דברי הכנסת

דברי הכנסת י / מושב שלישי / ישיבה קצ"ב / א' בשבט התשע"ה / 21 בינואר 2015 / 10 חוברת י' ישיבה קצ"ב כנס מיוחד הישיבה המאה-ותשעים-ושתיים של הכנסת התשע-עשרה יום רביעי, א' בשבט התשע"ה (21 בינואר 2015) ירושלים, הכנסת, שעה 11:01 תוכן עניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 4 הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"ה–2015 5 שר הכלכלה נפתלי בנט: 5 אילן גילאון (מרצ): 15 אורי מקלב (יהדות התורה): 16 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 18 מרב מיכאלי (העבודה): 19 אברהם מיכאלי (ש"ס): 21 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 22 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 24 אורית סטרוק (הבית היהודי): 25 עמיר פרץ (התנועה): 28 אבי וורצמן (הבית היהודי): 43 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 48 קארין אלהרר (יש עתיד): 50 חנא סוייד (חד"ש): 51 דב חנין (חד"ש): 52 עמר בר-לב (העבודה): 54 אראל מרגלית (העבודה): 55 עיסאווי פריג' (מרצ): 57 משולם נהרי (ש"ס): 58 אמנון כהן (ש"ס): 59 יעקב מרגי (ש"ס): 60 לאון ליטינצקי (ישראל ביתנו): 64 תמר זנדברג (מרצ): 65 איתן כבל (העבודה): 66 ניצן הורוביץ (מרצ): 68 מיקי לוי (יש עתיד): 70 נחמן שי (העבודה): 73 שלי יחימוביץ (העבודה): 75 אלעזר שטרן (התנועה): 76 יחיאל חיליק בר (העבודה): 78 יואב בן צור (ש"ס): 82 שר הכלכלה נפתלי בנט: 84 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 92 הודעה אישית של חברת הכנסת סתיו שפיר 115 סתיו שפיר (העבודה): 116 הודעה אישית של חברת הכנסת קארין אלהרר 118 קארין אלהרר (יש עתיד): 118 הודעה אישית של חברת הכנסת מרב מיכאלי 120 מרב מיכאלי (העבודה): 121 הודעה אישית של חבר הכנסת אראל מרגלית 122 אראל מרגלית (העבודה): 122 הודעת הממשלה על מילוי מקומם של שרים 125 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 125 הצעות לסדר-היום 128 פיגוע הטרור בצרפת 128 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 129 אראל מרגלית (העבודה): 131 הצעות לסדר-היום 136 האירועים האחרונים ברהט 136 דב חנין (חד"ש): 136 טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 140 עיסאווי פריג' (מרצ): 144 אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 146 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 151 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 151 הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"ה–2015 152 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 152 אורי מקלב (יהדות התורה): 156 דב חנין (חד"ש): 160 יעקב מרגי (ש"ס): 162 אורית סטרוק (הבית היהודי): 165 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 165 גילה גמליאל (הליכוד): 167 מירי רגב (הליכוד): 172 חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 178 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום א' בשבט תשע"ה, 21 בינואר 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת מליאת הכנסת בפגרה. רציתי ודאי לפתוח בברכה המסורתית של חודש טוב לכולם, אבל לצערי הרב, כפי שכולנו יודעים, החודש נפתח בפיגוע קשה בתל-אביב עם כמה פצועים ברמות פציעה קשות. אני בטוח שבשם כל חברי הכנסת אני מאחל רפואה שלמה ומהירה לכל הפצועים בפיגוע, ומקווה שנדע לתת מענה לטרוריסטים השפלים, שפותחים את הבוקר בדקירות של אנשים חפים מפשע באוטובוס. אני גם מברך, ודאי, את כל אלה – אזרחים, קצינים שלא היו בשום תפקיד באותו רגע, אבל הצליחו מהר מאוד לנטרל את המחבל ולמנוע פצועים נוספים. הודעה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה, הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"ה–2015. אזכיר שהצעת החוק קיבלה אישור מוועדת הכנסת להקדים את הדיון בה, לפני רגעים אחדים. עוד אבקש להודיעכם, כי הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3) – פ/1742/19, כ/563 – שנדונה בקריאה הראשונה ביום 22 ביולי 2014, ובקריאה השנייה והשלישית ביום 29 ביולי 2014, היא הצעת חוק שנדרש רוב של חברי הכנסת לשם קבלתה בשלוש הקריאות. בקריאה הראשונה זכתה הצעת החוק לתמיכת שמונה חברי הכנסת בלבד, ולפיכך היא הוסרה למעשה מסדר-יומה של הכנסת והמשך הליכי חקיקתה נעשה בטעות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן מזכירת הכנסת. <הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"ה–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/914).] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כפי ששמענו מסגן המזכירה, הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"ה–2015, לקריאה ראשונה, קיבלה פטור מחובת הנחה בוועדת הכנסת, הונחה על שולחן הכנסת כנדרש, ולכן אני מזמין את כבוד השר נפתלי בנט להציג לנו את הצעת החוק לקריאה ראשונה. בבקשה, אדוני. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, טוב לראותך, אני גאה להביא בפניכם לקריאה ראשונה את הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"ה–2015. הצעת החוק המונחת בפניכם תעלה בשלוש פעימות את שכר המינימום המחייב בישראל. הפעימה הראשונה תחול כבר ב-1 באפריל 2015, ובה שכר המינימום יעלה מ-4,300 שקלים היום ל-4,650 שקלים. בפעימה השנייה, שתתרחש ב-1 ביולי 2016, השכר יעלה ל-4,825 שקלים. לבסוף, בפעימה השלישית, ב-1 בינואר 2017, יועלה שכר המינימום לסכום של 5,000 שקלים. זה יום שאנחנו עושים בו היסטוריה. אחרי המון המון שנים שרק מדברים על זה, אנחנו היום מחוללים את זה. זו בשורה חברתית אדירה שהתאפשרה בגלל חיבור והסכמות נדירות בין נציגי המעסיקים והעובדים במשק, תוך הירתמות גדולה של הממשלה לתיאום ולסגירת המהלך בזמן שיא. כמו שכולם יודעים, אני ביקשתי להוציא צו הרחבה על ההסכם המקורי, אבל היועץ המשפטי לממשלה עצר אותי וביקש שאביא זאת בצורת חוק, כמו שאנחנו עושים ברגעים אלה ממש. אין לי שום בעיה עם זה, ובלבד שהעלאת השכר תיכנס לתוקף בהקדם האפשרי, מכיוון של-700,000 משפחות בישראל, ה-17 במרס הוא בסך הכול עוד יום שלישי, עוד יום שבו הם צריכים לחשב מה יקנו במכולת, מה יוציאו מהמקרר בערב, מה אפשר לקנות לילדים. העלאת השכר במועדה המקורי הייתה דחופה, ובסופו של דבר אני שמח שהצלחנו לסיים את זה בזמן. על החשיבות והצורך בהעלאת שכר מינימום אין צורך להכביר מילים. העלאת שכר מלמטה לא רק דוחפת את כל הספקטרום של השכר במשק למעלה, אלה גם מאפשרת יכולת קנייה גדולה יותר, ולכן גם בהכרח מורידה את יוקר המחיה עבור אלה שהכי זקוקים לזה. זה מהלך עם הרבה אבות. קודם כול אני רוצה לברך את יושב-ראש ההסתדרות, מר אבי ניסנקורן, שהראה שכשההסתדרות יוצאת למאבק על מהות, ולא כהגנה עיוורת על ועדי עובדים, היא מוצאת תמיד אוזן קשבת, ולא להפך. זו אותה אוזן קשבת שמצאו אצלי כשקידמנו את צו ההרחבה לעובדי הקבלן בניקיון, בשמירה, באבטחה, ולבעלי המוגבלויות. עוד שותף שצריך לברך הוא מר צביקה אורן, הנשיא היוצא של התאחדות התעשיינים, שעומד מהצד השני של המשוואה, והוא הסכים למהלך ההיסטורי שאנחנו עושים היום אחרי הרבה שנות קיפאון. גם מהצד של הממשלה, היו שותפים למהלך גם ראש הממשלה, גם שר האוצר היוצא יאיר לפיד, וחשוב גם פה לזכור אותם. אני חושב, חברי במפלגת העבודה, שהשנה האחרונה היא שנה היסטורית שהצלחנו להוכיח בה שכשלא רק מדברים, כמו מה שהרבה פעמים אתם עושים, אנחנו יכולים לחולל מהפכה של ממש בשטח. שנים שנים ההסתדרות הגנה על הוועדים החזקים ביותר: על חברת חשמל, על נמלים. למה? כי הם התפקדו בהמוניהם למפלגת העבודה, ובעצם תפסו אתכם בגרון והייתם בעצם שפוטים שלהם – עד היום גם. ובמקום לדאוג באמת לציבור החלש – שזה לא אלון חסן, אלא מי שמשתכר שכר מינימום – אז שנים-שנים – – <קריאות:> – – – <נחמן שי (העבודה):> עכשיו אתם יותר סוציאליסטים – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – רק דיברתם, אנחנו עשינו. אחרי שנים שההסתדרות – כל ההיסטוריה – לא דאגה לעובדי הקבלן, למה? כי אין להם כוח, הם לא התפקדו למפלגת העבודה. אתם, כרגיל, דיברתם, ואנחנו עשינו, ולכן 60,000 עובדי ניקיון בקבלנות, שגם אתה – עמיר פרץ, אני רואה שאתה מאוד נרגש – לא עשיתם עם זה כלום. כלום לא עשיתם כל השנים עם עובדי הקבלן בניקיון. אנחנו דאגנו להעלות להם את התנאים הכוללים ב-1,000 שקלים לחודש. ואחרי שנים שלא עשיתם כלום לעובדי הקבלן באבטחה – הם היו שקופים, שקופים, לא ראיתם אותם, כי כרגיל, אתם שפוטים של ההסתדרות, שהתפקדו – אנחנו העלינו ל-100,000 עובדי קבלן באבטחה. אז יש פה, איזה – כשמחברים את כל הנקודות ביחד, נוצרת תמונה, והתמונה היא: כאלה שמדברים חברתית, אבל בעצם שומרים על האינטרסנטים. אני אתן לכם עוד דוגמה: מה המהלך – אולי אחד החברתיים ביותר – שעשרות שנים היה צריך לעשות ונמנעתם אתם מלעשות? – לשבור את הקרטל של המתווכים החקלאיים. למה? בואו אני אספר לכם משהו מדהים: אתם מכירים את חוק ההגבלים העסקיים – אסור לתאם מחירים וכו' וכו'. היה פטור למישהו אחד, לתחום החקלאי; שם מותר היה לתאם מחירים, על-פי חוק. עכשיו, כל פעם, כולם ידעו שצריך לבטל את השטות הזאת. מה פתאום? כי זה דופק את אזרחי ישראל. אבל מפלגת העבודה שבויה בלובי חקלאי, ולכן כל השנים זה לא קרה. <נחמן שי (העבודה):> אנחנו? – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> למה זה קרה? למה זה קרה? <נחמן שי (העבודה):> אולי ישראל ביתנו, לא אנחנו – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> למה, למה זה קרה, חבר הכנסת שי, דווקא בממשלה הזאת? כי לא הייתם בממשלה הזאת. יכולנו לראשונה, באמת, לפרק את הקרטל הזה, והעברנו בקריאה שלישית במאי האחרון את ביטול הקרטל החקלאי, וזה ייכנס לתוקף במאי הקרוב. ולכן, אחרי עשר שנים של עליות מחירים בכל התחומים, בשנה האחרונה פתאום, הפלא והפלא, מחירי המזון ירדו ב-5%, מחירי המוצרים החשמליים, מחירי הריהוט, מחירי הביגוד. בלמנו את העליות, התחלנו לרדת. כי מה הסוד? הסוד הוא לא להיות השפוטים, לא של הוועדים, לא של הלובים החקלאיים, אלא אנחנו משרתים רק גוף אחד, והוא נקרא כל עם ישראל. זה הסוד. זה סוד, ואם תלמדו מאתנו איך לפתוח מפלגות, איך לא להיות כבולים לוועדים שמתפקדים אצלכם ולגופים אינטרסנטיים שרוממות הצדק החברתי בגרונם אבל בפועל – אתם כל היום שפוטים – – – <נחמן שי (העבודה):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> ולכן – – – <נחמן שי (העבודה):> – – – קיבלת את – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> ולכן, ולכן, חבר הכנסת שי – אני יודע, זה לא קל לשמוע, אבל בעצם בשנתיים האחרונות עשינו מה שאתם לא עשיתם 30 שנה. <נחמן שי (העבודה):> עשיתם התפקדות של 20,000 בשבוע – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> כל פעם – – – <נחמן שי (העבודה):> – – – לעשות 100,000 בשבוע. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> כל פעם אתם בממשלה, אבל שפוטים. ולכן אני חושב שההבטחה קדימה – – – <אראל מרגלית (העבודה):> – – – קשה לך לראות את מפלגת העבודה מתקדמת – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אני חושב, אני חושב, חבר הכנסת מרגלית – – – <אראל מרגלית (העבודה):> – – לקראת – – – מדינת ישראל. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> גם לך – – – <אראל מרגלית (העבודה):> זה קשה לך. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> גם לך – – – <אראל מרגלית (העבודה):> – – – תקוע בהסתדרות – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> גם לך – – – <אראל מרגלית (העבודה):> – – ואתה תקוע בססמאות – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אז – – – <אראל מרגלית (העבודה):> – – ואתה תקוע – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> הרי אני יודע שבפריימריז – – <אראל מרגלית (העבודה):> הרי בסופו של דבר – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – אתם נאלצים לכתת רגליכם – – <אראל מרגלית (העבודה):> בסופו של דבר – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – מקבלן קולות לקבלן קולות. ומה לעשות, זה קשה. <אראל מרגלית (העבודה):> בסופו של דבר, מפלגה – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אבל ברגע שאתה – – – <אראל מרגלית (העבודה):> – – – מציבה את האלטרנטיבה האמיתית לדרך שלך. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אתה, מפריע לך, מפריע לך – – <אראל מרגלית (העבודה):> הדרך שלך היא דרך מתלהמת. כשר – – – סוגר – – – בעולם – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – שאנחנו העלינו את שכר המינימום? שאנחנו דאגנו לעובדי הקבלן ולא אתם? שאנחנו שברנו את הקרטל החקלאי? שאנחנו שברנו את מונופול "נשר", שאתם אפשרתם מאז קום המדינה? <אראל מרגלית (העבודה):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> מה, זה קשה? מישהו הזיז לכם את הגבינה? <אראל מרגלית (העבודה):> ישראל לבדה תשכון, על-פיך. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> הרי – – <אראל מרגלית (העבודה):> על-פיך. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – מישהו הזיז לכם את הגבינה, אבל ככה? <אראל מרגלית (העבודה):> אתה לא יודע שבחומה שאתה בונה – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> קשה לך לשמוע. אבל קשה לך לשמוע. <אראל מרגלית (העבודה):> קשה לי לשמוע. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> תראו – – <אראל מרגלית (העבודה):> קשה לי לשמוע שר כלכלה שעבודה מאורגנת היא האויב שלו – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – קיבלתם שנתיים לראות, עם ישראל קיבל שנתיים – – – <אראל מרגלית (העבודה):> – – – לעשות טרנספורמציה. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> ההסתדרות והוועדים הגדולים החזיקו – – <אראל מרגלית (העבודה):> עבודה – – – היא לא – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – את מדינת ישראל בשבי בגללכם. <אראל מרגלית (העבודה):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> ברגע שהשתחררנו מכם, השתחררנו מהנמלים. <אראל מרגלית (העבודה):> השתחררתם ממה? <שר הכלכלה נפתלי בנט:> פתחנו את השמים, את קרטל המזון – – <נחמן שי (העבודה):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – את מונופול המלט – – <נחמן שי (העבודה):> אמרתם – – – <אראל מרגלית (העבודה):> – – – השמים – – – אמרתם – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – דאגנו לעובדי הקבלן בניקיון – את כל זה. לכן, אני אומר לכם: יש מתווה מאוד טוב לעם ישראל. המתווה הזה הוא בדיוק מה שקורה פה: – – <אראל מרגלית (העבודה):> השקעתם 80 מיליארד שקל – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – אתם תמשיכו לצעוק; אנחנו נמשיך לדאוג לעם ישראל. <אראל מרגלית (העבודה):> לעם ישראל אתם דואגים? אתה דואג – – – רק אנשים – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> תמשיכו לצעוק; אנחנו נעשה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר התמ"ת, חבר הכנסת נפתלי בנט. להזכיר לכולנו, הוא בעצם הציג לפנינו את הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"ה–2015. חברי הכנסת, שימו לב, אנחנו עם רשימה ארוכה של דוברים, כ-40 דוברים שנרשמו. אנחנו ודאי נקפיד על לוח הזמנים. אני גם מודיע שמי שעדיין רוצה להצטרף לרשימת הדוברים ולא נרשם – שיצביע כרגע, וסגן המזכירה ירשום אותו או אותה, ואני מודיע כי רשימת הדוברים נעולה וסגורה. ראשון הדוברים, חבר הכנסת אילן גילאון – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אורי מקלב. <אילן גילאון (מרצ):> ראשית, אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי הכנסת, אני רוצה לאחל איחולי החלמה מהירה לכל הפצועים באירוע הטרור העממי הנפשע שקרה בתל-אביב. ואני, לו יכולתי לצאת בססמה היום הייתי אומר: די לחברתיות. מספיק עם זה. עוני הוא תוצאה של חלוקה לא נכונה של עושר. ואתה, השר בנט, מה אתה חש? כאילו מה, אתה מאמין שאם תאמר את אותו שקר פעם אחרי פעם אז כבר מישהו יאמין לדבר הזה? אם כל כך טוב, למה כל כך רע? וגם התוספת הזאת של שכר המינימום, שהיא חלק מהחלוקה הזאת במציאות שיש אבו-נפחא אחד שבולע את כל העושר הלאומי ומשאיר לאחרים פירורים – גם אז היא מעט מזעיר. 5,000 שקל – מה כבר אפשר לעשות עם הדבר הזה? אבל אנחנו באנו לתמוך כדי לנסות לצמצם את האיוולת, את השחיתות הזאת שיש בחלוקת העושר הלאומי בישראל. אתם, השר בנט, אתם פרות הבשן המודרניות של ימינו; אתם, שמנופפים, שרוממות הערכים האוניברסליים, היהודיים, התורניים, בגרונכם, אתם פרות הבשן המודרניות. אז תעשו לי טובה, תפסיקו עם החברתיות הזאת של הבחור החתיך, והבחור הנחמד, וההוא שנתן ביטחון סלולרי לאנשים במדינת ישראל. עכשיו, כל אחד יכול לספר לחברו על חייו המחורבנים בזול הרבה יותר מאשר קודם. וזה באמת דבר נהדר, אני לא מזלזל, אבל זאת הבעיה. אדוני היושב-ראש, אנחנו באנו לכאן כדי לעשות היום צעד קטן בחלוקה אחרת של העושר הלאומי. הרי מדינה היא חברת ביטוח, ויש קשר בין התקרה לרצפה. צריך להבין שאנשים, כדי שיהיו אדונים לגורלם, בני-חורין, במתווה גדילתם, מה שקובע את האפשרות שלהם להגיע להיות בני-אדם מועילים, אזרחים שווים בפני החוק, אלה הדברים הפרוזאיים ביותר: כמה אבא ואימא מביאים הביתה, אם יש פינה לעשות שיעורי-בית, ואם יש מחשב מתאים, ואם יש צבעים וקלמר, ואולי גם יכולת ללכת ללמוד אורגנית במתנ"ס. לכן, אנחנו עושים תיקון, תיקון מאוד קטן. טוב שיש בחירות, כי כולם חברתיים וחברותיים בבחירות, אבל הבעיה המרכזית היא חלוקה, וכל זמן שאנחנו במדינה שבה האחד ירוויח בחודש אחד מה שהאחר מרוויח ב-40 שנה, יש לנו בעיה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת אורי מקלב, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חברי הכנסת, למען הסר ספק, היו עוד כמה חברי כנסת שנרשמו והצטרפו לרשימת הדוברים. הרשימה סגורה, אז סגן מזכירת הכנסת לא ירשום חברי כנסת נוספים. שלא נשכח שבהנחה שהחוק יעבור בקריאה ראשונה, אנחנו צריכים עוד להוריד אותו לוועדה להכנה לקריאה שנייה ושלישית. בבקשה, אדוני. עד שלוש דקות. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה רבה. מכובדי יושב-ראש הכנסת, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, אין ספק שהצעת חוק שכר מינימום היא דבר טוב, דבר מבורך, דבר שיכול להועיל להרבה משפחות, להרבה אנשים שעובדים קשה לפרנסתם. זאת גם על רקע הסקר החברתי של הלמ"ס שהתפרסם בימים האחרונים. תוצאות הסקר אומרות ש-40% מהמועסקים מתקשים לכסות את ההוצאות שלהם. זאת אומרת, הם חיים באוברדרפט, ההכנסה לא מספקת להם את ההוצאות המינימליות שיש. 40% מהמועסקים. קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשבאים ומדברים על כאלה שמקבלים שכר מינימום, שאין ההכנסה מכסה את ההוצאות. וזה דבר נכון. וצריך גם לזכור ולא לשכוח, על הדרך הזאת שאנחנו מחוקקים חוק, שלא נרמוס את המעסיקים הקטנים – צריך גם על זה לתת את הדעת – ואת ההורים לילדים נכים וכאלה, וחולים וסיעודיים, שאמורים היום לשלם לעובדים הזרים, לאלה שנותנים להם קצת את העזרה. עד שאנחנו הצלחנו להעלות להם את הקצבה החודשית בכמה מאות שקלים, את כל זה ועוד הם יצטרכו עכשיו להוציא על עובדים זרים. אז צריכים לחוקק, וזה טוב, וזה בתקופת בחירות, ואולי אפשר באמת למהר ולעשות את זה בבהילות, אבל אסור לרמוס בדרך. אבל אני כן רוצה להזכיר, עם כל הדברים החיוביים של החוק הזה – זה הזכיר אולי לציבור הרחב את אותו ילד שהגיע עם התעודה שלו, ואביו ראה את התעודה ונתן לו סטירה. שאל אותו: אבא, למה? אבל קיבלתי מצוין, טוב מאוד, בזמרה. אז הוא אומר לו: כל התעודה היא בלתי מספיק, ואתה עוד יש לך מצב רוח לשיר? כל הקדנציה הזו לא עשיתם שום דבר, ועכשיו באים ומנופפים באיזה חוק שהוא בטח יבוא ויציל, הוא מה שיהיה כסות עיניים לכל החדלונות, לאיך שרמסתם את כל האוכלוסייה החלשה. לא עניין אף אחד, לא את משרד הכלכלה ולא את משרד האוצר. מאה אחוז, הצעת החוק טובה, אבל זה לא ההרגשה, וקשה לי ומציק לי שזה לא בא מתוך פנימיות אמיתית שרוצה לעזור לאותן שכבות חלשות; זה בא כחלק מתעמולת בחירות, תעמולת בחירות ממותגת. איפה המהות של העניין? אתה אומר, שר הכלכלה – כמה חוקים הבאנו לפה ואתה דחית אותם. אם יכולנו להוריד בזה את מחירי הפירות והירקות, ומה מצב המעונות – שום דבר לא היה אכפת. היום אני לא צריך להסתמך על דברי, תראה מה אמרו החברים שלך, האחים שלך עד לפני חודש. מה הם אמרו: מה עשיתם למעונות? לא אני אומר את זה. לשמוע מאחרים מה נעשה זה באמת – הפלא ופלא, שבועיים לא נמצאים בממשלה ומוציאים את הכול החוצה. איך באמת הכלכלה נכשלה? איך הייתה עליית המחירים? שום דבר לא קרה למדינה במשבר הדיור. שום דבר לא נעשה, ותראה מה קרה כאן, במדינה הזאת, במצב הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <אורי מקלב (יהדות התורה):> לכן, אדוני היושב-ראש, מאוד חשוב – אתה יודע, ואתה בטח תבין אותי, שאמר אבא כהן ברדלא: "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה". כך הוא אמר על האחים של יוסף שראו אותו ונבהלו מפניו והתביישו ממנו. אז הוא אמר: קל וחומר, אם הם התביישו מהאח הקטן, אז קל וחומר. אז שואלים כולם: "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה" – מה ההבדל ביניהם? זה כפל לשון, יום הדין ויום התוכחה. אמרו: לא, אלה שני דברים נפרדים. יום הדין ויום התוכחה הם שונים. יום התוכחה, שאפילו אולי תבוא ותגיד – תשמע, בא אחד ואומר, שאלו אותו: למה לא נתת צדקה? תראה, היו עניים סביבך, למה לא נתת? הוא אומר: תשמע, גם לי הייתה משפחה גדולה, לא יכולתי, לא היה לי מספיק לפרנס את המשפחה שלי. שאלו אותו: אה, אבל לקנות משהו, לעשות, לנסוע לחוץ-לארץ, ללכת למשחק כדורגל, לקנות טלוויזיה היה לך, ולילדים שלך, ולא יכולת להתפרנס, אבל לאחרים לא נתת? תוכחה. מוכיחים לו בפנים שמה שאתה טוען, מה שאתה עונה זה לא נכון. ואנחנו אומרים את זה גם במקרה הזה. זה דבר נכון, אבל זה כשזה לא אמיתי, כשאנחנו מוכיחים בפנים שמה שעשית זה חלק קטן וזה לא אמיתי, זה יום התוכחה. אוי לנו מיום התוכחה ואוי לנו מיום הדין. ביום הדין ניחרב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. חבר הכנסת אליעזר מוזס. אני חוזר על קריאתי הנרגשת לכל הדוברים לכלול את דברי התורה המאלפים בתוך שלוש הדקות, כי אחרת הם גוררים אותי לדבר עבירה. אני לא יכול להפסיק דברי תורה באמצע, אז מי שיש לו דבר תורה טוב בנושא, יגיד אותו במסגרת אותן שלוש הדקות שעומדות לרשות כל דובר. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נכון, גם לחבר הכנסת וקנין, סגן יושב-ראש הכנסת, תהיה אותה בעיה. הוא מחליף אותי עוד מעט. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אז אני אתחיל בדברי תורה, אבל אז אי-אפשר להפסיק אותי. אדוני היושב-ראש, ראשית, איחולי לפצועים אשר תוכניתם הייתה להגיע למחוז חפצם בתל-אביב, לעבודה, ללימודים, ונפגעו על-ידי איש שפל ונבזה, צמא דם, רוצח. איחולי להם, לכל הפצועים. אדוני היושב-ראש, קו אחד מוביל מתל-אביב לפריז, ל"היפר-כשר": בכל מקום אנחנו זקוקים לרחמי שמים. כמו שאמר דוד המלך: "אם ה' לא ישמֹר עיר, שוא שקד שומר". אנחנו זקוקים להרבה רחמי שמים בכל מקום. העם היהודי היום גם כן נרדף בכל תפוצות אירופה, ובכל מקום אנחנו רואים את אותו המצב. השם ירחם. עכשיו ניגש לחוק. הממשלה מביאה כאן היום לאישור הכנסת את העלאת שכר המינימום. זהו צעד חיובי במלחמה בעוני, אולם זה עדיין לא מספיק, וללא תוכנית כלכלית מקיפה ומלחמה ביוקר המחיה, ההעלאה הזאת, כמו ההעלאות הקודמות, לא תפתור את מצוקת המחיה. מדינת ישראל נמצאת באחד המקומות הגבוהים בעולם בדירוג יוקר המחיה. גם משפחות שבהן שני בני-הזוג עובדים במשרה מלאה לא מצליחות לגמור את החודש ולעמוד בתשלומים החודשיים. מחירי הדיור הגבוהים, אם שכירות או משכנתה, מוצרי צריכה בסיסיים, כבר גומרים את ההכנסה החודשית, וזאת עוד לפני ההוצאות על חינוך, בריאות, מעונות-יום, חוגים. במצב כזה אין פלא שמרבית המשפחות העובדות – העובדות, כן, כן – עדיין נמצאות מתחת לקו העוני. לפי נתונים שפורסמו, 71% מנתמכי הסיוע הם עובדים שמרוויחים 4,000 ש"ח בחודש, ואף-על-פי-כן 40% מהם נאלצו לוותר בשנה האחרונה על רכישת תרופות או טיפול רפואי לילדיהם. 25% מהילדים הלכו לישון רעבים. 22% מהילדים הלכו בשנה האחרונה לבית-הספר ללא כריך או מזון אחר. העלאת שכר המינימום היא הכרחית, תוספת של כמה מאות שקלים. תוספת כזאת היא לפעמים מה שיעלה את המשפחה מעל קו העוני. יחד עם זאת, חייבים להביא במקביל תוכנית כלכלית מקיפה למלחמה ביוקר המחיה. ללא זאת, אדוני היושב-ראש, המעסיקים יגלגלו את העלאת שכר המינימום על מחירי מוצרי הצריכה, וכך העובדים אומנם יקבלו יותר כסף לחודש, אולם רמת החיים שלהם לא תשתנה כי זה יתמסמס להם בידיים בשל יוקר המחיה ועל המוצרים שיתייקרו בינתיים. אנחנו נתמוך כאן בהצעת החוק להעלאת שכר המינימום, אולם תקוותי שבמקביל הממשלה תציג תוכנית מקיפה לפתרון יוקר המחיה כדי להביא באמת לפתרון הבעיה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, גם על העמידה בזמנים. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת מרב מיכאלי. בבקשה, גברתי. <מרב מיכאלי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברות וחברי הכנסת, אני רוצה לפתוח כמובן בשליחת איחולי החלמה לפצועות ולפצועים מהפיגוע הנורא הבוקר; מחזיקות אצבעות לכולנו. אדוני השר בנט – שאני לא רואה אותו עכשיו – שעומד פה ומתהדר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני רואה אותו, הוא שם – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> הוא מדבר בטלפון. בוודאי, מאוד חשוב. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> הוא מנהל משא-ומתן. <מרב מיכאלי (העבודה):> מנהל משא-ומתן? מאוד מעניין עם מי ועל מה. אדוני השר בנט, לפני שנה בדיוק, נשאל על-ידי העיתון "גלובס", ומצא לנכון לומר – שימו לב: הגדלת שכר המינימום היא צעד פופוליסטי שמשפר מעט את רווחת חלק מהעובדים אך מוציא חלק אחר ממעגל העבודה. כמקובל אצל השר בנט, העובדות לא מטרידות אותו כשהוא בא להגיד את דעתו, להסית וללבות, משום שלמעשה, אחרי ההעלאות הקודמות של שכר המינימום, המשק דווקא המשיך לצמוח, והציבור לא איבדה מקומות עבודה כי אם דווקא עבדה, ואולי יכלה קצת יותר להתפרנס ולהתקיים בזכות העבודה שלה. אז עכשיו, אחרי שהשר בנט והממשלה, וכמובן ראש הממשלה, נכנעו למאבק שעשתה ההסתדרות – כן, מר בנט, אותה ההסתדרות שאתה טוען שהחזיקה אותנו שבויות ושבויים בידיה, והיא בכלל מביאה רק רע לעולם – אותה ההסתדרות גרמה לכם להעלות את שכר המינימום. אז אתה עומד פה ואומר שאתה דואג לטובת עם ישראל, אבל מסתבר שיש אחרות ואחרים שהם אלה שבעצם דואגות ודואגים לטובת עם ישראל וגרמו לכם להעלות את שכר המינימום. אחרי שנכנעת למאבק הזה – ולמאבק פרלמנטרי, צריך להגיד – שרבות ורבים מאתנו שותפים לו, והוביל חבר הכנסת דב חנין, ידידנו, להעלאת שכר המינימום; אחרי שנכנעתם אתה עומד פה וקוצר לעצמך שבחים ומרחיב את האגו שלך עוד ועוד ועוד על חשבון צעד שלא אתה הגית ולא אתה יזמת. אז האם אתה דואג לרווחת עם ישראל, מר בנט, או שמא נתניהו דואג? האם אתם לא אלה – ואתם אלה שהבאתם לכך שעם ישראל לא יכול לחיות מעמל כפיו, לא יכול להתקיים מהשכר שלו? דוח העוני האחרון מראה בבירור שיותר ויותר משפחות שבהן גם האבא וגם האימא עובדות ועובדים נמצאות מתחת לקו העוני, לא יכולים להתפרנס, לא יכולים להתקיים בכבוד. זאת עבודה שלך, של נתניהו, של הממשלה הזאת. אז במקום לעמוד כאן, מר בנט, ולהתנצל בפני עם ישראל שאתה מביא אותו לפת לחם, אתה עומד כאן ומתרברב בנוצות שאינן שלך. אבל שכחתי, מר בנט, אתה לא מתנצל; אתה רק מסית ומלבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת אברהם מיכאלי, ואחריו – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. <איתן כבל (העבודה):> השר בנט מתקשר לעובדים עכשיו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. עד שלוש דקות לרשותך. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר בנט, אנחנו רואים אותך בקצה המליאה אבל אתה עדיין פה. חברי חברי הכנסת, ראשית, אני מצטרף לברכה לפצועים ולפצועות של הבוקר, שלצערנו הזכירו לנו ומזכירים לנו כמעט מדי יום באיזו שכונה אנחנו חיים, באיזה מצב ביטחוני אנחנו חיים. כפי שאמר חברי הרב מוזס, אם הקדוש-ברוך-הוא לא ישמור את עם ישראל בכל מקום בעולם, "שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר". ולכן אנחנו מתפללים לקדוש-ברוך-הוא שיפרוס על עם ישראל את אותה ברכה של הצלה ורווחה. אמן. אבל אם אנחנו מגיעים כבר לדיון של החוק הזה, זה גם רווחה. אדוני היושב-ראש, לא תמיד נעים להטיח ולהגיד: כן, אבל כשלא היינו בתקופה של הבחירות אלא בתקופה השוטפת של ההתנהלות של הקואליציה והאופוזיציה, הקואליציה לא רצתה לשמוע מהחוק הזה. ולא רק שהיא לא רצתה לשמוע, כל חוק שעלה והיה בו אפילו קמצוץ של איך להיטיב עם אותם חלשים – אני חשבתי שהשר בנט יושב כחפרפרת של ש"ס, במטה, כשש"ס החליטו לקרוא לקבוצה הזאת "השקופים". השקופים האלה סובלים לא מהיום ולא מתקופת מערכת הבחירות, השקופים האלה. רבותי, בואו נסתכל על המספר הזה של שכר מינימום. אפשר לחשוב שמדובר בסכום כזה גדול שאנשים – גם אם יעלו להם ב-100, 200 או אפילו 1,000 שקל – יוכלו לשפר את החיים שלהם בצורה משמעותית. הרי כל אחד מאתנו יודע מה זה לחיות עם משכורת של 4,500 שקל או 4,800 שקל, או אפילו 5,000, שזה היה, לפי הצעת החוק, המקסימום. המשפחות שאין להן איך להתחיל את החודש, המשפחות האלה שמתמודדות עם הוצאות, אפילו במינימום שבמינימום לא יכולות להחזיק את עצמן במהלך חודש בשכר הזה. לכן, מצד אחד אנחנו מברכים על היוזמה. אנחנו באים הנה כדי לתמוך בחוק הממשלתי. אבל, חברי, אנחנו לא מסתפקים בסכומים האלה שנקובים פה, ושלא יאיים עלינו היועץ המשפטי לממשלה שאם יהיו שינויים כאלה או אחרים בתוך החוק, הממשלה תמשוך את החוק. רבותי, אנחנו צריכים להסתכל על אנשים. מדובר פה לא במספרים מבוטלים; מדובר פה במיליונים של אנשים שאין להם איך להתחיל את החודש – איך הם חיים, איך הילדים שלהם חיים. בבוקר, כשאימא לא יכולה לתת לילד שלה סנדוויץ', זה לא נקרא לשפר את מצב החיים שלהם בצורה משמעותית. אנחנו דורשים לפחות לפחות ששכר המינימום יעלה ל-6,000 שקל, וזו אחת הדרישות שלנו כמפלגת ש"ס, לבוא ולבקש שהדבר הזה יתבצע. אנחנו נסכים בשלב הזה שזה יתחיל לפחות בשלב הראשוני בסכום שהממשלה תקבע, אבל נעמוד על כך שזה יגדל בהמשך. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת מיכאלי. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, ואחריה – חבר הכנסת ישראל אייכלר. אחרי חברת הכנסת אורלי לוי אדוני ידבר. בבקשה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, באמת אי-אפשר להתחיל לדבר על נושא כל כך חשוב כמו העלאת שכר המינימום כאשר אנחנו נמצאים אחרי בוקר קשה מאוד. אני רוצה לשלוח מכאן איחולי החלמה לפצועים בפיגוע הדקירה שהתרחש היום בלב-לבה של תל-אביב. בכל זאת, לצד המציאות הזאת של חשש מטרור ומאיומים אחרים, שכולנו מכירים היטב, לצערנו הרב, שגרת החיים במדינה חייבת להימשך. גם הקשיים היומיומיים של האוכלוסייה החלשה, שמשום מה רק הולכת ומתרחבת – אנחנו לא מצליחים אפילו להקפיא את המצב, ובטח שלא למגר אותו. ראשית, אני רוצה לברך על הצעד החשוב הזה, ומי שנמצא כאן בכנסת, גם מהקדנציה הקודמת, יודע כמה נלחמתי וכמה רציתי להעביר את העלאת שכר המינימום, ועוד בכנסת הקודמת ניסה חבר הכנסת עמיר פרץ. לצערנו הרב, זה לא עבר אפילו את הממשלה. גם חברים שלו ממפלגת העבודה, כמו מי שטוען היום – מי שהיום הוא יושב-ראש מפלגת העבודה וטוען לראשות הממשלה הצביע נגד העלאת שכר המינימום בקדנציה שעברה בממשלה, רק כדי לסבר את האוזן. <שלי יחימוביץ (העבודה):> לא נכון. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> שלי, תבדקי אותי ותשאלי את עמיר פרץ בעצמו מה היה בממשלה, בכנסת הקודמת. <שלי יחימוביץ (העבודה):> זה פשוט לא נכון. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> תבדקו ואז תדברו. חבר הכנסת עמיר פרץ, האם מפלגת העבודה תמכה בהצעה שלך להעלאת שכר המינימום בכנסת הקודמת? בממשלה? <עמיר פרץ (התנועה):> אני יודע שבנט לא תמך. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> גילוי נאות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הוא מבקש לשמור על זכות השתיקה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> טוב. אנחנו נעבור הלאה. מה שקורה – ולמה אני מעלה את הדברים האלה? כי, לצערי הרב, כאשר אנחנו מנסים לחפש חברים חברתיים בקואליציה, קשה מאוד למצוא אותם. יותר קל לנו למצוא באופוזיציה חברים למאבקים החברתיים, כי באיזה אופן זה גם חלק מתפקידם: לנגח את הקואליציה. אבל אם יש משהו טוב בבחירות האלה, הבחירות המוקדמות, זה שפתאום הנושאים החברתיים הם in. לא נעים לאף אחד, אפילו לא לשר הכלכלה – שבדיוק לפני שנה ומשהו, ב-2013, אמר: הגדלת שכר המינימום היא צעד פופוליסטי, שמשפר מעט את רווחת חלק מהעובדים, אך מוציא חלק אחר ממעגל העבודה ודן אותם לחיי עוני וחוסר מעש. כאן הוא דיבר על כך שזה מזור. ההפחדות היו גם כאשר השר עמיר פרץ בפעם הראשונה נאלץ ורצה להעלות את שכר המינימום – מה שבסוף קרה, החזירו: המשק יתמוטט, אנשים יהיו מובטלים. זה לא קרה, אנחנו עדיין פה. ועדיין, אני רוצה לומר כמה דברים על הנושאים החברתיים. גם את שכר הדירה הריאלי לדיור הציבורי, לזכאי הדיור הציבורי, הצלחנו להעביר בקריאה הראשונה, לדעתי – אחרי המאבקים הנורא-קשים עם יש עתיד, שניסו להפיל אותו והגישו ערר לממשלה וכו' – בזכות זה שהגענו למערכת בחירות. כולם מפחדים להיות לא חברתיים כאשר הנושאים האלה על סדר-היום. אבל, חברים, זה קורה, זה קורה כל יום, ובשאר הימים, כשאין מערכת בחירות בפתח, אתה מגלה את הפרצופים האמיתיים. אתה מגלה שלדיור הציבורי אין יותר מדי תומכים, גם לא בבית היהודי, שמחלק היום את הדירות לגרעינים התורניים, לישיבות ההסדר, לאלף ואחד דברים – יש שיאמרו שבאמת למקומות טובים וראויים. אבל זו לא הקופה. זו לא הקופה הקטנה. וזה ממשיך אחר כך לחינוך, לגיל הרך. אני רוצה לספר לכם משהו: יש גרעינים תורניים שמגיעים לעיירות פיתוח, so called באים להעלות את הרמה של המקומיים; אנחנו זקוקים לאחרים שיעלו לנו את הרמה כי אנחנו פרזיטים, הרי. הם מגיעים ושותים את התקציבים החברתיים. כן. הם דורשים אחר כך גנים משלהם, שלא תהיה אינטגרציה, חלילה וחס. ואז, אם צריך מעון באותו מקום, יקבלו את זה אותם גרעינים תורניים. חברים, זה בסדר לא להתנצל, אבל אל תנצלו את השכבות החלשות. לא לשם כך יש תקציבים ואנחנו מנהלים פה מאבקים. אני מקווה מאוד שבכנסת הבאה הבית היהודי יהיה שותף לכמה מאבקים חברתיים. אני יכולה להבטיח לכם שאני אמשיך לשאת את המאבק הזה, ואני מקווה שיהיו כמה שיותר חיילים – בעיקר מהקואליציה, שם נחתכים דברים. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת אורלי לוי. חבר הכנסת ישראל אייכלר – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת אורית סטרוק. עד שלוש דקות לרשות אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, אני רוצה לפתוח באירוע שהיה היום בתל-אביב. שוב יש לנו תזכורת שסדנא דארעא חד הוא. מצרפת עד תל-אביב עוברת דרך אחת, דרך הסכינאות, ואנחנו מתפללים לקדוש-ברוך-הוא: ופרוס עלינו סוכת שלומך, סוכת רחמים וחיים טובים ושלום, עלינו ועל כל עמו ישראל. ובמיוחד כתוב "ועל ירושלים". הקדוש-ברוך-הוא ישלח רפואה שלמה לפצועים. אדוני היושב-ראש, הרבה מעלות – כמה מעלות טובות לפירוק הממשלה הקודמת, הנוכחית. אחת מהן היא שהממשלה התעשתה ביום האחרון שלאחר האחרון להביא חוק שחברי כנסת רבים, ובראשם דב חנין, מה שאני יודע על החוק שאני חתום עליו, להעלות את שכר המינימום ל-5,580 שקל. כבר שנה שלמה עומד ותקוע ולא מזיזים אותו, כי הייתה ממשלה טובה לאנשים שיש להם וממשלה רעה מאוד לאנשים שאין להם, ולכן הדבר הזה תקוע. הרבה חוקים טובים הצענו והם לא התקבלו. אולי עכשיו, כשהממשלה – אולי אדוני היושב-ראש יעשה עוד כמה דיוני פגרה מיוחדים להצעות חוק נוספות, והממשלה תתקן את כל העוולות שהיא עשתה במשך שנתיים. הציע חבר הכנסת הרב מקלב חברי, יחד אתי, אפשרות היעדרות הורה מעבודתו כאשר הילד חולה במחלה קשה – לא עבר; אנחנו ביקשנו – דיבר השר בנט דברים נכונים לגבי ועדי העובדים – ביקשנו על איסור שביתה ללא הודעה מראש; זה אפילו כבר עבר בקריאה טרומית – לא זז, דבר שפוגע בהרבה אנשים; ביקשנו דבר כל כך פשוט כמו החלת חוק פיצול דירות באופן חוקי, שישחרר עשרות-אלפי דירות לזוגות צעירים ולצעירים לשוק השכירות, יוריד את המחירים – לא עבר. אולי צריך לקחת עוד כמה ימי פגרה כאלה כדי שהממשלה תאשר את זה, כבוד השר. פיצול דירות יכול להציף את השוק בדירות להשכרה ויוריד את מחירי ההשכרה. שלא לדבר על זה שכבר ארבע שנים אני מחכה לחוק של הרחבת השתתפות המדינה בתשלום לאמבולנס לבית-חולים בפינויים, דבר שהרבה אנשים סובלים ממנו, וכל מיני דברים כאלה. שום דבר לא זז בממשלה הקודמת בדברים האלה, כי הם היו עסוקים בפגיעה, במלחמה זה נגד זה: יש עתיד נגד הציבור החרדי, המתנחלים – אסור להגיד את המילה מתנחלים – הבית היהודי דאג להעביר את הכספים שקוצצו מהישיבות למוסדות שלו, דבר שאנחנו לא עשינו מעולם. כל אחד עשה נגד. עכשיו כולם באווירה של בעד. אז אדרבה, עכשיו צריך לנצל את זה. נקווה שבעזרת השם הממשלה הבאה תהיה ממשלה יותר טובה, והעם ידע לבחור במי שבאמת – ואני לא אומר לאיזו מפלגה – במי שבאמת דואג גם לעניינים החברתיים, גם כדי שאנשים שאינם עשירים יוכלו לחיות פה, ולא במפלגות שמדברות בשם מעמד הביניים ומייצגות את הטייקונים המיליונרים, המיליארדרים, שמממנים אותן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש – בזה אני מסיים – אם באמת הקהל ידע לבחור באותן מפלגות ששומרות גם על התורה, גם על היהדות, גם על האיחוד של עם ישראל ושל ארץ-ישראל וגם לטובת כל האזרחים, והיה זה שכרנו. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז יבוא המשיח ולא יהיה צורך בבחירות. תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת אורית סטרוק. אחריה – חבר הכנסת עמיר פרץ. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, חשבנו שיהיה לנו היום סדר-יום חברתי-כלכלי, נדבר על השכבות החלשות, על השכר שלהן. באו אויבינו והזכירו לנו את סדר-היום שהם מכתיבים לנו: סדר-יום של טרור, של מלחמה על הזכות לחיות בארץ הזאת גם בתל-אביב; סדר-יום של אויב אכזר, שביד אחת דוקר ופוצע וכמעט הורג אזרחים תמימים, וביד השנייה חותם באלגנטיות על פניות לבית-הדין בהאג. אבל יש לנו באמת גם סדר-יום חברתי. אדוני השר, אין ספק שהחוק שאתה מביא היום לכנסת הוא צעד ראוי, צודק ומתחשב עבור מאות-אלפי עובדים שמשתכרים שכר מינימום. ובכל זאת, כפי שכבר הודעתי לך מראש, אדוני השר, אני מתכוונת להימנע בהצבעה הזו. אני לא אצביע בעד החוק, כי למרות ההזדהות שלי עם עובדי שכר מינימום, ששכרם יעלה סוף-סוף, עם כל ההשתתפות בשמחתם, אי-אפשר ולא נכון להתעלם היום מאוכלוסייה חלשה בהרבה, אוכלוסייה שהצעת החוק הזאת פוגעת בה פגיעה אנושה, האוכלוסייה הסיעודית. אותם קשישים, אותם נכים, אותם חולים סיעודיים שנאלצים להעסיק עובד סיעודי כדי לבצע את הפעולות היומיומיות הכי בסיסיות – להתקלח, להתלבש, לאכול, לנוע ממקום למקום, לפעמים לנשום. שום דבר מזה הם לא יכולים לעשות לבד. פעולות יומיומיות שאנחנו אפילו לא חושבים עליהן, אבל הם צריכים לשלם משכורת כדי לבצע אותן. אלה האנשים הכי חסרי ישע בחברה שלנו, שמצבם הרפואי הפך אותם למה שאני מכנה מעסיקים בעל-כורחם. והנה עכשיו, בגלל העלאת שכר המינימום, העסק שלהם – כן, עסק כביכול, כלומר גופם חסר הישע – הפך לנטל כלכלי כבד יותר. אין להם שום יכולת להגדיל עכשיו את ההכנסות כדי לעמוד בנטל הזה. מאיפה הם יגדילו את ההכנסות? הם ילכו לעבוד? אין להם שום אפשרות לצמצם את היקף כוח-האדם בעסק הזה שלהם. על מה בדיוק הם יוותרו, על מה? על האוכל? על המקלחת? על ההשגחה הצמודה? על מה הם יוותרו? הם נמצאים במלכוד, והצעת החוק הזאת מכניסה אותם למלכוד הזה, שאגב הם נמצאים בתוכו כבר מלכתחילה, כי הפערים בין מה שאנחנו נותנים להם למה שהם צריכים להוציא הם בלתי נסבלים. הצעת החוק, במתכונתה הנוכחית, לא נותנת שום שיפוי למקבלי קצבת השירותים המיוחדים. עכשיו, אדוני השר, אני יודעת שהממשלה לא אשמה. אני יודעת, הבנתי – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, גברתי. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – שהיועץ המשפטי לממשלה הגביל אתכם. הוא לא מוכן להזיז אות אחת נוספת מעבר למה שסוכם לפני היציאה לבחירות. <קארין אלהרר (יש עתיד):> נו, באמת. נו, באמת. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> דיברתי גם עם חיים כץ, יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה. אני מבינה שאם אנחנו נזיז תג אחד, קארין, אז אין הצעת חוק. <קארין אלהרר (יש עתיד):> נו באמת. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> אוקיי. אז אני מבטיחה – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> גם העלאת שכר המינימום זה תקציב. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> אני מקווה, קארין, שגם את תצטרפי אלי בעניין הזה. אני מבטיחה, מייד אחרי הבחירות, לפעול לתיקון העוול הזה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא, זה לא יהיה אחרי הבחירות. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> אבל בינתיים, כל זמן שאין שיפוי לאותה אוכלוסייה, אי-אפשר שלא לזעוק את זעקתה, ולכן אני פה כדי לזעוק אותה, ואני, אדוני השר, אמנע בהצבעה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת אורית סטרוק. חבר הכנסת עמיר פרץ – בבקשה, אדוני, ואחריו – סגן השר אברהם וורצמן. בבקשה, אדוני. עד שלוש דקות. <עמיר פרץ (התנועה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, האמת שהיום בדרכי לכנסת אמרתי: אני אבוא עם מצב רוח טוב, מאַחֵד. כי אמרתי לעצמי: מה זה בכלל משנה מי פעל, מי עשה למען שכר המינימום? דב חנין, שהוביל פה את 30 השקל לשעה, איתן כבל, אילן גילאון? חברים רבים שעשו עבודה קשה מאוד למען שכר המינימום. אני אמרתי: לא נורא, מה יש? כשיש כזה קרדיט, כל כך גדול, כל כך חשוב, יאללה, שיתחלקו, שיהיו בריאים, זה בסדר גמור מבחינתי. אתם יודעים, עסקתי בזה איזה יום-יומיים. לא ממש, כן? לא סגרנו משק כדי להשיג את שכר המינימום? לא חתמנו על הסכם תקדימי בממשלה? אבל האמת, אדוני שר הכלכלה, לשמוע אותך כאן. אתה יודע, אפילו טיפה – להיות טיפה עם אינטגריטי. כי יש גבול. אני לא רוצה לומר לך מה הייתי צריך לומר לך עכשיו. אני רוצה לומר לך, אתה יודע מה? אתה אומר במקרה הטוב חצאי אמיתות שהם הרבה יותר גרועים משקרים. אבל יותר מכך – אתה ברוב חוצפתך לוקח את אותם גורמים שרק בזכותם אתה יכול לעמוד כאן; אתה יזמת משהו? הרי העלאת שכר המינימום היום היא חוק שמצלם הסכם בין ההסתדרות לבין התעשיינים. בלי ההסכם הזה אף אחד לא היה עומד כאן. אתה ברוב חוצפתך עומד כאן, תוקף את ההסתדרות. אני נגד מושחתים, ובכל מקום שהוועד מושחת צריך לטפל בו. אבל אני בעד זכות ההתארגנות, כי כמו שאם ימצאו איזה חבר כנסת מושחת לא יסגרו את הכנסת, אם ימצאו שר מושחת לא יבטלו את הממשלה; אבל לנסות להדביק, להכתים ציבור שלם? ואם ההסתדרות לא הייתה עומדת על רגליה עם כל אותם עובדים מאורגנים שהתייצבו לצדם של עובדי שכר המינימום כדי להשיג את ההסכם הזה, אדוני שר הכלכלה, להזכיר לך – תפסיק להסתכל באס.אם.אסים, תכבד לפחות את הדיון. או שלא נעים לך לשמוע – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> תמשיך להגן על אלון חסן. לך תגן על אלון חסן, אתה כל כך טוב בזה. תמשיך עוד, תמשיך עוד. <עמיר פרץ (התנועה):> תסלח לי מאוד, אתה האחרון שתטיף לי – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> תמשיך, תמשיך. תמשיך להגן על – – – <עמיר פרץ (התנועה):> אתה יודע מה הבעיה? <שר הכלכלה נפתלי בנט:> תמשיך, תמשיכו. זה מה שאתם יודעים לעשות, ואתם פוגעים בשכבות החלשות. מדברים גבוה, לא עושים כלום, חוץ מלפגוע בשכבות החלשות. אבל תמשיך. <עמיר פרץ (התנועה):> נפתלי בנט, אתה חוצפן. אתה אדם חצוף. זה מה שאתה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר בנט – – – <עמיר פרץ (התנועה):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> תמשיך לדבר – – – הכול יהיה בסדר. <עמיר פרץ (התנועה):> נפתלי בנט, מניפולטור, רודף שקרים. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> הכול יהיה בסדר – – – תמשיך להגן על הנמלים – – <עמיר פרץ (התנועה):> – – – אתה חצוף. מי שהצביע – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – תמשיך להגן על חברת החשמל. <עמיר פרץ (התנועה):> – – נגד העלאת שכר מינימום – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – – הכול בהידברות. אתה תמשיך לדבר, ואנחנו נמשיך לעשות. הכול יהיה בסדר. <עמיר פרץ (התנועה):> אדוני – – – אתה לא עושה כלום. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אתה – – – הכי גדול. <עמיר פרץ (התנועה):> – – – אתה לא מתבייש? <שר הכלכלה נפתלי בנט:> פגעת בשכבות החלשות יותר מכל אחד במדינה. תתבייש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שר הכלכלה. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> תתבייש. <עמיר פרץ (התנועה):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אבל במילים גבוהות תמשיך. תמשיך לפגוע. <עמיר פרץ (התנועה):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> תמשיך לחזק את החזקים. <עמיר פרץ (התנועה):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> לא עשיתם כלום. כלום. לא פירקת את "נשר", לא את הקרטל. אבל לדבר – אתה מלך הדיבורים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר הכלכלה. אני קורא לך פעם שנייה. <עמיר פרץ (התנועה):> שר הכלכלה נפתלי בנט – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת עמיר פרץ, זמנך תם. <עמיר פרץ (התנועה):> – – הסכם שכר המינימום הראשון שנרשם במדינת ישראל – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> תמשיך לדבר, אנחנו נמשיך לעשות. ניפגש. זה הסדר מעולה. <עמיר פרץ (התנועה):> הסכם – – – לא עשית כלום. אתה משקר כל הזמן. זה מה שאתה עושה – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> תמשיך להגן על החזקים. אתה טוב בזה. <עמיר פרץ (התנועה):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> תמשיך להיות שפוט. <עמיר פרץ (התנועה):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> הרי פקדת למפלגת העבודה את כל החזקים, את כל הוועדים. <עמיר פרץ (התנועה):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אתם פוחדים פחד מוות מהוועדים. תמשיך. <עמיר פרץ (התנועה):> אני אספר לך משהו. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> תמשיך. אני ראיתי איך זוכרים את – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – – <עמיר פרץ (התנועה):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> העיקר – – – נכנסת ב"שושו". הם פוחדים פחד מוות – – – <עמיר פרץ (התנועה):> תלמד לשתוק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר בנט. <עמיר פרץ (התנועה):> תלמד לשתוק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר בנט, מספיק. <עמיר פרץ (התנועה):> תלמד לשתוק פעם. <קריאה:> מזמן – – – <עמיר פרץ (התנועה):> תלמד להקשיב, תלמד לשתוק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אדוני, נא לסיים. <עמיר פרץ (התנועה):> לא, אני חושב שהזמן הזה שהוא הפריע מגיע לי, עם כל הכבוד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אבל זה כבר הרבה מעבר לשלוש דקות. <עמיר פרץ (התנועה):> בסדר. אני עוד לא אמרתי את מה שאני חושב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני בטוח שלא אמרת מה שאתה חושב – – <עמיר פרץ (התנועה):> אוקיי, אז אני אומר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – אבל שלוש דקות נגמרו. <עמיר פרץ (התנועה):> אני אומר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אבל בקצרה. משפט סיכום. <עמיר פרץ (התנועה):> עם כל הכבוד, אתה היית צריך להגן פה על כולם. בא איזה חבר כנסת, נבחר לפני שנתיים, מדבר כאילו הוא הקים את המדינה. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> בשנתיים עשינו מה שאתם לא עשיתם – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, השר בנט, מספיק – – – <עמיר פרץ (התנועה):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> קשה לך עם זה – – – <עמיר פרץ (התנועה):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> קשה לך עם זה. קשה לכם, כי שחררנו את עם ישראל מהשחיתות שלכם – – – <עמיר פרץ (התנועה):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> ואם תיכנסו לממשלה – – – <עמיר פרץ (התנועה):> – – – אתה פשוט מונה את הציבור. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> פתחנו את השמים. מה קרה? – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר בנט. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – – בממשלה, אז פתחנו את השמים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר בנט – – – <עמיר פרץ (התנועה):> בדיון על התקציב לפני שלושה חודשים אני הגשתי ארבע הצעות לממשלה; לפני שלושה חודשים, לא לפני הרבה זמן: העלאת שכר המינימום, קיום סל קיום מינימלי בכבוד, טיפול בדיור הציבורי וביטול חברות כוח-אדם. אתה הצבעת נגד. אתה וכל הסיעה שלך. לכן, תפסיק לשקר לציבור, תאמר את האמת. אתה הרי לוקח קרדיטים שלא היו לך. אחד הקרדיטים שאני מאוד אוהב שאתה לוקח – כשאתה אומר לכולם – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> תמשיך לדבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת עמיר פרץ, נא לסיים. <עמיר פרץ (התנועה):> לא. אני מסיים, אם תיתן לי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה כבר מסיים בפעם השלישית. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר בנט. <עמיר פרץ (התנועה):> שישתוק. – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה דיברת שלוש דקות – – – <עמיר פרץ (התנועה):> שישתוק. שישתוק. שישתוק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר בנט, מספיק. שתי מילים. אני יכול להוציא אותך. – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – – הסוציאליזם שלכם, מה אתו? <עמיר פרץ (התנועה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, חברים, הפסקה בדיון. <עמיר פרץ (התנועה):> לא, אני מסיים את המשפט, שנייה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> למה אתה לא קורא אותו לסדר? <עמיר פרץ (התנועה):> לא. אני רוצה לסיים את המשפט שלי. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אבל למה אתה לא קורא אותו לסדר? <עמיר פרץ (התנועה):> אוקיי. אני אחזור. אין בעיה. <(הישיבה נפסקה בשעה 11:55 ונתחדשה בשעה 12:02.)> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מחדש את הישיבה. אני מודיע לכל הדוברים, וגם לנציג הממשלה, שאם האווירה תהיה כפי שראינו בדקות האחרונות, לא יהיה חוק היום. אני פשוט אפסיק את המליאה, ולא יהיה חוק, עם כל הכבוד לבקשת הממשלה. הזהרתי בפעם שעברה, הזהרתי בפעם הקודמת: לא אתן לנהל אספות בחירות במליאה; לא בשביל זה התכנסנו כאן. לא למפלגה זו ולא למפלגה אחרת, לא לממשלה ולא לאופוזיציה. עכשיו, לגבי בקשתו של חבר הכנסת עמיר פרץ להשלים את הדברים, בדקתי עכשיו עם המזכירות: ההפרעה הראשונה לדברים של חבר הכנסת עמיר פרץ נרשמה כ-11 שניות לפני תום שלוש דקות, ולאחר מכן היית על הדוכן עוד כמה דקות. אני רוצה לציין לפרוטוקול שאפשרתי לחבר הכנסת עמיר פרץ להמשיך, כי ידועות זכויותיו בנושא של חוק שכר מינימום. בזה תם הפרק הזה. אני מאוד מבקש מן השר שלא להתערב בדיון; תרצה לסכם בסוף את הדיון? תסכם את הדיון. אנחנו ממשיכים, אבל אני חוזר ואומר: אם זאת תהיה האווירה, אנחנו פשוט נעשה הפסקה עד שהאנשים יירגעו, ובכלל לא בטוח שיהיה היום חוק שכר מינימום, שכולם בכנסת – כולם, בלי יוצא מן הכלל, עם הסתייגויות כאלה ואחרות – תומכים בו. <עמיר פרץ (התנועה):> אדוני, היושב-ראש, אני מבקש תגובה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, תאמר משהו מן הצד. <עמיר פרץ (התנועה):> אדוני היושב-ראש, אני לא מכיר נוהל בכנסת שמפסיקים חבר כנסת שעומד על הדוכן בלי שום שלוש קריאות, בלי שום אזהרה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה זאת אומרת? <עמיר פרץ (התנועה):> – – ואחר כך לא נותנים לו להשלים משפט. אני לא מכיר את זה. אני נמצא פה 26 שנה, אני נוהג בהגינות עם כולם. מותר לך, אדוני היושב-ראש, לשקול את זה. אני, לצערי הרב, בגלל הפרעותיו של השר בנט – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שהתחילו 11 שניות לפני תום הזמן. <עמיר פרץ (התנועה):> לא לא לא, אדוני היושב-ראש, אני לא השלמתי, אני מבקש לומר את הדברים העיקריים. אם לא, יש פה מספיק חברי כנסת שמוכנים לתת לי את זמנם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה רצית? משפט סיכום. במסגרת 11 השניות שנותרו לך תגיד משפט סיכום. <עמיר פרץ (התנועה):> אין בעיה. אז אין לי ברירה אלא לבחור משפט סיכום ולומר – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אני יכולה להעביר את זמן הדיבור שלי לעמיר פרץ? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. חברים, יש תקנון בכנסת. <עמיר פרץ (התנועה):> עיסאווי, תגיד גם אתה, עיסאווי. תקום, תקום, תגיד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מעריך את המאמץ של חברת הכנסת שלי יחימוביץ, ואת הכרת הטוב, שגם לי יש בנושא הזה לחבר הכנסת עמיר פרץ, אבל יש תקנון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני אעביר את שלוש הדקות שלי לשר עמיר פרץ. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני, 11 שניות יש לך למשפט סיכום. בבקשה, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אעביר את שלוש הדקות שלי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה רוצה לוותר על זכות הדיבור? אין לי בעיה עם זה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, אני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברים, תפסיקו, אני רק עכשיו הזהרתי אתכם בנושא הזה. רק עכשיו הזהרתי אתכם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה דיון חשוב, וכדאי לשמוע את – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני, בבקשה. <עמיר פרץ (התנועה):> טוב, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לסכם במשפט אחד ולומר: נכון ששר הכלכלה בהחלט עשה את המעשה הנדרש כשר, להביא את החוק היום, אבל מותר לתת גם לכל האנשים שעושים מאמצים, כולל ארגונים שהוא לא אוהב, ונכון שאחד הדברים שאני אוהב, שהוא מאמץ – אף-על-פי שלא הוא – שכל הזמן מתארים את בניית ההתנחלויות. כי אני לא אוהב שמזכירים לנו שמפלגת העבודה התחילה לבנות התנחלויות. ולכן, אם מדברים נגד קרטלים, הגיע הזמן להיאבק נגד קרטל המתנחלים, שהוא הקרטל שלוקח הכי הרבה ופוגע הכי הרבה בכל אותן קבוצות חלשות בישראל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אחר כך תגידו שעושים הסתה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> איזה שטויות. כמה אתה מדבר שטויות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עמיר פרץ. אדוני, חבר הכנסת עמיר פרץ, אלא אם כן יהיו דברים ממש בלתי צפויים, ב-31 במרס, בשמחה רבה אנחנו נראה אותך עולה כאן לדוכן היושב-ראש והופך לפחות ליושב-ראש הזמני של הבית, ואז גם אתה תדע שחבר כנסת שמיצה את זמנו, את זכות הדיבור, היושב-ראש אומר לו: אדוני, נא לסיים. לפעמים גם סבלנותך תפקע, ואחרי שחמש פעמים תגיד "נא לסיים", אתה תגיד "זהו, מספיק, תרד". אבל את זה אנחנו נראה ב-31 במרס. <עמיר פרץ (התנועה):> אדוני היושב-ראש, אתה יודע שאני מאוד מעריך אותך – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני יודע, זה הדדי, ולכן אני אומר שכשתשב בכיסא הזה תראה שיש לפעמים חברי כנסת שלא עוצרים, וצריך לסיים. זאת זכותו של כל יושב-ראש וכל סגן יושב-ראש הכנסת. סגן השר אבי וורצמן, ואחריו – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. <אבי וורצמן (הבית היהודי):> חברי אדוני היושב-ראש – חברי השר נפתלי בנט, אל תדאג, פשוט מקנאים בך שאתה מביא את החוק היום, אז קצת צועקים, אבל זה בסדר. <קארין אלהרר (יש עתיד):> תתבגר, תתבגר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גונבים – – – <אבי וורצמן (הבית היהודי):> מקנאים, מקנאים, לא קרה כלום. חברי חברי הכנסת – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – שב ואל תעשה. <אבי וורצמן (הבית היהודי):> – – שלום לכולם, קודם כול. נחמד להיפגש עם כולם, במיוחד כשאנחנו עסוקים היום בחוק כל כך חשוב וכל כך משמעותי למאות – מאות-אלפי אנשים במדינת ישראל. מובן שבראשית דברי אני רוצה למסור החלמה מהירה לפצועים מהבוקר. זה שוב מזכיר לנו: תתעוררו מהחלומות, חברים; לא מעניין אותם איפה פוגעים בנו, אם זה באיתמר או ב"היפר-כשר" בפריז או באוטובוס בלב תל-אביב. חבר'ה, רוצים לפגוע בנו כי אנחנו יהודים, ואנחנו צריכים לדעת את זה ולדעת מול מי אנחנו עומדים. הם פשוט לא רוצים אותנו במדינה הזאת, במדינה שלנו. <מיכל רוזין (מרצ):> העולם כולו נגדנו, כולם רוצים להשמידנו – – – <אבי וורצמן (הבית היהודי):> מובן שאני רוצה למסור מכאן, בשם כולנו, החלמה מהירה לחברנו, השר אורי אורבך, אורי, שאני חושב שהוא חבר של כולם בבית הזה, גם ימין וגם שמאל, ואני כמובן מאחל לו רפואה שלמה – ותענוג לראות את הפרגון הגדול שאורי זוכה לו מכל עם ישראל ומכל יושבי הבית הזה. אני חייב לומר, אחרי הדברים של עמיר פרץ – ואדוני היושב-ראש, אני לא רוצה להיגרר לרמת הדיון שהייתה פה עכשיו, אבל אני רוצה לומר רק דבר אחד. רבותי, אנחנו שנה וחצי, שנה ושמונה חודשים בממשלת ישראל. השר נפתלי בנט, שיושב פה עכשיו, קידם את נושא עובדי הקבלן כמו שמעולם לא קידמו במדינת ישראל. השר נפתלי בנט דאג לתוספת – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – לא צריך שיהיו עובדי קבלן – – – <אבי וורצמן (הבית היהודי):> אתם יכולים לצעוק, תמשיכו לצעוק. כנראה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> זה מתקזז עם השכר של – – – <אבי וורצמן (הבית היהודי):> כנראה תמשיכי לצעוק גם בקדנציה הבאה, לצעוק ולצעוק ולצעוק. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <אבי וורצמן (הבית היהודי):> אבל כנראה שכחתם שיותר מ-100,000 עובדי שמירה, ועוד מספר דומה של עובדי ניקיון, דאגנו להם – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – 700,000 עובדים ישראלים, שתהיה להם קביעות – – – <אבי וורצמן (הבית היהודי):> את יכולה להמשיך לצעוק, מיכל. דאגנו להם; השר נפתלי בנט דאג להם לתוספת המשמעותית ביותר שהייתה מאז ומעולם. אבל אתם תמשיכו לצעוק, ואנחנו נמשיך לעשות. אנחנו היום מביאים חוק שאתם הייתם צריכים להיות הראשונים – וכל הכבוד, כל הכבוד למי שעסק בזה עד היום. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בלי לשקר, דַייק בעובדות. <אבי וורצמן (הבית היהודי):> כל הכבוד למי שעסק בזה עד היום, אבל היום השר נפתלי בנט ומפלגת הבית היהודי מביאים חוק שאתם הולכים להצביע בעדו, ובמקום לפרגן, ובמקום להודות, אתם רק תוקפים. <מיכל רוזין (מרצ):> אנחנו לא פופוליסטיים, אנחנו ענייניים – – – <אבי וורצמן (הבית היהודי):> לא, יעזור לכם. מיכל, לא יעזור לכם, אתם תמשיכו – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת רוזין, חברת הכנסת רוזין, אני אמרתי: את השר אני לא יכול להוציא, כי הוא מייצג את הממשלה, אבל חברי כנסת, אם זה המצב, נתחיל להוציא. <אבי וורצמן (הבית היהודי):> אני רוצה לומר לכם, אתם יכולים להמשיך לצעוק, ואתם יכולים להמשיך לדבר, אנחנו נמשיך לעשות. בתוך שנה וחצי דאגנו כמעט – – – <מיכל רוזין (מרצ):> לא נתנצל. <אבי וורצמן (הבית היהודי):> לא נתנצל, לא נתנצל על זה שאנחנו דואגים. כל הכבוד, האמירה שלך הייתה מצוינת. אנחנו דאגנו בקדנציה הזאת – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <אבי וורצמן (הבית היהודי):> – – לשכר מינימום לעובדי קבלן, למיליון אנשים במדינת ישראל. מיליון אנשים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. <אבי וורצמן (הבית היהודי):> ואת זה אתם לא תיקחו, כי אנחנו נמשיך לעשות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אבי וורצמן (הבית היהודי):> רק מילה אחרונה, אדוני. אני רוצה לומר שראיתי בעבודתי במשרד החינוך, וראיתי את זה בעוד משרדים רבים, את הביזיון – את הביזיון – שיש במדינת ישראל כלפי עובדי קבלן. אם מדובר בהעסקת עובדי קבלן – וראיתי אנשים שביולי-אוגוסט אומרים להם ללכת הביתה, ובעיני זה ביזיון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני, נא לסיים. <אבי וורצמן (הבית היהודי):> אני גומר, אדוני. אני רוצה לומר רק דבר אחד: אנחנו התחלנו מהלך במשרד החינוך, ואני מקווה שבקדנציה הבאה הממשלה שתקום, בעזרת השם, ממשלה לאומית, כשהבית היהודי הוא חלק גדול ממנה, אני רוצה לומר שבעזרת השם אנחנו נפסיק את הביזיון של העסקת עובדי קבלן במשרדי ממשלה. בפעם הבאה נדאג שלא יהיו עובדי קבלן במשרדי ממשלה. אני רוצה לברך את חברי השר נפתלי בנט. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – בפעם הבאה – – – <אבי וורצמן (הבית היהודי):> אתם תמשיכו לצעוק ואנחנו נמשיך לעשות. תודה רבה לכם. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – הייתם בממשלה, אם רק היו נותנים לנו, הכול – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני, תודה רבה. אני מזמין את חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי; בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת קארין אלהרר. <מיכל רוזין (מרצ):> חצופים. "בפעם הבאה נעשה את זה"; הייתם בממשלה. אתם הקוזק שנגזל. כל הזמן – אם רק היו נותנים לנו – – – בבית-המשפט, בכנסת. – – – חצופים – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי, מיכל, אפשר? תודה. אם את נותנת לי אפשרות, אז אני מתחילה. זה מאוד מאוד עצוב, חבר הכנסת עמיר פרץ, ששוב ושוב בניסיונות להגיד דברים חשובים ומהותיים, שבחלק גדול מהם אתה ואני מסכימים, אתה מתבלבל והולך למקומות שלא נכון לקחת אותך אליהם, לא נכון לקחת אותך אליהם. עצוב מאוד לדבר על המתנחלים במושגים של קרטלים. ביום שמדינת ישראל מתחילה בפיגוע בתל-אביב, אני שמה סימן-שאלה גדול על הבחירה להשתמש במילה קרטלים ביחס למתנחלים. אני חושבת שאין מקום, אין מקום יותר לדיבור הזה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה לא נכון – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> חשבתי, חברי הכנסת, ובעיקר חבר הכנסת עמיר פרץ, שכולנו כבר אחרי זה. המתנחלים, המתיישבים, הם חלק מהציבור במדינת ישראל שגם החוק הזה נוגע לו, כמו חוקים רבים אחרים שכבר חוקקנו ורבים אחרים שאנחנו עוד צריכים לעשות. כולנו, כל מי שמאמין שהחוק הזה של העלאת שכר המינימום הוא חלק מתהליך גדול שהמטרה שלו היא ברורה, המטרה של החוק הזה, שהוא מופלא, נכון וטוב – אני גאה להיות במפלגה שהיושב-ראש שלה מביא אותו היום לידי גמר. אנחנו לא שוכחים את מי שפעל בזה בעבר, אל תטעו, בניגוד לדיבורים שישנם כאן, אנחנו זוכרים בדיוק מנין אנחנו באים ולאן אנחנו הולכים, ובתוך "מנין אנחנו באים" יש אנשים נוספים. אני שמחה על שיתוף הפעולה שהיה בעבר וצריך להמשיך ולהיות בעתיד. הבעיה רק שמרוב הניסיונות להגיד דברים איומים ונוראים על הלאומיות של מדינת ישראל, אתם מתבלבלים ושופכים את המים החברתיים עם התינוקות הגועליים שאתם שופכים. אז בבקשה, החוק הזה הוא חוק מצוין, אנחנו צריכים לשמוח על זה שהוא מובא היום, אנחנו צריכים לשמוח על זה שהוא יהיה חלק מתהליך גדול שהמטרה שלו היא לנסות שכמה שיותר חלקים בחברה הישראלית יהיו באותו קו זינוק; יהיו באותו קו זינוק כששני ההורים שלהם עובדים, והם יוכלו להכניס סכום יותר גדול לתוך המשק המשפחתי. אז הילדים יוכלו להיות בקו שווה במערכת החינוך שהיא אולי הדבר החשוב ביותר, כדי שנדע שבפעם הבאה, בדור הבא, לא נצטרך לדבר שוב על העלאת שכר מינימום. אני חושבת שהמטרה של כולנו – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אולי תוסיפי מילה טובה לאופוזיציה שהיא – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אני מוסיפה הרבה מילים טובות על האופוזיציה, ובידוע הוא שאנחנו משלבים כוחות רבים. אני רק שמה סימן-שאלה גדול, חברתי מיכל רוזין, על הבחירה של האופוזיציה – במקום לדבר עניינית על חוק מצוין, להתחיל לדבר על קרטלים שכאילו מפריעים. חברים, את השאלה "איפה הכסף?" נראה לי שכבר כולנו בחרנו לשים בצד וללכת קדימה אל כל חלקי החברה הישראלית. המתיישבים ביהודה ושומרון הם חלק מהותי במדינת ישראל, וככאלה גם להם יש זכות להעלאת שכר המינימום ולזכויות אחרות רבות. תודה רבה. <מיכל רוזין (מרצ):> זו לא זכות – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. אני מזמין את חברת הכנסת קארין אלהרר, ואחריה – חבר הכנסת חנא סוייד. בבקשה, גברתי. עד שלוש דקות לרשותך. <קארין אלהרר (יש עתיד):> תודה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר נפתלי בנט, חברותי וחברי חברי הכנסת, אנחנו נעלה היום להצבעה חוק שהוא חשוב, מוסרי, צודק; העלאת שכר המינימום היא הדבר המתחייב במיוחד נוכח יוקר המחיה בישראל. יחד עם זאת, אם אנחנו רוצים לצאת לטובתם של החלשים בחברה, אסור לנו, אדוני השר בנט, לשכוח את החלשים ביותר. עכשיו אני מנסה להבין, ואני אשמח לקבל ממך תשובה, אדוני השר – מה יעשו אותם קשישים סיעודיים? מה יעשו אותם נכים סיעודיים שאין להם גם היום הכסף שעולה להם לשלם על העסקת עובד סיעודי זר? תגיד לי אתה, אדוני השר, מה התשובה שאתה נותן להם? למה אתם עושים את המהלך הזה בלי לתת תשובות לכל החלקים במדינת ישראל? למה רק לאנשים בשכבה מסוימת, לצאת "מגניבים" לפני הבחירות, הנה, אנחנו נותנים את שכר מינימום. נורא יפה מצדכם, אבל מה התשובה שאתם נותנים לסיעודיים? חשבתם על זה? לא נראה לי. איזו תשובה אתם יכולים לספק להם היום? מה אתם אומרים להם? אתם אומרים להם: אחי ואחיותי – כמילותיך, השר בנט – אחי ואחיותי, תבחרו באחד משניים: או שתהיו פורעי חוק בעל-כורחכם, כי אין לכם הכסף לשלם לעובד הסיעודי, או לחלופין תגידו: אני לא יכול יותר; שימו את עצמכם במוסדות, עלי, מדינת ישראל תשלם. יש לי חדשות בשבילך, אדוני השר: זה יעלה לך הרבה הרבה יותר. עכשיו תגיד לי, אני מצפה לשמוע ממך תשובה הוגנת, עם יד על הלב, מה יעשה האדם הסיעודי שהמטפל שלו לא יישאר בלילה? מישהו מטעמך יבוא לטפל בו? לקלח אותו? לקחת אותו לשירותים? לתת לו לאכול? לוודא שהוא לא נחנק בלילה? תן לי תשובות. אני מנסה להבין לאן זה ייקח אותנו. ואל תגידו לי: נטפל בזה אחרי הבחירות, כי הבחירות יתקיימו ב-17 במרס, והממשלה תורכב רק במאי. הפעימה הראשונה היא ב-1 באפריל – 350 שקלים נוספים שאין לאנשים, כי הם עדיין לא משולבים במעגל העבודה. נכון, חתמת על צו ההרחבה. זה היה מקסים, בירכתי אותך על זה. אבל גם אתה וגם אני יודעים שהאנשים עדיין לא משולבים בשוק התעסוקה. גם אתה וגם אני יודעים שעדיין אין להם הכסף לשלם. אז מה אנחנו אומרים להם? איזו תשובה ניתן לכל אותם נכים סיעודיים שאין להם הכסף? אני משאירה את סימן השאלה, ואני אצפה מאוד לתשובה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת חנא סוייד – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. עד שלוש דקות לרשות אדוני. <חנא סוייד (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אין ספק שמצב הרוח הכללי, הלאומי, אם אפשר להגיד, מושפע בעיקר ממצב הרוח הכלכלי, מהמצב הכללי בכלל. אין ספק שהמצב הכלכלי בדרך כלל מושפע בעיקר מההכנסה שמשתכרות המשפחות השונות, כי זה קובע את רמת החיים שלהן. ההצעה של הממשלה היום להעלות את שכר המינימום היא מצומצמת מדי, היא כמעט מיקרוסקופית, ומאוחרת מדי. האם יש מחברי הכנסת ומהפוליטיקאים, ואפילו מהאזרחים במדינת ישראל, אחד שלא משוכנע שמדובר כאן במניפולציה של בחירות ולא במדיניות חברתית אמיתית? אין דבר כזה; כל אחד כאן יודע שהוא חלק ממשחק, מצחוק, ממניפולציה שהכוונה שלה היא של בחירות. מדובר בהעלאה שאיננה קריטית, היא לא מהווה מאסה קריטית, לא תהיה לה כמעט שום השפעה כלכלית אמיתית. היא תהיה מעשה, כפי שאמרתי, מניפולציה של בחירות, אבל היא לא תשפיע בצורה אמיתית על המצב הכלכלי של המשפחות השונות. שכר נמוך הוא סימפטום של מצב כלכלי בעייתי, חוסר צדק בחלוקת פירות הצמיחה, העוני העמוק שהמשפחות בישראל נמצאות בו. כאן דיברו נגד הקריאה למתנחלים כקרטל. טוב, הם לא קרטל, הם "בלועה". הם מה שנקרא sinkhole, whirlpool, vortex – הם שואבים את כל הכסף במדינה להתנחלויות, ולכן שכר המינימום וכל ההכנסה בכלל היא הכנסה נמוכה, כי ה-sinkhole, ה"בלועה" הזאת, לוקחת כמעט כל שקל טוב במדינת ישראל, מפירות הצמיחה ומפירות אחרים. לכן אני רוצה רק להעיר כאן, ואולי לומר לשר דברים על החשיבות של העלאת שכר המינימום, לא בכמות מיקרוסקופית אלא בכמות אמיתית. מדובר כאן – בדרך כלל כשהממשלה מוציאה כספים בתוכניות חברתיות, סוציאליות, היא משתמשת בכסף של משלם המסים. בעצם כל משלמי המסים משלמים כסף לממשלה, והממשלה מסבסדת ומוציאה לפועל תוכניות של עזרה סוציאלית וחברתית למשפחות. העלאת שכר המינימום משמעותה, אדוני השר, היא שהחברות והמעסיקים ובעלי העסקים הם שתורמים לשיפור המצב החברתי והכלכלי, וזה הבדל גדול. תשווה את זה עם מס הכנסה שלילי, לדוגמה. זו תוכנית ממשלתית, והממשלה מוציאה כסף ממשלמי המסים, מכולנו, בשביל לבצע תוכניות סוציאליות לטובת השכבות החלשות, במידה שזה נעשה, ופוסחת על התרומה של בעלי עסקים וחברות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <חנא סוייד (חד"ש):> בהעלאת שכר המינימום החברות והמעסיקים והקרטלים וכולם יוציאו כסף מהכיס וישלמו לאנשים הנצרכים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת חנא סוייד. יעלה חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה. שלוש דקות לרשותך. <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, זה בוקר קשה. אני מצטרף לחברי בגינוי פיגוע הדקירה בתל-אביב הבוקר, ומאחל החלמה שלמה לפצועים. עמיתי חברי הכנסת, זה מעשה החקיקה האחרון שלנו בכנסת הזאת. הכנסת הזאת עשתה לא מעט מעשים רעים, ובאיזה מקום טוב לומר שאת הדרך של השנה ועשרת החודשים של הכנסת הזאת אנחנו מסיימים היום במעשה שהוא לפחות קצת טוב. כולם מתהדרים היום בהעלאת שכר המינימום; הפרוטוקול סובל את הכול. דיבר כאן לפנינו חבר הכנסת עמיר פרץ, שכבר לפני שנים הוביל את היוזמה הזו, וגם הפעם היה היחיד בממשלה, היחיד בממשלה, שתמך בהצעה שלנו להעלות את שכר המינימום. לפני שנה, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו התחלנו את המסע בכנסת להעלות את שכר המינימום ל-30 שקל לשעה. את הדרישה הזו לקחנו מהשטח; זו הייתה יוזמה של התארגנויות עובדים, של "כוח לעובדים", וסביבה גיבשנו הצעת חוק שהייתה לי הזכות להוביל, ואלי הצטרפו עוד 63 חברי כנסת, וניהלנו סביב העניין הזה מערכה ציבורית בעלת משמעות גדולה. הסיבה העיקרית להעלאת שכר המינימום היא כמובן הסיבה החברתית. רוב העניים בישראל הם אנשים עובדים, וזאת מציאות בלתי נסבלת. לכן, המטרה הראשונה של העלאת שכר המינימום היא הוצאה מסיבית של אנשים עובדים ממעגל העוני. המטרה היא מטרה חברתית – עובד צריך להיות מסוגל להתפרנס בכבוד. אבל המטרה היא גם מטרה כלכלית: כאשר אנחנו מגדילים את כוח הקנייה של האנשים העניים, אנחנו ממריצים את הפעילות במשק ואנחנו משפרים את מצבו של המשק. אני רוצה מעל הדוכן הזה להודות ל-64 חברי הכנסת שהצטרפו ליוזמה הזאת. אני רוצה להודות לארגוני העובדים, לקבוצות העובדים, לצעירים שניהלו מערכה ברשת החברתית, ברחובות הערים, כדי להעלות את שכר המינימום. אני רוצה להביע הערכה להסתדרות שהצטרפה למערכה הזאת. אמרו לנו: העלאת שכר המינימום היא אסון, העלאת שכר המינימום בלתי אפשרית מבחינה כלכלית, היא תוביל לנזקים חברתיים, ואמרו את הדברים האלה אותם אנשים שהיום מתהדרים בהעלאת שכר המינימום. אז, עמיתי חברי הכנסת, טוב שהבחירות גרמו לכם להתחבר לרגע למציאות, למציאות של מצוקה ועוני של המוני עובדים בישראל. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <דב חנין (חד"ש):> מעל הדוכן הזה אני מתחייב, שאם אֶבָּחֵר לכנסת הבאה, אני אמשיך במאבק להעלאה משמעותית יותר של שכר המינימום, כדי ששכר המינימום יגיע באמת ל-30 שקל לשעה, ובאמת יצליח להוציא אנשים עובדים ממעגל העוני. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת עפו אגבאריה – איננו. אם כן, חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – חברת הכנסת מירי רגב. אם היא לא תהיה – חבר הכנסת אראל מרגלית. וגם הוא, אם לא יהיה – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. שלוש דקות לידידי חבר הכנסת עמר בר-לב. <עמר בר-לב (העבודה):> אדוני היושב-ראש, ראשית אני באמת רוצה לשלוח מכאן איחולי החלמה שלמה ומלאה לפצועים מהבוקר. אני רוצה גם לברך את החוליה של יחידת נחשון, שפעלה ביוזמה ובאמת מנעה פיגוע הרבה יותר מורכב ומסוכן. אדוני היושב-ראש, הממשלה הנוכחית היא ממשלת קיפאון, היא ממשלת שב ואל תעשה – קיפאון בנושא המדיני-ביטחוני, קיפאון בנושא החברתי. בנושא המדיני – ביטחון אזרחי מדינת ישראל מידרדר מדי יום, מדי שבוע, וראינו את זה הבוקר. ומה התשובה שלכם, השר נפתלי בנט? התשובה שלכם, הממשלה, זה עוד פלוגת מג"ב לתל-אביב או עוד שתי פלוגות מג"ב לירושלים. זאת התשובה שלכם למצב הביטחוני המידרדר. ומה אתם עושים? אתם מוציאים את החיילים מיישובי עוטף-עזה. זה מה שאתם עושים. למה? כי שבועיים כבר לא ירדה רקטה על אחד מהיישובים, אז אתם כבר מוציאים את החיילים. בקיצור, שב ואל תעשה, זאת המדיניות שלכם. ובנושא החברתי – בתקופתך, השר בנט, נסגרו מפעלים בדרום הארץ, מפעל אחרי מפעל. ואם אתה לא יודע, או עדיין לא מבין, מפעל, המטרה שלו היא לא רק רווח לבעלים. לפעמים גם אם יש מפעל מפסיד באזור שיש בו אבטלה, שאין בו תעסוקה, וגם אם חלילה וחס זה low-tech, לא ההיי-טק שלך, יש הצדקה חברתית שמפעל כזה יתקיים, שיספק עבודה לאזרחי מדינת ישראל, לאנשים עובדים. ציטטה כאן חברת הכנסת מרב מיכאלי את תשובתך, השר בנט, בנושא שכר המינימום, וחשוב לי לחזור על הציטוט שכבר ציטטה חברת הכנסת מיכאלי, שזה ייקלט. אתה אמרת: הגדלת שכר המינימום היא צעד פופוליסטי. זה מה שאתה אמרת בעניין הגדלת שכר המינימום, ועכשיו אתה בא ומתהדר כאן בנושא. אז אל תתהדר. ולצערי, הסיבה היחידה שהחוק החשוב הזה של חבר הכנסת דב חנין, שכיבד אותי בהצטרפות להצעת החוק שלו – הסיבה היחידה שהוא עובר היא כי אנחנו לקראת בחירות, ולכן לממשלה הקפיטליסטית הזאת אין ברירה אלא לאשר אותו. אז אני שמח שהחוק הזה יעבור בקריאה ראשונה היום בכנסת. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. חברת הכנסת מירי רגב – אינה נוכחת. חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח. חבר הכנסת עיסאווי – – – <אראל מרגלית (העבודה):> אני פה, אני פה. <אילן גילאון (מרצ):> מירי רגב החברתית לא נוכחת? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אראל מרגלית הגיע בדקה ה-99. שלוש דקות. <אראל מרגלית (העבודה):> מה זה 99? יש 90. <אילן גילאון (מרצ):> הוא מדבר על קריקט. <אראל מרגלית (העבודה):> באנגליה 1,000 מהחברות הגדולות החליטו באופן חד-צדדי, אחרי שהממשלה לא השכילה לעשות את זה, להעלות את שכר המינימום בצורה משמעותית כדי לפתוח את הכלכלה של אנגליה. בארצות-הברית, משהו כמו שבע מדינות החליטו על העלאת שכר המינימום, וזה גרם בכל אחת מהמדינות האלה להתעוררות כלכלית אחרי מצב של האטה ומצב של מיתון שהיה בהן. יש אנשים שמדברים על שכר המינימום רק כנושא חברתי. אז קודם כול, במדינה שבה מספר כל כך גדול של אנשים מרוויחים כל כך מעט כסף אף שהם עובדים קשה, יש פה עניין מוסרי וחברתי גדול, אבל נוסף על כך יש גם עניין כלכלי. כדי להניע את הכלכלה הישראלית המקרטעת – ונפתלי בנט, כשר הכלכלה אתה צריך לדעת: אנחנו בשנה עם ההאטה הגדולה ביותר במשק מאז 2008. אל תסתכל רק על נתוני הצמיחה, תסתכל על נתוני ההשקעה ותסתכל על הנתונים האלה לפני "צוק איתן", לא אחרי כן; תסתכל על הירידה של ה-4.2% בהשקעות פרטיות חדשות במשק, ותראה שבעצם המגזר הפרטי לא יוצר מקומות עבודה חדשים מזה תשעה חודשים. 60,000 מפעלים, עסקים בינוניים ועסקים קטנים נסגרו בשנת 2014 והאנשים שעבדו בהם הלכו לדרכם. לא השכירים שמרוויחים את שכר המינימום או פחות ממנו מצליחים להתפרנס ולגמור את החודש ולא העצמאים. ראינו את "צוק איתן" ואת הקריסה של הדרום, אבל כל הארץ דרום מבחינת האווירה הכלכלית במשק. ועכשיו אני רוצה להגיד לך על ההתלהמות שהייתה לך קודם נגד ההסתדרות והעבודה המאורגנת. אני רוצה להגיד לך שהממשלה שנתניהו הוביל, ואתה חבר בה כאיש כלכלי – אתם הלכתם בצורה מסודרת ומאורגנת, בהסתה, בהתלהמות, נגד עבודה מאורגנת במדינת ישראל. לקחתם את הוועדים הגדולים והפכתם אותם לארכי-פושעים. ובמקום להבריא את הסקטורים האלה, אתם התנגחתם בהם והפכתם את זה לכלי לחתור בו ברמה הפוליטית. שים לב, הממשלה שאתה חבר בה הביאה את חברת החשמל הישראלית, חברת התשתיות הגדולה, למינוס של 80 מיליארד שקל. אין לזה שום קשר לעלות שכר העובדים; יש לזה קשר לשינוי מחירי הדלק בעולם ולזה שאתם דרשתם מהם להישאר במחיר מסוים. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <אראל מרגלית (העבודה):> אתם נוהגים בחברה ממשלתית התנהגות נפשעת. מפלגת העבודה, אני אגיד לך – זה קשה לך שאנחנו עומדים להוביל את המדינה, ההתעוררות קשה לך. מפלגת העבודה בהנהגתנו, עם הנהגה כלכלית רצינית, תיקח ותבריא ותעשה את הרפורמה שצריכים לעשות בשוק האנרגיה, בשוק החשמל, שצריכים לעשות בנמלים, אבל בלי להסית נגד העובדים כאילו הם הפושעים, ולקחת ולתת מתווה רציני של הבראת המגזר הציבורי במשק הישראלי. זה מה שאנחנו נעשה כשאתם תשבו באופוזיציה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית. יעלה חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת יצחק כהן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מכובדי, אני מצטרף לחברי לפני כן באיחולי החלמה לפצועים בפיגוע, ומי ייתן והאסימון ייפול איפה שהוא צריך ליפול – שצריך לחשוב אחרת, לפני שמאשימים על שמאל ועל ימין את השותף הפוטנציאלי שיכול להיות לנו בעתיד. עכשיו לנושא שהתכנסנו בשבילו. באתי יחד עם החברים לתמוך, להגיד לכם את האמת; דבר כזה מעודד. אבל מה שהיה כאן וראינו, שכשדורכים למישהו על הרגל או על משהו שכואב לו, הוא צועק, ומתחיל להשתולל לפעמים. אז עלה כאן השר לשעבר, יושב-ראש ההסתדרות לשעבר, וציין עובדות וציין אמת. מה לעשות, כבוד השר בנט, שהאמת כואבת? האמת שמגלה את השקרים כואבת. פתאום כואב לכם ואתם צועקים. למה? כי החליטו לגלות את השקר שלכם? כי הממשלה שהלכה עם הססמה: שב ואל תעשה, בכל המובנים, רק תמשוך זמן, ועכשיו אתם מנסים לקחת את ההישג של האחרים, בעזות מצח, בלי בושה, ואתם מתגאים בזה, כי אתם רוצים את הקול של הבוחר עכשיו, ואחרי זה – ילך לפח. למדתם מהבוס שישבתם אתו מסביב לשולחן, ראש הממשלה בנימין נתניהו, לחפש את הקולות, ואחרי זה לקחת את הקולות של האזרח הפשוט, לקחת את הכוח הזה – לזרוק, איך אמרו, לקרטלי ההתנחלויות. זאת האמת. האמת כואבת, מה לעשות. אבל לפחות מטעמי יושרה – להגיד את האמת. אני רק אזכיר לך: אתה עלית כאן ובכל הזדמנות התפארת בהישגיך ומעשיך, גם בחברה הערבית, ונשים ערביות, והכוון תעסוקתי – כולו שקר, כולו בָּלָבּוּש, אין בשטח כלום. רק ססמאות וססמאות, ועשייה – זירו. העשייה היא רק לאנשי שלומך, למתנחלים ולקרטלי המתנחלים למיניהם. ואתה ממשיך, וחבריך, לצחוק על הציבור, לגזול את הכספים ולהעביר לשם, בשם הציונות, בשם סדר העדיפויות. זה שקר אחד גדול. ואל תנצל את ההישג של ההסתדרות וארגוני המעסיקים, ההישג החלקי, לזקוף אותו לזכותכם, למנף אותו להגיד: עשינו. אתם לא עשיתם, לא עשיתם. חלק גדול מדבריכם הוא דברי שקר. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. יעלה חבר הכנסת יצחק כהן – איננו. חבר הכנסת משולם נהרי, ואחריו – חבר הכנסת אמנון כהן, ואחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי, ודוד אזולאי אחר כך. <משולם נהרי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אם היו נותנים שכר כמו הדיבורים, אז המצב היה הרבה הרבה יותר טוב והיו פחות עניים. דיבורים מקסימום ושכר מינימום, ועם זה צריך להתמודד ביום-יום, לפרנס משפחה, לגדל ילדים. ולא פלא שאנחנו שומעים חדשים לבקרים אחוזי על העוני ההולכים וגדלים, לצערנו. ולא מדובר במותרות. כשמדברים על הגדלת שכר המינימום – שהוא היום מינימום וצריך להפוך אותו למקסימום – לא מדובר במותרות; מדובר בקיום היומיומי. משפחות מחפשות חבל הצלה כדי לפרנס בכבוד את עצמן, לא להיות נטל על הציבור; הולכות לעבוד, עובדות קשה כדי לפרנס את המשפחה. איך אמר יעקב אבינו כשביקש מהקדוש-ברוך-הוא? לא ביקש וילה, לא ביקש שטחים, לא ביקש עושר: ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. זה מה שהוא ביקש – לחם לאכול ובגד ללבוש. שכר המינימום שיש היום לא נותן מענה. האם ניתן לומר לילד קטן שמבקש בגד, שמבקש אוכל, שמבקש נעליים חדשות: תסתפק במינימום, כשלמול עיניו זורח המקסימום? כשהוא הולך לבית-הספר ורואה את חבריו שיש להם, שמחליפים כל זמן מה לבגד חדש, נעליים חדשות; באים עם סנדוויץ' מושקע לבית-הספר – לא איזה שתי פרוסות יבשות אלא סנדוויץ' מושקע – ורואה ועיניו כלות. איך אפשר לגדל ילד כזה? איך ילד כזה יכול להתפתח ולגדול? לכן חובה עלינו, אם באמת אנחנו מתכוונים למה שאנחנו אומרים, שצריכים לבער את העוני, שצריכים להתמודד אתו – אז לא בדיבורים; לא במקסימום של דיבורים אלא במקסימום של שכר. ולהעלות ולא להסתפק בפעימות רחוקות, אלא כבר עכשיו להתחיל עם הפעימה השלישית, ולא למשוך את זה לאורך זמן, כי בלאו הכי הם סובלים. וזה, אם באמת כוונותינו אמיתיות ואנחנו רוצים לבוא עם בשורה לציבור בימים האלה כשאנחנו מסתובבים בקרבו – אז זה צריך לבוא עם מעשים ולא עם דיבורים. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת משולם נהרי. יעלה חבר הכנסת אמנון כהן, ואחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי. <אמנון כהן (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לשלוח איחולי רפואה שלמה לכל הפצועים שנפצעו היום, שנפגעו היום בתל-אביב. הקדוש-ברוך-הוא ישלח להם רפואה שלמה וייקום את דמם של אלה שנשפך. אדוני היושב-ראש, מצד אחד, אחרי שנתיים של עשייה של הממשלה, שבאמת התעלמה לגמרי מהאוכלוסיות החלשות והמוחלשות, ובאמת בעיניהם היו כשקופים לגמרי – כולם דיברו למעמד הביניים ומעלה – סוף-סוף אתה רואה שלקראת הבחירות יש ניצנים כלשהם. בכלל היוזמה היא לא שלהם, לא של הממשלה. היוזמה היא – מכאן אני רוצה לברך את יושב-ראש ההסתדרות אבי ניסנקורן, שהוביל את המהלך הזה, את המאבק הזה, המאבק הצודק ביותר, כאשר הממשלה על כל שריה הקשורים לנושא הזה לא החליפו אפילו אבן אחת בנושא הזה, וכל החקיקות שהבאנו אנחנו כאן, בבית הזה, בנושאים הללו, בנושאים החברתיים – אם מע"מ דיפרנציאלי או הורדת המע"מ על מוצרים מסוימים שראינו זאת לנכון, ותרופות מצילות חיים, להוריד מהן את המע"מ, באמת לתת טיפה מזור לאנשים, שלא ישקלו במה לשים את הכסף המועט שיש להם – כל הזמן קיבלנו פה תשובות שהממשלה לא תומכת בשום יוזמה שלנו. הנה, יש בחירות. ואני מברך – זה נושא חשוב – על כך ששכר המינימום יגדל. אנחנו, כמובן, התחייבנו, כתנועה, שלא נשב בממשלה שלא תקבל את אותה יוזמה שמובילים כאן בכנסת, של 30 שקל לשעה שכר מינימום; שאם לא נכניס את זה להסכם הקואליציוני לא נשב עם הממשלה הזאת. כמובן, אנחנו הולכים גם עם האג'נדה השנייה, גם למען השכבות החלשות. דיברנו על מע"מ דיפרנציאלי. אנחנו חושבים שצריכים לקבוע מוצרים בסיסיים שאנחנו לגביהם נוריד את המע"מ, אבל אין לנו בעיה שיעלו את המע"מ על רכבים יוקרתיים ודברים אחרים שהאנשים החזקים יותר או המרוויחים יותר יכולים באמת לממן. על שני הדברים האלה אנחנו כמובן ניתן את הדגש החזק ביותר, כדי שזה יהיה במתווה של הממשלה הבאה, בעזרת השם. ובנושא הזה אני קצת חושש, כבוד אדוני היושב-ראש, בגלל הניסיון שיש לנו. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, שומעת? יכול להיות שאת היוזמה הזאת כרגע מעבירים בחקיקה, אבל מייד אחרי הבחירות יהיו דיוני תקציב ויהיה חוק ההסדרים ופתאום יכולים להכניס סעיף – בגלל המצב בצפון עכשיו, בגלל המצב כי היה "צוק איתן" – שיישום החוק ייכנס לתוקף עוד שנתיים, עוד שלוש שנים. עושים תרגילים כאלה. יקבלו את הקולות עכשיו – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> לא יקום ולא יהיה. <אמנון כהן (ש"ס):> נכון. אנחנו צריכים להבטיח כאן, מהבית הזה, מהכנסת הזאת, שאנחנו, כתנועת ש"ס, לא ניתן לעשות סיבוב על אזרחי מדינת ישראל – לקבל כרגע את הקולות, כביכול שיקבלו את שכר המינימום בשלוש פעימות כאלה, ובדיוני התקציב הראשונים, בחוק ההסדרים, כבר יכניסו סעיף שהנושא הזה יהיה בתוקף בעוד שנתיים או שלוש או ארבע. אז גם את זה, כמובן, לסמן כיעד, לשים על זה את הדגש, ובעזרת השם, שהקדוש-ברוך-הוא באמת יעזור למנהיגים, והבית הזה, או עם ישראל יזכה במנהיגים הראויים שהוא זקוק להם. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אמנון כהן. יעלה חבר הכנסת יעקב מרגי, ואחריו – חבר הכנסת דוד אזולאי. שלוש דקות לרשותך. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, מכובדי השר, סוגיית שכר המינימום עלתה בקדנציה האחרונה פעמים רבות, ובעשור האחרון – כמה פעמים. מזלנו שיש מערכת בחירות, כי אם לא הייתה מערכת בחירות, אני יכול לצייר מה היו התגובות בוועדת השרים, מה היו התגובות בישיבת הממשלה, כמה היו מהלכים עלינו אימים: שזה עלול לרסק את הכלכלה במדינת ישראל, ואת העסקים הקטנים, ואת העסקים הבינוניים. והנה, פתאום כל אלה שנאמו לנו את הנאומים חוצבי הלהבות נגד העלאת שכר המינימום, היום מובילים זאת. אז לפעמים דבר טוב יוצא מהקדמת הבחירות. שמענו הבוקר את מצעד נאומי הקרדיטים: מי הולך, מי הביא, מי יזם. אז אני יכול לומר לכם: אלה שיזמו זאת היום, מפני שהם בממשלה, לא היו בין אלה שהתכנסו באולם, בחדר ועדת העבודה והרווחה, כשדובר על 30 ש"ח לשעה. הם לא היו שם, נכון? ביבי גם לא – – – <שלי יחימוביץ (העבודה):> לא היו. אפילו לא אחד. <יעקב מרגי (ש"ס):> אפילו לא אחד. וביבי לא בירך על כך. <שלי יחימוביץ (העבודה):> סליחה, חיים כץ היה. <יעקב מרגי (ש"ס):> טוב, אני אומר, אלה שמובילים. היום חיים כץ הוא יושב-ראש הוועדה, ודאי שהוא הראשון שישמח לגבש את החוק ולסיים אותו. אז כל מצעד הקרדיטים הזכיר לי איך התנהלנו בשנתיים האחרונות בכנסת, בממשלה, איך התנהלה הממשלה בשנתיים האחרונות: אני, אתה, אני הקדמתי, אם לא – זה לא יהיה. אני יודע שהיה ויכוח ויש ויכוח ציבורי על הסרטון של גן-הילדים. חברתי חברת הכנסת שלי יחימוביץ, גם אני נגד להשתמש בילדים בקמפיין, אבל הגננת או הסייעת – איזה תואר שתחליטו לתת לו, למי שמופיע בסרטון – הוא היה חלק מאותו גן-ילדים. הוא היה חלק מאותו גן-ילדים. <היו"ר יצחק וקנין:> אז להחליף את הגננת, אתה אומר? <יעקב מרגי (ש"ס):> תשמע, זו המסקנה המתבקשת, אולי. כי לא ייתכן – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> יש פסיקה מאתמול. <יעקב מרגי (ש"ס):> לא, זה על הילדים. <היו"ר יצחק וקנין:> זה לא להעלות את הסרטון. <יעקב מרגי (ש"ס):> זה על הילדים. אני מדבר כרגע על הגננת. <קריאות:> הוא מדבר – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> אני מבקש להוסיף לי זמן – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – שקל ישלם הוצאות. <יעקב מרגי (ש"ס):> אני מדבר כרגע על הגננת, על הסייעת. כל אחד – איזה תואר שתרצו לתת. <משולם נהרי (ש"ס):> – – – שולט בגן-הילדים. <יעקב מרגי (ש"ס):> הרי באותו גן-ילדים הוא כיכב, הוא ניהל אותו. יש תרבות פה: הם אשמים, לא אנחנו. יש ראש ממשלה, ראש הממשלה נושא באחריות. אבל הוא אפשר את הגנון הזה, הוא אפשר את הפעוטון הזה, ואתה יודע מה? ראיתי את הסרטון, ויש לי קצת פרקטיקה במעונות-יום, בכל נושא הגיל הרך, ואני חושב שבמעונות העניינים מתנהלים יותר ברצינות מכפי שזה התנהל בממשלה והוצג בסרטון. אז בואו, עם כל הכבוד, אומנם אנחנו מחוקקים היום פעימה אחת, מחוקקים את חוק העלאת שכר המינימום בכמה פעימות ותעבור פעימה אחת, אבל זו שמחת עניים, סליחה שאני אומר את זה. עדיין הפערים בחברה הישראלית הם עצומים. כולם זוכרים את המאבק של עובדי הקבלן. חברת הכנסת שלי יחימוביץ הגדירה זאת לא פעם ולא פעמיים – "העבדות המודרנית". באמת מישהו רוצה להרים את זה? אנחנו מכירים את ההתבטאויות ואת ההצהרות של מקבלי ההחלטות דהיום, מה דעתם. יש החלטת ממשלה, עובדים כתף אל כתף. באיזה עצלתיים הם התחילו – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יעקב מרגי (ש"ס):> משפט אחרון. – – בעצלתיים, בטפטוף. אחד-אחד, והבעיה לא הסתיימה. והם לא היו בין הזועקים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. יעלה חבר הכנסת דוד אזולאי. אני מדלג על עצמי. חבר הכנסת נסים זאב – איננו; חבר הכנסת יואב בן צור – איננו. חברת הכנסת – טוב, חבר הכנסת ליטינצקי, אני אאפשר לך עכשיו לדבר. <קריאה:> לא, היא נמצאת. <היו"ר יצחק וקנין:> כן כן, אבל – בסדר. לא, היא ידעה את זה; בשביל שלא לדלג עלייך אפשרתי לו. <לאון ליטינצקי (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברות הכנסת, כבוד השר, קודם כול, איחולים לפצועים בפיגוע הדקירה של הבוקר. כולנו מבינים מי עומד מאחורי זה; אלה בדיוק אותם אנשים שעמדו מאחורי הפיגוע שהיה לא מזמן בירושלים – אבו מאזן. אבל אני רוצה להתייחס לסוגיה של שכר המינימום. אני, אדוני היושב-ראש, היום בבוקר בדרך לכנסת, חשבתי שהנושא הזה – השר שהביא אותו, את החוק של שכר המינימום, יברך את כל הצדדים שיזמו את החוק, שתמכו בחוק, כי יש תמיכה מקיר לקיר בכנסת, ואני היום מתבייש במה שראיתי ובמה ששמעתי. אני, מצד אחד, מברך על החוק; ואנחנו יודעים שיותר ממיליון תושבי מדינת ישראל זקוקים לכסף הזה, ויש נושאים שאינם שייכים לא לשמאל, לא למרכז ולא לימין, וזה, הנושא של שכר המינימום, בדיוק אחד מהנושאים האלה. אז איך אפשר להשתמש בשכר המינימום, שלא שייך לא לשמאל ולא לימין, ולתקוף האחד את השני? הרי זו בושה וחרפה לנו, לבית-המחוקקים, לחברי הכנסת. אני חושב שלומר את האמת לציבור היום מעל הבמה הזאת זה הדבר הכי נכון והכי נדרש. אדוני השר, אני פונה אליך. בזה שתקפת את הגוף שיזם ויוזם כבר שנים רבות – בית ההסתדרות, שיוזם את העלאת שכר המינימום, וזה לא מתפקידו, בסופו של דבר, מי שצריך לעשות את זה זו הממשלה, זה שר האוצר, שר הכלכלה. אבל לתקוף את ההסתדרות, שחלק מהבוחרים שלך נמצאים שם, בזה עשית דבר נורא, בעיני, ובטח כשבימים האלה השמאל, הימין והמרכז משתמשים ביוזמות להעלאת שכר המינימום לקמפיינים פוליטיים, וזה דבר נורא, זה דבר שמקומם אותי. אדוני חבר הכנסת איתן כבל, אתה בטח שומע את דברי, ואתה תומך בהם. אני מתבייש שלקחנו את הנושא שמשמאל ועד ימין יש לו תמיכה גורפת, להעלאת שכר המינימום למיליון תושבים, שביניהם יש גם תומכי מפלגת העבודה, ישראל ביתנו, הבית היהודי וכל המפלגות כמעט – אבל לתקוף את ההסתדרות, שהיא, במקום שר האוצר ושר הכלכלה, יוזמת את הנושא? זה דבר שלא ייאמן בבית-מחוקקים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה רבה לחבר הכנסת לאון ליטינצקי. חברת הכנסת תמר זנדברג, ואחריה – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אם הוא לא יהיה נוכח – חבר הכנסת באסל גטאס, ואם גם הוא לא יהיה נוכח – חבר הכנסת איתן כבל. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, איזה מזל שיש בחירות, הא? פתאום יש בחירות, כל הדברים הטובים קורים. הציבור הרבה פעמים מאשים אותנו פה, את הכנסת, שלא עובדים מספיק, וכל הזמן יוצאים לפגרות ומקדימים את הבחירות והן לפני הזמן. הנה, עלינו פה על משהו חדשני: אפשר כאן לעבוד כל הקדנציה, להילחם על הדברים הכי נכונים, הכי צודקים, הכי יעילים כלכלית, ולהיתקל באטימות, להיתקל בקירות, ובכלל לא מתחילים אפילו לרצות להבין על מה אתה או את מדברים, ובתקופת בחירות, פתאום הכול קורה. לפני כמה שבועות התכנסנו כאן אחרי שהממשלה ניסתה בכל כוחה לסגור את ערוץ 10, ופתאום באנו להצביע במהירות על הוראת שעה דחופה בתקופת בחירות: להציל את ערוץ 10. כמה זמן – ואולי אני כן אחזור, דווקא, לוויכוח שהיה כאן קודם עם עמיר פרץ, באמת אבי הרעיון הזה, של העלאות שכר המינימום, בהתחלה בהסכמים, לאחר מכן בחקיקה. אני חייבת לציין בהקשר הזה גם את הבוס שלי לשעבר, רן כהן, שהיה שותף, ועוד רבים מהבית הזה; מלחמות ארוכות שנים, עשרות שנים, כולל עכשיו; הצעת חוק פרטית של חבר הכנסת דב חנין, שנדמה לי יותר מחצי מחברות וחברי הבית הזה חתומות וחתומים עליה. והנה, באנו שוב לדיון מיוחד בהוראת שעה בתקופת בחירות לעשות את זה. אז אולי המסר לציבור הוא שצריך להיות בבחירות כל הזמן, כי אז קורים כל הדברים הטובים. ורגע, לגופו של עניין, כמובן הרבה פעמים כאן, מספסלי הקואליציה האשימו אותנו, האופוזיציה, שאנחנו, מנימוקים לא ענייניים מצביעים נגד, אף שהיה לכם רוב, ורוב דורסני, במשך כל הכנסת. כל פעם חזרנו לכך שהשמאל אשם בכל העוולות. והנה באנו היום לתמוך בהעלאת שכר המינימום, כי שכר המינימום והשכר באופן כללי הם הצד השני של הבעיה הכלכלית החריפה שקיימת כאן. הקדשנו הרבה מאוד מהשנתיים האחרונות לדיבור על יוקר המחיה ועל עליית המחירים, אבל הצד השני זה השכר הנמוך והשחיקה בשכר, והעובדה שהוא לא עולה, במיוחד בדרגות השכר הנמוכות, במיוחד בשכר המינימום ובשכר הנמוך והבינוני, כי שם המקום שבו כל שקל שנוסף לשכר יוצא באופן ישיר ומיידי לצריכה ומניע את גלגלי המשק דווקא בתקופה הזאת שבה אנו נמצאים באיזה דשדוש כלכלי. לכן אני שמחה שירדו מעל הפרק כל אותם טיעונים נגד עליית שכר המינימום, כל ההבהלה וההיסטריה של מה זה יעשה לתעסוקה ולעסקים הקטנים. אני שמחה על הדיונים שקיימנו כאן בוועדות בשלהי הכנסת, שבהם נציגי המעסיקים הקטנים עצמם תמכו בעליית שכר המינימום והפריכו ודחו על הסף את כל הטיעונים נגד. זה קרה ככה בכל ההזדמנויות, בכל הפעמים בעבר, משנות ה-80 ועד לשנים האחרונות, ובגאווה נצביע היום על עליית שכר המינימום, בתקווה שהכנסת והממשלה הרעה הזאת, בשלהי ימיה, תביא ולו בשורה אחת קטנה וחיובית לישראל. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח; חבר הכנסת באסל גטאס – איננו. חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. <איתן כבל (העבודה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, רשמים פרלמנטריים, אדוני השר בנט, נפתלי בנט, אחרי ששמעתי את הדברים שלך – האמת היא, אולי אפשר לקבוע שתהיה באופן קבוע השר, שר הכלכלה. שמעתי אותך לא פעם בשנתיים האחרונות, ופתאום נגלה לעינינו איש העבודה – איש העבודה – בכלל אני חושב שאולי כדאי שתתמודד ליושב-ראש ההסתדרות. <אילן גילאון (מרצ):> יקראו לך א"ד בנט. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אין העברות תקציביות שם. <איתן כבל (העבודה):> נ' בנט. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לא להפריע לדובר. חבר הכנסת עיסאווי פריג', התעוררת? <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוא אמר משהו שמחייב תגובה. <איתן כבל (העבודה):> לא, באמת, זה היה מאוד מרגש. אני ככה הקשבתי, ואני אומר לעצמי: וואו, הזה נפתלי? <אילן גילאון (מרצ):> זה ברל כצנלסון. <איתן כבל (העבודה):> זאת אומרת, מה גרם לך – איך קרה שלפתע פתאום העובדים הם הציבור הכי חשוב לך? ואני שמעתי את חברי עמר בר-לב מנסה לבוא בדברים, כי לדעתי הוא הגיב מתוך הלם. ואני רוצה להזכיר לך ולחברים כאן, זה לא מתקופת מזוזואיקון תחתון, אפילו לא צריך ללכת למיקרופישים באוניברסיטה העברית, זה היה בקדנציה הזאת. מלחמה שהתחילה, צריך להיאמר, אצל חברי דב חנין, אף אחד לא ייקח את זה ממנו, גם לא אני עם 30 כפיפות סמיכה – נכון, אני חתום על החוק, וצריך לתת את הקרדיט הגדול לא פחות להסתדרות, שלאורך כל הדרך לא ויתרה, וניהלה מאבק איתנים כדי להעמיד ולהעלות את שכר המינימום ל-5,000 – במקור רצינו 30 שקל לשעה. וצריך שהדברים ייאמרו. נכון, מערכת בחירות, ובמערכת בחירות אפשר לקרוץ, אפשר לעגל פינות, אבל אי-אפשר לא להיות בכלל במדינה. השר בנט, אתה מציג פה מצג – הוא לא הגון אפילו, בחברות אני אומר לך עכשיו, בעניין הזה. אפשר לבוא ולהגיד: ואללה, אני השר, בתקופתי זה נעשה, אני הולך על זה – בסדר גמור. אבל לא בדרך לבוא ולמחוק כאילו אף אחד לא היה באמת. אילולא האנשים הטובים האלה – ולי הייתה זכות קטנה בתהליך הזה – הדברים לא היו נעשים. הדברים לא היו נעשים. ובאמצע אני רוצה להזכיר: יש לנו עוד חוב גדול לכל אותן משפחות שיש להן סייעת, סייע, או מישהו שמטפל בהן – ואני אומר את זה גם לחבר הכנסת מיקי לוי, עוד מהתקופה, בתקופת היותכם – צריך לתת לזה מענה, כי מצד אחד עשינו טוב, ועדיין ארוכה הדרך בכל הקשור לשכר המינימום. שלא נחשוב, כולנו יושבים פה ומתהדרים כל אחד בחלקו, אבל זה בסך הכול 5,000 שקל, שנזכור את זה, חבר הכנסת חיליק בר. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <איתן כבל (העבודה):> זה רק 5,000 שקל. וכמה באמת אפשר לחיות מ-5,000 שקל בימים אלה? ולכן זו התחלה, צריך לומר עליה תודה, ועדיין המאבק לא הסתיים. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל. יעלה חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. שלוש דקות לרשותך. אני תוהה אם זה הנאום האחרון שלך אם לא יהיה עוד איזה כינוס של המליאה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> יכול להיות שזה בהחלט הנאום האחרון שלי בכנסת הזאת, וכנראה גם בכנסת הבאה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עכשיו אתה חופשי ומשוחרר להגיד את הדברים. <ניצן הורוביץ (מרצ):> אז את הדברים האלה היום – – – <אברהם מיכאלי (ש"ס):> יכול להיות שנקיים דיון פגרה נוסף. <ניצן הורוביץ (מרצ):> יכול להיות. את הדברים האלה היום, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לייחד לאתגר הגדול שעומד בפני כל בני הארץ הזאת, וביטוי לחומרת הדברים ראינו הבוקר בתל-אביב בדם שנשפך, ואנחנו רואים את זה כמעט יום אחר יום ושנה אחר שנה בארץ הזאת. האויב של כל בני הארץ הזאת הם אלה משני העמים שאומרים: כולה שלי. אותם אלה מקרב בני העם הערבי שלא רוצים לראות פה יהודים, ואלה מקרב בני עמנו, היהודים, שלא רוצים לראות פה ערבים, וחושבים אלה ואלה שאפשר יהיה להשיג את המטרה הבזויה הזאת באמצעים כוחניים. וכשיש אלימות מהצד הערבי, כפי שראינו הבוקר בתל-אביב, אני אומר – ואני אומר את זה גם לחברי הפלסטינים – זאת לא הדרך, וזאת לא המטרה. וכשיש פעולות כוחניות מהצד שלנו, וכשיש כיבוש נמשך ודיכוי ועוולות, אני אומר: זאת לא הדרך, וכך לא נשיג את המטרה. הארץ הזאת היא ארצם של שני העמים, ומשחר תולדות הציונות זה היה כך, משנות ה-20 וה-30 וה-40. וגם היהודים, אז, שבאו, ובאו בזכות, בעליות השונות, ממש כפי שבאו ההורים שלי ממזרח-אירופה, כשכאן היה המקום היחידי שהם יכלו לחיות בו כאנשים חופשיים, הם לא באו לארץ ריקה. הם באו הנה בזכות, כי זו ארצנו, וזו גם ארצו של העם הערבי הפלסטיני. והיום, אחרי 60 שנה, כשיש לנו מדינה, מדינת ישראל, כאן, בארץ הזאת, אנחנו סוף-סוף צריכים לעשות את הפשרה ההיסטורית ולהגיע להסדר עם שכנינו הפלסטינים. המתווה ברור, המטרה ברורה, וכל פיגוע כזה, כל סכין שנשלפת, כל כדור שנורה, כל עוצר, כל ירי – כל אלימות מהסוג הזה רק מוסיפה דם מיותר ומונעת מאתנו להגיע להסדר בארץ הזאת, שכולנו יודעים שהוא בלתי נמנע. זו ארץ שהיא ארץ של שני עמים – תמיד הייתה כזו, תמיד תהיה כזו. אומרים לי: אבל אין פרטנר, אבל אין עם מי לדבר. אני יודע בידיעה גמורה, ודאית, מניסיון אישי, מניסיון תנועתי ומניסיון היסטורי, שיש פרטנר, ותמיד היה פרטנר. ואני אומר את זה גם לאלה בצד השני, אצל השכנים שלנו, שאומרים את אותו הדבר, שאין אצלנו פרטנר ואין עם מי לדבר. נכון, בממשלה הזאת אין עם מי לדבר, אבל בעם היהודי שחי כאן, במדינת ישראל, בחברה הישראלית, יש ויש עם מי לדבר. והדיבור הזה היום הוא דיבור קונקרטי. אם לפני 60, 70 או 100 שנה הדיבור היה יותר ערטילאי, היום, כשיש לנו מדינת ישראל והיא מדינה חזקה, ויש לנו צה"ל ויש לנו מערכת כלכלית תומכת, הדיבור על פשרה הוא דיבור קונקרטי. והגיע הזמן שכולנו נחתור לפשרה, מטעם האינטרס שלנו, שהוא האינטרס הישראלי. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <ניצן הורוביץ (מרצ):> ואני אומר את זה בכאב, כי, אדוני היושב-ראש, כל פעם יש איזה פיגוע, כל פעם יש איזה טיל, איזו מלחמה קטנה או מלחמה גדולה, ואז אומרים: אבל אי-אפשר לדבר על זה עכשיו, אבל אסור לדבר על זה עכשיו. חייבים לדבר על זה עכשיו, כי הדם שנשפך הוא כי אנחנו לא מדברים על זה עכשיו. וכל טיפת דם כזאת שנשפכת היא עוול – עוול – לשתי החברות, לשני העמים שחיים כאן בארץ. אני חושב – ואני מסיים – שיש רוב גדול – אני מאמין בזה, אני יודע את זה – בשני העמים, רוב גדול של פלסטינים ורוב גדול של ישראלים, ושל יהודים, שמאמינים בשלום, רוצים בשלום. וכאשר תהיה המנהיגות הנכונה, שתציב את השלום, שתחתור אליו כיעד אסטרטגי, מתוך באמת אמונה עמוקה במקום שלנו בארץ הזאת, רוב גדול בשני העמים ילך אחרי המנהיגות הזאת. אני מקווה שאנחנו נזכה למנהיגות כזאת כבר בקרוב, כי כל רגע וכל יום, אדוני, וכל חודש וכל שנה שאנחנו מתמהמהים בדבר הזה, שהוא הדבר הצודק והנכון, זה עוול לכולנו. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. אפשרתי לו לחרוג בזמן כי אני חושב שאולי זה הנאום האחרון שלו. בכל אופן, תודה לניצן. יעלה חבר הכנסת מיקי לוי, ואחריו – חבר הכנסת יריב לוין, ואם הוא לא יהיה – חבר הכנסת נחמן שי. אחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, בתחילת דברי אני מבקש לשלוח ברכת החלמה מהירה לפצועים מהפיגוע היום בבוקר בתל-אביב ולשני הלוחמים מיחידת נחשון של שירות בתי-הסוהר, בני וסטס, שתפסו את המחבל, ובכך מנעו המשך פגיעה באזרחים ישראלים חפים מפשע ופיגוע קשה יותר. אולי כאן המקום להזכיר, לפני ההתייחסות שלי לשכר המינימום, שבתקציב 2015, בבסיס התקציב הונחו 1.2 מיליארד שקלים כדי לחזק את המשרד לביטחון פנים, כדי לחזק את משטרת ישראל. אין ספק, המשטרה היא משטרה קטנה, מותחת את איבריה עקב האירועים, הן בירושלים, הן ברהט, הן בגלל ההתרעות בצפון, חסימת כבישים, וראוי והגיע הזמן להוסיף תקציב למשטרת ישראל באופן ישיר כדי להגביר את הביטחון האישי של אזרחי מדינת ישראל. אני מברך על העלאת שכר המינימום. היה כאן שר הכלכלה, ובחלק מיושרו – לא כולו – אמר שהיה שותף למהלך הזה גם השר לפיד; כמובן, ההסתדרות, המעסיקים. לא נותר לנו אלא באמת לברך, כי הגיע הזמן. אבל, כמו חברתי קארין אלהרר וכמו חלק משאר הנואמים בבית הזה בנושא הזה, אני מבקש להתריע: אנחנו בעצם העברת החוק הזה, אדוני, הולכים לפגוע ב-150,000 אזרחים, אזרחים סיעודיים, מבוגרים אשר מעסיקים עובדים זרים, והתקציב שלהם לא יגדל בהתאם. יש להם אפשרות לוותר על אותו העובד הזר, ואז מדרך הטבע הם ייפלו על כתפי משרד הרווחה, והנזק יהיה נזק גדול, ולא תהיה תשובה הולמת למדינת ישראל ולמשרד הרווחה. ראוי כי ניתן דעתנו על הנושא הזה כדי שלא יהיה מאוחר מדי. האנשים האלה ייפגעו בצורה חמורה מאוד. ראוי להצמיד ולהתאים את שכר החיילים לשכר המינימום. חבר הכנסת אלעזר שטרן, אשר הצטרף ליש עתיד – ברוך הבא – אמור לטפל בעניין הזה ולהכין איזו משוואה הגיונית כדי שלא להשאיר את המשרתים בצה"ל מאחור. ואני מקווה שעם תחילת כינונה של הכנסת הבאה, חבר הכנסת שטרן ירים את הכפפה ויטפל בשכר החיילים, כי הם אכן ראויים לכך. דבר קטן, אדוני היושב-ראש – אני מבקש לא יותר מעשר שניות: נדהמתי אתמול לגלות ספינים או פרסומים של הליכוד שבהם כל מיני הישגים שהשיג שר האוצר לפיד, מנכס הליכוד אותם לעצמו. אני מחזיק כאן ואני מוכן להראות לך את זה, שתראה ותהיה שותף לעניין הזה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – תקרא את זה – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – חבר הכנסת – – – <קריאה:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> בבקשה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> תקרא, נשמע. <קריאה:> – – – <קריאה:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מייד אומר. הוא פרסם – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, במערכת בחירות כולם מתהדרים בכול. אנחנו – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> הוא פרסם בעמוד הפייסבוק של המפלגה שהליכוד יזם ועשה. שר האוצר הנוכחי, המכהן, הביא להישגים של ירידה באבטלה בחודש אחד ב-5.6%; ירידה בעוני – מ-20% ל-18.6%; ירידה במחירים במשק – בקרוב גם במים ובחשמל; זה היה צריך לרדת כבר ב-1 בחודש. <היו"ר יצחק וקנין:> עשר שניות עברו. <מיקי לוי (יש עתיד):> נכון. אינפלציה אפסית; ירידה במדד האי-שוויון; עלייה בשיעור התעסוקה של ערבים וחרדים – את כל זה – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל אנחנו ידענו – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – מפלגת השלטון עשתה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אני רוצה להודות לשר האוצר הנוכחי על הישגים שהוא השיג ב-30 יום. תודה רבה לו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. יעלה חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ, ואחריה – חבר הכנסת אלעזר שטרן, וחיליק בר – אחריו, ואחרי כן – יואב בן צור. <נחמן שי (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לשלוח מפה ברכת החלמה לידידנו, חברנו, השר אורי אורבך. הוא חסר לנו, ואני מקווה שהוא ישוב, בעזרת השם, במהרה לבית הזה. שנית, בעניין הפיגוע שהיה היום – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני משתתף באיחולים. <נחמן שי (העבודה):> תודה. <אברהם מיכאלי (ש"ס):> משתתפים כולנו. <נחמן שי (העבודה):> תודה. שנית, בעניין הפיגוע שקרה היום בתל-אביב. אז כבר כולם אמרו את כל מה שאפשר לומר, אבל המציאות היא יותר חזקה מהמילים האלה שנשמעו פה. כשאין ביטחון – אין ביטחון. אין ביטחון בבית, אין ביטחון בחוץ, אין ביטחון בגבולות, אין ביטחון בכבישים, אין גם ביטחון תזונתי, אין ביטחון לעניים. אין ביטחון. ואנשים מהלכים בארץ הזאת חסרי ביטחון. זה מה שקרה. ואני מקשר אחד לשני ולשלישי לא בגלל המילה ביטחון, אלא בגלל העובדה שמדובר באנשים שתולים את תקוותם בממשלה, מסתכלים עליה ואומרים, תעזרי לנו, והממשלה מפנה אליהם גב. ויש קשר, עד כמה שזה נשמע מוזר, בין הנושא שאנחנו מדברים עליו היום, בין חולשתם של אנשים שהממשלה מנסה עכשיו לעזור להם – אחרי שהיא קיבלה כמובן את הרוח הגבית של ההסתדרות; קודם כול של ההסתדרות ושל המעסיקים – לבין מה שקורה היום ברחובותינו. כשאנשים הם חלשים, הם חלשים כל הדרך, וכשהם יהיו חזקים כלכלית, וכשהם יוכלו לעמוד בהוצאות שלהם, וכשהם יוכלו לקיים את חייהם בכבוד, הם ידעו גם לעמוד בטרור. אבל כשהאוכלוסייה היא חלשה והציבור מרגיש שאין לו הכוח, אז הוא ייפול גם בסוגיה הכלכלית. אני רוצה, את הזמן הזה, חצי מזמני, להקדיש לאוכלוסיית הגמלאים, גמלאיות, קשישים, קשישות, במדינת ישראל, וזה חופף במידה מרובה את הדברים שאמרו גם חבר הכנסת מיקי לוי וגם חברת הכנסת קארין אלהרר. רבים מאוד באוכלוסייה הוותיקה במדינת ישראל, אוכלוסיית האזרחים הוותיקים, נזקקים לסיוע. תודה לאל, מדינת ישראל דואגת להאריך את חיי אזרחיה ואזרחיותיה, ואנחנו כל עשר שנים מגדילים את תוחלת החיים בשנתיים וחצי. זה נפלא. אבל השאלה היא גם, איזה חיים מחכים להם שם? האם נוכל להיטיב, אנחנו, באחריות שלנו, את חייהם בפרק הזה, האחרון אבל הארוך מאוד של חייהם? העלאת שכר המינימום, שאני מברך עליה ומודה עליה ומסכים לה ושמח עליה, אומרת גם משהו חמור מאוד מבחינתם. האם מדינת ישראל תטיל את כל העול הנוסף הזה עליהם, או שהיא תסייע בעדם? ואני לא ראיתי שהממשלה מבינה את המשמעות של זה. יש לזה משמעות עמוקה, ואני שמעתי, אנחנו שמענו את זה בשבועות האחרונים כשעסקנו בבחירות שלנו. אנחנו נשמע את זה עוד ועוד בחודשים הקרובים שנותרו לנו עד הבחירות: לסייע לאוכלוסייה הזאת, שחופפת בחלקה את האוכלוסייה שקארין דיברה עליה ובחלקה לא – נזקקים לסיוע. נזקקים לסיוע. וחייבים להביא בחשבון שלאנשים האלה אין מקורות כספיים חדשים שנולדו אתמול כדי לשאת בעול הזה. חייב להיות לכך פתרון. ואני מצפה שאם לא הממשלה הזאת תעשה את זה, תעשה זאת הממשלה הבאה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי, שהעלה נושא מאוד כאוב. אני חושב שאתה צודק בהחלט. חברת הכנסת שלי יחימוביץ תעלה, ואחריה – חבר הכנסת אלעזר שטרן, ואחריו – חבר הכנסת חיליק בר. <שלי יחימוביץ (העבודה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, איחולי החלמה לפצועי הפיגוע, ורחשי כבוד והערכה ליחידת נחשון של שירות בתי-הסוהר על ההתנהלות המקצועית, הראויה לכל שבח. והערה קטנה – אני לא רוצה להעלות על דעתי בכלל מה היה קורה לו ראש הממשלה היה מהמרכז-שמאל, איזה מטעמים ואיזה אזהרות ואילו איומים ואילו הבטחות היו נשמעים מפיו של בנימין נתניהו לו היה באופוזיציה; וכבר היינו בימים האלה. אבל אנחנו אופוזיציה אחראית. עצוב מאוד שצריך "איום", במירכאות כפולות ומכופלות, של בחירות כדי לשלם לעובדים עניים כמה שקלים יותר. הרי החקיקה הזאת, שאנחנו מחוקקים היום בשמחה ובכוונה גדולה, וכהמשך לפעילות הפרלמנטרית הענפה של רבים מאתנו, היא בכלל תוצאה של הסכם שהושג בין ההסתדרות ובין התעשיינים. הם חתמו על הסכם לסקטור הפרטי בלי הממשלה, בלי חברי הכנסת. כל מה שהיה צריך זה צו הרחבה שיחיל את ההסכם הזה גם על העובדים העניים בשירות המדינה, ומשום מה, שר האוצר עד לפני שתי דקות, יאיר לפיד, לא חשב שזה נחוץ, ושר האוצר בפועל בנימין נתניהו לא חשב שזה נחוץ. עד שבאו בחירות. רק בבחירות הם נזכרים שלדל ולעשיר יש אותו פתק בדיוק בקלפי. בשאר ימות השנה הם קוראים למי שמשרת את הציבור הרחב, הרגיל, פופוליסט, כי הוא קשוב לעם. רק בבחירות נתניהו נזכר שלפתק של החבר שלו יצחק תשובה ולפתק של המנקה או עובדת הקבלן לקץ' מלקו יש בדיוק אותו משקל בקלפי. רק אז הוא נזכר. ההכרה הזאת בכך שיש לנו חובה עמוקה, יתרה, לבני-אדם רגילים, והיא קודמת לחובה המפוקפקת כלפי כמה בעלי הון פריבילגיים, היא אחד הדברים החסרים ביותר במערכת הפוליטית. וכואב לי עוד דבר: שפוליטיקאים לא מתעסקים יותר בעניים, רק במעמד הביניים. זה הדבר היחיד שבטרנד. השתרשה איזו נורמה שזה הציבור היחיד שצריך לדבר אליו, מעמד הביניים. אז נכון, מעמד הביניים הוא עמוד השדרה של המדינה, זה אנשים עמלים, הולכים בבוקר לעבודה, חוזרים בערב, מפרנסים ילדים, משלמים מסים, משרתים במילואים. הכול נכון; השכר נשחק, המחירים עולים, המדינה נעלמת. אבל אי-אפשר למחוק את העניים, אי-אפשר. אי-אפשר להיות עיוורים לחלוטין לעוני. לא יכול להיות שאנשים יעבדו מבוקר עד ערב ויישארו עניים. חצי מהעובדים הם עניים. עוני הוא לא פשע, זאת לא מחלה, זה מעשה ידי אדם, מעשה ידיה של מדיניות שמרחיבה פערים בכוונה תחילה. ומה שאנחנו עושים עכשיו, היום, החקיקה הזאת, הוא באמת המעט, המעט, שאנחנו יכולים לעשות, לא רק במובן הכלכלי – הרי כולם יודעים שזה הצעד הכלכלי הנכון ביותר שאפשר לעשות; הרי כוח הקנייה של אנשים עניים, ברגע שהוא גדל כתוצאה מההעלאה הזאת, שהיא באמת כבשת הרש, באמת מעות דלות, כוח הקנייה שגדל הוא לבדו מניע את המשק אלף מונים מכל מהלך אחר, אבל לא, לא רק כי כדאי, אלא כי זה נכון, כי זה מוסרי, כי זה צודק, כי יש לנו מחויבות עמוקה לאנשים שבגלל המדיניות של הממשלה הפכו להיות עניים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. יעלה חבר הכנסת אלעזר שטרן, ואחריו – חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. אחריו – יואב בן צור. יסכמו את הדיון השר בנט, שר הכלכלה, וגם סגן השר אופיר אקוניס, אם יהיה פה. אם הוא לא יהיה פה אנחנו נעבור מייד להצבעה. שלוש דקות. <אלעזר שטרן (התנועה):> אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, ראשית, תודה על רשות הדיבור. גם אני, ברוח האחדות של הדברים שעולים כאן היום, רוצה להצטרף באיחולי החלמה גם לפצועים מהפיגוע הבוקר וגם לשר, לחברנו וידידנו, השר אורי אורבך. אני חושב שהדברים האלה, כמו הדיון עכשיו, טוב שהוא – בוודאי היום – מעבר למחלוקת פוליטית. אני רוצה לדבר בקצרה רבה על הצד היהודי שבהחלטת החוק הזאת, ועל כך שהחשיבות שלה הרבה יותר גדולה מאשר אך ורק בהעלאת שכר המינימום. בפרשת השבוע שקראנו, בשלוש המכות הראשונות – "וידבר ה' אל משה אמֹר אל אהרֹן"' – בדם צפרדע כינים – שואלים המפרשים: למה אמר "אמר אל אהרן", למה לא אמר: תכה ידך? הרי משה, היו לו בעיות בפה. ואומרים: על הכרת הטוב. זאת אומרת, הכרת הטוב מול היאור שהציל אותך כששמו אותך בתיבה. אתה לא יכול לקחת אותו ולהפוך אותו לדם או לצפרדעים, והחול שהציל אותך כשטמנת את המצרי, אתה לא יכול לקחת ולהפוך אותו עכשיו לכינים. אז אנחנו שואלים: מה זה הכרת הטוב? הנילוס זורם, זה לא אותם מים, והחול, רק בשירים שלנו זה "החול יזכור"; החול לא זוכר. אז – מה רוצה לומר? שלא משנה מה קורה לחול ולמים, אלא מה זה עושה לך. רצה הקב"ה לשתול במשה את התכונה של הכרת הטוב כדבר שילך אתו כל הזמן – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> נכון, צודקת, אורלי. – – ואני אומר את הדברים האלה כיוון שאני חושב שמה שאנחנו עושים היום זה סוג של תיקון, גם בנושא של הכרת הטוב למי שנושאים את החברה הישראלית על הכתפיים שלהם, וזה בעיקר עובדי שכר המינימום. ולכן אני חושב שהנושא הזה הוא נושא חברתי, והוא נושא יהודי. ברשותכם, חברי חברי הכנסת, אני חושב שאת אותה הכרת טוב ואותה נשיאה על כפיים אנחנו חייבים גם כלפי חיילי צה"ל. אני חושב שדמי הקיום שלהם, יש בהם משום עיוות וניצול. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לעג לרש. <אלעזר שטרן (התנועה):> אני חושב שבהזדמנות הזאת הזמן קצר מדי, אבל נכון שנחליט גם, כולנו יחד, שעם כינונה של הכנסת הבאה נטפל בנושא של אותו תיקון עוול כלפי עובדי שכר המינימום וכך נעשה גם כלפי חיילי צה"ל. אנחנו מתחייבים כאן, אני אומר את זה בשם סיעת יש עתיד, אבל אני לא חושב שזה יהיה עניין רק שלנו, וברוח האחדות הזאת, שתשרה גם כשיחל המושב הבא – – <עמיר פרץ (העבודה):> – – – <אלעזר שטרן (התנועה):> הנה, עמיר כבר מציין. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אלעזר שטרן (התנועה):> – – אנחנו נקיים גם את הנושא של שכר חיילי החובה בצבא. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. יעלה חבר הכנסת חיליק בר, ואחריו – יואב בן צור. שלוש דקות לרשותך. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> שמע, אדוני היושב-ראש, אני חייב לומר לך שההצגה – נאום ההצגה הזאת שהיה פה לשר נפתלי בנט קודם על שכר המינימום היה ההצגה הכי עצובה, הכי שקרית, הכי פתטית ואפילו הכי חצופה שהייתה בעיר. לא ראיתי דבר כזה. ממש, הוא המושיע שבא והחליט להעלות את שכר המינימום. כאילו דב חנין לא עשה שום דבר, כאילו עמיר פרץ לא עשה שום דבר, כאילו אנשים אחרים שהובילו את זה – הוא, שר הכלכלה, החליט פתאום לבוא ולהושיע ולעשות טובה לעם ישראל ולהעלות את שכר המינימום. יותר מרבע מהישראלים מרוויחים שכר מינימום. 55% מהעניים הם אנשים עובדים. 700,000 איש בכלל לא מגיעים לסף המס. 800,000 ילדים עניים. אחד מכל שבעה ישראלים עני, ובא לכאן בנט בחוצפתו ומציג את עצמו כמושיע. הוא שכח שהוא עובד אצל העם, ולא העם עובד אצלו. ועצוב מאוד שאין פה שר, אדוני היושב-ראש, ואני מבקש, אני מבקש מאוד לתקן את זה. <היו"ר יצחק וקנין:> היה פה שר כרגע, היה פה כרגע שר. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אני רוצה שתעצור לי – תוסיף לי זמן, בבקשה. <היו"ר יצחק וקנין:> זה שיטה – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לא, אני רוצה להגיד משהו לממשלה, בכל הכבוד לחוצפה שלהם. <היו"ר יצחק וקנין:> אין שום בעיה. אתה תגיד את כל מה שאתה צריך להגיד. לא נפסיק אותך לרגע. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אז אני ממשיך. בא בנט בחוצפתו – והנה נציגי מפלגתו מגיעים, כאילו הם אלה שהובילו את הנושא ועושים טובה לעם. ועוד אומר נפתלי בנט ב-ynet: היו מי שאמרו לממשלה לדחות את זה לממשלה הבאה, אבל ל-700,000 ישראלים – – – <עמיר פרץ (העבודה):> הם הצביעו נגד בישיבת הממשלה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> ודאי שהם הצביעו נגד. <עמיר פרץ (העבודה):> כל שרי הבית היהודי הצביעו נגד העלאת שכר המינימום. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> מזכיר חבר הכנסת עמיר פרץ, ובצדק, שהם הצביעו נגד העלאת שכר המינימום. חבר הכנסת סלומינסקי, יושב-ראש ועדת הכספים, ובא יושב-ראש המפלגה שלך, ובצביעותו הרבה עושה טובה לעם ישראל ואומר: 700,000 ישראלים אין להם זמן לחכות – אומר נפתלי בנט ב-ynet. אז למה, אדוני השר, חיכית עד עכשיו? שנתיים היית שר הכלכלה. איפה היית? עם ישראל מחכה ומחכה – – <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – והנה, מזל. אתה יודע מה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבקש לקרא לשר בנט להיכנס. אם לא, אני אפסיק את הדיון. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אז מזל, אדוני היושב-ראש, שיש בחירות בישראל, כי בזכות הבחירות יש כנס חירום; בזכות הבחירות הם גילו ש-700,000 ישראלים לא יכולים לחכות. ואולי אנחנו צריכים באמת להתנהל מחירום לחירום ומבחירות לבחירות, כדי שהממשלה של אופיר אקוניס ובנט תקדם רפורמות חשובות, ויעלו את שכר המינימום, שלא התעדכן משנת 2011. חברי אופיר אקוניס, איפה הייתם עד עכשיו? פתאום 700,000 ישראלים לא יכולים לחכות, ופתאום מציג את עצמו השר נפתלי בנט כאביר העובדים. אני רוצה להגיד לשר אורי אריאל: השר אורי אריאל, אני מבקש ממך – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת חיליק בר, שלא – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אני מסיים. <היו"ר יצחק וקנין:> לא, לפני. אני נותן לך דקה מעכשיו. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אין בעיה. <היו"ר יצחק וקנין:> תסיים בדקה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> הצעה לאורי אריאל: תשמע, מאחר שאנחנו ראינו את יושב-ראש מפלגתך בנט – גם לחשו לי, אני אומר: אביר העובדים, סוציאליסט אמיתי – אני מבקש, בישיבת המרכז הבאה – הנה, נכנס השר בנט, שבחוצפתו מציג את עצמו כאביר העובדים והמעמד העובד. נפתלי, יש לי בשבילך שם חדש. מעכשיו אל תגידו: נפתלי בנט. אמרו: נפתלי ברל, על שם ברל כצנלסון. כי פתאום כל מה שאכפת לו זה המעמד העובד. שנתיים היה שר הכלכלה, עבד על כולם בעיניים, ופתאום 700,000 ישראלים, הוא אומר ב-ynet, לא יכולים לחכות. אז 700,000 ישראלים חיכו, חיכו וחיכו, ומזל שיש הבחירות האלה, כשבצביעותכם הרבה באתם והצגתם את זה כהישג שלכם, שדב חנין ועמיר פרץ לא עשו את זה לפני. אז אני מבקש מעם ישראל לחכות עוד קצת. לעם ישראל לא מגיע אתכם כממשלה שלו, ועם ישראל, בעזרת השם, לא יקבל אתכם כממשלה שלו. אגב, אני שמעתי את קריאתך אתמול – – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אני מסיים, אדוני. פשוט אני חייב לו תשובה. <היו"ר יצחק וקנין:> לא, לא – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> הוא קרא אתמול לנשיא יצחק נבון לא להצטרף לרשימתנו כי איבדנו את דרכנו ושכחנו מהי ציונות. מזל שלא שמעת את תשובתו, כי הוא אמר – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – שהמפלגה שהכי קרובה לפוסט-ציונות בישראל היא אתם, שמובילים אותנו לספה של מדינה דו-לאומית, וזה סוף הציונות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> הפוסט-ציונות נמצא בבית היהודי, לא במפלגת העבודה. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת חיליק בר. יעלה חבר הכנסת יואב בן צור, אחרון הדוברים, ואחריו יסכמו את הדיון השר נפתלי בנט וסגן השר אופיר אקוניס. שלוש דקות לרשותך. <יואב בן צור (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, בראשית דברי אשא תפילה לרפואתם השלמה והחלמתם המהירה של פצועי פיגוע הדקירה הבוקר בתל-אביב, אזרחים תמימים אשר קמו לעמל יומם ועל לא עוול בכפם נדקרו על-ידי בן-עוולה, אשר ההסתה והשנאה שספג הביאו אותו למעשה אכזרי שכזה. כמו כן, אבקש לברך את לוחמי יחידת נחשון על פעולתם המהירה והנחושה, אשר ללא ספק תרמה להצלת חיי אדם. הקדוש-ברוך-הוא ישלם שכרם וישמרם מכל צרה וצוקה, אמן. אדוני היושב-ראש, אבקש בזמן הקצר שהוקצה לי לנסות ולפרט מהי המשמעות האמיתית של אדם העובד במשרה מלאה והוא בכל זאת עני. זו משמעות נוראה ואיומה, כאשר בבוקר נדרש אותו אדם לעשות הכול כדי להגיע לעבודתו, על-פי רוב אצל קבלן, ובמקביל עליו לשלוח את עולליו הרכים לבית-הספר. לא תמיד יש גבינה לבנה במקרר, ופעמים הלחם היבש שנותר מאתמול מגיע לפיו של הילד ללא ממרח. דברים אלו אינם מליצה; זו מנת חלקם היומיומית של רבים מאזרחי המדינה, שנאלצים למצוא את עצמם יוצאים לעבודה במשרה מלאה, וכל זאת כדי להיתמך ולהיעזר בעמותות רווחה, העושות עבודת קודש, אבל בינתיים המדינה מסירה את האחריות מאותם עניים. העלאת שכר המינימום של אותם אנשים שקופים, כפי שהיטיב לתאר את מצבם יושב-ראש תנועת ש"ס, הרב אריה דרעי, אשר מוצעת לפניכם, תשנה מהותית את מפת העוני של משפחות עובדות. לשם ההשוואה, על-פי נתוני הביטוח הלאומי, אם חד-הורית לילד אחד העובדת במשרה מלאה ומשתכרת שכר מינימום כיום, מביאה את משפחתה ל-8% מתחת לקו העוני. המשמעות של העלאת שכר המינימום עבור אותה אם חד-הורית לילד אחד תהיה שהמשפחה הקטנה הזאת תצליח לעלות ל-25% מעל קו העוני – עדיין מעט, אבל ניתן יהיה בהחלט להרגיש את השינוי בתנאי החיים של אותה אם חד-הורית. האנשים השקופים האלה שעליהם אנחנו מדברים הם אנשים עובדים, אפילו עובדים קשה מאוד, אך עדיין הם עניים. זו חרפה שאסור לנו כחברה מתוקנת לשאת על גבנו. אני מודע לאיומים שתהליך כזה יגרום להעלאת יוקר המחיה. לדעתי, טענה זו אינה נכונה. אותם איומים הושמעו אף בעבר נגד היוזמה להעלות את שכר המינימום ל-1,000 דולר, וכאשר זה קרה השמים לא נפלו. יוקר המחיה נובע ממונופוליזם, והורדת יוקר המחיה יכול שתהיה על-ידי אכיפה משמעותית יותר של הממונה על ההגבלים העסקיים, למשל. האדם העמל לפרנסתו, אסור בשום אופן שיישאר עני. חובה עלינו לעשות הכול לפעול להעלאת שכר המינימום לאלתר, וצר לי כי תהליך זה מתבצע בפעימות ולאורך זמן, שכן העוני נמצא כאן ועכשיו, וכאשר נותרת הכנסה פנויה במשקי-הבית הצריכה עולה, וזה תהליך אשר יעודד צמיחה, אך מעל הכול יש בו בהחלט כדי לתרום לצמצום פערים בחברה. חייבים אנו, כנבחרי הציבור וכשלוחיו, עניים ובעלי הון כאחד, כחלק ממרקם חיים במדינה יהודית ודמוקרטית, לעשות כל הניתן לקיום מצוות הסיוע לחלש ולנזקק בדרך של כבוד. ואני מקווה שלא נשכח לשפות את מקבלי הקצבאות – ימשיכו להעלות את שכר המינימום ולשלם את שכרם של העובדים שהם נזקקים להם – אנחנו חייבים למצוא את הדרך לשפות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יואב בן צור (ש"ס):> אף שפעמים רבות המציאות הביטחונית מטלטלת אותנו לסדר-יום ציבורי שאיננו חברתי, חברה חזקה ומתוקנת צריכה לעסוק ברווחה כאילו אין על סדר-היום שאלות ביטחון ולעסוק בביטחון כאילו אין שאלות רווחה. וכאשר שני הנושאים האלה יישארו על סדר-היום ובשיח הציבורי, בלי לדחוק ולבטל דיונים בעקבות המצב, נוכל להגיע לאיזון המתבקש ולצמצם את ממדי העוני לכל הפחות לממוצע הקיים במדינות ה-OECD. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יואב בן צור. יעלה שר הכלכלה נפתלי בנט. שלוש דקות. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס לכמה דברים. 1. נכון, אני נגד פעולה חד-צדדית בלי תיאום עם המעסיקים. התנגדתי ואמרתי: רוצים? לכו, תדברו עם המעסיקים, תביאו הסכם – נרחיב. זו גישתי. כי ההבדל ביני לבינך, עמיר פרץ, זה שהקמתי חברה, העסקתי עובדים. אתה לא מכיר את זה. אתם חושבים שכסף נופל מהשמים. לפי הלוגיקה שלך, עמיר פרץ, בואו נעלה את שכר המינימום ל-20,000, אולי 30,000. בואו נעביר חוק שכולם יקבלו 30,000, כי הרי אין מעסיקים בצד השני, אין רבבות ומאות-אלפי עסקים קטנים, כי אתה לא יודע מה זה לא לישון בלילה כשאתה לא יודע איך אתה גומר את החודש. <עמיר פרץ (התנועה):> – – – תשאל את המעסיקים כמה – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> זה ההבדל ביני לבינך. זו צורה מאוד ילדותית. אני לא במשחק הזה, אני לא פופוליסט כמוך. <עמיר פרץ (התנועה):> – – – מעסיקים וגם – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> 2. לגבי הנושא של חברת הכנסת קארין אלהרר – אכן, יש פה בעיה מאוד קשה. ביום שהודענו על הנושא של שכר מינימום, השר לפיד, חבר הכנסת לפיד, תמך ובירך את היועץ המשפטי לממשלה על בלימת שכר המינימום שעכשיו אתם מתברכים בו. אבל זה גרר צמצום של יכולת התזוזה כי היועץ המשפטי לממשלה אמר: אוקיי, זה נושא במחלוקת, ועכשיו אנחנו לא יכולים – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> אתה יודע טוב מאוד שהוא לא אישר את זה – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – לטפל בדבר הזה. ועמד בפני – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – הוא לא אישר את זה בגלל – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – – עמדה בפני דילמה מאוד גדולה. הדילמה היא כזאת: האם אני עוצר את כל המהלך או מתקדם – – – מבחינתי חלק ממנהיגות זה לקבל החלטות קשות, והחלטנו להתקדם. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> נושא אחרון – נושא אחרון, חיליק בר. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אראל – אראל – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> נושא אחרון, חיליק בר. <היו"ר יצחק וקנין:> – – גם אם אתה תיתן לה את המיקרופון זה לא ייפתח, כי אם אני לא אגיד לפתוח אותו, היא לא תפתח אותו. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> חיליק בר, שהייתה לו בעיה עם הציונות – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> בנט – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – בוא רק – אני אגיד לך מה יש למפלגת העבודה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חיליק בר – אל תפריעו. אמרתם את הדברים שלכם, אל תפריעו. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לא להפריע. אדוני, אתה יודע שאני – כל מה שאני עושה זה – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, אני שואל, איפה היו בן-גוריון וברל כצנלסון ואיפה אתם; יש לנו יוסי יונה, שאומר שצריך לאחד את יום השואה עם יום הנכבה. תתבייש. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> זה הפרופגנדה – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> יש לנו מרב מיכאלי – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת חיליק בר, די. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – שאומרת שבצבא כיבוש – לא לשלוח ילדים לצבא. תתביישי. <מרב מיכאלי (העבודה):> זה שקר. זה פשוט שקר. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> יש לנו זוהיר בהלול, באותה מפלגת עבודה – – <אראל מרגלית (העבודה):> בשקרים לא קונים בחירות. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – שאומר שהזהות הפלסטינית גדולה מהזהות הישראלית. תתבייש. יש סתיו שפיר, שאומרת שהמנון "התקווה" זה המנון גזעני. תתביישי. <מרב מיכאלי (העבודה):> אתה עומד על דוכן הכנסת ומשקר. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> שכחת להגיד שאימא של פרס ערבייה. <שר הכלכלה נפתלי בנט:> יש בוז'י הרצוג, שאומר שמדינה יהודית זה ביטוי מוטעה לחלוטין. תתביישו. תראו מה נהייתם. נכון, איפה מפא"י, שהקימה את מדינת ישראל, ואיפה המערך היום, הפוסט-ציוני? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> זאת מפא"י. אתם פוסט-ציונים. אתם – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> יש יוסי יונה, שאומר שטלי פחימה היא אישה אמיצה, גיבורה – – <אראל מרגלית (העבודה):> אתם מפלגים ואנחנו בונים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אדוני השר בנט – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – תתביישו – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – אדוני השר – – – <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – לאן הגעתם, לאיזה תהומות – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני השר, אתה רוצה שאני אנתק את המיקרופון? <שר הכלכלה נפתלי בנט:> – – איפה הציונות? תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> סליחה, רבותי, תנו לי לנהל את הישיבה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אתה משקר. כששר בישראל עומד ומשקר לפני כנסת שלמה, מוביל אותנו לעבר מדינה דו-לאומית, רוצה את הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל – לעמוד ולשקר זה לא מדיניות. לעבוד על הציבור בעיניים זה לא מדיניות. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו נמצאים בתקופה של בחירות, כל אחד מנצל את הבמה הזאת כמה שיותר לקלף את השני, לצערי הרב. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אני רוצה להגיד משהו. אני רוצה להגיד משהו. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, יסכם את הדיון סגן השר אופיר אקוניס. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לשקר זה לא מדיניות. להיות פוסט-ציוני כמו בנט זה לא מדיניות. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, השר בנט התייחס לטענתי, אני רוצה להגיב, יש לי זכות כזאת. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, כל חברי הכנסת הוותיקים – אתם כבר ותיקים, יש פרוצדורה איך מקבלים את מה שאת מבקשת. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני יכול לאשר את זה. <היו"ר יצחק וקנין:> זה לא הולך בעל-פה, כן? <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני יכול לאשר את זה. <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא יכול לאשר את זה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> למה אתה לא יכול לאשר? <היו"ר יצחק וקנין:> מכיוון שיש פרוצדורה איך אני מאשר את זה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אני לא יכולה לכתוב. <היו"ר יצחק וקנין:> על-פי התקנון אני לא יכול לאשר בקשה שלך. <קארין אלהרר (יש עתיד):> טוב, בסדר, אז אני אכתוב לך את זה, בסדר? נגישות בכנסת. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> נכתוב לך, מה לכתוב? <היו"ר יצחק וקנין:> גם לא אחרי הצבעה, אם היא לא תגיש לי את זה בכתב. אם היא תגיש בכתב אני אתייחס, וזה לשיקול לדעתי עדיין. <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא, זה פשוט חוסר הנגשה. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני סגן השר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אדוני, הגיע הזמן לשים קץ לנשף המסכות הגדול ביותר של הפוליטיקה הישראלית. <אראל מרגלית (העבודה):> נאום הפרידה של אקוניס. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לנשף המסכות הזה קוראים, אדוני היושב-ראש, מפלגת העבודה. <אראל מרגלית (העבודה):> אה, אתם מודאגים, אתם מודאגים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני נראה לך מודאג? אני נראה לך מודאג? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אתה נראה מודאג ובלחץ, כי העם הולך לפטר אתכם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מוטב לכם להפסיק לצווח את ססמאות השקר והפופוליזם – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> העם הולך לפטר אתכם מתפקידכם, כי הרסתם את העם. הרסתם את העם. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת חיליק בר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – הססמאות הריקות מתוכן שלכם. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – המחנה הפוסט-ציוני בראשות בנט. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> האג'נדה העלובה – רק לא ליכוד, נוריד את הליכוד. אתם עלולים לרדת. אתם והרשימה הפוסט-ציונית – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אתם המחנה הפוסט-ציוני ההרסני. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – הרשימה הפוסט-ציונית שנבחרה במפלגת העבודה בשבוע שעבר. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אתם תמיד פועלים למדינה דו-לאומית, ואתם פוסט-ציונים. נמאסתם, לכו הביתה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ואני רוצה להגיד משהו על יריב פוליטי. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת חיליק בר, אנא ממך. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> השר בנט, אנחנו מתחרים על אותם קולות. אנחנו מתחרים על אותם קולות, לא על הקולות שלכם. אתם מתחרים עם חד"ש. אתם מתחרים עם חד"ש על הקולות – – <אראל מרגלית (העבודה):> איך עשית לנו, ככה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ואנחנו מתחרים עם הבית היהודי. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אתם מתחרים עם כהנא. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אבל הבית היהודי – מה לעשות שהשר בנט אמר דברים בשם אומרם? <אראל מרגלית (העבודה):> איך עשית לנו, ככה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אמר דברים בשם אומרם. קשה המציאות, אדוני היושב-ראש, קשים הציטוטים. <אראל מרגלית (העבודה):> קשה המציאות לליכוד. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> קשה להביא את האמת – האמת שלכם היא שקר אחד גדול. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> ההפחדה שלכם כבר לא עובדת. היא כבר לא עובדת. העם לא מפחד יותר מכם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> עכשיו יחזרו בהם – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת חיליק בר. חבר הכנסת חיליק בר, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> קשה האמת. היא קשה, היא קשה. זה קשה, אני יודע. כאשר אנחנו מביאים דברים בשם אומרם – – <אראל מרגלית (העבודה):> המפלגה שבנתה את המדינה תבנה אותה שוב. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – כאשר יש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אראל מרגלית, כמה אתה יכול להפריע? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מוכן ללכת עם חבר הכנסת מרגלית ולשבח את מפלגת העבודה על תרומתה האדירה לבניית המדינה, אבל אנחנו לא ניתן לכם להרוס את המדינה. וזה מה שאתם חלילה – חלילה – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אתם הורסים את המדינה. אנחנו בנינו את המדינה, אתם הורסים את המדינה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – אתם חלילה עלולים להביא לזה ברשימה פוסט-ציונית שמתחפשת, אדוני היושב-ראש, קוראת לעצמה "המחנה הציוני". למה הם צריכים את החיזוק הזה? משום שנבחרה שם רשימה פוסט-ציונית. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, האיש שהביא לבית הזה את חוק השבות, מסתכל עכשיו על רשימתכם ורואה את יוסי יונה אומר לבטל את חוק השבות, שאיננו מאמין בציונות – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – רואה את חברת הכנסת סתיו שפיר אומרת ש"התקווה" הוא המנון גזעני. <סתיו שפיר (העבודה):> זה שקר. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אתה משקר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אבל זה מצוטט. <סתיו שפיר (העבודה):> שקר. שקר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני לא המצאתי, גברתי. <סתיו שפיר (העבודה):> איך אתה לא מתבייש להפיץ שקרים? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני לא מתבייש, משום שאני לא המצאתי. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני סגן השר, אדוני סגן השר – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> שקרן. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני לא המצאתי כלום. אני מצטט מספרים. הספר המתאר את המחאה החברתית – לא אני כתבתי אותו. <סתיו שפיר (העבודה):> איך סגן שר בישראל מפיץ שקרים. שקר. כמו שהפצת שקרים לאורך כל המחאה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני קראתי אותו. אני גם קורא מדי פעם. נכון, אדוני, סליחה, לא. <היו"ר יצחק וקנין:> אני יכול לבקש ממך לקרר קצת את האווירה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> האווירה מאוד מקוררת, אבל אנחנו נחשוף מסכה אחרי מסכה, אישיות אחר אישיות, חבר כנסת אחר חבר כנסת – – <אראל מרגלית (העבודה):> הסתה אחרי הסתה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ציטוט אחרי ציטוט, פוסט-ציונות אחרי פוסט-ציונות. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> בשקרים והפחדות לא בונים בחירות. העם עלה עליכם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מה אתם מתביישים? ההיסטריה שלכם אומרת הכול. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת חיליק בר. <אראל מרגלית (העבודה):> יש פוסט ויש ציונות. זה בפייסבוק וזה במדינה. אתה מתבלבל. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אראל מרגלית, תאפשרו לו לסיים. <אראל מרגלית (העבודה):> למה לאפשר לו? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא לא, אני לא מתקרב לסיום. <אראל מרגלית (העבודה):> למה לאפשר לו? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אנחנו נחשוף את נשף המסכות של מפלגת העבודה עד תומו. עד הסוף. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> מושחתים, נמאסתם. לכו הביתה. שקרנים ומסיתים. העם לא מפחד יותר מההפחדות שלכם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מה לעשות, אני יודע, זה קשה. זה קשה. העם לא מפחד, הוא מפחד מהמציאות. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> הוא לא מפחד יותר. זה כבר לא עובד. הסקרים מראים שזה כבר לא עובד. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הוא מפחד מהרכב הרשימה. האם חברת הכנסת מיכאלי תגיד שהיא לא קראה לאימהות שלא לשלוח את ילדיהן לצבא הכיבוש? <מרב מיכאלי (העבודה):> כן, כן, היא אמרה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני ראיתי את זוהיר בהלול במו-עיני אומר בערוץ 2, יום אחרי בחירת הרשימה, שהוא איננו ציוני; שזהותו הפלסטינית גוברת, אדוני היושב-ראש, על זהותו הישראלית. <קריאה:> הוא ערבי. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני לא שאלתי אותך. אתה מתחרה שלהם, לא שלי. אבל הציבור צריך לדעת, והציבור ידע מה אמר זוהיר בהלול ומה אמר יוסי יונה ומה אמרה סתיו שפיר ומה אמרה מרב מיכאלי – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> הציבור כבר יודע שאתם שקרנים ומסיתים, ואתם תלכו הביתה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ומה אמר בוז'י הרצוג ב"גלי צה"ל". מה הוא אמר – – <עפו אגבאריה (חד"ש):> תמציאו משהו חדש. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ואגב, אני רוצה להגיד לזכותו: נכון אמר. <קריאה:> אופיר, אופיר – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נבחר ציבור איננו יכול לבחור – בדיוק. נבחר ציבור, אמר יושב-ראש האופוזיציה בוז'י הרצוג, איננו יכול לשמור על זכות השתיקה. ואכן, הוא צודק, אבל נאה דורש נאה מקיים. עד היום הציבור איננו יודע מה היה בפרשת העמותות הבלתי-חוקיות שעליהן, אדוני היושב-ראש, אמר מבקר המדינה אליעזר גולדברג – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> הציבור לא טיפש, הוא כבר לא קונה את זה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא אקוניס אומר את זה, לא הליכוד אומר את זה, לא הימין – מבקר המדינה אליעזר גולדברג: העבודה קנתה שלטון בכסף. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני סגן השר, אני חייב להגיד לך משהו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ציטוט. ציטוט מדויק. <היו"ר יצחק וקנין:> שלא תחשוב שזמנך בלתי מוגבל. זמנך מוגבל על-פי התקנון. <אראל מרגלית (העבודה):> זה גובל בהסתה – לקנות שלטון בכסף. <היו"ר יצחק וקנין:> אז אנא ממך, סכם את תשובתך כדי שנוכל להצביע. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת אראל מרגלית, אתה באמת עובר כל גבול ומאשים את מבקר המדינה אליעזר גולדברג, שופט עליון, בהסתה. אני ציטטתי, וזה אפילו לא כתוב פה, אני זוכר את זה בעל-פה. <אראל מרגלית (העבודה):> אני מאשים אותך בהסתה. אתה מסית ואתה מדיח. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מה לעשות, חבר הכנסת. <אראל מרגלית (העבודה):> אתה מסית ואתה מדיח. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת מרגלית, מה אני אעשה? שום דבר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מרגלית. אדוני סגן השר, אני מבקש, אתה מוביל את הדיון הזה לשום מקום. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> כמו הממשלה. כמו הממשלה, בדיוק אותו דבר. <היו"ר יצחק וקנין:> תראה, אני מאפשר לך לדבר, אבל אתה מוביל את זה לכך שנתחיל להוציא פה אנשים, כי אין לי ברירה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני, קודם כול, אין צורך להוציא אף אחד. עדיף שישמעו את האמת בפנים. לא צריך לצאת לשום מקום. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> שאתם שקרנים ומסיתים, ועם הסתה לא הולכים למכולת, ועם הסתה לא קונים דירה, ועם הסתה לא מורידים את יוקר המחיה. העם כבר לא אוכל את זה. העם כבר לא אוכל את זה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חיליק, אנחנו לא מתנגשים. אני יודע שזה מלחיץ אתכם. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לא, אתם בלחץ. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני יודע שהציטוטים של סתיו שפיר ושל מרב מיכאלי ושל זוהיר בהלול ושל יוסי יונה – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> זה מה שיש לכם להגיד, לשקר? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ושל בוז'י הרצוג – זאת האמת. זה שם המפלגה שלכם, אמת, ואתה זוכר מה היינו אומרים כשהיינו ילדים – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> שאימא של פרס ערבייה, גם את זה אמרתם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אמ"ת – אנחנו משקרים תמיד. זה מה שהיינו אומרים אנחנו כשהיינו ילדים. חברת הכנסת סטרוק ודאי זוכרת. <אראל מרגלית (העבודה):> אקוניס, שים לב, זאת – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אראל מרגלית, אנא ממך. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני, אני רוצה להתייחס, ברשותך, לדבר אחד שאתה הערת לי, וגם היושב-ראש. <אילן גילאון (מרצ):> מה המסגרת של הדיון? סליחה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אנחנו בשיאו של שיח ציבורי מעוות, לא מאוזן, שמנסה להסתיר את האמת על הרכב הרשימה של מפלגת העבודה שנבחר, כשרוב או מרביתם של כלי התקשורת אינם מאפשרים – מדברים פה על סתימת פיות; היינו פה בחקיקה של סתימת פיות שהביא חבר הכנסת כבל, על סגירת עיתון בישראל. הדמוקרט הגדול. ומי עושה סתימת פיות עכשיו? – חלק מכלי התקשורת הממלכתיים שאינם מוכנים לתת אפילו לדבר. ולכן, הבמה הזאת שמשקפת את רצון הציבור, ואנחנו נדבר בה, גם אם הדברים אינם מוצאים חן בעיני חברי מפלגת העבודה. ועכשיו, אדוני, לאמת, האמת על שכר המינימום. יושבת הקבוצה המכנה את עצמה חברתית. המציאו לעצמם ביטוי: החברתיים. לא נקפו אצבע למען איש או אישה, ילד או ילדה במשך עשרות שנים. האמת על שכר המינימום, אדוני היושב-ראש, שאין בלתה, חבר הכנסת פרץ: בשנת 2009, ב-31 בחודש מרס, קיבלה ממשלת הליכוד הקודמת את אמון הבית הזה, והוקמה ממשלה חדשה בישראל. שכר המינימום, אדוני היושב-ראש, היה 3,700 שקלים. זהו שכר המינימום שאתו קיבלנו את הממשלה הקודמת. באחריות, בשיקול דעת ובקור רוח, חברת הכנסת שפיר, מה שאין לנבחרי מפלגת העבודה, העלינו את שכר המינימום בשתי פעימות לשיא של כל הזמנים – 4,100, 4,300. והנה, היום, בעזרת השם, שכר המינימום יעלה שוב לשיא של כל הזמנים עד כדי 5,000 שקלים. אתם קוראים לעצמכם חברתיים, אבל לא עושים כלום למען החברה. אתם יודעים להטיף, אתם יודעים לזרוק ססמאות ולהטיח בוץ משום שאין לכם שום תוכנית, שום דבר. ואנחנו נחשוף גם את התוכנית הזאת. מעמידים מועמד לשר אוצר. אגב, הוא לא יודע אם הוא מועמד לשר אוצר. גם המועמד שלכם לשר הביטחון איננו יודע. תגידו ביושר לציבור, חבר הכנסת פרץ – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> לא עשיתם עשירית לביטחון ישראל. מה עשיתם לביטחון ישראל? אלפי טילים על ישראל. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – הציבור יעריך יושר, ואתה ידוע כאדם ישר. אתה תגיד את האמת, כיצד מתכוונת מפלגת העבודה – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – כיצד מתכוונת מפלגת העבודה לנהל את כלכלת ישראל. ובכן, אדוני, הגדלת ההוצאה הציבורית משמעה הטלת מסים. כל אחד ואחת ידע בבית שאתם מתכוונים – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – כדי להגדיל את ההוצאה הציבורית, כי זאת התפיסה הסוציאליסטית, הבולשביקית של כלכלות שפרחו מן העולם – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אתם תסיתו, ואנחנו נגדל. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – שאינן קיימות בשום מקום בעולם – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> ואתם תסיתו, ואנחנו נגדל. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – למעט המפלגה הפוסט-ציונית שלכם – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> ואתם תסיתו, ואנחנו נגדל. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – להעלות מסים ולהגדיל את הגירעון. שמעתי אותך, חבר הכנסת בר. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסכם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ובזה אני אסיים: מה עשתה העלייה של שכר המינימום עוד בממשלה הקודמת לדוח העוני האמיתי? לא האלטרנטיבי ולא ההמצאות שלכם. דוח העוני של הביטוח הלאומי – מה זה, חברת הכנסת מיכאלי? האם קראת אותו, או האם נאחזת בדוח העוני האלטרנטיבי של עמותת "לתת"? ובכן, אדוני היושב-ראש, העלאת שכר המינימום בממשלה הקודמת, ובוודאי גם בממשלה הזאת, כפי שאנחנו עושים היום, מורידה ולא מעלה את מספר העניים במדינת ישראל. אתם יודעים ש-200,000 ישראלים יצאו ממעגל העוני בין 2012 ל-2013, ובהם קשישים וילדים. אבל, אדוני, הנתון הזה איננו נוח למפלגה הזאת, למפלגת העבודה. כל הזמן שקרים, בדיות, חצאי אמת, הסתה של הציבור – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> עם קשקשנות לא בונים מדינה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – והציבור לא קונה את ההסתה שלכם. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> עם קשקשנות לא בונים מדינה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תתמודד עם העובדות פעם אחת. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – לא בונים מדינה. אתם קשקשנים – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> קשקשן גדול. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – אתם שקרנים, אתם מסיתים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> פעם אחת תתמודד. פעם אחת. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> העם לא קונה את זה יותר. העם לא קונה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה יודע מה אחוז האבטלה בישראל? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> בגללכם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תסלח לי, אני משתמש – אני נוצר את לשוני לא להגיד לך מילים גסות – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> 800,000 ילדים רעבים. הילדים שלך לא רעבים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> עדיף שלא – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה יודע מה שיעור האבטלה? אתה יודע? <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אתה חי בנוחות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> 5.6%. שיא של כל הזמנים. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – ילדים שאין להם כסף לאוכל לבית-ספר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> צעירי אירופה, אדוני היושב-ראש – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> תגיד את זה לילדים – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – שאתם מטיפים לצעירים – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – הם רוצים אוכל לבית-ספר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – לצאת לשם, לברלין ולמדריד, ולרומא – 20% ו-25% – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <סתיו שפיר (העבודה):> – – ובספרד כמעט 40%, חברת הכנסת לוי. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> ילד רעב, לא מעניין אותו לא ספרד ולא יוון. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כמעט 40% אבטלה בקרב צעירי ספרד. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> תפסיקו עם הססמאות שלכם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ובאים אלה המכנים את עצמם "המחנה הציוני" – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – וקוראים לצעירי ישראל – קודם כול משקרים להם – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אפילו אורלי לוי לא מאמינה לך. מה אתה מדבר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> קודם כול משקרים – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אתה לא מאמין לעצמך. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> קודם כול משקרים. לא יודעים את העובדות. תלמד. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> – – – אז מה אם אומרים שאתם – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> פעם אחת תלמד את העובדות. תלמד את הנתונים לפני שאתה עונה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אתה – – – שחברי מרכז הליכוד יגידו לך שהם מתביישים להיות ליכודניקים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תלמד את הנתונים. האבטלה בישראל היא מהנמוכות בעולם המערבי. והכבישים, והרכבות, וחינוך חינם, ורפורמת – – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> כן. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – ורפורמת הסלולר של הליכוד – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> כן, הילדים – – – אוכלים רכבות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ואני אגיד את זה פעם אחר פעם, עוד פעם ועוד פעם עד שתבין, עד שייכנס לשכלך – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסכם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – מהי הרפורמה הסלולרית ומי הביא אותה; הליכוד הביא אותה. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אתה ראית פעם ילד רעב אוכל כביש או רכבת? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ומי הביא אותה – – <יחיאל חיליק בר (העבודה):> אתה ראית ילד רעב אוכל כביש או רכבת? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – וחינוך חינם לילדים. <יחיאל חיליק בר (העבודה):> תפסיק לקשקש ולשקר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ואתם, אדוני היושב-ראש, תמשיכו בססמאות השקריות ובהטחת הבוץ, כי כלום חוץ מזה אתם לא יודעים לעשות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לסגן השר אופיר אקוניס. אנחנו עוברים להצבעה, רבותי. <קארין אלהרר (יש עתיד):> רגע. לפני ההצבעה אני מבקשת הודעה. <היו"ר יצחק וקנין:> גם מה שאת מבקשת זה רק אחרי ההצבעה, אם גברתי יודעת את התקנון. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אני יודעת את התקנון. <היו"ר יצחק וקנין:> התקנון מאפשר אחרי ההצבעה לאותם אלה שהגישו לי את הבקשות, ועדיין זה על-פי שיקול דעתי, אם אני אאפשר לכם לדבר – כיוון שקרוב לשבעה חברי כנסת רוצים, ואין מציאות כזאת, רבותי. <מיקי לוי (יש עתיד):> מגיעה להם רשות דיבור. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אני עובר להצבעה על החוק. נא שבו במקומותיכם. הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"ה–2015, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 1 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 49 נגד – אין נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"ה–2015, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 49, נמנע אחד, אין מתנגדים. הצעת החוק נתקבלה בקריאה ראשונה, ותועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <הודעה אישית של חברת הכנסת סתיו שפיר> <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני, אני מבקשת – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, עכשיו אני רוצה להתייחס לאלה שהגישו לי את הבקשות. אני לא יכול לאפשר לכל השבעה. אני אתן לשלושת הראשונים שהגישו לי. חברת הכנסת סתיו שפיר, אני מאפשר לך שלוש דקות, לקארין אלהרר ולחברת הכנסת מרב מיכאלי. שלושתכן תדברו כל אחת שלוש דקות, מכיוון ששמותיכן הוזכרו. <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> זה יהיה לשיקול דעתי, העניין הזה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> איפה השר? <היו"ר יצחק וקנין:> שלוש דקות. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני, איפה השר? <סתיו שפיר (העבודה):> תודה, כבוד היושב-ראש. <קארין אלהרר (יש עתיד):> עם מי נדבר? עם עצמנו? <מרב מיכאלי (העבודה):> אין שר במליאה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אני מבקש ששר תורן יישאר במליאה. <סתיו שפיר (העבודה):> היה רצוי שהשר בנט, שהעז לעלות על הבמה כדי להפיץ שקרים, שיהיו לו הכבוד והפנים – – <היו"ר יצחק וקנין:> השר אריאל פה. <סתיו שפיר (העבודה):> – – לעמוד פה מולנו ולענות על שאלות. חברים, חברי מהימין, הפחד ניכר מעיניכם. אתם פשוט מפחדים. אתם מפחדים מפני שבשנתיים האחרונות חשפנו את השחיתויות שלכם. חשפנו איך מאחורי המעטה האידיאולוגי אתם לקחתם את כספי הציבור הישראלי, את כספי המסים שהציבור עבד כל כך קשה בשבילם, והעברתם אותם לחברים שלכם לחלוקת ג'ובים, למקורבים, לפעילים, לעמותות פרטיות; איך מפלגת הבית היהודי, שמעמידה פנים שהיא יותר ציונית מבן-גוריון – איך המפלגה הזאת לקחה את כספי הציבור, ובמקום להעביר אותם למפעלים הקורסים בפריפריה, במקום להעביר אותם ל"פרי הגליל" ולערד, במקום להעביר אותם לבתי-החולים כדי להגדיל את מספר המיטות, במקום ללכת ולרווח את כיתות הלימוד, במקום לעשות פה תחבורה ציבורית מצוינת – לקחתם את הכסף שלנו וזרקתם אותו, חילקתם אותו במתנה לחברים שלכם, לעמותות פרטיות שבראשן עומדים אנשי הבית היהודי. איפה נפתלי בנט שיגיב על הפרשה של העברת מענק של 36 מיליון שקלים לעמותת מועצת יש"ע בשעה שהוא עמד בראשה, ובאופן לא חוקי דרך ועדת הכספים? איפה? תגיבו ותענו. אל תתווכחו אתנו על הציונות. כי ציונות אמיתית, חברים, זה לחלק את התקציב באופן שווה בין כל אזרחי המדינה; ציונות אמיתית זה לדאוג לחלשים; ציונות אמיתית זה סולידריות לא רק בקרב, אלא ביום-יום, לשמור האחד על השני. זאת ישראליות, זאת ציונות – לדאוג לעתידם של אזרחי ישראל בבית-החולים, בבית-הספר, בכבישים, ברווחה. זאת ציונות. ואתם לוקחים ומחריבים אותה. אתם לוקחים והופכים את הקופה הציבורית לסחר-מכר, לקומבינה פוליטית, בידיים שלכם, במקום לדאוג למדינה. אתם שכחתם מהנגב ומהגליל כדי להעביר 1.2 מיליארד שקלים להתנחלויות בבונוסים. אתם שכחתם את ישראל. אתם איבדתם את הציונות כבר מזמן. חברים, כשאנחנו שרים את "התקווה", אנחנו שרים אותו ומצייתים באמת להוראה של ההמנון: תקווה. פוליטיקה של תקווה, פוליטיקה שיש בה עתיד, פוליטיקה שמסתכלת קדימה ורוצה לעשות את החיים פה טובים יותר, בטוחים יותר, שרוצה לעשות שלום, שרוצה לתקן את היחסים הרעועים בין החלקים השונים בחברה הישראלית, שמאמינה בשוויון זכויות, בשוויון תקציבי, שחושבת שלכל אזרח ישראלי מגיע לקבל שווה בשווה, מגיע לחיות פה חיים טובים באמת. זו הציונות האמיתית, זו התקווה. אם נתניהו היה כותב את המנון המדינה, כנראה היה צריך לקרוא לזה המנון הייאוש. נגד הפוליטיקה שלכם אנחנו נלחמים, נגד ההכפשות ונגד השקרים, ובעד פוליטיקה של תקווה, של עתיד, של טוב. תודה. <אראל מרגלית (העבודה):> כל הכבוד. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת סתיו שפיר. דברים שיוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. אני יכול להגיד שהיה שווה לתת לך שלוש דקות. <הודעה אישית של חברת הכנסת קארין אלהרר> <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת קארין אלהרר, שלוש דקות. <קארין אלהרר (יש עתיד):> תודה, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לפתוח את המיקרופון. <קארין אלהרר (יש עתיד):> תודה, אדוני היושב-ראש, שאפשרת לי. אני מאוד מצטערת על כך שהשר נפתלי בנט לא נשאר לשמוע את התגובה שלי על ההשמצות שלו. בדברים שאמרתי קודם, לפני התגובה של השר בנט, השארתי סימן שאלה. שאלתי אותו מה הפתרון שהוא ייתן לאותם נכים סיעודיים, לאותם קשישים סיעודיים. כל מה שהיה לשר נפתלי בנט לענות לי זה שמי שחשב על זה קודם זה יאיר לפיד. אז התשובה האמיתית, שאותה הוא לא רצה לבוא ולומר, כי הוא רצה עדיין להישאר מגניב ולעשות על זה – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מה יאיר לפיד – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – ולעשות על זה – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – מה זה גנבת דעת – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> אורלי, אל תפריעי לי. – – – ולעשות על זה סרטון, אם אפשר ברוטשילד. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אפשר לרמות פעם אחת, אבל אי-אפשר – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> יאיר לפיד לא קיבל את ההחלטה הזאת, מכיוון שלא ניתנו מענים לאותם סיעודיים. זו הייתה הסיבה האמיתית. אז לא נתת לי תשובה, השר בנט. אתה פחדן, וזה עלוב מצדך שלא נשארת אפילו לשמוע את הדברים שלי. כי אתה לא יכול להסתכל לי בעיניים, לא לי ולא לאנשים סיעודיים אחרים במדינת ישראל. אתה לא יכול להסתכל לנו בעיניים, אין לך פתרון. מה תספר ל"אחים" שלך? איפה הערכים שלך? איפה היהדות שאתה מתהדר בה? איפה הציונות שלך? היא נגמרת – מה, ביהודה ושומרון? איפה? חברת המפלגה שלך נהגה באומץ, אבל איפה אתה? אורית, אולי תלמדי את חבר המפלגה שלך לקבל החלטות שקולות יותר, נבונות יותר – – – <אורית סטרוק (הבית היהודי):> – – – אין לזה קשר ליהודה ושומרון – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> אין לזה קשר? יש לזה קשר – – <אורית סטרוק (הבית היהודי):> אין לזה שום קשר. תפסיקו – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – כי בשורה התקציבית הזאת, בתוספת לסיעודיים, אפשר היה אולי למכור איזה כביש לתפוח, או ליצהר, או לאיזה גבעה בבית-אל – – – <אורית סטרוק (הבית היהודי):> תפסיקי לשקר – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> תתביישו לכם. היום אזרחי מדינת ישראל מסתכלים על הדיון הזה ופשוט מגחכים – ששר הכלכלה אומר לי: זו באמת בעיה קשה, אין לי פתרון. למה? הם לא אזרחים? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> הם לא אזרחי מדינת ישראל? תתביישו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר. <הודעה אישית של חברת הכנסת מרב מיכאלי> <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת מרב מיכאלי, שלוש דקות. וכדי שאראל מרגלית ירגיש שהוא בתוך – אתן לך שלוש דקות. <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> הנה, אני עושה אפליה מתקנת. מרב, נא להתחיל. <מרב מיכאלי (העבודה):> מעניין שמר בנט, האיש שאמר בתוכנית טלוויזיה שיסרב פקודה אם היא תהיה קשה לו – חזר ואמר: יסרב פקודה, יסרב פקודה, יסרב פקודה, יסרב פקודה – סרבן, פשוט סרבן, שבסיעה שלו יש שיאני התלונות – השיאנים בהגשת תלונות נגד חיילים ושוטרים – – <שר הבינוי אורי אריאל:> איזה שיאנים? <מרב מיכאלי (העבודה):> – – שבמפלגה שלו יש אנשים שנעצרו על-ידי השב"כ בחשד לביצוע פיגועים נגד כוחות הביטחון. עומד ומשקר. פשוט משקר במצח נחושה, מסית, מלבה, מפיץ שנאה, פירוד ואלימות בעם ישראל. זה לא "מפסיקים להתנצל", זה "לא מפסיקים לשקר". אלוהים יודעת שיש על מה להתנצל בבית היהודי, יש כל כך הרבה על מה להתנצל. חברתי סתיו שפיר מנתה פה חלק מהדברים שצריך להתנצל עליהם, חברת הכנסת קארין אלהרר מנתה ממש אפס קצהו ממה שהבית היהודי צריך להתנצל עליו, אבל זה כאין וכאפס לעומת מה שהבית היהודי עוד יצטרך להתנצל עליו. אנחנו אומרות ואומרים את האמת. והאמת היא שאנחנו מסתכלות ומסתכלים בעיניים של החיילים שנופלים, ואנחנו מחויבות ומחויבים גם לחיילים האלה, שלא יצטרכו ללכת למות, וגם לאימהות שלהם, שלא תצטרכנה לשלוח אותם ללכת למות, משום שאנחנו נעשה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> גם לאבות. <מרב מיכאלי (העבודה):> וגם לאבות שלהם, שלא יצטרכו לשלוח אותם למות, משום שאנחנו מאמינות ומאמינים שזאת חובתה של כל ממשלה לעשות כל מאמץ למנוע הרג, למנוע שפיכות דמים, לחסוך חיים של ילדים וילדות, חיילים, אימהות ואבות. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> כמה חיילים – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> ואנחנו נעשה כל מאמץ להגיע לזה. אנחנו מחויבות ומחויבים לחיים – – <אורית סטרוק (הבית היהודי):> אתם עשיתם – – – <מרב מיכאלי (העבודה):> – – ואנחנו מבצעים את מה שכתוב במגילת העצמאות שלנו: זכותו הטבעית של העם היהודי לעמוד ברשות עצמו, כמו כל עם ועם, במדינתו הריבונית. אנחנו נפעל לזה שהמדינה הריבונית שלנו תהיה מדינה עם גבול, ששומרת על חיי האזרחיות והאזרחים שלה. ואנחנו אומרים את האמת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. <הודעה אישית של חבר הכנסת אראל מרגלית> <היו"ר יצחק וקנין:> אחרון הדוברים – אראל מרגלית. שלוש דקות, ונמשיך, רבותי, בסדר-היום. <אראל מרגלית (העבודה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להציע לכם, לפני שיהיה מאוחר מדי, חברי הבית היהודי והליכוד, לרדת מהשיח המתלהם והבלתי-סביר בתוך החברה הישראלית. יש לנו – ואני אומר את זה גם לך, חבר הכנסת אופיר אקוניס – יש לנו מחלוקת לגבי האופן שבו אנחנו חושבים שצריכים להוביל את המדינה קדימה. אנחנו כועסים על המדיניות שלכם, ואתם אולי גם לא מקבלים את המדיניות שלנו. אני מציע, לכם ולנו, לא לקרוא האחד לשני "פוסט-ציונים"; לא לקרוא האחד לשני בכינויים שמוציאים אותנו מתוך הספקטרום של המפה הפוליטית, כי בסופו של דבר, אני אגיד לך משהו, זה מערער את הלגיטימציה של כל הכנסת הזאת. עכשיו, תראה, אנחנו חלוקים עליכם. קח את העניין של ירושלים, כי הרבה פעמים אתם מאשימים אותנו על ירושלים. אני חלוק עליכם. אני אוהב את ירושלים, בניתי פה אולי יותר חברות ומקומות עבודה מכל בן-אדם אחר, ותרבות, וחברה, וכו'. אני חלוק עליך, השר אורי אריאל, בנושא של ירושלים באופן הבא: כשאני עבדתי עם טדי קולק, ואנחנו היינו צריכים לאשר 200 יחידות דיור, 300 יחידות דיור, בגבעה-הצרפתית, בגילה ובגבעת-המטוס, אנחנו שבוע קודם פתחנו קליניקה בשיח'-ג'ראח. לא פינינו משם חמש משפחות. למה? כי אנחנו רוצים באמת גם לבנות את ירושלים, וגם דו-קיום. ואנחנו זהירים בתפקידנו כנציגי העולם בירושלים, וכמובן בירת העם היהודי. באיזה אופן? אנחנו מקבלים את העובדה שעוד דתות ועמים רואים בעיר הזאת, כמו בחזונו של הנביא ישעיהו, מוקד מוסרי בין-לאומי גם לעצמם. אבל אנחנו לא מדירים – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> זה לא מה שאומר הנביא, אבל זה בסדר, אתה אומר. <אראל מרגלית (העבודה):> הנביא אומר: אור לגויים, ויתקבצו כולם ויהיו פה בעיר הזאת ויראו את אלוהינו כאלוהיהם. רגע. ככה האינטרפרטציה שלי. <היו"ר יצחק וקנין:> אין לך הרבה זמן, אדוני. <אראל מרגלית (העבודה):> רגע, רגע. אבל מה הבעיה? הבעיה היא שכשמושא הכול הוא פינוי חמש משפחות, שאפילו אם יש לך זכות – זכות חוקית כלשהי – לפנות אותן, העולם מתבלבל, והוא חושב שדין פינוי חמש משפחות ערביות מביתן הוא דין בנייה של 400 יחידות דיור בגבעה פתוחה. אנחנו בנינו את ירושלים לא פחות מכם. אני הייתי יד ימינו של טדי קולק – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, משפט אחרון. <אראל מרגלית (העבודה):> משפט. אנחנו הלכנו ופינינו מוקשים מגבעת-המטוס כדי לקבל את הזכות לבנות שם מקומות דיור לעולים, ונתנו לבית-צפאפא גם כן אפשרות לבנות שם, כחלק מההסדר הכולל. אנחנו רוצים דו-קיום בעיר הזאת. היו לנו שנים קשות של שיסוע, שלא היינו יכולים לשלוח את הילדים שלנו לבית-ספר במרכז העיר. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אראל מרגלית (העבודה):> רגע. <היו"ר יצחק וקנין:> אין רגע, אדוני. אני מאפשר לך, אתה אומר לי רגע? <אראל מרגלית (העבודה):> רגע, עוד שנייה. הצלחנו לבנות איזשהו דו-קיום, ואנחנו זהירים, זהירים, זהירים. כדי לבנות את ירושלים יש להיות זהירים גם בכבודנו וגם בכבודם של אחרים, כדי שיהיה אפשר לבנות את זה לא על המלחמה, אלא על הדבר הטוב שירושלים יכולה לתת בכל העולם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית. <הודעת הממשלה על מילוי מקומם של שרים> <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 24(ב) לחוק-יסוד: הממשלה. את ההודעה ימסור סגן השר המקשר בין הכנסת לממשלה, חבר הכנסת סגן השר אופיר אקוניס. רבותי, מייד אחרי כן אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום. יש כמה דוברים: חברת הכנסת קארין אלהרר, שאיננה נמצאת פה, ויעקב מרגי. הייתי מבקש שיגיעו; אנחנו נצטרך לדלג אם הם לא יהיו פה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת מרגלית, הדברים מובאים בשם אומרם. אתה לא מצוטט כאחד המצוטטים בדברים שאנחנו מביאים לידיעת הציבור. אני מסכים אתך, משום שאני קראתי מעל הדוכן הזה ביום פיזור הכנסת לניהול מערכת בחירות שבה כל צד יציג את טיעוניו, את עמדותיו ואת תפיסותיו, וגם את תוכניותיו לעתיד, בצורה הכי טובה, הכי ברורה, ובלי להכפיש את היריב. לצערי, זה לא בא מהצד שלכם, וכאשר אנחנו סופגים את המתקפות אנחנו גם משיבים, ואני מודיע שכך זה יימשך עד יום הבחירות. אנחנו לא נהיה שק חבטות של השמאל, לא נהיה שק חבטות של האופוזיציה. יש לנו המון הישגים שאנחנו מאוד גאים בהם. אני יודע שרוב אמצעי התקשורת מטשטשים אותם, לא מביאים אותם; אתה יודע שאני צודק, אני יודע שאתה מסכים אתי. אתה יודע שאין שיח ציבורי, אמיתי, יסודי, נוקב במרביתה – לא בכולה – של העיתונות הישראלית, ואנחנו נביא את זה לידי ביטוי. ולגבי הציטוטים, הדברים נאמרו כפי שאתה יודע – קראנו אותם, וכפי שקראנו אותם בספרים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני כבר הודיע את הודעת הממשלה, או עדיין לא? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, אני משיב לחבר הכנסת מרגלית. <אראל מרגלית (העבודה):> אתה באמת חושב שזה – – – במפלגת העבודה – – – זה סביר? אתה חושב שזה סביר? אני שואל אותך. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הדברים נאמרים. אני חושב שכאשר אדם אומר שזהותו הפלסטינית גוברת על זהותו הישראלית, והוא במקום ה-17 במפלגת העבודה, יש פה בעיה של פוסט-ציונות. וכאשר חברת הכנסת שעומדת עכשיו לידך אומרת ש"התקווה" הוא שיר גזעני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> עוד הפעם אנחנו חוזרים. <סתיו שפיר (העבודה):> זה שקר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אז בסדר, גברתי, אז תכחישי. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני יודיע את הודעת הממשלה, ונתקדם. <סתיו שפיר (העבודה):> זה שקר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> גברתי, תכחישי – אז תכחישי. <סתיו שפיר (העבודה):> אתה לא מתבייש לעמוד ולדבר על שקרים, שקרים והכפשות? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני לא מתבייש. אני קראתי את זה בספר על המחאה החברתית. <היו"ר יצחק וקנין:> אקוניס, זה לא הודעת הממשלה מה שאתה עושה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא אני כתבתי. <סתיו שפיר (העבודה):> מה אתה – – – איזו תקווה אתה מעביר? כל מה שאתה מדבר עליו זה ייאוש, ייאוש, ייאוש; הפחדה, הפחדה, הפחדה. כל מה שאתה עושה פה שנים זה רק לייאש ולהפחיד את אזרחי ישראל. אתה צריך להתבייש. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> גברתי, אני לא כתבתי את הספר על המחאה החברתית. גברתי, תתבעי את מי שכתב את הספר. <סתיו שפיר (העבודה):> אתה צריך להתבייש. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מי שכתב את הספר הוא מן המחנה שלך, איננו ממחנה הימין, איננו איש ליכוד. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, כבוד סגן השר, אנא ממך, תודיע את הודעת הממשלה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תודה, אדוני היושב-ראש. הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 24(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, שלפיה ממלא ראש הממשלה את מקומם של השרים שתפקידיהם מפורטים להלן, וזאת מהמועד שבו פסקה כהונתם בממשלה של השרים שמילאו תפקידים אלו: השר להגנת הסביבה – מיום י"ח בחשוון התשע"ה, 11 בנובמבר 2014; שר האוצר – מיום י"ב בכסלו התשע"ה, 4 בדצמבר 2014; שרת המשפטים – מאותו יום; שר המדע, הטכנולוגיה והחלל – מאותו יום; שרת הבריאות – מאותו יום; שר החינוך – מאותו יום; שר הרווחה והשירותים החברתיים – מיום י"ג כסלו התשע"ה, 5 בדצמבר 2014. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אופיר אקוניס, סגן השר. רבותי, הודעה זו אינה מצריכה לא הצבעה ולא דיון. אנחנו ממשיכים בסדר-היום. <הצעות לסדר-היום> <פיגוע הטרור בצרפת> <היו"ר יצחק וקנין:> נעבור להצעות לסדר-היום מס' 4289 ו-4290 בנושא: פיגור הטרור בצרפת – הצעות לסדר-היום של חברי הכנסת קארין אלהרר ויעקב מרגי. אני מבין שהם אינם נוכחים במליאה. אם כן, אנחנו עוברים לנושא הבא, אותו נושא: פיגוע הטרור בצרפת – הצעות לסדר-היום מס' 4291 ו-4292 של חבר הכנסת ישראל אייכלר וחבר הכנסת אראל מרגלית. ראשון הדוברים – חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית. לכל אחד, רבותי, עשר דקות. לרשותכם עשר דקות. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, אנחנו פה עסוקים במערכת בחירות כאילו לא הייתה מלחמה, כאילו לא היה טרור, ואנחנו עסוקים בטרור ובמלחמה כאילו אין בחירות, ושני הדברים האלה בולטים מאוד בימים האלה, כאשר כולנו – כל עם ישראל הזדעזע מהפיגועים הנוראים שביצעו מרצחים שפלים בצרפת, בפריז, וזה הנושא לסדר-היום שאנחנו מדברים עליו. והיום, עוד בטרם עלינו לדבר על הפיגוע בצרפת, כבר עכשיו נאבק על חייו נהג אוטובוס תמים שיצא בבוקר לעבודתו בתל-אביב ונדקר על-ידי מחבל, ואתו קבוצה של – אני לא יודע בדיוק כמה אנשים – שבעה או ארבעה אנשים פצועים קשה ושבעה פצועים קל. שהקדוש-ברוך-הוא ישלח להם רפואה שלמה. אנחנו רואים פה שהעולם המודרני, כביכול, הפך – חזר לימים – מה שנקרא ימי הביניים – של ברבריות, של שחיטת אנשים. היה פה אתמול ראש ממשלת יפן. מציגים לו שני אזרחי יפן ומולם סכין, ודורשים ממנו 200 מיליון שקל, ממש כאילו – 200 מיליון דולר – ממש כאילו אנחנו נמצאים בימים שקראנו עליהם בספרים, הימים של הברברים, שהיו שודדי דרכים ופיראטים, וכל מיני דברים כאלה שחשבנו שכבר מזמן לא קיימים בעולם, והנה אנחנו רואים שהם קיימים. אנחנו קודם כול צריכים לחזור למה שאומר דוד המלך בתהילים כ"ב: "אלי אלי למה עזבתני רחוק מישועתי דברי שאגתי", וכו' וכו', "בך בטחו אבתינו בטחו ותפלטמו", "אליך זעקו ונמלטו בך בטחו ולא בושו", "כל רֹאי ילעִגו לי יפטירו בשפה יניעו ראש; גֹל אל ה' יפלטהו יצילהו כי חפץ בו", וכו' וכו'; אני לא אקריא את כל הפרק, אבל אנחנו רק נסיים את זה ב"כי לה' המלוכה ומֹשל בגוים", ו"זרע יעבדנו יספר לה' לדור יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה". באשר לטרור האסלאמי, ולא רק האסלאמי, בכל הדורות, מאז היינו בגלות מצרים – עכשיו אנחנו קוראים את הפרשיות של הגאולה – ועד היום הזה, עם ישראל מעצם מהותו הוא מוקד לשנאת העמים. למה נקרא שמו סיני, על-הר סיני נאמר? שמשם ירדה שנאה לעולם. העולם לא אוהב אנשים זרים. יהודים היו תמיד זרים. גם כאשר הם למדו תורה נפרדת ולא למדו את השכלת העמים; גם כאשר הם שמרו מצוות התורה ואכלו רק אוכל כשר, ולא אכלו במקומות אחרים; גם בבית-הקברות הם הלכו לבית-קברות נפרד, בכל המקומות טענו – עד שהגיעו אל העולם המודרני ואמרו: כל השנאה ליהודים היא כי הם שונים וזרים. הבה נתבוללה, נהיה כמו כל הגויים. ככל הגויים בית ישראל, ואז תיפסק האנטישמיות. ומה שקרה – בדיוק הפוך. השנאה של אומות העולם לישראל במקומות שבהם הם התבוללו הייתה גדולה יותר וחזקה יותר, והטיעונים פשוט התהפכו: היהודים משתלטים לנו על הבנקים; היהודים משתלטים לנו על הכספים; היהודים שולטים בתקשורת; היהודים לוקחים לנו את הכול; היהודים הם זרים; היהודים הם פרזיטים; היהודים לא רוצים לעבוד; היהודים רוצים לעסוק רק במסחר, בהלוואות בריבית, ולנשל ולעשוק את הפריץ. ושיילוק. וזה נאמר בעיקר על יהודים שמאוד מאוד רצו להתבולל, כך שלא עזר לנו הרעיון של ההתבוללות והמודרנה. הגיעו הקומוניסטים, אמרו: לא, אנחנו לא בסדר, אנחנו באמת צריכים להיות יצרנים, קונסטרוקטיביים, ואז נתבולל ונבטל את לאומיותנו היהודית ואת עצמאותנו הרוחנית ונבטל את כל המעמדות ויהיה מאבק בין הנעשקים והעושקים, בין המנוצלים והמנצלים, ואז היהודים יוכלו לתפוס את מקומם. וליהודים זה מאוד קסם, כי היהודים היו כל כך נחותים בעיני המעמדות האחרים, שהם קיבלו את הרעיון הזה בהתלהבות והיו מראשי המהפכה הקומוניסטית. מה שקרה בסוף, ואני לא אגולל עכשיו 70 שנות היסטוריה, שסטלין הרשע הרג דווקא את הרופאים היהודים ודווקא את הקומוניסטים היהודים. אותם הוא רדף הכי הרבה. ואז באו היהודים לצרפת. צרפת הייתה הסמל של המהפכה הליברלית; נדמה לי שהיא הייתה הראשונה לתת זכויות אדם ליהודים – נדמה לי שגרמניה קדמה לה, אבל הבשורה יצאה מצרפת: vive la liberté, חירות, שוויון זכויות לכל אדם, וגם ליהודים מגיעות זכויות. והיהודים בצרפת חשבו שהם כבר יהיו גוי ככל הגויים, יתבוללו בעמים ויהיו בסדר גמור. לא עזר להם, הגיע משפט דרייפוס, והיה שם עיתונאי, מהנוֹיֶה ציריכֶר – וינֶר צייטונג, נדמה לי – או נויה ציריכר צייטונג, קראו לו תיאודור הרצל, והוא ראה ודיווח על המשפט, והוא הגיע למסקנה אחרת: לא יוכלו היהודים להתבולל בין הגויים ולזכות בשוויון; הם צריכים להקים מדינה עצמאית, היוּדנשטאט, ובתוך המדינה נהיה עם ככל העמים, גוי ככל הגויים, וזה ימנע את האנטישמיות. גם זה לא מנע את האנטישמיות. גם בארץ-ישראל עצמה – זה המקום שבו הכי הרבה יהודים נהרגו על היותם יהודים, גם בפיגועי טרור וגם במלחמות, כי העולם במזרח התיכון לא מכיר, מה שהם קוראים "הגוף הסרטני הזה באדמות הנביא"; לא כולם, יש כאלה שכן רוצים שלום, אבל רובם, אלה שיש להם ההגמוניה, לא מכירים במדינת היהודים. לא זו בלבד שמדינת היהודים לא הביאה פתרון, אלא היא הייתה גורם ותירוץ נוסף. כמו שהיו הרבה תירוצים על היהודים שמניתי קודם, הגיע תירוץ נוסף: היהודים הם כובשים, היהודים עושים פשעי מלחמה. ושוב היהודים אשמים. ולא לחינם הלך אותו מרצח ל"היפר כשר". אחרי שהרוצחים באו למערכת העיתון שביזה את נביאם מוחמד העולם כולו התקומם נגדם, אז כדי להכשיר את עצמם הם אמרו: לא, לא, נלך גם ל"היפר כשר", וזה כאילו מטהר את הטרור. כמובן, העולם לא קיבל את זה, וזה לא מטהר את הטרור. אדוני היושב-ראש, בדקות שנותרו לי – כל ההקדמה הזאת נועדה להגיע למסקנה. כשאני שמעתי אתמול בלילה באחת מתחנות הרדיו ציטוט או הקלטה מאיזו תוכנית טלוויזיה על החרדים שלא רוצים לעבוד, "עוני בעזרת השם", פרזיטים, אנחנו מפרנסים אתכם, וכל הדברים האלה – בדיוק מה שאמרו הגויים בחוץ-לארץ אומרים כאן על יהודים חרדים. חשבתי שזה כבר נשכח. אתמול בלילה אני שומע את זה ברדיו, חרדי שהביא ציטוט או הקלטה מהטלוויזיה, אני לא יודע אפילו מאיזו תוכנית זה היה. ריבונו של עולם, אני רואה בזה ששוב גורל היהודי, שזה הגורל שלנו, שכולם ישנאו אותנו על זה שאנחנו הולכים בדרך התורה. אבל אם מדינת היהודים קמה כתשובה לאנטישמיות, אם אנחנו מדברים על הטרור בצרפת כתוצאה מהסתה במסגדים, וכל המלחמות שהיו של הצלבנים, וכל החמלניצקים וכל אלה שעשו את המרד נגד הפריצים ותמיד מצאו את היהודי אשם, אז תמיד מה אמרנו? בגלל ההסתה, בגלל הדה-לגיטימציה. אם מישהו בא בטלוויזיה הישראלית ואומר שיש פה קבוצה שחיה על חשבון האחרים, זאת הסתה שעלולה לגרום למה שקרה בצרפת, למה שקרה במקומות אחרים קודם, ואנחנו משחקים פה באש. אגב, אני רוצה לומר שראיתי פה קודם את הוויכוחים ואת ההשמצות ההדדיות. אני חושב בפירוש, וחבר הכנסת אראל מרגלית ציין את זה, שצריך להוריד את השיח הזה של "אתם פוסט-ציונים" ו"אתם לא ציונים". להגיד על מפלגת העבודה "לא ציונים", זה הדבר הכי מצחיק שיש בעולם; כמו להגיד על הבית היהודי שהם לא לאומיים. לכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, אם רוצים להוריד את מפלס השנאה, כאשר אנחנו רואים שכל אומות העולם נגדנו, כשיהודי אוכל כשר בפריז והוא לא יכול ללכת עם כיפה בפריז, אנחנו צריכים לדאוג שפה בארץ-ישראל זה לא יקרה. והתשובה הראשונה במלחמה – אמרתי שהעולם מסתובב פה בשתי מלחמות – המלחמה מול העולם הערבי; על זה יש עכשיו מתח בצפון ובדרום. המלחמה הפנימית תהיה ביום הבחירות ולפני הבחירות. אם חלילה וחלילה אנחנו לא נצליח לחיות ביחד פה בפנים, אל לנו לבוא בתביעה ובציפייה מהעולם המוסלמי שיקבל אותנו, או מהעולם הנוצרי שיהיה הגון כלפינו. קודם כול, שהיהודים יהיו הגונים כלפי יהודים אחרים. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. הדובר הבא – חבר הכנסת אראל מרגלית. בבקשה, לרשותך עשר דקות. <אראל מרגלית (העבודה):> אבל אין פה שר. אם כך, אני עכשיו אדבר וכשיגיע השר אני אתחיל לספור לעצמי את הזמן. <היו"ר נחמן שי:> אני אתחיל ונחזיר לך את הזמן האבוד במנהרת הזמן. בבקשה. <אראל מרגלית (העבודה):> מי כתב? פרוסט. <היו"ר נחמן שי:> אתה ד"ר בפילוסופיה, זה לא פשוט. בבקשה. <אראל מרגלית (העבודה):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היה קשה מנשוא לראות את מתקפת הטרור והאנטישמיות בצרפת, ולא היה אפשר שלא לחשוב ולחזור – אני אז הייתי עם משפחתי בניו-יורק, יחד עם בנותי, מתחת ל"מגדלי התאומים" – לא היה אפשר שלא לחשוב על מה שקרה באסון התאומים לפני 14 שנה. אירופה עוברת טלטלה גדולה. הטלטלה הגדולה היא של ארגונים אסלאמיים קיצוניים שפועלים בהרבה מאוד מקומות, גם נגד הנצרות ונגד מדינות שונות וגם כמובן נגדנו, נגד היהודים. אני חושב שאחד מהדברים שהעולם למד אחרי ה-11 בספטמבר זה לקרוא לרוע – רוע. תזכרו את התקופה של המלחמה בטרור לפני ה-11 בספטמבר 2001, שאז ישראל ואולי עוד איזה מדינה או שתיים נלחמו בטרור הבין-לאומי בצורה נחושה, אבל הרבה מאוד מדינות בעולם לא הפנימו את הסכנה שמתרחשת בחצר האחורית במדינות שלהם ובמקומות שונים שהיו גלויים לעין. ואחרי ה-11 בספטמבר הייתה מהפכה ומדינות שונות החלו לשתף פעולה סביב הנושא של המלחמה בטרור הבין-לאומי, והצליחו להאט את הקצב, שהיה אז קצב מטורף, של התפתחות הטרור במקומות שונים בעולם. היום אנחנו עומדים במצב דומה מבחינת תאים מיליטנטיים, גם אנטישמיים וגם אנטי-מערביים, באירופה. ישראל צריכה קודם כול למצוא את המכנה המשותף ואת היכולת לשתף פעולה עם כל גורם שמוכן להילחם בכל הכוח בקיצונים ובטרור. אני חושב שהדבר החשוב שצריך לשדר ולשתף בו פעולה עם ממשלת צרפת, עם ממשלת בלגיה, עם ממשלת הולנד, עם ממשלת אנגליה, עם ממשלות אירופה הצפונית האחרות ועם עוד הרבה מדינות בעולם, זה לזהות את התאים הטרוריסטיים, לזהות את גל הטרור שמתגבש מתחת לעיניים ולשתף פעולה במלחמה הנוקבת והחשובה מולו. כי כשאתה מוכן להילחם בכל הכוח נגד הקיצונים והטרוריסטים אתה חייב בד בבד להושיט את היד לאותם גורמים מתונים שמוכנים לשתף אתך פעולה ולהילחם בעצמם בקיצונים. אחד מהדברים הדרמטיים שקורים היום גם במזרח התיכון, אחד מהדברים הדרמטיים שקרו בקיץ, זה שבבת-אחת ראינו במלחמה הנוקבת שלנו ב"חמאס", שזה לא ערבים נגד יהודים. מצרים הייתה שם לצדנו באחת מהפעולות ההירואיות של סתימת המנהרות, לא המנהרות האסטרטגיות, אבל מנהרות ההברחה בין מצרים לעזה. במלחמה נגד ה"חמאס" מצרים הייתה שם לידנו, במלחמה הנוקבת שלה עם "אל-קאעידה" בסיני. ירדן נמצאת אתנו באיזו צורה במלחמה שלהם נגד "דאעש" מהמזרח ונגד גורמי טרור אחרים שמנסים להסית את המדינה לדרכי טרור, וגם הליגה הערבית בכלל, גם סעודיה, גם חלק ממדינות המפרץ – לא קטאר, כמובן, אבל מדינות אחרות – היו מוכנות להתגייס ולתת יד, לאו דווקא מול ישראל אלא מול גורמים קיצוניים, האחד אחרי השני. ואני אומר שהיכולת שלנו להפוך את המלחמה בקיצונים ובטרור לדבר שהוא גדול יותר מרק המלחמה שלנו, היא היכולת שלנו להתחבר, לא בפתרון הסכסוך הישראלי–ערבי, אלא בברית אזורית חדשה של אלה שמוכנים להילחם נגד הטרור והקיצונים ברחבי המזרח התיכון ובברית עם אירופה, מדינות אירופה, שמוכנים להילחם בטרור ובאנטישמיות ובגילויים האנטי-מערביים האחרים במדינות אירופה כולן ובמקומות אחרים. רבותי, ישראל צריכה להיות חכמה בנושא הזה. ואני רוצה לומר שאותה חוכמה מחייבת גם התנהגות שמבדילה בין אנטישמיות לבין ביקורת על המדיניות של ממשלת ישראל. לפני שבוע רצתה להגיע הנה שרת החוץ של שבדיה כדי לכבד אירוע של אחד מהלוחמים הגדולים באנטישמיות באירופה, ראול ולנברג. היה פה אירוע לציון הרבה מאוד שנים למותו. שרת החוץ של שבדיה רצתה להגיע לביקור ממלכתי. שר החוץ הישראלי אביגדור ליברמן וממשלת ישראל אמרו לה: אל תגיעי. הם אמרו לה אל תגיעי, מכיוון שבפרלמנט השבדי אישרו את הזכות של הפלסטינים למדינה. וישראל כל כך כועסת על המהלך הזה, שהיא עכשיו כמעט מחרימה את שבדיה. אני ראש השדולה הפרלמנטרית לידידות בין ישראל לשבדיה. יחד עם יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין, ביקרנו שם לפני חמישה חודשים וראינו איך הפרלמנט השבדי הקדיש יום שלם לדיון בפרלמנט השבדי על חדשנות ושיתוף הפעולה בין ישראל לשבדיה כדרך לשיתוף פעולה כלכלי שיכול לעזור בגדול לשתי המדינות. וראינו סביבנו גם את אנשי הפרלמנט, גם את השרים, גם את 70 אנשי העסקים הבכירים בשבדיה, עומדים ומברכים על ההזדמנות לשתף פעולה עם ישראל ברמה הכלכלית. ובאותן שיחות הייתה לממשלת שבדיה גם ביקורת על חלק מהמדיניות של הממשלה. אני מציע לנו שכשאנחנו שומעים ביקורת, אם אנחנו מסכימים לביקורת הזאת ואם לא, שלא נסיט אותה באופן אוטומטי לאנטישמיות, ושלא נחרים כל מדינה שמבקרת אותנו, אלא להפך, נהדק אתה את היחסים, ניקח את המכנה המשותף הכלכלי או מכנה משותף אחר שיכול לעשות הרבה יותר שיתוף פעולה בין המדינות ונהפוך אותו לפורה יותר. וממשלת ישראל – נפתלי בנט, שהוא שר הכלכלה, התמחה בלסגור דלת אחרי דלת עם מדינות אירופה. ביקר כאן מי שהיה יושב-ראש הפרלמנט האירופי, שולץ, וכשהוא היה פה בכנסת קם נפתלי בנט, ויחד עם הסיעה שלו יצא במחאה, כי הוא העז לומר שמחיר המים בשטחים לערבים גבוה יותר ממחיר המים לישראלים שגרים בתוך גבולות הקו הירוק. רבותי, שלוש שעות מוקדם יותר, לפני שנכנסנו לכאן, לכנסת, ישבנו עם המשלחת האירופית ב"קינג דייוויד", והמשלחת האירופית הציעה מתווה, שאם ישראל תגיע להסכם עם הפלסטינים, אזי האיחוד האירופי מוכן להפוך את המדינה הפלסטינית שתקום ואת מדינת ישראל לחברות מן המניין כמעט באיחוד האירופי. וזה היה נותן הסכמי סחר יוצאים מן הכלל לישראל, זה היה נותן אפשרות לשיתוף פעולה מאוד גדול, וזה היה בעיקר ערובה לכך שהאיחוד האירופי ומדינות אירופה מוכן ומוכנות להיות שותפים שלנו בפתרון הסכסוך ובמתן גב לישראל כמדינות חברות, לא כמדינות אויבות. ואני חושב שמה שמפלגת העבודה, מה שממשלה בראשות הרצוג ולבני ומפלגת העבודה תעשה פה, קודם כול תחזיר את אותו רכיב שקשה מאוד לאמוד אותו ביחסים בין-לאומיים, אבל הוא מביא המון דיבידנד פוליטי וכלכלי. הוא נקרא: רצון טוב. את אותו אלמנט של רצון טוב צריך להחזיר לשיח על ישראל וגם על ממשלת ישראל ברחבי העולם. צריך להחזיר את שיתופי הפעולה, צריך להחזיר את הוויכוח הקונסטרוקטיבי ואת העבודה המשותפת ואת הידידות; צריך להחזיר את ישראל להיות מדינה שיש כלפיה רצון טוב בקרב האקדמיה ובקרב איגודי העובדים ובקרב האיגודים התרבותיים, ובקרב כל אותם גורמים. גם כשישראל צודקת ברבים מהמקרים שהיא מואשמת בהם, קשה מאוד להגן על תהליך שבו ישראל היא המדינה החזקה והיא לא מובילה את האזור פה לפתרון של שתי מדינות ופתרון אזורי כולל שישראל תהפוך לחלק ממנו ולא לאויב שלו. ואנחנו נמצאים בזמן מעניין; אנחנו נמצאים בזמן מעניין כי במזרח התיכון יש מדינות סוניות רבות שגם הן נלחמות בארגונים הקיצוניים והטרוריסטיים בקרבן, והן מוכנות לשיתוף פעולה ביטחוני ותיאום ביטחוני בין הגבולות. בואו נביא קצת תכנים אחרים לתוך שיתוף הפעולה הביטחוני הזה. בואו נביא את הפיתוח הכלכלי שישראל יודעת לעשות כל כך טוב, גם לאזור, גם לפרויקט של מים עם ירדן, גם לפרויקט של אנרגיה עם מצרים, גם לפרויקט של חקלאות מדבר עם מרוקו ומדינות המפרץ הפרסי, גם לפרויקטים של טכנולוגיה עם מדינה ערבית אחרי מדינה ערבית שמוכנות היום לשתף אתנו פעולה. אני מכיר את זה מתוך פרויקטים ספציפיים שחברות עסקיות עושות את זה בלי גיבוי של ממשלת ישראל. הגיע הזמן לגיבוי הזה. חברי דני עטר עובד על פרויקט גדול כזה בין הגלבוע לג'נין עם הרשות הפלסטינית. פה בירושלים אנחנו יכולים לעבוד על פרויקט גדול כזה בעטרות עם הרשות הפלסטינית כדי ליצור אזור תעסוקה. גם בשער-הנגב, הם מוכנים להוציא מהמגרות את התוכניות הגדולות של מחסום ארז ומחסום נחל-עוז – כן, כן, מחסום ארז ומחסום נחל-עוז, שהעסיקו 12,000 עובדים במעברי הגבול כדי להיות אולי שותפים במתווה אחר, גם אם עדיין יש לנו שם את בעיית ה"חמאס" וגם אם עדיין אנחנו לא רואים דרך ברורה לפתור אותה. אבל להביא חזון אחר לאזור וגם לאזור הספציפי ההוא. הגיע הזמן שמדינת ישראל, עם כל הבעיות, עם כל גילויי השנאה והטרור כלפיה, עם כל המכשולים שיש, גם במזרח התיכון וגם באירופה ובמקומות אחרים, עם כל האנטישמיות שאנחנו רואים לא פעם שמחברת בין ארגונים אסלאמיים קיצוניים לבין ארגונים אנטישמיים רגילים יותר, שמדינת ישראל תמצא את הנתיב, את הדרך, כדי לעורר את שיתופי הפעולה ואת הרצון הטוב להזיז את האזור ולהזיז את השיח על ישראל קדימה, ולא להיקלע לרגעים הקשים שמגדירים את ישראל בצורה הגרועה ביותר מבחינת חלק מהאנטישמים הגדולים או חלק מהטרוריסטים, ולזהות, גם במזרח התיכון, את אותן מדינות מתונות, את אותם גורמים מתונים, את אותם אישים מתונים, שאתם ממשלה חזקה בישראל תוכל לבנות חזון חדש ומתווה אחר לישראל ולכל האזור. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת אראל מרגלית. אני רואה שהממשלה מסכימה לדברים שנאמרו פה, כי הנציג שלה איננו. לא רק שהוא לא נכח בדיון, אלא הוא גם לא בא להשיב. חבל. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> הצבעה. <היו"ר נחמן שי:> כן, אפשר להצביע. להעביר את זה – לאן נעביר את זה עכשיו? אז אנחנו יכולים או לדיון במליאה או לדיון בוועדה שלעולם לא תתכנס. בסדר, אז אנחנו נצביע בעד קיום דיון במליאה, אלא אם מישהו רוצה להציע ועדה – אף אחד. אז נצביע כולנו על לכלול בסדר-היום של הכנסת התשע-עשרה, כי בטח זה לא עובר לכנסת הבאה. מי בעד קיום דיון במליאה בנושא שעלה על סדר-היום – פיגוע הטרור בצרפת? בבקשה. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 8 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. <היו"ר נחמן שי:> תודה. סיכום ההצבעה: בעד – 8, אין מתנגדים, אין נמנעים. ובכן, הנושא עולה על סדר-היום של הכנסת התשע-עשרה. נראה אם עוד תהיה לנו הזדמנות לדון בכך. תודה רבה לכולם. <הצעות לסדר-היום> <האירועים האחרונים ברהט> <היו"ר נחמן שי:> אני עובר לנושא הבא: הצעות לסדר-היום מס' 4293, 4294, 4295 ו-4296 בנושא: האירועים האחרונים ברהט. ההצעות לסדר-היום מס' 4293 ו-4294 הן של חברי הכנסת דב חנין וטלב אבו עראר. אני מתחיל בחבר הכנסת דב חנין, בבקשה. בבקשה, חבר הכנסת חנין, לרשותך עשר דקות; בעצם זמן בלתי מוגבל – – <דב חנין (חד"ש):> כן, עד שיגיע שר. <היו"ר נחמן שי:> – – עד שיגיע שר. <דב חנין (חד"ש):> עד שתהיה ממשלה בישראל. <היו"ר נחמן שי:> אבל נתחיל, בכל מקרה. <דב חנין (חד"ש):> מאה אחוז. תודה לך, אדוני היושב-ראש. אני רוצה לפתוח את דברי בגינוי האירוע הנורא של הדקירה בתל-אביב. פגיעה באזרחים היא פשע בלתי נסלח. אני מאחל החלמה לפצועים; מקווה שההחלמה תהיה מהירה וקלה ככל הניתן. אני מזהיר, אדוני היושב-ראש, מכניסה נוספת לעוד סחרור של מעגל הדם והשנאה. אנחנו נמצאים בימים מדאיגים: ההתנגשות האחרונה שהייתה בסוריה, דברי האלוף במילואים גלנט, שאמר שמתוך אירועים בעבר אפשר ללמוד שהעיתוי יכול להיות קשור למערכת הבחירות, וגם את הפיגוע שהיה הבוקר כבר מנצלים למערכת הבחירות. ראש הממשלה נתניהו כבר מוצא את הכתובת – הרשות הפלסטינית. מבחינתו, הפיגוע הזה הוא עוד ארגומנט במערכת הבחירות. ולא פחות חמורה האמירה הנוראה של שר החוץ ליברמן, שמחבר את הפיגוע בתל-אביב היום עם האזרחים הערבים ברהט. כל אחד לוקח את זה לאג'נדה שלו: נתניהו לוקח את זה לאג'נדה של המלחמה בפלסטינים וליברמן לוקח את זה לאג'נדה של המלחמה בפלסטינים אזרחי ישראל הערבים. אלה הם דברים חמורים ומסוכנים. האירועים ברהט הם אירועים מאוד קשים. אני הייתי אתמול יום ארוך ברהט, שמעתי עדויות קשות, נפגשתי עם אנשים, שוחחתי עם אב שכול, ח'אלד אל-ג'עאר, שבכה באוהל המשפחה, בבית המשפחה, על בנו סאמי בן ה-20, שנהרג בשבוע שעבר. סאמי אל-ג'עאר נהרג בשבוע שעבר בירייה ממרחק 25 מטר, כשהוא עומד בחצר ביתו ואיננו חמוש. סאמי, זיכרונו לברכה, היה עובד בחברת הברום, עוזר בפרנסת המשפחה, כמקובל בחברה הבדואית. האבא שלו, ח'אלד, איש מבוגר, ישב מולי, אדוני היושב-ראש, ובכה על בנו. ח'אלד, אגב, הוא אדם ששירת בצבא; שירת שלוש שנים בצבא, אפילו עשה מילואים במשך שנים רבות. הוא אח שכול; האח שלו נהרג במלחמת ההתשה. ואותו איש מבוגר דיבר בבכי על בנו, שבזרועותיו נושם את נשימותיו האחרונות ואומר לאבא: אבא, הרגו אותי. תעזור לי, תציל אותי. והתחושה הזאת של האב שמחזיק את בנו הפצוע ולא יכול לעשות דבר היא תחושה בלתי נסבלת. אבל בזה הדבר לא מסתיים, אדוני היושב-ראש. שוטרים מסתערים על ח'אלד, מנסים לעצור אותו. שבעה שוטרים, מכים אותו מכות רצח, שוברים את ידו השמאלית, אחד מהם אפילו מקלל אותו: יא חתיכת "חמאס". הוא נעצר ונכבל באזיקים, ויותר מאוחר מובל לבית-החולים ברזילי באשקלון, ומשם הוא משוחרר למעצר-בית בביתו. הכאב והעלבון היו מעורבבים על פניו – – – <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – בבית-כלא. <דב חנין (חד"ש):> כן כן, בהתחלה בכלא ואחר כך למעצר-בית. והכאב והעלבון היו כל כך קשים על פניו, מעורבים בצער. זה היה, אדוני היושב-ראש, מפגש שקשה קשה למחוק את התמונה שלו. בעקבות ההרג הזה נהרג עוד אזרח ברהט. אזרח בן יותר מ-40, סאמי א-זיאדנה, שנהרג בהלווייתו של סאמי אל-ג'עאר. הוא נהרג לאחר שרכב משטרתי נכנס לאזור ההלוויה, בניגוד לסיכום המוקדם שהיה עם ראש העיר, ואז התפתחה שם מהומה שלמה, והשוטרים פתחו בירי חי, ירו כדורי גומי, התיזו גז פלפל. אנשים, לפי העדויות שאני שמעתי, התחבאו מאחורי הקברים, אבל גם מאחורי הקברים גז הפלפל ירד עליהם כי זה גז שהוא כבד מהאוויר ויורד למטה. אדוני היושב-ראש, כשאנחנו מסתכלים על התמונה הרחבה הכוללת, זו תמונה מחרידה. מאז אוקטובר 2000 נהרגו 51 אזרחים ערבים בישראל. 51 אזרחים ערבים בישראל נהרגו, רבים רבים מהם בכדורי משטרה ומשמר הגבול, ולכל אחד מהם, אדוני היושב-ראש, יש שם, ואנצל את הזמן שיש לי כדי להקריא את השמות האלה, של 51 אנשים. אחמד ג'בארין, מוחמד ג'בארין, מוסלח אבו ג'ראד, אסיל עאסלה, עלאא נסאר, וליד אבו סאלח, עימאד גנאים, ראמי ג'רה, איאד לואבנה, מוחמד ח'מאיסה, ראמז בושנאק, ויסאם יזבק, עומר עכאווי – כל אלה, אדוני היושב-ראש, נהרגו באירועי אוקטובר 2000. 1, 2, 3, 8 באוקטובר 2000. אבל ההרג הזה לא פסק. אחמד תראבין נהרג ב-19 באוקטובר 2000; מחמוד אחמד תראבין נהרג ב-15 בינואר 2001; הית'ם אבו סמהדאנה נהרג ב-29 באוקטובר 2001; מַנְהָל דראג'מה נהרג ב-21 בינואר 2002; בילאל בדראן נהרג ב-17 באפריל 2002; סומיה זידאן נהרגה ב-17 במאי 2002; ד"ר מחמוד זחאיקה נהרג ב-18 במאי 2002; באסם אבו סבית נהרג ב-23 במאי 2002; עימאד חמדון נהרג ב-15 באוגוסט 2002; סברי חמדאן נהרג ב-4 בדצמבר 2002; סדקי אדריס נהרג ב-25 בדצמבר 2002; באסם סמודי נהרג ב-6 בפברואר 2003; מורסי ג'באלי נהרג ב-22 ביולי 2003; נאסר אבו אלקיעאן נהרג ב-24 ביולי 2003; מחמוד אלסעדי נהרג ב-8 בדצמבר 2003; תאמר סרסור נהרג ב-15 בנובמבר 2004; דינא תורכי נהרגה ב-4 באוגוסט 2005; הזאר תורכי – ב-4 באוגוסט 2005; מישיל בחות', בשפרעם – ב-4 באוגוסט 2005; נאדר חאייק – ב-4 באוגוסט 2005; סמיר דארי – ב-9 בנובמבר 2005; נדים מלחם – ב-19 בינואר 2006; מחמוד ע'נאים – ב-4 ביולי 2006; איאד אבו רעיה – ב-4 באוקטובר 2006; ח'אלד אלאטרש – ב-13 בינואר 2007; תייסיר כראכי – ב-14 במאי 2007; עימאד ח'ורי – ב-5 בנובמבר 2007; סלמאן אלעסאיקה – ב-21 בפברואר 2008; סברי ג'רג'אוי – ב-3 ביולי 2008; סאמח קרואני – ב-18 ביוני 2009; חסין אלאטרש – ב-1 בספטמבר 2009; חאזם אבו דאבעאת – ב-14 בספטמבר 2010; מוחמד אחמד עיבד – ב-1 בנובמבר 2011; ראמי פכורי – ב-11 ביוני 2014; ח'יר חמדאן, שאנחנו זוכרים, שנהרג בכפר-כנא לא מזמן – ב-8 בנובמבר 2014, ואת הרשימה האיומה והקשה הזאת סוגרים סאמי אל-ג'עאר, שנהרג ברהט ב-14 בחודש הזה, וסאמי א-זיאדנה, שנהרג ברהט ב-18 בינואר השנה. מתוך הרשימה הקשה הזאת, מתוך הרשימה הבלתי-אפשרית הזאת, 35 אזרחים נורו ונהרגו בידי שוטרים. 35 אזרחים נהרגו בידי שוטרים. ומה קרה? <היו"ר נחמן שי:> היו חקירות? <דב חנין (חד"ש):> היו חקירות מעטות. בסך הכול ארבעה כתבי-אישום הוגשו נגד שוטרים שירו באזרחים ערבים, מהם שלושה שוטרים הורשעו. עונשי המאסר שהושתו עליהם – שישה חודשי מאסר. יש מישהו שקיבל 30 חודשי מאסר, אבל המעצר שלו קוצר; הוא שוחרר מוקדם יותר. המציאות הזאת, עמיתי חברי הכנסת, היא מציאות בלתי נסבלת. ולא במקרה הציבור הערבי לא מוכן להסכים לה עוד. לא במקרה הרוחות ברהט כל כך סוערות. אי-אפשר להשלים עם מציאות כזאת, שדמם של אזרחים הוא הפקר, שדמם של אזרחים אינו נספר, שמותם של אזרחים אינו מוביל לחקירה, אינו מוליד כתבי-אישום ואינו מוביל לישיבת שוטרים עבריינים, שירו והרגו, בכלא. עמיתי חברי הכנסת, כשזו הרשימה הבלתי-נסבלת, אנחנו לא יכולים לדבר עוד על חריגים, אנחנו צריכים לדבר על תופעה, תופעה שמחייבת בדיקת עומק וחקירת עומק. אני קורא כמובן לחקור באופן מיידי ומעמיק את אירועי רהט. אני מתקומם על אמירת מח"ש, שכבר הספיקה להגיד, זמן קצר אחרי הירי, שהיא לא מתכוונת בכלל לחקור את המוות של ההרוג ברהט – אין על מה לחקור פה. זו אמירה מקוממת ומזעזעת. ואני לא רוצה שדברי יובנו כאילו יש לי אמון במח"ש – אין לי אמון במח"ש. הניסיון מלמד שגם החקירות שמח"ש מתחילה, היא לא מסיימת, או שהיא מסיימת אותן בלי תוצאות. אבל האמירה שאפילו לא נחקור מוות של אזרח בירי או בפעולה משטרתית זו אמירה שאי-אפשר – אסור – לעבור עליה לסדר-היום. הדרישה שלנו, אדוני היושב-ראש, היא שתוקם עכשיו ועדת חקירה ממלכתית, כמו ועדת אור, שתעשה בדיקת עומק של כל המקרים האלה, ובעיקר תבחן את המדיניות. משהו מקולקל בממלכת משטרת ישראל; משהו מאוד עמוק חולה שם, ואת המחלה הזאת צריך לרפא לפני ההרוגים והפצועים הנוספים, לפני הנפגעים הנוספים בנפש ובבריאות. ולכן, אדוני היושב-ראש, אני קורא לחברי הכנסת לאמץ את הדרישה שלנו להקים ועדת חקירה ממלכתית כזאת. אני מביע צער והתקוממות על כך שממשלת ישראל בוחרת להיעדר מהדיון הזה. אחרי שהיה פה סגן שר שהשתלח באופוזיציה, ושר שהסביר למפלגת האופוזיציה כמה היא לא רצינית ולא פטריוטית, אני יכול לומר מעל הדוכן הזה שממשלה שבורחת מדיון כזה, ממשלה שבורחת מהצורך לתת תשובות על כך שכל כך הרבה אזרחים נהרגו, היא ממשלה שאין לה אחריות, אין לה מצפון ואין לה מצפן. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה, חבר הכנסת דב חנין. אחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. חברי הכנסת עיסאווי פריג' וגמאל זחאלקה, באותו נושא, יבואו אחר כך. אתה תהיה הבא אחריו, חבר הכנסת פריג'. חבר הכנסת טלב אבו עראר, גם לרשותך יעמדו עשר דקות, כמובן. בבקשה. בעצם אתה יכול לדבר גם 100 דקות, כי הממשלה לא מתייחסת, אבל אנחנו נגביל את עצמנו. בבקשה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תחילה אבקש לעמוד דקת דומייה לזכרם של שני השהידים מרהט – סאמי אל-ג'עאר וסאמי א-זיאדנה. (אומר משפט בערבית, להלן תרגומו: נקרא את סורת הפתיחה.) מכובדי היושב-ראש, משטרת ישראל רואה בערבים בישראל מטרות שנוהל הפתיחה באש לעברן גמיש וקל מאוד. הערבי חשוד עד שיוכח אחרת, אם יוכח. קשה להעלות על הדעת התנהלות דומה של המשטרה כלפי יהודים, ואין אפשרות להשלים עם מצב שבו כאילו טעויות משטרתיות מתרחשות בעיקר כשמדובר באזרחים ערבים. גישת היד הקלה על ההדק כלפי ערבים זוכה לרוח גבית מפוליטיקאים מהימין, כמו ליברמן ואחרים, המבקשים להיפטר מהערבים בישראל בכפייה, או לצמצם את נוכחותם במרחב הציבורי. משטרת ישראל הרגה בדם קר שני צעירים מרהט בשבוע האחרון. ביום רביעי 14 בחודש הרגה את השהיד סאמי אל-ג'עאר. כאשר הגיעה המשטרה לפעילות בשכונה שבה מתגוררת משפחת אל-ג'עאר היה דין ודברים בין המשטרה לקבוצת צעירים שם. סאמי אל-ג'עאר, זיכרונו לברכה, היה בפתח ביתו לאחר שיצא לראות מה המהומות בחוץ. רק יצא, המשטרה ירתה לכל עבר. אחד השוטרים – המנוולים, הפושעים – אחד מהם ירה בסאמי בבטנו והרג אותו, בן-אדם חף מפשע, על לא עוול בכפו. שיקר, מכובדי היושב-ראש, שיקר ממ"ז הדרום, מפקח מחוז הדרום, ניצב יורם הלוי, שאמר לתקשורת: ההרוג סאמי נעצר כשהוא ברכב עם סוחרי סמים. סאמי לא היה דרוש למשטרה בכלל ולא היה עצור. חשוב לציין, חברי דב חנין, שהיום, רק היום, צדקת במה שאמרת על מח"ש, ועד עכשיו אמשיך לא להאמין בהם, כי המשטרה חוקרת את עצמה. אבל קראתי היום באחד העיתונים שיש גורמים במח"ש שאמרו: עולה חשד ממשי שבאירוע ברהט בוצע ירי שלא כדין. המשטרה רצחה את סאמי בדם קר, ללא שום הצדקה, רק מפני שהוא ערבי. אם היה במקומו יהודי, אני בכלל מאמין באמונה מלאה שלא היו חובטים בו אפילו או תוקפים אותו. ובאותו רגע שסאמי שוכב על האדמה, על הרצפה, מת, באה המשטרה ועצרה את אביו. אזקו לו את הידיים והרגליים. לקחה אותו המשטרה לתחנה. בחדרים של יחידות הבילוש ספג ח'אלד אל-ג'עאר, האבא של סאמי, מכות בכל חלקי גופו וגם קללות וקריאות גנאי כמו: אנחנו עוד נראה לכם יא-חמאסניקים. נעצר לארבעה ימים עד יום לפני הלוויית בנו, ואז שוחרר בערבות ולמעצר-בית. ביום ראשון, ב-18 בחודש, הייתה הלווייתו של סאמי אל-ג'עאר. ארבעה ימים שהה באבו-כביר ושם גם התגלתה הסיבה – איך התבצע הירי, איך נהרג. עיריית רהט ארגנה את ההלוויה לסאמי אל-ג'עאר וסיכמה עם המשטרה – שימו לב, חברים – סיכמו עם המשטרה שהעירייה תהיה אחראית לסדר ושוטרים לא יגיעו למתחם בית-העלמין. הציר המקשר בין בית-קמה לבין משמר-הנגב – אין תנועה שם, כולל המשטרה, כדי להימנע מעימותים, מכובדי היושב-ראש, ומחיכוכים מיותרים. אני הייתי שם. אני השתתפתי בהלוויה. בזמן שהיינו בטקס ההלוויה – השתתפו בה, חברי עיסאווי פריג', 40,000 משתתפים, לא פחות – והתחלנו לקבור את השהיד, הגיעה ניידת משטרה משוריינת – וזה היה בחושך, בלילה – שכנראה מראש ידעה שזה יגרום לעימותים ומהומות. חשוב לציין, חברים, כי הניידת הזאת פרצה שני מחסומים, אחד מהם של סדרני העירייה, והשני של המשטרה הקהילתית ביישוב, בעיר. זו עדות להתנהגות חסרת אחריות מצד השוטרים. בתוך רגעים אחדים בבית-הקברות, בתוך רגעים, כמה דקות, הפך בית-הקברות ממקום ששרר בו שקט מופתי לשדה קרב של ממש: ירי אש חיה, גז מדמיע, גז פלפל, מסוק משטרתי מעל ראשינו. פשוט מאוד, כמו במלחמה. אני לא מבין, במדינה דמוקרטית ככה מתנהגים? לא ייתנו להלוויה רק להסתיים? והכוונה כאן לא הייתה להרוג אדם, אלא הכוונה כאן להרוג המון. הדבר גם גרם להירצחו של סאמי א-זיאדנה. בהלוויה הזאת נפגעו הרבה, נפצעו הרבה, ונהרג סאמי א-זיאדנה מגז מדמיע ששאף. האמת, אני הייתי, שאפתי הרבה גז מדמיע מהמשטרה, ברוך השם, לא חסר לנו, בכל מיני מקומות ובהפגנות ומחאות. אבל גז מדמיע בריכוז כזה לא ראיתי. זה ממש חונק. תאר לעצמך כמה זקנים השתתפו, כמה ילדים, כמה אנשים חולים השתתפו בהלוויה הזאת. נפצעו שם מאות משתתפים, מכובדי היושב-ראש. אין לי ספק שהמשטרה הגיעה למסקנה שדמנו זול. הדם הערבי הוא דם זול. ככה הסיקה המשטרה. למה היא ממשיכה? אם הייתה המשטרה באמת חושבת לנכון והייתה יושבת אחרי כל אירוע, אחרי כל פשע שהיא מבצעת, הייתה יושבת ועושה חשבון נפש ועושה, בודקת את עצמה, חוקרת את עצמה – אבל היא ממשיכה, לצערי. ואז הדם הערבי זול ולא יקרה שום דבר אם יירצחו עוד ועוד אזרחים ערבים. וזה כבר השהיד, אני אתקן אותך, חברי דב חנין, מספר 51. 51. ספרנו אותם. באמת אין לי הזמן המספיק כדי לציין גם את שמותיהם, אבל יש 51 שהידים. ברהט לבד ארבעה. שניים לפני, בשבוע האחרון, ושניים ממשפחת אלקאבי, ולפני כן הייתה משפחת אבו ג'אווה, שנרצחו בידי המשטרה. המשטרה, הגוף האמון על ציבור, על שלום הציבור, על ביטחונו, הוא הורג בו. אתמול בערב היו עשרות צעירים גם בעצרת מחאה בעיר רהט. באה ניידת, וזה מתועד – – – <היו"ר נחמן שי:> עוד הפעם? <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – – <היו"ר נחמן שי:> עוד הפעם באה ניידת? שוב? <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אתמול, אתמול, אתמול. כן, כן, אתמול בערב. <היו"ר נחמן שי:> כן. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> הייתה, התאספו כמה צעירים, כמה בנות, במרכז העיר ליד העירייה, ואז באה ניידת משטרה, וזה מתועד, באה ניידת משטרה וממש נכנסה בהם. דרסה את אחד הנערים שם, שהוא בן 17 נדמה לי, ונקרא הית'ם וליד אלקסס. משפחת אלקסס היא ברהט. אתה מכיר אותם, עיסאווי. הוא מאושפז בבית-החולים עכשיו, בסורוקה. דרסה אותו הניידת, ואז גם ירדו השוטרים אחרי הדריסה, התנפלו עליו, מכות, חבטות, גררו אותו לא פחות מ-30 מטר עד לתחנה. שים לב. זה אולי יחזק, אולי באמת הפשעים האלו יחזקו את האמון בין האזרח הערבי לבין המשטרה. מכובדי היושב-ראש, בפשעים האלו שמבצעת המשטרה אני מאשים את השר אהרונוביץ ואת ראש הממשלה נתניהו – בליבוי היצרים. ואין זה אלא עוד תעמולת בחירות על גב חיי עמנו. נתניהו ואחרים מהימין הקיצוני צוברים כוח פוליטי על חשבון הדם שלנו. אנחנו משלמים את המחיר. <היו"ר נחמן שי:> תודה. <טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> בסוף דברי – אבקש להקים ועדת חקירה עצמאית, נייטרלית, שיהיה בה שופט ערבי. אני קורא לשר לביטחון פנים – אם הוא לא נוכח כאן הוא ישמע בכלי התקשורת – אני קורא לו להתבייש. שהוא יתפטר לאלתר, ויחד אתו – מפכ"ל המשטרה, מפקד מחוז הדרום יורם הלוי, מפקד תחנת רהט, וגם מפקד יחידת יואב. אף אחד מגורמי המשטרה, אף אחד מנציגי הממשלה, אף גוף ממשלתי או ממלכתי לא ירים טלפון אחד כדי להתנצל או כדי לנחם, מלבד נשיא המדינה, שהתקשר לראש עיריית רהט, הביע צער. וכמובן, אני מבקש להעמיד לדין את השוטרים הפושעים, אלו שרצחו את אל-ג'עאר ואת א-זיאדנה, וכן את המעורבים כולם בתקרית בית-הקברות. לסיכום – (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: תהילה וחיי נצח לשהידים שלנו החפים מפשע, ורפואה מהירה לפצועים שלנו וחופש לעצירים שלנו). תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. עדיין הממשלה לא מתייחסת כל כך לסוגיה הזאת, לצערנו הרב. אפילו שר, סגן שר – סתם אמירה של השתתפות בצער. בכל זאת, שני אנשים נהרגו. בבקשה, חבר הכנסת עיסאווי פריג', אתה הדובר הבא. גם לרשותך יעמדו עשר דקות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מכובדי, ידידי חברי הכנסת אבו עראר וחברת הכנסת רוזין, אני, למען האמת – לקחת לי את הפתיח של דברי. יש פתגם בערבית, אני אתן את התרגום המילולי – אצלנו בערבית אומרים: המכתב, אפשר לקרוא אותו על-פי הכותרת. יש לנו כותרת. כשאני רואה מעגל, חצי קשת, מולי, שאין בו אף נציג של הממשלה, כפי שאמרת – לא שר, לא סגן שר אפילו, כל הכיסאות הריקים, דיון כזה, ואני לא רואה חברי כנסת במליאה, זה עצוב. זה עצוב, ובעצם אני לא צריך להרחיב בדיבורים. ההתייחסות שלהם להרג, רצח, של אזרח במדינת ישראל, התייחסות כזאת אומרת דורשני; באמת אומרת דורשני. לפני הדיון התקיים דיון לא פחות חשוב, והוא חשוב, לגבי שכר מינימום, שנוגע בכל אחד ואחד מאתנו. האולם היה מלא. למה? כי הציבור – דיברו לקולות של 17 במרס. בדיון הזה, כנראה אין להם קולות. לא מתאים לתעמולת הבחירות שלהם, אז הם לא כאן, וזה עוד יותר עצוב. והעצוב מכול, שעולה שר הכלכלה, יושב-ראש הבית היהודי, נפתלי בנט, ומבקש מחבר כנסת לעתיד – מאשים אותו, שזו בושה שהזהות הפלסטינית הלאומית שלו קיימת. הוא רוצה גם שיהיה ציוני. זה מה שהשר אמר. אני פונה אליך, אדוני היושב-ראש, ולאזרחי מדינת ישראל, לא בא לי לחזור על הדברים שחברי חבר הכנסת אבו עראר וחבר הכנסת חנין אמרו ותיארו. הסצנריו הזה, עשרות פעמים אמרנו אותו, ונוכל, ומאוד קל, להאשים ולבקש. אבל צר לי מאוד, כל עוד, מה לעשות, אין הרתעה לשוטר, ההרג יימשך, והיד על ההדק תמשיך. עמד כאן חבר הכנסת דב חנין, הקריא שמות של 51 אזרחי מדינת ישראל, 35 מהם נורו על-ידי שוטרים, ושום דבר לא קרה. צר לי מאוד, ואני חושש, ואני אומר את זה בעצב, כי יכול להיות שההרוג הבא יהיה אני, או בן משפחתי, בגלל השיוך שלי, וזה לא חסינות – חבר כנסת. אני עברתי, גם כחבר כנסת ערבי, באירועים, במצבים, שגם התואר שלי לא נתן לי את ההגנה. אני משויך, ואני לא מרגיש ביטחון. זאת התחושה שקיימת אצל רוב אזרחי ישראל הערבים, כאילו החיים שם הם לא קדושים, וזה עצוב, כאילו אנחנו נמצאים במקום אחר. עכשיו, אני רוצה להתמקד בגורם ההרתעה, כדי לחשוב על ההרג הבא, ואני אומר את זה, חברים: כל עוד אין גורם ואין הרתעה ואין ענישה של מבצעי ההרג הזה, השוטרים, היד על ההדק תמשיך. וכשאנחנו מזכירים את מח"ש, זה צחוק בעיניים. ראינו את הסרט מכפר-כנא, וראינו את התוצאה במח"ש. יש סרטים על התנהלות, ואנחנו רואים את האמירות ואת התוצאה. התגובה המשטרתית הראשונה על ההרג הראשון, של סאמי, בנגב הייתה בזמן ההלוויה ברהט, שמשתתפים בה רבבות ואלפים. המשטרה, בעזות מצח ובחוצפה, מוציאה הודעה שהניידת נקלעה בטעות לתוך ההלוויה. אוי. משטרה, שאמורה לשמור על ביטחון הציבור, מתקיימת הלוויה של עשרות אלפים ביישוב, בגלל הרג משטרתי, והיא נקלעה לשם באקראי, מקריות. זאת עזות מצח שאני לא שמעתי עליה. ומח"ש באה ואומרת לי: יש חשד. אני ראיתי את הסרט של ח'יר א-דין חמדאן; הייתי ברהט וראיתי. יש אלימות, יש תגובה אלימה של הצעירים, ראינו את זה, בסדר. אבל לא בכל מחאה או תהלוכה או הפגנה צריך להיות סיכוי גדול להרג. למה כשערבים מוחים זה נקרא התפרעות או הפגנה וכשיהודי בגבעת-עמל – ובצדק – מוחה, או בכל מקום אחר, זה נקרא מחאה? למה? אני שואל אתכם, למה? עד מתי אני, כאזרח ערבי – אני שייך למפלגה ישראלית, שנשאל את השאלות האלה כל הזמן: למה אתה שם? מה אתה עושה שם? מקומך לא שם, אתה לא שייך לשם. אני מבקש מכם, תנו לי תשובות שאני אעביר לצעיר הערבי. לא, אנחנו מדינה אחת, אזרחים שווי זכויות, גורל משותף, תנו לי להגיד את זה. את התשובה אני מקבל מהיעדרותם של כל השרים, משתיקת הכבשים של שרי הממשלה. מהליברמנים, שמאשימים בכל דבר שקורה – טיבי, זועבי, ומתחילים עם הכותרות. זה, ושק החבטות שנמצא, הרשות הפלסטינית. מה עלינו לעשות? תגידו לנו. לגנות פיגועים? היה פיגוע טרור היום בתל-אביב, ואנחנו מגנים, ומגנים אותו בתוקף. כל פגיעה בכל אזרח, בעינינו היא פיגוע. מה אנחנו צריכים לעשות יותר? לעזוב את המקום הזה? הרי לא נעזוב. אז תנו לנו פתרון, מה אני אגיד לצעיר הערבי? אני צריך עכשיו כל מקרה וכל סיפור – לתאר לכם את זה ואת רמת האנושיות שבמקרה הזה? הרי גם האזרח הערבי אוהב חיים. גם האזרח הערבי רוצה עתיד. גם האזרח הערבי, יש לו חלומות. למה אתם עושים את זה? למה, אדוני ראש הממשלה, אתה עושה את זה? למה השתיקה? למה המדיניות? אני מדבר אליך לכיסא הריק, אבל זה יגיע אליך. זה יגיע אליך, אדוני. ואף חבר כנסת – סליחה, מיכל, שאני – אף חבר כנסת יהודי, מלבד חברתי חברת הכנסת רוזין, לא הטריח את עצמו לבוא לכאן אפילו לשם הזדהות – חברים, אתם סובלים. עד מתי נגיד את זעקתנו? השולחן הזה, אם היה מדבר, ומוציא את כל הדברים והנאומים שהיו בעשרות השנים על הסבל הזה, היה מתפוצץ. הדיסק היה מתמלא. מה צריך לעשות? אתה יכול להיכנס, אדוני, זה לא נורא, יראו בטלוויזיה שאתה משתתף ושומע דיון כזה. לא נורא, לא נורא. לא יכעסו עליך. זה לא ירחיק מנדטים. אתה יכול לשבת. אז, אדוני, אני פונה מכאן לכל החברים, אני רוצה לסכם את הדיון. <לאון ליטינצקי (ישראל ביתנו):> אין חברים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה לעשות; אתה רואה, אתה הצטרפת ונהיו כמה חברים. אני פונה: כל עוד אלמנט ההרתעה לא קיים, ההרוג הבא לפנינו. כל עוד תימשך שתיקת מקבלי ההחלטות במדינה, בלי שינוי מדיניות כלפי ההתנהלות והיחס של המשטרה כלפי האזרח הערבי, אנחנו נעמוד כאן ונגיד את צעקתנו. אין לנו ברירה. אבל, חברים, די, זה עובר כל גבול. אנחנו גם אזרחים שרוצים לחיות, ומגיע לנו לחיות. תודה לכם. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת אחמד טיבי ביקש – מהצד, בבקשה. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אדוני היושב-ראש, תודה, אני עצוב בגלל שהמליאה נראית כך – – <היו"ר נחמן שי:> נכון. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> – – כאשר אנחנו דנים על הריגתם של שני אזרחים. אבל יש הסבר למליאה הריקה הזאת – אף לא שר אחד, אף לא חבר כנסת מהקואליציה; חברת כנסת יהודייה אחת ושלושה חברי כנסת ערבים. <היו"ר נחמן שי:> והיושב-ראש. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מלבד היושב-ראש. <עיסאווי פריג' (מרצ):> סליחה, אדוני. איך אדוני ממשיך לקיים את הישיבה במצב כזה? <היו"ר נחמן שי:> אנחנו מפסיקים עכשיו – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני שואל – – – <היו"ר נחמן שי:> זכותה של הממשלה לא להשיב, רק – אני רואה את זה באופן אישי, כחבר כנסת, בחומרה רבה – – – <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> תן לי להשלים את זה, ומייד נסיק כולנו מסקנות יחד. <היו"ר נחמן שי:> כן, בבקשה, חבר הכנסת טיבי. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אמרתי – וגם הצטרף חברי דב חנין, שהיה כאן מתחילת הדיון – מאז הפגנות שנות 2000, אדוני היושב-ראש, סאמי א-זיאדנה, שנהרג לאחר סאמי אל-ג'עאר, הוא הקורבן ה-51, אזרח ערבי ישראלי שנהרג על-ידי כוחות הביטחון. כאשר יש הרוג או נרצח יש רוצח, יש מי שירה. אבל עונש אין, הרתעה אין, ולכן אל תצפה שלא יהיו עוד פשעים כאלה. הרוצח שהרג, ירה בדם קר בסאמי, הוא פושע עד שיוכח אחרת. איך יוכח אחרת? צריך להעמיד אותו בפני בית-משפט, לא באמצעות מח"ש, גם אם מח"ש אומרת שקרוב לוודאי שהמעשה הוא מעשה לא חוקי, שהירי הוא לא חוקי. נראה לכם שביישוב יהודי דברים כאלה מתרחשים – שניים נהרגים יום אחרי יום, על-ידי המשטרה, והדברים היו זורמים ככה, קולחים, כאילו כלום לא קרה? כאילו רהט היא איזה יישוב נידח במרכז אפריקה, אפילו שרהט היא חלק מהארץ הזאת, מהמולדת הזאת. תושבי רהט הם חלק מאתנו, הם אזרחים – כועסים, מתריסים, מתקוממים על תנאי חיים, כשמלכתחילה הם מוזנחים, מופלים לרעה. חיים בקושי, וגם את הבקושי הזה הופכים לחיים בלתי אפשריים? אין חיים. כאשר דורשים מאתנו דו-קיום, אנחנו זועקים: קודם קיום, ריבונו של עולם, קיום, חיים. והדבר הזה לא ניתן, לא ניתן לנו. לא לח'יר א-דין חמדאן בכפר-כנא, לא לסאמי ולא לסאמי. גזענות נגד יהודים מכונה כאן ובעולם אנטישמיות. גם גזענות נגד ערבים היא אנטישמיות. ולכן, מי שנוהג כך בחיים של ערבי הוא גזען. ואם הוא יהודי, הוא אנטישמי יהודי. (אומר בערבית ומתרגם לעברית:) סאמי וסאמי נהרגו על-ידי אנטישמי. זה נורא. זה אמור לדחוף אנשים להרגיש מבוכה, קצת בושה, אבל הבושה נעלמה, זה מצרך נדיר. זאת ממשלה ללא בושה, ממשלה ריקה, כאשר שניים מהאזרחים נהרגו ואף אחד לא פוצה פה. והיום מגיע שר החוץ, אדוני היושב-ראש, ואומר שהאחראים לפיגוע זה אנחנו, הוא נוקט שמות. ואני לתומי חשבתי שבזמן הפיגוע הייתי בבית, יש לי אליבי. אבל מי אומר את זה? אדם שכל הזמן מטיף להרג, לרצח, לגזענות. אני אחראי לפיגוע? אני אחראי להרג יהודים? היהודים היחידים – אכן, ידי מגואלות בדם של יהודים, אבל אלה ילדים שאני יילדתי. זה הדם היחידי. אחרים בבית הזה, ידיהם מגואלות בדם של ערבים ושל פלסטינים. אלה צריכים להתבייש. אני מבקש – (אומר משפט בערבית, להלן תרגומו: אני מבקש מאחַי לקרוא את סורת הפתיחה לעילוי נשמת השהידים). תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לך, חבר הכנסת אחמד טיבי. אנחנו נעשה כרגע הפסקה. נפסיק את הישיבה עד לחידושה בהמשך – רגע, סליחה. נכון, סליחה, קודם כול נצביע על העלאת הנושא במליאה, או אם יש איזו הצעה אחרת. אתה רוצה להציע הצעה אחרת, אחמד? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> מליאה. <היו"ר נחמן שי:> מליאה. אוקיי. אז נעשה קודם כול – סליחה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל שוב מליאה ורק אנחנו נהיה כאן? <היו"ר נחמן שי:> אני יודע – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> לפחות צריך לחייב ששרים יהיו כאן. שיקשיבו לפחות. המינימום – – – <היו"ר נחמן שי:> אני יודע. אתה לא תמצא בי אדם שיתנגד לך. אני חושב שזה חמור. אני אומר שלא צריך להסכים עם הדברים שנאמרו, אבל צריך לבוא ולהביע צער, לפחות, על מותם של שני אנשים בנסיבות שעדיין נחקרות. זה לא משנה, אנשים נהרגו ברהט, ביישוב בתוך מדינת ישראל. מישהו צריך לדבר על זה, זה לא יכול להישאר ככה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני לא רציתי לדבר על הצד ההוא. אני מדבר גם על – – – <היו"ר נחמן שי:> אני מדבר על כל הכנסת. אני מדבר על כל הכנסת. <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אני מבקש לשנות את דעתי. <היו"ר נחמן שי:> אתה רוצה ועדה? <אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל-מד"ע):> אני רוצה ועדת הפנים, כדי להציע שם להקים ועדת חקירה או ועדת בדיקה. <היו"ר נחמן שי:> אוקיי, אז בסדר. האם יש הסכמה בין כולם? אתם מוכנים? אוקיי, אז אנחנו נצביע על העברת הנושא לוועדת הפנים, כדי – כפי שהציע חבר הכנסת טיבי – ליזום שם ועדת חקירה. בבקשה. בבקשה, האם להעביר לוועדת הפנים או לא. בבקשה, חברים. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 5 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מתי להערכת אדוני הדיון – – – <היו"ר נחמן שי:> עוד לא ידוע. אנחנו נזעיק אתכם. בסדר, אנחנו כרגע עושים הפסקה עד להמשך החקיקה, כן, הצעת חוק שכר מינימום. התוצאה של ההצבעה: בעד – 5, אין מתנגדים ואין נמנעים. אני מודיע בזה על הפסקת הישיבה, ונודיע לחברי הכנסת על חידושה בזמן המתאים. תודה רבה לכולכם. <(הישיבה נפסקה בשעה 15:28 ונתחדשה בשעה 17:56.)> <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אני פותח את ישיבת המליאה. הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), רבותי, אחרי שוועדת העבודה והרווחה אישרה אותה בקריאה ראשונה ואישרה אותה להכנה לקריאה שנייה ושלישית. אני נותן למזכיר הכנסת להודיע הודעה קודם. מייד אחרי כן אאפשר ליושב-ראש הוועדה להציג את הצעת החוק. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> תודה, אדוני. ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"ה–2015, כולל לוח תיקונים להסתייגות של חבר הכנסת אורי מקלב, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. כאמור, ועדת הכנסת אישרה בישיבתה הבוקר שחרור מחובת הנחה להצעת החוק הנ"ל גם בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לסגן מזכירת הכנסת. <הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"ה–2015> [מס' מ/914; "דברי הכנסת", חוברת זו, עמ' 15249; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יצחק וקנין:> יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה חבר הכנסת חיים כץ יציג את הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה) לקריאה שנייה ושלישית. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני עומד פה במושב מיוחד של כנסת ישראל ומעלה את החוק מס' 180 של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. 180 בקדנציה וחצי של נגיעה באוכלוסיות הכי חלשות, עם חברי ועדה מדהימים, שהתיישבו ועשו. ישבתי היום בחדר עם נציגי האוצר וראיתי את התנהלות המליאה, איך כל אחד קפץ ולקח קרדיטים, מי אמר ומי עשה, ואמרתי: תראה את אלה מתווכחים, ואני בכלל לא הולך להעלות את הצעת החוק לקריאה השנייה והשלישית. ההסכמה בין התעשיינים וההסתדרות על הצעת החוק יצרה מצב של תשלום שכר מינימום, העלאת שכר המינימום ל-5,000 שקל, שכל כך רציתי וכל כך רצינו, אבל זה היה מלא בחורים. אף אחד לא ראה מה קורה מסביב. והיו פה כמה חברי כנסת – ואני מהמפרגנים – קארין אלהרר ואורית סטרוק צלצלו ואמרו לי: תשמע, אתה מבין כמה נכים נפגעים? אותם נכים שמעסיקים עובדים זרים; אותם נכים או ילדים נכים שמעסיקים עובדים זרים, והם לא יקבלו את הגמלה ופתאום הם יצטרכו לשלם יותר לעובדים הזרים? אמרתי: אני לא מעביר את החוק הזה. והתחיל קרב. התחיל קרב על משהו שאני רוצה – ואני רוצה את הצעת החוק הזאת, ואני רוצה להעלות את שכר המינימום, ואני יודע כמה אנשים הולכים ליהנות מזה. ואני מבין שיש לנו פוליטיקה, ואני מבין שיש לנו בחירות. אבל לפני שאני אדבר על החוק אני רוצה להודות לראש הממשלה, שנתן 100 מיליון שקל היום כדי שהחוק הזה יעלה פה, כי אני לא הייתי מעלה אותו – אם לא הייתה נפתרת בעיית הנכים והילדים הנכים לא הייתי מעלה את החוק הזה, לא הייתי עומד פה עכשיו. אז אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה השנייה ולקריאה השלישית את הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"ה–2015, שיזמה הממשלה בעקבות הסכמה בין התעשיינים לאבי ניסנקורן, מזכ"ל ההסתדרות. גם בדברי התודות אני אגיד תודה לאבי ניסנקורן על המלחמה הגדולה, ועל ההתחייבות שהייתה לו אלי, שהוא ינסה בעתיד להוריד את תוספת השלמת השכר שמקבלים האנשים שמרוויחים בפועל שכר מינימום, אבל באמת הם מרוויחים פחות משכר מינימום. מוצע כהוראת שעה להעלות את סכום שכר המינימום, שעומד כיום על 4,300 שקל, בהדרגה, עד שביום 1 בינואר 2017 הוא יעמוד על סך 5,000 שקלים חדשים, וזאת כל עוד סכום שכר המינימום שהיה חל אלמלא הוראת השעה עולה על 47% מהשכר הממוצע המשק. שכר המינימום בכלל בנוי בעיוות אדיר, כי יש כל מיני מרכיבי שכר שלא נכללים בשכר המינימום. זה מתבטא בהסכמים הקיבוציים האחרונים, בהסדרים שנקבעו בהם תוספות שמטבען אמורות היו להיחשב בין רכיבי שכר המינימום אולם נקבע לגביהן במפורש כי יוחרגו משכר המינימום. מוצע במסגרת הוראת השעה להתגבר על החרגה זו ולקבוע כי תוספות אלה יובאו בחשבון לצורך חישוב שכר המינימום לפי הוראת השעה. על מנת שלא לפגוע בשכר שהיה משתלם לעובד שהיה זכאי לאותן תוספות אלמלא הוראת השעה, מוצע לקבוע כי עובד כאמור יהיה זכאי לקבל ממעסיקו הפרשי הוראת שעה בסכום השווה לסכום שהיה המעסיק משלם לו כהשלמה לשכר מינימום אלמלא החוק המוצע. במהלך הדיון בהצעת החוק בוועדה ולנוכח המצוקה שאליה נקלעו מי שנדרשים להעסיק עובדים בענף הסיעוד, סוכם כי יוקם צוות שיהיו חברים בו נציגים מהביטוח הלאומי, ממשרד האוצר, ממשרד המשפטים, ממשרד הרווחה ומההסתדרות הכללית. כל גוף יביא לא יותר משני נציגים, והם יגבשו המלצות על אופן חלוקת 100 מיליון השקלים החדשים שהבאנו היום ממשרד ראש הממשלה, שהוא שר האוצר, אשר תרם 100 מיליון שקלים. <אילן גילאון (מרצ):> תרם? תרם? <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> תרם. הביא לנו מהאוצר 100 מיליון. ואני לא עושה פוליטיקה. אילן, אתה מכיר אותי. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה עושה פוליטיקה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> עזוב, אתה לא מכיר. אתה לא יודע. הוא יושב אתי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> רגע, אילן, חברים. תגיד לו שיהיה רגוע מאחור, שלא יפריע לי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה זה "תרם"? <היו"ר יצחק וקנין:> עיסאווי פריג'. <אילן גילאון (מרצ):> – – – תרמנו במשרד. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> מאה אחוז, תרמנו במשרד. אבל לְמה לא ישחקו לנו? הקמנו ועדה שתזמן את הנכים ואת נציגי הנכים ותסיים את עבודתה עד 26 בפברואר, ותביא את מה שסוכם לאישור ועדת העבודה והרווחה, שנראה שהמטרות של הכסף הזה – שאכן ילכו לאן שרצינו שילכו. גם אני הייתי אמור להיות בוועדה הזאת, אבל משרד המשפטים אמר שמחשש שזה ייראה פוליטי אסור לי להיות שם. ואני אמרתי: אוקיי, אני מקבל, אני לא אהיה שם. אני סומך את ידי על אבי ניסנקורן שיעשה את עבודתו, כמו שהוא היה חלק מהבאת העלאת שכר המינימום. אז אני משכתי את שמי מהסיכום המוקדם. להצעת החוק הוגשו הסתייגויות – הסתייגות אחת מהותית וכמה הסתייגויות דיבור. ברור לי שזה שהגיש את ההסתייגות המהותית – והוא יגיד את זה, אני כנראה לא הדובר שלו – אמר שהוא יהפוך אותה, הוא יבקש לא להצביע עליה. בוועדה אמרנו שכל החברים בוועדה – מי שרוצה יקבל הסתייגות דיבור. אילן אמר: אני רוצה הסתייגות שתיקה. לצערי, לא כולם שמעו לו. אני ישבתי פה בצד עם נאזם ואמרתי לו: תשמע, מן הדין שתרשום את אילן, כי הוא ביקש והייתה פה אי-הבנה, והוא אמר שזה נוגד את נוהלי הכנסת. אז מבחינתי אין לי שום מניעה שתעלה ותגיד ותעשה פה את מה שאתה חושב כחלק מהוועדה, שנכח בוועדה, ומי שנלחם בשביל הנכים, והיה יושב-ראש תת-ועדה שנגעה בנגישות והקדיש מזמנו לפחות יום בשבוע, בכל שבוע, ותרם ועשה. אז אני בטח לא אהיה זה שתחשוב אפילו שיגיד: אל תבוא ותדבר את חמש הדקות. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אם הוא יסכים – מבחינתי, אילן, אתה יכול לעלות ולדבר מה שאתה רוצה. אתה יודע למה? כי אתה ראוי. אתה מבין שאתה ראוי? לפחות אני חושב שאתה ראוי. מה לעשות, מהבחינה החברתית אתה ראוי; מהבחינה המדינית אנחנו קצת חלוקים. גם אתה, שאתה ראוי, אתה לא מושלם. אין מושלמים. פריג', צעק משהו. <אילן גילאון (מרצ):> די לחברתיות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בגלל זה בחרנו אותו במרצ למקום ראשון. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> כן, כמו אסד הוא נבחר, שמעתי. מאחר שאנשים ביקשו להגיב ולדבר, אנחנו ניתן לאנשים להביע את ההסתייגויות שלהם. אני מקווה שההסתייגות המהותית אכן תרד, ונאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה והשלישית. אני מאוד רוצה לקוות שלא נעמוד פה; שאני לא אצטרך לעמוד פה ולהרגיש מרומה כי לא מיצינו ולא קיבלנו ולא פתרנו את הבעיות האמיתיות של הנכים, של הילדים הנכים, של הזקנים ושל ניצולי השואה שבעקבות העלאת שכר המינימום יצטרכו לשלם יותר לעובדים זרים. אין לנו כוונה לפגוע בהם. אנחנו רוצים לפתור להם את הבעיות, אנחנו רוצים שהם יקבלו את מה שמגיע להם. אני אשמור את הזכות שלי לעלות פעם נוספת ולברך אחרי שהצעת החוק תעבור. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת חיים כץ. הסתייגות מהותית של חבר הכנסת אורי מקלב. אדוני חבר הכנסת אורי מקלב, רשות הדיבור שלך. כמה זמן כבודו רוצה? חמש? עשר? <אורי מקלב (יהדות התורה):> עשר. <היו"ר יצחק וקנין:> עשר. <אורי מקלב (יהדות התורה):> עד עשר. <היו"ר יצחק וקנין:> אני נותן לך עד עשר דקות. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה רבה. אני אקצר. אדוני היושב-ראש, מכובדי חברי הכנסת, חברי חברי הכנסת, אני מתנצל מראש שבגלל פרוצדורה או תקנות של הכנסת לא יכולנו להפוך את ההסתייגות המהותית להסתייגות דיבור, אף שאני חושב שגם במצב היום ההסתייגות היא מהותית. ההסתייגות מדברת על העלאת שכר – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> נצביע. אם הוא ימשוך אותה – הוא עדיין יכול למשוך את ההסתייגות. זה שהוא מדבר לא מחייב הצבעה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אני לא יכול להגיד מראש שאני עתיד למשוך את ההסתייגות, אבל ברגע זה אני מסתייג. חשוב גם לציין שההסתייגות מתייחסת להעלאת שכר המינימום למעסיקים של עובדים זרים בענף הסיעוד. לא רק שאני לא מתנגד לחוק עצמו – החוק עצמו הוא חוק טוב ומיטיב לרבים; ואני גם לא מסתייג מהפעילות הרבה של יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת חיים כץ, שגם בנושא הזה של העסקת עובדים זרים השקיע מאמצים רבים. התעכבנו בפתיחת הישיבה של ועדת הרווחה, ולו רק כדי שתהיה באמת תוספת תקציבית – עדיין לא ברור כמה – עבור העסקת עובדים זרים. אבל עם כל זה אנחנו צריכים לדעת שבדרך הזאת, שאנחנו העלינו את שכר המינימום לעובדים ולמעסיקים, שהמעסיקים חייבים לתת שכר מינימום יותר גבוה – תדעו לכם שאנחנו פגענו בכאלה שגם ככה קשה להם וגם ככה הם צריכים להתמודד עם קשיים רבים בהעסקת עובדים זרים. לצערנו, לפי ההגדרה, קשישים סיעודיים והורים לילדים נכים נחשבים למעסיקים. מה הם מעסיקים? כל ההעסקה שלהם זה עובד זר. ולא זו בלבד, אלא שלפעמים הם לא מקבלים שכר מינימום; אלה שמעסיקים עובד זר אפילו לא מקבלים שכר מינימום, אבל להיקרא "מעסיק" הם נקראים, והם צריכים עכשיו לשלם שכר מינימום יותר גבוה. ולהם אין על מי לגלגל את זה. כל מעסיק, אני יוצא מנקודת הנחה, גם מעסיקים קטנים וגם מעסיקים גדולים, בסופו של דבר מעסיק אחרים במשהו יצרני, במשהו שמכניס, מחולל הכנסה, והוא יכול לגלגל, אם לא את הכול, הוא יכול לגלגל משהו. אותו קשיש סיעודי, אותו אבא לילד נכה, הוא לא יכול – את מה שהוא צריך לשלם הוא לא יכול לגלגל. ועכשיו תשאלו אותי למה זה נקרא שפוגעים כאשר הוספנו תקציב. אז ראשית צריכים כולנו לדעת שיש רבים שמעסיקים עובדים זרים, במיוחד קשישים, וגם חולים, עדיין לא בהגדרה המלאה של 2.5 נקודות סיעוד. הם מעסיקים – האנשים האלה מעסיקים כדי שיהיה אתם מישהו, מפני שהם לא יכולים להסתדר לבד. אותו עובד זר, זה הדבר המינימלי כדי להמשיך להיות בבית ולא להיות במוסד. הם לא מקבלים גמלת סיעוד, וממילא הם צריכים לשלם את מלוא העלאת שכר המינימום עבור אותו עובד זר. אף אחד לא משפה אותם, אף אחד לא מפצה אותם. ולפעמים הם בקושי יכולים להחזיק מעמד – על השקל – כדי להחזיק את אותו עובד זר, את אותו עובד סיעוד, ועכשיו הם צריכים, תוספת של קרוב ל-600 שקל מינימום, בפעימה הזאת, לשלם מכיסם. מי ישפה אותם בעניין הזה? איך אנחנו יכולים לקרוא ולהגיד להם: אתם מעסיקים ואתם כולכם צריכים לשלם? 2. גם בנוגע לאלה שהם מעסיקים שמקבלים גמלת סיעוד – ונציגי האוצר אמרו – או אלה שמקבלים קצבת שר"מ – ההסתייגות באה להגיד: עדיין לא נאמרה אמירה ברורה שהם יקבלו את כל השיפוי, בוודאי לא באופן מלא. זה עדיין לא ברור, מכיוון שכאלה שמעסיקים לבד, גם אם הם זכאים לגמלת סיעוד, מה שנקרא "גמלה בעין" – שהם מועסקים על-ידי חברות הסיעוד – אבל מי שמעסיק באופן פרטי, עדיין לא מובטח לו שהוא משופה על אותו עובד זר ועל אותה העלאה במחיר, העלאת שכר המינימום; ואפשר לבדוק את זה. בוועדה גם לא נאמר, אדוני, יושב-ראש הוועדה, דבר – – – <קריאה:> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> הדבר הזה לא נאמר באופן ברור. ולא זו אף זו, אנחנו גם צריכים להגיד להם, אני חושב שהם, גם העובדים – חלק מההסתייגות, ההסתייגות השנייה הייתה לחלופין – אותם הורים לילד נכה שאומרים להם: תהיה ועדה ב-20 ועד 26 בפברואר, הם היום, מרגע זה הם כבר מודאגים. האמירה צריכה להיות ברורה עבורם, ולכן ההסתייגות באה ואומרת: כל זמן שאתה לא משפה אותי, אל תעלה לי. אותו אבא שחזר, שומע היום אותנו מעלים את שכר המינימום ואומרים שתהיה ועדה שתדון בהעלאה ובשיפוי שלהם – זה לא מרגיע אותו. איך הוא יתמודד בחודש הבא? איך הוא יתמודד בעוד חודש? הוא כבר שבע מהבטחות, הוא כבר קיבל הרבה הבטחות והרבה ועדות, והוא לא קיבל. רק לאחרונה, אחרי מאמצים של חברת הכנסת אורלי לוי ועוד הרבה חברים, ודב חנין, העלינו לאותם הורים במאות שקלים, ב-1,000 שקל, או קצת יותר מ-1,000, את קצבת השר"מ. אם הם לא יהיו משופים בה, או יקבלו את ההחזרים ומקבלים פיצוי על זה, במה הועלנו להם? במה הועלנו להם? זה 600 שקל לחודש עכשיו. לכן אנחנו צריכים לומר אמירה, ולכן ביקשתי להעלות את ההסתייגות הזאת. אבל לאור זאת שאני מבין שבסופו של דבר יש כאן תועלת גדולה מאוד, ואם אנחנו צריכים, במערכת האיזונים, לראות מי מרוויח, וכל כך הרבה אנשים – עשרות אלפים ומאות אלפים שמקבלים היום שכר מינימום, יגדל להם סכום שכר המינימום, תמיד צריך לדעת שהרוב הרבה יותר חשוב מאותו מיעוט שניזוק, אף שכל אחד זה משפחה בפני עצמה. אבל האמירה שתיאמר פה היום – ואני מצפה גם מהיושב-ראש, כפי שהוא אמר את זה באופן הרבה יותר ברור בוועדה, אבל גם מעל דוכן הכנסת – שאנחנו לא נניח להם ואנחנו לא נזניח אותם; ואותם הורים לילדים נכים, אותם קשישים שמעסיקים – נמצא את הדרך, אם לא עכשיו, כשאנחנו לא עוצרים את החוק, לעת הזאת נמצא את הדרך שהם לא יופסדו ושהם לא ייפגעו מהעלאת שכר המינימום. אדוני היושב-ראש, אני מודה לך על הזמן שנתת לי. אומנם היה לי גם חלק פוליטי, אבל את כל החלק הפוליטי אני מוחק. ואם תשאל אותי על המשך ההסתייגות, אני אגיד את דברי כפי שאני אמרתי לך לפני הישיבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. רבותי, כאמור, יש בקשות דיבור של כמה חברי כנסת. אני אקריא את השמות: חבר הכנסת דב חנין – מוותר? לא מוותר. בבקשה, תעלה לדבר. אחריך – יעקב מרגי. אתה מוותר או רוצה לדבר? <יעקב מרגי (ש"ס):> מוותר. <היו"ר יצחק וקנין:> קארין אלהרר – איננה. אורית סטרוק, את מוותרת? לא. <יצחק כהן (ש"ס):> גם אני לא מוותר. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, נא להקפיד, חמש דקות, לא יותר. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. <יצחק כהן (ש"ס):> היושב-ראש, חבר הכנסת מרגי לא מוותר. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, עזבו. חבר הכנסת כהן, נא לא להפריע לי. כבודו עומד ומפריע לי לנהל את הדיון. סיעת ש"ס בהרכב מלא, אני מבין, אבל לא צריך – – – <דב חנין (חד"ש):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, עמיתי חברי הכנסת, אכן, הכנסת הזאת מסיימת את דרכה במעשה טוב, וצריך לברך על העלאה של שכר המינימום בכל שקל ששכר המינימום עולה, כי הוא משפר את מצבם של עובדים עניים ומוציא עובדים ממעגל העוני. אנחנו רצינו, עמיתי חברי הכנסת, העלאה חדה יותר, רצינית יותר, מהותית יותר, של שכר המינימום, אבל אנחנו מברכים גם על ההעלאה הזו. זה הזמן, אחרי דיונים רבים, להודות לאלה שצריך להודות להם על המהלך הזה. קודם כול צריך להודות לעובדים שיזמו את הדרישה להעלות את שכר המינימום ל-30 שקל לשעה. הדרישה הזו, רבותי חברי הכנסת, הגיעה מהתארגנויות עובדים, מארגון "כוח לעובדים”, הגיעה מלמטה. אנחנו גיבשנו אותה להצעת החוק, והנחנו את הצעת החוק הזאת בכנסת, וכאן אני רוצה להודות לכל אותם אנשים ונשים, מתנדבים ומתנדבות, שהרימו את הקמפיין בתמיכה בהעלאת שכר המינימום ל-30 שקל לשעה. אני רוצה להודות לעוזרים הפרלמנטריים שלי: לאלון-לי גרין, לאלה ידעיה, לשאדה עמר, שנלחמו, פעלו ועשו רבות כדי שהצעת החוק הזאת תקודם; אני רוצה להודות לחברי הכנסת שהצטרפו להצעת החוק הזו, 64 חברי כנסת, מספר מאוד גדול; אני רוצה להודות לשר היחיד שמתוך הממשלה הביע תמיכה בהצעת החוק הזו, השר עמיר פרץ; אני רוצה להודות לחברי כנסת מהקואליציה שהצטרפו להצעת החוק הזאת אף שזה לא היה על-פי המשמעת הקואליציונית – ונמצאים אתנו חברי הכנסת חיים כץ, אורלי לוי אבקסיס, מירי רגב, גילה גמליאל – כל הכבוד לכם על המעשה הזה וההתייצבות הזאת; אני רוצה להודות לחברי באופוזיציה שהצטרפו להצעת החוק הזו ולקמפיין הזה: חבר הכנסת איתן כבל, לא שכחנו את 30 שכיבות הסמיכה שלך, שאפילו היית צריך לעשות אותן פעמיים, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, חבר הכנסת אילן גילאון, חברת הכנסת מיכל רוזין, חבר הכנסת עיסאווי פריג', חבר הכנסת אורי מקלב, חבר הכנסת איציק כהן, סגן שר האוצר לשעבר, שהביע תמיכה בהצעת החוק הזאת, חבר הכנסת אברהם מיכאלי, חבר הכנסת נסים זאב, חבר הכנסת דוד אזולאי, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת יצחק וקנין. כל אלה עמיתי חברי הכנסת שחתמו אז והתייצבו אז – חבר הכנסת משולם נהרי – תומכים אמיתיים בהצעת החוק הזו. אני מרגיש נוח עכשיו לדבר פה במליאה, כי אני רואה שכל המתנגדים לא הגיעו לדיון, כל אלה שהיו נגד. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> יש כאלה מיש עתיד – – –? <דב חנין (חד"ש):> לצערי הגדול, מיש עתיד לא הצטרפו להצעת החוק הזאת, אבל חבר הכנסת סולומון נמצא אתנו כאן, ובמקום שבו עומדים חוזרים בתשובה, כולנו צריכים כנראה לשבת. אני רוצה להודות להסתדרות שהתגייסה, ליושב-ראש ההסתדרות אבי ניסנקורן, שהוביל את המאבק הציבורי בעניין הזה. אבל אני רוצה לסיים, עמיתי חברי הכנסת, במי שאני מבקש לא להודות לו. אז אני לא מודה לראש הממשלה, שהתנגד להעלאת שכר המינימום. אני לא מודה לשר הכלכלה, שדיבר פה בכנסת והתגאה בחוק הזה – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – פופוליסטים. <דב חנין (חד"ש):> כן, שהוא פתאום נזכר שצריך להעלות את שכר המינימום, אבל אני זוכר שבזמן אמת הוא הסביר לכולנו למה זה מוטעה להעלות את שכר המינימום. אני רוצה לסיים, עמיתי חברי הכנסת. זו רק ההתחלה. אנחנו לא ויתרנו ואנחנו לא נוותר על העלאת שכר המינימום ל-30 שקל לשעה. זה לא מספר שהתאהבנו בו כי הוא מספר עגול, זה מספר שעושה שינוי. הוא מוציא עובדים ממעגל העוני; חברתית וכלכלית הוא באמת מגדיל את כוח הקנייה של העניים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת יעקב מרגי, ואחריו – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> יש לנו עוד שני דוברים. שלושה. <קריאה:> יאללה, מרגי – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> ייקח לי עשר דקות להוריד את הפודיום. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אין ספק שזה יום – אפשר לקרוא לו יום בשורה, אבל החוק לא מושלם. צריכים להיות כנים ולומר שאם היית מדבר אתנו לפני חודשיים-שלושה ואומר שהממשלה הזאת תעביר את חוק העלאת שכר המינימום ל-5,000 ש"ח, היינו צוחקים לך בפנים: כאילו, אתה הזוי או תלוש מהמציאות? אבל מה לעשות – מה שמערכת בחירות יכולה לעשות, כנראה. <מירי רגב (הליכוד):> אף פעם אל תצחק. אף פעם אל תצחק. <יעקב מרגי (ש"ס):> גברתי היושבת-ראש, חז"ל כבר הקדימו אותך ואמרו: אל תאמר אי אפשי על מה שאפשי. אבל צריך את מערכת הבחירות ואת מצעד הפופוליזם. אילו – – – <מירי רגב (הליכוד):> – – – והליכוד הביא את זה? זה מה שחשוב. <יעקב מרגי (ש"ס):> בסדר. הליכוד הביא את זה, הביא את זה – אני יכול לומר לך, אם יש קרדיט שאני אוכל להעניק אותו באהבה, ובנדיבות לב ובחפץ לב למישהו מהליכוד שהאמין בזה ודחף, וההישג שלו היום הוא לא פחות חשוב מהחקיקה עצמה, כי באמת היה תלוי דגל – לא רוצה להגיד לך שחור – מעל החקיקה – אפור – כי מצד אחד היינו מצ'פרים קבוצה מסוימת, ומקפחים קבוצה מוגבלת אחרת. אני חושב שהדיון, הפשרה, ההסכם שהביא הנציג שלנו, של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת חיים כץ, שכנראה חברי מרכז הליכוד לא יודעים להעריך אותו נכון – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני חושב – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> תשמעי, מירי, מה שאת אוהבת לשמוע: באותו ליכוד שאת גאה בו, כנראה לא יודעים להעריך אותו נכון, או שאולי מעריכים אותו נכון רק פוחדים וחוששים ממנו. ראינו זאת לפני כמה ימים. <היו"ר יצחק וקנין:> המזל הגדול, שהוא יושב-ראש הוועדה הזאת, אני אומר לך. אני יושב פה שעות על גבי שעות בימי שני, ורוב החקיקות – אני לא רוצה להגיד לך כמה חקיקה של חיים כץ אני צריך להעביר. אני קורא לו ומוריד אותו, קורא לו. חיים כץ, תשמעי, אשרינו שיש לנו שליחי ציבור כאלה. <יעקב מרגי (ש"ס):> זה למרות הליכוד, מירי, למרות העמדות הכלכליות של ראש הממשלה. והצלחנו אנחנו, חברי הכנסת, בזכות כמה לוחמים חברתיים פה שלא עובדים על רייטינג ועל פופוליזם, שהאמינו בזה ודחפו אותו – כמי שכפאם שד להגיע להסכם מול ניסנקורן, יושב-ראש ההסתדרות, וגם פה צריך לומר מילה טובה, כי הרבה זמן לא הרגשנו הסתדרות, והתחלנו קצת להרגיש אותה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <מירי רגב (הליכוד):> תמשיכו להגיד את זה. <מיכל בירן (העבודה):> לא בזמן בחירות אני מצטרפת לאמירה הזאת. <יעקב מרגי (ש"ס):> אז שוב אני אומר, רבותי, זה המקום להודות לכל מי שיש לו האומץ לומר את מה שהוא חושב והוא פועל – כי ראינו שזה משתלם, אורלי, כי ראינו שזה משתלם. אם פעם חששנו לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, שהמלחמות שלה יעלו לה ביוקר, המציאות הוכיחה לנו שגם זה לא בטוח, ואפשר לעשות גם וגם. אז לכל חברי הכנסת החברתיים בקדנציה הזו, אני מאחל לכם שתהיו כמובן גם בקדנציה הבאה, ונרים את הדגל החברתי, כולנו ביחד, בלי קנאת סופרים. מי ייתן וכל עם ה' נביאים. כל טוב. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. תעלה חברת הכנסת קארין אלהרר – איננה. חברת הכנסת אורית סטרוק, חמש דקות לרשותך. אם תקצרי, עוד יותר טוב. אורלי לוי אבקסיס אחריה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, אורלי היא האחרונה? <היו"ר יצחק וקנין:> לא. יש לנו עוד את גילה גמליאל; אם היא תוותר אני אודה לה. עיסאווי לא רשום. <אורית סטרוק (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ובעיקר, בעיקר, בעיקר חברי יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת חיים כץ. חיים? עליתי בעיקר בשבילך. התקשרתי אליך בתחילת השבוע כדי להגיד לך על המצוקה, להצביע בפניך על המצוקה האיומה שאנחנו עומדים להכניס לתוכה את האוכלוסייה הסיעודית בארץ, ויחד התלבטנו מה אפשר לעשות. אמרת לי אז שאני מעירה אותך, אבל, חיים, התעוררת מהר, ועבדת פנטסטי, ואני עליתי לדוכן ולא ויתרתי על רשות הדיבור רק בשביל להצדיע לך. הבאת הישג ראוי מאוד, בצד ההישג החשוב של העלאת שכר המינימום, הישג לא פחות חשוב של שיפוי בשיעור של 100 מיליון שקל לאוכלוסייה הסיעודית, לאנשים הכי מסכנים, לאנשים הכי חסרי ישע. אנחנו לא משאירים אותם בצד הדרך. יש עוד הרבה מה לתקן לגבי האוכלוסייה הזאת, ומי כמוך יודע את זה, ונעשה את זה, בעזרת השם, בכנסת הבאה. אבל אני באמת מלאה התפעלות מההישג הזה של הרגע האחרון, שאני יודע שנלחמת עליו ללא חת. אני שמחה ומודה לה' שזכיתי להיות שותפה לך במשהו בהישג הזה, ואני, בפעם הזאת, בניגוד לקריאה הראשונה, אצביע בלב שלם בעד החוק. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת אורית סטרוק. תעלה חברת הכנסת אורלי לוי, והאחרונה – חברת הכנסת גמליאל גילה. האחרונה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, אני חושבת שיום בשורה הוא היום. גם לי היו כמה השגות בנוגע לחוק העלאת שכר מינימום. במתכונתו המקורית, כפי שרצו להביא אותו, יש כמה עיוותים. כמובן, נפגעים הסיעודיים שנאלצים לשלם ולהם לא תהיה העלאה – עד שהגענו לוועדה, והיושב-ראש, כמו שהוא יודע לעשות זאת, נלחם מול האוצר. באיזשהו אופן, אולי טוב שהוא לא היה שר האוצר, לפחות לא זה שהיה לנו בשנתיים האחרונות, כי גם ההסכם הזה יכול להיות שלא היה מגיע. אני רוצה להסביר לכם משהו. הצעת החוק, בניגוד להעלאות הקודמות של שכר המינימום – פה יש תרגיל מסוים. התרגיל פה בעצם כלל סעיפים מסוימים שהיו מוחרגים לצורך חישוב הבסיס לשכר מינימום, מה שגורם לכך שבעצם הכנסת אותם סעיפים לחישוב הבסיס של שכר המינימום חסך למדינה 3 מיליארד דולר בהסכם הזה, בהצעת החוק הזו. וכשאני חושבת על אותם ילדים, ילדים קטנים – שלפעמים הם לא כל כך קטנים, אבל הם קטנים בנפש – יש להם אולי נפש גדולה, אבל הם באמת נזרקים פעם אחר פעם אחר פעם מכל ההתייחסויות, מכל התקציבים החברתיים, מכל התקציבים בכלל, ולא מתייחסים אליהם, לא בשר"מ. ואני מדברת על אותם ילדים שנולדו פגועים או שחלילה וחס נפגעו במהלך חייהם, וההורים, שלא רצו לזרוק אותם למוסדות שהיו עולים עשרות-אלפי שקלים בחודש למדינה, הפכו להיות העובדים הסיעודיים של אותם ילדים; העובדים הסיעודיים, כי המדינה לא משלמת להם, לא משלמת להם על עובד סיעודי. והילד, ששקל 3.5 קילו עם היוולדו, אחר כך עולה ל-20 קילו – היום סיפרה אחת האימהות שהילד שלה כבר שוקל 70 קילו והיא צריכה לקלח אותו, והם צריכים להוציא מהכיס שלהם כסף. משפחות מתפרקות, זוגות נפרדים, האם נשארת לא רק לכלכל ולטפל בילדים, אלא הופכת להיות בעצמה סיעודית, מאחר שהגב לא מחזיק מעמד הרבה זמן. ולפעמים הם צריכים להיות ערים 24 שעות עם אותם ילדים; והם צריכים להוציא כסף כדי לשלם. אז המדינה חסכה 3 מיליארד שקלים בכך שהיא הכניסה לתוך חישוב השכר הבסיסי סעיפים כמו העלאה במשק, ולכן תהיה זו קמצנות מצד האוצר לא להעביר חלק מהתקציב הזה לאותם ילדים, כדי שלהורים שלהם תהיה האופציה לתת להם את הטיפול המינימלי האמיתי הזה ולשלם לעובד הסיעודי. כי הילדים, חבר'ה, עד גיל 18 לא מקבלים. המדינה בונה על זה שההורים יהיו עובדים סיעודיים, שיכאב להם הלב לשים אותם במוסדות. תארו לכם שיום אחד כל ההורים של הילדים האלה יתדפקו על דלת הממשלה ויגידו: קחו את הילדים למוסדות סיעודיים, אנחנו לא יכולים לטפל בהם. תראו את המדינה קורסת. לא רק שהיא תעלה להם את השכר, לא רק שהיא תשלם להם את העובד הסיעודי. כי ברגע שילד נכנס למסגרת כזו, לא מוציאים אותו בגיל 18, כשכבר יש הטבה ואתה יכול להביא אותו הביתה, כי הוא כבר שם וכבר מתרגלים וכו'. אבל ברגע שמנעת את הכנסת הילד לאותו מקום וגם דאגת למשפחה שלא תתפרק, תרתי משמע – גם תתפרק מבחינת זוגיות, כי זה מה שקורה לרוב הזוגות, לצערנו הרב, מישהו נוטש, אבל גם שלא יתפרקו תחת הנטל הזה. אני באמת רוצה להודות ליושב-ראש הוועדה שנלחם, ונלחם בצורה קשה כמו שהוא יודע להילחם, באוצר ובכל הגורמים האחרים, והצליחו לשים 100 מיליון שקלים בצד רק לשר"מ. ותהיה ועדה – עכשיו היועץ המשפטי אמר שחבר הכנסת כץ לא יוכל להיות חבר בוועדה הזאת, שתהיה מורכבת מצוות, אם אני לא טועה, שכולל את האוצר, את הביטוח הלאומי, את הרווחה ואת ועדת העבודה והרווחה. חיים, אם אתה לא תהיה שם עוד יכולים לעשות עלינו סיבוב. אבל אני מאמינה, וכך צריך להיות, שמעבר ל-100 מיליון השקלים האלה שהם למקבלי השר"מ – אותם הורים לילדים לא מקבלים את זה, כי עד גיל 18 לא מגיע להם. ואנחנו מדברים על נכים קשים, אנחנו מדברים על 5,000 ילדים עם נכויות קשות, שההורים שלהם המשיכו והחזיקו אותם בבית. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אנחנו לא צריכים להעניש אותם על כך. ולכן, חיים, קודם כול, תודה רבה, ותמשיך להילחם. אנחנו פה כדי לתת לך גם רוח גבית וגם חיילים במאבק הזה. אז תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת אורלי לוי. חברת הכנסת גילה גמליאל – אחרונת הדוברים. מייד אחרי כן, רבותי, נעבור להצבעה על ההסתייגויות, אם הן יישארו – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> צריך מישהו להגיד לי ברגע שאני מתחיל. חמש דקות לרשותך. <גילה גמליאל (הליכוד):> כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני חושבת שהיום בהחלט מדובר ביום בשורה, יום בשורה להרבה מאוד עובדים ועובדות במדינת ישראל שיזכו לקבל העלאה של שכר המינימום. אני חושבת שכאן אנחנו צריכים לברך את הממשלה, לברך את ראש הממשלה, וצריך לציין גם בכלל שאת כל ההעלאות של שכר המינימום – – – <מיכל רוזין (מרצ):> זאת פוליטיקת בחירות. <גילה גמליאל (הליכוד):> חברת הכנסת רוזין – – <היו"ר יצחק וקנין:> רוזין. <גילה גמליאל (הליכוד):> – – אתם תמשיכו לדבר, ואנחנו נמשיך לעשות. <מיכל רוזין (מרצ):> מזל שיש חוקי בחירות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מיכל. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <גילה גמליאל (הליכוד):> זה הדבר המבורך. עכשיו שאלה טכנית – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מיכל, אני מברך אותך. אני מברך אותך על ההצלחה בפריימריז. אל תפריעי לחברת הכנסת גמליאל. <גילה גמליאל (הליכוד):> אני מברכת את שניכם שתמשיכו מהאופוזיציה לבוא ולצעוק, ואנחנו נעשה. אני שואלת שאלה פשוטה: מי העלה את שכר המינימום מ-3,800 ל-4,300? <מיכל רוזין (מרצ):> אין גבול לציניות. <גילה גמליאל (הליכוד):> מי? ראש הממשלה והממשלה שלנו. ועל כן אנחנו נמשיך לפעול על מנת לקדם את הזכויות של אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל. אני רוצה לומר יותר מזה – – <אילן גילאון (מרצ):> שידורי תעמולה עשיתם כאן. <גילה גמליאל (הליכוד):> – – בחוק הקיים הייתה בעיה. היום הגיעו לכאן הרבה מאוד מהחברים והחברות שלנו שהם בעלי מוגבלויות ונעזרים ומסתייעים בסיוע סיעודי, והם העירו את תשומת לב ראש הממשלה בעניין, והוא קיבל את הנושא, על מנת שלא תהיה סיטואציה שבגמלה שמקבלים הנכים לא תעוגן גם תוספת כמו בשכר המינימום, כי צריך לשלם גם לכל העובדים הסיעודיים את העלאת השכר. זה דבר שבעיני מעיד בדיוק על מה שאנחנו תמיד מדברים, על אותה חמלה מדוברת שצריך להביא בחשבון. ולא בכדי אנחנו רואים שכשיש ראש ממשלה שהוא שר אוצר, וכשיש לך שר אוצר – – <מיכל רוזין (מרצ):> כל מה שאמרת – ראש הממשלה לא שמע אותך. <גילה גמליאל (הליכוד):> – – שהוא מבין ושיש לו חמלה – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – תחזרי. <גילה גמליאל (הליכוד):> – – גם התוצאה בסופו של יום היא תוצאה טובה. <מיכל רוזין (מרצ):> איפה הוא היה לפני שנתיים, שלוש שנים, ארבע? איפה הוא היה, גילה? <גילה גמליאל (הליכוד):> זו שאלה טובה. אני אספר לך. לפני שנתיים – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מיכל. מיכל. <גילה גמליאל (הליכוד):> לפני שנתיים הוא העלה את שכר המינימום ל-4,300. זה היה לפני שנתיים. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <גילה גמליאל (הליכוד):> שאלת, חברת הכנסת רוזין, מה היה לפני. השכר עלה. ומה קורה היום? <מיכל רוזין (מרצ):> אין גבול לציניות? <גילה גמליאל (הליכוד):> השכר ממשיך לעלות. צריך גם לציין את העסקים הקטנים והבינוניים, שגם כאן אנחנו ניתן את המענה ואת כל הפלטפורמה על מנת שגם בהיבט הזה תהיה כל העזרה הרצויה והמתבקשת, על מנת לעגן את הדברים האלה בצורה נכונה, טובה ויעילה. הבשורה הטובה לעם ישראל, עם 5.7% אבטלה בלבד, יש הרבה מאוד עובדים שמשתכרים שכר מינימום, והבשורה היא שמהיום נדאג על-ידי כמה פעימות להעלות את השכר שלהם לשכר של 5,000 שקלים בסופו של תהליך. עדיין לא מספיק, ונדאג לקדם גם את הזכויות הנוספות שלהם במקביל. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <גילה גמליאל (הליכוד):> תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת גילה גמליאל. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגויות בקריאה שנייה. כן, חבר הכנסת מקלב, יש לך הודעה, אני מבין. <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אני לא שומע את חבר הכנסת מקלב. <אורי מקלב (יהדות התורה):> כפי שאמרתי, אני מסיר את ההסתייגויות ואפשר להצביע – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אתה מסיר את ההסתייגויות. אם כן, רבותי, אם חבר הכנסת אורי מקלב הסיר את ההסתייגות שלו, אין הסתייגויות לחוק. אנחנו נצביע על הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"ה–2015. לשם החוק, רבותי, אין הסתייגויות, לסעיף 1 אין הסתייגויות, לסעיף 2 אין הסתייגויות. אין הסתייגויות לחוק. אנחנו מצביעים בקריאה שנייה על הצעת החוק. רבותי, מי בעד? מי נגד? <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> כהצעת הוועדה, ודאי כהצעת הוועדה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> איפה ראש האופוזיציה? <מירי רגב (הליכוד):> – – – <קריאות:> – – – <מירי רגב (הליכוד):> הולך להתעסק ברווחה, ברווחה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> איפה בוז'י? <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, רבותי, זה לא יפה באמצע הצבעה. <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אופיר אקוניס, זה לא מתאים. <איתן כבל (העבודה):> בוקר טוב, נזכרת – – – <היו"ר יצחק וקנין:> בטח לא באמצע הצבעה. <מירי רגב (הליכוד):> עדיף להיזכר מאוחר מאשר בכלל לא. <קריאות:> – – – <מירי רגב (הליכוד):> ביבי אפילו לא נמצא פה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מהקדנציה הקודמת – – – הצבעה מס' 4 בעד סעיפים 1–2 – 30 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, 30 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> איפה ציפי? איפה בוז'י? <איתן כבל (העבודה):> איפה ראש הממשלה? <היו"ר יצחק וקנין:> דקה אחת. חבר הכנסת איתן כבל. <איתן כבל (העבודה):> איפה ביבי? <מירי רגב (הליכוד):> הנה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הנה – – – <איתן כבל (העבודה):> איפה? איפה? איפה? <קריאה:> – – – <איתן כבל (העבודה):> איפה ביבי? <היו"ר יצחק וקנין:> אני אוסיף אותם. <איתן כבל (העבודה):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת איתן כבל, אתה מפריע לי לנהל את הישיבה. דווקא ברגע הזה? <איתן כבל (העבודה):> איפה ביבי? <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> נו, ברצינות. סגן השר, זה לא מתאים לך ברגע הזה של ההצבעה. אני שוב הפעם מבקש ממך. רבותי – – – <מירי רגב (הליכוד):> איתן כבל, תודה שהפסדתם הפעם. <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר'ה, מה קרה לכם? <מירי רגב (הליכוד):> תודה שהפסדתם הפעם, כבל. <איתן כבל (העבודה):> איפה ביבי? <מירי רגב (הליכוד):> הפסדתם. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', אני מבין שההצבעה שלך לא נקלטה, ושל מיכל. אני מודיע לפרוטוקול שאני מוסיף לפרוטוקול את הצבעתם של מיכל רוזין ושל עיסאווי פריג', שישבו פה לאורך כל הדיון בהצעת החוק, ולכן אני מוסיף. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> לְמה? אתה מוסיף לבעד? <היו"ר יצחק וקנין:> לבעד, ודאי. זה יהיה 32 בעד. אם כן, רבותי, אני עובר לקריאה שלישית. אמרתי, החוק עבר בקריאה – בגלל הרעש שיש פה אז לא שמעו – החוק עבר בקריאה שנייה. אני עובר לקריאה שלישית, רבותי. הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"ה–2015, קריאה שלישית. רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 5 בעד החוק – 33 נגד – אין נמנעים – אין חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"ה–2015, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> 33 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"ה–2015, עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אני מודה – רק רגע, רבותי. יושב-ראש הוועדה כבר עומד על הדוכן – אני מודה לכל אלה שעסקו בחקיקה החשובה הזאת, במיוחד ליושב-ראש הוועדה, שתכף יברך. אני מודה לכל חברי הכנסת שנכחו היום בדיונים. אדוני יושב-ראש הוועדה. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני דב חנין, שמעתי את דבריך, ואני אומר לך – אמרתי את זה בתחילת דברי – הצעת החוק הזו עלתה היום על-ידי הוועדה בגלל מעורבותו של ראש הממשלה. אדוני ראש הממשלה, אדוני ראש הממשלה, אני מדבר עליך. הצעת החוק הזאת עלתה בגלל מעורבותו. אני לא הייתי מעלה את הצעת החוק הזאת אם לא היו מגיעים היום 100 המיליון ופותרים את בעיית הנכים – – <איתן כבל (העבודה):> אתה יודע שיש בחירות. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> – – והסיעודיים. אני אומר לך, אתה יודע בדיוק. אמרתי את זה לפני. <איתן כבל (העבודה):> נו, באמת. יש – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אין בחירות. <מירי רגב (הליכוד):> – – – <איתן כבל (העבודה):> אין בחירות. אין, זה לא – אין בחירות – – – <מירי רגב (הליכוד):> – – – <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> איתן, אתה מכיר אותי יותר משבוע. אם זה לא היה – – <איתן כבל (העבודה):> אבל, חיים, לך אני מאמין. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> – – לא הייתי אומר. מאחר שהייתה מעורבות של ראש הממשלה, ואבי ניסנקורן חברך היה בחדר וקיבלנו את הכסף, ופתרנו – אני מקווה – פתרנו את הבעיה של מה שאמר מקלב, של המשפחות הסיעודיות, והתשלום בגין עובדים זרים הולך לעלות, וקיבלנו מזור וקיבלנו תשובה, העליתי את הצעת החוק הזאת. אז, אדוני ראש הממשלה, אני מודה לך בשמי ובשם הוועדה ובשם כל 700,000 האנשים שיקבלו את העלאת שכר המינימום. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני מודה לך. <חיים כץ (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אני מודה ליאיר פינס ממשרד האוצר, שהרגיש היום מאוד לא נוח במאבק על העלאת השכר, ואני מודה לאבי ניסנקורן, שהגיע להסכמה על העלאת שכר המינימום עם התעשיינים וגם היה שותף היום לכל המאבקים האלה; ותודה לצוות הוועדה – אתי, מעיין ואורי; ותודה ליועצת המשפטית נועה בן-שבת; ותודה לעוזרי הפרלמנטריים אילן מרסיאנו וקורל אבירם; ותודה בפעם ה-180 – 180 פעם עמדתי על הדוכן הזה ואמרתי תודה למנהלת הוועדה המיתולוגית וילמה מאור. 180. היום הפעם האחרונה – את יוצאת לפנסיה, את יוצאת לגמלאות – שנפלה בחלקי הזכות להגיד לך תודה. אז עוד הפעם אני אומר לך תודה על כל מה שנתת ב-40 פלוס שנות עבודתך בכנסת. תודה על תרומתך לציבור האזרחים במדינת ישראל והציבור המוחלש. היה לי כיף לעבוד אתך. תודה לכל אלה שעזרו להביא את הצעת החוק הזאת; תודה רבה לחברי הכנסת שהצביעו בעד הצעת החוק. תודה רבה. <איתן כבל (העבודה):> תודה, חיים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חיים כץ. אני מודה לכל חברי הכנסת. רבותי, תם סדר-היום. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 18:43.>