דברי הכנסת

דברי הכנסת ו / מושב שלישי / ישיבות קפ"ד–קפ"ו / ו ט'–י"א בכסלו התשע"ה / 1–3 בדצמבר 2014 / 6 חוברת ו' ישיבה קפ"ד הישיבה המאה-ושמונים-וארבע של הכנסת התשע-עשרה יום שני, ט' בכסלו התשע"ה (1 בדצמבר 2014) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 הצעות סיעות העבודה, ש"ס, יהדות התורה – מרצ ורע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 7 1. הממשלה לא מטפלת ברווחה וישראל תקועה בתחתית הדירוג של ה-OECD; 7 2. הממשלה מתעלמת מעושק שליש מהעובדים השכירים וממאנת להיענות לתביעות הצודקות לחלצם ממעגל המצוקה באמצעות העלאת שכר המינימום; 7 3. הממשלה מתפרקת ולא מתפקדת; 7 4. חוק הלאום – כישלון נוסף של ממשלת נתניהו 7 אבישי ברוורמן (העבודה): 7 אריה דרעי (ש"ס): 11 סגן שר האוצר מיקי לוי: 15 אורי מקלב (יהדות התורה): 18 השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ: 23 חנא סוייד (חד"ש): 30 השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ: 33 איציק שמולי (העבודה): 40 יפעת קריב (יש עתיד): 41 נסים זאב (ש"ס): 42 שמעון אוחיון (ישראל ביתנו): 43 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 45 דוד צור (התנועה): 46 עיסאווי פריג' (מרצ): 47 אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 48 דב חנין (חד"ש): 50 באסל גטאס (בל"ד): 52 השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ: 55 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 61 חילופי גברי בוועדות הכנסת 69 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 69 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 69 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 69 חילופי גברי בוועדות הכנסת 69 יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת): 70 הצעת חוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים ועובדים זרים אחרים מישראל (תיקוני חקיקה והוראות שעה), התשע"ה–2014 70 שר הפנים גלעד ארדן: 70 משה מזרחי (העבודה): 82 אליהו ישי (ש"ס): 84 איילת שקד (הבית היהודי): 92 דב חנין (חד"ש): 93 נחמן שי (העבודה): 95 מרב מיכאלי (העבודה): 96 זהבה גלאון (מרצ): 98 מיכל רוזין (מרצ): 108 עמר בר-לב (העבודה): 110 תמר זנדברג (מרצ): 111 אראל מרגלית (העבודה): 112 עיסאווי פריג' (מרצ): 114 מאיר שטרית (התנועה): 116 דוד אזולאי (ש"ס): 120 סתיו שפיר (העבודה): 121 נסים זאב (ש"ס): 122 ניצן הורוביץ (מרצ): 126 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 128 איתן כבל (העבודה): 129 שר הפנים גלעד ארדן: 131 הודעת הממשלה על איחוד של המשרד לענייני מודיעין ושל המשרד לנושאים אסטרטגיים למשרד המודיעין 135 שר המודיעין יובל שטייניץ: 135 הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר 137 שר המודיעין יובל שטייניץ: 137 תמר זנדברג (מרצ): 138 זהבה גלאון (מרצ): 141 עיסאווי פריג' (מרצ): 143 מיכל רוזין (מרצ): 144 ניצן הורוביץ (מרצ): 145 הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 67), התשע"ה–2014 147 זאב אלקין (יו"ר ועדת החוץ והביטחון): 148 דב חנין (חד"ש): 149 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 151 יריב לוין ( יו"ר ועדת הכנסת): 152 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 152 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 152 הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 24), התשע"ה–2014 153 מיכל רוזין (בשם ועדת הכלכלה): 153 דב חנין (חד"ש): 154 הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 121) (השתתפות בפעילות של ארגונים מזוינים במדינות חוץ), התשע"ה–2014 158 השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: 158 איתן כבל (העבודה): 160 הצעת חוק עבודת הנוער (תיקון מס' 17 והוראת שעה), התשע"ה–2014 167 שר הכלכלה נפתלי בנט: 167 עיסאווי פריג' (מרצ): 168 מיכל רוזין (מרצ): 173 הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 22), התשע"ה–2014 175 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 175 עיסאווי פריג' (מרצ): 178 תמר זנדברג (מרצ): 181 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 186 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 160) (פטור מדמי ביטוח לחיילים משוחררים), התשע"ה–2014 189 אלעזר שטרן (התנועה): 189 עיסאווי פריג' (מרצ): 190 עמר בר-לב (העבודה): 192 איתן כבל (העבודה): 194 הצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 7), התשע"ה–2014 195 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 196 מרב מיכאלי (העבודה): 198 הצעת חוק הקולנוע (תיקון מס' 4), התשע"ה–2014 199 עמרם מצנע (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): 199 ניצן הורוביץ (מרצ): 201 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 202 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 202 הצעת חוק הודעה בהליכי מיון וקבלה לעבודה, התשע"ה–2014 202 חיים כץ (הליכוד): 203 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום ט' בכסלו תשע"ה, 1 בדצמבר 2014. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים ועובדים זרים אחרים מישראל (תיקוני חקיקה והוראות שעה), התשע"ה–2014. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 46) (שינויים בתקציב הביטחון), התשע"ה–2014, של חבר הכנסת יריב לוין וקבוצת חברי הכנסת. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/2900/19 וכלה בהצעת חוק פ/2916/19 – הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הקדמת מועד תחילת הבירור), התשע"ה–2014, מאת חברי הכנסת אלכס מילר, דוד צור, יואל רזבוזוב, גילה גמליאל, ניצן הורוביץ, אברהם מיכאלי, דב חנין, תמר זנדברג ויחיאל חיליק בר; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הכרה בתורם אבר כמתנדב), התשע"ה–2014, מאת חברי הכנסת אורית סטרוק, איילת שקד, שולי מועלם-רפאלי, דב חנין, פנינה תמנו-שטה, יואב בן צור, עמר בר-לב, אברהם מיכאלי, שמעון אוחיון ומירי רגב; הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון – הנחה בארנונה לסטודנטים), התשע"ה–2014, מאת חבר הכנסת ניצן הורוביץ; הצעת חוק הגבלת מימון מפעלים מזהמים (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2014, מאת חברי הכנסת ניצן הורוביץ ומיכל רוזין; הצעת חוק לתיקון פקודת תעריף המכס והפטורים (העלאת רף הפטור ממכס על חפצים ל-500 דולר), התשע"ה–2014, מאת חברי הכנסת אלעזר שטרן ומאיר פרוש; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – תגמולים למשרתים במילואים בגין ביטול או שינוי מועד השירות), התשע"ה–2014, מאת חברי הכנסת זאב אלקין, עפר שלח, מרדכי יוגב, רוברט אילטוב ואיתן כבל; הצעת חוק חופשת הסתגלות לעובד שמשרת במילואים, התשע"ה–2014, מאת חבר הכנסת שאול מופז; הצעת חוק-יסוד: מדינת ישראל, מאת חברת הכנסת רות קלדרון; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – ייצוג עסקים קטנים ובינוניים באזור פריפריה במכרז), התשע"ה–2014, מאת חברי הכנסת רינה פרנקל, פנינה תמנו-שטה, עליזה לביא, קארין אלהרר, רוברט אילטוב, חמד עמאר ואראל מרגלית; הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – דוח שנתי מטעם מדור נפגעי עבירות), התשע"ה–2014, מאת חברי הכנסת חנין זועבי, ג'מאל זחאלקה ובאסל גטאס; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – איסור התניית עסקה באופן תשלום), התשע"ה–2014, מאת חבר הכנסת ניצן הורוביץ; הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון – איסור הפליה מחמת גיל), התשע''ה–2014, מאת חברי הכנסת שולי מועלם-רפאלי, יפעת קריב, פנינה תמנו-שטה, זבולון כלפה, דב חנין, נחמן שי, איתן כבל, אורית סטרוק, עליזה לביא, איילת שקד ויריב לוין; הצעת חוק שירות המילואים (תיקון – התאמות למי שנקרא לשירות מילואים בקריאת פתע), התשע"ה–2014, מאת חברי הכנסת נחמן שי, יחיאל חיליק בר, איתן כבל, אבישי ברוורמן, יפעת קריב, ניצן הורוביץ, אלעזר שטרן, יוני שטבון, אילן גילאון, יואל רזבוזוב, מירי רגב, רוברט אילטוב, מרדכי יוגב, דב ליפמן, עפר שלח, רונן הופמן, בועז טופורובסקי, שמעון סולומון, משה מזרחי, איציק שמולי ושולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינה דמוקרטית ושוויונית, מאת חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד, דב חנין ועפו אגבאריה; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – בדיקת תלות בידי רופא), התשע"ה–2014, מאת חבר הכנסת חיים כץ; הצעת חוק למניעת מפגעים (תיקון – איסור שימוש במערכת כריזה בבתי-תפילה), התשע"ה–2014, מאת חברי הכנסת רוברט אילטוב, דוד רותם, שמעון אוחיון ואלכס מילר; הצעת חוק הענקת אזרחות כבוד לחללי מלחמת הקוממיות (תיקון – הענקת אזרחות ישראלית), התשע"ה–2014, מאת חברי הכנסת אלעזר שטרן, עמרם מצנע, שולי מועלם-רפאלי, זבולון כלפה, גילה גמליאל, דוד רותם, יעקב אשר, איציק שמולי, דוד צור, קארין אלהרר, עדי קול, חמד עמאר, רינה פרנקל, רוברט אילטוב, יואל רזבוזוב, עפר שלח, מיכל רוזין, ניצן הורוביץ, יצחק וקנין, אמנון כהן, נסים זאב, יוני שטבון, אברהם מיכאלי, איילת שקד, רונן הופמן, שמעון אוחיון, אלכס מילר, מאיר שטרית, יריב לוין, מרדכי יוגב, ניסן סלומינסקי, בועז טופורובסקי, דב ליפמן, שמעון סולומון, שלי יחימוביץ, מיכל בירן, נחמן שי, מאיר פרוש, ישראל אייכלר, אורי מקלב, יפעת קריב, אבישי ברוורמן, זהבה גלאון, עליזה לביא, דוד אזולאי, דני דנון, עמר בר-לב, מנחם אליעזר מוזס, פנינה תמנו-שטה, חיים כץ, מיקי רוזנטל, אורלי לוי אבקסיס, יעקב מרגי, אילן גילאון, רות קלדרון, אראל מרגלית, יצחק כהן, משה מזרחי, יחיאל חיליק בר, סתיו שפיר, מרב מיכאלי, איתן כבל וזאב אלקין. תשובת שר החינוך שי פירון על מסקנות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת איציק שמולי, יעקב מרגי, באסל גטאס, מנחם אליעזר מוזס וגילה גמליאל בנושא: דוח טאוב לשנת 2014 חושף את כשלי הממשלה. מסקנות ועדת החוקה, חוק ומשפט בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת מירי רגב, אברהם מיכאלי, אחמד טיבי ואורי מקלב בנושא: בחינות הסמכה של לשכת עורכי-הדין. מסקנות ועדת הפנים והגנת הסביבה בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת חנא סוייד בנושא: כישלון מתמשך במפעל המים והביוב בדאלית-אל-כרמל. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. לפני שנעבור להצעות אי-אמון, אני רק מפנה את תשומת לב חברי הכנסת לכך שהמזכירות הפיצה או תפיץ, גברתי, את לוחות הזמנים לישיבות הכנסת במהלך חג החנוכה. שימו לב, יהיו שינויים במועדי תחילת הישיבה וסיום הישיבה על מנת לאפשר לכלל חברי הכנסת הדלקת נרות עם בני המשפחה – ודאי למי שיהיה מעוניין בכך. <הצעות סיעות העבודה, ש"ס, יהדות התורה – מרצ ורע"ם-תע"ל-מד"ע–חד"ש–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. הממשלה לא מטפלת ברווחה וישראל תקועה בתחתית הדירוג של ה-OECD;> <2. הממשלה מתעלמת מעושק שליש מהעובדים השכירים וממאנת להיענות לתביעות הצודקות לחלצם ממעגל המצוקה באמצעות העלאת שכר המינימום;> <3. הממשלה מתפרקת ולא מתפקדת;> <4. חוק הלאום – כישלון נוסף של ממשלת נתניהו> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו נעבור לסדרת הצעות אי-אמון בממשלה. הראשונה שבהן – מטעם סיעת העבודה: הממשלה לא מטפלת ברווחה וישראל תקועה בתחתית הדירוג של ה-OECD. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת יצחק הרצוג, וינמק את ההצעה חבר הכנסת אבישי ברוורמן. בבקשה, אדוני. <אבישי ברוורמן (העבודה):> אדוני יושב-ראש הכנסת, ידידי – תרשה לי לקרוא לך ידידי – השר יעקב פרי, סגן השר מיקי לוי, חברי הכנסת, אני מציע את האי-אמון הזה כשאני מסתכל סביבי ואני רואה בוקה ומבוקה ומבולקה. אני בגילה של מדינת ישראל, ובניסיון החיים שלי ראיתי איך קורים דברים חיוביים ואיך קורים אסונות. כשאתה רוצה ליצור משהו אתה צריך דרך, אתה צריך צוות ואתה צריך מוביל. אני רוצה לדבר על הדרך, אני רוצה לדבר על הצוות ואני רוצה לדבר על המוביל. העם היהודי, להבדיל ממיעוט קיצוני פנאטי שחושב כך, איננו הגזע העליון. העם היהודי הוא פרופוזיציה, הוא הצהרה. כך הצהיר משה רבנו וכך הצהירו בן-גוריון וז'בוטינסקי. זאת הצהרה להיות אור לגויים, שלעניין הזה, כמו שאמרו ירמיהו, ישעיהו ועמוס, יש אך ורק ביטוי אמפירי, לא הצהרות נבובות. ואור לגויים, חברת מופת, זה כלכלה צודקת, חברה הוגנת, מנהיגות מוסרית, חתירה לשלום ולשוויון. לישראל אין דרך. ישראל רצה למדינה דו-לאומית, מעבירה חוקים שגם בן-גוריון וגם ז'בוטינסקי – כמו שאמר ורמז הנשיא המכהן וכמו שדיבר בצורה עוד יותר ברורה הנשיא הקודם – אני חושב, מתהפכים בקבריהם. אבל אני שואל את עצמי לגבי המוביל; האם ראש הממשלה מוביל או מובל? אם הוא לא מוביל, אז יש פה אנרכיה. אבל אם הוא מוביל בכיוון הזה, אז זה עוד יותר גרוע. כי לא רק שיש פה מדינה ששופכת לנו חוקים – אני יוצא מחר לאירופה; אני יוצא לפרלמנט האירופי בתור ראש המשלחת, עם חבורה, והולך להיפגש עם נשיא הפרלמנט האירופי, ואני שואל את עצמי איך אני יכול להסביר את החוקים הטיפשיים האלה, כשיש מגילת עצמאות כזאת נהדרת וכאשר העם היהודי הגדיר את עצמו שהוא בא לארץ מולדתו כדי להיות במדינה של העם היהודי; אבל מדינה דמוקרטית עם שוויון שלא לוקחת את השוויון – איך אני אופיע באירופה? אבל אני הולך על הנושא השני, שהקדשתי לו את כל חיי: כלכלה צודקת, חברה הוגנת ומנהיגות מוסרית. כלכלה, ששר האסטרטגיה, שר האוצר לשעבר שטייניץ, וראש הממשלה – גם הייתי שר בעבר – התהללו: איזה יופי, ה-OECD קיבל אותנו. וכל הדוחות של ה-OECD, האחד אחרי השני, מצביעים: צפיפות בגנים; דוח החינוך אומר שתלמידים לומדים פה בתנאים הנחותים ביותר; ישראל נותרה המדינה בעלת שיעור העוני הגבוה יותר ב-OECD; מתחרה באי-שוויון עם ארצות-הברית, מקסיקו וצ'ילה. ואמרתי לסגן השר מיקי לוי: כשבאים ואומרים שלישראל הכלכלה מהטובות בעולם – חצי אמת יותר גרועה משקר. כי כשאני הובלתי כלכלה וחינכתי בכלכלה, תמיד לימדתי את התלמידים שכלכלה זה לא רק איך ליצור עוגה, אלא איך מחלקים אותה לתושבים. וכאשר תושבי המדינה שמתיימרת להיות חברת מופת – 50% מהאוכלוסייה מקבלים פחות מ-6,000 שקל – שכירים; 4,500 לעצמאים; כאשר בריאות, חינוך ורווחה הם בתחתית הדירוג של העולם המפותח – כשאני גדלתי ויעקב פרי גדל ומיקי גדל, היינו בצמרת שם. ולכן, יש דרך אחרת. הדרך הזאת אומרת: עושים מהפכה במיסוי על החזקים ביותר ועל 50 המיליארד של הרמאים שלא משלמים, למען יראו וייראו. הדרך הזאת סוגרת סוף כל סוף את החזון הציוני מכלכלת אקזיט לכלכלה של פיתוח, לכלכלה שבונה צעד שני, שמורידה את הרגולציה מאותם עסקים קטנים ובינוניים שפשוט מתרסקים. היום העברנו סוף כל סוף חוק – חוק היסטורי – בוועדת הכלכלה, שהשוטף 30–60, ממשלה – רשויות יצטרכו לשלם אותו. אבל עדיין, עודף רגולציה. מצד שני, בריאות, חינוך ורווחה אין, ותעשייה לא בונים. אז מה זה משנה שקוראים לך Start-up Nation? Exit Nation – כי אף אחד – לוקחים את החדשנות פה, השקענו מיליארדים באוניברסיטאות, בצבא; כמה חבר'ה מבריקים, עם אותם 50 שיש להם הכסף, עושים אקזיט, הכסף יוצא: ארצות-הברית, הודו, סין. איפה החזון הציוני לבנות חברה עם צמיחה לכל אזרחיה? ואפשר לעשות זאת. מדוע זה לא קורה? כי גם אין צוות. אתה הובלת, אתה היית מפקד סיירת מטכ"ל, אתה הובלת – "אחרי". אם אין צוות – תסתכלו, שר האוצר לא מדבר עם ראש הממשלה. אין מדינה בעולם ששר האוצר וראש הממשלה בכלל לא מדברים; ששר האוצר ממציא איזה קשקוש של מס ערך מוסף, שאין כלכלן אחד מימין ומשמאל בישראל שמאמין בו, וזורק על זה 20 מיליארד שקל לשבע שנים למדינה שאין לה בריאות, חינוך ורווחה, שלא בונה תעשייה. לא מדברים. כל אחד לעצמו, ואלוהים לאף אחד. אין פה צוות. ומי המוביל? אם המוביל, כמו שהוא אומר, שהוא לא מדבר עם אף אחד, והוא תקוע, אז האנרכיה הזאת היא בושה וחרפה, וצריך לפרק אותה מייד. אבל אם הוא מוביל כלכלה שהיא בתחתית העולם השלישי באישורי בנייה, בבלגן בעסקים ובשחיתות, עם צמרת מושחתת; כן, בישראל הצמרת היא מושחתת, מכל המפלגות. כבר אמרתי את זה. ואם אנחנו לא מטפלים בזה, אז שתתפטר מייד. ואני פונה פעם אחרונה אליך, אדוני ראש הממשלה – ואדוני שר האוצר, שלא נוכח פה: נפגשתי אתך, אדוני ראש הממשלה, לפני שבוע לשיחה. אחד הנושאים שהעליתי בפניך היה נושא הגז. אמרתי לך: אדוני ראש הממשלה, קיבלת מתנה – מדינת ישראל – של גז. "תמר" ו"לווייתן" הם מונופול. הם מונופול. אתה, האיש שמדבר אתי על קפיטליזם נאור, שגיבור התרבות שלך זה תיאודור רוזוולט, שנלחם ב"ברונים השודדים"; אמרתי לך: הלוא יש פה מונופול. מונופול. אני נגד רגולציה בדרך כלל. אם יש מונופול, שבור אותו באמצעות תחרות. אבל "תנין" ו"כריש", לדעת ד"ר יוסי לנגוצקי, ויעקב פרי מכיר ומוקיר אותו, זה לא רק סרדין; לפי ההערכות הטובות ביותר זה 10%. ואמרתי לך, ואתה הסכמת, שמונופול של 90% ומונופול של 100% זה אותו דבר, כי ה-90% קובע את המחיר, וה-10% אחריו. ואמרתי לך שהכלכלנים הטובים – הכלכלן הטוב בארצות-הברית באנרגיה, בוב פינדייק, הלך ולקח את ג'ף סמית וחישב על 100 פרויקטים שיעור תשואה, ושיעור התשואה כאן על עלות של דולר עד דולר וחצי לכל היותר – ב-2.34 דולר ליחידת חימום אתה מקבל 9%. אמרתי לך: בוא ניקח 3.5 דולר. זה 13%. פרויקטים של פיתוח – 13%? אין מי שלא עושה בהם – כי יודע ד"ר שטייניץ שלפתח גז – ועשית את זה יפה אז, בדוח ששינסקי – לפתח גז זה לא 100 מיליון הדולר בהתחלה, של החיפוש. זה – ניתן לך. אחרי זה אלה המיליארדים, זה לא בעיה. אחרי שמצאת אתה הולך לבנקים, אתה מקבל את זה ב-4%–5%. קח את זה ב-4, תקבל 17% – אין פרויקטים בעולם. אמר לי ראש הממשלה: אז מה המחירים אצלנו? אמרתי לו: 5.6 דולר לחברת החשמל, 6 דולר ליצרנים פרטיים; ולתעשייה, שמתרסקת בארץ, ולא תהיה צמיחה שמתקנת שוויון בלי שהפריון, התפוקה לעובד, יעלה; בלי התעשייה – 6.5, 7.5, 8. אמר לי ראש הממשלה: זה הגיוני. צלצל אלי יועץ אחד שלו, למישהו שני, קבענו פגישה; אני לא יודע אם היא תהיה. אדוני, אתה ממסה במיליארדים את רוב האוכלוסייה. יש לך הזדמנות, אם יש מונופול, מיקי לוי, שר האוצר הולך על חלב סויה, הולך על חלב "עתיד", הולך על מס ערך מוסף – שטויות. הנושא הזה של הגז – ואני תמיד הייתי בעד קפיטליזם נאור, של תחרות, אבל כשאין תחרות, כל כלכלן בר-דעת אומר לך: תפקח. וזה נותן לך מיליארדים, ואתה נותן לתעשייה boost, וגם יוקר המחיה יורד פי-אלף – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני, אדוני יסיים. <אבישי ברוורמן (העבודה):> ואני מסיים. ולכן – אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה, אין דרך, אין צוות, ולכן צריך לפרק את הממשלה הזאת, ללכת לבחירות, ולבנות לעם ישראל תקווה למדינה שתהיה מחדש אותה מדינה שנוצרה כדי ליצור תקווה לעם היהודי כחברת מופת עם כלכלה הוגנת, חברה צודקת, מנהיגות מוסרית, חתירה לשלום, וכן, מגילת עצמאות שמדברת על שוויון. לך לבחירות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ברוורמן, שהציג הצעת אי-אמון מטעם סיעת העבודה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אריה דרעי. בבקשה, אדוני. הממשלה מתנכרת – הממשלה מתנכרת – לא, חשבתי, חבר הכנסת ברוורמן, שמא – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> מה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, חשבתי, חזרת להמשיך, אז קצת – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> יולי, כשאתה תציע לי להקים את הממשלה הבאה עם חברי, אני אחזור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר גמור. יש ביום רביעי, אם אני לא טועה, הצבעות על החוק לפיזור הכנסת. שם כולם ידברו עם הכפתורים. נראה. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני, נער הייתי וגם זקנתי וראיתי הצבעות מוזרות בתחום הזה. הממשלה מתנכרת לעושק שליש מן העובדים השכירים וממאנת להיענות לתביעות הצודקות לחלצם ממעגל המצוקה באמצעות העלאת שכר המינימום, מטעם סיעת ש"ס – בבקשה, אדוני. חבר הכנסת דרעי הוא גם המועמד להרכיב את הממשלה הבאה. <אריה דרעי (ש"ס):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי הכנסת, אני עומד כאן לפניכם ומבקש בכל לבי: בואו נניח את המחלוקות ואת הציניות לרגע אחד מאחור. בואו נניח בצד את דיבורי הבחירות ואת המריבות הפנימיות. מיליון אזרחים, יותר ממיליון אזרחים, מסתכלים עלינו ועליכם עכשיו. מיליון אזרחים בלי תקווה, שקמים כל בוקר לעבודה, עובדים קשה, מצאת החמה ועד צאת הנשמה, ובסוף חוזרים הביתה לילדים עם שכר מביש, שלא מספיק לכלום. הגיע הזמן לנסות לתת לאזרחים הללו, יותר ממיליון איש, תקווה. חייבים לעזור להם, להעלות את שכר המינימום ל-30 שקל – ל-30 שקלים לשעה. אל תדאגו, חברי הכנסת, הם לא יהיו עשירים גדולים. גם לחופשה בחוץ-לארץ הם לא יוכלו לנסוע בשכר הזה. אבל אולי הם יוכלו לקנות עוד קצת אוכל לילדים שלהם. אולי הם יוכלו לקנות בגד לילדה, או לחמם את הבית בחורף, או לחבר את המקרר לחשמל ולהכניס בו קצת מצרכים, מה שהם לא עושים היום, לצערי הרב, בלי לפחד מהעלויות. הם עובדים, הם רוצים להתפרנס בכבוד. רבותי, מדובר ביותר ממיליון איש ואישה בישראל, שעובדים בשכר מינימום. לא מדובר במובטלים. מדובר באנשים חרוצים, 30% ויותר מהעובדים בישראל, שנשארו ללא תקווה. ממשלת ישראל, לצערי, הפקירה את האנשים הללו. כנראה הם לא מספיק חשובים. הם לא הצביעו יש עתיד, הם גם לא קבלני קולות בליכוד. שנה וחצי ממשלת ישראל, ממשלת הכול דיבורים, לא נקפה אצבע לעזור לאותם מיליון איש. איפה שר הכלכלה? איפה שר האוצר? איפה ראש הממשלה? דאגתם כרגיל רק למעמד הביניים ולעשירונים העליונים. הפקרתם את אלו שבאמת צריכים עזרה. אני מתחייב כאן ועכשיו, אדוני היושב-ראש: מפלגת ש"ס, תנועתי, לא תיכנס לשום ממשלה עתידית אחרי הבחירות – אני מדגיש את זה, כיוון שאני הודעתי: שום – אנחנו לא ניתן יד לשום ממשלה חלופית בלי בחירות; לא מימין ולא משמאל. אם – אנחנו בעד שהקואליציה, שהממשלה הזאת תתפרק כמה שיותר מהר, היא ממשלה רעה, אבל רק בבחירות, בהליך שקוף, ולא בתרגילים פרלמנטריים כאלה או אחרים. <אבישי ברוורמן (העבודה):> יישר כוח. <אריה דרעי (ש"ס):> אני מתחייב, ועכשיו: מפלגת ש"ס לא תיכנס לשום ממשלה שלא תתחייב להעלות את שכר המינימום ל-30 שקל לשעה. מי שרוצה אותנו – מי שרוצה אותנו יצטרך להתחייב לתנאי הזה, ולתנאי נוסף, חבר הכנסת, יושב-ראש ועדת הכלכלה. אנחנו טוענים – כל הזמן ביקשנו שהמע"מ לא יהיה שווה על כל המוצרים. אמרו לנו שאין אפשרות כזאת. אבל לפני כמה חודשים שר האוצר השתכנע ואמר שהוא – מע"מ אפס על דירות. אני בעד. חלילה, אנחנו צריכים לעזור לזוגות הצעירים. אבל כשיש לנו עוגה כזאת קטנה, כשיש לנו עוגה קטנה והמשאבים מוגבלים, אז קודם כול יש טיעון של כל אנשי המקצוע שמע"מ אפס על דירות לא רק שלא יוזיל את הדירות, אלא ייקר את הדירות, וייפתח כאן שוק שחור ושוק שמתחת לשולחן. מי יקנה את הדירות? ההיצע הוא קטן מאוד והביקוש יהיה עצום. מה שיקרה, המחירים יעלו ויתחיל להיות סחר-מכר לא בריא, ומי שיפסיד מזה בסוף – אוצר המדינה יפסיד כמה מיליארדי שקל כל שנה, והאזרחים לא ירוויחו שום דבר. אבל אני אומר, גם אם נניח שזה היה עוזר, אני חושב שמצד פיקוח נפש, מצד חייך קודמים, מה יותר דחוף לתת לאנשים כשאין לך כסף? לתת להם אוכל לאכול, או לתת להם דיור שאין להם אפשרות אפילו לחלום עליו? ברור שיש סדרי עדיפויות. ולכן, אם כבר הולכים על מע"מ אפס – אנחנו, תנועת ש"ס, תובעים שאת מע"מ אפס, את הסכום הזה לא לקחת. שוועדה בראשות שופט, ועדה הכי אובייקטיבית, תקבע מה הם מוצרי היסוד במזון, 25, 30, 35 מוצרי מזון, החל מעוף קפוא ועד חלב – אני לא מדבר עכשיו על לחם באגט או על לחם מבתי-מאפה ולא על חלב מסוג כזה או אחר – שקית חלב הכי פשוטה, לחם הכי פשוט, שמן, ביצים, כל מוצרי היסוד, טיטולים, כל מה שמשפחה צריכה – להוריד את המע"מ. אנחנו רואים במדינות אירופה – יש לי מחקר על זה – המדינה שבה המע"מ הכי גבוה על מוצרי יסוד במזון זו אנגליה – 5%. ברוב מדינות אירופה יש מע"מ אפס על מוצרי יסוד. למה כשאנחנו כבר הולכים על העיקרון של מוצרי יסוד, אדוני סגן שר האוצר, למה אנחנו צריכים ללכת ישר, לכוון – שזה חשוב – אבל ישר למעמד הביניים, לאיזו קבוצה מסוימת ולהוריד להם מע"מ על דיור? למה לא נוריד את המע"מ קודם כול על מוצרי היסוד? אני חושב ששני הדברים האלה ביחד, חברי, מצד אחד העלאת שכר המינימום ל-30 שקל לשעה – ועוד מעט אתייחס, אם הזמן יאפשר לי, לטיעונים שכביכול ברגע שאתה מעלה את שכר המינימום אתה תגרום לאבטלה, אתה תגרום לפיטורים, אתה תגרום ליוקר המחיה; אני עוד מעט אעלה ואראה שמהניסיון שלנו עד היום – הרי שכר המינימום היה 3,300, היום הוא 4,500, באחוזים זה למעלה משליש – זה לא גרם לפיטורים. ההפך, אדוני – נמצא כאן שר האוצר הקודם, והרבה בזכותו גם, האבטלה ירדה. ההפך, ארבע פעמים העלו את שכר המינימום, ומאז, ראה פלא, האבטלה רק הולכת ויורדת. יוקר המחיה הוא לא בגלל שכר מינימום, זה קורה מסיבות אחרות, בגלל שלא נלחמו בריכוזיות ובשל דברים אחרים. חוץ מזה, ממיליון העובדים הללו שמרוויחים מתחת לשכר המינימום – הממשלה היא המעסיקה הגדולה ביותר. למעלה מ-20% מהעובדים הללו הם עובדי ממשלה. אז מה יגידו? מה? מה אומרים: אם אתה תעלה את שכר המינימום כל המעסיקים יעברו לחוץ-לארץ. מה, הממשלה – הלוואי שהממשלה הזאת הייתה עוברת לחוץ-לארץ, היה יותר טוב, אולי שם תשלטו, תשאירו כאן את המקום לאנשים שיעבדו באמת. אבל מה, תגידו לי, איזה טיעון? הממשלה? משרד הפנים? וכל אלה שיש להם שם חלק גדול מהעובדים בשכר מינימום, מה הם יעשו? יותר מזה, 300,000 עובדים ברשתות השיווק, עובדים בניקיון, באבטחה ובאחזקה. מה, הם ייקחו את כל העובדים האלה וילכו לחוץ-לארץ ויעשו שם עבודות ניקיון? ילכו לחוץ-לארץ, רשתות השיווק? הם מרוויחים מספיק יפה והם יישארו כאן. הם צריכים לספק פה את המזון ואת השיווק. לכן זה טיעון מופרך; שמענו אותו כל השנים האחרונות והוא טיעון מופרך. אני אומר, שני הדברים האלה, אדוני היושב-ראש, מצד אחד העלאת שכר המינימום ל-30 שקל לשעה, מה שיאפשר לאנשים להתפרנס בכבוד; ומצד שני, הורדה אוטומטית – וזה לא הצעד היחידי, אני יודע שיש טיעונים, אפשר להוריד את יוקר המחיה עוד – אבל קודם כול הממשלה חייבת להוריד את המע"מ, את ה-17%, מעל מוצרי המזון הבסיסיים. שני הדברים האלה ביחד סוף-סוף יביאו להרבה מאוד משפחות, למיליוני איש, יורידו אותם ממעגל העוני. עם שני הנתונים הללו, לפי המחקרים שאנחנו עשינו – אני הזמנתי את המחקרים הללו – כמה מאות-אלפי איש באופן אוטומטי, אם שני הצעדים הללו ייעשו, יצאו ממעגל העוני. כמה תקווה אנחנו ניתן למשפחות, כמה תקווה ניתן לילדים. ואלו שני דברים שאפשר לעשות אותם מייד, בלי הרבה ועדות, בלי הרבה ריכוזיות ובלי כל מיני עוד מחקרים ועוד מחקרים. אלה הדברים הראשיים. אני חוזר ואומר שבלי קבלת שני התנאים הללו אנחנו לא נצטרף לאף קואליציה. כששואלים אותי: במי תתמכו בבחירות הבאות? הנה, אני אומר: מי שילך אתנו על שני הדברים הללו ויוכל לגבש קואליציה, אבל בצורה אמיתית, אנחנו נלך ביחד אתו. כיוון שאלה שני הדברים המרכזיים. הגיע הזמן סוף-סוף להוציא את האנשים – לא רק לדבר דיבורים, אלא לעשות צעדים אופרטיביים, מעשיים, להוציא את האנשים ממעגל העוני, חד-משמעית. אי-אפשר כל הזמן רק במליצות, בוועדות, בדיבורים: אנחנו עושים, אנחנו עושים. הנה, אלה שני הדברים הישירים שאפשר לעשות. לא צריך בשביל זה חקיקה, לא צריך בשביל זה הרבה דברים. זו החלטה קודם כול של מדיניות של ממשלה, אבל ההחלטה הזאת תבוא רק אם תהיה רגישות. ומי שלבו אטום, מי שאין לו רחמים, מי שלא יודע מה זה מצוקה, מי שלא יודע מה זו משפחה שאין לה, ששני ההורים עובדים וביחד לא מצליחים להביא שכר ממוצע הביתה, לא מבין מה זה עוני. עכשיו, רבותי, שלא ידברו אתי מליצות. נכון, עוני, לחם – לכולם יש לחם לאכול, אבל מה, זה נקרא עוני? רק הלחם? הורה שלא יכול לתת לילד שלו את התנאים המינימליים של בגד ללבוש, של לחמם את הבית, לתת לילד קצת דמי כיס, לטיול או לדברים אחרים, זה לא נקרא עוני? ילד כזה, יש לו תקווה לגדול בחברה תחרותית כל כך היום? אנחנו לא מחפשים, לא נסיעות לחוץ-לארץ, אף שזה דבר לגיטימי; לא מחפשים דברים של מותרות. אנחנו מחפשים קודם כול שאנשים שעובדים באמת יוכלו להתפרנס בכבוד. וכפי שאמרתי, אדוני, אלה שני התנאים שאנחנו עומדים עליהם. ולכן הממשלה הזאת, לצערי הרב, שבמשך כל תקופת כהונתה הייתה אטומה באופן מוחלט לשכבות החלשות, למגזרים החלשים – חבל, הזמן קצר, הייתי מוכיח גם עד כמה הממשלה הזאת, שדיברה על כך שהיא מעודדת את התעסוקה של המגזר החרדי, הייתי מראה לכם נתונים, לצערי הרב, שלהפך, שנסוגונו לאחור. תקציבים שהיו בממשלה הקודמת בנושא העסקת החרדים – יכול להיות שהאוצר הקצה אותם, אבל במשרדי הממשלה לא מבצעים את זה, ואנחנו רק הולכים ונסוגים אחורה גם בנושא של העסקת חרדים. גם בזה אנחנו נסוגים אחורה, לצערי הרב. לכן אני מבקש, מציע לחברי הכנסת: דינה של הממשלה הזאת לעבור מן העולם, ויפה שעה אחת קודם – חלילה, אני לא מדבר במונחים אחרים, אני מדבר מבחינה פוליטית – וצריך ללכת לבחירות. אני מקווה מאוד שהכנסת, ביום רביעי, לא בתרגילים כאלה או אחרים, אלא ביום רביעי תתאחד סביב הצעות חוק לפיזור הכנסת שהגשנו, ונוכל ללכת לבחירות בהקדם האפשרי. אני יודע שבחירות זה דבר מיותר, אבל אין ברירה אחרת. עדיף שיהיו בחירות ולהוציא כסף על זה ולהביא ממשלה שתשלוט ותהיה רגישה לשכבות החלשות, מממשלה שלא שולטת – לצערי הרב, לא שולטת – וגם אטומה לכל השכבות החלשות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אריה דרעי. הוא מבקש גם לשים לב לסיפה שלו לגבי ההקדם האפשרי, אם כבר הולכים לבחירות. כבר ראיתי כאן בכנסת שבעה חודשים ללא ממשלה וללא קואליציה וללא אופוזיציה, כי לא אצה הדרך לאף אחד ללכת לבחירות. אדוני סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה, אני מזמין אותך להשיב על שתי הצעות האי-אמון. <סגן שר האוצר מיקי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, למרות ההמולה הפוליטית שנמצאת מסביבנו אנחנו ממשיכים לעבוד, לדאוג לעניינים החשובים באמת, ומנסים להתעלם מכל ההמולה הזו. אתמול העבירה הממשלה הצעת החלטה מרגשת ובעלת משמעות רבה, שגיבשו אותה שר האוצר ונציב שירות המדינה, עורך-הדין משה דיין, להגדלת אחוז העובדים בעלי המוגבלויות המועסקים בשירות המדינה. על-פי ההחלטה, אחוז בעלי המוגבלויות המועסקים בשירות המדינה יעלה עד שנת 2017 מכ-1% כיום ל-3% לפחות. בהמשך תבחן המדינה העלאה נוספת, ושירות המדינה יקלוט כ-2% נוספים של עובדים בעלי מוגבלויות מכלל העובדים הנקלטים עד שנת 2019. זוהי דוגמה אחת מני רבות של דברים שחשובים באמת לציבור, אשר הוזנחו במשך שנים רבות ואנחנו מקדמים אותם. אדוני היושב-ראש, נושא אחר שמטריד אותנו הוא ללא ספק השכר הנמוך במשק. לפני כמה חודשים, כן, כבר לפני כמה חודשים, התחלנו לדון באוצר, ביחד עם התעשיינים והמעסיקים במשק וגורמים אחרים, על מתווה להעלאת שכר המינימום לעובדים החלשים במשק. בתקופה האחרונה הצטרפה ההסתדרות לדיונים, ואני מברך על כך, ברוכה הבאה. לכולנו ברור שלא ניתן להתקיים משכר נמוך – חבר הכנסת דרעי, עוד יותר נמוך ממה שאתה אמרת – של 4,300 שקלים בחודש, וכי יש להעלותו לאלו שמרוויחים את השכר הנמוך ביותר במשק. זה צודק מאין כמותו וזה גם נכון כלכלית. כי בסופו של עניין, כשיש לאנשים יותר כסף בכיס, זה מה שעוזר להניע את גלגלי הכלכלה והצמיחה. אני מקווה ומאמין שנצליח להגיע להסכמה ולמתווה שיהיה מקובל על כל הצדדים ונימנע משביתה מיותרת שעלותה מאות-מיליוני שקלים למשק. יש לנו את השבוע הזה, אנחנו עובדים יום ולילה, אנחנו נמצאים בהידברות, ואני מאוד מקווה שהתוצרים יבואו לכדי ביטוי ואנחנו נימנע ביום ראשון – – <אריה דרעי (ש"ס):> ראש הממשלה עוזר לכם? <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – משביתה כללית במשק. אנחנו עובדים, חבר הכנסת אריה דרעי ידידי, אנחנו עובדים קשה מאוד. אני כשלעצמי בפגישות, שר האוצר בפגישות, הממונה על השכר – – <אריה דרעי (ש"ס):> שאלתי – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> – – ראש אגף התקציבים, כולם מגויסים לטובת העניין. <אריה דרעי (ש"ס):> אתם מעדכנים אותו? – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> צריך לזכור שהמשק מתאושש בחודשים האחרונים מהפגיעה הכלכלית שחווה בעקבות מבצע "צוק איתן". בהחלט הייתה פגיעה במשק בעקבות "צוק איתן", וזה הזמן, לדעתנו, לנהוג באחריות. כאמור, גם אנחנו יזמנו את המהלך, בעצמנו, כך שאין, אבל ממש אין, צורך בשביתה שתגרום נזק ישיר למשק. <אריה דרעי (ש"ס):> אתם – – – <סגן שר האוצר מיקי לוי:> באשר לטיעונים שנשמעו מסיעת העבודה, אני חייב לומר שאני ממש תמה. יושב-ראש האופוזיציה היה בעצמו שר הרווחה עד לפני כמה שנים, והוא יודע היטב שתקציב הרווחה – כן, הוא יודע היטב שתקציב הרווחה שאנו מביאים הוא הגדול ביותר בעשור האחרון. אני אומר את זה באחריות, ניתן לבדוק את זה, שום דבר לא מוסתר שם. בראש ובראשונה, אחרי שנים של הזנחה העברנו תוכנית מפורטת לרווחתם של ניצולי השואה, שתוקצבה בכמיליארד שקלים בכל שנה, כדי לסיים אחת ולתמיד את החרפה הזו שליוותה אותנו. ניצולי שואה מקבלים תרופות חינם וקצבאות גדולות יותר ישירות לחשבון הבנק שלהם, וזוכים לביקורים בביתם ולטיפולים פסיכולוגיים, כפי שצודק ומוסרי שיהיה. אך רווחתם של כלל האזרחים הוותיקים שחיים בישראל חשובה לנו, ולכן במסגרת תקציב 2015 משרד הרווחה יפעיל את תוכנית "להזדקן בכבוד" בעלות של מאות-מיליוני שקלים. התוכנית הזאת תוציא כ-200,000 אזרחים ותיקים ממעגל העוני. ובנוסף, תקציב משרד הרווחה יגדל בחצי מיליארד שקלים נוספים שישמשו למימון החוק למען אנשים אוטיסטים, לצורך הרחבת התוכנית לביטחון תזונתי לילדים ולטובת התוכנית "נושמים לרווחה" שתיתן ליווי למשפחות נזקקות. אדוני היושב-ראש, גם הרחבת הקייטנות לתלמידי כיתות ג'-ד' בחופשת הקיץ והורדת מחירי החשמל המתוכננת לינואר 2015 בסדר גודל של שתי ספרות לפחות באחוזים, מעל 10%, יסייעו לרווחתן של משפחות במדינת ישראל. חברי חברי הכנסת, תקציב 2015 הוא תקציב חברתי מן המדרגה הראשונה, וצריך להעביר אותו בכנסת לטובת הציבור בישראל. כולי תקווה שכך אכן יהיה. לפיכך, אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, אני מבקש מן הכנסת לדחות את הצעות האי-אמון בממשלה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לסגן שר האוצר חבר הכנסת מיקי לוי. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סגן שר האוצר השיב על הצעות האי-אמון מטעם סיעת העבודה וסיעת ש"ס. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הממשלה מלוכדת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו נעבור להצעת האי-אמון הבאה: הממשלה מתפרקת ולא מתפקדת. הנה, בניגוד לדבריו של חבר הכנסת מיכאלי. יהדות התורה ומרצ הגישו את ההצעה. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חבר הכנסת אורי מקלב ינמק את ההצעה, ובהמשך השר יובל שטייניץ ישיב מטעם הממשלה. עד עשר דקות לרשות אדוני. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, אני לא יודע אם יש כאן אווירה של בחירות או אין פה אווירה של בחירות. אני לא חושב שזה משפיע, אווירה או לא-אווירה, על המהות, שהיא תפקוד הממשלה בחודשים האחרונים. יש דברים שלא צריך לא חוק לפיזור כנסת, ולא להיות פרשן, כדי להבין. רואים את זה, זה משהו דה-פקטו – רואים דברים שלא ראו. ולמה רואים דברים שלא ראו? מכיוון שמשברים קואליציוניים כאלה ואחרים, ממשלות חוו; זה לא דבר שהוא חדש. אבל האם יכול להיות על דבר, על דברים עקרוניים – כן הסכם שלום, לא הסכם שלום, בתקציב רוצים לתת inputs כאלה, דגשים כאלה, יש ויכוח על רפורמה כזאת או רפורמה אחרת – אבל כאן, כשהאחד עם השני, בבין-אישי, לא משבר קואליציוני, משבר בתוך ממשלה. ממשלה צריכה להיות גוף שחייבים לעבוד בו האחד עם השני; המשרדים – האחד עם השני. כשאומר שר הביטחון על שר האוצר, לא רק בוויכוחי תקציב, על דברים של טרפוד, על דברים שפוגעים בביטחון מדינת ישראל; אומר שר הביטחון שיושב אתו ליד אותו שולחן – איך אומר סגן השר אקוניס? סגן השר אקוניס מזמין את השר הזה להתפטר; עם עוד כמה שרים, להתפטר. התיעוב והסלידה שיש לאחד מהשני הגיעו לרמות ולממדים שלא היינו רגילים ולא היו בעבר ברצף כזה, באופן כזה. ועל מה? שהאחד רוצה בכישלון של השני. אתם הרי רואים את זה בחוש, אף אחד לא רוצה בהצלחתו של השני. <אבישי ברוורמן (העבודה):> כולם רוצים להיות ראש ממשלה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> רוצים להיות ראש ממשלה, רוצים להזיק לשני. כל אחד רוצה אולי לחטוף כמה מנדטים מהשני. בזה עסוקים. יותר ביחסי ציבור. ומנגד מי עומד? הציבור. עכשיו, אנחנו שואלים, אי-אמון, אני מחפש מי כן מאמין. אני עוד לא מחפש עכשיו אי-אמון, כן הצבעה. מי כן מאמין בממשלה הזאת, כשהממשלה עצמה והעומד בראשה מבקש ואומר שככה אי-אפשר לתפקד ואנחנו לא יודעים מה יהיה הלאה? ואם יהיה – אנחנו לא יודעים; כן פגישה של שעתיים – זה אומר שבשעתיים הוא יכול לסגור את הכול וזה אומר שיש כאן משבר עמוק. מה שיהיה היום או לא יהיה היום, אני לא חושב שזה יהיה – – – <אבישי ברוורמן (העבודה):> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> ודאי שזו השפעה. השפעה אם יש בחירות או אין בחירות. אבל על תפקוד הממשלה זה לא ישפיע. למה? איך שלא יהיה, הממשלה הזאת מדברת – גם האופק שלה זה אופק של הישרדות. זה אופק של הישרדות, לא יותר מזה, לא יכול להיות יותר מזה. כולם יודעים כמה זמן, אם עכשיו זה העיתוי הטוב לו או שהעיתוי לא נוח לו. מעבר לזה אין שום דיבור מהותי שבאמת תהיה אפשרות ומישהו מאמין שהממשלה הזאת תוכל להיכנס לאיזה מסלול שלה עצמה, בהבנה האחד עם השני, בשיתוף פעולה, באחריות. גם המילה אחריות עוד שווה משהו, יש עוד ערך למילה אחריות. מכיוון שאחרי זה, גם אם אנחנו יודעים שאנחנו נצא היום, אנחנו נבוא ונגיד שהגיעו לאיזו הבנה מסוימת או לא מסוימת, אנחנו ניתן לזה מכונת החייאה. זה לא יותר ממכונת החייאה שתיתן לזה אורך ימים. נכון, אני גם מאמין באופן אישי שהיא תשרוד, הממשלה. ממשלה שאין לה ערכים, שהיא עובדת על טורים מאוד מאוד נמוכים של דברים עקרוניים וערכיים, יכולה גם קצת להמשיך. מעמידים חוק אחד, יגידו שהחוק הזה הוא החוק שהכי חשוב לה, ובן-לילה יכולים לרכך אותו. מה זה לרכך? גם לדברי המחוקקים זה בעצם לעקר אותו מתוכן. כל הריכוך הזה, ריכוך ועוד ריכוך, לא אומר שום דבר. אנחנו גם ידענו קודם לכן שאין צורך, זה מזיק, לא יצא מזה שום דבר. אפשר להביא הרבה דוגמאות של דברים כאלה שלא יצאו ולא הועילו. יש חוק ירושלים ויש הרבה חוקים של מדינת ישראל – ירושלים, מה קורה עם עיר הבירה? יש מדינה אחת שמכירה בעניין הזה. זה לא שאני לא חושב שיש דברים חשובים. אני חושב שבאמת יש דברים חשובים, ומי שעבר יודע, ומי שיודע את מה שקרה לעם היהודי חושב שצריך איזה מקום שהוא יכול לשבת בו בביטחון. אפשר להגיד שעם ישראל, העם היהודי, מי שמגיע ממקומות רחוקים מרגיש ביטחון, או שבוקר אחד הוא יכול להתפלל עטוף בטלית ותפילין ויטבחו בו, מישהו שהוא שכן שלו, שיש לו תעודת זהות כחולה ושלרכב שלו מספר רישוי צהוב והוא עובד לידו והם חיים ביחד, ויום אחד יכול לקרות שמישהו טבח בו? אנחנו לא יכולים לבוא ולהגיד שהמדינה נתנה מענה לתושביה, לא היהודים ולא האחרים. איך אפשר לבוא ולהגיד שמדינת ישראל צריכה להיות הבית הלאומי לעם היהודי? באיזה בית לאומי לעם היהודי – כשמפלים פה 20% או רבע מהתושבים היהודים, שוללים מהם זכויות בסיסיות, שוללים מילדים, שוללים מסטודנטים, שוללים מאימהות לילדים? אתם יכולים להבין מה זה הבית הלאומי לעם היהודי כשאומרים לאישה יהודייה שעובדת שהיא לא זכאית למעון, ואם היא זכאית זה רק במחיר גבוה? מדוע? למה היא לא זכאית בעם, במדינה היהודית? למה היא לא זכאית? <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> למה היא לא זכאית? מפני שאם בעלה עובד או לא עובד זה המבחן? כאן מרגישים ביטחון כשיש ילדים שמקבלים ויש ילדים שלא מקבלים? וזה נקרא, לכל העם היהודי? אז קודם כול צריך ליטול קורה מבין העיניים. אני חושב שאנחנו צריכים טוב-טוב להבחין בין הדברים, ולפני שאנחנו יוצאים בהכרזות, קודם כול להסתכל בבית פנימה. אבל מכיוון שאני רואה בזווית עיני שהיושב-ראש מסתכל על השעון וכנראה הזמן עובר – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אתה אומר שזה לא בית של הלאום היהודי? <אורי מקלב (יהדות התורה):> זה נקרא שיש פה ביטחון? <משה גפני (יהדות התורה):> נכון. <אורי מקלב (יהדות התורה):> כשמפלים חלק כזה גדול מתוך היהודים? אני לא מדבר עוד על דברים אחרים. זה נקרא שהוא מרגיש שכאן הוא בדמוקרטיה וכאן הוא שווה-זכויות? איזה שווה-זכויות? תסתובבו ותראו כמה אנשים מרגישים – אנשים שרודפים אותם בעליל, מפלגות שרודפים אותן בעליל, כשזה כל המוטו וזה העיקר. אבל עכשיו, ואנחנו נגיד מעבר לזה, ואני לא חושב שאנחנו מגזימים, אבל בוודאי זה גם ברור מאליו מה מאחד את כל הקואליציה ואת כל הממשלה הזאת. לכל דבר צריך איזה דבק שמאחד אותו. דבק של שנאה, דבק של פירוד, דבק של רדיפת האחר, להסית נגד ציבור שלם – זה היה הדבק, זה היה הנושא המרכזי שאיחד. בשאר הדברים יש תהום פעורה בהשקפת העולם. ראינו איפה התאחדו ומה החזיק מעמד. דבר כזה בסופו של דבר מתפורר. שנאה, רוע, לא יכולים להחזיק מעמד, זה דבר שמתפורר. הוא מתפורר, מתייבש ומתפורר, לא יכול להחזיק, אנחנו מאמינים בזה. אצלנו כל ילד קטן, מאז שהוא לומד את התורה, יודע שיש דברים שמאחדים ויש דברים שלא מאחדים. מה מאחד? רק דברים ערכיים. אנחנו יודעים שהדבר הראשון שהילד לומד בחומש בראשית – בפרשת השבוע שקראנו, אני אגיד את זה בקצרה, מדברים על כך שכשיעקב רצה לישון כשהיה בדרך לחרן הוא לקח אבנים ושם מתחת לראשו. חבר הכנסת ברוורמן, תמיד אתה אוהב לשמוע את דברי התורה – "ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו". הוא קם בבוקר, כתוב "וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן". כולם שואלים: הוא התחיל עם אבנים, עם רבים, עם כמה אבנים, והוא גמר עם אבן אחת, מה קרה באמצע? אומר רש"י: המקום, בעצם האבנים רבו ביניהן. היו אבנים, האבנים רבו ביניהן, ומה אמרו? עלי צדיק יניח ראשו, עלי. מה עושים? יש מריבה, כל אחד רוצה לעצמו. בסוף התאחדו האבנים ונהייתה אבן אחת, ואז כבר לא הייתה מריבה. יש כאלה ששואלים: בסדר, יש אבן אחת גדולה, אבל בסוף הצדיק שם את ראשו על פינה אחת, אז למה המריבה פסקה? התשובה היא תשובה אחת: כשיש אחדות, אין מחלוקת. כשמאוחדים, ביחד, אין מחלוקת. מה יכול לאחד? כשכל אחד אומר: צדיק יניח עלי את ראשו. כולם, המטרה שלהם – כל אחד יכול לרצות לעצמו, אבל כל אחד רואה את הדבר הערכי, המטרה שלהם משותפת ואחת, כולם לא חולקים על הצדיק, כולם יודעים על מי הם רוצים; אבל כשאין אחדות כזאת, כשכל האחדות היא פירוד וכל אחד עסוק במה לא יהיה לשני, הם לא מתאחדים, וממילא זה לא יכול להחזיק מעמד ואין אבן אחת. אנחנו רואים וחשים מה הביא את ראש הממשלה לשנות את המדיניות שלו שהייתה עד עכשיו. מה קרה? ממה הוא נפגע? כולנו יודעים, הוא נפגע פעם אחת מהחוק של "ישראל היום", כשהוא יצא מפה פגוע, ופעם שנייה – בא ומלין איך יכול להיות שראש ממשלה מכהן ומישהו בא לכבוש את המלכה עמו בבית, שזה דבר שאי-אפשר להכיל אותו. זה היה פלא בעיניך; וכי עד עכשיו זה לא היה? יום אחד יש ברית עם אח כזה, וכשזה לא מסתדר עוברים לליברמן, פתאום יש איזו אחדות ביניהם. כשזה לא מסתדר עוברים לציפי לבני, וכשזה לא מסתדר, לפעמים שניהם ביחד, עוברים ממקום למקום. אז מה יש? אז אסור גם לבדוק אופציות אחרות? למה כשנמצאים בפנים זה בסדר, וכשזה מגיע לקואליציה או לא – מה הפגיעה הגדולה בראש הממשלה שכל כך נפגע מהעניין הזה? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> זו הייתה ההתנהלות הטבעית כל הזמן. לכן ברור דבר אחד, שבסופו של דבר באופן מקצועי – ותמיד יבוא גם היום, אין בעיה להגיד: כולם יודעים שהמחלוקות על מע"מ אפס ולא מע"מ אפס, ועל "ישראל היום" ועל חוק הלאום, אבל מי אשם בסוף? החרדים. באיזה סוג הצלחה? אני לא יודע. אני יושב וחושב לעצמי – אני כבר מסיים – איך אפשר את הדבר הזה, קצת להרעיד אותו, את הדימוי הזה. בסופו של דבר, תראו, אני לא יודע מה יהיה, אבל אם היום יהיו בחירות אתם תראו שוב שהחרדים – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> כל תינוק יודע שהדברים הם מחלוקות על משהו אחר, אבל החרדים אשמים. אנחנו לא עשינו שום דבר גם במקרה הזה, גם לא דברים לגיטימיים שהיה מותר לנו לעשות. היה מותר לנו להיכנס לממשלה הזאת? בשונה מהרבה מפלגות באופוזיציה שידעו מראש שאין להן שום קשר לראש הממשלה, הן לא הלכו על הקו הזה, הן הלכו נגד ממשלת הימין. באו לבוחרים ואמרו: אנחנו שונים. אנחנו לא אמרנו את זה, אותנו הדירו ולנו אמרו לא. הייתה זכותנו גם לעשות את זה, זכותנו לעשות כל הסכם עם ראש הממשלה. לנו אסור, מדוע? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה. ישיב השר יובל שטייניץ. בבקשה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אורי, שכחת לומר: עם ראש ממשלה כמוני, הכול ישתנה. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול כבוד הוא לי להשיב על הצעת אי-אמון שהועלתה על-ידי פרלמנטר כל כך מוכשר, רהוט ואינטליגנטי כמו חבר הכנסת אורי מקלב. אז אני מודה לך על נאומך הרהוט, שלא הסכמתי עם רובו, אבל בהחלט עשית מלאכתך נאמנה כאופוזיציונר חריף. אין לי ספק שאם חבר הכנסת מוזס, לפי הצגת האי-אמון שלכם, יעמוד בראשות הממשלה, הכול יהיה בשובה ובנחת, כי אני מכיר את אופיו הנוח והרגוע. אני לא לגמרי בטוח לגבי ניסיונו בתחומי הביטחון הלאומי, המדיניות הבין-לאומית, הכלכלה הלאומית – – <דב חנין (חד"ש):> יש לו שכל ישר. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> – – אבל אני בטוח לגבי מזגו הטוב וכוונותיו הטובות. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אבל יהיה לו שר שיוכל – – – <דוד רותם (ישראל ביתנו):> האם זהבה גלאון טובה יותר? <דב חנין (חד"ש):> אסטרטגיה – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> עכשיו מילה של רצינות, כי אין ספק שאי-אפשר להסתיר, זה לא סוד, שאנחנו מצויים בתקופה סוערת וגועשת, מתיחות בין מרכיבי הקואליציה, משבר, ומכאן אנחנו נדע בתוך זמן קצר, בתוך ימים ספורים, האם פנינו להידוק מחודש של הממשלה ושל הקואליציה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> מבחינתי האישית, הייתי שמח גם להרחיב. אני אף פעם לא פסלתי את החרדים, חבר הכנסת מקלב. ואני רוצה לומר לך שכשר האוצר, שניים שעזרו לי יותר מכול להוריד את האבטלה, להביא את המשק לצמיחה הכי גבוהה במערב כולו, גם בצמיחה לנפש הכי גבוהה במערב כולו, ולהיות המדינה שהורידה את האבטלה יותר מכל מדינה אחרת ושהעלו לה את דירוג האשראי – רק לפני שנתיים-שלוש כל זה קרה; מי עזר לי בדבר הזה? שני חברי כנסת חרדים: סגני היקר, איש רב-פעלים חכם ונבון, חבר הכנסת איציק כהן מש"ס, ויחד אתו יושב-ראש ועדת כספים מבריק, חברכם חבר הכנסת גפני מיהדות התורה. אז אני כשר האוצר מאוד נהניתי משיתוף פעולה עם סגני החרדי ועם יושב-ראש ועדת הכספים, ואני חושב שההישגים, שהיו מאוד בולטים, הם גם בזכות שיתוף הפעולה הזה. <איציק שמולי (העבודה):> הם עדיין לא בממשלה. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> דיברתי על החרדים, לא עליכם. עליכם תכף אני אדבר. <איציק שמולי (העבודה):> אני מזכיר לך שהם עדיין לא בממשלה – אולי בממשלה הבאה. זה קצת ניצול, מה שקורה פה. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אני בעד – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> יש מצווה מיוחדת, להחזיר גרושתו. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> מר מקלב, חבר הכנסת מקלב, אני בעד ממשלת אחדות רחבה, עם חרדים, עם העבודה, עם הבית היהודי, עם יש עתיד, עם התנועה ועם כל מי – – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> ובלי ערבים. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> מה? <עפו אגבאריה (חד"ש):> ובלי ערבים. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> ועם ערבים ודרוזים שמגדירים את עצמם כתומכי המפעל הציוני. הם לא חייבים להיות ציונים בעצמם. <עפו אגבאריה (חד"ש):> ציונים, נכון? <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> לא אמרתי ציונים, אמרתי: מגדירים את עצמם כאוהדים של המפעל הציוני. <עפו אגבאריה (חד"ש):> אז מה זה? <אורי מקלב (יהדות התורה):> תומכים בחוק הלאום. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> דרך אגב – – – <באסל גטאס (בל"ד):> כן. – – – לא ציוני. אצלם לא תומכים בחוק הלאום. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אוהדים, אוהדים. טוב – – – <באסל גטאס (בל"ד):> לא אוהדים – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> ברשותכם, חברי, הכול בנעימים, אבל אני רוצה להמשיך בדברי. <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אבל אני מבקש את רשותך – – – <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> חברי המלומד, אני מבקש את רשותך להמשיך בדברי. ועכשיו רגע של רצינות. כשר לעניינים אסטרטגיים ומודיעין – והיום אנחנו – אני מקווה שהכנסת תתמוך באיחוד שני המשרדים הללו, שיגיע לדיון בעוד שעה קלה – קיימתי היום בבוקר דווקא דיון שבו הועלו כמה מהבעיות הבוערות של מדינת ישראל. ואני רוצה להזכיר לכולם עם מה אנחנו מתמודדים – עם בעיות ביטחון לאומי וכלכלה לאומית קשות ומורכבות ביותר. מצד אחד יש ניסיון לחולל ריב, מדנים ואלימות בין יהודים לערבים, בין יהודים למוסלמים, בתוככי מדינת ישראל. אני מגנה בתוקף את הקיצונים ואת האלימים, גם האלימים פיזית וגם האלימים בשפה ובהשתלחות, משני הצדדים. גם כשפוגעים במסגד זה מעשה פשע נורא וגם כשפוגעים בבית-כנסת זה מעשה פשע נורא – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> ובבית-ספר. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> – – ובבית-ספר, נכון; וכל דבר כזה, ראוי לעוקרו מן השורש. אבל אנחנו רואים את הניסיונות האלה, אנחנו רואים את הניסיונות להבעיר את ירושלים ולהשתמש בטרנד הג'יהאדיסטי ולקרוא לפלסטינים מוסלמים להגן על אל-אקצא מפני היהודים, כאילו מישהו תוקף את אל-אקצא. וזה כשראש הממשלה מכריז פעם אחרי פעם שהסטטוס-קוו יישמר. אנחנו מאוימים עדיין מרצועת-עזה בטילים ורקטות ומנהרות; קבוצות ג'יהאד שמזוהות עם "אל-קאעידה" יושבות ברמת-הגולן הסורית בסמוך לגבולנו הצפוני; איראן עדיין מנסה וחותרת להגיע להסכם טוב מבחינתה ורע מבחינתנו ומבחינת העולם כולו, שישאיר אותה כמדינת סף גרעינית. הצלחנו למנוע חתימה על הסכם גרוע לפני שבוע, אבל לא לעולם חוסן. אנחנו צריכים לעמוד על המשמר ולנסות – הסכם טוב לא יצמח פה – אבל לנסות למזער נזקים ולדאוג שההסכם שייחתם, אם ייחתם בסוף, יהיה גרוע פחות, או סביר קצת יותר. יחד עם זאת, באותו זמן, מתוכננת כלפי מדינת ישראל מתקפה מדינית קשה. הרשות הפלסטינית מודיעה שהיא הולכת לפנות לאו"ם ואולי אחר כך גם לבית-הדין הבין-לאומי; ועדת שייבס, שמדינות כמו לוב וסוריה ואיראן היו בין המחליטות עליה – וזה אחד הדברים המגוחכים והבלתי-הוגנים ביותר בעולם – מנסה לתפור דוח כלפי מדינת ישראל, והיא תגיש אותו כנראה באזור מרס או אפריל. כל זה מתקרב, כל זה עכשיו. כל זה בתחום הביטחוני והמדיני. בתחום הכלכלי יש לנו גם כן אתגרים לא פשוטים. אנחנו, אחרי צמיחה שהייתה הגבוהה במערב, חווינו ירידה בצמיחה, אפילו צמיחה שלילית לנפש, והממשלה כולה – ראש הממשלה, שר האוצר, סגן שר האוצר שיושב כאן – כולנו ביחד צריכים להתמודד עם הדבר הזה. יש סימנים ברורים של האטה, יש מגמה של הורדת דירוג, וזה אומר שגם בתחום הביטחון הלאומי וגם בתחום הכלכלה הלאומית, בשני התחומים המרכזיים הללו אנחנו חייבים לפעול וחייבים להתמודד וחייבים להתגבר, כולנו ביחד עד כמה שאפשר. זה אומר עוד דבר. כשמסתכלים על כל הדברים הללו – על מה שקורה בזירה המדינית הבין-לאומית, על מה שמנסים לחולל מולנו בזירה הזאת, באו"ם, בוועדת שייבס, בבית-הדין הבין-לאומי, וכל זה קורה עכשיו ובחודשים הקרובים; כשמסתכלים על המשא-ומתן עם איראן, שבחודשים הקרובים יגיע לשיאו ויוכרע לכאן או לכאן; כשמסתכלים על האתגרים הכלכליים ועל הצורך שלנו למנוע מיתון ולהתגבר על ההאטה ולחזור לצמיחה מהירה, לצמיחה של 4%, 5%, כמו שהייתה רק לפני שנתיים-שלוש – כל הדברים האלה אומרים דבר אחד: שהדבר הכי לא רציונלי מבחינת מדינת ישראל הוא בחירות עכשיו. כי בבעיות הללו צריך לטפל. אבל אני אומר בה בעת, אדוני היושב-ראש, שצריך לטפל בהן על-ידי ממשלה וקואליציה שמתפקדת; על-ידי ממשלה וקואליציה שמכבדת את המנהיגות של מי שעומד בראש, של ראש הממשלה, שהאחריות בסוף, גם לביטחון הלאומי וגם לכלכלה הלאומית – אומנם היא מוטלת על כל השרים, על כולנו כקולקטיב, אבל קודם כול על כתפיו של ראש הממשלה. והשותפות הקואליציונית כולן צריכות להבין את הדבר הזה ולהפסיק לשחק משחקים. אני מקווה – ראש הממשלה עושה מאמץ לבוא בדברים עם כל השותפות הקואליציוניות, עם מנהיגי המפלגות, עם יאיר לפיד, מנהיג יש עתיד; עם נפתלי בנט, מנהיג הבית היהודי; עם איווט ליברמן, מנהיג ישראל ביתנו, ועם ציפי לבני, מנהיגת התנועה; ואני מקווה שבשעות הקרובות, בימים הקרובים, תימצא הדרך להחזיר את ההרמוניה הנדרשת לעבודת הממשלה, כדי שנוכל להתמודד עם הבעיות הללו. הדבר האחרון שמדינת ישראל צריכה זה חוסר יציבות פוליטית, חוסר משילות ובחירות כל שנה-שנתיים. אני אומר, דרך אגב, במאמר מוסגר, אדוני היושב-ראש, שזה לא במקרה שאחרי עשרות שנים של בחירות מוקדמות פעם אחרי פעם – אומנם לא אחרי שנה וחצי או שנתיים, אלא בדרך כלל אחרי שנתיים וחצי בממוצע – הממשלה הקודמת הייתה הממשלה היחידה, אני חושב, מאז סוף שנות ה-80 או תחילת שנות ה-90, שהחזיקה מעמד ארבע שנים מלאות, ממרס 2009 עד מרס 2013. ארבע שנים, עם שני תקציבים דו-שנתיים. כי תקציב דו-שנתי הוא לא רק מייצב כלכלי ומנוע צמיחה – ואני הבעתי את דעתי גם בעבר שחבל לי שוויתרנו עליו בקלות כזו – הוא גם מייצב פוליטי-מדיני ונותן אורך נשימה; ואורך הנשימה הזה דרוש לא לממשלה, אלא למדינת ישראל. לכן אני מציע לכנסת לדחות את הצעת האי-אמון הזו, אף שהיא נומקה בצורה כל כך רהוטה ויפה על-ידי חבר הכנסת אורי מקלב. לדחות את ההצעה. חבר הכנסת מוזס – אני בטוח שהוא יכול להתאפק עוד כמה שנים לפני שהוא יכהן כראש ממשלה. הוא עושה עבודה יפה כחבר כנסת. לגלות רצינות, להביע אמון בממשלה, ולקוות כולנו ביחד – דרך אגב, גם בתור אופוזיציה – אתם לא יכולים לומר את זה, אבל הייתי מקווה שתקוו זאת, ואני גם משוכנע שחלקכם מקווים זאת – שהממשלה הזו תתעשת, תתאחד, תפעל ביחד תחת מנהיגותו הברורה, המנוסה והתקיפה של ראש הממשלה נתניהו, כדי להתמודד עם אתגרי הביטחון הלאומי – – <באסל גטאס (בל"ד):> – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> – – והכלכלה הלאומית הגדולים שניצבים לפתחנו. אני קורא לכנסת לדחות את הצעת האי-אמון הזאת, ואני מאחל לראש הממשלה ולידידי ראשי הקואליציה שתימצא הדרך לחדש את ההרמוניה, לשפר את עבודת הממשלה, את התיאום הפנים-ממשלתי, ולהתמודד עם האתגרים שיש לנו בכל המישורים, ובראשם אתגרי הביטחון הלאומי ואתגרי הכלכלה הלאומית. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר יובל שטייניץ, שהשיב על הצעת האי-אמון מטעם הסיעות יהדות התורה – מרצ. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון הבאה. אני מתכבד להזמין לכאן את חבר הכנסת חנא סוייד לנמק את הצעת האי-אמון מטעם חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד: חוק הלאום – כישלון נוסף של ממשלת נתניהו. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת מוחמד ברכה. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> מי משיב על זה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר יובל שטייניץ, שאני מקווה שאתה נמצא אתו בהיכרות קרובה, ישיב מטעם הממשלה על ההצעה הזאת. אדוני, עד עשר דקות לרשותך. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה, רבותי השרים, חברי הכנסת, באמצע ספטמבר נערך בסקוטלנד משאל עם, שבו התבקשו אזרחי סקוטלנד להחליט אם הם רוצים עצמאות או רוצים להישאר במסגרת הממלכה המאוחדת. וזכורים לי, בטח לכולם, העמדה והפניות שעשה דייוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה, לאזרחי סקוטלנד. איך אומרים – הוא יצא מכליו – He went out of his way, איך שאומרים, בפנייתו לאזרחי סקוטלנד: אנא, תישארו במסגרת הממלכה המאוחדת. אתם אזרחים שווים. אתם רוצים עוד סמכויות לפרלמנט שלכם, לאוטונומיה שלכם? – ניתן. בואו ניעזר אחד בשני, נעשה אינטגרציה של כל המרכיבים של הממלכה. וכמובן, אזרחי סקוטלנד החליטו כפי שהחליטו, בסוף, להישאר במסגרת בריטניה ולדחות את העצמאות. אני משווה את זה להצהרות שראש הממשלה השמיע בשבוע שעבר כאשר דנו במסמך העמדות לגבי חוק הלאום. והוא דיבר על האזרחים, אזרחי מדינת ישראל, והוא פנה ואמר שיש הרבה אזרחים ערבים בגליל שרוצים אוטונומיה, רוצים לברוח, רוצים להיפרד מהמדינה, דבר שכמובן הוא לא נכון. אני מזכיר כאן את העמדות של האזרחים הערבים במשולש, בנחל-עירון – ואדי-עארה – באום-אלפחם, שכשהם שומעים על האפשרות שרוצים להיפרד מהם ולספח אותם לרשות הפלסטינית הם דווקא אומרים: לא, לא, לא, לא, אנחנו רוצים להישאר אזרחים של מדינת ישראל. במובן זה, מדובר באזרחים שמחפשים דווקא אינטגרציה. לא מחפשים, כמו המיעוט בסקוטלנד, שהתברר שהם רוצים להיפרד, אלא רוב מוחלט רוצים להישאר אזרחים של מדינת ישראל. <דוד רותם (ישראל ביתנו):> – – – <חנא סוייד (חד"ש):> כמובן, אנשים עם שכל חולה יכולים לתת לזה פרשנויות שונות. אני נותן לזה פרשנות אחת ויחידה, שמדובר באזרחים שרוצים להישאר אזרחים שווים במסגרת מדינת ישראל. אני חושב שחוק – ואני מייצג את כל החברה הערבית, והרבה אנשים מתקדמים במדינת ישראל – חוק הלאום הוא התרסה נגד האזרחים הערבים במדינת ישראל. הוא מין ניסיון להעניש את האזרחים הערבים במדינת ישראל. זו התעללות, זו כריתת גט, זה צו גירושין שהמדינה רוצה לזרוק בפני האזרחים הערבים, דבר שלא מתקבל על הדעת, דבר שרוב האוכלוסייה הערבית מתנגדת לו. כדי להבין מושגים מסובכים אני בדרך כלל עושה אנלוגיה לדברים קלים, פשוטים, שאני מבין אותם. פה מדובר – אני עושה את האנלוגיה עם בעלות על קרקע – פה יש ויכוח על דבר מסוים, על המדינה. בא ראש הממשלה, והתומכים של חוק הלאום אומרים: זה שלנו, המדינה היא בבעלותנו, ואתם, כאזרחים ערבים, יש לכם זכות שימוש, זכות משנית שהיא לא שווה לזכות של הבעלות. אנחנו המחליטים, אתם מספר שתיים. אין לכם אותן זכויות. זו המדינה של העם היהודי. אני שומע את הדבר הזה וקורא ב-Times of Israel, בשבוע שעבר, על רבי מקהילת טינק בניו-ג'רזי. הרבי שמו פרוזנסקי, סטיב פרוזנסקי. הוא אמר: The Arabs in Israel must be vanquished. vanquished – הכוונה היא להדביר אותם. זה בעלים של מדינת ישראל, הוא בעלים של מדינת ישראל יותר ממני. הוא רוצה להדביר אותי. אני, שזו המולדת שלי, שאני נאבק על האזרחות השווה שלי, אדון סטיב פרוזנסקי, הבעלים של הארץ הזאת, רוצה להדביר אותי כליל. איך ייתכן דבר כזה? איך אפשר לתת לאנשים כאלו, ויש הרבה אנשים שחושבים ככה – איך אפשר לתת להם באמת בעלות? איך אפשר לתת להם זכויות שיקדמו לזכויות – שעולות על הזכויות שלי? אומרים: זכויות אישיות אתם תקבלו. חבר'ה, אני בקנדה יכול לקבל זכויות אישיות, אני בנורבגיה יכול לקבל זכויות אישיות. היהודי בקנדה יכול לקבל זכויות שוות, ויש לו יסוד סביר להניח שבישראל הוא יקבל יותר זכויות. אני אותו דבר. לי יש יותר זכויות מזכויות אישיות שאני יכול לקבל בקנדה. איזה מין מושג זה? איזה מין חשיבה זו, שאני במולדת שלי אומרים לי: אתה תקבל זכויות שוות כמו שאתה יכול בקנדה? אני כופר בגישה הזאת. אני חושב שכמולדת שלי, אני זכאי כאן לזכויות יותר גדולות. איך מסדירים את זה? לא במריבה, בוודאי. בוודאי לא במריבה. לא במהלך של הסתה, שאנחנו עדים לו. לא במצב שבו עכשיו מכינים את הקרקע כדי שהעניין של חוק לאום יהיה הנושא של הבחירות הבאות. בוודאי שאי-אפשר להסדיר את העניינים ככה. אני אומר לכם, בארצות-הברית יש ויכוח, אם צריך להכריז בארצות-הברית על מה שנקרא Established Church. 90% ויותר מהאזרחים בארצות-הברית הם נוצרים, וה-Tea Party וכל אנשי הימין האוונגליקנים נאבקים בשביל שארצות-הברית תהיה מדינה נוצרית. מי מתנגד לזה? מי בעיקר מתנגד לזה? הארגונים היהודיים. המיעוט היהודי בארצות-הברית אומר: לא יקום דבר כזה. איך אתם יכולים להכריז על מדינה כמדינה נוצרית כאשר אנחנו מיעוט ואנחנו חיים כאן ואנחנו חלק מההווי האמריקני? אז מה, מה שטוב בארצות-הברית לארגונים הציוניים והיהודיים לא טוב לערבים כאן, שאומרים: אנחנו רוצים ליהנות מהאזרחות שלנו כאן כאזרחים שווים? אז מה יגידו האמריקנים? והם מתחילים להשמיע הערות על העניין הזה. מה יגידו הדרוזים? אני מאמין שבישראל אין ישראלים; יש יהודים, יש ערבים. בית-המשפט העליון לא הכיר בכך שיש ישראלים. יש ישראלים למחצה, שהם הדרוזים, בני העדה הערבית הדרוזית, שמשרתים בצבא. אלו, אני מרגיש, הכי חושבים ומרגישים כישראלים, כי יהודי, אחרי קצת לחץ, אומר לך: אני יהודי. ערבי, קצת לחץ, אומר לך: אני ערבי. הם הישראלים. מה הם אומרים? אומרים: הופכים אותנו לאזרחים סוג ב'. איך יכול להיות דבר כזה, כשאתם דורשים מאתנו להתגייס? אני כמובן לא מצדיק את העמדות שלהם, שיהיה ברור, אבל הם אומרים: מה, מה, השתגעתם? אתם הופכים אותנו לאזרחים סוג ב' על כורחנו? מצד אחד, אתם אזרחים ואתם בני העדה, וברית דמים, וזה – זה ביד ימין, וביד שמאל אתם אומרים לנו: אתם אזרחים סוג ב'? אין דבר כזה. מעמד השפה הערבית. אנחנו, כפי שאמרתי, זו המולדת שלנו. השפה הערבית היא חלק – הרחובות, הערים, היישובים, ההרים, העמקים, כולם יש להם שמות בערבית. אומנם עכשיו, עם המעמד של השפה הערבית, אתה מסתכל על שלט ורואה שבמקום "חיפה", שזה בחי"ת, אומרים "ח'יפה", בח'י"ת. אף שהערבית היא שפה רשמית היום, עושים בה שפטים ועושים שטויות עם כתיבת השמות בערבית – "ח'יפה" בח'י"ת, זה דבר שמבייש באמת, שזה "חיפה". אז תחשבו על המעמד של השפה הערבית, אם באמת יגידו בסופו של דבר שהשפה הערבית היא שפה בעלת מעמד מיוחד. איזה מעמד מיוחד? אם היא, כשפה הרשמית, לא מכבדים אותה, אז מה יהיה כשעושים under-grading, כשמשפילים אותה עוד יותר? מדברים על שוויון על-פי כל דין. על-פי דין של אלקין? על-פי איזה דין אני יכול לצפות לשוויון? על-פי הדין של פייגלין? על-פי דין – איזה דין? איזה דין? יש דין כלפי האזרחים הערבים במדינת ישראל? אנשים שמתעמרים באזרחים הערבים וכל יום ממציאים עוד חוק נגד האזרחים הערבים. זה מפצה אותי שאומרים לי "אתה תקבל שוויון על-פי כל דין"? אני כופר בדינים האלו שמביאים לנו כל יום על מנת להוסיף יותר ויותר על המצב שלנו ועל האפליה נגד האזרחים הערבים. לכן, לסיכום דברי אני אומר: זה חוק שאינו מתקבל על הדעת. המצב כיום הוא לא מצב ורוד, אבל הוא מצב עמום. כל אחד חושב שהוא יכול לחיות עם המצב הנוכחי. הוא עמום. לכן אני אומר, זה לא אידיאלי, אבל זה עמום. אתה יכול לחשוב כפי שאתה רוצה, אני יכול לחשוב כפי שאני רוצה, המדינה מתנהלת – אומנם דיברו על בעיות כלכליות כאן, אבל אפשר להתמודד. אם החוק הזה יהפוך – אם ההצעה הזו באמת תהפוך לחוק, נכון, במזרח התיכון תהיה מדינה יהודית אחת, אבל בוודאי לא תהיה מדינה דמוקרטית כפי שטענו קודם, שהמדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון זו מדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חנא סוייד. אני מתכבד להזמין את השר יובל שטייניץ להשיב בשם הממשלה על הצעת האי-אמון של חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, לפני כמה דקות, כשעניתי על הצעת האי-אמון של חבר הכנסת מקלב, של יהדות התורה ומרצ, הסברתי מה האתגרים העצומים שעומדים בפני מדינת ישראל ממש עכשיו: אתגרי הביטחון הלאומי והכלכלה הלאומית, המדיניות, איראן, שעומדים בפנינו. והנה עוד הצעת אי-אמון, והפעם הצעת אי-אמון על בסיס חוק, שבאמת, צריך לומר, אני מבין את חבר הכנסת סוייד; החוק הזה עורר מהומה כל כך גדולה, שאני מבין את ההתרגשות של חבר הכנסת סוייד. אבל אתה יודע, מעבר למהומה הציבורית והתקשורתית, בסוף בסוף יש גם עובדות. העובדות מראות שהחוק הזה, בוודאי בגרסת ראש הממשלה, כל הדברים שנאמרו פה פשוט אינם כלולים בו. אין בו שום פגיעה באזרחי ישראל הערבים, אין בו שום פגיעה בזכויות האזרח של שום אזרח. <עפו אגבאריה (חד"ש):> מתעלם מהם, כאילו לא קיימים. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> לא כל חוק צריך להזכיר את כל קבוצות האוכלוסייה, או אפילו איזו קבוצת אוכלוסייה. <חנא סוייד (חד"ש):> – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אין בו – סליחה, בוא נשמור על טיפה נימוס. אני הפרעתי לך, חבר הכנסת סוייד, כשדיברת? האזנתי לך בצורה מנומסת. בוא נשמור על זה. <חנא סוייד (חד"ש):> אומנם יצאת במחצית דברי, אבל אני מוחל על זה. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> קראו לי – וחזרתי. חזרתי וכיבדתי אותך דווקא. ישבתי וכיבדתי אותך. <חנא סוייד (חד"ש):> אני, אין לי טענות. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> תכף תראה שאפילו הקשבתי קשב רב, לפחות לחלק נכבד מדבריך. <חנא סוייד (חד"ש):> פשוט חסר, לא רק שלא תאזין – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> ברור, כי אני אגיב עליהם, דבר דבור על אופניו. בחוק הזה אין שום פגיעה, לא חוקית וגם לא הצהרתית, בזכויות האזרח, בזכות לשוויון של כל אזרח בישראל – יהודי, ערבי, מוסלמי, דרוזי, נוצרי, עולה חדש, זכר, נקבה; הוא תואם לחלוטין את רוח מגילת העצמאות. כמו חוקי-יסוד אחרים שחוקקו קודם, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, למשל, שבאו לעגן בחקיקה, לחדד קצת ולהבהיר מה פירוש ה"דמוקרטית" במונח "יהודית ודמוקרטית" שמופיע במגילת העצמאות, כך החוק הזה בא לחדד ולהבהיר מה פירוש ה"יהודית" ב"יהודית ודמוקרטית". לכן, כמו שחוקים אחרים, חוקי-יסוד, פיתחו יותר את נושא ה"דמוקרטית", החוק הזה מפתח יותר את נושא ה"יהודית". אבל מכאן המסקנה שכאילו פירוש הדבר דרדור הדמוקרטיה או מעמדה לדרגה ב' או למדרון אחורי, מבחינה לוגית היא מסקנה שאין לה שום תקפות. זה שיש בישראל, למשל, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שאינו מדבר על האופי היהודי של המדינה, אלא מדבר על האופי הדמוקרטי, זה לא פוגע בהכרח באופי היהודי, למרות שחוק כבוד האדם וחירותו מוקדש בעיקר, או כמעט אך ורק, לפיתוח האופי הדמוקרטי של ה"יהודית ודמוקרטית". כך גם זה שיש חוק-יסוד אחר, או יובא ויוצבע כאן חוק-יסוד אחר, שמפתח את הנושא של ה"יהודית" ב"יהודית ודמוקרטית", לא פוגע ב"דמוקרטית". אתה יכול בשני חוקי-יסוד – באחד להבהיר ולחדד מה הכוונה ב"יהודית", בשני להבהיר ולחדד מה הכוונה ב"דמוקרטית", ומבחינה לוגית אין כאן סתירה אלא שניהם חיים ביחד בכפיפה אחת ואין זה גורע מזה. אין ה"יהודית" גורע מה"דמוקרטית" – – – <חנא סוייד (חד"ש):> יש לי שאלה אליך. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> רגע, תכף אני אענה על שאלות ששאלת כבר, אחר כך תשאל. אחר כך. <חנא סוייד (חד"ש):> אתה מדבר על כך שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו בא על מנת להסביר את הפן הדמוקרטי. שם, "דמוקרטיה" מוזכרת פעם אחת ו"מדינה יהודית" מוזכרת פעם אחת. למה אתה חושב שהדיבור שם על זכויות אדם הוא דווקא על הדמוקרטיה ולא כולל את היהדות? <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> הבנתי את השאלה. <חנא סוייד (חד"ש):> כי זו הבעיה. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> חבר הכנסת סוייד, עכשיו זה כבר הופך להפרעה. שאלת שאלה במסגרת הנימוס ההדדי, עכשיו תקשיב לתשובה ואל תתפרץ עוד הפעם. כמות האזכורים של המילה "יהודית", או "דמוקרטית", היא לא רלוונטית בכלל למשמעות החוק, לא מבחינה חוקית ואפילו לא מבחינה הצהרתית. לכן הבדיקה של הכמויות, כמה פעמים נאמר "דמוקרטית" וכמה "יהודית" ובאיזה סעיף ה"יהודית" ובאיזה סעיף ה"דמוקרטית" – כל זה, אדוני היושב-ראש, עלבון לאינטליגנציה. <חנא סוייד (חד"ש):> זה אתה אומר. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> כן, אני אומר. בדיוק כמו שהיה לגיטימי לפתח דברים שקשורים לאופי הדמוקרטי של המדינה בכמה וכמה חוקי-יסוד, הזכרתי רק אחד מהם, כך לגיטימי לפתח דברים שקשורים לאופי היהודי של המדינה. הזכיר חבר הכנסת סוייד, השתמש בדוגמה של ארצות-הברית, ואני אגיע לדוגמה הזו. אני חושב שאתה קראת אותה לא נכון, ואולי תשתכנע מדברי. אתה יודע, אני תמיד נותן לכל אדם את הכוונה הטובה –שאנשים גם מוכנים להשתכנע. אבל לפני זה, אדוני היושב-ראש, אני אגע במדינות אירופה. בריטניה, למשל, היא מדינה בעלת אופי לאומי מאוד מאוד חד וברור. בדגל הבריטי, למשל, יש אלמנטים של צלב; בדגל הבריטי אין מגן-דוד ואין סהר, יש שם צלב. גם בדגלים של חלק גדול ממדינות אירופה יש צלב, שהוא עדות לאופי הנוצרי וגם להיסטוריה הנוצרית של אותן מדינות. אתה יכול לראות את הצלבים הללו מוטבעים ומוטמעים בדגלים של מדינות רבות, כולל מדינה כמו שווייץ, אחת המדינות הדמוקרטיות ביותר בעולם. צלב יש שם בדגל, לא מגן-דוד, כי זו לא מדינה יהודית, ולא סהר, כי זו לא מדינה מוסלמית. אבל איש לא חושב שכיוון שבריטניה מוגדרת אפילו כמדינה נוצרית – המלכה, למשל, של בריטניה, שהיא ראש המדינה ברמה הפורמלית, היא גם ראש הכנסייה – האם מזה שלבריטניה יש אופי מסוים, שפה מסוימת, דגל מסוים, והמלכה היא ראש הכנסייה – היא לא רב וגם לא רבנית, היא לא אימאמית, היא ראש הכנסייה האנגליקנית – – <חנא סוייד (חד"ש):> דיברתי על זה ולא היית כאן. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> תכף אני אדבר על ארצות-הברית. – – האם מזה נובע – – – <חנא סוייד (חד"ש):> על זה דיברתי ולא היית. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> בסדר, מותר גם לי, מה לעשות, נאלצתי לצאת החוצה לרגע. <חנא סוייד (חד"ש):> התייחסתי לזה. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אני מרשה לך גם לצאת החוצה אם אתה רוצה. לשנייה. אני לא איעלב. על כל פנים, האם מזה נובע שיהודי בשווייץ, או יהודי בבריטניה, או מוסלמי בשווייץ או בבריטניה, איננו אזרח שווה-זכויות? התשובה – לא. היהודים בבריטניה והמוסלמים בבריטניה אמורים להיות, ואני חושב שהם גם, ככלל, אזרחים שווי זכויות בבריטניה, אבל בריטניה, מבחינה לאומית, וגם דתית, היא לא מדינה יהודית, היא לא מדינה ערבית מוסלמית, היא מדינה בעלת אופי לאומי לא יהודי, לא מוסלמי, לא מבחינת הלאום ולא מבחינת הדת. <חנא סוייד (חד"ש):> היא לא המולדת שלהם. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> נכון, אבל יש שם גם אנשים – יש שם יהודים שחיים שם מאות שנים – – – <חנא סוייד (חד"ש):> זו המולדת שלנו פה. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> סליחה. יש שם יהודים שחיים מאות שנים, ושנים רבות ראו את זה כמולדת שלהם, אבל השלימו עם העובדה שבריטניה היא לא מדינה יהודית, והם לא ראו בזה פגיעה בזכויות האזרח שלהם כמו שאתם מנסים להצביע כאן. עכשיו אני אעבור לארצות-הברית. ארצות-הברית היא מדינה מיוחדת, ואני מציע לך, חבר הכנסת סוייד, לקרוא ספר נהדר, יכול להיות שקראת, שנכתב לפני שנים רבות, על-ידי הוגה דעות צרפתי, אלכסיס דה-טוקוויל. הוא ביקר בארצות-הברית וכתב ספר נהדר, שנקרא "הדמוקרטיה באמריקה", ובו הוא מסביר את שיטת המשטר האמריקנית בהשוואה לשיטת המשטר האירופית. ומה שבעצם עולה מהספר הזה הוא שארצות-הברית, קודם כול, אין בה הפרדת דת ומדינה, בניגוד למה שמקובל לחשוב. בארצות-הברית המדינה לא משפיעה על הדת, אבל הדת משפיעה על המדינה. אבל יותר מכך, בארצות-הברית במידה רבה נוצרה דת חדשה, מעבר לדתות הרגילות. מי שלא רוצה לקרוא לזה דת יכול לקרוא לזה אידיאולוגיה, אבל יש לה סממנים של קדושה, וזאת החוקה האמריקנית. החוקה האמריקנית היא במידה רבה ספר הקודש של ארצות-הברית, וכל אזרח שרוצה להתקבל, כל אדם שרוצה להפוך לאזרח ארצות-הברית, צריך להישבע אמונים על הספר הזה, על החוקה האמריקנית. הוא גם צריך לדעת ולהיבחן בשפה האנגלית. ולכן, בארצות-הברית באמת יש איזה אלמנט שמזכיר במקצת אלמנטים לאומיים או דתיים, אבל שמעוצב בצורה אחרת לחלוטין. זה לא גורע מהעובדה שלארצות-הברית יש אופי, האופי הלאומי, יש יאמרו אפילו הכמו-דתי, אבל בוא נקרא לזה לאומי, זה האופי שמעוצב על-ידי החוקה. ואם יבוא אזרח יהודי, או ערבי, אדם, וירצה להיות אזרח ארצות-הברית, ויגיד: אבל אני כופר בחוקה הזאת, אני דוחה אותה, היא לא מקובלת עלי, יגידו לו: תודה רבה, אתה לא יכול להיות פה אפילו אזרח. אני רוצה לסכם ולומר: יש בעולם מדינה יהודית-דמוקרטית אחת. יש מדינות רבות ללאומים אחרים, יש מדינות רבות שיש להן אופי דתי – או נוצרי, או מוסלמי, או אחר; יש מדינות רבות בעולם שמגדירות את עצמן מדינות מוסלמיות: הרפובליקה האסלאמית של מצרים, לא זוכר איך קוראים לזה, הרפובליקה האסלאמית של סוריה, או משהו אחר, אבל יש להם גם מונח – מדינות רבות שמגדירות את עצמן – כמובן הרפובליקה האסלאמית של איראן, זה The Islamic Republic of Iran, ויש מדינה אחת שהיא יהודית, ואצלנו העם והדת הולכים יחד. מי שהחליט שהמדינה הזאת יהודית – מעבר לנו, שמימשנו את זכות ההגדרה העצמית שלנו, זה הוכר גם בהחלטת עצרת האומות המאוחדות ב-1947. ההחלטה שמדברת על הקמת מדינת ישראל לא מכנה את מדינת ישראל "מדינת ישראל", כיוון שכאשר הייתה הצבעה על תוכנית החלוקה, ב-1947, עוד לא הוחלט מה יהיה השם של המדינה החדשה, של הרך הנולד; עוד לא החלטנו לקרוא לה מדינת ישראל. היו אז הצעות שונות – מדינת יהודה – ולכן החלטת עצרת האומות דיברה על הקמת מדינה – אני מצטט – "מדינה יהודית". כך הצביעו בעצרת האומות: מדינה יהודית. עכשיו, לקראת סיכום, אני רוצה לגעת בחוק הלאום, אדוני היושב-ראש. חוק הלאום נדרש גם אם אנחנו רואים את מגילת העצמאות כמעין – לא חוקה, אבל מסמך חוקתי. בדיוק כמו שנתנו לו תוכן יותר קונקרטי בתחום הדמוקרטי, הגיע הזמן לתת לו תוכן יותר קונקרטי בתחום היהודי. צריך לומר את האמת, מה שהופך את זה לדחוף יותר זה הניסיונות של גורמים שונים, מחוץ לישראל וגם לעתים בתוכה – ערבים, אבל גם לעתים יהודים מסוימים – לטעון שאין עם יהודי, או שלעם היהודי אין זכות למדינה משלו. והדבר הכי מוזר, שאלה שטוענים שלפלסטינים יש זכות הגדרה עצמית, וראוי שתהיה מדינה פלסטינית שתממש את זכות העם הפלסטיני למדינה משלו, כשאומרים להם: ומה עם העם היהודי? אז אתם מכירים בישראל כמדינה יהודית? אומרים: לא, ישראל לא מדינה יהודית, לעם היהודי אין זכות להגדרה עצמית; או לחלופין, מגדיל לעשות אבו מאזן באתר שלו: הוא טוען בכלל שאין עם יהודי. מכיוון שאין עם יהודי, אין לו זכות למדינת לאום משלו. בניגוד לעם הערבי-מצרי או הערבי הפלסטיני, אנחנו לא עם. זה שאנחנו מגדירים את עצמנו כעם, הוא לא מקבל את זה. הוא גם כופר בכל ההיסטוריה היהודית. תקרא את אבו מאזן, תראה שאין גם היסטוריה יהודית; לא היה פה עם יהודי, לא בית ראשון, לא בית שני, כל מה שכתוב בתנ"ך זה פברוק שנעשה על-ידי חכמים יהודים ונוצרים; גם הברית הישנה, גם החדשה, בימי הביניים, ויש פה ממש הכחשה – הכחשה של עצם קיום העם היהודי, של עצם הקשר בין העם היהודי לארץ-ישראל ושל עצם זכותו של העם היהודי למדינה משלו. וכנגד המתקפה הגזענית הזאת, כנגד הניסיון להפלות את היהודים ולטעון שליהודים לא מגיעה הגדרה עצמית משלהם ומדינה משלהם, לא חשוב באיזה גבול – לא באריאל, אבל גם לא בתל-אביב, לא בשילה, אבל גם לא בחיפה, זה לא מדינה יהודית בשום מקום; כנגד המתקפה הגזענית על מדינת היהודים, שהיא גם מתקפה על החלטת עצרת האו"ם מ-1947, שכתוב בה "מדינה יהודית", נדרש חוק לאום. החוק הזה הוא לא ביטוי לממשלה שרוצה פתאום, out of the blue – או לראש ממשלה – לבוא ולחזק את האלמנט היהודי. הוא נדרש בגלל הגזענות של שלילת זכות העם היהודי למדינה משלו, והניסיונות לפגוע – ולבטל את אופייה היהודי של מדינת ישראל, אופייה היהודי-דמוקרטי, שמבטיח זכויות שוות לכל אזרחיה. אדוני היושב-ראש, אני ממליץ בחום לכנסת לדחות גם את הצעת האי-אמון הזאת. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר יובל שטייניץ, שהשיב על הצעת האי-אמון מטעם הסיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד. אנחנו עוברים לדיון, חברי חברי הכנסת. ראשון הדוברים הוא חבר הכנסת איציק שמולי מסיעת העבודה. אחריו – יפעת קריב, שמעון אוחיון, נסים זאב. כל דובר – שלוש דקות. <איציק שמולי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני הקשבתי בקשב רב לשני הנאומים של שר המודיעין. אתם יודעים, יש משהו מטריד במה שקורה בימים האחרונים, עוד לפני שמתווכחים על הפרטים בחוק הלאום. כאשר אנשים בישראל קמים בבוקר בשבועות האחרונים כשהביטחון האישי, גם בירושלים אבל גם במקומות אחרים, הוא בקנטים, הוא ממש בשפל; כאשר הפערים החברתיים הולכים וגדלים, שיעורי העוני הם הגבוהים ביותר במערב; רק אתמול פורסם הנתון על מחירי הדיור שהמשיכו לעלות; דיבר פה קודם שר המודיעין על האתגרים הכלכליים, דיבר גם מתוך ניסיונו על התחזיות הקודרות בכל מה שקשור להאטה ואולי אף למיתון – וכאילו אזרחי ישראל קמים בבוקר ואומרים לעצמם: אתם יודעים מה? מה שמטריד אותנו זה שמדינת ישראל בהרגשה שלנו היא לא מספיק יהודית. הרי הכול זה סוג של מסך עשן ופירוטכניקה פוליטית כדי להסיט את תשומת הלב מהבעיות האמיתיות שכואבות לאנשים בבטן, מהעובדה שדווקא תחת משמרתו של מר-ביטחון אזרחי ישראל חשים חוסר ביטחון; העובדה שעומד פה ראש הממשלה בשבוע שעבר, ובלי להתבלבל בכלל, בדיון נוקב על שאלת יוקר המחיה ומחירי הדיור וכל הדברים הכואבים, עומד כאן ולא אומר כמעט אפילו לא משפט אחד על הבעיות המטרידות האלו. אתם יודעים, תחת המילה הזאת – בנאום הקודם, חברי חברי הכנסת, אני מזכיר לכם, זו הייתה המילה סייבר. אז הפעם לא דיברנו על סייבר, הפעם מסך העשן היה חוק הלאום, כאילו נגמרו הבעיות במדינת ישראל. עכשיו, מה אנחנו באמת מטרידים את עצמנו כאן בשטויות? הרי עיניה של כל המדינה נשואות לפגישת גן-הילדים שתיערך היום בערב, בתקווה – אתם יודעים מה? שהגנון הזה, המביך, שמתנהל בימים האחרונים ייפסק כבר, ויגאל גם את הכנסת הזאת וגם את המדינה כולה מייסוריה. הממשלה הזאת בדרך לשום מקום. כל האתגרים הביטחוניים והכלכליים, שפירט פה שר המודיעין בעצמו, עומדים בעינם, עומדים בעינם כבר כמה וכמה חודשים, ואנחנו לא רואים לאן הממשלה הזאת לוקחת אותנו. לכן, אדוני היושב-ראש, הגשנו את הצעת האי-אמון הזאת. אנחנו קוראים לבית לתמוך בהצעת האי-אמון, בעיקר כדי לגאול את עם ישראל ואת מדינת ישראל מממשלה שלא לוקחת אותנו לשום מקום. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת שמולי. הדוברת הבאה – חברת הכנסת יפעת קריב. <יפעת קריב (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים 31 ימים לפני אישור תקציב למדינה. אני קוראת לבית הזה, אני קוראת לראש הממשלה, לגלות אחריות. הנושא הבהול והחשוב ביותר והמשמעותי ביותר שניצב בפנינו הוא אישור תקציב למדינה. מ-1 בינואר 2015 כל משרדי הממשלה יעבדו ללא תקציב. אני מסתכלת עלייך, שרת הקליטה, איך אפשר להתנהל ללא תקציב? איך אפשר? כשתקציב המדינה לא מאושר עד 31 בדצמבר, אנחנו בעצם מפקירים ופוגעים בכל משרדי הממשלה. מה קורה? בפועל, עונת המלפפונים נפתחת, ולא באמצע הקיץ, אלא באמצע החורף. עובדי משרדי הממשלה, מנהלי האגפים, מנהלי התוכניות, בעצם לא יכולים לתכנן תוכניות לשנת 2015, המדינה נתקעת; לא יכולים להיות יצירתיים, לא יכולים לחלום, לחשוב, ליזום, לתכנן, בעצם נמצאים במצב בלתי מאפשר, ואנחנו קרובים אליו מאוד. עומדים בפנינו כל כך הרבה אתגרים כלכליים, מדיניים, לאומיים, חברתיים, ואנחנו מתעסקים בדבר שהוא ברור מאליו – הלוא כל שנה בדצמבר המדינה צריכה לאשר תקציב, אז מה קרה השנה? למה אנחנו לא מאשרים אותו? התקציב שהוגש הוא תקציב שיש בו אלמנטים חברתיים משמעותיים – גם לחינוך, גם לבריאות, גם לרווחה וגם לתחום ביטחון הפנים. יש בו רפורמות משמעותיות שישפרו את חיי האזרחים ברפואה הציבורית, בחברות הממשלתיות, בקק"ל. הגיע הזמן שאנחנו נאשר תקציב שמדבר על 3.2 מיליארד – בחינוך, בבריאות, ברווחה ובביטחון. אני שואלת את עצמנו, אדוני היושב-ראש, האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו במצב המדיני שבו אנחנו נמצאים, במצב החברתי והכלכלי, לא לאשר תקציב למדינה? האם אנחנו יכולים לא לאשר תקציב לביטחון ולא לאשר תקציב לביטחון פנים? לא לאשר תקציב לחינוך, ולא לאשר תקציב לרווחה, לא לבריאות, ובעצם לא לאשר תקציב למדינה? האחריות היא של הבית הזה. הציבור מסתכל עלינו, האזרחים, והוגש תקציב טוב. יש עתיד באה לעבוד בשביל האזרח, ואנחנו נעשה הכול כדי שהתקציב הזה יעבור. נותרו לנו רק עוד 31 ימים לאשר את התקציב. אסור לנו לשתק את המדינה. הלוא רק בשנת 2012 – אני רוצה לספר לך שאני הייתי אז ראש אגף במשרד ממשלתי; הממשלה לא אישרה את תקציב המדינה ל-2013, עונת המלפפונים נפתחה, ואנחנו יצאנו לתרדמת בשטח ולבחירות במדינה. משרדי הממשלה הפסיקו לעבוד, או הפסיקו לעבוד ביצירתיות ובתכנון קדימה, אלא רק 1 חלקי 12. ב-2012 עשינו את הטעות הזאת ויצאנו לבחירות. עכשיו אני קוראת לנו לקחת אחריות, להוביל את אישור תקציב המדינה. יש לנו עוד 31 יום לעשות את זה, ובואו נעשה את זה. אני קוראת לבית הזה, לכולם, להתאחד סביב התקציב הזה. זה תקציב חשוב, משמעותי, ובעיקר בעל אלמנטים חברתיים שישפיעו על חיי האזרח ועל כולנו. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חברת הכנסת קריב. הדובר הבא, חבר הכנסת שמעון אוחיון – אני רואה שהוא לא נמצא. חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יש משנה באבות: "על כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד" – לא מפלגת יש עתיד – "ליתן דין וחשבון". זו ממשלה שעל כורחה היא חיה. הם לא יכולים לסבול האחד את השני. זה משהו מעושה, משהו מאולץ – פשוט אין ברירה, מה לעשות. זה כמו חולה שנוטה למות, אדוני היושב-ראש, שנותנים לו חמצן ומנשימים אותו בכוח. אבל הממשלה הזאת צריכה – אין לה בעיה של חולי הגוף, יש לה בעיה של חולי הנפש, שלא יהיה פה ספק, כי כל יום מעלים פה חוקים בל ידעום, חוקי סנדול, איך מסנדלים אחד את השני. יש פה מלחמות של אגו – מי יוביל, מי יכניע את מי, מי כופף את מי, פשוט כאילו אין בעיה במדינה. מדברים על ביטחון, מדברים על כלכלה – את מי זה מעניין בכלל? יש פה מאבק בין המפלגות. הכנסת הפכה להיות איצטדיון "דוחה" שבסח'נין, מגרש כדורגל. יש פה אוהדי "בית"ר ירושלים" ויש פה אוהדי "בני סח'נין", שרק המשטרה צריכה להפריד ביניהם. מי שראה את הסקנדל שהיה פה בשבוע שעבר – פשוט בושה וכלימה. אדוני היושב-ראש, אני לא מבין, יש פה חבלי לידה קשים של הממשלה הזאת. זה כמו שאישה כורעת ללדת, ומה לעשות, אז עושים לה ניתוח קיסרי בכוח כדי שהתינוק יצא לאוויר העולם. זה בדיוק מה שקורה פה – רוצים בכוח, בניתוח קיסרי, להוביל לבחירות. מישהו מבין למה הממשלה הזאת צריכה ללכת לבחירות? ממשלה שלא מפרקים אותה, מפרקת את עצמה. אני רוצה להבין, אדוני היושב-ראש, כל העניין הזה של חוק הלאום, זה פשוט מעורר מדנים. יש פה חוסר הבנה משווע, קודם כול מצד הדרוזים. יכול להיות שהחוק הוא טוב, אבל העיתוי שלו הוא מאוד מאוד בעייתי. אז מה אומרים ב-13 הרשויות המרכזיות של הדרוזים? הם בעצם באים ואומרים שהיה ארגון, כינוס חירום בכפר מע'אר, ואמרו שהחוק מנציח אפליה, קנאות, הסתגרות לאומית. הם יצאו בקריאה שהם דורשים חוק שיבטיח שוויון לאזרחים, ולא חוק לאום, שמנציח את האפליה ודוחק אוכלוסייה נאמנה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <נסים זאב (ש"ס):> אני רק רוצה להשלים. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, לא שאני חושב, חלילה וחס, יש פה איזו עדה, דרוזית, או צ'רקסית, או אפילו מוסלמים, שמופלית לרעה. פה אין אפליות. אני אומר לכולם, ותמיד אני חוזר ואומר: הלוואי שהיו זוכים במדינות ערב לקבל את היחס, באחוז קטן, מה שהם זוכים לו במדינת ישראל. אבל מה לעשות, החוק הזה כרגע הוא לא במקום, הוא לא לעניין, ולכן הייתי מציע לראש הממשלה, במקום לפרק את הממשלה ולהוביל את המדינה לקדחת בחירות, עדיף מאוד שיצא מהחוק הזה, של הלאום, לפני שיתרוצצו הבנים בקרבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה לחבר הכנסת זאב. אני אאפשר לחבר הכנסת שמעון אוחיון לעלות לדוכן. בבקשה. <שמעון אוחיון (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, קודם כול, כנסת נכבדה, אני מבקש להתייחס לסערת הרוחות סביב חוק הלאום. כמו נושאים רבים בפוליטיקה שלנו, גם הדיון הזה, על חוק הלאום, "זכה" לסילוף עובדות. למעשה, חוק הלאום הוא התשובה לתהליכים שחווינו בשנים האחרונות במדינת ישראל, בניצוחם של ארגונים אנטי-ציוניים שמטרתם כרסום ושחיקה באופייה של המדינה כמדינה יהודית, כמדינה של הלאום היהודי. הארגונים הללו, שחלקם פועלים במימון ממשלות זרות בהיקף נרחב, מבקשים להשפיע על אופייה ועל זהותה של מדינת ישראל. הם מבקשים להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, והכול באמתלה ובתואנות של קידום זכויות אדם ודמוקרטיה. דוגמה אחת היא ארגון "עדאלה", ארגון הממומן על-ידי תמיכות והחזקות של האיחוד האירופי, כולל כמובן הקרן החדשה לישראל. הם מגנים את "התקווה", את ההמנון הלאומי, והם לא מעוניינים בחוק השבות. הם לא מעוניינים בסמלה הרשמי של המדינה, דגל ישראל. כל חוק – כל זכות שאנחנו מנסים לעגן ולדבר על הקשר בין מדינת ישראל לבין העם היהודי – כל זה זוכה לביטול ולמלחמה. ארגונים כאלה מציפים את התקשורת ואת בתי-המשפט בישראל בהאשמות כאילו אנחנו באמת עוסקים באפליה ובגזענות. השנה הוגשו, למשל, כמה תביעות לבטל את החוק העוסק באדמות שקרן קיימת לישראל מחזיקה כבר שנים רבות, עוד מלפני קום המדינה, בטענה שמדובר באפליה. אני רוצה גם לצטט מתוך מחקרו – מתוך הסיכום של פרופסור שטיינברג, שמדבר על העניין הזה, של לנסות לייחס למדינת ישראל, לראות בה מדינה גזענית, או תיאוקרטית, כאשר מתעלמים מכך ש-28 מדינות באירופה, שהן כמובן חלק מהאיחוד האירופי, הן למעשה חברות נוצריות, עם סמלים ולוח שנה בהתאם. בריטניה, למשל, יש לה כנסייה רשמית של המדינה. היא איננה תיאוקרטית, היא איננה גזענית. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <שמעון אוחיון (ישראל ביתנו):> תכף. אותו הדבר, 55 מדינות בעולם המגדירות את עצמן מדינות מוסלמיות, חלקן גם תיאוקרטיות. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת אוחיון, אתה מתחיל פה הרצאה מרתקת, אבל לא נראה לי שהבאת בחשבון את סד הזמן. <שמעון אוחיון (ישראל ביתנו):> אוקיי, אני רוצה לסיים. כמובן, הביקורת לא הופנתה כלפי המדינות האלה. הביקורת היא רק כלפי מדינת ישראל. אני רוצה רק לומר, לצערי, מה שהיה ברור מאליו עם הכרזת העצמאות, מתחילים להחיל בו כרסום ושחיקה, ואין ברירה אלא לשמור על הייחודיות. זהותה של המדינה כמדינה יהודית זה ביטוי לגיטימי של עם ישראל, שייכותו וחיבורו למולדתו. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה. הדובר הבא – חבר הכנסת ישראל אייכלר. בבקשה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, היום הזה ייקבע עתידו הפוליטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו; אם הוא יסיר מידיו את הכבלים של העבדות הקואליציונית שהוא גזר על עצמו ויכריז על בחירות כלליות, הוא יצא לחופשי, והעם יוכל לומר את דברו. העם יאמר אם הוא רוצה שראש הממשלה יהיה לפיד, ליברמן, לבני או בנט, ואולי ביבי נתניהו. מאותו רגע הוא יקבל תעודת שחרור ממעבידיו בקואליציה. הוא יוכל להציג לעם את הישגיו, והעם ישפוט. אבל אם, חלילה, הערב הזה בנימין נתניהו ייכנע, בפגישתו עם לפיד, לאיומים ויעניק לו מתנת בחירות בדמות חוק מע"מ אפס, מרגע זה הוא יהפוך לעבד נרצע לשישה חודשים. הוא יובא לאחר אי-כבוד, כפודל קטן שנסחב כשבוי ומושפל אחרי רגלי שלושה כלבי רועים. לפניהם תריע אף תצליח הגברת שתדבר בשצף קצף נגד כל הדברים שהיא בעצמה מסמלת: קיצוניות, אלימות, גזענות ושנאה. הם ישפילו אותו ואת 18 המנדטים המפוארים של הליכוד אל מול 19 סנטורים של קליגולה, המלוכדים באין עתיד. למחרת כניעתו של נתניהו ללפיד והעברת התקציב עם חוק מע"מ אפס תצא בשורת המהפכה בלפידי אש אל חוצות תל-אביב ובנותיה: הבאנו דירות עליכם, זוגות צעירים, ניצחנו. לאחר שישה חודשים בשבי ימצא את עצמו נתניהו במערכת בחירות אכזרית; הכלכלה קורסת, המיתון בשער ומכביד והולך, יוקר המחיה עולה, מחירי הדירות יוזנקו מעלה. ביבי חילק מתנות לכולם: הוא נתן ללבני ושטרן את חוק הגיור; נתן ללפיד את חוק מע"מ אפס; ייתן לבנט מאות מיליונים להתנחלויות – ורק לליכוד לא נשאר אפילו פירור. מה הפלא שהוא יקבל בבחירות הבאות בקושי 12 מנדטים, כפי שכבר קרה לו לפני שנים לא רבות? אנחנו מציעים לבנימין נתניהו ברגע האחרון לפני הקפיצה מהצוק, שהוא דיבר עליו לפני שבוע: אל תיכנע לאלה שמבקשים את נפשך כדי לרשת אותך. אל תיתן להם לכרות לך את הקבר הפוליטי ולשתות את הקולות שלך בקשית. צא לבחירות כמו מנהיג, תעמוד למשפט העם בקלפי, ואתה תחזור כמנצח, ודאי במצב יותר טוב מזה שאתה בו עכשיו. אנחנו, בכל מקרה, אדוני היושב-ראש, מוכנים בכל עת לצאת אל הקלפיות כדי להפסיק את הטירוף שאחז בעם הזה בשנה וחצי האחרונה, של ממשלה שנלחמת נגד אזרחיה, ובפרט נגד קבוצות מסוימות. אמרתי היום, ואני אומר שוב פה: כשאנשי מרצ, בוחרי מרצ, הנציגים שלהם לא בקואליציה, אז האזרחים שבחרו במרצ לא נפגעים בשום דבר מהעניין הזה. הם מקבלים את כל הזכויות שיש לאזרח – כמו שהוא היה בוחר בליכוד. לפוליטיקאים של מרצ יש בעיה, שהם לא שרים. אבל כשיהדות התורה וש"ס אינן בקואליציה, משום מה יש תחושה במשרדי הממשלה שמותר לכולם לפגוע, להדיר, לרדוף ולקפח את כל בוחרי יהדות התורה וש"ס. לכן, אנחנו, בעזרת השם, נצא לקלפיות בתפילה לקדוש-ברוך-הוא כיעקב אבינו בפרשת השבוע: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" – "פן יבוא והִכני אם על בנים"; "ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי זרעך כחול הים אשר לא יִספר מרֹב". תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת ישראל אייכלר. הדובר הבא – חבר הכנסת דוד צור. בבקשה. <דוד צור (התנועה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עולה פה שורה של אנשים, ואני מודה שגם אני, ואנחנו מדברים גם על הצעות האי-אמון וגם על חברי אופוזיציה וקואליציה, שבעצם מנסים להסביר לעצמנו וגם לעם – והקשבתי דווקא לחברי חבר הכנסת אייכלר, בעניין הזה, שניסה להסביר בעצם למה חייבים ללכת לבחירות ולמה צריך עוד הפעם לשמוע את קול העם. אז קודם כול, דמוקרטיה היא בעצם פלטפורמה, היא שיטה שתביא אותנו לכך שבסופו של דבר צריך להנהיג פה, לטפל בביטחון, בתקציב, ברווחה, בכלכלה, בעניים, ויש לנו כל כך הרבה בעיות, שבעצם כל היום אנחנו עסוקים בעצמנו, אם נלך לבחירות או לא, ואני, כפוליטיקאי צעיר, מסתכל על זה מהצד וחושב מה חושב הציבור עלינו, בבית הזה, על הממשלה, ואני מודה, אנחנו בקואליציה, אבל לצערי אני לא מצליח להסביר אפילו לעצמי על מה אנחנו מתקוטטים ועל מה הולכים. אז היה חוק הלאום. אם אני אשאל, גם בתוך הבית הזה, אבל בטח את הציבור, מה הניואנסים בין חוק הלאום שעליו אמר ראש הממשלה בשבוע שעבר: אני אביא את חוק הלאום בנוסח שלי, נוסח 14 נקודות וילסון, שהוא הקריא. בעיני הן נקודות נכונות. למה צריך את חוק הלאום? אני לא בטוח שצריך אותו. אני לא חושב שאנחנו צריכים את ההגדרה הזאת. אנחנו חושב שאנחנו חיים 66 שנים לצד אחינו הערבים, המיעוטים, הדרוזים, הצ'רקסים וכל האחרים. אני לא צריך, לא את עבאס ולא אף אחד שיגדיר אותנו כמדינת הלאום היהודי. אבל אמר פה השר יובל שטייניץ שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, לכאורה – ואמר את זה גם ראש הממשלה בשבוע שעבר – לכאורה איכשהו באיזונים משך את זה לכיוון יותר אוניברסלי ופחות ייחודי יהודי. אז שיגדירו מדינת הלאום היהודי, ובאותה נשימה גם דמוקרטי. אז נעבור את המשוכה הזאת. מע"מ אפס? אמר כבר ראש הממשלה, וכל הממשלה כבר אישרה את החוק הזה. בואו תעבירו תקציב. אחרת אנחנו נותנים סטירת לחי למשרד הביטחון, על 6 המיליארדים שהוא זקוק להם בתוספת. אם הוא יתחיל לעבוד ב-1 חלקי 12, אנחנו מחזירים אותו אחורה – 1.2 מיליארד שקל למשרד לביטחון פנים, ועוד 1.6 למשרד הרווחה, והבריאות – בקיצור, תקענו את המדינה עכשיו לטווח של חצי שנה, של חודשים. השורה התחתונה, לדעתי הציבור מאס בציניות הזאת, שבעצם רואה בפוליטיקה את חזות הכול, ולאו דווקא במשילות ובמה שאנחנו צריכים לשרת אותו. אני חושב שיהיה פה המבוגר האחראי, אם ראש הממשלה, אם השר ליברמן, או יאיר לפיד שאמור להיפגש עם ראש הממשלה היום, או ציפי לבני, ואפשר להסדיר את הדברים האלה, וידידינו מהאופוזיציה ימתינו עוד שנה שנתיים. גם תורכם יגיע. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת צור. הדובר הבא – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מכובדי היושב-ראש, מכובדתי השרה, חברים, במוצאי-שבת התקיימה הפגנה מול משרד ראש הממשלה בקריאה לחדול מאובססיית הפחד על חוק הלאום, ואנחנו קראנו ששר הכלכלה בנט, מהבית היהודי, יצא – תמיד קל מאוד להוציא את הכותרות – מה הוא אמר: שלטון לא מחליפים בהסתה ברחוב. נגמרו הימים שנוריד את הראש. אנחנו לא מסכימים לשתוק יותר. מה, אדוני השר? אתה מאיים? מה לא תשתוק יותר? מה נעשה פה? אנשים חושבים אחרת ממך; חושבים שהסכנה באה ממך ומהאנשים שמסביבך, מאמינים שאתה מסית, יחד עם כמה אנשים מסביבך, ויוצאים להגיד את דעתם, ואתה בא ויוצא באיום כזה. על מי אתה מאיים? גם סתימת פיות, אדוני השר? אני מתאר לעצמי שדברי, תשמע אותם. חברים, יש לנו תכונה – יושב-ראש האופוזיציה בוז'י הרצוג אמר את זה, ואומר את זה תמיד כאן – כל אחד ישאל את עצמו אם התכונה הזאת קיימת, שאמרנו על ראש הממשלה – פחדן. הוא חי מאובססיית הפחד, והאובססיה הזאת הגיעה למצב שאפילו על הזהות שלו הוא מפחד. עלו כאן חברי כנסת, דיברו על הזהות, על חוק הלאום, שבעיני הוא מסוכן ליהודים הרבה יותר מאשר הוא מסוכן לערבים. זה חוק שאם אתה מתייחס אליו – – – <מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> היהודים הסכימו מי זה יהודי? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – אז אובססיית הפחד של ראש הממשלה הביאה אותו למצב שהוא פוחד על הזהות, על הדת שלו. חברים, אני פוחד, תעזרו לי, אני רוצה לקבוע את הזהות שלי על-פי חוק, תעזרו לי. אנחנו, המעצמה הכלכלית ומעצמת הסייבר, אני פוחד, הערבים השכנים – העולם יגנוב לי את הזהות, אני רוצה להגדיר את זה על-פי חוק. אז הפחד והאובססיה האלה, שראש הממשלה חי בהם, והוא מעביר אותם לציבור בכל מיני צורות, ומקבל אצל שוליים בחברה מין מטרייה להסתה ומטרייה לגזענות, אני אומר – הדמגוגיה, כמה שהיא חזקה וטובה, גם יש לה סוף, והפחד הזה יוביל את כולנו למצב בלתי-נסבל. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז, חברים, בלא חוק הלאום, בלא בטיח. הבנת מה שאמרתי? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> לא, אבל הבנתי את המנגינה. תודה, חבר הכנסת פריג'. הדובר הבא – חבר הכנסת אברהים צרצור. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כבוד היושב-ראש, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, הרבה מים זרמו בצינורות של האזור ובצינורות של מדינת ישראל בימים האחרונים, ואני אמנה רק כמה כותרות בקטע הזה. הכותרת הראשונה: התפשטות הפאשיזם במדינת ישראל. דוגמה לכך – חוק הלאום, שבא כדי לקבוע בצורה חד-משמעית שאין נרטיב במקום הזה מלבד הנרטיב הציוני; אין היסטוריה, אין תרבות, מלבד התרבות וההיסטוריה היהודית, בארץ הקודש, ואין עם שנקרא עם פלסטיני, אלא רק עם יהודי. העם הפלסטיני, מבחינת החוק הזה, הם קבוצה של חייזרים שבאו מכוכב כזה או אחר והחליטו להשתקע בגבולות של מדינת ישראל, ועדיין אנחנו לא יודעים איזה גבולות יש למדינת ישראל, וישראל מרוב חמלה נתנה להם להשתקע וליהנות מזכויות פרט של מדינת ישראל. חלומות באספמיה, אפשר להגיד. כותרת אחרת: כיבוש משחית. דוגמה לכך, דוגמה בולטת, היא פרסום תמונות שהיינו עדים להן באחרונה – עם מדי אס.אס. נאציים. לא תמונות שלי ולא של אף חבר כנסת ערבי, אלא של קברניטי מדינת ישראל – נשיא המדינה, דנינו, לפיד, לבני ואחרים, ולא נשאר, כבוד היושב-ראש, אלא להוציא "פולסא דנורא" חדש, כדי שרצח פוליטי שני יתבצע הלכה למעשה במדינת ישראל. כותרת שלישית: אפליה גזענית, חצופה, נבזית, דוקרת, דוקרנית, שקופה. דוגמה לכך: החלטת משרד הבינוי לבנות 11 יישובים יהודיים באזור הנגב, בו בזמן שממשלת ישראל, מדינת ישראל, מתכננת לגרש כ-40,000 ערבים מאזור הנגב ולהרוס 25–30 יישובים ערביים באזור הנגב הקיימים מלפני קום מדינת ישראל. כותרת אחרת: בורות משוועת לשמים. דוגמה לכך: הצהרותיו של הרב הראשי לצה"ל מלפני כמה ימים שאין חשיבות לאל-אקצא בדת האסלאם, ירושלים לא הוזכרה אף פעם בקוראן, 90% מהמוסלמים אינם מכירים מה זה קוראן. הוא נתן גם פרשנות משלו, של המילה אל-אקצא – זה לא "ירושלים", אלא המקום הרחוק מאזור אל-מדינה או אזור מכה. פשוט מאוד, בורות משוועת שאין לה מקום בעולם הזה. כותרת אחרת, כבוד היושב-ראש, היא: היעדר תקווה של שלום. עזה מדשדשת במקום, היא יכולה להתפרץ פעם אחת בפני מדינת ישראל, ועל כן אחד הפרשנים הצבאיים – קראתי אתמול איזה מאמר פרשני – אומר: הגיע הזמן שישראל תדאג שהמצב בעזה לא יתדרדר. הרי אם המצב שם יתדרדר הוא יתפוצץ בפניה של ישראל, ולא בפניה של מצרים שעומדת מהצד בחיבוק ידיים. ואני מסכם עם שתי כותרות, רק בכמה שניות: היה מה שנקרא "דיבור" בימים האחרונים בביתו של נשיא מדינת ישראל, על פליטים יהודים או מגורשים יהודים מארצות ערב, והייתה השוואה בינם לבין הפליטים הפלסטינים שגורשו ממולדתם. אז אני אומר לכם במלוא הכנות: אין מה להשוות בין שתי הישויות האלה. פליטים יהודים שבמירכאות כפולות גורשו – והם לא גורשו – ממדינות ערב, הם יכולים לחזור מחר בבוקר. באותה נשימה, גם מיליוני פלסטינים רוצים לחזור למולדתם. ואני מסיים בצורה כזאת: בלבול ממשלתי שלם. פוליטיקאים בממשלה – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אני מסיים בזאת; אני מבטיח לך, כבוד היושב-ראש. פוליטיקאים – אנחנו רואים זאת יום-יום בממשלת ישראל – עם תככים, עושים קונספירציות, מתכננים מי יהיה עם מי, מי נגד מי – זאת המדינה שבוחרת אך ורק, ודואגת אך ורק, איך לנצח בבחירות הבאות, ולא דואגת בשום פנים ואופן לדורות הבאים. הגיע הזמן שהעם בישראל יוציא את הממשלה הזאת לגרדום, במירכאות כפולות ומכופלות. תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה. הדובר הבא, חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, חוק הלאום – אומרים שהחוק הזה הוא מיותר. יש למישהו איזה ספק שהוא שמדינת ישראל תופסת את עצמה כמדינה יהודית? למישהו מאזרחי המדינה הערבים יש לרגע תחושה שאין אפליה כלפי הערבים? הרי לכולם ברור שהדברים האלה כבר נמצאים היום במדינת ישראל, ולכן יש כאלה שאומרים שחוק הלאום הוא חוק מיותר. אבל, עמיתי חברי הכנסת, האמת היא שזה מהלך מסוכן. זה מהלך מסוכן, קודם כול ברמה הפוליטית, כי זה מהלך שמסמן שבירה של נתניהו לימין הקיצוני המסוכן והמטורף ביותר; זה מהלך מסוכן ברמה המשפטית, מכיוון שאנחנו מדברים על חוק-יסוד, אנחנו מדברים על תשתית המערכת המשפטית, אנחנו מדברים על משמעויות רוחב מרחיקות לכת, גם ביחס לערבים, אבל גם אפילו ביחס למעמדם של חוקי ההלכה בתוך מדינת ישראל. המשפט העברי הופך להיות מרכזי במערכת המשפט. מדינת ישראל עושה צעד לכיוון של מדינת הלכה. אבל חמור לא פחות, עמיתי חברי הכנסת, זה המסר הסימבולי שהצעת החוק הזאת מנסה להעביר, וקודם כול להעביר לאזרחי המדינה הערבים. המסר שהמדינה מנסה להעביר לאזרחיה הערבים הוא: ישראל איננה המדינה שלכם. עכשיו תשאלו אותי: האם האזרחים הערבים היום חושבים שמדינת ישראל דואגת להם? לא, אני חושב שאזרחי המדינה הערבים אין להם הרבה אשליות; הם מבינים איפה המדינה עומדת, הם מבינים שהיא מפלה אותם, הם לא מרגישים שהמדינה הזו באמת דואגת להם, והם גם לא מרגישים שהמדינה הזו באמת שייכת להם. אז זו ההרגשה של האזרחים הערבים, אבל יש הבדל בין הרגשה של אזרחים לבין זה שהמדינה באה ואומרת לאזרחיה: אני לא שייכת לכם; אני, מדינת ישראל, לא שייכת לכם, אזרחי המדינה הערבים. עמיתי חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת היא צעד נוסף במהלך שראש הממשלה מסמן, שהוא מסמן בו את המיעוט הערבי, את האוכלוסייה הערבית, כאויב הפנימי. זה מהלך שמבטא במהותו גלישה של נתניהו לאפיק כהניסטי. לא מקרה שאנשים כמו משה ארנס, כמו ראובן ריבלין, דן מרידור, בני בגין, המנהיגים ההיסטוריים של הליכוד שעודם בחיים, מגנים את המהלך הזה, מתנגדים לו. נתניהו גולש למישור כהניסטי. וכשהוא גולש למישור כהניסטי וכשאלה המסרים שמגיעים מלמעלה, הם מחלחלים למטה והם מגיעים לקרקע הפורייה ומצמיחים גידולים גזעניים. היום היינו יחד עם חברי עפו אגבאריה בבית-הספר הדו-לשוני, וראינו איך נראים הפירות המורעלים האלה כשהם מגיעים לקרקע הכל-כך בשלה. אבל, עמיתי חברי הכנסת, צריך לשים לב לעוד דבר: כשמסמנים את המיעוט הערבי כשעיר לעזאזל, עושים בדיוק מה שעשו האנטישמים באירופה. אז סימנו את היהודים. ברוסיה של תחילת המאה, הססמה של "המאה השחורה" הייתה: "הכו ביהודים והצילו את רוסיה" – – <נסים זאב (ש"ס):> השוואה מגעילה. <דב חנין (חד"ש):> – – "הכו ביהודים והצילו את רוסיה" – – <נסים זאב (ש"ס):> השוואה מגעילה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. תודה, דב חנין. <נסים זאב (ש"ס):> השוואה לא במקומה – – – <דב חנין (חד"ש):> – – וזה בדיוק מה שעושים אלה שמסמנים את האזרחים הערבים כשעיר לעזאזל כי אין להם פתרונות למשבר הדיור, אין להם פתרונות ליוקר המחיה, השכר מתחת לרצפה – – <נסים זאב (ש"ס):> אז מה זה קשור לזמן הגרמנים? – – – <דב חנין (חד"ש):> – – אין ביטחון חברתי, אין ביטחון אישי. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, את הצעות האי-אמון היום צריך לקבל. המסקנה מכל מה שאמרתי היא שצריך להפיל את ממשלת ביבי, וטוב יום אחד קודם. תודה רבה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה רבה. ואחרון הדוברים, חבר הכנסת באסל גטאס, בבקשה. <באסל גטאס (בל"ד):> חברי חברי הכנסת, כבוד היושב-ראש – – – <נסים זאב (ש"ס):> איפה הכאפיה היום? איפה הכאפיה? <היו"ר משה זלמן פייגלין:> ששש, חבר הכנסת זאב. <באסל גטאס (בל"ד):> אתה כבר לא יכול לראות אותי בלי כאפיה? <נסים זאב (ש"ס):> אני לא יכול בלי כאפיה. אתה צריך להזדהות עם הלאום שלך. <באסל גטאס (בל"ד):> אל תזלזל בכאפיה. <נסים זאב (ש"ס):> לא, לא מזלזל. אני – – – <באסל גטאס (בל"ד):> כאפיה היא חתיכת לבוש שלנו שאני משתמש בה כמו שצריך, כפי שצריך. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חבר הכנסת גטאס, השעון רץ, חבל על הזמן. <באסל גטאס (בל"ד):> לא, אבל הוא מדבר. <נסים זאב (ש"ס):> לא, אני רוצה – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> כן, כן, בסדר. אני רק – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – צריך לכבד את עצמך ואת הלאום שלך. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> ששש, חבר הכנסת זאב, אני מבקש. <באסל גטאס (בל"ד):> היו, רבותי, שאלות עקרוניות אם בשיטה הדמוקרטית צריך ויש לגשת לבחירות גם אחרי שנתיים, שנתיים וחצי, מהבחירות האחרונות ואם זה דמוקרטי כשלעצמו. אני חושב שמעבר לכל השאלות שגרמו לנו וגורמות לנו להציע אי-אמון בממשלה – אני חושב שזה הזמן המתאים ביותר לבחירות. כל האיומים והרעיונות שיוצאים מפי שרים שמתקוטטים ובערב אומרים שזה לא הזמן לבחירות – אני חושב שזה הזמן לבחירות. וזה מהסיבה הפשוטה שהבחירות האחרונות שהיו במדינת ישראל היו כאילו אין סכסוך, כאילו האזור אינו על סף מלחמה. העניינים שעמדו על הפרק בבחירות אז היו ענייני צדק חברתי ועניינים חברתיים, והעניין של שלום ומלחמה, עניין הסכסוך, עניין הכיבוש, המשך הכיבוש, לא זכו בבחירות האחרונות לשיח ציבורי אמיתי. ומה קיבלנו? קיבלנו ממשלה שמדרדרת את כל האזור ואִתה את כל עמי האזור לסף מלחמה, ממשלה שבתוכה יש 25 מנדטים, מתוך הקואליציה, אלה של יש עתיד ושל התנועה, שהם ובוחריהם לא מסכימים ולא באים מהמחנה הפוליטי של ביבי נתניהו. היום, מה שקורה, שביבי נתניהו וממשלתו, בריצת אמוק ליצירת מצב בלתי נסבל באזור, מצב שעלול להביא את כל האזור לסף מלחמה; וחבילת חוקים גזעניים, כפי שאנחנו רואים – הוא משתמש בכוח של אותם 25 מנדטים. זה מצב אידיאלי כדי לחזור ולהעלות את הסוגיות המרכזיות בבחירות חדשות, שיציבו את השאלה המרכזית, שאלת הגורל של כולנו, של כל עמי האזור, ומכאן, איך מתקדמים ולאן הולכים – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה. <באסל גטאס (בל"ד):> – – האם הולכים לפשרה היסטורית בין העמים, שתתקן את העוול ההיסטורי ותביא לסיום הכיבוש ולמציאות חדשה, או להמשך שליטה של הקו הימני הרדיקלי הקיצוני הקיים? תודה. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> תודה, חבר הכנסת גטאס. ישיב השר יובל שטייניץ. בבקשה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> כמה זמן, כבוד השר? <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> כמה שיידרש. <ניצן הורוביץ (מרצ):> זה לא בלתי מוגבל. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> חבר הכנסת הורוביץ – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אבל אני תמיד נהנה לשמוע אותך, אז מבחינתי אתה יכול לדבר כמה שאתה רוצה. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> – – קודם כול, אני מודה לך. <קריאה:> איפה אקוניס? איפה סגן השר אקוניס? <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> שנית, גם אני שואל את עצמי איפה אקוניס. איפה אקוניס – מדינה שלמה שואלת את עצמה איפה אקוניס, אבל מאחר שסגן השר הנכבד איננו בסביבה, אז השר ימלא את מקומו. שנית, אתם מוזמנים לקרוא כמה קריאות ביניים שאתם רוצים, זה רק יסייע לי בנאומי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה יעזור לך למשוך את הזמן. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> לא, חס וחלילה. אמרתי: יסייע לי בנאומי. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> אם אפשר שם, באגף של מרצ, להתיישב. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> זה מבחינה אינטלקטואלית יסייע לי. <היו"ר משה זלמן פייגלין:> חברת הכנסת גלאון, חברת הכנסת זנדברג, אם אפשר לשבת שם בבקשה. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, יש בכנסת מוסד ותיק של הצעות והצבעות אי-אמון בימי שני. זה מוסד שעובר מדור לדור ומקדנציה לקדנציה. ואנחנו, מכוח האינרציה, ממשיכים בהצעות האי-אמון האלה, שאיבדו – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> אנחנו שומרי מסורת. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> שומרי מסורת, נכון. אבל אתה יודע, לפעמים צריך לרענן גם את המסורת. והצעות האי-אמון בכנסת הפכו לדבר כל כך אוטומטי, בכל יום שני, שהציבור איבד בהן כל עניין. הן לא מרגשות, הן לא מסעירות, זה מעין ריטואל שגם האופוזיציה וגם הקואליציה הפסיקו להתרגש ממנו, אבל לא רק הקואליציה והאופוזיציה; גם אזרחי ישראל כבר לא מייחסים להצעות האלה שום חשיבות, והשם "אי-אמון", במקום שיהיה מיוחד למצבים ייחודיים, שבהם, בעקבות התפתחות כזו או אחרת, יש באמת סערה פוליטית כזו או אחרת, יש באמת קונסטלציה שבה אופוזיציה מנסה להצביע אי-אמון בממשלה – זה הפך למצוות אנשים מלומדה, לריטואל, למשהו שלא מכבד את עצמו. בכל יום שני אנחנו מצביעים פה על הצעות אי-אמון, דוחים אותן – הרבה הצעות אי-אמון, האחת אחרי השנייה; מנמקים אותן, מדברים נגדן, ולבסוף דוחים אותן. והבעיה, שגם האוכל הכי טוב, כשאתה אוכל אותו בכל ארוחה, ויום אחרי יום, מאבד מטעמו והופך לתפל. <נחמן שי (העבודה):> מה זה, דיאטה פה? <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> וזה מה שקורה. מה? <נחמן שי (העבודה):> זה דיאטה? <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> המשלתי את זה לדיאטה. וזה מה שקורה, לצערי, להצעות האי-אמון. אני, דרך אגב, לא מאשים את חברי האופוזיציה הנוכחית, ולא אותך, ולא את דני דנון, כי גם כשאנחנו היינו באופוזיציה נהגנו להגיש מבול של הצעות אי-אמון, שלא הרשימו אף אחד ולא ריגשו את אזרחי ישראל. לכן אני מציע לך, אדוני היושב-ראש, ולכם, חברי הקואליציה והאופוזיציה, פעם אחת לשקול הגבלה של מספר הצעות האי-אמון בקדנציה או במושב של הכנסת. לשקול איחוד של הצעות אי-אמון. לשקול איזה פרוצדורה מיוחדת שתחזיר קצת פלפל, קצת מלח, קצת טעם וקצת כבוד להצעות האי-אמון, שהפכו לריטואל יבשושי כל כך וצפוי מראש. אדוני היושב-ראש, כפי שאמרתי קודם, ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע שהוא עושה מאמץ לקרוא את הקואליציה לסדר, ליישר את ההדורים, או כפי שקרא לזה פעם מנחם בגין, כשהוא היה ראש הממשלה, עליו השלום – לתקן את הקלקולים. אני משוכנע שרוב מכריע של אזרחי ישראל מייחלים להצלחתו של ראש הממשלה, כי העובדות הבסיסיות ברורות לכולם: מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים לאומיים כבדים ביותר – אתגרי הביטחון הלאומי, גל הפיגועים והטרור בירושלים וגם באזורים בגושי התיישבות, ביישובים יהודיים, ביהודה ושומרון. הניסיון להצית מהומות בירושלים, תוך ניצול הטרנד הג'יהאדיסטי שחוגג בכל רחבי המזרח התיכון, בין השאר על-ידי אבו מאזן, שקורא למוסלמים להגן על מסגד אל-אקצא – להגן מפני מי? מפני היהודים. זו מתכונת בטוחה לחרחור מלחמה ומהומות דמים. זה כולל את הסוגיות שמאיימות עלינו מצפון ומדרום, וזה כולל, כמובן, את איום הגרעין האיראני, שלא בוטל, שלא נעלם, שלא נוטרל עדיין סופית, אלא רק נדחה. ולמזלנו הצלחנו, בין השאר על-ידי כל המגעים וההסברה שלנו, למנוע חתימה על הסכם שהיה עלול להיות הסכם רע לנו ורע לעולם כולו, הסכם מלא חורים ופרצות עם איראן. אבל האתגרים הללו דורשים טיפול רציני ודחוף כולם. בצדם יש לנו אתגרים כלכליים. זה לא סוד שיש האטה בצמיחה. היינו במקום הראשון בצמיחה ובצמיחה לנפש בעולם המערבי כולו, ולא עוד. יש האטה בצמיחה. חווינו צמיחה שלילית, גם צמיחה שלילית לנפש, ואנחנו צריכים להתמודד עם אתגרים כלכליים לא פשוטים, לא פשוטים, שעליהם נוספת כמובן פגיעה נוספת בכלכלה בעקבות מבצע "צוק איתן". ונוסף על כל אלה יש אתגרים מדיניים לא פשוטים, כי הרשות הפלסטינית – אבו מאזן בעצם נמצא בעיצומה של מתקפה מדינית קשה ביותר על מדינת ישראל. חווינו מתקפת טילים וטרור מעזה, ואנחנו חווים מתקפה מדינית מרמאללה. זו מתקפה שבאה לשלול את זכותנו להתקיים כמדינה יהודית דמוקרטית בארצנו. זו מתקפה שהולכת לאו"ם, שהולכת לבית-הדין הבין-לאומי, שמנצלת את העיוות הנורא במועצת האו"ם לזכויות אדם – שמדינות כמו איראן ולוב וסוריה ואלג'יריה ואחרות מצביעות על ועדת חקירה שתחקור את צבא הגנה לישראל שפועל נגד ארגוני טרור וירי רקטות מעזה. ויש כרגע ניסיון של אבו מאזן לנצל את ועדת שייבס, שיושבת ומכינה דוח. אנחנו יודעים, שייבס כבר אמר את דעתו מראש, שהוא רוצה לראות את מדינת ישראל ומנהיגיה בבית-הדין הבין-לאומי. אז זה השופט האובייקטיבי, שהודיע מראש שברצונו לראות את מנהיגי מדינת ישראל בבית-הדין הבין-לאומי, ועכשיו הוא כותב את הדוח שלו. וכשכל הדברים הללו מתגלגלים, הדבר הכי לא אחראי ולא רציני ולא מועיל הוא שבמקום להתמודד אתם אנחנו נלך לבחירות מוקדמות. עם זאת, יש קלקולים בקואליציה. את הקלקולים הללו צריך לתקן. מפלגות הקואליציה צריכות לחזור, להבין ולהכיר בכך שיש לא רק ממשלה בישראל אלא ראש ממשלה, ולא מגישים לא תוכניות כלכליות ולא תוכניות מדיניות ללא תיאום אתו וללא הסכמתו – ואת הקלקולים הללו צריך לתקן. אנחנו כולנו מאחלים לראש הממשלה הצלחה במשימה שלו, כי הבחירות המוקדמות, המוקדמות מדי, הן לא לטובתה של מדינת ישראל, אבל ההצלחה כמובן תלויה ביכולת להכניס סדר, משמעת, שכל ישר וכללי התנהגות בתפקוד הממשלה והקואליציה. אי-אפשר לחיות בממשלה במצב של "איש הישר בעיניו יעשה", שכל מפלגה, כל מנהיג מפלגה יחליט ויעשה את הישר בעיניו, לא בתחום הכלכלי, לא בתחום המדיני ולא בתחום הביטחוני. לכן הדבר הנכון ביותר מבחינתה של מדינת ישראל הוא לדחות את הצעות האי-אמון שמוגשות כאן היום, בתקווה גדולה שנוכל להתגבר על הקלקולים בקואליציה ולחזור לתפקד כממשלה שיש בה סדר ומשמעת, ולא שכל שותף קואליציוני מכריז הכרזות, יוזם יוזמות, בשלושת התחומים המרכזיים של ניהול המדינה – בתחום הביטחוני, בתחום המדיני ובתחום הכלכלי. לא ניתן לקדם מהלכים משמעותיים או תוכניות משמעותיות ללא תיאום ואישור של ראש הממשלה ותיאום עם הממשלה. ברגע שהדבר הזה יוסדר, אם יוסדר, יש מקום להמשך כהונתה של הממשלה הזו, ומבחינתי האישית הייתי שמח לראות את האופוזיציה חוברת לקואליציה בממשלת אחדות לאומית. לכל מי שמקבל את מנהיגותו של נתניהו, כמו רוב אזרחי ישראל בסקרי דעת הקהל – הרי לא רק בבחירות, גם בסקרי דעת הקהל העכשוויים הוא נתפס פעם אחרי פעם אחרי פעם, ועוד הפעם ועוד הפעם, כמועמד המתאים ביותר, כאיש המתאים ביותר לעמוד בראשות הממשלה ולהנהיג את מדינת ישראל. תחת ההכרה שזה רצונם של מרבית אזרחי ישראל היה אפשר אולי אפילו להרחיב את הקואליציה. אני חושב שהדבר הזה רצוי לאור האתגרים שעומדים בפנינו. לכן, אני רוצה לסכם את דברי ולומר – אני חושב שכל אזרחי ישראל שמתבוננים כאן בהצעות האי-אמון, בחיזיון הזה, המיותר הזה, הריטואל הקבוע – – – <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אנחנו יכולים ללכת, הוא ימשיך. יקראו לנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת איתן כבל. זו פעם שלישית שעולה השר שטייניץ עכשיו לדוכן. הוא השיב גם על שתי הצעות אי-אמון, וכל פעם הוא משכנע יותר ויותר. אני חי בתחושה שהפעם דווקא האי-אמון לא יעבור, הודות לשכנוע של השר שטייניץ. <אראל מרגלית (העבודה):> עכשיו אנחנו מבינים את אפלטון, למה הטרידו אותו הסופיסטים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> למה מה? <אראל מרגלית (העבודה):> למה את אפלטון הטרידו הסופיסטים שכל הזמן היו עולים – – – <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> עוד הפעם – מה השאלה על אפלטון? <אראל מרגלית (העבודה):> עכשיו אנחנו מבינים מה הטריד את אפלטון, הסופיסטים שהיו עולים – – – <קריאה:> נפלת על שטייניץ, זה לא ייגמר טוב. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> כן, חבר הכנסת אריאל מרגלית יש לו השכלה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אראל מרגלית. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אראל מרגלית. – – – יש לו השכלה פילוסופית משובחת, אבל הוא ודאי, אם הוא קרא את ספרי ומאמרי, יודע שאני מזדהה עם אפלטון והרציונליסטים ולא עם הסופיסטים. למרות – – – <אראל מרגלית (העבודה):> אבל אתה כמו אחד הסופיסטים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עכשיו אני מבין איפה סלע המחלוקת ביניכם. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אתה יודע מה? אני מקבל את הערתך בהבנה ובאהדה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <השר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, אני קורא לכנסת לדחות את הצעות האי-אמון, ואני קורא לקואליציה להתאחד מחדש תחת מנהיגותו של ראש הממשלה ולטפל בבעיות הבוערות של מדינת ישראל, ובראשן, בשלושת התחומים המרכזיים של ניהול המדינה: הביטחון הלאומי, הכלכלה הלאומית והמדיניות. תודה רבה ובהצלחה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לשר יובל שטייניץ. חברי הכנסת, נא לשבת. יש לנו סדרה של – חברי הכנסת, נא לשבת, בוודאי מי שמעוניין להצביע. יש לנו סדרה של הצבעות. הראשונה שבהן היא על הצעת האי-אמון מטעם סיעת העבודה: הממשלה לא מטפלת ברווחה וישראל תקועה בתחתית הדירוג של ה-OECD. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת יצחק הרצוג. חברי הכנסת, הוגשה בקשת הממשלה לקיום הצבעה שמית בהצעה זו. לכן אבקש ממזכירת הכנסת לקרוא בשמות חברי הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) טלב אבו עראר – בעד עפו אגבאריה – בעד יולי יואל אדלשטיין – נגד יצחק אהרונוביץ – נגד שמעון אוחיון – נגד אורי אורבך – נגד דוד אזולאי – אינו נוכח ישראל אייכלר – אינו נוכח רוברט אילטוב – נגד קארין אלהרר – נגד זאב אלקין – נגד אופיר אקוניס – אינו נוכח גלעד ארדן – נגד אורי אריאל – נגד יעקב אשר – אינו נוכח מיכל בירן – בעד בנימין בן-אליעזר – אינו נוכח אלי בן-דהן – נגד נפתלי בנט – נגד יואב בן צור – אינו נוכח יחיאל חיליק בר – בעד אבישי ברוורמן – בעד מוחמד ברכה – אינו נוכח עמר בר-לב – בעד באסל גטאס – אינו נוכח אילן גילאון – בעד זהבה גלאון – בעד גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – בעד משה גפני – בעד יעל גרמן – אינה נוכחת דני דנון – נגד אריה דרעי – אינו נוכח רונן הופמן – נגד ניצן הורוביץ – בעד צחי הנגבי – נגד יצחק הרצוג – בעד אבי וורצמן – נגד יצחק וקנין – אינו נוכח נסים זאב – בעד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח תמר זנדברג – בעד ציפי חוטובלי – נגד דב חנין – בעד ישראל חסון – בעד בועז טופורובסקי – נגד אחמד טיבי – אינו נוכח מרדכי יוגב – נגד שלי יחימוביץ – בעד משה יעלון – נגד אליהו ישי – אינו נוכח איתן כבל – בעד אמנון כהן – בעד יצחק כהן – בעד מאיר כהן – נגד זבולון כלפה – נגד חיים כץ – נגד ישראל כץ – נגד עליזה לביא – נגד ציפי לבני – נגד לימור לבנת – נגד אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת מיקי לוי – נגד יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – אינו נוכח לאון ליטינצקי – נגד דב ליפמן – נגד יעקב ליצמן – אינו נוכח עוזי לנדאו – נגד סופה לנדבר – נגד יאיר לפיד – אינו נוכח מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח שולי מועלם-רפאלי – אינה נוכחת שאול מופז – בעד משה מזרחי – בעד אברהם מיכאלי – בעד מרב מיכאלי – בעד אלכס מילר – נגד עמרם מצנע – נגד אורי מקלב – בעד יעקב מרגי – בעד אראל מרגלית – בעד משולם נהרי – בעד בנימין נתניהו – נגד חנא סוייד – בעד שמעון סולומון – נגד אורית סטרוק – נגד ניסן סלומינסקי – נגד חמד עמאר – נגד משה זלמן פייגלין – נגד שי פירון – נגד מאיר פרוש – אינו נוכח יעקב פרי – נגד עיסאווי פריג' – בעד רינה פרנקל – נגד עמיר פרץ – אינו נוכח דוד צור – נגד אברהים צרצור – בעד עדי קול – נגד פניה קירשנבאום – נגד רות קלדרון – נגד יפעת קריב – נגד מירי רגב – נגד מיכל רוזין – בעד מיקי רוזנטל – בעד דוד רותם – נגד יואל רזבוזוב – נגד יוני שטבון – נגד יובל שטייניץ – נגד מאיר שטרית – נגד אלעזר שטרן – נגד נחמן שי – בעד סילבן שלום – אינו נוכח עפר שלח – נגד איציק שמולי – בעד יאיר שמיר – אינו נוכח סתיו שפיר – בעד איילת שקד – אינה נוכחת פנינה תמנו-שטה – נגד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי המזכירה, נא לקרוא בשמות חברי הכנסת שלא השתתפו בהצבעה בסיבוב הראשון. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) דוד אזולאי – בעד ישראל אייכלר – אינו נוכח אופיר אקוניס – אינו נוכח יעקב אשר – אינו נוכח בנימין בן-אליעזר – אינו נוכח יואב בן צור – אינו נוכח מוחמד ברכה – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח גילה גמליאל – אינה נוכחת יעל גרמן – אינה נוכחת אריה דרעי – אינו נוכח יצחק וקנין – אינו נוכח חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח אחמד טיבי – אינו נוכח אליהו ישי – בעד אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – אינו נוכח יאיר לפיד – אינו נוכח מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח שולי מועלם-רפאלי – נגד מאיר פרוש – אינו נוכח עמיר פרץ – אינו נוכח סילבן שלום – אינו נוכח יאיר שמיר – אינו נוכח איילת שקד – אינה נוכחת <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, האם יש מישהו שלא קראו בשמו, לא השתתף בהצבעה ומעוניין או מעוניינת להצביע? אני לא רואה כאלה. גברתי המזכירה, נא להתחיל בספירת הקולות. אני גם מודיע, למען הסר ספק, שמייד בתום ההכרזה על תוצאות ההצבעה על האי-אמון של מפלגת העבודה אנחנו נעבור להצבעה אלקטרונית על כל שאר ההצעות, ולכן כדאי להיות במקום, ודאי מי שרוצה להשתתף בהצבעה. אני חוזר ומודיע: תהיה ההצבעה אלקטרונית על שאר הצעות האי-אמון, לכן כדאי לשבת במקום. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא מסגיר סודות בשלב כזה מוקדם. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, מתי יוצאים לפגרת בחירות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה? <משה גפני (יהדות התורה):> מתי יוצאים לפגרת בחירות? <יצחק כהן (ש"ס):> הערב, הערב. <איתן כבל (העבודה):> רוצים לסדר את זה ב"בין הזמנים". <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סדר זה סדר, אדוני שר החינוך. חברי הכנסת, להלן התוצאות, לידיעת כלל חברי הכנסת, ובמיוחד חבר הכנסת חיים כץ: בעד – 38, נגד – 58. אני קובע כי הצעת האי-אמון מטעם סיעת העבודה לא התקבלה. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון של סיעת ש"ס. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת אריה דרעי. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה – 36 נגד – 57 נמנעים – אין הצעת סיעת ש"ס להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 36, 57 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת האי-אמון מטעם סיעת ש"ס לא התקבלה. אנחנו עוברים להצעה של יהדות התורה – מרצ. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעות יהדות התורה – מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 37 נגד – 57 נמנעים – אין הצעת סיעות יהדות התורה – מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 37 בעד, 57 נגד, אין נמנעים. גם הצעת יהדות התורה – מרצ, הצעת האי-אמון של יהדות התורה – מרצ, לא התקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים להצבעה על הצעת האי-אמון מטעם חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד. המועמד להרכיב את הממשלה הוא חבר הכנסת מוחמד ברכה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל-מד"ע–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה – 35 נגד – 57 נמנעים – 1 הצעת סיעות חד"ש–רע"ם-תע"ל-מד"ע–בל"ד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, להלן התוצאות: בעד – 35, נגד – 57, נמנע אחד. גם הצעת חד"ש, רע"ם-תע"ל-מד"ע ובל"ד לא התקבלה. הכנסת דחתה את כל הצעות האי-אמון בממשלה. שימו לב לצניעות: המועמדים להרכיב את הממשלה הבאה לא רצו אפילו להיות כאן. מרוב התרגשות הם לא הגיעו להצבעות האלה – פרט, ודאי, לחבר הכנסת יצחק הרצוג, צריך לציין לפרוטוקול. <איתן כבל (העבודה):> היו אצל החייט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> היו אצל החייט, אומר חבר הכנסת כבל. <חילופי גברי בוועדות הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, שתי הודעות מטעם ועדת הכנסת ימסור לנו יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה, אדוני. טעון הצבעה או לא טעון הצבעה? לא טעון הצבעה. בבקשה, אדוני. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד ראש הממשלה, השרים, חברות וחברי הכנסת, להלן הודעות מטעם ועדת הכנסת: אני מודיע בזה על חילופי אישים בוועדת הכספים מטעם סיעת התנועה: חבר הכנסת עמיר פרץ יכהן כממלא-מקום קבוע במקום חבר הכנסת עמרם מצנע, שחדל לכהן ביום 27 באוקטובר 2014. <אראל מרגלית (העבודה):> מצנע לא היה בכספים. <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> היה ממלא-מקום. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> הודעה שנייה: ועדת הכנסת קבעה בישיבתה היום, כי ועדת החוקה, חוק ומשפט תדון בהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 120) (יידוי או ירי של אבן או חפץ אחר), התשע"ה–2014, מ/897, לשם הכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. <חילופי גברי בוועדות הכנסת> <יריב לוין (יו"ר ועדת הכנסת):> הודעה שלישית: אבקש להודיע בזה על חילופי אישים בוועדה המשותפת של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות וועדת החוץ והביטחון לנושא משא-ומתן בהיעדר התייחסות למאבק הפליטים היהודים יוצאי ארצות ערב להכרה ולפיצויים – מטעם ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, חבר הכנסת זאב אלקין יכהן במקום ראובן ריבלין, שנבחר לנשיא המדינה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יריב לוין. <הצעת חוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים ועובדים זרים אחרים מישראל (תיקוני חקיקה והוראות שעה), התשע"ה–2014> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/904).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים ועובדים זרים אחרים מישראל (תיקוני חקיקה והוראות שעה), התשע"ה–2014, קריאה ראשונה. יציג את החוק שר הפנים חבר הכנסת גלעד ארדן. בבקשה, אדוני. <שר הפנים גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, למדינת ישראל גבולות יבשתיים וימיים באורך של מאות קילומטרים עם שכנותיה. מראשיתו של גל ההסתננות לפני כתשע שנים ועד היום נתפסו יותר מ-60,000 בני-אדם שהסתננו לישראל שלא דרך תחנות גבול. אומנם מרבית המסתננים נכנסו לישראל דרך הגבול עם מצרים טרם השלמת גידורו, אך גם לאחר השלמת גדר הגבול עם מצרים אי-אפשר למנוע לחלוטין מעבר מסתננים נוספים דרך הגבול האמור, וגם דרך גבולותיה האחרים של המדינה, לתוך תחומי מדינת ישראל. ההסדר החקיקתי הייחודי החל על מסתננים בלתי מתועדים לפי החוק למניעת הסתננות נועד לתת מענה לטיפול בתופעת ההסתננות רחבת ההיקף שעמה התמודדה ישראל בשנים האחרונות. כידוע לכולנו, חברי חברי הכנסת, השלכותיה של התופעה באות לידי ביטוי בין השאר בפגיעה במרקם החיים בחברה הישראלית, פגיעה בשוק העבודה, צמצום המשאבים במערכות השונות, דוגמת מערכת החינוך, מערכת הבריאות ומערכת הרווחה, השמורים לאזרחי ישראל ותושביה השוהים בה כדין, וכן, לצערנו, לעתים בהגברת הפשיעה באזורים שבהם מרוכזים מהגרים בלתי חוקיים. אני מודע היטב לכך שחובתנו, כמדינתו של העם היהודי, גם לשמש דוגמה ומופת בדרך שבה אנחנו מטפלים במהגר – כל מהגר, דרך אגב, בין שהוא חוקי, בין שהוא בלתי חוקי, בין שהוא נמלט מרצח עם ובין שהוא מסתנן שהגיע לכאן כדי לשפר את איכות חייו. ועדיין יש לנו חובה ראשונה במעלה כלפי אזרחי מדינת ישראל, ולא נוכל להתעלם מהפגיעה הקשה והייחודית שנגרמת לתושבים רבים במדינה מתופעת ההסתננות, ובראשם, כמובן, תושבי דרום תל-אביב, אשר סבלו ועדיין סובלים משינוי דרמטי באופי מקום מגוריהם, משינוי תרבותי, וכן, כן, כפי שאמרתי, מירידה ברמת ביטחונם האישי. ולכן, עוד טרם חקיקת החוק הנוכחי הביאה הממשלה הסדרים שונים להתמודדות עם התופעה הזאת, ומסתננים הושמו במשמורת לפי חוק הכניסה לישראל, אבל שוחררו ממנה לאחר פרק זמן קצר יחסית, בין השאר משום שחוק הכניסה לישראל לא אפשר החזקה של אדם במשמורת למשך יותר מ-60 ימים. תיקון מס' 3, שנחקק בעבר, ביטא את מדיניות הממשלה שלפיה יש להחיל על המסתננים הסדר משפטי ייחודי ומחמיר יותר, שונה מהדין החל על שוהים שלא כדין לפי חוק הכניסה לישראל, בין השאר כי יש הבדל משמעותי בין אדם שנכנס לישראל כדין, דרך מעבר גבול חוקי, וניתנה לו אשרת כניסה לתקופה נקובה, ובהמשך הפך לשוהה שלא כדין, לבין מסתנן שנכנס ביודעין לישראל שלא דרך תחנת גבול, ללא מסמכי זיהוי רשמיים ובאופן בלתי מתועד. תופעה זו, כמובן, מקשה על רשויות המדינה לברר את זהותו, את מדינת אזרחותו, תושבותו ומוצאו של המסתנן, ולמעשה מקשה מאוד את היכולת המעשית להרחיק אותו מישראל למדינה כלשהי. כמו כן, מסתנן שנכנס באופן בלתי מתועד לישראל, מלכתחילה הכניסה שלו היא בלתי חוקית, ולכן יש מקום להחיל דין מחמיר יותר, כפי שתיארתי. ולכן, לפי תיקון מס' 3 היה אפשר להחזיק את המסתננים במשמורת לתקופה של עד שלוש שנים, בכפוף לעילות שחרור שנקבעו בחוק. אבל, לצערנו, ביום 16 בספטמבר 2013 קבע בית-המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, בהרכב מורחב של תשעה שופטים, כי סעיף 30א לחוק אינו חוקתי, וכלל הוראותיו בטלות, מאחר שטמונה בו פגיעה בלתי מידתית בזכות לחירות ולכבוד האדם הקבועה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בעקבות פסק-הדין בעתירת אדם, פנתה הממשלה לגיבוש אמצעים חלופיים שיאפשרו לה להתמודד עם ההשלכות החמורות הנובעות מתופעת ההסתננות אבל שפגיעתם במסתננים תהיה פחותה והם יעמדו בעקרונות שנקבעו בפסק-הדין. הממשלה תיקנה פעם נוספת את החוק למניעת הסתננות וקבעה כמה הסדרים שאפרט מייד. במקביל, היא הורתה – – – <היו"ר משה זלמן פייגלין:> רבותי. חברת הכנסת מיכאלי, אם אפשר, בבקשה לנהל את הדיון בירכתי האולם. חבר הכנסת הרצוג. תודה. <שר הפנים גלעד ארדן:> במקביל, הממשלה הורתה, בהחלטה מס' 960 מנובמבר 2013, שעניינה תוכנית משולבת ומתואמת לטיפול בתופעת ההסתננות, על יישום של מהלך כולל, משולב ומתואם לטיפול בתופעה, בעלות של מאות-מיליוני שקלים. הממשלה הורתה על הקצאת משאבים מיוחדים למשטרת ישראל לצורך שיפור הביטחון של תושבי שכונות דרום תל-אביב שבהן שוהה אוכלוסייה גדולה במיוחד של מסתננים. כפי שאמרתי, היא העבירה חוק שהתקבל בכנסת ב-10 בדצמבר 2013, שבמסגרתו עוגנו הכללים והמסגרת הנורמטיבית להקמת מרכז השהייה הפתוח, הידוע בכינויו מתקן "חולות". תיקון מס' 4, שבא בעקבות תיקון 3 שנפסל, כפי שתיארתי, קבע שני הסדרים עיקריים הכוללים מארג של אמצעים: הסדר אחד קבע הוראות לעניין גירוש והחזקה במשמורת במתכונת מידתית יותר מזו שנקבעה בתיקון 3, ופרק ד' קבע הוראות לעניין הקמתו והפעלתו של מרכז שהייה פתוח ושהיית מסתננים במתקן כאמור. אני חייב לציין שבעקבות האישור של תיקון מס' 4 וההתגייסות של חברי כנסת רבים בבית הזה, שהבינו את חומרת התופעה, ובראשם חברת הכנסת מירי רגב, יושבת-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה – בעקבות האישור של התיקון הקודם חלה ירידה דרמטית גם במספר המסתננים שנכנסו לישראל, ובשנה, שנה וחצי האחרונות צנח המספר באמת לבודדים בלבד, אבל לא פחות, ואולי יותר חשוב מכך, החוק נתן את תוצאותיו גם בעידוד כלפי המסתננים הקיימים, ואלפי מסתננים החלו בעצם לחזור לארצות מוצאם, וכך בעצם הוקל גם סבלם, אם כי במידה מועטה, של תושבי דרום תל-אביב. נגד התיקון הזה, תיקון מס' 4, הוגשה עתירה לבית-המשפט העליון, ולצערנו, ב-22 בספטמבר 2014 קיבל בית-המשפט העליון את העתירה וקבע – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <שר הפנים גלעד ארדן:> אני מתאר את עמדת הממשלה, לא את עמדתך, חברת הכנסת רוזין. לצערנו. אנחנו כפופים להחלטות בית-המשפט העליון ומכבדים אותן – – <קריאה:> – – – <שר הפנים גלעד ארדן:> – – יחד עם זאת, להביע צער מותר לנו. ואנחנו בצער רב קיבלנו את החלטת בית-המשפט שקבעה שסעיף 30א לחוק למניעת הסתננות, שעניינו החזקת מסתנן במשמורת, אינו חוקתי בשל פגיעתו הבלתי-מידתית, לדברי בית-המשפט העליון, בזכות החוקתית לחירות ולכבוד, ועל כן הוא בטל. כמו כן קבע בית-המשפט כי גם דינו של פרק ד' לחוק למניעת הסתננות, אשר מכוחו הוקם מרכז השהייה, מתקן "חולות", להתבטל, בשל פגיעתו, לדברי בית-המשפט העליון, בזכות לכבוד ולחירות. בית-המשפט קבע כי פרק ד' אינו צולח את הבחינה החוקתית בראש ובראשונה מאחר שלא נקבעה בו כל מגבלת זמן לשהייה במרכז השהייה, וכן לא נקבעה כל עילה לשחרור ממנו. בית-המשפט גם קבע שדרישת ההתייצבות לרישום נוכחות שלוש פעמים ביום אינה מידתית. לצד זאת, השעה בית-המשפט את תוקפה של ההכרזה שלו על הבטלות לתקופת 90 יום, ואפשר לכנסת לגבש הסדר חקיקתי מתאים. אני מזכיר לכולנו שאותם 90 ימים שבית-המשפט העליון אפשר לנו ככנסת לגבש הם הסדר חקיקתי יחלפו ב-22 בדצמבר השנה. אם זה יקרה, ואני מאוד מקווה שזה לא יקרה, מתקן "חולות" למעשה ייסגר, ואלפי המסתננים הבלתי-חוקיים ששוהים בו ישוחררו, ולאחר מכן כמובן יהיה קשה מאוד לאתר אותם ואת המקום שבו הם נמצאים, ולמעשה לאכוף את החוק הקיים. ואנחנו, ככנסת, חברת הכנסת רוזין שמחייכת, אמורים להיות מוטרדים מהיכולת של הממשלה לאכוף – – <מיכל רוזין (מרצ):> כמה אלפים ישוחררו? <שר הפנים גלעד ארדן:> – – חוקים שעוברים כאן, בכנסת. <מיכל רוזין (מרצ):> כמה אלפים ישוחררו? <מירי רגב (הליכוד):> לא מעניין אותה – – – את המדינה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> כמה יש שם? <שר הפנים גלעד ארדן:> חברי חברי הכנסת, תיקון החקיקה שלפנינו נדרש הואיל וההסדר הקיים בחוק הכניסה לישראל אינו נותן מענה מספק על תופעת ההסתננות בכללותה ועל הצורך להתמודד אתה באמצעים אפקטיביים שיש בהם כדי להגשים את התכלית שקבע בית-המשפט – כן, גם בית-המשפט – כתכלית ראויה, ולכן הממשלה מציעה כאן היום לתקן את החוק למניעת הסתננות ולהחליף את הסעיפים שבוטלו בידי בית-המשפט. ההסדר שאנחנו מציעים כאן היום בחוק הוא הסדר מתון יותר מזה שנקבע בתיקון מס' 4. הוא אמצעי מידתי יותר, העומד בסטנדרטים החוקתיים שנקבעו בפסק-הדין בפרשת גברסלסי, לשם הגשמת התכליות המשולבות כמפורט להלן. ואני מציג, ממש בקצרה, מה הם השינויים המרכזיים. החוק המוצע שמונח בפניכם משנה קודם כול בפרק – מציע קודם כול תיקונים בחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), גם בפרק ב' לחוק עובדים זרים, התשנ"א–1991, וגם בחוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח-אדם, התשנ"ו–1996. השינויים המרכזיים הם כדלהלן: סעיף 30א לחוק קובע תקופת משמורת של שלושה חודשים, בשונה ממה שהיה בעבר, כפוף לשיתוף פעולה של המסתנן. אם הוא לא ישתף פעולה יהיה אפשר כמובן להאריך את תקופת המשמורת, לעומת תקופה מרבית של שנה לפי ההסדר שהיה קיים בתיקון מס' 4. אמרתי, ואני עדיין חוזר ואומר, שעמדתי הייתה שונה בנושא הזה מעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה; חשבתי שאפשר לקבוע תקופה של שישה חודשים, כמו התקופה שקבועה בדירקטיבה האירופית. עם זאת, בשל האי-הסכמה עם היועץ המשפטי לממשלה, והעובדה שעל-פי תקנון הממשלה אין אפשרות להניח הצעת חוק בלא שהיועץ המשפטי לממשלה סומך את ידיו על החוקתיות שלה, ובשל קוצר הזמנים שתיארתי, שעלול להביא לכך שמתקן "חולות" ייסגר, הממשלה הניחה את הצעת החוק בנוסח שהצגתי לפניכם. לאחר השחרור, ככל שהוא יתבצע בתום שלושת החודשים, יוציא נגד המסתנן ממונה ביקורת הגבולות הוראת שהייה במרכז השהייה. כך יוצא שמסתנן חדש יוחזק במשמורת שלושה חודשים, אבל בסיומם הוא לא ישוחרר למרכזי ערים, אלא יופנה למרכז השהייה ב"חולות" למשך תקופה מקסימלית של 20 חודשים. קביעת תקופת המשמורת נעשתה בהתחשב באותם נתונים עדכניים על אודות היקף תופעת ההסתננות לישראל בחודשים האחרונים, שכפי שאמרתי ירדה באופן דרמטי, ולגביה אמר גם היועץ המשפטי לממשלה, שאם הוא יראה שהמספר הזה יעלה מחדש, הוא ישקול לתמוך גם בהארכת תקופת המשמורת, וחשוב לי לציין זאת לפרוטוקול הכנסת. פרק ד' לחוק קובע כי אפשר לתת הוראת שהייה לכל מסתנן שקיים קושי מכל סוג שהוא לגרשו למדינת מוצאו, וההסדר החדש שאנחנו מציגים כאן ביחס לפרק ד' כולל גם הוא שינויים משמעותיים בהשוואה להסדר שנקבע בתיקון 4. השינויים העיקריים הם: 1. הגבלה בחוק של תקופת הזמן לשהייה במרכז השהייה ל-20 חודשים, לעומת תקופה בלתי-מוגבלת שהייתה בעבר; 2. קביעת חובת התייצבות אחת בלבד, סמוך לשעת סגירת המרכז בלילה, בין 20:00 ל-22:00, לעומת שלוש התייצבויות ביום שהיו בתיקון מס' 4; 3. הפחתת תקופת ההחזקה במשמורת שאפשר להשית על מסתנן שיפר את הוראות סעיף 32ב לחוק. שינוי משמעותי נוסף בהצעת החוק לעומת ההסדר שנקבע בתיקון מס' 4, שנובע אף הוא מהערות בית-המשפט, קשור להגבלת הוצאת הוראות שהייה לקבוצות אוכלוסייה ייחודיות. לכן – וזה אולי חשוב לך במיוחד, חברת הכנסת רוזין – נקבעו כמה מקרים שבהם ממונה ביקורת הגבולות לא ייתן הוראת שהייה במרכז השהייה; למשל לקטין, למשל לאישה; למשל למי שגילו יותר מ-60 שנה; להורה לקטין הסמוך על שולחנו בישראל; למי שממונה ביקורת הגבולות שוכנע כי בשל גילו או מצב בריאותו, לרבות בריאותו הנפשית, שהייתו במרכז השהייה עלולה לגרום נזק לבריאותו, או למי שמשטרת ישראל הודיעה כי יש ראיות לכאורה לכך שנעברה לגביו עבירה של סחר בבני-אדם או החזקה בתנאי עבדות. ואני שוב חוזר ומדגיש שאני מבין היטב גם את חובתנו כמדינה של העם היהודי, שנמלט והיה שנים רבות במדינות לא לו, גם לשמש דוגמה ולהתחשב בסבלם ובתנאים שבהם מוחזקים אותם פליטים, או מהגרים, או מסתננים בלתי חוקיים, כל אחד לפי המקרה הפרטני שלו. חידוש חשוב נוסף שקיים בחוק, והוא בעצם תיקון חקיקה עקיף – כי אנחנו רוצים, כפי שאמרתי, לא רק לעצור את גל ההסתננות, אלא גם לפעול ולעודד יציאה של מסתננים בלתי חוקיים וחזרתם לארצות מוצאם או לארצות אחרות. בחוק נקבעים הסדרים כלכליים חדשים שיחולו על מעסיקי עובדים זרים ועל עובדים זרים שהם מסתננים לצורך הבטחת יציאתם מישראל ולצורך הגברת האכיפה בכל הקשור להעסקת עובדים זרים ומסתננים, כפי שאני אפרט בקצרה. תיקון סעיף 1יא לחוק עובדים זרים מטיל חובה על מעסיק עובד זר או עובד זר שהוא מסתנן לשלם פיקדון חודשי בעד העובד, אשר יימסר לו בעת יציאתו מישראל. כפי שאמרתי, זה הסדר שנועד לעודד יציאה מישראל כדין, ובמועד, של עובדים זרים בתום התקופה שבה קיבלו אישור חוקי לשהות במדינה. תיקון סעיף 2 – – – <מיכל רוזין (מרצ):> הצעת החוק החדשה מאפשרת את העסקתם? <שר הפנים גלעד ארדן:> לא. יש גם עובדים זרים חוקיים בישראל – – <מיכל רוזין (מרצ):> לא, אתה מדבר פה על – – – <שר הפנים גלעד ארדן:> – – ויש מסתננים בלתי חוקיים. העובדים הזרים החוקיים – כולנו הרי רוצים שבתום התקופה שהם קיבלו לגביה אישור, כדי – – – <מיכל רוזין (מרצ):> זה לא שייך לחוק ההסתננות. <שר הפנים גלעד ארדן:> זה בהחלט – – – <מיכל רוזין (מרצ):> זה חוק עובדים זרים. <שר הפנים גלעד ארדן:> זה החוק למניעת הסתננות. ברגע שעובד חוקי לא יצא מהארץ בתום התקופה שבה הוא קיבל אישור לעבוד, הוא עלול להפוך למסתנן בלתי חוקי – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – אישור העסקה. <שר הפנים גלעד ארדן:> – – ולכן יש לזה קשר הדוק – – <מירי רגב (הליכוד):> – – – <שר הפנים גלעד ארדן:> – – לחוק הקיים. נתווכח על כך אצל מירי בוועדה. <מיכל רוזין (מרצ):> אני שואלת – – – לתת להם אישורי העסקה – – – <מירי רגב (הליכוד):> אז שאלת, אז מה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – חוק-יסוד – – – <שר הפנים גלעד ארדן:> אני מניח שאת נרשמת לדבר, חברת הכנסת רוזין. אם נרשמת לדבר על החוק – – – <מירי רגב (הליכוד):> אנחנו נדון על זה. עכשיו השר מציג את היתרונות של החוק. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <שר הפנים גלעד ארדן:> אני מניח שנרשמת לדבר. את תאמרי את הדברים – – <מיכל רוזין (מרצ):> לא תוכל לענות לי? <שר הפנים גלעד ארדן:> – – ואם אבחר לסכם אשיב לך, ואם לא, אני מתחייב להגיע לוועדה, כפי שאני תמיד נוהג לעשות – אני מכבד את הכנסת ואת דיוני הוועדות – וללוות את החקיקה, ולתת מענה, ואם יש צורך, גם לתקן את החוק. תיקון סעיף 2 לחוק עובדים זרים מציע להחמיר בענישה של מעסיקים אשר מעסיקים עובד זר בלא רישיון, או שמעסיקים עובד זר כאשר אין בידיהם היתר להעסקת עובד, ולקבוע קנסות מוגדלים בשל העסקה שלא כדין של עובד זר שהוא מסתנן. מוצע גם לקבוע – – – <אראל מרגלית (העבודה):> על זה אני רק אומר לך – – – <שר הפנים גלעד ארדן:> אני מודע לדיון על זה. <אראל מרגלית (העבודה):> – – – עם המסעדות, עם זה, אתם עושים להם את המוות – – – <שר הפנים גלעד ארדן:> חבר הכנסת אראל מרגלית – – – <אראל מרגלית (העבודה):> – – – את המוות. אתם פושטים עליהם באמצע הלילה – – – <שר הפנים גלעד ארדן:> אבל, חבר הכנסת אראל מרגלית – – <אראל מרגלית (העבודה):> – – – והאנשים האלה, הם שוטפים את הכלים, והם עושים זה, יש להם מקום שמחזיק אותם, ובעלי המסעדות פתאום נהפכים לאלה – – – <שר הפנים גלעד ארדן:> – – אציע לך עצה תקשורתית מעל הדוכן – – <אראל מרגלית (העבודה):> כן. <שר הפנים גלעד ארדן:> – – מה שאתה אומר עכשיו אף אחד לא שומע, רק אני. אוקיי? <אראל מרגלית (העבודה):> כן. <שר הפנים גלעד ארדן:> אני מניח – או שתירשם ותבוא ותאמר, ואז יראו כל המעסיקים של עובדים זרים, בין שהם בעלי – – <אראל מרגלית (העבודה):> לא, אני אומר את זה לך. <שר הפנים גלעד ארדן:> – – מסעדות או אחרים שאתה דואג להם, או שתבוא לוועדה – ואני עוזר לך עכשיו, שידעו גם שאתה דואג – – <אראל מרגלית (העבודה):> ואללה – – <שר הפנים גלעד ארדן:> – – וייתכן שאני אשתכנע, וייתכן שמירי רגב תשתכנע, והנושא יעלה להצבעה, ואני לא פוסל דיון בנושא הזה. נכון שזה לא עיקר החוק, אני מסכים אתך, ואני פתוח לעניין. הפעם החוק הזה מוגש בלוח זמנים מאוד קצר. לא לכל סעיף פה הייתי שותף מתחילתו ועד סופו, לתהליך הדיון בו, אבל אני פתוח לשמוע את ההערות שלך. <אראל מרגלית (העבודה):> – – זה ששר הופך ליועץ שלי זה כבוד – – – <שר הפנים גלעד ארדן:> לא, זה רק בעניינים ספציפיים שאולי יש לי בהם יותר ניסיון ממך, לא בדאגה לעסקים קטנים ובינוניים, ששם ודאי יש לך לא פחות ניסיון ממני. <אראל מרגלית (העבודה):> או גם גדולים. <שר הפנים גלעד ארדן:> בהחלט. במקביל, כחלק מהחמרת הענישה מוצע לקבוע קנסות מינהליים גבוהים מאלה הקבועים בתקנות העבירות המינהליות כלפי מי שמעסיקים מסתננים שאינם רשאים לעבוד בישראל. במטרה להגביר את הפיקוח על קבלני כוח-אדם וקבלני שירות המעסיקים בין היתר מסתננים, מובהר כי קבלנים שיבצעו הפרות, רישיונם יישלל. חברי היקרים – ואלו באמת משפטי האחרונים – חשוב לזכור: ביטול – – – <קריאה:> – – – <שר הפנים גלעד ארדן:> לא, לא. – – – ביטול החוק בפעם השנייה על-ידי בג"ץ – אני לא רוצה לגרום לדחייה בפגישה בין שר האוצר לראש הממשלה – מקשה עלינו כמדינה לבצע מדיניות להתמודדות עם תופעות ההסתננות. סגירת מתקן השהייה, חס וחלילה, פירושה עלול להיות הוצאת יותר מ-2,000 מסתננים בלתי חוקיים לרחובות ישראל. ביטול תקופת המשמורת לגמרי עלול לעודד מחדש את גל ההסתננות לישראל. ולכן, מכל הסיבות האלה, ומתוך אמונה שהצעת החוק מהווה הסדר מידתי ומאוזן יותר, שנועד לתת מענה לזכותה ולחובתה של מדינת ישראל להגן על גבולותיה, להגן על ריבונותה, להגן על שלום אזרחיה ותושביה, לצד חובותיה על-פי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אני מבקש מכם מאוד לתמוך בהצעת החוק בקריאה ראשונה, כדי לאפשר לנו לתת מענה על בעיית ההסתננות הבלתי-חוקית. החובה שלנו היא גם להציע פתרונות למצוקתם של תושבי דרום תל-אביב, והדברים של בג"ץ – עם כל הכבוד, המילים לבדן לא יוכלו לתת את המענה הזה, אם הכנסת לא תיתן את המענה באמצעות כלים אפקטיביים בידי הממשלה, וכן, גם לשמור על זהותה היהודית של מדינת ישראל, תוך מתן התייחסות נדרשת לפסיקת בית-המשפט העליון בנושא זה. אני מבקש מכם לתמוך בהצעה ולהעבירה לוועדת הפנים לשם הכנתה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה לשר ארדן. אנחנו עוברים לדיון. אני מבקשת את חבר הכנסת משה מזרחי – חבר הכנסת מזרחי, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת אלי ישי וחברת הכנסת שקד. <משה מזרחי (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, אדוני שר הפנים, מר ארדן, לא יצא לי לברך אותך, אז אני מברך אותך בהצלחה בתפקידך. <זהבה גלאון (מרצ):> גם עכשיו אני – – – <משה מזרחי (העבודה):> אני מקווה שתהיה פתוח גם לדברים של בג"ץ בשתי הפעמים שהוא החליט לבטל – עם הטחת הראש של הממשלה הזאת, עם הצעות החוק שהיא מגישה, עם החוקים שהיא מגישה, בהקשר הזה של הטיפול במסתננים. אני באמת לא מצליח להבין – זה ממש מדַגֵם – איך באמת, זה ממש סימפטום של הממשלה הזאת – כשאני מבין את הרציונל שחבוי מאחורי הרעיון הזה, מה שנקרא "להקשות את היד על המסתננים", ואולי בצדק במידה מסוימת, אבל הדרך שבה הולכים היא פשוט בלתי נתפסת. ואני לא קולט את האטימות הזאת, כשעכשיו אנחנו שומעים שדווקא החוק הזה הוא הגורם המרתיע מהמדרגה הראשונה לאי-הגעתם של האריתריאים והסודאנים והמסתננים למיניהם מאפריקה למדינת ישראל. זה קרה אך ורק בגלל הגדר, נקודה, ועל זה צריך לומר מילים טובות. מאז קמה הגדר – לא קשור לחוק הדרקוני הזה, שככל שמנסים לתקן אותו הוא הולך ונראה רע והולך בניגוד לרוח שבג"ץ מנסה לשדר לממשלה הזאת. במה אתם פותרים את הבעיה של שכונות דרום תל-אביב, תגידו לנו אתם; איך זה פותר את הבעיה של שכונות דרום תל-אביב? ונניח שאנחנו הולכים אתכם, עם ה"מידתי" הזה, שנוגד לגמרי את הרוח שבג"ץ מנסה לשדר לכם, ולהגיד, אולי שעתכם היפה הגיעה לעשות מעשה אחר, יותר יצירתי, מאשר לנקוט את הכלים האלה, שהם כיסוי לערווה, תסלחו לי, על העובדה שמנציחים את הצרה הצרורה הזאת על גבם של תושבי דרום תל-אביב. איפה הפתרון החלופי שלכם למצוקה של תושבי השכונות? תשימו בצד האמצעים הדרקוניים האלה, המידתיים – גם פתרון כלשהו שיעזור לתושבי שכונות דרום תל-אביב לחיות את חייהם כמו שראוי להם במדינה מתוקנת. אתם, הממשלה, יצרתם שם אקסטריטוריה, ועל זה שנינו מסכימים, רק שאתם לא מטפלים באקסטריטוריה המדינתית הזאת. יושבים שם אזרחי מדינת ישראל במצוקה איומה, ואתם אפילו אקמול לא נותנים להם. ונניח שכל המנגנון הזה, שנועד לדרבן את יציאתם מן הארץ – כמה מהנתונים של אלה שיצאו מן הארץ נוגעים לאלה ששוכנים בדרום תל-אביב? כלום. ונניח שיצאו 1,500–2,000 – – <היו"ר רות קלדרון:> תם הזמן. בבקשה, להתחיל לסיים. <משה מזרחי (העבודה):> אני כבר מסיים. – – בשנה, אלוהים אדירים; למה ימתינו תושבי שכונות דרום תל-אביב? לעוד עשר שנים? לעוד 20 שנה, כדי שבאמת הבעיה הזאת תרד להם מעל הגב? אני חושב שבצד המהלכים הדרקוניים האלה על הממשלה הזאת לעשות מעשה גדול ולפצות את תושבי דרום תל-אביב לא רק בפיזור נכון של המסתננים ונתינת פתרונות תעסוקתיים – יש לי רשימה ארוכה, והזכיר את זה פה אראל מרגלית, של בעלי מסעדות – – – <היו"ר רות קלדרון:> בבקשה לסגור – – – <משה מזרחי (העבודה):> ואני רוצה להגיד לכם פה, שמנהלי ארגוני עובדים – – <היו"ר רות קלדרון:> בבקשה לסיים. <משה מזרחי (העבודה):> – – כאלה ואחרים מוכנים לקלוט את העובדים האלה במקום את ההגירה הבלתי-חוקית ברישיון שאנחנו עושים עם ייבוא העובדים הזרים. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <משה מזרחי (העבודה):> אכן ככה, אדון נסים. <היו"ר רות קלדרון:> אני אומנם מסכימה אתך, אבל אנחנו שומרים על הזמן. תודה רבה. חבר הכנסת אלי ישי, בבקשה; ורשימת הדוברים תמה או נסגרה כרגע. <אליהו ישי (ש"ס):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני הייתי מאוד שמח לבוא לומר פה היום שיש לי לפחות הצעת חוק כלשהי שיכולה להביא בשורה, כאדם שטיפל בסיפור של המסתננים והצמיחו לו קרניים בגלל הדברים שהוא אמר, מה שהוא אמר באותן תקופות, ומתברר שהוא צדק בכל הדברים, בכל המקרים. במקרה הזה ודאי – באשר למסתננים כמעט אין ויכוח. אמרתי שצריך גדר ואמרתי שצריך חוק לשלוש שנות כליאה. הרבה אנשים בבית הזה לא אהבו את זה, אבל רק זה מה שהוריד באופן דרמטי את חדירת המסתננים לארץ. עכשיו אני אומר לכם נתון שאולי לא תבינו אותו בשלב הראשון: הגדר לא מנעה ב-100% את כניסת המסתננים. בשנה האחרונה נכנסו, כמדומני – בשנה שעברה כ-45, השנה כ-21. הנה, יחד אנחנו מתקדמים. מה קרה שהם נכנסו? הגדר לבד – – – <אראל מרגלית (העבודה):> רגע, אחרי הגדר הסתננו? <אליהו ישי (ש"ס):> אחרי הגדר הסתננו בשנה שעברה כ-45 והשנה כ-21. למה אני העברתי את החוק אז? גדר לבד לא תעזור, כי לכל גדר של 10 מטרים או 12 מטר יש סולם של 13 מטר, ויש גם מנהרות מלמטה. ועובדה, חודרים. 70-60 איש חדרו, עלו מעל לגדר. השילוב של החוק – השילוב של החוק, בעצם – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <אליהו ישי (ש"ס):> אנשי המקצוע במשרד הפנים היום אומרים: 80% בשל החוק, 20% בשל הגדר. זאת אומרת, ברגע שמסתנן אומר: רגע, יש לי גם לעבור את הגדר וגם אני נכנס לשלוש שנים לכלא, לא, זה לא הולך, אני בבית – אני נמצא במקום שממנו אני בא, ואני לא הולך לשם. אבל כשהוא יודע – – – <משה מזרחי (העבודה):> אז מה זה קשור לתושבי דרום תל-אביב – – – <אליהו ישי (ש"ס):> תקשיב לי טוב, למה שאני רוצה לומר. תקשיב טוב למה שאני רוצה לומר – – – <היו"ר רות קלדרון:> – – – <אליהו ישי (ש"ס):> אני רוצה זמן פציעות. תקשיב טוב למה שאני רוצה לומר. החוק שאומר היום את מה שהוא אומר, שלושה חודשים – שווה לו להסתנן היום. ואני אומר לכם, תרשמו לפניכם, והלוואי שאני טועה: עכשיו יתחילו לבוא מסתננים, לעלות מעל הגדר, או מלמטה. כך זה קורה בגבול ארצות-הברית–מקסיקו, אני לא ממציא שום דבר. קצת למדתי והצצתי מה קורה בעולם. עכשיו הם יבואו, כי רק שלושה חודשים הם ישבו בכלא, ואלה שיכניסו אותם ל"חולות" או למתקני השהייה – אגב, גם אז כשהייתי אומר: גדר, אמרו לי שאני קיצוני. אמרתי: חוק, אמרו שאני קיצוני. אמרתי: מתקני שהייה, אמרו לי: מחנות. בסוף, מתקני השהייה הם אחד הגורמים המשמעותיים. שילוב של ארבעה דברים: הראשון, גדר; השני, חקיקה אמיצה; השלישי, מתקני שהייה – שיעזבו מרצון. עזבו כ-6,000 איש מרצון. למה עזבו מרצון? כי הם יודעים שלא יהיו להם מקומות עבודה והם יישארו ב"חולות" שנה, שנתיים, שלוש שנים וארבע, ואז הם יעזבו מרצון. מה זה הדבר הרביעי? זו חקיקה שלא ייתנו להם מקומות עבודה. אמר לי פעם מובארק, בימים הטובים שלו, כשנפגשתי אתו בשליחות – – – <היו"ר רות קלדרון:> עכשיו מתחיל זמן פציעות. <אליהו ישי (ש"ס):> אני כבר מסיים. <היו"ר רות קלדרון:> יש לך עוד – – – <אליהו ישי (ש"ס):> – – – אמרתי לו: למה אתה נותן להם להיכנס? אז הוא אומר לי: מה אתה רוצה? אתם משוגעים. אמר לי את זה בערבית: אינתם מג'נונים. אמרתי לו: למה? מה קרה? שו? למה? הוא אומר לי: מדינה שלא רוצה מסתננים, למה היא נותנת להם מקומות עבודה? אז הראשון, אמרנו, גדר. השני, אמרנו, חקיקה על שלוש שנים. השלישי, מתקני שהייה. הרביעי, חקיקה שלא תיתן להם מקומות עבודה. היום, מה בעצם הממשלה עושה? הממשלה אומרת: רק שלושה חודשים. משתלם לכולם לבוא, להיכנס, מלון חמישה כוכבים בשבילם, שלושה חודשים, ואחר כך יוצא לחופשי, לעבודה. אחר כך – למתקן "חולות", למתקני שהייה. שם רק שנה ושמונה חודשים. למי לא יהיה משתלם להמתין שנה ושמונה חודשים במתקני שהייה? ארוחת בוקר, צהריים וערב, תעסוקה פה ושם, גם אולי הוא יוציא תואר או שניים. תלוי בכישרון שלו, אבל תואר ודאי הוא יכול להוציא, תואר ראשון – ורק אחר כך, ברגע שהוא החזיק שנה ושמונה חודשים, הוא יצא לחופשי. חוכמת חלם. זה מזכיר לי בדיוק את הסיפור על חכמי חלם: היה גשר שבור. אז מה אמרו אותם חכמים? בואו נבנה למטה בתי-חולים – – <היו"ר רות קלדרון:> הסתיים הזמן. <אליהו ישי (ש"ס):> – – נבנה בתי-חולים, בית-קברות, שיקום – – – <היו"ר רות קלדרון:> במהירות, בבקשה. <אליהו ישי (ש"ס):> – – – בעיות פסיכולוגיות, בעיות אורתופדיה. כל מי שנפל מהגדר, טיפלו בו בצורה הכי טובה. חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אבל במקום זה – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת ישי, הזמן תם. <אליהו ישי (ש"ס):> – – חכמים, תתקנו את הגשר, שאף אחד לא ייפול. אותו דבר פה: שלושה חודשים זה נחמד, כולם ימתינו בסבלנות. שנה ושמונה חודשים במתקני שהייה – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <אליהו ישי (ש"ס):> – – זה נחמד, אבל זה לא יעצור את המסתננים. צר לי שהממשלה לא מגלה אומץ לבצע חקיקה שתתמשך – – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת ישי, תודה רבה. <אליהו ישי (ש"ס):> אני כבר מסיים, אני כבר מסיים. מה לעשות, זה תחום שאני מכיר היטב, אני גם – – – <היו"ר רות קלדרון:> הוספתי לך דקה – – – <אליהו ישי (ש"ס):> דקה. – – – וזה גם בוער בקרבי – – – <אראל מרגלית (העבודה):> אז כמה אתה רוצה? <אליהו ישי (ש"ס):> אני אגיד לך, מרגלית, אני לא שונא מסתננים. תאמין לי, אף אחד בבית הזה, אני מקווה, לא מאמין, חושב, שאני שונא את המסתננים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת ישי, תודה רבה. <אליהו ישי (ש"ס):> זהבה, אף אחד גם – כולנו הרי – – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה ששיתפת אותנו. <אליהו ישי (ש"ס):> אני כבר מסיים. – – – בתחרות מי יותר יפה נפש. אני, בסופו של דבר, בניתי – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אליהו ישי (ש"ס):> אני בסופו של דבר בניתי את הגדר, הובלתי לבניית הגדר, מתקני השהייה וחקיקה, שצמצמו באופן דרמטי – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <אליהו ישי (ש"ס):> – – את מספר המסתננים. עכשיו, כדי להחזיר אותם הביתה – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת ישי, מספיק, די. <אליהו ישי (ש"ס):> – – כדי להחזיר את ה-45,000 הביתה – – <היו"ר רות קלדרון:> אני מבקשת שתסיים. <אליהו ישי (ש"ס):> – – צריך שהם ייכנסו למתקני שהייה ללא גבול, כדי שהם יעזבו מרצון. <היו"ר רות קלדרון:> חבר כנסת ישי, תודה רבה. מספיק, די. <אליהו ישי (ש"ס):> בקצב הזה, אף אחד לא יעזוב מרצון. לצערי הרב, הממשלה לא תשיג את המטרה החשובה – – <היו"ר רות קלדרון:> אתה מסתנן לזמן שלנו. <אליהו ישי (ש"ס):> – – שהיא צריכה להשיג, קרי לעצור את המסתננים – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה לך. <אליהו ישי (ש"ס):> – – שלא ייכנסו יותר, ולשלוח בחזרה את המסתננים – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <אליהו ישי (ש"ס):> – – לביתם, לארצם ולמולדתם. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> הוא התחיל טוב, אבל לקח את הזמן מאחרים. חברת הכנסת איילת שקד, בבקשה, זה הזמן שלך. ואחרייך – חבר הכנסת דב חנין. אמרת והלכת. <זהבה גלאון (מרצ):> איך איילת – – – <איילת שקד (הבית היהודי):> מחכה לי – – – <מיכל רוזין (מרצ):> היא גם יפת נפש – – – <איילת שקד (הבית היהודי):> תודה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר רות קלדרון:> בבקשה, גברתי. <איילת שקד (הבית היהודי):> טוב, צריך להבין איך הגענו למצב הזה; איך הגענו למצב הזה שאנחנו מנסים פה לחוקק חוק שנפסל פעם שנייה בבג"ץ. הסיטואציה הראשונה שהובילה אותנו לסיפור הזה היא אוזלת היד של הפרקליטות. ואני אסביר: במדינת ישראל היה קיים חוק, חוק הכניסה לישראל, שעל-פיו מסתנן בלתי חוקי יכול לעמוד למשפט, לקבל כתב-אישום ולהיות בכלא עד חמש שנים. הבעיה, שבשנות ההגירה הגדולה הגיעו אלפי מסתננים בחודש, והמשטרה והפרקליטות לא רצו להתמודד עם זה, ולא הגישו כתבי-אישום, ולא הגישו בקשות מעצר עד תום ההליכים, ולכן היה צורך בחוק שיעקוף את החוק הקיים. אז חוקק התיקון הראשון לחוק ההסתננות, שנפסל, וחוקק התיקון השני, שנפסל. האמת, כשאני מסתכלת על החוק הזה אני שואלת את עצמי, למה שגם הוא לא ייפסל? הרי גם התיקון השני היה על-פי הנחיות בג"ץ, ובכל זאת בג"ץ פסלו את זה פעם נוספת – – <משה מזרחי (העבודה):> ממש לא – – – <איילת שקד (הבית היהודי):> הוא היה, הוא היה. – – מה גם שבחוק הקיים, שהוגש לקריאה ראשונה, יש בעיה גדולה; הבעיה היא ההרתעה. החוק הזה, אחת המטרות הבסיסיות שלו היא להרתיע כניסה נוספת של מהגרי עבודה למדינת ישראל, שהיא המדינה המערבית היחידה שיש לה גבול עם אפריקה. בחוק הקודם מנגנון ההרתעה היה שנה במתקן "סהרונים", למי שנכנס, ובחוק שהוגש כאן, בלחץ משרד המשפטים, משנה ירדנו לשלושה חודשים. זאת אומרת שאדם שמגיע מאפריקה ורוצה לחיות חיים טובים יותר, ורוצה לעבוד ולהתפרנס, בסך הכול צריך לשבת שלושה חודשים במתקן "סהרונים", ואחר כך יש סיכוי שהוא יצא לעבוד. ראוי לציין גם שבכל העולם, נגיד בממוצע האירופי – אני לא מדברת על אוסטרליה, ששם זה זמן בלתי מוגבל, ואנחנו כמובן צריכים להיות יותר צדיקים מהאפיפיור, אבל גם על-פי הדירקטיבה האירופית מדובר על שישה חודשים. אבל כאן, במדינת ישראל, אנחנו צריכים להיות גם יותר צדיקים מהאירופים, והחוק לא חוקק – הצעת החוק – לשישה חודשים, כי אם לשלושה חודשים. אז אני מקווה מאוד שחברי הכנסת החברים בוועדת הפנים ינסו לפחות לתת לחוק הזה קצת יותר שיניים. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה לך. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי וחברת הכנסת מיכאלי. <דב חנין (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, תודה לך, אדוני שר הפנים, קודם כול ברכות על כניסתך לתפקידך. אתה אדם מוכשר, נמרץ, עשית דברים משמעותיים בכל תפקידיך, אני מאחל לך הצלחה בתפקיד שר הפנים. אני, לצערי הגדול, חולק על החוק שאתה מביא בשם הממשלה, מכיוון שאני חושב שהממשלה ממשיכה פעם נוספת ללכת בדרך שהיא התחילה אותה לפני שלוש הצעות חוק. זו הצעת החוק הרביעית שאני מתנגד לה בכנסת. בפעם הראשונה הממשלה אפילו הציעה בכלל כליאה של 20 שנה, הייתה הצעה כזאת. בפעם השנייה היא הציעה את החוק הראשון שנפסל על-ידי בג"ץ, וחוק שני שנפסל על-ידי בג"ץ, והפעם מביאים חוק נוסף שהולך שוב באותו כיוון. במקום לייצר פתרונות, מייצרים התלהמות; במקום להציע דברים מעשיים, מציעים דברים שאין להם שום קשר עם הבעיות האמיתיות ועם הקשיים האמיתיים ועם המצוקה הקיימת, וקיימת מצוקה. קיימת מצוקה גדולה מאוד בדרום תל-אביב. כמי שמסתובב הרבה בשכונות האלה אני אומר לכם, קיימת מצוקה. קיימת מצוקה של התושבים הוותיקים בשכונות האלה, שהן שכונות מוחלשות ועניות, והוטלו עליהן על-ידי מדינת ישראל עשרות-אלפי מבקשי מקלט מאפריקה, שגם מצבם קשה. אז גם התושבים הוותיקים סובלים, גם מבקשי המקלט מאפריקה סובלים, ולאף אחד מהם אין פתרונות. עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על הפתרונות. אני רוצה לדבר על הפתרונות האפשריים. השתנה המשטר במצרים, ישראל בנתה גדר בגבול הדרום, התוצאה – כמעט לחלוטין הפסיקו להיכנס לכאן מבקשי מקלט מאפריקה. יש לנו סדר גודל של 40,000 אריתריאים וסודאנים שמרוכזים בשכונות מוחלשות, ולהם צריך לתת פתרון. יחד עם חברת הכנסת רוזין אנחנו גיבשנו הצעה מאוד מעשית של פתרונות ואלטרנטיבה. אנחנו מדברים עליה עם תושבי שכונות הדרום בתל-אביב וגם עם מבקשי המקלט. וההצעה הזאת מתחילה קודם כול בצורך לשקם את דרום תל-אביב, להשקיע את הכספים הגדולים בפתרונות אמיתיים בדרום תל-אביב, בחינוך, בתרבות, בקהילה, במערכת הבריאות בדרום תל-אביב, במערכות הרווחה; לשקם את התשתיות, את השירותים, לייצר תאורה, ביטחון ברחובות, אכיפה של החוק והסדר; לסיים את המצב שכל האזורים האלה הפכו להיות שטח הפקר, לסלק את המפגעים, את מוקדי הפשיעה, להיאבק בזנות שיש באזורים האלה. שיקום אמיתי של דרום תל-אביב הוא החלק הראשון. החלק השני צריך להיות פיזור; פיזור של אותם מבקשי מקלט החוצה מהריכוז הבלתי-אפשרי שלהם בשכונות המוחלשות ביותר, וגם את זה אפשר לעשות, קודם כול באמצעות עידוד מעסיקים בפריפריה להעסיק מבקשי מקלט שממילא נמצאים בישראל, במקום להמשיך לייבא לישראל מהגרי עבודה מחוץ-לארץ. <היו"ר רות קלדרון:> בבקשה לסיים. <דב חנין (חד"ש):> אני מסיים. להימנע לחלוטין מהטלת היטלים על העסקת מבקשי מקלט אם אנחנו רוצים לפזר אותם, לגרום להם לעבוד בבנייה, בחקלאות, בפריפריה במקומות אחרים. הפסקת הקמפיין השקרי המזהיר מפני העסקה. כן, מתן סיוע לכל רשות שבתחומה מתגוררים מבקשי מקלט. גם תקצוב, גם הכרה, גם רווחה, גם חינוך, וכן, לתת למבקשי המקלט גישה לשירותי בריאות ורווחה בכל רחבי הארץ כדי שהם לא יצטרכו להיות מרוכזים במקומות שבהם יש רקמות קהילתיות חזקות שבהן הם נשענים אחד על השני, כמו בדרום תל-אביב. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <דב חנין (חד"ש):> גברתי היושבת-ראש, משפט אחרון. פתרונות מעשיים קיימים. הגיע הזמן להפסיק לדבר, להפסיק להתלהם, ולהתחיל לעשות כדי להקל על תושבי הדרום וכדי להקל על מבקשי המקלט. זה אפשרי. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה לך. חבר הכנסת נחמן שי. אני לומדת שמשפטים אחרונים של מי שעל הדוכן זה דבר בלתי מוגדר. <נחמן שי (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני נקטתי בעבר עמדה שלפיה מבקשי המקלט או המסתננים אינם צריכים להישאר בארץ. אם הם נכנסו באופן בלתי חוקי, אם נבדק מעמדם ונמצא שהם אינם פליטים, הם אינם צריכים להישאר פה. אני חושב שנכון לחזור ולומר את הדברים האלה. עם זאת, זו הפעם השלישית שהממשלה מנסה להתמודד עם השהייה של עשרות-אלפי האנשים האלה בישראל בדרך לא חוקית, בדרך פסולה, בדרך לא אנושית, בדרך שנוגדת את המוסר שלנו, המוסר היהודי שלנו, המוסר שלנו כישראלים, כתושבי הארץ הזאת שעברה הרבה פרקים בהיסטוריה שלה, והחוק הזה בא ומבטל את כל הערכים היסודיים שלנו ופועל ביד חזקה ובזרוע נטויה, כמו שהממשלה הזאת רוצה או חושבת שהיא עושה, ופוגע פגיעה אנושה ובלתי אנושית בעשרות-אלפי אנשים. ולכן החוק הזה גם שוב לא יעבור, הוא רק מכריח את הכנסת לעשות את הדבר שהוא הכי לא נכון, וזה לבקש את עזרת בג"ץ. זה לא נכון. אני מקווה שהממשלה מבינה את הטעות שהיא עושה פה, ואם היא לא תבין, היא תקבל שוב אותה תשובה, ושוב תכעיס את עצמה ואת הכנסת ותגיד: הנה, אנחנו מחוקקים חוקים ובסוף בג"ץ פוסל אותם. בג"ץ פוסל אותם מפני שהם אינם חוקתיים, מפני שאי-אפשר להחזיק אנשים 20 חודש במעצר על לא עוול בכפם. הם לא עשו כלום. אם הם עברו עבירה, הם היו צריכים לשבת בכלא, אבל לא במין טריק כזה שנקרא "חולות", שלא ישנה שום דבר, כי כמו שהם ייכנסו הם יצאו. ייכנסו – יצאו. לא יצא שום דבר חוץ משיבוש חייהם, וגם זה יהיה לקבוצות כאלה ואחרות. שום דבר טוב לא יצא מזה. הדבר האחרון שאני רוצה לומר בעניין הזה, כי אני בטוח שהחוק הזה ייפול אחרי שהוא יסחט את כולנו, הוא על הכוונה לתקוע טריז בין העובדים הזרים לבין תושבי דרום תל-אביב. אלה שני נושאים שונים, וצריך לטפל בכל אחד מהם בדרך שונה. הרעיון הזה שאפשר להסית את האוכלוסייה בדרום תל-אביב נגד העובדים הזרים הוא מהמשפחה הנמוכה ביותר של ניהול מדינה וניהול יחסים בין שתי קבוצות באוכלוסייה; מהמשפחה הנמוכה ביותר. כשאתה מסית את אלה שרע להם פה באלה שרע להם שם, זאת ברית הרָעים, ואת זה צריך להפסיק. לדרום תל-אביב צריך להושיט עזרה. התושבים שם ראויים להתייחסות שונה, גם דרך העירייה וגם דרך הממשלה, וצריך לעשות את זה, כי באמת תנאי החיים שם קשים ביותר. אבל החיים שם היו כך קודם ויהיו גם אחרי, והם לא נעשו קשים יותר רק מפני שהתווספו אליהם אלפי עובדים זרים. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <נחמן שי (העבודה):> לכן, צריך להרחיק את העובדים הזרים משם באיזו דרך שהיא, לתת להם מקומות אחרים לתעסוקה, לאפשר להם תעסוקה, ולטפל בדרום תל-אביב, כמו שצריך לעשות לאזרחים ישראלים שווים. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה לך. חברת הכנסת מרב מיכאלי. אחריה – חברת הכנסת זהבה גלאון וחבר הכנסת גילאון. <מרב מיכאלי (העבודה):> גברתי, תודה רבה, חברי וחברותי חברות הכנסת, הסיפור הזה של החקיקה החוזרת ונשנית של הממשלה הזאת ושל הממשלה הקודמת נגד מבקשי ומבקשות – בעיקר מבקשי מקלט שמגיעים לכאן ממדינות מוכות מלחמות אזרחים, דיכוי פיזי קשה, כשהם בורחים באמת מרדיפה אמיתית, מוחשית, באמת נמלטים על חייהם; הסיפור של התמודדותה הכושלת של הממשלה הזאת עם התופעה הוא באמת בקליפת אגוז הסיפור העצוב, עצוב למדינת ישראל, של הממשלה הזאת וכל מה שהיא עושה בכישלון רב. מדובר באמת, כמו שאמרתי, במבקשי מקלט, אנשים שבורחים על נפשם ממקומות שהם לא יכולים לחזור אליהם, כי חייהם שם בסכנה אמיתית, מוחשית, יומיומית. אנשים שכשהם הגיעו לכאן הם היו באמת ובתמים מוכנים להיות כל דבר שהוא; הם היו אסירי תודה שהם הגיעו למה שהם חשבו שהוא מקום מקלט, שהוא מפלט כלשהו מהסכנות האיומות שמהן ברחו; באמת הם היו מוכנים להיות השטיח לרגליה של מדינת ישראל. אבל מדינת ישראל, שלא השכילה ולא הייתה מוכנה – זאת אומרת הבהלה שאחזה בממשלה הזאת הביאה אותה לכך שהיא מעולם לא בדקה מי מהאנשים שהגיעו לכאן באמת עונה על הקריטריונים של האמנה הבין-לאומית בדבר מעמדם של פליטים ומגיעה לו הגנה, מגיע לו מקלט, ומי באמת מסתנן לצורכי עבודה ואפשר להחזיר אותו למקום שממנו בא. כך הצטברו להם, כשהמדינה והממשלה טומנות את ראשן בחול, הצטברו להם כאן עוד ועוד ועוד מהאנשים האלה, ובשלב כלשהו התחילו להפעיל נגדם כוח לא סביר; כוח לא סביר, לא מידתי, לא הגיוני, לא אנושי ולא חוקתי. לכן החוקים שאפשרו את הפעלת הכוח הזה נפסלו בבית-המשפט העליון שוב ושוב. בינתיים מה קרה? המקום שהתנקזו אליו כולם הוא המקום של מוחלשות ומוחלשים אחרים, כי הם לא יכולים לגור במקום שבו יש אוכלוסיות חזקות. הם התנקזו למקום שבו יש אוכלוסיות מוחלשות במיוחד, ויוצא שסבל מצטבר על סבל מצטבר על סבל. בינתיים המכות הקשות שהממשלה הזאת מנחיתה על הציבור הזה, שבאמת אין לו לאן ללכת ובאמת אין לו אפשרות לקחת את הדברים שלו ולחזור הביתה, מה גם שאין להם באמת דברים, גורמות להם להיות עוינים, מרירים, ובאמת, כמעט, אני אגיד, שונאים את מדינת ישראל על העינויים שהיא בתורה מעבירה אותם, אחרי שהם ברחו מעינויים במקומות אחרים, במקום מושבם בבית. במקום להשתמש באנשים האלה שהם יהיו העובדים הזרים, במקום שאנשים אחרים יגזרו קופונים על עובדים ועובדות זרים אחרים שמובאים למדינה הזאת, בזמן שכאן יש מצבור של 50,000 מבקשי מקלט שמבקשים גם עבודה; במקום לעשות את הדבר ההגיוני הזה – – <היו"ר רות קלדרון:> בבקשה לסיים. <מרב מיכאלי (העבודה):> – – במקום להשקיע את כל המשאבים שאפשר בשיקום השכונות המוחלשות שבהן חיים היום מבקשי המקלט האלה, מדינת ישראל, מה עושה? מפעילה עוד כוח. עוד כוח, שעלול שוב להיפסל בבית-המשפט העליון, ומשאירה את כולם וכולן ללא תשובה. זה מה שעושה הממשלה הזאת, למרבה הצער, בהרבה מאוד תחומים אחרים. כדאי מאוד שהציבור בישראל יפקח עיניים ויראה את זה. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה לך. חבר הכנסת גילאון, בבקשה. אופס, בגלל גילאון התבלבלתי. חברת הכנסת זהבה גלאון, ואחר כך חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חברת הכנסת רוזין. <זהבה גלאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, אני רגילה. אילן גילאון קיבל הביתה הזמנה לחתונה לחבר הכנסת אילן גילאון ולאשתו זהבה. סיפור אמיתי. <היו"ר רות קלדרון:> רציתי להגיד מזל טוב. <זהבה גלאון (מרצ):> סיפור אמיתי. חברי חברי הכנסת, בנימה קצת יותר רצינית, הצטערתי מאוד ששר הפנים עלה כאן על הדוכן והמשיך את המסורת של שרי הפנים לפניו, שהתחרו ביניהם מי יצהיר יותר – – – <מיכל רוזין (מרצ):> למה אין שר באולם? <אראל מרגלית (העבודה):> אין שר באולם. <היו"ר רות קלדרון:> הוא יצא לצרכים אנושיים בסיסיים ויחזור מייד. <זהבה גלאון (מרצ):> יש דבר כזה? <היו"ר רות קלדרון:> אפילו לשרים, כמו גם למבקשי מקלט, יש – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אז תעצרי את השעון עד שהוא ייכנס. <זהבה גלאון (מרצ):> צרכים אנושיים בסיסיים למבקשי מקלט זה בחולות במתקן "חולות". <היו"ר רות קלדרון:> חברת הכנסת גילאון – גלאון, בינתיים תקבלי יותר זמן, אלא אם כן נעצור את הדברים. <זהבה גלאון (מרצ):> אז אני בינתיים אדבר על דבר אחר. חבר הכנסת גילאון, אילן גילאון, הנה אתה. סיפרתי לחברי המליאה, לחברי הכנסת, על ההזמנה לחתונה שקיבלת, לחבר הכנסת אילן גילאון ואשתו זהבה. <אילן גילאון (מרצ):> אבל הצ'ק היה משותף לשנינו. <זהבה גלאון (מרצ):> הצ'ק היה משותף, בדיוק. אני רוצה, ברשותכם, להתייחס להערה החשובה – באמת, אני מתכוונת לזה, לא בציניות – של יושבת-ראש הישיבה, חברת הכנסת קלדרון, על הצרכים הבסיסיים; שגם שר הוא בן-אדם וגם לשר יש צרכים בסיסיים, ואין מה לעשות, יש מקומות שהמלך או המלכה הולכים אליהם לבד. אבל מה לעשות שלאותם מבקשי מקלט אין יכולת לממש את הצורך בצרכים בסיסיים בתנאים כאלה סבירים, ללכת לבד למקום שהם הולכים אליו; והם צריכים לעשות את זה במתקן משותף לכולם. כמה אנשים יושבים ב"חולות", חברת הכנסת רוזין, יושבת-ראש הוועדה? <מיכל רוזין (מרצ):> 1,200 כרגע. <זהבה גלאון (מרצ):> 1,200 כרגע. סליחה שאני נכנסת לפרטים הקטנים האלה, אבל אולי הפרטים הקטנים האלה מסברים את האוזן על חוסר האנושיות, על התפיסה המעוותת שאפשר לקחת בני-אדם, חלקם אולי מהגרי עבודה, חלקם מבקשי מקלט, ולכלוא אותם במתקן כליאה – איך קראו לזה? "מתקן פתוח", נתנו לזה את השם המכובס? לכלוא אותם במתקן כליאה. ולא במקרה בג"ץ פסל פעמיים את החוק הזה – ששרים בממשלה, שרי פנים, מתחרים מי יצהיר יותר נאמנות לימין הקיצוני. איך עלה כאן אלי ישי על הבמה והסביר שזה בכלל הוא, זה הוא התחיל את זה, זה לא גדעון סער; מה פתאום שגדעון סער יקבל את הקרדיט? ומה פתאום שגלעד ארדן יקבל את הקרדיט על הדבר המתועב הזה? במקום למחוק את החרפה הזו מספר החוקים, מתנהלת תחרות מי ייכנס בהם, מי ייכנס בפליטים חזק יותר; במקום לחשוב איך בעצם מונעים את ההסתה של תושבי דרום תל-אביב, שחיים באמת בהזנחה פושעת כל כך הרבה שנים, מסיתים אותם נגד מבקשי המקלט; במקום – ודיבר על זה חבר הכנסת חנין – לעשות תושבוּת חברתית או למצוא פתרון הומני – הומני – לאנשים האלה, שהגיעו לכאן – ומי כמונו, כעם למוד פליטות, צריך להבין מה המשמעות של אנשים שמידפקים על הדלת שלנו? אז במקום למצוא פתרונות, כפי שהציעו חברי הכנסת רוזין וחנין, לבעיית הפליטים, ויש פתרונות, ממשיכים להסית ולהפחיד. בכלל, כשאני שומעת את חברת הכנסת רגב ואחרים, שעוד מעט תהיה כאן הצפה – איך הם אמרו? 100,000 פליטים יציפו את הארץ. בינתיים יש גדר ולא נכנסים יותר, אבל ההסתה והגזענות – כל הרוע יוצא, כל הפחדים הקמאיים והשדים יוצאים מתוך הדברים של האנשים האלה, שמתפרנסים על הגב של ההסתה בין אוכלוסייה לאוכלוסייה. <אראל מרגלית (העבודה):> ומה את אומרת על זה שאמר אלי ישי שבאמת נכנסו 60,000 מאז שיש גדר? <זהבה גלאון (מרצ):> הוא מקשקש. אם חבר הכנסת אלי ישי אמר שנכנסו אנשים מאז שיש גדר, הוא מקשקש. אבל אני רוצה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – צה"ל הכניס אותם פנימה. צה"ל בעצמו הכניס אותם מתוך רחמים – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הם גנבו לו את הצעת החוק. <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת, כיוון שהשר עוד לא הגיע, אני מנצלת את זכותי על הבמה. אני רוצה לספר לכם למה השר אלי ישי היה כל כך – תודה רבה. כן, כן, אני מדברת, תודה רבה. כיוון שהשר, לוקח לו זמן, אז אני רוצה להסב את תשומת לבכם, חברי חברי הכנסת – – – <היו"ר רות קלדרון:> אני חוששת שהאליבי של השר הסתיים. הוא פשוט לא השר התורן, והשר התורן לא כאן, אז את יכולה להמשיך לדבר. <זהבה גלאון (מרצ):> אני לא ממהרת לשום מקום. <ניצן הורוביץ (מרצ):> זה מעניין. <זהבה גלאון (מרצ):> תודה. חברי חברי הכנסת, אני לא ממהרת – – – <היו"ר רות קלדרון:> לא מפריעים. <אילן גילאון (מרצ):> את יכולה לדבר שנים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני כן, אני כן. כשאני לא הולכת לחתונה עם חבר הכנסת גילאון, אני יכולה לדבר. חברי חברי הכנסת, אני רוצה להסב את תשומת לבכם למה השר אלי ישי, שעמד כאן, דיבר כל כך בנחרצות נגד תופעת מבקשי המקלט. איך הוא אמר? מה, אפשר לחשוד בי שאני שונא מסתננים? איך הוא אמר? אפשר לחשוד בו שהוא אוהב מבקשי מקלט? לא, אי-אפשר לחשוד בו. ואיך אני יודעת? כי יש לו אינטרסים. הוא והחברים שלו, והחברים שלו מהליכוד, יש להם אינטרסים. למה הם צריכים פה מבקשי מקלט, שיכולים אולי לקחת את מקומות העבודה של אותם אלה שהם מביאים כדת וכדין בשיטת הדלת המסתובבת? כי יש כאן אנשים שהגיעו לארץ בצורה חוקית כעובדים זרים, מה שנקרא מהגרי עבודה, ונשארו בארץ באורח לא חוקי, וממשיכים להביא אותם בשיטת הדלת המסתובבת. ומי מרוויח מזה? חברות כוח-אדם, שגוזרות קופונים, שמקורבות לחברים של אלי ישי ושל מירי רגב – ואני אומרת את זה באחריות. הם גוזרים קופונים – סליחה על הדיבור הזה – על כל גולגולת שמכניסים לארץ בצורה חוקית. אז הם צריכים פה פליטים, שעכשיו יחליפו ויקבלו מקומות עבודה? זה הכול אינטרסים, זה כסף, זה כסף גדול, וזה גם גזענות. וכשזה מצטלב, האינטרסים של הכסף והגזענות ביחד, אנחנו מקבלים חוקים שאם בג"ץ פוסל אותם פעמיים ואומר שהם לא אנושיים והם לא מוסריים, וזה כתם שמכתים את ספר החוקים הישראלי, ובאה הממשלה בפעם השלישית ומגישה שוב הצעת חוק – מידתית, אמר השר גלעד ארדן? איזה מידתית ההצעה הזאת? אם מדינה מתוקנת מכניסה אנשים למתקני כליאה, היא משפרת קצת את היכולת שלהם לחיות, אבל איזה חיים אלה במתקני כליאה? מי רוצה להיות במתקן "חולות" בנגב עכשיו, במזג האוויר הזה? איזה פרצוף יש למדינת ישראל בעולם, כשזו הדרך שבה היא מבקשת להראות איך היא מתייחסת בהומניות לפליטים? ועכשיו הוועדה של חברת הכנסת רגב תעשה דיונים מרתוניים – מהר מהר לחוקק את החוק הזה. מה קרה? יש הצפה? מגיעים מיליונים עכשיו מחוץ לגדר ממצרים ומקומות אחרים? מה קרה שצריך לעשות מרתונים של חקיקה? חברי חברי הכנסת – – – <נסים זאב (ש"ס):> סליחה, זה בלי הגבלות – – –? <מיכל רוזין (מרצ):> אין שר. <נסים זאב (ש"ס):> איך זה קשור לשר? <היו"ר רות קלדרון:> אני מבקשת לעצור רגע ולומר: אני אשמח לשמוע את דעתכם – – – <נסים זאב (ש"ס):> זה לא שלוש דקות, אלה – – – <היו"ר רות קלדרון:> אז אני יכולה לעצור את הדיון במליאה – – – <נסים זאב (ש"ס):> תעצרי את הדיון – – – <זהבה גלאון (מרצ):> את לא יכולה לעצור את הדיון במליאה, גברתי – – – <נסים זאב (ש"ס):> – – – בלשון הרע שלה, ברכילות שלה – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – – <נסים זאב (ש"ס):> אני לא רוצה לצאת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> בכל הכבוד לך, חבר הכנסת זאב, אתה לא מכיר את התקנון של הכנסת. ואם אתה מכיר, כדאי שתשתוק. <נסים זאב (ש"ס):> אני מכיר. זה תלוי ביושבת-ראש, עם כל הכבוד לך. <זהבה גלאון (מרצ):> מי שעומד על הדוכן כשאין שר, ממשיך לדבר. <היו"ר רות קלדרון:> אם לא תצעקו – תנו לי בבקשה להגיד לכם מה כתוב בתקנון; אומנם אני חדשה ואתם ותיקים. יש בתקנון אפשרות להפסיק את הדיונים, אבל לא נוהגים כך, ואנחנו נוהגים כמנהג המדינה. מה שכן נוהגים זה שמי שנמצא על הדוכן – ברצותה יכולה להמשיך לדבר. וחבר הכנסת זאב, אני אשמח אם תקשיב. <נסים זאב (ש"ס):> אבל היא סיימה את שלוש הדקות כשהשר היה פה. <קריאה:> מה פתאום? <היו"ר רות קלדרון:> לא, השר הלך בדקה הראשונה. <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת זאב, אני מניחה שזה ממש לא נוח לך לשמוע איך משרד הפנים בראשותו של אלי ישי הפגין מדיניות גזענית, פוגענית, כלפי אותם מבקשי מקלט. שכחנו שהיינו עם למוד פליטות, שכחנו איך התדפקנו על הדלתות. <היו"ר רות קלדרון:> ברוך השם, יש כאן שר. אז את יכולה לסיים בזמנך. <זהבה גלאון (מרצ):> אני מייד מסיימת. <נסים זאב (ש"ס):> הנה, השר הגיע. <היו"ר רות קלדרון:> וברוך הבא, אדוני השר. חילצת אותנו. אתה לא תורן, אבל אתה לפנים משורת הדין. <עפו אגבאריה (חד"ש):> עכשיו יתחיל הזמן. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, גברתי, עכשיו מתחיל הזמן, כשמגיע השר. אני רוצה לסבר את אוזנם של חברי הכנסת: משנכנס השר מתחילים למדוד זמן. <היו"ר רות קלדרון:> מרבים בשמחה. הפעלתי שלוש דקות, בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> משנכנס השר מרבים בשמחה. <היו"ר רות קלדרון:> אני אמרתי קודם. <קריאה:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> תודה רבה. חברי חברי הכנסת, מכיוון שמיציתי להביע את דעתי הבלתי-משתמעת נגד החוק הזה שמוגש כאן – בושה שהוא מוגש. אחרי שבג"ץ פסל פעמיים את החוק הזה, מה אומרת הממשלה לבג"ץ? אנחנו מצפצפים עליכם, אנחנו מחוקקים חוק מידתי יותר. איזה מידתי ואיזה נעליים. פשוט בושה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תכלית ראויה, תכלית ראויה. <זהבה גלאון (מרצ):> תכלית ראויה, ממש תכלית ראויה. לכלוא אנשים בלא משפט זה תכלית ראויה. חברי חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את הדקות הספורות שנותרו לי כשאני עומדת כאן על הדוכן ולהתייחס לפארסה שאנחנו רואים שמתרחשת בשעות האחרונות, בימים האחרונים, פארסת ממשלת ישראל. עוד לא היה כדבר הזה שאופוזיציה מגישה אי-אמון והממשלה מביעה אי-אמון בסיעות הקואליציה ומבקשת הצבעה שמית על הצעת אי-אמון של האופוזיציה. אני מודה, אני כבר כמה שנים טובות בכנסת, זה עוד לא ראיתי. <עפו אגבאריה (חד"ש):> זה אי-אמון בקואליציה. <זהבה גלאון (מרצ):> זה אי-אמון בקואליציה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> בדיוק. האופוזיציה הגישה אי-אמון בקואליציה. ואתם יודעים מה קרה לקואליציה? היא הצליחה לגייס 20 חתימות של החברים שלה ולבקש הצבעה שמית על הצבעת אי-אמון של האופוזיציה. תקשיבו, אם זאת לא פארסה, אני לא יודעת מה זו פארסה. אז אם חבר הכנסת אלקין וראש הממשלה רוצים לעשות שרירים ליש עתיד או לאחרים, אני מכירה דרכים אחרות לעשות שרירים. איזה בושה, לאן הגעתם? כל האיומים שלכם האחד עם השני, על השני, זה לא מדבר עם ההוא חודש, ואלקין מבקש הצבעה שמית על הצעת אי-אמון של האופוזיציה. האמת – אתם ממש ראויים האחד לשני. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה, חברת הכנסת גלאון. בעוד חברת הכנסת מיכל רוזין עולה לדבר, אני רוצה לומר שבעיני, קודם כול, כל הכבוד לשרים של יש עתיד שהצילו פה את המצב. אבל זה שיש רק שר אחד מול כל הכנסת, זה נראה לי לא ראוי. אנחנו באנו לעבוד מול כנסת, מול ממשלה, והממשלה צריכה להיות כאן לא רק על-ידי תורן. ותודה רבה, אתם הצלתם את המצב ואת כבודה של ממשלת ישראל. <נסים זאב (ש"ס):> – – – בכל דיון. <מיכל רוזין (מרצ):> יותר מכך, אמר השר ארדן שהוא מכבד את הכנסת. זה הצעת חוק שלו, מדוע אינו יושב פה? כבוד הכנסת. <היו"ר רות קלדרון:> ממש לא נמשיך עם זה. בבקשה, שלוש דקות ו-13 שניות. <נסים זאב (ש"ס):> – – – לפחות שהשרים של יש עתיד יבואו. <מיכל רוזין (מרצ):> ואף שארדן צריך לשבת פה, והוא אמר שהוא מכבד את הכנסת, וכפי שרואים הוא לא מכבד את הכנסת, אני בכל זאת רוצה להקדיש את הנאום שלי לשני לוחמי חופש ודמוקרטיה ידועים: ציפי לבני ויאיר לפיד. משווקים את עצמם לבוחרים כאבירי הדמוקרטיה, שומרי החוק, אבל אתמול לא התביישתם להרים יד. <קריאה:> זה שייך למסתננים, מיכל? <מיכל רוזין (מרצ):> ועוד איך זה שייך. בית-המשפט העליון אמר לכם את זה כבר פעמיים. אולי כדאי שתקשיבו למהות ולא לטכני. והרמתם יד בעד החוק האפל הזה בוועדת השרים. עוד לוחמי חופש ודמוקרטיה כאלה ואבדנו. עכשיו אני אסביר לך למה הצעת החוק הזאת היא לא דמוקרטית, היא לא הגיונית, היא חסרת כל תוחלת, ובטח ובטח בגלגול השלישי שלה. היא פשוט ניסיון של הממשלה להציל את כבודה. בית-המשפט העליון דיבר על מהות. הוא הסביר מה במהות לא נכון בחוק הזה. כל פעם באים לכנסת ומנסים לשנות שינויים טכניים: במקום חצי שנה נעשה שלושה חודשים, במקום לתמיד נעשה ככה וככה שנים, כל הזמן, במקום לספור אותם פעמיים ביום נספור אותם פעם ביום. המהות היא הבעיה של החוק הזה. המהות היא שגם אם יכניסו, השר פרי, כמה אלפים של אנשים למתקן "חולות", וגם אם יעלה לנו כמו שעלה בשנה האחרונה – חצי מיליארד או כמה מיליארדים, בסופו של דבר נשארים עשרות אלפים בארץ, בעיקר בדרום תל-אביב ובמקומות שונים בארץ. וכאשר הממשלה מגיעה לכאן בפעם השלישית, מביישת את הכנסת בפני הציבור, מביישת אותנו בכך שהיא מתייחסת לתיקונים טכניים ולא למהות פסיקתו של בית-משפט עליון, מביאים חוק מדולדל, לא מוסרי, שלא פותר אף אחת מהבעיות שיצרה כאן התופעה של מבקשי המקלט – בהחלט יש פה בעיה, צריך להתמודד אתה, אבל צריך להסתכל למציאות בעיניים. ויש פתרונות, כפי שהציג חבר הכנסת דב חנין. אני והוא נפגשנו עם תושבי דרום תל-אביב, הצענו להם תוכנית שלמה, תוכנית שהייתי מצפה שהממשלה תציע. אנחנו כבר כמה שנים בסיפור הזה, למה לא הציעו תוכנית אחת לשיקום שכונות דרום תל-אביב? למה אף אחד לא מציע להקים עוד מרפאות בדרום תל-אביב? למה אף אחד לא מדבר על עוד בתי-ספר, עוד גני-ילדים? למה שותקים? למה רק כל הזמן מסברים את אוזנם בכך שהנה, עוד רגע הם כולם יוצאים מפה, עוד רגע אנחנו נעשה כאלה צעדים דרקוניים מולם שהם פשוט יקומו וילכו. אז א. זה לא קורה; ב. בית-המשפט מתנגד לחוקים הדרקוניים והאנטי-הדמוקרטיים האלה. ודבר שלישי, גם תושבי דרום תל-אביב הבינו שאתם עובדים עליהם בעיניים. הם הבינו שהפתרונות שאתם מציעים לא יביאו להם ישועה, הם הבינו שאתם לא באמת דואגים להם. אתם פועלים ממניעים אחרים, מניעים נסתרים, גזעניים, אנטי-דמוקרטיים, מניעי פחד. איך אמר פה ארדן? אלפים, אלפים יצאו לרחובות. איזה אלפים? עשרות האלפים כבר נמצאים ברחובות. אז במקום להגיד פה חד וחלק: מי שאנחנו לא יכולים לגרש מכאן, מי שלא הולך מכאן, אנחנו ניתן לו לעבוד כדי שהוא יוכל להתפרנס, כדי שלא יישן בגינת-לוינסקי, כדי שיעבוד, כדי שישלם מס בריאות על מנת שלא יהיו חובות אבודים לבית-חולים איכילוב ולמקומות אחרים, וכדי שבאמת נמצא פתרונות אמיתיים למצב, גם לתושבי דרום תל-אביב וגם למבקשי המקלט, כל עוד איננו יכולים להחזיר אותם לארצותיהם. חוק ההסתננות בגרסה השלישית והמיותרת שלו לא נותן אף אחד מהמענים שפירטתי פה. זה חוק בלי מהות, בלי תועלת, רק עלות. ומי שמצביע בעד החוק האפל הזה, ועוד בפעם השלישית, נוהג בחוסר אחריות משווע, וראוי שיתבייש. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת עמר בר-לב. אחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג, ואם יגיע פנימה – חבר הכנסת משה גפני. בבקשה. <עמר בר-לב (העבודה):> כבוד היושבת-ראש, בסך הכול בואו רגע נראה במה מדובר פה. מדובר בחוק פופוליסטי, בחוק לאומני, בחוק לעומתי, בחוק שהוא ביזיון לדמוקרטיה הישראלית, בחוק שמבזה את בית-המשפט הגבוה לצדק. זה חוק ששם את הדגש על העצבים המתוחים של האזרחים, על פחד, על חשש. ובמקום שהמנהיגות של ממשלת ישראל תתמודד עם הבעיה ותנסה לפתור אותה, החוק הלאומני והאפל הזה פורט על אותם עצבים מתוחים מתוך כוונה לעומתית. ומעבר לכול, מדובר כאן בזריית חול בעיניים. היום יש מסתננים, תקראו להם איך שאתם רוצים, בערך 48,000 איש. כל המתקן המהולל הזה, "חולות", יכול להכיל מקסימום 3,000 בני-אדם. אז מה יקרה עם 45,000 האחרים הנותרים? הלוא הם יישארו בדרום תל-אביב. ולא רק שהם יישארו בדרום תל-אביב, מצבם ומצבה של דרום תל-אביב יוחמר, כי עכשיו גם החוק מעלה את הקנסות כנגד אותם ישראלים שיעסיקו אותם. אז הם גם יעבדו ללא רישיון, גם חלקם לא יעבדו וייאלצו לגלוש לפשע, והתוצאה תהיה ש-45,000 מסתננים, אנשים מסכנים, יחיו, יסתובבו, בשכונות תל-אביב ויעלו את רמת הפשיעה. ויש פתרון, יש מה לעשות. עד היום הושקעו בכל המתקן הזה למעלה ממיליארד שקל, אני חושב שקרוב ל-1.5 מיליארד שקל; ההוצאות השנתיות – קרוב ל-400,000 שקל בשנה. בואו ניקח את ה-400,000 בשנה האלה, במשך שלוש-ארבע שנים, את חציים נשקיע בתשתיות ובפיתוח של דרום תל-אביב, ואת חציים נשקיע – ניתן רישיונות עבודה זמניים לשנה, לשנתיים, לאותם אנשים מסכנים, ובסוף התקופה הזו ניתן להם מענק. עם ה-400,000 בשנה האלה, זה כמעט 10,000 שקל לכל אחד מתוך ה-45,000 איש האלה, 48,000 איש. ניתן להם מענק, וחלקם – אני לא יודע כמה יישארו בסוף, 10,000, 15,000, 20,000, יישארו במדינת ישראל, יקבלו רישיונות עבודה. זה יחסוך לנו את הייבוא של עובדים זרים ממקומות אחרים, ובא פתרון גואל. החוק הזה הוא חוק אפל, חוק אנטי-דמוקרטי, חוק לאומני, שמצטרף לסדרת החוקים הלאומניים והלעומתיים שהממשלה הזאת מביאה הנה. אני מאוד מקווה שהוא לא יאושר. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. חבר הכנסת גפני פרץ לכאן אבל יצא שוב. אם הוא לא יחזור – חבר הכנסת מרגלית. <תמר זנדברג (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברות וחברים, הדיון הזה מתנהל בצורה קצת מנומנמת או מנומסת מדי יחסית למה שקורה כאן. <נסים זאב (ש"ס):> אז אולי תעירי אותנו. <תמר זנדברג (מרצ):> אה, כן, נכון, אתה מכניס שמחה לאולם. תראו, זה דיון קצת רגוע מדי יחסית למה שקורה כאן. מה שקורה כאן, אם נקרא רגע לילד בשמו, הממשלה מביאה בפעם השלישית – זה לא דבר של מה בכך, בפעם השלישית – חוק שנפסל פעמיים בבית-המשפט. ולמה הוא נפסל? כי מהות החוק היא כליאת אנשים ללא משפט. עכשיו, כל אחד ואחת, כולל אותך, גברתי היושבת-ראש, העומדים עוד מעט להצביע בעד החוק הזה, תשאלו את עצמכם איך הגעתם למצב שהבאתם חוק בשביל לכלוא אנשים חפים מפשע בלי משפט. כי בסוף, בסוף, בסוף, לזה זה מגיע. בואו נשאל למה; למה לקחנו את האמצעי הקיצוני הזה ולמה הממשלה בעקשנות מביאה אותו לכאן בפעם השלישית? האם זה מפני שזה הפתרון של בעיית ההסתננות? לא. כי ההסתננות הסתיימה וזאת לא הבעיה. האם זה מפני שזאת הבעיה, כמו שניסיתם קצת לרמוז לנו בחוק הלאום, שזה מה שמעמיד בספק את הדמוגרפיה, את המדינה היהודית והדמוקרטית? לא. הרי אין לזה שום קשר, מדובר במספרים שלא מהווים שום איום בכיוון הזה. האם זה מפני שאתם רוצים להכביד יד על אנשים שלא יעבדו? כי הרי אנחנו יודעים שאיסור העסקה זה מה שעומד בבסיס הבעיה של מבקשי המקלט. לא, מפני שאנחנו יודעים שבאותו מתקן "חולות" כלואים, אם בכלל, במקסימום שהוא יכול לשאת, אלפים בודדים, בעוד השאר ברור שהם עובדים. הרי הם לא יכולים להיות כאן בלי לעבוד, זה ברור וזה ידוע לכולם. איסור ההעסקה הזה הוא בלוף, ויש התחייבות של המדינה, של מדינת ישראל לבית-המשפט, שלא לגרש אנשים שנמצאים תחת צו הרחקה קולקטיבי. כך שגם את הבעיה של עשרות-אלפי מבקשי המקלט שנמצאים כאן זה לא יפתור, מפני שהם מוגנים בצו הגנה קולקטיבי ואי-אפשר לגרש אותם. לכן, מה המטרה? האם זה יפתור את הבעיה של דרום תל-אביב? ודאי וודאי שלא, מפני שדרום תל-אביב משוועת לפתרונות מסוג אחר לגמרי. אם באמת את הבעיה של דרום תל-אביב הייתם רוצים לפתור, אז אנחנו מתקרבים עכשיו לאישור תקציב 2015, הייתם יכולים לדאוג לכסף לשיקום שכונות. הייתם יכולים לדאוג לכסף לתחנות משטרה בתוך השכונות; אם אנחנו מדברים על ביטחון אישי, בואו נשאל איפה תחנות המשטרה שיצאו מהקהילות והשכונות והלכו למטה ארצי מרכזי, שלא מספק ביטחון אישי לתושבים. הייתם יכולים לשאול איפה הדיור הציבורי, איפה תחנות הרווחה, איפה החינוך, איפה כיתות בתי-הספר, איפה כל הדברים האלה – זה מה שדרום תל-אביב זקוקה לו, ולא לחוק הזה. לכן אנחנו מגיעים לשאלה, אני באמת חשבתי לעצמי: למה? למה להתבזות בפעם השלישית ולהביא חוק שיש בו רק רע ואין בו שום תועלת? התשובה, חברות וחברים, נמצאת בקולות שכבר מתחילים להישמע כאן בבית הזה ובמקומות אחרים מחוץ לבית הזה; הסיבה היא – לתקוף את בג"ץ. אתם רוצים, אתם מתחננים ואתם מייחלים ואתם מקווים שבג"ץ יפסול בפעם השלישית, ואז תוכלו ללכת לפרויקט האמיתי שלכם, וזה לקעקע את סמכותו של בג"ץ, וזה לשסות בבג"ץ, וזה להלבין ולנסות ולהכפיש את בג"ץ. כמו שעשיתם עם ארגוני החברה האזרחית לפני שנתיים, עכשיו אתם חוזרים בגלגול הזה עם בג"ץ, וזאת בעצם המטרה העיקרית, ואת זה אנחנו לא ניתן לכם לעשות. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת משה גפני – לא נמצא כאן. חבר הכנסת אראל מרגלית, בבקשה. רציתי לומר שבצורה פלאית חברות הכנסת כמעט אף פעם לא חורגות מהזמן. אני רק מציינת תובנה מתוך הכיסא הזה. בבקשה, אדוני. שלוש דקות לרשותך. <אראל מרגלית (העבודה):> כבוד היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני הייתי רוצה להסתכל ולשאול את עצמי מה היה קורה אילו ממשלת ישראל הייתה מתייחסת לבעיית הפליטים ולבעיית מבקשי העבודה בצורה יצירתית ולא גזענית. הרי קודם כול יש בעיית דרום תל-אביב. אני אומר לכם, ראיתי בדרום, באחד המקומות שמכשירים מהגרים לעבודה, לכל מיני עבודות שאפשר אחר כך לבצע ולעשות באפריקה. אני הייתי אומר למדינת ישראל – נסים זאב, תקשיב, זה יהיה לך חדש. הייתי אומר למדינת ישראל, שמכיוון שהיבשת המרכזית החדשה שאתה היא מתחילה את קשרי המסחר זו אפריקה, ומכיוון שיש לנו נכס של הרבה מאוד אנשים שבאים משם, אפשר להכשיר את האנשים לחזור לאפריקה ולהיות אותם אלה שיהיו הגשר להרבה מאוד מהעסקים שהישראלים היום מנסים לעשות באפריקה ואין להם שם אנשים שמבינים את התרבות הישראלית ואת המוצרים שצריכים למכור אחר כך באפריקה. אתם חושבים שזו הזיה? לא. תלכו לדרום ותראו מקום שמכשיר אותם לכל מיני עבודות. כל אלה שאומרים שמצטרפים עוד ועוד מהגרים, אז אני מסכים, צריך לעצור את זה, צריך לעצור את השטף הזה. אני לא מקבל את מה שאמרו פה קודם, כאילו השטף נמשך, כי אני מבין שזה נעצר כמעט לחלוטין. לכן יש לנו בעיה לטפל בה פה. עכשיו אני רוצה להגיד עוד משהו לגבי העסקים בתל-אביב ובמקומות אחרים, בעיקר המסעדות שמעסיקות את המהגרים. אתם מתייחסים אליהם – כלומר, האנשים האלה שוטפים את הכלים, מפנים את השולחנות, עושים שם את העבודות הבסיסיות שלא רוצים לעשות – ממקום אחר, ואתם עושים עליהם פשיטות בלילה, על מסעדות, כאילו הם פושעים כלשהם שמעסיקים את האנשים האלה, ונותנים להם קנסות בלתי מתקבלים על הדעת. רבותי, בואו נסדיר את זה. בואו נסדיר את העניין, שהאנשים האלה עובדים למחייתם ומתפרנסים ומשרתים אנשים פה בישראל, על-ידי זה שנכיר בזה ונסדיר את זה ברמה החוקית. ברמה החוקית. המסעדנים מתחננים למשרד הכלכלה: תנו לנו את האישורים, כמו שאתם תגידו, עם כל הדרישות שאתם רוצים לדרוש, אנחנו נעסיק אותם. אני רוצה לשאול אתכם שאלה כספית: 600 מיליון שקל למתקן כליאה בדרום? תגידו, אתם יודעים מה אני הייתי עושה עם 600 מיליון שקל? <היו"ר רות קלדרון:> זמנך הסתיים. עכשיו – – – <אראל מרגלית (העבודה):> עם 600 מיליון שקל אפשר היה להביא תוכנית אמיתית של הכשרה ושל הכנה של האנשים האלה לחזרה למקום שממנו הם באו, ושל הסדרה של הנושא בצורה רצינית – אם הייתה בישראל ממשלה רצינית. תודה רבה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. אחריו – חבר הכנסת שטרית וחבר הכנסת דוד אזולאי. כלומר, כנראה נעבור לחבר הכנסת שמולי, שגם הוא לא כאן, ולכן כנראה נעבור לסתיו שפיר, שהיא כל הזמן כאן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה שלומך? <היו"ר רות קלדרון:> בבקשה. אני נסערת מהרעיונות של חבר הכנסת מרגלית – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש – – <היו"ר רות קלדרון:> בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – מכובדי השר, חברים, חוק הלאום אמרנו? עכשיו אנחנו נמשיך עם חוק הלאום. ראש הממשלה הבריק בשבוע שעבר ואמר: נוצר חוסר איזון בין הדמוקרטיה לבין היהדות. הוא אמר: נוצר חוסר איזון, בג"ץ נותן עדיפות יתר לדמוקרטיה. הרי פעמיים הוא פסל את חוק המסתננים, אז חייבים להמציא כלים לעצור בעד הבג"ץ. מה הראש היצירתי של החברים מסביב הביא? הביא את חוק הלאום. חוק הלאום בא להכשיר את חוק המסתננים, להגביל את בג"ץ ולהכשיר כל חוק אנטי-דמוקרטי. ואני אומר את זה: חוק הלאום הוא אור ירוק לכל החוקים הפאשיסטיים שעוד נראה. זאת האמת. חוק הלאום – תפאדלו, זה גם. עכשיו לנקודה השנייה, לדרום-תל-אביבים. לבנו אתם, הם עוברים מצב קשה – – – <פנינה תמנו-שטה (יש עתיד):> – – – <היו"ר רות קלדרון:> תושבי דרום תל-אביב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תושבי דרום תל-אביב. כולם רוצים את הספינים הפוליטיים של בחירות בשם תושבי דרום תל-אביב. הרי היום יש 40,000 סודאנים, אריתריאים, שנמצאים כאן, ומנסים בכל מיני דרכים למצוא להם פתרונות. בסופו של דבר הרי כל הפתרונות המוצעים הם מריחה ועוד מריחה ועוד מריחה; לא יצא מזה כלום. הרי כל המתקנים עם כל העלות הכספית, המיליונים ששמענו – כמה יכילו? 1,000, 1,200 איש? יש 40,000. למה אתם ממשיכים עם סדרת השקר לתושבי דרום תל-אביב? הרי כל המסע הזה שאתם מנסים לעשות כספינים פוליטיים ופריימריסטיים, ידוע מראש שלא יביא את התוצאה. אתם ממשיכים להאמין שעדיין התושבים של דרום תל-אביב ימשיכו להאמין לשקרים שלכם, למריחות שלכם? אפילו יעבור החוק הבעיה לא תיפתר. אז די עם השקר, די עם המריחות, ולכל דבר יש סוף. לפחד יש סוף, לשקר יש סוף, והסוף קרב. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <זהבה גלאון (מרצ):> לשקר אין רגליים. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת מאיר שטרית. חבר הכנסת דוד אזולאי. <מאיר שטרית (התנועה):> אני פה. <היו"ר רות קלדרון:> אה, אתה פה. הופעת. סליחה, לא ראיתי אותך. ברוך הבא. שלוש דקות, בבקשה, ואחר כך – חבר הכנסת אזולאי. <נסים זאב (ש"ס):> – – – המסתננים לא ראו אותו. <היו"ר רות קלדרון:> הסתננת? <מאיר שטרית (התנועה):> – – – <קריאה:> מסתננים לאולם. <מאיר שטרית (התנועה):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, אין ספק שבעיית העובדים הזרים מחייבת טיפול. היא מחייבת טיפול קולוסלי ולא טיפול ספציפי של חוק יחיד שבא להתמודד עם הבעיה. אני שנים מנסה לקדם את חוק הכניסה לישראל, חוק ההגירה, ולצערי הרב אני לא מצליח. בכנסת הקודמת הממשלה הפילה את החוק פעמיים; בכנסת הזאת החוק עוד לא עולה לדיון כי שר הפנים, הקודם לפחות, טען שזה תחום שלו ולכן הוא לא מוכן לאשר אותו – חוק שחתמו עליו למעלה מ-40 חברי כנסת בעבר. החוק שבא להסדיר את הכניסה לישראל קובע כללים כמו שמקובל בעולם המודרני: למי מותר להיכנס לארץ, מה התנאים שצריכים להתקיים לגבי אדם שרוצה להיכנס באיחוד משפחות כדי שייכנס לארץ באיחוד משפחות, מה התנאים שצריכים להתקיים לגבי אדם שנכנס באיחוד משפחות כדי שיהיה אזרח, וכן הלאה, בצורה מקובלת, שקופה, כמו שמקובל בעולם. עבדתי על החוק הזה, גברתי היושבת-ראש, עם ארגון מציל"ה, שכלל את השופטת – לא שופטת – – – <היו"ר רות קלדרון:> רות גביזון. הפרופסור רות גביזון. <מאיר שטרית (התנועה):> כלל את רות גביזון, את הפרופסור אבינרי, את אמנון רובינשטיין, ועבדתי על החוק הזה עוד כשהייתי שר הפנים. ניסיתי להביא אז לממשלה, הממשלה קיבלה על-פי הצעתי החלטה לאשר חוק הגירה לישראל, כדי להיות מדינה מתוקנת. וחוק ההגירה קובע דבר פשוט: קשה בחוץ, קל בפנים; זה העיקרון שקובע חוק ההגירה. זאת אומרת, מדינת ישראל מקשה על מי שרוצה להסתנן פנימה שלא כחוק, אבל מי שכבר נמצא בפנים – מתייחסת אליו הרבה יותר ברכות ונותנת לו הזדמנות. למשל, אני חושב שאין היגיון בזה שעובדים שכבר נמצאים בארץ, העובדים הזרים האלה – ואני בעד להוציא אותם מהארץ, אני כשר הפנים בוודאי לא אהבתי את זה, אבל זה לא הגיוני לא לתת להם אפשרות לעבוד, כי אם הם לא יעבדו הם ילכו לפשיעה, הם יעבדו בשחור. הם הרי לא באמת לא עובדים. אגב, כשר הפנים, אני נתתי, אני מודה – נתתי אז אישורי עבודה למאות רבות של עובדים זרים בארץ, כי חשבתי שזה לא נכון שהם לא יעבדו. מחפשים עובדים בחקלאות, מחפשים עובדים אחרים, ואנחנו במו-ידינו מביאים עשרות-אלפי עובדים זרים אחרים מחוץ-לארץ לעבוד בארץ, בהנחה שהם יעבדו וילכו החוצה, וגם זה, גברתי, לא קורה. אני אראה לך דוגמאות למכביר שעובדים זרים באו מחוץ-לארץ, גמרו את התקופה שלהם ועכשיו מודיעים: אנחנו פליטים. איך מישהו שבא לעבוד ועבד חמש שנים נהיה פליט, אני לא מבין. ואני לא מבין למה לוקח למישהו יותר מדקה להגיד: אתה לא פליט, לך הביתה, אתה יוצא מהארץ. זה מה שמקשה. מספר האנשים הזרים שנמצאים בארץ הולך וגדל, ולכן נוצרת בעיה גדולה. גם הטיפול בהם צריך להיות מוכוון. בסוף תקופתי כשר הפנים התארגנה קבוצה של עובדים זרים שהציעו לי, באו אלי בבקשה לעשות הסכם אתם; קבוצה של כמה מאות שאמרו: תנו לנו לעבוד שנה באופן חוקי, בתום השנה אנחנו נעזוב את הארץ – ואגב, אני הייתי בעד. לצערי, הממשלה נפלה עוד קודם שנגמר ההסכם וזה לא קרה. אפרופו, אני אוסיף עוד שני משפטים; אני מצטער שאני חורג מהזמן אולי ב-30 שניות, אבל שני משפטים. חשבתי שצריך לשנות בכלל את המדיניות לגבי הבאת עובדים זרים לארץ; לא רק לגבי המסתננים. הגורם, המניע הגדול ביותר להבאת עובדים זרים לארץ הוא חברות כוח-אדם שמגייסות אותם, כי הן עושות מיליארדים, לא מיליונים. להערכתי, מה שצריך לעשות זה לבטל בכלל את כל הגישה הקיימת היום: לא יהיו חברות כוח-אדם. הצעתי למנות קונסולים של משרד הפנים במדינות שמביאים מהן עובדים זרים. הקונסול ימיין את העובדים שם בחוץ-לארץ וייתן להם ויזה לעבודה בארץ לכמה שנים, והאיש יכול לעבור ממעביד למעביד כל התקופה שמותר לו לעבוד בארץ. והצעתי שכל התנאים הסוציאליים של העובד הזה יוחזקו בחשבון בנק על שמו בשדה-התעופה. הוא עוזב את הארץ בתאריך שנקבע, הוא מקבל את כל הבוכטה של הכסף שצבר והולך אתה הביתה; מאחר ביום אחד – הפסיד את הכסף שלו. זה תהליך שמשנה לחלוטין את אופן הטיפול בעובדים זרים, אבל, לצערי, הכול פה נעשה באלתורים. <אראל מרגלית (העבודה):> אבל אתה בממשלה, אני לא מבין. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. <מאיר שטרית (התנועה):> אני לא חבר ממשלה, אין לי סמכות ביצועית. <מיקי רוזנטל (העבודה):> שלא בטובתו ולא באשמתו. <מאיר שטרית (התנועה):> כשהייתי בממשלה, אראל – אמרתי מה עשיתי: נתתי אישורי עבודה לרוב העובדים, כי חשבתי שזה לא נכון – – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת שטרית, מספיק. <אראל מרגלית (העבודה):> למה אין גישה קונסטרוקטיבית פה? <מאיר שטרית (התנועה):> אני מסכים אתך. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת אראל מרגלית, כשתהיה בממשלה תבין. <מאיר שטרית (התנועה):> חבר הכנסת אראל, זה הדבר היחיד שמפריע לך? <היו"ר רות קלדרון:> אולי לא רחוק היום. <מאיר שטרית (התנועה):> תראה במה אנחנו מתעסקים. אנחנו מתעסקים בחוק הלאום, בכל מיני דברים אחרים – – <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת שטרית. <מאיר שטרית (התנועה):> אני כבר מסיים. – – כאשר במדינה הכלכלה על הפנים, העוני על הפנים, השלום כבר אבוד, לא רואים שום כיוון; ואנחנו מתעסקים עם חוק הלאום. משהו מקולקל בממלכת דנמרק, ונראה לי שהנסיבות שבהן אנחנו נמצאים היום לא בדיוק מנבאות טובות. אני מצטער על זה כמובן, ואני מקווה שאו שיתייצב באמת – איך אמר מישהו, או שיתייצב, או שבאמת נלך וניתן מחדש לציבור, נשאל את העם מה דעתו. <אראל מרגלית (העבודה):> אז אחרי דבריך – – – <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. זיכית אותנו ברעיון מצוין. חבר הכנסת דוד אזולאי, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת שמולי, או שמא חברת הכנסת שפיר. <דוד אזולאי (ש"ס):> גברתי היושבת בראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, לבי לבי על תושבי דרום תל-אביב. אנחנו יושבים כאן ודנים, וזו לא הפעם הראשונה. עבדכם הנאמן, בהיותי יושב-ראש ועדת הפנים – קיימנו דיונים בעניין הזה. אלו שבאו אחרי, חברי חבר הכנסת אמנון כהן, חברת הכנסת מירי רגב – כמה שעות, כמה ימי דיונים השקענו בחוק הזה, ואנחנו מנסים, הממשלה מנסה בדרך כזאת, בדרך אחרת, להוסיף עוד תיקון, עוד איזה שינוי שהוא. אבל יושבים להם אנשים במרומי האולימפוס, והם קובעים, והם מחליטים שהחוק הזה הוא לא חוקתי, החוק הזה הוא לא טוב, ולכן צריך להחזיר אותו לכנסת. אני הצעתי ליושבת-ראש ועדת הפנים, ואני מציע את זה גם מעל דוכן הכנסת, אולי יואילו נא השופטים הנכבדים, שמקבלים את ההחלטות החשובות האלה, לבוא לגור לילה אחד עם תושבי דרום תל-אביב, לחוש את מה שהם חשים, לשמוע את הזעקות של הילדים, לכאוב את כאבם של המבוגרים, להיות נעולים בתוך הבית משקיעת החמה ועד שעות הבוקר המאוחרות, כדי שיבינו על מה מדובר. לצערי הרב, הם מנותקים מן העם, הם לא יודעים. והצעתי לחברתי חברת הכנסת מירי רגב, שאולי במסגרת הדיונים נזמין, גם לדיונים האלה, אחד מנציגי השופטים, שיבוא, ישב אתנו בוועדה, לראות איך מתלבטים ולשמוע איך מקיימים כאלה דיונים ואילו הצעות מציעים. אבל הם יושבים אי-שם במרומי האולימפוס, והם מקבלים החלטות, אומרים לממשלה, קחו את החוק הזה. מצד שני, לצערי הרב, הממשלה יודעת עד כמה הנושא הזה רגיש, יודעת עד כמה הנושא הזה, צריך לטפל בו – גוררת רגליים. עוד ממשלה, עוד דיון, עוד ועדת שרים, לאן זה מוביל בסופו של דבר? אני מאוד מקווה שהלילה עם ישראל יתבשר שהממשלה הזאת מסיימת את כהונתה, מתפזרת, ואולי עם ישראל יוכל לנשום לרווחה. כי אנחנו שומעים שהיום כל התקשורת – בשעה 21:00 ועידת פסגה, ראש הממשלה ושר האוצר הולכים להיפגש. וואי, איזה מתח, איזה דרמה. על מה? על מה? לא על שיפור השכר, לא על הורדת מחירים, לא על תהליך מדיני; פסגה של הישרדות בלבד, לחשוב, לתכנן, לדסקס איך בכל זאת תתקיים הממשלה. אני מאחל לממשלה הזאת שתלך כמה שיותר מהר – יפה שעה אחת קודם. בכל רגע שהממשלה הזאת נמצאת בשלטון היא גורמת נזק בלתי הפיך לאזרחי המדינה, ועל כך אין לה מחילה. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חברת הכנסת סתיו שפיר. אחריה – חבר הכנסת נסים זאב. <סתיו שפיר (העבודה):> תודה רבה ליושבת-ראש. אחת הבעיות הקשות ביותר בפוליטיקה היא חוסר יכולת של פוליטיקאים בכירים לחשוב כמה שנים קדימה. הרבה אנשים פה מוטרדים בעיקר ממה שקורה היום, מחר, עם הכותרת הבאה בעיתון, ולא ממה שיקרה פה בעוד עשר שנים, בעוד 20 שנה, בטח שלא מתהליכים ארוכים יותר. וזה הסיפור של מה שקרה עם מבקשי המקלט בישראל. לא מדובר בבעיה חדשה, מדובר בבעיה שאם היו נדרשים לה כבר בהתחלה היה אפשר להקדים תרופה למכה ולטפל בה ולטפל בצרות שיגיעו אחריה. מדינת ישראל, עד השנה האחרונה, לא בדקה בכלל בקשות של מבקשי מקלט מסודאן ומאריתריאה. בניגוד לאמנה הבין-לאומית שישראל חתומה עליה משנות ה-50, בניגוד לאחריות הלאומית שלנו, בניגוד גם למהות של מי שאנחנו, להיסטוריה שלנו, הממשלה פשוט זרקה את הבעיה הזאת הלאה, לא בדקה, והגענו למצב שיש פה מבקשי מקלט שמספרם מוערך ב-48,000 אנשים, כולם מרוכזים באותו אזור, בתנאים שאינם תנאים, ובמקום לטפל בבעיה, גם עכשיו הממשלה מתחמקת. אז מצאו פתרון, פתרון יוקרתי, פתרון שעלותו כבר עברה את מיליארד השקלים מזמן: הקמת כלא ודחיסה של בערך 3,000 מבקשי מקלט לתוכו. ומה יקרה ל-45,000 האחרים? איפה הם אמורים להסתובב? איזה פתרון הממשלה מציעה להם? איך הממשלה בכלל עוזרת לדרום תל-אביב בכך שהיא משאירה שם 45,000 מבקשי מקלט ללא טיפול, וגם בלי גישה לעבודה, כי כל הזמן מקשים את התנאים של העסקתם? מה הפתרון שהממשלה מציעה פה חוץ מעוד פופוליזם חסר תכלית? שום דבר, וזה מה שבאמת עצוב בסיפור הזה. כי את המיליארד-פלוס שקלים שאנחנו משקיעים בפתרונות שווא שלא באמת יספקו פתרון ארוך-טווח לבעיה הזאת, שלא הולכת להיעלם – אין מה לעשות, אי-אפשר להעלים בני-אדם – היה אפשר להשקיע בדרום תל-אביב, היה אפשר להשקיע בפיתוח דיור ציבורי. הלוואי שהייתי רואה את אותם חברי כנסת מהימין שמתלהמים בלי סוף נגד אותם מבקשי מקלט, הלוואי שהייתי רואה אותם משקיעים את אותה אנרגיה בפיתוח פתרון לבעיית הדיור הציבורי בקרב תושבי דרום תל-אביב. הלוואי שהייתי רואה אותם משקיעים את אותה אנרגיה בפתרון של תשתיות ישנות, בתחבורה ציבורית, בהכשרה תעסוקתית, בפיתוח של מערכת הרווחה, בפיתוח של מערכת החינוך. אם היה חצי מהלהט שמושקע בכותרות פופוליסטיות ובהפחדה שאין מאחוריה שום דבר – חצי מהלהט הזה, אם היה מושקע בפתרונות אמיתיים, דרום תל-אביב ותושביה היו מרגישים אחרת לגמרי היום. אבל לא, זה פשוט לא חלק מהעניין, וזה מה שכל כך עצוב בחוק האיום והנורא הזה שאנחנו צריכים להצביע עליו היום. ואני רוצה להגיד עוד דבר אחד שעצוב בעניין הזה, וזה עניין מהותי. תהליך גיבוש האמנה שנחתמה בסוף ב-1951, כדי להבטיח הגנה על אנשים שנאלצו לברוח מהמדינות שבהן נולדו וחיו – תהליך גיבוש האמנה הזאת החל ב-1920. ב-1939 הוא עדיין לא הסתיים. תארו לעצמכם מה היה קורה אם הייתה אמנה כזאת בשנים האלה. האמנה הזאת נחתמה בסופו של דבר ב-1951, בראש ובראשונה כדי למנוע מסיפורי האימים שהסבים והסבתות נאלצו לעבור להתרחש שוב. ודווקא אנחנו, שחתומים על האמנה הזאת – מדינת ישראל מעולם לא עיגנה את האמנה הזאת בחוק. חברי משה מזרחי מנסה להעביר הצעת חוק כזאת בכנסת הזאת, ועד כה הניסיון הזה נכשל. הממשלה מפחדת מעיגון משמעותי של אמנה שאנחנו מחויבים לה, גם היסטורית, גם מוסרית, מכל בחינה אפשרית, והדבר הזה חייב להתבצע. אנחנו לא יכולים לחטוא גם לסיפור ההיסטורי שלנו. <היו"ר רות קלדרון:> בבקשה לסיים. <סתיו שפיר (העבודה):> ההצעה הזאת לא תעזור לדרום תל-אביב. היא לא תעזור לפתור את בעיית הפליטים. הפתרון היחידי מכניס תשתיות רציניות וכסף אמיתי לדרום ולתושבי הדרום, ולצד זה מתחיל למיין את הבקשות למקלט, ומבין למי אנחנו יכולים לסייע ולמי אנחנו לא יכולים לסייע, בשיתוף פעולה אזורי ובין-לאומי. אני מייד אסיים. בעולם כולו בעיית הפליטים מוערכת ב-15 מיליון אנשים, 15 מיליון פליטים. הבעיה הזאת לא הולכת להסתיים, להפך, היא רק מחריפה. אנחנו צריכים לגבש את הקואליציה הרצינית עם המדינות השותפות לנו כדי לפתור את הבעיה הזאת ולא להתחמק ממנה. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת זאב, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אורי מקלב, אם הוא יגיע, וחבר הכנסת מוזס, ואז חברי הכנסת הורוביץ ואייכלר. בבקשה. <נסים זאב (ש"ס):> גברתי היושבת בראש, כנסת נכבדה, קודם כול, אני רוצה למחות על לזות שפתיים של חברת הכנסת זהבה גלאון. בשיא חוצפתה עומדת פה על הדוכן, משמיצה את חבר הכנסת אלי ישי, כאילו הוא נגוע ויש לו אינטרסים כלכליים כלשהם, או חברות כלשהן שהוא קשור אליהן, ועוד אנשי הליכוד – אני לא יודע למי התכוונה, לפחות היא לא הזכירה את שמם, אבל את אלי ישי היא הזכירה בשמו. האיש הזה זך ונקי מכל רבב, וכדי שחברת הכנסת גלאון תבוא ותשמיץ אותו מעל הבמה – פשוט בושה. אבל מה לעשות, אני כבר רגיל לחוצפה שלה. כל פעם שהיא עולה, היא חייבת להקיא משהו על מישהו. גברתי היושבת בראש – – – <היו"ר רות קלדרון:> בעקבות משיחא. <נסים זאב (ש"ס):> כן. 70% מכלל המסתננים חיים בדרום תל-אביב. התושבים סובלים מפגיעה אנושה באיכות החיים, וגם המסתננים עצמם. למה לא לומר את האמת: איזה פליטים יש פה בכלל? הלוא כולם דורשי עבודה. כל פעם אנחנו מחפשים עוד איזה תיקון לחוק כדי להתגבר על החלטת הבג"ץ, אז גם בתיקונים יש מגבלות. יש תיקון לאה, תיקון רחל, תיקון כרת, תיקון חצות – כל רגע מתקנים עוד פעם ועוד פעם, כמה אפשר לתקן? לא ייתכן שהבג"ץ – – – <מיקי רוזנטל (העבודה):> תיקון עולם, אדוני. <נסים זאב (ש"ס):> נכון. לתקן עולם במלכות שדי. אבל לא יכול להיות שבג"ץ כל פעם יתערב בחקיקה של הממשלה, של המדינה. לא יכול להיות דבר הזה. הנה הגיעה, ברוכה הבאה, חבל שלא היית בהתחלה. הייתי צריך אולי להשאיר את זה לסוף. <זהבה גלאון (מרצ):> חבר הכנסת זאב, לא סופרים אותך, אתה יודע את זה. <נסים זאב (ש"ס):> מה שחשוב, שאני לא זקוק שאת תספרי אותי, ברוך השם. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה המוקיון של הכנסת. <נסים זאב (ש"ס):> אז לכן אני רוצה לומר, היינו בסיור באילת; באיזה תחכומים הם נכנסו, זה פשוט לא ייאמן. איזו מקצועיות. זה נקרא פליטים? הלוא מה זה פליטים? באמת אנשים מסכנים שבאים ושנמלטים מחרב האויב. הם באו דרך אותם שבטים שעשו עליהם קופון, 4,000 דולר על כל ראש. אז ישבו שבטים מהעבר השני של הגדר, מהצד המצרי ומהצד הישראלי, ואחר כך היה תמחור: לאן אתה צריך להגיע, לתל-אביב? שלם 4,000, 5,000 דולר; וזה הגיע עד 10,000. אתה רוצה רק לאילת? שלם רק 2,000–3,000 דולר. על מה אנחנו מדברים? הרי זו תעשייה של כסף. והגברת הזאת, זהבה גלאון, בלי בושה – – – <היו"ר רות קלדרון:> בבקשה לסיים. <נסים זאב (ש"ס):> – – – בלי בושה היא עומדת על הבמה הזאת ומכתימה את חבר הכנסת אלי ישי ומאשימה אותו כאילו הוא שותף ויש איזו קנוניה ואינטרסים כלשהם. אני אומר לך – – – <זהבה גלאון (מרצ):> צדיק אלי ישי, צדיק. <נסים זאב (ש"ס):> אני אומר לך שאת לא נכנסת לנעליים שלו. <זהבה גלאון (מרצ):> ברור שלא. <נסים זאב (ש"ס):> קצת, שיהיה לך קצת כבוד, באמת. אל תנסי כל פעם מעל הבמה להקיא את מה שיש לך ואת מה שאת לא יודעת, והכול ברמה של לשון הרע והוצאת דיבה. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת זאב, תודה רבה לך. <נסים זאב (ש"ס):> אני רק רוצה לומר ממש במשפט אחרון – אני חושב שהשר התייחס למתקן "חולות" כאילו הבעיה שלנו היא שלא נדע מה לעשות עם המתקן הזה. הבעיה שלנו היא לא המתקן, הבעיה שגם אם המתקן הזה – – – <היו"ר רות קלדרון:> זה כבר שלושה משפטים. <נסים זאב (ש"ס):> כן. – – – גם אם המתקן הזה יחוסל, לא בשביל זה אנחנו צריכים את החוק. החוק צריך לתת מענה לכל הקטסטרופה שיש היום בדרום תל-אביב, באילת, באשדוד, ועד לרגע זה אין על זה שליטה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת אורי מקלב. חבר הכנסת מוזס. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, בבקשה. חבר הכנסת זאב, אני ראיתי ילדים שבאו מאריתריאה עם צלקות מהבדואים האלה, והבנות בכלל לא הצליחו להגיע כי אנסו ורצחו את כולן. זה לא רק עניין של כסף. <נסים זאב (ש"ס):> אני לא מדבר על אלה שבאו, אני מדבר על אלה שסוחרים בהם. <היו"ר רות קלדרון:> אנשים בימים רעים של עם ישראל שילמו הרבה כסף כדי להציל את עצמם. סליחה, אני לא צריכה עכשיו לומר את דעתי. <נסים זאב (ש"ס):> אני מדבר על אלה שייבאו אותם. <היו"ר רות קלדרון:> חבר הכנסת הורוביץ, בבקשה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברות וחברים, זה כבר החלק השלישי בסריה של החוקים, גם של הנאומים שלי, בענייני חוקי המסתננים. אפשר גם לראות באינטרנט, העליתי את הנאומים מהחוק הראשון ומהחוק השני, והנה, זה הנאום על החוק השלישי. בכל אחד מהנאומים, גם בקריאה הראשונה וגם בקריאה השנייה והשלישית, אמרתי כאן בצורה ברורה שהחוק הזה לא יעמוד במבחן בג"ץ, כי אי-אפשר לעשות חוק במדינת ישראל – וזה לא משנה אם על מסתננים, או על אזרחים, או על אנשים מהירח – להכניס אותם לכלא בלי משפט. אין כזה דבר. יהפכו את זה למעלה ולמטה, ויקצרו, ושנה ושמונה, ושתיים וארבע – זה לא משנה. אי-אפשר להכניס אנשים לכלא בלי משפט. זה דבר שאפילו השופטים שם – והיו שם שופטים, וצריך לקרוא את פסק-הדין, שגילו הבנה. אבל בסוף השורה התחתונה היא מה שאמרתי. לכן גם החוק הזה לא יעמוד, לא יעמוד. חבל על ההתגרות הזאת, חבל על ההתבזות הזאת. זה כבר פעם שלישית. הרי בג"ץ, בטח בחוקים כאלה שהם חוקים על נושאים כבדים, נזהר כל כך לא לפסול, כי האיומים שמביעים כלפיו ידועים גם לשופטי בג"ץ. הם נוקטים גישה מרסנת ומרוסנת. אבל אין ברירה: חוק שמכניס אנשים לכלא בלי משפט ייפסל. לכן גם החוק הזה לא יעמוד. הדבר הזה לא אומר שאין בעיה בדרום תל-אביב, או שאין בעיה בכלל עם הנושא הזה. ודאי שיש; יש בעיה אפילו קשה. אבל החוק הזה הוא לא דרך לפתור את העניין. כשהייתי יושב-ראש הוועדה לעובדים זרים, וגם כשהתמודדתי על ראשות העיר תל-אביב וגם בפונקציות אחרות, הצגתי תוכנית סדורה לטיפול בבעיה הזאת, שתוריד באופן מיידי את הלחץ בדרום תל-אביב. כל עוד – והעניין הזה הוא די ברור – יש בארץ משהו כמו 150,000 עובדים זרים שבאים עם ויזה דרך נמל התעופה בן-גוריון. רק לצורך העניין, רק בחקלאות יש משהו כמו 26,000 שכל הזמן יוצאים ובאים חדשים, יוצאים ובאים חדשים. כנ"ל בבנייה, כנ"ל בניקיון, כנ"ל בהרבה תחומים אחרים. היות שיש כאן קבוצה מסוימת, שנמצאת כאן, אותם אנשים שהחוק הזה מדבר עליהם, צריך לקחת אותם, לשים אותם בעבודות מסודרות תחת פיקוח בצורה מאורגנת בכל מיני מקומות בארץ, במקום העובדים הזרים, לפחות חלק מהעובדים הזרים, שממשיכים להביא. זאת הדרך, זאת דרך המלך. הם כאן, אז עדיף כבר שיעבדו בצורה מסודרת ומאורגנת מאשר בכל הסיפורים האלה של העסקה לא חוקית שקשורה בעבריינות ופשע. והרי למה אנחנו מיתממים? אין היום מסעדה אחת בתל-אביב – ולא רק מסעדה; את הרחוב שלי, רחוב הפרדס בתל-אביב, מנקה עובד אריתריאי מטעם עיריית תל-אביב. זה לא אדם שנפל פה במקרה. הוא לבוש סרבל של עיריית תל-אביב, יש לו פח של עיריית תל-אביב, והוא מקבל כסף מעיריית תל-אביב. כנ"ל גם במקומות רבים אחרים בארץ. אז מוטב שהדברים האלה יוסדרו ויהיו מאורגנים. תראי, גברתי היושבת-ראש. אני לא הזמנתי את האנשים האלה לכאן; אני לא מת מאושר מכך שהם כאן; אני הייתי שמח אם הם היו מוצאים פתרון בארצם או במקום אחר; אני לא חושב שמדינת ישראל היא פתרון לבעיות של אפריקה. הכול מאה אחוז, אבל יש מצב מסוים שאנחנו מתמודדים אתו, שהוא קבוצה של משהו כמו 40,000 איש, שאי-אפשר להוציא אותם מכאן בגלל בעיות מסוימות. ואת זה לא אני אומר, אומרת את זה הממשלה ואומר כל גורם רציני שעוסק בעניין. לא באים יותר כי גם יש גדר. <היו"ר רות קלדרון:> בבקשה לסיים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> לכן אני אומר שהדרך הנכונה, כל עוד הם כאן ולא נמצא פתרון אחר בארצותיהם או בארצות אחרות, היא לפזר אותם במקום חלק מהעובדים הזרים בארץ במתקנים. למשל, יש מושב – בונים מגורים לעובדים זרים, תאילנדים לצורך העניין. האנשים האלה, האריתריאים, הם גם חקלאים בארצותיהם. בשביל לקטוף גזר אתה לא צריך איזו השכלה גבוהה. אז האנשים האלה יעבדו במתכונת מסודרת, מאורגנת, תחת פיקוח, הלחץ בדרום תל-אביב ירד, וכולנו נרוויח, חוץ – מי לא ירוויח? אותם קבלני כוח-אדם שמקבלים עמלות על העובדים החדשים שמביאים כל הזמן מנפאל, סרי-לנקה או השד יודע מאיפה. הם לא ירוויחו, אבל כולנו, כולנו נרוויח. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה. אחריו יסיים את הדיון חבר הכנסת כבל ויענה השר ארדן – או השר אורבך. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כבוד היושבת-ראש, חברי הכנסת, מישהו יכול להגיד לי מה הסיבה שאין פה שום נציג של יש עתיד מלבד היושבת-ראש, ומהליכוד אין אף אחד, אני חושב? יש להם איזה עניין שם לגמור? רבותי חברי הכנסת, אנחנו דנים בפעם השלישית, נדמה לי, בנושא שנקרא המסתננים, ואני שואל את עצמי, מה זה מסתננים? מיהו מסתנן? האם המעפילים שהגיעו מאירופה בזמן הבריטים היו מסתננים מעפילים? מה הסיבה שיהודים שהגיעו מצפון אפריקה אינם מסתננים, ואחרים, שמגיעים ממרכז אפריקה, כן מסתננים? מה הסיפור פה? אילולא הייתה כאן מדינה יהודית, אם לא היו מחליטים שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, לא הייתה בעיה, היינו עומדים בדיוק במצב של ארצות-הברית; כל פעם היינו קולטים כך וכך – עכשיו, נדמה לי, אישרו 5 מיליון עובדים זרים שנכנסו. יש איזה תהליך של קליטת אנשים עובדים זרים, תהליך הגירה, אימיגרציה, בכל העולם. החליטו להקים פה מדינה יהודית, ואז נוצרה בעיה – זה מסתנן וזה לא מסתנן. התשובה היחידה שיש לנו היא תשובה אמונית, כי התורה אומרת שהקדוש-ברוך-הוא אמר לאברהם: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – – – ודור רביעי ישובו הנה", ובהמשך: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת". גם אצל יעקב אבינו נאמר: "הארץ אשר אתה שֹכב עליה לך אתננה ולזרעך והיה זרעך כעפר הארץ" וכו'. הווי אומר, שמי שיוצא מתוך הנחה שהקדוש-ברוך-הוא נתן את התורה לעם ישראל, ונתן את ארץ-ישראל לעם ישראל, יכול לעשות הפרדה והבדלה והבנה ובידול בין מסתנן לבין יהודי, שיש לו זכות אבות, איך זה נקרא – חוק השבות, שאני לא מבין בדיוק איך הוא מסתדר עם דמוקרטיה, אבל אני יודע שמבחינה יהודית ארץ-ישראל שייכת לעם ישראל. אבל כאשר בית-המשפט העליון, שלא מאמין בתורה, לא מאמין באלוקי ישראל, להפך, קובע וכבר קבע לפני 20 שנה שכל שיקול דתי הוא פסול בהוויה של השלטון הישראלי – איזו זכות מוסרית באמת יש לכנסת לקבוע שהמסתננים לא יכולים להיכנס, ואחרים, שבאים מארצות אחרות, כן יכולים להיכנס והם נקראים עולים? ולסיום, גברתי היושבת-ראש – אני לא רוצה לקחת מזמנה של הכנסת – יש פה בעיה גם בדמוקרטיה של ישראל. אם בית-המשפט העליון יכול לפסול חוקי כנסת, ויכול לקבוע לנו, שאנשים בחרו בנו לקבוע את הדברים, מה הם חוקי ההגירה של המדינה, אנא, אני מבקש שבית-המשפט העליון יעמוד בפני בחירות דמוקרטיות ארציות. אנחנו נבחר את השופטים, כי בסופו של דבר יוצא שבשורה התחתונה הכנסת היא סתם משחק. הכנסת תחליט, למשל, על החוק הזה, ובית-המשפט יגיד: לא, זה לא מוסרי. מי שם את אנשי המשפט לקבוע מה מוסרי ומה לא מוסרי? את חברי הכנסת גם לא קבעו לקבוע מה מוסרי; רק קבעו לקבוע מה חוקי, והם נבחרו לקבוע מה חוקי. אם שוללים מהכנסת את הסמכויות, אני מוכן לקבל את זה שהשופטים הם מורמים מעם והם לא אנשים פשוטים כמו 120 האנשים שיושבים פה. הם באו מאיזה גזע עליון, אחר. אבל שיבחרו בהם. אולי אני רוצה משפטן אחר? מי אומר שאני צריך את המשפטנים האלה, שהיו – שנבחרו בשיטת חבר מביא חבר? אז או שכל האזרחים בוחרים את השופטים, או שמחזירים את הסמכות לידי הכנסת והממשלה. שני הדברים לא יכולים ללכת יחד. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה. חבר הכנסת כבל, בבקשה, בוא תהיה המפטיר. השר אורבך, אתה תשיב אתה חושב? <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> אם השר ארדן לא יגיע. <איתן כבל (העבודה):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, רשמת פרלמנטרית, אני אחרון הדוברים בעניין הזה. זה נושא שבאמת אמור – כן, את מוזמנת לשמוע את הברבור שלי, חברת הכנסת מירי רגב. <מירי רגב (הליכוד):> סוף-סוף פה במליאה, ולא בסופר השכונתי. <איתן כבל (העבודה):> אני אומר את זה כך, ואני אומר את זה לך, מירי, ואני אומר את זה לשר שקיבל את זה כסוג של ירושה. אנחנו הרי נעמוד כאן שוב ונשאל את עצמנו, האם באמת, אדוני השר, האם הבעיה תבוא על פתרונה? והעניין הוא שאנחנו נמצא את עצמנו פעמיים בחסר: גם לא יינתן מענה, חבר הכנסת עמרם מצנע, על הבעיה, שהיא בעיה אמיתית – כלומר, כל מי שמנסה לייצר, חברת הכנסת מירי רגב, כאילו יש מי מאתנו שאינו מתייחס לעובדה הזאת שיש בעיה – שהיא בעיה כפולה: כשכבר מגיעים כל אותם מהגרי עבודה, או פליטים, הם מוצאים את עצמם בעיקר במקומות החלשים ביותר בארץ ובתל-אביב. הם לא מגיעים למקומות – הם מגיעים לדרום תל-אביב. ואין שום מענה אמיתי. יש פה הזדמנות אמיתית, אדוני השר, שר הפנים – יש פה הזדמנות אמיתית להתמודד עם נושא שלא הייתה ממשלה שלא דיברה עליו ולא עסקה בו. אני מנסה באמת ובתמים, מנסה להבין איך הממשלה מתכוונת להתמודד עם השאלות האלה בידיים נקיות; באמת, אני בא לעניין הזה בידיים נקיות לגמרי, ואינני מצליח, וקראתי את החוק. פנטזיות יש. מחשבות כמו שהיו כבר קודם, שנים על שנים. שנים על שנים, חבר הכנסת משה מזרחי, אתה מוביל אצלנו בסיעה את הנושא הזה, יודע ששנים על שנים מנסים לתת פתרונות שאין בהם שום שכל, פתרונות כוחניים. <משה מזרחי (העבודה):> זה לא פתרונות. <איתן כבל (העבודה):> אני מנסה לתת להם קצת קרדיט; מנסה לתת קצת קרדיט ולומר שיש מישהו שחושב שיש פה פתרון כלשהו. אז מה עושים? במקום לחשוב שאף אחד מאתנו, בצד הזה של האולם הזה, אין כוונתו חס וחלילה לומר שמישהו מאתנו כל כך שמח שאותם מהגרים מגיעים לגור בתל-אביב, בדרום תל-אביב. ואני רוצה להזכיר מי בתקופות האלה הנהיג ומנהיג את המדינה ומי לא עצר את השטף הזה. ולכן, אנחנו נתנגד להצעה הזאת, ואני מאוד מקווה – על זה נאמר: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה" – שבדיונים בוועדה לפחות נצליח לתקן אי-אלו דברים בחוק הלא-ראוי הזה. תודה. <היו"ר רות קלדרון:> תודה רבה לך. השר גלעד ארדן, בבקשה, אתה מוזמן להשיב. בבקשה, אדוני. <שר הפנים גלעד ארדן:> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני מבקש לסכם את הדיון ולנסות להתייחס לחלק מהנושאים שעלו כאן. כפי שפתחתי ואמרתי כשהצגתי את הצעת החוק, אני חושב שיש כאן כמה אינטרסים ברורים, אבל אין ספק שיש גם סדר עדיפויות פנימי באותם אינטרסים. יש כאן איום אמיתי על מדינת ישראל. מדינת ישראל היא מדינה מתקדמת, מדינה נאורה, מדינה דמוקרטית, מדינה שרבים רבים באזור היו רוצים להידמות לה, ובגלל היתרונות הללו, או בזכות היתרונות הללו – כל אחד יסתכל על זה כפי שהוא רוצה – יש רבים שהיו רוצים לקבוע את מושבם במדינת ישראל. ולנו, ככנסת וכממשלה, יש אחריות לאומית, ויש לנו מחויבות בראש ובראשונה כלפי האזרחים שלנו, כלפי התושבים שלנו. וגם אם הלב יוצא, ורחמינו נכמרים, ויש בהחלט גם אנשים שלא רק מגיעים לכאן כמסתננים בלתי חוקיים שמנסים לשפר את איכות חייהם ולמצוא כאן מקומות עבודה, יש בתוכם כנראה – כך זה התחיל לפחות; אם כי זה השתנה במהלך השנים – יש בתוכם גם כאלה שנמלטים מגורל מר ואכזר. ואמרתי את זה בנאומי, ואני חוזר ואומר: אני בהחלט חושב ומקבל שלנו יש חובה להתייחס לאנשים האלה בכבוד. הם בני-אדם בדיוק כמו כל אחת ואחד מאתנו, וחובה עלינו לשמור על כבודם, וחובה עלינו, כמדינת העם היהודי, גם לשמש דוגמה בדרך שבה אנחנו מתייחסים אליהם. אבל זה לא יכול לבוא על חשבון טובתם של אזרחי מדינת ישראל. יש משפט ידוע במסורת היהודית: "עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמים". כשאנחנו מסתכלים על מקומות העבודה במדינת ישראל, שהולכים ונתפסים – ודרך אגב, גם אם יהיו כאלה שיגידו: אה, יש סוגי עבודות שאף אחד לא רוצה לעשות אותן, אז מה אכפת לך, שייכנסו, הם עושים את העבודות הללו. אני אומר לכם, זה לא נכון. כאשר המעסיקים במדינת ישראל משלמים שכר ראוי, יש מי שיהיה מוכן לעבוד במקומות הללו. אבל מה שקרה כאן בדיוק בשנים האחרונות – שהרבה מאוד גלי מסתננים שנכנסים למדינת ישראל תופסים מקומות עבודה, ולצערנו המעסיקים במדינת ישראל גם משלמים להם שכר מאוד נמוך, מקפחים אותם בזכויות הסוציאליות שלהם; זה גם לא מוסיף כבוד או שם טוב למדינת ישראל. אז אני חושב שההפסד של מדינת ישראל הוא כפול: פעם אחת בעוול שנגרם לאזרחי מדינת ישראל, ופעם שנייה באותן עוולות חברתיות שנגרמות כלפי אותם מסתננים שמנוצלים לרעה. לא תמיד אנחנו אפילו יודעים היכן הם נמצאים כי עשרות אלפים, כפי שידוע לנו, נכנסו לכאן באופן בלתי חוקי. לכן אין מנוס אלא לנקוט דרכים אפקטיביות כדי שאותם מסתננים בלתי-חוקיים ישובו לארצות מולדתם, ואם לא לארצות מולדתם – למדינות אחרות שמוכנות לקבל אותם. אנחנו לא יכולים להשלים עם המצב הזה, כפי שאמרתי, שמעבר למקומות העבודה שנתפסים, לשכר שיורד ופוגע קודם כול בשכבות החלשות – כי באיזה עבודות הם בדרך כלל מחליפים? עבודות של השכבות החלשות, ולאחר מכן גם רמות השכר, בתפקידים שהם ממלאים, יורדות. ואז אנחנו מתפלאים למה אנשים לא מוכנים לעבוד באותן עבודות. וזה עוד לפני שנגעתי, כמובן, בשינוי התרבותי, במאפיינים החברתיים של אנשים, כמו בדרום תל-אביב, שגרים שנים רבות במקום עם צביון ועם אופי מסוים, ויום אחד מגלים שהם בכלל חיים במקום עם אופי וצביון ותרבות אחרים לחלוטין. שוב, אני לא רוצה להתחיל ולהרחיב כאן בנושאים של תחושות ופחדים ואיומים על הביטחון האישי. בדברים הללו, זה תפקידה של משטרת ישראל לעסוק, ותפקידה להחזיר את הביטחון האישי ולתת תחושה של ביטחון לתושבי דרום תל-אביב ולכל תושב שמרגיש מאוים. אבל אין ספק שגם התופעות הללו, בסופו של דבר, התפתחו בעקבות דבר שהוא בלתי-חוקי שהוא ההסתננות הבלתי-חוקית. לכן הממשלה – וזה לא דבר של מה בכך – התחילה בכך שלפני כמה שנים היא חוקקה את החוק בפעם הראשונה. למה היא חוקקה אותו בפעם הראשונה? כי הכלים החקיקתיים שהיו לה לפני כן לא היו אפקטיביים. חוק הכניסה לישראל אִפשר לשים במשמורת אדם רק לתקופה של חודשיים. כשמדובר בכניסה של מסתננים בלתי חוקיים, שלא נכנסו כדין, ויש לך קושי לברר מי הם, מה ארץ מוצאם, מה עבר עליהם, אם הם באמת נמלטים מרצח עַם או מסחר בבני-אדם או מכל מיני תופעות נוראיות, שבאמת במצב כזה חובתנו לנהוג בהם באופן אחר לחלוטין; או שמדובר באמת באנשים שעל בסיס העדפות של כלכלה, מקומות עבודה וכו' החליטו לנסות להסתנן באופן בלתי חוקי למדינת ישראל. לכן, הכלים של חוק הכניסה לישראל לא היו מספקים. הממשלה אז האריכה בעצם את היכולת שלה לשים במשמורת את אותם מסתננים. לצערנו הרב, כידוע לכם – חשוב להזכיר את השתלשלות העניינים ולמה הגענו לאן שהגענו, אדוני היושב-ראש – בג"ץ נדרש לנושא הזה בעתירה אדם נגד מדינת ישראל. בג"ץ פסל את החוק הראשון, לדעתו בשל חוסר חוקתיות ואי-עמידה בעקרונות של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; והלכה הממשלה שוב, נדרשה לנושא – דרך אגב, בהתייעצות עם משרד המשפטים, עם היועץ המשפטי לממשלה, עם הפרקליטות, עם כל הגורמים שאמונים גם על האיזונים בין חוקי-היסוד לבין הרצון של הממשלה לייצר אמצעים אפקטיביים – ובעצם חוקקה לפני כשנה פעם נוספת את התיקון לחוק. בתיקון השני בעצם הייתה הוראת שעה שאפשרה – ובעצם היא גם הקימה את מתקן "חולות", מתקן השהייה, וקבעה את כל הסדרי השהייה בו. לא נקבעה תקרה של זמן לשהייה במתקן "חולות", אבל החוק נחקק מראש כהוראת שעה לשלוש שנים. ולצערנו הרב, שוב, לפני כשלושה חודשים, בית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ נדרש להסדרים הללו. לצערנו הרב, גם אותם הוא ראה כבלתי חוקתיים. כבר פורסמו דבריו של כבוד השופט פוגלמן על הצורך לאפשר לשוהים במתקן השהייה למצוא בת-זוג, לפתח תחביבים. אני, כמובן, באופן אישי, חלוק על תפיסת העולם של כבוד השופט פוגלמן, אבל כולנו כאן מחויבים לציית להכרעות של בית-המשפט העליון כל עוד לא חוקקנו כאן את חוק-יסוד: החקיקה ולא הסדרנו את היחסים בין הדרג הנבחר לרשות השופטת. לכן אני ניצב כאן בפניכם בפעם השלישית, כדי לנסות הפעם להביא הסדר כולל שגם נותן אמצעים אפקטיביים: הגבלה לשלושה חודשים של המשמורת; 20 חודשים של שהייה; סנקציות חדשות נגד מעסיקים שיעסיקו מסתננים בלתי-חוקיים; הסדרים כלכליים כמו הפקדת פיקדון, גם על-ידי המעסיק וגם על-ידי העובד, שלא ניתן יהיה להשתמש בו עד ליציאת המסתנן חזרה אל ארץ מוצאו. ואני מקווה שהכנסת תתמוך הערב בחוק בקריאה הראשונה, תעביר אותו לדיון יסודי ומעמיק בוועדת הפנים והגנת הסביבה בראשותה של חברת הכנסת מירי רגב, כדי שלא נגיע ל-22 בדצמבר בלי להשלים את החוק, ואז למעשה מתקן "חולות" ייסגר ועוד אלפי מסתננים בלתי-חוקיים ישתחררו בעצם וייטמעו במרכזי הערים במדינת ישראל. אני מבקש מהכנסת, כפי שאמרתי, לתמוך בחוק בקריאה הראשונה, ולהעבירו לוועדת הפנים לשם הכנתו לקריאה השנייה והשלישית. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לשר הפנים חבר הכנסת גלעד ארדן. נא לשבת, מי שמעוניין להצביע. חברי הכנסת, אנחנו מצביעים על הצעת חוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאת מסתננים ועובדים זרים אחרים מישראל (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2014, בקריאה ראשונה. החוק קיבל פטור מחובת הנחה. קריאה ראשונה, כפי שאמרתי. מי בעד? מי נגד? <זהבה גלאון (מרצ):> שוב פעם, העם נגד בג"ץ – – – <שר הפנים גלעד ארדן:> בג"ץ קבע לנו 90 יום כדי לחוקק – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, לא מפריעים בהצבעה. הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 43 נגד – 20 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאת מסתננים ועובדים זרים אחרים מישראל (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2014, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 43 בעד, 20 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הפנים והגנת הסביבה. <דב חנין (חד"ש):> לא, ועדת העבודה והרווחה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ועדת העבודה והרווחה – עובדים זרים. ההצעה תועבר לוועדת הכנסת על מנת להכריע שם. <מירי רגב (הליכוד):> החוק הזה יעבור לוועדת הפנים על אפך ועל חמתך, דב חנין. החוק הזה יעבור על אפך ועל חמתך, דב חנין. – – – חצוף. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ועדת הכנסת מודיעה על כוונתה להתכנס בעוד כחצי שעה על מנת להכריע בסוגיה הזאת. אז חברי ועדת הכנסת יבדקו את תיבת המייל שלהם בחצי השעה הקרובה. אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה. <הודעת הממשלה על איחוד של המשרד לענייני מודיעין ושל המשרד לנושאים אסטרטגיים למשרד המודיעין> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הודעת הממשלה, לפי סעיף 31(ג) לחוק-יסוד: הממשלה, בדבר איחוד המשרד לענייני מודיעין והמשרד לנושאים אסטרטגיים למשרד אחד אשר ייקרא משרד המודיעין. כמו כן, אני מקווה שמסכימים להצעתי שהשר שטייניץ יציג גם מייד את ההודעה השנייה, הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה בדבר העברת סמכויות משר התיירות לשר לשירותי דת, לפי סעיף 4 לחוק השמירה על מקומות קדושים, התשכ"ז–1967. מדובר בדברים הקשורים בקבר רבי שמעון בר יוחאי. שתי ההודעות יימסרו לכנסת, למליאת הכנסת, על-ידי השר יובל שטייניץ. אנחנו נעשה דיון משולב בשתי ההצעות ונצביע ודאי בנפרד, כך שמי שמעוניין להירשם יכול להירשם אצל סגן מזכירת הכנסת. בבקשה, אדוני השר. <שר המודיעין יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, אני רוצה להקריא את הודעת הממשלה לפי סעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה בדבר העברת סמכויות – סליחה, בדבר איחוד המשרד לענייני מודיעין והמשרד לנושאים אסטרטגיים למשרד אחד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> למען הסר טעות, ההודעה הזאת היא לפי סעיף 31(ג) לחוק-יסוד: הממשלה – בדבר איחוד משרדים. <שר המודיעין יובל שטייניץ:> כן, כן. 31(ג) – בדבר איחוד המשרד לענייני מודיעין והמשרד לנושאים אסטרטגיים למשרד אחד אשר ייקרא משרד המודיעין. אדוני היושב-ראש, זה לא חיזיון נפוץ ולא דבר של כל יום ששר שיש לו שני משרדים, אומנם קטנים – שני משרדים שבעבר באחד מהם כיהן השר בוגי יעלון, אז, בקדנציה הקודמת, כשר לעניינים אסטרטגיים, והשר דן מרידור כיהן כשר המודיעין במשרד המודיעין – זה לא דבר של מה בכך שמאחדים שני משרדים למשרד אחד. זה לא קורה כל יום. זה לא קורה כל יום ששר שיש לו שני מנכ"לים ושתי לשכות ושתי סדרות של יועצים בא ואומר: בואו נאחד את זה שיהיה מנכ"ל אחד ולשכה אחת ונייעל את עבודת הממשלה. גם נחסוך וגם נייעל. זה מה שהבטחתי לעשות, זה מה שחשבתי לנכון. יש סינרגיה רבה בין המשרד לענייני מודיעין למשרד לעניינים אסטרטגיים. אתן רק דוגמה, למשל כל הטיפול המדיני-מודיעיני בתחום האיראני הוא טיפול מדיני שלנו מול כל המעצמות וגם מדינות אחרות; חלקו גלוי, חלקו סמוי, אבל הוא נסמך באופן מאוד משמעותי על יכולת המודיעין המופלאה גם של המוסד, דרך אגב, שפעולותיו נסתרות מאזרחי ישראל, אבל אני במאמר מוסגר אומר פה שהמוסד בראשותו של תמיר פרדו, ראש המוסד – אנשי המוסד עושים עבודה נפלאה, עבודת קודש ברמה יוצאת מן הכלל. אני מסתובב בעולם, פוגש ראשי שירותי מודיעין בארצות-הברית, באירופה, וכולם מלאי התפעלות והערצה למוסד הישראלי. אז זה הזמן אולי – אי-אפשר לפרט – אבל לשבח את האנשים המופלאים הללו שעושים כל כך הרבה למען ביטחון ישראל, ועושים את זה בלי שום פרסום לפעולותיהם ובלי שום קרדיט ציבורי. וכמובן, גם אמ"ן, אגף המודיעין בצה"ל, שעשה עבודה מופלאה. אני אומר שגם המוסד וגם אגף מודיעין נותנים לנו ערך מוסף אדיר כשאנחנו באים לדבר עם העולם כולו ועם המעצמות של ה-P5+1 בפרט בעניין האיראני. לכן יש סינרגיה רבה בין משרד המודיעין, שנוגע בכל ארגוני המודיעין, לבין המשרד לעניינים אסטרטגיים. והזכרתי רק תחום אחד, תחום הטיפול המדיני-מודיעיני שמסתמך על מודיעין בפרויקט הגרעין האיראני. מכיוון שכך חשבנו, שנכון לאחד את שני המשרדים האלה למשרד אחד עם מנכ"ל אחד, אתמול מינינו בממשלה – הממשלה אישרה את מינויו של רם בן ברק למנכ"ל המשרד המאוחד, בהנחה שהכנסת תאשר את איחוד המשרדים. רם בן ברק היה קצין בסיירת מטכ"ל, ראש אגף מבצעים במוסד ואחר כך משנה וסגן לראש המוסד. אין לי ספק שהוא יעשה עבודה מעולה, ואין לי ספק שאיחוד המשרדים הללו יהיה לברכה לעבודתה של ממשלת ישראל גם בתחום המודיעיני, גם בתחום המדיני, גם בתחום האסטרטגי, גם בתחום האיראני, ובעוד כמה נושאים שאנחנו עוסקים בהם אבל לא ניתן לפרט אותם, בתחום החשאי. אני מבקש מהכנסת לאשר את הודעת הממשלה. להקריא גם את הסעיף השני או קודם להצביע על הראשון? <הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אני מבקש מן השר להציג גם את ההודעה השנייה. אנחנו נעשה דיון משולב. ההצבעות ודאי יהיו בנפרד. <שר המודיעין יובל שטייניץ:> אוקיי, כבוד היושב-ראש, אז אני עובר לנושא הבא: הודעת הממשלה, בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, בדבר העברת סמכויות משר התיירות לשר לשירותי דת, לפי סעיף 4 לחוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז–1967, הקשורות בקבר רבי שמעון בר יוחאי. קבר רבי שמעון בר יוחאי עובר ממשרד התיירות לטיפול המשרד לשירותי דת, ואני מאחל לכל המבקרים ועולי הרגל והמתפללים בקבר שמעון בר יוחאי – וגם לי הייתה הזכות לבקר שם פעם או פעמיים או שלוש – לכולם כל הברכה וכל ההצלחה בעולם. אדוני היושב-ראש, יש כאן שתי הודעות ממשלה שנדרש להן אישור הכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר יובל שטייניץ, שהציג כאמור את שתי ההודעות גם יחד. ואנחנו נתחיל עכשיו בדיון. ראשון הדוברים יהיה חבר הכנסת איתן כבל. <איתן כבל (העבודה):> מוותר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מוותר. אם כן, הדובר הבא הוא חבר הכנסת נחמן שי – ויתר ברגליים, מה שנקרא. חברת הכנסת תמר זנדברג – בבקשה, גברתי. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> היום הזה הוא יום מיוחד בכנסת. אנחנו בדרך כלל פה באופוזיציה רגילים שאנחנו מעבירים בינינו את הדף הזה עם החתימות בשביל לדרוש הצבעה שמית, כדי שכמה מכם, חברי הקואליציה שאנחנו יודעים שבלב אתם אתנו אבל לא יכולים להצביע – להביך אתכם כשתצביעו בניגוד לעמדתכם ותצטרכו גם להגיד את זה בקול. והנה עכשיו, זה כבר שבועות שיש בכנסת תופעה חדשה. הקרבות הם כבר לא בין קואליציה לאופוזיציה; הם בתוך הקואליציה. אז עכשיו מעניין – הרי אין אף סיעה – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> תלמדו מאתנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אולי זה היה ניסיון להביך את האופוזיציה בהצבעה הספציפית הזאת. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – הרי אין אף סיעה שמונה 20 חברות וחברים בכנסת. כלומר, לא חשוב איזה סיעה כאן יזמה את ההצבעה השמית הזאת, היא הייתה צריכה שיתוף פעולה של לפחות שני חברים מסיעה אחרת כדי להביא למצב שהקואליציה בעצמה, שלא בוטחת בחבריה ולא בטוחה שברגע הלחיצה על הכפתור כולם – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי, זה לא התקנון. התקנון אומר במפורש – סליחה שאני מתערב בדברייך, רק פשוט כי גם נשאלתי. החתימות להצבעה שמית – אני ודאי עוצר לך את השעון – החתימות מוגשות על-ידי חברי האופוזיציה, ונדרשות 20 חתימות. כתוב במפורש בתקנון: כשהממשלה מבקשת לא נדרשות לא סיעות ולא חתימות. זאת בקשת הממשלה. <תמר זנדברג (מרצ):> אהה, אוקיי. כלומר יש לנו כאן סקופ – בואו נחשוב וננחש מי זו הממשלה, ובוא ננחש שמדובר בעומד בראשה שראינו אותו יושב כאן. <אראל מרגלית (העבודה):> תמר, יש לך חוש קצב כזה – מי זו הממשלה. <תמר זנדברג (מרצ):> בדיוק. יושב. כלומר, מה שאתה אומר, אדוני היושב-ראש, זה אפילו דבר עוד יותר מדהים – שראש הממשלה אפילו לא בטוח שברגע האמת כל החברות והחברים בקואליציה שלו, שבאים ללחוץ על הכפתור, שלא במקרה תתחלק להם האצבע מה"נגד" ל"בעד" ופתאום נסתכל על לוח התוצאות ונראה שהממשלה נפלה והולכים לבחירות. זה באמת דבר שהוא חסר תקדים. אתה יודע, הרבה שיאים נשברים כאן בכנסת, אדוני היושב-ראש, וכאן אני רוצה דווקא לומר לך – אנחנו סיימנו כאן דיון באחד החוקים הכבדים שהכנסת הזאת ידעה, לא רק בקדנציה הזאת אלא בכלל. זה לא דבר של מה בכך, חוק שנפסל פעמיים על-ידי בג"ץ ומובא בפעם השלישית זה דבר מאוד מאוד כבד משקל. ועכשיו גם מיידעים אותנו שבניגוד לתקנון ועדת הכנסת עומדת להתכנס בזמן מליאה. אני פונה אליך שלא תאפשר את זה. זה בסמכותך לאשר או לא לאשר לוועדה להתכנס על זמן מליאה. ראוי לחוק הזה שבכל – הרי פרוצדורה לפעמים טומנת בחובה את המהות. ולפעמים הדינים והדיונים והאופן שבו דנים מבטאים בתוכם את מלוא הרצינות וכבדות המשקל שאנחנו נותנים לזה. אז באמת אני מפצירה בך באופן אישי, אל תעשה את החאפ-לאפ הזה. עכשיו השעה 21:00, עוד דקה. לא יקרה כלום. החוק הזה – יש עד 22 בדצמבר. כדאי שהכנסת תדון במהות שלו ולא תביא את עצמה למצב שמקצצים כמה חודשים מפה ומשם ובאים לבג"ץ ועוד הפעם החוק הזה נפסל מפני שהמהות של החוק הזה היא כליאת חפים מפשע ללא משפט. אנחנו צריכים באמת, אולי כמה מחברי – וחברות אולי, בעיקר – הקואליציה, לנוכח התחושה שהבחירות קרבות, יגדלו את המצפון שלהם מחדש ויצטרפו אלינו גם בחוק הזה. זה לא דבר למחטף או לנפנף אותו כלאחר יד, ואני מפצירה בך לא לעשות את זה במקרה הזה. תודה. <אילן גילאון (מרצ):> אתה יכול להסתפק בהעברת הבעלות על קבר מאיר בעל הנס, כי יכול להיות שזה יעזור לממשלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. למען הסר ספק, הטיעון היה יכול להישמע אילו הייתי מעביר עכשיו את החוק לדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה – מכיוון שבוועדת הכנסת, אני מקווה מאוד שישמרו על נוהל תקין, ולא ידונו על מהות החוק, אלא לאיזו ועדה הוא הולך לדיון. אז אני ודאי אישרתי את העניין, כדי לאפשר בוועדה שתיקבע דיון מעמיק ויסודי בדיוק כמו שאת ביקשת, ולתת לזה זמן. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – לא בזמן מליאה. <מיכל רוזין (מרצ):> איזו ועדה תדון בחוק זה גם נושא מהותי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זה גם נושא רציני, אני מסכים אתך, אבל מכיוון ששמעתי את יושבת-ראש המפלגה שלכם, שאני מאוד מעריך אותה – ולא על דרך המליצה, אלא אני באמת מאוד מעריך אותה – קוראת לממשלה להתפזר ולצאת לבחירות כמה שיותר מהר, ושמעתי עכשיו את חברת הכנסת תמר זנדברג מדברת על כך שהקואליציה כנראה אינה מאוד מגובשת בזה הרגע, אני לא יודע מה יקרה עד 22 בדצמבר, ואני רוצה שהדיון המהותי יתחיל, ולא נבזה את בג"ץ בכך שלא נתכנס לתוך 90 היום שהוא קבע לנו. חברת הכנסת זנדברג דיברה. חבר הכנסת משה גפני איננו נוכח, ולכן אני מזמין את חברת הכנסת זהבה גלאון לשאת דברים. בבקשה, גברתי. עד שלוש דקות לרשות גברתי. <זהבה גלאון (מרצ):> תודה רבה, אדוני, על דברי ההערכה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הכנים. <זהבה גלאון (מרצ):> הכנים, אני יודעת שזה לא מצוות אנשים מלומדה, אין לי ספק בזה. תודה. אני מתכוונת לזה. נכון אמרת שצריך לעמוד בזמן שבג"ץ נתן לכנסת, אבל ממש אפשר היה לא לחוקק את החוק הזה. אפשר היה לעשות דברים אחרים לגמרי. לא היה צריך להביא למליאה היום חוק – כן, השר גלעד ארדן, טוב שהזכרת לי עוד הפעם. <שר הפנים גלעד ארדן:> – – – לא מקבלת את הכרעת הבוחר. <זהבה גלאון (מרצ):> השר גלעד ארדן, אתה לא חייב להתחרות בקודמך ובקודמו של קודמך, השר אלי ישי, שניסה לקחת קרדיט. יש כאן תחרות מי יצהיר יותר נאמנות לאלה שהם נגד – – – <שר הפנים גלעד ארדן:> לאזרחי מדינת ישראל, נכון. <זהבה גלאון (מרצ):> זה לא לאזרחי מדינת ישראל. איך אמר כאן אלי ישי, על הדוכן? מישהו יכול לחשוב שאני נגד המסתננים? האמת שכן, האמת שכן. אבל מה שמטריד אותי עכשיו – חברי חברי הכנסת, החיפזון מהשטן. האם בזמן שהמליאה מתכנסת ועדת הכנסת צריכה להתכנס בכזאת בהילות כדי לחוקק או כדי להחליט באיזו ועדה החוק הזה יחוקק? חבר הכנסת יריב לוין, אנחנו יודעים מה דעתו, נזכרתי. אנחנו יודעים שהוא רוצה לקדם את החוק. החוק הזה צריך ללכת מקסימום לוועדת המדע. יושב שם גפני – – – <יריב לוין (הליכוד):> החוק ילך לוועדת הפנים וייגמר מהר – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אז אני ממש מצטערת על זה. אם החוק בוועדת הפנים, אנחנו יודעים בדיוק שיש כאן אינטרסים שהם מעבר להגנה על תושבי דרום תל-אביב. ההחלטה לחוקק את החוק הזה נובעת – חוץ מגזענות, כל כולה משיקולים ואינטרסים כלכליים. <יריב לוין (הליכוד):> רק שיקול אחד – מדינת ישראל. <זהבה גלאון (מרצ):> אתם רוצים להביא לכאן עובדים זרים באמצעות חברות כוח-האדם. יש לכם קשרים שם, יש לכם אינטרסים. אתם לא רוצים לתת עבודה למבקשי המקלט. במקום לתת להם עבודה ולאפשר להם לחיות בכבוד עד שתבררו את עניינם, אתם מעדיפים לגזור קופונים – או יש מי שמעדיף, אני מסייגת – לגזור קופונים על עבודה בשיטת הדלת המסתובבת ולהביא עובדים זרים. תודה רבה לאדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחברת הכנסת זהבה גלאון. אם כן, הדובר הבא הוא חבר הכנסת עיסאווי פריג'. בבקשה, אדוני. עד שלוש דקות לרשות אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים – חברים, אנחנו באווירת סוף עונה, אווירת בחירות לכל דבר. הבהלה שקמה עכשיו לכנס את ועדת הכנסת, ואמורים לקבל מייל בתוך חצי שעה, הבהלה הזאת – פוחדים, מה אני צריך להגיד לבוחר מחר. אני מסתכל סביבי, ויש לי תחושה שאנחנו נמצאים במערב פרוע. ממשלה של מערב פרוע. יש אקדח טעון על השולחן. מצד אחד יושב ראש הממשלה, מצד שני יושב שר האוצר יאיר לפיד, ומחכים, מי הראשון שאמור לשלוף וללחוץ על ההדק – יש בחירות. ואם ככה, על הדרך אני רוצה לאסוף ולקחת כמה שיותר נקודות וספינים פוליטיים, שהבוחרים שלי יהיו מרוצים. זו הבהלה הזאת שאני – שנה וחצי חבר כנסת? הרצף והכוח הזה ללמוד דברים באינטנסיביות כזאת, אי-אפשר להספיק. על מה? על מה? בואו תעלו לכאן, תגידו את התאריך המוסכם לבחירות, שאתם מדברים עליו מאחורי הפרגוד, ויש עכשיו, הבנתי, בשעה 21:00, ישיבה מוסכמת. תחליטו – 17 במרס, 24 במרס, נסכם על תאריך וגמרנו. בשביל מה כל הבהלה? ועדת הכנסת; חבר הכנסת לוין אומר – ועדת הפנים, ויבוא ויבוא ויבוא. בשביל מה כל הדברים האלה? אני שואל, בשביל מה? עכשיו, לעניינו של החוק – שאנחנו מנסים לאחד. איזה עיתונאי, אני לא זוכר את שמו, אמר: יש משרד עם ה"א, ומשרד עם למ"ד. משרד עם ה"א – משרד החינוך, משרד האוצר – יודעים במה הוא מתעסק. ועכשיו הלמ"דים; הממשלה המציאה לנו משרדים עם למ"דים – לענייני מודיעין, לעניינים אסטרטגיים, לענייני שירותי דת – כדי להגדיל ולתת את התארים האקדמיים. כשאתה קורא "משרד לענייני מודיעין ולעניינים אסטרטגיים", כמו שם פקולטה באוניברסיטה. עכשיו הממשלה התעשתה, אני אקרא לו: משרד לענייני מודיעין. חברים, לא יעזור. תירגעו. הממשלה הזאת, אין לה מנדט להמשיך, היא לא לגיטימית, וכל מחטף שאתם תנסו לעשות, אם בחוק המסתננים או כל חוק אנטי-דמוקרטי, יבוא כבומרנג בפנים שלכם. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. הדוברת הבאה – חברת הכנסת מיכל רוזין. בבקשה. לאחר מכן – אחרון הדוברים, חבר הכנסת ניצן הורוביץ. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, תודה לך, מה שמדהים, ואולי כדאי לשתף את הציבור, זה החיפזון כל פעם. כאילו לא יודעים שדברים קורים – בחיפזון הזה, כל פעם ברגע האחרון, בדקה התשעים, שמביאים דברים לכנסת. לא נותנים לחברי הכנסת ללמוד את הנושאים. הצעת חוק אחת כזאת ירדה היום מסדר-היום, וכל רגע מביאים איזה הצעה חדשה, ומהר מהר, מהר, חייבים לדון, חייבים להעביר, חייבים להגיש בפטור מחובת הנחה. מה הלחץ? מה קרה? איפה הייתם כל החודשים? פתאום כולם – הקואליציה רבה בינה לבין עצמה, הממשלה מתפרקת, הולכים לבחירות, אבל חוק ההסתננות השלישי חייב לעבור, אחרת – מה יקרה? מה יקרה? כל ההתנהלות היא התנהלות של היסטריה, התנהלות של פרנויה, של חוסר סדר, של חוסר משילות. העברתם פה את חוק המשילות, איזו בדיחה. דיברתם על יציבות. הממשלה, אולי, שתכהן בזמן הכי קצר – או אולי השנייה – שתכהן בזמן הכי קצר פה, בכנסת, הולכת הביתה או-טו-טו, וגם אם היא לא הולכת הביתה, היא פשוט לא מתפקדת. שר האוצר מאיים על ראש הממשלה, ראש הממשלה מאיים על שר האוצר. הם יחד מאיימים על הסיעות הנוספות, האחרות בממשלה. מה קורה פה? איפה המשילות? דיברתם על משילות, דיברתם על זה שהמפלגות הקטנות מפריעות ליציבות השלטונית, למשילות. עובדה, המפלגות הבינוניות הן אלה שיכולות לאיים על הממשלה, הן אלה שפוגעות ביציבות ובמשילות, כפי שטענו בכל הדיונים בוועדת חוקה. הבאנו פרופסורים שיטענו את זה, שיגידו: חבר'ה, ככל שיש מעט חברות בקואליציה, ככל שיש יותר מפלגות שהן בינוניות ויכולות לאיים על שיווי המשקל של הקואליציה, כך הסיכוי שממשלה תיפול גדול יותר. ומה אתם אמרתם? לא, להעלות את אחוז החסימה – זה יחזק את המשילות; זה לא קשור בכלל לחסימת המפלגות הערביות, זה קשור רק למשילות ויציבות. אז, הנה, כך נראית המשילות שלכם, כך נראית היציבות שלכם, כך נראות זכויות האדם שלכם, כך אתם נראים, כנסת, ממשלה עלובה. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. אחרון הדוברים, כפי שאמרנו, הוא חבר הכנסת ניצן הורוביץ. לאחר מכן יסכם השר יובל שטייניץ. <נסים זאב (ש"ס):> אני רשום שם או לא? <היו"ר אורי מקלב:> לא. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בג"ץ לא פוסל בקלות חוקים, בטח לא חוקים בנושאים עקרוניים וכבדים וקשים, ובג"ץ פסל את החוק הזה בגלגולים שונים שלו כבר פעמיים. עכשיו אתם מביאים כאן חוק בפעם השלישית, שוב בניסיון לעקוף כללי יסוד במדינה דמוקרטית. <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו מדברים על אותו חוק? <ניצן הורוביץ (מרצ):> כן. <היו"ר אורי מקלב:> אתה מדבר על חוק המסתננים? <ניצן הורוביץ (מרצ):> בוודאי. <היו"ר אורי מקלב:> אז אנחנו כבר אחרי זה, אבל בסדר. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אני יודע, אבל מה שקורה עכשיו – – <היו"ר אורי מקלב:> יש מי שמקשיב לך. <ניצן הורוביץ (מרצ):> – – שבעודנו מדברים, מתכנסת ועדת הכנסת במין הליך מזורז בניסיון ככה להאיץ את העניין, ובתוך כמה שעות, או אולי כמה ימים, לגמור את החוק הזה. אחרי שבג"ץ, אדוני היושב-ראש, פוסל פעמיים חוק – וזה גם לא היה קל לבג"ץ לעשות את זה, כי הם מודעים לאווירה שיש פה כלפי בג"ץ ולניסיונות להגביל את בג"ץ ולפגוע בו. הם עשו את זה בלית ברירה, כי החוק הזה לא עובר. זה לא חוק שיכול לעבור. ולכן, הכנסת הזאת, הקואליציה הזאת, אפשר להגיד, פחות או יותר בימיה האחרונים, במקום להביא דבר טוב מביאה דבר רע בפעם השלישית. הכנסת לא צריכה לעשות את זה. לא צריך עכשיו, על-חשבון זמן המליאה לכנס את ועדת הכנסת כדי לזרז את ההליכים של חוק ביזיוני כזה. החוק הזה צריך להיגנז, והממשלה הזאת צריכה לעשות תוכנית אמיתית לטיפול באנשים האלה, לטיפול בדרום תל-אביב, לא להסית אנשים האחד נגד השני ולהביא פתרון אמיתי. לצערי – ואני אומר את זה לצערי, כי אני אזרח ישראלי והממשלה הזאת גם מייצגת אותי – הממשלה הזאת, הכנסת הזאת, הקואליציה הזאת, בימיה האחרונים, בוחרת להוריד אותנו אל שפל המדרגה, לא רק מבחינת מהות אלא גם מבחינת נוהל וסדרי דיון. זו לא הפעם הראשונה שהכנסת הזאת עושה את זה, אבל בדבר כזה, אחרי שפעמיים בג"ץ הוציא כרטיס אדום לממשלה, לנהוג בצורה כזאת זה חוסר אחריות. אבל, כמו שאמרה קודם חברתי מיכל רוזין, הממשלה הזאת היא חסרת אחריות, ראש הממשלה הזה הוא חסר אחריות ומה שקורה כאן זה חוסר אחריות. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. אנחנו דנים עכשיו בשתי הודעות של הממשלה שהציג השר יובל שטייניץ, ואנחנו, ברשותכם, חברים, נעבור להצבעה. אנחנו עוברים לשתי הצבעות לאחר הדיון המשותף. ההצבעה הראשונה היא על הודעת הממשלה, לפי סעיף 31(ג) לחוק-יסוד: הממשלה, בדבר איחוד המשרד לענייני מודיעין והמשרד לנושאים אסטרטגיים למשרד אחד אשר ייקרא משרד המודיעין. אנחנו עוברים להצבעה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 5 בעד הודעת הממשלה – 41 נגד – 4 נמנעים – אין הודעת הממשלה בדבר איחוד המשרד לענייני מודיעין והמשרד לנושאים אסטרטגיים למשרד אחד אשר ייקרא משרד המודיעין נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 41, מתנגדים – 4, אין נמנעים. לפיכך, הודעת הממשלה התקבלה. אנחנו נעבור להצבעה על ההודעה השנייה של הממשלה, בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, בדבר העברת סמכויות משר התיירות לשר לשירותי דת, לפי סעיף 4 לחוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז–1967, הקשורות בקבר רבי שמעון בר יוחאי. הצבעה. הצבעה מס' 6 בעד הודעת הממשלה – 40 נגד – 5 נמנעים – אין הודעת הממשלה בדבר העברת סמכויות משר התיירות לשר לשירותי דת נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 40, חמישה מתנגדים, אין נמנעים. לפיכך, הודעת הממשלה הזו גם כן נתקבלה. <הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 67), התשע"ה–2014> [מס' מ/772; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ג', עמ' 5095; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו נעבור, ברשותכם, חברים, להצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 67), התשע"ה–2014, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון חבר הכנסת זאב אלקין. בבקשה. <זאב אלקין (יו"ר ועדת החוץ והביטחון):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להציג לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 67). הצעת החוק נועדה להתאים את הליך מינוי שופט חוקר לעריכת חקירה של סיבת מותו של חייל במערכת הצבאית להליך המינוי המקביל במערכת האזרחית. לפיכך, מרבית התיקונים המוצעים נוגעים להליך המינוי ואינם עוסקים בסמכויות השופט החוקר. לפי ההליך הקבוע כיום בחוק השיפוט הצבאי, סמכות ההחלטה בדבר מינוי שופט חוקר נתונה לפצ"ר, הפרקליט הצבאי הראשי, והיא יכולה להיות ביוזמתו או לבקשת גורמים אחרים המנויים בחוק. בהצעת החוק מוצע לערוך כמה תיקונים בעניין זה. ראשית, מוצע לקבוע כי סמכות ההחלטה על מינוי שופט חוקר לא תהיה של הפצ"ר אלא של נשיא בית-הדין לערעורים, שאליו יוגשו הבקשות, זאת בדומה למערכת האזרחית, שבה קובע חוק חקירת סיבות מוות כי שופט בית-משפט שלום הוא שמחליט על עריכת חקירת סיבות מוות. מלבד הפצ"ר רשאים להגיש את הבקשה היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, קצין משטרה, רופא, בן-זוגו של הנפטר, הוריו, סביו, צאצאיו, אחיו ואחיותיו. במקרה שבו לא הפצ"ר ביקש את המינוי אלא אחד מהגורמים האחרים, ימסור הפצ"ר את עמדתו לנשיא בית-הדין לערעורים. עם זאת, מוצע לקבוע כי במקרה שנשיא בית-הדין הצבאי לערעורים סבר כי מותו של החייל אירע שלא במסגרת הצבא או עקב השתייכותו לצבא, לא ימונה שופט חוקר לפי חוק זה. בכל מקרה, יובהר כי תישמר סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה לקבוע כי החקירה תתבצע בהתאם לחוק חקירת נסיבות מוות ולא בהתאם לחוק השיפוט הצבאי. תיקון נוסף שמתבקש בהצעת החוק קובע הוראות לעניין שמירת גופתו של החייל שמת. כיום קובע הסעיף, כי אם הוגשה בקשה למינוי שופט חוקר, לא ייעשה דבר בגופה אלא באישור הפצ"ר או השופט החוקר. מוצע לקבוע, כי לאחר מינוי השופט החוקר הסמכות תהיה נתונה לו בלבד, ולא לפצ"ר. עניין נוסף בהצעת החוק נוגע לזכות הערעור על צו לפתיחת קבר שמוציא שופט חוקר. כיום רשאים להגיש ערעור כל הגורמים שהיו רשאים להגיש בקשה למינוי שופט חוקר, וכן חברה קדישא וכל גוף אחר ששר הבריאות התיר לו לעסוק בקבורה. מוצע להתיר גם לתובע הצבאי הראשי בהוראת הפצ"ר להגיש ערעור על כך. כחלק מהתיקון מוצע לקבוע כי המונח "בן-זוג" יכלול גם ידוע בציבור, כך שגם ידוע בציבור של חייל יוכל לבקש את מינוי השופט החוקר. מאחר שהתיקון יחיל את ההגדרה על חוק השיפוט הצבאי כולו, יש לו משמעויות נוספות, בין היתר לעניין הזכות להגיש קבילה בשמו של חייל, הזכות לבקש משפט חוזר בשמו של חייל שמת, ניגוד עניינים כעילת פסלות של שופט ועוד. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות אך הוגשו בקשות רשות דיבור. אבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לך, יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון חבר הכנסת זאב אלקין. כפי שאמרת, אין הסתייגויות אבל יש בקשות רשות דיבור. חבר הכנסת דב חנין, הדוכן לרשותך. חמש דקות – כפי שידוע. אני מבין שאתה ראשון הדוברים ואחרון הדוברים. בבקשה. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, רבותי השרים, אדוני יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון שהוא גם יושב-ראש הקואליציה, התיקון הזה שאתם מביאים היום בפני הכנסת יש בו היגיון, ולכן ברמה העקרונית צריך לתמוך בו. אבל אני עליתי לדוכן הזה, עמיתי חברי הכנסת, כדי לעשות את מה שאנחנו אמורים לעשות בכנסת בימים כאלה, וזה לדבר על מה שקורה פה בארץ הזאת. אנחנו מתעסקים באיזשהו משבר קואליציוני, שעד עצם הרגע הזה אני לא הצלחתי להבין על מה הוא בדיוק, אבל אנחנו לא מתעסקים בשאלות של מה קורה בישראל, מה קורה סביבנו ואיפה אנחנו נמצאים. היום הצלחתי, יחד עם חברי חבר הכנסת עפו אגבאריה, לבקר בבית הספר הדו-לשוני, שנמצא כאן בירושלים. עמיתי חברי הכנסת, זה באמת מוסד לתפארת; בניין יפה ומרשים, מאות תלמידים, יהודים וערבים, שמגיעים מכל רחבי ירושלים כדי ללמוד יחד, מורים יהודים וערבים, פעולה חינוכית מאוד מאוד מרשימה. אבל אנחנו הגענו לשם לא כדי לראות את הדברים הנפלאים שמתרחשים שם, אלא כדי להביע את זעזוענו ואת מחאתנו על האירוע החמור של ההצתה שהתרחש בבית-הספר הזה. ואתם שמעתם על כך, עמיתי חברי הכנסת, איך בעיצומו של הערב חדרו אנשים לתוך בית-הספר, כתבו כתובות נאצה גזעניות והציתו את כיתות א' בבית-הספר. בעצם דרך ההצתה הייתה שריכזו במרכז הכיתה ספרים והעלו אותם באש. האם רק לי, עמיתי חברי הכנסת, הדברים האלה מזכירים באופן מצמרר היסטוריה שאנחנו לא רוצים לזכור? האירוע בבית-הספר הדו-לשוני בירושלים צריך לשמש לכולנו אות אזהרה. אין לנו עוד אפשרות לשאול, למי צלצלו הפעמונים, כי הם מצלצלים לכולנו. ומי שבא להצית את בית-הספר הדו-לשוני בירושלים, ביקש לשרוף יחד אתו את כל הגשרים שקיימים בין יהודים לערבים בארץ הזאת. ומול ההצתה והשרפה הזאת חובתנו ותפקידנו לבנות גשרים נוספים בין יהודים לערבים; לבנות מחדש עמידה משותפת של יהודים וערבים; ליצור בארץ הזאת תנועה יהודית-ערבית גדולה למען שלום ושוויון. הקיץ האחרון, עמיתי חברי הכנסת, היה קיץ קשה ומר במיוחד. ראינו בו גל של התפרצויות גזעניות – ראינו את זה בפייסבוק, ראינו את זה ברחובות הערים, בירושלים, בתל-אביב ובמקומות אחרים. אבל צריך לשים לב, הגל הגזעני הזה לא התחיל מלמטה; מקורה של הגזענות הזאת למעלה. מקורה בהתלהמות של שלטון שאיבד את המצפן ואיבד את המצפון, שאין לו פתרונות ואין לו תשובות לשום דבר, ובמקום פתרונות ותשובות הוא מציע, כדרכם של האנטישמים באירופה בתחילת המאה ה-20, לחפש שעיר לעזאזל, בדמותו של המיעוט הלאומי, בדמותם של אלה שנמצאים באופוזיציה ומתנגדים לשלטון. המסרים מלמעלה, המסרים הגזעניים, מחלחלים ומטפטפים למטה. והם אכן מגיעים לקרקע פורייה ומצמיחים שם צמחים רעילים ומסוכנים של גזענות. עמיתי חברי הכנסת, גזענות היא מחלה ממארת שמחסלת לא רק את קורבנותיה. קורבנותיה של הגזענות בישראל הם כמובן ערבים, אבל לא רק ערבים. קורבנותיה של גזענות בישראל הם גם יוצאי אתיופיה ובני עדות המזרח ויוצאי חבר המדינות ולפעמים גם חרדים ודתיים. יש קורבנות רבים לגזענות. וכמובן הקורבנות האלה הם הראשונים שמשלמים את המחיר. אבל גזענות היא מחלה מיוחדת, שמחסלת לא רק את הקורבן אלא גם את התוקפן. עמים שחלו במחלה הגזענית, בסופו של דבר פגעו בעצמם וחיסלו את עצמם. ולכן, במאבק הזה, עמיתי חברי הכנסת, כשאנחנו נזעקים לומר שצריך לשים לגזענות קץ וצריך לעצור אותה ולבלום אותה, אנחנו לא מדברים רק בשמם של אלה שנפגעים ממנה היום, אנחנו מדברים בשם כל החברה הישראלית. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. אם כך, בזה סיימנו את בקשות רשות הדיבור, ואנחנו נעבור להצבעה. אין הסתייגויות. אנחנו מצביעים בקריאה שנייה על הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 67), התשע"ה–2014, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 7 בעד סעיפים 1–5 – 43 נגד – 1 נמנעים – אין סעיפים 1–5 נתקבלו. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 43, מתנגד אחד, אין נמנעים. לפיכך, הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 67) עברה בקריאה שנייה. אנחנו נעבור, ברשותכם, לקריאה שלישית. אנחנו מצביעים. בבקשה, חברים. הצבעה מס' 8 בעד החוק – 46 נגד – אין נמנעים – אין חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 67), התשע"ה–2014, נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> 46 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 67) אושרה גם בקריאה שנייה וגם בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר אורי מקלב:> רבותי, יש לנו הודעה של יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת יריב לוין. לאחר מכן תהיה הודעה של סגן מזכירת הכנסת. בבקשה. <יריב לוין ( יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, ועדת הכנסת קבעה בישיבתה היום, כי ועדת הפנים והגנת הסביבה תדון בהצעת חוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים ועובדים זרים אחרים מישראל (תיקוני חקיקה והוראות שעה), התשע"ה–2014, מ/904, לשם הכנתה לקריאה השנייה והשלישית. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה לך על ההודעה, אדוני יושב-ראש ועדת הכנסת. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר אורי מקלב:> בבקשה, סגן מזכירת הכנסת. רבותי, אי-אפשר לשמוע את ההודעה של סגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 49), התשע"ה–2014, שהחזירה ועדת הכספים; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון מס' 50), התשע"ה–2014, שהחזירה ועדת הכספים; הצעת חוק קביעת מועד כניסה לתוקף של הוראות סימון מזון ארוז מראש, התשע"ה–2014, שהחזירה ועדת הכלכלה. לדיון מוקדם: הצעת חוק התפזרות הכנסת התשע-עשרה, התשע"ה–2014, של חבר הכנסת אברהם מיכאלי וקבוצת חברי הכנסת, שמספרה פ/2917/19; הצעת חוק התפזרות הכנסת התשע-עשרה, התשע"ה–2014, של חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה וקבוצת חברי הכנסת, שמספרה פ/2918/19. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לסגן מזכירת הכנסת. <הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 24), התשע"ה–2014> [מס' מ/837; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' י"ט, עמ' 8806; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו נעבור להצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 24), התשע"ה–2014, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת מיכל רוזין, בשם יושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת אבישי ברוורמן. בבקשה. לאחר מכן נעבור לבקשות לרשות דיבור, ללא הסתייגויות, ואז נעבור להצבעות. בבקשה, גברתי. <מיכל רוזין (בשם ועדת הכלכלה):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבדת להציג בפניכם את הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 24), התשע"ה–2014 – גמול והחזר הוצאות לחבר מינהלה. חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים הקים את הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, הקרויה "קרנית", שתפקידה לפצות נפגעי תאונות דרכים שאינם יכולים לתבוע מבטח מטעמים שונים, כמו במקרה של תאונות פגע-וברח. עוד נקבע בחוק, שהקרן תנוהל בידי מינהלה של שבעה חברים שימנה שר האוצר, רובם נציגי הממשלה ומיעוטם נציגי ציבור שעוסקים בביטוח. עבודת חברי המינהלה היא חשובה, והיא כרוכה בזמן ובמאמץ רב, כדי להבטיח את העמידה במטרות הקרן. הצעת החוק קובעת כי חברי המינהלה יהיו זכאים לגמול עבור השתתפותם בישיבות המינהלה, אלא אם כן הם מקבלים תמורה עבור ההשתתפות ממקור אחר, והכול בהתאם לתנאים ולאמות המידה שיקבע שר האוצר בהסכמת שר המשפטים. עוד מוצע שחבר מינהלה שהוא עובד המדינה, עובד גוף מתוקצב או נתמך או עובד של הגוף שאותו הוא מייצג במינהלה, לא יהיה זכאי לגמול עבור השתתפותו בישיבות המינהלה, אך יהיה זכאי להחזר הוצאות אם אינו מקבל זאת ממקום אחר. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני מבקשת מכם לקבל אותה בקריאה שנייה ושלישית. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. אנחנו נעבור לבקשת רשות דיבור – חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, גם אחרון הדוברים, ולאחר מכן נעבור להצבעה. חמש דקות לרשותך. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר לך שיש פה חברי כנסת שכל הזמן מוחים ואומרים לי שהם רוצים ללכת הביתה. אני לא יודע מה כולם ממהרים. אולי ממילא יש עוד מעט בחירות ובכלל כולם יוצאים לפגרה. <היו"ר אורי מקלב:> אולי רוצים לשמוע על מה היה – – – <דב חנין (חד"ש):> כל עוד יש לנו הזדמנות לעבוד בכנסת אני מציע שננסה לעשות את זה וכן לקיים פה דיון בשאלות שמטרידות את הציבור בארץ הזאת. בחלק הראשון של דברי בחוק הקודם דיברתי על הדרך להימנע מההתייחסות ומהפתרונות האמיתיים לבעיות האמיתיות של הציבור בישראל. עכשיו אני רוצה לדבר קצת על הבעיות האמיתיות האלה, שאנחנו לא עוסקים בהן. היום קיימנו דיון מאוד קשה בוועדת הכספים של הכנסת בעניין הפיטורים שהיו במפעל "מגבות ערד" לפני כחודשיים. אנחנו קיימנו על הנושא הזה דיון במליאה. ועמיתי חברי הכנסת, אני רוצה להגיד לכם, בצער גדול, שמדינת ישראל עושה פה שגיאה מכל הבחינות. מפעל "מגבות ערד" נסגר, 200 עובדים נשלחים לרחוב. אנחנו עשינו חישוב מאוד פשוט בוועדה וגילינו שדמי האבטלה שישולמו לעובדים המפוטרים האלה יעלו למדינת ישראל יותר כסף מאשר סכום הסיוע שנדרש למפעל "מגבות ערד" כדי להמשיך להתקיים. כך מתנהלים במדינה הזאת. דוגמה אחרת – – – <חיים כץ (הליכוד):> "נגב טקסטיל" נסגר – אותו דבר. <דב חנין (חד"ש):> אתה צודק. <חיים כץ (הליכוד):> "נגב טקסטיל" נסגר על כלום. על כלום. <דב חנין (חד"ש):> על כלום. ואני אומר שהגיע הזמן להחליף את הדיסקט ולשנות את הגישה ולהבין שאם אנחנו רוצים תעשייה – אז כן, לפעמים תעשייה צריכה עזרה, ולפעמים תעשייה צריכה סיוע; במיוחד שהקושי הגדול ב"מגבות ערד", הקושי הגדול ביותר – יש כמה קשיים, אבל הקושי הגדול ביותר הוא שהם לא מקבלים גז. הרי אנחנו נמצאים באבסורד מוחלט: מדינת ישראל מצאה גז. יש גז בכמויות עצומות, כל כך גדולות שאנחנו אפילו יכולים לייצא אותו לחוץ-לארץ, אבל להביא גז לערד כדי שאפשר יהיה להשתמש במקור אנרגיה גם ישראלי וגם זול – את זה אי-אפשר לעשות. אי-אפשר לעשות, מסתבר. <חיים כץ (הליכוד):> למה לא עושים תחנת קרקע? <דב חנין (חד"ש):> זו השאלה היחידה? יש כל כך הרבה שאלות. <חיים כץ (הליכוד):> למה לא עושים תחנת קרקע? <דב חנין (חד"ש):> לא, אבל אתה צודק, חבר הכנסת כץ. אתה צודק. יש כל כך הרבה פתרונות, וכל הפתרונות האלה מאוד אפשריים. ויכול להיות שכדי לפתור את בעיית הגז ייקח זמן, אז יש שנה שלגביה צריך לייצר מנגנון כלשהו של גישור, מנגנון כלשהו של פתרון. אבל על זה מפטרים עובדים? על זה זורקים עובדים ממקום העבודה שלהם? תראו, חברים, 200 עובדים זה מספר, אבל מאחורי המספר הזה נמצאים בני-אדם. אני ראיתי את האנשים האלה – אנשים בגיל 50 ומשהו, נתנו את כל החיים שלהם למפעל הזה, עבדו טוב, לא עשו שום דבר רע בחיים שלהם. עבדו בחריצות. המפעל היה מפעל מצליח, מפעל שייצר תוצרת לתפארת – מגבות נפלאות, מומלצות, אגב. ועכשיו האנשים האלה מפוטרים, ומה הם יעשו? לאן הם ילכו? איפה הם ימצאו עבודה? אנחנו שמענו מראש עיריית ערד, אדוני היושב-ראש, שבשנים האחרונות הלכו לאיבוד בערד 1,600 מקומות עבודה. אתם יודעים, 1,600 מקומות עבודה הולכים לאיבוד בתל-אביב זה רע מאוד, אבל עדיין לאנשים בתל-אביב יש הרבה חלופות. מה יעשו האנשים בערד? נמצא אתנו שר הרווחה, שהיה בעברו ראש עיריית דימונה. מה יעשו האנשים בערד? לאן הם ילכו? לאן הם ילכו כדי למצוא לעצמם עבודה? ואני אומר, השאלה האמיתית שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו: האם אנחנו מוכנים לתת לעיר ערד ליפול? והתשובה היא: אסור לתת לעיר ערד ליפול. אפשר לייצר פתרונות. ואנחנו שמענו בדיון שהיה היום בוועדה פתרונות מעניינים. למשל, אפשר לייצר בתוך כמה חודשים מאות מקומות עבודה בערד שלא יעבדו בשכר מינימום ואפילו לא בשכר שהוא קרוב לשכר מינימום, אלא יתפרנסו מאוד יפה, אם אנחנו נאפשר לאנשים בערד לפתוח צימרים ולארח. ערד קרובה למצדה – אתר התיירות מספר אחת של מדינת ישראל, אתר מורשת. היסטוריה, בלב מדבר יהודה – אזור יפהפה, אזור מרשים מבחינה סביבתית; אזור בריא – אנשים נסעו לערד להבריא. ואני אומר לכם, עמיתי חברי הכנסת – – <היו"ר אורי מקלב:> נא לסיים. <דב חנין (חד"ש):> – – ובזה אני רוצה לסיים, כשאנחנו מדברים על תיירות ובריאות בערד, מחר הולכת להתקבל, אני חושש, החלטה שתסתום את הגולל על ערד ותהפוך את ערד לעיר מכרות. תוכנית הכרייה בשדה-בריר היא בניגוד לעמדתו של משרד הבריאות, בניגוד לדברי המומחה הבין-לאומי שמשרד הבריאות המליץ עליו והביא אותו, בניגוד למשרד להגנת הסביבה. אם דבר כזה יקרה, הוא גם יחסום את הדרך של ערד להתפתח לכיוון של תיירות, לכיוון של בריאות, לכיוון של נופש. <היו"ר אורי מקלב:> תודה. <דב חנין (חד"ש):> זה הכיוון ההפוך לכיוון שאליו צריך ללכת. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה, חבר הכנסת דב חנין. אם כך, אני מבין – רק להחזיר אותנו לנושא הדיון, הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 24), התשע"ה–2014. אין הסתייגויות. אנחנו מצביעים כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 9 בעד סעיף 1 – 34 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 34, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך, הצעת החוק אושרה בקריאה שנייה. ואנחנו עוברים להצבעה ולאישור בקריאה שלישית. בבקשה. הצבעה מס' 10 בעד החוק – 40 נגד – אין נמנעים – אין חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 24), התשע"ה–2014, נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 40, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך, הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 24), התשע"ה–2014, אושרה גם בקריאה השנייה וגם בקריאה השלישית ותיכנס לספר החוקים. <הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 121) (השתתפות בפעילות של ארגונים מזוינים במדינות חוץ), התשע"ה–2014> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/902).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו עוברים, אם כך, להצעת החוק הבאה, שהיא הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 121) (השתתפות בפעילות של ארגונים מזוינים במדינות חוץ), התשע"ה–2014, לקריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק, בשם שרת המשפטים ציפי לבני, השר אורי אורבך. בבקשה. יש לנו רשימת דוברים. מי שרוצה להירשם – זה עכשיו. לאחר מכן מייד אנחנו סוגרים את הרשימה. <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 121) (השתתפות בפעילות של ארגונים מזוינים במדינות חוץ), התשע"ה–2014, היא הצעת חוק ממשלתית של משרד המשפטים, ובמסגרתה מוצע לתקן את סעיף 122 לחוק העונשין, התשל"ז–1977, ולקבוע עבירה חדשה של השתתפות בפעילות של ארגונים מזוינים לא מדינתיים במדינות חוץ. העונש המוצע בצד העבירה הוא חמש שנות מאסר. בשנים האחרונות התברר כי אזרחים ותושבי קבע ישראלים נוטלים חלק בפעילות של ארגונים מזוינים שאינם מדינתיים במדינות חוץ, כגון ישראלים המצטרפים לפעילות או לאימונים של כוחות המורדים בסוריה. פעילות כאמור נערכת לעתים בחסות ארגוני טרור, והיא עלולה להוות תמריץ למשתתפים ליישם את הידע שרכשו עם שובם ארצה. לכן, מדובר בתופעה שיוצרת סיכון ביטחוני למדינת ישראל. נוסף על כך, השתתפות בפעילות של ארגונים מזוינים במדינות חוץ מחזקת רשתות טרור בין-לאומיות, ואי-נקיטת עמדה בעניין עלולה להתפרש כפגיעה באינטרס המאבק בטרור של הקהילה הבין-לאומית, ובכך לפגוע ביחסי החוץ של ישראל. סעיף 122 הקיים כיום בחוק העונשין קובע איסור על אזרח ישראלי לשרת בכוחות מזוינים של מדינת חוץ, וכן אוסר לגייס בישראל תושב ישראל לכוח מזוין של מדינת חוץ כאשר המגייס אינו נציגה הרשמי של המדינה והמגויס אינו אזרחה. עבירות נוספות הקיימות בחוקים נוספים מספקות מענה חלקי להתמודדות עם התופעה האמורה. לאור האמור, עולה הצורך בתיקון חקיקה שיתאים את החקיקה הישראלית להתפתחויות בזירה הבין-לאומית. לפיכך מוצע לקבוע עבירה חדשה של השתתפות בפעילות של ארגון מזוין לא מדינתי במדינת חוץ, עבירה שתחול על אזרחים ותושבי קבע ישראלים. עוד מוצע כי שר הביטחון, בהסכמת שר החוץ ובאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, יערוך בחינה פרטנית ויאסור השתתפות בפעילות של ארגונים שלקיחת חלק בפעילותם עלולה להזיק לאינטרסים של מדינת ישראל. כמו כן מוצע לאפשר לשר הביטחון לקבוע בתוספת לחוק גם אזורים או מדינות שהעבירה הפלילית תחול על ארגונים הפועלים בשטחם, בלי למנות את שמות הארגונים המזוינים עצמם. במקרים מתאימים יוכל על-פי החוק להינתן היתר להשתתפות בפעילות של ארגונים מזוינים מסוימים אשר פועלים באזור או במדינה שייכללו בתוספת. נוכח האמור לעיל, חברי הכנסת, נבקש את אישור הצעת החוק בקריאה ראשונה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לשר אורי אורבך. יש כאן רשימת דוברים. ברשותכם, אקריא רק את רשימת הנמצאים, ומי שבכל אופן חושב שדילגתי עליו והוא רשום, יעיר את תשומת לבי. ראשון הדוברים, חבר הכנסת ניצן הורוביץ, אם הוא מעוניין – מוותר; חברת הכנסת מיכל רוזין – גם מוותרת; חבר הכנסת דב חנין – – – <דב חנין (חד"ש):> מוותר. <היו"ר אורי מקלב:> מוותר. חבר הכנסת איתן כבל, אחרון הדוברים. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> גם נסים זאב מוותר. <היו"ר אורי מקלב:> הפעם זה מעשה נסים שהוא לא מדבר. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, השרים, גברתי הרשמת, חברותי וחברי חברי הכנסת, האמת, עליתי לדבר כי מדאיגה אותי אווירת הנכאים. זאת אומרת, אני מביט כאן – – – <קריאה:> איך שמת לב? איך שמת לב? <איתן כבל (העבודה):> אני לא מוכן לקבל את זה. אני אומר לכם את זה – – – <היו"ר אורי מקלב:> למה? זה אווירת אס"ק דווקא. <איתן כבל (העבודה):> אני, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר אורי מקלב:> אני דווקא מרגיש אווירת אס"ק. <איתן כבל (העבודה):> חבר הכנסת – – – <חיים כץ (הליכוד):> – – – מובילה 1:0 על "בית"ר". <קריאות:> – – – <היו"ר אורי מקלב:> לא? <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אני מסרב לקבל את זה. אני מביט ביחס לשבוע שעבר, כשהיה אולם גועש, סוער. אני מביט, זה כמו לפני מסע, עפר שלח, שאתה לא יודע לאן אתה יוצא – אוקיי, אתה זוכר, עפר? <עפר שלח (יש עתיד):> – – – <איתן כבל (העבודה):> זו אותה – – – <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו מרגישים, אנחנו מרגישים – – – <עפר שלח (יש עתיד):> וגם איפה אנחנו נמצאים. <איתן כבל (העבודה):> אתה יודע, תחשוב על זה, אוקיי, אם אז לא ידעתי לאן הולכים – – <עפר שלח (יש עתיד):> – – – <איתן כבל (העבודה):> – – ולא ידעתי עכשיו מה קורה. אני מביט, וזה מה שנקרא: ירח זורח, ההלם פורח. <חיים כץ (הליכוד):> איתן – – – <איתן כבל (העבודה):> ואני סוקר את – – <חיים כץ (הליכוד):> דקה 77, 2:1 ל"פתח-תקווה". <איתן כבל (העבודה):> – – הפנים של האנשים – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> איזה בנים אתם, הכול – – – <איתן כבל (העבודה):> בסדר, עפר ואני מותר לנו. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לא, לגמרי. <קריאה:> ומה עם – – – <איתן כבל (העבודה):> ואני אומר את זה לכם, באמת, תתעודדו. לא יוצא, ותאמינו לי, הסתכלתי על ראש הממשלה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – איתן. <איתן כבל (העבודה):> לא, באמת, זה לא בסדר. אני חושב – – – <מיכל רוזין (מרצ):> עזוב, איתן. תרד, תרד. <איתן כבל (העבודה):> למה, מיכל? <מיכל רוזין (מרצ):> כי לא עודדת אותנו. עלית, ביאסת אותנו עוד יותר – – – <איתן כבל (העבודה):> אבל, מיכל, אני יכול לעודד אתכם שבסקרים אתם שמונה. <מיכל רוזין (מרצ):> עשרה, למה שמונה? <איתן כבל (העבודה):> זאת אומרת, מה? מה, מה העניין? אני צריך פה – זה לא הוגן. <מיכל רוזין (מרצ):> תעלה, תעלה. <חיים כץ (הליכוד):> תנו לי להזכיר, הסקרים האחרונים – – – <היו"ר אורי מקלב:> רבותי, רבותי, נא להתכנס. <עפר שלח (יש עתיד):> איתן, הגיע – – – ששמעון פרס ניצח. <היו"ר אורי מקלב:> יש מפלגות שגם מקום שלישי שם לא בטוח ריאלי, אז אתה אל תרגיש – – – <איתן כבל (העבודה):> אני, תשמע – – – <היו"ר אורי מקלב:> אתה מרגיש בטוח במקום שלישי. <איתן כבל (העבודה):> לא, חברים – אני רק אומר, באמת עליתי לכאן בבקשה, אני מביט בכם, ואני מבקש, תתעודדו. <מיקי לוי (יש עתיד):> אנחנו מעודדים. <היו"ר אורי מקלב:> יופי, אני מרגיש שזה – – – <איתן כבל (העבודה):> אני אומר, חבר הכנסת סגן השר מיקי לוי, אתה חייב להתעודד. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מעודד. <היו"ר אורי מקלב:> הבקשה שלך נפלה על פנים נפולות. <איתן כבל (העבודה):> אתה חייב להתעודד. דבר אחד טוב יקרה לך, לא תצטרך לגור פה בתוך הזה לענות כל הזמן על שאילתות. <היו"ר אורי מקלב:> אני מבין שאתה מאחל לו שיהיה כבר שר בעצמו. <איתן כבל (העבודה):> יותר טוב מזה, מה יכול להיות כבר? תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. ובמיוחד תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל על האווירה – אתה באמת רוממת אותנו קצת ונתת לנו קצת חיוך על הפנים. אתה מסכם? אתה מבקש לסכם או שאפשר לגשת להצבעה? <השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:> הצבעה. <היו"ר אורי מקלב:> השר הבין שאנחנו יכולים לגשת לצבעה, ואם כך, אנחנו – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> איתן, אתה חייב לצבור כוחות, אין מספיק מצברים. <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 121) (השתתפות בפעילות של ארגונים מזוינים במדינות חוץ), התשע"ה–2014. אנחנו עוברים להצבעה, חברים. בבקשה. הצבעה מס' 11 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 35 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 121) (השתתפות בפעילות של ארגונים מזוינים במדינות חוץ), התשע"ה–2014, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 35, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך אני קובע שהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 121) עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת החוקה להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק עבודת הנוער (תיקון מס' 17 והוראת שעה), התשע"ה–2014> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/901).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, ואני רואה ששר הכלכלה נמצא פה. הצעת חוק עבודת הנוער (תיקון מס' 17 והוראת שעה), התשע"ה–2014, לקריאה ראשונה. בבקשה, אדוני השר, אתה מוזמן להציג את החוק. אדוני השר, אתה מוזמן להציג את החוק. לאחר מכן אנחנו נעבור לדיון. גם במקרה הזה, מי שרוצה להירשם זה עכשיו, ואחר כך אנחנו סוגרים את רשימת הדוברים. בבקשה, אדוני. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מגיש את הצעת חוק עבודת הנוער (תיקון מס' 17 והוראת שעה), שמטרתה להקל על עבודה של נוער בחופש הגדול. אני מדבר על נוער – בני 16, 17, 18; מדגיש – רק בחופש הגדול. יש שני מרכיבים בחוק. האחד – הורדת הביורוקרטיה של פנקס עבודה. היום יש חובה סטטוטורית, לפי סעיף 30 לחוק, שיהיה פנקס עבודה לכל נער ונערה שעובדים. אנחנו נבטל את החובה להוציא את פנקס העבודה לפי החוק הזה, ובמקום זה נטיל חובה על המעביד פשוט לשמור במקום העבודה צילום תעודת זהות של הנער או של הוריו, וגם את האישורים הרפואיים שנדרשים לפי חוק. קיבלנו המלצה של המועצה לענייני נוער עובד, ואני מקבל את ההמלצה שלהם. התיקון המוצע השני, עיקרו מתן אפשרות בתקופות של חופשה רשמית מלימודים להעסיק צעיר, מי שמלאו לו 16 שנה, עד שעת חצות, ובלבד שהמעסיק יחזיר בעצמו או באמצעות מישהו אחר מטעמו את הצעיר לביתו בסיום העבודה. בהצעת החוק מוצע לקבוע סעיף זה כהוראת שעה לתקופה של שלוש שנים, כך שיישום הוראת החוק וההשלכות שלה ייבחנו בתום התקופה, בהתאם לנתונים שנאסוף. כיום החוק מתיר להעסיק צעיר שחוק לימוד חובה חל עליו רק עד השעה 20:00. זה דבר לא מתאים, אנחנו מדברים על חבר'ה בני 17-16 שיכולים לעבוד רק עד 20:00 בחופש הגדול. אני לא רואה סיבה שהם לא יוכלו לעבוד עד חצות, ובלבד שדואגים להם להסעה הביתה, כמו שאמרתי. גם התיקון הזה הומלץ על-ידי המועצה לענייני נוער עובד לאחר שקבעה כי יש לשנות את המדיניות בעניין העסקת צעירים בלילה. זה גם הגיע מניסיון מצטבר במשרד הכלכלה בנוגע לאופי ולצרכים בעבודת בני-הנוער ובהתחשב בהיצע מקומות העובדה הרלוונטיים, וכן הרצון לעודד תעסוקת נוער. אנחנו רואים בזה דבר מבורך, שיעבדו ולא יתדרדרו לעבריינות, למעשי אלימות. כמו כן, מוצע תיקון עקיף לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, כך שניתן יהיה להטיל עיצום כספי בגין הפרת חובת המעביד לדאוג להחזרתו של הצעיר לביתו בסיום העבודה. זאת אומרת, נוכל גם לפקח. בשורה התחתונה, בעיני זה תיקון יפה שיאפשר באופן מעשי לבני-נוער אפשרות ממשית לעבוד בחופשות בצורה טובה ובטוחה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לשר הכלכלה. לאחר הצגת החוק על-ידי שר הכלכלה אנחנו נעבור לדיון. כפי שאמרתי גם בהצעת החוק הקודמת, אני אקריא רק את שמו של מי שנמצא באולם, מי שאני רואה אותו. ראשון הדוברים, חבר הכנסת פריג', אם מעוניין לדבר – בבקשה, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, כבוד השר, תראה, אנחנו כאן מנהלים דיונים בהצעות חוק שרובן הן הצעות חוק טובות, אבל יש לי שאלה: אנחנו מדברים ומסתובבים ויש אווירה של בחירות; מה קורה בחדרים? מה קורה בחדרים? אני שואל אותך. עכשיו אתה יושב כאן ואתה אמור להתעדכן. תוכל לספר לחברים כאן, כדי להוציא את המתח הזה, מתי מתקיימות הבחירות? למה אנחנו עוסקים בחקיקה לשווא? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אצל היהודים זה או לפני פסח או אחרי פסח. <חיים כץ (הליכוד):> למה לשווא? יש פה עוד חוקים לקריאה שנייה ושלישית. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אגיד לך למה לשווא. <חיים כץ (הליכוד):> – – – אבל יש שנייה ושלישית. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שנייה ושלישית אפשר, כן. <היו"ר אורי מקלב:> על זה הוא מוותר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> על זה מוותר. אז לא חבל על הזמן שלנו? חברים מיש עתיד, חבר הכנסת שלח, אני רואה אתכם שקועים בחשיבה, ומה קורה. בוא עכשיו, נקבל החלטה שנוריד את כל הצעות החוק לקריאה ראשונה. יש מצב של המתנה. מה העניין? אני לא מבין – – <חיים כץ (הליכוד):> עיסאווי, עיסאווי – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – הולכים לפינה, מדברים מתי הבחירות – – – <חיים כץ (הליכוד):> יש פה קריאה ראשונה, וגם אם יפזרו את הכנסת ביום שני – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל יש הקפאת חקיקה, לא? <היו"ר אורי מקלב:> לא. <חיים כץ (הליכוד):> לא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ככה כתוב. <חיים כץ (הליכוד):> מה פתאום? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אם יש בחירות כל החקיקה מוקפאת. <חיים כץ (הליכוד):> לא. יש – – – <היו"ר אורי מקלב:> יש גם דין רציפות. <חיים כץ (הליכוד):> אתה חבר כנסת חדש. יש יומיים לנקות שולחן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אה, וועדת הכנסת צריכה לעבוד שעות נוספות? <היו"ר אורי מקלב:> גם, אבל יש גם – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז כמה ועדות פנים יש לנו שעובדות במרץ כזה? <היו"ר אורי מקלב:> יש גם דין רציפות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני רוצה – – – <היו"ר אורי מקלב:> מה שעבר בקריאה ראשונה, אז אפשר. מה שעבר בקריאה ראשונה. <חיים כץ (הליכוד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש דין רציפות? אבל הראש לא בחקיקה, הראש – – <חיים כץ (הליכוד):> למה? למה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – הראש נמצא באיזה חדר – – <חיים כץ (הליכוד):> לא. חבל לך על הזמן, חבל לך על הזמן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – הראש נמצא שמה. <היו"ר אורי מקלב:> הזמן – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> ועדת העבודה והרווחה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז מה שאני אומר, חברים, תראה, אני רוצה לשתף אתכם עכשיו: יש מה שנקרא חוק מע"מ אפס, קומבינת המע"מ אפס, שהתחילה ביוני, לפני שישה חודשים, ומאז יוני עד היום אנחנו עוסקים בשאלה האם יהיה מע"מ אפס או לא יהיה מע"מ אפס; בשלושת הלאווים שהיו בתקציב – אנחנו עדיין דנים בהם. אני פונה לחברים מיש עתיד: אם לא יהיה מע"מ אפס, מה תעשו? חבר הכנסת, סגן השר מיקי לוי, אתה כזה שפוף, ירוד, שקוע. מה קרה? אז מה אם יהיו בחירות? אז מה אם תקבל חצי פעימה? אז מה? <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – אני שומע, אני שומע את דברי החוכמה שלך – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז, חברים, אין טעם להמשיך את החקיקה היום. אני אומר לכם, באמת אין טעם. <היו"ר אורי מקלב:> נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הראש נמצא במקום אחר. אז בואו נגלה אחריות, נגיד: חברים, מסיימים את המושב להיום ונחכה ליום רביעי הקרוב, נראה מה יקרה. תודה לכם. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. אנחנו נעבור לדוברת הבאה, חברת הכנסת תמר זנדברג – מוותרת; חברת הכנסת זהבה גלאון? מוותרת; חבר הכנסת איציק שמולי? מוותר; חבר הכנסת דב חנין? מוותר. חברת הכנסת מיכל רוזין? <מיכל רוזין (מרצ):> כן. <היו"ר אורי מקלב:> אחרונת הדוברים. בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, השר בנט, אני רוצה לומר לך שאני מברכת על הצעת החוק הזאת, אבל היא מאוד מאוד חלקית. חוק הנוער, חוק עבודת הנוער, הוא בעצם חוק מנדטורי שחוקק בכנסת ב-1953. יש בו, למשל, עדיין, עד ימינו שלנו – ואתם לא מציעים לתקן את זה – סעיף שנוגע לעבודה במכרות. אני לא זוכרת מתי היו מכרות במדינת ישראל, לא מכירה את זה מההיסטוריה מאז הוקמה המדינה – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> תמנע, תמנע. <מיכל רוזין (מרצ):> ועדיין – בתמנע, בסדר. אבל לא מאז 1948. אין מכרות במדינת ישראל, והחוק עדיין כולל סעיף שמדבר על עבודה במכרות. אני חושבת שאם כבר מחליטים לתקן הצעת חוק – ויש צורך לעשות עבודת יסוד על הנושא של עבודת נוער – אז מן הראוי לקחת באמת את כל החוק, לתקן אותו לעומק, ולא רק להציע דבר אחד או שניים. דבר שני, והוא חשוב, הוא הנושא של פנקס עבודה. לפני חצי שנה יזמנו אני וחבר הכנסת חיליק בר דיון בוועדה לזכויות הילד. שם נטען על-ידי משרד הכלכלה בתוקף שפנקס העבודה הוא הדרך היחידה לפקח על עבודת בני-נוער. הרי כולנו יודעים שאין שום בעיה לגשת לרופא ולבקש אישור רפואי עבור הילד שלנו, גם אם הרופא לא רואה את הילד. זה לא בסדר, זה לא תקין, ועדיין – זה לא כמו פנקס עבודה. בנוסף, הצעת חוק שלי הציעה להשוות את התנאים, את השכר, בין גיל 16 לגיל 18-17 – כי בין 14 ל-16 יש סכום מסוים שניתן להרוויח, ומ-16 עד 18 יש הבדל של 2 שקלים. אנחנו הצענו לבטל את ההבדל הזה. זה פשוט לא פייר שעובד, נער כמעט בן 17, יום לפני גיל 17, ועובד לידו נער בן 17 וחצי, ושניהם מרוויחים שכר לא אחיד, לא שווה. אנחנו טענו שבין גיל 16 ל-18 הם צריכים להרוויח אותו שכר. משום מה טענתם אז שיש כל מיני הסכמים קיבוציים, וזה ממש יכביד על המעסיקים ועל המשק אם ישוו את השכר – שוב אני אומרת, לנוער מגיל 16 עד גיל 18; כמובן, 14 עד 16 זה תעריף נמוך יותר. אני קוראת לך לצרף את זה להצעת החוק ולהעביר את זה. אם כבר מתקנים את חוק עבודת הנוער, גם את התיקון הקטן הזה, שהיה כל כך חשוב לתנועות הנוער, שהגיעו במיוחד לכנסת וביקשו את הבקשה הזאת. זה באמת לא הבדל כזה גדול, עוד 2 שקלים לשעה בין גיל 16 ל-17–18. בואו, תעשו את הצעד הזה לקראת הנוער שלנו. באמת אנחנו רוצים לחנך אותם למוסר עבודה. זה חשוב שהם יעבדו. זה חשוב, זה מפתח את הביטחון העצמי שלהם; זה חשוב גם למשפחות שלהם. אנא, תצרפו זאת להצעת החוק. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. אם כך, נעבור להצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק עבודת הנוער (תיקון מס' 17 והוראת שעה), התשע"ה–2014. בבקשה, מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 12 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 40 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק עבודת הנוער (תיקון מס' 17 והוראת שעה), התשע"ה–2014, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 40, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך, הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 22), התשע"ה–2014> [מס' כ/577; "דברי הכנסת", חוב' ד', עמ' 14072; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו נעבור להצעת החוק הבאה, שהיא הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 22), התשע"ה–2014, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת העבודה, והרווחה והבריאות חבר הכנסת חיים כץ. בבקשה, אדוני חבר הכנסת חיים כץ. אין הסתייגויות, יש רק בקשות רשות דיבור. אנחנו נראה מי מעוניין לדבר, ולאחר מכן נעבור להצבעות, לאחר הצגת החוק. בבקשה. בבקשה, אדוני. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת עיסאווי פריג', אתה יודע בכמה חוקים עוד היינו יכולים לעזור לאנשים? <עיסאווי פריג' (מרצ):> בקריאה שנייה או שלישית? <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> זה שנייה ושלישית. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אתך, בדם ובאש. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> תקשיב, אתה יודע לכמה אנשים היינו יכולים לעזור עוד? אני מתכבד להביא בפני הכנסת, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית, את הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 22), התשע"ה–2014, שהגישה חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי עם קבוצת חברי הכנסת נוספים, שאני לא הולך לקרוא את שמותיהם. חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה אוסר על מעסיק להפלות בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת עילות הקבועות בחוק. איסור ההפליה חל על קבלה לעבודה, קביעת תנאי עבודה, קידום בעבודה, הכשרה או השתלמות מקצועית, פיטורים או פיצויי פיטורים, וכן הטבות ותשלומים הניתנים לעובד בקשר לפרישה מעבודה. כדי להתמודד עם מקרים שבהם ההבחנה בין עובדים או מועמדים לעבודה היא על בסיס מקום מגורים בלבד ולא על בסיס הפליה אחרת הקבועה כבר בחוק ומשתקפת במקום המגורים, מוצע להוסיף לחוק עילה שעניינה הפליה מחמת מקום מגורים. חשוב לי להבהיר כי בדומה ליתר עילות ההפליה המנויות בחוק, הבחנה בין עובדים או בין דורשי עבודה מחמת מקום מגוריהם המתחייבת מאופיים או ממהותם של התפקיד או המשרה, לא תיחשב הפליה לפי החוק. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני קורא ומבקש לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. ושוב אני רוצה להגיד תודה למנהלת המיתולוגית וילמה מאור ולצוות המסור של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, אתי, מעיין, ענת ואורי. תודה ליועצות המשפטיות של הוועדה נועה בן-שבת ויעל סלנט, וכמובן, תודה לעוזרי הפרלמנטריים אילן מרסיאנו וקורל אבירם. אני מקווה שחברי הכנסת יאשרו את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לך, אדוני, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, גם על התמצות בהצגת הדברים. אנחנו ניתן לך, נאפשר לך לגשת למקום. אנחנו נעבור להצבעה על הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 22). אנחנו מצביעים בקריאה שנייה. הצבעה מס' 13 <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש בקשות לדיבור. <היו"ר אורי מקלב:> לדיבור? סליחה. טוב, אנחנו נבטל את זה. ראשונה, חברת הכנסת זהבה גלאון – מוותרת; חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר; חבר הכנסת ניצן הורוביץ – מוותר; חברת הכנסת מיכל רוזין – לא. <עמרם מצנע (התנועה):> זו שנייה, שלישית, הצבענו. <היו"ר אורי מקלב:> אבל יש בקשות לרשות דיבור. חבר הכנסת פריג', בבקשה. <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – תסבול אותי, ממילא – – – <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, סוף-עונה, עכשיו – – – <היו"ר אורי מקלב:> אחרי ההצבעה. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, חבר הכנסת כץ, אתה מקבל כאלה מחמאות מאילן גילאון, שחבל על הזמן. הוא אומר לי: בעיניים עצומות צריך ללכת אחריך, אבל לא עד כדי כך, לא שישתמשו בך כעלה תאנה. מה אני קורא כאן? מה זה? <אילן גילאון (מרצ):> – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אני אגיד לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה, אני לא מבין מה קורה פה. אני קורא לרגע את הצעת החוק – מה, שוויון הזדמנויות? מה, ידוע בין כל האזרחים. מה, אתה מחדש משהו? עכשיו אני רואה מה אתה מחדש לי: מחמת מקום מגורים. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> נכון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ואללה, מה התחדש? מה זה מקום מגורים? <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> איפה אתה גר? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני גר בנוקדים. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> איפה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> בנוקדים. אתה יודע איפה זה נוקדים? <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> בנוקדים. עכשיו, אתה רוצה לעבוד בחיפה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> עכשיו יפלו אותי? <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> עכשיו, אתה רוצה לעבוד בחיפה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> דחילק, כץ, אני מבין. <היו"ר אורי מקלב:> תן לו; חבר הכנסת חיים כץ, תן לו להגיד את הדברים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה גר בשוהם, לא יפלו אותך לרעה, אתה מסודר. עכשיו, מה מסתתר מאחורי החוק הזה? <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> כלום. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עוד ספין בחירות לבית היהודי בגלל ההתנחלויות? מה מסתתר? תגיד לאנשים, מה? מה שוויון זכויות? מה זה מפלה אתכם? הרי כתוב בחוק שאסור להפלות מכל הסיבות, מה התחדש? מה התחדש? אווירת סוף-עונה, שאני אלך לבוחר: הנה עוד כיסא, על מה? באמת, די. אני רואה אתכם שפופים, גמורים, יאללה בואו נעביר את הזמן, כל אחד מסתודד עם השני. חברים, אז מה שנייה ושלישית? זה חוק שאין לו מקום, זאת הצעת חוק פוליטית לאנשי שלומם. תרבות החוק במדינת ישראל איבדה ערך. כל אחד מביא חוק לאנשי שלומו, לאנשי שלומו, זה המצב שאנחנו נמצאים בו. בושה, אין תרבות לחוק. אם כל אחד עושה חוק לאיזה 1,000 איש ממצביעיו, לאן הגענו? די, די, בואו נלך הביתה, אִסמע מִני. <זהבה גלאון (מרצ):> זה לא 1,000, זה 300,000. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת פריג'. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה, אחרונת הדוברים, ואחרי זה אנחנו נעבור להצבעה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> 450,000. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חשבתי שאתה מבין משהו. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אתה כל כך לא צודק. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, תשמעו, בתור מי שהגישה כמה תיקונים שנוגעים לאיסור הפליה, אני באמת מאוד רגישה לנושא הזה. אני חושבת שאיסור הפליה הוא אחת מתעודות הכבוד שלנו בספר החוקים הישראלי, וכאמור, אני בעצמי יזמתי כמה תיקונים כאשר נתקלתי בדברים שהיו חסרים בחוק איסור הפליה. רק לא מזמן עמדתי כאן והצעתי איסור הפליה מחמת גיל ומחמת זהות מינית, נטייה מינית וטיפולי הורות, תהליכי הורות למיניהם, בעקבות מקרים שנתקלתי בהם של הפליה מחמת העילות האלה. אני אפילו אגיד לכם שהרבה מכם, הרבה מהיושבים כאן שאני רואה, חתומים על תיקון נוסף של איסור הפליה שלי, שנוגע להפליה מחמת משקל, אפליית שמנים כמו שהיא קרויה, שזו תופעה אמיתית שיש כאלה שנתקלים בה בקבלה למקומות עבודה, בקבלה ללימודים וכו'. דווקא מהמקום הזה אני רוצה לומר לכם שהצעת החוק הזאת – וידידתי שולי מועלם, אם יש לך מקרים של הפליה מחמת מקום מגורים שהיא מחמת מקום מגורים, שהרי הפליה מחמת גזע, לאום והדברים האלה הם עילות שכבר מנויות בחוק – הצעת החוק הזו, במקרה הטוב היא מיותרת, מכיוון שכל העילות שניתן להפלות מבחינתן כבר מכוסות בחוק, וכאמור אלה שלא, נשמח לדבר, ובמקרה הרע היא מניפולטיבית, מכיוון שבואי ותפרסי בפנינו למה הכוונה. יש כאן ניסיון – – – <יוני שטבון (הבית היהודי):> איזה צביעות. <תמר זנדברג (מרצ):> עכשיו תראו, חבר הכנסת שטבון, התנחלויות הן לא מקום מגורים, שהרי כידוע לכם – – – <יוני שטבון (הבית היהודי):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> לא, זה אנשים, אבל זה לא מקום מגורים. שהרי כידוע לכם, בניגוד לניסיונות מכוונים דווקא מהמפלגה שלכם, מדינת ישראל מעולם לא החילה את ריבונותה על שטחי הגדה המערבית. <יוני שטבון (הבית היהודי):> את הומניסטית, זה אנשים. <תמר זנדברג (מרצ):> אתם ניסיתם, אתם מנסים את זה – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <יוני שטבון (הבית היהודי):> אבל עדיין האנשים הם אנשים. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – אתם הולכים למגמות של סיפוח, למגמות של ניסיון לטשטש את הקו הירוק ולהסביר לנו שההבדל בין ישראל הריבונית לישראל הכובשת הוא אך ורק הבדל בין מקום מגורים אחד למשנהו, ולא היא. החוק הישראלי לא החיל את עצמו על שטחי הגדה המערבית, וטוב שכך. <יוני שטבון (הבית היהודי):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת שטבון, נא לא להפריע לדוברת. <תמר זנדברג (מרצ):> ולכן מדובר על שטח שנמצא מחוץ לגבולות מדינת ישראל הריבונית, וספר החוקים האזרחי של ישראל לא חל שם, ולכן אין עניין מקום מגורים – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> מעלה-אדומים, רמות – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – לנושא הזה של איסור הפליה. <קריאה:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אני בדיוק לא מערבבת. אני בדיוק לא מערבבת. <היו"ר אורי מקלב:> רבותי, אפשר לתת לה את האפשרות להביע את דבריה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אני בדיוק מסבירה, שאם קיימת עילת הפליה שעניינה מקום מגורים – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> לא חייבים להסכים למה שהיא אומרת, חברת הכנסת שולי מועלם. <תמר זנדברג (מרצ):> – – אז אני אשמח לשמוע. אני עד עכשיו, בקריאות, עד שהחוק הגיע עד כאן לא שמעתי על דבר כזה ולא התרשמתי כך. את מוזמנת בדברי הסיכום להציג לנו סיפור כזה שהוא אמיתי על עילת הפליה, ונשקול את עמדתנו. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> עד אז, כאמור, החוק הזה הוא בין מיותר לפוליטי, ולכן לא נתמוך בו. תודה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. עכשיו, לאחר שכל בקשות רשות הדיבור מולאו, אנחנו נעבור להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 22); אין הסתייגויות, אז כפי נוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? קריאה שנייה. הצבעה מס' 14 בעד סעיף 1 – 30 נגד – 8 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> רבותי, בעד – 30, נגד – 8, אין נמנעים. לפיכך הצעת החוק אושרה בקריאה שנייה. ואנחנו נעבור להצבעה בקריאה שלישית. בבקשה, חברים. הצבעה. הצבעה מס' 15 בעד החוק – 26 נגד – 7 נמנעים – אין חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 22), התשע"ה–2014, נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 26, שבעה מתנגדים. לפיכך אני קובע שהצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 22) אושרה גם בקריאה שנייה וגם בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. <קריאה:> – – – <היו"ר אורי מקלב:> אתם רוצים להוסיף את השמות שלכם? נוסיף בלי שאני משנה את תוצאות ההצבעה. חברת הכנסת שולי מועלם, בבקשה, דברי ברכה ודברי סיכום בעניין הזה. לאחר מכן נעבור להצעת החוק הבאה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי, ידוע שבהתנחלויות האלה אנשים גרים באוויר; זה לא מקום מגורים, זה באוויר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> האנשים שגרים ביישובים מעבר לקו הירוק, שזה גם מעלה-אדומים, רמות, גילה, זה באוויר, שם – הצביעות חוגגת, חברת הכנסת זנדברג, ואותם מותר להפלות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ועדת הכספים נותנת – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> 450,000, כן ירבו, כן ירבו. 450,000 כן ירבו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> חבר הכנסת פריג'. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> חלקים מארץ-ישראל. אני יודעת שנורא קשה לכם עם זה, אבל מה לעשות, יש לנו מחויבות – – <תמר זנדברג (מרצ):> לך קשה עם זה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – לאנשים שגרים שם, כי אתם בוחרים פעם אחרי פעם להתעלם מהמציאות שטופחת על פניכם. יש פה תיקון היסטורי, כי לא יכולה להיות מציאות שבה יפלו אנשים על רקע מקום המגורים שלהם. והתיקון ההיסטורי הוא של אחת מעילות ההפליה, מקום המגורים של האדם, שחוזרת שוב ושוב. <קריאה:> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> גם אתן מכירות את הסיפורים על החבר'ה מהמושבים בצפון שמופלים ביחס לאלה ממקומות אחרים ועל החבר'ה ממקומות אחרים. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> וכן, חברת הכנסת זנדברג, כשרצית את האירוע, אז כל האירוע, ואירועים רבים נוספים – היה רק לא מזמן שמנהל בית-ספר שנישא אצלכם על כפיים ונחשב מגדולי המחנכים, שאתם חושבים עליו שהוא מגדולי המחנכים, הצהיר תחת כל עץ רענן שהוא לא יקבל אליו מורות שגרות בתפוח. אז תגידי לי את מה זה אם לא הפליה מחמת מקום מגורים. ועכשיו אני אעבור – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתם רוצים את כל העוגה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> חבר הכנסת פריג', אמרתי – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> את כל העוגה אתם רוצים, את כל העוגה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> מעולה, אנחנו רוצים את כל העוגה לכל אזרחי מדינת ישראל באופן שווה. <היו"ר אורי מקלב:> עכשיו זה השלב של התודות, זה השלב של התודות. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אני רוצה, אדוני היושב-ראש, להודות לחברי חבר הכנסת חיים כץ, יושב-ראש הוועדה, ולצוות הוועדה; אני רוצה מאוד להודות לצוות שלי: אורי שגיא, ענהאל וולינר, והיועץ המשפטי של הסיעה גיל ברינגר, ולאחל לכולנו שנצליח לעשות עוד הרבה תיקונים לטובת אזרחי מדינת ישראל, שיקבלו יחס הוגן ושוויוני, לא משנה איפה הם גרים. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 160) (פטור מדמי ביטוח לחיילים משוחררים), התשע"ה–2014> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/581).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו נעבור להצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 160) (פטור מדמי ביטוח לחיילים משוחררים), התשע"ה–2014, של חבר הכנסת אלעזר שטרן, לקריאה ראשונה. בבקשה, אתה מוזמן להציג את הצעת החוק. יש כאן רשימת דוברים; מי שרוצה להצטרף – עכשיו. לאחר מכן אני סוגר את רשימת הדוברים. בבקשה, אדוני. <אלעזר שטרן (התנועה):> אדוני היושב-ראש, עמיתי השרים, עמיתי חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת, המטרה שלה להקל את תהליכי הקליטה באזרחות של חיילים משוחררים. חייל, מהרגע שהוא משתחרר והופך להיות אזרח, הוא עוד לא מבין לאן הוא בא, ונוחתות עליו שתי חובות של תשלום: ביטוח לאומי וביטוח רפואי. מטרת החוק הזה היא לפטור אותו, לתת לו את אותו זמן, את החודשיים האלה, כדי שבאמת יוכל להתארגן על עצמו, לא משנה אם הוא בתוך חופשת שחרור, יצא החוצה, הוא מחפש עבודה עדיין, הוא מחפש לימודים עדיין, או שהוא נסע לחוץ-לארץ. סוג של הבנה, בין שהוא היה או שהיא הייתה בשירות צבאי, בין שהיא הייתה בשירות לאומי אזרחי או בהתנדבות. מי שעקב שירותו או במהלך שירותו נאלץ לסיים את השירות, גם אם לא השלים את שירותו, יקבל את זה גם הוא. הצבא ביקש להוסיף גם תנאי על שחרור בגין התנהגות רעה וחמורה, שזה במקרים מאוד חריגים. מוצע להטיל את החוק הזה על תשלום דמי הביטוח המגיעים מיום תחילת החוק ואילך, כדי שלא ייפגע מי שמשתחרר בעת פרסומו של החוק, אף שתינתן תקופת דחייה מסוימת לתחילת החוק, על מנת לאפשר לביטוח הלאומי להיערך לכך. הצעת החוק הזאת, יש לה עלות של כ-10 מיליון שקל. אני מודה לשר האוצר, לאנשי משרדו, על ההסכמה לקבל את ההצעה הזאת. אני מודה לחבר הכנסת חיים כץ, יושב-ראש ועדת הרווחה של הכנסת, על הטיפול המהיר. אני מקווה שהוא יימשך באותו קצב. אני מבקש לתמוך בהצעה. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. רשימת הדוברים: חברת הכנסת – היא לא נמצאת. חבר הכנסת פריג', בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כבוד היושב-ראש, חברים, למה אני מתנגד להצעת החוק? <יריב לוין (הליכוד):> כי היא טובה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תשמעו, אני אומר, הרי כולם שווים בפני החוק. לא משנה איפה אתה גר, מה עשית – החוק אמור להיות על-פי כוחו, כולם שווים בפני החוק. אז מה אתם צריכים וחושבים ומתחילים לייצר כל מיני פטורים, ועכשיו קיבלת את החיבוק של 10 מיליון שקל משר האוצר, שנתן לך רוח גבית. אתה רוצה לתת לחיילים? תן להם. למה 10 מיליון? תן להם 30 מיליון. מה זה קשור לפטור? מה זה קשור לפטור? אתה רוצה לתת לחיילים מענק? תן להם מענק. כל חייל, תן לו 100,000 שקל מענק להסתדר בחיים, ביטוח לאומי – תקרא לזה מה שאתה רוצה. אבל מה אתה מכניס פטור ומפלה בין אנשים על-פי חוק? <אלעזר שטרן (התנועה):> לא הקשבת לי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כולם חייבים לשלם ביטוח לאומי, אין הבדל בין אף אזרח ואזרח. ואסור לנו להיכנס לסוגיה של מתן העדפות – – <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – על-פי זה. זו הצעה בלתי חוקית בעליל. אתה קיבלת לפי הרוח של שר האוצר פטור ממע"מ. נהנים לתת את המילה "פטור". הרי הכנסות המדינה ממסים – בוכים שמחיר הדלק ירד ב-35%, הנפט, ואצלנו הוא ירד ב-7%; לא רצו לפגוע בהכנסות המדינה, שהצינור של הבלו ימשיך להכניס כסף. למה? לא נפגע בהכנסות. בסדר. ועכשיו אתה רוצה לפגוע בהכנסות? <איציק שמולי (העבודה):> אל תדאג, לא החיילים יפילו את תקציב המדינה. אל תפיל את זה על החיילים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אומר, תן להם, הרי אין לי שום בעיה לתת להם. אבל למה להיכנס עם כל המשחק של הפטורים בחוק? פטור זה קומבינה. זה כלל: כל פטור מביא קומבינות. מאיפה זה בא? אני לא יודע. קומבינות. אז בשביל הצעת חוק, בשביל זה אני בא? באמת. אז, חברים, בואו נתעלה על עצמנו. תן להם כמה שאתה רוצה, אבל לא בשיטה כזו. תודה לכם. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת פריג'. חבר הכנסת עמר בר-לב, בבקשה. ולאחר מכן – אחרון הדוברים, חבר הכנסת שמולי; אז אם כך, אתה מתכבד להיות אחרון הדוברים. <עמר בר-לב (העבודה):> טוב, אז אני רוצה באמת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תן להם כמה שאתה רוצה, אבל לא פטורים. <עמר בר-לב (העבודה):> עיסאווי, מילא למעלה, אבל למטה אתה מפריע לי? <היו"ר אורי מקלב:> רבותי. <עמר בר-לב (העבודה):> אני רוצה באמת, חברי אלעזר שטרן, להודות לך על הצעת החוק הזאת. אני חושב שזאת הצעת חוק ראויה. אני חושב שחודשיים הם תקופה קצרה מדי, אבל כמו שאמר ידידנו חיים כץ בוועדה לאותו בחור שייצג את המילואימניקים: בואו תתחילו בסדק אחד – ניצור סדק אחד של חודשיים, אחרי זה נדבר. אז אני חושב, עיסאווי, למרות מה שאמרת, אני חושב שזו כן אחת הדרכים הנכונות באמת לתת תמיכה לאלה שנושאים בנטל. אני אגיד לך יותר מזה – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <עמר בר-לב (העבודה):> – – ואני חושב שבַ"יותר מזה" אתה תסכים אתי: אני חושב שבמקום מע"מ אפס היה נכון לתת לכל מי שנושא בנטל מענק – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <עמר בר-לב (העבודה):> – – – מענק לרכישת דירה או לשכירות ארוכת-טווח. כמו שאתה אומר, לתת הטבה ברורה למי שנושא בנטל. אז, אלעזר, תודה רבה, וכן ירבו. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת עמר בר-לב. בכל אופן, משפט קצר לחבר הכנסת איתן כבל, כפי שביקשת. לאחר מכן נעבור להצבעה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה לא חייב להיות צודק, כבל. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, רשמים פרלמנטריים, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני עליתי לכאן רק לומר – ככה, דיברתי עם אחד העוזרים, ואפרופו הנושא הזה, אני אומר לך, אלעזר שטרן, חבר הכנסת שטרן, שזאת הצעה מצוינת וטוב שהיא הובאה, אבל יש לנו עוד משימה שאנחנו צריכים לאתגר בה את עצמנו. השלב הבא הוא בעצם, בהמשך לדברים האלה – אתה יודע, המענק שחיילי מילואים מקבלים – אתה גם מקבל מענק, אבל מס הכנסה נותן לך מהצד השני – לוקח לך את הכסף. זאת אומרת, יש כאן איזה סוג של אבסורד – כבר נתתם את המענק והמענק הזה ניתן בדין, אז לגבות עליו מס הכנסה? זאת אומרת, עדיף שהיית מראש מקטין ואומר שאתה לא לוקח. אדוני סגן השר מיקי לוי, אני הייתי שמח להגיד לך את זה, אבל אתה כבר לא תהיה בתפקיד לפתור את זה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <איתן כבל (העבודה):> אבל אני אגיד לך במה דברים אמורים, אם כבר אתה שואל. יש חיילי מילואים, מקבלים מענק במאי, אוקיי? יש כל מיני היום – בעקבות חוק המילואים, שחוקקנו והובלנו. המענק ממוסה. ברור, אתה יודע, זה כמו הכול, הכול. זה לא שמישהו זכה בפיס או בלוטו, זה תמורת עבודה. בסופו של עניין זה סוג של עבודה, שגם עליה אתה לא מקבל באמת את המיטב ואת המרב. הרי אתה לא מקבל על זה שעות נוספות, אתה לא מקבל – אתה מקבל במקרה הטוב – – – <היו"ר אורי מקלב:> נא לסיים. <איתן כבל (העבודה):> אני מסיים. – – – במקרה הטוב אתה מקבל משהו קרוב לערך; וזה ראוי להיות מתוקן. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל. אנחנו נעבור להצבעה על הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 160) (פטור מדמי ביטוח לחיילים משוחררים), התשע"ה–2014, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 16 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 32 נגד – 4 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 160) (פטור מדמי ביטוח לחיילים משוחררים), התשע"ה–2014, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 32, נגד – 4, אין נמנעים. לפיכך, הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 160) אושרה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 7), התשע"ה–2014> [מס' כ/575; "דברי הכנסת", חוב' ג', עמ' 13825; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו עוברים, חברים, להצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 7), התשע"ה–2014, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת חיים כץ. לאחר מכן – אין הסתייגויות ואין בקשות לרשות דיבור. לאחר דבריך אנחנו נעבור ישר להצבעה בקריאה שנייה ושלישית. בבקשה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עיסאווי פריג', אתה, נדמה לך שאתה בימים האחרונים – ראית את הצעת החוק של אלעזר שטרן? אני אגיד לך מניסיון אישי, אלעזר שטרן. הבן שלי השתחרר מהצבא, נסע לחו"ל. לא שילם ביטוח לאומי. לא ידע שצריך לשלם. קיבל קנסות והצמדות. והצעת החוק הזאת באה לתת לאנשים "גרייס" וידיעה. והיא חשובה, והיא עברה בקריאה ראשונה. אז הנה, מחר בשעה 15:30 תתכנס הוועדה, ויהיה דיון מחר ב-15:30 על הכנה לקריאה השנייה השלישית, ובשבוע הבא, גם אם יפזרו את הכנסת, זה יעבור בשנייה ושלישית. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה רציני? <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> זה יעבור בשנייה ושלישית, מכיוון שהחוק הזה בא לעזור למי שנותן. ומי שנותן צריך לדעת לקבל, ומי שמקבל צריך לדעת לתת. ואנחנו – אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – מי אומר שלא? – – – משרד הביטחון, מ-12 מיליארד שקלים שהוא מקבל, יכול לאפשר לעצמו – – – מיליון להעביר לטובת הנושא הזה. למה לערבב שמחה? <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אילן, אני אוהב אותך. אני אוהב אותך על אמת. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להביא בפני הכנסת, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית, את הצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 7), שהגישו חברות הכנסת מרב מיכאלי ואורלי לוי אבקסיס. הצעת החוק המונחת בפניכם מבקשת להגביר את השקיפות ולהביא לידיעת הציבור את המקרים המובאים לשפיטה משמעתית בפני ועדת המשמעת הדנה בעבירות משמעת של פסיכולוגים ואת ההכרעה בהם. לפי החוק הקיים יש לוועדת המשמעת הדנה בעבירות משמעת של פסיכולוגים שיקול דעת רחב לעניין פרסום החלטותיה והפרטים שייכללו בפרסום, לאחר ששמעה את התובע ואת הפסיכולוג. במסגרת שיקול הדעת של הוועדה האמורה היא יכולה להורות על פרסום החלטתה, כולה או מקצתה, עם או בלי שמו של הפסיכולוג, בצורה ובמקום שתקבע. בהצעת החוק המונחת בפניכם מוצע לקבוע כי ככלל, החלטת ועדת המשמעת לעניין פסיכולוג שהפכה סופית תועמד לעיון הציבור על-ידי המנהל הכללי של משרד הבריאות באתר האינטרנט של המשרד או בדרך נוספת שיורה המנהל, תוך השמטת שמו ופרטי זהותו של המטופל או המתלונן. ככלל, כשההחלטה היא שפסיכולוג עבר עבירת משמעת, יציינו בפרסום האמור את שמו של הפסיכולוג. לעומת זאת, בהחלטה שלפיה הפסיכולוג לא עבר עבירת משמעת, ועדת המשמעת תשמיט בפרסום את שם הפסיכולוג ופרטים אחרים שיש בהם כדי לזהותו, אלא אם כן הפסיכולוג שלגביו ניתנה ההחלטה יבקש אחרת. בידי ועדת המשמעת נותרת סמכות לסטות מהכלל האמור לעניין פרסום החלטה מסוימת מטעמים מיוחדים שיירשמו על-ידה ונוגעים לאותה החלטה. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני מבקש מכם לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. ושוב, תודה למנהלת הוועדה וילמה מאור, וזה, כנראה – גם אם הכנסת תפוזר זו לא תהיה הצעת החוק האחרונה שהוועדה תעביר בכנסת הזאת – ולצוות המסור של הוועדה, אתי, מעיין, ענת ואורי. תודה ליועצת המשפטית נועה בן-שבת, שיושבת פה עדיין, וסובלת רבות בחמש השנים או שש השנים של הוועדה – כ-160 חוקים בקריאה השנייה ובשלישית; אני לא חושב שזה דבר של מה בכך. כמובן תודה לעוזרי הפרלמנטריים אילן מרסיאנו וקורל אבירם, ותודה למרב מיכאלי ואורלי לוי אבקסיס שהביאו את הצעת החוק הזו ונתנו לנו הזדמנות להגדיל את השקיפות בטיפול של הפסיכולוגים במטופלים. תודה רבה לכם. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת ויושב-ראש ועדת העבודה והרווחה חיים כץ. אנחנו נעבור להצבעה בקריאה שנייה וקריאה שלישית. כפי שאמרנו, אין הסתייגויות. הצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 7), התשע"ה–2014, קריאה שנייה, בבקשה. הצבעה מס' 17 בעד סעיפים 1–2 – 29 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 29, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך, הצעת החוק אושרה בקריאה שנייה. אנחנו נעבור להצבעה בקריאה שלישית. בבקשה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 18 בעד החוק – 30 נגד – אין נמנעים – אין הצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 7), התשע"ה–2014, נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 30, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך, הצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס' 7), אושרה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים. כמה מילים או כמה משפטים, בכבוד, למציעת החוק חברת הכנסת מרב מיכאלי, ביחד עם חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. בבקשה. <מרב מיכאלי (העבודה):> תודה, אדוני. רק להודות כמובן ליושב-ראש הוועדה חיים כץ על ההתנהלות המהירה, העניינית, המתוקתקת, שהוא ידוע בה ברחבי הכנסת והמדינה, לפי דעתי; לצוות הוועדה, למשרד הבריאות על שיתוף הפעולה, ולחברתי אורלי לוי אבקסיס. ורק להגיד שזה על פניו תיקון מאוד קטן, אבל מדהים כמה אנשים ונשים זה עושה שינוי בחיים שלהם, וכמה בכל זאת זה יהיה משמעותי לאלה שיוכלו לבדוק אם האנשים שהם נותנים בהם את אמונם, באמת שמים בהם את מבטחם, אכן ראויים לאמון הזה. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה, שוב, לחברת הכנסת מרב מיכאלי. <הצעת חוק הקולנוע (תיקון מס' 4), התשע"ה–2014> [מס' כ/569; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ל"ז, עמ' 12725; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אורי מקלב:> אם כך, אנחנו נעבור להצעת חוק הבאה, שהיא הצעת חוק הקולנוע (תיקון מס' 4), התשע"ה–2014, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט חבר הכנסת עמרם מצנע, בבקשה. גם להצעת החוק הזאת לא הוגשו הסתייגויות, ואף לא בקשות רשות דיבור. לאחר הצגת החוק אנחנו נעבור מייד להצבעה בקריאה שנייה וקריאה שלישית. בבקשה, אדוני. <עמרם מצנע (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> הצעת חוק הקולנוע (תיקון מס' 4), התשע"ה–2014. מכובדי היושב בראש, כנסת נכבדה, אני רוצה להביא בפניכם לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק הקולנוע (תיקון מס' 4), שיזמתי יחד עם חברי הכנסת מרב מיכאלי, יריב לוין, גילה גמליאל, ניצן הורוביץ, נחמן שי ואיתן כבל. החוק המוצע בא לאשר לתאגיד לניהול משותף של זכויות לנהל במשותף, בין היתר, זכויות של יוצרים או של בעלי זכות יוצרים ביצירות קולנועיות ישראליות. בשל המאפיינים הייחודים של ענף הקולנוע – היותן של יצירות אודיו-ויזואליות יצירות מורכבות שלהן כמה יוצרים במשותף – ולנוכח הרצון לעודד יצירה קולנועית ישראלית, מוצע לעגן בחוק הקולנוע את זכותו של יחיד שהוא יוצר של יצירה קולנועית ישראלית או של יחיד שהוא בעל זכות יוצרים ביצירה כאמור לנהל את זכויותיו ביצירה הקולנועית הישראלית, ואם טרם נוצרה – את זכויותיו העתידיות בה, באמצעות תאגיד לניהול משותף של הזכויות. באמצעות ההסדרה של נושא זה יוכלו יוצרים בתחום הקולנוע להתאגד לשם ניהול משותף של זכויותיהם באופן דומה ליוצרים בתחומים אחרים. אני רוצה להודות לנציגי הממשלה, אשר הודות לשיתוף פעולה ומאמצים שהשקיעו בפתרון הולם ויצירתי הצלחנו להביא את מלאכת החקיקה הזאת לידי גמר – ואל יקל הדבר בעיניכם, זה היה מאוד מסובך ומורכב. אני רוצה להודות, בין היתר, לנציגי משרד המשפטים – עורכת-דין עדנה הראל, עורכת-דין לירון נעים, עורך-דין הווארד פולינר, עורכת-דין איילת פלדמן ועורכת-דין נעמה דניאל; לנציגי הממונה על ההגבלים העסקים, שבשמו הופיעו – עורך-דין יונתן צויקל ועורכת-דין טובי הריס, ולנציגת משרד התרבות והספורט – עורכת-דין מירב כהן. לא במקרה אני מציין פה רשימה ארוכה של עורכי-דין, שכן היה צורך באמת להיות יצירתיים ולמצוא פתרון הולם לבעיה שהוצגה בפנינו. אני רוצה גם להודות ליועצת המשפטית לוועדה עורכת-הדין מירב ישראלי ולמנהלת הוועדה יהודית גידלי. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני מבקש מחברי הבית לאשר את נוסח החוק שהביאה הוועדה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה רבה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת ויושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט עמרם מצנע. נרשה לך להגיע למקום, ומייד ניגש להצבעה על הצעת חוק הקולנוע (תיקון מס' 4), התשע"ה–2014. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 19 בעד סעיפים 1–6 – 25 נגד – אין נמנעים – 2 סעיפים 1–6 נתקבלו. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 25, אין מתנגדים ויש שני נמנעים. לפיכך הצעת החוק אושרה בקריאה שנייה. ואנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית, בבקשה. הצבעה מס' 20 בעד החוק – 24 נגד – אין נמנעים – 2 חוק הקולנוע (תיקון מס' 4), התשע"ה–2014, נתקבל. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 24, אין מתנגדים, שניים נמנעים. לפיכך, חוק הקולנוע (תיקון מס' 4), התשע"ה–2014, אושר בקריאה שנייה ובקריאה שלישית וייכנס לספר החוקים. אנחנו נזמין את חבר הכנסת ניצן הורוביץ, יוזם החוק, לברך בשם היוזמים; אחד היוזמים, בשם היוזמים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> תודה, אדוני היושב-ראש. אני ביקשתי להגיד בשם היוזמים כמה מילות תודה בעקבות קבלת החוק החשוב הזה. אז קודם כול, התודה המרכזית שלנו היא לחבר הכנסת עמרם מצנע, יושב-ראש הוועדה, שהוליך והוביל את החוק; חברתי מרב מיכאלי, יריב לוין, גילה גמליאל, נחמן שי ואיתן כבל. החוק הזה יאפשר את המשך קיומה של תל"י, שהיא חברת התמלוגים של התסריטאים והבמאים בישראל. תל"י הוקמה על-ידי ציבור היוצרים, וחברים בה כ-1,600 תסריטאים ובמאים. היא חתומה על הסכמי שידור ושיווק עם כל גופי השידור, חברות הסלולר, אתרי האינטרנט וכו'. היוצר הבודד, וזה מה שעמד בבסיס החוק, הוא חלש מאוד כשהוא בא ומתדיין מול גופי השידור הגדולים הללו. היוצרים חיים מהתמלוגים, והיוצרים בישראל זקוקים לתמלוגים האלה באווירה הקשה של אי-ודאות, במיוחד בתחום הזה של היצירה. צר לי שמה שהוליד את החוק הזה היה התנהגות בריונית של תאגידי השידור והתקשורת, מתוך כוונה למנוע תשלום תמלוגים מתסריטאים ובמאים. תראו איזה אבסורד היה: כשהיה סרט, למשל בטלוויזיה, עם שיר, המוזיקאי – מקבל, התמלילן של השיר – מקבל, השחקן – מקבל, הזמר – מקבל, הנגנים – מקבלים, חברות התקליטים – מקבלות, ורק היוצרים המרכזיים של הסרט, התסריטאים והבמאים – הם לא יכולים לקבל דרך גוף של תמלוגים וצריכים לבוא אישית מול גוף השידור ולנהל אחר כך את המאבק על התמלוגים ואת המעקב. אז החוק הזה מסיים את הסאגה הזאת, זה ברור. תודה עמרם, ותודה שהגענו למצב הזה. זה חשוב, וזה חשוב מאוד להרבה מאוד אנשים שנותנים לנו את הסרטים היפים שאנחנו רואים. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר אורי מקלב:> לפני שנעבור להצעת החוק הבאה – מזכירת הכנסת, בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לדיון מוקדם, הצעת חוק התפזרות הכנסת התשע-עשרה, התשע"ה–2014, מאת חבר הכנסת אחמד טיבי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק פ/2919/19. תודה. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה למזכירת הכנסת. <הצעת חוק הודעה בהליכי מיון וקבלה לעבודה, התשע"ה–2014> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/582).] (קריאה ראשונה) <היו"ר אורי מקלב:> אנחנו עוברים לנושא האחרון שעל סדר-היום, שהוא הצעת חוק הודעה בהליכי מיון וקבלה לעבודה, התשע"ה–2014, לקריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת חיים כץ, אני מבין שאתה היוזם יחד עם קבוצת חברי כנסת. <חיים כץ (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת באה לתת מענה לעובד שמגיש הצעה, בקשה להתקבל לעבודה, עבר מיון, והממונים או המראיינים לא מתייחסים אליו. אין תשובה. לא מודיעים לו: התקבלת, לא התקבלת. ההצעה הזו באה לקבוע פרקי זמן מוגדרים – לא מי ששלח קורות חיים; מי שקראו לו אחרי ששלח קורות חיים, ראיינו אותו, ולפעמים אפילו עשו לו מבחנים, שלחו אותו לכל מיני חברות לבחינה, והבן-אדם מחכה לקבל תשובה וכאילו כלום. הוא מחכה, ולפעמים לא הולך למקומות עבודה אחרים. כל הצעת החוק הזו באה כדי שתגידו לו: התקבלת, לא התקבלת. <קריאה:> של מי ההצעה? <חיים כץ (הליכוד):> שלי. לחייב את המעסיקים לתת מענה לבן-אדם באשר הוא בן-אדם מכל המגוון, גם אם הוא גר בשטחים, גם אם הוא גר בטול-כרם וגם אם הוא גר בתל-אביב ואפילו בשוהם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גם בטול-כרם? <חיים כץ (הליכוד):> גם בטול-כרם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה רוצה לספח את הרשות? <חיים כץ (הליכוד):> אני רוצה, כן. איפה שהוא גר, בכל מקום שהוא מגיע אליו – שיתייחסו לאנשים. הגיע הזמן שהעובדים במדינת ישראל, לא יחשבו שהם כחפצים. האזרחים, שיתייחסו אליהם כאל בני-אדם, והמינימום שבמינימום שבמינימום – שאחרי שראיינו אותך, שייתנו לך תשובה. אני מקווה שחברי הכנסת יתמכו בהצעת החוק, שהיא תעבור בקריאה הראשונה, ואם היא תעבור בקריאה הראשונה, סביר להניח שהיא תעבור גם בשנייה ובשלישית. תודה רבה. <עמר בר-לב (העבודה):> בתוך כמה זמן? <חיים כץ (הליכוד):> בהצעה כתוב, בתוך 90 יום, ואנחנו נוריד את זה ל-45–60 יום. <היו"ר אורי מקלב:> תודה רבה לחבר הכנסת חיים כץ, גם כדובר הוועדה וגם כמציע. יש כאן רשימת דוברים. חברת הכנסת זהבה גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> לא תודה, אני בעד. <היו"ר אורי מקלב:> תודה. תומכת בחוק. חבר הכנסת פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר אורי מקלב:> אם כך, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הודעה בהליכי מיון וקבלה לעבודה, התשע"ה–2014, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע? הצבעה מס' 21 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 28 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הודעה בהליכי מיון וקבלה לעבודה, התשע"ה–2014, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר אורי מקלב:> בעד – 28, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך, הצעת חוק הודעה בהליכי מיון וקבלה לעבודה, התשע"ה–2014, אושרה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנה לקריאה שנייה ושלישית. רבותי, אם כך, הגענו לסוף סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, י' בכסלו התשע"ה, 2 בדצמבר 2014, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 22:38.>