דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוב' ה'
ישיבה קפ"ב
הישיבה המאה-ושמונים-ושתיים של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, ג' בכסלו התשע"ה (25 בנובמבר 2014)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
איתן כבל (העבודה): 5
דב ליפמן (יש עתיד): 6
עפו אגבאריה (חד"ש): 7
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 8
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 8
רינה פרנקל (יש עתיד): 9
טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 10
מאיר שטרית (התנועה): 11
בועז טופורובסקי (יש עתיד): 12
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 12
נחמן שי (העבודה): 13
עליזה לביא (יש עתיד): 14
באסל גטאס (בל"ד): 14
יצחק כהן (ש"ס): 15
אורי מקלב (יהדות התורה): 16
סגן שר האוצר מיקי לוי: 17
דברי יושב-ראש הכנסת לציון יום המאבק באלימות כלפי נשים 18
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 18
הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הכרה בפגיעה מינית בעבודה כתאונת עבודה), התשע"ד–2014 19
זהבה גלאון (מרצ): 19
הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הכרה בפגיעה מינית בעבודה כפגיעה בעבודה), התשע"ג–2013 22
יצחק הרצוג (העבודה): 22
שרת הבריאות יעל גרמן: 24
הצעות לסדר-היום 26
ציון יום המאבק באלימות כלפי נשים 26
עליזה לביא (יש עתיד): 26
מרב מיכאלי (העבודה): 29
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 32
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 34
שרת הבריאות יעל גרמן: 36
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 38
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 38
הצעה לסדר-היום 38
ציון יום ההפטיטיס C 39
היו"ר חמד עמאר: 39
אברהם מיכאלי (ש"ס): 39
שרת הבריאות יעל גרמן: 42
נסים זאב (ש"ס): 47
הצעת חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (תיקון מס' 8) (התחדשות עירונית), התשע"ה–2014 49
מאיר שטרית (התנועה): 49
נסים זאב (ש"ס): 53
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 55
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 55
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום ג' בכסלו תשע"ה, 25 בנובמבר 2014, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 160) (פטור מדמי ביטוח לחיילים משוחררים), התשע"ה–2014, של חבר הכנסת אלעזר שטרן.
ההסכמים הבאים: הסכם בדבר הפקה משותפת של סרטי קולנוע בין מדינת ישראל ובין ממשלת הרפובליקה האיטלקית; הסכם בדבר הפקה משותפת של סרטי קולנוע בין מדינת ישראל ובין ממשלת הרפובליקה הארגנטינית; הסכם שיתוף פעולה דו-צדדי במחקר ופיתוח טכנולוגי ותעשייתי בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת רומניה; הסכם שיתוף פעולה במחקר ופיתוח תעשייתי בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת מדינת אוהיו; הסכם שיתוף פעולה דו-צדדי במחקר ופיתוח תעשייתי בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת מדינת מישיגן. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת – נאומים בני דקה. מי שמעוניין להשתתף יכול להצביע לצורך ההרשמה. פתחתי את ההצבעה, בבקשה. חבר הכנסת איתן כבל יפתח את הנאומים – בבקשה, אדוני, אם אתה כבר עומד אז תיגש למיקרופון ותתחיל.
<איתן כבל (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברותי וחברי חברי הכנסת, האמת, התלבטתי אם לעשות קמפיין לחבר הכנסת דני דנון, אבל החלטתי, למרות שזה מביך, בכל זאת אעשה זאת, ואני אתייחס לדברים שכתב – המנון "התקווה" על-פי השמאל. אדוני היושב-ראש, זה מתייחס גם לדברים שאתה אמרת כאן – – –
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
למה אתה טורח לענות – – –
<איתן כבל (העבודה):>
ברשותך, אני רוצה לומר בכל זאת כי זה מתחבר – – –
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
אתה יורד לרמה.
<איתן כבל (העבודה):>
אני מתנצל שאני יורד יותר נמוך ממה שאני, אז ברשותך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
מה אמרתי, אדוני?
<איתן כבל (העבודה):>
לא, ההפך, נהפוך הוא. אני רוצה לבוא ממקום שמחזק, בהמשך לדברים שאדוני היושב-ראש דיבר עליהם בשבוע שעבר מעל הבמה לגבי הצורך להרגיע, לדבר נמוך – נמוך במובן הנכון של המילה. הדברים שקרו עם נשיא המדינה ביחס לשיר של עמיר בניון, מבלי לפתוח את הדיון כאן; המנון "התקווה" על-פי השמאל – אדם שהיה סגן שר הביטחון.
אני קורא ליושב-ראש הכנסת, לנו, כולנו פה, להדיר מתוכנו דיבור כזה. לא הוא – ואמרתי את זה כאן גם בשבוע שעבר, בדיוק מכאן: זה כל כך לא ראוי, כל כך לא מכובד שבבית הזה השיח נהיה שיח של טוקבקיסטים, אין אפילו רמה. אתה רוצה לומר משהו, אתה רוצה שתהיה אמירה, גם חריפה, גם קשה, אמור אותה בצורה מכובדת. להדיר קבוצה שלמה במדינת ישראל, בעם ישראל? זה פשוט לא נכון, זה מביש.
אני אומר, אם זה לא היה דני דנון, הייתי כותב פה איזושהי אמירה. את יודעת מה, גברתי השרה? גם כשזה דני דנון, כי הוא יושב פה, צריך שתיאמר אמירה ברורה וחד-משמעית, גם בעניינים כאלה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת דב ליפמן – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, גברתי השרה, כחלק מציון יום המאבק באלימות כלפי נשים, רציתי לקרוא מונולוג של אישה מוכה: "יום אחד כאשר תליתי כביסה בחוץ, הרגשתי צמרמורת בגבי. מישהו עמד מאחורי, נועץ בי מבטים, הפניתי את פני במהרה. הדם אזל בבת אחת מפני וכאילו חטפתי שיתוק. צרחה אילמת נפלטה מגרוני. 'חשבת שלא אמצא אותך', אמר, ופניו השחירו מזעם. 'ממני לא בורחים', הוא אמר. קפאתי על מקומי. הוא אחז בי בחוזקה ושאל: איפה הילדה שלי? 'לעולם לא אגלה לך', אמרתי, ומייד הרגשתי את אגרופו בפני. הוא החל גורר אותי לכיוון רכבו, התנגדתי וזה כאב יותר. הוא משך אותי משערותי בחוזקה והחל מכה בי בטירוף דקות ארוכות. חשבתי שהוא הולך לרצוח אותי. המכות פסקו לפתע בבת אחת. שמעתי קולות, פתחתי את עיני וראיתי שוטרים אוזקים אותו. הוא נכלא לשלוש שנים, אני כלואה לנצח נצחים בפחד נוראי".
הלוואי שנעבוד ביחד ככנסת, כממשלה, כמדינה, שלא נמשיך לשמוע סיפורים כאלה ושלא יהיה צורך בעתיד בציון יום המאבק באלימות כלפי נשים במדינת ישראל. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב ליפמן. חבר הכנסת עפו אגבאריה, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אני שוב מדבר על תופעות הגזענות, שהיינו עדים להן בשבוע האחרון. זה התחיל מראש עיריית אשקלון איתמר שמעוני והשיר של עומר בניון הזמר – – –
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
עמיר.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
כן, עמיר בניון. ואנחנו זוכרים את משחק הכדורגל שהיה בסח'נין והאוהדים שקראו, בתוך סח'נין, "מוות לערבים", וההרס שהם עשו בתוך האיצטדיון.
קודם כול, אני אומר שזה מתחיל לא מדעת העם אלא מדעת המנהיגים. ואם זה מתחיל מהכנסת הזו בחוק הלאום, וראינו את זה אתמול בהתנהגותו של היושב-ראש חבר הכנסת פייגלין, בצורה כזאת נגד חברי הכנסת הערבים – אז זה מתחיל מפה. אין עם גזען, יש מנהיגים גזענים. ולכן, אם אנחנו בכנסת הזאת לא נגדע את הגזענות פה, זה ימשיך ויתחולל במקומות אחרים.
אני רוצה לשבח את עמדתו של נשיא המדינה, שראה לנכון לבטל את הופעתו של עמיר בניון. אני חושב שבזה הוא נותן את הדוגמה למנהיגים ולפוליטיקאים בעלי קומה. אבל אני מצר על הצהרתו של חבר הכנסת אורי אורבך, שתמך, והוא מחרים את הטקס הזה כתמיכה בגזען שהביא את השיר הזה.
לכן, אני מאוד מקווה, שבכנסת נתעורר ודווקא מפה יצא השכל הישר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. חבר הכנסת חמד עמאר – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בשבוע שעבר קראתי מאמר של עיתונאי בשם ירון לונדון, שכתב על העדה הדרוזית כתבה מאוד קשה. אני אצטט את אחד הדברים שהוא אמר: הדרוזים הפכו לשכירי חרב של המדינה היהודית. אנחנו לא שכירי חרב. אנחנו חלק מהמדינה. נמשיך להיות חלק מהמדינה. נמשיך לשרת בצבא, להילחם למען המדינה, כי אנחנו חלק מהמדינה.
לשמחתי, השבוע קראתי התנצלות שלו, גם במאמר, שבו הוא אמר: טעיתי, שגיתי, אני מתנצל בפני העדה הדרוזית. הייתי מעדיף לא לקרוא את ההתנצלות שלך, כי לא הייתי רוצה לראות את הכתבה שלך.
והנושא השני, אדוני היושב-ראש, שאני רוצה לדבר עליו: היום קיימנו דיון בוועדת הפנים בנושא חלקות לחיילים משוחררים. באותו דיון התברר שיש יישובים שקרוב ל-23 שנים לא חולק בהם מגרש אחד – דוגמת עוספיא, שרק בשנת 1991 חולק מגרש; ראמה, שמ-1995 לא חולק אף מגרש, והרשימה ארוכה. לכן אני קורא לשר הבינוי והשיכון, ואתמול שינינו את השם של המשרד למשרד הבינוי, שיתחיל לבנות במגזר הדרוזי ולעזור למגזר הדרוזי. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת רינה פרנקל.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, ברוך שובך לישראל. אני מבין שהיית במעמד שלוחי חב"ד בניו-יורק.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. ברוכים הנמצאים.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
זכיתי לפני שנתיים להיות במעמד האדיר הזה. כן, אלה שליחים אמיתיים של עם ישראל, בכל מקום, בכל פינה.
ובכן, סקר שהתפרסם היום אומר ש-95% מהעניים סבורים שלא ייחלצו מהעוני; 61% מהעניים אומרים כי בשנה האחרונה הורע מצבם עוד יותר. העניים נהיו עניים יותר, והכי חמור – שאחד מכל ארבעה עניים מכיר מקרוב מישהו ששקל אפילו להתאבד בשל מצבו הכלכלי. המחקר מראה שמשפחה עם שני ילדים צריכה 11,300 ש"ח לחודש על מנת להתקיים.
המצב הכלכלי בכי רע, מחירי הדיור עולים ודירוג האשראי הבין-לאומי יורד; לעומת זאת, יוקר המחיה עולה ועולה. אבל מה מעניין את הממשלה הכושלת הזאת? חוק הלאום, חוק הגיור – דברים שבכלל לא מעניינים, שלא מעניינים את האזרח. בפתיחת המושב היה סקר: במה מצפה האזרח מהח"כים שיטפלו? 80% אמרו יוקר המחיה, 50% – חוץ וביטחון, 4% בלבד – דת ומדינה. והממשלה הזאת מצליחה להפוך את היוצרות ולתעתע בציבור אזרחיה. הממשלה הזאת צריכה לסיים את דרכה, ומהר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חברת הכנסת רינה פרנקל – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת אבו עראר.
<רינה פרנקל (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, גברתי שרת הבריאות יעל גרמן, חברי חברי הכנסת, היום אנו מציינים בכנסת את יום ההפטיטיס הבין-לאומי – מחלה אשר אנשים רבים לא מודעים לקיומה וחשוב שיכירו אותה. אני מברכת את חבר הכנסת אברהם מיכאלי על היוזמה לציין את היום הזה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות ובוועדת העלייה והקליטה.
כ-100,000 אנשים, נכון להיום, חולים בהפטיטיס C, 80% מתוכם עולים מחבר המדינות או מאתיופיה. באתי לכאן כנציגת העולים מחבר המדינות, אשר נמצאים בקבוצת סיכון לחלות בהפטיטיס C.
אחת הבעיות עם המחלה הזאת היא שקשה לאבחן אותה בזמן. המחלה יכולה לעבור במגע עם דם או באמצעות מחטים וציוד רפואי לא סטרילי. לכן, חשוב להיות מודעים וללכת להיבדק. מדובר בבדיקה פשוטה שעולה 32 שקלים ונמצאת בסל הבריאות. נכון להיום, אין חיסון לנגיף מסוג זה, ולכן המודעות למחלה יכולה להציל חיים – כמו גם ללכת ולהיבדק. כך גם אני עשיתי היום: הלכתי ונבדקתי. חשוב לזכור שמודעות ומעקב אחרי המחלה ימנעו סיכונים עתידיים. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת רינה פרנקל. חבר הכנסת אבו עראר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מאיר שטרית.
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדתי השרה, בעת שנתניהו מתסיס את האזור ומחריף את ההסתה וההדרה נגד האוכלוסייה הערבית בארץ בחוקים גזעניים כדוגמתו של חוק הלאום, שעצם הצעתו והעלאתו באו במיוחד בעת שהיא כל כך מתוחה ומסוכסכת – זה מראה ומוכיח שיש כאן ראש ממשלה חסר כל אחריות, שמעדיף את השמירה על כיסאו, על מעמדו הפוליטי, על כל כללי הדמוקרטיה ורומס כל זכות של החברה הערבית בארץ הזאת.
מנגד, אני רואה שכבוד נשיא המדינה מגלה אחריות כאשר הוא מחליט החלטה אמיצה על ביטול הופעתו במשכן נשיא המדינה של הזמר עמיר בניון, שבחר, הזמר הזה בחר לשיר שיר שנאה, שיר של גזענות, שיר הסתה נגד אזרחים ערבים. נדמה לי שמקומו של זמר קיצוני זה צריך להיות בכלא, ולא במקום חופשי. לכן, אני אבקש להעמיד אותו לדין.
ואני מוחה, מוחה כל כך, באמת, נגד דבריו של השר אורבך, שאנחנו רואים בו שר צנוע, שרואה בשיר של הסתה זו חופש ביטוי. אוי ואבוי אם היה במקום הזמר הזה אזרח ערבי או זמר ערבי שאמר פחות מהמילים, מההסתה הזאת. מה היה אומר השר אורבך? ושאר השרים? היו אומרים שזה מחבל. אבל על זמר שמסית, שקורא לרצח ערבים וככה מסית בצורה בוטה, בצורה ברורה – הוא ממשיך. אפילו השרה לבני: נכון, השיר הזה מקומם אבל אני אוהבת, מתה על השירים של הזמר הזה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אבו עראר. חבר הכנסת מאיר שטרית, ואחריו – חבר הכנסת בועז – סליחה, אחריו חבר הכנסת מסעוד גנאים. בפעם הבאה אל תצביע נגד, ואז אני אראה אותך לפני זה, חבר הכנסת גנאים.
<מאיר שטרית (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, מצבם של החוסכים בקופות הפנסיה לא רק שלא נהיה יותר טוב; הוא נהיה יותר רע מיום ליום. אני הצגתי מעל במת הכנסת הצעת חוק, שלצערי לא עברה.
בין 2005 ל-2011, מאז שהפריטו את קופות הפנסיה והגמל, הקופות האלה גבו דמי ניהול בשיעור של 11 מיליארד שקל. שאלתי כמה הציבור הרוויח בקופות האלה, כלומר כמה כסף הציבור הרוויח מחסכונות הפנסיה שלו. התשובה, אדוני, במונחים ריאליים: אפס. לכן, לא היה ברור לי איך כל מנהלי הקופות האלה שמקבלים – ומניתי את שמותיהם וכמה המשכורות שלהם – בין 5 מיליון שקל לשנה לבין 25 מיליון שקל לשנה, וקונים אג"חים קונצרניים, ואחר כך עושים תספורות והם שותקים – איך הם ממשיכים בעבודה שלהם?
<סגן שר האוצר מיקי לוי:>
– – –
<מאיר שטרית (התנועה):>
זה מה שאני אומר: דמי הניהול. על דמי הניהול האלה הם גבו 11 מיליארד שקל מהציבור.
ואני, אדוני היושב-ראש, קורא לממשלה לעשות רוורס ולחזור ולהקים קופת פנסיה ציבורית עם תשואה מינימלית, איזושהי, שלפחות ציבור החוסכים לא ייפול מחר לנטל על המדינה ויוכל לחיות בכבוד גם כשהוא יוצא, פורש לגמלאות. המצב הנוכחי מסכן את עתידם של הרבה אזרחים בארץ, ואני מקווה שהממשלה אכן תעשה מעשה בעניין.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שטרית. חבר הכנסת בועז טופורובסקי, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
עוד פעם, אמרתי לך: אל תצביע נגד בפעם הבאה. אני תמיד בעד הבעדניקים, אתה יודע. אחרי חבר הכנסת טופורובסקי יעלה חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, השבוע, מיום שלישי שעבר, 18 בנובמבר, ועד היום, 25 בנובמבר, נהרגו שמונה בני-אדם בשש תאונות דרכים קטלניות.
ביום חמישי, 20 בנובמבר, נהרג רוני פולונסקי, בן 32, תושב חריש, מפגיעת רכב שבו נהגה צעירה בת 20 בכביש 65, סמוך לגן-שמואל; באותו יום נפצע שוטר באגף התנועה, רב-סמל בכיר יניב אסרף, בן 41, מפגיעת רכב בצומת ערוער, בשעה שרכב על אופנועו. יניב נפטר מאוחר יותר מפצעיו בבית-החולים והותיר אחריו אישה וארבעה ילדים. ביום שבת, 22 בנובמבר, נהרג נהג חדש בן 19 בכביש 854 בין תפן לכפר ירכא; באותו יום שבת נהרג נהג רכב בן 38 בצומת הדואר, סמוך ליישוב נעלה שבשומרון, בתאונה שבה היו מעורבים שלושה כלי רכב. אתמול, 24 בנובמבר, נהרגו שלושה פלסטינים ושמונה אחרים נפצעו בתאונת דרכים בין שלושה כלי רכב בכביש 398 לכיוון תקוע, ליד שכונת הר-חומה שבירושלים. הבוקר נהרג אדם נוסף בתאונת דרכים בין רכבו למשאית סמוך לבסיס נווה-יאיר שבאזור נווה-צוף.
נכנסנו השבוע לתחילתה של מערכת חורפית, שאת סימניה, לצערי, אנו רואים במספר הרב של תאונות הדרכים וההרוגים. על מזג האוויר והגשמים להיות כנורת אזהרה מעל ראשנו כאשר אנו יוצאים לכביש. על כולנו לנהוג לאט יותר, להדליק אורות בכל שעות היממה, לשמור מרחק מהרכב שלפנינו, להימנע ככל האפשר מעקיפות, לשים לב להולכי הרגל ולוודא שהרכב תקין לחורף. חורף בטוח. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. בבקשה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. אני מתנצל בפניך שפעמיים קראתי לך – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, חברי חברי הכנסת, ביום ראשון שעבר הסתיימה בשלום יחסי אם כל המערכות – אום כול אל-מעארכ. מלחמת העולם, ברוך השם, הסתיימה. כוונתי למשחק הכדורגל בין "איחוד בני סח'נין" לבין "בית"ר ירושלים". המשחק, לשמחתי, נגמר בניצחון לסח'נין, אבל עוד פעם, אחרי המשחק ראינו את ממדי ההרס ה"בית"רי", וראינו שהוא מונע משנאה ומגזענות. ראינו את האלימות, הבריונות והוונדליזם של אוהדי "בית"ר", או חלק מהם. הם השחיתו את האוטובוס שהסיע אותם, הרסו את חדרי השירותים. הנזקים נאמדים בעשרות-אלפי שקלים. אבל חמור מזה – הקריאות והקללות, שהתחילו ב"מוות לערבים" והסתיימו בהלל לרוצח יגאל עמיר. אני שואל – מתי מטפלים במפלצת הזו ובהרס שהיא זורעת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא.
<נחמן שי (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הגיע לידי מסמך סודי שנקרא "מגילת העצמאות של מדינת ישראל". זה לא נפוץ בהרבה מקומות. ספרתי במסמך הזה 25 פעמים שבהן מוזכרות המילים "יהודי", "יהודית", "עברי", "ארץ-ישראל" ו"ציוני". זה הנייר הזה.
אין על פני כדור-הארץ אדם אחד שיכול להטיל ספק בעובדה שהמסמך הזה מגשים את החלום הציוני – מכונן את קיומה של מדינת העם היהודי בארץ-ישראל. לא יכול להיות. אחרת מישהו לא קורא, או שהוא הופך מילים. במילים אחרות, אדוני היושב-ראש, אני מכבד את החוק החדש הזה, שעומד, אבל אני חושב שהוא פשוט מיותר. אנחנו בזה פותחים פתח להטיל ספק אם בכלל יש לעם היהודי זכות למדינה משלו בארץ-ישראל.
הקולות שעלו אתמול מארצות-הברית – אני חושב שזה לקח להם הרבה זמן לומר את זה – גם מביעים חשש אחר, שמא מתוך רצון כל כך גדול להכתיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית אנחנו פוגעים במקום אחר, בעמוד אחר, חיוני כל כך, שהבית הזה מייצג אותו, וזה היסוד הדמוקרטי, ומתוך רצון כל כך גדול אנחנו מזיקים ליסודות של המדינה שאנחנו חיים בה.
ולכן אני מבקש, פונה אל כל יוזמי החוק הזה, אל ראש הממשלה, שנותן לו יד מטעמים שאני לא מבין: בואו נניח לעניין הזה. נמשיך לחיות פה עוד אלפי שנים במדינה יהודית. 25 פעם במגילת העצמאות, לא יכולה להיות הוכחה יותר חזקה מזו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת עליזה לביא. אחריה – חבר הכנסת באסל גטאס.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, גברתי השרה, חברותי וחברי חברי הכנסת, היום, כמו שציינו קודמי, זה יום של ההתמודדות, המאבק באלימות נגד נשים, היום הבין-לאומי. אנחנו ייחדנו לכך בוועדה לקידום מעמד האישה ישיבה מיוחדת, ואני רוצה לשתף אתכם בנושא שבחרנו. אנחנו בחרנו את זירת האלימות החדשה-ישנה, שהולכת ונהיית הרבה יותר מורכבת לפענוח ולפיצוח. זירת האינטרנט חשופה לפגיעה, לאלימות, לפגיעה מינית. יש פחות מודעות: בבתי-הספר הנושא לא נלמד; בבתים הוסרה האחריות עד כדי כך שלמעשה הורים מספרים שהם לא ניגשים לחדר הפרטי של הילד, של הילדה, של הנער, של הנערה, משום שזה החדר הפרטי. אבל הכללים השתנו. החדר הפרטי הפך להיות מרחב ציבורי. רבות מהפגיעות קורות בתוך המרחב הביתי, או לפחות מתחילות שם.
נכון, נפתחה יחידת סייבר במשטרת ישראל, הרבה בעקבות העבודה, גם של הכנסת, של חברים קודמים בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, ואנחנו ממשיכים. אבל היחידה מאוד מאוד קטנה, מצומצמת. מספר התקנים, אדוני היושב-ראש, אינו מאפשר למעשה התמודדות עם הנושא. אני קוראת מכאן להרחיב את יחידת הסייבר של משטרת ישראל.
כמו שנאמר היום בדיון, אדוני, אנחנו באיחור של עשר שנים. לעולם המחוקק לא יקדים את הטכנולוגיה, ונדרשים פה חשיבה ושיתוף פעולה של כל הגופים והארגונים, גם שלנו כמחוקקים, גם של הרשות המבצעת, של משרד החינוך, אבל בעיקר חייבים להחזיר את האחריות ההורית. תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. בבקשה, חבר הכנסת באסל גטאס. אחריו – חבר הכנסת יצחק כהן.
<באסל גטאס (בל"ד):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אני נאלץ להתחיל במה שדיבר חבר הכנסת חמד עמאר על המצב. הוא אומר, מצד אחד העדה הדרוזית היא חלק מהמדינה, ומצד שני הוא מתלונן איך בהרבה כפרים אפילו מגרש אחד לא חילקו, אפילו לחיילים משוחררים. על זה תיאמר המסקנה, שהדרך להשיג שוויון במדינה הזו היא לא דרך השירות הצבאי, ובטח ובטח לא דרך השירות הלאומי. כנראה זה צריך לבוא ממאבק אמיתי על אופייה ועל דמותה של המדינה, שתהיה מדינה לכל אזרחי המדינה, דמוקרטית אמיתית; מדינה שבה הזכויות לא נובעות מהחובות – ודווקא גם כשהחובות קיימות אין זכויות – אלא הזכויות צריכות לנבוע מעצם האזרחות במעמד שווה במדינת כל אזרחיה.
כמובן, זה מביא אותי לעניין השני, עניין הגזענות הפושה. אני באמת חושב שהגיע הזמן שמנהיגי הימין במיוחד יחשבו על מה שקורה, על איך הפאשיזם וההתנהגות הפאשיסטית מתפשטים. והם יהיו קורבנותיה הראשונים. אם מירי רגב, שעומדת כאן וקוראת לי, אני, "בוגד", כמה פעמים, ומעל מסך הטלוויזיה, בערוץ הכנסת, כשישבתי מולה: אתה בוגד – הנה, היא קוטפת את מה שהיא זורעת, ואומרים לה בפייסבוק שלה: בוגדת, תלכי לעזה. אני מגנה את מי שאמר למירי רגב: בוגדת, תלכי לעזה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. תודה לחבר הכנסת גטאס. חבר הכנסת יצחק כהן – בבקשה, אדוני.
<יצחק כהן (ש"ס):>
תודה, אדוני היושב-ראש, שאפשרת לי לדבר. אני קודם כול רוצה לברך את הזוג יואל והילה. מזל טוב. ברוכים הבאים לכנסת ישראל.
אדוני, בהמשך לדבריו של חבר הכנסת מאיר שטרית, אני רק רוצה להזכיר לו שקרנות הפנסיה הולאמו על-ידי הממשלה כדי להציל אותן ואוגדו תחת "עמיתים". "עמיתים" זה גוף שמאגד את כל קרנות הפנסיה, והוא מנהל את זה מצוין, הוא מנהל את זה לעילא ולעילא. הסיבה שהממשלה הלאימה, והצילה כמיליון איש מקריסה של קרנות הפנסיה ההסתדרותיות, הייתה סיבה מאוד פשוטה: חברת העובדים לדורותיה הייתה לוקחת הלוואות מקרנות הפנסיה. בסופו של יום, ההלוואות האלה היו צמותות, אג"ח צמותות, וגרמו לקריסה של קרנות הפנסיה.
לחרדתי, אדוני היושב-ראש, אני רואה שהממשלה היום חוזרת על אותה טעות. היא לוקחת מיליארד שקל מ"עמיתים", מקרנות הפנסיה, שזה קופסה שחורה שאסור לנגוע בה, אסור לפתוח אותה. אומנם היא מחזירה את זה ב-4% ריבית, בסביבת ריבית של 2.5% – שזה גם שטות, אגב. אני עוד לא ראיתי כזו עסקה; אם זו הייתה עסקה בשוק הפרטי, היו מפטרים את האנליסטים.
על כל פנים, אדוני היושב-ראש, אסור לנגוע בדבר הזה. אסור. אני חוזר ואומר, זה מה שקרה לקרנות הפנסיה ההסתדרותיות שפשטו את הרגל, והיום, לצערי, הממשלה עושה את אותו הדבר. אז אם אפשר מפה להעביר את המסר: אל תיגעו בקרנות הפנסיה.
ולגבי מה שאמר מאיר שטרית – אומנם צריכים לטפל בזה. יושב פה ידידי היקר, סגן שר האוצר מיקי לוי – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תכף, הוא ביקש לסכם ולהתייחס לחלק מהדברים.
<יצחק כהן (ש"ס):>
כן. אכן צריכים לטפל בזה, מכיוון שעל בנקים יש המון רגולציה, על השוק החוץ-בנקאי כמעט אין רגולציה, וזה הולך ומתפתח כל שנה ב-18%. זה הולך ומתפתח, ומגיעים לממדים מדהימים. אז אני מחזק את דבריו, וכן צריכים לעשות איזושהי פעולה די דחופה. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. חבר הכנסת אורי מקלב – בבקשה, אדוני. לאחר מכן ביקש סגן שר האוצר להתייחס לחלק מן הדברים שנאמרו כאן במהלך הדיון.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, אך שבוע עבר מיום שלישי שעבר, ואנחנו עמדנו כאן, בחצי שעה של נאומים בני דקה, ורובנו הזכרנו את הטבח הנורא שהיה בשכונת הר-נוף בירושלים. רוב הדוברים התייחסו לזה, כמובן. גם אנחנו הבענו צער והחלמה מהירה לפצועים – שחלקם כבר באמת, ברוך השם, חזרו הביתה. עדיין יש מי שנאבק על חייו ממש; עדיין הוא בלי הכרה ועינו נעקרה, והוא זקוק לרחמים ולרפואה שלמה.
חובתנו לבוא ולהגיד שגם לאחר שבוע לא שכחנו; זכרם לא מש מאתנו. אנחנו יודעים שחמשת ההרוגים – ארבעת תושבי שכונת הר-נוף והשוטר – השאירו חמש אלמנות ו-25 יתומים. הם צריכים להמשיך להתמודד עם האבל, עם הצער. יחד עם זאת, צריך לראות איך המשפחות מנחמות את עצמן, איך באו לנחם, איך הם מתאחדים ומתאגדים. ברוך השם שלא כל יום יש טבח כזה, אבל גם לא כל יום ברחוב אחד יושבות ארבע משפחות, אחת ליד השנייה, משפחות גדולות עם אלפי מכרים וקרובים שבאים לנחם. ורואים – בלי שום מילה של התלהמות, בלי שום הפגנות; ומבקשים מהציבור רק דבר אחד. גם במכתב שכתבו ארבע האלמנות יחד, שהתפרסם בערב שבת, הן ביקשו מכל אחד ומכל משפחה: אחדות בעם ישראל; שהשיח יהיה אחר, ההתנהגות אחרת, ההתנהלות אחרת. אנחנו חושבים שטוב שנגיד את זה כאן ונפנים את הדבר הזה, ונעביר את המסר הזה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. אכן, במלאות השבעה אנחנו שולחים עוד פעם את תנחומינו לכל המשפחות.
אני מבקש מסגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי להתייחס לחלק מן הדברים שנאמרו כאן, על-פי בקשתו. בבקשה.
<סגן שר האוצר מיקי לוי:>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה שאפשרת לי. בנוגע לדבריהם של חבר הכנסת שטרית ושל חבר הכנסת יצחק כהן, אכן, דמי הניהול מקרנות הפנסיה עדיין גבוהים. אתמול התקיים דיון רב-משתתפים בחסות שר האוצר וכל המעורבים בעניין. המטרה המרכזית היא, בין היתר, כדי להוריד את יוקר המחיה במדינת ישראל – אותם 900,000 איש שהשכר שלהם הוא שכר נמוך, אבל הם מחויבים, על-פי חוק, להפריש 2.3%–2.5% מהתשלום החודשי שלהם עבור קרן הפנסיה לעתיד לבוא; עדיין מתברר שאלה משלמים מחירים גבוהים מאוד או סכום גבוה מאוד של דמי ניהול.
הנושא שהועלה כדי לפתור את זה – להוציא מכרז, בחסות המדינה, בחסות הממונה על שוק ההון, מכרז פתוח. כושר הקנייה של 900,000 איש זה כושר ענק, וחברת הביטוח שתגיש את ההצעה הזולה ביותר, לגבות מהם את דמי הניהול הכי נמוכים, היא אכן תזכה. אנחנו בדרך לשם, אנחנו מעבדים כרגע את התוכנית, ואני מאוד מקווה שהיא תצא לפועל ותיתן לאותם בעלי שכר נמוך דמי ניהול מהנמוכים ביותר הנהוגים היום במשק. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לסגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי. תודה לכל הנואמים.
אני לדידי יכול להתייחס רק לחלק מן הדברים שנאמרו, להודות על כך שהם מבקשים להוריד את רף האלימות בדיבורים כאן במליאה. הייתי גם אומר שכמה שפחות נאחל אחד לשני "שתיחנק" וביטויים מסוג זה, אולי כך ייטב, וכך נראה גם את הצדק של אחרים ולא רק את הפגיעה בנו, בעצמנו.
<דברי יושב-ראש הכנסת לציון יום המאבק באלימות כלפי נשים>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו עוברים, חברי חברי הכנסת, לציון יום המאבק באלימות כלפי נשים – מנושא לנושא דומה, של אלימות, והפעם כלפי נשים. מדובר, ודאי, בחלק מיום המאבק הבין-לאומי באלימות כלפי נשים, והכנסת מקפידה כל שנה לציין את היום הזה בהצעות בדיונים בוועדות ובהצעות לסדר-היום כאן במליאה.
לצערי, הנושא הזה איננו נדון כאן בחלל ריק. אנחנו עדים לתופעות מכוערות של אלימות במקומותינו – חלק הוזכרו רק זה עתה בנאומים בני דקה – כמעט בכל תחום וכלפי כל מגזר ומגדר. ראינו אותה במגרשי הספורט, וגם בבית וברחוב היא כבר לא אורחת אלא דיירת קבע. האלימות היא רעה חולה, מגפה של ממש, הדורשת התמודדות בכמה מישורים במקביל. בעניין זה, לצערנו, אין שום אפליה; הכול סובלים ממנה.
עם זאת, ברור שגם בחברה מודרנית ומשכילה כשלנו, הנשים עדיין פגיעות יותר ומועדות יותר לפורענות. אנחנו שומעים על יותר מדי מקרי רצח של נשים בידי בעליהן, על אלפי תיקי חקירה שנפתחו וכתבי-אישום שהוגשו בגין עבירות אלימות כלפי נשים – דווקא בתוך המשפחה במקרים רבים – וכך גם ביחס לעבירות מין, שנשים מהוות באופן עקבי מעל 70% מקורבנותיהן מדי שנה. למרות שהחקיקה כנגד עבירות מין בישראל היא ענפה ומתקדמת, יש, לצערנו, אווירה עכורה, שמצמיחה קלות בלתי נסבלת של הטרדות ושל אלימות כלפי נשים.
לעתים, ההתמודדות עם תופעות אלה מתסכלת מאוד. לכאורה הרי הבשילו התנאים כדי שתופעות הפגיעה בנשים יצטמצמו מאוד. עשינו כברת דרך ארוכה מאז היה לאישה תפקיד שולי בחיי המעשה ומהימים שבהם היא נדחקה לקרן זווית, בעיקר לבית; היום זה מובן מאליו שנשים מכהנות בתפקידים הבכירים ביותר במשק ובשירות הציבורי. אבל כל עוד לא תחלחל התובנה הבסיסית המובנת מאליה, לדידי, שאלימות היא קו אדום, שפגיעה וניצול של אישה הם עוול מוסרי ופשע חברתי, כנראה שום חוק לשוויון זכויות ולשוויון הזדמנויות בעבודה או למניעת הטרדות מיניות לא יעזור כל כך.
זה מסוג הנושאים המחייבים אותנו לחזור אל השורש. בספר בראשית מתואר: "ויברא ה' את האדם בצלמו בצלם ה' ברא אֹתו זכר ונקבה ברא אֹתם". המסר המקראי זועק כאן כי השוויון המגדרי הוא מהות, ולכן יש לשלול כל תופעה של ניצול, של אפליה ובוודאי של אלימות, הנובעת מתחושה מסולפת של עליונות המין האחד על פני האחר. כאן, כנראה, טמון פתרון השורש לעוולות כלפי נשים, שלא בכדי אנחנו שבים להתריע עליהן שנה אחר שנה, בתקווה שאולי בשנה הבאה נתבשר על צעד נוסף בתיקון עולם ובצמצום התופעה.
<הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הכרה בפגיעה מינית בעבודה כתאונת עבודה), התשע"ד–2014>
[הצעת חוק פ/2170/19; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, גברתי השרה, אנחנו נתחיל בכמה הצעות חוק בנדון; לשמחתי, בתמיכת הממשלה. ההצעה הראשונה: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הכרה בפגיעה מינית בעבודה כתאונת עבודה), התשע"ד–2014, של חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת. תציג ותנמק את ההצעה חברת הכנסת זהבה גלאון. לרשותך עד עשר דקות, גברתי. בשם השר תשיב השרה יעל גרמן.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אדוני, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להודות לך על הדברים החשובים שאמרת היום לציון יום המאבק הבין-לאומי באלימות נגד נשים. כל פעם מחדש אנחנו עומדים כאן ונדהמים איך כל כך הרבה נשים נרצחות, מוכות, נאנסות, נרצחות, רק בשל היותן נשים. נשים נרצחות על רקע מגדרי – בשל היותן נשים.
ואני חייבת להגיד שהכנסת הזאת – בכלל, כנסת ישראל, אולי בשלושת העשורים האחרונים, עשתה כברת דרך מאוד מאוד משמעותית בהגנה על נשים, בחקיקת חוקים מתקדמים לשוויון מגדרי. וכל פעם מחדש, למרות ההתקדמות, אנחנו מוצאים את עצמנו מגיעים למליאת הכנסת ומעלים תיקונים מתיקונים שונים, כי אנחנו מבינים שעם כל ההתקדמות וההבנה, עדיין יש לקונות שמחייבות תיקון.
אני רוצה להודות לוועדת שרים לחקיקה, שמאשרת את הצעת החוק של קבוצה של חברי הכנסת ושלי. ההצעה כולה מתייחסת להכרה בפגיעה מינית בעבודה כתאונת עבודה. הנקודה הספציפית שאנחנו מאשרים היום היא הארכת תקופת ההתיישנות. אני רוצה להגיד כך: במשך הרבה מאוד שנים לא הכירו בפגיעה מינית בעבודה כתאונת עבודה. אנחנו ראינו איך, למשל, כשאדם נפגע במהלך תקופת עבודתו, נניח בשריר הלב, בעיה באוטם שריר הלב, זה מוכר כתאונת עבודה על-ידי הביטוח הלאומי; בצדק זה מוכר. אנחנו רגילים שפגיעות צריך לראות בעין, צריך לדעת לזהות אותן.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
לקח הרבה שנים גם הסיפור הזה.
<זהבה גלאון (מרצ):>
לקח, נכון, אבל זו הייתה התקדמות מאוד חשובה. אתה צודק, חבר הכנסת מיכאלי.
הטרדה מינית, פגיעה מינית, סוג של פגיעה מינית בעבודה – אנחנו יודעים כמה קשה לנשים להתלונן על פגיעה מינית, כמה זמן לוקח להן להכיל את מה שקרה להן. והחוק במתכונתו הנוכחית, חוק הביטוח הלאומי, אפשר לנשים שנפגעו בעבודה, שביקשו לראות בפגיעה המינית תאונת עבודה, להגיש תלונה, או להתנהל, שנה מהיום שזה קרה. ואני שמחה שוועדת השרים לחקיקה קיבלה את התפיסה שלוקח זמן להפנים, להכיל, להתמודד, להתאושש, בכלל לאזור כוח, לאסוף את כל הכוח הנפשי להתייצב מול המעביד או בכלל להגיש תביעה לביטוח הלאומי לקבלת גמלה.
ההארכה היום מדברת על שלוש שנים, 36 חודשים במקום 12 חודשים. אני חושבת שזה הישג מאוד מאוד משמעותי. זה משדר שדר לנשים בעבודה, עצם הארכת התקופה משדר שדר שהביטוח הלאומי רואה בפגיעה מינית בעבודה תאונת עבודה. זה בעצם הכרה דה-פקטו, או למעשה, או אני לא יודעת אפילו איך להגדיר את זה.
אני רוצה שוב להודות. אני חושבת שזה ייתן מזור וסיוע להרבה מאוד נשים שאחרי שהן נפגעות בעבודה הן לא מסוגלות לחזור לחיים רגילים. הן לא מסוגלות, הן לא יכולות לראות את התוקף, הרבה פעמים הוא המעסיק שלהן או המעביד שלהן או מישהו שעבד אתן, והן לא יכולות לעבוד, הן מטורטרות, הן צריכות לקבל טיפול נפשי. והידיעה שהן תוכלנה להגיש בקשה לקבלת גמלה היא מעודדת, היא מחזקת.
אני אומרת את זה שוב, לכאורה זה תיקון קטן בסך החוקים הגדולים שאנחנו מחוקקים כאן בכנסת ובאים להיאבק באלימות נגד נשים, בפגיעה, באונס, במעשים מגונים; אבל זה תיקון קטן שלאותה אישה הוא עולם ומלואו, תיקון שיכול להציל את חייה. ושוב, אני רוצה להודות על שהממשלה הלכה אתנו על העניין הזה.
אני רוצה לנצל, אדוני, את הזמן שנותר לי ולדבר בהקשר קצת יותר רחב על היום הזה שאנחנו מציינים. כשיש, וזו הערכה שאנחנו נוהגים לומר, כשיש קרוב ל-200,000 נשים מוכות במדינת ישראל, ורק בעשור האחרון נרצחו 196 נשים בשל היותן נשים – היום קראתי את הנתונים של איגוד מרכזי הסיוע, אלה פשוט מספרים שלא מתקבלים על הדעת: קרוב ל-40,000 – זה לא רק נשים, זה נפגעים ונפגעות, אבל בגדול הנפגעים והנפגעות הם נשים – 40,000 תלונות הוגשו, או פניות הוגשו, למרכזי הסיוע, ורק 15% מהן התלוננו וזכו לטיפול משטרתי. אנחנו מדברים כאן על נתונים מפלצתיים, על נתונים מפלצתיים.
אני כל פעם חושבת מחדש, ואמרתי את זה בפתח דברי: הייתה התקדמות מאוד מאוד משמעותית בחקיקה, אבל החיים לא תמיד זורמים, והשדר שמועבר מהכנסת הרבה מאוד פעמים הוא שדר מאוד מאוד תקיף, מאוד מאוד נחרץ, הכנסת מחוקקת חוקים מאוד מאוד משמעותיים, ואז אנחנו רואים מין פער בין השדר שיוצא מהכנסת לבין היכולת של רשויות אכיפת החוק לאכוף את החוקים שהכנסת מחוקקת. והרבה פעמים אנחנו גם רואים שהשיח, או הציבור, לא הפנים את השדר שהכנסת רצתה להעביר. כי ברגע שממשיכים – היום היה דיון בוועדה למעמד האישה, אצל חברת הכנסת עליזה לביא, על פגיעה בנשים במרחב הווירטואלי. ברגע שהכול הפקר וגוף האישה הפקר ומחפיצים את גוף האישה ואפשר לנאץ אותה ולזלזל בה ולהעלות סרטונים – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
סליחה. חברת הכנסת שפיר. כן, בבקשה.
<זהבה גלאון (מרצ):>
תודה, אדוני. ברגע שאפשר להפגין אלימות כזאת כלפי נשים ונערות צעירות, ונערות צעירות מפנימות את מה שקורה, אני חושבת שזה אומר שמעבר לחקיקה יש לנו עוד הרבה מאוד מה להעביר מבחינה ציבורית. יש לנו מסר מאוד מאוד חשוב להטמיע, בעיקר – מה שמטריד אותי – בקרב קובעי מדיניות: שופטים, פרקליטים, פרקליטות, שלא תמיד הפנימו את מה שהמחוקק התכוון להגיד, את מה שהמחוקק התכוון אליו בחקיקה. אומנם יש שיפור, אנחנו כבר לא רואים קלות ראש, אבל גם בפסיקה וגם בגזירת עונשים עדיין, לצערי, השדר שיוצא זה שאפשר לפגוע בנשים ולצאת מזה בזול.
ואני חושבת שכל חברי הכנסת שנמצאים כאן, בוודאי היום בדיון הזה, מאוחדים בגישה ובתפיסה שהמאבק להגנתן של נשים לא יכול להסתכם ביום אחד שאנחנו עומדים כאן בכנסת ומציינים את זה לצורך היום המיוחד, ושהמאבק להגנתן וכבודן ומעמדן של נשים הוא מאבק כלל-חברתי, ולא מאבק של נשים בלבד.
אני מאוד מאוד מקווה שהיוזמה היום של חברי כנסת ושלי לאפשר תביעה לגמלה לאותן נשים שנפגעו במקום העבודה שלהן, ולהכיר בפגיעה שהן עברו כפגיעה מינית, והפגיעה המינית הזאת תיחשב בביטוח הלאומי כתאונת עבודה – זה הישג מאוד מאוד משמעותי בשביל אותן נשים, ותודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון שהציגה את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הכרה בפגיעה מינית בעבודה כתאונת עבודה), התשע"ד–2014. יש, כידוע, תמיכת הממשלה, אבל תכף נשמע על זה מהשרה גרמן.
<הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הכרה בפגיעה מינית בעבודה כפגיעה בעבודה), התשע"ג–2013>
[הצעת חוק פ/1631/19; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לפני זה, אני אבקש להציג הצעה שהוצמדה להצעה הזאת, והיא של חבר הכנסת יצחק הרצוג וקבוצת חברי הכנסת, הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הכרה בפגיעה מינית בעבודה כפגיעה בעבודה), התשע"ג–2013. אני אבקש מחבר הכנסת הרצוג, יושב-ראש האופוזיציה, לעלות לדוכן ולהציג במסגרת שלוש דקות את הצעתו, ולאחר מכן השרה תשיב לשתי ההצעות. נצביע ודאי בנפרד.
<יצחק הרצוג (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני גאה במיוחד ששני מנהיגים של מפלגות בישראל באים לכאן בהצעות חוק, שהן טרומיות, אבל מתייחסים, יחד עם כל המליאה – ואני מודה גם לשרה ולכל מי שנמצא כאן – לנושא הכל-כך חשוב של המאבק באלימות כלפי נשים.
אני תמיד אומר שאנחנו, הגברים, אף פעם לא נדע מה זה להיות אישה. זאת מלחמה תמידית בהרבה מאוד תחומים, זה ברור לנו, אבל יש לנו חובה, חובה להיות שם במאבק לצדן של הנשים. ואני ומפלגתי וכל מי ששותף למאבק הזה נעשה הכול כדי להגן על זכויותיהן של נשים, על מקומן בחברה, מאבק נגד אלימות מינית ואחרת. ולצערנו, כפי שגם פירטה חברת הכנסת גלאון, התופעה הנוראה של אלימות כנגד נשים והטרדות מיניות קיימת יום-יום, שעה-שעה. אתה פותח עיתון, אתה פותח אתרים, אתה כל הזמן שומע על זה. משהו בהתנהגות האנושית. אתה אומר: מה, זה היה ככה בימי קדם? זה היה ככה בדורות קודמים? אולי כן, אולי עכשיו זה לעין השמש וצריך להתמודד עם זה, אבל אולי חלה איזה תפנית בנורמות החברתיות, שאנשים חושבים שהכול מותר. ולכן יש לעשות כנגד התופעה הזאת מאבק מתמשך ונחוש.
הכרתי את הנושא הזה היטב לעומקו כשר הרווחה והשירותים החברתיים במשך שנים. הבאנו יוזמות, העלינו חוקים ותקנות, אבל כל הזמן צריך לשפר, וכעת צריך לשפר בהצעת החוק שאני מצמיד להצעת החוק של זהבה גלאון. ואנחנו מבקשים, כאמור, לקבוע שמי שנפגעה כתוצאה מהטרדה מינית חד-פעמית או מתמשכת תוך כדי עבודתה תוכל לממש את זכויותיה כנפגעת עבודה על-פי חוק הביטוח הלאומי.
כיום, על-פי הנחיות הביטוח הלאומי, נדחות תביעות שעניינן פגיעה נפשית הנובעת מלחץ נפשי מתמשך. כלומר, אתה צריך להוכיח את כל הפגיעה, והדבר מייצר מצב שבו בביטוח הלאומי פגיעה נפשית מוכרת רק במקרים שבהם ניתן לנקוב באירוע ספציפי ולהגיד: זה הביא לנכות הנפש או לפגיעה הנפשית בצורה כלשהי. זה מונע מעובדים – כמו שאמרה זהבה, זה גם מונע את התהליך, מכיוון שעובדים לא רוצים להתחיל בתהליך שיכול להימשך המון זמן, להופיע בביטוח הלאומי, ואחר כך יש חקירות ועדויות ולעתים האדם שפגע נמצא שם. אשר על כן, העובדים שחוו הטרדה מתמשכת, יומיומית, לא זוכים להכרה כנכי עבודה בביטוח הלאומי.
אנחנו מבקשים לתקן את המצב הזה, אדוני היושב-ראש. הצעת החוק מתייחסת הן למצב שבו נפגעה עובדת עקב אירוע ספציפי, כגון אונס או הטרדה קשה – תאונת עבודה, והן למצב שבו נפגעת עובדת עקב הטרדה מינית מתמשכת – מה שנקרא במונח המקצועי "מחלת מקצוע". על-ידי יישום התיקון יוכלו עובדים, ובמיוחד עובדות, אשר נגרם להם נזק פיזי או נפשי עקב פגיעה מינית לתבוע את זכויותיהם על-פי חוק הביטוח הלאומי.
התיקון מאמץ את הגדרת המונח "הטרדה מינית" שבחוק למניעת הטרדה מינית, ובכך מאפשר להכיר בנפגעי עבודה גם בגין הטרדות והתנהגויות פוגעניות מתמשכות ולא רק בגין הטרדה חד-פעמית. אנו מבקשים לקבוע כי יהיו שני תנאים להכרה הזאת: אחד, שההטרדה נעשתה תוך כדי העבודה, ובמקרה של עצמאית – תוך כדי עיסוקה במשלח ידה; השני, שהפגיעה אירעה עקב ההטרדה. יובהר שאין דרישה שהמטריד יהיה בהכרח מעביד, ממונה או עובד אחר. זה יכול להיות תוך כדי אירוע במהלך יום העבודה. אנחנו גם מבקשים לאפשר לנפגע או לנפגעת פרק זמן ארוך יותר, כמו שהזכירה זהבה, להגשת התביעה, וזאת בשל העובדה כי עובדים רבים החשופים להטרדה מינית משתהים זמן רב בהגשת התלונה והפנייה.
זאת הצעת חוק צודקת, ראויה וחשובה מאין כמותה לסיוע לנפגעות ולנפגעי התופעה.
אני רוצה להודות לוועדת השרים לחקיקה, לשרה לבני ולוועדה, אשר הסכימו בשם הממשלה להצעת החוק, ומקווה שנקדם ונעשה תיקון גדול גם בנושא הזה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. אני מזמין את חברת הכנסת יעל גרמן למסור לנו את עמדת הממשלה בנוגע לשתי ההצעות.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
אדוני היושב-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, חברי שר הרווחה מאיר כהן נאלץ להיעדר מהישיבה וביקש ממני להקריא את תשובתו להצעת החוק.
חוק הביטוח הלאומי מגדיר פגיעה בעבודה כתאונת עבודה. תאונת עבודה היא תאונה שאירעה לעובד במסגרת העבודה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו. הצעת החוק מבקשת שפגיעה מינית שנגרמה לעובד – או עובדת – תוך כדי ועקב עבודתו, תיכלל גם היא בהגדרה של תאונת עבודה.
המוסד לביטוח לאומי ער להשלכות הנפשיות והפיזיות העלולות להיגרם לעובדת או עובד שחוו תקיפה מינית במקום עבודתם, ורואה עצמו מחויב לטפל ולסייע, בכל האמצעים העומדים לרשותו, באותן אוכלוסיות ולאותן אוכלוסיות שנפגעו. ההגדרה של תאונת עבודה הותאמה במהלך הזמן למציאות המתפתחת, וכיום נכללים בתוכה נזקים שנגרמו לעובדים בשל תקיפות, שוד, אירועים על רקע גזעני ועוד. במסגרת זו, גם פגיעה מינית בעבודה, ככל פגיעה או תקיפה אחרת אשר אירעה תוך כדי העבודה ועקב העבודה, נכללת, על-פי פסיקת בית-הדין לעבודה, בהגדרת פגיעה בעבודה כפי שהיא בחוק. לכן, מאחר שהחוק נותן מענה גם לפגיעה מינית בעבודה, מתייתר הצורך ליצור סעיף חוק בנפרד וסעיף חוק עצמאי לנושא זה.
יחד עם זאת, בחלקה השני של ההצעה מוצע להאריך את תקופת ההתיישנות לגבי תשלום רטרואקטיבי לעניין הפגיעה המינית ל-36 חודשים, מ-12 חודשים הקיימים היום, על מנת לאפשר לנפגע פרק זמן ארוך יותר, בשל המודעות לקושי בהתמודדות הנפשית ובהגשת תביעות בעקבות פגיעות מסוג זה. ועדת השרים החליטה לתמוך בחלקה השני של ההצעה ולהאריך את תקופת ההתיישנות כאמור לעיל, זאת בכפוף לתיאום עם משרד האוצר, משרד המשפטים והמוסד לביטוח לאומי. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לשרת הבריאות חברת הכנסת יעל גרמן. כאמור, הממשלה תומכת בהצעת החוק.
אנחנו נעבור להצבעה בנפרד. הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הכרה בפגיעה מינית בעבודה כתאונת עבודה), התשע"ד–2014, של חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת – מי בעד? מי נגד? ההצבעה החלה. נא להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 19
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הכרה בפגיעה מינית בעבודה כתאונת עבודה), התשע"ד–2014, לדיון מוקדם בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
להוסיף אותי, בבקשה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, בעד – 19, אין מתנגדים או נמנעים. אני מציין לפרוטוקול את רצונו הכן של סגן השר לוי להצביע, אבל לא נשנה את תוצאות ההצבעה. ההצעה עברה בקריאה טרומית ואנחנו נעביר אותה לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנתה לקריאה ראשונה.
הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הכרה בפגיעה מינית בעבודה כפגיעה בעבודה), התשע"ג–2013, של חבר הכנסת יצחק הרצוג וקבוצת חברי כנסת, הוצמדה להצעה הקודמת – מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לדיון מוקדם בוועדה – 20
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הכרה בפגיעה מינית בעבודה כפגיעה בעבודה), התשע"ג–2013, לדיון מוקדם בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, בעד – 20, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה טרומית ותועבר גם היא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנתה לקריאה ראשונה.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום המאבק באלימות כלפי נשים>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נעבור להצעות לסדר-היום מס' 4010, 4100, 4158, 4176, 4183 ו-4184 בנושא: ציון יום המאבק באלימות כלפי נשים. ראשונת הדוברים היא יו"ר הוועדה לשוויון מגדרי חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה. אחריה – חברת הכנסת מרב מיכאלי, חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי וכן הלאה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, גברתי השרה, חברותי וחברי חברי הכנסת, ישיבה מיוחדת לציון יום המאבק באלימות נגד נשים. בראשית דברי, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לפנות אליך ולנצל את הבמה ואת ההזדמנות – להודות לך על ההבנה, על הרגישות, על המחויבות של הבית הזה לנושא ההתמודדות עם האלימות בזירות השונות; על ההבנה המיידית שלך בנושא שינוי שם הוועדה וההשלכות שנובעות משינוי השם כאן בכנסת ישראל, ועל ההקרנה בבמות שונות; על ההחלטה שלך לקיים כאן בישראל, בחודש מאי הקרוב, את הכנס הבין-לאומי לנשים מפרלמנטים שונים בעולם; על ההובלה פה, של הבית הזה, באמצעות אנשי הצוות הנהדרים כאן, שמבינים את המשמעות של לקיים כנס בירושלים, פה במדינת ישראל, שיביא את העשייה שלנו כאן, במקום הזה, למען התמודדות עם אלימות כלפי נשים וילדים, זכויות של כולם בחברה שוויונית וטובה יותר. זאת באמת תודתנו לך ולבית הזה, שמאפשר את העבודה שלנו.
אז זה יום של המאבק באלימות נגד נשים, זה שבוע שבו אנחנו מכנסים, ברמות השונות – בארגונים, בבתי-ספר ועוד ועוד – אירועים וכנסים בנושא הזה.
אתמול קיימנו כאן, אדוני היושב-ראש, בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, דיון בנושא קשה מאוד: שימוש בפגיעה בילדים כביטוי לאלימות נגד נשים. מי שהגיעה לכאן הייתה קרן לוי. קרן עשתה את הכול, הכול כמו שהורו לה אנשי המקצוע. היא אפילו עזבה את הארץ וברחה לארצות-הברית כדי לברוח מעולם אלים. אבל החלטת שופט שלחה את ילדיה לבקר את אבא שלהם, וכשהם הגיעו לכאן לארץ הוא רצח אותם. קרן היא אימא בלי ילדים. היא ביקשה מאתנו, ברגעים הקשים של העדות שלה בוועדה, היא אמרה: אזרתי כוח, יצאתי מהעולם השחור שאליו נכנסתי כדי שלא יהיו עוד ילדים כמו הילדים שלי, ישי ושרה. אנחנו התחייבנו שלא יהיו עוד ילדים שיירצחו – בכלל, ובפרט כתוצאה של מעשי נקם בין בני-זוג.
היום, אדוני היושב-ראש, קיימנו כנס מיוחד עבור יום המאבק, וביקשנו לבוא ולזהות את הזירות החדשות, את מה שמתפתח בהן, במקום הזה של השימוש באלימות החדשה, בטכנולוגיות המתקדמות, איך אנחנו כמחוקקים חייבים ויכולים לבוא ולטכס עצה ולעזור. אבל לא הכול בחקיקה, ולעולם החקיקה לא תקדים את הטכנולוגיה ואת היכולת, לכאורה, ה"מופלאה", של רבים וטובים שמפתחים טכנולוגיות ואפליקציות ובאמצעותן פוגעים בנערים ובנערות צעירים.
האלימות כנגד נשים פנים רבות לה. היא אינה פוסחת על אף מרחב. כמו שאמרתי, המרחב האינטרנטי, התקשורת הדיגיטלית, הרשתות החברתיות, הטלוויזיה, הפרסומות, הרחוב הציבורי, הבית, מקום העבודה – כבר לא בטוחים. ואנחנו שומעים חדשות לבקרים סיפורים ועדויות קשים: אלימות פיזית, אלימות מילולית, הטרדה מינית, אלימות כלכלית. אין לאן להימלט ממנה משום שהיא סובבת אותנו, והיא אינה רק במחשכים.
אנחנו חייבים, כולנו, לפעול בכמה ערוצים במקביל: טיפול בנשים החוות אלימות, פעולת מנע, פיקוח יעיל ומקיף של המשטרה ושל גורמי הרווחה, ענישה ראויה, ביסוס נורמות של הרחקת הגבר האלים ולא של האישה נפגעת האלימות, וכן עידוד גברים אלימים לצאת ולקבל טיפול על מנת לצאת ממעגל האלימות ולגדל דור של ילדים בריאים – הכול יחד, ביצירתיות, באסרטיביות, בנחישות רבה, תוך מחשבה חדשנית, תוך שימוש בשפה פמיניסטית של שיתוף, של שיתוף פעולה, של רתימת שותפים.
אני קוראת לגברים ולנשים מכל המגזרים – חילונים, דתיים, יהודים, ערבים, מכל קצוות הקשת: זה מאבק משותף של כולנו. אין פה בעד ונגד, אין אופוזיציה וקואליציה, והבית הזה מוכיח את זה. כולנו יחד יכולים להוביל לחברה בריאה יותר, נכונה יותר, בלי פחד ובלי חשש; מרחב ציבורי פתוח, בריא, שיאפשר לכולנו לחיות בחברה טובה יותר.
אנחנו חייבים לשקם את האמון שלנו במערכת של החוק ושל המשפט ולהתייחס אליה בכבוד – אבל לא רק במערכת המשפט; אנחנו חייבים לשקם את האמון של נשים במערכת שלנו כחברה, חברה בריאה ונכונה, שהתקשורת בה, השיח התקשורתי, מכובד, מגן, נמנע מהאשמה של הקורבן. אנחנו חייבים לשבור את הנורמה שאישה נפגעת אלימות היא שמורחקת מהסביבה המוכרת וממערכת התמיכה שלה ונשלחת למקלט לנשים בעוד הבעל או בן-הזוג נותר בבית; אשתו היא שמועברת מהסביבה שלה.
הנה כמה מהנתונים שהוצגו בפנינו בוועדה שלנו, נתונים של איגוד מרכזי הסיוע, אדוני היושב-ראש, רק כדי קצת להבין איפה אנחנו חיים: 40,000 פניות הגיעו למרכזי הסיוע בשנת 2013, מתוכן 8,637 פניות חדשות. זאת עלייה של 12% מהשנה הקודמת. המשמעות היא שאנחנו לא עושים די. המשמעות היא למעשה שאנחנו הולכים אחורה במקום ללכת קדימה. 36% מהפניות מדווחות על אונס, על מעשה סדום ועל ניסיון לאונס. רק 15% מהמקרים שפניות עליהם הגיעו למרכזי הסיוע דווחו למשטרה.
אנחנו בשבוע שבו שופטת במדינת ישראל מחליטה שלא לפנות למשטרה בדיוק בנושא הזה. ומה זה אומר עלינו כחברה? מה זה אומר, הבחירה שלה, כשופטת שיושבת על כס המשפט, שלא לתת עדות ושלא להגיש תלונה?
בשנים האחרונות ניכרת עלייה באחוז הנשים המדווחות על פגיעה מינית במקום העבודה מבין כלל הנשים המדווחות על פגיעה מינית. עולם העבודה שלנו הוא לא בטוח. בשנת 2013, 28% מכלל הפניות היו על פגיעה מינית בעבודה, וגם כאן אנחנו רואים עלייה.
אני יכולה להמשיך ולתאר לכם נתונים קשים, אבל אני אעצור כאן, משום שאני יודעת שרבים מכם מכירים, וגם הזמן מתקצר. אבל אנחנו חייבים, חייבים, חייבים לפעול כדי שהנתונים הללו ירדו; שהאמון במערכת יגדל; שנשים לא תשתוקנה במדינת ישראל; שלא יקרו עוד מקרים כמו זה של בוסיינה אבו-גאנם מרמלה, שהיא הנרצחת העשירית מבנות משפחתה, ופתרון אין.
וזו קריאה שאני מבקשת להוציא מכאן היום. אני כיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי ממשיכה ופועלת בשיתוף עם משרדי הממשלה, עם חברותי וחברי חברי הכנסת, עם הבית הזה; עם ארגוני הנשים, שעושים עבודה מדהימה, שבמקרים רבים מובילים את המערכת ואנחנו אחריהם, עושים עבודה נפלאה שלא תסולא בפז על מנת לפעול למיגור תופעת האלימות נגד נשים.
ברשותך, אדוני, אני אזכיר רק שניים מהדברים שעשינו. לצערי, הקריאה-בקשה להקמה של רשות, רשות אחת שתרכז את כל הידיים שעובדות, רשות למניעת אלימות – הבקשה הזאת עדיין לא מומשה. מה שכן מומש זה הקמה של ועדה בין-משרדית בראשות המשנה למנכ"ל המשרד לביטחון פנים, וכל משרד שלח נציג, ובאמת יש היום סנכרון של המערכת.
אבל, חברים, זה לא מספיק. יש לנו ידע, יש לנו כלים, יש לנו אנשים שמבינים את העבודה, את המשמעות, את ההשלכות. חייבים לעבוד יחד באופן מלא, בסנכרון של המערכת, שלא נגיע עוד פעם למצב שמגיעים נציגי משטרה ואומרים: לא לשחרר, מגיעים ילדים ואומרים: אבא ירצח את אימא, ושופט משחרר אישה וכמה שעות אחרי זה היא נרצחת – וזה היה רק לפני כמה חודשים פה בירושלים, אדוני היושב-ראש.
בואו כולנו נעבוד בהלימה, בשיתוף פעולה, ונאפשר מרחב ציבורי ומרחב פרטי בריאים, נכונים, שוויוניים ובלי אלימות. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה, חברת הכנסת עליזה לביא. חברת הכנסת מרב מיכאלי. חמש דקות.
<מרב מיכאלי (העבודה):>
חברי וחברותי חברות הכנסת, הכנסת אישרה ממש עכשיו – היה לנו העונג והכבוד להשתתף בהצבעה, אישור בקריאה טרומית של הצעת החוק של חברת הכנסת גלאון, וגם של חבר הכנסת הרצוג, שמכירה בפגיעה מינית כפגיעה בעבודה, תאונת עבודה, כך שנפגעות תוכלנה לקבל את הפיצוי והשיפוי הראוי, וגם מאריכה את התקופה שבה נפגעת תוכל באמת לפנות ולקבל את הפיצוי הזה. ללא ספק הצעה חשובה, עוד התקדמות חשובה בדרך שלנו, נשים, לעבר אותו שוויון מיוחל שאנחנו חולמות עליו, מדמיינות אותו ונאבקות עליו.
זהבה גלאון היא חברת כנסת פה הרבה מאוד שנים, והיא, כמו רבות לפניה, ורבות אתה, ואנחנו שהצטרפנו אליה וגם אחרים שמצטרפים, מתקנות ומתקנות, חוצבות במערכת הזאת בכל פעם עוד תיקון ועוד תיקון כדי לנסות ולתקן את המציאות הלא-שוויונית שבה מתקיימת אלימות כל כך רבה כלפי נשים. ולמרות זאת, אנחנו מגיעות ליום הבין-לאומי למאבק באלימות כלפי נשים ואנחנו עם אותם מספרים איומים: אותם מספרים של 15 נשים שנרצחות בידי בני-זוגן; של 18,912 תיקים שנפתחים על אלימות המכונה "במשפחה", אבל בעצם מדובר על אלימות של גברים כלפי נשים, ילדות וילדים; אנחנו מדברות על 7,640 צווי הגנה שהוצאו נגד גברים אלימים על מנת לנסות למנוע את הפגיעה שלהם בנשים, בילדות ובילדים בבית שלהם; 7,000 נשים שטופלו ברשויות ובמקלטים; 641 נשים, 932 ילדות וילדים שהיו במקלטים.
מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית מקבלים כל שנה כ-40,000 פניות אליהם. רק שערו בנפשכן ובנפשכם מה היה קורה אילו המספרים האלה היו מספרים של נפגעי פעולות איבה. מה היה קורה? איזה תקציבים היו מועברים לביטחון? באיזה מלחמה כוללת כבר היינו נמצאות ונמצאים עם כל העולם? אבל הנפגעות האלה לא נחשבות נפגעות פעולות איבה. הנשים הנרצחות לא נחשבות חללים בשום מערכה, למרות שמדובר במערכה – אוהו, איזו מערכה. כי, כאמור, היום הזה הוא היום הבין-לאומי למאבק באלימות כלפי נשים.
המערכה הזאת היא לא ייחודית לישראל; היא מתקיימת בכל העולם, שהוא עדיין עולם של גברים, עולם שהוא עדיין עולם פטריארכלי גם במערב; שבו עדיין 99% מהנכסים נמצאים בידי הגברים; שבו עדיין רוב מוחלט של עמדות הכוח והשלטון בעולם נמצאות בידי גברים. לכן, כל השינויים הקטנים שאנחנו מכניסות בעקביות, בעקשנות, בכל החוקים ובכל המערכות, לא מצליחים עדיין למגר את האלימות הקשה שיש כלפי נשים בישראל ובמקומות אחרים בעולם.
הסיבה לכך היא שאנחנו לא חושבות על זה, אבל אותה מערכת משפט, אותה מערכת בריאות, אותה כלכלה, כל המערכות – והמוסדות – האלה שאותן אנחנו באות לתקן ובהן להשיג את השוויון המיוחל, הן מערכות שלא ירדו לעולם יחד עם השמש, הירח, הגשם ועשרת הדיברות או הקוראן – תלוי, כל אחת והתורה שלה. הן מערכות שנוצרו בידי בני-אדם, ולא סתם בני-אדם, הן נוצרו בידי גברים, בידי גברים שהיו בעלי ההון ובעלי הכוח בעולם. הם אלה שעיצבו את המערכות האלה לעיצוב ענייניהם, לסידור ענייניהם הפנימיים, בינם לבין עצמם, באופן כזה שבו חוץ מהם, הגברים בעלי הכוח, כל השאר היו אובייקטים, היו commodities אם תרצו, סחורה עוברת לסוחר, רכוש שאפשר להעביר, תלוי באיזה תנאים, לאיזה צרכים, באיזה ימים, באיזה שעות.
בסך הכול לפני 100 שנה אנחנו, הנשים, קיבלנו את הכרטיס הזה, כרטיס הכניסה לעולם הציבורי, שבו גברים בנו את המערכות האלה, קבעו את החוקים האלה וסידרו את העניינים האלה. בסך הכול 100 שנה שבהן אנחנו חברות שוות בעולם; שוות בפני החוק, לפחות באופן פורמלי, בעלות זכות לבחור, זכות להיבחר, זכות לפרש את החוק, לייצג בשם החוק, לעסוק במקצועות חופשיים, להחזיק בכסף, שתהיה לנו חזקה על הילדות והילדים שלנו באמצעות הגישה שלנו לחוק. כל הדברים האלה נמצאים פה פחות מ-100 שנה. רובן, רוב הזכויות האלה, הושגו לנו על-ידי מאבק של נשים פמיניסטיות – והמילה היא: פמיניסטיות – שקידמו, דחפו והובילו את המאבק הזה והשיגו לנו את הזכויות האלה.
אבל את היסוד, חברות, אנחנו צריכות לשנות. העניין הוא שאנחנו צריכות לשנות את היסוד. כמו שהעולם כמו שאנחנו מכירות אותו היום עוצב מתוך תפיסה וראייה גברית, בשביל לשנות אותו נדרשת תפיסה נשית פמיניסטית, לבנות מחדש את המערכת.
ולכן אני רוצה לספר לכן כאן היום, ביום הזה, על הצעת חוק שהנחתי היום על שולחן הכנסת יחד עם חברותי חברות הכנסת זהבה גלאון ומיכל רוזין, שנקראת הצעת חוק למניעת כפייה מינית. היא נוסחה יחד עם הד"ר אורית קמיר, שניסחה גם את החוק למניעת הטרדה מינית. ההגדרה של כפייה מינית שנמצאת בו לקוחה מהגדרה מחודשת לכפייה מינית שניסחה פרופסור קתרין מקינון. זו הצעה שבעצם משנה את האופן שבו אנחנו מבינות ומבינים, מסתכלות ומגדירות את כל העיקרון של עבירת מין.
קודם כול, היא מכניסה את כל עבירות המין לרצף אחד, והיא לא נותנת להן את השמות האלה, הארכאיים, שהיו להן, כמו מעשה סדום, או מעשה מגונה, או בעילה – מילים שהן מעולם פטריארכלי, מילים שהן מילים מוסרניות, שבאות להגיד מהו מין טוב ומהו מין לא טוב, מהו מין ראוי ומהו מין לא ראוי. ואנחנו לא מדברות במונחי מין ראוי או לא ראוי, רק במונחי "מין מרצון" לעומת "מין בכפייה". ואנחנו לא רוצות מין בכפייה. אז קודם כול, יש רצף אחד שמסדר את כל עבירות המין, החל בקלה ביותר, של הטרדה מינית, וכלה בחמורה ביותר של אונס בכל מיני סוגים של נסיבות מחמירות.
אבל הדבר המרכזי ביותר שעושה הצעת החוק הזאת הוא שהיא מוותרת על בחינת ההסכמה או האי-הסכמה בתור מה שמגדיר אם הייתה פה או לא הייתה פה כפייה מינית. מה שעושה ההגדרה החדשה שלנו הוא שהיא באה לבחון רק מהן הנסיבות שבהן התקיים השימוש המיני. אנחנו לא מדברות על מגע מיני, משום שמגע מיני יהיה מרצון בין אנשים, בין בני/בנות אדם. אנחנו מדברות על שימוש מיני, מקום שבו יש שימוש בגוף של אישה או בנוכחות שלה, שימוש פיזי או שימוש לצורך ביזוי והשפלה בשפה – לצורך הצעות, לצורך התייחסויות מבזות; וכמובן, שימוש פיזי, שיכול להיות גם פוגעני וגורם חבלות חמורות. אנחנו מדברות על שימוש בתנאים שיש בהם איום, סחיטה, דרישת שוחד, שימוש בכוח, הונאה יסודית, או ניצול לרעה של סמכות, מרות, אמון, תלות או פגיעות. זאת ההגדרה של כפייה מינית, חברות וחברים: שימוש בעל אופי מיני בגופה של אישה או בנוכחותה תחת הנסיבות האלה. כשזה קורה תחת הנסיבות האלה, אין פה שאלה, מדובר בכפייה מינית. לא צריך לשאול אם הייתה הסכמה, אם הייתה הסכמה חופשית, אם באמת יש מקום להסכמה חופשית ביחסים שיש בהם תלות, מרות, פגיעות וכל מיני סוגים אחרים של ניצול. זו שאלה שאבד עליה הכלח, אין לה יותר מקום.
כאמור, המטרה היא לשנות גם את ההליך המשפטי. התמודדנו השבוע עם חוויה קשה תרבותית לכולנו, אני חושבת, כשהתפרסם סיפור על שופטת שעברה אונס וסירבה להתלונן עליו. היו כאלה שסברו שזו הפגנת אי-אמון גדולה במערכת, ויש כאלה שסבורות, כמוני, שזאת זכותה היסודית והבסיסית של כל אישה, גם אם היא שופטת, לבחור מה היא עושה עם הגוף שלה ועם דברים שקרו לה, אם היא מתלוננת או לא מתלוננת עליהם.
אבל כך או כך, אנחנו מבקשות לשנות את ההליך המשפטי כך שבכלל לא תהיה על הפרק שאלה של אונס שני – שנפגעות חשות שהן עוברות במהלך החקירה ואחר כך במהלך המשפט. אנחנו מבקשות לשנות את התפיסה התרבותית העמוקה של יחסי הכוח ושל הקשר של יחסי הכוח ליחסי מין. מין הוא לא דבר שבאמצעותו אנחנו נשיג כוח. אנחנו לא ניישם את הכוח שיש לנו באמצעות מין כפוי על אדם אחר. מין אמור להיות באינטראקציה רצונית בין בני ובנות אדם. זה מה שאנחנו רוצות ורוצים שהוא יהיה, לא דבר שיש בו כפייה ויש בו אלימות.
כמו שאמרתי, אנחנו מזמינות ומזמינים אתכם לקרוא את הצעת החוק שהונחה היום על שולחן הכנסת. אני אישית מאוד מאוד מתרגשת מהנחתה. בעיני היא ציון דרך מאוד חשוב במאבק המאוד-ארוך שלנו לשחרור של נשים מהאלימות שמאיימת עלינו בעצם בכל מקום ובכל זמן – ולא יהיה לנו שוויון לפני שנשתחרר מהאיום הזה – בתקווה שזה יקרה יותר קרוב ממה שאנחנו יכולות לדמיין. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברתי השרה, חברי וחברותי חברי הכנסת, היום הזה, שבו אנו מציינים את היום הבין-לאומי למאבק באלימות כלפי נשים, הוא לא מאבק; אני אשתמש במילה של חברת הכנסת מרב מיכאלי ואני אומר שהוא מערכה על זהותה של החברה הישראלית. זו מערכה שגם גברים וגם נשים נוטלים בה חלק, כי אם מישהו חושב שאלימות כלפי נשים היא עסק של נשים בלבד, הוא טועה טעות מרה.
אפשר לחזור שוב על המספרים הקשים, אפשר שוב לדבר על 72 תיקים בממוצע שנפתחים ביום בארץ על אלימות כלפי נשים, אפשר לדבר שוב על אותן 40,000 פניות שמגיעות, אבל אני לא רוצה לחזור על זה שוב, כי זה נאמר פה כל כך הרבה פעמים. אני רוצה רק לדבר על מספר הילדים שמדווחים כל שנה על אלימות בין ההורים שלהם; לא המקרים הקשים, אדוני, של ילדים שאומרים: אבא ירצח את אימא, ובכל זאת משחררים את האבא הזה, אלא ילדים שבאים בפני שומרי הסף שאנחנו סומכים עליהם, בפני העובדים הקהילתיים, בפני המורים, ואומרים: יש אלימות בין אבא לאימא. המספרים האלה הולכים וגדלים.
אני רוצה לפתוח בשיתוף של כולכם עם דברים שביקשה ממני להגיד אישה רגילה, כמו כולנו, שמספרת את הסיפור הבא: ''הייתי נשואה 23 שנים, בלי יום אחד מאושר. בכל תקופת נישואי חוויתי אושר רק כשנולדו שלוש בנותי. נשארתי נשואה 23 שנה בגלל הפחד. לא העזתי לומר שרע לי, לא הזכרתי את המילה גירושין. התעוררתי כל בוקר בזכות הבנות. לולא בנותי, אולי לא הייתי קמה, לא הייתי מתפקדת, הייתי מתה. הרגשתי שכנראה נענשתי משמים, אחרת למה הייתי צריכה לסבול כל כך? לא סבלתי מאלימות פיזית" – זה נשמע לפעמים, כאילו, הוא לא הרביץ לה, הוא רק אמר לה, הוא רק הסתכל עליה – כל מיני טעויות שאנחנו שומעים אותן שוב ושוב, גם במקומות שאמורים להתנגד לדברים הכביכול-פשוטים האלה; הוא רק לא נתן לה מספיק כסף, ועל כל 50 שקלים שהיא צריכה בשביל לקנות משהו לבית היא צריכה להתחנן. גם זאת אלימות, אדוני.
והיא ממשיכה: "סבלתי מאלימות מילולית שפגעה במעמקי נשמתי. הפחד באוויר, המתח בבית, ובכל זאת קמתי כל בוקר וגידלתי שלוש בנות. ואז, ערב אחד, אחרי שהבעל שלי איים עלי ברצח, וחששתי לחיי ולחיי בתי הקטנה שעדיין גרה אתי בבית, פניתי לחברה שהכירה את הנושא והייתה מעורבת במקלט לנשים מוכות, ובזכותה הגעתי למקלט, שם חיכו לי וקיבלו אותי בחום ובאהבה עצומה".
הסיפור הזה, אדוני, ממחיש את אחת הנקודות הכואבות, והיא המחיר הכבד שהנשים נאלצות לשלם. לא רק שהן אלה שנפגעות מהאלימות, לא רק שהן אלה שקמות והולכות לישון כל יום בפחד מפני רצח, בדיכוי טוטלי – הן אלה שצריכות לעזוב את הבית, ולא הבעל המכה והאלים; הן אלה שצריכות לעבור עם ילדיהן ולהתנתק מהמוכר והידוע; הן אלה שבעצם צריכות להסתתר. אנחנו חיים במציאות אבסורדית, שבה כאשר אישה מתנהגת בצורה אמיצה ומפסיקה את הטרור שמופעל כלפיה, היא המשלמת את המחיר, ולפעמים מגדילה את הסכנה. זאת מציאות בלתי נסבלת שאנחנו חייבים לשנות אותה.
נקודה נוספת היא החשיבות העצומה של נורות האזהרה. אנחנו עורכים שוב ושוב מפגשים וסדנאות עם בני-נוער, ואנחנו שוב ושוב מראים בפני בנות – גם בנים, אבל בעיקר בנות – את הנקודות האדומות שצריכות להידלק כשהן פוגשות בן-זוג שרק מנסה לבודד אותן מהמשפחה והחברים, שרק יש לו מצבי רוח קיצוניים, שרק הוא מאשים אותה בכל הצרות שלו ושל המשפחה שלו. אלה נקודות אדומות שצריכות להדליק נורה אדומה.
היהדות – כמו כל אדם בר-דעת בעולם – שוללת אלימות מכל סוג שהוא בכל תוקף. עמדת חכמי היהדות היא ברורה נגד אלימות פיזית ואלימות נפשית שמופעלת כלפי כל בני-האדם, ובעיקר בעיקר בין בעל לאשתו. מעבר לשלילת כל סוג של אלימות, היהדות מחנכת אותנו לאהוב ולכבד איש את רעהו ואדם את אשתו.
שמעתי הבוקר, בשיחה ארוכה, מפי אחת המרצות במכללה הערבית לחינוך בחיפה, על סקר שנעשה במכללה בשנת 2010, שהכה את המרצים שם בתדהמה עמוקה: 87% מהסטודנטים לחינוך הערבים הביעו סוג של הבנה למציאות של רצח על רקע "חילול כבוד המשפחה". והמכללה, לפי מה שהיא סיפרה לי, שינסה מותניים, וכל המרצים והמרצות, ובעיקר ראש המכללה, החליטו שהם לא יכולים לעבור על הדבר הזה לסדר-היום. והם עורכים שם סדנאות, והשנה הכניסו שם גם קורס אקדמי בנושא של מניעת אלימות, ויותר – כמו שהיא הגדירה את זה – יותר הבנה לצעדים שאסור לנו להיות סובלניים כלפיהם. והיא מספרת על שינוי מגמה בקרב הסטודנטים שלהם, שהם הופכים להיות המורים ואנשי החינוך שמובילים בקהילה הערבית.
אני מספרת את זה כי חברתי עליזה לביא דיברה – ואני נפגשתי עם המשפחה שכבר עשר נשים בה נרצחו. איפה אנחנו נמצאים? איך אנחנו נותנים לדבר הזה לקרות? ואני הלכתי להיפגש עם נשים שם, כי הן פנו, הן פנו כנראה לכמה חברות כנסת, ואני הזדעזעתי ממציאות של נשים במשפחה שיודעות שחייהן על זמן שאול. ויש שם שתי נשים שהחליטו לאזור אומץ ולעשות מעשה ולפנות ולהגיד: לא עוד. אנחנו לא ניתן למציאות הזאת לקרות.
אני רוצה לסיים את דברי בציטוט חלק מתפילה שחיברה חברתנו הד"ר יעל לוין על בנות ישראל שנרצחו על-ידי בעליהן, ואני אומרת את זה על נשים בכלל שנרצחות על-ידי בעליהן. בשבת האחרונה, לפני ארבעה ימים, פרשת תולדות, התפילה הזאת נאמרה בכל בתי-הכנסת בקהילות ישראל: "ה', אל דמי לך, אל תחרש ואל תשקוט אל. בטל נגע זה שפשה בקרבנו, וקלקל מחשבת הזוממים להרוג את בנות-זוגם, ויקוים בהם מקרא שכתוב, 'עֻצו עצה ותֻפר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל'. פקוד נא את זכרן של בנות ישראל והנשים כולן אשר נרצחו בידי בני-זוגן בכל עת ועת, בכל אתר ואתר, ותן להן יד ושם טוב בביתך ובחומותיך. מלך שהשלום שלו, שים שלום בין כל בני-האדם ותמשיך שלום בין כל בריותיך, ופרוס עלינו סוכת שלומך, ותזכנו שנהיה מתלמידיו של אהרן, אוהבי שלום ורודפי שלום".
בתקווה, בעזרת השם ובאמונה שלמה שיגיע היום שלא נצטרך לציין את יום המאבק באלימות נגד נשים. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה. חבר הכנסת אברהים צרצור.
<אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
כבוד היושב-ראש, גברתי השרה, מכובדי חברי הכנסת, האמת היא שהנושא של המעמד של הנשים בכלל בחברה האנושית, ובפרט בחברה הערבית והמוסלמית, נובע בעיקר מהיעדר מוסריות, לצערי הרב, מהיעדר ערכים בחברה האנושית בכלל, מהידרדרות בולטת, מבורות של החברה על אודות מעמדה של האישה. כל הסימפטומים האלה מביאים בסופו של דבר, בסופו של תהליך, להידרדרות מעמדה של האישה – מעמדן של הנשים בחברה האנושית בכלל, ובין היתר בחברה הערבית והמוסלמית.
ועל כן, אני רציתי להתייחס לסוגיה הזאת בשתי רמות, גם רמה תיאורטית וגם רמה פרקטית, ואני בחרתי להתחיל באמירה חזקה ביותר של הנביא מוחמד, עליו השלום, שממנו יונקים גם את הערכים שלנו בקטע הזה של ההתייחסות לנשים בחברה המוסלמית ובחברה הערבית. מה אומר הנביא מוחמד, עליו השלום – ואני מתרגם באופן ישיר לעברית: המכבד את הנשים הוא האציל, בה"א הידיעה; והמשפיל את הנשים הוא המנוול.
דרך אגב, הנביא מוחמד, עליו השלום, שחי כ-63 שנים, מאז שהוא קיבל את ההשראה מאלוהים, לעתים נדירות מאוד הוא השתמש במילים קשות מאוד כדי לתאר מצבים קשים בחברה שהוא נתקל בהם, או את האתגרים שהוא נתקל בהם. בקטע של הנשים, אין שום ספק שהאמירות שלו היו חזקות ביותר בקטע הזה, היות שהוא הבין שאם הוא לא יבסס את היסודות של היחס ההוגן כלפי נשים בחברה שהוא הקים, זה יכול באמת להשליך אור קודר לגבי מעמדה של האישה גם בדורות הבאים. ועל כן, הוא קבע את היסודות האלה, והוא הכריח את המוסלמים, והפך את היחס הזה לנשים ולמעמדן של הנשים בחברה המוסלמית לחלק לא רק מהאסטרטגיה של המנהיגים אלא חלק מהדת, מההלכה המוסלמית. היינו, מי שמפר את העקרונות האלה כלפי הנשים הוא כמי שמפר את המצוות של אלוהים. הכבוד לאישה הוא חלק מהמצוות של האלוהים; מי שמפר את העקרונות האלה מפר בדיוק את המצוות של אלוהים.
אני גם מפנה את תשומת לבכם לפסוק מאוד מאוד מעניין, שהשווה בין נשים לגברים במגוון רחב מאוד של נושאים, כמעט בכל הנושאים הקשורים בחיי היום-יום שלנו. ומה אומר הקוראן: המתמסרים והמתמסרות, והמאמינים והמאמינות, והאדוקים והאדוקות, ואנשי האמת ונשות האמת, ועזי הרוח ועזות הרוח, והענווים והענוות, והנותנים צדקה והנותנות צדקה, והצמים והצמות, והשולטים ביצריהם והשולטות ביצריהן, והמרבים והמרבות להזכיר את שם אללה – לכל אלה הועיד אללה סליחה ושכר רב ועצום.
זה רק אחד. יש עשרות פסוקים בקוראן, יש מאות אמירות של הנביא מוחמד שמבססות את היחס הזה – לא רק ההוגן, אלא המכובד ביותר – שהביא להצלת האישה. ואנחנו מדברים, דרך אגב, בתקופה שלפני 1,400 שנים, וכולנו יודעים את מצבה של האישה באותה תקופה.
אני מפנה את תשומת לבכם לאנציקלופדיה הענקית של ויליאם דוראנט, שכותרתה – The Story Of Civilization, "תולדות התרבות". הוא דיבר על מעמד הנשים הן ביוון הקדומה, הן ברומא, הן בפרס, הן בהודו, הן בסין, הן בחצי האי ערב, והגיע למסקנה פשוטה מאוד: מעמדן של הנשים נע בין להיות סחורה לבין להיות אובייקט מיני. הוא אמר, קבע באנציקלופדיה שלו – והוא פילוסוף והיסטוריון אמריקני מפורסם וידוע – הוא הגיע למסקנה, ואני מבקש מכם לחזור לאנציקלופדיה הזאת ולראות את העובדות האלה שאני מדבר עליהן; הוא קבע בצורה עובדתית ואמר ככה: ברגע ששמשו של האסלאם זרחה בעולם כל כך חשוך – ואני מדבר על כל העולם, מרומא ועד לתרבות הסינית במזרח; ברגע שהשמש של האסלאם זרחה בעולם החשוך הזה, מעמדה של האישה נע בצורה דרסטית ביותר ממצב כל כך קשה למצב שמהווה מקור לגאוות האנושות, גם באותם ימים וגם בימים האלה – שחי בהם גם ויליאם דוראנט.
ואני מסכם בכך: על מי אנחנו מדברים כשמדברים על מעמדן של הנשים? על מי אנחנו בעצם מדברים – וזה הדבר שאליו צריך להפנות את תשומת לב הפושעים האלה כלפי הנשים בחברה שלנו ובחברה בכלל. על מי אנחנו מדברים בעצם? מדברים על האימא, מדברים על האחות, מדברים על הדודה, מדברים על בת-הזוג, מדברים על המורה שמחנכת אותנו בבית-הספר, מדברים על האחות שדואגת לבריאות שלנו בבתי-הספר או בטיפות-חלב וכו' וכו', ומדברים גם על הרופאה שמטפלת בנו בבתי-החולים וכו'. אז כשמדברים על נשים מדברים על עצם מעצמותינו ולא על גוף כזה שהוא זר מבחינתנו כבני-אדם.
ועל כן אני מסכם ואומר: מבחינתנו, כמוסלמים – וזה ברמה התיאורטית, דרך אגב, וגם ברמה הפרקטית – מי שמסתכל על ההיסטוריה של המוסלמים רואה בצורה חד-משמעית: הנשים השתתפו בצורה פעילה בחיי היום-יום של החברה המוסלמית. והנביא מוחמד והנשים בחברה – הוא גידל בחברה שהוא הקים לפני 1,400 שנים; הן השתתפו בצורה מסיבית ביותר בבניינה ומניינה של החברה המוסלמית, וזה גם השליך אור מאוד חיובי ופרוגרסיבי על האומות שנכנסו לתוככי התרבות המוסלמית ולמדו רבות מהתרבות הזאת.
אני יכול לסכם את העניין הזה בשתי משוואות. מבחינתנו, גזע אנושי שווה גבר ואישה, כמו שזמן שווה לילה ויום. האם מאן דהוא יכול לטעון שיום זה יותר טוב מלילה או לילה יותר טוב מיום? בשום פנים ואופן לא. לכל חלק משתי המשוואות האלה יש תפקיד נשגב. חיים לא יכולים להתקיים ללא יום או ללא לילה; זה הזמן, שהוא החיים שלנו. כמו הגזע האנושי – הוא איננו יכול להתקיים גם ללא האישה וגם ללא הגבר. ועל כן, ככל שאנחנו משקיעים בשיפור מצבה של האישה, בפיתוח מעמדה של האישה בחברה, בנתינת אפשרות לאישה להשתתף בחיי היום-יום בבניית החברה האנושית בכל התחומים של החיים, החל בנשיא המדינה וכלה באם שמחנכת את ילדיה בבית – לא יכולים לטעון שהחברה שלנו היא לא חברה מתקדמת, ואני מתכוון לכל חברה באשר היא ולאו דווקא החברה הערבית והחברה המוסלמית. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה. תשיב השרה יעל גרמן בשם השרה לימור לבנת.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
גם אני חייבת לומר: מחכים ומעשיר.
אדוני היושב-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, שרת התרבות והספורט לימור לבנת לא יכלה להיות כאן, נאלצה שלא בטובתה להיעדר מהישיבה, וביקשה ממני לקרוא את דבריה.
המלחמה באלימות נגד נשים היא מלחמה בלתי נגמרת. אופי המלחמה והקורבנות הספציפיים משנים את פניהם מדי פעם, אבל המלחמה עצמה אינה נגמרת. פעם החזית מתמקדת בזירה המשפטית, פעם בציבורית, פעם בחקיקתית, אבל כל אלו הן חזיתות שונות של אותה מלחמה בלתי נגמרת.
אלימות נגד נשים אינה רק רצח נשים, אינה רק אלימות על-ידי בני-זוגן או משפחתן. רצח זו צורת האלימות המפורסמת, הבולטת, המובהקת והמתועבת ביותר, אך היא אינה היחידה. הדרת נשים היא סוג אחד של אלימות כלפי נשים, אלימות כלכלית היא סוג אחר, ויש, כמובן, אלימות נפשית ואלימות מינית. אבל אלימות נגד נשים היא חלק ממערכת חברתית שלמה שלפיה נשים נשפטות כל חייהן. הן נשפטות כאשר מדירים אותן מהמרחב הציבורי, כאשר אוסרים עליהן לשיר בציבור; הן נשפטות כשנאנסת, ותהיה זאת שופטת או אישה מן היישוב, מסרבת או מהססת להתלונן במשטרה על מה שאירע לה, כי היא יודעת שהיא עלולה למצוא עצמה כמצטדקת. כל אלו הם ביטויים של אלימות נגד נשים. אלימות נגד נשים היא גם ההתייחסות החברתית לאישה כאל אובייקט מיני. אלימות נגד נשים היא גם התפיסה שנשים הן זולות יותר וחלשות יותר, כי כולנו הרי יודעים שזול יותר להעסיק נשים. כולנו יודעים שבעל המאה הוא בעל הדעה, וכיום נשים, לצערנו, אינן בעלות מאה, כי יש מעט מדי נשים במקומות עבודה בעלי השפעה והכנסה ויש מעט מדי נשים המחזיקות בעושר.
אני יודעת שביוזמת חברתי חברת הכנסת ד"ר עליזה לביא התקיים היום כאן בכנסת יום עיון חשוב במיוחד על האלימות ברשתות החברתיות. מדובר בנושא חשוב מאוד. בישיבת הממשלה ביום ראשון הציגה שרת התרבות והספורט את הצורך בהתמודדות עם התופעות של ביזוי והשפלה של נערות וילדות ברשתות החברתיות, במיוחד ברשת החברתית הנקראת "סיקרט", ששם הכול נעשה בעילום שם. לשמחתי הרבה, השר לביטחון פנים אהרונוביץ גילה אוזן קשבת והבטיח לבדוק כיצד ניתן לפעול נגד המטרידים ברשת "סיקרט" ולהגביר את מאמצי האכיפה ברשת בכלל.
בשנה האחרונה גילינו, לצערנו, שהחזית הבאה במלחמה הלא-נגמרת באלימות עוברת לרשת. לכן, גם אנחנו נדע למצוא את הפתרונות הנדרשים כדי לתת מענה הולם גם בזירה הזו של הרשת. מוטלת עלינו החובה להמשיך ולעקוב במהלך השנה הקרובה, וכך נעשה. תודה רבה.
<היו"ר חמד עמאר:>
מה את מציעה? המציעים, אתם מסתפקים בתשובת השרה?
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
אני חושבת שהיה דיון בוועדה למעמד האישה, אבל אם חברתי רוצה לקיים דיון נוסף אז ודאי שזה תמיד רצוי.
<היו"ר חמד עמאר:>
מסתפקים בתשובת השרה?
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
כן.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
היה היום דיון ממצה.
<קריאה:>
השבוע יש רצף של דיונים בעניין.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר חמד עמאר:>
הודעה לסגן מזכירת הכנסת, בבקשה.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
מסקנות ועדת הכספים בעקבות דיון מהיר בנושא: התקשרויות עם ספקים חיצוניים של משרדי הממשלה, של חברי הכנסת מיקי רוזנטל, עיסאווי פריג', גילה גמליאל, מנחם אליעזר מוזס ואמנון כהן; מסקנות ועדת החוקה, חוק ומשפט בעקבות דיון מהיר בנושא: פסיקת הוצאות משפט דרקוניות ככלי להרתעת תובעים ועותרים ציבוריים מלממש את זכות הגישה לערכאות, של חברי הכנסת זהבה גלאון, איתן כבל ויצחק וקנין. תודה.
<הצעה לסדר-היום>
<ציון יום ההפטיטיס C>
<היו"ר חמד עמאר:>
חברות וחברי הכנסת, הצעה לסדר-היום מס' 4175.
אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד במסגרת יום המודעות למחלת ההפטיטיס, או בשמה המוכר והפחות מדעי: צהבת נגיפית, וזאת ביוזמתו הברוכה של חבר הכנסת אברהם מיכאלי.
מדובר במחלה התוקפת את הכבד, לעתים בצורה קשה. על-פי הערכות, בישראל חיים כ-140,000 חולים, ורובם אף אינם מודעים למחלתם, מכיוון שאינם יכולים לחוש בתופעות ובסימנים שלה. משום כך, המחלה מתקדמת באופן שקט, ועלולה לעשות שמות בגופם של החולים בלי שאלה יוכלו אפילו להתגונן מפניה ולטפל בה בשלב מוקדם. נגיף זה גורם לדלקת כרונית בכבד שעלולה לפגוע בתפקודו עד כדי מצב שבו המוצא היחיד הנו השתלת כבד. במקומות רבים בעולם נגיף זה הנו הגורם העיקרי להשתלות כבד. ומי שכבר נדרש להשתלה, רבותי, נתקל במסכת לא קלה של המתנה מייגעת, של מתח, וכמובן, של פרוצדורה רפואית שמוטב שלא להגיע אליה כלל.
למרות שניתן לאבחן את המחלה על-ידי בדיקת דם פשוטה, רק חלק קטן מהאוכלוסייה שלנו נבדק בה. כיום, הודות לפיתוחים של השנים האחרונות, אם אותר הנגיף, ניתן לטפל בו ברוב המקרים על-ידי תרופות חדשניות. לכן, אם הקריאה שתצא גם מעל במה מכובדת זו תהווה זרז נוסף להיבדקות ולמודעות של אזרחים נוספים, שיצליחו למנוע הידרדרות קטלנית של המחלה מוקדם יותר – היה זה שכרנו, שהרי כל המקיים נפש אחת כאילו הציל עולם מלא.
אני מודה ליוזם דיון חשוב זה ולמשתתפיו. אני מזמין את חבר הכנסת אברהם מיכאלי.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, כנסת ישראל מציינת היום בפעם הראשונה את יום המודעות להפטיטיס, יום המודעות הבין-לאומי.
אדוני היושב-ראש, כפי שפתחת, הפטיטיס C, ששמה הציבורי הפופולרי – קוראים לה צהבת נגיפית מסוג C, זו מחלה שעלולה להיות קטלנית ללא טיפול, שכן לאחר שנדבקים בנגיף, חולים רבים עלולים לפתח דלקת כבד כרונית, שמתפתחת באטיות ואף עלולה להוביל למחלות קשות, מחלות שידועות כשחמת כבד, סרטן כבד, לצורך בהשתלת כבד וחלילה גם למוות. המחלה הזאת אחראית לכ-53% ממקרי סרטן הכבד ולשליש מהשתלות הכבד. סרטן הכבד הוא השלישי בשכיחותו כסיבת מוות בכלל סוגי הסרטן. זאת ועוד, סיבוכי המחלה מטילים עומס רב על מערכת הבריאות בשל עלויות הטיפול הגבוהות והיקרות בנזקי המחלה.
בישראל, אדוני היושב-ראש, כפי שהזכרת, מעריכים כי יש למעלה מ-100,000 – יש מספרים שמדברים על 120,000 – חולים במחלה, ואחוז ניכר מהם, מהחולים האלה, אדוני היושב-ראש, כ-80%, הם אנשים שבאו ממדינות שהם נדבקו שם בנגיף שלא באשמתם. קבוצה גדולה מאוד של חולים באו – באנו – מברית-המועצות לשעבר, ושם שכיחות המחלה היא יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. ואותם חולים שהגיעו משם, השכיחות אצלם, של המחלה הזאת, היא כמעט פי-שישה מאשר באוכלוסייה רגילה.
הבעיה היא שרק 20% מהחולים מודעים לכך שהמחלה קיימת אצלם בגוף. אנחנו מתייחסים לחולים האלה כאל חולים שלא באשמתם ושלא בידיעתם. למה לא באשמתם? לדוגמה, בברית-המועצות לשעבר החולים שהיום חולים במחלה נחשפו לפרוצדורות רפואיות פולשניות לא סטריליות, כגון – היו מחסנים שם ילדים בגן ובבית-ספר בכמויות באותו מזרק, ואז הרופאים אומרים שהמזרק המזוהם הוא שגורם גם למחלה הזאת; או טיפול שיניים בחולים רבים ללא חיטוי, עירויי דם שלא נבדק. ולא בידיעתם, למה אני קורא לזה כך? מכיוון שאין תסמינים למחלה הזאת. היא מתפתחת במשך עשרות שנים והנזקים שלה מצטברים ומחמירים עד שהם עלולים לגרום לשחמת, סרטן וכו', כפי שמניתי קודם – במצב כזה, הברירה שנותרת היא השתלת כבד, או חלילה מוות; ובעיקר, מכיוון שאף אחד גם לא אומר לחולים האלה שיש סיכוי שהם חולים ושהם צריכים להיבדק.
זה חוסר המודעות שמטריד אותנו מאוד. בשנת 2010 ארגון הבריאות העולמי, אדוני היושב-ראש, הכריז על יום הפטיטיס בין-לאומי למטרה אחת חשובה: להעלות את המודעות העולמית להפטיטיס ולעודד מניעה. יום כזה מצוין כבר ב-100 מדינות בעולם. לצערנו במדינת ישראל זה לא צוין עד עכשיו כיום בין-לאומי. אנחנו פה בכנסת נחשפנו לסוגיה הזאת בצורה מאוד מאוד מפורטת על-ידי עמותה שנקראת עמותת "חץ". הם הגיעו לוועדת העלייה והקליטה, לחבר הכנסת יואל רזבוזוב, והוא, ביוזמה ברוכה, קיים דיון מפורט בסוגיה. ומאז שהסוגיה עלתה בוועדת העלייה והקליטה החלטתי שצריך להוביל, שבכנסת גם נהיה מודעים לזה, ושהציבור, דרך הכנסת, יהיה מודע לזה.
ואכן, בשיתוף פעולה עם עמותת "חץ" באנו ויזמנו את היום הזה בכנסת, כדי שגם נעלה את המודעות וגם נחשוף לציבור, כנציגי הציבור, את הבעיה הקשה – גם בגילוי המחלה, גם בהכוונה נכונה של אותם אזרחים שלצערנו הם חולים ואפילו לא יודעים על זה, וגם כמובן לעזור למשרד הבריאות ולמערכת שצריכה להתמודד עם הוצאות – גם היום, וחלילה חלילה אם יש סיבוכים למחלה הזאת ההוצאות הן גדולות פי כמה וכמה. כאשר מניעה עולה x כסף, אנחנו יודעים שתמיד כאשר המחלה מחמירה, חוץ מהמצב של פיקוח נפש, חוץ מהבעיות הבריאותיות הקשות, הסיבוכים גורמים אחר כך להוצאות גדולות הרבה יותר.
אנחנו מבקשים ביום הזה לחשוף את המחלה לא בשביל חלילה להדביק תווית לאיזו קבוצה כזאת או אחרת בציבור הכללי שסובלת מהמחלה, אלא כדי לבוא ולעודד אנשים, א. לעשות בדיקות די פשוטות, שהעלות שלהן אינה גדולה, שידעו שיש להם מחלה ושידעו להתמודד עם זה באמצעות המערכות הקיימות. גם הופיעו אצלנו היום המומחים השונים, ובאמת יש לנו, אדוני היושב-ראש, מומחים מן השורה הראשונה, שמייעצים לכל הארגונים הבין-לאומיים בסוגיה הזאת, מנהלי מחלקות בכל בתי-החולים, אנשים בעלי שם. הם אמרו שאפשר להבחין בין חולה לחולה – באיזו דרגה של בעיה הוא נמצא, ולא תמיד צריך להתנפל כביכול על המערכת כולה, שכולם ביחד יקבלו את הטיפול, אלא ייקבעו קריטריונים מי יתחיל לקבל את הטיפול, מתי, באיזה שלב – והוא כנראה לא טיפול זול, מסתבר, הטיפול בתרופה.
ישנן היום תרופות שהן ממש מצילות חיים. ההתפתחות הרפואית, ברוך השם, גרמה לכך שהיום ישנן תרופות – גברתי השרה, בוודאי את גם מודעת לזה – שמרפאות לחלוטין מהמחלה.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
– – –
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
ולכן הרופאים מתארים את זה כנס. פעם, כשהיו מדברים על המחלה הזאת, והיום אמרתי את זה כדוגמה, רופאי משפחה היו אומרים לחולים: תכתוב צוואה – עד כדי כך – במקום לעודד אותם לקבל את הטיפול שניתן לקבל. היום המומחים אומרים שהתרופות שקיימות כבר בשוק יכולות בהחלט לרפא ולהעלים את המחלה הזאת. יחד עם זאת, התרופות האלה כנראה עולות הרבה כסף היום. ואנחנו גם מאמינים שבמשך הזמן התרופות האלה עלותן תרד, כי תמיד תרופה חדשה בשוק, העלות שלה הרבה יותר גדולה.
אנחנו תמיד עושים מול עצמנו שיקול של סיבוכי מחלה, חלילה פיקוח נפש, חלילה גם בעיות שמחלה כזאת יכולה לגרום במיוחד לאדם צעיר ואפילו לאדם בגיל הביניים, ואם אנחנו נפתח אצלנו גם את המודעות וגם את המנגנון הראוי לטיפול באותם חולים, ודאי שנציל בזה אנשים רבים.
קיימנו היום דיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, קיימנו דיון בוועדת העלייה והקליטה, ובכל הישיבות התחזקנו בכך שאין ספק שהעלאת הנושא והמודעות דרך הכנסת, כמובן דרך השרה, והיא יודעת איך לפתור דברים – אני לא אומר לך את זה סתם, כי אנחנו כבר עברנו כמה וכמה מקרים שבהם את ידעת להתמקד במשהו, את ידעת איך לקדם את זה – כדי שנגיע למצב שהמחלה הזאת, יחד עם הרבה מחלות – ואני יודע שאת, כשרת בריאות, ממונה על מערכת בריאות שיש בה עוד כמה וכמה בעיות רפואיות קשות; כאן זה סוג מחלה שאני רואה לגביה כרגע את האור בקצה המנהרה, במובן החיובי. אנחנו רואים כרגע שיש פתרון למחלה הזאת; לא יכולנו להגיד את זה לפני עשר שנים, לפני 15 שנה. אם היום אנחנו ניקח את זה כיעד, וגם נגדיר את היעד שלנו, לא נלך בצורה שלא נדע לאן אנחנו מגיעים – והיום הבנתי מהנציגים במשרדך שאנחנו גם הולכים פה אולי על תוכנית לאומית לטיפול במחלה – אין ספק שהדברים האלה יביאו לכך שאותו ציבור שהיום הוא לא חשוף, או שהוא לא מודע או שהוא גם חושש – החולים שחולים במחלה הזאת נרתעים כנראה, לא הולכים לרופא משפחה אפילו כשמזמינים אותם ואומרים להם: בואו נעשה בירור; הם לא רוצים להיכנס לזה.
לכן, נצטרך לחשוב גם על קמפיין מתואם, שידעו שהדבר הזה בא לטובת החולים, לטובת בני המשפחה. כי, אדוני היושב-ראש, הסכנה היא שמי שלא מטפל במחלה, לא רק שהוא פוגע בעצמו, הוא גם פוגע בקרובים שנמצאים לידו, ואז כמות החולים עלולה לגדול.
לכן, אני מברך קודם כול את יושב-ראש הכנסת, שאישר לי לקיים את היום המיוחד הזה בכנסת. אני מברך על כל שיתוף פעולה, שישנו וגם שיהיה, עם משרד הבריאות. אני גם אמרתי היום לנציגי משרד הקליטה – גברתי השרה, אני לא משאיר אותך לבד בזירה. גם משרד הקליטה, מכיוון שיש מגזר גדול של עולים שלצערנו הם בבעיה הזאת – שגם הם ישתפו אתך פעולה בתקצוב נכון של הדבר הזה, כדי שכולנו נתגייס ביחד. כמובן, אני מודה לעמותת "חץ", ששיתפה אתנו פעולה כדי שנעלה את הסוגיה הזאת היום, עם המנכ"ל שלה, ד"ר חוליו בורמן. גם לאותם הרופאים, אותם אנשי מקצוע שהופיעו היום בוועדות השונות בכנסת, לתת לנו את המושג במה מדובר. אבל פה יש דווקא דבר חיובי בכל הצגת הבעיה: הם גם הציגו לנו את הפתרון החיובי שיש למחלה הזאת, ובטיפול נכון נוכל, בעזרת השם, לפתור את הבעיה ולרפא את אותם חולים שחולים בזה. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה, חבר הכנסת אברהם מיכאלי. אני מזמין את השרה יעל גרמן.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
אדוני היושב-ראש, חברי הבודדים חברי הכנסת, אני רוצה לברך את חוליו בורמן, מנכ"ל עמותת "חץ", ארגון ישראלי לבריאות הכבד, שנמצא אתנו ובאמת היה מיוזמי היום הזה. אבל אני רוצה לברך ולהודות לחבר הכנסת מיכאלי, שיוזם כל כך הרבה יוזמות בכלל, בנושאים רבים, ובפרט בנושאים הקשורים בבריאות – אז תודה.
ההתמודדות עם מחלה ממושכת, כרונית, היא תמיד מורכבת ורבת-פנים, והיא דורשת משאבים, גם אישיים וגם מערכתיים. המצב מאתגר יותר במקרה של הפטיטיס C, כי מדובר במחלה זיהומית שגורם נגיף, אבל היא סמויה, לרוב, בשלב הראשוני שלה, של ההדבקה, ולעתים קרובות היא לא תאובחן כלל. הזיהום הופך למחלה כרונית באחוז גבוה של הנדבקים, ואז נוצרים גם סיבוכים וקשיים המתמשכים לאורך החיים.
בישראל, המחקרים העדכניים מעריכים את שיעור הנשאות של נגיף ההפטיטיס C באוכלוסייה הכללית כעד 2%, כלומר 170,000–180,000 נשאים. אבל מתוכם רק כ-30,000 נשאים ידועים כיום. 2% מהאוכלוסייה הכללית הם שיעור משמעותי ובעל השלכות רוחביות על מערכת הבריאות לאורך שנים רבות.
בקבוצות עם הסיכון הגבוה יותר לחשיפה שיעור נשאות הנגיף יכול להגיע גם ל-3% ואף ל-5%, כפי שחברי חבר הכנסת מיכאלי הזכיר, וזאת האוכלוסייה שעלתה מברית-המועצות לשעבר, ששם אחוז הנשאות מגיע ל-5%, ואנחנו מעריכים ש-50%–65% מבין חולי ההפטיטיס C הם עולים מברית-המועצות לשעבר. חשוב מאוד לדעת את זה, להיות מודעים לנושא.
על רקע מורכב זה, משרד הבריאות נרתם להוביל מאבק מורכב במחלה ובסיבוכיה הקשים בישראל. המשרד, בראשות ראש שירותי בריאות הציבור פרופסור איתמר גרוטו, נרתם לקשור את הקצוות הרבים בתחום כדי שתהיה תוכנית מגובשת וסדורה, תוכנית לאומית, למיגור המחלה.
זוהי בראש ובראשונה תוכנית לאיתור החולים – לטיפול, מעקב ומניעת סיבוכים. השלב הראשון עוסק באיתור החולים. השלב הזה כולל כאלה שלא אובחנו עדיין ושרבים מהם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ומוחלש ואינם מודעים בכלל לכך שהם עלולים להיות חולים. לאחר איתורם, משרד הבריאות מסייע במעקב רב-מקצועי, במתן טיפולים מסודרים, ובפרט במניעת סיבוכים ארוכי טווח. לצורך זה אנו מובילים מפגשים רב-מקצועיים של מיטב המומחים בארץ בתחום הכבד, בשיתוף עם נציגי החולים, בשיתוף עם העמותה, בשיתוף עם יועצים, ועם ניסיון מתוכניות דומות בחו"ל, וכל זה כמובן תוך התגייסות ותמיכת אנשי מקצוע של המשרד, החל מבריאות הציבור, אפידמיולוגיה, וכלה במינהל הטכנולוגיות הרפואיות.
הקמנו צוותי עבודה רב-מקצועיים עם משימות מוגדרות, ובימים אלה מסתיימת עבודתם. הצוותים ממליצים על עקרונות תוכנית הסקירה הארצית לאיתור החולים, על הערכת המשאבים הדרושים למערכת ליישום התוכנית ועל הפעלת תוכניות מתמשכות, זאת כדי להעלות את המודעות של הציבור למחלה, להעלות את המודעות של הציבור לדרכי מניעתה, ובעיקר להנגיש את הטיפול, לאפשר את הטיפול בקרב אותן אוכלוסיות בסיכון גבוה, שציינו אחת מהן.
יותר מכך, הגברת העיסוק בנושא בציבור הרחב, ההצפה במידע אמין ונגיש בחסות מסגרת גג של תוכנית לאומית, יועילו להפחתת הסטיגמה סביב המחלה, להפחתת הפחד מהבדיקות – ואתה דיברת עליו, חבר הכנסת מיכאלי – ויביאו לכך שאנשים יבואו, ייבדקו ולא יירתעו מטיפול רפואי נחוץ.
הטיפול במחלה מורכב מאוד. למעשה, עד לאחרונה אפשרות הטיפול היחידה הייתה טיפול תרופתי לא פשוט, שניתן דרך הווריד, עם ריבוי יחסי של תופעות לוואי קשות מאוד, שדורש נוכחות, ומעקב מתמשך אחר החולים במרכזים מיוחדים – וזו אולי עוד אחת הסיבות לכך שאנשים נמנעו מלגלות ולאחר מכן מלקבל את הטיפול הקשה. גם שיעורי ההצלחה בריפוי המחלה עד היום, קרי, היעלמותו של הנגיף מהגוף, היו בינוניים, ונדרשו טיפולים חוזרים בשיעור לא קטן. אבל לאחרונה אירעה פריצת דרך מדעית, קוראים לזה אפילו נס, בתחום הטיפול במחלה. בזכות טיפולים חדשניים שניתנים בטבלייה אחת ליום במשך כמה שבועות בלבד, ניתן להגיע כיום לריפוי מוחלט של הפטיטיס C ובאחוזים גבוהים. אין כמעט תקדים לכך, עד היום, של ריפוי מחלה נגיפית כרונית. זהו אמצעי מתקדם, שפותח לנו חלון הזדמנויות למיגור המחלה ממש בעתיד הקרוב – הנראה לעין.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה, סגן השר.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
סליחה, אני מתנצל.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
אתה מתרגש – מהמחלה.
לאור כל זאת, יתרונותיה של תוכנית לאומית כוללת וסדורה ברורים ומבורכים יותר מאי-פעם. כעת המאבק שלנו במחלה עובר לשלב היישום הלא-פשוט, ובעיקר הבטחת משאבים מספיקים וקבועים, שיהיו למעשה המפתח להצלחת התוכנית. אנחנו נפעל ביחד, ביחד עם נציגי החולים והמומחים הרפואיים כאחד, ביחד עם אותן ועדות שתהיינה מוכנות לעזור לנו, ביחד עם אותן עמותות שפועלות כבר בשטח. ויהיה עלינו להבטיח הקצאה ייעודית למימון התוכנית לשנים הקרובות.
למעשה, המסלול הלא-מובן-מאליו של היכולת לזהות את החולים בתמונה ארצית כוללת, להכניסם לתוך מסלול ומעקב קבוע, לעקוב אחריהם בצוות רב-מקצועי תומך, לשלב את זה עם טיפול תרופתי חדשני מהדור האחרון, צפוי לחסוך למדינת ישראל כספים רבים. לדוגמה, ירידה בצורך בהשתלות כבד, כאשר עלות משוקללת ישירה של השתלה אחת היא למעלה ממיליון שקל, וכן טיפולים לסרטן הכבד הקטלני, וציינו כאן באמת את האחוזים מבין החולים שעלולים לחלות בזה – 5% מהנשאים. כל זאת מעבר לרווחים האישיים הצפויים לכל חולה מטופל: בבריאותו הגופנית והנפשית, באורך חייו, באיכות חייו, וכמובן גם באיכות חיי משפחתו.
אבל אנחנו חייבים להבין: הטיפול החדש פורץ הדרך שאנחנו מדברים עליו הוא יקר ביותר, והוא יקר בעיקר מפני שהוא נמצא בשנים הראשונות לשיווקו. להערכתנו, אנחנו נצטרך להשקיע בין 200 מיליון ל-30 מיליארד שקל בשנה, אם נרצה באמת לטפל בכל ה-30,000. 200 מיליון זה במידה שנרצה לטפל רק ב-1,000, ו-30 מיליארד – במידה שנטפל בכל ה-30,000, מפני שכל טיפול עולה בין 200,000 שקל ל-400,000 שקל. ברור שהמדינה לא תוכל לשאת בכספים הגדולים האלו. אבל אנחנו מאוד מקווים שהמחירים ירדו ושכן נייעד בהדרגה את הסכומים – לא נוכל לכל החולים, אבל יכול להיות שנמצא את אותם חולים שלהם יש סיכוי רב יותר אם יקבלו את התרופה באמת להחלים, נמצא איזשהם קריטריונים למי כן ולמי לא, כי ברור שלא כולם יוכלו לקבל. אנחנו נצטרך למצוא דרכים יצירתיות ולהפעיל הרבה מאוד נחישות כדי לגייס את המשאבים הדרושים עבור החולים כבר בשנים הקרובות.
לסיכום – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
זה הוכח? סליחה – – –
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
כן.
<נסים זאב (ש"ס):>
זה הוכח.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
כן. תרופה מוכחת.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – –
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
היא ממש נחשבת לנס רפואי, והיא נדירה, אבל היא מביאה לריפוי מוחלט של המחלה, לא יאומן. אבל היא עולה מאות אלפים לטיפול של בן-אדם אחד. ואם אנחנו מדברים על עשרות אלפים אז זה עשרות מיליארדים. אבל אנחנו לא מתייאשים. יש לנו כבר אופק, יש אור בקצה המנהרה. ואנחנו מקווים מאוד שנוכל להשיג תוצאות ראשוניות חיוביות, קודם כול של התוכנית הלאומית לאיתור וטיפול בחולים.
אני בטוחה שנוכל להתגאות בהישגים שלנו במלחמה מול המחלה גם ברמה העולמית, ובכך לשמש דוגמה חלוצית, שעוד יהיה אפשר ללמוד ממנה. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
מה את מציעה?
<נסים זאב (ש"ס):>
אפשר הצעה?
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
אין לי, אין לי. אני חושבת שזה צריך להגיע לוועדה לדיון. אני חושבת שבוועדה, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, חייבים להופיע גם אנשי – –
<היו"ר חמד עמאר:>
אז להעביר?
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
– – העמותה, גם חולים וגם עמותות. צריך באמת ביחד להיות נחושים כדי למצוא את המשאבים. המשאבים זה המפתח. איתור, טיפול ומשאבים.
<נסים זאב (ש"ס):>
אפשר הצעה אחרת?
<היו"ר חמד עמאר:>
בבקשה.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, ראשית, אני רוצה להודות לחבר הכנסת מיכאלי שלקח את זה על עצמו. אני לראשונה שמעתי על המחלה לפני כמה שנים – –
<היו"ר חמד עמאר:>
כבוד השרה, את יכולה לרדת.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
תודה.
<נסים זאב (ש"ס):>
– – כאשר פנה אלי אדם בבעיה מסוימת ואמר לי שחמישה מבני משפחתו נפטרו מהמחלה הזו. ושאלתי אותו, לא היה ידוע לי מה זה. הוא אומר לי: זה גנטי. ואני רוצה לדעת מכבוד השרה אם יש לזה השלכה גנטית. חמישה מבני משפחה אחת נפטרו מאותה מחלה.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
אין לי תשובה ואני לא יודעת, אבל אני יכולה לומר לך שההשערה יכולה להיות שהייתה הדבקה. זוהי מחלה שמדביקה.
<נסים זאב (ש"ס):>
מדביקה.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
מחלה מדביקה.
<נסים זאב (ש"ס):>
מחלה מדביקה. אבל הוא טען – – –
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
אם היו – – – נסיבות מסוימות.
<נסים זאב (ש"ס):>
מאה אחוז.
<שרת הבריאות יעל גרמן:>
אבל זה בדיוק – – – אני חושבת שחבר הכנסת מיכאלי דיבר על כך שזה לא רק מסכן את המטופל, את החולה, אלא מסכן גם את סביבתו.
<נסים זאב (ש"ס):>
אוקיי. אז זהו, מה שקרה כאן זה שחמישה אחים, אדוני היושב-ראש, נפטרו מהמחלה הזו. גם הוא התחיל ללקות במחלה, ואמר לי: אני יודע שאני, אין לי סיכוי להמשיך לחיות. אני מדבר אתך כאדם רגיל, אני נראה אדם בריא, אבל אני יודע שעוד שנתיים אני לא בין החיים. והוא היה אסיר, אגב, באותה תקופה, והוא פנה אלי כדי לקבל שחרור מסוים, שאני אעזור לו. אני לא זוכר אם היה מיקי בזמנו – אני, את זה אני לא זוכר, איזו תקופה הייתה.
אבל אני רוצה לומר: אני קודם כול שמח מאוד לשמוע שיש את האור בקצה המנהרה, וכל הבעיה היא רק כספית. אני מאמין במה שהשרה אמרה, שבמהלך השנים בכל דבר המחירים יורדים. ולצערנו הרב, ריבוי המחלות וריבוי החולים מחייבים גם ריבוי תרופות, וכתוצאה מכך גם העלויות יורדות.
יישר כוח. אני מאוד מאוד שמחתי לשמוע את התשובה של השרה. זה עשה לי מאוד, איך אומרים, נחת רוח לראות שיש תרופה למחלה הזו. כי רק לפני מספר שנים, אני אומר, זו הייתה מחלה חשוכת מרפא, וכל מי שחלה בה ידע שזה יותר גרוע מסרטן.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה רבה, חבר הכנסת נסים זאב.
אנחנו נעבור להצבעה. מי שמצביע בעד – להעביר את זה לוועדת העבודה והרווחה. מי שמצביע נגד – להסיר מסדר-היום. בבקשה להצביע.
הצבעה מס' 4
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 10
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר חמד עמאר:>
בעד – 10, אין נמנעים, אין מתנגדים. ההצעה תעבור לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
<הצעת חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (תיקון מס' 8) (התחדשות עירונית), התשע"ה–2014>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/579).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר חמד עמאר:>
אנחנו עוברים לנושא הבא: הצעת חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (תיקון מס' 8) (התחדשות עירונית), התשע"ה–2014, קריאה ראשונה. יציג חבר הכנסת מאיר שטרית. בבקשה.
<מאיר שטרית (התנועה):>
תודה, אדוני.
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, הצעת החוק הזו כבר הוצגה בכנסת לקריאה טרומית, אושרה בתמיכת הממשלה, נדונה בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת ואושרה לקריאה ראשונה כפי שהיא מוגשת לשולחן הכנסת. אני רוצה רגע, ראשית, להגיד תודה לכל השותפים שלי להצעת החוק: חבר הכנסת שמעון אוחיון, חברת הכנסת עליזה לביא, חבר הכנסת איציק שמולי, חבר הכנסת ניצן הורוביץ, חבר הכנסת דב חנין, חבר הכנסת נסים זאב, חברת הכנסת רינה פרנקל וחבר הכנסת אורי מקלב. כולם יבואו על הברכה.
הצעת החוק, אדוני היושב-ראש, נועדה להבטיח את זכויותיהם של אלה שנמצאים בתוכנית פינוי-בינוי או בתמ"א 38, שבה הורסים את הבניין כולו ובונים בניין חדש.
עד הצעת החוק המוגשת היום, אדוני, אין בעצם חובה על היזם שרוצה לקחת בניין ישן, להרוס אותו ולבנות במקומו בניין חדש – זה יכול להיות בניין, יכולה להיות שכונה שלמה – אין עליו חובה להבטיח את הזכויות של הדיירים שאתם הוא חותם הסכם. מה קורה במציאות? בשפה פשוטה, כאשר אדם עושה הסכם כזה עם הדיירים הוא צריך להגיע להסכם עם כל הדיירים בבניין כי הם צריכים לעזוב את הבתים שלהם, לעבור לגור בדירה בשכירות שהיזם מעמיד לרשותם, ואז היזם, אחרי שכולם עברו לגור בדירה בשכירות והוא משלם את השכירות, הוא הורס את הבניין ומתחיל לבנות בניין חדש; כמובן בניין יותר גדול. כשעושים פינוי-בינוי, אם בבניין יש 20 דיירים, הוא יבנה בניין של לפחות 40 דיירים, גם בקומות יותר גבוהות, כך שתהיה לו כדאיות כלכלית – בדרך כלל היחס הוא 3:1, 4:1 – כדאיות כלכלית לבנות את הבניין.
עכשיו, יוצא מצב די מגוחך: אותם אנשים שנתנו לו את הבית שלהם ואת הזכויות שלהם בקרקע ועברו לגור בשכירות, הם עכשיו צריכים להתפלל כל יום שהקבלן הזה לא יקרה לו כלום, שהפרויקט יצליח, שהוא יגמור את הבניין עד הסוף, והם אכן יקבלו דירה חדשה. אבל מה אם חלילה קורה משהו לקבלן? מה קורה אם הוא פושט רגל, אם הוא נהיה חולה ודברים מסתבכים, או חלילה קורה לו אסון? הדייר נשאר בלי כלום ביד. הוא כבר עזב את הדירה שלו, הוא גר בדירה בשכירות, ואין לו לאן לחזור. לעומת זאת, אדם שקונה דירה באותו בניין, והוא לא היה דייר קודם, על-פי חוק המכר הוא מקבל מהיזם ערבות בנקאית מלאה לכל תשלום שהוא משלם מהרגע הראשון. זאת אומרת, אותו אדם, אם חלילה קורה משהו לקבלן, או שהקבלן פושט רגל, הכסף שלו מובטח. הוא יכול לגשת לבנק שנתן לו את הערבות הבנקאית ולקבל את הכסף שלו בחזרה ולקנות דירה אחרת.
הצעת החוק, אדוני, באה לתקן את המצב הזה. הצעת החוק קובעת, שכאשר יזם עושה פרויקט פינוי-בינוי, או פרויקט במסגרת תמ"א 38 שבו הורסים את הבניין כולו, לא רק מוסיפים אגף, הוא לא יכול להתקשר עם אדם, דייר מאלה, אלא אם כן הוא מעמיד לרשותו ערבות בנקאית על-פי חוק המכר בשווי של הדירה החדשה שהוא צריך לקבל. כי בדרך כלל מפנים דירה ישנה, נגיד שהדירה היא רק 50 מטר ושווה 200,000 דולר, והדירה החדשה שהוא יקבל תהיה שווה 500,000 דולר – הערבות צריכה להינתן לדייר בגובה של 500,000 דולר. מדוע? כי הזכויות בקרקע שעליה בונה הקבלן את הבניין הן הזכויות שלו, והוא בעצם מכר אותן, נתן אותן לקבלן בתמורה לזה שמחר הוא יקבל דירה חדשה.
תוכניות פינוי-בינוי, אדוני היושב-ראש, הן פוטנציאל עצום לתוספת דירות במדינה כדי להקל את מצוקת הדיור. יש שכונות שלמות שנבנו בשנות ה-50 וה-60 בבזבוז קרקע מוחלט. אז הגישה הייתה: בונים בלוק – אני מכיר את זה מהעיר שלי, מיבנה – 50 דירות בבלוק, יש חצר לפניו ומאחוריו, אין חניות כמובן – למי הייתה מכונית? לא היו חניות – אז עושים גינה, יעני. ובגינה לפעמים מגדלים תרנגולות, מגדלים כל מיני, קושרים כבש. בשנות ה-50 וה-60 היו חיים אחרים לגמרי. ולא ניצלו ממש את הקרקע כדי לבנות את המקסימום שאפשר, עם גנים וכן הלאה. היום אתה בא לשכונה כזאת, אתה רוצה לפנות אותם, אתה יכול לבנות על אותה קרקע מאות יחידות דיור חדשות, באותו שטח, עם חניות, עם הכול, ולהגדיל את מצאי הדיור, את ההיצע של הדיור.
אחת הסיבות המרכזיות לכך שתוכניות פינוי-בינוי לא עובדות, או עובדות מעט מאוד, היא העובדה, לצערי, שהדיירים לא מאמינים לקבלן שבאמת הוא מוציא אותם מהבית ובסוף הם באמת יגיעו לדירה. וחלק מחוסר האמון זה הוא מפני שאין להם ערבות בנקאית. אני חושב שהחוק הזה מגדיל בצורה מאוד משמעותית את הביטחון של הדייר כשהוא בא לחתום עם הקבלן או עם היזם הסכם שבו הוא נותן לו את הדירה שלו ואת זכויות הקרקע שלו; ואז הוא בטוח. לא חשוב מה יקרה לקבלן, תמיד הוא יוכל לפדות את הערבות שלו על מלוא ערך הדירה החדשה שהוא היה צריך לקבל ולקנות דירה אחרת במקום אחר.
אני חושב שהדבר הזה יסייע להריץ את תוכניות הפינוי-בינוי במדינת ישראל, להרחיב אותן. איפה שאתה לא מסתובב במדינה ואתה רואה את הבתים, השכונות הישנות – אפשר בשכונות האלה לבנות הרבה הרבה יותר, בניצול קרקע הרבה יותר גבוה, מקסימלי, ואפילו עם הרחבה של שטחי גינון ושטחי ציבור וחניות שאין היום במקומות הללו. איפה שאתה מסתובב אתה רואה את זה. אתה יכול לראות בקטמון הישנה בירושלים, בקריית-היובל בירושלים – איפה שאתה מסתובב – ביבנה, בכל ערי הפיתוח ללא שום ספק, באשדוד, באשקלון: יש מאות בניינים ישנים שיושבים על קרקע ענקית שאינה מנוצלת כהלכה מבחינת תכנון ובנייה. אז אנשים היו לא כאלה greedy, שרצו עוד ועוד זכויות בנייה; הסתפקו במה שמשרד השיכון הציע בזמנו.
אני חושב, אדוני היושב-ראש, שלדבר הזה יש חשיבות עצומה, הן לתמ"א 38 והן לנושא פינוי-בינוי – דבר שיכול ליצור באמת מלאי דירות הרבה יותר גדול ולשכנע את הדיירים לחתום.
אני גם רוצה להגיד תודה למי שהביא לידיעתי את העובדה שהדבר הזה לא פתור, לעורך-דין אברהם ללום ממשרד עמית-פולק-מטלון ושות'. הוא הביא לידיעתי את העובדה הזאת, מלשכת עורכי-הדין, הביא לידיעתי שאין באמת היום פתרון לעניין הזה. והסתבר, אגב, שהיו כבר משפטים של דיירים שפינו אותם מהבית והם לא קיבלו את הבית, ובבית-המשפט קבעה השופטת בתום הדיון שבאמת היה ספק. יש שלוש זכויות לפיצוי: האם זה גובה הבית הישן, האם זה גובה הבית החדש, האם זה רק 85% מהממוצע. זאת אומרת, היו כבר דיונים משפטיים, ואנשים הסתבכו עם העניין הזה. ולכן הצעת החוק הזאת, אדוני, אני חושב שהיא מביאה ברכה רבה להרבה מאוד אנשים שעד היום היו בספק ולכן סירבו לחתום, ואני מאמין שהדבר הזה יתרום תרומה גדולה מאוד לקידום תוכניות של פינוי-בינוי.
מותר להוסיף עוד משהו: הייתי שר השיכון בשנים 2006–2007, וראיתי אז, מצאתי שמשרד השיכון מימן כבר 100 תוכניות בינוי בהיקף של 100 מיליון שקל. משרד השיכון היה מממן אז את כל התוכניות: את האדריכל, את המתכנן, את המנהל של הפרויקט הזה – הכול על חשבון משרד השיכון, העיריות – אפס. ואף תוכנית בינוי-פינוי לא יצאה אל הפועל. התחלתי לברר מה הסיפור, וזה נורא פשוט להבין. ברור שאם העירייה לא שותפה להוצאות, אין לה עניין לקדם את זה. לכן אני שיניתי את החוק, את הכללים. היום הכללים קובעים מה שקבעתי אז, שכשמשרד השיכון מכין תוכנית פינוי-בינוי בעיר מסוימת, העירייה חייבת להשתתף במימון של כל העלויות לפי מצבה הכלכלי, מ-30% ועד 10%. אין חינם. המשמעות היא שאם ראש עיר רוצה באמת תוכנית פינוי-בינוי, הוא צריך להשקיע את כספו, הוא צריך להירתם לזה ולפעול יחד עם משרד השיכון כדי להזיז את זה, אחרת זה לא יזוז. לראש עיר יש השפעה גדולה מאוד על היכולת להניע אנשים.
כששמעתי, בשמחה הצעתי – חשבתי אז, אדוני היושב-ראש – כיוונתי כנראה לדעת גדולים. לא נשארתי במשרד השיכון, רק שנה, ולכן לא יכולתי לגמור את העניין. חשבתי אז להקים חברה ממשלתית, שכל תפקידה יהיה לעשות תוכניות פינוי-בינוי. למה? כי אם הממשלה עושה תוכנית פינוי-בינוי, והאנשים חותמים עם הממשלה, הממשלה אף פעם לא תפשוט רגל, לאנשים יש אמון בממשלה, בצד הכלכלי שלה, והם היו חותמים בקלות, כי הם יודעים שהממשלה בסוף אכן תיתן להם את הדירה המובטחת. אני שמח על כך שמשרד האוצר החליט להקים רשות לפינוי-בינוי. אז יכול להיות שזה ייקח יותר זמן, אבל על כל פנים הרעיון הוא טוב. אני חשבתי אז על חברה ממשלתית. אני חושב שגם רשות יכולה להיות טובה, אם היא תפעל נכון, כי רשות היא ממשלתית ואז יש אחריות של הממשלה עליה, ולכן האמון של הציבור יכול להיות יותר גדול, ושוב – לקדם את הפינוי-בינוי הלאה.
שם, אדוני, טמון פוטנציאל ענק – בלי להוסיף, לשווק קרקעות נוספות – לדעתי, לבנות לא 20,000–30,000 דירות; אני חושב שהמדינה יכולה, במימוש נכון של התוכניות האלה, אפשר לבנות בארץ תוספת של עשרות, ואני לא מגזים, עשרות-אלפי דירות. 30,000, 40,000, 50,000 דירות בשטחים הקיימים, בלי לבזבז שום שטח נוסף, על קרקע שהיא זולה, כיוון שממילא תוכניות פינוי-בינוי – אני מקווה שאדוני יודע – הפרס הגדול של היזמים הוא שהם פטורים לחלוטין ממס השבחה. זאת אומרת, היה לך בניין של ארבע קומות, אתה בונה 20 קומות, אתה לא משלם מס שבח. לכן, גם ערך הקרקע פר-דירה יוצא יותר זול, ואז אין שום סיבה בעולם שמחיר הדירות יהיה גבוה.
לכן, אדוני סגן שר האוצר, אם קמה רשות כזאת באוצר, אחד הדברים שצריכים להקפיד עליו זה המחיר הסופי של הדירה. זאת אומרת, שהקבלן לא יהפוך את הקרקע לנכס שעולה פי-עשרה, אלא מחיר הקרקע צריך להיות מוכתב כחלק מהפרויקט, כדי שהוא לא יעלה לשמים. צריך פיקוח, לקבוע מחיר מטרה בדירות הללו, כדי להבטיח באמת שאנשים יוכלו לקנות דירה בארץ.
אני אבקש מחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק הזאת, להחזיר אותה לוועדת הפנים ולהעביר אותה לקריאה שנייה ושלישית. תודה, אדוני.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה, חבר הכנסת מאיר שטרית. הצעת חוק מאוד טובה. אני מקווה שתקדם את הנושא. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. חבר הכנסת נסים זאב.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
הוא לא מוכן.
<היו"ר חמד עמאר:>
חבר הכנסת נסים זאב, אתה אחרון הדוברים.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
לא, הוא גם הראשון.
<נסים זאב (ש"ס):>
ראיתי רשימה ארוכה שם.
<היו"ר חמד עמאר:>
אתה אחרון הדוברים. אני לא הייתי קורא לך אם לא היית אחרון הדוברים.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, הצעת החוק היא הצעה נהדרת, ויבורך חבר הכנסת מאיר שטרית. אני שותף להצעת החוק הזאת, ואני רוצה לומר שמעשים בכל יום, אנחנו מכירים הרבה מקרים. למשל, אני זוכר את הקבלן יונה, שבזמנו פשט רגל. 130 דיירים, ולמעלה מהמספר הזה אפילו, חיפשו את דירותיהם ולא מצאו. קורים מקרים, לאו דווקא בפינוי ובינוי, מה שאנחנו כרגע מעלים בהצעת החוק הזאת, שאנשים בתום לב משלמים את מיטב כספם, סומכים על הקבלן, ופתאום הקבלן פושט רגל או שפושט את העור של האנשים ובורח אפילו מהארץ, ואנשים פשוט תלויים ועומדים.
חברי מאיר שטרית, צריך להבין שתמ"א 38 לא הוכיחה את עצמה עד הרגע הזה; אני אסביר גם למה. ההצעה הזאת לא קשורה לתמ"א. ההצעה הזאת היא בעצם הצעה חלופית לתמ"א 38. מדוע? למה זה מסרבל את העניין? אני אתן דוגמה. מישהו גר בקומה ראשונה, ופתאום אומרים: צריך לעשות חיזוקים בבניין וצריכים להעמיד עוד קירות ועוד עמודים, ופתאום הוא רואה שהחנות שלו לא קיימת, או קומת המרתף שלו – בעצם, כתוצאה מהבינוי והחיזוק של הבניין הוא מפסיד את הבית שלו. יש התנגדות. קשה מאוד לשכנע בתמ"א. אלא אם כן ההצעה הזאת באה ואומרת – וכמובן, היא קשורה לאותן הבטחות ולאותם ביטחונות, לא רק על-ידי הקבלן, אלא הלכה למעשה. כשאדם יודע שיש ביטחונות כספיים שמונחים בצד, והוא יודע שמחר הוא יקבל את כספו בכל מקרה – הוא יעשה את זה. אם לא, הוא לא יעשה את זה. לכן, אני אומר לכם, כל התוכניות היפות שנמצאות בגניזה של המחוקק פה, שרוצות להיטיב עם האנשים – האנשים לא מאמינים לאותן הטבות, כי הם חוששים מאוד שבסופו של דבר זה לא יקרה.
דבר נוסף, אדוני היושב-ראש, ובזה אני אסיים: אתה דיברת על מס שבח, שהם פטורים ממנו, ואנחנו מאפשרים בניית רב-קומות כדי להיטיב עם האנשים. אני מקווה שזה לא יהיה "תוכנית שג'אעיה" בתוך מרכז העיר. אני אתן לך דוגמה: פינו את "תנובה". מי שעובר היום ליד "תנובה" רואה בניינים כאלה – אתה לא יודע מאיפה היצירה הזאת בכלל. פרשת "הולילנד" היא קטנה ליד הבניינים שנבנים היום ב"תנובה" אחד בתוך השני. אפילו לא צריך לחפש את השכן, אתה רק יוצא למרפסת ואתה קורא לו. כל בניין – 20 קומות, 25 קומות. אני אומר לך – בתוך 3, 4 דונם הולכים לאכלס למעלה מ-5,000 איש. זה פשוט לא ייאמן. איפה הפיקוח שלנו בעניין הזה?
אני מבין שעיריית ירושלים לארג'ית: כל מי שמבקש תוכנית לגובה נותנים לו, כי אוהבים אנשים גבוהים ובניינים גבוהים. אבל זה צריך להיות במבחן של ועדת התכנון, של הוועדה המחוזית, וצריך גם לתת את ההגבלות הארכיטקטוניות כדי שהעיר הזאת לא תהיה מכוערת, ושזה יהיה ברמה סבירה. אני זוכר שבזמנו הייתה הצעת חוק להגביל את הגובה של בניינים בירושלים מארבע קומות שהיה נהוג לשמונה קומות. תעשה 12 קומות, אבל אל תעשה 20 ו-25. תודה, אדוני.
<היו"ר חמד עמאר:>
תודה לחבר הכנסת נסים זאב.
אנחנו עוברים להצבעה. נא להצביע.
הצבעה מס' 5
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (תיקון מס' 8) (התחדשות עירונית), התשע"ה–2014, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה.
<היו"ר חמד עמאר:>
בעד – 11, אין נמנעים, אין מתנגדים. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה, ותחזור לוועדת הפנים והגנת הסביבה.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר חמד עמאר:>
הכרזה לסגן מזכירת הכנסת.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 22), התשע"ה–2014, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 7), התשע"ה–2014, שאף היא הוחזרה מוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תודה.
<היו"ר חמד עמאר:>
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ד' בכסלו התשע"ה, 26 בנובמבר 2014, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:23.>