דברי הכנסת

דברי הכנסת ד / מושב ראשון / ישיבות ו'–ט' / כ"ב–כ"ה באייר התשע"ה / 11–14 במאי 2015 / 4 חוברת ד' ישיבה ו' הישיבה השישית של הכנסת העשרים יום שני, כ"ב באייר התשע"ה (11 במאי 2015) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 נאומים בני דקה 16 יעקב פרי (יש עתיד): 16 מיכל רוזין (מרצ): 18 איתן ברושי (המחנה הציוני): 19 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 20 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 21 מיקי לוי (יש עתיד): 21 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 23 משה גפני (יהדות התורה): 24 עפר שלח (יש עתיד): 27 דב חנין (הרשימה המשותפת): 31 מאיר כהן (יש עתיד): 33 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 34 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 35 עיסאווי פריג' (מרצ): 36 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 37 שי פירון (יש עתיד): 38 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 45 חיים ילין (יש עתיד): 46 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 47 יעל גרמן (יש עתיד): 47 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 48 תמר זנדברג (מרצ): 49 דניאל עטר (המחנה הציוני): 49 נחמן שי (המחנה הציוני): 52 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 52 עליזה לביא (יש עתיד): 53 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 54 הודעת הממשלה על הפסקת כהונתו של שר ועל הפסקת כהונתו של סגן שר 55 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 55 הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20) 55 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 56 אילן גילאון (מרצ): 71 תמר זנדברג (מרצ): 75 מיכל רוזין (מרצ): 76 יעקב פרי (יש עתיד): 77 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 78 עפר שלח (יש עתיד): 81 זהבה גלאון (מרצ): 82 קארין אלהרר (יש עתיד): 84 יוסי יונה (המחנה הציוני): 85 שי פירון (יש עתיד): 86 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 87 רויטל סויד (המחנה הציוני): 88 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 89 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 94 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 95 דב חנין (הרשימה המשותפת): 97 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 98 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 99 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 101 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 102 מיכל בירן (המחנה הציוני): 103 עליזה לביא (יש עתיד): 105 עמיר פרץ (המחנה הציוני): 107 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 109 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 110 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 111 שרון גל (ישראל ביתנו): 112 ציפי לבני (המחנה הציוני): 115 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 116 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 117 יעקב ליצמן (יהדות התורה): 118 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 120 דניאל עטר (המחנה הציוני): 122 נחמן שי (המחנה הציוני): 123 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 124 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 125 יואל חסון (המחנה הציוני): 126 יעל גרמן (יש עתיד): 129 איתן כבל (המחנה הציוני): 130 איציק שמולי (המחנה הציוני): 133 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 134 חיים ילין (יש עתיד): 136 עיסאווי פריג' (מרצ): 139 יואל רזבוזוב (יש עתיד): 141 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 143 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 146 מיקי לוי (יש עתיד): 147 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 150 איתן ברושי (המחנה הציוני): 153 מאיר כהן (יש עתיד): 154 ינון מגל (הבית היהודי): 155 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 161 יאיר לפיד (יש עתיד): 162 ענת ברקו (הליכוד): 165 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 168 זאב אלקין (הליכוד): 170 סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: 174 הודעת יושב-ראש הכנסת 188 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 188 הצעת הוועדה המסדרת בדבר הקמת הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20) 189 זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת): 190 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 190 חיים ילין (יש עתיד): 192 עיסאווי פריג' (מרצ): 193 עמיר פרץ (המחנה הציוני): 195 יואל רזבוזוב (יש עתיד): 197 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 198 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 199 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 200 תמר זנדברג (מרצ): 201 מיקי לוי (יש עתיד): 202 עפר שלח (יש עתיד): 204 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 205 יעקב פרי (יש עתיד): 205 רויטל סויד (המחנה הציוני): 206 קארין אלהרר (יש עתיד): 207 שרון גל (ישראל ביתנו): 208 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 209 שי פירון (יש עתיד): 210 עליזה לביא (יש עתיד): 219 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 220 מיכל רוזין (מרצ): 221 דב חנין (הרשימה המשותפת): 222 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 223 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 225 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 226 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 228 איתן ברושי (המחנה הציוני): 229 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 230 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 232 מיכל בירן (המחנה הציוני): 233 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 234 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 235 איתן כבל (המחנה הציוני): 236 זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת): 243 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 258 הודעת יושב-ראש הוועדה המסדרת 262 זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת): 263 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום כ"ב באייר התשע"ה, 11 במאי 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20). לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/441/20 וכלה בהצעת חוק פ/671/20 – הצעת חוק נציבות זכויות האדם, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק ביטול ההתיישנות בעבירות מין במשפחה (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, אילן גילאון, זהבה גלאון, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג; הצעת חוק לביטול ההתיישנות בעבירות מין במשפחה (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק איסור צריכת זנות וטיפול בקהילה (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברות הכנסת זהבה גלאון, שלי יחימוביץ, מיכל רוזין, תמר זנדברג ומרב מיכאלי; הצעת חוק-יסוד: הזכות לדיור, מאת חברי הכנסת אילן גילאון, זהבה גלאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (הסדרי ראייה נרחבים) (הוראת שעה), התשע"ה–2015, מאת חברות הכנסת זהבה גלאון, שלי יחימוביץ, מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – קיצור משך התקופה להרכבת הממשלה), מאת חבר הכנסת עיסאווי פריג'; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – קיצור תקופת הרכבת הממשלה), מאת חבר הכנסת מרדכי יוגב; הצעת חוק החלפת המונח בתי-אב (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברות הכנסת מיכל רוזין, תמר זנדברג וזהבה גלאון; הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון – אימוץ על-ידי בני-הזוג), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג; הצעת חוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (מדרוג עבירות ועונשים בסם קנבוס), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, אילן גילאון וזהבה גלאון; הצעת חוק-יסוד: הגבלת זכות השתיקה לנבחר ציבור, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק המאבק בשחיתות הציבורית (סירוב להשיב בחקירה פלילית) (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יאיר לפיד, שי פירון, יעל גרמן, מאיר כהן, יעקב פרי, עפר שלח, חיים ילין, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, עליזה לביא ומיקי לוי; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – חינוך למניעת צער בעלי-חיים), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת איציק שמולי; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – איסור פרסום על מאפייני חשוד למשך 48 שעות), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת עיסאווי פריג'; הצעת חוק העונשין (תיקון – החמרת ענישה לחוטף על רקע לאומני), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מרדכי יוגב; הצעת חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון – איסור ביטול גיור), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג; הצעת חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון – איסור ביטול גיור), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון – הגבלות על רכישה והחזקה של שליטה ואמצעי שליטה בחברה), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת איציק שמולי; הצעת חוק ההתיישנות (תיקון – השעיית מירוץ תקופת ההתיישנות), התשע"ה–2015, מאת חברות הכנסת מיכל רוזין, זהבה גלאון ותמר זנדברג; הצעת חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) (עבירה על סידור נישואין וגירושין), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, מאיר כהן, מיקי לוי, יעל גרמן וקארין אלהרר; הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – קיצור שבוע העבודה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק להארכת תוקפן של תקנות שעת-חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) (תיקון – סמכות לדון חשוד בעבירות ביטחון), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת עיסאווי פריג'; הצעת חוק ההתיישנות (תיקון – התיישנות בתובענות שעניינן יחסי עובד ומעסיק), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – קביעת אחוז החסימה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם (תיקון – ביטול החוק), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – פנייה לשינוי עילת סגירה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק שירות המדינה (מינויים) (תיקון – שידורי ועדות מינויים וועדות לאיתור מועמדים), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – נבחר ציבור שהורשע בעבירה שיש עמה קלון), מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק הממשלה (תיקון – ועדת שרים לענייני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת סתיו שפיר; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – נבחר ציבור שהורשע בעבירה שיש עמה קלון), מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק הממשלה (תיקון – ועדת שרים לענייני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין, עבדאללה אבו מערוף ואיימן עודה; הצעת חוק הממשלה (תיקון – ועדת שרים לענייני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת ינון מגל; הצעת חוק העונשין (תיקון – ביטול העבירה על העלבת עובד ציבור), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק העונשין (תיקון – ביטול העבירה על העלבת עובד ציבור), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין, עבדאללה אבו מערוף ואיימן עודה; הצעת חוק המאבק בשחיתות הציבורית (הרשעה בעבירה שיש עמה קלון) (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יאיר לפיד, שי פירון, יעל גרמן, מאיר כהן, יעקב פרי, עפר שלח, חיים ילין, יואל רזבוזוב, קארין אלהרר, עליזה לביא ומיקי לוי; הצעת חוק-יסוד: זכויות חברתיות, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק סל תרבות ארצי, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – תקופת אכשרה לעובדים בעבודה מחזורית), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק העונשין (תיקון – הסתה לגזענות), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק ארגון הפיקוח על העבודה (תיקון – פרסום מידע בדבר תאונות עבודה ומחלות מקצוע), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – מימון הסעה לבית-חולים), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת ישראל אייכלר; הצעת חוק העונשין (תיקון – הסתה לגזענות), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה) (תיקון – ביטול החוק), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק הממשלה (תיקון – ועדת שרים לענייני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק הממשלה (תיקון – ועדת שרים לענייני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים (תיקון – איסור הפרעה להנקה בציבור), התשע"ה–2015, מאת חברות הכנסת תמר זנדברג וזהבה גלאון; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – העדפת תוצרת הארץ במכרזי מערכת הביטחון – הארכת תוקף הוראת שעה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, מרדכי יוגב, משה גפני, יצחק וקנין, יריב לוין ומאיר כהן; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון – סיוע לחסרי דירה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת שלי יחימוביץ; הצעת חוק למניעת שימוש לרעה בהליך משפטי, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת שלי יחימוביץ; הצעת חוק למניעת שימוש לרעה בהליך משפטי, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – חובת הגשת ופרסום מצע), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג; הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון – שקיפות תקציב הביטחון), מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק-יסוד: מבקר המדינה (תיקון – חסינות המבקר), מאת חברת הכנסת שלי יחימוביץ; הצעת חוק השלכות חלוקתיות בחקיקה, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק הממשלה (תיקון – חוות דעת של רשות ציבורית בענייני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג; הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (ביטול העבירה של סירוב או הימנעות למלא שאלון), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (ביטול העבירה של סירוב או הימנעות למלא שאלון), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (עונשין), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (עונשין), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת ישראל אייכלר; הצעת חוק נישואין וגירושין, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – צבירת יחידות של שירותי גלישה באינטרנט באמצעות רט"ן מחוץ לישראל), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת נחמן שי, איתן כבל, אראל מרגלית, אילן גילאון, סתיו שפיר ושלי יחימוביץ; הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון – הארכת אשרה ורישיון ישיבה למשתתף בתוכנית זהות), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת נחמן שי, מיכל בירן, איתן כבל, אראל מרגלית, אילן גילאון, סתיו שפיר ושלי יחימוביץ; הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון – מתן אשרות ורישיונות לחוקרים במוסדות להשכלה גבוהה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת נחמן שי, מיכל בירן, איתן כבל, אראל מרגלית, אילן גילאון, סתיו שפיר ושלי יחימוביץ; הצעת חוק השידור הציבורי (תיקון – קליטת שידורי הרדיו בכל חלקי הארץ), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת נחמן שי, מיכל בירן, איילת נחמיאס ורבין, איתן כבל, אראל מרגלית, אילן גילאון, סתיו שפיר ושלי יחימוביץ; הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – חינוך חינם לפעוטות ולילדים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אילן גילאון, זהבה גלאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – חינוך חינם לפעוטות ולילדים), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק הנישואין והגירושין, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק בתי-המדרש החילוניים, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת עליזה לביא; הצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון – חובת דיווח חברתי-סביבתי), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, אילן גילאון, עיסאווי פריג' ומיכל רוזין; הצעת חוק שירות הביטחון הכללי (תיקון – אבטחת סמלי שלטון), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ ויריב לוין; הצעת חוק הממשלה (תיקון – פרסום פרוטוקול ועדת השרים לענייני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק בתי-קברות צבאיים (תיקון – חיילים זכאי חוק השבות), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק נציבות תלונות אסירים, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק דיור סוציאלי, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק סיוע בקידום תעסוקתי למשפחות של עובדים מעוטי הכנסה, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק חופשה שנתית (תיקון – חופשה לסטודנט), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים (תיקון – הגדרת עבירת מין), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק להעלאת המודעות למניעת עישון, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין, עבדאללה אבו מערוף ואיימן עודה; הצעת חוק האשפוז הסיעודי, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק הגבלת נטיעתם, ייבואם ומכירתם של צמחים אלרגניים, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – שינוי התוכנית לשירותי בריאות נוספים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק להגבלת העברת השליטה בתאגידים מרכזיים לגופים זרים, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק שילוב מקורות אנרגיה מתחדשת במערכת ייצור החשמל, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, עאידה תומא סלימאן, עבדאללה אבו מערוף, יוסף ג'בארין ואיימן עודה; הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון – ביטול איסור בדבר הפעלה עצמית של שירותי מים וביוב), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק איסור פרסום גזעני, הסתה לגזענות ורישום גזעני במסמכי תאגיד, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק ביטול פטור למתקן גישה אלחוטית (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – חיזוק הרפואה הציבורית), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק לתיקון פקודת היערות (חובת פרסום לציבור על-ידי הצבת שלט), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק לתיקון פקודת היערות (סמכויות השר להגנת הסביבה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק הגנה מפני שימוש במכשיר טלפון נייד והגבלת פרסומת, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק חובת סימון אזהרה על מכשיר פולט קרינה, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק הגנת ושיקום ים-המלח, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק מיסוי משאבי טבע, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק הגנת הסביבה (שימוש מושכל במשאבי הטבע – התרת שימוש חוזר במי דלוחין), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק שמירת הסביבה החופית (תיקון – התאמת תוכניות ישנות), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק המים (תיקון – הזכות למים וייעודם), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – איסור הטעיה לגבי תוצרת מן החי), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק הפחתת הפליטה של גזי חממה, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק מרשם האוכלוסין (תיקון – תעודות לידה ופטירה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק לתיקון פקודת הכלבת (בידוד בעלי-חיים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק העונשין (תיקון – בעילה אסורה בהסכמה תוך ניצול מעמד), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, מרדכי יוגב, דב חנין, מיקי לוי וקארין אלהרר; הצעת חוק הסדרת מקומות רחצה (תיקון – איסור גביית דמי כניסה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק הרשויות המקומיות (יחידות סביבתיות), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – מתקנים ביטחוניים), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק הגנת הסביבה (שימוש מושכל במשאבי הטבע – הקמת תשתיות למחזור מי דלוחין), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק לשיקום מפרץ חיפה, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – תסקירי השפעה על הסביבה ועל הבריאות), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – זכויות לשירותי בריאות לכל ילד הנמצא בישראל), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק תשלום שכר היועץ המשפטי ומבקר העירייה (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברות הכנסת תמר זנדברג וזהבה גלאון; הצעת חוק הגנת הסביבה (תביעות נגזרות, תביעות ציבוריות ותביעות מוקדמות), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק איסור הפליית עיוורים המלווים בכלבי נחייה (תיקון – אנשים עם מוגבלות המלווים בבעל-חיים מסייע), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הודעה לפני גביית חוב), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג ורועי פולקמן; הצעת חוק הרשויות המקומיות (אכיפת הוראות פקודת התעבורה – סמכויות פקחים), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (ביטול הפטור על רווח הון ממכירת איגרת חוב או מלווה של מדינת ישראל לתושב חוץ), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (ביטול סמכויות גבייה מינהליות), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק לתיקון פקודת מסילות הברזל (עידוד השימוש ברכבת – הקמת חניונים במחיר סביר), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק מרשם האוכלוסין (תיקון – ביטול סעיף המין בתעודת הזהות), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חובת שליחת דוח תאונה לרשויות), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (תיקון – התקנת דוד שמש), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק זיכיון צינור הנפט (תיקון – תשלום אגרה לפי פקודת מניעת זיהום מי ים בשמן), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות מופחתים למי שיצא לפרישה מוקדמת (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק להגברת האכיפה של דיני העבודה (תיקון – הפרת הוראות צווי הרחבה לעניין החזר הוצאות נסיעה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק הגבלת אשראי למקבלי שירות מאמנים, עיתונאים ומרצים, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק הרשויות המקומיות (אכיפה סביבתית – סמכויות פקחים) (תיקון – סמכויות רשות מקומית החברה באיגוד ערים), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק לידה בבית (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברות הכנסת תמר זנדברג וזהבה גלאון; הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – איסור הפליה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – הצבעה בבתי-אבות), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, יעקב פרי, אורלי לוי אבקסיס, נחמן שי, יעל גרמן, דב חנין, מיקי לוי, עפר שלח, שי פירון, תמר זנדברג ומיכל רוזין; הצעת חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) (חקירה בתוך 48 שעות), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק ועדה ציבורית מייעצת למינויי בכירים, התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק שיקום, פיצוי וסיוע משפטי לנפגעי עבירות מין, התשע"ה–2015, מאת חברות הכנסת מיכל רוזין, זהבה גלאון ותמר זנדברג; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חניה לנכים), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק ביטול מירוץ הסמכויות (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, מאיר כהן, מיקי לוי, יעל גרמן וקארין אלהרר; הצעת חוק העונשין (תיקון – הארכת ההתיישנות בעבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מיכל רוזין; הצעת חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (ביטול תיקון מס' 8), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, עיסאווי פריג', אילן גילאון, מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק העונשין (תיקון – הטפה להעברה או לגירוש של אוכלוסייה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון – תקציב המדינה), מאת חברת הכנסת שלי יחימוביץ; הצעת חוק מעונות-יום שיקומיים (תיקון – הגדרת "עיכוב התפתחותי ניכר"), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, רויטל סויד, דב חנין, חיים ילין, מיקי לוי, יעקב פרי, עפר שלח, שי פירון, תמר זנדברג ומיכל רוזין; הצעת חוק ביטול עונש המוות (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון – החרגת שפיטה בענייני רכוש בעת גירושין), התשע"ה–2015, מאת חברות הכנסת מיכל רוזין וזהבה גלאון; הצעת חוק העונשין (תיקון – חילוט רווחי סרסרות), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק העונשין (תיקון – חילוט רווחי סרסרות), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק שליחת יד בכספי לקוח (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – מחלקות לעבירות מין), התשע"ה–2015, מאת חברות הכנסת מיכל רוזין, מרב מיכאלי וזהבה גלאון; הצעת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים (תיקון – קיצור תקופות התיישנות ומחיקה ומניעת השגת מידע בדרך לא הולמת), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת יריב לוין; הצעת חוק החברות (תיקון – הקמת מאגר דירקטורים חיצוניים בחברה ציבורית), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון – אפשרות לקבלת פטור מבניית מקלט בהרחבת בית), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק מערך החוץ וההסברה, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק זכויות, שירותים והתאמות בחינוך לילדים עם צרכים מיוחדים, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, נחמן שי, יעל גרמן, דב חנין, חיים ילין, מיקי לוי, יעקב פרי, עפר שלח, שי פירון, תמר זנדברג ומיכל רוזין; הצעת חוק פיקוח על צהרונים, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, נחמן שי, רויטל סויד, דב חנין, חיים ילין, מיקי לוי, יעקב פרי, עפר שלח, יעל גרמן, שי פירון, תמר זנדברג, מיכל רוזין וקסניה סבטלובה; הצעת חוק הורים וילדיהם, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת גילה גמליאל ויואב קיש; הצעת חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין (תיקון – הוצאת צו פיקוח חדש לאחר תום התקופה המרבית), התשע"ה–2015, מאת חברות הכנסת מיכל רוזין, תמר זנדברג וזהבה גלאון; הצעת חוק אחריות אזרחית בשל זיהום סביבתי, התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק פרסום מקבלי היתרים להזרמה לים (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – ביזוי אדם מחמת משקל), התשע"ה–2015, מאת חברות הכנסת תמר זנדברג וזהבה גלאון; הצעת חוק איסור הפליה מחמת משקל (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, אילן גילאון, עיסאווי פריג' ומיכל רוזין; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חדרי הנקה בבניינים ציבוריים), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק חובת הצגת תג זיהוי והזדהות של עובד ציבור, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חישוב דמי לידה לפי ממוצע שנת עבודה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק הליך טיפול מזורז על-ידי גוף ציבורי בחולה הנוטה למות, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (שמירת מרחק בעת עקיפה של רוכבי אופניים), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק איסור הפליה של תלמידים במערכת החינוך (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק הרשויות המקומיות (גמול השתתפות בישיבות והחזר הוצאות לחברי מועצה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק השכירות והשאילה (תיקון – הגבלה על העלאת דמי השכירות), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק הגנה על עובדים בעת אירוע אסון המוני, התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק הרשויות המקומיות (זכויות וחובות של חברי מועצה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק חופשה שנתית (תיקון – חישוב ניצול ימי חופשה בעת פדיון חופשה), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק זכות יוצרים (תיקון – זכויות עיתונאים על יצירותיהם), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק זכות יוצרים (תיקון – זכויות עובדים על יצירותיהם), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק הגנת השכר (תיקון – ניכויים לשמירת זכויות), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הבטחת תשלום במחיקת מעביד ממרשם), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (חובת קביעת תקן כליאה), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון – החלת הוראות על בגיר שסובל מאנורקסיה נרבוזה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (הסדרת מבנים לתנועות-נוער), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק החזר הוצאות כספיות בגין עריכת נישואין אזרחיים בחוץ-לארץ למי שאינם רשאים להינשא על-פי הדין הדתי, התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק חופשה שנתית (תיקון – קצובת הבראה), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק החזר הוצאות כספיות בגין עריכת נישואין אזרחיים בחוץ-לארץ למי שאינם רשאים להינשא על-פי הדין הדתי, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק להגנה על האגן הצפוני של ים-המלח, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מרחב מחיה לאסיר ותקן כליאה), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון – יידוע זכויות חשודים), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק ניירות ערך (תיקון – דיווח תאגיד על יעד ומטרת תרומות), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת נחמן שי, מיכל בירן, איתן כבל, אראל מרגלית, אילן גילאון, סתיו שפיר ושלי יחימוביץ; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון – יידוע זכויות חשודים), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק להסדרת מינויים בשירות החוץ, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון – יידוע זכויות חשודים), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת ינון מגל; הצעת חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (תיקון – פיקוח על מוצרי מזון לתינוקות), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק הסנגוריה הציבורית (תיקון – פיקוח על החזקה בבידוד או על החזקה באיפול תקשורתי), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת עיסאווי פריג', אילן גילאון, זהבה גלאון ותמר זנדברג; הצעת חוק השמירה על המקומות הקדושים (תיקון – הבטחת פלורליזם דתי), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק הסנגוריה הציבורית (תיקון – פיקוח על החזקה בבידוד או על החזקה באיפול תקשורתי), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת נכד), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – חובת סימון נפח האריזה המרבי והנפח בשימוש), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק אוויר נקי (תיקון – איסור הפעלת מפוחים), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק העונשין (תיקון – החמרת ענישה בעבירת הסתה לגזענות שנעברה בידי עובד הציבור), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מיכל רוזין; הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – ייעוד תשלומים לרכישת חלקת קבר), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק העונשין (תיקון – החמרת ענישה בעבירת הסתה לגזענות שנעברה בידי עובד הציבור), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת עבדאללה אבו מערוף, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, דב חנין ויוסף ג'בארין; הצעת חוק זכויות, שירותים והתאמות בחינוך לילדים עם צרכים מיוחדים, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – סיכום פנייה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית (תיקון – קבורה דתית חלופית), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – סיכום פנייה), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק לימודי יסוד במערכת החינוך, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון – הוצאה כספית לפעילות אזרחית באזור), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון – פעילות ציבורית), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – סיכום פנייה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אורי מקלב ומשה גפני; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – תשלומים על-פי ימי עבודה), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חובת שידור ישיבות והקלטתן וניהול פרוטוקול ופרסומו), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק איסור הונאה בכשרות (תיקון – פיקוח על מחירי תעודת הכשר), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – חובת שידור ישיבות והקלטתן וניהול פרוטוקול ופרסומו), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – הסכמה מדעת של קטין), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, אורלי לוי אבקסיס, יעל גרמן, דב חנין, מיקי לוי, יעקב פרי, עפר שלח, שי פירון ומיכל רוזין; הצעת חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (תיקון – התחדשות עירונית), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק זכויות למשפחות של אנשים עם מוגבלות, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, אורלי לוי אבקסיס ואילן גילאון; הצעת חוק מימון מפלגות (תיקון – תשלומים לצוות הפרלמנטרי), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מיכל בירן; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – ביטול הוראות בדבר הצבעת אי-אמון בממשלה), מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון – החמרת הענישה על מסייעים לשוהים בלתי חוקיים), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מרדכי יוגב; הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (פיצוי ללא הוכחת נזק לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, מיקי לוי וקארין אלהרר; הצעת חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית) (תיקון – התרת נישואין אזרחיים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק פיקוח על רווחי שיווק בתוצרת חקלאית, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איציק שמולי, משה גפני ודניאל עטר; הצעת חוק פיקוח על רווחי שיווק בתוצרת חקלאית, התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק שילוב נציגי ציבור בוועדות ציבוריות (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חניה במקום המסומן כמקום חניה לנכים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, נחמן שי, יעל גרמן, דב חנין, מיקי לוי, יעקב פרי, עפר שלח, שי פירון, תמר זנדברג ומיכל רוזין; הצעת חוק ההגבלים העסקיים (תיקון – בעל השפעה מהותית והוראות שונות), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אראל מרגלית, שלי יחימוביץ, עמיר פרץ, סתיו שפיר, דב חנין, מרב מיכאלי, עמר בר-לב וזהבה גלאון; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חובת יידוע מבוטחים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, נחמן שי, יעל גרמן, רויטל סויד, דב חנין, מיקי לוי, יעקב פרי, עפר שלח, שי פירון, תמר זנדברג ומיכל רוזין; הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון – השתתפות בשכר לימוד), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק הגבלת אשראי ספקים למוסדות המדינה, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת רועי פולקמן, אלי כהן, מירב בן ארי, בצלאל סמוטריץ ואיתן כבל; הצעת חוק הגבלת אשראי ספקים למוסדות המדינה, התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון – הכרה בעובדי כפייה כזכאים לתגמול), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יאיר לפיד, מאיר כהן ומיקי לוי; הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת נכד), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת מיכאל אורן, רועי פולקמן, מירב בן ארי, אלי כהן, טלי פלוסקוב ורחל עזריה; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – דמי אבטלה לעצמאים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אלי כהן ורועי פולקמן; הצעת חוק שירות המדינה (מינויים) (תיקון – ייצוג הולם לעולים חדשים), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת יחיאל חיליק בר; הצעת חוק ציון שם ההורה בטופס, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון – חובת נימוק החלטה שלא להורות על מתן צו הגנה), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – דמי אבטלה לעצמאים), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק-יסוד: השירות הציבורי, מאת חברי הכנסת מיקי לוי, חיים ילין, יואל רזבוזוב, יעל גרמן, יעקב פרי, מאיר כהן, עפר שלח, קארין אלהרר, עליזה לביא ושי פירון. עוד אבקש להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת הוועדה המסדרת בדבר סדרי דיון מיוחדים בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בהצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20). תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <נאומים בני דקה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, כרגיל אנחנו פותחים בנאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה לצורך ההרשמה. מי שמעוניין להשתתף יצביע. אני אבקש מחבר הכנסת יעקב פרי, בינתיים, לפתוח את הדיונים, עד שיביאו לי את הרשימה. בבקשה. <יעקב פרי (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, הקואליציה הנוכחית היא משאבת כספים של משלם המסים לטובת אלו שלא משלמים מסים, ולפי ההסכמים הקואליציוניים גם לעולם לא ישלמו. <משה גפני (יהדות התורה):> אתה יכול, אדוני היושב-ראש, לרשום גם אותי? אני לא נרשמתי קודם. <מיכל רוזין (מרצ):> גם אני. <משה גפני (יהדות התורה):> אני חייב לדבר על משלם המסים. <יעקב פרי (יש עתיד):> בואו נדבר רגע על גודל המחדל בנוגע לכספים הקואליציוניים. ראש הממשלה אישר העברת כספים קואליציוניים לשותפים הטבעיים שלו לפי מפתח של 20 מיליון שקל לחבר כנסת. 20 מיליון שקלים חדשים לכל חבר כנסת במפלגות שסוחטות את הציבור, ואתם יודעים מה אפשר לעשות בכסף הזה. בואו ניקח לדוגמה משרד אחד, את משרד הכלכלה, משרד שאחראי בין היתר לשילוב חרדים בעבודה – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – מע"מ אפס. <יעקב פרי (יש עתיד):> – – שילוב שהוועדה שעמדתי בראשה לקחה על עצמה לקדם. שילוב חרדים בעבודה בא לידי ביטוי גם בהחלטת הממשלה מס' 638, ומי שעמד בראש הממשלה הזאת – נכון, אותו ביבי שמוכר את החוק הזה בנזיד עדשים. מדובר במרכזים אשר מאתרים, מכשירים ודואגים גם להשמה של גברים חרדים בשוק העבודה. שני מרכזים כאלה, אדוני היושב-ראש, עולים – ניחשתם – 20 מיליון שקלים. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יעקב – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה הם היו עושים אם לא היו חרדים במדינה? מה הם היו עושים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת גפני. חבר הכנסת גפני. <משה גפני (יהדות התורה):> מה היינו מקבלים? מה הם עשו? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בוא נסכם, אני אתן לך דקה ועשר שניות. רק אל תפריע לאחרים. <מיקי לוי (יש עתיד):> היינו ממציאים, גפני, היינו ממציאים אתכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת ינון מגל, בבקשה. נרשמת? <ינון מגל (הבית היהודי):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא נרשמת. חבר הכנסת שרון גל? <שרון גל (ישראל ביתנו):> לא נרשמתי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חיפשתי בייאוש רב איש מן הקואליציה לדבר. אז לכן אני אזמין את חברת הכנסת מיכל רוזין. בבקשה, גברתי. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:> יולי, הוא הזכיר לך שהוא לא בקואליציה, שרון גל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. שרון גל התכוונתי, כן. מיכל רוזין – בבקשה, גברתי. עכשיו יש לי רשימה, אני הרבה יותר בטוח בעצמי. <מיכל רוזין (מרצ):> כנסת נכבדה, חבר הכנסת גפני, חסרת לנו מאוד הבוקר בדיון. אני אמרתי את זה לפרוטוקול, שאתה חסר לנו מאוד בדיון הבוקר. לצערי הרב, הכנסת מצליחה להפתיע אותנו כל פעם מחדש, ואותו ראש ממשלה – לא תגידו החלפנו שלטון, החלפנו הנהגה – אותו ראש ממשלה עושה פליק-פלאק לאחור. הוא ביטל על-פי סעיף 98 ועשה סדרי דיון על מנת ליצור פה משילות ויציבות, והסבירו לנו עד כמה הממשלה רעועה והיא צריכה משילות ויציבות, ועכשיו הוא עושה פליק-פלאק לאחור, ובשם היציבות והמשילות הוא שוב מבקש לבטל את החוק שהוא רצה בו, והוא רוצה להגדיל, כמובן, גם את הממשלה וגם את מספר סגני השרים. אני חושבת שהמהות היא לא רק ההגדלה ולא רק התקציב, ועוד הרבה ידובר על כך, ויש מה להגיד על התקציב, אלא בעצם העניין, שכדי ליצור משילות ויציבות אנחנו צריכים לספק גם לחברי הכנסת, אבל בוודאי לאזרחים והאזרחיות בישראל, הבנה מה הם החוקים, מה הם כללי המשחק. לא לשנות אותם כל שנתיים. וכמו שאני אומרת כל הזמן, מה שחסר פה זה לא יציבות שלטונית, מה שחסר פה זה מנהיגות אמיתית. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת רוזין. חבר הכנסת איתן ברושי – בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, רק לפני ימים מספר עסקנו בשאלת אחינו בני העדה האתיופית, ואני חושב שעל זה הכנסת מאוחדת, לעומת הדיונים שצפויים להיות פה בימים הקרובים. ואני מציע לך, אדוני היושב-ראש, להחליט שהופכים את המילים למעשים ולהגיע להבנה עוד לפני תקציב 15'-16' על תוכנית פעולה, ואולי גם ימצאו לנכון להכניס את זה לקווי היסוד בהסכמים הקואליציוניים. אני רוצה לומר שהתנועה הקיבוצית לא חיכתה לדיון הזה. 16 קיבוצים קולטים למעלה מ-100 בני העדה האתיופית בכל רחבי הארץ, מברעם בגבול לבנון עד יוטבתה בערבה הדרומית, לתוכנית שנקראת תל"מ, של שנה ומעלה בקיבוץ. 30% נשארים יותר, וחלקם אפילו עוסקים שם תקופות ממושכות בלימודים, עבודה ומגורים, תוך כדי פתיחת הלב והבית של הקיבוצים, במימון חלקי של המדינה ובהשתתפות הקיבוצים, לרבות מימון המטה במאות-אלפי שקלים על חשבון התנועה הקיבוצית. ואני רוצה לומר שהמבחן של הדיון הזה, שלא הסתיים, כפי שגם אומרים אחינו בני העדה האתיופית, הוא בהפיכת המילים האלה לתוכנית פעולה. ומה שאני רוצה לומר לממשלה שמתחלפת, ולך, היושב-ראש, אפשר להכפיל את התוכנית, אפשר להגדיל את המאמצים ולעשות יותר, אם בסדר העדיפויות ייתנו לזה יותר שקלים ופחות דיבורים. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת חמד עמאר, ואחריו – חבר הכנסת ג'בארין. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול נפגשתי עם בחור צעיר דרוזי, חייל משוחרר, שבנה את ביתו על האדמה שלו ובית-המשפט הרשיע אותו בבנייה בלתי מורשית. אני הסברתי מה ההבדל בין בנייה בלתי מורשית, לפי דעתי, לבנייה בלתי חוקית, ואני אסביר לחברי הכנסת. בנייה בלתי מורשית זה שבונים את הבית שלנו על האדמה הפרטית שלנו. לא בונים את הבית שלנו על האדמה של המדינה. ואותו בחור צעיר, שהוא גם חייל משוחרר – בית-המשפט קנס אותו ב-125,000 שקל, שלושה חודשי עבודת שירות, ובתוך שנתיים הוא אמור להרוס את הבית שלו אם לא יספיק להוציא רישיון. אני מעלה את הנושא של תכנון ובנייה כבר שש שנים בכנסת, מעל שש שנים, ואני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, לא התקדם שום דבר, ולא נראה לי שיתקדם בשנתיים הקרובות שום דבר. לכן אני קורא לבתי-המשפט, אני קורא לשר הפנים החדש שיהיה, או שר האוצר – אני לא יודע איפה יהיה מינהל התכנון – שייקחו את הנושא של תכנון ובנייה במגזר הדרוזי בצורה רצינית כדי לפתור את הבעיה הזאת אחת ולתמיד. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> תדבר גם אתה על מה שאתה רוצה. כשאתה רוצה לדבר על הערבים, תדבר על מה – – – אני מדבר על הדרוזים. אני מייצג את הדרוזים כאן, לא מייצג אף אחד אחר. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת ג'בארין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, בשבוע שעבר נפסלה בחינת הבגרות של עשרות-אלפי תלמידים ערבים, בחינת הבגרות בעברית. לצערנו, זה לא המקרה הראשון שנפסלת בחינה כזו. זה משאיר את התלמידים, במקרה הזה התלמידים הערבים, בסיכון שהם אפילו לא יוכלו להשלים את הבגרות לפני הכניסה לאוניברסיטה. אני חושב שיש כאן מחדל נורא של משרד החינוך, וצריך פשוט שמישהו ייקח כאן אחריות. והכתובת היא ברורה: משרד החינוך צריך לא רק לחקור מה שקרה, אלא לדעתי צריך להקים ועדת חקירה שתגיש המלצות איך דברים כאלה לא יישנו. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ג'בארין. לידיעתך, אושרה גם שאילתה דחופה, שתישאל ביום רביעי, בנושא הזה, ואני מקווה שגם נקבל מהממשלה תשובה בדיוק בנושא שעליו דיברת. חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מחזיק בידי דוח עב כרס בנושא "מעיין החינוך" של ש"ס. יותר מ-100 עמודים. והנה אני נחרד לגלות שבהסכמים הקואליציוניים – ותכף אני אדבר על הדוח הזה – נחתם הסכם שמי שייתפס בשקר, בדיווח לא נכון, בשליחת ידו לקופה הציבורית, לא יעשו לו שום דבר. ראה זה פלא: שחיתות בחסות הסכמים קואליציוניים. ובדוח המפורט הזה, שאני מחזיק ביד שלי, בין היתר: תשלומי שכר פיקטיביים, פעלולים חשבונאיים כדי לרמות ולהוציא כסף מהמדינה, בזבזנות בניהול נכסים – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – העסקת קרובי משפחה, קליטת מוסדות שכלל אינם קשורים לרשת במטרה להרוויח עוד ועוד תקציבים. הרשת סיימה את שנת הכספים שלה עם 140 מיליון שקל מינוס; ומהיכן שולם הכסף? כמובן, מתקציב המדינה. ואני נחרד לגלות שאותם מנהלים שדיווחו דיווחי שקר – מנהל ששלח ידו לקופה הציבורית – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – מנהל שגנב, לא תוגש נגדו תלונה במשטרה ולא יינקטו כל הליכים פליליים נגדו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <מיקי לוי (יש עתיד):> למה? כי בהסכמים הקואליציוניים דאגו – שזה עניין של טעות; מקסימום יקזזו כסף מהתקציב הבא, ולא יינקטו נגדו הליכים כלשהם, פליליים או משמעתיים. זוהי – אני אומר לך, אדוני היושב-ראש – פשוט מאוד מאפיה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – בחסות הסכמים קואליציוניים, ותו לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. לידיעת חברי הכנסת, אני אומר תודה משתי סיבות: א. כי אני מנומס; ב. כי נגמר הזמן. אז – נא לשים לב גם לסיבה השנייה. <משה גפני (יהדות התורה):> הוא קרא לנו מאפיה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת טלב אבו עראר – בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת משה גפני. אני רואה שאתה לא יכול להתאפק יותר. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על אירוע טרגי שקרה ביום שישי בערב ביישוב הבלתי-מוכר אום-אלחיראן, שקרוב ליתיר, שבו צעיר עבר ליד בריכה – הצעיר נקרא סלאח אבו אלקיעאן – והחליק בבריכה הזאת, עד שטבע ונהרג. הייתה שם משפחה, קבוצת אנשים, שסיירה ליד הבריכה; הזמינו כוחות הצלה, הזמינו משטרה. הגיעה המשטרה, הגיעו כוחות ההצלה והתחילו בחיפושים, ביום שישי בערב, 20:00, 21:00, ולקח להם לחפש ארבע שעות, ואחרי ארבע שעות אמרו: סיימנו להיום, מחר נחדש את החיפושים. הם באו למחרת, שבת, ב-09:00, כוחות משטרה, כוחות הצלה, וחיפשו עד שעה 15:00. ובשעה 15:00 הודיעו למשפחה שם: חברים, אין שום סיכוי שבעולם שהוא נמצא כאן. אין בבריכה אף אחד, אף גופה, אף אדם בכלל. חיפשנו בכל הבריכה, ואז – סיימנו. ובשעה 15:00 בדיוק הגיעה קבוצת מצילים ערבים מיפו, קבוצה פרטית, ואז ביקשו מהמשטרה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> לא, זה חשוב, תשמע עוד חצי דקה, ברשותך. – – ואז ביקשו מהמשטרה להיכנס לתוך הבריכה, והמשטרה סירבה, עד שהתושבים שם צעקו, והכניסו אותם. בתוך 20 דקות, מכובדי היושב-ראש, ארבעה צעירים מיפו – שאני מודה להם מעל הבימה הזאת – הוציאו את הגופה של סלאח אבו אלקיעאן; בתוך רבע שעה. איך אפשר באמת שהמשטרה וכוחות ההצלה יעזבו את הבריכה בלי להוציא את הגופה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אם היה במקום הערבי הזה יהודי, היו משאירים אותה בתוך הבריכה הזאת? הבריכה, דרך אגב, פרוצה מכל הצדדים, היא לא מגודרת והיא מסוכנת לכל עובר אורח. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. חבר הכנסת גפני – בבקשה, אדוני, דקה לרשותך. אחריו – חבר הכנסת עפר שלח. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני לא חשבתי לדבר עכשיו, אבל הם פשוט בכוונה עושים לי את זה, אנשי יש עתיד. אני רוצה לדעת, חבר הכנסת מיקי לוי, כשהיית סגן שר האוצר, הדוח הזה על "מעיין החינוך התורני", זה היה בזמן הזה? עכשיו היה או בזמן שלך? האם בזמן שלכם היו 23 שרים או היו 18? האם גם אז מישהו הלך לבג"ץ כדי לערער על עבודת הכנסת? לא משנה שבג"ץ זרק אתכם מכל המדרגות. אני מבקש לדעת – אדוני היושב-ראש, האנשים האלה, ביש עתיד, חמאת הקואליציה הקודמת עוד מרוחה על ראשם, עם כל המחדלים שהיו, והם מעזים לבוא לכאן כאילו הם עכשיו הגיעו מהמאדים. כל המחדלים האלה הם מחדלים שלהם. ואני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, שלא שמעתי אותם כששי פירון, כשהיה שר החינוך, עשה קייטנה לילדים בכיתות א'-ב' בשדרות, אבל אם אתה חרדי אתה לא זכאי לקייטנה. הטילים וה"קסאמים" שעפו מרצועת-עזה לשדרות הבחינו, כאילו, בין הילד החרדי לבין הילד שאיננו חרדי. היה צריך לזרוק אתכם מכל המדרגות. אתם מעזים היום לבוא ולהטיף מוסר? לדבר על כספים? על איזה כספים מדובר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> מדובר על דברים שאתם פשוט לקחתם – אתם פשוט שונאים את הציבור החרדי – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני, לא מדובר על – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – שונאים את הילדים שלו, שונאים את הבנות שלו – – <עליזה לביא (יש עתיד):> גם אני שונאת את – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – שונאים את הציבור החרדי. ואתם לא יכולים לדבר על שום דבר אחר. אתם לא מוכנים – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> האם – – – זה דבר אלמנטרי? האם – – – <משה גפני (יהדות התורה):> זה לא בסדר, אני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כי הזמן שלך נגמר, חבר הכנסת גפני. <משה גפני (יהדות התורה):> אתם שונאים את הציבור החרדי – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – אתה מבין את זה? זה – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> שונאים. הם שונאים את – – – הציבור הזה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> ומה יש להגיד לכם על – – – בזמן החרדים? אתם לא מדברים על שום דבר – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת גפני – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – לא על תעסוקה, לא על חינוך – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – זה לא נאום הבכורה שלך. <משה גפני (יהדות התורה):> – – לא על רווחה, לא על כלום. זה הדבר היחיד שיש לכם. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה לא הדבר היחיד – – –? <משה גפני (יהדות התורה):> אתה מנפנף לי בדוח כשזה היה בתקופה שלך כסגן שר האוצר. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – אתה תשמע מאתנו עוד הרבה מאוד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת גפני, תודה רבה. חבר הכנסת שלח – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. <עפר שלח (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כשהייתי נער – ואני שמח ששר החינוך לשעבר נמצא פה – הייתה נהוגה בבחינות בתנ"ך השאלה "מי אמר למי?" אז אני אשאל אתכם מי אמר למי – ואני מצטט: אם היו מייעדים את אותם כספים למטרות שהבטיח ראש הממשלה, זה היה יכול להיות דבר אדיר. שיגיד: אני חוסך שני סגני שרים ואני מעביר החלטה על עוד 100 מיטות בכל שנת תקציב; אני מקים רשות למלחמה באבטלה על סמך משרדי הממשלה הקיימים – – <משה גפני (יהדות התורה):> בזמן שלכם – – – <עפר שלח (יש עתיד):> – – ומעביר כסף למאבק לצמצום האבטלה – – <משה גפני (יהדות התורה):> כמה שרים היו – – –? <קארין אלהרר (יש עתיד):> די, גפני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מספיק, חבר הכנסת גפני. <משה גפני (יהדות התורה):> כמה שרים היו? – – – כאילו אנחנו במאדים. <עפר שלח (יש עתיד):> – – היו מריעים ואומרים – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – כמה כסף – – – <עפר שלח (יש עתיד):> גפני – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת גפני, שמענו אותך. <עפר שלח (יש עתיד):> – – – אני צריך לומר דברים פעמיים? <משה גפני (יהדות התורה):> – – – שר האוצר במשרד הבריאות – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. כרגע עפר שלח ברשות הדיבור – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – נמאסתם – – – <עפר שלח (יש עתיד):> אדוני, מכיוון שמדובר על ציטוט, אני אחזור על הדברים, אם חבר הכנסת גפני ייתן לי רשות דיבור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני גם אוסיף לך דקה זמן, מכיוון שלא יכולת לדבר. <עפר שלח (יש עתיד):> אז אני שואל שוב – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני יכול לדבר אחריו? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת גפני. <עפר שלח (יש עתיד):> גפני, זה לא ייגמר. – – אני שואל שוב – מי אמר למי: אם היו מייעדים את אותם כספים למטרות שהבטיח ראש הממשלה, זה היה יכול להיות דבר אדיר. שיגיד: אני חוסך שני סגני שרים ואני מעביר החלטה על עוד 100 מיטות בכל שנת תקציב; אני מקים רשות למלחמה באבטלה על סמך משרדי הממשלה הקיימים ומעביר כסף למאבק בצמצום האבטלה והעסקת מובטלים. גם אנשים שלא בחרו בראש הממשלה היו מריעים ואומרים: זה האיש שאנחנו חפצים ביקרו, זה האיש הממלכתי שנבחר ועושה את מה שהוא אמר? מכיוון שאני לא מניח שיש פה מישהו שזוכר, אז הנה פתרון השאלה: זה היה כמובן חבר הכנסת ישראל כץ, בדיון על הגדלת הממשלה ביולי 1999. אתמול השר ישראל כץ הרים את היד בעד הגדלת הממשלה – בזבוז של עוד יותר כסף, בהליך עוד יותר מבזה. אז אני מבין, כנראה השר כץ לא טוב בבחינות, ולכן הוא לא יהיה שר החינוך, אבל עם זיכרון כזה וכבוד כזה לדברים שלו עצמו, אולי יותר טוב ככה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עפר שלח. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מאיר כהן. <משה גפני (יהדות התורה):> 23 שרים ושמונה סגני שרים – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> די, גפני, שמענו אותך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אפילו אני כבר הבנתי. אפילו אני הבנתי. תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – ולכל שר היה בר עם משקאות באוטו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה, אני רוצה להפנות את תשומת לבם – – – <שי פירון (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> יש גם חרדים בשדרות – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת שי פירון וחבר הכנסת גפני. <שי פירון (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זהו? <משה גפני (יהדות התורה):> הוא עוד יבקש – – – <קריאות:> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני מבקש מחברי – – – להירגע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זה לא במסורת שלהם, חבר הכנסת אחמד טיבי. הם לא יודעים להירגע. עכשיו חבר הכנסת דב חנין ברשות דיבור. נא לא להפריע. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה להפנות את תשומת לבם של חברי הכנסת לכך שמחר בבוקר בשעה 10:00 אנחנו נארח בכנסת, באולם "ירושלים", פעילים של המאבק של יוצאי אתיופיה. תגיע לכנסת גם חברתנו חברת הכנסת לשעבר פנינה תמנו-שטה. אני מציע לכל חברי הכנסת להגיע לדיון הזה, קודם כול כדי להקשיב, כדי לשמוע – יכול להיות שיהיה לנו גם מה לתרום בדיון, אבל קודם כול כדאי לשמוע ולהקשיב. אדוני היושב-ראש, היום שמענו שעוד מפעל נמצא על סף סגירה, הפעם בדימונה, מפעל "מטאור". 60 עובדים עומדים להיות מושלכים לרחוב. אני קראתי בזעזוע את סיפורו את אלכס הרינגמן, עובד שהוא חולה סרטן, בן 57. לא קיבל משכורת, לא יכול לקנות תרופות, איבד את ביתו – כך נראים אנשים שמושלכים לרחוב. נמצאת אתנו חברת הכנסת טלי פלוסקוב, שהייתה ראש עיריית ערד בתקופת המאבק נגד הפיטורים שם, של מפעל "מגבות ערד". אנחנו מדברים על יישובים בפריפריה שכל מקום עבודה שם הוא מאוד מאוד חיוני. ואדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיד בצער, גם בממשלה הקודמת, ולדעתי גם בממשלה הנוכחית, שכחו את הפריפריה. לא מתייחסים לא לדימונה, לא לערד, לא לירוחם ולא לעוד הרבה יישובים בצפון ובדרום, ובטח לא ליישובים ערביים. הגיע הזמן שנשים אותם בראש סדר העדיפויות שלנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת מאיר כהן – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת סעדי. <קריאה:> סעדי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סעדי. <מאיר כהן (יש עתיד):> גפני, חבר הכנסת גפני, גם כך אתה מפריע, אז אל תפריע לי. <משה גפני (יהדות התורה):> חס וחלילה, לא התכוונתי להפריע. <מאיר כהן (יש עתיד):> בוא שב – – – והכול יהיה בסדר. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> רק אני רוצה להגיד לך כמה דברים. זה לא שייך, זה כולם מתחת למטרייה שעליה אני מדבר – חרדים, ערבים, חילונים, פריפריה ומרכז הארץ. 100 מיליון שקל זאת העלות של הרחבת הממשלה, נניח בעוד ארבעה-חמישה שרים, כמו שאתם מתכוונים. שים לב מה היה אפשר לעשות עם הכסף הזה. שים לב, אדוני. שימו לב. <קריאה:> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> זה כך. זה כך עולה, תאמינו לי. שימו לב מה אפשר היה לעשות: 700 ילדים במדינת ישראל עוסקים בזנות כל ערב. היה אפשר להקים עוד שני מרכזים בעלות של 4 מיליון שקלים לכל מרכז. היה אפשר להוסיף עוד 70,000 תלמידים למפעל ההזנה – זה עולה 50 מיליון – שיאכלו: חרדים, חילונים, ערבים. היה אפשר להוסיף עוד ארבעה מרכזים לקליטת נשים מוכות. כל מרכז עולה 10 מיליון, זה 40 מיליון. היה אפשר להמשיך את התוכנית שאני ואלי אלאלוף יזמנו, "נושמים לרווחה", ולהכניס עוד 2,000 משפחות, לרבות משפחות מהמגזר החרדי. היה אפשר לעשות את כל זה אם היינו דואגים שלא תהיה קואליציה צרה עם ממשלה רחבה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת כהן. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, רציתי לדבר על בחינות הבגרות, אבל חברי דיברו וידברו על הנושא הזה, ולכן אני לא אחזור, רק אני אומר שעכשיו קראנו והתבשרנו שעוד הפעם – כנראה דלפה עוד בחינת בגרות במקצוע אנגלית, והבת שלי עכשיו, בשעה 17:00, אמורה לגשת לבחינת הבגרות הזאת, אז אני לא יודע אם זה בסוף ייפסל או לא ייפסל, אבל זה מאוד מאוד חמור, וכנראה שום דבר לא נעשה במשרד החינוך. אני רציתי לדבר על נושא כאוב מאוד, שזה הקטל בדרכים. היום על הבוקר, אדוני היושב-ראש, התבשרנו על הריגת שני צעירים בתחילת חייהם מהכפר עילוט בתאונה מחרידה, תאונת דרכים מחרידה, בדרכם מכפרם עילוט למקום עבודתם באזור המרכז, ליד כפר-יונה. מדובר בתאונה קשה שקופחו בה חייהם של שני צעירים מהכפר עילוט: עיסאם חוסיין מוסא, בן 20, ומוחמד מרעי מוסא בן 26, בני-דודים, ונפצעו עוד שני צעירים. אני לא יודע עדיין אם מדובר בגורם האנושי, כי נראה לי ששם התשתית היא בסדר, אז כנראה הגורם הוא עוד הפעם הגורם האנושי. אנחנו לא יודעים. מדובר בתאונה חזיתית בין רכב פרטי למשאית, ואנחנו לא יודעים עדיין את נסיבות התאונה, אבל מכאן אני שולח את תנחומי למשפחה, שאנחנו מכירים, בכפר עילוט, ובערבית אני אומר למשפחות של ההרוגים: (נושא דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: מי ייתן ואלוהים ינחם אתכן ויגמול לכן שכר רב. זאת אני מאחל למשפחה בעילוט ולכל מגזרנו הערבי. תודה.) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גם אני רוצה לדבר על קורבנות תאונות הדרכים, מאחר שאני חושב שפוליטיקה זה לא רק התנגשות רעיונית או אינטרסים של מה לי ומה לך, אלא אנחנו פה עוסקים גם בהצלת חיי אדם. לכן אני חושב – תאונות הדרכים, שהן דימום מתמשך, לצערי הרב, גובות קורבנות כל יום, וחברי אוסאמה דיבר על התאונה המחרידה שקיפחו בה את חייהם שני צעירים ערבים. היה דוח של "אור ירוק" לפני כשבוע, ובדוח הזה של "אור ירוק" יש סטטיסטיקה מדאיגה מאוד, חמורה מאוד, שהיא לא חדשה. לצערי הרב, מכל הילדים בישראל שנהרגו בגלל תאונות דרכים, 60% הם ערבים. הדבר הזה מחייב את כולנו להתגייס להצלת חיי אדם דרך שני מישורים: המישור הראשון הוא התודעתי-חינוכי, לחנך לחיים בטוחים וזהירים, והשני – פיתוח התשתיות, במיוחד בחברה הערבית וביישובים הערביים. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת גנאים. אמרנו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שלום, אדוני היושב-ראש, חברים, פסטיבל – כל שנה חוזר על עצמו פסטיבל ההעתקות במגזר הערבי, פסטיבל. כל שנה כותרות: בחינה – – – <קריאה:> זה לא – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> שנייה, תן לי. – – – כותרות: הדלפות, העתקות במגזר הערבי. עשו מזה פסטיבל שנתי. עכשיו אני שואל שאלות, ואני, מכאן יש לי קריאה, אדוני היושב-ראש. הכישלון הרב-מערכתי הזה לא בא מהאוויר הריק. כל שנה אנחנו חוזרים על אותם דברים. מוצאים קורבן, הכי קל והכי פשוט להאשים אותו – התלמידים, התלמידים, התלמידים, ובשאר הדברים כאילו העניינים נמשכים רגיל. אני קורא מכאן, מאחר שמדובר בכישלון רב-מערכתי, מנכ"לית משרד החינוך צריכה לשאת באחריות, ואני אומר את זה באחריות מלאה. שנים על שנים לא הצליחו לגלות את הפושעים האלה, כדי לצייר את תלמידינו בצורה של העתקות וחברה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז אני כאן, אדוני היושב-ראש – אם משרד החינוך לא מסוגל לטפל ולתפוס את הפושעים, בעינינו כולם שותפים לפשע הזה, ממשרד החינוך עד לעובד הדואר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אומר את הדברים האלה, אדוני, כי זה נוגע לכל בית ובית. אדוני, תאר לעצמך שזה היה קורה במגזר לא ערבי. זו לא הייתה מגפה לאומית? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת פריג', תוכל לומר את הדברים האלה גם ביום רביעי, כי קיבלת שאלה נוספת ביום רביעי על שאילתה דחופה, אז תוכל להבהיר את המסר גם בנוכחות אחד השרים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת גטאס – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת שי פירון. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, העובדה שכל כך הרבה חברי כנסת החליטו לדבר היום על נושא הדלפת בחינות הבגרות מצביעה על הבעיה הכאובה שאנחנו סובלים ממנה. ממש ממש מתגלה לפני עינינו תמונה של מדינת עולם שלישי. ריבונו של עולם, איך יכול להיות כדבר הזה? הדבר הקדוש הזה, שכל ארבע השנים התלמידים מכינים את עצמם לקראתו, מגיעים לבחינה – באותו יום מבטלים להם את הבחינה. ושימו לב, ביטלו את הבחינה בערבית לפני כמה ימים. היום, כשהודלפה הבחינה באנגלית, שהיא לכל התלמידים, גם לערבים וגם ליהודים, מצאו שיטה; הם קיימו את הבחינה בשאלונים חלופיים, וזה התפרסם רק לפני כמה דקות. אז למה לא היו מוכנים כך גם בערבית? למה שהתלמידים ישלמו את המחיר? אני קורא מכאן למשרד החינוך: מה שלא תעשו, אתם האחראים. התלמידים לא צריכים, בשורה התחתונה, לשלם את המחיר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> תישאו באחריות, תמצאו את הפתרון כך שהתלמידים לא ייבחנו שוב ויקבלו את ציון המגן שלהם. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת גטאס. חבר הכנסת שי פירון, ואחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. <שי פירון (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, צר לי שחבר הכנסת גפני לא נמצא כאן, אבל כהרגלו הוא מתעסק בחצאי אמיתות. מעולם לא הייתה החלטה למנוע קייטנות של בתי-הספר של הקיץ מהציבור החרדי. הייתה החלטה לתת אותם לחינוך הציבורי. כל מי שהוא חלק מהחינוך הציבורי, בין שהוא חרדי בין שהוא ערבי – – – <משולם נהרי (ש"ס):> יש הבדל. יש הבדל. יש הבדל. <שי פירון (יש עתיד):> – – – בין שהוא חרדי. אמרתי, כל מי שהוא – – – <משולם נהרי (ש"ס):> אבל יש הבדל – – – <שי פירון (יש עתיד):> אמרתי, כל מי שהוא חלק מהחינוך הציבורי. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – <קריאות:> – – – <שי פירון (יש עתיד):> אמרתי, כל מי שהוא חלק מהחינוך הציבורי – לא כל מי שמצא לעצמו הסדרים כדי להבחין בינו לבין אחרים. הוא יכול להיות ערבי, הוא יכול להיות בחינוך הדמוקרטי, הוא יכול להיות בחינוך האנתרופוסופי, הוא יכול להיות בית-הספר "הריאלי" בחיפה. הוא יכול להיות – זה שהחרדים – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> רק לא חרדי. רק לא חרדים. <משולם נהרי (ש"ס):> – – – <שי פירון (יש עתיד):> אמרתי, כל – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> רק לא חרדים. <שי פירון (יש עתיד):> חברים, תקשיבו. אתם יכולים לצעוק כמה שאתם רוצים, משום שאני אומר את האמת – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – הכול שחור, אפילו מי – – – ב"צוק איתן". אף אחד לא קיבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מוזס. חבר הכנסת מוזס. <שי פירון (יש עתיד):> חבר הכנסת מוזס, אני אפילו לא מצליח להאמין לך שאתה צועק באמת. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> 11 גזירות הבאת עלינו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מוזס, נא לשבת. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> 11 גזירות. <שי פירון (יש עתיד):> חבר הכנסת מוזס, אני אפילו לא מצליח להאמין לך שאתה צועק באמת. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> בסדר. <שי פירון (יש עתיד):> את ההצגות אנחנו מכירים, הכול בסדר. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> הצגות? אתה הצגת. <שי פירון (יש עתיד):> אני חוזר על המשפט שאמרתי, בפעם הרביעית. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אתה הצקת – בקו"ף. הצקת לנו. <שי פירון (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> רצית לעשות לנו טובות. <שי פירון (יש עתיד):> – – אתה מוכן להגן עלי למרות שאני באופוזיציה? כי אומרים שאתה יושב-ראש של כולם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הוספתי לך דקה זמן. בבקשה, אדוני ידבר. <שי פירון (יש עתיד):> תודה. אז אני אחזור בבקשה על הדברים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> מה זה "חינוך ציבורי"? מי זה "חינוך ציבורי"? אתה הציבור? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אייכלר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אתה יוצא מהציבור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אייכלר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אתה יצאת לתרבות רעה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> "חינוך ציבורי". חצוף. החינוך היהודי זה החינוך הציבורי. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אייכלר. בבקשה. <שי פירון (יש עתיד):> אני מסתכל על כמה מחברי – ולא אומר את השמות – כמה מחברי שיושבים בספסלי הקואליציה, ואני יודע מה הם חושבים בעצמם ועושים עם עצמם עכשיו חשבון איפה הם יושבים. אני באמת מרגיש צער גדול עליהם, כי אני מכיר אותם הרבה שנים. אני אחזור – לא, לא התכוונתי אליך, חבר הכנסת חזן, אתה יכול להיות רגוע – אני יכול לחזור שוב על הדברים: מעולם לא הייתה החלטה שנגעה לציבור חרדי. הציבור החרדי הוא ציבור יקר וקדוש, למרות נציגיו בכנסת. הציבור החרדי הוא ציבור שצריך לשתף אתו פעולה בכל דבר; וילד חרדי, ללא קשר איפה הוא גר, הוא ילד חשוב לכולנו. ולכן האמירות שנאמרות כאן עכשיו, אין בהן קמצוץ של אמת, ולפעמים גם בתוך ויכוח פוליטי שהוא ראוי, ולפעמים גם בתוך ויכוח אידיאולוגי – יש ויכוח אידיאולוגי על לימודי ליבה, כן או לא – זה ויכוח תרבותי, צריך לקיים אותו – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> לכן ביטלת את חוק נהרי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מוזס, תודה רבה. <שי פירון (יש עתיד):> הרב מוזס, אני אשמח שתצעק עוד פעם ועוד פעם – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> חשמל, מים וניקיון אנחנו צריכים לבד לשלם. <שי פירון (יש עתיד):> הרב מוזס, אני – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אנחנו צריכים לבד לשלם חשמל, מים וניקיון. <שי פירון (יש עתיד):> הרב מוזס, אני אשמח שתצעק שוב ושוב כדי שאני אקבל עוד זמן. אני אשמח שתצעק שוב ושוב. אני מאוד שמח על הדרך שבה אתם – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> זה בתי-ספר מוכרים. <שי פירון (יש עתיד):> הרב – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> בתי-ספר מוכרים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מוזס, תודה רבה לך, חבר הכנסת שי פירון צריך לומר את משפט הסיכום שלו. בבקשה, אדוני. <שי פירון (יש עתיד):> אני רק אומר שבכל ההסכמים הקואליציוניים של כל המפלגות כולן לא מצאתי סעיף אחד שנוגע לכלל ילדי ישראל. אחד. בכל ההסכמים הקואליציוניים של שלוש המפלגות המדוברות, כל הסעיפים נוגעים אך ורק למגזרים שלהם – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> להשיב את הגזלה. <שי פירון (יש עתיד):> – – לא ראיתי סעיף אחד. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת שי פירון. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> באנו לתקן את הכפיוֹת שלכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מוזס, נו. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> להשיב את הגזלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עוד לא היה, נדמה לי, שהרחקתי מישהו בנאומים בני דקה. זה עוד לא היה. בבקשה, חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חבר הכנסת חיים ילין. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, זה שמונה שנים שבטייבה קיימת ועדה קרואה, ומאז התחלפו בראשותה שמונה יושבי-ראש ועדה קרואה. שמונה. הראשון היה סוהר, האחרון – מזכ"ל הליכוד לשעבר, שמתנהג כמו מושל צבאי. הוכחה לכך: אתמול הייתה לו פגישה במשרדו עם ועד העובדים ועם עוד כמה עובדים. משנודע לו שהעובדים קבעו פגישה עם ההסתדרות כדי לדון בזכויותיהם, ושבגלל פגיעתו בזכויות האלה הם כבר הכריזו על סכסוך עבודה, הוא צעק, גירש אותם, והחליט – כאילו אין חוק בארץ – שהוא משעה שלוש עובדות ל-45 יום כל אחת. לעובד אחד הוא מוריד יום מהמשכורת. ומה עוד? הוועד הכריז שמהיום עד יום חמישי הם מקיימים לפני העירייה עצרת לשעה. ההכרזה שלו הייתה: כל עובד שמשתתף בעצרת הזו יושעה ויוּרד מהמשכורת שלו שכר יום עבודה תמורת השעה הזו. האם אין חוק במדינת ישראל? האם באמת הסתיים הממשל האזרחי שנקבע שהוא מסתיים בשנות ה-60, או שבטייבה עדיין קיים הממשל האזרחי? איפה שר הפנים? <קריאה:> הצבאי. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> הצבאי, ברור. האם שר הפנים ימשיך לשתוק על ההתנהגות הזאת, או שהוא יקיים את הבחירות כמו שהבטיח, באוקטובר השנה? עד אז אני מבקש שהיושב-ראש הזה יוחלף לאלתר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חאג' יחיא. חבר הכנסת חיים ילין. אחריו – חבר הכנסת זחאלקה. <חיים ילין (יש עתיד):> אני לוקח, כבוד היושב-ראש, 15 שניות לסיפור קצר. בכל פעם שהייתי מגיע – לפעמים עצבני – הביתה, הבת הקטנה שלי הייתה אומרת: אבא, גם אני אוהבת אותך. אז מה שיש לי להגיד לכם: גם אני אוהב אתכם. אתם יכולים לצעוק עד מחר, זה לא יעשה מכם יותר צודקים, בטח לא פה, במקום הזה, שזאת כנסת ישראל שצריכה לייצג את כולם. גפני, אתה מדבר בטלפון, והבת שלי הייתה אומרת לך שגם היא אוהבת אותך, אז גם אני אוהב אותך, וזה שאתה תצעק לא יעשה אותך יותר צודק. יושב-ראש הכנסת, כידוע לך, ראש הממשלה יודע להגן על תושבי עוטף-עזה, אבל הוא קצת נכשל בזמן האחרון, כי כנראה המנהרות והטילים עוד ימשיכו ליפול עלינו. אז במקום להרחיב את הממשלה אני מציע כמה דברים: א. כבר שישה חודשים אומרים לנו במשרד הביטחון ובמשרד ראש הממשלה שאין תקציבים למכשול החדש, אין מספיק כסף. עם הכסף הזה אפשר לקחת ולהביא מיגוניות לכל החקלאים שבעצם שומרים על גבולות מדינת ישראל; ואם זה לא מספיק, אפשר להביא עוד משפחות לעוטף-עזה ולגבול לבנון; ואם גם זה לא מספיק, אז אפשר להביא עוד מים לנגב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <חיים ילין (יש עתיד):> תאמינו לי, מאז שהביאו מים לנגב – תראה איזה פריחה יש שם, ואף שיש 1.85 מיליון בצד השני, אנחנו ממשיכים לפרוח. אז שים לב כמה דברים יפים אפשר לעשות במקום להגדיל את הממשלה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת זחאלקה – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת יעל גרמן. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, מרבית המדינות בעולם יודעות לשמור על טוהר הבחינות, המצב בארץ הוא על הפנים. מצב קטסטרופלי, ממש קטסטרופלי. אנחנו מתריעים שנים רבות על כך שיש העתקות בבחינות הבגרות, שיש הדלפות של הבחינות ושצריך לעשות מעשה – להחמיר בענישה, לפטר מנהלים שעושים זאת, לפטר מורים שעושים זאת, לפטר פקידים במשרד החינוך שמעלימים עין, שלא ממלאים את תפקידם. לפחות אלה שאחראים לטוהר הבחינות לא יכולים להמשיך בתפקידם, אם פעם אחר פעם אחר פעם הם נכשלים כישלון חרוץ. צריך להדיח את כל אלה האחראים להדלפת הבחינות. צריך להעניש אותם. זאת רשלנות פושעת שגורמת נזק אדיר לאלפי תלמידים. יש מקומות שבית-ספר שלם מוענש ענישה קולקטיבית מפני ששניים-שלושה תלמידים העתיקו בעזרת פקידים של משרד החינוך. משרד החינוך עשה הסכמים עם חברות, החברות האלה מעלו בתפקידן, צריך לגמור את העסקים אתן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אלה שגנבו את הבחינות והפיצו אותן – המשטרה צריכה לעצור אותם, enough is enough. צריך לעצור את זה. די להדלפות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת זחאלקה. חברת הכנסת יעל גרמן – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ברצוני לצטט חלק מהחלטת ועדת האתיקה, שאומרת שהזכות לחופש ביטוי היא כלי עבודה ראשון במעלה עבור חברי הכנסת בתוך משכן הכנסת ומחוץ לו. אני פונה אליך, אדוני היושב-ראש, היום בוועדה המסדרת יושב-ראש הוועדה ביזה, העליב, פגע ושלל את זכות היסוד וזכות הביטוי מחברי הכנסת שהיו בוועדה. הוא סירב לשמוע לעצתו של היועץ המשפטי לכנסת, שיעץ לו להעביר את הדיון לאולם גדול ומכובד, שבו כל חברי הכנסת יוכלו לשבת בצורה נאה ומכובדת סביב השולחן, ובמקום זה העדיף להגלות ולהושיב חברי כנסת מחוץ לשולחן. הוא סתם פיות, הוא הוציא לאחר מילה אחת שאדם הוציא, שחבר כנסת הוציא, הוא ניצל את זכותו והוציא אותם מהאולם – חברי כנסת. הוא הגביל אותנו בשלוש דקות לדיון שהיה אפשר לדבר בו במשך יום שלם. הוא סירב לתת ליועץ המשפטי לכנסת לענות לנו על שאלות וסירב בסופו של דבר לתת לנו להעלות הצעות נגדיות. אני חושבת שבכך יושב-ראש הוועדה המסדרת ביזה את הכנסת, ביזה את כבוד חברי הכנסת וביזה את הוועדה המסדרת, ואני קוראת לך לטפל בנושא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת יעל גרמן. חברת הכנסת נחמיאס ורבין, ואחריה – חברת הכנסת תמר זנדברג. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני רוצה להגיד לכם שהכול נראה כל כך חשוב, ואנחנו איכשהו עדיין מצליחים לשכוח שיש אנשים בחוץ, שמצפים מהממשלה ומהכנסת לטפל בנושאים שבאמת כואבים להם. זה יותר משבועיים אני מטפלת בפנייתה של מיכל שחר, גננת מגן "חצב" ברמת-השרון, שלמרבה הצער חלתה בשנה שעברה ונאלצת להיעזר בקביים כדי לטפל בעצמה. מובן שמיכל שחר יכולה לעבוד, יכולה לתפקד, גם על-פי חוות הדעת של הרופא התעסוקתי, אבל אז – היא גננת, כמובן, של משרד החינוך – כמובן מגיע השלב שבו מעבירים אותה לוועדה רפואית, ובוועדה הרפואית שואלים אותה איך היא תתכופף כדי לטפל בילדים. ואני שואלת את עצמי על כל הגננות שאני רואה בגנים של הילדים שלי, ואיכשהו אני אף פעם לא הצלחתי להיות מוטרדת מהשאלה אם הן מתכופפות אל הילדים. אפילו שאלתי את ההורים מגן "חצב" אם הם מודאגים מרמת התפקוד שלה, והם אמרו: בשום פנים ואופן. ההורים היו הראשונים להילחם בפיטורים ההזויים האלה. בשבוע שעבר, אחרי שמיכל כהן, מנכ"לית משרד החינוך, התערבה, משום שהיא הבינה שנעשה לה עוול נוראי, היא פנתה – חזרה בעצם – לוועדה הרפואית, וועדה רפואית נוספת התכנסה בשבוע שעבר. הדבר העיקרי שיצא מהוועדה הרפואית הזאת הוא שהצליחו להתנהג אתה בצורה אנושית ולא לשאול אותה שאלות מוזרות, הזויות ואף מטרידות. חברים וחברות, אנחנו חייבים להבין שאנשים נמצאים בחוץ ומחכים לטיפול שלנו בבעיות האמיתיות, גם מפעל בדימונה שעומד להיסגר וגם גננת עם מוגבלות, למצער, שחייבת להישאר במשרתה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת נחמיאס ורבין. חברת הכנסת תמר זנדברג – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת דני עטר. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברות וחברים, איזה מזל שעבר חוק המשילות, הא? עכשיו סיעות קטנות לא יכולות לסחוט. היציבות – הממשלה היא נורא נורא יציבה, כי הסיעות הקטנות לא יכולות להפיל אותה. לא יכול להיות מצב שסיעה אחת מפילה את הממשלה. איזה מזל שהעלו את אחוז החסימה, כי ככה שלוש הסיעות שמייצגות מיעוט לא יהיו בכנסת, נכון? איזה מזל? זה ממש היה הליך גאוני, שהוביל אותו שר בממשלה, שרצה שהממשלה תהיה כל כך יציבה, עד כדי כך שיומיים לפני הרכבתה הוא נטש אותה וברח ממנה. מזל שהוא הוביל את התהליך הזה – מזל שהוא הוביל את התהליך הזה, כי אחרת לא היינו מגיעים כאן לאחת הכנסות המעניינות והאטרקטיביות והאפקטיביות שהיו. אולי יסתבר שהניצחון הגדול של הימין היה ניצחון פירוס. אני מסתכלת עליכם, החברים השותפים, שיהיה לכם בהצלחה. אבל אנחנו כאן, החלק הזה, שתראו כמה הוא מלא ומאוכלס יחסית לחלק הזה, של הקואליציה, שהוא ריק כאן, ומשווע לאיזה מישהו שאולי יבוא ולפחות יקרא איזה קריאת ביניים, משהו – נדמה לי שזה סימן טוב איך הולכת להתנהל הכנסת הזאת. אנחנו באנו לעבוד ובאנו להילחם. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. אני מזמין את חבר הכנסת דני עטר, ואחריו – חברת הכנסת קארין אלהרר. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, בהמשך לדבריה של חברת הכנסת חברתי יעל גרמן, אני רוצה לומר לך שהיום עברנו שיעור אצל יושב-ראש הוועדה המסדרת איך משתמשים בצורה אלימה בכוח שנותן המשכן הזה לרוב. אם בזה היינו מסתפקים, שבעצם הזכויות המעטות שניתנות לאופוזיציה נרמסו ברגל גסה, בצורה הכי בוטה שיכולה להיות, אם היינו מסתפקים בזה, ניחא. אבל, כשאני קורא את ההסכמים הקואליציוניים – ורק לפני זמן קצר שמעתי את יושב-ראש ש"ס אריה מכלוף דרעי מדבר על "השקופים" – ואני קורא שבהסכמים הקואליציוניים הוא רואה את אותם שקופים כשקופים אמיתיים, לא מתייחס אליהם בכלל ולא מביא לידי ביטוי בשום סעיף את מה שהוא בנה עליו את כל החזרה הגדולה שלו לפוליטיקה הישראלית. ואם זה לא מספיק, אנחנו רואים שם סעיף שבא ברגל גסה ובוטה, משתמש בכוח הזה, של הרוב, כדי להמשיך ולחבוט בשק החבטות של החברה הישראלית, וזה החקלאים בישראל. אנחנו רואים שם הצעה שבעצם מדברת על כך שאם הממשלה תחליט, שר השיכון, ויושב כאן ידידי יואב גלנט, שהגן על הקרקעות של החקלאים בצורה יוצאת מן הכלל ערב הבחירות, שותף למפלגה שמציעה הצעה שאומרת, שאם המדינה תחליט – אם הממשלה, אם שר האוצר יחליט להפקיע קרקעות של חקלאים בכל מקום כדי לפתור את הבעיות שיש למדינת ישראל – זה המשך ישיר של השימוש בכוח בצורה הכי אלימה שיכולה להיות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> ואני, כמי שמכבד אותך מאוד, אדוני היושב-ראש, כמי שיכול להשתמש בסמכותו כדי לאפשר שיח אחר בחברה הישראלית, אני מציע שתשתמש בזכות הזאת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דני עטר. חברת הכנסת קארין אלהרר. אחריה – חבר הכנסת נחמן שי. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני יושב-ראש הכנסת, חברות וחברי הכנסת, הממשלה שתישבע כאן בימים הקרובים, אני חייבת להודות, ביני לביניכם, איבדה כל צל של בושה. היא מורכבת מסיעות שחרתו על דגלן: שקופים, אחים, אחיות, אבל מסתבר שהם רואים רק חלק מאותם שקופים, מאותם אחים ומאותן אחיות. ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו הם מבישים. הם עושים שימוש ציני בכספו של הציבור. הם מדגישים את הפערים בין המגזרים בחברה, את הניתוק העמוק שלכם, חברי הקואליציה המתהווה, מצרכיו ומחולשותיו של הציבור. ההסכמים מחביאים את ההתמקדות בציבור מסוים, על חשבון רוב הציבור בישראל. נכנעתם, אדוני ראש הממשלה, שלא נמצא, כרגיל, נכנעתם לסחטנות, לרמאות, לחזיריות. ביטלתם עשייה משמעותית, או לפחות כך אתם מתכוונים, לטובת ציבור, רק כדי לספק משהו נורא צר, אינטרס כזה, שנקרא ג'ובים, סידורי עבודה. אתם עומדים להרחיב את הממשלה בהליך מאוד מאוד לא תקין, ויותר מזה, גם לא מוסרי, רק לטובת מה שדואגים לחברים. בכסף הזה, שאתם ממהרים לתת, יכולנו אנחנו, נבחרי הציבור, לעשות כל כך הרבה דברים הכרחיים, קיומיים, לציבורים השלמים האחרים במדינה, אלה שאתם לא רואים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> הכסף הזה יכול היה להגדיל משמעותית את כמות תקנים בשירות לאומי לאנשים עם מוגבלות – שלזה דאגו אחינו בבית היהודי להוציא את המקור התקציבי, שלא יהיה. יכולנו, למשל, לתת סל תמיכה לצעירים חסרי עורף משפחתי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אבל מה אכפת לכם? הם רק צעירים חסרי עורף משפחתי; שידאגו לעצמם. אז אני באמת מתביישת, אבל אני מבטיחה שאנחנו, חברי האופוזיציה, נהיה כאן ונגן על הציבור, גם כאלה שלא בחרו בנו, רק כי מגיע להם שמישהו יטפל בצרכים שלהם. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת נחמן שי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איימן עודה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, באמת הצלחה גדולה בהסכמים הקואליציוניים: כל חבר כנסת מהקואליציה העתידית לוקח הביתה איזו קופה קטנה ויוכל לחלק אותה בדרך כזו או אחרת. אני מקווה שמבקר המדינה, משרד המשפטים ועוד כמה גורמים או שומרי סף יקפידו שזה ייעשה בדרך הנכונה; אני מתפלל. זהו, מה שאפשר לומר. אבל אני שואל את עצמי לא על מה חתמו ועל מה דיברו, אלא בעיקר על מה לא דיברו. אני שואל את עצמי: איפה עומד הנושא המדיני בסדר-יומה של הממשלה שתיבחר פה בעוד יומיים או שלושה? מי בחדרים פה בבניין הזה בכלל העלה את השאלה מה קורה ליחסי ישראל והרשות הפלסטינית, ואולי מדינת פלסטין בעתיד, ואיפה זה כתוב? מה רוצה הממשלה הזאת בכלל לעשות? היא יודעת? השקיעה בזה מחשבה? היא הולכת להשקיע בזה? האם ייתכן שהפלסטינים יתאדו, הם לא יהיו פה, נקום בבוקר והכול ייגמר, והכול יהיה שלנו? לא. אנחנו יודעים, יש פה עם שני, צריך למצוא דרך לחיות אתו ביחד, צריך לחפש דרך כלשהי להסדר בינינו לבינם. למה מילה אחת לא נאמרה עד עצם היום הזה? איפה זה עומד? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת איימן עודה – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת עליזה לביא. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני שמעתי כמה מחברי שדיברו על פסילת הבחינה בשפה העברית בבתי-הספר הערביים. זה אכן נושא כואב לכולנו, ואני שואל: מי האחראי? יש התשובה הברורה והמהירה שמטילה את האחריות על התלמידים עצמם – מבצעים עונש קולקטיבי לכולם, ומבטלים את הבחינה. ואני שואל: איפה משרד החינוך? מי אחראי לזה? מי אחראי להעברת המבחנים? מי אחראי למנהלים? מי אחראי לחברות המופרטות? אני חושב – וגם בטוח – שמשרד החינוך הוא אכן האחראי העיקרי. אנחנו גם, בשם הרשימה המשותפת, מבקשים לחקור את הסוגיה, להעמיד את האחראים לדין, כי אנחנו רוצים טוהר בחינות, לרבות בבחינה בעברית. אנחנו מבקשים שמשרד החינוך יחליט שציון המגן שהיה להם יהיה גם התוצאה הסופית. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איימן עודה. חברת הכנסת עליזה לביא. אחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי, אחרון הדוברים להיום. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי וחברותי חברי הכנסת, ההסכמים הקואליציוניים הללו חושפים לנו עולם – פשוט ללא בושה – של חמדנות, תרבות של 12 שבטים, ממשלה שדואגת רק למגזרים מסוימים בחברה בישראל; אין ממלכתיות, אין אחריות, אין הבנה של מה זו החברה בישראל. ראינו הבוקר בוועדה המסדרת דורסנות, חוסר של חופש ביטוי, ואין שום מחויבות לאחריות לכולם. בושה, פשוט בושה. ולכך תוסיפו גם את הדת היהודית שהפכה להיות קרדום פוליטי. אף אחד בכלל לא מתעניין באמת בהשלכות האמיתיות על החברה בישראל. אני לא יודעת מי יהיה שר הדתות, אבל, אדוני שר הדתות המיועד, באמת לא היה כדאי שהממשלה הזאת לא תגדל במספר השרים. תחשוב מה היה ניתן לעשות עם הכספים שייחסכו לטובת המשרד האומלל הזה. הרי כולנו פה דיברנו על לבוא, לתקן, להנגיש יהדות – לא משנה מאיזה חלק של הבית. אבל מה עושים עכשיו? ואיך הדברים נעשים? תראו, למשל, מה קורה בבית-הדין הרבני הגדול בירושלים, נטול הדיינים – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – מוקפא, לא מתפקד. נשים וגברים הם בני-ערובה. מדוע לקחת משרת המשפטים את האחריות ולהחזיר אותה לשר הדתות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <עליזה לביא (יש עתיד):> אנחנו הולכים אחורה. לא נוכל להתקדם כחברה. אנחנו הולכים אחורה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. חברת הכנסת לביא, תודה. <עליזה לביא (יש עתיד):> אני קוראת לכם להתנגד להצעת הממשלה להגדלת הממשלה ל-34. באנו להתקדם, לשנות ולתקן, אל תחזירו אותנו אחורה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, ביחסי עבודה, כבוד לעובד הוא הבסיס ליחסים, בעיקר בעיריות, גם אם עירייה נבחרת, גם אם עירייה ממונה, ואני מתכוון במקרה הספציפי לטייבה, שיש בה ועדה קרואה. אסור לפגוע בכבודו של עובד, אסור להשפיל עובדים, אסור לזרוק עובדים, לגרש אותם, בשל העובדה שהם אומרים דבר הנוגד את עמדת הנהלת העירייה או ראש הוועדה הקרואה. גם כשיש חילוקי דעות, זאת לא השיטה, זה לא הסגנון. נכון, באוקטובר יהיו בחירות דמוקרטיות בטייבה, אנשי טייבה ינהלו את עצמם בצורה דמוקרטית, זו הדרישה שהייתה לנו מאז ומתמיד; אבל עד אז יחסי כבוד לעובד, לעובדים, לעובדת, זהו הבסיס ואין בלתו. אסור שיהיה שום דבר אחר. הנושא השני – צווי הריסה שהודבקו לפני שעה קלה על בתים בדהמש ליד רמלה. מדובר בהתפתחות מסוכנת. כבר נהרסו חמישה בתים בדהמש, ויש סכנה של הרס אלפי בתים ביישובים הערביים. אמרנו שזה הנושא האקוטי, הכואב ביותר, והרשימה המשותפת העלתה היום בסיעה את הנושא כנושא הכואב, הדחוף, הבהול ביותר ביחסינו, בדרישתנו מן הממשלה, ממשרד הפנים. והכנסת טוב תעשה אם תתערב בנושא, אדוני היושב-ראש, כדי שמי שבונה על קרקע פרטית – לא קרקע ציבורית, לא בית-ספר – ימשיך לגור בצורה מכובדת ויכשירו את ביתו. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. עד כאן נאומים בני דקה. כמעט הכפלנו את הזמן היום בנאומים. <הודעת הממשלה על הפסקת כהונתו של שר ועל הפסקת כהונתו של סגן שר > <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים לנושא הבא: הודעת הממשלה על הפסקת כהונתו של שר ועל הפסקת כהונתו של סגן שר. מי שיביא את ההודעה בפנינו הוא סגן השר אופיר אקוניס. <מיקי לוי (יש עתיד):> שמענו שסגן השר אקוניס התמנה לשר התקשורת. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בהתאם לסעיף 9א(6) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, מבקשת הממשלה להודיע לכנסת, כי חברותו בממשלה של שר החוץ אביגדור ליברמן נפסקה ב-6 במאי 2015, וזאת בחלוף 48 שעות מהמועד שבו מסר השר אביגדור ליברמן לראש הממשלה את כתב התפטרותו מן הממשלה בהתאם לסעיף 22(א) לחוק-יסוד: הממשלה. כמו כן מבקשת הממשלה להודיע לכנסת, בהתאם לסעיף 9א(8) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, כי כהונתו של חבר הכנסת צחי הנגבי, סגן השר במשרד החוץ, נפסקה גם היא ב-6 במאי 2015, המועד שבו נפסקה חברותו בממשלה של שר החוץ אביגדור ליברמן, וזאת בהתאם לסעיף 26(2) לחוק-יסוד: הממשלה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני, אתה כבר ערוך. תודה, אדוני, על הודעתו. <הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20)> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/915); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נעבור לנושא הבא – הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20), קריאה ראשונה, בכפוף להנחה על שולחן הכנסת. ההצעה קיבלה פטור מחובת הנחה, ויציג אותה סגן השר אופיר אקוניס, שכבר נמצא על הדוכן. בבקשה, אדוני. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, הממשלה מבקשת את אישור הכנסת לדחות בהוראת שעה את תחולתם של סעיפים 5(ו) ו-25(ד) בחוק-יסוד: הממשלה, אשר משמעותם הגבלת מספר השרים וסגני השרים, כך שלא יחולו על ממשלה שכוננה בתקופת כהונתה של הכנסת העשרים. כמו כן, הממשלה מבקשת לשנות את סעיף 5(ג) – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> מה הסיבה? חבר הכנסת אופיר – – – <קריאות:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כדי שחבר הכנסת לוי ישמע, אני אחזור: הממשלה מבקשת לשנות את סעיף 5(ג) בחוק-יסוד: הממשלה באופן אשר משיב על כנה את הסמכות למנות שר בלי תיק, סמכות אשר הייתה קיימת בחוק החל בשנת – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מה זה משנה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני רק אסיים ואומר את השנה שבה החלו בנוהל הזה של שר בלי תיק – – <מיקי לוי (יש עתיד):> סוף-סוף – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – כדי שתשמע של מי ההמצאה המפא"יניקית הזאת. ובכן, אדוני היושב-ראש, בשנת תשכ"ח, 1968. <קריאות:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, אני שומע גם במליאה, וגם כמובן בכלי התקשורת, את זעקות האופוזיציה, חבר הכנסת מיקי לוי, ואני באמת מבקש, באמת, באמת, טלו קורה מבין עיניכם. פשוט טלו אותה, טלו אותה מבין עיניכם. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, הרי זה שיא-שיאו של הגיחוך, לשמוע מסיעות בבית הזה – יש עתיד, סיעת העבודה – – <מיקי לוי (יש עתיד):> ביטלה את התפקיד הזה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – סיעת התנועה וסיעת מרצ – כל הסיעות האלה, אדוני היושב-ראש, ישבו בממשלות גדולות מן הממשלה שאנחנו מציעים כעת. כל הסיעות האלה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> שר ללא תיק זאת שחיתות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת לוי, אני יודע שהאמת קשה – גם לך, חבר הכנסת בר – אבל יש עובדות, יש מציאות. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אל תתרצו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> גברתי – – – <זהבה גלאון (מרצ):> מתי ישבנו? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לצערי, ישבתם בממשלה – לאחר שניצחתם אותנו – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> איך אתה זוכר? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני זוכר מצוין, חבר הכנסת חסון. – – ישבתם בממשלה – כיוון שנשאלתי על-ידי חברת הכנסת גלאון; לא בדיוק התכוונתי להיכנס לפולמוס הזה. אני אומר לך, לצערי, ישבתם בממשלה, כאשר ניצחתם אותנו בבחירות דמוקרטיות, כי לא התבכיינו על התוצאות. לא האשמנו ציבורים שלמים בהפסד בבחירות. קיבלנו את תוצאות הבחירות. <מיקי לוי (יש עתיד):> מה זה רלוונטי לשר ללא תיק? מה זה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ודאי שזה רלוונטי. חבר הכנסת לוי – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לשבת, חבר הכנסת לוי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת לוי, קודם כול, אתה יכול לצעוק בישיבה; לא חייבים לעמוד כדי לצעוק. אני מציע לך. ואשלים את תשובתי לחברת הכנסת גלאון: ובכן, במאי 1999 ניצחתם, המחנה שלכם. קיבלתם, אדוני היושב-ראש – נדמה לי שגם אתה עברת, כפי שמקובל בממשלים דמוקרטיים, מן הקואליציה אל ספסלי האופוזיציה, אבל מה הייתה הפעולה הראשונה של הממשלה שבה הייתה חברה סיעת מרצ – אולי לא את באופן אישי – וגם סיעת העבודה שקיבלה את הגה השלטון בראשותו של ראש הממשלה אהוד ברק? אכן כך, אדוני היושב-ראש, הפעולה הראשונה הייתה – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חכה בסבלנות, חבר הכנסת ילין, נגיע גם לסיעת יש עתיד. למה לך לקפוץ? תכף נגיע גם לסיעת יש עתיד. תמתין בסבלנות. אין סיעה, אדוני היושב-ראש, מהסיעות שיושבות בצד הזה של האולם, שלא הייתה שותפה בממשלות מנופחות, ענקיות, גדולות – הרבה יותר גדולות מהממשלה שאנחנו נשביע בעוד יומיים או בעוד שלושה ימים. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> זה מצדיק את השחיתות שלכם? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מציע לך, חבר הכנסת בר – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> זה מצדיק? דברים השתנו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת בר, אתה הרי כבר הספדת את ממשלתנו מן הכיסא שאתה יושב בו – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני עדיין מספיד אותה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – בממשלתנו הקודמת. אני מציע לך, תשמור על קור רוח, אולי תשיגו תוצאות יותר טובות בבחירות הבאות; אני לא מבטיח. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> בעזרת השם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בעזרת השם, זה בוודאות, רק שבמחנה שלכם יש כאלה הרואים את הביטוי הזה כאיזה ביטוי של התנשאות של ציבור אחד מעל ציבור אחר. עכשיו, אדוני היושב-ראש, אביה הרוחני – אביה הרוחני – של סיעת יש עתיד, הלוא הוא שר המשפטים המוערך יוסף טומי לפיד, זכרו לברכה, התנגד כשר משפטים בישראל, שר משפטים מוערך, להצעת חוק שהגבילה את מספר שרי הממשלה ל-18. <מיקי לוי (יש עתיד):> איזה שטויות. מה זה רלוונטי? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת לוי, לא צריך על כל אמיתה לקפוץ. לא צריך לקפוץ על כל אמיתה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> איזה שיעור היסטוריה. מהמם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ואכן, איש חכם, נבון ומנוסה היה מר לפיד. עכשיו נשמע עוד אמירה, אדוני היושב-ראש, של שר משפטים מוערך לא פחות – מוערך לא פחות – מטעם סיעת העבודה, שלימים שימש גם יושב-ראש מרצ. זה שילוב כזה – קודם היה בעבודה, אחר כך עבר למרצ. אגב, אדוני, אם יש דבר חמור יותר, בכל פרמטר פוליטי, מהגדלת ממשלה מ-18 ל-20 שרים, בעיני, זה מעבר ממפלגה למפלגה, ובסיעת – איך אתם נקראים היום? המחנה הציוני? יש הרי גברת ששברה כל שיא ישראלי בעניין זה, ועברה ארבע מפלגות – הרבה יותר גרוע, חברת הכנסת גרמן. אני יודע שגם את עברת – אני יודע שגם את עברת ממפלגה למפלגה. זה הרבה יותר גרוע מלהגדיל ממשלה. <יעל גרמן (יש עתיד):> זה לא קיים בכלל בחוק הזה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הרבה יותר גרוע. ובכן, כך אמר שר המשפטים המוערך, שלא בא ממפלגתי אבל נחשב לאחד משרי המשפטים הטובים – והוא לא היה משפטן – השר ביילין. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חברת הכנסת אלהרר, חברת הכנסת אלהרר, אפשר לסכור פה לדקה, לא צריך על כל דבר להעיר הערות. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> משכתב את ההיסטוריה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ובכן, כך אמר – חבר הכנסת, אנחנו נעמוד על האמת, ועל העובדות, גם כאשר הן אינן מוצאות חן בעיני סיעת העבודה, וסיעת יש עתיד, וסיעת מרצ. ובכן, יוסי ביילין, אדוני היושב-ראש, אומר כך: "השינוי שאנחנו מציעים" – אנחנו, הכוונה מפלגת העבודה – "איננו שינוי באופי קונסטיטוציוני, במשהו פילוסופי, בשאלה מוסרית, בשאלה של זכויות אדם וכדומה, אלא בשאלה מאוד ספציפית של מספר השרים וסגני השרים". "השינוי הזה", אומר שר המשפטים ביילין, "אינו קריטי בעיני". וכמובן, איך אפשר היה, חבר הכנסת חסון – אז אולי אתה היית במפלגה אחרת, עברת עוד מפלגה, ואחר כך עוד מפלגה, אבל חיים רמון אמר – שימו לב, אתם מעריכים את מר רמון כפרלמנטר – חוק-יסוד זה לא עשרת הדיברות. שימו לב טוב, אומר חיים רמון – אתם מעריכים אותו כפרלמנטר שנים ארוכות – חוק-יסוד זה לא עשרת הדיברות; לא רק שאצביע בעד החוק, אדוני היושב-ראש, אפעל שיעבור. כך אומר חיים רמון. <יעל גרמן (יש עתיד):> איך החוק הזה עבר, בוועדה מסדרת? <עיסאווי פריג' (מרצ):> איזה תפקיד מיועד לך? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מבקש, אדוני היושב-ראש, להתייחס – חבר הכנסת בר, שהיה אדם צעיר בשנת 1999, ודאי היה במשמרת הצעירה של מפלגת העבודה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הוא גם עכשיו אדם צעיר. אל תפגע בו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אבל פחות. צעיר אבל פחות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זה כולנו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אבל זה כולם, זה בסדר. ובכן, אדוני היושב-ראש, מר לפיד וסיעת יש עתיד. ובכן, את מייסדה ואביה הרוחני של יש עתיד, הלוא היא שינוי המנוחה, מר יוסף טומי לפיד, זכרו לברכה, כבר ציטטנו. עכשיו מר לפיד הבן, בצביעות שאין שנייה לה, הולך מאולפן לאולפן ומדבר נגד הרעיון של הרחבת הממשלה. אבל מר לפיד, חברת הכנסת גרמן, יחד אתך כשרת הבריאות, השר כהן כשר הרווחה, השר פרי כשר המדע – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> שינה את דעתו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> בטח לא שינה את דעתו. ודאי שהוא לא שינה את דעתו, משום שהיה לו נוח לשבת בממשלה של 22 שרים. אז לא הייתה להם שום בעיה, חבר הכנסת פרי – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> לא נכון – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> השר פרי, השר לשעבר, אני מחשיב אותך כאדם מאוד רציני, ואני מאוד מעריך את פועלך למען ביטחון המדינה. אני אומר את זה פה, אני אומר את זה בפורומים אחרים – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> העלית את קרנו. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, בשיא הרצינות. אני מציע לך, חבר הכנסת רוזנטל, להאמין למה שאני אומר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – ואני שואל אותך, אם כל כך היה קשה לכם, מדוע לא עמדתם בממשלה הקודמת על 18 שרים? אני אגיד לכם מדוע – משום שהיה מאוד נוח – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> המסקנה היא ברורה, אדוני היושב-ראש, לסיעת יש עתיד היה מאוד נוח לשבת בממשלה עם חמישה שרים ושרות. <יעל גרמן (יש עתיד):> גם אתה הצבעת בעד. מה השתנה? גם אתה הצבעת בעד. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ואני, אם אינני טועה, ממשלה בת 20 שרים, השר פרי, חבר הכנסת פרי, הממשלה הצפויה, בת 20 שרים. 20 בחישוב שלי. <יעל גרמן (יש עתיד):> אופיר, איפה כתוב 20 שרים? פה לא כתוב 20 שרים. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אופיר, איפה כתוב 20 שרים? אני שואלת את זה בפעם הרביעית: איפה כתוב 20 שרים? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הכול ידוע. גברתי, לפי המפתח הקואליציוני ולפי הודעה רשמית של תנועת הליכוד, מדובר בשלב זה על 20 שרים. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ובכן, בחישוב שלי, אני, בחישוב שלי – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> מה בחישוב שלך? – – – 20 שרים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> 20 שרים, גברתי, זהו מספר נמוך מ-22, וזהו המספר שסיעת יש עתיד ישבה אתו בממשלה הקודמת. <קריאות:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ואדוני היושב-ראש, גם יאיר לפיד – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> רגע, אתם מתחייבים ל-20 שרים? אתם מתחייבים ל-20 שרים? תגלה לנו, אולי נתמוך, אולי נתמוך. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> גם יאיר לפיד – אין ספק שתתמכו. תתייצבו פה ותתמכו. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> זה 20 שרים? לא, אולי. זה 20 שרים? למה אתם מטעה את הציבור? אומרים 34. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> גם יאיר לפיד, אדוני היושב-ראש, גם שר האוצר לשעבר יודע שעלותה הכלכלית של ממשלה לא יציבה שהולכת לבחירות כל שנתיים מסתכמת במיליארדי שקלים. <חיים ילין (יש עתיד):> אבל מי הפיל את הממשלה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ממשלה לא יציבה יקרה לאין ערוך מתוספת של שני שרים, שהיא עדיין קטנה בשני שרים מן הממשלה הקודמת. <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל למה לא אחרי כינון הממשלה? מה הדחיפות? הסורים על הגדרות? אני לא מבין את זה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, משימות רבות – חבר הכנסת לוי – יש משימות רבות לממשלה החדשה. <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> יש משימות רבות לממשלה החדשה. בכל דקה שהאופוזיציה מעכבת את שינוי החוק, היא בעצם מעכבת את השבעתה של ממשלה חדשה בישראל, שכבר ברור כשמש שהיא תקום – – – <קריאות:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> לא, לא, הבעיה איננה הממשלה. חברת הכנסת גרמן, הבעיה איננה הממשלה – השבעתה ביום חמישי או ביום אחר, או ביום רביעי, זה לא העניין. הבעיה היא שככל שמתעכבת הקמת הממשלה, מתעכב השירות לציבור הישראלי. זה מה שמתעכב. <קריאות:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זה מה שמתעכב. זה מה שמתעכב, משום שאתם – – – <קריאות:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – אתם לא מאפשרים את המשילות. אבל אנחנו נמתין בסבלנות. אנחנו נמתין בסבלנות. <קריאות:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני חושב, אדוני היושב-ראש, לסיום, כיוון שהדיון הוא ארוך, ואני גם אעלה לסכם אותו, וודאי אשמע חלק ניכר מן הדוברות ומן הדוברים ואתייחס להערותיכם, אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, לסיום – הדיון הזה במידה רבה, קודם כול, הוא חשוב, הוא עקרוני, הוא ייכנס לימיה – – – <קריאה:> מה זה עקרוני? מה זה עקרוני? <קריאות:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> למה אתם לא מאפשרים לסיים משפט? <חיים ילין (יש עתיד):> אני אגיד לך למה: ב"צוק איתן" – אפילו חירום לא הצבעתם על זה. תודה על זה? ועכשיו זה חירום לבוא ולהצביע על זה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת, חבר הכנסת ילין – – – <חיים ילין (יש עתיד):> זה חוק החירום. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה "הסורים על הגדרות". <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מכבד את הדיון הזה. כמובן אשב כאן עד אשר יסתיים, אבל אתם – – – <קריאות:> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> לא, אבל אין פרופורציה. הממשלה יותר חשובה מהמדינה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתם ניגפתם היום – אתם ניגפתם היום, חברי, ובעיקר הסיעה שהובילה פנייה – אני מאוד מעריך את בית-המשפט העליון, את בג"ץ; אני כן מאמין באמירה שטבע בזמנו ראש הממשלה מנחם בגין: "יש שופטים בירושלים". ובכן הלכתם אליהם, ביקשתם מהם סעד, הם שלחו אתכם – – – <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הם שלחו אתכם. אומנם נקיים כאן את הדיון הזה, אבל אני חושב שבמידה רבה מאוד, אדוני היושב-ראש, בג"ץ אמר היום בצורה ברורה מאוד את עמדתו גם על החוק הזה, גם על שינויו. <קארין אלהרר (יש עתיד):> זה לא נגמר, אופיר. זה לא נגמר. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ולכן, לשאלתם ולהערותיהם – ובראשם חבר הכנסת מיקי לוי ידידי – הכנסת הזאת היא כנסת נבחרת לכל דבר ועניין. היא משמשת ככזאת, והיא, אדוני היושב-ראש, אשר תקבל – – <מיקי לוי (יש עתיד):> מסכים. אבל מה הדחיפות? מה הדחיפות? <חיים ילין (יש עתיד):> – – את ההכרעה בדבר הצעת הממשלה לשנות את חוק-היסוד. תודה רבה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל מה הדחיפות? לא הסברת לנו מה הדחיפות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לסגן השר חבר הכנסת אופיר אקוניס. חברי הכנסת, אנחנו נתחיל בדיון. אני מודיע רשמית, אף שאין לזה משמעות כל כך – 71 חברי כנסת נרשמו, אז אני מודיע שהרשימה סגורה. כמו כן סגורה גם הרשימה לדיון הבא. מי שנרשם במזכירות – נרשם; בנושא של הקמת ועדה מיוחדת. זה יהיה הנושא הבא. אני רק מבקש לומר לידידי סגן השר אופיר אקוניס – אני לא יכול להתאפק, אדוני סגן השר, אדוני סגן השר, לא אוכל להתאפק ולהעיר שיש שופטים בירושלים, גם אני מאמין בזה. אוי ואבוי לכנסת אם היא תבטל או תקיים דיון בעקבות מה שאמר או לא אמר בג"ץ. יש לנו הפרדת רשויות במדינה הזאת. ולחברי הכנסת הדוברים – בוודאי לא לאילן גילאון, שאני מזמין אותו לעלות, הוא ראשון הדוברים, ידוע כחבר כנסת עקבי – אני רוצה לומר באופן הכי אישי, במיוחד לחדשים שבינינו: ארבעה או חמישה ימים, מספר רב של אנשים מחפשים בדברי הימים של הכנסת איזו התבטאות חריפה שלי נגד הרחבת הממשלה, או מאוד אמיצה בעד צמצום הממשלה, ולא מצאו. אז כדאי לזכור שיש כאן רשמת פרלמנטרית או רשם פרלמנטרי, הכול נרשם בפרוטוקול, וכל מה שנדבר, הדברים האלה, עוד חמש שנים, עוד עשר שנים, מישהו ישלוף אותם ויצטט אותם. אז כדאי מאוד בדיונים האלה תמיד לזכור שהגלגל מסתובב לו. אבל לא חייבים לקבל את העצה שלי, כמו שלא חייבים לקבל שום עצה מאף אחד. חבר הכנסת אילן גילאון, שלוש דקות לרשותך. כל אחד וכל אחת יקפידו על הזמן. בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי, חברותי, תודה לסגן השר אופיר אקוניס, אשר כהרגלו הופך כל דיון במליאה ל"בר-מצווה" פרטית שלו. וזה בסדר גמור, הוא לא שוכח אף פעם להשתלח בבית-המשפט – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> איזו רמה. תת-רמה. <אילן גילאון (מרצ):> – – ולשנות פרטים בהיסטוריה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תת-רמה. איזה רמה. בושה. <אילן גילאון (מרצ):> אנחנו רגילים לסגנון הזה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תת-רמה. תת-רמה של דיון – – – <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אתה באמת לא התבטאת נגד הרחבת הממשלה – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – תת-רמה של דיון. תת-רמה. תת-רמה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – בראש ובראשונה. אופיר, תירגע. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תת-רמה. תמשיך, תמשיך, תמשיך עם הסגנון המאוס שלך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בטח הסגנון שלך – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה אל תתערב, גם כן – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לא להפריע לדוברים. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> תמשיך, תמשיך. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני, אני רוצה להגיד לך: הבעיה שלי איננה הכמות, אלא האיכות, המטרה. לצורך מה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> רק האיכות שלך טובה. רק אתה איכותי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אקוניס, תודה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> רק אתה איכותי, מה לעשות. <קריאה:> – – – במליאה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אף אחד לא איכותי חוץ מחבר הכנסת אילן גילאון. <אילן גילאון (מרצ):> אופיר, אופיר – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> איזה מזל. איזה מזל. <אילן גילאון (מרצ):> אבל הבעיה המרכזית, אדוני, איננה הגודל, היא בהחלט הטכניקה שלפני זה. ולצורך מה? ואיזו מציאות הזויה: אנחנו רוצים להגדיל את הממשלה הזאת שרק לא מזמן אנחנו הקטנו אותה, אנחנו בעצמנו. להפך, אני רוצה לבוא אליכם בטענות מדוע הקטנתם אותה לא מזמן. היום אתם צריכים להגדיל אותה מחדש. "כדי לשפר" – אומר חתן הבר-מצווה אופיר אקוניס – "את השירות לציבור". כי כאשר יהיו 24 שרים השירות לציבור יהיה טוב יותר. אני רוצה לתת לך דוגמה בדיוק הפוכה, מיידית, שראינו בקווי היסוד של הממשלה, אדוני היושב-ראש: ללכת ולתת פטור למוסדות דת מהנגשת המקומות. אולי במקום – אני לא רוצה, אולי אני אתן לכם רעיון – אולי היה צריך דווקא שר לענייני נגישות. להפך מזה. זאת אומרת, השירות לציבור בוודאי ובוודאי הולך להיות הרבה יותר גרוע. אבל בוא נקרא לילד בשמו, ובוא נדבר על הפיל שנמצא פה בחדר. מה שמכעיס זה הבוז, הזלזול, הבעיטה שאתם נותנים לציבור, לדמוקרטיה ולכל מה שמסביב. אתם חייבים – אתם, רבותי המחליטים – חייבים להנציח את המציאות שבה אתם לא מסוגלים להגיד מילה אחת של אמת בלי להסמיק. זאת היא המציאות. כאשר ההישרדות היא כל התוחלת וכל התכלית של העניין כולו ואין לו שום דבר אחר. ויש כאן גם שימוש ציני במדינה לצרכים פנימיים של מי שמיועד להיות ראש הממשלה. למה היינו חייבים לקיים את הדיון הזה בכלל עכשיו? מדוע לא היה אפשר לכונן ממשלה, להשביע אותה ולעבוד בצורה מסודרת? הרי זה לא הדבר הבוער ביותר, זה לא פורס מז'ור אם באמת יהיו 18 או 22 או 24. אפשר היה לנהל את זה בצורה אחרת. אבל הבוז הזה, הכלימה הזאת שאתם רוצים להמיט על כולנו, על כל הפוליטיקאים, כדי להוציא את שמנו, את דיבתנו רעה, זה הדבר היותר-מקומם, אדוני היושב-ראש. אנחנו, כמובן, נצביע נגד החוק הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון, גם על ההקפדה על הזמן. חברת הכנסת תמר זנדברג – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת מיכל רוזין. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, חבל שחבר הכנסת אקוניס יצא, רציתי להצטרף לחגיגות הבר-מצווה שהתחיל חברי אילן גילאון. אני ישבתי וספרתי כמה פעמים הוא הזכיר את שמה של סיעתי, סיעת מרצ, בהצגת הדברים. אומנם הוא התייחס לעוד סיעות אופוזיציה, אבל אני, אצל עמי אני קרובה, וככה התחלתי לספור החל באיזה שלב, אחרי שהוא כבר אמר כמה פעמים מרצ, מרצ, מרצ. לרגע היה נדמה שבעצם סיעת מרצ היא הסיבה לכך שאנחנו מרחיבים היום את הממשלה. אני מצטרפת לאילן גילאון, שאולי מספר השרים המדויק הוא לא העניין הכי הכי מרכזי פה, אבל יש כאן לקח שספציפית סיעת הליכוד, מפלגת הליכוד ועוד כמה סיעות ימין למדו מהבחירות והן מיישמות אותו מאז, בחודש וחצי, חודשיים שעברו, פעם אחר פעם אחר פעם: חבוט בשמאל, ותצליח. כלומר, לכל צרה שלא תבוא – קשורה למה שקורה בציבור, קשורה למה שקורה בכנסת – יש פתרון: השמאל אשם. ומה הצרה הכי גדולה? שהלקח שלמדו הימין והליכוד מהבחירות הוא שזה עובד. אז עכשיו מרחיבים את הממשלה בגלל סיעת מרצ ובגלל העבודה; בגלל ממשלות שהיו ב-1999 וב-1992 ואינני יודעת מתי. ואני לא יודעת אם החברים כאן יודעים – אני לא יודעת איפה הם נמצאים, אולי הם צופים ורואים איך זה משתקף בציבור כרגע, כי הם לא נמצאים כאן – אני לא יודעת אם אנחנו יודעים בכלל איך הדבר הזה נראה כלפי חוץ. כמה סוגיות מעסיקות ברגעים אלה ממש את הציבור, חלקן נוגעות בצורה ישירה למה שקיים ולמה שלא קיים בהסכמים הקואליציוניים. רק בימים האחרונים ראינו נטישה, בגידה, סיבוב פרסה מוחלט, בנושא מונופול הגז. הממשלה המוקמת בימים אלה ויתרה על התמודדות עם מונופול הגז לעשר השנים הקרובות. האם כונסנו כאן לכינוס חירום, דיון חירום, בנושא הזה? לא. אנחנו נבלה את הלילה ואת מחר בלילה ואת מחרתיים בלילה בדיון על שינוי חוק-יסוד להוספת שני שרים. באמת, אני שואלת אתכם – זה רציני? זה הגיוני? כן, יש מטרה לכללים ויש מטרה לחוקים ויש מטרה לסעיפים בתקנון. המטרה שלהם היא לשמור גם עלינו. לפעמים גם מעצמנו. שלא תבוא ממשלה והדבר הראשון שהיא עושה לפני שהיא קמה זה לשנות חוק-יסוד שהיא עצמה חוקקה בכנסת הקודמת ולא היה בתוקף אפילו יום אחד. חוק-יסוד. לא כי מספר השרים יהיה 18 או 20 או 22. כי כללי המשחק נועדו לשמור עלינו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <תמר זנדברג (מרצ):> ויש לי כאן איזה חשש שיש כאן תחושה מהצד הזה ש"לשלטון בחרתנו"; כאילו לעולם כללי המשחק האלה לא ישחקו לטובת או לרעת אף אחד אחר מלבד הקואליציה השלטת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <תמר זנדברג (מרצ):> זאת תחושה מסוכנת, אדוני היושב-ראש, ונדמה לי שהרבה כאן יודעים שזה בדיוק השלב שבו מאבדים שלטון. אז היזהרו לכם. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זנדברג. חברת הכנסת מיכל רוזין. אחריה – חבר הכנסת יעקב פרי. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, אני רוצה להמשיך את דבריך. אמרת נכון לחברי הכנסת וחברות הכנסת: היזהרו לכם, כי היום אתם פה ומחר אתם שם. וזו בדיוק המשמעות, על זה אנחנו מדברים; על כך שכשמדברים על יציבות ומדברים על משילות צריך לדבר על אחידות של חקיקה, על אחידות של נהלים, כאשר האזרח יודע בדיוק מה מצפה לו, מה מחכה לו. חברי הכנסת, הכנסת יודעת כיצד היא מתנהלת. לא ייתכן שכל רגע משנים פה החלטות של חוקי-יסוד. עכשיו, אם היו חילופי שלטון – וכמובן אני הייתי שמחה על כך – הייתה הנהגה אחרת לחלוטין, היה פה ראש ממשלה אחר, והוא היה מחליט לבטל החלטה שאך זה לא כבר קיבלה הממשלה הקודמת, זה היה מובן, היה בזה אפילו היגיון. אבל אותו ראש ממשלה, שעמד פה ושכנע, ואותו אופיר אקוניס שעמד וצעק עלינו ושכנע איך אי-אפשר ככה לתפקד, וחייבים משילות, וחייבים יציבות שלטונית, ולכן, ואי-אפשר עם הבזבוז הזה, וכל כך הרבה שרים, והסבירו לנו והסבירו לנו – ישבתי שעות על שעות בוועדת החוקה, עם הסברים על הסברים, עם פרופסורים, עם דוקטורים למדעי המדינה – ניסינו להסביר הפוך, ניסינו להתווכח עניינית, מהותית, על הדברים, ולצערנו הרב, כמובן לא שכנענו, כי בסופו של דבר גם קודם וגם עכשיו השינויים הם לא ענייניים, הם לא מהותיים, השינויים הם לחלוטין אינטרסים צרים פוליטיים. וגם עכשיו ראש הממשלה משנה את החוק רק בגלל חברי הסיעה שלו; רק בגלל חברי הסיעה שלו והצורך שלו לקנות – כן, לקנות – את הצייתנות שלהם, לקנות את השקט שלהם, לקנות את ההצבעה שלהם, כי לנהל ממשלה של 61 חברי כנסת, כאשר רוב הקואליציה יהיה חברי ממשלה וסגני שרים ויושבי-ראש ועדות – יהיו מעט מדי חברי כנסת שבאמת יעשו את העבודה בתוך הכנסת, ולכן הוא יודע שהוא צריך לשמור את כולם. וזאת בדיוק הסיבה להצעת החוק הזאת. אין פה ענייניות, אין פה מהות, וכמובן אפשר לדבר הרבה על כספי הציבור שיבוזבזו, הכספים המיותרים, ואיך מחזירים את מוסד השר ללא תיק וסגני שרים ללא שום הגבלה. אבל השורה התחתונה והחשובה ביותר – שקונים פה את השקט של חברי וחברות הכנסת מהליכוד. זה הכול. זו הסיבה היחידה, וזה כמובן יום עצוב; עצוב מאוד להתחיל ככה את הכהונה החדשה של הכנסת העשרים. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. חבר הכנסת יעקב פרי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית. <יעקב פרי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברותי וחברי חברי הכנסת, הגדרת המונח דמוקרטיה היא: שיטת ממשל שבה יש לאזרחים יכולת וזכות להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם באופן חוקי וממוסד. השיטה הדמוקרטית, אדוני היושב-ראש, מעניקה למעשה לממשלה את הזכות לפעול למען הציבור ולממש את ערכיו ורצונותיו כפי שהשתקפו בתוצאות הבחירות. חוק הג'ובים שממשלת נתניהו מבקשת להעביר כאן היום הוא לא דמוקרטי. האם בוחרי הליכוד ביקשו ממשלה מנופחת, שרים ללא תיק, בזבוז של מאות מיליוני שקלים לשנה? התשובה היא, חד-משמעית לא. האם בוחרי מפלגת כולנו ביקשו מנציגיהם לאפשר שיטה שלטונית מבוססת על שחיתות פוליטית, הקצאת כספים לחברי כנסת ולקבוצות פוליטיות צרות? התשובה היא לא. גבירותי ורבותי, אדוני היושב-ראש, מהלך החקיקה היום הוא לא מימוש רצון הבוחר. נהפוך הוא. הוא התייחסות צינית ומזלזלת בכל אחת ואחד מאזרחי מדינת ישראל. בשביל מה היו בחירות במדינת ישראל, בשביל ג'ובים או בשביל האזרחים? סגירת מפעלים בדרום, זיהום אוויר במפרץ חיפה, מחאת יוצאי אתיופיה, נתוני עוני קשים, פערים הולכים וגדלים בין יהודים וערבים, פיגור דרמטי במגוון פרמטרים לעומת מדינות ה-OECD, עליית מחירי הדיור, יוקר המחיה שהולך וגובר, איומים ביטחוניים בלתי פוסקים, בידוד עולמי ומשבר אמון עם הפלסטינים – כל אחד בנפרד וכולם יחד הם אתגרי ותפקידי הממשלה הנכנסת, אך ממשלת הליכוד בוחרת בג'ובים על פני האזרחים. תושבי הדרום לא ביקשו שר ללא תיק, הם ביקשו ביטחון וסיוע כלכלי; תושבי הצפון לא ביקשו ממשלה מנופחת, הם מבקשים אוויר נקי יותר. אך ממשלת הליכוד בוחרת בג'ובים על פני האזרחים. חוק הג'ובים המובא היום מייצג את כל מה שרע בפוליטיקה הישראלית. החוק אומר לאזרחי ישראל שנבחרי הציבור שלהם בוחרים בעצמם לפני שהם בוחרים בהם; שהכיסא ליד שולחן הממשלה, העוזרים, הנהג, הרכב, הלשכה, חשובים יותר מכל אחד מהאתגרים שציינתי. אני פונה היום לכולכם, כל 61 חברי הכנסת של הקואליציה: אל תיתנו יד לבושה הזאת, אל תצביעו בעד החוק. הצביעו בעד הציבור שבחר בכם. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יעקב פרי. חבר הכנסת אראל מרגלית – בבקשה, אדוני. אחריך יעלה חבר הכנסת עפר שלח. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> תודה רבה. אדוני, אני דווקא רציתי להקדיש את הדברים שלי לעסקים הקטנים – והיום התכנסו בגדול בתל-אביב – ולתת את ההסתכלות על הממשלה ועל הכלכלה דרך העסקים הקטנים בישראל. 60,000 מפעלים, עסקים בינוניים ועסקים קטנים, נסגרו ב-2014 – תחת ההנהגה של נתניהו. היה העידן של נתניהו-שטייניץ, שזה עידן הגירעון, והיה העידן שהיה אחריו, שזה עידן הדיכאון, דיכאון המשק על כל גווניו. ועכשיו אני רוצה לומר לכם, במקום לדאוג ל-500,000 עסקים קטנים ובינוניים ברחבי מדינת ישראל, שמעסיקים מיליונים, נתניהו החליט לדאוג לעסק הקטן שלו שמעסיק 61 חברי כנסת. וכדי לדאוג להם הוא היה צריך 11.5 מיליארד, כדי לתת להם כספים ייעודיים סקטוריאליים, בממשלה שמתיימרת לעשות שינוי כולל במדינת ישראל. וגם לכם, חברי החרדים, אני רוצה לומר, אני הייתי יחד אתכם, ואנחנו היינו שכם אל שכם אתכם כשהיה הנושא של תעסוקת חרדים, כשהיה צריך את התקצוב למכללות כדי שחרדים ייכנסו למעגל העבודה. אבל אנחנו לא באנו כדי לתת סטיפנדיות דרך הביטוח הלאומי לכל מי שלומד, שהוא חרדי במקום שהוא חילוני. כי גם הבת שלי לומדת, גם היא רוצה סטיפנדיה. וגם החברים שלה – לומדים מדע, ולומדים מדעי הרוח, זה אותו דבר כמו כל דבר אחר. הכספים הייעודיים שהולכים למחלקה להתיישבות, שבמקום להשקיע בנגב ובגליל משקיעה בהתנחלויות חסרות השחר, הרחוקות מהקונסנזוס שאנחנו הולכים לשמור במדינת ישראל, בזה חלק מכם שותפים, חברינו גם מכולנו. אני רוצה לומר לממשלה הזאת, זהבה גלאון ואני הגשנו הצעת חוק, של הפרדה – תעשו משהו קונקרטי יחד אתנו, עם האופוזיציה. אומרים שהאופוזיציה תשתף פעולה עם הקואליציה. בואו נראה אם הקואליציה תשתף פעולה עם ההובלה של האופוזיציה. אמרנו בכנסת הקודמת – ושמנו את זה עוד הפעם בכנסת הזאת – להפריד את כרטיסי האשראי מהבנקים. אתם אמרתם את זה באידיאולוגיה שלכם. בואו – כחלון, אני רוצה לשמוע ממך תשובה שאתה תתייצב לצדנו בוועדת הכספים ותעביר את זה כחוק ראשון; לא בוועדה מיוחדת יחד עם קרנית פלוג – – <רחל עזריה (כולנו):> – – – אתה לא שם לב מה קורה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – ועם כל הבנקאים שימסמסו אתכם, אלא אני רוצה לשמוע מכם בצורה ברורה שאתם הולכים אתנו, יחד עם האופוזיציה, על החוק הזה. דבר שני, החוק – – – <היו"ר נחמן שי:> אתה צריך לסיים, ידידי. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כן, אבל זה נעשה מעניין. הדבר השני – – – <היו"ר נחמן שי:> יהיו עוד הזדמנויות הלילה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> דבר אחרון – חוק שקיפות המונופולים במדינת ישראל. כמעט כל נושאי יוקר המחיה נשלטים על-ידי מונופולים או דואופולים. אנחנו הגשנו הצעת חוק לשקיפות המונופולים, שתאפשר לדעת מהי רווחיות הוגנת ומהי רווחיות חזירית. שוב – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אראל, למה אתה לא מתייחס לשרים? למה? <רחל עזריה (כולנו):> – – – קואליציה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – אנחנו קוראים לכם, תבואו ותצטרפו אלינו – – <רחל עזריה (כולנו):> – – – כולנו – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – ותיתנו את התמיכה, כי אחרת לא יהיה ולו צדיק אחד בסדום בממשלה הרעה שמתרחשת עלינו. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת מרגלית. לכולם יהיה הרבה זמן לדבר ב-48 השעות הקרובות. אפילו לא כדאי לבזבז אנרגיה. חבר הכנסת עפר שלח, בבקשה. לרשותך עומדות שלוש דקות. <עפר שלח (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, הפתגם אומר שאין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשון, והרושם הראשון של הממשלה הנכנסת הוא, תרשו לי להגיד, הגרוע בתולדות המדינה. הוא ניכר בהסכמים הקואליציוניים המבישים שבכוחם היא מוקמת, ובצעד שנגדו אנחנו מוחים היום: תיקון חוק-יסוד בבהילות מיוזעת תוך רמיסה של כל הליך פרלמנטרי ותוך בוז מוחלט לכל אמת מידה ציבורית, שהיא בסיס הלגיטימיות של הפעולה שלנו בבית הזה. לפני 16 שנים ביקש אהוד ברק להגדיל את ממשלתו מ-18 שרים. אני רוצה להזכיר שראש הממשלה היחיד, אגב, שקיים את חוק-היסוד שהיה נהוג בימיו, והחזיק את הממשלה שלו, למרות כל הלחצים, על 18 שרים, היה דווקא בנימין נתניהו בממשלה הראשונה שלו. אבל זה היה ביבי של פעם. ביבי של היום הוא הנושא והנותן הכושל שמוכר את המדינה כדי לקיים שלטון. וזה מה שהיה לכם, אנשי הליכוד, שלא טורחים אפילו להיות בדיון הזה, לומר על הגדלת הממשלה אצל ברק – אגב, בתהליך ראוי פי-כמה ממה שקורה היום. אז אם אתם לא מאמינים לי, אולי תאמינו לעצמכם. שנה הפילוסוף, הפרופסור יובל שטייניץ: "החוק הזה הוא אנטי-דמוקרטי ואנטי-מוסרי בעליל. כל אדם מוסרי צריך לעשות כל שלאל ידו כדי למנוע את קבלתו. זו אחת האזהרות החמורות ביותר שלא לתקן את שיטת המשטר בכל שני וחמישי ועל כל צומת חוקתי". והחרה והחזיק אחריו – אולי תקשיב לי – מרן סילבן שלום: "מה היה קורה אם אנחנו היינו מביאים את החוק הזה? הרי כולם היו מתחרים ביניהם בשאלה המכריעה איך אתה, חבר הכנסת סילבן שלום, כמשפטן, נותן ידך לשינוי חוק-יסוד למען מטרת נוחות הקואליציה? אצלנו כבר אנשים היו נכנסים ללחץ. הם היו אומרים: אני לא אביא את החוק הזה, אני לא אצביע בעדו". והוסיף ושנה רבנו ישראל כץ: "הדבר העיקרי הוא ההתייחסות הבוטה של ראש הממשלה לערכים של דמוקרטיה ולגופים שאמורים לייצג את הדמוקרטיה. השיטתיות הזאת של הרכבת ממשלה ששריה לא במקומות המתאימים, מסיבות לא ענייניות, וכעת הניסיון הכי בוטה לנטרל בעצם עוד אופוזיציה פוטנציאלית, לשים עוד חישוקים להרחבת הבסיס הממשלתי – כאילו הוא לא רחב מספיק – על-ידי טובות הנאה, אלה דברים שהציבור רושם אותם ומונה אותם לרעת הדמוקרטיה בישראל". אני יודע, דברים שרואים משם לא רואים מכאן וכל זה, אבל העם רואה, והעם יבוא חשבון. והעם יודע שצדק חבר הכנסת מהליכוד דאז, אחר כך היושב-ראש של הבית הזה, שלחם כאריה על משמר וכבוד הכנסת, והיום נשיא המדינה, שסיכם – ואני מצטט: "לא פרצה מלחמה, ברוך השם. מדובר פה בחוק שהכנסת יכולה לקבל אותו היום, מחר, בשבוע הבא, בעוד שבועיים. בסך הכול יש כמה אנשים שמחכים להתמנות לשרים, ואני מבטיח להם – בוא יבוא, גם אם יתאחר. אלא אם כן השתכנעה הכנסת שאין צורך בחקיקת חוק זה". דברים כדרבונות, רובי ידידי, כמו תמיד. חבל שכמו דברים אחרים שאתה מאמין בהם, אין להם מקום היום בליכוד של בנימין נתניהו. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה לחבר הכנסת עפר שלח. חברת הכנסת זהבה גלאון, ואחריה – קארין אלהרר. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, על זה הילדים היו אומרים: איזה דיון מעפן. אתה יודע למה? כי זה ממש לא משנה – או אולי זה משנה – אם הממשלה, יהיו בה 18 שרים, או 20 שרים, או 22 שרים. נכון, הדרך היא לא ראויה, זה זלזול בחוקי-יסוד, אבל זה ממש לא משנה כמה שרים יהיו, כי זה שרים לענייני כלום, או שצריך להגיד בעברית "שרים לענייני לא כלום". שרים מיותרים. ואני שומעת את השר, או סגן השר, אקוניס, עומד כאן על הדוכן ואומר: זה לא לוחות הברית. נכון, זה לא לוחות הברית, וזה גם לא תורה שניתנה למשה מסיני, וזה ממש לא משנה מה יהיה מספר השרים. זה לא הדיון. הדיון שצריך להתקיים כאן היום במליאה הוא לאיזו ממשלה אנחנו הולכים – ממשלה שנותנת שוחד פוליטי, והשרים שלה שותפים לדבר עבירה. כספים קואליציוניים – רק לפני שנתיים אמר בנט: אנחנו לא נתמוך בכספים קואליציוניים. ורק לפני שנה הכנסת הזו, הממשלה הקודמת – הליכוד ויש עתיד בתוכה – שינו חוקי-יסוד, הלכו על משילות, העלו את אחוז החסימה, שינו חוקי-יסוד כדי שתהיה כאן משילות. ובסוף למה הדבר הזה הוביל? לממשלה של 61. איזה פארש. אז מה הצדקנות הזאת? היום הם כולם עולים על הבמה ועותרים לבג"ץ נגד הגדלה והרחבה של הממשלה. באמת, טלו קורה מבין עיניכם. אדוני היושב-ראש, נכון, זה לא בשמים – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל אנחנו הבאנו את זה. אנחנו הבאנו את זה. <זהבה גלאון (מרצ):> שמעתי. שמעתי. שמעתי. אתה תפריע לאקוניס, לא לי. אדוני היושב-ראש – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> גם לך, זהבה. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה יכול לנסות, בלא הצלחה יתרה, אדוני, ואני אסביר לך למה. <מיקי לוי (יש עתיד):> חברת הכנסת גלאון – – – <זהבה גלאון (מרצ):> כי כשעולים לדוכן צריך לבוא עם טיעונים ענייניים, וכל הטיעונים שנשמעו פה הם טיעונים מבישים, כי זה לא עניין של גודל הממשלה. נכון, זה מגדיל את ההוצאות. זה העניין של המהות. נכון, זה ממש לא משנה אם זה 20 או 22. היינו רוצים 18; היינו רוצים שייתנו כבוד לחוקי-יסוד, היינו רוצים שזה יהיה מהפעם הבאה. אבל זה ממש לא הדיון. זה מחפיר שאנחנו עוסקים בפרוצדורה כשעל סדר-היום כאלה סוגיות מהותיות בחברה הישראלית – הגז, החטיבה להתיישבות, המיליונים, הכסף לחינוך החרדי והחינוך של הציונית הדתית, ומה נשאר לחינוך החופשי והחילוני. תסתכלו על הדברים האלה, תסתכלו מה שקורה כאן; אנשים מפוטרים, עובדי קבלן מפוטרים, תראו את דוח מבקר המדינה, אז אתם רבים על מספר השרים לענייני כלום או לא כלום? תתביישו לכם. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חברת הכנסת קארין אלהרר. לרשותך שלוש דקות. בבקשה. אחריה – חבר הכנסת יוסי יונה. להיכנס לכוננות. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברים, קודם כול לידידתי חברת הכנסת זהבה גלאון: תראי, זה נכון שיש פה פרוצדורה, אבל הפרוצדורה כאן מאוד מאוד התערבבה עם המהות. אני לא יודעת, אולי כאן, לכנסת – אני לא ותיקה כמוך, אולי כאן בכנסת כשמדברים בחוקי-יסוד – אז זה עוד איזה חוק. אני באתי מבית-ספר למשפטים, ושם חוק-יסוד היה משהו שמדברים עליו ויש יראת כבוד, יש חרדת קודש. אמרו לנו שמשנים חוק-יסוד רק ברוב מסוים, לכל הפחות הייתי מצפה שזה יהיה במהלך קיומה של ממשלה, לא איזה ממשלת מעבר; ולא רק אני חשבתי, גם בית-המשפט העליון חשב. אני אגיד לך מה מטריד אותי יותר, חברת הכנסת גלאון. מטריד אותי יותר שהיום אצה לממשלה המתגבשת הדרך. היא אומרת, אומנם אני יכולה להקים ממשלה. עכשיו, בעוד חמש דקות, בואו נקים אותה. אבל לא, אני לא יכולה להתעסק עם העניינים הפוליטיים הפנים-מפלגתיים שלי, אז אני מעדיפה לעשות דברים בצורה עקומה. עכשיו, למה הם לא מינו ועדות מיוחדות לכל העניינים הבוערים שעליהם דיברת עוד בפגרת הבחירות? מה, לא היו עניינים בוערים? מה, זה בוער פחות לטפל בעובדים של כי"ל? זה בוער פחות לטפל בקצבאות? זה בוער פחות לטפל בילדים במצוקה? לא, זה לא בוער פחות. לפחות לא לאזרחי מדינת ישראל, אלה ששלחו אותם, אותנו, לדבר בשמם, להביא את זעקתם. זה לא. עכשיו, בית-המשפט העליון, ולא אני, גם דיבר על הדבר הזה שנקרא ממשלה שהיא ממשלת מעבר, וגם הוא נתן את דעתו לנושא. אני מצטטת את כבוד השופטת בדימוס אילה פרוקצ'יה, שהייתה הרבה יותר נחרצת ממה שאני אומרת כאן. היא אומרת: "למציאות זו, שבה מכהנת ממשלה כממשלת מעבר מכוח הוראות החוק, אך בלא שהיא נהנית מאמון העם" – נכון? הממשלה הקיימת, ממשלת המעבר, לא נהנית מאמון של שום עם. יש לזה תוצאות משפטיות. "כפיפותה של ממשלת המעבר לעקרונות המשפט הציבורי הכללי מטילה עליה חובה לפעול בתקופת המעבר בסבירות, במידתיות, כנגזר מהאופי המיוחד של השלטון בעת הזאת. חובה זו מצריכה מערך של איזונים, שנועד מצד אחד להבטיח יציבות והמשכיות, לבל ייווצר חלל שלטוני" – אבל מה, איפה נוצר החלל השלטוני? הוא נוצר כשבאמת אמורים לדאוג לעניינים של העם, אלה שהם לא מקורבים, ופתאום נפער חלל עצום בחייה של הממשלה המתגבשת – – <היו"ר נחמן שי:> תודה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> עוד שנייה אני מסיימת. – – כשמדובר במקורבים. נורא נורא מוזר. אני רק אסיים, אדוני היושב-ראש המכהן, ואומר – בואו נפחית את רמת הביזיון שאנחנו מעבירים את המוסד הזה, נכונן את הממשלה, ואחרי זה נדון בשינוי בחוק-יסוד. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת שי פירון. אם הוא איננו, אז תתריעו לו. תודה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את הזמן שניתן לי לדבר על מושג שרובנו מכירים, וזה ניצחון פירוס. ההיסטוריון פלוטרכוס מספר על המצביא פירוס, שהיה מלך אפירוס. בשנת 280 לפני הספירה זימנו הטרנטינים את פירוס, שנמחשב למצביא מאוד מאוד גדול, כדי שיסייע להם במלחמה נגד הרומאים. פירוס נעתר לבקשתם, ואכן בקרב שנערך בינו לבין הרומאים הוא נחל ניצחון מזהיר. כאשר בירכו אותו על הניצחון, הוא אמר: עוד ניצחון כזה יחסל אותי. <קריאה:> ואבדנו. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> ואבדנו. זה אחר כך, עיבוד מחודש של המושג הזה. ואכן, היה לו עוד ניצחון, לפירוס. ואכן, מה שקרה, שמאגר הכוחות של רומא היה כל כך גדול, שגם כאשר הוא ניצח בפעם השנייה, בסופו של דבר, בסופו של דבר הוא הפסיד מול הרומאים. עכשיו, אומנם מקורו של הביטוי הזה, ניצחון פירוס, הוא בניצחון צבאי, אבל הוא משמש גם לתיאורם של ניצחונות מסוגו בתחומים אחרים. ניצחון פירוס הוא ביטוי המשמש לתיאור ניצחון שעלה במחיר כה רב עד שיצא שכרו בהפסדו. אמרת הכנף המשמשת התייחסות לניצחון מסוג זה, כפי שאמרת – "עוד ניצחון כזה ואבדנו". לעתים משתמשים בביטוי הזה גם ביחס לניצחון שהושג בקלות, לשם הבעת חשש מהמחיר הכבד שהמנצח עתיד לשלם בעבור ניצחונו. רק הפעם – והאסוציאציות כאן מאוד מאוד ברורות – אנחנו, מדינת ישראל, תושבי מדינת ישראל, הולכים לשלם מחיר מאוד מאוד גבוה על ניצחון פירוס האחרון. תודה, היושב-ראש. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת פרופסור יוסי יונה. חבר הכנסת שי פירון, הרב שי פירון, בבקשה. <שי פירון (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לצערי, חבר הכנסת אילן גילאון וחברת הכנסת קארין אלהרר לא נמצאים כאן, ואני רוצה, ככה, ברשותכם, לומר משפטים קצרים בהתייחסות שלי לממשלה ההולכת ומתרקמת לנגד עינינו, משום שמקובלנו במסורת היהודית שכשאתה רוצה לבחון משהו – צדקה חברת הכנסת גלאון – לא בוחנים אותו דרך הטכניקה, אלא דרך המהות המוסרית. אתם יודעים, יש לי בן, והוא בכיתה ה', ובעוד שנתיים הוא אמור ללכת לישיבה, וכנראה הוא לא יוכל ללכת, משום שבהסכמים הקואליציוניים של שלוש המפלגות יש סעיף שאומר שאין צורך להנגיש את הישיבות בזמן הקרוב, שאפשר לדחות את זה קצת, שאפשר לחכות עם זה קצת. מצד שני יש סעיף בהסכם – דרך אגב, הייתי שר החינוך, זה 40 מיליון שקל. יש סעיף מאוד מעניין – יושב פה חברי וידידי האהוב סילבן שלום, שהוא אחד השרים הוותיקים במדינת ישראל, ואני מאחל לו עוד הרבה שנים של שרות בכירה ורלוונטית. יוסי, אתה מפריע לי. סילבן, אתה מכיר סעיף כזה? "מתוך הכרה בחשיבות החינוך, ועל מנת לאפשר לשר החינוך לשפר את מערכת החינוך, יוקצו מעבר לכל הנ"ל 630 מיליון ש"ח לבסיס התקציב, והשימוש ייקבע על-ידי שר החינוך". אתה מכיר איזה שר שאמרו לו: קח 630 מיליון שקל ותשתמש בזה לפי שיקול דעתך? חשבתי שיהיה כתוב פה הקטנת כיתות, חשבתי שיהיה כתוב פה סייעת לגיל הרך, משהו, איזה מילה מה עושים עם זה. נתקלתם פעם, במשרד האנרגיה, במשרד האוצר, במשרד החוץ – באחד מהמשרדים שחברי כיהנו – שמישהו מקבל קופה קטנה? אז אני רוצה לפנות לשר החינוך נפתלי בנט ולבקש ממנו הלוואה של 40 מיליון שקל בשביל הבן שלי. קיבלת עכשיו 630 מיליון שקל לפי שיקול דעתך. נפתלי, תלווה לי 40. אני מבטיח לך שכשאני אהיה שר החינוך בחזרה, אני אזרים לך אותם. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לשר החינוך לשעבר חבר הכנסת שי פירון. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, ואחריו – חברת הכנסת רויטל סויד. אחר כך – חבר הכנסת אחמד טיבי. בבקשה, חבר הכנסת סעדי. לרשותך שלוש דקות. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, התיקון לחוק המוצע היום היה במסגרת מה שנקרא "חוקי המשילות", וכוונתו הייתה להבטיח יותר יציבות שלטונית. אבל מה שנאמר, והיום ביתר שאת אנחנו אומרים, אדוני היושב-ראש – שאין בעיית משילות במדינה, אלא הבעיה היא שיש בעיית מנהיגות קשה. עוד לא יבשה הדיו מעל הנייר של התיקון לחוק-יסוד: הממשלה ממרס 2014, להגביל את מספר השרים והסגנים ולבטל את המוסד הבזבזני וחסר התועלת שנקרא שר ללא תיק, וכבר מציעים לנו לשנות את החוק. נשאלת השאלה: בשביל מה אנחנו טורחים ויושבים על המדוכה חודשים על מנת להביא לעולם תיקון חוק, ולא רק חוק רגיל אלא חוק-יסוד? בשביל מה אנחנו מחוקקים? הרי יבוא מישהו ויהפוך את הקערה על פיה. שאלה זו שאל בדיוק באותו נוסח לא אחר מאשר חבר כנסת לשעבר, אחד ממנהיגי הליכוד, גדעון סער, שהציע יחד עם חבר הכנסת – כתוארו אז, היום נשיא המדינה – רובי ריבלין, להגדיל כבר אז, בכנסת השבע-עשרה, בשנת 2006, את מספר חברי הממשלה. ואז הוא עונה: "קודם כול, לשם כך אנחנו מתקנים זאת כחוק-יסוד, וזה יצריך רוב מיוחס. שנית, איננו יכולים למנוע כל אפשרות כזאת בעתיד, אבל אני חושב שהיום יש מחירים ציבוריים". והוא מוסיף, ואני מפנה אתכם לפרוטוקול: "אדם שעומד בראש הממשלה לא ימהר כדבר ראשון לבוא ולחטוף ולשנות אותם. ואם כן – הוא ישלם על כך מחיר ציבורי כבד". כל המוסיף גורע. כל היוזמים של תיקון חוק-יסוד: הממשלה, לרבות חברי הליכוד, ובהם סגן השר אופיר אקוניס, יריב לוין ועוד רבים אחרים, ציינו את היתרונות שבהגבלת מספר השרים: 1. יביא למבנה פונקציונלי של משרדי הממשלה; 2. ממשלה יעילה; 3. כנסת שיכולה לתפקד; 4. חיסכון בכספי ציבור. ואני מפנה לפרוטוקול שם: "כל משרה מיותרת גוררת בעקבותיה משרות מיותרות נוספות, לפעמים מרמת מנכ"ל ועד לעוזרים וכדומה. הרבה מאוד כסף של הציבור ייחסך, כסף מקופת הציבור". אולם, ראו איזה פלא, בהצעת החוק שהגישה הממשלה, תחת הכותרת "תקציב" נרשם: לא רלוונטי. תחת הכותרת "נתונים כלכליים והשפעה על משק המדינה" נרשם: לא רלוונטי. האומנם? הכיצד? איך אפשר לאשר הצעה כזאת ללא ציון העלות הכספית של התיקון? אבל לא במקרה לא ציינו את העלות הכספית, אדוני היושב-ראש, כי אפילו לא ציינו בהצעת החוק את מספר השרים והסגנים שראש הממשלה מבקש למנות. פעם אומרים 20, אחר כך 22. אחרון אחרון חביב, הנימוק האולטימטיבי הוא שכל היתרונות האלה יתרמו במידה רבה להחזרת או לשיקום אמון הציבור במערכת הפוליטית ובכך שהיא פועלת על-פי שיקולים ענייניים ורציניים. מכל הנימוקים האלה, אדוני היושב-ראש, אנחנו ברשימה המשותפת השתכנענו, ונצביע נגד הצעת החוק להגדלת מספר השרים. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת סעדי. אחריו – חברת הכנסת רויטל סויד. אחר כך – חבר הכנסת אחמד טיבי. לרשותך יהיו שלוש דקות. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, השר סילבן שלום, חברי, כשנסעתי היום ברכבי לכאן, לירושלים, לבית-המחוקקים, לכנסת, הקשבתי לשידור ב"גלי צה"ל", ושם התראיינו בני משפחת שם-טוב מרמת-גן. הם העבירו את הלילה הזה בכיכר אורדע ברמת-גן. הם וחמשת ילדיהם. מתוכם, שני הבנים לוחמים בצבא הגנה לישראל. הם היו בגן, בכיכר, מכיוון שלא היה להם ללכת. אין להם דיור. התראיין האב, דורי: 20 שנה הוא מפרנס את משפחתו ברצף, אבל בית אין להם. הם ממתינים לדיור ציבורי. מתוך זה חמש שנים ברציפות. ואין לאן ללכת עם חמשת ילדיהם. משפחת שם-טוב, מה יהיה לה היום בסיום היום הזה? יהיה לה דיור? לא. דיור לא יהיה לה. ממשלה רחבה אולי כן תהיה לה. אני מגיעה מעולם שהוא עולם המשפט. כשעמדנו בבית-המשפט, המילה "המחוקק", הייתה כלפיה כזו הדרת כבוד. כאשר מישהו אמר "המחוקק סבר", "המחוקק רצה", משמע, למחוקק הייתה מהות, כיבדנו את המחוקק. ומי זה המחוקק הזה היום? זה אנחנו פה בכנסת. על מה אנחנו מקיימים פה את הדיון היום? האם נקים ועדה מיוחדת. ועדה מיוחדת שתעשה מה? ועדה מיוחדת שמביעה את הזלזול הבוטה של מפלגת השלטון בציבור ובנו חברי הכנסת, זלזול קודם כול בכל הליך החקיקה; זלזול בחקיקת חוקי-יסוד, אשר לא סתם קוראים להם חוקי-יסוד; זלזול בוועדת החוקה, חוק ומשפט, שבהינף יד אפשר להקים ועדה אחרת, ועדה מיוחדת אשר תחוקק כל חוק; וזלזול בתפקידם של השרים, כי אותה ועדה מיוחדת תתכנס לחוקק חוק. החוק הזה, יהיה בו כדי להכשיר כמות בלתי מוגבלת של שרים, בממשלה שיהיו בה גם שרים ללא תיקים. ולדבר הזה, לזלזול הציני הזה, אני מבקשת מכולנו שלא ניתן יד היום. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחברת הכנסת סויד. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב. אחריו – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אני מברך אותך בשבתך כיושב-ראש. <היו"ר נחמן שי:> תודה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> רבותי חברי הכנסת, מה מתרחש? איזה מחזה מתרחש מול עינינו? אפרופו משילות. כי כשהגישו והעבירו את הצעת החוק על משילות והעלו את אחוז החסימה, אמרו: זה ישפר את כוחה של הממשלה למשול. משילות קראו לזה. כאילו הסיעות הערביות דאז והסיעות הקטנות היו הסיבה לסחטנות, להיעדר משילות, להתנהגות קלוקלת של הממשלה והעומד בראשה, של המפלגות החברות בקואליציה. מה שמתרחש היום הוא ההוכחה לכך שהפגם נמצא אצל אלה שהיד שלהם על ההגה, אלה שנוהגים ולא מתנצלים גם כשהם עושים תאונות. והרבה תאונות מתרחשות לאחרונה. אבל אין ספק שהם בלחץ. הם לחוצים, כי 61 מול 59 זה תיקו. ולדרבי יש חוקים משלו. וזה דרבי. משחקים משבת לשבת, מיום שני ליום שני, מיום רביעי ליום רביעי, וכל תוצאה היא אפשרית. הרי אם לא נצליח בהצבעה הזאת, נצביע בהצבעה לאחר מכן. אתם תתחננו שנקזז אתכם, ואנחנו מודיעים: לא יהיו קיזוזים אפילו לשירותים. אין קיזוזים. כולם מרותקים. גם ראש הממשלה יצטרך להיות מרותק כאן בבניין הזה, כי 61 יאלץ אותו להיות נוכח בבניין, לעתים גם במליאה. אמרתי 61, רבותי? אני שוב טועה, זה 62, האמת. שי, למה אתה מסתכל עלי? זה 62. <היו"ר נחמן שי:> למה? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אורן חזן הוא לא חבר כנסת בליכוד? <היו"ר נחמן שי:> נו? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> וואי, וואי, וואי, איפה ה-IQ שלכם? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> הצבעה כפולה. בדקת את הערנות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה עובר בירושה, רבותי. זה פגם גנטי שעובר בירושה. <היו"ר נחמן שי:> לא, חבר הכנסת טיבי. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> לא, לא, לא מתאים לך, אחמד. בבקשה. זה לא מתאים לך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני מקווה שזאת הבעיה היחידה שלו. האיש שהשמיץ אותנו, את הרשימה המשותפת, במילים בוטות, מתחת לחגורה, במשך כל תקופת הבחירות, עכשיו אתם מטיפים לי מוסר, בשמאל? <היו"ר נחמן שי:> תודה. אנחנו – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> על מוסר? הייתם מטיפים לו מוסר, על מילים מתחת לחגורה, מילים של גזענות בוטה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא סותר, אחמד, לא סותר. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה עובר בירושה, ואני לא אפרט יותר – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא סותר. <היו"ר נחמן שי:> תודה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – כי יש לנו עוד הרבה זמן להעביר. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אבל – – – לא יורד לרמה הזאת. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ולכן, ולכן, ולכן – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – אני אומר, אדוני היושב-ראש, אנחנו נעשה הכול כדי שהממשלה הזאת תיפול, אבל אני מפנה קריאה למחנה הציוני, לחבר הכנסת הרצוג: תפסיקו לחשוב פעמיים; פעם כן, פעם לא, על כניסה לממשלתו של נתניהו. להציל אותו מעצמו – – <היו"ר נחמן שי:> תודה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – הכול בשביל תיק החוץ. מה תעשו בתיק החוץ – קוקטיילים? משא-ומתן אין. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> יחסים בין-לאומיים – על הפנים. <היו"ר נחמן שי:> – – – טיבי – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתם תצילו את בנימין נתניהו? <קריאה:> – – – <היו"ר נחמן שי:> תודה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תילחמו כמו אריות, או שאתם תיפלו כמו זבובים. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. אני באמת מבקש להקפיד על מסגרת הזמן של שלוש דקות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה היה רחוק מחמש – – – <היו"ר נחמן שי:> אפשר להגיד הכול גם בשלוש דקות. חבר הכנסת עמר בר-לב, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. שלוש דקות, עמר. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, דיברו לפני ובטח גם ידברו אחרי על ממשלה זמנית וממשלה זמנית שרוצה לשנות חוק-יסוד. אתה יודע מה, אני לא אדבר על זה, אני אדבר על משהו אחר. הלוא מדובר כאן באיזה נוהל עקום, כן. ממשלה זמנית מנסה לשנות חוק-יסוד. למה נתניהו עושה את זה? הלוא מה שהוא יכול לעשות, הוא יכול לקבוע שהממשלה תושבע היום, כעבור כמה ימים יהיה שינוי בחוק, ימונו עוד כמה שרים, סגני שרים, והכול טוב. אז אני לא מבין למה הוא לא עושה את זה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> רגע. לא, אז מה אומרים לי? אומרים לי שהוא לא מאמין לאנשים שלו, נכון? <קריאה:> – – – מפחד מאשתו. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אבל אם הוא לא מאמין לאנשים שלו – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> מיקי, אם הוא לא מאמין לאנשים שלו, הלוא גם אחרי שהוא ירחיב את הממשלה יהיו כמה מאוכזבים, אז גם אז זה לא יעבור. לא, הנקודה היא אחרת: הנקודה היא שהאנשים שלו לא מאמינים לו. זאת הנקודה. זאת הנקודה. כי נתניהו יודע שאם מראש הוא לא יבטיח לעוד שניים או ארבעה מועמדים לשרים, ועוד, לא יודע מה, שני חברי – שני סגני שרים, הם לא יאמינו להבטחה שלו, הם לא יאמינו שהממשלה תושבע וכעבור שבוע הוא ישנה את החוק וימנה אותם לשרים, וזאת הבעיה. הבעיה, אדוני היושב-ראש, שחברי הליכוד, חברי סיעת הליכוד הקרובים ביותר לנתניהו, לא מאמינים לו. ומי יודע – מי יודע שהם לא מאמינים לו? הוא עצמו. הוא מבין, ותאמין לי, הוא יודע למה, כי הוא מכיר את עצמו. באמת, לצערי, אי-אפשר להאמין לראש הממשלה. משילות לא קונים במכולת. ולכן, אולי לטווח הקצר של השבוע הקרוב זה יעבוד לו, אבל מעבר לזה זה לא יכול לעבוד בממשלה שחברי הסיעה שלו עצמו לא מאמינים לו, לא מאמינים לראש הממשלה, לא סומכים עליו, ולצערי, לא מאמינים לו בצדק. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. אני מציין לשבח את חבר הכנסת בר-לב – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> 46 שניות נתתי – – – <היו"ר נחמן שי:> – – החזיר לקופה 44 שניות. תודה. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, בבקשה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, חפרתי וחפרתי בחוק, באמת, שמעתי היום את חבר הכנסת אלקין מנסה להסביר אותו, את הייעוץ המשפטי של משרד ראש הממשלה, ראש הממשלה מנסה להסביר אותו, וככל שמשמיעים יותר ויותר מילים, ככה יותר ויותר התמונה מתבהרת, ויש רק עילה אחת בעצם לשנות את חוק-היסוד הזה, והיא סידור העבודה של שרי הליכוד שלא מאמינים לראש הממשלה שלהם, והם אומרים: לא לא, בפעמיים לא תעשה לנו את זה, אנחנו – ראש הממשלה יביא את שינוי החוק לפני כל דבר אחר בעולם, וככה אנחנו נוודא שהוא לא מרמה אותנו; כהרגלו, יש לומר. אני פחות מתרגש מהחברים שלי ביש עתיד מתוכנו של החוק. זה לא כל כך משנה אם יש 18 שרים או 20 שרים. נכון שרוב השרים הם שרים זוטרים לענייני אזוטריה, הם לא עושים הרבה. השרים ללא תיק, יש לזה משמעות כספית – זה נכון; בעיקר יש בזה משמעות לחוסר היעילות של עבודת הממשלה. וממשלת ישראל, לצערנו, היא מאוד לא יעילה; בהשוואה לרוב ממשלות העולם – היא גדולה לפחות ב-50% מממשלות במדינות מערביות גדולות מאתנו בהרבה. אבל הבעיה שלי היא בעיקר הדרך, כי הדרך, ופחות המהות, מסמלת יותר מכול את הדורסנות הזאת, של הקואליציה הנוכחית, שהיא מצפצפת על כל ערך. לא על חוק, על הערך, על כללי המשחק. למי שלא מבין מה מהות העניין הזה, של חוקי-יסוד וחקיקה – צריך להדגים את זה לציבור, והדוגמה הטובה ביותר היא שנאמר מחר היה צריך להיות משחק כדורגל, וההתאחדות לכדורגל הייתה מתכנסת והייתה אומרת: מחר במשחק מותר גם לגעת ביד, להבקיע גולים ביד. זה מה שהקואליציה הנוכחית מבקשת לעשות: לשנות את הכללים באמצע המשחק, כאילו אין פה כנסת, כאילו אין פה מסורת, כאילו אין פה כבוד לשום דבר. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – – זוהיר מרוצה ממך עם – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אני מודה לך. אני לומד, אני לומד. לאט-לאט. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> מקור להשראה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> והתוצאה היא, באמת, שהציבור מסתכל על הדיונים האלה, ועל המהלכים של הממשלה וראש הממשלה, והוא אומר לעצמו: תגידו, אין בעיות אמיתיות במדינת ישראל? כל הבעיות האחרות נפתרו? מה, אין מערכת חינוך? אין מערכת בריאות שצריך לפתור בה בעיות דחופות, אמיתיות, שכואבות לציבור? – הקשקוש הזה עם 20 השרים. האם דנון יהיה סגן שר הרווחה או איזה ליכודניק אחר יהיה שר ללא-שום-דבר? זה מה שחשוב עכשיו? פשוט בושה. הדרך שבה הממשלה הזאת רומסת כל ערך היא מעוררת חלחלה, מעוררת מחשבה על מה שצפוי פה, בכנסת הזאת. אבל יש גם בשורה טובה, לשמחתי: זה גם מבשר את קצה המהיר של הממשלה הרעה הזאת. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי. אחריה – חבר הכנסת יוסף ג'בארין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה, אנחנו, עמיתי חברי הכנסת, עוסקים באותה פרשייה אומללה של חוקי אנטי-משילות שמתוקנים על-ידי חוקי אנטי-משילות חדשים. כמו שחוקי המשילות הקודמים היו מהלכים כוחניים, פוליטיים, שלא באו לחזק שום משילות ולא באו לפתור שום בעיה אמיתית, אלא באו לסדר סידורים פוליטיים ולהילחם מלחמות פוליטיות בשירות מפלגות השלטון, כך בדיוק החוק הנוכחי. כמובן, אנחנו מגיעים לרגע של שפל עמוק במיוחד – בשבירת הנורמות, בביזוי של הכנסת, בצפצוף על חוקי-יסוד. תראו כמה חטאים הממשלה הזאת עשתה, החדשה, עוד לפני שהיא בעצם הורכבה. קודם כול, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו הרי חיים בבלוף: החוק אומר – חוק-יסוד: הממשלה אומר בצורה מפורשת שראש הממשלה צריך להודיע לנשיא על העובדה שהוא הצליח להרכיב ממשלה. כך הוא הודיע לנשיא. הוא הודיע לנשיא: הצלחתי להרכיב ממשלה. כולנו יודעים, עמיתי חברי הכנסת: לא הורכבה ממשלה. מה שהורכב, בסך הכול, זה קואליציה. עדיין לא הורכבה ממשלה בכלל. זה ביזוי של חוק-יסוד: הממשלה, זה צפצוף על הנורמות, ובכך אנחנו התחלנו. בואו נמשיך. הצעת החוק הזאת שלפנינו, שעוברת מסלול של אישור מהיר בכנסת, היא הצעת חוק שאושרה על-ידי ממשלת מעבר. ממתי ממשלת מעבר מתעסקת בתיקון חוקי-יסוד? הרי ממשלת מעבר מוגבלת אפילו למנות פקידים מסוימים, כי בא בית-המשפט ואומר: אל תקבעו עובדות מוקדמות. ממתי ממשלת מעבר יכולה להביא לכנסת בהליך מהיר הצעות של תיקון חוקי-יסוד? כמובן, גם ההצעה לגופה היא עקומה; אומר סעיף 5 שהדרך להתגבר עליו היא באמצעות 70 חברי כנסת ומעלה. אז מה עושים? לא מתגברים על סעיף 5, משחקים בנדמה לי, בכאילו, ואומרים: אנחנו לא משנים את סעיף 5, אנחנו בסך הכול מחילים אותו על הכנסת הבאה, לא על הכנסת העשרים. עמיתי חברי הכנסת, זו רק רשימה חלקית. רשימת ההפרות שיש בהצעת חוק כל כך קצרה היא נורא נורא ארוכה, והדבר הזה מאוד עצוב. הדבר הזה הוא עצוב כי, קודם כול, כשאזרחי ישראל מסתכלים בנו הם רואים מערכת פוליטית שלא מתעסקת בפתרון של בעיות אמיתיות – לא פותרת את בעיות הדיור, לא מתעסקת עם המצוקה, לא מתייחסת למובטלים, שנוספו אליהם אנשים חדשים היום בדימונה. מה שעושים חברי הממשלה זה מסדרים לעצמם ג'ובים, מסדרים לעצמם תפקידים, מחלקים את השלל הפוליטי בצורה הצינית ביותר. עמיתי חברי הכנסת – – <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. תודה רבה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני מסיים בזה. – – הצעת החוק הזאת היא פשיטת רגל מוסרית, קודם כול, של מפלגות הקואליציה, במיוחד של אלה שהבטיחו שינוי. מי שכבר לא הבטיח שינוי, לא היו לציבור ציפיות ממנו. מי שהבטיח לציבור שינוי, הנה, אנחנו רואים איך השינוי הזה נראה. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. חברת הכנסת מרב מיכאלי, שעתך הגיעה. בבקשה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני, חברות וחברים, אכן, מאוד מתסכל לפתוח את הכהונה של הכנסת – לפתוח את כל המושב הזה – בהתמודדות עם מעשה כל כך לא ראוי של הממשלה שאמורה להיות מוקמת ושל ראש הממשלה. אני כבר לא מדברת על האופן שבו ראש הממשלה מבזה את עצמו בכך שהוא מביא תיקון לתיקון שהוא עצמו עשה לפני בקושי שנה. הוא כפה אז על הכנסת, באמצעים דורסניים, באמצעים כוחניים, באמצעים לא לגיטימיים גם אז, את התיקון הזה. והנה, עכשיו הוא חוזר על כך, הכול בשביל להחזיר את הגלגל אחורה; בשביל להחזיר אחורנית את אותו הדבר שהיה קיים טרום הכוחנות והדורסנות שהוא עצמו וממשלתו הפעילו עלינו בקדנציה הקודמת. בקליפת אגוז אנחנו יכולות ויכולים לראות איך הפרוצדורות, איך הנהלים, איך הדרך, האיך, מייצרת מהות. והמהות, חברות וחברים, היא באמת רמיסה של הדמוקרטיה הישראלית, השתקה של הכנסת, ביזוי של הכנסת, יריקה על הציבור, ממש, לא פחות מזה. הציבור כקליפת השום בעיני ראש הממשלה נתניהו, שריו ואנשיו, תומכיו, ואני לא יודעת מי עוד שעומד סביבו ודוחף את העגלה הכל-כך עקומה ומגונה הזאת. אני רוצה להסב שוב ושוב את תשומת לבנו לעובדה שלא זו בלבד שאת תיקון חוק-היסוד הזה מביאה ממשלת מעבר, אלא שמביאה אותו ממשלת מעבר שבה בנימין נתניהו מחזיק ביותר מחצי מהתיקים, אחרי שהוא פיטר שרי ממשלה לרוב, או לחלופין, התפטרו לו שרי ממשלה – שהלכו אחר כך ואמרו עליו בריש גלי באמת דברים קשים; לדעתי, הקשים ביותר שנאמרו אי-פעם על ראש ממשלה במדינת ישראל. ראש הממשלה הזה, שבאמת מרגיש את עצמו כנראה קינג ביבי יותר מאי-פעם, מרשה לעצמו לבוא ולתקן באופן הלא-ראוי הזה חוק-יסוד. חברות וחברים, הסכנה במהלך הזה ובשכמותו, שנתניהו מביא לנו חדשות לבקרים, היא רידוד הדמוקרטיה הישראלית. אני מזכירה לכולנו ששלטון החוק היה לא רק בשירות משטרים דמוקרטיים; שלטון החוק כשלעצמו איננו מבטיח דמוקרטיה. השאלה היא איזה שימוש ובאיזה אופן אנחנו עושות ועושים בחוק ובדרכים שבהן אנחנו משנות ומשנים אותו. הדרכים שנוקט בנימין נתניהו מסוכנות, מדאיגות, וראוי לנו – וזה מה שאנחנו כאופוזיציה עושות ועושים – שנתנגד להן בכל כוחנו. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. אני פשוט מכין כבר. תודה. בבקשה, לרשותך שלוש דקות. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ציפיתי להרבה דברים, אולי, בפתיחת המושב, אבל לא ציפיתי לראות הצעת חוק שבתוכה מוסברים השיקולים נגדה. זאת אומרת, מי שבוחן בעצם את ההסבר להצעת החוק יכול לראות שמועלים שיקולים מדוע לא לקבל אותה, ואין שום טיעון מדוע כן לקבל אותה. ואני מזמין אתכם לקרוא את הפסקה שמדברת על מדוע נתקבל בכלל התיקון. והתיקון נתקבל כי לממשלה גדולה מדי יש חסרונות, ובהם קשיים בתפקוד ובקבלת החלטות של הרשות המבצעת, צמצום יתר של מספר חברי הכנסת הנושאים בעבודת החקיקה והפיקוח על עבודת הממשלה, וכן בזבוז כספי ציבור ופגיעה באמון הציבור ברשות המבצעת. זאת אומרת – זה מופיע בתוך ההצעה עצמה. ואז נשאלת השאלה, מדוע בכל זאת כן רוצים לקבל את ההצעה הזאת? ואז בעצם כל מה שההצעה אומרת – פשוט, אנחנו לא מסתדרים, פשוט, אנחנו לא מסתדרים, בלי שום טיעון מדוע בעצם צריך לשנות את החוק הזה. ואגב, ברמה התקציבית ההצעה גם מדברת על תוספת של 4 מיליון שקל לשנה לכל שר, מיליון וחצי שקל לכל סגן שר, כמובן בלי שום הסבר מדוע צריכים את השינוי הזה. אני רוצה להמשיך ולומר שהצעת החוק לוקה באי-חוקיות ברורה. וכבר אמר חברי חבר הכנסת דב חנין בעניין, כי החוק עצמו אומר שאם רוצים להרחיב את מספר השרים מעבר ל-18 השרים, צריך רוב של 70 חברי כנסת. ולכן, כדי בעצם לעקוף את הדרישה הזאת, שעוגנה בתיקון לחוק, מבקשים עכשיו לבוא ולתקן את החוק הזה ברוב של 61 חברי כנסת. אבל האמת היא שבכלל כל הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה היא סיטואציה מאוד מוזרה ברמה החוקתית, כי אם באמת קמה ממשלה כפי שראש הממשלה הודיע ביום רביעי, אז איך אנחנו עכשיו רוצים להרחיב את הממשלה עוד לפני שאנחנו בכלל רואים אותה? אנחנו מתבקשים עכשיו לאשר הרחבה של ממשלה שעוד לא יצאה לעולם בכלל. המצב המשפטי התקין היה מחייב שקודם כול הממשלה החדשה תורכב לפי חוק-היסוד הקיים, ורק אחר כך, אחרי שהיא מושבעת ואחרי שהיא מוצגת, יבוא תיקון לחוק שיבקש בעצם – – <היו"ר נחמן שי:> כן – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – לשנות את ההרכב שלה. <היו"ר נחמן שי:> – – בבקשה לסיים. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> ולכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, נראה לי שאנחנו פועלים באמת במצב של אי-חוקיות מוחלטת, הן לעניין ההכרזה על הקמת ממשלה והן לעניין הדרישה לתקן עכשיו את החוק ולהרחיב את מספר שרי הממשלה, בלי שבכלל הורכבה ממשלה ובלי שניתן – – <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. תודה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – כבוד לדרישת 70 חברי הכנסת. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה, חבר כנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת באסל גטאס וחברת הכנסת מיכל בירן. תודה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בכל פרוצדורה דמוקרטית של חקיקה צריך שתהיה הסכמה, כבוד היושב-ראש, על האיך – איך עושים את זה, על הדרך, וכמובן יהיה ויכוח, וויכוח חריף, על התוצאה ועל התוכן. כאן אין הסכמה על האיך ועל הדרך שבהם נעשים הדברים, כי חקיקה, לא כל שכן חוק-יסוד, צריך לעשות בזהירות, לאחר דיונים מעמיקים, לאחר ששומעים דעת מומחים, לאחר שניתנת לכל חבר כנסת אפשרות להביע את דעתו. והנה רוצים לעשות חוק, לשנות חוק שהדיון בחקיקתו לקח שבועות, חבר הכנסת כבל, שבועות, בתוך שעות ספורות. כי הדיון האמיתי יהיה בוועדה שקמה, ועדה אד-הוק, דיון מהר מהר מהר מהר, ומצביעים. אני חושב – אני מתנגד להקמת הוועדה הזאת בצורתה הנוכחית. צריך שיהיה הליך חקיקה מסודר, לאפשר לשמוע דעת מומחים לממשל, לשמוע את דעתם של מומחים חוקתיים, קונסטיטוציוניים, למשפט קונסטיטוציוני, לשמוע חברי כנסת שיש להם הרבה מה להגיד, ואז להחליט. עד כאן הוויכוח על האיך. אני לא רוצה להתווכח הרבה על ה-principium, על התוכן של הדברים. אני רוצה דווקא להתווכח על ה-personam, על האישים, על האנשים שהולכים להיכנס לממשלה. כל אלה שרוצים, מועמדים, להיות חברים נוספים בממשלה הם אנשים שמחזיקים בדעות קיצוניות, שמתנגדים לממשלה, שתומכים בדיכוי, שתומכים בהתנחלויות, שמתנגדים לזכויות אדם, בעלי תפיסת עולם פאשיסטית וגזענית; אנשים שהם סכנה, סכנת אמת לכל אדם שפוי. לכן, ומן הטעם הזה, צריך להתנגד להצעת החוק, כי היא פותחת דלת לאנשים שצריך לטרוק אותה בפניהם ולא לאפשר להם להיכנס ולהיות בעלי השפעה. זה כמו לשים את השמנת ליד החתול. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. אחר כך – חברת הכנסת מיכל בירן, אני לא רואה אותה, ואחר כך – חבר הכנסת יעקב ליצמן. היא תגיע. בבקשה, ידידי, לרשותך שלוש דקות. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, יש שר? כבוד השר, חברי חברי הכנסת, יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי עומד כאן ומדבר על המהות של דמוקרטיה ושל משטר דמוקרטי. כבר התבטאתי בעבר שמה ששומר על הדמוקרטיה זו מערכת של איזונים ובלמים, שכן החקיקה, מערכת החוק כשלעצמה לא מספיקה בשביל לשמור על הדמוקרטיה. מערכת האיזונים והבלמים האמיתית צריכה להסתמך על תרבות שלטונית. ותרבות שלטון צריכה מטבעה להסתמך על מוסר ועל מוסריות. וכדי שיהיה מוסר או מוסריות צריך להסתמך על מערכת ערכים שתהווה את עמוד השדרה של החברה ושל השלטון. מה שאנחנו רואים, המחזה שרואים לנגד עינינו מוכיח שאין באמת דמוקרטיה, אין משטר דמוקרטי, כי אין מוסר או מוסריות. ואין מוסר או מוסריות כי אין מערכת ערכים כזאת שתייצר את אותה מערכת של איזונים. אפילו חוק-יסוד לא מספיק. משנים אותו בהרף עין, בהרף אתנן פוליטי, כדי לשרת אינטרס רגעי. רבותי, אני אגיד לכם, לצערי הרב, שגם לא יהיה משטר דמוקרטי אמיתי, כי מערכת הערכים ההגמונית בחברה הישראלית היא מערכת ערכים כזאת שמקדשת דיכוי וכיבוש וגזל; היא מערכת שמצדיקה נישול ורמיסת זכויות אדם; היא מערכת כזאת שמקדשת מיליטריזם ומעלה על נס ערכים של הרג, של כיבוש, שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם גם כשהוא מבצע פשעי מלחמה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> עוד הפעם הסתה? גם פה הסתה? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אנחנו נוכח מצב – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> גם בדיון הזה? ננסה לא – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – שיימשך עוד הרבה זמן – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> אתה לא – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – עם מערכת ערכים כזו שתביא רק לשלטון כנופיות באמת שיבצעו את מה שאנחנו רואים שמבצעים היום. לצערי הרב, זה המצב. זו לא הפרוצדורה, זה לא אם זו ועדה מיוחדת כזאת או אחרת. כל שלטון – כבר מאז קום המדינה – שהסתמך על אותה תזה של כיבוש, של דיכוי, של שלילת חירות של עם שלם, יביא למצב הנוכחי. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. חברת הכנסת מיכל בירן, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת יעקב ליצמן, ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא. בבקשה. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כיף שיש קצת חברי כנסת חדשים מהקואליציה, אז האגף הזה לא ריק לגמרי. אז טוב שאתם כאן, מיקי ושאר החברים. לאורך המשא-ומתן הקואליציוני, ובוודאי מהרגע שההסכמים כבר היו גלויים לפנינו, הלך והתברר שראש הממשלה איבד כל טיפת כבוד לכנסת ישראל, לסדרי הדיון שלה ולהליך חקיקה תקין. ההצעה לתיקון חוק-היסוד להגדלת מספר השרים וסגני השרים והחזרת המושג הנלוז והמיותר "שרים ללא תיק" היא ההוכחה הברורה כי אכן ממשלת ישראל והעומד בראשה יצאו לקרב נגד רשות שלמה בישראל: הרשות המחוקקת. את זה הם עושים במקביל למהלכים שמטרתם לסרס את הרשות השופטת בישראל. הם מדמיינים שהם יישארו פשוט הם לבדם ולא יהיה אף אחד בתוך הריק הזה שיוכל לעצור אותם מלעשות מה שהם רוצים. לא יעלה על הדעת שחוסר היכולת של ראש הממשלה לנהל משא-ומתן יעלה כל כך הרבה כסף לאזרחי מדינת ישראל. אבל בסופו של דבר, מה קורה כאן? הוא פשוט לא מצליח להרכיב ממשלה. את השותפים הטבעיים האלה, שכל כך הרבה שמענו עליהם, הוא לא מצליח להביא פנימה בלי לשחד אותם ובלי לשמן אותם. ואפילו בתוך המפלגה שלו הוא חייב להמציא לאנשים תפקידים מופרכים כדי לקבל את הסכמתם לממשלה הצרה והגרועה הזאת, עם 61 חברי כנסת, קואליציה שתהיה מקרטעת. ושוב, שאלנו: למה הלכנו לבחירות? נתניהו אמר שהוא לא הצליח למשול עם 18 חברי כנסת שהיו לו בסוף, של הליכוד. מה הוא יעשה עם 30 חברי כנסת של הליכוד, אבל קואליציה של 61 שתהיה בעוצר יציאות מתמיד? עכשיו, מילא שהקואליציה הייתה מבטלת כל הזמן את עמדות האופוזיציה אם היה מדובר באידיאולוגיה, אם היה מדובר בתפיסת עולם. הרי אז אפשר היה לעשות איזה דיון עקרוני, ענייני, האם תפקיד מסוים של שר מסוים הוא נחוץ, הוא דרוש, או שהוא מיותר לחלוטין; אפשר היה לעשות דיון כזה. יכול להיות שיש משרדים שהם באמת לא נחוצים ואולי יש אחרים בכלל אלה שהם נחוצים מאוד. אבל ברור שהמהלך הזה כולו הוא ציני ואין לו מטרה אחרת מלבד שרידות פוליטית. הרי רק לפני שנה ראש הממשלה טען והתעקש שחשוב ומהותי לשנות את חוק-היסוד בשביל לחזק את המשילות, לייעל את עבודת הממשלה. ועתה, הפלא ופלא, צץ צורך קיומי חדש לשנות את חוק-היסוד ולבטל את אותו התיקון שראש הממשלה בדיוק העביר אך לפני כשנה. אופיר אקוניס עמד פה והתחיל להביא את ביילין ואת חיים רמון, העלה אותם באוב להביא דוגמאות. אנחנו לא מדברים פה על מה שקרה לפני המון שנים. אך לפני שנה, אותו ראש ממשלה עמד פה – – – <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. קיבלת זמן כפול בטעות. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אוקיי. אז אני אחתור לסיום. <היו"ר נחמן שי:> תודה. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> פסקה אחרונה. הבעיה האמיתית היא לא עצם הגדלת מספר השרים. זו עובדה שמדובר בשרים שלא צריך; כל מיני שרים לענייני בורקסים וכיבוד קל, שרים למינוי מקורבים ולענייני שחיתות פוליטית. מוסד השרים בלי תיק הוא בושה וחרפה למדינת ישראל. איזה מעסיק היה מקבל לעבודה נהג בלי רכב? מי היה מזמין לחתונה תזמורת בלי כלי נגינה? המעסיק היחיד שמוכן לבושה הזאת הוא ראש ממשלת ישראל. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל בירן. חבר הכנסת יעקב ליצמן – אני לא רואה אותו באולם. חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת עמיר פרץ. בבקשה, חברת הכנסת לביא. שלוש דקות. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי וחברותי חברי הכנסת, האמת, בושה. קראתי את ההסכמים הקואליציוניים ולא האמנתי והתביישתי. התביישתי, כי אנחנו עדים לבגידה. לבגידה באמון הציבור, במקום שהיינו צריכים להיות בו. מקום מאחד, מקום משתף. ואנחנו חוזרים לתרבות של 12 השבטים, כל קבוצה דואגת לעצמה, לשבט שלה. הבושה הזאת מעוררת פלצות, אדוני היושב-ראש. חמדנות ללא גבול, שתלטנות, תאוות כוח, שבאה לדרוס את חופש הפרט ואת הרצון החופשי מצד אחד ואת המחויבות הבסיסית למדינה מצד שני. אני, חברת הכנסת עליזה לביא, קוראת לכם הערב בזעזוע גדול ובכלימה. אני מתביישת מאחי ומאחיותי שבהינף קולמוס, במכירת חיסול מופרזת וחסרת אחריות, מדירים באופן מוחלט ונטול תקווה מהיותם אזרחים שווי זכויות של מדינת ישראל. כן, תרבות 12 השבטים משתלטת. אני מתביישת בפני העולים מברית-המועצות לשעבר, שבאו לפה כי קראנו להם, שהגיעו מכוח חוק השבות ובמסגרת חזון קיבוץ הגלויות, משרתים בצבא, לומדים באוניברסיטה, תורמים את חלקם, אך אינם יכולים להינשא במדינה שלהם, אינם יכולים להיקבר בבית-הקברות היהודי, ובפניהם עומד תהליך גיור קשה. אלו שקדמו להם והגיעו לכאן כי רק התמזל מזלם דואגים שדלתות העם היהודי יהיו סגורות בפניהם לעד. אני מתביישת בפני כל הנשים שעומדות או צופות לעמוד בפני הליך גירושין. אותן אתם ממשיכים להפקיר בהסכמים חסרי אחריות שיצרתם; שהותרתם אותן לגורלן אל מול דיינים מסתגרים, בעלי עמדות מיושנות, לא סובלניות למציאות ולבנות-אדם שעומדות אל מולם. סולם העדיפויות שלכם מאפשר מציאות שבה אישה תיוותר עגונה עשורים שלמים בניגוד לרצונה. אנחנו חוזרים אחורה. הגענו למקום טוב יותר, מתוקן יותר, קשוב יותר, ואתם מחזירים אותנו אחורה במחי-יד, מבלי להבין את ההשלכות החמורות. אני מתביישת בפני כל הזוגות הצעירים שמכירים וגאים בזהות היהודית, ובוחרים להינשא על-פי ההלכה היהודית, אבל לא ירצו להירשם ברבנות. והם לא ירצו להירשם ברבנות, והם יבחרו להתחתן בנישואים פרטיים, וזה רק ילך ויגדל. וכן, הם יהיו צפויים למאסר בן שנתיים ימים על כך. מי שמכם? איך אתם לא מתביישים? אתם הופכים את הדת היהודית לקרדום פוליטי. איך תסבירו לציבור משלם מסים מדוע הממשלה ה-33 הצליחה לפעול בגודלה הקיים, אך עתה אתם רוצים להגדיל את הממשלה ללא שום צורך הנראה לעין? הסכמים קואליציוניים שמאפשרים את הקמת הממשלה יעלו כ-6.7 מיליארד שקלים בשנה – – <היו"ר נחמן שי:> תודה. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – לאחר שהקמת הממשלה הקודמת לא עלתה כמעט דבר, ואתם יודעים את זה. היא עולה כמו שלוש הממשלות האחרונות יחדיו. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, מה שמתרחש לנגד עינינו הוא אובדן עשתונות ערכי ומוסרי, הליכה לאחור, שתביא חורבן על המוסד הדתי, על הממסד, על האחריות הקיומית, על ההליכה קדימה שהלכנו במשך שנות קיומה של המדינה. אנחנו חוזרים אחורה במקום הערכי, במקום הכלכלי. אני קוראת לכם להתנגד להצעת הממשלה להגדלת הממשלה ה-34. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה, חברת הכנסת לביא. חבר הכנסת עמיר פרץ. אחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. אחריה – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> מתי אני? למה לא קראו לי? <היו"ר נחמן שי:> חבר הכנסת עמיר פרץ, תורך. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> למה אתה לא קורא בשמי, תגיד לי? <היו"ר נחמן שי:> קראתי. קראתי. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> קראת בלחש. לא ככה קוראים בשמי. <היו"ר נחמן שי:> סליחה, חבר הכנסת עמיר פרץ. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> יפה, או. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, תשמעו, אפילו אין לנו אפשרות לבוא בטענות לממשלה. אי-אפשר אפילו להגיד, ממשלה נכבדת. האם זה עומד במבחן החוקיות שאף איש, אף שר מממשלת המעבר לא מגיע? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> יש שר. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> או, חברי חבר הכנסת סילבן שלום, איזה כבוד גדול הוא לי לנאום דווקא כשאתה השר התורן. זה יפה מאוד. אני מאוד שמח על כך. אבל האמת, יש לי כל כך הרבה דברים לומר על המצב המיוחד הזה שנקלענו אליו, שאני פשוט מתלבט מה יותר חשוב. אני פשוט רק אביע את תחושותי, לא יותר מכך. אני באמת חושב שאנחנו נמצאים עכשיו במין קרקס. יש לנו לוליין, קוראים לו בנימין נתניהו. לוליין מדהים, שבכל פעם שהוא מגיע לנקודת קצה שעוד מעט הכול מתפרק, הוא מצליח לעשות פליק-פלאק ולנחות חזרה על החבל הדק ולהתנדנד. אילו זה היה קרקס אמיתי, הייתי עומד יחד עם כל הקהל ומוחא כפיים ללא הפסקה. אבל מדובר בעתיד של המדינה שלנו. תארו לכם שהלוליין הזה יפספס פעם אחת את החבל הזה. אז אם זה לוליין בקרקס, בטח יזעיקו אמבולנס, ייקחו אותו, יטפלו בו. אם בנימין נתניהו מפספס את החבל הזה, הוא מתרסק ומרסק אתו כל כך הרבה דברים חשובים, שעשרות בשנים – לפני הקמת המדינה, בעת הקמת המדינה, מאז הקמת המדינה – כולם עמלים כל כך לייצר אותם. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר לך דבר אחד. אומרים שממשלת 61 זו ממשלה לא יציבה, לא טובה. אני רוצה לומר לכם שממשלות 61 הן ממשלות שיכולות להחזיק מעמד ולהיות ממשלות יציבות מאוד. הבעיה היחידה היא שאין לממשלה הזאת שום מכנה משותף. כי אילו בא ראש הממשלה והיה אומר: גמרתי אומר לספח את יהודה ושומרון, ואני בונה היום קואליציית 61 לספח את יהודה ושומרון, ולכן מי לה' אלי, מי שמוכן לבוא להתייצב אתי שיבוא, הייתי אומר: לראש הממשלה הזה יש חזון, יש לו תוכנית, יש לחברי הכנסת שלו סביב מה להתלכד. אילו היה אומר: אני מתכוון למוטט את ה"חמאס". הרי אנחנו יודעים, בנימין נתניהו כתב על ארץ-ישראל השלמה, כתב על מיטוט ארגוני הטרור. אתה אומר: הופה. הרי, חברים יקרים, הממשלה הזאת תיחשף במלוא מערומיה. פתאום יראו שההצהרות הגדולות של בנימין נתניהו, שכל הזמן מצהיר: ביד חזקה, בזרוע נטויה, ותמיד היה גורם מסוים שבא וכביכול מנע ממנו. עצרו אותו. היום אין מי שיעצור אותך. אתה תיחשף במלוא חוסר היכולת שלך. אתה תיחשף כולך כאיש חלש שלא מסוגל להניע תהליכים. וחבל שמדובר בממשלה שהיא של כולנו. ולמרות כל מה שאמרתי, אני מאחל לממשלה החדשה שתצא לדרכה, מאחל לה שתצליח. קשה לי להאמין. קשה לי להאמין שאני אצטרך לעלות לדוכן הזה ולבלוע את הכובע. יש לי הרגשה – חברי סילבן שלום, אתם מקבלים תיקים, אבל אתה יודע, מה שנקרא שאפו – יש לי הרגשה שהרבה לפני שאנחנו נבלע את הכובעים, הרבה כובעים אצלכם, אם לא ראשים, יצטרכו, אתה יודע, למצוא מקום משלהם. אני מקווה שאתה לפחות תהיה עם התיק הראוי ולא מאלה שיהיו בסביבה הזאת. תודה רבה לכם. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום:> תודה רבה לך. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. חברת הכנסת קסניה סבטלובה. יש סולידריות בדרום. ואחריה – חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחר כך – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> חבל מאוד שראש הממשלה מבזבז את זמננו – היקר, יש לומר – בדיונים מיותרים על שינוי מיותר ומזיק של חוק-יסוד במדינת ישראל. במקום שאנחנו נדון היום בנושא חשוב כמו למשל אג'נדה מדינית, שכרגע אין לנו, ואינה מופיעה בקווי היסוד של ממשלת ישראל, אולי בפעם הראשונה בכל ההיסטוריה של ממשלות ישראל; במקום שאנחנו נעשה דיון חירום בנושא של הפתרונות של מצוקות העלייה האתיופית, של ישראלים מאתיופיה; במקום שאנחנו נדבר על זכויות של נכים, במקום שאנחנו נדבר על דיור, אנחנו נמצאים פה היום ואנחנו דנים בהסדרה של ג'ובים לחברי מפלגת הליכוד. אני חושבת שזה מיותר לגמרי ומזיק, כי מדובר פה בשינוי של חוק-יסוד, שהוא הדבר שמבטא את היסודות שעליהם מושתתת החברה הבריאה. באמצעות חקיקת היסודות רצו מקימי המדינה להרכיב חוקה, וזה לא משהו שאפשר לעשות בכל יום. בואו נסתכל על מדינות אחרות, בואו נסתכל על ארצות-הברית, שכדי לשנות את החוקה שם צריכים 75% מבית-הנבחרים ב-75% מהמדינות. ופה רוצים לעשות שינוי בחוק-יסוד כל כך חשוב באותו יום. ובאותו עניין, יש גם להיזכר ולחשוב שבעוד אנחנו קמים עכשיו ודנים ומדסקסים את העניין הזה כדי למנוע את השינוי של חוק-היסוד, מה עושים חברי הליכוד? הם ממשיכים לריב על התיקים, כי אף אחד לא רוצה לקחת את התיקים הזוטרים. רבותי, אני עדיין לא מבינה – אולי כי אני חדשה בכנסת – מה הם התיקים הזוטרים. האם יש דבר כזה במדינת ישראל, תיק זוטר? תסבירו לי, האם המשרד לאזרחים ותיקים הוא משרד זוטר? האם משרד העלייה והקליטה הוא תיק זוטר? אין לנו אפשרות – אין לנו בכלל אפשרות לומר את המילה הזאת, תיק זוטר. ובעוד אנחנו מדברים על הרחבת הממשלה, בואו נדבר קודם על כך שאין לנו תיקים זוטרים; אין לנו עניינים זוטרים במדינה שלנו; כל עניין הוא חשוב. כל עניין הוא חשוב וראוי לדיון, דיון חירום, פה, במקום שעכשיו נדבר על כל הניסיונות של ראש הממשלה לשנות את חוקי-היסוד ולנפח את הממשלה מעבר לצורך הטבעי שלה. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה, חברת הכנסת קסניה סבטלובה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – שלי יחימוביץ, ואחריה – אורי מקלב, חבר הכנסת מקלב. בבקשה, מסעוד רנאים, חבר הכנסת. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> ע'נאים. <היו"ר נחמן שי:> רנאים. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> ע'ין קשה. קשה לבטא אותה. <היו"ר נחמן שי:> ע'ין קשה. אני מתאמן, אני אצליח בסוף. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בערבית אצלנו אומרים "כלאמֻ אל-לילִ ימחוהו אל-נהאר" – מה שאומרים בלילה מוחקים ביום. אז בצל הסחר-מכר, בצל כל פוליטיקת הג'ובים, הכיסולוגיה, מהכיס, והכיסאולוגיה, מהכיסא, וכל מה שאנחנו רואים – האמת, לבי עם המורים לאזרחות, מה הם יחנכו? מה יגידו לתלמידים שלהם על המערכת הפוליטית? על הרשות המבצעת? המחוקקת? מה יגידו להם? בהתחלה, אנשים אומרים: אנחנו לא מאמינים למה שאתם אומרים. אולי הם צודקים. אבל כאשר אנחנו עושים – היום תוסיפו: הם לא יאמינו גם למה שאנחנו עושים. ראש הממשלה ושליחיו הטיפו לנו בקדנציה שעברה שצריך יציבות, משילות, והשיג את זה דרך חוק. היום החוק הזה, ראש הממשלה עצמו רוצה לבטל אותו בחוק אחר; להרחיב את הג'ובים, כדי להכניס שרים, סגני שרים, וכל זה – על חשבון מה? על חשבון העם והתקציבים שאמורים ללכת לשכבות החלשות, לחינוך, לרווחה, אבל נוהרים להתנחלויות, וגם על חשבון הערך של הדמוקרטיה, משום שמההתחלה לא היו חסרים, לא חוקים ולא משילות ולא בטיח; החסר היה ערכים דמוקרטיים, תרבות דמוקרטית. אני חושב – לאור מה שאנחנו רואים עכשיו, באמת חסרה הבושה. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בבקשה. אורי מקלב, חבר הכנסת, אחריה, ושרון גל אחר כך. בבקשה. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מוכרחה לומר שאני חשה לא בנוח לקיים את ליבת הדיון הראשון האופוזיציוני בסוגיית 18 השרים. נכון שזה מקומם, אבל זאת פרוצדורה, זו לא מהות, וזאת נראית לי קצת דוגמה לדלות הדיון ולהיעדר סדר-יום ערכי. אני גם לא אוהבת – אומנם מאוד נוח, מהאופוזיציה כמובן, לירות בכל מטרה, בין שהיא נעה ובין שהיא נייחת – אני לא אוהבת לתקוף דבר שאני לא בטוחה שלו אנחנו היינו מרכיבים את הממשלה לא היינו עושים אותו ככורח. וסוגיית המספר, לא עליה ייקוב הדין את ההר. ואם ליש עתיד היה כל כך חשוב ובנפשם הדבר הזה, באופן כל כך יסודי ובסיסי, אז מן הסתם הם היו הופכים זאת כבר בממשלה הקודמת, ואז היינו יושבים עם 18 שרים, ולא מחכים לממשלה אחר כך, שאלוהים יודע מי ישב בה. אז בואו נשמור על פרופורציות, חברים וחברות יקרים. אני מעדיפה לייחד את הדקה וחצי – את הדקה ו-55 שנותרה לי, לסוגיה מאוד מאוד מאוד חשובה ומשמעותית, שעוברת ככה מתחת לרדאר, די בשקט, והיא הכי קריטית והכי אקוטית בסוגיות הכלכליות והחברתיות שבפתחו של סדר-היום. אני מדברת על הכניעה המוחלטת וחסרת הבושה של הרבע-ממשלה הזאת לטייקוני הגז, על העובדה שהממשלה נסוגה אפילו מהמתווה העלוב והפייסני שהיא כבר החליטה איכשהו לאמץ, והיא עומדת לחלוטין – כניעה מוחלטת: גם מונופול מוחלט, גם חזרה מכל ההסתייגויות שכבר היו בעבר, וגם בלי פיקוח על המחירים. כלומר, גם מנעמי הקפיטליזם וגם מנעמי הסוציאליזם; גם מונופול, אבל גם בלי פיקוח על המחירים; גם אין שוק חופשי, וגם, חס וחלילה, אסור לפקח על המחיר המופקע שגובות "נובל אנרג'י" ו"דלק", של תשובה – על יחידת אנרגיה אחת 6 דולר, כשהעלות שלהן היא דולר אחד. זה הדבר הכי דרמטי ליוקר המחיה במדינת ישראל, למחירי החשמל, למים, לכל מוצר, לתעסוקה, לתעשייה, להכנסות המדינה, לביטחון האנרגטי. זאת הסוגיה. ואני פונה אליכם, חברי בקואליציה – ואני לא מזלזלת בחברתיות שלכם ולו לרגע אחד, ויש לי עם חלק מכם מכנה משותף מאוד נרחב: אין דבר שמגלם בתוכו את המאבק באי-שוויון יותר מסוגיית הגז. השמיעו את קולכם. כחלון, דרעי, גפני – שהיה שותף שלי למאבק הזה, ואני מקווה שגם נשאר שותף; אני תולה בו תקוות רבות. מאבק במונופול הבנקים – חשוב מאוד; אני אהיה שותפה שלכם. העלאת קצבאות הילדים – אתכם מכל הלב; אני חושבת שהקיצוץ בקצבאות הילדים, גם בתקופת נתניהו כשר אוצר וגם בתקופת לפיד כשר אוצר, היה בלתי מוסרי בעליל, ובזה אני אתכם. אבל רבאק, חבר'ה, באמת כל זה מתגמד לעומת הטיפול בסוגיית הגז. למה אף אחד לא נוגע בה? אני לא מדברת כבר על קווי יסוד, אני לא מדברת על משא-ומתן קואליציוני. תעצרו עכשיו את הרכבת – – <היו"ר נחמן שי:> תודה. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> – – תגידו סטופ, אנחנו רוצים לבחון את זה מחדש, בראי כל השקפת עולמנו. ואני, באמת יש לי ציפיות גבוהות מכם בעניין הזה, וכמובן, שיתוף הפעולה שלי עומד לרשותכם. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. חבר הכנסת אורי מקלב – לא באולם. חבר הכנסת שרון גל, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת חנין זועבי, ואחריה – חברת הכנסת ציפי לבני. בבקשה. לרשותך שלוש דקות. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, נברתי שוב ושוב בהסכמים הקואליציוניים, גם הלילה וגם בבוקר; פתחתי אותם גם בקובצי "וורד", את כל ההסכמים, כולל זה האחרון, שנחתם עם סיעת ש"ס, ואז לחצתי control-f כדי לחפש מילות מפתח. ואני רוצה לשתף אתכם, בבואכם להגדיל את הממשלה, מה חיפשתי. כי הדעת נותנת שכשמגדילים את הממשלה, שנתיים וחצי או שנה וחודשיים, סליחה, אחרי שמעבירים חוק-יסוד להגבלת מספר השרים ל-18, יש לזה הצדקה מהותית, צו שעה לאומי. חייבים עוד שרים, עוד סגני שרים, עוד מנכ"לים, עוד עוזרים, עוד נהגים, עוד משרדים, עוד הוצאות שוטפות, עוד ועוד ועוד בעלות של עשרות מיליוני שקלים – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> היית אומר את זה אם היית בקואליציה? אם היית בקואליציה היית אומר אותם דברים? <קריאה:> כן, רק הפוך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הפוך. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – עשרות מיליונים מכסף של הציבור כדי לדאוג לציבור. <קריאה:> היות שאני יודע שאתה באופוזיציה – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> אדוני, אנחנו היינו מאלה שהעבירו את חוק המשילות שבתוכו המגבלה של 18 שרים, ואנחנו היחידים שלא נכנסנו לממשלה בין השאר כי עמדנו על עקרונות וויתרנו על כיסאות. אז אני יכול לעמוד כאן במצפון שקט ולהגיד את הדברים האלה בצורה ברורה, ואני אשמח אם תקשיב ותפנים. <קריאות:> – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> הרי בסוף למי מגישים את החשבון? לציבור. ואדים מאופקים משלם את זה, שולה ממטולה משלמת את זה, סימונה מדימונה – שיש סיכוי סביר שגם פיטרו אותה ממפעל "מטאור" הלילה – יקותיאל מאריאל, אבריאל מטירת-כרמל – כולם משלמים את זה. וראוי שהציבור ידע שכספי המסים שלו נשרפים כדי לממן את הכלום המיותר הזה. אז הקשתי בלילה, אדוני היושב-ראש, את מילות החיפוש הבאות בהסכמים הקואליציוניים: מעמד הביניים, שכבות חלשות, עניים, אבטלה, וגם שקופים – חברי הכנסת מש"ס – שקופים, ולכל מילות החיפוש האלה, למרבה הצער והתדהמה, לא התקבלה שום תוצאה; אפילו לא מופע אחד של אחת המילים האלה. כלומר, אותם אנשים שרק לפני שנה וחודשיים התנפלו על כל מיקרופון רענן – ואני מניח שתראו את זה במהדורות הערב, אני יודע איך עובדים בחברות חדשות – כדי להסביר כמה נכון להגביל את מספר השרים ל-18 כדי לחסוך בכספי ציבור, הם שכחו מזה כאילו זה לא היה. אגב, אין גם בנייה בירושלים בהסכמים הקואליציוניים, אין גם בנייה בגושי ההתיישבות; גם את זה חיפשתי. <קריאה:> – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> אז איפה העקביות ואיפה העקרונות ואיפה טובת הציבור ואיפה למען השם הכסף? אדוני היושב-ראש, אני רוצה לקרוא מכאן – – <היו"ר נחמן שי:> לסיכום אבל. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – לסיכום – הנה, אני מקצר – לראש הממשלה ולממשלה המתגבשת לחזור בה מהכוונה להגדיל את מספר השרים. שמעתי כאן שזה דיון טכני, זה לא דיון ערכי. זה בהחלט דיון ערכי, זה בהחלט חשוב; זהו מסר איך מתחילים ממשלה חדשה, וראוי להקפיד מאוד כשמדובר בכספי ציבור. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה, חבר הכנסת שרון גל. חברת הכנסת חנין זועבי – איננה. חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה. שלוש דקות. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> שלום, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו נמצאים כאן באיזה אירוע, שלא רק כאזרחית המדינה הזאת, לא רק כנבחרת ציבור, בתפיסתי את כל המערכת החוקתית של מדינת ישראל, אירוע של תיקון חוק-יסוד אמור להיות אירוע שאליו אנחנו ניגשים ביראה, שבו אנחנו בוחנים האם ראוי התיקון, האם יש צורך לעשות את התיקון הזה; ובוודאי זה אירוע שצריך להתקיים אחרי שיש ממשלה שדנה בתיקון הזה ומביאה אותו לכנסת, והכנסת היא כנסת מתפקדת, והדיון נערך במקום המתאים לכך, בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת. אז זהו, זה לא המקרה שלפנינו. זה לא המקרה שלפנינו, בין היתר, כי ראש הממשלה שעדיין לא הרכיב את ממשלתו הבאה נמצא במצב שבו הוא צריך לקנות את קולותיהם של חברי מפלגתו כדי שיבואו ויתמכו, והעמימות שהוא משאיר מול חברי המפלגה היא זאת שמאפשרת לו להעביר בעצם את החקיקה הזו עוד טרם התכנסה ממשלה, טרם נעשה דיון, טרם נעשה דיון כלשהו בוועדות הכנסת. החלק הברור באירוע הזה – ואלה הדברים שחשוב שגם הציבור ישמע בימים האלה, כי אין בציבור תחושת התרוממות רוח לקראת הרכבתה של ממשלה חדשה במדינת ישראל, ממש לא. להפך, יש תחושה מאוד גדולה של חמיצות, גם מצד אלה שתמכו ורצו אולי שזו תהיה התוצאה. וכשאנשים מדברים אתי וניגשים אלי ואומרים: רגע, ומה תעשו? אני רוצה להבהיר בעצם למה עמדתנו, ועמדתנו הנכונה, היא שאנחנו צריכים להיות האופוזיציה הלוחמת. והשבוע הזה הוא שבוע שמעיד על כך שגם אם אין ממשלה במדינת ישראל, ברור שיש אופוזיציה לוחמת. הבחירות האלה היו בחירות בין שתי דרכים. בחירות במדינת ישראל, בטח לא בפערים העמוקים שנמצאים בינינו, הן בחירות על חלוקת תיקים כזו או אחרת או על חלוקת תקציבים כזו או אחרת שלפיה קונים מפלגות על מנת שיתמכו בממשלה. מערכת הבחירות הזאת הבהירה באמת את מה שאמר ראש הממשלה, שתהום פעורה בינינו. המחנה הציוני, זאת לא מפלגה סקטוריאלית; המחנה הציוני, זאת לא קבוצה שתשלם לה איזשהו משהו כדי לספק את הצורך של חלק ממצביעיהם ואז הם יוכלו להיות שותפים לדרכו של ראש הממשלה. ראש הממשלה הוא זה שבחר, נתניהו הוא זה שבחר את דרכו, הוא זה שבחר את ממשלתו. לא רק שאין בינינו מכנה משותף, אלא שבנושאים החשובים ביותר בעינינו – השאלה מה יקרה עם מדינת ישראל מבחינת איזשהו תהליך מדיני; האם נתקדם עוד צעד לכיוון של שתי מדינות; האם נוציא את מדינת ישראל מהבידוד; האם נדאג לשמור על הביטחון דרך חיבור עם ארצות-הברית של אמריקה, או לחלופין, אנחנו נבעט בה ונבודד את עצמנו לדעת – אלה נושאים שהם נושאים מהותיים, שגם אם אנחנו מזהים את אותם איומים שראש הממשלה מרבה לדבר עליהם, אנחנו חלוקים באופן מהותי על הדרך לפתור אותם, על הדרך להתמודד מולם. התחום השני שהוא במהות שלנו זה הנושא של הדמוקרטיה במדינת ישראל. אנחנו מאמינים במדינה יהודית ודמוקרטית, ואנחנו לא מאמינים שצריך לבחור בין יהודית לבין דמוקרטית. ובעצם ראש הממשלה ביקש רק שני דברים – תחשבו על זה: אחרי כל החלוקות האלה, מה הליכוד ביקש בהסכמים הקואליציוניים? רק שני דברים: להחליש את בית-המשפט ולהשתלט על התקשורת. אלה שני הדברים שהטרידו את ראש הממשלה באופן אישי. זה בעצם מה שהוא ביקש משותפיו. ואלה הנושאים שאנחנו במחנה הציוני מחויבים להגן עליהם – על הדמוקרטיה בישראל, על בית-המשפט, ובוודאי על תקשורת חופשית שאיננה נתונה למרותו של ראש הממשלה או מי מטעמו. לכן, לצד נושאים אחרים שבוודאי חשובים מאוד גם לחברי במחנה הציוני, וגם שם יש הבדלים תהומיים, הדבר הטוב אולי שקרה כתוצאה ממערכת הבחירות הזו – ואין לי הרבה דברים טובים להגיד על מערכת הבחירות הזו – זה שברור שיש כאן שתי דרכים. יש כאן ממשלה צרה, ממשלה שאנחנו חלוקים על עמדותיה, ממשלה שנפעל כדי להחליף אותה, ואין שום מצב שבו אנחנו יכולים לחבור לדרך הזו שבה מוביל ראש הממשלה, או רוצה להוביל ראש הממשלה, את מדינת ישראל. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחברת הכנסת ציפי לבני. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, אחר כך – חבר הכנסת יעקב ליצמן. בבקשה, שלוש דקות לרשותך. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: אבקש מחסה באלוהים מפני השטן הארור. בשם אלוהים הרחמן והרחום.) אדוני היושב-ראש, צריך לשאול את ראש הממשלה אם הגדלת הממשלה על-ידי מינוי שרים ללא תיק וסגני שרים – אולי עוד נשמע על סגן שר לשר ללא תיק, זה המובטל וזה שעוזר לו; אין פלא אם נשמע את זה – האם הגדלה זו היא כדי לתת שירות יותר טוב לאזרחים, או כדי לשבת על כיסא ראש הממשלה, אשר נתניהו לא בוחל באמצעים כדי להמשיך לחמם אותו – גם באמירות גזעניות נגד האזרחים הערבים ביום הבחירות? אם הכיסא אינו המטרה, אז מה ההסבר לזה שהוא רוצה לבטל או לשנות חוק שממשלתו חוקקה רק לפני כשנה? אדוני היושב-ראש – לשלם כ-420 מיליון שקל לשרים ללא תיק וסגני שרים מכיסם של משלמי המסים, וזאת כדי לקנות קואליציה ו/או את שתיקתם של חברי כנסת ומפלגות. אדוני היושב-ראש, ראשי ממשלה עוקבים מודים בקיומה של אפליה נגד המגזר הערבי ובקיומם של פערים גדולים בין האוכלוסייה הערבית ליהודית. במקרה הטוב ראשי ממשלה מודים כי פער זה של עשרות שנים אין אפשרות לסגור בבת-אחת. השאלה, מתי מתחילים ואם מתכוונים לסגור את הפער הזה. הממשלה החדשה, אם תקום, לא רק שהיא גוזלת כ-420 מיליון שקלים, אלא עוד מיליארדים בהסכמים הקואליציוניים להרחבת ההתנחלויות שירחיקו את השלום, ויוסיפו עוד מיליארדים על מיליארדים להתחמשות, כשאין שלום. מתכנני הקמפיין בבחירות ידעו על יכולתו של מר נתניהו במשחק, לכן הטילו עליו את המשימה לגלם את תפקיד הבייביסיטר שדואג לילדים – איזה ילדים? יותר מ-50% מהילדים הערבים הם מתחת לקו העוני – זה ששומר על הילדים. במיליארדים המיותרים שממשלה זו זורקת לטמיון ומזיקה למדינה יכולה הממשלה לטפל בעוני ולהתחיל בסגירת חלק מהפערים בין האזרחים הערבים והאזרחים היהודים. הפער הזה, שהולך וגדל, לא שהוא עוצר – אני מקווה שאנחנו לא נגיע למצב שהסטטוס קוו יהיה מטרה לחזור אליה. לכן, כאדם אחראי, אני וחברי ברשימה המשותפת נצביע נגד שינוי חוק-יסוד: הממשלה, כי יום-יום מתברר שהאמירה – במדינה זו עידן האידיאולוגים נגמר, והיום אנחנו בעידן האינטרסנטים. אני מקווה שהעידן הזה, של האינטרסנטים, גם יסתיים, ואני מתנגד לחוק הזה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. יעלה חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. שלוש דקות לרשותך. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת החוק שלפנינו היא תהליך עקום ובלתי מוסרי, היא בזבוז כספי הציבור. מטרת החוק היא לסדר עסקאות בין מרכיבי הקואליציה, שישרתו את מפלגות הקואליציה עצמן, על חשבון הבריאות, הרווחה והחינוך. ראש הממשלה מנפנף בתיקים הנוספים להשלמה ולסידור עסקאות בין מרכיבי הקואליציה. הרי העלות השנתית היא מאות-מיליוני שקלים על חשבון משלם המסים, האזרח הפשוט, שלא יזכה להיות לא שר ולא סגן שר ואפילו לא שר בלי תיק. ומה זה בכלל שר בלי תיק? מאות-מיליוני השקלים, אפילו עשרות-מיליוני השקלים הם כסף לא קטן, ואם זה כסף קטן, בשביל הממשלה זה כסף לא קטן – מערכת הבריאות קורסת, ויש צורך אכן שהכסף יעבור לשם, או לרשויות המקומיות הערביות, שהן במשבר קשה, וגם למאות זוגות צעירים שאין להם דיור, ובכלל לדיור. מן הראוי שהכסף אכן יעבור לרווחה ולבריאות. הממשלה הנוכחית, לא לפני הרבה זמן, קיבלה חוק הסותר את החוק הזה שמציעים – צמצום מספר השרים. התירוץ של סגן השר אקוניס, שממשלות קודמות העלו את מספר השרים, זה מה שנקרא תירוץ גרוע מעוול, גרוע מהעוול הצפוי. בהצעת החוק כתוב שהיא מוצעת בשל האילוצים הפוליטיים, וזה נראה כמו קרקס – טריק פוליטי, אבל לא מצחיק, טריק מכאיב מאוד, מכאיב בגלל רמיסת הדמוקרטיה. ממשלה של 61 חברים בכנסת, אין לה זכות לזלזל ביסודות הדמוקרטיה, ואסור לה שתיהפך לדיקטטורה. אם יש אילוצים פוליטיים, האחריות על ראש הממשלה היא לשנות כיוון לפוליטיקה נכונה, פוליטיקה של שלום, שוויון, פוליטיקה של צדק חברתי ורווחה, פוליטיקה של שוויון מלא, פירוק ההתנחלויות, שהן עומס רב, כבד מאוד, על כל הכלכלה שלנו. אני מבין ויודע שראש הממשלה לא מסוגל לעשות פרסה, ואפילו לעשות שינוי כיוון קטן, לכן היה צורך, מכבודו של ראש הממשלה, לחזור לנשיא המדינה ולהגיד: נכשלתי בהרכבת הממשלה, ולא להיכנס לקרקס הבזוי הזה. אנחנו ברשימה המשותפת כמובן נצביע נגד, ואני קורא – היה מן הצורך של הקואליציה שהיא עצמה תקרא לפיזור הכנסת. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. יעלה חבר הכנסת יעקב ליצמן, ואחריו – חברת הכנסת סתיו שפיר. שלוש דקות. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הדיונים להרחבת הממשלה – הרי אני מקווה, בעזרת השם, להישאר סגן שר, ולא שר, אז לגבי כל הדברים האלה זה לא כל כך נוגע לי, אני מקווה. אני בטוח שבג"ץ גם הבין את זה, כי בפעם הקודמת בג"ץ, כשהוא דן בזה ואישר לי את זה, הוא לא ידע אם אני אצליח או לא; הם חשבו שאני בחור ישיבה שלא מבין. אז סוף-סוף, ברוך השם, אני חושב, מקווה, שהצלחתי, ולכן יותר קל לי. אבל בלי להיכנס לכל הדברים האלה, ציפיתי מלפיד, עם כל הכבוד – הבנתי שהוא לא מבין בכלכלה, בסדר, קורה, אבל שהוא לא מבין בפוליטיקה? הוא אפילו לא יודע למה אני רוצה להיות רק סגן שר, לא שר. איזה סיפורים, שאני לא רוצה להישבע אמונים – סיפורי סבתא. זו האמת? הרי היה הרב לוין בזמנו. ואנחנו בכנסת לא עושים את זה? איזה סיפורים. זה הבעיה? אז אנא, לפני שהוא הולך לדבר, להתראיין, לפני שהוא תוקף, לפני שהוא יודע בכלל על מה מדובר, שיעשה קצת – בצניעות, שילמד קצת, שיבין מה הבעיה, ואחר כך יבוא אלינו ויגיד לי: יש לי ביקורת. אני מוכן לקבל ביקורת כמה שאתם רוצים, אין לי בעיה, אבל שידע על מה מדובר. אני רוצה לחזור לדבר אחד; הרי הנושא כרגע, מה שאני אמור לטפל, זו מערכת הבריאות. מערכת הבריאות, מצד אחד זאת מערכת טובה, אבל בהחלט, אני חולק על הרבה דברים שהיו בקדנציה הקודמת, וזה לא סוד. אני גם הופתעתי – כשאמרתי שהבאתי מנכ"ל לא רופא, תתפלאו לשמוע, אני חושב שהוא סופר-טוב, כולם מכירים את הבן-אדם, משה בר סימן טוב, הוא היה סגן הממונה על התקציבים, בחור נהדר; הרי אין חולקים שהוא מכיר את משרד הבריאות יותר טוב ממני אפילו, כי הוא היה הממונה עלי בשתי קדנציות. הוא מכיר את זה. הוא היה ממונה במשרד האוצר על הבריאות, אז אני בטוח שהוא יודע. וכל אלו שנותנים ביקורת היום, זה הכול שטויות, זה רק סתם למלא את הנייר בעיתון, שגם הוא ביקורת, גם הוא מוחה. זה הכול שטויות והבלים. אבל ברור שמערכת הבריאות צריכה זעזוע גדול, ולא יכול להיות שלא יוסיפו תקציבים, ובהחלט צריך לעשות וצריך לזעזע את הנושא של חדרי המיון; לא יכול להיות שהמצב יהיה כמו היום, לא יכול להיות שם, ויש לי תוכנית מסודרת, בעזרת השם, רק שיתפנה, וגם על נושא MRI – כפי שאמרתי כבר פעם, אני אחזור על זה גם היום: MRI – אסור שיחכו יותר משלושה ימים, ואפשר להגיע לזה. אסור שיגיעו לזה, הם צריכים לעבור – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אני כבר מסיים. אדוני, פשוט – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא לא, אני – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> לא לא, אני אגיד, כי אני מחכה – – <היו"ר יצחק וקנין:> זה בשביל הנימוס אמרתי "תודה". <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – כן, אבל אני מחכה שנתיים לנאום הזה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל עוד לא הוצגה ממשלה. עוד אין ממשלה. מחכים. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – – הממשלה לא תקום לפניך? אתה יודע מה? בוא נעשה הצבעה אם אתה מוכן שאני אהיה ראש ממשלה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אוקיי, אז אני באמת מסיים. תוכניות נעשה בקרוב, כשנתמנה, ונעשה דברים טובים יחד, אבל אני רוצה להבהיר לאדון לפיד, לחבר הכנסת לפיד, שיואיל בטובו, לפני שהוא תוקף, שילמד טוב טוב את הנושא, שיבין למה אנחנו באמת לא מתמנים – רק לסגן שר. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יעקב ליצמן. תעלה חברת הכנסת סתיו שפיר, ואחריה – חבר הכנסת מהמגזר החקלאי, ידידי דני עטר. שלוש דקות. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – מה, כי אתם לא רוצים לעמוד ב"התקווה"? מה? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, תודה רבה, כנסת נכבדה, חברים, אנחנו עוסקים בנושא שהוא משמעותי – גודל הממשלה, העברה של החוק הזה כמחטף, אבל אני לא רוצה שהנושא הזה, שבסופו של דבר עלותו הכללית תהיה כמה מיליוני שקלים לתיק, יסתיר את הפשע הגדול שנמצא פה מאחור. והפשע הזה לא עוסק בהכרח בגודל הממשלה. הפשע הזה עוסק במונח המעוות הזה, המושחת מיסודו, וזה הכספים הקואליציוניים. לפני חודשיים, מייד אחרי הבחירות, היועץ המשפטי לממשלה הוציא שורה של המלצות בנוגע לכספים הקואליציוניים, אותו עניין משונה שבו הממשלה מבקשת לעקוף את – אני אודה לשר בנט אם לא יצא מהמליאה ממש ברגע זה, כי זה גם נוגע לך; ממש במקרה – לעקוף את הממשלה, לעקוף את עבודת הכנסת ואת הפיקוח של הכנסת, ובעצם להעביר כספים שלא בתוך בסיס התקציב למטרות אישיות. אפילו להגיד סקטוריאליות זה גדול מדי, כי זה ממש למטרות פוליטיות. תסתכלו, למשל, על ההסכם של הבית היהודי עם הממשלה הזאת, הסכם שמעניק למפלגת הבית היהודי 640 מיליון שקלים, כסף בזבוזים, שכל חבר כנסת – 20 מיליון שקל בשנה – יוכל לעשות בו כאוות נפשו, להעביר את זה למי שהוא רוצה, למקורבים, לעסקנים; לתת את זה פתאום לאיזו עמותה פוליטית שבראשה עומד חבר מפלגה בכיר, או לגרעין התורני של רב שאחר כך יתמוך בו בפריימריז, לראש מועצה שרוצים לפתות אותו להסכים אחר כך לאיזה הסכם. מה הדבר הזה? איך יכול להיות שכספי המסים של אזרחי ישראל יעברו ככה, כאילו זה בסדר, כאילו זאת בכלל לא בעיה, כאילו מותר לממשלה, הממשלה שנבחרה – תסלחו לי, אבל הציבור שבחר בכם לא בחר בכם כדי שתיקחו את הכסף שלו ותחלקו אותו לעסקנים כדי לשמר את השלטון שלכם. הוא בחר בכם כדי שהכסף הזה יושקע בבתי-חולים, בכיתות לימוד מרווחות יותר, בשכר הוגן לעובדים. לא בזה, ממש ממש לא בזה. ההסכם הזה הוא פשוט הסכם מעוות. 50 מיליון שקלים לחטיבה להתיישבות, גוף שעד היום אנחנו לא מצליחים להבין מה הוא עושה בכספי הציבור שלנו; גוף שהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר דרשה שלא יועבר לו תקציב בעקבות פרשת ישראל ביתנו ובעקבות החשיפה של התקציבים המעוותים שהועברו לעמותות פרטיות דרך הגוף הזה. עוד 640 מיליון שקלים לבזבוזים. עוד 630 מיליון שקלים להחלטתו של נפתלי בנט, שיבחר איפה לשים את זה. העצמה של החינוך הממלכתי-דתי, בשעה שאנחנו יודעים שהחינוך הממלכתי-דתי מקבל יותר כסף מכל זרמי החינוך האחרים, והוא יקבל העצמה בצורה של מאות-מיליוני שקלים. תסלחו לי, אבל ככה זה לא עובד. המעקף הזה של הכנסת לא בא לידי ביטוי רק במה שקורה פה, שזה עוד בלוף קטן, אבל לבלוף הזה אנחנו רגילים, אלא בזה שמשתמרת פה שיטה מעוותת של חלוקת כספי ציבור לגורמים אינטרסנטיים, והממשלה הזאת, על כל החברים בה, מוכנה לשתף עם זה פעולה, בניגוד להחלטת בית-המשפט העליון לגבי כספים ייעודיים, בניגוד להמלצות היועץ המשפטי לממשלה ממש מלפני חודשיים. אני שלחתי מכתב ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לבטל את ההסכם הקואליציוני עם הבית היהודי – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – ואני מאוד מקווה שהוא יבחר לעשות זאת, מאחר שאם הוא לא יעשה, זה יזרוק את כל ההמלצות שהוא עצמו כתב לפח, ואנחנו נמשיך לראות כספי ציבור מתגלגלים ליעדים שלא משרתים אף אחד מאזרחי ישראל. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת סתיו שפיר. יעלה חבר הכנסת דניאל עטר, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי. שלוש דקות. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני תוהה אם אנחנו, אחרי יום נאומים כזה ארוך, עוד זוכרים למה התכנסנו כאן. ואני, ברשותכם, רוצה להזכיר לכם. הייתה הכרעה בבחירות, הכרעה מאוד ברורה, וניתנו לראש הממשלה כל הכלים להקים ממשלה, ובעצם, אחרי שאנחנו רואים את התוצאות של המשא-ומתן שהוא ניהל, אפשר לומר שבתוך 48 שעות הוא היה יכול להקים את הממשלה הזאת, כי בעצם הוא נתן את כל מה שביקשו, ואפילו יותר מזה – וזה עדיין לא מספיק. והנה אנחנו מתכנסים כאן כדי לדון בתרגילים פוליטיים מאוד מאוד יצירתיים, צריך לומר, ואנחנו מכלים את זמננו רק משום שראש הממשלה לא מאמין בחבריו לליכוד, חבריו לסיעה בליכוד. הוא לא נותן אמון באף אחד מהם, ולכן הוא משנה חוק-יסוד בממשלת מעבר, עם הקמה של ועדות מתוך ועדה מסדרת של הכנסת, כדי שבסופו של התהליך הוא יוכל לקבל כאן תוצאה שהיא ברורה מאוד, שכל חבר כנסת בליכוד יהיה או שר, או סגן שר, או שר בלי תיק, או יושב-ראש ועדה; לא יהיה אף אחד מובטל. אני שואל את עצמי, מתי יגיע הרגע שראש הממשלה שלנו יהיה כל כך יצירתי גם בניהול ענייני המדינה? וכשאני קורא את ההסכמים הקואליציוניים, ואני רואה שם שאין שום התייחסות לא לפריפריה, לא לשלטון המקומי, לא לחקלאים, לא להתיישבות, לא למנועי הצמיחה שהמשק הזה כל כך זקוק להם, אני אומר: למה ראש הממשלה לא יכול להיות קצת יצירתי בניהול העניינים שכל כך חשובים לכל אזרחי המדינה? אלה אותם אזרחים שנתנו לו 30 מנדטים, והוא לא סופר אותם מסנטימטר. הוא לא רואה את הצרכים שלהם בכלל, הוא רואה רק את הצרכים הפוליטיים שלו. לצערי הרב, תחת השיטה הזאת, שבה אפשר למכור הכול, בכסף זול, ולבזבז מאות-מיליוני שקלים – ואתם יודעים מה הכי גרוע בכל הסיפור הזה? שאבדה הבושה. אין פה אף חבר כנסת מהליכוד כדי לשמוע אותנו אומרים להם את מה שאנחנו חשים, את הגועל שאנחנו חשים מההתנהגות שלהם. חבורת אפסים, פחדנים, שאין להם אומץ לומר לראש הממשלה את האמת בפנים, והם משלבים ידיים אתו במשחקים הפוליטיים האלה, על חשבון אזרחי מדינת ישראל, על חשבון משלם המסים, בלי שום יכולת להסתכל יום אחד קדימה, חודש קדימה. רק בגלל זה, בגלל ההתנהגות הזאת, בגלל ההתנהלות חסרת האחריות הזאת, הממשלה הזאת לא תאריך ימים. אני מאוד מקווה שבתוך זמן קצר ביותר חברי הקואליציה יפקחו את עיניהם ויבינו שהם לא נועדו, או לא נבחרו, כדי לשרת את עצמם, אלא כדי לשרת את המדינה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דני עטר. יעלה חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. שלוש דקות לרשותך, סגן יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת נחמן שי. <נחמן שי (המחנה הציוני):> תודה רבה, חברי סגן יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, אני מוכרח להודות שהמספר 18 פחות מפריע לי ממה שזה נשמע – כל כך – באווירה של הכנסת הזאת. פחות. אפשר לחיות גם עם 20, עם 22 שרים. היו דברים מעולם. לא על זה קמה ממשלה, ולא על זה היא נופלת. ממש לא. ההתעקשות פה היא חשובה, כי דין פרוטה כדין מאה, ואני מכמת את זה, אבל אני אומר שלא זאת הבעיה. הבעיה היא – מה הולכת הממשלה הזאת לעשות? מה היא רוצה לעשות, למען השם? יש פה 8.3 מיליון אזרחים ישראלים, 30 מנדטים הם נתנו למפלגה המובילה היום, מפלגת הליכוד, עוד 31 מנדטים הם נתנו למפלגות אחרות שהולכות לקואליציה, זה רוב – דל, אבל זה רוב. מה הם הולכים לעשות עם המתנה הזאת שהם קיבלו? האם הם מבינים את האחריות שנגזרת ממנה? התחושה שלי, חברי וחברותי, היא של "אכול ושתה כי מחר נמות", כי אין מחר. הראייה היא הכי צרה והכי קצרה שיכולה להיות. תן לנו עכשיו – תן לנו את הכסף, תן לנו את הצ'יפורים האלה, תן לנו את המתנות שאתה יכול לתת, מה אכפת לנו מה יהיה מחר, בלאו הכי הכול מתהפך פה. הלוא אצל ראש הממשלה הזה עברו כל החוקים שעכשיו הוא רוצה לשנות. בסעיפים האלה, בסעיפים אחרים, בהסכמים כאלה, בהסכמים אחרים, אז בלאו הכי אין לזה משמעות. אז מה אומרים חברי הקואליציה? תן לנו את מה שאתה יכול עכשיו, את זה אנחנו נוציא היום, אין לנו מחר ואין לנו מחרתיים, וזה בעיני הדבר הכי חשוב והכי חמור שקרה פה וקורה פה. אנחנו מעיינים בהסכמים הקואליציוניים שנחתמו, ואנחנו לא מאמינים למראה עינינו. לא מאמינים. האם רק זה מעסיק את כנסת ישראל? איך נסתכל על הציבור בחוץ, איך נביט בהם בעיניים? איך נגיד להם: אתם הבאתם אותנו הנה, לכנסת, וזהו, ואנחנו עכשיו בוגדים בכם, מפני שאנחנו לא רואים – אנחנו, חברי הכנסת כולם, לא רואים את האינטרסים שלכם? אבל בידי 61 חברי כנסת יש המפתח לנהל את המדינה. הם שמעו על העוני? הם שמעו על הפערים? הם שמעו על יוקר הדיור? הם ראו את ההפגנות של האתיופים, של יוצאי אתיופיה, בתל-אביב ובירושלים? זה אכפת למישהו בכלל? שום דבר. זאת לא ממשלה שמייצגת את עם ישראל, זו ממשלה שמייצגת שבטים, כל אחד עם השבט שלו. אז יכול להיות שחלק משבטי ישראל עכשיו יקבלו את שלהם, אבל יש עוד, ויש תמונה כוללת, ויש מדינה, ויש עם, והם לא מוצאים את עצמם בכנסת הזאת, והם לא מוצאים את עצמם בממשלה הזאת. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. יעלה חבר הכנסת טלב אבו עראר, ואחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. שלוש דקות לחבר הכנסת טלב אבו עראר. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בממשלה הקודמת ראש הממשלה נלחם על קיצוץ מספר השרים, בטענה – לחסוך לקופה הציבורית מיליוני שקלים. היום בא אותו ראש ממשלה, עושה פעולה הפוכה בדיוק: הוא מרחיב את הממשלה למספר הגדול ביותר של שרים, וכן מוסיף סגני שרים. האם הוא עושה את זה לטובת הציבור, או כדי לשפר את השירות לאזרח? התשובה היא חד-משמעית, לא. הוא עושה את זה כדי שיוכל להרכיב את ממשלתו הרביעית. עד כמה יכולה היד להיות קלה על ההדק בבזבוז כספי ציבור? ברגע שמדובר בהחלטה שעניינה שרידות פוליטית, ראש הממשלה מחליט למהר ולשפוך את כספי הציבור לריק. אבל כשמדובר בהשקעה באוכלוסיות מוחלשות, כגון האוכלוסייה הערבית, ידו כבדה, והוא לא ממהר לשחרר תקציבים. כמו כן, אני רוצה לדבר על ההסכמים הקואליציוניים, במיוחד עם הבית היהודי. ואם כבוד השר נפתלי בנט יקשיב למה שאני אומר – כבוד השר, אליך אני פונה. היית נחוש לכרוך את ההסכם הקואליציוני באחריות ליישום תוכנית פראוור. אני לא יודע, אני שואל, ותוהה, זה מרוב אהבה לערבים הבדואים בנגב? או ההפך, משנאת הערבים בנגב, שהיית – או פנית בדרישה בלתי מעורערת ליישום חוק פראוור, הגזלן והגזען, שבא לנשל את הבדואים מאדמותיהם ומזכויותיהם ההיסטוריות בקרקע? מעל בימה זו אני מזהיר את ממשלת ישראל, ובמיוחד מזהיר את אורי אריאל, שר החקלאות המיועד, שמחכה שם משימה לא קלה. מר בנט, אני פונה אליך ואומר: אם אתה בא לנהל משא-ומתן על בסיס הכרה ביישובים הבלתי-מוכרים, אהלן וסהלן; ואם אתה בא לנשל את הקרקעות לא על בסיס ההכרה ביישובים הבלתי-מוכרים, לא אהלן ולא סהלן. ולכן, אנחנו ניאבק בכל האמצעים העומדים לרשותנו כדי לשמור על האדמות שלנו, ולהכיר לנו ביישובים, כי אנחנו אזרחים במדינה הזאת, וזה מה שאנחנו מקווים שתבינו, בדיוק, את המסר. הרי גם יישובי הקבע שרויים, מצויים שם במצוקת דיור חונקת; אפילו מגרש אחד אין לשווק לזוגות הצעירים. ובוודאי גם ביישובים הבלתי-מוכרים אין מקום כדי להקים בתים חדשים, וכל בית חדש שנבנה, נהרס, לצערי הרב. תודה רבה, מכובדי. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. תעלה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. שלוש דקות לרשותך. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> שלום לכולם, בעצם על מה נתבקשנו להתדיין היום ועל מה אנחנו אמורים להצביע? האמת, אי-אפשר שלא לתאר את זה שאנחנו מתבקשים לזרוק חבל הצלה לממשלת נתניהו שתורכב, חבל הצלה שיציל אותה ממצוקתה של ממשלה צרה, ממשלה שאין לה תמיכה רחבה, ממשלה שעומדת על חודו של קול, כאשר באמת עדיין אין ממשלה. אבל אנחנו יודעים, בכל זאת, שאנחנו מתנגדים לממשלה הזאת, אפילו לפני שתורכב באמת, כי אנחנו יודעים איזה סוג של ממשלה זו תהיה, גם לפי השחקנים שיהיו בתוכה – השרים, חברי הקואליציה, אבל גם מתוך ההבנה של איזה קווים תוביל ממשלה בראשות נתניהו, שתהיה ממשלה שתמשיך יותר את הקו הגזעני, הקו המפלה, נגד האוכלוסייה הערבית, ואפשר למצוא לזה סימנים בכל מה שנעשה עד היום, ואיך שזה ימשיך להיות. אנחנו גם יודעים שהממשלה הזאת תמשיך להוביל למבוי סתום בעניין המדיני ובעניין סיום הכיבוש, בעניין הקמת מדינה פלסטינית, בעניין סיום מצב המלחמות המתמשך, אבל מילא, זאת התנגדות שברור שאנחנו נחזיק בה, מתוך האמונות והעמדות הפוליטיות שלנו. מעבר לזה, אנחנו גם מתבקשים לזרוק חבל הצלה, גם מעבר להתנגדות הפוליטית, ולתת יד לממשלה שאמורה לקום על בסיס של חוקי משילות מקולקלים מיסודם. אני מסכימה עם החברים, חברי הכנסת, שדיברו לפני ואמרו שבעצם עוד אין ממשלה, שבעצם מה שנתניהו הכריז היה על הרכבת הממשלה. אנחנו עוד לא יודעים איזה סוג של ממשלה, ומה באמת תהיה חלוקת התיקים, ואיך תמשיך הממשלה הזאת לכהן. כאשר אין באמת ממשלה אנחנו גם צריכים לקבוע שמההתחלה אנחנו רוצים להרחיב, כאילו. או: הממשלה הזאת רוצה להתרחב, רוצה להיות יותר גדולה, בניגוד לחוק-יסוד: הממשלה. בעצם אנחנו מתבקשים להצביע על חוק שבא ואומר, תנו יד לזה שראש ממשלה ירכיב ממשלה בניגוד לחוק-יסוד שקיים, ואנחנו צריכים לעזור לו בזה. כלומר, לעבור על החוק וכן לתת לזה לגיטימציה, וכן לתמוך בזה, ולתת לזה יד ולסייע, וכמובן לזה אנחנו מתנגדים. אנחנו מתנגדים, כי בעצם החוק הזה בא לעזרה בחלוקת ג'ובים ופתרון של בעיות פנימיות. ואני הייתי רוצה לשמוע עם הצעת החוק הזו באמת גם עלויות תקציביות של הרחבה כזו; כמה יעלה לאזרח הפשוט מכיסו הפרטי פתרון הבעיות הפנימיות של מפלגת הליכוד, ולמה אנחנו צריכים לממן את זה? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. יעלה חבר הכנסת יואל חסון, ואחריו – חברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת יואל חסון, שלוש דקות לרשותך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כבר התחלת לספור לי? <היו"ר יצחק וקנין:> אם תחרוג, אני – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בימים האפלים האלו ובימים השחורים האלו של הרכבת ממשלה ושל חלוקת תיקים ושל כל מיני תופינים, יש נקודת אור קטנה. נקודת האור הקטנה בעיני היא שהממשלה הזאת של 61 היא נקודת אור לדמוקרטיה ולכנסת הישראלית, כי שום דבר לא יקרה היום במדינה מרגע כינונה של הממשלה הצרה הזאת בלי הבית הזה, בלי הכוח של הבית הזה. הכנסת תקבל מקום חזק ומשמעותי, ובוודאי אנחנו, החברים באופוזיציה, 59 חברים, נוכל לייצר פה באמת תחושה חשובה, שגם תביא לתוצאה, שיש אלטרנטיבה ויכולה להיות ממשלה אחרת, יכולה להיות משילות אחרת, ויכול להית גם חזון הרבה יותר טוב. בממשלה הזאת זה לא יקרה. ב-61, השר בנט, ב-61 לא עושים רפורמות. ב-61 לא עושים מהפכות. ב-61, חברי מסיעת כולנו, לא מקיימים הבטחות לציבור. זה לא יקרה. זה רק חלום. זה פשוט לא יקרה. ולממשלה הזאת גם אין הצדקה ערכית אמיתית, כי הממשלה הזאת קמה ושורדת בזכות מתנות, תפקידים, תיקים, ושום חזון אמיתי ומשותף. איזה חזון משותף יש באמת לשותפים? חברי חברי הכנסת, כאשר ראיתם את בנימין נתניהו ואת השר בנט לוחצים ידיים, ראיתם שם חזון משותף? ראיתם שם איזו אידיאולוגיה? ראיתם שם איזה חיבור אמיתי שרוצה לחולל שינוי? <מיקי לוי (יש עתיד):> אפילו לא לחץ את היד לחברת הכנסת שקד. התעלם ממנה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה מוכיח יותר מזה? והכוונות המסוכנות, אדוני היושב-ראש, של ראש הממשלה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מיקי לוי, הוא לא לוחץ יד לנשים. <מיקי לוי (יש עתיד):> הוא שומר. ראש הממשלה שומר נגיעה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> חבר הכנסת לוי, ראש הממשלה פיזר את הכול וחילק את הכול, והוא עוסק עכשיו בחלוקת השלל. אבל יש דבר אחד שהוא שומר קרוב לחזה, וזה תחום התקשורת. והוא מתכוון ללחוץ את זה כל כך חזק, עד שזה יתפוצץ. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> הוא מתכוון להשתלט על התקשורת ולהשפיע, ואנחנו לא ניתן לו. לא ניתן לו לפגוע בדבר החשוב ביותר, וזה חופש התקשורת במדינת ישראל וחופש העיתונות. ומשפט אחרון, אדוני – הבטחת לי. אני פונה לחברי מסיעת הליכוד, שלא נמצאים כאן אבל הם בטח שומעים את זה. אני באמת רואה את המתח בפניהם של חברי הליכוד, את המתח הזה ללא שינה, את העיניים הטרוטות, וחבל לי. חבל לי, כי הם יודעים שכל מה שהם יקבלו, הם יקבלו, חבר הכנסת אקוניס, בכאילו. התפקידים שלכם יהיו בכאילו. זה יהיה בסך הכול תפקידים של שלט במשרד, אולי איזה תיק או תיקייה, אבל כל זה חלק ממגש הכסף של ההישרדות של נתניהו מתוך כוונות להמשיך רק לשבת על הכיסא, רק להיות ראש הממשלה, בלי לעשות שום דבר. וגם אתה, חבר הכנסת אקוניס, לא תעשה שום דבר – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – חוץ מלנאום נאומי תוכחה מדהימים בכנסת, כמו שאתה יודע. ואנחנו נהווה אלטרנטיבה. אנחנו נייצר חלופה גם בכנסת הזאת, ואנחנו גם נוביל לבחירות כאשר הציבור יבין שגם עם 30 מנדטים אתם לא יודעים למשול – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – וגם לא יודעים להביא תקווה לציבור הישראלי. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יואל חסון. תעלה חברת הכנסת יעל גרמן, ואחריה – חבר הכנסת איתן כבל. שלוש דקות. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברות הכנסת, אני רוצה להפנות את ההזדמנות הזאת שניתנה לי לדבר כאן מעל במת הכנסת ליושב-ראש, חבר הכנסת יולי אדלשטיין. אני רוצה לבקש ממנו שלא ייתן יד לביזוי הכנסת; אותה כנסת שרק לפני זמן קצר כולה – כל הבית, כל חברי הכנסת, גם הקואליציה וגם האופוזיציה, כולנו הצבענו בעדו. הצבענו בעדו מפני שאנחנו מאמינים בו ואנחנו רואים ויודעים שכיושב-ראש הכנסת הוא רוצה לדאוג לכנסת, לחירותה, לזכויות הדיבור שלנו ובעיקר לחיזוקה כגוף מחוקק. אבל היום? היום מביאים לנו כאן הצעה שהיא למעשה ביזוי של הכנסת כגוף מחוקק וביזוי של חברי הכנסת. מה מבקשים מחברי הכנסת? מבקשים מחברי הכנסת – אותם חברי כנסת שבמרס 2014, לפני שנה וחודש, הצביעו בעד חוק – ואני לא מדברת כרגע על מהות החוק – הצביעו בעד חוק-יסוד – מבקשים מהם אחרי שנה לבוא ולבטל אותו. איזה מסר זה? איזה מסר זה לציבור, לבני-הנוער? איזה מסר אנחנו מוסרים כאן – אנחנו, המחוקקים, בית-המחוקקים שצריך להוות סמל ומופת? המסר הוא שחוק אינו שווה. אפילו לא חוק-יסוד. אז איך אנחנו כמחוקקים יכולים לדרוש מן הציבור שישמור על החוק? אין זכות מוסרית לחברי כנסת שמבזים את החוק בכלל וחוק-יסוד בפרט – אין להם זכות מוסרית לחוקק, ואין להם זכות מוסרית לדרוש מעם ישראל ומן הציבור במדינת ישראל לשמור על החוק. לא שמעתי אפילו סיבה אחת מדוע צריך לשנות את החוק. מדוע? באמת אי-אפשר לאשר את הממשלה? למה לא? אפשר היה להביא היום ולאשר את הממשלה עם 18 חברים, שום דבר לא היה קורה; וכמו שנעשה בכנסת החמש-עשרה, בממשלה בראשותו של אהוד ברק, היו מחוקקים, היו מקימים את ועדת החוקה, חוק ומשפט, הייתה יושבת על המדוכה, והייתה עושה מה שצריך לעשות, ומשנה את החוק. כן נכון, לא נכון, אבל לפחות ההליך היה נכון. באים ואומרים: אין יציבות. אין יציבות, חברי חברי הכנסת? אני רוצה לספר לכם שבגרמניה, מדינה מאוד לא נאורה ולא יציבה, יש 14 שרים; באיטליה – 18; בנורבגיה – 19; בסרביה – 13; באוסטרליה – בין 13 ל-20; בהולנד – בין 13 ל-16; באירלנד – 15; בפינלנד – בין 16 ל-18 שרים. על אף אחת מהמדינות שציינתי אי-אפשר לומר שהיא לא יציבה או לא דמוקרטית. קשקוש. לא בגלל יציבות – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – ובוודאי לא בגלל דמוקרטיה מבקשת הממשלה הזו לבזות את הכנסת. היא מבקשת לבזות את הכנסת מפני שאין לה כבוד – לא לנו, לא לציבור ולא לחוק; היא מבקשת לבזות את הכנסת מפני שהיא רוצה לתת אתנן פוליטי על חשבון כספי הציבור; היא מבקשת לבזות את הכנסת מפני שהיא מבזה את עצמה. <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני קוראת ליושב-ראש הכנסת, לחבר הכנסת יולי אדלשטיין, לא לתת יד למחטף המביש והמבזה הזה; לבוא ולומר לראש הממשלה ולכל חברי הממשלה: לא אתן יד, אני דורש שאם יהיה תהליך חקיקה, הוא יהיה תהליך חקיקה ראוי לחוק-יסוד. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת יעל גרמן. יעלה חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת איציק שמולי. חבר הכנסת כבל, שלוש דקות לרשותך. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, רשמת פרלמנטרית, ברשותכם, אני לא רוצה לעסוק בצדדים המשפטיים – כבר נאמרו כאן, ואנשים דיברו על זה מספיק – חברי הכנסת דיברו. אני רוצה לדבר על – איזו ממשלה הולכת להיות. חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי מדבר עכשיו עם חבר הכנסת, השר בנט, ואני אומר לכם, שניכם: הביטו, שמעו וראו, אתם תשוחחו עכשיו, זוהי אחת הפעמים האחרונות שאתם יושבים ומדברים כרֵעים. כי על מה מדובר בעצם? ראש הממשלה, עד לרגע זה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, לא דיבר עם חברי הכנסת של הליכוד ואמר להם כאיזה שרים הם אמורים לכהן. ממשלת פחד. הוא לא סומך עליהם; הם לא סומכים עליו. 61 חברים – חבר הכנסת ז'קי לוי – מה שהיה היום בוועדת הכנסת זה כאין וכאפס ממה שיהיה, כי כשאף אחד לא סומך על ראש הממשלה, אף אחד לא מאמין לו, כשבבית שלו לא מאמינים בו – לא מאמינים לו ולא מאמינים בו – אין שום כוח בעולם שיעצור את התהליך. מה שאתה יכול לסגור בחודש הראשון – תסגור. הממשלה הזאת – תרשום לפניך – עם כל הקלישאות והמילים הגדולות. לכן אני מציע לכם – קשה גם לי: בואו נלך לבחירות. אל תעשה לי ככה, אריה דרעי, מכלוף. <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> תפאדל. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני אומר את זה לך כך – אל תגיד לי "תפאדל" כי – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> ש"ס רק ירוויחו. <היו"ר יצחק וקנין:> איתן, איתן, לנו אין פריימריז. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, לא בעניין של – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אין לנו פריימריז. <איתן כבל (המחנה הציוני):> קודם כול, בענייני פריימריז – נסתדר. <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> איתן, בתנאי אחד, בתנאי אחד. <איתן כבל (המחנה הציוני):> נו? <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> נעלה את אחוז החסימה עוד קצת. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני מודיע לך, אותנו כבר לא מפחידים עם זה. <קריאה:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אתה יודע שאותנו כבר לא מפחידים בעניין הזה. ההוא עוד לא מתאושש ממה שהוא עוד צריך לשלם. לכן, מה שאני מנסה לומר לך בצורה ברורה באמת: אחד הדברים שעדיין אני לא מבין לגביו את יושב-ראש הכנסת – יושב-ראש הכנסת היה צריך למסור הודעה שראש הממשלה הצליח להקים קואליציה, ועד לרגע זה הוא לא עושה זאת. אני מבקש ותובע מיושב-ראש הכנסת להתייצב כאן ולומר לנו מדוע עד לרגע זה הוא איננו מודיע, קבל עם ועולם, שראש הממשלה, התאפשר לו להקים קואליציה. ואם זה לא ייעשה עכשיו, אני אוציא לו פנייה מסודרת, ואני אשמח לדעת, באמת אשמח לדעת, מדוע עד לרגע זה הוא לא מסר את ההודעה שהייתה אמורה להימסר. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל. יעלה חבר הכנסת איציק שמולי, ואחריו – חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי וחברותי חברי הכנסת, חבל מאוד שככה אנחנו צריכים להתחיל את הממשלה הזאת. סך הכול כמעט חצי שנה, אולי אפילו קצת יותר, המקום הזה נמצא בהקפאה, אבל הבעיות והאתגרים בעם ישראל לא הלכו לשום מקום, לא בביטוח הסיעודי, לא במונופול הגז, לא עובדי הקבלן, לא הצרות בשדה הבין-לאומי; כל הבעיות היו ונשארו. ומהי ההחלטה הראשונה שהממשלה בהתהוות בוחרת להביא לכאן? את הרחבתה. עכשיו, אנחנו באים ואומרים דבר מאוד מאוד פשוט: המעשה הזה הוא מעשה שהוא לא רק מושחת ופסול, הוא לא רק ברמה האתית. אם מי שמובילה את המהלך הזה זו ועדה בכנסת שכל תכליתה עד היום היה לדאוג לחניה ולחדרים לחברי הכנסת, אני חושב שיש פה בעיה גם במישור החוקי. ואסור לנתק את זה מההקשר. תסתכלו מה קורה כאן בשבועות האחרונים. בראשיתו של דבר, התבשרנו על הסכמים קואליציוניים שעלותם 10 מיליארד שקל, ויש עכשיו תג מחיר לכל חבר כנסת. יש חברי כנסת יחידי סגולה שמסתובבים בינינו, ואני מציע לכם ללכת קרוב קרוב לידם, כי בכיסיהם 20 מיליון שקלים, בזבוזים לחברים, למקורבים, לעמותות, לג'ובים. אז תלכו ממש קרוב, צמוד אליהם, במסדרונות – אנחנו נלך צמוד במסדרונות, אולי גם אנחנו נוכל ליהנות מזה. זה דבר שהוא מגונה. מילא זה היה קורה כמו שהיה עד היום, מתחת לשולחן של ועדת הכספים, אבל כשכותבים את זה בהסכמים קואליציוניים זה, אני חושב, שם באמת רף חדש לבית הזה. החזרת המוסד הזה שנקרא שר בלי תיק – מה זה שר בלי תיק? שר בלי תיק זה – בוא תיקח על חשבון המדינה לשכה, נהג ועוזרים ויועצים, אבל כנגד כל אלו אל תיתן למדינת ישראל שום דבר. אני חושב שאם יש משהו שפוגע באמון של הציבור בכנסת, זה מהלכים מהסוג הזה. זה נכון, אתם אומרים, וביושר, גם אם המשוואה הייתה הפוכה ואנחנו היינו אלו שמרכיבים את הממשלה, כנראה היו בבית הזה פשרות כואבות. אבל אני רוצה להאמין, ואני באמת מאמין במה שאני אומר, שלא היינו מגיעים למקומות האלה, של חברי כנסת שמסתובבים פה עם 20 מיליון שקל בכיס לחלק לכל מיני מקורבים – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – ולמינוי אנשים שהם שרים בלי תיק. תודה רבה. ובהצלחה, בכל זאת, לממשלה הנכנסת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. יעלה חבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת ישראל אייכלר ויתר על רשות הדיבור. אה, חיליק בר, סליחה. <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – – אז אני מוסיף לך עוד דקה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חיליק, אני מוסיף לך עוד דקה בגלל הטעות שלי. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> תודה, אדוני היושב-ראש, תודה רבה. תראה, אני רוצה להגיד לך, אתה יודע, אנחנו ישבנו לא מעט באופוזיציה יחד, או מעט, לצערי, אבל ישבנו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו שמחים שישבנו מעט. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> נכון. ואתה תעיד לעם ישראל שאנחנו לא מתנגדים לחוקים ממשלתיים רק כי הם חוקים ממשלתיים. אני חושב, אם אני יכול להעריך נכון, שעל רוב החקיקה הממשלתית שהייתה חברתית וטובה בקדנציה האחרונה, אנחנו, אדוני היושב-ראש, הצבענו בעד. נכון? כי אם זה טוב לעם ישראל, ואנחנו באופוזיציה – אנחנו לא נגד עם ישראל, אנחנו נגד הממשלה. ולכן, לבוא, אדון סגן השר והשר המיועד, עם תיק, ללא תיק, אופיר אקוניס, ולטעון שמשום שאנחנו באופוזיציה אנחנו לא תומכים בחוק כזה, מושחת ציבורית, זה לא נכון, כי עובדה שתמכנו ברוב החקיקה הממשלתית שהייתה טובה לעם ישראל. אבל מה באים ומחוקקים פה? קודם כול, מצב מדהים, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> דקה, דקה. רבותי, סדרנים, יש כאן פלאפון של אחד מחברי הכנסת שמצלצל בלי הפסקה. תיקחו אותו ותטפלו בו באיזו צורה, שלא יפריע לנו. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני חושב שזה ראש הממשלה מצלצל לליברמן, לראות אם הוא לא התחרט – אני לא יודע. <היו"ר יצחק וקנין:> כנראה, כנראה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אבל תראה, הדבר היחיד שיש בו לקואליציה הזאת רוב, זה בתוך הקואליציה לאנשים שהם בעלי תפקידים בממשלה, 31, 34 שרים, סגני שרים ושרים ללא תיק. אז קודם כול, מברוכ לקואליציה, שיש לה רוב של חברי ממשלה סביב שולחן הממשלה, עם הסגנים בתוך הקואליציה, אבל לשאר הדברים לא יהיה להם רוב. אבל, נכבדי, אריה מכלוף דרעי, שר ללא תיק? אתם באמת מסוגלים, כמפלגה חברתית, לתמוך בקונץ כזה מושחת? אתה ראית פעם, מכלוף ידידי, נהג ללא רכב? אתה ראית פעם טייס ללא מטוס? אגב, ראיתי מטוס ללא טייס. אבל מה עושים פה? באים לטייס, אומרים לו: תשמע, אדוני, קח שתי דיילות, קח משכורת של טייס, קח את העגלות האלה שסוחבים אתם, קח את הדיוטי-פרי. רק דבר אחד אתה לא תקבל – לא תקבל מטוס לטוס בו. אנחנו נשלם לך על כל השאר. ואני שמח שזה מצחיק את ידידי השר בנט, אבל את אזרחי ישראל, שזה יוצא מהכיס שלהם, הטייס ללא מטוס והנהג ללא רכב לא מצחיקים בכלל, כי זה הולך על חשבון דברים אחרים. אבל עוד משהו שהכי מפריע לי, אדוני היושב-ראש, מה אנחנו ככנסת וכממשלה מלמדים את הציבור? וזה מפחיד, לא מצחיק, דני. רויטל, אתם חברי כנסת חדשים ומוכשרים, אבל תראו מה אנחנו מלמדים את הציבור. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אנחנו מאזינים לך. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אנחנו המחוקקים, אנחנו המחוקקים – לא, אני יודע, הלוואי שהכול היה תלוי בכם – מחוקקים חוק, ותדעו לכם שאפשר לבטל אותו אחרי שנתיים. זה בסדר גמור. היום אנחנו נשב פה, ודני ורויטל יציעו חוק לסייע לנכים בישראל, לנשים בישראל, אבל חוקים הם חוקים על-תנאי. ולא רק על-תנאי, הם על-תנאי לשנתיים. זאת אומרת, אותה ממשלה, אותו ראש ממשלה, אותם מרכיבים ממשלתיים מחוקקים חוק; עומדים פה ומסבירים לנו למה חשוב שיהיו 18 שרים, למה חשוב שלא תהיה ממשלה רחבה, למה אנחנו גאים בזה שאנחנו מקצצים ונותנים לציבור כסף בחזרה, והופ – אחרי שנתיים מבטלים את זה כאילו שום דבר לא קרה. בביטול החוק הזה, אדוני היושב-ראש, אנחנו לא רק גונבים מהציבור כסף, אנחנו גם מלמדים אותו שהוא יכול להמשיך לא לתת בנו אמון, כי שום דבר שיוצא מהבית הזה הוא לא קבוע והכול זמני. מדובר בחוק מושחת, מדובר בשחיתות ציבורית, מדובר בבזבוז כספים, ואני קורא לכנסת – כולל לידידי מהקואליציה, ידידי מכלוף וידידי ליצמן – אל תצביעו לחוק המושחת הזה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יחיאל בר. חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה – אדוני היושב-ראש, תסיימו, יש לי הודעה בשבילך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. בבקשה, אדוני. <חיים ילין (יש עתיד):> לפני – לא מזמן – אני כבר לא זוכר, הזמן עובר מהר כשנהנים, אמרו לי – נתת הרצאה ואמרת לכל חברי הכנסת החדשים שיש לנו בעיה במדינת ישראל: הציבור לא מאמין לכנסת. והיום אני יושב פה – עומד פה – ואני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, באמת הציבור לא מאמין לכנסת. וראו איזה פלא, למה שהוא יאמין לכנסת אם ממשלת ישראל קבעה חוקים ועכשיו, לאחר שנה, שנה וחצי, היא רוצה לשנות אותם? איך יעלה על הדעת דבר כזה? מה זו הנדנדה הזאת? אדוני היושב-ראש, אתה יודע יפה מאוד שלפי החוק יש שבוע להודיע על הממשלה. יושב שם ראש הממשלה, לא יודע עם מי עוד, ואין לו עדיין ממשלה. האם ייתכן שראש הממשלה לא אמר את כל האמת לנשיא המדינה כשאמר שיש לו ממשלה? על סמך מה הוא אמר לנשיא המדינה שיש לו ממשלה והוא יצא לדרך? אני לא רואה את הממשלה. ואני חושב שאתה צריך, בשביל לכבד את הכנסת ולכבד את העם, לבוא ולהודיע שיש שבוע. אבל אף אחד עדיין לא הגדיר את זה. משחקים עם כולם. אז כחבר כנסת חדש אני רוצה להגיד לך מכל הלב: אני קיבלתי היום שיעור מאלף למה העם לא מאמין לכנסת. קיבלתי שיעור מאלף. וככל שהאנשים שמנהלים את המדינה, שכן כולנו יושבים פה, לא יהיו אנשים ערכיים, אמינים, לא יאמינו לנו. ככל שימשיכו הקומבינות האלה, לא יאמינו לנו. אנחנו לא מוכנים להקריב – אנחנו, כבני-אדם – את האגו שלנו למען העם. כי בסוף לא יעזור כלום, הפוליטיקאי מספר אחת בעולם כנראה היה פרויד, הוא ידע שרק האגו מנהל את כולם. ועוד משתמשים ב"מצב חירום". במצב חירום, חברים, אני רוצה להגיד לכם, ב"צוק איתן" – אני אומר לך את זה, יולי – ב"צוק איתן" אני רצתי אחרי ראש הממשלה ושר הביטחון שיכריזו על מצב חירום. 12 ימים נפלו טילים עלינו, ולא היה שום מצב מיוחד בעורף אפילו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <חיים ילין (יש עתיד):> ועכשיו אין שום בעיה, למען הממשלה ולמען 61 חברי כנסת יש מצב חירום, וכל הנוהל הוא מצב חירום. אני רוצה לסיים ולהגיד שני דברים. זה קשה – ואני אומר את זה לראש הממשלה – אני יודע שזה קשה לשלוח צבא להגן על מדינת ישראל. עוד יותר קשה לאבא לשלוח את הבן – זה לא עקדת יצחק – לשלוח את הבן להגן על המשפחה. ואני שואל עכשיו – מירב, את נמצאת פה, ובנט פה – אתם מפלגות ערכיות, המגל והחרב יחד עם התורה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <חיים ילין (יש עתיד):> – – אתם תצביעו אחרי שתהיה לכם ממשלה ותחזירו את חוק השוויון בנטל? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה, אדוני. <חיים ילין (יש עתיד):> הייתכן דבר כזה בכלל בשוויון במדינת ישראל – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – על חוק שחוקק? איפה הערכים שלנו? אז, אדוני, אני מודיע לך חגיגית: ביום שאנשים ילכו עם האמונה שלהם ולא עם הפוליטיקה, באותו יום עם ישראל יאמין לכנסת. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אני גם מציע להודיע לי חגיגית במסגרת שלוש דקות כל דבר שרוצים להודיע לי. בבקשה, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אחריו – חבר הכנסת יואל רזבוזוב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים וחברות, החברים כאן דיברו רבות ונגעו בסוגיה המבישה מכל הזוויות. אני רוצה להתייחס לזה מזווית שונה ואחרת. אומנם במונחי כסף זאת גנבה קטנה לעומת הגנבה הגדולה שקראנו עליה בהסכמים הקואליציוניים, הן במה שהולך בבית היהודי, 20 מיליון, תעריף פר-ח"כ, או בחטיבה להתיישבות או בכל הכספים הקואליציוניים שנמצאים שם, הגנבות המוסתרות שם. אני רוצה להתייחס לזה מזווית שונה. אני מפנה את דברי לחברים ממפלגת העבודה, המחנה הציוני. תראה, ראש הממשלה שעשה את כל ההסכמים הקואליציוניים השאיר את תפקיד שר החוץ בצד, ועכשיו הוא מניח הצעת חוק למינוי שרים ללא הגבלה; משאיר את הדלת פתוחה. מה לעשות, ידידי, אתם חשודים. אתם חשודים. אתם חשודים שמחר הדלת שהיא אחת הפכה להיות שתיים – תהיו בפנים. וזה לא משנה מה שחבר הכנסת שמולי אומר, או חברת הכנסת יחימוביץ; מה שחשוב זה מה שהיושב-ראש אומר. והיושב-ראש, בהתחמקויות שלו מלענות על הדבר הזה, הוא בעיני ובעיני רבים חשוד. זה שדוחה הצבעה שמציע חבר הכנסת עמיר פרץ בסיעת המחנה הציוני – אני אומר את זה, אתם חשודים, מה לעשות. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, אבל הדיון הוא נגד הצעת החוק של הממשלה, לא שלנו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בסדר. כולם התייחסו לזה מזווית מספקת, שזאת גנבה, זה אנטי-דמוקרטי, זה חוק משחית – הכול התייחסו. אבל שכחו את מה שמסתתר נכון לעכשיו, שאנחנו לא יודעים אותו. <זהבה גלאון (מרצ):> הוא לא אומר שזה לא חשוב, מה שהוא אומר עלינו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> נטל ההוכחה עליכם. אני פונה אליך, אדוני יושב-ראש האופוזיציה העתידי, אתם אופוזיציה פוזלת לקואליציה. אתם תמשיכו להיות חשודים כל עוד – אני אומר את האמת – כל עוד אתם, כל עוד היושב-ראש לא מתייצב: אני מקבל את דין הבוחר – ולא ימציא המצאות של מצב חירום מחייב. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מאיפה אתה מביא את השטויות האלה, עיסאווי? <עיסאווי פריג' (מרצ):> זאת הנקודה החשובה. בחוק כתוב, לתת לראש הממשלה למנות שרים ללא הגבלה. זה – להשאיר לכם פתח. החשד הוא עליכם. עליכם להתייצב ולהגיד את זה בפה מלא. תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת יואל רזבוזוב – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <איתן כבל (המחנה הציוני):> נהיית נואם דגול, עיסאווי. נואם דגול. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – עיסאווי – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> כנס בהם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני לא נכנס בהם, אני אומר את האמת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת גלאון, את חשודה בזה שתהיי יושבת-ראש האופוזיציה. זה ניגוד עניינים. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות לרשותך. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> תודה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, צר לי שאני עומד כאן היום – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> עיסאווי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני נאמתי דברים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> המסר עבר, חבר הכנסת פריג'. תודה. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> ההחלטה הראשונה שראש הממשלה מבקש להעביר בקדנציה הרביעית שלו היא להגדיל את הממשלה על חשבון כספי הציבור. האם זה הדבר הכי חשוב היום, בזבוז כספי הציבור? זה עוד בלי שנזכיר את המוסד המושחת – שר ללא תיק. אתם יודעים, אני מסתובב הרבה בשטח ופוגש את הציבור. במשך שנתיים סיפרתי בדיחה על המוסד שר ללא תיק – שזה שר שיש לו לשכה, כנראה גם בירושלים וגם בתל-אביב; יש לו נהג, יש לו רכב, יש לו צוות של מזכירות, יש לו דובר, יש לו הוצאות; אבל כשהוא קם בבוקר, מה אין לו? אין לו עבודה. הוא פשוט לא יודע, הוא שואל את עצמו: מה אני עושה? זה דבר שאני פשוט לא מצליח להבין אותו, איך אפשר להצביע עבור דבר כזה. כל אחד מדבר – האם התוספת הזאת היא מהותית או לא מהותית. שמעתי כאן הרבה. אני חושב שלי זה מהותי. פעם ראשונה להצביע על לקחת מיליונים של משלמי המסים בשביל להרחיב את הממשלה – בוא נגיד, זה לא הכי נחוץ. אפשר גם בלי זה. אפשר להסתדר. עם רצון ועם הובלה של פוליטיקה נכונה בתוך הקואליציה, אפשר להסתדר בלי זה כמו שמסתדרים בהרבה מדינות אחרות שיש בהן הרבה פחות שרים, מדינות הרבה יותר גדולות מאתנו. אבל את הכסף הזה – כל אחד חושב לכיוון שלו. אני כבר לא מדבר על ההסכמים הקואליציוניים, שיש שם הוצאות של מאות מיליונים שאנחנו לא באמת יכולים לשלוט עליהם. אבל כאן אנחנו מצביעים על משהו – כל אחד אומר סכומים שונים; חלק אומרים עשרות מיליונים, חלק אומרים מאות מיליונים. נושא שלי הוא מאוד חשוב ושאני מכיר אותו – סל הספורט. סל הספורט היום במדינת ישראל הוא של כ-30 מיליון ש"ח. יכלו בכסף הזה להכפיל את סל הספורט. אתם יודעים כמה בקשות אני מקבל בכל יום מילדים שרוצים לממש את הפוטנציאל שלהם בספורט והם מעוטי יכולת, להורים שלהם אין כסף? אתם יודעים כמה אגודות לא יכולות להעסיק מאמנים? כמה אגודות לא יכולות לכלכל את עצמן ופשוט להגיע לתחרויות, לאליפויות ישראל, כי אין להן כסף להסעות? תחשבו, אגודה שמקבלת 10,000 ש"ח פתאום תקבל 20,000 ש"ח – זה המון כסף. זה כסף שיכול להכניס כל כך הרבה ילדים למסגרות ספורטיביות, ואז אנחנו נשקיע פחות כסף ב"עיר ללא אלימות", ברשות למלחמה בסמים ואלכוהול, כספים לבעיות השמנה וכו'. יש המון המון בעיות. אז אני אומר שדווקא הכסף הזה, שאומרים שהוא לא מהותי, אני חושב שהוא מאוד מהותי והוא יכול לשנות את פני ישראל ולגדל כאן אזרחים הרבה יותר טובים. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יואל רזבוזוב. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. אחריה – חבר הכנסת איל בן ראובן. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> היושב-ראש, שם ארוך לאישה קצרה, ככה זוכרים את השם תמיד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> שם ארוך לאישה קצרה. חברי חברי הכנסת, כבוד היושב-ראש, בשעה כזאת של הערב כולם מתחילים להרגיש את הלאות. אני רוצה לספר לכם – היום יואל דיבר על חשיבות שילובם של ילדים בספורט, ואני מסכימה אתו – אני היום לראשונה, היושב-ראש, עשיתי כושר בכנסת. זה לא מפני שהלכתי לחדר הכושר; זה מפני שבוועדה המסדרת היום בבוקר הצלחתי להעלות את הדופק לרמות שלא האמנתי שאפשר בכנסת להעלות אליהן כל כך מהר. <זהבה גלאון (מרצ):> הו, הו. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> כן, כן, נכון, זהבה, זה יהיה כנראה יומיומי. אני רוצה להגיד לכם שזאת קבלת הפנים הכי בלתי פרלמנטרית שיכולתי לדמיין לעצמי או לבקש לעצמי, ואני מניחה שחברי מרגישים אותו הדבר. והבעיה העיקרית, בעיני לפחות, היא במסר. עיסאווי, אנחנו לא מתכוונים להצטרף לממשלה. אנחנו מתכוונים לחלוק יחד אתכם את ספסלי האופוזיציה – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני רוצה לשמוע את זה מבוז'י. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – אלא אם כן – אלא אם כן – כפי שהיום דרש הרצוג – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – יהיו בחירות חוזרות. עיסאווי, אתה הקדשת את הדברים שלך לכיוון הלא-נכון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> היושב-ראש. היושב-ראש. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אבל אני אומר לכם: אין ממשלה מתפקדת בישראל – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – לא שמעתי – – – פעם אחת עד עכשיו. פעם אחת. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אין ממשלה מתפקדת בישראל חמישה וחצי חודשים, חברים. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חיליק, חמישה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה כואב, כי זה נכון? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> עיסאווי, חמישה וחצי חודשים אין ממשלה בישראל, והצעת החוק הראשונה שמביאים לפתחנו, כשעדיין אין ממשלה, כשיש איום של סגירת עוד מפעל בדימונה – בסוף אתה מפנה את האצבע כלפינו? תיהנה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני לא מפנה אצבע. אם זה כואב, אז יש משהו – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני אגיד לכם דבר אחד, אנחנו כבר לא זוכרים – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – לא זוכרים את יוצאי אתיופיה, לא זוכרים את חיפה שטובעת בזיהום. אנחנו פשוט לא זוכרים מה קורה כאן לאנשים ולא מה שקורה כאן. אבל כל זה, מה חשוב? – בסופו של דבר, אני אומרת, אני יכולה להגיד לכם, מהשבוע שהתחיל ועוד צפוי לנו – זה אובדן הכוח של הכנסת אל מול הממשלה. ואת זה, אדוני היושב-ראש, אנחנו נצטרך לקחת לעצמנו בחזרה. אני מצפה ממך כיושב-ראש הכנסת לוודא שלא ניטל הכוח מהכנסת. זאת אחריותך. אני סומכת עליך שאתה תעשה את זה למרות הצעות החוק ההזויות שיגיעו לכאן. ותדעו לכם שמי שמעמיק וקורא את ההסכמים הקואליציוניים רואה כיצד אזק, קשר, נתניהו את שותפיו הקואליציוניים. סעיף 6 להסכמים הקואליציוניים, שאף אחד כמעט לא מדבר עליו, אומר שאף אחת מהשותפות שחותמות על אותו הסכם לא תוכל להיכנס לממשלה אחרת בכנסת העשרים בלי רעותה. חברים, מה זה אם לא כבילת הדמוקרטיה לצרכים של ראש הממשלה? תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חברת הכנסת נחמיאס ורבין. לא הרגשתי שום לאות בקצב הנאום שלך. הכול בהחלט בקצב הנכון. חבר הכנסת איל בן ראובן. אחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. בבקשה. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, תראו, אנחנו עוסקים כאן במנהיגות. היום אנחנו עוסקים כאן בכישלון במנהיגות. הממשלה-בדרך עוד לא יצאה לדרכה, והחלטתה הראשונה מבטאת אובדן עשתונות, היסטריה. זו החלטה בהמשך של תהליך מכירת חיסול במסגרת הסכמים קואליציוניים של מיליארדים שמכוונים ברובם למטרות של שרידות ולא לטובת עם ישראל. זהו ביטוי לאובדן דרך. בנאום הבכורה המתוכנן שלי, שנדחה מהיום, אני מדבר על מוסר, אני מדבר על אתיקה שלנו, נבחרי העם. אני מצביע על צורך שלנו כקברניטי המדינה להיות מגדלור ערכי, מוסרי, לעם הזה. אני חושב שמה שראינו בחודש האחרון, מה שקורה היום, הוא זלזול במוסד בית-המחוקקים, הוא זלזול בציבור, והוא הפוך ממה שאני קורא לו דוגמה אישית, דוגמה לעם ממנהיגות. וזו בוודאי לא תרומה לעיצוב מקומם של קברניטי העם בדעת הציבור הרחב. אני שומע את זה מהרחוב. אני שומע את זה מסמ"מסים שאני מקבל עכשיו, וזה עצוב. התיקון הזה, שהתקבל ב-14 במרס 2014, שדיבר על 18 חברי כנסת וארבעה סגנים, מאיפה הוא בא? הוא בא מהבנה ברורה שממשלה גדולה איננה יעילה, גורמת לביורוקרטיה מיוחדת, לבזבוז כספי ציבור. רציונל נכון. מישהו שמע על איזו סיבה טובה למה החוק הזה הולך להתבטל מחר בבוקר? האם משהו השתנה? שוב שרים ללא תיק? ולכן ברור שממשלה זו, שרידותה חשובה מטובת הכלל. ואני תוהה – מי יודע איפה ניתקל שוב בתופעה הזו בהמשך הדרך. האם בדיון על יוזמות מדיניות עתידיות? על שוויון בחברה הישראלית? אובדן דרך, היסטריה – וזוהי הממשלה שראשה הסביר לנו בחודשים האחרונים שהוא, ורק הוא, ידע להתמודד עם האתגרים הביטחוניים והחברתיים הניצבים בפנינו. אני מודאג מאוד. ואני מבקש מחברי הקואליציה: עצרו בחריקת בלמים. כשטועים, מותר לתקן. כך לא מנהלים מדינה. ואחרי כל זה, בהצלחה לממשלה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איל בן ראובן. חבר הכנסת מיקי לוי, ואחריו – חבר הכנסת זוהיר בהלול. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> 384 נאומים. שיא של כל הזמנים. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הבעיה של הממשלה הזו אינה כמות. כולכם טועים. הבעיה של הממשלה הזו היא איכות, וכאן היא תימדד. בינתיים המדידה הזו נראית רע מאוד. לפני שנה וחודשיים, אדוני היושב-ראש, כולנו, גם הצד הזה, אף שישבתי בצד הזה של המליאה, הצבענו בעד החוק הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא כולם. <מיקי לוי (יש עתיד):> כמעט כולם, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> היו כאלה שלא. <מיקי לוי (יש עתיד):> נכון, היו כאלה שהבריזו, אבל כל חברי הכנסת של הליכוד הרימו את היד בהצבעה על חוק-יסוד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה שאני מתקן אותך, אבל היו חברי כנסת של הליכוד שלא הרימו את היד בקריאה הראשונה על אוסף הסעיפים הזה שנקרא חוק המשילות. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מסכים אתך, כי הם לא באו, כרגיל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא לא. ישבתי על הדוכן הזה וניהלתי את ההצבעה, אדוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> טוב, אני מקבל את התיקון, אפילו שהוא איננו עקרוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעיני הוא מאוד עקרוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> ובאמת, החוק הזה עבר, ואני שואל את עצמי לגבי הקטנת הממשלה: מה באמת קרה? האם איבדו את הערכים? היושרה? המוסר? איך במחי יד ביטלו חוק-יסוד? איך תסבירו את זה לציבור, למען השם? האם יש כאן משהו מעבר לביטול עצמו? האם יש צורך בג'ובים? האם יש לרצות כל אחד ואחד? האם חברי הכנסת של הליכוד, כל אחד מהם הוא במעמד של ראש ממשלה? הרי בידו להרים ולהעביר חקיקה או לא להעביר חקיקה, לבצע שינויים מבניים או לא לבצע שינויים מבניים. ראש הממשלה הוכיח שהוא לחיץ, נכנע כניעה מוחלטת לשותפים הקואליציוניים. רק חבר כנסת ממפלגתו, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת איוב קרא – כי הפרעת לי אז אני צריך עוד חצי דקה או דקה – באיום קטן שהוא ילך לקבר יתרו קיבל להפתעתנו כבר סגן שר. הבטחה מושלמת. וראש הממשלה בזה הוכיח שהוא לא עומד בפני הלחצים. ולפני כינון הממשלה הזאת נשאלת השאלה: מדוע? מדוע? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אם היה הולך לקברי צדיקים – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> ואני אגיד לכם מדוע. חברי הכנסת, ראש הממשלה חושש מעריקים אשר לא יצביעו או ייעדרו בעת ההצבעה על כינון הממשלה. הכספים הקואליציוניים, רבותי – 20 מיליון שקל לכל חבר כנסת. ואני יכול להעיד על מפלגתי שלא קיבלה אפילו שקל אחד בהסכמים קואליציוניים, למרות שישבה על השיבר באוצר. לא הסכמנו לשלוח ידנו אל הקופה הציבורית כי זה לא ערכי, כי זה לא מוסרי, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, אני מזדהה אתך, תאמין לי. אני מזדהה אתך, אבל אני מזדהה עם תפקידך. התפקיד הטרגי שלך בעניין הזה – לא אתה, אדוני, שלא תטעה בי, שלא אובן שלא כהלכה – התפקיד הטרגי, אדוני היושב-ראש, בשינוי החוק להרחבת מספר השרים, שרים ללא תיק, סגני שרים ללא הכרה, זה בלתי מוגבל, אדוני היושב-ראש. אתה תצטרך להזמין בתוקף תפקידך את הנגרים להוסיף שולחן כאן, במקום הפנוי הזה, לשולחן הממשלה במליאה. וראה זה פלא, יהיה שינוי בנוף המליאה: שולחן נוסף. וזה במסגרת תפקידך, אתה תצטרך להזמין אותו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, משפט לסיכום, בבקשה. אני מבקש כי תמלא את תפקידך ותזמין את ראש הממשלה להודיע לכנסת על סיום המגעים הקואליציוניים והקמת הממשלה. זה לא תקין. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. חבר הכנסת זוהיר בהלול – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איתן ברושי. <זהבה גלאון (מרצ):> חבר הכנסת בהלול, ברשותך – למה זה לא קורה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא קורה מה? <זהבה גלאון (מרצ):> – – לא מודיע על סיום – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני לא מודיע שום דבר באמצע הדיון, אני אודיע בסוף הישיבה, בהחלט. <זהבה גלאון (מרצ):> אז אדוני יודיע בסוף הישיבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ודאי, ודאי. <זהבה גלאון (מרצ):> כולם כאן במתח, בכוננות – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני לא יודע למה במתח. לא יודע ממה נוצר המתח. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, מכיוון שכבודו של האדם הוא שמו, אז שמי זוהֵיר בהלול, ולא זוהִיר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זוהֵיר. אני – אמרתי – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אולי למגינת לבם של אנשים, הדקדוק העברי המציא גם את הצירה ולא רק את החיריק, כך ששמו של בהלול בארץ ציון הוא זוהֵיר בהלול. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לך. – – – וגם קראתי לכל חברי הכנסת שאם אני מבטא שם של מישהו לא נכון, מן החדשים – שיתקן אותי. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אבל רק תחת מטריית הכבוד וההדר אני אומר לך את הדברים האלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא. בהחלט. אתה יודע, אני מתמחה בשם כמו רזבוזוב, אמרתי את זה כבר בכנסת הקודמת. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אבל לפני ש-180 השניות תתקתקנה, ולפני ש-180 השניות תנקופנה, אני רוצה, בצער רב, בכאב ובלב דואב, ביגון ובשיברון לב להודיע מעל הבימה המכובדת הזו, לך, היושב-ראש, ולשאר חברות וחברי הכנסת כאן, ביגון רב, על פטירתו בטרם עת של שלטון הצדק והסדר הציבורי הנורמטיבי במדינת ישראל. פטירתו ללא עת; פטירתה ללא עת של השמירה והדאגה לכספי הציבור במדינה שלנו; היעדרן של השקיפות והנראות בתוך המדינה שמגדירה את עצמה הדמוקרטיה היחידה במרחבי המזרח התיכון. בצער רב אני מודיע לכם על לכתם הפתאומי של הכבוד להתנהלות המשילית הנכונה והנורמטיבית במדינת ישראל ושל זכותו של הציבור הישראלי לדעת על – בעיקר על – המשמעויות הנשגבות של מה שנקרא היעדרו של חוק-יסוד: הכנסת. אני לתומי, ממש לתומי, אדוני היושב-ראש, כאשר באתי בזקיפות קומה לבניין הזה, חשבתי ששיעורי האזרחות היסודיים במדינה תקפים גם במשכן הזה. לבי-לבי לצעירים האלה, חובשי הכיפה הסרוגה וחובשי הכיפה השחורה, לבי לערבים וליהודים, לבי לאתיופים ולרוסים במדינה הזו, על הדמוקרטיה שמתאיידת לה דווקא בבניין הזה. איך אפשר שלא להעביר את הכספים האלה לאתיופים, שזעקתם הגיעה לכל בית? לערבים שמשתוקקים זה שנים רבות לכספים ואומרים להם שהם אינם בנמצא? האם כספי ציבור הם העו"ש של ראש הממשלה? האם השררה מביאה את ראש הממשלה להתנהל ולהתנהג ביהירות ובהתנשאות? האם הכמות חשובה מהאיכות בבניין הזה, רחמנא ליצלן? מה נאמר כאשר נישיר מבט אל עבר דור העתיד, כאשר נאמר לו: אנחנו מוכרים בנזיד עדשים את ההון הציבורי, ובעיקר את ההון הדמוקרטי, למרבה במחיר. האם אנחנו – האם עם ישראל בחר בבנימין נתניהו להיות החתול ששומר על השמנת, והוא מחסל את השמנת לפני שהיא תחולק לעניים, לנדכאים, לחסרי הבית, דווקא במדינה שצריכה להקרין נאורות ברחבי המזרח התיכון? ואני חייב לומר לכם שפעם חשבתי שחוק-יסוד בכנסת הוא נדבך ותשתית ערכית מאין כמותו. מסתבר לי היום שמדובר במשענת קנה רצוץ. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> ואני, ברשותך, אדוני היושב-ראש, בקיצור – לא מבין במספרים. עבדכם הנאמן לא מבין במספרים, מכיוון שתיעבתי לימודי מתמטיקה – אני איש של רוח – ובכל אופן אני יודע שאחד פלוס אחד הם שניים. ולכן, נפתלי בנט, ששם מסתודד, ואולי מפיק שם גם רווחים כפי שהוא הרוויח כאשר הסתודד עם ראש הממשלה, קיבל יותר מ-110 מיליון שקל להגדלת הגרעינים התורניים. הוא קיבל צ'ק על מגש של זהב, 180 מיליון שקלים מתוך תוקף וכוח ההסכם הקואליציוני; תוספת של 630 מיליון שקלים למשרד החינוך בשליטת השר; הגדלת התקצוב וחיזוק מערכת החינוך הדתית הלאומית; 15 מיליון למרכז מורשת גוש-קטיף ותוספת תקציבית למפוני גוש-קטיף. אם זו לא פגיעה בדמוקרטיה, ואם זו לא פגיעה באופייה הדמוקרטי של המדינה, אינני מבין שום דבר; ואם זו איננה פגיעה אנושה בניסיון שלנו להקים שתי מדינות לשני עמים, אינני מבין בשום מהלכים של לימודי מדעי המדינה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> וממש מילה אחרונה. אני באתי משטח הספורט, ואני מודה לחברי מיקי רוזנטל, שדיבר מכוח השראת הספורט, וגם סילבן שלום, ונדמה לי עוד אחד מחברינו שדיבר על העניין הזה במונחי ספורט. הרשו לי לסיים במה שנקרא הז'רגון הספורטיבי: אם זה לא משחק מכור, אני לא מבין מה זה משחק מכור. בספורט אנחנו היינו פוסלים את אלה שמשתתפים במשחק מכור, אבל כאן הם מקבלים לגיטימציה, כאן הם מקבלים שלטון, כאן הם מקבלים כספים וכאן הם נהנים מכל העולמות, לצערי הרב. באתי בזקיפות קומה; כבר ביום הראשון אני יורד כאשר אני כפוף גו. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה כמעט שכנעת אותנו שלא היית טוב בלימודי מתמטיקה, כי שלוש דקות זה לא שש דקות. אני מקווה שבאמת נלמד אריתמטיקה לפחות. בבקשה, אדוני, חבר הכנסת ברושי. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אם קוראים את ההסכמים, ואם עושים את החשבונות של המשאבים, נדמה לי שאנחנו עומדים בפני ממשלה שעדיף לא להגדיל אותה אלא להחליף אותה. אני חושב שמה שמשתמע ממה שפורסם עד היום – זאת ממשלה רעה, שעדיף שתישאר קטנה. אין סיבה להגדיל את הממשלה, על סמך מה שכבר אנחנו יודעים, שאלה התוכניות והכוונות שלה. אני חושב שהדבר המרכזי שאנחנו עדים לו זה הפקרות בחלוקת משאבים, תוך יצירת סדר עדיפויות חדש לעומת מה שהיינו רגילים לו בשנים האחרונות. לפי דעתי, הוא גם לא מייצג את תוצאות הבחירות. אני חושב שהדבר המרכזי שאנחנו עדים לו, כפי שהדברים משתקפים כרגע, הוא שאין התייחסות למשא-ומתן מדיני, אין חתירה לשלום, אין חזרה על אותו נאום בר-אילן, שאף אחד עוד לא ביטל אותו, ודאי לא אנחנו בתפיסה הבסיסית שלנו. ואם אומרים שיש מצב חירום, בעיני, על-פי השקפתנו, מצב החירום הוא במציאות שאמורה להיווצר בתום הקדנציה של הממשלה הזאת, שאין יותר אופציה לשתי מדינות לשני עמים. אם הימין הקיצוני אמר שאין עם מי לדבר, עוד מעט יהיה מצב שאין על מה לדבר. במציאות שנוצרה בשנים האחרונות, וכפי שמשתקפת מדרכה של הממשלה שאמורה לקום בימים הקרובים, נדמה לי – כל אחד יודע שיש מצבים קשים, כל אחד יודע שאנחנו במציאות ביטחונית לא קלה, גם אם זה לא מודגש כל יום. גם החרם הוא איום כלכלי לא פשוט, גם בתחום ההתיישבות והחקלאות ביהודה ושומרון, גם בבקעה ובצפון ים-המלח. אבל האיום הגדול ביותר, לפי דעתי, שיש רוב מחוץ לבית הזה שתומך בפתרון וחתירה להסדר על בסיס שתי מדינות; גם העולם לא מפסיק לדבר על זה. האיום הכי גדול – מצב החירום הוא בהפיכת הדבר הזה לבלתי רלוונטי מבחינתנו. אני קורא ליושב-ראש הכנסת, וגם לממשלה שתקום, ולראש הממשלה, שבטח עסוק עכשיו בלהרגיע את האמריקנים, כי הם מודאגים מבנייה בלתי פוסקת, וכמי שעסק בזה אני יודע שהבעיה היא לא המאחזים הבלתי-חוקיים; זה סיפור בפני עצמו. הבעיה העיקרית היא הבנייה החוקית; הבעיה העיקרית היא לא מספר היהודים ביהודה ושומרון, אלא הפריסה הבלתי-מוגבלת של הבנייה, שהופכת הסדר עתידי לבלתי-אפשרי. כולם יודעים, גם הבית הזה, שההתיישבות בסכנה גדולה, והערבה בוכייה. משקים מתפרקים, והגליל והנגב זקוקים לעדיפות גבוהה מזו שהייתה בשנים האחרונות. והנה, יושב פה ראש העיר לשעבר של דימונה. לכן, בסיכומו של דבר, במגבלת הזמן שעומד לרשותי – צריך לעשות הכול לא כדי להגדיל את הממשלה, אלא כדי להחליף אותה; לא כדי להוסיף משאבים ושרים, אלא כדי לחזור לסדר עדיפויות חדש. האם זו תהיה ממשלת הנגב והגליל, או ממשלת יהודה ושומרון בלבד? האם תהיה ממשלה שתעמוד בפני אינתיפאדה, או ממשלה שתחתור לשלום ותוביל להסדר מדיני? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת מאיר כהן – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ינון מגל. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, מה הם כישורי הישרדות? אני מצטט: כישורי הישרדות אלו הכישורים הנדרשים במצבים א-נורמליים, קיצוניים, כגון אסון טבע, התרחקות מאולצת מציוויליזציה או אנרכיה. במקרה שלנו, אדוני, אלה הכישורים הנדרשים כדי להקים ממשלה צרה וסקטוריאלית על-ידי מי שרק לפני חודש, חודשיים, שלושה חודשים, הוכתר כמלך הבלתי-מעורער של מדינת ישראל. אפשר לומר, חברי חברי הכנסת, שהעונה החדשה של הישרדות, דני, מתחילה היום. ומה שעצוב הוא, שאין מדובר בממשלה בשלהי כהונתה, כי אם בממשלה טרם השבעתה. אחרי משא-ומתן כושל שניהלת, אדוני ראש הממשלה, אחרי הזלזול הבוטה והבוז שהפגנת כלפי מפלגות הבית היהודי, ישראל ביתנו ואחרות, רצת אחוז אמוק לחיקן הנוח והיקר מאוד של הסיעות החרדיות. ושלא תטעה, חברי הטוב חבר הכנסת גפני, זה לא מתוך אהבה, פשוט יצא לכם שם של מפלגות שאפשר לקנות אותן בדמים רבים ובהסכמים קואליציוניים חסרי תקדים. אף בחבריך לסיעה, אדוני ראש הממשלה, אתה מפגין זלזול; הם נאלצים לאסוף מהתקשורת בדלי ושבבי מידע לגבי עתידם הפוליטי; כי מה הם בעיניך אם לא נתינים שאפשר לעשות בהם כרצונך? כהרגלך, התחלת משא-ומתן בתרועת מלך וסיימת במכירת חיסול, ויתור והתקפלות חסרי תקדים, שמוכיחים לנו עד כמה אתה מחויב לכיסא ולא לשליחות. אחרי כל אלה, אתה נלחם הערב, אדוני ראש הממשלה, להציג ממשלה הנשענת על רוב דחוק, של 61 חברי כנסת, ובדרך לכך אתה מעגל פינות, מכופף ורומס כל מה שאפשר, מותח את האתיקה, המוסר ואמון הציבור עד כדי קריעה ומיאוס. הצבעת החירום היום היא ביזיון לא רק בשל העובדה שכל מטרתה אינו אלא רווח פוליטי ותשלום אתנן פוליטי באמצעות תפקידי שרים נוספים, סגני שרים, שרים אקסטרה במשרדים שבהם מכהנים שרים, וכמובן שרים בלי תיק, כמו שאמרנו, עם לשכה ומנגנון רק בלי עבודה. ההצבעה היום היא ביזיון בעיקר בשל הזלזול באזרחי ישראל שמתבוננים בך ומבינים באמת מה חשוב לך. נבחרת בתוצאה ראויה ואפילו מפתיעה, אך אתה עושה בבחירתך שימוש לא ראוי. אבל אתה יודע מה, ביבי? אצלך שום דבר לא מפתיע: לא מנהיגות, לא נחישות, לא עמידה על העקרונות וטובת הציבור. במקום זה רק הישרדות, הישרדות והישרדות. ההצבעה היום, חברים, היא מבחן אמון ראשון שמעביר ראש הממשלה את חבריו לקואליציה, חבר הכנסת בנט, מבחן שבו אתם נדרשים לנשוך את שפתותיכם, להחריש את אוזניכם, לעצום את עיניכם, לבלוע את העלבון ולהוכיח למלך עד כמה אתם נתינים אמינים, ורק לאחר מכן הוא יקדם את חלוקת השלל. מביש, מבזה ולא ראוי. ככה זה, רבותי, זה מה שצפוי לנו, אדוני היושב-ראש, קואליציה צרה עם ממשלה רחבה. ובכל זאת, אדוני היושב-ראש, אני מאחל הצלחה לכל יושבי הבית הזה, לטובת כלל אזרחי ישראל. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מאיר כהן. יעלה חבר הכנסת ינון מגל, ואחריו – חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. שלוש דקות לרשותך. <ינון מגל (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בדרך כלל נותנים 100 ימים של חסד לממשלה; כאן לא נותנים אפילו שעתיים של חסד. נפתלי בנט לא מתאים להיות שר חינוך, אולי מפני שהוא דתי, אולי מפני שהוא מתנגד לגירוש יהודים מבתיהם; איילת שקד לא מתאימה להיות, לא שרת התרבות – זה בטוח שלא; היא גם לא מתאימה להיות שרת המשפטים – ודאי, יש לה אג'נדה אחרת. ויש פה אנשים שרשום על השם שלהם בטאבו מי יכול להיות שר ומי לא יכול להיות שר, כי זה עסק פרטי שלהם. יש להם געגוע, חזרה לעסק הפרטי שלהם. לקחו להם את העסק. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא שמעת את זה פה מאף אחד. <ינון מגל (הבית היהודי):> 61 זה באמת רוב דחוק, זאת האמת, אבל זה עדיין רוב. וזאת דמוקרטיה, מה לעשות. צריך לכבד את המשחק הדמוקרטי. ומעניין אם יש משהו שהחרדים – כל כך הרבה מדברים על מה שנתניהו נתן לחרדים – אם יש כאן משהו במה שקיבלו החרדים שמר הרצוג, חבר הכנסת, לא היה נותן להם. יש משהו, תגידו לי, שהוא לא היה נותן להם, לחרדים? שמעתי את חבר הכנסת בהלול מדבר על זה שיש הגדלה לגרעינים התורניים. השם ישמור, הגדלה לגרעינים התורניים. אנחנו גאים בזה. בשביל זה נבחרנו. ברוך השם שיש גרעינים תורניים. איפה דגל ההתיישבות של מפלגת העבודה, זוהיר בהלול? איפה? הייתה פה פעם מפלגת העבודה של התיישבות. זה נעלם. מי מוביל היום את דגל ההתיישבות בעם ישראל? מי הולך – עזבו אתכם מיהודה ושומרון – מי הולך לגליל? מי הולך לנגב? איזה גרעינים? אז יש למישהו עוד זכות להגיד עליהם איזה דבר – לא רוצה להגיד תועבה – אבל איזה דבר שלילי? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – הגרעינים התורניים זה הגרעינים היחידים שיש? – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> איזה גרעינים יש? כמה יש? יש לכם גרעינים? אתם מניפים את דגל ההתיישבות? אני אשמח לשמוע. בואי נעשה – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – על זה בטוח. <ינון מגל (הבית היהודי):> בטוח. אני בטוח. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> אתם דואגים לדמוקרטיה. יש נוסטלגיה לתקופה של הדמוקרטיה של רבין – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> – – שם לא היו "מיצובישים" לגולדפרב בשביל להעביר את הסכם אוסלו הנורא שייזכר לדיראון עולם – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> מאיפה – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> – – עם יותר מ-1,000 הרוגים. איזו דמוקרטיה זו הייתה? <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת סתיו שפיר – – <ינון מגל (הבית היהודי):> נקבל "מיצובישי" וניסע ב"מיצובישי" – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – אפשרתי לך הערה. <ינון מגל (הבית היהודי):> – – בשביל להעביר את ההסכם הזה, הרצחני. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> החלפת נושא כי אין לך מה להגיד על זה. <ינון מגל (הבית היהודי):> אין לי מה להגיד. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> שמעתי אותך. היית על הבמה קודם לכן. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> עכשיו אני רוצה לפנות לכמה אנשים באופן ספציפי. אדוני חבר הכנסת איתן כבל, פרסמת אתמול סטטוס בפייסבוק שמוחה נגד מינוי שרים בלי תיק. חבר הכנסת כבל, אתה היית שר בלי תיק ב-2007. אדוני מר הרצוג, חבר הכנסת, אתה מדבר על ניפוח הממשלה כשיש 20 שרים. אדוני, אתה היית אחד מ-39 שרים וסגני שרים בשנת 2009. גברתי חברת הכנסת ציפי לבני, את מדברת על שוחד פוליטי. את היית חלק מהקומבינה שבה בערב אחד, במרס 2005, מינה שרון שמונה סגני שרים, שמונה – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <ינון מגל (הבית היהודי):> – – כדי להכשיר את גירוש יהודי גוש-קטיף. <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> על זה צריך להתבייש. <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> – – – שלוש דקות – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> חבר הכנסת יאיר לפיד, אתה מדבר על ניפוח. בממשלה שבה ישבת לפני דקה יש – כן, היו יותר שרים מבממשלה הזאת. הממשלה שתושבע השבוע תהיה הקטנה ביותר בישראל זה 19 שנים תמימות, רבותי שצועקים פה על הבמה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מגל, נא לסיים. <ינון מגל (הבית היהודי):> וניחשתם נכון – מאז ממשלת נתניהו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ינון מגל. <קריאה:> יישר כוח. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. גם לך שלוש דקות, ואחריך – חבר הכנסת חמד עמאר. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, כרבים מחברי הכנסת החדשים – ויש 39 בכנסת הזאת – היום היה צריך להיות נאום בכורה גם לי, והנה אני מוצא את עצמי במקום זאת משתתף בפיליבסטר כנגד הצעה לתיקון בחוק שלא הייתה צריכה לבוא לעולם מלכתחילה. רבותי, זה מביך, זה מבזה, זה פוגע בתחושות, והתחושות הן חלק מהותי מהדמוקרטיה. ברור לכולנו שאי-אפשר להגן מהותית על השינוי הזה בפרוצדורה. אני לא מדבר כרגע על כמה חברים צריכים להיות – יכול להיות 18, יכול להיות 20. מה המספר האופטימלי? אני לא יודע. אבל גם מי שמציע את ההצעה הזאת לא יודע. וכדי להתייחס ברצינות לחוק-יסוד צריך לתת לזה את הזמן, את הדיון המתאים, את המומחים שיעסקו בכך וכדומה. לא בצורה כזאת, לא בחיפזון כזה. אפשר היה – ראש הממשלה קיבל מנדט, הוא יכול מחר להציג כאן ממשלה, עם מספר השרים שמותר על-פי החוק, והיה אחר כך מביא הצעה לשינוי, אם היה רוצה בכך, והדבר היה נדון כדת וכדין על-פי הנורמות שהכנסת עצמה קבעה. מה החיפזון הזה? רבותי, האיך חשוב לא פחות מאשר המה. המהות במשטר דמוקרטי, אי-אפשר להפריד אותה מהצורה. ואנחנו, מה שאנחנו עושים ברגע זה, אנחנו – בעצם זו זילות של הפרוצדורה שהכנסת עצמה קבעה לה. ואני רוצה להגיד לכם, אני נולדתי ביבשת אחרת. באותה יבשת יש דרום-אמריקה ויש צפון-אמריקה. אחד ההבדלים המהותיים בין הצפון לדרום הוא שבצפון מאוד קשה לשנות חוקה, ובדרום כל מדינה, אתה יודע, כשלא נוח לה משנה את החוקה כלאחר-יד. אין לזה שום משמעות. מה קרה למדינות בצפון ומה קרה למדינות בדרום אנחנו יודעים. השאלה היא איפה מדינת ישראל רוצה לראות את עצמה, בדרום או בצפון, ואני חושב שהתשובה מאוד ברורה. אני רוצה לקרוא לראש הממשלה: זה לא מאוחר שיבוא ויציג ממשלה. יש לו כל הזכות לכך. הוא יקבל רוב. רוב דחוק בכל מקרה, אבל רוב, ואז שיתניע דיון מהותי על משילות, על גודל ממשלה רצוי, על מבנה המשרדים וכו' וכו'. נשתתף בדיון הזה, נעשה כמיטב יכולתנו, אבל לא בצורה כזאת. אני מצר על כך, ואני, בשם חברי הכנסת החדשים, אומר לכם, רבותי: עיני הציבור בישראל נשואות אלינו, וביום הזה אני מתבייש להיות כאן. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מנואל טרכטנברג, ואני מאחל לו הרבה הצלחה מכיוון שזה נאומו הראשון. נכון, לא נאום הבכורה כמו שאר חברי הכנסת, אבל בכל זאת צריך. נאחל לו הרבה הצלחה בתפקידו כחבר כנסת. יעלה חבר הכנסת חמד עמאר, ואחריו – חבר הכנסת יאיר לפיד. שלוש דקות לרשותך. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה לברך אותך על הנאום הראשון שלך כאן בכנסת. תשמע, אני רוצה לשתף אתכם, חברי הכנסת, בשיחה שקיימתי עם חברי חבר הכנסת רוברט אילטוב כשחוקקנו את החוק. אני באתי ואמרתי לו: תשמע, החוק טוב, מגביל את מספר השרים ל-18, מצמצם את סגני השרים לארבעה. ואני התלהבתי, והוא אמר לי: תשמע, אל תתלהב יותר מדי. הדבר הראשון שתעשה הממשלה הבאה – תבטל את החוק מהיסוד. אמרתי לו: זה חוק-יסוד, קשה לבטל. הוא אומר לי: אתה תראה. והתברר שהוא צדק. אבל לא חשבנו עד כדי כך שהקואליציה בכלל תבטל את החוק. עדיין אין ממשלה. הקואליציה מבטלת את החוק. ואני מנסה לבדוק ולראות אם יש אפשרות לראש הממשלה, אחרי שסיכם עם ש"ס, עם יהדות התורה, עם הבית היהודי ועם כולנו, להשביע ממשלה מחר, אפילו היום – יש לו האפשרות הזאת. ואיפה נשארה לו הבעיה? יש לו עשרה מקומות. הוא יכול לעשות את זה היום, אבל יש לו בעיות בבית. וכשיש בעיות בבית אתה צריך לפתור אותן, אבל לא לפתור אותן על חשבון הציבור. וזה בדיוק מה שעושה ראש הממשלה: פותר את הבעיות שלו על חשבון כל הציבור. אתם לא אשמים, אתם סיכמתם אתו, אדוני היושב-ראש, הבעיה לא אתכם, לא עם הבית היהודי, לא עם שום מפלגה אחרת. הבעיה עם ראש הממשלה, עכשיו – שהוא לא מצליח להגיע לפתרון בתוך הבית שלו. אני רוצה להגיד לכם, אני מנסה לחשוב איך הכנסת תעבוד, איך בדיוק הכנסת תעבוד כשיש לנו קרוב ל-30 שרים וסגני שרים ואנשים שלא יכולים להגיע לוועדות. האם הקואליציה מתכוונת בכלל להשבית את הכנסת? האם יש לה אפשרות להשבית את הכנסת? האם כשאנחנו צריכים להצביע על העברות כספיות בוועדת הכספים יעצרו את כל הוועדות האחרות וירוצו לוועדת הכספים בשביל להצביע? אני מנסה לחשוב הרבה בנושא הזה. לכן אני קורא לראש הממשלה, תפסיק את כל הקרקס הזה, תפסיק את כל הקרקס הזה, תביא את הממשלה שיש לך עכשיו, תעשה את השלום-בית שלך, תצביע כאן, תעביר את הממשלה שלך, תאשר אותה, תתחיל לעבוד. אנחנו זקוקים לממשלה, ולממשלה חזקה, אבל אני לא רואה לא ממשלה ולא ממשלה חזקה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. יעלה חבר הכנסת יאיר לפיד. אחריו – חברת הכנסת ענת ברקו. חבר הכנסת לפיד, שלוש דקות לרשותך. <יאיר לפיד (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני שנה ישבתי ליד שולחן הממשלה; ישבתי מול ראש הממשלה – בשעות עבר שר האוצר נהג לשבת ליד ראש הממשלה, אבל המקום שמור בטאבו לשטייניץ, אז אני ישבתי ממול – והצבענו על החוק לצמצום הממשלה. וראש הממשלה הניף את ידו מעלה מעלה באוויר, פניו נגהו – – – <יריב לוין (הליכוד):> בהתלהבות. <יאיר לפיד (יש עתיד):> בהתלהבות, בדיוק. בהתלהבות. פניו נגהו מאושר והסכמה. <יריב לוין (הליכוד):> אני זוכר שזה היה בהתלהבות, עד כמה שאני זוכר. <יאיר לפיד (יש עתיד):> והוא אמר שזה דבר חשוב למדינת ישראל. ואחר כך ירדנו הנה, למליאה, ויריב ארגן את הקואליציה, והצבענו פעם ראשונה, וזה הלך לוועדה, ואחר כך הצבענו פעם שנייה, והצבענו פעם שלישית. אני עדיין בכל זאת חבר כנסת חדש יחסית, אני שנתיים וחצי, ולקחתי את זה ברצינות. חשבתי שזה דבר רציני. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת לפיד, אני רק אגיד לך משהו. אני בין הוותיקים בבית הזה, כבר זכיתי כמה פעמים לשבת ולראות איך מעלים ומורידים את מספר השרים, משנים את חוק-היסוד. זו לא הפעם הראשונה, לא השנייה ולא השלישית, ואני מאמין שיהיו עוד כמה פעמים כאלה. <יאיר לפיד (יש עתיד):> יאמר לי אדוני, וזה בסדר? <היו"ר יצחק וקנין:> לא, לא אמרתי. רק ציינתי עובדה. <יאיר לפיד (יש עתיד):> לא. יושבים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> זה משתנה כל פעם, עם ממשלה אחרת, לפי הרצונות. <יאיר לפיד (יש עתיד):> אני יודע, אבל זו הבעיה, זו בדיוק הבעיה. <היו"ר יצחק וקנין:> לצערנו. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> ממשלה אחרת – – – <יאיר לפיד (יש עתיד):> זו בדיוק הבעיה, שאנחנו יושבים פה, וכל אחד משנה את זה לפי הנוחות הפוליטית שלו, ואז אומר הציבור לעצמו: אוקיי, אז חוקים זה משחק, ופוליטיקה זה משחק, והציניות שולטת בחיינו, ואף אחד לא צריך לקחת ברצינות שום חוק שעובר. מה זה עושה – וכולם כמובן אומרים – ומותר גם לשקר. אמר פה חבר הכנסת אקוניס – הקשבתי לו בתשומת לב כתמיד – מה עושים עניין, כולה מעלים את מספר השרים ל-20. חבר הכנסת אקוניס, לא מעלים את מספר השרים ל-20. הצביעה הממשלה – ואנחנו כולנו יושבים פה ומתפללים בשבילך שתהיה חלק ממנה – על הגדלת מספר השרים בלי שום פירוט של המספר. זה יכול להיות 20, זה יכול להיות 22, זה יכול להיות 25, זה יכול להיות 30 – למה שזה לא יהיה 30? ראש הממשלה הזה ישב כבר בראש ממשלה של 30, אז למה לא? וככה, מוחבאת לה בסעיף פנימי החזרת השרים ללא תיק. כי למה שאנשים לא יקבלו נהג ומזכירה ולשכה? ורק דבר אחד – אגב, שר ללא תיק, רק דבר אחד אין לו: אין לו עבודה. יש לו הכול, יש לו כל התנאים של שר, יש לו כל הראיונות של שר, יש הפמליה של שר, יש לו אוטו של שר, אין לו רק עבודה של שר. ואת זה מחזירים עכשיו, כי מותר לעשות צחוק מהעניין, כי חוקים זה לא עסק רציני, כי כנסת זה לא עסק רציני, כי ממשלה זה לא עסק רציני, כי הכול לגמרי משועבד לנוחות הפוליטית. זה מבזה את הדמוקרטיה הישראלית, זה מבזה אותנו, וזה אומר שלאף אחד לא אכפת. בין אזרחים למדינתם יש חוזה. זוהי הפרת חוזה. החוזה לא מסובך. החוזה אומר שהאזרחים עובדים, משלמים מסים, מצייתים לחוקים, והממשלה עובדת בשבילם. לא בשביל עצמה, לא בשביל הג'וב שלה – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <יאיר לפיד (יש עתיד):> – – לא בשביל מקורבים שלה. בשביל אזרחי מדינת ישראל. החוזה הזה מופר היום. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יאיר לפיד. תעלה חברת הכנסת ענת ברקו, ואחריה – יושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. יסכם את הדיון חבר הכנסת סגן השר אופיר אקוניס. שלוש דקות לרשותך. <ענת ברקו (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ממש ערב שירי משוררים. אפשר לחשוב שאין משהו יותר טוב לעשות עם הזמן הזה שמבזבזים פה. הגישה המוסרנית הזאת כלפי ההגדלה של הממשלה כדי שסוף-סוף אנחנו נוכל להתחיל לעבוד ממש ממש מדהימה אותי. אני יכולה לומר שגם ב-2006, כשעמי אילון דיבר על זה ששר בלי תיק הוא בעצם אותו בן-אדם שיצא ממעגל העבודה, ומובן שהוא היה שר בלי תיק; איתן כבל – אותו הדבר; עמיר פרץ – גם, באופן אישי, לא התנגד לעניין הזה של שרים בלי תיק, ואנחנו יודעים שגם אהוד ברק ב-1999 הגדיל את הממשלה, וגם היו שרים בלי תיק. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה לא אומר שזה כשר אבל. <ענת ברקו (הליכוד):> רוצים להתחיל, מיקי, לעבוד, וזה אומר ממשלה שיכולה לתפקד. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה לא אומר שזה כשר. <ענת ברקו (הליכוד):> אתם רוצים עכשיו עוד 2 מיליארד שקל? אתם רוצים להכניס את המדינה הזאת לעוד סחרור? לא מספיק שחמישה חודשים כאן מורחים את הזמן? אני חושבת שפשוט גם היום הזה הוא עוד זמן יקר, כי אנחנו באמת באנו לעבוד, מיקי. באמת. אני רוצה לומר עוד דבר. יציבות, משילות, מקצועיות, אלו דברים שאנחנו אמורים לשאוף אליהם בכנסת הזאת. וכדאי מאוד שתאפשרו לנו לעשות את זה בלי להפגין כאן גישה מוסרית כה אלסטית שבאמת לא מכבדת את המקום הזה ולא מאפשרת להתחיל לעשות את מה שאנו זקוקים – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת חיים ילין. <ענת ברקו (הליכוד):> – – לעשות למען עם ישראל. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – מכבד את המקום הזה. מה שאתם עושים לא מכבד את המקום הזה. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת חיים ילין, אנא שב במקומך. <ענת ברקו (הליכוד):> באמת, מיקי? <מיקי לוי (יש עתיד):> בוודאי. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מיקי לוי. <ענת ברקו (הליכוד):> למה? אנחנו בסך הכול רוצים לעבוד, מיקי. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <ענת ברקו (הליכוד):> כי באמת באנו לעבוד. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מיקי לוי. <ענת ברקו (הליכוד):> ולא רק לדבר בססמאות. באמת לעבוד. אז תיתנו לנו כבר להתחיל לעבוד. תודה רבה. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> תשע שנים לא עשיתם כלום, מה חדש? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. יעלה יושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, בואו נקדיש כמה דקות לסעיף 79 להסכם בין הבית היהודי והליכוד. 160 מיליון שקלים בשנה לטובת מטרות שחברות וחברי הכנסת יראו לנכון. אגב, גם ש"ס קיבלו הסכם כזה, וגם יהדות התורה, כך שאנחנו מגיעים לחצי מיליארד שקלים לחלוקה. 20 מיליון שקל לכל חבר כנסת. <ינון מגל (הבית היהודי):> אז למה אתה נותן להם את זה? <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> עכשיו ככה, במקום 3 מיליון שקל ל"מעיל רוח" להצלת חיים בנגמ"שים – – <יריב לוין (הליכוד):> או – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – 20 מיליון שקל לכל חבר כנסת. במקום חצי – – – <יריב לוין (הליכוד):> בושה וחרפה. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> למה, מה קרה? כשאנחנו אומרים לך את האמת, יריבי? <יריב לוין (הליכוד):> חבר הכנסת הרצוג, לא מתאים לך. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – – חצי מיליארד שקלים לסל התרופות. <יריב לוין (הליכוד):> זה באמת עלוב. עלוב. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אבל 20 מיליון שקל לכל חבר כנסת – – – <יריב לוין (הליכוד):> איי-איי-איי. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אתה יודע, אתה רוצה לשמוע איזה תרופות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – – אתה רוצה לשמוע, יריב, איזה תרופות, חבר הכנסת לוין, אפשר היה לחסוך בחצי מיליארד השקלים של כל הסיעות האלה? אז בוא נדבר על זה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> תרופות להפרעת קשב וריכוז, תרופות לסרטן השחלות, תרופה לפרקינסון, תרופה לתסמונת המעי הקצר, כסף להרחבת הזכאות לטיפולי שיניים, תרופות לסכיזופרניה ודיכאון. אני מציע לנתניהו ולליצמן – מציע לכם – תתקשרו לפרופסור יהונתן הלוי, יושב-ראש הוועדה הציבורית להרחבת סל שירותי הבריאות; תשאלו אותו כמה חיים היו ניצלים אם הייתם מוסיפים חצי מיליארד שקלים לסל התרופות. אבל במקום זאת, 20 מיליון ש"ח לכל ח"כ; במקום 9 מיליון שקלים בשנה לרבש"צים בעוטף-עזה, 20 מיליון ש"ח לכל ח"כ; במקום חצי מיליארד שקלים – שהמשרד, שראש הממשלה טוען – שנדרשים להכניס סייעת שנייה ושלישית לגני-הילדים, 20 מיליון שקלים לכל ח"כ. אז תראו, אני שומע את זה והציבור שומע את זה והוא לא מקבל את זה והוא המום, כיוון ש-20 מיליון שקלים לכל ח"כ זה לבזבוזים פוליטיים, זה שובר את כל שיאי הציניות שניתן לדמיין. 20 מיליון שקלים לכל ח"כ, אלה המתנות שקיבלו חברות וחברי הכנסת כדי שנתניהו ישרוד בבית ראש הממשלה ויקים את הממשלה הכי חלשה שהייתה פה, ממשלה בלי קווי יסוד ובלי סדר-יום. כן, רבותי, כדאי שנזכור: 20 מיליון שקלים לכל ח"כ. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יצחק הרצוג. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת זאב אלקין. בבקשה, אדוני. בזה אנחנו נסיים את הדיון כחברי כנסת. יסכם את הדיון סגן השר חבר הכנסת אופיר אקוניס, שהציג את הצעת החוק. בבקשה, אדוני. <זאב אלקין (הליכוד):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברי השרים, חברי חברי הכנסת, כשאני מקשיב במשך היום לקולות שעלו בדיון, גם בוועדה המסדרת וגם כאן במהלך הדיון הזה, אני משתכנע כל פעם מחדש עד כמה אין גבול, אדוני יושב-ראש האופוזיציה המיועד, לציניות. את הדברים שתקפת תראה גם מעל לדוכן הזה. אני מציע לך לחזור אחורה לשנת 2009, לעיין בהסכמים קואליציוניים של ממשלה שאתה – לא אני – היית בה שר, ואגב, לא התפטרת ממנה. עזבת אותה כשהמפלגה שלך התפקעה לשניים. כל אותם הדברים שתקפת, רובם המוחלט היו חלק מהסכמים קואליציוניים. אז זה לא הפריע לך להיות שר בממשלה, לשבת בחלק הזה של האולם ולהצביע בעד. כי היית שר. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אני הצבעתי – – – <זאב אלקין (הליכוד):> היית שר וזה היה בסדר. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> כי התחייבתם לא לחלק כספים – – – <זאב אלקין (הליכוד):> היית שר וזה היה בסדר, והיו שם כספים קואליציוניים. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> בבחירות התחייבתם לא לחלק כספים קואליציוניים. <זאב אלקין (הליכוד):> איפה היית? איפה היית אז? אם זה כל כך עקרוני, אז למה לא? ואני אגלה לך עוד סוד, אדוני יושב-ראש האופוזיציה המיועד, אתה יודע וגם הם יודעים שאם רק היית יכול להקים ממשלה, היית נותן אותו דבר ופי-שניים – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – – אותו דבר – – – <זאב אלקין (הליכוד):> – – אם רק זה היה מסתדר מספרית. כן. ההבדל בינך לבין ציפי לבני, שפתק ממך עוד אין להם בכיס. מציפי יש להם גם פתק, הרב ליצמן, נכון? אתה – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אתה יודע מה, הייתי – – – צריך להחליף את הראש. <זאב אלקין (הליכוד):> – – – כולם יודעים איך חיזרת אחרי אותם מנהיגים ואותן מפלגות במשך כל מערכת הבחירות. <קריאות:> – – – <זאב אלקין (הליכוד):> ויש פה עוד מפלגות שנורא נורא עקרוני להן, פשוט – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> זאב, אנחנו לעולם לא נוכל להתחרות בכם. יש לכם חורים בידיים; חורים בידיים כי זה לא הכסף שלכם. <זאב אלקין (הליכוד):> ויש פה עוד מפלגות שנורא עקרוני להן המספר הזה, מספר השרים. כשהם ישבו בממשלה אז 22 היה בסדר. מתישהו יהיה 18 ו-22 – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – מה זה שר, מה זה שר בלי תיק? מה זה שר בלי תיק – – – מה זה שר בלי תיק אם לא שחיתות שלטונית? אולי תמנה רמטכ"ל ללא צבא? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – – אף אחד לא הפריע – – – <זאב אלקין (הליכוד):> – – – זה חלק מאותן מפלגות שישבו בממשלה ולכל אחת מהן היו חמישה שרים. <קריאות:> – – – <זאב אלקין (הליכוד):> – – – לא שמתי לב שמישהו מהם התנדב לוותר – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> תסביר מה זה שר ללא תיק. תסביר לציבור מה זה שר ללא תיק. <זאב אלקין (הליכוד):> אתה יודע, חבר הכנסת בר, מי שידע היטב להסביר לך מה זה שר ללא תיק זה חלק מבכירי מפלגתך ששימשו בעבר בתפקידים האלה. אל תפנה אלי. <איתן כבל (המחנה הציוני):> בוודאי, אלקין – – – <זאב אלקין (הליכוד):> תשאל אותם. תשאל אותם, הם היו – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – – נכון, אלקין – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – רמטכ"ל ללא צבא – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – – זאב, זה היה מותר, זאב – – – <זאב אלקין (הליכוד):> – – – בתוך המפלגה ולא בחוץ. אני רואה שהזמן יקר, אדוני היושב-ראש – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אכן, הזמן – – – <זאב אלקין (הליכוד):> – – אני קורא לחברי הכנסת: קצת פחות ציניות, קצת פחות צביעות. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת זאב אלקין. חברי הכנסת, נא לשמור קצת על שקט. ואני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אופיר אקוניס, סגן השר המקשר בין הממשלה לכנסת, לסכם את הדיון ולענות למתדיינים. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – הוא עדיין מקשר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברות וחברי הכנסת, אדוני, אני רוצה להתייחס דווקא להערה שלך מתחילת הדיון. אין ספק שהכנסת היא הריבון. זה ברור כשמש. אני גם אמרתי לחבר הכנסת בר ולחברי האופוזיציה האחרים שהכנסת הזאת – והם גם הסכימו אתי – נבחרה כחוק, היא התכנסה כחוק, זכותה לקבל כל החלטה. ההערה שלי, אדוני היושב-ראש, בעניין החלטת בג"ץ מהיום, לא הייתה חלילה כוונתה, חלילה, להוריד את ערכה של הכנסת, אלא רק להגיש בפני המגישים – חבר הכנסת שלח, שזה אתה וסיעתך – את הבקשה לבג"ץ הבוקר הזה וגם תשובת הבג"ץ, שבעצם גם הבג"ץ נתן הכשר לפעולה הזאת. זאת הייתה כל הכוונה, אדוני היושב-ראש, ורק תוספת שמחדדת את העובדה שאפשר לקיים את ההליך הזה כפי שאנחנו עושים אותו במליאה ובוועדות הכנסת ובוועדה המיוחדת שתוקם בהמשך הערב הזה. אדוני היושב-ראש, הערב הזה ייזכר כערב שכולו, אבל כולו – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> שחיתות ציבורית. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – חושף את צביעותה – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> בזבוז כספי ציבור. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – חושף את צביעותה – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – – חושף את צביעותה של האופוזיציה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> של הממשלה שהלכה לבחירות בשביל משילות ולא מסוגלת למשול – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> הצביעות בהתגלמותה, אדוני היושב-ראש, מתגלה כאן הערב מול פני האומה. אבל ברשותכם, חבר הכנסת בר, לפני שניגש לעניין החוק, ובעניין זה הדבר לא נוגע דווקא לסיעתך, דווקא בעניין אחר שמוסיף לתחושת הצביעות שהגיעה לבית הזה ובעצם מעצימה פה בכל יום. אני שומע גם בנאומים בני דקה, גם בשיח הציבורי, בעיקר את סיעת יש עתיד, ששוב הופכת, שוב הופכת – חבר הכנסת ילין, לא היית כאן בכנסת הקודמת, אבל חבר הכנסת שלח, חבר הכנסת מיקי לוי וחבריהם בסיעת יש עתיד הפכו את החרדים לקרדום פוליטי לחפור בו. <מיקי לוי (יש עתיד):> ממש לא נכון. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ממש כן. ואני – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> למה לך – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – מכירת החיסול של – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> רק רגע. למה אתה – מיקי, רק רגע. אתם הפכתם את – אגב, בדיוק כפי שעשתה סיעת האם שלכם, שינוי, עליה השלום, היא הפכה – ויודע את זה טוב מאוד יושב-ראש יש עתיד, כאשר אביך, עליו השלום, שהיה איש מן המעלה הראשונה, עיתונאי ענק – אני באופן אישי הקפדתי להאזין לתוכניתו "השבוע שלי" ברשת ב' בצעירותי – באמת איש גדול ושר משפטים מוערך, אבל כאג'נדה פוליטית, גם סיעתך, מפלגתך יש עתיד, וגם שינוי, הפכו את החרדים לקרדום פוליטי לחפור בו. <יעל גרמן (יש עתיד):> זה לא נכון. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מי אומר לא נכון? <יעל גרמן (יש עתיד):> אני. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> מי אומר? סליחה, גברתי. אה, גם אתה? גם ראש התנועה אומר וגם הגברת גרמן אומרת. אבל אנחנו עוסקים כעת לא בחרדים אלא בצביעות, על התנהגות נגד החרדים. ואני שומע, חבר הכנסת לפיד, אותך ואת חבריך מדברים רבות נגד הציבור החרדי, אבל הבוקר עיני הרואות בתדהמה, אני מוכרח להגיד לכם, בתדהמה אדירה, ידיעה בעיתון "הארץ" ובעיתון "דה-מרקר" – ואני אצטט, חבר הכנסת לפיד, ידיעה שעוסקת בך. ובכן, אדוני היושב-ראש, אני אצטט את הידיעה שהביא עיתונאי מוערך מאוד בבית הזה, שנמצא פה שנים ארוכות ושנים ארוכות מכסה את התחום הכלכלי, בשם צבי זרחיה. כותרתה של הידיעה, אדוני היושב-ראש: התקציב שהגיש לפיד ל-2015. חבר הכנסת לפיד, אני מצטט את צבי זרחיה שעוסק בך. כדאי לך. אוי, לידך יושבת חברת הכנסת שפיר. בדיוק מתאימה. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה מוכיח ההפך ממה שאמרת. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת לוי, עוד לא התחלתי – – <מיקי לוי (יש עתיד):> זה מוכיח ההפך ממה שאמרת לפני כן. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – אני עוד לא התחלתי לצטט. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> איפה המשילות שהבטחת, סגן השר? איפה? <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ובכן, חבר הכנסת לפיד, חברת הכנסת שפיר, זו כותרת הידיעה: "התקציב שהגיש לפיד ל-2015" – חבר הכנסת דרעי וחבר הכנסת גפני, ודאי יעניין אתכם גם – "התקציב שהגיש לפיד ל-2015: כספי המוסדות החרדיים זינקו ב-145 מיליון שקל". וכך ממשיך – – – <שי פירון (יש עתיד):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתם זועקים. אתם זועקים. ידידי, שימו לב, מדובר על שר האוצר יאיר לפיד. עליו מדובר. ובכן, כך אומרת הידיעה: "יושב-ראש יש עתיד יאיר לפיד תוקף בימים אלה את ההסכמים הקואליציוניים בין הליכוד למפלגות החרדיות, אלא שבהצעת התקציב ל-2015" – חבר הכנסת פרץ, אני מצטט, לא ממציא מילה – שהגיש לפיד לממשלה והכנסת, הוגדל בסיס התקציב שמקבלות הישיבות ב-145 מיליון שקלים". <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – 4.5 מיליארד. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ידידי חבר הכנסת לוי, אם יש לך טענה על הידיעה שאני מצטט, תפנה אל הכתב ותכחיש את הידיעה. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה לא עומד בשום בסיס למה שנתתם עכשיו, למיליארדים שחילקתם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> "מקורות בכנסת טוענים כי החזרת הסכום נעשתה בעקבות הסכמה של ח"כים מהבית" – – – <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אני מצטט – אני מקריא ידיעה שעוסקת – – – <חיים ילין (יש עתיד):> ממתי אתה מאמין לכתבות האלה? <יאיר לפיד (יש עתיד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חלילה, לא אמרתי באופן – חבר הכנסת לפיד, לא באופן אישי חלילה. <יאיר לפיד (יש עתיד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אמרתי שאתה כיושב-ראש המפלגה – ואני גם הזכרתי את מפלגת האם, את מפלגת שינוי, שזה בוודאות. הרי למה אתם מתכחשים? מפלגתו של אביך, זכרו לברכה, שינוי, זינקה ל-15 מנדטים בבחירות 2003, על הלפיד החילוני. על הלפיד החילוני. ולכן אני מזכיר לך. וגם סיעתך היום, שאתה עומד בראשה, הופכת את החרדים לקרדום פוליטי לחפור בו – – – <יאיר לפיד (יש עתיד):> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> במלוא הענווה, זו אמירה פרלמנטרית. לא צריך להגיב על כל דבר. אנחנו סופגים מספיק עלבונות. אני משתמש בלשון מאוד פרלמנטרית. מעולם לא קיללתי ולא עסקתי בכינויי הגנאי המגוחכים של הרמה התינוקית של חבר הכנסת גילאון. לא עסקתי, ואני גם לא – – – <קריאה:> – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> כן, בדיוק. בדיוק ככה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> איפה המשילות? איפה האחריות לכספי ציבור? תסביר את המשילות. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> ואני מעדיף לא להתייחס אליך. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> תסביר מה זה שר ללא כספי ציבור. תסביר מה זה שר ללא כספי ציבור. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, זאת הייתה דוגמה קטנה למופע הצביעות שראינו הערב הזה ובשבועות האחרונים – מאז הודענו על הקמת הממשלה. ואני כמובן לא אדבר ולא אחזור שוב – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתם הטעיתם את הציבור בחוק הזה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> – – משום שאנחנו ניגשים להצבעה דמוקרטית. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתם הטעיתם את הציבור – – – <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> חבר הכנסת בר, תלמד להפסיד בכבוד. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני מפסיד בכבוד. אני באופוזיציה. אני גאה להיות באופוזיציה, כמו שמנחם בגין היה. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אתה משווה את עצמך למנחם בגין? אל תשווה את עצמך. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> בגלל זה אני פה באופוזיציה, אני מתחייב להיות באופוזיציה כמו שמנחם בגין היה. הליכוד של מנחם בגין כבר מת מזמן, והוא מורכב מחבורה של אופורטוניסטים שלוקחים כספי ציבור ומבזבזים אותו. תתביישו לכם. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, פתאום הפכו את מנחם בגין, אולי הפוליטיקאי שספג מהם הכי הרבה עלבונות וקריאות איומות, לדמות שהיא דמות לחיקוי עבורם. <מירי רגב (הליכוד):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> קצת צניעות. זה לגיטימי. לגנוב כספי ציבור – – – זה לא לגיטימי. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> זה לגיטימי, אבל מגוחך. זה לגיטימי אבל מגוחך. <מירי רגב (הליכוד):> – – – תשאל את בוז'י. <סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס:> אדוני, כפי שאמרתי לחבר הכנסת בר כך אני אומר גם לסיעת העבודה כולה: תלמדו להפסיד בכבוד – גם בבחירות, וגם בהצבעות דמוקרטיות בכנסת. עכשיו אני אומר לך מדוע. אני אגיד לך למה אני מציע לך את זה – משום שנכונות לכם עוד שנים ארוכות של הפסדים, גם בבחירות וגם בהצבעות בכנסת. אני מבקש מחברות וחברי הכנסת להצביע בעד הצעת הממשלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. חברי הכנסת, נא לשבת. אבקש מכולם לשבת. אנחנו מיצינו את הדיון בקריאה הראשונה בהצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20). מי אמר שאין אחדות בבית הזה? יש אחדות נפלאה. גם הממשלה וגם האופוזיציה ביקשו לקיים הצבעה שמית בקריאה הראשונה, ואנחנו בוודאי נענים בשמחה לבקשה, גם של הממשלה וגם של האופוזיציה. לכן אבקש ממזכירת הכנסת להתחיל בקריאת שמות חברי הכנסת. בבקשה. כולנו ערוכים, גברתי? בבקשה. סליחה, גברתי, לפני שאת מתחילה בהצבעה, אני מזכיר לחברי הכנסת שמקשיבים וחשוב להם, שהרוב הנדרש לחוק, לשינוי החוק, הוא רוב של 61 חברי כנסת, ולכן כל תוצאה אחרת, גם אם יהיה רוב להצעת החוק בקריאה הראשונה, אבל לא יגיעו במליאה ל-61, זה כאילו החוק נפל. בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – נגד טלב אבו עראר – נגד יולי יואל אדלשטיין – בעד מיכאל אורן – בעד דוד אזולאי – בעד ישראל אייכלר – בעד רוברט אילטוב – נגד אלי אלאלוף – בעד קארין אלהרר – נגד זאב אלקין – בעד דוד אמסלם – בעד אופיר אקוניס – בעד גלעד ארדן – בעד אורי אריאל – בעד זאב בנימין בגין – בעד זוהיר בהלול – נגד נאוה בוקר – בעד דוד ביטן – בעד מיכל בירן – נגד מירב בן ארי – בעד אלי בן-דהן – בעד נפתלי בנט – בעד יואב בן צור – בעד איל בן ראובן – נגד יחיאל חיליק בר – נגד איתן ברושי – נגד עמר בר-לב – נגד ענת ברקו – בעד יוסף ג'בארין – נגד באסל גטאס – נגד אילן גילאון – נגד שרון גל – נגד זהבה גלאון – נגד יואב גלנט – בעד גילה גמליאל – בעד מסעוד גנאים – נגד משה גפני – בעד יעל גרמן – נגד אבי דיכטר – בעד דני דנון – בעד אריה מכלוף דרעי – בעד צחי הנגבי – בעד יצחק הרצוג – נגד יצחק וקנין – בעד מכלוף מיקי זוהר – בעד חנין זועבי – נגד ג'מאל זחאלקה – נגד תמר זנדברג – נגד עבד אל חכים חאג' יחיא – נגד ציפי חוטובלי – בעד אורן אסף חזן – בעד דב חנין – נגד יואל חסון – נגד אחמד טיבי – נגד מנואל טרכטנברג – נגד מרדכי יוגב – בעד יוסי יונה – נגד שלי יחימוביץ – נגד חיים ילין – נגד משה יעלון – בעד איתן כבל – נגד אלי כהן – בעד יצחק כהן – בעד מאיר כהן – נגד משה כחלון – בעד חיים כץ – בעד ישראל כץ – בעד עליזה לביא – נגד ציפי לבני – נגד אורלי לוי אבקסיס – נגד ז'קי לוי – בעד מיקי לוי – נגד יריב לוין – בעד אביגדור ליברמן – נגד יעקב ליצמן – בעד סופה לנדבר – נגד יאיר לפיד – נגד ינון מגל – בעד מנחם אליעזר מוזס – בעד ירון מזוז – בעד מרב מיכאלי – נגד אורי מקלב – בעד יעקב מרגי – בעד אראל מרגלית – נגד אברהם נגוסה – בעד משולם נהרי – בעד איילת נחמיאס ורבין – נגד בנימין נתניהו – בעד קסניה סבטלובה – נגד רויטל סויד – נגד ניסן סלומינסקי – בעד בצלאל סמוטריץ – בעד אוסאמה סעדי – נגד איימן עודה – נגד רחל עזריה – בעד דניאל עטר – נגד חמד עמאר – נגד רועי פולקמן – בעד שי פירון – נגד טלי פלוסקוב – בעד מאיר פרוש – בעד יעקב פרי – נגד עיסאווי פריג' – נגד עמיר פרץ – נגד נורית קורן – בעד יואב קיש – בעד איוב קרא – בעד מירי רגב – בעד מיכל רוזין – נגד מיקי רוזנטל – נגד יואל רזבוזוב – נגד יפעת שאשא ביטון – בעד יובל שטייניץ – בעד נחמן שי – נגד סילבן שלום – בעד עפר שלח – נגד איציק שמולי – נגד סתיו שפיר – נגד איילת שקד – בעד עאידה תומא סלימאן – נגד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> האם, גברתי, כל – אז זה מבטל את הצורך בקריאה נוספת של שמות. 120 חברי הכנסת הצביעו, ואני אבקש מגברתי ומסגן המזכירה להגיש לי את תוצאות ההצבעה. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, זה על חודו של קול? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תלוי איך אתה מבין את הביטוי הזה. אם זה 61 לעומת 60 אז יש לנו חבר כנסת מיותר. חברי הכנסת, הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20), בקריאה ראשונה: בעד ההצעה הצביעו 61 חברי כנסת, נגדה הצביעו 59, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ותועבר להמשך הדיון – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> בושה לכנסת. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> בושה, בושה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – בוועדה מיוחדת שתוקם – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> בושה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הוועדה המסדרת תכריע לאיזו ועדה תופנה הצעת החוק להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> הוועדה לפניות הציבור, כי מבזבזים את כספי הציבור. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני רוצה שתהיה ועדת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כל הפניות נרשמו. <הודעת יושב-ראש הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני שמעתי שבמהלך הדיון, משום מה – חברי הכנסת, נא לשבת. יש לא מעט חברים שהיה להם חשוב מאוד להבין למה טרם נמסרה ההודעה על כך שקיבלתי את מכתבו של ראש הממשלה שהודיע לי על כך שעלה בידו להרכיב את הממשלה. אני לא יודע למה הייתה תדהמה, ואיפה ההודעה, ולמה אפילו שודרו כל מיני כתבות סנסציוניות בנושא. כמו שאמרתי ביחס לשאלה של חברת הכנסת זהבה גלאון, בתום הדיון על הצעת החוק בקריאה ראשונה ובתום ההצבעה, אני מתכבד להודיע לכנסת, בהתאם להוראות סעיף 13(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, כי ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע לי ביום רביעי האחרון בשעות הערב כי עלה בידו להרכיב ממשלה. בהתאם לסעיף האמור, אקבע בתוך שבעה ימים ישיבה לצורך כינון הממשלה. עד כאן לשון ההודעה. מי שמתעניין – גם המכתב מצורף ונמצא בידי. אנחנו – – – <קריאה:> למה רק עכשיו? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לשאלה למה רק עכשיו, אני הייתי מציע להבא קצת לסמוך על שיקול הדעת של עבדכם הנאמן בעניינים שקשורים לכנסת. אילו היו מקשיבים לי כמה נואמים כאן במליאה לפני שנה וקצת והיו שומעים מה לדעתי יביא לנו אוסף הסעיפים הזה, המכונה בציניות "חוק המשילות", אז אולי היינו חוסכים את שלושת ימי העבודה ומפנים אותם למשהו קצת יותר מועיל. היום זאת רק הסנונית הראשונה; עוד נקדיש שעות רבות בכנסת לטיפול בתוצאות ובהשלכות של מה שמכונה "חוק המשילות", ולא על-פי בקשת הממשלה אלא על-פי בקשת הכנסת. <הצעת הוועדה המסדרת בדבר הקמת הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20)> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא. הנושא הוא: הקמת ועדה מיוחדת לדיון בהצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20). <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ודאי שזה דורש הצבעה. בבקשה, חבר הכנסת זאב אלקין, יושב-ראש הוועדה המסדרת, יציג את ההצעה. בבקשה, אדוני. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי הכנסת, אני מבקש להביא בפניכם את הצעת הוועדה המסדרת בדבר הקמת ועדה לעניין מסוים, לפי סעיף 108 לתקנון הכנסת. שם הוועדה: הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20). סמכות הוועדה תהיה להכין לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20). הרכב הוועדה המוצע – ההצבעה תהיה בעד 11 חברי כנסת: מסיעת הליכוד – חברי הכנסת זאב אלקין ויואב קיש; מסיעת המחנה הציוני – חברת הכנסת מרב מיכאלי; מסיעת הרשימה המשותפת – חבר הכנסת אוסאמה סעדי; מסיעת יש עתיד – חבר הכנסת עפר שלח; מסיעת כולנו – חבר הכנסת רועי פולקמן; מסיעת הבית היהודי – חברת הכנסת איילת שקד; מסיעת ש"ס – חבר הכנסת יעקב מרגי; מסיעת ישראל ביתנו – חבר הכנסת רוברט אילטוב; מסיעת יהדות התורה – חבר הכנסת מאיר פרוש; מסיעת מרצ – חברת הכנסת מיכל רוזין. יושב-ראש הוועדה יהיה חבר הכנסת זאב אלקין. אבקש את אישורה של הכנסת להצעה זו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה ליושב-ראש הוועדה המסדרת חבר הכנסת זאב אלקין. חברי הכנסת, כפי שאתם יכולים לראות, על השולחנות שלכם גם מונחת ההצעה להרכב הוועדה בכתב, מודפסת. כמו כל דבר שדורש אישור בהצבעה כאן במליאה, אנחנו יכולים לקיים על זה דיון. נרשמו לדיון הזה מספר רב של חברי כנסת, ואני הודעתי כבר מראש שהרשימה סגורה ולכן לא התקבלו בקשות נוספות שהגיעו אלי. אנחנו נפתח את הדיון. ראשון הדוברים הוא חבר הכנסת ישראל אייכלר; בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת חיים ילין, ואחרי חיים ילין – עיסאווי פריג', עמיר פרץ, ובהמשך – לפי הרשימה. עד שלוש דקות לכל דובר. נא להקפיד על לוחות הזמנים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כבוד ראש הממשלה, חברי הכנסת, השרים – אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, אני רוצה לברך אותך על ההצלחה הגדולה להשתחרר מראש בלי ממשלה ועל הפיכתך לראש ממשלה בישראל שבעזרת השם יוכל להנהיג את מדינת ישראל למען כל אזרחיה, בטוב ובשלום ובביטחון. בהצלחה. לגבי הנושא שאנחנו מדברים עליו עכשיו – אני יודע שיש ויכוחים רבים לגבי ענייני משילות, לגבי סדרי מינהל, ואני בעד שיהיה סדר ויהיה מסודר ושכל דבר יהיה בביקורת ציבורית. אבל אנחנו צריכים לדעת שהדברים האלה נועדו לשרת את אזרחי ישראל. ואנחנו ידענו שהממשלה הקודמת שירתה אוכלוסייה שבעה, עשירה, אליטיסטית, על חשבון רוב אזרחי ישראל שנתקעים על-ידי מסים כבדים, עקיפים וישירים; חלקם מנועים ממקומות עבודה ומג'ובים במגזר הציבורי שחסומים בפניהם, חלקם עובדים קשה מאוד במגזר הפרטי כדי לממן מנגנונים של 400 מיליארד שקלים שאף אחד לא בדק אותם, למה צריך 27 משרדים. אני מסכים עם האופוזיציה שצריך לבטל הרבה משרדים וצריך להיות ממשל יותר יעיל, אבל אני רוצה שכולם יבואו בידיים נקיות, שגם אצלם יהיה כך וגם אצלנו נהיה כך. אנחנו יודעים שהעולם הוא עגול ושהמערכת הפוליטית היא הרבה יותר עגולה, הרבה יותר מהירה. אם העולם כולו הוא גלגל, המערכת הפוליטית היא גלגל של וספה; היא מסתובבת הרבה יותר מהר. רק לפני שנתיים היינו מנודים ומוחרמים, והפעם אנחנו בעזרת השם לא נהיה מוחרמים וגם לא נחרים אחרים. לכן, אני מקווה מאוד שהממשלה הזאת תוכל להרחיב את מעגליה. אני לא רוצה להזיק לאף אחד בקריאות להצטרפות, אבל אני חושב שאם הממשלה הזאת תהיה למען כלל אזרחיה ותדאג גם לביטחון וגם לכלכלה וגם לכל הדברים; בכלל אולי להפחית קצת במסים, אבל אם לוקחים מסים – לחלק אותם בצדק וביושר. כל הדיבורים על החלשת המערכת הפוליטית וחיזוק המערכת השלטונית הבלתי-נבחרת, אם מערכת המשפט, אם המערכת הפקידותית, הם סכנה גדולה לכל האזרחים, לא רק לאלה שלא שולטים ולא נמצאים במנעמי השלטון. אני יודע שבפרקליטות המדינה עובדים הרבה הרבה אנשים ישרים מאוד, אבל עצם העובדה שמציגים את הפרקליטות ומערכת המשפט כאיזה כוהני דת מאוד – איך קוראים לזה? – נזירים בכנסיית המשפט, ושבמערכת הפוליטית כולם מושחתים וכל אחד מתכוון רק לעצמו, אז קודם כול אני רוצה לגלות לאזרחי ישראל שגם במערכת הפוליטית יש המון המון אנשים ישרים, לא פחות מאשר במערכת המשפטית. ולכן הפרדת הרשויות הזאת חשובה לכל אזרח. כאשר ראינו עכשיו מה שקרה, ואני יודע, אני מניח ואומר, שזה ודאי מקרה בודד ויחיד של תפוח רקוב בתוך הפרקליטות, עם עורך-הדין והעיתונאי – זה שילוב קטלני: עיתונאי חוקר, עורך-דין ופרקליטה – זה דבר מסוכן ביותר, הרבה יותר מסוכן מאלף פוליטיקאים, כי פוליטיקאי הוא שקוף; פוליטיקאי צריך לתת דין-וחשבון לאזרחים. פקידים ושליטים לא צריכים לתת דין-וחשבון לאף אחד. ולכן צריך לחזק את המערכת הפוליטית, לחזק את המערכת העירונית – הפוליטית המוניציפלית – והארצית. צריך לפקח – זה תפקיד מערכת המשפט, לשפוט צדק, לא רק לשפוט משפט. מי שאומר שמשפט וצדק אינם דברים זהים עושה עוול למשפט ועוול לצדק. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> ולכן אני מחזק כל פעולה שתחזק את המערכת הציבורית על-פני המערכת השלטונית הדיקטטורית, ולא תאפשר לפקידים ולשופטים – אנחנו נאפשר להם למלא את תפקידם ולא נאפשר להם לחרוג מתפקידם כשופטים וכפקידים. שיהיה בהצלחה, ושהקדוש-ברוך-הוא יעזור שעם ישראל ומדינת ישראל יזכו לימים של שלווה ושקט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. עד שלוש דקות לרשות אדוני. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, יש סעיף בתקנות האגודות השיתופיות של רוב מיוחס; לפעמים זה שני-שלישים, לפעמים זה 75%. אבל המצחיק הוא ש-51% מהמצביעים יכולים לקבוע אם זה שני-שלישים או 75%, וזה אחד הדברים המגוחכים, וזה בדיוק מה שקורה עכשיו פה בכנסת. משתמשים בסעיף 98 שאני עכשיו קראתי אותו וגם לימדו אותי חכמים וותיקים ממני, ומשתמשים בו בצורה לא נאותה. יש במשפט הישראלי ובעקרונות מה שנקרא מידתיות. אם זה מצב חירום לאומי שצריך להפעיל את הסעיף הזה, אז תסלחו לי. יש שם סעיף שכתוב במבוא על ההתנתקות. מישהו יכול – ואלה שפה הצביעו ולא הצביעו על ההתנתקות – להשוות את זה היום למה שאנחנו צריכים להצביע עליו? וכשיעלו לפה את סל התרופות או הגדלה או כל דבר שנוגע לחיי אדם, זה יהיה תמיד באותו סעיף עוקף דמוקרטיה? תסלחו לי, אני כבר לא מכיר את המשחקים האלה. אבל אמרתי, כבוד היושב-ראש, ביום שאנחנו נלך עם היושרה שלנו ולא ננסה לעקוף את הדמוקרטיה, באותו יום יכבדו אותנו ככנסת. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. אנחנו עוברים לדובר הבא – עיסאווי פריג'. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, הציעו – ישנו ספר השיאים, אבל ספר השיאים מתעדכן מיום ליום. במושב הזה אנחנו מתברכים בעוד שיא חדש: היוצא מהכלל הופך להיות כלל. השיאים נשברים, שיא אחר שיא, על-פי סעיף 98, שאומר שאפשר להשתמש בזה בדיון בהצעת חוק תקציב המדינה או במקרים אחרים יוצאים מהכלל. אז היוצאים מהכלל בעידן של בנימין נתניהו הפכו להיות כלל. הפכו להיות כלל. במערכת הבריאות, כשיש בעיית לב, עושים ניתוח מעקפים. אבל מה שקורה כאן, כל דבר שלא מוצא חן בעיני ואני רוצה לעקוף אותו – יש לי 98, יש לי 98 כדי לעקוף. איך לעקוף את זה? בשם יוצא מהכלל. אז, חברים, גם כשיש משחק כדורגל, ודיברו לפני על כדורגל כאן, מותר לקבוצה להחליף שלושה שחקנים תוך כדי משחק, לא להחליף את כל הקבוצה. כאן יש כלי שבר, מותר להשתמש בחוק הזה בצורה חופשית, ללא הגבלה. זה לא fair play, זה לא fair play. אתם משתמשים בדבר שהוא למקרה חירום, והפכתם את הכול, את הכול, לחירום. להגדיל את הממשלה מ-18 שרים ומעלה הפך להיות יוצא מהכלל, הפך להיות חירום. תקשיבו לאן הגעתם. חוק שנועד לשימוש במקרה חירום, ליוצא מהכלל, הפך אצלכם לכלי שניתן לרמוס דרכו את כללי המשחק ואת הדמוקרטיה; להרחיב ממשלה, לחלק ג'ובים הפך להיות חירום. איזה בושה לכם, אחד-אחד. איזה בושה לכם. <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תתביישו לכם, אתם רומסים את החוק ואת הדמוקרטיה. סעיף שנועד למקרה חירום – למקרה חירום – אתם משתמשים בזה לחלוקת ג'ובים. בושה, בושה. השיאים שלכם – אין להם גבול. תקראו את החוק לפני שאתם מדברים. תקראו. <קריאה:> – – – בממשלה הקודמת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני חושב, ואני מגיש הצעת חוק על זה, שצריך להגביל את השימוש בסעיף הזה. זה סעיף שבא ליוצא מהכלל, למקרים מיוחדים; לא כדי לשלוף אותו מתי שאתם רוצים, לא מתי שאתם רוצים. וחבר הכנסת אקוניס, חתן הבר-מצווה – איפה הוא? איפה חתן הבר-מצווה? שלא יגיד לי, שלא יגיד לי, ששלטון הרוב – הרוב יעשה מה שהוא חושב. לא, אדוני. הרוב מבזה את שלטון החוק והדמוקרטיה בחוק הזה. תקראו את זה. תקראו את זה, אתם החדשים. תקראו את זה. בושה שחוק כזה בא לכאן. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> בכנסת שעברה, כשרצו – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – כשרצו לעקוף ועדה, מה עשו? הקימו ועדה לרשות השידור כדי לעקוף את ועדת הכלכלה. <קריאות:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הקימו את הוועדה לעניין השוויון בנטל כדי לעקוף את ועדת החוץ והביטחון. ועכשיו אתם רומסים את הדמוקרטיה ומקימים ועדה מיוחדת. בושה לכם. תתביישו לכם. <היו"ר נחמן שי:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פַרַאג'. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> פריג'. <היו"ר נחמן שי:> פריג'. סליחה, עיסאווי ידידי. אחריו – חבר הכנסת – – <קריאות:> – – – <היו"ר נחמן שי:> יהיה תיקון. יהיה תיקון. – – עמיר פרץ, אחריו – חבר הכנסת יואל רזבוזוב, וכן הלאה. שלוש דקות לרשותך, ידידי. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> מר גפני לא מדבר? <היו"ר נחמן שי:> גפני נמחק בינתיים. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> חבר הכנסת גפני, אני נותרתי כאן לדבר כי רציתי לשמוע אותך, ואתה לפתע ככה, בלי התרעה מוקדמת, קם ומוותר על רשות הדיבור שלך? לא אופייני. אני מקווה שאתה לא מתכוון להתנהג ככה כיושב-ראש ועדת הכספים. אני מכיר אותך אחרת לחלוטין. כן, ידידי? אני וחבר הכנסת גפני הגענו יחד לכנסת, 1988 – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מהנגב. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> הוא הגיע מאופקים, היה סגן ראש עיר, אני באתי משדרות כראש עיר, צעדנו יחד יד ביד. <היו"ר נחמן שי:> בן כמה הוא התחיל? בגיל ארבע הוא התחיל? <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> מה? <היו"ר נחמן שי:> הוא התחיל בגיל ארבע? <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> כן, אנחנו מצאנו איזה מתכון להיראות קצת יותר טוב מכפי גילנו. <היו"ר נחמן שי:> זה הפוליטיקה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה באמת לדבר על הקונסטלציה שאליה נקלענו. אין ספק ששאלת המשילות עומדת כאן למבחן, ואני חושב שכל הניסיונות להחליט שהמפלגה הגדולה היא זו שתרכיב את הממשלה, ללא צורך בנשיא, או כל מיני שיטות כאלה ואחרות, מחזירים אותנו לשאלה האם העובדה שוויתרנו על בחירה אישית לראש הממשלה הייתה דבר נכון. ובניגוד למה שאמרו כאשר ביטלו את החוק הזה – ואני הייתי כשחוקקו את החוק לבחירת ראש הממשלה בבחירות אישיות, והייתי גם כשביטלו אותו – אמרו: אם נבטל את החוק לבחירה ישירה, המפלגות יגדלו, הפיצול יקטן, המשילות תתחזק; וקרה בדיוק ההפך. תשאלו כאן את ראשי הערים. הנה, יושב פה דני עטר ידידי, יושבים פה הרבה מאוד ראשי ערים לשעבר שיודעים שיום אחרי שראש העיר נבחר באופן אישי, רוב המתמודדים לחברות במועצת העיר מתייצבים והופכים לחלק מהעושים במלאכה שצריך לעשות. אני חושב שהשנים שחלפו מאז אותה הצבעה מוכיחות שיש מקום לחזור לכך. ואני רוצה להודיע שבפתיחת המושב הזה הנחתי הצעת חוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה, כי לא יעלה על הדעת שראש הממשלה שנבחר – ואיך זה נשמע לנו: בנימין נתניהו הביא 30 מנדטים, וזה נשמע הצלחה גדולה; אבל ראש הממשלה של מדינת ישראל היום הולך להיות ראש ממשלה בזכות 25% מהמצביעים בסך הכול. רק 25% מהמצביעים במדינת ישראל נתנו לו את הגיבוי שלהם, שלא לדבר על כך שאם אנחנו מפחיתים את אלה שלא עברו את אחוז החסימה וקולות אחרים, אנחנו נגיע לכך שבפועל אולי 20% נתנו את אמונם בראש הממשלה. ולכן אני מאוד מקווה שהכנסת אכן תסכים לחדש את אותו מצב שהיינו בו כאשר ראש הממשלה נבחר באופן אישי, ואז אני מאמין שגם יהיו שני אנשים בכל מערכה שיהיו מועמדים לראשות ממשלה, וראש הממשלה שייבחר יקבל את האמון של רוב העם. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת עמיר פרץ. חבר הכנסת יואל רבזובוב, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חבר הכנסת איל בן ראובן. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – דווקא בפעם הראשונה אמרת נכון "רזבוזוב", בפעם השנייה התבלבלת עוד הפעם, אבל בסדר, אתה תשתפר. אנחנו מדברים עכשיו על הקמת ועדה מיוחדת. אני שואל את עצמי מה זה ועדה מיוחדת, למה אנחנו עושים כאן דרמות, מחטפים. אחרי הבחירות היה לי קצת זמן, ראיתי סדרה, "בית הקלפים", ואני מוצא את עצמי עכשיו כחלק מהסדרה – יש דרמות, מחטפים, ועדה באמצע הלילה בשביל להתיש את כולם. הרי זו ממשלת מעבר ואפשר לעשות – מסודר. יש להקים ממשלה, להגיש את זה לוועדת חוקה מסודרת, שם צריך להיות דיון. הרי אנחנו מדברים כאן על חוק-יסוד. אי-אפשר לשנות חוק-יסוד ברגע. תחשבו שכל המהלכים והתהליכים שאנחנו עוברים כאן, בסוף לומדים את זה בבתי-ספר לממשל ודנים על כך שעות רבות; ואיזו דוגמה אנחנו נותנים, שאין לנו חוקים? שאנחנו במדינת חוק שהחוקים לא עובדים בה, ושאפשר לכל חוק להמציא איזו תקנה ולשנות ולהפוך את זה בן-רגע? אני חושב שכך לא עובדת הדמוקרטיה. יש באמת הרבה מצבי חירום שאנחנו איכשהו לא מתייחסים אליהם. חברי חבר הכנסת חיים ילין אמר שהוא לא ראה מצב חירום כשהוא התחנן שיבואו וייתנו לו סיוע במהלך "צוק איתן". כמו שציינתי לפני כן, אנחנו יכולים לדבר על הספורט הישראלי, אנחנו יכולים לדבר על העולים, יכולים לדבר על אותם הקשישים שחיים על קצבת זיקנה ופשוט לא מצליחים לסיים את החודש ובאמת קשה להם. למה אנחנו לא עושים בן-רגע איזו ישיבת חירום, ועדת חירום מיוחדת? הרי גם המחאה של העדה האתיופית – אז בסדר, קראו להם לפגישה וטפחו להם על השכם ואמרו: הכול בסדר, אנחנו נטפל. למה לא עשינו דיון חירום מיוחד בנושא הזה? כאן, אם רוצים משהו – ואנחנו מדברים על משהו קריטי, משהו גדול, לשנות חוק-יסוד – בשנייה אחת מקבלים החלטה ועושים את השינוי הזה. אני חושב שלא כך מתנהלים בדמוקרטיה, ואני מקווה מאוד שבסוף נקבל שכל ונעבוד על-פי החוק, כמו שנהוג במדינת חוק. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת יואל רזבוזוב. תודה לך, תודה רבה. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חבר הכנסת איל בן ראובן וחברת הכנסת זהבה גלאון. אנחנו עושים פה שינוי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה להגיד לכם שהיום בוועדה המסדרת, הוועדה המסדרת הראשונה שלי, היה דבר מדהים. כשהבנו לאן מכוונים, והביא זאב אלקין את הצעתו לגבי הרכב הוועדה, קמו חברי כנסת מכל סיעות הבית – אבל מכל סיעות הבית, כולל מהמחנה הציוני – ואמרו: הרי חבר הכנסת ניסן סלומינסקי מיועד להיות יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, נכון? אז בואו נמצא את הדרך להקים ועדת חוקה, חוק ומשפט אמיתית, רצינית, עם חברי כנסת רלוונטיים, שמסוגלים לדון בהצעת החוק הזאת, להבין את חשיבותה. חזרו וחזרו כמה פעמים על כך שבכנסת הקודמת, כשהעבירו את הצעת החוק דנו בה באריכות, חודש וחצי. זו לא הצעת חוק נורא נורא מסובכת, אפשר לדון בה פחות או יותר – זה נשמע סביר. ואתה אומר לעצמך: זה לא יכול להיות שחברי הקואליציה – ואני מוכרחה להגיד לכם שניגשתי אחר כך לכמה מחברי הקואליציה, או חברי הקואליציה העתידית, צריך להגיד, וראיתי שלבם כבד. אני ראיתי את חברי הכנסת מכולנו – לצערי נמצאת כאן רק טלי – אבל ראיתי את חברי הכנסת מכולנו; ראיתי אותם בקושי מצליחים להצביע ולהגיד את ה"בעד", כי גם הם מבינים שזאת לא הדרך. ואתם יודעים מה, גרוע מכך, אני הסתכלתי על איל ינון, והוא אמר, הוא אמר: זאת לא הדרך בעצם להעביר את זה, זה לא ראוי. <יעל גרמן (יש עתיד):> כשנתנו לו לדבר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> כשכבר נתנו לו לדבר, צודקת חברתי יעל גרמן. כשכבר נתנו לו לדבר ראית שהוא זע ונע במקומו. אני גם קראתי, אגב, את תשובתו לעתירת מפלגת יש עתיד. חברים, זאת עתירה – בסופו של דבר זאת תשובה שאין בה שום דבר שמסביר למה. ניסינו להקשות עליו, גם קארין אלהרר וחברתי חברת הכנסת מרב מיכאלי. ניסינו להקשות עליו: תסביר מה לגיטימי במהלך הזה של הפעלת סעיף 98 ושל הקמת ועדה אלטרנטיבית? עכשיו אני חושבת על הציבור שצופה בערוץ 99 ותוהה לעצמו: תגידו לי, מה זה השטויות האלה בכלל? אני לא עדי אשכנזי, אבל באמת, מה זה השטויות האלה בכלל? חברים, זה לא יכול להיות שבצורה כזאת מעבירים תיקון לחוק-יסוד: הממשלה, נקודה, סימן קריאה. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. אחריה – חברי הכנסת איל בן ראובן, זהבה גלאון, ומיקי לוי יבוא בהמשך. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, ממשלה, קואליציה על כרעי תרנגולת מנסה באמצעות תהליך עקום, לא עמוק, לא רציני, לשנות חוק-יסוד ולהביא להקמת ממשלה שמראש מחליטה להיות לא יעילה, בזבזנית ודוגמה רעה מאוד לציבור הישראלי. עם ישראל מבקש מנהיגות, מבקש דוגמה לתהליכי עבודה עמוקים שתוצאתם טובה לעם ישראל. ומה אנחנו רואים? אנחנו רואים קואליציה מבוהלת שרוצה להעביר תיקון לחוק-יסוד בתהליך מזורז שעומד בניגוד לכל כללי מינהל תקין. הציבור שלפני שנה שמח לראות משהו חיובי, חוק סביר להקטנה, לצמצום, חוק שעל-פיו ניתן לבוא למוסדות הציבוריים בדרישה לצמצומים; ומה עכשיו? מה הוא רואה? איזה פנים יש לממשלה ולנו, לכנסת פה? חברים, זה נראה רע. כך לא מנהלים תהליכים יותר פשוטים וכך לא מנהלים שינוי לחוקי-יסוד במדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת איל בן ראובן. חברת הכנסת יחימוביץ – אני הייתי צריך להתריע – את יכולה לעלות עכשיו? כי אני קצת שיניתי פה; היה תורי וניסינו לשנות. תודה. אחריה – חברת הכנסת תמר זנדברג, אם חברת הכנסת גלאון לא תהיה, ואחריה – חבר הכנסת מיקי לוי. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מנסה היום למצוא את המכנה המשותף של כל המחנות הפוליטיים הנצים, אז אני אמצא מכנה משותף אחד והוא שוביניזם עמוק מאוד שצף ועולה בתקופה האחרונה. יש לי איזו תחושה – יש אצלנו מין מגמה כזאת, שאחרי שאנחנו מתחילים לעלות על דרך הישר, לסגל לעצמנו שיח שהוא נורמלי, שהוא שוויוני, שהוא קצת יותר נאור, שהוא מכבד את הזולת, במקרה הזה נשים, מייד יש לנו מין backlash כזה ואנחנו מייד רוצים לתקן את עצמנו, כי אולי כבר היינו יותר מדי פוליטיקלי-קורקט, אולי הקשבנו יותר מדי לתלונות של נפגעות תקיפה מינית, אולי כבר יש ייצוג מסוים נאות והולם בכנסת לנשים חברות כנסת. ואז מייד בא איזה גל עכור ששוטף את הכול. בשבועות האחרונים הגל הזה ניכר ביותר, גם ברשתות אבל גם בשיח החוץ-רשתי. כל הדיון סביב החיילת מאי פטאל, שהעזה והתלוננה על מפקדה שביצע בה מעשים מגונים, הטרדות מיניות, ועוד כהנה וכהנה עבירות מין, 37 במספר, שזכו לכינוי המכובס "התנהגות בלתי הולמת". והעולם כולו התנפל עליה מפני שהיא יפה, ומכיוון שבפרופיל שלה בפייסבוק יש תמונות שלה בבגד-ים, היא בוודאי הזמינה את זה. ושוב השיח העכור הזה בולם נשים צעירות ואמיצות שתובעות את זכותן על גופן. ראינו את זה גם עכשיו עם המינוי של חברת הכנסת איילת שקד לשרת המשפטים. שלא יהיו אי-הבנות, מבחינתי המינוי הזה הוא מצמרר אידיאולוגית. הוא ההפך המוחלט – עמדותיה של איילת שקד הן ההפך המוחלט מעמדותי שלי – המוחלט – בכל דבר ועניין: בתפיסת הרשות המחוקקת ותפקידה, בתפיסה המדינית, בתפיסה החברתית והכלכלית. מבחינתי מדובר בבשורה מאוד מאוד קשה. אבל מכאן ועד לשיח השוביניסטי הירוד, הנמוך, המעליב, שאפיין את הביקורת סביב מינויה – אפשר גם לבקר ביקורת עניינית כשיש יריב אידיאולוגי. מותר לא לזלזל בו גם כשהוא צעיר, גם כשהוא ממין נקבה וגם כשהוא נראה ממש טוב, זה בסדר. יש עכשיו משהו חדש, שלנשים יפות אסור בכלל להתמנות לתפקידים בכירים או להתלונן על עבירת מין, כי בטח הן הזמינו את זה. לפעמים אני עומדת נדהמת מול הבהמיות של השיח הזה, הבוטות שלו, האמירות הוולגריות חסרות הבושה. איך הדבר הזה יוצא מכלל שליטה ומרשה לעצמו להתנוסס בראש חוצות, גם מפי מי שמחשיבים עצמם אנשים נאורים? אז יש לנו הרבה מאוד קרבות לנהל, קרבות כלכליים, חברתיים, חוקתיים, על דמותה ועל פניה של החברה הישראלית, אבל לפעמים אנחנו צריכות ככה לצבוט את עצמנו ולהזכיר לעצמנו שהמהפכה הפמיניסטית היא די צעירה והיא די בחיתוליה. מדובר במאבק בלתי פוסק על כבודן ועל זכויותיהן ועל שוויונן של נשים בחברה שלנו. גם כאן אני מקווה שאנחנו, הנשים מכל חלקי הבית, נשתף פעולה בסיוע של הגברים שסבורים שאנחנו צודקות, ואני מקווה שהם רבים. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. אני מסכים. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת מיקי לוי; אחריו – חבר הכנסת עפר שלח. בבקשה, חברת הכנסת זנדברג. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה להמשיך את הדברים של חברתי חברת הכנסת שלי יחימוביץ, במובן של הביקורת העניינית גם כאשר הדברים לפעמים יוצאים מכלל ענייניות. אני רוצה לציין את הרגע שהיה כאן לפני כחצי שעה. זה לא הופיע על הלוח כי ההצבעה הייתה שמית, אבל זה היה רגע שבעיני הוא מגדיר וכדאי שיגדיר את מערכת היחסים המתרקמת בין הקואליציה לבין האופוזיציה. זה היה רגע שבו היושב-ראש הקבוע של הכנסת הקריא את תוצאות ההצבעה: 61 בעד, 59 נגד. זהו. ראינו כאן את יושב-ראש הקואליציה הזמני מסתובב כאילו חיידק תקף אותו, עם רשימות, ומסמן לעצמו. זה מן הרגעים הנדירים האלה שהקואליציה בעצמה מבקשת הצבעה שמית על מנת לוודא שאף אחד חס וחלילה לא מתבלבל בכפתורים או שוכח להצביע או חומק וכך אותו חוק-יסוד – שכאמור לא ראה אור, עיניו לא שזפו את המציאות ולו יום אחד – נופל ולא מצליח לקום ולא מצליח להיות מחוקק. כאשר היו כאן חברי כנסת מהקואליציה ששאלו אותנו, כמו ששאלו אותנו פעמים כל כך רבות בכנסת הקודמת: מה אתם צריכים? למה עכשיו לעלות לדבר עוד פעם ועוד פעם? עזבו, בואו נלך הביתה, בואו נלך לישון. אז זאת התשובה. אני פונה לחברות ולחברים שלי מהאופוזיציה: תוצאה כזאת של 61–59, ככל שתחזור על עצמה יותר, פעם אחר פעם, ויכול להיות שאולי פעם אחת דווקא הקואליציה תהיה זו שתפספס אחד, זה לא משנה על מה, על נושא מהותי כפרוצדורלי, זה כוחנו; ככה הדמוקרטיה עובדת במופעה היפה ביותר. אני זוכרת כאן לילות של תסכולים רבים, דווקא מחוסר היכולת לגרום למאבק הבין-גושי הזה לתפקד כמו שצריך ולבטא את עצמו ולהביא את עצמו לידי ביטוי. אני אומרת את זה בכוונה בדיון על סעיף תקנוני, שגם הוא – בעקבות פניות שלנו בכלל קמה הוועדה הזאת, אחרת אולי היינו יושבים כאשר הוועדה המסדרת ביד אחת דנה בסדרי הדיון וביד השנייה מנהלת את הדיון המהותי, בשבתה כביכול כוועדת חוקה. כן, זה תפקידנו, לבוא לכאן, וכמו שאמר איתן כבל, לעשות את המוות ואת הגיהינום יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, הצבעה אחרי הצבעה, קטנה כגדולה, מהותית כפרוצדורלית. ואז מסתבר שאלוהים, כמו שאמר אותו סופר, נמצא בפרטים הקטנים. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחברת הכנסת זנדברג. חבר הכנסת מיקי לוי. אחריו – חבר הכנסת עפר שלח. אחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בסוריה מתקיימת מלחמה עקובה מדם, מעל 200,000 אזרחים הרוגים. ואני רוצה לגלות לכם, לשר נפתלי בנט ולראש הממשלה: הסורים לא נמצאים על הגדרות בגבול מדינת ישראל; מה החיפזון עם סעיף 98? מה קרה לנו? זה, נכון לעכשיו לפני כינון הממשלה – מה קרה? הסורים על הגדרות? אנחנו צריכים להפעיל את הסעיף הדחוף הזה? אולי זה כשר, אבל מאוד מאוד מסריח. אני אגיד לכם, חברים, למה הממשלה הרעה הזו לא תחזיק מעמד – עוד לפני שהיא נולדה. זו פעם ראשונה, לפחות שאלתי את הוותיקים בבית הזה, שהתוצאה הייתה 59–61, וכל העוזרים רצים-אצים במזנון הכנסת שמא מקומו של חבר כנסת כזה או אחר ייפקד. ככה תתפקדו? ככה זה יעבוד? ואני רואה את ראש הממשלה – שנתיים ישבתי פה – פעם ראשונה ממנגל עם חברי הכנסת, הולך ומלטף אותם בשביל היחסים האישיים, שמא יהיו מורדים כאלה או אחרים מחר בבוקר. הוא פתאום חבר של כולם – של חבר הכנסת פרוש, של חבר הכנסת אייכלר. ימים חדשים מגיעים למליאה הזאת, לא ייאמן. משיח בא. אני שואל אתכם, בשביל מה אתם צריכים את התקופה שבה תכהן הממשלה הזו על מנת לשבור חוקי-יסוד? האם החשש והפחד של ראש הממשלה הביאו אתכם לעשות שימוש בסעיף חירום? הפחד של ראש הממשלה שחברי כנסת שלא יקבלו ג'ובים, במידה שלא יקבלו ג'ובים, יבריזו לו בהצבעה העקרונית על כינון הממשלה? זו נקודת האמון בין חברי הקואליציה העתידית? לשם אתם שואפים? הממשלה הזו רעה. היא לא תחזיק מעמד. אני אומר לכם את זה כבר עכשיו. חבר הכנסת נפתלי בנט, לבי עליכם. ראיתי את הפנים החמוצות שלך ושל ראש הממשלה בזמן שצילמו אתכם חותמים על ההסכם הקואליציוני ומסכמים את ההסכם הקואליציוני, לוחצים ידיים. אני מאוד מכבד את חברת הכנסת שקד, ומצטרף לחברתי חברת הכנסת שלי יחימוביץ בדברים שהיא אמרה עליה, אבל לבי נחמץ שהיא מטה את גופה כדי לבוא ללחוץ לראש הממשלה את היד, והוא מסובב לה את הגב והולך לדרכו. ככה תיראה הממשלה שלכם? לבי-לבי עליכם. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לך, חבר הכנסת מיקי לוי. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – זה לא הממשלה של כולם, זו הממשלה של כולנו, של כל עם ישראל, של כל הציבור. זאת הבעיה. <היו"ר נחמן שי:> חבר הכנסת לוי, זה היה עכשיו – – – עכשיו זו הייתה הסצנה? <מיקי לוי (יש עתיד):> לא, היא הייתה כשהם חתמו. השר נפתלי בנט מחייך חיוך מריר, הוא יודע. <היו"ר נחמן שי:> חבר הכנסת עפר שלח, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת יעקב פרי. <עפר שלח (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כל עוד מותר באולם הזה להזכיר את שמו של שופט בית-המשפט העליון אהרן ברק, אני אזדרז לעשות את זה. אני לא יודע מה הולך להיות בהמשך. השופט ברק, מהמאורות המשפטיים הגדולים בתולדות מדינת ישראל, אמר כך על חוקי-יסוד במדינת ישראל: "הוראות בחוק-יסוד – – – מעצבות את דמותה של החברה ואת שאיפותיה. הן קובעות את מסגרותיה הפוליטיות. הן מניחות את היסוד לערכיה החברתיים. הן קובעות את שאיפותיה, מחויבותה ומגמותיה של החברה. הן נועדו לכוון התנהגות לתקופה ארוכה. הן קובעות את המסגרות לחקיקתם של חוקים ולהתנהגותו של הממשל. אכן, חוקי-היסוד הם פילוסופיה, פוליטיקה, חברה ומשפט גם יחד. – – – ומעל לכול הם מחייבים גישה המבוססת על מרב שיקול הדעת האפשרי בכינונם של חוקי-יסוד ובתיקונם". את זה הוא אמר כאשר הוא התייחס לחוק-יסוד שהתהליך של הדיון שלו בכנסת היה 12 ימים – שזה גם מעט מדי, כמובן – לא 12 שעות כמו במקרה שלפנינו. אמרה חברתי תמר זנדברג קודם, כאילו יש דברים תוכניים ודברים שהם פרוצדורה. אני רוצה לדייק ולהגיד בדברים האלה: בדברי הימים של חברה, פרוצדורה היא לא פחות תוכן מכל דבר אחר. ראינו בימים האלה בחירות בבריטניה. אפשר היה לראות מה זה פרוצדורה במדינה שיש בה דמוקרטיה של ממש; איך פרוצדורה מכתיבה את זה שבסופו של דבר גם משילות יש. מפני שאנשים יודעים שיש דברים שיעלו על הדעת ויש דברים שלא יעלו על הדעת. ומה שלא יעלה על הדעת, זה מה שעושה הממשלה שטרם קמה עכשיו, הקואליציה שטרם קמה עכשיו, שהואילו להכריז על קיומה באוזנינו ממש בדקות האחרונות. אני בטוח שאתם, חברי, קיבלתם את זה בהתרגשות ממש כמוני. הסעיף שעליו אנחנו מדברים עכשיו, הקמתה של הוועדה המיוחדת, הוא בעיני מנוגד לא לפרוצדורה, הוא מנוגד לחוק. אם תבדקו בחוק הכנסת, נאמר שעד לבחירת ועדות הכנסת רשאית הוועדה המסדרת לבחור ועדות זמניות לענייני כספים ולענייני חוץ וביטחון. אם מישהו כאן רואה ועדה מיוחדת לענייני תיקון של חוק-יסוד, הוא מוזמן לתקן אותי. אני לא רואה, זו כנראה בעיה שלי. הדבר הזה, הרמיסה הבהולה המיוזעת הזאת של כל תהליך, שנובעת אך ורק מזה שראש הממשלה לא סומך על חברי המפלגה שלו – שאם יודיעו להם על הג'ובים לפני החקיקה, ועוד יהיו אחד או שניים שלא קיבלו אותם, הם לא יבואו לפה והחוק לא יעבור ולא תהיה ממשלה – זה ביזיון שאין כמוהו בתולדות כנסת ישראל, ואנחנו כמובן נילחם בו אל תוך הלילה הזה ובכל הלילות שאפשר. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> מה נשתנה הלילה הזה. חבר הכנסת עפר שלח, תודה רבה לך. חבר הכנסת עמר בר-לב. אחריו – יעקב פרי; אחריו – חברת הכנסת רויטל סויד. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר רק משפט אחד לראש הממשלה: ביבי, אתה מסרס את הדמוקרטיה הישראלית. <היו"ר נחמן שי:> תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. חבר הכנסת יעקב פרי. אחריו – רויטל סויד; אחריה – חברת הכנסת קארין אלהרר. <יעקב פרי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי השר, ברכותי. חברות וחברי הכנסת, הייתי רוצה גם כחבר אופוזיציה לעמוד כאן הערב על הדוכן ולברך את הממשלה החדשה, ואני עושה זאת. אך יריית הפתיחה של הממשלה החדשה מצטיינת לא רק במעשה בלתי חוקי ובלתי מוסרי, אלא בעיקר בבזבוז כספי ציבור. מדוע שלא תוקמנה ועדות מסדרות מיוחדות לדברים האמיתיים שבהם ושעליהם הממשלה צריכה לפעול ולטפל – ועדה מיוחדת לפתרון בעיות יוצאי אתיופיה; ועדה מיוחדת לפתרון בעיות הדיור; ועדה מיוחדת לפתרון יוקר המחיה; ועדה מיוחדת לטיפול בבעיות הפריפריה, הנגב, הגליל. לא, אלה כנראה אינן בעיות מטרידות כלל ועיקר, בוודאי לא בעיני הממשלה החדשה. הוקמה ועדה מסדרת מיוחדת לבזבוז כספי ציבור, לפתרון בעיות איוש פוליטיות. חקיקת החוק הזה היא יריית פתיחה מבישה. ייאוש, בידוד, חוסר ביטחון – אלו מונחים הרבה יותר ראויים לכנות או לקרוא לממשלה החדשה, שהסכמיה הקואליציוניים מהווים וממצים את מהות הסחטנות הסקטוריאלית הפוליטית. נראה כי מה שהוביל את השותפים הטבעיים בממשלת נתניהו החדשה בבואם לחתום על ההסכמים הקואליציוניים הוא לא חלילה לשרת את הציבור, אלא כיצד הם יכולים לנצל עד תום את כספי הציבור; כיצד יכולים לסחוט עד כמה שאפשר את הקופה הציבורית ולנהוג בה כאילו הייתה חשבון העובר-ושב הפרטי שלהם. כספים אלה, אדוני היושב-ראש, ראויים היו ללכת לרווחה, לבריאות ולחינוך. בתזכיר החוק נטען על-ידי מגישו, ראש הממשלה, כי אין משמעות תקציבית לשינוי החוק. הציבור צריך לדעת את האמת: מדובר במאות-מיליוני שקלים, וזהו כספו של הציבור. אין לשנות חוק-יסוד במחטף ובאמצעות ועדה מסדרת. צר לי שזוהי הדרך שבה מתחילה ממשלה זו את דרכה. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה לחבר הכנסת ידידי יעקב פרי. אחריו – חברת הכנסת רויטל סויד; אחריה – קארין אלהרר, ואחריה – שרון גל. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, רק לפני שבוע בדיוק עמדתי כאן על הדוכן הזה ונאמתי את נאום הבכורה. ואיזו תחושה חגיגית, ואיזו תחושה מרגשת, ואיזו תחושה של שליחות למען הציבור, וכמה נאיביות, ואיזו תמימות, ואיזה רצון לעשייה היה בנאום הזה – ואגב, עדיין יש בי. אני מסתכלת מסביב, ורק שבוע חלף, וזה נדמה כמו נצח. כי פתאום – היה לנו פה קודם מעמד מאוד חגיגי, 120 חברי הכנסת, ובהם ראש הממשלה, מילאו את המליאה. על מה הצבענו? הצבענו על משהו שיכול לעזור לציבור ביוקר המחיה? הצבענו על משהו שיביא לפתרון כל בעיית הדיור, או לפחות חלקה? הצבענו על משהו שיסייע לילדים לא להיות רעבים? הצבענו על זה שנשים לא תהיינה שבויות בידי דיינים שלא רואים אותן? עשינו איזה שוויון בין נשים לגברים, בין ערבים ליהודים, בין חילונים לדתיים לחרדים? מה עשינו לפני כמה דקות פה במליאה עם 120 חברי הכנסת? התעלמנו. התעלמנו מהציבור. היה פה עוד חבר כנסת אחד, חבר הכנסת ה-121, זה שאיננו נראה, והוא היה הציבור. ולא ראינו אותו, ולא התייחסנו אליו. הממשלה המתהווה היא ממשלה שאיננה רואה את הציבור. היא לא מסוגלת להסתכל לו בלבן של העיניים ולומר: אכפת לנו מכם. הממשלה המתהווה לא רואה את חבר הכנסת ה-121 שיושב פה במליאה והוא יותר גדול מסך כל החלקים של כולנו ביחד, כי בעצם אנחנו משרתים אותו. חבר הכנסת הזה, שזה הציבור, שום דבר מטובתו, לא נגענו בו הערב. ההפך: אנחנו רואים פה ממשלה שכבר בראשיתה רומסת חוקי-יסוד; ממשלה שמעניקה לכל דכפין שלמונים וטובות הנאה, מרעיפה על השבע וגוזלת מן הרעב; ממשלה שבעה וילדים רעבים. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. חברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה. אחריה – שרון גל; אחריו – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברים חברי הכנסת, אני רוצה בראשית דברי דווקא לפנות לחברתי היקרה חברת הכנסת רויטל סויד. אני רוצה שתמשיכי עם אותה תחושה של שליחות לציבור, כי זה מה שבאנו לעשות כאן. אני לא רוצה שתתייאשי, בטח לא מאותה חבורה שכל מה שמעניין אותה זה הם עצמם, הכיסא שלהם ומה הם יקבלו בסוף. אנחנו צריכים להרחיב את השורות של אלה שאכפת להם ולצמצם את השורות של אלה שפחות אכפת להם. בזמן שניתן לי כאן, שהוא לא מאוד ארוך, הייתי רוצה, מעבר לתיאור זוועות הוועדה המסדרת מהבוקר, חשוב לי מאוד להתייחס להיבט המשפטי. לשנות חוק-יסוד – כבר דובר רבות על הצורך לעשות זאת בצורה מסודרת, מבלי שנאבד את אמון הציבור, מבלי שנתייחס בזלזול חלילה לדבר החשוב ביותר שיוצא מתחת ידה של הכנסת. אבל היה דבר שאני לא מצליחה להירגע ממנו, אדוני היושב-ראש. ישב בוועדה היועץ המשפטי לכנסת, עורך-הדין איל ינון, שאני באמת מאוד מעריכה את פועלו, אבל איכשהו, בצורה לא ברורה, לא הבנתי את ההסבר שלו, מה היו אותן נסיבות חריגות שבשלהן אנחנו צריכים לעבור את התהליך המאוד-לא-יוקרתי הזה לכנסת; הוא בטח לא מפאר את כבודה של הכנסת. אני שמעתי משהו בסגנון של "יש פה מצב חריג". עכשיו, אם לא היה אפשר להקים ממשלה, אכן מצב חריג הוא. אבל למיטב ידיעתי והבנתי, ממשלה אפשר גם אפשר להקים. לכן החריגוּת טרם – לפחות לי, יכול להיות שאני לא מספיק מבינה ומשכילה, אבל אני לא הצלחתי להבין אותה. אז אני הייתי מבקשת, דרך הפרוטוקול של הנאום הזה, שיירשם שלא ניתן נימוק משכנע למה לקיים את אותה חריגות. לא ניתן נימוק משכנע למה ממשלת ישראל ה-34 הנרקמת מעבירה את כולנו את אותה מסכת מיותרת שתירשם לדיראון הכנסת. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחברת הכנסת אלהרר. אחריה – חבר הכנסת שרון גל; אחר כך – חבר הכנסת רוזנטל, ואחר כך – חבר הכנסת שי פירון. אני נותן התרעות ארוכות. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני חייב לתאר לכם בשלוש דקות את התחושה כחבר כנסת טרי, שבוע במשכן. קודם כול אני רוצה להצהיר שקליפות התמימות נושרות מהר. באמת, מהר מאוד. שבוע במשכן, והיום, יום שלם, מ-09:00 עד עכשיו – – – <היו"ר נחמן שי:> ועוד לא נגמר. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – – ועוד לא נגמר, אדוני היושב-ראש, בעניין פרוצדורלי, אנחנו בעצם מתבקשים להצביע כאן על מוטציה פוליטית עוד מעט. עכשיו דיברנו על הצד המהותי, ועכשיו מדברים על הצד הטכני; מין ועדה כזאת בבהילות. מה בוער? מה החיפזון? פתאום מגלים שבתוך הספר החום הזה שכולנו קיבלנו – אני מדבר על חברי הכנסת החדשים – יש סעיף 98, שדחוף עכשיו להפעיל אותו, כי אוי ואבוי אם לא. אגיד לכם משהו אישי: לפני כמה דקות שוחחתי עם הבית, ושאלו אותי הילדים שלי – יש לי שני ילדים, בני תשע וחצי ושבע – אבא, מה אתה עושה כל היום בכנסת? מה אתה עושה שם, שכל כך חשוב עד שעה כזאת? ואני צריך להסביר להם במילים פשוטות שילדים מבינים מה אנחנו עושים כאן כל היום. לא חלילה דנים במשבר במפעל בדימונה ובישיבה שלא מן המניין שתהיה שם מחר כי עוד 60 אנשים איבדו את הפרנסה; לא חלילה דנים בגל הטרור שממשיך להשתולל, בזריקות האבנים בירושלים. לא דנים בהסתה הפרועה, הבלתי-פוסקת, כאן במשכן. לא דנים בדברים החשובים באמת, שלשמם אזרחי ישראל יצאו להצביע. דנים עכשיו כאן, בשעה הזאת, בעניין פרוצדורלי, כדי שאנשים יוכלו לסדר לאנשים אחרים עבודה למשך השנים הקרובות. חבל מאוד שזהו המסר. חבל שהשיח בין חברי הכנסת עכשיו בחוץ הוא מה אנחנו לעזאזל עושים כאן בשעה כזאת. אם היינו מצליחים לשנות משהו מהותי, משהו ערכי, שלשמו נבחרנו – מאה אחוז. למרבה הצער, זאת לא המציאות. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת שרון גל. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, בבקשה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת, אם חבר הכנסת גל כבר באמת שאל שאלה, אז אולי אני אנסה לענות לו בקצרה. התפקיד שלך, שלנו, באופוזיציה הוא להגיד לציבור מה לא בסדר במעשיה של הממשלה ולהציג אלטרנטיבה של הערכים, או על כיסאות, של דרך אחרת מול ג'ובים; שמדובר פה לא באמת בדברים החשובים למדינת ישראל אלא בסידור עבודה לחברי הכנסת של הליכוד. כן, וזאת החובה שלנו להגיד להם את זה, מתוך תקווה שהדברים יחלחלו והמציאות תשתנה למציאות יותר טובה. אני מסכים אתך שזה בהחלט הדבר הכי מוזר, שמכל הדברים שמעסיקים את הציבוריות הישראלית והבעיות של מדינת ישראל, אנחנו יושבים פה עכשיו ומדברים אם להקים ועדה מיוחדת או אם הדיון הזה יתקיים בוועדת החוקה, חוק ומשפט, ולמה בכלל צריך לקיים אותו עכשיו. למה לא להקים את הממשלה? כי מה לעשות, האנשים יודעים טוב מאוד, וראש הממשלה בעיקר יודע למה חבריו לקואליציה לא סומכים על מילה שלו. כי אי-אפשר לסמוך על מילה שלו. גם אני לא הייתי מאמין לו בתנאים האלה, והייתי מחייב אותו קודם כול להעביר את החוק, כי אחרת הוא לא היה מקיים את הבטחתו. ולעצם העניין – בעצם זה כל העניין. העניין הוא שכנסת ישראל מעסיקה את עצמה, ומדינת ישראל מעסיקה את עצמה, בדברים שוליים, לא חשובים, לא בסדר עדיפויות, והכול בגלל צרכים פוליטיים, למעשה סידור עבודה לחברי הליכוד. אבל, ובזה, שרון, אנחנו – חבר הכנסת גל, סליחה – אנחנו כולנו יוצאים נפסדים, שלא תטעה בזה. כי הציבור מסתכל ואומר: תגיד, בשביל זה הלכנו לבחירות? ועכשיו תבלבלו את המוח עם עוד שני שרים, פחות שני שרים? על זה הלכנו לבחירות? זה מה שמעסיק אותנו עכשיו? והציבור מאבד את האמון בפוליטיקה הישראלית, והוא מאבד את האמון בציבוריות הישראלית. ולכן אנחנו צריכים לצעוק את זעקתו של רוב הציבור, שזה מה שהוא חש עכשיו. הוא אומר: די עם העסקנות הפוליטית, די עם הפוליטיקה הקטנה, די עם סידור הג'ובים, לכו תעשו את העבודה שלשמה נבחרתם. וזה מה שצריך לעשות עכשיו. אני חושב שהנאום הזה לא היה מבוזבז, כי אני חושב שמה שאנחנו עושים פה הוא חשוב מאוד, בסופו של דבר. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה לך. תודה לך, חבר הכנסת מיקי רוזנטל. חבר הכנסת שי פירון, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת עליזה לביא; אחריה – חבר הכנסת זוהיר בהלול. <שי פירון (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני הרבה מאוד שנים התגייסתי לצה"ל, וכשהגעתי לטירונות היה בבסיס שבו שירתּי – – – <היו"ר נחמן שי:> לא הרבה. <שי פירון (יש עתיד):> הרבה שנים – היה שלב ב'. והיה שם חייל, מנכ"ל משרד הפנים, בשם – צריך עכשיו להגיד כל הזמן "מכלוף", להקפיד על ה"מכלוף" – אריה מכלוף דרעי. זה היה נורא משעשע לראות בטירונות – – – <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> תגיד שזה היה בסיס של לוחמים. <שי פירון (יש עתיד):> כן, כן, בסיס של לוחמים לגמרי. <היו"ר נחמן שי:> – – – כשהוא היה מנכ"ל משרד הפנים. <שי פירון (יש עתיד):> כשהוא היה מנכ"ל משרד הפנים. הוא עכשיו באמצע טירונות, וזה היה משעשע לראות את הטירון – – – <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> זה לא היה עיתון "במחנה". תזכיר את זה. <שי פירון (יש עתיד):> לא לא לא. זה היה משעשע לראות את הטירון הולך עם תיק ג'יימס בונד לאוהל, לנהל את משרד הפנים בהפסקות, באופן כזה או אחר. <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> לא היה כזה דבר. שקר. עלילה. עלילה. <שי פירון (יש עתיד):> היה, היה, היה. <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> לא היה. <שי פירון (יש עתיד):> ואז, אתה יודע – – – <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> הם לא נתנו לי לצאת לשבתות. אתה מבלבל את המוח – – – <שי פירון (יש עתיד):> מכלוף, אני הייתי שם. <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> עד היום אני זוכר את הפזצט"אות – – – <שי פירון (יש עתיד):> לא נתנו לך לצאת לשבתות – זה במקום אחר, אריה. אתה מתבלבל בין המקומות שהיית בהם – – – <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> שי, אתה רוצה לעשות ליצנות? תעשה ליצנות, אבל – – – <שי פירון (יש עתיד):> בכל אופן – לא, אבל אני רוצה להגיד משהו רציני. אני פתחתי את ההסכם הקואליציוני של המפלגה שאריה מכלוף דרעי, שאני מודה, לא רק מהטירונות אנחנו ביחד, אנחנו גם מבת-ים ביחד, אנחנו בת-ימים ביחד, ואחיו היה בן מחזור שלי, וכן הלאה והלאה – וחיפשתי משהו בסעיפי החינוך לטובת "השקופים". וזה כל כך היה שקוף, שלא הצלחתי לראות. חיפשתי משהו – – – <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> מע"מ אפס זה לא "השקופים"? <שי פירון (יש עתיד):> לא, לא דיברתי – לא, לא, לא חיפשתי, אני אמרתי – – – <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> שכר מינימום זה לא "השקופים"? <שי פירון (יש עתיד):> אמרתי: בתחום החינוך. אריה, אתה כבר לא מקשיב. <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> סלח לי, אם אין קמח אין תורה. אם אין קמח אין תורה. <שי פירון (יש עתיד):> אריה, אתה לא מקשיב. אריה, אני מבין את המצוקה, אבל תקשיב. <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> לא לא, לא מצוקה. אם אתה לא תיתן אוכל, הילדים – – – <שי פירון (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אתה יכול להגן עלי? <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> אתה מדבר אתי, אז אני עונה לך. <היו"ר נחמן שי:> אני אוסיף לך זמן. אבל זכותו של חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי להעיר. <שי פירון (יש עתיד):> בבקשה, אריה, דבר. הוא מוסיף לי זמן. לך על זה. <היו"ר נחמן שי:> מותר לך. <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> אתה מדבר אלי. <שי פירון (יש עתיד):> אז כשאני אגמור לדבר, תגיב. <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> בבקשה. <שי פירון (יש עתיד):> פתחתי והסתכלתי בסעיפי החינוך, וראיתי כל מה שנוגע ל"מעיין החינוך התורני", כל מה שנוגע לילדים חרדים, וחיפשתי משהו אחד – אחד – לטובת ילדי הפריפריה, לטובת ילדים ערבים בפריפריה, לטובת קירוב לבבות בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. חיפשתי משהו אחד, סעיף אחד, שלא יהיה – אני אגיד לך איך הרגשתי, אפרופו חוסר האמון שדיברו עליו פה – זה נראה בערך כמו רשימה שאני מקבל מאשתי לסוּפּר. כאילו, לא שכחתם לכתוב כלום, מרוב חוסר האמון: הגננת תהיה בשנה כזאת, וזה יהיה בשנה זו, ולהוא יהיה ככה. כלומר, חוסר האמון הוא כל כך גדול, שרשימת המכולת שם – ואין בה מוצר אחד לכלל ילדי ישראל. תכף אני אתן לך, דקה. מוצר אחד לכלל – משהו. משהו בשביל ערד – אחד, אחד, משהו קטן; משהו בשביל ילדי השכונות בתל-אביב, משהו קטנצ'יק, לא גדול. אבל הם שקופים – – – <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> – – – <שי פירון (יש עתיד):> עוד שנייה אני מסיים, עוד משפט. אבל הם שקופים, הם שקופים. ובעצם אתה, ולא רק אתה, ניצלתם באופן ציני את האוכלוסיות המוחלשות כדי להגיע למקום שבו אתם נמצאים עכשיו, ועכשיו לדבר בשמן? תראה, אז יכול להיות לי פה ויכוח ערכי עם חברת הכנסת יחימוביץ – ויש לנו ויכוח ערכי ארוך-שנים, עוד לפני שהייתי בפוליטיקה, אם הפתרון הוא תקצוב דיפרנציאלי או תקצוב שווה לכולם, ואנחנו מתווכחים על זה ואנחנו נמשיך להתווכח על זה – אבל שנינו באים לוויכוח הזה ממקום של רצון לצמצם פערים, ושנינו באים מתוך מקום של דאגה אמיתית לכל אדם. סליחה? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> צמצום פערים זה רק דיפרנציאלי. <שי פירון (יש עתיד):> אז אני אומר מה עמדתי: אני בעד דיפרנציאלי, ושלי – מה זה משנה? יש לנו ויכוח. זה בסדר גמור, אפשר להתווכח על זה. קראתי מה כתבת בזמן הבחירות בפייסבוק על – וכו' וכו'. פעם נדבר – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אני מחכה לשמוע מה אתם עשיתם – – – <שי פירון (יש עתיד):> אני עשיתי תקצוב דיפרנציאלי. אני עשיתי תקצוב דיפרנציאלי שלא נעשה – – – <היו"ר נחמן שי:> – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא לא, לא עשית. התחלת. התחלת בקושי. <שי פירון (יש עתיד):> שלב ב'. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא עשית. לא לא. <שי פירון (יש עתיד):> רגע, רגע, מיקי, אני פירקתי את הממשלה? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא, לא. אבל אל תגיד "עשיתי". יש תקצוב דיפרנציאלי בחינוך בישראל? <שי פירון (יש עתיד):> אני קיבלתי החלטה – רגע, רגע, רגע, מיקי – אמרתי, אני קיבלתי – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> יש כבר סל חינוך? הכול הסתדר? <שי פירון (יש עתיד):> אני קיבלתי החלטה על תקצוב דיפרנציאלי – בוא רק לא נתווכח – שאף שר לא קיבל לפני כן. בוא נשים את הדברים על השולחן. אפשר להתווכח – על העובדות אי-אפשר להתווכח. <היו"ר נחמן שי:> אנחנו מסיימים. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אפשר לפתוח את זה, אבל. <שי פירון (יש עתיד):> אני אשמח לפתוח לדיון. אבל אין ויכוח על העובדה שמעולם לא החלו בתקצוב דיפרנציאלי בכמות כזאת. זה שלא הספקתי להשלים אותו – אני נורא מצטער. אבל עובדתית – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <שי פירון (יש עתיד):> אז אם את אומרת את זה, אני מציע לך באמת, אמיתית – – – <היו"ר נחמן שי:> חברת הכנסת שאשא, אנחנו נשמור את זה; עוד יבואו ימים שנתווכח על זה. <שי פירון (יש עתיד):> אני מציע לך אמיתית, כדי שנתווכח באמת, לכי ללמוד את הסוגיה, ותחזרי אלי – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> למדתי. אני יכולה לצטט אותך מילה במילה. <היו"ר נחמן שי:> אז אני אצטרך – – – <שי פירון (יש עתיד):> לא אותי. לכי תקראי את התקצוב הדיפרנציאלי, כולל השלב השני שיצא עכשיו לדרך – כולל השלב השני שיצא השבוע לדרך. תקראו את שני השלבים ותגידו לי אם הוא רציני או לא. בואו נקיים על זה דיון אמיתי. אז אני רוצה לומר – – – <היו"ר נחמן שי:> חבר הכנסת – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> נקיים, נקיים. <שי פירון (יש עתיד):> אמיתי, בואו נעשה את זה. <היו"ר נחמן שי:> אתה תקבל, אני אתן לך לדבר. <שי פירון (יש עתיד):> פתוח לגמרי, פתוח לחלוטין. תבדקו מה קורה. <היו"ר נחמן שי:> תודה. אנחנו חייבים לסיים. <שי פירון (יש עתיד):> אני מסיים. אני אומר משפט ואז אתן לאריה מכלוף דרעי לומר משהו. אני אומר, אמיתית, חברים יקרים, כואב לי הלב שממשלה שדיברה הרבה הרבה על הצורך בצמצום פערים, ועל הצורך בללכת לאוכלוסיות מוחלשות – זה הולך אחורה, וכואב הלב, וזה חבל. <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> רק משפט אחד לענות לו, הוא דיבר אלי. <היו"ר נחמן שי:> טוב. <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> קודם כול, אני חייב לומר, אף שאני מתגבר על יצרי, שיש לי הנאה גדולה מאוד לראות אותו באופוזיציה. אני אומר לך את האמת. זה דבר ראשון. אני חייב להיות גלוי. דבר שני, כל מה שאנחנו מנסים לעשות זה מה שהם עשו לנו שנתיים, שהם לקחו את הילדים השקופים מכל עיירות הפיתוח החלשות, והם הצרו צעדיהם, ואפילו פת לאכול – שבעה חודשים משכורות אין לשלם, בגלל המדיניות שלהם. ואת זה אנחנו מנסים לתקן היום. <היו"ר נחמן שי:> תודה. חברת הכנסת עליזה לביא, תוכלי להשתתף בדיון הזה אם את רוצה, ואחריה – חבר הכנסת זוהיר בהלול, ואחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין. אני לא רואה אותה, תזעיקו אותה. בבקשה. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברותי וחברי חברי הכנסת, הייתי היום בוועדה המסדרת, ראיתי את ההתנהגות הכוחנית, הפחדנית, המתגוננת. נדהמתי כמו עוד חברים שהיו בחדר נוכח סתימת הפיות שלנו, חברי האופוזיציה. הקואליציה מתחילה להצטייר כמפוחדת, מבוהלת, חוששת, מתגוננת. היא יודעת שהיא על כרעי תרנגולת, שברירית, חלשה, תלותית. אבל על כל החולשות האלה, כמו שאנחנו מכירים בחיים, צריך לפצות. ואיך מפצים? בכוחנות, בהשתקה, בכיבודים חסרי פרופורציות שהמקבלים שלהם לא חלמו עליהם בחלומות הפרועים בהיוודע תוצאות הבחירות. זאת התנהגות לא ערכית, לא משתפת ושתלטנית. העברת הדיון על הגדלת הממשלה לוועדה מיוחדת היא דוגמה מאלפת להתנהגות הזאת, הכוחנית והמשתקת. וכי מה היה קורה אילו הייתה מתכבדת הממשלה, ממשלת מעבר, וממתינה עם העברת שינוי החוק, חוק-יסוד, כמו שקודמי דיברו ודיברו על זה? הרי מדובר בפעולה שאינה דחופה או חיונית. הממשלה ה-33 בראשות הליכוד היא זו שאישרה, כמו שאנחנו זוכרים היטב, את הגבלת מספר השרים וסגני השרים. זהו בזבוז עצום של כספי ציבור, שאין בו צורך; כסף שיכול וצריך לשמש את כל אזרחי מדינת ישראל, ולא רק קבוצות מסוימות בחברה בישראל. וכיצד מוצאת הממשלה להצדיק עצמה – לשנות חוק-יסוד בהוראת שעה ובממשלת מעבר? זה מנוגד לכל היגיון, למוסר ולאחריות כלפי אזרחי המדינה. הממשלה ה-34 הופכת עוד טרם לידתה לממשלה סקטוריאלית, מגזרית, המתנהלת בחוסר אחריות כלפי כלל הציבור בישראל. היה זה בן-גוריון שאמר: "קיבוץ גלויות זהו טעם קיומה של מדינת ישראל – – – זהו פשר הזיקה העמוקה של המדינה לעם ישראל כולו – – – ומבחנה העליון של מדינת ישראל ושל איש ישראל ושל דורנו אנו הוא קודם כול מבחן הנאמנות לקיבוץ גלויות. – – – איני סבור" – אומר בן-גוריון – "שהמדינה כשהיא לבדה מסוגלת להרים משא שההיסטוריה הטילה על דורנו. בלי מאמץ עליון של האומה כולה, אשר בראשה תעמוד מדינת ישראל, לא נוכל למשימת דורנו". קיבוץ גלויות – ועם מה הותרתם אותנו, חברי ממשלת ישראל ה-34? עם הקיבוץ? עם הגלות? עם תפיסה של איש לעצמו ואיש-איש לביתו ולקהילתו? הסולידריות כמעט אבדה. השפה הפכה משפה משתפת למדירה. מה לימדתם אותנו? <היו"ר נחמן שי:> צריכים לסיים. <עליזה לביא (יש עתיד):> שעיני העם נשואות אליכם, שומעות על עוד הסכם שנחתם ועוד פיסת שפיות שנעלמת; שכוח הופך להיות שם המשחק, שציניות עובדת; שתיאבון שאין לו סוף, בסופו של דבר משתלם. <היו"ר נחמן שי:> תודה. <עליזה לביא (יש עתיד):> אני קוראת לכם – פקחו עיניים, תתנגדו להעברת הסמכויות לוועדה המיוחדת. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לך, חברת הכנסת לביא. חבר הכנסת זוהיר בהלול. אחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חבר הכנסת דב חנין. בבקשה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, הממשלה הזו מגדירה את הדמוקרטיה מחדש על-פי רצונה ועל-פי גחמות נפשה. הממשלה הזו שמה את עצמה ומציבה את עצמה מעל למדינה, מעל לאינטרסים של המדינה. זה מזכיר לי משטרים עריצים שמקיפים אותנו ותמיד גינינו אותם וביקרנו את התנהלותם, והנה אנחנו מאמצים את ההתנהלות העריצית הזו בארצנו, נווה-המדבר הדמוקרטי במזרח התיכון. עמיתי היקר עמיר פרץ השתמש במילה קרקס בדבריו הקודמים. ואני, שהמילים מבחינתי קדושות, אשתמש במילה אולי יותר חדשנית – מהתלה. מהתלים בנו ומתעתעים בנו, וראש הממשלה נגלה לנגד עינינו כד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. בארמית אומרים "אין תוכו כברו". אגב, למענכם ולטובתכם, "כברו" זו מילה בערבית – ברה. ברה זה בחוץ. אז אין תוכו כברו. מדוע אני אומר זאת? ראו ערך התקיפה חסרת המעצורים של ראש הממשלה בזמן הבחירות, ביום הדין, כאשר דיבר על נהירה בכמויות אדירות והתכוון לערבים. ואז הוא מתנצל. אלא שהפעם הוא מאפשר לשותפיו הקואליציוניים נהירה בכמויות אדירות כדי לבצע את זממם בקופה הציבורית. ככה זה כאשר הבזאר הטורקי וכאשר מכרז המדינה הם לנגד עיניהם של פרנסי המדינה בראשותו של בנימין נתניהו. הוא רומס, אדוני היושב-ראש, בבּוז – או, צריך לומר, בבוז – את כללי המשחק הדמוקרטיים. חבל שנפתלי בנט – ואולי צריך לומר נפתלי בנט, במלרע ולא במלעיל – איננו כאן, מכיוון שאני רוצה להצדיע לו. איש שכופף את ראש הממשלה וסובב אותו על אצבע אחת, וקיבל כמעט את מה שאדם, אם יגיע לממוצע תוחלת החיים, לא היה מגיע אליו: מאות מיליוני שקלים לטובת הבית היהודי. אז אם השתמשתי עד עכשיו בלשון סגי נהור, הפעם אומר במילים מפורשות, אדוני היושב-ראש: זו השררה שמעבירה אותו מדעתו. האדם, כאשר יצר הכיבוש שלו מגיע כמעט לכל יעד, ממשיך וממשיך בתיאבון וללא מעצורים. אז הפעם אני יכול לומר: שיהיה לכם לבריאות, אבל אתם פוגעים פגיעה אנושה באופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. אין תוכו כברו. מיכל רוזין, חברת הכנסת, אחריה – חבר הכנסת דב חנין, ואחריהם – חבר הכנסת מסעוד גנאים. בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, עדיין אנחנו כל הזמן זורקים מספרים ומדברים על כמה זה יעלה לנו וכמה יעלה לתקציב המדינה. הבוקר פנינו, חבר הכנסת מיקי רוזנטל ואני, למרכז המחקר והמידע של הכנסת, למחלקה לפיקוח תקציבי, וביקשנו לקבל אומדן עלות בגין תוספת שר או סגן שר בממשלה. אנחנו קיבלנו את הדוח באופן מסודר, ואני חייבת לציין באמת לטובה את מרכז המחקר של הכנסת, שבהחלט מסייע לחברי הכנסת בעבודתם. היה חשוב לנו לקבל את זה לפני המשך הדיונים בוועדה המיוחדת על הצעת החוק הזאת. ולפי מה שהם חישבו, כל שר יעלה לקופה הציבורית כ-3 מיליון שקלים. עלות שנתית של צוות היועצים, לפי שישה יועצים לשר, תעלה לנו כמיליון ו-367,000 שקלים לשנה. הכול לשנה. תכפילו את זה כמובן במשך המתוכנן של כהונת הממשלה. מנהל/מנהלת לשכה – עלות שנתית כ-125,000 שקלים; חמישה מזכירים – 516,000 לשנה; משרה של נהג וחצי בשנה – 288,000. סך הכול – 2 מיליון ו-298,153 שקלים לשנה כל הצוות, פלוס השר, עלות השר – 3 מיליון ביחד. סגן שר שיש לו שלושה יועצים על-פי חוק, שלושה מזכירים/מזכירות, מנהל/מנהלת לשכה, נהג/נהגת אחד/אחת, יעלה כ-1.16 מיליון שקלים. וזה כאשר אומרת הממשלה שאין שינוי תקציבי ואין תוספת. חשוב מאוד לציין שכל העלויות האלה לא כוללות שום הוצאה של אותו שר או סגן שר, כלומר זו רק ההוצאה על המשכורת שלו, תנאי הלשכה שלו והעובדים שלו. אבל מרגע שיש שר או סגן שר, גם אם הוא שר בלי תיק, הוא מתחיל לקבל כל מיני פרויקטים. הוא בא עם כל מיני יוזמות, וצריך לתת לו איזו תעסוקה, נכון? אנחנו לא בעד אבטלה סמויה. אז נותנים פרויקטים ויוצרים עשרות תפקידים – מטה, תקציבים. ואני יכולה לתת לכם דוגמה אחת: במשרד לעניינים אסטרטגיים התקציב הגיע ל-34 מיליון שקלים בשנה. וזה משרד שלכאורה, כמו עכשיו, מחשבים לגביו רק את עלות השר, אפילו פחות המשכורת שלו כחבר כנסת, ועלות כל הלשכה והעוזרים והנהג, כמו שציינתי. ולכן אנחנו יודעים שהעלויות הן הרבה יותר גבוהות. אבל אני חושבת שאנחנו נעשה לעצמנו הנחה אם נתייחס רק לעלות המיידית, הישירה, של השרים וסגני השרים. אני חושבת שהעלות לרצינות של הדמוקרטיה, להתייחסות של הציבור אלינו, איך אנחנו מחוקקים חוק וברגע אחד הופכים אותו – כל ההתייחסות הזאת, איך אנחנו בעצם עושים את זה לסחטנות, לג'ובים פוליטיים, לנסות לייצב ממשלה שבעצם מיוצבת רק על-ידי חלוקת שלל – זה המחיר האמיתי, הגבוה, שהדמוקרטיה הישראלית משלמת. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחברת הכנסת רוזין. חבר הכנסת דב חנין. אחריו – מסעוד גנאים; אחר כך – אחמד אל חכים חאג' יחיא. תודה. חבר הכנסת. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני מקשיב כאן לדיון, ודבר אחד נדמה לי צריך להיות ברור לכולנו: הממשלה הזו היא ממשלה שאיבדה לחלוטין את הבושה. הרי התחלה של ממשלה היא הזמן שבו מעבירים מסר, משדרים אמירה לציבור. במה בוחרת הממשלה הזו להתחיל את דרכה? מהו המעשה הראשון של הממשלה הזו? הגדלה של מספר השרים, עוד ג'ובים, עוד תפקידים, עוד מתנות למקורבים כאלה או אחרים. שום תשובה לשום בעיה אמיתית של החברה הישראלית; שום תשובה לבעיית הדיור, למצוקת הדיור של אנשים שלא מצליחים לשלם את השכירות שלהם בכל חודש; שום תשובה למצוקת הדיור בציבור הערבי, ששם אנשים לא יכולים לבנות בתים אפילו על הקרקע הפרטית שלהם; שום מענה לשאלות הפרנסה של אנשים, לאבטלה שהולכת וגוברת בפריפריה; שום מענה למחירים שהם גבוהים יותר בישראל בשורה ארוכה של מוצרים; שום התייחסות למערכת הבריאות הציבורית שנמצאת במצב מאוד מסוכן, בתי-החולים הציבוריים שנמצאים על הסף. מערכת שעברה דיאטה רצחנית, ואפילו צינור החמצן המצומצם שניתן לה בוועדת גרמן לא ממשיך להתקיים כרגע; שום התייחסות לשאלות של שוויון מול ציבורים גדולים בארץ הזאת שמתקוממים, מוחים, מרגישים מופלים, מקופחים, רמוסים, על-ידי מערכות השלטון. שום התייחסות לדברים האלה. אני שב ומזכיר לכם, עמיתי חברי הכנסת, מחר בשעה 10:00 אנחנו נארח בכנסת את הפעילים והמנהיגים של המחאה של יוצאי אתיופיה באולם "ירושלים". אני מציע לכולנו להיות שם. אבל הממשלה לא מתייחסת גם לדברים האלה. וכמובן, אין שום התייחסות לשאלת הביטחון של אזרחי ישראל. הביטחון שלהם בעתיד, הביטחון שלהם בהווה. שלא לדבר על מענה כלשהו לשאלת היסוד המהותית של קיומנו בארץ הזאת – שאלת השלום. זה דבר שאפילו לא נמצא בקווי היסוד ובהסכמים הקואליציוניים שהממשלה הזו מסכמת. בעבר לפחות דיברו על רצון להגיע לשלום, עכשיו אפילו כבר איבדו את הבושה והפסיקו לדבר על זה. לא שקודם עשו את זה, אבל לפחות דיברו. עכשיו גם את הדיבור אנחנו לא רואים בממשלה הזו. ההתחלה הזו מסמנת את הדרך. זו ממשלה שאין בה שום בשורה, אין בה שום מענה אמיתי לבעיות החברה הישראלית. אין בה שום מענה אמיתי לבעיות העניים, המוחלשים, השקופים יותר והשקופים פחות. יש בה מענה לצורכי השלטון ולאינטרסים השלטוניים של השותפים שלה – – <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – וזה הכול. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת חנין. חבר הכנסת מסעוד גנאים. אחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא; אחר כך – חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מה שקורה, מה שכינו העמיתים שלי קרקס – אני יודע מה – בזאר, שוק – כל זה רק פוגע באמינות של כל המערכות, במיוחד המערכת הפוליטית, האמינות של הפוליטיקאים, שהיא גם פגומה בעיני העם, ומזכיר לי את אמירתו של שארל דה-גול – הוא חזר עליה כמה פעמים: הפוליטיקה היא עניין רציני מכדי להשאירה בידי פוליטיקאים. נכון, פוליטיקאים. פוליטיקאים שמשחקים פוליטיקה קטנה, צרה, אישית. נכון, זה מסוכן מאוד להשאיר בידם את גורל העם או את גורל המערכות בכל מדינה. ראש הממשלה נתניהו, אין לו אידיאולוגיה, אין לו רעיונות, אין לו תוכנית. יש לו תוכנית אחת, שמה ביבי נתניהו. וזהו. הוא עושה הכול, עשה הכול, רק כדי להיות ראש ממשלה בפעם הרביעית. הוא ייכנס לספרי ההיסטוריה. נו, הוא רצה להיות צ'רצ'יל. צ'רצ'יל הוא לא יהיה כנראה, ולא דה-גול בטח. אבל כשורד, אולי הוא יהיה. ההיסטוריה מזכירה את אלה ומזכירה את אלה, אבל תלוי איפה. איך אפשר להתייחס ברצינות – אדוני היושב-ראש, השעון, אני יכול לדבר כמה שאני רוצה? אדוני היושב-ראש? <היו"ר נחמן שי:> כן, בבקשה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> השעון. – – – תיתכן ממשלה שאין בקווי היסוד שלה שום מילה – לא על שוויון, לא על צדק, לא על שלום? שלום – לא על סדר-היום. אין. אין. אין. לא צריך. המדינה לא צריכה שלום, לא צריכה שוויון, לא צריכה צדק. אין שכבות חלשות. אין דבר כזה. אין דבר כזה ששמו שכבות חלשות, חינוך, רווחה. יש רק ג'ובים, יש רק אינטרסים אישיים, מפלגתיים, פוליטיים. רק רוצה לשרוד. ראש הממשלה מיישם את אמירתו של לואי ה-14: המדינה זה אני. אז המדינה זה הוא, אז הוא עושה מה שהוא רוצה – מחוקק חוקים, אחר כך מבטל אותם לפי האינטרס האישי שלו. אדוני היושב-ראש, אני חושב שכל הבזבוז הזה, כל התקציבים האלה שהולכים בכל מיני דרכים לכל מיני גופים ועמותות שמשרתים רק ציבור מסוים, יכולים היו ללכת לחינוך, לרווחה, לשכבות החלשות. דיברנו על החברה הערבית וכמה היא סובלת מעוני, מאבטלה, מאלימות, מפשע. כאילו במדינה אין גזענות, אין פשע ואלימות גואה, ורק מבזבזים את התקציבים האלה על ג'ובים ועל אינטרסים מפלגתיים. אדוני היושב-ראש, הממשלה הזו היא לא רק צרה במספר, אלא היא צרה באופק המדיני והפוליטי שלה. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. אחריו – יחיאל בר; אחריו – מרב מיכאלי; איננה, היא בישיבה למטה. אז אחריו ידבר חבר הכנסת אראל מרגלית. בבקשה. שלוש דקות. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, מה בוער? למה לא מקימים ממשלה צרה רגילה, עד 18 שרים, ואחר כך מחוקקים חוק בדרך הרגילה, אחרי דיון בוועדה קבועה? הרי נתניהו הודיע לנשיא שיש לו ממשלה. אם כן, מה הבעיה שחלק מהשרים המיועדים יושבעו יותר מאוחר, אחרי תיקון החוק או לידתו בדרך הטבע, במקום לידה מאולצת? אבל ראש הממשלה כנראה לא מאמין ששותפיו או חלק מהם יצביעו בעד השרים וסגני השרים שבאים להשלים את המניין, שאנחנו עוד לא יודעים את גודלו – אם זה 20 שרים, 22, או כמה, אנחנו עוד לא יודעים, כי הם לא הצהירו. אולי חבריו לליכוד לא מאמינים לו שהוא ייתן להם את מה שהוא עד היום לא הודיע להם? אולי כדי להשאיר אותם במתח עד הרגע האחרון ולהבטיח את הצבעתם, ולהשאיר אותם בלי הרבה אופציות. אדוני היושב-ראש, אין זכות קיום לממשלה שמהיום הראשון אין אמון בין המפלגות שמרכיבות אותה, ואפילו בין חברים באותה מפלגה. לכן ממהרים להקים ועדה זמנית שמתאימה אך ורק לממשלה זמנית, שבטוח שהיא לא תאריך ימים. אם אתם לא מאמינים איש לרעהו, האם יש סיכוי שהעם ייתן בכם אמון? והאם ממשלה זו יכולה לתת תקווה לעם? אדוני היושב-ראש, המפלגה שהשלימה את מניין הקואליציה ל-61 חברים חיכתה בפינה עד הרגע האחרון כדי לסחוט, וכולנו יודעים מה היא קיבלה ומה היא תקבל, מה הגודל שלה ומה מתאים לגודל שלה. מי שסחט בפעם הראשונה ימשיך לסחוט תמיד, כי משתלם לו, ומי שהסכים שיסחטו את המדינה, כי הוא לא משלם מהכיס שלו – הרי המדינה משלמת את הסחיטות האלה – בפעם הראשונה, כדי להמשיך לשבת על כס המלוכה, ימשיך לוותר כדי לשמור על הכיסא. ברור שממשלה זו תתעסק אך ורק בעצמה, ולא במדינה. אני פונה לראש הממשלה ולקואליציה; להזכירכם, העם לא יסלח וההיסטוריה לא תשכח. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. תודה רבה. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. אחריו – אראל מרגלית, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני דווקא שמח שחברתי יפעת שאשא ביטון פה, ומירב בן ארי פה, וטלי, נשות פריפריה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> הנציגות של הקואליציה – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> יפעת, שהגיעה מקריית-שמונה, והורי גרים שם, גרו בצפת, וכו'. ואני שואל אתכן, חברות הקואליציה, אתם יודעים, אני לא יכול להירגע מהסיפור הזה, של שר ללא תיק. אני לא יכול להירגע מזה. אתם יודעים מה? אני נגד הרחבת הממשלה ל-20, 22. אבל אומרים, צריך יותר תשומת לב למשרדים מסוימים, וכו', אז ירחיבו בשניים, ירחיבו בשלושה, אני אצביע נגד, כי אני אופוזיציה, אבל שר ללא תיק? יפעת, אני רוצה לפנות – איך אמרו ב "ארץ נהדרת"? אני פונה ללב שלך, באמת. הרי מדובר – אמרה פה חברת הכנסת רוזין – מדובר ב-5 מיליון שקלים לשר ללא תיק, ולעוד סגן שר – 4 מיליון שקלים, וגם הוא כנראה לא יעשה הרבה. עשרות מיליוני שקלים שהולכים לתפקיד שמטרתו – לעשות כלום. כמו שלא יכול להיות נהג ללא רכב, וטייס ללא מטוס, ורמטכ"ל ללא צבא, לא יכול להיות שר ללא תיק. אני משלם לו יותר, אני נותן לו ומאבזר אותו בלשכות ובעוזרים, כי הוא צריך לעשות יותר עבודה – וזה בסדר, הלוואי שלנו היו יותר עוזרים בכנסת. עכשיו, יפעת, למה אני פונה דווקא אלייך? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אבל תן לי לענות לך. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> בשמחה. כבוד היושב-ראש, אני ממליץ לך בחום לתת לה אחרי זה גם לענות לי. <היו"ר נחמן שי:> אם תעליב אותה. אני לא ממליץ. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> את באה מקריית-שמונה. אני כמוך, כצפתי, גיליתי את הפלא שבקולנוע רק כשהייתי בפנימייה והלכתי בסופי-שבוע לחברים שלי בגבעתיים וברמת-גן. מה היינו יכולים לעשות עם עשרות-מיליוני שקלים בפריפריה? לבנות קולנוע נורמלי בקריית-שמונה היו יכולים? היו יכולים. את ערד, שטלי נלחמה בשביל לשקם – – <קריאה:> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – עיר קורסת ונהרסת, היו עוזרים לך, טלי, עוד כמה עשרות-מיליוני שקלים בשנה, לך ולעובדים שלך במפעלים? כמה מיטות בבתי-חולים – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> למה בקדנציה הקודמת זה לא קרה? למה עכשיו נזכרתם? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אל תהיי פוליטיקאית ותיקה ונטולת מצפון בישיבה השנייה-שלישית שלך בכנסת. כי עם עשרות או מיליוני – עכשיו תשמעי, אני לא אומר לא לתת לשרים, אבל לשר ללא תיק? הרי אתם לוקחים כסף וזורקים אותו לפח, כסף שאפשר לקנות בו מיטות בבתי-חולים לאנשים שישנים במסדרונות כי אין מיטות. הובלתי יחד אתכם את השדולה למאבק בצפיפות בכיתות. אמר לי שייקה – שי פירון – בזמנו: אין כסף למבנים. תאמיני לי, אני אביא לך הרבה בתי-ספר בקריית-שמונה ובערד שיוכלו בעשרות-מיליוני שקלים לבנות – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> למה לא – – – בקדנציה הקודמת – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> למה? יפעת, אני אסביר לך משהו ואת תיפלי מהרצפה – אנחנו לא נכנסנו לממשלה הקודמת, ולא נכנסנו גם לממשלה הזאת, אפילו שאת יודעת שגם אתם וגם אחרים מאוד רציתם, כי ידענו שבממשלה הזאת אין חמלה חברתית, ואם הממשלה הזאת לוחצת בהצבעה לתת עשרות-מיליוני שקלים מכספו של הציבור – לא חזרה לציבור, לא לכיתות הלימוד, לא למיטות במסדרונות, לא לקולנוע בקריית-שמונה ובצפת, לא לטיפוחה ושיקומה של ערד – ראינו לאן זה כמעט הגיע, אם טלי לא הייתה באמת נאבקת – אלא לאתנן ושוחד פוליטי גרידא; אומרים לבן-אדם, ניתן לך מעמד שר, כי אני חייב לך, לא כי אתה עובד אצל הציבור, אלא הציבור עובד אצלך, ומשלם לך משרה שבה תפקידך לא לעשות כלום: אתה לא יכול לחוקק, לא לשבת בוועדות, תפקידך להיות שר, לקבל שכר ולא לעשות דבר, כי לא הגדרנו לך תפקיד. יפעת, זו שחיתות פוליטית. לכו עם המצפון שלכם, תצביעו נגד העוולה הזאת. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> תענה על שאלה פשוטה – עם כמה שרים אנחנו יוצאים מהממשלה הנוכחית וכמה שרים אנחנו – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אמרתי – להצביע נגד. אני הייתי מבין הרחבת ממשלה בשרים עם תיקים. עם תיקים. שר בלי תיק? פה הבעיה שלי. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. אנחנו סיימנו – יש לנו עוד לילה ארוך לפנינו. אני מבטיח לכם, עוד תוכלו לריב הרבה. חבר הכנסת אראל מרגלית, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי, שאני לא רואה. חבר הכנסת איתן ברושי באולם. תודה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כל הערב וכל אחרי-הצהריים כולם עוסקים פה בפרוצדורה, במסגרת, בעובדה שהמסגרת מתקבלת על הדעת או לא מתקבלת על הדעת, והשבוע של ההארכה, ואיך מאריכים ואיך מרחיבים את הממשלה ואיך לא. אני אגיד לכם את האמת, העניין של המסגרת פחות מטריד אותי. מטרידה אותי יותר המהות שנרקמת לנגד עינינו. מכיוון שנתניהו פירק את הממשלה הזאת, כי הוא לא הצליח להגיע לאמון מינימלי עם השותפים שהיו לו בתוך הממשלה, שלח את מדינת ישראל לתקופה ארוכה מעין זו של בחירות, שבה בעצם אין מנהיג ואין נהג – נתניהו היום יושב, בעוד אנחנו מדברים, ואחראי לתשעה משרדי ממשלה. זאת בדיחה, בדיחה. הוא אחראי לתשעה מיניסטריונים, ובעצם עיקרי הבעיות והאתגרים של מדינת ישראל לא באים לידי פתרון כהוא-זה. בעצם מדינת ישראל מובלת קצת כמו העיר ערד, טלי. העיר ערד הגיעה לפשיטת רגל, פחות או יותר, מוסרית; בלי עבודה, בלי מקומות עבודה חדשים, עם איבוד דרך ואיבוד מנהיגות, עם מעבר של המנהיגה שלו – איך קוראים למפלגה הזאת של ליברמן – עכשיו לכולנו, ואותו הדבר, אתם עכשיו נכנסים לתוך הממשלה הזאת, בלי שום כיוון ובלי שום דרך. ואתם, מפלגת כולנו, שחרתם על דגלכם שאתם רוצים לעשות רפורמות כלליות, אתם נכנסים לממשלה הסקטוריאלית ביותר, הצרה ביותר, הימנית ביותר שהייתה פה מאז קומה של מדינת ישראל, ממשלה שעכשיו עושה תרגילים, ופליק-פלאק לאחור, ונחיתת צוקהרה, כדי להגיע למשהו צר שמפלג את העם, שלוקח אותו וחוצה אותו לשניים, שלא נותן תקווה לחלקים שלמים ממנו, שלא מביא שום חזון, שום כיוון, שום דבר. זו הפרוצדורה – כולם מבקרים פה את הפרוצדורה. הדבר הבעייתי ביותר הוא המהות. יש ראש ממשלה שלא יודע לאן הוא רוצה להוביל ברמה המדינית; יש ראש ממשלה וחברים שלא יודעים לאן הם רוצים להוביל ברמה החברתית-כלכלית, ויש פה קבוצה שאיבדה את הדרך, ואנחנו נחליף אתכם עוד לפני שתתחילו. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. חבר הכנסת ברושי, בבקשה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, אנחנו בכל מקרה בעד הצפון והדרום, בעד הנגב והגליל, בעד ערד וקריית-שמונה, ואני מקווה שזה יהיה גם חלק מתוכנית העבודה. בכל זאת אני רוצה להגיד מילה. לפי דעתי, מהדיון שהיה כאן ומתוצאות ההצבעות מסתמנת מציאות מאוד מיוחדת. יש כאן רוב קטן ומיעוט גדול בכנסת. ההצבעה שהייתה, וזאת שתהיה עוד מעט, בעצם מסמנת כיוון גם בהצבעות הבאות. אני בטח לא מוותיקי הכנסת, אבל מאלה שצפו בפוליטיקה הישראלית, וגם הייתי שותף בתפקידים כאלה ואחרים. נדמה לי שהפוליטיקה זה אמנות האפשרי, והשאלה היא אם הממשלה תגלה את הרגישות המתחייבת מהובלה של עם חצוי ושל כנסת חצויה. אני חושב שהתוצאות האלה, של 61, אולי זה רוב מספיק לפי הכללים שנקבעו, אבל זה רוב מאוד קטן, מאוד זעום, כדי להנהיג מדינה, כדי להוביל רפורמות, וחס וחלילה גם מצבי משבר ומלחמה. אני חושב שהמסר שאפשר לומר לכנסת הריקה – ולפי דעתי, יותר אנשים צופים בנו מהבתים מאשר חברי כנסת המקדישים את הזמן לדיון החשוב הזה – הוא בכך שמוטלת על הממשלה ועל העומד בראשה אחריות גדולה וכבדה תמיד, ובעת הזאת במיוחד. מצד אחד, שאלות חשובות, גורליות, קובעות, גם לפרט וגם לציבור כולו; ומצד שני, כנסת מחולקת, כנסת שמפורקת לשתי קבוצות לפחות, וגם בתוכן אין שלמוּת. מה שמתחייב מכאן זו רגישות גדולה מאוד. מצד אחד, נחישות להוביל את המדינה לחוף מבטחים; מצד שני, רגישות להבין את המציאות של כנסת מחולקת. קשה מאוד לומר שברוב כזה אפשר לעשות מהלכים גדולים, ודאי לא אלה שחלמו להושיע את המדינה, כמו חלק מהחברים שנכנסו לכנסת בחודשים האלה, וחלקם גם מרכיבים את הקואליציה. מכאן צריך לומר לראש הממשלה ולמרכיבים של הקואליציה, שבמציאות שהם הובילו לחלוקה כזאת של רוב קטן ומיעוט גדול, האחריות שמתבקשת היא יותר ממה שראינו בהבאת הנושא הזה לדיון. עצם החוצפה הזאת, לעשות מחטף ולהביא לדיון בשעות כאלה, בימים הראשונים של הכנסת, הצעה לא כל כך חשובה – היא לא קובעת גורלות חוץ מאשר לכמה אנשים בודדים – עצם הזכות הזאת שלקחו לעצמם, כולל הניהול הכוחני של חבר הכנסת אלקין בשעות ובימים האלה, מראה שאם זה הכיוון שבו ילכו ראש הממשלה והממשלה, זו דרך מסוכנת לממשלה אבל בעיקר למדינה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה, חבר הכנסת ברושי. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. ואחר כך – חבר הכנסת אוסאמה סעדי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני רוצה לברך אותך, חבר הכנסת איתן ברושי, על הנאום, אף שזה לא הנאום הראשון שלך. אני מאחל לך הצלחה. החוקים האלה שבאים כדי להרחיב את הממשלה, יש בהם מסר שלילי לציבור. ממשלת ישראל הצביעה, לרבות ראש הממשלה, על חוק המגביל את מספר השרים ל-18. מה נשתנה? לפני קדנציה זה היה נכון ועכשיו זה לא נכון? לפני קדנציה היה מאבק בשחיתות, בעד שקיפות, ועכשיו אין צורך בשקיפות? אין צורך בחיסכון? מה העלות? מה העלות, רבותי חברי הכנסת מימין – אתה באופוזיציה, שניכם באופוזיציה, אתה היחידי בקואליציה, אני מתבלבל – מה העלות של התוספת הזאת? עבור מי? עבור דנון? עבור אלקין? עבור מירי? עבור מי? זה שווה את זה? תגידו איפה הבעיה, אולי נוכל לשכנע אותם, אולי פחות כסף, נעביר את זה לשכונות, נעביר את זה למטרות צודקות. חבר הכנסת חזן, היה לי נאום לפני – צוחקים. <קריאה:> עכשיו אתה מבין למה אני צוחק? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> לא צוחקים, אנחנו מחייכים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לא, הוא צוחק. אמרתי משפט, וחברת הכנסת רויטל סויד, לזכותה ייאמר, ביקשה ממני למחוק את החלק השני של המשפט, שדיברתי בו על תורשה וגנטיקה לגביך. אני מוחק אותו מהפרוטוקול. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני עוד לא סולח לך, אתה צריך לעבוד יותר קשה. אני לא סולח לך עדיין. ההתנצלות עוד לא התקבלה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הממשלה הזאת היא ממשלה שנכשלה בקדנציה הקודמת, והיא תיכשל. מה עוד ש-61 נגד 59 זה תיקו, אדוני. זה כוחות שווים. חזן, אל תחלום על קיזוז. גם השרים לא יחלמו על קיזוז, אפילו לשירותים. אין קיזוזים. גם צרכים ביולוגיים הם לא הצדקה לקיזוז. גם ראש הממשלה צריך להיות פה כל הזמן, ירותק למליאה. על נושאים מהותיים, לא על הגדלת והרחבת הממשלה כדי לרצות איש ליכוד זה או אחר. כי במפלגות הנוספות בקואליציה הכול ידוע. כל השרים, שמית, ידועים, חוץ מהספסלים האחוריים והבינוניים של מפלגת השלטון. לכן, אדוני היושב-ראש, אנחנו ברשימה המשותפת נצביע יחד עם כל החברים באופוזיציה נגד הצעת החוק ונגד הקמת הוועדה. היה צריך להקים ועדת חוקה מייד ולעבוד באופן סטטוטורי בוועדה קיימת. תודה רבה לך, אדוני. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. אנחנו עוברים עכשיו לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. אחריו – חברת הכנסת מיכל בירן וחבר הכנסת באסל גטאס. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני עורך-דין במקצועי במשך יותר מ-25 שנה. למדתי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הקורס הראשון שמלמדים הוא משפט חוקתי, ואת הקורס הזה למדתי אצל אחד המומחים במשפט החוקתי במדינת ישראל, פרופסור קלוד קליין. בשיעורים שלמדנו, כאשר דיברנו על חוקי-יסוד, אמרו למעשה שחוקי-היסוד הם שלב בהקמתה וכינונה של חוקה למדינה. לכן צריך להתייחס בכובד ראש כאשר מדברים על חוקי-יסוד. אבל מה שעושים לחוק-יסוד: הממשלה, שעוד לא יבשה הדיו מעליו מהכנסת הקודמת, במרס 2014, כאשר באים היום ומבקשים לתקן את חוק-היסוד הזה; כאשר למעשה הממשלה מבקשת לעקוף את חוק-יסוד: הממשלה, סעיף 5(ו), ומבקשים לדחות את תחילתו לכנסת העשרים-ואחת, ואני שואל: מדוע הממשלה הזאת מבקשת לכבול את ידיה של הכנסת העשרים-ואחת ואת הממשלות העתידות לקום במדינה? אם היא חושבת שהסעיף הזה הוא סעיף לא הגיוני, שאי-אפשר ליישם אותו, מכיוון שהסכמים קואליציוניים כאלה ואחרים – אי-אפשר להקים ממשלה בת-קיימא במספר של 18, שיבואו ויגישו הצעה לבטל את סעיף 5(ו). אבל הם לא מבקשים לעשות זאת. מה שהם מבקשים: לדחות את יישומו ואת כניסת תוקפו של הסעיף הזה רק לכנסת העשרים-ואחת. ולמה? כי למעשה, מה שהם מבקשים, חברי חברי הכנסת, זה – הם מבקשים לצרף שרים נוספים, מעבר ל-18. והסעיף קובע שאם מבקשים לצרף שרים נוספים, צריך רוב של 70 חברי כנסת לפחות, ואין להם, ולכן הם עושים את כל המעקף הזה, כדי לעקוף את חוק-יסוד: הממשלה. ונקודה אחרונה, אדוני היושב-ראש: סעיף 108 לתקנון מדבר על ועדות קבועות וועדות לעניין מסוים. הוועדות לעניין מסוים – אני קראתי בתקנון, וחזרתי וראיתי ועיינתי בפרוטוקולים – מדובר, למשל, בוועדה לעניין סמים, מאבק בתאונות דרכים, זכויות הילד. הסעיף הזה לא בא לדון בעניין של הקמת ועדה תחת ועדה; במקום ועדת החוקה, חוק ומשפט, שהיא הוועדה שצריכה לדון בנושא כזה חשוב, של תיקון חוק-יסוד: הממשלה, לבוא ולהעביר את זה לוועדה המסוימת, לזה לא נועד סעיף 108 לתקנון. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. חברת הכנסת מיכל בירן. אחריה – באסל גטאס. אחר כך – מנואל טרכטנברג. חברי הכנסת כמובן. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הפילוסוף ג'ון רולס הגה את המושג של "מסך הבערות". כל הקונספט שלו היה שאת ההחלטות המוסריות שלך אתה צריך לקבל כשאתה לא יודע אם אתה תהיה מי שנהנה מן הדבר או נפגע מן הדבר. ככה ההחלטות שלך יהיו המוסריות ביותר. אני חושבת שמה שקורה כאן היום מדגים את הבעיה, שהליכוד – מפלגת הליכוד שכחה מה זה לא להיות בשלטון. שכחה שמדובר במערכת דמוקרטית ולא במערכת מלוכנית; שכחה שגם היא יכולה להיות באופוזיציה. חלקנו – לא אני, אבל יש פה אחרים שעוד היו כאן וזוכרים גם את הגלגול הזה, וזה יקרה שוב בעתיד. כשחושבים שכשנולדים נמשחים למלכות נוצרת הבעיה שאנחנו רואים בעניין הוועדה. הכללים לא חשובים יותר. כי הרי כשאתה לא יודע אם אתה תהיה בצד החזק או החלש, אתה מבין שהכללים חשובים. הכללים יכולים להגן עליך כשאתה תהיה בנקודת חולשה. הכללים יכולים להגן על זכותו של המיעוט. לעומת זאת, כשאתה עם האף בעננים, לא אכפת לך מכלום. וכאן אנחנו רואים שהממשלה הזאת שוב יוצאת למתקפה מאורגנת נגד הדמוקרטיה הישראלית, נגד הכללים הבסיסיים שמאפשרים לנו לחיות כאן, באותה מדינה, גם אם אנחנו מחזיקים בדעות שונות. יש לנו חרדים וחילונים, ויהודים וערבים, ומגוון שלם ומדהים במדינה הזאת, ואנחנו מצליחים בכל זאת לחיות כאן, כי יש כללים דמוקרטיים שמסדירים את האופן שבו דברים מתנהלים. וגם כל אחד יודע שזה לא לעולם ועד: אם אתה עושה קמפיין טוב אתה יכול להצליח, אתה יכול לנצח; אם אתה משכנע את הציבור אתה מקבל ממנו מנדט, אתה גם יכול לאחוז בהגה השלטון, והדבר הזה הוא חשוב לחלוטין. מה שקרה פה, וזה קרה כבר בשנתיים האחרונות: עושים מוועדות הכנסת, ממנגנוני הכנסת – עושים מהם בדיחה. רוצים זה, עושים ועדה מיוחדת למזון, ועדה מיוחדת לרשות השידור. ועדות הכנסת, שהן מוסד חשוב בכנסת, שיש לו משמעות, ויש לו משמעות במשך עשורים רבים, כל פעם שזה לא נוח, מזיזים אותן הצדה. ומה שיש לנו כאן הוא השיא של הדבר הזה: מהירות שהיא לא מובנת, למטרה שהיא לא ראויה, והכי חשוב: שוב – והפזיזות הזאת, של לא לכבד אפילו את המנגנונים הבסיסיים של לעשות – רוצים לשנות חוק-יסוד – לעמוד, לעשות את זה בדרך האטית. האטיות הזאת, יש לה סיבה. האטיות זה לא שמישהו יושב בחדר ומחכה שהזמן יעבור. זה נותן זמן לשיחות, למנגנונים, למחשבה, לאיזונים והבלמים. <היו"ר נחמן שי:> תודה. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אנחנו חייבים לנסות לעצור גם את המחטף הזה, ונמשיך להילחם כמה שרק נוכל. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. חבר הכנסת באסל גטאס, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. עוד לא, עוד לא. לא, מנואל. בבקשה. קודם כול חבר הכנסת גטאס. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, באמת, בשעה מאוחרת כזו אנחנו דנים בעניין שקשור להרכבת ממשלה שמטבע המפלגות שמרכיבות אותה, ומה שנודע לנו עד עכשיו מההסכמים הקואליציוניים, היא לא עומדת להיות ממשלה שתתקרב להבנה של מה שקורה ומה המצב של האוכלוסייה הערבית, החברה הערבית, בישראל. היא – לא בטוח שאפשר לחשוד בה ככזאת שתצא מהכלים בשביל לסגור פערים ובשביל לפתור בעיות, ואפילו ברמה של ההצהרות, שלא לדבר על המעשים. המציאות, אני רוצה להגיד לכם, היא קשה במיוחד בנושא של הריסת בתים. המצב כרגע, כשאנחנו עומדים ומדברים כאן, יש מאות משפחות שכל לילה, כל לילה, הם לא יכולים ולא יכולות ללכת לישון, כי מצפים כל רגע שיבואו ויהרסו להם את הבתים. שכונה שלמה בקלנסואה, של 51 בתים, שכונה שלמה, שעומדת בפני הריסה; בתים שנבנו על קרקע פרטית, שזה שנים מנסים לקבל היתר בנייה, בתוכנית מתאר ששייכת לטייבה דווקא, אבל הם, מבחינה מוניציפלית, חלק מקלנסואה. וכשכלו כל הדרכים, בסוף, היום יש היתר, יש אור ירוק, יש לחץ מסיבי של הפרקליטות ללכת ולהרוס. ואני אומר לכם מידיעה: מה שמעכב את ההריסה – יכול להיות שהלילה יהרסו – יש חמישה בתים שבכל רגע – יש לחץ של הפרקליטות ושל הוועדה המחוזית ללכת ולהרוס, וזה מסיבה פשוטה, כי כל האזור שם מוגדר "נחל וסביבתו". <היו"ר נחמן שי:> תודה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> הלכנו וטיילנו, ואתם לא חושדים בדב חנין שהוא לא איש של טבע ושל נחלים – אין נחל ואין סביבה. המצב הזה חוזר על עצמו בדהמש, חוזר על עצמו באום-אלפחם ובעוד ועוד ועוד מקומות. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> על המציאות הזאת אנחנו מדברים, ואני חושש שהממשלה הבאה לא מבשרת לנו שום דבר חיובי בכיוון הזה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. אחריו – חבר הכנסת איתן כבל. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, שמעתי בקשב רב את הדוברים מהקואליציה בדיון הקודם ולא התפלאתי, אבל בכל זאת, שמתי לב לכך שלא היה להם טיעון אחד שנוגע לפרוצדורה שהם נוקטים כיום כדי לשנות חוק-יסוד. לא טיעון אחד. וזה לא פלא, כי אי-אפשר להגן על הליך שכזה, חפוז, לא ענייני, שדורס ברגל גסה חוק-יסוד. אני רוצה להזכיר לכם שעברו כבר חמישה חודשים ויותר מאז פוזרה הכנסת ועדיין אין ממשלה. בעשר השנים האחרונות היו ארבע מערכות בחירות, בכל סיבוב כזה לקח כמעט שישה חודשים להרכיב ממשלה. כלומר, בעשר השנים האחרונות, שנתיים תמימות לא היה ריבון במדינת ישראל. שנתיים מתוך עשר זה המון זמן, בטח לכל מדינה, אבל במיוחד למדינת ישראל. והנה, כנראה תקום ממשלה שנשענת על קואליציה של 61 חברי כנסת, שימיה ספורים, ועוד הפעם ניכנס למערבולת הזאת של בחירות שחוזרות על עצמן ועוד הפעם הקמת ממשלה וכו' וכו'. והנה, הלכו עוד שישה חודשים בחייה של מדינה. רבותי, זה מצב שהוא בלתי נסבל. לא חשוב אם אתה אופוזיציה או קואליציה, ימין או שמאל. לא יכול להיות שאנחנו מכלים את האנרגיות השלטוניות על מערכות בחירות והקמת ממשלות פעם אחר פעם אחר פעם. הגשתי בשבוע שעבר הצעת חוק להגבלת הזמן מפיזורה של הכנסת ועד לבחירות, וכמו כן להגבלת מספר הימים להקמת ממשלה. אין שום סיבה בעולם שזה יארך 90 יום במקרה הראשון ו-41–42 ימים להקמת ממשלה. בדקנו את העניין – אנחנו בקצה של ההתפלגות של מדינות ה-OECD, בקצה הגבוה כמובן, וחייבים לעשות משהו בהקשר הזה. אבל מעל הכול, אני רוצה לציין שגם במסגרת של הדיונים האלה, הלא-כל-כך ענייניים, יש מקום לענייניות. לא יכול להיות ששינוי חוק-יסוד ייעשה מבלי שהמציעים נותנים טיעון, ולו אחד, למה לנקוט את ההליך הזה, המזורז, הלא-ענייני, ולא להקים ממשלה עם 18 שרים ורק אז להתניע את התהליך שמתבקש על-פי חוק. אני מקווה שנשמע תשובות בסיבוב הזה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מנואל טרכטנברג. יעלה חבר הכנסת איתן כבל; אחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה; אם הוא לא יהיה נוכח – חברת הכנסת מיכל בירן. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> היא דיברה כבר. <היו"ר יצחק וקנין:> דיברה? <איתן כבל (המחנה הציוני):> אבל אם היא תרצה היא יכולה לדבר שוב. <היו"ר יצחק וקנין:> מרב מיכאלי. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> נקרא לה. <היו"ר יצחק וקנין:> לא, לא. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> נתחלף אתה. <היו"ר יצחק וקנין:> אחרי – מרב מיכאלי. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, רשמת פרלמנטרית, זהו, האמת היא שאני מאוד התרגשתי לראות את המספר 120 היום על המסך כאן. אני לא זוכר, אדוני היושב-ראש, ואנחנו כבר די ותיקים פה, שראיתי את המספר המופלא הזה – – <אלי אלאלוף (כולנו):> זה ההישג הראשון של הממשלה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – 120. זה ההישג הראשון של האופוזיציה. <קריאה:> בדיוק. <איתן כבל (המחנה הציוני):> חבר הכנסת אלאלוף, זה ההישג הראשון של האופוזיציה. ההישג הראשון הוא – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> אל תשכח – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> תשמע, לנו יהיה קשה, לכם עוד יותר. בסוף, הרי חלק גדול מהתענוג, חבר הכנסת אלאלוף, כשאתה בשלטון זה מנעמי השלטון. אז לא יהיו נסיעות ולא יהיה כלום. אתם תשבו פה, את נתב"ג תראו רק בתמונות. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אין דבר, ניסע ביחד. <איתן כבל (המחנה הציוני):> את נתב"ג – לא, לא, התרגיל הזה לא יחזור על עצמו. אז אני אומר, תשמעו, שגם בתוך התהליך הדמוקרטי הזה, שבסך הכול מבחינתי הוא מאוד מרשים ויפה, העובדה היא שאנחנו יושבים כאן, וכל 120 חברי הכנסת נמצאים בבניין ואין הנחות. והאמת ששקלתי – – – <היו"ר יצחק וקנין:> איתן, אחרי פגרה כל כך גדולה, מה אתה מצפה? <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, אני אומר – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> בכל זאת, כנראה נקים ועדה הומניטרית. נקים ועדת שלושה באופוזיציה, שבה, חבר הכנסת עיסאווי פריג', אנחנו בכל זאת צריכים לקבל כל מיני החלטות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> על-פי – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> יש כאלה שרגילים לנסוע הרבה לחו"ל. מה יקרה – הם באים עם אישור, חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי, אלה שרגילים כל השנה כשהם בכנסת להיות בחו"ל, והוא בא ואומר: תשמע, אני חולה, אני לא יכול להיות בארץ יותר מכמה שבועות; אז לזה נקים ועדה הומניטרית. נשב בוועדה, האופוזיציה תשב, חברת הכנסת יעל גרמן, אנחנו נדון – – <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> איתן, איתן. <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – מה קורה עם חברי כנסת כאלה מהקואליציה – – <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> איתן, איתן. <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – שלא מצליחים ליהנות ממנעמי השלטון. <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> איתן, העונש הגדול שלכם שאנחנו נחליט בקואליציה שאין קיזוזים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני – – – <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> אנחנו נשאיר אתכם – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני אומר לך, תעזוב, אתה כבר הפסדת, אתה ב-delay. כבר אמרתי שהניצחון הגדול שלנו הוא שראינו 120 היום. <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> ראית? <איתן כבל (המחנה הציוני):> ואני אגיד לך את זה עוד – – – <קריאות:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> חבר הכנסת, השר המיועד דרעי, תזכור, קודם כול אני מציע לך להעביר את הלשכה שלך לפה, וכנראה תוכל לעשות דיאטה, כי תצטרך לרוץ לפה כל הזמן. <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> יש לי חדשות בשבילך – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> זה – אחד. זה – – – <אריה מכלוף דרעי (ש"ס):> – – אנחנו נעביר את החוק הזה, ואז אני אשב בכנסת – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> חבר הכנסת, אני אומר לך, קודם כול זה יהיה – קודם כול כבר תגיד תודה, מראש, דואגים לך לבריאות. ואני אומר לכם, תקשיבו טוב-טוב, אתם תצטרכו להיות פה כל הזמן. ואני אומר, לסיום, אדוני היושב-ראש, כמה פעמים אפשר לקיים את סעיף 98? גם בדיקטטורה שלכם. גם בדיקטטורה, כמה אפשר יהיה 98? כל יום 98? כל שבוע 98? <עיסאווי פריג' (מרצ):> תשאל את – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> גם למרות הכול, עצם העובדה שאתם תהיו כאן כבר נפלה זכות בחלקנו. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <קריאה:> זחאלקה. <היו"ר יצחק וקנין:> אם כן, חברת הכנסת מרב מיכאלי. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני מוותר. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת מרב מיכאלי – איננה. חבר הכנסת נחמן שי. רבותי, אני מודיע שאחרון הדוברים יסכם את הדיון – חבר הכנסת זאב אלקין. הוא אחרון הדוברים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוא מוותר, מוותר. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת נחמן שי, גם אתה מוותר? חבר הכנסת זאב אלקין, בוא תסכם את הדיון, עשו לנו טובה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> נעבור להצבעה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר'ה, אתם לא תתפסו את אלקין לעולם, אני אומר לכם. ניסו לעשות זה – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני רוצה להגיד שזה לא היה על דעתי, זה היה פשטני מדי. <היו"ר יצחק וקנין:> כן, זה חובבני יותר. <קריאה:> יש לך שלוש דקות. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> לא, לא, לא, טעות, אין לי שלוש דקות. אני פה יושב-ראש ועדה, לכן תצטרכו לשמוע אותי הרבה זמן. אל תתרוצצו. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, יש לו זמן בלתי קצוב, הוא יושב-ראש ועדה והוא מציג בעצם את החוק, וזה לא שלוש דקות. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> אל תפתחו את האשליות. אדוני היושב-ראש, חברי השרים וחברי הכנסת, אני חושב שהכנסת הזאת, ככה, בתחילת דרכה, מתחילה להתעלות על עצמה. הרי תראו מה היה כאן בדיון הזה: הצלחתם, חברינו מסיעות האופוזיציה המיועדת – כן, ככה זה נקרא בשלב הזה – לקיים דיון של כמה שעות בבית הזה – על מה? על הקמת ועדה. הרי א. אני חושב שדיון באורך כזה על הקמת ועדה עוד לא היה בכנסת. היה בזמנו דיון, נדמה לי, על הקמת ועדה של רשות – – – <קריאה:> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> – – – על הקמת הוועדה של קארין אלהרר על רשות השידור. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> עכשיו, קארין בוודאי זוכרת את זה היטב, כי עד אז, בדרך כלל, כשהביאו מטעם ועדת הכנסת את הנושא הזה של הקמת ועדה, בדרך כלל הכנסת הצביעה – כן כן, לא לא – ותם העניין. כשהביאו את הוועדה של רשות השידור אז, עם קארין, קיימו דיון, אבל בוודאי לא בכזה היקף ולא בכזאת יסודיות. כן, זאת אומרת שהפעם הצלחתם להתעלות על עצמכם – – – <קריאות:> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> עכשיו תקשיבו, עכשיו תקשיבו – – – <קריאות:> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> עכשיו תקשיבו למה אתם מתנגדים. הרי אתם, יאיר, יחד עם עפר, הלכתם לבג"ץ ואמרתם: הייתכן שהם מקיימים את הדיון הזה בוועדה המסדרת? הרי לא יכול להיות – – <עפר שלח (יש עתיד):> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> – – זה לא רציני. זה לא רציני. עכשיו, הקשבנו לכם, אמרנו: צודקים, נכון, למה נעשה את זה בוועדה מסדרת? אפשר, אבל לא חייבים. <יאיר לפיד (יש עתיד):> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> אפשר ללכת, הרי – יאיר, היות שקראתי את הסעיף, ולא רק קראתי את הסעיף אלא התייעצתי עם היועץ המשפטי לכנסת – – <קריאה:> תמיד מקבל את המלצתו. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> – – וברגע שהמלצתו הייתה להקים ועדה מיוחדת, ואז אין לדעתו שום בעיה לדון בחוק הזה, הלכנו בנתיב הזה. <עפר שלח (יש עתיד):> למה לא להקים ועדת חוקה? <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> והפלא ופלא – – – <עפר שלח (יש עתיד):> מה מפריע להקים ועדת חוקה? <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> רק ועדת חוקה, כן? כל שאר – – – <עפר שלח (יש עתיד):> זה חוק-יסוד – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – למה לא להקים ועדת חוקה? <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> קודם כול, נקים גם ועדת חוקה, יחד עם כל שאר הוועדות הקבועות, כשיגיע הזמן. תקום ממשלה, תקום ועדת חוקה, עפר, אל דאגה. הכול יהיה בסדר, הכול יהיה בסדר. <עפר שלח (יש עתיד):> מה עם – – – של ניסן? <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> ניסן כרגע יושב-ראש ועדת הכספים, לאן אתה רוצה להעביר אותו? לחוקה בכוח? <עפר שלח (יש עתיד):> לא – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> לאן אתה רוצה להעביר אותו, לחוקה בכוח? למה אתה רוצה להעביר אותו לחוקה בכוח? הוא כרגע בכספים, מה הבעיה שלך? אל תדאג לו. אל תדאג לו, הוא מסתדר טוב איפה שהוא היום. אבל חוץ מזה, עפר, לא מספיק שאנחנו הולכים עכשיו לקיים את הדיון – אגב, אני כבר מודיע, שלא יהיה, ככה, ספק, אני אומר לפרוטוקול: לחברי אותה ועדה מיוחדת – בהנחה, אני מקווה, שהכנסת תאשר אותה עוד מעט – שלאחר פרק זמן מסוים שייקח לוועדה המסדרת להכריע, אני מניח שזה יהיה מאוד קצר אותה ועדה מיוחדת, ברגע שתקבל סמכויות לטפל בחוק, תתכנס הלילה. אז שלא יהיו ספקות – למי שעוד לא הבין, שיהיה מוכן לעבוד, ונעבוד במשך כל הלילה, לא תהיה בעיה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> בשמחה, בשמחה. אנחנו אוהבים, אנחנו חיות לילה. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> בוודאי, בוודאי – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> תודיע כבר על מועד תפילת ותיקין. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> נבלה יחד את הלילה. אגב, באותה הזדמנות, אם כבר אני ככה עושה סוגריים להודעות, מייד בתום ההצבעה הזאת תתכנס הוועדה המסדרת – יצא על זה גם זימון מסודר – ותדון בשאלה איזו ועדה צריכה לטפל בחוק הזה. אבל אני חוזר עכשיו לגופו של עניין. יאיר ועפר, אתם ביקשתם שתהיה ועדה – – <יאיר לפיד (יש עתיד):> לא, אנחנו רצינו – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> – – הנה, מקימים – – – <יאיר לפיד (יש עתיד):> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> יאיר, אם אתה חושב שלא רק זה שנשב בוועדת חוקה עוד מעט, ולא רק זה שניעזר ביועצת המשפטית של ועדת חוקה, גם נקרא לזה "ועדת חוקה זמנית", שכל מה שהיה ב"ארץ נהדרת" – ועדת חוקה זמנית בראשות זאב אלקין, זה הולך להתממש 100% – זה לא יכול להתממש 100%, רק 90%. 100% לא יהיה. <יאיר לפיד (יש עתיד):> אותי אתה הרבה יותר מצחיק מהם. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> 100% לא יהיה. אבל הלכנו כאן לנתיב שקיים בכנסת. הרי כשחוקקו את חוק הגיוס, אני לא זוכר – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> – – – אני לא זוכר שהתעקשתם שזה יהיה בוועדת חוץ וביטחון. <קריאות:> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> לא זכור לי שרציתם שזה יהיה בוועדת חוץ וביטחון. <קריאות:> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> כשחוקקו כאן חוק משאל עם, שהיה חוק-יסוד, גם היה בוועדה מיוחדת – אז זה לא הפריע. אז זה לא הפריע, נכון? אז מה קרה? הרי הוויכוח כאן עכשיו הוא לא על כמות הדיונים, הוויכוח הוא על עצם העניין, איזו ועדה תטפל בחוק הזה. הרי מה אתם מציעים באמת, שמי יעסוק בזה? ועדת חוץ וביטחון? ועדת כספים? הרי מה בדיוק ההצעה שלכם? לא הצלחתם להקים היום ועדת חוקה דרך הוועדה המסדרת. לא היה לכם רוב. קורה, לפעמים אין לכם רוב, קורה. תקלה מצערת, אבל קרה. אז מי אתם רוצים שיטפל בחוק? החוק כבר עבר בקריאה ראשונה. ועדת חוץ וביטחון הזמנית? ועדת כספים הזמנית? הוועדה המסדרת? <קריאות:> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> אתם בזבזתם שעות על שעות של דיוני הכנסת – על מה? על הפתרון הכי נקי והכי פשוט שיש, שהציע אותו היועץ המשפטי לכנסת, רק כדי מה, להראות שיש כאן אופוזיציה? לא חושב שזה יעזור. אתם יכולים לפנות – – – <יאיר לפיד (יש עתיד):> – – – להראות שיש קואליציה – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> יש כאן, בתוך הסיעה של המחנה הציוני, שרידים של סיעה שפעם הייתה הסיעה הגדולה בכנסת, שמאוד אהבה פיליבסטרים ליליים כדי להראות שיש כאן אופוזיציה. תשאלו אותם איך זה נגמר. תשאלו. <קריאה:> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> זה נגמר שאחרי 28 הם ירדו לשניים. ככה זה נגמר. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אז מה אתה אומר? <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> ככה זה נגמר. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> מה אתה רוצה? <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> ככה זה נגמר. מה אני רוצה? מאוד פשוט: שתהיו ענייניים. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> איפה אתה היית? איפה אתה היית אז? <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> אין לי בעיה, אין בעיה שתיאבקו נגד החוק שאתם נגדו – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> למי היית שייך אז? מה אתה מטיף מוסר? <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> – – אבל גם להיאבק נגד זה שהוא יטופל כדת וכדין בוועדה שתוקם לצורך זה, ועל זה לברבר ולדבר שעות? אין לכם מה לעשות? אין לכם מה לעשות? רק כדי שיראו שהייתם פה עד שעת ליל מאוחרת לדבר על זה? הרי אין לכם הצעה אחרת. <קריאות:> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> למה? ועדת חוץ וביטחון יותר טוב? כספים יותר טוב? מסדרת? <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> הלכתם לבג"ץ נגד זה. הרי על מה? על מה? <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> סתם לדבר, סתם להגיד: אנחנו פה, כי אנחנו נגד, נרים את הדגל. זה לא נגמר טוב לסיעות הקודמות שעסקו בזה, זה לא ייגמר טוב גם הפעם. אפשר להיות ענייני גם כשאתה מתנגד למשהו, והנה העובדה – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> שמחים שאתה דואג לנו – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> – – כשהקשבתי בקשב רב – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> סליחה, אנחנו הקשבנו לכם כמה שעות, אז תקשיבו לי כמה דקות. לא נורא, לא נורא. <קריאות:> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> פינינו לכם את המגרש, פינינו לכם את המגרש, לא הפרענו לכם כמעט, דיברו רק אנשי אופוזיציה – תקשיבו לי כמה דקות. הרי לצאת מפה אתם לא יכולים, כי תהיה הצבעה, אז תצטרכו להקשיב לי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – אין לך – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> עכשיו, שימו לב, אני מציע לכם – – – <קריאות:> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> – – – אני מציע לכם, לכו לפרוטוקול ותסתכלו על מה דיברתם; הרי לא יכולתם לדבר על הוועדה הזאת אפילו אותן שלוש דקות שהיו. רובכם המוחלט דיברתם על הכעס על הממשלה העתידית, ולמה היא גרועה, על ההסכמים הקואליציוניים ולמה הם גרועים, כי באמת לא היה פה על מה לדבר. אבל את השיא הזה, כן, של הדיון בכנסת על נושא שבכלל לא מקובל לקיים עליו דיון, ובוודאי לא בכזה אורך, בוודאי שברתם. אתם יכולים להיות גאים בזה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> ראש ממשלה עם תשעה מיניסטרים, נראה לך סביר? <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> אבל אי-אפשר – אבל אי-אפשר לא להתייחס – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> ככה אתם מנהלים את המדינה: ראש ממשלה עם תשעה מיניסטרים. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> מצוין. אז אני מציע לך, אראל, בוא לא נעשה כאן פיליבסטרים, נאשר מהר את החוק, תקום כאן ממשלה ויהיה ראש ממשלה שלא יהיה עם תשעה מיניסטרים – תהיה ממשלה מלאה. הרי אתם מעכבים את התהליך הזה כרגע, אתה בא אלינו בטענות? הרי זאת הבעיה – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> – – זאת הבעיה – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> אנחנו נקים את הממשלה בהרכבה המלא לאחר שיעבור החוק, והכול יהיה בסדר גמור. אבל אתם כרגע מעכבים אותו. ומותר להתנגד לחוק הזה. אלא מה, יש משהו שאני לא מבין: אני הלכתי ובדקתי קצת בארכיון, האם כשחוקקו את הסיפור הזה של 18 שרים, האם המחנה הציוני תמך. התברר לי שלא. היו חברים במחנה הציוני שאמרו: למה 18? למה לא 19? למה לא 20 ? למה לא 21? זה לא רציני – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> – – ותקפתם את התיקון הזה כשחוקקו אותו. עכשיו אתם תוקפים כשדוחים אותו. <קריאות:> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> תחליטו, אתם בעד 18 או נגד 18? הרי אתם יודעים שאם חס וחלילה, חס וחלילה, היה מתמזל מזלכם והייתם היום במצב שהייתם מנסים להרכיב ממשלה, איזה 18? איזה 20? ל-30 הייתם מגיעים ול-40, רק בכל מחיר להקים ממשלה. הרי אתם יודעים את זה מצוין. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני אגיד לך מה, אנחנו נגדכם. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> זאב, לא היינו באים – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> אז עכשיו הפכתם למגִנים הגדולים של המספר הזה? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אנחנו אלה שהיינו בכל מחיר – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> אומנם כשהוא ישב בממשלה של 22 זה לא הפריע לו, אבל הוא לפחות דיבר על 18. אתם דיברתם נגד 18, אז מה קרה לכם? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> תראו מה קרה: יאיר לפיד היה צריך לבוא לאופוזיציה כדי לגייר אתכם להיות תומכים של 18 שרים. תראו איזה מחיר הוא צריך לשלם כדי שתלכו אתו. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתם הלכתם לבחירות כי לא הייתה לכם משילות, מה השגתם בזה? <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> בשביל מה, לא חבל? לא חבל? לא יכולתם לתמוך בזה אז, כשהוא היה בממשלה? זה לא יפה. לא יפה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> איך אתה מנהל תשעה מיניסטרים? איך? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני יושב-ראש הוועדה, הבית השתכנע. הטיעונים פשוט – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> תן לי קצת ליהנות. אני כמה שעות הקשבתי. אדוני יושב-ראש האופוזיציה, רצוי לא לצאת כי יכולה גם לבוא הצבעה. דיברתם – מלבד הנושא הזה, של גודל הממשלה, שכפי שאמרתי אין פה ציניות יותר גדולה ממה שמדברים כאן בימים האלה – תקפתם על עוד כמה נושאים. דיברתם על הנושא הזה של החרדים. גם כאן, זה פשוט מרתק מאוד. אני רואה את יושב-ראש האופוזיציה המיועד ואת שרת המשפטים לשעבר משוחחים בינם לבין עצמם. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> נו, מה הבעיה שלך? תגיד, גם זה אסור? <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> לא, בהחלט רצוי. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> זה לא מופיע בהסכם הקואליציוני. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> לא, זה חלק מהרוטציה. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> פשוט אמרו לך לגרור זמן. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> אתם יכולים לספר היטב אחד לשני מי הבטיח לחרדים הכול, ועדיין לא התמזל מזלו אבל היה מוכן להבטיח הרבה יותר ממה שניתן בהסכמים האלה, ומי היה מוכן להבטיח להם הכול אבל לא התמזל מזלו והוא פשוט לא הגיע לאפשרות הזאת כדי להבטיח. זה בהחלט יכול להיות חילופי דברים וניסיון והערכה מאוד מאוד מעניינים. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> אבל לאחר מכן לשגר את חברי הכנסת שלכם ולתקוף את זה בשצף קצף, הרי אתם לא תעזו. אני מניח שלא נשמע את בוז'י הרצוג תוקף כאן בכל הכוח את ההסכמות עם החרדים, כי הוא חולם יום אחד להגיע אתם לאותן הסכמות. זה לא יקרה. אבל את חברי הכנסת ממפלגתו הוא ישלח לתקוף בוודאי. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> איך אתה מוכן על הגיור לוותר? מה אתה אומר לבוחרים שלך על הוויתור? <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> אני בנושא של הגיור, חבר הכנסת הרצוג, מוכן ללכת בדיוק לאותו סיכום שסיכמה עליו הממשלה שבה ישבת כשר הרווחה, ונדמה לי באותו זמן, אם זיכרוני לא מטעה אותי, אולי גם היית שר התפוצות באותה ממשלה. אחראי ליהדות התפוצות. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> לא. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> רק שר רווחה היית. זיכרוני מטעה אותי. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> לא, גם תפוצות, אבל לא נגענו בגיור. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> היית גם שר התפוצות, נכון? היית שר הרווחה והתפוצות, אחראי ליהדות התפוצות. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> זה לא היה גיור. לא נגעו בחוק הזה. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> מה זאת אומרת? תקרא הסכמים קואליציוניים שאתה היית חלק מהממשלה שהוקמה על הבסיס שלהם. בדיוק אותו דבר. החלטה על גיור – מופיע באותם הסכמים קואליציוניים. היית כמה שנים שר, זה לא הפריע לך. דיברת עם היהדות הרפורמית, היהדות הקונסרבטיבית, זה לא הפריע לך. אז כנראה מה שרואים מהכורסה של יושב-ראש האופוזיציה המיועד לא רואים מכורסת מיניסטר. אני מציע לכנסת לאשר את הרכב הוועדה, וניגש להעברת החוק. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת זאב אלקין, יושב-ראש הוועדה המסדרת. חברי הכנסת, נא לשבת. הקמת ועדה מיוחדת לדיון בהצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20). גם כאן, בסעיף הזה, יש פרץ אחדות בלתי מוסבר בבית. גם הממשלה וגם האופוזיציה ביקשו הצבעה שמית. אנחנו ערוכים, אכן, לביצוע ההצבעה השמית. גברתי מזכירת הכנסת, נא להתחיל. בבקשה, גברתי המזכירה. חברי הכנסת, נא לענות בקול רם, שנשמע. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – נגד טלב אבו עראר – נגד יולי יואל אדלשטיין – בעד מיכאל אורן – בעד דוד אזולאי – בעד ישראל אייכלר – בעד רוברט אילטוב – נגד אלי אלאלוף – בעד קארין אלהרר – נגד זאב אלקין – בעד דוד אמסלם – בעד אופיר אקוניס – בעד גלעד ארדן – בעד אורי אריאל – בעד זאב בנימין בגין – בעד זוהיר בהלול – נגד נאוה בוקר – בעד דוד ביטן – בעד מיכל בירן – נגד מירב בן ארי – בעד אלי בן-דהן – בעד נפתלי בנט – בעד יואב בן צור – בעד איל בן ראובן – נגד יחיאל חיליק בר – נגד איתן ברושי – נגד עמר בר-לב – נגד ענת ברקו – בעד יוסף ג'בארין – נגד באסל גטאס – נגד אילן גילאון – נגד שרון גל – נגד זהבה גלאון – נגד יואב גלנט – בעד גילה גמליאל – בעד מסעוד גנאים – נגד משה גפני – בעד יעל גרמן – נגד אבי דיכטר – בעד דני דנון – בעד אריה מכלוף דרעי – בעד צחי הנגבי – בעד יצחק הרצוג – נגד יצחק וקנין – בעד מכלוף מיקי זוהר – בעד חנין זועבי – נגד ג'מאל זחאלקה – נגד תמר זנדברג – נגד עבד אל חכים חאג' יחיא – נגד ציפי חוטובלי – בעד אורן אסף חזן – בעד דב חנין – נגד יואל חסון – נגד אחמד טיבי – נגד מנואל טרכטנברג – נגד מרדכי יוגב – בעד יוסי יונה – נגד שלי יחימוביץ – נגד חיים ילין – נגד משה יעלון – בעד איתן כבל – נגד אלי כהן – בעד יצחק כהן – בעד מאיר כהן – נגד משה כחלון – בעד חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – בעד עליזה לביא – נגד ציפי לבני – נגד אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת ז'קי לוי – בעד מיקי לוי – נגד יריב לוין – בעד אביגדור ליברמן – נגד יעקב ליצמן – בעד סופה לנדבר – נגד יאיר לפיד – נגד ינון מגל – בעד מנחם אליעזר מוזס – בעד ירון מזוז – בעד מרב מיכאלי – נגד אורי מקלב – בעד יעקב מרגי – בעד אראל מרגלית – נגד אברהם נגוסה – בעד משולם נהרי – בעד איילת נחמיאס ורבין – נגד בנימין נתניהו – בעד קסניה סבטלובה – נגד רויטל סויד – נגד ניסן סלומינסקי – בעד בצלאל סמוטריץ – בעד אוסאמה סעדי – נגד איימן עודה – נגד רחל עזריה – בעד דניאל עטר – נגד חמד עמאר – נגד רועי פולקמן – בעד שי פירון – נגד טלי פלוסקוב – בעד מאיר פרוש – בעד יעקב פרי – נגד עיסאווי פריג' – נגד עמיר פרץ – נגד נורית קורן – בעד יואב קיש – בעד איוב קרא – בעד מירי רגב – בעד מיכל רוזין – נגד מיקי רוזנטל – נגד יואל רזבוזוב – נגד יפעת שאשא ביטון – בעד יובל שטייניץ – בעד נחמן שי – נגד סילבן שלום – בעד עפר שלח – נגד איציק שמולי – נגד סתיו שפיר – נגד איילת שקד – בעד עאידה תומא סלימאן – נגד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי מזכירת הכנסת, אבקש לקרוא בשמות חברי הכנסת שלא ענו לך בסיבוב הראשון. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) חיים כץ – אינו נוכח אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, גברתי המזכירה. נא לספור את הקולות ולהעביר לי את התוצאות. חברי הכנסת, בעד ההצעה להקמת הוועדה המיוחדת – 60 קולות. נגד – 58 קולות. אין נמנעים. אני קובע כי ההצעה עברה. הוועדה המסדרת מתכנסת ברגע זה בחדר ועדת הכנסת לצורך קביעה לאיזו ועדה תועבר הצעת החוק שאישרנו בקריאה ראשונה. אני מכריז על הפסקה. הישיבה תחודש עם קבלת ההחלטה של הוועדה המסדרת במזכירות. <(הישיבה נפסקה בשעה 23:44 ונתחדשה בשעה 00:54.)> <הודעת יושב-ראש הוועדה המסדרת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מחדש את הישיבה. אני מתכבד להזמין את יושב-ראש הוועדה המסדרת חבר הכנסת זאב אלקין להציג את החלטת הוועדה. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הוועדה המסדרת קבעה בישיבתה היום, כי הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20) תועבר להכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדה המיוחדת שהכנסת הקימה היום לעניין הצעת חוק זו. הודעה זו אינה דורשת הצבעה. ואני מודיע כאן לפרוטוקול, הודענו את זה גם בכל האמצעים האחרים, שהוועדה המיוחדת תתכנס בשעה 01:00 באולם של ועדת החוקה ותתחיל את דיוניה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד ליושב-ראש – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המסדרת):> כמו כן, אדוני היושב-ראש, אני אחזור על מה שהודעתי בדיוני הוועדה המסדרת, שהוועדה המסדרת תתכנס גם היא במהלך הלילה אם זה יידרש לצורך השלמת הדיון בהצעת החוק האמורה, בהתראה של חצי שעה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד ליושב-ראש הוועדה המסדרת חבר הכנסת זאב אלקין. חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, כ"ג באייר תשע"ה, 12 במאי 2015, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 00:57.>