דברי הכנסת
דברי הכנסת
יא / מושב שלישי / ישיבה קצ"ג /
כ"ז בשבט התשע"ה / 16 בפברואר 2015 /11
חוברת י"א
ישיבה קצ"ג
כנס מיוחד
הישיבה המאה-ותשעים-ושלוש של הכנסת התשע-עשרה
יום שני, כ"ז בשבט התשע"ה (16 בפברואר 2015)
ירושלים, הכנסת, שעה 12:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3
הצעות לסדר-היום 4
תמונת המצב בחדרי המיון ובמחלקות בתי-החולים גובלת בסיכון חיי אדם 4
יעקב מרגי (ש"ס): 4
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 7
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 7
הצעות לסדר-היום 8
תמונת המצב בחדרי המיון ובמחלקות בתי-החולים גובלת בסיכון חיי אדם 8
יעקב אשר (יהדות התורה): 8
הצעה לסדר-היום 12
תמונת המצב בחדרי המיון ובמחלקות בתי-החולים גובלת בסיכון חיי אדם 12
מיקי לוי (יש עתיד): 12
סגן שר הבריאות צחי הנגבי: 14
הודעת יושב-ראש הכנסת על פטירתו של השר לאזרחים ותיקים, חבר הכנסת אורי אורבך, זיכרונו לברכה 20
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 20
הצעות לסדר-היום 20
התאונה המחרידה בנגב ומצב הכבישים בארץ 20
טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): 21
עפו אגבאריה (חד"ש): 25
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 29
גאלב מג'אדלה (העבודה): 39
הצעת חוק לתיקון פקודת השותפויות (מס' 5), התשע"ה–2015 42
אורי מקלב (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט): 42
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום כ"ז בשבט תשע"ה, 16 בפברואר 2015 למניינם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת מליאת הכנסת בפגרה.
לפני שאנחנו נתחיל, אני – מניח שגם בשמכם – רוצה לשלוח איחולי החלמה מהירה לחברנו השר וחבר הכנסת אורי אורבך, שממש, אפשר לומר, נלחם כרגע על חייו. אם יש מישהו שמאחד רבים כל כך בבית הזה ובציבור בכלל מעבר לכל מחלוקת פוליטית, זהו חברנו אורי אורבך. ידיד אמת, לא רק שלי אלא של רבים מאנשי הציבור מכל קצות הקשת; אדם שפיו ולבו תמיד שווים, שמעניק לכל אחד מחיוכו ומתבונתו כמעט בכל מצב. אין זו העת להרחיב על אודות פועלו העצום ודרכו הצנועה, אלא לאחל לו רפואה שלמה ולהתפלל להחלמתו, כפי שגם ביקשה משפחתו. אני מבקש יחד אתכם לחזק את ידי המשפחה בשעות הקשות ואת הרופאים המסורים שמטפלים בו. "אל נא רפא נא לה", לאורי שרגא בן פנינה, רפואה שלמה שלוחה לו מכאן בשם כולנו.
<קריאה:>
אמן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
דוחות מבקר המדינה על חברת "נתיבי ישראל", החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ, ועל חברת "דן", חברה לתחבורה ציבורית בע"מ.
הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של וייטנאם בדבר שיתוף פעולה בענייני ביטחון פנים וציבור; וכן הצהרת כוונות בין המשרד לביטחון הפנים של מדינת ישראל לבין משרד הפנים של ממשלת סינגפור בדבר שיתוף פעולה בענייני ביטחון פנים וציבור. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<הצעות לסדר-היום>
<תמונת המצב בחדרי המיון ובמחלקות בתי-החולים גובלת בסיכון חיי אדם>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, הצעות לסדר-היום בנושא: תמונת המצב בחדרי המיון ובמחלקות בתי-החולים גובלת בסיכון חיי אדם, מס' 4297 ו-4298, של חברי הכנסת יעקב מרגי ויעקב אשר. ראשון הדוברים הוא חבר הכנסת יעקב מרגי. אדוני, בבקשה; עד עשר דקות לרשותך. נא להקפיד על לוחות הזמנים. ישיב סגן שר הבריאות חבר הכנסת צחי הנגבי; מקווים שתכף יצטרף אלינו.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מצטרף לדברי התפילה ואיחולי ההחלמה לידידנו השר אורי אורבך.
ההצעה לסדר-היום המוגשת היום לפני הכנסת עוסקת בתמונת המצב בחדרי המיון ובבתי-החולים, הגובלת בסיכון חיי אדם. אדוני היושב-ראש, חדרי המיון של בתי-החולים עובדים תחת עומס פניות כבד, עומס אשר הולך וגדל בשנים האחרונות, עומס אשר קיים לאורך כל השנה ומחמיר בחודשי החורף. עומס זה נגרם מעלייה במספר הפונים למיון ובמורכבות החולים ומחוסר מיטות בבתי-החולים לצורך אשפוז אשר יוצר צוואר בקבוק בחדרי המיון.
בין השנים 2013 ו-2014 עלה מספר הפונים למיון הפנימי בבתי-החולים הציבוריים ב-2%, ולמיון ילדים ב-3.3%. התפוסה במחלקות הפנימיות עומדת במשך כל השנה, במה שנקרא מצב רגיעה, על 100%, ובחודשי החורף התפוסה מגיעה עד כדי 110% בממוצע ארצי; בחלק מבתי-החולים היא מגיעה עד 125%, ובימים מסוימים עד 160% ויותר. עומס שכזה מאריך את משך השהייה במלר"דים – במרכזים לרפואה דחופה, מה שנקרא בלשון העם חדרי המיון – ומעלה את מספר המטופלים לצוות. מצב שכזה מקשה על מתן טיפול איכותי וזמין ופוגע בסבירות גבוהה בבטיחות הצוות וברמת הטיפול במטופלים.
הפתרונות של מצב זה מתבססים על תגבור כוח-אדם ושיפור איכותו, הוספת מיטות אשפוז שיביאו לשחרור צוואר הבקבוק ומתן מענה לרפואה דחופה בקהילה: א. תגבור כוח-אדם במלר"דים באמצעות מומחים לרפואה דחופה אשר יאיישו את חדרי המיון בשעות הערב והלילה – רבותי, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, מי שמבקר בחדרי המיון בלילות יכול לראות כמה זמן ושעות עבודה מבוזבזים בהמתנת סרק לרופא מומחה שיגיע לשחרר חולה או לטפל בחולה. לו יצויר שהיו מאיישים את חדרי המיון במומחים לרפואה דחופה, אני חושב שב-50% מהמקרים היינו מטפלים ומצמצמים, דבר שיכול לשחרר את אותו צוואר בקבוק שאנחנו מדברים עליו; הפעלת חדרי מיון מהלכים בשעות הערב על-ידי מומחים ברפואת משפחה; שיפור השירות בקהילה בשעות הערב, הנגשתו והרחבתו. מי שהולך לכל המוקדים האלה שמערכת הבריאות שכרה, הפריטה, יש "ביקורופא" וכדומה, יכול לראות שזה משהו בלתי נסבל שאדם חושב פעמיים – אני, כאדם מהשורה והרבה שכמותי, שנצרכים לרופא בשעות הערב, מעדיפים ללכת למיון, לשלם את אותם 700 או 600 שקל ולקבל טיפול ואדם רגוע נפשית. הרבה עושים זאת ויוצרים לחץ על בתי-החולים וחדרי המיון. לו היו קופות-החולים מעבות את התורנויות האלה, או מייצרות אלטרנטיבה בשעות הערב על-ידי קופה תורנית עד שעה מסוימת, היינו חוסכים הרבה פניות לחדרי המיון.
הוספת מינהלנים – מי שמבקר בחדרי המיון יכול לראות שאנשים הולכים שם לאיבוד, ממתינים באי-ודאות סתם, הולכים לשאול, ובצדק. אותה אחות יכולה להיות גם מודיעין, גם צריכה להיות עזר לרופא; היא צריכה להיות העובדת הסוציאלית והפסיכולוגית של החולה, ולפעמים במצבי לחץ גם כל התסכול נפרק עליה. אני חושב שצריך להוסיף מינהלנים בחדרי המיון.
הוספת עוזרי רופא – לא כל דבר צריך רופא לעשות. בין האחות לרופא צריכים להיות עוזרי רופא. אנחנו מדברים על זה הרבה בדיונים בוועדות; אנחנו מדברים על זה הרבה גם במחלקות. יש לנו מחסור ברופאים, יש מחסור בתקינה, ואפשר לייצר את הנישות האלה כדי לצמצם את אותם צווארי בקבוק שאנחנו רואים בחדרי המיון.
הגדלת תקני האחיות בחדרי המיון – אין מי שלא חש בעומס הרב המוטל על כתפי האחיות בחדרי המיון. יצא לי בסיטואציה מסוימת לבלות כמעט לילה שלם בחדר המיון. רחמנות על אותן אחיות, ולפעמים אלה אחיות בודדות שאתה רואה אותן מתחילת הלילה עד שעות הבוקר כמו – הייתי אומר לכם, אי-אפשר להגיד את זה – סוללת "אנרג'ייזר"; נעה ממקום למקום, מרופא לרופא, מחולה לחולה. הייתי אומר, ניצול בצורה חמורה. זו מצוקת האחיות, במיוחד בחדרי המיון.
שיפור מערכות המידע לצורך מתן מידע בזמן אמת לגבי הממתינים – נוצר צוואר בקבוק גדול בחדרי המיון – פתרונות אשר יאפשרו שחרור מוקדם של מטופלים. לעתים המטופל – סיימו את הטיפול בו, הוא יכול לחכות שעה, שעתיים, שלוש שעות וארבע שיבוא מישהו מוסמך לשחרר אותו. אין מי שישחרר אותו. הוא מחזיק מקום, המלווה שלו מחזיק מקום, וזה יוצר עומסים על חדרי המיון.
אני חושב שדברים כאלה הם פתירים, אם רק מישהו באמת, באמת, ייקח את מערכת הבריאות לידיים. לא הכול כסף, ואם כבר כסף, לא הכול הרבה כסף. צריך הרבה מחשבה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כפי שאמרתי, הפעלת פתרונות בקהילה בשעות הערב והלילה ובסופי-שבוע, כמו מיון קדמי, מוקדי טיפול כאלה ואחרים, יחסכו, להערכתי, קרוב ל-30% מהפניות לחדרי המיון. מתן שירותי רפואה מקוונים של ייעוץ רופא משפחה – שירות כזה ניתן היום בצורה מקוונת על-ידי רופאי ילדים בבית-החולים שניידר. יש חולים שיכולים לקבל את אותו ייעוץ בצורה מקוונת, דרך האינטרנט או דרך הטלפון, מרופא משפחה, וזה יכול לחסוך את אותה פנייה לחדר מיון. אפשר לפתור. רק בנקודות האלה שמניתי עד עכשיו אני חושב שאפשר לפתור – כפי שאמרתי, זה מעל ל-30% מהפונים לחדרי המיון.
ועוד לא דיברנו על כל הצרכים הנוספים של מערכת הבריאות ובתי-החולים ומרפאות החוץ והרפואה בקהילה. רבותי, אם אנחנו מדברים על חדרי מיון כדאי שנבין, ההוצאה על בריאות במדינת ישראל היא מהנמוכות בקרב המדינות המפותחות, מה שאנחנו אומרים מדינות ה-OECD. ישראל מדורגת במקום החמישי בסדר עולה, זאת אומרת מלמטה. אנחנו ליד המדינות מקסיקו, אסטוניה ופולין – בסדר עולה. וכשבוחנים את ההוצאה הציבורית על בריאות, זו הממומנת בישראל באמצעות תקציב הממשלה ודמי ביטוח הבריאות, המדינה משקיעה רק כ-4.7% מהתמ"ג – לצורך ההשוואה למדינות אחרות כמו צרפת או גרמניה, שמשקיעות 9% מהתמ"ג בבריאות. רבותי, כל ההוצאה על בריאות במדינת ישראל – 40% ממנה הם על כתפי האזרחים. אנחנו אחת המדינות המובילות בהשתתפות האישית בהוצאות בריאות. יש פה במדינה שלנו חוק ביטוח בריאות – מאיזו שנה? משנת 2000, אדוני היושב-ראש? מאז חוקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי, האזרחים נושאים בקרוב – – –
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
1995.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
סליחה, 1995. 40% מההוצאה על בריאות הם על כתפי האזרחים. אני לא יודע אם עדיין ניתן לקרוא לזה בהגדרה "ממלכתי". רבותי, כל מה שאני אומר זה לא ממשהו – אלה נתונים שפרסם בנק ישראל לגבי ההוצאה הממשלתית וההוצאה הציבורית על בריאות.
לא מזמן קיבלה הממשלה החלטה והבטיחו לנו מיטות אשפוז, וזאת אחרי הקפאה רבת שנים; מ-2000 הקפיאו את הקצאת המיטות לבתי-חולים. אז הוספו מיטות והובטח שהן יהיו בפריפריה. כשעשינו בדיקה בוועדה, אדוני יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, הוברר שחלק גדול מהמיטות האלה הוקצה למחלקות היולדות. טוב, שם זה עסק כלכלי, זה רווחי. כל לידה היא רווחית. לפריפריה לא הביאו את המיטות שהובטחו. למה? הוא אומר לך, יש לי סיבה מוצדקת: אני לא יכול לתת מיטות בלי שאני משיג צוותים. אין צוותים לפריפריה, אין מיטות. יש פתגם בארמית שאומר: בתר עניא אזלא עניותא. אז הפריפריה – העוני הולך אחרי העניים. למה? כי בפריפריה לא ניתן להשיג צוותים רפואיים. אז אפשר לתקנן אותן, אבל לא מתקננים כי אין צוותים רפואיים. אז אני אומר, רבותי, המצב של מערכת הבריאות במדינת ישראל הוא מצב חולני. אני לא רוצה לומר סופני. יש לנו מערכת בריאות טובה, אבל היא טובה למרות – למרות התת-תקצוב, למרות האי-תקינה. משרד הבריאות לדורותיו חושש מתקינה, לא אוהב לתקנן. לא ייתכן שבתחום מאוד רגיש, שעוסק בחיי אדם, בבריאות האזרחים, יש התנגדות לתקנן דברים כדי שזה לא יחייב אותם בתקצוב של אותם תקנים, ואני חושב שזו ההזדמנות.
לצערי הרב – עכשיו אנחנו בעיצומה של מערכת בחירות – אני לא רואה את נושא הבריאות ואת מערכת הבריאות על שולחנה של מפלגה כלשהי. מדברים, מוכרים לנו כל מיני – אדוני היושב-ראש, אני חושש שבכנסות הבאות ייבחרו חברי כנסת בתוכניות ריאליטי. כי הפכנו להיות סרטונים וגימיקים וקומיקסים, אבל הבעיות האמיתיות, אף אחד לא מדבר עליהן. הבעיות האמיתיות, אף אחד לא מדבר עליהן. ואני אומר לכם, רבותי, זה לא הרבה כסף, והכסף ישנו. אלה ששואלים "איפה הכסף?", ראינו שלא ידעו מה לעשות עם הכסף, או שעשו את אותן טעויות שעשו אחרים עם הכסף. רבותי, צריך לגעת בבעיות האמיתיות של מערכת הבריאות, ויפה שעה אחת קודם. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק לתיקון פקודת השותפויות (מס' 5), התשע"ה–2015, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט.
הצעת החוק קיבלה פטור מחובת הנחה בוועדת הכנסת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<הצעות לסדר-היום>
<תמונת המצב בחדרי המיון ובמחלקות בתי-החולים גובלת בסיכון חיי אדם>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יעקב אשר באותו נושא, מצב מערכת הבריאות.
אנחנו גם, בוודאי, מברכים את מנכ"ל הכנסת ואת צוותו על כך שאנחנו מקיימים עכשיו את הישיבות באולם המפואר הזה, לאחר כל השיפוץ וכל השינויים שנעשו כאן, גם בתחום הבטיחות, לא רק בתחום המראה החיצוני. אבל עדיין אין שעון בפני הדוברים כאן, כי זה לא אולם שנועד לישיבות. ברשותכם, דקה לפני סיום הזמן של הדובר אני אתריע שיש עוד דקה לרשות הדובר.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אם אין שעון אז אין הגבלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בשביל זה יש יושב-ראש הכנסת, אדוני. בבקשה, חבר הכנסת יעקב אשר.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו עוסקים היום, בהצעה הזו, בקטסטרופה האיומה שבה מצויים כיום בתי-החולים כחלק מהמצוקה הקשה של מערכת הבריאות במדינה. קיים חוסר אדיר במיטות בבתי-חולים. הצפיפות בבתי-החולים היא הגדולה ביותר במדינות ה-OECD. חולים רבים ממתינים שעות ארוכות לקבלת טיפול בחדרי המיון. ראינו את התמונות, ראינו את הסבל. מספר האחיות בבתי-החולים הוא מהנמוכים ביותר במדינות ה-OECD, ואנחנו מתחרים עם מקסיקו על המקום האחרון. ואני רוצה לדבר אתכם על מבחן התוצאה, כי זה הדבר החשוב; לא מבחן הדיבור, לא מבחן מסיבות העיתונאים – מבחן התוצאה.
אם נסתכל על מבחן התוצאה, התפקוד של משרד הבריאות בתקופה זו נכשל. הוא כישלון מוחלט. לא היה שום דבר שנעשה בפועל. הרבה דיבורים, הרבה ועדות, הרבה מסיבות עיתונאים. לא היה שום דבר בפועל. בזמן שבמשרד היה זמן לדיונים ארוכים שתוצאותיהם שנויות במחלוקת, מערכת הבריאות הייתה משותקת. במשרד הבריאות ייבשו את תקציבי קופות-החולים. לא הוספו בקדנציה זו מיטות, מה שהיה בקדנציה קודמת. ולא רק שלא פעלו בשום דבר לטובת מערכת הבריאות, אלא הרסו והפסיקו גם דברים טובים – שעשו קודמיכם. ואני אתן כדוגמה את הרפורמה בנושא הסיעוד של הרב ליצמן כשר הבריאות. הרפורמה הזאת התקדמה והגיעה כבר לבשלות, ואחד הדברים הראשונים שנעשו עם כניסת הממשלה החדשה והשרה החדשה היה שהודיעו שמפסיקים את הרפורמה הזאת. הרפורמה הזאת הייתה עוזרת רבות לקשישים, שפתאום היום כולם נזכרים בהם. היום, לפני בחירות, נזכרים בקשישים. אבל הרפורמה הזאת נעצרה בקדנציה הזאת. דבר נוסף, שכולם יודעים, נושא רפואת השיניים לילדים עד גיל 12, שהיה אמור להמשיך על-פי החלטת ממשלה קודמת לגיל 14, ואחת הבשורות הראשונות של המשרד החדש, של אלה שבאו לשנות – משנים את זה. גם הרפורמה הזאת, המשך טיפול שיניים לילדים, הופסקה. וזה נקרא עוד חברתי.
בתקופה זו שהמערכת בקריסה גדל העומס בבתי-החולים והגיע לממדים הזויים. במקום להמשיך את המעשה המבורך של הוספת מיטות בבתי-חולים – ותבדקו היטב, בקדנציה הקודמת, לא זאת שאנחנו מדברים עליה עכשיו, הוספו כ-1,000 מיטות בבתי-החולים. אבל העיסוק היה בוועדת גרמן, ובינתיים היה קיפאון מוחלט בענף הבריאות. זה די מזכיר את מה שקרה במע"מ אפס. מדברים על תוכנית גדולה, ועדה, רעיונות. לא משנה שלגבי מע"מ אפס כל המומחים הכלכליים, למעט מומחה כלכלי אחד, חסר ניסיון כלכלי, כולם היו נגד, אבל כל המדינה – כל שוק הדירות הוקפא. כך גם היה בזמן דיוני ועדת גרמן. בזמן שישבתם ודיברתם המתינו החולים שעות ארוכות למיטה בבתי-החולים. חולים מחכים עשר שעות לטיפול בחדר המיון. מי שזקוק לניתוח קטרקט או החלפת ברך או ניתוחים כאלה, שהם ניתוחים של איכות חיים, עשוי לחכות כשמונה חודשים לניתוח המיוחל.
אדוני היושב-ראש, ההוצאה הלאומית על בריאות בישראל היא מהנמוכות במדינות המערב, 7.6% מהתמ"ג לעומת 9.3% בממוצע במדינות ה-OECD. זה הפרש של מיליארדים רבים, שכל אחד מהם יכול היה לשפר משמעותית את רמת הרפואה. בניגוד לשאר מדינות המערב, ההוצאה הלאומית על בריאות בישראל לא עלתה בשנים האחרונות, למרות ההתפתחות הטכנולוגית, שמגייסת משאבים, שצריכה להוציא משאבים, והתייקרות הרפואה.
כמה פעמים, אדוני היושב-ראש, כבר יש הזדמנות לאדם שנכנס לתפקיד שר הבריאות, שבמקרה שר האוצר הוא יושב-ראש המפלגה שלו? אנחנו יודעים מהשר, הרב ליצמן, שקיבל תשבחות אדירות מכל מערכת הבריאות – תעברו על כל קטעי העיתונות, על כל קטעי המאמרים, לא תראו ביקורת עליו בנושא הבריאות; יש ביקורת אחרת, בגלל דברים אחרים, זאת גם אותה ביקורת עלי ועל אחרים. והוא, שהיה סגן שר הבריאות – הרי היום אומר יאיר לפיד: הממשלה הקודמת אפילו לא שמה אדם במשרה מלאה במשרד הבריאות, שמו רק סגן שר; סגן שר שעבד ופעל ועשה. אבל תחשבו ותדמיינו לעצמכם, ידידי, מה היה קורה אם לצדו של שר הבריאות ליצמן היה שר האוצר גפני. האם מערכת הבריאות באותה קדנציה הייתה פורחת או לא?
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
שילוב קטלני.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
שילוב קטלני אבל מעשי. לא מסיבות עיתונאים מאחורי בית-החולים וולפסון, לא "מושחתים, נמאסתם", "באנו לשנות", "תקציב הכי חברתי שהיה אי-פעם". נאדה. דיבורים, ועדות, יישומים בשנת תרפפו. היה איש, ישב במערכת הבריאות, היה לו אגף תקציבים שקשה לעבוד מולו, היה לו שר אוצר לא מהמפלגה שלו. רפואת שיניים קיבלו, חוק הסיעוד התקדם, 1,000 מיטות נכנסו לבתי-החולים. נכון, היו עוד הרבה דברים שלא הצליחו.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
מכשירי MRI.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
מכשירי MRI – היום מתפארים במשהו שהוא התחיל. הוא התחיל והוא קבע את היעד הזה וחייב את האוצר להשתתף.
אז היום זה דיבורים, מסיבות עיתונאים. בזה אנחנו חלשים. אם אני באמת אשווה את הרב ליצמן ליאיר לפיד במסיבת עיתונאים, פה יאיר לפיד ינצח. אבל כשאתה שׂם מישהו על תיק כל כך חשוב, תיק כל כך חברתי, לכולם, ליהודים, לערבים, לדתיים, לחילונים, לחרדים – אבל תחשבו איזה הזדמנות היסטורית הייתה לכם בידיים, שגם שר אוצר, שהוא ראש הפירמידה המתקצבת, גם שרת בריאות, גם שר רווחה, גם שר חינוך, הכול קבינט של מפלגה אחת. והתוצאות? נאדה, הבטחות. אבל הם טובים בהתבכיינות: עצרו אותנו באמצע. מזל שעצרו אתכם באמצע, מזל שעצרו אתכם באמצע. במה עצרו? באי-עשייה? ועדת אלאלוף, שהוקמה על-ידי שר הרווחה, בהמלצות שלה כותבת במפורש שצריך להחזיר את רפואת השיניים, להמשיך הלאה את התוכנית שהתחיל ליצמן, וזאת ועדה שמונתה על-ידי שר הרווחה מאותה ממשלה ובמקרה מאותה מפלגה. ומה עושה שרת הבריאות? עוצרת את זה. ומה עושה שר האוצר? אה, הוא עסוק במסיבת עיתונאים. זה חברתי? על מי אתם עובדים היום בעיניים? ככה מנהלים משרד בריאות?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
דקה לרשותך, אדוני.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
הייתה תוכנית של מניעה, "אפשריבריא" זה נקרא. זה עבד ברשויות מקומיות, תוכנית יפהפייה שהתחילה בתקופתו של הרב ליצמן. הופסקה. 2014, עצרו את התקציב באמצע; 2015, בתקציב ה"חברתי" שהיה פה – הופסק. רשויות מקומיות באמצע תהליכים, באמצע עבודה נהדרת של תזונה לילדים בגני-ילדים, של תזונה בבתי-ספר, נעצר. נעצר.
לסיכום, אני אקרא לכם מתוך מאמר ב"דה-מרקר": "הפוליטיקה החדשה שהבטחתם התיימרה להציע דרך לקבל החלטות בצורה נקייה ומסודרת יותר. בינתיים היא מעוררת בעיקר געגוע לפוליטיקה הישנה, שבה השר הממונה היה מחליט על יעדים ומבצע אותם" – מבצע – "בלי ועדות, בלי למרוח זמן". במבחן התוצאה, אדוני, הממשלה הקודמת נכשלה, ואותה מפלגה שמנסה היום לסמא שוב עיניהם של אזרחי ישראל בססמאות, בססמאות כאלה ואחרות, במסיבות עיתונאים ליד בתי-חולים, מבחוץ – תיכנסו ותעשו את מסיבת העיתונאים בפנים, לא בחוץ.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
אני לא מדבר על ססמאות אחרות. הרי מייד כשתוקפים אותם, הם מוציאים גם את השד החרדי, החרדים, חרדים. חברים, תלמדו מהחרדי הזה ליצמן איך עובדים, איך מנהלים משרד בריאות ואיך רגישים לכל הציבור.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יעקב אשר.
<הצעה לסדר-היום>
<תמונת המצב בחדרי המיון ובמחלקות בתי-החולים גובלת בסיכון חיי אדם>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
יש לנו הצעות נוספות לסדר-היום באותו נושא בדיוק: תמונת המצב בחדרי המיון ובמחלקות בתי-החולים גובלת בסיכון חיי אדם – הצעות לסדר-היום שמספריהן 4299 ו-4300. המציעים הם חברי הכנסת מיקי לוי וג'מאל זחאלקה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מיקי לוי. עד עשר דקות לרשותך, אדוני. כמו שאמרתי, בערך דקה לפני סוף זמנך אתן התראה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, בתחילת דברי – אני מבקש לפתוח באיחולי החלמה לשר אורי אורבך. נישא כולנו תפילה להחלמתו המהירה ולשובו אלינו במהרה. אלוהים, אל נא רפא נא לו.
אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, אכן יש צפיפות בלתי נסבלת בחדרי המיון, אבל מה, היא נוצרה בשנה ושמונה החודשים שחלפו? באמת. נו באמת. והצפיפות היא בלתי נסבלת, צודק, בחדרי המיון, במחלקות האשפוז. כל חורף הוא קטסטרופה ידועה מראש. בחורף קל המצב קשה, ובחורף קשה המצב אכן בלתי נסבל.
הוועדה שעמדה בראשה השרה יעל גרמן נתנה דעתה על מצב האשפוז הכללי והמליצה על שיפור המצב בחדרי המיון – במלר"דים.
מדינת ישראל היא אכן המדינה הצפופה ביותר מבחינת אשפוז בבתי-החולים. ממוצע האשפוז בה עומד על 98% במהלך כל השנה. ברור, אם כן, שבחורף קשה במיוחד, כמו השנה – רק הערת אגב, לפני שנה המצב היה נסבל; השנה האשפוז יעבור את ה-100% ויגיע לממדים שאנו רואים היום, ואכן הוא בלתי נסבל. כמו בכל בעיה אקוטית ונמשכת – אקוטית ונמשכת – שלא נוצרה בשנה ושמונה חודשים, הפתרון צריך להיות שורשי, ללא ססמאות.
פתרון שעליו מדברים לרוב הוא תוספת מיטות וכוח-אדם, הנדרשים ללא ספק למערכת. הוועדה שעמדה בראשה שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן המליצה לפעול להוספת מיטות אשפוז כלליות מעבר לתוכנית הרב-שנתית שקבעה הממשלה, וזאת תוך מתן ביטוי לגידול האוכלוסייה ולהזדקנותה.
עם זאת, לא די בכך. יש למצוא מקומות אשפוז לחולים הגריאטריים, שמקומם בבתי-חולים גריאטריים ולא במחלקות האשפוז, דבר שמביא לעומס עצום ולחוסר במיטות אשפוז. לשם כך יש לחזק את כוח-האדם הרפואי במחלקות הגריאטריות, כדי שיוכלו לטפל במקרים פחות חמורים, ולא לשלוח כל מקרה למיון. רק פעולה זו לבדה תשחרר בכל מחלקה פנימית מספר מיטות קריטי.
יש לחזק את יחידות האשפוז הביתי בקופות-החולים כך שיוכלו לתת טיפול המשך טוב יותר של בתי-החולים לחולים כרוניים קשים בביתם. ככל שנחזק את האשפוז הביתי נקל את העומס בבתי-החולים. יחד עם הקמת יחידות אלה יש לחזק ולפתח את היכולת הטכנולוגית בכל נושא הטֶלֶרפואה.
צמצום פניות מיותרות לחדרי מיון על-ידי חיזוק היכולת של קופות-החולים בנושאי הרפואה הדחופה, עם תשתיות וכוח-אדם איכותיים כדוגמת המרכזים הקדמיים של "מכבי" – רק בשנה שעברה הקציבה הממשלה 75 מיליון שקל כדי לנייד רופאים מומחים מהמרכז אל הפריפריה. זה כתוספת למהלך קודם לכן, שעלותו הייתה כ-300 מיליון שקל, לתת בונוס לאותם רופאים מקצועיים שיעברו ויעבירו את חייהם לפריפריה כדי לחזק את הרפואה המקצועית בפריפריה. והמהלך הזה אכן צלח.
צמצום פניות מיותרות לחדרי מיון על-ידי חיזוק היכולת של קופות-החולים בנושאי הרפואה הדחופה, עם תשתיות וכוח-אדם איכותיים, כדוגמת המרכזים הקדמיים של "מכבי". במחלקות המיון ובמחלקות הפנימיות יש להקצות כוח-אדם אדמיניסטרטיבי ופארה-רפואי שיקל על הצוות הרפואי באותן פעולות שהם מבצעים היום שלא לצורך, כגון לקיחת דמים במהלך היום, רישום בתיק הממוחשב, דאגה לכך שלחולה משוחרר יש לאן לחזור ויש מי שבא לאסוף אותו, הכנת תעודת שחרור וכדומה. לקופות-החולים צריך להיות איש קשר בכל בית-חולים שיתאם את השחרור ויאפשר המשך טיפול רפואי מתאים ורציף.
יש לחזק – וכל זה היה בדוחות ועדת גרמן – יש לחזק את המרכזים לרפואה דחופה וליישם את המלצות הוועדה שהקימה השרה לשעבר יעל גרמן בראשותו של ג'קי אור, לרבות חיזוק מקצוע הרפואה הדחופה, תוספת תקנים מיידית בחדרי המיון והפעלת הפיילוט המתקיים בבית-החולים וולפסון.
התקציב של מיליארד שקל שיועד לקיצור תורים יועד גם לחיזוק המלר"דים וליישום המלצות הוועדה בנושא תקציב, שהוקפא עקב הבחירות ואי-העברת תקציב 2015.
בשולי הדברים אומר כי הוועדה שמינתה השרה גרמן כדי לבחון את הרפואה הציבורית באופן כללי, ולא לתת איזו זריקת הרגעה מקומית, עבדה במשך שנה שלמה, עשתה עבודתה נאמנה והגישה את המלצותיה, ובהתאם אף ניתן לכך ביטוי בתקציב 2015. לצערי, תקציב 2015 עבר בממשלה, עבר בקריאה ראשונה בכנסת, אבל לא עבר בקריאה שנייה ושלישית כתוצאה מהקדמת הבחירות.
בקשר לבתי-החולים – יצא לי לבקר בשבוע שעבר בבית-החולים רמב"ם. תמונה שהתפרסמה יומיים לפני ביקורי, של תקיפתו של לוחם גולני מיחידה מיוחדת – לוחם גולני דרוזי שבילה עם חברו במועדון בקיבוץ יגור, וביציאה מהמועדון ב-03:00, לפנות בוקר, הם שוחחו ביניהם, אדוני, בשפת האם שלהם, ערבית, וכתוצאה מכך הותקפו על-ידי חמישה צעירים יהודים, אך ורק בגלל שהם דיברו ערבית. היעלה על הדעת? כשהגעתי למיטתו של הלוחם הדרוזי הזדעזעתי ממראה פניו, מהנזק שנעשה עקב שבירה של ארובת העין. כל כולו כואב, העדה כואבת, ואני אומר לך, אדוני, אני כאבתי יותר והתנצלתי בשם הכנסת – כי הפכתי להיות חבר כנסת – ובשם העם בישראל על הנזק, על הבושה שנגרמה עקב תקיפתם של אותם חמישה – פורעים, אני קורא להם – אשר תקפו את לוחם גולני הדרוזי רק מפני שדיבר ערבית. היעלה על הדעת?
יושב כאן השר לביטחון פנים. אדוני השר, בדקתי ומצאתי ששלושה מהם, מהפורעים, נעצרו. אני, למרות עברי, לא עשיתי עם העניין כלום ולא ניצלתי את ההיכרות שלי עם גורמי המשטרה כדי לבקש ולמצות את החקירה. אני סמוך ובטוח, אדוני השר, שמשטרת ישראל תעשה עבודה נאמנה, תמצה את החקירה עד תום ותכין כתבי-אישום נגד אותם פורעים כדי שיובאו לדין במדינת חוק. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מיקי לוי, שאפילו לא נזקק להודעה שלי על סיום הזמן אלא עמד בזמנים. חבר הכנסת זחאלקה – אינו נוכח. לכן נעבור לתשובתו של סגן שר הבריאות חבר הכנסת צחי הנגבי. בבקשה, אדוני. בבקשה, אדוני ישיב לכל המציעים.
<סגן שר הבריאות צחי הנגבי:>
אדוני היושב-ראש, תודה, נכנסתי לכנסת ב-1988, אבל עוד לא זכיתי להשתתף בישיבת כנסת בחדר הזה. אי-אפשר לומר שאין דברים – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
פששש, איך יכול להיות?
<סגן שר הבריאות צחי הנגבי:>
– – חדשים ומרעננים בכנסת.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
– – –
<סגן שר הבריאות צחי הנגבי:>
לא, לא. בישיבת מליאה.
אכן, הנושא שהועלה על-ידי המציעים לסדר-היום הוא נושא ראוי, כואב, והזעקה היא זעקה אמיתית. היא באמת לא קשורה לקדנציות ולשרים ולשרות ולבחירות. היא כשלעצמה באמת מהווה מציאות של מערכת הבריאות, שעם כל הצלחותיה והישגיה והמוניטין המופלא שיצא לה, עדיין בנושא הזה היא מתמודדת התמודדות חזיתית וישירה עם מצוקה שמגיעה לידי ביטוי בעיקר בהקשר הזה, כפי שצוין על-ידי הקודמים לי, בתקופה של חורף.
משהו על המושג הזה שנקרא מלר"ד, ששמעתם בדברי חלק מהדוברים. המלר"ד היא מחלקה לרפואה דחופה, ולמעשה המוסד הזה נמצא בתווך שבין הקהילה לבין מחלקות האשפוז. בניגוד למחלקות אחרות בבתי-החולים, כמעט לא ניתן לווסת את הפניות למלר"ד, מכיוון שהמלר"ד לא יכול לשלוט לא על המספר ולא על העיתוי של הפניות של המטופלים אליו. כשליש מהפונים למלר"ד מתאשפזים בבית-החולים בסופו של דבר אחרי הפנייה, ובגלל העומס שקיים במחלקות האשפוז, בעיקר במחלקות הפנימיות וביחידות לטיפול נמרץ, שהוא הגדול ביותר במדינות ה-OECD, לעתים לא ניתן להעביר מטופל למחלקה שבה הוא יתאשפז, וכך הוא מתעכב במלר"ד עוד כמה שעות, ובפועל הוא מוסיף לעומס העבודה שמוטל על הצוות המסור שנמצא במלר"ד. והדבר הזה נכון אכן במיוחד בחודשי החורף, שבהם יש עלייה בתחלואה הנשימתית, כגון שפעת ודלקת ריאות. באותה העת יש כמובן גם עלייה בשיעור האשפוז, מהמלר"ד למחלקות האשפוז, ויש עלייה בתפוסת מחלקות האשפוז הפנימיות, אפילו מעל ל-100%, וכאמור יש קושי להביא חולים מהמלר"ד למחלקות האשפוז.
נכון להיום – נתונים של אתמול – התפוסה הממוצעת הכוללת היא ממש באזור ה-100%, אפילו קצת יותר, יותר טוב ממה שהיה לנו לפני כמה ימים, כשהנתונים דיברו בבתי-חולים מסוימים על 300%, על 250%. יש עדיין בתי-חולים שאכן בהם השיעור ממש מחייב התמודדות קשה, למשל "הדסה", אבל בסך הכול, כפי שאני אומר, הממוצע כרגע עומד על 100%, ואני מקווה מאוד שככל שהימים יחלפו הוא יפחת ותוקל המצוקה הזאת.
על-פי הנתונים של משרד הבריאות, המעודכנים לסוף 2014, יש בישראל 1,190 מיטות של רפואה דחופה בתקן. ב-2013 נרשמו כ-2.8 מיליון ביקורים במחלקות לרפואה דחופה, ואם נקזז את הביקורים לעניין לידות, אז נקבל 2.5 מיליון ביקורים בשנה. זה מספר עצום, ולאורך השנים הוא עולה בצורה עקבית, וזה באמת מקור המציאות שאנחנו נתקלים בה.
לנוכח העובדות האלה והמצוקה של המלר"דים, הקים משרד הבריאות ב-2013 ועדה בראשות ד"ר ג'קי אור, שהוא מנהל מלר"ד בשיבא, והדוח המסכם של הוועדה הוגש בינואר 2014. הוועדה המליצה המלצות שמתייחסות גם להגדלת התשומות שנדרשות למלר"דים וגם להתאמתן להיקף הפעילות ולתפעול המלר"דים.
המשרד שלנו מבצע פעולות נרחבות ומגוונות כדי להקל על תהליך העבודה במלר"דים, ואני אציין חלק משמעותי מהן: קודם כול, בינוי. בשלוש השנים האחרונות הסתיימה בנייתן של מחלקות לרפואה דחופה ממוגנות במרכזים הבאים: בנהרייה, בפורייה, ב"כרמל", ברבין וביוספטל. העלות הכוללת הייתה למעלה מ-400 מיליון שקל. זה לעניין חברי חבר הכנסת אשר, שהייתה לו ביקורת, ואפשר לקבל את הביקורת או לא, אבל כמובן אי-אפשר לומר שכשמשקיעים 400 מיליון שקל בשלוש שנים זה דבר שאין לברך עליו ואין להתייחס אליו.
רופאים – משנת 2014 – – –
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
עשיתי את ההבדל בין השנה וחצי – – –
<סגן שר הבריאות צחי הנגבי:>
כן, כן. אני אומר: פוליטיקה זה בסדר – –
<יעקב אשר (יהדות התורה):>
לא פוליטיקה, מעשים.
<סגן שר הבריאות צחי הנגבי:>
– – אבל צריך גם להתייחס למציאות, והמציאות הזאת כוללת גם את התקופה של הרב ליצמן, אבל ההשקעה הזאת לא נפסקה גם כשהוא סיים את כהונתו.
בשנת 2014, מתוך 124 תקנים, תקני הסכם הרופאים שהוקצו – 25 תקנים הוקצו למחלקות לרפואה דחופה – גם ילדים, גם כלליות – ובנוסף הוקצו עוד 15 תקנים עבור מודל ייחודי של רופאים גריאטריים במלר"דים, שבאפשרותם להפנות חולה ישירות למוסד גריאטרי. בפועל, כשהדבר הזה קורה זה מקל את העומס במחלקות הפנימיות.
לגבי אחיות – הוקצו משמרות נוספות, "משמרות זהב" לאחיות, לתגבור המלר"דים בחודשי החורף. יש נושא מאוד מאוד חשוב, שנקרא סנכרון של המלר"דים והמחלקות הפנימיות. בבית-החולים וולפסון הושלם לאחרונה פיילוט כזה, שבו למעשה על-ידי שינוי בתהליכי עבודה מקדימים את שחרור המטופלים במחלקה הפנימית, ומטופלים יוכלו לעבור מהמלר"ד למחלקות האשפוז בסמוך להחלטה שהתקבלה בעניינם, והדבר הזה מקטין את משך העיכוב שלהם במלר"ד. הפיילוט הזה למעשה אמור להוות מודל לכלל בתי-החולים; עיקרי הממצאים שלו כבר הועברו לבתי-החולים, ואנחנו מבצעים פרויקטים דומים גם בבית-החולים ברזילי, גם ברמב"ם, בשיתוף עם חברת "אינטל".
מכשור רפואי – הוחלט על מתן מענק הצטיידות במכשור רפואי לכלל המלר"דים, בסך כולל של 10 מיליון שקלים. חלקו הועבר לבתי-החולים הממשלתיים, השאר יועבר בחודשים הקרובים. המענק הזה מיועד לרכישת ציוד שלמעשה אמור לשפר ולשדרג את איכות הטיפול הרפואי במלר"דים. המשרד החל בביצוע מדדי איכות במלר"דים, ובנוסף הוא מוביל סקרי חוויית המטופל. המדדים האלה יסייעו לייעל את העבודה בחדרי המיון, והם גם יתפרסמו בצורה שקופה לציבור הרחב.
במקביל אנחנו מובילים פרויקט לשיפור הרצף הטיפולי בין חדרי המיון לבין המחלקות הפנימיות. הפרויקט הזה מתמקד בהתייעלות של המלר"דים תוך שיפור הממשק של המיון והמחלקות הפנימיות, במטרה להפחית עומסים במיון ולהפחית גם את משכי ההמתנה.
מה שחשוב לעשות בנוסף הוא לעודד מסגרות חלופיות למלר"ד. יש כמה וכמה תהליכים כאלה: 1. להרחיב את ההרשאות וליישם אותן בבתי-החולים הגריאטריים כדי לאפשר לדיירים במוסד לקבל טיפול במחלות חריפות, כגון מתן טיפול אנטיביוטי ונוזלים תוך-ורידיים במקום שבו הם שוהים. התהליכים האלה נבחנים כדי להגדיל את ההרשאות, ליישם אותן בפועל ולתמרץ אותן על-ידי הגורמים המבטחים נוסף על משרד הבריאות.
דבר נוסף הוא בקהילה, במסגרות של אשפוז-בית וטיפול-בית. אם אכן בקהילה הטיפול הזה יהיה יותר יעיל ומיידי, אפשר למנוע הפניות לאשפוזים חוזרים.
כמו כן, לגבי העתיד, אנחנו מתכננים בספטמבר 2015 קמפיין ציבורי למניעת זיהומים שצפוי להקטין את שיעור הזיהומים, ובכך הוא גם אמור להקטין את ההפניות למלר"דים. בנוסף, הושלמו פיתוח והטמעה של מערכת ממוחשבת למתן תמונת מצב עדכנית של המיטות הפנויות במרכזים הגריאטריים שאליהם ניתן להעביר מטופלים מבתי-החולים הכלליים. משנת 2013 נפתחו עשרה מוקדים לרפואה ראשונית דחופה בקהילה, במימון משותף של משרד הבריאות, של הרשות המקומית ושל קופות-החולים. אלה מוקדים שאמורים לתת מענה רפואי מעבר לשעות העבודה של המרפאות של הקופות, כדי לצמצם – שוב, זה היעד העיקרי – לצמצם את מספר הפניות למלר"דים. יש מענקים שמשרד הבריאות יזם לרופאים שבוחרים לעבוד ולהתמחות במלר"דים. רפואה דחופה הוכרה כמקצוע במצוקה המזכה במענק החל משנת 2011, ולאחרונה הוחלט להרחיב את מתן המענקים גם לשנת 2015.
בטווח הארוך, משרד הבריאות מכין תוכנית מקצועית שתכלול כמה וכמה מרכיבים: 1. תוספת מיטות אשפוז, בעיקר במחלקות הפנימיות, טיפול נמרץ וכו'; 2. בינוי – הקמת מחלקות לרפואה דחופה חדשות, ממוגנות, בכל בתי-החולים שהמחלקות האלה טרם נבנו בהם; 3. פתיחת מסלול צבאי להתמחות ברפואה דחופה, שיוביל לעליית קרנו של המקצוע, לעלייה בשיעור המומחים ולתוספת מעשית של תקנים למערכת; 4. הכרה ברפואה דחופה כמקצוע בסיס להתמחויות-על נוספות, כגון קרדיולוגיה וטיפול נמרץ. הדבר הזה עשוי להגביר את האטרקטיביות של ההתמחות ברפואה הדחופה.
5. הגדלת תקינת האחיות במלר"דים תוך קביעת מפתח תקינה מינימלי של תקן אחות ל-1,800 פניות לשנה. הצעה בנושא כבר הוצגה לממונה על השכר; 6. הכשרת פרמדיקים לשמש כעוזרי רפואה במלר"דים והקצאת 50 תקנים ייעודיים להעסקת המחזור הראשון. עוזרי הרופא מיועדים להיות מנהלי מקרה של המטופלים במלר"ד, לבצע פרוצדורות פשוטות, להשגיח על מטופלים בחדרי ההלם ובמהלך העברת מטופלים למחלקות האשפוז. הכנסת עוזרי הרופא לעבודה במלר"דים צפויה להפחית מהעומס שמוטל היום על הרופאים ועל האחיות, לשפר את איכות הטיפול הרפואי, לצמצם את משך השהייה של המטופל במלר"ד ולהגביר את שביעות הרצון של המטופלים, של בני משפחותיהם ושל הצוות הרפואי.
7. פתיחת יחידות לאבחון מהיר, כדוגמת יחידות כאב חזה, Chest Pain Units. מדובר ביחידות קטנות, יעילות, שמיועדות לאבחון וטיפול מהיר בחולים שפנו למלר"ד וצפויים להשתחרר בתוך 24–48 שעות; 8. הרחבת פרויקט סנכרון מלר"ד, שעליו דיברתי קודם לכן; 9. הגבלת משך השהייה של מטופל במלר"ד. פנייה בנושא הועברה למועצה הלאומית לטראומה ורפואה דחופה לבחינת הנושא. במידת הצורך ובהתאם להמלצה, משרד הבריאות ינקוט רגולציה מתאימה כדי לאכוף את ההנחיה; 10. מודל תמרוץ למלר"דים. מתוכנן מודל תלת-שנתי שבו בתי-חולים יתוגמלו על עמידה ביעדים של איכות טיפול במלר"דים.
11. פעילויות להקטנה נוספת של העומס על המלר"דים, לדוגמה: פתיחת מוקדי רפואה דחופה ראשונית נוספים בקהילה; פיתוח תחליפי אשפוז בקהילה; פיילוט עם מגן-דוד-אדום כדי לתת סמכות לפרמדיקים להשאיר חולים תת-חריפים בבית או להפנותם לגורמי טיפול אחרים בקהילה ולא להפנות אותם באופן אוטומטי לבתי-החולים; השלמת החוסר הניכר במיטות בגריאטריה פעילה במרכזים הרפואיים השיקומיים שהם מחוץ לבית-החולים, בעיקר תוספת מיטות להנשמה ממושכת, גריאטריה שיקומית ושיקום כללי, וכן מיטות סיעוד מורכב וגריאטריה תת-אקוטית. תוספת המיטות האלה תסייע, אדוני היושב-ראש, לשחרר מטופלים שנמצאים בסטטוס המתאים לשחרור מהיר יותר. היום יש סיטואציה שבה חולים תקועים במחלקות אף שניתן לשחרר אותם. הדבר הזה כמובן יקטין את העומס במלר"ד וגם את העומס במחלקות האשפוז.
לסיום, אדוני היושב-ראש, הטיפול בעומס במחלקות הרפואה הדחופה הוא בין-מערכתי. נדרש שיתוף פעולה של כלל מערכת הבריאות בקהילה, ובכלל זה בקופות-החולים, מוסדות גריאטריים, בתי-החולים על כל היחידות שלהם. זו בדיוק המשימה שמשרד הבריאות מופקד עליה. משרד הבריאות כבר נערך כמובן מבעוד מועד היערכות לתחלואת החורף הזה, אבל מעבר לפעולות לטווח הקצר, נדרשת תוכנית מקצועית ארוכת-טווח, ואני ציינתי את עיקריה. אנחנו נביא אותה לאישור בממשלה הבאה. תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לסגן השר צחי הנגבי, הממונה כרגע גם על משרד הבריאות. נקווה באמת, כפי שאמר גם סגן השר, שלממשלה הבאה יובאו השינויים הנדרשים לאישור הממשלה.
חברי הכנסת, אם אין הצעות אחרות, אני מניח שהמציעים רוצים להסתפק בתשובת סגן השר. אני מדייק? כן, המציעים שנמצאים כאן מסכימים אתי.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
גם אין ועדות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
ברור. לכן אני חושב שזה הגיוני. העליתם נושא חשוב, סגן השר הנגבי השיב.
נעבור להצעות לסדר-היום. הראשון הוא טלב אבו עראר. בבקשה, אדוני, עד עשר דקות לרשותך. אני רק אבקש, אדוני, אם תוכל לחזור בבקשה שנייה אחת למקומך.
<הודעת יושב-ראש הכנסת על פטירתו של השר לאזרחים ותיקים, חבר הכנסת אורי אורבך, זיכרונו לברכה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בצער רב וביגון קודר הנני מודיע לחברי הכנסת שקיבלנו זה עתה גם אישור רשמי לשמועה הקשה שמסתובבת בינינו על פטירתו של חברנו, השר לאזרחים ותיקים, חבר הכנסת אורי אורבך. כולנו רק לפני דקות ספורות נשאנו כאן תפילה להחלמתו המהירה, ולצערי הרב, זאת לא התוצאה. הוא נאבק שבועות מספר במחלתו, והיום לא יכול היה לה עוד.
אורי הוא הרבה יותר משר, יותר מחבר כנסת, יותר מעיתונאי לשעבר. הוא היה מעל לכל מחלוקת בינינו; נעים הליכות, בעל חוש הומור משובח, שהצליח להפיל מחיצות בשנינותו ובתבונתו ובנועם הליכותיו.
עוד נדבר רבות על פועלו העצום ועל תרומתו לשיח הפוליטי והציבורי ועל הזכויות הגדולות שלו בקידום ציבור הגמלאים במדינת ישראל. יוזמות רבות הוא הוביל גם יחד אתנו כאן, עם הכנסת, ואנחנו באמת עדים כאן בכנסת לתרומתו.
לאורי היה כבוד גדול לכל אדם, ולי, כמו לכולנו, היו ויישארו כבוד גדול והערכה עצומה לאיש הזה. יהי זכרו ברוך. ברוך דיין האמת.
על סדרי ההלוויה, כי הוא שר מכהן, יבואו הודעות מסודרות מטעם הממשלה והכנסת. אנחנו ודאי משתתפים בצער המשפחה.
<הצעות לסדר-היום>
<התאונה המחרידה בנגב ומצב הכבישים בארץ>
<היו"ר אורי מקלב:>
נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: התאונה המחרידה בנגב ומצב הכבישים בארץ, שמספריהן 4301 ו-4302, של חברי הכנסת טלב אבו עראר ועפו אגבאריה. בבקשה, חבר הכנסת טלב אבו עראר, נא לחזור לדוכן הנואמים.
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תחילה, אני משתתף בצערה של משפחת אורבך, אשתו ובניו, ובצער של ממשלת ישראל ועם ישראל במותו של מכובדנו השר אורבך.
מכובדי, מכובדי היושב-ראש, נדבר היום על תאונה קטלנית, אירוע קטלני, טרגי, שאירע ב-3 בפברואר, לפני כ-13 יום, שבה איבדנו שמונה נשים שהיו באוטובוס שנסע חזרה מירושלים. תאונה קשה מאוד, מראות מזעזעים שראינו וחזינו.
אם נשאל או ניכנס לפרטי התאונה שהייתה בין האוטובוס לבין משאית שהובילה שני טרקטורים; אם מישהו ישאל: מה שני הטרקטורים האלה, מאיפה באו? איזו משימה סיימו שני הטרקטורים האלה? בשעות הבוקר המוקדמות הם השמידו את היבולים החקלאיים, חרשו לנו את האדמות, כהרגלם. כי אצל הערבים הבדואים בנגב, מה שאנחנו באמת זוכים לו כל יום זה או השמדת יבולים או הריסת בתים – זה העניין, זה התחביב של ממשלת ישראל ושל מינהל מקרקעי ישראל ושל מינהל הבדואים. לכן, שני הטרקטורים האלו הם שהשמידו את היבולים, ובסופו של יום הם שהשמידו או ערפו את ראשיהן של שמונה האימהות.
אני מטיל את האחריות המלאה קודם כול על משטרת ישראל, המשטרה שנקראת הגוף אוכף החוק. יחידת יואב, שהייתה מחויבת על-פי חוק ללוות את המשאית הקטלנית הזאת, ליוותה אותה עד צומת שוקת, המרוחק כ-5 קילומטרים מצומת להבים שבו אירעה התאונה. לכן, המשאית הזו לא הייתה מלווה בשוטרים או בכל רכב אחר. הטרקטורים חרגו – הטרקטור בלט ממקומו במשאית, ואז פגע באוטובוס. משטרת ישראל עד עצם היום הזה לא הודתה שהיא האחראית, או שאפילו – מה באה ואמרה לעיתונות? שהמשאית הזאת לא חייבת על-פי חוק להיות מלווה, לא על-ידי המשטרה ולא על-ידי מישהו אחר. אפילו סימונים או סימנים תעבורתיים, שבהם על-פי חוק מחויבת המשאית הזו, לא היו. ואז הטרקטורים האלו, שהיו עם סכינים, שבאו "לגלח" כאילו את היבולים שלנו, גילחו כנראה – הייתה משימה בלתי צפויה ובלתי מכוונת, אבל זו התוצאה. כבוד השר לביטחון הפנים יצא מהמליאה. הייתי מעוניין מאוד שהוא ישמע כי המשטרה מעורבת בזה.
גם משרד התחבורה לא חף מפשע בקטע הזה, כי הכביש הזה רעוע, התשתית רעועה, אפילו עם שוליים שלא מספיקים לאופניים. זה נקרא "כביש המוות". כמה נהרגו שם? כמה נהרגו? יהודים, ערבים, כולם נהרגים שם. זה שנים שהוא לא תוקן. עכשיו, בוא נגיד, התחלנו בעבודות שם, ברוך השם. אני לא מאשים את שר התחבורה הנוכחי. זה מלפני שנים, לפני שהוא כיהן כשר התחבורה, אף שיש למשרד התחבורה עכשיו חלק בזה. גם מינהל מקרקעי ישראל – לולא היה שולח את הטרקטורים האלו להשמיד לנו את היבולים, לא היינו מאבדים את שמונה הנשים, שמונה האימהות שאיבדנו.
לכן, עד היום אפילו לא הוקמה ועדת חקירה. המשטרה מנסה להתנטרל מאחריות. כולם מנסים כך. הוקמה? לא הוקמה.
נעצרו שני הנהגים. כאילו, גם, המשטרה רוצה בכל מחיר לערב את נהג האוטובוס שנהג כחוק, נהג כחוק, והיה בנסיעה במהירות נמוכה, אטית, על-פי חוק, ואז באים לחלק את האשמה בין נהג האוטובוס לבין נהג המשאית. בושה וחרפה.
המשטרה, שיש לי הרבה הרבה מה לטעון ומה להגיד נגדה, לא רק לא ליוותה את הרכב הזה, אלא – אנחנו לא מתפלאים – גם לפני כחודש וחצי הרגה בדם קר את שני הצעירים סאמי א-זיאדנה וסאמי אל-ג'עאר. רק לפני ארבעה-חמישה ימים נעצר השוטר שהודה שהרג את סאמי אל-ג'עאר – הודה. אני רוצה לראות אזרח ערבי שמודה ברצח או בהריגה ומשתחרר יום או יומיים אחרי מעצרו למעצר-בית. בושה למשטרת ישראל שכך נוהגת, כך פועלת, כלפי האוכלוסייה הערבית. אדם רוצח והוא מודה, מודה: אני רצחתי, נכון, ללא שום סיבה. בהתחלה אמרה המשטרה: לא, זה היה בפעילות משטרתית נגד סמים, לא יודע מה, והצעיר היה מעורב. הוא לא היה מעורב. מהרגע הראשון ידענו שהצעיר הזה רק יצא מביתו, אפילו עמד בפתח ביתו, ואז נורה למוות. רצח, ממש חיסול ללא שום סיבה. רק לפני שלושה ימים חוקר אותו שוטר ועוצר אותו; למחרת הוא משתחרר. רק כשידעו – לפני יומיים – שאנחנו מתכוונים להקים אוהל מחאה מול המשטרה ברהט, אז החזירו את השוטר – מה, אנחנו משחקים משחק ילדים, כמו החתול והעכבר? ככה משחקים, עם דם אדם?
גם בהלווייתו של סאמי אל-ג'עאר, מעולם לא ראיתי – נכחתי שם בהלוויה. בית-קברות, בית-עלמין, שמשטרת ישראל וכולנו צריכים לדאוג שזה יהיה מקום קדוש למתים – אתה תהפוך את בית-הקברות למקום מלחמה, כמו בקרב? תשתמש נגד המשתתפים בהלוויה בכל אמצעי הלחימה? אפילו אני כמנהיג, כאדם, כחבר כנסת, מתקשר למפקד מחוז הדרום יורם הלוי, שלוש פעמים: אדוני, תירגע, אנחנו עדיין לא השלמנו את ההלוויה, לא סיימנו. לא עונה לי, לא מוכן לענות.
ואז באים ומנמקים את מה שעשו, את הפשעים האלה שמבצעת המשטרה – במה? עבר רכב משטרתי בשוגג שם, אף שיש הסכם בין המשטרה לבין עיריית רהט ששום רכב משטרתי לא יעבור שם, והיו שני מחסומים, של העירייה ושל המשטרה, שלא לאפשר לשום רכב משטרתי, ואפילו לרכב אזרחי, להיכנס לשם במשך הלוויה. באה הניידת הזו, פרצה את שני המחסומים. למה? אני בתפקיד. שיקר להם. ואז, כאילו היה מתוכנן לגרום לכך שאנחנו באמת נהיה חשופים לסכנת חיים, כולנו. אני לא מתפלא על השוטר, ששאל: אחרי כל מה שעשינו, רק אחד נהרג, רק אחד מת, שהוא סאמי א-זיאדנה? רק אחד, נכון, ואני גם ציפיתי ליותר מ-100 הרוגים, כי השתתפו שם לא פחות מ-20,000 בהלוויה הזו.
ואז, אחרי שהרגה המשטרה את שני הצעירים האלו וגרמה לפציעתם של מאות מהתושבים ברהט, מה עשתה המשטרה? במקום להקים ועדת חקירה, מכובדי השר לביטחון הפנים, ועדת חקירה שתבדוק את האירועים, ועדת חקירה נייטרלית, שתבדוק – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
נא לסיים.
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
– – – עד עכשיו לא קיבלנו שום הודעה על כך. וחוץ מזה היא התחילה לבצע גל מעצרים נרחב. אין בית אחד ברהט ללא אדם שנחקר או נעצר – מאות, ועד היום ממשיכה המשטרה לעצור שם. על מה? במקום באמת לעצור ולהעניש את השוטרים ולהעמיד אותם לדין, על שרצחו וגרמו למהומות ברהט, מה באה המשטרה – עוצרים את התושבים החפים מפשע, שלא עשו כלום, בסך הכול השתתפו שם בהלוויה.
<היו"ר אורי מקלב:>
משפט לסיום.
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
מכובדי היושב-ראש, רק דקה, ברשותך. נודע לי היום מהתקשורת, שמעתי, שראש ממשלת ישראל נתניהו הוא אדם שכאילו – הוא עושה מעצמו מנהיג ואחראי – שהוא מתכוון לבקר באל-חרם אל-אברהימי, בחודש הבא, לקראת הבחירות, כשבוע לפני; מתכוון לבקר במקום רגיש, מקום קדוש למוסלמים, מקום ממש רגיש. במקום שיתנהג בצורה אחראית ומנהיגותית, בא לבקר – למה? אנחנו יודעים, כולנו, שראש הממשלה, נכון, במשבר, במשבר פוליטי עמוק. אנחנו יודעים את זה; לא ציפה למחנה שיעמוד מולו איתן ויגיע למה שהגיע בסקרים. אנחנו יודעים שהוא לא ציפה, נכון, אבל זה לא אומר לאבד כיוון ולבקר במקום כל כך רגיש שיבעיר את האזור. למה? – להימנע מכך.
מילה אחרונה על המחנה הציוני, שהוא נקרא כאילו, במירכאות, "מחנה השלום" – איפה איתן כבל, לא ראיתי אותו; ראיתי אותו עכשיו. יצא? מחנה השלום הוא המחנה הציוני, העבודה והתנועה, שמתפארים, מתגאים: אנחנו מחנה שמאל, ואני לא יודע מה. ואז, כשראו שכולם, שכל המפלגות הציוניות מתחרות ביניהן, ומי שיותר קיצוני נגד הערבים צובר כוח, צובר יותר קולות, באו והצביעו בוועדת הבחירות בעד פסילתה של חברת הכנסת זועבי – –
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה.
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
– – ועל מה? על הבעת דעה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה.
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
אסור להשוות, מפלגת העבודה, מפלגת התנועה – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
– – – אבל לא תעמולת בחירות.
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
– – – אסור להשוות בין חברת הכנסת כמו זועבי לבין מרזל הכהניסט, שבאמת משדר אלימות.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה. תודה. אנחנו מודים לך על הדברים שאמרת מעומק הלב.
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
תודה רבה לך, מכובדי.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה גם לך. אנחנו נעבור לדובר הבא בהצעה לסדר-היום, חבר הכנסת עפו אגבאריה. בבקשה, אדוני, גם לרשותך יעמדו עשר דקות. אני פשוט לא צלצלתי בפעמון קודם, אין כאן פעמונים, אבל היושב-ראש הקבוע ביקש ממני שאני אגיד דקה קודם. אני אשתדל הפעם לעשות את זה, להודיע קודם. ביקשתי, אם יש אפשרות, לבדוק אם אפשר להגביה את הדוכן. אני ראיתי שגם חבר הכנסת טלב אבו עראר התכופף. יש כפתור, ואנחנו עכשיו למדנו משהו. גם השר ישראל כץ לא יצטרך להתכופף, אנחנו דאגנו שזה יתאים לגבהים של כולם.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ברשותך, אני רוצה לפנות בתנחומים למשפחתו של חבר הכנסת, השר אורי אורבך, שנפטר, ורק עכשיו אנחנו שמענו על זה.
השר אורבך אומנם שייך לצד הימני, ותהום אידיאולוגית עומדת ביני לבינו, אבל הוא ראה לנכון לבקר באום-אלפחם ביחד עם חבר הכנסת, יושב-ראש הכנסת דאז, חבר הכנסת ראובן ריבלין, כאשר בא ורצה לעמוד לצד אום-אלפחם נגד הגזענות של מרזל ושותפיו, שעכשיו מנסים אולי להלבין אותו, ולהכניס אותו דרך החלון לכנסת, אף שבכנסת יש החלטה שהמפלגה הזאת היא מחוץ לחוק. אז אני מעריך מאוד את עמלו של נשיא המדינה ראובן ריבלין, שבא להזדהות עם אנשי אום-אלפחם בזמנו, וביחד אתו חבר הכנסת, השר אורי אורבך. ואני משתתף בצער המשפחה. הוא היה אדם ישר, דמוקרט, שלמרות הבדלי הדעות הוא העריך את האדם, ואנחנו ראינו את זה בעמלו גם למען הקשישים במדינת ישראל.
ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר גם על הנושא הקודם, עניין חדרי המיון. בתקופה הזאת, תקופת החורף, בדרך כלל – וזה המון שנים – אנחנו רואים את העומס הרב בחדרי המיון מפני שהמערכת לא בנויה ולא רצתה להיבנות ולא הסיקו את המסקנות הנכונות בזמן הנכון כדי לפתור את הבעיה הזאת. אני חושב שבכל פעם אנחנו מצביעים על אותן נקודות – אני כבר שש שנים בכנסת – ובכל פעם חוזרות על עצמן אותן אבחנות, אבל אין טיפול. וזה הדבר הגרוע ביותר.
אבל ברצוני גם להגיד שחבר הכנסת ליצמן, שאז היה שר הבריאות, התחיל באיזו תוכנית טיפולית אמיתית לעניין הזה, כאשר הוא הגה את הרעיון של חדרי מיון קדמיים. ובכמה מקומות כבר יש חדרי מיון קדמיים שיכולים להפחית את העומס מעל חדרי המיון בבתי-החולים הציבוריים בצורה מאוד מאוד משמעותית. אבל לצערי הרב, בממשלה האחרונה זה נעצר.
הייתה לו גם תוכנית לטיפול שיניים, אנחנו יודעים; והייתה לו גם תוכנית לטיפול בקליטת רופאים, וזו אחת הבעיות העיקריות, חוסר בפרסונל או חוסר בצוות רפואי שהמדינה סובלת ממנו. אנחנו יודעים שיש 1,000–1,200 רופאים שעד עכשיו מסתובבים ולא יכולים לעבור את הבחינה. במדינה מתוקנת, המדינה הייתה צריכה לעזור להם, לתת להם את האפשרות להשתלב, ולא בלי בחינה. אף אחד לא דורש את זה, שלא יהיו פירושים כלשהם. להפך, אנחנו רוצים שהם ישתלבו, אבל אם המדינה לא השקיעה בלימודים שלהם, אז היא יכולה להשקיע בהשתלמות שלהם כדי לאזן את הרמה שלהם עם הרמה הדרושה במדינת ישראל. בתוך שנה אפשר לעשות את זה, ואז יהיו לנו עוד איזה 1,000–1,200 רופאים ואפשר יהיה לפתור את הבעיה של מחסור ברופאים.
הדבר השני זה מחסור במיטות. גם המחסור במיטות דורש פרסונל של רופאים, אחיות וטכנאים, כל הצוות. מדוע הממשלה מעבירה כספים למקורות או למקומות בלתי חוקיים, להתנחלויות, לשטחים הכבושים, ורק למתנחלים – שאתם יודעים שבסופו של דבר זה הולך לטמיון – במקום להשקיע את הכסף הזה בבריאות כלל האוכלוסייה במדינת ישראל?
לכן אני חושב שהבעיה הזאת לא תיפתר אם לא יופנו המשאבים הכספיים במיוחד לדברים האלה, וימשיכו לשפוך את הכסף במקומות הלא-נכונים ובמקומות שרק יכולים לגרום ליתר גזענות ולהיות מקור לעימות וקונפליקטים בתוך האוכלוסייה גם עם המתנחלים וגם עם הימין הדורסני.
אדוני היושב-ראש, ברשותך, אני אעבור לעניין של התאונה שהייתה בנגב. התאונה הייתה מחרידה, ואני לא רוצה לחזור על אותם תיאורים שהקדים אותי בהם חברי טלב אבו עראר, של מה שקרה. אבל תארו לעצמכם, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שמונה אנשים שגולחו הראשים שלהם, שאחר כך אפילו לא ידעו הראש של מי שייך לאיזו גופה, והיה צריך לעשות את זה בבדיקות דנ"א – וטוב עשו הצוותים הרפואיים, שאני מודה להם על העבודה שלהם, מה שהם עשו, אבל הצוותים הפוליטיים שטיפלו בעניין טיפלו בזה כאילו הוא דבר עובר וכאילו דבר שלא קרה.
אם חס וחלילה המקרה הזה היה קורה בצד האחר, ואנחנו שומעים מדי פעם כאשר זה קורה, אז גם התקשורת, גם הממשלה וגם מוסדות הממשלה למיניהם, רווחה ופסיכולוגיה וכל מה שמשתמע מכך, איך הם מתגייסים כדי לעזור לאוכלוסייה הזאת, למשפחות, שכל משפחה זה אימא, זה עולם ומלואו. אז לצערי הרב, גם את הדברים האלה אנחנו לא ראינו. גם את הדברים האלה לא ראינו. בתקשורת זה היה 24 שעות, ואחרי זה דממה, כאילו לא היה.
זה רק מראה על הכיוון של המדיניות של הממשלה, לאיזה כיוון ואיך היא מתייחסת ל-20% מהאוכלוסייה שלה, באיפה ואיפה – זה לא רק איפה ואיפה, זה אפילו התנהגות גזענית – כאשר מדובר חס וחלילה בצד היהודי וכאשר מדובר על אותם דברים במגזר הערבי, איך מתייחסים לדברים האלה כאילו זה כבר לא שווה, ואוקיי, אז נעבור את זה יום אחד. לא שלחו, לא פסיכולוגים ולא עובדים סוציאליים לדבר עם הילדים האלה, שלא יכלו לראות את האימהות שלהם, כי הן היו מרוטשות בצורה איומה כזו שאפילו לא יכלו להיפרד מהן. איפה הלב של האנשים שמדברים תמיד במקרים כאלה על איזה עולם ומלואו של המשפחה שחרב עליה עולמה? ושמונה משפחות, לא חרב עליהן עולמן? ראש הממשלה הסתפק רק בטלפון – שהוא מנחם? אם זה היה קורה במקום אחר, אני חושב שהוא לא היה מסתפק רק בטלפון, וקרו דברים מעולם.
<היו"ר אורי מקלב:>
יש לך עוד דקה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני שש שנים בכנסת, אני באתי ממערכת הבריאות, ואני חושב שזו אולי המערכת הכי שוויונית והכי צודקת במדינה הזאת, כי אנשי הרפואה לא יודעים לשקר, בדרך כלל הם לא משקרים, והרפואה היא דבר אמיתי. אבל לצערי הרב, בשש השנים אני ראיתי שיש הרבה שקר בפוליטיקה. לצערי הרב, ראיתי שגם בבית הזה – וכמובן, זו לא הכללה, אי-אפשר להכליל על כולם. אז אני חוזר לרפואה, אני חוזר לעולם האמת, כי יש הרבה דברים – צביעות נוראית שראיתי. יש אנשים שאני מאוד מכבד בצד הפוליטי הימני, שאין לי שום קשר אליהם, אבל לפחות המילה שלהם היא מילה, ההתנהגות שלהם היא התנהגות דמוקרטית, לא גזענית ולא מתנשאת. אבל נורא נורא נורא חורה לי כאשר אני פוגש תופעות גזעניות גם אצל שרים, לפעמים גם אצל חברי כנסת שאפילו לא נחשבים מהימין, לא מהליכוד; אפילו נחשבים מהמחנה הציוני, מה שנקרא, שפתאום מפלגת העבודה ראתה לנכון בזמן הזה להחליף את השם ל"המחנה הציוני", ועוד בעזות מצח ובחוצפה באים ודורשים קולות במגזר הערבי.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אני חושב שמן הראוי – אף שאנחנו יודעים, וגם במגזר הערבי יודעים, שאין הבדל גדול בין הליכוד לבין המחנה הציוני – אבל לפחות, אם מפלגת העבודה הייתה רוצה לשמור על הצביון האולי-יותר-מקובל, מה שהיה פעם, היא לא הייתה צריכה לעשות כיוון כזה ועוד לבוא לבוחרים הערבים ולרכוש שחקן רכש, שכאילו יגדיל לה את הסיכוי. אני חושב שזה יתבדה בבחירות האלה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה. תודה רבה. את ההצעה לסדר-היום נתתי לך.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
לא, לא, מילה אחרונה, כי אני חושב שכבר לא תהיה לי הזדמנות – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
לא, אי-אפשר לדעת.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
לא, לא, לא.
<היו"ר אורי מקלב:>
בפוליטיקה, זו לא הצעה לסדר-היום.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
בסדר. לא תהיה לי הזדמנות.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
הוא נפרד מהכנסת.
<היו"ר אורי מקלב:>
צריך להיפרד ממך באופן מיוחד.
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אז אני מודה לכל החברים, לאנשים – – –
<היו"ר אורי מקלב:>
אנחנו צריכים לדבר. לא הוא צריך לדבר. אם אנחנו היינו מדברים בזכותו ולכבודו זה היה בסדר, אבל הוא לא יכול לדבר על עצמו. לכן הדקה לא נותנת לו – – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
לא, לא, לא. אני רוצה להודות לאנשים שקשרתי אתם והם קשרו אתי יחסים, יחסים הדדיים מאוד קורקטיים, מאוד מכובדים, מכל הקשת הפוליטית, ללא – אני לא יכול להגיד בדיוק, אני לא רוצה להגיד בדיוק מאיזה מפלגות, אבל זה חוצה מפלגות; אבל גם חוצה מפלגות – אנשים שלא הסתדרתי אתם. אני מקווה שהשכל הישר ינצח, והממשלה הבאה אולי, אולי, תהיה קצת יותר הגיונית ולא תדהר ימינה לכיוון האפרטהייד, שזה דבר שיכול להוביל אסון לכל המדינה, לא רק למגזר הערבי, גם לאזרחי מדינת ישראל היהודים. תודה.
<היו"ר אורי מקלב:>
תודה רבה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. השר ישראל כץ יענה וישיב על ההצעות לסדר-היום.
מובן שצריך למצוא את ההזדמנות המתאימה והנכונה להיפרד מחברי כנסת שהיו דומיננטיים ופעלו ועשו בהרבה שטחים, כולל חבר הכנסת עפו אגבאריה, שהיה לו הרבה מה לתרום, גם בידע המקצועי שלו וגם במעורבות שלו בוועדות וגם במליאה. ודאי הכנסת תמצא לכך זמן. אדוני השר, הפודיום לרשותך.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אין ספק שהתאונה שאירעה לפני כשבועיים ובה נהרגו שמונה נשים ונפצעו עשרות בעת ששבו מתפילה, מירושלים, היא אסון מחריד, אסון שזעזע כל לב במדינה. בהחלט, גם כעת אני רוצה לשלוח תנחומים למשפחות ההרוגות, לאחל החלמה לפצועות ולחזק את ידי המשפחות שמטפלות בהן, ומאחל להן החלמה מלאה.
העיסוק, דווקא על רקע הדברים שאמרו כאן שני חברי הכנסת – חבר הכנסת טלב וחבר הכנסת ד"ר עפו אגבאריה – אני מבין את הכאב, והכאב הוא דבר שבאופן טבעי רוצים להביע אותו, אבל כמי שאמון על התחום, תחום התחבורה, התשתיות, הבטיחות בדרכים, כמובן לצד השר לביטחון פנים שאחראי למשטרה ולגופים אחרים שעוסקים בנושא, כל אסון הוא אסון, וכל תאונת דרכים וכל פצוע וכל הרוג הם בגדר עולם ומלואו. לכן הדבר הזה הוא מאוד מקודש, ואני חושב שזה בגדר קונסנזוס שצריך להיאבק ולעשות ככל שניתן כדי לצמצם וממש לבטל את התופעה של היפגעות מתאונות דרכים, בין שזה בנסיעה ברכב, בין שזה הולכי רגל, מבוגרים, ילדים, נשים, גברים.
ואכן, בשנים האלה, כשש שנים שאני נמצא במשרד – רק באופן סטטיסטי, לא מבחינת התחושות כמובן – אכן הייתה ירידה משמעותית. כשנכנסתי היו כ-450 הרוגים בשנה, היום זה בגדר 300 ומשהו. גם זה מספר גבוה. אני מדבר על מספרים מוחלטים ולא יחסיים – בלי קשר למספר כלי הרכב והגידול באוכלוסייה – באופן מוחלט, לפני שנתיים מספר ההרוגים שירד מ-300 השתווה למספר ההרוגים שהיה לפני 50 שנה, אף שמספר הרכבים עלה בצורה דרמטית, וכן עלתה הנסועה בכבישים, ולמרות כל הגידול באוכלוסייה.
יש כמה דרכים להתמודד עם התופעה. קודם כול, כמובן, טיפול חירום. וכמו ברפואה, גם בתחבורה. בכל שנה מאותרים מוקדי סיכון שסדר העדיפויות שלהם כולל היבטים שונים. יושבים צוותים של אנשי משרד התחבורה – רק גורמים מקצועיים, שר לא יושב בצוות הזה – אנשי המשטרה, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. בודקים ובוחנים גם, לצערנו, לפי מספר נפגעים ותאונות, לפי הסיכון התחבורתי, לפי היבטים אחרים. בסופו של דבר מושקעים כ-200 מיליון שקלים בכל שנה בפרויקטים בין-עירוניים כדי לתקן מוקדי סיכון בין-עירוניים, וכ-200 מיליון שקלים – בפרויקטים פנים-עירוניים שמטפלים באותם מקומות שהם מקומות מסוכנים. וטיפול החירום, שהוא כמובן מוגבל תקציבית, וככל שיש יותר תקציב – אגב, הוא מוגבל גם סטטוטורית. נניח שיש החלטה להתקין רמזור מול יישוב – ובדרך כלל ביישובים קטנים, ככל שאתה מרחיב את הכבישים, הכניסה והיציאה שמאלה ביישובים קטנים היא יותר בעייתית. אגב, פקקים מונעים תאונות, אבל פקקים גם מעכבים את התנועה. תנועה מהירה יכולה לגרום ליותר סיכון. בהחלט, אנחנו מכינים תוכניות גם לדברים האלה. אבל כדי להתקין רמזור צריך להכין אישורים סטטוטוריים, ויש אפילו מקומות שיש האישור הכספי אבל מקדמים את התכנון מול הרשויות, מול הוועדות, וכשהדברים מוכנים גם עושים את הדברים האלה.
מעבר לכך יש המפה הגדולה, והמפה הגדולה – אם אני אסתכל כרגע על כל מה שקורה במדינה; אם אני אדבר על, נאמר, אזור הנגב, שאנחנו דיברנו עליו עכשיו, ואזור הגליל – ניקח שני אזורים מרוחקים, והתשתית שם היא פחות מפותחת ויש שם הרבה כבישים אדומים, אף שכבישים אדומים ומפגעים יש כמובן גם בערים הגדולות ויש גם באזור המרכז ובדרך לירושלים ובירושלים. אנחנו הוצאנו לדרך לפני כחמש שנים – ראש הממשלה ואני הגשנו תוכנית והממשלה אישרה – תוכנית "נתיבי ישראל", שהכותרת שלה: חיבור הנגב והגליל למרכז. גם ירושלים – אתם רואים את העבודות – עם השקעה עצומה וחסרת תקדים. ראש הממשלה הקודם שהשקיע בתשתיות היה יצחק רבין, אבל בקנה-מידה של התקציבים שהיו אז. זו גם הייתה השקעה מבורכת, אבל ההשקעה בשנים האלה היא בהיקפים חסרי תקדים, שלא היו מאז קום המדינה, ברשת של כבישים, רכבות, מחלפים וכל אותם פרויקטים שהמשמעות שלהם היא חיבור כלכלי-חברתי והמשמעות שלהם היא יותר בטיחות.
עכשיו אני רוצה להתייחס לכביש 31, זה הכביש שהוא בין להבים לצומת שוקת. לאחר מכן, מצומת שוקת הוא ממשיך לערד. זהו כביש אדום; כביש עם שני מסלולים בלבד; כביש לא רחב במיוחד, שנכון שנהג צריך לנהוג כמו שצריך, ומי שמעמיס דברים על משאית חייב לוודא שהוא עושה את זה כמו שצריך, ומי שמשגיח עליו צריך גם להשגיח עליו, אבל מובן שתנאי הכביש – ככל שהם פחות טובים הפגיעה היא פחות סלחנית, ולכן יש חשיבות גם לתשתיות, ודאי. במסגרת התוכנית הזאת – אני אתייחס ספציפית כממשלה. כממשלה, אני כשר תחבורה, כשבאתי להכין את תוכנית "נתיבי ישראל", כשנכנסתי למשרד התחבורה לפני כשש שנים, כמעט שש שנים, אמרו לי: כביש חוצה-ישראל מקריית-גת ודרומה לא יוארך, ומיוקנעם וצפונה לא יוארך. ושאלתי: למה לא יוארך? אמרו: כי זה לא כלכלי. אמרתי: אז מה? האזורים האלה הם לא כלכליים? ולמה קוראים לכביש חוצה-ישראל? כביש חוצה-ישראל זה בסטנדרטים משובחים תחבורתית, בטיחותית. ולא קיבלתי את העמדה הזאת. היה לי ויכוח עז עם מי שגם היום מכהן כראש מועצת להבים, אלי לוי, ששמענו אותו אחרי התאונה, ואני פשוט נדהמתי מהציניות ומהשימוש בדם קורבנות ופצועות כדי לקדם דברים שהם חשובים אבל לא קשורים לתוך הנושא הזה.
הייתה איזו תוכנית, שלא אושרה עדיין, להקים מחלף בלהבים; דבר שיש לו חשיבות מבחינת היקף התנועה. אבל אני, כאלטרנטיבה לדבר הזה, הכרעתי שממשיכים את כביש חוצה-ישראל דרומה, מאזור מאחז–קריית-גת עד צומת שוקת. אחרי זה הכוונה להמשיך אותו לנבטים, ומקדמים כבר את התכנון, ולאחר מכן עד צומת הנגב. במקביל, בצפון, גם כן מאזור יוקנעם יש מזלג: בשלב הראשון כביש אגרה עד קריית-אתא, צומת סומך, ולאחר מכן עד שלומי. במקביל, הזרוע הצפון-מזרחית לכיוון קריית-שמונה נמצאת בביצוע מתקדם. בסוף זה יחובר בלי אף רמזור – בין יוקנעם לצומת ישי יהיה חיבור ללא רמזורים. במקום הרמזורים מול טורעאן וכל היישובים האחרים יהיו מחלפונים שיחליפו גם את הרמזורים. כביש נטול רמזורים מאזור קריית-שמונה, עמיעד – בשלב הזה עד צומת שוקת ולאחר מכן נבטים וצומת הנגב. וכמובן מצומת שוקת, אוטוסטרדה לערד – אני לא קורא לזה חוצה-ישראל כי לא חברת "חוצה ישראל" עושה את זה אלא חברת "נתיבי ישראל", מע"צ לשעבר – שהיא כבר בשלבי ביצוע, ויש קטעים שנפתחו, ויש קטעים שייפתחו. ההשקעה שם היא למעלה מ-2 מיליארד שקלים בשני הפרויקטים, שזה פרויקט אחד בעצם.
אני אקח עכשיו את כביש חוצה-ישראל, שבמקביל אליו קרתה התאונה, בכביש 31. כביש חוצה-ישראל משדרג את הכביש – מהאזור שבו כביש 6 היום מתחבר לכביש 40, בדרך לבאר-שבע, הוא משדרג את הכביש, הוא ממחלף את צומת בית-קמה, הוא מקים מחלף נוסף מול רהט, שייקרא – וגם לדברים האלה יש משמעות סמלית – הוא ייקרא "מחלף רהט". הוא יהיה לפני מחלף להבים – לא מחלף, לפני צומת להבים. מחלף רהט יאפשר כניסה ויציאה מהעיר רהט, שהיא עיר גדולה, באופן ישיר למחלף – אני מדבר על דברים מתוקצבים.
אגב, בתוכנית סיוע לדרום לפני כמה חודשים, אחרי "צוק איתן", אני קידמתי ואני פניתי לראש עיריית רהט, ותקצבו לו בתוכנית את החיבור מהמחלף שאנחנו מקימים לתוך העיר רהט, דבר שהיה תקוע במשך שנים. כלומר, רהט לא תגיע לצומת להבים בכלל. הם ייכנסו ויצאו ממחלף רהט, וכשהם ייסעו מזרחה הם גם יעברו דרך המחלף החדיש הזה. גם תושבי להבים, אגב, צפונה יעברו דרך המחלף, כך שמהבחינה הזאת עומס התנועה בצומת להבים יפחת מאוד.
אבל הדבר הגדול, שהכביש החדש מחליף את כביש 31 בתור הציר המרכזי. ציר 31 יישאר משהו אזורי, ללא 90% מנפח התנועה שאנחנו מדברים עליו עכשיו, בסגנון אחר לגמרי. הכביש המרכזי הוא כביש 6.
אני חייב להגיד לכם – התקשורת דווקא כן דיווחה, וזה היה באמת מאוד מזעזע, ובצדק דיווחה, ולא ראיתי שום הבדל בין זה לבין, לצערי, תאונות אחרות שהיו. הייתה תאונה נוראית בזמנה בנשר, שמשאית גם רמסה מכונית שם, הידרדרה בירידה. היו תאונות אחרות, גם כן קשות ביותר, בדרך לטבריה, במקומות אחרים, שמשפחות שלמות נכחדו ממש. התקשורת דיווחה.
אמרתי, אותו ראש מועצה עשה דבר שלא ייעשה, הוא רקד על הדם. אתה רוצה לקדם מחלף בצומת להבים, תגיד את זה, זה בסדר גמור שאתה נאבק על זה. אל תגיד שהתאונה הייתה שם, אל תגיד שמפני שלא עשו את זה הייתה תאונה. להפך. התאונה הייתה במקום שאנחנו בונים לו את האלטרנטיבה. בונים כביש חוצה-ישראל, באותה רמה של כביש חוצה-ישראל, עם חיבורים – אני לא אתחיל להקריא לכם, אתם יודעים, יש כאן, מן הכתב – אבל עם חיבורים לכל יישובי הקבע של האוכלוסייה הבדואית, עם חיבורים לפזורה, לכל האוכלוסייה שגרה שם. זאת אומרת, אנחנו מביאים פרויקטים ברמה הגבוהה ביותר לאזורים האלה, כי אני חושב והממשלה חשבה וראש הממשלה חשב שגם באזורים האלה מגיע מה שמגיע במרכז המדינה, מה שמגיע במקומות אחרים. לא רק שאין קיפוח, יש כאן בדיוק, תחת הדגל של "נתיבי ישראל", חיבור הנגב והגליל למרכז, וגם כמובן בתוכם.
אתמול – אי-אפשר לחנוך עכשיו, זה בחירות – אז עליתי על הרכבת שיצאה מנתיבות. כן, עליתי, באתי כשר התחבורה. באתי לתחנה, עליתי לרכבת, רכבת בנתיבות, עם תחנה מפוארת. לפני שנה נפתחה התחנה בשדרות, לצערי התחנה הממוגנת הראשונה בעולם, ועד סוף השנה הרכבת תתחבר מאשקלון לבאר-שבע, וגם באופקים תיפתח תחנה. זאת אומרת, שזה לא רק שלוש הערים האלה. זה כל מי שגר שם בסביבה – קיבוצים, מושבים, מיעוטים, כולם נהנים. היקף הפרויקט, אגב, בין אשקלון לבאר-שבע, 2.2 מיליארד שקלים, שהושקעו והם כבר בשלבי ביצוע הכי מתקדמים. עד סוף השנה זה קיים, ועד סוף השנה כביש 6 מוכן. וחלקים ממנו, כולל החלק שמחליף את הקטע שהייתה בו תאונה, בעוד פחות מחצי שנה כבר יהיו פתוחים, כלומר התנועה עוברת לכביש המרכזי.
זאת אומרת, הממשלה, מצפונה נקי. א. אין מזור לכאב, אבל אני חושב שזה לא נכון לבוא – אני מבין את הכאב גם, וזה בסדר שכל אחד קרוב אצל עצמו וזועק את הזעקה. אגב, הוקמו ועדות, צוותים במשטרה, לבדוק את ההתנהלות התנועתית, וגם הוקם צוות בראשות המדען הראשי במשרד התחבורה, לא כדי לבדוק את עצמנו אלא כדי להפיק לקחים, ולקחי רוחב למקומות אחרים. במסגרת הבדיקה של המשטרה ודאי בודקים גם את הנהגים, בודקים את ההעמסות, הכלים והדברים. הרי כל אחד רואה בעין בלתי מזוינת מה היה שם על המשאית ומה בלט ומה היה – ואיך תיארת, ד"ר אגבאריה – –
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
– – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
– – תיארת גם כרופא – –
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
– – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
– – תיאור מאוד מזעזע – או מי תיאר כאן את התיאור – –
<עפו אגבאריה (חד"ש):>
אני, כן.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
– – של הראשים שנערפו – ובואו, אנחנו לא נחזור על הדברים, בשל הכאב שכולם כבר – – –
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
– – – אכיפה תעבורתית בכלל.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
מה?
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
תתייחס קצת לאכיפה התעבורתית שם.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
רגע, שנייה, אני רק נותן כרגע את – – –
<טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע):>
– – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אני אתייחס לכל דבר ככל שירשו לי. אני רק אומר, זה לא שמתחילים עכשיו לטפל בכביש ועושים איזה טלאי בכביש, כמו שניסו להציג את זה; זה לא שמישהו התעורר. כל הדבר הזה, זה לא כפתור שלוחצים עליו עכשיו. זו עבודה שהתחילה לפני כמה שנים, בהשקעות עצומות. הבאתי לכם את נושא תוואי הרכבת, אני מראה לכם את הארכת כביש 6 לליבת האזור, מי ייהנה קודם כול? כל יישובי הבדואים הקבועים, הפזורה, כולם ייהנו מתשתית, שהיא גם תביא צמיחה, היא גם כלכלית, גם חברתית וגם בטיחותית. וכך הלאה זה ממשיך, כי אנחנו רוצים לחבר את האזורים האלה. אנחנו מכירים את זה ממרכז המדינה, מכירים את זה מהגליל, אתם רואים את הדברים האלה, אתם רואים בדיוק את המשמעות של הדברים האלה, וזו התשובה האמיתית. לא טלאי על טלאי. התשובה היא להביא לאזורים האלה תשתיות.
נכון, תאונות יכולות לקרות גם בכביש 6 – נהג מתהפך, נהג עושה – אבל לפחות התשתית היא כזאת שהיא מצמצמת, והיא לא כמו הכביש הזה שבו זה חצי הזמנה לרצח, לנסוע בכבישים האלה. אגב, אני הנחיתי גם למצוא את התקציב בכביש החדש, ולהתקין בו תאורה גם, כמו שכשנכנסתי לתפקידי, התקנתי תאורה, אחרי הרבה מאוד שנים שלא הייתה, בכביש דימונה–באר-שבע. ומאז, ברוך השם, אני לא יודע אם בכלל יש תאונות. היו שם המון הרוגים קודם בקטעים האלה.
אנחנו משקיעים, אנחנו מקרבים את תחנת הרכבת לתוך העיר דימונה. אנחנו משקיעים עשרות-עשרות מיליארדים בגליל ובנגב, בנגב ובגליל, כדי לתת שם תשתית וכדי לחבר אותם לכל מוקדי התעסוקה, המגורים. בנתיבות, אתמול ראיתי, 3,000 יחידות דיור נבנות עכשיו, כבר בבנייה, מתוך ציפייה לתחנת הרכבת. אותו דבר במקומות האחרים. כלומר, אנחנו מראש באנו ועשינו והשקענו כדי להציל חיים וכדי לחבר את כל מדינת ישראל, ללא שום אפליה. בגליל גרים, יש הרבה מאוד יישובים ערביים, יש יישובים דרוזיים, יש יישובי מיעוטים, יש יהודים, והתשתית עיוורת לאידיאולוגיה. כלומר, יש באספלט אידיאולוגיה, לאן מובילים אותו, אבל היא לא מבחינה – כולם נוסעים.
מחלף ג'לג'וליה, במסגרת כביש 531 – כביש אדיר, שמחבר את כל האזור מכפר-סבא עד לכביש החוף ולנתיבי-איילון ולשאר הדברים – הוא כביש שמחבר את כל האוכלוסיות. המסילה המזרחית של הרכבת, שאנחנו מקדמים את התכנון שלה, תחבר את היישובים הערביים בשדרה המזרחית, גם כן בתוואי. הרי היינו ביחד – – –
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
מחלף באקה – – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
– – – היינו ביחד וביקרנו ביחד, איפה, בכפר-ברא ובעוד מקומות, ואני פתוח תמיד לפניות.
נכון, אגב – אני אומר לד"ר אגבאריה – ביקרתי באום-אלפחם והייתה לי הזכות להפגיש בינך לבין קרוב המשפחה שלך שהוא מהתנועה האסלאמית ואתה מהצד השני; בזכותי נפגשתם גם, באותה פגישה, כי ביקשתי ממך להצטרף. אז לא ידעתי עד כמה זה – ראיתי אותו שם משפחה, אמרתי – – –
<קריאה:>
– – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
– – – אבל אנחנו עובדים דרך רשויות. אתה פונה אלי לפעמים. אני לא יכול לקדם פרויקט דרך חברי כנסת. הנה, כשבאנו, באנו לרשות. כשנפגשנו, נפגשנו ברשות. אנחנו ככלל, כמעט ללא יוצא מן הכלל, עובדים דרך רשויות. ולכן בזמננו כשהיינו, קידמנו, החלטנו – אנחנו מטפלים בכל הדברים האלה.
לכן אני אומר: הכאב הוא כאב, וצריך מאוד לדייק כשקורים דברים כאלה. ואני מאוד מאוד – אני חושב שלא רק אני, רבים בציבור מאוד רגישים להתייחסות, כי מדובר בדיני נפשות. צריך מאוד להקפיד על מה שאומרים, מאוד להקפיד על מה שאומרים. כשאומרים: מישהו אשם או מישהו לא עשה, ואני לא מדבר על התנהלות התנועה – בכלל לא מספרים. מה שאמרתי לכם כאן לא בא לידי ביטוי, שבונים כביש שלם מאזור מאחז, קריית-גת, עבור דרך מחלף רהט עד שוקת, מחלף בשוקת, עד ערד – מי גר שם בכל הקטע הזה, בעיקר – ומשקיעים 2.2 מיליארד שקלים. וזה עוד מעט מוכן, לפחות בקטע עד שוקת, עוד השנה הזאת, אלה עובדות, ועם חיבורים ומחלפים וכניסות ליישובים הבדואיים. אי-אפשר להתעלם מדבר כזה.
אז תמיד צריך להפריד בין הדברים. יש חברות, חברות שמתנהלות ובונות, צריך להשגיח עליהן. אבל אני כשר, כממשלה, שמסתכל על כלל האוכלוסייה, על כלל האזורים בתחום שאני ממונה עליו, עם ראש ממשלה – שאני אומר לזכותו: הוא היה שותף, הוא תמך, גם בגזירות כלכליות ותקציביות, הוא כן גיבה את ההמשך. גם אני הייתי צריך להיאבק. ונאבקנו, יהודים ולא יהודים, כולם ביחד, לקדם את הדברים, ושלא יקצצו בהם.
ואני אומר לכם שהמדינה עומדת להשתנות. וגם ערך הנדל"ן שם עומד לעלות, דרך אגב. המודרניזציה, יש לה כל מיני משמעויות. יבואו בעלי עסקים, יבואו יזמים, ירכשו, יבנו, יקימו. כי מה זה המרחק משם, בסוף, למרכז – 50 דקות, עם כל התשתיות האלה ברכבת? שעה מינוס, שעה פלוס?
עוד מעט יש רכבת מחיפה לעפולה ובית-שאן, רכבת מעכו לכרמיאל; עוד מעט רכבת, בתוך שלוש שנים, מתל-אביב לירושלים; והרכבות האלה שאמרתי בנגב. וכל הדברים האלה, וכבישים. מערכת אחת שמתחברת, מדינה לא גדולה, שבה קודם כול נושא הבטיחות ופינוי הרכבים לתחבורה ציבורית, לרכבות, הוא בראש סדר העדיפויות, ואלה הדברים שאנחנו עשינו.
יחד עם זאת, מה שצריך לבדוק – צריך לבדוק. אמרתי: צריך לבדוק ולא להעלים שום דבר ולהפיק לקחים תמיד ולהסיק מסקנות לגבי כל הדברים.
אבל הדבר הכי חשוב, אני אומר את זה למציעים ואני אומר לכולם: הדבר הכי חשוב שמתבצע זה לשנות את התנאים הבסיסיים, לסלק את הכבישים האדומים. זה לא יקרה ביום אחד, אף שזה קורה בקצב מדהים. כי את מה שלא עשו הטורקים והאנגלים ומקימי המדינה ומובילי המדינה בערך 60 שנה, אי-אפשר לעשות ביום אחד וגם לא בחמש או שש שנים. וככל שעושים יותר, אגב, אנשים רוצים יותר, כי הם רואים כבר שזה קורה. אבל זה בסדר. אבל באמת זה נעשה בקנה מידה ובשיטה ובקצב שהם חסרי תקדים. וכשמדובר על פריפריה בנגב ובגליל אז ודאי שהיישובים הערביים, הבדואיים, או כל אחד לפי אורח החיים, הם האחרונים שסובלים והם רק נהנים מהדברים האלה. אוקיי. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לשר התחבורה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
יש שאלות?
<היו"ר יצחק וקנין:>
מה אדוני מציע? האם להסתפק, האם – אתה מציע להסתפק?
<מיקי לוי (יש עתיד):>
להסתפק בתשובת השר.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
מה אני אמור לעשות עכשיו?
<היו"ר יצחק וקנין:>
לא, אם אתה – – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
להסתפק בתשובת השר, אדוני.
<היו"ר יצחק וקנין:>
בסדר, שאלתי את השר אם הוא רוצה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אוקיי. ברשותכם, אני רוצה עכשיו גם להצטרף לתנחומים – לזכרו של השר אורי אורבך, חבר הכנסת אורי אורבך, לשלוח תנחומים למשפחה, לחבריו. הוא היה באמת דמות מיוחדת, דמות שמצד אחד הייתה בה חדות מחשבתית ואידיאולוגית, ומצד שני מתינות גדולה והתנהלות מאוד מקרבת באופן חברי, מול כל קבוצות האוכלוסייה ומול כל זרמי חברי הכנסת על דעותיהם השונות. שילוב מאוד מיוחד, שלווה בחוש הומור מאוד מיוחד. נחשפתי אליו בעיקר בקדנציה הזאת בממשלה, משהוא התמנה לשר בממשלה שאני גם כן מכהן בה. תמיד ידע לשזור את המשפט שהפיג את המתח, לומר את הדברים המתאימים.
הוא טיפל מכל הלב, במסירות רבה, בציבור הקשישים, היה מאוד רגיש לנושא. פנה אלי גם בדברים שקשורים אל תחום הטיפול וגם לאחרים. הייתה לו מחשבה מקורית. הוא מינף את המנדט של המשרד ובאמת קידם נושאים רבים בתחום החשוב הזה. נזכור אותו כולם כמו שהוא היה, דמותו נמצאת מול עינינו, ויהי זכרו ברוך.
<היו"ר יצחק וקנין:>
יהי זכרו ברוך.
תודה לשר התחבורה. מאחר שאני מבין שגם החברים מסתפקים, אאפשר לחבר הכנסת, אף שאנחנו מסתפקים בתשובה – חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, דעה אחרת, מהצד. אבל, אדוני, לא מפה.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
מאיפה?
<היו"ר יצחק וקנין:>
מהצד, מלמעלה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אני יכול? יש ישיבת ממשלה מיוחדת.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אני חושבת שאנחנו צריכים להפסיק את הישיבה.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אדוני היושב-ראש – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
זה לא תלוי בי.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
במי זה תלוי, אדוני היושב-ראש? אם יש הסכמה כללית, אני חושב שאפשר.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אנחנו אלה שביקשו את הדיון, אז אנחנו מבקשים להפסיק אותו.
<מרב מיכאלי (העבודה):>
אנחנו מבקשות להפסיק את הדיון. אנחנו מרגישות לא נוח. זה נראה לי לא ראוי להמשיך את הדיון כרגיל.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תראו, רבותי, אני מבין את הבקשה שלכם. מאחר שיש עוד נושא אחד שנשאר בסדר-היום – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
בסדר, אנחנו המבקשות.
<מרב מיכאלי (העבודה):>
אנחנו צריכות לדבר.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אתן מבקשות למשוך אותו?
<מרב מיכאלי (העבודה):>
כן, לדחות אותו למועד אחר.
<היו"ר יצחק וקנין:>
רק רגע, רק רגע, יש גם הצעת חוק.
<מרב מיכאלי (העבודה):>
אז מה? אבל אנחנו מרגישות שזה לא ראוי להמשיך את הדיון כרגיל.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אני מסכים אתכן, אבל אני לא יכול – תראו, רבותי, יש סדר-יום לכנסת. אני מבין את העניין, כבר הייתי בסיטואציה יותר קשה מאשר זו שהם מדברים עליה. אני לא יודע אם מישהו זוכר את אותו לילה שבורג שהודיע לנו על חבר הכנסת אמנון רובינשטיין, והפסקנו לשתי דקות והמשכנו את הדיון.
<מיכל רוזין (מרצ):>
להבדיל. הפעם לצערנו המציאות היא מרה.
<מרב מיכאלי (העבודה):>
הפעם לא הפסקנו אפילו לשתי דקות.
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, אתן, לגבי הסעיף שלכן, עם כל הכבוד, אני מקבל את זה, הסעיף שלכן לא יועלה. אבל יש לי הצעת חוק שאני חייב להמשיך את הדיון בה. אני מציע, רבותי, כל העניין יכול להסתיים בחמש דקות, זה קריאה שנייה ושלישית. אורי מקלב יציג את הדבר. גאלב, אפשרתי לך.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
תודה, אדוני היושב-ראש. אני כמו חברי, קודמי, מצטרף להבעת תנחומים על הליכתו של חבר הכנסת אורי אורבך, השר לאזרחים ותיקים, ומביע תנחומי למשפחה.
אני רק רוצה לומר לשר התחבורה ולשר לביטחון הפנים: עד אתמול בלילה – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
בואו נלך מפה, כולם, ואף אחד לא יצביע גם על הצעת החוק.
<מרב מיכאלי (העבודה):>
לא, גם אם אין שר אי-אפשר להמשיך לקיים את הדיון.
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, הצעת החוק הזאת הייתה מוסכמת, עברה היום פטור מחובת הנחה, אני מבין. חבר הכנסת נמצא פה. אם הוא יוותר אני סוגר את הדיון ונגמר הסיפור.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
נעשה את זה קצר, בחמש דקות.
<היו"ר יצחק וקנין:>
טוב, אדוני. גאלב, תסיים ואעלה אותו.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
אדוני היושב-ראש, עד אתמול בלילה, וכדאי שהשר לביטחון הפנים ושר התחבורה ידעו, אין עדיין שילוט המגביל את רוחב המטען המובל על הכביש הזה, למרות האסון של שמונה משפחות, אסון כבד. עד אתמול בלילה אין השילוט הזה. ואחרי הדברים המאלפים וההסברים המעניינים של כבוד שר התחבורה, שאנחנו באמת מעריכים את פועלו בשש השנים האחרונות, עדיין אחרי אסון כבד כזה, עדיין אין שילוט חשוב שיכול למנוע את התאונה הבאה. על כן אני מציע שגם הוועדות שקמו, לבדיקה, שהוא דיבר עליהן, וגם הדברים האחרים, שקודם כול יבדקו אם השילוט הזה קיים, כדי למנוע את התאונה הבאה. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת גאלב מג'אדלה.
<הצעת חוק לתיקון פקודת השותפויות (מס' 5), התשע"ה–2015>
[מס' מ/834; "דברי הכנסת", מושב שני, חוב' י"ח, עמ' 8510; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר יצחק וקנין:>
אני עובר להצעת חוק לתיקון פקודת השותפויות (מס' 5), התשע"ה–2015, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג אותה חבר הכנסת אורי מקלב, וזה בכפוף לקבלת פטור מחובת הנחה ובכפוף להנחה על שולחן הכנסת.
<מרב מיכאלי (העבודה):>
אדוני, אנחנו לא – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
עוד עשר דקות אני מסיים.
<אורי מקלב (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
ממש, אני אעשה את זה הכי קצר שיכול להיות בהצעת חוק כזאת גדולה וכזאת מורכבת.
קודם כול, אני מודה לך, אדוני היושב-ראש, ולחברי חברי הכנסת. תודה מיוחדת גם לחבר הכנסת אברהם מיכאלי וחברת הכנסת מרב מיכאלי. אתם ליוויתם אותנו בהצעת החוק הזו ועקבתם אחרי ההתקדמות וקיבלתם גם את כל החומרים. זה דבר לא טריוויאלי, שמגיעה הצעת חוק למליאה, שהיא לא משהו דחוף, בתקופת הפגרה, אבל בעיקר בגלל ההשקעה הגדולה שהשקיעו בחוק הזה מאז יוני בעשרות ישיבות, או ב-11 ישיבות, שהיו ארוכות מאוד. לכן, כי אנשים השקיעו בזה גם ממון רב וגם זמן רב – במיוחד בחוק השותפויות יש שילוב של חברות גדולות לחיפושי נפט, ומצד שני משקיעים קטנים מאוד שאף אחד לא ייצג אותם והם באו לייצג את עצמם, ורצף הדיונים היה מאוד חשוב. למען לא ניגע לריק מבחינה זו, הבאנו לאחר ההשקעות הרבות את הצעת החוק הזו.
אני רק אגיד לכם שמדובר בהצעת חוק לתיקון פקודת השותפויות (מס' 5), התשע"ה–2015. הצעת חוק זו נדונה בכנסת ונתקבלה בקריאה ראשונה ביום י' באדר א' התשע"ד, ועכשיו, היום, כ"ז בשבט התשע"ה, 16 בפברואר, הצעת החוק הזאת מוגשת ללא הסתייגויות לקריאה שנייה ושלישית. הוגשו הצעות לרשות הדיבור, אני מבין שמוותרים גם על זה.
אני רק אגיד לכם שוועדת החוקה, חוק ומשפט – אני מתכבד להביא את זה בשם היושב-ראש הקבוע, חבר הכנסת דוד רותם, שהתכבדתי למלא את מקומו בחוק הזה והוא סמך את ידו. היום אנחנו מביאים לו באמת דבר מוגמר, לאחר מאמצים רבים. אני מבקש להעלות את זה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<אורי מקלב (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אני אעביר לפרוטוקול דברים רבים שלא – יש כאן רק דבר אחד, ברשותכם, שביקשו להכניס, שזה סעיף 4 שנמצא אצלי בגרסה. הכינו לי כאן ארבעה-חמישה דפים, אני ממש לא מקריא אותם, אבל בנוסף, מוצע להטיל על חברת השותף הכללי ועל נושא המשרה בשותפות חובת זהירות ואמונים כלפי השותפות, בדומה לחובות שנהוג להטיל על נושאי משרה לפי חוק החברות. אמרתי את הנקודה? זה בסדר?
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
בסדר גמור.
<אורי מקלב (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אז תגידו לי רק אם אתם – כי יש כאן דברים שעמלו עליהם.
<גאלב מג'אדלה (העבודה):>
מסודר.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אוקיי. אם כן, רבותי – – –
<אורי מקלב (בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אני כבר מביא את זה. אני לא רוצה שתצא תקלה. אם אנחנו מסדרים את זה, אז שזה יהיה מושלם. אז תנו לי רק להקריא, שדמי יוזמה, שהם אחוז מסוים שחברת השותף הכללי מקבלת מהרווחים או מההכנסות של השותפות בתור תמלוגים, הוחרגו מכך, ואין צורך לאשר את קבלתם כל שלוש שנים. עוד בהקשר זה, מוצע להעביר כי עניין אישי אינו כולל עניין אישי הנובע מזכות של חברת השותף הכללי או של בעל השליטה בה או של חברה בשליטתו לקבל דמי יוזמה. מטרת ההעברה הזו לוודא כי השותף הכללי המנהל את השותפות לא ייאלץ להעביר כל החלטה לאישור האספה הכללית, וזאת על מנת שלא יפגע בייצור השליטה הנתון לו. וזה אמר את הכול.
יש כאן תודות רבות, במיוחד לניצן רוזנברג מהמחלקה המשפטית, לאבי ליכט ולעורך-דין חיים זקס, ולגברת דורית ואג ולתמי ברנע ולעורכת-דין סיגל קוגוט; ואמרתי, חבר הכנסת אברהם מיכאלי וחברת הכנסת מרב מיכאלי. אני מודה לכולם ואני מבקש להצביע על החוק.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה. אם כן, רבותי, כפי שאמר מגיש הצעת החוק, חבר הכנסת אורי מקלב, אין הסתייגויות לחוק, אבל יש בקשות דיבור. המבקשים אינם נמצאים פה, אינם נוכחים במליאה.
אם כן, אנחנו עוברים מייד להצבעה בקריאה שנייה. הצעת חוק לתיקון פקודת השותפויות (מס' 5), התשע"ה–2015, קריאה שנייה. רבותי, מי בעד? מי נגד?
הצבעה
בעד סעיפים 1–8 – 8
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–8 נתקבלו.
<היו"ר יצחק וקנין:>
שמונה בעד, אין נמנעים, אין מתנגדים. רבותי, הצעת החוק נתקבלה בקריאה שנייה.
אני עובר לקריאה שלישית. הצעת חוק לתיקון פקודת השותפויות (מס' 5), התשע"ה–2015, קריאה שלישית. מי בעד, רבותי? מי נגד?
הצבעה
בעד החוק – 8
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק לתיקון פקודת השותפויות (מס' 5), התשע"ה–2015, נתקבל.
<היו"ר יצחק וקנין:>
הצעת החוק נתקבלה בקריאה שלישית, ותוכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. תודה רבה לכל חברי הכנסת.
כן, חברת הכנסת מיכל רוזין.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אני רוצה לבקש, בשם חברת הכנסת מרב מיכאלי ובשמי, למשוך את ההצעה לסדר-היום. אף ששתינו לא חשודות בכך שאנחנו לא חושבות שזה אחד הנושאים החשובים ביותר שיש להילחם עליהם, אנחנו באמת מרגישות קושי רב בשעות קשות כאלה, ואנחנו חושבות שהמליאה צריכה להפסיק את דיוניה מתוך כבוד לאורי אורבך. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה. אני מודה לחברת הכנסת מיכל רוזין וגם לחברת הכנסת מרב מיכאלי.
<מרב מיכאלי (העבודה):>
מתוך כבוד לשר וחבר הכנסת אורי אורבך – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
אין ספק.
<מרב מיכאלי (העבודה):>
– – שכולנו אהבנו אותו, ובאמת אני חושבת שהוא יחסר – הוא עם ההליכות הנעימות והלא-מתלהמות שלו יחסר לכולנו מאוד מאוד.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי.
<אברהם מיכאלי (ש"ס):>
מצטרפים לדברים שלכן אפילו שלא אמרתן.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אנחנו כולנו, באמת, משתתפים בצער וביגון של משפחת אורבך. אני חושב שבאמת איבדנו היום ידיד וחבר, חבר כנסת למופת. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים ויהי זכרו ברוך.
רבותי, אני נועל את ישיבת הכנסת. תודה לכולם.
<הישיבה ננעלה בשעה 13:55.>