דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ג' ישיבה ה' הישיבה החמישית של הכנסת העשרים יום רביעי, י"ז באייר התשע"ה (6 במאי 2015) ירושלים, הכנסת, שעה 11:00 תוכן העניינים שאילתות דחופות 5 2. עתיד דיירי הדיור הציבורי בתוכניות פינוי-בינוי של "עמידר" 5 אילן גילאון (מרצ): 5 שר הבינוי אורי אריאל: 5 איציק שמולי (המחנה הציוני): 10 דב חנין (הרשימה המשותפת): 11 3. מעצר ילד בן שש וחצי בירושלים המזרחית 19 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 19 שר הבינוי אורי אריאל: 19 1. קריאת שרי החוץ של האיחוד האירופי לסמן מוצרים מההתנחלויות 21 דוד אזולאי (ש"ס): 21 סגן שר החוץ צחי הנגבי: 22 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 23 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 24 הפגנות בני העדה האתיופית ותחושתם שיש יחס מפלה מצד המשטרה כלפיהם 25 עליזה לביא (יש עתיד): 25 רועי פולקמן (כולנו): 29 אברהם נגוסה (הליכוד): 31 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 33 אילן גילאון (מרצ): 36 מרדכי יוגב (הבית היהודי): 40 יצחק וקנין (ש"ס): 42 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 44 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 52 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 80 מירב בן ארי (כולנו): 82 חנין זועבי (הרשימה המשותפת): 84 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 87 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 89 ינון מגל (הבית היהודי): 90 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 91 דב חנין (הרשימה המשותפת): 92 עיסאווי פריג' (מרצ): 94 יפעת שאשא ביטון (כולנו): 95 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 96 איתן כבל (המחנה הציוני): 98 מאיר כהן (יש עתיד): 100 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 102 אורי מקלב (יהדות התורה): 103 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 105 יוסי יונה (המחנה הציוני): 107 ענת ברקו (הליכוד): 108 שרון גל (ישראל ביתנו): 109 משה גפני (יהדות התורה): 110 יעל גרמן (יש עתיד): 114 אייל בן ראובן (המחנה הציוני): 116 דניאל עטר (המחנה הציוני): 117 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 119 רחל עזריה (כולנו): 120 מיכל רוזין (מרצ): 121 ציפי לבני (המחנה הציוני): 122 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 124 אלי אלאלוף (כולנו): 125 יעקב פרי (יש עתיד): 127 קארין אלהרר (יש עתיד): 128 חיים ילין (יש עתיד): 129 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 130 דוד אזולאי (ש"ס): 132 הצעות לסדר-היום 134 הזיהום במפרץ חיפה והסכנה לבריאות תושבי האזור 134 דב חנין (הרשימה המשותפת): 134 יעל גרמן (יש עתיד): 136 ירון מזוז (הליכוד): 138 איתן כבל (המחנה הציוני): 139 תמר זנדברג (מרצ): 141 סגן השר להגנת הסביבה אופיר אקוניס: 142 הצעות לסדר-היום 148 אי-העלאת קצבאות הסיעוד למרות העלאת שכר המינימום 148 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 149 קארין אלהרר (יש עתיד): 151 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 153 איציק שמולי (המחנה הציוני): 160 איתן כבל (המחנה הציוני): 160 <שאילתות דחופות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום י"ז באייר תשע"ה, 6 במאי 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. אנחנו פותחים היום בשאילתות דחופות. יש לנו כמה שאילתות. שר הבינוי, חבר הכנסת אורי אריאל, כבר אתנו, והוא ישיב על שאילתה דחופה מס' 2 מאת חבר הכנסת אילן גילאון. כבוד השר יעלה לדוכן, ואנחנו נשמע את חבר הכנסת אילן גילאון, שישאל את שר השיכון בנושא: עתיד דיירי הדיור הציבורי בתוכניות פינוי-בינוי של "עמידר". בבקשה, חבר הכנסת גילאון. <2. עתיד דיירי הדיור הציבורי בתוכניות פינוי-בינוי של "עמידר"> <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כבוד שר הבינוי, חברי וחברותי חברי הכנסת, פורסם כי בכוונת "עמידר" ליזום פרויקטים לפינוי-בינוי בשיכוני דיור ציבורי, אך החברה איננה מתחייבת להשיב את הדיירים המפונים לדירות ציבוריות. רצוני לשאול: 1. האם בכוונתך להבטיח קורת גג לכל דיירי הדיור הציבורי? 2. אם כן – כיצד? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. כבוד השר, בבקשה. <שר הבינוי אורי אריאל:> חבר הכנסת אילן גילאון, מדובר בשאילתה אחרונה, כנראה, שאני עונה עליה כשר הבינוי. הנושא הוא בהחלט חשוב ומרכזי – – – <יואב בן צור (ש"ס):> – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> אפשר אחרי זה לשאול אותי, ברשות היושב-ראש, מה שרוצים. אני לרשותכם עד 13:30. <אילן גילאון (מרצ):> ואז כשר המשפטים – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> אני יכול גם, כמובן, להפנות את חברי הכנסת, כמו גם את הציבור, לדוח מבקר המדינה שהתפרסם אתמול. יש בו אכן ביקורת בנושא הזה. כדאי לקרוא את זה. זה נושא מרכזי במדינת ישראל. אנחנו פעלנו בשנתיים האחרונות למען הדיור הציבורי כפי שלא פעלו הקודמים לי, למרות ביקורות והשמצות שחלקן, ודאי, היו שקריות; הן היו ערב הבחירות ונועדו לשרת אינטרסים זרים. אני פעלתי לאורך השנתיים האלה בשני נושאים מרכזיים: האחד – הורדת מחירי הדיור, והשני – הדיור הציבורי. אלה שני הנושאים המרכזיים. כמובן, פעילות המשרד כוללת עוד נושאים רבים אחרים. לראשונה אחרי 13 שנים הפעלתי את חוק המכר שיזם רן כהן. זה חוק שעבר לפני 13 שנים, וכל שנה בחוק ההסדרים היו דוחים אותו. הוא התחיל את פעולתו, ואכן נמכרו כמה אלפי יחידות דיור לזכאי המבצע הזה, מבצע שנתן לרוכשים הנחות משמעותיות ביותר, של עשרות אחוזים. כך היטבנו את מצבם של אותם רוכשים, כי אנשים שיש להם בית משלהם – איך אומרים אצלנו? בעלי-בתים. הכסף שמגיע ממכירת הדירות – לנוכח לקחי העבר, שהכסף נעלם באוצר, עשינו תקנה מיוחדת שהכסף נכנס לשם ואיננו יכול לשרת שום מטרה אחרת אלא רכישת דיור לנזקקי הדיור הציבורי. לראשונה אחרי 30 שנה חזרנו לרכוש דירות בדיור הציבורי, ובעזרת השם, משרד הבינוי – הזדמנות לאחל בהצלחה לשר המיועד. אנחנו לא מחלקים את עור הדוב לפני, אבל בכל מקרה, בהצלחה לחבר הכנסת יואב גלנט. במשרד הבינוי אנחנו נערכים לרכישת דיור ציבורי במיליארד שקל. זה המספר. אנחנו מדברים על מיליארד שקל. לא היה סכום כזה, לפי דעתי, גם לא 20 שנה, אבל אין טעם לפשפש ולחפש. הרבה מאוד שנים זה לא היה. סכום כזה יהיה, לפי התוכנית, גם ב-2016, ובעזרת השם גם ב-2017. אנחנו מדברים על תוכנית שבשנים הללו תהיה בהיקף של כ-3 מיליארד שקל. אינני מתייחס פה לתוכניות שפורסמו בשמו של שר האוצר המיועד; הוא או שר הבינוי החדש ודאי יציגו את זה בבוא הזמן. מתוך הכנסות כבר העברנו למעלה מ-400 מיליון שקל לחברת "עמידר", והיא עוסקת ברכישת דיור לאותם נזקקים, כאשר בשלב זה יש כמה עשרות דירות שכבר נרכשו. התהליך מסובך, כי אנחנו צריכים לעמוד בקריטריונים ולרשום את הדירה בטאבו. עד אז אנחנו לא יכולים באמת להכניס אותה לשימוש, ולכן התהליך ארוך. ראינו שהדבר מתמהמה, ולכן פתחנו מכרז שתיכנסנה עוד שתי חברות במקביל ל"עמידר", כדי שהדברים ילכו במקביל בנושא רכישת הדירות, ועל-ידי זה נגביר את הקצב, ונגיע – אני מקווה מאוד – לרכישת כ-1,000 יחידות דיור בשנת 2015, ובזה בהחלט נביא לשינוי במגמה. נוסף על כך השקיע המשרד בשנת 2014 משאבים רבים בשיפוץ דירות הדיור הציבורי הקיימות – שיפוץ של אלפי יחידות דיור, כ-5,000 יחידות דיור, בהיקף של קרוב ל-100 מיליון שקלים. אחרי שנים רבות של התעלמות הייתי היחיד שהתמודד עם המציאות של דירות ריקות ודירות שבהן יושבות עמותות זה כ-30 שנה. זה לא התחיל בתקופתי; כבר דור עומדות דירות ריקות. החזרנו בינתיים בשלב זה 232 דירות שהיו בידי עמותות באזורי הביקוש, שבהם יש לנו מחסור, ויש עוד הליכים נגד עיריות שמחזיקות בדיור ציבורי. עוד הפעם, מדובר בדברים שקרו לפני 20, 30 ו-40 שנה. לא נגעו בתחום הזה. אנחנו מטפלים בזה בצורה יסודית ועקבית, ואפשר להגיד גם נחושה. אין הנחות ואין הסברים, להוציא דברים חריגים מאוד. אם, למשל, בנו בית-כנסת בשכונה ורשמו אותו כדיור ציבורי, אז הוא היה בית-כנסת ביומו הראשון והוא יישאר בית-כנסת. אנחנו לא נפנה עכשיו בית-כנסת ונשפץ אותו מחדש לדירת מגורים. במקומות שבהם עומדות דירות ריקות ללא ביקוש, ויש כאלה רבות, החל הליך מכירה שאושר על-ידי היועץ המשפטי, וכספי המכר שמתקבלים עוברים גם הם לקרן המיוחדת לרכישת דירות לזכאים לדיור ציבורי. לקראת תקציב 2015 הגעתי לסיכום עם האוצר על הגדלת הסיוע בשכר דירה לזכאים עד 4,100 שקלים. זה תלוי, זה לא אחיד, אבל זה עד 4,100 שקלים, כדי שזכאים ממתינים יוכלו בינתיים לשכור דירות בשוק החופשי. אני מקווה ומאמין שהדבר הזה יאושר בתקציב 2015–2016, ובכך נביא בהחלט הקלה גדולה. הוויכוח הוא עם משרד האוצר, שלא רוצה להגדיל את הסכום. אנחנו חשים שחייבים לעדכן לפחות – אני מדגיש – לפי המדד, ואף יותר מכך, כדי לאפשר לאנשים לשכור דירות עד שהם יקבלו פתרון של קבע. בתיאום עם משרד האוצר ורשות החברות החלטנו לבחון את האפשרות ש"עמידר" תהפוך לחברה יזמית. היא יכולה להיות כזאת, והיא תביא בכך כספים רבים מאוד – אולי תכפיל את הסכום שהמדינה מעמידה היום לרשות הנושא הזה – ובתנאי שכל הכספים מאותה פעולה יזמית יגיעו חזרה לדיור הציבורי. בכך נביא כספים נוספים שאינם היום בקופה, ובהחלט נוכל לעזור לכ-2,500 ממתינים ובזה לקצר מאוד את התהליך. במהלך הקדנציה האחרונה תמכתי בהגמשת אמות המידה לזכאים. לצערי הרב, לא הצלחנו במשימה הזאת מול האוצר מתוך חשש שיתווספו עוד מאות זכאים. אנחנו מאמינים שהדבר נכון; אלה האנשים החלשים יותר בחברה הישראלית, וראוי שהמדינה תלך לקראתם, ואני מקווה ששר האוצר החדש אכן יפעל להגמשת הקריטריונים, להרחבת הזכאות, ולאפשר לזכאים לקבל תשובה מניחה את הדעת. אני מבקש להבהיר כי הפרסומים בקשר להפיכת "עמידר" לחברה יזמית נבדקים על-ידי חברה שנשכרה לצורך העניין הזה – מה המשמעויות, מה ההתארגנות שצריך לזה, מה הפוטנציאל – ואני מקווה מאוד שהבחינה הזאת תסתיים בשבועות הקרובים, אולי בחודשים הקרובים, לא יותר, ואז יצטרכו שרי האוצר והבינוי לקבל החלטה מעשית האם לעשות ואיך לעשות. יש פה מגוון של אפשרויות, והדברים האלה לא גמורים ולא חתומים. בכל מקרה, יש התחלות, פיילוטים קטנים מאוד שהחלו בידי חברת "עמידר", בארבעה מבנים שממילא היינו אמורים לשפץ אותם, ואנחנו מנסים לראות אם אנחנו יודעים מעבר לשיפוץ גם לעשות משהו יותר טוב לרווחת הדיירים ולטובת הקופה הציבורית הרחבה שתאפשר רכישת דיור נוסף. בכל מקרה, תובטח לדיירי הדיור הציבורי דירה תחת דירה ששופצה. אין מצב שדייר ייאלץ לעזוב מקום אחד בלי פתרון מוקדם לפני זה. הדברים האלה הם פשוטים וברורים לנו, וכך נפעל. דיירי הדיור הציבורי שבביתם מתבצע פרויקט של התחדשות עירונית יוכלו לבחור אחת מהאפשרויות הבאות: א. לחזור ולהתגורר בדירה לאחר תום הליכי השיפוץ, ויהיה עליהם לשאת בעלויות שכר-דירה ריאלי על המטרים שיהיו מעבר למה שמגיע להם, וייתכן שגם תשלומי ועד-הבית יהיו מוגדלים. אנחנו מסבירים את זה לדיירים, וכל דייר כמובן יבחר. ב. רכישת דירה על-ידי הדייר, בתקציב שהוא תקציב שלנו, כדי שהדייר יוכל להתגורר בה בשכירות סוציאלית בתנאים הנהוגים לכלל דיירי הדיור הציבורי. לסיום אני מבקש לאחל לשר הבינוי המיועד, חבר הכנסת יואב גלנט, ולשר האוצר המיועד, חבר הכנסת משה כחלון, הצלחה בתפקידם במסגרת המאבק להורדת יוקר הדיור. בשנתיים האחרונות נעשתה עבודה רבה, הן בתחום השיווקים, הן בתחום התכנון והן בתחום הדיור הציבורי, ואני מאחל לכם שתוכלו להמשיך את זה ביתר עוצמה ולהביא תשובות בכל התחומים שמשרד הבינוי עוסק בהם. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר אריאל על תשובתו המפורטת. האם יש לחבר הכנסת אילן גילאון שאלה נוספת? אכן כן. לאחר מכן, חברי הכנסת איציק שמולי ודב חנין ביקשו להפנות שאלה נוספת לשר, ואז הוא ישיב לכולם. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, ראשית אני רוצה לברך את השר אורי אריאל. על אף תהומות המחלוקת שהיו בינינו, אני מוכרח לומר שהשר הזה היה שר נגיש לכל דכפין, וכל אימת שפניתי אליו הוא נעתר. באמת תודה רבה, זו אכן התנהלות של שליח ציבור ושר למופת, ויש לומר לו את הדברים עוד בפניו. <שר הבינוי אורי אריאל:> מכובדי יכול להרחיב בזה? <אילן גילאון (מרצ):> ואנחנו לא נכנסים לממשלה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – נכנסים לממשלה – – – <אילן גילאון (מרצ):> לא, אנחנו עוד לא נכנסים לממשלה, אבל מה שמגיע מגיע. ובכל זאת, אני דווקא, אדוני, מוטרד מהמוזיקה של הדברים, שאמרה בסוף העניין שלכל דייר בדיור הציבורי תהיה אפשרות לבחור בין אופציה כזאת או לשלם את ההפרש ולהישאר במקום שלו. תוספת בוועד הבית. נדמה לי שהדבר הזה לא ריאלי במצבים רבים, ויש כאן יותר מאשר חשש שיש כאן כוונה לדלל את דיירי הדיור הציבורי. דווקא לאור דוח מבקר המדינה האחרון, נדמה לי שזאת עלולה להיות מדיניות נפסדת כאשר אנחנו נותנים את הבחירה לאנשים להגיע לריכוזי דיור או למקומות כאלה. אני הייתי רוצה לשמוע מאדוני – ואני רואה את הדברים כהבטחה מִמְשָלית, כי אתה עדיין – יש תאריכים ויש תהליכים, אין מה לעשות – אתה עדיין, ברגע זה שאנחנו מדברים, שר השיכון? שר הבינוי והשיכון? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שר הבינוי. <אילן גילאון (מרצ):> אין שיכון. בינוי. אני כבר לא – מתבלבל תמיד בדברים. אני רוצה לשמוע ממך התחייבות כאן שכל דייר בדיור הציבורי יוכל בתנאים שווים להיכנס למקום ושתהיה לו קורת גג, שזה בסופו של דבר מה שחשוב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת איציק שמולי – בבקשה, אדוני; שאלה. לאחר מכן – חבר הכנסת דב חנין. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תודה, אדוני היושב-ראש. כבוד השר, גם אני חושב שראוי לציין את ההתנהלות ואת הנגישות שלך. למרות חילוקי הדעות שהיו פה ושם, תמיד נענית, וזה בהחלט ראוי לציון. וגם אנחנו, אני מקווה, לא בדרך לקואליציה, אז אל תפרש את דברי לא נכון. אתמול פורסם דוח מבקר המדינה, ואני מעוניין להעלות שתי נקודות. הנקודה הראשונה: אתה נגעת במבצעי המכר, החייאת החוק של רן כהן. לפי דוח מבקר המדינה, נמכרו מאז 2014 1,500 דירות. אני מעוניין לדעת – לאור מה שאמר מבקר המדינה, שנקנו בכסף הזה מעט דירות – לאן הלך הכסף? האם אתה יודע שהחטא שנעשה בעבר, האם הדבר הזה נשנה גם בתקופתך כשר, וכספים שנכנסו לקופת המדינה מהדיור הציבורי, האם הם הלכו לייעודים אחרים? שאלה שנייה, אדוני, וגם בה עסק דוח המבקר: יש כמה מאות דירות – 470 וכמה דירות – שעומדות ריקות במדינת ישראל, מן הסתם גם באזורים שבהם הביקוש לדיור ציבורי, אם אפשר לכנות את זה כך, נמוך יותר. כתוצאה מכך, במקומות כמו מצפה-רמון ואחרים, בימים אלה ממש יש מציאות שבה משפחות נותרות ללא קורת-גג ואין להן לאן ללכת. מדוע לא לשנות את המדיניות ולקבוע קריטריונים בהתאם לאזור? לא יכול להיות מצב שבו – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – במקומות מסוימים משפחות ייזרקו לרחוב, בשעה שיש דירות של דיור ציבורי שעומדות ריקות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. שאלה, והשר ישיב. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, גם אני רוצה לפתוח בתודה לך על שיתופי הפעולה שהיו בינינו, מעבר כמובן להרבה מחלוקות קשות. על החלק של שיתופי הפעולה מגיעה לך תודה, ואני מברך את השר המיועד, שנמצא אתנו כאן. התמונה הכללית בתחום הדיור הציבורי כפי שנחשפה בדוח מבקר המדינה אתמול היא תמונה קשה, מזעזעת. אנחנו מדברים, בין 2007 להיום, על עלייה של למעלה מ-19% במספר הזכאים הממתינים לדיור ציבורי. אדוני הזכיר את המספר 2,750 שממתינים ברשימות שלכם, משרד השיכון, אבל אם נוסיף את משרד הקליטה אז אנחנו מדברים על עוד סדר גודל, כ-27,000 ממתינים זכאים, לפי הנתונים שלהם. המלאי של הדירות בדיור הציבורי בישראל נמוך בצורה דרמטית, הרבה יותר ממה שמקובל בכל אחת ממדינות המערב. כמו שאדוני אמר, המצב הולך ומחמיר, מכיוון שמאז אלפיים – סליחה, בשנה האחרונה, 2014, מכרתם 1,500 דירות, ומספר הדירות שנוספו הוא הרבה הרבה יותר מצומצם, פחות מ-100; והמחסור הולך וגדל. כואבת במיוחד הנקודה שצוינה בדוח על אותן 609 דירות שלא מאוכלסות למעלה משנתיים, כולל דירות באזורי ביקוש, בדיור הציבורי, בזמן שיש כל כך הרבה ממתינים. וכמובן נקודה אחרונה שכואבת במיוחד – שאגב, לא הוזכרה בדוח המבקר – רק 0.3% מדירות הדיור הציבורי נמצאות ביישובים ערביים. זה אומר שהציבור הכי עני, הכי מוחלש, הכי נזקק, בכלל לא קיים עבורו הפתרון הזה של דיור ציבורי. המסר שאני הייתי מציע לך, אדוני השר, כמסר של פרידה מהמשרד, זה לפנות לכל הממשלה הבאה, כולל לשר השיכון, הבינוי, החדש, לצאת למלחמה להגנתו של הדיור הציבורי – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> דב, אנחנו שואפים לשלום, כידוע לך – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אנחנו שואפים לשלום. הצד שלי. לכן – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> בלי מלחמות. זה מאמץ מיוחד, אז בלי – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני אומר, מהצד שלי אנחנו שואפים לשלום, בהחלט. <שר הבינוי אורי אריאל:> מהצד שלך? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אבל אני פונה אליך, אדוני השר, אנא צאו למה שאתם רוצים – למבצע, כמו שאתם קוראים לזה, ולמערכה ציבורית גם בתוך הממשלה – כדי לשנות באופן דרמטי את מצב הדיור הציבורי. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. כפי שנאמר, אנחנו נעשה כזה מאבק למען השלום, שלא תישאר אבן על אבן. בבקשה, אדוני השר ישיב לכולם. <שר הבינוי אורי אריאל:> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. ראשית, לחבר הכנסת אילן גילאון שהעלה את השאילתה אני אומר בצורה החדה ביותר, הנחרצת ביותר: אין מצב שמי שהיום גר בדיור ציבורי ועושים שם התחדשות עירונית או משהו – לא משנה – שהוא לא יקבל דירה חלופית בדיור הציבורי. אלא מה? אמרתי – ולכן, הוא גר פה, והיום עושים פה שינוי גדול. אז יכול להיות שהוא יעבור לרחוב הבא, שם יש דירה והוא יקבל אותה, או נרכוש דירה והוא יהיה – הוא לא חייב להיכנס לדירה החדשה. אני רק רציתי לומר, ואני מדגיש, שכשעושים כזה שיפור בדיור – בתמ"א 38, לא משנה באיזה תוכנית – כן, אז מגדילים את הבית. נכון, עושים חזית כניסה יפה וטובה, עלויות ועד הבית עולות, ואנחנו מסבירים את זה לדיירים. הם יכולים לבחור. חבר הכנסת גילאון, הם לא – ותרשה לי לא למחות, לא הייתי – – – <אילן גילאון (מרצ):> השר, אני שואל – – – אנחנו מוותרים כי – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> לא הייתי משתמש במילה "לדלל", אבל בכל מקרה, בלי קשר לזה, הדייר יוכל לבחור בין דירה בדיור ציבורי במקום אחר, באותה עיר כמובן, או להישאר בבית החדש שהוא יותר גדול, יותר מרווח, יותר יקר, ולשלם על המטרים העודפים. זה החלטה שלו, הוא יבחר. אני רק רציתי להדגיש שאנחנו מציינים את זה לדיירים כדי שהם לא ימצאו את עצמם ביום אחד שהם לא יבינו – פתאום יש להם עלויות חודשיות שהם לא יודעים איך לעמוד בהן. לגבי שאלתו של חבר הכנסת שמולי, שאלת "איפה הכסף?" – אנחנו למדנו מהמבצעים הקודמים. אני עמדתי על זה שזה יהיה – אמרתי את זה, אני חוזר – בתקנה מיוחדת, שאין אפשרות להעביר משם שקל אחד, פרוטה אחת, לשום דבר אחר; לא להתחדשות עירונית בפתח-תקווה, לא ליצהר, שפעם מישהו – אני עוד רואה את חבר הכנסת לפיד מחפש את הכסף שם באזור; לא יצא שקל אחד למטרות שהן לא דיור ציבורי ממש, לא בערך, לא עם קריצות – מאה אחוז את זה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה עם פיצוי לחברת "עמיגור", אדוני השר? זה עדיין נמשך – כל ההתחשבנות הזאת? <שר הבינוי אורי אריאל:> רגע. חברת "עמיגור" היא לא חברה ממשלתית. זה סיפור אחר. <מאיר כהן (יש עתיד):> גרעינים תורניים – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> רק שנייה, חבר הכנסת מאיר כהן. חברים, אני בשאלה של היושב-ראש. תנו לי רגע. חברת "עמיגור" היא חברה סוכנותית, למי שלא יודע. היא חברת דיור ציבורי, אבל סוכנותית. יש שם התנהלות מול האוצר, זה לא מולנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא מאותו סעיף. <שר הבינוי אורי אריאל:> גם הם מוכרים דירות, אבל זה סיפור קצת שונה. לגבי משרד הקליטה – סליחה, לא, זו שאלה של חבר הכנסת חנין. לגבי הדירות הריקות שהזכיר גם חבר הכנסת דב חנין – דוח מבקר המדינה הוא דוח חשוב. אני אומר את זה ברצינות, ואני יודע על דוחות קודמים שקראנו בעיון, ויש מה לתקן. יש מה ללמוד מהם ומה לתקן מהם. אנחנו עושים את זה בדרך כלל תוך כדי, כי בהחלט חלק גדול מהדברים הם נכונים. צריך להבין, ובואו נדבר רגע על הדירות הריקות במקומות שבהם יש ביקוש, כי איפה שאין ביקוש – סיפור אחר; לא בורח מזה, אבל – נניח פתח-תקווה. יש לך דירה בקומה חמישית בלי מעלית, דירות ישנות. יש כאלה. עכשיו, אתה לא יכול להציע אותן לרוב מוחלט כמעט של האנשים שנזקקים לדיור הציבורי. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – כל כך מגוונת. <שר הבינוי אורי אריאל:> אבל תרשה לי רגע, אני עונה לך. דב, תרשה לי רגע. הרי אחד הוא נכה, הוא לא יכול בלי מעלית. השני הוא בן 79 והוא קצת חולה, וכן הלאה, וכן הלאה. הרי לנו – תבינו, אין לנו הרי שום אינטרס. כדאי להבין מה חושב מנכ"ל, שר, וזה – הרי יש לנו עניין לתת תשובות לאנשים הכי חלשים, ואנחנו מציעים להם. אבל כשאומר זוג מבוגר, אולי זקן, שהוא לא יכול לגור שם, הוא לא יכול לגור שם. אנחנו לא מכריחים, אנחנו לא לוקחים את הזקנה, מעבירים אותה לקומה חמישית. לנו כמשרד, חברת "עמידר" כחברה, יש אינטרס מהדרגה העליונה – לא פחות, אני אומר לכם – לאכלס כל דירה, ודאי באזורי הביקוש ששם אנחנו בחסר. הדירות שאנחנו קונים, מנסים לקנות – ופרסמנו בעיתונים בדיוק איזה דירות אנחנו צריכים, מי שראה, על שני עמודים: דירה בפתח-תקווה בקומת קרקע בגודל כזה, מותאמת לנכה. למה? כי אנחנו יודעים מי הקליינט שלנו. אנחנו מתאימים את הדירות לנכים, לא הפוך. ולכן יש דירות ריקות. מעבר לזה, יש כמובן תמיד דירות מסוימות בהמתנה כי דייר יצא ועכשיו משפצים וזה ייקח חודשיים. אבל זה תמיד, זה איזה דבר קבוע. בכל חברה יש איזה מלאי לא מנוצל. אני מדבר על דירות שכן שמישות, זמינות, וחברים, יש קושי לאכלס אותן. לנו אין אינטרס להשאיר אותן ריקות, ולו מצד הכסף, אם מישהו רוצה להסתכל על זה ככה. אני לא מסתכל על זה ככה. אני רוצה שיגור שם דייר, גם בשביל 100 השקל, זו הכנסה לחברת "עמידר". אין אינטרס, צריך להבין את זה. יש פה ניסיונות חוזרים ונשנים. אנחנו מתגברים את זה ואנחנו מקווים להתקדם. מצפה-רמון – זו לא דוגמה סתמית שחבר הכנסת שמולי נתן, בסדר? הוא בחר בה כי אכן ראש המועצה המקומית מצפה-רמון פנה אלי. אנשים שהוא הגדיר אותם כלא-זכאים לפי הקריטריונים הקיימים, מצד שני יש דירות ריקות. למה לא לשדך בין אנשים שקשה להם? בסדר, הם מילימטר מעבר לתחום המותר, כאילו. אנחנו רוצים לעשות את זה, והזכרתי את זה בדברי. אין לנו יתרון בדירות ריקות במצפה-רמון, ומצד שני יש אנשים שקשה להם. אנחנו לא הצלחנו לפרוץ את זה מול משרד האוצר בטענתו – שיש בה צדק, אני מציין את זה – שיהיו השלכות רוחב. אני חושב לבדוק את המציאות שלפחות באזורים המרוחקים, מה שנקרא הפריפריאליים, יהיו קריטריונים יותר קלים. אבל אי-אפשר לעשות קריטריון רק למצפה-רמון, זה בוודאי לא עובד. אי-אפשר שבמצפה-רמון יהיה ככה, בדימונה יהיה ככה ובערד יהיה ככה. נמצאת פה ראשת עיריית ערד שבעבר פנתה אלי גם – זה לא יכול לעבוד. אנחנו בוחנים שבאזורי הפריפריה יהיו הקלות, כי באמת יש דירות ריקות. האפשרות השנייה היא למכור את הדירות הריקות, ובכסף שמתקבל לקנות בפתח-תקווה או בעפולה – לא חשוב, איפה שחסר לנו. אז זה לא שהן ריקות ומבוזבזות. זה – אמרתי, אנחנו מפסיקים את זה. אין טעם. דירות – בוזזים אותן, הורסים אותן, אחרי זה אתה צריך לשפץ אותן מהתחלה ב-200,000 שקל, משהו כזה. זה בערך ערך הדירה. אנחנו בוחנים את זה, נקווה שנוכל לעזור. לגבי שאלת דב חנין – תראה, הדוח, ואתה הזכרת מ-2007, אני לא – יש אחריות נמשכת, רציפה; אין לי, אני לא בורח מזה. אני לא יכול להגיד מה היה ב-2007 בדיוק, אבל אני צריך לומר, וציינתי את זה בדברי, שיש שינוי. לקנות דירות ב-3 מיליארד שקל בשלוש שנים – מי שאומר שזה לא שינוי, שיקום. שיקום, שיגיד שהוא מכיר את זה. כל שנה היו קונים, ותמיד זה היה ככה. לא היה ולא נברא, ואנחנו עושים את זה. אנחנו – לצורך העניין, זה הממשלה, לרבות האוצר ומשרד הבינוי, עם החברות המשכנות. זה לא היה. עכשיו, אתה צודק. כשמוכרים דירות לפי החוק של רן כהן אנחנו יורדים במחיר הדירות. למה? כל אחד מבין. הדירות הישנות – אנחנו צריכים למכור שלוש-ארבע דירות, תלוי, כדי לקנות דירה אחת חדשה באזורי הביקוש, בסדר? לא באזורים פריפריאליים, שם יש לנו ממילא דירות. לכן אנחנו יורדים. עם זאת, יש שתי פעולות שאני חושב שצריך לעשות: 1. לקנות עוד כמות לא גדולה של דירות לדיור הציבורי; 2. לתת שכר דירה ריאלי. אני מאמין שאדם יודע למצוא את מקומו ולשכור לעצמו דירה, בתנאי שהוא מקבל את התקציב לזה, יותר טוב מאשר שר הבינוי. משפחת כהן מחולון תקבל שכר דירה ריאלי – וזה צריך לגמור עם האוצר – ותמצא את מקומה בחולון. היא יודעת לשכור. ויש שם עוד קטע, אני צריך להגיד אותו, שהמשכירים לא כל כך מאמינים, כי – זה אנשים חלשים, איך הם ישלמו? כן, המדינה, אנחנו בדקנו את זה, יודעת לתת את הצ'ק ישר מהמדינה למשכיר. בסדר? יש לו הבטחה. הוא מקבל את זה כל זמן שהדייר אצלו. זו תשובה לא פחות טובה מאשר שאנחנו כמדינה נקנה דירות איפה שבמקרה יצא לנו, ואחרי זה נכריח את הדייר לעבור דווקא לשם כי אנחנו – זה מה שיש לנו. אז מה? ואם הוא לא רוצה והוא לא בא אז הוא נחשב סרבן, הוא עובר לסוף התור, מקבל עונש. למה אנחנו צריכים את זה? מה, אנחנו כמדינה יודעים לנהל את זה? את הרצונות של כל משפחה ומשפחה? תנו לאנשים – תנו – המדינה, לדעתי, לעניות דעתי, צריכה לתת לאנשים שכר דירה ריאלי, ושילכו לשכור דירה איפה שהם רוצים. <אילן גילאון (מרצ):> זה לא דיור ציבורי. עזרה בשכר דירה איננה דיור ציבורי. <שר הבינוי אורי אריאל:> אני אומר לך עכשיו – אילן, אתה יכול להתעסק עם ההגדרה מה זה דיור ציבורי. אני רוצה לתת למשפחת כהן תשובה שהיא לשביעות רצונה, לא להגדרות החוקיות המשפטיות של מישהו. אני אומר לך ששכר דירה ריאלי – ריאלי, אני מדגיש – למשפחה, הוא יותר טוב מאשר להגיד לו: יש לך דירה, רק שהיא בקצה ההפוך של העיר. למה, הוא יעזוב את בית-הכנסת? יעזוב את הנכדים? יעזוב את הקצב שלו? לא. תנו לו להחליט. חברים, אנחנו מדינה חופשית, אנחנו לא צריכים לכוון את האנשים למשבצות שלנו. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> הבעיה שגובה הסיוע לעולם – – <שר הבינוי אורי אריאל:> זה לא נכון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברים, חברים, נשאלו שאלות, השר צריך לסיים את תשובתו. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – לעולם לא ישיג את עליית המחירים בשוק השכירות. <שר הבינוי אורי אריאל:> טוב, אני רוצה לסיים בתשובה, לפי בקשת היושב-ראש, לגבי היישובים שבהם גרים ערבים – אני יכול להגיד מיעוטים בכלל. זו בעיה אצל המיעוטים בכלל, זה לא ערבים דווקא – אין למדינת ישראל, להוציא ממש ממש זוטות, אין לה דיור ציבורי ביישובים הללו. עכשיו, אתה יכול לומר לי: בסדר, זו המציאות, אין מה לדון. אז עכשיו, כשאתם קונים, תקנו שם. אנחנו מאוד מאוד מאוד מתקשים למצוא דירה אחת שמתאימה לקריטריונים שם. לא בונים שם דירות של 64 מ"ר. אתה יודע את זה, דב. אני לא יכול לקנות – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – מצוקת דיור כשאין דירות למכור בכלל. – – – לא ציבורי, לא פרטי – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> תן לי להגיד את העיקרון. העיקרון הוא, קודם כול, שאתה צודק. אני לא מתווכח אתך על העניין. עכשיו אני מדבר אתך על הפרקטיקה. מה זה, בית שרק מדברים על חלומות? גם. זה בסדר. שנינו חולמים על השלום שדיברנו עליו קודם, אבל עכשיו בוא נדבר על הפרקטיקה של החיים. בוא – אתה איש פרקטי מאוד. יש לנו קושי גדול מאוד מאוד למצוא דירות שמתאימות לקריטריונים ולמחירים שאנחנו יודעים לשלם. אבל כן צריך להגיד שיש בגליל המערבי לא מעט משפחות שעוברות מיישובים ערביים לעכו, לנהריה – אני מדבר על הדיור הציבורי – לכרמיאל. זו לא התשובה הטובה, כי בדרך כלל המשפחות מעדיפות לגור בסביבה שבה הם חיו, כמו כל אחד. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> שם הורסים, לא בונים. <שר הבינוי אורי אריאל:> לכן אנחנו בעיקרון מסכימים. באופן מעשי יש קשיים גדולים מאוד, והלוואי שנדע להתגבר עליהם. אני מסכים אתך, צריך לעשות מאמץ. כמו כל אזרח אחר במדינת ישראל – לא משנה מה מוצאו – אנחנו מחויבים לתת לו תשובה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני השר. אדוני השר ערוך לתשובה של השר לביטחון הפנים, או שאתה צריך לרדת? <שר הבינוי אורי אריאל:> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ערוך. אז תישאר אתנו על הדוכן. אני מודה לך על תשובתך המפורטת על השאילתה של חבר הכנסת אילן גילאון ושל השואלים הנוספים. אנחנו עוברים לשאילתה מס' 3. שר הבינוי חבר הכנסת אורי אריאל ישיב בשם השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ – דבר שלא כל כך מקובל בשאילתות דחופות, אבל מבדיקתנו עולה שהשר אהרונוביץ נמצא היום, כל היום, בהכנות להילולה במירון. נמצא שם באופן אישי, ואנחנו מברכים על כך. לכן אנחנו נבקש מחבר הכנסת אוסאמה סעדי לגשת למיקרופון, לקרוא את נוסח השאילתה, ואז השר אריאל ישיב. הנושא הוא: מעצר ילד בן שש וחצי בירושלים המזרחית. בבקשה, אדוני. <3. מעצר ילד בן שש וחצי בירושלים המזרחית> <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, ילד מוואדי-ג'וז נעצר מבלי שניתן להוריו לפגוש אותו ובניגוד להוראות החוק בעניין מעצר קטינים. ברצוני לשאול: 1. האם ידוע לכם על המקרה? 2. אם כן – האם נחקר המקרה? 3. אם כן – מה הן תוצאות החקירה? 4. מה ייעשה כדי שמקרים כאלה לא יישנו בעתיד? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת סעדי. כבוד השר, בבקשה. <שר הבינוי אורי אריאל:> תודה, חבר הכנסת סעדי. אני מאחל לך הצלחה בכניסתך לכנסת ישראל. אני מודה לך על השאילתה. כפי שצוין, אני עונה בשם השר לביטחון פנים שאיננו אתנו, הוא מתעסק בהילולת רבי שמעון בר יוחאי. אני מאחל לכל החוגגים, שיהיה להם בהצלחה, יחגגו ויחזרו לבתיהם. בתאריך 28 באפריל 2015 עוכבו שני קטינים – לא נעצרו, הם עוכבו – האחד בן 12 וחצי והשני בן תשע, ולא בן שש וחצי כפי שצוין – בכל מקרה קטינים – בעת שהשליכו אבנים לעבר אוטובוסים אזרחיים. הקטינים הובלו למתקן משטרתי, לשם גם הגיעו הוריהם לאחר כחצי שעה. הקטין בן ה-12 וחצי קיבל ייעוץ משפטי מעורך-הדין מוחמד מחמוד טרם חקירתו, בעוד הקטין בן התשע, שנמצא מתחת לגיל האחריות הפלילית, נחקר רק כעד ולא כחשוד ושוחרר בתום חקירתו. הורי הקטינים לא נכחו בחקירה מחשש לשיבוש החקירה, וזאת באישורו של קצין נוער מרחבי ובהתאם לקבוע בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א–1971. הקטין בן ה-12 וחצי הובא בפני שופט אשר שחרר אותו בתנאי הרחקה מוואדי-ג'וז והפקדה כספית. עם סיום תיק החקירה, התיק יועבר לעיון והחלטת הפרקליטות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שאלה נוספת לחבר הכנסת סעדי. התקנון מאפשר זאת. בבקשה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, לאחר שהגשתי את השאילתה הזאת – לא ידעתי מי הקטין. במקרה יצא שהוא שכן שלי, במשרד שהייתי בו עורך-דין עצמאי, ופגשתי את אביו שהתחיל לספר לי את המקרה. אמרתי לו: הבוקר הגשתי שאילתה מבלי לדעת שזה הבן שלך. ועכשיו אני יודע שזה הבן שלו – הוא מוואדי-ג'וז, ממשפחת זעתרי. אומנם, כפי שציין כבוד השר, מדובר בילד בן תשע ולא בן שש וחצי, אבל זה לא מקהה כהוא-זה את חומרת המעצר. הוא עוכב משעה 19:30, אדוני היושב-ראש, עד שעה 03:00, לפנות בוקר. אבא שלו היה כחצי שעה בתחנת המשטרה ברחוב צלאח א-דין וביקש לראות את הבן שלו, ולא נתנו לו. הוא הובא – וזה מה שחשוב – הוא הובא לתחנת המשטרה רק בשעה 23:00. זאת אומרת, במשך כשלוש שעות הוא היה בניידת ולא הובא לחקירה, לא הובא לתחנה, ורק בשעה 03:00 הוא שוחרר. אני חושב שמעשה כזה של עיכוב, אפילו לכמה שעות, של קטין שהוא מתחת לגיל האחריות הפלילית, שאינו בר-עונשין, הוא מעשה חמור, ואני מבקש שמעשים כאלה לא יישנו ולא יחזרו בעתיד. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לך, חבר הכנסת סעדי. האם השר רוצה להוסיף משהו לתשובתו? <שר הבינוי אורי אריאל:> רק אומר בלי להכיר את פרטי המקרה לדקדוקם, כי אני עונה בשם השר אהרונוביץ – אני אעביר לו את הדברים שאמרת. ככלל – לא לגבי המקרה הזה, שאינני מכיר – אתה צודק, וצריך רגישות מיוחדת לילדים ונערים שמתחת לגיל הדין הפלילי. אני מקווה שכך ינהגו בעתיד ודבריך יישמעו. תודה רבה. תודה רבה ליושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר אורי אריאל, שהשיב גם על שאילתה שקשורה לתחום פעילות משרדו וגם על שאילתה לשר אהרונוביץ. אני מתכבד להזמין את סגן שר החוץ, חבר הכנסת צחי הנגבי. בבקשה, אדוני. אני מזמין את חבר הכנסת דוד אזולאי לגשת למיקרופון. מדובר בשאילתה דחופה מס' 1 – חבר הכנסת אזולאי, תשמור את הדף, שאילתה מס' 1 של הכנסת העשרים, זה לא סתם – בנושא: קריאת שרי החוץ של האיחוד האירופי לסמן מוצרים מההתנחלויות. תכף נראה את סגן השר אתנו ותוכל לקרוא את נוסח השאילתה. בבקשה, אדוני. <1. קריאת שרי החוץ של האיחוד האירופי לסמן מוצרים מההתנחלויות> <דוד אזולאי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני סגן השר, 16 שרי חוץ של האיחוד האירופי קראו לאחרונה לסמן מוצרי התנחלויות. ברצוני לשאול: 1. האם משרדך עוקב אחר פעילות אנטי-ישראלית זו? 2. אם כן – האם נעשה דבר בנושא? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אזולאי. סגן השר הנגבי, בבקשה. <סגן שר החוץ צחי הנגבי:> תודה, אדוני. אני שמח על ההזדמנות שנתן לי חבר הכנסת אזולאי להשיב על השאילתה האחרונה כסגן שר החוץ, כיוון שכהונתי פוקעת בשעה 17:32 – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 38. <סגן שר החוץ צחי הנגבי:> 38? מי אמר 38? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כך במכתב שקיבלנו. <סגן שר החוץ צחי הנגבי:> בסדר, 17:38, הוספת לי שש דקות גורליות. – – לאור התפטרות שר החוץ. תודה, חבר הכנסת אזולאי. הנושא הוא כמובן נושא חשוב. ההחלטה על סימון מוצרים ישראליים שמקורם מעבר לקווי 1967 התקבלה במועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי, ה-FAC, כבר בחודש מאי – בדצמבר 2012, לפני כמעט שלוש שנים, כאשר המועצה קראה ליישום בפועל של מדיניות האיחוד האירופי ביחס להתנחלויות בהקשר של סימון מוצרי התנחלויות ויישום הסכמים בילטרליים עם ישראל. ואכן, כפי שציין חבר הכנסת אזולאי, לאחרונה נשלח מכתבם של 16 שרי חוץ של מדינות שחברות באיחוד האירופי אל הנציבה לקשרי חוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני, במטרה לבדוק את היישום בפועל של החלטת השרים הזאת שהזכרת משנת 2012; 16, כאמור, מתוך 28 מדינות שחברות באיחוד האירופי. במשרד החוץ כמובן היה כבר מידע מקדים על היוזמה הזאת, והפעלנו את השגרירות שלנו בכמה זירות מרכזיות כדי למנוע הצטרפות של חלק מן המדינות שאתן יש לנו קשר יותר הדוק למכתב. אנחנו היינו סבורים מאז ומעולם, ועדיין סבורים, שהפעלתנות הזאת היא, כמו שאנחנו מגדירים תמיד במפגשים עם אנשי האיחוד האירופי, counterproductive. היא כמובן לא מקדמת את הדיאלוג, לא עם אירופה וודאי לא עם הפלסטינים. באותם ימים הייתי מעורב באופן אישי בנושא, כי ייצגתי את מדינת ישראל ואת משרד החוץ בכנס שרי החוץ של מדינות החברות באיחוד האירופי בשולי מפגש שרי החוץ שהתקיים בברצלונה במסגרת שותפות השכונה הדרומית של האיחוד האירופי, ואכן, חלק מן האנשים שאתם נפגשנו הבטיחו שלא להיות מעורבים ביוזמה, ואכן, הם לא חתמו על המכתב הזה. ואכן, החלטת שרי החוץ שציינתי קודם טרם יושמה. נכון להיום, משרד החוץ ממשיך לקיים מעקב הדוק אחר ההתפתחויות בסוגיה הזאת, ופועל כדי להבהיר שהדרך הנכונה לקדם את התהליכים המדיניים היא הידברות ישירה עם השכנים שלנו, וכל מעורבות בין-לאומית כזאת או אחרת איננה מחזקת את האמון, שהוא הבסיס לכל הסכם עתידי. תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> האם יש שאלה נוספת לחבר הכנסת דוד אזולאי? אכן, כן. לאחר מכן – שאלות נוספות גם לחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ וחבר הכנסת סעדי. <דוד אזולאי (ש"ס):> אדוני סגן השר, תודה לך על התשובה המפורטת, אבל בכל זאת אני רוצה לחדד את הדברים ולשאול את אדוני השר: למרות כל הפעילות ששמענו שנעשתה במשרד החוץ, האם בכל זאת הדברים חלחלו לשטח? מורגשת היום איזו פגיעה באותם מוצרים שמיוצרים באותו מקום כתוצאה מאותה קריאה של אותם שרי החוץ. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אזולאי. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, בבקשה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אדוני סגן השר דיבר על ההחלטות הרשמיות של האיחוד האירופי. הבעיה היא שהמצוקה היותר-גדולה שנתקלים בה אותם יצרנים מיהודה ושומרון ורמת-הגולן היא הפרקטיקה, ומסתבר שהאיחוד ומוסדותיו פיתחו כמה פרקטיקות מעשיות איך למנוע מאותה תוצרת להיות משווקת באירופה. לדוגמה, מוצרי עוף ובשר מחויבים היום לערוך את הבדיקות ליצוא במכונים אירופיים, ובפרקטיקה כשמגלים מוצרים שמגיעים מיהודה ושומרון ומרמת-הגולן הם פשוט לא מאושרים ליצוא. נקודה שנייה – חוקרים מאוניברסיטת אריאל מנועים מלהשתתף במחקרים שהאיחוד האירופי שותף במימון שלהם, לדוגמה, תוכנית "הורייזן 2020", שמדינת ישראל חתומה עליה ומממנת את חלקה. שוב, מעבר להחלטות הרשמיות המאוד-גדולות, בפרקטיקה משרד החוץ לא מצליח כרגע כנראה להתמודד עם זה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת סמוטריץ. חבר הכנסת סעדי – בבקשה, אדוני, אוסאמה סעדי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני סגן השר, אני מודה שאני הייתי היוזם של העתירה נגד חוק החרם, אחד החוקים שהם בבחינת אות שחורה ואות קין על מצחה של הדמוקרטיה הישראלית. אומנם בג"ץ דחה את העתירה הזאת שלנו ושל ארגוני זכויות האדם, אבל אני מבקש להדגיש פה כי אנחנו, כרשימה המשותפת, רואים בהתנחלויות מכשול לשלום, ולא רק שאנחנו תומכים בסימון המוצרים מההתנחלויות אלא אנחנו קוראים במפורש לפרק את ההתנחלויות על מנת להגיע לשלום. לא מדובר רק בחרם תרבותי, אקדמי וכלכלי. אתמול חתמנו על הצעת חוק, בשם הרשימה המשותפת, לבטל את חוק החרם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. זאת שאלה שמסתיימת במילה "האומנם?" בבקשה, אדוני סגן השר. האם יש לך מה להשיב? <סגן שר החוץ צחי הנגבי:> לא הרבה. בסך הכול הנושאים שנוגעים למשמעות המעשית של המאמץ האירופי הזה לגבי התוצרים של ההתיישבות – אני פחות בקי בהם, זה מידע שמצוי בידי משרדי הכלכלה, האוצר והחקלאות. אני באמת פחות יודע מה המשמעויות המעשיות בפועל. אני רק יודע שאנחנו, כמשרד החוץ, כנציגי הממשלה וכנציגי מדינת ישראל רואים בחומרה רבה מאוד את המאמצים האלה, ועמלים בכל שיח שיש לנו עם אירופה להבהיר להם שהם פה גורמים נזק כבד לסיכוי להגיע להסדרים עם הפלסטינים, כי הם למעשה מחנכים אותם להימנע מדיאלוג ישיר עם ישראל, ומציפים בפניהם את האשליה שבאמצעות הגישה העוקפת את המשא-ומתן, המקווה להכתיב לישראל את תוצאות המשא-ומתן באמצעות שימוש בפורומים בין-לאומיים, הם רק מרחיקים את הסיכוי שיושג הסדר. אנחנו ניצבים מאחורי ההתיישבות ביהודה ושומרון במלוא האהבה והמחויבות, אבל זה מעבר לעניין של החקלאים והיצרנים; זו פשוט הגישה האסטרטגית הזאת של אירופה, או חלק מאירופה. היא למעשה ממשיכה את המצב המעשי שבו הפלסטינים בחרו בדרך שאיננה משרתת ולא יכולה לשרת את עניינם, ועל כך אנחנו מלינים בפני האירופים. הם גורמים נזק לאינטרסים שהם רוצים לקדם. תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר החוץ חבר הכנסת צחי הנגבי, ובוודאי לכל השואלים. עד כאן שאילתות דחופות להיום. <הפגנות בני העדה האתיופית ותחושתם שיש יחס מפלה מצד המשטרה כלפיהם> [על-פי סעיף 55 לתקנון הכנסת.] <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא. הסבר קצר. מספר רב של חברי כנסת, כמעט מכל סיעות הבית, הגישו הצעות לסדר-היום בנושא מחאת יוצאי אתיופיה. בחרנו בנשיאות, אני וסגני חבר הכנסת יצחק וקנין, להפוך את זה, על-פי סעיף 55 לתקנון, לדיון אישי. כלל חברי הכנסת יוכלו להשתתף בדיון, אבל ודאי שאלה שיפתחו את הדיון יהיו בעלי ההצעות המקוריות. ההחלטה התקבלה מכיוון שהיה לנו חשש סביר שחברי כנסת רבים רוצים להשתתף, אבל התקנון אומר שבהצעות לסדר-היום – רק אחד מכל סיעה. אנחנו, בגלל חשיבות הנושא, נאפשר להרבה מאוד חברי הכנסת נוספים, 50 ומשהו שנרשמו, להשתתף בדיון. ההבדל יהיה שבעלי ההצעות יקבלו עד עשר דקות לפתוח את הדיון – חברת הכנסת עליזה לביא תהיה הראשונה לפי סדר ההגשה – וכל שאר המשתתפים יקבלו עד שלוש דקות. בשם הממשלה תהיה תשובה באמצעות – בשם ראש הממשלה בעצם, באמצעות סגן השר אופיר אקוניס. בבקשה, חברת הכנסת לביא. אחריה – חברי הכנסת רועי פולקמן, אברהם נגוסה, עמר בר-לב, וכן הלאה. הרשימה תכף תופיע על המסכים. עד עשר דקות לרשות גברתי. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, אחינו ואחיותינו יוצאי אתיופיה, סליחה. נעשה את הכול כדי לתקן, כדי לשנות. בישראל שלנו, במדינת ישראל שלנו, מחאות שקטות זוכות להתעלמות. הצפת הכאב, העלבון וחוסר הצדק של אחינו יוצאי אתיופיה בדרכים של הידברות, בניסיון לדיאלוג, להבנה, לבקשה שלהם להזדהות, לא הביאו לשינוי, לא פתחו פתח לתיקון, וודאי שלא השפיעו על סדר-היום הציבורי שלנו. גם לא על סדר-היום התקשורתי וגם לא על סדר-היום הפוליטי. הרי בינינו, בלי המצלמה, בלי אותו סרטון שתועד, בלי הסיפור שסיפרה לנו המצלמה שתיעדה את הכאת החייל יוצא אתיופיה, דמאס פיקדה, הוא היה מואשם כיום בתקיפה נגד שוטר. ובואו נודה, אנחנו לא היינו שומעים על כך לעולם. וכמה חיילים ואזרחים תמימים יוצאי אתיופיה ואחרים קיבלו מכות, עלבונות, ואנחנו לא יודעים, ואנחנו לא הקשבנו, ולא שמענו? על מנת שהיחד הקולקטיבי המרוחק שמייצר בנו סולידריות ואמפתיה יהפוך להיות שמות, פנים, סיפורי חיים, אנחנו צריכים להקשיב, לגור בשכנות, ללמוד במשותף ולעבוד ביחד; להקשיב לנערים שסיפרו על כל הפעמים שישבו בחוף הים ועצר אותם שוטר, דווקא אותם, דווקא אותם מבין כולם; להקשיב לסיפור של עורכת-הדין אסתר ביסוור המוכשרת מעמותת "עתים", שאתה אני עובדת שנים רבות, שסיפרה על פניות ברחוב שמציעות לה: בואי תנקי לי את הבית שלי, בואי תעזרי לי ותהיי עובדת הניקיון שלי – והיא, שיש לה תואר במשפטים והיא עורכת-דין טובה, ממולחת, שבאה ומתקנת את החברה בישראל, זוכה שוב ושוב להצעות שכאלה; ולמוטי וודג'ה, שלא הוכנס למועדון בתל-אביב רק כי את צבע עורו אנחנו מקטלגים כצבע עור שלא מאפשר כניסה למועדון; ולדוד גושה, שבגיל שש בית-ספר בפתח-תקווה סירב לקבל אותו לכיתה א'. כן, אנחנו צריכים להקשיב. אנחנו צריכים להודות. אנחנו צריכים להקשיב ולשנות. ובהקשר הזה אני רוצה להודות לחברי חברי הכנסת לשעבר פנינה תמנו-שטה ושמעון סולומון על הפעילות שלהם ללא לאות למען יוצאי אתיופיה ועל המאבק העיקש למען שיווי זכויות ומיגור האפליה. "יש דרך להפגין" – זאת טענה של מי שיש לו הדרך להפגין, הפריבילגיה להפגין, היכולת לבוא ולספר על הכאב ולזעוק את הזעקה. מה שראינו ביום ראשון בערב בהפגנה הוא תוצאה של הצפה של כאב; של כאב שהצטבר, של כאב שלא יוחסה לו חשיבות; של ארץ נכספת שהכזיבה, של ארץ שחלמו עליה דורות שלמים של חברה מתוקנת, וארץ שלא מקשיבה. נשים וגברים, ילדים וקשישים שוחחו האחד עם השנייה. במהלך ההפגנה סיפרו את הסיפור. והפכו בהם עד שהמקרה הפרטי, האישי, הפך למגמה. עוול פרטי הפך לחוסר צדק ממוסד, והעלבון האישי – לזעם קולקטיבי שמכיל את כל הכאב, העלבון, המצוקה, השכחה והבדידות; את שנכלא פנימה ולא נאמר. זו הייתה הפגנה של כאב, זעקה להתעוררות, בקשה להשתתפות. הדי הפיצוצים של רימוני ההלם עוד מהדהדים. פרסות סוסי השוטרים עוד רועמות. אך זו לא רק המשטרה שכשלה – ולשוטרים שנפצעו אני מאחלת מכאן רפואה שלמה – את המשטרה צריך לבוא ולבקר, ולבוא ולדרוש, ולדבר הרבה מאוד על דרך ההכשרה של השוטרים ועל ההכנה לקראת יציאה להפגנות. אבל אי-אפשר להאשים רק את המשטרה. על מדינת ישראל כולה להכיר ומייד בכך שקיימת אפליה כלפי אחינו יוצאי אתיופיה. זאת אפליה שבחלקה הגדול היא ממוסדת. היא קיימת בקבלה לעבודה, בבתי-הספר, בפילוח המשטרתי, בכניסה למועדונים. מבקר המדינה, בדוח משנת 2013, מצביע על כך ש-52% בקירוב מהמשפחות האתיופיות ו-65% מהילדים במשפחות של יוצאי אתיופיה חיים מתחת לקו העוני. אנחנו מכירים את הנתונים, אנחנו מכירים את המציאות בישראל. מה עשינו? ומבקר המדינה ב-2013 מצביע על גורמים רבים שמקבעים, על גורמים רבים שמנציחים את האפליה שלנו כחברה ממוסדת, את הביורוקרטיה הישראלית כלפי בני העדה האתיופית; נציבות שירות המדינה, משרדי הממשלה שלא פועלים לשילוב יוצאי אתיופיה במשרות ממשלתיות. אנחנו צריכים גישור קהילתי. אני רוצה לראות ועדת חקירה שתחקור את מקרי האלימות ואת הגזענות, שתורכב מנציגי הקהילה. כן, אנחנו צריכים שבכיכרות של תל-אביב, של אשקלון, של פתח-תקווה, ירושלים, חיפה, טבריה, נתניה, אילת – הייד-פארק של מעגלי שיח, של חשיבה, של שותפות, של אנשים שמעלים את המצוקה וזוכים להקשבה; של ניסיון שהצטבר, של ידע להתמודד. אנחנו מדינה של עלייה, של חזון אחרית הימים. מדינה אחת, שחזרנו אליה כולנו עם חוויות של חזרה לארץ נכספת. אז איך זה שאנחנו לא מגלים רגישות? איך זה ששכחנו? איך זה שעולים ותיקים לא זוכרים את יום ההתחלה שלהם ומגישים עזרה? חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, הזמן לשינוי עומק חיובי אוזל. פנינו לעשייה גדולה ומאתגרת, שחובה עלינו שתיעשה תוך שיתוף ומתוך שיח של אמת, של הכרה בעוול המתמשך; שיח של נכונות לשינוי ולפעולה שאינה רק לשם הרגעת הרוחות אלא מתוך מסירות ומתוך מחויבות לשינוי עומק ארוך-טווח ומהפכני, ובעיקר בעיקר מתוך שיח של תקווה ושל שותפות. אני רוצה לצטט ממילותיו של מרטין לותר קינג. כך הוא אומר: "המחסום המכשיל ביותר במאבקו של האדם השחור למען החופש הוא האיש הלבן המתון, אשר מסור יותר לסדר מאשר לצדק; אשר מעדיף שלום שלילי, שהוא היעדרה של מתיחות, על-פני שלום חיובי, שהוא נוכחותו של צדק. זה אשר באופן פטרנליסטי מאמין שהוא יכול לקבוע את לוח הזמנים לחירותו של האחר". עייפנו מתוכניות. צריך לקום ולשנות. צריך לעשות את זה היום. הימים שבין פסח לשבועות, הימים של ספירת העומר, קיבלו משמעות בהיסטוריה היהודית כימים של אבל. בימי הספירה מקיימים מנהגי אבלות: לא מסתפרים ולא מתגלחים ולא מתחתנים, ויש מנהגי אבלות של קהילות ישראל שהחברה לקחה על עצמה. האבל נקבע בעקבות מותם הטרגי של 24,000 מתלמידיו של רבי עקיבא. בתלמוד מסופר כי תלמידי רבי עקיבא מתו במגפה כי לא נהגו כבוד זה בזה. לפי המסורת פסקה המגפה ביום ה-33 לספירת העומר. הערב נדליק את המדורות; היום, ל"ג בעומר, פסקה המגפה שהתחילה כי לא נהגו כבוד זה בזה. אנחנו חייבים לנהוג כבוד, אבל יותר מזה, אנחנו חייבים לבוא ולהתגייס ולהבין שזה נושא חברתי מהמעלה הראשונה, ושכולנו חייבים לבוא ולהתגייס. אין יכולת להסתפק רק בתוכניות. התוכניות קיימות, התוכניות קיימות. המקרים דווחו ולא טופלו. מבקר המדינה כותב על כך כבר ב-2013, ועוד קודם. אנחנו מכירים את זה. אנחנו מכירים את זה ואנחנו יודעים את זה, ואנחנו מכירים את זה ברמה הפרטנית. אבל בואו נהיה כנים עם עצמנו. צריך לבוא ולבקר את המשטרה, צריך לשנות את תהליכי ההכשרה של השוטרים ולבדוק איך יכול להיות ששוטרים כאלה עברו פילטרים של בדיקה והם שנשלחים לשמור על הסדר ופוגעים כך בצורה בוטה, קשה, בחייל שרק לפני שנה התקבל כחייל מצטיין בבית הנשיא. איך יכול להיות? אז את זה צריך לבוא ולתקן, את זה צריך לבוא ולשנות. אבל אי-אפשר את הכול לדרוש רק מהמדינה. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <עליזה לביא (יש עתיד):> כולנו צריכים לבוא ולקחת אחריות. בואו נודה: מי ביקש שלא לשלוח את ילדיו לבתי-ספר שלומדים שם ילדים אתיופים? מי בחר ללכת לחינוך פרטי ולמצוא מסגרות חלופיות כי לא רצה שילדיו ילמדו אתם? מי לא רוצה להיות בקבוצה מסוימת, ומי לא רוצה לשרת כך ואחרת? כולנו צריכים לבוא ולעשות את השינוי – כמובן בממסד, אבל גם אנחנו בתוכנו. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <עליזה לביא (יש עתיד):> כשלנגד עינינו המגפה של תלמידי רבי עקיבא, אנחנו – כל אחד מאתנו חייב לעשות במעשה היום-יום. אנחנו כמדינה חייבים להשתנות, לבחור ולפעול מתוך אהבת חינם. אנחנו – כל אחד מאתנו, חייב לעשות ולהתחייב. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. יעלה חבר הכנסת רועי פולקמן. רבותי, זה לא נאום בכורה, כן? אני מבקש להקפיד על הזמנים – עשר דקות. אני יכול לתת עוד חצי דקה, אבל לא יותר. תודה. יש לנו יום ארוך. עשר דקות לרשותך. אני לוקח זמן. <רועי פולקמן (כולנו):> אני בהחלט מתחייב. זה לא נאום הבכורה. יהיה בהזדמנות אחרת. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יצא לי לחוות בחיי לא מעט מאבקים ציבוריים, בין השאר כשהייתי מנכ"ל ארגון הסטודנטים בשביתת הסטודנטים הגדולה. ברמה האישית אני מאוד מאוד שמח על ההתעוררות בשטח בהפגנות יוצאי אתיופיה. אני חושב שמדובר על שלב חשוב, והקול הזה, הגיע הזמן שישמעו אותו. אבל יש משהו משכר בתחושה הזאת של ההפגנות ובנאומי הכיכרות, כיוון שהאתגר זה לתרגם את האנרגיה הזאת, שהיא כל כך חשובה, לעשייה – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> בקו"ף או בכ"ף? <רועי פולקמן (כולנו):> אכן. בסוף 2014 הציגו בפני ממשלת ישראל, משרדי הממשלה, תוכנית שנקראת "דרך חדשה" – תוכנית חומש שתוכננה להיות מתוקצבת בתקציב 2015, בגובה של למעלה מ-300 מיליון שקל, תוכנית חומש לשילוב יוצאי אתיופיה. זו הרי כבר התוכנית השנייה שנעשית בנושא הזה, אבל התוכנית הזאת לוותה בתהליך ארוך, בן שנה, של היוועצות עם הציבור. העניין הוא שהתהליך הזה הובל על-ידי משרד הקליטה, משורה של סיבות, וביניהן, אני חושב, חוסר הבנה מסוים של ההתנהלות מול הקהילה. הרבה מאוד גופים לא שותפו. בין השאר, גוף מאוד מאוד חשוב שמהווה היום – אולי הגוף המבטיח ביותר של מנהיגות יוצאי אתיופיה בישראל, גוף שנקרא "המרחב המשותף", שמאגד את הארגונים המובילים של יוצאי אתיופיה, וגם הם לא שותפו בתהליך הזה, מכל מיני סיבות. אני לא רוצה להיכנס לכל הוויכוח, אבל הדבר הזה לא קרה. מדובר בטעות ענקית, כיוון שהסוגיה היא לא תוכניות. ואני חייב להגיד עוד משהו: הסוגיה היא גם לא כסף. כסף למען יוצאי אתיופיה בשנים האחרונות יש לא מעט, גם מהממשלה וגם מהפילנתרופיה. הבעיה היא ביישום ובמימוש. קיימים היום למעלה מ-200 ארגונים למען יוצאי אתיופיה ואלפי תוכניות, והבעיה היא לא בכסף ולא בתוכניות אלא במימוש שלהן. התוכנית "דרך חדשה" כוללת הרבה מאוד דברים ראויים, אבל השאלה היא איך מיישמים אותה. החסמים שמופו, דרך אגב, גם בסוגיה של המשרד לביטחון פנים, הם נכונים. הם מופו בתוכנית, ואפשר לקרוא את התוכנית הזאת: חוסר היכרות של השוטרים עם הקהילה; חוסר אמון של הקהילה במשטרה; הצורך בחיזוק סמכות הורית. בתוכנית – ועברתי עליה – הוגדרו צעדים ברורים, כיווני פעולה ברורים: הגדלת מספר השוטרים יוצאי אתיופיה בדרגות השונות במשטרה, הכשרות מתאימות לשוטרים, תוכנית הכשרות במשטרה, שילוב נוער יוצא אתיופיה במחויבות אישית – בעיני זו תוכנית מצוינת ויפה, שאפשר ליישם אותה יחסית בקלות – חידוד לשינוי נהלים למעצר קטינים, סדנאות הורות וכו' וכו'; דברים שרבים מהם נכונים. אני בא ואומר כאן: יש היום מנהיגות צעירה טובה ומתאימה בקרב יוצאי אתיופיה בישראל, וצריך לתת לה להוביל את תהליך היישום והשינוי, לא לנהל את זה. זה לא תהליך שהממשלה תיישם, זה תהליך שמנהיגות הקהילה תבצע בעצמה. הממשלה צריכה לתת לזה – היא צריכה להכיר וצריכה לתת לזה לקרות. זה הדבר. מה אני מציע בשורה התחתונה? מה אני מציע? 1. צריך להתעקש על בניית מתווה שיכלול עבודה עם אותה מנהיגות; בין השאר יש כמה ארגונים יציגים כאלה, וצריך לשלב אותם. אני כבר אומר לכם: הם לא היו מיוצגים כראוי גם בישיבה שהתקיימה ביום ראשון אצל ראש הממשלה. זה לא התקיים. זה הדבר הראשון שאני קורא לו – לאתר את הדבר הזה. שוחחתי גם עם האנשים הרלוונטיים במשרד ראש הממשלה, וצריך לדאוג שזה יקרה. זה דבר אחד. חלקם גם הוזמנו היום לכאן, ואנחנו נשב לאחר הדיון הזה. צריך לייצר שותפות עם אותה מנהיגות צעירה של הקהילה, שתהיה שותפה לתהליך הזה. הדבר השני: באותו מודל של הקמת רשות לצמצום פערים וקידום כלכלי של המגזר הערבי, שעומד בראשה איימן סייף, העושה עבודה חשובה – אני חושב שזה מודל דומה, כי הפיצול הזה בין משרדי הממשלה – אין היום כתובת ברורה. ועדת שרים זה לא שיטה. השיטה הזאת, ניסו אותה בעבר, והדברים מתמסמסים ומחכים כל פעם לדוח מבקר המדינה. ולכן, בהחלט יש מקום להקים רשות כזאת לצמצום פערים ושילוב במשרד ראש הממשלה – דבר מוגדר שאפשר להקים אותו. זה לא דבר מסובך. והדבר האחרון – עברתי על התוכניות. אני קורא למשרד ראש הממשלה – ואני אומר משרד ראש הממשלה כי זה לא יהיה פר-משרד – משרד ראש הממשלה צריך לתכלל את זה. אני קורא למשרד ראש הממשלה להציג יעדים מדידים, כולל לוחות זמנים, בתחומי התעסוקה, הדיור, הגיוס, האלימות והכליאה, ההשכלה הגבוהה, הבריאות ועוד; יעדים מדידים, יעדים שנתיים ורב-שנתיים שנוכל לעקוב אחריהם. כי אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים להשיג. נכתבו על זה הרים של מחקרים. לא צריך – ופה אני חולק על חברת הכנסת לביא – לא צריך ועדת חקירה. לא צריך ועדת חקירה. נעשו על זה מחקרים רבים. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <רועי פולקמן (כולנו):> נדמה לי – אז אולי לא הבנתי נכון. אני מתנצל. חשבתי שאמרת שצריך להקים ועדת חקירה לעניין שילוב יוצאי אתיופיה. <עליזה לביא (יש עתיד):> להפך. אמרתי שיש יותר – יש ניסיון, יש בוגרים של הקהילות, אבל יש אטימות ויש ביורוקרטיה, ויש כשל שהתקבע, ויש חוסר קבלה של האחר. <רועי פולקמן (כולנו):> אוקיי, אז אני מתנצל. על זה אנחנו כמובן מסכימים. על זה אנחנו כמובן מסכימים. אבל הקריאה שלי – אני אומר: נעשתה עבודה ברורה לגבי המצב, ונכתבה גם תוכנית שהבעיה הגדולה שלה הייתה באי-שותפות של נציגי הקהילה באופן מספק. עכשיו צריך להגדיר כתובת ברורה – לא משרדים ולא ועדת שרים, שלא ברור מי האחראי, אלא להקים רשות במשרד ראש הממשלה במודל של זו שעומד בראשה איימן סייף. זה דבר אחד. והדבר השני הוא להגדיר יעדים, ואפשר לעשות את זה בתוך שבועיים; להגדיר יעדים מדידים שאליהם מתחייבת ממשלת ישראל, ואת היישום לעשות עם הנציגות, וביניהם המרחב המשותף של יוצאי אתיופיה בישראל. זה דבר שאנחנו יכולים לצעוד עליו, באמת, ואני חושב שאנחנו יכולים להשיג תוצאות מורגשות ואמיתיות בטווח קצר. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת רועי פולקמן. יעלה חבר הכנסת אברהם נגוסה. גם לך יש עשר דקות. <אברהם נגוסה (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ביקשתי את ההצעה הדחופה לסדר-היום כדי לדון בדרישות יוצאי אתיופיה בישראל. הקש ששבר את גב הגמל, האירוע שגרם להתפוצצות, היה תקיפתו של רב"ט דמאס פיקדה, שצולמה בווידיאו. דמאס הותקף בחולון באכזריות על-ידי שני שוטרים כשהוא לבוש במדי צבא הגנה לישראל. למזלנו הייתה שם מצלמה. אם לא הייתה מצלמה, דמאס היה יושב היום בכלא ואף אחד לא היה יודע מה באמת קרה שם. הזעם שגרם להתפוצצות הצטבר במשך הרבה זמן אצל יוצאי אתיופיה. הם לא חיפשו את מצלמות הטלוויזיה, את כותרות העיתונים או את הלייקים בפייסבוק, הם רק רצו להביע בצורה חוקית את זעמם על האלימות המשטרתית. דמאס הוא בחור לתפארת, בוגר הישיבה התיכונית תו"ם. הוא סיים בהצטיינות וזכה לאות הנוער הישראלי ולאות הנוער על שם אילן רמון, זיכרונו לברכה. הוא היה מדריך בסניף "בני עקיבא" בשכונת ג'סי כהן בחולון. דמאס התנדב במסירות במשמר האזרחי, והוא גם נוסע להתנדב בשבתות ובחגים במרכזי קליטה. אחרי גיוסו לצבא דמאס ממשיך לבקר בישיבה התיכונית על מנת להעביר שיחות מוטיבציה לצעירים. סעיף 2 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אומר: אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם. סעיף 5 מוסיף על כך: אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם. גם בעבר, במיוחד בימים האחרונים, הגיעו אלי עדויות של צעירים רבים על אלימות משטרתית לא צודקת ולא הוגנת. לא ייתכן שבמדינת ישראל, שהיא מדינה דמוקרטית, יכולים לקרות אירועים כמו שראינו בסרטון תקיפתו של דמאס פיקדה. אני פונה למפכ"ל המשטרה: לפטר את השוטרים מהעבודה לא מספיק. יש להעמיד אותם לדין על התנכלות ועל פגיעה בגופו, בכבודו ובחירותו של דמאס. אירועים כמו האחד שצולם גורמים לי לחשוב שאולי חלק מהצעירים הרבים מיוצאי אתיופיה הנמצאים בכלא הגיעו לשם בלי שעשו דבר פלילי. לכן אני קורא לחברי חברי הכנסת מהדוכן הנכבד הזה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית, ועדה שתבדוק מחדש את כלל המקרים שבהם התלוננו אזרחי ישראל יוצאי אתיופיה על כך שהיו קורבן של אלימות משטרתית. מטרת משטרת ישראל היא להגן על החירות ועל כבוד האדם, ולא להגביל אותו. משטרת ישראל צריכה לאכוף את החוק ולא להפר אותו; להיות עם הפנים לאזרחים ולא לפגוע בהם כפי שפגעה בדמאס. מכובדי חברי הכנסת, צעירים ישראלים יוצאי אתיופיה חשים אפליה בתחום האכיפה המשטרתית. אין זה סוד שהאלימות המשטרתית היא בעיה שמטרידה רבים מהחברה הישראלית. עד שלא נפתור את מצוקת הקהילה וגם את הבעיה של השוטרים, אנחנו לא נעשה שום שינוי. ישבתי עם ראש הממשלה במשך שלוש שעות, עם נציגי הקהילה, עם נציגי משרדי הממשלה השונים. כולם מבינים ומסכימים שחייבים שינוי, כי הסיבה להפגנות היא לא רק אלימות המשטרה, אלימות משטרתית, אלא גם בעיות בחינוך, שיש סגרגציה; בעיות תעסוקה – שאקדמאים לא משתלבים בתחומים שבהם הוכשרו; בתחום הדיור – שזוגות צעירים אין להם קורת-גג; בתחום העלייה – שמשפחות מופרדות בין אתיופיה לישראל; בצבא – 86% מבני הקהילה מתגייסים עם מוטיבציה גבוהה, אך לאחר שנה 53% מהם מוצאים את עצמם בכלא צבאי. כל הבעיות האלה, חייבים לטפל בהן. הדרך לצמצם את הפערים, לשלב את הקהילה, היא החינוך – בעיקר לחברה הישראלית – להכיר בכך שכולנו עם אחד. המפתח החשוב מאוד הוא שעלינו להפסיק להתייחס ליוצאי אתיופיה ככלל כעולים או כאתיופים. דור שלם כבר נולד וגדל בארץ. הם אינם עולים, הם צברים לכל דבר. כפי שאמרתי אתמול, אין להם ארץ אחרת. כנסת נכבדה, התרגשתי לראות את ההתגייסות של חברי הכנסת מכלל הסיעות למתן פתרון למצוקה. עם הממשלה החדשה ועם הבטחה לשיתוף פעולה מצד חברי הכנסת מכלל הסיעות, אנחנו יכולים לעשות את השינוי. אנחנו יכולים להאמין שנביא את ילדי יוצאי אתיופיה בישראל, ובהם גם הילדים והנכדים שלי, לעתיד טוב יותר, עתיד של שוויון ולא של קליטה; עתיד של אינטגרציה ולא של סגרגציה; עתיד של עלייה ולא של סגירת שערים. יוצאי אתיופיה, אזרחי ישראל יוצאי אתיופיה, דורשים שוויון זכויות והזדמנויות, לא פחות ולא יותר. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסכם. <אברהם נגוסה (הליכוד):> יהודי אתיופיה נאבקו והקריבו את כל היקר להם כדי להגיע אל ארץ-ישראל. אני מאמין שכעת יכול להיות רגע של שינוי. אני מתחייב לפעול ללא הפסקה עד שנביא לשינוי המבוקש. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אברהם נגוסה. יעלה חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – חבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת עמר בר-לב, גם לך עשר דקות, אתה בין המציעים. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, ראשית, בפתח דברי אני רוצה להצטרף לקריאתו של חבר הכנסת אברהם נגוסה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית – – <קריאה:> – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – בשמי ובשם המחנה הציוני. הפעם הראשונה, ב-1984, כמפקד סיירת מטכ"ל, זכיתי להשתתף באחד המבצעים החשאיים להעלאת יהודי אתיופיה. המראנו מאחד משדות התעופה המוארים במדינת ישראל, ולאחר שעות ארוכות נחתנו בלב הישימון האפל בסודאן. בתוך דקות הסתופפו בתוך המטוס כמה מאות גברים, נשים, מבוגרים וילדים, והמראנו חזרה לישראל. בדרך חזרה התבוננתי בעולים החדשים, עולי אתיופיה. הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי אותם, ולא יכולתי להשתחרר מהמחשבה על השעות הספורות שנדרשו לנו להגיע מישראל המוארת למדבר החשוך לעומת החודשים הארוכים והחשוכים שבהם צעדו הם לקראתנו. והם צעדו, ללא שום ידיעה ברורה, רק על בסיס אמונה ותקווה שאי-שם בקצה המסע הארוך שלהם – לא ברור מתי והיכן יסתיים אותו מסע – נמצאת הארץ המובטחת. אני לא יודע כמה מכם בקיאים במבצעים חשאיים, אבל אני מניח שאתם מבינים שלכל אותם יוצאי אתיופיה שצעדו חודשים במדבריות, לא היה אפשר לומר ולספר מתי מסתיים המסע והיכן, ופשוט האמונה והנחישות שלהם הן אלה שהובילו אותם למדינת ישראל. הפעם השנייה, בשנת 2006, כיושב-ראש תנועת "אחריי!" שהקמתי, שמטרתה חיזוק ההזדהות של נוער בפריפריה – בעיקר הפריפריה הסוציו-אקונומית – עם ערכי הדמוקרטיה, השוויון והעזרה ההדדית, החלטנו לפתוח פרויקט מיוחד בקרב בני-נוער ישראלים יוצאי העדה האתיופית. היה ברור לנו כי הישראלים צעירי העדה, חלקם באים מרקע שונה, ולקראת השירות בצה"ל חשובה הכנה – בתחילה מסגרת ייחודית ותומכת, אך בהמשך, הרבה יותר חשוב, השתלבות מלאה כשווים, כחלק אינטגרלי של כלל קבוצות הנוער ב"אחריי!". הפעם השלישית, 2009, יום אביבי, מודיעים לי כי מוטי וודג'ה, יוצא העדה האתיופית, בוגר סיירת מטכ"ל, שלא הכרתי אישית – באותה תקופה הוא היה מתמחה באחד ממשרדי רואי-החשבון המובילים בארץ – יצא לבלות עם רעו לנשק מהיחידה, עם אריה שוורץ, והם יצאו לאחד ממועדוני הצעירים בנמל תל-אביב. בכניסה למועדון עמד סלקטור שנתן לאריה להיכנס, ולמוטי וודג'ה לא נתן להיכנס. סלקציה. סלקציה במדינת היהודים. לאן הגענו? <היו"ר יצחק וקנין:> מילה לא פשוטה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> לאן הידרדרנו? <אילן גילאון (מרצ):> – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> מצב קשה מאוד. באותו יום ערכנו הפגנה ספונטנית, ובה פגשתי כמעט לראשונה את חברת הכנסת הטרייה אז, שלי יחימוביץ, שלימים יחד עם חבר כנסת שלמה מולה חוקקה את החוק נגד תופעת הסלקציה במועדונים. הפעם הרביעית, 2013, מוניתי במסגרת ועדת חוץ וביטחון ליושב-ראש ועדת המשנה למשאבי אנוש. לאור היכרותי עם כשלי המערכת, כולל המערכת הצבאית, שבוקרה באופן חמור על-ידי מבקר המדינה בדוח שלו ב-2013 – אבל הדוח התייחס לשנים עד 2013 – בעניין שילובם של ישראלים יוצאי העדה האתיופית בצה"ל, החלטתי לטפל ולעקוב אחרי המאמצים האלה. והנתונים שהדוח אסף, אני חושב שהיום הם ידועים לכולם. הנתונים אומרים שרמת המוטיבציה בקרב בני ובנות הישראלים יוצאי העדה האתיופית היא גבוהה מאוד, הרבה מעבר לממוצע הכלל-ישראלי, ולעומת זאת, במהלך שירותם, חלקם, קרוב ל-50%, לא מסיימים את השירות בצורה מתבקשת. חלקם מגיעים לכלא, והמבקר הצביע על תופעה חמורה ביותר. לכן החלטתי, במסגרת ועדת המשנה, לטפל בנושא ולעקוב אחריו. ואני אומר לכם, מכאן אני אומר לכם: צה"ל מתאמץ ומשקיע מאמצים רבים בנושא, בעבר עם פחות הצלחה, לאחרונה עם ניצנים ראשונים של הצלחה והכרה שיש כאן נושא שצריך לטפל בו בצורה אחרת. למשל, רק כדוגמה, מבחני קביעת הקב"א והדפ"ר במבחני טרום-גיוס – צה"ל קיבל את העובדה שהמבחנים האלה לא יכולים להיות ולא נכון שהם יהיו מבחנים שיקבעו האם ישראלים יוצאי ויוצאות העדה האתיופית כשירים לתפקידים כאלה או אחרים בצה"ל, והוא פסל את המבחנים האלה בהתייחס לאותם צעירים. הפעם החמישית, לפני יותר משבוע נחשפנו לסרטון המזעזע שבו שוטרים מכים את דמאס פיקדה, חייל בן העדה האתיופית. אלמלא המצלמות ייתכן שעד עכשיו הוא היה עצור והיה מואשם בתקיפת שוטרים. אני אומר לכם – ואני חושב שחלקכם, גם שלא הייתם מודעים לנושא, היום כבר מודעים – הוא לא היחיד, זה לא המקרה היחיד. צפיתי בסרטון ומייד הגשתי בקשה להצעה דחופה לסדר-היום, עוד לפני שזרנוקי המים שטפו את כיכר רבין. בישראל 2015 אין מקום לגזענות, ובטח לא בגוף האחראי לאכיפה ולשמירת החוק. אך במקרה הזה השוטרים המכים הם רק הש"ג. בישראל של שנת 2015 החברה היא זו שחולה בנגע האפליה והגזענות. ולגזענות אין התחלה ואין לה סוף. פעם תרים ראש, והיא פושה לכל עבר, נגד כל מי שהוא אחר ושונה. ממשלת ישראל היא שאחראית לעקירת הנגע, וממשלות ישראל לדורותיהן הן שמעלו בתפקידן. ראש הממשלה נתניהו, שאמור להנהיג, נזכר ביוצאי העדה האתיופית רק לאחר שחסמו את נתיבי-איילון והתאגדו בכיכר רבין. ממשלת ישראל ונתניהו העומד בראשה, אחראית לאפליה המתמשכת, לא רק הש"ג. ולכם, ישראלים יוצאים העדה האתיופית, אני קורא: אל תניחו את מאבקכם. הוא נכון, הוא צודק, ולצערי, בהנהגה קהת-החושים שלנו רק כך אולי נצליח לשנות. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. יעלה חבר הכנסת אילן גילאון, שגם הוא בין המציעים, ואחריו – חבר הכנסת מרדכי יוגב. גם לך, חבר הכנסת גילאון, עשר דקות. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, במשך שנים אני מלווה, אדוני, כעד מן הצד, את הקהילה של יוצאי אתיופיה, דרך ההפגנות הרבות בדרך כלל שהיו דרך המאבק. אתה רואה, אדוני היושב-ראש, זעם עצור, זעם נצור, שנערם בשכבות פעם אחרי פעם, של קבוצה שאפשר לומר בוודאות שקליטתם מביישת את עלייתם ההירואית. כי יש לנו נטייה כזאת, אנחנו מאוד יודעים להשקיע בפרומו, אדוני, בגבורה של הבאת אנשים, בהצלתם. וכשם שהצלנו אותם והרגשנו עם עצמנו מאוד טוב, מאוד חזקים, כך אנחנו מאבדים עניין ומפסיקים להתרגש. משול אולי הדבר של העלייה מאתיופיה לכלה שנישאת על כפיים מעבר למפתן דלתה, ואז היא מושלכת לכל עבר על-ידי הבעל שמכה אותה. ראיתי את העלבון הזה נערם בשכבות פעם אחרי פעם, עם סיפור הקזת הדם ועם הזריקות לדילול עוברים ועם השלכת הדם לפח האשפה ועם הסלקציה ועם הפרשה של הפלאשמורה ועוד ועוד ועוד. מה עשינו לאנשים האלה, אשר באו מתוך תפיסת עולם של קצב אחר, של רעש אחר? מה עשינו לאנשים האלה, החלשים במעמד הפועלים, שישר הכנסנו אותם אל תרבות של "השקט הוא רפש"; אל תרבות של חברה "גרידית" ואגואיסטית מתחרה, שבה אנשים לא מסוגלים לכבוש את יצרם, אלא תמיד לחפש גורם יותר חלש כדי לסנג'ר אותו, כדי להתנשא מעליו? כי בקפיטליזם המטורף הזה שאנחנו חיים בו – ואין צורך בוועדת חקירה, חברים. מה אנחנו בדיוק רוצים למצוא? שאנחנו חברה כזאת, שמדירה אנשים שהם שונים, וודאי כאשר הם שונים בצבע? כי אין לנו העיוורון הזה כבני-אדם. כך אנחנו קולטים. וכל דור יש לו הוואדי-סאליב שלו, וכל דור יש לו "הפנתרים" שלו, וכל דור יש לו את האתיופים שלו, את עולי אתיופיה, שאנחנו איננו מסוגלים לקלוט כאן, כי אין לנו זמן בחברה הקפיטליסטית המהירה שלנו, הבנויה רק על הישגים, רק על הון, רק על מי שיותר מוצלח, רק על מי שיותר מתנפח. אין לנו זמן לקלוט באופן יותר אטי ואולי אפילו קצת ללמוד מן הערכים שהאנשים האלה הביאו מהמקום שלהם. הרי חינכנו אותם על כך שהשקט הוא רפש. ולכך ההוכחה. וכאשר נצבר זעם פעם אחרי פעם אחרי פעם, בפרשה כזאת ובפרשה כזאת ובפרשה כזאת ובכל מקום – הקבוצה הזאת היא הקבוצה המודרת והמסולקת מן הזרם – – – <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> בבקשה? לא הבנתי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוא דיבר בקול רם, לא אליך. <אילן גילאון (מרצ):> השאלה היא לאן נוביל את החרפה הזאת. צר לי לומר שאני מאוד סקפטי לגבי הסיכויים שמשהו יקרה באופן אמיתי לגבי הקהילה האתיופית, כמו בכלל לגבי כל המודרים האחרים והחלשים האחרים. המשטרה היא רק קליפת האגוז, רק המשל למציאות כולה. ההתנהלות של המשטרה כלפי צעירי העדה האתיופית היא רק חלק מתוך המראה, מתוך האספקלריה, של מדינת ישראל כלפיהם וכלפי כל מה שחלש ומה ששונה. אדוני היושב-ראש, שמעתי שמח"ש סוגרים את התיק לגבי אותו בחור ערבי מכפר-כנא שנורה בגבו. בגבו. זאת אומרת, זה לא יכול להיות סרט שמופק ממקום כלשהו, כי זה הסרט הרשמי שמפרסמים. כולי עלמא רואים את הדבר הזה. ולכן הבעיה המרכזית היא לאן מובילים את החרפה הזאת. לא בטיפול נקודתי, זה לא טיפול של משרד הקליטה, זה טיפול של מדינה, אחריות של ממשלה כלפי אזרחיה, אם יש לה אחריות כלפי אזרחיה. אלא אם כן האזרחים האלה הם תפאורה, להראות לעצמנו כמה אנחנו גדולים וגיבורים ומביאים אותם על כנפי נשרים ב"מבצע שלמה" וב"מבצע משה", ולאחר מכן זורקים אותם כלאחר יד ומדירים אותם. ואוי ואבוי, חס וחלילה הם גם שחורים האנשים הללו. ולנו כל כך קשה לקבל את זה. מדוע? כי הזיכרון שלנו כל כך קצר, ואיננו זוכרים בתודעה שלנו שאנחנו עצמנו, כל אחד מאתנו יכול להימצא בדיוק באותו מקום – ההסתכלות מתוך החולשה. ואין לנו סבלנות, אין לנו זמן לדבר הזה. לכן הפתרונות הם לא בוועדת חקירה – אין מה למצוא כאן. שום דבר חדש לא קרה פה. ואני חושש מאוד, וזה מה שהתחלתי לומר כאן, אני מאוד סקפטי לגבי מציאת פתרון אמיתי לעניין הזה, כל עוד תפיסת העולם כאן היא שהאזרחים הם עול קשה מנשוא על קופת האוצר של מדינת ישראל. כי במקום שבו הקפיטליזם נמהר, אין זמן לאזרחים, ובוודאי ובוודאי לא לאנשים שבאים מאתיופיה, שצריכים קצת יותר זמן כדי להתאקלם במקום הזה ואז הם צוברים את הצער. ואין זמן. תפקידה של חברה הוא לאפשר לכל פרט בתוכה – שחור או לבן, ערבי או יהודי, דתי או חילוני, הומו או סטרייט – תפקידה של חברה לאפשר לפרט הזה להגיע למחוז חפצו בצורה מכובדת ועצמאית, להנגיש לו את הסביבה. זה כל תפקידה של החברה. וברגע שהיא מדירה אותו מתוך שכחה, מתוך תודעה של דברים שרואים מכאן לא רואים משם, המקרה הזה אבוד. כל מה שקרה וכל ההתגייסות הייתה כתוצאה מכך שאנשים באמת הבינו שהשקט הוא רפש, וצריך לנקוט אלימות וצריך לנקוט מיליטנטיות כדי שמישהו בכלל ישים אליך לב. כי אם הדבר הזה היה מסתיים בקול ענות חלושה לאחר שהפגנו את דעתנו, אנחנו מבינים מה היה צריך להיות היחס לגבי הנושא הזה. לכן יש כמה דברים שחייבים לקרות מייד, אדוני היושב-ראש – ברוך הבא, אדוני – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ברוכים הנמצאים. <אילן גילאון (מרצ):> – – והם צריכים להיות פרקטיים כולם, ולא מפוזרים ולא מבוזרים ולא סקטוריאליים אלא בהסתכלות ממלכתית של שילוב. הדבר הראשון זה טיפול בנושא של הדיור והמגורים, בבניית מסלול משולב של משכנתה שונה ואחרת. לא לבוא ולהגיד: טוב, זה מה שהם רצו, לגור עם קרוביהם – לגור עם קרוביהם הייתה ברירת מחדל של מה שיכלו להשיג. גם באותה תקופה יחידה – והשר היחיד שאני זוכר שניסה לטפל בבעיה הזאת באופן רציני, מבחינה ממשלתית פוליטית, היה יאיר צבן; ובסופו של דבר, כאשר אתה מחבר חלש עם חלש אתה מקבל חלש בריבוע. אין דבר יותר מסוכן מאשר לחבר את כל החלשים יחד. לאפשר את הביזור של האוכלוסייה. מרכזי הקליטה שהייעוד שלהם הוא לקליטה מיידית, התחלתית, ללימוד השפה ולאחר מכן אנשים צריכים לבנות בית, קיימים יותר מדי זמן בתנאים יותר מדי גרועים. הדבר הזה חייב להתחסל. ובאותם מוקדים, מקומות, שהפכו משכונות לסלאמס, לגטו, שם צריך ללכת לתוכנית של שיקום השכונות. הדבר השני – חייבים לבנות סל קליטה חדש, אדוני. סל קליטה חדש. לחזור לאחור, ברוורס, ולבנות לאנשים האלה סל קליטה חדש. כמו למשל שהצעירים האתיופים צריכים לקבל סל קליטה דומה לסל הקליטה שמקבלים תושבים חוזרים קטינים או צעירים או אחרים. הדבר השלישי שיש לעשותו מייד זה לאפשר לכל אחד איחוד משפחות אם הוא דורש את הדבר הזה, ולא לעכב אף אחד ולא לחפש בציציות או בפלאשמורה או בדברים האחרים. זה הדבר הבסיסי ביותר שיש לעשות. אבל הדבר הכי חשוב, שאינני יכול לחוקק, אדוני היושב-ראש, כי אי-אפשר לחוקק אותו בשום פרלמנט בעולם, זה לתת לאנשים עיוורון צבעים ולתת לאנשים את היכולת ואת האפשרות, ואת זה עושים רק באמצעות חינוך ודוגמה אישית. ומן הבית הזה לא יוצאת הדוגמה האישית הזאת. להיות בני-אדם – להיות בני-אדם קודם כול, לפני כל דבר אחר. אני מציע לאחי האתיופים, שבתודעתי אני חושב כמוהם – קל לי, אני חושב כמוהם, ואני חושב בתודעתי כמו הערבים ואני חושב בתודעתי כמו עובדי הקבלן וכמו המוגבלים וההומואים ואחרים, כל מי שמודר בחברה שלנו ולא מסתדר לנו בשורה – להמשיך במאבק הזה אבל לחלום תמיד על חיים עם כמה שפחות מאבקים. מאבק שמסלים הוא תופעה של חברה מקולקלת; מקולקלת ומושחתת. ואת זה צריך להפסיק, אדוני היושב-ראש. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת מרדכי יוגב – בבקשה, אדוני, עד עשר דקות לרשותך. אחריך יעלה חבר הכנסת יצחק וקנין. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, שר הכלכלה, כנסת נכבדה, אורחים יקרים, אני מבקש לפתוח בציטוט חלקי מ"המסע לארץ-ישראל", שירו המרגש של שלמה גרוניך, על הירח שמשגיח מעל, "על גבי שק האוכל הדל" ואם נקצר – "ואמי מבטיחה לאחי הקטנים:// עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים,/ מאמץ אחרון לפני ירושלים". "ובלילה תקפו שודדים" – וכו' וכו'. מאמץ אחרון לפני ירושלים. לא קורה לי הרבה שאני לא מצליח להירדם וצופה ארוכות במתרחש – באותו ערב-לילה ארוך של ההפגנה בתל-אביב. והרהרתי בלבי, חס ושלום, אם היינו מוסיפים עוד בית סרקסטי לשיר או האם משטרת ישראל רוצה שהעדה האתיופית תוסיף, להבדיל אלף אלפי הבדלות, עוד בית לשיר – שבארץ-ישראל תקפו השוטרים באגרוף, מתזית, באלה וכו' וכו', אני אפילו לא רוצה להמשיך ולהקריא את הרגשות הקשים שעלו אצלי באותו לילה. אנחנו, ברוך השם, כאן, בארץ-ישראל, במדינת ישראל, ואת מעט הכוח שיש לנו נפעיל יחד כנגד אויבינו. העדה האתיופית היא עדה נפלאה. כבר דיברו קודמי, ולכן אני לא אחזור על דברים פרקטיים ששמעתי פה מקודמי, מחבר הכנסת נגוסה ואחרים. אבל האלימות המשטרתית כלפי עולי אתיופיה אינה תופעה חדשה. היא גם חלק מאלימות יתר שמרשה לעצמה המשטרה במקרים מסוימים – ואני לא רוצה לומר שגם אני עוד לא זכיתי אף פעם להתנצלות על התנכלות – אבל היא ייחודית בעת האחרונה, בעיקר בשנה האחרונה, להתנכלות לצעירים בני העדה האתיופית. תופעה חמורה ביותר, כפי שצפינו בסרט המזעזע, כלפי דמאס פיקדה, וכבר לפני למעלה מחצי שנה התרעתי עליה בפני ראש אג"ם של משטרת ישראל כאשר נחשפנו לדברים בוועדות השונות – ועדת העלייה והקליטה, ועדת החוץ והביטחון – כפי שאמר פה לפני חבר הכנסת עמר בר-לב. דיברנו עליה, שחייבים לבדוק אותה בכל דרגי הפיקוד ועד השוטר האחרון, לבצע הדרכות ותדריכים. חשתי שיש מדיניות הפעלת כוח מבולבלת במשטרה. כשתבענו יותר ביטחון בירושלים כנגד טרור, דיברו אתנו על הכלה, וכשאמרנו שיש אלימות יתר כלפי צעירים בני העדה האתיופית, דיברו אתנו על צורך בהכרעה. ולכן אמרתי את מה שאמרתי בחריפות, שמפכ"ל שבתקופתו יש בלבול במדיניות הפעלת הכוח – לא אחזור, מה אמרתי עוד. יחד עם זה, אני מבקש לשבח את משטרת ישראל ואת מפקדיה ושוטריה הרבים, שאמונים על חוק וסדר ועל מאבק, לילה ויום, בפשיעה ובטרור בכל רחבי הארץ, וגם לומר ברכה מיוחדת למשטרת ירושלים על בנייתה מחדש, מאמציה והצלחתה להשיב לירושלים יותר חוק וסדר, ואני מבקש לחזק, יחד עם העדה האתיופית, גם את משטרת ירושלים. יהדות אתיופיה הייתה מנותקת מעם ישראל למעלה מ-2,500 שנה, ועל אף הנתק הזה שאפה כל אותן שנים לירושלים ולחזור לעם ישראל. אין סימן יותר מובהק מזה לנצח ישראל. יחד עם זאת, אנשים בעלי צניעות וענווה עברו שינוי חברתי ותרבותי עמוק עם ההגעה לישראל, נאלצו ונאלצים להתמודד עם קשיי שפה, פרנסה וקשיים רבים ונוספים, והצליחו, למרות כל זאת, ב-30 שנה להצמיח אנשי חיל בצבא ואנשים משמעותיים בכל תחומי העשייה בישראל. אבל ההתמודדויות והאתגרים לא תמו. מה עלינו לעשות? אני מבקש לדבר בשלושה רבדים, בקצרה. ראשית, טוב עשה ראש הממשלה שכינס כינוס ממשלתי מיוחד, רב-תחומי, גם לפעול לבחינת התנכלות המשטרה לבני העדה האתיופית אבל גם בכל הצרכים הדרושים, וכפי שאמר – "הבנו שצריך עוד". ואני מציע שלאחר הקמת הממשלה ולאחר התייצבותם של השרים איש-איש בתחומו תכונס שוב הממשלה, כדי שמה שהיא תחליט יהיה רלוונטי לשרים שנושאים באחריות. שנית, על משטרת ישראל, בעיני, לקיים מייד תחקירים על כל מקרי ההתנכלות, אחורה, אלה שהחביאו ואלה שלא פורסמו, אלה שיצאו לאור ואלה שנמצאים ביומנים, כדי לעקור מן השורש את התופעה הפושעת הזו מקרבה. נדמה לי, ואני קורא מכאן למפכ"ל שיתנצל באופן פומבי בפני העדה, לא יסתפק בהדחת השוטר אלא, כפי שנאמר – גם בהעמדה לדין, ובהבאה של מודל: לא עוד אלימות. אני חושב שהמטה הארצי חייב להיערך ולדון ולאבחן, וליצור מחדש, בתהליך ארוך, אהבה ואמון עם העדה הזו, ולגייס מתוכה לתפקידים גדולים, בכירים ומשפיעים. איך אמרו אצלנו פעם? עוד נזכה לראות מפכ"ל מהעדה האתיופית. אנחנו, כאן, בוועדות השונות שעוד יקומו ויתחילו לפעול, אני מניח מהשבוע הבא, אני מניח שכולנו נזמין את נציגי העדה ונפעל לדרוּש תיקון, ונהיה שותפים כולנו, ונעזור גם – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> יש כבר נשיא בארצות-הברית, ועדיין ממשיכים להרוג שחורים ברחובות. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – – נהיה שותפים ונעזור גם, כדברי הנביא ישעיהו שניבא לפני כ-2,700 שנה, ואנו זוכים להם היום, לראות במימוש נבואתו: "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש, מעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים". באמת, בהצדעה גדולה למסירות הנפש העצומה הזאת של יהודי אתיופיה בכמיהתם ובמסעם, ונזכה עוד לראות אותם משתלבים באהבה ובשמחה בכל תחומי החיים בישראל. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מרדכי יוגב. אני מתכבד להזמין את סגן יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יצחק וקנין. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. שימו לב, אחמד טיבי יהיה אחרון הדוברים מן המציעים המקוריים. לאחר מכן, אחריו יעלה סגן השר אופיר אקוניס בשם הממשלה, המשרד לביטחון פנים, להשיב. ואז, אחרי דבריו, נמשיך את הדיון עם כל שאר המציעים. <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, התנא באבות אומר: "עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין". זו מציאות שהתנא אומר, הגמרא אומרת – כאשר רצה להיפטר רבן יוחנן בן זכאי, ניגשו אליו חמישה מתלמידיו ואמרו לו: ברכנו, רבנו. אמר להם: יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו – עד כאן? רבנו, אתה חושד בנו שאין לנו יראת שמים? אמר להם: שפעמים אדם רוצה לעשות עבירה ומסתכל ימינה – לא לשון הגמרא, כן? – ושמאלה, אף אחד לא רואה אותי? אז אני יכול לעשות. "עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין". חלק מהנואמים שאלו, כשניהלתי את הישיבה, אמרו שזה חייל. ואני שואל, ואם זה אזרח? מה השוני? הרי רק צריך להגיד "קל וחומר". אם את החייל מכים, אז איפה האזרחים? איך ההתייחסות לאזרחים – אם רואים אדם עם מדים ומכים אותו בצורה כזאת? אתם יודעים, כשמשה רבנו היה במצרים, כתוב: "ויצא אל אחיו וירא בסבלתם". רש"י שם כותב: "נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם". כל כאב, כל צער קטן של יהודי היה כואב לו, למשה רבנו. הוא יוצא ביום השני, רואה שני אנשים נצים, איש מצרי מכה איש עברי. עושה מה שעושה. ביום השני הוא רואה שני יהודים רבים, אז הוא אומר: "ויאמר לרשע למה תכה רעך". כתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל, שלא הכה אותו; לא הכה אותו, רק הרים את ידו. הרים עליו את היד – נקרא רשע. קל וחומר אם הוא מכה אותו. רבותי, יש פה בעיה רצינית, גם בהתנהלות של המשטרה וגם בהתנהלות שלנו כחברה. ואני אומר את זה, רבותי, אנחנו מקלים ראש. אנחנו חברה מאוד מאוד, בצורה – אני, קשה לי להגיד את המילים – שממש מתחילה להיות מופקרת בנושא של היחס של אדם לחברו. הפקרות מוחלטת. אנחנו רואים מה קורה ברחובות, אנחנו רואים מה קורה בפשע, אנחנו רואים מה קורה בין חבורה כזאת של עולם הפשע, העולם התחתון, לחבורה אחרת, וחיסולים, ונספה צדיק עם רשע. אתה יושב בבית-קפה ואתה לא יודע אם תחטוף כדור. ואנחנו מקלים ראש בכל ההתייחסות שלנו לאלימות בחברה הישראלית. אני אומר לכם, זה צריך להיות דבר שמתחיל מגן-הילדים, ממעון-היום אפילו, וממשיך בגן-הילדים ובמערכת החינוך ובערכים שאנחנו מקנים לילדים שלנו, רבותי. גם בתוך בתי-הספר יש אלימות קשה מאוד. אני רוצה להגיד לכם משהו. לא פעם אתה הולך ורואה חבורות – מי שנוסע בערים – מבני העדה האתיופית, יושבים בפינות, בכל מיני – איך קוראים להן? "זולות" – יושבים עם נרגילות, עם כל מיני סוגים של שתייה חריפה שמביאה אותם לשכרות. למה זה קורה? כי אנחנו כחברה לא נותנים פתרונות שיכולים לקחת אותם למקומות אחרים. אין להם פעילות במקומות שהם נמצאים בהם, אין להם חינוך בלתי פורמלי. אני לא מדבר על בתי-הספר, אני מדבר מעבר – מה עושים בחצי היום השני. וכשאין לך פעילות כזאת אז, לצערנו הרב – איך אומרים רבותינו? בטלה מביאה לידי חטא, אין מה לעשות, לידי עוון, כי אין לך מה לעשות. בשעמום הזה אתה מסוגל לקחת את עצמך למקומות שלא צריך להגיע אליהם. רבותי, זה חוזר על עצמו. לא צריך – אני הרבה פעמים אמרתי את זה בשיחות עם ראש הממשלה בנושאים כמו השיכון. תמיד אנחנו מחפשים איזה פרופסור – סליחה שאני אומר את זה, אני לא מזלזל באף פרופסור – אבל אני אומר: לא צריך להביא לנו פרופסורים כדי שילמדו אותנו מה צריך לעשות, אני אומר לכם. לא פעם אמרתי איך צריך לטפל בדיור. אתם חושבים שאם היינו עושים מע"מ אפס היינו גומרים את הבעיה? לא היינו גומרים אותה. למה? כי צריך להבין מה שורש הבעיה. ואמרתי לראש הממשלה בשיחה: אתה צריך לקחת, כמו שאתה לוקח את התחבורה היום, משקיע 30 מיליארד שקל – כמי שישב בוועדת הכספים בשנים הקודמות ראיתי מה השקענו. שמו לנו תוכנית חומש, 30 מיליארד שקל. קחו 30 מיליארד שקל, תשימו בשיכון – תפתרו את זה. בלי זה, רבותי, כל מיני סמנטיקה, טיפול כזה וטיפול אחר – הבעיה לא תיפתר. ואני אומר לכם את זה, אם תשמעו, אני אומר פה לפני שמתחילים לטפל בבעיה: גם בבעיה של העדה, שהיא בעיה מאוד מאוד סבוכה, צריך להשקיע כסף. צריך לבנות להם מועדונים כמו שצריך, טיפול, לשים מדריכים, לשים עובדים סוציאליים, כל גורם חינוכי שיכול להועיל, פעילות בלתי פורמלית. אי-אפשר להמשיך במציאות הזאת ולחפש – אני אומר, המשטרה צריכה לעשות את בדק-הבית שלה, בגדול, לא בקטן, על הרמת ידיים ואלימות. כשרוצים לטפל בדברים מסוימים, מטפלים בהם מהשורש. גם המשטרה צריכה לעשות בדק-בית, אבל בדק-הבית כלפי החברה הזאת – אנחנו כבר הדבקנו לה סטיגמה, לצערי הרב, ואנחנו אשמים. איך אמרו האחים של יוסף? "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו". אנחנו עוצמים עיניים, ממשיכים כאילו דבר לא קורה. לכן, רבותי, הטיפול בדבר הזה צריך להיות מערכתי מכל הבחינות, בכל התחומים – רווחה, חינוך, תעסוקה. צריך לתת את כל הדברים האלה. אנחנו, כחברה תומכת, אם לא נסייע האחד לשני – רבותי, כולנו תלויים אחד בשני. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יצחק וקנין. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אחמד טיבי; בבקשה, אדוני. אחריו, כפי שאמרתי – תשובה של סגן השר אופיר אקוניס. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> איפה סגן השר? <יצחק וקנין (ש"ס):> היה, אבל יש שר. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> איך הוא ישיב אם הוא לא שומע? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 65 שנים זה לא הפריע לאף אחד, עכשיו זה – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> תמיד יש פעם ראשונה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, המדינה רעשה וגעשה מפני שאירוע רגיל, רגיל, צולם. כי כאשר אתה חושף תופעה שלילית בסרטון וידיאו אתה מאתגר את הצופה, את כלל הציבור, להביט בראי, להביט בעצמו: זה אני? זה אנחנו? הרי יש אירועים כאלה למכביר, כמעט בכל אזור, כמעט בכל מקום. אנשים הם קורבן של אלימות משטרתית, חבר הכנסת מרגי, בכל מקום, בעיקר אוכלוסיות מוחלשות – ערבים, חרדים, אתיופים. לפעמים זה מגיע לתקשורת, לפעמים זה נעלם מעיני הציבור. לעתים זה מבזק באתר אינטרנט ולעתים אף אחד לא שומע. זו יכולה להיות ידיעה בולטת בתקשורת הערבית והתקשורת בעברית לא תדווח על זה. ח'יר חמדאן, צעיר מכפר-כנא, בדמי חייו נורה ונהרג מאחור על-ידי שוטר. כולכם ראיתם את הסרטון. אנחנו הזדעזענו, חלק מחברי הבית הזדעזעו, חלק מהציבור היהודי הזדעזע, אבל לא כולו. לא ננקטו פעולות נגד מי שירה באופן מיידי. לא רק זה שלא ננקטו פעולות באופן מיידי, אתמול התבשרנו שמח"ש סגרה את התיק מחוסר אשמה. זה וידוא הריגה. הסרטון חשף ששוטר פוגע בחייל ממוצא אתיופי, לא הורג אותו חלילה אלא מרביץ לו, משפיל אותו – – <ינון מגל (הבית היהודי):> הוא לא תקף אותו עם סכין. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – והשוטר אומר שהוא הרגיש מאוים, השוטר. כולכם האמנתם וגיליתם אמפתיה לצעיר האתיופי, א. בגלל שהוא חלש יותר; ב. בגלל שהוא חייל; ג. בגלל שהוא יהודי. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> חבר הכנסת אחמד טיבי – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני אענה לך בהמשך. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> החייל המדובר לא תקף אף שוטר, ואילו מי שאתה מדבר עליו בא עם סכין לתקוף שוטרים, אז זה לא דומה. ההשוואה – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> האיש נורה מאחור. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מרדכי יוגב. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> חבר הכנסת יוגב, הבחור ח'יר חמדאן נורה מאחור, בגב, בגב. <שרון גל (ישראל ביתנו):> לא נכון, לא נכון. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – – הוא בא עם סכין. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הוא נורה במותן כאשר הוא הפנה את הגב אל השוטרים. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> הבא להורגך השכם להורגו. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הוא נורה מאחור. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> רואים את זה בסרט. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת יוגב, חבר הכנסת יוגב, אמרת את מה שאמרת, שמענו. תן לדובר להמשיך את דבריו. <שרון גל (ישראל ביתנו):> כמה אפשר להסית? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> שב בשקט. רואים את זה בווידיאו. <שרון גל (ישראל ביתנו):> כמה אפשר להסית נגד שוטרים ונגד הצבא? כמה אפשר? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כמה אתה מסית נגד אנשים? <שרון גל (ישראל ביתנו):> כמה אפשר להסית? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת. <שרון גל (ישראל ביתנו):> מסית סדרתי. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> את שרון גל אי-אפשר לסבול. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתם לא מתביישים? <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, נו. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתם לא מתביישים? <שרון גל (ישראל ביתנו):> אתה תתבייש, אתה מסית סדרתי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתה יודע מה ההבדל בין בני-אדם לבין חיות? <שרון גל (ישראל ביתנו):> אל תלמד אותי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> חיות לא מסמיקות כאשר הן – באופן כללי הן לא מסמיקות. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אתה חצוף, אתה מסית סדרתי. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת שרון גל. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתה לא מסמיק אפילו כאשר אתה משקר. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אדוני, לא ניתן לו יותר – – – לא ניתן לו יותר להסית. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתה יודע שאני מתעלם מקיומך. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה לא רוצה לתת לו אבל אתה יודע שאתה מפריע לו עכשיו. תעלה ותגיד לו את כל מה שאתה רוצה אחר כך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> האמת היא, מפריעים לכם ערבים שמציבים ראי מול הפרצוף המכוער שלכם. אתם רוצים ערבים נחמדים, כנועים, שאומרים לכם תודה, שמתפעלים מהמחוות של רצון טוב. הרי יהודים – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> גם העברית שלך יותר מדי טובה, אחמד. אתה חייב ככה קצת – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני צריך להיות עילג. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> כן, תבוא עם שק. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> נכון. ולהיות על חמור או על גמל. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> בדיוק. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> האמת היא שאתם לפעמים מוקסמים, אתם רוצים ערבים כנועים, נחמדים, חייכנים, שלא מתריסים, שלא כואבים כשאתם מכים אותם, שלא זועקים. אגב, גם לערבים האלה אתם לא נותנים כלום, כי גזענות היא גזענות, אפליה היא אפליה. אבל במדינת ישראל יש מדרג של הגזענות. למשל, הגזענות נגד הערבי היא בכל תחומי החיים; הגזענות נגד אתיופים היא גדולה, היא רחבת ממדים – – – <קריאות> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> חכי, אני מדבר על מדרג. אני מדבר על מדרג. הגזענות נגד יהודים ספרדים – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> זה מדרג טיבי לגזענות ישראלית. אתה מפרסם את זה – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתם יודעים את זה הרי, כל אחד מכם יודע, אני רק מציב ראי. לפעמים אני אומר דברים שאתם יודעים ואתם לא רוצים להגיד. ואז יכול מישהו מכאן – כשאני יורד אומר לי: אחמד, תהיה רך יותר. אז אני לא רוצה להיות רך יותר. אני רוצה להתריס. אני רוצה לכעוס. אני רוצה להעביר לכם את הכעס של אשרף אבו עלי מקלנסואה, שהבית שלו עומד להיות הריסות בקרוב. הוא כבר שנים גר שם בקלנסואה, על קרקע פרטית. הוא לא בנה שם כי ערבים בונים ללא היתר בגלל פגם גנטי. נבדק. אין פגם גנטי כזה אצל ערבים. הם בונים מפני שאין תוכניות מתאר. אנחנו רוצים תוכניות מתאר, לא רוצים לבנות בלי רישיון. למי לא פנינו? לנשיא המדינה, לראש הממשלה, לשר הפנים, ליועץ המשפטי, לפרקליט המדינה, כדי לפתור את הבעיות האלה, את בעיות התכנון והבנייה. זה הנושא הכואב ביותר כיום שהוא מכשול ביחסים בין רוב למיעוט, בין הקולקטיב הערבי לבין המדינה. אפרופו ערבים שלא תקפו וכו', סאמי אל-ג'עאר ברהט תקף מישהו בסכין? נהרג. מאז אירועי אוקטובר נהרגו 52 ערבים על-ידי כוחות הביטחון. אף אחד לא היה חמוש. אזרחים. מה, לאזרחות אין ערך? אזרח ערבי, חייו הפקר? סטודנט ערבי לא רשאי לשאוף להיות שווה? ערבי לא יכול לחלום על קורת גג? והדבר החמור ביותר – אני לא כועס על האגף הזה. האגף הזה, יש לו אידיאולוגיה ימנית, מדירה. חלק מאנשי הבית היהודי והציונות הדתית נוהג ביהדות המזרח כמו שנהג באלי אוחנה, בבוז, אף שהוא אינטליגנטי, כפי שאמרה שרת המשפטים הבאה. אני פונה דווקא לאגף הזה, שיכול להסכים עם רוב הדברים כמעט שאנחנו אומרים. <חיים ילין (יש עתיד):> בוא'נה, זה האגף הימני שלך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אבל הוא לא שותף באופן אקטיבי למאבק שלנו לשוויון. אמרתי לפני שמונה שנים, קראתי מה שמרטין לותר קינג אמר. לפני שמונה שנים, בנאום. אתם יודעים, הוא התכוון אליכם, לא אליהם. הוא אמר: המחסום המכשיל ביותר במאבקו של האדם השחור למען החופש הוא לא חבר מועצת העיר הלבן, או איש ה"קו קלוקס קלאן", אלא האיש הלבן המתון אשר מסור יותר לסדר מאשר לצדק; אשר מעדיף שלום שלילי, שהוא היעדר של מתיחות, של עימות, על פני שלום חיובי, שהוא קיומו של הצדק. זה אשר תמיד אומר: אני מסכים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – אני מסכים עם היעדים שלכם, של המאבק שלכם, אבל אינני יכול להסכים עם שיטות הפעולה הישירה שלכם; זה אשר באופן פטרנליסטי מאמין שהוא יכול לקבוע לי, לנו, את לוח הזמנים לחירותו ולזכויותיו ולשוויונו של האחר. אני פונה אליכם, אל האגף הזה, לא אל האגף ההוא, כדי להושיט יד מול היד המושטת שלנו, שהייתה במשך שנים. חלק מכם התנגד לחוקים אזרחיים שוויוניים שהצגנו כמעט בכל כנסת – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – הגיע הזמן שנשתף פעולה גם בכנסת הזאת, גם מחוץ לכנסת. אני אסיים, ברשותך, אדוני היושב-ראש, ותסלח לי אם אני מאריך בדקה. אנחנו מדברים על המאבק של האתיופים. אין מי שיותר מהערבים מגלים אמפתיה לסבלו של כל קורבן. כי אנחנו קורבן של גזענות, ולכן יש לנו אמפתיה לסבלם של אתיופים שהם קורבן של גזענות. אבל אני לעולם לא אגיד פה שאני אתיופי ולא ערבי. אני ערבי, זקוף קומה, גאה בלאומיות שלי, בזהות שלי. אני ערבי שנאבק בשביל להיות שווה. אי-אפשר לוותר על זהות כדי להיות נחמד; אי-אפשר לוותר על זהות כדי להישמע טוב כלפי הרוב. אני ערבי הומני, ולכן, מעמדה זו של הומניות, אני מגלה אמפתיה לקורבן האחר. מהעמדה הזאת תשמעו אותה, העמדה שאני מייצג כאן היא העמדה של הרשימה המשותפת, של כלל הציבור הערבי, ואין בלתה. זאת העמדה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. ישיב לכל המציעים סגן השר אופיר אקוניס, בשם השר לביטחון פנים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, סיפורה של יהדות אתיופיה הוא סיפורו של העם היהודי: גלות ארוכה של למעלה מאלפיים שנה מגיעה לקצהּ עם עלייתם של היהודים למדינת ישראל החל בשנות ה-70 של המאה הקודמת, והיא מסתיימת בימים אלה. מאז נתן ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, זכרו לברכה, את ההוראה המרגשת והחדה כל כך, "הביאו לי את יהודי אתיופיה" – מאז שנת 1978 חיים בישראל כ-133,000 יוצאי אתיופיה, עולים וילידי הארץ. אדוני היושב-ראש, היהודים יוצאי אתיופיה הם ישראלים מצוינים. הגיעה השעה להפסיק לדבר על פולנים ומרוקאים, על רוסים או עיראקים, על תימנים או רומנים או אתיופים. הגיעה השעה, אדוני היושב-ראש, להחזיר לבקבוק את השד הזה, השד הנורא הזה הקרוי עדתי; להחזיר אותו על מנת שלא יצא ממנו יותר לעולם. שבענו כבר מדוברים בשם עצמם, שחושבים שהתרבות שלהם גבוהה מזו של זולתם, טובה יותר מזו של שכניהם. ולא פחות נכון לזכור, אדוני, בוודאי את המסורת והמורשת שבהן נטועים שורשינו בכל תפוצות העולם. ולא פחות נכון לזכור שהעם היהודי עבר מסע קשה, ארוך מאוד, טרגי, בלא מעט מהתקופות, כדי להקים את הנס הזה ששמו מדינת ישראל, כדי שכולנו נהיה ישראלים. מספיק היה להיות, אדוני היושב-ראש, בקיץ האחרון, במקום לא רחוק מכאן, בהר-הרצל בירושלים, בהלווייתו של גיבורנו משה מלקו, זכרו לברכה, שנפל ב"צוק איתן", ולראות את יופיו של עם ישראל, גם ברגעים קשים, ואת יופיים של העולים מאתיופיה; או בנתיבות, בניחום אבלים אצל משפחתו של רב-סמל קסהון דני ביינסאין, זכרו לברכה, שנפל בקרב ליד ביתו בקיבוץ ניר-עם. הגעתי לשם, אדוני היושב-ראש – איש לא שלח אותי, הרי אין נוהג ששרים וחברי כנסת משתתפים בלוויות או בניחומי אבלים – הגעתי לנתיבות כי הרגשתי צורך להיות עם האלמנה, גלית, גלייטו, ושלושת ילדיהם הקטנים. וכשהגעתי לאותו בלוק בנתיבות, והם ישבו שבעה מתחת לעמודים של אותו בלוק, פגשתי לתדהמתי אלמנה בחודש התשיעי להריונה. ניסיתי לנחם אותה, אם בכלל אפשר לנחם במצבים כאלה; אמרתי לה שבעזרת השם כאשר תלד אני אחזור אליה עם מתנה לתינוק או לתינוקת, שלא יזכה להכיר את אביו. וכך אכן עשיתי כשבועיים לאחר שנולדה טל-אור, אדוני היושב-ראש, תינוקת יפהפייה, שמפיצה אור. האם יש יותר ישראלי מזה? שמעתי את הדברים של חבר הכנסת טיבי, את שותפות הגורל, לכאורה. זה קצת ציני, כן, הייתי אומר, חבר הכנסת טיבי, משום שגם "מבצע משה", גם "מבצע שלמה" וגם עליית הפלאשמורה, לאורך השנים – הרי לרעיון הבסיסי הזה אתם מתנגדים, לרעיון של עליית יהודים מכל העולם לארצם, למולדתם ההיסטורית, לחזרה אחרי אלפיים שנה. לרעיון הבסיסי הזה אתם מתנגדים, אבל עושים שימוש ציני – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> מה לעשות – – –? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> שימוש ציני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> באסל – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – עצרה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> שימוש ציני – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – באסל גטאס – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – שנמשך בבית הזה. <היו"ר יצחק וקנין:> – – אתה תכף עולה לדבר. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> שימוש ציני – – <היו"ר יצחק וקנין:> באסל גטאס, אתה תכף עולה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – שנמשך בבית הזה. אני שמעתי גם את הנאומים בני הדקה ביום שני – איזו שותפות גורל? אתה יכול לדבר על שותפות גורל עם עלייה? ולא רק העלייה מאתיופיה, אדוני היושב-ראש, שהחברים מסיעה – מהסיעה הערבית המשותפת מתנגדים לה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתה יכול להגיד לי מי אמר שותפות גורל – – –? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> במסגרת – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – לא אמרתי שותפות גורל. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, ניסיתם בימים האחרונים לחבר את יחסו של הממסד לערביי ישראל ולעולי אתיופיה. אבל הציניות הזאת הרי מוכרת כאן. אם איננה מוכרת לחברי הכנסת החדשים, ודאי כבר פגשתם בה ב-48 השעות האחרונות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – מכיר אותה מ-1948. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני – – – <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הרי אם זה היה תלוי בך לא הייתה מדינת ישראל. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הרי אם זה היה תלוי בך לא הייתה מדינת ישראל, לא הייתה עלייה – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אחמד טיבי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – לא העלייה הראשונה, ולא העלייה השנייה, ולא השלישית והרביעית, ולא העליות אחרי קום המדינה – לא "מבצע משה" ולא "על כנפי נשרים", לא "מבצע שלמה" ולא שום מבצע אחר. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תגיד, אנחנו מפלים את האתיופים או אתם? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ידידי, ידידי, אנחנו – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אנחנו מפלים את האתיופים או אתם? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כולנו מפלים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אנחנו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אחמד טיבי. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כולנו מפלים את האתיופים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – אנחנו – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לא אנחנו. <קריאה:> גם אתם. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כולם. <קריאה:> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – עם האתיופים? אנחנו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אחמד טיבי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – רק זאת – אנחנו נגד הגזענות – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש – – <קריאה:> – – – האלטרנטיבה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אני פוגש – זה נורא קל, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת טיבי, נורא קל לדבר. זה קל. זה הכי קל שאפשר – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אבל יותר קשה, יותר קשה לעשות. אני פגשתי בשנתיים האחרונות, גם קודם לכן כמובן, אבל בעיקר בשנתיים האחרונות, כסגן שר במשרד ראש הממשלה הממונה על "מחשב לכל ילד", עשרות רבות של ילדות וילדים למשפחות יוצאות אתיופיה. ביקרתי בבתים שלהם, ראיתי איך – בשכונת דורה בנתניה, שלושת ילדי המשפחה, בנות שקיבלו את המחשב ואת הטאבלט מלמדות את ההורים, וזה היה מראה מרגש. זאת עשייה. זה לא דיבור, חבר הכנסת טיבי. ברחובות – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> בשכונת – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ברחובות – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> בשכונת דורה בנתניה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – בקריית – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תפסיק להיות פטרנליסט – – – לאתיופים. זה הכול. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – בקריית-משה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – ילד אתיופי מקבל 3,300 שקל – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – בקריית-משה ברחובות – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – 9,900. זה המצב מבחינת המדינה. בקריית-משה – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אגב, זה מזכיר לי מה שקורה עם הערבים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – בקריית-משה – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, תאפשרו לסגן השר לדבר. אני רואה מצד – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – בקריית-משה ברחובות, מרביתן – מרבית המשפחות – חבר הכנסת מרגלית, אני באמת הייתי שמח לשמוע מתי בפעם האחרונה פגשת – או דיברת עם משפחה מעולי אתיופיה. לא לבוא לפה לדבר – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – – באמת. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – לא לבוא לדבר פה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> באמת. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא לבוא לכאן לדבר – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> האמת, ביום רביעי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – לעשות. <היו"ר יצחק וקנין:> – – – חבר הכנסת אראל מרגלית. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לעשות, ולא לדבר – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – האמת – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אראל מרגלית, שב במקומך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> למה? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הלוואי – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – לעשות ולא לדבר גבוהה – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אוה, שלום לך, חבר הכנסת גטאס. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אנחנו לא הולכים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מתי – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת גטאס – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אנחנו לא הולכים – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מתי קיבלת – מתי קיבלת בזרועות פתוחות את עלייתם של יהודי אתיופיה? ברור כשמש – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – והמשפחות הללו שאני פגשתי ברחובות, בפתח-תקווה, בקריית-מלאכי, בעפולה, במגדל-העמק, בלוד, באופקים – – – <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – קיימים יישובים נוספים, ריכוזים מאוד גדולים של התיישבות של יוצאי אתיופיה, נתנו עשרות – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אחמד טיבי – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ידידי – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – אי-אפשר שעל כל מילה שהוא יגיד אתה תעיר הערות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – מה לעשות. <קריאות:> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> כמו ששמרתי על זכות הדיבור שלך, אני מבקש – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – הם נמצאים על הברזלים בשעה 14:00 – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אראל מרגלית. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר'ה, זה לא – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – על הברזלים. תבוא למתנ"ס תלפיות בירושלים ותראה. <היו"ר יצחק וקנין:> אתם רוצים שאני אקרא לסדר? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> על הברזלים מהשעה 14:00. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תפתח את דוח מבקר המדינה, תראה מה הממשלה שלך עשתה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אי-אפשר להתייחס, אדוני היושב-ראש, לעלייתם של יהודי אתיופיה בלי להזכיר את המסע המפרך שעשו המשפחות תוך סיכון עצום בצאתם מאתיופיה אל סודאן, כשעל – – – <קריאה:> – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מיקי רוזנטל – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – כשעל שפתותיהם שמה של ירושלים. המסע הזה, אדוני היושב-ראש, גבה את חייהם של 1,366 גברים, נשים וטף, אשר נספו בדרכם ולא זכו להגשים את משאלת לבם. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> כמה נשים – – – נרצחו על-ידי הבעלים שלהן? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נפלה בחלקי הזכות לסיים את המשימה שהחל בה השר לשעבר מיכאל איתן ולהשלים – דבר שהיה חשוב להם, לעדה שלמה – את הקמת האנדרטה המנציחה את זכרם, שנמצאת גם כן לא רחוק – אני מציע לכם להגיע לשם, כן – בהר-הרצל בירושלים. אלה הם אחינו, האחים שבאו – היהודים שבאו מאתיופיה במסע הירואי שאין כדוגמתו בתולדות העמים, ולאיש אין זכות להתעמר, להתנשא או חלילה לנהוג באלימות ובגזענות כלפי הציבור הנפלא הזה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> הממשלה מתעמרת בציבור הזה – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אבל, אדוני היושב-ראש – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – זאת האמת. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – לדאבון – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> היא נותנת לו תקציבים מגוחכים – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – לדאבון הלב – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – זאת האמת. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אראל מרגלית, אי-אפשר פעם אחר פעם. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> בבוקר הם בבית-ספר, ואחרי-הצהריים במתנ"ס, ובאמצע במרכז – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אראל מרגלית – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – לדאבון הלב – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> זאת האמת. <היו"ר יצחק וקנין:> – – אתה רוצה שאני אקרא אותך לסדר? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> למה לא? על הנושא הזה תקרא אותי לסדר. אני קורא את הממשלה הזאת לסדר. <היו"ר יצחק וקנין:> אז אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לדאבון הלב – וצריך לומר את הדברים – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זאת הקריאה הראשונה בכנסת העשרים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אדוני, ביושר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> נו, מה אני אעשה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – אדוני, צריך לומר – – <היו"ר יצחק וקנין:> אי-אפשר לנהל דו-שיח בצורה כזאת. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – לומר את הדברים – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – אצלך – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ביושר ובאומץ – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – החברה הישראלית, החברה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מיכל רוצה שאני אקרא אותה, אני מבין. אבל – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – החברה הישראלית, אדוני היושב-ראש, לא השכילה לשלב את עולי אתיופיה בצורה מיטבית. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אוה, יפה. <קריאה:> – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – – עכשיו אתה מתחיל לדבר. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אוה, בוא נדבר. אוה, עכשיו אתה לא איזה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אתה לא נותן לו לדבר, חבר הכנסת אראל מרגלית – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> למה לא? – – – משהו על החיים. <היו"ר יצחק וקנין:> – – אתה מחלק לו ציונים על כל מילה שהוא אומר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני, אדוני, שמתי לב – אני, אדוני, שמתי לב לדפוס המדהים שמצוי, נדמה לי, רק בכנסת ישראל – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כן. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – שאלה המכנים את עצמם – המכנים את עצמם – אנשי התרבות – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כן. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אנשי חופש הביטוי, חופש המחשבה – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הפרופסורים – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – הם האחרונים שמאפשרים למחשבות אחרות לבוא לידי ביטוי בבית הזה, בכלי התקשורת – בחלקם, ברחוב, בדו-שיח, בפאנלים, בכל מקום. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> איפה אתה רואה את זה? <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בכל מקום רואים את זה. אני? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> איפה אתה רואה את זה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מילא אם אני היחיד שהייתי רואה את זה – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> איפה אתה רואה את זה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – מיליוני ישראלים ראו את זה. מיליוני ישראלים ראו את זה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אראל מרגלית – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מיליונים. מיליונים. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מרגלית, אנחנו לא רוצים למשוך את הדו-שיח הזה. אני מבקש, תאפשר לו לסיים את דבריו. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> והדבר הזה, אדוני היושב-ראש – – <היו"ר יצחק וקנין:> תאפשר לו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – הדבר הזה באמת נמצא בבית הזה כאיזה – לדאבון הלב, כן – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כן. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – סוג של מיקרוקוסמוס של חלקה של החברה הישראלית. אלה המטיפים לחופש ביטוי. זה אתם – אתה וחבריך, חבר הכנסת מרגלית. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני כ"אתם". <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ובכן, אני מאמין, חבר הכנסת טיבי, שלבית הזה, ובכלל לחיים הציבוריים באים – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> תראה מה נתניהו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת באסל גטאס, אתה יודע למה מפריע לי שאתה מפריע כרגע? כי עוד דקה אתה עולה לדבר; תגיד את כל מה שאתה חושב. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, לחיים הציבוריים, גם לפרלמנט וגם לממשלה וגם למועצות הערים – לחיים הציבוריים באים, חבר הכנסת מרגלית, כדי לדבר, זה בסדר, אבל גם כדי לעשות. ואתה, חבר הכנסת טיבי, כאשר תשמח ילד אחד בפוריידיס – תקשיב טוב מה אני אומר לך: בפוריידיס 80 ילדים קיבלו בשבוע שעבר, במסגרת "מחשב לכל ילד", מחשבים, ואני שימחתי לא רק 80 ילדים – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אתה רק מדבר – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> שאתה אומר לי לעשות זה יפה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – 80 משפחות שהודו לי על הדבר הזה. כשתשמח ילד אחד, אז תבוא להטיף מוסר. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני באופוזיציה העברתי – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה רק מדבר, וגם חבר הכנסת מרגלית. אדוני היושב-ראש – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – אף שאני באופוזיציה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תשמח פעם בחיים ילד אחד, באמת. פעם אחת. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אחמד טיבי, תן לו לסיים. אתה גורם לכך שהוא מאריך ומאריך. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אגב, לא רק בפוריידיס, גם בלוד. מי שקיבלו את המחשבים היו יוצאי אתיופיה, יהודים, ערבים. כולם. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – אתה לא מבטא את השם של היישוב נכון. זה פוריידיס. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, כיוון שאני מאמין – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אחמד טיבי, אי-אפשר להפריע לו בלי הפסקה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כיוון שאני מאמין שצריך לבוא לחיים הפוליטיים כדי לעשות ולא רק – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הפער בין המילים כל כך גדול. מה יהיה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הרי מעשיך, חבר הכנסת רוזנטל, הם פשוט כל כך ארוכים ומרשימים, שקשה לי להתחרות בהם. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תגיד, בממשלה הבאה – – – תהיה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> וכך או כך, אדוני היושב-ראש – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לפחות בשורה אחת. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – כיוון שאני חושב, כפי שאמרתי, שיש עוד רבות לעשות למען שילובה הצודק של יהדות אתיופיה, העולים מאתיופיה בחברה הישראלית, חוקקתי בבית הזה את אחד החוקים החברתיים, החברתיים – לחוקק חוק חברתי; לא רק לדבר על צדק חברתי, לעשות אותו. כן, אולי פעם תלמדו, אבל בינתיים בדיבורים אתם מומחים. והחוק הזה, אדוני היושב-ראש, החוק להרחבת – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> האמת, חלק מאתנו גם טובים במעשים. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אראל מרגלית, אפשר לו לסיים, נו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מדבר על הכנסת השמונה-עשרה, חבר הכנסת נגוסה, אתה זוכר? החוק להרחבת הייצוג ההולם של בני העדה האתיופית בשירות הציבורי, החוק שאתה ליווית מקרוב בוועדת העלייה והקליטה, שעשינו – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> והממשלה לא מקיימת אותו. הנה הדוגמה. יש חוק והממשלה לא מקיימת אותו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – שעשינו ולא דיברנו. מאז חוקק החוק, אדוני היושב-ראש, במרס 2011, עלה מספר עולי אתיופיה המועסקים בשירות הציבורי בכ-24%, ובמספרים מוחלטים: מ-864 בשנת 2011 ל-1,074 בחודש מאי 2014. אלה הנתונים האחרונים. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מתוך 74,000. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני רוצה לומר לכם, בהמשך להערתו של חבר הכנסת רוזנטל – בדבר אחד הוא צודק: זה לא מספיק. בעניין זה אני מקבל את ההערה הנבונה והנכונה. קודם כול, תסכים אתי שהחוק הוא טוב; זהו חוק חברתי, הוא חוק נכון. העלייה הזאת לא מספיקה, פשוט לא. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אז קבע לעצמך יעד – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> משרדי הממשלה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אראל מרגלית, גם כשהוא מסכים אתכם אתם לא מסכימים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת מרגלית, אם אני אזכה להיות חבר בוועדת העלייה והקליטה – החוק הזה, החוק שבא כהצעת חוק פרטית, מחייב דיווח דו-שנתי של הממשלה לוועדת העלייה והקליטה כדי לראות כיצד מתקדם בפועל שילובם של עולים מבני עולי אתיופיה בשירות הציבורי – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – התקדמו, לא מספיק. ולכן אני שוחחתי היום עם נציב שירות המדינה משה דיין. כמובן, הדיווח לוועדת העלייה והקליטה, חברת הכנסת בן ארי, ייעשה, אני מקווה, כאשר תורכב הוועדה. חבר הכנסת נגוסה, חבר הכנסת שהיה שותף – כאחד מראשי הארגונים, לא כחבר כנסת – ודאי יהיה שם יחד אתכם, ואני מקווה מאוד שהנתונים הבאים יראו עלייה נוספת, בחוק הזה. אני חושב שצריך בהזדמנות הזאת לשבח את פועלה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ מסיעת העבודה בכנסת השמונה-עשרה, שזיהתה את אחת הבעיות החברתיות האיומות והמביכות – גם בשם: הסלקציה בכניסה למועדונים – בכל רחבי הארץ, וקידמה, יחד עם חבר הכנסת לשעבר שלמה מולה, את החוק שאוסר את – השם הזה הוא שם נוראי. הוא פשוט שם נוראי. אתה הזכרת את זה, זה לא חוק. החוק כמובן מתנגד, הוא אינו מאפשר את אותה סלקציה איומה ונוראה שהתקיימה עד אשר זכיתי, כיושב-ראש ועדת הכלכלה, לקדם את הצעת החוק שהפכה לחוק, של חברת הכנסת יחימוביץ וחבר הכנסת מולה. אני מאמין, חבר הכנסת רוזנטל, שפה צריך לעשות ולא רק לדבר. <היו"ר יצחק וקנין:> לסיכום. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ברשותכם, חברות וחברי הכנסת – כידוע לכם, ביום שני השבוע קיים ראש הממשלה דיון נרחב, במשך כשלוש שעות, על המצוקות המרכזיות של יוצאי אתיופיה בישראל, ובסיכום הדיון הוחלט כי תוכנית מקיפה שגובשה בשנה האחרונה בממשלה ואמורה לתת מענה על חלק מהבעיות תובא בשבועות הקרובים להחלטת הממשלה. כצעד משלים יוקם צוות שרים בראשות ראש הממשלה. המשטרה תבחן את הטענות של יוצאי אתיופיה בישראל, טענתם ליחס מפלה, ותפעל לעקור מן השורש תופעות כאלה. השר לביטחון פנים, שבשמו עניתי, אם כי רוב התשובה הייתה בשמי – אני מבקש למסור שהוא, כמובן יחד עם כולנו, אין לי כל צל של ספק – אני, וחברי האופוזיציה והקואליציה כאחד – מביעים צער וזעזוע על הכאתו של החייל מן המוצא האתיופי דמאס פיקדה על-ידי שוטר משטרת ישראל, כפי שראינו כולנו, בזעזוע עמוק, בתקשורת. המשרד לביטחון פנים מבקש למסור שעם היוודע דבר האירוע, הודיע מפכ"ל המשטרה כי השוטר יפוטר, בכפוף לשימוע. הוא זומן לשימוע בתאריך 10 במאי 2015. בעקבות האירוע נפתחה חקירה במחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים, האמונה על עבירות פליליות שבוצעו על-ידי שוטרים. מבירור שנעשה עם מח"ש עולה כי האירוע עדיין נמצא בחקירה. אני מאמין, אדוני היושב-ראש, מקווה, בטוח, שהכנסת העשרים, חבר הכנסת רוזנטל, יחד עם הממשלה החדשה – יחד – ימשיכו לפעול לשילובם, לשילוב מיטבי של הישראלים הנפלאים הללו, יוצאי אתיופיה, כשווים בין שווים במדינת ישראל. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לסגן השר אופיר אקוניס. אנחנו עוברים, רבותי, לדיון האישי. ראשון הדוברים – חבר הכנסת באסל גטאס. שלוש דקות, רבותי, לכל הדוברים מרגע זה. נא להקפיד על הזמן. שלוש דקות לכל אחד. אחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי. ולאחריה – חברת הכנסת חנין זועבי. שלוש דקות, חבר הכנסת באסל גטאס. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש שר? אין שרים? <היו"ר יצחק וקנין:> יש סגן שר. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> יש שר. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> האינתיפאדה של האתיופים, שאנחנו מבינים ומזדהים אתה, התפרצה נגד הגזענות המרושעת הלבנה נגד שחורים. כור ההיתוך הציוני וקיבוץ הגלויות הנטען לא יעזרו לקורבנות הגזענות הזאת, כי כור ההיתוך הזה לא ישנה את צבע עורם של השחורים. גם משרתים וקצינים ביחידות העילית של צה"ל, ימשיכו למנוע מהם להיכנס לדיסקוטקים בתל-אביב כי הם שחורים. גבולות בניית האומה נעצרו בגבולות הצבע, צבע העור, וזו הוכחה לפשיטת רגל של הרעיון הציוני. הגזענות הלבנה של חברת המהגרים הלבנה שאנחנו, הערבים הפלסטינים הילידים, משמשים הקורבן הראשון שלה, הגזענות הזאת קשורה בטבעו של הפרויקט הקולוניאלי. ואני אומר לחברי המדוכאים שאין לי אשליות שאנחנו בעלי-ברית שלהם, כי הם חלק מאותו פרויקט קולוניאלי. <ינון מגל (הבית היהודי):> – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אומנם הם קורבנות של גזענות, אבל הם חלק גם מאותו פרויקט קולוניאלי. אני אומר להם: אתם תמשיכו להיות קורבנות – גם המזרחים – של אותה גזענות לבנה של מהגרים, עד שהפרויקט הקולוניאלי הזה יסתיים, ועד שתהיה דה-קולוניזציה של הפרויקט הזה. ולכן אני מצפה מכם, מכולכם, במקום להיות פוטנציאל הצבעה למפלגות הימין הפאשיסטי, דווקא אתם צריכים להילחם למען שלום צודק, למען סיום הכיבוש וההתנחלויות ולמען שנחיה באזור בצורה שוויונית, אני מקווה, כנראה, עוד במדינה אחת. <ינון מגל (הבית היהודי):> כן, הערבים מתייחסים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. תעלה חברת הכנסת מירב בן ארי, ולאחריה – חברת הכנסת חנין זועבי. רבותי, אני מודיע מראש, כל חבר כנסת שלא יהיה נוכח באולם כשאקרא בשמו לא יקבל את רשות הדיבור אחר כך. שלוש דקות לרשותך. <מירב בן ארי (כולנו):> תודה. אני גם אדבר שלוש דקות על האתיופים ולא על מגזרים אחרים, שזה הדיון שאמור להיות כאן היום. אז אני רוצה להתייחס להחלטה מס' 1300 מפברואר 2014, שהתייחס אליה גם חברי לסיעה רועי פולקמן, לגבי התוכנית לקידום שילובם של יוצאי אתיופיה – ואני מאוד מבקשת שכולנו נקפיד לפחות לקרוא לרובם יוצאי אתיופיה ולא עולי אתיופיה, כי בני-הנוער, וגם החבר'ה שהם כבר מעל גיל 20, הם כבר לא עולים; הם נולדו כאן, הם גרים כאן, הם חיים כאן. התייחסתי לזה, אגב, גם בנאום הבכורה שלי, ואני רק אצטט משהו מתוך הנאום, כשדיברתי על הנקודה הזו, שהם נולדו כאן, הם חיים כאן, והחינוך מחדש והתיקון של כישלונות המדינה הם לא במשרד העלייה והקליטה, אלא בחינוך, בתקשורת ובטח בחוק. לגבי ההחלטה הראשונה, לטפל בנושא של עולי אתיופיה בתוך משרד העלייה והקליטה, אני חושבת שצריך להוציא את זה מהמשרד הזה וכמובן לטפל בנושא בכל המשרדים. ולגבי הטלת הנושא על מנכ"לי משרד ראש הממשלה, האוצר, הביטחון, ביטחון הפנים, החינוך, הכלכלה, העלייה – כל המשרדים בעצם – לעשות שיתוף פעולה, אני מציעה שמהרגע שתושבע הממשלה וייכנס מנכ"ל לכל משרד לקיים באמת את שיתוף הפעולה, אבל גם לבחון מה קורה בכל משרד. התייחס לזה לפני כן גם חבר הכנסת נגוסה. פורסמה היום כתבה בעיתון, אני לא יודעת כמה מכם ראו אותה, לגבי המצב העגום של העסקת יוצאי אתיופיה במשרדים הממשלתיים. אני יכולה להתייחס לכמה משרדים: הנהלת בתי-המשפט – תשעה עובדים מתוך 4,033; במשרד ראש הממשלה – ארבעה עובדים מתוך 857; במשרד החוץ – חמישה מתוך 1,250, ואני יכולה להמשיך עם משרד המשפטים, עם המשרד לביטחון פנים. אתה יודע כמה יש בכנסת? 14 עובדים. <היו"ר יצחק וקנין:> מתוך? <מירב בן ארי (כולנו):> שאלה טובה. אני יכולה לבדוק לך. אני יכולה להגיד לך שהכנסת – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני חושב שבכנסת יש כ-500 עובדים, נכון? כ-500 עובדים. <מירב בן ארי (כולנו):> רגע. זה מה שפרסמה נציבות המדינה לגבי – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> זה 2.5% – מתוך 500; זה יותר מכל – – – <מירב בן ארי (כולנו):> רגע, אני רוצה רק, חבר הכנסת מיקי לוי – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני חושב שדווקא בכנסת – – – <מירב בן ארי (כולנו):> יש לי 20 שניות, אז אני רק רוצה להגיד את הפואנטה של העניין, למה ציינתי את זה. אנחנו עומדים במסגרת החוק, זה בטוח. החוק לייצוג הולם – אין בעיה עם משרדי הממשלה, אנחנו עומדים בו. העניין הוא שלדעתי החוק הזה – המטרה היא לא לשנות את החוק, אלא המטרה היא לשנות את המודעות. המודעות שלנו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני אשיב לך, שכל מוסדות המדינה יעסיקו כמו הכנסת. <מירב בן ארי (כולנו):> המודעות שלנו היא שאנחנו צריכים להעדיף – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <מירב בן ארי (כולנו):> – – ולתת העדפה מתקנת ליוצאי אתיופיה, וזו הפואנטה של העניין. זה לא עניין של לשנות את החוק, אלא לשנות את המודעות ואת החינוך. <מיקי לוי (יש עתיד):> מירב, זה בחוק. זה בחוק. מירב, זה בחוק. <מירב בן ארי (כולנו):> זה לא מספיק. זה מה שאני מדברת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. תעלה חברת הכנסת חנין זועבי, ולאחריה – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. רבותי, נא להקפיד על שלוש דקות. יש לנו הרבה דוברים. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, שלום לך, חברות וחברי הכנסת, שלום. אני דווקא רוצה להתחיל ולהסכים עם סגן השר אופיר אקוניס, שלא נמצא פה. בתשובה שהוא נתן יש חלק שאני חושבת שאנחנו כן מסכימים עליו, ואני דווקא מופתעת מכך שהוא מופתע מאמת היסטורית, מאמת קיומית, עבורנו ועבור המפעל הציוני כולו. למושג של עלייה למולדת הזאת יש משמעות פוליטית והיסטורית עמוקה וכואבת לילידים הפלסטינים, שהעם שלהם גורש ב-1948, ואשר 30,000 מהם המדינה מתכוונת לגרש היום מהנגב. ואני מסכימה, למושג של קליטת עולים יש ניגוד היסטורי קיומי עם ההוויה של הפלסטינים, אשר על חשבונם המדינה קולטת עלייה, אשר על חשבון האדמה שלהם המדינה בונה ומפתחת – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> זאת מדינה יהודית. ככה זה במדינה יהודית, זה לא על חשבונו של אף אחד. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – את הקרקע בשביל לבנות – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת שרון גל, בבקשה. נא לא להפריע. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אי-אפשר לשמוע את זה. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה יכול לא לשמוע. לא טוב לך, אל תשמע. תסתום את האוזניים. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אתה גם יכול לצאת מהאולם. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אני מודה לך על העצה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – בשביל לקלוט עולים למטרות אידיאולוגיות, בלי שום קשר למטרות אנושיות, בלי שום קשר למוסר או למטרות מוצדקות. וזה ויכוח פוליטי, נשים בצד. צריכים להזכיר. יחד עם זאת, וחשוב לא פחות מזה, אנו מזדהים עם הכעס, עם הזעם של כל בן-אדם נגד דיכוי. אנו מזדהים עם הכעס, עם הזעם של בני-אדם נגד עליונות. אנו מזדהים עם הכעס, עם הזעם נגד העוול ונגד ההשפלה. עם זה אנו כן מזדהים. אנו מזדהים עם הגאווה העצמית של כל בן-אדם, של כל קבוצה לאומית, של כל קבוצה אתנית שנאבקת למען המקום שלה בעולם, למען המקום שלה בחיים. ואנחנו דווקא, הפלסטינים, האזרחים הערבים, צריכים ללמוד, אדוני היושב-ראש, מהעדה האתיופית. ואני מסכימה עם אחת המפגינות שאמרה: לא רוצים הפגנה אלימה, אבל רוצים וצריכים הפגנה רועשת. כן, אנחנו צריכים מאבק רועש נגד הדיכוי. חברי הכנסת מכל המפלגות – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – הביעו הזדהות עם העדה האתיופית. אבל בשם מה, אדוני היושב-ראש – ואני מסיימת במשפט הזה – בשם מה הם הביעו הזדהות? האם באמת בשם הצדק? האם באמת בשם האי-שוויון? בשם ערך האדם? או מפני שהם מביעים הזדהות עם קבוצה של ציונים או עם קבוצה של יהודים? השוטרים שהכו את בן העדה האתיופית, השוטרים הושעו. אבל אלה שרצחו את ח'יר חמדאן קיבלו אתמול פטור. גם על זה אני רוצה לשמוע מה יש לעדה האתיופית להגיד, מה יש לכם, חברי הכנסת, להגיד. <שרון גל (ישראל ביתנו):> הוא ניסה לפגוע בשוטרים. יש הבדל. יש הבדל בין המקרים. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> ואני מסיימת במשפט: נלחם בדיכוי, נלחם בגזענות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת שרון גל, אתה מפריע לכל הדוברים. לא נוח לך לשמוע – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> יש הבדל בין המקרים. אי-אפשר לעשות מעשה הסתה. אי-אפשר. <היו"ר יצחק וקנין:> – – יש קפה בחוץ, אתה יכול לצאת. אני אוציא אותך בסוף, ואני לא רוצה לעשות את זה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – נלחם בדיכוי ונלחם בגזענות, רק מי שנלחם נגדם מהמניעים הנכונים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת חנין זועבי. תעלה חברת הכנסת שלי יחימוביץ, ואחריה – חברת הכנסת מרב מיכאלי. רבותי, נא להקפיד על הזמן. שלוש דקות. <שרון גל (ישראל ביתנו):> יש פה ניסיון להתיר דם של שוטרים, אדוני היושב-ראש, באופן הכי בוטה בעולם. אי-אפשר לשתוק על זה. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה יכול לקבל את רשות הדיבור כמו כולם שנרשמו. תעלה ותגיד את כל מה שאתה חושב. זה לא יעזור, קריאות הביניים שלך. שלוש דקות. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קרא כאן חבר הכנסת אופיר אקוניס להחזיר את השד העדתי לבקבוק. תעשו לי טובה, תפסיקו להחזיר את השד העדתי לבקבוק. קודם כול, זה לא שד. שנית, הוא לא בבקבוק. מדובר בגזענות נקייה, טהורה, מונחת על השולחן, ואם כל הזמן נתעקש להחזיר את השד הזה לבקבוק, אנחנו לעולם, לעולם, לא נקיים כאן דיון אמיתי על הגזענות הקשה, המחלה הזאת שהחברה שלנו חולה בה, והגיע הזמן, יש לנו באמת הזדמנות, יש כבר איזו מוכנות ציבורית לשים את הדברים על השולחן ולהפסיק עם הבקבוקים והשדים וכן הלאה. יש סולם הצבע; זה סולם מצמרר. ככל שאדם, עורו כהה יותר, כך הוא חשוף יותר לאפליה, להדרה, לאלימות, להשפלות, להתנשאות, וזה לפעמים בלתי נתפס, שפשוט על-פי מגוון צבעי העור אנחנו יכולים לנבא מה יקרה לך כשתלך ברחוב. אדוני היושב-ראש, יש לי שני חברים, שניהם ממוצא תימני, לא ממוצא אתיופי. שניהם אנשים – אגב – מבוססים כלכלית, והם אנשים שומרי חוק. יש להם, לכל אחד, צלקות מצטברות בנפשם. על סתם, המשטרה עוצרת אותם ברחוב ומבקשים מהם תעודות. מבקשים מהם תעודות. זה משהו ששמור רק לאנשים עם צבע עור כהה. הם מגיעים למקומות, חושבים שהם השליח. לא יודעים שהם המנכ"ל והם המומחה והם הדוקטור. תמיד תמיד, ואין לזה סוף, אין קץ לסטיגמות האלה, שדבקות באנשים על-פי צבע עורם, והסובלים מכול הם כמובן הישראלים ממוצא אתיופי. ואנחנו רואים את זה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב, את אותו סולם צבע מצמרר, שהיטיבה לספר עליו בשפה מאוד פשוטה, אבל כל כך נוקבת, עורכת-הדין אסתר ביסוור, על כך שמציעים לה לעבוד בניקיון, על כך ששולחים את אחותה להסעות לגטו האתיופי כשהיא בכלל צריכה להגיע לשכונה אחרת, וכן הלאה וכן הלאה, השפלות קטנות וגדולות, בוקר וערב, 24 שעות ביממה. גזענות, גזענות עמוקה ואפלה. הוזכר כאן החוק שחוקקתי יחד עם חבר הכנסת לשעבר, חברי שלמה מולה. החוק הזה נחקק אחרי שלמועדון ה"גלינה" הגיעו שני חברים, אריה שוורץ ומוטי וודג'ה, חברים בלב ובנפש, כמעט תאומים ברקורד שלהם, שני לוחמים בסיירת מטכ"ל, שני רואי-חשבון שעובדים במשרדים יוקרתיים, בני אותו גיל, חברים. לאריה נתנו להיכנס מייד למועדון ה"גלינה", ואת מוטי עצרו, כי אריה אשכנזי לבן עור ומוטי ממוצא אתיופי. והשניים האלה באמת ליוו את חקיקת החוק הזה, שאוסר לא רק סלקציה בכניסה למקומות ציבוריים, בריכות שחייה, מועדונים וכן הלאה, אלא גם אוסר את הטריק המתוחכם הזה של "חכה רגע בצד, זה אירוע למוזמנים", או "תכף נטפל בך" וכן הלאה. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אפשר לספר כאן על עוד הצעות חוק שנחקקו, אבל למרבה הצער והכאב, אנחנו לא נוכל לרפא את המחלה הזאת בהצעות חוק, כי מדובר באמת במין חיידק אלים, שמצוי בלבו של כל אדם כמעט, למרבה הצער, ויש לנו חובה חינוכית, מוסרית, מצפונית, מנהיגותית, לטפל בו ביד קשה ובזרוע נטויה, להתמודד אתו בכל השלבים שלו – בשלבים החינוכיים, החוקתיים, הציבוריים, עד שנעקר את המחלה הקשה הזאת, מחלת הגזענות, מקרבנו. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. תעלה חברת הכנסת מרב מיכאלי, ואחריה – חבר הכנסת ינון מגל. שלוש דקות לרשותך. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, אנחנו כולנו עולות ועולים כאן אחד-אחד, אחת-אחת, ומדברות בגנות הגזענות, גזענות שיש בישראל למרבה הצער הרבה מאוד מאוד ממנה, ולצערי, ממש בדקות אלה אנחנו מתבשרות על הסכם שיקים לנו ממשלה, שבראשה ראש ממשלה שסיים את מערכת הבחירות הזאת באמירה שהוא יהיה ראש ממשלה של כולם; אבל הנה אנחנו רואות את ההסכמים הקואליציוניים שהוא חותם עליהם, ואחד-אחד הם מבהירים עד כמה זאת לא ממשלה לכולם, וזה ודאי לא ראש ממשלה של כולם. זה ראש ממשלה שמוותר על חוק הגיור ומפקיר אלפים – עשרות אלפים של יהודיות ויהודים, שחלק מהממשלה שלו לא מוכן להכיר בהם. זה ראש ממשלה שמוותר על השוויון המכונה "שוויון בנטל". גם מה שהושג בשוויון בנטל נזרק עכשיו לפח, והוא מוותר על החיילים, החיילות והחיילים, ואלה שכן חייבות וחייבים בשירות. זה ראש ממשלה שדורש וטו על התקשורת ומוותר על חופש הביטוי, מפקיר את כולנו למה שיש למי שמוצא חן בעיניו להגיד או לא להגיד בתקשורת. זה ראש ממשלה שמאפשר עכשיו לחלק מאוד מאוד קטן מהכנסת הזאת ומהעם הזה לקבוע מי שייך ללאום הזה ומי לא שייך ללאום הזה. חברות וחברים, גַזענות וגִזענות באות בהרבה מאוד צורות, בהרבה מאוד דרכים. הממשלה הזאת והעומד בראשה יודעות ויודעים לעשות את זה גם בצורה מאוד מאוד משוכללת ומאוד מתוחכמת, אבל גם בצורה מאוד מאוד בוטה ומסוכנת. אנחנו נהיה אופוזיציה שתעמוד מול הגזענות הזאת, שתעמוד מול הממשלה המדירה, המסוכנת, המפלגת והעוינת – שקמה היום – לחלקים רחבים ממדינת ומעם ישראל. חברות וחברים, אל תטעו, גזענות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה, ואנחנו חייבות וחייבים לעמוד – לא לעמוד מנגד, אלא לעמוד נגד, להילחם ולשמור על כל פיסה של דמוקרטיה, על כל חלקת אדמה שבה עלינו חובה להשיג שוויון. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. יעלה חבר הכנסת ינון מגל, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. שלוש דקות לרשותך. <ינון מגל (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני חייב להגיד שאני מתרגש מהדיון הראשון שבו אני נמצא. מרגש אותי לראות אנשים מכל סיעות הבית מדברים על בעיה שכולנו אחראים לה. אני חושב שאת חטאינו אנחנו מזכירים פה היום, ואני חושב שהלקח שצריך ללמוד מהבעיה הזאת, שהתפוצצה לנו בשבוע שעבר בפרצוף, הוא שאנחנו צריכים באמת לדעת לזהות מראש את הבעיות, שכולנו יודעים. כולנו ידענו מה קורה עם העדה האתיופית. כולנו ידענו. אני חייב להגיד לכם, שבתור איש תקשורת ובתור עורך אתר חדשות – ניסינו להתעסק בבעיה הזאת לא מעט. באופן אישי, אני הבאתי לעולם את הסיפור של יוסף סלמסה ונתתי אותו לכתבת עדי חשמונאי, שפרסמה אותו לראשונה – אותו בחור שהתאבד, וטענת המשטרה – וזה קרה בגלל אלימות של שוטרים כלפיו, וסיפורים נוספים. אני חושב שכפי שאמרה חברת הכנסת שלי יחימוביץ, זה לא ייפתר כמובן רק בחוקים. אבל מה שכן, הקריאה המשותפת כאן, של כל סיעות הבית, זה ממש "ותעל שוועתם השמימה" – דבר כזה לא יכול לקרות בחברה מתוקנת. זה בסיס והתחלה לכך שצריך לעשות בכל הפרמטרים – שראש הממשלה ישב עם העדה, בחקיקה, בקמפיין, לא יודע, מישהו צריך לחשוב, אולי צריך לעשות איזה קמפיין חברתי בעניין הזה, שאחינו האתיופים, יוצאי אתיופיה – צריך להגיד שהם אחינו והם בשר מבשרנו – האנשים האלה, כשחושבים על העדה הזאת, שהתפללה לירושלים כל השנים ועלתה לארץ ובאה לפה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להביא לפה אנשים ולהתייחס אליהם ככה. זהו. מילה אחרונה אני אגיד לגבי חברי הכנסת הערבים שדיברו פה. אני מסכים אתכם, ואני יכול להבין את הנקודה, שאתם מדברים על גזענות. יש בעיה של גזענות בחברה הישראלית, גם כלפי הערבים. היא קיימת גם בתוך החברה הערבית, אגב, כלפי שחורים, בעיה קשה של התייחסות כלפי כהי עור בחברה הערבית. אין מה לבוא ולהטיח בחברה היהודית על גזענות, כי היא קיימת בצורה יותר קשה בחברה הערבית. אבל אני חושב שזה פוגע בטיעון, כשבאים ומשווים את זה למי שתקף שוטר בסכין. אפשר לדבר על הדברים באמת ולנסות לתקן את החברה הישראלית, בעיני גם כלפי האוכלוסייה הערבית. צריך לתקן את היחס, אבל צריך לעשות את זה בפרמטרים אמיתיים, ולא כשמתחילים פרמטרים של אלימות שבאה על רקע לאומני, לחבר אותם לתוך הסיפור הזה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ינון מגל. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. שלוש דקות לרשותך. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, גבירותי ורבותי חברי הכנסת, אני תוהה: אם ככה מתייחסים לאחים, כיצד מתייחסים לבני-דודים? כל הדוברים – לא רק בכנסת – בתקשורת, בממשלה: "אחים שלנו", "אחים שלנו", "אחים שלנו", "אחים שלנו", ואם ככה דופקים את האחים גם בחיי היום-יום וגם כשהם זועקים את כאבם, אז תארו לעצמכם מה עושים לבני-דודים, לא לאחים. ומה עושים לבני-דודים שנואים, ששונאים אותם; בני-דודים שנעשה להם מסע של דה-הומניזציה, של שלילת קיומם האנושי. מה שקרה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> ג'מאל זחאלקה, בכל מקרה אנחנו בבעיה, כיוון שאם אנחנו הולכים להיסטוריה אז אנחנו בגדר אחים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כל בני-האדם אחים שלי. לא חשוב. יש לי תפיסה הומניסטית. אבל הקונטקסט הפוליטי ברור. אנחנו מתנגדים לחוק השבות, מתנגדים לעלייה, אבל באותו זמן אנחנו מתנגדים לדיכוי של אנשים בצורה כל כך ברוטלית. הערכים שלנו, של הגנה על זכויות אדם, הם אוניברסליים. בכל מקום שבו מופרות זכויות אדם אני נגד ההפרה. בכל מקום שנרמס הכבוד האנושי אני נגד רמיסת הכבוד האנושי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> למה – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כאן אתם צבועים. רובכם צבועים. אתם מתנגדים לפגיעה באתיופים בגלל האתוס הלאומי-הלאומני שלכם, ובאותו זמן אתם שותקים, אילמים ואפילו תומכים, לא רק כשמרביצים למישהו, אלא גם כשהורגים מישהו. אני שומע אתכם בתקשורת – איזו צביעות. איך אתם יכולים לדבר ככה, במוסר כפול? אתה, לבך נמעך ואתה מתענה על כך שפגעו באתיופים? מאה אחוז. אבל אתה יושב, שקט, מסתכל בעין קרה, בלב אטום, באוזניים שלא שומעות ובעיניים שלא רואות כשפוגעים בפלסטינים, בבן-דוד שלך. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת זחאלקה, הזמן תם. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אורן חזן. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אתה לא יכול לטעון שאתה אדם מוסרי. אתה אפילו לא יכול לטעון שאתה בן-תרבות כאשר אתה מזדעק כשפוגעים באח שלך, מרביצים לו קצת, ושותק, אילם, ואפילו תומך, כשהורגים בן-דוד שלך. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. יעלה חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אם הוא לא יהיה, אחריו – חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, אדוני השר, אני חושב שהתמונה ברורה וגלויה לכולנו: האזרחים יוצאי אתיופיה סובלים מאפליה ממוסדת, מגזענות. הם עדיין מרוכזים – רבים מהם – בשכונות נפרדות; הם מוסללים לבתי-ספר ולכיתות נפרדות; הם לא עוברים את הסלקציה במועדונים – איזה ביטוי נורא, אבל איזו מציאות עוד יותר נוראה; הם לא מוצאים עבודה במקצועות שלמדו; הם ממלאים את בתי-הכלא באופן בלתי פרופורציונלי לחלקם באוכלוסייה; הם מקבלים את השכר הנמוך ביותר בישראל; רבים-רבים מהם מועסקים כעובדי קבלן ללא זכויות וללא ביטחון תעסוקתי; וכמובן, עמיתי חברי הכנסת, הם באופן עקבי סובלים מהתייחסות גזענית ומפלה של המשטרה. העדויות בתחום הזה רבות וקשות. אנחנו קיימנו בכנסת הקודמת כמה דיונים בנושא הזה, וצר לי מאוד, ואני אפילו מתבייש בכך שהיינו מעטים מדי, חברי הכנסת שהשתתפו בדיונים האלה ושמעו את העדויות הקשות האלה. אבל כששומעים את העדויות אי-אפשר להתעלם מהמסקנה שצבע עורו של אדם הוא כנראה משתנה מספיק חשוב כדי לייצר יחס שונה אצל שוטרים רבים מדי. אנחנו מדברים לא רק על אלימות, אנחנו מדברים אפילו על מקרי מוות. אני מדבר רק על דברים שהובאו בפנינו כאן בכנסת. לכן, עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שאין מנוס מכך שהיום בתום הדיון הזה החלטתנו לסיכום הדיון תכלול את ההמלצה שחבר הכנסת ד"ר אברהם נגוסה ידידנו הזכיר בדבריו – להקים ועדת חקירה פרלמנטרית. אנחנו מדברים פה על רוחב יריעה עצום; אנחנו מדברים על נושאים שצריך להאיר בזרקור, לנתח אותם ולתת עליהם תשובות ברמת הכנסת. עמיתי חברי הכנסת, ברור, זה חלק ממחלת הגזענות שהחברה בארץ הזו חולה בה. אם לעשות פרפראזה על דברי חבר הכנסת זחאלקה שדיבר לפני: מה שמתחיל בבני-הדודים בהכרח מגיע בסופו של דבר גם לאחים; אם נקבל את הביטויים האלה. המחלה הזאת מחסלת בסופו של דבר את כל מי שחולה בה. גזענות בחברה שלנו – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – היא בעיה של האזרחים הערבים, בוודאי, ושל יוצאי אתיופיה, ושל המזרחים, ושל יוצאי חבר המדינות, אבל אתם יודעים מה? היא באמת בעיה קשה של כולנו. ואם לא נילחם בה, אם לא נחסל אותה, היא תחסל את כולנו. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אחריו – חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, ואחריה – חבר הכנסת אראל מרגלית. שלוש דקות לרשותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים נכבדים, מה עוד נותר להגיד על הסוגיה הזו? אבל זה שהנושא עולה לסדר-היום בחדות ובעוצמה כזאת שאנחנו רואים, זה מעיד שאנחנו רוצים לצאת ידי חובה כשאנחנו עומדים כאן ומדברים על נושא, על מחלה, על מגפה שקיימת בתוכנו שנים על-גבי שנים. ראיתי בעיתונות כל מיני אנשים שיוזמים דברים. פתאום צצו: מה שיעור האתיופים במשרד הזה? כמה תקציבים השקענו בהם? קיפחנו אותם – כל הסוגיה הזו עולה על הפרק. חברים, הבעיה היא לא תקציבית, הבעיה היא תודעתית. הבעיה נמצאת בנו. את כל זה אנחנו יודעים. אני רק רוצה להסב את תשומת לבכם למשהו. לפני כחודש פורסם בעיתון "הארץ" כזה דבר: 69,000 מעצרים היו למשטרת ישראל בשנת 2014. 69,000. המפכ"ל והמשטרה – יש שם תוכנית בשם "מפנה". תוכנית "מפנה", שהקצינים מקבלים ניקוד על הצלחה בעבודתם על-פי כמות המעצרים שהם עושים, במיוחד מעצרים עד תום ההליכים. עלייה במספר המעצרים עד תום ההליכים, שהמשטרה מדווחת עליה, היא הגאווה והיא שיעור ההצלחה של הקצינים. שמעתם, חברים? פניתי למשטרה לבקש את הפילוח של המעצרים – מאיפה הם באים, איזה שכבות. עד עכשיו אני מחכה. המידע הסודי שהמשטרה מסרבת לפרסם: איזה מעצרים, כמה מהם בני העדה האתיופית, כמה מהם רוסים וכמה מהם ערבים – עד עכשיו מסרבים לתת מענה. 69,000. אני שואל את עצמי: המשטרה, אתם בסדר גמור, לא כולכם אלימים, אתם אחלה, אבל למה אתם מסתירים? למה אתם מתחבאים מפני מסירת מידע? למה אתם נותנים מחסה לאלימים שבתוככם? ובסוף אני אומר, אדוני היושב-ראש, לגבי מח"ש והבושה שאתמול קראנו: איך אנחנו נותנים לחתול לשמור על השמנת – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – זו נקודה שצריך לדון בה. מח"ש היא חתול שבא לשמור על השמנת. על אלימות צריך להעניש, וצריך להעניש באופן נחרץ. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. תעלה חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, ואחריה – חבר הכנסת אראל מרגלית. שלוש דקות לרשותך. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> כבוד היושב-ראש, חברים יקרים, אני רוצה לדבר על הסיטואציה הזו מזווית קצת אחרת, ואולי אפילו להמשיך קצת את דבריו של ידידי. אנחנו צריכים לגנות כל אלימות באשר היא. ואני רוצה לדבר על ההפגנה שהייתה השבוע. שמענו כמה נאומים, גם ביום שני וגם היום, ובאף אחד מהם אני לא שמעתי התייחסות או גינוי לאלימות שהייתה שם דווקא כלפי השוטרים. אין ספק שהמאבק של האתיופים הוא מאבק צודק, הוא מאבק לגיטימי. האפליה היא בלתי נסבלת, הגזענות היא בלתי נסבלת. אבל כשאנחנו אומרים שאלימות זו אלימות זו אלימות, אנחנו צריכים לגנות אלימות מכל צד שממנו היא יוצאת. אני חושבת בעצם על הילדים שמסתכלים עלינו, אני חושבת על החברה שמסתכלת עלינו. איזה מסר אנחנו מעבירים? שיש מצבים שבהם האלימות היא כן לגיטימית? אנחנו מדברים על זה שלא צריך להפלות אנשים, שאפליה היא תוצר של הכללה – ואנחנו יוצרים הכללה כלפי גוף שלם. אנחנו בעצם פוגעים בשלטון החוק, אנחנו כאילו שופכים את התינוק עם המים. אני מבקשת מכם, חברים: בואו נגנה את האלימות, ככל שהיא יוצאת, ומכל צד שהיא יוצאת. למען הגילוי הנאות, אני רוצה לספר לכם שבני הבכור הוא לוחם מג"ב. הוא היה בהפגנה. הוא גם נפצע בה, וכמוהו גם חבריו. הוא סיפר לי על האיפוק שהיה שם, על ההבנה שהייתה לכאב העמוק של האתיופים – ואני באמת מבינה את כאבם. אני חושבת שהם צודקים במאבק שלהם והם צריכים להמשיך אותו. אבל הם צריכים להמשיך אותו בצורה לגיטימית. אני חושבת שמהבית הזה צריכה לצאת קריאה, שאנחנו מגנים אלימות כלפי ערבים ואלימות כלפי אתיופים ואלימות כלפי כל אחד, אבל אנחנו מגנים אותה גם כשהיא יוצאת כנגד שלטון החוק. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מרגלית – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איתן כבל. עד שלוש דקות לרשות אדוני. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> קודם כול, אני חושב שכולנו הזדעזענו לראות את היחס – במצלמה, בשבוע שעבר – לנער האתיופי, לבחור האתיופי. אבל אני רוצה להגיד, ויש פה מישהו שיבין על מה אני מדבר, מה קורה בעיר כמו ירושלים. אני אתן לכם תחושה מה קורה בעיר כמו ירושלים; מה הממשלה עושה ומה הממשלה לא עושה. לפני 12 שנה הקמתי את פרויקט "בקהילה", שעובד עם 3,000 ילדים בשנה, 800 מהם ילדים אתיופים, בשכונות קטמון ח'-ט', בנווה-יעקב ובשיכוני תלפיות. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אראל, למה אף מפלגה לא נלחמת על משרד הקליטה? אתה יכול להסביר לי? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא יודע. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> למה קורה דבר כזה? הרי מה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אבל אני רוצה להגיד לך איזה משרד זה היה צריך להיות: זה היה צריך להיות משרד החינוך. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> לא, באמת. באירועים כאלה היו צריכים להיות פה שרים נאבקים האחד בשני כל שעה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> עכשיו, תראו, בתוך ירושלים – – – <קריאה:> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> בתוך ירושלים – – – <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> עמיר, שנייה. 65% מהילדים האתיופים בירושלים הם מתחת לקו העוני. עכשיו, משרד החינוך – עמד פה אופיר אקוניס ודיבר על כמה הוא מזועזע. ואני רוצה לומר, אתם יודעים, להזדעזע מגילויי האלימות – כולנו מזועזעים, אני בטוח שהוא מזועזע. אבל מה הממשלה עושה? כי הממשלה בסופו של דבר מובילה אותנו כחברה. ואני רוצה להגיד לכם מה קורה לפני שיש פעילות ומה קורה אחרי שיש פעילות. מרגע שהתחילה הפעילות, הילדים לא על הברזלים, הילדים בתוך הכיתות. אחרי זה יש ארוחה חמה, אחרי זה יש מרכז לימודי עד השעה 16:00, אחרי זה המתנ"ס, שפועל באמצע השכונה עם ארבעה בתי-ספר, פשוט עושה חוגים, כי המתנ"ס ריק כשהממשלה מתקצבת אותו לבד. ואז מטפלים בילדים. ואני רוצה להגיד לכם שכבר, מתוך תוכנית שלמה, של 25,000 ילדים שעברו את הבגרויות בירושלים, בלי גרוש מהממשלה – הממשלה לא עושה, זה פרטי – שליש מהם הם אתיופים. ויש סיפורים מדהימים. עכשיו, זה לא מפני שאנחנו טובים או עושים פרויקט נהדר. אנחנו עושים פרויקט נהדר, אבל זה אלף-בית. זה אלף-בית של התייחסות וזה אלף-בית של טיפול. זה אלף-בית של החזקה בבקרים. בבקרים יש שני סייעים בתוך הכיתה; אחרי זה יש את אותם חבר'ה שמתנדבים אחרי-הצהריים; אחרי זה יש מישהו שמרכז – חברת המתנ"סים במדינת ישראל מתה, אין חוגים אחרי-הצהריים, אין החזקה של הילדים. בשיכוני תלפיות, כשהתחלנו לעבוד עם הילדים ביסודי – הם מוחזקים. האחים הגדולים שלהם, שלא הגענו לעבוד אתם, שוברים בקבוקים, יושבים על הברזלים ונכנסים לבלגנים. זו העבודה של הממשלה. אז אתם רוצים לדעת איך אנחנו יכולים לטפל בעניין הזה? איך? על-ידי תקצוב. אתה עשית את הוועדה למלחמה בעוני, שאתה הובלת. כל הכבוד. חינוך בתוך השכונות. אפשר למפות את השכונות האלה, דרך אגב. אלה לא רק אתיופים בשכונות האלה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – גם ילדים מחבר המדינות, גם ילדים יוצאי צפון-אפריקה, גם ילדים ערבים בבית-צפאפא, במקום לימודי חדש שאנחנו עושים עכשיו, במקום אחר בירושלים. אלה ילדים שלא מקבלים הזדמנות כמו הילדים בהרבה מאוד מקומות אחרים במרכז הארץ. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> בגדול, 3,300 שקל לילד בקטמון, ו-9,900 שקל לילד ברמת-השרון. זה ההבדל, ופה שורש הבעיה אם רוצים לטפל בה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית. חבר הכנסת איתן כבל – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מאיר כהן. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רשמות פרלמנטריות, חברותי וחברי חברי הכנסת, תראו, אני, אם לא כמו כולם אז כמו רוב האנשים כאן, מתעב אלימות מילולית, ופיזית בוודאי. אבל יחד עם זאת, בואו לא ניתמם. השפלנו אותם, רמסנו אותם, התייחסנו אליהם בצורה שבאמת אין מילים לתאר. כשאני שומע חלק שמצקצק: מה הם רוצים? זה מקומם, זה מפוצץ. העדה האתיופית – ואני לא באתי לתת עכשיו סופרלטיבים לעדה האתיופית – הם אזרחי מדינת ישראל, עלו לארץ הזאת ונלחמו כדי להגיע לפה, וכשאנחנו רואים את האופן שבו הממשלות התייחסו ומתייחסות גם בימים אלה, וכשאנחנו חווינו – ועדיין חלק מאזרחי ישראל חווים – את העלייה לארץ הזאת, ועדיין לא הכול נעלם, אנחנו שואלים את עצמנו: איך זה חוזר על עצמו? אני זוכר שבתחילת שנות ה-90 הבטחנו לעצמנו, השר סילבן שלום, שלא נחזור בשום פנים ואופן על הטעויות. וכמובן, אני זוכר את המילים שנשפכו כמה למדנו מהטעויות. ואין טעות אחת שלא חזרה על עצמה – מההתנשאות והמחשבה שאנחנו יודעים איך לטפל ולעשות את הכול, ומהקייסים ועד אחרון האנשים. אנשים שהלכו מאות ואלפי קילומטרים ברגל. אני שומע לפעמים סיפורים, הייתי שומע במילואים מחברים, חבר הכנסת אברהם נגוסה. אתה אומר, זה לא ייאמן, רק כדי להגיע לארץ-ישראל. והשאלה היא מעבר לעניין שצריך באמת להקים ועדת חקירה פרלמנטרית, ולו רק כדי לנסות לראות באמת מה צריך לעשות, איך צריך להתמודד עם זה אחרת, כי אי-אפשר, אסור לנו בשום פנים ואופן לתת לעוולה הזאת, להשפלה הזאת, לגזענות הזאת, להימשך. ואני אומר את זה כאן לחברי כנסת נוספים, שבאו לדבר גם על עוולות נוספות שמתקיימות בחברה הישראלית – לא חסרות. אנחנו באנו לדבר על העדה האתיופית, על העולים, על אלה שאולי רובם כבר נולדו פה, ואני אומר זאת באמת בלב קשה. ואם כל הכנסת – שואלים אותי, אתם אומרים, מה אתם? – אני שואל את עצמי: מה אני יכול לעשות? אתה חבר כנסת בודד, בתוך המערכת, מול ממשלה, מול ממשלות, מה אתה יכול לעשות? ואני אומר, כן. אם אנחנו – אני אומר זאת גם כחבר כנסת ותיק, חבר הכנסת ינון מגל – יש רגע שהוא יותר גדול מאופוזיציה וקואליציה, ולא משנה עכשיו איזו ממשלה תהיה, שבו חברי הכנסת מקבלים החלטה שהנושא הזה, כולם מתאחדים סביבו ועושים את כל אשר לאל ידנו כדי לתת לו מענה וכדי לתת לו את הדחיפה. וזה יהיה תהליך ארוך, הוא לא יכול להיות תהליך מהרגע להרגע. כפי שביקשו כאן חברים, אני מניח, אדוני היושב-ראש, שלא נעלה היום להצבעה את העניין. לא, לא, אני לא רוצה. אבל אני אומר, לכשיגיע הרגע, כשאתה תקבל את ההחלטה ונביא הצעות החלטה, אנחנו – ואני מקווה שנצליח לרתום את כל הכנסת להקים ועדת חקירה פרלמנטרית בשאלה הזאת – אבל יותר חשוב מזה, שכל הכנסת תתאחד סביב הנושא הזה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל. אכן, כפי שהזכיר חבר הכנסת כבל, חשבתי שמן הראוי לעשות הצעות סיכום לדיון הזה כשכבר יש קואליציה ואופוזיציה וממשלה, כי היום כולם בעד. נראה כשתהיה כבר חלוקה, ויהיו כבר שרים במשרדיהם, שגם אז כולנו נהיה בעד בנושא הזה של טיפול ביוצאי אתיופיה. בבקשה, אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מאיר כהן, ואחריו – חברת הכנסת סתיו שפיר. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני יושב-ראש הכנסת, חברות וחברי כנסת נכבדים, אני רוצה לספר סיפור. ב-1962 עליתי ארצה עם הורי ממרוקו למעברת ירוחם, והורי קראו, כתבו ודיברו עברית, צרפתית וערבית. ולימים הגיעו אלינו הביתה, נקשו על הדלת של הצריף, ועמדה קבוצה של חיילים מחיל חינוך מלווים בנציג משרד החינוך והכריזו – סילבן, אתה לא זוכר את זה, אתה צעיר – "באנו לבער את הבערות". כך התוכנית נקראה: לבער את הבערות. התייחסו אלינו כאל נבערים מדעת שצריך לזקק אותם. לא משנה מה הבאנו אתנו, לא משנה מה הייתה תרבותנו, היינו נבערים מדעת. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> כן, היינו נבערים מדעת. די, אני מציע לכולם באמת לקחת את אסופת המאמרים של ד"ר צבי צמרת, זה נקרא "כור היתוך", ולראות ממש מה חשבו. ואני זוכר איך שזה נצרב על הפנים של ההורים שלי, שהסתכלו ולא הבינו. לא הבינו שהם נבערים שצריך לזקק אותם. ואני זוכר כילד מסתכל, ולא כל כך מבין. אבל הילד הזה הוא בדיוק הילד שהגיע אלי לבית-הספר ב-1991 מרוסיה, וכולנו חשבנו שאנחנו צריכים לזקק אותו, והילד שהגיע מאתיופיה, וכולנו חשבנו שאנחנו צריכים לזקק אותו. ואיתן, זה לא מספיק לדבר רק על האתיופים. אנחנו לא נטפל באתיופים אם אנחנו לא נעשה חשבון נפש ולא ננסה לחשוב באמת מה הדבר שגורם לנו להתנהג, כמו שאמרה חברת הכנסת יחימוביץ, כגזענים. אנחנו גזענים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אין ויכוח. <מאיר כהן (יש עתיד):> כל אחד מאתנו פגש את זה. אגב, גם ניצולי השואה שבאו עם קום המדינה פגשו את הגזענות הנוראה הזאת – לא משנה אם באת מפולין והיית ניצול השואה שבא יחף. הייתה גזענות, כי כל פעם אנחנו מייצרים לנו את הישראלי, את הסטריאוטיפ, ומי שלא נכנס לגבולות הגזרה סובל קיתונות של בוז מאתנו. עלייה היא לא סל קליטה, ועלייה היא לא לשלוח אנשים לתוך – סליחה על הביטוי – לתוך גטאות. עלייה היא טיפול הוליסטי אמיתי, היא טיפול בנקלט, ויותר – בקולט. אנחנו מטפלים בנקלטים, אנחנו לא מטפלים בקולטים. הייתי מנהל בית-ספר. שלי, את יודעת איזה מקור בלתי אכזב של כסף היה לקבל ילדים אתיופים? כי כשקיבלת ילד אתיופי קיבלת המון כסף. ד"ר שאשא ביטון, את מכירה את זה? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:> אבל היית בבית-ספר מקצועי. <מאיר כהן (יש עתיד):> לא לא, אני מדבר כמנהל בית-ספר. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:> לא, אבל איך הגעת להיות מנהל בית-ספר? <מאיר כהן (יש עתיד):> וכל כך הרבה פעמים רצו מנהלים לקבל ילדים אתיופים – לא כדי לטפל בהם, אלא כי זה נתן המון כסף. ומשרד החינוך ידע לתת רק כסף, אבל מעולם לא לתת ארגז כלים לאותם מנהלים, לאותם מורים, לאותו ציבור, איך להתנהג כקולט. וזה הסיפור. זה סיפור קשה מאוד, זה סיפור שהוא לא גזירה משמים. זה לא גזירה משמים ש-60% מהמשפחות – מעולי אתיופיה – סמוכות על שולחנות לשכות הרווחה. והתחלתי לעשות המון דברים. לצערי, התפרקה הממשלה וזה נעצר. אני מבקש רק דבר אחד להעיר. ראש הממשלה הצטלם אתמול עם החבר'ה, כמנהגו. זה מה שהוא עושה – סילבן, תסלח לי, אדוני השר, אבל הוא הצטלם, ובזה זה ייגמר. שום דבר לא יקרה. אני תולה תקווה בשר הרווחה, ובשר החינוך, ובשר הכלכלה, ובכם, חברי הכנסת. בנחישות שלנו ובדברים שנאמרים מהלב. אנחנו יכולים לשנות. תמונות ואספות כמו של ראש הממשלה וחבר מרעיו – שום דבר לא יפתור. והדבר הנוסף, כאב לי לראות שלטים בהפגנה שהיה כתוב עליהם "משטרת גסטפו". אני פונה לחבר'ה האלה: היו זהירים בכבודה של המשטרה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מאיר כהן. חברת הכנסת סתיו שפיר, ואחריה – חברת הכנסת תמר זנדברג. אם לא תהיה כאן – חבר הכנסת אורי מקלב. עד שלוש דקות לרשות גברתי. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> תודה רבה לך, כבוד היושב-ראש. פגשתי הבוקר את גנטו מנגיסטו, יו"ר ארגון הסטודנטים של יוצאי אתיופיה. אחד הסיפורים שהוא סיפר היה סיפור קצת מעורר צמרמורת – על איך בכל פעם שהוא יוצא למסיבה, חבריו יכולים לבוא עם תעודת זהות כדי שיוודאו את הגיל שלהם בכניסה, אבל הוא צריך להביא גם את תעודת החוגר הקרבי שלו, כדי להוכיח שהוא ישראלי באמת, כדי שלא יעשו לו בעיות. והוא אמר: אני מתבייש להגיד את זה, הרי לא בשביל זה עשיתי צבא. אני בטוחה שהדבר הזה גם מעורר בכולנו תחושה מאוד לא נעימה, כמו שמעוררת אותה הפגנה קשה תחושה מאוד לא נעימה, כמו שזה עורר לפני חצי שנה, כשאותה קהילה יצאה לרחובות בדיוק מאותה סיבה, ולפני שנה, ולפני שנתיים, כשהם ערכו צעדה גדולה אל הכנסת, וגם לפני שלוש שנים, וכל פעם אנחנו נורא נורא מופתעים. וממש באותו זמן, במשרד החינוך פועלת תוכנית מבורכת, "האחר הוא אני". אבל איך תוכנית כזו בכלל יכולה לעבוד אם במדיניות אין פה שום דוגמה לאיך האחר הוא אני? אם בכל תחום בחיים, אם במערכת החינוך – בבתי-ספר מופרדים, בית-ספר לציבור מסוים, בית-ספר לקהילה מסוימת – אפילו באותה העיר, אפילו באותה שכונה – שני בתי-ספר, כזה ואחר, הפסקות בשעות שונות, מורים אחרים, כיתות אחרות, הזדמנויות אחרות. אם בתחום הדיור – אנחנו לא מביאים סוף-סוף לחקיקה שתאפשר הטרוגניות בבנייה ובדיור בר-השגה שיאכלס קבוצות שונות מהאוכלוסייה ולא שכונות שמחולקות על-פי שכבה סוציו-אקונומית, מפרידות את האוכלוסייה, מחסלות את האפשרות לניידות חברתית ולשילוב אמיתי של החברה. אם בתקציב – אתם יודעים כמה תקציב הושקע בתוכניות לשילוב הקהילה האתיופית? 3 מיליון שקלים. תקציב שקוצץ ב-90%. איך אנחנו מצפים שמשהו באמת ישתנה פה? זה לא קשור רק לקהילה כזאת או אחרת. אחרי מערכת בחירות, שבה ראינו את מפלגות הימין ובהן את ראש הממשלה בכבודו ובעצמו יוצא באופן אישי נגד ציבורים שלמים בחברה הישראלית, פעם נגד עובדי מדינה ואחר כך, על-פי המסורת, נגד אזרחים ערבים, ונגד, כמובן, כל ציבור שלא מסכים אתו – אנשי שמאל, אנשי אקדמיה, שופטים. איך אנחנו יכולים להיתמם? למה אנחנו כל כך מופתעים? כדי להביא לשינוי אנחנו צריכים לשנות מדיניות. אנחנו צריכים לקחת את הדבר הזה לא רק כאחריות של כל אחד מחברי וחברות הכנסת, אלא גם לדאוג איך אנחנו מדברים, איך אנחנו פועלים, מתי אנחנו מסיתים, ולעצור את ההסתה הזו בכל מפלגה ומפלגה. זה לא אפשרי שהדבר הזה יסתיים עוד הפעם באיזו תמונה נחמדה עם ראש הממשלה. הגיע הזמן לשנות מדיניות, להכניס תוכנית רצינית למניעת גזענות בכל בית-ספר בישראל, לשלב בבתי-ספר מהקהילות השונות, לא לאפשר שום סוג של אפליה, לא נגד האתיופים ולא נגד הערבים ולא נגד החרדים ולא נגד אף ציבור בישראל. כולנו ציבור אחד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> רק משפט אחרון. הקהילה הזו יצאה להפגנה כביכול על הסיפור האישי שלהם, אבל בעצם על הסיפור של כולנו, על איזו חברה אנחנו רוצים להיות. בגלל זה כולנו צריכים להיות חלק מהסיפור הזה. אף אחד לא יכול להישאר פה בחוץ. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחברת הכנסת סתיו שפיר. חברת הכנסת זנדברג. חבר הכנסת מקלב. בבקשה, חבר הכנסת אורי מקלב. בבקשה, ידידי. ברור לגמרי שאם אני קורא בשמו של חבר כנסת או חברת כנסת והם לא נמצאים, אז אין לחזור אל התור. עד שלוש דקות לרשות אדוני. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת, באמת קצת קשה להפריד בין נושא גינוי האלימות לבין צדקת המאבק ואמיתותו. מכיוון שזה היה שזור, היו פערים בין ההפגנה הצודקת של אנשים שסובלים, למשהו ממוסד, לקהילה שלמה, לבין גילוי האלימות. אנחנו צריכים באמת לקוות שזה, כפי שאומרים, שזרים היו בתוך המפגינים והם התסיסו ונגררו. אני מכיר את הדברים האלה, אני יודע שזה לא פשוט, כאחד שמייצג ציבור שיוצא מפעם לפעם למפגנים והפגנות ומחאות של ציבור גדול מאוד – הפגנות של מיליון והפגנות של חצי מיליון ושל רבע מיליון, בלי שום אלימות. אבל מצד שני, אני יודע שיש כאלה מהצד שמנסים לגרור את ההפגנות האלה לאלימות כדי לתת לזה צביון, וזה מה שהם רוצים. רוצים שלא יהיה סדר, שההפגנה לא תהיה. אבל אנחנו, מכיוון שאתם גם כן – ברשותך, חבר הכנסת אברהם נגוסה, שאתה באמת מחית על האלימות, בעצם זה אומר שזה לא מה שהקהילה רצתה ולא מה שבאמת המטרה שלכם. לכן אנחנו כן צריכים לדבר על הסיבות האמיתיות והפנימיות שנוגעות ללב כולם, שאנחנו יודעים למה זה הגיע ומתוך מה זה מגיע: מהאפליה המתמשכת, מההסתה המתמשכת, והמחולל של הדבר הזה באמת היה אלימות המשטרה, וזה במקרה הוסרט. וכפי שאנחנו יודעים, כשיש מקרה אחד שמוסרט, יש מקרים רבים שלא מוסרטים ואף אחד לא יודע, שזה רק בינו לבין מה שקרה ואחרי זה הכול מתפרסם בתוך הקהילה. אני רק רוצה להגיד בנושא הזה – וזה אולי, דרך אגב, נשכח – הנושא של אלימות משטרה, שאלה טענות של כולם, מכל צדי המפה הפוליטית ומכל צדי הציבור. אנחנו רואים את זה גם מצד הימין וגם מצד השמאל, וגם מצד הערבים וגם מצד יהודים, וגם מצד חרדים וגם מצד פועלים ממפעלים שבאים בטענות על אלימות המשטרה, במיוחד בהפגנות. אנחנו רואים את זה שיכול להיות שהאלימות היא בסך הכול השפה המדוברת. היה שם ריאיון עם כאלה בוגרי יס"מ, והם התלוננו על השפה האלימה שיש גם בתוך הארגון עצמו, ככה שזה בא לידי ביטוי בחוץ. אנחנו צריכים לדעת שאם כולם אומרים אותו דבר, בשונה, משום שאנחנו רגילים להגיד בדברים שנותנים פחות מדי, שאם כולם מתלוננים, סימן שאני עושה טוב; כשמתלוננים על יותר מדי, סימן שיש משהו בעניין הזה, וזה צריך להסב את תשומת לבם. אבל אנחנו כן צריכים לדעת שהדברים העמוקים שיש בתוך החברה הישראלית, וזה בא לידי ביטוי עכשיו מעולי אתיופיה וזה בא לידי ביטוי מציבורים אחרים, חרדים, ערבים ושונים, שסובלים באמת מאפליה מתמשכת ויוצאים למחות בגלל אפליות כאלה, בגלל התנכלויות, בגלל רדיפה, מפני שאנשים נמצאים במעצר. היהדות החרדית יצאה עם רבע מיליון איש על שהושיבו – גם בית-המשפט הושיב – אנשים שהחליטו שהם רוצים לשמור על עצמאות החינוך שלהם, בבית-הכלא. בוודאי ובוודאי אלימות. ולכן – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אני בזה מסיים. לכן אני חושב שהטיפול בזה הוא לא רק לכבות עכשיו את השרפה, לא רק להשקיט את הלהבות. צריך לטפל, לקחת את זה, לא כמו דברים אחרים, לטפל. יש הרי-געש ויש כיסי-געש בתוך החברה הישראלית, של ציבורים שלמים שתוססים מבפנים וזה לא יוצא החוצה, וכשזה יצא באמת כבר יהיה מאוחר לטפל בזה. אדוני היושב-ראש, יש לי שאלה אחת. אני לא יודע מי עונה על ההצעה הזו לסדר-היום, אבל אני באמת שואל: מה קורה למשטרה? האם יש שינוי במדיניות או שזה באמת לא מידתי? מדוע המשטרה החליטה, ואולי בצדק, לא לשלוח שוטרים מהקהילה האתיופית לפזר את ההפגנה, להתמודד? ולמה בפינוי גוש-קטיף, שם ראו ששכנים וחברים ובני אותה כיתה כן צריכים לפנות? אם זה נכון, השיטה הזו – וזה נכון כנראה – למה זה לא נעשה עם כל הציבורים? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. חבר הכנסת אייכלר – איננו. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – בבקשה, גברתי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לספר לכם איך מתחיל הבוקר שלי ושל הילדים שלי. אנחנו גרים בלב תל-אביב. בדרכנו לבית-הספר ולגן אנחנו אומרים שלום לאיימן, לדודו, לדליה, לאברהם, לברק ולסאלם. כי אף שאוהבים לדבר על מדינת תל-אביב, זו אחת הערים בישראל שבה אתה יכול לפגוש כל מגזר, כל אישה, כל אדם. את העם. ביום ראשון צעדתי שכם-אל-שכם יחד עם אחי הישראלים מן המוצא האתיופי. צעדתי אתם ושמעתי את הזעקה שלהם. כמו מאיר כהן – אני חשבתי על המערכון הגאוני של "לול", של מי שהיה לרב בישראל, אורי זוהר, שמגיעים יהודי התפוצות אל מדרגות העלייה-השנייה ביפו ושם מחכים להם – מגיעים העולים החדשים ומחכים להם שם – בני העליות הקודמות, והם שוכחים שרק לפני רגע הם עצמם היו העולים החדשים. אנחנו יודעים שלא למדנו דבר, כבר דיברו על זה פה הרבה. יש למעלה מ-130,000 ישראלים ממוצא אתיופי, ולא כמו שאמר חברי חבר הכנסת אופיר אקוניס, סגן השר. 30 שנה אחרי "מבצע משה" אנחנו מדברים על אנשים רבים שממשיכים ללכת במדבר. אנחנו הבאנו אותם מהמדבר, אבל במדבר הזה שבו אנחנו מוליכים אותם אין חול, אין עצי דקל, ולצערנו גם אין נווה-מדבר. אנשים ללא אופק לא יכולים לחיות. כשדיברנו על דור הוותיקים שהגיעו מאתיופיה, על קשיי ההשתלבות, מחסומי השפה והתרבות, זה לא היה מפתיע. במידה רבה היינו גאים בזה שהצלחנו להציל אותם. במשך שנים רבות הייתה הקהילה כולה אסירת תודה. אני שמחה שהתודה התחלפה סוף-סוף בכעס. במו-ידינו אנחנו מחנכים את הישראלים לכך שמי שלא דופק על השולחן לעולם לא יקבל את מקומו הראוי בחברה הישראלית. הדורות שכבר נולדו כאן, אלה שהם אינם אתיופים – וגם כאן, מעל הבימה, כמה פעמים אמרו "אתיופים" – לא, הם ישראלים שמוצאם אתיופי. הם לא אמורים להיות במדבר חברתי; הם לא אמורים להיות חשודים על רקע צבע עורם; הם לא אמורים להתקשות בקבלת עבודה; הם לא אמורים להיות מוטרדים מהעתיד הכלכלי שלהם. אפס נגישות חברתית בישראל של שנת 2015, חברים. אני מנסה להבין איך מתנהלת הממשלה כשהיא יודעת שיש ציבור שלם שזקוק לתמיכה ממנה, לא רק בנושאים פיזיים וחברתיים, אלא בקבלה אמיתית, בחיבוק שלא נובע מאילוץ או מהתנשאות אלא מההבנה שהחברה הישראלית זקוקה להם בדיוק כפי שאנחנו זקוקים לה. האמת היא שנעשה מעט מאוד. אני שואלת אותך, אדוני ראש הממשלה, שלא נוכח כאן בדיון – וזה לא מספיק להצטלם אתם, אתה צריך היית להיות כאן: איך אתה רוצה לשכנע את הקהילה, ואת הבית, שאתה באמת מתכוון לעשות משהו בעת הזאת? בשנת 2008 התקבלה החלטה: תוכנית חומש לטיפול בבעיות יוצאי אתיופיה. קשה להבין מה בדיוק בוצע; כשאתה מנסה להבין מהתקציבים, אתה לא ממש מצליח להבין מה בוצע. ואז, ב-2012 פרצו המהומות בקריית-מלאכי, התקבלה כבר החלטה, בראשותך, אדוני ראש הממשלה, ביחס לסיוע למשפחות צעירות בדיור, תעסוקה, ייצוג הולם ומינוי קייסים נוספים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מה בוצע מהחלטת הממשלה הזאת, אי-אפשר להבין, בעיקר כי לא רוצים שאנחנו נבין ונדע. כשהטלת דופי ביום הבחירות, אדוני ראש הממשלה, במגזר שלם מתוכנו, היה נדמה לך שקיבלת הרבה מאוד קולות, אבל בעצם הפסדת את כוחך המוסרי לבוא ולומר שנפסיק את הקיטוב בתוכנו, את ההדרה, השנאה הגזענות. מי זה "נפסיק", אדוני? כשאתה מטיל דופי באוכלוסייה בתוכנו, אתה מטיל בנו דופי כעם. לכמה עוד קריאות השכמה נוספות אתה זקוק? לכמה עוד קריאות השכמה נוספות אנחנו כולנו כחברה זקוקים? ולכן, אחי, בני העדה האתיופית – ותודה לאיש המשמר, אדוני היושב-ראש, אבשלום אמבאו, שלימד אותי הבוקר איך לומר "אני אתכם": קנאנטה גאר ניין – אני אתכם. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת יוסי יונה – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת ענת ברקו. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אדוני היושב בראש, חברי חברי הכנסת, אני אתחיל בסיפור קצר. ב-2011 התבקשתי על-ידי תנועות המחאה לשכנע נציגים של קבוצות שונות להצטרף למחאה. דיברתי עם חלק מנציגי יוצאי אתיופיה, ואמרתי להם: יש לנו פה מאבק משותף, חברתי-כלכלי. והם אמרו: אתה יודע, שם ברוטשילד החבר'ה נלחמים על דבש, ואנחנו נלחמים על כבוד אנושי בסיסי. אני חייב לומר שנסתתמו טענותי, לא ידעתי מה לומר. על-פי פרסומים, ראש הממשלה נתניהו הודיע על הקמתה של ועדה בין-משרדית בראשותו לתגובה על אירועי המחאה של יוצאי אתיופיה. הוועדה, כך נמסר, תפעל לקידום פתרונות ותרכז את יישום התוכנית לשילוב יוצאי אתיופיה בכל תחומי החיים בחברה הישראלית. אני בטוח שכל באי הבית מברכים על כל יוזמה אמיתית להידרש לנושא הזה, אבל אני לא חושב שיש ביוזמה הזו כדי לתת מענה הולם בעניין, כי זכרו, אחד מהאתגרים זה מה שנאמר לי אז: אנחנו נלחמים על כבוד אנושי בסיסי. כולנו יודעים, מאז עלייתם לארץ של יוצאי אתיופיה הם חשופים לגילויי גזענות מחפירים ומקוממים. דומה כי גון עורם השחור של יוצאי אתיופיה לא משתלב היטב באופן שבו רבים מאתנו מדמיינים את זהותה של החברה הישראלית. דומה כי גם כאשר נעשו ונעשים מאמצים כנים לשלב את יוצאי אתיופיה בתוכנו, ברקע תמיד עומד מחסום הזרות שלהם, צבע עורם השונה, וכך גם המאמצים האלה זולגים לעתים לפטרונות, להתנשאות ואף לגילויי גזענות צרופים. מדובר בקושי מוכר שיש לרבים, להכיר בערך האנושי, הבסיסי של הזולת כאשר הם רואים בו מושא לשיקום, מושא לחינוך מחדש, מין טעוני טיפוח שכאלה. לכן, כדי לטפל באופן יסודי ומקיף במחסומים העומדים בפני השתלבותם של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית, יש להקים ועדה ציבורית, לא ועדה בין-משרדית. ועדה מסוג זה מחייבת מחשבה ובדק-בית מעמיקים בזהותנו היהודית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> היא תצטרך לבחון כיצד יש לחזק את היסודות ההומניים הקיימים בזהותנו היהודית. האם יש למישהו – ואני מסיים, היושב-ראש – האם יש למישהו מיושבי הבית ספק שהחיזוק של יסודות אלה עולה בקנה אחד עם שימור האופי הדמוקרטי של ישראל וחיזוקו? לכן, שתי המשימות הללו משתלבות: החשיבה מחדש על הזהות היהודית שלנו קשורה בטבורה בחיזוק האופי הדמוקרטי שלנו, וזה אחד מהאתגרים כבדי המשקל שעומדים בפנינו. היה ונרצה להתמודד ברצינות, היה ונרצה להתמודד ברצינות עם שילובם של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית, הבה ונתמודד גם עם האתגר הזה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. חברת הכנסת ענת ברקו – בבקשה, גברתי. אחריה יעלה חבר הכנסת שרון גל. עד שלוש דקות לרשות גברתי. <ענת ברקו (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני פשוט מופתעת מהטרמפיסטים שלקחו את העניין הכאוב הזה של יוצאי אתיופיה כדי להטיף מוסר על גזענות ועל יחס לשחורים וכדומה. קצת ציטוטים: קונדוליסה רייס נקראה על-ידי הפלסטינים "האלמנה השחורה" – גם שחורה וגם אישה; והגזענות, שהרבה מאוד מופנית גם ליהודים – הכוונה היא, הקריאה היא "יהודים". לא "ישראלים" וכדומה. אז באמת כדאי אולי, כשאנחנו מתמקדים בבעיה מהסוג הזה, לתת את מלוא הקשב. יש בקרב יוצאי אתיופיה בעיה של קונפליקט תרבותי, ויש בעיה של הנהגה רוחנית שבעצם לא באה לידי ביטוי. הדברים שהחזיקו את הקהילה כל כך הרבה שנים התפוררו. צריך לחזק אותם, צריך לעזור להם, וצריך גם לתת להם אחריות. מה זה אומר? יש הרבה מאוד עמותות שמטפלות, יש הרבה מאוד תקציבים. אין צורך בעוד ועדות ועוד ועדות ועוד ועדות, שלא יובילו לשום דבר. יש צורך גם לקחת את הצעירים הללו, ויש הרבה מאוד עבודה, גם בתנועות-נוער, יחד אתם, ולבנות את ההנהגה מגיל צעיר. כי היום גם בתנועות-הנוער הם לא לוקחים את האחריות, הם לא מוכנים להיות המדריכים, הם לא מוכנים לעשות את זה, הם לא מרגישים את המחויבות הזאת כלפי הקהילה. זאת אומרת, כשאנחנו מדברים, יש דברים שבהם צריך לעשות את ההבחנה כמו שעשו בצבא – של לתת "מכת חום" לקבוצה מסוימת כדי להעצים אותה, לקדם אותה ולאפשר לה להתפתח, ומצד שני לשלב אותה. אבל ההצמחה היא של המנהיגות מבפנים. המוטיבציה היא אדירה, וכדאי מאוד להסתמך גם על המודלים של ההצלחה בצבא, ודרך אגב, עם כל הביקורת על המשטרה, יש הצלחות ניכרות גם במג"ב בשילוב קצינים יוצאי העדה האתיופית, לוחמים, חבר'ה טובים שנשארים גם למסלול של שירות קבע. אז גם בעניין הזה לא כדאי לשפוך את התינוק עם המים. אני מתחברת למה שאמר ידידי ד"ר נגוסה, ואני חושבת שדווקא מנהיגים מסוגו יכולים להוביל את השינוי מבפנים. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חבר הכנסת שרון גל, ואחריו – חבר הכנסת משה גפני. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני לא נרשמתי לדיון, אדוני, חשבתי שבין 51 הדוברים מן הסתם מישהו יצליח לייצג את דעתי בנושא הכאוב הזה. אבל אולי בגלל היותי חבר כנסת טרי, קשה לי עדיין, אני מודה, לעמוד מול גלי ההסתה האלה כאן. גם בסוגיה הזאת – גם אותה מנצלים כדי להשמיץ, בציניות באמת חסרת גבולות, שבאה בדרך כלל מפיהם של אותם חברי כנסת מהרשימה המשותפת, הרשימה המאוחדת, בטוח רשימה שהיא, אני אומר בעדינות, נוטפת שנאה. ראשית, אני מציע לכולנו לא לצאת מפרופורציות. אני לא מקבל את האמירות האלה כאן, שאנחנו חברה גזענית במהותה. נכון, יש תופעות חמורות, וחובה על כולנו לעקור אותן מן השורש, למשל אותו מקרה מצולם שכולנו מדברים עליו כאן, של אותו שוטר שתוקף את דמאס, החייל בן העדה האתיופית, והעניין הזה, צריך לומר, טופל. הוא טופל יחסית במהירות, ואני מקווה גם ביעילות, ויש עוד הרבה מה לעשות. מצד שני, אני רוצה שנזכור שעל אף כל הקשיים – וגם את זה צריך לומר כאן, בדיון הזה – בני העדה בסך הכול השתלבו בחברה, במוסדות להשכלה גבוהה, בצה"ל; אנחנו הרי אחים, ונלחמים כתף אל כתף, אנחנו מתאמנים יחד, אנחנו לוחמים יחד, וגם במקומות עבודה, אפילו כאן, בכנסת, בכל מקום. צריך לומר: שנים של תהליך של קליטה – עם קשיים, עם בעיות, עם ליקויים פה ושם, אבל מתקיים תהליך, ותהליך חיובי. ושוב, יש המון מה לתקן, אבל המהות של העניין הזה – שבדיון כזה אנחנו שומעים דברי הסתה של אותם טרמפיסטים. אגב, צריך לומר, היה לי גם עונג קטן בדיון הזה, כשאני שומע את חבר הכנסת אחמד טיבי יוצא להגנתו של חייל ישראלי, ציוני, אוהב הארץ. אבל לקשור בין המקרה הזה למותו של ח'יר חמדאן, שתקף שוטרים בסכין – גם זה מצולם; רואים את זה שם בבירור. הרי אין להם, לאותם חברי כנסת שכבר לא נמצאים כאן, בעיה להתיר את דמם של שוטרי משטרת ישראל ושל חיילי צה"ל ולקרוא לשוטרים מעל הדוכן הזה רוצחים. רוצחים. כשאחרי חקירה מקיפה, כולל צילומי אבטחה, כולל גביית עדויות, כולל כל מה שאפשר לעשות במין חקירה כזאת, שנמשכה לא יום ולא יומיים, אומרים במח"ש, על דעת פרקליט המדינה, שאין פה שום חשד למעשה לא תקין, והייתה כאן פעולה של הגנה עצמית מוצדקת. לבוא אחר כך ומעל הדוכן הזה בכנסת להעביר מסר לכולם ולומר שוטרים רוצחים – זו ממש התרת דם של שוטרים. ואני מודה, אדוני היושב-ראש, בשלב הזה של כהונתי הטרייה אני לא מסוגל לעמוד מנגד ולא לבקש את רשות הדיבור. אני רוצה לומר משפט אחרון. הרי מה עושים אותם חברי כנסת כמו אחמד טיבי וחנין זועבי ואחרים שדיברו כאן בעניין הזה – הם עושים עוול לציבור הערבי ששלח אותם לכאן. למה? כשיהיה באמת מקרה של אלימות שוטרים לא מוצדקת, בלי סיבה, כלפי כל אזרח, ערבי או יהודי, זה לא משנה, אף אחד לא יקשיב להם. אבל ממתי באמת הם דואגים לציבור שלהם? וזה לא משנה אם הותקף יוסי או הותקף יוּסף; אם זה אברהם או אברהים. אני התחייבתי – אדוני, לסיום – ואני מתכוון לקיים: אני אהיה כאן "כיפת ברזל" לכל ניסיון של אותם חברי כנסת לתקוף את חיילי צה"ל או את שוטרי משטרת ישראל, לכנות אותם בביטויים שאין להם מקום בבית הזה, כמו רוצחים. אסור לאפשר להסית להתיר דם. אין לי ציפיות מהם, ובכל זאת אסור לשתוק, כי למילים יש כוח, ולמתירי דם חובתנו להשיב ובמקום. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת גל. חבר הכנסת משה גפני – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת יעל גרמן. עד שלוש דקות. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, מכיוון שיש זמן קצר לכל דובר בעניין הזה, אומר שאני לא מתכוון לדבר על הנושא של הפגיעה בחייל ממוצא אתיופי. חבר הכנסת אברהם נגוסה תיאר אותו קודם בנאומו, בחור שהוא מלח הארץ, ובאמת מזל שצילמו את העניין הזה. אני לא רוצה לדבר על האמירות נגד השוטרים והאלימות שהייתה בהפגנה או לא הייתה בהפגנה – אני לא רוצה לדבר על העניין הזה; אחת הוועדות צריכה לדון בעניין הזה, לגבי מה שנעשה. אני רוצה לדבר על העיקרון של – איך התפרץ הזעם הזה. לצערי הרב, אני אמרתי את זה. אני הייתי יושב-ראש ועדת הכספים בכנסת השמונה-עשרה, ואני טיפלתי בתוכנית החומש של עולי אתיופיה, עם איגום משאבים של משרדי החינוך, האוצר והכלכלה, וכל הנושאים שנוגעים בעניין הזה, ואמרתי אז: הממשלה עושה צחוק בכל התהליך הזה של הטיפול בעולים מאתיופיה, שנמצאים במצב כלכלי קשה. הם גרים בעיקר ביישובים שהם במצב סוציו-אקונומי לא קל, ותמונת המצב היא שבסופו של דבר יתפרץ הזעם הזה. זה לא רק העולים מאתיופיה. אצלם זה בא לידי ביטוי באופן הכי חריף שיכול להיות. באמת. כולנו אמרנו: הם אנשים שקטים, הם אנשים שמה שיעשו להם, זה לא יגיע למצב הזה. אני אמרתי: לא כך. אנחנו חברה שיש בה עשירים מאוד שנהנים מהתקציב הציבורי או מהמשאבים שהקדוש-ברוך-הוא נתן לכלל אזרחי ישראל, והם קיבלו את זה מהממשלות לדורותיהן, עם הרבה מאוד כסף. מספר אנשים מצומצם, מספר משפחות מצומצם. יש מעמד הביניים והשכבות החלשות מבחינה כלכלית, שאין להם יכולת לתת חינוך לילדים, לתת רווחה, לתת בריאות. אין להם הדבר הזה. אנחנו הופכים להיות מדינה ניאו-קפיטליסטית, שהפערים בחברה בה הופכים להיות הרבה יותר חמורים ממה שאנחנו מסתכנים מהאויבים שלנו מבחוץ. אמרתי את זה לא היום, לא בעקבות ההפגנה הזאת; אמרתי את זה בהיותי יושב-ראש ועדת הכספים, כשהיינו צריכים לדון פעם אחר פעם בתוכנית החומש, כשהממשלה קיבלה החלטה ולא יישמה אותה. וכל פעם היינו צריכים למצוץ עוד קצת כסף, ועוד 10 מיליון, ועוד 20 מיליון. אמרנו: הרי בסוף זה יתפרץ. <מיקי לוי (יש עתיד):> אמרתם. מה עשיתם? מה עשיתם? <משה גפני (יהדות התורה):> זה הנאום הראשון שלי – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אני רוצה לשאול אותך. <משה גפני (יהדות התורה):> – – בקדנציה הזאת. תאמין לי, יגיע הוויכוח, אדוני סגן שר האוצר לשעבר. אני אגיד מה אני עשיתי כשהייתי יושב-ראש ועדת הכספים, ואני אגיד מה אתם עשיתם לעולי אתיופיה כשהייתה לכם כל הממשלה. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה יהיה דיון מאוד מעניין. <משה גפני (יהדות התורה):> כלום, אפס, זירו. כלום לא עשיתם. התפרצות הזעם הזאת היא בגלל המע"מ אפס שלכם. <מיקי לוי (יש עתיד):> רבע שעה אתה עומד ורק מעצים את עצמך. <משה גפני (יהדות התורה):> זה על חשבוני, הצעקות שלו? לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חצי דקה. <משה גפני (יהדות התורה):> כי את ההתחשבנות מי עשה מה אנחנו נעשה. הרי אם תהיה קואליציה, אני מניח שאני אהיה באיזה תפקיד, ואתם תהיו חברים, ואנחנו נדבר על העניין הזה. אני אגיד מה עשיתי, מה עשיתי בשביל עולי אתיופיה, ואני אגיד מה אתם עשיתם. נגיד. הרי פה זה בניין לבירור האמת. אתם אוהבים, דרך אגב, את הוויכוח עם החרדים, כי אין לכם משהו אחר. אז תתווכחו אתנו. אנחנו כנראה נקבל החלטה שלא עונים לכם. כנראה. אני עוד לא בטוח. אני כנראה לא אתגבר על יצרי. אני חוזר לעולי אתיופיה, אדוני היושב-ראש. <מיקי לוי (יש עתיד):> אירחתי אותך – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני יודע, ועשית אותי סגן של ליצמן. <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל סגן ראש הממשלה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> וואי, וואי, זה מה שהוא עשה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זה אחרי שנתיים בכנסת, חבר הכנסת כבל. <איתן כבל (המחנה הציוני):> והוא ישב פה כל הזמן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מבקש לסיים. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש לסכם את העניין. יש בחברה הישראלית תת-זרמים שאנחנו לא מודעים להם, או שאנחנו מודעים ולא עושים דבר. יש במדינת ישראל ציבורים שלמים – אני לא יודע אם לזהות אותם כציבור, או לזהות אותם כמקומות יישוב או כמצב סוציו-אקונומי נמוך. הם מרגישים שיש פה אנשים שנהנים באופן יוצא מן הכלל בעשירות שלהם ובדברים שהמדינה נתנה להם, או שהציבור בישראל נתן להם, והם לא יכולים לגמור את החודש. שני בני-הזוג עובדים, אין להם יכולת לתת חינוך לילדים שלהם, רווחה, וכל מה שאמרתי קודם. התפרצות הזעם של העולים מאתיופיה, בלי לשפוט את האלימות ואת כל הדברים האלה, שאני נגד, ומה שנעשה לחייל ממוצא אתיופי, זה חמור – לא על זה אני מדבר. תדעו, ושתדעו גם אתם, חברי הכנסת החדשים: אם בקדנציה הזאת לא נטפל בפערים הנוראים בחברה הישראלית, הסכנה שיש לנו מבחוץ תתגמד לעומת מה שעלול, חס וחלילה, לקרות פה. התפקיד שלנו – לצמצם את הפערים. אני לא אומר שלא יהיו עשירים ולא יהיו עניים, אבל לצמצם את הפערים. הגענו למצב בלתי נסבל. הזעם הוא זעם של כולנו. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת גפני. חברת הכנסת יעל גרמן. אחריה – חבר הכנסת איל בן ראובן. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברות הכנסת, איך אפשר להתעלם מזה שהחברה הישראלית גזענית, שרון גל? גזענית. גם ההערות שלך כאן כלפי חברי הכנסת הערבים – אתה בוודאי לא רואה את עצמך גזען, אבל אני שיושבת כאן שומעת את השנאה, עד כמה אתה לא מסוגל לשמוע דברים אחרים – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> את מסכימה עם זה – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – עד כמה אתה כועס כשאומרים דברים שאתה לא מסכים אתם – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> את מסכימה עם זה שאומרים – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – ואתה ביטוי לחברה שלא רואה את עצמה, אבל מן הצד רואים אותה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> את מסכימה עם זה שמכנים שוטרים "רוצחים"? זה בסדר? <יעל גרמן (יש עתיד):> בעיקר היחס שלנו לאתיופים הוא יחס גזעני – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> זה לא מקומם אותך שקוראים לשוטרים "רוצחים", חברת הכנסת גרמן? <יעל גרמן (יש עתיד):> – – ואני רוצה לדבר רק על נושא אחד, אני רוצה לדבר על נושא תרומות הדם. אני משוכנעת שכאן, בבית הזה, ואני כבר אמרתי את זה לא פעם ולא פעמיים, כולם יודעים שאת הדם של חברי העדה האתיופית זורקים ולא מקבלים. אבל כשאני אומרת את זה בחוץ, לחברים שלי ולציבור, לא מאמינים שמדינת ישראל שלוקחת את העדה האתיופית לצבא, שהם חלק מאתנו, איך אפשר לזרוק את הדם שלהם לפח, וכאשר הם רוצים לתרום דם, לבוא ולומר להם: לא, את הדם שלכם אנחנו לא מקבלים? <שרון גל (ישראל ביתנו):> לא שמעתי אותך מגנה את יאיר גרבוז. <יעל גרמן (יש עתיד):> אז אני רוצה לספר לכם – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> לא שמעתי אותך מגנה את יאיר גרבוז. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – שיש היום המלצות של ועדה שאני הקמתי, המלצות שעדיין נמצאות במשרד הבריאות ועוד לא קיבלו אותן ועוד לא אימצו אותן. ההמלצות האלה באות ואומרות שיוצאי העדה האתיופית שנמצאים בארץ עשר שנים – ולהווי ידוע, מרבית העולים הגיעו לפני עשר שנים, יש אולי כמה עשרות שהגיעו בעשר השנים האחרונות – זאת אומרת, מדובר על למעלה מ-98% מבני העדה האתיופית שיוכלו לתרום דם. אני חושבת שבכך אנחנו מתקנים עוול של שנים. אני חושבת שבכך אנחנו נחזיר ולו במעט את הכבוד העצמי הפגוע של בני העדה. אני מבקשת, מפצירה, במשרד הבריאות, ובראש הממשלה שהוא למעשה שר הבריאות: אמץ את המסקנות האלה מייד, שנה את הנוהל, ולפחות תתקן את אחת האפליות הנוראיות כלפי העדה, רק אחת מהן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת גרמן. חבר הכנסת איל בן ראובן – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דניאל עטר. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, אני מברך על הדיון החשוב הזה היום ותוהה על דיונים דומים שראוי לקיים לפני פרוץ הלהבה. יש לנו בדואים, יש לנו ערביי ישראל, ויש לנו גזענות. נודה בכך, ואם נודה בכך אז גם נטפל. ברצוני לצטט בקצרה מספרו של ד"ר גדי בן עזר, "המסע": "יהודי אתיופיה הגיעו לכאן עם תחושה חזקה ביותר של זהותם היהודית, יותר מאשר כשיצאו למסע. הם חשו שעמדו במבחן כפרטים וכקהילה במהלך המסע. הם הרגישו שרכשו את הזכות להיכנס לישראל, ארץ האלוהים, ולהיות חלק מהחברה הישראלית. הם האמינו שבין אחיהם בישראל הם ירגישו שלמים יותר". כגודל הציפייה, גודל האכזבה. אני פגשתי את צעירי העדה בצה"ל, ביחידות הטובות ביותר, שאגב, נאבקות על גיוסם של בני העדה, שנחשבים לחיילים מצוינים. ביום א', בליל הזוועה בתל-אביב, ראיתי את עיניהם הכלות של החיילים האלה, מתבוננות באלימות שנוצרה בשטח, אלימות שאיננה דרכם. מתקפות מילוליות ופיזיות על אזרחים וחיילים כאן בארצנו, ברחובות הערים, הן עניין בלתי נסבל. אחינו שעלו מאתיופיה חוו וחווים חוויות אלו משך שנים, ואוי לבושה. אנחנו אפשרנו לתופעה הנוראית הזאת לקרות. חברים, ההתפרצות האחרונה היא תוצר של חוסר מעש, של אכזבה איומה. מדינת ישראל, שבעזרת צה"ל, המוסד וגורמים נוספים הצליחה לבצע מבצעי עלייה אדירים, כ"מבצע שלמה" ו"מבצע משה", לא הצליחה לסייע לעולים האלו להתגבר על קשיי הקליטה בארץ החדשה, והעברנו אותם תהליך של כתישה במסדרונות של הביורוקרטיה הישראלית. מדובר באנשים שממלאים את חובותיהם לחברה הישראלית ואף מעבר לכך. 90% מבני העדה האתיופית מתגייסים לצה"ל, אך אחד מכל שישה מהם מוצא עצמו בכלא, ו-50% מהם לא מצליחים לסיים את מסלול השירות בצה"ל. חשוב לי לציין, כבוד היושב-ראש, כי צה"ל מקיים זה שנתיים תוכנית פעולה מאוד משמעותית שכוללת התייחסות מיוחדת לבני העדה – הכנה לצה"ל, תהליך ליווי של החיילים – ואני רואה זאת כדוגמה חיובית לארגון שפועל לתיקון מצב. צריך להקים ועדת חקירה פרלמנטרית ללימוד איפה טעינו. חשוב מכך – להקים מייד צוות פעולה בין-משרדי – צוות פעולה, לא ועדה, צוות פעולה – שיפעל ויעשה דברים, ולאורך זמן. לא מילים, מעשים. צריך להקצות משאבים; צריך שהמשאבים האלה יוקצו ויתופעלו בצורה יעילה ומתאימה לאוכלוסייה האתיופית הייחודית הזאת. עלינו לדאוג לחינוך, לא רק לצמצום פערי ההשכלה של האתיופים, אלא יותר חשוב – לחינוך החברה הישראלית שלנו לקבלת השונה והאחר, למיגור תופעת הגזענות באשר היא. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איל בן ראובן. חבר הכנסת דניאל עטר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יגיע תורה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה דווקא להתחיל מההערה בדבריה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ, על השד בבקבוק שמעת לעת מוציאים אותו ומכניסים אותו. אני בהחלט מסכים אתך. אני חושב שהגיע הזמן להשאיר את השד הזה בחוץ, ושהחברה הישראלית תתעמת עם כל הנקודות האפלות בחיי היום-יום שלה. ואולי זו גם ההזדמנות להודות לחבר'ה הצעירים מהעדה האתיופית שגרמו לנו ליום הזה, ולדבר על המצוקות של החברה הישראלית, כי הם לא היחידים. כמעט את כל הדברים שנאמרו כאן אני היום יכול לומר על החברה הישראלית ביחסה לערבים, על החברה הישראלית ביחסה לחרדים ולעוד הרבה מאוד קבוצות. אנחנו יודעים שאנחנו סוג של שבטים שעדיין לא עשו את האיחוד ביניהם. אבל מה לעשות, הונח בפנינו דוח מבקר המדינה, וכשאתה רואה שממשלה שהתפקיד שלה להתמודד עם הבעיות של החברה מגבשת תוכנית חומש ולא מיישמת אותה, מגדירה תקציב ביחד עם אותה חברה ששותפה עם הסוכנות היהודית, ובמהלך השנים 2010–2012 מעבירה רק 8% מהתקציב, אז מה אנחנו מתפלאים שאלה התופעות? מה אנחנו מתפלאים שהעולים מאתיופיה או האתיופים שחיים במדינת ישראל עומדים על ממוצע של 86% בגיוס לצה"ל כאשר הממוצע הוא 74%, והם עומדים על 86%, אבל אחרי חצי שנה זה צונח לרמה של מתחת ל-45%? זאת אומרת, יש פה קלקול עמוק מאוד וצריך להתמודד אתו. הגיע הזמן שאנחנו נתמודד עם הדברים האלה ועם הבעיות האלה של החברה, וזה בדיוק תפקידה של ממשלת ישראל. לכן אני רוצה להצביע על הצלחה אחת גדולה מאוד ביחס לאוכלוסייה האתיופית. יש פרויקט שנקרא תל"מ שמשרד העלייה והקליטה מפעיל בקיבוצים. על-פי הנתונים שמשרד הקליטה מפרסם, במהלך השנים שהפרויקט הזה עובד יש לו קרוב ל-1,500 בוגרים, 92% הצלחה. אז אם יש פרויקט כל כך מוצלח, וכל מה שצריך – הקיבוצים וגם המושבים מוכנים להרחיב אותו לכל מי שרק ירצה, והסוגיה היא סוגיה תקציבית, אז, אדוני ראש הממשלה, תעמיד את התקציבים כפי שהתחייבתם בתוכנית החומש, תפעילו את התוכנית הזו. לך, חבר הכנסת אברהם נגוסה, אני רוצה להציע הצעה שתהיה אולי תכליתית, אולי מכל יום הדיונים הזה זו תהיה התוצאה הטובה ביותר לטובת העדה האתיופית. כיוון שראינו – תראו, אנחנו קרובים מאוד לבחירות, וראינו בתקופת הבחירות איזה סרטון שראש הממשלה היה בייביסיטר. אני מניח שאם הוא היה באמת בייביסיטר הוא היה יודע איך מרכיבים פאזל של ארבעה חלקים. כיוון שהוא לא הצליח להרכיב פאזל של ארבעה חלקים, אני ממליץ לך ללמוד ממה שקרה ביממה האחרונה, מהבית היהודי. תודיע שאם עד להצבעה על הממשלה לא יעבירו את כל התקציבים שמגיעים לעדה האתיופית, אתה לא תתמוך בהקמת הממשלה החדשה. אתה לשון מאזניים, אתה יכול להכריע אם היא תקום או לא תקום. אז אם אתה מייצג את העדה האתיופית, זו חובתך. מהיום עד להשבעה של הממשלה, אתה יכול להשיג למען העדה האתיופית את מה שלא עשו ב-30 השנים האחרונות. שיהיה לך ולנו בהצלחה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דניאל עטר. <קריאה:> – – – ועוד "וולבו". <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת רחל עזריה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חושב שהאלימות וגילויי הגזענות נגד העדה האתיופית מוכיחים שגזענות היא מחלה מידבקת, ומה שמתחיל נגד הערבים לא יישאר שם; זה יעבור לאתיופים, למזרחים ולאחרים. אדוני היושב-ראש, מדאיגה אותי האלימות של המשטרה, הברוטליות שלה. דרך אגב, על הברוטליות הזאת נגד הערבים לא מדברים רק חברי הכנסת הערבים. למי שרוצה, נחזור למסקנות ועדת אור שהוקמה אחרי אירועי אוקטובר 2000, אז נהרגו 13 צעירים ערבים. שם נכתב שהמשטרה הרגה אותם ללא הצדקה, כי יש תרבות של אלימות ושל ברוטליות אצל המשטרה. אדוני היושב-ראש, אני חושב שגילויי האלימות של המשטרה הם השליש של המרחק לפסגה של ההר. אתה יודע, הר הקרח הוא שליש מעל האדמה או המים, ושני-שלישים, השורשים, הם מתחת לאדמה או למים, ושם הבעיה. אני חושב שמי שצריך להשיב היום ולעמוד הוא לא השר לביטחון הפנים, אלא ראש הממשלה, שר החינוך אולי, משום שאנחנו מדברים על נושא ערכי וחינוכי ממדרגה ראשונה. עכשיו, מה ההבדל? ערבי שרוצה למחות נגד גזענות, זועם על המדינה, על המדיניות שלה, הולך להפגין – הורגים אותו. אתיופי, מזרחי, יכול להפגין. ואני אהיה עם ההפגנה ואני מזדהה אתו, אבל לא הורגים אותו. למה? כי אתיופי, מזרחי, זה לגיטימי, זה אזרח. מחאתו מחאה של אזרח, וזה לגיטימי, הוא יכול לעשות את זה. אבל ערבי שמוחה הוא איום ביטחוני. כאילו זו מחאתם של אויבים שמערערים על יסודותיה של המדינה, ולא מוחים נגד המדיניות של הממשלה. וזה ההבדל. אדוני היושב-ראש, הגזענות נגד הערבים היא מדיניות. זה לא רק מנטליות ורק אידיאולוגיה. יש אידיאולוגיה ויש מנטליות שמזינות את הגזענות, אבל זו גם מדיניות. מה אומרים, למשל, על מדיניות הייהוד? כאשר שר אומר, למשל: המטרה שלנו ליישב 300,000 יהודים בגליל על חשבון הערבים – מה זה? כאשר מחליטים להרוס את הכפר הבלתי-מוכר אום-אלחיראן כדי להקים על הריסותיו יישוב יהודי בשם אום-אלחיראן – מה זה, זה לא גזענות? לצערי הרב, אדוני היושב-ראש, הגזענות היא בשורשים, אבל גם בראש, בקודקוד. ואין לנו היום – לצערי. ראש ממשלה שמסית נגד אזרחים ערבים רק משום שהם ממלאים את חובתם או את זכותם לבחור, הוא לא דוגמה לאנטי-גזענות או לסובלנות. על זה אמרו הערבים, אדוני היושב-ראש, את הפתגם המפורסם: אל ת'לם אל אעווג' מן אל ת'ור אל כּבּיר – התלם העקום מהשור הגדול. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת רחל עזריה – בבקשה, גברתי. ואחריה – חברת הכנסת מיכל רוזין. <רחל עזריה (כולנו):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בלילה קר וגשום לפני כשלוש שנים קיבלתי טלפון מפעיל חברתי בירושלים שסיפר לי שיש מאהל מחאה של יוצאי הקהילה האתיופית ליד בית ראש הממשלה. לילה, באמת אחד הקשים, ובירושלים אנחנו יודעים מה זה חורף גשום וקר. מייד ניגשתי, הייתי אז חברת מועצה, באתי אליהם לראות במה מדובר. זה היה אוהל, מאהל, שהחזיק מעמד תקופה לא מבוטלת במחאה על הגזענות, על האפליה, על החוויה שלהם שהם לא מקבלים את מה שמגיע להם, את מה שיאפשר להם לחיות חיים טובים ומתוקנים במדינת ישראל. מה שהיה מדהים באותה מחאה זה שהם החליטו בצורה חד-משמעית שלא תהיה שום אלימות, שתהיה מחאה שקטה, שתהיה מחאה תרבותית, לא משנה מה קורה. היה ניסיון לפנות את האוהל, ולאורך כל הדרך הם התעקשו על זה. בהפגנה בירושלים פגשתי את החבר'ה מאותו מאהל. חלקם כבר הרבה פחות צידדו בקו השקט והמתון. את אחד מהם אפילו ראיתי מין רעול פנים כזה. שאלתי אותו: מה קרה? הוא אמר לי: אני, נמאס לי. אני לא ממשיך להיות שקט ונחמד. ניסיתי לפני שלוש שנים, צעדתי ברגל, באתי כל הדרך, ישבתי פה באוהל שבועות בקור הירושלמי. עכשיו אנחנו נמצאים בנקודת מבחן. יש פה הרבה מאוד צעירים שמסתכלים לראות איך אנחנו מגיבים, איך מדינת ישראל מגיבה. היו כבר שתי תוכניות חומש. שתיים. כל פעם מחדש יושבים וכותבים תוכנית חומש, ועכשיו אנחנו צריכים הישגים הרבה יותר משמעותיים כי המהלך פה הוא לא רק לדאוג שיהיו להם חיים טובים יותר, שיהיו לאנשים חיים טובים יותר, אלא זה גם מהלך חינוכי. אנחנו צריכים לוודא שאנשים לא מאבדים את האמון בדמוקרטיה, ואנחנו צריכים לוודא שאנשים יודעים שכשהם יוצאים למחות על דברים צודקים זה מגיע לתוך הבית הזה, זה מגיע לממשלה, זה מגיע לכנסת, ומחליטים את ההחלטות שמשנות את החיים שלהם. כך שאנחנו צריכים לוודא שלא רק יהיו להם חיים טובים יותר, אלא גם לוודא שהמהלך החינוכי הזה ישתלם וישתנה, וכדי להבהיר שלא צריך לעשות מהלך אלים ולא כך אנחנו מנהלים את המדינה שלנו. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת עזריה. חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חברת הכנסת ציפי לבני. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, חברי וחברות כנסת נכבדים, בשטף הדברים שנאמרים, אני חושבת שחשוב להאיר נקודה נוספת שעוד לא דובר בה בדיון במחאת הקהילה האתיופית, וזה ייצוג הנשים המשמעותי בחזית המאבק. אני חושבת שבהפגנה הזאת ראינו – גם בהפגנות, גם בתקשורת – בחזית המאבק את הנשים ממוצא אתיופי. יש לכך חשיבות מאוד מאוד גדולה. בחברה הישראלית, בחברה שבה אנחנו מוצאים לא פעם, כמובן מעבר לאפליה של נשים בכלל החברה, הדרה של נשים מהרבה מקומות של מוקדי כוח, אנחנו גם מוצאים שבהרבה מאוד מיעוטים ובהרבה מאוד קבוצות באוכלוסייה נשים סובלות מאפליה כפולה, מהדרה כפולה, ובוודאי כך גם אותן נשים ממוצא אתיופי. אני רוצה לקרוא מה שכתבה שושי מהרי בפייסבוק שלה: "במרוצת השנים המשיך אבי להרצות לנו על הייררכיה וכבוד, משמעת והתנהגות טובה, שכן כל אלה יעזרו וינתבו את חיינו לטובה. מה שאבא שלי לא ידע, או שבחר להתעלם ממנו, הוא שזה לא משנה כמה קשה תאנוס את עצמך לסביבה הלבנה, היא תוקיע אותך ללא הרף. תשנה, תחליק, תיישר, תבלוט, תצניע, זה לא משנה. המציאות שלך היא כזאת: שחור שווה פחות, לעתים עד כדי לא כלום". כך כותבת אישה שגדלה בחברה, בקהילה שחינכה אותה להיות חלק מקבוצת הנשים. ומאותה קבוצת נשים שהרבה פעמים כפופות לגברים בקהילה, בחברה כולה, אותן נשים צריכות להתמודד בכל המקומות בחברה הישראלית; לא רק עם האפליה הגזענית שהן חשות כמו כל יוצאי הקהילה, אלא גם עם החברה הפטריארכלית שמפלה אותן לרעה. כך גם ברחוב, בהערות; כך גם סיפרה נערה אתיופית, שכאשר היא הלכה עם בן-זוגה והמשפחה שלה, פנו לבן-זוגה ושאלו אותו אם הוא מתנדב עם קהילת האתיופים בזמנו הפרטי. כך גם הן מספרות שכאשר הן מנסות להתקבל לעבודה הן סובלות מאפליה כפולה, גם בגלל צבען וגם כמובן מכך שהן נשים. בדוח של "מרכז אדוה" מאוגוסט 2015 מדגישים כי האפשרויות שעומדות בפני נשים ישראליות אתיופיות הן מאוד מוגבלות. חלקן הגדול, מי שאינן בעלות השכלה, מופנות לעבודות ניקיון בקבלנות, טיפול בקשישים, קופאיות וכדומה. גם אלה שלומדות, ויש רבות כאלה בקהילה – דווקא הנשים הן רוב הלומדות בקהילה ורוכשות השכלה – נתקלות לא פעם ביחס מפלה. אנחנו ראינו את החשיפה בערוץ 2 של אותה מרצה במכללה בחולון שאמרה: "האתיופים משתלטים על המדינה. שכחתם מאיפה באתם"; "איזה חוצפנים, תפסו פה ביטחון". ואותה אסנת, הסטודנטית שפעלה נגד הדברים, אמרה: "זה מה שהיא חושבת, זה מה שהיא באמת מאמינה בו. היא התעקשה שאנחנו צריכים להתחיל לסתום את הפה, להגיד תודה. זה משפיל, בחיים לא פניתי ככה לבן-אדם. אותי חינכו לכבד אנשים קודם כול בגלל שהם בני-אדם". אני חושבת שמחאת הישראלים ממוצא אתיופי חייבת להיות גם מחאת הישראליות ממוצא אתיופי. אנחנו חייבות לראות שהמחאה לא רק תשחרר את כלל הקהילה ואת הגברים בקהילה, אלא גם את הנשים בקהילה. בואו נביט במשקפיים פמיניסטיים ונראה גם אותן. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת רוזין. חברת הכנסת ציפי לבני – בבקשה, גברתי, ואחריה – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> סיפור עלייתם של בני העדה האתיופית לישראל הוא סיפור ציוני מדהים, שלדעתי שום סרט הוליוודי שרוצה לרגש לא היה ממציא – תסריט כזה של סוכני מוסד, מדריכי צלילה בכאילו, של אלפים על אלפים צועדים במדבר, של מטוסי חיל האוויר שלוקחים אותם ומביאים אותם לארץ המובטחת תוך כדי שהם ממלמלים וחולמים על ירושלים. וכולנו התרגשנו עד דמעות כשראינו אותם ככה יוצאים לבושים בשלמות הלבנות האלה מבטן המטוס, מנשקים את האספלט של שדה התעופה בן-גוריון, וכולנו בכינו מהתרגשות, וגם הם, רק שאנחנו אחר כך המשכנו לשגרת יומנו והשארנו אותם עם הדמעות, שהפכו מדמעות של התרגשות לדמעות של כאב מול אטימות והשפלה וגזענות שקיימות בחברה הישראלית. אני נחשפתי במהלך השנים לבעיה, ולמדתי שהפתרון תלוי בכמה דברים. נתחיל בכבוד שמגיע להם ולא ניתן. מה שלא יודעים, שכ-4,000 איש מתו בדרך לארץ-ישראל, ובמשך שנים, בכל יום ירושלים, בני העדה היו מתפללים באופן אקראי, לא ממוסד, לא מסודר, בלי הכרה של המדינה, עד שקבעתי שיום ירושלים יהיה יום האזכרה הממלכתי וסידרנו את אותה אנדרטה בהר-הרצל, ומאז כולם באים לכבד אותם. ומה שפחות יודעים זה עד כמה הקייסים, שהיו כל כך חשובים לעדה, אותם רבנים נאלצו לקבל עליהם את התכתיב של הרבנות למרות אותה אהדה ואותו מעמד שהיו להם בעדה. אבל כולנו שומעים גם את אותם סיפורים, כמו הסיפור שהבן שלי החייל חוזר לחופשה והיחידה שלו, הצוות בצנחנים, הולך לבלות, והחייל האתיופי צריך לחכות בחוץ עד שהחברים שלו, האחים שלו, בעצם מסדרים לו את הכניסה המיוחלת למועדון. וראיתי צעירים אקדמאים שלא מקבלים אותם לעבודה. הלב של כולנו בעצם היה בהפגנה הזאת, זאת האמת, וזה בסדר וזה יפה וזה מעיד על החברה הישראלית, אבל לא מספיק שנתרגש ונראה עד כמה אנחנו רוצים לעשות את השינוי. כדי להשתנות, אנחנו אלה שצריכים להשתנות. הם לא צריכים להשתנות, ואני לא רוצה שילד ממוצא אתיופי יחשוב שעדיף להיות לבן. אנחנו צריכים להשתנות ולהילחם קודם כול בגזענות, ומלחמה בגזענות היא מלחמה בכל גילויי הגזענות. אי-אפשר לבחור רק במאבק בגזענות נגד בני העדה האתיופית כשמגלים גזענות נגד חלקים אחרים בחברה, כולל בני מיעוטים אחרים, וזה היה חלק מקמפיין נגד גזענות שעשיתי כשרת המשפטים. התיקון המוסדי, גם הוא ברור. כבר היו ועדות. אתם יודעים מה? גם הוקמה כבר ועדת חקירה פרלמנטרית בעבר, רק שנתניהו – כן, אותו נתניהו שנבחר ב-2009 – בחר לבטל אותה. אבל כבר התוצאות ידועות, גם כי אנחנו יודעים מה צריך לעשות, אבל זה דורש כסף, וזה דורש הרבה כסף, אבל הכסף הזה קיים. ובשבועיים-שלושה האחרונים ראינו כמה מפגשים. ראינו מפגשים שהיו פחות מתוקשרים, למשל חתימת ההסכם הקואליציוני עם יהדות התורה, וראינו פגישה מאוד מתוקשרת של נתניהו עם בני העדה האתיופית, אבל זה עובד הפוך, כי הכסף נמצא בפגישות הלא-מתוקשרות. ובפגישה המתוקשרת לא תצא תמיכה, כי הם לא השותפים הטבעיים של נתניהו שמרכיב היום את ממשלת שותפיו הטבעיים. שלא לדבר על אותם 2 מיליארד שעלתה מערכת הבחירות הזאת, כשנתניהו בחר לפרק ממשלה שייצגה חלקים שונים, סוג של אחדות, כדי להקים את ממשלת שותפיו הטבעיים. 2 מיליארד – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – רק תחשבו עד כמה ניתן היה לשנות את חייהם של בני העדה רק עם 2 המיליארד האלה. אני רוצה לסיים באמת בשיר נפלא של שלמה גרוניך ולהקת "שבא" שנקרא "בקרוון". זהו שיר הקורע את הלב, ואחד המשפטים אומר: "בבית-הספר קוראים לי כושי, אבל מתכוונים לשחור". אבל המשפט הכי נורא בעיני הוא: "אין לנו תקווה אבל יש לנו מולדת" – והתפקיד שלנו לתת להם את התקווה. ובהתייחס לדברים שאמרה קודם מיכל על הנשים, רק סיפור קטן, אני יודעת שזה מחוץ לזמן. באחד האירועים הפוליטיים שהייתי בהם הגיעו שתי ילדות קטנות בנות העדה האתיופית – זה היה בתקופה שהתמודדתי על ראשות הממשלה – והן כתבו שם פתק, ואחת מהן אמרה שכשהיא תהיה גדולה היא רוצה להיות ראש ממשלה. ואם מדברים על תקווה, חשבתי שאם בכל זאת ילדה בת 12 עדיין חושבת שזה אפשרי, אז מי אנחנו שנחסום אותה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת לבני. חברת הכנסת קסניה סבטלובה – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת אלי אלאלוף. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> כאשר שמעתי על המקרה של חייל אתיופי שהותקף באכזריות וסבל מאלימות משטרתית – זו לא פעם ראשונה, אנחנו כולנו מכירים את הסיפורים האלה ושמענו עליהם לא פעם אחת – קודם כול נזכרתי בסיפורים של חברי בני העדה יוצאי חבר המדינות שסבלו גם הם מאלימות משטרתית. נזכרתי גם בחוויה שלי בשנות ה-90, כאשר חששתי לצאת לרחובות מחשש לאלימות, חשש מהתקפה, אם פיזית ואם מילולית. לא זכרתי שהיו כל כך הרבה מגִנים באותה תקופה בשנות ה-90. למזלנו, הדברים מתחילים להשתנות ואנחנו שומעים יותר ויותר קולות שקוראים לשינוי, שקוראים בעצם למאבק בתופעה המאוד-מכוערת הזאת שנקראת גזענות, ויש יותר ויותר קולות שבכל השפות אומרים "לא לגזענות", "נייט רסיזמו", "לא ללעונסוריה". אני הופתעתי מאוד כשלמחרת היום, אחרי שראינו את ההפגנה הגדולה הזאת וראינו באמת מפגן כוח עצום של אנשים שיוצאים לרחובות, אם בני העדה האתיופית, אם אחרים, למחרת – כמו שאמרה ציפי לבני עכשיו – לא היה המשך. נכון, היו סיקורים בתקשורת; נכון, היו דברים של פוליטיקאים, אבל היכן, היכן תורגמה המחאה הזאת בבתי-ספר, באוניברסיטאות? לא ראיתי פעולה אחת שננקטה בצורה רשמית, שתהיה פעולה ארצית, שבכל בתי-הספר ידברו עם התלמידים, שהתלמידים יצאו לרחובות אף הם, שידברו אתם על מה זה גזענות באמת, כאשר אנחנו עדיין מתמודדים עם התופעה הזאת גם בבתי-ספר, גם באוניברסיטאות וגם בעצם בכל מקום ציבורי במדינת ישראל. אז אני קוראת לכולכם להתאחד למען פעולה במערכת החינוך הישראלית; שהפעולה הזאת לא תישכח, שהאנשים שיצאו לרחובות לא ישכחו – הם ודאי לא ישכחו – שאנחנו לא נשכח מה שהם אמרו, מה שאנחנו אמרנו באותם ימים. עכשיו זה על סדר-היום, אז בואו נעשה גם המשך, בואו נתרום לכך שמערכת החינוך הישראלית גם תעקוב, כי בעצם אנחנו מדברים על התופעה הזאת שהילדים שלנו מתחנכים עליה, ילדים רכים בגיל של הילדות שלי, שהן בנות שש היום. הם שואלים, הם מסתכלים על המאבק האלים הזה, והם רואים רק אלימות. אם הם לומדים על התופעה הזאת רק מאמצעי התקשורת, אז הם רואים רק את ה-juice – הם רואים רק את המאבק האלים, רק את האבנים, רק את הפגיעות בשוטרים או במפגינים; הם לא רואים את הזעקה האמיתית של אותם אנשים שיוצאים לרחובות וקוראים לשינוי. כולנו צריכים לקרוא לשינוי, בכל רמה. ואני חוזרת על כך שאנחנו צריכים עכשיו להתאחד בכל מערכות החינוך בארץ, רשמיות ולא רשמיות, חילוניות ודתיות, מערכת החינוך הערבית, מערכת החינוך היהודית – כולם צריכים להתאחד ולפעול יחד ברמה שפשוט מדי יום ידברו עם התלמידים; לא רק יום למחרת ההפגנה, מדי יום ידברו אתם על מה זה גזענות, נגד מי היא מופנית, למה התופעה הזאת מכוערת ולמה חשוב למגר אותה מחיינו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. חבר הכנסת אלי אלאלוף, ואחריו – חבר הכנסת יעקב פרי. <יעקב פרי (יש עתיד):> לפי הרשימות פה אני עכשיו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא לא, זה לפי הסדר המקורי. אני לא יודע למה יש סדר אחר, אבל – בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות לרשותך. <אלי אלאלוף (כולנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זה מאוד סמלי שהנאום הראשון או דברי הראשונים בכנסת זו הם בעצם בנושא של מצב החברה בישראל. היום ספציפית אני מכבד את החלטת היושב-ראש – מעריך אפילו – שהחליט לדון בנושא יהדות אתיופיה; הגזענות פוגעת בנו, בכל החברה הישראלית, אבל אני אסתפק בהגדרת סדר-היום. אני רוצה שנבין: יש הרבה פתרונות, יש הרבה תשובות, יש אפילו כסף, מה שאין זה החמלה ובקשת הסליחה. ותרשה לי לבקש סליחה. אנחנו כאזרחים צריכים לבקש סליחה מכל מי שאנחנו פוגעים בו מסיבות גזעניות, ובמיוחד ביהדות אתיופיה, שזה הנושא היום. אנחנו צריכים לבקש סליחה מהמשפחות האתיופיות שנמצאות בארץ ו-6,000 קרובים שלהן ממתינים בכיליון עיניים להצטרף אליהן פה. אין שום סיבה לכך שהעלייה שלהם נעשית בצורה כל כך מבוקרת, אם לא בצורה רשלנית. אנחנו יודעים באיזה תנאים הם נמצאים. אנחנו צריכים לבקש סליחה על כך שבכמה בתי-ספר בארץ אחוז יוצאי אתיופיה הוא גבוה בצורה מחפירה, ומשרד החינוך נכשל בתפקידו לפזר אותם בצורה נכונה בכל המסגרות, גם בהתאם למקומות מגוריהם אבל בעיקר לפי היכולות שלהם. אנחנו צריכים לבקש סליחה על כך שלא לימדנו את ההורים לדבר עברית. אנחנו צריכים לבקש סליחה על כך שמשרד הכלכלה לא לימד שנים רבות מקצוע את ההורים שיושבים בבתים. אנחנו צריכים לבקש סליחה על כך שמספר הילדים של יוצאי אתיופיה במעונות-היום הוא כמעט אפסי. ואם רוצים שהילדים לא יתפתחו עם פיגור התחלתי חייבים למצוא להם פתרונות מיידיים בנושא הזה. אנחנו צריכים לבקש סליחה על כך שאחרי 30 שנה, 30 ומשהו שנים, של העלייה ההירואית, כפי שהסבירה חברת הכנסת לבני, אנחנו עוד מחזיקים אותם תחת מסגרות של עולים חדשים, ומשרד הקליטה לא מצא את הפתרון לסגור את המסגרות. אין שום סיבה – כפי שאני, כמרוקאי או יליד מרוקו, לא הייתי רוצה לשלוח את הבן שלי למסגרת מרוקאית או למסגרת רוסית או לכל מסגרת עדתית מסוג זה. המדינה צריכה לעשות הכול כדי שכל המסגרות הייחודיות, כולל התוכנית הלאומית ותוכנית החומש – זה בלוף אחד גדול. ואני מרשה להגיד ולהתבסס על הניסיון שלי בעבודה של שנים רבות בתחום זה – הדבר היחיד שהסכמתי לעשות למען האתיופים זה "לתכמן" את הממסד הדתי בבאר-שבע ולבנות את בית-הכנסת הראשון של יהדות אתיופיה. חוץ מזה חייבים לשלב אותם בכל המערכות. אנחנו צריכים גם לבקש סליחה על כך שלא פיתחנו מערכות אישיות לכמה עולים מאתיופיה שזקוקים לזה, אם בפסיכולוגיה, אם בנושאים אחרים רפואיים וכדומה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <אלי אלאלוף (כולנו):> אנחנו צריכים לבקש סליחה על כך שבאמת הדם שלהם הוא דם הפקר במסגרת מערכת הבריאות. אנחנו חייבים לצאת ומייד כדי שכולנו, כל החברה הישראלית תבין שאם היא לא תתקן את המהלכים האישיים והמערכתיים שלה האסון רק יהיה גדול, וחבל. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אלי אלאלוף. חבר הכנסת יעקב פרי, ואחריו – חברת הכנסת קארין אלהרר. <יעקב פרי (יש עתיד):> נכבדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יוצאי אתיופיה אינם חצאי אזרחים. ואני קודם רוצה לומר שאני מצטער שלא ראיתי – ואני מקווה שראייתי עדיין עמי – אף נציג או נציגה של העדה ביציע האורחים. חבל, מכיוון שהכנסת והיושב-ראש החליטו החלטה נכונה, ואני מברך על כך, אך חבל שנציגות או נציגים של העדה לא באו לשמוע את ההתייחסויות. <קריאה:> – – – <יעקב פרי (יש עתיד):> אם היו אז אני חוזר בי. כ-10,000 שקלים לחודש – זהו השכר הממוצע במשק. פחות מ-5,000 שקלים לחודש – זהו השכר הממוצע של ישראלים יוצאי אתיופיה. הישראלים יוצאי אתיופיה הם כ-1.5% מאזרחי מדינת ישראל, אבל למעלה מ-40% מהנערים הנמצאים במוסדות כליאה לנוער הם אתיופים. נתוני העוני מראים כי 51.7% מיוצאי אתיופיה הם עניים, ובקרב ילדים מן העדה 65% הם עניים. שיעור האבטלה בקרב יוצאי אתיופיה הוא 13%, שזה כפול מהשיעור באוכלוסייה הכללית. לעומת זאת, 91% מיוצאי אתיופיה אשר נולדו בישראל מתגייסים לצה"ל, וזאת לעומת כ-75% מהחברה הכללית. והנתונים הנ"ל הם שהצדיקו את הססמה בהפגנות האחרונות: הדם שלנו טוב רק למלחמות. חברותי וחברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, יוצאי אתיופיה אינם חצאי אזרחים. ישראלים יוצאי אתיופיה לא זקוקים לרחמים, הם זקוקים ליחס שווה. כי אין הבדל בין יוצאי אתיופיה לכל אחת ואחד מאזרחי מדינת ישראל, והפתרון לעיוותים שהצגתי הוא מיגור הגזענות ומתן הזדמנות שווה. כדי להדגיש את גודל הבעיה אתייחס בקיצור נמרץ למקרה בוחן אחד, שהוא צה"ל. מנתוני מרכז המידע והמחקר של הכנסת עולה, כפי שציינתי, שאחוזי הגיוס של ישראלים יוצאי אתיופיה הם גבוהים במיוחד. אז מדוע אין קצין בכיר יוצא אתיופיה אחד בדרגת אלוף-משנה בצה"ל? אני לא טוען בשום אופן שיש בצה"ל מדיניות של אפליה כלפי יוצאי אתיופיה, אבל אני כן טוען שכחלק מהיותנו חברה שיש בה תופעות קשות של גזענות, מערכת הביטחון לא השכילה לתת מענה הולם ליוצאי אתיופיה. העובדה שבכל שדרת הפיקוד הבכירה של צה"ל יש רק שלושה קצינים יוצאי אתיופיה בדרגת סגן-אלוף ואפס קצינים בדרגה הגבוהה מסגן-אלוף אינה מתקבלת על הדעת. העובדה ש-12% מכלל החיילים בכלא צבאי הם יוצאי אתיופיה, אחוז גבוה ולא פרופורציונלי במאות אחוזים לעומת חלקם באוכלוסייה, אינה מתקבלת על הדעת, כי צה"ל מהווה את קרש הקפיצה אל החברה הישראלית. הנתונים שהצגתי רק ממחישים בפנינו את גודל ועומק הבעיה, והם תמונת ראי של החברה אשר מדירה ומפלה את יוצאי אתיופיה, ומחייבת אותנו לפעול לפתרונות מיידיים אשר יהוו נקודות פתיחה שוות יותר לעתיד טוב יותר. ואני מאחל לכולנו שנהיה באמת טובים יותר, רגישים יותר, שוויוניים יותר; שנמגר את הגזענות מחברתנו, ושנהיה ראויים לאחינו יוצאי אתיופיה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יעקב פרי. חברת הכנסת קארין אלהרר – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת חיים ילין. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לספר לכם סיפור. סיפור המעשה הוא בשני ילדים שנולדו באותו יום, באותה שנה ובאותה מדינה – ילד א' וילד ב'. לילד א' יש אבא עורך-דין ואימא מהנדסת חשמל; לילד ב' יש אימא מנקה ואבא שומר במפעל. לילד א' יש כמובן חדר מלא צעצועים ומשחקים; לילד ב' יש חדר במרכז קליטה עם עוד ארבעה אחים. לילד א' יש מחשב, לילד ב' – אין, אבא שלו בכלל לא הבין בשביל מה צריך את זה; צריך את הכסף לאוכל ולתרופות. שש שנים חלפו מאז לידתם באותו יום ובאותה שנה. הם נכנסים יחד לכיתה א'. ילד א' מגיע כשהוא כבר יודע לקרוא, וקצת חשבון, אפילו טיפה אנגלית. ילד ב', אין לו ילקוט, אז הוא סוחב את המחברות בשקית. ילד א' מגיש למורה את כל העבודות מודפסות, וילד ב' מכין תמיד את השיעורים בחושך, לאור נרות. כשילד א' אומר שהוא צריך עוד ציוד, נותנים לו אפילו יותר ממה שהוא ביקש, וילד ב' שומע רק צעקות שאין כסף, אז הוא יוצא למטה לחברים, לשבת על הברזלים. למרות הכול, ילד ב' באמת מנסה בכל כוחו לסגור את הפער. אבא שלו יודע שרק השכלה מנצחת את העוני, רק החינוך יוציא אותו מהמקום שבו הוא נמצא. חולפות השנים, ומשרד הרווחה הבין: כדי שבאמת יהיה סיכוי לילד ב', צריך להכניס אותו לפנימייה, כי ברור שרק משם יהיה המוצא. לילד א' כמובן כולם אומרים שבטוח הוא יהיה פרופסור, כמו אבא, כמו אימא, כי יש לו חוכמה. לילד ב' נשארה רק חוכמת הרחוב. השנים חולפות, ובגיל העשרה הם רוצים לתרום דם. מילד א' מקבלים באהבה. ילד ב'? אומרים לו: לא צריך, יש לנו כבר מספיק. ילד א', כמו ילד ב', עשה את אותן שעות שמירה בצבא, אכל באותו חדר אוכל, סחב את אותה אלונקה. אבל השנים חולפות. אחד יצא לטיול מסביב לעולם, והשני מנסה להשלים בגרויות ועובד כמלצר באולם כדי לחסוך כסף. השנים עוברות וחולפות, והפער ביניהם הולך ומתרחב. הסיפור הזה הוא סיפור שיכול להתאים להרבה מאוד אוכלוסיות שהן בשוליים של החברה הישראלית במדינת ישראל, אבל הוא מתאים במיוחד ליוצאי אתיופיה. הוא מתאים להם במיוחד, כי אנחנו, החברה הישראלית, לא יודעים לשים אותם אתנו, בקונסנזוס, במרכז. בואו נפסיק את המעגל הזה ונכיל אותם בתוכנו. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. עד שלוש דקות לרשות אדוני. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, חברי, הסיפור מתחיל לפני כ-20 שנה, אם אני לא טועה, באחד הטיולים שלי בחולות עגור, ואני רואה שם מסלול. מסלול. שם נחתו, לשם הגיעו מה שנקרא עולי אתיופיה. עכשיו, יפעת, אני אגיד לך משהו – עולה נשאר תמיד עולה. לא כי הם רוצים להיות עולים. כי החברה – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אתה מתכוון אלי. <חיים ילין (יש עתיד):> מה? אותה מפלגה. לא פגעתי באף אחד. עולה נשאר עולה, כי ככה זה. אנחנו רוצים להיטמע בתוך החברה, וזו מלחמה תמידית, יומיומית. הקהילה האתיופית היא קהילה מדהימה; אצילית, עם המון ענווה. תסתכלו על האנשים. הדור שעלה, הוא לא מסתכל עליכם בעיניים, הוא מוריד את הראש. הוא מוריד את הראש מתוך כבוד. והנה, קם דור שלא מוריד את הראש. הא רוצה להסתכל על החברה בגובה העיניים, אבל אנחנו לא מסוגלים. כל מה שאני אמרתי עכשיו לא עולה כסף. לא צריך את גפני בוועדת הכספים, ולא צריך תקצוב, צריך רק דבר אחד – שהם ירימו את הראש ואנחנו נסתכל עליהם בגובה העיניים. אתם יכולים לשבת – כולנו פה, 70 דוברים, לדבר, להטיף והכול, אבל אנחנו לא מסתכלים עליהם בגובה העיניים. אין פה שום אמירה מעבר לזה. ויש המון תוכניות והמון רצון טוב, אבל בסוף אנחנו צריכים להבין דבר אחד, שהוא מהותי: אנחנו, כעם היהודי שיושב במדינת ישראל, צריכים להוקיע את הגזענות, בכל הכוח. אנחנו חייבים להיות – ולשאוף להיות – חברת מופת; אחרת מה אנחנו עושים פה בכלל? עכשיו, יכולים לשבת שלוש שעות, ראש הממשלה עם כל מי שאתם רוצים, כי זה הסימפטום. זאת אומרת – ואני לוקח על עצמי, אני לא מאשים אף אחד, אני חלק מ-120 חברי כנסת, אבל אנחנו, כמדינה, יודעים רק דבר אחד – לכבות שרפות. אנחנו לא מסוגלים למנוע אותן. ככה בכרמל, וככה בפעם הבאה בעוטף-עזה, וככה עם האתיופים. ככה עם הבדואים, ככה כמעט עם כל מגזר. ושורש הבעיה של כל הדבר הזה נקרא גזענות, ובזה אנחנו צריכים לטפל, לרוחב של כל משרד. ואם אנחנו נצליח להסתכל על כולם בגובה העיניים, ולא בצבע העור, נהיה חברת מופת, חברה הרבה יותר טובה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חיים ילין. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – בבקשה, גברתי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> בנאום הבכורה שלי אמרתי בעצם שאם לא הייתה מופעלת האלימות שהופעלה נגד המפגינים מהקהילה האתיופית ואם לא הייתה ההפגנה רועשת – או שתי ההפגנות לא היו רועשות כמו שהיו, אולי באמת הנושא הזה לא היה עולה לכותרות ואולי באמת לא היינו דנים בזה פה בצורה כזאת. בעצם, כל עוד הדור הצעיר מהקהילה האתיופית סבל בשקט כל פעם שנזרק מפתחה של דלת, וכל פעם שהתייחסו אליו בגזענות, וכל פעם שהוא לא השתלב בחברה, וכל פעם שנרצחה אישה אתיופית וההתייחסות הייתה שזה חלק מהתרבות, וכל פעם שילד אתיופי הוכה וגם זה היה חלק מהתרבות, וכל פעם שלא הרמנו קול, וכל פעם שהם בעצמם לא הרימו קול, כי חשבו באמת שככה אפשר להשתלב, בשקט, יותר בתוך הציבוריות הישראלית – בעצם ההתנהגות הייתה התנהגות גזענית. וכל פעם שהם לא עשו את הרעש שנעשה עכשיו, זה לא היה בכותרות ואף אחד לא רצה לדבר ולא להסתכל בראי ולראות שבאמת בחברה הזאת יש גזענות. בנאום הבכורה שלי גם אמרתי שיש הייררכיה של דיכוי והייררכיה של גזענות במדינה הזאת. אני בספק רב אם מישהו היה מתבטא בצורה שהתבטאו בה גם חלק מחברי הבית הזה בנאומים על הגזענות וזה היה עובר בשקט. בחלק מהנאומים שמעתי את הנימה של תמיכה במאבק של הקהילה האתיופית כי הם בשר מבשרנו והם חלק מההגמוניה הזו, או מהרוב היהודי. הם גם ציונים הרי, לא? כאילו זו הסיבה. והם לא שמו לב, חברי המכובדים, שכשהם אומרים את זה הם כבר מדירים, והם כבר מוציאים מהכלל, והם כבר מתייחסים לאוכלוסייה השנייה שיושבת בתוך מדינת ישראל, יושבת במולדתה. מבלי לשים לב לא התייחסו לעניין של הגזענות מתוך עמדה ערכית אמיתית, ערכית-מוסרית, של אמונה עמוקה בזכויות אדם וזכויות אזרח, אלא מתוך שבטיות, אלא מתוך זה שלא מקובל שבשבט הזה נוציא מישהו מהכלל. השאלה האם באמת העמדה כלפי גזענות בבית הזה היא עמדה ערכית-מוסרית, ואז אפשר לדבר על גזענות נגד אתיופים ובאותה מידה – והייתי רוצה לשמוע את זה גם כן מהרוב פה – לדבר על גזענות נגד הערבים ועל גזענות נגד מזרחים. טוב, מזרחים הם גם כן חלק מהרוב היהודי. האם אפשר שאנחנו נשמע פה מישהו שידבר על גזענות נגד האתיופים ובאותה מידה יוקיע את ההתבטאויות של ראש הממשלה ביום הבחירות, ובאותה מידה לא יאשים את האוכלוסייה הערבית במצב שלה ויגיד: אנחנו אשמים בזה שהיום יש מצב של 60,000 בתים שמאוימים בהריסה? אני רוצה להגיד לכם, אני מאוד מקווה שהגזענות נגד האוכלוסייה הערבית תתחיל גם כן להיראות, מבלי שהצעירים שלנו יוציאו את הכעסים שלהם ומבלי שנצטרך לעשות הפגנות רועשות ולסגור כבישים ולהתעמת עם המשטרה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אני מאוד מקווה שבאמת העמדות שנשמעו פה נגד גילויי הגזענות – שיהיו אמיצים מספיק גם לדבר על גזענות נגד האוכלוסייה הערבית ולמנוע, ולמנוע, עימות שהתסכול יכול להוביל אליו. אני מאוד מקווה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. אני מזמין את חבר הכנסת דוד אזולאי. בבקשה, אדוני. <דוד אזולאי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אדוני השר, הדיון הזה מתקיים על רקע אותה פגיעה של שוטר בחייל, ואני חושב שזה היה רק הטריגר. אני לא רוצה להיכנס לנושא הזה מפני שלצערי הרב אני מכיר את הנושא של אלימות המשטרה. אני מכיר אותו מהזווית של ועדת הפנים; המקרה הזה הוא לא מקרה יחיד ולא מקרה חריג. לצערי הרב יש – זה לא המקום לדבר על זה. אני רוצה להתייחס דווקא לנושא של אחי יהודי אתיופיה. מי שהכיר את העלייה הזו, מי שהכיר את האנשים האלה – הייתה לי הזכות להיות שליחו של מרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה, ששלח אותי לאתיופיה בהיותי סגן שר הפנים כדי ללמוד מקרוב על אותה יהדות; ואני הייתי צריך לטפל בנושא המינהלי. יושב כאן חברי חבר הכנסת אברהם נגוסה, היינו ביחד שם. לאחר מכן הלכתי יחד עם הרב שלמה משה עמאר, שהיה אז אב בית-דין בפתח-תקווה, והוא היה צריך לטפל בנושא ההלכתי. ושם בעצם למדתי להכיר מי זו יהדות אתיופיה, איזו מסורת יפה, איזו מסורת נפלאה, איזו תרבות יש לאנשים האלה. והנה, לצערי הרב, מגיעים לכאן, כשאתה מסתובב בשכונות שבהן מרוכזות אותן אוכלוסיות של עולי אתיופיה אתה פשוט לא מאמין למראה עיניך, ואתה שואל: האם האנשים האלה עלו לארץ-ישראל בשביל להתפרק? חס ושלום, אלה אנשים שידעו לשמור על המסורת הנפלאה שלהם. והנה, ריכזו אותם בכל מיני מקומות, בכל מיני פינות, וכתוצאה מכך הייתה פגיעה קשה. ואני חושב שמי שראה את הנתון המזעזע – אני לא רוצה להיכנס לאחוזים כי הדברים לא בדוקים – אבל אחוז גדול של אותם נערים מאתיופיה נמצאים באחד מבתי-הכלא בארץ. אדוני היושב-ראש, זה עצמו צריך להדליק נורה אדומה כלפי מערכת האכיפה, כלפי מערכת המשפט. איפה הממסד החברתי? איפה הממסד המוניציפלי? איפה הרשויות הממשלתיות? אני רוצה להגיד לכם, אחי יהודי אתיופיה, טוב עשיתם שהצפתם את הבעיה הזאת. אחרת, הייתם מגיעים לתוצאה שאולי בעוד 20–30 שנה העסק הזה היה צף, ומי יודע מה היה יכול להיות אז. אני רק מקווה שמקבלי ההחלטות יפנימו את העניין הזה וייקחו את הנושא לטיפולם, ואני מאוד מקווה שלא ייקחו את זה בצורה כזאת שאנחנו האדונים ואנחנו נקבע בשבילכם. מאוד מאוד חשוב שמי שרוצה לטפל בבעיה – בראש ובראשונה לקחת את האוכלוסייה הזו, שגם הם יהיו שותפים להחלטות שהולכים לדון בהן, ולא לתת להם להיות משקיפים מן הצד, כי אחר כך מה שיקרה – החלטות כאלה וניסיונות לטפל בבעיה מהצד – אדוני, יצא שכרנו בהפסדנו. לכן אני מאוד מקווה – טוב שהנושא הזה עלה, טוב שהוא נמצא על סדר-היום. אדוני היושב-ראש, טוב אתה עושה שאתה מעלה את הנושא ואתה מאפשר לכולם להתבטא בעניין הזה, ועל כך תבורך, אבל אני מאוד מצפה מהממשלה שתקום, בעזרת השם, שהנושא הזה יהיה על סדר-יומה. ואני מבקש מאחי יהודי אתיופיה: אנא מכם, אל תרפו מהעניין הזה. רכשתם אהדה, הציבור אוהב אתכם, ואנחנו רוצים שאתם תהיו חלק בלתי נפרד מעם ישראל ומארץ-ישראל. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דוד אזולאי. עד כאן רשימת הדוברים להיום. חברי הכנסת, בהמשך ישיר לדברים של דוד אזולאי, ברור לגמרי שאנחנו נצטרך לפעול כאן הרבה מול הרשות המבצעת, הממשלה. לכן הצעות הסיכום של הסיעות יגיעו אם וכאשר תוקם ממשלה, תושבע ממשלה, ואנחנו נצביע על הצעות הסיכום. <אברהם נגוסה (הליכוד):> סליחה, אדוני היושב-ראש, אני הצעתי הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> פרוצדורלית זה משהו אחר. <אברהם נגוסה (הליכוד):> האם אפשר לעשות את ההצבעה היום? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא, אי-אפשר לעשות הצבעה, יש פרוצדורה לנושא הזה. גם היו חברי כנסת נוספים שכבר הגישו בכתב את הבקשה הזאת, והעדפנו בשלב זה לקיים דיון שכל מי שרצה – יותר מ-50 חברי כנסת השתתפו בו; אין אפשרות גם להגיש הצעה כזאת כל עוד אין ממשלה. ברגע שתהיה ממשלה גם נסכם באמצעות הסיעות את הדיון הזה, ובעצם זה יהיה המבחן הראשון של הכנסת. נאמרו כאן הרבה מאוד מילים יפות. אם יצליחו חברי הכנסת מכלל הסיעות להגיע להצעת סיכום משותפת, זאת אומרת שהנושא של מחאת עולי אתיופיה באמת חשוב. אם כל סיעה תרצה להשחיל לשם כמה מסרים שמאוד חשובים לה, או להוכיח שהיא דואגת יותר מסיעה אחרת, אז כנראה גם את המבחן הפשוט ביותר אנחנו לא נצלח בנושא הזה. אבל את זה נשאיר לסיעות, לי בנושא הזה יש רק קול אחד, כמו לכל אחד אחר פה. <הצעות לסדר-היום> <הזיהום במפרץ חיפה והסכנה לבריאות תושבי האזור> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא: הזיהום במפרץ חיפה והסכנה לבריאות תושבי האזור, הצעות לסדר-היום מס' 3, 9, 10, 16, 20 ו-32 של חברי הכנסת דב חנין, יעל גרמן, ירון מזוז, איתן כבל, תמר זנדברג ודוד אזולאי. ישיב לכולם סגן השר להגנת הסביבה, הלוא הוא חבר הכנסת אופיר אקוניס. אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין. בבקשה, אדוני. הדיון, הצעה לסדר-היום, הצעה דחופה – שלוש דקות לכל דובר. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, אדוני סגן השר, עמיתי חברי הכנסת, בחודש יולי 2014 סיימנו כאן בכנסת עבודה מאומצת של שלושה חודשים של ועדת משנה שהוקמה על-ידי ועדת הפנים של הכנסת לעסוק בשאלות של תכנון וסביבה במפרץ חיפה. שלושה חודשים מאומצים של עבודה – ותמונה מבהילה של נתונים. הנתונים שאנחנו מצאנו הם מצד אחד רמה גבוהה דרמטית קיצונית של זיהומים. אני אזכיר כמה נתונים: פליטת החומרים האורגניים הנדיפים ממפעלי מפרץ חיפה היא 2,400 טון לשנה, לעומת, למשל, מפעלי רמת-חובב, שזה 111 טון לשנה. בהשוואה, כמעט פי-24. פליטת החומרים המסרטנים לקילומטר רבוע במחוז חיפה גבוהה בסדרי-גודל מאשר בשאר המחוזות, 30.4 קילוגרם לקילומטר רבוע במחוז חיפה לעומת 5.3 קילוגרם לקילומטר רבוע בשאר המחוזות. פליטת המזהמים לנחל קישון ממפעלי מפרץ חיפה היא 83,000 טון בשנה, לעומת סך הפליטות לשאר הנחלים בארץ שהוא 20,100. נחל קישון – פי-ארבעה משאר הנחלים. רק בימים האחרונים קראתי שהחברה שמשקמת את נחל קישון הפסיקה את פעולתה מכיוון שרמת הרדיואקטיביות שהתגלתה בבוצה כפולה ממה שנמסר לה קודם לכן. אלה הם נתונים דרמטיים של זיהום, ומולם עומדים נתונים דרמטיים של תחלואה. אנחנו מדברים על ממוצע תחלואה יותר גבוה במחלות סרטן בנפות חיפה ועכו – 15%, 16% בהתאמה בקרב גברים, 11% ו-15% בהתאמה בקרב נשים; שיעורים מאוד גבוהים של תחלואת אסתמה בקרב ילדים במטרופולין חיפה. אנחנו מדברים על יותר מפי-שניים משיעור התחלואה הממוצע בישראל. אלה הם, עמיתי, נתונים רשמיים של מדינת ישראל; נתוני התחלואה הם נתונים רשמיים של משרד הבריאות. נתוני הזיהומים הם נתונים שנרשמו במפל"ס, שזה מרשם הפליטות לסביבה – הצלחה של הכנסת, הייתה לי הזכות לקדם את החוק הזה. אלה נתונים שנרשמו בשנת 2013. מהשילוב הזה אי-אפשר להתעלם. אנחנו לא מדברים כאן בשאלה של קשר סיבתי במובן המשפטי. קשר סיבתי במובן המשפטי מסתכל אחורה ומנסה לאתר מי האחראי. אנחנו מדברים בשאלה של מדיניות ציבורית, ובשאלה של מדיניות ציבורית המבחן הוא אחר; המבחן איננו קשר סיבתי, המבחן הוא מבחן של זהירות מקדימה – זהירות מקדימה שתמנע סיכונים לחיים ולבריאות של אזרחים. ולכן נדרש שינוי חד במדיניות ביחס למפרץ חיפה. צריך להפחית שם את הזיהומים, ולעשות את זה במהירות ובנחרצות. ראשית, לבחון אילו תעשיות וחומרים מסוכנים באמת דרושים למדינת ישראל וצריכים להיות אצלנו. כאשר נגיע למסקנה מה דרוש וצריך להיות אצלנו, צריך להחליט איפה ממקמים את זה. וכשמחליטים איפה למקם, מה שנשאר במפרץ חיפה חייב לעבור שינוי דרמטי ושדרוג דרמטי. אני מדבר על להפחית זיהומים, אבל, עמיתי חברי הכנסת, בשבועות הקרובים עומדים בפני מוסדות התכנון נושאים שהמשמעות שלהם היא הגדלת הזיהומים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני מסיים בזה. הגדלת המתחם הפטרוכימי ובז"ן; מתחם חדש של תעשיות פטרוכימיות וחומרים מסוכנים בתעשיות הצפון; נמל חדש. אני מברך על החלטת עיריית חיפה מאתמול – בזה אני מסיים – להתנגד לשלושת המהלכים האלה. אני קורא ליישם – אנחנו ככנסת צריכים לעמוד מאחורי ועדת המשנה שלנו בכנסת. זאת מפת הדרכים שאם נלך בה נוכל אכן להפחית את הזיהומים ואת הסיכון לבריאות של אזרחי ישראל. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת יעל גרמן – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת ירון מזוז. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כמעט אין לי מה להוסיף על דבריו של דב חנין, ובכל זאת, חשוב מאוד לחזור על הנתונים. חשוב מאוד להבין שיש לנו כשל, גם של זיהום, גם של מחלות, של תחלואה מוגברת, אבל גם של גורם נוסף, שדב בוודאי מכיר אותו, אבל אני אזכיר אותו, והוא הכשל של האכיפה. רק אתמול יצא דוח מבקר המדינה, והוא מדבר במפורש על כשל האכיפה. אומנם דוח מבקר המדינה מדבר על זיהום האוויר בכלל, ובעיקר בדרום, כי הוא לא עשה עדיין דוח על הצפון ועל אזור מפרץ חיפה. אין לי ספק שכאשר המבקר – ואני דרך אגב חושבת שהוא כבר עושה את זה – יבחן את הנתונים שאנחנו יודעים על אזור מפרץ חיפה, הדוח יהיה הרבה יותר חמור. ובכל זאת, כמו שאמרתי, חשוב לי מאוד לציין את הנתונים, אף-על-פי שדב כבר אמר אותם. ראשית, דוח מבקר המדינה שהתפרסם אתמול קובע כי לזיהום האוויר השפעות שליליות על בריאות האדם ועל עולם החי והצומח. גם ארגון הבריאות העולמי, ה-WHO, קבע השנה כי זיהום אוויר גורם לתחלואה מסוגים שונים – להתקפי לב, שבץ, קצרת – אסתמה – סרטן ותמותה מוקדמת. די להביט בנתוני הפליטות שדב ציין, לפי רשויות, כדי לראות שחיפה נמצאת במקום הגבוה ביותר בארץ, כשמרבית פליטות החומרים האורגנים נובעת מתעשייה וייצור חשמל, ולא מתחבורה, כפי שזה בתל-אביב למשל. במקביל, אנחנו יכולים לצפות בדאגה בנתונים מבהילים על התחלואה באזור. בנתונים שהעביר משרד הבריאות למרכז המחקר של הכנסת לגבי תחלואה בסרטן, נראה בבירור כי נפות חיפה – דב, גם עכו, אנחנו שוכחים לציין, לא רק נפת חיפה; קריית-ביאליק, קריית-אתא, אבל גם עכו – התחלואה בסרטן גבוהה באופן מובהק מהצפוי, הן בקרב גברים והן בקרב נשים. אני חייבת לציין כאן בהערת סוגריים – כל המחקרים נעשו אך ורק בקרב יהודים, ולא בקרב ערבים, בגלל בעיות של סטטיסטיקה. אני מפצירה בכל עושי המחקרים להוסיף את האוכלוסייה הערבית למחקרים, זה מאוד מאוד חשוב. באזור התעשייה במפרץ חיפה פועלים כ-20 מפעלים והתעשייה הכימית, הפטרוכימית וייצור האנרגיה. על-פי המשרד להגנת הסביבה, פליטת החומרים האורגניים היא פי-21 מפליטת חומרים ברמת-חובב. כן עולה מנתוני המשרד להגנת הסביבה, כי פליטת המזהמים לנחל קישון ממפעלי מפרץ חיפה היא פי-ארבעה מסך כל הפליטות לשאר הנחלים בארץ. האם מישהו מבין את המשמעויות? האם מישהו מבין איזו פצצה מלוכלכת – בכל המובן של פצצה מלוכלכת – מתקתקת יש לנו במפרץ חיפה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <יעל גרמן (יש עתיד):> כאמור, אתמול נחשפנו לחלק נוסף בפאזל שמרכיב את התמונה העכורה הזאת, והוא הכשל בפיקוח ובפעולות אכיפה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <יעל גרמן (יש עתיד):> אי לכך, ומפני שאני חייבת לסיים, אני מבקשת לעצור מייד את כל התוכניות להרחבת המפעלים – עד שייקבעו מדדים ברורים לזיהום האוויר והקרקע שיבלמו את הפגיעה המתמשכת בתושבי האזור ובבריאותם. יש להוציא את מצבורי החומרים המסוכנים מהאזור, ובראשם את מכל האמוניה – ואני חייבת לומר שעיריית חיפה, ויונה יהב בראשה, משתדלים ונאבקים מול בתי-המשפט ומול ערעורים חוזרים ונשנים, ובמשך שנים – עדיין המפעל המהווה סכנה נמצא באזור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, גברתי. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני כבר מסיימת. יש לדאוג לכך שהמחקר האפידמיולוגי, שנערך בזמן הזה על-ידי אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת הרווארד, בפיקוח משרד הבריאות, לא ימומן על-ידי המפעלים המזהמים. ולבסוף, ועדת המשנה לתכנון וסביבה במפרץ חיפה, בראשותו של דב חנין, צריכה לקחת על עצמה ולקבל דיווח דו-חודשי על המצב, על דרכי הפעולה ועל יישום ההחלטות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. לשם זה צריך גם להקים את ועדת המשנה בכנסת העשרים, אבל זה – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> נכון. נכון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת ירון מזוז – בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת איתן כבל. שלוש דקות לרשות אדוני. <ירון מזוז (הליכוד):> כבוד יושב-ראש הכנסת, מר יולי אדלשטיין, חברי חברי הכנסת, זה למעלה משבועיים סוערות הרוחות במטרופולין חיפה. הפרסומים על אודות תחלואה עודפת של סרטן בקרב תושבים על רקע זיהום האוויר בחיפה אינם יורדים מסדר-היום, ובצדק. הפרסום שיצא ממשרד הבריאות מצטרף לשורה ארוכה של מחקרים שנערכו בנושא מאז פעילותם של המפעלים במפרץ חיפה בשנות ה-80 וה-90 ועד היום. המחקרים מצביעים על כך שבנפת חיפה יותר מבוגרים חולים בסרטן ובאוטם שריר הלב, ויותר ילדים מאושפזים בבתי-חולים על רקע מחלות אסתמה. כל המחלות הללו קשורות לזיהום האוויר. אני, כתושב קריית-ביאליק, מכיר למרבה הצער את התופעה מקרוב: חמישה מבני משפחתי חלו ונפטרו ממחלת הסרטן בשש השנים האחרונות והשאירו אחריהם ילדים יתומים ונכדים יתומים. הסיפור שלי אינו חריג בחיפה והקריות. כמוני סובלות משפחות רבות ממחלות קשות אשר נובעות מזיהום האוויר. ברחובות שלמים, ביניהם רחוב דגניה המפורסם, הסרטן מכה בית אחר בית. מודעות האבל לא יורדות מהבניינים, רק השמות של הנפטרים מתחלפים מדי שבוע. אנו עדים לכך שנפלטים חומרים מזהמים לאוויר. גם ארגון הבריאות העולמי קובע כי יש קשר בין המחלות לבין זיהום האוויר. אז כשזה מריח כמו זיהום ונראה כמו זיהום, המסקנה ברורה, חברים: זהו זיהום. רק אתמול פורסם דוח חמור מאוד של מבקר המדינה הקובע כי המשרד להגנת הסביבה לא עושה מספיק כדי לטפל בזיהום. אני מודיע כאן כי בכוונתי לרכז את כל המנהיגות המקומית באזור חיפה והצפון, ואני מזמין כל אחד ואחת להצטרף ולהתגייס יחד לגיבוש תוכנית ברורה לצמצום זיהום האוויר במפרץ חיפה. ערך חיי האדם צריך לעמוד כערך עליון לנגד עינינו. עדיף שהמדינה תשקיע כסף כעת מכך שהיא תוציא כספים אחר כך על טיפול בבריאות. יש לפנות את המפעלים המזהמים והמסוכנים מריכוזי האוכלוסייה הגדולים ולהעבירם לשטחים שלא קיימת בהם סכנה ברורה ומיידית לאוכלוסייה. אני מדגיש: יש לבחון סוגיה זו לעומק ברמה הלאומית. לפיכך אני מציע, חברים, להעביר הצעה זו לדיון בוועדת הפנים ואיכות הסביבה ולהקים ועדה ייעודית שתטפל בנושא בהמשך. אני רוצה גם בהזדמנות זו לברך את קודמי, גם את חברי הכנסת יעל גרמן ודב חנין, על הנאומים ששמעתי, ואני מקווה באמת שבעזרת השם, בקדנציה הזאת נוכל להזיז כמה דברים שם, כי כמוני וכמו הרבה אנשים באזור, ואני באמת מעורה בדבר – לאבד חמישה בני משפחה בשש שנים זה לא דבר שבא ברגל. אז אני באמת מבקש מכל הנוכחים פה ומכל מי שלא נוכח פה שזה יעמוד על סדר-היום בכנסת. תודה רבה לכולם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ירון מזוז. חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – אחרונת הדוברים בהצעה, חברת הכנסת תמר זנדברג, ונשמע את ההתייחסות של סגן השר להגנת הסביבה חבר הכנסת אופיר אקוניס. הנושא ההוא נגמר, חבר הכנסת – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני סגן השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, רשמים פרלמנטריים – רשם פרלמנטרי – אני עליתי לכאן עם רשימה ארוכה של כל מיני נתונים כאלה ואחרים, חבר הכנסת דב חנין, ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, מעבר לכל העניין הגדול, הפעולה של יונה יהב וכל אשר נעשה שם, בעצם אותה דילמה אמיתית – מקומות עבודה וכל הדברים האלה – זה לא עניין של מה בכך. אבל אני אומר לך, דב, כמו שאני אומר ליושב-ראש הכנסת, ואני רוצה להעלות כבר בפתיחת המושב את אחד הנושאים המרכזיים שעליהם אנחנו מדברים: פיקוח הכנסת על עבודת הממשלה. בסוף בסוף בסוף, כשאתה לוקח את כל הפרשה של זיהום האוויר, חברת הכנסת יעל גרמן, כמה מילים נשפכו כאן – מיליוני מילים. הנושא הזה לא פרץ רק בעקבות הדוח האחרון של משרד הבריאות. בדרכים כאלה ואחרות, הנושאים של זיהום האוויר בחיפה, אין שנה – אינני זוכר בעשור האחרון ולו שנה אחת שלא התקיימו כאן דיונים, ויכוחים, ועדות. קמה ועדת משנה בראשות חברי דב חנין שבאמת עושה עבודת קודש בעניין הזה. אבל אנחנו שופכים פעם אחר פעם מילים, ואמרתי לאדוני יושב-ראש הכנסת, שבאמת אני מאוד מעריך ומוקיר, ואלה אינן מילים מן הפה ולחוץ, שאם יש נושא שהתחלנו אותו כבר בקדנציה הקודמת – ויכולתי לתת כאן, עכשיו, דיון מאלף על זיהום האוויר שמתקיים שם – זו היכולת שלנו להקים ועדות ביקורת בתוך הוועדות השונות של הכנסת, ויש כבר הצעה שגם הוכנה והוצגה בפניך, ואני מקווה שאנחנו נצליח לקחת אותה ולהרחיב אותה שוב. יריב לוין היה ממוביליה, יחד אתי, אצלך. שבסופו של עניין, סוף-סוף, מה שנקרא – או אני אגיד את זה ככה: אנחנו חברי הכנסת מקדשים את החקיקה, וכבר אני רואה את כל חברי הכנסת החדשים איך כולם מתחילים לעבוד למולך הזה שנקרא חקיקה. <אלי אלאלוף (כולנו):> לא, לא, לא, אני לא. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני מתנצל בשמך. מה שאני מנסה לומר, בסופו של עניין, שנושא הפיקוח הוא הנושא המרכזי. הוא יותר חשוב היום מענייני החקיקה, חבר הכנסת דוד ביטן. בסופו של עניין, הרשויות מרשות לעצמן לא לפעול, כי אין כאן מי שיודע לשבת ולעשות את העבודה. זאת עבודה קשה, היא לא מעניינת, היא אפילו לעתים משעממת, אבל זו הדרך האמיתית לדעת שדברים אכן נעשים. והנושא של זיהום האוויר – לא רק בחיפה; נכון, בחיפה יש ריכוז מאוד מאוד גדול של מפעלים שמזהם בצורה מאוד בולטת, ובחלקו הוא מהווה סכנה ביטחונית; אבל מעבר לכך אני גם אומר לך, אדוני היושב-ראש, שלצערי, גם לנו, חברי הכנסת, בשאלות האלה – ואני אומר את זה לכולנו – הכלים שלנו להתמודד מול משרדי הממשלה והגופים המרכזיים הם יותר ויותר מוגבלים. ככל שהנושאים הם יותר מקצועיים – ואני מסיים – דורשים יותר בעלי מקצוע, ידה של הכנסת הופכת להיות חלשה אל מול כל אותם גורמים, בעלי המפעלים, בעלי העניין. ולכן אני אבקש, וזו הזדמנות, להתחיל להוליך את הנושא הזה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל. מילים כדרבונות. כמו שאתה יודע, אדוני, אני מאוד מצדד בהצעה שלך ושל יריב לוין. ורק יש לך פה תפקיד – גם לי וגם לך – להביא את ההסכמה של כלל או הרוב המכריע של ראשי הסיעות, ואז נוכל להעביר את זה. חבל לעשות את זה בהורדת ידיים. צריך פה הסכמה רחבה שכך נעבוד. <איתן כבל (המחנה הציוני):> נכון, מסכים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, גברתי, חברת הכנסת תמר זנדברג. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, לפני כמה שבועות מדינת ישראל סערה בדיון ציבורי מאוד מאוד ער בשאלה האם יש זיהום אוויר עודף, וכתוצאה ממנו תחלואה עודפת, בעיקר סרטן ומחלות לב, אבל גם מחלות אחרות, באזור חיפה והמפרץ או לא. דוחות של משרד הבריאות, ולאחר מכן משרד הבריאות חזר בו, וראש העיר, והוזכרה כאן הסאגה וכו', ובאמת – דיון כדרבונות. גם בעולם אנחנו רגילים שכאשר מתנהלים דיונים ציבוריים, לפעמים משפטיים, חוקתיים, בשאלות האלה, הקשר הזה בין הזיהום לבין התחלואה הוא אחד הגורמים המרכזיים שצריך, ואולי הכי קשה, לבסס אותם, גם אם באמת הדברים החודרים ללב ששמענו כאן מחבר הכנסת ירון מזוז – וברכות על בחירתך ותודה על שיתוף הדברים – נדמה לי שתושבים של אזור גדול מאוד של חיפה והמפרץ, שמכירים את המציאות שתיארת כאן, לא משאירים מקום לספק. אז אולי צריך עוד לבסס את זה מחקרית, ואולי המובהקות הסטטיסטית היא קשה להשגה, אבל המציאות באזור חיפה והמפרץ מוכרת כמעט לכל תושב ותושבת באזור עצמו, ומדובר על מאות-אלפי תושבים, וגם לשאר אזרחיות ואזרחי המדינה. התפתחות מעניינת בפרשה קרתה אתמול, כשפורסם דוח מבקר המדינה שעסק בין היתר בתפקידו של שומר הסף הראשון בניטור ובפיקוח על הזיהום, וזה המשרד להגנת הסביבה, והוא שם איזה סימן שאלה גדול על כל הדיון שהתרחש כמה שבועות קודם לכן, כי הוא חשף מציאות שאין מילה אחרת מלתאר אותה מאשר מבהילה. לא רק חוק אוויר נקי – ויושב אתנו כאן חבר הכנסת דב חנין, שגם חוקק את החוק הזה וגם עמד בכנסת הקודמת בראש ועדה שהוא ציין, שהיה לי הכבוד להיות חברה בה, ועדת המשנה לנושא חיפה והמפרץ, שהניחה על שולחן הכנסת דוח מאוד נוקב – לא רק שהחוק הזה לא מיושם, ולא רק שאין מספיק בדיקות פתע במפעלים, ולא רק שלא מוטלים עליהם מספיק קנסות, ולא רק שלא הותקנו תקנות לגובה הפליטות המותרות או לפחות לא עודכנו זה כמה עשרות שנים, אלא – וזה אולי החמור מכול – שהמידע המוצג לציבור בתחום הזה לוקה בחוסר שקיפות קיצוני, ולכן הוא לא אמין, ולכן אפילו את המעט שאנחנו יכולים לדעת אנחנו לא יודעים – האם המידע הזה, העומד על כרעי תרנגולת, מבוסס מספיק, ונראה שלא. ולכן, הציבור, שמצד אחד המציאות שעומדת לנגד עיניו, המציאות היומיומית של התחלואה, ושל מקרי המוות, ושל קוצר הנשימה, ושל המחלות וכו', מוכרת לו מחייו, מחיי ילדיו, ומן הצד השני מדינת ישראל לא יכולה – לא באמצעות המשרד להגנת הסביבה ולא באמצעות שום גוף אחר – לספק ולו את המידע הראשוני כדי לדעת איך להתמודד עם התופעה הזאת. זאת מציאות קשה וחמורה. ואני רוצה במשפט האחרון שלי – הוצעו כאן כל מיני פתרונות – אני רוצה להגיד משהו מאוד מאוד קונקרטי וקטן: בימים אלה ממש, קרי בעוד שבועיים, בשבוע הבא, בחודשים הקרובים, מתקדמות בוועדת התכנון בחיפה, במועצה הארצית לתכנון ובנייה – כאן בכנסת זה נדון – כמה וכמה תוכניות שמטרתן, שימו לב, לא רק להמשיך בתסריט של עסקים כרגיל באזור מפרץ חיפה, אלא להרחיב את התעשייה הפטרוכימית המזהמת. ביניהן אני יכולה למנות את תוכנית קרקעות הצפון, התוכנית להרחבת בז"ן, את התוכנית לבניית נמל חדש, ואולי אפילו להקים תחנת כוח נוספת, פרטית, באזור מפרץ חיפה. מי שלוקח ברצינות את דוח מבקר המדינה ואת כל הדיון הציבורי שהיה בשבועות האחרונים צריך לעשות דבר אחד פשוט, והוא לעצור מייד את התוכניות האלה. קודם כול, בשלב המיידי, כשלב חירום מיידי, ולאחר מכן, וזה לטווח הבינוני והארוך, לבנות תוכנית לאומית לאזור חיפה והמפרץ שתעלה את הנושא הזה לראש סדר העדיפויות הלאומי, כפי שמגיע לו. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת אופיר אקוניס, סגן השר להגנת הסביבה, בבקשה, נא להשיב. <סגן השר להגנת הסביבה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברות וחברי הכנסת, ראשית אני רוצה – חבר הכנסת מזוז, היה לו גם נאום הבכורה, והוא גם נאם בנושא שאליו אתייחס, הזיהום במפרץ חיפה, אבל בהחלט, אי-אפשר שלא להתייחס, חבר הכנסת מזוז, להיבט האישי שלך בנושא הזה. האמת שגם אני, לאחרונה, נודע לי מה שסיפרת פה לפני עשר דקות במליאה, ואני חושב, אדוני היושב-ראש, שהדבר הזה באמת, במקרה של חבר הכנסת מזוז, הוא ממש טרגדיה אישית, והמקרה של תושבי חיפה והמפרץ – טרגדיה סביבתית, וזה נושא לטיפול לאומי, אולי אחד הנושאים הראשונים, חברת הכנסת גרמן, לשעבר שרת הבריאות, שעל הממשלה החדשה לטפל בהם, יחד – יחד – עם משרד הבריאות, אשר אותו מסמך שפרסם הוביל, כפי שתיארה חברת הכנסת זנדברג, וגם חבר הכנסת מזוז, לסערה לאומית. סערה לאומית היא מוצדקת, אבל כמובן צריך לבדוק היטב שוב את תוכנו של המסמך הזה, מתי הוא נכון, מה נעשה גם על-ידי משרד הבריאות – אני משיב בשם המשרד להגנת הסביבה – לקרוא אותו היטב, כי הדבר באמת גרם, אדוני היושב-ראש, לסערה לאומית ומקומית, שאליה כמובן נכנס – או ניסה להיכנס – ראש עיריית חיפה בדרך זו או אחרת, שאותה ישפוט הציבור. אני מבקש להשיב על ההצעה לסדר-היום ולתת לכם את העובדות שמביא המשרד להגנת הסביבה נכון להיום: בשנים האחרונות, ובעיקר בשש השנים האחרונות, הוציא המשרד להגנת הסביבה צווים והוראות למפעלים הגדולים ביותר, ובהם דרישה לעמידה בסטנדרטים האירופיים המחמירים ביותר ולהתקנת טכנולוגיות מתקדמות למניעה והפחתת פליטות. עקב פעילות זו, משנת 2009 ועד היום, חלה הפחתה של כ-70% בפליטת המזהמים האורגניים הנדיפים מהמפעלים הגדולים במפרץ חיפה. נוסף על צווים והוראות, המשרד להגנת הסביבה מפקח באופן שוטף על יישום הצווים ומבצע אכיפה כלפי גורמים שמזהמים בניגוד לחוק. ודאי ראיתם את הפרסום שממש בימים האחרונים הוציא המשרד להגנת הסביבה בתוקף סמכותו עיצום כספי של כמעט 4 מיליון ש"ח על נמל חיפה – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> קראת את הדוח של מבקר המדינה? <סגן השר להגנת הסביבה אופיר אקוניס:> – – בשל גרימת זיהום אוויר וצו סגירה של מתקנים מזהמים במפעל "דור כימיקלים". יחד עם זאת, לנוכח נתוני התחלואה שפורסמו, חבר הכנסת רוזנטל, לגבי אזור חיפה, ולנוכח ריבוי מקורות פליטת זיהום האוויר באזור זה – אגב, חבר הכנסת מזוז, בפגישה מקדימה, אדוני היושב-ראש, שקיימנו כאן בתחילת השבוע, שמעתי – פשוט חבר הכנסת מזוז הוא, בין הדוברים, היחיד, חברות הכנסת גרמן וזנדברג, שמתגורר ממש סמוך מאוד לאזור שבו סובלים גם מתחלואה וגם מזיהום אוויר גבוה – אני למדתי על מקומות, על מפעלים, שכבר שנים ארוכות, אדוני היושב-ראש, משתמשים באותו ציוד – לא רוצה להגיד מאז הביאו הבריטים באזור הזה של מפרץ חיפה להקמה של ריכוז כזה בשל, כמובן, הקרבה לנמל וכדומה – החלטתם שלהם, של מפעלים שעדיין משתמשים בציוד ישן ומתכלה ומסוכן. אני מודה לך על המידע. אני חושב שעל שר הבריאות הבא, או השרה – השר, סליחה – השר להגנת הסביבה – – <יעל גרמן (יש עתיד):> סגן שר. <סגן השר להגנת הסביבה אופיר אקוניס:> – – סגן השר במעמד של שר, וגם השר להגנת הסביבה, שאמור לבוא במקום השר הנוכחי, שהוא ראש הממשלה, ובמקומי, כסגן השר, לטפל במהירות המרבית קודם כול בדברים הללו, חבר הכנסת מזוז, שהם ממש סכנה לציבור, סכנה מיידית לציבור. גברתי, זה לא טופל כראוי שנים ארוכות. אני לא מדבר על הטיפול של שש השנים האחרונות, שסקרתי עכשיו, של המשרד להגנת הסביבה, שלפי נתונים שלנו, חבר הכנסת רוזנטל – אני מכבד כמובן את הדוח של מבקר המדינה, ואני חושב שחייבים ליישם אותו במהירות. אתמול קראנו אותו, את חלקו הגדול, הוא בהחלט מדאיג ויש מקום לשיפור מיידי. אגב, זה לא עניין פוליטי, זה עניין לאומי. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> ממש לא פוליטיקה, זה חיים של אנשים. <סגן השר להגנת הסביבה אופיר אקוניס:> נכון, אני מסכים. נכון מאוד. בדיוק, זה באמת חיים של אנשים, מה שנקרא החיים עצמם. ובעניין הזה באמת שמעתי בתדהמה, אדוני היושב-ראש, כמה מן התיאורים של חבר הכנסת מזוז, שממש נמצא שם. צריך להמשיך לפעול מייד. הפעולות החלו. אגב, לגבי חוק אוויר נקי, באמת תרומתו של דב חנין חשובה לעניין זה. למרות הסמכויות, הסמכות נמצאת נדמה לי במשרד הבריאות, בעצם לא הוכרז שום אזור בארצנו, השרה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <סגן השר להגנת הסביבה אופיר אקוניס:> לא, זה שוב על בסיס המלצה של משרד הבריאות, אם לדייק. הדבר הזה לא הומלץ. הדבר לא הומלץ על-ידי משרד הבריאות, ולכן גם לא הייתה בעצם הודעה של המשרד. <יעל גרמן (יש עתיד):> ודאי שהומלץ. <סגן השר להגנת הסביבה אופיר אקוניס:> יש על זה ויכוח, לא ניכנס אליו עכשיו. <יעל גרמן (יש עתיד):> הומלץ, והעיריות סירבו. <סגן השר להגנת הסביבה אופיר אקוניס:> נכון. בדיוק. אגב, בעניין זה התיקון שלך נכון – – <יעל גרמן (יש עתיד):> הומלץ על-ידי משרד הבריאות, והעיריות לא רצו כי הן לא רצו לפגוע בתדמית של עצמן. <סגן השר להגנת הסביבה אופיר אקוניס:> – – הייתה המלצה והרשויות המקומיות באזור, מטעמיהן שלהן, הצליחו לשכנע שלא להכריז על האזור על-פי חוק אוויר נקי. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:> אופיר, ל"ג בעומר. <סגן השר להגנת הסביבה אופיר אקוניס:> כן, זה נכון. ל"ג בעומר זה לא יום טוב לדבר בו בענייני הגנת הסביבה, השר שלום. צריך מדורות אקולוגיות. צריך לקרוא למדורות אקולוגיות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – לשמור על בריאותם. <סגן השר להגנת הסביבה אופיר אקוניס:> בכל מקרה – אני אסיים. אני מקבל את הערתו של השר שלום. באזור חיפה קיים כיום מערך ניטור אוויר צפוף יחסית הכולל 25 תחנות ניטור רציף וארבע נקודות שבהן נערך דיגום אוויר תקופתי. נתוני הניטור זמינים באתר המשרד להגנת הסביבה בשקיפות מלאה. אני רוצה לומר לך, חברת הכנסת גרמן, ולך, חבר הכנסת מזוז – התחלנו בדיון. המשרד להגנת הסביבה כבר החל לקיים, ממש לפני כשלושה שבועות, לקדם החלטת ממשלה משותפת עם משרד הבריאות ומשרדים נוספים, שמטרתה הכנת תוכנית לאומית לצמצום זיהום האוויר באזור חיפה. התוכנית הזאת תכלול מצד אחד פעולות הפחתת פליטות נוספות, ומצד שני הגברה של ניטור האוויר. עבודת המטה, כפי שאמרתי, כבר החלה, מבלי להמתין להקמתה של הממשלה החדשה, וייתכן בהחלט שיש צורך בעבודה מקיפה יותר, שעוד תמפה את המפעלים שקיומם במפרץ חיפה חיוני ואת אלו שקיומם אינו חיוני, כגון מכל האמוניה, שהממשלה כבר קיבלה החלטה להעביר אותו דרומה ולפנותו. <יעל גרמן (יש עתיד):> בית-משפט. זה נמצא בבג"ץ. <סגן השר להגנת הסביבה אופיר אקוניס:> אבל זה גם עוגן בהחלטת ממשלה. זה עוגן גם בהחלטת ממשלה – נדמה לי של הממשלה הקודמת-הקודמת כבר – להעביר ולפנות ממפרץ חיפה. אנחנו חושבים שהמאבק לצמצום זיהום האוויר בישראל כולה, ולא רק בחיפה, אבל ביתר שאת באזור הזה שהוא באמת מוכה, בחיפה וסביבתה, צריך להיות מאמץ לאומי שמקבל את המשאבים המתאימים המקובלים במדינות המערב. לפני שנתיים המשרד להגנת הסביבה הכין תוכנית כזאת להפחתת זיהום אוויר בישראל, מתוקף חוק אוויר נקי, חבר הכנסת דב חנין. נדרש לה סכום של 680 מיליון שקלים. לדאבון הלב, התוכנית תוקצבה רק ב-100 מיליון שקלים. אני משוכנע שהממשלה החדשה תשים את הנושא בעדיפות גבוהה מאוד, תתקצב ותקדם כבר בשבועות הקרובים. אני כמובן מאחל הצלחה בתפקיד הזה גם – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> להטיל קנסות – המזהם משלם. להטיל קנסות. <סגן השר להגנת הסביבה אופיר אקוניס:> המזהם משלם, בוודאי. זה דבר, אגב, שכבר טופל בשיקום שמורת עברונה. גם שם, למזלנו הטוב, באמת למזלנו הטוב, בגזרה אחרת לגמרי, בצד השני לגמרי של מדינת ישראל, בדליפה הזאת אני טיפלתי באופן אישי, ולשמחתי, אדוני היושב-ראש, בשמורת עברונה נמנע אסון אקולוגי שהיה יכול לפגוע בשלוש מדינות. כמובן בישראל ובתושבי מפרץ אילת, ולחוף מפרץ אילת חיים גם ירדנים, סמוך לו גם מצרים. את זה בלמנו, וכמובן גם שם, גברתי, יוחל העיקרון "המזהם משלם". וגם השמורה תוקצבה כבר בהחלטת ממשלה ב-17 מיליון שקלים – החלטה די מהירה, אני מוכרח להגיד לך, אדוני היושב-ראש – סביב הדליפה הזאת. וכמובן ההחלטה ההיסטורית, ובזה אני אסיים, על פינויו של חוף קצא"א, או לפחות הרצועה הדרומית, זו שאיננה בשימוש, שהייתה סגורה 50 שנה לציבור בלי שום סיבה אמיתית, והיא תיפתח. אני מקווה שגם את זאת הממשלה החדשה תקבל כהחלטה, תעגן כהחלטת ממשלה. הסביבה תרוויח, הציבור ירוויח. ובכל מקרה בעניין זה אני מבקש לאחל הצלחה גדולה בעיקר לשני השרים הנוגעים בדבר, סגן שר הבריאות המיועד שישמש כשר הבריאות והשר להגנת הסביבה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה אדוני מציע מבחינת ההצעה? <סגן השר להגנת הסביבה אופיר אקוניס:> אני מקבל – חבר הכנסת מזוז, נדמה לי, הציע להעביר לדיון בוועדת הפנים. אני חושב שכמה שיותר מוקדם גם לקיים את הדיון הזה, כן ייטב. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן השר אופיר אקוניס. חברי הכנסת בוודאי יכולים להציע רק לקיים דיון במליאה, אבל רשאים המשיבים להציע להעביר את זה לוועדה או להסיר מסדר-היום. <יעל גרמן (יש עתיד):> להעביר לוועדה זה טוב, אבל גם להקים מחדש את תת-הוועדה בראשות האופוזיציה, שתבקר את הפעולות שכרגע חבר הכנסת אקוניס הטיל על הממשלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נפנה בפנייה נרגשת למי שיעמוד בראש ועדת הפנים והגנת הסביבה ונבקש לעשות זאת, כי ועדות הכנסת, כידוע, אוטונומיות בנושא הזה. אני לא יכול לתת להן הנחיה או הוראה להקים ועדת משנה זו או אחרת. אני בטוח שחברי הוועדה יוכלו לעשות את זה. חברי הכנסת, אנחנו נצביע. ודאי שההצעה הזאת תמתין עד שתוקם הוועדה; נקווה שזה יהיה כבר בשבוע הבא. אנחנו נצביע. מי שמצביע בעד, מצביע בעד הצעתו של סגן השר להגנת הסביבה להעביר את הדיון לוועדת הפנים והגנת הסביבה. מי שמצביע נגד, בעצם מבקש להסיר את הנושא מסדר-היום. אני מפעיל את ההצבעה. מי בעד דיון בוועדה? נגד זה להסיר מסדר-היום. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 19 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 19, אין מתנגדים או נמנעים. אני קובע כי ההצעות לסדר-היום בנושא: הזיהום במפרץ חיפה והסכנה לבריאות תושבי האזור, תועברנה לדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, אם וכאשר תקום כזאת. <הצעות לסדר-היום> <אי-העלאת קצבאות הסיעוד למרות העלאת שכר המינימום> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעה האחרונה בסדר-היום, בנושא: אי-העלאת קצבאות הסיעוד למרות העלאת שכר המינימום, הצעות לסדר-היום מס' 37 ו-42, של חברי הכנסת מיקי רוזנטל וקארין אלהרר. אני מזמין את חבר הכנסת מיקי רוזנטל לפתוח את הדיון. ישיב לכם גם כן סגן השר אופיר אקוניס בשם שר האוצר. בבקשה, אדוני. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי וחברותי חברי הכנסת, במדינת ישראל יש כ-55,000 נכים קשים וחולים סיעודיים. גורלם לא שפר עליהם, הם מתקשים לנוע לבד, לאכול לבד, להתרחץ בעצמם. לכן הם נעזרים במטפלים או מטפלות שצמודים אליהם, והמטפלים האלה הם הרגליים שלהם, הידיים שלהם, והרבה פעמים אפילו הפה שלהם. המטפלים האלה עושים עבודה מאוד קשה תמורת שכר מינימום. בשלהי השנה שעברה החליטה המדינה להעלות את שכר המינימום, סוף-סוף. זה מעשה מאוד מאוד מבורך. ובעקבות העלאת שכר המינימום התחייבה המדינה במפורש בוועדת העבודה והרווחה, בדיון שהתקיים ביוזמת חברת הכנסת קארין אלהרר, שהמדינה תפצה את הנכים הללו ואת הקשישים הללו בהתאמה לעליית שכר המינימום שהם משלמים למטפלים שלהם. כל התוספת היא 300 שקלים, אבל למי שמשתכר 4,000 שקלים, או 4,200 שקלים, זה הרבה מאוד כסף, ולנכים האלה – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> בשלב זה 300. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> בשלב זה. תודה רבה, חבר הכנסת אלאלוף, רשמתי את ההודעה שלך. אני אבוא ואדרוש את התוספת. נכון, יש החלטה להעלות בשני שלבים. מפני שהנושא הוא לא שכר המינימום, אלא הנושא הכואב הזה – אבל אני מודה לך על התיקון, חבר הכנסת אלאלוף. בכל מקרה, המדינה בישיבה הזאת הבטיחה – וזה היה תנאי, זאת הייתה התליה – אנחנו מצביעים על העלאת שכר המינימום, וכולנו כמובן רצינו בזה, אבל אי-אפשר להפקיר את כל הנכים והקשישים הסיעודיים האלה לחסדי שמים. והמדינה התחייבה להביא את הדבר הזה לאישור, למרות שאנחנו היינו כבר בתקופה של בחירות והיה צריך ועדה מסדרת. אבל לעניין הזה, אין פה חילוקי דעות פוליטיים. זה היה ברור שהמדינה צריכה לעמוד בהבטחתה, והיא הבטיחה. היא הבטיחה והיא לא קיימה. אז האנשים האלה, שרובם אנשים קשי-יום, נאלצים לשלם מכיסם את החלטת הממשלה. וגם ככה, שתבינו, קצבת הסיעוד לנכה במדינת ישראל היא כמעט מחצית שכר המינימום בערך. מהדבר הזה אי-אפשר לחיות, ואתה משית על האנשים האלה עוד 300 שקלים לחודש, והמדינה שהבטיחה והייתה יכולה לעשות מעשה, שואלים אותה: מה קרה? היא אומרת: יש בחירות, ואנחנו לא יכולים להעביר את החקיקה הזאת. זה תירוץ מקומם, זה תירוץ עלוב, זה תירוץ לא ראוי למדינת ישראל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> רגע, זה חקיקה, אדוני? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> זו חקיקה, צריך שינוי בחוק ביטוח לאומי. אבל זו הייתה חקיקה בהסכמה, אין פה אופוזיציה–קואליציה. השינוי הוא במספר. תראה, זה לא חוק מורכב, צריך להגיד: התוספת היא x אחוז – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> הכסף שוריין. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הכסף שוריין, הוא צבוע, הוא באוצר, הוא ישנו. <אלי אלאלוף (כולנו):> 100 מיליון שקל. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> 100 מיליון שקל. כולה צריך רצון טוב. אין פה חילוקי דעות, אין מי שיחסום את זה, זה לא שהקואליציה לא מסכימה, האופוזיציה לא מסכימה. סתם להיות אנושיים, לראות בני-אדם, להבין את המצוקה שלהם. אתם שואלים אותי מה זה? אני אגיד לכם מה זה הדבר הזה. <מיכל רוזין (מרצ):> אם היה רצון טוב לא היינו צריכים – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אין פוליטיקה חדשה ואין פוליטיקה ישנה, זה שטויות. אבל יש פוליטיקה של זלזול. ומה זה פוליטיקה של זלזול? פוליטיקה של זלזול זה שהפוליטיקאי יודע שיש בעיה, הוא מבין שיש בעיה, הוא יודע שבידיו הפתרון לבעיה, כי לא תמיד יש לנו פתרונות, והוא לא עושה שום דבר. זאת פוליטיקה של זלזול, ולא יכול להיות שזה יימשך, זה ביזיון. אני מקווה שאדוני יהיה במהרה בימינו יושב-ראש הוועדה, והדבר הראשון שהוא ידאג לו יהיה שהתיקון הזה ייעשה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. חברת הכנסת קארין אלהרר. בבקשה, גברתי, גם לרשותך עד שלוש דקות. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי וחברותי חברי וחברות הכנסת השורדים, זה נושא כל כך חשוב, ויחד עם זאת כל כך עצוב שנותרו במליאה כל כך מעט אנשים. הסיפור הוא כזה: לפני הבחירות התקבלה החלטה שאני – ואני חושבת שאין בן-אדם במדינת ישראל שלא מברך עליה – להעלות את שכר המינימום. זו החלטה מבורכת, והיא בקונסנזוס. כולם רוצים, וזה טוב, שכר מינימום גבוה ככל שניתן, כדי שנוכל להתגבר על המחיה היקרה, לקנות שירותים ומוצרים. יחד עם זאת, כשמעלים את שכר המינימום אי-אפשר להתעלם מאותם אנשים שבדרך כלל אין להם קול. הם לא באים לכאן, הם לא צועקים, הם לא מבקשים והם לא מתחננים. לפני הבחירות התרענו, אמרנו: יש בחירות, הממשלה בוודאי לא תקום עד 1 באפריל, ודאי שלא יוכל להתבצע שינוי חקיקה, אנחנו מבקשים ודורשים: אם אנחנו רוצים להעלות את שכר המינימום, בואו נעלה אותו בצורה שוויונית. אי-אפשר להגיד "שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות" ובסוף השוויון הזה הוא רק על הדף. התקבלה החלטת ועדת הרווחה. ראש ממשלת ישראל נתן צ'ק – צ'ק גבוה, 100 מיליון שקל – שכולו מטרתו להוות שיפוי לאותה תוספת שניתנה, 350 שקלים, לכל אדם שמעסיק עובד סיעודי זר. עכשיו, בואו נבין מה אנחנו עשינו בזה. 1 באפריל עבר, גם 1 במאי עבר, ואני כבר רואה בעיני רוחי גם את 1 ביוני עובר, וזה עוד לא קרה. ואנחנו רואים אנשים שנאלצים להיפרד מהעובדים הסיעודיים שלהם, ולאן הם הולכים? בואו לא נטעה, הם הולכים לשים את עצמם במוסד. המוסד יקר יותר למדינת ישראל, אבל זו לא הסיבה שבגללה אני כאן ומדברת. המוסד הוא לא פתרון לאנשים. אנחנו לא יכולים לזרוק אותם באיזו פינה, רחוק מהעין ורחוק מהלב, ולהגיד שמילאנו את חובנו לחברה. אנחנו צריכים לתת להם את הפתרון כדי שהם יחיו אתנו. אז אני מנצלת את הבמה הזאת ודורשת מראש ממשלת ישראל, שכיום מכהן גם כשר הרווחה, גם כשר האוצר וכעוד הרבה שרים אחרים, והוא יכול להשפיע ולשנות את זה מחר בבוקר: בואו לא ניתן לזה להגיע ל-1 ביוני. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר. את תשובת הממשלה נשמע באמצעות סגן השר אופיר אקוניס, שידבר כאן בשם שר האוצר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני יכול לדבר גם בשם כל השרים. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> עוד לא קוראים לך יורם ארידור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עתידו עוד לפניו, חבר הכנסת אלאלוף. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> השר ארידור, הוא עשה כמה דברים ששימחו ציבורים רבים בישראל, אם כבר הזכרת אותו. <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כמה דברים ששימחו. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, נתחיל אולי בהחלטתה של ועדת העבודה והרווחה מיום 21 בינואר 2015, וכך היא אומרת – אני מצטט, חברת הכנסת אלהרר: לגבי השר"ם, שירותים מיוחדים לאנשים עם מוגבלות, נכים שמקבלים קצבת שירותים מיוחדים – זוהי ההחלטה של הוועדה – יוקם צוות שכולל נציגי האוצר, ביטוח לאומי, משרד הרווחה, משרד המשפטים, ההסתדרות ויושב-ראש ועדת העבודה והרווחה. זוהי ההחלטה של הוועדה. כל אחד מהגופים יוגבל לשני אנשים בצוות. עבודת הצוות – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> היושב-ראש לא היה חלק מהוועדה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מזכיר לך שכל הדבר הזה נעשה כשהכנסת עצמה היא בפגרת הבחירות המפורסמת. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אז למה מעלים את שכר המינימום? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני אשיב לך. אני אמשיך ואצטט את ההחלטה: עבודת הצוות תסתיים לא יאוחר מ-26 בפברואר, והוועדה תמליץ לממשלה הבאה על אופן חלוקת – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> אני מציעה לך לא לקרוא – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> גברתי הנכבדה, אני – אם יורשה לי לסיים את התשובה. אני אתך, לא נגדך. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אל תקרא – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אנחנו באותה עמדה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת אלהרר, הוא רק קורא כרגע את החלטת הוועדה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני, אפשר לקרוא את החלטת הוועדה בצורה הוגנת. לקרוא משפט זה לא לקרוא את החלטת הוועדה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> עוד לא סיימנו את התשובה. אגב, הממשלה מזדהה לחלוטין. הדבר הזה, אני רק אזכיר לך – נדמה לי, אדוני היושב-ראש, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, ראש הממשלה ושר האוצר, הדבר הזה נקבע בדיון עם יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה חבר הכנסת חיים כץ. זה בא לידי ביטוי בהחלטה של ועדת כנסת – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ואם תקשיבי לתשובה עד הסוף, אני מקווה שתהיי מרוצה. בהתאם להחלטה, גברתי – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא יכולה לשמוע אותו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תשתדלי. לא יכולה – תשתדלי. בהתאם להחלטה, הוקם הצוות האמור והגיש לוועדת העבודה המלצותיו ומתווה להגדלת קצבאות השר"מ ב-26 בפברואר, כפי שהתבקש. ההמלצות כוללות תיקוני חקיקה של סכומי קצבאות השירותים המיוחדים לאנשים עם מוגבלות – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> בתקנות, לא בחקיקה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אשר יוגשו לממשלה החדשה ולכנסת העשרים לצורך תיקון החוק והתקנת תקנות מתאימות. ועדת העבודה והרווחה כאמור תמליץ – כך החלטתם – לממשלה החדשה לתקן את החוק בהתאם. אדוני היושב-ראש, על אף הערותיה של חברת הכנסת אלהרר, קודם כול אין ויכוח. בואו נתחיל מזה שאין ויכוח. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אדוני – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אין ויכוח, הדבר הזה הוחלט כבר. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אז למה אתה מתווכח? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת רוזנטל, אני מציע לכם, לכולכם, אם אתם רוצים, אני מעריך שגם ימונה – לא מעריך, אני יודע – שימונה גם שר אוצר חדש; הבנתי על-פי ההסכמים הקואליציוניים שגם יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה המיועד אולי יושב במליאה הזאת כרגע; יושבים כאן. הדבר הזה הובטח, הוא יקוים. הממשלה החדשה תקום – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> זה הליך ארוך, תקנת שר אוצר. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> זה לא בסדר, אדוני, לא צריך חקיקה, זאת תקנה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא אמרתי שצריך חקיקה. ידידי, הדבר יובא להחלטתה – כן? – של הממשלה החדשה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אבל זה הוחלט בממשלה הקודמת, זו הייתה התחייבות של הממשלה הקודמת. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> נכון, הממשלה הבאה תקיים את התחייבותה של הממשלה הקודמת, בדיוק כפי שסוכם בין ראש הממשלה, שר האוצר, יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה. חברים, אני מקווה ומאמין שהממשלה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ידידי, אם אתם רוצים להמשיך לצעוק, אתם יכולים. אני אומר לכם שהדבר הזה יטופל עם הקמתה של הממשלה החדשה, וכך יהיה, בעזרת השם, בשבוע הבא. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה כבוד סגן השר מציע? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אם אתם המציעים רוצים לקיים עוד דיון – – – <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אם המציעים רוצים עוד דיון בוועדת העבודה והרווחה, אין לנו מניעה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אני רוצה שזה יהיה הדיון הראשון. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, כאשר תוקם הוועדה, היושב-ראש יקבע את סדר-היום כמקובל. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אנחנו רוצים לוועדה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אז זה מה שהצעתי. נדמה לי שאנחנו מסכימים על הכול, ואתם ממשיכים לצעוק כל הזמן. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אנחנו לא – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני, סגן השר, שניקח על עצמנו – ודאי שפורמלית, אני מניח שהמליאה תתמוך בהצעה שלך להעביר את זה לוועדת העבודה והרווחה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מעריך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני לא יודע באיזה תפקיד תכהן בקדנציה הבאה עלינו לטובה; תיקח על עצמך באמת לזרז את העניין בממשלה – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> קיבלתי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – ואני לוקח על עצמי להוציא את זה, אם נדרש העניין, לאישור המליאה. נוציא את זה מייד לאישור המליאה, ובא לציון גואל. אני באמת לא מבין, כולנו מסכימים – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> גם אין ויכוח. גם אין ויכוח, חברת הכנסת אלהרר. אין ויכוח. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בדיוק, כולנו מסכימים. אני מחכה לכך שהממשלה תאותת שהיא מוכנה ואנחנו מייד נשים את זה על סדר-היום, אולי באמת כבר בשבוע הבא. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כתמיד, קיבלתי את הצעתך הטובה, אדוני היושב-ראש, ואנחנו – אם אתם רוצים לקיים דיון נוסף – את אמרת ראשון – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא, זה לצורך הפיקוח. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בדיוק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם פתאום – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תודה רבה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם עוד שבוע-שבועיים נגלה ששום דבר לא קרה, אז נפעיל את הוועדה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תודה, וחג ל"ג בעומר שמח. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אם כן, חברי הכנסת, יש לנו לאחר מכן שתי עמדות נוספות – חברי הכנסת איציק שמולי ואיתן כבל. בבקשה, חבר הכנסת שמולי. <מיקי לוי (יש עתיד):> מה, אין הצבעה, אדוני? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו נשמע את ההצעות הנוספות, או את העמדות הנוספות, ואז נצביע. בבקשה, דקה לרשותך, חבר הכנסת שמולי. מיקרופון בבקשה לחבר הכנסת שמולי. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני מקווה שההתחייבות של חבר הכנסת אקוניס תצא לפועל כמה שיותר מהר, ואני מברך על ההודעה שלך. יחד עם זאת, צריך כמובן לקחת את הדחיפות שעליה הצביעו חברת הכנסת אלהרר ורוזנטל. עלה כאן נושא הסיעוד, אדוני, ובחצי דקה אני אזכיר כאן – אני מנצל את העובדה שכנראה גם יושב-ראש הוועדה הרלוונטית יושב אתנו כדי להעלות מחדש, גם בכנסת הזאת, את הנושא של הביטוח הסיעודי הקולקטיבי. מיליון אנשים בישראל פשוט הולכו שולל, נעקצו, נגנבו ונשדדו, והכול היה בחסות המדינה. זה נושא, אדוני היושב-ראש ואדוני היושב-ראש המיועד של הוועדה, שנהיה חייבים להידרש לו גם כן במהירות בכנסת הבאה. יש למעלה ממיליון ישראלים שמחכים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת שמולי. חבר הכנסת איתן כבל, דקה גם לרשותך, אדוני. <איתן כבל (המחנה הציוני):> תודה, אדוני היושב-ראש. קודם כול, תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר ולחבר הכנסת רוזנטל שהעלו את העניין הזה. חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, מוצפים באמת בזעקות שבר אמיתיות בנושא הזה. ובאמת תודה לכם שהעליתם את העניין הזה. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, בדיוק בנקודה הזאת, בהמשך לדברים שאמרתי קודם בעניין האחר, שהנושא – מה עוד ניתן לומר? כבר יש החלטה, כבר התקבל כל העניין הזה; ואנחנו מוצאים את עצמנו, חברי הכנסת, חסרי כל יכולות. זאת כבר לא שאלה של אופוזיציה או קואליציה. אני אומר לך, חבר הכנסת סגן השר אקוניס, באמת, אין לי ספק שאתה בעד העניין הזה, אין לי שום ספק. זו לא שאלה מי בעד או מי נגד, אלא – למה זה צריך להידחות עד תאריך כל כך רחוק? אנשים מוצאים את עצמם חסרי אונים. יש אנשים שלא מסוגלים בכלל להגיע עד השלב הזה. כי אדוני יודע שדיון הוא לא מחר בבוקר. ממשלה, סדר-יום, השבוע הבא, אחרי השבוע הבא, וזה יובא ליושב-ראש החדש, והוא קבע בינתיים – בבקשה, אדוני היושב-ראש, לפחות בעניין הזה שאתם תיקחו את זה על עצמכם להביא את זה לאלתר כבר בשבוע הבא. אין מה להמתין בעניין הזה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת כבל. אם כן, חברי הכנסת, אנחנו נצביע. על סדר-היום הצעתו של סגן השר אקוניס להעביר את הדיון לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. מי שמצביע בעד תומך בהצעה הזו, ומי שמצביע נגד מבקש להסיר את הנושא מסדר-היום. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? חברת הכנסת קארין אלהרר מוסיפה – אה, הצבעת? הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 13 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 13, אפס מתנגדים ואפס נמנעים. אנחנו מציינים לפרוטוקול שגם חבר הכנסת שרון גל ניסה להצביע בעד, אבל זה לא משנה את תוצאות ההצבעה. אנחנו העברנו את הנושא – 13 בעד, אין מתנגדים ונמנעים – לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. חברי הכנסת, אכן חג ל"ג בעומר שמח, כפי שכבר אמרנו. ונזהרתם מאוד לנפשותיכם, וזה כולל גם מדורות. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, כ"ב באייר תשע"ה, 11 במאי 2015, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 16:45.>