: אם בשלוש השנים הראשונות לכניסת המודל לתוקף תיקלעו למצב סיעודי, תשעת החודשים הראשונים עליכם. הדבר הזה פשוט מחורר את המתווה, מוציא אותו מכל תוקף, כי מה זה בעצם אומר? היום עלות של טיפול סיעודי, במקרה ה"טוב", אם אתה רק סיעודי בבית, זה 5,000–6,000 שקל; אם אתה במוסד זה גם מגיע ל-15,000 שקל. ואז מה אומרים לאנשים? קחו 15,000 שקל, תכפילו בתשעה חודשים, ואת זה תביאו מהבית. מאיפה? אלוהים יודע מאיפה.
אז בקשתי אליכם, השר לאזרחים ותיקים וגברתי שרת הבריאות – וזו באמת בקשה שאיננה מגיעה ממקום של אופוזיציה; על הצעת החוק שלי חתומים גם חברי כנסת מהקואליציה. ואתם יודעים מה? העניין זה לא הצעת החוק; העניין הוא שגם אם הולכים להסדרה כזאת או אחרת של שוק הביטוח הסיעודי, חייבים לתת מענה מיידי, מחר בבוקר, לאותם מבוטחים מבוגרים, וכדי לעשות את זה נדרשת מעורבותכם האקטיבית מאוד מאוד – אני מקווה שהחל ממחר בדיונים בוועדת העבודה והרווחה, ולאחר מכן כאן במליאה. תודה רבה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה, חבר הכנסת שמולי. הדוברת הבאה, חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, בבקשה. זו גם הזדמנות לברך אותך על ההובלה של היום הזה לציון יום זכויות החולה בכנסת, יחד עם עוד חברי כנסת – אילן גילאון ואחרים. יישר כוח.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
גברתי היושבת-ראש, תודה, חברתי השרה, חברי השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, יום זכויות החולה – שציינו אותו היום בפעם הראשונה, ביוזמת האגודה לזכויות החולה, בשיתוף משרד הבריאות, חברי כנסת רבים, יחד אתי חבר הכנסת אילן גילאון, שאני עומדת ביחד אתו בראש השדולה לשוויון בבריאות, וארגוני חולים רבים – הוא אבן דרך מבחינתנו. הוא מתחיל מסורת שתתקבע ותדבר על זה שמערכת הבריאות רואה במרכז שלה את המטופלים, את החולים.
אני אומרת שוב ושוב שיש לנו מערכת בריאות מצוינת. היא מורכבת מאנשי מקצוע מעולים, שרוצים לתת בריאות שוויונית, זמינה ואיכותית לכל החולים במדינת ישראל. החזית המשותפת הזאת היא הדרך הטובה והנכונה ביותר לקדם את המטרה שכולנו שואפים לה: לשפר את מצבם הבריאותי של אזרחי מדינת ישראל, למנוע מחלות ולקדם בריאות.
ממצאים שאספה האגודה לזכויות החולה לקראת היום הזה – אציג רק שניים מהם, מסקר שהיא עשתה: 85% מהציבור סבור, יודע כנראה, כי אין לו מידע על זכויותיו במערכת הבריאות, ו-87.2% אינם יודעים למי עליהם לפנות אם זכויותיהם ייפגעו. ולכן היום הזה צוין בסימן לדעת, לדרוש ולממש: לדעת יותר, לדרוש יותר ולממש יותר.
הכרנו היום את מי שנכנסה אך בשבוע שעבר לתפקידה כנציבת קבילות הציבור לחוק ביטוח בריאות ממלכתי במשרד הבריאות, עורכת-הדין ד"ר אסתי בן-חיים. דיברנו רבות על האתר החדש שהעלה משרד הבריאות, "כל הבריאות", שמנסה למצות את כל הזכויות. באה לידיעתנו שם העבודה המופלאה שעושים מרכזי מיצוי הזכויות של המשרד לאזרחים ותיקים, שמתפרסים לאט-לאט בכל בתי-החולים, והם מתייחסים למיצוי הזכויות של האזרחים הוותיקים במפגש שלהם עם בית-החולים ומערכת האשפוז.
באמצעות יום זכויות החולה הלאומי אנחנו רוצים להחזיר לאזרחים את הביטחון ואת האמון במערכת הבריאות, להעביר מסר שיהיה כאן יותר טוב, שהכוח שיש לכל אחד ואחד מאתנו כחולה נמצא שם, לדרוש ולשנות את המציאות. על הבריאות, כמו שאנחנו תמיד אומרים, לא מתפשרים, זאת זכות של כל אחד ואחת מאתנו.
בדיון שקיימנו בכנס בהשתתפותה, עם דבריה וברכתה של שרת הבריאות, אמרה ד"ר נילי טבק, שעומדת בראש בית-הספר למקצועות הבריאות באוניברסיטת תל-אביב, שההגדרה של זכות היא פונקציה של חובה. כדי שאנחנו נתבע את הזכות שלנו כחולים, בצד השני צריך להיות מי שמצדיק את הזכות הזאת שלנו. ואני חושבת שאי-אפשר לדבר על זכויות של חולים מבלי לדבר על שיתוף פעולה הדוק בין ארגוני חולים למערכת הבריאות, על כל החלקים שבה, ומובילה אותה שרת הבריאות, ומשרד הבריאות.
אני רוצה לסיים באמירה מאוד מאוד ברורה: דברים רבים שסובבים סביב זכויות החולה ניתנים כנראה לתיקון או לקידום דרך חלקים שאינם תלויי תקציב – דרך שינוי ביחס, הבנה רבה יותר של מטופלים. אבל אנחנו לא יכולים להתעלם מהצורך הבלתי-פוסק בהגדלת תקציב במערכת הבריאות, כי כדי שחולה יקבל יחס אדיב יותר, סובלני יותר, מהאחות שמטפלת בו, מהרופא שמקבל אותו, אנחנו חייבים להוסיף אחיות, רופאים ואנשי מערכת בריאות נוספים, וזה תקציב; להוסיף אנשים, להוסיף מיטות, לעשות את העבודה שאנחנו עושים פה יום-יום כדי שמערכת הבריאות שלנו תהיה טובה, שוויונית, זמינה ואיכותית לכל אזרחי המדינה. תודה רבה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. הדובר הבא – חבר הכנסת אילן גילאון, וגם אותך אני מברכת על ההובלה של היום הזה בוועדות השונות בכנסת, כמי שמוביל את הפעילות הזאת במשך שנים רבות בכנסת. בבקשה.
<אילן גילאון (מרצ):>
גברתי, תודה רבה, גברתי השרה, אדוני השר לאזרחים ותיקים, סיפרתי להם בכנס, את עוד לא נכנסת, שכמעט לא הגעתי היום לכנס. הרגשתי לא טוב, הייתי חולה. אבל אמרתי לעצמי: אם ישאלו אותי למה לא היית ביום הנכה הבין-לאומי, מה אגיד, שהייתי נכה – שהייתי חולה?
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
יום החולה, לא יום הנכה.
<אילן גילאון (מרצ):>
כן. זה תמיד מזכיר את הדודה הזאת שהולכת לקופת-חולים, כל יום היא הולכת. יום אחד היא לא באה, אז שאלו אותה: למה לא באת? אז היא אמרה: לא הרגשתי טוב.
גברתי, כולנו בסופו של דבר, איך אומרים, רקמה אנושית אחת וגם פוליסת ביטוח אחת גדולה בעצם, פוליסת ביטוח שאנחנו הסוכנים שלה, ואנחנו מבקשים להעצים את הפוליסה הזאת ככל שאנחנו יכולים בחיינו, כדי שלא נהיה תלויי חסד כשנצטרך אותה.
חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ברוחו הטובה, בעצם אומר שכל אחד יש לו זכות לבריאות טובה באיכות חיים טובה, באריכות חיים מקסימלית, גם לאחר וגם לי, גם אני וגם האחר, כל אחד ואחד מאתנו. ולכן הזכות לבריאות היא זכות אוניברסלית.
אנחנו, כמו כל דבר אחר שקורה בתוך בית הזה, צריכים להחליט איזה עדיפות הדבר הזה מקבל. אני רוצה להחמיא לך, אני חושב שאת עושה עבודה בכיוון הנכון. אני אמרתי שאני בא מבית-מדרש שלפי דרכו אני לא בוחן רק על-פי מבחן התוצאה אלא גם על-פי מבחן ההתכוונות. היום אפילו הצעתי לך איזה דרך יש כדי להשיג באמת תקציבים למשרד הבריאות: צריך לחוקק חוק שכל אדם שנמצא במשרד הבריאות, בזמן תפקידו כשר הבריאות יהפוך להיות שר האוצר. ואז יהיה כסף למשרד הבריאות. זאת הדרך הטובה.
ההוצאה הפרטית על בריאות, גברתי, במדינת ישראל היא מן הגבוהות בעולם. ההוצאה בכלל על הבריאות, הפרטית והציבורית ביחד, היא מהגבוהות בעולם, בעולם המפותח והמתקדם שאנחנו רוצים להיות משויכים אליו. אבל ההוצאה הציבורית ביחס למדינות שאנחנו רוצים להידמות להן היא לא גבוהה עד כדי כך. אנחנו שם לא נמצאים בפרמטרים האלה, לא ביחס של מיטה לחולה, לא ביחס של רופא לחולה, לא ביחס של אחות לחולה.
וזה עניין של סדר עדיפויות, ובסופו של דבר הבור לא יתמלא מחולייתו. אני יודע שהשרה תומכת בכך, במנגנון עדכון שהוא עדכון קפיטטיבי והוא עדכון דמוגרפי, שצריך לעדכן את הסל כל שנה, כדי שלא יהיה בלבול – האם באמת העלו את תקציב הבריאות או שזה בכלל חלק מתופעה שהיא תופעה טבעית.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
– – – זה מוכן. יש כבר תוספת תקציב.
<אילן גילאון (מרצ):>
לא, לכן אמרתי: אני חושב שחלק ממסקנות ועדת גרמן, וגם דיברתי בשבחן בפעם הקודמת, חלקן, בעיקר אלה שמנסות להתמודד באמת עם הבעיה של הרפואה הציבורית, עם מה שנקרא שוויון בבריאות, עם מה שנקרא הזכות לכולם לקבל את היחס השווה בתוך הבריאות – סיימתי את הזמן?
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
לא – כן, עבר, אתה יכול להמשיך.
<אילן גילאון (מרצ):>
עברתי את הזמן, אז אנסה – – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אנחנו מוסיפים לך.
<אילן גילאון (מרצ):>
כן. טוב, תודה רבה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
שתי דקות בבקשה.
<אילן גילאון (מרצ):>
אני, גברתי, חושב שבנושא התורים, אני, ככה, בא ממקום שחושב שתור צריך להיקבע על-פי חומרת המחלה ולא על-פי עומק התשלום. כך זה נראה לי.
באשר לזכויות החולה, יש לנו עוד הרבה מה לעשות בעניין הזה. ואיך אני יודע? משום שזה מצוין כאן בכנסת, גברתי. ומה מצוין בכנסת? מצוינות כאן בכנסת זכויות שעדיין לא נרכשו, שנמצאות עדיין במאבק, וככל שיש יותר מאבק יש פחות הגינות ופחות חלוקה צודקת, וככל שיש יותר חלוקה צודקת יש פחות מאבק. אני יודע שאין בכנסת הזאת, נניח, יום הבנקאי הבין-לאומי – לא קיים; יום האקזיטור הבין-לאומי – לא קיים; יום הקבלן הבין-לאומי – לא עשינו. יום החולה קיים. והיות שהתופעה הזאת היא כל כך אוניברסלית, לכולנו, ולכולנו באמת יש זכות לבריאות טובה, אז אנחנו צריכים לעשות מעשה. זה עניין של סדר עדיפויות.
מחר יגיע לכאן, אני הולך להביא לכאן, כמו כל שישה חודשים – אני עובד כמו אינסטלטור: כל שישה חודשים מביא שוב ושוב, וועדת השרים דוחה את ההצעות האלה. גם קאטו בעצמו, דרך אגב, היה אינסטלטור, אמרו לי. הוא אמר: בסופו של דבר קרתגו תיפול. אביא את חוק מע"מ אפס לתרופות. וגברתי, את יודעת שבמדינת ישראל יש אנשים שמתלבטים בין תרופה לפרוסה, יש אנשים כאלה. ואף אחד לא בוחר לעצמו לאכול תרופות לתיאבון, ואף אחד לא בוחר לעצמו לנתח את גופו לתיאבון. אף אחד לא בוחר מתוך בחירה חופשית את הדברים הללו, ולכן הם הראשונים שצריכים להיות מבוטחים בסדר העדיפויות הזה. ואני רוצה באמת מחר לראות, האם פינו ולבנו שווים בעניין הזה? או שאנחנו מדברים, רוממות החשיבות של הבריאות בגרוננו, אבל אנחנו בסופו של דבר, כאשר נצטרך להגיע למצב של put your money where your mouth is, שים את הכסף במקום שאתה מדבר עליו – אם אנחנו לא נתרחק מכך.
ובכל אופן, אני רוצה לאחל לכולם בריאות טובה, ככל שאפשר יותר טובה, ובריאות מניעתית ובריאות שוויוניות ובריאות שווה לכולם. וסדר העדיפויות הזה – אני תמיד מציין בסוף הדברים, שיותר אנשים מתים, לדאבוני, מלחץ דם ומסוכרת מאשר מהגרעין האיראני. וזה אומר לעשות איזשהו חישוב, וזה אומר דורשני מבחינת סדר העדיפויות שאנחנו קובעים. תודה, גברתי.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה, חבר הכנסת גילאון. שרת הבריאות יעל גרמן תעלה להשיב על ההצעות לסדר-היום, ולאחר מכן נעבור להצעות חוק.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
גברתי היושבת-ראש, חברתי חברת הכנסת, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני רוצה, לפני שאומר כמה מילים בשבחו של יום זכויות החולה, להתייחס גם לדבריו של חבר הכנסת שמולי וגם לדבריו של חברי, ידידי, חבר הכנסת אילן גילאון. וראשית לחבר הכנסת שמולי. אתה דיברת על הצעת חוק שתעלה מחר, ואני כנראה לא אהיה, כי אני אהיה בהלוויה, ואני רוצה להגיב ולבוא ולומר לך שאני חושבת שנעשתה עבודה פשוט יוצאת מגדר הרגיל של הממונה על שוק ההון, ובכלל של אגף שוק ההון והביטוח באוצר, בשיתוף אתנו, עם משרד הבריאות. ישבנו וניסינו באמת למצוא את הנוסחה המתאימה שתיתן מענה לאותם אנשים שממש, כפי שאתה תיארת, דווקא בשעה שהם זקוקים יותר מכול לביטוח הסיעודי, מצאו את עצמם חסרי כול, או במקרה היותר-טוב, כדי לחדש את הביטוח הם נאלצו לשלם אלפי שקלים – דבר שלא כולם יכלו להרשות לעצמם.
אני מקווה שמישהו יענה בשמי ויתקן אותך לגבי המספרים, מפני שהמספר שאתה ציינת אכן נכון, אבל חלקם, יש להם היום ביטוח, זאת אומרת, חלקם היה להם, כמו שנהוג בעם ישראל, שלא לצורך – אולי במקרה הזה כן – ביטוח כפול. כך שמדובר להערכתי ב-100,000–110,000 אנשים. עדיין, זה באמת מספר מאוד מאוד גבוה של אנשים שבגיל מבוגר יזדקקו לביטוח הסיעודי וכאמור מצאו את עצמם חסרי כול.
אני כן חושבת שהממונה מצאה את הנוסחה הנכונה, יחד אתנו, כדי לא להטיל את כובד משקלם על המבוטחים הקיימים היום במערכת הביטוח של קופות-החולים מחד, ומאידך לאפשר להם כן ליהנות מביטוח סיעודי. ואותם אלמנטים שאתה ציינת באו בדיוק לשם כך – הם באו למצוא את האיזון, שמצד אחד ניתן להם מענה והם יהיו מבוטחים, אבל מצד שני הם לא יהיו לעול ולא יגרמו לכך שהמבוטחים הקיימים ישלמו יותר. זו הסיבה שנמצאה הנוסחה, ואני חושבת שזו נוסחה מאוד מאוד ראויה שמביאה צדק. אבל, כאמור, אנחנו נדבר מחר.
ולחברי וידידי אילן גילאון, אתה צודק בדבריך לגבי מספר המתים במערכת הבריאות והמספר שניתן, אולי, להציל ממוות, שהוא הרבה יותר גבוה ממספר ההרוגים במלחמות ישראל ובתאונות הדרכים. אבל אני לא מסכימה אתך לגבי הצעתך למע"מ אפס על תרופות, כי לפני כן – עניין של כסף: מדובר על מיליארדים. הצעת החוק שלך עולה כ-2 מיליארד, אם זיכרוני אינו מטעני, ואם הוא מטעני אני אתקן, כמובן. וכאשר אנחנו – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
אם זהו הסכום, אז כנראה שיש פה – – – מרכזי על כל הציבור. אם 2 מיליארד שקלים הוא המע"מ של התרופות – – – אז כנראה יש פה בעיה יותר עמוקה – – –
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
אני אברר, לא רוצה להתחייב – מדובר על 18%, והתרופות שאנחנו מספקים לתושבי מדינת ישראל הן במיליארדים, אבל יכול להיות – אני אברר בדיוק ואני אומר לך. על כל פנים, מדובר פה על הוצאה מאוד מאוד גבוהה, וחייבים להבין שחלק מהתרופות, יש עליהן הנחות, יש עליהן מגבלות, יש עליהן מגבלה של מקסימום, אבל גם על זה אני מקווה שאנחנו נשיב מחר.
ומכאן אני רוצה לעבור ליום זכויות החולה שבאמת מצוין בכנסת בפעם הראשונה. צר לי שאני לא רואה את נציגי העמותה, אבל חברי הכנסת בוודאי יודעים, ואין ספק שהדבר האלמנטרי שכולנו זקוקים לו הוא ידע, מידע ושקיפות. אם לא יהיה לנו מידע על הזכויות שלנו, הרי לא נוכל לממש אותן. ולכן, כשאנחנו מדברים על זכויות, על זכויות בכלל ועל זכויות החולה, אנחנו צריכים קודם כול לחתור לכך שכל אדם ידע את זכויותיו. זאת הסיבה לקמפיין שיצאנו בו, לקמפיין של "מגיע לךָ, מגיע לךְ, מגיע לכם". וזו הסיבה שבאמת, כבר לפני שנתיים, עוד טרם זמני, חשבו במשרד על כך שיש להשקיע באתר – אתר "כל הבריאות" – שבמסגרתו כל אדם יוכל לעלות, להקיש לפי הגדרות שונות את הנושא שבו הוא רוצה לדעת אם יש לו זכויות; זה יכול להיות לגבי תרופה, זה יכול להיות לגבי טיפול, זה יכול להיות לגבי ביקורים, זה יכול להיות לגבי השתתפות עצמית, לגבי כמה צריך לשלם, אם וכיצד, לאמבולנס, ועוד ועוד ועוד. היום כל אחד יכול לעלות לאתר, להקיש את מבוקשו ולדעת מה מגיע לו. יתרה מכך, אם הוא נמצא ליד מדפסת, הוא גם יכול להדפיס את התשובה, ועם התשובה לבוא לקופת-החולים או לאותו גורם שמונע ממנו את הזכות ולהראות לו: הנה, זו הראיה שזה מגיע לי.
אני חושבת שבכך אנחנו באמת עשינו צעד אדיר קדימה. אנחנו השקנו את האתר ב-21 באוקטובר, זאת אומרת, לפני פחות מחודש, הרבה פחות מחודש, וכבר יש לנו 100,000 כניסות, והכניסות הולכות ורבות – מה שאומר שהתושבים היו זקוקים לו, וגם יודעים להשתמש בו.
אז אני חושבת שאנחנו נשמח לציין באמת את יום זכויות החולה כל שנה, ואני רוצה להודות לחברתי חברת הכנסת שולי מועלם, ושוב לחברי חבר הכנסת אילן גילאון, על כך שהם מובילים את נושא הזכויות בכלל ואת כל נושא זכויות החולים בפרט. תודה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה. אתם מסתפקים בתשובתה של השרה? בסדר גמור. אז אנחנו לא נצביע על כך.
<הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון מס' 16) (פיצוי לניזוק מעבירה שהיה קטין בעת ביצועה), התשע"ה–2014>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/575).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אנחנו עוברים להצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון מס' 16) (פיצוי לניזוק מעבירה שהיה קטין בעת ביצועה), התשע"ה–2014, של חברי הכנסת מרדכי יוגב, אורלי לוי אבקסיס ואורית סטרוק, קריאה ראשונה. והנה כבר על דוכן הנואמים חבר הכנסת מרדכי יוגב, בבקשה.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר לאזרחים ותיקים, גברתי שרת הבריאות, חברי וחברות הכנסת, ראשיתו של התיקון לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות הוא בדיון בוועדה לזכויות הילד בראשותה של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, ובעצם באמירה וביוזמה של מנכ"ל המועצה לשלום הילד ד"ר יצחק קדמן לגבי קטינים שנפלו קורבן לעבירות מין, כאוכלוסייה פגיעה במיוחד שמצויה בטראומה עמוקה וקשה במיוחד, שדורשת טיפול פסיכולוגי משקם, מקצועי, ארוך, מיומן. בדרך כלל הם שוקעים, ואם הם פותחים את סגור לבם – וגם אני, בשנים שבהן עסקתי בנוער, אם כמזכ"ל של תנועת נוער, אם בהתנדבות בשנים שלאחר מכן, במרחב ירושלים, וגם בשיתוף פעולה עם מרכז "רטורנו" שבאזור בית-שמש, מצאתי ולמדתי שבשל אופי הפגיעה והשלכותיה, בדרך כלל הקטינים האלה אינם פותחים את סגור לבם אלא כעבור שנים, בהיותם בוגרים יותר.
חוק שהיה קיים אפשר לקטינים הללו להיעזר במרכז לגביית קנסות ולקבל עד 10,000 שקלים, כשהמדינה היא שמסייעת לקטין, נותנת עבורו 10,000 שקל להשתקמות, והיא שצריכה לגבות מהפוגע בו, לאחר שכמובן בדין או במשפט נפסקו לקטין פיצויים כספיים מהנאשם.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
כאשר ההתחשבנות לא תעכב את השיקום ואת המענה שמגיע לו.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
אכן, ו-10,000 השקלים הללו גם לא מצריכים אותו להתעמת ישירות מול הפוגע בו בבית-המשפט, אלא המדינה סייעה לו בכך שהיא שתהיה הזרוע שתתחשבן עם הנאשם, תיתן לו את 10,000 השקלים ותאפשר לו לכסות את ההוצאות של הטיפול הנפשי הראשוני או כל צורך דחוף אחר.
דא עקא, ואת זה התיקון שלנו בא לתקן – ושוב, מתוך הדיון שהיה בוועדה ומתוך הצעתו של מנכ"ל המועצה לשלום הילד – שהמחוקק ראה לנגד עיניו את הצורך בטיפול בקטינים, אבל מתי הדבר הזה בא לידי ביטוי? רק לאחר שנגמרו הליכי המשפט, או רק בהיות הקטין עדיין קטין. אם הוא כבר בגר, ואם המשפט נמשך מעבר להיותו בן 18, הוא כבר לא היה זכאי; או אם הוא פתח את סגור לבו אחרי גיל 18, וכל התהליך נמשך לאחר מכן, אז הוא כבר לא היה זכאי לאותו סיוע שהמדינה התכוונה לתת לו. לכן מצאנו שהחוק הקיים אינו נותן מענה לבעיה שהוא ביקש לפתור.
ולכן ביקשנו, שלפי החוק כיום, כל קטין שהעבירה שנעשתה בו הייתה בעת היותו קטין, יהיה זכאי להיעזר באותו הסדר, גם אם ההליך המשפטי לא הסתיים. דהיינו, הסיוע הזה שהמדינה ביקשה לתת לו בהליך שיקומו, על-פי הצעת החוק, ייקבע לפי גילו של הנפגע בעת הפגיעה ולא לפי גילו בזמן מתן ההחלטה של בית-המשפט.
כמובן, בוועדת החוקה, חוק ומשפט תיאמנו את החוק הזה גם עם משרד המשפטים וגם עם משרד האוצר, שבתחילה חשש שתהיינה פה הוצאות גוברות, אבל הכול סוכם והכול תואם. וכדי לאפשר לגורמי המקצוע להיערך לתיקון המוצע, נקבע שהוא ייכנס לתוקפו שמונה חודשים לאחר שהוא יחוקק, כדי לשנות תקנות שונות – למרות שהן פשוטות מאוד, וכל מה שצריך בעצם לשנות זה שתי מילים או שלוש מילים: שהיה קטין בעת ביצוע העבירה ולא בעת שנגמר ההליך המשפטי.
צפוי שהחוק המוצע, על דעת כל המומחים והארגונים שמטפלים בנפגעי עבירה, יגדיל את קבוצת הקטינים שיהיו זכאים לפיצוי מהיר יותר ושיסתייע להם לקבל בכך את הטיפול הנפשי הראשוני מהר יותר, באופן שיוכל לסייע לשיקומם ולסייע להם, במידת האפשר, לחזור למעגל החיים הנורמליים. תודה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה, חבר הכנסת יוגב. אנחנו עוברים לדיון בהצעת החוק. ראשון הדוברים – חבר הכנסת נחמן שי.
<נחמן שי (העבודה):>
מוותר.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
מוותר על זכות הדיבור. אחריך – חבר הכנסת ישראל אייכלר; אינו נוכח.
אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון מס' 16) (פיצוי לניזוק מעבירה שהיה קטין בעת ביצועה), התשע"ה–2014, בקריאה ראשונה. בבקשה, חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה.
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 15
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (תיקון מס' 16) (פיצוי לניזוק מעבירה שהיה קטין בעת ביצועה), התשע"ה–2014, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
15 חברי כנסת בעד הצעת החוק, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק תועבר להכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת החוקה, חוק ומשפט.
<הצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 7) (פרסום ההחלטות של ועדת המשמעת), התשע"ה–2014>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/575).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אנחנו עוברים להצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 7) (פרסום ההחלטות של ועדת המשמעת), התשע"ה–2014, של חברות הכנסת מרב מיכאלי ואורלי לוי אבקסיס, קריאה ראשונה. תציג את החוק חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה.
<מרב מיכאלי (העבודה):>
גברתי, תודה רבה, שמתם לב איך כולן מדברות ומדברים לאט ובשקט כשהמליאה ריקה? מדהים.
חברותי וחברי, אני שמחה מאוד להביא לקריאה ראשונה תיקון לחוק הפסיכולוגים, שקובע שהחלטה סופית של ועדת משמעת בעניין פסיכולוג או פסיכולוגית תצטרך להיות מפורסמת באתר משרד הבריאות ובכל דרך אחרת שימצא לנכון מנהל משרד הבריאות.
הרעיון הוא שאם פסיכולוגית או פסיכולוג עברו עבירת משמעת, מן הראוי שהציבור יוכל לדעת את זה. מן הראוי שאנחנו, כשאנחנו הולכים או הולכות לפסיכולוג, נותנות ונותנים בו אמון מלא – אם היה פסיכולוג שהשתמש באמון הזה לרעה או לחלופין לא שמר על חובתו, חובת הדיווח, או לחלופין לא שמר באמת על אינטרס הציבור, צריך שתהיה גישה לציבור כדי לדעת את זה. צריך שתהיה שקיפות של ההחלטות שוועדת המשמעת קיבלה לגבי פסיכולוגים או פסיכולוגיות שהיו תביעות לגביהם.
המצב בחוק היום הוא שיש לוועדת המשמעת שיקול דעת רחב מאוד מה לפרסם ומה לא לפרסם. מה שהתיקון הזה עושה, הוא בעצם לוקח את הנוסח שקיים כבר בחוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות האחרים ופשוט מחיל את אותו הסדר, שהוא הסדר חדש יותר, עדכני יותר ונכון יותר, גם על חוק הפסיכולוגים. משמעות ההסדר הזה היא שוועדת המשמעת תצטרך – ואין לה בחירה באשר לפרסום ההחלטה שלה – לפרסם את שם הפסיכולוג אם הוא אכן הוא עבר עבירת משמעת; אבל אם הוא לא עבר עבירה היא תוכל לא לפרסם את שמו, אלא אם כן הפסיכולוג או הפסיכולוגית מבקשות את זה באופן ספציפי, שכן יפורסם שמם.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
– – –
<מרב מיכאלי (העבודה):>
היא מפרסמת, יש לה שיקול דעת, היא צריכה לפרסם את ההחלטה לגבי המקרה. כמובן, יהיה חיסיון על שם התובע או התובעת, המטופלת או המטופל, הנפגעים באירוע הזה, ולפי החלטת ועדת המשמעת, תהיה לה זכות להסתיר חלקים אחרים שהיא תמצא לנכון, מטעמים שיירשמו על-ידה.
ברשותך, גברתי היושבת-ראש, צריך לציין למה, איך קרה שהתיקון הזה, שהוא תיקון נדרש בהחלט, מובא. נחשף, וצריך להגיד את זה, ב"קול ישראל" – השייך לאותה רשות שידור שנסגרה בברוטליות לאחרונה על-ידי הממשלה הזאת – על-ידי צ'יקו מנשה, מקרה שבו פסיכולוג נודע טיפל באדם שהתעלל בבנותיו שנים ארוכות, ולמרות זאת הוא לא מצא לנכון לקיים את החובה החוקית שחלה עליו לדווח לרשויות החוק על ההתעללות הזאת. למרבה הצער, ועדת המשמעת שדנה בעניינו גם לא מצאה לנכון למצוא אותו אשם בעבירת משמעת. במהלך התיקון הזה הבהרנו בוועדה, הבהיר משרד הבריאות, וגם הסתדרות הפסיכולוגים הבהירה, שאי-דיווח הוא לא רק עבירה פלילית כי אם גם עבירת משמעת – כך שלא יהיה שיקול דעת לוועדת המשמעת למצוא אי-דיווח לפי החוק כמשהו שאיננו עבירת משמעת, וכן, כאמור, תהיה חובה על ועדת המשמעת לפרסם החלטה בעניין כמו זה למשל, על מנת שידע ותדע הציבור במה מדובר.
כאמור, החוק הוגש על-ידי חברתי אורלי לוי אבקסיס ואנוכי. אנחנו מודות לעוזרותינו הפרלמנטריות, מיכל גרא-מרגליות וחן אריאלי במקרה שלי.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אמור: יועצותינו הפרלמנטריות.
<מרב מיכאלי (העבודה):>
כן, בדיוק, יועצותינו הפרלמנטריות. תודה רבה.
אנחנו קוראות לחברות וחברי הכנסת לתמוך בחוק.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה, חברת הכנסת מיכאלי. אנחנו עוברים לדיון בהצעת החוק. חבר הכנסת נחמן שי, התרצה לנצל את זכות הדיבור או שאתה מוותר? מוותר. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 7) (פרסום ההחלטות של ועדת המשמעת), התשע"ה–2014. בבקשה, חברי הכנסת.
הצבעה מס' 4
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 7) (פרסום ההחלטות של ועדת המשמעת), התשע"ה–2014, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
13 חברי כנסת בעד הצעת החוק, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק תועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. נא להוסיף, לטובת הפרוטוקול, את חבר הכנסת איתן כבל. כמו כן, את חבר הכנסת נחמן שי, שנכח וכנראה משהו בהצבעה שם לא תופעל. כפי שאמרתי, הצעת החוק תועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
<הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון מס' 13) (היעדרות בשל מחלה קשה), התשע"ה–2014>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/575).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אנחנו עוברים להצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון מס' 13) (היעדרות בשל מחלה קשה), התשע"ה–2014, של חבר הכנסת אורי מקלב וקבוצת חברי הכנסת, קריאה ראשונה. בבקשה, חבר הכנסת מקלב.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
גברתי היושבת בראש, תודה רבה, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, כפי שאמרה היושבת בראש, הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון מס' 13). אצלנו, חז"ל אומרים, אדוני השר, שפותחים בכבוד האכסניה. יש לזה הרבה פירושים, אבל אני, יש לי פירוש שאם לא – יכולים לשכוח. אז דבר ראשון, אני רוצה לפתוח ולהגיד את התודות; כבר קרה לי ששכחתי, מתוך התלהבות והיסחפות שכחתי להודות. אז קודם כול, להודות ליוזמים של הצעת החוק הזאת, חברי הכנסת חיים כץ, משה גפני, יעקב אשר, יריב לוין, ישראל אייכלר, קארין אלהרר, איציק שמולי, עדי קול. כפי שאתם רואים, הצעת החוק הזאת היא מכל חלקי הבית.
הצעת החוק באה לדבר על שימוש בימי המחלה של הורה בעקבות מחלת ילד. הדבר הזה, כמו שהוא נראה פשוט, הוא ככה מסובך. היום החוק, חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד), מאפשר להורה שמונה ימים – הילד חולה, שמונה ימים בשנה להורה יש זכות להיעדר בגלל מחלת ילד – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
בלי הבחנה איזו מחלה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
– – בלי הבחנה איזו מחלה. מגיע לו, מוּבנה, שמונה ימים על מחלת ילד. אבל מה קורה כאשר לילד יש מחלה קשה? החוק החריג רק מחלה קשה אחת, רק מחלה אונקולוגית, רק מחלת סרטן. במקרה הזה ההורה הזה יכול להשתמש בבנק של חופשת המחלה שלו ולהעביר את זה לשימוש בגלל מחלת ילד. לא מדובר על תוספת של ימי מחלה. אנחנו מדברים היום על חופשת המחלה המצטברת, ויש לנו 18 יום במצטבר במשך שנים. הוא יכול להשתמש בבנק שלו בעקבות מחלת ילד, והחוק קבע שדווקא בשל מחלה ממארת, לא מחלה אחרת.
אנחנו מבקשים בהצעת החוק הזאת קודם כול להחריג – כי יש עוד מחלות. המחלה שלקחנו והיא הכתובה בחוק היא מחלת כליות, דיאליזה, של ילדים, וזה בעקבות העמותה לקידום או לעזרה לילדים חולי דיאליזה. כפי שידוע, ישנם גם ילדים שהם חולי דיאליזה, וזה מצריך אותם לקבל שלוש פעמים בשבוע טיפול דיאליזה בבית-חולים או במכון דיאליזה. בעקבות כך, הרי מובן שילד לא יכול להגיע לבד לבית-חולים ולקבל את טיפול הדיאליזה, אנחנו מבקשים שההורה יוכל להשתמש בבנק ימי המחלה שלו עבור הילד.
לא זו אף זו, הצעת החוק גם באה להסמיך את שר הכלכלה, בהתייעצות עם שר הבריאות ובאישור ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, לקבוע מחלות נוספות שתחול עליהן הזכאות האמורה – יש עוד מחלות שמצריכות היעדרות ארוכה קבועה של ההורים – כדי שגם לגביהן יוכל ההורה להשתמש בימי המחלה שיש לו עבור הילדים. צריך לקחת בחשבון שלולא החוק הזה – מה שקורה היום הוא שהורים לחולי דיאליזה, פשוט נגרע סכום מאוד נכבד ומשמעותי מהמשכורת שלהם, שהם לא יכלו לקבל, כמובן, מכיוון שהם לא היו בעבודה.
צריך להזכיר שהחוק הזה נמצא בשרשרת של כמה חוקים שחברי ואני חוקקנו בנושא חופשות מחלה של הורים או זכאות לחופשת מחלה בעקבות מחלת ילד. למשל, אחד החוקים האחרונים שאנחנו חוקקנו היה חוק לגבי הורים לילד נכה, שמאפשר להם היום לקחת לא רק שמונה ימים אלא הרבה מעבר לשמונה ימים – 18 ימים ועוד שבעה ימים שהם יכולים להשתמש בהם עבור הטיפול בילד. לא רק מחלת ילד; ילד נכה, לא צריך שלילד תהיה מחלה. מספיק שצריך ללוות אותו לאיזה מכון או לאיזו בדיקה – – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
נכון, דברים שהם מכורח המציאות, שאי-אפשר להתעלם מהם.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
מכורח המציאות – וזה לא היה עד היום. עד לפני כמה חודשים זה לא היה, הורה לילד חולה לא היה לו מעבר לזה. היו לו רק שמונת הימים שיש לו, ולא הייתה לו תוספת, והוא לא היה יכול להשתמש בבנק שלו עבור הילד.
לא זו אף זו, החוק בא וקבע: לא רק היעדרות של יום שלם. לפעמים ההורה נעדר חצי יום, ובחצי היום האחר הוא יכול לבוא לעבודה. לא רק חצי יום, גם שעה – הוא איחר בסך הכול בשעה לעבודה. הוא לא רוצה להשתמש בכל היום שלו, הוא לא צריך לשרוף בשביל זה יום אחד מימי המחלה. שעה. אז קבענו שהוא מקבל 54 שעות, וכל פעם הוא יכול – כמעט שובר – והוא יכול רק חצי שעה, שעה. זה תיקון מאוד מאוד חשוב.
אנחנו לא הצלחנו בהצעת החוק הזאת לקבוע שחוץ ממחלה, כפי שאמרתי, מחלה ממארת, שכבר קבועה בחוק, וחולי דיאליזה ועוד כמה מחלות קשות – חשבנו לנכון, ואני חושב שחברי יסכימו אתי, ואני גם אשמח לשמוע מה דעת היושבת בראש בעניין הזה, שילד עד גיל 18 שאושפז במשך למעלה משבוע – וזה כבר נקרא אשפוז ארוך במיוחד היום; היום אין אשפוזים ארוכים, היום אנחנו רגילים לראות שאפשר לעבור ניתוח, וניתוח לא קל, ואחרי 48 שעות כבר משחררים. אשפוזים ארוכים היום הם באמת במחלה קשה או באירוע קשה מאוד. אנחנו מציעים שההורה יוכל להשתמש בבנק שלו עבור המחלה של הילד, ולא יצטרך להפסיד, לא ייגרע לו מהמשכורת. וזה יכול להיות אפילו רבע משכורת, כי הוא היה צמוד לילד בתקופת האשפוז שלו. החוק כרגע, גם מה שאנחנו תיקנו עכשיו, עדיין לא נותן את זה. הוא נותן את זה במחלות קשות ששר הכלכלה יגדיר, אבל הוא לא יגדיר אשפוז של ילד.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אתה אומר שאשפוז כשלעצמו מצריך התחשבות מיוחדת בתקופה מסוימת של האדם, בעת צרתו, קושיו.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אם זה אשפוז של ילד – – – עד גיל 16, עד גיל 18.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
בוודאי. הרי כולנו מבינים שצרת הילד היא גם צרה שלנו, לא?
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
דרך אגב, אני אומר שיש עוד כמה ליקויים, ולא זכינו ולא הצלחנו לתקן זאת. כפי שידוע, ההורה מקבל שמונה ימים עבור מחלת ילד. נו – ואני בזה אסיים – ואם יש לו שלושה ילדים? אין שום הכפלה. שלושה ילדים, שני ילדים, ארבעה ילדים – – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
כמדומני, הייתה הצעת חוק שכן התייחסה להגדלה של המכסה, אבל לגבי ילדים עם מוגבלות.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
ילדים מיוחדים, עם בעיות מוגבלות. אבל הורים לילדים רגילים, אי-אפשר? זה לא מצדיק שיהיה איזה מדרג? הורה לילד אחד מקבל שמונה ימים, והורה לארבעה ילדים לא מגיעה לו איזו מכפלה מסוימת, איזו הגדלה? לזה עוד לא זכינו.
אני מקווה שבחוק הזה, ולאחר מכן בעוד חוקים, נצליח לשפר, בשיתוף הפעולה שיש עם משרד הכלכלה – ועם משרד האוצר, במקרה הזה גם כן – ובוודאי הוועדה, היושב-ראש חיים כץ, שמקדם את הדברים האלה ורואה בזה משימה ושליחות קודש.
אנחנו נמצאים היום בקריאה ראשונה בחוק הזה. אני אבקש ואודה לחברים אם יתמכו בזה בהצבעה בקריאה הראשונה. תודה רבה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה רבה, חבר הכנסת מקלב. הצעה ראויה, בוודאי. הדיון בוטל, כל מי שנרשם הסיר את עצמו.
ולכן אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון מס' 13) (היעדרות בשל מחלה קשה), התשע"ה–2014, בקריאה ראשונה. בבקשה.
הצבעה מס' 5
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 15
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון מס' 13) (היעדרות בשל מחלה קשה), התשע"ה–2014, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
15 חברי כנסת בעד הצעת החוק, אפס מתנגדים. הצעת החוק תועבר להכנה לקריאה שנייה ושלישית לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
נעבור להכרזה לסגן מזכירת הכנסת, בבקשה. לאחר מכן נסגור את הדיון הזה.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושבת-ראש הישיבה, אני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעה של חבר הכנסת מסעוד גנאים בנושא: נתוני המיצ"ב מגלים עלייה ניכרת באלימות בבתי-ספר ערביים. תודה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה לחברי הכנסת. תודה לשר התורן אורי אורבך.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"ט בחשוון התשע"ה, 12 בנובמבר 2014, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:57.>