דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ה'
ישיבה י"א
הישיבה האחת-עשרה של הכנסת העשרים
יום שלישי, א' בסיוון התשע"ה (19 במאי 2015)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 4
זהבה גלאון (מרצ): 4
נאוה בוקר (הליכוד): 5
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 6
טלי פלוסקוב (כולנו): 7
חיים ילין (יש עתיד): 7
דוד ביטן (הליכוד): 8
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 8
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 9
תמר זנדברג (מרצ): 10
ענת ברקו (הליכוד): 10
אילן גילאון (מרצ): 11
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 12
מיקי לוי (יש עתיד): 12
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): 14
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 14
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 15
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 16
יעקב מרגי (ש"ס): 17
מיכל רוזין (מרצ): 17
דב חנין (הרשימה המשותפת): 18
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 19
יעל גרמן (יש עתיד): 19
סתיו שפיר (המחנה הציוני): 21
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 21
דניאל עטר (המחנה הציוני): 22
רויטל סויד (המחנה הציוני): 23
עליזה לביא (יש עתיד): 24
איימן עודה (הרשימה המשותפת): 25
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 26
אורי מקלב (יהדות התורה): 27
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 28
הודעת הממשלה על מינוי סגני שרים 29
השר אופיר אקוניס: 30
נאומי בכורה של חברי הכנסת 38
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 39
עיסאווי פריג' (מרצ): 43
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 47
דב חנין (הרשימה המשותפת): 52
חילופי גברי בוועדות הכנסת 53
דוד ביטן (בשם הוועדה המסדרת): 54
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום יום שלישי, א' בסיוון תשע"ה, 19 במאי 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
אנחנו פותחים היום בנאומים בני דקה. מי שמעוניין להשתתף באירוע הזה, המשמח והחשוב, יצביע ממקומו – או ממקומה – רק לצורך ההרשמה, ואז נוכל להתחיל.
<קריאות:>
בעד, בעד.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בלבלתם אותי, כמעט הצבעתי. מה הייתי עושה? מי היה נותן לי זכות דיבור פה?
חברי הכנסת, אנחנו נתחיל. אני מזמין את חברת הכנסת זהבה גלאון לפתוח את הנאומים. לאחר מכן – חברת הכנסת נאוה בוקר.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אדוני, רציתי להגיד שנורא קר במליאה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נורא קר?
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
למה בקיץ צריך להיות קפוא? למה בקיץ צריך להיות קפוא?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו תכף נערוך הצבעה גם על הנושא הזה. טוב, חברי הכנסת. זהבה גלאון, דקה לרשותך, גברתי. אחריה – נאוה בוקר.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אדוני, ב-17 במאי מציינים ב-50 מדינות ברחבי העולם את היום הבין-לאומי למאבק בלהט"בופוביה. להט"ב זה ראשי התיבות שמייצגים לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים וביסקסואליות. מציינים את זה ב-17 במאי דווקא, כי זה התאריך שבו הוצאה ההומוסקסואליות מספר ההפרעות הנפשיות – רק ב-1990. זה הרי לא ייאמן, לחשוב שעד אז הומוסקסואליות נחשבה להפרעה נפשית. בארץ מציינים את יום ההבנה, ככה קוראים לזה, בכל רחבי הארץ, במעגלי שיח, בטקסים, גם בקרב מבוגרים, גם בקרב בני-נוער, הטרוסקסואלים וחברי הקהילה כאחד.
אני רוצה לקרוא לכם מתוך דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-2010, שקבע שאחוז האובדנות בקרב הומוסקסואלים גבוה פי-שניים עד פי-שלושה משיעורם בכלל האוכלוסייה. היה מחקר, שביצעה ד"ר חנה בר-יוסף בשנת 2012, שמצא שבעוד שמתוך מדגם מייצג של הנוער בישראל, שמנה מעל 1,000 נחקרים, קרוב ל-3.5% מבני-הנוער ניסו לבצע התאבדות, בקרב בני-הנוער של ההומואים והלסביות מדובר ב-20%. זאת אומרת, אדוני, דהיינו, שיעור גבוה פי-112 משיעור האובדנות בקרב בני-הנוער באוכלוסייה הכללית.
זה צריך להדליק אצלנו נורה אדומה. אנחנו צריכים להנגיש את הנושא של ההתמודדות של בני-הנוער ההומואים, הלסביות, הטרנס, הבי וכו' עם הבעיה. צריך להיות פתוחים, ואני רוצה להודות לכנסת ישראל שאנחנו מקיימים בה את הדיון. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חברת הכנסת נאוה בוקר – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת זחאלקה.
<נאוה בוקר (הליכוד):>
שלום. אתמול השתתפתי בעצרת מחאה של נשות השוטרים, כי לא ייתכן שציבור שלם, של 30,000 שוטרים, יוכפש, והם אינם יכולים להגן על עצמם.
נכון, המאבק של הקהילה האתיופית הוא צודק וחשוב. לצערי, מדינת ישראל טעתה בתהליך הקליטה שלהם; במקום לקרב אותם ולהשקיע את המשאבים במקומות הנכונים, שיכנו את בני העדה בשכונות סגורות. גם במערכת החינוך לא השכלנו לשלב את הילדים יוצאי אתיופיה עם הצברים, והרשימה עוד ארוכה.
אך עם זאת, בשבועות האחרונים העלו על המוקד את משטרת ישראל. מנסים להפוך אלימות של שוטרים ספורים, נגעים עודפים שיש למצות אתם את הדין – הפכו אותם לכתם על משטרת ישראל כולה. לא יעלה על הדעת להפוך את השוטרים לאסקופה הנדרסת. לאלו ששכחו, שוטרי ישראל הם שומרי ישראל, ובהם כאלה שמחרפים את נפשם למען ביטחוננו, כדי שאני ואתם נוכל לישון בשקט. אלימות צריך לגנות, להוקיע ולהעניש, אך אסור לנו לטעות, אלה לא פניה של משטרת ישראל, ובמקום שבו לא יכבדו את המשטרה ואת החוק, נידרדר לאנרכיה מוחלטת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת נאוה בוקר. כאמור, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – חברת הכנסת טלי פלוסקוב.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, הנושא שמסעיר את הציבור הערבי בימים האחרונים הוא ההחלטה להרוס את הכפר אום-אל-חיראן ולבנות במקומו יישוב יהודי בשם חירן. אנחנו בסיעה המשותפת החלטנו שכולנו נדבר בנאומים בני דקה על הנושא הזה.
אנחנו מתנגדים להריסת הכפר. אנחנו דורשים מהממשלה לפתוח במשא-ומתן עם נציגי היישוב ועם נציגי הציבור הערבי כדי לפתור את הבעיה. אנחנו מזהירים שהסלמה בנושא הזה – להביא דחפורים, לעקור אנשים מיישוביהם – תיתקל בהתנגדות טבעית, כי אדם מגן על ביתו. זה ציבור שהעבירו אותו ממקום מושבו המקורי, הושיבו אותו במקום אחר ואמרו לו: אתה פולש. יש גבול לכל תעלול. אנחנו רוצים לפתור את הבעיה. הממשלה יכולה לפתור אותה – מלא שטחים מסביב ליישוב הזה, אפשר לבנות את חירן במקום אחר, למה דווקא שם? למה לעקור כשאפשר לפתח? תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. כאמור, חברת הכנסת טלי פלוסקוב. אחריה – חבר הכנסת חיים ילין.
<טלי פלוסקוב (כולנו):>
כבוד יושב-ראש הכנסת, חברות וחברי הכנסת, אני רוצה לשתף אתכם במשהו אישי. ביום ראשון האחרון השתתפתי בהפגנת התמיכה של עובדי כי"ל בדימונה. הסתכלתי בעיניים של העובדים המסורים שפנו אלי וביקשו ממני להיות להם לפה מול המנהיגים בירושלים. הם חזרו ואמרו לי דבר אחד: כאן זה לא גוש-דן. אין לנו לאן ללכת. אנחנו גם לא רוצים ללכת מכאן.
עבור אנשים אלו, שחרב הפיטורים מונפת מעל ראשם, לא תהיה אלטרנטיבה תעסוקתית; לצערי, התעסוקה בפריפריה פוחתת ומתמעטת. במקום לגדול ולפרוח, יותר ויותר אזרחים נכנסים למעגל העוני עקב סגירת מפעלים והעברתם לארצות עם כוח עבודה זול יותר.
בזמן שאנחנו יושבים כאן, ועדי העובדים של "כימיקלים לישראל" יושבים במשא-ומתן קדחתני שיקבע את גורלן של משפחות רבות בנגב. פיטורים המוניים כאלה, משמעותם משפחות שלמות שנשארות ללא פרנסה. כדור השלג הזה יתפוצץ לנו בפנים כאשר משרד הרווחה, המוסד לביטוח לאומי ועמותות המזון יידרשו לסייע להן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<טלי פלוסקוב (כולנו):>
בואו נקדים תרופה למכה, ונבין: יצירת מקומות תעסוקה בפריפריה היא עניין דחוף ומהותי, שחייב להיות משימה לאומית. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת פלוסקוב. חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דוד ביטן.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה להקריא לכם איך מחולק משרד החוץ: השר סילבן שלום אחראי למשא-ומתן, עם היחסים עם ארצות-הברית; השר זאב אלקין – לאיומים האסטרטגיים; מולכו הוא שליח ראש הממשלה, ומעל כולם – היום בבוקר מודיעים שציפי חוטובלי, סגנית שר החוץ, בעצם אחראית לכל הפרויקט הזה. אבל ראש הממשלה אמר שהוא אחראי לכל הדבר הזה.
סלח לי, כבוד היושב-ראש, חברה עסקית שהייתה מנוהלת בצורה כזאת, מזמן הייתה פושטת את הרגל.
אין לנו מדינה אחרת. אין לנו מדיניות חוץ, למעט הבלגן שיש פה בפתק. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת דוד ביטן – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יוסף ג'בארין.
<דוד ביטן (הליכוד):>
כבוד יושב-ראש הכנסת, רציתי לדבר על האטימות של הפקידות, כפי שהתבטאה במשרד החינוך, בבחינות הבגרות. לצערי הרב – משרד החינוך צריך לשמש דוגמה בכל נושא הקשר עם הקהילה ועם מי שצריך לצרוך את השירות שלהם, אבל זה לא כך. לא צריך לנהל מאבק כדי לקבל את מה שברור מאליו, וזאת דוגמה למה שקורה היום במשרדי הממשלה, שהפקידות אטומה, ובעצם לא מסתכלת על הצרכנים הסופיים, שצריכים לצרוך את המצרך. אני קורא מפה לכנסת ולנו לעשות הכול כדי שזה ישתנה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דוד ביטן. חבר הכנסת יוסף ג'בארין – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, ביישוב אום-אלחיראן בנגב מתגוררים 700 תושבים, ביישוב עתיר שלידו מתגוררים 900 תושבים, והמדינה כיום מבקשת לפנות את שני היישובים הללו – יותר מ-1,500 תושבים. שני הטיעונים שהמדינה בדרך כלל משתמשת בהם, שאין אופציה תכנונית ושהם בעצם פולשים, נדחו על-ידי בית-המשפט. בית-המשפט אמר שיש אופציה תכנונית, כי מתוכנן להקים שם יישוב יהודי, והם בני רשות באותו מקום.
לכן, כבוד היושב-ראש, צריך הרבה אטימות לב, וצריך הרבה חוסר אנושיות, וצריך הרבה קהות חושים, כדי לא להתחשב בעובדה שמדובר במאות תושבים שמתגוררים שם זה למעלה משישה עשורים, כדי לעקור אותם. הסיבה היחידה שעוקרים אותם היא שמדובר בתושבים ערבים. ההוכחה לכך היא שמתכוונים להקים שם יישוב יהודי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ג'בארין. חבר הכנסת חמד עמאר – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הרמטכ"ל קיבל אתמול החלטה היסטורית: לפרק את גדוד 299 של הדרוזים. כמעט כל בית דרוזי מחובר לגדוד הזה. באמת החלטה היסטורית, אבל אומללה.
בטענותיו של דובר צה"ל נאמר שהוא רוצה לשלב את הצעירים הדרוזים בשאר היחידות. אני רוצה להגיד לדובר: אני מכיר את זה טוב מאוד; הגדוד מונה קבוצה מצומצמת, אולי 20% מהמתגייסים. 80% משולבים בשאר היחידות היום. אז הסיבה הזאת לא יכולה להצדיק את סגירת הגדוד ואת פירוק הגדוד. הסיבה השנייה – נֶאמר שחילקו שאלונים, ו-99% מהנשאלים אמרו שצריך לפרק את הגדוד והם רוצים להתגייס לצבא הגדול. אף אחד לא מונע מהם להתגייס. דובר צה"ל אומר שהתייעצו עם ההנהגה של העדה הדרוזית. אני רוצה להגיד לכם, אתי אף אחד לא התייעץ. אני חושב שאני מייצג הרבה הרבה דרוזים, והרבה דרוזים הצביעו בשבילי, לכן גם הטענה הזאת היא שקרית ולא נכונה.
לכן אני קורא לשר הביטחון קודם כול להקפיא את ההחלטה האומללה הזאת; לקיים דיון מעמיק בנושא, לשתף צעירים, לשתף קצינים משוחררים ולשתף את ההנהגה של העדה הדרוזית; אולי נצא בהחלטה טובה. שנית, אני מבקש ממך, אדוני היושב-ראש, אני ביקשתי דיון דחוף בנושא בוועדת החוץ והביטחון. אני מבקש לאשר את הדיון הזה בשבוע הבא. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חברת הכנסת תמר זנדברג, ואחריה – חברת הכנסת ענת ברקו.
<תמר זנדברג (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, תודה, אני רוצה להצטרף לחברתי ראשת מרצ חברת הכנסת זהבה גלאון ולציין את היום הבין-לאומי למאבק בלהט"בופוביה, שצוין שלשום ברחבי העולם.
אני רוצה להקדיש את הציון הזה לשלושה ארגונים שעוסקים בפעילות חינוכית בתוך מערכת החינוך הפורמלית והלא-פורמלית ומסייעים בהעלאת מודעות, בהתמודדות עם סוגיות של זהות מינית ומגדרית ובמאבק למען מרחב חופשי מאפליה והדרה. הראשון זה "איגי" – ארגון הנוער הגאה, ואני רוצה לציין ספציפית את תוכנית שנת השירות של "איגי", שהתחילה לפני כמה שנים בתל-אביב ומתרחבת בימים אלה למקומות נוספים בארץ כדי ליצור מענה חינוכי לקבוצות שהחברה במרחבים שמחוץ לתל-אביב הרבה פעמים נוטה להתעלם מהן או להדיר אותן; אני רוצה לציין את חוש"ן – חינוך ושינוי, שגם הוא מקיים פעולות הסברה וחינוך, ב-700 בתי-ספר, בנושאים של נטייה מינית וזהות מגדרית. למעשה, כיום אחד מכל חמישה בתי-ספר חילוניים מזמין פעילות של חוש"ן, ואני מקווה שזה יתרחב גם למגזרים נוספים. בהקשר הזה אני רוצה לציין את ארגון שֹב"ל – ראשי תיבות: שהכול ברא לכבודו – שזה ארגון מתוך החברה הדתית שבא לקדם סובלנות והסברה בנושא נטייה וזהות מינית ומגדרית. חברות וחברי הארגון מגיעים למכינות קדם-צבאיות, לקהילות, ופועלים בקרב רבנים ומובילי דעת בקהילה, נוסף על "בת קול" ו"חברותא".
יחד הארגונים האלה, החוץ-פרלמנטריים, ארגוני החברה האזרחית, מסייעים ליצור כאן חברה סובלנית ושוויונית יותר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת זנדברג. חברת הכנסת ענת ברקו – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת אילן גילאון.
<ענת ברקו (הליכוד):>
קודם כול אני רוצה להתייחס לדברים של חבר הכנסת חמד עמאר, ולהביע הרבה מאוד הערכה לגדוד חרב, גדוד 299, על מורשת קרב מופלאה, ללא קשר אם הגדוד יפורק או לא. כל הכבוד. משרתים שם חיילים מצוינים ממש. אני מכירה אותם מקרוב.
הדבר השני שאני רוצה להתייחס אליו הוא ההחלטה של הוותיקן לצאת בהכרזה שמדובר במדינה פלסטינית, ולהביע תמיהה על כך שהאפיפיור מצא לנכון, במיוחד לנוכח המצב שאנחנו רואים היום בבית-לחם, העיר שהייתה עיר נוצרית – היו בה 48% נוצרים, והיום יש בה 8% נוצרים, כולל רדיפות של נוצרים; להזכיר קצת מהאינתיפאדה השנייה ב-2002 – כנסיית המולד – כאשר נלקחו כבני-ערובה 46 כמרים; השתמשו בכתבי הקודש לצרכים אחרים מאלה שכתבי קודש מיועדים להם; הרסו את הכנסייה, מלכדו אותה, וצה"ל נמנע מלפרוץ לתוכה מהסיבה הפשוטה – כדי לא לפגוע בקדושתה, ולכן זה לקח הרבה מאוד זמן.
האפיפיור הקודם, דרך אגב, דיבר על הדדיות, ועל זה שבעצם רוצים לבנות את המסגד הגדול ברומא, אבל ללכת עם צלב בריאד זה ממש בלתי אפשרי, שלא לדבר על כך שב-15 השנים האחרונות כל אזור הסאהל, נטבחו בו כמיליון נוצרים.
אז אני רוצה להביע תמיהה: האם מדובר בהושטת הלחי השנייה, או בסתם תשלום ג'יזיה של הנוצרים – במקרה הזה – למי שלא יודע – מס גולגולת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חבר הכנסת אילן גילאון – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<אילן גילאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני מבקש להצטרף לחברותי זהבה גלאון ותמר זנדברג בעניין של ציון יום המאבק בהומופוביה. הומופוביה, כמו כל פוביה, אדוני, היא לקות קשה ומוגבלות קשה של אנשים שאינם מסוגלים להכיל במציאות שלהם את השונה מהם, של פרטים ושל קבוצות; מחשבות שמונעות על-ידי סטריאוטיפים ודעות קדומות בניסיון להכליל על קבוצות שלמות תכונות מקדמיות.
אני רוצה להגיד בצער שמן הבית הזה אין בשורה לעניין אי-הדרת השונה והזר, לצערנו הרב. אני רוצה להגיד ביום הזה: הלוואי שאנחנו נלקה בכמה עיוורונות כאשר אנחנו מסתכלים על בני-אדם – עיוורון לצבע, עיוורון לנטייה מינית, עיוורון לארץ מוצא, ונחיה בחברה שאנשים נשפטים בה רק על מה שהם אומרים, מה שהם חושבים ומה שהם עושים, ותו לא.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, שני נושאים. היום נפגשנו כאן, בכנסת, חברי איימן עודה, ג'מאל זחאלקה, מסעוד גנאים ואנוכי עם שר החוץ של נורבגיה, וסיפרנו לו את הסיפור של אום-אלחיראן; סיפרנו לו שמפנים יישוב שהועבר לשם על-פי החלטה ממסדית של שלטונות הצבא ב-1956, והיום מפנים אותו כדי ליישב יהודים באותו מקום, ויקראו ליישוב חירן. האיש היה המום. כידוע, נורבגיה היא מדינה דמוקרטית ומתייחסת באופן שוויוני לאזרחים שלה, והוא שאל אותנו: תגידו, מה אומר בית-המשפט העליון על ההתנהגות הזאת? הוא הוכה בהלם כאשר ענינו לו שגם בית-המשפט אישר את זה. הוא אמר: Are you serious?. אמרנו לו: כן. אמרנו לו: כן.
הנושא השני הוא התנהלות המשטרה כאשר היא נפגשת עם ערבים. בחתונה בג'סר-א-זרקא הייתה תלונה על רעש. הגיעה המשטרה, פרצה לתוך החתונה – התפתחה מהומת עולמים – זו הפעם השנייה לאחרונה, ונפצעו אנשים משני הצדדים, לרבות מהמשפחה – החתן, הכלה. ההתנהגות הייתה ברוטלית. אני מתאר לעצמי שהמשטרה לא הייתה פורצת לחתונה ביישוב יהודי בגלל רעש בכוחות כאלה – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – ואם הייתה נוהגת אחרת, מישהו היה כועס. הגשנו הצעה דחופה לסדר-היום. צר לנו שהיא לא התקבלה. נמשיך לנסות להעלות את הנושא הזה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, הממשלה ביצעה היום מחטף, פשוט מחטף-מחטף, כגנבת לאור היום – העבירה הצעת החלטה שלא הייתה בסדר-היום, שלא הוזמנו אליה אנשי מקצוע, שלא היה בה דיון ממשי של שרים בממשלה; פשוט הרימו את היד, ובחצי דקה החלטה עוברת בממשלת ישראל. החלטה אסטרטגית.
חברי חברי הכנסת, אתם בטח סקרנים מה היה בהחלטה הזאת; סוד מדינה כלשהו? החלטה על הפצצת הכור באיראן? לא, לא הפצצת הכור באיראן – –
<יעקב מרגי (ש"ס):>
כי אין כבר כור – – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – הייתה בה בגידה בזוגות העובדים ובזוגות הצעירים. הממשלה הזאת החליטה להחזיר אותנו לאחור ולבטל את היוזמה שקידמה יש עתיד בממשלה, שהצליחה להוציא אלפי חרדים לשוק העבודה. הממשלה הרעה הזאת עושה עוול גדול בחסות העסקנים החרדים – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – ובראש ובראשונה לציבור החרדי, אדוני היושב-ראש, ומונעת שילוב חרדים בשוק העבודה ובחיי החברה בישראל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, המסר שיוצא מישיבת הממשלה היום ברור: מי שיתבטל – יקבל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת לוי. חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר. אחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
אנחנו עדים בתקופה האחרונה לאירועים של עובדי כי"ל, שבנגב, ואנחנו כמובן עוקבים בדאגה. תכננתי להעלות על סדר-יומה של הכנסת את הנושא הזה, אבל לא הסתייע בידי, לכן חשבתי שנדבר על זה פה קצת.
אני חושב שצריך להבחין מהו מקור הבעיה: מקור הבעיה זה בצע כסף; מקור הבעיה זה שהעשיר מנסה לגזול מהעני, ומקור הבעיה זה דורסנות פושעת, של החזק את החלש.
עידן עופר, טייקון בסדר גודל עולמי, מסתבר שגם יהודי, העתיק את כתובתו ללונדון כדי לחמוק מתשלומי מס, כשהוא יושב על אוצרות הטבע של המדינה שלנו. במקביל הוא בוחר לשלוח מאות עובדים הביתה – כולם, אגב, אזרחי ישראל והנגב.
והשאלה שאני שואל את עצמי: לא כדאי שאנחנו פה, בכנסת, נתחיל לחוקק חוקים שימנעו את העוול הנורא הזה? לא כדאי שנחליט שכל רווח וכל משאב מניב שמצוי בתחומיה של מדינת ישראל ימוסה אך ורק בארץ-ישראל? ובכן, ברור לנו שעידן עופר וחבריו חושבים אחרת, אבל, ברוך השם, אנחנו יכולים לקבוע אחרת. כוחה של חברה היא בגמילות החסדים שבה. ולכן נאמר לטייקונים: רוצים לסייע – כל הכבוד; לא רוצים – תשלמו מסים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת זוהר. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חברת הכנסת נחמיאס ורבין.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. ביישובים אום-אלחיראן ועתיר חיים כ-1,500 תושבים, אזרחי מדינת ישראל, ממשפחת אבו אלקיעאן, שעברו מסע של עקירה וסבל מאז 1948, כאשר באותה שנה עקרו אותם מכפרם והעבירו אותם ליד הכפר לקיה, הפקיעו את אדמותיהם ומאוחר יותר הקימו במקומם את קיבוץ שובל. בשנת 1956 עקרו אותם שנית, והעבירו אותם לוואדי עתיר, ושם הקימו את אום-אלחיראן. בשנת 2003 החלה המדינה לתכנן יישוב יהודי חדש, בשם חירן, במקום אום-אלחיראן, כאילו אין בני-אדם במקום וכאילו אין יישוב במקום עשרות שנים, בידיעה ובהכוונה של המדינה. תחום היישוב החדש עולה על הבתים הקיימים ומייעד את הקרקע לבנייה – מייעד אותה לבנייה ליהודים, ואת בתי הערבים – להריסה. ב-2004 המדינה הוציאה צווי פינוי, כלומר כ-50 שנים מאז הוקם היישוב.
איפה בעולם יש מדינה שעושה עוול כזה לאזרחיה, אחרי 59 שנים של סבל וניכור, ללא תשתיות, ללא מים, ללא חשמל וללא הצרכים המינימליים לחיים אנושיים? לאחר תקופה זו, במקום שהמדינה תתנצל, תכיר באום-אלחיראן ותפצה את התושבים, היא באה להרוס. איך זה מתיישב עם כבוד האדם וחוק-היסוד שמדבר על כבוד האדם וחירותו?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. חברת הכנסת נחמיאס ורבין, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת טלב אבו עראר.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אתמול פרסמה העיתונאית גילי כהן ב"הארץ", שתפקיד נוסף יהיה סגור בצבא בפני נשים – אנחנו נוטים לחשוב שכל התפקידים בצבא פתוחים לנשים, אך לא כך היא – תפקיד לוחמות בשריון. אני החלטתי, כיוון שאני, ככה, חיה עם שריונר, החלטתי לשאול פשוט: האם זאת באמת בעיה כל כך גדולה? אני לא רוצה להיות – באמת, לפעמים אני מפחדת מפופופמיניזם; אני אומרת, בואו נבדוק באמת אם זה תפקיד – הלכתי, בדקתי, והוא אמר: מה הבעיה שנשים יהיו שריונריות? מה הבעיה שהן יהיו בטנק? הן יכולות אפילו להיות טען, אבל בטח הן יכולות להיות תותחניות – בתוך הטנק. פניתי גם אל שר הביטחון בעניין הזה – בשקט, במליאה, כי לא כל דבר צריך שאילתה, לפעמים צריך לפתור בעיות רק בדיבור.
עצם הרעיון ש-92% מהתפקידים בצבא פתוחים בפני נשים הוא רעיון מפתה, הוא אומר: איזה יופי, 92% מהתפקידים פתוחים בפני נשים. אבל ה-8% הם בדיוק ה-8% הקריטיים, התפקידים שאחר כך הופכים אנשים לסגני-אלופים, לאלופי-משנה, לתתי-אלופים, וגם, רחמנא ליצלן, אלופים ואלופות, ליד שולחן המטכ"ל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שתפקידים יישארו סגורים בפני נשים. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת טלב אבו עראר – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האמת, אני תוהה ושואל אם אני, כאזרח ערבי במדינה הזאת, חי או נשלט על-ידי ממשל צבאי או על-ידי מדינה דמוקרטית. הרי המושל הצבאי, שפינה והעביר את תושבי אום-אלחיראן, שהיו בוואדי זובאלה – זה יישוב מערבית לרהט – בשנת 1953, אותו מושל צבאי בא ורוצה להעביר אותם עכשיו.
מדינה דמוקרטית – נדמה לי שככה אתם משדרים בטלוויזיה, ברדיו, בכל כלי התקשורת העולמיים וגם המקומיים – שאתם מדינה דמוקרטית, שהמדינה הזאת לכל אזרחי המדינה, אבל כשאתה הורס את ביתו של ערבי ובא ובונה בית ליהודי במקומו, זו דמוקרטיה או גזענות? אני שואל.
בית-המשפט העליון – בואו נגיד שחלק מאתנו היה בו תקווה שיפסוק לפי הצדק, לפי השוויון – בא וקבע בהתחלת החלטתו שתושבי אום-אלחיראן הם בני רשות, לא מסיגי גבול, לא פולשים, אלא – המדינה הביאה אותם לכאן; והוא גם קבע שהמדינה רוצה לעקור יישוב ערבי כדי להקים יישוב יהודי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
איפה הקואליציה? איפה האופוזיציה? אתם באמת – כולנו צריכים להתבייש מול החלטה גזענית כזאת. אנחנו מול החלטות כאלה נתקומם – זה יגרום להם – אני מזהיר כאן, אנחנו כולנו, כל תושבי הנגב, כל ערביי הארץ הזאת, אנחנו נתקומם, נפגין, נעמוד בעימותים מול המדינה כאשר היא באה להרוס את בתיהם של תושבי אום-אלחיראן. לכן אני מזהיר גם את השב"כ, גם את המשטרה, את כל המנגנונים בארץ הזאת, שיעמדו ויחשבו שוב לפני שיעקרו את היישוב אום-אלחיראן. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. חבר הכנסת יעקב מרגי – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, משטרת ישראל עברה בתקופה האחרונה טלטלה – הייתי אומר – עזה, לא קלה; כל הפרשיות, פרשיית האלימות, אבל היום זו אחת משעותיה היפות של המשטרה, כשראינו את מצעד המובאים להארכת מעצר.
אני חושב שהמלחמה בפשיעה היא יעד אסטרטגי של מדינת ישראל, של החברה בישראל, של משטרת ישראל. זה המקום וזה הזמן לחזק את ידי המשטרה. כל גוף צריך שיבקרו אותו, כל גוף יש בו קלקולים, אבל מכאן ועד לחופש שנתנו לעצמנו לחבוט ולהכות במשטרה ללא רחם – אני חושב שהיום, דווקא ביום הזה, זה הזמן לחזק את ידי העושים במלאכה ולומר למשטרת ישראל: כל הכבוד, המשיכו כך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. חברת הכנסת מיכל רוזין – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת דב חנין. אפשר מיקרופון, בבקשה? כן.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אני רוצה להמשיך את היוזמה של חברי לסיעה ולציין את היום הבין-לאומי למאבק בלהט"בופוביה, ולספר לכם על סקר שערך ארגון הנוער הגאה "איגי", שמראה כי מדי יום מותקפים בני-נוער בבתי-ספר על רקע נטייתם המינית, ותלמידים סופגים התקפות והשפלות, גם – וזה הנתון החמור – מהצוותים החינוכיים. בסקר נמצא כי – 84 מהנערים שהשתתפו בסקר דיווחו על אלימות מילולית, שימוש במילות גנאי הומופוביות בתדירות גבוהה מאוד בבית-ספרם, הטרדות מילוליות, הערות הומופוביות שפוגעות בהם גם רגשית ומטרידות מאוד. אבל באמת הנתון החמור והמטריד ביותר שעולה מהסקר זה שהסביבה החינוכית בוחרת במקרים רבים להתעלם מההטרדות האלה, ולעתים אף שותפה להן. ולפי הסקר, כמעט מחצית מהנשאלים דיווחו כי המורים בוחרים שלא להגיב על הערות הומופוביות של תלמידים כלפיהם. וכך מציין תלמיד: "מורים יכולים לראות ולשמוע תלמידים מקבלים העלבות והצקות בלתי פוסקות, והם מתעלמים. זה עובר להם ליד האוזן. הם לא יעזו גם לפתוח את הנושא מול התלמיד עצמו. מורים משפילים את התלמידים, ולא משנה כמה חוזרי מנכ"ל יהיו".
הגיע הזמן שמשרד החינוך יפעל בקרב התלמידים והמורים נגד תופעת הלהט"בופוביה – בהכשרות, בסדנאות, ובעיקר בהנחיות ותקנות מאוד מאוד ברורות. בנט, לפתחך. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. יעלה חבר הכנסת דב חנין.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, עמיתי חברי הרשימה המשותפת הביאו בדיון היום את כאבו הגדול ואת זעמו הגדול של הציבור הערבי על התוכנית להרוס ולפנות את הכפר אום-אלחיראן ולהקים במקומו, על חורבותיו, כפר או יישוב יהודי חדש. וברור שהאוכלוסייה הערבית נזעקת מול המעשה החמור, הבעייתי וחסר התקדים הזה.
אבל אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, ולכם, עמיתי חברי הכנסת, שהמאבק הזה לא יהיה מאבקו של הציבור הערבי לבד. איך אנחנו יכולים להתייחס למצב שבו מפנים אנשים ומפנים יישוב של אנשים כדי להקים במקומו יישוב אחר, רק מכיוון שאלה שייכים למיעוט הלאומי ואלה שייכים לרוב הלאומי? זה מצב בלתי נסבל, בלתי צודק ובלתי אפשרי. ולכן, אדוני היושב-ראש, במאבק הזה נתייצב יחד, יהודים וערבים, כל אנשי המצפון בארץ הזאת, יחד עם תושבי אום-אלחיראן, במאבק נחוש ועיקש, כדי שהעוול הזה לא יתרחש.
<היו"ר יצחק וקנין:>
משפט אחרון.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
הוזכר כאן פסק-הדין של בית-המשפט העליון – ובזה אני רוצה לסיים – אני רק רוצה לומר לזכותו של בית-המשפט העליון שהייתה שם גם דעת מיעוט, ואני מקווה שדעת המיעוט הזאת תהפוך לרוב, כדי שהעוול הזה לא יתבצע.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. תעלה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, ואחריה תעלה חברת הכנסת יעל גרמן.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
שוב אום-אלחיראן. יש אמירה מסוימת שרצינו להעביר היום, בזה שאנחנו כולנו מדברים על אום-אלחיראן. אנחנו מדברים על אום-אלחיראן כי כולנו אום-אלחיראן, כי יש אמירה מאוד ברורה, שבלתי אפשרי לעבור בשקט על מה שמתוכנן לכפר שנעקר כבר בפעם השלישית.
תתארו לעצמכם שבזמנו – בסדר, זאת הייתה החלטה של המושל הצבאי, מי יכול להתעמת עם המושל הצבאי אז, אחרי 1948, אחרי הנכבה? ושוב, באה עוד החלטה לעקור שוב את היישוב הזה ולהעביר אותו למקום אחר, ועכשיו פעם שלישית, נכון, לא בהחלטה של מושל צבאי, אבל בהחלטה, כנראה, של דרך מחשבה ששמורה למשילות צבאית. לצערי הרב, כן, בית-המשפט העליון נתן גושפנקה להחלטה שנובעת ממניעים – בעיני – גזעניים ביותר.
תתארו לעצמכם שאתם הייתם ההורים שצריכים להסביר לילדים האלה, שהם בעצמם, הסבירו להם ההורים שלהם, שההורים שלהם, הסבירו להם גם, הסבים, איך עוקרים אותם שוב ושוב ושוב. איזה סוג של חינוך אפשר לתת לילד כאשר מסבירים לו למה הוא צריך לעזוב את הבית שלו, את המקום שהוא משחק בו, את המקום שהוא גדל בו? כי מה – באים לשבת במקום הזה – מי? ולמה?
אני, קטונתי מלהבין צורת מחשבה כזו, אבל אני יודעת דבר אחד, שאי-אפשר להרשות לדבר כזה לחזור על עצמו. כולנו אום-אלחיראן, כולנו נהיה באום-אלחיראן ובעתיר באותו יום שירצו ליישם שוב החלטות גזעניות, הנובעות ממחשבות רק צבאיות.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. תעלה חברת הכנסת יעל גרמן. אחריה – חברת הכנסת סתיו שפיר.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני רוצה לספר לכם מקרה שלהערכתי יזעזע את כולם; מחלת ה-ALS היא מחלת ניוון שרירים חשוכת מרפא, מחלה קשה מאוד. ש' – אני לא רוצה לציין את שמו – חלה במחלה בשנת 2011. היום הוא משותק בגופו, ולמעשה מתקשר עם העולם רק דרך האישונים שלו ודרך מחשב מיוחד. יש לו בכל אחת משעות היום, 7/24, שני מטפלים, שעולים לו 10,000 שקל.
במקרה, ממש במקרה, הוא גילה שמגיעה לו קצבת סיעוד מהביטוח הלאומי – ממשרד הרווחה למעשה. לא שמשרד הרווחה טרח להודיע לו – לו או לכל אחד מחולי ה-ALS, ואנחנו מעריכים שיש כ-600 במדינה שמגיעה להם קצבה – הוא במקרה גילה, ואז במשך חודשים הוא התכתב עם משרד הרווחה ודרש את המגיע לו.
לאחרונה הוא קיבל תשובה. שמעו, כי קשה להאמין. וכך כותבים: "הריני להודיעך כי בקשתך לקבל גמלת טיפול אישי סיעודי למונשמים נבדקה, ועל-פי הבדיקה נמצאת זכאי לקבלת הגמלה. עם זאת, בשל היעדר תקציב בסעיף, הנך מצוי ברשימת המתנה לגמלה". ואני שואלת אותך, אדוני היושב-ראש, ואתכם, חברי הכנסת, היעלה על הדעת שאדם במצבו יקבל תשובה מבזה שכזאת?
אז אני כאן, קודם כול, רוצה ליידע את כל חולי ה-ALS שמגיעה להם גמלה, ולדרוש במיידי מהשר הרווחה החדש שישים קץ לביזיון וימצא סעיף תקציבי שייתן את מה שמגיע לחולי ה-ALS.
<היו"ר יצחק וקנין:>
הבעיה היא לא סעיף תקציבי, הבעיה זה תוספת תקציב לסעיף, גברתי.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
שימצאו את מה שצריך.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה, חברת הכנסת יעל גרמן. תעלה חברת הכנסת סתיו שפיר, ואחריה – מסעוד גנאים.
<קריאה:>
כמה עוד נותרו?
<היו"ר יצחק וקנין:>
שישה חברי כנסת.
<סתיו שפיר (המחנה הציוני):>
תודה לך, כבוד היושב-ראש. ב-2010 התקבלה החלטת ממשלה שאמורה לבנות מערכת לשקיפות תקציב משרד החינוך – כידוע, התקציב השני בגודלו, וקשה מאוד להבין מה מתרחש בתוכו. המערכת הזאת הייתה אמורה להתפרסם כבר שנה לאחר מכן, בעקבות אותה החלטת ממשלה. היא לא התפרסמה, ושנה לאחר מכן יצאה החלטה נוספת, שדרשה שהמערכת תפרסם תקצוב – ממש על-פי בית-ספר נוכל לדעת כיצד מתקצבות הרשויות וכיצד המדינה מתקצבת, בחלוקה מדויקת ביותר, שתוכל להסביר לנו את הפערים בחינוך. גם אז הדבר הזה נדחה. בשנה שעברה אני פניתי כמה פעמים לשר החינוך הקודם, ובסופו של דבר, אחרי פניות נוספות, מצד חברי כנסת נוספים ומצד התקשורת, התפרסמה המערכת. אבל מה? היא מפורסמת אך ורק לשנת 2012. השנה היא 2015.
אני חושבת שמאחר ששר החינוך החדש, נפתלי בנט, כבר הודיע כי הוא שר החינוך של כולם, ראוי שהמעשה הראשון שהוא יעשה יהיה לפרסם את המערכת הזאת ולחשוף בפנינו כיצד מתחלק תקציב החינוך.
מהפרסומים שאנחנו כבר מכירים אנחנו יודעים שהחלוקה רחוקה מאוד מלהיות הוגנת: חלוקה שאומרת שהחינוך הממלכתי-דתי מקבל הכי הרבה תקציב, החינוך הממלכתי הרגיל נמצא איפשהו באמצע, והחינוך הערבי מקבל את התקציב הנמוך ביותר. הדבר הזה לא ייתכן.
אני הגשתי שאילתה דחופה השבוע לשר, ולצערי היא נדחתה, ולכן אני מעלה את הנושא פה, ומקווה מאוד שהשר יפעל בהקדם. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת סתיו שפיר. יעלה חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת דני עטר.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תושבי הכפר אום-אלחיראן בנגב עומדים בפני עקירתם – סליחה – עוברים נכבה חדשה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אני מוסיף לך את השניות של הטעות.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
תודה, תודה רבה. אדוני היושב-ראש, רק עוד הערה, בקשר לנאומי דקה: אנחנו מעלים פה דברים שאולי משם לא יכולים להעלות אותם. לכן, המיקרופון הזה מאוד משרת את החלשים, אלה שלא יכולים לעלות לשם, או שהנושאים שלהם לא מגיעים בכלל.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת גנאים, אני אוסיף לך את הזמן. אני יכול להגיד לך משהו. את הנושא הזה בנשיאות אישרנו. אישרנו.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
כן כן, אני יודע.
אז, אדוני היושב-ראש, אנשי הכפר אום-אלחיראן עומדים בפני עקירה מבתיהם, מהיישוב שלהם. למרבה האירוניה, תושבי גרעין חירן היהודי, שנמנים עם תנועת ההתיישבות "אור", מדגישים או מפרשים את משמעות השם חירן כראשי תיבות של: חיים, רוח, נפש. רק – הם יודעים שזה על חשבון חייהם, רוחם ונפשם של כל איש ואישה וילד באום-אלחיראן. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. יעלה חבר הכנסת דני עטר, ואחריו – חברת הכנסת רויטל סויד.
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה – אולי לא לחדש לך, ולא לחדש לחברי הבית, אבל לדבר רגע על החקלאים במדינת ישראל, שמספרם הולך ומצטמצם. אולי זה אחד המקצועות היחידים שבהם בעצם אדם משקיע ממיטב כספו במשך כמה חודשים, והוא היחיד שלא יודע מה הוא יקבל תמורת המוצר שהוא ייצר – אותו ירק, אותו פרי, או כל דבר אחר, כל מוצר חקלאי אחר, שהוא ייצר. בוא נאמר שכיוון שהחקלאים הם לא אנשים שמקטרים או מתלוננים על מצבם, אלא יודעים להתמודד, הם מתמודדים עם זה שנים רבות ואפילו התרגלו לעובדה שהם חיים בסוג של ערפל.
וראה זה פלא, מדינת ישראל, בשנים האחרונות, מבצעת סדרה של פעולות – אני רוצה, ברשותך, לגעת בשלושה נושאים שמחמירים את המצב שלהם, ואני לא מצליח להבין למה, ואולי השר שמלווה אותנו, השר אופיר אקוניס, יוכל להתייחס לזה בצורה מעמיקה יותר.
האוכלוסייה היחידה שהטילו עליה מס מעסיקים בגובה 10%, שבמצטבר שלו הוא 130 מיליון שקלים בשנה, זה כמה שנים – נעשה את החשבון ואת הכפולות – אלה מספרים לא נורמליים. אם זה לא מספיק, העובדים הזרים שעובדים בחקלאות, בעצם הם, ואלה שעובדים בבניין, היחידים שביטלו להם 2.25 נקודות זיכוי.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אם אפשר – – –
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
אני מסיים. 2.25 נקודות זיכוי. זה גם משפיע בהיקפים של מאות מיליוני שקלים. ואם זה לא מספיק, אז אותם עובדים זרים הם היחידים שעולים ב-100% לחקלאי, והעלות שלהם לא מוכרת במס אלא רק באופן חלקי, שזה על כל עובד 500 שקלים בחודש.
תופעה מאוד מאוד מדאיגה, שצריך למצוא את הדרך להתמודד אתה ולשים לה קץ. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת דני עטר. תעלה חברת הכנסת רויטל סויד, ואחריה תעלה חברת הכנסת עליזה לביא.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
שלום, אדוני היושב-ראש, חברי, אדוני השר, בשנת 2003 התקבלה החלטה לציין את יום ירושלים כיום לזכרם של הנספים בדרך – של אחינו מיהדות אתיופיה. עד השנה הזאת לא קיימו בבתי-הספר, ובוודאי לא אכפו באיזשהו אופן, את ציון היום הזה. השנה יצא חוזר מנכ"ל שהמליץ – כנראה בעקבות אירועי השבועיים-שלושה האחרונים, הנושא עלה למודעות – המליץ, כן, לציין בבתי-הספר את יום ירושלים גם בהקשר של יום הזיכרון לנספים יוצאי יהדות אתיופיה. אלא מאי? מ-70 בתי-ספר שנבדקו, רק 13 אכן ציינו את היום הזה. הציון יכול היה להיות בטקס, הציון יכול היה להיות בשיעור בכיתה. אנחנו נמצאים בתקופה שבה אנחנו מבינים, כציבור, שחייבים להנגיש את סיפורם של יהודי אתיופיה, בוודאי לכולנו, אבל בטח גם לילדים ולבני-הנוער בבית-הספר. חרף הנ"ל, הדבר הזה לא נעשה ולא נקבע. אז קודם כול יש להתריע על זה, יש להצטער על כך, ויש לבקש ממשרד החינוך להורות על ציון היום הזה כקביעה, כהחלטה, ולא כהמלצה.
אבל מעבר לזה – אם אנחנו רואים שגם בעיצומם של הימים האלה, שבהם אנחנו מודעים, וערים, ומשוחחים, והשיח הציבורי הוא כן, על כל הנושא הזה – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
אם אנחנו בימים האלה לא מציינים את זה, מן הראוי הוא – ולזה אני קוראת: מן הראוי הוא שבוועדת הפנים, או אולי בוועדה אחרת, תיקבע תת-ועדה שתעסוק בכל התחומים: חינוך, בריאות, משפט, משטרה, ביחס ליהדות אתיופיה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
משפט אחרון.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
תהיה ועדה שיהיו בה חברים מכל הסיעות, כדי שיחליטו כיצד אפשר לבוא ובכל הנושאים להוביל שיח פותר ובונה, ובוודאי מייעל. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. תעלה חברת הכנסת עליזה לביא, ואחריה – חבר הכנסת איימן עודה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברותי, חברי, חברי הכנסת, הבוקר כינסתי, כמנהגי לפני חג השבועות, דיון בנושא של המתגיירים והמתגיירות. חג השבועות בפתח, חגם של הגרים. אתם יודעים שאם רות המואבייה הייתה מנסה להתקבל לעם היהודי היום, היא לא הייתה מתקבלת, והיא לא הייתה נכנסת בשערי העם היהודי, לצערי הרב.
מה שקרה כאן במחטף מאז שהוקמה הממשלה, ובהסכמים הקואליציוניים – למעשה הם איינו את החלטת הממשלה. אתם זוכרים את אותו חוק שהוביל חברנו חבר הכנסת לשעבר אלעזר שטרן, ואנחנו כולנו באנו, יזמנו והצטרפנו אל אותם רבני ערים שביקשנו שיבואו ויאפשרו גיור למתגיירים ולמתגיירות – באו ההסכמים הקואליציוניים האלה ולמעשה איינו וביטלו את החלטת הממשלה שהבטיחה לאפשר לרבני ערים.
זו ההונאה הגדולה ביותר מאז קמה מדינת ישראל; גרים וגרות ובני המשפחות, שחיכו, שקיוו, שהמתינו – באנו וזרקנו להם רפש בפנים: לא, אין אפשרות לקבל אתכם לעם היהודי. הם חלק מבשרנו, מנשמת אפנו, זרע ישראל שלא שפר גורלם, הם הגיעו מאוחר למדינת ישראל, ואנחנו במו ידינו הערמנו ומערימים קשיים, והצבנו דיינים שאינם קשובים ואינם מבינים את המעשה הציוני של קיבוץ גלויות.
חברי וחברותי, חג השבועות בפתח. זה לא רק חג של גבינות, יש לו משמעות. אנחנו כולנו צריכים למצוא פתרון, לראות איך אנחנו מחזירים את האחים והאחיות שלנו אלינו הביתה. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. יעלה חבר הכנסת איימן עודה, ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר.
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, באתי לדבר על אום-אלחיראן, אבל לפני כן – אני הקשבתי לדברי אחת מחברות הכנסת, שדיברה על הפליית הנוצרים בקרב העם הפלסטיני. בשביל לנסות להרגיש עד כמה זה אמין, חשוב לי להבין את עמדתה לגבי העקורים הנוצרים, למשל באקרית, בירעם, אלדאמון, סוחמתא, אל-בירווה: האם היא בעד שיבתם, או שהיא בעד להמשיך להפלות אותם לרעה? האם היא באמת בעד שוויון אזרחי, שוויון לאומי ושוויון דתי בין כל האזרחים במדינה, כמו שאנחנו בעד, או שאין גבול לצביעות?
בנושא אום-אלחיראן – זה נושא שכל כך רובץ על החזה, כל כך כואב לנו. אני זה שלושה ימים מתרוצץ ממשרד למשרד, מנסה לדבר עם שרים, עם חברי כנסת, מנסה להסביר להם: איך זה ייתכן? איך יכול להיות שאנשים שהמושל הצבאי החליט להעביר אותם מהאדמות שלהם – להפקיע את האדמות שלהם, להעביר אותם למקום אחר, עכשיו באים אליהם, אחרי 60 שנה, ומבקשים לעקור אותם שוב? לא כי, למשל, יש מפגע סביבתי, לא בגלל בעיה תכנונית, אלא בשביל להקים יישוב יהודי – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
– – חדש באותו מקום.
אנחנו ניאבק על זה. איך אנחנו נעשה את זה? מחר יש לנו הצעה לסדר-היום, ואני אפרט. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת איימן עודה. יעלה חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת אורי מקלב.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, אנחנו היום בראש חודש סיוון, בעוד כמה ימים נקבל את התורה בשמחה, ובעשרת הדיברות נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו". ובספר דברים נאמר, בעשרת הדיברות: "שמור את יום השבת לקדשו". אתמול רבבת יהודים ערכו באשדוד עצרת תפילה לחיזוק השבת, וכפי שהגדיר אותה רב העיר, הרב יוסף שיינין, לא מדובר בהפגנה, אלא בתפילת ערב יום כיפור קטן, להזכיר למי שמחללים את השבת בפרהסיה שישובו מדרכם הרעה.
רבותי, זכות ההפגנה ניתנה במדינה דמוקרטית גם ללובשי שחורים הקרויים חרדים. ומה הייתה התגובה ברשתות של אנשים שמוסתים נגד עצם קיומם של אנשים חרדים? תשמעו אחד מדברי הבלע הנוראים: "בא לי לעשות שם פיגוע דריסה". ואני שואל, אם מישהו במסגד היה אומר: "בא לי לעשות פיגוע דריסה", הוא כבר היה עכשיו במרתפי החקירות. אבל נגד שומרי שבת מותר לומר זאת, לכתוב זאת ולהפיץ זאת, ואף אחד לא יחקור, ואף אחד לא ישאל אם זה אפשרי ואם זה מותר.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אני רוצה לסיים ולומר: זה לא יעזור לאף אחד, השבת תישמר בארץ-ישראל, ולא רק שומרי השבת ישמרו אותה, אלא כמו שאומר הנביא הושע: "והיה בִּמְקוֹם אשר יֵאָמֵר להם לא עמי אתם יֵאָמֵר להם בני אל חי". תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. יעלה חבר הכנסת אורי מקלב, ואחריו – אחרונת הדוברים, חברת הכנסת קסניה סבטלובה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני מניח שכולנו מכירים את אותו בעל עגלה עם הסוס, שמטעמי ייעול דרשו ממנו לחסוך באוכל של הסוס, והוא החליט באמת להוריד – במקום פעם ביום, להאכיל אותו פעם ביומיים. הוא ראה שזה עובד טוב, וככה הוא האכיל אותו רק פעם בשבוע. הגיע היום שהסוס מת, וצעק: אוי, חבל, עוד קצת הוא היה מתרגל בלי לאכול. זה מה שקורה – לא קשור לפיטורי שר התקשורת; זה מה שקורה ב"דואר ישראל".
"דואר ישראל" – לאחר דרישה לייעול וחיסכון, סגרו את תיבות המכתבים בערים בשכונות שלמות. אין. אטמו אותן בקצף. לא זו אף זו – מחלקים במקומות פעם בשבועיים, פעם בשלושה שבועות. אנשים מקבלים מכתבים חודש אחרי שהם נשלחים. דהיינו, אנשים שנפגעו, בעוגמת נפש, באירועים פרטיים ואירועים כלליים; אנשים שמקבלים קנסות – סיפרו לי עורכי-דין שלקוחות שלהם קיבלו קנסות משמעותיים מאוד כי שוברים שהיו צריכים לשלם לא הגיעו אליהם. אנחנו לא מדברים על משבר אמון בין לקוחות לבין ספקים, שהוא אומר: לא סיפקת לי את מה ששלחתי לך.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
לנושא הזה צריך הצעה לסדר-היום, אני אומר לך.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
נכון, אבל אני רוצה – אין הצעה לסדר-היום, אין שר תקשורת. אולי ראש הממשלה – אולי הוא ישמע את זעקת התושבים. יותר טוב לסגור את בתי-הדואר מאשר להשאיר אותם ככה. מה יקרה אחר כך? יפתחו אותם בלילות, את בתי-הדואר – את מה הם יחלקו אם אי-אפשר לשלוח מכתבים, אם אין לציבור אמון?
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
הציבור יחפש אלטרנטיבות אחרות. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. תעלה חברת הכנסת קסניה סבטלובה.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השר, מחר מגיעה לאזורנו פדריקה מוגריני, שרת החוץ של האיחוד האירופי, והיא תגיד לראש הממשלה בנימין נתניהו, וגם ליושב-ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן, דבר אחד: הסטטוס קוו לא יכול להימשך. כולנו יודעים מה הנאום שהיא תישא, כולנו יודעים מה המילים שהיא תגיד לשני האישים המכובדים האלה.
כרגע אין במדינת ישראל שר חוץ, ואין גם מדיניות חוץ שמכוונת לנושא כל כך חשוב כמו הנושא הפלסטיני. אין לנו מדיניות, אין לנו יוזמה, אבל יש לנו מי שייזום בשבילנו. כרגע, אם ישראל לא יוזמת בתחום המדיני, שהוא כל כך חשוב לכולנו; כרגע, אם אנחנו לא נעים לכיוון איזשהו הסדר מדיני שיספק את שני הצדדים, יהיה מישהו באיחוד האירופי, שעכשיו נוטל על עצמו יותר ויותר תפקידים, ומתכוון לפעול בשטח המדיני ולמלא את החלל שכרגע נוצר בעקבות אי-פעילותה של ארצות-הברית בתחום הזה, ואז אנחנו בסוף נמצא את עצמנו שגוררים אותנו למקום שאנחנו לא מעוניינים להיות בו. עדיף לנו היום, כמדינת ישראל, ליטול את היוזמה הזאת לידינו, להוביל מהלך רציני בתחום המדיני ולהגיע לנחלה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. תודה לכל הדוברים בנאומים בני דקה.
<הודעת הממשלה על מינוי סגני שרים>
<היו"ר יצחק וקנין:>
הודעת הממשלה על מינוי סגני שרים – יציג את ההודעה השר אופיר אקוניס.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
יש לי הצעה לסדר, אדוני.
<היו"ר יצחק וקנין:>
מה אדוני רוצה לומר?
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
למה לא להגיד: זה ח"כ משודרג? למה סגן שר?
<היו"ר יצחק וקנין:>
זו הצעה טובה. אנחנו נבדוק את ההצעה שלך. אדוני השר אופיר אקוניס.
<השר אופיר אקוניס:>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, בהתאם לסעיף 25(א) לחוק-יסוד: הממשלה, ולאחר שניתנה הסכמת ראש הממשלה לאשר את מינוים של סגני השרים המפורטים להלן: חבר הכנסת יעקב ליצמן – לסגן שר במשרד הבריאות, ממונה על-ידי שר הבריאות.
<קריאות:>
– – –
<השר אופיר אקוניס:>
חבר הכנסת מאיר פרוש – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, רבותי, כבדו לפחות – רק רגע. אם אתם תדברו, לא תשמעו מה שהשר אומר.
<השר אופיר אקוניס:>
אדוני היושב-ראש, יש – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
בסוף ההודעה – חיים ילין, אני מבטיח לך, אני אתן לך להשמיע את הקול שלך בסוף ההודעה.
<השר אופיר אקוניס:>
– – יש במליאה חברי כנסת חדשים, ואנחנו מקדמים אותם בברכה. מילא הם אינם יודעים שלא מפריעים בהודעת ממשלה – אלה שהם ותיקים יותר מפריעים בהודעת הממשלה. אם יש לכם הערות – – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
מה העונש?
<השר אופיר אקוניס:>
ההודעה הזאת, חברת הכנסת זנדברג – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תמר, תמר זנדברג.
<השר אופיר אקוניס:>
– – איננה דורשת אפילו הצבעה. זוהי הודעה לכנסת. שבי בנימוס עוד 60 שניות, וגם חבר הכנסת ילין ישמע בדיוק מי מונה לאיזה תפקיד.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת עיסאווי.
<השר אופיר אקוניס:>
חבר הכנסת – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
חלאס, יאללה – – –
<השר אופיר אקוניס:>
חבר הכנסת מאיר פרוש – לסגן שר במשרד החינוך, ממונה על-ידי שר החינוך; חברת הכנסת ציפי חוטובלי – לסגנית שר במשרד החוץ, ממונה על-ידי שר החוץ.
<קריאות:>
מי שר החוץ?
<השר אופיר אקוניס:>
חבר הכנסת יצחק כהן – לסגן שר במשרד האוצר, ממונה על-ידי שר האוצר; חבר הכנסת משולם נהרי – לסגן שר במשרד הרווחה והשירותים החברתיים, ממונה על-ידי שר הרווחה והשירותים החברתיים; חבר הכנסת איוב קרא – לסגן שר במשרד לשיתוף פעולה אזורי, ממונה על-ידי השר לשיתוף פעולה אזורי.
<קריאות:>
– – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת עיסאווי פריג', תן לו לסיים את ההודעה.
<תמר זנדברג (מרצ):>
לפחות זה משרד נורמלי. מה זה, משרד כלום וסגן כלום?
<קריאות:>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
זה לא מכובד מה שאתם עושים.
<תמר זנדברג (מרצ):>
באמת, איך אתה לא מתבייש להקריא את ההודעה הזאת?
<השר אופיר אקוניס:>
ולבסוף, חבר הכנסת – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
ששש, תמר. חברת הכנסת תמר זנדברג.
<השר אופיר אקוניס:>
– – חבר הכנסת אלי בן-דהן – לסגן שר במשרד הביטחון, ממונה על-ידי שר הביטחון.
<תמר זנדברג (מרצ):>
לכלום. סגן שר לכלום ושום דבר.
<השר אופיר אקוניס:>
אדוני היושב-ראש, בהתאם לסעיף 25(א) – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חברי הכנסת.
<השר אופיר אקוניס:>
– – בהתאם לסעיף 25(א) לחוק-יסוד: הממשלה, סגני השרים ייכנסו לתפקידם עם מסירת הודעה זו.
אדוני היושב-ראש, ברשותך, הארה, באל"ף, לחברות וחברי הכנסת שהעירו בזמן ההקראה: יכול להיות מצב, אדוני היושב-ראש – יכול להיות, יכול להיות, אינני רואה זאת בשנים הקרובות, אבל יכול להיות – מצב תיאורטי שהחברות והחברים מן הספסלים המכובדים של האופוזיציה – אינני רואה את המצב הזה, אבל זה יכול להיות בדמוקרטיה – יהיה מצב שבו הם ימונו לשרים או לסגני שרים. ואז, אני אומר לך שאנחנו נדע – – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
ואז אנחנו נהיה שרים לכלום ושום דבר כמוך.
<השר אופיר אקוניס:>
זה לא יקרה. חברת הכנסת זנדברג, זה לא יקרה. גם אתה, חבר הכנסת גילאון, אל דאגה. זה לא יקרה בשנים הקרובות.
<תמר זנדברג (מרצ):>
אתה שר החארטה או שר הברטה? איזה שר אתה?
<השר אופיר אקוניס:>
זה לא יקרה בשנים הקרובות.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אתה השר המקשר?
<השר אופיר אקוניס:>
זה לא יקרה בשנים הקרובות – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
שר הכלום או שר השום-דבר? למה מונית?
<השר אופיר אקוניס:>
– – אבל אם זה יקרה, חלילה, אם זה יקרה – זה עלול לקרות – אם זה יקרה, אדוני היושב-ראש – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
חברי הכנסת ממרצ – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
עדיף להיות באופוזיציה מאשר שר לכלום כמוך.
<היו"ר יצחק וקנין:>
– – יש לכם יותר מדי מרץ.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
מה תפקידך בכוח, תגיד לי.
<השר אופיר אקוניס:>
– – אם זה יקרה – אם זה יקרה, ידעו חברות וחברי הכנסת מן הספסלים אשר באופוזיציה – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<השר אופיר אקוניס:>
– – שאנחנו נדע לנהוג בכבוד, בנימוס ובהדר, הרבה יותר מכפי שאתם מתנהגים כאשר הממשלה מקריאה את הודעתה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<השר אופיר אקוניס:>
חבר הכנסת ליצמן, חבר הכנסת נהרי, אני מאחל לכם הצלחה בתפקידיכם, ואני בטוח שתעשו אותו לטובת כלל אזרחי ישראל, גם עבור חברי הכנסת – ששלחו את חברי האופוזיציה לאופוזיציה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, הפרעתם מספיק. אני לא מאפשר לכם. לא מאפשר לכם.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
הבטחת לנו להגיד – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, תשמעו – תראו, אם אתם – אני יושב פה, אני יכול לאפשר – אפשרות לחבר כנסת לומר משהו – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
הבטחת לנו להגיב בשקט.
<היו"ר יצחק וקנין:>
– – אבל בהתנהגות הזאת, רבותי, אני לא מתכוון להיות ג'נטלמן. הפרעתם יותר מדי. אפילו לא נתתם לו להקריא את ההודעה, רבותי. יש גבול, חבר'ה. יש גבול. רבותי, רבותי.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אז הנה, בשקט, אדוני כבוד היושב-ראש, מי השר? אתה לא אומר מי השר – מי שר החוץ?
<היו"ר יצחק וקנין:>
ראש הממשלה הוא מחזיק תיק החוץ, רבותי – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
– – אנחנו לא מחדשים לכם. אם כן, רבותי, תודה. הודעה זו אינה מצריכה הצבעה. זו הודעה בלבד. אני מודה לשר אופיר אקוניס, ואני מברך את סגני השרים, כל אחד בתפקיד שלו.
<חיים ילין (יש עתיד):>
– – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אנחנו מברכים את השרים. יש לנו ברכה לשר אקוניס ומסר לראש הממשלה שלו. תן לנו לברך את השר אקוניס.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת חיים ילין, חבר הכנסת מיקי לוי, אתם מושפעים מהחבר'ה ממרצ. יש להם הרבה מרץ והם משפיעים עליכם.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
לא – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה. תודה, רבותי.
<נאומי בכורה של חברי הכנסת>
<היו"ר יצחק וקנין:>
אנחנו ממשיכים בסדר-היום, רבותי. נאום בכורה של חבר הכנסת אוסאמה סעֲדי. עכשיו אני מבקש לא להפריע בשום פנים ואופן. סעְדי? אנחנו נלמד לאט-לאט את השמות ונדייק. אוסאמה סעדי.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אתה במיוחד צריך להגיד את זה אחלה. סעדי.
<היו"ר יצחק וקנין:>
לאט-לאט. עם האימונים, אתה מכיר, יבוא הגובה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
זה לא עובד אצלי.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, בשבוע שעבר הושבעה ממשלתו הרביעית של מר בנימין נתניהו, מי שפיזר ממשלה וכנסת הרבה לפני מועד פיזורן, וזאת כדי לקבל, כלשונו, מנדט מחודש ומחוזק למשול ולשלוט; לשלוט ביד רמה, ללא סחטנות וללא איומים. לאחר היוודע תוצאות הבחירות נדמה היה כי אשף הבחירות האולטימטיבי הצליח, ובגדול, במשימתו. לכנסת חזר בראש מפלגה המונה לא פחות מ-30 חברי כנסת. ככל שנקפו הימים התחוור לכולנו כי תמונת הניצחון הזאת אינה אלא אשליית ניצחון דוהה, ומאחוריה עומד אדם שהוא ההיפוך הגמור ממה שהוא מתיימר להיות. מי שהלך לבחירות מוקדמות כדי לקבל מנדט מחוזק, הקים בימים אלה ממשלת 61. ממשלה צרה, כלשון הפרשנים; האמת, רבותי, אכן זו ממשלה צרה. צרה תרתי משמע. צרה צרורה.
מי שעטה את גלימת המנהיג הבלתי-מעורער, הרוכב במיומנות מעוררת השתאות על צעקות ההמונים המשולהבים במסריו ומסרוניו היצירתיים, וגורם להם להצביע לו בהמונים, הכול כדי ליתן מענה ראוי, מענה ציוני, ל"ערבים הנוהרים בהמוניהם לקלפיות", צולל היום לנגד עינינו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מסע ההסתה והגזענות נגדנו לא התחיל ביום הבחירות, אלא הרבה לפני כן. מסע עקבי, שנים על שנים, מסע שלא פסח על שום אלמנט דמגוגי פאשיסטי, דיסאינפורמציה, סילוף ושקרים. מי שהלך לבחירות מוקדמות כדי לשלוט ביד רמה חוזר אלינו היום עם אסופת 61 הקיצונים, נתון לחסדיו של כל אחד ואחת מחבורת הסחטנים, שאת רעבו וצימאונו חייב הוא להשביע ולהרוות.
<היו"ר יצחק וקנין:>
המילה אסופת – לא כל כך יפה.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
עם 61 הקיצונים, אני מקבל.
<היו"ר יצחק וקנין:>
בכל זאת, אנחנו עמיתים שלך.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אוקיי. חייב הוא להשביע ולהרוות, ולא – ממשלה אין, שלטון אין ומשילות אין. הממשלה שקמה תהיה צרה לשלטון החוק. היא תהיה צרה לשלטון החוק, תרתי משמע, הרעוע ממילא, ותרמוס ברגל גסה את שארית זכויות היסוד של האדם, קל וחומר האדם הערבי.
מי שנותן לחתול לשמור על שארית השמנת, אל לו להיות מופתע כי לא תיוותר שמנת. מי שמעמיד בראש מערכת שלטון החוק את מי שחרתה על דגלה והצהירה מעל כל במה כי תכרסם בכוחו של בית-המשפט, שלטעמה מגן יותר מדי על הערבים, ופעלה ללא לאות לחקיקת חוקים גזעניים, לרבות חוק הלאום, המעמיקים את התהום הפעורה בין המדינה לבין אזרחיה הערבים, הוא-הוא אשר מביא עלינו את הממשלה הצרה.
הממשלה שקמה תהיה צרה גם לדמוקרטיה, וליתר דיוק, לשאריות הדמוקרטיה, שאת שוליה, הצרים ממילא, עומדים להצר עוד יותר.
הממשלה שקמה תהיה צרה גם לשלום. ממשלה שבקווי היסוד שלה אין זכר, פשוט אין זכר, לפתרון הסכסוך הישראלי–פלסטיני, תהיה ללא ספק ממשלה שתעמיק את הכיבוש, תרחיב את ההתנחלויות ותאטום כל אופק מדיני. עיון קל בהסכמים הקואליציוניים שכבר נחתמו לא מותיר ספק לאן מועדות פניה של הממשלה הזאת בכל הקשור לתהליך המדיני; מאות המיליונים שיישפכו על העמקת מפעל הכיבוש וההתנחלויות הם אלה שלא יותירו סיכוי לכל פתרון מדיני בר-קיימא.
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בדרך כלל אומרים שנבחר חדש יזכה למאה ימי חסד. ממשלתו הצרה של מר נתניהו, הקודמת, וגם זו המכהנת היום, לא נתנה לי ולחברי מהרשימה המשותפת אף לא מאה שעות חסד. מאז נודעו תוצאות הבחירות והושבענו להיות חברי כנסת החל מסע הסלמה חסר תקדים של הריסות בתים בכל המגזר הערבי, לאורך ולרוחב: מאבו-גוש לכפר-כנא, מדהמש לרמלה, מטייבה וקלנסואה לאום-אלפחם. ובנגב, במיוחד ההחלטה האחרונה לפינוי והריסת אום-אלחיראן והקמת יישוב יהודי, חירן, תחתיו.
מאז הושבענו מתרוצצים אני וחברי מהרשימה המשותפת מאוהל מחאה ליד בית הרוס אחד לאוהל מחאה ליד בית הרוס אחר, מהפגנה אחת נגד הריסת בתים להפגנה אחרת. במסגרת מאבקנו נגד מסע ההרס הרחב הזה נפגשנו בתקופה הזאת הן עם היועץ המשפטי לממשלה, הן עם פרקליט המדינה, הן עם "צוות 120 הימים" שהוקם כדי לבחון דרכים לפתרון הסוגיה הבוערת – מצוקת הדיור והבנייה ללא רישיון במגזר הערבי.
במסענו הנ"ל נפגשנו עם כל מי שרצה לשמוע. הפכנו כל אבן למציאת פתרון צודק לבעיה כאובה ומתמשכת זו, והתדפקנו על כל הדלתות, וכך נמשיך לעשות עד אשר יימצא פתרון ונוכל למנוע את הרס הבית הבא. הרי הריסת בתים היא הריסת חיים. ואם תוסיף הממשלה, והמדינה, להתעלם מן ההכרח להגיע לפתרון הבעיה, הרי היא-היא זאת שמכריזה בזאת על האזרחים הערבים מלחמה, ומבחינתנו זוהי מלחמה על הבית.
מי שהקים מאות יישובים יהודיים ולא השכיל להקים במשך 67 שנים ולו יישוב ערבי אחד, מי שהפקיע קרקעות של יישובים ערביים, מי שהקפיא ביודעין ובמזיד שטחי שיפוט של יישובים ערביים במשך עשרות שנים, מי שלא הכין – ונמנע מלאשר – תוכניות מתאר ליישובים ערביים למעלה מעשורים – לא יוכל היום לרחוץ בניקיון כפיו ולא יתפלא כיצד נבנים בתים ביישובים הערביים בלי לקבל היתר.
שלטון החוק, שבשמו מבקשים היום להרוס את הבתים ללא רישיון, חייב להיות קודם כול שלטון החוק המחייב את רשויות התכנון לאפשר מרחב ראוי לחיים. אני דורש מעל במה זו להקפיא לאלתר את כל צווי ההריסה לאלפי הבתים העומדים בפני סכנת ההריסה, עד אשר יימצא פתרון כולל לסוגיה כאובה זו.
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אומרים עלינו, חברי הכנסת הערבים, שנבחרנו על-ידי ציבור רחב כדי לייצגו ולעמוד בראש מאבקו לשוויון, כי מזניחים אנו את מאבקו ומעדיפים לעסוק יותר בענייני חוץ. אומרים כי מאבקנו לסיום הכיבוש הישראלי והקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית לצדה של מדינת ישראל בא על חשבון מאבקנו לשוויון אזרחי ולאומי בתוך ישראל. אודה ולא אבוש, אנו רואים את עצמנו חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני, ומאבקנו לסיום הכיבוש משנת 1967 בעיני הוא זכות ואף חובה. יתרה מכך, איננו רואים, ומעולם לא ראינו, כי יש סתירה בין מאבקנו נגד הפקעת הקרקעות של הפלסטיניים בשטחים הכבושים משנת 1967 לבין הפקעת הקרקע השיטתית של האוכלוסייה הערבית בתוך ישראל. בעיני, קו ישיר מחבר בין סיום הכיבוש הישראלי בגדה המערבית וירושלים המזרחית ועזה לרווחת האוכלוסייה בכלל בתוך ישראל, ובפרט האוכלוסייה הערבית.
אף שיותר מ-90% מזמנו ופעילותו של חבר הכנסת הערבי הולכים לטיפול בבעיות היום-יום של המגזר הערבי – והחודשים האחרונים שאני מכהן בהם כחבר כנסת מוכיחים זאת, שכמעט 100% זמננו מוקצה אך ורק לבעיות של המגזר, לטפל – ובמיוחד בעיית הריסת הבתים, האלימות של השוטרים והרג על-ידי שוטרים.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הרשימה המשותפת היא נקודת ציון בתולדות העשייה הפוליטית והפרלמנטרית של הציבור הערבי-פלסטיני בישראל ומסגרת דמוקרטית לכל הכוחות המתקדמים בארץ. הרשימה המשותפת היא מנוף לעשייה קולקטיבית משותפת, שתשליך על כל המוסדות הייצוגיים של הציבור הערבי, כגון הוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות וועדת המעקב העליונה של האוכלוסייה הערבית.
הרשימה משותפת נאבקת למען שלום צודק באזור המתבסס על החלטות האו"ם: סיום הכיבוש של כל השטחים שנכבשו בשנת 1967; פירוק כל ההתנחלויות וחומת ההפרדה הגזענית; שחרור האסירים הפוליטיים; הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ריבונית בגבולות 4 ביוני 1967, שבירתה ירושלים המזרחית, ופתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים על-פי החלטות האו"ם, ובמיוחד החלטה 194. הרשימה המשותפת נאבקת למען שוויון מלא, לאומי ואזרחי, לציבור הערבי-פלסטיני בישראל. הרשימה המשותפת דורשת להכיר בציבור הערבי כבמיעוט לאומי, ובזכותו לניהול עצמי בתחומי התרבות, החינוך, הדת והווקף. הרשימה נאבקת נגד הפקעת אדמות והריסת בתים; למען הכרה בכל היישובים הבלתי-מוכרים, במיוחד בנגב; למען הפלת מתווה פראוור בכל צורותיו; למען הרחבת תוכניות המתאר ליישובים הערביים, כדי לספק קרקעות לדיור, לאזורי תעשייה ולמקומות עבודה, וכן היא נאבקת בעוני ובאבטלה. הרשימה נאבקת להכרה בזכויות העקורים, לרבות זכותם לשוב לכפריהם ולאדמותיהם, לרבות הכפרים, אדוני היושב-ראש, אשר יש לגביהם החלטות בג"ץ עוד משנות ה-50, שמתירות להם לחזור ליישובים האלה, ובמיוחד אקרית ובירעם ואלגאבסיה. הרשימה המשותפת נאבקת בנגעי האלימות, הפשיעה ואנרכיית הנשק בכלל ובחברה הערבית בפרט.
רבותי חברי הכנסת, אני בא מכפר עראבה בגליל. לרבים מכם, שאינם מכירים, אספר כי היישוב עראבה מונה קרוב ל-25,000 תושבים, ועודנו נקרא כפר. אנו נפעל להכרה בו כעיר, עם כל הכרוך בכך, מבחינת תקציבים, תוכניות מתאר, תשתיות, תחבורה ופתרונות דיור. בשל מצוקת הדיור ואי-הרחבת תוכניות מתאר זה עשרות שנים, יש שכונות שלמות, עם מאות בתים, שנבנו בלי שתהיה לתושבים כל אפשרות להוציא היתרי בנייה.
מעראבה יצא בשנת 1976 – אז הייתי נער בן 13 – קול המחאה המהדהד הראשון נגד הפקעת הקרקעות. על אדמות עראבה נפל ח'יר יאסין, השהיד הראשון באירועי יום האדמה, שעד מהרה גבו גם את חייהם של ח'דיג'ה שואהנה, ח'דר ח'לאילה, רג'א אבו ריא מסח'נין, מוחסן טאהא מכפר-כנא, ראפת זוהירי מנור-שמס, ופציעתם ומאסרם של רבים אחרים.
אירועי יום האדמה היו לאירוע מכונן בחיי ובתודעתי הפוליטית, ליוו ועוד ילוו אותי בכל תחנות המאבק שלי נגד הפקעת הקרקעות והריסת הבתים, בעד השלום, השוויון והחירות. כך עשיתי עד עתה במסגרת בית-הספר התיכון, באוניברסיטה העברית בירושלים, שם למדתי משפטים וחשבונאות ושם הייתי חלק מתנועת "קמפוס" הערבית-יהודית ויו"ר התאחדות הסטודנטים הערבים בישראל. לאחר מכן, בשנת 1995 יסדתי עם חברי, יו"ר תע"ל, חבר הכנסת אחמד טיבי, את מפלגת תע"ל, וכיהנתי כמזכ"ל התנועה מאז ועד היום. אני מלא גאווה בתע"ל, הן בדור המייסדים והן בדור הצעיר והדינמי.
רבותי חברי הכנסת, אנו מושיטים יד לכל מי שמוכן להקשיב, לסייע ולגלות הבנה לצרכים האלה של האוכלוסייה הערבית; זה אחד הנושאים שהרשימה המשותפת חרתה על דגלה, ואנחנו נניף את הדגל הזה בכל מקום, וגם בכנסת. בואו נקשיב אחד לשני, נדבר אחד עם השני, נבין אחד את השני, נפעל יחד כאזרחים שווים. תתייחסו אלינו כאל אזרחים ולא כאל אויבים. בואו נבנה עתיד משותף לילדינו, עתיד עם שלום אמיתי, שוויון מלא וצדק חברתי.
מעולם לא ביקשתי דבר בשביל עצמי. פעלתי ותרמתי כל חיי למען הציבור, ואני מתחייב להמשיך ולתת 100% זמני ומרצי למען בני עמי ולמען עתיד טוב לכולם.
לא ניתן לסיים נאום בכורה זה ללא מילות תודה, הוקרה והערכה, קודם כול למשפחתי, שנמצאת כאן היום – אשתי מרווה, הילדים שלי, לארא, דימא, אסיל, אחמד וכאמל, שליוו אותי במשך עשרות שנים, אני מתנצל היום בפניכם על כך שהפעילות הציבורית שלי לקחה אותי מכם. אני מקווה – בשנים הבאות בטוח שהדבר הזה ייעשה עוד יותר, אז אני מתנצל בפניכם מראש.
הייתי רוצה שהיום יהיה אתי פה באולם וישמע את נאום הבכורה שלי אבא שלי, חאג' אבו אוסאמה, אבל מכיוון שהוא עדיין מרותק למיטת חוליו נמנע ממנו ונבצר ממנו, ואני שולח לו מפה איחולי החלמה. וגם לאימא שלי, אל-חאג'ה אום-אוסאמה, וגם למשפחתי השנייה, משפחת תע"ל, על כל חבריה ותומכיה, ובמיוחד יו"ר תע"ל, ד"ר אחמד טיבי, וגם לכל פעילי, תומכי ובוחרי הרשימה המשותפת, שעמלו לילות כימים כדי להצליח – להביא הצלחה וניצחון לרשימה.
לסיום, כמה מילים בערבית (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: לציבור האהוב שלנו, לאחר דברי התודה, השבח וההערכה על תמיכתכם ברשימתכם, דעו לכם שהרשימה המשותפת נולדה להישאר, ולא נחסוך מאמץ לשמור עליה, שהרי היא חוב קדוש המוטל עלינו. אליה ואלינו מופנים כל המבטים, ובה ובנו תלויות כל התקוות שנביא לפתרונות והישגים. זהו מינוי, ולא כיבוד; אמון שנתתם בנו, ואנו גאים בו. אנו מבטיחים לכם שנישא את דאגותיכם ונהיה לקולכם הרם בכל חוג עד להגשמת השלום, השוויון המלא והצדק החברתי. אנחנו פה כדי להסיר את הכאב ולזרוע תקווה. כן, בשביל זה אנו פה, עד שיישובינו הערביים והאנשים שבהם יזכו בכל רכיבי החיים, מכיוון ש"אנחנו אוהבים את החיים כמידת יכולתנו, ועל האדמה הזאת יש מה שראוי לחיות עבורו"). תודה, אדוני.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. יברך את חבר הכנסת אוסאמה סעדי חבר הכנסת פריג'. חבר הכנסת עיסאווי פריג', רשות הדיבור שלך.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שלום רב. כבוד גדול נפל בחלקי שאני עומד כאן להגיד כמה מילים, שאני מרגיש אותן בפנים, שאני מחויב להגיד אותן, על חבר מספסל הלימודים באוניברסיטה העברית. את אוסאמה ואת בת-זוגו מרווה אני מכיר, וזה 30 שנה אנחנו חברים. אני מכיר אותם ממעונות רזניק, אני מכיר אתכם מוויכוחי הפורום באוניברסיטה העברית, מהמנזה – פרנק סינטרה, ומכל המפגשים של הסטודנטים הערבים באוניברסיטה העברית. זו הייתה תקופה מאוד מיוחדת, שעיצבה את החיים הפוליטיים שלנו. 30 שנה, אוסאמה, אתה מחזיר אותי – לימי הפורום. וכאן יש חברים רבים – איפה חברי איתן? איתן, איתן, איתן, איך לא? איתן היה אחד האנשים שהתחילו יחד אתנו את מסע הלימודים, ויש גם אחרים, מספסל הקואליציה, שאני לא רואה אותם. עשרות ח"כים היום בכנסת הם חברים מהתקופה של שנות ה-80 באוניברסיטה העברית. עשרות ח"כים. כשזה עשרות ח"כים, זה מחזיר אותי לתקופה הסוערת של שנות ה-80. אומנם היו ויכוחים – אומר לי אוסאמה: הכנסת מזכירה לי את הפורום; השוני, בפורום היו ויכוחים, צעקות וכו', אבל כאן – יש ויכוחים, ויש אפשרות לשנות, ותלוי איך עושים את החיבורים ואיך עושים את הצרכים. אבל זאת תקופה מיוחדת – עם נוסטלגיה.
חברים, הכרתי את אוסאמה – על-פי רוב הכרתי אותו בהפגנות. הפעם הראשונה שפגשתי את אוסאמה הייתה בהפגנות הסטודנטים בשנות ה-80, מלחמת לבנון, והמתח שבין הסטודנטים אז – אנחנו נגד תא "קסטל", הליכוד, באוניברסיטה העברית. יש שם לתקופה הזאת – איתן, אני חושב שאתה זוכר – אנחנו, הערבים, קראנו לזה "תקופת השרשראות". אתה זוכר? ד"ר טיבי זוכר את התקופה, וד"ר ג'מאל זחאלקה, הם היו אתנו באותה תקופה. זו הייתה תקופה שהייתה בה ייחודיות, וראס בין ענכ, אתה חייב להבין פוליטיקה; ראס בין ענכ, אתה חייב. אתה נמצא באווירה פוליטית שמחייבת אותך להבין פוליטיקה. אז התקופה הזאת, שבה הכרתי את אוסאמה בהפגנות – אני חייב להגיד שהכרתי אדם נינוח, לבבי וסובלני, שגם היריבים וגם החברים אהבו אותו. אני חייב להגיד את מה שראיתי. משום כך, ב-1985–1986, בתחילת דרכנו, נבחר אוסאמה ליושב-ראש ועד הסטודנטים הערבים. קדם לו חבר הכנסת זחאלקה, אם אני לא טועה, באותה תקופה. אני צודק או לא?
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
לא הייתי יושב-ראש ועד, אבל הייתי לפניו.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
היית לפניו, אבל אני זוכר את התקופה.
אוסאמה היה יושב-ראש הוועד הארצי, ולאחר מכן מזכ"ל התאחדות הסטודנטים הערבים. אני התחלתי באוניברסיטה, ואוסאמה התחיל אתי, יחד למדנו חשבונאות, ושנה לאחר מכן אוסאמה התקבל ללימודי משפטים. ואז, אני זוכר, לא היו מכללות למשפטים, מכללת אונו או מכללת "שערי משפט" – זה לא דבר שהיה. סטודנט שהיה מתקבל למשפטים – אנחנו היינו מתייחסים אליו: אוהו, מוחמד התקבל למשפטים. היה לו מעמד בקרב הסטודנטים, מעמד מיוחד, כי זה היה קשה בשנות ה-80. היו רק כמה אוניברסיטאות, וסטודנט ערבי, עם כל החסמים, מתקבל למשפטים – אז אוסאמה היה אחד מאלו, ואני זוכר את התקופה הזאת טוב.
את האופי הנינוח הזה והלבבי שלו אוסאמה לקח אתו גם לעולם העסקים.
<קריאה:>
– – – אחמד.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
לא, אחמד עכשיו לא הגיע תורו. אחמד נכנס למסלול ב-1995–1996. הוא גנב אותו מחד"ש, כי הרי כולנו היינו חד"ש, ומחד"ש הכול התחיל.
<היו"ר יצחק וקנין:>
וחדש מפני ישן תוציאו.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
כולם חד"ש. אני גם – ההצבעה הראשונה שלי הייתה חד"ש.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חבר הכנסת עיסאווי פריג', אתה מכיר את הפתגם: וחדש מפני ישן תוציאו?
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
זה מה שיצא.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
החלק הזה יגיע. החלק הזה יגיע.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
כולם התחילו – אני אומר את האמת, מה שהיה. הכול התחיל משם, והחבילה התחילה להסתעף; לא נגיד להתפרק, אבל להסתעף.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אל תגיד להתפורר. נמצאים פה – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
לא לא לא, בסדר. אוסאמה יצא משם לעולם העסקים, ואני עבדתי תקופה באוניברסיטה, באגודת הסטודנטים, יחד ובזכות חברי איתן כבל; עבדתי באגודת הסטודנטים כשהוא היה יושב-ראש האגודה, והיינו באותה תקופה. יצאתי לעולם העסקים הפרטיים, וגם אוסאמה, ואנחנו – איך אומרים – הסטודנטים שנשארנו במזרח-ירושלים – יש קהילה של ערבים, וקראנו לזה: ערביי 48'. זו קהילה, משפחות בירושלים. אוסאמה היה מהמשפחות שנשארו בירושלים, שמנו כמה אלפים, ושמרנו על קשר אישי בינינו.
אוסאמה התמחה בדיני עבודה – יש בעיה, חנין? אה, לא.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
תמשיך.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אז, אוסאמה נהיה עורך-דין שהתמחה בדיני עבודה, והפגין מקצועיות שרבים דיברו עליה, והיא הגיעה לאוזני מהרבה כיוונים באותו זמן. במקביל, אוסאמה לא חשב פעמיים וגם ייצג והגן על עצירים, אסירים ועצורים של המנהיגות הפלסטינית שהייתה באותה עת. אני זוכר שהוא היה גם עורך-דין של חברי הפרלמנט הפלסטיני שגורשו לרמאללה; אני גם זוכר את התקופה של מרואן ברגותי. אני זוכר טוב ששילמת, אני זוכר טוב, יעני הקרבת, במעצרים אישיים, בזמן שייצגת ולקחת חלק במאבק הסטודנטיאלי הקיים.
זה המצב. זה אוסאמה. חברי, אני חושב שאתה מוסיף המון לכנסת. אתה באת לעבוד, יש לך מה לתת, אתה איש מקצוע, וראינו את זה בתקופה הקצרה שאתה אתנו בכנסת.
נקודה נוספת – אני בא, אדוני היושב-ראש, מעולם הכדורגל. לקראת הסוף גיליתי שאוסאמה גם אוהד "ריאל מדריד", כמוני, אז יש גם דבר משותף.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חשבתי שאת "סח'נין".
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
לא לא לא.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
יש "ברצלונה" ויש "ריאל".
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
יש "ברצלונה" ויש "ריאל".
נקודה נוספת שאני יודע עליה – ואני באתי מעולם הכדורגל: גם עראבה, שהייתה בליגות גבוהות – לא חסכת, ואני יודע שאכן עזרת ליישוב ולמועצה, וצעירים רבים דיברו אתי ואמרו לי את הדברים האלה.
לבסוף, אדוני היושב-ראש, אני מאמין שהכנסת, כפי שאמרתי, התברכה באיש שיוסיף לנו רבות. אוסאמה, עלה והצלח. אומנם אנחנו במפלגות שונות, אבל אני וחברי ממרצ, תמצא אותנו שותפים לכל מאבק צודק, הן מאבק נגד הכיבוש, הן מאבק בעד שלום והן מאבק של זכויות אזרח במדינה. תצליח, ידידי, ושירבו אנשים שיכולים להוסיף לבית הזה. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג', תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. רבותי, אנחנו עוברים לנואם הבא. נאום הבכורה הבא – של חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. רשות הדיבור שלך, אדוני.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בחודש דצמבר 1970 ישבתי עם אמי זיכרונה לברכה בביתנו הצנוע והישן בכפר ירכא, שקיים עד עכשיו כפי שהיה, וחיכינו לחזרתו של אבי זיכרונו לברכה מבית-המשפט שבו התנהל דיון בעניין הפקעת אדמתנו.
<היו"ר יצחק וקנין:>
חברי הכנסת. אדוני השר אקוניס וחבר הכנסת איתן כבל, זה נאום הבכורה. נא לא להפריע.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
כשאבי נכנס הביתה ראיתי שהוא אינו מצליח להסתיר את הדמעות שלו, והוא אמר בקול חנוק ונמוך: גנבו אותה, הפקיעו את האדמה שלנו, אדמתנו אשר ירשנו ועברה במשפחתנו דורות רבים. הפקעת האדמה הייתה לאחר מאבק ממושך שניהל אבי נגדה, ובידו טאבו על שמו, שהוריש לו סבא שלי המנוח מוחמד אבו מערוף. אבו מערוף – הכינוי שהיה לסבא שלי בכפר ובאזור, היות שהוא עשה רק טוב לאנשים; אבו מערוף פירושו אדם שעושה טובות לאנשים.
אני גם זוכר שבאותו יום אבא אמר: הרי אנחנו עדיין מעבדים את האדמה שלנו, חורשים וזורעים אותה, ובה צומחים זעתר ועלת. לא קרן קיימת, לא "הימנותא" ולא מינהל מקרקעי ישראל שותפים לי בירושה עליה.
אז הרהרתי ביני לבין עצמי, ייתכן שאבא היה צריך לענות לשופט לפי אמונתו הדתית: אדוני השופט, זו האדמה שלי, והיא שייכת רק לי, ואפילו אני זוכר את זה מלפני יותר מ-2,000 שנה, בגלגולי הנשמות שלי, שקיימים מאז בריאת העולם. או שיגיד: אדוני השופט, הרי הבן הגדול שלי בצבא, אל-ג'יש, אז למה אתם מקפחים אותי, ועל מה ועל מי הבן שלי מגן? גזלתם את אדמותי ואת הפרנסה שלי. אבל כנראה אבי זיכרונו לברכה לא הבין את המשמעות, או לא ידע שכך היה צריך לדבר בפני השופט, וכנראה הייתה לו דרך חשיבה אחרת.
ובהקשר הזה, ובצל המצב הכלכלי הקשה שהיה אז, התחלתי להבין שיש מציאות שצריך לשנות: מציאות של קיפוח, אפליה – גם חברתית, גם מעמדית, גם לאומית; יש אי-צדק אשר נמשך עד היום, אבל עם יותר גזענות, יותר נקמנות והתעללות בכל הערבים אזרחי המדינה, שנקראים כאן "גויים", ללא שום קשר, ולא חשוב אם הגוי הזה משרת בצבא או לא. אפילו מי שמשרת, מצפצפים עליו יותר, והעדה הערבית הדרוזית, שאני אחד ממנה, שהיא חלק בלתי נפרד מהעם הערבי הפלסטיני, היא דוגמה לכך. כן, אנחנו חלק בלתי נפרד מהעם הערבי הפלסטיני (אומר בערבית: אנחנו ערבים מקדמת דנא), זו עובדה היסטורית, דתית, חברתית, תרבותית, לשונית וגם לאומית.
ולכן, האמירה של הממשלות השונות ושל שר החוץ לשעבר, שזכויות מותנות בחובות, היא אמירה הזויה לחלוטין, נוגדת את כל עקרונות ויסודות כבוד האדם וחירותו ואת כל החוקים והאמנות הבין-לאומיות שנוגעים בזכויות אזרחים.
השאלה המהדהדת: מה הן הזכויות שקיבלה העדה מול חובות השירות? הרי את החובות נותנים, ובתמורה מקבלים הפקעת אדמות ממושכת, ועד היום נגזלו והופקעו 80%–90% מאדמות הכפרים הערביים הדרוזיים, באמצעים לא צודקים, כולל שימוש בכוח ואכזריות. כולנו היינו עדים – איך השוטרים תקפו את השיח'ים של דאלית-אלכרמל ועוספיא, שהגנו על אדמותיהם; מתמונות שתיעדו את המקרה, ואפילו יש בידי מסמך שבו משרד ראש הממשלה נותן אור ירוק להשתמש בכוח נגדם.
אני אמשיך להגן על אדמותינו, כמו שפעלתי תמיד, לפני הגעתי לכנסת (אומר בערבית: ובשיני אגן על כל פיסה מאדמת המולדת שלי).
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מה שמאפיין את הכפרים הערביים הדרוזיים הוא שהם כפרים ברמה סוציו-אקונומית ירודה וגרועה מהרבה כפרים ערביים אחרים, וכמובן לא אשווה עם המגזר היהודי, כי זה רחוק עשרות שנים משם. רמת ההשכלה בכפרים אלו לא מן הגבוהות, והישגי הבגרות נמוכים ומחייבים שיפור רציני. האבטלה וחוסר מקומות עבודה, במיוחד אצל נשים וצעירות – מן הגבוהים ביותר במדינה; חוסר תשתיות בכפרים, חוסר תוכניות בנייה, אי-הרחבת המתאר ואי-מתן היתרי בנייה; אי-מתן חלקות בנייה לצעירים, ואם נותנים אז בכמות מזערית ובמחירים גבוהים שאי-אפשר לעמוד בהם. כל מה שהזכרתי הוא מצב כרוני קיים וממושך, תוצאה של מדיניות האפליה הגזענית. והיום אנו עדים למשבר מתמשך של הרשויות הערביות הדרוזיות, אשר דורשות את התקציב שמגיע להן על-פי חוק, אבל לא רק שאין אוזן קשבת בממשלה, אלא מתעלמים מכל הדרישות הצודקות ומהמשבר הקיים. גם הצעתי הדחופה שהגשתי, לדיון בעניין הזה מעל במת הכנסת, נדחתה.
אנחנו ברשימה המשותפת נפעל בכל כוחנו ויכולתנו כגוף אחד בכנסת ומחוץ לה למען מתן זכויות מלאות לכל הרשויות המקומיות במגזר הערבי בכלל.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, נחזור לאותו יום שנחרת בזיכרוני, היום שבו ראיתי את דמעותיו של אבי המנוח וחשבתי לעצמי, כנער בן 14: מה הלאה? ואחד הדברים הראשונים שעלו בדעתי הוא שאני לא אלך לצבא, ואכן ככה היה. גם ישר ידעתי והבנתי שזה לא מספיק, הבנתי שצריך לשנות מציאות כואבת ולשנות את התפיסה הקיימת בכל העולם – עולם העוני, אי-השוויון, הקיפוח, אי-הצדק החברתי והגזענות.
ואני זוכר שמדי פעם בקיץ הייתי מגיע לעכו למכור תאנים שהייתי קוטף עם שחר, ושמעתי את המילים: מה אתה עושה כאן, ערבי מלוכלך? אז גם הבנתי שיש תרבות גזענית, ולא לקח לי הרבה זמן להבין שזה אחד מביטוייה האידיאולוגיים של הציונות.
כל זה נתן לי להבין שמקומי הוא המפלגה הקומוניסטית היהודית-ערבית, והצטרפתי אליה בשנת 1974. היות שנכנסתי לעשייה פוליטית למען חיים אחרים ועתיד טוב לכולם, רציתי ללמוד אז יחסים בין-לאומיים וכלכלה, אבל המפלגה הציעה לי מלגה ללימודי רפואה בברית-המועצות. הנימוק של מזכ"ל המחוז אז, החבר ג'מאל מוסא, זיכרונו לברכה, היה שבירכא אין אף רופא, הרי השלטונות לא נותנים לנו ללמוד, וירכא צריכה רופא שיחזור לשרת את התושבים. קיבלתי את החלטת המפלגה ונסעתי ללמוד בעיר האהובה עלי עד היום, לנינגרד, סנט-פטרסבורג. סיימתי את לימודי הרפואה בהצטיינות בשנת 1986, ולאחר הסטאז' קיבלתי רישיון לעסוק ברפואה ממשרד הבריאות. לאחר מכן סיימתי התמחות באורולוגיה, וגם תואר PhD בשנת 1994 – גם בלנינגרד.
וכעת תישאל השאלה: מה גורם לרופא המצליח בעבודתו ואוהב את מקצועו, מסור ואהוב על מטופליו, לוותר על כל זה ולעבור לפוליטיקה? הרי בעשייה הפוליטית אני נמצא מאז 1974, וכעת אני ממשיך בזירת הכנסת, כדי אכן לחולל את השינויים ולשנות את התפיסה הפוליטית הקיימת.
אני כאן כדי להיאבק למען שלום צודק, מבוסס על שתי מדינות, ישראל ופלסטין, ועל גבולות 4 ביוני 1967, ושתי בירות, ירושלים המערבית והמזרחית; ליישם את החלטות האו"ם בנוגע לפליטים הפלסטינים העקורים מאדמותיהם, כולל זכות השיבה, עקירת כל ההתנחלויות מהגדה המערבית ונסיגה כוללת מרמת-הגולן הסורית הכבושה, וכמובן פירוק כל ההתנחלויות שם. אני כאן למען דמוקרטיה במובנה האוניברסלי ויישומה בכל תחומי החברה והמדיניות, נגד סכנת הפאשיזם, ולהגן באיתנות על מעמדו, כבודו וחסינותו של בית-המשפט העליון, גם אם אני חולק על חלק מההחלטות שלו. אני כאן כדי להיאבק נגד הגזענות עד מחיקתה ואף הכחדתה, כולל מעשי הוונדליזם הגזעניים תחת הכותרת "תג מחיר", ולהיאבק נגד מדיניות האפליה הממושכת והגזענית כלפי האוכלוסייה הערבית, נגד הריסת הבתים, למען השגת פתרון כולל, שלם וצודק לכל משבר הדיור במגזר הערבי ולמען החזרת הקרקעות שהופקעו לבעליהן הלגיטימיים.
אפעל למען ביטול חוק גיוס חובה המוטל על בני העדה הדרוזית והפיכתו לבחירה, לפי רצון וראיית כל אחד. הרי זה עוול מתמשך, לא צודק ולא אנושי כלפי בני העדה. אנחנו עדים לכך שבכל הרכבת ממשלה מבטלים בעסקאות פוליטיות את גיוס החובה לחרדים. אני לא מתנגד לזה בנוגע לחרדים, אבל זה ניתן בקלות לביצוע כלפי בני העדה הדרוזית – ולהפסיק את מדיניות ההפרד ומשול. ובכלל, אני נגד התרבות והתבונה של השרשת התרבות הצבאית בחברה ונגד הפיכת הצבא לפרה קדושה.
אפעל למען שוויון מלא, לאומי ואזרחי, לכל האזרחים הערבים בישראל; אפעל למען הפרדת הדת מהמדינה; אפעל למען פירוק המזרח התיכון מהנשק הגרעיני, כולל בישראל. אפעל למען הצטרפותה של ישראל לאמנות הבין-לאומיות בעניין, ואפעל להפסקת השיח הדמגוגי ושטיפת המוח של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעניין סכנת הגרעין האיראני, שבו הוא מטעה את האזרחים ודוחק לטמיון את העניינים החשובים במדינה. אי-יישום השלום הוא סכנה לישראל ולכל עמי האזור; אי-יישום הצדק החברתי הוא סכנה לחברה; אי-הצלת מערכת הבריאות מקריסה היא הסכנה הגדולה לחברה ולמדינה. אי-יישום הדברים האלה ועוד הרבה דברים הם הסכנה האמיתית לקיומה של המדינה.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הדרך ליישם את התוכנית היא דרך הבנת העקרונות שבאו לביטוי במניפסט הקומוניסטי, שיצא לאור בשנת 1848. כשקראתי אותו בשנת 1974 מצאתי שנכתבו בו חמשת המ"מים עוד הרבה זמן לפני שז'בוטינסקי – שאני לא מחסידיו, כמובן – הזכיר אותם: מזון, מעון, מלבוש, מרפא ומורה. לכן, התשובה היא סוציאליזם, שבו העם הוא הריבון; הלאמה, ולא אקמול, להצלת מערכת הבריאות; דיור בר-השגה לכל התושבים; ביטול המע"מ והורדת מסים; הלאמת הבנקים וכל משאבי הטבע; ביטול חוק ההסדרים, שהוא חוק הסדר עסקים ועסקאות של הממשלה; הבטחת פנסיה ראויה והחזרת קרנות הפנסיה לחסות המדינה, ולא להשאירן הפקר בידי הטייקונים; החזרת גיל הפרישה לגיל 65 לגברים ו-60 לנשים; קצבת הזיקנה של הביטוח הלאומי תהיה 60% משכר המינימום.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני בן-אדם, ולא שונא בני-אדם (אומר בערבית: אני לא שונא בני-אדם ולא מתנפל על אף אחד). אני מודה לכל מי שטרח ועשה כדי שאגיע לכאן, למפלגה, לחזית: לחברי הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי, מוחמד ברכה, ד"ר עפו אגבאריה וד"ר חנא סוייד ולאנשים שהצביעו לרשימה המשותפת; תודה מיוחדת לאחים ולאחיות שלי, ולדמעותיו של אבא שלי המנוח, לחברי היקר ד"ר עארף סלאמה ולמזכ"ל המפלגה מוחמד נפאע.
אני מתחייב להיות נאמן ומסור לשליחות, ואמשיך את דרכם של חברינו שהלכו לעולמם: תופיק טובי, מאיר וילנר ותופיק זיאד. וכפי שאמר המשורר סמיח אלקאסם, שהלך לעולמו לפני תשעה חודשים (אומר בערבית: זקוף קומה אצעד).
לבסוף, אני חייב לצטט מספרו של ניקולאי אוסטרובסקי, האהוב עלי, "כיצד נתחשלה הפלדה": "הנכס היקר ביותר לאדם הוא החיים (חוזר על הדברים בשפה הרוסית), והם ניתנים לו רק פעם אחת, ולחיות צריך ככה שלא יהיה מכאיב ומצער בעד השנים שחלפו ללא מטרה, ושלא יהיה צורך לבעור מבושה בעד העבר הבזוי והעלוב, ובמותו יוכל האדם לומר שכל החיים וכל הכוחות ניתנו והוקדשו למען העניין הנשגב ביותר – למען שחרור האנושות". תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. יברך אותו חבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת דב חנין, רשות הדיבור שלך.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
אאפשר למבורך להגיע למקומו.
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, זו זכות עבורי להתייצב כאן, על הדוכן הזה, ולברך את חברי ד"ר עבדאללה אבו מערוף על נאום הבכורה שלו כאן, בכנסת.
אדוני היושב-ראש, האמת היא שבחירתו של ד"ר עבדאללה אבו מערוף לכנסת הייתה מצד אחד אירוע משמח להרבה מאוד אנשים – לחבריו לדרך, לציבור הגדול שאליו הוא מחובר ואותו הוא מייצג, אבל אני חייב לומר גם שהיה גם זה אירוע מצער, אדוני היושב-ראש; היו גם כאלה שהצטערו, ואלה הם המטופלים שלו, הציבור הגדול של המטופלים שלו, שאני מכיר אותם, מהגליל המערבי, שהכירו אותו כרופא מסור, מקצועי, מחויב, והצטערו שהרופא שלהם הולך למקום אחר.
אז אני רוצה, אדוני היושב-ראש, לשכנע גם את ציבור המטופלים הגדול, שבמאזן הכולל אנחנו צריכים לשמוח בבחירתו של ד"ר עבדאללה אבו מערוף לכנסת, כי ד"ר אבו מערוף מביא לנו לפוליטיקה דברים מאוד נחוצים. הוא קודם כול מביא את הידע שלו כרופא – ועמיתי חברי הכנסת, חשוב מאוד שיהיו פה בכנסת רופאים, אנחנו יודעים מתוך ניסיון, של ד"ר טיבי, שרופאים בכנסת הם חיוניים. יש כאלה שאומרים שצריך פה יותר רופאים עם הכשרה פסיכיאטרית, או פסיכואנליטית – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
או כירורגית.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
– – או כירורגית, אבל רופאים בכל תחום דרושים לנו, גם מתוך הניסיון אנחנו יודעים שהם דרושים. הם דרושים גם לנו, חברי הכנסת, אבל הם דרושים גם לציבור. טוב שיש חברי כנסת עם הכשרה והשכלה רפואית. הם מוסיפים לכנסת לדיון החשוב, ההכרחי, בכל ההיבטים הרחבים שקשורים לבריאות, שקשורים לסביבה, שקשורים לסיכונים לחיים של בני-אדם.
ד"ר אבו מערוף הוא שליח ציבור ממדרגה ראשונה; הוא פעיל ציבור הרבה שנים, מסור, מחויב, ועומד מאחוריו ציבור גדול שהוא מסור לו. אחד מתחומי הפעילות המרכזיים שלו היה פעילות במסגרת ועד היוזמה הערבי-הדרוזי בישראל, מסגרת חשובה ביותר מבחינת התרומה שלה, ההובלה שלה וההתמודדות שלה עם הבעיות המורכבות, המסובכות, של האוכלוסייה הערבית הדרוזית בארץ.
וד"ר אבו מערוף הוא איש עקרונות. זה לא מקרה, אדוני היושב-ראש, שבמסגרת נאומו בכנסת הוא לא דיבר רק על היום-יום של הפוליטיקה, אלא הוא דיבר על השקפת עולם, הוא דיבר על ערכים, הוא דיבר על אלטרנטיבה כוללת, הוא הציג את התפיסה הסוציאליסטית, שהיא חלופה כוללת ורחבה לעוולות, לנזקים ולחורבן שקיימים בחברה שלנו.
ד"ר אבו מערוף הוא איש עם אמת פנימית מאוד מגובשת, והשקפת העולם שלו היא ביטוי של האמת הפנימית הזאת. אחת התכונות שלו, אדוני היושב-ראש, וזאת תכונה שכולנו בכנסת נכיר, זה שיש לנו כאן אדם שתמיד אומר את אשר על לבו. אדם ישר. היושר, הכנות, הישירות.
ומתעוררת השאלה, אדוני היושב-ראש, האם יושר הוא תכונה אפשרית לפוליטיקאי? אני בשבועות האחרונים קורא ושומע שאחת התכונות המרכזיות של פוליטיקאים מצליחים – וזה נאום ברכה, אז כרגע לא אזכיר שמות – אבל נאמר שאחת התכונות הטובות לפוליטיקאי מצליח זה דווקא חוסר יושר. אז אני רוצה לומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, שיושר, לטעמי, הוא תכונה חיונית ודרושה לפוליטיקאים שלנו. אם אני מסתכל על משבר האמון הכל-כך משמעותי של ציבור כל כך גדול בישראל ביחס לפוליטיקה וביחס לפוליטיקאים, אני חייב לחבר אותו לחוסר היושר שמאפיין יותר מדי אנשים בזירה הפוליטית.
ולכן אני מברך אותך על הכניסה שלך לכנסת, ואני מאחל לך שאתה פה, בבית הזה, תמשיך להיות בדיוק כמו שאתה: רופא, ושליח ציבור, ואיש עקרונות, ואדם בעל השקפת עולם, וקודם כול אדם הגון, אדם ישר, אדם שאומר את מה שיש בלבו, דבריו יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. אני מאחל לך הצלחה, ואני בטוח שאתה תצליח. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף.
<חילופי גברי בוועדות הכנסת>
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, מסירת הודעה בשם הוועדה המסדרת. ימסור את ההודעה חבר הכנסת דוד ביטן. הודעה זו אינה מצריכה הצבעה, רבותי.
<דוד ביטן (בשם הוועדה המסדרת):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אבקש להודיע בזאת על חילופי אישים בוועדה המסדרת מטעם סיעת יהדות התורה: במקום חבר הכנסת מאיר פרוש, שהתמנה לסגן שר, יכהן חבר הכנסת ישראל אייכלר. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת דוד ביטן.
רבותי חברי הכנסת, וגבירותי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ב' בסיוון התשע"ה, 20 במאי 2015, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:52.>