דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוב' ו'
ישיבה קפ"ה
הישיבה המאה-ושמונים-וחמש של הכנסת התשע-עשרה
יום שלישי, י' בכסלו התשע"ה (2 בדצמבר 2014)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
שמעון אוחיון (ישראל ביתנו): 5
נסים זאב (ש"ס): 5
דוד רותם (ישראל ביתנו): 6
שלי יחימוביץ (העבודה): 7
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 8
אילן גילאון (מרצ): 9
בועז טופורובסקי (יש עתיד): 9
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 10
דב ליפמן (יש עתיד): 10
מאיר שטרית (התנועה): 11
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 12
עמרם מצנע (התנועה): 13
לאון ליטינצקי (ישראל ביתנו): 14
אלעזר שטרן (התנועה): 15
עליזה לביא (יש עתיד): 15
אברהם מיכאלי (ש"ס): 16
הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון מס' 8) (דחיית מועדים), התשע"ה–2014 17
מירי רגב (הליכוד): 17
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 19
נסים זאב (ש"ס): 21
מאיר שטרית (התנועה): 22
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 25
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 25
הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 46) (שינויים בתקציב הביטחון), התשע"ה–2014 26
מרב מיכאלי (העבודה): 26
נסים זאב (ש"ס): 27
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 28
מאיר שטרית (התנועה): 30
הצעות לסדר-היום 32
ציון יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב 32
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 32
שמעון אוחיון (ישראל ביתנו): 35
איתן כבל (העבודה): 36
השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: 39
נסים זאב (ש"ס): 42
הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 24), התשע"ה–2014 42
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים): 43
מאיר שטרית (התנועה): 45
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום י' בכסלו תשע"ה, 2 בדצמבר 2014. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
תשובות שרת המשפטים חברת הכנסת ציפי לבני על מסקנות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת באסל גטאס, מרב מיכאלי, דב חנין, מיכל רוזין ופנינה תמנו-שטה בנושא: אכיפת תנאי שכר של עובדים פלסטינים בבקעת-הירדן, ועל מסקנות ועדת הפנים והגנת הסביבה בעקבות דיון מהיר בהצעתו של חבר הכנסת אחמד טיבי בנושא: הריסת בתים בעיר קלנסואה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, כמדי יום שלישי, נאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה לצורך ההרשמה. בינתיים אבקש מחבר הכנסת שמעון אוחיון לפתוח את הנאומים. בבקשה, אדוני.
<שמעון אוחיון (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה, כנסת נכבדה, היום הוא יום ציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב. למעשה סיימנו היום שלושה ימי אירועים – הפתיחה הייתה במשכן הנשיא, נשיא המדינה. יום זה בא בעקבות חקיקת חוק היסטורי, חוק שנועד לתקן את העוול שנעשה בסיפורם של יהודי ארצות ערב במשך עשרות שנים, מאז עלייתם ארצה.
קרוב ל-900,000 יהודים עזבו את ארצות ערב, והנה, תוך 25 שנים הסתיימה תקופה ארוכה של היסטוריה ויצירה תרבותית עשירה, הכוללת שנים ארוכות של מאבקי קיום ופעילות ציונית. החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר ותגובת הליגה הערבית בעקבותיה נתנו את האות למסע שכלל פוגרומים, הוצאות להורג, הלאמת רכוש ואף ביטול אזרחות וגירוש. המסע החל כבר ב"פרהוד" בעיראק ב-1941 ובטריפולי שבלוב ב-1945, משם לפרעות בעדן, באוג'דה שבמרוקו, במצרים, בסוריה ועוד. כל האירועים הללו אינם באים לידי ביטוי בתולדות ההיסטוריה של עם ישראל, בתוכניות הלימודים הפורמליות והלא-פורמליות, ובוודאי אינם באים לידי ביטוי בצורה ראויה.
לחוק עצמו, שיזמנו, שלושה היבטים: ההיבט התודעתי, על-ידי הציון הרשמי באירועים וטקסים, כלומר עיגונו של היום בתודעה הישראלית הלאומית – היבט שעליו מופקד המשרד לאזרחים ותיקים. ההיבט השני הוא ההיבט החינוכי, שבטיפול משרד החינוך, שהוציא חוזר מנכ"ל מיוחד המוקדש לנושא. ההיבט השלישי קשור למשרד החוץ, האמור להניח על במות בין-לאומיות את סיפור רכושם של יהודי ארצות ערב.
אנחנו מצפים שאם נלמד את הסוגיה הזאת וננחיל אותה לבנינו, נשיג לכידות מלאה, שתוכל לחזק את תחושת השייכות של כל בני-הנוער לעמם ולארצם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שמעון אוחיון, אחד היוזמים של הדיון. אנחנו גם מקבלים בברכה את הרב אלי עבאדי, מן הפעילים המרכזיים בעניין ההכרה בפליטים מארצות ערב.
אני מבקש להזמין את חבר הכנסת נסים זאב – בבקשה, אדוני, דקה לרשותך, ואחריו – חבר הכנסת דוד רותם.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, כבוד היושב-ראש, חברי חבר הכנסת שמעון אוחיון, במהלך היום קיימנו שלוש ישיבות ברצף – ועדת החינוך, ואחרי זה הוועדה המשותפת, שאני עמדתי בראשה, ולאחר מכן היה גם נושא השדולה, שמר שמעון אוחיון עומד בראשה, והכול בנושא אחד, ואני אומר לך, התפעלתי מאוד לראות את האנשים שבאו לדיונים במשך כל היום. אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אם היינו ממשיכים עוד כמה שעות, הם היו ממשיכים אתנו. זה מראה את הכאב העז שיש לאותם אנשים, וההזדהות.
עצם העלאת הנושא – צריך לממש אותו הלכה למעשה – בתרבות, בחינוך, ואני מאמין שההשפעה שלנו בוועדות תעשה את שלה. אני רוצה להודות לכל המשתתפים, ובראשם הרב אלי עבאדי, שבא וכיבד אותנו בשלוש הישיבות האלה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת זאב. חבר הכנסת דוד רותם – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ.
<דוד רותם (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השבוע אנחנו מציינים בפעם הראשונה – יום מיוחד לציון היציאה והגירוש של מאות-אלפי יהודים מארצות ערב ומאיראן בשנים הראשונות לאחר הקמת מדינת ישראל.
קהילות שלמות של יהודים פליטי מדינות ערב, שעד כה לא זכו לספר את סיפור עלייתם ארצה בשום מסגרת פורמלית – זוכים עכשיו לראות את נכדיהם לומדים נושא זה כחלק מאותו יום ממלכתי. חוזר מנכ"ל בעניינו של היום לציון היציאה והגירוש יצא ממשרד החינוך לכלל בתי-הספר. שגרירויות ישראל ברחבי העולם יקיימו טקסים בנושא. בבית הנשיא קיימו השבוע טקס במעמד נשיא המדינה, שהשתתף בו גם יוזם החוק, חברי חבר הכנסת ד"ר שמעון אוחיון מישראל ביתנו. בכנסת התקיימו דיונים מיוחדים בוועדות שונות, וגם בשדולה לקידום הטיפול בנושא הפליטות היהודית מארצות ערב, שהתכנסה לכבוד המאורע.
לא במקרה אנחנו מציינים את היום הזה יום לאחר כ"ט בנובמבר; מדינות ערב, שלא השלימו עם הכרזת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית, אילצו את היהודים הנמצאים בשטחן לעזוב את בתיהם כשהם משאירים מאחור את רכושם.
היום הזה הוא בגדר תיקון עוולה היסטורית. אנו מחויבים כלפי אותם אזרחים ותיקים, פליטי המדינות שמהן הם ברחו. עלינו ללמוד ולספר את סיפורם, שלא נשמע עד כה. זהו ראשיתו של תהליך ריפוי של מגזרים מקופחים, שסבלו מדעות קדומות ומהתעלמות מההיסטוריה והתרבות של עדות המזרח. היום הזה הוא גם תמרור עבורנו: לזכור ולאמץ אל לבנו את אוצרות התרבות שנוצרו בקהילות ישראל – אני מדבר על ארצות ערב ואיראן. חשוב להכיר את חלקן המשמעותי והמפואר ביצירת העתיד המשותף הנרקם כאן היום, ובחיי מדינת ישראל כקולקטיב ישראלי מאוחד המורכב מזהויות שונות.
אני שמעתי אתמול אחד מחברי הכנסת מדבר על כך שהפליטים היהודים יכולים לחזור לארצות ערב. השאלה היא רק – אם הם יחזרו לשם, מה יהיה גורלם? על זה הוא לא דיבר, והחשש שלי הוא שאף יהודי לא ירצה לחזור לארצות ערב, משום שאנחנו יודעים בדיוק איך יתנהגו כלפיהם. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דוד רותם. חברת הכנסת שלי יחימוביץ – בבקשה, גברתי, ואחריה – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי.
<שלי יחימוביץ (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת שמעון אוחיון ביקשני לדבר על היום הזה, שבו אנחנו מציינים לראשונה את גירוש יהודי ערב, ונעניתי בהזדהות, וגם בהערכה רבה לפועלך, חבר הכנסת אוחיון.
הסיפור הוא, בראש ובראשונה – בין אם מדובר במי שגורשו ובין אם מדובר במי שעלו ממניעים ציוניים עמוקים – הסיפור המרכזי הוא הנרטיב; של מי הנרטיב המכונן המשותף של החברה הישראלית, של היהודים במדינת ישראל. ואנחנו חייבים לומר ביושר, שהנרטיב והסיפור סופרו בידי אשכנזים, ולא בידי מזרחים, וכך אנחנו מוצאים עדויות מאוד מפורטות, שעליהן גדלנו, לפרעות שנעשו ביהודים באירופה עוד לפני השואה, שהייתה אסונם הגדול של היהודים. אני בת של ניצולי השואה, ולכן יש לי בקיאות רבה בנושא השואה, ונדהמתי, רק לפני שנים מעטות, לגלות את שואת יהודי צפון-אפריקה, למשל.
אומרים שהמנצחים הם שכותבים את ההיסטוריה, אבל כאן אין מנצחים ומנוצחים. כאן כולנו אזרחי מדינת ישראל, שבונים יחד את המדינה הזאת – עדיין, אף-על-פי שהיא כוננה כבר לפני עשרות שנים, ובתוך השיח הזה, ובתוך הזהות הקולקטיבית, מן הראוי, והגיע הזמן, שהזהות הזאת, של יוצאי ארצות ערב, תוטמע ותקבל חלק שווה ועוצמתי בתוך סיפורה של מדינת ישראל, והיום הזה בהחלט סולל את הדרך.
אני רוצה לומר עוד מילה בהקשר הזה. הדור הראשון לא תבע את עלבונו, לא ביקש את מקומו בחברה הישראלית, קיבל עליו בהכנעה את התרבות שלפעמים נכפתה עליו. אני חייבת לומר שבדור השני והשלישי יש זקיפת ראש ונכונות לדבר על מזרחיות בגאווה, ולא בהכנעה, ולא מתוך כניעה לסטריאוטיפים הקיימים, ואולי מכך נצא חברה טובה ומחוזקת יותר. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. אחריה – חבר הכנסת אילן גילאון.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
כבוד היושב-ראש, חברי השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, ביום הזה, שמציין את הגירוש והיציאה של היהודים מארצות ערב, אני מזכירה את משפחתי, שעלתה ארצה ממרוקו. הורי חיו בקהילה היהודית בדמנאת – ומשפחותיהם – במשך מאות שנים. שני סבים שלי וסבתא שלי נשארו קבורים שם, הם זכו לעלות לארץ רק עם סבתא אחת.
ביום הזה אני רוצה לפתוח באמירה של יגאל אלון, שמלווה אותנו בבניית הזהות שלנו כמדינה קולטת עלייה, מדינה שמגיעים אליה יהודים מכל העולם. יגאל אלון אמר, שעם שאינו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל. העבר של יהודי המזרח, שכולל בתוכו שנים של יצירה ספרותית ענפה, תורנית ענפה, יצירה של נשים משמעותיות בתוך הזהות הקהילתית בארצות המזרח, ותפילה תמידית, שלוש פעמים ביום, של "ותחזינה עינינו בשובך לציון", העושר – אני זוכרת בילדותי את הסיפורים של אמי, מה תיארו שיש כאן, בארץ-ישראל – שהתפוזים הם בגודל אבטיח, ואבטיח הוא בגודל של כדור גדול; את אימא שלי, שדוברת גם ערבית, כמובן, ואני בעקבותיה, וגם צרפתית, אבל בעיקר בעיקר עברית, מרדימה אותנו בשירי ערש של "דונם פה ודונם שם". ככה חיו יהודים במרוקו עד שזכו לממש את התפילה הגדולה ולעלות לארץ.
דווקא מהמקום הזה, של אנשים שכשהם נחתו בשדה-התעופה בלוד הם ביקשו לגור בירושלים והובאו דווקא לעיר חיפה – כל חייו אבא שלי עוד שאף לעלות לירושלים, ואנחנו, שזכינו לזה, וגרים בקרבת מקום לירושלים, ואני, שזוכה להיות חברה בכנסת ישראל, מממשת את הזהות הנשית-יהודית-מזרחית שלי באופן מלא גאווה, באופן שמשלב באופן שלם את כל הזהויות שמהן אני באה, ובעזרת השם, אליהן אני, והחברה הישראלית כולה, הולכת. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. חבר הכנסת אילן גילאון – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת בועז טופורובסקי.
<אילן גילאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, ראשית, ברכות לאורחינו אשר באו לרגל היום שמציין את גירוש יהודי מדינות ערב.
הממשלה, אדוני – אלא אם כן יקרה דבר פנטסטי בלילה; ואני, אגב, גם לא אפול מהכיסא אם יקרה כזה דבר, כבר היו דברים מעולם – נולדה באופן מיותר ומתפרקת באופן מיותר, ויותר מכל דבר אחר, אדוני, היא לא הייתה מונהגת בידי מנהיגים, אלא בידי פרזנטורים, יחצנים בשם עצמם, שכל אחד היה לו אגו כל כך גדול, שהשליחות שלו הייתה הרבה פחות חשובה מאשר הוא עצמו, וככה הדברים בסופו של דבר מסתיימים. לכאורה אולי חבל, זה בזבוז כספי ציבור. למעשה, אדוני, שום דבר טוב לא היה יכול לצאת מהממשלה הזאת מלכתחילה, זאת הייתה כרוניקה של התרסקות ידועה מראש. לכן, כמו שנאמר, אדוני, יותר טוב מוקדם מאשר מאוחר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת בועז טופורובסקי, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<בועז טופורובסקי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, השבוע, מיום שלישי שעבר, 25 בנובמבר, ועד היום, 2 בדצמבר, נהרגו ארבעה בני-אדם עקב תאונות דרכים. ביום רביעי 26 בנובמבר נפצע באורח אנוש הולך רגל בן 85 שנדרס על-ידי אוטובוס ברחוב הרב עוזיאל בבת-ים; מאוחר יותר באותו יום הוא נפטר מפצעיו בבית-החולים וולפסון. ביום שישי 28 בנובמבר נהרג הולך רגל בן 50 מפגיעת רכב בצומת יאסיף שבצפון. ביום ראשון 30 בנובמבר מת מפצעיו בבית-החולים הולך רגל בן 40 שנפגע מרכב ב-30 באוקטובר ונאבק על חייו במשך חודש. אתמול לפנות בוקר נהרג צעיר בן 19 ושלושה צעירים נוספים נפצעו בצומת מעיליא שבגליל המערבי, לאחר שאיבדו את השליטה על הרכב שבו נסעו, התהפכו והתנגשו בעמוד.
ביום חמישי האחרון נפתח בצרפת משפטם של קלוד חייט ואריק רובין, שני הנאשמים בדריסת לי זיתוני והפקרתה לפני כשלוש שנים בתל-אביב, בתאונת פגע-וברח. בשנים האחרונות נלחמים חבריה ומשפחתה של לי להביא את שני הנאשמים לפני שופט ולהשיג צדק במקרה המזעזע הזה. אני מאמין שהצדק סוף-סוף יצא לאור, אבל את לי כבר לא נוכל להשיב. מי שפגע וברח, עליו לשבת בכלא שנים רבות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת דב ליפמן.
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, "אי של שפיות", אמר ראש הממשלה בתארו את המדינה, את מדינת ישראל. לאחרונה אנחנו עדים לדינמיקה של בחירות מוקדמות, לאחר 18 חודשים, לא בגלל בעיות תקציב, לא בגלל נושאים חברתיים כלכליים, לא בגלל המלחמה על עזה, לא בגלל נושאים ביטחוניים או מדיניים, נושאי שלום או מלחמה, אלא בגלל אגו-מניאקים. שני אנשים שהאגו שלהם מאוד מפותח – –
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
איך אומרים את זה בעברית?
<אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
חולי אגו. – – וזה מוביל את המדינה להוצאה כספית אדירה.
אני נציג האופוזיציה, אני חבר באופוזיציה שמאוד רוצה לקצר את חייה של הממשלה הזאת, אבל מדובר בתהליך הזוי, שאפילו אני, כחבר כנסת ותיק, לא מכיר מאז 1999 דינמיקה כזאת, של בחירות כל כך מוקדמות, בשל סיבה שהיא לא סיבה. אי של שפיות, אמר ראש הממשלה? זה אי, אבל אי-שפיות, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת דב ליפמן – בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת מאיר שטרית.
<דב ליפמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד השר, לפני שבוע קראתי סיפור על בחורה בשם ג'ניפר, ואחרי זה התקשרתי אליה לדבר אתה. היא סיפרה שהיא הגיעה לסוף הגיור שלה, ובעת הטבילה, בטעות, בטעות – בטעות, ואני מדגיש שבטעות – נכנסו הדיינים לחדר כשהיא עמדה שם ערומה. היא סיפרה על הבושה שהיא הרגישה. דיברתי אתה, ואחרי זה שוחחתי גם עם נשים אחרות שעברו גיור, על כל הסיפור, וגם הן סיפרו שאחרי שהן עברו את כל תהליך הגיור, והדגישו את ההלכות ואת הערך של צניעות, וקיבלו את זה עליהן, כל כך קשה ולא נעים להיות אפילו בטבילה בחדר כאשר יש גברים דיינים, אפילו כשהם לא רואים שום דבר.
אני התחלתי לקרוא בספרים, ומצאתי – הופתעתי – שיש פסיקות הלכה מהרב עוזיאל, מהרב שמואל סלנט, אפילו מהרב משה פיינשטיין, שמספרים שגם אם לכתחילה אנחנו עושים את הטבילה עם הדיינים בחדר, בשעת הצורך יש אפשרות לעשות את זה בלי שהדיינים עוברים בחדר. לכן כתבתי מכתב לסגן שר הדתות וביקשתי ודרשתי שאנחנו נמשיך במדיניות שהדיינים נמצאים בחדר ולא מסתכלים, אבל לתת את האופציה, לנשים שרוצות בזה, לטבול בלי גברים בחדר. זה הלכתי, וזה מסיר מהפרק את כל הבעיה בתהליך הגיור.
אני מקווה שסגן שר הדתות יקבל את ההמלצה, ונמשיך הלאה, וכל הנשים ירגישו נוח ונעים כאשר הן מגיעות לשיא של תהליך הגיור, כאשר הן הולכות לטבילה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב ליפמן. חבר הכנסת מאיר שטרית – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר.
<מאיר שטרית (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה להודות לחבר הכנסת שמעון אוחיון, עמיתי, שיזם את כל האירוע של היום, ההכרזה על יום הגירוש והעזיבה של ארצות ערב.
אני עליתי עם הורי ממרוקו בגיל עשר. אני זוכר היטב את כל תלאות העלייה. הרבה מאוד אנשים עזבו את מדינות ערב, נאלצו – חלקם גורשו, חלקם עזבו פשוט בגלל רצון לחיות בציון, אבל לא היו יכולים לצאת. לכן, למשל, העלייה ממרוקו הייתה עלייה בלתי לגלית.
הדרך ממרוקו, מעיר ההולדת שלי, שקראו לה קסר א-סוק, עד ההגעה לארץ, לקחה לנו כמעט שנה. עברנו במחנות עולים שונים של הסוכנות. בשנה הזאת כמובן נשרפו כל החסכונות שהיו למשפחה; מאחר שהיציאה הייתה בלתי לגלית, ברור שלא היה אפשר למכור את הרכוש באופן גלוי, וגם מי שהיה יכול למכור היה צריך למכור בסתר למישהו, וכמובן לא קיבלו מחיר הולם. ההורים שלי, יחד עם רבים אחרים – כמיליון אנשים עזבו את מדינות ערב והגיעו לישראל – התחילו את החיים שלהם בעצם מאפס, ולפעמים אפילו ממינוס, כי הם לא היו יכולים לחזור לעבודה שהייתה להם בחוץ-לארץ, עבדו עבודות דחק, עבודות ייעור, מה שקראו בזמנו, במעברות, חיו במעברות, וכל התלאות שקרו.
אני זוכר את אבי זיכרונו לברכה, כשבאחת התקופות הקשות מאוד שהיו בחיים בישראל שאלתי אותו: אבא, אתה לא מתחרט על זה שעלית לארץ? תשובתו הייתה מדהימה. הוא אמר: מה אתה מדבר? משה רבנו לא הצליח להיכנס לישראל, ואני הצלחתי. תפיסת העולם הייתה שישראל היא המטרה; כל פרט לא חשוב, המטרה יותר חשובה.
ולשמחתי, היום, אחרי, הדור השני והשלישי של אותם עולים מארצות ערב, הם נמצאים היום באקדמיה, בפוליטיקה, בכלכלה, בצבא ובכל מקום. מדינת ישראל קלטה את העולים האלה, הם נקלטו כחלק אינטגרלי מהאוכלוסייה בארץ.
אנחנו לא עשינו כמו מדינות ערב, שהנציחו את הפליטים כנשק נגד מדינת ישראל, במצבם כפליטים עד היום הזה. אונר"א, הארגון הזה של האו"ם, ממשיך עד היום הזה לשלם פיצויים – לא פיצויים, החזקה של כל הפליטים ברוב ארצות ערב, בני הדור השלישי והרביעי.
אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, שכשר המשפטים הקמתי בשנים 2001 ו-2002 את היחידה – הקציתי לה 5 מיליון שקל, יחידה שהייתה אמורה לפעול לרישום הזכויות של יוצאי ארצות ערב. הקמנו יחידה בישראל, במשרד המשפטים, והוקמו סניפים בכל העולם, ורבים רשמו את התביעות שלהם, כי ישראל, לצערי, לא ביקשה אף פעם, לא העלתה אותן על השולחן. והיום נדמה לי שנעשה מעשה חשוב, שבעתיד, כאשר ידובר על זכויות פליטים ועל פיצויים לפליטי ארצות ערב, באותה נשימה צריך לדבר על פיצויים לאותם יהודים יוצאי ארצות ערב שהשאירו מאחוריהם את כל רכושם ובאו לארץ ללא כלום. בהצלחה לכולם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שטרית. חבר הכנסת ישראל אייכלר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עמרם מצנע.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
כבוד היושב-ראש, כבוד חברי הכנסת, גם אני מצטרף ליוזמה המבורכת של חבר הכנסת שמעון אוחיון.
אני רוצה לדבר על ההכרה בפליטים היהודים מארצות ערב. אני רוצה לדבר לא רק על הדרישה הצודקת וההכרה בעוול שנגרם ליהודים שכל רכושם האישי, המשפחתי והקהילתי נלקח מהם – אבל לא נהיה שלמים עם עצמנו, אדוני היושב-ראש, אם לא נזכור שכסף הולך וכסף בא, אבל את נשמת ישראל אי-אפשר לקחת ואת אובדן התרבות והאמונה אי-אפשר להחזיר.
אנחנו חייבים להנציח את סיפורם של יהודי ארצות ערב לא רק בסיפורי פולקלור וטעמים של מאכלים, אלא גם, ובעיקר, בחינוך ובאמונה בדרך אבותיהם, כמו שנאמר: "שמע בני מוסר אביך ואל תִטֹש תורת אמך". יש היום התעוררות גדולה מאוד, ומבורכת, של זכות השיבה של יהדות המזרח. היא המובילה בשיבה לתורה, לאמונה, בהתחזקות בה' אלוקי ישראל. יש לעודד מגמה זאת ולהוקיר אותה, ובוודאי שלא לפגוע בחינוך היהודי המקורי של יהודים יוצאי ארצות ערב ואלה שמחזיקים בדרך אבות; לעודד את החינוך הזה, כי זה חינוך שהוכיח את עצמו אלפי שנים, וזה החינוך שגידל לנו פה דור של פאר, של ילדים וצעירים ומבוגרים מחונכים בדרך אבות, דרך אברהם, יצחק ויעקב. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת עמרם מצנע – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת לאון ליטינצקי.
<עמרם מצנע (התנועה):>
אני רוצה גם כן לברך את חבר הכנסת שמעון אוחיון וחבר הכנסת נסים זאב, שיזמו את הצעת החוק, החוק לציון יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן, ואת היום המיוחד – היום זה היום הראשון או הפעם הראשונה שהיום הזה מצוין כאן בכנסת. זאת אחת מנקודות האור הבודדות שכנראה יירשמו בספר ההיסטוריה של הכנסת התשע-עשרה והממשלה הנוכחית, וטוב שהצלחתם בכך. הוועדה בראשותי, ועדת החינוך, קיימה הבוקר מפגש, ורבים מאלה שנמצאים כאן היום אתנו במליאה היו במפגש הזה – מפגש מעניין, מרגש, ואילו היה אפשר לספר את סיפוריהם של כל מי שנכחו במפגש או נמצאים פה, היינו צריכים לשבת כאן ימים ארוכים ובאמת להתרשם מהעלייה הכל-כך מבורכת הזאת, כל כך עשירה בחוכמה, בדרך-ארץ, בציונות.
טוב שהחוק נחקק, חשוב מאוד שבמערכת החינוך תהיה הרבה יותר מודעות, כדי ללמד, ללמוד, להתחנך ולהרים את הראש בגאווה על מי שהגיעו באותן שנים ממדינות ערב ואיראן. הם לא רק גורשו, אלא הציונות, שהייתה חלק בלתי נפרד מהדם שזרם בעורקיהם, הביאה אותם למדינת ישראל, בין אם על כנפי נשרים ובין אם בדרך לא דרך, והיום הם קהילה איתנה וחזקה, עם רבים מבניה שהגיעו למשרות בכירות מאוד, גם במערכת הביטחון, וגם במערכות החברתיות, החינוכיות, המדעיות והאחרות במדינת ישראל. בהצלחה לכולנו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עמרם מצנע. חבר הכנסת לאון ליטינצקי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן.
<לאון ליטינצקי (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, קודם כול, אני מברך את חבר הכנסת מסיעתי שמעון אוחיון; עצם העובדה שהוא העלה את הנושא הזה ביום לא פשוט כמו היום – ומי כמוני, עולה חדש לשעבר מברית-המועצות לשעבר, גאה לדבר על יום לזכר גירוש ספרדים ממדינות ערב. אני חושב שזה הדבר הכי נכון שיכול להיות, והכי טבעי, למדינה שנחשבת קיבוץ גלויות, שהאשכנזים גאים בספרדים, שהספרדים גאים באשכנזים, שנמצאים במדינה הזאת, כי בסופו של דבר מדינת ישראל התברכה באותן שנים בקהל – כמו שאמרו פה כבר לפני – מאוד תרבותי, מאוד שומר מסורת. אני גם לא יודע, אני חושב שהספרדים, שבזמנם גורשו והגיעו לארץ, מקדמים ומפתחים את תהליכי שמירת המסורת היהודית לא פחות אלא אפילו לפעמים יותר מהאשכנזים; יותר, לפעמים.
אני גם לא אשכח – יש קוריוזים שלפעמים קורים, אדוני היושב-ראש, למשל אני זוכר את הבן שלי, שפעם, כשהיה יותר צעיר, יצא עם בחורה שהגיעה ממרוקו לארץ, וכשאני פניתי אליו ואמרתי: רוני, למה אתם לא באים אלינו? כל הזמן אתה שם, אצלם, זה לא נעים. אז הוא ענה לי: אבא, יותר חם לי שם, אנשים יותר חמים, יותר מלטפים, הוא אומר, לא כמו אצלנו, הרוסים, קשים. אני מרשה לעצמי לצחוק על זה, כי אני מדבר על חלק מהאנשים שאני נמצא – אז אני מברך על כך. אני חושב שאנחנו התברכנו בספרדים, כי יש לספרדים משהו שאין לאשכנזים, והשילוב הזה הוא המנצח; יש חוכמת חיים, ידע איך לנהל סחר, איך לנהל משאים-ומתנים, יש הרבה דברים ללמוד: איך לפתח – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<לאון ליטינצקי (ישראל ביתנו):>
אני מאוד מודה לך, שמעון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת לאון ליטינצקי. חבר הכנסת אלעזר שטרן – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא.
<אלעזר שטרן (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, עמיתי, גם אני מצטרף לברכות לעמיתינו שמעון אוחיון ונסים זאב על היוזמה החשובה של היום לציון היציאה והגירוש. אולי באופן סימבולי, ובהמשך למה שנאמר גם קודם, היום התקיים בשדולה למען ניצולי השואה דיון מיוחד לכל הארגונים. אני חושב שהחיבור הזה, שבאותו יום שאנחנו מציינים קיבוץ גלויות וגירוש – אם אנחנו רוצים, ממקום אחד, אנחנו מציינים יחד גם את קיבוץ הגלויות או את הגירוש משואת אירופה, או מגלות אירופה.
אני רוצה לומר גם שבאמת זכו אותם מגורשים ופליטים מכל קצות העולם שהנכדים שלהם והנינים שלהם, שבטי ישראל כולם, יבואו כאן במקום אחד. ברשותך, אני מצאתי פסוק שאני חושב שהוא באמת משלב את הדברים האלה, בישעיהו י"א י"א: "והיה ביום ההוא יוסיף אדני שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ". אשרינו שזכינו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. חברת הכנסת עליזה לביא – בבקשה, גברתי. אחרון הנואמים יהיה חבר הכנסת אברהם מיכאלי.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי, חברותי, חברות הכנסת, חברי הכנסת, גם אני מצטרפת לברכות על החוק החשוב הזה, חוק לציון יום היציאה והגירוש. ברכות לכם, חבר הכנסת שמעון אוחיון, חבר הכנסת נסים זאב.
אדוני היושב-ראש, שנים רבות הרגשתי שגנבו לי את ההיסטוריה שלי. גנבו לי את ההיסטוריה שלי כאישה יהודייה. הרבה לא ידעתי על קודמותי, והלכתי לחפש, לחפש תשובות על שאלות שלי כאן כאישה ישראלית, יהודייה, אימא, סבתא עכשיו, ולא מצאתי. כשהלכתי לחפש, מצאתי הרבה מאוד נשים שמעולם לא שמעתי על אודותיהן: על פרחה בת רבי אברהם, על אסנת מזרחי לבית ברזאני, על שמעה בתו של רבי שלום שבזי.
אני גם שאלתי יותר את סבתא שלי, סבתא שלי שעלתה מאפגניסטן. והסיפור שמלווה אותי כל חיי, אצל סבתא שלי, שהיא מודל לחיקוי בחיי, הוא שכשהיא הלכה לבית-החולים כשהילד שלה הרגיש לא טוב, לא הבינו אותה – והזלזול שהיא חוותה, והמקום הזה, שהיא לא קיבלה סיוע ועזרה, ובסופו של דבר התינוק שלה נפטר. הכאב, העלבון הזה, והזלזול הזה, שליוו אותה כל ימי חייה, היו כוח ודלק בחיי, לבוא ולמצוא את סיפור החיים – שלי ושל נשים אחרות שלא זכו שהסיפור שלהן יושמע, ובטח נשים מתרבות ערב, המזרח, שהמחקר זלזל בהן: איך יכול להיות שהן ידעו לקרוא, לכתוב, להביע, להתפלל לאלוהים?
אני רוצה לספר לכם בקצרה על אישה אחת, על אסנת מזרחי לבית ברזאני, שהייתה בת למשפחת רבנים חשובה במאה ה-17. אבא שלה, שמואל, הקים ישיבה במוסול. היא הייתה חכמה, למדנית, משוררת, וזכתה להערצת יהודי כורדיסטן, כמו אבא שלה, ולכינוי "תנאית". היא נישאה לרבי יעקב מזרחי, שהיה רב קהילת עמדיה, ולימדה בישיבה שבראשה עמד בעלה. במות אביה של אסנת החליף אותו בעלה בראשות הישיבה. אחרי פטירתו שלו עמדה אסנת עצמה בראש הישיבה בכורדיסטן.
אדוני היושב-ראש, אני לא למדתי עליה בבית-הספר, לא נבחנתי לבגרות על השירים שלה ועל שירים של נשים רבות אחרות, ממזרח וממערב, וגם את זה צריך לשנות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. חבר הכנסת אברהם מיכאלי – בבקשה, אדוני.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, גם אני מצטרף ומברך את חברי שמעון אוחיון ונסים זאב על כך שהיום ציינו לראשונה בכנסת את יום היציאה והגירוש של יהודים מארצות ערב ואיראן.
אני חייב להזכיר פה, למען ההיסטוריה, חבר הכנסת נסים זאב, שהביא לנו ב-2009 את החוק לוועדת העלייה והקליטה, בסוגיה הזאת, של הפיצויים לפליטים ויוצאי מדינות ערב – את החוק הזה אישרנו שם – נכון, חלקית, כי הממשלה בזמנו התנגדה לאיזשהו חלק מסוים בו. אבל, אדוני היושב-ראש, החוק שנסים זאב החל בזמנו היה פשוט מאוד בהמשך להחלטה של הקונגרס האמריקני, שעברה פה-אחד ב-2008. ההחלטה הזאת של הקונגרס נועדה בזמנה לתקן את העוולות ההיסטוריות שנגרמו ליהודים יוצאי מדינות ערב, וזה עולה בקנה אחד עם החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שקוראת לפתרון צודק של בעיית הפליטים ללא כל הבחנה או הפליה בין פליטים פלסטינים ופליטים יהודים. אז כשאנחנו חוקקנו את החוק וקידמנו את החוק, עמד בינינו אותו נושא פתוח, ולצערנו עד היום זה לא הסתיים.
אני זכיתי לגור בעיר בישראל שנקראת אור-יהודה. יש שם שני מרכזים מאוד מאוד חשובים של יהודים יוצאי מדינות ערב. יש לנו שם מרכז מורשת יהדות עיראק, שבראשו עומד מר מרדכי בן-פורת, איש מעש, שר לשעבר, חבר הכנסת לשעבר, ויש לנו מרכז מורשת יהדות לוב, שבראשו עומר מר מאיר כחלון. אני מברך אותם על הפעילות שהם עושים שם, ואני חושב שחובה על כל אחד מאתנו ועל כל אחד מילדי ישראל לבקר במוזיאונים האלה כדי להתרשם ולראות את העבר המופלא של היהודים שיצאו מהמדינות עיראק ולוב. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אברהם מיכאלי. עד כאן נאומים בני דקה.
חברי הכנסת, אנחנו עכשיו נעלה שני חוקים לקריאה ראשונה, לאחר מכן נעבור לסדרת הצעות לסדר-היום בנושא היום לציון גירוש יהודי ארצות ערב – יהודי ארצות ערב ואיראן, כשמו הרשמי.
<הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון מס' 8) (דחיית מועדים), התשע"ה–2014>
[רשומות (הצעות חוק, כ/580).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת מירי רגב להציג לנו את הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון מס' 8) (דחיית מועדים), התשע"ה–2014, לקריאה ראשונה, כפי שאמרתי. בבקשה, גברתי.
<מירי רגב (הליכוד):>
כבוד היושב-ראש, תודה רבה לך, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, כבוד האורחים שהגיעו היום לכנסת, ביום כזה, כשכולם עסוקים בבחירות – כמו שאתם רואים, כנסת ריקה – הכנסת עושה דברים חשובים.
ברכות יישר כוח לשני החברים, חבר הכנסת אוחיון, חבר הכנסת נסים זאב, שהביאו והציעו, והיום מציינים בכנסת את יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב. תודה רבה לכם על החשיבות שאתם בעצם מקנים לנושא חשוב זה, ועל כך שבעצם אפשרתם לנו, חברי הכנסת, לעשות פסק זמן מהנושאים הפחות-חשובים ולהתעסק בנושאים החשובים.
אני מתכבדת להביא בפניכם את הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון מס' 8) (דחיית מועדים), התשע"ה–2014, לקריאה ראשונה. הצעת החוק המונחת בפניכם היא בהמשך לתיקון הקודם של חוק תאגידי המים. לפני כשנה תוקן חוק תאגידי המים ונדחה מועד ההתאגדות בעוד שנה, קרי עד 30 בדצמבר 2014. חשבנו שעד מועד זה הצוות הבין-משרדי שמינו השר סילבן שלום והשר יאיר לפיד יביא את הצעתו לביטול תאגידי המים. לצערי, הצוות לא סיים את עבודתו, וכדי לא לכפות על ראשי ערים שהן לא מתואגדות תאגיד מים, אנחנו בעצם מביאים את הארכה הזאת בשנה נוספת, לשנה הזאת. תקום ממשלה חדשה, ואני מקווה שגם היא תתעסק בנושא החשוב הזה.
כידוע לכנסת, חתמו על הצעת חוק ביטול תאגידי המים, אני חושבת, חברי כנסת רבים מהאופוזיציה ומהקואליציה, כי אנחנו מבינים שתאגידי המים הם בעצם פרה חולבת של הציבור, אך עד לרגע זה לא הצלחנו לשכנע את האוצר לבטל את תאגידי המים, כי מי ששולט בתאגידי המים זה האוצר. חבל מאוד שהגענו לרגע הזה, שהכנסת מתפזרת ומתפרקת וחוק תאגידי המים לא בוטל. זה שר האוצר יאיר לפיד שדיבר על יוקר המחיה. באנו אליו עם הצעה ברורה: בוא נבטל את תאגידי המים. לצערי לא הצלחנו לעשות את זה.
לפחות, בחוק הזה, קואליציה ואופוזיציה כאחד, נאפשר לאותן ערים שהן לא מתואגדות, שלא יכפו עליהן את התאגוד ולא יטילו עליהן סנקציה – על תאגוד. את החוק הזה נביא, בעזת השם, לאישור בקריאה שנייה ושלישית ביום שני הקרוב.
אני רוצה בהזדמנות הזאת להודות לשר התשתיות, השר סילבן שלום, ולהודות גם לשר לפיד, שאפשר לנו את ההארכה הזאת – צריך גם להגיד מילים טובות כשמגיע להגיד מילים טובות; לכל חברי חברי הכנסת שסייעו בחוק הזה, והיו שותפים לחוק הזה; למנהלת הוועדה לאה, לשוש, לצוות הוועדה, ליועץ המשפטי של הוועדה, לתומר, לגלעד, על הסיוע. תודה רבה לכם.
אני מבקשת מהכנסת כולה, מכל חברי הכנסת שנמצאים פה, אופוזיציה וקואליציה כאחד, לתמוך בהצעת החוק החשובה הזאת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מירי רגב. קריאה ראשונה – יש לנו רשימת דוברים.
<מירי רגב (הליכוד):>
אין הצבעות עכשיו?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לא יודע. אם אנשים ירצו לדבר, הם יוכלו לדבר. מנחם אליעזר מוזס, תמר זנדברג, נחמן שי, זהבה גלאון, עיסאווי פריג', ניצן הורוביץ, אראל מרגלית, יפעת קריב. ישראל אייכלר – חבר הכנסת אייכלר, מעוניין לדבר?
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
כן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בבקשה, אדוני.
<איתן כבל (העבודה):>
בינתיים הם יכינו את הנאומים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הם כרגע ספונים בלשכותיהם ומכינים את הנאום, כן.
<מירי רגב (הליכוד):>
טוב מאוד, שיכינו נאומים וגם חליפות. טוב מאוד.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, החוק לביטול תאגידי המים הוא חוק גדול וחשוב מאוד, ואם יזכו הכנסת הזאת ויושבת-ראש ועדת הפנים חברת הכנסת רגב לבטל את הגזירה הכלכלית הנוראה על אזרחי ישראל עוד בכנסת הזאת, והיה זה שכרנו.
אני לא צריך לפרט לצופים בבית ולחברי הכנסת מה העוול והסבל שנגרמו מהחלטה ביורוקרטית, שכוונתה ההתחלתית הייתה רצויה – הייתה טענה שהעיריות לוקחות את הכסף של מחלקות המים לכל מיני צרכים, ולא מתחזקות את מערכות הביוב, וגם הייתה טענה של העדפות והנחות וכל מיני דברים כאלה. אז עשו, כמו שעשו בסדום, שלאף אחד לא יהיה. זאת אומרת, גם עני, גם עשיר – אישה אלמנה, ענייה, זקנה, צריכה לשלם את אותו סכום, אותו מחיר מים, כמו אדם עשיר שאפילו לא מרגיש את זה בחשבון הבנק. והקימו תאגידי מים, שהם ינהלו בצורה מקצועית את מה שחברי העיריות וראשי הערים הפוליטיים, שחשודים באופן אוטומטי בכל רע שבעולם, לא הצליחו.
מה שקרה, כמו שקורה בכל מנגנון, לפי חוק מרפי ועוד חוקים שנקבעו, שברגע שאתה בונה מנגנון ביורוקרטי, הוא מתחזק את עצמו, והם התחילו להפוך את המים ממצרך עממי פשוט כמעט כמו אוויר למצרך יקר כמעט כמו מכונית. הדבר הזה צריך לבוא לידי סיום על-ידי שני תיקונים: א. ביטול תאגידי המים; ב. החזרת מחיר המים לפיקוח ועדת הכנסת, ועדת הפנים או ועדת הכספים – נדמה לי שוועדת הפנים קבעה את המחירים, וצריך להוציא את זה מרשות המים, שהיא שוב גוף ביורוקרטי שאין לו שום לב, באופן טבעי. גם אם האנשים שעובדים שם הם אנשים בעלי לב, המנגנון, כמנגנון, אין לו לב.
אדוני היושב-ראש, אי-אפשר ביום כזה לדבר רק על תאגידי המים, אנחנו צריכים לדבר גם על התאגיד שנקרא הכנסת. יש תאגיד, שהעם שולח 120 אנשים לבניין הזה, נותנים להם יושב-ראש, מנכ"ל, תנאים, משכורת, כדי לשרת את העם במשך ארבע שנים. מה שקרה, שבתהליך של שנים הכנסת הפכה לפחות ופחות רלוונטית, ומי שקבע את הטון זה אנשי התקשורת, שקבעו לחברי הכנסת מה להגיד, ומערכת המשפט – שבכוונת מכוון היה מי שהעביר את סמכויות השלטון לבתי-המשפט.
אני רוצה לצטט שר שאמר לי לפני 20 שנה, אחרי שש"ס עלתה ל-17 מנדטים: הדמוקרטיה הזאת לא יכולה להמשיך. אנחנו חייבים לעשות אחד משני דברים: או לעשות מהפכה צבאית ולהעביר את השלטון לצבא – ואת זה אנחנו לא רוצים – או להעביר למערכת המשפט, כי אנחנו לא סומכים יותר על העם; העם יכול להביא לנו 17 מנדטים לש"ס. ומאז יש תהליך עקבי להעביר סמכויות לבית-המשפט. אפילו בוועדות הכנסת אני שומע אנשים אומרים: בית-המשפט קבע שזה סביר. סליחה, בית-המשפט צריך לקבוע אם זה חוקי, משפטי, הוא לא יכול לקבוע אם זה סביר או לא סביר. בשביל זה שלחו אתכם, חבר הכנסת והשר, שתקבעו מה סביר בשם העם; אתם נבחרתם.
לכן, אדוני היושב-ראש, לפני שיוצאים פה לבחירות – – –
<מירי רגב (הליכוד):>
– – – מה קרה לך? שופט בפסק-דין של בג"ץ קבע שצריך לדאוג לבני-זוג למסתננים. מה זאת אומרת לא סביר?
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אז אם כך, אני רוצה שיהיו בחירות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לא, אדוני. אתה יודע שזמנך מזמן עבר, אז נא לסיים. משפט סיכום.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
לכן אני לא עונה. אני רק אומר – אני רוצה, אדוני היושב-ראש, שלפני שיוצאים לבחירות לכנסת, שיהיו בחירות לבית-המשפט העליון, ואחר כך לבתי-המשפט המחוזיים, ואחר כך למערכות התקשורת, ואחרי זה, אם הם יחליטו להקים איזה "דומה", שנקרא כנסת, שאנשים יברברו שם, שגם לזה יהיו בחירות. אבל לא ייתכן שעושים בחירות רעשניות לכנסת, ומי ששולט זה בתי-המשפט ותאגידי המים. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. חברי הכנסת דב חנין, משה גפני, איציק שמולי. חבר הכנסת נסים זאב – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מאיר שטרית.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני אספר לכם סיפור קצר. לפני כ-20 שנה באה אלי אישה ממררת בבכי, שניתקו לה את המים, זה בסדר, אבל לקחו את בעלה לכלא מול 11 הילדים שלה, עם אזיקים. היא אומרת: איזה ביזיון היה. בשכונת הר-נוף, אגב. שאלתי אותה: על מה? אמרה לי: לא שילמנו מים וארנונה. שאלתי אותה: מים או ארנונה? אמרה: תראה, מים אין לנו כמעט בכלל חוב, אולי כמה מאות שקלים; ארנונה אנחנו על-פי חוק זכאים לפטור, או לפחות להנחה של 80%-70%.
אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, התרגיל הזה, שהיה, לחבר את החוב של הארנונה עם המים, היה תרגיל מכוון כדי להפעיל את המכבש על אותם אזרחים תמימים שלא יודעים מה הזכויות שלהם. בסופו של דבר, אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, באתי לכלא – זה היה פה, במגרש-הרוסים – באתי להוציא אותו משם ולחתום ערבות, שאני אחראי, כיושב-ראש ועדה לפטור, ואני מתחייב שהוא זכאי. כשראיתי אותו בערב הוא שואל אותי: תגיד לי, למה גם אתה עצור פה? אמרתי לו: לא, אני באתי לשחרר אותך. הוא לא האמין שאני באתי בערב להוציא אותו, והוא היה פטור.
עכשיו, למה אני אומר את כל העניין הזה? כי כל הנושא של תאגידי המים בא לפגוע קודם כול במסכנים האלה, שהיו זכאים להנחות, וגם – כי הייתי ממונה על התיק הסוציאלי – היינו עושים להם הנחות על-פי חוק, ואפילו הלשכה הסוציאלית הייתה משתתפת באיזשהו חלק מהסכום שהיה מגיע לאותן משפחות ברוכות ילדים. היום באו התאגידים – לא אכפת להם; יש נזילה תת-קרקעית, תת-ימית, על-קרקעית, כל נזילה – מחלקים את זה בין השכנים. פשוט גזל בעליל.
<מירי רגב (הליכוד):>
ראית מה קרה עכשיו באשקלון? העלו את כל מחירי המים לתושבים כשהייתה שם בעיה בביוב, עם צנרת המים.
<נסים זאב (ש"ס):>
נכון. אני אומר, כל תקלה, כל תקלה – לא משנה, אפילו תהיה רעידת אדמה ואיזה צינור יתפוצץ, ויש נזילת מים, והרבה מים הולכים לביוב, ולא משנה אם הביוב חוזר לאותם מאגרים – מי שצריך לשלם את הנזק זה אותם התושבים, וזה לא משנה באיזו שכונה.
ולכן, אדוני היושב-ראש, צריך לעקור את זה מהשורש, ותודה רבה לך, חברת הכנסת מירי רגב, שאת מקדמת את החוק הזה. צריכים לעקור את כל הנושא של תאגידי המים, שלדעתי כל הורתו שלא בקדושה, בלשון המעטה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת מאיר שטרית – בבקשה, אדוני. בזה סיימנו עם הדוברים בהצעת החוק הזאת. מייד אחרי דברי חבר הכנסת מאיר שטרית נקיים הצבעה.
<מאיר שטרית (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, כמי שהיה שר הפנים בזמן התארגנותם של תאגידי המים, והוויכוח החריף בין הממשלה לבין השלטון המקומי – אנחנו אז עשינו כל מיני הנחות כדי להבטיח את הקמת תאגידי המים – אני רוצה להסביר שני דברים שלצערי הרב קיבלו עיוות בדרך וחברת הכנסת מירי רגב מנסה לתקן אותם.
עד להקמת תאגידי המים בעצם הרשויות המקומיות היו גובות את אגרות המים ישירות לכיס הרשות המקומית, ולא בהכרח משתמשות בכסף שהיו גובים על אגרות המים והביוב דווקא למים ולביוב; היו משתמשים בזה לכל דבר אחר ברשות המקומית, ונוצרו ברשויות המקומיות תשתיות של מים וביוב מאוד מקולקלות, עם המון נזילות, עם המון אובדן של מים, בלי פיקוח. הקמת תאגידי המים מהבחינה הזאת שיפרה בצורה דרמטית את המצב הזה כי העובדה היא שכל הכסף שמגיע מהתושבים על המים והביוב אכן הולך למערכות האלה. אלא מה? בדרך מישהו הוסיף מע"מ. המע"מ על מים, שלא היה קודם, מגדיל את מחיר המים ב-18%. הוסיפו – – –
<מירי רגב (הליכוד):>
אני יכולה להגיד עליך שאתה תמים. הייתם צריכים לחשוב על זה לפני, כשהבאתם את הצעת החוק הזאת.
<מאיר שטרית (התנועה):>
הצעת החוק עברה הרבה אחרי, לצערי. הוסיפו 18% מע"מ, שלא היה קודם.
דבר שני, הקימו מנגנונים מאוד גדולים בתאגידי המים. הקימו חברות, ולכל חברה כזאת נכנסו הרבה מאוד עובדים, בשכר די גבוה, דבר שהעלה עוד יותר את הדרישה להעלות את מחיר המים.
ודבר שלישי הוא שרשות המים מצפצפת על כולם וקובעת מחיר מים בלי לשאול אף אחד, אפילו בלי בקרה של הכנסת. וועדת הכספים ניסתה להתערב.
אני אומר גם היום, אדוני היושב-ראש, מה שיהיה נכון לעשות זה לא לבטל את תאגידי המים, אלא להוריד את העלויות שלהם, להוריד את המע"מ מהמים, להוריד את מחיר המים ולהפוך אותו למחיר נורמלי. זה לא הגיוני בעיני שאדם שמשתמש, נגיד, ב-8 מ"ק במקום ב-4, ישלם על 1 מ"ק נוסף בין 12 ל-16 שקל למ"ק, כשהמדינה קונה את המ"ק הזה ב-52 סנט. הדבר הזה הוא מוגזם. אני חושב שזה מחייב תיקונים, זה מחייב היערכות מחדש, זה מחייב טיפול בהורדת מחיר המים בצורה דרסטית.
אם זה יקרה, זה יהיה יותר רך מאשר ביטול תאגידי המים, כי, אגב, בחלק מהרשויות יש בעיה גדולה מאוד. למשל בחלק מהרשויות הערביות, שאצלן אין תשתית מים רצינית, אין להם מכוני שאיבה לביוב, אין להם מכוני טיהור לביוב – שם בכלל לא מתקיים כלום. החיבור שלהם לתאגידי המים יוצר מצב שגם הביוב שלהם מטופל, גם יש טיפול בתשתיות המים שלהם. יש יישובים גדולים שאצלם אין ביוב בבתים, ומערכות המים מאוד בעייתיות. תאגידי המים שיפרו במידה רבה וניכרת את המצב הזה. לכן זה לא לגמרי שלילי.
אבל צריך לבדוק ולטפל בסוגיה המרכזית, שמקוממת גם אותי וגם את חברתי חברת הכנסת מירי רגב, ואנשים נוספים, שמחיר המים הוא לא הגיוני. מים צריכים להיות במחיר שווה לכל נפש; שאנשים יכולים לא לעשות חשבון אם לעשות מקלחת נוספת או פחות מקלחת אחת. תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מאיר שטרית.
אם כן, הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון מס' 8) (דחיית מועדים), התשע"ה–2014, קריאה ראשונה. הצעת החוק היא של חברת הכנסת מירי רגב, שגם יזמה את ההצעה וגם נימקה אותה כאן. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 17
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון מס' 8) (דחיית מועדים), התשע"ה–2014, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בעד – 17, אין מתנגדים, אין נמנעים. רשמנו שחברי הכנסת מכל הסיעות מעוניינים במקלחת במחיר טוב, אז כולם הצביעו בעד החוק.
הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה, ותועבר לוועדת הכלכלה לצורך הכנתה – – –
<מירי רגב (הליכוד):>
לוועדת הפנים והגנת הסביבה. כבר הודענו – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
איפה היא הוכנה לראשונה?
<מירי רגב (הליכוד):>
בוועדת הפנים והגנת הסביבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אם כן, הצעת החוק תועבר לוועדת הפנים והגנת הסביבה לצורך הכנתה לקריאה שנייה וקריאה שלישית. תודה רבה.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו עוברים להודעה של מזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 24), התשע"ה–2014, שהחזירה ועדת הכספים; הצעת חוק החוזים האחידים (תיקון מס' 5), התשע"ה–2014, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט.
החלטת ועדת הכספים לגבי צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 14), התשע"ד–2014.
החלטת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר פיצול הצעת חוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים ועובדים זרים אחרים מישראל (תיקוני חקיקה והוראות שעה), התשע"ה–2014.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 46) (שינויים בתקציב הביטחון), התשע"ה–2014>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/583).]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, הצעת החוק הבאה היא הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 46) (שינויים בתקציב הביטחון), התשע"ה–2014, לקריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת מרב מיכאלי. בבקשה, גברתי.
<מרב מיכאלי (העבודה):>
אדוני, תודה רבה, חברי, חברותי חברות הכנסת, אני מתכבדת להציג מטעם ועדת החוץ והביטחון את הצעת החוק שיזמנו חברי יריב לוין, זאב אלקין, עפר שלח ואני – תיקון לחוק יסודות התקציב (שינויים בתקציב הביטחון).
יש לומר שחוק יסודות התקציב מבנה את האופן שבו ייעשו שינויים בתקציב, או התחייבויות עתידיות, או התאמות שנדרשות בתקציב, ויש לו פרק נפרד שמסדר את האופן שבו הדברים האלה נעשים בתקציב הביטחון. כך, נקבע שאותן העברות או התחייבויות שבכל משרד רגיל דורשות אישור בוועדת הכספים מעל סכום של 1,940,000 שקלים, בתקציב הביטחון הסכום הזה הוא 89 מיליון שקלים, צמוד למדד, שזה מביא אותו היום לסכום של בערך 120 מיליון שקלים, והממשלה רשאית להחליט על סכום נמוך ממנו, שכל העברה שנעשית בסכום שמעליו, נדרש לה אישור של הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון ולוועדת החוץ והביטחון.
אנחנו מוצאות ומוצאים שכדי לשפר את הפיקוח הפרלמנטרי, להפוך אותו לאפקטיבי, ליעיל, וגם כדי למצות את תקציב הביטחון ולעשות אותו באמת מיטבי, יש לשנות את גובה הסעיפים. ברור לנו שתקציב הביטחון, יש לו באמת ייחוד, ויש לו דרישות אחרות מאלה של תקציבים אזרחיים. לכן אנחנו מבקשות לשנות את הסכום – בשונה ממה שיש לכל משרד רגיל, 1,940,000, אנחנו מדברות על 20 מיליון שקלים. כל העברה או הוצאה מעל 20 מיליון שקלים, יידרש לה אישור של הוועדה המשותפת. נוסף על כך, השינוי יהיה מכל תוכנית לתוכנית, ולא רק מתחום פעולה לתחום פעולה כמו שכתוב בחוק היום; נוסף על כך, הממשלה תוכל לקבוע סכום שממנו נדרש אישור של הוועדה המשותפת גם להוצאות שנעשות במטבע חוץ.
כאמור, החוק מובא לפניכם לקריאה ראשונה, ואנחנו נשמח על תמיכתכם. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. היא הציגה הצעת חוק, כידוע, מטעם ועדת החוץ והביטחון, כפי שהיא גם ציינה. קריאה ראשונה, ולכן יש אפשרות לדוברים לעלות לדוכן. דב חנין, זהבה גלאון, נחמן שי – אני מזמין את חבר הכנסת נסים זאב. בבקשה, אדוני. גם חבר הכנסת מאיר שטרית נרשם. בזה אנחנו סוגרים את רשימת הדוברים.
<נסים זאב (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, טבעם של דברים, שתקציב הביטחון שונה מתקציבים אחרים, גם בגלל הצרכים, גודל ההוצאה בכל נושא ונושא, והעברה מסעיף לסעיף – אלה דברים שנעשים בכל יום, ואי-אפשר לבוא כל פעם לאישור מחדש של 2-1 מיליון שקלים, שבאמת בתקציב הביטחון אין לזה משמעות. לכן ההצעה הזאת היא מתחייבת, וברור שזה בתיאום עם שר האוצר ושר הביטחון. זה לא כאילו מגדיל, אולי, את תקציב הביטחון, או מקטין אותו, זה במסגרת התקציב הקיים, שמאושר, פשוט סדר פנימי יותר נכון, יותר ראוי, יותר מתקבל.
אבל אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, מה שמעניין, בכל נושא תקציב הביטחון היה ויכוח אם להוסיף 6 מיליארד, או פחות, או יותר, בעקבות מבצע "צוק איתן", והייתה הסכמה. אני לא זוכר שפעם עבר ברוב כל כך גדול תקציב המדינה בוועדת שרים; 21 שרים, 20 מהם הצביעו בעד התקציב של המדינה. רק אחד התנגד, עמיר פרץ, והוא פרש.
בכנסת, בקריאה ראשונה – אני הייתי פה כבר בחמש ישיבות, חמש קדנציות, זו הכנסת החמישית – תמיד היה – קראו לזה פיליבסטר – לפחות יממה של דיונים הייתה. אני כבר לא מדבר – שבכלל כל ספר התקציב הונח אולי שעתיים לפני כן על שולחן הכנסת.
אבל גם כן, בארבע-חמש שעות העבירו את כל נושא התקציב של המדינה. פתאום כל הנושא הזה נעצר – "ויעמד השמן". מה קרה? יש פתאום חוק הלאום, השמום, פתאום יש חוק מע"מ אפס. כל הנושא הפוליטי הזה, הבזוי הזה, אדוני היושב-ראש – מה יגידו לעם ישראל, למה הולכים באמת לבחירות? מישהו יכול להבין? מישהו מחברי הכנסת יכול להסביר או לשכנע את הציבור, לא את עצמו? כולם משוכנעים אולי בתוך תוכם שצריכים לרוץ לבחירות, כי כל אחד חושב שצריכים לעשות שינויים, והוא אדון העולם, וכל אחד חושב: בשבילי גם נברא העולם. אבל הציבור לא מבין מה הבהלה, מה המהירות והפזיזות – "פחז כמים אל תותר" – איך יכול להיות שאחרי שנה וחצי הכנסת מתפרקת? אין שום עילה. אנחנו מתעלמים מהמצב הביטחוני, מהמצב הכלכלי הירוד, מכל הנושא של המשפחות ברוכות ילדים, מהמצב של העוני במדינה – מתעלמים מהכול וכולם כאילו אחזם בולמוס, ורצים כולם קדימה: אנחנו חייבים בחירות. אז אני אומר שהקדחת הזאת של הבחירות, אין מי שיעצור אותה, לצערי הרב, כי אין מנהיג למדינה הזאת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נסים זאב.
<איתן כבל (העבודה):>
נשארו לך 13 שניות.
<נסים זאב (ש"ס):>
אני אשלים אותן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הפעלתי לו את השעון באיחור, וחבר הכנסת נסים זאב, בתור הנואם המצטיין, הבין – אצלו מצלצל משהו פנימי אחרי שלוש שניות. ישראל אייכלר, חבר הכנסת ישראל אייכלר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מאיר שטרית.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
כבוד היושב-ראש, כבוד חברי הכנסת, אני מבין את המחוקקים שרוצים פיקוח של הוועדה על תקציב הביטחון, אבל זה לא מובן כאשר אנחנו מעבירים 400 מיליארד שקל בקופסה שרוב חברי הכנסת, אם לא כולם, לא קראו אותה. אין לנו שום מושג איזה כסף הולך לאן, ודווקא במשרד הביטחון צריך יותר פירוט. זה טוב מאוד, אני לא נגד זה, רק יש איזו סתירה לוגית בין שני הדברים – בין העברת תקציב של 400 מיליארד בלי פיקוח לבין דווקא תקציב הביטחון עם פיקוח. אז זה בסדר.
אבל שאל שאלה חבר הכנסת הרב נסים זאב: על מה יוצאים לבחירות? באמת אין תשובה לוגית, שכלית, הגיונית, לכל מה שקורה פה. לכן אני נדרש, בלית ברירה, להנהגה אלוקית, שאנחנו אומרים בתפילה, אדוני היושב-ראש, "שוועת עניים אתה תשמע צעקת הדל תקשיב ותושיע". הממשלה הזאת, בגלל הרכבה, בגלל האנשים שעומדים בראשה, לא שמעה לשוועת עניים ולא שעו לזעקת הדל, ואנשים, מיוקר המחיה ויוקר הדיור – ששניהם נעשים אך ורק על-ידי הממשלה, וכבר אמרנו את זה וניחר גרוננו מלדבר על זה, שעצם המסחור של קרקעות המדינה והפיכת מינהל מקרקעי ישראל למשאב של האוצר הריצו את מחירי הדיור באופן שאף זוג צעיר לא יכול לקבל את זה. ואותו דבר ביוקר המחיה, המסים והארנונה. סיפר פה חבר הכנסת שטרית עכשיו על המע"מ שהוטל על המים. יש עוד אלפי דברים כאלה. פשוט המדינה – השלטון מייקר את זה, לדעתי, בלי שהשרים מודעים לזה אפילו.
ולכן אני רוצה לטעון שיש פה מהלך אלוקי לפרק את הממשלה הזאת ולתת לעם לעשות חישוב מסלול מחדש. היום לכל נהג יש Waze, שעושה לו חישוב מסלול מחדש – צריך לחשב מחדש מה קרה שיאיר לפיד קיבל 19 מנדטים. כשמפלגת העבודה הכניסה את הגברת סתיו שפיר ואיציק שמולי מהמחאה החברתית, היה באופן טבעי כל הציבור הזה צריך להצביע בשביל מפלגת העבודה, כי הם מביאים את המסרים של המחאה החברתית. בא סטרט-אפיסט במימון המיליארדרים והטייקונים מתל-אביב והפנה את הצינור, כמו תאגידי המים, את כל הקולות האלה אליו, והוא קיבל 19 מנדטים.
<סתיו שפיר (העבודה):>
זה לא יקרה בפעם הבאה – – –
<דב ליפמן (יש עתיד):>
– – –
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אני מאוד מקווה שזה נכון שזה לא יקרה בפעם הבאה, כי הציבור כבר פקח עיניים, ויכול לראות שהיה פה רעיון גאוני – לקחת את החרדים – ולא הייתי נדרש לזה אם הם לא מנסים לעשות את זה עוד פעם, ולעשות איזה ערפל קרב כזה ולהגיד: העם, אל תחשבו על הדירות, אל תחשבו על יוקר המחיה, אל תחשבו על תעסוקה, אל תחשבו על ביטחון, לא על מדיניות – יש חרדים שמאיימים על הכיס של מעמד הביניים, הם יושבים, כאלה קטנים, שחורים, שיושבים בכיס של מעמד הביניים ומכרסמים בשקלים ולוקחים את הכסף שלהם.
<מרב מיכאלי (העבודה):>
רק לא כל כך קטנים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לסיים.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
הם לא כל כך קטנים, בעזרת השם. הם יהיו עוד יותר גדולים. אבל אני רואה בזה ממשלה שלא נפלה על "צוק איתן", לא נפלה על קריסה מדינית, לא נפלה על הפיגועים והטרור – נופלת על ישראל אתמול. זה לא יאומן אבל זה יסופר, שמי שפוגע בעניי ישראל, בתורת ישראל, לא יחזיק מעמד בארץ-ישראל.
ויהי רצון שהציבור ידע לבחור את הבחירה הנכונה ותקום ממשלה בישראל, כמו שנאמר: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. אני מזמין את חבר הכנסת מאיר שטרית, אחרון הדוברים. לאחר מכן נעבור להצבעה. סברתי לתומי שהאופוזיציה צריכה לשמוח בנפילת הממשלה והקואליציה, אבל איכשהו מסתבר לי, כן, ש...
<קריאה:>
– – –
<מאיר שטרית (התנועה):>
אדוני היושב-ראש, בכל שנותי בכנסת, כמעט 30 שנה, אני נוהג לדבר על החוקים לגופו של עניין, אבל לא יכולתי – אחרי ששמעתי את הרב אייכלר מדבר, את חבר הכנסת אייכלר, והוא סיים בתפילה כלשהי, אני לא יכול להתעלם מהמצב בלי להגיד: אתה אומר, אתה מוציא פסוק אחד, אני מוציא פסוק אחר: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". גם זה כתוב בתורה, ולכן אנחנו מגיעים לבחירות.
אדוני היושב-ראש, הצעת החוק שמונחת לפנינו היא הצעה חשובה ביותר. הייתי ראש הוועדה לתקציב הביטחון הרבה שנים, ואני אומר בצער, למרות התיקון שאנחנו עושים עכשיו – ואני תומך בו בשתי ידיים – שאני חושב שאנחנו עדיין רחוקים מאוד מלומר שיש לנו באמת פיקוח אמיתי ומלא על תקציב הביטחון – גם אם, אגב, הפירוט של תקציב הביטחון, כשהוא נדון בוועדה לתקציב הביטחון, הוא הרבה יותר גדול, הרבה יותר מפורט, מדיון בתקציב המדינה בוועדת הכספים, כי באמת נכנסים בעובי הקורה, ובודקים דבר דבר, אבל השליטה בתקציב היא מאוד מזערית.
זה בא לתקן, ובצדק, דבר חשוב. במקום המצב הנוכחי היום, שצה"ל יכול להעביר מתוכנית לתוכנית עד 89 מיליון שקלים, מורידים את הסכום ל-20 מיליון שקל שצריכים את אישור הוועדה. עד היום רק סכום שמעל 89 מיליון שקל הם צריכים להביא לאישור הוועדה.
<מרב מיכאלי (העבודה):>
מעל 120 – – –
<מאיר שטרית (התנועה):>
כן. הנכון הוא שהיו צריכים ליצור החלטות שבהן משרד הביטחון והאוצר בעצם יעבדו בתקציב הביטחון בדיוק כמו בתקציבים האחרים; במילים אחרות, כל העברה תקציבית צריכה לעבור לאישור הוועדה. כי איך בדיוק אפשר לעלות על דברים? כאשר מביאים העברות תקציביות. הנה, חברתי לכנסת סתיו שפיר הצליחה תוך כדי העבודה שלה בוועדת הכספים לגלות הרבה דרך ההעברות שהוגשו, הרבה מאוד בעיות בשקיפות של התקציב, ובאמת הציגה, הביאה לאור, הוציאה לאור, הרבה מאוד דברים שלא היו יוצאים אילולא היו העברות תקציבים. אני חושב שמערכת הביטחון צריכה לעבור את זה.
לכן, אני מברך על התיקון. הוא לא מספיק. אני גם חושש – אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, שאני חושש שמשרד הביטחון לא בדיוק תומך בחוק הזה, ואני מקווה שהוא לא יצליח לטרפד אותו בהמשך הדרך. זה עדיין לא נסגר, ואני מקווה שהוא לא יטרפד אותו בהמשך הדרך. אבל אני חושב שהפעולה היא נכונה.
אני מברך את אלה שיזמו את החוק. אני חושב שהדבר הזה הוא גם הודות ליועצת המשפטית של הוועדה, שגם פעלה בעניין הזה הרבה שנים, עו"ד מירי פרנקל. זה לא היה קורה אחרת, ואני חושב שזה צעד בכיוון הנכון.
אבל כדי להירגע צריך לומר: אנחנו לא שם עדיין. היום ועדת החוץ והביטחון לא יכולה לזמן את מי שהיא רוצה לוועדה. יכולים לבוא רק אם שר הביטחון שולח את האיש, בהסכמתו, או שהוא יכול להופיע במקומו, אם הוא לא בא על-פי תקנון הכנסת. אגב, יש הצעת חוק שלי, עם ראשי הסיעות, שגם חתמו עליה – ולצערי משרד הביטחון מתנגד לה – לחייב להופיע בפני הוועדה את כל מי שהוועדה מזמינה. לצערי, גם זה לא עבר. אז החוק הזה לפחות הוא צעד בכיוון הנכון. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, מאיר שטרית, כמו שאמרתי כבר, היה אחרון הדוברים בהצעת החוק הזאת.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה – הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 46) (שינויים בתקציב הביטחון), התשע"ה–2014, כפי שהציגה אותה חברת הכנסת מרב מיכאלי. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 46) (שינויים בתקציב הביטחון), התשע"ה–2014, לוועדת החוץ והביטחון נתקבלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, התוצאה היא 11 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק אושרה בקריאה ראשונה ותוחזר לוועדת החוץ והביטחון לצורך הכנתה לקריאה שנייה ושלישית.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אנחנו עוברים כרגע לציון יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב, הצעות לסדר-היום מס' 4207, 4243 ו-4258, ביוזמתו הברוכה של חברנו חבר הכנסת שמעון אוחיון. אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד בנושא יציאתם וגירושם של היהודים מאיראן ומארצות ערב.
אני שמח על קיומו של הדיון החשוב הזה, ולמרות שיש הסבורים שהוא מעט מדי ומאוחר מדי, ואולי גם יש ממש בטענה הזאת, מובן כי מוטב מאוחר מאשר כלל לא – כפי שלצערי היה, אך לא עוד.
למרות חשיבותו הגדולה לדיון המתמשך בסכסוך הישראלי–ערבי, לצערי הרב נושא זה נדחק על-פי רוב לשוליו, ועל-פי רוב זוכה להתעלמות מהדהדת, כנראה לא במקרה.
כמעט בכל ויכוח על שאלת ההסדרה הראויה בינינו לבין האוכלוסייה הערבית באזור, חוזר ונשנה המרכיב של הפליטים, אותם ערבים שהתגוררו בעבר בערים ובכפרים שבתחומי ישראל דהיום, ובעיקר לפני מלחמת העצמאות, וברחו או גורשו מהם. ההנהגה הפלסטינית איננה מרפה מדרישתה להכרה בהם, דרישה שסיכלה עד היום כל משא-ומתן אפשרי, גם כשהיו כאן ממשלות שהביאו בפניה הצעות מפליגות ביותר. גם יוזמת השלום הערבית, היא התוכנית הסעודית, איננה פוסחת על מימוש מה שמכונה "זכות השיבה" של פליטים למקומות מוצאם, קביעה שמשמעותה המעשית היא כמובן חיסולה של ישראל כמדינת העם היהודי.
אבל מופרזת והזויה ככל שתהיה, דרישה זו גם גורמת עוול בכך שהיא מתעלמת מן הצד השני של אותה משוואה, מן הפליטים היהודים שהתגוררו במדינות ערב וגורשו משם. אלה הנתונים, המדברים בעד עצמם: בשנת 1948 התגוררו במדינות ערב וצפון-אפריקה יותר מ-850,000 יהודים בקהילות רבות. בתוך 19 שנים בלבד, עד שנת 1967, נעלמו כמעט כליל כל הקהילות האלה. רוב הפליטים היהודים נעקרו, אם כן, מאדמות מולדתם, שבהן התגוררו במשך מאות שנים, עוד מלפני הכיבוש המוסלמי, דהיינו בטרם באו הערבים לאזורים האלה במאה השביעית לספירה. קשה להתעלם מכברת הדרך שעברה האוכלוסייה היהודית בארצות ערב במרוצת הדורות: עד למאה העשירית לספירה התגוררו 90% מיהודי העולם באזורים שהיום הם מדינות ערב, ועד שנות ה-70 של המאה הקודמת נעלמו רוב הקהילות היהודיות בארצות אלה, ורק אלפים בודדים נותרו. ועוד לא דיברנו על רכוש בהיקפים אדירים, שבלית ברירה זנחו יהודים רבים מאחוריהם ולא זכו לפיצוי בגינו. אלה עובדות שנוטים אצלנו לשכוח, או אולי מדויק יותר יהיה לומר: להשכיח.
לכן, מן הראוי כי בבואנו לקיים דיון רציני ומקיף על זכויות היסטוריות וטבעיות, כשמקוננים על נישול ועל פליטים, זה לא יכול לבוא רק מן הצד האחד. אי-אפשר לשכתב ללא הרף את ההיסטוריה ולצפות שהעולם כולו יבלע את הפיתיון. אם דנים ברצינות בפיצוי מוסרי והיסטורי של מי שסבל מגירוש, נישול וקיפוח – בבקשה, הבה נעלה לדיון גם את גורלם של מאות אלפי היהודים יוצאי מדינות ערב, איראן וצפון-אפריקה. יש לדון בכך באומץ וביושר, וזה מה שאנחנו מתחילים, בפעם הראשונה, לפחות לעשות כאן היום במסגרת זו.
יישר כוח לכל יוזמי הדיון. כבר ציינתי את חבר הכנסת שמעון אוחיון, גם חברי כנסת נסים זאב ואחרים יבואו על הברכה.
אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת שמעון אוחיון, ראשון המציעים הצעות לסדר-היום. אחריו ידברו חברי הכנסת איתן כבל וג'מאל זחאלקה.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אז איתן כבל. בבקשה, חבר הכנסת איתן כבל, וישיב השר לאזרחים ותיקים, חבר הכנסת – – –
<איתן כבל (העבודה):>
שמעון ראשון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
זה מה שאמרתי. אמרתי שאני מזמין את חבר הכנסת שמעון אוחיון, ואחריו – איתן כבל, ואחר – – –
<איתן כבל (העבודה):>
זה נראה כמו הטעיה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
מה?
<איתן כבל (העבודה):>
זה נראה כאילו אתה עושה לנו הטעיה, לא הבנו. איך אפשר לדבר לפני שמעון אוחיון?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
ניסיתי, אבל קטונתי. קטונתי. קטונתי. ישיב השר לאזרחים ותיקים, וגם מי שממונה על העניין, השר אורי אורבך.
<שמעון אוחיון (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, אני רוצה גם להודות לנשיאות הכנסת, שנענתה ואפשרה לנו לקיים את האירוע, את היום הזה, בכנסת, וכמובן במסגרתו גם להעלות את ההצעה לסדר וגם בנאומים בני דקה בצורה מרוכזת.
ביום ראשון שעבר חל ל' בנובמבר, ואז ציינו בטקס מיוחד במשכן הנשיא את יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב. ויש סמליות ומשמעות לקביעה ל' בנובמבר. אולי, אדוני השר, למֵד בנובמבר – למד את הנושא, למד אותה, בבחינה זאת, באמת, את דברי השירה הזאת. הוא בוודאי צמוד לכ"ט בנובמבר, יום ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל.
בטקס פתח הנשיא, מר ראובן ריבלין, את דבריו והתוודה ואמר: חטאנו, עווינו, בדחיקת הסיפור של היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב, ואין לך דבר יותר קשה וכואב מאשר מחיקה של היסטוריה שלמה וייחודית של קהילות שלמות. והנה, החוויות שחוו אוכלוסיות שלמות עם הגירתן וגירושן מארצות ערב אינן מתועדות ואינן מסופרות בסיפורו של עם ישראל, בתולדותיו, בצורה הראויה.
חל שינוי קיצוני ודרסטי במצב של הקהילות האלה עם קום המדינה, וכשהן שהגיעו לכאן הן חשו בניתוק הרציפות של תולדותיהן, כאילו נקטע הקשר – כל זאת לנוכח העובדה שבתוך 20–25 שנים נתחסלו הקהילות היהודיות, והנה בא הקץ על מה שנקרא הקהילות הספרדיות בארצות האסלאם.
אבל החוק שיזמנו בא לתקן את העוול, והנה שלושה משרדים מבורכים – המשרד לאזרחים ותיקים, משרד החינוך ומשרד החוץ קיבלו על עצמם לקדם את הסוגיה הזאת, של המודעות – והטיפול ביוצאי ארצות ערב, וכמובן סוגיית הרכוש.
באמת יישר כוח למשרד לאזרחים ותיקים על המעמד הממלכתי המכובד שפתח את הטקסים שלנו, ומי ייתן שהסוגיה הזאת תלך ותעצים משנה לשנה. אני רוצה להודות למשרד החוץ, שהשנה הוא מקיים לא פחות מ-23 מפגשים בעולם – בקהילות ובערים שונות בעולם – באירופה, בארצות-הברית ובאמריקה הלטינית. אני רוצה באמת להודות למשרד החינוך על חוזר המנכ"ל כדי שהסוגיה תילמד בבתי-הספר.
אבל נשארה הסוגיה של התיעוד, התיעוד של הרכוש, אדוני השר, ואני יודע שהמשרד שלך עושה עבודה נאמנה ברישום ובתיעוד, אלא שאנחנו חוששים שהזמן יכלה והתיעוד לא יסתיים. ולכן עלה היום בדיונים במסגרת השדולה ובמסגרת הוועדות – שאולי נפנה לחברה בין-לאומית שמסוגלת לעשות שמאות כללית, על-פי הנתונים שבידיה, ונוכל להציב את המספרים, את הנתונים, על הרכוש של היהודים בארצות ערב, משום שאין לנו היום גישה לכל מקום ולכל ארץ, לבדוק בארכיונים ובמקומות אחרים את הרישום. אבל זה איננו סותר, אפשר לעסוק בשני הדברים, גם כאן וגם זה. ולכן אני חושב שכדאי להזדרז בנקודה הזאת.
למשרד החינוך אני פונה – שיגלה נכונות רבה יותר, גם בתוכנית שהוא הציע. לצערנו, שמענו שרק 110 בתי-ספר לקחו חלק בתוכנית שהוא הכין. אנחנו היינו רוצים שכלל בתי-הספר בארץ ייכנסו לתוכניות הלימודים, ועל כן אני פונה למשרד החינוך – להמשיך ולהעמיק בתוכניות הלימודים האלה.
כמובן, פנייתי למשרד לאזרחים ותיקים, לבדוק את סוגיית השמאות הכללית הבין-לאומית של הרכוש של היהודים מארצות הרב. תודה רבה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה רבה לחבר הכנסת שמעון אוחיון, יישר כוח. אנחנו עוברים לדובר הבא – חבר הכנסת איתן כבל.
<איתן כבל (העבודה):>
גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי השר, אני מתנצל, זאת כנראה, אולי, הפעם האחרונה שאני אקרא לך פה אדוני השר. אני אומר את זה באהבה.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
בקדנציה הזאת.
<איתן כבל (העבודה):>
בקדנציה הזאת, כן, כן. הכול נוגע בקדנציה הזאת – באמת חברי, אורי אורבך.
<שמעון אוחיון (ישראל ביתנו):>
– – –
<איתן כבל (העבודה):>
אתה יודע? סבתא שלי, זכרה לברכה, אמרה לי: אלוהים לא זורק אבנים מהשמים. היא תרגמה את זה, שאין סומכים על הנס. זה תרגום. אותו דבר אני אומר כאן. נכון לרגע זה, איך שהדברים נראים – בדיוק שלי ואני דיברנו, אולי – יש כל מיני דברים.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אולי מה? זאת השאלה.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
אני אומר, כאילו, אם זה חלוט. אני אומר, כפרשנים, ולא – לאן הדברים הולכים.
גברתי הרשמת, אני ברשותכם, חברי חברי הכנסת, רוצה לספר לכם כך. כששמעון פנה אלי, ובאמת ניתנה לי הזכות לדבר היום – אני רוצה לספר לכם קצת על המשפחה שלי. משפחתי באה מתימן ב"מרבד הקסמים". בתחילת המאה הקודמת המשפחה שלי רכשה – רכשה, שימו לב, חבר הכנסת שמעון אוחיון – עם משפחה ערבית בשם משפחת אלוחישי – רכשה בטאבו יישוב, ובו התחלק האזור במחוז שנקרא מחוז בלאד אנס, שזה בערך 40-30 קילומטר דרומית לצנעא הבירה. אז לכל אלה שתמיד שואלים אותי אם אני עדני – אני לא. הם רכשו בכסף מלא. היה להם נחל באזור שהוא מאוד מאוד פורה, והמשפחה, גם הגרעינית, אבל גם המשפחה המורחבת, שהיא החמולה, שגרה בבלאד, במחוז אנס, הייתה משפחה אמידה – מובן שהכול בכלים או בתפיסה שנכונה לתימן, זאת אומרת, עשיר הוא מי שכבר אמר בתימנית – אני אומר את זה: "כאן מענה מדפן מלאן ביר" – מי שיש לו מחסן תבואה מלא חיטה כבר נחשב עשיר אדיר. את מבינה מה זה – – –
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
"ביר" אני יודעת מה זה. ביר זה כסף.
<איתן כבל (העבודה):>
אצלנו "ביר" זה בר. אומר בכנות ששנים רבות – המשפחה קמה ועזבה, קמה ועזבה את הכול. זאת אומרת, נכון, זה לא היה, אבל זה פשוט – אלפי שנים. יש מישהו שמספר שיהדות תימן לא עלתה לבית שני, וישבו שם כמה אלפי שנים, והשאירו את כל עולמם מאחוריהם פשוט ברגע – ברגע. שלא לדבר על העובדה שהשאירו מאחוריהם דברי קודש. הם לקחו אתם מה שהיו יכולים לקחת. שלא לדבר על אלה שאמרו להם שכדאי להם לעלות קלים למטוס, כדי שהמטוס לא ייפול. זה דיון אחר, על זה נדון בסיפור אחר לגמרי.
העניין הזה, שיהדות שלמה – והיו כאלה כמה משפחות בצנעא, הבירה, צנעא, שהייתה עיר הבירה של צפון תימן. יש הרבה שטועים ולא יודעים שעדן היא עיר הבירה של דרום תימן. בדרום שלטו האנגלים ובצפון שלטו הטורקים שנים רבות. עד לא מזמן תימן הייתה מחולקת לשתי מדינות. ישבו בצנעא עשירים בסדר גודל שאנחנו כן מדברים עליו, עשירים בכסף, זהב ואדמות. זה לא דבר של מה בכך בתימן. מעטים מהם, אם בכלל, הצליחו להוציא זאת כשהצטרכו לקום ולעלות לארץ-ישראל. הייתה תקופה קשה מאוד. נכון, ברוך השם, לא חוו את השואה, ברוך השם. אבל, חבר הכנסת שטרית, כשהגיעה העת למימוש הערגה לארץ-ישראל, שחלמו עליה אלפי שנים, זה בכלל לא היה שאלה – עזבו את הכול ועלו.
האמת, אני לא יודע אם אפשר להוציא עוד משהו מתימנים. אדוני השר אורי אורבך, זה דיון בפני עצמו, מה אפשר להוציא מתימנים.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תיזהר בלשונך, זאת שעת צפיית שיא של תימנים.
<יואב בן צור (ש"ס):>
אל תשמיץ, אל תשמיץ.
<נסים זאב (ש"ס):>
יש פה עוד תימנים.
<איתן כבל (העבודה):>
חבר הכנסת בן צור – אני לא אמנע מחבר הכנסת סלומינסקי לשאת את נאומו האחרון כיושב-ראש ועדת הכספים. אני יכול לומר שבעזרת השם, חבר הכנסת שמעון אוחיון, זה מסוג הדברים שנראים חזון למועד, אבל בעזרת השם יבוא יום ומה שאתה אומר ודיברתם ועסקתם בזה כל היום אכן יתממש. תודה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה, חבר הכנסת כבל. יעלה השר אורי אורבך להשיב על ההצעות לסדר-היום: ציון יום היציאה והגירוש של יהודים מארצות ערב. בבקשה.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחֹלמים"; זאת שורה משיר המעלות. למשרד שלנו יש זכות גדולה לארגן את יום הציון ליציאה ולגירוש של יהודי ערב, שיזמו – תחילה נסים זאב, והשלים את המלאכה חבר הכנסת שמעון אוחיון.
אני חושב שמובן שעיקרו של היום איננו דווקא בטקסים, אלא במה שהטקסים מבטאים, התוכן שאנחנו נצטרך ליצוק במשך השנים כדי שילדינו ונכדינו ואנחנו עצמנו נדע את ההיסטוריה של העם היהודי, מנין באנו ולא רק איפה אנחנו נמצאים, אלא מהי ההיסטוריה שלנו.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
בהחלט.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
אני חושב שאחת התלונות המוצדקות – שלא למדו את ההיסטוריה בבתי-הספר; לא למדו ואולי עדיין לא לומדים די הצורך את ההיסטוריה של היהודים מארצות ערב. איכשהו הייתה תפיסת הגמוניה של ההיסטוריה, שלאשכנזים יש היסטוריה, למזרחים יש מסורת; לאשכנזים יש עבר, למזרחים יש פולקלור. כאילו תרבות זה מופלטה, ומוזיקה, כמו באיזה מערכון שראיתי בתוכנית סאטירית, "היהודים באים", לעשות שמח, וכל הדברים שהם כיפיים ונחמדים. שוב, אלו רק סמלים, זה לא רק אדוות קצף על פני המים. בעומק, במעמקים, יש היסטוריה, היו קהילות, נכתבו ספרים, היו חיים של יום-יום, של בעלי מלאכה, של פרנסים, של רבנים, של משכילים, אבל זה לא נתפס בהגמוניה ששלטה פה כל כך הרבה שנים. הם נתפסו כעולים מארצות המזרח, והם בונים את ערי הפיתוח, ומה שהיה היה.
אני חושב שזה עוול שראוי מאוד לתקן, וציון של יום כזה הוא בהחלט ציון דרך, כי זאת הזדמנות להרבה ילדים ובני-נוער לשאול: מה קרה? מה היה? בכלל לא ידענו, בכלל לא שמענו. זה לא משנה מאילו עדות ישראל היו הילדים האלה.
לפני שבועיים הייתה לי חוויה אישית משפחתית מעניינת. בביקור עבודה בגרמניה, שקשור לזכויותיהם של עובדי הגטאות, ניצלתי כמה שעות כדי לנסוע לעיירת הורי, העיירה שבה נולד אבי המנוח, הלברשטאט, במזרח-גרמניה. לא ערב ולא איראן, אני מודה; אשכנזי המון דורות אחורה. אני לא יודע לגבי קדימה, כי זה מתחיל להתערבב, אבל אחורה אנחנו אשכנזים. אבל חשבתי, כשעמדתי שם בבית-הקברות ואמרנו קדיש על קברו של סבא-רבא אביעזרי אויערבך ואביו צבי בנימין אויערבך – אלה שמות שממשיכים להתגלגל במשפחה, אצל האחים שלי, אצל בני דודים – חשבתי על זה שאומנם שואת יהודי אירופה הייתה נוראה יותר, והצרות היו קשות, אבל בגלל המצב המדיני דהיום, והמצב של המדינות באירופה, שרובן דמוקרטיות, אפשר למצער לעלות לקברי אבות, ללמוד על הדורות של פעם, מה שנמנע מיוצאי ארצות ערב, שלא יכולים בדרך כלל, ברוב המקומות, בין במדינות שיש עמן יחסי שלום וודאי במדינות שאין – אפילו אי-אפשר לעלות לבקר בקהילות האלה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
זה קושי בפני עצמו.
<השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך:>
כן. לעלות, להניח אבן על קבר, לומר קדיש, לראות איפה חיו. וחשתי מאוד הזדהות, דווקא כשהייתי שם, במקום כל כך רחוק באירופה, בגרמניה, עם המון יהודים, אחינו ואחיותינו שאין להם היכולת והזכות הזאת לציין, ולו בדרך הסמלית הזאת, את העבר הזה.
אתם יודעים, בדרכי קניין, באחת הגמרות, איך קונים בהמה, למשל, אומרים: קוראים לה והיא באה, מכישים אותה במקל והיא רצה. בעצם, מצבם של היהודים בכל הארצות, לא רק בארצות המגרב, שנקראות "המזרח" בטעות, גם בארצות אירופה, היו שתי צורות שהיהודים הגיעו לארץ: היו כאלה שקראו להם והם באו; הציונות, ההתעוררות הלאומית, הכיסופים לציון, קראו להם והם באו. אבל היה לעתים קרובות בכל הארצות האלה גם את הצורך ב"מכישים אותה במקל והיא רצה", שהצרות ששם עוררו אצלם את הרצון לצאת, והכיסופים לציון משכו.
אסור לשכוח, וזה נאמר גם בבית הנשיא על-ידי המנכ"ל שלנו: אסור לשכוח לא את המגנט שמשך אותם לכאן, לציון, את הכיסופים של דורי דורות, את התפילות של "ותחזינה עינינו בשובך לציון" וקבץ פזורינו מארבע כנפות הארץ, ואסור גם לשכוח את המקל שגירש אותם משם. גירש קרוב למיליון יהודים מארצות ערב בתהליך קצר מאוד מבחינה היסטורית, של עשרות שנים בודדות, והעיקר היה כמובן בתחילת שנות ה-50.
ויש זכויות. זכויות, אמרתי. זה לא רק פולקלור, ולא רק כפיים, ולא רק לעשות שמח, ולא רק מנגינות ולא רק טעמים. זכויות, נכסים, כסף. אני יודע, הסיכוי הוא לא גדול, להוציא. הרי גם את מי ששודדים הבוקר בעיראק, לא מחזירים לו את הרכוש שלו. אז מה נבוא על לפני 70 שנה? אבל כשיום אחד יהיה שלום – קצת מדע בדיוני מותר לערב בדיוני הכנסת? – אבל כשיום אחד יהיה שלום, התביעות שיהיו פה לכולם, לכל האנשים באזור, התביעות הן גם של היהודים מהארצות שהם גורשו מהן ורכושם נגזל והם נושלו, חלקם נרמזו לצאת וחלקם ממש בכוח, בהחלטות של הליגה הערבית והמקומות שבהם הם חיו.
ולכן, היום הזה, באמת, צריך ממש להיזהר שהוא לא יהיה רק יום של מסורת, ושמח, או עצוב, או פולקלור, או מופלטות; בשביל זה יש חגים אחרים. זה יום של תביעה. אנחנו מכאן, עם ישראל מכאן, הוא גם מהאזור הזה, ולא רק מארצות אירופה ואמריקה. זאת תביעה שיש לה משמעות מדינית. זה התחיל באמת במשרד המשפטים, ועבר אלינו, התיעוד של הזכויות ושל הנכסים. וכמובן, גם הסיפורים של המשפחות ושל הקהילות, כפי שאנחנו מרבים לעשות בפרויקטים שונים במשרד לאזרחים ותיקים.
ואני חושב שהיום הזה, אנחנו חייבים ליצוק בו תוכן במשך השנים, כדי שהנוער והדורות הבאים ידעו מה קרה; ידעו על פרעות שהיו, ה"פרהוד" בעיראק, היה טבח ביהודי עדן. חלק מהדברים במאות קודמות – אבל במאה ה-20, עם הקולוניאליזם המתפרק, ועם עליית התנועות הלאומיות השונות, ועם הקמת מדינת ישראל, והיחס ליהודים אף פעם לא היה מציאה גדולה – אני יודע שמתגעגעים לפעמים, אני שומע: היינו במרוקו, היה לנו טוב; כשהיינו בתימן היה נפלא, ושם היינו עשירים. גם הנוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם, ואני לא רואה המוני אנשים מחפשים את דרכם לחזור לארצות האלה.
טוב שבנינו כאן ארץ ומדינה. טוב שידענו במדינת ישראל מה לעשות עם הפליטים שלנו, עם אלו שגורשו משם על לא עוול בכפם. הם לא איימו על הריבונות שם, ועל הערבים בארצות ערב, בניגוד למה שהיה פה ב-1948, שהיה עימות בין שתי קהילות: קהילה יהודית וקהילה ערבית, והקהילה הערבית קמה עלינו לכלותנו. שם לא היה – לא הייתה המציאות הזאת, אבל יש להם בהחלט זכויות, והזכות לתבוע קיימת ועומדת, ואני מקווה שיום אחד, בהסדרים הכוללים, גם זה יבוא לביטוי.
אני רוצה לברך את חברי הכנסת, כאמור, זאב ואוחיון ואחרים, על כך שהם עוזרים להנחיל את המורשת ואת ההיסטוריה הזאת, ואת תביעת הזכויות הזאת, ואני חושב שלא עלינו המלאכה לגמור, אבל אי אנחנו רשאים להיבטל ממנה, וזה צעד קטן. ואני מודה לכם גם על כל שיתוף הפעולה הזה, שנותן למשרדנו עוד עניין לענות בו. אנחנו עושים את זה ברצון – אני לא יודע אם המילה "בשמחה" – אבל בהחלט מתוך תחושת שליחות, כי אנחנו חושבים שזה תפקידה של ממשלת ישראל, ואני מברך את כולכם.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה רבה לך, השר אורי אורבך. אנחנו נאפשר עמדה נוספת לחבר הכנסת נסים זאב, מי שפעל בכנסות קודמות ובכנסת הזאת כדי לקדם את נושא יהודי ארצות ערב, וכמובן – – –
<נסים זאב (ש"ס):>
גברתי היושבת בראש, כנסת נכבדה, כבוד השר, זאת באמת הזדמנות להודות לך באופן אישי על הפעילות שלך בנושא הזה. אני יודע מה המשמעות ומה העול שיש על המשרד שלך, אני מכיר את האנשים, את הנפשות הפועלות. מי שראה היום את ראשי הארגונים, באו יותר מ-150 איש, במהלך שלוש הישיבות, יחד עם חברי חבר הכנסת שמעון אוחיון, ראה כמה כאב, כמה רצון – להכיר בהם. הם פשוט זועקים: מה, אנחנו שונים מאותם יהודים יוצאי אירופה, ששם הכירו בבעיית הפליטות שלהם ובבעיית הנכסים, שנישלו אותם, ובנו לא מכירים?
ולכן, גברתי היושבת בראש, העניין, שהאו"ם מתעלם במשך שנים. יש 150 החלטות או"ם, וכל הנושאים הם רק בנושא הפלסטינים והזכויות שלהם כפליטים, ואפילו החלטה אחת – לא התקיים דיון אחד בנושא של הפליטים היהודים, אף-על-פי שיש החלטה מ-2008 שכן מכירים ביהודים יוצאי מדינות ערב כפליטים.
ולכן חשוב להעלות את הנושא, אבל להוביל אותו ולקדם אותו בכל התחומים האפשריים.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה, חבר הכנסת זאב. דומני שהצלחתם בכנסת הזאת לקדם את זה ביתר שאת.
אנחנו עוברים להצעת חוק לתיקון – האם אתם מסתפקים בתשובת השר? כן.
<הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 24), התשע"ה–2014>
[מס' כ/573; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' ל"ז, עמ' 12738; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
אנחנו עוברים להצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 24), התשע"ה–2014, קריאה שנייה וקריאה שלישית. זה קיבל פטור מחובת הנחה כפוף להנחה על שולחן הכנסת. מי שיציג את הצעת החוק, יושב-ראש ועדת הכספים ניסן סלומינסקי, בבקשה.
<ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת הכספים):>
גברתי היושבת-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, אני שמח להודיע שיש לנו עכשיו הזדמנות לתקן עוול היסטורי גדול, שהיה קיים. יש לנו אתרי הנצחה, שהם למעשה אתרי מורשת, שבהם אנחנו מנציחים את זכר ילדינו, יקירינו, אותם גיבורים שנפלו במלחמות ישראל או בפיגועי איבה, וזה דבר כל כך חשוב, גם למענם, שמסרו את נפשם, וגם למעננו, ובעיקר לדורות הבאים. הפלא הגדול, שהחוק מחייב את אותם אתרים לשלם ארנונה לרשות המקומית שבתחומה הם נמצאים. האתרים האלה בדרך כלל מוחזקים על-ידי עמותות של מתנדבים, הרבה פעמים הורים של אותם חיילים שמונצחים. אין להם כסף, הם מנסים לשמור על המקום – איך אומרים – בשארית כוחותיהם, ועושים את זה, ופתאום באה הרשות, על-פי חוק, ואמורה לחייב אותם בארנונה, שזה דבר נורא.
האמת היא – שיהיה גילוי נאות – הרשויות המקומיות לא רוצות לחייב אותם בארנונה. פרט לרשות אחת, כל הרשויות האחרות לא רוצות, כי הן מבינות שזה דבר שלא יכול להיות, אבל החוק מחייב, ואנחנו יודעים שבגלל כל מה שנעשה בזמנו עם הארנונה, שנתנו הנחות למקורבים וכו', היום יש חוק, וראש רשות חייב לממש את החוק. זה לא תלוי ברצונו. ואם יש חיוב ארנונה, הוא חייב. ראשי הערים לא רוצים, וככה מצטברים חובות, וזה לא לכבוד לא לנו ולא לרשויות. לכן אני משבח מאוד את ידידי חבר הכנסת מאיר שטרית, שלקח יוזמה והחליט לטפל בנושא הזה, ועשה את זה במסירות נפש גדולה, ולמרות שמסביב ייהום הסער, ולמרות שיש כל כך הרבה עננים ואי-בהירויות, הוא דחף, והיום בוועדת הכספים אישרנו פה-אחד את הנושא הזה, והוא הצליח באמת לגלגל – לקבל פטור מחובת הנחה ולהביא את זה עכשיו לאישור בקריאה שנייה ובקריאה שלישית.
צריך רק לדעת שכשאנחנו מתכוונים לאתרים, אנחנו מתכוונים לאתרי הנצחה. אם יש במקום – וקורה לפעמים שעמותה מקימה במקום גם איזשהן חנויות, או דברים כאלה, שתהיה קצת הכנסה שתעזור להחזיק את המקום; כל אותם עסקים שקיימים כן חייבים בארנונה, והם לא פטורים, וזה בסדר גמור. בדרך כלל הם גם לא במסגרת העמותות שמנהלות את זה. הם יהיו חייבים בארנונה. אנחנו נותנים את הפטור רק לאתרים עצמם. עכשיו ראשי הערים יהיו פטורים מהנושא הזה.
הוספנו עוד דבר, בוועדת הכספים, ולכן אני אומר את זה, אפילו שזה לא מופיע בחוק. אנחנו בוועדת הכספים משתדלים שלא לחוקק חוקים רטרואקטיביים. זה יוצר הרבה מאוד בעיות. פה הייתה לי דילמה גדולה, כי מצד אחד הצטברו חובות לכל העמותות, כי ראשי רשויות לא רצו להפעיל. החוק יחול רק מהיום, בעזרת השם, או מהפרסום מחר – מה עושים עם כל החובות האלה? אז באמת פנינו פנייה נרגשת דרך הפרוטוקול, ואני פונה גם עכשיו, לראשי הרשויות, שישבו עם הייעוץ המשפטי, עם העמותות, ויסתמכו על החוק שאנחנו מעבירים היום, בעזרת השם, וגם על הבקשה שלנו, וימצאו את הדרך הנאותה כן להקל ואולי לנסות לשחרר מחובות עבר על אתרי הנצחה.
זהו. שוב אני רוצה להודות לך, ידידי מאיר, ואני מקווה, חברי – זה דבר ש – לא צריכים להרבות במילים – שנאשר את זה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית, ונסיר כתם מעלינו. תודה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי.
חברי הכנסת הנכבדים, אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה, ולאחר מכן – להצבעה בקריאה שלישית. אין הסתייגויות. הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה – בבקשה, מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 4
בעד סעיף 1 – 7
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיף 1 נתקבל.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
שבעה חברי כנסת בעד הצעת החוק, אין מתנגדים. כאמור, אין הסתייגויות. החוק התקבל בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית על הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה. בבקשה, חברי הכנסת, מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 5
בעד החוק – 7
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (מס' 24), התשע"ה–2014, נתקבל.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
שבעה חברי כנסת בעד הצעת החוק, אין מתנגדים. הצעת החוק עברה בקריאה שלישית. מזל טוב.
אנחנו נאפשר, כמובן, לחבר הכנסת מאיר שטרית, שקידם את הנושא, לעלות ולברך. בבקשה.
<מאיר שטרית (התנועה):>
גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, ביום הסוער הזה בכנסת ובממשלה נעשה פה, ובהצלחה רבה, מעשה שאני מאוד גאה עליו, הודות להרבה מאוד אנשים שנתנו יד למעשה.
ראשית, אני מודה לידידי וחברי ניסן סלומינסקי, חבר הכנסת ויושב-ראש ועדת הכספים, שקבע את זה לסדר-היום להיום. הוא יודע, וגם אני יודע, וגם אלוהים יודע, שאנחנו לא תכננו שום דבר שיקרה היום. חשבנו שהמהלכים הם כסדרם, וסוף-סוף נקבע היום. אלא מה? כשקרה מה שקרה, חשבנו שזה הפך להיות דחוף יותר.
אני רוצה לומר קודם כול תודה לכל אלה שנתנו יד לכל המהלך הזה: לגברת מירי פרנקל, היועצת המשפטית של ועדת החוץ והביטחון, שעזרה לי בניסוח החוק ובהכנתו; לניסן סלומינסקי – הודיתי; לשלומית ארליך, היועצת המשפטית של ועדת הכספים, שבלעדיה לא היינו מצליחים להביא את החוק היום לקריאה שנייה ולקריאה שלישית בעקבות ההחלטה היום בוועדת הכספים; לדפנה ברנאי, המנסחת של הכנסת, שנתנה לנו יד וסייעה בניסוח מהיר ובהכנה של זה להיום; ליריב לוין, יושב-ראש ועדת הכנסת, שהסכים לכנס את ועדת הכנסת כדי לתת פטור מחובת הנחה; ליושב-ראש הכנסת וליושב-ראש הקואליציה, שנתנו את הסכמתם להכלילו בסדר-היום; למזכירת הכנסת ירדנה מלר, שסייעה לי באמת גם בעניין הזה, להכניס את זה לסדר-היום; לאיתן כבל, יושב-ראש האופוזיציה, שגם הוא חתום על החוק, שגם סייע לי כראש האופוזיציה בהסכמה להכניס את זה לסדר-היום היום, ולחברי שחתומים על הצעת החוק – –
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
– – –
<מאיר שטרית (התנועה):>
– – אלעזר שטרן, איתן כבל ועמר בר-לב, וגם לידידי חבר הכנסת מקלב, שבא לדיון גם בוועדת הכספים וגם היום. כולם יבואו על התודה והברכה.
גברתי היושבת-ראש, אני חושב שזה רק לגאווה למדינת ישראל.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
נכון.
<מאיר שטרית (התנועה):>
בעיני זו הייתה בושה שהרשויות המקומיות חייבו את אתרי ההנצחה לשלם ארנונה כללית. אני שמח שהכתם הזה, כמו שציין יושב-ראש ועדת הכספים, הוסר מעלינו. תודה רבה.
<היו"ר פנינה תמנו-שטה:>
תודה רבה לחבר הכנסת שטרית.
תם סדר-היום, חברי כנסת נכבדים. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"א בכסלו התשע"ה, 2 בדצמבר 2014, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:46.>