דברי הכנסת

דברי הכנסת חוב' ד' ישיבה ז' הישיבה השביעית של הכנסת העשרים יום שלישי, כ"ג באייר התשע"ה (12 במאי 2015) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5 נאומים בני דקה 5 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 6 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 7 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 7 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 8 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 9 מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): 10 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 12 מיקי לוי (יש עתיד): 13 מירב בן ארי (כולנו): 14 עיסאווי פריג' (מרצ): 14 זהבה גלאון (מרצ): 16 דב חנין (הרשימה המשותפת): 27 אורן אסף חזן (הליכוד): 28 חיים ילין (יש עתיד): 31 תמר זנדברג (מרצ): 35 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 36 איציק שמולי (המחנה הציוני): 37 מיכל רוזין (מרצ): 38 סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 42 יוסי יונה (המחנה הציוני): 42 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 43 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 43 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 44 יעל גרמן (יש עתיד): 45 אילן גילאון (מרצ): 46 רחל עזריה (כולנו): 47 אלי אלאלוף (כולנו): 48 רויטל סויד (המחנה הציוני): 51 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 52 נחמן שי (המחנה הציוני): 52 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 53 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 53 הצעות לסדר-היום 53 ציון מאה שנים לרצח העם הארמני 53 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 53 זהבה גלאון (מרצ): 54 דב חנין (הרשימה המשותפת): 57 נחמן שי (המחנה הציוני): 59 מיקי לוי (יש עתיד): 60 יואב בן צור (ש"ס): 62 ענת ברקו (הליכוד): 63 מירב בן ארי (כולנו): 66 תמר זנדברג (מרצ): 68 זאב אלקין (הליכוד): 68 הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20) 70 זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת): 71 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 82 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 87 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 101 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 103 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 107 מיכל רוזין (מרצ): 116 איציק שמולי (המחנה הציוני): 119 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 125 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 127 מאיר כהן (יש עתיד): 130 רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 132 זהבה גלאון (מרצ): 137 רויטל סויד (המחנה הציוני): 139 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 142 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 146 שי פירון (יש עתיד): 147 חיים ילין (יש עתיד): 148 שרון גל (ישראל ביתנו): 151 אילן גילאון (מרצ): 154 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 156 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 158 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 160 יעקב פרי (יש עתיד): 162 עיסאווי פריג' (מרצ): 165 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 168 תמר זנדברג (מרצ): 170 שר הביטחון משה יעלון: 172 עליזה לביא (יש עתיד): 173 חנין זועבי (הרשימה המשותפת): 177 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 181 יואל חסון (המחנה הציוני): 184 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 188 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 190 יואל רזבוזוב (יש עתיד): 194 יעל גרמן (יש עתיד): 197 שי פירון (יש עתיד): 200 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 203 קארין אלהרר (יש עתיד): 206 מיכל בירן (המחנה הציוני): 209 אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו): 211 דב חנין (הרשימה המשותפת): 214 עמיר פרץ (המחנה הציוני): 217 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 221 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 223 עפר שלח (יש עתיד): 225 איתן כבל (המחנה הציוני): 228 מיקי לוי (יש עתיד): 233 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 236 יאיר לפיד (יש עתיד): 243 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 245 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום כ"ג באייר תשע"ה, 12 במאי 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף ביקש להסיר את שמו מהצעות החוק הבאות: הצעת חוק הגנת ושיקום ים-המלח, התשע"ה–2015, פ/533/20; הצעת חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום (כפר-שלם), התשע"ה–2015, פ/207/20; הצעת חוק להבטחת דיור חלופי לתושבי גבעת-עמל, התשע"ה–2015, פ/166/20. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <נאומים בני דקה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נאומים בני דקה. כדרכנו אנחנו נצביע על מנת להירשם. אני מפעיל את ההצבעה לצורך ההרשמה. בבקשה, מי שמעוניין להשתתף בדיון שיצביע. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> בעד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת טיבי, שהפעם אתה בעד, אתה מוזמן, בבקשה, לפתוח את הדיון. אתמול נעלת אותו, היום אתה פותח אותו – משהו, איך שגלגל מתהפך לו. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> יש כאן מסר של היושב-ראש לגבי גישה חיובית והשכר בצדה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מאה אחוז. בבקשה, אדוני. דקה לרשותך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כן. תודה. אדוני היושב-ראש, היום נכחתי בבית-המשפט, בית-משפט השלום במגרש-הרוסים, במשפט. הלכתי אליו כי הוא תקדים. עומר שלבי מירושלים המזרחית, פעיל פלסטיני מוכר בעיר, נשפט והובא לבית-משפט בשל דברים שהוא כתב בפייסבוק. הוא הואשם בהסתה בפייסבוק, במיוחד בתקופה שבה נהרג מוחמד אבו ח'דיר, ודינו נגזר לתשעה חודשי מאסר בפועל ועוד חמישה חודשים על-תנאי. מדובר בתקדים, מה עוד שיש כאן אכיפה סלקטיבית: באותה תקופה שבה נרצח מוחמד אבו ח'דיר, דפי הפייסבוק של גולשים יהודים היו מלאים בהסתות, גם כשנהרגו שלושת הצעירים היהודים: "מוות לערבים", לרצוח, לשרוף, לגרש – לא באופן חד-פעמי. ולכן אכיפה סלקטיבית של מערכת המשפט, שמטרתה להפחיד ולהרתיע, היא דבר – יש פה דבר פגום – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – ופגיעה, והיא מוסר כפול, פוליטית, חוקית ומוסרית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת בן ראובן – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אייכלר. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> כבוד יושב-ראש הכנסת, עיינתי בדבריו של אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן אתמול לראשי הרשויות בדרום, ואני מצטט: "בעזה יש שלטון עצמאי שמתנהל כמדינה. יש ממשלה ותוכנית שנתית, גופי ביצוע וגופי בקרה. בתוך המעין-מדינה הזו יש ריבון שנקרא 'חמאס', והוא יודע לממש את הריבונות באופן גבוה. נכון לעכשיו, אין ל'חמאס' תחליף כריבון בתוך הרצועה". "התחליף ל'חמאס' הוא צה"ל וכאוס שלטוני". עד כאן דבריו. ואני רוצה לומר כך: ה"חמאס" היה ונשאר ארגון טרור, נקודה. עם זאת, המציאות, בשעה שאנו עוסקים בהקמת הקואליציה על כרעי תרנגולת, נעה ומתפתחת. אין באזורנו סטטוס קוו. ואני רוצה לשמוע ולהבין מממשלת ישראל מה אנחנו עושים, מעבר להכנות צבאיות – שם אני, אגב, רגוע – כדי למנוע ולהרחיק את העימות המתקרב. ואני אומר זאת כי אינני מזהה כיוון בנושא. ואולי גם נשמע משהו מקווי היסוד, מה הם כיווני העשייה של ממשלת ישראל, של ממשלת הימין הקיצוני שקמה לנו, בהקשר ליוזמות מדיניות במרחב האזורי הבוער והמייצר סיכונים מחד גיסא והזדמנויות מדיניות מאידך גיסא. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת בן ראובן. חבר הכנסת אייכלר – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת גטאס. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> מי זה חבר הכנסת אחרי – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, לפי הכלל – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גטאס. אני כבר פוחד. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – החשוב ביותר להגנת האזרח, כל אדם הוא חף מפשע עד שיוכח אחרת, אבל מבחינה ציבורית נפל השבוע דבר במדינת ישראל: פעם ראשונה שנחשף קשר, פרשת שוחד שבה מעורבת פרקליטת מחוז תל-אביב, מראשי שומרי הסף של שלטון החוק, ונפרצה חומת המגן של קשר השתיקה סביב מערכת המשפט והקשר שלה עם התקשורת. אם בזירה הפרטית פרשת העיתונאי פישר והפרקליטות שברו טבו, בזירה הציבורית המצב הרבה יותר קשה. כי קבלן שנסחט על-ידי עיתונאי וחוקר ועורך-דין ושוטר ופרקליט יכול לשלם כופר נפש ולצאת מזה, אבל מה יעשה ציבור, כמו הציבור החרדי למשל, שעיתונאים מוסריים כמו רונאל פישר וחבריו מוציאים עליו דיבה, מפרסמים בדותות, מסיתים את ההמון נגדם, מעלילים עליהם עלילות דמים על מיליארדים שהם גונבים וסוחטים מהמדינה. האם יש דרך חוקית להילחם בשופטים שפוסלים חוקים בלי סמכות חוקית, כמו ביטול חוק הבטחת הכנסה לאברכים, שבא להעניק להם שליש ממה שמקבל כל אזרח אחר שנמצא במצב הכלכלי שלהם בהבטחת הכנסה? מי יגן עליהם מפני הדיקטטורה המשפטית, ששולטת על-ידי חיבור קטלני בין תקשורת ועורכי-דין שמשולמים מכספי קרנות זרות ועוינות עם בתי-המשפט, שעובדים בשירותם של רודפי התורה ולומדיה? אני שואל שאלה: מתי נוכל לעשות בדרך חוקית, באופן חוקי, הפרדה מוחלטת בין מערכת המשפט למערכת התקשורת ובין מערכת המשפט למערכת הפרלמנטרית? הפרדת רשויות כפי שהדמוקרטיה מחייבת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת באסל גטאס. ואחריו – חבר הכנסת זוהיר בהלול. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בשבוע שעבר חגגה מפלגת בל"ד – ברית לאומית דמוקרטית – 20 שנה לייסודה, בנוכחות ובהשתתפות אלפים מהחברים ומהשותפים. לציון 20 שנה לייסודה של בל"ד אני רוצה לציין שהתוכנית הפוליטית שהגתה בל"ד – שהפכה, שהשפיעה על השיח הפוליטי בישראל בנושא השוויון האמיתי, שיושג דרך מדינת כל אזרחיה וכיבוד הזכויות הקולקטיביות של הערבים בתור מיעוט לאומי על-ידי אוטונומיה תרבותית – אותו פרויקט עדיין קיים ומשרה תקווה על העם שלנו, וגם על היהודים הישראלים. ואולי מתנת חגיגות 20 השנה הייתה הקמת הרשימה המשותפת, שזכינו שתקום ותאחד את כל התנועות הפוליטיות ותשיג הישג מרשים בבחירות האחרונות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. חבר הכנסת זוהיר בהלול – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> ד"ר טיבי, גם אני מביא סיפור אישי. כבוד היושב-ראש, הנא ענבתאוי היא אזרחית ישראלית שנולדה בעכו, עיר מגורי. אבל מה לעשות, היא הלכה אחרי נהמת לבה ובחרה את בחיר לבה מירדן. וכידוע לכם, אם אינני טועה, ואולי אני עדיין לא מעודכן, נכרת איזשהו הסכם שלום בין ישראל לבין ירדן. אבל מה לעשות והגורל התאכזר אליה ובעלה נפטר, ואז היא החליטה לחזור ארצה. היא קיבלה אזרחות, שני ילדיה לא. יש לה בת בשם רזאן, כיום בת 17, ובנה הוא יזן, בן ה-13. רשות האוכלוסין וההגירה בישראל לא הכירה בזכותם של הילדים להסתפח לאמם, ולכן הם עכשיו נתונים תחת חרב הגירוש מן הארץ. איך יכול להיות שמנתקים מטבור האם את שני ילדיה? ומה כותבים ברשות האוכלוסין וההגירה בישראל? בין השאר: "בקשתך שבסימוכין הועברה לבחינתי, ולאחר שקילת מכלול הנסיבות לא מצאתי מקום לאשרה, וזאת מאחר שמרבית שנותייך הבגירות התגוררת בירדן". בסיומו של מכתב הסירוב נכתב: "לא מצאתי כל טעם הומניטרי מיוחד המצדיק הסדרת מעמדם של הקטינים בישראל". אם איחוד הילדים עם האם שלהם הוא לא עניין הומניטרי, אז אינני יודע מהו עניין הומניטרי. העם היהודי הוא עם החמלה והצדק. היכן הצדק והיכן החמלה והיכן ההומניזם ברשות האוכלוסין וההגירה במדינת ישראל? אני מצפה בכיליון עיניים שיתמנה שר פנים בישראל, ואז אני מאוד מקווה שרחמיו ייכמרו לנוכח המצוקה הטרגית הזאת של משפחה שנקרעת ונגדעת. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. מכלוף מיקי זוהר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ג'בארין. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> כוחה של דמוקרטיה בא לידי ביטוי באופוזיציה הלוחמת שלה. כוחה של דמוקרטיה בא לידי ביטוי בביקורת החשובה שלה כלפי הקואליציה. כוחה של דמוקרטיה בא לידי ביטוי בהד הציבורי שנוצר עקב פעולות האופוזיציה והתקשורת. אבל הפיליבסטר פתטי. הציבור לא אוהב ולא מעריך טרחנים. הציבור גם לא אוהב וגם לא מתחבר לפתטיות. הציבור מעדיף נבחרים מעניינים, נבחרים שהם, ככה, נותנים איזה דברים, ככה, מגניבים כאלה. <מיכל רוזין (מרצ):> איפה – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <קריאות:> – – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אבל הפיליבסטר? פתטי. בזמן שבוז'י ויאיר רבים כל הזמן למי יש יותר גדול – – – <קריאות:> לא היית אתמול כל הלילה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אני אתן לכם הבהרה. כל ניסיון שלכם באופוזיציה הוא עוד ניצחון מזהיר שלנו, הקואליציה. <מיכל רוזין (מרצ):> כל הכבוד, איזה יופי. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> והציבור? אוהב "ווינרים". <מיכל רוזין (מרצ):> בטח. <מיקי לוי (יש עתיד):> ניפגש בוועדות – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר. חבר הכנסת יוסף ג'בארין. <מיכל רוזין (מרצ):> ראש הממשלה "ווינר", בגלל זה הוא מפחד מכם, חברי הליכוד. <תמר זנדברג (מרצ):> מכלוף מיקי זוהר, כל הכבוד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתם באמת גורמים לו לתחושת ניצחון עם כל הצעקות הללו. <קריאה:> זאת המטרה. <מיכל רוזין (מרצ):> אם "ווינר", מי שיש לו גדול יותר, אז בבקשה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. חבר הכנסת יוסף ג'בארין – בבקשה, אדוני. אחריך – חבר הכנסת מיקי לוי. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נו, חברים, נרגענו. בבקשה, אדוני. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> נושא שונה אבל קשור. אנחנו בענייני שמות. כבוד היושב-ראש, בדיוק קיבלתי את תעודת חבר הכנסת, וכמו בתעודה המגנטית שקיבלתי, הייתי מאוד רוצה שהשם יהיה כתוב גם בשפה הערבית. אז אם הפרוצדורה באמת תאפשר את הדבר הזה, זו תהיה הכרה מאוד חשובה. חשוב לי לראות את השם גם בשפה הערבית. אבל זה לא הנושא. אני רוצה לומר שהייתה לנו פגישה בסיעה המשותפת לפני כשעה, והדגשנו שהנושא של איום בהריסת בתים ביישובים הערביים הולך ונהיה הנושא המרכזי, שהוא מבחינתנו בבחינת פצצה מתקתקת לתקופה הקרובה. לכן, הדרישה שלנו מהשרים הנוכחיים, אבל גם מהשרים שייכנסו או-טו-טו למשרדיהם, היא להקפיא את החלטות ההריסה של בתי משפחות ערביות שמתגוררות פשוט על אדמות פרטיות. בכל המקרים הללו ניתן להסדיר את הנושא, יש ועדות מקצועיות שעובדות על הנושא, ואנחנו דורשים להקפיא את ההריסה עד שיוסדר הנושא במסגרת הוועדות ותוך דיאלוג עם הנהגת הציבור הערבי. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. אני מזמין את חבר הכנסת מיקי לוי. אחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ככל שנוברים בהסכמים הקואליציוניים מבינים את גודל השערורייה וחוסר האחריות של ראש הממשלה עם שותפיו הקואליציוניים. בהסכמים עם ש"ס – וזו רק דוגמה קטנה – שונו הקריטריונים לדיור בר-השגה לזוגות צעירים, הוחזר למקום הראשון הקריטריון המבזה: ותק בנישואין. ומה זה אומר, מה זה אומר עלינו? שמי ששירת ב"צוק איתן", שמי ששירת ב"עופרת יצוקה", שמי שמסכן את חייו למען תקומת ישראל, חוזר חזרה, ויש מישהו שהתחתן בגיל 18 ויש לו אפשרות לקבל, עם אותם קריטריונים עדיפים – על-פני זה ששירת, הלך לאוניברסיטה ושילם מסים. זה מה שאנחנו רוצים לשדר לציבור הרחב? זוהי בושה וחרפה. מה הוכיח לנו ראש הממשלה נתניהו? שאבדו הערכים, שאבדה היושרה, שאבד המוסר. אדוני חבר הכנסת משה כחלון, המיועד לשר האוצר, אני קורא לך שלא לתת לסעיף השערורייתי הזה לעבור. אדוני חבר הכנסת יואב גלנט, האלוף יואב גלנט, המיועד לשר השיכון, איך אתה תסתכל בעיניים של הלוחמים שלך? מה תסביר להם: יש כאלה שבגיל 18 עדיפים עליך? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מסיים, אדוני. אני קורא לחברי הכנסת של כולנו ושל הליכוד להעביר את המסר למנהלים שלהם, לראשי המפלגות: אל תיתנו לסעיף המבזה הזה לעבור, כי אנחנו בוגדים בזוגות הצעירים שלנו ובלוחמי צה"ל. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. חברת הכנסת מירב בן ארי, ואחריה – חבר הכנסת פריג'. <מירב בן ארי (כולנו):> תודה, כבוד היושב-ראש, היום התברר לי כי מורי היל"ה, מי שמכיר, שמתעסקים בקידום נוער, הכריזו על סכסוך עבודה מול המעסיק שלהם, רשת "עתיד". המורים, כמובן, מתלוננים על כך שלא נועצו בהם כשקיצצו להם את שעות העבודה. כמובן, בהתאם להחלטה שלהם לפתוח בסכסוך עבודה, נסגרו שמונה מרכזי נוער של היל"ה, גם בחינוך החרדי בבית-שמש, גם במגזר הערבי במג'ד-אלכרום ובביר-אלמכסור, וגם כמובן במגזר היהודי, בחדרה ובמקומות נוספים. כלומר, הפגיעה היא בכל סוגי האוכלוסייה בארץ, והמשותף לכולם זה הנוער הנושר. אני קוראת מפה לשני הצדדים לנסות לפתור את הסכסוך בהקדם, וכמובן, אם הסכסוך לא ייפתר – להעלות את זה לוועדת העבודה והרווחה כדי לנסות לפתור את הסכסוך ולתת פתרון לאותם שמונה מרכזים שנסגרו היום. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. אני מזמין את חבר הכנסת עיסאווי פריג'; בבקשה, אדוני. אחריך – חברת הכנסת זהבה גלאון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, אנחנו בסיעת מרצ החלטנו להקריא היום מעדויות "שוברים שתיקה". אני בחרתי להקריא עדות של אזרח פלסטיני מתוך עזה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> את השקרים. את הפטנטים שאתה מכיר – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> ויסאם שחייבר מספר על הטיל שנורה על גג ביתו והרג את בתו בת השמונה ושני אחייניו בני השבע והעשר בעת שהאכילו יונים בשובך. <קריאות:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> "אשתי הכינה אוכל לארוחה של שבירת הצום היומי של רמדאן – – – חיכינו לשמוע את המואזין קורא – – – ומכריז על שבירת הצום. הילדים הקטנים שלי ושל האחים שלי יצאו לשחק בשכונה. לא חשבנו שיש סיבה למנוע מהם לשחק בשכונה כי המצב היה שקט, ואין פרדסים או שטחים חקלאיים קרובים לשכונה שהצבא עלול להפציץ. ישבתי בבית וקראתי בקוראן כשפתאום שמעתי פיצוץ חזק. בהתחלה חשבתי שהפיצוץ היה ברחוב או בבית של השכנים, אבל מהר הבנתי שהפיצוץ היה ממש בגג של הבית שלי. לא האמנתי שהבית שלי הופצץ. יצאתי במהירות מהבית ועליתי במדרגות אל הגג. הכול היה מלא עשן ואבק. כשהעשן והאבק התפזרו נחרדתי למצוא" – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – "את הילדים שלי ושל האחים שלי. ראיתי ערימה של חמישה ילדים ממש שוכבים אחד על השני. היו שם הילדים שלי, עודאי, בן 15, ואפנאן, בת שמונה, ואתם האחיינים שלי, וסים, בן שבע, ובאסל וג'יהאד, בני עשר." <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> "הייתי בהלם." אתר "בצלם". תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חברת הכנסת זהבה גלאון – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת דב חנין. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, אני מבקשת לקרוא עדות מתוך הדוח של ארגון "שוברים שתיקה" שפורסם לפני ימים מספר, דוח של עדויות של חיילים ששירתו ב"צוק איתן". <שרון גל (ישראל ביתנו):> לכאורה. <זהבה גלאון (מרצ):> יחידה: חי"ר, אזור: דרום רצועת-עזה, דרגה: לא לפרסום. "היה כוח שזיהה שתי דמויות" – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, זה גובל בצנזורה צבאית. <זהבה גלאון (מרצ):> – – "הולכות בתוך מטע חקלאי בערך 800" – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> את עוברת עבירות של ביטחון המדינה – מה שאת עושה. את אמורה לדעת את זה, את פה – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת. <מיכל רוזין (מרצ):> מה? – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה, גברתי, חברת הכנסת גלאון, אני אוסיף לך ודאי את הזמן. חברי הכנסת, קודם כול אלה שהרימו ידיים, אני הודעתי כבר למזכירת הכנסת שהרשימה סגורה. היו כמה חברי כנסת שהרימו ידיים – אתה רשום, חבר הכנסת חמד עמאר, אתה ברשימה. כל מי שרשום ידבר. זה גם פטנט טוב – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתם ה"ווינרים". <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זה גם פטנט טוב: במקום לקרוא קריאות ביניים – – <קריאות:> – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – להירשם לדיון ולומר את הדברים שיש לך לומר. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת. מיקי זוהר, אתה דיברת; חבר הכנסת חזן, להבא תירשם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן, מכלוף מיקי, אנחנו – – – מאוד. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> כל הכבוד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', רק זה עתה דיברת, למה אתה מפריע לחברת הכנסת גלאון? גברתי, את מקבלת דקה. נא לעמוד, באמת, במסגרת הזמן. <זהבה גלאון (מרצ):> "היה כוח שזיהה שתי דמויות הולכות בתוך מטע חקלאי בערך 800–900 מטר מגזרת הכוח. אלה היו שתי בחורות שהלכו בתוך המטע החקלאי. המפקד ביקש לזהות: מה אתה רואה, ולהחליט אם הן מופללות או לא" – זה היה בצהרי היום – "כוחות התצפית לא ראו טוב אז המפקד העלה מזל"ט לאוויר שיראה את זה ממש מלמעלה, והמזל"ט הפליל. הוא זיהה אותן עם פלאפונים, מדברות, הולכות. הכווינו לשם כלי טיס, על הבנות האלה, והרגו אותן. אחרי שהן הופללו הייתה לי הרגשה שזה חארטה. – – – אחרי זה המפקד אומר למפקד הטנקים ללכת לסרוק את המקום ושלושה טנקים הולכים לבדוק" את השטח. הם רואים את הגופות, "הם סורקים את הגופות," אלה היו "שתי נשים מעל גיל 30. גופות של שתי נשים ואין עליהן נשק." <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <זהבה גלאון (מרצ):> "הוא חזר" והמשכנו הלאה. הלכתי לבדוק, "והן נספרו כמחבלות". הן נורו אז ברור שהן נספרו כמחבלות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. תודה לחברת הכנסת גלאון. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת חזן. <שרון גל (ישראל ביתנו):> כמה שנאת ישראל יש – – – תתביישו לכם. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני חושב שהכנסת מקום קצת יותר מכובד – – – את האפיקים של – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ששש. <שרון גל (ישראל ביתנו):> תתביישו לכם. תתביישו לכם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אנחנו לא נתבייש. <קריאה:> מה זה הסגנון הזה? <מיכל רוזין (מרצ):> אנחנו דואגים למדינה הזאת יותר ממך – – <קריאה:> מה זה הסגנון הזה? <שרון גל (ישראל ביתנו):> תתביישו לכם. <מיכל רוזין (מרצ):> – – ממה שאתה מוביל אותנו – להכחדת המדינה היהודית – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> חבורה של שונאי עצמכם. תתביישו. <מיכל רוזין (מרצ):> – – והדמוקרטית. זה מה שאתה עושה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> מילא שתומכי הטרור אומרים את זה, אבל אתם במרצ? <מיכל רוזין (מרצ):> זה מה שאתה עושה. זה מה אתה עושה. אתה מכחיד את המדינה שלנו. <שרון גל (ישראל ביתנו):> חבורה של – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אין שכל – אין דאגות. לא נורא. <קריאה:> מה, אתה מחלק – – – טרור? מה, אתה מחלק צל"שים? <מיכל רוזין (מרצ):> לא נורא, לא נורא. אין שכל – יש צעקות. <קריאה:> אתה מחלק צל"שים? נו, תפסיק. תפסיק. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אין לי טענות אליכן, יש לי טענות אליה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. תודה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – – אפשר להכפיש את צה"ל? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מתפתה אפילו לרשום את זה כבר כנאום בן דקה. <מיכל רוזין (מרצ):> אולי תשאל בצה"ל – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת רוזין – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> בושה וחרפה, לעמוד פה ולהקריא דברים כאלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – יש לך עוד מעט דקה לדבר, לקרוא עדות – מה שאת רוצה. חבר הכנסת שרון גל – כנ"ל. בבקשה, חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> משתפי פעולה עם האויב הערבי. הג'יהאד הפאשיסטי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת שרון גל. <מיכל רוזין (מרצ):> אתה גזען, פאשיסט – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> חצופים, חצופים אתם. <מיכל רוזין (מרצ):> אתה גזען ופאשיסט. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אתם פושעים. אתם פושעים. אתם פושעים אתם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת שרון גל, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> חצופים אתם. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> אתם פושעים אתם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת רוזין, אני קורא גם אותך לסדר בפעם הראשונה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> חבורה של פושעים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> חבורת משת"פים אתם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת שרון גל, חבר הכנסת שרון גל – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> חבורה של משת"פים אתם. חבורת משת"פים. <קריאה:> חתיכת פאשיסט. <שרון גל (ישראל ביתנו):> תתביישו לכם. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> גזען ופאשיסט. <שרון גל (ישראל ביתנו):> חיילי צה"ל מסתכלים עליכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, חבר הכנסת שרון גל, אני קראתי אותך לסדר. אני קורא אותך לסדר בפעם השלישית. נא לצאת מן האולם. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – – משת"פים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מסית – – – שנאה – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> חבורה של משת"פים. <מיכל רוזין (מרצ):> גזען, פאשיסט – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> חבורה של משת"פים. <תמר זנדברג (מרצ):> גזען, פאשיסט – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – – גרבוז, וקוראים לו גזען. (חבר הכנסת שרון גל יוצא מאולם המליאה.) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת שרון גל, אני ממליץ גם על כוס מים מאחורי המליאה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כוס וודקה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, חבר הכנסת דב חנין, בתקווה שסיעת מרצ לא תפריע לך. בבקשה, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש, היום התקיים בכנסת כנס מיוחד נגד הגזענות, ואירחנו בו יוצאי אתיופיה, מנהיגים של המחאות החברתיות שנשמעו בחברה שלנו. אדוני היושב-ראש, זה קול שחייב להישמע בכנסת – קול של מחאות, עדויות קשות, דרישות. אני מברך את כל חברי הכנסת שהיו, ואני מצטער על אלה שנעדרו. אדוני היושב-ראש, המסקנה הברורה מהכנס הזה היא שחייבים לחזק את הפיקוח הפרלמנטרי על פעולות הממשלה ועל מחדלי הממשלה בכל הנוגע להתייחסות לקהילות יוצאי אתיופיה בישראל. אני מצרף את קולי ואת קולם של אלה שהגיעו לכנס הזה לדרישה להקים – לדרישתו של חברנו חבר הכנסת נגוסה – להקים ועדת חקירה פרלמנטרית שתפקח ותעקוב אחרי הדברים. ובשולי הדברים שנאמרו עכשיו, אני מברך על הקראת הדוחות של "שוברים שתיקה" כאן בכנסת. אני מציע לכל חברי הכנסת לקרוא אותם; לקרוא ולחשוב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> כשמסרבים לשמוע זה לא משנה את המציאות. יענה שטומנת את ראשה בחול היא יענה עיוורת; זה נכון גם לבני-אדם, כולל חברי כנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת חזן – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת חיים ילין. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני חשבתי לעמוד לדבר פה בנוכחותך, כבוד היושב-ראש, ובנוכחותכם, חברי הכנסת, על הרשלנות בהדלפות החוזרות של בחינות הבגרות, בייחוד לנוכח מה שקרה אתמול – החלפת הבחינות והסבל של התלמידים שמשלמים את המחיר. אבל כשאני עומד פה ושומע את חברי הכנסת, שאני מתבייש להגיד שהם חברי, ולפתע אני מתבלבל – כאילו אני נמצא בפרלמנט של הרשות הפלסטינית. אני נבחרתי ועמדתי פה יחד עם כולכם ב-31 במרס ואמרתי "מתחייב אני", והתכוונתי למדינת ישראל, ובאותו הרגע, באותה נשימה, גם לחיילי צה"ל, שחלקם, הגיבורים אחינו ואחיותינו, יושבים פה ומביטים עלינו. אני פשוט מתבייש. אני לא יודע איפה להתחיל ואיפה לסיים. הנושא הזה הוא לא רק עניין של ביטחון המדינה. הזילות שבה אתם מרשים לעצמכם, בשעה שאתם ישנים בשקט בלילה, כשהחברים שלנו, הילדים האלה, מחרפים נפשם כדי שאנחנו נוכל להרשות את זה לעצמנו – אתם עומדים פה ומקריאים סיפורים בדיוניים, בדיות ושקרים שכאילו נתלשו מאיזה תסריט סתמי של סדרה שאתם מעוניינים לצפות בה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני לא אעבור על זה בשתיקה. במילה אחת אני רק אסיים: תיקחו את עצמכם, תביטו במראה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> זה איום? <אורן אסף חזן (הליכוד):> גם את, חברת הכנסת גלאון. <מיכל רוזין (מרצ):> זה איום או הבטחה? <אורן אסף חזן (הליכוד):> גם את, חברת הכנסת גלאון. <מיכל רוזין (מרצ):> זה איום או הבטחה? מה זה "לא אעבור על זה בשתיקה"? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני במילה אחת – את יום-יומיים פה לפני – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אולי – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מתבייש בך. אני מתבייש בך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – ל"שוברים שתיקה" – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – לחבר הכנסת חזן. <מיכל רוזין (מרצ):> מה זה "לא אעבור על זה בשתיקה"? הוא מאיים עלינו במליאה? <זהבה גלאון (מרצ):> מה זה אומר שלא תעבור על זה בשתיקה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג. <זהבה גלאון (מרצ):> מה זה אומר שלא תעבור על זה בשתיקה? תשלח לנו מישהו – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> תשלחי את החברים שלך מ"שוברים שתיקה". <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הוא רוצה לשבור שתיקה, חברת הכנסת גלאון, כן. בבקשה, חבר הכנסת חיים ילין. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> הוא השר לענייני שבירת שתיקה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בדיוק. בבקשה, אדוני, דקה לרשותך. נא לא להפריע לדוברים. <חיים ילין (יש עתיד):> טוב, אני חייב להודות שאני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תתחיל מ"אדוני היושב-ראש", זה יעזור לך להירגע. <חיים ילין (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אולי תרגיע אותי, למדת קצת פסיכולוגיה, אולי תעזור לי, כי אני פשוט לא מבין, לא מבין את הדיון. אני רציתי לדבר על הכנס שהיה היום בבוקר, שדב חנין ארגן, ואני רוצה להתחבר גם לדיון פה, למה שנאמר פה על "שוברים שתיקה" ועל מי אוהב יותר את מדינת ישראל. שתי עדויות היו היום – אני חייב להודות שאני בכיתי שם: אחת של קטוע רגל, בחור אתיופי שאיבד את הרגל ברצועת-עזה; השני – מפקד מגלן, ארבע וחצי שנים בקבע. ואתה צריך לשמוע אותם. זאת אומרת, לא אתה צריך לשמוע אותם – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <קריאות:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> מה קורה לך, אתה לא בשב"כ. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני לא מבין – – – <קריאות:> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מבין שכואב לך, זה בסדר. אני מבין, זה בסדר. <קריאה:> מאוד כואב לי. <חיים ילין (יש עתיד):> אורן, אני בדרך כלל לא עונה אבל תקשיב למה שאומרים; לא מה שהן אומרות. מה שאני אומר, כי עכשיו אני נואם. מה אתה מתווכח אתי? <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מתבייש גם במה שאתה אומר. <חיים ילין (יש עתיד):> כן? במה אתה מתבייש? אתה לא מקשיב, במה אתה מתבייש? אני לא מבין במה אתה מתבייש. אני מספר לך – תקשיב, אתה יודע, אני לא רוצה להביא את השפה של הרחוב פה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני ישלים את דבריו. <חיים ילין (יש עתיד):> על מה אתה מדבר? שני חיילים אתיופים באו לדבר היום. תאמין לי, הם נתנו את החיים שלהם למען עוטף-עזה. על מה אתה מדבר? אבל מה זה שייך? <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – שהחברים שלך באופוזיציה שכנראה שכחו. <קריאה:> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תקשיב – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תיקח 30 שניות ותלמד כלל חשוב: אל תדבר עם חברי כנסת מעבר למיקרופון. <חיים ילין (יש עתיד):> אני אומר לך בשיא הרצינות: יש לי בעיה עם מי שלא מקשיב ומתלהם על משהו שבכלל לא שייך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעיה משותפת שלנו. אז תשלים את דבריך, בבקשה. <חיים ילין (יש עתיד):> אז אני לא מוכן להשלים עם זה. מה אני אעשה? אני אומר לך שהצעירים האלה, שבאו לדבר היום בגובה העיניים, הם – עזבו כסף, עזבו ועדות; כל מה שהם רוצים זה שיסתכלו להם בעיניים ויקבלו אותם לחברה. הם מתחננים להיות חלק מהחברה, ואנחנו זורקים אותם. אני אומר לכם, אנחנו. הם מאשימים את המדינה אבל המדינה זה אנחנו, זה כל התושבים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת – – – <חיים ילין (יש עתיד):> תרשה לי שנייה, הוא לא נתן לי לדבר בכלל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה כבר – תאמין לי שכל הזמן – – – <חיים ילין (יש עתיד):> הדבר החשוב ביותר, אורן חזן וכל מי שנמצא פה: מלחמה זה דבר אכזר, ואנשים פועלים לפעמים בשביל להציל את החיים שלהם ואי-אפשר לשפוט אף אחד שהיה בקרב. אבל צריך לשפוט דבר אחד: באחריות ראש הממשלה וכל הממשלה להוביל למצב כזה שלא יהיו עוד מלחמות, ועל זה צריך להילחם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ילין. חברת הכנסת תמר זנדברג. אחריה – חבר הכנסת סעדי. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה, אדוני היושב-ראש. "כשאנחנו הגענו ביום שישי, זה היה אחרי שידענו שבאזור לא אמורים להיות אנשים, גם כי חילקו כרוזים, ובעיקר כי לא נשאר שם הרבה מהשטח. התותחנים וחיל האוויר עשו שם עבודות ניקיון. אני ציני, לא נשאר שם הרבה. כשנכנסנו לעזה" – בעבר – "היה D9 וכולם נוסעים אחריו. במבצע הזה החליטו לעשות משהו אחר: פשוט להיכנס כמו מתקפה – – – נוהלי הפתיחה באש היו מאוד מאוד מקילים. אני לא אגיד: כל דבר שזז ירו בו, אבל גם לא עלו לאישור. לא היה דבר כזה לעלות לאישור. פשוט לירות" – – – ירי – "מא"גים, וגם לשחרר פגז לא הייתה שום בעיה – – – מספיק שתותחן רואה משהו בחלון" – של בית – "והוא לא בטוח מה זה, אז יורים". זו עדות מ"צוק איתן", מאזור העיר עזה, של חייל ביחידת השריון, שנאספה על-ידי ארגון "שוברים שתיקה". אני רוצה את השניות שנותרו לי לנצל כדי לומר שהדוח של ארגון "שוברים שתיקה" הוא לא דוח של מקרים חריגים או יוצאי דופן. זה דוח שמצביע על מדיניות של צה"ל, וכל מי שכאן שחיילי צה"ל וצה"ל יקרים לו, צריך לשאול את עצמו מה קרה ומה נהיה שהגענו למצב שבו הוראות פתיחה לאש עמומות ומתירניות. כל דמות בשטח היא בגדר אויב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <תמר זנדברג (מרצ):> צה"ל עוסק בהחרבת מבנים כדי לסכל איומים ללא קשר לסיכון שנשקף לכוחות בשטח. ירי סתמי, כחלק ממשחק או התערבות ביחידה, כנקמה, השחתת רכוש וביזה – זה הפך לדבר שבשגרה עבור רבים מן הכוחות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אני ממליצה לכולם, וקודם כול לחברי הכנסת, לקרוא את הדוח של "שוברים שתיקה", קודם כול כדי לדעת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחברת הכנסת זנדברג. חבר הכנסת סעדי, אחריו – חבר הכנסת שמולי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום בבוקר נורה למוות צעיר מהכפר ג'לג'וליה בשם מוסטפא פיומי. זהו לא הקורבן הראשון וגם לא האחרון, לצערנו, באזור הזה. בכפר ג'לג'וליה, במרכז הארץ, נורו למוות אנשים רבים. גם באזור המשולש, בטירה, בג'ת. גם ירו לעברה של חנין ראדי, שכל אשמתה שניסתה לארגן מרתון לנשים בטירה. ירו על הרכב שלה. כמובן, המשטרה הוציאה היום הודעה לעיתונות שהמשטרה הייתה באזור, פתחה בחקירה, אבל אני כבר אומר לכם שמניסיוננו, עשרות מקרים כאלה של ירי ושל רצח נגמרים בלא הגשת כתבי אישום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אנחנו מבקשים וביקשנו מהמשטרה לאסוף את הנשק הבלתי-חוקי במגזר הערבי. אנחנו יצאנו במבצע שקוראים לו בערבית: (אומר בערבית: די לאלימות, הנשק הורס אותנו). די לאלימות. די לאלימות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת סעדי. חבר הכנסת שמולי. סנסציה – עברת צד. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> לעת עתה. אבל שלא יפרשו את זה בצורה לא נכונה, אדוני היושב-ראש. <קריאות:> עברת לצד ימין? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תלוי בהשוואה לאיזה דובר. בבקשה, חבר הכנסת שמולי. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> באופן זמני. אדוני היושב-ראש, ראשית, אני רוצה לנצל את הדקה הזאת לברך את אחד מהאבות שלי בכנסת הקודמת, אילן גילאון, שחוגג היום יום-הולדת, כמדומני. זאת הזדמנות טובה להגיד לך תודה על כך שאתה קודם כול בן-אדם. <קריאות:> איפה העוגה? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני רוצה, ברשותך, אדוני היושב-ראש, גם כן להעלות את העניין של הקריטריונים בדיור למשתכן. בסעיף 93 בהסכם הקואליציוני בין ש"ס לליכוד מופיע שינוי בקריטריונים בדיור למשתכן: 5,000 דירות שניתנות במחיר מסובסד. עכשיו, אני רוצה לומר לכם: נכון, יש בעיות דיור במגזר החרדי וגם שם צריך לבוא ולעזור, אבל להגיד שכל הדירות יינתנו לפי הקריטריון המפלה הזה, זה פשוט עיוות. ואני מצפה גם מסיעת כולנו וגם מהח"כים הצעירים בליכוד, שאנחנו שותפים לאותן בעיות – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – להסתכל על האנשים בדור שלנו ולא לאפשר את הדבר הזה. לא לאפשר את הדבר הזה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת שמולי. חברת הכנסת מיכל רוזין. אחריה – חברת הכנסת סופה לנדבר. <מיכל רוזין (מרצ):> "נכנסנו לשכונה עם פרדסים, שזה הכי מפחיד." היו – "מלא סיפורים על מנהרות, מטענים, מחבלים שיכולים לצאת לך מפרדסים. אתה נכנס, אתה יורה המון לנקודות חשודות. אתה יורה למלא שיחים, מלא פרדסים, מלא בתים שפתאום צצים לך. אתה דופק צרור ולא חושב פעמיים." <אורן אסף חזן (הליכוד):> מיכל – – – <מיכל רוזין (מרצ):> "ביום הראשון יש את האתוס הזה על ה'חמאס'. אתה בטוח שאתה נכנס וכל הטנקים עולים באוויר. אחרי 48 שעות שאף אחד לא יורה עליך והם כמו רוחות רפאים, אתה מבין שהמצב בשליטה. ואז התחילה הבעיה שלי שם" – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> תגידי, מה זה. אני לא מבין, אני קצת מבולבל. <מיכל רוזין (מרצ):> – – "כי הוראות הפתיחה באש הרשמיות היו: כל מי שנמצא שם – מת. כל מה שאתם רואים שזז בשכונות שאתם נמצאים בהן – לא אמור להיות שם" – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, מדובר בשטויות שאומרים חברי הכנסת. <מיכל רוזין (מרצ):> – – "האזרחים יודעים שהם לא אמורים להיות שם. בגלל זה, כל מי שאתם רואים שם – אתם הורגים אותו"; כך מעיד סמל ראשון ביחידת שריון. אני רוצה לומר – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אנחנו לא רוצים לשמוע מה שיש לך לומר יותר. <מיכל רוזין (מרצ):> – – שאנחנו לא באים בטענות לחיילים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> את דיברת יותר מדי. <מיכל רוזין (מרצ):> הם בני-הזוג שלנו, וההורים שלנו, והחברים שלנו, ולצערנו גם הילדים שלנו, שצריכים ללכת ולשרת ולהיות במלחמות – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני לא מאמין לך, את יודעת את זה? <קריאה:> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> תדברי בכבוד – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – ולהיות במחסומים – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – ולהגיע למקומות שאף אחד מאתנו לא רוצה להיות בהם. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> ולכן, אנחנו דואגים לנפשם, לנפשותיהם של אותם ילדים. אנחנו דואגים לכך שאנחנו נישאר מדינה יהודית ודמוקרטית, בעלת מצפון ומוסר – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – ולכן הטענה שלנו היא לממשלה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> הטענה שלנו היא למקבלי ההחלטות, לקובעי המדיניות ולחוסר הגבולות, ולא לחיילים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. <אורן אסף חזן (הליכוד):> את עומדת פה ומשמיצה את הצבא ואומרת "כל החיילים" – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת סופה לנדבר – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת יוסי יונה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת חזן, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. אחרי חברת הכנסת לנדבר, חבר הכנסת יונה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת חזן, קראתי אותך לסדר כבר. בבקשה, גברתי. מיקרופון לחברת הכנסת לנדבר. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, אתמול – לפני מספר ימים הותקף נער בבאר-שבע. הותקף בצורה אכזרית ביותר. קבוצת צעירים ביקשו ממנו סיגריה, וכאשר ראו שאין לו סיגריה הלכו שם מכות רצח, ועל הראש שלו שברו מקל. אני דיברתי אתמול עם אמו ואני צריכה להגיד שלבי נקרע. הילד קיבל מכות רצח וברגע מסוים חשב שהוא צריך לא לענות ולא לצעוק, בגלל שהוא כל כך פחד שיהרגו אותו, והוא שתק. טוב שהיו שם שכנים בסביבה והזמינו משטרה, וניידת הגיעה וטיפלו בנערים האלה. אני צריכה להגיד לך שהצילו את הבחור הזה בנס. ואנחנו, חברי חברי הכנסת, צריכים דחוף לעשות: לדאוג לביטחון שלנו, בגלל שהביטחון שלנו במדינת ישראל בסכנה. אני צריכה להגיד: אתמול זה היה זקן, שלשום זה היה נער ומחר מי יודע מי זה יהיה. בגלל זה אני חושבת שאנחנו חייבים לדרוש אכיפה ועונש מרתיע, אדוני היושב-ראש. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת לנדבר. חבר הכנסת יוסי יונה. אחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> היושב-ראש, בהמשך לדברים של מירב בן ארי בנושא של עובדי היל"ה שהכריזו על סכסוך עבודה, מדובר בסאגה – ואפשר אפילו להגיד בפארסה – שנמשכת יותר מדי שנים. פגיעה מתמשכת בזכויות שלהם, פיטורים שרירותיים, וכאן נוצר מצב ממש בלתי אפשרי, לא הגיוני, שהאוכלוסייה המוחלשת ביותר בישראל, הטיפול שלה נמצא בידיהם של מורי קבלן. אנחנו כבר זמן רב, ארגונים חברתיים – ועכשיו אני גם מנצל את הבמה הזו כדי לקרוא לשר החינוך המיועד שיפסיק את הפארסה הזאת, יעביר את התוכניות הללו למשרד החינוך ואת מורי היל"ה להעסקה ישירה במשרד החינוך. באופן חד-משמעי הוכח שהפרטה של השירותים הללו, של תוכנית היל"ה, פוגעת בראש ובראשונה בילדים שזקוקים באופן הנואש ביותר לסיועם של המורים. אז אני יוצא כאן בקריאה לחברות וחברי הכנסת, להביא למודעותם; ולשר המיועד הבא, שיעשה כבר את המעשה הנדרש – העברה להעסקה ישירה של עובדי היל"ה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. אחריה – חבר הכנסת יחיאל בר. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בתקופה האחרונה פנו אלי כמה תושבים מדרום הארץ וסיפרו שהם מרגישים שיש תנועה קצת מוזרה והכנות שהם התחילו לחשוש מהן באזור, ודיבורים על כל מיני הכנות לפינויים, ופינויים של תושבים, ואזהרות, איך אפשר להתכונן בזמני חירום. אותם מקרים של פניות וסיפורים כאלה באו כנראה – במקריות או לא במקריות רבה, התחילו להופיע הודעות בטלוויזיה של פיקוד העורף, המכינות את התושבים לחלוקה מחודשת של האזורים השונים בזמן ירי רקטות, "קסאמים" וכו'. אני מעלה את הנושא הזה כי אני רוצה לשאול פה ולהסב את תשומת לבנו כולנו למצב הזה, ולשאול האם אנחנו נהיה עדים בקרוב, אולי בקיץ הבא, לעוד סיבוב של עוד מלחמה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אני מאוד מבקשת שלא נגיע עוד פעם למצב הזה ונקרא עוד דוח של "שוברים שתיקה", שאני מעריכה מאוד – שהעלו אותו פה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחברת הכנסת סלימאן. חבר הכנסת יחיאל בר, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה, גם חבר הכנסת נחמן שי וגם אני היום אירחנו משלחת מכובדת של הקהילה הארמנית. היום אנחנו מציינים 100 שנים לרצח העם הארמני, ואנחנו מברכים אותם על כך שהם הגיעו. אני רק אכבד ואומר שנמצאים אתנו פה סגן הפטריארך הארמני אריס שירוואניאן, מר האגופ אנטריאסיאן, הגברת ג'ורג'ט אווקיאן, הקונסול צ'ולאג מומגיאן, האגופ ג'רנזיאן הצעיר ומר עזי נגר, שמלווה את הקבוצה. אני חושב שהכנסת תלמד היום שיעור חשוב – וזה חשוב שנלמד את זה – על מה שהיה ברצח העם הארמני; בטח שאנחנו, כעם היהודי, חייבים ללמוד ולהכיר במאורע הזה. אני מברך אתכם שבאתם לפה. היה לנו כבוד להיפגש אתכם ולארח אתכם. Welcome to the Knesset, you are our friends and brothers, and this alliance and friendship between us will continue by learning the mutual and common history of both the Armenian people and the Jewish people. Welcome to the Knesset. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת בר. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת יעל גרמן. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, למשרד הפנים ומינהל התכנון הארצי כל מיני תוכניות מתאר ארציות. מהתוכניות האלה – תמ"א 35. ממטרות התוכנית – לתת מענה לצורכי הבנייה והפיתוח במדינה, תוך שמירה על השטחים הפתוחים ועל עתודות קרקע לדורות הבאים. לצערי, לפי התוכנית הזו, למשל בקעת בית-נטופה – שהיא באזור שלי, ויש שם אלפי דונמים חקלאיים – לפי תוכנית זו הם מנועים מלעשות כל פרויקט להשקיה או ניקוז המים שם, והחקלאים ממתינים מזמן, שנים ממתינים לפרויקט כדי להשקות את האדמות שלהם ולנצל אותן לפרנסתם. אני חושב שעל המתכננים לשמוע טוב-טוב את עמדתם של החקלאים וגם להתייחס ברצינות להתנגדויות של הרשויות המקומיות סביב בקעת בית-נטופה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת גנאים. חברת הכנסת יעל גרמן, ואחריה – חבר הכנסת אילן גילאון. <יעל גרמן (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת וחברות הכנסת, תכננתי לדבר על נושא אחר אבל נדבר בו אחר-הצהריים. אני רוצה לציין קודם כול, ולברך, את המשלחת הישראלית שחזרה הבוקר מנפאל, שהצליחה להציל אנשים, לבצע 85 ניתוחים, לטפל באלפי נפגעים, ובאמת עשתה נפלאות, גם בבית-החולים וגם בחיפוש. אבל, עוד חוזרת המשלחת והנה אירעה רעידת אדמה נוספת, ברמה של 7.4 בסולם ריכטר, ואנחנו שוב שומעים על נפגעים ושוב אנחנו שומעים על ישראלים שנתקעו עם תינוקות בני יומם, עם פגים, ולא יכולים להגיע לארץ. כרגע נמצאים ארבעה פגים, חלק מהם בני שלושה ימים, במשקל של 1.6 ק"ג ופחות, שממתינים ורוצים לחזור לארץ בגלל הכאוס שקיים, כמובן, בנפאל, ואין להם שום דרך לחזור לארץ. אני פונה מפה שוב לשר ארדן – ואני חייבת באמת לברך אותו על הפעילות המאוד נמרצת, מהירה ויעילה שלו בפעם הקודמת – ולבקש ממנו שגם הפעם יתערב מיידית כדי לאפשר להורים ולפגים להגיע במהירות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני יודעת שגם מד"א מוכנים לעזור, וגם הם ייתנו יד. אנחנו חייבים להחזיר את הילדים לארץ. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <יעל גרמן (יש עתיד):> ובהזדמנות זו אני חייבת לחזור ולומר, חייבים לחוקק את חוק הפונדקאות – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – כדי שכולם יוכלו להחזיק ילד ויוכלו לעשות את תהליך הפונדקאות כאן בארץ ולא ייאלצו להגיע למקומות רחוקים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת גרמן. חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חברת הכנסת רחל עזריה. <אילן גילאון (מרצ):> תודה רבה, אדוני. בניגוד לכל בעלי הדגלים הגדולים והתורן העבה, whatever, המתלהמים כל כך, אני דווקא מקריא את העדות הזאת מתוך כך שצה"ל וטוהר הנשק מאוד חשובים לי, ואני חושב שצה"ל הוא צבא מוסרי, בסופו של דבר, אבל אנחנו מאוד מוטרדים מתהליכים שקורים בו, כי אנחנו כן מאמינים שצה"ל צריך להיות הצבא הטהור ביותר בעולם. ולכן, בתור הצבא שבו אני שירתי וכל ילדי – אני בהחלט חושב שכדאי להאזין לעדויות הללו שנקראות. והבסיס לפטריוטיות הוא אף פעם לא שנאה, חבל על הזמן. "בשישי בערב עשינו קידוש בתוך אחד הבתים. לקחנו חצר שבתוך הבית היו חי"רניקים, לא פתחנו את השער, פשוט נכנסנו עם הטנק, דרסנו את הגדר ונכנסנו. חנינו בחניה כביכול עם שני הטנקים. זה אומר שגם היינו צריכים להרוס את החומה שבין הרחוב לבית, חומה קטנה, גדר כזאת. היינו חייבים לעלות, כי כל טנק תופס די הרבה מקום, אז חלק מהגדר הזאת הרסנו, וגם היה שם אופנוע שעמד בדרך ודרסנו אותו. נכנסנו, עשינו קידוש שם עם החי"רניקים, בסלון של הבית. היו עוד כמה פעמים שהייתי בבית. בדרך כלל הבתים היו עם קיר הרוס כי פגז חורר חלק מהקיר או שממש קיר אחד קרס. זה לא היה בית שאפשר לחזור אליו, אבל זה לא שעשו שם בלגן חוץ ממה שהיה צריך, חוץ מהירי אל תוך הבית כשנכנסנו." תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. במקום לאחל לך עד 120 נתתי לך 120 שניות. מעשה קודם למילים. <קריאה:> זה רק בגלל שיש לו יום-הולדת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, חברת הכנסת רחל עזריה. אחריה – חבר הכנסת אלי אלאלוף. <רחל עזריה (כולנו):> אני מבקשת לדבר על הכנס שהיה הבוקר על יהודי אתיופיה, הקהילה האתיופית בישראל. היה דיון מאוד מאוד לא פשוט. אחת הנערות – הנשים – קמה ואמרה: אתם לא הצלתם אותנו, אני ציונית, אני באתי מאהבה, אתם לא עשיתם לאף אחד טובה, ואל תתנהגו כאילו עשיתם לנו טובה. היא דיברה על זה שאנחנו לא באמת מכירים את ההיסטוריה של העלייה שלהם, ולכן החלטתי להקדיש את הנאום הזה להיסטוריה של עליית יהודי אתיופיה. כולנו יודעים שביום ירושלים יצוין היום של עליית יהודי אתיופיה, 4,000 יהודים שנספו בדרך, ואני רוצה להקריא עדות קצרה מפי קייס: היה זה ערב יום שישי כאשר בא פסהה ואמר לי: במוצאי שבת אתם נוסעים. והוסיף ואמר: אל תספר לאף אחד, אל תיקח דבר, גם לא כסף, רק בגדים לכמה ימים. למרות שהמילים המפורשות "עולים לירושֹלם" לא נאמרו על-ידו, היה ברור שבהודעה קצרה זו מקופל חלום יקר שחיכינו לו הרבה שנים. שמח ומאושר נכנסתי לבית ואמרתי לאשתי ולילדי: זהו, אנחנו נוסעים. גם אשתי לא שאלה לאן, פשוט הביטה בי בעיניים בוהות כלא מאמינה. אמרתי לה: כן, נוסעים לירושֹלם. רק אם נכיר את ההיסטוריה של כל אחת מהקבוצות בחברה הישראלית נוכל באמת להעריך אותם ולראות אנשים בגובה העיניים, ואז גם נוכל לטפל בכל האתגרים שעומדים בפנינו באהבה ובכבוד. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת עזריה. חבר הכנסת אלי אלאלוף, ואחריו – חברת הכנסת רויטל סויד. <אלי אלאלוף (כולנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עצה קטנה, באמת, לחברים שלי ממרצ ומהרשימה המשותפת: כדאי, כשמדברים כפי שדיברתם וקראתם כפי שקראתם – וזכותכם המלאה לעשות את זה – שמדי פעם תחפשו גם סיפורים יפים של חיילי צה"ל. דבר שני, וזו הסיבה של זכות הדיבור – – – <קריאה:> – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> לא, בבקשה. אני לא הפרעתי. אני משתדל לא להפריע. <מיכל רוזין (מרצ):> לא, רק התנשאת. <אלי אלאלוף (כולנו):> לא התנשאתי. <קריאות:> – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> מספיק, מספיק. גמרנו, חברים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת רוזין, אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה. <אלי אלאלוף (כולנו):> מספיק, מספיק. חייבים כל הזמן להתלהם? קצת רגוע. <זהבה גלאון (מרצ):> האמת כואבת. <אלי אלאלוף (כולנו):> ביום ראשון האחרון שידרו בערוץ 10 סרט שנקרא "הסוד האפל של דימונה". סרט מזעזע, שפוגע במורל ובביטחון העצמי של תושבי האזור כולם, יהודים ובדואים ערבים מהאזור. ראיינו אנשים שהרמה האינטלקטואלית שלהם – סליחה שאני מתנשא, כדי לא להגיד מילים הרבה יותר קשות על שני אנשים שדיברו בסרט הזה ובאופן אישי אני מכיר אותם ממוסדות מסוימים – ראיינו אותם כמומחים לנושא הכור האטומי בדימונה והסכנה שהוא מהווה. צילמו את המכשיר שנמצא אצל ראש העיר דימונה, והשאירו אזור שלם בחרדה מטורפת ללא הסברים הגיוניים. אז, א. אני מצפה מעיתונאים ברמה מסוג זה שיעשו את העבודה שלהם בצורה הרבה יותר רצינית. אבל יותר מזה, אני מצפה שהוועדה לאנרגיה אטומית תוציא הבהרה מדויקת על המצב, מפני שזה לא משחק ילדים. לדבר על דימונה במושגים של צ'רנוביל זה חוסר אחריות מוחלט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אלאלוף. חברת הכנסת – – – <תמר זנדברג (מרצ):> תגיד משהו יפה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת רויטל סויד, ואחריה – חבר הכנסת חמד עמאר. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – בדימונה – – – <תמר זנדברג (מרצ):> מה את אומרת. תחנכו, תמשיכו לחנך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זנדברג, את – – – <תמר זנדברג (מרצ):> כל אחד ימצה את זכות הדיבור – – – ולא להטיף לאחרים. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זנדברג, את ממש לא רוצה שהדיון החשוב שהעלתה חברת הכנסת גלאון אי-פעם יתחיל, נכון? כי אנחנו כבר במקום 16:30 כמעט בשעה 17:00. <מיכל רוזין (מרצ):> כמו שאתה רואה, סיעת מרצ תמיד פה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, ומפריעה לדוברים. <קריאה:> כשצריך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. חברת הכנסת רויטל סויד – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת חמד עמאר. <קריאה:> – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> חברותי, אני מתחילה. תודה. אני רוצה להעלות נושא שאני רואה בו נושא בעל חשיבות מאוד גדולה, והוא לא עלה, למיטב ידיעתי, לדיון בבית הזה. הנושא הזה הוא שביתת הפרקליטים. נציבות הביקורת על הפרקליטים היא גוף שהוקם לפני כשנה. יחד עם זאת, למרות שהוקם הגוף והגוף אמור לבקר את הפרקליטות, בחודשים האחרונים הכריזו הפרקליטים על סכסוך והם אינם משתפים פעולה עם הנציבות. אני חייבת לומר, כמי שמכירה היטב את הפרקליטות ואת מערכת המשפט, שהפרקליטים עושים עבודתם נאמנה. מדובר על אנשים שעומדים בראש מערכת, מה שעומד לנגד עיניהם זה האינטרס הציבורי, ויש לשבח אותם על עבודה מסורה, ימים ולילות, ימים כלילות – לילות כימים, יותר נכון – ובהחלט יש לומר שהפרקליטים הם חוד החנית של עובדי הציבור בארץ. יחד עם זאת, דווקא בימים האלה, שבהם אנחנו רואים את מערכת המשפט עומדת בטלטלה ובסערה מאוד מאוד גדולה, כאשר יש אירוע מאוד חריג, שנקרא לו "פרשת פישר" אבל הוא בהחלט חולש על סנגורית שהייתה פרקליטת מחוז וגם על שוטר ביחידה מובחרת – דווקא בימים האלה מן הראוי שהבית הזה, בית-המחוקקים, ושרת המשפטים המיועדת ייתנו את דעתם לסכסוך הזה, כי מה שקורה כרגע זה שנגרם נזק בלתי הפיך דווקא לפרקליטים – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – 1. במובן של אמון הציבור בהם; 2. נזקים בלתי הפיכים, מכיוון שהם אינם משתפים פעולה, למדינה זה עולה הרבה מאוד כספים. אני קוראת לשרת המשפטים ולנו להתערב כדי להביא סוף לסכסוך הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. חבר הכנסת חמד עמאר, ואחריו – אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת נחמן שי. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ביממה האחרונה נהרגו שבעה בני-אדם בחמש תאונות קטלניות. מהתחלת השנה נהרגו 129 בני-אדם – עלייה של 30% יחסית לשנת 2014. והמגמה הזאת – כבר ארבע שנים אנחנו רואים אותה, את העלייה במספר תאונות הדרכים. אחרי שהייתה לנו ירידה, אנחנו רואים מגמה של עלייה. לכן אני פונה לשר התחבורה והבטיחות בדרכים, שהוסיף לשם שלו, "שר התחבורה", את "הבטיחות בדרכים", לקחת את הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, לחוקק חוק הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, להחזיר את התקציבים שקיצצו שם – קיצצו יותר מ-50% מהתקציבים – להחזיר את התקציבים ולהעלות את נושא הבטיחות בדרכים על סדר-יומו של השר המיועד – שהיה בתפקיד כבר שש שנים – ושנראה את המגמה של הירידה במספר תאונות הדרכים, שהייתה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עמאר. חבר הכנסת נחמן שי, כאמור, הוא אחרון הדוברים. לאחר מכן – הודעה למזכירת הכנסת. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום גרמניה וישראל מציינות 50 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים ביניהן. עד היום כשמשמיעים את המילים האלה יש איזשהו רטט, יש איזושהי תחושה – זה לא נורמלי, ולעולם לא יהיו יחסים נורמליים בין גרמניה לבין ישראל. יחד עם זה, עשה נכון נשיא מדינת ישראל כאשר יצא לגרמניה לפגוש את עמיתו יואכים גאוק ולציין את המועד הזה. לכל אורך השנה הקרובה – אני אומר את זה גם כמי שמשמש יושב-ראש קבוצת הידידות ישראל–גרמניה – יהיו אירועים שיעסקו במכלול יחסי ישראל–גרמניה. בין היתר, גם יושב-ראש הכנסת יצא לגרמניה וגם עמיתו הגרמני יגיע לכאן, ואנחנו נקיים בכנסת סדרת אירועים שימקמו גם אותנו, גם את הבית הזה, את מוקד הדמוקרטיה הישראלית, בתוך התהליך המשותף הזה. כי אני שב ואומר: בסופו של דבר, הגשרים, מערכת היחסים בין ישראל לגרמניה מושתתת על העובדה שמדובר בשתי מדינות דמוקרטיות שמכבדות ופועלות לפי ערכים דמוקרטיים. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. עד כאן נאומים בני דקה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20), שהחזירה הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20). תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות לסדר-היום> <ציון מאה שנים לרצח העם הארמני> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד בנושא: רצח העם הארמני, במלאות 100 שנים לטרגדיה הנוראה – הצעות מס' 2, 70, 77, 85, 102, 110 ו-111. אנחנו מקבלים בברכה גם את אורחינו ביציע וגם כמה אנשים שמלווים את הנושא לאורך שנים ונמצאים אתנו כאן. יהיו הצעות לסדר-היום של כמה חברי כנסת. מדובר באחד האירועים הדרמטיים והשפלים שהתחוללו כאן בראשית המאה הקודמת. במהלך מספר שנים הובלו אל מותם למעלה ממיליון בני העם הארמני, ולפי רוב ההערכות מספר הנרצחים הגיע לכמיליון וחצי בני-אדם. זאת, באמצעות מעשי טבח וגירוש, מתוך גזענות ושנאת הזר. רבותי, אין זה סוד שמדינת ישראל נקטה עד כה עמדה אמביוולנטית לגבי רצח העם הארמני. סבך של אילוצים, דיפלומטיים ואחרים, הביא לכך שהעמדה הישראלית הרשמית הייתה מהוססת מדי, מאופקת מדי, וכפועל יוצא, היא המעיטה, כביכול, בערכו ובעוצמתו של המאורע הזה. דווקא כבני העם היהודי, שהשואה שעוללו לנו הנאצים שנים לא רבות אחר כך עדיין צרובה בבשרנו, איננו יכולים להחריש; איננו רשאים להעלים עין או להמעיט בערכה של הטרגדיה הארמנית. חשוב שנזכור את האמירה המיוחסת להיטלר מראשית מלחמת העולם השנייה, שאמר, לפי לואיס לוכנר: מי זוכר היום את שואת הארמנים? ומשם, לצערנו, הפך כל השאר להיסטוריה שחורה משחור. גורמים רבים בעולם שינו את עמדתם ביחס למאורע זה במרוצת השנים. רק לאחרונה אמר האפיפיור פרנציסקוס בהקשר זה כי משפחת האדם מסרבת ללמוד מטעויותיה הנגרמות על-ידי שלטון הטרור. אכן, האסון הזה לא היה רק ארמני; הוא היה נחלת האנושות כולה. כידוע לכם, הכנסת שיגרה משלחת רשמית לאירועים שהתקיימו לאחרונה בירוואן בירת ארמניה לציון 100 שנים לרצח העם, ובה ייצגו אותנו נאמנה חברי הכנסת ד"ר נחמן שי וד"ר ענת ברקו. אני קורא מכאן לחשיבה מחודשת בנושא זה. על מדינת ישראל לבחון שוב ביסודיות את עמדתה הרשמית, כי הרי את ההיסטוריה איש מאתנו לא ישנה. את גודל האסון שפקד את העם הארמני ואת עומק הכתם המוסרי שהוטל על האנושות לא נוכל, ואיננו רשאים, לטשטש עוד בלהטוטי ניסוחים. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת זהבה גלאון לפתוח את הדיון. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי המשלחת הארמנית שמגיעים ככל שנה לכנסת ישראל, אני רוצה לברך אתכם. אני רוצה לברך אותך, אדוני היושב-ראש, על הדברים הנכוחים שלך, ולהתחיל מכך שאני מאמצת את הקריאה שלך, בעיקר לממשלת ישראל, לחשיבה מחודשת בנושא העמדה הרשמית של הממשלה לגבי הג'נוסייד הארמני. אני חושבת שזו אמירה חשובה מאין כמותה, בעיקר כשהיא באה מפיך, לא רק כחבר הכנסת יולי אדלשטיין אלא כמי שממלא את התפקיד הנכבד הזה של יושב-ראש הכנסת. כפי שציינת, ב-24 באפריל ציינו בארמניה מנהיגים מכל העולם 100 שנים לג'נוסייד של כמיליון וחצי בני-אדם באירוע שביטא כבוד, הזדהות ואחווה עם הסבל של קורבנות אחרים של רצח עם. ומי שלא ראה את הכתבה המרגשת שהכין יעקב אחימאיר – שיושב כאן ביציע האורחים, וגם באופן קבוע מלווה את המאבק של ההכרה בג'נוסייד הארמני מזה שנים – מי שלא ראה את הכתבה הזאת כדאי שיחפש אותה בשידורים של הערוץ הראשון; כתבה חשובה מאין כמותה. אני חושבת שאם היו רואים אותה, כנסת ישראל, ממשלת ישראל הייתה מביעה עמדה ברורה יותר בנושא הזה של הג'נוסייד הארמני. אני חושבת שמה שמשתקף גם – זה יהיה כאן בהמשך בדיון במליאה – זה העובדה שהנושא הזה חוצה מחנות. זה לא עניין פוליטי של ימין ושמאל, זה עניין אנושי. חבר הכנסת אדלשטיין, בזמנו היושב-ראש הקודם של הכנסת רובי ריבלין, נשיא המדינה הנוכחי, וחברי כנסת אחרים – אלקין, יורי שטרן זיכרונו לברכה ואחרים – חברו לחברי יאיר צבן, יוסי שריד וחיים אורון בקריאה שאני מהדהדת אותה בשמם גם היום, בקריאה הנרגשת לממשלת ישראל לשנות את עמדתה. לצערי, יותר מדי שנים הנושא של ההכרה בג'נוסייד הארמני שימש ומשמש כלי משחק במדיניות החוץ של מדינת ישראל, שבוחרת להקריב את ערכי האמת, הזיכרון, ההכרה וההנצחה של רצח העם הארמני על מזבח אינטרסים צרים. אומנם הזכיר את זה כבר היושב-ראש, אבל אני רוצה לציין את זה. אומנם משרד החוץ שלח משלחת של שני חברי כנסת הפעם, אבל אני רוצה להדגיש: אי-אפשר להסתפק בעובדה שחברי הכנסת נחמן שי וענת ברקו היו בארמניה, כי ההנחיה שניתנה להם הייתה הנחיה מחפירה – אמרו להם להתייחס לג'נוסייד הארמני כאל טרגדיה. ואני רוצה לברך את חברי הכנסת, שאני יודעת שהם אמורים לדבר כאן אחרי. אני רוצה לברך אותם על העובדה, או על המאמר שהם פרסמו בעיתון "הארץ" בקריאה שלא להמשיך ולהכחיש את רצח העם הארמני ולהכיר בג'נוסייד. אני רוצה בהזדמנות הזאת, אדוני היושב-ראש, לצטט דברים מאוד מאוד חשובים שאמר חוקר השואה המפורסם, מבכירי חוקרי השואה בעולם, פרופסור יהודה באואר, שעוסק בקשר בין השואה לרציחות עם אחרות ומניעתן. הוא אמר בדיון שהתקיים כאן בשנת 2011 בוועדת החינוך של הכנסת, באחד מאותם דיונים ספורים – ואני כבר מנצלת את ההזדמנות, אדוני, ואני אקרא למליאת הכנסת לאשר את ההעברה של המשך הדיון לוועדת החינוך של הכנסת, לישיבת ועדה פתוחה, שתוכל לקבל אורחים מומחים מכל עברי הדעה והדעת כדי להמשיך ולדון בנושא. אני מצטטת – אמר פרופסור יהודה באואר, מי שמשתמש במילים "טבח הארמנים", "טרגדיה" – אלו מושגים של מי שרוצה להכחיש את רצח העם; "מי שמתכחש לזה, מתכחש לכל ההיסטוריה האנושית, ולישראל כמדינה יהודית", דווקא לנו כמדינה יהודית, "יש חובה מוסרית ראשונה במעלה". אני בחרתי לצטט את הדברים החשובים והנכוחים האלה של פרופסור באואר כדי להגיד לממשלת ישראל: תפסיקו את מכבסת המילים הזאת. תקראו לילד בשמו, בדיוק כמו שאתה אמרת, אדוני היושב-ראש. ואני חוזרת ושואלת: עד מתי תמשיך ממשלת ישראל לשבת על הגדר ולהתכחש להכרה בג'נוסייד של העם הארמני? כל פעם התירוץ משתנה. מה שכל כך מקומם – פעם זה היה האינטרסים האסטרטגיים עם הטורקים; עכשיו זה האינטרסים האסטרטגיים עם אזרבייג'ן. נכון, אני לא מתעלמת מזה, אדוני – נפט זה חשוב ונשק זה חשוב והגבול עם איראן הוא חשוב, ואנחנו יודעים מה היה באזרבייג'ן בחבל נגורנו-קרבאך מול הארמנים. מה זה מעניין אותנו מבחינת התפיסה האנושית והמוסרית שלנו? אמר – אני היום ככה עוסקת בציטוטים, אדוני, תרשה לי. אמר נתן אלתרמן – אני חושבת שזה כל כך רלוונטי – אמר נתן אלתרמן כשדיברו על אינטרסים – ואני רוצה להזכיר, אנחנו שיווענו לעזרה; אמרו לנו: אתם צודקים, אבל יש לנו אינטרסים. נתן אלתרמן: "כי טיפחה יד בורים" – אני מצטטת – "וזדים תמונת קסם/ של תבל דמיונית, בה כל עם, למשל,/ מצווה להגן על קבוצת אינטרסים/ – – – לאותם אינטרסים לרגל הזבח הקריבו במאה העשרים ילדים/ – – – לאותם אינטרסים היו לעולה". אני רוצה לדבר על אינטרסים שמטרידים אותי, אדוני. אנחנו יודעים שלממשלת ישראל יש אינטרסים. מה שאני מודה שאני לא מבינה, זה את האינטרסים, למשל, של מפלגת ישראל ביתנו, שבמשך שנים מטרפדת כל ניסיון להכיר ברצח העם הארמני, מתגאה בעיתונות האזרית שהם, בשל האינטרסים שלהם מול הממשלה האזרית, הצליחו לטרפד את ההכרה בג'נוסייד. אני מודה שזה מעלה חשד להתנהגות תמוהה – את מי הם משרתים. חבל שממשלת ישראל לא מנצלת את ההזדמנות שליברמן כבר לא במשרד החוץ. וציטוט אחרון שאני רוצה, ברשותך, אדוני. אבא אחימאיר, היסטוריון ופובליציסט, מהמנהיגים הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, כתב – שימו לב, שנתיים לאחר מלחמת העולם השנייה, ב-1947 – במסה מפורטת שהוקדשה לרצח העם הארמני הוא כתב את התובנות ההיסטוריות שלו, ואני מצטטת: "טבח הארמנים במלחמת העולם הראשונה אפשר בהרבה את טבח היהודים" במלחמת העולם השנייה. את המקומות שאליהם הארמנים גורשו הוא מכנה בהשאלה "טרבלינקה", "מיידנק", "אושוויץ". ובהמשך לדברים החשובים האלה של אבא אחימאיר אני אומרת: דווקא אנחנו, כבני העם היהודי שידע שואה, התובנות האלה צריכות לחלחל אלינו. אנחנו צריכים לשנות את הראש שלנו, אנחנו צריכים לשנות את החשש שלנו מפקיעה ופגיעה בכל מיני אינטרסים. והגיע הזמן, חברי חברי הכנסת, שלא רק כנסת ישראל, שגם ממשלת ישראל תשנה את עמדתה, תשנה את התייחסותה, תכיר בג'נוסייד הארמני. כך נוכל להסתכל על עצמנו במראה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת דב חנין – אדוני, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי. לגבי אינטרסים אסטרטגיים, אם חבר הכנסת נחמן שי מסוגל לדבר כאן במליאה על היחסים עם גרמניה, אז אני חושב שכל שתי מדינות, גם אם עברו טרגדיות נוראיות, יכולות להסתדר, כך שאין לתרץ את זה עם יחסים עם מדינה זו או אחרת. בבקשה, אדוני. עד חמש דקות לרשותך. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש, ותודה על היענותך לבקשה לקיים את היום החשוב הזה. ברכות לנציגי הקהילה הארמנית שמכבדים אותנו בנוכחותם. ברכות לכל אישי הציבור וחברי חברי הכנסת, מסיעות שונות, שמעורבים ומובילים את המאבק להכרה ברצח העם הארמני. אני מצטרף לדברי חברתי חברת הכנסת גלאון בדרישה הברורה והחד-משמעית מממשלת ישראל להכיר ברצח העם הזה, ומהמקום שבו היא עצרה, אני, ברשותך, אדוני היושב-ראש, רוצה קצת לדבר על פרטי ההיסטוריה, כי אפשר ללמוד מהם הרבה. אנחנו מדברים על רצח עם של כמיליון וחצי בני-אדם. מספר עצום, מספר מזעזע, מספר שמחייב הוקעה, שדורש לימוד, שמצריך הבנה. זו חובה שלנו כלפי הארמנים, כמובן, וכל נרצחי רצח העם הזה. זו חובה שלנו כלפי ההיסטוריה, אבל זו גם חובה שלנו כלפי עצמנו כבני-אדם. צריך להסתכל על הפרטים כדי לראות איך נראית הידרדרות לאסון, שאולי במובן מסוים היה ידוע מראש. אנחנו מציינים את הטבח ב-24 באפריל. זה אותו יום שבו ממשלת "הטורקים הצעירים" עצרה באיסטנבול 250 ממנהיגי הציבור הארמני, משכילים, אינטלקטואלים. באותו יום הם נורו למוות; כך בעצם התחילו האירועים. אבל השורשים, עמיתי חברי הכנסת, הם עמוקים יותר בהיסטוריה. אפשר לקבוע נקודות התחלה בכל מיני מקומות. נקודת ההתחלה שאני בוחר לציין היא 25 שנים קודם לטבח, ההסתה שנוהלה נגד הארמנים בניצוחו של הסולטן העות'מאני עבד אל-חמיד השני, והטבח ההמוני הראשון שנעשהם בארמנים בשנים 1894–1896, הידוע כטבח עבד אל-חמיד. מלחמת העולם הראשונה פורצת ב-1914, והחטא הקדמון של האימפריה העות'מאנית היה ההחלטה על הגיוס בכפייה של הארמנים לצבא העות'מאני. אגב, גיוס בכפייה או תשלום כופר. על רקע היחסים הקשים, ההיסטוריים, ששררו בין הקהילה הארמנית לבין האימפריה העות'מאנית, זה היה מתכון ברור וגלוי וידוע לצרות, ומאותה החלטה על גיוס נולדו מקרים של עריקות – בוודאי – וטענות על עריקות, ואפילו מקרים שטענו העות'מאנים שארמנים עוברים לצד השני, לצד של רוסיה, שנלחמה נגד האימפריה העות'מאנית. ועל הרקע הזה מתקבלת ב-1915 החלטה לאסוף את הנשק מהחיילים הארמנים בצבא העות'מאני. ואז בעצם מעבירים אותם משירות צבאי רגיל לשירות לאומי, כיוון שבעצם לא סומכים עליהם כחיילים. מה זה השירות הלאומי? השירות הלאומי היה בפועל שירות בפלוגות עבודה בתנאים קשים. הארמנים שלא רצו לשרת בצבא גם לא רצו לשרת באותן פלוגות עבודה, באותו שירות לאומי, ולכן הם ערקו. ואז זה יצר עילה נוספת להסתה, להתססה, לשנאה. והטריגר הגדול של רצח העם היה ההחלטה על הטרנספר. הרקע להחלטה על הטרנספר היה החשש, החשש מהעובדה שהארמנים היו מרוכזים באזור הגבול עם רוסיה, ולכן מתקבלת החלטה להעביר אותם מאזור הגבול הזה לתוככי האימפריה העות'מאנית. ככה מתחילים מסעות המוות: שיירות עצומות של צעירים, זקנים, נשים, ילדים, ברגל, מצפון-מזרח טורקיה, מהאזור של הקווקז, אל המדבר הסורי; צעדות מוות שבהן אנשים מתים מצמא ומתים מעייפות ומתים מהקושי וגם מותקפים בדרך על-ידי כל מיני פורעים. הצעדות האלה מסתיימות במחנות. המחנות האלה, אגב, הוגדרו כמחנות מעצר פתוחים, לא סגורים. בפועל הם כן היו סגורים, ובפועל במחנות המעצר האלה קרו דברים איומים ונוראים. אנחנו זוכרים, מי שזוכר, את העדות של איתן בלקינד, מראשי מחתרת ניל"י, על שרפתם של ארמנים במחנות המעצר האלה. עמיתי חברי הכנסת, הדבר הקשה ביותר להבנה זה שכמו בשואה של היהודים, גם ברצח העם הארמני, הרצח מתבצע על-ידי בני-אדם עם מסורת תרבותית מפוארת, האימפריה העות'מאנית. באמת, אותה מדינה שהייתה ארץ המקלט ליהודים שברחו מספרד הנוצרית הקתולית, גורשו מספרד הנוצרית הקתולית ב-1492; עַם עם תרבות עשירה, מפוארת, מקסימה, מתגלגל לתהום. כמובן לא כולו, אבל בשמו נעשים מעשי הרצח האלה. וכמו שאמרת, אדוני היושב-ראש, זה פתח דבר לטבחים אחרים, אותו תיאור שלוכנר מביא של דברי היטלר ב-1939, שכששואלים אותו אבל מה תהיה התגובה לרצח היהודים הוא אומר: מי זוכר היום את רצח העם הארמני? אז אם כן, אדוני היושב-ראש, התשובה שלנו מכאן היא ברורה: אנחנו נזכור ואנחנו נזכיר. אסור לשכוח ואסור להשכיח, וצריך ללמוד וצריך ללמד. והלקח הוא אוניברסלי, והוא נכון גם לכאן ועכשיו, והאחריות היא אוניברסלית, והיא חלה על כולם בעולם, וגם עלינו. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת נחמן שי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לכבד ולהקביל בברכה את פני חברינו מהעדה הארמנית בירושלים ואת פני ידידי יעקב אחימאיר, שלאחרונה היה גם, פגשנו אותו לאחרונה בירוואן. אני רוצה להודות לך, היושב-ראש, על הדברים שלך, כי לפני שנסענו בשם הכנסת התייעצנו קצרות, ואמרת לי – נתת לי גם כיוון, נאמר כך, כי אמרת לי: צריך לסיים את זה, צריך כבר לומר דברים יותר מפורשים, וברוח הזאת גם דיברת עכשיו. ואני חושב שזה חיזק את דעתי ואת דעתה של חברתי ד"ר ענת ברקו כאשר היינו שם. אני רוצה להודות לך על כך ששלחת אותנו לשם, כי אנחנו קרובים אצל עצמנו, כמובן: ילידי הארץ, עברנו את כל מה שאפשר לעבור במדינת ישראל, אבל בוא נאמר שטרגדיות של אחרים, תכף ניכנס לטרמינולוגיה, לא בדיוק מדברות אלינו; לא מספיק, נאמר כך. וההתנסות הזאת – קצרה מאוד, בת 48 שעות – לראות עם מתייסר, עם כואב, עם בוכה, עם מתאבל 100 שנים אחרי שקרה האסון הגדול בתולדותיו, זה שינה לגמרי את תפיסתנו ואת מחשבותינו לגבי זה. אנחנו היינו בחלק הרשמי. אני כנראה אזכור הרבה שנים את ההליכה האטית על השטיח האדום, ואת אנה בת ה-12 שמקבלת אותי עם דגל ישראל ונותנת לי פרח צהוב, ואחר כך אני נועץ את הפרח בזר הגדול שישנו שם, מספיק עוד בדרך לשמוע קצת פרטים עליה, ואחר כך מתיישב על הבמה, היציע, שם גם הייתה ענת, והיה יעקב. ועקבנו אחר הטקס הזה, שהיה מרטיט. היו בו אלמנטים לאומיים, היו בו אלמנטים דתיים חזקים – ארמניה היא מדינה עם מעמד חזק מאוד לדת, לכנסייה – והיה גם אזכור שלנו: אין מקום שמזכירים בו את רצח העם הארמני ולא מזכירים את העם היהודי. כשאתה עובר במוזיאון, המוזיאון שמאזכר את הרצח הזה, אתה גם רואה את תמונות השואה, אבל אתה רואה את תמונתה של שרה אהרונסון. שרה אהרונסון ב-1916 כותבת – אני אצטט. היא כותבת – היא חוזרת מטורקיה לארץ והיא נוסעת בדרך במשך שבועות, ברכבת ובעגלות איכרים, והיא רואה את מעשי הזוועה שעוללו הטורקים לארמנים, והיא מעידה על תמונות שהיא ראתה במו עיניה. ואחר כך, אחר כך כבר כותבים בני-משפחתה, חבריה למחתרת, אהרן אהרונסון – פעמיים, הוא כותב: "קשה לשבת בלונדון השלווה ולכתוב על טבח הארמנים. מעשי הטבח נתבצעו בקנה מידה כה רחב, מלווים במעשי זוועה כה עצומים, ולאורך זמן כה רב באופן כה שיטתי". וממה הם חששו? הם חששו שיקרה דבר דומה ליישוב היהודי בארץ-ישראל, שהטורקים ינסו להשמיד גם אותם; תחילה יפרקו אותם מנשקם – והפקודה לפירוק הנשק באה – ואז, כשהם יישארו חסרי הגנה, הם יהיו בתור, הם הבאים. וזה עודד אותם, אגב, להקים את המחתרת, אותה מחתרת ששיתפה פעולה עם הבריטים כדי להילחם בטורקים. יש דמיון ויש שוני בין השואה לבין רצח העם הארמני. אנחנו, חברתי ואני, החלטנו – זו לא החלטה אישית: השואה היא שואה ורצח העם הארמני הוא רצח העם הארמני. אנחנו לא מערבבים. כל אחד בדרכו, לא נשווה את המספרים, לא נשווה את אופן ההרג, זה לא נוגע לעניין. מה שקרה בארמניה, לדעתנו – לא רק כתוצאה מהביקור, אלא שנינו גם העמקנו בכך, וענת תדבר מייד – הוא רצח עם. נכון, לא נשלחנו לשם כדי לגלות את זה, והיינו שם בשם הכנסת, וחלקנו עם העם הארמני את כאבנו – כאבם כאבנו. אבל התרשמנו והגענו למסקנה שאחרי 100 שנה, 100 שנה, עם ההתפתחויות שעברו על האנושות כולה במאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, כשהיו עוד עשרות מעשים של רצח עם, הגיע הזמן שהאנושות תתנער מרצח העם הארמני. ולכן אנחנו חזרנו הנה בתחושה שאנחנו חייבים להעביר את זה הלאה. אנחנו חולקים את זה עם הכנסת, נתייצב בפני ועדת החינוך, נעשה את זה מעל כל במה שנוכל. אני מקווה שמדינת ישראל הרשמית תקדיש לכך דיון. אתה אמרת "דיון" – חשיבה מחודשת. מותר לעשות חשיבה מחודשת על כל דבר, זה לא פסול, ואנחנו נהיה שם, לא בודדים – אני שומע בכנסת את הקולות, אני שומע גם אותך. נהיה מליצים – לשנות את ההגדרה, לשנות את ההכרה ולומר: כן היה רצח עם ארמני. תודה לך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יואב בן צור. עד חמש דקות לרשות אדוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי הפטריארך מנוגיאן, הפטריארך הארמני שאני מכיר מתפקידי הקודם כמפקד מחוז ירושלים, מכובדי שגריר הכבוד של ארמניה בישראל, משלחת נכבדה, כשמסתכלים על התמונות הקשות שצולמו לפני 100 שנים בשטחי האימפריה העות'מאנית המתפרקת, אין ספק במה שרואים. טרנספר, חבורות של אנשים צועדות אל מותן תחת משמר קפדני של חיילים, גופות מסודרות בשורות, קברי אחים – כל אותן זוועות שהעם שלנו, העם היהודי, מכיר לצערי הרב טוב מדי מתקופות אפלות בהיסטוריה שלנו. וממש כמו במקרה של העם היהודי, הזוועות הללו לא התחילו ברגע אחד. כבר בסוף המאה ה-19 נרשמו מקרים קשים של מעשי רצח המוניים שהביאו למותם של מאות אלפי בני-אדם רק בגלל היותם בנים למיעוט שונה ודת אחרת. חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, צריך לומר בצורה חדה וברורה ובלי לגמגם: מה שנראה ונשמע כמו ג'נוסייד, מצטלם כמו ג'נוסייד והביא לפי הערכות למותם של מעל מיליון בני-אדם בצורה מאורגנת – הוא ג'נוסייד. הניסיון לטעון כאילו פעולות האימפריה העות'מאנית היו נקודתיות ובאו רק בתגובה להתקפות ארמניות אינו מתיישב עם העדויות, התמונות והתוצאות שנחשפו במהלך השנים מאז. חבורות של אזרחים המובלים פעם אחר פעם אל מותם על-ידי חיילים אינן תגובה לדבר; הן ביצוע מאורגן ושיטתי של רצח עם המוכוון מלמעלה. בתפקידי הקודם, אדוני, נחשפתי לרצח העם הארמני פעם אחר פעם כשבאתי בחגים לברך את הפטריארך ולאחל לו חג שמח. כל פעם כמו מגנט נמשכתי אל המוזיאון הקטן שמנציח את רצח העם הארמני. הזוועות בתמונות שמצויות במוזיאון הזה, אדוני היושב-ראש, אינן פחותות מהזוועות שחווה עמנו; אותן תמונות נמצאות ב"יד ושם" אלא שהן מתייחסות לעם שונה. מומלץ לכל חברי חברי הכנסת לבקר במוזיאון הקטן הזה כדי לחוש ולהרגיש את הטרגדיה ואת רצח העם שחווה העם הארמני. לפשע ההיסטורי הזה נוסף גם חטא. לאחר התפרקותה של האימפריה העות'מאנית ודחיקתה של טורקיה ממרכז העניינים העולמי באותן שנים, נשכח ונעלם רצח העם הארמני במשך עשרות שנים. צאצאיהם של הנרצחים והנרדפים החלו לזעוק את זעקות הנרצחים רק לאחר מלחמת העולם השנייה. הם ביקשו בשמם הכרה, וצדק, בפשעים שבוצעו. מאז ועד היום עניין ההכרה ברצח העם הארמני רודף את העולם ומסרב בעקשנות ראויה לציון להיעלם מעל דפי ההיסטוריה של העולם, וטוב שכך. למרות לחצים כבדים שמפעילה בעיקר טורקיה ברחבי העולם, הכירו עשרות מדינות ברצח העם הארמני, וביניהן קנדה, צרפת, בלגיה, הולנד, רוסיה, יוון, איטליה, הוותיקן, שווייץ, צ'כיה, אוסטריה, גרמניה ולאחרונה גם האיחוד האירופי. במספר מדינות אחרות קיבלו פרלמנטים הצעות החלטה שמכירות ברצח העם. חברי חברי הכנסת, למרות המשמעויות הבין-לאומיות הברורות והיחסים הרגישים שיש למדינת ישראל עם אזרבייג'ן וטורקיה, מדינת היהודים לא יכולה לשתף פעולה עם עצימת העיניים הבין-לאומית כלפי חטא גדול שכזה. אומנם לשואת העם היהודי יש את הייחודיות שלה בהיסטוריה האנושית, וכך ראוי שיישאר וייזכר: מפעלי העינויים וההמתה באושוויץ, בטרבלינקה, במיידנק, והאחרים, יישארו לעד, כך אני מקווה, תופעות יוצאות דופן בהיסטוריה של שטניות אנושית עלי אדמות שאין דומה לה – אדוני, אני אבקש עוד חצי דקה – אך דווקא שואת העם היהודי היא ההוכחה לכך, לחשיבות ההכרה ברצח העם הארמני ובזוועות שהתבצעו באותן שנים. שואת עמנו קרתה 30 שנים לאחר סיום רצח העם הארמני, ולא ניתן לברוח מן המחשבה של "מה היה קורה אילו": אילו העולם היה מכיר ברצח העם הארמני המזעזע שקרה עשרות שנים קודם לכן; אילו הייתה הופכת שואת הארמנים למגדלור של שטניות כבר אז, ומדוברת בפי כול כאירוע רצחני ובזוי, כלקח צורב של "לעולם לא עוד". מה היה קורה אילו? כנראה לעולם לא נדע. אדוני היושב-ראש, העם היהודי, שעבר רדיפה ושואה שאין שנייה לה, אשר הביאה להשמדת שליש מעמנו, לא יכול להישאר אדיש כלפי רצח עם, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה ויהיו המחירים אשר יהיו. זוהי חובתה המוסרית והאנושית הראשונה במעלה של מדינת היהודים. מדינת ישראל חייבת להכיר ברצח העם הארמני בצורה רשמית, בין-לאומית ופומבית. אולי בכך נוסיף מעט צדק לעולם ונעשה חסד כלפי הקורבנות. לסיום אני מבקש להודות, להגיד מילה טובה לחברת הכנסת זהבה גלאון, שמובילה זה שנים בבית הזה את נושא ההכרה ברצח העם הארמני, יישר כוח. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. אני מזמין את חבר הכנסת יואב בן צור. אחריו – חברת הכנסת ענת ברקו. עד חמש דקות לרשות אדוני. <יואב בן צור (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בראשית דברי אבקש לפתוח בתנחומים למשפחות שבעת ההרוגים שנקטפו בדמי ימיהם ביומיים האחרונים בתאונות דרכים ברחבי המדינה – מכת המוות אשר טרם מוגרה – ואשא תפילה להחלמת הפצועים, אמן. ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, עת כיהן כסגן שר החוץ, בנובמבר 1989, אמר את הדברים הבאים: "יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, ויש דברים שהם מעבר לדיפלומטיה. שואות של עמים הן מקרה מובהק של קטגוריה כזאת". המשמעות היא ברורה. כשמתייחסים לשואה של עם זה או אחר ומישהו מעלה נימוק פוליטי או דיפלומטי כדי למנוע מאתנו להזדהות עם קורבנותיה, עלינו לדחות אותו ולומר כי הנושא הוא מעבר לפוליטיקה ומעבר לדיפלומטיה, והמקרה הארמני הוא כזה. לאחר הכחשה שניתנה לנאמר עקב לחצים דיפלומטיים באותה תקופה, היה זה משה ארנס, שר החוץ, שאישר את נכונות האמירה, אך נאלץ להסתייג ממנה. חברי חברי הכנסת, למרות שיש המבקשים לעסוק בדירוג נוראותה של השואה האיומה באירופה בהשוואה למקרים אחרים של רצח עם, אין זה אומר כלל כי עלינו להסכים לתהליך של הכחשה והדחקה של זוועות ושואות נוספות שאירעו, שכן מסופר שכאשר היטלר, יימח שמו וזכרו, הציג את תוכניתו בשנת 1939 ונדרש להשיב לגבי תגובת העולם לרצח עם, הוא השיב: וכי מי זוכר היום את רצח העם הארמני? מדינת ישראל רגישה מאוד, ובצדק, לכל גילוי של הכחשת השואה. אנו רואים בהכחשת השואה לא רק מחילה נפשעת על פשעי הנאצים אלא יצירת רקע נוח יותר לתופעות מתחדשות של גזענות קיצונית בכלל ושל ניאו-נאציזם במיוחד, וגם רקע נוח יותר להתעלמות ממקרים אקטואליים של רצח עם. כולנו יודעים שקו ההגנה של ההנהגה הטורקית, שהתייצב לאחר שהלחץ הבין-לאומי עליה גבר, היה בירור הסוגיה סביב השאלה מה קרה בדיוק באותה שנה, שנת 1915. הם אמרו שזהו נושא לדיון בין היסטוריוניים ולא בין פוליטיקאים. כבר למדנו שאף זה תכסיס של הכחשה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני 12 יום חגגנו את יום העצמאות ה-67 של מדינת ישראל. כדאי להזכיר, לפני 98 שנים, עם פרסום הצהרת בלפור, מנהיגי התנועה הלאומית הארמנית היו מן הראשונים שבירכו את התנועה הציונית, וכך כתבו בברכתם: "אנחנו מקווים לראות את ארמניה וארץ-ישראל מקורבות זו לזו על-ידי ייסוריהן ומבטיחות זו לזו הסכם של אחווה". במתח שבין אינטרסים למצפון, בין אינטרסים למוסר, אבקש מעל במה זו לקרוא לבחור במצפון ולהעדיף את המוסר. על מדינת ישראל, מדינתו של העם שידע שואה, להצטרף למדינות אשר כבר הכירו בשואת העם הארמני. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יואב בן צור. חברת הכנסת ענת ברקו – בבקשה, גברתי. אחרונת הדוברים תהיה חברת הכנסת מירב בן ארי. עד חמש דקות לרשותך. <ענת ברקו (הליכוד):> יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, חברנו יעקב אחימאיר, הקהילה ונציגי הכנסייה הארמנית, הארכיבישוף שירוואניאן, תודה שבאתם. לפני כשבועיים וחצי ייצגנו, חבר הכנסת ד"ר נחמן שי, שמוליק מירום, שגריר ישראל בארמניה, ואנוכי, את הכנסת והמדינה באירוע בין-לאומי בירוואן, בירת ארמניה, לציון 100 שנה לטרגדיה הארמנית. על רקע הטבח ההיסטורי מציג פרופסור ברנרד לואיס מאוניברסיטת פרינסטון את העובדות ההיסטוריות, ולפיו הטרגדיה הארמנית היא תוצאה של התקוממות צבאית ארמנית כנגד האימפריה העות'מאנית, שהתבצעה ב-1915 בשיתוף פעולה עם הצבא הרוסי. התקוממות זו התרחשה בעיתוי שבו פלשו הרוסים לשטח טורקיה במהלך מלחמת העולם הראשונה. בתגובה, החליטו הטורקים להגלות את האוכלוסייה הארמנית מאזורי העימות באנטליה, אך החלטה זו לא כללה את הפרובינציות הערביות האחרות. למעט המנהיגות הארמנית שהוצאה להורג, לא אונה רע לארמנים בירושלים ובחאלב שבסוריה, ואף לא לארמנים באיסטנבול. על בסיס אוסף העובדות ההיסטוריות שבחן, שולל פרופסור ברנרד לואיס באופן גורף כל דמיון שבין שואת יהודי אירופה לטבח בארמנים, ואף את השימוש בהגדרה של ג'נוסייד בהתייחס לכך. על מנת להמחיש את משמעות קביעה זו, הבהיר ברנרד לואיס כי ששת מיליוני היהודים שנרצחו בשואה, כמו גם אלו שגורשו ונשלחו למחנות, לא היו רק אלו שגרו בהמבורג או בברלין; הוא הוסיף כי ששת מיליוני הנרצחים אפילו לא חברו לאלה שנלחמו כנגד גרמניה הנאצית, ואף שברחו, לא זכו לקבל מחסה מיהודי פולין. בהסבר פשוט זה, שבו השווה את העובדות ההיסטוריות שהובילו לטבח בארמניה עם שואת היהודים, שלל פרופסור לואיס את ההקבלה האבסורדית שיש המנסים לעשות בין הטרגדיה הארמנית לשואת היהודים. אכן, הטרגדיה הארמנית אינה דומה לשואת יהודי אירופה, שהייתה תוצאה מובהקת של החלטת גרמניה כמדינה להביא לחיסול שיטתי של העם היהודי כ"פתרון סופי". החלטה זו בוצעה ביעילות ובשיטתיות מצמררת. אין מקום להשוואה בין הסכסוך שהיה בין הארמנים לטורקים ובין שואת היהודים. היהודים נרדפו, נטבחו והוצאו להורג במיתות שונות ומשונות רק בשל היותם יהודים. דווקא כאן, מעל בימת כנסת ישראל, ראוי להדגיש שבאותם ימי זוועה לא הייתה לנו מדינה, וכי המילה שואה היא מילה עברית המיוחדת לגודל האסון שאירע לעם היהודי חסר המולדת כעם ולא כישות מדינית הנמצאת במצב מלחמה. אין סכסוך לאומי או טריטוריאלי שכזה היכול להצדיק טבח שכזה, ולכן בעומדנו מול הזיכרון ההיסטורי הארמני אנחנו עדים לכך שגם כיום, בחלוף 100 שנות מלחמה עקובה מדם בין העות'מאנים לארמנים, אנו עדיין חשים כי הפצע פעור לרווחה, הכאב והזיכרון כמו נותרו טריים בקרב העם הארמני העתיק. טקס הזיכרון לקורבנות הטבח הארמני שבו נטלנו חלק נערך על ראש ההר, בקור מקפיא. היה זה טקס מרשים ועצוב, מלווה בקינה ונהי. בטקס נכחו נציגים מ-60 מדינות אשר באו להביע הזדהות עם הטרגדיה הארמנית. ראש המשלחת, חבר הכנסת נחמן שי, לחץ את ידו של נשיא ארמניה והניח פרח על מצע ובו ציור של פרח שנבחר לסמל את הזיכרון לטרגדיה הארמנית – זהו הפרח – לצד דגל ישראל. כל ראש משלחת לווה בילד או ילדה ארמנים שנשאו את דגל המדינה שממנה הגיע הנציג, וכך נישא גם דגל ישראל במעמד מיוחד זה. אחר כך נעמדו הילדים הארמנים בשורות ונופפו בדגלי המדינות המשתתפות, והזרים הונחו על רחבת הזיכרון, סמוך לאנדרטה, הממוקמת במבנה שבו בוערת אש תמיד לזכר הנרצחים. הטקס ארך ארבע וחצי שעות וכלל נאומים של ארבעה נשיאי מדינות: צרפת, קפריסין, סרביה ורוסיה. לאחר מכן נערך החלק הדתי, ה"קתוליקוס" הארמני, בליווי מקהלה וקטע נגינה נוגע ללב של ילד המנגן בחליל – יבבה חנוקה שבקעה ומצאה דרכה החוצה מבעד לאצבעותיו הקטנות. לסיום הניחו נציגי המדינות, ואנו בתוכם, ורד אדום ליד אבוקת הזיכרון בתוך המבנה המונומנטלי. בבליל השפות והמלל של נציגי המשלחות ושל הנשיאים שנאמו ניתן היה להבחין במילים נרגשות: "לא עוד". היו שהתייחסו בהקשר זה לנעשה בסוריה, ונשיא צרפת דיבר על טרור "דאעש" המשתולל. ניכר היה כי פיגועי הטרור האחרונים שחוותה צרפת, ובכללם הטבח המחריד שבוצע בעיתונאים ב"שארלי הבדו" והשחיטה שהתבצעה בלקוחות "היפר כשר" בצרפת, נתנו אותותיהם בנשיא צרפת ובבני עמו. המעניין הוא כי במהלך הטקס שעסק ברצח הארמנים בידי הטורקים ניעורה בקרב המשתתפים האסוציאציה הבלתי-נמנעת כי בעצם גם היום, כבעבר, מוביל הטרור האסלאמיסטי לטרגדיות אנושיות חמורות דומות של רצח המוני עמים, מיעוטים, עדות שלמות ודתות ואמונות אחרות. גם היום עומדים האסלאמיסטים מאחורי התפרקות של מדינות, שרפת אתרי קדושה ומקומות פולחן עתיקים ומחיקה של תרבויות עתיקות ומיוחדות מעל פני האדמה. בתום הטקס נותרה בקרבנו תחושה מצערת שהרבה לא השתנה, וגם היום יש אדישות לפגיעה, לרצח של אזרחים, למיליוני פליטים רעבים ונטולי קורת גג באפריקה, בסוריה, בעיראק, בתימן ובלבנון, ובמקומות אחרים בעולם. חידת אדישות העולם לגורלם של אלה מתעצמת, ולו בשל האובססיה שבה בוחן העולם את הצעדים המוסריים של ישראל וצבאה בעודנו נלחמים, הפעם כמדינה, להגן על אזרחינו. האירוע בארמניה נחתם בקריאה של ניצולת שבט הטוטסי מהטבח שביצע שבט ההוטו ברואנדה לפני כ-20 שנה. הקריאה הייתה לאנושיות וכיבוד זכויות אדם באשר הוא אדם. אסונם של הארמנים נבע מתוצאות נפשעות של עימות בין מדינות במלחמה, אך ארמניה מותירה בצל את קונטקסט האירועים, העובדות ההיסטוריות והשורשים הללו של הטבח הארמני, במאמץ לקבל הכרה ישראלית ובין-לאומית באסונם. חרף זאת, אנו כיהודים וישראלים, דווקא בשל שואת עמנו, מחויבים לשמור על רגישות גם כלפי סבלם של עמים אחרים. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> ומה עם העם הפלסטיני? <ענת ברקו (הליכוד):> בכל קנה מידה של מוסריות אנו מגלים אמפתיה עמוקה לסבלם של הארמנים ומוקיעים את הזוועות והאובדן הגדול של מספר רב של בנותיו ובניו באותה מלחמה. דווקא מתוך אמפתיה זו יש לבחון אם דווקא בעידן של רצח המתבצע עתה בעמי האזור על-ידי גלים גוברים של טרור אסלאמיסטי, בשלה העת להגדיר את הטבח בארמנים כרצח עם. ממדי האסון הנורא, שבא לידי ביטוי ברצח של מעל מיליון ארמנים, מובילים למחשבה שייתכן שהגדרה זו תביא את עמי המערב לפעול בנחישות למניעת המשך מעשי הרצח המתבצעים כיום בשל פרשנות אסלאמית דתית גלובלית והצהרות ברורות לחיסולם של עמים – כמו שהדבר בא לידי ביטוי למשל באמנת ה"חמאס", הקוראת בסעיף 7 שלה להשמדת ישראל ויהודיה. למרות הקושי הפוליטי המצוי בבסיס יחסי ישראל–ארמניה, בשל עמידתה באורח קבוע לצד אויבינו האיראנים והצבעותיה המסורתיות נגד מדינת ישראל באו"ם, עלינו לנקוט כלפי אסונם עמדה מוסרית ברורה. ארמניה, בעלת בריתן של רוסיה ואיראן, מבקשת בעצם מהעם היהודי לנתק את עצמו מהאינטרסים והשיקולים הגיאו-פוליטיים החשובים לנו – כמו למשל יחסינו המיוחדים עם אזרבייג'ן – ולהכיר באסונם. החוקר ד"ר אבינעם עידן, מומחה בתחום ומצוי בו היטב, ציין כי בעידן הפוסט-מודרני המחויבות לעובדות היא צורך המציאות. איננו מחויבים לסייע לבניית נרטיב המנותק מהעובדות ההיסטוריות דווקא לטובת מי שפועל לעצב מציאות פוליטית המתאימה לו. אולם, מתוך גדלות הנפש הנובעת מגישתנו המוסרית כעם המצוי במלחמת מגן על קיומו, צריכים אנו להכיר בטרגדיה הארמנית כרצח עם. צעד משמעותי בכיוון זה כבר נעשה כאשר נשלחנו לייצג את המדינה בטקס הזיכרון הארמני. אכן, אסון נורא היה שם, אסון שהוא חלק בלתי נפרד מסבלו, מזהותו, מזיכרונו ההיסטורי ומהגדרתו הקולקטיבית של העם הארמני, והדבר משמש תמרור אזהרה עדכני לעמי העולם גם כיום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת ברקו. חברת הכנסת מירב בן ארי – כאמור, אחרונת הדוברים בהצעות לסדר-היום. בבקשה, גברתי. <מירב בן ארי (כולנו):> יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, חברי המשלחת הארמנית, אנשי היישוב היהודי שחיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית לא יכלו להתעלם מהשמדת הארמנים. בלטו ביניהם אנשי ניל"י, שהתייחסו רבות לרצח העם הארמני ואף פעלו בניסיון לערער את אמות הספים ולהוביל להתערבות של המעצמות למניעת רצח העם. בנובמבר 1916 הגיש אהרן אהרונסון תצהיר למשרד ההגנה הבריטי, ותחת הכותרת "פרו-ארמניה" הוא כתב: "קשה לשבת בלונדון השלווה ולכתוב על טבח הארמנים – – – מעשי הטבח נתבצעו בקנה מידה כה רחב, מלווים במעשי זוועה כה עצומים ולאורך זמן כה רב באופן כה שיטתי – – – עד כי כמה שלא ינסה אדם לרסן את עטו, ואיזו מתינות שלא ינסה לעטות, עדיין ייחשב כמי שעוסק בהגזמות. – – – הטבח רחב ההיקף ביהודים שנעשה בצבא המצביא הרומי טיטוס הוא האירוע המתועד היחיד בהיסטוריה השווה בהיקפו לטבח הארמנים. כמו אז גם היום מדובר בתוכנית ממשלתית. אחריותה הכוללת והמלאה של הממשלה הטורקית לביצוע מעשי הטבח אינה מוטלת בספק". איתן בלקינד, איש ניל"י שהסתנן לצבא הטורקי, צורף למפקדה של ג'מאל פאשה. הוא סיפר שהיה עד ראייה לשרפתם של 5,000 ארמנים. לוטננט חסן מערוף מהצבא העות'מאני מתאר כיצד אוכלוסייה של כפר שלם רוכזה יחד ואז נשרפה. לפי תצהירים מאת שני רופאים מהעיר טרבזון, שימשו מבנים של שני בתי-ספר לרכז ילדים, אשר נשלחו לאחר מכן לקומת הביניים ושם הומתו בגז רעיל. רצח העם הארמני היה רצח עם מכוון ושיטתי שביצעה האימפריה העות'מאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה באוכלוסייה הארמנית. רצח העם הארמני התאפיין במעשי טבח המוניים, בגירוש המוני ובצעדות מוות בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. רוב ההערכות שבוצעו על-ידי נציגים שונים אומדות את מספר הקורבנות במיליון עד מיליון וחצי גברים, נשים וטף.‏ בביקורי האחרון בארמניה היפה אך הפצועה, ערש מולדתו של העולם הנוצרי, שאלתי את חברי הארמני למסע למה הם לא סולחים לטורקים; למה האיבה בין שני העמים היא כה גדולה; למה אין סיכוי לפיוס; למה הם כל הזמן מתעסקים באובססיביות בנושא למרות שהם אישית לא מכירים אף אחד, אף ניצול; למה, למרות שאף אחד מהם לא פגש קרוב משפחה ניצול, הם אינם יכולים להשתחרר מזה. והוא אמר לי במשפט מאוד ברור: אצלכם, מירב, הגרמנים הכירו באחריותם המלאה לשואת יהודי אירופה, על כל המשתמע מכך. לעומת זאת, אצלנו הטורקים, הרואים בעצמם צאצאי העות'מאנים, מתנגדים לשימוש במונח "רצח עם" ומעולם לא הכירו בעצם קיומו של רצח העם הארמני, כל שכן באחריותם לכך. העובדה היא שאחרי 100 שנים הטורקים ממשיכים להכחיש, ורוב רובו של העולם לא מכיר ברצח העם הארמני, כולל, כמובן, ישראל. מתוך 197 מדינות האו"ם רק 24 מדינות מכירות ברצח העם הארמני. זהו חטא כלפי הארמנים. הם קורבנות פעמיים: גם של הג'נוסייד אך גם של ההכחשה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. אין תשובת ממשלה בנושא זה, אבל אני מאפשר לחברי הכנסת להביע עמדות נוספות. הראשונה היא חברת הכנסת תמר זנדברג – בבקשה, גברתי. אחריה – אילן גילאון וזאב אלקין. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה, אדוני היושב-ראש. אני חייבת לומר שזה אחד מהימים שבהם אני גאה במיוחד להיות חברה בסיעת מרצ, ואני אגיד למה. פתחה את הדיון חברת הכנסת זהבה גלאון בשם סיעת מרצ לדורותיה, שהובילה את הנושא הזה באמת כשאף אחד לא דיבר עליו; אף אחד, אבל אף אחד, לא מהממשלה ולא מהקואליציה ולא מהאופוזיציה. היא המשיכה את דרכו של יוסי שריד, חבר הכנסת ויושב-ראש מרצ לשעבר, את דרכו של חבר הכנסת לשעבר חיים ג'ומס אורון, שהמשיך את דרכו של חבר הכנסת והשר לשעבר יאיר צבן. ואתה יודע, הרבה פעמים בפעילות הפוליטית והציבורית שלנו אומרים לנו: זה לא יעבור, זה לא יקרה, אתם סתם מדברים, העמדות שלכם קיצוניות. וזה אחד הימים שבהם אנחנו רואים שבהתמדה, בהצגת העמדות הצודקות ובהעלאת נושאים לסדר-היום, הדבר הזה נושא פרי ובסופו של דבר מגיעים למצב שעמדות שבהתחלה נראות הזויות ורחוקות אולי מהקונסנזוס – מתקבלות בקונסנזוס. אנחנו פה עדיין בעיצומו של תהליך, זאת עדיין לא עמדה בקונסנזוס, אבל אין ספק שהיא הרבה יותר מקובלת מאשר בעבר. ואני גאה היום להיות ממשיכת דרכם של אלה שהובילו את ההכרה ברצח העם הארמני, ואני מקווה שמכאן והלאה נגיע להכרה רשמית, גם ישראלית וגם בין-לאומית, באסון הזה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת גילאון – איננו? חבר הכנסת זאב אלקין – בבקשה, אדוני. <זאב אלקין (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה וחברי חברי הכנסת, אני חושב שצדקה תמר כשדיברה על כך שיש כאן תהליך מתמשך של מאבק, עשרות שנים, בבית הזה, בסופו של דבר להוציא את הנושא של הכרה ברצח העם הארמני מהארון. זה לקח הרבה זמן עד לעצם היכולת לקבל רוב במליאה להעלות נושא על סדר-היום של ועדה כזאת או אחרת בכנסת – זה הפך למשהו לגיטימי. כמו שהודעת, אדוני היושב-ראש, הממשלה הפעם נתנה חופש הצבעה ולא באה עם עמדה מגובשת. זה לא ברור מאליו. אני זוכר היטב איך בפעם הראשונה הצלחנו לגבש כאן רוב בבית הזה, וזה היה בניגוד לעמדת הממשלה. נדמה לי שציפי לבני הייתה שרת החוץ, והיא התנגדה, ואנחנו היינו קבוצת חברים מכל קצות הבית שחברו יחד והובילו את הנושא הזה: חבר הכנסת חיים אורון ממרצ מצד אחד, ואני קיבלתי את הנושא הזה בירושה מחברי המנוח, חבר הכנסת יורי שטרן, זיכרונו לברכה. הוזכרה כאן מפלגת ישראל ביתנו, אבל צריכים גם להגיד את האמת: בין הראשונים בכנסת שדחפו לכיוון הזה בכל הכוח היה בזמנו חבר הכנסת יורי שטרן. זה נכון שהיום עמדת המפלגה היא אחרת. הצלחנו לגבש כאן רוב להעלאת הנושא לסדר-היום. מאז, במשך השנים נפרץ פה עוד מחסום, והנושא הזה יצא מהמחשכים של ועדת חוץ וביטחון לדיונים בוועדת חינוך. נדמה לי שאפילו פעם או פעמיים התקיימו דיונים בוועדת החינוך בנושא הזה. אני מאוד שמחתי על כך שהצלחנו להגיע לשם, ואני מאוד מקווה שבכנסת הזאת, בקדנציה הזאת, אנחנו נתקדם שלב אחד הלאה, ולא רק נאפשר את הדיונים בנושא, אלא כנסת ישראל – כמעט האחרונה בין הפרלמנטים במערב – תגיד דבר מאוד ברור בסוגיה המוסרית הזאת של הכרה ברצח העם הארמני. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אלקין. אם כן, אנחנו נצביע. אני בעצם מנוע מלשאול את המציעים מה עמדתם, כי עמדתם היא דיון במליאה, לכן אני אשאל את חברי הכנסת – – – <זאב אלקין (הליכוד):> אני מציע דיון בוועדה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> דיון בוועדה. חבר הכנסת אלקין, כפי שאתה יודע היטב, אנחנו קובעים שיהיה דיון בוועדה. אם הנושא הזה יעבור, אז נקבע באיזו ועדה. <זאב אלקין (הליכוד):> אם יש מחלוקת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם יש מחלוקת, כן. בבקשה, גברתי, תמר זנדברג. <תמר זנדברג (מרצ):> דיון בוועדה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> דיון בוועדה. אם כן, ההצבעה בעד היא דיון בוועדה, והצבעה נגד היא בעצם לקיים דיון במליאה. בעד, פורמלית, זה דיון בוועדה. אני מפעיל את ההצבעה. נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 16 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 16, אין מתנגדים, אין נמנעים. חבר הכנסת אלקין וחברת הכנסת זנדברג הציעו שהדיון יתקיים בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. אין דעות אחרות, לכן אנחנו נעביר את הנושא לשם. נקווה – אני עדיין לא יודע מי יהיה יושב-ראש הוועדה, אבל נקווה שיקיים דיונים כמה שנדרש ובמהרה. אנחנו מסיימים את הנושא הזה, מודים לאורחינו ביציע וממשיכים בסדר-היום. <הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20)> [מס' מ/915; "דברי הכנסת", חוברת זו, עמ' 172; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אלקין, מזמן לא דיברת, אז אני מזמין אותך לדוכן. הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20), קריאה שנייה וקריאה שלישית, כפוף להנחה – ההנחה בוצעה, קיבלה פטור מחובת הנחה. בבקשה, תציג לנו את החוק לקראת קריאה שנייה ושלישית. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה וחברי חברי הכנסת, אני מתכבד כאן להציג את הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20), לקראת אישורה בידי הכנסת בקריאה השנייה והשלישית. קודם כול, מדובר בהצעת חוק מאוד קצרה ותמציתית, בת שני סעיפים בלבד, שעוסקת בשתי הוראות בעניין הרכב הממשלה: האחת, החזרת המוסד שר בלי תיק, כהוראת קבע; והשנייה, קביעת הוראת שעה כך שתחולת החוק למעשה לא תהיה מהכנסת העשרים – כפי שקבעה בזמנו בהוראת שעה הכנסת התשע-עשרה – אלא החל בכנסת העשרים-ואחת, לעניין מספר השרים וסגני השרים שיכולים לכהן בממשלה. בשני המקרים, כדאי לשים לב, מדובר בהמשך המצב המשפטי החוקתי ששורר במדינת ישראל שנים רבות. אין כאן מעין חידוש. השינוי שחוקק בכנסת הקודמת לא נוסה בפועל, והסיבה לכך הייתה, בין השאר, שאפילו הסיעות שדחקו לחקיקתו של השינוי והיו חלק מהממשלה בעת ההיא לא הצליחו לעמוד בו ולא הצליחו לכפות על הממשלה ההיא, בכנסת התשע-עשרה, מספר של 18 שרים. כך שהשינוי הזה שאנחנו עוסקים בו – לא מדובר בהוראה שהמעשיות שלה נבחנה והוכחה וכרגע מוצע לשנות אותה אלא להפך, למעשה מוצע להמשיך את ההסדר הקיים. אכן, כמה מפתיע, גם מלאכת הקמת הממשלה הנוכחית הוכיחה שבמבנה הקואליציוני במדינת ישראל קשה עד בלתי אפשרי לעמוד בהוראת החוק הזאת, והדבר נאמר באופן גלוי בדברי ההסבר להצעה וגם בדיונים שקיימה הוועדה המיוחדת שהכנסת הקימה לצורך דיון בחוק הנ"ל. אני אתייחס כרגע לכל סעיף בנפרד. סעיף 1 מדבר על המוסד שר בלי תיק. הסמכות למנות שר בלתי תיק מלווה אותנו עוד מחוק-היסוד משנת תשכ"ח, 1968. אף-על-פי שחוק-יסוד: הממשלה עבר שינויים גדולים והוחלף פעמיים – כולל בחירות ישירות וכו' – סמכות זו תמיד נותרה בעינה, ולא בכדי. למעשה, מדובר בכלי שהיה קיים תמיד בידי הממשלה: למנות שר שהוא שותף לשולחן הממשלה, והממשלה יכולה ללמוד מניסיונו, והוא שותף לקבלת החלטות – לפעמים אלה אפילו שרים שכיהנו בקבינט המדיני-ביטחוני והטביעו חותמם על עבודת הממשלה בצורה מאוד משמעותית – בלי להקים לצורך כך משרד מיוחד, מה שהרבה פעמים יכול להביא דווקא להוצאה כספית מיותרת. אני קראתי את הפרוטוקולים של הדיונים בוועדת החוקה של הכנסת הקודמת לקראת ההצבעות בחוק, ולא ראיתי שם שום הנמקה משכנעת מדוע צריך לבטל את המוסד הזה של שר בלי תיק ואת סמכות המינוי, שיש בו גם גמישות וגם חיסכון. אנחנו לומדים מההיסטוריה שלנו שלעתים נוצר מצב שדווקא מינוי שר בלי תיק מאפשר למפלגות לייצר מעין הסכמה לאומית ולהצטרף לממשלה, החל מהצירוף המפורסם של מנחם בגין לממשלה כשר בלי תיק וכלה בניסיון האולי-פחות-מוצלח, אבל מלכתחילה הייתה מאחוריו מחשבה דומה, של צירוף סיעת קדימה בכנסת השמונה-עשרה לממשלה, כאשר השר מופז כיהן כשר בלי תיק וחבר בקבינט המדיני-ביטחוני. וישנן דוגמאות אחרות. אם אנחנו נזכרים בכנסת השמונה-עשרה, אפשר להיזכר בדוגמה של השר זאב בנימין בגין, שכיהן כשר בלי תיק וחבר קבינט מדיני-ביטחוני וללא ספק הטביע את חותמו על הרבה מאוד החלטות הרות-גורל שקיבלה אותה ממשלה בתחום המדיני-ביטחוני במשך ארבע שנים. והרשות נתונה, אפשר למנות דוגמאות נוספות. ועל כן אני סבור, ורוב חברי הוועדה היו סבורים, וגם הממשלה שהגישה את הצעת החוק הזאת, שזו הייתה טעות, למעשה, לבטל את המוסד הזה, וכעת אנחנו מבקשים לתקן את הטעות הזאת בהוראה קבועה ולהחזיר את האפשרות שהייתה קיימת בחוק, כולל בכנסת הקודמת – אומנם היא לא מומשה, אבל הייתה בידי הממשלה סמכות למנות שר בלי תיק. אגב, אני לא יודע להגיד, אדוני היושב-ראש, אם בממשלה שבעזרת השם תוצג לבית הזה בעוד כמה ימים יהיה שר בלי תיק, כן או לא, אבל עצם היכולת נראית לנו יכולת מהותית וחסכונית. לגבי הנושא השני, של מספר השרים בממשלה, גם כאן, לדעתנו, כמו שאנחנו יודעים, יש ניסיון לא כל כך מוצלח מהעבר, שבו נקבעה בחוק-יסוד הגבלה על מספר השרים וסגני השרים בממשלה. בשנת 1999 ביטלה הכנסת הוראה דומה מאותן סיבות שבגינן מוצע התיקון כרגע. מגבלה חוקתית על מספר השרים וסגני השרים יכולה לפגוע ביציבות ובגמישות השלטונית. היא מקשה על הרכבת הקואליציה מלכתחילה ומקשה גם על השינוי במהלך הכהונה. בנוסף, לעתים יש חשיבות ציבורית רבה בהקמת משרד חדש ובהעמדה של אדם שמסור כולו לנושא בראשו. אני יכול להביא דוגמאות: בזמנו הוקם המשרד לאיכות הסביבה, והנושא הזה במשך הזמן הפך לנושא מאוד מאוד מרכזי בסדר-היום שלנו; או לחלופין, דוגמה מהכנסת השבע-עשרה, אם אינני טועה – הקמת המשרד לענייני גמלאים, שהייתה בו מעין קביעת מדיניות שהטיפול בגמלאים הוא נושא חשוב והוא יעד מיוחד של הממשלה, והמשרד הזה קיים עד היום. היו עליות וירידות במשקלו בשולחן הממשלה ובתקציבים שניתנו לו, אבל המשמעות של קיום המשרד הזה היא איזושהי אמירה מיוחדת של החברה ושל הממשלה שיש כאן בחברה פלח אוכלוסייה שדורש טיפול מיוחד, ומגיע לו הטיפול המיוחד הזה, מעבר להשקעת הכספים הרגילה שעוברת דרך הביטוח הלאומי או בצינורות אחרים. כמובן, אני מבין שהמוטיבציה לתיקון נבעה מתופעות של ממשלות גדולות במיוחד בעבר, אבל קודם כול צריכים להעיר שאין צורך בהוראה חוקתית על מנת לטפל בגודל הממשלה. והוסבר בדיונים בוועדה, עוד כשחוקק התיקון הזה, שזאת לא הוראה מקובלת בחוקות ברוב מוחלט של מדינות העולם; זאת סוגיה פוליטית ציבורית שאפשר לטפל בה בדרך הזאת. בממשלה הקודמת, כשהנושא היה חשוב במיוחד לחלק מהסיעות והוא נכלל בהסכמים הקואליציוניים, הניסיון לקבוע הוראה חוקתית בנושא – שמטבעו הוא גמיש ומשתנה – למעשה הוכח כבעייתי. קודם כול, צריך לציין שקביעה חוקתית אינה משנה את טיב הנושא ורק גורמת בסופו של דבר, אם נזקקים לכך, לצורך לשנות או לתקן את חוק-היסוד, אם בהוראה קבועה ואם בהוראת שעה. הבעיה היא בקביעה מספרית כלשהי של מספר מרבי, אך ודאי כשמדובר על מספר כה נמוך של 18 שרים. עוד פעם, עיינתי בפרוטוקולים של דיוני ועדת החוקה בכנסת הקודמת ולא ראיתי הסבר משכנע מדוע נבחר המספר 18 שרים ומדוע הוא מתאים למציאות הפוליטית של ישראל, חוץ מהתקדים הלא-מוצלח מ-1996, שבוטל ב-1999. ראיתי בדיונים התעקשות גדולה מאוד של חלק מהמציעים והתעלמות שלהם מאזהרות של הרבה חברי כנסת והרבה מומחים. ההסבר המדעי היחיד שהוצג לטובת המספר הזה, 18, היה הטענה שלמעשה מדובר על חציון – מתוך מחקר שנעשה במכון הישראלי לדמוקרטיה – מעין חציון מספר השרים בכמה ממדינות המערב. לא היה שום הסבר למה דווקא החציון מתאים למציאות הישראלית, עם המצב המאוד-מורכב של הגיוון בחברה הישראלית, שבא לידי ביטוי במבנה של הכנסת – ריבוי מפלגות והמבנה הקואליציוני. ולכן, אפילו יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, שהוא אחד המציעים של החוק וגם נמנה עם המפלגה שדחפה מאוד לשינוי הזה, מצא לנכון להתריע שהסד נוקשה מדי ולא יוכלו לעמוד בו, ואפילו הוא הזהיר והוציא מכתב מיוחד על כך שזה יגרום בסוף לתיקונים תכופים של ההוראה, כפי שכולנו רואים וכפי שקורה היום. סוגיה נוספת שנדונה במהלך דיוני הוועדה היא השאלה אם נכון לתקן את התיקון הזה בהוראת קבע או בהוראת שעה. קודם כול, כדאי לזכור שלא מדובר בהוראת שעה טיפוסית. בדרך כלל כשמדובר בהוראת שעה, מדובר על מצב שלמעשה משנה את המצב הקיים רק לפרק זמן מסוים. דוגמה קלאסית לכך היא התיקונים שנבעו מהעניין של קבלת תקציב דו-שנתי בהוראת שעה, או דחיית מועד אישור התקציב שהחוק קובע בהוראת שעה, והעיר על זה בזמנו בית-המשפט העליון שזה לא הדבר הכי אלגנטי; אומנם הוא לא פסל את החקיקה, אבל לא היה שבע רצון מהעיסוק בחוקי-יסוד בהוראת שעה. כאן מדובר על מקרה אחר לחלוטין, כי מדובר למעשה על הוראת שעה שעוסקת בסעיף תחולה בלבד, וגם בכנסת הקודמת, כשהחוק חוקק, ראו לנכון המציעים, שהיו באופן עקרוני מאוד מאוד נחושים להעביר את התיקון הזה – גם הם השתכנעו שלא ניתן להחיל את התיקון באופן מיידי ונדרשת כאן הוראת שעה שדוחה את החלת התיקון. השינוי היחיד שמוצע לעשות בהצעת החוק הממשלתית זה למעשה ללכת באותה מתכונת, והיות שגם בכנסת הזאת, כפי שמסתמן, אין יכולת לעמוד בהגבלה הזאת, לדחות כרגע בעוד כנסת אחת את סעיף התחולה – אין כאן שינוי לעומת החקיקה המקורית; זאת אומרת, כאן, כמו שם, הוראת השעה מתייחסת אך ורק לעניין התחולה – ולמעשה להותיר או בידי המציאות הפוליטית בישראל בכנסת הבאה או בידי המחוקק, אולי אפילו בכנסת הזאת – בצורה מסודרת ולא בלוחות זמנים ולא בלחצי זמנים שאנחנו נמצאים בהם כעת לקראת הקמת ממשלה – לדון באופן יסודי אם יש צורך בהגבלה הקבועה הזאת או שלמעשה בנוסף לדחייה צריך לדבר על ביטול. אני לא יודע להכריע בכך. עמדתי האישית בעניין הזה ידועה. אני לא הייתי שבע רצון אז מהתיקון. חשבתי, כפי שכבר תיארתי, שזו הגבלה נוקשה מדי, ונאלצתי, במסגרת המשמעת הקואליציונית, להצביע בעדו אחרי שהתרעתי מה יהיו השלכותיו, ואני חושב שמן הסתם גם במהלך הכנסת הזאת עוד יתלבטו חברי כנסת רבים אם יש צורך בהגבלה הזאת. לא ראינו לנכון – גם אנחנו בוועדה וגם הממשלה כשהגישה את הצעת החוק – להכריע בסד הזמנים הקיים בשאלה הכבדה הזאת, ולכן הבקשה כאן במקרה הזה היא רק לדחות את המועד של תחולת החוק. ואני שוב מדגיש: זה שונה מאוד ממה שבדרך כלל מקובל לראות כטיפול בהוראת שעה בחוקי-יסוד. אגב, אני רוצה לציין גם שההתלבטות הזאת אם ללכת לדחיית התחולה או לבטל לגמרי את ההגבלה נדונה גם במהלך המשא-ומתן הקואליציוני. היו מפלגות שסברו שנכון יהיה לחזור לגמרי למצב הקודם, היו מפלגות שרצו לתת לזה עוד צ'אנס, לפחות מבחינת המחשבה מה נכון יותר, ולא לקבע מסמרות, ולכן התוצאה שהתגבשה היא התוצאה שהובאה על-ידי הממשלה לכנסת. אגב, ברצוני להעיר שחלק מחברי הוועדה המיוחדת, שהתקיים בה דיון מאוד מאוד יסודי בסוגיה הזאת, כשהעירו שהם מתנגדים להוראת שעה ואמרו שאולי הם היו תומכים בשמחה בסעיף הרלוונטי אילו הוא היה סעיף קבע והיה פשוט מבטל את המגבלה, אני הצעתי לאותם חברים – לא היה בידי חופש, היות שהייתה עמדת ממשלה ברורה לתמוך בזה בוועדה – אבל הצעתי להם להגיש הסתייגות בעניין, והבטחתי להם שאם הסתייגות כזאת תוגש, אנחנו נקיים עד להצבעה במליאה דיון רציני בין סיעות הקואליציה המיועדת ועם הממשלה לגבי היכולת לתמוך בתיקון. להפתעתי הרבה, מרוב הדיבורים הוגשו המון הסתייגויות בסגנון הסתייגויות הכוסברה, כפי שנהוג לכנות אותן, להצעת החוק; הן כולן מונחות לפניכם ואתם יכולים לראות שלא ננעלו שערי היצירתיות הספרותית של חברי הכנסת. אבל דווקא לא הוגשה הסתייגות שמדברת על הנושא שחברי הכנסת דיברו עליו כל כך הרבה בדיון בוועדה, ובשל כך אין יכולת בהצבעה על החוק, שתהיה מחר, להכריע בסוגיה הזאת, והסוגיה המרכזית הזאת בוודאי תידחה לעיון או של הכנסת הזאת או של הכנסת שתהיה אחריה. אני חייב להעיר, בהקשר הזה של התהליך, שאומנם אני לא הופתעתי, כי זה קורה לעתים קרובות, אבל אני חושב שיש מעין זילות בכנסת בהגשת הסתייגויות רק לשם הגשת הסתייגויות במספר גדול, כשאין שום קשר בינן לבין תוכן החוק והן נועדו רק לתת ביטוי, כפי שאמרתי, לתחרות בין חברי הכנסת מי ימציא כינוי יותר פוגעני, או ימציא כל מיני תיקונים שהקשר בינם לבין המציאות, משפטית, הוא רחוק מאוד. ואם התיקון הזה יתקבל, אז אותם חברי כנסת שהציעו אותו יגידו: אוי אוי אוי, חס וחלילה, צריך מייד לתקן את זה, כי לא יכול להיות שדבר כזה כתוב בספר החוקים הישראלי. <קריאה:> לשים לכם מראה מול הפרצוף. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> עכשיו, אני חושב שזה פוגע בכולנו. כי אני חושב שכל מי שמציע הסתייגות צריך להיות רציני ולקוות שההסתייגות הזאת תתקבל. <מיכל רוזין (מרצ):> אולי קודם שהממשלה תהיה רצינית – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> הממשלה מאוד רצינית. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – את קווי היסוד שלה – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> היא הציעה כאן הצעת חוק, שהיא באמת רוצה שהיא תתקבל. <קריאה:> איזה ממשלה, יש ממשלה? ממשלת מעבר – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> לעומת זאת, רצוי שמי שמציע הסתייגות, יציע הסתייגות שהוא יודע לחיות אתה אם היא תתקבל. <מיכל רוזין (מרצ):> סליחה, הצענו הסתייגות, ולא הצבעת בעדה, שמטרת החוק זה ביצור שלטונו של נתניהו. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אולי תיתן לנו רשימת הסתייגויות, שנדע – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> היא מונחת על שולחנכם. היא מונחת על שולחנכם. חברת הכנסת יחימוביץ, אני מציע לך לעיין ברשימת ההסתייגויות – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> כבר עשיתי כן. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> – – ולאחר מכן תגידי לי את אם את רוצה שההסתייגויות האלה ייכנסו לספר החוקים הישראלי. אני חושב שיש כאן מעין אתגר לכנסת ובוודאי לוועדת הכנסת – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אפשר אולי להסכים שגם ההסתייגויות וגם החוק לא ייכנסו לספר החוקים. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> דווקא החוק, כפי שכבר אמרתי, חבל שלא הקשבת, הוא משקף את המציאות המשפטית הישראלית הקבועה. אפשר לאהוב אותה, אפשר לא, אבל זאת המציאות. כפי שאמרתי, אני הייתי ממליץ לוועדת הכנסת לתת את דעתה על כך ופעם אחת ולתמיד להתיישב על הסוגיה, כי אני לא חושב שזה עושה כבוד לכנסת. אני יכול להתחלק עם אדוני בחוויה של פרצי צחוק שפרצו בדיוני הוועדה המיוחדת כשהוקראו חלק מההסתייגויות. אומנם זה נחמד כשזה קורה ב-04:30, כחלק מחוויה מתקנת, אבל בוודאי – עוד פעם, אני לא חושב שזה תהליך מכובד של חקיקה, וצריכים לחשוב איך הכנסת מתמודדת עם זה באופן יסודי, אבל בוודאי לא על גבי התיקון הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מהותית, אדוני, הכנסת, כמו שאתה יודע, כבר התמודדה עם הנושא. מאז הופיעו מה שנקרא "בקשות דיבור", דווקא על מנת למנוע את מעשי הקונדס במהלך החקיקה. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> נכון, נכון. <מיכל רוזין (מרצ):> אולי תקריא מחוות הדעת של היועצת המשפטית של ועדת חוקה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לכן, כנראה יש מטרה אחרת. כי בקשות דיבור זו עכשיו דרך מקובלת בכנסת להסתייג מחוק כלשהו. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אגב, אפרופו הערתה של חברת הכנסת רוזין, הרוב המוחלט של הדברים שהקראתי כאן נכתבו על-ידי היועצת המשפטית של ועדת החוקה ועל דעתה – – <מיכל רוזין (מרצ):> את הביקורת אתה לא – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> – – כמו גם האמירה המפורשת שלה שהיא לא רואה בעיה בתהליך הזה. היא באופן אישי סבורה, כמו שהייתה סבורה גם בכנסת – – – <קריאה:> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> היא באופן אישי סבורה, ואני חושב שחשוב לעדכן את חברי הכנסת, כמו שהיא חשבה גם בכנסת הקודמת, שכל התיקון הזה של מגבלה על מספר השרים וסגני השרים, בטעות יסודו. היא התנגדה לתיקון הזה אז וחשבה שהוא טעות. <מיכל רוזין (מרצ):> נכון. גם אני. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> לכן, היא הציעה לנו – – – <מיכל רוזין (מרצ):> יש אנשים עקביים בכנסת. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> בדיוק כפי שהיא גם התנגדה לחיסול המוסד שר בלי תיק, ולכן היא מאוד מאוד שמחה שהמוסד הזה חוזר בהצעת החוק הנוכחית. <מיכל רוזין (מרצ):> ממש היא לא אמרה את זה – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> היא גם הציעה לנו, במקום לדחות את התחולה, לבטל לגמרי. <מיכל רוזין (מרצ):> ממש לא. זו ממש לא חוות הדעת המקצועית שלה. <מיקי לוי (יש עתיד):> שינוי החוק הוא לגיטימי, שינוי החוק הוא לגיטימי. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> זו ממש חוות הדעת המקצועית שלה, חברת הכנסת רוזין, חבל שלא הבנת – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אני אעלה על הדוכן ואני אקריא את חוות הדעת שלה. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אני ממליץ לך לקרוא את חוות הדעת, לעיין בפרוטוקול של הדיון בוועדה, גם בכנסת הזאת וגם בכנסת הקודמת, ותראי שזו ממש חוות הדעת שלה. היא התנגדה אז לשני התיקונים – – <קריאה:> לא, זאב, היא אמרה לי שהיא שמחה לעשות את זה בהוראת שעה. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> – – והיא הייתה מאוד מאוד שמחה אם שני התיקונים היו מבוטלים כהוראת קבע. לצערה, רק תיקון אחד מבוטל כהוראת קבע, והתיקון השני – – – <מיכל רוזין (מרצ):> היא אמרה שלא ראוי לעשות את זה בהוראת שעה, לתקן חוק-יסוד – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> – – – והתיקון השני נעשה דרך הוראת שעה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אדוני, אתה יכול להגן על זכותי? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני יכול להזכיר לחברת הכנסת מיכל רוזין שהיא כבר נושאת על כתפיה שתי קריאות לסדר. <מיכל רוזין (מרצ):> זה לא נמחק לי? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, זה לא נמחק, זו אותה ישיבה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני, אין בעיה בשינוי, זה לגיטימי בדמוקרטיה. הבעיה היא הדרך. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אני חשבתי שחברת הכנסת רוזין נושאת על כתפיה קריאות לסדר מהדיון בוועדה המיוחדת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> היא עקבית, היא עקבית. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אני רואה שיש רציפות ועקביות בעניין. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – אחרי כינון הממשלה. ממה ראש הממשלה מפחד? ממה ראש הממשלה מפחד? למה לא אחרי כינון הממשלה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מיקי לוי, תודה. <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> לגבי ההערה בעניין הזה של הוראת שעה, אמרתי והדגשתי שההמלצה של היועצת המשפטית של ועדת חוקה הייתה לבטל את מגבלת השרים וסגני השרים בהוראת קבע. אבל היא טענה ואמרה, וזה כתוב אפילו בנאום שהיא הכינה לי, והנה אני מקריא לכם, שהנושא שמדובר בו "אינו מהווה עיקרון חוקתי חשוב לדעת כולי עלמא, ולא מדובר כאן בהוראת שעה בעניין בסיסי של המדינה", כפי שאכן הסברתי, היות שמדובר על הוראת שעה בעניין של החלת התחולה. לסיכום של כל הדיון הזה, אני מציע לכנסת לדחות את כל ההסתייגויות, שכפי שאמרתי, לצערי רובן המוחלט נופלות בקטגוריה של הסתייגויות הכוסברה, ולאשר את הצעת חוק-היסוד. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל חברי הכנסת שהשתתפו באופן ער ופעיל בדיונים הארוכים, הן בוועדה המיוחדת והן בוועדה המסדרת, בין מהקואליציה ובין מהאופוזיציה. כולם עשו עבודה מסורה מאוד, כל אחד כהבנתו וכאמונתו. אני רוצה להודות לצוותים המסורים של הוועדה המסדרת, היא ועדת הכנסת באופן קבוע, ושל ועדת חוקה: מנהלי הוועדה, צוותי הוועדה והיועצים המשפטיים של שתי הוועדות האלה, שלמעשה השקיעו מאמץ גדול מאוד ללוות אותנו במשך הדיונים המאוד-מאוד לא פשוטים, סוערים כפי שהיו, על החוק הזה, כדי שלא תצא שגגה מתחת ידנו וכדי שכל הדיונים וכל ההחלטות, גם הפרוצדורליות וגם התוכניות, יהיו בהתאם לחוק ובהתאם לתקנון הכנסת, ועל כך תודה רבה להם על הייעוץ והליווי הצמוד. תודה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש, ואני קורא לכנסת לתמוך בהצעת החוק ולדחות את כל ההסתייגויות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת זאב אלקין, יושב-ראש הוועדה המסדרת. אנחנו בוודאי, כולנו, מצטרפים לתודות לאנשי המקצוע, שחלקם גם, לאחר סיום דיוני הוועדה, עבדו קשה על מנת לנסח ולהדפיס וכן הלאה. את כל זה יכולנו למנוע אלמלא ההתלהבות בכנסת הקודמת מחקיקת כל הדברים האלה, שאת חלקם עוד, כפי שאמרתי, נמשיך לתקן בכנסת הזאת. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת שלי יחימוביץ לפתוח – את הנמקת ההסתייגויות, בעצם, לא את הדיון. תשע דקות. אנחנו פה בחלוקת הזמנים לפי הסיעות, אופוזיציה–קואליציה. תשע דקות לרשותך, גברתי, ואחרייך – חברת הכנסת סתיו שפיר, גם כן תשע דקות. באסל גטאס, ג'מאל זחאלקה, חמד עמאר – אני קורא את השמות על מנת שאנשים יהיו כאן באולם, אחרת יהיה לנו שיבוש גדול בסדר הדוברים, וזה מאוד לא רצוי. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, רשמתי לפני את הנזיפה החמורה מפיו של חבר הכנסת אלקין על כך שהיו פרצי צחוק בדיוני הוועדה בלילה. אני מציעה לכם לחוקק בחוק-יסוד, תחת סעיף 98, שאסור שיהיו פרצי צחוק בוועדה. כמה עזות מצח צריך כדי לגנות – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> – – – את דברי. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> – – – לגנות את התנהגות חברי הכנסת בוועדה, בעוד – – – <זאב אלקין (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אני לא גיניתי את התנהגות חברי הכנסת. כל בר-דעת שהיה קורא את ההסתייגויות האלה היה פורץ בצחוק. אני מגנה את האנשים שמגישים הסתייגויות שהם בעצמם לא מתכוונים שהן יהיו בספר החוקים. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> ואני מגנה את הגינוי שלך, ואני מגנה את ההתנהלות שלכם. אני מגנה את התוכן שלה ואני מגנה את הפרוצדורה שלה, ואני חושבת שצריך ציניות מאוד מאוד גדולה כדי לעמוד כאן ולגנות פרצי צחוק, כאילו רק אתמול הומצאו הסעיפים לצורך רשות דיבור עם שמות הומוריסטיים. שזאת תהיה הבעיה האחרונה שלנו, אלקין, בכנסת הזאת. אני חותמת על זה עכשיו, ברגע זה. עוד הוסיף יושב-ראש הכנסת הסתייגות ממעשה הקונדס. אפשר לחשוב מה עשו כאן, מרחו במשחת שיניים בלילה חבר כנסת ישן? באמת, קצת פרופורציות. הנזיפות האלה – על מה אתם נוזפים כשמה אתם עושים; אין לזה גבולות? אדוני היושב-ראש, אני מבקשת לנכות לי מזמן הדיבור, כי הייתה קריאת ביניים של חבר הכנסת אלקין. אנחנו מנהלים את הדיון הזה תחת סעיף דרקוני, קוראים לו סעיף 98, שהופעל כדי למנוע מאתנו לממש את היכולות שלנו כאופוזיציה ולמשל לעשות פיליבסטר; למשל לאפשר לנו לנמק באופן מובנה, ברור, דבר דבור על אופניו, את מה שיש לנו לומר על מה שנעשה כאן. את כל זה אנחנו לא יכולים לעשות. אנחנו לא יכולים לממש את הזכות הדמוקרטית שלנו כאופוזיציה, כיוון שהופעל אותו סעיף 98, שנועד לכפות עלינו סדרי דיון בסד מאוד קפוץ של זמנים. זה סעיף חירום, אדוני היושב-ראש. אתה יודע מתי הוא הופעל בעבר? הוא הופעל לצורך ההתנתקות, הוא הופעל בהסכמי אוסלו, ואני לא נכנסת פה למהות של הדברים. השר אריאל, אני בטוחה שאתה התנגדת גם להסכמי אוסלו וגם להתנתקות, אבל אני חושבת ששנינו נסכים שהיה מדובר במהלכים מאוד מאוד דרמטיים וגדולים, ולצורך הדיון בהם הופעל סעיף 98. על מה אתם מפעילים אותו עכשיו? על איזה שטויות. <שר הבינוי אורי אריאל:> – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> באיזה קלות ובאיזה זילות אתם רומסים את המכשירים הדמוקרטיים שיש בידינו. אבל אני חייבת לומר, בשביל היושר האינטלקטואלי, שלא אתם התחלתם. זה התחיל לפני שנתיים, עם כינונה של הממשלה הקודמת. כמובן, אתם הייתם השותפים הבכירים בה, לצערי הרב, אבל אותו סעיף 98 כבר הופעל בשביל יאיר לפיד לפני שנתיים לחוק הגיוס, והופעל בשביל ליברמן בשביל המשילות – – <מיקי לוי (יש עתיד):> חוק הגיוס לקח שמונה חודשים. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> – – והופעל בשביל בנט, אני כבר לא זוכרת בשביל מה. ככה זה כשהיד קלה על סעיפים אנטי-דמוקרטיים, אחר כך זה הופך לשגרה. תראו באיזו קלות זה עובר עכשיו. סעיף חירום, שבעבר הופעל רק להתנתקות ולהסכם אוסלו, הופעל בקלות כזאת לפני שנתיים, ועכשיו אף אחד כבר לא שם לב אפילו שהדבר הזה קורה, כי זה הופך לשגרה. <שר הבינוי אורי אריאל:> מי שפותח, שידע שאין לזה גבול, ואת יודעת, אז אל תצדיקי את זה אז. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> לא, לא. אני – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> לא. את אומרת: זה היה דברים גדולים, אז – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> השר אריאל, חשוב לי לומר, חשוב לי לומר את הדברים. ברור שיש כאן עימות אידיאולוגי מאוד חריף על שני הצעדים האלה. <שר הבינוי אורי אריאל:> גם אז לא היה צריך את סעיף 98. היה דיון עוד יומיים, מה היה יכול להיות? <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> יכול להיות. אבל בכל זאת, תרשה לי לעשות את ההבחנה, שאתה לא יכול שלא להסכים שיש בה היגיון מסוים, בין דרמה כזאת מטורפת בתולדות המדינה לבין השטויות שמפעילים עליהן סעיף חירום. בכל זאת צריך לייצר כאן איזושהי הבחנה; ואתה יודע מה? יכול להיות שאתה צודק. זה היה כדי להמחיש את הפער בין השימוש הנדיר מאוד בסעיף הזה לבין הזילות שלו עכשיו. ואני חייבת לומר שיש משהו סימבולי בזה שהדיונים הראשונים שלנו מתנהלים תחת צלה של רמיסה של הדמוקרטיה ושל כללים פרלמנטריים כל כך יסודיים, כי להערכתי ליבת המאבק שלנו באופוזיציה בכנסת הזאת תהיה מתקפה מאוד קשה, מאוד מסוכנת, על שלטון החוק בישראל, על מוסדות שלטון החוק. ואנחנו רואים את המתקפה הזאת כבר מעוגנת בסעיפים הקואליציוניים. אנחנו רואים אותה, ככה, בקטן, מתרחשת כאן ועכשיו מתחת לאף שלנו, והאובססיה הזאת שיש לכם – אני רוצה להגיד "לכם", אבל הכיסאות פה ריקים לחלוטין, אין לי כל כך אל מי לדבר – האובססיה הזאת שיש לממשלה הזאת כלפי בית-המשפט העליון, ששמו יצא לתהילה ברחבי העולם המערבי, שפסקי-הדין שלו מצוטטים באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר; בית-משפט לעילא ולעילא, ברמה גבוהה, שאנחנו יכולים להיות גאים בו גם כשהוא מקבל פסיקות שאינן לרוחנו – לא תמיד הפסיקות של בית-המשפט הן לרוחי, אבל אנחנו בהחלט יכולים להיות גאים במוסד המפואר הזה. ואגב, לא רק אנחנו, גם הציבור מחזיק מהמוסד הזה. המצביעים של אותן מפלגות שמתעקשות למוטט את יסודות בית-המשפט העליון, זה בכלל לא מעניין אותם. להם אין שום דבר נגד בית-המשפט העליון. זה באמת אובססיה של קבוצה מאוד קטנה של פוליטיקאים ששמו להם למטרה, עם אש יוקדת בעיניהם, פשוט לא לנוח ולא לשקוט כל עוד בית-המשפט העליון שלנו לא יהיה פוליטי לחלוטין. והציבור דווקא אומר אחרת. הסתכלתי על הסקר. מדי פעם יש הסקרים האלה שבהם בודקים את מידת האמינות של מוסדות המדינה, וראיתי שבסקר האחרון, שנעשה בינואר, בית-המשפט העליון מקבל 62% תמיכה מהציבור. לא רע בכלל. במיוחד לא רע ביחס לממשלה, שקיבלה 37% תמיכה מהציבור, והכנסת, לבושתנו, שקיבלה 35%. כך שמצבו של בית-המשפט העליון בעיני הציבור הוא לא כל כך גרוע, בלשון המעטה. צריך לציין שב-2008 ירדה הערכת הציבור לבית-המשפט העליון לשפל שאין לו תקדים, ל-49%, אחרי שהוא היה מקבל 90% וציונים מאוד גבוהים. למה? כי זה היה בלב-לבה של מתקפה מאורגנת על בית-המשפט העליון תחת ממשלת אולמרט, עם פרופסור דניאל פרידמן כשר משפטים. אני חייבת לומר לזכותו של פרופסור פרידמן, שהוא אידיאולוג במשנה שלו, אבל הוא אידיאולוג שהובא על-ידי אולמרט ככלב תקיפה, על מערכות שלטון החוק, בכוונת מכוון, כיוון שאולמרט היה נתון תחת חקירות פליליות ורצה פשוט להחליש את כל מוסדות שלטון החוק ופתח במתקפה שלא היו לה בכלל גבולות – נגד הפרקליטות, נגד המשטרה, נגד מבקר המדינה, נגד החשב הכללי באוצר, וכמובן נגד בתי-המשפט, ובראשם בית-המשפט העליון. הירי – לכן, שימו לב – המתקפה על בית-המשפט העליון מגיעה משני כיוונים נפרדים לגמרי, שמתנקזים יחד כמו שני יובלים לתוך נהר אחד. אני בטוחה שיובל אחד של הנהר הזה בכלל לא מחבב את היובל השני, אבל יש כאן איזושהי מטרה משותפת. מי שהתחילו במתקפה הזאת בכל הכוח היו פשוט מושחתים, פוליטיקאים מושחתים, ובראשם אולמרט; מי שממשיך זה אנשים שיש להם אידיאולוגיה אובססיבית של הרס בית-המשפט העליון, והם בונים את מעלליהם על בסיס אותה תשתית שהניח אולמרט באותה מתקפה, שהיו לה כל כך הרבה משרתים שאני פשוט מתביישת להיזכר בתקופה הזאת; כמה סייענים היו לו בניסיונות לקעקע את שלטון החוק – אנשים, אגב, חלקם, שרוממות שלטון החוק עכשיו בגרונם. ומה בסוף הם רוצים להביא, לאיזו תוצאה הם רוצים להביא? שבית-המשפט העליון לא יוכל בעצם להחליט כלום; שהוא לא יוכל לבטל חוקים לא דמוקרטיים שפוגעים למשל בזכויות אדם; שבוועדה למינוי שופטים יהיה רוב של פוליטיקאים – כשכל הזמן רוממות הרוב בגרונם: הרוב קובע, הרוב קובע. כמו ילד קטן: הרוב קובע. לא, לא, יסוד מוסד בדמוקרטיה הוא ההגנה על זכויות המיעוט, ולא רק שלטון הרוב. זה בסיס כל כך חשוב, נדבך כל כך חיוני בדמוקרטיה, השמירה על זכויות המיעוט. הרי ברוב שיש כאן – שאני אפילו לא יכולה לקרוא לו "רוב דורסני", כי הוא אפילו לא דורסני, זה רוב "דרדלה" ומגוחך – הרי ברוב שיש כאן אפשר גם להחליט, אני יודעת, שמקבוצה מסוימת באוכלוסייה, אני לא רוצה להעליב אף קבוצה, תישלל זכות הבחירה, למשל, או שהיא תהיה – דברים מופרכים. הרי בהחלטת רוב טיפש ורומסני אפשר לקבל כל החלטה אנטי-דמוקרטית: נגד ג'ינג'ים, נגד שחורים, נגד כל קבוצה אפשרית. הורדת לי את קריאות הביניים? <היו"ר נחמן שי:> הוספתי כבר חצי דקה. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> כן? טוב. וכך, אחרי שהם יחלישו את בית-המשפט העליון, לא יהיה שום כוח שיוכל לשנות החלטות מטורפות של רוב. זאת בדיוק הכוונה, ליטול את הכוח מאותו בית-משפט עליון. ברשותך, אדוני, עוד דקה. אני ארחיב על כך את הדיבור בפעם אחרת, אבל אני רוצה לומר שעוד פרי באושים של התקופה האפלה הזאת – שוב, שנעטף באהבה על-ידי הממשלה הקודמת וזאת שעכשיו מכוננת – זה אותה נציבות חדשה לביקורת על הפרקליטים. היא נולדה בחטא, היא נולדה כדי להצר את צעדיהם; היא הפכה את הפרקליטים, שהם עובדים מסורים שעושים עבודת קודש ברובם המכריע, למטרה לאש צולבת מצד סנגורים פרטיים. אותה נציבות – ואגב, אין לי דבר וחצי דבר נגד הילה גרסטל, השופטת שעומדת בראש הנציבות – קיבלה רק שלוש מתוך 210 תלונות שהוגשו נגד הפרקליטים, מה שמראה לכם את רמת ה-abuse והאיומים שמופעלת במסגרת הנציבות כלפי הפרקליטים. רק סמ"ס אחד, לסיום. סנגור פרטי שולח לפרקליטה סמ"ס וכתוב בו: "אבקש שתגיעי מחר ותנהגי בתום לב כמצופה מפרקליט; איני רוצה לפנות לשופטת גרסטל", הוא כותב בחוצפתו. ואת האיום הזה מעל הפרקליטים, שאני מזדהה בכל לבי עם שביתתם, צריך להסיר. גם הוא פרי באושים של אותה תקופה אפלה וגם הוא חלק מהמתקפה על שלטון החוק. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ. אל תקראו קריאות ביניים, כי אז משיבים ויוצרים פה – זמן רב. אנחנו מתוכננים לפעול במסגרת זמן מסוימת. בבקשה, חברת הכנסת סתיו שפיר. אחריה – חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. בבקשה, חברת הכנסת סתיו שפיר. לרשותך תשע דקות. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, תודה רבה לך, כנסת נכבדה, שיש בה מעט מאוד אנשים, לצערי, לפני יומיים ישבתי באיזשהו ריאיון באולפן טלוויזיה מול חבר כנסת מכובד מהליכוד, ודיברנו על החוק הזה שעכשיו אנחנו דנים בו, ואמר אותו חבר כנסת: מה העניין, רוצים להרכיב ממשלה, צריך להוסיף שרים, אתם הייתם עושים את אותו הדבר. זה מה שעושים, אין פה שום בעיה. ככה הוא הציג את העניין. עכשיו, יכול להיות שאנחנו באמת היינו עושים את אותו הדבר, אבל השאלה היא לא אם היינו עושים את אותו הדבר, אלא בשביל מה היינו עושים את אותו דבר, למען מה היינו שמים או מציבים, מייצרים עוד תפקידים, עוד תיקים, עוד משרדים. בשביל מה, בשביל איזה תוכן, כדי לספק איזה שירות לציבור הישראלי? זו השאלה שצריכה להיות על הפרק. אבל משום מה, לאורך השבוע האחרון, ובכלל בחודשיים האחרונים מאז שהסתיימו הבחירות, אנחנו לא שומעים ולו שמץ מהשיח שמדבר על מטרות, על ערכים, על הדברים שאנחנו רוצים לספק לציבור הישראלי. שום דבר. רק על זה שביבי צריך להרכיב ממשלה, ויש סחטנות, ואז נותנים לאנשים תיקים כדי לסתום להם את הפה. השיח הזה כל כך מרגיז, כי אין פה בכלל שום שאלה מהותית. היו גם, הרשו לי להפתיע אתכם, שרים ללא תיק שעשו עבודה מדהימה. מיקי איתן, למשל, שר בלי תיק, שהיה ממונה על שיפור השירות של הממשל מול האזרח, עשה דברים נפלאים: עבד למען יצירה של קוד פתוח ושל טכנולוגיות שמייצרות שקיפות – חוק חופש המידע, פתח למעננו את האפשרויות לראות את תקציב המדינה, עשה פה ממש מהפכות. <היו"ר נחמן שי:> והוא היה חבר ועדת שרים לענייני חקיקה, מיקי. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> מהפכות – אנחנו חבים לו תודה גדולה על הדברים שעשה בשביל לייצר מעמד, ולחזק את מעמדה של הכנסת כגוף שיכול לפקח על עבודת הממשלה, לפקח על התקציב. זאת אומרת שבדיון המהותי יכול להיות שהיינו אומרים שצריך גם 50 שרים, מי יודע, אבל אנחנו בכלל לא עורכים את הדיון המהותי הזה. אנחנו מדברים פה על משחק הישרדות ושום דבר מעבר לזה, וזה מה שכל כך עצוב. יש פה שורה של הרגלים בעייתיים מאוד, הרגלים שהציבור הורגל בהם והרגלים שהשלטון הורגל בהם. פשוט הרגלים רעים. המערכת התרגלה למחדלים של עצמה ולא מצליחה להיפטר מהם. תראו את מה שקורה בוועדת כספים. אני זוכרת איך בימים הראשונים של המאבק שלי בהעברות התקציביות אמרו לי כל מיני חברי כנסת ותיקים: עזבי אותך, ככה זה, מה את רוצה? אנחנו עושים את זה כך כבר 30 שנה; כשמדובר על העברות של מאות מיליוני שקלים, לפעמים במשהו שנמשך חצי דקה. הייתה פעם אחת העברה של 888 מיליון שקלים שנמשכה פחות מ-30 שניות. אף אחד לא ידע לאיפה הכסף הזה עובר. אף אחד. אבל זה היה הרגל, כך עושים את זה. התרגלנו, ככה עובדים, ככה הכנסת עובדת. זה הגיוני שאנחנו נתרגל למחדלים האלה? זה הגיוני שאנחנו נתרגל לזה שהאוצר מנהל מונופול שלם על תקציב המדינה, ולשרים בממשלה בכלל אין יכולת להשפיע על התקציב שלהם? זה הגיוני שאנחנו נתרגל לכך שמסתתרים להם עשרות סעיפים תקציביים שאי-אפשר לעשות אתם שום דבר, שנולדו אך ורק כאסטרטגיה לקיצוץ בשירותים חברתיים, לקיצוץ בתקציבים חברתיים? ראו מה שנאמר בדוח מבקר המדינה בענייני משרד הבריאות רק לפני כמה ימים; איך האוצר מחביא תקציבים, מעביר למשרד הבריאות תקציבים שהובטחו לו בסוף השנה, כך שהמשרד בכלל לא יכול להשתמש בהם, ואז פתאום הוא לא מבצע, הוא לא משתמש בתקציבים ולא צריך להעביר לו אותם לאחר מכן. התרגלנו. התרגלנו לזה שעשרות מיליוני שקלים מועברים באופן לא חוקי לעמותות פרטיות כדי לשרת מקורבים ועסקנים; התרגלנו לקיומם של גופים כמו החטיבה להתיישבות. יושב פה השר אורי אריאל, שלוקח עכשיו את החטיבה להתיישבות עוד פעם בחזרה למשרדו, למשרד החקלאות, בניגוד להחלטת – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> לא לוקח. זה היה דין התנועה. אמרו לי שאני חייב לקבל – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> קיבל בהכנעה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> לא דרשת את החטיבה להתיישבות? <שר הבינוי אורי אריאל:> לא דורש. אני לא דורש כלום. מה אני? אני משרת שלך, שלכם, של הציבור. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אתה מוכן לוותר על החטיבה להתיישבות? יכול להיות שאנחנו יכולים לקבל פה החלטה יותר נכונה. <שר הבינוי אורי אריאל:> אם תטילו עלי עוד משימות, אני אשקול – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> לך לאופוזיציה, זו המשימה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> השר אריאל, החטיבה להתיישבות, שהיא גוף שמטרתו מצוינת – המטרה שלו היא לדאוג להתיישבות בכל רחבי הארץ. החטיבה אמורה לפתח את הגליל והנגב, מטרות שאני בטוחה שאנחנו מסכימים עליהן. שנינו יודעים שהחטיבה הזאת נגועה היום במקרים שמעידים לכאורה על שחיתות. שנינו יודעים שהחטיבה נמצאת היום תחת חקירה משטרתית. שנינו מכירים את החלטת המשנה ליועץ המשפטי דינה זילבר – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> רק ברשותך, זה להכפיש את האנשים, כי אין אף אדם, למיטב ידיעתי, מתוך החטיבה שנמצא היום בחקירה משטרתית, ואני אומר לך שבדקתי. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אין לי טענה אחת כלפי עובדי החטיבה להתיישבות. <שר הבינוי אורי אריאל:> אבל זה – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> יש לי טענות כלפי הפוליטיקאים שמנהלים את החטיבה להתיישבות – – <שר הבינוי אורי אריאל:> זה סיפור אחר – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – ואתה ומפלגתך ביניהם. ההחלטות שהתקבלו בנוגע להעברות התקציבים לחטיבה להתיישבות – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> סתיו, פעם אחרונה, בלי נדר, שאני מפריע. אף אחד מהבית היהודי – מפלגתי, כפי שאת מכנה זאת – לא נחקר, לא תושאל, לא כלום. למה לך לעשות את זה? מה, את מכפישה עכשיו את כולם? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> לא, אני אשמח לדבר על הדוגמאות עצמן. בוא תענה לי אתה, מדוע החטיבה להתיישבות – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> – – – אל תשמיצי – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני לא משמיצה. אני מדברת במספרים ובנתונים, ואני מצפה לתשובות בהתאם. האם החטיבה להתיישבות לא נמצאת תחת חקירת משטרה? האם לא נכנסה המשטרה למשרדי החטיבה והחרימה מסמכים? <שר הבינוי אורי אריאל:> החטיבה להתיישבות לא נמצאת תחת חקירה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> האם לא נסגר אגף בחטיבה להתיישבות בעקבות חקירת המשטרה? <שר הבינוי אורי אריאל:> לא. לא. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני מצטערת, כך היה בפרסומים – – <שר הבינוי אורי אריאל:> אני אומר לך שבמקרה הטוב את טועה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – כך על-פי הודעות המשטרה. אז יש לך בעיה עם המשטרה, ככל הנראה. <שר הבינוי אורי אריאל:> אבל אני בדקתי, כי אני אמור לקבל, על-פי דין התנועה, את החטיבה להתיישבות. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> יש לך כנראה בעיה עם המשטרה עצמה, משום שזה מה שהמשטרה מדווחת. זו הסיבה גם שעורכת-דין דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, פרסמה מסמך שלם של המלצות, שאומר שלא צריך להעביר יותר תקציבים לחטיבה להתיישבות, מאחר שהחטיבה להתיישבות בעצם הפרידה – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> את לא יודעת מה את אומרת. ההמלצות הן נגד משרד האוצר, שיצר מציאות של תקציבים קואליציוניים, ולא אפשר להכניס את זה לבסיס תקציב – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> לא, לא, לא, אני מציעה לך לקרוא את ההמלצות האלה, שאני בטוחה שעיינת בהן. אני גם מציעה לך לקרוא ולהסתכל על הטענות שהיא משמיעה פה במשך קרוב לשנה, למשל על העברה של עשרות מיליוני שקלים לעמותות פרטיות ולגרעינים תורניים שאין להם שום קשר להתיישבות. עמותה שפועלת ברמת-אביב ג' ומספקת שירותים להחזרה בתשובה – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> זה לפי החלטת ממשלה. על מה את מדברת – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – עמותה שפועלת בשינקין – שום קשר – – <שר הבינוי אורי אריאל:> את לא אומרת מילה אחת מדויקת. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – להתיישבות. מה הקשר? <שר הבינוי אורי אריאל:> זו החלטת ממשלה – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> העומדים בראשן של אותן עמותות, העומדים בראשם של אותם גרעינים, הם בכירים במפלגת הבית היהודי. תסביר לי מדוע הם מקבלים כספים באמצעות הצינור הזה שנקרא החטיבה להתיישבות – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> החטיבה להתיישבות – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> למה החטיבה להתיישבות לא משקיעה את כל כספה בדאגה להתיישבות, בדאגה לפיתוח הנגב והגליל? למה? <שר הבינוי אורי אריאל:> – – פעלה לפי החלטת ממשלה. – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> למה היא לא משקיעה את כל כספה באמת בלהעביר כספים לאותן רשויות שמחכות לכספים? למה היא לא משקיעה את כל כספה בהתיישבות, בבנייה, בתשתיות ובפיתוח פתרונות דיור? למה? <שר הבינוי אורי אריאל:> – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> למה גרעין, או עמותה שמחזירה בתשובה מקבלת ממנה אפילו שקל אחד? <שר הבינוי אורי אריאל:> היא עובדת לפי החלטת ממשלה, ואת לא מבינה בזה דבר וחצי דבר. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אורי, אם כך זה היה, אם כך זה היה, כנראה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לא הייתה מפרסמת כזה מסמך חריף וחד בנוגע לתקציב שלה. כנראה היא לא הייתה דורשת שהחטיבה תפסיק לקבל תקצוב מהמדינה. ואני אגיד לך עוד דבר שקרה עם החטיבה להתיישבות – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> החטיבה להתיישבות – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> הזלזול הזה הוא לא הולם – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> – – – את משמיצה, את משמיצה את החטיבה, את עובדיה – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני משתמשת במספרים ובעובדות – – <שר הבינוי אורי אריאל:> – – בלי מידע, בלי זה – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – ואתה רק אומר: את משמיצה, את משמיצה, אבל אתה לא עונה. <שר הבינוי אורי אריאל:> – – ואת אומרת: אבל כתוב בעיתון, המשטרה פרסמה בעיתון. באמת. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אז למשטרה אתה לא מאמין. גם יש לך בעיות עם המשטרה? <שר הבינוי אורי אריאל:> תסלחי לי, המשטרה פרסמה בעיתון – זו הוכחה לשום דבר. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> בסדר. <שר הבינוי אורי אריאל:> אני שמח שאת כל כך מאמינה למשטרה – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני אשמח לקבל – – – <שר הבינוי אורי אריאל:> – – אבל – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני סומכת על המשטרה. כן. אני גם חושבת שכולנו צריכים לתת אמון במשטרה – – <היו"ר נחמן שי:> מאחר שהזמן שלנו מוגבל אני אתן לך עוד דקה – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – עם כל הבעיות. <היו"ר נחמן שי:> – – אבל אני באמת אבקש מהדוברים הבאים להסתפק בזמן שלרשותם. ואם השר רוצה להגיב, הוא ימצא את דרכו להגיב אחר כך. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אין שום בעיה. <היו"ר נחמן שי:> אבל בואי – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני אשמח רק לסיים את העניין. <היו"ר נחמן שי:> בסדר. תודה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני באופן אישי חושבת שאנחנו לא צריכים לפרק את החטיבה להתיישבות. אני חושבת שהמקצועיות והידע והכלים שרכשו אנשי החטיבה צריכים להמשיך ולשמש את מדינת ישראל. מה שצריך לקרות זה שאותם אנשים יהפכו להיות עובדים במשרדים הרלוונטיים כדי לעזור ולפתח את ההתיישבות בכל רחבי הארץ. הדבר הזה חייב להיות מפוקח, עם פרסומים שוטפים של התקציב, של כל המכרזים, של ההוצאות, של הפרויקטים, של ההלוואות. כל פסיק, כל שקל שאזרחי ישראל מעבירים למדינה מכספי המסים שהם עובדים כל כך קשה בשבילם, הם חייבים לקבל על זה דיווח מלא ומוחלט. וכל עוד החטיבה להתיישבות לא מוכנה לפרסם את הדיווח הזה, וכל עוד היא עובדת כגוף בלתי תלוי, אבל כן תלוי – מקבל מכספי מדינה ומוציא אותו במקומות אחרים מבלי שלנו יש איזשהו מושג מה קורה אתו – הדבר הזה לא יכול להתקיים, ולא יכול לעבור לשם שקל אחד. <היו"ר נחמן שי:> תודה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אז איך יכול להיות שמפלגת הבית היהודי דורשת בהסכמים הקואליציוניים 50 מיליון שקלים לחטיבה להתיישבות, למרות שהיועץ המשפטי לממשלה אומר: אל תתקצבו אותם, כי יש שם סימנים של שחיתות? איך זה יכול להיות? <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. תודה רבה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> סליחה, רגע. הפריעו לי הרבה, אני מבקשת ממך עוד חצי דקה. <היו"ר נחמן שי:> נו, ככה אנחנו לא נתקדם. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> ברשותך. ממש חצי דקה. <היו"ר נחמן שי:> את צריכה לא להגיב לכל קריאת ביניים. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> הבעיה – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אבל השר – – – הפריע – – – בלי הפסקה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני מאוד שמחה על הדיון הזה, שהתפתח, כי אני במשך הרבה חודשים – – – <היו"ר נחמן שי:> היה – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – אני במשך הרבה חודשים – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> – – – תוסיף לה זמן. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> זה בסדר. במשך הרבה חודשים אני פניתי, גם לשר, ורציתי לקבל את התשובות – – <היו"ר נחמן שי:> נכון. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – ואני דווקא שמחה על הדיון שהתפתח – – <היו"ר נחמן שי:> נכון. נכון. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – למרות שהוא נעשה בנימה מזלזלת, אבל ככה זה כנראה כשיש דברים שרוצים להסתיר. הבעיה שלנו היא בעיה לא רק פה, של הבית הזה, אלא זו בעיה ציבורית גדולה, שהיא גדולה מאתנו, והיא אותם הרגלים רעים שהגיע הזמן שיעברו מהעולם. מגיע לציבור הישראלי לדעת מה קורה עם כל שקל שהוא מוציא מכיסו ומעביר למדינה במטרה שהמדינה תדאג לכסף הזה – תעביר אותו לקיצור התורים בבתי-החולים, כדי לרווח את הכיתות שלנו, כדי לדאוג לדיור ציבורי, כדי לדאוג לדיור בר-השגה. מגיעה לציבור הזכות הבסיסית הזו. מגיע לציבור לקבל דין-וחשבון מנציגיו. מגיע לציבור שהדיון שיהיה פה יהיה דיון על למה אנחנו צריכים את המשרדים האלה ומה מטרתם ומה היעדים של הממשלה שמתכנסת, ולא רק ההישרדות המכוערת והמעוותת הזאת של אנשים שמנסים לשמור על הכיסא בכל מחיר. מגיע לציבור שהמערכות שאנחנו פועלים עמן ייבדקו וייבחנו כל יום מחדש: האם תקציב המדינה נכתב כמו שראוי לעשות זאת היום, בשנת 2015? האם הדיווח הוא דיווח הוגן ותקין? האם הכנסת יכולה בכלל לפקח על עבודת הממשלה? האם מתקיימת הפרדת רשויות? מה קורה פה? מגיע לציבור דין-וחשבון. מגיע לנו להיפטר מהרגלים רעים ולהתחיל לעבוד – – <היו"ר נחמן שי:> תודה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – בצורה שהולמת את התקופה הזו, את הזמן הזה, את הצרכים האמיתיים של מדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחברת הכנסת סתיו שפיר. חבר הכנסת באסל גטאס, בבקשה. לרשותך יהיו תשע דקות. אחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אחר כך – חבר הכנסת חמד עמאר. אחר כך – חברת הכנסת מיכל רוזין. פשוט אני נותן התראה מראש להתכונן. אחר כך – חבר הכנסת איציק שמולי. יש לנו לילה מלא פעילות. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר נחמן שי:> בבקשה, ידידי, תשע דקות לרשותך. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> ניסיתי, כבוד היושב-ראש, אתמול לעבוד אתך על איך מבטאים את השם שלי, אבל זה כנראה לא מצליח. <היו"ר נחמן שי:> לא הצליח. אמרנו – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> לא מצליח. רטאס. <היו"ר נחמן שי:> גטאס. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> רטאס. <היו"ר נחמן שי:> אנחנו נעשה חזרות במשך הלילה. אני מצטער. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בעוד שלושה ימים אנחנו מציינים 67 שנים לנכבה של העם הפלסטיני, ב-15 במאי; אותה נכבה שבמסגרתה היו עשרות מעשי טבח, חורבן של יותר מ-500 כפרים ויישובים ערביים, הריסת תרבות וציוויליזציה של עם שלם. ובאותו שבוע שאנחנו מציינים זאת היה היום המחזה של ציון 100 שנים לטבח העם הארמני. ופשוט אני לא יכולתי להשתתף בדיון הזה ולהרגיש את הכאב האמיתי שאני מרגיש כהזדהות עם העם הארמני, כי עלו כאן על הבמה אנשים שדיברו על אותו טבח של העם הארמני בלי להניד עפעף, בלי לדבר אפילו מילה אחת על אותה נכבה מתמשכת של העם שלי. העם הערבי הפלסטיני ועמי ערב קיבלו את הארמנים אחרי אותו טבח בזרועות פתוחות. הם באו, התגוררו בקרבנו, הפכו לבשר מבשרנו ולחלק מהחברה שלנו. ביושבים ביציע הייתה הגברת ג'ורג'ט אווקיאן, שהייתה מנהלת בית-הספר היסודי בכפר שלי, בראמה. אשת חינוך שעשרות שנים מהחיים שלה לימדה וחינכה. כך בנצרת, כך בחיפה, כך בירושלים וכך בכל מקום. אני הייתי בחאלב לפני כמה שנים וראיתי, כמעט שליש מהעיר, רובע שלם שהארמנים גרים בו יחד עם שאר האוכלוסייה. ההזדהות עם העם הארמני בכאבו היא אצלנו הזדהות עמוקה וללא משוא פנים. ובאמת באמת היה לי קשה להיות חלק ולראות את הצביעות שהייתה כאן, במשך חצי שעה או יותר, אצל הדוברים. אנחנו כמובן נדבר על מה שקורה היום בכנסת, בממשלה, שהיא ממשלת מעבר כמעט ללא שרים, שמחליטה להביא בפני הכנסת הצעת חוק לשינוי חוק-יסוד: הממשלה, במטרה לשנות מספר חברי הממשלה שהוגבל ל-18. מה היה יותר טבעי מאשר לכונן קודם את הממשלה בממדים הטבעיים, החוקיים, ורק אחר כך אותה ממשלה, אם יש צורך, הייתה מגישה, על-פי נהלים, על-פי פרוצדורות מקובלות, הצעה לשינוי חוק-יסוד; למה לא עושים את זה? למה ממשלת מעבר מחליטה בעצם לכופף את כל הכללים ואת כל המוסכמות כדי להגדיל את עוגת השלטון ושיהיה יותר מה לחלק? אבל מה שראינו כנראה ביומיים האחרונים, במיוחד בהתנהגות זאב אלקין בוועדה המסדרת ובוועדה המיוחדת, מהווה הסנונית הראשונה למה שיהיה כאן בחודשים, אולי בשנה-שנתיים הקרובות. אנחנו עמדנו כאן בכנסת הקודמת ודיברנו רבות על עריצות הרוב, ומה שמתגלה לנגד עינינו היום הוא תופעה מעניינת, שאותה עריצות רוב הולכת וגדלה, הולכת ומתעצמת, ככל שהרוב הזה קטן יותר. יחס הפוך: ככל שהרוב קטן, ככה העריצות יותר גדולה, עד כדי בריונות של ממש, שבירת עצמות; שבירה של כל כלל מוסכם בהתנהגות ובכללי המשחק בין קואליציה לאופוזיציה. להראות: אנחנו יכולים לקיים את השלטון גם ברוב של חבר כנסת אחד. אני אראה לכם, אנחנו נראה לכם. זה מה שהיה. עריצות רוב של חבר כנסת אחד. אנחנו כמובן מתנגדים לחוק הזה, ונבטיח דבר אחד: הסיעה המשותפת תהיה אופוזיציה חזקה, לוחמנית, גם בתוך הכנסת וגם מחוצה לה. כנראה מתרגשת עלינו ממשלה שאם זה הפתיח שלה ואם זה היחס שלה לפרלמנט, תנסו לדמיין לכם מה היחס שלה ומה ההתנהגות שלה כלפי המיעוט מחוץ לכנסת. אנחנו עדים, ודיברתי על זה אתמול, לגל של הריסת בתים; סגירת תיק החקירה של הנרצח ח'יר חמדאן מכפר-כנא; בעצם, כל הקפאת צווי ההריסה במגזר הערבי בוטלה – היום, סכנת הריסת בתים בקלנסואה, באום-אלפחם, בדהמש, בלוד, ברמלה. החלטת בג"ץ לדחות עתירת כפר אום-אלחיראן, שהוא לא רק ייהרס, אלא ייהרס, בהודעה של שלושת שופטי הבג"ץ, כדי להקים במקומו את היישוב היהודי חירן, זה גם נישול, גם גירוש, בשביל יהודים. <שר הבינוי אורי אריאל:> הבג"ץ אמר שתושבי אלחיראן יוכלו לגור בחירן. זה ציטוט, כבודו. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כן, אנחנו יודעים איך בכל המצפים ובכל היישובים היהודיים מקבלים בזרועות פתוחות ערבים לבוא לגור בתוכם. <שר הבינוי אורי אריאל:> סליחה, עוד הערה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אתה יודע שבג"ץ קעדאן עד היום לא מיושם. <שר הבינוי אורי אריאל:> אתה רק מצטט את הבג"ץ לא נכון. אני לא אמרתי מה קורה. אני אמרתי – אתה מצטט בג"ץ בכל אופן, הרי הדברים בפרוטוקול. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> הבג"ץ אמר שהפיצוי שמוצע לתושבי אום-אלחיראן במעבר לחורה מידתי. אז לממשלה הזאת אנחנו נתנגד, גם כאן וגם במאבק עממי וגם במאבק פרלמנטרי מחוץ לפרלמנט. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת באסל גטאס. אחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אחריו יהיו חברי הכנסת חמד עמאר, מיכל רוזין, איציק שמולי ועמר בר-לב. בבקשה, ידידי. מי השר? מי השר התורן? נבדוק בינתיים, כי השר אריאל יצא. בבקשה, נתחיל בינתיים, נחכה שיהיה שר. מזכירת הכנסת מטפלת. בבקשה, ידידי. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בעניין הממשלה שעומדת בפתח, באמת הגודל לא קובע. זה לא משנה בכלל אם זאת תהיה ממשלה של 18 או של 20 או של 24, או של 25, או אפילו של 30. לא משנה בכלל כמה סגני שרים יהיו. המחיר הכלכלי של הוספת שר פה ושם זה סוג של פופוליזם ובריחה מהעיקר אל הטפל. אפשר לשחק במיליארדים, למחוק 6 מיליארדים לעשירים על-ידי ביטול מס מעסיקים, והתקשורת נטפלת למחירו של שר ללא תיק ועושים מזה רעש גדול, בזמן ש-6 מיליארדים, 10 מיליארדים של הקלות במס לעשירים, זה לא נושא. זה לא סקסי, זה לא פרסונלי להגיד שביטלו מס כזה, נתנו הנחה כזאת. אבל להגיד שיש שר שיש לו "וולבו", בזה אפשר למלא חצי עיתון, והעיתונאים ממלאים, ואנשים קונים את הסיפור הזה. אז במקום להתעסק – וראש הממשלה נהנה מהעניין הזה. הממשלה והשלטון והממסד, הייתי אומר, נהנים מהעניין הזה שאנשים נתפסים לטפל, לשולי, לחסר המשקל, לדבר הפופוליסטי, לדבר שיש לו סקס-אפיל תקשורתי, ומתעלמים מהדברים הכבדים, הגדולים. כמה התקשורת כותבת על הגדלת הפערים? כמה היא מתעניינת באינדקס של ג'יני, או בכל מיני פרמטרים של פערים אדירים, בלתי נסבלים, בחינוך, ובהכנסה לנפש, ובאפליה של הציבור הערבי – אלה דברים שלא נתפסים. ואפילו בכנסת, תראו כמה ימים אנחנו מבזבזים על הגדלת הממשלה. אני חושב שאת כל העניין הזה היה צריך לגמור בשעה אחת. זה השחתת מילים לריק, זריקת מילים לריק, אין לזה שום משמעות. המשמעות האמיתית היא לראות את התמונה האמיתית, איזה ממשלה באה לנו. ואנחנו, אין לנו ממשלה חדשה. כל השרים, כל המרכיבים, כל האישים, זה אותם אנשים שהיו קודם. אין לנו נתניהו חדש שצריך לבחון אותו; אנחנו מכירים את דרכו הפוליטית ואת דרכו החברתית-כלכלית. הוא גם לא מסתיר אותה, הוא אומר אותה. לאיש יש משנה סדורה, והוא האיש הקובע בממשלה. השאר זה ניצבים, בעצם, גם אם הם עושים רעשים גדולים. למה? כי הוא מגובש בעמדתו החברתית הכלכלית, שהיא תפיסה של קפיטליזם קיצוני, של תפיסות כלכליות של ימין חדש, של תאצ'ריזם במהדורה המקומית, שהיא הרבה יותר קיצונית ואגרסיבית וכוחנית מהגרסה המקורית הבריטית. ניסיון מתמשך ועבודה יום ולילה כדי להמשיך את הכיבוש, כדי להרחיב התנחלויות, כדי למנוע כל הסדר של שלום, כדי לייהד את ירושלים, כדי לקבוע עובדות בשטח שיגשימו את חלומו של נתניהו ושל הימין הישראלי בכלל של שליטה על 95% מהקרקע, והוא נתן לפלסטינים שטחים קטנים משטחה של פלסטין ההיסטורית. ואמונה, ממש אמונה של נתניהו, שאי-אפשר לפתור סכסוכים. הוא איש הימין החדש – או לא כל כך חדש. דרך אגב, המושג ימין חדש, זה היה בשנות ה-80, כשהיה חדש; הוא כבר לא כל כך חדש. גם בארצות-הברית נטשו את התפיסות האלה. הן עדיין תופסות כאן. גם הימין האמריקני היום הוא לא בדיוק אותו ימין חדש שהיה בשנות ה-80, שהססמה העיקרית שלו הייתה שסכסוכים לא ניתן לפתור, ניתן לנהל. הוא עובד על ניהול הסכסוך ושינוי המצב לטובתו, או לטובת הפרויקט של נתניהו בנו של בנציון נתניהו – בנו, לא רק הביולוגי אלא גם האידיאולוגי. זאת תפיסת עולמו. היא מגובשת, היא קשיחה, אי-אפשר לשכנע אותו, אי-אפשר לרכך את לבו, כמו שחושבים אחרים. אפשר ללחוץ עליו. ואנחנו רואים כאן: מה משמעות הדיון שמתארך כל כך הרבה זמן? על מה אנחנו דנים? על הרחבת הממשלה. למה מרחיבים ממשלה? כי נתניהו נכנע ללחצים של השותפים הקואליציוניים שלו. אז יש לנו אדם שהוא קיצוני מאוד, גם מבחינה חברתית-כלכלית וגם מבחינה פוליטית, אבל הוא לחיץ. הוא לחיץ. אפשר ללחוץ אותו, והוא נכנע לכל השותפים הקואליציוניים שלו, ואפילו לליברמן שבחוץ. הוא נתן לו כמעט הכול, אבל ליברמן לא רצה. זאת האמת. לא שנתניהו מנע מליברמן משהו. ליברמן, משיקולים פוליטיים שלו, לא משתתף בממשלה – לא בגלל שהוא לא קיבל תפקיד זה או תיק זה; משיקולים פוליטיים, כפי שאנחנו – ליברמן הוא ליברמן – אותם שיקולים שהנחו אותו כל הזמן, שהוא רוצה להיות גורם פוליטי עצמאי, לא תלוי לא בליכוד ולא באחרים, עם הגזענות שלו, עם התפיסות הפאשיסטיות שלו. <שרון גל (ישראל ביתנו):> לנו יש עקרונות. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני לא מכחיש, גם לפאשיסטים ולגזענים יש עקרונות, עקרונות אנטי-אנושיים, אנטי-דמוקרטיים. למה, אתה חושב שפאשיסטים הם אנשים חסרי עקרונות? יש פאשיסטים שמוכנים לחרף – לחרף אומרים? – את נפשם – – – <היו"ר נחמן שי:> לחרף, לחרף. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> לחרף את נפשם על עקרונותיהם הפאשיסטיים. <קריאה:> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אל תזלזל בפאשיסטים ובתפיסות. לא רק שוחרי הטוב מאמינים בעקרונותיהם, גם שוחרי הרוע הם לפעמים אנשי עקרונות. הם רוצים להיות מרושעים עד הסוף, זאת אמת. עכשיו, אני אומר שנתניהו לחיץ, וזה האתגר בעצם. זה האתגר של כל מי שרוצה למנוע את האסונות של ממשלת נתניהו. אני אומר, זו אפילו הזדמנות. דווקא כשיש ממשלה צרה, דווקא כשיש ממשלה שהיא כל כך קיצונית, ממשלה שניתן לשכנע, גם בעולם וגם בארץ, כל כך הרבה אנשים להיות נגדה ונגד מדיניותה, אני חושב שזאת הזדמנות לבנות אלטרנטיבה לממשלה. אני חושב ורואה – אני חושב שמפלגת העבודה צריכה להצהיר היום שהיא לא תיכנס בשום פנים ואופן לממשלת נתניהו – – <היו"ר נחמן שי:> תודה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – שמפלגת העבודה תפעל להפלת נתניהו – – <היו"ר נחמן שי:> תודה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – שהאופוזיציה תעבוד ביחד כדי להפיל את האיש הזה ואת ממשלתו, שהציבור הדמוקרטי בארץ יתקומם – – <היו"ר נחמן שי:> תודה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – נגד ממשלת נתניהו. אני רואה שחורות כשאני מסתכל על ממשלת נתניהו – – <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – ונעשה אופטימי כשתהיה תגובת נגד כל כך חריפה של העולם, של העם הפלסטיני ושל הציבור הערבי בישראל – – <היו"ר נחמן שי:> תודה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – ושל האנשים הדמוקרטיים שיפילו אותה, ילחצו אותה ויגרמו לשינוי מדיניות. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת חמד עאמֵר. אחריו – חברי הכנסת מיכל רוזין, איציק שמולי, עמר בר-לב ועבד אל חכים חאג' יחיא. בבקשה, חבר הכנסת חמד עאמַר, תשע דקות עומדות – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> עמַאר, עמאר, חמד עמאר. <היו"ר נחמן שי:> אני רואה שאני עובר פה היום סדנה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, דווקא את השם שלי קל לבטא: חמד עמאר. עמאר. <היו"ר נחמן שי:> עמאר אמר. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> עמאר. תשמעו, אני לא באתי לדבר עכשיו ולא אתחיל לדבר על העלות של שר ללא תיק, שעולה מעל 3 מיליון שקל, וגם לא אדבר על סגן שר, שיעלה מעל 1.5 מיליון שקל. אני אדבר – למה בכלל אנחנו מחוקקים את החוק הזה, ואדבר על ההבטחות של ראש הממשלה. <היו"ר נחמן שי:> רק שנייה. מזכירת הכנסת, אנחנו נמצא איזה שר מאלה שעומדים להיבחר או אלה שנבחרו כבר? כי אני לא רואה שר. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> חייב להיות שר מכהן, לא מאלה שהולכים להיבחר. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר נחמן שי:> טוב, אוקיי, אבל זה לא תקין לפי נוהלי הכנסת. אפשר למתוח עוד את הדברים של ידידי חבר הכנסת עמאר עד אין קץ. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, אני דורש – – – <קריאה:> – – – <היו"ר נחמן שי:> אני יודע, אני יודע שמותר לנו, אנחנו רק קבענו איזה סד מסוים, אז – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> תשמע, תשמע, אני יכול למצוא לך הרבה דברים והרבה נושאים לדבר עליהם, במיוחד נושאים שקשורים בעדה הדרוזית. <היו"ר נחמן שי:> אני בטוח. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> הרי אתה מכיר את כל המצב, ואני אדבר על הנושא הזה. <היו"ר נחמן שי:> תתחיל. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אבל אני אתחיל, אני לא אחכה עד שיגיע שר. <היו"ר נחמן שי:> בסדר, מצוין. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אני אדבר על שני דברים. <חיים ילין (יש עתיד):> למה? <היו"ר נחמן שי:> הוא – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> כל שינוי החוק שאנחנו עושים עכשיו – – – <חיים ילין (יש עתיד):> למה? <היו"ר נחמן שי:> הזמן לא נחשב, למעשה. תמשיך בבקשה, ידידי. <חיים ילין (יש עתיד):> לא, אבל תסביר. <היו"ר נחמן שי:> השר צריך להיות נוכח באולם. כל עוד שר לא נוכח – – – <חיים ילין (יש עתיד):> תקשיב, אני זוכר שכתוב שאם אין שר אין דיון. <היו"ר נחמן שי:> אני יודע, אני יודע. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> לא, לא, לא. יש סמכות ליושב-ראש הכנסת – – <היו"ר נחמן שי:> אנחנו יכולים להפסיק אפילו. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> – – לאפשר להמשיך לדבר עד שייכנס שר – – <היו"ר נחמן שי:> נכון, זה – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> – – והזמן לא ייחשב. יש לו את האפשרות הזאת. <היו"ר נחמן שי:> נכון. זה הרעיון, חבר הכנסת ילין. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> זה בתקנון. <היו"ר נחמן שי:> נכון. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אני יכול להמשיך לדבר? <היו"ר נחמן שי:> בבקשה, חשוב. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> ואני אדבר. <היו"ר נחמן שי:> חשוב לי מאוד. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> חשוב מאוד. תשמע, אנחנו לא נדבר על העלויות, אני לא אדבר על העלויות. אגיד לכם, כל מה שאנחנו עושים כאן, ואני אתמול – היום בעצם – יצאתי מהכנסת ב-06:00, והרבה חברי כנסת נשארו כל הלילה כאן לחוקק את החוק הזה, להכין את החוק בוועדות. הכול סידור עבודה וג'ובים. הרי גם עכשיו, עם 18 שרים וארבעה סגני שרים, יש אפשרות לראש הממשלה להקים את הממשלה ולתת עשרה מקומות לליכוד, שיהיו עשרה שרים מהליכוד. יש לו את האפשרות הזאת, אבל הוא לא עושה את זה. למה הוא לא עושה את זה? כי יש לו עוד חברי כנסת בליכוד שרוצים לקבל תפקידי שרים, והוא צריך שלום בית. ואיך הוא יעשה שלום בית? נשנה את כל החוק הזה. ואני אמרתי אתמול: הבעיה זה לא עם ש"ס – עם ש"ס הוא סיכם, ולא עם הבית היהודי – עם כולם הוא סיכם. נשאר רק עם הליכוד לבוא ולסכם, ואיך הוא יסכם את זה? משנים את החוק. ואני בטוח, היום, מחר, כולם יתגייסו, יהיה 59:61 ונחוקק את החוק הזה ותושבע הממשלה החדשה. והשאלה הנשאלת כאן: כל ההבטחות של ראש הממשלה – ואני אדבר גם על ההבטחות לעולים החדשים, והיו הרבה הבטחות לעולים החדשים. העולים החדשים – כאילו נתניהו לא היה ראש ממשלה שש שנים רצופות, לא היה שש שנים רצופות – הוא בא עכשיו והבטיח להם כל כך הרבה הבטחות, שהם האמינו לו. אני בעצמי קראתי את כל ההסכמים הקואליציוניים. לא ראיתי זכר לעולים חדשים. זכר לעולים החדשים. ואני רוצה גם להגיד לך, אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה נפגש עם ראשי מועצות דרוזיות וגם להם הוא הבטיח; הבטיח להם הרבה דברים. אחת ההבטחות היא שהם יקבלו 186 מיליון שקל בשנת 2015. זה לא קשור בהעברת תקציב, לא קשור בשום דבר; זה תקציב שהם יקבלו עד שתקום ממשלה חדשה, עד שיאשרו להם את התוכנית של 2.4 מיליארד שקל. אבל מה אנחנו רואים? שאנחנו בחודש מאי ועדיין לא העבירו להם שקל אחד מה-186 מיליון שקל. והבעיה הקשה במצב הזה היא שהמועצות הדרוזיות והעדה הדרוזית לא מופיעות בתקציב המדינה. לך תבדוק את תקציב המדינה של שנת 2014, לא תמצא זכר, לא תמצא שקל אחד שעובר, לא ברווחה, לא במשרד השיכון; אתה לא תמצא את העדה הדרוזית שם, לא תמצא את התקציב שלהם שם. העדה הדרוזית מסתמכת על תוכנית חומש, תוכנית שנתית מיוחדת שעושים אותה כל כמה שנים, אומרים: מעבירים 400 מיליון שקל, מעבירים 300 מיליון שקל. אבל מה קרה הפעם? תוכנית החומש נגמרה בשנת 2014, ובשנת 2015 יש בחירות, במרס 2015 היו בחירות. היועץ המשפטי לא אישר להכין תוכנית חומש חדשה, למרות שעבדנו על זה כמה וכמה חודשים, ואני הייתי שותף לנושא של בניית התוכנית, והחלטנו והגענו לסיכומים על 2.4 מיליארד שקל. היועץ המשפטי אמר: אתה לא יכול לאשר את זה בממשלת מעבר. ואחרי שנקבעו בחירות לא אושרה תוכנית החומש של 2.4 מיליארד שקלים. הובטחו 186 מיליון שקל, אבל שקל אחד לא עבר. אפילו אם היו עוברים 186 מיליון שקל – אני עשיתי חשבון: אם אנחנו מחלקים אותם לשנת 2015, ויתחילו להעביר, 12 חודשים למספר היישובים, יוצא לכל יישוב פחות ממיליון שקל לחודש. פחות ממיליון שקל לחודש. אני לא יודע איך הם יכולים לקיים יישוב, איך הם יכולים לנהל מועצה, עם תקציב כזה של פחות ממיליון שקל לחודש, כאשר בתקציב הרווחה של 2014 ו-2015 גם לא הופיע שקל אחד. אני מקווה שההבטחות שהיו לפני הבחירות יתקיימו. אנחנו רגילים לקבל הבטחות, ולא בטוח שיקיימו את ההבטחה הזאת, אבל אנחנו נעמוד על זה ש-2.4 מיליארד השקל שהובטחו לפני הבחירות – והליכוד בכל מקום שהיה אצל הדרוזים אמר, וראש הממשלה בעצמו אמר את זה: אישרנו 2.4 מיליארד שקל לעדה הדרוזית – אני רוצה ש-2.4 מיליארד השקל יאושרו כבר בישיבת הממשלה הראשונה שתהיה, ואני רוצה לראות את זה. נושא כואב, כואב מאוד אצל העדה הדרוזית, הוא כל נושא התכנון והבנייה. שש שנים, עשרות דיונים בוועדות, הצעות לסדר-היום, ואני לא רואה שום התקדמות בנושא. ואני אגיד לכם, חברי חברי הכנסת, למה אין התקדמות. משתי סיבות – אחרי שחקרתי את הנושא מכל הפינות, מכל הזוויות: הדבר הראשון זה שמינהל התכנון והאנשים האחראים לתכנון במשרד הפנים לא יודעים לתכנן בקרקע פרטית; לא יודעים לתכנן, לא למדו לתכנן ולא רוצים ללמוד לתכנן, כי לתכנן בקרקע פרטית זה לא לתכנן בקרקע של המדינה. שם, אם אתה מחליט להפקיע 45%, 50%, 20%, אף אחד לא ישאל אותך, אבל כשאתה מחליט להפקיע למשפחה 45% כשיש להם דונם אחד לבנייה ויש שלושה, ארבעה ילדים שצריך לבנות להם בית, הם לא יודעים לעשות את זה, והם לא יכולים לעשות את זה. הם לא ניסו אפילו להשיג קרקע של המינהל, צמוד-דופן ליישובים, לא עשו את זה. הנקודה השנייה היא שהם גם לא יודעים, הם לא רוצים לנצל – זה הנושא של הקנסות. אני רק אתמול סיפרתי בנאום בן דקה שנפגשתי עם בחור צעיר, חייל משוחרר, שנשפט וקיבל קנס של 125,000 שקל על בנייה בלתי מורשית בקרקע הפרטית שלו. שלושה חודשים – – – <היו"ר נחמן שי:> אתה צריך לסיים. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, לא היה שר. לפי התקנון אני יכול לדבר עד אין-סוף, עד שנכנס שר – – – <היו"ר נחמן שי:> נכון, נתתי לך התרעה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> הזמן, כשנכנס השר מתחילים לחשב אותו. הרי אני מכיר את התקנון. <היו"ר נחמן שי:> ברור. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> הייתי סגן יושב-ראש כנסת ואני יודע את זה, אבל אני לא אקח עוד פעם עשר דקות. אני אסיים את הנקודה הזאת שאני רוצה לדבר עליה. <היו"ר נחמן שי:> בסדר, בשמחה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> יש לי עוד נקודה חוץ מתכנון ובנייה ואני מסיים. <היו"ר נחמן שי:> טוב. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אם ניקח את הנושא של הקנסות, זה הרבה כסף לוועדות, המון כסף, המון כסף לקופת המדינה. מחפשים את החלשים, את האנשים שרוצים שתהיה להם קורת גג, ולא מחפשים את האנשים שמשתלטים על קרקע של המדינה. אותם לא מחפשים, אבל תושב חורפיש שרוצה לבנות על הקרקע הפרטית שלו חוטף קנס של 130,000 שקל ו-150,000 שקל. מישהו אחר שמשתלט על קרקע של המדינה, אף אחד לא שואל אותו. הנקודה הכואבת – חלקות לחיילים משוחררים. חבל ששר השיכון יצא מכאן, כי בכנסת הקודמת, בחודש יוני 2014, אני ישבתי עם האוצר, ישבתי עם משרד השיכון, ישבתי עם משרד ראש הממשלה, עם מינהל מקרקעי ישראל, והגענו לסיכומים, וסיכומים בכתב, על הוזלת קרקע לחייל משוחרר ב-90% – גם בקרקע וגם בביטוח. אנחנו כמעט שנה אחרי זה, ואפילו מכרז אחד לא יצא לפי הסיכום שסיכמנו, והיה אמור לצאת כבר ב-1 בינואר 2015. <היו"ר נחמן שי:> תודה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אבל מה עשה מינהל מקרקעי ישראל? בסוף דצמבר 2014 הוציא מכרזים במחירים הישנים ואמר לאנשים: תשמעו, הסיכום הוא ב-1 בינואר 2015, לא בחודש דצמבר, סוף חודש דצמבר. לכן, אני מקווה שאת כל ההבטחות שראש הממשלה הבטיח הוא יקיים, למרות שאני לא מאמין בזה. ואני רוצה להגיד עוד דבר אחד: בכל הליכוד יש דרוזי אחד. האם הוא צריך לאיים ולהגיד שהוא הולך לקבר צדיקים ולקבר יתרו בשביל שיקבל תפקיד? הוא צריך לאיים? זאת השיטה שעובדים עם ראש הממשלה – איומים? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> ולמחרת הוא נפגש אתו. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. תעלה חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חבר הכנסת איציק שמולי. חברת הכנסת מיכל רוזין, תשע דקות לרשותך. <מיכל רוזין (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, צר לי מאוד שהכנסת הזאת כרגע לא נראית נכבדה, והסיבה לכך היא פשוט ניצול לרעה של הממשלה את היכולת שלה להפעיל כוח, את היכולת שלה להפעיל את הרוב על מנת לבטל את המיעוט ולבטל את האופוזיציה, כי הכנסת כרגע ריקה כיוון שהופעל סעיף 98 בתקנון, שמאפשר במצבים חריגים לקבוע סדרי דיון ולקבוע שאפשר בעצם להחליט מראש מתי תהיה הצבעה. ולכן, כל חברי הכנסת מהקואליציה, ובוודאי השרים, חוץ מהשרים שיש להם עונש כנראה להיות כאן כרגע בתורנות, בעצם יכולים ללכת הביתה, לא להגיע בכלל למשכן הכנסת ולהגיע מחר להצבעה, ובכך בעצם "להתאמץ", לשמוע, לדון ולקבל תיקון להצעת חוק-יסוד. אז עומד פה חבר הכנסת אלקין ואומר שזה לא בסדר, שההסתייגויות שהאופוזיציה מציעה הן לא רציניות, הן שטותניקיות ואין בהן מהות. אנחנו מנצלים את כלי הכנסת על מנת להביע את מורת רוחנו, על מנת להביע את המחאה שלנו, ולא ראוי שחבר הכנסת אלקין טוען כלפינו שאיננו רציניים. מי שלא רציני בהצעת החוק הזאת זו הממשלה. אני רוצה להקריא לכם, אם אתם לא סומכים על דברי, את דבריה של היועצת המשפטית של ועדת החוקה, שאומרת: "על פני הדברים, ועל אף הקושי בהליך החפוז המתקן חוק-יסוד, אין מניעה משפטית לאשר את התיקון. ואולם, המלצתנו היא שלא לאשר את נוסח ההצעה כפי שהוגש אלא לבטל את ההגבלה הקבועה היום בחוק-יסוד על מספר השרים וסגני השרים". וכן, "חוק-יסוד והוראת שעה אינם דרים היטב בכפיפה אחת. חוק-יסוד משטרי, עניינו בקביעת עקרונות כלליים שאמורים להיות יסודיים ויציבים ולא להשתנות בקלות, ואילו משמעה של הוראת שעה הוא הסדרים משתנים וחולפים", ויש להסדיר – רק בנסיבות רק בלתי צפויות. אתמול, מהבוקר, ישבנו עד היום בבוקר, ישבנו עם כל היועצים המשפטיים של ועדת חוקה, היועץ המשפטי לכנסת, נציג משרד המשפטים עו"ד איל זנדברג – – – <זהבה גלאון (מרצ):> לא, איל ינון. <מיכל רוזין (מרצ):> לא, לא, לא, של משרד המשפטים – איל זנדברג. ישבנו עם כולם ושאלנו את כולם שאלה אחת פשוטה: מה הן הנסיבות הדחופות והבהולות לשנות את חוק-היסוד? האם זה יפגע בהשבעת הממשלה? התשובה הייתה לא. האם זה יפגע בכינון הממשלה? התשובה הייתה לא. האם זה יפגע ביכולתה של הממשלה לקום ולכהן? התשובה הייתה לא. ולכן לא הבנו מדוע יש צורך בקביעת ועדה מסדרת שתקבע ועדה מיוחדת, שנעשה סדרי דיון מיוחדים, נפעיל את סעיף 98, שכל המהות שלו היא באמת ליצור מצב כמו בעת אישור תקציב, או חס וחלילה אישור יציאה למלחמה, מצבים באמת חריגים, בהולים, שבהם צריך להשתמש בסעיף כזה שיאפשר לכנסת להאיץ הליכי חקיקה. מדוע לא ניתן לכונן את הממשלה, להשביע אותה, ולאחר כחודש, או תוך כדי החודש הזה, לקיים דיונים מהותיים, ענייניים, בוועדת חוקה? אפילו הצענו אתמול: בואו נקים – כפי שיש ועדת כספים זמנית, ועדת חוץ וביטחון זמנית – הסכמנו, הצענו: בואו נקים ועדת חוקה זמנית. הרי אנחנו כבר יודעים שהוועדה הזאת ניתנה בהסכמים הקואליציוניים למפלגת הבית היהודי, לחבר הכנסת סלומינסקי, בואו נקים ועדת חוקה זמנית ונדון בעניין הזה לעומק. כמובן שהצעותינו לא התקבלו, בגלל שכל המטרה הייתה בעצם לאפשר לראש הממשלה לרצות, לרצות ולחלק ג'ובים פוליטיים לאנשי סיעתו. לא הייתה לו בעיה קואליציונית, לא הייתה לו בעיה בהרכבת הממשלה, הייתה לו רק בעיה לרצות את חברי סיעתו. ואני מבינה אותו: יש שם תסיסה רבה, יש שם כעס רב, השלל שנשאר להם לחלוקה הוא מעט מדי, אני יכולה להבין. זו עדיין לא סיבה, זה עדיין לא תירוץ לאפשר לנתניהו לשנות חוק-יסוד תוך 48 שעות. אין זו סיבה, ואומרת היועצת המשפטית לוועדת החוקה שיש בכך טעם לפגם. היא מצטטת כמובן גם מדבריה של הנשיאה דאז של בית-המשפט העליון בייניש, ואומרת: "יש לתת את הדעת – – – לקיומן של נסיבות חריגות המצדיקות עריכת הסדר זמני על פני הסדר קבוע. יש לבחון את המאטריה אותה מסדיר חוק-היסוד; ויש להעריך את מידת הפגיעה של חוק-היסוד הזמני בעקרונות משטריים ובזכויות יסוד אחרות". ואומרת פה היועצת המשפטית לוועדת חוקה, שבכל מקרה "הליך חקיקה חפוז אינו רצוי, ועל אחת כמה וכמה אין זה רצוי להביא למצב שגם הכנסת העשרים-ואחת תתחיל את דרכה באופן דומה. ככל שהתיקון הקודם בעניין מספרי השרים וסגני השרים התגלה כטעות, יש לבטלו או לתקנו, בדומה למוצע לגבי שר בלי תיק, ולא לדחות את תחילתו בהוראת שעה". אנחנו, לצערנו, גם באופוזיציה, חלוקים. חלקנו היו בקואליציה, חלקנו תמכו בהצעת החוק הזו. אנחנו במרצ התנגדנו להצעת חוק המשילות, על כל הסעיפים שלה – העלאת אחוז החסימה, הגבלת מספר השרים וסגני השרים וכמובן כל נושא האמון בכנסת. התנגדנו, חשבנו שאין בעיית משילות ויציבות לממשלה. הראינו, עם פרופסורים ומומחים מארגונים שונים, כיצד לאורך כל השנים ממשלות בישראל לא נפלו בגלל הצבעות אי-אמון; ממשלות בישראל לא התחלפו כי הן לא הצליחו לשלוט. ראשי ממשלות בחרו ללכת לבחירות בזמן שנוח להם, בזמן שהם רצו ללכת. כמו בבחירות האחרונות: בנימין נתניהו היה יכול להמשיך לשלוט עם הקואליציה שהייתה לו; הוא בחר ללכת לבחירות, הוא בחר להקים קואליציה אחרת. ולכן, ראש הממשלה, שקבע, הוא עצמו, בקואליציה – הוא עצמו קבע בכנסת הקודמת, העביר את התיקון לחוק-היסוד הזה, מדוע הוא מגיע לכנסת הזאת ובהינף יד, בהרף עין, הוא משנה? הזלזול הזה בחוקי-יסוד, הזלזול בכבודה של הכנסת, כך אנחנו נראים אחר כך כלפי הציבור, ככה כולנו נראים. אם כל דבר יכול להשתנות בן-רגע, אז מה המשמעות של חוק-יסוד מול חוק רגיל? מה המשמעות בכלל של חוקי הכנסת? אם אנחנו לא מכבדים את הכנסת ואת חוקי הכנסת, למה שהציבור יכבד אותנו? למה שהציבור ייתן בנו אמון? ואין ספק שהממשלה מובילה את זילות הכנסת וזילות הממשלה עצמה, לצערי הרב. עתירות לבג"ץ שהוגשו בעבר על-ידי התנועה לאיכות השלטון – טען בית-המשפט בעקבות העתירות האלה שאין זה רצוי שחוקי-יסוד, המהווים פרקים של חוקת המדינה, יתקבלו או יתוקנו לצורך סיפוק צורכי שעה קואליציוניים. ולכן יש "לשקול היטב האם נושא זה", כותבת כך היועצת המשפטית של הוועדה, "שהוא משתנה מטיבו, צריך להיות מוסדר בחוק-יסוד, ואם כן – האם לא ראוי לקבוע הוראה" – קבועה. אנחנו אמרנו אתמול ליושב-ראש הוועדה המיוחדת, חבר הכנסת אלקין: בואו נעשה דיון רציני ונקבע הוראה קבועה. מדוע הוראת שעה? מה ישתנה בממשלה הבאה? האם בממשלה הבאה יחליט ראש הממשלה שהוא רוצה פחות שרים, יותר שרים? מה ישתנה? הרי ברור שאם הוא יכול למנות יותר שרים, יותר קל לו לבנות קואליציה. מטרת החוק הזה הייתה להגביל בשל ההוצאות הציבוריות, בשל מראית העין כלפי הציבור. אז מה השתנה? מה ישתנה בעתיד? אם היה ראש ממשלה אחר, היה נבחר ראש ממשלה אחר – וכמובן אני ציפיתי וייחלתי לכך, אבל זה לא קרה – אבל אם היה ראש ממשלה אחר אז היינו מבינים שבא ראש ממשלה אחר ואומר: משהו מהותי הולך להשתנות פה. אני הבאתי מדיניות אחרת, אני הבאתי ממשלה אחרת, אני הבאתי דרך אחרת, ולכן אני משנה את דרכי גם בנושא הזה. אבל זה אותו ראש ממשלה, הוא לא השתנה. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <מיכל רוזין (מרצ):> לא, אני שואלת אותך, כבוד היושב-ראש, הרי זה אותו ראש ממשלה, הוא לא השתנה – – <היו"ר יצחק וקנין:> את רוצה תשובה מפה? אני מוכן לתת לך תשובה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – וזו אפילו לא דרישה של החברות בקואליציה. זה לא שזה היה התנאי להרכבת הקואליציה. אז מדוע ראש הממשלה הופך את עורו כל כך מהר? אך ורק לחלוקת ג'ובים פוליטיים. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. יעלה חבר הכנסת איציק שמולי, ואחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב. אם הוא לא יהיה – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. תשע דקות לרשותך. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, אני לא יכול שלא לפתוח בדברים שהפנה אלינו חבר הכנסת אלקין, שטרח לתת לאופוזיציה היום ציונים. אני לא יודע אם שמעתם, אבל הואשמנו בכך שאנחנו מטריחים את הכנסת, שאנחנו מבזבזים את זמן הכנסת, ומה פתאום, מאיפה הגיעו ההסתייגויות המצחיקות שלנו. אז אני רוצה לומר לחבר הכנסת אלקין – ואני מרשה לעצמי לומר את זה, אני מקווה, בשם כל האופוזיציה – שאנחנו בסך הכול עונים באותה הדרך, באותו המטבע, כפי שנוהגת הקואליציה. הצעת החוק הזאת שמגיעה למליאה, ואותה קידמה ועדה – זה היה בפתח העניין: ועדה שעד היום הייתה אחראית, אדוני היושב-ראש, לחלוקה של חניות וחדרים לחברי הכנסת. ובאמצעות הוועדה הזאת מתחילים תהליך שבסופו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא מזלזל בוועדה המסדרת. אפשר, אתה יודע – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני הודעתי מראש, אדוני, שאני נשאר בחדרי, בסוף קומה 1 בקצה המסדרון, לא חדר שווה במיוחד. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה לא יודע מה היה פעם, כשהיינו שני חברי כנסת בחדר אחד. אתה לא זוכר אבל אני זוכר. <חיים ילין (יש עתיד):> וקנין, פעם היה יותר טוב, תאמין לי. <היו"ר יצחק וקנין:> כן. <חיים ילין (יש עתיד):> אנשים היו יותר ישרים – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אם אתה מוכן לחזור לאופוזיציה אני מוכן לחלוק אתך חדר. <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא קובע איפה אני אהיה, אתה יודע. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> פעם היה עוזר פרלמנטרי אחד לשני חברי כנסת, עוד לפני תקופתך. <היו"ר יצחק וקנין:> אוה, אוה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> על כל פנים, חברי, יש לנו טענות קשות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא, בתקופה שלי היה עוזר פרלמנטרי אחד. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – – יש לנו טענות קשות גם לגבי התהליך וגם לגבי התוכן. <היו"ר יצחק וקנין:> מה לעשות, אני כבר 20 שנה פה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אנחנו באים ואומרים דבר מאוד מאוד חמור ונוקב לגבי התהליך: התהליך הזה של הרחבת הממשלה, של הסכמים קואליציוניים מנופחים – אנחנו חבטנו בשנתיים האחרונות לא מעט ביש עתיד, אבל דבר אחד צריך לומר לזכותם: הם לא שמרו לעצמם כספים בהסכמים הקואליציוניים, וזה דבר מגונה. מה זה הדבר הזה שמסתובבים פה ח"כים עם 20 מיליון שקל? <מאיר כהן (יש עתיד):> עכשיו אתה יכול – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אבל אתה יודע ששר בלתי תיק לא יכול לסחוב את הכסף. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> נארגן לו מזוודה קטנה. <קריאה:> – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אבל מה זה העניין הזה שאנשים, שחברי כנסת כאן יסתובבו עם 20 מיליון שקל לחלוקה למקורבים, לעמותות, לארגונים – למי שחפץ ביקרם? ככה מתנהלת מדינת ישראל? ככה מתנהלת מדינה מתוקנת? ככה מתנהלת רפובליקת בננות. אני רוצה להודות גם לחברת הכנסת רוזין ולחבר הכנסת רוזנטל על שפנו אל הממ"מ והאירו את עינינו, כי בהתחלה התשובה של הממשלה, חברת הכנסת רוזין, הייתה שאין עלות לעניין הזה, ובזכות עבודה שאתם ביקשתם אנחנו גילינו את המחיר שיעלה לנו כל שר וכל שר בלי תיק וכמה יעלה כל המהלך. אז כך אומר הממ"מ – והקרדיט מגיע גם ל"כלכליסט" שפרסמו את העניין: רק הלשכה של כל שר נוסף תעלה לקופה הציבורית 3 מיליון שקלים. לפי המסמך, סגן שר יעלה 1.8 מיליון שקלים. והסכום הזה כולל אך ורק את תקציב המשרד עצמו, כלומר את הלשכה, לא את הפעילות, כי הרי צריך להצדיק למה הקמנו משרד לענייני שום דבר. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – תקציבים – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אז אנחנו באים ואומרים: יכול להיות, ובהחלט ההגינות מחייבת לומר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> במרוקאית אומרים: הצעקה גדולה והעכבר מת. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אמרתי בעברית, לא אמרתי במרוקאית. <מיכל רוזין (מרצ):> לא מצחיק בעברית. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני אמור לשאת פה נאום רציני ומלא להט – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני עוזר לך. אני בקואליציה ועוזר לך. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – ואתה מספר פה בדיחה אחרי בדיחה, ואני לא עומד בזה. <חיים ילין (יש עתיד):> ככה העברת את הלילה. <קריאות:> – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> חברים יקרים, אנחנו באים ואומרים: בכסף הזה יכולנו לעשות הרבה דברים, ואני רוצה לתת לכם רק שלוש דוגמאות קטנות מהיום ואתמול. היום בבוקר התפרסם ב-ynet סיפור על חייל שנאלץ לצאת ולישון בכיכר אורדע ברמת-גן יחד עם המשפחה שלו, שעומדת להיזרק לרחוב. ואנחנו תמהים איך עומדת ממשלה שנמצאת בהתהוות, וקואליציה שגם היא נמצאת בהתהוות, מסתכלת בפניו של האב דורי, שהוא עובד עירייה שמשתכר שכר מינימום, ושל האם, שאינה בקו הבריאות, ושל שישה ילדים בגיל שש עד 21, אחד מהם שוטר מג"ב ומפקד ביחידה קרבית בצה"ל, שממתינים 14 שנה לדיור ציבורי. והממשלה הזאת מסתכלת על המצב, שבעוד חודש הם עומדים להיזרק לרחוב, ופשוט לא עושה דבר. המשפחה הזאת יוצאת לרחוב, והממשלה שלנו מסתכלת מהצד. את כל התקציבים מעבירים למקום אחר. הממשלה הזאת מסתכלת כבר חודשים על מה שקורה בדרום, על הפיטורים. אתמול נתקלתי באמירה של אחת המפוטרות שבדרך – מי שלא שמע, יש עוד מפעל בדימונה שעומד להיסגר. אגב, זו הזדמנות מצוינת לשאול את ראש עיריית דימונה על מה הוא כל כך מגן על מדיניות נתניהו, על מה הוא כל כך מגן על שלטון הליכוד. כל פעם שמראיינים אותו הוא טורח לבשר לכולם כמה דימונה בפריצה ובהתפתחות. יכול להיות שיש אלמנטים חיוביים, וצריך לברך חלק מהעשייה של הממשלה – בין השאר גם אותך, אדוני שר התחבורה, על ההתפתחות בתשתיות ובכבישים – אבל יש סכנה אמיתית לקיומן ולהתפתחותן של ערים שלמות בדרום. ראינו מה היה פה לפני שנה עם העיר ערד. תראו מה קורה עכשיו עם דימונה. והמפוטרים האלה מסתכלים לכיוון הבניין הזה, מסתכלים לכיוון ירושלים, ושואלים את עצמם שאלה פשוטה: האם הדבר החשוב באמת עכשיו זה עוד שר לענייני שום דבר, שיסתובב פה עם אפס אחריות אבל עם הרבה מאוד יועצים ועוזרים, ומכל הממשלה המנופחת הזאת אף אחד לא יסתכל לכיוון שלי, לכיוון דרום? אני רוצה להסב את תשומת לבכם, חברי, לעוד דבר אחד קטן. כולנו בירכנו לפני כמה חודשים על העלאת שכר המינימום, אבל הייתה עוולה מסוימת – העלתה אותה חברת הכנסת אלהרר – שלא הצמידו את הקצבאות של הסיוע בשל המטפלים לשכר המינימום, וכך הולך ונופל נטל יותר ויותר גדול על כתפי המשפחות, שפשוט לא מצליחות לעמוד בעומס. והמציאות הזאת נמשכת כבר כמה וכמה חודשים, ולאף אחד בממשלה, בממשלת המעבר, לא אכפת. וגם במקרה הזה אנחנו שואלים שאלה אחת פשוטה: האם את הכסף הזה, שאומרים לנו – זה לא כסף גדול, מה אתם צועקים כל כך? מה כבר אפשר לעשות ב-3 מיליון שקל? אז הנה, נתתי לכם שלוש דוגמאות, של שלושה אנשים פשוטים מהיישוב, שכל חלומם זה לחיות בכבוד כאן במדינת ישראל, וכל מה שהם זועקים אליו זה איזשהו מענה מהממשלה; והמענה הזה, אדוני היושב-ראש, לא מגיע. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. יעלה חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. תשע דקות לרשותך, חבר הכנסת בר-לב. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> תודה, היושב-ראש. המחטף נמשך, ולכן גם היום אני אתריע על הניסיון לשנות – הניסיון שלצערי כנראה יצליח – לשנות את חוק-היסוד. הייתי כאן לפני – מתי זה היה? זה נראה לפני יובלות, אבל זה היה בסך הכול אתמול, ואמרתי: אני לא מבין. ראש הממשלה, מדוע הוא לא השביע את הממשלה, פעל להשבעת הממשלה? היו שרים שהוא היה אומר והיו מושבעים; היו שרים שהוא היה אומר להם: מועמדים לשרים, אני אשביע אתכם בתוך כמה שבועות, נשנה את החוק. הכול בהליך מסודר. אבל ראש הממשלה החליט לעשות הפוך, קודם לשנות את החוק על-ידי ממשלת מעבר ורק אחרי זה להשביע את הממשלה. אז כשאני שואל למה, אומרים לי: כי הוא לא מאמין לחבריו בליכוד שיצביעו בעד השבעת הממשלה. ואני חושב שזה בדיוק הפוך. אני חושב שחבריו בליכוד לא מאמינים לו שאם הוא מבטיח להם שבעוד שבוע, שבועיים, שלושה, חודש, אחרי שתושבע הממשלה, ישונה החוק והם ימונו לשרים וסגני שרים, הוא יקיים. זאת הבעיה. תאמינו לי, חברי הליכוד מכירים את ראש הממשלה, מכירים ויודעים שאי-אפשר להאמין לו. אז במקום לעסוק בהצגת קווי יסוד של הממשלה, ראש הממשלה והקואליציה הפוטנציאלית עוסקים בהזזת קווי היסוד: הגדלת מספר השרים, חלוקת התיקים, העברות כספים. ההסכמים הקואליציוניים עוסקים רק בנושאים הטכניים. חשוב, אבל זה רק הנושאים הטכניים: מי ישב איפה, למי יהיה איזה תיק ואיזה גודל תיק. ואני שואל: מה החזון של ראש הממשלה? אני שואל: מה קווי היסוד של הממשלה הזאת? לאן נעלמו הערכים, העקרונות? אין. כלום. תיקים, טכניקה, אחרי זה גם בטח יאותרו העקרונות וקווי היסוד. ההסכמים מעידים שהפוליטי קודם לחזון. גם הנושאים הטכניים האלה שבהם הם עוסקים חושפים לנו מה מסתתר מאחורי הקואליציה הזאת. וגם כשהם מנסים להסתיר את מטרותיה של הקואליציה אפשר לראות את כוונותיה דרך אותם הסכמים טכניים, כביכול, עם השותפות הקואליציוניות. וזה נוגע כמעט לכל נושא: חינוך, דת ומדינה, שוויון בנטל; ממש בכל הנושאים שעוסקים בפערים החברתיים במדינת ישראל. אבל כאן אני אגע רק על קצה המזלג במדיניות המסתמנת המתייחסת להרחבת הבנייה ביהודה ושומרון – תקציבי ההתנחלויות – שבעצם תבלום כל אפשרות להתפתחות מדינית כזו או אחרת. העברת כספי ציבור לחיזוק זרמים פוליטיים שמזוהים עם הבית היהודי – זה בעצם הבסיס של ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לבית היהודי. והנה כמה דוגמאות. סעיף 67 להסכם – שוב, להסכם הקואליציוני בין הבית היהודי לליכוד – העברת החטיבה להתיישבות לשליטת הבית היהודי. טוב. אבל, כמובן שחייבים לתת לאורי אריאל עוד איזושהי סוכרייה. נותנים לו עוד 50 מיליון שקל. למה? לא כל כך ברור. וזה, כמובן, כולנו זוכרים – הוותיקים, במירכאות או שלא במירכאות – שבשנה האחרונה, תוך כדי השנה הועברו בערך 400 מיליון שקל לחטיבה להתיישבות. אבל יש לממשלה בעיה. אפילו לנתניהו יש בעיה, כי היועץ המשפטי לממשלה דרש להחזיר את סמכויות החטיבה להתיישבות לממשלה. אז מה עושים ביבי ובנט? באמת, חבר'ה מתוחכמים. מה הם עושים? הם מכניסים בהסכם הקואליציוני שתוקם ועדת מנכ"לים שתדון איך ליישם את ההחלטה. סעיף 84 להסכם עוסק בכיצד יכשירו מאחזים ובנייה בלתי חוקית ביהודה ושומרון. אז איך עושים את זה? מקימים צוות של ארבעה. עכשיו, לא רק שהם מקימים צוות של ארבעה. מתוך הארבעה, שניים הם מהבית היהודי. בקיצור, נותנים לחתול לשמור על השמנת. סעיף 77 – הקמת ועדת שרים להתיישבות. וגם כאן, תתפלאו – טוב, אני מניח שכבר לא תתפלאו – שניים מחבריה הם חברי הבית היהודי. לא צריך להיות נביא כדי לדעת שהוועדה הזאת לא תעסוק בבנייה בפריפריה; היא תעסוק בהרחבת ההתנחלויות ועיבוין. סעיף 80 – הקמת כפרי סטודנטים בהתנחלויות. מגדילים את הגרעינים התורניים, שהם הבסיס הפוליטי של הבית היהודי. סעיף 82 – מענקים מיוחדים לרשויות המקומיות בהתנחלויות. רק כדוגמה וכתזכורת, ב-2014 קיבלו ההתנחלויות כ-100 מיליון שקל במענקים מיוחדים מעבר למועצות האחרות. סעיף 79 – צ'ק נדיב של 160 מיליון שקל בשנה, שיכול לשמש לכל מטרה. קופה קטנה לחבר'ה הטובים של הבית היהודי. והדובדבן שבקצפת, אדוני היושב-ראש, סעיף 57 – תוספת של 630 מיליון שקל למשרד החינוך לשיקול דעתו הבלעדי של שר החינוך בנט. לבנט אני אומר, אני שמעתי שפעם הוא היה בעולם ההיי-טק, בעולם ההון-סיכון, ואני מניח שהוא היה צריך לגייס משקיעים בשביל להשקיע בחברה שלו. אין לי ספק שהוא שקד שבועות ולפעמים חודשים על בניית תקציב לאותו סטרט-אפ שהוא הוביל. אבל כאן, משרד החינוך – בסך הכול לפני שבוע הוא מונה לשר פוטנציאלי של משרד החינוך וכבר הוא מכיר את התקציב הפוטנציאלי של משרד החינוך וכבר הוא יודע שחסרים לו עוד 630 מיליון שקל. בושה וחרפה. בושה וחרפה, בנט. דווקא לך, שאתה כביכול בא מעולם העסקים. הלוואי שהיית מתייחס לתקציב מדינת ישראל, המסים שאנחנו האזרחים משלמים, באותה יראת כבוד שבה התייחסת בעבר, אני בטוח, לכספים ולמימון שמשקיעים זרים השקיעו בחברה שהובלת. ולסיכום, אדוני היושב-ראש, ממשלה שמסתירה את קווי היסוד שלה, אל תתפלאו שהיא שמה פס על הציבור. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. יעלה חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו יעלה חבר הכנסת מאיר כהן. לרשותך תשע דקות. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> (אומר בערבית: אבקש מחסה באלוהים מפני השטן הארור. בשם אלוהים הרחמן והרחום.) אדוני היושב-ראש, איזה תקווה נותנים קווי היסוד של הממשלה המתוכננת בנושאים המרכזיים בחיי היום-יום של אזרחי המדינה? ממשלה שבקווי היסוד שלה מתעלמת מ-20% מאזרחיה, שזה הערבים, מה יש בקווי היסוד שלה ומה אין? נתחיל במה שיש. 1. עידוד הריסה וטרנספר לערבים בנגב, בטענה שהכפרים והבתים נבנו על אדמת מדינה. אבל אם נחזור להיסטוריה נדע שזו טענה לא נכונה, אני לא רוצה להגיד שקרית, כי כולם ידעו שמימי העות'מאנים לא רשמו מקרקעין שאינם חקלאיים, כי מה שרשמו זה היה כדי לגבות את המסים. ובאותה דרך המשיכו גם בימי המנדט. אז לא פלא שהאדמה הזו לא נרשמה, אבל בתים קיימים, אנשים חיים. אלה האדמות שלהם, זה המרעה שלהם. באים, הורסים להם את הבתים בטענה שהם על אדמת מדינה. זה קו יסוד, כי זה אחד התנאים כדי להיכנס לקואליציה, זה תנאי. אנשים חושבים, להקים ממשלה – כדי לבנות. אחד מהתנאים זה להרוס, זה לעקור, לעשות טרנספר. זה אחד. 2. הפניית מיליארדים לבניית התנחלויות בשטחים הכבושים. ולמה? כדי להתכונן למלחמה הבאה. כדי גם להמשיך להתחמש. כדי גם לקנות יותר ויותר נשק על חשבון התקציב החברתי של המדינה. 3. אין תקווה, ברור שאין תקווה לתהליך שלום, כי גם אנשי האו"ם באו ואמרו – השליח של האו"ם אמר שהמשך ההתנחלויות מרחיק את האפשרות של שתי מדינות. אז מה רוצים? מדינה אחת? זו הכוונה? בבקשה. שני עמים – מצב של שני עמים עם אפרטהייד? 4. חלוקת מאות מיליונים למרכיבי הקואליציה. ולמה? כדי לרצות אותם ולקנות שקט תעשייתי. כן, כי אין בינם אמון הדדי. הם לא מאמינים אחד לשני. עד הרגע הזה לא אמרו אפילו כמה שרים יהיו בממשלה הבאה. למה? כדי שכולם יהיו עם תקווה, אולי הם ייכנסו לממשלה, במיוחד אנשי הליכוד. ולכן הממשלה הזאת, במקום להתעסק בבנייה ובסגירת פערים היא תמשיך, כל התקופה שלה – שאני רואה שהיא קצרה, זה רק עניין של הישרדות. אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אבל מה יש בתוך התוכנית של הממשלה או קווי היסוד? מה יש? 1. הם לא התכוונו ולא חשבו ואין להם תוכנית לסגירת פערים בין הערבים ליהודים בכל התחומים, בין אם זה בתקציבים ובין אם זה גם ברמת השירותים שהאזרחים הערבים מקבלים בכל התחומים. 2. מה אין? אין פתרון למצוקת הבנייה והשיכון במגזר הערבי, כי במקום לבוא ולהקים רשות תכנון כדי לתכנן, לאשר תוכניות מתאר ולהרחיב את תחומי השיפוט, מקימים צוות שתפקידו להרוס בתים קיימים, שקיימים על קרקע פרטית כי ביישובים שבהם נבנו הבתים האלה אין אפשרות להשיג מגרש לבנייה מופשר, שאפשר לקבל עליו היתר. זו הסיבה. אז בזה הממשלה מוסיפה חטא על פשע. ומה עוד? את המאחזים שהמתנחלים גזלו מהערבים שם, שהם, אפילו בהכרה של הממשלה לא חוקיים, היא הולכת להפשיר, הוא הולכת לאשר, היא הולכת להכשיר כאילו שהם יהיו כשרים עכשיו. 3. אין לממשלה הזאת תוכנית למאבק בעוני. למה? כי הגדלת קצבאות ילדים – שהיא נכונה, היא מחויבת המציאות, ורק להזכיר לכולם, ראש הממשלה הוא שקיצץ אותן ב-2003, שלא נשכח את זה; עכשיו, כדי לקנות שלטון, היום הוא מוכן להוסיף ולהחזיר אותן ולהגדיל אותן. הוספת כספים לקצבאות, זה לא פותר את הבעיה של העוני. לכן צריך לדאוג למקומות עבודה על-ידי הקמת אזורי תעשייה במגזר הערבי ולדאוג לצעירים, לאקדמאים, לנשים. אבל הכסף הולך להתנחלויות, מה לעשות, ולשרים ולסגנים. ואמרתי אתמול גם שלא רחוק הזמן שאנחנו נראה שר ללא תיק, ויש לו גם סגן. אז אלה הפלאים של הממשלה הזאת. אדוני היושב-ראש, אדם שיגיע למצב שהוא רעב ללחם, מה הוא יעשה? אדם שצריך להחליט אם לקנות תרופות או לקנות אוכל, מה הוא יעשה? אדם שאין לו כסף לארוחת בוקר לבנו לפני שהוא הולך לבית-הספר, מה יעשה? יהיה פלא שנראה יותר פשיעה, יותר גנבות? מה הממשלה מתכוונת לעשות? הממשלה, מה היא לא תכננה? 4. הצפיפות בבתי-החולים גבוהה מאוד וההמתנה לתורים קטסטרופלית. התורים בפרוזדורים של בתי-החולים צריכים לבייש את הממשלה. אז במקום להעביר כסף להתנחלויות ניתן לבנות בתי-חולים חדשים, אולי להרחיב בתי-חולים קיימים, לקנות יותר מכשירים חדישים, להרחיב את סל הבריאות, לקלוט יותר רופאים כדי לתת את השירות לחולים, שהם – מי הם החולים האלה? זה אנחנו ומשפחותינו, לא? או לפרוס חדרי מיון במרחקים קטנים. אני רוצה יותר חדרי מיון קטנים שהם יותר קרובים לתושבים ביישובים שלהם, כי אם לא נקים אותם – הרבה חיים של בני-אדם הולכים לאיבוד בדרך לבית-חולים. 5. מה אין? אין מאבק בקטל בדרכים. ואני יכול להכריז מפה, זו סטטיסטיקה שלא אני עשיתי: מספר האנשים שנספו בתאונות דרכים יותר גדול מאשר בכל המלחמות. לכן, ההשקעה בתשתיות צריכה להיות לא פחות מההשקעה בהתחמשות, כדי להציל חיים. 6. אין טיפול באלימות הגואה. אין יום שלא קוראים על רציחות או ניסיונות לרצח, על אלימות גופנית או אלימות מילולית. איפה התוכניות והתקציבים שמופנים לטיפול בנגע הזה? למה שלא תצא הממשלה בתוכנית מסודרת ומתוקצבת לאיסוף נשק בלתי חוקי, שקוטל אותנו במגזר בכל יום? רק היום בבוקר היה רצח בג'לג'וליה. הרי נשק זה עלול חס וחלילה להיות מופנה גם ליהודים, ואז קול צעקה יעלה. 7. אין טיפול בבעיית החינוך. לדוגמה, רק בשבוע שעבר בוטלה בחינת הבגרות בספרות עברית לערבים, ולמה? הבחינה דלפה. מה משרד החינוך עשה כדי למנוע דבר כזה? שום דבר. לא רק זה, מי יפצה את הבנים שלנו? אני אבא של אחד התלמידים שביטלו להם את הבחינה. מה הם יעשו? הוא וחבריו ישבו ולמדו יומם ולילה. כשהגיעו – הבחינה מבוטלת. זה עוגמת נפש. השאלה היא אם יעשו את הבחינה החוזרת ומתי, כדי שבנינו לא יפסידו שנה ויוכלו ללכת לאוניברסיטאות או למכללות ללמוד, כי אם הם לא יקבלו בגרות שלמה הם לא יוכלו להיכנס לאוניברסיטה. מה עוד? יש שאלה שזועקת: יש תקציבים לחינוך שמופנים לבתי-הספר פר-תלמיד. למה עשרת בתי-הספר האחרונים, עם התקציב הנמוך ביותר, עשרת בתי-הספר עם התקציב הנמוך ביותר פר-תלמיד הם בתי-ספר ערביים? בנוסף, במגילת העצמאות יש חופש דת ופולחן, אבל כדי לקיים אותו צריך לבנות מבנים לדת. אבל המדינה הפקיעה את כל רכוש ההקדש המוסלמי. ולא רק שהיא אינה בונה מסגדים ואנחנו בונים מתרומות, לפחות לחצי מהמסגדים היום אין תקנים, אין אימאמים, אין מואזינים ואין אנשי תחזוקה שיטפלו בזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אני מסיים. ואיפה שהיו תקנים, מי שהולך לפנסיה, מי שיוצא לפנסיה, אין תקן להחליף אותו. הצעת החוק הזאת, בגלל זה ובגלל הרבה דברים שלא הספקתי – אני לא אתמוך בשום צעד שיביא להקמת ממשלה כזו. ולכן אני וחברי מתנגדים להצעת החוק. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מאיר כהן מסיעת יש עתיד. אחריו – חבר הכנסת רוברט אילטוב. עד תשע דקות לרשות אדוני. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת וחברות כנסת נכבדים, השר כץ, אדוני, חצי שנה חלפה מאז שראש הממשלה גרר את המדינה הזאת לבחירות. הוא טען אז שאין לו יציבות פוליטית. לא הייתה זו טענתו היחידה; הוא טען גם שאנחנו, במיוחד אנשי מפלגת יש עתיד, אנחנו חותרים מאחורי גבו כדי להפילו מכיסאו. ירום הודו, אדוני ראש הממשלה, להפיל אותך מכיסאך – כאילו בזה עסקנו. הכניס מדינה שלמה לממתינה. הוא לא חשב שזה עולה מעל ל-2 מיליארד שקלים; הוא לא חשב: אתה מפסיק את עבודת המשרדים הטובים האלה, ואני חייב לציין שישבתי ליד שולחן הממשלה, ואכן השרים, כולם, עשו עבודה טובה. התחיל שינוי מהותי: נגענו בדברים שהרבה מאוד שנים לא נגעו בהם. אבל ראש הממשלה, כמנהגו בקודש – הכול מותר. כשאתה מתייחס לאנשים כאל נתינים וכשאתה חושב שאתה חלק משושלת טיודור במאה ה-15–16, אז הכול מותר. אתה יכול לבוא ולפרק ממשלה ולהגיד למדינה: תיכנסו לממתינה. אני רק רוצה להגיד לכם, חברים, מה קרה בתקופה הזאת במשרד הרווחה, משרד שאני כל כך שמח, אדוני היושב-ראש – אני פוגש את חברי מהליכוד ויש וסוף-סוף ביקוש להיות שר הרווחה. אני חייב להגיד שאני מאושר מזה, ואני לא אומר את זה בציניות. יוצא מן הכלל שאנשים באים ואומרים: זאת משאת נפשי, להיות שר הרווחה. אבל ראו מה קרה בשישה חודשים שחלפו, רוברט אילטוב, חברי הטוב. תכננו את "נושמים לרווחה" – 5,000 משפחות שיצאו ממעגל העוני. חבר הכנסת גילאון, הקצינו לכך 100 מיליון שקלים. ישבנו ותכננו והגענו לכל קצות הארץ ובחרנו את המשפחות, וסוף-סוף התחלנו לגעת בהן. נכנסנו לבחירות – הציניות של ראש הממשלה גרמה לכך שבפרויקט הזה, במקום 5,000 משפחות, רק 2,000 משפחות. אף אחד לא נותן את הדין למה 3,000 משפחות, מרגע שהכניסו אותנו לסחרחורת הבחירות, ממשיכות להיות עמוק בעוניין. הדבר השני, קצבאות הקשישים. אילן, סוף-סוף החלטנו להעלות את קצבאות הקשישים, מצאנו לזה תקציב. פעם ראשונה שבאנו ואמרנו לאנשים, לאבות ולאימהות שלנו: הנה, אנחנו יכולים להעלות את קצבתכם. ציניות חסרת תקדים. זה לא עניין אותו. אותם קשישים יחכו עד לתקציב הבא ואולי יקבלו העלאה בקצבתם. זה לא מפריע לראש הממשלה לעמוד במערכת הבחירות ולהטיף ולספר לכולם עד כמה הוא יטפל בנושא הרווחה. מכאן אני אומר לחברי, אלה שיהיו שר הרווחה או שרת הרווחה: ראש הממשלה יסתכל לכם בעיניים ויגיד לכם עד כמה התפקיד שלכם חשוב, אבל זה לא בדנ"א שלו, שום דבר לא יקרה. שנה ושמונה חודשים הוא לא נפגש אפילו פעם אחת, אדוני היושב-ראש, עם שר הרווחה של מדינת ישראל. פעם אחת. דיברנו על הכול, אבל נושאי רווחה הם לא נושאים שיטרידו את ראש הממשלה ירום הודו. מה פתאום לדבר על קשישים, מה פתאום לדבר על ילדים, מה פתאום לדבר על ילדים בסיכון. אבל זה לא מונע ממנו היום לחתום על הסכמים קואליציוניים ולחלק כספים קואליציוניים. איום ונורא. זה דבר איום ונורא שנותנים לחברי כנסת חרדים – אגב, זה לא לכולם – כ-130 מיליון שקלים. ואני שומע היום חברי כנסת צעירים שהגיעו למשכן ואומרים לי בעזות מצח: מה זה 130 מיליון, זה כסף קטן. זה לא כסף קטן, זה הרבה מאוד כסף, שניתן כדי לקנות הצבעה ולקנות שלטון. אסור לעשות את זה. הזעקה שלנו צריכה להיות, בד בבד עם הגדלת הממשלה, גם על הנושא הזה של כספים קואליציוניים. תפסיקו עם זה. אני פונה לחברי החרדים: אתם בניתם מערכות רווחה ומערכות חינוך על כספים קואליציוניים, וכשלא הייתם בקואליציה השתרכתם מול חדרי וביקשתם: מאיר, יש לנו 100 תלמידים ואנחנו מתוקצבים רק ב-50, בוא תעזור לנו. היזהרו בשיח שלכם סביב הכספים הקואליציוניים. אני מעדיף לתמוך במה שמגיע לכם מאשר לתמוך בחלוקה של כספים קואליציוניים, כי זה דבר מושחת, זה דבר שאין לו מקום בפוליטיקה הישראלית. הביטחון התזונתי – התחלנו לחלק כסף, סוף-סוף לקחת אחריות ולחלק כסף, על-פי החוק, לעמותות. גם את זה הוא עצר. אלפי משפחות לא מקבלות עזרה בביטחון תזונתי, כי ראש הממשלה לא רצה שהן יקבלו את הכסף; ושאף אחד לא ימכור לוקשים לאף אחד, והוא יכול לקום ולהתייפייף. אבל הוא לא עושה את זה כי זה לא בדנ"א שלו. שרידות. שרידות. שרידות. זה הדנ"א של ראש הממשלה, לעשות הכול כדי לייצר ממשלה רחבה בקואליציה צרה. שימו לב. אני רוצה לסיים. אדוני, בשעה שאנחנו מתגוששים כאן, ראש הממשלה דבר אחד חשוב לא עושה. אני בא מדימונה. כל יום נוסע מדימונה וחוזר לדימונה. יש שביתה במפעלי כי"ל שלושה חודשים. ציפיתי מראש הממשלה – ואלה מצביעיו, אלה האנשים שביום הבחירות יצאו ואמרו לי: מאיר, אנחנו אוהבים אותך, אבל הליכוד זה הבית. אמרתי: אם הליכוד זה הבית שלכם, זה עניינכם. הם נמצאים בשביתה שלושה חודשים. אנשים לא קיבלו שכר שלושה חודשים, וסביבם יש עוד אלפי עובדי קבלן, מנקים ומגישי אוכל ועובדי קבלן שלא מקבלים שכר. וראש הממשלה שותק. אלה האנשים שלך. אלה האנשים שאתה אמרת, שעה אחרי תוצאות הבחירות: ועכשיו אני אדאג לכם. חלפו כבר חודשים, איפה אתה? תתערב, תפעיל את מניית הזהב, תגיד להם: אסור לפטר אנשים. תחשוב על המשפחות שלהם, תסתכל מה קורה בדימונה, תסתכל מה קורה בערד, רד לשם. את ישיבת הממשלה הרחבה, שאתה רוצה להרחיב, תעשה בדימונה, תעשה בירוחם. תגיד להם: באנו לכאן לעזור לכם. אבל הוא כהרגלו מוכר כל כך הרבה דברים ולא עומד מאחורי שום דבר מהעניין הזה. חבל שזה כך. אני אישית מאוכזב, ואני לא עומד כאן כי אני חלק מהאופוזיציה, לא רק בגלל שאני חלק מהאופוזיציה. אני שומע את רחשי הלב של האנשים, ואני לא רוצה לבוא אתם חשבון ולהגיד להם: זה מה שבחרתם. לא, אני מכבד את בחירתם, אבל אני לא מכבד ראש ממשלה ציני, שעסוק בהסכמים קואליציוניים מטופשים, בחלוקת כספים קואליציוניים, בשעה שמאות-אלפי אזרחים הנמצאים בקצות הארץ, חלקם במצב קשה כי אין להם עבודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <מאיר כהן (יש עתיד):> עוד מילה אחת, ברשותך, ואני מסיים, אדוני היושב-ראש. היושב-ראש, אני צפיתי כאן בחברי חברי הכנסת, שחלק מהם עמדו והקריאו, באיזה מסכת, דוח של אחת העמותות לגבי התנהגות של חיילי צה"ל. גם אותך שמעתי, חבר הכנסת אילן גילאון. ראו, אין לי ספק שבצה"ל בוחנים כל אירוע מהסוג הזה, אבל הדבר המסוכן, אדוני היושב-ראש, כשחברי פרלמנט ישראלים עומדים ומקריאים דברים על התנהגות לא מוסרית של חיילינו, הוא שזה צובע צבא שלם בצבע שחור. אני מצהיר כאן את מה שכולכם יודעים, שאין יותר מוסרי מצבא ההגנה לישראל. אין יותר מוסרי. כמה פעמים בחיי לא יריתי כי ראיתי אזרח או אזרחית ביהודה ושומרון, ברצועת-עזה או בלבנון, אני וכל חברי. כמה פעמים נזהרנו בכבודם, בבריאותם של ערבים בכל המלחמות. אז אני פונה לחברי, זה לא קשור לקואליציה ואופוזיציה, זה לא קשור להסכם כזה או אחר: היו זהירים בכבודו של צה"ל, בכבודם של חיילים. את הפירות הבאושים אנחנו יודעים להקיא מתוכנו, אבל תיזהרו שלא לצבוע את אלה שמגינים עלינו בצבעים שהם לא ראויים להם. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מאיר כהן. חבר הכנסת רוברט אילטוב מסיעת ישראל ביתנו, גם לרשותך עד תשע דקות. בבקשה, אדוני. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד יושב-ראש הכנסת, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, כבוד יושב-ראש הקואליציה הזמנית – – – <זאב אלקין (הליכוד):> יושב-ראש הקואליציה היוצאת. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> סליחה, כבוד היושב-ראש הזמני של הקואליציה היוצאת. בוא נגדיר את זה ככה. <זאב אלקין (הליכוד):> הנכנסת. <חיים ילין (יש עתיד):> תדע לך שבמדינה הזמני זה הקבוע ביותר שיש. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> לכן אני מדגיש, הזמנית. חברי חברי הכנסת, החוק שאנחנו דנים עליו הוא חוק חשוב ועקרוני בשיטת הממשל הישראלית, חוק שתקופה ארוכה ניסינו לחוקק אותו, ואני רוצה קצת להתייחס למה שקרה אתמול בוועדה. היה ברור שהחוק יעבור, אנחנו יודעים לספור קולות והכללים במשכן הזה הם די ברורים. כאשר הקואליציה רוצה להחליט, במיוחד כשזה הימים הראשונים והקואליציה מגובשת, אין מצב שחוק לא עובר, אבל עדיין הגישה שהייתה בוועדה, וההתנהלות של חברי אלקין אתמול – נאלצתי להתנגד לה ולהגיד; על כך גם הוצאתי מהאולם. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> קורה, קורה. גם כשאת נמצאת באופוזיציה, ולפעמים העבודה נכנסת לקואליציה, קורה שאת תוקפת את העבודה, למרות שאת באופוזיציה. קורה. <זהבה גלאון (מרצ):> אני, לצערי, יותר מדי שנים באופוזיציה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> דרך אגב, יכול להיות שגם אני ברמה העניינית-פוליטית אתקוף אותך, גם, מתוך האופוזיציה. אז זו בעיה. <אילן גילאון (מרצ):> איך אתם מצליחים להתעדכן במהירות כל כך גדולה? <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> אנחנו מתעדכנים מהר מאוד. אנחנו חבר'ה מוכשרים. <קריאה:> – – – <קריאה:> אתה לא רואה שהשתלבנו חזק מאוד – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד היושב-ראש, אני מקווה שיוסיפו לי זמן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> אותו אתה יכול לנכות, אין בעיה. כבוד היושב-ראש, בכל אופן, תראה, אתמול באמת, עם כל הלחץ, רצינו לשמוע דברים ועניינים שהיו צריכים לעלות בוועדה, והוזמנו מומחים בהתראה קצרה, מרגע לרגע. משום מה הגיע מומחה אחד של ארגון אחד, שאני גם די מכבד אותו, דווקא מארגון ימין, אבל הוא משום-מה הציג, במקרה, אג'נדה של הממשלה הזמנית, שיש לה עניין לקדם את החוק, וכל המומחים האחרים פשוט לא הגיעו. וכשביקשתי שיפסיקו את הדיון אתו – כי אי-אפשר שזה יהיה מגמתי, כן? לפחות צריך להיראות איזשהו איזון – לצערי הוצאתי מן האולם. אני חושב שזה לא לעניין, כי החוק מאוד חשוב, וכשאנחנו חוקקנו את החוק, ואנחנו היינו אחד הכוחות המובילים בקידום החוק בקדנציה הקודמת, עם הממשלה הקודמת, רצינו בעצם לעשות שינוי; לקבוע כללי משחק ברורים: מה יהיה גודל הממשלה, איך הממשלה תתנהל, כמה שרים יהיו, כמה סגני שרים יהיו. אנחנו רצינו כללי משחק. יכול להיות – ושמענו, דרך אגב, את כל הצדדים שהיו, בעד ונגד. בסופו של דבר הקואליציה, ראש הממשלה, אתה ואני, קיבלנו את ההחלטה לתמוך בחוק הזה. קיבלנו החלטה. זו החלטה, והחוק הזה קיים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא כולם – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> לא משנה. יכול להיות שלא הצבעת, הפרת את המשמעת הקואליציונית, אבל זו החלטה, והכנסת קיבלה את ההחלטה הזאת, והחוק קיים, זה החוק. ומה שהיה לנגד עינינו זה חיסכון במשאבים, יעילות. יכול להיות שזה פוגע ביציבות השלטונית, אבל תכף אני גם אסביר לך למה זה לא פוגע ביציבות השלטונית – גם במצב של היום, גם במצב של היום. אנחנו רצינו ניהול תקין של המערכת, רצינו משחק ברור וקבוע מראש של קביעת ממשלה עתידית. לא רצינו לעשות את זה אחורנית, לא רצינו להגדיל או להקטין את הממשלה הקיימת. רצינו מראש לקבוע כללים ברורים, וקבענו אותם, והכנסת קיבלה את ההחלטה הזאת. ומה לעשות, אנחנו רואים שגם בחשבון מתמטי הכי פשוט – שאנחנו נעשה אתך עכשיו, פה – אנחנו נראה שהממשלה הייתה יכולה להסתדר עם 18 שרים, כי יש לנו סיעה אחת שלא דורשת שר, אז אנחנו מתחילים לספור מ-55. אם אנחנו מנכים את ראש הממשלה, שהוא בתפקיד מיניסטריאלי רם, הגבוה ביותר, אז זה בעצם 54, חלקי 18 זה בדיוק 3. לפי מפתח של 3, למפלגת השלטון, לליכוד, הגיע ללפחות תשעה חברי כנסת. כלומר, עם ראש הממשלה, לליכוד יש רוב. האג'נדה של מפלגת השלטון נשמרת פה באופן מוחלט. יש רוב, ולפי תקנון הממשלה וכללי פעילות הממשלה אין שום בעיה. את כל החשבון הזה אפשר לעשות גם בכיתה ד', אין בעיה. כלומר, יש לך עשרה מול תשעה – יש לך רוב בממשלה, אתה יכול לנהל מדינה בלי שום בעיה. אבל מה עמד לפנינו, בעצם? זה חלוקת תפקידים וג'ובים לחברי כנסת שלא מרוצים ממה שהם נבחרים לו, בעצם – להיות חברי כנסת – והם רוצים לקבל עוד ג'וב, והם יודעים ללחוץ. אנחנו שמענו כבר חלק מחברי הכנסת שפשוט מאיימים שאם הם לא יהיו שרים אז הם פשוט לא יבואו. אנחנו מבינים שב-61, כשאחד מאיים, הוא יקבל שר. ועוד שר, ועוד שר, ועוד שר – השאלה כמה שרים אתם – לא אתה באופן אישי – הליכוד רוצה בעצם לחלק לחברי הכנסת. דרך אגב, ראינו עוד סעיפים בתוך ההסכם הקואליציוני, שלוקח בחשבון שיהיו עוד ועוד תפקידים, ואם יהיה צורך אנחנו נרחיב, פעולות כאלה ואחרות. בסופו של דבר אני בא ואומר לך, כבוד היושב-ראש: מה שנעשה פה היום – בעצם עוד דבר אחד שחשוב לגעת בו הוא שראש הממשלה בעצם פנה לנשיא המדינה ואמר: כבוד הנשיא, יש בידי יכולת להרכיב ממשלה. המשמעות היא מאוד פשוטה: יש חוק קיים של 18 שרים וראש ממשלה, ועל-פי החוק הזה הוא יכול להרכיב ממשלה. זאת המשמעות של הדברים. בעצם, לא הייתה בידיו יכולת להרכיב ממשלה, והעובדה הנכונה והבטוחה ביותר המוכיחה שלא הייתה לו יכולת להרכיב ממשלה זו הסאגה שאנחנו שומעים היום והרחבת הממשלה עם החוק שיש היום. כי בלי השינוי הזה אין לו ממשלה, פשוט אין לו ממשלה. מה שאמר ראש הממשלה לנשיא המדינה, בלשון המעטה, זה דברים לא נכונים ולא תואמים את האמת. לכן, לנוכח כל הדברים, אנחנו כמובן גם ברמה העקרונית, גם בהסכמים הקואליציוניים וגם בדיונים הקואליציוניים טענו ודרשנו שלא להרחיב את מספר השרים. כך גם פעלנו, ולצערנו הדרישות שלנו לא נשמעו. אחד הדברים העקרוניים בשינוי שיטת הממשל הוא שאנחנו באמת, כל הבית הזה מדבר וקובע כללים, והכללים האלה מופרים. בעצם, אתה יודע, החוק הזה חוקק לפני שנה וחודשיים בערך, ובעצם הוא לא שווה את הנייר שעליו כותבים את החוק, וזו רמיסה של החוק. אני חושב שראש הממשלה לא יכול להרשות לעצמו לרמוס את החוק, לפנות לנשיא המדינה כאשר אין בפועל ממשלה ולהגיד לו: יש בידי ממשלה. זה לא מקובל. אנחנו כמובן מתנגדים להצעת החוק. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת רוברט אילטוב מסיעת ישראל ביתנו. אני מזמין את חברת הכנסת זהבה גלאון, בשם סיעת מרצ. גם לרשות חברת הכנסת גלאון עד תשע דקות. סליחה, תיקון – עד שמונה דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> אין בעיה. אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, דובר כאן רבות ביומיים האחרונים על ההסכמים הקואליציוניים שנרקמו ושנחתמו בין סיעות הקואליציה העתידית, והרבה מילים נשפכו, מוצדקות יותר ומוצדקות פחות, על ההסכמים הקואליציוניים, על הכספים הקואליציוניים, דברים שבעיני הם פשוט מחפירים, לא עומדים באמות מידה של ממשל תקין. אפשר לקרוא לזה שוחד בחירות, לא שוחד בחירות אלא שוחד פוליטי, אבל אני רוצה בדברים שלי להתרכז רק בנקודה אחת בהסכמים הקואליציוניים, ואני מתכוונת להסכם שנחתם בין הליכוד לבית היהודי. זה הסכם רחב. אני רוצה לגעת בעיקר בסעיפים 67.1 ו-67.2, ואלה סעיפים שמתייחסים לחטיבה להתיישבות. אדוני, היום סיעת מרצ עתרה לבג"ץ כדי שיורה לבטל את הסעיפים האלה. ביקשנו צו על תנאי, ביקשנו דיון דחוף, ביקשנו צו ביניים, כי העמדה שלנו גורסת שזה פשוט בלתי מתקבל על הדעת שהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה מפרסמת בחודש פברואר האחרון מתווה ברור, בעקבות הפנייה שלנו אליה, לגבי אופן התנהלותה של החטיבה להתיישבות, ובאה הממשלה, ואותם גורמים בממשלה שחתמו על ההסכם בין הליכוד לבית היהודי, ופשוט מצפצפים על ההנחיות ועל ההוראות של היועץ המשפטי לממשלה. ולכן העתירה שלנו היא כנגד הליכוד, כנגד הבית היהודי, כנגד החטיבה להתיישבות וכנגד היועץ המשפטי לממשלה, שלא עמד על המשמר ולא הורה לסיעת הבית היהודי והליכוד לבטל את הסעיפים האלה, שסותרים את ההנחיה שלו עצמו. למה הזדעקנו? למה עתרנו לבג"ץ דווקא נגד החטיבה להתיישבות? יש פה כל כך הרבה סוגיות בהסכמים האלה. יש לי מה להגיד על הכספים שניתנים למוסדות של החרדים שלא מלמדים לימודי ליבה; בכלל, רצו לרצות כאן את הציונות הדתית ואת החרדים האשכנזים ואת החרדים הספרדים, ולא נשאר כלום לאנשים החילונים או לתלמידים החופשיים החילונים, שלא נדבר על המערכת של אזרחי ישראל הערבים. אבל למה נזעקנו דווקא על החטיבה להתיישבות? חשבנו למקד את הפוקוס שלנו בחטיבה להתיישבות כי זה הפך להיות אחד הגופים המושחתים במדינת ישראל, גוף שהפך להיות הזרוע הביצועית של הממשלה לבנייה בשטחים. במשך שנים, החטיבה להתיישבות, ששייכת להסתדרות הציונית, שימשה צינור, כלי, גם להעברת כספים, גם לבנייה. לכאורה, המטרות שלה, ראשי החטיבה הסבירו לנו גם בדיונים בוועדת הכספים וגם בוועדת החוקה שהחטיבה פועלת לטובת מדינת ישראל, הנגב והגליל, ואפילו לקחו את מנהיגי ההסתדרות הציונית לסיורים בנגב ובגליל להראות להם איזה פעילות החטיבה הזאת עושה. החטיבה הזאת, אדוני, מתוקצבת כל שנה בסכום x במסגרת התקציב, ואנחנו רואים איך כסף שחור עובר באמצעות העברות תקציביות, שהממשלה מביאה אותן, ותקציב החטיבה גדל בעשרות אחוזים. רק בשנת 2013 תקציב החטיבה גדל לדעתי בכ-1,000%, הגיע לחצי מיליארד שקלים, ב-1,000% יותר ממה שהוקצה לזה בהתחלה. אם המדינה מחליטה שהיא רוצה לתקצב את החטיבה להתיישבות כדי שתבנה בשטחים, אין לי שום בעיה; אולי יש לי בעיה, אבל אני לא יכולה להתמודד עם הפרוצדורה, כי זה נעשה בדרך המלך. אבל מה שנעשה כאן, ללא שקיפות, לאחר מאבק ארוך שלנו לדרישה לשקיפות – ללא שקיפות, מכיוון שהחטיבה אינה רשות שעומדת בקריטריונים שמחילים עליה שקיפות כמו על רשות ציבורית אחרת. דרשנו שקיפות, אז חבר הכנסת לשעבר דוד רותם, ששימש כיושב-ראש ועדת החוקה, תקע את הבקשה שלנו בוועדת החוקה. נאבקנו – יושבת פה סתיו שפיר, וחברי כנסת אחרים – בוועדת הכספים נגד העברת הכספים לחטיבה להתיישבות, וכמובן הממשלה צפצפה עלינו. ובסופו של דבר, לאחר פניות חוזרות ונשנות, בא היועץ המשפטי לממשלה וקבע שהחטיבה להתיישבות אין לה סמכות ביצועית, היא לא יכולה לקבוע מדיניות, אי-אפשר לתקצב אותה בתקציב מיוחד. אפשר להעביר אליה – גג – 30 מיליון שקלים כדי שהיא תוכל לתת משכורות לאנשים שעובדים שם. האם זה חייב את הממשלה, ההנחיות של היועץ המשפטי לממשלה? אנחנו קוראים בהסכם שהוגש לנו לכנסת שתוקם ועדת מנכ"לים שתבחן את ההתנהלות ואת התקציבים. מי זאת ועדת המנכ"לים? זה אנשים פוליטיים. אז מה זה משנה שהיועץ המשפטי קבע לעשות את הדרך הזאת והזאת ולמנוע מהחטיבה לשמש כזרוע הביצועית? אדוני היושב-ראש, הדבר הכי מצחיק בסיפור העצוב הזה הוא שהיום אני קוראת את התגובה של השר שאמור להיות מופקד על החטיבה להתיישבות, השר שהסמכות על החטיבה להתיישבות הועברה לידיו, וזה שר החקלאות והכפר – נדמה לי שזאת ההגדרה המדויקת – השר אורי אריאל, והוא אומר: אני אדם שדוגל בשקיפות; אני אדאג לשקיפות בחטיבה להתיישבות. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אנחנו מכירים את השיטות של אורי אריאל. שקיפות, שקיפות, שקיפות בחטיבה להתיישבות, והכסף ימשיך לזרום, ואנחנו נראה איך חלוקת המשאבים של המדינה הולכת למטרות שהמדינה לא קובעת אותן מלכתחילה והולכת רק למטרה אחרת, להמשיך ולחזק את הבנייה בשטחים. חברי חברי הכנסת, אני לא ממהרת בשנים האחרונות לעתור לבג"ץ, אנחנו לא ממהרים לעתור לבג"ץ. אנחנו עושים את זה במשורה, מהסיבות שאדוני אומר הרבה פעמים: יש כנסת, יש הפרדת רשויות. אבל יש מצבים שהדעת לא סובלת, שהם לא מתקבלים על הדעת. אם הרשות המחוקקת והרשות המבצעת לא יודעות לשמור על הפרדת רשויות, אנחנו מבקשים סעד בבית-המשפט. אני מקווה שבית-המשפט ייתן צו ברור שיורה למדינה, דהיינו לגורמים בממשלה – או שיורה למדינה, ליועץ המשפטי לממשלה, להנחות את הבית היהודי ואת הליכוד לבטל לאלתר את ההסכם הזה ולהשאיר את המתווה שקבעה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר ביחס להתנהלות החטיבה. אין שום הצדקה שתהיה מפלגה שיהיה לה גוף, בכנסת ישראל, שיבצע את המדיניות שלה. ויש לי גם רעיונות לאן לקחת את הכסף. אני חושבת שזה צריך ללכת בדרך המלך ולא בדרך הקלוקלת, כפי שראינו שעשו את זה הליכוד והבית היהודי. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחברת הכנסת גלאון. חברת הכנסת רויטל סויד – בבקשה, גברתי. עד שמונה דקות לרשותך. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני יושבת פה ב-48 השעות האחרונות ורצים, ככה, לנגד עיני תושבי דימונה, עובדי כי"ל, עובדי "פרי הגליל", כל בעלי המוגבלויות, שהוחלט באבחה אחת לחתוך בתקציב שיאפשר הנגשה של כל מיני מקומות לכניסה שלהם, קשישים וגמלאים שלא מצליחים להתקיים בכבוד ולסיים את החודש, ילדים רעבים – כי אנחנו גם יודעים שכל ילד שלישי במדינת ישראל, לצערנו, הולך לישון רעב. ומתגלגלת בראשי איזושהי טיוטה, טיוטה של כתב אישום. כתבי אישום מגישה בדרך כלל מדינת ישראל, והיא מגישה אותם תמיד נגד נאשם. אם אני, ככה, חושבת, מי יכול להיות הנאשם הזה שאנחנו נגיש נגדו את כתב האישום, שהמתלוננים בו יהיו הציבור, מדינת ישראל, כל הנזקקים? איך ייראה כתב האישום הזה? בוא נניח שנקריא אותו, איך זה יישמע? זה יישמע: בשנת 2015, במועד ובזמן לא מוגבל, נהגה הנאשמת – אבל מי הנאשמת – בחוסר תום לב כלפי ציבור במדינת ישראל – להלן: המתלוננים. סעיפי העבירה יהיו הצגת מצג שווא, קבלת דבר בתחבולה, עושק, אולי, של השכבות הנחשלות. האם אפשר להגיש כתב אישום כזה כנגד ממשלת ישראל המתהווה? ממשלת ישראל המתהווה, שבעצם עכשיו, ברגעים אלו, מבקשת לחוקק חוק, לשנות חוק-יסוד, לשנות אותו בדרך כזאת שתיקח מיליוני שקלים ובמקום לתת אותם לכל המתלוננים, שאפשר למנות אותם – לציבור כל כך גדול במדינת ישראל שזקוק להם, לאנשים שאינם מסוגלים לגמור את החודש, לזוגות צעירים שלא מסוגלים לרכוש דירה, לגמלאים ולקשישים שלא מסוגלים להתקיים מהקצבה שיש להם, אותו דור בוני הארץ שאנחנו שוכחים אותם, ילדים רעבים שהולכים לישון רעבים בלילה וקמים רעבים בבוקר וכך הם הולכים לבית-הספר. איזה כתב אישום אנחנו יכולים להגיש? מה זה מצג השווא הזה? מה זה קבלת הדבר הזה בתחבולה? תיקון חוק-יסוד, לא על-ידי ועדת חוקה, חוק ומשפט, על-ידי ועדה אקראית, שבוחרים אותה כרגע. לעשות את זה במחטף, ובשביל מה? בשביל אינטרסים פוליטיים בלבד. אני יושבת וחושבת, ואני אומרת שיש מקומות שאולי אפשר היה לנסח כתב אישום בגין הדבר הזה. ואז אם היינו פותחים את המשפט, איך היינו פותחים את המשפט? הרי לכל משפט יש נאום בכורה – נאום פתיחה, סליחה, לא נאום בכורה. איך היה נשמע נאום הפתיחה במשפט הזה? בואו ננסה לדמות אותו. היה עומד התובע והיה אומר ככה: המצפן שבדרך כלל מנווט את החלטותיהם ואת פועלם של שליחי הציבור – שלנו, חברי הכנסת – הייעוד הוא לשרת את אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל; האם המצפן הזה הוא זה שמנווט כיום את הממשלה אשר מבקשת לתקן את החוק הזה, שבגינו אנחנו יושבים פה ב-48 השעות האחרונות? איזה מהלך ראשון יש לממשלה ולקואליציה המתהווה? מהלך ציני, שבז קודם כול לבית הזה, אבל בעיקר הוא בז לציבור, שמשווע למנהיגות, מנהיגות ישרת דרך, זו שאיננה עוסקת בחוקי בזק, זו שאיננה עוסקת בנטילת כיבודים ומשרות ותוארי שרים ללא הגבלה ושרים ללא תיק. גמלאים וקשישים, דור בוני הארץ, לא מסוגלים להזדקן בכבוד. צעירים רק מסוגלים לחלום על רכישת דירה, וילדים נותרים רעבים. אבל באולם הזה תיערך הצבעה שתעלה מיליוני שקלים למשלם המסים. לא נורא, הילדים הרעבים ישרדו. העיקר שהממשלה המתרחבת תהיה שבעה. ומה עם ייעודה של הכנסת, הפיקוח על הממשלה? תפקידנו הנו פיקוח על תפקוד הממשלה, בין אם אנחנו משתייכים לקואליציה ובין אם אנחנו משתייכים לאופוזיציה. כמות בלתי מוגבלת של שרים וסגני שרים תותיר את הכנסת מצומקת ונטולת כוח לבצע את תפקידה, ובכך תיפגע עבודתה. הצעת החוק הזאת על תיקוניה מלמדת כי כוונתו של ראש הממשלה להאביס את שריו בכיבודים עד דלא ידעו להבחין בין טובתם שלהם לבין טובתו של הציבור. אני קוראת לחברי בקואליציה – כן, זאת המונה 61 חברי כנסת, אלה שהתכנסו פה אתמול כולם, והיום רק השר מכבד אותנו פה בנוכחותו: האם אף לא אחד או אחת מכם חש שמצפונו אינו מאפשר לו לתת יד למהלך בוטה שכזה? אתם יושבים כאן היום – לא פה, בחדריכם – ועוד מעט, מחר, ניאלץ להצביע בעד או נגד החוק שמרחיב את הממשלה. אתם יודעים היטב, חברי מהקואליציה, שהתיקון הזה לא נובע מרצון לשרת את העם ולפעול למענו אלא מניצול ציני של עוצמה וכוח. תחשבו על אמון הציבור – או יש לומר, חוסר אמון הציבור – ברשות המחוקקת וברשות המבצעת. לא תוכלו להתרעם על חוסר אמון בסיסי זה מצד העם. מי שיצביע מחר בעד תיקון החוק, ירוויח ביושר את חוסר האמון בו. ההשלכות, לצערי, תהיינה על כולנו, כולל חברי הכנסת, אזרחי המדינה. לכן, מחר כשנתכנס פה כולנו, כל 120 החברים, אני מבקשת שכל אחד ואחת מאתנו – יחשבו ויזכרו להיות כנים עם עצמם, לפחות, יחשבו אם אין בהצבעה הזאת לא רצון להיטיב עם העם ולפעול למענו, אלא רצון להיטיב, כל אחד, עם מי שיצביע בעד החוק. ולסיום, אני רוצה לומר: אנחנו נמצאים בימים מאוד קשים למערכת המשפט; ימים שבהם מערכת המשפט עוברת טלטלה עצומה. כמי שמגיעה ממערכת המשפט ומדברת עם שופטים, עם פרקליטים, עם סנגורים ועם שוטרים, אני יכולה לומר שאנחנו עוברים תהליך של אבל. אבל על כך שפרשייה כל כך קשה נחשפה; אבל על כך שיכול להיות שיש בציבור מי שחושבים שהפרשייה הזאת היא דבר שבאמת קורה באופן תדיר. אני רוצה לקרוא פה היום מעל הדוכן הזה ולומר לכל עם ישראל, כמי שמגיעה מהמקום הזה: מדובר בחריג שבחריג. אל תטעו לשנייה, אל תחשבו שיש פרקליטים סורחים או שיש סנגורים שסורחים ברמות כפי שאנחנו רואים כאן. קודם כול, בואו נקווה שבאמת יתברר שלא היו דברים מעולם, וגם אם כן – שהדבר הוא לא כצעקתה. אבל גם אם יש אמת בדבר – וכך כנראה, לצערי, משתמע, וכך נראה כי יש כבר הצהרת תובע ומגישים כתב אישום – הדבר הזה הוא חריג ביותר. אני קוראת לחברי במערכת המשפט וגם לאלה שנמצאים במערכת החקירה, לא לטאטא כלום מתחת לשטיח, לחקור את הדברים עד תומם. אנחנו לא יכולים להותיר שום דבר מהחשדות שמרחפים באוויר ולמסמס אותם, גם אם בתוך-תוכנו בא לנו לעשות את זה – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – בא לנו לעשות את זה כלא היה. לכן, אני באה ואומרת גם לחברי פה וגם לציבור: מערכת המשפט היא מערכת יקרה. הדבר הזה הוא חריג. אולי זאת גם הזדמנות – ובזה אני אסיים – לבוא ולומר גם לחברי הפרקליטים וגם לחברי מנציבות הפיקוח על הפרקליטים: זו שעת משבר במערכת המשפט. אי-אפשר לעמוד מנגד ולא לעשות יותר כלום. הפרקליטים שובתים, ויש להם טענות, בצדק. הנציבות היא גוף שהוקם, וגם הוא אמור לפקח, כי לא יעזור כלום – לא יכול להיות במדינת ישראל גוף שלא יהיה מבוקר ולא יהיה מפוקח. אבל דווקא בעת השבר הזאת, כאשר הציבור עלול לאבד אמון כל כך חשוב במערכת כל כך חשובה, צריך לעשות הכול כדי לסיים את השביתה, לשבת ולהידבר, כדי שנשמע את טענות הפרקליטים והנציבות אולי תגביל את אופן הפיקוח, אך תפקח. אני קוראת לשרת המשפטים הבאה לבוא ודבר ראשון ליישב את הסכסוך הזה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. יעלה חבר הכנסת זוהיר בהלול. לרשותך שמונה דקות. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני באתי, אדוני, לבניין הזה לאחר סירוב בהתחלה ולאחר ישיבה על המדוכה מאוחר יותר. בסוף חברתי לבניין הזה מכוח האמונה שאני יכול להניע שלושה ערכים: הערך הראשון הוא ערך החיים המשותפים, הערך השני הוא השוויון והערך השלישי הוא כמובן השלום. לי אין שום בעיה עם לילות השימורים של הבניין הזה. הנה, אני ירוק טרי וכבר מִתרגל ומְתרגל את עצמי ללילות בלתי נגמרים. אין לי בעיה גם עם הפיליבסטר. אני זוכר את עצמי צופה בשקיקה במיקי איתן, אלוף הפיליבסטרים, ותוהה. אבל כאשר נופל האסימון אני מבין שהכול הוא לשווא. אנחנו טוחנים מילים, מחפשים מילים, אבל פתרונות אין, מכיוון שהממשלה הזאת באופן קונסיסטנטי, פעם אחר פעם, טוחנת את הצדק ואת הדמוקרטיה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת בהלול, אתה יודע מה אמר שלמה המלך? "תוחלת ממֻשכה מַחֲלָה לב". <עיסאווי פריג' (מרצ):> איך זה? תחזור על זה. <היו"ר יצחק וקנין:> "תוחלת ממֻשכה מחלה לב". <חיים ילין (יש עתיד):> במילים פשוטות – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תגיד את זה בלועזית. <היו"ר יצחק וקנין:> זה לא מסובך. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> בכל אופן, חברי וחברותי, כאשר אנחנו באים לבניין הזה, אז לתומנו אנחנו חושבים שאנחנו יכולים להניע מהלכים, ואנחנו יכולים להתגבר על עוולות, ואנחנו יכולים למצוא מזור למחלות. אלא מאי, חברי מדברים – ואני רוצה להשתמש במילים שכבר נטחנו עד דק, עד הנה: מסתורין, כסף שחור, ג'ובים, קרקס, מהתלה. אתמול אמרתי מהתֵלה, מהתָלה זו המילה. אבל היום אני דווקא רוצה לחבור למילה מאוד חשובה שתשקף, ידידי אילן, את המציאות של הבניין הזה, שממנו אמורים לצמוח רק דברים טובים. אתנן. אתנן זו המילה. הואיל ואיש תקשורת הוא ספקן מטבעו וחשדן באופיו, אז הלכתי למקורות ובדקתי מה היא המילה אתנן ומה הם פירושיה. כה כתוב בדברים כ"ג, י"ט – ודאי שאתה מקור השראה מבחינתי, אדוני היושב-ראש. <חיים ילין (יש עתיד):> נכתב בתוך מעטפות? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> נכתב שם: תמורה כספית שאדם מקבל עבור שירות שביצע, לרוב שכר זונה. כה נאמר גם במקום אחר, בבא מציעא. אני לא טועה, נכון? <היו"ר יצחק וקנין:> לא טועה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> בבא מציעא. כה כתוב, חברי: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם". לא – זה נאמר, כמובן, בציטוט הראשון. <היו"ר יצחק וקנין:> זה נאמר בדברים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> בציטוט השני: "אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו". סליחה, אני מחזרתי את שני המשפטים מרוב התרגשות. <היו"ר יצחק וקנין:> הראשון זה בדברים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> כן, ברור. הראשון בדברים והשני בבבא מציעא. במילים אחרות, חברים וחברות: הכסף הזה הוא אסור. הכסף הזה הוא במפורש כסף אסור. התורה אסרה אותו. התורה היא משעול מבחינתי, אבל היא הדת שלכם. איך אתם מעזים לחבור לחטאים האלה בפרהסיה? הרי כל מה שאתם עושים נעשה בשקיפות מלאה, קבל עם ועולם. 8.5 מיליון, כמעט, מספרם של השוכנים בבית ציון לאחר אלפיים שנות גולה, לאחר היסטוריה מדממת, לאחר שכוננתם את מדינתכם בעמל וביזע, בדם ובאש, בטרגדיה ובאסונות. וכאן מועלים בערכים האלה, בבניין הזה? במו ידיכם אתם טובלים, והשרץ – ואתם בהכנעה מקבלים את החטאים הללו, כאילו משה רבנו לא שייט לו 40 שנות ייסורים במדבר ואת הארץ המובטחת לא ראה. ואתם נהניתם ממנה וממנעמיה, ואתם שתיתם את הדבש שלה ואת החלב. ואתם שנגעתם בארץ הקודש והתפללתם בה, ובאתם הנה לבניין הזה, שמפיץ לעולם כיצד מחוקקים חוקים וכיצד מנהלים דמוקרטיה, ודווקא אתם מועלים בייעודים שלכם ואתם כופרים כפירה, או חטאים שאין להם כפרה, אין עליהם כפרה. איפה הוא המוסר של המדינה הזו? המדינה הזו, שקמה על חורבות היסטוריה קשה, והיא קמה מתוך החמלה ומתוך המוסר. ומה עושים? מחלקים כספים, כאוות נפשם, למפלגה בעלת ייעוד. אצלי בכדורגל, כאשר קבוצה לא משיגה מספיק נקודות או יורדת במניין הנקודות, היא יורדת ליגה. הבית היהודי נפל בכמה נקודות ומפיק דיבידנדים. איפה ההיגיון? איפה הלוגיקה? והיכן הוא המוסר, ומדוע עושים את זה בסתר? מאות מיליוני שקלים, אם לא יותר מכך, הם כספים אסורים, שהולכים להתנחלויות, לחזק את ההתנחלויות במפורש. מה, אין כאן למדינה הזו, לממשלה הזו, אחריות על האתיופים, החברים היקרים, השחורים כמוני, שבאו לבניין הזה כדי לומר את זעקתם, מרחם מכאובם וכאבם? מה, הם לא ראויים לכספים האלה יותר מאשר ההתנחלויות, שממוקמות באדמה אסורה ומונעות מהפלסטינים להקים את מדינתם? והכיצד מעבירים כספי ציבור, רחמנא ליצלן, לזרם פוליטי מובהק? ודוברים טובים ממני נקבו בסכומים האימתניים והמלתעתיים האלה, מבלי שמאן דהוא יניד עפעף. עמר בר-לב דיבר על כך, שמולי דיבר על כך – – <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר לסכם. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – והאקרובטית בנבירה בכספים האסורים סתיו שפיר דיברה על כך, ואף אחד לא נוקף אצבע. אז באתי לבניין הזה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> זוהיר, הייתי רוצה להמשיך לשמוע אותך. האמת שאתה – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> הנה, משפט אחד. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מאוד נהנה לשמוע אותך אבל – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> משפט אחד, אדוני, לסיום. <היו"ר יצחק וקנין:> – – אין לי מה לעשות, אני חייב ללכת על-פי – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> הנה, רק מילה אחת. יש בחור מעכו בשם עסכרי שהבן שלו נמצא בבית-חולים שנה שלמה, ועכשיו הוא משתחרר והאב אמור להכין לו תשתית, חדר שיש אליו נגישות, והוא זקוק לכמה אלפי שקלים. האם אין הוא ראוי לקבל את הכספים האלה במקום שילכו למקומות אסורים? האם האתיופים לא אמורים לקבל את הכספים האלה במקום שילכו למקומות אסורים? וכל הפסיפס האתני המרתק הזה, לרבות הערבים, הם לא אמורים, כדי לחיות בצלם האל, לקבל את הכספים האלה? באתי לבניין הזה לאחר ייסורים וחשבתי שאני מגיע למגדל השן של הדמוקרטיה, ומצאתי כאן כפירה אסורה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. יעלה חבר הכנסת יוסף, יוּסף ג'בארין – תיקנתי את עצמי מהר. גם לך שמונה דקות. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי הנכבדים, אלה שמחזיקים מעמד עד לשעה הזו, הוראת השעה המוצעת אומרת לנו בעצם שהסעיפים בדבר הגבלת מספר השרים בממשלה לא יחולו על ממשלה שכוננה בתקופת כהונתה של הכנסת העשרים, זאת אומרת הכנסת הנוכחית. אבל אנחנו יודעים שלפי חוק-יסוד: הממשלה, אחרי התיקון בנושא הזה, ראש הממשלה היה אמור בעצם להודיע עוד ביום רביעי שעבר עד חצות על הרכבת ממשלה. ולכן, כבוד היושב-ראש, לא צריך להיות משפטן או דוקטור למשפטים כדי פשוט להבין שיש כאן קושי משפטי מאוד משמעותי בהתנהלות. כי אם ראש הממשלה באמת הודיע, כמתבקש בחוק, ממש ברגע האחרון, ביום רביעי בלילה, על הרכבת ממשלה, הוא בעצם היה אמור להרכיב את הממשלה לפי החוק הקיים כשהוא הודיע את ההודעה הזאת. והחוק הקיים מדבר על 18 שרים, אבל אנחנו לומדים עכשיו, לפי התיקון שמתבקש, שבעצם אין ממשלה כזאת, וגם לא שמענו על ממשלה כזאת. ולכן, לא רק שאני שותף לכל הביקורת שהייתה לעניין התנהלות הקואליציה המיועדת – אלא בכלל הכנסת, ההתנהלות הזו לדעתי מבזה את אחד העקרונות המרכזיים שדווקא חברי הכנסת מתגאים בהם, שזה שלטון החוק. לא ייתכן דבר כזה שבעצם רוצים לשנות את כללי המשחק אחרי שהמשחק כבר נגמר. הדרך המשפטית היחידה הראויה לתיקון כזה הייתה שראש הממשלה מרכיב קודם ממשלה לפי החוק הקיים, עם 18 שרים, כפי שהחוק מחייב אותו, ורק אחר כך מובא תיקון של חוק-היסוד שמאפשר לו להרחיב את הממשלה. למה בכל זאת ראש הממשלה לא בחר בדרך הזו אלא בחר בדרך שאינה דרך, לדעתי? כנראה מפני שחוק-יסוד: הממשלה אומר שכדי להרחיב את מספר השרים בממשלה מעבר ל-18, צריך רוב של 70 חברי כנסת. צריך רוב של 70 חברי כנסת – וראש הממשלה יודע שאין לו רוב כזה בקואליציה המיועדת, ואם אין לו רוב כזה אז הוא לא יוכל להעביר את התיקון והוא לא יוכל להרחיב את הממשלה. ולכן בעצם הוא בחר בדרך הזו, שלדעתי היא דרך שטומנת בחובה זלזול מאוד קשה בדרכי העבודה של הכנסת, בדרכי החקיקה. גם לא מודיעים על הרכבת ממשלה וגם רוצים לתקן את החוק על-ידי ועדה מיוחדת, לפני שבכלל הורכבה ועדת חוקה, ואנחנו מתעסקים בחוקי-יסוד ומשילות. אם להישאר בטרמינולוגיה של הספורט, חבר הכנסת בהלול, אז אני כמעט בטוח שאנחנו נוכל להסכים שהכנסת יורדת ליגה, לפחות ליגה אחת, אחרי התנהלות כזו. אחד הדברים שזועקים לעין בהרכבת הקואליציה החדשה הוא בעצם שכשאנשים כמוני, כמונו ברשימה המשותפת, ובחלק מהאופוזיציה, שמנסים לקדם את זכויותיהן, את זכויותיהן של קבוצות מוחלשות בישראל – ולענייננו, אולי האוכלוסייה הערבית, כאוכלוסייה הכי ענייה והכי מוחלשת – אנחנו נתקלים בהסכמים קואליציוניים שמעגנים, או מגינים על אינטרסים של קבוצות בתוך החברה הישראלית שבעצם זוכות להגן על האינטרסים שלהן בגלל ההסכמים הקואליציוניים הללו. עכשיו, יש כאלה שיגידו שזה המשחק הדמוקרטי; במשחק הדמוקרטי, אם אתה שותף לקואליציה, אז אתה בעצם זוכה בחלק מהעוגה. אבל מה עם קבוצת מיעוט, 20% מאזרחי המדינה, שאף פעם לא הייתה שותפה לקואליציה ואף פעם לא שותפה למהלכים קואליציוניים כאלה ואחרים? מי יגן עליה? מי יבטיח את הזכויות שלה? לכן, כבוד היושב-ראש, כשאני מסתכל על ההסכמים הקואליציוניים, אני לוקח רק את הדוגמה בתחום החינוך – ובדיוק אני רואה את שר החינוך לשעבר. לשעבר, כן, כן. אז אני, למשל, כשאני קורא את ההסכם הקואליציוני עם הבית היהודי: "יתוקן חוק חינוך ממלכתי – – – לצורך חיזוק וייצוב מעמדו של החינוך הממלכתי-דתי". חיזוק וייצוב מעמדו של החינוך הממלכתי-דתי, שלפי כל הנתונים הוא מקבל הכי הרבה מבחינת הקצאות, שעות לימוד וכו'. <שי פירון (יש עתיד):> אמת. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אמת ויציב. אני קורא גם את ההסכמים עם ש"ס, עם מפלגת ש"ס: "יישמרו עצמאותו, מעמדו הייחודי ותקצובו היחסי של החינוך החרדי על כל סוגיו במערכת החינוך הכללית. אם תהיה פגיעה במעמד כאמור, תפעל הממשלה לתיקון הפגיעה, בין אם בחקיקה ובין אם בדרך אחרת, הכול לפי העניין והצורך". מצוין. אבל מי יגן על החינוך הערבי? אותו דבר לגבי יהדות התורה וההבטחות שם להעביר מיליונים, גם בתחום החינוך. אני מתבונן בסעיפים הללו ואני אומר: יופי, אז הנה החינוך הממלכתי-דתי, שבעצם מקבל הכי טוב, מקבל עוד דחיפה. החינוך העצמאי מקבל עוד דחיפה ו"מעיין החינוך התורני" מקבל עוד דחיפה. אני אומר לך, כבוד היושב-ראש, תאמין לי, לי לא הייתה שום בעיה אם החינוך הערבי היה מקבל אותו דבר, באופן שוויוני. על השקעה בחינוך צריך רק לברך, אבל אפליה בהשקעה בחינוך אי-אפשר לקבל. אני אומר לך כאן שכשאני רואה מי השר המיועד למשרה הזאת, השר בנט, שרק בבחירות האחרונות אמר את אותה אמרה גזענית, שעד היום מהדהדת, ואני כאן מצטט אותו: מי שניסה לטייל בנגב בשנים האחרונות יודע שהוא לא יכול להשאיר אוטו ליד המכתש הקטן או ליד אחד הנחלים, כי בוודאות יפרצו ויגנבו – – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אז עם שר כזה, ועם כל ההסכמים הקואליציוניים ועם קבוצה מודרת, שרק שומעת הצהרות גזעניות של השר, אני מאוד מאוד מאוד מודאג. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. יעלה חבר הכנסת חיים ילין, ואחריו – חבר הכנסת שרון גל. שמונה דקות לרשותך. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני קצת נפגעתי היום. בדיון על השואה הארמנית היינו פה, אני ספרתי, 22 חברי כנסת. אני אומר את הדבר הזה כי לדעתי, אם בפרלמנט בגרמניה ביום השואה היו 22 חברים, כל המדינה הייתה קמה על הרגליים. איך אנחנו מתייחסים לשואה הארמנית? איך אנו רוצים שיתייחסו אלינו? מאוד מאוד מאוד לא מכובד, ואני חושב, כבוד היושב-ראש, שצריך לעשות מעשה, לא רק לדבר, וכשבאים מתוך הכאב העמוק של השואה היהודית, באים ומסתכלים על אנשים בעיניים, שם מולנו, אז המליאה הזאת תהיה מלאה, מתוך כבוד, לא רק לשואה הארמנית, אלא מתוך כבוד פנימי לשואה שלנו. אבל זה חלק מהאמון, כי אם אתמול היו פה 120 חברי כנסת והצביעו – על מה? אז אני אגיד לך מה הסיפור האמיתי: כשהילדים שלי היו קטנים – דרך אגב, הסיפור הזה, כל מי ששמע אותו ב-02:30 פטור מלשמוע אותו עוד פעם. כשהילדים היו קטנים, תמיד היה מישהו שהיה בוכה, רוצה סוכרייה על מקל, רוצה גלידה, רוצה את זה. עכשיו, אם היית צופה טוב, היית מסתכל על המשפחות והיית רואה מי ההורים ששמים גבולות מאוד ברורים לילדים, עם מנהיגות, עם אסרטיביות, ומי אותם הורים שנכנעים, קונים בסוף לילד את מה שהוא רוצה. זאת המסקנה שלי. זאת המסקנה. דרך אגב, אני חושב שאתמול היה צריך להיות דיון בוועדת החינוך, כי רק ועדת החינוך יכולה ללמד את ההורים איך לשים גבולות. למה אני מספר את זה? כי בעצם בליכוד למדו שאם הם צורחים ומאיימים, הם יקבלו את התיק. כל הפארסה של אתמול, כל הסעיף הזה שעט – עכשיו, מייד צריך לעשות את הדברים האלה – נובעת רק מדבר אחד: צריך לתת כמה שיותר תיקים. לכן, כשיש אדם שקוראים לו בנימין נתניהו, ראש הממשלה, שהוא האבא, והוא לא יודע לשים גבולות לילדים, בסוף הוא צריך לקנות לכולם גלידה. רק שהגלידה הזאת והתיקים האלה עולים מיליארדים למשלם המסים. עוד יותר, רק לפני שנה וחצי החליטו שלא מגדילים את הממשלה, אבל ניחא. מה עם יתר החוקים? מה עם שוויון בנטל? מה עם גיל הנישואים – ותק בנישואים? אני רוצה להבין איך יסתכלו על אותם חיילים, משוחררי צה"ל, שנלחמו, ויגידו להם: תקשיבו טוב, נלחמתם, שמתם את חייכם למען מדינת ישראל, אבל אתם תמתינו בתור, כי יש כאלה שגם לא עושים את הצבא, גם מתחתנים מוקדם וגם הם יקבלו את הדירה לפני. כל זה, נגיד, יכול להיות שעכשיו היו אומרים: ואללה, חיים, מה זה אתה קיצוני, איך אתה מדבר בצורה כזאת? אבל אני מדבר ככה כי לפני שנה וחצי אלה החוקים שכנסת ישראל קיבלה. עכשיו אני חוזר להתחלה. באותו יום עיון היו כל חברי הכנסת החדשים והם דיברו על זה שהציבור לא מאמין לכנסת. אני חייב להגיד לך משהו: אין מנהיג, אין מנהיגות, אין מי שיוביל את המדינה הזאת ואין מי שיאחד את המדינה הזאת. אני אעשה הכול, כל מה שאני יכול, בשביל שהקואליציה הזאת לא תמשיך לבייש את כנסת ישראל. היא לא יכולה להמשיך בצורה כזאת, ואנחנו לא נרפה מזה. כל יום וכל רגע אנחנו נהיה על המדוכה. אבל אני יכול לצטט לך עכשיו משפט שרק לפני שעה אמר חבר כנסת מהליכוד: ראש הממשלה שלנו כל כך כישרוני, שגם עם שמונה שרים הוא יכול לנהל את הממשלה. חבר הכנסת הצעיר הזה רק לא יודע מה ההבטחות ומה האתנן שצריך לשלם לאותם אנשים בשביל שהם יהיו בהצבעה. אנחנו מבטיחים להיות אופוזיציה של 59 חברי כנסת שלא זזה מפה. אנחנו נביא את האוהלים, נישן פה, לא נזוז מפה. ואנחנו נפיל את הממשלה. <היו"ר יצחק וקנין:> אשרי המאמין. <חיים ילין (יש עתיד):> אתה יודע שמאיפה שאני בא, רק האמונה מחזיקה אותנו. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבטיח לך, עוד חודש אתה תראה שהמערכת מתנהלת אחרת והחבר'ה נוסעים לחוץ-לארץ. תראה איך שמתקזזים והכול מסתדר. חיים, תאמין לי, נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אני רוצה להגיד לך משהו, אני לא מתווכח עם ותיקים ממני ועם בעלי ניסיון. אבל אני רוצה רק להבין: ראש הממשלה לעולם לא יצא לחוץ-לארץ? שר הביטחון לא ייסע לעולם לחוץ-לארץ? הם לא יהיו לעולם? <היו"ר יצחק וקנין:> אל תדאג, הוא ימצא לו קיזוז. <חיים ילין (יש עתיד):> אני אומר לך את זה חד-משמעית: הממשלה הזאת לא תחזיק מעמד יותר משנת 2015. היא בסוף השנה לא תוכל להחזיק מעמד. אי-אפשר לנהל ממשלה עם 61 חברי כנסת, 30 שרים, סגני שרים ושרים ללא תיק, ועכשיו מי הולך לנהל את הוועדות גם? זה שיתוק לאומי. אנחנו, אתה יודע, מחכים. אנחנו, אנשי הנגב, הבדואים לימדו אותנו: יש סבלנות, שוואיה שוואיה. אנחנו מחכים להזדמנות, ואני מבטיח לך כידיד יקר שהממשלה הזאת תיפול ותיפול. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת חיים ילין. יעלה חבר הכנסת שרון גל, ולאחריו – חבר הכנסת אילן גילאון. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, חברי הכנסת, אדוני השר, אני לא אחזור על דברים שאמרתי כאן אתמול בעניין בזבוז עשרות המיליונים על משרות מיותרות, על שרים בלי תיק, על שרים עם תיקים בלי סמכויות, על סגני שרים, על פקידים, עוזרים, נהגים, דוברים, יועצים. את כל הכסף הזה בסוף משלמים האזרחים, ולא לשם כך הם הלכו לקלפיות לא מזמן. אבל אני רוצה להפתיע אותך, אדוני השר. אני מנסה, ככה, טיפה לעורר אותך, כדי שלא תשתעמם, כנראה לשווא. אני יכול לתמוך בהצעה הזאת אם תתחייבו, למשל, שאחד השרים יהיה שר לענייני הפריפריה. הרי אתם הולכים למקומות האלה לבקש קולות, תמיד; או שר לענייני חיזוק אחדותה של ירושלים – צריך לחזק את מזרח-ירושלים; או שר לענייני התיישבות ביש"ע. כל הדברים האלה לא כתובים בשום הסכם קואליציוני. אין את זה בקווי היסוד שלכם, לכן אי-אפשר לקרוא לממשלה הזאת באמת ממשלה לאומית. או השר לענייני הסתה – מה שראינו, גם היום כאן בכנסת, מאותם אנשים שמעזים לקרוא לי, למשל, או לח"כים אחרים בימין "גזענים", כשהם לא מסתכלים במראה בכלל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה לא כזה? אתה מתכחש לזה? <שרון גל (ישראל ביתנו):> אנשים שעמדו בכיכר כשאותו גרבוז אמר דברים איומים ונוראים ומחאו לו כפיים. שום דבר לא השתנה מאז נאום הצ'חצ'חים ועד הנאום של אותו גרבוז. אתם מאשימים אחרים בדברים שהם בבסיס שלכם, ביסודות שלכם, שטבועים בכם כל כך עמוק. אתם מטיפים כאן, במקום להסתכל במראה. עמדו כאן היום אנשי מרצ – בושה וחרפה. בושה וחרפה. אתם עומדים כאן ומקריאים דברי שקר, עדויות כוזבות, במקום להתעמק ולקרוא עדויות אמת של חיילים שלא מסתתרים באיזשהו תואר אנונימי, באות ע' או ג', כותבים את שמותיהם בכל מקום. אתם יכולים לראות את זה, חברי הכנסת של מרצ. תכתבו "האמת שלי" ותקראו עדויות אמת. למשל, כותב מתן כצמן, לוחם ב"צוק איתן", אחרי שישב וקרא במשך למעלה משעה עשרות עמודים ועשרות עדויות בעילום שם של לוחמים באותו – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> תסריט בדיוני. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – תסריט בדיוני, תודה, של הארגון הקיצוני הזה, "שוברים שתיקה", שממומן על-ידי השונאים הכי גדולים של ישראל – הוא כותב את האמת. אני לא אלאה אתכם ולא אקריא, הרי זה לא מעניין אתכם באמת. הרי אתם לא באמת מתעניינים באמת. יש לכם פה מטרה ברורה: לשתף פעולה עם אותם גורמים קיצוניים, ג'יהאדו-פאשיסטיים בחלקם, שיושבים לידכם, ואתם משתפים אתם פעולה. עכשיו, מה אתם עושים? <עיסאווי פריג' (מרצ):> לך שב בפינת המושחתים. עדיף לך מלהוציא את דברי ההבל שאתה מוציא. לך שב בפינת המושחתים. <שרון גל (ישראל ביתנו):> חבר הכנסת עיסאווי, מה אתם עושים? אני לא מתפלא עליך. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עיסאווי. <שרון גל (ישראל ביתנו):> מה אתם עושים? אתם בעצם משתפים פעולה. אתם משת"פים. משתפים פעולה עם האויב שרוצה בכל דרך להכפיש את ישראל, מעל כל במה, במקום לתת גיבוי לחיילי צה"ל, הלוחמים ששלחנו ב"צוק איתן" כדי להגן גם עליכם. במקום לתת גיבוי, במקום לחפש את האמת – לא סיפורים, לא עדויות שקר; אתם הרי יודעים בדיוק מי מממן את אותם ארגונים כמו "שוברים שתיקה", כמו "רופאים לזכויות אדם", כמו הקרן החדשה, כמו "בצלם", כמו "מחסום Watch". אין לי ציפיות מהם, אותם חברים ברשימה הג'יהאדו-פאשיסטית המשותפת. אבל אתה, אילן גילאון, וזהבה גלאון ושתי הח"כיות מאחורה שכל הזמן צועקות פאשיסטים, גזענים, פאשיסטים – אתם בעצמכם הפאשיסטים. אתם המשת"פים. אתם משתפים פעולה ביודעין עם גורם אנטי-ישראלי, שמפרסם את כתבי השקר האלה בכל העולם, באוניברסיטאות, כדי שעל ישראל יוטל חרם, גם חרם אקדמי וגם חרם על רכישת מוצרים. ואתם במו ידיכם עכשיו משתקים את הצבא, שבסבב הבא – הרי הוא יגיע, והרי הממשלה הזאת גם לא הייתה מוכנה להתחייב שבפעם הבאה ימוטט ארגון "חמאס". אז אתם תהיו אחראים, אתם תהיו אחראים לפעולות שחיילי צה"ל לא יעשו, שלא בצדק, כשיהיה חשש למטענים באותם בתים, כשיהיה חשש למנהרה, בגלל שאתם כובלים את ידיהם ביודעין ומסכנים חיילים. ואם ייהרגו יותר חיילים זה יהיה רק בגללכם, ואתם יודעים את זה. אבל זה לא אכפת לכם. לא אכפת לכם. באמת תתביישו לכם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אין לך גבול. <שרון גל (ישראל ביתנו):> משת"פים עם האויב הג'יהאדו-פאשיסטי, כאן, בתוך הבית הזה. לא מתביישים לעלות ולהקריא עדות שקר אחרי עדות שקר. לא בדקתם. אתם יודעים שזה אנונימי. זאת רמת המוסר שלכם? מישהו מכם בדק את העדויות האלה? מישהו הלך וראה אם באמת מישהו אמר את הדברים האלה? למה אתם לא קוראים עדויות של לוחמים שהזדהו בשמם אחר כך, ואמרו שלא היו הדברים האלה? אתם יודעים מצוין שחיילי צה"ל – צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם. אתם יודעים מצוין שמקומות שמהם ירו רקטות לעבר ישראל, לא פגעו בהם מייד בגלל שהסתובבו שם אזרחים. ושיא הצביעות שלכם, שאתם לא הולכים וקוראים דוחות של ארגונים בתוך עזה שכותבים איך ה"חמאס" והרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון שוחטים אנשים ברחובות בלי משפט, בלי דין, על שום דבר. פה אין לכם שום דוח. מצאתי לכם משהו, ואני אשמח לתת לכם לעיין בו. קראתי בו אחרי-הצהריים, אחרי שהקראתם כאן את כל דברי השקר האלה. אני קורא לכם באמת: תפסיקו להסית; תפסיקו לגרום נזק לישראל בזירה הבין-לאומית; תפסיקו להשמיץ את חיילי צה"ל, את הלוחמים המצוינים שעושים הכול כדי לשמור על חיי אדם. הם חייבים לשמור על חייהם והם עושים הכול כדי שלא לפגוע באזרחים, ואתם יודעים את האמת. ותפסיקו לקרוא גזענים לאנשים שמעבירים עליכם ביקורת לגיטימית, כי הגזענות, שורשיה נטועים עמוק עמוק בכם. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת שרון גל. יעלה חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. חבר הכנסת גילאון, שמונה דקות לרשותך. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, לא אקדיש יותר מ-20 שניות לדובר הקודם, וגם לכך הוא לא ראוי – חלק מהצוות שרון גל וינון מגל, whatever, ממש לא משנה, קריוס ובקטוס של המערכת הפוליטית הישראלית. אבל שרון גל, אדוני, בדיוק עונה על הדרישה שאומרת שהביטחון המתלהם הוא מפלטו של כל מנוול. הוא הרי צריך לשרת באופן נרצע את אדונו. ראיתי לפני יומיים איך הוא מציג את הרעיון הנשגב של אי-כניסתו של אדונו לממשלה. ולכן כך אומרים, אדוני, שפני הדור כפני הכלב, ולא אוסיף לומר שום דבר. אנשים כאלה היו ויהיו. יש אלף כאלה, תסלח לי. אז אם אתה רוצה לסלוח לי, במעבר חד אני רוצה לפנות אל ראש הממשלה לשעבר דוד בן-גוריון. אני אדבר עם דוד בן-גוריון. אני רוצה להגיד לך, בן-גוריון, שאתה איש מפורסם היום. השם שלך נישא בכל מקום; ממריאים עליך, נוחתים עליך, אוניברסיטאות נקראות על שמך, כולם מצטטים אותך, אבל אני רוצה להגיד לך, דוד בן-גוריון, בגעגוע מסוים, אף שגם אתה לא היית פרפקט לגמרי, אם אפשר לקרוא לך דוד, ככה במלעיל, כמו שמדברים בין חברים, גם אתה לא היית פרפקט, גם אתה היו לך פוילעשטיקים עם המפד"ל וגזרת עלינו גזירה בעסקה אפלה על תורתו-אומנותו ו"עסק ביש" ודברים אחרים. אבל אתה באת מתקופה אחרת שהיום איננה עוד, בן-גוריון. אין עוד את העידן של אנשים שאומרים: אני לא יודע מה דורש העם, אני יודע מה דרוש לו, בן-גוריון היקר. היום מדובר לא בהנהגה אלא בפרזנטורים, באנשים שכל תכליתם היא שרידותם. ופרזנטורים, בן-גוריון, הם אנשים שחפצים למכור מוצר, לא פחות ולא יותר מהדבר הזה. ואני, בצער, רוצה להגיד לך, דוד היקר: העסק לא עובד. ואני אומר עסק, דוד, כי אנשים כאן מכנים את המדינה הזאת עסק. וכאשר הם אומרים כך, אני תמיד בא ואומר להם: תנסו למכור אותו במחיר שהושקע בו ואז תדעו אם הוא עסק או לא. אבל העסק לא עובד, ותוכנית המתאר שלך רחוקה מאוד, כת"ק פרסה, ממה שהיום מתרחש, מאנשים so called מנהיגים בעיני עצמם, שמנופפים, כמו ששמעת היום, אדוני, דגלים גדולים. אני בכלל מפחד מאנשים עם דגלים גדולים אבל עם מעשים קטנים מאוד. קווי המתאר רחוקים מאוד ממה שאתה חזית, אבי המדינה, אבי האומה, הכמאל אטאטורק של מדינת ישראל, כי הממלכתיות הלכה לכל עבר והתפזרה ואיננה קיימת. כיום הכול זה סקטורים שנציגיהם סוחטים עבור הסקטור שלהם ועבור עצמם ככל הניתן, והמתווכים הם המרוויחים הגדולים ביותר. הממלכתיות פגה מן העולם וכל דאלים גבר, אדוני. כל סקטור יותר חזק מן האחר, הולך ומנצל את המציאות שלו, כאשר המדינה במדיניות מכוונת של הפרד ומשול. ממשלה אחרי ממשלה, וראש הממשלה הזה, שנדמה לי כבר מתחרה בבן-גוריון בסך הכול במשך הכהונה שהוא מכהן, משתמש במכניזם הזה של לשסות אח ולשלוח יד בגרון אחיו כדי למשול וכדי לשלוט. והמעמד, אדוני היושב-ראש, אותו מעמד – האתיופים מקריית-מלאכי, והערבים מהגליל, והבדואים מהנגב, והאנשים עם הפיגור מקריית-חיים, וההומואים והלסביות מרמת-גן – זה המעמד, אדוני, בסופו של דבר. והממלכתיות הזאת אינה עובדת. ותוכנית המתאר שלך – גם אור לגויים כבר לא עובד. אנחנו, בקבוצת המדינות שאנחנו רוצים להידמות להן, מהווים דוגמה שלילית בדרך כלל לכל מה שיכולים לחשוב עליו בשוויון, באחריות. ושחיתות המידות, אדוני היושב-ראש, אצלנו עברה יותר מדי את המידה. דוד בן-גוריון, גם תוכנית "חזון הנביאים" שלך נכשלה. לא עמוס, לא ירמיהו, לא ישעיהו, לא "צדק צדק תרדוף", לא "לא תעשוק גר ויתום ואלמנה", לא "כתתו חרבותם לאתים". ופעם הייתה אחריות כזאת, היה פטרנליזם, ופטרנליזם של אבא טוב הוא תמיד יותר טוב מהפקרות והתפרקות של מדינה מאחריותה לתושביה. חרותות אצלי, דוד בן-גוריון, יותר מכל דבר אחר, עיניו הקרועות של האיש בדימונה שראיתי אתמול בערב מעל מסך הטלוויזיה; עיניים קרועות של אדם שכבר 30 שנה עושה את אותו דבר ופתאום ביום אחד, והוא בן גילי, הוא מוצא את עצמו בשום מקום, קרוע מפחד, מבלי ביטחון תעסוקתי, מבלי פרנסה. וההבדל בין התקופה ההיא – שהיו בה הרבה מאוד טעויות שלך, בן-גוריון – לתקופה הזאת הוא שהאיש הזה יודע שבסופו של דבר, בסוף נפילתו הוא יישאר לבד, לבדו. הגעתי יחד עם הורי כשהייתי ילד, באמצע שנות ה-60, בתחילתן. אמי הייתה פועלת ייצור פשוטה באשדוד, אבי חשמלאי. ובשעה 12:00, אדוני היושב-ראש, הביאו לנו ארוחת צהריים לבית-הספר. אמי חשבה שאדון בן-גוריון בעצמו ובכבודו מביא לי את הארוחה הזאת. הוא אפילו כבר לא היה אז בשלטון, זה היה ב-1965. זה לא היה ביג דיל, אבל הייתה תחושה שמישהו שם למעלה שומר שאתה, בתור אזרח במדינה, בסוף נפילתך יבואו ידיים ויאחזו בך. והיום אין אדם אחד במדינה הזאת כולה שחושב שעל הגבעה הזאת שבה אנחנו יושבים יש מישהו אחד שחושב מחשבה שאיננה צינית לגביו. לכן, הפתולוגיה הכי גדולה של הממשלה הזאת – ובאמת, אדוני, אני אומר לך שזה לא משנה אם יהיו 18 שרים או 22 שרים – בסופו של דבר המתווה, התכלית איננה ראויה. מי שחושב שמדינה היא עסק, מתייחס אליה כעסק. לא שמעתי שום בשורה מלבד בשורות של פגיעה באותם אנשים שהם שקופים כמו האיש מדימונה, שמחר אין לו לאן ללכת, שזהו דור המדבר. אבל בן-גוריון בנה מעצמות לסוודרים, ואולי הוא חשב נכון לאותו רגע – כי זה היה נכון להקים את עיירות הפיתוח – הוא לא חשב לטווח יותר רחוק, וחבל. אבל היום לא חושבים גם לטווח הרחוק וגם לטווח הקצר, אדוני. ולכן אני אומר לך, בן-גוריון היקר, חבל. ואני מתגעגע לעידן שבו היו מנהיגים ששאלו את עצמם לא מה העם דורש, אלא מה דרוש לעם; שלא אמרו: אני חייב לעשות את הדברים כך ואחרת, אני חייב לעשות את מה שהם אומרים לי כי אני המנהיג שלהם. אולי תסכים, בן-גוריון, שלתקופה, לאחר שהמדינה נבנתה ועכשיו צריך רק לתקן אותה, לתקופה אנחנו נהפוך מעם למעמד, רק לתקופה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אילן גילאון (מרצ):> ולמשטינים לא תהיה תקומה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. יעלה חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, ולאחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית. יכול להיות שנקדים מישהו לפניך, אם הוא יגיע. אני אסביר לך למה: צריך להגיע נחמן שי והוא צריך לדבר, ואני, הוא צריך להחליף אותי. אז אין אפשרות אחרת, יש רק שני סגנים. זה במידה שהוא יגיע. ולא, אתה תדבר. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, שמונה דקות לרשותך. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, עמיתי השורדים כאן במליאת הכנסת, היום, אתמול, ישבנו כאן. אני צפיתי, התבוננתי במבקרים שמזדמנים לכנסת, וחלקם יושבים כאן ביציע האורחים ומתבוננים בסקרנות על מה שמתרחש כאן באולם, והבחנתי בתימהון בהבעת הפנים של חלק מהם. הרי היום בבוקר היו חילופי דברים די סוערים כאן. הם בטח חשבו לעצמם שמדובר על עניינים של מלחמה ושלום, על עניינים אידיאולוגיים עמוקים, גורליים. ואם הם הבינו, אילו הבינו היו אולי מתאכזבים, כי הרי הקרבות המילוליים העזים האלה היו על, לכאורה, על סעיף פעוט בחוק-יסוד. אבל האמת היא שכן, זה דיון גורלי, לא על הסעיף אלא על המסר שעולה מההתנהלות של ממשלה בהתהוותה, ועל זה סוערות הרוחות, ובצדק. כדי להמחיש זאת אני רוצה לספר לכם על שלושה אירועים פעוטים שקרו ביממה האחרונה. אחד, אתמול בלילה, כשעדיין שהינו כאן באולם המליאה, מישהי – יש אנשים אחרים שהסתובבו בבניין הכנסת וביניהם ישנה שרה, שם בדוי, אני לא רוצה לחשוף את זהותה, היא עובדת באחד המזנונים בכנסת. דיברתי אתה היום. אתמול, וכדאי שתדעו את הנתון הזה: שרה עמדה על הרגליים, עבדה 17 שעות רצופות. היא עובדת קבלן. היא משתכרת בחודש טוב, כי תלוי כמה עובדים, 4,300 שקל כולל הבונוסים מהשעות הנוספות מעל ל-12 שעות ליום, שזו הקווטה הרגילה שלה. הרגשתי מבוכה גדולה מאוד לנוכח הדברים שהיא סיפרה. והיא סיפרה זאת לא בהתמרמרות, בחיוך על הפנים, אבל במין תימהון כזה: למה, איך זה יכול להיות שאם היא עובדת 17 שעות ביום היא לא יכולה להגיע לסוף החודש, וכמובן, לא יכולה לחשוב על מה יהיה כשהיא תצא לפנסיה. אז זה סיפור אחד, פעוט, שקרה אתמול בזמן שאנחנו ישבנו כאן, באולם. הסיפור השני קרה היום באולם "ירושלים". היה מפגש עם ישראלים בני העדה האתיופית, ושמענו עדויות. רוב העדויות היו על אלימות המשטרה, שדרך אגב היא שיטתית, היא קורית יום-יום. זה לא עניין של אירועים בודדים. מה שנתפס במצלמה זה אולי אירוע בודד, אבל שמענו על השיטתיות של האלימות המשטרתית. אבל לא לזה אני רוצה להתייחס. הייתה עדות אחת שמבחינתי היא החמורה מכולן. מדובר על בחור בן העדה האתיופית שבת-זוגו היא לא בת העדה האתיופית אלא, מן הסתם, יש לה חזות, בואו נקרא לה אירופית. היא נכנסה להיריון ועשו בדיקות, ואחת הבדיקות לא הייתה תקינה. עשו בדיקה נוספת עם מרכיב גנטי, וקיבלו את התוצאות מהבדיקות. ובתוצאה, בדף התוצאה, באבחון, היו שני סעיפים – כלומר בעיות שהתגלו במהלך הבדיקה. סעיף 1 – באמת איזושהי בעיה בהיריון. בסעיף השני היה כתוב: האבא הוא ממוצא אתיופי. הבחור סיפר על כך בדמעות בעיניים. והוא – אני ביקשתי ממנו, הוא ישלח לי את דף הבדיקות האלו. זה כתב אישום חמור נגד מדינת ישראל. לא ייתכן שאבהות של בחור בן העדה האתיופית תופיע באותה קטגוריה של מחלות או אי-תקינות בהיריון. ואני לא רוצה לעשות פה הקבלות לזיכרונות כאובים שיש לנו כיהודים, בואו נשאיר את זה בצד. זה אירוע שני. האירוע השלישי ידוע לכם, מן הסתם. נהג אוטובוס בקו של התחבורה הציבורית סירב להעלות לאוטובוס אישה נכה על כיסא גלגלים. התפתח דין ודברים. הדברים צולמו. אפשר לצפות במחזה המביש הזה באינטרנט. מה המשותף לאירועים האלה ומה להם ולמה שקורה כאן במליאה? לכאורה לא כלום. אבל, רבותי, הדברים האלה מעידים, מעידים על תופעות עומק. זה לא אירועים בודדים, זה תופעות עומק חמורות שמתרחשות בחברה הישראלית. עוולות יהיו תמיד. השאלה היא מה אנחנו כהנהגה לאומית עושים אל מול העוולות האלו. איזה מסר יוצא מכאן, מההיכל הזה, אל מול התופעות החמורות האלו, ומה המסר? הנה, מתהווה לה, מתגבשת ממשלה חדשה בישראל. אין הרבה הזדמנויות שלטוניות להעביר מסרים מכוננים לציבור הרחב במדינת ישראל על המצפן שמוביל אותנו לאיזשהו יעד. כינון ממשלה הוא אחת ההזדמנויות הבודדות האלו מעת לעת. מה המסר שיוצא מכאן? שכל העניין הוא חלוקתי, של מטעמי שלטון. על זה מדובר. הרי אי-אפשר להכחיש את זה. אף אחד לא מכחיש את זה. זה לא שיש ויכוח על עצם העניין. על זה אנחנו כאן מלינים יומיים. אז מה אנחנו מצפים מנהג האוטובוס, מה אנחנו מצפים מהשוטר, מה אנחנו מצפים מהפקיד בקופת-חולים, אם ההנהגה, השלטון, הממשלה, אלה שאמורים להוביל אותנו לחוף מבטחים, אם אלה עוסקים אך ורק בחלוקה של מטעמי שלטון. זה כואב לי, רבותי. לא יכול להיות דבר כזה לאורך זמן, כי יש פה מחירים שמשלמים שהם הרבה מעבר לעשרות או מאות מיליוני שקלים שהולכים לבזבוז. לא על זה אני מלין; זה חשוב, אבל זה לא העיקר. כשהיינו מדינה הרבה יותר ענייה, כשמה שחולק היה עשירית ממה שמחולק היום, אני רוצה להאמין שבכל זאת התנהלנו בצורה אחרת. ודרך אגב, ובזה אני אסיים: בהסכם הקואליציוני עם הבית היהודי, אפרופו נהג האוטובוס, יש סעיף שפוטר מוסדות תורניים מהנגשה לנכים. אני יכול להבין את הפוליטיקה הקטנה של הדבר הזה, אבל לא את המסר שמשתמע משם. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מנואל טרכטנברג. יעלה חבר הכנסת אראל מרגלית, ולאחריו, אם חבר הכנסת נחמן שי לא יגיע – עאידה תומא סלימאן. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אתה פה בינתיים. <היו"ר יצחק וקנין:> מה אני יכול לעשות? אין לנו – עוד מעט, בשבוע הבא יהיו יותר סגנים, אז אני אנוח. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני דווקא רציתי לדבר על היעדר הובלה מדינית-ביטחונית בחודשים ובשנים האלה שנתניהו מוביל את מדינת ישראל. הוא הלך לוושינגטון, כבוד השר, ודיבר על הסכנה הגדולה של איראן כמדינת סף גרעינית ועל ההפצה הקשה של הטרור של איראן ברחבי המזרח התיכון. אנחנו מהמחנה הציוני הסכמנו עם המילים האלה, למרות שלא הסכמנו עם הדרך שבה הוא פילג את הבית, את הקונגרס, בין דמוקרטים לרפובליקנים, במקום לאחד אותם בתמיכה בישראל. אבל כשהוא עמד שם הוא הציג את המזרח התיכון כים שחור ואת ישראל עומדת לבדה. ואני שאלתי את עצמי, על מה המנהיג הזה, שהוא ראש הממשלה שלי, מדבר כאשר עברנו קיץ שמצרים עמדה לידנו וחסמה יותר מ-1,000 מנהרות טקטיות של ה"חמאס" והכריזה עליו כארגון טרור ונלחמה ב"אל-קאעידה" בכל כוחה; ועמדה ירדן והוציאה מתקפה כנגד "דאעש" מן האוויר ומן היבשה; ועמדה סעודיה וכינסה את מדינות הליגה הערבית ומדינות המפרץ בשארם-א-שיח', ששם אהבנו לצלול, ואמרה שיוצאים למתקפה נגד הקיצונים. וזאת בדיוק הדרך שבה נתניהו מציג את הדברים, והיא הפוכה להזדמנויות שנקרות לנגד עינינו במזרח התיכון העכשווי. מאז הסכם סייקס-פיקו של 1916 לא היה שינוי ולא הייתה תמורה ולא היו כוחות שהזיזו בצורה טקטונית את הדברים שקורים במזרח התיכון, ומבחינת ישראל הם מציבים הזדמנות להבדיל בין אלה שהם קיצונים ובין אלה שמוכנים להילחם בהם. ואם כך, יש את מצרים, שמנהלת מלחמה נגד ה"חמאס" ונגד "דאעש" ונגד "אל-קאעידה"; ויש את ירדן, ויש את סעודיה, ויש את מדינות המפרץ. ואני שואל את עצמי, כשהם נפגשו ביחד בשארם-א-שיח', איפה הייתה ישראל, בתוך הברית שלה עם ארצות-הברית ובתוך ההבנות שיש לה עם האירופים, בתוך המערך האזורי החדש? ואני שואל את עצמי אם הדיבור הזה של נתניהו, חזור ודבר, של ערבים נגד יהודים, הוא דיבור הגיוני בהזדמנויות האחרות שישנן ונקרות לנגד עינינו במזרח התיכון; והאם ישראל לא צריכה לשנות דיסקט וצריכה לשנות מנהיגות, ויחד עם האסטרטגיה הביטחונית שלה להביא אסטרטגיה של מדינאות – שזאת הציונות של בן-גוריון, שדיבר עליו פה אילן גילאון, זה להיות מדינאי לצד זה שאתה מצביא – ולהציב את ישראל כמטרה; באופן צנוע, לא כאיזושהי ברית יהודית-ערבית באזור, אלא כחלק מהברית של המדינות שמוכנות להילחם בקיצונים; כחלק מברית שבה אנחנו שותפים צנועים בשלב א', שהיא ברית ביטחונית אסטרטגית אזורית, ושיש לה היגיון כמו שהיה היגיון אחרי 11 בספטמבר, שמדינות החלו לשתף פעולה ביניהן, בין ארגוני הביטחון שלהן, במעבר הגבולות, בצורה הרבה יותר חכמה, ויכלו לתפוס את מי שהיה צריך לתפוס. כך גם כאן, באזור הזה. כי האזור הזה לא ייוושע מההתערבות האמריקנית או מההתערבות האירופית או מהתערבות אחרת, אלא הוא ייוושע מזה שהמדינות כאן שמוכנות להילחם נגד הקיצונים יהוו איזשהו סוג של ברית; ברית אזורית שמציבה את הסייג ואת הגבול ואת הדרך שבה אנחנו נלחמים. ועל גבי הדבר הזה, על גבי השכבה הביטחונית הזאת, הייתי רוצה שמדינת ישראל תוציא אסטרטגיה, שהיא גם אסטרטגיה שאנחנו יודעים לעשות עם כל אזור אחר בעולם חוץ מהמזרח התיכון, וזאת אסטרטגיה כלכלית – סביב הנושא של מים וסביב הנושא של אנרגיה וסביב הנושא של חקלאות מדבר וסביב הנושא של טכנולוגיה. סביב הנושאים האלה, עם ירדן, עם מצרים, עם מדינות המפרץ, עם מדינות צפון אפריקה, הייתי רוצה לראות ברית או התחלה של שיתוף פעולה כלכלי, שנותן תוכן למה שישראל יכולה להיות באזור חוץ ממדינה חזקה עם צבא חזק. ואז אולי בעם ישראל תהיה מנהיגות שמסוגלת לא רק לדבר על מחיר השלום, אלא להתחיל לדבר על ההשקעה בשלום ועל פירות השלום ועל אותם דברים – שגם פה, בתוך עם ישראל, גם אצל הפלסטינים, אבל גם באופן רחב יותר פה באזור – הדברים שהאזור הזה יכול להתחיל לקדם וישראל יכולה להיות חלק ממנו. שואלים אותנו: למה לא נכנסתם לממשלה? אז אני שואל אתכם, עם מנהיגות שכל מה שהיא רואה זה ישראל כמבצר; עם מנהיגות שכל מה שהיא מגדירה זה כוח ככוח צבאי; עם מנהיגות שלא מבינה שהכוח האמיתי שלנו זה לא העובדה שאנחנו המדינה עם הצבא החזק ביותר אלא המדינה עם הרוח החזקה ביותר ועם היצירה החזקה ביותר – וכן, גם עם צבא חזק; שאנחנו יכולים להתחיל בצניעות להוביל תהליכים שבשקט, ברמה הכלכלית, עושים פה באזור, אבל בתוך העם ובתוך העם שיושב לידנו והעמים שיושבים לידנו מחכים שחוץ מאנשי העסקים, שיודעים לחבר חיבורים שאנשים לא רגילים לראות אותם, גם המנהיגות הפוליטית במדינת ישראל – שתקועה בתקופה כמו המסעדנות לפני 30 שנה, שהיו מגישים גולאש וחומוס במסעדות. אז כמו שבמסעדות היו יכולים ללכת קדימה, וכמו שבתקשורת הסלולרית ובתקשורת בכלל, וכמו שבהיי-טק הישראלי, וכמו שכמעט כל תחום פה במדינת ישראל צעד קדימה עם דמיון, עם תעוזה, עם עבודת צוות, עם נחישות, עם אומץ, אולי הגיע הזמן שגם בפוליטיקה הישראלית המנהיגות תהיה אותה מנהיגות שמחפשת את ההזדמנויות, ולא רק זאת שבונה את החומות; חומה אחרי חומה עד שהעם הזה מסתכל ואומר: זה מה שיש לכם להציע? תעשו refresh. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית. תעלה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. שמונה דקות לרשותך. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, אני עומדת פה ומסתכלת על האולם ומסתכלת על הכיסאות הריקים ושואלת את עצמי אם באמת מדובר על רצינות, אם מדובר באמת על ממשלה שאמורה לקחת על אחריותה את עתיד כלל אזרחי המדינה הזאת; ממשלה שמתייחסת לדיון שהיא בעצמה הביאה ושהיא בעצמה הנחיתה על הבניין הזה כדי להרחיב את שורותיה וכדי לתת לעצמה אפשרות להיות יותר גדולה – מתייחסת לדיון כזה בצורה כזו שחברי הקואליציה העתידית נעלמים מהאולם לאורך כל הדיון וצצים כמו פטריות לאחר גשם בעת ההצבעה. פתאום האולם הזה מלא, פתאום כולם נמרצים ורוצים לסיים את המלאכה. אני שואלת את עצמי, אם באמת הם היו נוכחים פה, האם הדברים שלנו – ואין לי ספק שכל מי שדיבר וכל מי שדיברה דיברו מתוך דאגה אמיתית, אפילו אם לא הסכמתי עם הרבה מהדברים שנאמרו, אבל אין לי ספק שהם חשבו שהם מדברים מתוך רצון לעשות את העתיד ולעשות את החיים פה יותר טובים – האם הדברים שאמרו היו משכנעים את הקואליציה במשהו, האם הם היו בעצם מזיזים את הקואליציה ואת חברי הקואליציה ואת ראש הממשלה הנוכחי-העתידי לחשוב לרגע על התהליך הזה, שהוא כפה אותו על הבית הזה; תהליך שהוא מאוד דורסני בעיני, מאוד מזלזל, מזלזל בחוק-יסוד, מזלזל בשלטון החוק, מזלזל באינטרסים של ציבור הבוחרים ואזרחי המדינה. ובעצם, הרצון הזה לקיים את הדיון – היה דיון חפוז, לא חשוב איך הוא יתקיים ולא חשוב מה יהיו הנימוקים כל עוד בסופו של דבר יבוא הרוב הדחוק שיש לקואליציה ויכריע את הדיון הזה בהצבעה מאוד מלאכותית ויכפה את עצמו. בעיני, הזלזול והדורסנות הזאת הם בעצם מה שהוביל את הממשלה הקודמת במדיניות שלה, וכנראה זו אותה מגמה שתהיה בממשלה הבאה. הזלזול הזה בכלים הפרלמנטריים והנורמות הקיימות והכללים המוסכמים מעיד על מה שמחכה לנו בעתיד הקרוב. ואם זה היה נעצר בנהלים, מילא, אבל הזלזול הזה עובר לחיי אדם – זלזול בחיי אדם, זלזול בערכי הדמוקרטיה, הצדק החברתי, השוויון, מיגור האפליה, מיגור הגזענות וכל הערכים האלה שהיו אמורים להגן על המוחלשים, על המיעוטים המודרים והמופלים במדינה. הממשלה הזאת גם מזלזלת בביטחון הציבור בישראל, כאשר ראש הממשלה נוסע עד ארצות-הברית לדבר על הסכנה האיראנית ולדבר על הסכנה בקיום עוד פרויקט גרעיני באזור – ואני אומרת "עוד" – ולא מדבר בעצם על סיכון ביטחון האזרחים פה בקיום פרויקט גרעיני אחר, קיים, שמסכן את הציבור; כאשר הממשלה הזאת ממשיכה את מדיניות הכיבוש ואת פרויקט ההתנחלויות, שמטרתו לקבוע עובדות בשטח ולסכל כל ניסיון להגיע לפתרון אמיתי שיביא שלום וביטחון אמיתי לשני העמים. הזלזול הזה בחיי בני-האדם ממשיך גם כלפי פנים, כלפי האזרחים הערבים במדינה. איך יכול להיות שממשלה תמשיך להתקיים כאשר היא מזלזלת ב-20% מהאזרחים שלה, האזרחים הערבים? שוב, אני איתמם ואאמין שמצב האוכלוסייה הערבית הוא כך לא בגלל אפליה מגמתית ולא בגלל מדיניות בוטה, מפוכחת, שיש לה מטרה ברורה, אלא בואו נניח שמחוסר משאבים, רק בגלל שלממשלה לא היו משאבים מספיק לסגור את הפערים; הרצון קיים, כאילו, אבל המשאבים לא קיימים. אז אני רוצה לשאול שאלה: כל התקציבים שהוקדשו לכל הג'ובים ולכל המשרדים ולכל ההוצאות הגדולות שאמורות לבוא אחרי חקיקת החוק הזה והשינוי שיתקיים בחוק-יסוד – לא למטרה אלא רק כדי לרצות קבוצה של חברי ליכוד ממורמרים שעדיין לא יודעים מה יהיה חלקם בשלל הממשלתי הבא – אם המקורות האלה, אם המימון הזה היה מושקע, אולי היה אפשר לכסות על מה שידענו היום, ש-75% מכיתות הלימוד שהן בשכירות במערכת החינוך הישראלית הן במערכת החינוך הערבית? 75% מכיתות הלימוד שבשכירות הן בחינוך הערבי. תתארו לעצמכם כמה היה אפשר לבנות בתקציבים האלה, שהוקדשו לג'ובים החדשים; כמה בתי-חולים היה אפשר לבנות עם התקציבים האלה. היה מנחם קצת אם הייתי יודעת שהשרים שעתידים להיבחר באמת ייקחו על עצמם את המטלה הזאת וישקיעו את המאמץ שהם מקבלים עליו כסף, לפתור את הבעיות האלה. בואו נחשוב ככה: הממשלה הזאת, כמה שתרחיב את שורותיה, וכמה שתכריח אותנו, את בית-המחוקקים הזה, בסופו של דבר לקבל את הגזירה של ההצבעה וכן תרחיב, וכן תיתן לחברי הליכוד את מה שהם רוצים מבחינת משרדים ומבחינת ג'ובים, האם באמת הממשלה הזאת – לפני שדורשים ממנה שתעשה שלום עם השכנים, שהוא דבר שכן היינו רוצים בו, ולפני שנדבר על לפתח כלכלה עם השכנים – תדאג באמת לפתח 20% מאזרחי המדינה שסובלים מאפליה אמיתית? האם הממשלה הזאת תנסה לצעוד צעד אחד קדימה לכיוון רווחת כל אזרחיה? אני בספק. אני יודעת, לא רק שאני בספק; אני יודעת ובטוחה שהיא לא תעשה את זה אלא תעמיק את הפערים, תעמיק את הבעיות ותביא עלינו לא רק גזירות כלכליות קשות ולא רק גזירות חברתיות קשות אלא גם תנשל את כיסי ואת כיסי הבוחרים כולם ותיקח את זה לעצמה, לחברים שלה ולג'ובים שיחולקו. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת יעקב פרי, בבקשה. לרשותך שמונה דקות. בבקשה. <יעקב פרי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברותי וחברי הכנסת ששרדו, כנסת ריקה, אני, ברשותכם, רוצה לפתוח בכמה מונחים – כמו שלום, משא-ומתן מדיני, תקווה, הסדר אזורי, הסדר בילטרלי, פיוס, יציאה מבידוד מדיני, מדינות האזור, בין-לאומי, שקט, ביטחון לתושבי הדרום, ביטחון לתושבי הצפון, ביטחון לתושבי המרכז – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> השתגעת? מה אתה אמר דברים כאלה בכלל? <יעקב פרי (יש עתיד):> – – עתיד טוב יותר, עתיד שקט יותר, מדינה דמוקרטית, מדינת העם היהודי, שוויון זכויות, שוויון חובות, שוויון בנטל. כל אלה מונחים שלא נמצאים במילון המושגים של הממשלה החדשה. מעיון בהסכמים הקואליציוניים ברור כי ממשלת הליכוד החדשה מחזירה את ישראל ומסיגה אותה אחורה. ייאוש, בידוד, חוסר ביטחון – אלה מונחים ראויים יותר לדעת הממשלה החדשה, שהסכמיה מהווים את מהות הסחטנות הסקטוריאלית הפוליטית. מעט ציטוטים, ברשותכם, כדי להמחיש את קווי היסוד של הממשלה החדשה: סעיף 84 להסכם הקואליציוני בין הליכוד לבית היהודי קובע: "בתוך חודש ימים מיום כינון הממשלה, יוקם צוות מקצועי שיכלול את מזכיר הממשלה – יושב-ראש, נציג מקצועי שימנה שר הביטחון, נציג מקצועי שימנה שר החקלאות ונציג מקצועי שימנה שר" – או שרת – "המשפטים. הצוות ידון בגיבוש מתווה להסדרת מבנים ושכונות ביישובים היהודיים ביהודה ושומרון אשר הוקמו תוך מעורבות של הרשויות, והצוות יגבש את מסקנותיו בתוך 60 יום ממועד הקמת הצוות והממשלה תפעל ליישומן". למעשה, אדוני היושב-ראש, הליכוד והבית היהודי סיכמו על הכשרת מאחזים בלתי חוקיים ביהודה ושומרון על-ידי הצוות לבידוד מדיני של מדינת ישראל. ועוד מנפלאות ההסכמים הקואליציוניים ניתן לראות בהסכם בין יהדות התורה לבין הליכוד, שבו נכתב, בסעיף 33: "נוכח ההכרה בחשיבות לימוד התורה והואיל ובכוונת הצדדים לקיים מאמץ עליון להגיע להבנות והסכמות בנושא הטעון והמורכב של גיוס בני הישיבות כדלהלן – – – ומאחר", אדוני היושב-ראש, "שחוק שירות הביטחון (תיקון מס' 19), התשע"ד–2014, אשר נחקק – – – ב-12 במרס 2014 – להלן: חוק שירות ביטחון – כלל בין השאר מגבלות כמותיות הגוררות הטלת סנקציות על לומדי תורה, יהיה", ללא ספק, "צורך על-פי ההסכם הזה לתקן את חוק שירות ביטחון באופן שהחוק יכלול מתן סמכות לשר הביטחון לפי שיקול דעתו", דעתו המקצועית כמובן, "לאור המסגרת ולאור המדיניות המוצהרת לעיל – – – מבלי לפגוע באמור לעיל, צה"ל יבחן דרכים ותנאים לפיתוח מסגרות ומסלולים מתאימים לשירותם בצה"ל של חלק מבני הציבור החרדי, כגון הורדת גיל הפטור משירות צבאי לשיעור גדול מבני הישיבות, מתוך כוונה לאפשר לצעירים שבחרו להשתלב במעגל העבודה, ותוך שיוכשרו הכשרה צבאית מינימלית במסגרת מסלולים מתאימים – כגון פלוגות שדה והכשרה שלב ב' – והכול על-פי אפשרויות הצבא וצרכיו". ובמילים אחרות: החרדים מורים לשר הביטחון לבטל את חובת הגיוס ולוותר על ערכי השוויון בנטל. וכאילו לקראת נאומי הלילה אני קורא אחרי-הצהריים בחדשות "וואלה": "במערכת הביטחון שבעי רצון מההתקדמות בגיוס של צעירים חרדים לצה"ל. ל'וואלה news' נודע כי בשנת הגיוס 2014–2015 התגייסו 2,400 חרדים לצה"ל, זאת בהשוואה ל-2,000 שהתגייסו בשנה קודם לכן – – – על-פי הערכת הגורם" – הצבאי – "תהליך גיוס החרדים יגיע למיצוי בשנת 2017 והוא יתייצב על כ-3,000 בחורי ישיבות שיתגייסו לשירות צה"ל – – – מדובר צה"ל נמסר כי כיום משרתים בצה"ל יותר מ-4,000 חיילים חרדים בשירות חובה ובקבע". מהנושאים שמהווים את ליבת ההסכמים הקואליציוניים אפשר לחשוב שלליכוד אין עוד במה לעסוק, כי המצב הוא כל כך טוב, הוא כל כך נפלא, שאין עוד צורך במונחים כמו תקווה, שלום או שוויון בנטל. נראה כי אין אף אתגר ואף בעיה במדינתנו ובאזורנו. הרי את המתיחות ואת חרחורי המלחמה עם ארגון ה"חיזבאללה" ועם ארגוני המרצחים הרדיקליים כבר סידרנו, המתיחות עם ארגון ה"חמאס" ועם "אל-קאעידה" בחצי-האי סיני חלפה עברה לה. וכעת, משהכול בא על מקומו בשלום והביטחון האישי והמדינתי נמצא בשיא כל הזמנים, ממשלת נתניהו יכולה להרשות לעצמה להתפנות לדברים החשובים באמת כפי שהצגתי אותם: לבטל את חובת הגיוס; לנפח את הממשלה ולהחזיר את המוסד המבזה "שר ללא תיק"; להכשיר מאחזים בלתי חוקיים כדי להערים עוד קשיים על תהליך המשא-ומתן עם הפלסטינים ובכך לבודד עוד יותר את מדינת ישראל בזירה הבין-לאומית; לבטל את לימודי הליבה לחרדים; להנהיג מדיניות של חוסר סובלנות ושמרנות מוגזמת בנושאי דת ומדינה; ובמקום לדאוג לגורלנו ולעתידו של העם היושב בציון, הממשלה החדשה נראית כמסחטת הבטחות וכספים, שמוודאת כי לאזרחי מדינת ישראל לא יהיה עתיד טוב יותר, לא יהיה עתיד שקט יותר ולא תהיה תקווה לילדינו ונכדינו. אדוני היושב-ראש, הממשלה החדשה עדיין לא קמה, אבל אנחנו נאלצים – עם סימן קריאה – להגיד מספיק: מספיק עם הסחטנות הפוליטית שמובילה את כלכלת ישראל לאבדון; מספיק עם התקצוב הסקטוריאלי והמושחת שמנציח את העיוותים החברתיים, את העוני ואת יוקר המחיה; מספיק עם הנצחת חוסר השוויון תמורת ג'ובים; מספיק עם הייאוש. לאזרחי ישראל מגיע יותר. לבוחרי הליכוד, כולנו, הבית היהודי, יהדות התורה וש"ס מגיע יותר. חברותי וחברי חברי הכנסת, הפעולות שהנצחתם בהסכמי הזוועה הקואליציוניים יפגעו באזרחי ישראל ויפגעו במדינת ישראל. אני קורא לכולם: תנהגו באחריות למען ילדינו ונכדינו, למען עתידה של המדינה שכולנו כל כך אוהבים אותה. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת יעקב פרי. חבר הכנסת שרון גל מישראל ביתנו – לא נוכח. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוא דיבר. אתה רוצה לתת לו שוב, אדוני? <היו"ר נחמן שי:> עיסאווי פריג', ידידי, עכשיו תורך. שמונה דקות לרשותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתם מתעקשים לתת לו פעמיים? <היו"ר נחמן שי:> לא, הוא לא מסומן, לא מסומן. לא, אני לא מתכוון לתת לו פעמיים, אבל אני מתכוון לתת לך שמונה דקות אמיתיות. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> עיסאווי, על הפיתה, דבר על הפיתה, כמו בפעם שעברה. התגעגענו, התגעגענו לפיתה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> התגעגענו לפיתה – כשתהיה בממשלה אני מבטיח לך שיהיה באגט. וזה לא רחוק, זה בסדר. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> למה? פיתה יותר טעים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים מועטים, חברי וידידי השר לשעבר יעקב, ידידי חיליק, יואל, ד"ר עבדאללה ועאידה, אנחנו נעביר כמה דקות ביחד – – – <יעקב פרי (יש עתיד):> עיסאווי, טוב שיש פה 15 חברי כנסת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן, הצד הזה ריק. אתה יודע מה? אני רציתי אותך, יעקב, שתשמע, חבר הכנסת פרי: לפני שניים-שלושה דוברים עלה לכאן חבר הכנסת החרוץ, מלא המרץ, שרון גל. אני חשבתי לתומי שאנחנו מניחים הצעת חוק לקריאה שנייה ושלישית, הבן-אדם בא עם היצירתיות להגיד, לדבר קצת ביקורת על הדרך. אבל הבן-אדם חזר לשורשים. וואי, חזר לשורשים, נזכר, יש משת"פים, יש בוגדים, יש מרצ. אני חייב להגיד את זה: הוא, באמת, חבר הכנסת גל הראה לנו שהוא חייל מצטיין. קיבל פקודה מאיווט, מראש המחנה: אתה צריך לעקוף את הימין מימין. אז איך אני עוקף את הימין? אני מתחיל: כל מי שאומר את המילה כיבוש הוא בוגד, וכל מי שאומר שהכיבוש הוא לא מוסרי הוא משת"פ. שמענו מושגים חדשים מבית היוצר הליברמני, ממפלגה, חברים, שמזהמת את הכנסת הזו. מפלגת ישראל ביתנו – וחבר הכנסת שרון גל, שעמד ואמר דברים שהאוזן תתקשה לשמוע – היא מזהמת את הבית הזה. מפלגה שהתגאתה בגנבת כספי ציבור, הן בחטיבה להתיישבות, היא מזוהמת. להתראות, אדוני השר לשעבר, שלא תהיה בעתיד הקרוב גם. <יעקב פרי (יש עתיד):> זה מה שאתה מאחל לי? <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, כי יש חברים שאני חושד, הם בעיני חשודים, הם יהיו. אתה לא חשוד בעיני נכון לעכשיו. אז החבר שרון גל פתח את הדברים ואמר את הדברים, ואנחנו צריכים להיות במצב של חשיבה מה מצפה לנו מימין שעוקף ימין. קיבלנו. עכשיו אני רוצה לחזור לתומי להצעת החוק שמונחת כאן לקריאה שנייה ושלישית בכנסת, ואני רוצה לדבר עליה מזווית אחרת – וטוב שיש שר, ואני חייב לבקש סליחה מהשר ישראל כץ שאנחנו נאלצים, בשם התורנות, שיעביר כמה דקות אתנו. סליחה, אדוני השר, שאנחנו לוקחים מזמנך היקר. מה לעשות, זו העבודה הפרלמנטרית. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> יש עוד שר, שני שרים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שני שרים יש? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> שר הביטחון פה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שר הביטחון בכבודו ובעצמו בא? אהלן וסהלן, שר הביטחון. <שר הביטחון משה יעלון:> אהלן ביכום. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עכשיו, מה לעשות, אני אחדש את הסליחה – שאני מצטער שאנחנו טורחים ונותנים לכם להעביר כמה דקות מזמנכם היקר אתנו. אני רוצה לדבר על החוק מזווית אחרת, מזווית המוסר. הרי יש שמועה בשטח – ואני מסתובב וכולנו מסתובבים – שלא מאמינים לפוליטיקאים. פוליטיקאים גנבים, שקרנים, לא ישרים, קומבינות. אני שואל אתכם, חברי הממשלה והשר: כשרואים דברים כאלה, קופות קטנות – ואתם לא מתביישים ושמים את זה בהסכמים הקואליציוניים – מה האזרח יחשוב עלינו? אני, לא מעניין אותי, זה באמת כסף קטן, זו גנבה קטנה לעומת הגנבות הגדולות. אבל האזרח, מה יגיד עלינו? זאת המילה שהכי מציקה לי. בנט אומר במהלך מערכת הבחירות: אני אלחם בכל העברה של כספים קואליציוניים. אז מה, אמרתי, אני אמרתי, אבל אם תיתנו לי אני חוזר בי. אז מה, אמרתי. אתה חוזר לפרוטוקולים, החל מ-1996, ממשלת נתניהו הראשונה. אם אני אקח את אותם דברים שאמר על אהוד ברק בממשלה לאחר מכן, על שהממשלה התנפחה מ-18 שרים ל-20 שרים, אם אני אקח את דבריו עכשיו ואשמיע אותם, אני אומר: ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אם מותר לברק, למה אסור לי? אם ב-2009 עשיתי 30 שרים, ויצחק הרצוג היה שותף אתי, מה עכשיו? למה לא? אז על זה אני לא מסתכל. אבל מה האזרח יגיד עלינו? למה להאמין – למה שנאמר לפני או למה שנאמר אחרי? הרי אתם גורמים עוול לכל חברי הבית הזה ביצירת תדמית של ח"כים לא ישרים. מה שאתם מבטיחים לבוחר, יום למחרת אתם עושים להפך. אתם גורמים לנו – יעני, חראם עליכום. תנו לנו, לפחות, אנחנו חברי כנסת, תנו לנו להיות מול ציבור הבוחרים אנשים ישרים, הוגנים. ההתנהלות שלכם משפיעה על כל ח"כ וח"כ שנמצא כאן. על זה אתם לא חושבים? הדבר הנוסף שאני רוצה להגיד בדקה שנותרה לי: הרי אין מעשה ללא עונש, ותמיד גנב סופו לתלייה. והתלייה הפוליטית שלכם, על-פי הגנבות שאתם עושים – וגנבות כתובות בהודעותיכם בהסכמים קואליציוניים, שחברים לפני פירטו אותם – הציבור יתלה אתכם פוליטית, יעניש אתכם. יעניש אתכם. אתם לא תהיו שלטון נצחי. את האשליה הזאת תוציאו לכם מהראש. אנחנו נמשיך את מאבקנו. נמשיך להגיד את הדברים שאנחנו צריכים להגיד, בתקווה, כי אנחנו מאמינים בצדקת דרכנו. דרככם לא ישרה. דרככם תוביל אתכם למקום שאתם ראויים לו, והוא בספסלי האופוזיציה. תודה, אדוני. <היו"ר נחמן שי:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. אחריה – חבר הכנסת יחיאל חיליק בר; אחריו – חברת הכנסת עליזה לביא. טוב, יש פה עוד ועוד. שמונה דקות לרשותך. בבקשה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני אשתדל למצות אותן, ואני אשתדל אפילו לקצר בכל זאת טיפה, לטובת חברי שעוד מדברים אחרי, וגם לטובת השר יעלון, שאני מהמרת שיש לו כמה דברים יותר חשובים לעשות. אני רוצה לומר לכם שאנחנו, ככה, ניצבים בדיון המאוד-מאוד ממושך הזה, ואני מקשיבה לחברי, ובמהלך הדיון אני פשוט החלטתי שאני גם מביאה אתי ספר, נחמן. ולא תיאמתי את זה עם אראל. אני לא נמנית עם אלה שחושבים שארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות היא אמריקה, באמת הכול טוב בה והכול בסדר בה. אבל אני קיבלתי לא מזמן ספר מתנה, אתה לא תאמין, "אומץ ופוליטיקה". הספר נכתב על-ידי אחד, ג'ון פ' קנדי, בשנת 1960, לפני שהוא היה נשיא, כשהוא היה סנטור. ואני אקרא לכם כמה קטעים נבחרים מהספר הזה, כי אני חושבת שאנחנו צריכים להבין, ואולי יקל עלינו לשמוע את זה ממישהו זר שכבר איננו בין החיים, איך הוא מבין כיצד הציבור האמריקני מסתכל על הבית, על בניין הקפיטול, ואולי אנחנו מכאן נוכל להבין איך מסתכלים עלינו. ומסתכלים עלינו, חברים. מסתכלים, הייתי אומרת – מסתכלים ולא מאמינים. "פרשן מדיני אחד אמר למיליוני קוראיו לפני זמן לא רב: לאנשים לא אכפת מה אומר סנטור או איש קונגרס רגיל, משום שברור להם ש-99% מן הדברים הנשמעים בקונגרס הם דברי שטות, בערות ודמגוגיה חסרת שחר." יכול להיות, אגב, שיאשימו את האופוזיציה בימים אלה באיזושהי דמגוגיה, אבל אני רוצה להגיד לכם שחוסר האחריות שבו נוהגת הקואליציה המתהווה לנגד עינינו הוא הדמגוגיה האמיתית, כי גם בדמגוגיה יש צורה ויש מהות. "הסנטורים יודעים שמחשבות מעין אלו הן נחלתם של אמריקאים רבים כיום. הדעה הרווחת בציבור היא כי על סנטורים להיות ראשית לכול פוליטיקאים, ופוליטיקאים מעוניינים כרגיל רק בגיוס קולות לבחירות" – ותקשיבו טוב, חברים – "ולא בקו מדיני או באומץ לב אזרחי." ואנחנו תרים ותרים ומחפשים כל הזמן את אומץ הלב האזרחי בקרב מנהיגינו ומבקשים לעצמנו איזה סוג, ככה, מוצאים מעת לעת, איזה סוג של נחמה פורתא, ולא מצליחים. והנה הוא אומר עוד: "הקנאים והקיצוניים" – מזכירה לכם, ג'ון פ' קנדי, 1960 – "ואפילו אלה המסורים בתום לב לעקרונות יציבים ונוקשים, מתאכזבים כאשר ממשלתם אינה מגשימה את עקרונותיהם שלהם, או כאשר אינה מוקיעה את עקרונות מתנגדיהם. לא כן המחוקק" – ואני מזכירה לכל מי שיושב כאן, וגם לכל מי שאינו יושב כאן בשעה הזאת, זה שגם אתם מחוקקים. גם אתם, כשאתם מתמנים, אתם נבחרתם קודם כול לכהן כחברי הכנסת. חברים, החוק הנורבגי לא עבר במדינת ישראל, ועדיין יש לכם אחריות גם כמחוקקים, וזאת הציפייה מכם – "מוטלת עליו החובה לגשר", על המחוקק, "על פני החולקים בדעותיהם בתוך מדינתו ומפלגתו ולייצג את כולם. למרות התנגשות האינטרסים הרחבה יותר המתחוללת בזירה הלאומית, ברור הוא כי רק לעתים נדירות יימצאו האמת כולה והצדיקים כולם והמלאכים כולם בצד אחד של המתרס, ואנחנו מבינים שאף אחד לא מסתכל על הדרך, על האופן שבו החלטות מתקבלות, ואנחנו מבינים שדרכה של הפוליטיקה לא אחת היא דרך של פשרות, היא דרך של הבנת האחר". ואני תוהה לעצמי על מה מסתכל היום ראש הממשלה כשהוא רואה את הדיונים האלה בכנסת, והוא מבין עד כמה הציבור מנותק ממה שהוא מקבל, מהאופן שבו מתקבלות ההחלטות כאן. ואני מניחה שהוא מתנחם ב-30 המנדטים והוא מתנחם בכמות הקולות שהוא קיבל, ועדיין אני אומרת שהאחריות המוטלת עליו ועל נבחריו היא אחריות עצומה, והרחבת הממשלה לא מבטאת את ההבנה של גודל האחריות הזאת. והוא כותב, קנדי, שהוא מבין את ההכרח בפשרה ואת החשיבות שיש בכך שימשיך בכהונתו. כולם רוצים להמשיך הלאה. "עליו להחליט בעצמו איזו דרך היא שיבור לו, מה יקדם ומה יכשיל את האידיאלים שאותם התחייב להגשים." וכשאני קוראת על אידיאלים אני אומרת לעצמי: מה למה שקורה כאן ולאידיאלים? מה למה שקורה כאן ולערכים? מה למה שקורה כאן, ואפילו, אתם יודעים, שומו שמים, ולבחירות האיומות האלה שעברנו – בחירות של ניתוק, של הדרה, של גזענות? "הוא מבין כי ברגע שבו הוא מתחיל לשקול כל שאלה ושאלה בקנה מידה של הסיכויים להיבחר מחדש" – ומה שעושה ראש הממשלה זה לנסות לשמר את כיסאו ולהיבחר מחדש, ומנסה לרצות את מי שקראתי להם אתמול פקודיו, "ברגע שבו הוא מתחיל לוותר על עקרונותיו מתוך חשש לקריירה שלו" ולזכות, על הלחימה על עקרונותיו לעתיד, "בו ברגע מאבד הוא את חופש המצפון, שהוא היסוד להמשך כהונתו." ואני הסתכלתי אתמול על האנשים מכל מיני מפלגות שותפות בקואליציה, כשהם היו צריכים לקבל את ההחלטה הזאת על הרחבת הממשלה, והמבוכה ניכרה על פניהם; האי-שקט באופן שבו הם זעו בכיסאות שלהם ביטא את זה יותר מכל דבר אחר. ואילו הייתה הממשלה משכילה להביא איזושהי החלטה שעוסקת בטובתו של הציבור הרחב, הריני להבטיח לכם שלא הייתי עומדת כאן בשעה הזאת. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. אנחנו עוברים עכשיו לחברת הכנסת תמר זנדברג, ואחריה – חברת הכנסת עליזה לביא. אחר כך חנין זועבי, אחר כך אתה, חבר הכנסת יחיאל בר. לרשותך יהיו שמונה דקות. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, ותודה, חבר הכנסת חיליק בר. לכבודך אני לא אגיד את זה. לא הפעם. אני רוצה לנצל את העובדה שנמצא אתנו שר הביטחון, אדוני, שבטח מודע לסערה, כביכול, שהתרחשה כאן קודם. ואני רוצה לנצל את הבמה הזו ולהקריא כאן כמה עדויות חיילים שנאספו על-ידי ארגון "שוברים שתיקה" במבצע "צוק איתן". "היה כוח שזיהה שתי דמויות הולכות בתוך מטע חקלאי, בערך 800–900 מטר מגזרת הכוח. אלו היו שתי בחורות שהלכו בתוך המטע החקלאי. המפקד ביקש לזהות 'מה אתה רואה' ולהחליט אם הן מופללות או לא. זה היה ביום, 11:00–12:00 בצהריים. כוחות התצפית לא ראו טוב אז המפקד העלה מזל"ט לאוויר שיראה את זה ממש מלמעלה והמזל"ט הפליל" – אותן. "הוא זיהה אותן עם פלאפונים, מדברות, הולכות. הכווינו לשם כלי טיס על הבנות האלה והרגו אותן. אחרי שהן הופללו הייתה לי הרגשה שזה חארטה – – – אחרי זה המפקד אומר למפקד הטנקים ללכת לסרוק את המקום ושלושה טנקים הולכים לבדוק" – את הגופות – "הם סורקים את הגופות וזה היה שתי נשים מעל" – גיל – "30. גופות של שתי נשים ואין עליהן נשק. הוא חזר וממשיכים הלאה. הלכתי לבדוק, והן נספרו כמחבלות. הן נורו אז ברור שהן נספרו כמחבלות." זאת עדות מאזור דרום רצועת-עזה מיחידת חי"ר. עדות אחרת מיחידת שריון, מאזור העיר עזה: "כשאנחנו הגענו ביום שישי זה היה אחרי שידענו שבאזור לא היו אמורים להיות אנשים, גם כי חילקו כרוזים ובעיקר כי לא נשאר שם הרבה מהשטח. התותחנים וחיל האוויר עשו שם עבודות ניקיון. אני ציני. לא נשאר שם הרבה. כשנכנסנו לעזה" – בעבר – "היה D9 שנכנס וכולם נוסעים אחריו. במבצע הזה החליטו לעשות משהו אחר: פשוט להיכנס כמו במתקפה. נוהלי הפתיחה באש היו מאוד מאוד מקלים. אני לא אגיד כל דבר שזז שם ירו בו, אבל גם לא עלו לאישור. לא היה דבר כזה לעלות לאישור. פשוט לירות – – –" – ירי – "מא"גים וגם לשחרר פגז לא הייתה שום בעיה – – – מספיק שתותחן רואה משהו בחלון" – של בית – "הוא לא בטוח מה זה, אז יורים". אני יכולה להמשיך ולהלאות אתכם, או לסבר את אוזנכם, בעדויות הרבות, בעשרות העדויות שהצטברו ממבצע "צוק איתן". נדמה לי שבאמינות העדויות אין ספק. יעיד כאן סיפורו של אחד מחברי הכנסת שניסה למכור עדות שקרית ונפסל על הסף. מייד היה ברור שמדובר בשקר ובעדות לא אמינה. ולכן נדמה לי שנוהלי הארגון – ואני מזמינה אתכם לשמוע ולסבר את אוזנכם בפעילותו של ארגון "שוברים שתיקה" עצמו, כדי לשמוע מה תהליך בדיקת העדויות של הארגון ולהתרשם. הסיבה שבחרתי להביא כאן את העדויות – הן שתיים: הראשונה, קודם פרצה כאן במליאה סערה כאשר עלינו, חברות וחברי סיעת מרצ, להקריא את העדויות האלה. הייתה כאן סערה מאוד גדולה, ובין היתר הוטחו לעברנו המילים בוגדים, משת"פים, שקרים, שקרנים וכו'. אני רוצה לומר שבעיני היה מדובר בעיקר באטימת אוזניים ועצימת עיניים, ובחוסר יכולת ובחוסר מוכנות לשמוע. ואת הקצף מוציאים על השליח. זה ידוע וזה ברור, אבל זה לא מוריד ולא מפחית במאום את החובה שלנו – לא רק את הזכות שלנו, את החובה שלנו – קודם כול לשמוע וקודם כול לדעת. כי מדובר בחיילים, בחיילי צה"ל, שנשלחו על-ידי צה"ל. וכאן אני רוצה להגיע לסיבה השנייה שבחרתי ובחרנו, סיעת מרצ, קודם לכן להקריא את העדויות האלה. מהאוסף של העדויות ומהניסיון של ארגון "שוברים שתיקה" עולה תמונה שלא מדובר במקרים חריגים, אדוני השר, ולא מדובר באיזה חריגה מנהלים ומשהו שצריך או להתעלם ממנו במקרה הרע או לשפוט את אותו חייל בודד, את המקרה הנקודתי, במקרה הטוב. עולה תמונה של מדיניות שיש לה כמה קווים שחוזרים על עצמם. עיקרי המדיניות האלה – אני, ברשותך, אפרט אותם בקצרה. הראשון זה הנחת מוצא שהשכונות שאליהן נכנסו הכוחות ננטשו על-ידי התושבים הפלסטינים ולכן הפגיעה בכל מי שנמצא באזור היא מותרת. במקרים מסוימים זאת הייתה הרוח, במקרים אחרים זאת הייתה הוראה מפורשת. אפיון שני הוא שהוראות הפתיחה באש הן עמומות ומתירניות. כל דמות בשטח היא בגדר אויב, ופתיחה בירי לעבר כל איום ממשי או משוער. החרבת מבנים היא פרקטיקה נהוגה כדי לסכל איומים קונקרטיים או תיאורטיים, בלי קשר לסיכון הריאלי שנשקף לכוחות. מחלק מהסיפורים, ובאופן שיטתי, עולים מקרים שחוזרים על עצמם של ירי סתמי כחלק ממשחק או התערבות; מקרים של נקמה, של השחתת רכוש וביזה. עבור רבים מן הכוחות ומהסיפורים שעולים, הפגיעה ברכוש פלסטיני בכלל לא הובאה בחשבון בעת קביעת עוצמת האש. והאחרון זה התפיסה שלפיה אזהרה מוקדמת לשוהים בבית – ואני מדגישה שמדובר בבית מגורים אזרחי – במקרים שבהם יש כוונה לפגוע במבנה בלבד ולא ביושבים בו, מאפשרת ומצדיקה פגיעה במי שלא התרחק מהמקום לאחר האזהרה. יושבים כאן עכשיו באולם יותר מאלוף אחד. נדמה לי שהפער בין צה"ל שאתם גדלתם בו כחיילים וכמפקדים צעירים ובכירים לבין התמונה שעולה מהתנהלות צה"ל במבצע הזה, הפער הזה הוא גדול. והמציאות הזו מצריכה, כאמור, קודם כול מודעות וערנות. אני מזמינה כל חבר וחברת כנסת וכל ישראלי וישראלית קודם כול לקרוא את העדויות ולהכיר אותן, ולהכיר את המציאות. ומי שככה, קשה – וזה קשה; זה קשה לקרוא וקשה יותר מזה לעכל ולדעת שזה מה שנעשה בשמנו; לא רק בשם חיילים ולא רק בשם צה"ל אלא בשם כל אזרח ואזרחית במדינה. וזאת גם הסיבה שרצינו להקריא את הדברים היום, כי לפעמים לשמוע זה גם דורש ממי שלא מעוניין, מי שטחו עיניו מלקרוא, ומחייב אותו לדעת. ודבר שני – במיוחד אתה, אדוני השר, והמפקדים הבכירים – זה להסתכל על המדיניות הזו שמעוצבת על-ידיכם. והיא לא תוצאה של טעות ולא שורה של טעויות אלא של מדיניות. ולשאול את עצמנו: האומנם, לאן זה הולך, והאם זה יחזור על עצמו פעם אחר פעם ובעוצמה הולכת וגוברת פעם אחר פעם? או שהגיע הזמן לעשות שני דברים: אחד, זה להחזיר את צה"ל – ואת דמותו – שמבוסס על עקרונות מוסר וטוהר הנשק, ושמקפיד עליהם, ושמקפיד על הדוקטרינות שתמיד עמדו לנגד עיניו, שזה קודם כול הגנה על אזרחי ואזרחיות ישראל, אחר כך הגנה על אזרחים אחרים והימנעות מפגיעה בחפים מפשע, אחר כך הגנה מוחלטת ומוקפדת על חייהם של חיילי צה"ל ורק בסוף על חיילי האויב. או שהיוצרות כאן התהפכו? והדבר השני, שמחייב את כולנו, זה חשבון נפש אמיתי. האם לא הגיע הזמן לשנות כיוון במדיניות של מדינת ישראל, להפסיק את הכיבוש הצבאי על עם אחר, על אוכלוסייה אזרחית, שכמעט בהכרח יביא למצבים כאלה של חיכוך, שאחר כך אנחנו טוענים שאי-אפשר להימנע מהם? וזאת האמירה הראשונה שצריך לכפור בה, כי אפשר להימנע מהם, צריך להימנע מהם. זה הדבר המוסרי, זה הדבר הצודק, זה הדבר הנכון, זה הדבר התועלתני, ויפה שעה אחת קודם. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה. אתה רוצה להשיב? <שר הביטחון משה יעלון:> רק להגיד משהו. <היו"ר נחמן שי:> בבקשה. <שר הביטחון משה יעלון:> אני אמצא הזדמנות להתייחס מניסיוני לארגון "שוברים שתיקה" מעל הדוכן, ואז אני אציע לשקול לגבי התייחסות לעדויות הללו, בהתאם לניסיון שיש לנו. <תמר זנדברג (מרצ):> להרוג את השליח, זה לא ישנה את המסר שלו. <שר הביטחון משה יעלון:> כשתשמעי את הסיפור ממני ומניסיוני, אז תשקלי את דברייך. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. תודה רבה לשר הביטחון. בבקשה, חברת הכנסת לביא. לרשותך שמונה דקות. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי, חברותי חברי הכנסת, אדוני שר הביטחון, אני שמחה שאתה כאן, אני אימא לבן שמשרת בצבא ההגנה לישראל. ואני רוצה לחזק מכאן את צבא ההגנה לישראל, את החיילים ואת המפקדים, שעושים הכול כדי לאפשר לנו חיים טובים יותר במציאות המסובכת של חיינו. ביקורות צריך לשמוע, לתקן תמיד צריך. הניסיון שלי היה פה, גם מול שר הביטחון בשנתיים האחרונות, שבהרבה מאוד סוגיות, כשבאתי תמיד נמצאו אוזן קשבת ופתרונות, גם בסוגיות, כשהייתי יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, כולל הטרדות מיניות בצבא, שהחוק ברור. והצבא עשה עבודה נהדרת, ועדיין יש לנו מקרים קשים. אלו פני החברה בישראל, אבל הצבא יודע לתקן והצבא צריך לתקן, וביקורת צריך לשמוע, אבל לא מסכת של שקרים של ארגון שממומן על-ידי כספים זרים, שכל המגמה שלו היא להוציא את דיבת ישראל רעה; לא שיתוף פעולה ולא דרך ולא – עדויות מפוברקות. <תמר זנדברג (מרצ):> איך את יודעת שזה שקרים? איך את יודעת? על סמך מה את אומרת את זה? <עליזה לביא (יש עתיד):> על סמך מה? את מקריאה עדויות, על סמך מה, בדקת? בדקת? <תמר זנדברג (מרצ):> כן. <עליזה לביא (יש עתיד):> את כל שנה חוזרת ויש לך מנטרה וכותרת בעיתון. מספיק עם זה. מספיק עם זה, די. <תמר זנדברג (מרצ):> על סמך מה את אומרת את זה? <עליזה לביא (יש עתיד):> די, חברת הכנסת זנדברג. <תמר זנדברג (מרצ):> אני כבר מזהירה אותך שאם את תכני אותי שקרנית, אני אנהג ואני אנקוט אמצעים. את לא תכני אותי שקרנית. <עליזה לביא (יש עתיד):> אני לא כיניתי אותך שקרנית. אני לא כיניתי אותך שקרנית ואני לא פתחתי דיון אתך. <תמר זנדברג (מרצ):> אני שואלת אותך, על סמך מה, על סמך מה את אומרת שמדובר – – – תגידי, תשתפי את הציבור. <עליזה לביא (יש עתיד):> אני לא פתחתי אתך דיון. אדוני היושב-ראש, יש לי את שמונה הדקות שלי. אני לא פתחתי דיון עם חברת הכנסת זנדברג ואני לא מעוניינת לנהל אתה דיאלוג. <היו"ר נחמן שי:> תמשיכי, תמשיכי. <תמר זנדברג (מרצ):> כנראה אורן חזן אמר לך – – – <היו"ר נחמן שי:> חברת הכנסת זנדברג, לחברת הכנסת לביא אין עניין להיכנס אתך לדו-שיח עכשיו. תמצאו במה אחרת. אנחנו בלוח זמנים קצר והדוק. <עליזה לביא (יש עתיד):> רק ביום חמישי האחרון הייתי בהשבעה בכותל, של הבן שלי, ושמחתי לראות שם את כל פני החברה בישראל, ואני סומכת על מפקדי צה"ל שידעו להמשיך ולעשות את העבודה. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, קראתי את פרשת השבוע הקרובה, פרשת בחוקותי – אתה אוהב את הדברים הללו, ולא פעם יש לנו שיחות – ופרשנותו של הרב ד"ר בני לאו לפרשת בחוקותי, שמסיימת את ספר ויקרא, והיא כוללת את הפסוק הבא, ועד כמה זה מתכתב עם הדברים שכרגע אמרנו: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבַּתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבֹר בארצכם". ואתם יודעים, על פירוש ברכת השלום הזאת יש מחלוקת. לפי רבי שמעון בר יוחאי, ורק ממש לפני כמה זמן חגגנו פה את ל"ג בעומר, השבתת חיה רעה אין משמעה העברתה מן הארץ אלא הפיכת הרע לטוב. כולנו מכירים את הסיפור של רשב"י והמערה, אותו סיפור מפורסם שבו רשב"י ובנו אלעזר מתחבאים 12 שנים במערה, וכל אותן 12 שנים היו שניהם לומדים תורה. לאחר 12 שנים מגיע אליהו הנביא למערה ומודיע לרשב"י כי קיסר רומא מת ובטלו גזירותיו, ואז יוצאים רשב"י ואלעזר בנו ממקום מחבואם. אבל כשראה רשב"י שבעולם עושים מעשים שהוא לא הכיר כשהוא היה בתוך המערה, ואנשים חיים ונושמים ומתבטלים מתלמוד תורה ועוסקים בחרישה ובזריעה – "נתן בהם עיניו ונשרפו". יצאה בת-קול מן השמים ואמרה: להחריב את עולמי יצאתם? חזרו למערה. הקו המשותף לכל המסורות לגבי רשב"י הוא ההתבדלות של רשב"י מן העולם והכניסה שלו לחיים של תלות מוחלטת בברכת השמים, בלשונו של רשב"י: "מלאכתם נעשית על-ידי אחרים". רשב"י ובנו מאבדים במערה את הקשר למציאות, את הקשר לחיים הסובבים, ולכן כאשר הם לבסוף עוזבים את המערה ורואים אנשים חורשים וזורעים, היציאה שלהם הופכת להיות קטלנית. הם אינם מסוגלים עוד לראות את בני-האדם עובדים, חיים, מזיעים, והחיבור בין הארץ לעולמות העליונים נראה רופף. הפער הפך גדול מדי, ואלוקים מגרש אותו חזרה למערה. פרשת השבוע שלפנינו מסיימת את ספר ויקרא ומברכת את בני ישראל בברכה החומרית: "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע". התורה מאחלת לנו שנעבוד קשה, נחרוש ונזרע ונראה ברכה בעולמנו. אבל, אדוני היושב-ראש, בין החברים שלנו יש כאלה ששכחו את העולם הריאלי ואת החובה להתהלך בו, לחרוש ולזרוע, לקצור, והם מאמינים שהמלאכה שלהם תמשיך ותיעשה בידי אחרים, ואנו, אזרחי מדינת ישראל העמלים והעובדים, נממן את חיי המערה שלהם, המנותקים, המרוחקים, התלותיים. ולצערי, הממשלה הזאת נבנית על הקיום הזה, על הקנייה של השכחה הזאת, על הקנייה של אותם אנשים ששכחו את האחריות לכלל ישראל; אותם אנשים שמבקשים להמשיך ולחיות בתוך המערה. ההסכמים הקואליציוניים מעודדים אנשים שלא לצאת לעבודה, שלא להתגייס לצבא, שלא ללמוד ידע שמאפשר חיים גם בעולם הריאלי של עבודה, של לימוד ושל פרנסה. הניתוק הזה מרקמת החיים הישראלית הוא גם מה שמעורר בי חשש – לאור התיקון הצפוי בחוק למינוי דיינים, שיגדיל את הנציגים החרדים בוועדה ויבטיח לכולנו, כל אזרחי מדינת ישראל, שעליהם נכפה להשתמש בשירותי הרבנות על מנת להינשא, להתגרש, להתגייר ועוד, דיינים נוספים שמנותקים מהחברה בישראל; מרוחקים, שרובם אינו משרת בצבא, שאינם אנשי עמל מול קשיי יום-יום ואינם מכירים את המציאות שעל-פיה הם אמורים לפסוק. כן, אנחנו צריכים לפעול נגד התיקון הצפוי בחוק ונגד כל המערכת הזאת שנסוגה לאחור; נגד ההתכנסות של קובעי גורלות אדם בתוך המערה שלהם. אני קוראת לכם, אחי, לקחת אחריות גם על הווייתכם הריאלית ולצאת אל העולם ואל המצוי בו, תוך שמירה איתנה על אמונתכם ועל הדרך שלכם, אבל שתפו פעולה וכבדו את כל מי שחי כאן בארץ הזאת. חברי הקואליציה המסתמנת, אני קוראת לכם לקחת אחריות לאומית, לבנות ולקיים את האמון שניתן בכם. היו נדיבים, גלו נדיבות של מנצחים ונהגו באחריות ומתוך שימת טוב לכלל העם בישראל. לא צריך, באמת שלא צריך להגדיל את הממשלה, ולא צריך למנות עוד שרים ולהוסיף סגני שרים שלא נועדו לכלום מלבד התעקשות על חלוקת שלל מקסימלית. הרי אתם יודעים שאפשר אחרת. ניתן לשים בתפקידי מפתח במדינה אנשים מתאימים, מוכשרים לתפקיד, מקצועיים בתחומם, ויש לנו רבים כאלה. ניתן למנות לחברים בממשלה אנשים ונשים שיעשו את התפקיד מתוך נאמנות ולמען כלל הציבור, ולא יהיה צורך בהתעקשות על עוד סגן ועוד חלוקת סמכויות כדי לפקח על הממשלה ועל החברה. מדוע התפיסה הזאת שאנחנו עושים רק לביתנו היא זו שהשתרשה? הרי הציבור הוא ציבור של כולנו. <היו"ר נחמן שי:> אנחנו מתקרבים לסיום. <עליזה לביא (יש עתיד):> חברי, תחזרו בכם מהכוונה להגדיל את הממשלה על חשבון הציבור. דבר אחד, אדוני – אני יודעת שרוב הסיכויים שאכן כך יקרה, ואנחנו רואים פה את יחס הכוחות בשלב הזה: אני מבטיחה שנמשיך ונהיה אופוזיציה לוחמת ונשתמש בכל הכלים העומדים לרשותנו. אבל אם מגדילים את הממשלה, אדוני היושב-ראש, ואם תגדל הממשלה, אני קוראת להגדיל ולתת ליותר נשים ייצוג בממשלה, שיהיה ייצוג הולם בממשלת ישראל החדשה ליותר נשים ביותר תפקידים בממשלה, תפקידים שיביאו באמת לרווחת החברה כולה. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר נחמן שי:> לו יהי. תודה רבה לחברת הכנסת עליזה לביא. חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת חיליק בר; אחריו – חבר הכנסת יואל חסון; אחריו, אם יהיה – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. חברת הכנסת זועבי, לרשותך שמונה דקות. בבקשה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> כן, תודה. אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, בדרך כלל חברי פרלמנט מתפעלים כאשר מקימים ממשלה חדשה; התכתשויות, גם, סחיטות, אמביציות אישיות, ויכוחים, האשמות; רמה של ריגוש, כאילו עושים היסטוריה. ועל מה היה הוויכוח במשך השבוע הזה? על מספר השרים. כל המהומה על עשרה שרים שרוצים להוסיף – אני מוצאת את עצמי עכשיו מגינה על הממשלה. אותנו מזעזעים כבר 20 השרים שקיימים, לא עשרת השרים שרוצים להוסיף. יש לנו כבר 20 בעיות שגם בהן צריכים לטפל. חוקים הרבה יותר מסוכנים חוקקו כאן, חוקים שרומסים את כבוד האדם חוקקו פה. לא ראינו ולו עשירית מרמת ההתפעלות. לא שההתפעלות בסוגיה שקשורה בשוויון, שקשורה בזכויות אדם, שקשורה בהגדרה של הדמוקרטיה, כאשר ההגדרה היחידה של הדמוקרטיה שהכנסת מכירה היא שלטון הרוב, עריצות הרוב – אין הגדרה בפוליטיקה הישראלית של הגנה על זכויות המיעוט, שוויון בין אזרחים, שוויון בין בני-אדם. ההתפעלות הזאת היא ההגדרה הטכנית של הדמוקרטיה. ההגדרה הפרוצדורלית של שלטון הרוב מראה עד כמה המצב של זכויות אדם והמצב של הדמוקרטיה והמציאות הפוליטית שאנחנו חיים בה הם מציאות עגומה. ולא שהתקציב של השרים שרוצים להוסיף היה עובר אוטומטית לסגירת פערים בחינוך, או היה עובר אוטומטית לתשתיות ביישובים הערביים או לתעסוקת נשים ערביות. לא. התקציב שרוצים לחסוך מהשרים היה עובר, אדוני היושב-ראש, להתנחלויות, היה עובר לבולדוזרים שרוצים להרוס, מתכוונים להרוס את הבתים של הערבים. ממה להתפעל? מה שאני חושבת, שהמשפט הזה: ההצהרה הזאת היא רמיסה של תקנון הכנסת – ואללה, לא אמרו את זה על חוקי האפרטהייד, והגענו לשפל המִדרגה. מִדרגה? <היו"ר נחמן שי:> מדרגה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> מדרגה. הגענו לשפל המדרגה. באמת, עכשיו הגענו לשפל המדרגה? לא כאשר חוקקו את חוק ועדות הקבלה? לא כאשר חוקקו את חוק פראוור? כאשר רוצים לגרש 30,000 בני-אדם ולהרוס חמישה יישובים פלסטיניים ולבנות באותו מקום – באותו מקום, ושומרים על השם, גם באותם שמות – חמישה יישובים יהודיים, זה לא שפל המדרגה? לכן אני חושבת שלחברי הכנסת היהודים, החדשים וגם הישנים, אני ממליצה על שיעורי היסטוריה ועל שיעורים בדמוקרטיה. ולחברי הכנסת הערבים החדשים אני ממליצה על כדורי הרגעה וגם על שיעורי יוגה. וכל זמן, אדוני היושב-ראש, שחברי הכנסת היהודים התעסקו בסוגיה של השרים אנחנו התעסקנו בסוגיה של הריסת בתים. שבוע שלם, כל יום ישיבה או יותר, אנחנו התעסקנו בסוגיה של הריסת 50 בתים בקלנסואה, חמישה יישובים בנגב, בתים בכפר-כנא, בתים באום-אלפחם ושכונה שלמה בדהמש. בזה התעסקנו. היינו מתעסקים, וכל העיסוק שלנו נסב סביב חיי אדם וסביב קורת גג, וזה אפילו לא חלק מהאג'נדה של חברי הכנסת היהודים, זה לא חלק מהאג'נדה ומהתודעה הפוליטית של האזרחים היהודים, כאילו אנחנו חיים בשתי מציאויות שונות. הכנסת הקודמת – וזה מה שצריכים להתריע מפניו – הכנסת הקודמת חוקקה מבול של חוקים המכוונים באופן ישיר או עקיף נגד הפלסטינים, גם האזרחים, גם תושבי השטחים הכבושים וגם הפליטים. אלה חלק מהסוגיות שצריכים לחשוש – המדיניות של הממשלה הזאת, זה מה שאנחנו צריכים לשים בראש מעיינינו. ואנחנו בכנסת, אמורים להיות בכנסת בשביל הערכים האלה. ואף אחד לא הוכיח, אף אחד אפילו לא נתן אינדיקציה קטנה ביותר, ששר יותר או שר פחות זה מה שהופך את הממשלה ליותר דמוקרטית, פחות מושחתת, יותר יעילה ויותר קשורה לציבור, יותר קשורה לאזרח ולסבל היומיומי של האזרחים, כל האזרחים – גם הערבים, גם היהודים. אבל מישהו רוצה להתעקש על סוגיית השרים בשביל לרשום לעצמו הישג היסטורי, ואחרים הולכים בתלם. זה טקס, זה טקס שכולם מרגישים שהם צריכים להשתתף בו. והסוגיות העיקריות, האנושיות, האזרחיות, אף אחד לא מדבר עליהן. אף אחד לא מדבר על זה – לא מלחמה בטרור, לא מלחמה בקיצונים ואפילו לא מלחמה נגד הרשות הפלסטינית. זו מלחמה נגד עם, האויב שלנו הוא העם הפלסטיני כולו, על נשיו, על זקניו, עריו וכפריו, רכושו והתשתיות שלו – מי אומר את זה, אדוני היושב-ראש? אתה לא זוכר מי הצהיר את ההצהרות המסוכנות האלה? <היו"ר נחמן שי:> לא. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> זה גם מסוכן. כולם לוחמי האויב, וכולם דמם בראשם, עכשיו זה כבר כולל את האימהות של התינוקות, של השהידים, הן צריכות ללכת בעקבות בניהן. אדוני היושב-ראש, אתה מקבל בהצהרות אלה, בעמדות אלה, את שרת המשפטים. על זה לא אומרים כלום. אומרים על תוספת של שרים. תגידו לי, הממשלה, הממשלה של בנט ושקד ונתניהו בלי התוספת, היא פחות מסוכנת מאשר – ממשלה של בנט ושקד ונתניהו? היא פחות מסוכנת? לא. היא לא פחות מסוכנת והיא לא יותר מסוכנת עם השרים שרוצים להוסיף. והיא לא פחות ולא יותר גזענית. על זה צריכים לחשוב, זה צריך להיות ולו חלק מהשיח הפוליטי. זו שרת המשפטים שמדברת בריש גלי על הרג אזרחים ועל הרג בני-אדם, זו שרת הצדק, שאמורה להיות אחראית על השוויון, על זכויות אזרח, על זכויות אדם, על מח"ש – ואני מסיימת – שמוצאת דרכים לגבות פשעים שביצעו שוטרים, הפשע האחרון של הריגת ח'יר א-דין חמדאן. ואדוני היושב-ראש, אלה סוגיות שלא צריכות להעסיק רק את חברי הכנסת הערבים. אני רוצה לשמוע גם את חבר הכנסת נחמן שי מדבר בסוגיות האלה של הרג אזרחים – – <היו"ר נחמן שי:> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אתה מבטיח? – – של הריסת בתים ושל הפקעת אדמות, ותודה רבה לך. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחברת הכנסת חנין זועבי. אני מבטיח שאני גם אדבר בנושאים האלה. מבטיח. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. אחריו – יואל רזובוב. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> רזבוזוב. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> רזבוזוב. רזבוזוב. <היו"ר נחמן שי:> – – – עד אז נגיע. פשוט חלו הרבה שינויים בסדר הדוברים. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> יואל, תודֶה שאני היחיד שיודע להגות את השם שלך. <קריאות:> – – – <היו"ר נחמן שי:> אתה תהיה בסדר, ואתה מקבל שמונה דקות ויוצא לדרך. חבר הכנסת בר. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני רוצה להגיד לך, יואל, וגם – – – <היו"ר נחמן שי:> יואל חסון ידבר אחרי זה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – לשני היואלים, ולאיל ידידי, וגם לשייקה, ליעל ומסעוד וגם לחנין זועבי, באמת, אדוני היושב-ראש, אני לא מבין את האופוזיציה, לא מבין מה אנחנו רוצים מראש הממשלה, יואל חסון, לא מבין מה אנחנו מאשימים אותו. עולים פה אחד אחרי השני במשך שעות ומקטרים נגד ביבי, אבל ביבי, שמעתם את התשובות שלו לאתיופים, שמעתם את התשובות שלו על הדיור במהלך הבחירות, שהוא הודה: לא ידעתי שיש בעיה של דיור; והוא אמר על האתיופים: לא ידעתי. תכף אני אספר לכם כמה הוא לא ידע. ביבי לא ידע. הוא לא ידע. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גם רחמים לא ידע. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> גם רחמים. בדיוק על אותו משקל. הוא לא ידע, ביבי. מה היה לנו פה הרי, יואל ידידי? ובאמת אני רוצה להגן על ראש הממשלה, שלא ידע כלום אחרי תשע שנים שהוא ראש ממשלה. בא ראש הממשלה, פירק ממשלה יציבה, גדולה, פיטר את יעל ושייקה בסמ"ס – אני לא יודע אפילו איך שמעתם על הפיטורים שלכם – ואמר מעל הדוכן הזה, אני זוכר אותו, הקשבתי לו בחיל ורעדה: אי-אפשר למשול בצורה הזאת, אני לא מסוגל למשול; אני מפרק את הממשלה, אזרחי ישראל, כי לא ניתן למשול. מה הוא לא ידע? הוא לא ידע שהוא יקבל קואליציה של 61 ח"כים. אבל הוא לא אשם, הוא גם לא ידע שהוא ינהל את המשא-ומתן ביהירות הידועה שלו. הוא לא ידע שהוא ימכור את האינטרסים ואת הכסף של מדינת ישראל בשביל שרים ללא תיק ובשביל תיקים ללא שרים. הוא לא ידע. אני מבין את ביבי. יואל, מה קרה, באמת, קצת מחילה. הוא גם לא ידע שהוא יגמור את מערכת הבחירות הזאת עם עַם משוסה ומוסת ומסית, ציבור אחר ציבור, ציבור נגד ציבור. הוא לא ידע שיסיתו יהודים נגד ערבים וערבים נגד יהודים. הגענו שוב פעם – יואל חסון, אתה זוכר את האשכנזים–מזרחים? אפילו אנחנו, שכאלה צעירים, עוד זוכרים את זה, אבל זה היה לפני זמן. חזר. שמאל–ימין. לא שלביבי יש חס וחלילה יד בהסתה של ימין משמאל וכו', אבל הוא לא ידע שזה ייגמר ככה. ביבי לא ידע. אבל הכי הרג אותי כששמעתי שהוא אמר להנהגת הקהילה האתיופית: לא ידעתי, לא ידעתי מה גודל המצוקה, מה גודל הכאב. את שמעת שהוא אמר את זה, יעל? זה היה מדהים. עכשיו, אני אספר לך כמה ביבי לא ידע. הוא ורחמים. <יעל גרמן (יש עתיד):> תספר קודם מתי הם הגיעו לארץ. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא, רגע. אני רוצה להגיד לך כמה הוא לא ידע. ב-23 במאי 2012, לפני שלוש שנים – העליתי תמונה עם התאריך הזה לפייסבוק – אני הייתי, אדוני היושב-ראש, יחד עם מאות ואלפי אתיופים מתחת לבית שלו, בהפגנה של אלפי אתיופים, שזעקו את אותם דברים; יוצאי אתיופיה שזעקו את אותם דברים. אבל גם אחרי הפגנה כזאת קולנית ומנומסת, הוא טען שהוא לא ידע. אז הם נשארו שם חודשים בגשם. הייתי אז חבר מועצת עיר. באתי אליהם כל יום, הבאנו פיצות, היינו אתם. חיכינו שהוא יֵדע. עכשיו, ההפגנה הזו, תבינו באיזה שני צמתים היא הייתה. היא התחילה מתחת לבית שלו, עד לגלידרייה בעזה פינת מטודלה, אותה גלידרייה מפורסמת שבה נקנית גלידת הפיסטוק – אגב, גלידת פיסטוק מצוינת. זאת אומרת, אם ביבי לא שמע על זה בבית שלו, הוא שמע על זה מהמוכר בגלידרייה, כי הקהילה האתיופית וההפגנה שלהם הגיעו עד שם. אבל שלוש שנים אחרי שהם זועקים בנימוס, ביבי לא ידע. ביבי גם לא ידע שהנאום שלו בקונגרס, זה ששאלנו אותו: אתה רוצה ללכת? לא רוצה ללכת? דלתיים סגורות, דלתיים פתוחות – ואגב, רובנו כאן גיבינו אותו ועדיין מגבים אותו במאבק נגד הגרעין האיראני. הוא לא ידע שזה כנראה לא יועיל אלא יזיק, והנה, אנחנו ערב הסכם רע מאוד, וכנראה גם ביבי לא יֵדע איך לשבור את ההסכם הזה ואיך למנוע איראן גרעינית, כי היום לא כולם עוטפים אותנו בתמיכה ובטוב, הרבה בגלל התנהגות דיפלומטית לא נכונה. ביבי גם לא יודע ולא ידע בבחירות האחרונות, אדוני היושב-ראש, שיש סכסוך ישראלי–פלסטיני. הרי תקשיבו, אפילו הליכוד, הליכוד הגדול, שהוא לא מפלגת שלום ענקית – למרות שהיה להם מנהיג שהביא את ה-שלום, אבל זה כבר לא הליכוד של מנחם בגין. אבל אפילו הליכוד, פעם הססמאות שלו היו: "רק שרון יביא שלום", "נתניהו יביא שלום בטוח"; אתם זוכרים? בססמאות הראשיות, בלוגו הראשי של הבחירות הייתה המילה שלום. ביבי גם לא ידע שהסכסוך בינינו לבין הפלסטינים לא הסתיים. הוא לא ידע עד כדי כך שבשום שורה ופסיק בהסכמים הקואליציוניים לא מוזכרות המילים שלום, סכסוך, ניסיון לפתרון, יוזמה ישראלית, הצעה ישראלית – שאגב, יכול להיות שהיא לא תעבוד. ממשלה ישראלית אמיצה נותנת מתווה, מסכימה למתווה, ואומרת: הפלסטינים מתעקשים, לא – אבל זאת הממשלה הראשונה שאפילו לא הולכת לנסות ולחדש משא-ומתן, ממשלה שלא מבינה שפתרון הסכסוך זה לא רק כדי שיהיה טוב לפלסטינים, חלילה, אלא שגם לנו, לדורות הבאים, יהיה טוב, שזה גם אינטרס ביטחוני. אני בטוח שכבוד שר הביטחון משה יעלון, שאני מעריך אותו, ויושב כאן, יגיד לכם שהנשק הכי טוב מול המצרים עד היום היה הסכם השלום אתם. ואני בטוח, אדוני שר הביטחון, שלא היית מוותר היום על הסכם השלום עם המצרים, וכל שיתופי הפעולה המבורכים על עזה ונגד ה"חמאס". תראו איזה יופי, שלום עם מדינה ערבית שלמה, כי היה מנהיג ימני שהיה לו אומץ, והוא ידע מה טוב לעם, והוא שירת את העם. ואחריו היה יצחק רבין, זכרו לברכה, שעשה את השלום עם ירדן. אבל ביבי לא ידע שהסכסוך ממשיך, אז הוא פשוט התעלם מזה בקווי המתאר של הממשלה. מה הוא כן ידע, נתניהו? הוא ידע להתגאות בכלכלה החזקה. תראו את הגרפים, תראו את הצמיחה, תראו את המדדים של ה-OECD. גרפים וצמיחה ומחלפים. על זה הוא ידע, על המחלפים של ישראל כץ. מה שהוא לא ידע זה ששליש מילדי ישראל הולכים לישון רעבים, ושחולים הולכים לישון במסדרונות, ושהפריפריה לא מתקרבת למרכז – לא עם הכבישים אלא בפיתוח ובתנאים שאנחנו נותנים לילדים בפריפריה כשהם גדלים. אני נולדתי שם, יחד עם הרבה חברי כנסת אחרים. אתם ראיתם איזה ילד שהולך לישון שבע בערב כי הוא אוכל את הגרפים שביבי מציג לו? כי הוא אוכל איזה חלק ממחלף? היום הייתי בעימות מול בחור מצוין, מכלוף מיקי זוהר, בערוץ הכנסת, והוא אומר לי, אדוני השר: מה אתם מקשקשים, אתה פגשת ילדים רעבים? אמרתי לו: לך ימינה ממך, לחבר הכנסת אבי וורצמן, שלקח אותי ובזמנו את פואד לסיור במפעל הזנה. והוא מספר שם – מישהו שהיה בקואליציה, בקואליציה, עם הליכוד, מימין לליכוד – על משהו שזעזע אותו: הוא ראה את פואד ניגש לילד – הוא מספר את זה, לא אני – ורואה שהילד הזה מחביא פולקע של עוף בכיס, גברתי השרה. <היו"ר נחמן שי:> אנחנו צריכים לסיים. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> ופואד בא אליו ואומר לו – בדאלכ, מה קרה? למה אתה מחביא פולקע של עוף בכיס? הוא אמר לו: כי לאחי אין מפעל הזנה במוסד. אני כבר אכלתי, היו לי שניים, אני אתן לו את השני. זה ילד רעב שלא יכול לאכול לא גרפים ולא מחלפים ולא בטיח. ואני מקווה שביבי, שלא ידע, כמו רחמים, יתחיל לדעת מה כואב לעם הזה, מה חסר לו, יתחיל לדבר יותר על הזנה, על תרבות, על פריפריה נאנקת, על דור צעיר שלא יכול לקנות דירה, על יוקר המחיה, ופחות ידבר על הדברים שאף אחד ואף אחת לא יכול ויכולה לאכול מהם. אני מאחל לך, ביבי, שתתחיל לדעת, ולא כמו אותו רחמים, שתגיד שלא ידעת, כי אנחנו יודעים שאתה יודע, ואנחנו גם יודעים שאם אתה לא יודע זו חובתך לדעת, כי אתה ראש הממשלה שלנו. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת חיליק בר. אחריו – חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת איל בן ראובן, וכן הלאה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מסתכל פה על כולם אז אני רואה פה את חברי חבר הכנסת נחמן שי, יושב-ראש הישיבה, שזוכר ארבע שנים עמוסות של אופוזיציה. <היו"ר נחמן שי:> אצלי זה כל הזמן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה כן. אני לפחות חוויתי גם קואליציה. אני חוויתי קואליציה ואני גם חווה אופוזיציה, אבל אתם יודעים, כשהיינו באופוזיציה ב-2009 עד 2013, אז גם, אני זוכר לילות כאלו ואני זוכר דיונים כאלו, שיושבים אנשי האופוזיציה, ואנשי הקואליציה לא קיימים ולא נמצאים בדרך כלל, חוץ מהשר, שמכריחים אותו להיות פה או התקנון מחייב אותו להיות פה. ואתה בא ושואל את עצמך לפעמים למה אתה עושה את זה, ולמה נדרש הערב הזה, והלילה הזה, ולמה נדרשים הנאומים הללו; ואני אומר את זה בעיקר לציבור, אולי, שמאזין לנו או צופה בנו, ולפעמים לא תמיד מעריך את האופוזיציה. בדרך כלל התרבות הישראלית באה ושואלת אותך: למה, בעצם, צריך אופוזיציה? למה אתם לא בקואליציה, למה אתם לא ביחד, כולכם? מה, אין משימות לאומיות, אין יעדים משותפים שאפשר להתלכד סביבם וללכת ביחד, ולעשות? אני אומר לכם מניסיון, קשה להיות אופוזיציה בישראל, כי אתה צריך כל הזמן להסביר למה אתה נגד ועל מה אתה נלחם. כי מבחינת הרבה אנשים, הגיוני שכולם יהיו ביחד. אתם יודעים מה? לא כולם, חוץ, אולי, ממפלגות הקצה ממש. אבל אני אומר שמה שקרה עכשיו זה אחד הדברים הכי טובים שקרו לדמוקרטיה הישראלית. קודם כול, נתחיל בזה שהכנסת הקודמת העלתה את אחוז החסימה ויצרה מציאות של צמצום מספר הסיעות בכנסת, מה שמשפר בעיני את עבודת הכנסת וסייע לציבור – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> מגיע לה תודה על זה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> לכנסת הקודמת. זה אחד הדברים הטובים ביותר שהיא עשתה. אולי הבודדים. אבל באמת, זה חשוב. <יעל גרמן (יש עתיד):> מעז יצא מתוק. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מעז יצא מתוק מאוד. קרה עכשיו משהו נוסף, שבעיני הוא חזק ומשמעותי: יש פה קרב, יש פה 61 מול 59. יש פה קואליציה ויש פה אופוזיציה. יש פה באמת כוחות שנאבקים וייאבקו על המון המון נושאים שיעלו פה על השולחן. ואני אומר לכם, חברי חברי הכנסת, האתגרים יהיו גדולים, הנושאים יהיו כבדים. הציבור אז יבין, אני מאמין בזה, למה הלכנו לאופוזיציה. עכשיו אומרים לפעמים: רגע, למה בעצם בוז'י לא יכול להיות שר החוץ של נתניהו? ולמה חיליק בר לא יכול להיות שר התיירות של נתניהו? <היו"ר נחמן שי:> עד כאן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> למרות שזה תפור עליך, חיליק. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> של הרצוג אני מוכן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> של הרצוג, בסדר, סגרנו. ולמה שי פירון לא יכול להיות שר החינוך של נתניהו פעם נוספת? <שי פירון (יש עתיד):> הוא רוצה להיות שר הפולקע. <היו"ר נחמן שי:> אני רואה שאתה בונה ממשלה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> למה הם לא יכולים להיות השרים של נתניהו, חוץ מזה שהם חוו את זה כבר? כי אני באמת מאמין שזה עניין של דרך. יש כאן באמת דרך של נתניהו ואנשיו – דרך אגב, לזכותו של נתניהו ייאמר שהוא לא הסתתר מאחוריה בבחירות הללו. נתניהו בא ומכר את נתניהו הכי נתניהו שאפשר. אין יותר נתניהו ממה שראינו בבחירות האלה. אין יותר. אין אידיאולוגיה חשוכה, צרה, שלא רואה את המרחב ולא משדרת חזון יותר ממדיניות נתניהו שהוצגה בבחירות האלה. אין יותר מזה. אין כל כך מעט תקווה וקריאת המפה והבנה מהמדיניות של נתניהו שהוצגה בבחירות האלה, אין יותר מזה. לכן הגיוני – אני אומר לציבור הישראלי, אל תכעסו עלינו שאנחנו לא ביחד. אין לנו דרך משותפת, אין לנו יכולת לעבוד ביחד. אנחנו לא מאמינים בדרכו של נתניהו, אנחנו לא מאמינים בשותפים הטבעיים של נתניהו. אפשר לומר גם שלדעתי נתניהו גם כן קצת לא מאמין בחלק משותפיו הטבעיים. נכון, אדוני היושב-ראש? אני חושב שהוא ובנט זה לא – – – <היו"ר נחמן שי:> צמד יונים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> בדיוק, צמד היונים הידוע. ולכן, ב-61–59 שאנחנו צופים עכשיו, אנחנו הולכים לעסוק בנושאים החשובים, שבעיני אחד מהם – וכמובן נתניהו זורק אותו שוב ושוב מתחת לשולחן – זה הנושא המדיני. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, בנימין נתניהו הפחיד את בוחריו או תומכיו שהולכת להיות מפלגה ערבית גדולה ועצומה בכנסת, שתסכן את קיומה והישרדותה של מדינת ישראל – צאו להצביע כדי לעצור את האסון הגדול הזה. רק נתניהו לא המשיך וסיפר שהמדיניות שלו, שהבריחה שלו מפתרון שתי המדינות, עלולה להביא לפגיעה מכריעה, משמעותית, בעתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ועלולה להביא כאן למצב של מדינה שיהיו בה 50 ו-60 חברי כנסת ערבים. ואנחנו חיים במדינה יהודית ודמוקרטית. ואנחנו רוצים שהיא תישאר יהודית, אבל אנחנו גם רוצים שהיא תישאר דמוקרטית. אנחנו עושים את זה קודם כול עבור האינטרס הישראלי, אנחנו לא עושים את זה עבור הפלסטינים. אנחנו אפילו לא עושים את זה עבור מדינות ערביות אחרות. אנחנו עושים את זה כי פתרון שתי המדינות נחוץ לעתידה של מדינת ישראל. כן, אפשר, אדוני שר הביטחון, לחיות במציאות של שתי מדינות ועדיין להבטיח ביטחון ולשמור על האזורים האסטרטגיים החשובים לביטחונה של מדינת ישראל, ובעיקר לאפשר היפרדות אמיתית בינינו לבין הפלסטינים. לסיום, אדוני היושב-ראש, חברי הקואליציה אינם פה, אבל הם הולכים להיות פה המון המון שעות. הם הולכים להיות כאן המון המון ימים. ולחברי באופוזיציה – כי כדאי שאדבר לספסלים היותר-מלאים – לחברי באופוזיציה אני אומר: אופוזיציה היא דבר קשה, לא נעים, לפעמים אפילו מתסכל. אבל באופוזיציה הזאת יש הרבה מהמשותף. יש לנו באמת יכולת להתכנס סביב הנושאים שאנחנו מאמינים שהם טובים למדינה הזאת, להילחם עליהם באמת, לפעמים לנצח, לפעמים להפסיד, אבל בסופו של דבר אני מאמין שנבוא בידיים נקיות לציבור הישראלי, מתוך הבנה והכרה שנאבקנו וגם השגנו. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. אחריו – חבר הכנסת איל בן ראובן; אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. בבקשה, חבר הכנסת איל בן ראובן, תקבל את מנת הזמן, שמונה דקות. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, כבוד שר הביטחון, חברי וחברות הכנסת, אני רוצה לדבר אתכם בקצרה, בגלל השעה, על מה שאין בממשלה שבדרך. אין בה קווי יסוד, קווים של מהות, של הצרכים האמיתיים של עם ישראל; אין בה את הדבר הבסיסי, כיוון ברור שהייתי מצפה לו, שממנו תיגזר הקמת הממשלה; אין קווי יסוד שנוגעים למצבה המדיני של ישראל; אין קווי יסוד שנוגעים לפריפריה של ישראל; קווי יסוד שעוסקים במפעלים שהולכים ונסגרים, בתעשיות ובמפעלים שלא מוקמים בארץ ויוצאים לעבר ארצות נכר; אין קווי יסוד שנוגעים ליציבותה של הדמוקרטיה הישראלית. כל תשומת הלב בחודש האחרון, והשיא הוא בחוק הרע הזה שאנחנו דנים בו, נוגעת למושג אחד בלבד: שרידות, שרידות ושרידות. האם לא ברור שממשלה שעניינה כיסאות, שעניינה חלוקת כספים למי שצועק יותר חזק, איננה נותנת מענה לצרכים האמיתיים של הציבור? לצרכים האמיתיים שנגזרים מניתוח מעמיק ומסדרי עדיפויות אמיתיים ונכונים? לאן זה הולך? האם ראיתם בחודש האחרון התייחסות להתמודדות מול מזרח תיכון מורכב, מסובך ומסתבך, שללא ספק יש בו סיכונים רבים, הוא נפיץ מאוד, אבל יש בו גם סיכויים? האם שמעתם התייחסות בתקופה האחרונה לחברה הישראלית הכוחנית והמקצינה, שתופעות הגזענות הולכות בה וגוברות? ראינו טעימה מכך באירוע בתל-אביב עם האתיופים. האם שמעתם התייחסות לחיזוק הפריפריה? מבחינתי, הפריפריה היא הגליל והנגב. האם שמעתם בחדשות בחודש האחרון התייחסות לצורכי צה"ל? כן ראינו הסכמים קואליציוניים וכספים שמובילים אותנו אחורה; חיזוק ההתנחלויות, פגיעה במגן הדמוקרטיה בית-המשפט העליון ועוד ועוד. יש בדיון הזה, בחוק הזה, כשל מנהיגותי מהמעלה העליונה. התהליך אל החוק הזה מצביע על דבר אחד ברור: אובדן דרך, היסטריה. והציבור, שרואה ועוקב, אני מקווה, אני מקווה גם שהוא שואל בוודאי: האם למנהיגות הזאת פיללנו? ותשובתי היא חד-משמעית: לא. לא לזאת המנהיגות. ואני רואה אתגרים העומדים בפנינו שדורשים התייחסות מסוג אחר. חברי באופוזיציה, אני חדש כאן במשכן. 48 השעות האחרונות מחזקות אותי בדרכנו באופוזיציה, והמטרה – למען מדינת ישראל, להחליף את הממשלה הזאת, ומהר ככל האפשר. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> רגע. יש לי עוד זמן. <היו"ר נחמן שי:> מה? אוקיי, יש לך זמן, אבל כבר חשבתי שאתה – – – <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> ולסיום דברי: היה לי קשה מאוד לראות היום את חליפת הצעקות בין חברי הכנסת סביב הקראת אנשי מרצ את דוחות ארגון "שוברים שתיקה". אין מקום לצעקות אלו שצעקו כאן בצורה הזאת. זה לא נאה למקום הזה, לבית הזה. אבל אני רוצה לומר לבית הזה ולאנשים שפה: היזהרו בכבודו של צה"ל. תיזהרו עם זה. צה"ל מתייחס להתנהגות חייליו ברצינות רבה מאוד. כדאי לדעת: ארגון "שוברים שתיקה" איננו מוכן להעביר את הדוחות לטיפולו של צה"ל. אם הוא היה עושה את זה, צה"ל היה מטפל בזה יותר טוב מכל אחד אחר. לכן אני מוחה, ואני אומר לכם – יש דרכים אחרות לבקש את מוסר חיילי צה"ל. האמינו לי, מפקדי צה"ל וחייליו הם אנשים מוסריים, הם מחונכים להיות כאלה. אני אישית עסקתי בכך, והיום אני רואה איזה מאמצים משקיעים בנושא הזה. במקומות שיש ליקויים יש לטפל, וצה"ל יודע לעשות את זה יותר טוב מכל אחד אחר. ועוד הערה קטנה בזמן שנשאר לי: אני חושב שאשריה של מדינה שיש בידה להפעיל מערכות, ובראשן צה"ל ופיקוד העורף, לטיפול בישראלים ובאזרחי נפאל האומללים. ההתגייסות לנפאל משרה בי אופטימיות, וגם זה חשוב בימים אלה. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת איל בן ראובן. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת יואל רזבוזוב. אחר כך חברת הכנסת יעל גרמן, ואחרון יהיה חבר הכנסת שי פירון. בעוד 45 דקות, חבר הכנסת שי פירון, תתכונן. <שי פירון (יש עתיד):> אני רגוע לחלוטין, אדוני היושב-ראש. <היו"ר נחמן שי:> מאה אחוז. <קריאה:> כולם פה בגלל שייקה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שאלה בידע כללי: מי השליט שנשאר בשלטון במשך התקופה הכי ארוכה בהיסטוריה? מי, כבוד שר החינוך לשעבר? <שי פירון (יש עתיד):> בעולם? <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> בעולם, בעולם, בהיסטוריה. עד היום. מי השליט שנשאר בשלטון במשך התקופה הכי ארוכה בהיסטוריה? <יעל גרמן (יש עתיד):> סטלין? <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> לא סטלין. זה פרעה ביבי השני. <יעל גרמן (יש עתיד):> לא. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> זה בדיוק השם שלו. פרעה ביבי השני, ששלט 90 שנה. <קריאה:> עזוב, אתה לא בכיוון. <שי פירון (יש עתיד):> לא הבנו, לא הבנו. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> גם אני לא הבנתי. <שי פירון (יש עתיד):> תסביר. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> השם. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> היה באמת פרעה כזה? <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> מה זה, בטח. תחזור להיסטוריה. פרעה ביבי השני. חשבתי שקצת יודעים. <יעל גרמן (יש עתיד):> אין דבר כזה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אז ל"ויקיפדיה", בבקשה. העניין הוא שאולי ביבי נתניהו רוצה לשלוט במשך התקופה הכי ארוכה בהיסטוריה בישראל, להיות כמו ביבי השני הזה, ששלט 90 שנה. לכן אצלו – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אין דבר כזה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> יש. אני בטוח שיש. אני בדקתי. אני יודע את זה כבר מזמן, לא מהיום. <יעל גרמן (יש עתיד):> טוב. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> העיקר הוא ששליט או מנהיג שמחליט שהמטרה שלו היא רק לשרוד ולהישאר בשלטון – הכול בעיניו אמצעי, ומטרה מקדשת אמצעים. מקיאוולי במיטבו. לכן ראש הממשלה רואה בחוקים, רואה ברשויות, רואה בכול אמצעים כדי בסוף להישאר בשלטון. דרכו היא כדרך מישהו שרוצה לעלות לגג. יש מנהיגים כאלה, כמו מישהו שרוצה לעלות לגג – הוא משתמש בסולם, אבל כאשר הוא מגיע לגג הוא לוקח את הסולם אתו כדי לא לרדת, ואחרים לא יבואו אחריו. הסולם הזה – כל האמצעים שהזכרתי: חוקים, בחירות, רשויות. לצערי הרב, ראש הממשלה אוהב להתפאר בפרויקטים הלאומיים הגדולים. הוא ברח מהפרויקטים הלאומיים האמיתיים. אני מתכוון שהוא ברח מהעניין של השלום, מהעניין של השוויון והצדק, מהעניין של תמיכה אמיתית בפריפריה. ודרך אגב, כאשר מדברים על פריפריה בגליל ובנגב, צריך לדעת שפריפריה זה גם הערבים שם; זה גם היישובים הערביים שם. משום שלצערי, יש כאלה שכאשר הם מדברים על פיתוח בפריפריה, על תמיכה בפריפריה, על כל הדברים האלה, כוונתם ליישובים היהודיים. יש כאלה, אני לא אומר שכולם. אבל הפריפריה בפריפריה זה היישובים הערביים בגליל ובנגב. על זה התווכחתי עם השרים לפיתוח הנגב והגליל, כאשר למשל אחד השרים אמר: המטרה שלנו היא ליישב 300,000 יהודים בגליל. יופי. מה עם הערבים? בגליל יש גם יהודים, היעד הוא רק לייהד? הכוונה שיהיה רוב יהודי בגליל? מה עם הערבים הקיימים שם, שחסרים להם אזורי תעשייה? שחסרים להם משאבים, הרבה דברים, מקומות תעסוקה? מה אתם? איפה הצדק, איפה השוויון? אז ביבי נתניהו, ראש הממשלה לשעבר והבא, היו לו נתיבי מילוט. יש לו את הגרעין האיראני – בורח לשם; יש לו את "דאעש", ויש לו את הערבים הנוהרים, רחמנא ליצלן, לקלפיות. הוא ברח מהשלום, התעלם מהכיבוש, התעלם מהסכסוך הישראלי–פלסטיני, התעלם מיוזמות לשלום של הליגה הערבית והסעודים; התעלם מכל זה, זה לא קיים. אצלו קיים דבר אחד: נתיבי המילוט שהזכרתי אותם, והפרויקטים הגדולים – פרויקט גדול, למשל, כבוד שר הביטחון, זה החינוך. המנהיג הגרמני הדגול אוטו פון ביסמרק, שהיה הקנצלר של פרוסיה כאשר פרוסיה גברה על צרפת במלחמת 1870 – למרות שבפרוסיה ידועה האמרה שלכל מדינה יש צבא ולצבא הפרוסי יש מדינה, הוא אמר אחרי המלחמה: אנחנו התגברנו על צרפת בזכות המורה. כך הוא אמר. גם את זה תבדקו, זה נכון. אז במקום להשקיע בחינוך, ברווחה, ברווחתם של האזרחים, משקיעים – אני יודע מה – בכל מיני דברים אחרים, והיום אנחנו רואים לאן הכסף הולך. אדוני היושב-ראש, בחברה הערבית יש הרבה בעיות. מאז שנכנסנו לכנסת העשרים אנחנו עסוקים, כחברי כנסת ערבים, בכל העניין של הריסת הבתים, של הבנייה, בעניין של הדלפת מבחני הבגרות ופסילתם. דרך אגב, אדוני היושב-ראש, אנחנו רק רוצים להגיד לכל אלה שאמרו: חברי הכנסת הערבים עסוקים רק בסכסוך, בפלסטין, בעזה, בכל הדברים האלה – למרות שאנחנו חייבים לעסוק גם בדברים האלה, הם חשובים, אנחנו עסוקים כל הזמן בעניינם של האזרחים הערבים הפלסטינים במדינת ישראל, והזכרתי רק חלק מהדברים שהעסיקו אותנו. בקשר לסוגיה של הריסת הבתים, הייתה יוזמה לפני ארבע שנים, היה שר הפנים אלי ישי – כדי שידעו כולם שהיו לנו יוזמות לפתור את הבעיה הזאת, הכוונה היא ליוזמות קונסטרוקטיביות. היוזמה הייתה שלנו כחברי כנסת ערבים וגם של הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות. הכנו נייר עמדה, הכנו מחקר, הכנו את כל הדברים האלה על ממדי התופעה הזאת של הבתים הבלתי-חוקיים – למרות שיש כל מיני סוגים: יש כאלה שחושבים שכשאומרים בנייה בלתי חוקית, כאילו אנחנו מתכוונים רק לאלה שבונים מחוץ לגבולות המתאר, אבל יש בתים שהם בתוך הגרעין העתיק של כל כפר וכל עיר ומוגדרים ככאלה שיש להם צווי הריסה או בלתי חוקיים. לאלה יש דבר אחר. אז הייתה יוזמה לפתור את הבעיה הזאת. הצענו לראש הממשלה בנימין נתניהו ולשר הפנים אלי ישי: בואו תקפיאו את כל צווי ההריסה שנה וחצי, ובינתיים כל ראשי הרשויות הערבים מוודאים ומבטיחים שלא יבנו מחוץ לגבולות המתאר הקיימים, ותוך כדי שנה וחצי משרד הפנים יאשר את כל הבקשות שיש אצלו בכל מיני ועדות – אישור של הרחבת שטחי שיפוט, של הרחבת תוכניות המתאר ליישובים הערביים. אבל, לצערנו הרב, שר הפנים סירב וגם ראש הממשלה. והיום אנחנו מחדשים את היוזמה הזאת, משום שאנחנו תמיד אומרים: זה לא בגנים, אנחנו לא רוצים לבנות בצורה בלתי חוקית. לא רוצים. אף אחד – לא רוצים. רוצים לבנות לפי החוק, אבל נו, תעזרו לנו, שהמדינה, שמשרד הפנים יעזור לנו, יעזור לאזרחים הערבים שלא יעברו על החוק, דרך הרחבת שטחי השיפוט, דרך הרחבת תוכניות המתאר של היישובים הערביים. אני מקווה שהיוזמה הזאת תיענה הפעם בחיוב. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה; ואני מכבד במיוחד את זה שעמדת בלוח הזמנים, חבר הכנסת גנאים. <יעל גרמן (יש עתיד):> על השנייה. <היו"ר נחמן שי:> נעבור עכשיו לחבר הכנסת יואל רזבוזוב. חבר הכנסת יואל רזבוזוב, כמובן מיש עתיד – בבקשה, ידידי. לרשותך שמונה דקות בדיוק, צא לדרך. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כל השורדים שנשארו כאן, חבר הכנסת מאיר כהן אמר שאנחנו נמצאים במשחק ההישרדות, סוג של הישרדות, אז אני רואה עדיין – – – <היו"ר נחמן שי:> ב"אח הגדול" אתה מקבל פיצוי – – – <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> אנחנו בהישרדות, דווקא ביש עתיד, פשוט חבר הכנסת שי פירון יצא, אנחנו שלושה, מפלגת השלטון. אבל רציתי שוב לדבר על בזבוז כספי ציבור בחסות הסכמים קואליציוניים. מחר נצביע בקריאה שנייה ושלישית על הרחבת הממשלה והגדלת מספר השרים, הצבעה שכל-כולה סחיטה באיומים של ראש ממשלת ישראל על-ידי מפלגות שמכרו לו את נאמנותן הרגעית תמורת בצע כסף. ההסכמים הקואליציוניים יעלו למשלם המסים למעלה מ-9 מיליארד שקלים – 9 מיליארד שקלים שלא יועילו לרוב הציבור, שרובם יהיו רק לאלה שנמנים עם מצביעי מפלגות סקטוריאליות, של סקטורים. בהסכם של ראש הממשלה עם יהדות התורה, לדוגמה, יש כ-2.5 מיליארד שקלים להחזרת קצבאות ילדים, שרובם ייטיבו עם ציבור הבוחרים שלהם; הוא הבטיח לבטל את הקיצוץ בתקציבי מוסדות החינוך החרדי בעלות של חצי מיליארד שקלים; הבטיח שהוא יוסיף להם עוד כ-120 מיליון שקלים; ראש הממשלה הבטיח להוסיף להם 75 מיליון שקלים לבתי-הספר שלא מלמדים לימודי ליבה, ותקצוב מיוחד בעלות של כ-100 מיליון שקלים. אם לא די בכך, ראש הממשלה הבטיח לחברי סיעת יהדות התורה 120 מיליון שקלים, ככה במתנה. לצערי, אני בטוח שאיש מחברי הכנסת מיהדות התורה לא ישתמש בכסף הזה לטובת כל אזרחי ישראל שמשרתים בצבא, הולכים לעבודה, משלמים מסים. יש לנו עוד דוגמה – מפלגת ש"ס. ראש הממשלה הבטיח בהסכמים הקואליציוניים להחזיר את תקציבי הישיבות לרמתם, את התמיכה הכלכלית שהייתה לפני שאנחנו, מפלגת יש עתיד, הגענו לכאן. זה יעלה למשלם המסים מאות מיליוני שקלים בשנה. עוד הבטיח ראש הממשלה לש"ס שהוא ייתן להם 200 מיליון שקלים להחלת חוק נהרי למימון מוסדות חינוך חרדיים ברשויות מקומיות. מי שלא מכיר, חוק נהרי – 25% השתתפות של הממשלה ו-75% השתתפות של הרשות המקומית, זאת אומרת שרשויות מקומיות יצטרכו להוסיף כ-600 מיליון שקלים. אני הייתי חבר מועצת העיר נתניה, עיר שיש בה הרבה מוסדות דת והרבה בתי-ספר לא מוכרים, ואני פשוט לא מבין איך אני, גם כתושב העיר – כמה ארנונה אני אצטרך לשלם עכשיו ומי ישלם על כל זה. זאת פגיעה ישירה בכיס של האזרח. יש עוד 70 מיליון שקלים להקמת מבני דת ומקוואות, 10 מיליון שקלים תוספת לתקציב ההסעות של רשת "מעיין החינוך התורני", למרות כל הקשיים הכלכליים ברשת; אני אישית הגשתי תביעה ותלונה במשטרה, ואנחנו, אגב, צריכים לבדוק מה קורה עם זה. לזה אתם יכולים להוסיף גם 8 מיליון שקלים למלגות סטודנטים לצעירים חרדים, הקצאת אלפי דירות מדי שנה וביטול הקריטריון של מיצוי כושר השתכרות בזכאות לדירה. זו הייתה בדיחה, ואנחנו באמת חזרנו לאותם מקומות שצחקנו עליהם. כשביטלנו את זה אמרנו: איך יכלו פעם להתנהג כך? ואנחנו עוד פעם חוזרים לאותו מקום. ולזה אנחנו קוראים ראש ממשלה של כולם, או רק של החרדים? לצערי, גם מפלגת הבית היהודי, שהייתה שותפה לחוק השוויון בנטל, סחטה את ראש הממשלה בלי לחשוב על כלל אזרחי ישראל ועל אלה שנושאים על כתפיהם את כל נטל החובות החברתיות, ודאגו רק לציבור של הבוחרים שלהם. הם דרשו מראש הממשלה 200 מיליון שקל לחיזוק החינוך הממלכתי-דתי, וקיבלו; הם דרשו 50 מיליון שקלים להגדלת החטיבה להתיישבות, וקיבלו; הם דרשו 80 מיליון שקלים רק לשנתיים הקרובות למענקים ביטחוניים לרשויות בשטחים – דרשו וקיבלו. 9 מיליארד שקלים של הסכמים קואליציוניים, וזה עוד לפני הסחיטה שצפוי ראש הממשלה לעבור מחברי מפלגתו, שהוא לא שמר להם מספיק תיקים, מה שהביא אותנו היום להצבעה זו. אם לרגע היו מנסים לתת מענה לבעיות כלל-ארציות ולא רק לציבור מסוים, אני משוכנע שהביקורת שזוכים לה חברי הסיעות הליכוד וכולנו, שנכנעו לסחטנות החרדית, לא הייתה קשה כל כך. ב-9 מיליארד שקלים אפשר היה לעשות הרבה דברים – חלק מהדברים שעסקתי בהם בכנסת הקודמת. אפשר בכסף הזה להגדיל את מינהל הסטודנטים – סטודנטים עולים שיש להם פוטנציאל גדול להיות אקדמאים ופשוט אין להם כסף לממן את הלימודים. אנחנו עשינו את זה, ואנחנו ראינו שיש לזה דרישה ואפשר לעשות, וחייבים להוסיף עוד כסף לזה. אנחנו לא מדברים פה על מיליארדים, מדברים על מיליונים בודדים, אבל כל זה נעלם בתוך ה-9 מיליארד ולא נוגעים בנישה הזאת. אנחנו יכולים להגדיל את המענקים שמקבלים ותיקי מלחמת העולם השנייה – ומחר אנחנו נציין אתם את יום הניצחון על גרמניה הנאצית פה בכנסת. אנחנו יכולנו להגדיל את הסיוע לחיילים הבודדים, שמגיעים לישראל ללא משפחה – וקיימתי לא מעט דיונים בנושא הזה – שמתקשים, שכשהם יוצאים הביתה אין להם לאן לחזור ואין להם מה לאכול, והם באמת נמצאים במצוקה. היינו יכולים לעשות סדר בתקציבים של ערים קולטות עלייה, גם כן נושא שאיכשהו כולם מדלגים עליו. יש לנו ערים שבאמת קולטות עלייה. לדוגמה, עוד פעם אנחנו מדברים על העיר נתניה, שקולטת לאחרונה הרבה הרבה עולים והיא פשוט לא מופיעה ברשימה הזאת, ועוד פעם – הכול מבעיות תקציביות. אנחנו יכולנו להביא לאכיפה של ממש בכל מה שקשור לעבירות ובעיות של נגע הסמים, אלימות, השמנה בקרב בני-נוער. אני תמיד אמרתי, היום אנחנו באים ומוציאים מיליארדים של שקלים: "עיר ללא אלימות", הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול, בעיות השמנה וסוכרת, ותמיד כשאני בא לבקש 5 מיליון, 10 מיליון שקלים לתוכנית רצינית, ארוכת טווח, בשביל למנוע ולחסוך את המיליארדים שאנחנו משקיעים היום, אומרים: אין כסף. אנחנו תמיד אוהבים לכבות שרפות, אבל מצאו כסף, מצאו עכשיו 9 מיליארד שקלים לדברים שהם לא מהותיים. יש דברים הרבה יותר מהותיים. התעסקתי בקבורה אזרחית. הצלחנו להקים בית-עלמין – שוב אנחנו חוזרים לנתניה, אבל יש עוד הרבה מקומות שאין בהם בתי-עלמין לקבורה אזרחית. וכשהגעתי, שוב: אין כסף. ואנחנו עוד פעם מדברים על מיליונים בודדים. אנחנו יכולנו לעזור עוד לקשישים. יש תוכנית למיגור העוני; דיברנו הרבה, והייתה ועדה מאוד גדולה, ואנחנו יודעים על איזה סכומים מדובר, ובאמת שר האוצר ושר הרווחה לשעבר השקיעו ועשו – – – <היו"ר נחמן שי:> תודה. תתכונן לסיום. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> אני מסיים. <היו"ר נחמן שי:> תודה. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> הם באמת עשו והשקיעו את מרב זמנם בזה, והיום, ב-9 מיליארד שקלים אנחנו יכולנו למגר את כל העוני בישראל, אבל אנחנו שוב לא עושים את זה. אנחנו שוב נכנעים לסקטורים ואנחנו שוב מצביעים על חוקים שאני חושב שכלל אזרחי מדינת ישראל מתנגדים להם. תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת יואל רזבוזוב. אחריו – חברת הכנסת יעל גרמן, ולאחריה – חבר הכנסת שי פירון. בבקשה, שמונה דקות. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, סגן מזכירת הכנסת שנמצא אתנו תמיד, אדוני שר הביטחון וחברי הבודדים חברי הכנסת, החוק שמחר עומדים חברי הכנסת להצביע עבורו הוא למעשה חוק מבזה. הוא מבזה בראש ובראשונה את חברי הכנסת ואת בית-המחוקקים, הוא מבזה את ראש הממשלה, הוא מבזה את החוק עצמו, מפני שאנחנו באים לבטל ולשנות חוק-יסוד באמצעות הוראת שעה, ועל-ידי כך אנחנו למעשה יוצרים איזשהו תקדים, שבעיני הוא תקדים מאוד מאוד מסוכן: שניתן בהינף יד ותוך 48 שעות לשנות חוקי-יסוד – חוקי-יסוד שצריכים באמת להיות בסיס לחוקה, בסיס למה שאנחנו מאמינים בו; חוקי-יסוד שאסור לשנות אותם, אלא אם כן באמת יש איזושהי סיבה מאוד מאוד דרסטית ואלא אם כן מעבירים את השינוי בצורה נאותה בוועדת החוקה, חוק ומשפט. אבל בראש ובראשונה ומעל הכול, העברת החוק הזה מחר, חוק שלמעשה מבטל חוק-יסוד מלפני שנה, זו הבעת זלזול בציבור. בראש ובראשונה בציבור. הציבור, שעדיין מאמין בנו ועדיין מסתכל עלינו; הציבור – שכאשר חוקקנו לפני שנה את החוק, באנו ואמרנו שאין טעם ואסור לתת אתנן פוליטי על חשבון כספי הציבור, שאין שום צורך ביותר מ-18 שרים בממשלה; באנו והוכחנו והראינו איך מדינות נאורות כמו הולנד, בלגיה, נורבגיה, אוסטרליה, ניו-זילנד, גרמניה ועוד, יש בהן לא יותר מאשר 13 עד 18 שרים; באנו והראינו עד כמה – זה לא רק כמה עולה השר והלשכה שלו – אלא כמה הוצאות נלוות של מאות מיליונים יש ליד כל לשכה של שר; באנו והראינו עד כמה כשמצמצמים את מספר השרים ואת מספר המשרדים, אז למעשה מגבירים את המשילות ומגבירים את היציבות ומגבירים את היעילות ומגבירים את הרגולציה – דברים ברוח זו אמר אחד הבכירים במשרד האוצר ממש לפני מספר ימים, ודברים ברוח זו אמרו גם במרכז להעצמת האזרח. באנו וחוקקנו, וכולם אמרו: הנה, יש כנסת, יש ממשלה שאכפת לה מהתושבים, שאכפת לה מכספי ציבור, שבאה ועושה משהו למען הציבור, שלא באה ומפזרת את הכספים ללא צורך. והיום, מחר, אחרי שנה וחודשיים, אנחנו נהיה כאן בכנסת עדים לביזיון הגדול, לביזיון למעשה של התושבים ושל האזרחים, לצפצוף הגדול על מה שחשוב להם, על מה שאכפת להם ועל הערכים. באים ואומרים לנו, כן, אבל צריך היה, כדי ליצור ממשלה צריך היה ליצור עוד משרות. למה? מדוע? מדוע ראש הממשלה לא יכול היה לבוא לחבריו בקואליציה ולומר: אני לא יכול לתת לכם יותר משום שיש חוק-יסוד. הרי למעשה ראש הממשלה יכול היה להישען על חוק-היסוד; לבוא ולומר, חוק-יסוד הוא דבר מקודש, הוא דבר שצריך לשמור, אני לא יכול לתת לכם. אז היה בדיוק הפוך – לא היה אפשר לסחוט אותו. אבל ראש הממשלה באמת לא מעריך ולא מחשיב חוקי-יסוד. הוא, כדי לשרוד, מוכן באמת לתת אתנן פוליטי על חשבון כספי הציבור. הוא, כדי לשמור על שרידותו הפוליטית, הוא מוכן לבוא ולדרוש מחברי הכנסת, שרק לפני שנה הצביעו בעד החוק, לדרוש מהם: מחר תצביעו נגדו. לא אכפת לו שאותם חברי כנסת שהצביעו לפני שנה והרימו כאן את היד בעד החוק והאמינו שזה חוק חשוב, יצביעו מחר נגדו. לא אכפת לו איך זה ייראה בעיני הציבור. לכן אני חוזרת ואומרת: החוק הזה, שמחר חברי הכנסת יצביעו עבורו, לדאבוני הרב, הוא חוק שמבזה אותנו כחברי הכנסת, את הכנסת כבית-המחוקקים, את הממשלה, ובעיקר הוא מבזה את הציבור. צריך היה להילחם ולעמוד מול הדרישות הבלתי-הגיוניות של חברי הקואליציה. צריך היה לבוא ולומר: עד כאן. צריך היה לבוא ולומר: חוק-יסוד הוא דבר מקודש ולא ניתן לשנות אותו בתוך 48 שעות, וצריך לשם כך ממשלה ולא ממשלת מעבר, צריך לשם כך ועדה, ועדת חוקה, חוק ומשפט ולא ועדה מסדרת. אבל אנחנו היינו עדים ב-48 השעות האחרונות לזילות של כל הערכים שבשמם אני מדברת היום. אנחנו היינו עדים לתהליך מהיר. אנחנו היינו עדים לדרך-לא-דרך של יושב-ראש הוועדה המסדרת, חבר הכנסת אלקין, שנהג בגסות ודורסנות. אספר רק דוגמה אחת. דיברתי על כך אתמול, על כל ההתנהלות, אבל אתמול בשעה 02:30 – אנחנו ציפינו לקבל חוות דעת של מקצוענים; יום קודם ישב היועץ המשפטי של הכנסת ואמר שמן הראוי שכאשר דנים בחוק-היסוד, כאשר דנים בשינוי, מן הראוי שיבואו מומחים ויעידו בפני הוועדה. ציפינו שיבואו אכן מומחים. הגיעו נציגים של עמותה אחת, התנועה למשילות ודמוקרטיה. לא ייפלא בעיניכם הדבר אם אומר לכם שהעמותה הזו, כמובן, תומכת מאוד בשינוי החוק. היא גם תומכת, דרך אגב, בצמצום הסמכויות של בית-המשפט העליון. היא גם מתנגדת לכך שחברי כנסת יגישו בג"צים ועוד ועוד. היא זו שהייתה. שאלנו את היושב-ראש: מדוע רק היא הגיעה? אמרו לנו: הזמנו את כולם, והם לא יכלו להגיע. אז אני טרחתי היום להתקשר לשניים שפנו אליהם. פנו אליהם ב-15:00, ולפחות מאחד, מרכז להעצמת האזרח – אני אזכר בשם המלא – באו ואמרו: אנחנו מאוד מעוניינים לבוא ולהעיד ולספר ולומר את דעתנו, תאמרו לנו מתי תדונו. אז התקשרו אליהם ואמרו להם ב-24:00 שמייד ידונו בזה. זאת אומרת, ב-24:00 הודיעו להם שהדיון יתקיים מייד. אז איך באמת אפשר לצפות שמישהו יגיע לדיון שמתקיים ב-24:00 – ובסופו של דבר הוא התקיים בשעה 02:30. ברור שזה לא היה רציני. זה היה זלזול נוסף בכל התהליך המביש הזה. אז אני עומדת כאן בכאב לב, באמת בצער, ומדברת אליך, אדוני היושב-ראש – – <היו"ר נחמן שי:> אני מאוד נהנה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – וגם אליך, אדוני השר, אם ניתן לחשוב עוד פעם ולהימנע מהביזיון שמחר הבית הזה יעמוד מולו, כי חוק-יסוד בכלל, ובפרט חוק שבא לצמצם את מספר חברי הממשלה, לחסוך בעלויות ולתת כבוד לציבור, הוא חוק שלא ניתן לשנות אותו בהינף יד משנה לשנה. אם אנחנו נעשה את זה היום, מחר יעשו את זה לכם בכל חוק. ואז, אנה אנו באים? אם אנחנו, חברי הכנסת, מזלזלים בחוקים שאנחנו מחוקקים, איך אנחנו יכולים לצפות מהתושבים, מהציבור, שישמרו על החוק? תודה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחברת הכנסת יעל גרמן. אחרון הדוברים, חבר הכנסת הרב שי פירון, בבקשה. לרשותך יעמדו, כמו לקודמיך, שמונה דקות בדיוק. בבקשה. <שי פירון (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מבקש באמת, לקראת סיום היום הארוך הזה – – – <היו"ר נחמן שי:> לקראת נעילה. <שי פירון (יש עתיד):> כן, ממש. גם ביום כיפור אני חזן בנעילה, אז זה מסתדר מצוין. אני רוצה לומר כך: בימים האחרונים – אדוני שר הביטחון, אני מנצל את העובדה שאתה כאן, ואני לא רוצה לדבר אל האין-סוף ברוך הוא, אלא באמת לפנות אליך ולנצל את העובדה שמעבר לוויכוחים הפוליטיים ומעבר למציאות המאוד-מאוד מורכבת ומסובכת שנוצרה כאן בכנסת ישראל, אנחנו ידידים שנים רבות, ויכולים לדבר על ערכים ועל שאלות עומק באופן אחר. אני רוצה לנצל את העובדה שאנחנו פה לבד – מצלמים קצת, אבל זה לא רלוונטי לדיון – ולספר לך על חוויה גדולה שאני חוויתי בשבוע האחרון. ביקרתי, כמו רבים מהחברה הישראלית, בבית משפחת אסרף. חיילי אגוז גילו מאפיינים בלתי נתפסים כמעט של גבורה ושל תמיכה. זה קצת מתכתב – אולי סוג של תשובה מכיוון אחר לדברים שנאמרו כאן קודם על-ידי חברת הכנסת תמר זנדברג, דברים שקשה לי לשמוע ואינני מוכן לקבל בשום צורה שהיא, אבל לא זה הנושא. ואנחנו יושבים עכשיו ושומעים על חיילי יחידת אגוז שנוסעים לנפאל והולכים לחלץ את החבר שלהם וסוחבים אותו ומביאים אותו. הגעתי למשפחת אסרף – אני לא מכיר אותם – בשל העובדה שאחד מהחיילים שנהרגו ב"צוק איתן", יובל דגן, הוא חייל שנוצר קשר אישי מאוד עמוק עם משפחתו. ביום שישי האחרון היה משחק כדורגל לזכרו, והגעתי למשחק, ושם סיפרו לי על החבר'ה. וראיתי את החבר'ה מיחידת אגוז, ממש כמו אגוז – קשה מבחוץ, רך מבפנים; איזה לב, איזו נשמה, איזו גדלות נפש; חיילים שעברו קודם כול מסלול מפרך, שמי כמוך יודע אותו. אני זוכר עוד את השנים שהייתי מדריך בתנועת "אל עמי", והגעתי ליחידות שפיקדת עליהן כדי להעביר סדנאות ושיחות לחיילים על רוח לחימה ועל משמעות הקרב. באמת, חבר'ה יוצאי דופן. והחיילים האלה, שם, מדברים אתי על סוגיית השוויון בנטל. החיילים האלה, שהם בני 22 ו-23, וחוו חברים שנהרגו וחוו שכול. ובאיזשהו מקום הם גם מתבוננים עליך, אדוני שר הביטחון. הם יודעים שאתה לוחם עטור תהילה, הם יודעים שהיית מפקד גדול בצה"ל, הם יודעים שהיית רמטכ"ל, והם שואלים אותך האם תרים את היד כדי לפגוע במשהו שמצמצם, ולו במעט, עוול נוראי. "לא תעמד על דם רעך", כתבו במקורותינו. אין להפלות בין דם לדם, בין דין לדין, אמרו חכמים אחרים. אני לא חשוד כמישהו שמתנגד לשירות בצה"ל ולימוד תורה. השילוב החשוב הזה, בעיני – אני ניגשתי אליך לספר לך, לא אומר את כל הפרטים, אבל יש לי בן שלמד שלוש שנים בישיבה גבוהה והשקיע את כל-כולו בתורה, ובזמן האחרון הוא סיים קורס קצינים. נסכם בינינו – לא קל. זאת יהדות. זה לא עניין פוליטי, אדוני שר הביטחון; זאת דמותה הציונית, היהודית, הערכית והמוסרית של מדינת ישראל. וכשאנחנו מדברים על סנקציה פלילית – ושמעתי אותך מדבר כמה וכמה פעמים, והוויכוח הוא באמת לא פוליטי, הוא אידיאולוגי עמוק, ואתה אומר: לא כך עושים את זה, עושים את זה בשלבים – אני כן בעד הסנקציה הפלילית, לא נגדה. אני רוצה שנבהיר לחברה הישראלית, שבטח צופה בנו עכשיו בהמוניה, שלא מדובר כאן בסנקציה פלילית ייחודית לציבור החרדי; מדובר באותה סנקציה שמופנית כלפי הבן שלי והבן שלך אם הוא לא התייצב כפי שפקד אותו הפוקד. <יעל גרמן (יש עתיד):> מה עם החוק הקיים? <שי פירון (יש עתיד):> אותו דבר בדיוק. לא יותר ולא פחות. והיא לא באה לבטל, דרך אגב, את הערך והחשיבות שבלימוד תורה. אתה יכול גם להעיד בי שכשר חינוך נפגשנו כמה פעמים כדי להרחיב את היכולת של חיילים ללכת למכינה קדם-צבאית, כדי להגדיל את מספר החיילים שהולכים לש"ש, כדי להגדיל את מסגרת שנת השירות, מתוך הבנה. אנחנו נגד שילוב של תורה ועבודה – של לימוד תורה והליכה לצבא? אני עומד פה היום לא כנציג של מפלגת יש עתיד, ואני עומד פה היום לא כנציג של אופוזיציה ולא כחבר הכנסת. אני עומד פה היום כאבא וכרב במדינת ישראל שמרגיש שביטול הסעיף הזה הוא חילול השם, לא פחות; שמרגיש שהאפליה הזאת בין דם לדם היא מעשה לא ציוני, לא יהודי, לא מוסרי. ועכשיו יקומו חברי ויצעקו עוד פעם: שנאת חרדים, וימשיכו לעורר וללבות את אש השנאה, ואני אצטרך לשכנע אותם שאין לי אחות, כי יש לי אחות, ואני אצטרך לשכנע ולומר שאין פה שנאה, אלא יש כאן אהבה גדולה ויש פה ויכוח לשם שמים ויש פה מחלוקת עמוקה, ולימוד התורה חשוב בעיני. ומי שיבוא ויטען שמה שמניע אותנו זה שנאת חרדים, זה בגלל שהוא רוצה להתחמק מהדיון העקרוני. במקורותינו היהודיים כתוב בארמית "ניתי ספר ונחזי". בואו נפתח את הספר ונראה מה כתוב. תראו לי איפה כתוב, איפה כתוב שצריך לתת פטור המוני וגורף לאנשים רבים כל כך משותפות אמיתית בגורל, בגורל שנכפה עליהם. כולנו רוצים שלום. כולנו רוצים שלום. לכן, אדוני שר הביטחון, ידידי, עזוב פוליטיקה. אתה איש רציני ונערץ וחשוב ובעל זכויות רבות. אל תצביע נגד החיילים שאתה מפקד שלהם. אל תצביע נגד האימהות שנותנות בך את אמונן. אם אתה תצביע לשינוי הסעיף, יהיה קשה להסתכל בעיניים של האימא שיודעת שבעוד חודש או חצי שנה או שנתיים או שלוש שנים בנה יצטרך להיות בחזית. אתה לב-לבו של הצבא הישראלי, ואתה צריך להיות היום הנציג של החיילים וההורים בישראל. תודה רבה. <היו"ר נחמן שי:> תודה רבה לחבר הכנסת שי פירון. אנחנו סיימנו את רשימת הדוברים להיום, חברי הכנסת. אנו מפסיקים עכשיו – מפסיקים, אני מדגיש – – <שי פירון (יש עתיד):> לא, בבקשה לא. <היו"ר נחמן שי:> – – את הישיבה. היא תתחדש מחר, יום רביעי, כ"ד באייר התשע"ה, 13 במאי 2015, בשעה 09:00. לילה טוב לכולכם ותודה רבה על שליוויתם אותנו בשעות האלה. לילה טוב מירושלים. <(הישיבה נפסקה בשעה 23:37 ונתחדשה בשעה 09:00.)> <היו"ר יצחק וקנין:> בוקר טוב. אני מחדש את הישיבה. חוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20), קריאה שנייה ושלישית. ראשון הדוברים – חבר הכנסת אוסאמה סעדי, ואחריו – חברת הכנסת קארין אלהרר. לכל חבר כנסת יש שמונה דקות. אם ככה, שמונה דקות לרשותך, חבר הכנסת אוסאמה סעדי. בוקר טוב. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר, (אומר בערבית: בוקר טוב, עמיתי באסל גטאס וסגן מזכיר הכנסת), אנחנו מתעסקים, עסקינן פה בהצעת חוק לקריאה שנייה ושלישית, הצעת חוק-יסוד: הממשלה. אנחנו מדברים על חוק-יסוד ולא על חוק רגיל, ואנחנו היינו בוועדה המיוחדת שלשום, נשארנו עד שעה 06:00, לפנות בוקר. ועסקנו בחוק הזה גם בוועדה המסדרת וגם בוועדה המיוחדת. אנחנו, חברי האופוזיציה, אמרנו וחזרנו ואמרנו שאנחנו מתנגדים להצעת החוק הזאת, ועמדנו, אדוני היושב-ראש, על כך שנקיים דיון רציני, מעמיק, בהצעת חוק-יסוד, ולא לעשות את זה בחופזה, בפזיזות, כפי שמבקשת הממשלה. ביקשנו להזמין מומחים, להזמין אנשי אקדמיה, להזמין אנשי משפט, שיבואו ויחוו את דעתם על הצעת החוק הממשלתית. אני רוצה לציין ולהזכיר לכם, אדוני היושב-ראש וכבוד השר שטייניץ, שחוק-היסוד, התיקון עבר בכנסת הקודמת, במרס 2014. הקריאה הראשונה, כבוד היושב-ראש, הייתה ב-8 במאי 2013, והקריאה השנייה והשלישית ואישור החוק היו במרס 2014. לקח לה, לכנסת התשע-עשרה, בערך שנה שלמה לדון, לשמוע מומחים, אנשי אקדמיה, פרופסורים למשפטים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, פרופסור דיסקין, המרכז להעצמת האזרח – – – <היו"ר יצחק וקנין:> כן, אדוני הדובר, אתה צודק כשאתה אומר שלקח שנה, אבל הצעת החוק – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> זה היה ביחד. <היו"ר יצחק וקנין:> – – הייתה הצעת חוק מאוד מקיפה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> נכון. זה היה ביחד, אדוני היושב-ראש – – <היו"ר יצחק וקנין:> היא נגעה בעוד הרבה נושאים אחרים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – עם חוק הגיור, עם השוויון בנטל – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא, זה לא היה עם חוק הגיור. <היו"ר יצחק וקנין:> לא, לא. לא חוק הגיור. זה היה העניין הזה של אחוז החסימה, כל נושא עבודת הכנסת – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> נכון. <היו"ר יצחק וקנין:> – – אי-אמון בממשלה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> נכון. והיו, אדוני היושב-ראש, 25 ישיבות של ועדת החוקה, חוק ומשפט, ואי-אפשר, אדוני, לרדת – מ-25 ישיבות, משנה שלמה, לעשות את זה בפחות מ-48 שעות. ואיך לעשות את זה, אדוני היושב-ראש? לא בהוראת חוק קבועה, לא על-ידי תיקון החוק בדרך הרגילה, אלא רוצים לעשות את זה בהוראת שעה. אני שמעתי אתמול את יושב-ראש הוועדה המיוחדת חברי זאב אלקין מדבר על כך שהיו דיונים מעמיקים ושהוזמנו מומחים. אדוני היושב-ראש, כשמזמינים מומחים, אנשי אקדמיה, פרופסורים, אנשים מהשורה – ולא אנחנו, חברי הכנסת, שזו העבודה שלנו וחייבים להיות בכל שעה, ואנחנו היינו עד שעות הבוקר המוקדמות – כשמזמינים אנשי אקדמיה בשעה 02:00, 03:00, לפנות בוקר, לבוא לישיבה מיוחדת ולהשמיע את דבריהם ואת השגותיהם והערותיהם על הצעת החוק הזאת, זה פארסה, אדוני. אי-אפשר להזמין אנשים מהשורה לבוא לדיוני ועדה מיוחדת בשעה 02:00. אני מפנה את חברי חברי הכנסת ואת אדוני היושב-ראש לחוות דעתה של היועצת המשפטית של הוועדה, עו"ד סיגל קוגוט, שכתבה במפורש שחוק-יסוד והוראת שעה אינם דרים היטב בכפיפה אחת. למעשה, הם תרתי דסתרי – אי-אפשר להם לדור בכפיפה אחת. היא כתבה במפורש: "לא ראינו – – – מה ייחוד יש בכנסת העשרים ובממשלה העתידה להיכון לעומת העתיד לבוא. אין היום בכנסת ריבוי סיעות מיוחד, וסביר שבעיית היציבות תעלה גם בעתיד. בנוסף, ייתכן שבכנסת הבאה לא יהיו פחות סיעות. האם ההסדר אז יהיה מוצלח יותר?" ולסיכום היא כותבת ומצטטת מבג"ץ – חבר הכנסת ליברמן, זה הבג"ץ שלך: בג"ץ 5163/99, אביגדור ליברמן נגד אהוד ברק, אז, כשתיקנו את החוק גם בזמנו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק – ומצטטת ממה שקבע בג"ץ: "אין זה רצוי שחוקי-יסוד – המהווים פרקים של חוקת המדינה – יתקבלו או יתוקנו לצורך סיפוק צורכי שעה קואליציוניים". ולכן אנחנו חושבים שמדובר בטעות משפטית קשה מאוד, שאין לה כל בסיס חוקי, ואנחנו חושבים שזה לא יעמוד במבחן בג"ץ. ולכן אנחנו אומרים: מה נפקא מינה? מה הדחיפות של לעשות את כל ההליך הזה בחיפזון, בפזיזות, בפחות מ-48 שעות, כאשר – אדוני היושב-ראש, אתה בוודאי חלק מהקואליציה העתידית, ואני מפנה אותך ואת חברי חברי הכנסת להסכם עם תנועת ש"ס ועם הבית היהודי. הסעיף הוא דומה, אדוני, ויש שם התייחסות לתיקון המבוקש על-ידי הממשלה: לתקן את חוק-יסוד: הממשלה ולבטל את הגבלת מספר השרים ולהחזיר את המוסד הבזבזני, חסר התועלת, של שר ללא תיק. כתוב: "בעת כינון הממשלה יביא ראש הממשלה לפני הכנסת את הרכב ממשלתו. עד לקבלת תיקוני החקיקה האמורים בסעיף 11 להסכם זה" – גם עם הבית היהודי, גם עם ש"ס, גם עם יהדות התורה וכולנו – "כל סגני השרי ימונו לאחר תיקוני החוק, למעט סגן שר הבריאות", שלמעשה אין מעליו שר. בנוסף, "עד לקבלת תיקוני החקיקה האמורים – – – יהיו בממשלה שני שרים מטעם הבית היהודי" ו"לסיעת הליכוד יהיו עשרה שרים". כך שברור שלפי ההסכמים הקואליציוניים, ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו התחייב, והודיע לכבוד נשיא המדינה – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – וגם ליושב-ראש הכנסת שלמעשה עלה בידו להרכיב את ממשלתו. ברור מההסכמים שהוא היה יכול להציג את ממשלתו במגבלה הקיימת לפי חוק-היסוד – 19 שרים. גם לפי חלוקה בין סיעות הקואליציה המיועדות אפשר להציג את הממשלה במגבלה של 19 שרים: 11 לליכוד ושמונה לשותפות הקואליציוניות. היום קראנו שכבוד נשיא המדינה מתנגד לתיקון הזה, והוא אומר שזה פוגע באמון הציבור. אנחנו קראנו לזה – ואני חוזר וקורא היום במליאה: מדובר בהצעת חוק לסידור ג'ובים לחברי הליכוד. זה ותו לא. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. תעלה חברת הכנסת קארין אלהרר, ולאחריה – חברת הכנסת מיכל בירן. שמונה דקות לרשותך. <קארין אלהרר (יש עתיד):> תודה, אדוני היושב-ראש, בוקר טוב. <היו"ר יצחק וקנין:> בוקר. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני השר שטייניץ, בוקר טוב, שלום. תראו, המליאה הבוקר, לדעתי, אולי משקפת קצת את התחושה של הציבור, של איך כנסת ישראל נראית: היא נראית קטנה וקצת אמון חסר בה. ואתם יודעים מה, אני רואה את מה שקורה ביומיים האחרונים, ואין לנו מה להלין אלא עלינו, הכנסת, על זה שאנחנו לא מעוררים שום טיפה של אמון בנו. למה? כי אנחנו נמצאים בתקופת מעבר. יש ממשלת מעבר בישראל, והממשלה הזאת, בעצם עדיין אין לה את אמון הציבור. זו ממשלת שרידים מהממשלה הקודמת. בממשלה הזאת בנימין נתניהו, ראש הממשלה, הוא גם שר הרווחה, הוא גם שר הבריאות, הוא גם שר האוצר, הוא גם שר המדע. מעניין עוד כמה תיקים הוא צריך לעצמו כדי לשלוט במדינה. אה, הוא גם שר התקשורת, למקרה שהתקשורת תעז להרים את ראשה. הדיונים שהיו בוועדה המסדרת ובוועדה המיוחדת שהוקמה הם דיונים שגם הם לא נותנים שום טיפה של כבוד לכנסת. היו דיונים של סתימת פיות, חברי כנסת שנזרקו אחר כבוד מהדיונים רק כי הם הביעו את דעתם. וזה משהו שהוא מאוד מעניין, כי אני סברתי – ייתכן שבטעות – שחברי כנסת נשלחו לכאן מטעם הציבור בדיוק כדי לומר את הדברים; אז זה משהו שהוא באמת מעניין. אז גם ממשלת מעבר אמרנו, גם תיקון לחוק-יסוד, ואמרתי את זה כבר בהזדמנויות קודמות, אבל מכיוון שזה מותיר בי תחושה כל כך קשה, אני אגיד זאת שוב. בבית-הספר למשפטים לימדו אותנו: חוק-יסוד זה הכי קדוש בספר החוקים. אז מילא לשנות אותו, בסדר, אבל בואו נשנה אותו כשיש ממשלה, בואו נשנה אותו לא כהוראת שעה. מעניין אותי למה זה באמת הוראת שעה. אם כבר אתם כל כך לא מרוצים מהעניין, אז למה בהוראת שעה? למה לא לתמיד? מה הבעיה? השר שטייניץ, אני קראתי את הדברים המאלפים שאמרת כשאהוד ברק רצה לתקן את החוק בשעתו, ואני תמהה. אתה נתפס בעיני כאדם מאוד רציני, עם דעות מאוד מוצקות; אני ממש תמהה על כך שדעותיך השתנו מן הקצה אל הקצה. אם אנחנו מבינים נכון, אתה הולך להצביע בעד התיקון, בעוד שבפעם הקודמת נאמת נאום באמת מאלף על כך שאין לו שום מקום ושום צורך. לא יודעת, יכול להיות שמה שרואים מפה לא רואים משם, אבל בואו נראה איך תהיה ההצבעה. תראו, בעינַי הממשלה המתגבשת הזאת באמת הולכת להיות ממשלה מאוד מאוד רעה. ואיך אני מסיקה את זה? לא כי אני נביאה ורואה את הבאות, פשוט כי ישבתי לקרוא את ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו. ההסכמים הקואליציוניים קודם כול מראים בצורה באמת יוצאת דופן שראש הממשלה הפך להיות אדם סחיט, שייתן כל מה שיבקשו העיקר להתבצר בכיסאו, כיסא ראש הממשלה. ראינו שנתן מיליונים של שקלים לחברי כנסת, שיהיה להם בכיס למקרה שהם צריכים הצעות חוק מסוימות. ראינו שהוא הסכים לוותר על משהו שהוא בעיני מעבר לעניין שהוא חוקי, הוא גם מוסרי: הנגשה של מקומות ציבוריים, של בתי-ספר. נשמע לי מאוד מאוד תמוה על זה לוותר. <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל התקציב נשאר. <קארין אלהרר (יש עתיד):> ברור, חבר הכנסת מיקי לוי, תקציב זה תקציב, השאלה מה עושים אתו. אבל לא, אנשים עם מוגבלויות הם תמיד בתחתית הסולם, חבר הכנסת לוי, למרות שכשאנחנו היינו – ניסינו לשנות את זה, אבל אתה יודע, הם מנצלים את ההזדמנות שאין אנשים מוסריים בממשלה והם משנים את הדברים. ראיתי עוד דבר מעניין, הנושא של שירות לאומי. נעשה איזה תחקיר מאוד משמעותי במשרד האוצר שהראה שהשירות הלאומי הרגיל, נקרא לו, הוא שירות לאומי מאוד בזבזני. שוכרים דירות במרכז תל-אביב, איפה שהנדל"ן הכי יקר, לבנות שירות לאומי. כי באמת חסרים מקומות במדינת ישראל, בצפון ובדרום, כדי לעשות שירות לאומי משמעותי. יותר טוב לעשות את זה במרכז תל-אביב. האמת, מקום בילוי לא רע בכלל. זה כסף שיכול היה ללכת לתקנים של שירות לאומי לאנשים עם מוגבלויות, שהם באמת זקוקים לדבר הזה כדי להתחיל את הקריירה התעסוקתית שלהם. אבל כנראה זה פחות חשוב. אני באמת לא מצליחה להבין. הרי אנשים עם מוגבלויות הם בכל המגזרים, הם אצל האשכנזים ואצל הספרדים, הימנים והשמאלנים, הם בכל המפלגות. אז אני לא מצליחה להבין איך אנשי הבית היהודי, שחתמו על אותו סעיף בהסכם הקואליציוני, יכלו להישיר מבט לבוחרים שלהם ולהגיד להם: באמת באמת דאגנו לכם. זה משהו שבאמת אני אשמח לראות את התשובה שלהם עליו. אני אגיד עוד דבר אחרון בדקה שנותרה לי, ושוב אני באמת לא מצליחה להבין – וניסיתי ככל יכולתי לקבל תשובות, גם מהיועץ המשפטי של הכנסת וגם מהיועצת המשפטית של הוועדה – מה כל כך חריג? בסדר, רוצים לשנות, רוצים בממשלת מעבר, הכול בסדר, אבל איפה החריגוּת? וגם עולה השאלה, למה זה לא היה חריג כשרצינו, נגיד, לקיים דיון דחוף במסקנות דוח מבקר המדינה על משרד הבריאות? או, נגיד, העובדה שמשרד החינוך קיצר חופשים של ההורים והאריך את החופשים של הילדים, למה על זה אי-אפשר היה לקיים דיון? או לחלופין, למה אי-אפשר היה להקים ועדה מיוחדת שתעביר את תקנות הביטוח הלאומי באופן שאנשים עם מוגבלויות לא יצטרכו לשלם את התוספת לעובד הסיעודי מכיסם? מה, זה לא חשוב? ואז הגעתי למסקנה הבאה. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסכם. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אני אסכם. בניגוד לתפיסה שלי הכנראה-תמימה משהו, שאנחנו נבחרי ציבור ובאנו לכאן כדי לשנות לטובת הציבור, לטובה, אז אנשים חושבים שהם באו לכאן כדי שיהיה להם תואר, שיהיה להם נהג, שיהיו להם יועצים, שיהיו להם כל מיני דברים נוחים ומעניינים, ולכן כל כך דחוף ובהול והיסטרי להעביר את התיקון הזה בעת הזו, כשאין שום אמון לא בממשלה – ובעצם אני אפילו לא בטוחה שיש ממשלה, נראה את זה רק כשהיא תושבע, וזה מצער. ואני מקווה שהציבור רואה את זה כמו שאנחנו רואים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר. תעלה חברת הכנסת מיכל בירן, ולאחריה – חבר הכנסת אביגדור ליברמן. שמונה דקות לרשותך. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בוקר טוב. ביומיים האחרונים כולנו שותפים להליך שהוא לא רק מייגע ומתיש אלא גם ובעיקר קצת מביך. ביומיים האחרונים קשה להגיד שאתה חבר כנסת בישראל. יצא לי לחזור מאירוע של ציון 50 שנה ליחסים הדיפלומטיים בין גרמניה לישראל, ובטיסה דיברתי קצת עם חברי שישבו במושבים לידי על הפוליטיקה הישראלית והמצב, ומישהו הסתובב מקדימה ואמר שאולי נפסיק כבר לדבר על זה, ממילא יושבים פה 120 חארות – בזה התואר. כמובן, אמרתי לאותו אדון שאפשר גם היה לבקש בנימוס, אבל התחושה הזאת – והדברים שלו היו כמובן מאוד לא במקומם – אבל התחושה הזאת של הציבור, המיאוס ממה שקורה בכנסת ישראל, יש לה איזשהו גרעין ובסיס של אמת. ביומיים האחרונים אנחנו פשוט עוסקים בפרוצדורות ולא במהות; במאבקים פרלמנטריים שאין תוכן אמיתי בליבתם. ולהיות כנה, השינוי של מספר השרים, כזה או אחר, כשהסיבות היחידות הן אינטרסים פוליטיים צרים – הכול כבר נאמר, אמרו חברי האחרים באופוזיציה. הכול כבר נאמר. לכן, בהתאם לחוסר היכולת של ראש הממשלה לשלוט בגנון במפלגה שלו, אגב סרטוני ה"ביביסיטר" מהבחירות, החלטתי לעשות אדפטציה לסיפור הילדים של יונתן גפן "האיש הירוק". אם במקרה אני פוגשת מישהו שלא מבין אותי או שחושב שאני בתור ח"כית מבזבזת את זמני לריק, אם במקרה אני פוגשת מישהו כזה, אני תכף מספרת לו על "השר בלי תיק". היה פעם, בעיר בלי רחובות, גר לו שר אחד, שר בלי תיק. השר בלי תיק גר בבית בלי אף רהיט, עם דלת בלי ידית וחלונות ללא זגוגית. יום אחד קם השר בלי תיק בבוקר בלי זריחה, נעל נעליים בלי סוליות, לבש חולצה בלי שרוולים ומכנסיים הפוכים. על ראשו חבש לו כובע בלי שוליים ויצא החוצה, למדינה בלי בעיות. השר בלי תיק נכנס לאוטו בלי הגלגלים שלו ונסע בכביש הלא-סלול, במהירות, באטיות, ברעש ובשתיקה. מצד אחד של הכביש ראה השר ים בלי מים, ומהצד השני – המון פרחים חסרי ריח מתחת לשמים. זה היה יום יפה, והשר בלי תיק שמח ממשכורתו המיותרת ומיום עבודתו העקר. הוא שר שירים בלי מנגינה ועישן סיגריה בלי עשן בלי לחשוב על המחר. ואז ראה השר בלי תיק, שממש סביבו ברחוב, ממהרים אנשים לעבודה, מתרוצצים, עובדים קשה, עניים לרוב. השר בלי תיק לא הבין איך ומדוע, הרי בעולמו שלו הכול טוב. עצר השר את מכוניתו בפינת הרחוב ושאל איזה מפגין: הי, אזרח, מה אתה עושה פה? אני? אמר האיש, אני מסיפור אחר. והסיפור האחר הזה, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, הוא הסיפור של מדינת ישראל, של האנשים האמיתיים ברחוב, של החיים עצמם – חיים שבמדינת ישראל בשנת 2015 הם חיים קשים. אנחנו חברה מקוטבת, עם פערים חברתיים וכלכליים, עם גזענות, עם שנאה ושסעים בין ערבים ליהודים, בין חילונים לדתיים. אנחנו חברה שמנצלת את העובדים שלה בהעסקה קבלנית שהולכת ומתרחבת. זה התחיל במנקות ובמאבטחים והולך ומתרחב לעובדים סוציאליים ולמורים, ואפילו על רופאים כבר שמעתי. ויש סכנה אמיתית שלתושבי דימונה וערד כבר מחר לא יהיה מקום עבודה. לכן, אדוני ראש הממשלה – ופה אני אגיד משהו שהוא לא פופולרי: אני לא חושבת שזה כל כך נורא שיהיו עוד שרים בממשלה הזאת. השאלה היא מה הם עושים. אתה מרגיש צורך להוסיף עוד שרים? אנא התכבד ושים אותם במשרדים חברתיים. תן להם תקציבים משמעותיים ותן להם לנסות ולפתור את הבעיות הרבות של החברה הישראלית. אתה מרגיש צורך לתת לעוד חבר כנסת את התואר שר? מצוין, אני בעד. תן לו להתמודד עם מפוטרי המפעלים בדרום. אתה חייב עוד סגן שר במשרד הקליטה על מנת להרכיב קואליציה? מעולה. רק תסתכל על כל הבעיות של העולים בחברה הישראלית וחוסר היכולת שלהם להרגיש תחושת שייכות אמיתית, על חוסר התקווה שלהם. המחאה של יוצאי אתיופיה בשבועות האחרונים רק ממחישה את זה, אבל זה קורה כמעט בכל פינה וכמעט עם כל קבוצה של עולים. אם ככה תיראה הגדלת הממשלה, אני מבטיחה לתמוך. הרי השאלות שמטרידות את אזרחי מדינת ישראל הן לא פרוצדורליות; הן שאלות של מהות, של סדרי עדיפויות, של רצון לייצר פה שינוי משמעותי, תהליכי, לאורך זמן. ראש הממשלה, כוון את פעולותיך לא רק בשם עוד מינויים וג'ובים ושרידות פוליטית אלא למען האזרחים, למען החיים של כולנו. חברי הכנסת, פסקה אחרונה לסיום: ביומיים האחרונים לא ראינו פה רק גנון, ראינו גם דברים יפים: מליאה שמלאה מפה לפה, הצבעות שמתקבלות ברוב של 61 מול 59 – ולא שלא הייתי מעדיפה שזה יהיה הפוך, אבל בכל זאת, ראינו פה מאבק פרלמנטרי ער במיטבו. בואו נמשיך להיראות ככה, להילחם ככה, לעבוד בכזה מרץ גם כשעל הפרק יהיו הנושאים האמיתיים, החשובים, אלה שמרכיבים את סיפור החיים של האזרח הישראלי, ולא איזה עולם דמיוני בלי בעיות, כי רק בעולם כזה, ביקום החלופי הזה, יש מקום לתפקידים כמו שרים בלי תיק. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מיכל בירן. יעלה חבר הכנסת אביגדור ליברמן, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. <מיקי לוי (יש עתיד):> דב, אני יכול להחליף אותך? להתחלף. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אה, אין בעיה. מה שנוח לך. <היו"ר יצחק וקנין:> אוקיי, חבר הכנסת מיקי לוי, אתה אחריו. לא עכשיו, לא עכשיו. עכשיו חבר הכנסת אביגדור ליברמן. אחריו אתה תעלה. שמונה דקות, חבר הכנסת ליברמן. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, אני יכול להגיד שאני כמעט מתרגש. אתה יודע, סוף-סוף הגעתי למעמד שאני עולה על הבמה כחבר כנסת פשוט, מדבר, בלי משמעת קואליציונית, בלי מגבלות של התפקיד. זה, באמת, אתה יודע, אני מרגיש את עצמי – נולדתי מחדש. כיף, כיף, פשוט גן-עדן. <היו"ר יצחק וקנין:> לא שאדוני – אדוני חבר הכנסת ליברמן, אני לא חושב שפעם היו לך חששות לדבר או להגיד את מה שאתה חושב. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> פשוט גן-עדן אמיתי. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה מאלה שמה שיש בלב יש בפה. <שר המודיעין יובל שטייניץ:> אבל אתה כפוף למשמעת של ישראל ביתנו עכשיו. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> פשוט גן-עדן אמיתי. הנה, היושב-ראש פה צופה עלי שאני לא אחרוג מהמשמעת, אז אני באמת אשתדל לנצל את הבוקר הזה לכמה דברים. אני זוכר שאמר פעם רבין המנוח שבכל קואליציה יש מעט גועליציה. הבעיה עם הממשלה הזאת ועם הקואליציה הנרקמת היא שיש בעיקר גועליציה. והזכירו פה לפני, באמת, במה עוסקת הכנסת בימים אלו ומה קורה בעם ישראל, ואולי כדאי להתחיל מהעיר דימונה: סוגרים את מפעל "מטאור", מפטרים את עובדי כי"ל. העיר דימונה – 40% הצביעו עבור הליכוד. לא שמעתי פה דובר אחד מטעם הליכוד, כל הימים האלה, מתייחס לעיר דימונה. אני לא מבין את ראש העיר בני ביטון: איפה כל הגייסות? איפה כל המתפקדים? איפה כל חברי המרכז? תביאו אותם לפה. מה אתה משבית את העיר? תביאו אותם לכאן, תשבית את הכנסת, תשבית את סיעת הליכוד. 40% נתתם לסיעת הליכוד. אף חבר כנסת, כל הימים האלה, בדקה אחת, אפילו בנאום של דקה, לא העלה את הנושא של המשבר בדימונה. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה לא חשוב מספיק, אדוני. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> כנראה, כנראה. אני רק מקווה שאנשים באמת יסיקו מסקנות. בבאר-שבע סגרו מוקד של "סלקום" מהיום למחר – אני לוקח כותרות רק של הימים האחרונים – ועשרות אנשים פוטרו בלי שום התרעה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – חברתי, אדוני השר לשעבר. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> כן, אני מסתכל על השביתה. אנחנו מדברים על הכסף, על התקציב. יחידת "יהלום", זאת שמתעסקת בעבירות המס הגדולות ביותר, מושבתת. מישהו דיבר פה? מישהו אכפת לו? אני מסתכל על תאונות הדרכים. מתחילת השנה נהרגו 129 איש בתאונות הדרכים. בימים האחרונים נהרגו 14 איש בתאונות דרכים במדינת ישראל. אני כבר לא מדבר על כל הפצועים והנפגעים. נזק במיליונים. אני כבר לא מדבר על הנזק הנפשי ועל כל מה שקורה מסביב. מישהו מדבר על תאונות דרכים? כולם מדברים על התיקים. אני מסתכל על מה שקרה, על האלימות, בבאר-שבע. בחור צעיר – דיברה על זה אתמול סופה לנדבר – תלמיד מצטיין, בן 15, יצא מהבית, ביקשו ממנו סיגריה. לא הייתה לו סיגריה, כמעט הרגו אותו במכות. אלימות אכזרית. שום דבר, שום התייחסות. בחינות הבגרות הודלפו לרשת החברתית. בחינות הבגרות בשפה העברית, באנגלית. ביטלו את בחינות הבגרות. מישהו מתייחס פה לכל הנושא הזה? איפה שר החינוך המיועד, ידידי בנט? זה לא נושא שמישהו צריך להתייחס אליו? אפשר לצלול רק בנושא אחד, של התיקים, שרים, סגני שרים? אני אומר עוד הפעם, הבעיה של הממשלה הזאת – לא שהיא שמאלנית ולא שהיא ימנית, לא שהיא קפיטליסטית ולא שהיא סוציאליסטית. מקימים פה ממשלה בלי טעם וריח. ממשלה – איך אמר בזמנו זוהר ארגוב, שאין עתיד ואין תקווה ואין שום דבר. הממשלה הזאת ממש בלי תקווה, בלי חלום, בלי עתיד, ועם זה אנחנו נצטרך לחיות. אני מקווה שנחיה עם זה מעט מאוד זמן, שלא ניתן לממשלה הזאת יותר מדי זמן, אלא אם באמת אנחנו צפויים פה – וכנראה אנחנו צפויים פה – לשינויים דרמטיים. לפחות הכול פה מצולם ומוקלט, ואני רוצה להזהיר את חברי בבית היהודי, שבונים על הרבה תקציבים ועל הרבה שינויים; כנראה לא יהיה להם הרבה זמן לחיות בתוך הממשלה הזאת. אני מתנבא, נותן תסריט, מה הולך לקרות: ב-30 בחודש, עד 30 ביוני, ייחתם הסכם הגרעין עם איראן וחמש המעצמות פלוס גרמניה. יחתמו על הסכם גרעין עם איראן. מה יקרה אחר כך? אחר כך תבוא יוזמה צרפתית. תבוא יוזמה צרפתית, שהיא נוראית מבחינתה של מדינת ישראל, ליישוב הסכסוך הישראלי–פלסטיני, עם פרמטרים שונים, ואני מאמין שהאמריקנים ישימו וטו. ומה יקרה אחרי הווטו האמריקני? אני אומר לך, זה הרגע שראש הממשלה בנימין נתניהו מחכה לו – שמישהו יבוא לכפות עליו הסדר. תבוא יוזמה אמריקנית. וכשתבוא יוזמה אמריקנית, אז כמובן אנחנו מכירים את השמאל הישראלי – לצערי הם אינם פה. איך אמרה שולמית אלוני, בשביל שלום אני מוכנה להסתובב עם שטריימל. אז תכין הרבה שטריימלך לכל – תראה פה את כל האגף השמאלי של הכנסת מסתובבים עם שטריימלך. אני מאמין שכל השטריימלך האלו יצטרפו ליהדות התורה ולש"ס, ובנט והבית היהודי ימצאו את עצמם בחוץ, ואנחנו נראה יוזמה שמישהו כפה סוף-סוף עלינו. כל כך חיכינו שמישהו יבוא לכפות עלינו יוזמה, שאנחנו בהחלט נעשה פה קואליציה חדשה, קואליציית "שלום". כי אין לי שום הסבר אחר לכל ההתנהלות, גם בתחום המדיני. אני מסתכל על החוק הכי חשוב בכנסת היוצאת. אדוני, מה היה החוק הכי חשוב? אתה בוודאי זוכר, יובל, דיברת על זה לא מעט. חוק הלאום. מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי. שמעתי היום בבוקר את סגן שר החוץ היוצא, צחי הנגבי, מדבר בזכות חוק הלאום, מדבר על הצורך שהפלסטינים יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית. למה שהם יכירו בנו? למה שהם יכירו במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי אם ראש הממשלה ויתר על החוק הזה – שחתומים עלו איילת שקד, זאב אלקין ויריב לוין – אם הם ויתרו כי מפלגה לא ציונית הטילה וטו על החוק הזה? אז אנחנו באים לדרוש ממישהו אחר – מהעולם, מהפלסטינים, ממדינות ערב – שהם יכירו במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי אם אנחנו פה לא רוצים להעלות את זה? איזו ממשלה? זאת ממשלה לאומית? וכמובן, אני יכול גם להזכיר הלאה. הרי מה אנחנו עושים פה בתחום המדיני? הרי ראש הממשלה, לפני הבחירות, החליט להקפיא את העברת הכסף לרשות הפלסטינית. החלטה אמיצה. למה הוא החליט? כי הפלסטינים נקטו יוזמה ופנו לבית-הדין הבין-לאומי בהאג, בית-הדין הפלילי בהאג, ICC. ומה קרה מאז? הפלסטינים ממשיכים. ממשיכים בכל הפרוצדורה, ממשיכים בתהליך להתקבל לבית-הדין הבין-לאומי בהאג. ואנחנו, בינתיים הבחירות הסתיימו, וכמובן ראש הממשלה ביטל את ההקפאה. אמרתי לו מראש: זה טירוף מה שאתה עושה; זו הוכחה: אל תיקחו אותנו ברצינות, אנחנו נמר של נייר, אנחנו סמרטוטים. ואנחנו ראינו מייד תגובה. אחרי היוזמה להתקבל ל-ICC, אנחנו רואים יוזמה אחרת כתשובה למחווה של ראש הממשלה – לסלק אותנו מפיפ"א, מאיגוד הכדורגל. ואנחנו רואים גם שם – זו תוצאה ישירה. כשאתה לא יודע לעמוד על שלך ואתה מתקפל תחת לחץ, אל תתפלא אחר כך שלא סופרים אותנו. אי-אפשר להסתפק בדיבורים. לכן גם פה, אני מקווה מאוד מאוד שהממשלה הזאת לא תוציא את ימיה. אני מקווה מאוד שבמהרה נראה שינויים. אני מקווה שהתסריט שלי הוא לא נכון, אבל אני ממליץ לאנשי הבית היהודי, שלא נמצאים כאן: תיקחו את הדברים. אני לא ממליץ לכם לזלזל בהם. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר כנסת אביגדור ליברמן. יעלה חבר הכנסת דב חנין. אחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. רבותי, מהדובר הנוכחי אנחנו עוברים לשבע דקות לדובר, לאור הזמן שנותר. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, בעניין אחד אני מסכים עם חבר הכנסת ליברמן, והוא שמאחורי מסך העשן הכבד של דיבורים על תיקים ותפקידים, אנחנו לא מדברים על הבעיות האמיתיות, על אלה שצריכות באמת באמת להטריד ולהדאיג אותנו בישראל. אדוני היושב-ראש, אנחנו הולכים לקבל ממשלה בעייתית, לא בגלל מספר השרים אלא בגלל הדרך המסוכנת והבעייתית שהממשלה הזאת מתכוונת להוביל. ואני רוצה, ברשותך, אדוני היושב-ראש, לדבר על איפה הממשלה הזו עומדת בארבעת תחומי היסוד של החיים שלנו: נושא השלום, נושא הדמוקרטיה, נושא השוויון ונושא הצדק. נתחיל בשלום. השלום הפך בפוליטיקה הישראלית למילה מגונה, אבל השלום היה ונותר האתגר ההיסטורי החשוב ביותר שעומד בפנינו. איפה עומדת הממשלה הזו בעניין השלום? בפעם הראשונה יש לנו ממשלה שאפילו לא כותבת, לא מדברת, לא מתייחסת. הסכמים קואליציוניים, קווי יסוד – אפילו הדיבור על השלום נעלם. אז לאן הם הולכים? אני קורא שיש פרשנים שמתארים את הממשלה הזו כממשלת סטטוס קוו. אני חושב שאין טעות גדולה מזו. מה שלא הולך קדימה, נופל אחורה. ואנחנו יכולים לראות לאן הממשלה הזו הולכת. היא הולכת כבר עכשיו לבצע בנייה בירושלים, בירושלים המזרחית; היא הולכת כבר עכשיו למהלך בעייתי וחסר תקדים, מה שנקרא חוק ההסדרה. אבל חוק ההסדרה הוא בעצם חוק של הפקעה, שמדבר על 2,200 בתים שנבנו על אדמות פרטיות פלסטיניות. ולפי כל החוקים – לא רק החוקים הבין-לאומיים אלא גם החוקים הישראליים, גם החלטות בג"ץ – לפי כל הנורמות, הבתים האלה הם בלתי חוקיים לחלוטין. לפי כל נורמה אפשרית. ועכשיו רוצים להעביר חקיקה שתעקוף את בג"ץ ותשאיר את הבתים האלה, ובעצם תפקיע את הבתים האלה מהפלסטינים, תכריח אותם לקבל בנייה של התנחלויות על אדמותיהם הפרטיות. וכשזה הכיוון, עמיתי חברי הכנסת – התנחלויות ובנייה והפקעה ונישול והמשך החנק על עזה, וראינו רק בשבועיים האחרונים את הדוחות המדאיגים על המצב בתוך עזה – מה חושבים שיקרה כאן? האם חושבים שהמצב הנוכחי, של איזושהי בועה דמיונית שהציבור הישראלי חי בה, המצב הזה יישאר? עמיתי חברי הכנסת, בכאב ובצער אני אומר לכם שממשלה שלא מנסה בכלל להתקדם לשלום היא ממשלה שתגלגל אותנו בסופו של דבר למלחמה. ומלחמה יכולה להיות בעזה ובדרום, ומלחמה יכולה לפרוץ גם בצפון, ומלחמה יכולה להיות מלחמה כוללת ומלחמה אזורית. ואני מתריע מפני הסכנה הגדולה של ממשלה שרואה מלחמה אזורית עם איראן לא כסכנה, לא כאיום, לא כקטסטרופה מסוכנת, חסרת תקדים, אלא כסוג של פתרון. איזו הזיה, איזו סכנה, איזה חוסר אחריות לאומית. וממלחמה למלחמה, אדוני היושב-ראש, אנחנו שוקעים והולכים ושוקעים בתהום של פשעי מלחמה. אני חוזר ומפנה פה את עמיתי חברי הכנסת לדוח החשוב של "שוברים שתיקה". אני מציע לכל חברי הכנסת לקרוא את הדוח הזה, לקרוא מה קורה, איך נראית המלחמה הזאת, מה עושים חיילים, מה קורה בשטח. אז כשהממשלה לא הולכת לשלום היא תוביל אותנו למלחמה. גם בתחום הדמוקרטיה, המרחב הדמוקרטי, הממשלה הזאת היא ממשלה מסוכנת. יש לנו מרחב דמוקרטי מצומצם מדי בישראל – הייתי רוצה מרחב גדול יותר ומשמעותי יותר – אבל גם את המרחב הדמוקרטי המצומצם הזה מנסים לצמצם עוד יותר בהתקפות על בית-המשפט העליון, בתוכניות עבודה שמשמעותן ריסוק ופגיעה בעצמאות מערכת המשפט. ואני לא אומר את זה כחסיד שוטה של בית-המשפט העליון. יש לי ביקורת קשה מאוד על ההחלטות של בית-המשפט העליון בשבועות האחרונים בעניינים שנוגעים לפלסטינים בשטחים הכבושים, בעניינים שנוגעים לאזרחים הערבים, בני המיעוט הערבי הפלסטיני בתוך ישראל. יש לי ביקורת קשה על בית-המשפט העליון. אבל הביקורת שלי באה ממקום שאני רוצה בית-משפט עליון שיגן יותר על זכויות המיעוט, יגן יותר על בני-האדם שחיים בארץ הזאת, והמהלכים של הממשלה מכוונים בכיוון ההפוך: לפגוע ולצמצם את יכולתו של בית-המשפט העליון עוד יותר. איומים על התקשורת, איומים על ארגוני החברה האזרחית – זה סדר-היום של הממשלה הנוכחית. בתחום השוויון, עמיתי חברי הכנסת, לא צריך לדבר. מה יש עוד לומר? גם העמקת האי-שוויון והפערים של האוכלוסייה הערבית, גם המשך ההסתה והפגיעה באוכלוסייה הערבית. אתמול דיברנו על רצח העם הארמני, ואני מעל הדוכן הזה הסברתי איך הסתה שיטתית נגד מיעוט בסופו של דבר יכולה לגלגל ולהתגלגל, גם כשמדובר בעם עם תרבות כל כך עשירה ומפוארת כמו העם הטורקי, למצב קטסטרופלי של פרעות, שמגיע בסופו של דבר לרצח עם. שוויון – תסתכלו על מה שקורה בפריפריה: דימונה, ערד; פריפריה שנשכחה והממשלה לא ראתה אותה, בדיוק כמו שהממשלה הקודמת לא ראתה אותה. צדק – איפה הצדק ואיפה הממשלה הזאת? הנה אנחנו רואים שממשיכים לתת מתנות לטייקונים. מונופול הגז – רצו להתחיל לפעול נגדו, הממשלה כבר מוותרת, אומרת: אין בעיה, תהיו מונופול, תמשיכו למכור את הגז לחברה הישראלית במחיר מופקע של פי-שניים מהמחיר בשוק הבין-לאומי. תמשיכו לשדוד אותנו, אומרת הממשלה החדשה לטייקונים. יושב פה השר שטייניץ, שהיו לי אתו ויכוחים רבים בהרבה נושאים, אבל אני דווקא מציין לחיוב את המהלך החשוב שלך בוועדת ששינסקי הראשונה, שהביאה לנו תמורה כלכלית לחברה הישראלית. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני אומר בצער ובכאב שהממשלה הנוכחית לא מתכוונת ללכת בדרך הזאת. אנחנו כבר רואים מה קורה בתחום הגז – בדיוק הכיוון ההפוך, וגם זה צריך להטריד אותנו. לכן, עמיתי חברי הכנסת – ובזה אני רוצה לסיים – הפנייה שלי היא לא לספסלי הליכוד. הפנייה שלי היא אליך, אדוני היושב-ראש, לחבריך מש"ס, לחברי כולנו, לחברי יהדות התורה: אתם כן ממפלגות שהנושאים החברתיים בלבן, ואני מצפה מכם שאתם לא תיתנו יד לממשלה הזאת, שהולכת להוביל אותנו ממש בכיוון ההפוך. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת עמיר פרץ, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. שבע דקות לרשותך, חבר הכנסת עמיר פרץ. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> שבע פעמים – איך אומרים? שבע פעמים ייפול, שבע פעמים יקום; הנה אני פה. <היו"ר יצחק וקנין:> שבע ייפול צדיק וקם. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> נו, יפה. אז זה בסדר. <היו"ר יצחק וקנין:> בשביל זה אמרתי צדיק. יש גם משהו לא טוב שאומרים. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> למה? <היו"ר יצחק וקנין:> לא, יש, יש: והכיתי אתכם שבע על חטאותיכם. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> טוב, עכשיו אכה את הממשלה. אבל היא עוד לא חטאה, היא רק התחילה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, רשות הדיבור שלך. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו למעשה בפתיח לקראת הדיון המשמעותי שבו תוצג בפנינו הממשלה, יוצגו קווי היסוד שלה, יוצגו היעדים שלה. והאמת, לראשונה נחשף שכנראה הממשלה תגיע בלי קווי יסוד. נכון שמאז ומעולם תמיד זלזלו בקווי יסוד, ותמיד אומרים: זה סתם רישומים חסרי ערך שבאים להלבין כל מיני דברים, זה מכבסה של מילים רק כדי לאפשר לכולם לגלוש פנימה אל כיסאותיהם. אבל בכל זאת, יש איזה משמעות לפורמליות, לעובדה שמייחסים רצינות מסוימת – כי בסוף המילה הכתובה, יש לה את העוצמה שלה. איך אומרים: היזהרו בכתיבתכם, היזהרו במילותיכם. כשאתה כותב משהו, אתה בכל זאת משקיע בו, אתה בכל זאת מתלבט: האם הדבר הזה ראוי? כי ההיסטוריה בסוף שופטת את מה שהאנשים משאירים אחריהם בעדויות, בעיקר בכתב. האמת, חברי יובל שטייניץ – ובאמת, אפשר להתווכח אתך אידיאולוגית אבל אפשר לומר שאתה דבק בעמדותיך, ואנחנו יודעים את עמדותיך בנושאים רבים. פעמים צדקת, פעמים טעית. צדקת בהרבה מאוד נושאים כלכליים, כמו המאבק שניהלת בטייקונים. טעית בעניין היחס למצרים ולכל המתרחש שם. טעית בסוף בתוצאה. אני מקווה שלא תצדק, שהתחזיות שהיו לך כיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון לא יהיו חלילה אלה שיעלו בגורלנו כאשר נתמודד עם החזית הדרומית, כי כולנו מבינים שוודאי שהעמידה של מצרים לצדנו – בעיקר ב"צוק איתן" בקיץ האחרון, הייתה מאוד משמעותית ליכולות לסיים את המבצע הזה בצורה סבירה. ואני מאוד מקווה שבאמת בהרבה מאוד נושאים אכן נמצא מכנה משותף. אבל שמעתי את ליברמן, והרי כולם אומרים: איזה מין אופוזיציה זו תהיה? אין בה מכנה משותף. איך אנשי ליברמן, ישראל ביתנו, יוכלו לפעול יחד עם אנשי הרשימה המשותפת? שמעתי את ליברמן, שמעתי את דב חנין, והאמת, אם לא היו אומרים מי מדבר היינו בטוחים שזה אותו דובר. שניהם דיברו באותה עוצמה, באותה נחישות על המתרחש בדרום, על המתרחש במפעלים באזור דימונה. אני גם הבוקר שוחחתי עם ראש עיריית דימונה ושאלתי אותו איך הוא באמת מתכוון להתמודד. חלילה, לא הקנטתי אותו על כך שדימונה רובה הצביעה ליכוד והיום, כל אלה שהיה להם כל כך הרבה זמן להצטלם בדימונה, לבקר בדימונה, לסייר בדימונה – פתאום אף אחד לא מופיע. אני מאוד מקווה שהמבחן הזה יהיה אחד המבחנים הראשונים, וכאשר יישבעו כאן השרים – לפחות שני שרים, כאשר יישבעו כאן אני מקווה ששבועתם תהיה כזו שהם יראו לנגד עיניהם את דימונה, את הפריפריות. ואני רוצה להציע לכל חברי להתחיל להשתמש במושג חדש. המושג הזה, פריפריה, מייד הולך לפריפריה הגיאוגרפית, חברי דב חנין. יש לי הצעה, אני בטוח שאתה מסכים אתי: אני חושב שאנחנו צריכים להמשיך להשתמש במושג פריפריה, אבל לומר שאין יותר פריפריה גיאוגרפית, יש פריפריה חברתית. מדוע? כי שכונה בתל-אביב שנמצאת במצוקה היא פריפריה חברתית. קשיש שנמצא בירושלים והוא במצוקה, מצוקתו לא פחות קטנה מאשר מצוקתו של קשיש בשדרות. ערבי שנמצא במאבק על פרנסתו הוא חלק מהפריפריה החברתית. כנ"ל בני כל העדות. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> למה פריפריה? בוא תמצא מילה בעברית לפריפריה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> זו הצעתי. חבר הכנסת ידידי באסל, כשיהיה לך משהו יותר מוצלח, תבוא, תעלה ונדון בו. תאמין לי, על העניין של המינוח – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> יש בלשנים בכנסת. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> פריפריה חברתית זה המושג המדויק, מכיוון שאנחנו רוצים שיהיה ברור שמדובר פה – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> תעברת את המושג. לעברת אותו. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> תקשיב לי, תאמין לי, זה יהיה המותג הנכון. מדוע? כשאתה מדבר על משהו פריפריאלי, זה משהו שמישהו מתעלם ממנו. זה משהו שמישהו, כמו שאמר ידידי אריה מכלוף דרעי, זה משהו שקוף, כן? זו הפריפריה. הוא משהו מרוחק, בעיקר מהלב, מתשומת הלב, מקבלת ההחלטות, מחלק מהמסרים הנדרשים כאן, כן? לכן המושג הזה הוא מושג מדויק, כי אני חולם על הרגע שבו עובד שכר מינימום מאום-אלפחם ועובד שכר מינימום יוצא ברית-המועצות שהגיע ונמצא בתל-אביב או באשדוד, ועובד שכר מינימום מאתיופיה, בן העדה האתיופית, ירגישו בדיוק אותו דבר כמו עובד שכר המינימום הוותיק, שהיום נאבק על זכותו להתפרנס בכבוד כאשר מפעל "אקסטרא פלסטיק" נסגר בשדרות. אם אנחנו נצליח ליצור מכנה משותף כזה, מהר מאוד – זה החלום האמיתי שלי. דרך אגב, חברי, כולם יודעים כאן, הוותיקים, אני את החלום הזה כבר הצגתי ב-1984. אני הייתי אחד הראשונים שאמרו שצריך להקים מדינה פלסטינית עצמאית. כמעט זרקו אותי ממפלגת העבודה באותו זמן, כי אמרו – המקסימום שהיה מותר לומר זה "זכות הגדרה עצמית לפלסטינים". אבל הדגשתי שהשלום חייב להיות עממי, שרק ביום שהמאבק על השלום יפסיק להיות מאבק אליטיסטי ויהפוך למאבק עממי, אנחנו נביא לשלום. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אני מסיים, אדוני. לכן הפריפריה החברתית מבחינתי היא פריפריה שגם מוצאת איזה מכנה משותף בין המאבק לשלום למאבק על חברה צודקת, כי בסוף רק הפרולטריון יביא שלום. אמר פה אביגדור ליברמן – יכול להיות שהוא יודע דברים לפני שהוא ביצע את ההתנתקות החד-צדדית מביבי, כן? ההתנתקויות החד-צדדיות למיניהן. ליברמן, אתה יודע, אדוני היושב-ראש, ביצע התנתקות חד-צדדית מבנימין נתניהו. אבל יכול להיות שלפני ההתנתקות החד-צדדית, יכול להיות שבנימין נתניהו לחש לו "הלוואי שהאמריקנים יכפו עלי הסכם"? אולי? סימן שאלה? סימן קריאה? סימן תקווה? ימים יגידו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עמיר פרץ. אני מבין שחבר הכנסת מיקי לוי אינו נמצא. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אני מוכן לדבר במקומו. <היו"ר יצחק וקנין:> זה בלתי אפשרי, הלוואי שזה היה אפשר. חברת הכנסת מרב מיכאלי – שבע דקות לרשותך, ואחרייך – חבר הכנסת טלב אבו עראר. שבע דקות, חברת הכנסת מיכאלי. רשות הדיבור שלך. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני. בוקר טוב, חברי וחברותי חברות הכנסת. אתה יודע, אדוני, רציתי לשתף את הציבור בחוויה הפרלמנטרית במקרים כאלה. הרי מה שקורה כאן, יש כאן עכשיו באמת התנגשות, באמת, בין הקואליציה החדשה, 61 חברות וחברי כנסת, שבינתיים היא רק קואליציה ועדיין לא ממשלה – בניגוד למה שאמר ראש הממשלה כשאמר שעלה בידו להקים ממשלה, אנחנו עדיין לא ראינו ועדיין לא נוכחנו בקיומה של ממשלה כזאת. אז הקואליציה הזאת, שתלויה על חוט השערה של חבר כנסת אחד, באה, ועם ממשלת המעבר, שבינתיים מכהנת, מנסה להעביר תיקון לחוק-יסוד. אנחנו, האופוזיציה, מתנגדות ומתנגדים לתיקון הזה, גם מטעמים מהותיים, אבל בראש ובראשונה מטעמים פרוצדורליים. לא תמיד ברור שהציבור מבינה או מבין את המשמעות ואת החשיבות של הפרוצדורות. כי על פניו, מה זה משנה? הרי נתניהו הוא ראש ממשלה גם ככה, מה זה משנה אם הוא ראש הממשלה שבאמת הצליח להקים – אם אכן הצליח להקים – או ראש הממשלה של ממשלת המעבר, שאנחנו באות, באים ואומרים: לא לגיטימי שממשלת מעבר תעשה תיקון לחוק-יסוד. לכן, ברשותך, אדוני היושב-ראש, ברשותכם, חברות וחברים, אני רוצה את הדקות שיש לי לנצל בשביל להסביר את החשיבות של הפרוצדורות ואת החשיבות של מה שעל פניו נראה כמו אולי קטנוניות, היטפלות לזוטות. לא כן היא, לא זוטות, חברות וחברים. כל העניין בדמוקרטיה – שאנחנו משתמשות ומשתמשים במילה הזאת כבר הרבה פעמים כקלישאה ולא עוצרות ומתעכבות ומתעכבים לחשוב על המשמעות שלה – כל הרעיון של דמוקרטיה הוא שמירה על החירות של כל אזרחית ואזרח; שמירה של הפרט מול כוחו הדורסני, שיכול להיות דורסני, של השלטון. לכל שלטון יש כוח אדיר ועצום, ובקלות רבה הוא יכול להפעיל אותו על כל אחת ואחד מאתנו. הרעיון של דמוקרטיה הוא שמירה על כל פרט ופרט במדינה כאדם בעל או בעלת זכויות אדם שאי-אפשר לקחת מאתנו. ובתוך זה, כן, הרוב חייב בשמירה על זכויותיו של המיעוט, ואלוהים יודעת, בישראל מיעוטים רבים ומגוונים. חברי חבר הכנסת עמיר פרץ דיבר פה עכשיו על פריפריה חברתית, ואכן, סוגים רבים ושונים של פריפריות חברתיות בישראל, שאפשר לקרוא להן גם "אחרים" או "אחרות". אנחנו יודעות ויודעים שיש באמת הרבה סוגים כאלה. מה שאנחנו רואות ורואים שבאה ועושה – הייתי אומרת: באה ועושה הממשלה הזאת, אבל כאמור זאת לא ממשלה עדיין – אלא שבא ועושה ראש הממשלה הזה, שבאמת מרגיש את עצמו כבר כל כך שייך ודבוק לכיסא ראש הממשלה כאילו שום דבר ואף אחד לא יוכל להזיז אותו ממנו אף פעם; מה שהוא בא ועושה, זה בא ואומר: לא מעניין אותי כל הדברים האלה. לא מעניין אותי החוקים, שהם-הם המבנה שדרכו הדמוקרטיה ממלאת את תפקידה בלשמור על האזרחיות והאזרחים מפני השלטון. פשוט לא מעניין אותי. אני רוצה את מה שאני רוצה, אני רוצה את זה כאן ועכשיו, אני רוצה את זה ככה, ואני אקבל את זה, ולא משנה המחיר. וככה הוא עושה. יש לעזרתו אנשים מאוד כישרוניים בחלקם; אנחנו העברנו לילה ארוך בניצוחו של חבר הכנסת זאב אלקין, שהוא פרלמנטר כישרוני, איש חכם ובעל יכולות רבות, שבא וקבע סדרי דיון גם למליאה הזאת. בעיקרון, על פניו, החוקים של הדמוקרטיה שאנחנו חיות וחיים בתוכה היו צריכים לתת לנו, האופוזיציה, כלים להביע כאן את כל ההסתייגויות שלנו אחת לאחת, באריכות, ככל שמרשה לנו התקנון – לא, באה הקואליציה וקיצצה לנו את הזמן הזה וקיצצה לנו את הזכות הזאת והגבילה אותנו עד לשעה 11:00, שזה בעוד שעה ושתי דקות, ואמרה: זה כל הזמן שתקבלו, כל ה-59 שאתם, בשביל לנמק את כל מאות ההסתייגויות והאי-נחת שיש לכם מהחוק ומהתיקון הזה. הוא גם עשה את זה, כמובן, במהלך הלילה שבו נשארנו כולנו בשביל לנהל את המאבק הפרלמנטרי – וזאת חובתנו, כי זה הכלי שיש בידינו – גם שם הוא הגביל אותנו: הגביל את זכות הדיבור של חברות וחברי הוועדה, הגביל את זכות הדיבור של מי שאינם חברות וחברי ועדה. כך, כאילו, אתמול בבוקר הדיון בוועדה היה מאחורינו ואפשר היה להתחיל את הדיון כאן באולם. אני באמת יכולה להבין שקשה להעביר החוצה את הפרטים האלה, את הפרטים שבהם – כמו שאתה יודע, אדוני, אלוהים, כמו שאומרות, נמצאת בפרטים הקטנים. קשה להעביר את הפרטים הקטנים האלה של התקנונים, של החוקים הקטנים, אפילו לא חוקי מדינה אלא חוקים של הפרלמנט, הפרלמנט שתפקידו לחוקק חוקים ולפקח על הממשלה, על הרשות המבצעת. והנה בא ראש הממשלה, בראש הרשות המבצעת, ולא אכפת לו שהיא רשות מבצעת שמבחינה חוקית אולי יש לה סמכות, אבל מבחינה ציבורית, מבחינה מוסרית, מבחינת לגיטימציה, הסמכות שלה לעשות את מה שהוא עושה היא במקרה הטוב מפוקפקת, ופשוט מניח את המגף בכל הכובד ואומר: ככה יהיה. ככה אני החלטתי ולכן ככה יהיה. התיקון זה כנראה יעבור כאן היום, אבל נתניהו מתחיל את הקדנציה הרביעית שלו כראש ממשלה כשריח רע עולה מהאופן שבו הוא פותח אותה. הוא פותח את הקדנציה הזאת תוך שהוא מצפצף על הציבור, הוא מצפצף על הדמוקרטיה, הוא מבזה את הכנסת, והוא מבהיר שהוא ואין בלתו. ובכן, אדוני היושב-ראש, ההיסטוריה לימדה אותנו פעם אחר פעם שיש הרבה אנשים שחשבו שאין בלתם, ולא כן היא. ככה יתברר גם הפעם. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. יעלה חבר הכנסת טלב אבו עראר, ואחריו – חבר הכנסת עפר שלח. אם הוא לא יהיה נוכח – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הוא פה. <היו"ר יצחק וקנין:> אמרתי: אם הוא לא יהיה נוכח. אשריכם, יש עתיד. אתם עושים את עבודתכם נאמנה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קיווינו שתקום ממשלה שתאמץ מדיניות תכנונית שוויונית, שתיקח בחשבון את הצרכים של התושבים הערבים, תתחשב בעוול שנעשה להם ותעשה עמם, עם הערבים, צדק. אבל לצערנו, בהסכמים הקואליציוניים אין שום התייחסות לפתרון בעיות חברתיות-כלכליות באוכלוסייה הערבית; אין תוכנית להפחתת האלימות ההולכת וגואה בקרב האוכלוסייה הערבית. אין כל זכר ליישום מסקנות ועדת אלאלוף למיגור העוני בקרב האוכלוסיות המוחלשות. יישובינו בנגב נהפכו למוקדי עוני ואבטלה בהיעדר אזורי תעשייה, מפעלים, מקומות עבודה; אין כל זכר בהסכמים לשיפור נושא החינוך באוכלוסייה הערבית. אין כל תוכנית להכרה באוניברסיטאות ערביות. דיברנו הרבה, ביקשנו, וכמה שהיו הבטחות להקים לפחות אוניברסיטה אחת ברהט, עד היום אנחנו ממתינים, בזמן שאוניברסיטה שהוקמה באריאל, בשטח כבוש, הכירה בה המדינה, ובתוך הקו הירוק אין הכרה, על אף הצורך הגדול באוכלוסייה הערבית. אין כל התייחסות להרחבת תוכניות המתאר ביישובים הערביים. ראש הממשלה יודע בוודאות על מצוקת הזוגות הצעירים. מצד אחד, הממשלה לא מספקת פתרונות, ומצד שני, גל ההריסות עולה מיום ליום. עשרות בתים נהרסים בשבוע, משפחות שלמות נשארות לא קורת גג, והממשלה לא רואה בעיניים וממשיכה להרוס לבדואים בנגב. כמה פעמים הזהרתי, וכאן אני מזהיר: אם מצוקת הדיור לא תבוא על פתרונה, אני מזהיר באמת מהתקוממות הצעירים, מאינתיפאדה שתקום בנגב; לא רק בנגב אלא במגזר הערבי בכלל. והממשלה תישא בכל האחריות לכך. בוודאי ראש הממשלה וממשלתו יודעים על אלפי או עשרות אלפי אזרחי המדינה, ערבים בדואים בנגב, המתגוררים ביישובים בלתי מוכרים, אשר מנותקים מדברים בסיסיים ביותר כמו מים וחשמל. האם ראש הממשלה יודע על אלפי המשפחות החיות בפירוד – חלקן בגדה, חלקן בעזה, חלקן בתוך הקו הירוק – בגלל חוק הלאום הגזעני, המנוגד לכל האמנות הבין-לאומיות? מכובדי היושב-ראש, ממשלת ישראל מנשלת את קרקעות הערבים בנגב ובצפון, ועל חשבון קרקעות אלה מפתחת יישובים לאזרחיה היהודים ללא הרף, תוך הפרה בוטה של כל האמנות הבין-לאומיות. כך, למשל, היישוב חירן יוקם על אדמת היישוב הלא-מוכר אום-אלחיראן; אום-אלחיראן, יישוב בדואי בלתי מוכר. התושבים שם עתרו לבית-המשפט הגבוה לצדק – כך הוא נקרא – בג"ץ. לא נהוג במדינות דמוקרטיות נאורות שבתי-המשפט לצדק מנשלים או עוזרים בנישול מהקרקעות האלה. אף פעם לא קראתי נישול בחסות בית-המשפט, שהשופטים קבעו פה אחד, כך בהתחלה, שהמדינה החליטה לעקור יישוב ערבי, אום-אלחיראן, ולהקים במקומו יישוב יהודי. כך כתוב בהחלטה, קראנו. השופטים פה אחד החליטו שתושבי אום-אלחיראן לא פלשו לקרקע הזאת אלא עברו בהחלטת המושל הצבאי בשנת 1956, שהחליט להעביר אותם לכאן. ואז, מה שקרה ביום שלישי שעבר, שבית-המשפט העליון דחה את ערעורם של התושבים האלה, וקבע לפנות ולהרוס את בתיהם למען הקמת יישוב יהודי, חירן, למרות שבמהלך הטיפול בנושא הזה הצליחו התושבים הבדואים להוכיח כי היו שם ברשות והם לא מסיגי גבול במקום. אך שופטי הרוב סברו שאין בכך כדי לשנות את הגזירה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> את רוע הגזירה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> כן. ואני שואל, מכובדי היושב-ראש, זה נקרא בית-משפט הגבוה למה? <היו"ר יצחק וקנין:> סיעת המחנה הציוני עושה יותר מדי רעש ביציע. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> בית-המשפט העליון לצדק, לא לשקר ולא לחנפנות ולא להתגייסות למימוש מדיניות הממשלה, ובמיוחד מדיניות נתניהו. בית-המשפט שאליו פונים כל המוחלשים, לפחות, במקום שיהווה מקום לצדק באמת, בא בית-המשפט והתגייס לשרת את המדיניות הגזענית של ממשלת ישראל, של נתניהו. בכך הוא לא הגן על השוויון, כאשר התמונה הברורה של הרס כפרים ערביים שלמים הייתה צריכה לעמוד לנגד עיניו של בית-המשפט ולהיות שיקול מכריע. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מכובדי, קרקעות הבדואים בנגב מנושלות לטובת בסיסים צבאיים, ואין הרחבות ותוכניות מתאר ליישובים הערביים. ולכן, ממשלה בלתי צודקת שלא כוללת צדק חלוקתי בתקציבי הממשלה, אין לה תקציב סקטוריאלי גרידא. על כך אני אעשה כל שביכולתי, ביחד עם חברי בקואליציה, או לפחות באופוזיציה, להביא לסיום הקדנציה של ממשלה זו מוקדם ככל האפשר, כי הממשלה הזאת היא אסון לכל החברה הישראלית בכלל ולאוכלוסייה הערבית בפרט. כולי אמונה שממשלה זו לא תשרוד, בגלל כל הקווים הקיצוניים כנגד האוכלוסייה הערבית, ולכך אני מייחל. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. יעלה חבר הכנסת עפר שלח, ואחריו – חבר הכנסת איתן כבל. <עפר שלח (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, הכנסת העשרים מתחילה את דרכה מהמקום הנמוך ביותר. אנחנו נוהגים להתלונן, במידה רבה של צדק, על הדה-לגיטימציה של המערכת הפוליטית, אבל הקואליציה החדשה תרמה השבוע למוניטין הרע של הפוליטיקה תרומה מבישה במיוחד. עוד מעט, בקצה ציפורנו של חבר הכנסת האחרון, יאושר כאן בהוראת שעה תיקון לחוק-יסוד שחוקק – החוק – על-ידי אותה ממשלה ממש רק לפני שנה. זה יהיה בסיומו של סדר-דיון דרקוני, לפי סעיף 98 לתקנון, שנועד לימי הרת עולם, ומופעל באישורו של יושב-ראש הכנסת עוד לפני תחילתו האמיתית של המושב הראשון, לחקיקה שאין בה צורך כלל. הרי ראש הממשלה היה יכול להציג כאן ממשלה של 19 שרים שבה היה לליכוד רוב מוצק, ולא הייתה שום בעיה של משילות; ואחר כך היינו דנים כראוי על הרחבתה. אבל לבם של ראש הממשלה ואנשיו מלא פחד שמא מי מחברי הקואליציה לא יהיה מבסוט – אז הלאה המסורת ואמת המידה. הוועדה שדנה בחוק-היסוד לא הייתה ועדת החוקה, כפי שראוי וכפי שכתוב בתקנון, אלא ועדה מיוחדת, שזמן פעולתה היה יותר קצר מהזמן שלקח להקים אותה. שש שעות, 1.5% מאורך חייו הממוצע של פרפר, פעלה הוועדה, שנהרתה באונס, פעתה את פעייתה הראשונה ב-01:00 וב-07:00 הזדווגה עם עצמה, ילדה תיקון חוק מושחת ומעוות, ומתה. על דעתו של יושב-ראש הכנסת, על דעת הייעוץ המשפטי, שנאלם דום, ובניגוד לאמירות המפורשות של גדולי המשפט החוקתי, שציטטנו לשווא מהכתב – הרי להזמין אותם לוועדה לא היה זמן – נאנסה הכנסת לתהליך המבזה הזה. אבל לבם של ראש הממשלה ואנשיו מלא פחד, ואחוריהם כמהים לכורסת השר, אז הלאה הבושה. מנגד, הקואליציה הזו נשענת על 61 חברים בלבד. כדי לאשר ועדה זמנית, אדוני היושב-ראש, נדרשו כולם למעט אחד, והצביעו 118 חברי כנסת – ארבעה יותר, השר שטייניץ, משהצביעו על אישור הסכמי קמפ-דייוויד. כחבר הנהלת האופוזיציה אני מבטיח לכם: ככה יהיה עכשיו בכל עניין. וזה אומר שבכוחו של חבר כנסת בודד, אדם אחד שיהיה איש במקום שבו אין אנשים אלא רק שרים בלי תיק, כדי לעצור את הבושה. אליהם אני פונה היום, לא אל בנימין נתניהו, שאיננו יודע בושה מהי. אני פונה אל חבר הכנסת זאב בנימין בגין, פרלמנטר מובהק ובנו של אחד מגדולי הפרלמנטרים שידעה ישראל. זה מה שאמר מנחם בגין על בית-המשפט העליון: "עליונות המשפט תתבטא בכך שלחבר שופטים בלתי תלויים תוענק לא רק הסמכות לקבוע במקרה של תלונה את חוקיותה וצדקתה של פקודה או תקנה אדמיניסטרטיבית מטעם מוסדות השלטון המבצע, אלא גם הסמכות לחרוץ משפט האם החוקים המתקבלים על-ידי בית-הנבחרים מתאימים לחוק-היסוד או זכויות האזרח. ודבר המשפט יקום". חבר הכנסת בגין – אולי בקרוב כבוד השר – זה בידיים שלך. כשיבואו לממשלה ולכאן חוק הלאום או פסקת ההתגברות; כשהבית היהודי, שלידיו נמסרו משרד המשפטים וועדת החוקה, יבקש לממש את הסעיפים בהסכם הקואליציוני המפרים את האיזון בין המערכת המשפטית לפוליטית – כל שיידרש הוא האצבע שלך, והבושה לא תעבור. אני פונה אל חבר הכנסת אלי אלאלוף. באת לכאן כדי לממש את התוכנית למלחמה בעוני שגיבשת בוועדה שהקים חברי שר הרווחה לשעבר מאיר כהן בכנסת הקודמת. הנה חלק מההבטחות בהסכמים הקואליציוניים, כולן בסכומים שנתיים המתחדשים מדי שנה: לא פחות מ-420 מיליון שקל לחלוקה פרטית של חברי כנסת מסיעות הבית היהודי, יהדות התורה וש"ס; 26 מיליון לתוכנית חינוך יהודי בתפוצות ולמימון מערך בדיקות יהדות בתפוצות, שזה כמובן שם קוד לג'ובים למקורבי הבית היהודי; 100 מיליון לקרן שמיטה ממלכתית; 70 מיליון להקמת מבני דת ומקוואות; 40 מיליון מענקים ביטחוניים עלומים לרשויות בשטחים, וכ-20 מיליון לפחות בשנה לעוד שרים וסגני שרים – כמעט 700 מיליון שקל, בערך מה שהוקצה ליישום מסקנות ועדת אלאלוף. זאת אומרת שעל כל שנה של ההסכמים האלה, שנה של מלחמה בעוני תרד לטמיון. אבל, חבר הכנסת אלאלוף, זה בידיים שלך. כשיבואו לכאן הסעיפים האלה, כשתתבקש להרים יד כדי להטביע את מעשה ידיך בים של כסף קואליציוני – כל שיידרש הוא האצבע שלך, והבושה לא תעבור. אני פונה לחבר הכנסת יואב קיש. לחמת למען השוויון בנטל. בעצרת הפראיירים אמרת: "הנכונות לוותר ולשלם מחיר כפרט עבור טובת הכלל והתחושה שהרווחת את מקומך בחברה הישראלית – אלו הם הערכים שעליהם הוקמה מדינת ישראל. לא צריך להיות הבדל בין דם לדם. ראש הממשלה, לא צריך יותר ועדות. קְבַע את עקרון השירות לכול, ובכך תקבע את עתידה של המדינה והחברה בישראל". יואב, זה בידיים שלך. כשתבוא לכאן הפשרה הרקובה שנרקחה בהסכם הקואליציוני עם יהדות התורה, כשייתנו בידי שר הביטחון את הסמכות לקבוע הבדל בין דם לדם ולבטל למעשה את חובת הגיוס – כל שיידרש הוא האצבע שלך, והבושה לא תעבור. אני פונה אל סגן שר האוצר ואולי השר המיועד במשרד האוצר, חברי איציק כהן. אני יודע היטב מה אתה חושב על המיליארדים שקיבלה הבית היהודי כדי לחסל סופית את הסיכוי לפתרון של שתי מדינות. אבל ממחר זו האצבע שלך על הברז. סיבוב אחד, הנפה אחת לכיוון שאליו מצביע הלב, והבושה לא תעבור. ואני פונה אליך, שר הביטחון משה יעלון. פעמיים בכנסת הקודמת דחיתי הצעה להיות סגנך – למרות הערכתי אליך ולמרות שאתה יודע כמה אני מרבה לעסוק בענייני ביטחון – כי זהו תפקיד ריק מתוכן. מה אתה חושב עליו, אני יודע היטב. אז ברכותי, בוגי, ממחר אין לך סגן אחד, יש לך שני סגנים – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <עפר שלח (יש עתיד):> – – אחד לענייני כלום, אחד לענייני שום דבר. אבל זה בידיים שלך. עוד מעט, כשתגיע העת להצביע על התיקון המרחיב את הממשלה שלא לצורך, כל שיידרש הוא האצבע שלך, והבושה לא תעבור. בעיצומו של משבר הטילים בקובה אמר יועצו של הנשיא קנדי – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת שלח, משפט אחרון. <עפר שלח (יש עתיד):> דקה אחת. – – – אמר יועצו של הנשיא קנדי: אם השמש תזרח מחר, זה יהיה רק בזכות אנשים בעלי רצון טוב. לא צריך להגזים, השמש תזרח גם אחרי שנאשר את החוק הרע הזה, את הממשלה הרעה הזו. אבל אחרי החרפה שידענו ביומיים האחרונים, אם ישראל תינצל מחוקים רעים ומבזבוז מיליארדים ומשיתוק מדיני, זה יהיה רק בזכות הצבעתם של אנשים בעלי רצון טוב. מילולית לגמרי, זה בידיים שלכם. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עפר שלח. יעלה חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. שש דקות לרשותך, חבר הכנסת כבל. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, אדוני השר, רשם פרלמנטרי, ברשותכם, אני רוצה לומר כמה מילים בעניין הזה. הרי כבר נאמרו כל המילים, מה עוד יש להוסיף? אמרנו ואמרנו ואמרנו. אני רוצה דווקא להתמקד בדבר אחד: ערך המילה. אתם יודעים, אנחנו חברי הכנסת – בכלל, בני-אדם ומילים זה סיפור קצת קשה. אבל ראש הממשלה הפך את המושג "אין ערך למילה" לדבר חדש לגמרי. זה לא משנה מה אני אומר, אם אמרתי לפני הבחירות א'; אם זה משרת אותי לומר משהו אחר – אז אמרתי. ואם צריך לשוב ולומר שוב משהו אחר, אז אני אומַר שוב משהו אחר, מה קרה. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, רבותי, אני לא מסכים לכל מה שקורה באגף הזה. יותר מדי רעש. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אתם יודעים, הייתי רוצה לומר לראש הממשלה את המשפט "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר", אבל פה קצת קשה לי לומר. כי איך אנחנו מבקשים לחנך את הציבור, אותנו, את כולנו, כשבסופו של עניין הבית הזה – שהוא סוג של זרקור שלאורו אמורים אנחנו, כולנו, להיות שליחי ציבור – בשורה התחתונה מה שאנחנו מלמדים את הציבור, את כולם, אותנו, זה שאין שום ערך למילה, אין שום ערך למילים. אז אמר. חבר הכנסת שלח, ראש הממשלה – אז אמר. אמר "שתי מדינות לשני עמים" – אז אמר. <עפר שלח (יש עתיד):> הוא לא התכוון לזה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אמר, והוא הצביע גם ונאם, כמה חשוב שתהיה ממשלה של 18 שרים – אז אמר. העניין הוא, כפי שאתה אומר, חבר הכנסת שלח, שפיו ולבו מעולם לא היו שווים; שהמרחק בין פיו ללבו הוא כרחוק מזרח ומערב, שאין שום קשר. כשהוא אומר, וגם כשאתה קורא את שפתיו אתה יודע שאמת לא יכולה לצאת מפיו. אמת וביבי זה תרתי דסתרי, סתירה מוחלטת. וזה ראש הממשלה שלנו, זה ראש הממשלה שכולנו מסתכלים ומביטים בו. ותקום בימים הקרובים ממשלה צרה. כמה צמד המילים הזה הופך לכל כך משמעותי וכל כך מתאים למה שהיא: ממשלה צרה. ויהיו הרבה צרות וצרים, בוודאי על-פי החוק החדש: תהיה כנראה צרת הרווחה, ויהיה צר הכלכלה – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתה מתכוון צר-צר – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> צר-צר. כן, כן, צר. צר. <קריאה:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> צר לו. <קריאות:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> צר לו. <היו"ר יצחק וקנין:> צרצר. <איתן כבל (המחנה הציוני):> זאת תהיה ממשלה של צר לי. כבר הרבה זמן לא מצאנו את עצמנו מתחברים כל כך, שמילים, אפילו שלא במתכוון, חבר הכנסת טיבי, מבהירות כל כך את מה שעתיד להיות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מה עתיד להיות? <איתן כבל (המחנה הציוני):> ממשלה צרה. צרה-ממשלה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> צרה צרורה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אתה יכולת – צרה צרורה. בוודאי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> היא – עכשיו, אתה רוצה לשדרג אותה, אז אתה אומר: ממשלה צרה צרורה. הרי כשאתה רוצה לשבח מישהו, אתה מכפיל את מילותיו. אז זאת אומרת, זאת לא צרה, זאת צרה צרורה. ואנחנו נשב פה, ואני אומר שוב, כיוון שיש סביב העניין הזה לפחות קונסנזוס מאוד מאוד גדול באופוזיציה: חבר הכנסת טיבי, חבר הכנסת שלח, אדוני יושב-ראש האופוזיציה, שיזכרו אלה שאמורים היו לשבת פה והם לא פה – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> איפה הם? <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – כי כולם חושבים שהם יהיו חלק מהממשלה – – <עפר שלח (יש עתיד):> הם עכשיו נוהרים לירושלים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – הצרה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> יכול להיות שחברי הליכוד נוהרים ללשכה של – – –? <עפר שלח (יש עתיד):> הם נוהרים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> בוודאי. כולם רוצים להיות חלק מהצרה צרורה – – <מיקי לוי (יש עתיד):> הם נוהרים אחרי התפקידים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – והם רבים מי יהיה חלק מהצרה צרורה. ושיהיה להם ברור; אתה יודע, ההבדל בקדנציה הזאת בין הקואליציה לאופוזיציה – שהם חייבים לנצח אותנו בכל הצבעה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כל פעם. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אנחנו צריכים הצבעה אחת כדי לשלוח אותם הביתה; שיזכרו זאת. הם צריכים לנצח אותנו בכל הצבעה, בכל שאילתה, בכל הצעה לסדר-היום, בכל הסתייגות. והרגע הזה, הפעם האחת, בוא תבוא, אדוני היושב-ראש, והיא תבוא בזמן ובמקום – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – שהם לא יצפו לה. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל. יעלה חבר הכנסת מיקי לוי. חבר הכנסת מיקי לוי – – <קריאה:> ארבע פעמים כבר רשמו אותך. <היו"ר יצחק וקנין:> – – אני, לפנים משורת הדין, נותן לך לדבר, ואתה מטייל לך במליאה כאוות נפשך. <קריאה:> תראה איך הוא רץ, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> יש לך כושר, זה הכי חשוב. שש דקות. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה על הנדיבות שלך. האמת שאיחרתי, ואני לוקח את האחריות על עצמי. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הבעיה של הממשלה הזאת היא אינה הכמות – 18 שרים, 28 שרים. חבר הכנסת שלח גילה לנו עכשיו שיש שני סגני שר במשרד הביטחון: אחד לענייני התיישבות ואחד לענייני שום דבר. זו לא הבעיה. כמעט לא אכפת לי הג'ובים. הבעיה היא האיכות. לאן ייקחו אותנו אותם מועמדים? לאיזה כיוון? לאיזה מסדרון? לאיזה הסדר? מה העתיד שלנו במדינה הזאת? לפני שנה, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת של הליכוד הרימו את היד בהצבעה על חוק-יסוד הקטנת הממשלה, ואני שואל: מה קרה? מה קרה לפני שנה וחודשיים? זה הרי לא שנות דור, זה לא שנות נצח. שנה וחודשיים. איבדתם את הערכים? את היושרה? את המוסר? מה ההבדל, אדוני היושב-ראש, בין ארבעה שרים למפלגה לשבעה שרים למפלגה; לשני סגני שרים או לשלושה–ארבעה סגני שרים לכל מפלגה, בהסכמים הקואליציוניים? מדברים אתנו על משילות, על יציבות. מה ההבדל אם מפלגה נותנת שלושה שרים לפי מפתח או חמישה שרים? זה מגדיל את היציבות? מה שזה כן מגדיל זה את חוסר היכולת של הבית הזה לתפקד, כי כל שר וסגן שר ספון בלשכתו ואינו מגיע כמעט לבית הזה, אלא להצבעות בלבד, וודאי וודאי שלא לוועדות הכנסת. איך במחי יד ביטלתם חוק-יסוד? מה תסבירו לציבור? מה תגידו לו, שיש צורך בג'ובים? זו הדרך? זו הדרך לשרת את הציבור ואת העם? והתשובה היא: הציבור ישפוט. ראש הממשלה הוכיח שהוא לחיץ, נכנע כניעה מוחלטת לשותפים הקואליציוניים. אפילו במפלגתו שלו, חבר הכנסת איוב קרא, שעשה לו רב, שם פעמיו לקבר יתרו, והכותרת היא: אני הולך להתייעץ. יש כאן הרבה כאלה שמתייעצים עם הרב, עם המנחה, במקום שתהיה להם דעה אישית. והיום אני כבר קורא שהובטח לו להיות סגן שר, אבל מקורביו אומרים: מה פתאום, הובטח לו להיות שר. עכשיו אני גם מבין למה יש שני סגני שרים בכל מיני משרדים אחרים: כי איבדו את הדרך ואיבדו את המוסר ואיבדו את היושרה ואיבדו את הערכים. ראש הממשלה אינו עומד בלחצים, בוודאי ובוודאי לא מול חברי הליכוד, כי הוא צריך לשלם להם. ואני שואל מדוע. אתם יודעים מה, אין לי בעיה עם שינוי מספר השרים. בבקשה, זוהי דמוקרטיה. רוצים לשנות, אדוני היושב-ראש, בבקשה. נשאלת השאלה: מדוע שינוי חוק-היסוד הגיע? נכון שיש סעיף 98, אבל השינוי הזה הגיע לפני כינונה של הממשלה, והוא הגיע לפני כינונה של הממשלה מכיוון שראש הממשלה מפחד וחושש מאותם עריקים שירגישו את עצמם לא מרוצים ולא יגיעו להצבעה על כינון הממשלה, ואז אין כינון ממשלה. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, אתה רק ממלא מקום, ויש לי הרבה כבוד אליך. אתה אחד מהוותיקים בבית הזה ומתמצא בתקנון הכנסת אולי יותר מכל אחד אחר פה, ואני באמצעותך רוצה להעביר מסר ליושב-ראש הקבוע. באמת, אני רואה בתפקיד שלו את התפקיד – התפקיד, אני מדגיש – לחמש דקות, הכי טרגי עם כינון הממשלה. כי יושב-ראש הכנסת צריך לתת הוראה למנכ"ל שלו שייתן הוראה לנגרים להוסיף עוד שולחן קטן, פנימי, בשטח הזה, הפנוי. <היו"ר יצחק וקנין:> כבר היה דבר כזה. <מיקי לוי (יש עתיד):> נכון. אלה המראות שאנחנו נראה בכנסת הבאה: ממשלה צרה עם 61 ח"כים; עוד תוספת של שולחן עבור שרים לענייני כלום ושום דבר, וזה יהיה חבל מאוד מאוד; שולחן נוסף עבור ראש הממשלה. יהיו להם קצת רווחים, לא יצטרכו להצטופף. הכספים הקואליציוניים – 20 מיליון שקל לכל חבר כנסת. אתם שמעתם את זה? 20 מיליון שקל. חברי הכנסת מהקואליציה הופכים להיות אנשים עשירים מאוד. כל חבר כנסת יעשה ב-20 מיליון שקל כאוות נפשו. יחלק, ייתן, יהפוך מלך – לא ליום אחד, להרבה זמן. 20 מיליון שקל – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – בחיים לא היה לי בחשבון הבנק שלי. <מאיר כהן (יש עתיד):> גם לא יהיה. <מיקי לוי (יש עתיד):> גם לא יהיה לי. אדוני היושב-ראש, לממשלה הזאת אין דרך, אין ערכים. היא ממשלה צרה אשר איבדה את כל המוסריות בעיני הציבור. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. יעלה חבר הכנסת יאיר לפיד, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. שש דקות לרשותך, חבר הכנסת יאיר לפיד. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> סליחה, טעות. <היו"ר יצחק וקנין:> הפכתם את זה? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> החלפנו. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אין לי בעיה, אין לי בעיה שאתם מתחלפים, אבל, רבותי – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מטעמי כבוד – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אין לי בעיה שאתם מתחלפים, אבל, רבותי – סליחה, מזכירות. לא אתם מחליטים מי מדבר מתי. גם כשאתם מחליפים זה לא על דעתכם. אני הולך לפי מה שרשום לפני. זה לא על – אף אחד לא אמר את זה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> היה צריך להודיע ליושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> אתם לא מודיעים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אז תחליט, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה רואה, נאזם, למה אני אומר שהן לא צריכות לנהל פה את העניין? שש דקות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, איזה מחזה מול עינינו? ממשלה שהתחייבה שהיא לא תעלה על 18 שרים, על-פי חוק, חוק-יסוד, עושה הכול – קרקס שלם – כדי שמספר המושבים כאן של עור הצבי יהיה לפחות 22, וכדי שיהיו ארבעה סגנים לפחות; כדי שתקום – איך אמר חבר הכנסת איתן כבל באחת מהברקותיו התכופות – ממשלה צרה שיש בה צרת רווחה, צר משפטים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> צרת משפטים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> צרת משפטים. ואז אני אמרתי – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> חבר הכנסת טיבי, או צרה צרורה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> חכה, אני אגיע לביטוי הזה, שהוא ביטוי שלי. אז אני זרקתי לעברו של איתן כבל, חברי הטוב, "צרה צרורה". אני רוצה להגיד לכם, חבר הכנסת איתן כבל, מתי הממשלה תהפוך מממשלה צרה לממשלה צרה צרורה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> בהקדם. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתה יודע מתי? חבר הכנסת לפיד, תקשיב. אתה יודע מתי תהפוך הממשלה מממשלה צרה לצרה צרורה? אם אתם תצטרפו אליה. <היו"ר יצחק וקנין:> תאמין לי, ידעתי שהוא הולך להגיד את זה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> חבר הכנסת הרצוג, הציבור רוצה התחייבות ממך שאתה לא מציל את נתניהו מהמצב המביך שאליו נקלע, מממשלת 61. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – – בערבית. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתה רשאי להגיד את זה גם בעברית. תתחייב שאתה לא מציל אותו לא היום ולא עוד שישה חודשים. הוא בונה עליך. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> כנראה לא שמעת אותי, אחינו היקר. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אנחנו רוצים להיות אתכם יחד באופוזיציה נשכנית, לוחמת, כדי שנפיל את הממשלה הזאת שהיא ממשלה צרה. והיא ממשלה צרה צרורה מכל הבחינות – כלכלית, חברתית – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת טיבי, אני חייב להגיד לך משהו. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> בבקשה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> בדרך כלל כשאנחנו מפילים את הממשלה אנחנו מפילים גם את עצמנו יחד אתה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> יש כאלה שתמיד חוזרים, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> לצערי הרב, אני שבע קדנציות פה, ולפי השנים, אין לי קדנציה אחת של יותר משלוש שנים, שנתיים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> יש כאלה שתמיד חוזרים. אתה אחד מהם. אבל שמע, זו ממשלת ימין קיצוני שאפילו ראש הממשלה לא רצה אותה. הוא גם לא רצה את ההרכב הפרסונלי שלה. הוא נסחט. ראש ממשלה נסחט על-ידי שר אחר, שיש לו רק שמונה ח"כים. והוא סחט אותו עד טיפת עור הצבי האחרונה. איילת שקד מאוד רצתה להיות שרת התרבות. אמרה, זה התפקיד – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> האולטימטיבי. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> החלומי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – האולטימטיבי. החלומי. חייתה בחלום של שרת תרבות – או צרת תרבות, כפי שאיתן אמר – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> יותר מדויק. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – ופתאום איווט ליברמן התפטר. החלום נדד ממחוזות התרבות למחוזות המשפטים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> כי היא עברה ממילים למשפטים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אכן כך. וראו זה פלא, האיום על בית-המשפט העליון בשיאו. ראש הממשלה התחנן לבנט: קח אתה את המשפטים. יעני, כאילו בנט אחסן מן איילת שקד, יותר טוב מאיילת שקד. ההתנהלות הזאת היא ההוכחה לכך שצריך להעביר את הממשלה הזאת מן העולם. אדוני היושב-ראש, אתה עוקב אחרי הנאומים שלנו לאחרונה. תמיד, בכל נאום, יש בעיה אקוטית שמדאיגה את כולנו. אני לא יודע אם אנחנו מצליחים להציף את הנושא אצל כולם – הריסת בתים ביישובים הערביים. כל הזמן יש איזו תעשיית תדמיות, במה עוסקים חברי הכנסת הערבים, מה הם עושים בנושאי חוץ ובנושאי מדיניות. כמובן, זה שקר. יותר מ-80% מהעיסוק שלנו הוא בנושאי פנים, חברה, כלכלה – הנושאים החשובים לנו. מה יותר חשוב מאשר הזכות לקורת-גג? אומרים: טוב, אתם בונים ללא רישיון. יש מישהו שבונה ללא רישיון ויש לו אפשרות להוציא רישיון? <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אין תוכניות מתאר. אצלנו אין תוכניות מתאר, ולכן אלפים בונים, נאלצים לבנות, ללא רישיון בנייה. אנחנו רוצים לבנות עם רישיון. <קריאה:> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> והבנייה, אכן, היא לא על קרקע ציבורית; לא במקום המיועד לבית-ספר או לכביש, או שמישהו שדד קרקע של אחרים – על קרקע פרטית. או בתוך תוכנית מתאר עתידית, או שצריך לשנות ייעוד, להרחיב את תחומי השיפוט של היישוב. למה לא? פעם בשנות ה-50 היו לנו 93% בעלות על הקרקע הפרטית; היום רק 3% בערך. גם ה-3% – אנחנו לא יכולים לבנות על מחציתם, כי זה שייך למועצות אזוריות או לשטחים ירוקים – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – או אזור נחל וסביבתו, כמו בקלנסואה. איזה נחל וסביבתו? בואו תבקרו שם ותראו – אין נחל ואין לו סביבה. אנשים רוצים לבנות ולחיות. יש צווי הריסה בקלנסואה, בטייבה, בנגב, באום-אלפחם. אנחנו רוצים שכל אחד מכם יעזור לנו, יעזור לאזרחים האלה, שהם זועקים אך ורק כדי שתהיה להם קורת-גג. בקלנסואה לא תהיה הריסה ב-15 בחודש. סופי. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> צריך להגיד מילה טובה למשטרה, אגב. אני מקווה שלא תהיה גם באום-אלפחם בבית משפחת עבד אל-ע'אני בקרוב. אבל צל ההריסה מאיים על אלפי בתים. זה אחד הנושאים שיעסיקו את הרשימה המשותפת, אדוני היושב-ראש, ואנחנו מושיטים יד ומבקשים מכל מי שיכול לעזור – יושב-ראש האופוזיציה כאן. זו משימה שגם יושב-ראש האופוזיציה יכול לטפל בה. פנינו לנשיא המדינה, יש לו תפקיד חיובי בנושא הזה. הוא עזר, הוא סייע. גם לשר הפנים, גם למנכ"ל משרד הפנים, גם למשטרה, גם ליועץ המשפטי – נדפוק בכל דלת אפשרית, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. יעלה חבר הכנסת יאיר לפיד, ואחריו – אחרון הדוברים, יושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. <מיקי לוי (יש עתיד):> אין שר. <יאיר לפיד (יש עתיד):> איך זה שאין שר במליאה? <היו"ר יצחק וקנין:> היה שר. הוא יצא, כנראה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> גם שר לשעבר זה נחשב. <קריאה:> יש נוהל. <מיקי לוי (יש עתיד):> אתה יכול לדבר חופשי עד אין-סוף. <היו"ר יצחק וקנין:> לא, חבר הכנסת מיקי לוי, אתה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני, אלה הכללים. <היו"ר יצחק וקנין:> אני נותן לו את הזמן, ואני אדאג ששר ייכנס מייד. זה נוהל, זו לא החלטה – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא, זה תקנון. <היו"ר יצחק וקנין:> לא, רבותי, זה לא תקנון. אל תלמד אותי את התקנון, במחילה מכבודך. חבר הכנסת רוזנטל, זה לא תקנון, זה נוהל. <יאיר לפיד (יש עתיד):> אדוני, אתה יכול לאפס את השעון? כי הוויכוח הזה היה על חשבוני. <יעל גרמן (יש עתיד):> עדיין מפסיקים את הישיבות כשאין שר. <היו"ר יצחק וקנין:> אני אוסיף לך את הזמן. <יאיר לפיד (יש עתיד):> אני מלא הערכה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, עוד לא – הבניין הזה, יש לו חוש ריח. זה בניין עם אף רגיש. וחוש הריח של הבניין הזה מרחרח עכשיו באוויר ואומר לעצמו: מעניין, עוד לא הוקמה ממשלה, ואין שום ריח של חגיגיות באוויר. כל מה שאנחנו מריחים זה חומצתיות ועובש. כבר? שום ריח של שמחה, שום ריח של התלהבות, רק ריח של עכור כזה, של ביצה עומדת. עוד לא הוקמה הממשלה, כבר אנחנו יודעים שזו קבוצה של אנשים שלא אוהבים אחד את השני, שאף אחד מהם לא רוצה שחס וחלילה האחר יצליח, שלא נלהבים לקראת ההזדמנות לשתף פעולה, אלא רק מסתכלים כל אחד בחשדנות על השני, והחוק הראשון שהם מעבירים הוא מה שכבר זכה לכינוי "חוק הג'ובים". אני רוצה למחות על התיאור הזה, אפילו שמי שהמציא אותו זה ידידי יעקב פרי, שקרא לזה חוק הג'ובים. ג'וב זה עבודה. ג'וב זה מה שיש לתושב דימונה שנאבק עכשיו על מקום עבודתו. ג'וב זה אלה של עובדי כי"ל. ג'ובים יש פה בבניין לאנשים שבלילות עוברים ומסדרים את הכיסאות. זה ג'וב. החוק הזה עוסק בתפקידים ריקים מתוכן, הם לא זכאים לתואר "עבודה". זה לא חוק הג'ובים, זה חוק הלובים, כי מי שיש לו לובי – יסדרו לו, ומי שאין לו לובי – לא יסדרו לו. אז אנחנו הולכים לדון בחוק הלובים, ואני שואל את עצמי, מה אומר לעצמו אדם כזה, שייבחר לאחד התפקידים האלה? אחד השרים האלה, שממשלת ישראל וכנסת ישראל כבר קבעו שהוא מיותר, מה הוא אומר לעצמו? הוא נכנס למשרד, יום אחרי ההצבעה הוא יתיישב על כיסאו, יסתכל סביבו על הריפוד ויגיד לעצמו: הנה אני, הגשמתי את חלום חיי; אני יושב בכיסא שאין בו שום צורך, במשרד שאין בו שום צורך, ואני סוף-סוף הגעתי לפסגה, יש לי תפקיד שכנסת ישראל וממשלת ישראל קבעו שהוא ריק לחלוטין מכל תוכן. ועכשיו אני אוכל סוף-סוף לעשות מה שתמיד רציתי לעשות: כלום. שום דבר. למלא את הכיסא, לתפור מכרזים למקורבי, להיות פה בלי שתהיה בזה שום תועלת למדינת ישראל, לציבור הישראלי. אני רק עולה כסף, והרבה כסף. יש שני שקרים שניסו למכור מעל הדוכן הזה אנשי הקואליציה בימים האחרונים: השקר הראשון הוא שמדובר רק ב-20 שרים. לא מדובר ב-20 שרים, אין שום מגבלה על מספר השרים, ואנחנו מכירים את השחקנים, אנחנו יודעים בדיוק מה יקרה; כל פעם שתהיה בעיה, ייוולד עוד שר לענייני שום דבר. והשקר השני הוא שזה עולה רק מיליונים בודדים, מפני שכביכול הם חישבו כמה מיליונים עולים השר והלשכה. לי אי-אפשר למכור את השטות הזאת, אני הייתי שר האוצר של מדינת ישראל, התקציבים ישבו אצלי במשרד. עלות שר היא קודם כול הפעילות שהוא מייצר, והם יאלצו לייצר מכרזים, ועבודה, וכל הדברים שבסוף עולים מאות מיליוני שקלים, תבדקו את התקציבים הקודמים. אז ממשלת הלובים, שעוד לא קמה, עכשיו מסדרת אחד לשני תפקידים מיותרים, ואנחנו עומדים פה בפני הציבור הישראלי, נבוכים, ומבקשים את סליחתו על זה שקמה ממשלה שכבר עכשיו מכריזה שתפקידה הוא לא לעשות שום דבר. תודה רבה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. חבר כנסת מיקי לוי, אני רק אבהיר: בכל רגע מדיוני המליאה צריך להיות שר. מה שאתה אמרת, שאני לא לוקח לו את הזמן – הזמן לא שייך, זה עניין של היושב-ראש, כניהול, כנוהל, לא כתקנון המליאה. אז צריך להיות נוכח שר, זה בוודאי. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אבל מה עושים כשאין שר? או שמפסיקים את הדיון – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תקשיב, אנחנו, כג'נטלמנים, כמי שמנהלים את הדיון, אנחנו אומרים: אתה יודע מה? תדבר, לא לוקחים לך את הזמן. אבל זה לא תקנון, זה נוהל. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> או שצריך להפסיק את הדיון. <היו"ר יצחק וקנין:> טוב. רבותי, אני מזמין את ראש האופוזיציה, חבר הכנסת יצחק הרצוג, לנאום. הוא אחרון הדוברים, רבותי. הנה, השר הגיע, כך שאנחנו יכולים להירגע. תודה. אדוני, רשות הדיבור שלך. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אנחנו שמחים שמישהו מן הממשלה הגיע להפגין נוכחות, אבל זה לא נראה לי מאוד רציני. בוקר טוב לנ'. נ' הוא סמל קרבי בחטיבת גבעתי, שמשתחרר עוד חמישה חודשים, בן לאם נכה שלא מסוגלת לעבוד, בן לאב שעובד במשרה מלאה בעיריית רמת-גן ומרוויח 4,700 שקל לחודש. לנ' יש חמישה אחים: אח אחד משרת כחייל קרבי בהנדסה קרבית, אחות נוספת מסיימת את לימודיה ועתידה להתגייס לצה"ל בקרוב, ועוד שלוש אחיות צעירות. המשפחה הזאת גרה בדירת שניים וחצי חדרים ברמת-גן. הבנות בחדר אחד, הבנים בחדר האחר, וחצי חדר נותר להורים. עוד חודש מסתיים להם החוזה, אין להם איך לשלם את המעבר לדירה חדשה, ומאתמול הם חיים ברחוב. הם העבירו מזרנים וכיסאות לכיכר, וזהו ביתם מהיום. שני חיילים קרביים, אישה נכה, תלמידות בבית-ספר ואב מושפל ומדוכא. סיפור ישראלי טיפוסי. בוקר טוב לישראלים יוצאי אתיופיה. לקייסים המבוגרים, שכבר התייאשו, לצעירים שמדברים וחולמים בעברית, בוגרי מערכת החינוך, שעושים בגרויות ומשרתים בצה"ל; שהולכים ברחוב ומפחדים מן המשטרה; שנכנסים לראיון עבודה, לפעמים עם תואר ראשון ושני, ויודעים שמישהו עם עור בהיר יותר יקבל אותה; ששומעים על הורים שמסרבים לשלוח את ילדיהם לאותה כיתה עם בנם או בתם; שנאלצים לצאת לרחובות, אדוני היושב-ראש, לצעוק ולהכאיב למדינה שלמה, רק כדי להרגיש שווים. בוקר טוב לסיגל ואהוד, מורים בבית-ספר תיכון, כל אחד מהם מרוויח 5,000 ש"ח בחודש. הם משלמים 1,780 שקלים על חינוך לשני ילדיהם, אחד בן חמש ואחת בת שלוש וחצי, מוציאים עוד 2,700 ש"ח בחודש על אוכל. משלמים עוד 2,450 ש"ח בחודש על נסיעות וטלפונים, לא היו בחו"ל כבר שנים, חוששים להוציא 200 שקל לבייביסיטר, מבקשים מדי פעם עזרה מן ההורים כדי לשלם 4,000 שקלים שכר דירה בקריית-מוצקין, ומסננים כל שיחה שמגיעה אליהם מן הבנק. בוקר טוב לשושנה וחיים, בני 85, חיים בגוש-דן, באחת מהערים הידועות והגדולות, קונים רק לחם, ביצים, חלב וקצת ירקות במהלך השבוע, ופעם בשבוע שתי חתיכות חזה עוף. שומרים 30 שקלים לנסיעה שבועית עד קופת-החולים במונית, מתביישים להזמין את הנכדים לביקור כי תמיד קר בבית, חוסכים בחשמל ובמים, מחשבים טוב-טוב כל שקל, שיספיק לתרופות. ובוקר טוב לבנימין נתניהו, ראש הממשלה שלהם. ראש ממשלה שבמקום לפתור את הבעיות, מוכר את המדינה, מתכוון לפזר חצי מיליארד שקלים כדי שחברי הכנסת בקואליציה שלו יישארו רגועים, גם כבוד השר. ראש ממשלה שבמקום לפתור בעיות מפרק את המדינה, מדינה שחבורה של קיצונים השתלטו עליה ועל ההגה. מדינה שהציבור מתעורר בה בוקר-בוקר ויודע שמשהו לא בסדר; ראש ממשלה שבמקום לפתור בעיות מחלק משאבים וכספי ציבור, מנהל גנון של קבוצות לחץ – אחד בורח, אחד מנתק את הטלפון, אחד סוחט עוד סגן שר ועוד תקציב לישיבה ועוד תקציב לחטיבה, עוד כביש להתנחלות המבודדת, עוד משרה למקורב פוליטי, 20 מיליון לפה, 50 מיליון לשם. אף אחד לא מסביר לאן ואף אחד גם לא אומר מהו הכיוון. וזה נראה כמו ישיבת בעלי מניות כאשר על סדר-היום רק חלוקת תפקידים ודיבידנדים. ראש ממשלה שמוכר את המדינה – ואנחנו משלמים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. רבותי חברי הכנסת, תם הדיון בחוק-יסוד: הממשלה (תיקון מס' 3 והוראת שעה לכנסת ה-20). הישיבה הבאה תתקיים היום, יום רביעי, כ"ד באייר תשע"ה, 13 במאי 2015, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 10:51.>