דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ה'
ישיבה י"ב
הישיבה השתים-עשרה של הכנסת העשרים
יום רביעי, ב' בסיוון התשע"ה (20 במאי 2015)
ירושלים, הכנסת, שעה 11:00
תוכן העניינים
שאילתות דחופות 4
10. חוסר ביטחון בתחבורה הציבורית למתיישבים 5
אורן אסף חזן (הליכוד): 5
סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 5
תמר זנדברג (מרצ): 7
עפר שלח (יש עתיד): 8
13. מוכנות בריכות שחייה וחופי רחצה 15
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 15
שר הפנים סילבן שלום: 15
11. שכרה של עובדת חרדית נמוך בכ-40% משכר מקבילתה הלא-חרדית 18
יצחק וקנין (ש"ס): 18
שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי: 19
איציק שמולי (המחנה הציוני): 20
משה גפני (יהדות התורה): 21
הודעת הממשלה על שינוי שם משרד ועל העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד 26
השר זאב בנימין בגין: 26
הצעות לסדר-היום 27
משבר התעסוקה, השביתות ופיטורי עובדים בדרום 27
סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 28
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 29
משה גפני (יהדות התורה): 31
יעקב מרגי (ש"ס): 33
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): 33
עמיר פרץ (המחנה הציוני): 34
חיים ילין (יש עתיד): 38
שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי: 41
זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 52
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 53
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 55
שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי: 56
שאילתות דחופות 57
7. חיובים כפולים בתחבורה הציבורית 58
תמר זנדברג (מרצ): 58
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 59
אורי מקלב (יהדות התורה): 60
12. הקטל בכבישים 62
דניאל עטר (המחנה הציוני): 62
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 62
אורי מקלב (יהדות התורה): 66
הצעה לסדר-היום 69
חמישים שנה למותו של אלי כהן הי"ד 69
יעקב מרגי (ש"ס): 69
שרת התרבות והספורט מירי רגב: 71
הצעה לסדר-היום 74
עיכוב תשלומי פנסיה למאות גמלאים 74
איציק שמולי (המחנה הציוני): 74
סגן שר האוצר יצחק כהן: 75
הצעות לסדר-היום 77
הכרזת סכסוך עבודה של מורי תוכנית היל"ה מול מעסיקם, רשת "עתיד" 78
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 78
יוסי יונה (המחנה הציוני): 80
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 81
מיכל רוזין (מרצ): 82
מירב בן ארי (כולנו): 83
סגן שר החינוך מאיר פרוש: 85
מיקי לוי (יש עתיד): 91
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 92
יפעת שאשא ביטון (כולנו): 94
יוסי יונה (המחנה הציוני): 96
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 97
סגן שר החינוך מאיר פרוש: 100
הצעות לסדר-היום 104
הריסת הכפר הערבי אום-אלחיראן–עתיר 104
איימן עודה (הרשימה המשותפת): 104
תמר זנדברג (מרצ): 108
עפר שלח (יש עתיד): 112
שרת המשפטים איילת שקד: 113
איימן עודה (הרשימה המשותפת): 120
שרון גל (ישראל ביתנו): 120
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 121
חיים ילין (יש עתיד): 122
השר זאב בנימין בגין: 123
זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 124
נאומי בכורה של חברי הכנסת 126
יואב קיש (הליכוד): 126
שר התיירות יריב לוין: 130
אייל בן ראובן (המחנה הציוני): 132
ציפי לבני (המחנה הציוני): 135
יפעת שאשא ביטון (כולנו): 137
שרת המשפטים איילת שקד: 140
ירון מזוז (הליכוד): 141
שר התיירות יריב לוין: 143
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 146
ציפי לבני (המחנה הציוני): 151
<שאילתות דחופות>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום ט' בסיוון תשע"ה, 20 במאי 2015, יום רביעי בשבוע. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
אנחנו פותחים כמדי יום רביעי בשאילתות דחופות. אני מתכבד להזמין את סגן שר הביטחון – ברכות על התפקיד החדש – חבר הכנסת אלי בן-דהן לעלות לדוכן כדי להשיב על שאילתה דחופה שמספרה 10 בנושא: חוסר ביטחון בתחבורה הציבורית למתיישבים. השואל הוא חבר הכנסת אורן אסף חזן. חבר הכנסת ייגש למיקרופון ויקרא את נוסח השאילתה, וסגן השר ישיב. שאלה נוספת – חברת הכנסת זנדברג; שאלה נוספת – חבר הכנסת עפר שלח. בבקשה, חבר הכנסת חזן.
<10. חוסר ביטחון בתחבורה הציבורית למתיישבים>
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ידידי הרב אלי בן-דהן, סגן שר הביטחון, ראשית – ברכות. בהמשך לשאילתה הדחופה שהגשתי, למרות סיכום בינינו, על-פי החלטת אלוף פיקוד המרכז, פועלים פלסטינים – אני מדגיש, פלסטינים שאינם אזרחי מדינת ישראל – חוזרים מדי יום לתחום הרשות ללא בידוק ביטחוני, ביקורת ומעקב, דבר הפותח פתח לטרור ולפגיעה בביטחון המתיישבים.
רצוני לשאול:
מה ייעשה ונעשה לאכיפת הסיכום וההחלטות שהתקבלו בהמשך לסיכומים ביני לבין שר הביטחון?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חזן. כבוד סגן שר הביטחון, בבקשה.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
אדוני היושב-ראש, השר בגין, מערכת הביטחון מודעת לאתגרים המורכבים הקשורים בהעסקת פועלים פלסטינים בישראל ולסוגיות הרגישות הנגזרות מכך ומשפיעות על מרקם החיים באזור יהודה ושומרון. כדי להתמודד עם אתגרים אלה בוצעה במערכת הביטחון עבודת מטה של חודשים רבים, ובעקבותיה הורה שר הביטחון על ביצוע כמה מהלכים להגברת האכיפה והפיקוח בנושא זה; זאת כדי להגביר את הביטחון ואת תחושת הביטחון. בין היתר, א. יישום נוהל סגירת מעגל במעברים מיהודה ושומרון לישראל, אשר יישומו יחל השבוע כפיילוט בארבעה מעברים – – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
כרגע בוטל, סגן השר. תעדכן.
<קריאות:>
החל מהיום, החל מהיום.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
סגן השר ימשיך. חברי הכנסת, נא לא להפריע.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
הפיילוט הוא למשך שלושה חודשים. סגירת המעגל תאפשר בקרה טובה יותר על הפועלים הנכנסים והיוצאים מאזור יהודה ושומרון לעבודה בישראל; ב. הגברת האכיפה נגד פועלים בלתי חוקיים היוצאים מיהודה ושומרון לעבודה בישראל, הן לאורך הגדר והן בצירי התנועה מיהודה ושומרון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
האם יש שאלה נוספת לחבר הכנסת חזן? בבקשה, אדוני. תפנה את השאלה לסגן שר הביטחון. לאחר מכן – חברי הכנסת זנדברג ושלח.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
ראשית, אני רוצה לפנות לחברי חברי הכנסת. אני רוצה להדגיש שמדובר באנשים שחלקם אויבי מדינת ישראל, חלקם רוצחים, חלקם מחבלים. מספיק עם כל הפופוליזם הזול שלכם – שאתם מנסים להשוות אותם לערביי ישראל. ערביי ישראל הם חלק בלתי נפרד מאזרחי ישראל. הם שווים כמוני וכמוכם בדיוק. צריך לשים את הדברים האלה על השולחן ולהפסיק לנסות לשנות את המציאות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
והשאלה היא?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
בהמשך להגדרה, פיילוט – ראשית, מה יהיה בסוף הפיילוט? מה יהיו המדדים ששר הביטחון ידידי, שאני מברך אותו על ההחלטה האמיצה, ואני גם אעמוד לצדו כדי ליישם אותה – – –
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
בוטל, בוטל. נתניהו ביטל.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – מה הם מדדי ההצלחה שיימדדו ומה הם מדדי הכישלון? כיצד משרד הביטחון, ואתה שמייצג אותו כאן, כמי שעד אתמול היה צריך להיות אחראי למינהל האזרחי, והיום אחראי לשאילתות – מה הם המדדים שאתם מתכוונים לאכוף כדי שתחושת הביטחון של ילדינו ושלנו המתיישבים תחזור? ויפה שעה אחת קודם. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חזן. חברת הכנסת תמר זנדברג – בבקשה, גברתי – שאלה נוספת לסגן השר.
<תמר זנדברג (מרצ):>
תודה, אדוני היושב-ראש, קודם כול, אדוני סגן השר ואדוני השואל, אני רוצה לעדכן אתכם שבעוד אנחנו עומדים כאן בפרלמנט הישראלי ומנהלים דיון פסאודו-מנומס על הפרדה גזעית, הגיעה ידיעה מראש הממשלה ושר הביטחון שהתוכנית הזאת הושעתה, כלומר בוטלה. וטוב שכך. כי הפרדה גזעית, שיש לה גם מילה אחרת, אפרטהייד – אין דרך לכבס, ואין דרך להסתיר – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – ואין דרך להיתלות בשיקולי ביטחון – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – אני יודע שלצערך – – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – או להסביר בכל מיני הסברים כאלה ואחרים כדי להסתיר דבר שהוא פשוט, והוא מובן לכל עין ישראלית ובין-לאומית, אם בגלל הביקורת מחו"ל ואם בגלל הביקורת בארץ – זה בכלל לא משנה. לדבר הזה יש שם. צריך לומר אותו, צריך לקרוא אותו בקול גדול. אני קוראת לך, אדוני סגן השר, במקום לעמוד כאן ולהתל בנו ולהסתתר באצטלה של ביטחון כביכול – זה באמת לשאת את שם הביטחון לשווא – ובאמצעותו להצדיק הפרדה גזעית ואתנית שאינה אחרת, אני קוראת לך כבר עכשיו להצטרף לשר הממונה עליך, שכרגע הודיע על השעיית התוכנית הזאת, וטוב שכך, ולהפסיק לדון בה לדרישת גורמים גזעניים כאלה ואחרים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת עפר שלח.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – שתקראי לי "גזען", אני מוכן לשלם אותו.
<עפר שלח (יש עתיד):>
ראשית, אם חבר הכנסת חזן העיר לכיוון ספסלי האופוזיציה, אני רוצה להגיד לך, אדוני, כדאי שתלמד את התהליך שעובר פלסטיני שגר בשטחים עד שהוא מקבל רישיון עבודה בישראל. כדאי שתסתמך על דבריו של אלוף פיקוד המרכז הקודם, אלוף ניצן אלון, שאמר שאין בעבודה של האנשים האלה שום סיכון ביטחוני ואין שום צורך בהפרדה הזאת.
את סגן השר אני רוצה לשאול – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<עפר שלח (יש עתיד):>
– – תיארת פה עבודת מטה שנעשתה לאור העניין. אחרי עבודת המטה הזאת, אחרי שתי הערות בפייסבוק של שר הפנים לשעבר ואנשים אחרים, הדבר הזה מבוטל. אני רוצה לשאול, האם זאת המדיניות החדשה של משרד הביטחון – לקיים עבודת מטה מעמיקה, לקבל החלטה מטומטמת, לקבל את כל הנזק הבין-לאומי והפנימי שנגרם ממנה, ואז לבטל אותה?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
מתי בפעם האחרונה נסעת באוטובוס? – – –
<עפר שלח (יש עתיד):>
חבר הכנסת חזן, בחייך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת חזן, תודה.
<עפר שלח (יש עתיד):>
קודם לומדים, אחר כך מדברים. אז אני רוצה לשאול, האם זאת המדיניות החדשה? תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לכל השואלים. סגן שר הביטחון, בבקשה.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
לגבי הפיילוט, כפי שאמרתי, חבר הכנסת חזן, מערכת הביטחון תלמד את התהליך; תראה אם אכן כל מי שיוצא גם חוזר. מי שיוצא ואיננו חוזר, תיבדק הסיבה. אין ספק שמערכת הביטחון גם תפעל – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
יישלל לו הרישיון?
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
תן לי, אני אשלים. אני לא אומר את העונש, כי מערכת הביטחון כרגע אמורה לקיים – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אלו הסיכומים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת חזן, אתה לא מאפשר להשיב.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
מערכת הביטחון אמורה לקיים את הפיילוט ולבדוק אותו לעומקו. בהתאם לתוצאות, אם יתברר שבאמת יש תופעה נרחבת של כאלה שיוצאים לעבודה ולא חוזרים, או לא חוזרים באותו יום כפי שהם נדרשים אלא חוזרים כעבור זמן רב, בהחלט ייבדקו כל האפשרויות איך לטפל בתופעה הזאת.
חברת הכנסת זנדברג, אני חולק עלייך בכול מכול. אין פה אפרטהייד, תפסיקו להשחיר את מדינת ישראל. מדינת ישראל היא המדינה הדמוקרטית ביותר שמכבדת את אזרחיה. מספיק להוציא שם רע על מדינת ישראל.
<תמר זנדברג (מרצ):>
אתם מוציאים שם רע.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
מספיק להוציא שם רע על מדינת ישראל.
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – – הפרדה גזעית, אדוני – – –
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
גברתי, אני שמעתי אותך בסבלנות. מספיק. הרצון הזה ללכת ולהשחיר את פניה של המדינה – אני מצטער – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
אולי תפסיקו עם זה.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
– – אני מצטער, גברתי, הוא לא נכון, הוא לא במקום. עם כל הכבוד, גם את יודעת שעברנו פה, לצערנו הרב, שנים קשות. אולי את לא הכרת מספיק, אבל 1,500 הרוגים שנהרגו – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
גם אתה יודע שאין שום קשר.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
– – יותר מ-1,500 איש – – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
אין שום קשר. גם גורמי הביטחון אומרים את זה.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
אני לא הפרעתי לך. יותר מ-1,500 אנשים נהרגו לא מפני שהם עשו משהו. נשים, ילדים ובני-נוער – לא מפני שהם פגעו במישהו. הם נהרגו אך ורק כי הם יהודים, והם נהרגו אך ורק כי יש אנשים שגרים ביהודה ושומרון, רוצחים שיש להם תאוות רצח לרצוח יהודים – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
כן. תטפל בזה. תאסור כניסה לערבים? אתה לא מתבייש?
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
– – ולכן – – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – – כניסה לערבים לאוטובוס? אתה לא מתבייש? – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת זנדברג, את שאלת שאלה.
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – – בדיון הזה, תתבייש לך.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
אולי את תתביישי, את מתעלמת מהעובדות.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
מי היה מאמין שאנחנו מנהלים פה את הדיון הזה? – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת זנדברג, ביקשת שאלה נוספת, קיבלת שאלה נוספת.
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – – והערבים? תתבייש לך.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
אני לא רוצה לחזור על האמירה הידועה, אבל אני אומר לך אותה – אני חס ושלום לא אמרתי שכל הפלסטינים הם מחבלים.
<תמר זנדברג (מרצ):>
אבל הם לא יעלו לאוטובוס.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
אבל אני כן אומר שכל המחבלים הם פלסטינים, ואת זה כדאי שתלמדי.
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – – לא נכון, ואתה יודע את זה.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
תלמדי את זה. תלמדי את זה היטב, אני מציע לך ללמוד.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
הרבה מחבלים יהודים נמצאים, הרבה.
<קריאה:>
תגיד הרוב, תגיד הרוב.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
הרבה.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
אתה יודע שזה לא כך, למה אתה אומר את זה? אתה יודע שזה לא כך.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אדוני ישלים את תשובתו לחבר הכנסת שלח, ואנחנו נסיים עם השאילתה הזאת.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
אני מודה שגם אני מופתע מההשהיה. אני גם אומר בשיא הכנות וגילוי הלב, לא ידעתי מכך, לא עדכנו אותי. אני חדש בתפקיד. רק הבוקר אני מתחיל להיות סגן שר וזה תפקידי הראשון. אני מודה שזה מהלך לא נכון, לא ראוי – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
– – בוודאי לא לשלוח אותי לתת תשובה בלי שאני אהיה מודע לכך. ואני אלמד את זה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לסגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן ולכל השואלים. אני מזמין את כבוד שר הפנים חבר הכנסת סילבן שלום.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אתה מפריע לי כרגע, חבר הכנסת חזן. אני מזמין את שר הפנים חבר הכנסת סילבן שלום לעלות לדוכן על מנת להשיב לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה על שאילתה דחופה מס' 13 בנושא: מוכנות בריכות שחייה וחופי רחצה. השר יעלה לדוכן וחבר הכנסת זחאלקה ייגש למיקרופון באולם ויקרא את נוסח השאילתה. שר הפנים – בבקשה, אדוני. בבקשה, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה.
<13. מוכנות בריכות שחייה וחופי רחצה>
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, רבותי חברי הכנסת, מאז נפתחה עונת הרחצה טבעו כמה אנשים. בסוף השבוע האחרון טבעו שניים, ובהם ילד בן שלוש.
ברצוני לשאול:
1. כמה מקרי טביעה היו מתחילת העונה?
2. מה היא רמת המוכנות של הבריכות ושל חופי הרחצה?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת זחאלקה. כבוד השר פנים, חבר הכנסת שלום, בבקשה.
<שר הפנים סילבן שלום:>
אדוני היושב-ראש – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
דיברנו על זה, חבר הכנסת טיבי.
<שר הפנים סילבן שלום:>
מה קרה, אחמד?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – – אין בעיות.
<שר הפנים סילבן שלום:>
אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, מוכנות בריכות השחייה וחופי הרחצה:
1. עונת הרחצה החלה בתאריך 20 באפריל 2015, שזה אומר בדיוק חודש מהיום. מתחילת העונה טבעו למוות בחופי הרחצה שלושה בני-אדם: א. באילת טבע צוללן בחוף הווילג', המיועד לצוללנים ואסור לרחצה; ב. בשמורת הטבע ים גדור, דרומית לחדרה, חוף אסור לרחצה; ג. בכינרת, בין חוף לבנון לחוף חלוקים, באזור האסור לרחצה, נכנס למים אדם בשעות הלילה.
2. חופי הרחצה המוכרזים לרחצה מוכנים לקליטת כלל המתרחצים ופועלים בהתאם לחוק ולהנחיות משרד הפנים. בריכות השחייה הציבוריות פועלות בהתאם לחוק רישוי עסקים ולתקנות בטיחות בריכות שחייה ומפוקחות על-ידי הרשויות המקומיות שמנפיקות להן את רישיונות העסק.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
ג'מאל, שאלה נוספת, אדוני? בבקשה.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, מובן שטביעת אנשים בבריכות שחייה, בכינרת או בחופי הים זה דבר מאוד כואב, מאוד מצער, ואפשר לצמצם את התופעה.
אנחנו עדים בשנים האחרונות למצב שבו רוב הטובעים ורוב הקורבנות הם מהציבור הערבי, ואחת הסיבות לכך היא שלא לומדים שחייה בבתי-הספר. בריכות שחייה, למשל בכפר-קרע ובמקומות אחרים, נסגרו. למה נסגרו? כי קודם התלמידים באו ללמוד שחייה, עכשיו משרד החינוך קיצץ, לא לומדים שחייה ופשוט התוצאה היא טביעה בים.
דבר שני, פנו אלי מיחידת הצוללנים בכינרת. הם עובדים בהתנדבות. מה שהם ביקשו מהמשרדים הממשלתיים זה תמיכה בציוד ובתפעול, לא במשכורות. הם הצילו חיים של הרבה בני-אדם בכינרת, אני חושב שצריך גם להם לתת את התמיכה הראויה.
דבר שלישי, צריך שתהיה אזהרה ושתהיה עבודה בבתי-ספר, שילמדו תלמידים מה מותר ומה אסור. לא רק ללמד אותם שחייה, ללמד אותם ולהזהיר אותם, ואפילו לנתח מקרים בתקשורת, למה זה קרה ככה, כדי שאנשים יראו וייראו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת זחאלקה. שר הפנים, בבקשה.
<שר הפנים סילבן שלום:>
חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, אני שמח שאתה מעלה את הנקודה, כי גם דיברנו על זה לפני שעליתי לכאן. הנושא של שיעורי שחייה בבתי-הספר, לצערי, לא נמצא בתחום אחריותי, אבל לדעתי – ואמרתי את זה גם לך וגם לחבריך לרשימה פה – זה דבר מרכזי שאתם צריכים לעמוד עליו, כי בסופו של יום, הטביעה של בני המיעוטים נובעת מחוסר הידיעה לשחות. זה מתחיל מזה שאין להם האמצעים ללכת ללמוד באופן פרטי, ולכן – יכולים להיות כמונו שלמדנו לבד, בלי מורים, בלי כלום, לא יודע איך, למדנו לשחות לבד כשהיינו ילדים, אין לי מושג עד היום איך עשינו את זה; אבל יש צורך להכניס את זה לבתי-הספר.
בעניין הבריכות, זה לא אמור להיות רק עניין פרטי. אם הרשויות המקומיות ירצו לתפעל את זה, הן יכולות לתפעל את זה. יש בריכות עירוניות בהרבה מאוד מקומות בארץ. נכון שיש גם בריכות פרטיות, אבל אם אין שום בריכה, תוכל בריכה עירונית, ואם אין בריכה שהוקמה, יכולים להקים אותה מכספי הפיס שמגיעים להן, מכספי הטוטו שמגיעים להן. השאלה היא כזאת: האם אנשים יגיעו לבריכה הזאת מעבר לשיעורי השחייה? האם אנשים, יש להם המנהג ללכת לבריכה ולהשתכשך במי הבריכה? זה עניין של כל מקום בפני עצמו.
אבל אני חושב שצריך לעשות את שני הדברים במקביל. דבר אחד, אתם צריכים לעשות כל דבר כדי שיהיו שיעורי שחייה בבתי-הספר אצלכם, וזה לא שייך אלי. דבר שני, לגבי הקמת בריכות, כמו שעשיתי גם במשרד לפיתוח הנגב והגליל וסייעתי להקמת בריכות ביישובים אחרים, אנשים פשוט לקחו את הכספים שמגיעים להם מהפיס, מהטוטו, ואנחנו ידענו להשלים כדי להביא לכך שיהיו שם בריכות. אז גם בהפעלת הבריכה, אם היא קיימת, הרשות המקומית צריכה לקחת את זה על עצמה, כמובן יחד עם תשלום בכניסה, שהוא חלק מהעניין.
אני חושב שכך אנחנו נוכל גם לצמצם את מספר הטובעים. אבל הדבר מתחיל בראש ובראשונה מזה שאנשים נכנסים לחופים אסורים לרחצה, לחופים לא מותרים, וגם זה חלק מעניין שצריך להכניס לבתי-הספר, שלא ילכו לחופי ים שהם אסורים לרחצה. גם זה חלק מהעניין שצריך להכניס לבתי-הספר. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לשר הפנים חבר הכנסת סילבן שלום. אני מתכבד להזמין את שר הכלכלה, חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי, לעלות לדוכן ולהסביר את חשיבות שיעורי השחייה על-פי ההלכה היהודית.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
זה לא אני, זאת המזכירות. אתה יודע איך כיף להעביר את האחריות למישהו אחר?
שר הכלכלה ושר הנגב והגליל, חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי, ישיב דווקא בתור שר הכלכלה על שאילתה מס' 11 של חבר הכנסת יצחק וקנין. הנושא הוא: שכרה של עובדת חרדית נמוך בכ-40% משכר מקבילתה הלא-חרדית. בבקשה, חבר הכנסת יצחק וקנין, נא לקרוא את השאילתה.
<11. שכרה של עובדת חרדית נמוך בכ-40% משכר מקבילתה הלא-חרדית>
<יצחק וקנין (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש – אדוני שר הכלכלה, בהזדמנות זו אני מאחל לך הרבה הצלחה בתפקיד.
תחקיר מגלה את אפליית העובדת החרדית לעומת מקבילתה באותה עבודה, בעיקר בתחומי החינוך וההיי-טק.
רצוני לשאול:
1. האם המידע נכון?
2. אם כן – מה נעשה עד כה למניעת אפליה זו?
3. האם מכאן ואילך יצורפו מעשים לדיבורים?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יצחק וקנין. כבוד השר, בבקשה.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
אדוני היושב-ראש, ידידי חבר הכנסת יצחק וקנין, קודם כול, הנושא שהעלית הוא נושא חשוב. יש אוכלוסיות – הטענות הללו שאתה מעלה לגבי העובדות מהמגזר החרדי, אני שומע את הטענות האלה גם מהמגזר הערבי וממגזרים אחרים מוגבלים יותר. אני לא יכול להתייחס לנתונים, כיוון שכל צד מציג את זה בצורה כזו או אחרת. אבל אני מצהיר כאן כי נכנסתי למשרד הכלכלה על מנת לפעול למען אותם חלשים ואוכלוסיות חלשות ומופלות, כדי לדאוג שכל זכויותיהן ימולאו ושאף אחד לא יפלה אותן.
אני לא מוכן בשום אופן לקבל אפליה בשום מגזר. אם נמצא כי יש אפליה, נשתמש בכל הכלים – ויש לנו הרבה כלים – לאכוף את זה. ככל שהדין לא ממצה – אם הוא לא יספיק, נשנה גם את הדין. אנחנו לא מתכוננים לעבור על זה לסדר-היום. אבל נבדוק את זה; אני לא רוצה בהכללה להגיד – אבל אני שומע את הטענות הללו, ואגב, אני אשמח שכל מי שיודע – אני מזמין את כל החברים והחברות, כל מי שיודע על טענות של אפליה כלפי מגזר זה או כלפי אוכלוסייה חלשה אחרת, להביא את הטענות בפנינו ואנחנו נבדוק אותן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לשר הכלכלה. שאלה נוספת לחבר הכנסת יצחק וקנין, ולאחר מכן – חברי הכנסת שמולי וגפני ביקשו לשאול שאלה נוספת.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, מדברים גבוהה-גבוהה בעניין הזה של להוציא את הציבור החרדי לתעסוקה, אבל אני אומר לך, באחריות, ממה שאני יודע: אותה חברה מעסיקה בת חרדית, עם אותה הכשרה, בשכר של 5,200 – ואני אומר את זה באחריות – אותה חברה מעסיקה במסלול החרדי ב-5,200, ובאותו חדר, ליד, ב-8,800. עכשיו, יש דברים יותר גרועים. אפילו אם ההכשרה של המסלול החילוני היא הכשרה פחותה, עדיין השכר יותר גבוה ב-40% לפחות; ואני אומר את זה באחריות, מדוגמה אישית שלי.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
על איזה מקצוע אתה מדבר?
<יצחק וקנין (ש"ס):>
אני מדבר על היי-טק. עובדים במערכת הביטחון, בהיי-טק, שמועסקים על-ידי אותה חברה – אני אומר את זה, על-ידי אותה חברה – בשכר שונה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת וקנין. חבר הכנסת שמולי – בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת משה גפני.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כבוד השר, ראשית, הרשה לי לברך אותך.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
תודה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
יש לנו באמת – לי – ציפיות מאוד מאוד גדולות ממך. אני יודע שהלב שלך במקום הנכון, ואני מקווה שתעשה דברים טובים עבור אותם אנשים שקופים שכל כך הרבה דיברנו עליהם במערכת הבחירות.
לגופו של עניין, אני רוצה להעלות מחדש את הנושא של עובדי הקבלן, בכל המגזר הציבורי, אבל תחת אחריות המשרד שלך, גם במקומות כמו משרדי הממשלה, שירותי הרווחה, ועוד ועוד ועוד. השאלה שלי היא: איפה הדבר הזה עומד להיות בסדר-היום שלך והאם יש פעולות ממוקדות שאתה כבר חושב לעשות? שמעתי היום בבוקר על פעולות שכבר מתוכננות בתחום של יוקר המחיה ומע"מ אפס. האם יש כבר פעולות נקודתיות שאתם חושבים לעשות בתחום הזה? תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת שמולי. חבר הכנסת גפני, ולאחר מכן – שר הכלכלה, הנגב והגליל ישיב לכולם.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, אדוני ידידי שר הכלכלה הרב דרעי, א. אני מברך אותך על שנכנסת לתפקיד; זה תפקיד חבל על הזמן. מה שאמרו לך בטח לפני שנכנסת לתפקיד, שאנחנו במדינה שוויונית – לא. עכשיו תראה שאנחנו לא במדינה שוויונית. השכר של גבר גבוה יותר משכר המקבילה שלו כשהיא אישה, השכר של יהודי גבוה יותר מאשר של ערבי. אבל מה שזועק לשמים זה הנושא הזה של פערי השכר, מה שהעלה חבר הכנסת יצחק וקנין, שבאותה חברה אישה חילונית או גבר חילוני מרוויחים שכר גבוה יותר, לפעמים ב-50% יותר, מאשר האישה החרדית. ומדברים על שילוב.
אבל תראה דבר יותר חמור. אתה העברת אתמול בממשלה את ביטול החוק הפוליטי הזה, שאֵם עובדת לא תהיה מסובסדת מפני שבעלה עושה לא חשוב מה. תאר לעצמך שהיו מעבירים החלטת ממשלה שאֵם עובדת לא תקבל שכר, או לא תקבל סבסוד במעון, אם היא לא תכריח את בעלה להיות רופא או טכנאי. הייתה קמה פה זעקה: מה אתם רוצים מהאישה? מה, היא חייבת במה שהבעל עושה?
ואני צריך להתראיין היום ברדיו, אדוני השר, ולהסביר למה אני מתרגז על זה שקיבלת החלטה אתמול בממשלה – החלטה נכונה – שאֵם עובדת, אִם היא זכאית לסבסוד, שתקבל את הסבסוד הזה, אחרת היא לא תלך לעבוד.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
אני מקווה שלא סבלת בריאיון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
המראיין סבל, חבר הכנסת גפני לא סבל. בבקשה, אדוני, תגיע לשאלה.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אדוני השר, אדוני השר, הולך עיתון "הארץ" וכותב שעקבות ההחלטה הזאת של הממשלה הקודמת, 8,000 אברכים עזבו את הלימוד. לא היה אפילו אחד. באמת, עם כל הכבוד, אנחנו חרדים אבל לא מטומטמים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
האומנם? האומנם, שואל חבר הכנסת גפני. בבקשה, השר ישיב לכולם.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
חברי הכנסת יצחק וקנין ומשה גפני, תראו, אני אמרתי – בתחילת דברי הייתי זהיר. אבל זה מבסס את זה עוד יותר ועוד יותר. אני סומך על שני חברי הכנסת הבאמת-מלומדים ורציניים שהם לא סתם מעלים טענה, כיוון שגם אני שומע את הטענה הזו, בעיקר בריכוזים, בעיקר איפה שיש מסלול שמפעיל חרדיות. זה ממש זועק שבאותו חדר ובאותו מבנה יש הבדלים של 30%–40%. כמובן, לאור מה שהעליתם, אנחנו נבדוק את זה, וכפי שאמרתי, לא נעבור על זה לסדר-היום. זאת אפליה ברורה. אם לא נקבל תשובות אמיתיות וענייניות לסיפור הזה, אנחנו נפעל על-פי הדין. ואמרתי, אם נצטרך לשנות גם את הדין – זאת אפליה ברורה, ולא נשלים אתה.
זה גם נוגד את כל המדיניות שאני חושב שמקובלת על שני צדדי הבית, שכולם רוצים לשלב את החרדים בעבודה; לא ראיתי אחד שמתנגד, אלא ההפך. ואני אומר את זה בצורה חיובית, כולם רוצים לשלב אותם ואת המגזר הערבי בעבודה ולשלב אותם במשק. אז צריך לתת להם את הכלים לכך.
ומכאן, לפני חבר הכנסת שמולי, אני בטח לא ממשיך בהחלטת הממשלה מלפני שנתיים, לקנוס – ככה אני קורא לזה – לקנוס את האישה העובדת החרדית על זה שבעלה לומד תורה או עושה משהו אחר. לקנוס אותה – השנה היא קיבלה פחות 150 שקל, ובשנה הבאה – 300 שקל, ואחר כך 500 שקל. מישהו חולם שאיזה אדם שבאמת לומד תורה, לא הולך לעבוד בגלל – הוא ילך עכשיו, ירוץ לעבוד ויעזוב את לימוד התורה שלו בשביל 150 השקל שקנסו את אשתו? אז באמת זה לא חכם. הרי יש לנו מספיק דרכים וכלים אמיתיים לעזור למי שרוצה לעבוד; למשל למנוע את האפליה הזאת, ושכל המגזרים יקבלו תקצוב שווה; לעשות הכשרה מקצועית אמיתית; להסיר את האפליה שיש בשירות המדינה כלפי המגזר החרדי. לא מקבלים אותם לעבודה, לצערי הרב, ואנחנו יודעים את זה. ויש לנו בהסכמים הקואליציוניים – ואנחנו נבצע את זה. אנחנו נדאג לכך – אנחנו ויהדות התורה – שהממשלה הזאת, ואם צריך אז גם הכנסת, תקבל חוקים שעושים אפליה מתקנת כלפי המגזר החרדי; כיוון שכשאנחנו שולחים אותם ללמוד באקדמיה, והם מקבלים תארים – עורכי-דין, רואי-חשבון, כל המקצועות האחרים, מינהל עסקים – כשהם באים למכרזים בשירות המדינה, לא מזמינים אותם אפילו לריאיון. ברגע שמגלים שהוא למד במסלול חרדי או במכללה חרדית, הוא לא מוזמן. וזה משליך מייד גם על המגזר העסקי: אין סיכוי להתקבל להתמחות במשרדי עורכי-דין, אין סיכוי להתקבל להתמחות במשרדי רואי-חשבון. ומה יצא? שאותו אחד אומר: רגע, אז מה הרווחתי מזה? הייתי נשאר בישיבה ומקבל את המלגה לכל הפחות. גם חמש שנים רחצתי מדרגות בשביל לממן את הלימודים שלי באקדמיה – – –
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אי-אפשר לבוא רק בסוף התהליך. לא הכול זה חקיקה.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
ייצוג הולם.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
לא הכול זה חקיקה.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
אבל, לצערי הרב, זה – – –
<עליזה לביא (יש עתיד):>
לא הכול זה חקיקה.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
סליחה, הרי כשבאים בכלים – סליחה, חברת הכנסת, כשהכלי הוא ענישה, בלי לתת את הכלים החיוביים – הרי כשרצינו לעודד העסקה של המגזר הערבי בשירות המדינה, עשינו חוק של אפליה מתקנת. כשרצינו לגבי עולי אתיופיה, עשינו חוק מתקן. ומה אמרו עד היום? שאין הגדרה מיהו בחור חרדי. אוקיי, אז בחוק שוויון בנטל מצאו הגדרה מיהו חרדי: לפי ההשכלה שלו, איפה שהוא למד. חייבים – אין דרך אחרת, אני לא מכיר דרך אחרת כדי לדחוף את כל העגלה הזו. אם המדינה לא תראה לכולם שבפרקליטות המדינה, שברשות המסים ובכל גופי המדינה עובדים גם חרדים, אז זה לא ישליך גם על הגופים העסקיים האחרים; ואין סיכוי להוציא אותם לשוק העבודה אם הם לא יקבלו עבודה בסוף התהליך הזה.
עכשיו, אישה שהולכת ממסלול ההוראה, הרי יש לנו עניין – נמצא פה פרופסור טרכטנברג, שבאמת, בצדק, כל הזמן זעק: בואו נעשה מסלולים לנשים חרדיות, של מהנדסות, של אקדמיה, ולא רק הוראה. אוקיי, הנה, הן הולכות למסלולים הללו. כמו שאמר חבר הכנסת וקנין, הנדסאית מחשבים בחברת היי-טק בצפון מרוויחה במסלול החרדי 5,200, וחברה שלה, שהיא במסלול הלא-חרדי, מקבלת 8,000. מה קורה? אז תגיד האישה הזו: בשביל מה אני צריכה את זה? גם קונסים אותי במעון-יום, גם מונעים ממני את ההטבות וגם אני מרוויחה את זה? עדיף לי להיות, אתה יודע מה, עוזרת בפעוטון, עוזרת גננת, כפי שהיה עד עכשיו, מסורתי. ואז, בצדק, חברת הכנסת עליזה לביא תקים זעקה שעושקים את הנשים החרדיות בגנים ובפעוטונים.
רבותי, זה הכול מתחיל בנו, במדינה. אם אנחנו לא נדאג להסיר את האפליה הזאת – ולא על-ידי קנסות במעונות-יום, סליחה, עם כל הכבוד, אלא על-ידי עידוד, ולהפעיל את דיני העבודה ודיני האכיפה – לא נצליח.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
– – – בנושא של הסייעות, החרדיות סובלות פעמים: פעם כנשים ופעם כנשים חרדיות; ואת זה צריך לתקן. אבל אני מציעה שכמו שמכירים את תלמידי הישיבות בישיבה כדרגה – – – כך יכירו בסמינרים של הנשים חרדיות. הרי הפער מתחיל מכאן. כלומר, הכרתם בישיבות, להפלות – – – את הסמינרים החרדיים של הנשים שלכם – – –
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
אני לא מכיר את זה, אדרבה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
תעשו את התיקון הזה, זה דבר ראשון. דבר שני, בעולם העבודה יש אתגרים מאוד גדולים, אני אשמח להביא את כל הנתונים. דנו בעניין הזה, ויש – – –
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
טוב. תודה רבה. אני צריך להשיב לחבר הכנסת שמולי לגבי עובדי קבלן. זה נראה הרבה זמן, אבל אני בסך הכול שלושה ימים שר הכלכלה, וכבר אני כמעט כל היום במשבר בדרום, שיעלה עוד מעט לסדר-היום בכנסת, אז אני אאריך שם. אבל אין ספק, גם מהידע שלי וגם – כבר עכשיו בסקירות של המשרד נתתי את דעתי על הסיפור של עובדי הקבלן, שבמילים אחרות אפשר לכנות אותם גם עבדים, לצערי הרב. נכון שנעשו שינויים, שאתם הייתם – אתה וחברת הכנסת שלי יחימוביץ ואחרים שפעלו בעניין הזה. היום אנחנו נותנים רישוי לכל חברות הקבלן ודואגים לפחות לדברים מינימליים של הפקדת ערבויות ושל זכויות, אבל עדיין הדרך ארוכה מאוד.
לפי דעתי, בקדנציה הזאת, כפי שהצהרתם, אני מאמין באמונה שלמה שבנושאים החברתיים לא יהיו קואליציה ואופוזיציה, אלא נלך ביחד על הנושאים. אתם תמצאו בי ובממשלה הזו, לפי דעתי, הרבה שיתוף פעולה בנושאים החברתיים הללו, וחייבים לתקן אותם. אם אנחנו באמת נחליט שלא תהיה אופוזיציה – הנה, חבר הכנסת פרופסור יוסי יונה, הרבנית שלי יחימוביץ – נמצאים כאן כולם בעניין – אני רואה את דני עטר ואחרים.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
והאברך שמולי.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
לא האברך, הרב שמולי. ביחד, אני אומר, נטפל בנושאים החברתיים הללו. לו יהיה שכרנו בכל הקדנציה הזו.
<שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):>
רשת ביטחון חברתית. כמו שאומרים "רשת ביטחון מדינית" וכולם משתחווים, אפשר גם רשת ביטחון חברתית.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
בשמחה רבה. תמצאו אותנו שותפים לעניין הזה. זהו. אני מקווה, בעזרת השם, יש הרבה מה לעשות, גם בצד התעסוקה, אבל קודם, כדי שיהיה אפשר לעודד אנשים ונשים מהמגזרים הללו לצאת. אני יודע שיש לנו בעיה קשה מאוד במגזר הערבי, לנשים ערביות. זו גם בעיה מנטלית, גם בעיה של מקומות עבודה וגם בעיות אחרות, בעיות של משרות. זה אתגר, ולכן אנחנו נותנים הרבה מאוד כלים של סבסוד במעונות-יום, של הכשרה ושל הרבה מסלולים. אבל אם בסוף התהליך הן לא תדענה, הנשים הערביות והנשים במגזר החרדי ואחרות, שמשתלם כל המאמץ שהן עושות ושיהיה להן שכר הוגן, אם לא – זה לא יהיה שווה; כל העבודה שנעשה – אנחנו יכולים להצהיר פה הצהרות אין-סופיות, ובסוף זה לא ישתלם. בסוף – מה התלוש שהיא מביאה הביתה. אז היא תקבל גם את העזרה מהבעל, היא תקבל את העזרה מהסביבה, מהילדים. אם היא מביאה משכורת מכובדת היא תלך ו"תסבול" את המסלולים הארוכים של ההכשרה ואת כל הקושי – לשלוח את הילדים למעונות-יום – נשנה את התפיסה – אבל אם בסוף המשכורת תהיה נמוכה, אין לזה שום טעם ואין שום תועלת בכל המאמצים שאנחנו עושים.
<זוהיר בהלול (המחנה הציוני):>
כאיש עשייה מובהק ומוכח, שמים – – – את העניין המנטלי – – – ערביות, מי שבאות לעבודה רוצות לעבוד ומוכנות לעבוד ואני הולך אתך – – –
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
כן, אני מסכים אתך, אבל, לצערי הרב, הנתונים שאתמול הציגו לי, למשל – זה מאוד כואב ומאוד צורם כשאתה רואה שאחוז העובדות המועסקות או המשתתפות בשוק העבודה במגזר הערבי הוא מאוד נמוך. אפילו כשאתה משווה אותו למשל עם הנשים החרדיות – זה אפילו מעבר לציפיות הממשלה, שם האחוז מאוד גבוה – יש פערים מאוד גדולים בתחום הזה, וצריך להתמודד אתם ביחד; וחבל, הדבר הזה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לשר הכלכלה, הנגב והגליל חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי, וגם לחבר הכנסת יצחק וקנין, שהפנה אליו את השאילתה הדחופה.
חברי הכנסת זנדברג ועטר וגם כלל חברי הכנסת, המצב הוא כדלקמן: שר התחבורה חבר הכנסת ישראל כץ הודיע שהוא תקוע בפקקים. זו לא בדיחה, זו ההודעה של שר התחבורה. לכן, אם תרצו בכך, חברת הכנסת זנדברג וחבר הכנסת עטר, אם תרצו בכך, ברגע שהשר יגיע, נשלב את השאילתות שלכם בהמשך סדר-היום, אבל רק על-פי בקשתכם.
<הודעת הממשלה על שינוי שם משרד ועל העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו נשמע את הודעת הממשלה – בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה – על החלטותיה כדלקמן. יציג את ההודעה השר התורן, הלוא הוא השר זאב בנימין בגין. בבקשה, אדוני.
<השר זאב בנימין בגין:>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בתוקף תפקידי המיוחד כשר התורן במליאה עד השעה 14:00, אני מתכבד להביא את הודעת הממשלה כדלקמן:
א. שינוי שם של משרד והעברת שטחי הפעולה בענייני ירושלים.
אני מתכבד להודיע לכנסת, כי הממשלה החליטה לשנות את שם המשרד לירושלים והתפוצות, כך שייקרא מעתה: משרד התפוצות. בהתאם לפקודת פקידי הממשלה (שינוי תארים), 1940, תפורסם ברשומות הודעה שלפיה ישונה תוארו של השר לירושלים והתפוצות לשר התפוצות.
כמו כן החליטה הממשלה, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר ממשרד התפוצות למשרד ראש הממשלה את שטחי הפעולה בענייני ירושלים, ובכלל זה את האחריות לרשות לפיתוח ירושלים, את כל התוכניות וההחלטות המנויות בסעיף 2(א) להחלטת הממשלה מס' 74 מ-28 באפריל 2013, לרבות שינויים ותוספות להחלטות האמורות שאושרו על-ידי הממשלה, וכן את החלטת הממשלה מס' 97 מ-5 במאי 2013 בעניין הקמת מרכז קונגרסים בירושלים, וכן כל החלטת ממשלה אחרת שמהותה בעניין ירושלים, שהייתה בתחום הפעילות של משרד התפוצות, כמי שהיה אמון גם על ענייני ירושלים, עובר להחלטה זו.
ב. הודעה על העברת החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית.
בהתאם לסעיפים 9(א)(11) ו-9(ב) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, מבקשת הממשלה להודיע לכנסת כי החליטה, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר את האחריות לתכלול העבודה מול החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית ממשרד ראש הממשלה למשרד החקלאות ופיתוח הכפר. אני מודה לך, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
גם אני מודה לך, השר התורן, השר זאב בנימין בגין, על ההודעה. אין צורך בהצבעה או בדיון. לכן אנחנו נעבור לנושא הבא.
<הצעות לסדר-היום>
<משבר התעסוקה, השביתות ופיטורי עובדים בדרום>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נעבור לנושא הבא: משבר התעסוקה, השביתות ופיטורי עובדים בדרום – הצעות לסדר-היום מס' 116, 134, 137, 143, 147, 160 ו-168 – נושא, לצערי, מורכב וכואב. כמה חברי כנסת העלו אותו לסדר-היום. שימו לב רק לשינוי קטן ברשימת הדוברים: במקום חברנו חבר הכנסת משולם נהרי, שבינתיים מונה לסגן שר מטעם סיעת ש"ס, ידבר חבר הכנסת יעקב מרגי, שבינתיים לא מונה לתפקיד בממשלה. אנחנו ניגש לסדר הדוברים. ישיב לכולם בסוף שר הכלכלה והנגב והגליל חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי. ראשונת הדוברים – חברת הכנסת סופה לנדבר; בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת טלב אבו עראר. שלוש דקות לכל הדוברים, נא להקפיד.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, שרים, חברי כנסת, אדוני היושב-ראש, ביום ראשון, יחד עם תושבי דימונה, השתתפתי בהפגנה למען עובדי "כימיקלים לישראל" שקיבלו מכתבי פיטורים, יחד עם חברי כנסת, יחד עם חברי כנסת מסיעת ישראל ביתנו, והעיקר – יחד עם העובדים למען העובדים. לפני כמה חודשים, אדוני היושב-ראש, אנחנו היינו גם בערד; סיעת ישראל ביתנו הייתה במפעל "מגבות ערד" שנסגר. אני צריכה להגיד שפגיעה אחרי פגיעה, מכה אחרי מכה, וזה דווקא בדרום, וזה דווקא בנגב.
אם לדבר היום על דימונה, יש לעיר הזאת פיצול אישיות. דימונה היא מקום מיוחד, עיר שאפשר להגיד עליה שחיים בה אנשים איכותיים ביותר, ואפשר גם לומר במילים של השיר, "הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה". האנשים האלה הדליקו אור בדימונה – אור הדליקו, אבל אור במשפחה ומקום פרנסה אין להם. דיברתי על פיצול אישיות של עיר, ואני חוזרת ואומרת שבעיר הזאת יש 15% אבטלה. דימונה יודעת הישגים של חינוך, הישגים אצל התלמידים, אבל גם יודעת או לא יודעת איך היא מתמודדת היום עם 15% אבטלה.
אני חושבת שכולנו יודעים מה הסיבה שהיום מפטרים בעצם את העובדים של המפעל. אני רואה במאבק של ההנהלה של המפעל מאבק על הארכת הזיכיון אחרי ועדת ששינסקי. אני רוצה לומר שיש כאן בעיה. אני לא רוצה לעשות עכשיו סלט בנאום שלי, אבל יש פה בעיה נוספת: שואבים מים מים-המלח ופוגעים במשאבי הטבע של מדינת ישראל, ואנחנו בזמן הקרוב נצטרך לדרוש להקים ועדת חקירה ממלכתית על עתיד ים-המלח.
כאן אני רוצה לחזור דווקא אל המפעלים שפיטרו את האנשים. רבותי, אנחנו צריכים תמיד לזכור שהערים האלו, שנמצאות בנגב, ערים שנמצאות בדרום – דימונה, ערד, באר-שבע – רוב מקומות העבודה של תושבי הערים האלו הם בדיוק סביב המפעלים שהיום מפטרים את האנשים. אנחנו צריכים לזכור שזה העוגן של האזור, ושהאנשים האלו הם לא עבדים. לא יכולים לזרוק אותם עכשיו, ואחר כך לזרוק עוד קבוצה של אנשים ממפעלים. אני כבר לא אדבר על דברים שהם – כל משפחה, מול הילדים, מול החובות, מול התחייבויות, מול משכנתה, מול ילדים. קשה להסתכל בעיניים של הילדים האלה כאשר האימא והאבא מפוטרים ואין להם מקום פרנסה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לסיים.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
אני מסיימת. עוד כמה משפטים. אתמול התפוצץ המשא-ומתן. הוא התפוצץ בנושא גמישות ניהולית. אתה יודע מה זה גמישות ניהולית, אדוני היושב-ראש? זה פשוט לפרק בעצם את המעמד של העובדים, להחליש אותם ולשלוח אותם לחברות כוח-אדם. אני חושבת שהגיע הזמן למחוק את חברות כוח-האדם מסדר-היום של מדינת ישראל. אנשים צריכים להיות מועסקים על-ידי מפעלים במשרות ישירות ולא דרך חברות כוח-אדם.
פה אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, אנחנו צריכים לדרוש – ואני דורשת מהאוצר – הפעלת מניית הזהב וסנקציות נגד הבעלים של המפעלים האלו, מפני שהסנקציות יכולות להביא אותם למצב שהם יחזירו את כל העובדים ואף פעם בחיים לא ינסו לפטר אנשים.
אני רוצה לומר שאחרי ועדת ששינסקי, יכול להיות שהבעלים של המפעלים האלה, משהו לא מסתדר להם עם הזיכיון שהם רוצים להאריך. אז שיתפטרו וייתנו למדינת ישראל לנהל מכרז חדש, ושהעובדים יישארו במקום. אנחנו פשוט דורשים ממשרד האוצר להפעיל את מניית הזהב. תודה רבה לך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת לנדבר. חבר הכנסת טלב אבו עראר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת משה גפני. עד שלוש דקות לרשות אדוני. בבקשה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תחילה אני מברך את הנשים שהגיעו מסח'נין לחבר הכנסת מסעוד גנאים – ברוכים הבאים. אהלן וסהלן.
מכובדי היושב-ראש, מזה ארבעה חודשים העובדים במפעל כי"ל – מפעלי ים-המלח ומפעל הברום – שובתים במחאה על תוכנית הפיטורים שההנהלה מתכננת לבצע. הנהלת כי"ל, כפי שידוע לכולם, מתכוונת לפטר יותר מ-140 עובדים. אני חושב שהממשלה צריכה לתמוך, לתקצב, להקצות משאבים לתושבי הנגב בכלל, לתושבים הקיימים, לפני שיבואו החדשים. אנחנו יודעים על מדיניות של הממשלה שמעודדת יהודים להגר לנגב, ולכן בוא נתמקד בעובדים הללו.
אם נתחיל בזימון שביצעה הנהלת כי"ל לעובדים האלה –הזימון לשימוע הגיע לידי העובדים בצורה פוגענית ובוטה, ממש כמו גנבי לילה. באו השליחים של ההנהלה כדי להדביק זימון לשימוע על הדלת. איפה אנחנו חיים? אני לא מבין מה קרה. הרי זה פוגע לא רק בעובד עצמו, שכשהוא קם בבוקר, במקום לקחת את ילדיו לגן או לבית-הספר, ימצא את מכתב הפיטורים או מכתב השימוע טרם הפיטורים. יש כאלה שלקו בהתקף לב, מכובדי היושב-ראש. לקחו אותם ממש – ראה את הזימון לשימוע, לקחו אותו לבית-החולים. ככה מתנהגת הנהלת כי"ל, תוך הפגנת זלזול עמוק – לא רק בעובדים אלא במשפחותיהם. מה זה פיטורי עובדים? משמעו זריקת משפחות שלמות למעגל העוני והאבטלה.
מכובדי היושב-ראש, דרך אגב, אני כחבר כנסת ערבי בדואי מדבר בשם כל המקופחים בנגב – יהודים, בדואים, ערבים, ואני גם באמת מקווה שכך יעמדו לצדנו אלה שמייצגים את הציבור בנגב או בכלל. אנחנו גם אוכלוסייה מקופחת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לסיים.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
לסיים – כמה דקות?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
שלוש דקות.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
לא התחלתי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הבעיה היא גדולה, אבל הזמן הוא שלוש דקות.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
טוב. אז צמצום העוני והאבטלה בארץ – אנחנו ככה היינו מקווים, במקום לפטר עובדים.
אני רוצה לדבר על קבלני המשנה, מכובדי היושב-ראש, שעל סמך המכרז שבו הם זכו הם שעבדו את רכביהם, את המשאיות שרכשו, לבנק, ולכן לא עומדים היום בהחזר החודשי. ואז בא הבנק ולקח להם את המשאיות. ואני מבקש שהאוצר יפצה את אותם קבלנים משניים ועובדיהם, שנפגעו קשות.
משפט סיום: חשוב לציין שב"מפעלי ים-המלח" יש 1,200 עובדים, ומהם רק חמישה עובדים הם ערבים-בדואים – רק חמישה. על רקע מה? הם, הבדואים האלה, לא עמדו בקריטריונים לקבלת העובדים, או מפני שהם ערבים-בדואים? ולכן, בהיעדר מפעלים או מקומות עבודה או אזורי תעשייה ביישובים ערביים-בדואיים, אני חושב שמתבקש להעסיק יותר ויותר ערבים-בדואים שם, כדי להוציא אותם ממעגל העוני והאבטלה לחיים יותר מכובדים. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת משה גפני, ואחריו, כאמור – חבר הכנסת יעקב מרגי.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, השרים, חברי הכנסת, המדינה השקיעה בכי"ל, אזרחי המדינה השקיעו, במשך הרבה מאוד שנים, ממה שכל אחד מאתנו צריך לשלם – מסים, מס הכנסה. מסים שונים שחברות משלמות – אצלם זה לא היה; או שהיה פחות ממה שאחרים משלמים או שבכלל לא. נתנו את משאבי המדינה, משאבי הטבע שהקדוש-ברוך-הוא נתן לכלל אזרחי ישראל – החברה עשתה מזה הרבה מאוד כסף. אני לא מעביר ביקורת על מה שהיה פעם; לא יודע מה היה, לא יודע למה נתנו להם את זה, אני לא יודע למה זה היה בצורה הזאת, אבל נתנו.
בכנסת השמונה-עשרה, כשהייתי יושב-ראש ועדת הכספים, התחלתי דיונים בעניין הזה – למה זה כך. מה לעשות, באמצע נכנסה הממשלה הרעה הקודמת, ובממשלה הרעה הקודמת התחילו פיטורים בכי"ל. הם מנהלים משא-ומתן עסקי עם המדינה, עם המשרדים הרלוונטיים. היה אז שר אוצר בכנסת התשע-עשרה – אני יכול לדעת מה נעשה בעניין הזה? באו אליהם ואמרו להם: המדינה השקיעה בכם כל השנים; אתם עכשיו לוקחים למעלה מ-140 עובדים תושבי הנגב, ואתם מפטרים אותם מפני שאתם רוצים שבסוג חברה אחד יהיה מאזן יותר חיובי? יש להם היום כסף. כששואלים שם את המנהל למה, הוא אומר: זאת חברה בפני עצמה.
אני יודע שכשאני הייתי יושב-ראש ועדת הכספים, כשהיה נושא כזה עולה לדיון, הייתי מכנס את הוועדה, הייתי נוסע עם הוועדה – כמו שעשינו בחצור-הגלילית, כמו שעשינו עם נעלי "בריל", כמו שעשינו עם תע"ש, כמו שעשינו עם מתפרת "העצמאות" במצפה-רמון. הממשלה הקודמת לא עשתה כלום. כלום.
אני לא הולך לנאום נאומים אופוזיציוניים על מה שהיה בשנתיים הקודמות, אבל זה פשוט לא ייאמן – איזו התרסקות של התעסוקה בנגב, כשהמדינה השקיעה שם הון תועפות. הון תועפות. התחלנו לעשות את החשבון מה המדינה השקיעה בכי"ל. אני לא מתכוון – אני לא יודע, אני בינתיים לא נושא בשום תפקיד, אבל אם בעזרת השם אשא בתפקיד, אני לא מתכוון לשתוק על הדבר הזה. אי-אפשר לעמוד מהצד. אני מברך את שר הכלכלה, את הרב דרעי, שמייד נסע לדימונה, יושב עם ראש העיר, והוא מטפל בעניין הזה. זה לא היה בקדנציה הקודמת. אפילו שר הכלכלה הקודם לא היה שם. אני היום שותף אתו בקואליציה, אבל צריך לומר את האמת. אז הייתה אווירה רעה, אווירה שהעובדים הם לא חלק מהמערכת פה. בקדנציה הקודמת נעלי "בריל" נסגרו, "מגבות ערד" נסגרו, "נגב טקסטיל" בשדרות נסגר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לסיים, אדוני.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אני כבר מסיים. אני מבקש, אדוני שר הכלכלה: אתה יכול לראות בי ידיד נאמן – חוץ מזה שאנחנו ידידים – אתה יכול לראות בי ידיד נאמן בעניין הזה; מה שנצטרך לעשות, מה שתבקש שנעשה. אני לא אשכח את "אופ-אר" באופקים שנסגר, שבאתי ביום שישי למשפחה שהמקרר שלה היה ריק. מדברים על פיקוח נפש – על תושבי דימונה. זה לא סיפור שאנחנו מדברים על איזה דבר ערטילאי – תעסוקה; מדברים על פיקוח נפש. הממשלה הקודמת לא עשתה כלום. הממשלה הזאת תהיה חייבת לעשות. אם לא – לא נשתוק. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת משה גפני. חבר הכנסת יעקב מרגי, ואחריו – חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, חברים, השר אריה דרעי, יושב-ראש התנועה שלנו, מה שאמר חבר הכנסת גפני – היינו שותפים לדיונים פה על "נגב טקסטיל" בשדרות. הפתרון היה מיליון שקל. מיליון שקל. זה לא המפעל וזה לא רק עובדי המפעל. התקיים דיון, והוכח שאם "נגב טקסטיל" נסגר – גם עסקים נלווים. התגובה הייתה – מיליון שקל; אין עניין להחזיק עסקים לא רווחיים. זו הייתה תשובה חוזרת, פעם אחר פעם. ואני אומר לכם, כאיש הנגב – אמרתי זאת הרבה פעמים על הדוכן הזה: אני לא יודע איך היה נראה הנגב אם לא החזון של ראשי המדינה, עם קום המדינה, להקים את קריות המחקר בנגב. אני לא יודע מה היה מצב התעסוקה בנגב אם לא היו מפעלי הכימיקלים, כי"ל, בנגב.
אני רואה לפעמים ושומע תגובות: 100 עובדים, 150 עובדים – זה מה שיזעזע את הנגב? אני אומר להם: כן, כי זה נוסף על המצב הקיים, נוסף על כך שאין אלטרנטיבה בנגב. המרחקים הם גדולים. רוב התעשייה בנגב היא low-tech ולא היי-טק, אף שיש יוזמות חדשות, ואני מקווה שבאר-שבע תהיה מעצמת היי-טק בזמן הקרוב. אבל עדיין הנגב – "מגבות ערד", היינו שם. כאב לב לראות את מפעל "מגבות ערד" נסגר. על מה ולמה? עם קצת פתרונות ביורוקרטיים – אני זוכר את המאבקים על "פרי הגליל", על מפעלי הפלדה בצפון.
רבותי, אנחנו באנו לכאן להקים מדינה. אסור לנו להסתכל על נושא התעסוקה והתעשייה רק במושגים כלכליים. בשביל זה יש מדינה, בשביל זה יש רגולטור, בשביל זה יש ריבון שצריך לשקול נזק מול תועלת. ואני שמח שהגישה החדשה במשרד הכלכלה היא גישה שמפשילים שרוולים, יורדים, לומדים את הבעיות, ואני מקווה שהמעורבות של המדינה תהיה ביתר שאת וביתר עוז. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר. אחריו – חבר הכנסת עמיר פרץ. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
כבוד השר, הרב אריה מכלוף דרעי, במערכת הבחירות דיברת נכון וראוי בכל מה שקשור לשקופים. אני רוצה לציין כמה דברים, כי אתמול הגעתי למליאה ואמרתי את הדברים בדקה שניתנה לי, וביקשתי בכל מקרה להעלות את הנושא כהצעה לסדר-היום, כי היא נובעת מתסכול מתמשך, לפחות שלי. אני רואה אנשי עסקים, טייקונים, שהפטריוטיות שלהם כלפי מדינת ישראל כבר איננה, היא כבר לא קיימת פתאום. אתמול גם בחרתי לומר בכנסת את דעתי האישית בעניין, כי התייחסתי להתנהלות של הטייקון הידוע עידן עופר – שאני כמובן מפרגן לו על ההצלחה הכלכלית שלו, שהתחילה עוד מהוריו היקרים שעשו הרבה. ואז אנחנו מפנימים שיש אדם שהחליט לעזוב את מדינת ישראל משיקולי מס. ואותו אדם יושב על אוצרות הטבע של מדינת ישראל, ובמקביל הוא בוחר לפטר מאות עובדים שכולם תושבי הנגב, או רובם תושבי הנגב. והשאלה שנשאלת, ואני שואל על במה זו: אין גבול לחזירות? אין גבול? אין טיפת חמלה? אין טיפת גמילות חסדים עוד במדינה הזאת? ככל שיש לך יותר כסף, אתה רוצה יותר כסף?
על כן אני אומר, השר דרעי, ואני אומר גם לשר כחלון, אני מציע לכם רעיון מעניין, ואם תשקלו אותו, לדעתי נוכל לעזור לחלשים בעצמנו: כל רווח או משאב מניב שמצוי בשטח של מדינת ישראל, ימוסה אך ורק בישראל – באמצעות חקיקה. שום כסף שנמצא במדינה הזאת ומורווח במדינה הזאת לא יעזוב את המדינה הזאת. הוא יישאר פה לפתחם של אותם טייקונים עשירים, שיהיו להם שתי אפשרויות: האחת, לעזור ולתרום לאנשים חלשים, ועל זה הם יקבלו שכר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא; השנייה, לשלם מסים, ואנחנו נעשה בשבילם את העבודה, ואנחנו נדאג לחלשים. אלו דברים שמדברים על כוחה ועוצמתה של חברה בגמילות החסדים שלה.
ולכן אני פונה מעל במה זו לכל הנוגעים בדבר: אנא מכם, בואו נפסיק את רדיפת הבצע הזו של אותם אנשים, טייקונים עשירים שלא מתחשבים באף אחד, למעט בכיסם הפרטי. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר. חבר הכנסת עמיר פרץ – בבקשה, אדוני. אני כבר מודיע, חברי חברי הכנסת, שבתום הנושא הזה של משבר התעסוקה, השביתות ופיטורי עובדים בדרום, אנחנו נחזור לשאילתות דחופות, והשר ישראל כץ ישיב לחברי הכנסת עטר וזנדברג על השאילתות שלהם; בתום ההצעות לסדר-היום בנושא הזה. בבקשה, עד שלוש דקות לרשות אדוני.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, אני יודע שבתוככם אתם בהחלט מזדהים – לחלוטין – עם השאלה המהותית מאוד שאנו דנים בה היום.
אני בהחלט מנצל את העובדה שנמצא כאן שר הכלכלה, ואין לי ספק שהרצון שלך לגרום למהפכה אמיתית בשאלת התעסוקה הוא רצון שאתה לא צריך להוכיח אותו, חברי השר דרעי. יחד עם זאת, אני אומר במפורש: המגמה הזאת שבה כולם מדגישים שאחוז האבטלה במדינת ישראל הוא מהנמוכים ביותר במדינות המערב – וזה נכון, זה נכון, אבל הגיע הזמן שנדבר על הדבר המהותי באמת, וזה השכר הממוצע שמשולם לפי אזורים, לפי הגדרות. הרי השכר הממוצע יקבע בסופו של דבר מה תהיה רמת השירותים בכל יישוב ויישוב. הוא זה שיקבע כמה ילדים משתתפים בכל חוג, אם המתנ"ס יחזיק מעמד, אם מערכת התרבות באותו יישוב תחזיק מעמד. כי כאשר כולם מתדפקים על פתחו של ראש העיר ומבקשים הנחות בארנונה וביטול כזה ופטור כזה – אני זוכר, בעימותים קשים מאוד מול האוצר, מול התעשיינים, היו אומרים לי: מה אתה רוצה? תראה, הרי מיליון איש במדינה הזאת לא משלמים מס הכנסה. איזו הטבה? כי זה נכון, יש מדינות שבהן המינימום שנדרש לשלם הוא לפחות 10%. אני אומר לך, כבוד השר דרעי, יש אוכלוסיות רבות שאחרי שהם גומרים להתפלל "מודה אני", התפילה הבאה שלהם היא: מתי סוף-סוף נשלם מס הכנסה? מתי? כי ביום שהם יתחילו לשלם מס הכנסה הם ידעו שאולי מצבם יתחיל להשתפר. וכל עוד הם לא משלמים מס הכנסה, הם יודעים שמצבם הוא מדחי אל דחי.
אבל רציתי להתמקד בנקודה אחת, לתשומת לבך, כבוד השר. תראה, ב-2009 היה משבר כלכלי עולמי שמדינת ישראל צלחה אותו. אבל לפני שהיא צלחה אותו כולם היו בטוחים שהמשק נכנס לסחרור שלא יהיה אפשר לשלוט בו. ואז היו הסכמים בין האוצר להסתדרות. אחד הסעיפים בהסכם הוא שחצי – חצי – מעלות דמי ההבראה של כלל העובדים בשירות הציבורי, פלוס פדיון של יום חופשה של כלל העובדים במגזר הפרטי הולכים לקרן באוצר כדי שהקרן הזאת תהיה קרן זמינה לשיקום מפעלים ולסיוע למפעלים במשבר. אני מצטער מאוד, לאחר כשבע שנים, אין לי אלא להגדיר שמדובר פה באחת הגנבות הממשלתיות החמורות ביותר שהיו. חבורה לקחה סכום שמתקרב למעל מיליארד שקל שנמצא עד היום באוצר, והיום, בבירור שלי אומרים לי שבכלל כנראה חילטו אותם. אם לא מתכוונים להשתמש בכסף הזה לסייע למפעלים, נא להחזיר את זה לכל אותם העובדים שנתנו מכספם, מכיסם. אין לי אלא להגדיר זאת כגנבה ממשלתית.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
כמה כסף זה?
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
נדמה לי שזה בין מיליארד ל-2 מיליארד שקל שמישהו לקח אומץ – ואני אומר לך, אני שוקל ללכת למשטרה.
<היו"ר נחמן שי:>
היא עסוקה עכשיו.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
למשטרה.
<היו"ר נחמן שי:>
היא עסוקה. היא עסוקה.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
בסדר, אולי זה יסיח את דעת – אתה יודע, מההתמקדות שם. ואני מאוד מקווה שהפעם – כי היו כמה הצעות חוק כיצד לחלק ולהחזיר את הכסף הזה. אני אתן לך רק דוגמה אחת, ברשות היושב-ראש, עוד משפט.
<היו"ר נחמן שי:>
משפט.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
ברגעים אלה ממש נמצאים העובדים של מפעל "אקסטרא פלסטיק" בשדרות – אומנם יש שם רק 80 עובדים, אבל 80 עובדים – נפש אחת, אתה יודע מה זה, עולם ומלואו. והם עכשיו בוויכוח על מיליון או שניים, איך מצילים את המפעל – –
<היו"ר נחמן שי:>
תודה. תודה.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
אני מסיים. – – ואני מעורב בזה באופן אישי, ואני מנסה לשכנע את הבנקים לוותר על אותם 2 מיליון. אבל אם הייתה לנו היום הקרן, והקרן הייתה אומרת: אני אעמיד את 2 המיליון האלה כהשלמה, היו היום 80 עובדים יכולים לחגוג את חזרתם.
ומשפט אחרון, שאיננו קשור ישירות לדיון. אני רוצה להביע – איך לומר? – את הדחייה הגדולה שלי מהאירוע המצער הזה של ההנחיה שיצאה ובוטלה על כך שיתחילו הסעות נפרדות של יהודים וערבים – –
<היו"ר נחמן שי:>
חבל על הזמן.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
– – ברחבי יהודה ושומרון. גם אם מישהו חושב על זה – –
<היו"ר נחמן שי:>
תודה.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
– – במחשכים, אז גם במחשכים נרדוף כל מי שיש לו חשיבה גזענית, וגם במחשכים ניאבק בכל מי שמנסה להוביל אותנו לסממנים של אפרטהייד.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
אני מאוד מקווה שאכן התוכנית הזאת נגנזה והיא לא תקום ולא תהיה.
<היו"ר נחמן שי:>
גם אני. גם אני. תודה רבה. היא נגנזה. היא הושעתה. תודה רבה לחבר הכנסת עמיר פרץ. חבר הכנסת חיים ילין, ואחר כך – תשובתו של שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי. בבקשה, חבר הכנסת – – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
היושב-ראש, אני דורש שלוש דקות כמו של עמיר פרץ. אבל אותן שלוש דקות.
<היו"ר נחמן שי:>
אני לא רוצה לנהל אתך משא-ומתן. צא לדרך ונראה. הנושא הוא בעל חשיבות לאומית עליונה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה – – –
<עמיר פרץ (התנועה):>
על כל חמש שנים בכנסת יש לך חצי דקה.
<היו"ר נחמן שי:>
ולכן אישרנו את זה, שבועיים רצוף. אנחנו יודעים.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
שתדע את זה, בעוד חמש שנים תקבל עוד חצי דקה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אני יודע שזה הולך כנראה לפי ותק. אני כבר הבנתי את זה, אל תדאג.
<היו"ר נחמן שי:>
נכון. הבנת את העניין. זה בסדר.
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
לפי זה, נגמר לך הזמן, חיים.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אני במינוס.
<היו"ר נחמן שי:>
עוד לא תזמנתי. בבקשה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, שרים, חברי כנסת, תרשו לי להסתכל על התמונה בצורה אחרת לגמרי, להסתכל מהפריזמה של הבחינה אסטרטגית של מדינת ישראל, ולא רק על הפיטורים. כי הפיטורים הם תוצאה של אסטרטגיה, מדיניות של מדינת ישראל, של ממשלות ישראל. ואני לא בא להאשים אף אחד. שגפני ידע, אני לא מאשים אף פעם, לא בשלב זה בחיים שלי.
אשלג – אנחנו נמצאים בהפקת אשלג בים-המלח במקום שישי בעולם. אנחנו מפיקים 5 מיליון טונות בשנה – מקום 11 בעולם בעתודות של אשלג. ולמה אני אומר את זה? כי זה מחובר לתוחלת החיים ולכמות התושבים בעולם אשר זקוקים למזון. ואיך כל זה מתחבר ביחד? האשלג הוא המרכיב העיקרי בדשן. אם אנחנו מנתחים את המצב ואומרים שהקרקע נתונה, המים – אנחנו כבר ממחזרים 80%, מקום ראשון בעולם, ואנחנו צריכים להוציא עוד מזון מהקרקע בשביל להאכיל את העולם ובשביל להאכיל את מדינת ישראל, האפשרות היחידה לעשות זאת היא על-ידי דשן, והמרכיב העיקרי הוא אשלג.
שימו לב לדבר המגוחך. הסוד הכמוס ביותר, סוד מסחרי, שמדינת ישראל מאפשרת לכי"ל ול"מפעלי ים-המלח" לשמור, זה כמה יצוא יש מחומר הגלם הזה. זה סוד כמוס. ואני דורש – האמן לי, השר דרעי, אני דורש מהממשלה להבין מה המשמעות של הדבר הזה. ברגע שאתה יכול לקחת את האשלג הזה כחומר גלם, לייצא אותו לחוץ-לארץ, למדינות שהשכר בהן הוא עשירית מבמדינת ישראל – שם הולכים לייצר את הדשן לעולם. ואת זה אנחנו חייבים להבין. והתוצאה של כל מה שאני אמרתי, בסוף, זה פיטורי העובדים במדינת ישראל. זאת התוצאה.
ואנחנו – אני אומר לכם – אלופי העולם במים, במִחזור מים, אלופי העולם בזרעים, אלופי העולם בדשנים, ואנחנו מפטרים את האנשים שלנו. לא ייתכן דבר כזה. אנחנו יכולים להאכיל את העולם. אני אומר לכם שהחקלאות במדינת ישראל היא אור לגויים. אנחנו יכולים להאכיל את כל העולם, אבל אנחנו מפטרים את האנשים שלנו, אלה שמייצרים את הדשן, אלה – שהדשן למדינת ישראל מספיק.
ולכן, מה שאני מציע, טיפ, במקום שיהיה יצוא המוני במספרים שאנחנו לא יודעים, וכמה טייקונים יתעשרו, אותם טייקונים – להחליט שמדינת ישראל באה ואומרת: לא, לא הכול ליצוא, חלק נשאר במדינת ישראל, חלק גדול. ויעשו את השלב השני ואת השלב השלישי ויקימו מפעלים נוספים, לא יפטרו. זה מה שהם צריכים לעשות.
ואותו דיון – שלי, תקשיבי טוב – על האשלג הוא הרבה יותר גדול מאשר על הגז. כי הגז, מצאו אותו לפני כמה שנים. האשלג, מוציאים אותו ממדינת ישראל עשרות שנים, מול העיניים שלנו. ודין האשלג בדיוק כמו דין הגז – כמה אתה תייצא, כמה תשאיר בעתודות, ובסופו של דבר כמה מקומות עבודה יהיו, לעתיד של מדינת ישראל.
<היו"ר נחמן שי:>
ודין חבר הכנסת ילין כמו דין חבר הכנסת עמיר. משכתי.
<חיים ילין (יש עתיד):>
האמת, אני מודה לך מאוד.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
רגע, אבל משפט אחרון.
<היו"ר נחמן שי:>
בסדר. בסדר.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אני חושב שהדיון הזה הוא לא דיון פוליטי.
<היו"ר נחמן שי:>
נכון.
<חיים ילין (יש עתיד):>
הוא לא על כלכלה סוציאליסטית או קפיטליסטית – –
<היו"ר נחמן שי:>
נכון.
<חיים ילין (יש עתיד):>
– – הוא על זה שכל בן-אדם פה שם תוכנית חיסכון לילד שלו, וגם המדינה חייבת לשים תוכנית חיסכון לדור הבא ולנכדים ולנינים, וזה הגז וזה האשלג ואלה אוצרות הטבע של מדינת ישראל. תודה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת ילין. נעבור עכשיו לתשובתו של שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי. נדמה לי שהוא לא דיבר עדיין בתפקיד החדש שלו, אז אני מצטרף לכל הברכות שהושמעו פה – ואתגר גדול עומד לפניך, ידידי השר, אתגר גדול מאוד. בבקשה.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
אדוני היושב-ראש, תודה על הברכות. ידידי כבוד השר, חברי וחברות הכנסת, אני אתחיל, לצערי, עם הנתונים הכואבים, אבל חייבים לשים אותם על השולחן.
האבטלה במדינת ישראל – זו בשורה גדולה – היא רק 6%, שזו אבטלה גבולית, אבל באזור – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – –
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
– – – אבל באזור הדרום, לצערי הרב, אנחנו ברמה – בעיקר בנגב המזרחי – אנחנו מדברים על רמת אבטלה יציבה, כבר כמה שנים, של קרוב ל-15%; ואני אומר ממוצעת, יש מקומות שהיא יותר – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
– – –
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
דקה. אני אגיע. שוואיה שוואיה, לאט-לאט. – – וזה בלי להביא בחשבון את הפזורה הבדואית, ששם המספרים – אני אפילו לא יודע אם מישהו יכול להגיד אותם במדויק, קשה מאוד לדעת, אבל מדובר בעשרות אחוזים, לצערי הרב. עוד נקודה אחת מאוד כואבת – מה שאמר חבר הכנסת עמיר פרץ. בממוצע, חבר הכנסת עמיר פרץ – – –
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
– – –
<קריאות:>
– – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
עמיר, מדברים אליך.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
השכר הממוצע בדרום הארץ, לצערי הרב, נמוך בכ-20% בממוצע מהשכר במרכז הארץ, ויש מקומות שגם ביותר. גם הצפון, לצערי הרב, בבעיה דומה, ובתוך הצפון יש אזורים – עוד יותר. כמו בדרום, אין דינן של באר-שבע וקריית-גת כדין הנגב המזרחי; אותו דבר, אין דינה של בית-שאן, לצערי, והאזור הזה ועוד מקומות אחרים, כדין קריית-שמונה. אין ספק – – –
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
– – – יש הרבה יותר צפונה – – –
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
נכון, נכון, נכון. אז זאת תמונת המצב. הדבר הראשון שעשיתי ביום שנכנסתי לתפקידי כשר הכלכלה והנגב והגליל, היה פגישה אצל ראש הממשלה, ביחד עם ידידי שר האוצר וראש עיריית דימונה בני ביטון, ושם ראש הממשלה מינה אותי, ביחד עם שר האוצר, להתעסק נקודתית בנושא של הנגב המזרחי ובתעסוקה לאזור הזה שם, למנות צוות בין-משרדי וללוות אותו.
אני אולי מהדור הישן, רגיל שעבודה כזאת זה לקחת את הרגליים ולנסוע למקום, לשבת עם אנשים במקום, ולא להזמין אותם לירושלים ללשכות ולשמוע את הפקידים למה הכול טוב. ובאמת ירדתי לשם, פגשתי את ראשי הרשויות של הנגב המזרחי, בני ביטון מדימונה ומיכאל ביטון מירוחם, ומערד, ממלא-מקום ראש העיר – יש בחירות שם בחודש הקרוב – וגם את ראש המועצה של מצפה-רמון.
הנתונים קשים. מצד אחד, יש התפתחות יפה מאוד בנגב המזרחי; חייבים לומר את זה, לא להדביק חלילה סטיגמה. דימונה של היום היא לא דימונה שאני הכרתי לפני 20 שנה, אין ספק, יש התפתחות יפה מאוד. מיכאל ביטון בירוחם עושה עבודה יוצאת מן הכלל, וכן, אין ספק שיש שם התפתחות – – –
<היו"ר נחמן שי:>
נתיבות. נתיבות.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
לא, נתיבות זה לא הנגב המזרחי.
<היו"ר נחמן שי:>
אה, אוקיי.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
אני מדבר על הנגב המזרחי.
<חיים ילין (יש עתיד):>
שדרות ונתיבות – – –
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
כיוון שהמצב והתעסוקה בנתיבות יותר טובים מהמצב והתעסוקה בדימונה ובמקומות אחרים. אני בכוונה התמקדתי בנגב המזרחי.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
באופקים לא. אי-אפשר לעשות הפרדה.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
לא, לא. גם באופקים האבטלה יותר נמוכה, אני אומר לך, בנתונים. אלה הנתונים. ומצד אחד יש התפתחות גם במערכת החינוך וגם בבנייה למגורים, אתה רואה את זה בשווי, במחיר של הדירות – יש ביקוש, יש היענות. בדימונה מתוכננות – כבר בבנייה או בתכנון – 7,000 יחידות דיור. זו בשורה אדירה לדימונה. ובירוחם הוציאו מכרז לקוטג'ים – קפצו על זה; על כל קוטג' יש כמה מועמדים, ומדובר על 600–700 קוטג'ים. אלה לא דברים שהיינו רגילים אליהם לפני שנים. אין ספק שיש התפתחות, אבל יחד עם זאת, הבעיה של התעסוקה, של האבטלה, היא בעיה גדולה; היא בעיה גדולה וצריך לפתור אותה.
ולכן, הפתרון – אין ברירה אחרת – הפתרון חייב להיות נקודתי ולטפל ברמת המפעל וברמת האיש. אם אני שומע, למשל, שבדימונה יש אפשרות שבתוך חודש רשת "פתאל" תפתח סנטר שיעסיק 250 עובדים ועובדות – שלא צריך הרבה הכשרה – – –
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
צריך לדאוג שהשכר לא יהיה שכר מינימום – – –
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
– – – שכר יותר נמוך.
<קריאות:>
– – –
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
השכר הממוצע ירד יותר.
<קריאות:>
– – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – – מה אתה מציע? חדרניות?
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
לא לא לא.
<קריאות:>
– – –
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
לא, לא, זה לא עובדי בית-מלון. זה עובדי – איך קוראים לזה? עובדי שירות. זה סנטר שנותן שירות לבתי-המלון. תראי, אנשים, קודם כול שתהיה להם תעסוקה. מי שרוצה ליצור תעסוקה, ואם יש ביקוש לדבר הזה, אז צריך לתת לו את הכלים. ובגלל בעיות ביורוקרטיות כאלה ואחרות, או תיאום בין משרדים – או אני אתן לכם דוגמה בולטת של הבוקר, לצערי הרב. אתה קם בבוקר – אני עוד מעט אדבר על המשבר בכי"ל, אבל לפני המשבר בכי"ל, אתה שומע שיש עוד מפעל בדימונה, "בטוב טעם", קייטרינג, שעומדים לסגור, עם כמה עשרות עובדים, 70 או 80 עובדים. וכל זאת למה? לא תאמינו. הוא יושב, הוא קיבל בפטור ממכרז ממינהל מקרקעי ישראל את הקרקע ששם הקייטרינג נמצא. היות שהוא נותן בעיקר שירותי קייטרינג לבתי-ספר, ובחודשי הקיץ בתי-הספר לא עובדים, אין לו עבודה בקייטרינג בחודשיים האלה, אז מה הפתרון שלו? הוא רצה, בקרקע שנתנו לו, לעשות בחודשיים האלה קצת אירועים כדי להחזיק את העובדים, כדי שאחר כך, בתחילת שנת הלימודים, הוא ימשיך בקייטרינג. אבל מייד הוא קיבל טלפון – הביורוקרטיה יודעת לעשות את זה מייד: אסור לך. תנאי השימוש האלה הם לקייטרינג, לא לאירועים הקטנים הללו, ולכן תשלח – מה אכפת לאותו פקיד ש-70–80 עובדים ילכו הביתה והמקום ייסגר? ואתם יודעים, לפתוח את הקייטרינג מחדש – זה יהיה קשה אחרי שתשלח את העובדים הביתה.
אז אנחנו, למרות שזה לא קשור אלי, לתפקיד שלי – את המינהל אתמול החליטו להעביר לשר האוצר, לא אלי – אבל בכל זאת, אני מרגיש חובה לעניין הזה, ואני לא בורח מהעבודה. העובדים המסורים שלנו במשרד זימנו להיום ב-16:30 אצלנו את כל הגורמים בעניין. כך אני רואה את התפקיד שלנו: לנסות ולכנס את כל משרדי הממשלה.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
אדוני השר, ועדת השרים הזו שהוקמה – – –
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
איך אתה לא מפעיל את מניית הזהב?
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
דקה, אגיע לכי"ל, אני עכשיו נמצא – לפני מניית הזהב אני רוצה להתעסק עדיין בשניצל וברבע העוף של הקייטרינג, אחר כך נתעסק במניית הזהב.
<היו"ר נחמן שי:>
הוא יגיע לאט-לאט.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
נגיע לאט-לאט.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
אדוני השר, בוועדת השרים שהוקמה, ניתן לך איזה תקציב, איזה מסגרת, משהו?
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
אז אגיד לך: כן.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
או ששולחים אותך, מה שנקרא, להיות שק החבטות הנחמד של האנשים.
<היו"ר נחמן שי:>
ילד הכאפות.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
לא לא לא, אני מאוד שמח שאתם דואגים לי, אבל לא אהיה – – –
<היו"ר נחמן שי:>
אמרנו שנתמוך – – –
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
כן, כן. אני אומר לכם שוב: אין ספק שנצטרך גם להביא שורה – חבילה – של המלצות, אבל קודם כול צריכים לזכור: יש בתוך משרדי הממשלה כלים רבים מאוד וצריך לדעת להפעיל אותם. אתן לכם דוגמה: בערד, ששם זו באמת בעיה קשה מאוד, לו היו עובדים צעד-צעד כדי לגרום לכך שכל מי שצריך לעשות יעשה; אם צינור הגז הטבעי, שכבר פרוס, היה מגיע גם לערד, אולי – כך אומרים אנשי האוצר, אני לא בטוח – מפעל המגבות לא היה נסגר, ובטח מפעלים אחרים, כיוון שזה מוזיל ב-30%–40% את ההוצאות על אנרגיה, שהן הוצאות גדולות מאוד בתעשייה. התקציב נמצא, 12 מיליון שקל. אבל פה ביורוקרטיה כזו, רישיון כזה, וככה זה נתקע.
אני מתכונן להיות נער שליח מחדר לחדר וממשרד למשרד כדי לדאוג לכך – – –
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
האינסטלטור. משחרר את הסתימות.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
האינסטלטור – תקראו לזה איך שאתם רוצים. בפירוש אני רואה בזה, אני חושב, את המשימה החשובה שלי כשר הכלכלה – לדאוג לאותם שקופים, ובאמת לא כמליצה הפעם. ואני שמח שכולם אימצו את המילה הזאת, שקופים. כנראה היא מייצגת את האמת. באמת האנשים הללו היו שקופים, אף אחד לא התייחס אליהם, וצריך לדאוג לכך, לתת להם קצת צבע. והצבע הוא קודם כול בפרנסה; אין מה לעשות, אדם שעובד יש לו כבוד, אדם שלא עובד אין לו כבוד. לכן צריכים לדאוג לדבר הזה, וזאת המשימה.
יש לנו שורה שלמה של – באמת בתשובה לחבר הכנסת פרץ, מובן שנצטרך בסוף – הרי מה קורה? כשאני שומע, ושמעתי מהנהלת המשרד – הבאתי גם את משרד הנגב והגליל, שאני רואה בו כלי גם לעזור, בעיקר לדברים כמו שאמרת – הדברים הקטנים שחסרים, מיליון השקלים או חצי מיליון השקלים, כדי להביא את החבילה הגדולה. הרי אנחנו יודעים, אפשר להביא עזרה מהרבה, אבל בסוף הכסף הקטן הוא שהורס את הכול. אז אני רואה בכלי הזה של הנגב והגליל כלי כדי לעזור לנו בדברים.
אבל שמעתי שיש באמת הרבה פתרונות, ואני שואל את האנשים: אם זה כל כך טוב, הכלים האלה שיש, אז למה בחמש השנים האחרונות נשארה האבטלה בנגב המזרחי 15%? אם אתם כל כך טובים בתשובות, אז למה נשארה כזאת אבטלה? מה התשובה? אגיד לכם מה התשובה. הכלים הם באמת טובים, אבל תגידו לי אתם בעצמכם: אם את אותם כלים נותנים גם לקריית-גת ולבאר-שבע ולמקומות אחרים, למה שיזם, עם כל הכבוד, יבוא לערד או יבוא לדימונה או יבוא למצפה-רמון? מה פתאום שיבוא לשם? אז המסקנה המתבקשת היא שצריך לעשות בתוך הנגב גם סדרי עדיפויות אחרים. אותו דבר בגליל, אותו דבר בצפון; אין דינה של צפת, למשל, או נניח קריית-שמונה, כדינה של כרמיאל או כדין חיפה או כדין הקריות. חייבים לעשות הפרדה בדברים הללו דרך הכלים, אם חוק עידוד השקעות הון או דרכים אחרות. ואני יודע שיהיו פה מלחמות על הדברים הללו, אנחנו יודעים מה קורה כשמגיעה בסוף החלוקה. אבל אין ברירה אחרת, אין דרך להתמודד. אני אומר: אני לא מאשים אף אחד, באמת אף אחד לא אשם, אבל זה הנתון. יש מוקדי אבטלה שחייבים להתמודד אתם בטיפול מיוחד.
עכשיו אני מגיע לבדואים; הפזורה למשל בנגב. אי-אפשר – – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
בנגב המזרחי גם – – –
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
אי-אפשר להתמודד – אין מה לעשות, זו בעיה ייחודית, זה אחוזי אבטלה נוראים, וחייבים להתמודד בכלים מיוחדים של הכשרה, של תעסוקה, של מלגות קיום, של להביא יזמים לשם, להביא תעסוקה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
אדוני השר, זה הפתרון? אין מה לעשות?
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
מה?
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
זה הפתרון? אין מה לעשות?
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
לא שומע.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
אתה אומר: אין מה לעשות.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
לא, אין מה לעשות, וחייבים להתמודד עם הבעיה הזו בדברים ייחודיים, לתת להם פתרונות הולמים מיוחדים לאזורים שלהם. ההפך, חלילה, לא תשמע ממני לעולם: אין מה לעשות. זה בסדר.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
כשהוא אומר "אין מה לעשות" הוא מתכוון: אי-אפשר להתעלם מזה. לזה הוא מתכוון.
<זוהיר בהלול (המחנה הציוני):>
זה לומר משהו ולהתכוון להפך.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כמו שהילדים אומרים, הפוך על הפוך.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
לכן נדאג במקומות הללו להגדלת היקף הסבסוד של קרקעות באזורי תעשייה; ניתן הכשרות מקצועיות, עם כל התנאים לכך, לאוכלוסיות מיוחדות; נרחיב ונוסיף את מרכזי הסיוע והליווי לעסקים קטנים, שאני רואה בהם דבר חשוב מאוד. העסקים הקטנים הם בסוף המנוע של הכלכלה והם הפתרונות הכי זמינים. ובמקום להתחיל – מובן שהכי טוב זה להתמודד, להביא עוד "אינטל" אחד למדינת ישראל, וזה חשוב. אבל בינתיים, על הדרך, עד שנמצא אחד כזה, זה העסקים הקטנים, שהם מתמודדים, הם מעסיקים – זה עשרה עובדים וזה חמישה; לתת להם אפשרות להוסיף עובדים, לקלוט עוד עובדים, להרחיב את העסקים שלהם, לעזור להם בדברים הללו, ובעזרה קטנה אפשר להניע מספרים גדולים מאוד. וכמובן, המשימה שלנו היא להעתיק ולאתר מפעלים חדשים לאזור.
אדוני היושב-ראש – אה, לגבי נושא כי"ל אני חייב להתייחס. תראו, הנושא של כי"ל הוא כמובן לא ישירות בתחום אחריותי, יש פה בעיות יותר גדולות. אני לא קשור למניית הזהב או הדברים האלה, זה יותר החשבת הכללית והאוצר, אבל בכל זאת זה נושא של תעסוקה. שוחחתי בימים האחרונים כמה פעמים עם מזכ"ל ההסתדרות אבי ניסנקורן שמייצג את העובדים ומנסה למצוא פשרה בעניין. גם דיברתי עם הנהלת כי"ל, בארץ ובחוץ-לארץ – בלי להיכנס לשמות, הגעתי לדרגים הכי גבוהים – והסברתי וניסיתי ועשיתי. אני מקווה שנראה בזמן הקרוב – יש שתי בעיות: יש הפיטורים, שצריכים לפטר, שיש כאן פיצויים ותנאי פרישה – בזה פחות או יותר הגענו להבנה וסודר העניין הזה; הבעיה מכאן והלאה לעתיד היא לגבי הניהול, הניוד – נוסחאות מאוד קשות ולא פשוטות.
<שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):>
זה עוד לא סודר.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
זה עוד לא סודר. זה לא סודר, הקטע הזה.
<שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):>
לא, הנושא הראשון לא סודר.
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
שלי, את מבינה, את מכירה משא-ומתן: כל עוד לא סגרת את הנושא השני, אז אתה גם לא מסכם את הנושא הראשון, בצדק. אבל שם היינו יכולים להתמודד. אבל בצדק – מה קורה בשנים הקרובות לגבי ניוד עובדים, לגבי צמצום יחידות ודברים אחרים. זה כבר למעלה משלושה חודשים, חייבים לסיים את הפרק הזה.
<שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):>
למה לא להפעיל את מניית הזהב ולהפעיל סנקציות אם לא שומרים על מקומות תעסוקה?
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
תראי, אני לא מוסמך לענות לך על העניין הזה. אני לא מוסמך. אבל בדיון שהיה אצל ראש הממשלה ביום ראשון, באותו יום ראשון שבו דיברנו על המשבר הזה, הייתה גם החשבת הכללית. אני לא רוצה לדבר בשמה, אבל לא ראיתי שהיא דוחה את הרעיון שאת אומרת, אגיד את זה בלשון הכי עדינה שיכולה להיות. מובן שלא ממהרים לעשות את זה, אבל ראיתי שהיא לא נרתעת מלהשתמש אם יצטרכו. גם הבהרתי להנהלת כי"ל את העניין הזה, שאנחנו לא נוכל לעמוד מנגד הרבה זמן ולראות את הבעיה הזו, וחייבים למצוא פתרון. אני מעדיף שימצאו את זה – – –
<קריאה:>
– – –
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
היום מתקיים דיון, אני לא יודע אם כבר מסתיים, יותר שימוע כזה או יותר גישור אצל השופטת בבית-הדין לעבודה. אני מקווה מאוד שהיא תצליח קצת ככה להושיב אותם ולסיים את הקטע הזה, כיוון שכל מה שאמרתי זה שחוץ מהבעיה של כי"ל, אנחנו מתמודדים עם בעיות אחרות שאנחנו חייבים להתמודד אתן, אבל ברור שכי"ל מעיבה על כל האזור הזה, על כל העניין, כיוון שהיא המעסיקה הגדולה באזור ויש לזה השלכות גדולות מאוד.
אני מקווה מאוד שנוכל לסיים את הפרק הזה עוד לפני חג השבועות השבוע. הלוואי שלא אהיה אופטימי מדי ובאמת זה יתקדם, כיוון שלפי – אני לא רוצה להיכנס לפרטים, המרחקים הם לא גדולים. המרחקים הם לא גדולים. אני אומר באחריות שהמרחקים הם לא גדולים. זה רק עניין שצריך למצוא את הנוסחה הנכונה, ואני מקווה שהשופטת תדע להכניס אותם לסד הזה.
אדוני היושב-ראש, אני לא מתנגד לדיון, אני חושב שהכנסת תחליט לאיזו ועדה להוריד את זה. אדרבה, שימשיכו לעקוב אחרי העניין. אשמח על כל עזרה מהכנסת בעניין הזה, כיוון שהנושא חשוב.
<היו"ר נחמן שי:>
נכון. יש לנו שלוש עמדות נוספות: ראשון, חבר הכנסת זוהיר בהלול; אחר כך – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, ואחר כך – חבר הכנסת ישראל אייכלר. בבקשה, זוהיר. כן, מהמיקרופון בצד. תודה. זה קצר, זה דקה אחת.
<זוהיר בהלול (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, ידוע לך שיש כוונה לפנות את שבט אום-אלקיעאן, שהוא על-פי ההגדרה אום-אלחיראן.
<היו"ר נחמן שי:>
לא, זה לא פה עכשיו.
<זוהיר בהלול (המחנה הציוני):>
אבל השם הקדמון היה אום-אלקיעאן.
<היו"ר נחמן שי:>
אבל זה לא הנושא הזה. עכשיו אנחנו מדברים על האבטלה בדרום.
<זוהיר בהלול (המחנה הציוני):>
לא, לא, אז על זה רציתי לדבר. אז לא עכשיו?
<היו"ר נחמן שי:>
לא, לא. אז אחר כך.
<זוהיר בהלול (המחנה הציוני):>
אוקיי. הטעות היא לא שלי, הזמנתם אותי לדבר.
<היו"ר נחמן שי:>
אין דבר. נזכור את זה כשנגיע להצעה. אם כך, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בבקשה. לעניין הזה.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
למה זה לא קשור לכי"ל?
<היו"ר נחמן שי:>
אתה תמצא קשר, אני בטוח, אם תתאמץ, חבר הכנסת פרץ. בבקשה, גברתי.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב בראש, כבוד שר הכלכלה החדש, אני בכוונה אקח את המשפט שאמרת – נכון, אני לוקחת אותו קצת לכיוון אחר: המרחקים לא גדולים. אז אני רוצה לומר לך: המרחקים עצומים. כמי שבאה מהפריפריה, כמי שמגדלת את הילדים שלה בפריפריה, וכמי שילדה את שתי בנותיה הבכורות במרכז הארץ, בתל-אביב, המרחקים עצומים, בכל התחומים. אם אני, כאימא לילדות קטנות במרכז הארץ – יותר נכון בתל-אביב – יכולתי לקחת בכל שעה, בכל יום, את הילדות שלי לרופא, למרפאה שכולה רק מרפאת ילדים, עם שבעה רופאים במקביל, ויכולנו עד 19:00 להיכנס, לראות רופא, לקבל טיפול רפואי, אני רוצה לומר לך שבבית-שאן זה לא קיים. ובית-שאן משרתת לא רק את בית-שאן אלא גם את היישובים ליד.
בטח שמעתם על הנושא של המחסור האמיתי ברופאים שעובדים רצוף, אבל אני אספר לכם מקרה פשוט מאוד, אדוני השר. אם אני צריכה לקחת את הילד שלי ביום רביעי, אחרי 12:00 – בוקר-צהריים, איך שתקראו לזה – לרופא, אני צריכה לעלות אתו לבית-החולים בעפולה, ולי עוד יש רכב. באמת, אוכלוסיות שקופות, כמו שאתם קוראים להם, אוכלוסיות רבות לא יכולות לעשות את זה, כי הן נאלצות לנסוע באוטובוסים, שלא תמיד זמינים, וגם המחיר – בואו נודה, לעזוב את יום העבודה, להוציא כסף על הנסיעות האלה, אולי גם לאכול משהו בדרך, כי הרבה שעות אתה תחכה שם, בבית-החולים.
אז זה מתחיל בבריאות וזה נמשך בחינוך. עניין התעסוקה זה באמת רק פן אחד של הקושי לגור בפריפריה. שלא לדבר על התחבורה הציבורית, שבאמת מקשה מאוד על אותם הורים, שגם אם הם בעלי ידע, יכולת, אקדמאים, אין להם איפה לעבוד; הם צריכים לעבוד במרכז. הכול פה זה מעגל אחד גדול.
וכאשר אני שומעת, עם כל הכוונה הטובה, על לפתוח רשת של "פתאל" שתעסיק כמה עובדים – –
<היו"ר נחמן שי:>
אנא לקצר.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – שוב – מה אנחנו מציעים להם? להיות שואבי המים של מדינת ישראל. מדוע לא נעשה כמו שעשתה ארצות-הברית? ארצות-הברית לקחה את המפעלים עתירי הידע שלה, את ההתפתחות הטכנולוגית הגדולה ביותר, והעבירה אותם למדינות ולערים הפריפריאליות ביותר. קידמו את האוכלוסייה, המצב הסוציו-אקונומי עלה, ובמקביל התפתחו שם מרכזי מסחר, וההורים יכלו לתת גם שירותים נוספים לילדים.
עכשיו אני רוצה לשאול אותך, אדוני השר, דבר פשוט מאוד: אתה, בממשלה, יכול להשפיע על קווי היסוד, על המדיניות. מדוע החוק לעידוד השקעות הון, שהמדינה מוותרת בו על מיליארדי שקלים לחברות הגדולות – מסתבר שלא מגיע כמו העיקרון שהוביל את החוק לעידוד תעסוקה בפריפריה. מי שקיבלו היו אותם מפעלים שקמו במרכז הארץ. מה יש להציע לזוגות צעירים, חוץ ממשהו שהוא ממש לא רציונלי? כי אם זוגות צעירים היום נשארים בפריפריה, כאשר אין שם דיור כהלכה, כאשר המחירים, אפילו של השכירות, הם מטורפים – מה יש להם? אולי הקרבה להורים המבוגרים, שלא להשאיר אותם לבד.
<היו"ר נחמן שי:>
חברת הכנסת אבקסיס, זה יותר ארוך מההצעה לסדר-היום.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
האוכלוסייה בפריפריה מזדקנת. אין מה להציע לזוגות הצעירים – ואדוני, דבר אחד נוסף: אפילו אותה עוולה שעשתה הממשלה הקודמת, שלצערי הרב הייתי חברה בה – הפסיקה את מענקי המקום. מה יש להציע לאותם זוגות צעירים, פרט לתחושה מסוימת שלא נוטשים ספינה טובעת? הספינה הזאת טובעת, וכדאי להתחיל להוציא ממנה את המים. תודה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה. אני רק רוצה להעיר שעמדות נוספות נועדו להיות קצרות. אני מודה שהדברים שאמרת, גברתי, הם כל כך חשובים, שאנחנו חורגים – כל אחד בבית הזה מרגיש בצורך, והדוגמאות שאת מביאה מדברות לכל אחד מאתנו, אבל פשוט – רק מסגרת הזמן. אבל אני מודה לך על דברייך. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, שמעתי ריטונים בקרב בני המעמד העליון שמתקוממים נגד תושבי הדרום שמבקשים לחם ועבודה. כתוב: "לחם שאלו כהוגן", ואני שאלתי תמיד: מה זה "לחם, עבודה"? היום אני מבין. השבוע אמרו ברדיו שכי"ל מוכנה לתת משכורת מלאה לאנשים עד גיל 67 פלוס פנסיה, רק שישבו בבית. אני מבין מה זה. הם צריכים גם לחם וצריכים גם עבודה.
אני שומע גם את בני המעמד העליון מתקוממים נגד השר, הרב דרעי, והממשלה, שביטלו את האפליה הגזענית נגד אימהות חרדיות עובדות. ואני שואל – פעם היו אומרים: מדינת ישראל היא מדינה ענייה ואזרחיה עשירים; זה היה בתקופה של "פק"מ בלטות" וכל הדברים האלה. היום זה הפוך: מדינה עשירה ואזרחיה עשוקים ועניים. האוצר מלא. גביית המסים לא הייתה מעולם כל כך רבה. שכבה עבה של עשירים חיה ברמה בין-לאומית גבוהה מאוד, ומיליוני אזרחים אין להם פרנסה, ודאי שלא פרנסה ראויה. אסור להשאיר מיליוני אזרחים על סף קו העוני, 800,000 ילדים מתחת לקו העוני, כאשר בצד השני יש אנשים שלא יודעים מה לעשות עם הכסף. שלא לדבר על מה שאנחנו מתבשרים, שיש באדמה אוצרות טבע אדירים והולכים למכור את זה לטייקונים בנזיד עדשים.
רבותי, יש פה פערי מעמדות כל כך קיצוניים, שמי שקצת יודע היסטוריה יודע שבעבר פערים כאלה גרמו למהפכות ומרד המוני במדינות שלמות. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את המצב הזה. יש לנו מספיק אויבים מבחוץ שמחכים לקריסה חברתית ולמלחמת מעמדות ודתות. הציבור צריך להרגיש שגם אם אי-אפשר לעשות את כולם שווים, עשירים ועניים – אין עני ואין עשיר, כולם שווים, זה ניסיון קומוניסטי שלא הצליח – פערים אדירים כאלה, גם זה בלתי אפשרי. תודה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה לחבר הכנסת אייכלר.
אני רוצה לפנות אל המציעים ולשאול לאן הם רוצים לראות את ההצעה הזאת עוברת. אני רוצה להזכיר לכולם שעוד אין לנו ועדות מתפקדות. איפה המציעים? אז אני מציע שנעביר את זה לוועדה המסדרת. אוקיי, אז אנחנו נעביר את זה לוועדת הכלכלה, לכשתקום.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
כספים.
<היו"ר נחמן שי:>
כספים? אתם רוצים בכל זאת כספים עכשיו. אוקיי. אם יש התנגדות – – – השר?
<שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:>
לא. מה שאתם רוצים.
<היו"ר נחמן שי:>
לא. אוקיי. אז ההצעה היא כזאת: להעביר את ההצעה – עד שיוקמו הוועדות אולי ייקח זמן – לוועדת הכספים כיום, בהרכב הנוכחי שלה. אומנם הוא זמני, אבל הוא הרכב לכל דבר, ואנחנו נקיים על כך הצבעה. אז מי שבעד – בעד העברה לוועדת הכספים.
<קריאה:>
כספים, כן?
<היו"ר נחמן שי:>
כן, כספים. בעד זה בעד ועדת הכספים; נגד זה נגד ההעברה לוועדת הכספים. אין הצעות אחרות.
הצבעה מס' 1
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 12
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכספים נתקבלה.
<היו"ר נחמן שי:>
אני מסכם – 12 חברי כנסת בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. תודה רבה לכולם.
אנחנו חוזרים עכשיו לשאילתות הדחופות. היה שיבוש. הבנתי ששר התחבורה צריך לחלץ עוד כמה פקקים בכבישים. כנראה בגלל זה הוא האריך את הקדנציה – כדי שלא ניתקע עוד.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, אתה יכול להוסיף את הצבעתנו? כי אנחנו לא הספקנו להצביע.
<היו"ר נחמן שי:>
אז להוסיף את שניכם – אוקיי. אז חברי הכנסת דני עטר ויואל חסון הצטרפו, וגם השר, כמובן. אז יש לנו 15, בעצם. אני רושם בפרוטוקול. הם הצטרפו להצעה להעביר את הנושא לוועדת הכספים.
<שאילתות דחופות>
<היו"ר נחמן שי:>
חברת הכנסת זנדברג עוד לא דיברה. חברת הכנסת זנדברג, את הצגת את השאילתה שלך?
<תמר זנדברג (מרצ):>
לא.
<היו"ר נחמן שי:>
עוד לא. בבקשה, השר. מתחילים. חשבתי שעשינו חלק מהתהליך. תודה. לא הייתי באותו הזמן במליאה. בבקשה, השר. חברת הכנסת זנדברג, בבקשה.
<7. חיובים כפולים בתחבורה הציבורית>
<תמר זנדברג (מרצ):>
אדוני השר, קודם כול, אני רוצה לברך אותך על שהגעת למרות הפקקים, שמצביעים שוב על הצורך לפתח את התחבורה הציבורית כדי להימנע בין היתר גם מפקקים.
השאילתה נוגעת לסוגיית החיוב הכפול. כידוע, אחת הבשורות של הרפורמות בתחבורה הציבורית, בכמה מקומות ומטרופולינים בארץ, היא האפשרות לנסוע במחיר של כרטיס אחד במהלך 90 דקות ולעבור בין כלי תחבורה שונים.
לאחרונה דווח על תקלות בהטבה שנקראת "סע כפי יכולתך במשך 90 דקות ושלם על נסיעה אחת" – או שלמי – שגרמה לחיובים כפולים בקרב הנוסעים ולטיפול לקוי מצד חברות התחבורה הציבורית.
ברצוני לשאול:
1. האם נכון הדבר?
2. אם כן – מה נעשה לטיפול בתקלות?
3. כיצד יפוצו הנוסעים שנפלו קורבן לחיוב הכפול? תודה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה. בבקשה, אדוני; ואני מצטרף לברכות של עמיתתי.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
תודה רבה. התשובה לחברת הכנסת, כפי שהועברה להתייחסות מנהל הרשות הארצית לתחבורה ציבורית – להלן מובאת תמצית התשובה שהתקבלה:
1. אכן הייתה לאחרונה תקלה מערכתית במערכות הכרטוס בחברת "אגד תעבורה" באזור ירושלים.
2. תקלת המעברים במטרופולין ירושלים במערכות של "אגד תעבורה" תוקנה וטופלה. נכון לעכשיו אין פניות של לקוחות או נהגים בנושא הזה. התקלה נבעה מכך שבמהלך שדרוג מערכות הכרטוס בחברת "אגד תעבורה" בהתאם לתקן המעודכן, שהחל בחודש פברואר 2015, השדרוג הזה כלל הגדרה מאובחנת של אזורי המעבר השעתיים המזכים בנסיעה חופשית בתוך 90 דקות מהנסיעה הראשונה. לפיכך נערכו בדיקות מקיפות במערכות, ואף הותקנה בכמה רכבים גרסת תוכנה לאבחון אירועי הכשל. אכן התברר שטבלת אזורי המעבר השעתיים השתבשה בחלק מהאוטובוסים. עם בירור התקלה אותחלו מחדש כל מכשירי הכרטוס בחברה ונטענו בטבלאות תקינות ועדכניות.
3. לגבי קבלת הפיצוי – על מנת לפצות את הנוסעים שנפגעו נבנה מנגנון ייחודי שאיתר את כל הנוסעים שנפגעו עקב התקלה הטכנית. קובץ הזכאים וכמות הנסיעות שלה הם זכאים מתפרסם באינטרנט. בנוסף, יש עמדות שירות ייעודיות שבהן ניתן לקבל את החזר הנסיעות. כמו כן, החברה מבצעת פנייה יזומה ללקוחות לקבלת הזיכוי.
יצוין כי לרשות הארצית לתחבורה ציבורית במשרד התחבורה לא ידוע על תקלות נוספות מסוג זה בחברות השונות, ובמידה שתתקבלנה תלונות שכאלה הן יטופלו כנדרש.
<היו"ר נחמן שי:>
שאלה נוספת, חברת הכנסת זנדברג.
<תמר זנדברג (מרצ):>
תודה, אדוני השר. מכיוון שההטבה הזאת או הנסיעה החופשית הזאת במהלך 90 דקות היא בעצם מההטבות הייחודיות והחשובות שבהפעלת התחבורה הציבורית, ומכיוון שבתקלה האמורה בעצם נוצר מצב שנוסעים לא ידעו על החיוב הכפול מכיוון שהם מכניסים את הכרטיס ומבחינתם הוא היה אמור לתת להם מעבר חופשי והם לא יודעים שהם חויבו פעם נוספת, אני רוצה לבקש מאדוני, בהמשך לתשובה שמסרת, לוודא שאכן תיעשה פנייה יזומה לכל אותם משתמשים – אפשר לזהות אותם לפי הכרטיסים – ולו למראית עין של אמון הציבור במערכת, כי התלונות שהגיעו היו תלונות של אנשים שלא היו מודעים לכך, וזה יוצר גם עוגמת נפש רבה, גם אובדן אמון במערכת וגם אכזבה ותסכול.
גם ככה אנחנו נמצאים בעידן שבו הצורך לעודד את השימוש בתחבורה הציבורית הוא גדול, ולא רק לספק את הצרכים של אלה שכבר משתמשים בה לעתים בלית ברירה. אז אם תוכל להתחייב שהמשרד יוודא שאכן תיעשה פנייה יזומה ושכל מי שנפגע, גם ללא ידיעתו, יפוצה – תודה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אני רק יכול להוסיף ועוד הפעם לומר, שנוסף על דרכי הפיצוי שנקבעו על-ידי פרסום קובץ הזכאים באינטרנט ועמדות שירות ייעודיות שבהן ניתן לקבל את החזר הנסיעות, החברה, כפי שהיא מציינת כאן, מבצעת פנייה יזומה ללקוחות לקבלת הזיכוי, ואני באמת אבדוק שאכן הדבר הזה מתבצע. זה מסוג התקלות שמן הראוי שלא תהיינה, אבל הן מתוך מגמה חיובית של שיפור השירות.
בשנה הזאת אמורות להבשיל כמה פעולות ואמורים להבשיל כמה תהליכים, שנמשכים כבר שנים, של שדרוג התחבורה הציבורית: עלייה מדלת אחורית, מרכז מידע אחיד, מרכז סליקה אחיד בין החברות; כי צריך להבין, כשהתחלנו בזה לפני כמה שנים, זה היה לקדם דבר – לא בכפייה אבל בהכרח על החברות – כי אחרת זה לא היה מתחיל, כל הנושא של ה"רב-קו" וכל האפשרות של המעבר. והחברות עצמן, תוך כדי, משדרגות את עצמן לפי היעדים שנקבעו להן.
בישראל צריך להיות שירות תחבורה ציבורית מודרני. אני מקווה ומעריך שבשנה הזאת תהיה פריצת דרך בנושאים האלה. במידה שתוך כדי המעברים האלה מתגלות תקלות, נשמח לכל מידע, וכמובן נפעל כדי לתקן את העוול שנגרם לאנשים תוך כדי הביצוע.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה. שאלה נוספת לחבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, אני גם מצטרף לברכות ולאיחולים להצלחה. מעבר ליכולות הגדולות שלך, הרצף השלטוני שיש לך במשרד התחבורה יכול מאוד להיות לתועלת, ואנחנו מאחלים הצלחה.
נוסף על התקלה הזאת שדיברה עליה חברת הכנסת זנדברג, זה לא רק תשלומים כפולים – לאנשים גם נגרמו קנסות ברכבת הקלה בגלל התקלות בכרטוס. אם אתה מטפל בזה, טפל גם בדוחות של 180 שקל, 186 שקלים, שקיבלו אנשים בעקבות התקלה הזאת ב"אגד".
יש כאלה שטוענים, אדוני השר, אני אומר את זה קצת בהומור, ששתיית דיאט משמינה. מה הראיה לכך ששתיית דיאט משמינה? שאנשים מלאים מחזיקים תמיד דיאט. זו בדיחה, אבל לפי המשוואה הזאת, האם זה נכון לבוא ולהגיד, לנוכח הנתונים האחרונים שהיו, על עלייה דרמטית בהרוגים בשנת 2014 בעיקר בהולכי רגל – שם הייתה עלייה של 33%, ורוב אלה שנהרגים כהולכי הרגל נהרגים במעברי חציה – האם נכון להגיד, חס וחלילה, שלעבור במעבר חציה נהיה דבר מסוכן? זה נתון שרוב הולכי הרגל נהרגים במעברי חציה ולא בעבירה. זה נכון. זה מפני שאנשים אומנם צריכים לעבור במעבר חציה. האם הדבר הזה, שהוא נתון קבוע – של מעברי חציה שהופכים למקום מסוכן – לא הרבה יותר קל לטפל בו מאשר בדברים אחרים שאתם צריכים להתמודד אתם, כמו מהירות גבוהה, כמו התנגשות חזיתית? מעברי חציה שהפכו למסוכנים מאוד – אלה נתונים של הרשויות, ומה שמפחיד – ובזה אני אסיים – שבתקציב 2014 או 2015 ירד באופן דרמטי הטיפול של הרשויות המקומיות. זו אולי הסיבה שלא מטפלים במעברי החציה. תודה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
לגבי השאלה הנוספת של חבר הכנסת מקלב, קודם כול – בהמשך יש שאילתה של חבר הכנסת דני עטר בנושא תאונות הדרכים, על עלייה במספר הנפגעים. אני אתייחס, אבל בעיקרון, תקציב הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הוא פועל יוצא של תקציב המדינה, ועלייה או ירידה במספר הנפגעים לא תמיד קשורה קשר ישיר דווקא לתקציב הזה.
חבר הכנסת מקלב, אני רוצה לציין שבתקציבי משרד התחבורה – אתה דיברת על ירידה אולי בנושא תקציב הסימון – גם כן נתון שצריך לבדוק – אבל תקציבי משרד התחבורה שמועברים לרשויות המקומיות ושמושקעים בכבישים הבין-עירוניים בתשתיות בסך הכול עולים בצורה דרמטית, והיקפי הפעילות וההשקעה גם כן גדלים בצורה דרמטית. לכן אי-אפשר למדוד את זה כדבר נפרד לחלוטין.
אבל בהחלט, נושא מעברי החציה – אני לא בטוח, אגב, שרוב הנפגעים הולכי הרגל או שכולם נפגעו רק במעבר חציה; יכול להיות שזה בעת חציית כביש באופן רגלי גם כן. אני לא רוצה להתייחס כאן לנתונים לא בדוקים כרגע. על כל פנים, ודאי שכל הגורמים המוסמכים בודקים ומפיקים לקחים – הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, משטרת ישראל, אגף התנועה, כל הגורמים שקשורים – על מנת להפיק לקחים ולתקן ולטפל ככל שניתן בדברים האלה.
לגבי הרכבת הקלה, אנחנו נבדוק אם התקבלו קנסות כתוצאה מהשיבוש הזה. הציבור גם כן רשאי לפנות כמובן. הקמנו גם ועדות ערר כדי לתקן מצבים מהסוג הזה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
השאלה הבאה – של חבר הכנסת דניאל עטר.
<12. הקטל בכבישים>
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, אדוני שר התחבורה, בשבוע החולף נהרגו 17 בני-אדם בתאונות דרכים בכבישי ישראל. נתון זה הוא חלק מתמונת המצב הקשה של עלייה של 36% במספר ההרוגים בתאונות מתחילת השנה.
ברצוני לשאול:
1. האם נכון הדבר?
2. אם כן – מה הם הגורמים לעלייה?
3. מה בכוונתכם לעשות בנדון?
4. ויותר ספציפי – מתי, להערכתך, ייפתרו הבעיות בכביש 71, שגובה מחיר כבד בחיי אדם ובנפגעים רבים? תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת דניאל עטר. ישיב שר התחבורה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אשר לשאילתה של חבר הכנסת דניאל עטר, פנינו גם לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים וקיבלנו נתונים. אכן הנתון הזה הוא נכון ביחס לתקופת הזמן הנוכחית. אלא שתמיד בודקים בהתאם לשנה הקלנדרית את מספרי הנפגעים וההרוגים בסופו של דבר. אני יכול לומר לך שלפני שנה, ב-2014, דווקא בחלק הראשון של השנה, בארבעת-חמשת החודשים הראשונים, הייתה ירידה דרמטית – בדיוק ההפך מאשר השנה – של למעלה מ-25%, ביחס לשנה הקודמת אפילו, ועד סוף השנה, לצערנו, זה התאזן, ואפילו הייתה עלייה מסוימת במספר הנפגעים. לכן זה יימדד עד סוף השנה. יכול להיות שבעצם מכל מיני נסיבות ודברים יש עלייה או ירידה. אנחנו גם מודדים באופן ארוך-טווח – חמש-שנתי, דו-שנתי – את המגמות, גם של מספר הנפגעים וגם של מספר ההרוגים, ומתייחסים ברצינות ועושים ככל שניתן ברמה הזו של פעילות ממשלתית, משטרתית, תחבורתית, הסברתית, כדי לנסות לצמצם את מספר הנפגעים.
אני חייב לומר שלפני שש שנים, כשנכנסתי לתפקידי, היו 450 הרוגים; בשנת 2008. בין 2009 לבין 2014 בסך הכול הייתה מגמה של ירידה. הייתה אפילו שנה דרמטית של ירידה מתחת ל-300 הרוגים. לאחר מכן זה מעל 300. אבל אנחנו נמצאים בטווח הזה, ואנחנו מנסים וקבענו יעד גם לשפר ולהוריד ככל האפשר באמצעות פעולות שחלק מהן מונחות בבניין הזה, פעולות חקיקתיות שבאות לטפל במקרים של עבירות קשות, של מה שנקרא תיקים אדומים; גם תיקוני חקיקה באשר לאפשרות של הפקעת רכבים שהיו מעורבים בתאונות חמורות, של החמרה בענישה במקרה כזה, וכל שאר הדברים.
בהחלט, בכוונתי לזמן דיון ולשמוע ולראות – אף שאני ממשיך בתפקידי אני מתייחס לזה כאל כניסה מחדש – לשמוע את כל הגופים ולראות איך ניתן לעשות את המקסימום כדי להיערך לשנה הזו ולשנים הבאות בטיפול בדרכים.
כביש 71, שמוכר לך היטב, וגם לי, הוא כרגע מהכבישים שעוד לא בוצעו מחדש. הוא בהחלט כביש שקודם בו התכנון, ותכנון זה דבר שלוקח גם שנים, כמו שאתה יודע כראש מועצה יוצא, על מנת לבצע אותו, כמו שיש כביש עפולה–גולני וכבישים אחרים. למה בולט שעוד לא ביצעו? כי הביצוע בכל רחבי הארץ הוא באיכות וברמה מאוד גבוהות ובהיקפים מאוד גבוהים, ולכן, מטבע הדברים, כשעושים – רוצים שיעשו בכל מקום ומקום. צריך להבין שהטיפול הכולל בכביש 71 הוא טיפול בהיקף של מעל מיליארד שקלים, מיליארד וחצי שקלים. עכשיו, הוא גם חייב להיות מטופל במסגרת תוכנית מסודרת.
מה כן נעשה כרגע? באופן מיידי הוגברה האכיפה המשטרתית בכביש והאכיפה של משרד התחבורה בנושא המשאיות. בטווח הבינוני יושלם ביצוע טיפול במוקדי סיכון, ואני לוקח גם את פרויקט רכבת העמק, שהוא בביצוע ממש מואץ ועתיד להיות מושלם, בעזרת השם – בחודש אוגוסט-ספטמבר בשנה הבאה הרכבת אמורה כבר לעבוד. ותוך כדי ביצוע המסילות מבצעים גם הפרדות בין הכביש לבין המסילות. אנחנו כמובן מנצלים את זה על מנת לשפר את איכות הכביש ולצמצם את הסיכונים בכביש עצמו. מדובר בארבעה מוקדים שבהם בהחלט העבודות על מסילת רכבת העמק גם משדרגות את הכביש.
בכל מקרה, אנחנו מתחילים בדיונים במשרד התחבורה בתקופה הזאת, בקרוב. ביקשתי שיביאו בפני את כל החומר על מנת להתחיל לגבש את התוכנית הרב-שנתית הבאה. במסגרת הזאת יש התחייבות שלי, ולשמחתי אני יכול גם לפעול כדי לממש אותה כי אני ממשיך בתפקידי, התחייבות שגם מוכרת לך, שכביש 71 יהיה בין הפרויקטים הראשונים שייכנסו לביצוע על מנת לבצע אותו במלואו.
נוסף על זה, אני רוצה לומר, בתור מי שדחף את רעיון רכבת העמק ואת הביצוע, שהרכבת היא דו-שימושית: היא גם לנוסעים והיא גם לתובלה. אחת המטרות הברורות היא להעביר את תובלת המשאיות מנמל חיפה ונעה לכיוון מזרח – גם היום זה מתקיים – להעביר אותה ככל שניתן לתובלה רכבתית. גם הנחיתי להקים מסוף מטענים באזור בית-שאן. הוא בשלבי תכנון, ואני באופן מוקפד מוודא שהביצוע יהיה מהיר ככל שניתן. יש היום משאיות טורקיות, יש אחרים שמובילים, ואני בטוח שהמסחר יתרחב. החזון הוא, אגב, חיבור המסילה, מסילת העמק – – –
<יעקב פרי (יש עתיד):>
עד איפה תגיע – – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
היא תגיע עד אזור בית-שאן, עד בית-שאן, עם מסוף מטענים – –
<יעקב פרי (יש עתיד):>
אפשר – – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
– – שיהיה. כך שיובילו ברכבת – –
<יעקב פרי (יש עתיד):>
אפשר – – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
– – ומשם המשאיות הירדניות או הישראליות יובילו.
החזון האמיתי שאנחנו מקדמים תכנונית: לחבר מסילות רכבת בין ישראל לירדן, ובאזור שיח'-חוסיין אנחנו מקדמים כרגע את התכנון מבית-שאן לאותו אזור. יש גם גורמים בין-לאומיים שמתעניינים בנושא במסגרת החזון האזורי. גם בשיחות שהיו עם ירדן בדרגים הבכירים ביותר ניתן אור ירוק להתחיל לקדם תכנון ולבדוק את האפשרות לבצע, כך שאותה רכבת העמק תצטרך, גם בהיקף הנוסעים וגם בתובלה, להוריד מהכביש עומס.
מעבר לזה, מובן שאנחנו נבצע גם ונטפל בכביש באופן יסודי כפרויקט מלא. מעבר לדברים שאנחנו עושים כאן, כמו שציינתי, גם עפולה–גולני, נוסף על כל מה שעשינו כמובן, הזרוע הצפון-מזרחית של כביש 6, שכבר עכשיו היא בביצוע מלא, כך שאפשר יהיה לנסוע מעמיעד, ליד קריית-שמונה, עד צומת שוקת, וכבר בסוף השנה אמור להיות הכביש מוכן, כביש חוצה-ישראל, ללא אף רמזור, כביש בטוח ומהיר.
האזור של כביש 71, העמק והגליל, הוא כמובן חלק שיטופל מכל החזון הזה. ואכן, הדברים שקורים – אותם כבישים אדומים, בעיקר בפריפריות – אנחנו מטפלים בהם בהיקפים חסרי תקדים, אבל לא נוכל, אפילו בקדנציה של שש שנים, שגם מוארכת כרגע, לפתור את כל מה שלא עשו כאן הטורקים, האנגלים, אבות הציונות, קברניטי מדינת ישראל וכו' וכו'. אנחנו מוציאים, וזה ידוע, תחת אידיאולוגיה מאוד ברורה של חיבור הגליל והנגב, ירושלים, למרכז, וגם בתוכם, סכומים חסרי תקדים. והיקף הביצוע – נחישות הביצוע – אני יכול לומר, וכולם רואים – היא כזו שלא הייתה מעולם בהיקפים כאלה, אבל ייקח זמן, ותמיד יהיו כמובן צרכים נוספים לטפל בהם.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה, אדוני השר. יש עדיין שאילתה דחופה, שאלת המשך. אחריך, חבר הכנסת אורי מקלב וחבר הכנסת חמד עמאר, שאילתה נוספת.
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
אדוני השר, כיוון שאנחנו מכירים לא מהיום ועבדתי מולך מיום כניסתך למשרד, ואני יודע להעריך מאוד את יכולות הביצוע שלך – ואת התוצאות שלהן רואים בשטח; אף אחד לא יכול להתכחש לכך, זה לא קשור לא לאופוזיציה ולא לקואליציה, זה קשור לאמת. ודווקא בגלל היכולות האלה, וכיוון שאתה מעורה ובקי בפרטים של איחוד המינהלות של הרכבת ושל מע"צ באזור של כביש 71 עם מסילת הרכבת ועם הכביש הדו-מפלסי – ואנחנו יודעים שזו משימה שגם כשאחד כמוך ידחף אותה היא לוקחת כמה שנים, כי זה לא מעט עבודה. ואם מוסיפים לזה את ההסכם שנחתם, שיוצר שיירות כמעט אין-סופיות של פריקה של תוצרת בנמל חיפה והובלתה על גבי משאיות בכביש 71 דרך הגשר לירדן – העומסים האלה מגבירים את הסכנה של החיים לאורך הכביש הזה, בקיבוצים, במושבים, בעיר בית-שאן ובעיר עפולה.
כל מה שאני מנסה לחדד זה – האם ניתן לממש את אותה תוכנית שגובשה אצלכם במשרד התחבורה, והוצגה בפנינו כבר לפני שנה וחצי, לתקופת הביניים, עד להשלמה של הרכבת והפחתת העומסים על הכביש, וכמובן סלילת הכביש עם כל המחלפים שאושרו אחרי הרבה מאוד שנים? תקופת הביניים הזאת – השקעה מזערית. מדובר שם על סך הכול כ-6, 7, 8 מיליון שקלים שיכולים להציל חיי אדם. אם אפשר, ברשותך, את הנקודה הזאת לחדד.
אני חושב שזה יכול להיות יוצא מן הכלל ולהמשיך את האווירה הקיימת סביבך, ואני מאחל לך שתמשיך לעשות בצורה חיובית גם בקדנציה הנוכחית כמו בקדנציות הקודמות. תודה.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
תודה רבה. התשובה היא כן. אני חושב שציינתי שחלק א' זה אותו טיפול במוקדי סיכון – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
אדוני השר, אולי השואלים הבאים ישאלו, ואז תשיב לכולם. חבר הכנסת אורי מקלב, שאילתה נוספת – שאלה נוספת לשר. חבר הכנסת עמאר – איננו, אז נשמע רק את – – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. מכובדי השר, זה בעצם המשך השאלה הנוספת הקודמת, אבל באמת כאן המקום מתאים יותר, בעקבות השאילתה של חבר הכנסת עטר: העלייה במספר ההרוגים ב-2014 – ואנחנו יודעים שאתם מאוד נלחמים – בתוכם, העלייה בהרוגים היא בעקבות הפגיעה בהולכי רגל. וכפי שאתה אמרת בדברי תשובתך, יש סיבה, ואני מחזיק כאן נתון של הרשות, שהפעילות ברשויות מקומיות ואזוריות, הנושא שאתה דיברת עליו, התקציב – הצפי ב-2015 הוא רק 12 מיליון, וב-2014 היו 34 מיליון, אבל יש גם הערה בצד. שני הסעיפים האלה קטנו ביותר מ-50% עקב – – –
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
האם אמרת תקציב 2015 מול 2014?
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
כן, כן. 2015 מול 2014.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
אבל בעצם תקציב 2015 הוא תקציב 2014 ב-1 חלקי 12. אין תקציב כזה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אבל זה הצפי שלכם.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
יכול להיות שהיה עלול להיות, היה אמור להיות. אבל בפועל, תקציב 2015 כרגע הוא כמו תקציב 2014.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
כתוב "הצפי". באמת יש הערה שזה הצפי. אבל בסופו של דבר, החלק שקטן הוא בגלל השותפות ברשויות המקומיות. הרשויות המקומיות – וזה מסביר את מה שאמרת קודם – הורידו את ההשתתפות שלהן. זה יכול לבוא לידי ביטוי בעיקר בסימונים של מעברי חציה ועוד, כשזה נעשה בתקציבים משותפים לא פעם, או שהם לא מוכנים לתת את החלק שלהם וממילא משרד התחבורה לא תורם את חלקו מכיוון שאין שיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אני רק אומר, שאם זה הנתון, השאלה, אם לא כדאי להפריד, או לדרוש להפריד את תקציב משרד התחבורה כדי שמשהו ייעשה. התוצאה היא שאם אין שותפות של הרשויות המקומיות, לא נעשה שום דבר. אז אולי משרד התחבורה ייתן את חלקו גם אם אין – במקרים מסוימים, במקומות מסוכנים – גם אם אין את חלקה של הרשות המקומית. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת מקלב. אדוני השר ישיב גם לחבר הכנסת עטר וגם לחבר הכנסת מקלב.
<שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:>
לגבי חבר הכנסת דני עטר, אני חושב שהוא דיבר על אותם מוקדי סיכון שציינתי שזה בשלבי ביצוע עכשיו, באותם סכומים, באותם דברים, אלה אותם מוקדי סיכון שצריכים טיפול מיידי, וזה דבר שכרגע הוא בתהליך ביצוע; לטפל בהם עד שהרכבת ועד שהכביש עצמו, לאחר מכן, אכן יהיו מוכנים, ובצורה נורמלית, כמו שכל אזור זכאי, הם יחוברו בתוכם ולכל אזורי מדינת ישראל. זה אכן יתבצע.
חבר הכנסת מקלב, אני לא הייתי ממהר לומר שהייתה עלייה דרמטית במספר ההרוגים מבין הולכי הרגל לעומת ירידה דרמטית במספר ההרוגים בקרב הנהגים – בסך הכול, זה אותו מכלול, בסופו של דבר, כי יש שנים שיש עלייה בהרוגים בקרב הצעירים ולאחר מכן ירידה. יש הולכי רגל, שזה מאוד חריג. יש דברים אחרים. אני חושב שצריך לנתח את זה בצורה מלאה, ואכן כך עשו ועושים, ולשים דגש בתוכנית הפעולה על אותם דברים.
אני גם לא הייתי ממהר להאשים רשויות מקומיות. אני לא יודע על נתון שהרשויות לא מבצעות. אני כרגע לא יודע על נתון כזה. אני חושב שכל רשות רוצה לעשות את חלקה. אנחנו מדברים עכשיו על סימונים ועל דברים מהסוג הזה. אני חושב שהרשויות כן עושות את זה, משרד התחבורה כן העביר את הכספים, והדברים האלה מבוצעים.
מדוע הפגיעה הגדולה בהולכי רגל? אלה דברים שצריכים להיבדק; אגב, חלק מחוץ למעברי החציה. נדמה לי שעכשיו בודקים גם שיטה של מספור, דומה קצת לחו"ל, במעברי החציה וברמזורים, איזו התראה לפני החלפת האורות. גם שינו עכשיו, אגב, שונתה התקנה לגבי זכות החציה של הולכי רגל, עם עדיפות להולכי הרגל על הנהגים כרגע. בעצם יש שינוי בדבר הזה.
יש גם העניין של האכיפה – צריך להעמיד כלים רחבים לרשות משטרת ישראל. יש הרבה מחשבות בעניין הזה, כדי שהאכיפה תוכל להתבצע בהיקפים המתאימים.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה, אדוני השר. אני מודה לשר התחבורה ישראל כץ. אני מודה לשואל דני עטר וגם לחבר הכנסת מקלב.
<הצעה לסדר-היום>
<חמישים שנה למותו של אלי כהן הי"ד>
<היו"ר יצחק וקנין:>
אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעה לסדר-היום: 50 שנה למותו של אלי כהן הי"ד, מס' 142, הצעה של חבר הכנסת יעקב מרגי. תשיב על ההצעה לסדר-היום שרת התרבות והספורט, השרה מירי רגב. חבר הכנסת יעקב מרגי, רשות הדיבור שלך.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
עמדה נוספת.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, סליחה על הצרידות, חברי חברי הכנסת, מכובדי השרים, גברתי השרה, הרשי נא לי: נפלה בחלקי הזכות לברך אותך בהצעה הראשונה לסדר-היום. אין לי ספק שתצליחי לבטא את היכולות שלך, כפי שעשית בכל התפקידים, גם בתפקיד זה, ואאחל לך את ברכת ההצלחה בכל מעשי ידייך.
אדוני היושב-ראש, ההצעה לסדר-היום של הכנסת באה לציין שגם אחרי 50 שנה מדינת ישראל וכנסת ישראל זוכרות ולא שוכחות את גבורתו ומסירות נפשו של אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק. וזה המקום גם להודות לנשיאות על המחווה. זה היה מעבר ובשונה בהגדרה, אנחנו יודעים גם להכיר טובה גם לנשיאות שאישרה.
אלי כהן הי"ד, אחד מגיבורי ישראל, ישב ופעל בדמשק במשך שלוש שנים וחצי ברציפות. לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל בעת מלחמת ששת הימים, אמר במפורש כי מעשיו של אלי כהן חסכו למדינת ישראל חטיבות רבות של חיילים, והמידע שהוא הביא לפני מלחמת ששת הימים היה מידע שלא יסולא בפז, והביא לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים.
בשנים שלפני מלחמת ששת הימים מדינות ערב, במיוחד סוריה, גיבשו תוכניות לפגוע בישראל. אלי כהן, שראה את הסכנה המיידית בתוכניות שלהם, הביא מידע חשוב לשירותי הביטחון הישראליים על המקומות המתוכננים לפיגוע. הסורים, שאמצעי החבלה שלהם במוביל הארצי נהרסו זמן קצר אחרי שהציבו אותם שם, הבינו שיש מרגל שמעביר מידע. רבותי, חברי חברי הכנסת, אלי כהן נתפס מאחר שלא ידע שהסורים עושים דממת אלחוט ומחליפים את כל מערכות הקשר שלהם. לכן, בזמן שהייתה דממת אלחוט הם התבייתו על התשדורות שלו ועצרו אותו. אלי כהן לא התנגד למעצר, הודה, עמד בגבורה.
מצאתי לנכון להביא את מה שאלי כהן כתב לאשתו נדיה במילות פרידה אחרונות. אני, ממרומי גילי – הייתי ילד קטן אז כשאלי כהן נתפס, וכל הזמן זה ליווה אותנו. לימים זכיתי – –
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
כולנו רצינו להיות אלי כהן.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
– – זכיתי להקים בית-מדרש בשכונה ד' בבאר-שבע עם פעילות קהילתית וגם בית-כנסת, והשם של בית-המדרש ושל בית-הכנסת היה "אלי כהן".
אלי כהן כתב לאשתו נדיה: "נדיה יקירתי, משפחתי היקרה, אני כותב אליכם מילים אחרונות אלו בתקווה שתישארו תמיד מאוחדים. אני מבקש מאשתי שתסלח לי, שתדאג לעצמה ושתעניק השכלה טובה לילדינו. יום יבוא וילדי יהיו גאים בי". – הוא לא ידע כמה העם יהיה גאה בו – "ולך, נדיה יקירתי, את רשאית להינשא לגבר אחר למען יהיה אב לילדינו. בנושא זה את חופשייה לגמרי. אני מבקש ממך לא להתאבל על מה שקרה, אלא להסתכל על העתיד. אני שולח לכם נשיקות אחרונות. התפללו לעילוי נשמתי".
ולמה לקחתי דווקא את האמירה הזאת? בקטע הרגשי הזה, שאלי כהן בחר, מתגלמת האישיות של אלי כהן. ברגעים האחרונים לפני הוצאתו להורג, האי-וודאות המוחלטת, רואים אדם חדור אמונה בשליחות שלו. אין לי ספק שמומחים שהיו מפענחים את זה היו מגיעים לאותה מסקנה: חדור אמונה, הולך יציב, גאה במה שעשה, חדור בחרדה לגורל עם ישראל ומדינת ישראל, ומסתכל באופטימיות על העתיד של המשפחה שלו ועל העתיד של מדינת ישראל.
אלי כהן הוצא להורג בתלייה במרכז כיכר אל-מרג'ה, באכזריות, אפילו לא זכה למה שמועלים לגרדום – סליחה, זה מהיום?
<היו"ר יצחק וקנין:>
רק רגע, תחליפו את – אתה יכול לשתות מזה.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
הוא לא זכה אפילו למחווה המינימלית שזוכים לה אנשים שמוצאים להורג בתלייה, כיסוי הראש והפנים. המשטר הסורי מתנגד והתנגד ועדיין מתנגד לאפשר להביא את עצמותיו לקבורה בארץ-ישראל.
ואני רוצה לומר פה לנדיה: עם ישראל לא שכח את אלי כהן, לא ישכח את אלי כהן. אלי כהן הונצח במהלך שנות ה-70 במקומות רבים: כיכרות, רחובות, בתי-כנסת, גנים, שבילים. גם בארצות-הברית, במוזיאון הריגול, קורות חייו ומורשתו של אלי כהן מונצחים. ולו תהיה זו המחווה הקטנה שאנחנו יכולים לעשות.
אני מקווה – אני לא בקי, כיושב-ראש ועדת החינוך אבדוק זאת – אני מקווה שילדי ישראל זוכים לטעום במהלך שנותיהם הרבות במערכת החינוך קצת ממורשתו של אלי כהן, מאומץ הלב, מגודל רוחו של אלי כהן. אלי כהן הוא אחד, אחד מני רבים. אחד מני רבים, כשאנחנו לפעמים פה מתעסקים – לא בזוטות, גם בוויכוחים הציניים שיש פה, גם זה, אבל בכל רגע ורגע – וזאת ההזדמנות גם לומר את מילות ההערכה, ההוקרה והתודה לאלה שמחרפים נפשם, אותן דמויות שאין אצלם הודעה לתקשורת, אין אצלם יצר של קרדיט, הולכים עם זה שנים רבות.
הלוואי, הלוואי שיהיה יום מיוחד שיצוין בו, יחד עם אלי כהן – יום ההוקרה וההצדעה לאותם אנשים שרק את הצללים שלהם אנחנו זוכים לראות לפעמים ולא לדעת את מעשה גבורתם. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. תעלה ותשיב שרת התרבות והספורט, השרה מירי רגב.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
כבוד היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, השר ישראל כץ שנמצא פה, אני רוצה לפתוח ולהודות לידידי חבר הכנסת מרגי שהעלה לדיון במליאה את אחת הסוגיות המרתקות בתולדות מדינת ישראל במהלך מלחמת ששת הימים.
אלי כהן, זיכרונו לברכה – שלום, כבוד השר בגין – שנולד וגדל במצרים, הפך ללוחם המוסד ונחשב לאחד הלוחמים הגדולים של ישראל; אלי כהן, זיכרונו לברכה, מסמל עד עצם היום הזה גאווה לאגף המודיעין, למוסד, למדינת ישראל, שאותה שירת בנאמנות אין קץ. אלי כהן, זיכרונו לברכה, סיפק למוסד במהלך שירותו מידע חשוב אשר הביא לשיפור המודיעין ולהיערכות צה"ל באופן משמעותי במהלך מלחמת ששת הימים, ואף תרם לכך שמדינת ישראל הייתה ערוכה ומוכנה למלחמה, בעיקר למערכה עם סוריה, שהביאה לכיבוש רמת-הגולן. אלי כהן, זיכרונו לברכה, הפך להיות במותו ובחייו לגיבור ישראל וסמל לנאמנות והקרבה למען מדינת ישראל.
השבוע, במלאות 50 שנה להוצאתו להורג בדמשק של לוחם המוסד אלי כהן, נערך אירוע בבית הנשיא בירושלים בהשתתפות ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש המוסד תמיר פרדו. באירוע השתתפו ראשי המוסד לדורותיהם, ראשי היחידות במוסד וגם בני המשפחה, ובהם אלמנתו נדיה, שלושת ילדיו ואחיו.
כנסת נכבדה, אדוני היושב-ראש, ידידי מרגי, אין עתיד בלי תקווה ואין עתיד בלי נכונות להקרבה; זאת עובדת חיים בחיי האומות כולן, ובוודאי בחיי האומה שלנו. מדינת ישראל רוויית אתגרים, מוקפת אויבים שמשנים את פניהם אבל עדיין מסרבים לקבל את היותנו כאן בארצנו. גם בתקופתנו ראינו גיבורים רבים, בני ובנות נוער שמתגייסים לצה"ל ומקריבים את עצמם למען המולדת; ראינו זאת במהלך "צוק איתן", "עופרת יצוקה", מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת לבנון השנייה, ובמהלך הפעילות המבצעית השוטפת של חיילי ומפקדי צה"ל, אנשי השב"כ ואנשי המוסד. גם אם לעתים אנו שומעים ציניות ואי-יכולת להוקיר את אותם גיבורים, רוב הציבור הישראלי מוקיר, מודע, מצדיע לגיבורינו.
לוחם אלמוני, אלי כהן, זיכרונו לברכה, לוחם סתר נועז, שתרומתו לביטחון ישראל ייחודית ומתמשכת, ובאותו יום מר, 18 במאי 1965, באו לקצם ארבעה חודשים של סבל ועינויים נוראיים, עם עלייתו של אלי לגרדום בלב דמשק. בבת-אחת נתגלה הסוד לכולנו. הציבור אז, כולו, חש תסכול וזעם על המשטר הסורי שסירב לחוס על חייו, אך בד בבד הציבור הישראלי הרגיש גאווה, כבוד, תודה, הכרה שמילאה – אני זוכרת את הסיפורים, מי לא גדל אז, בתקופה הזאת, ורצה להיות – אנחנו רוצים להיות אלי כהן הבאים, לחיות את החיים המסתוריים האלה, ולעשות ולהקריב למען מדינת ישראל.
אלי, זיכרונו לברכה, שימש לנו עיניים ואוזניים בשנים שבהן הקצין משטר הבעת' בסוריה את מדיניותו כלפי ישראל. הסורים התחמשו בנשק סובייטי, בנו מוצבים, בונקרים, ברמת-הגולן. הם ערכו תמרונים, הם פעלו להטיית מקורות הירדן כדי לפגוע במשק המים הישראלי והם עודדו את פעילות הטרור הפלסטיני.
רבותי חברי הכנסת, אנו מחויבים לקדש את זכרו ולפעול להנצחת שמו של אלי כהן, זיכרונו לברכה. אני מתכוונת לפרוס בפניך, חבר הכנסת מרגי – כי זה היה חלק מההצעה שלך לסדר-היום – כיצד מדינת ישראל פועלת ומנציחה את שמו של גיבור ישראל: 40 שנה מאז הוצאתו להורג, ביום האזכרה השנתי למותו, נערך במוסד טקס רב-משתתפים בנוכחות בני משפחתו; במהלך הטקס הוסב שמו של בניין המדרשה, בניין ההדרכה של המוסד, לשמו של אלי כהן; מתקיימת אחת לשנה התייחדות שנתית של עובדי המוסד על שמו; שמו הונצח בבתי-כנסת – הזכרת גם אתה את בית-הכנסת – ברחובות, בכיכרות ובמתנ"סים, בגנים ציבוריים, באנדרטאות ובספריות; הנחלת מורשתו באמצעות אתר ההנצחה של קהילת המודיעין לתלמידי בתי-ספר תיכוניים ערב גיוסם לצה"ל.
לציון 40 שנה להעלאתו לגרדום התפרסמה כתבה מקיפה על פרשת אלי כהן, זיכרונו לברכה, בגיליון המרכז למורשת המודיעין; בימים אלה פועלים להקמת אנדרטה ברמת-הגולן לזכרו של אלי כהן; השנה, כאמור, לאור ציון של 50 שנה לעלייתו לגרדום של אלי כהן, נערך טקס מרשים, מכובד, לזכרו בבית נשיא המדינה, בהשתתפות ראש הממשלה, אישים רבים ובני המשפחה.
אני חושבת שצריך לברך את המוסד במדינת ישראל על כך שהם מנציחים את זכרו של אלי כהן, מעבירים את מורשתו לבני-נוער, לחיילים, ללוחמי המוסד, וממשיכים לעשות זאת שנה-שנה, ואף שומרים על קשר מצוין עם משפחתו של אלי כהן. אין לי ספק שמדינת ישראל והמוסד ימשיכו ללמוד ולהעביר את מורשתו מדור לדור. יהא זכרו ברוך. השם ייקום דמו.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה, גברתי השרה. את מבקשת להסתפק?
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
אני חושבת שהתשובה הזאת בהחלט מספקת. הבאנו את זה לדיון במליאה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תסתפקו. אוקיי. אם כן, אנחנו מסתפקים בתשובה. תודה לגברתי השרה.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
תודה, כבוד היושב-ראש.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי, שהעלה את הנושא.
<הצעה לסדר-היום>
<עיכוב תשלומי פנסיה למאות גמלאים>
<היו"ר יצחק וקנין:>
אנחנו ממשיכים בסדר-היום: עיכוב תשלומי פנסיה למאות גמלאים – הצעות לסדר-היום מס' 124, 138 ו-153, של חברי הכנסת איציק שמולי, יואב בן צור ורועי פולקמן. איציק שמולי. שלוש דקות לרשותך. ישיב סגן שר האוצר – אנחנו מברכים את חבר הכנסת יצחק כהן, שנכנס אתמול לתפקיד סגן שר האוצר.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני סגן השר, ראשית, אני בהחלט רוצה לברך אותך. אני כל כך מלא שמחה וגם ציפייה ממך. היית אחד האנשים שקיבלו אותי כאן לבית הזה. אני יודע כמה הלב שלך רגיש, ואני שמח שאנשים כמוך ישבו במשרד האוצר ויוכלו להסתכל על הדברים לא רק דרך הגרוש של הלירה, אלא יביאו בחשבון גם שיקולים נוספים.
אני, אדוני היושב-ראש, רציתי להעלות נושא כאוב שהעבירה אלי הסתדרות הגמלאים. זה המקום גם לברך את שמוליק מזרחי, שנבחר להיות יושב-ראש הארגון במקומו של גדעון בן-ישראל, זיכרונו לברכה, חבר הכנסת לשעבר, שנפטר לפני כמה חודשים.
הבעיה, אדוני היושב-ראש, נעוצה באי-תשלום של כספי פנסיה למאות גמלאים על-ידי חברת "עמיתים", שמנהלת את קרנות הפנסיה הוותיקות – גוף מאוחד שמנהל, כמדומני, שמונה קרנות פנסיה ותיקות. כמו הנוהג שמוכר לכולנו, אנחנו צריכים מעת לעת להגיש טופס 101 לשם תיאום מס. הבעיה היא, אדוני היושב-ראש, שעבור הרבה מאוד גמלאים, שברגע שהם נתקלים בביורוקרטיה הזאת, בטפסים ובשאלונים – ובכלל כל מגע עם הממסד הוא מאוד מאוד טראומטי עבורם – לא אחת הם פשוט מוותרים על זה, רק שהם לא מודעים עד הסוף לכך שמרגע שהם לא ממלאים את הטופס, הם גם עלולים שלא לקבל את הכסף.
נכון, עד היום רשות המסים נהגה בהגינות, במידתיות ובשכל רב, ואני מניח שבמרבית המקרים הגיעה להבנות כאלה ואחרות עם הארגונים, או שנהגה באנושיות ופנתה שוב ושוב ושוב באופן אישי לאותם גמלאים והסבירה להם את הצורך. מה שונה הפעם הזאת? בפעם הזאת לקח לעצמו מישהו ברשות המסים את הסמכות פשוט להחליט באופן חד-צדדי ובצעד לא מידתי להעניש את אותם הגמלאים.
אני זוכר את אחד הנאומים המפורסמים של משה כחלון, שר האוצר, שהסביר לנו איך ברפורמה של הסלולר, החברות הסלולריות מענישות את הקשישה באוטובוס שלא מצליחה אפילו לפתוח את האפליקציה. היא לא יודעת מה זה אפליקציה, אבל חברות הסלולר גובות ממנה סכומים יתרים על גלישה באינטרנט. והמקרה הזה, אדוני היושב-ראש – אני מסיים – הוא על אותו משקל. לא יכול להיות שאדם קשיש ייענש מפני שהוא פוחד מהביורוקרטיה הישראלית. הכספים האלה – כמו שאנחנו עובדים – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
כמו שאנשים במשק עובדים והמעסיק לא יכול לבוא לעובדים ולהגיד להם: מכיוון שלא מילאתם טופס 101 אתם לא תקבלו שכר – זה אותו הדבר. ולכן, אני מבקש ממך, אדוני סגן שר האוצר, לפתור גם את העניין הזה, וגם לוודא מול רשות המסים שמקרה כזה לא יישנה. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. חבר הכנסת יואב בן צור – אינו נוכח. חבר הכנסת רועי פולקמן – אינו נוכח. אדוני סגן השר ישיב. סגן שר האוצר, חבר הכנסת יצחק כהן, ברכה והצלחה. תעלה ותצליח.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
אדוני היושב-ראש, תודה, חבר הכנסת איציק שמולי, אני מודה לך על ההצעה לסדר-היום. רק לומר לך, שרק נכנסנו לתפקיד וזה נחת על שולחננו. יש פה תשובה שהכינו ברשות המסים, אבל אתה צודק. כשמדובר בגמלאים צריכים לגלות רגישות יתר ולא להפעיל ישר את הסנקציה. צריך לבדוק עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.
על כל פנים, תקנה 5 לתקנות מס הכנסה (ניכוי ממשכורת ומשכר עבודה) קובעת את אופן ניכוי המס מקצבה וממשכורת בעד משרה נוספת. התקנה אומרת – אתה מכיר את התקנה, תקנת משנה (א): "מעביד המשלם לעובד משכורת חלקית, או משכורת בעד משרה נוספת שעליה הצהיר העובד בטופס 0101, או משכורת כאשר העובד לא מילא טופס 0101, או שלא מילא את הסעיף העוסק בפרטים על הכנסות אחרות, ינכה ממנה בעת התשלום מס בשיעור המרבי". זו התקנה וזה לשון החוק.
אבל כפי שאמרתי, כשמדובר בגמלאים צריכים לגלות רגישות יתר, ואני מניח שסך הכול מתוך 200,000 מקבלי הקצבה, מדובר על 3,000 שלא הסדירו, ומתוכם 2,000 כבר הסדירו. אז יש פה כנראה 1,000 שעדיין או שלא יודעים או שיש להם קושי כלשהו למלא את זה, וצריך ללכת לקראתם בנושא הזה. אבל התקנה היא תקנה, ואם יש לו עיסוק נוסף ינכו לו, ואם הוא לא יצהיר עליו, לא תהיה ברירה – יצטרכו לנכות לו את המס המרבי.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אין לי מחלוקת על זה שזאת התקנה, אבל אתה יודע, בסוף אלה שלא יקבלו את הכסף הם הקשישים בדרגה הנמוכה ביותר.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
נכון, נכון. צריך לבדוק במי מדובר, ואם צריך – לסייע להם. אני מניח שאם הם לא מילאו טופס, אז צריך לבדוק למה. על כל פנים, מתוך למעלה מ-200,000 גמלאים מקבלי קצבה, אתה מדבר על 3,000 גמלאים כאלה, ו-2,000 מתוכם כבר הסדירו את העניין, הביאו אישור תיאום מס. מדובר על תיאום מס. אם זה תיאום מס, סימן שיש להם הכנסה נוספת, או שהצהירו שזאת ההכנסה היחידה שלהם.
על כל פנים, אנחנו נעביר את הדברים, שכשמדובר בגמלאים יתנהגו אתם בחסד וברחמים, ולא יפעילו ישר את אבחת הגרזן בניכוי מס מרבי.
אני מציע להסתפק בתשובת סגן השר, אלא אם כן – – –
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
באמת בלשון של בקשה, רק כדי להמשיך ולעקוב אחרי המקרה – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
אני אעקוב אחרי זה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
– – אם תוכל להעביר את זה לוועדה.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
אני אעביר. מה הבקשה? מה שתרצה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אם תגיד שאתה ממשיך לעקוב אחרי זה באופן אישי – – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
אני אעקוב אחרי זה ואדווח לך.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אם אדוני מסתפק, אני לא אעשה הצבעה.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
כן. אני אעקוב אחרי זה. אני אדבר גם עם היושב-ראש עמיתי וגם עם מנהל רשות המסים, לגלות רגישות יתר כשמדובר בגמלאים כאלה. יכול להיות, כמו שאתה אומר, שאם 1,000 מתוך 3,000 לא הסדירו, הם כנראה לא מסוגלים. אוקיי. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לסגן שר האוצר. אדוני איציק שמולי מסתפק בתשובת סגן השר.
<הצעות לסדר-היום>
<הכרזת סכסוך עבודה של מורי תוכנית היל"ה מול מעסיקם, רשת "עתיד">
<היו"ר יצחק וקנין:>
אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הכרזת סכסוך עבודה של מורי תוכנית היל"ה מול מעסיקם, רשת "עתיד" – הצעות לסדר-היום מס' 114, 117, 123, 128 ו-167. כמה חברי כנסת הגישו הצעה לסדר-היום. הדוברת הראשונה, המציעה הראשונה – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, ואחריה – חבר הכנסת יוסי יונה. שלוש דקות לכל אחד. לרשותך שלוש דקות.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יוסי יונה, שהוא גם שותף לבקשה, להצעה לסדר-היום הזאת, אני חושבת שמה שקורה היום עם תוכנית היל"ה צריך להדיר שינה מעינינו, כל חברי הכנסת החברתיים, כל חברי הכנסת שאכפת להם מעתיד המדינה, והייתי רוצה לחשוב שזה רובנו פה, כי על מה מדובר? אנחנו מדברים באמת על תוכנית שבאה לתת מענים לילדים שנמצאים בסיכון.
לצערי הרב, אדוני היושב-ראש, התוכנית הזאת היא סוג של הפרטה. מי שעובדים היום בתוכנית היל"ה הם בדרך כלל מורים שעובדים בתנאי תעסוקה שונים מאוד מחבריהם שנמצאים במערכת החינוך, אם מבחינת חופשות, אם מבחינת אופק תעסוקתי ואם מבחינת כל מה שקשור – אתה יודע, מורי היל"ה יכולים להתחיל את השנה, והם לא יודעים אם הם יסיימו אותה; הם לא יודעים אם ישלמו להם עבור כל אותן שעות שהם אמורים ללמד.
יש פה לא רק נגזרת של תנאי העסקה, של זכויות עובדים שנפגעות. אני רוצה לדבר על הפן של הילדים. מאחר שאנחנו מדברים על ילדים במצבי סיכון – ואני רוצה להביא לתשומת הלב של החברים שנמצאים כאן: אנחנו מדברים על אותם ילדים שנמצאים בתוך תהליך של נשירה, אם נשירה סמויה ואם נשירה גלויה, אותם ילדים שזקוקים להכוונה, למורים האלה, שגם מקבלים את ההכשרה איך לפנות לאותם ילדים. כשהייתי יושבת-ראש הוועדה לזכויות הילד, קיימתי דיון על נוער נושר. אם מישהו פה רוצה להזדעזע, יש לי נתון מאוד מאוד מאוד מזעזע: כ-30% מהתלמידים במערכת החינוך נמצאים בנשירה סמויה מבתי-הספר. אותם ילדים, אם לא תנגיש להם בצורה הטובה ביותר את האפשרות לקבל חינוך, למידה משמעותית והכוונה – כי המורים הללו בעצם טבעם לא משמשים רק כמורה בכיתה שבא להעביר חומר, וקלטת קלטת, לא קלטת – לך תיקח מורה פרטי, אלא הם אמורים להיות אלה שמתקנים את החולי של המערכת. ואותם מורים לא יכולים לעשות זאת – לא בתנאי ההעסקה שלהם. הפועל היוצא של זה הוא איזה מורים יגויסו לשירות הזה בעתיד, כי בדיוק באותו נושא מכון ברוקדייל ערך מחקר וגילה בעצם מה הם אותם הממדים, הסממנים, שאנחנו יכלים להסתכל עליהם ולהגיד: בעקבות כך אנחנו יכולים להסתכל על הילד ולדעת שהוא בסכנת נשירה.
אחד הדברים שבאמת יכולים למנוע את סכנת הנשירה, יכולים לעזור לילד לעמוד על הרגליים, לרכוש את החינוך, את ההשכלה, אלה אותם מורים, אבל אומרים התלמידים: כאשר המורה הוא אקטיבי, כאשר הוא בעל יכולת לדבר, לראות את הילד, ולא רק לראות "איך אני מעביר לו את החומר הלימודי" – יש את המשמעות וההשפעה הגדולות ביותר על הצלתו של אותו ילד.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אם נקצץ את הזכויות האלה של המורים, נביא לכך שאוכלוסייה לא חזקה תיכנס למערכת הזאת, ובמקביל אנחנו נפגע בילדים בסיכון.
באמת עוד נתון אחד, שאמור לזעזע: השנה נסגרו שמונה מרכזי היל"ה ברשויות: מג'ד-אלכרום, מועצה אזורית שפיר, חדרה, בית-שאן, בועיינה-נוג'ידאת, ביר-אלמכסור. כמו כן בבית-שמש וברחובות נסגרו מרכזים שטיפלו בבני חרדים, ונסגר מרכז היל"ה אחד שפעל במעון חסות הנוער "אבן דרך".
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
חבר'ה, הייתי רוצה לדעת אם יש תוכנית חלופית שרואה את הילדים הללו, שמטפלת בהם. נסגרו מרכזים – מה עשו עם הילדים? אבל עכשיו אנחנו מבינים מה נעשה עם המורים. אז אומנם יש סכסוך עבודה, ונקווה שהבוררות תצליח. היה ולא – לא נשתוק ולא נשקוט על השמרים. אנחנו נקים קול זעקה – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – אם בוועדות, אם במליאה, ותחת כל עץ רענן. אני מקווה מאוד שלא נידרש לכך. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. יעלה חבר הכנסת יוסי יונה, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. אחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחרונת הדוברים תהיה חברת הכנסת מירב בן ארי. שלוש דקות.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, השר בני בגין, חברי כנסת, מדובר באמת בתופעה מבישה, של מורי קבלן בכלל, כתופעה בשוק העבודה הישראלי, והיא מבישה שבעתיים כאשר היא מתרחשת במערכת החינוך. אנחנו מדברים, אם כן, על מספר שעומד היום על 13,000 מורות ומורים שמועסקים כעובדי קבלן במערכת החינוך, ומהם כ-1,600 מועסקים כמורי היל"ה.
היום אנחנו מביאים באופן ספציפי את עניינם של מורי היל"ה בפני יושבי הבית, בפני הממשלה החדשה שכוננה. נאמר על-ידי שרים – ואני מצטט דווקא מדבריו של הרב אייכלר: רבותי, כוננה פה ממשלה חברתית? – יפה, ואנחנו מוכנים לתת לממשלה החברתית את ימי החסד, אבל עליה לפעול כממשלה חברתית. מורי קבלן בתוכנית היל"ה – האם אתם יודעים במה מדובר? על 600 מורים שמטפלים בילדי קצה, ילדים בסיכון רב, ילדים שנושרים מהמערכת. האם מישהו מכם יכול להעלות על הדעת כיצד מורָה או מורֶה יכולים לטפל ברצינות בילדים הללו, שזקוקים נואשות לאהבה, לחום, לעידוד, כאשר אין להם ביטחון תעסוקתי? כאשר הם לא נהנים מזכויות סוציאליות כמו מורות ומורים אחרים? זו השעה.
אכן, יש הסכם קיבוצי כזה או אחר שהיטיב את התנאים של המורות והמורים הללו, אבל לא די בכך. יש להעביר את מורי הקבלן בכללותם, במערכת החינוך, להעסקה ישירה של משרד החינוך, ובמיוחד את מורי היל"ה. זו חרפה על מצחה של החברה הישראלית, זו חרפה על מצחה של הממשלה הזאת, ואני קורא לה – לשר בנט במיוחד, משום שהוא שר החינוך – לעשות את הצעד המתבקש: לבוא ולומר חד-משמעית: אנחנו מתכוונים להעביר את מורי היל"ה להעסקה ישירה על-ידי משרד החינוך. רק אז זו תהיה הסנונית שאולי מבשרת שאכן כוננה פה בישראל ממשלה חברתית. אז אנחנו ממתינים. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. יעלה חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין. שלוש דקות, חבר הכנסת גנאים.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
סגן שר החינוך נמצא פה, והוא ישיב.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
סגן שר, הרב פרוש.
<היו"ר יצחק וקנין:>
גם לו, לחבר הכנסת מאיר פרוש, אנחנו מאחלים הרבה הצלחה בתפקידו כסגן שר החינוך.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר – סגן השר, לצערי, זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מעלים את כל נושא עובדי הקבלן – ובמיוחד מורי הקבלן – מושג כזה, שאני מקווה שהוא יעבור מהעולם, במיוחד כשאנחנו מדברים על חינוך.
בקשר לתוכנית היל"ה, אני מכיר אותה מקרוב מהעיר שלי סח'נין. אני מכיר את העבודה שלהם, מה הם עושים ובאיזה ילדים הם מטפלים. לצערי הרב, במדינה הזאת הכול הפוך: כאשר עולה הצורך בתוכנית מסוימת, מפחיתים בסיפוקה או בתמיכה בה.
אדוני היושב-ראש, כאשר את המורים והמורות בתוכנית היל"ה, שיש להם תואר, יש להם תעודת הוראה, ממשיכים להעסיק על-ידי גופים חיצוניים כמורי קבלן, לפי דעתי זאת חרפה למדינה ולחינוך ולמשרד החינוך. מורים כאלה, שאני יודע מקרוב איך הם תומכים, איך הם נותנים מסגרת לילדים שיכולים ללכת לרחוב – ילדים נושרים, ילדים חלשים שזקוקים מאוד לתמיכה בכל מיני מקצועות – מתמטיקה, עברית, שפות – ובסוף ממשיכים להעסיק אותם על-ידי גוף חיצוני ובהגדרה כמורי קבלן ועל-ידי חוזה שמשתנה ומפלה אותם. אני חושב שהגיע הזמן שמשרד החינוך והממשלה יגיעו להחלטה שאלה מורים לכל דבר, שאלה מורים של משרד החינוך שמועסקים ישירות על-ידי המשרד.
תוכניות כאלה לא צריך לסגור. אנחנו שמענו על כל מיני יישובים ערביים ולא-ערביים שבהם התוכנית נסגרה. אז במקום לתמוך, במקום להעלות – אבל העיקר, במקום לכבד את המורים והמורות העוסקים בתוכנית הזאת על-ידי העסקתם ישירות, מפלים אותם גם בחוזים. אני חושב, אדוני היושב-ראש, שכולנו צריכים לעשות הכול כדי להעביר מהעולם את התופעה ששמה מורי קבלן. תודה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. אנחנו עוברים לחברת הכנסת מיכל רוזין; בבקשה, גברתי.
<מיכל רוזין (מרצ):>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני שמחה שסגן השר פה אתנו, והוא ישיב לנו, אבל אני בהחלט ציפיתי לראות פה את שר החינוך. הוא רק נכנס לתפקידו, וראוי שהוא ישמע את דבר הכנסת לגבי הנושאים החשובים במשרדו.
אתמול הודיע שר החינוך בנט במסיבת עיתונאים כי הירידה במספר בני-הנוער שלומדים חמש יחידות במתמטיקה היא איום אסטרטגי על מדינת ישראל; לא פחות. מייד קראתי לבן שלי שהיום עובר את בחינת הבגרות בארבע יחידות והודעתי לו, כמתגייס לצה"ל בשנה הבאה, שהוא-הוא האיום האסטרטגי על מדינת ישראל.
אז אני רוצה לעדכן את השר בנט שהאיום האסטרטגי על מדינת ישראל הוא דווקא הפערים החברתיים והעוני במדינת ישראל. זה האיום האמיתי. אני הייתי מצפה ממשרד החינוך שהמורים והמורות האלה, מורי תוכנית היל"ה, יהיו יחידת האליטה היוקרתית והמקצועית ביותר של מערכת החינוך; כי המשימה שניצבת לפתחם, לדאוג להשכלה ולדאוג לעתיד של נערים ונערות שצריכים אותנו יותר מכולם, היא המשימה החשובה ביותר של מערכת החינוך. חברה נבחנת לפי הקצוות שלה, לפי החברות המוחלשות שבה, הקבוצות המוחלשות שבה – איך אנחנו מטפלים בהן, איך אנחנו מרימים אותן, ואז כל המערכת מורמת. לצערי הרב, ב-20 השנים האחרונות אנחנו רואים בדיוק את המצב ההפוך; אנחנו רואים מורים ומורות שזוכים לתנאי עבודה משפילים, מה שפוגע בהכרח גם בתלמידים, אין ספק. מדי שנה משרד החינוך מוציא את התוכנית למכרז. הם לא יודעים מה יהיה גובה השכר שלהם; אם הם יועסקו לאורך כל השנה או רק, כמובן, עשרה חודשים; הם לא יודעים אם, למשל, מספר התלמידים ירד, והם פתאום יכולים למצוא את עצמם במחצית השנה ללא עבודה בכלל.
לא מתקבל על הדעת שדווקא נוער שנמצא בסיכון הגבוה ביותר של נשירה מהלימודים יקבל מורים ומורות שחרדים למקום עבודתם, חרדים לביטחון התעסוקתי שלהם. אנחנו מדברים כל הזמן על איכות המורֶה והמורָה; על כך שצריך להביא יותר מורים כאלה לפריפריה הגיאוגרפית ובעיקר החברתית. איך יגיעו מורים איכותיים למקום הזה אם הם יודעים שאין להם ביטחון תעסוקתי?
לצערי הרב, הפתרון לבעיה לא יכול להיות ביחסי עובד–מעביד; לא יכול להיות, כמו שעשה בנט במשרד הכלכלה בעניין המאבטחים, שזה רק עם כל מיני הטבות כאלה ואחרות. צריכה להיות פה החלטת ממשלה ברורה. אני כמובן בעד שכל השירות הציבורי לא יהיה אלא בהעסקה ישירה, אבל יש מקצועות שלא ייתכן שלא תהיה בהם העסקה ישירה, בוודאי מורים ומורות, כמו גם רופאים ורופאות וכדומה.
לכן ממשלת ישראל צריכה לשים סוף לקרקס הזה, בוודאי במשרד החינוך; כי המורים והמורות נופלים, והילדים אתם. הניסוי הזה הוא ניסוי כושל; אחרי 20 שנה אפשר לומר זאת בוודאות. הגיע הזמן לסיים אותו. תודה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. אנחנו עוברים לחברת הכנסת מירב בן ארי, בבקשה. לרשותך שלוש דקות.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית אני רוצה לאחל מזל טוב לחבר סיעתי מייקל אורן, שהיום הוא בן 60. בשמי ובשם הסיעה שלי ובשם חברי הכנסת, מזל טוב. הוא לא כאן, אבל הוא רואה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אין לאחל מזל טוב בלי עוגה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
מיכל, זה – – – העוגה במשרד. זו אחריות של הכנסת.
הכרזת סכסוך העבודה של מורי תוכנית היל"ה מול מעסיקתם, רשת "עתיד", היא חלק מעוול היסטורי שקיים במקומות רבים גם בחינוך וברווחה, אך בעיקר בחינוך הבלתי-פורמלי.
תוכנית היל"ה היא המענה הבלעדי של המדינה להענקת השכלה לנוער מנותק; נוער שנשר ממערכת החינוך; נוער שהושם על-ידי המדינה במעונות של משרד הרווחה או בבתי-הכלא. מורי היל"ה זכאים כמו שאר המורים בישראל לרצף תעסוקתי, לביטחון ולתנאים סוציאליים נאותים. דווקא במקומות הכי חשובים במדינת ישראל, בתוכניות הכי משמעותיות, אותן תוכניות שמשנות חיים של בני-נוער רבים ונותנות הזדמנות אחרונה בהחלט לנערים ולנערות להצליח בלימודים ולעשות בגרויות – דווקא תוכניות אלו סובלות כבר שנים רבות מהפרטה, מהחלפת חברות כל כמה שנים באמצעות מכרז.
בסופו של יום הבעיות לא ייפתרו עד שמשרד החינוך ייקח אחריות על התוכנית ויכניס אותה תחתיו, כך שהמורים יהיו מועסקים בצורה ישירה על-ידי המשרד. כל עוד התוכנית תמשיך במתכונת הנוכחית של העברה ממפעיל אחד למשנהו, של אי-פתירת הבעיות של המורים המועסקים בתוכנית, כמו חוסר הביטחון ותנאי ההעסקה – כל זה יפגע גם בנערים ובנערות, אותה קבוצה המוחלשת ביותר של מדינת ישראל שהולכת וגדלה עם השנים.
יציבותם של העובדים משפיעה באופן ישיר על יציבות הנערים והנערות במערכת. מורים מסורים אשר משכורתם משולמת בזמן ואשר משכורתם ראויה והולמת את כישוריהם, מורים אשר לא מודאגים מהקיץ או מהשנה הבאה, ישקיעו את כל מרצם וכישוריהם בתלמידים שלהם ולא יהיו מודאגים מרווחתם הכלכלית. הנערים והנערות של תוכנית היל"ה נפגעים פעמיים. את האמון שלהם במערכת החינוך הבלתי-פורמלית הם איבדו כבר בשלב מוקדם יותר, וכעת, כאשר הם חוזרים לספסל הלימודים המיוחד הזה של תוכנית היל"ה, הם נפגעים שוב מחוסר היציבות של המורים שלהם במערכת אשר משפיע עליהם באופן ישיר.
האחריות שלנו היא בכינוסה של ועדת החינוך לדון בנושא הסכסוך, אך לדון בנושא העקרוני שהוא פועל יוצא של הסיטואציה היום – חוסר הביטחון התעסוקתי וחוסר היציבות הכלכלית של מורים בתוכניות חינוך בלתי פורמליות בכל מערכת החינוך והרווחה. אמרתי בתחילת דברי ואומר גם בסיום: בסופו של דבר מדובר על טיפול שורש בבעיה שקיימת במערכת, וכרגע נראה שכולם מאוד רוצים לעזור, אבל אין באמת פתרונות ריאליים לבעיה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
רק משפט אחרון: מורי היל"ה הם הנכס החשוב ביותר של התוכנית. יש שיפור בשנתיים האחרונות, אבל עדיין יש עוד מה לעשות, וצריך לתת להם רשת יציבה ובטוחה לפתרון הבעיה. תודה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה לחברת הכנסת מירב בן ארי. ישיב עכשיו סגן השר במשרד החינוך מאיר פרוש. אחר כך תהיה עמדה נוספת של חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. ידידי סגן השר פרוש, נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאתה מדבר בתפקידך החדש.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
תודה, תודה.
<היו"ר נחמן שי:>
כן, חדש-ישן. אני מברך אותך בהצלחה רבה.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לצערנו, בכל שנה נפלטים ממערכת החינוך הפורמלית כ-6,000 ילדים. משרד החינוך, בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות, פועל בפועל לאיתור כל ילד שנפלט, ובתוך כך ממשיך ללוות כ-11,000 ילדים בשנה בקידום נוער.
כפי שכבר נאמר, בכל זאת אני חוזר על כך, תוכנית היל"ה – שזה השכלת יסוד ולימודי השלמה – מהווה נדבך מרכזי ומשמעותי בליווי אותם ילדים שהזכרתי. הליווי הזה נעשה תוך עבודה מקצועית מסורה, עבודה מאוד רגישה של המורים, אלה שעובדים בתוכנית הזו. התוכנית הזו, צריך שנדע, פועלת כיום בכ-190 מרכזים שפרוסים ב-150 רשויות בכל הארץ. כמו שאמרתי בתחילת דברי, התוכנית הזו מלווה בפועל כ-6,000 תלמידים בשנה, והמשרד, משרד החינוך, משקיע בתוכנית חיונית זו כ-120 מיליון שקל, מתוכם 2.5 מיליון שקל בבקרה.
אופי העבודה הרגיש, שהוא גם מותאם לכל ילד וילד, מצריך גמישות רבה ומצריך גם התמקדות מלאה בילד ובצרכיו, ויחד עם זה נגזר גם אופי ההעסקה הגמיש, תוך שמירה מלאה על זכויות המורים המועסקים.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
זה לא קורה.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
וזה נעשה – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
אבל אין.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
וזה נעשה במסגרת ההסכם הקיבוצי – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – – של מה שאמרת.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
וזה נעשה במסגרת ההסכם הקיבוצי שנחתם בין מורי היל"ה לרשת "עתיד". רשת "עתיד" היא הספק שמפעיל את תוכנית היל"ה מתוקף זכייתו במכרז, החל משנת הלימודים תשע"ג. אני מבקש להדגיש שוב שהמורים המועסקים בתוכנית היל"ה חתומים על הסכם קיבוצי מול רשת "עתיד", הסכם שמשרד החינוך איננו צד בו.
<מיכל רוזין (מרצ):>
כי זאת הפרטה. מה שאתה אומר זה שמשרד החינוך ימשיך בתהליך ההפרטה של מערכת החינוך.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
לא לא לא.
<מיכל רוזין (מרצ):>
זה מה שאתה אומר.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
משרד החינוך הלך על תוכנית ומראש אמר שהוא לא יהיה צד, מכיוון שסוג ההעסקה של אותם מורים הוא לא בדיוק כמו המורים שאנחנו יודעים שמשרד החינוך אחראי לאופן העסקתם, אלא מדובר פה על תוכנית מיוחדת אחרת. לכן כאשר המשרד יצא למכרז בנושא הזה, המשרד אמר: אנחנו נעשה את התוכנית הזו במסגרת רשת שתזכה במכרז, והיא שתעסיק את המורים, היא שתהיה אחראית.
<מיכל רוזין (מרצ):>
כך גם עשו בבריאות עם החיסונים. זה פטנט של הממשלה להפריט את כל השירותים הציבוריים.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
סגן השר, לידיעתך, יש דוח פנימי במשרד החינוך המורה על כך שהתוכנית הזאת של ההפרטה נכשלה כישלון חרוץ. משרד החינוך אינו מוכן לחשוב – – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אני לא מכיר את הדוח הזה, אבל אני אומר שמלכתחילה, לפני שלוש שנים, כשיצאו עם התוכנית הזו, יצאו בדרך הזו.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
דוח בר-גיורא. תביא את זה לתשומת לבך.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
יחד עם זאת, אני רוצה להוסיף שהספק גם נדרש לעמוד בכל דרישות המכרז.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – – אין ילדים בסיכון במקומות האלה?
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אני עוד מעט אתייחס לזה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
שמונה מרכזים.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
הספק שחתם עם משרד החינוך – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – –
<קריאה:>
– – –
<היו"ר נחמן שי:>
חברת הכנסת, בלי שיחות פרטיות. סגן השר משיב. אם אתם רוצים, הוא עונה פה עכשיו.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
הספק שחתם עם משרד החינוך נדרש לעמוד בכל דרישות המכרז, ובכלל זה בכל הקשור לתשלום השכר ותנאי השכר שנקבעו במכרז ולהקפדה על דיני העבודה במדינת ישראל. ואני אציין עוד משהו, שבמסגרת הפיקוח שעורך המשרד על השירותים – עולה כי הספק עומד בדרישות המכרז.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
לא נכון.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
מה הן דרישות המכרז?
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
תתבע אותי – אני אומר לך שאלה המנגנונים של המשרד, ואני מוסר את זה כאן מעל דוכן הכנסת. אני אומר עוד פרט – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
האם לא כדאי להגיד שאתה בתפקידך תבחן את זה מחדש?
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אני אומר עוד פרט. אם את רוצה לומר במקומי, למה אני עליתי בכלל?
<היו"ר נחמן שי:>
– – – תוצאות הבחירות כדי ששוב – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
בסדר, אז הממשלה התחלפה – – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אני רוצה לומר שהמשרד הוא בעצם זה שמבצע בפועל את ההכשרה למורים, והוא קובע גם את המדיניות של התוכנית.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אבל אתם קובעים את המדיניות.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
והוא קובע גם את המדיניות של התוכנית.
<מיכל רוזין (מרצ):>
לא, אתם קובעים מדיניות.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אבל שוב, מי שמפעיל הוא כמובן הזכיין, קרי רשת "עתיד", דרך המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
לגוף הטענות, אציין שהמורים שפוטרו לאחרונה – על כל פנים זה מה שהמשרד יודע לומר – נאלצו לסיים את עבודתם עקב סגירת המרכז שבו הם עבדו; והפסקת פעילות של מרכז השכלה – כמו שאני מציין אותו – ברשות מקומית, נעשית בהחלטה של הרשות המקומית ולא של משרד החינוך. הסיבות שגורמות לרשות מקומית להפסיק פעילות נסבות ככלל ובעיקר על העובדה שאין די בני-נוער לשילוב בתוכנית היל"ה באותו אזור שבו נסגר המרכז.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
באמת באמת? – – – באיזה מקומות הוא נסגר?
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אני מוסר נתונים. אם יש לך נתונים אחרים, ואת חושבת שמשרד החינוך נתן פרטים שהם לא נכונים, את יכולה לעשות מה שאת מבינה. אני מוסר את הפרטים האלה. אלה שנסגרות, זה מכיוון שאין די בני-נוער לשילוב בתוכנית היל"ה, או לחלופין בשל אי-העמדת כוח-אדם טיפולי ניהולי ביחידה לקידום נוער ברשות המקומית.
לסיכום, אני מבקש לציין שהמשרד עומד בקשר רציף עם רשת "עתיד", ולמיטב ההתרשמות של אנשי המקצוע במשרד, רשת "עתיד" פועלת לשילוב מורים שהועסקו במרכזי השכלה, שהרשויות בחרו כאמור לסגור, במרכזים אחרים; והמשרד עושה הכול כדי להיות במצב שאלה שעזבו במרכז אחד, להעביר אותם למרכזים אחרים, וכמובן בהתאם לצורך בכל מרכז ומרכז ובהתאם לנכונות המורה.
לכן כאשר יש דרישה לקיים דיון במליאה – אני לא חושב שצריכים לקיים דיון במליאה; אולי נוכל ללכת על דיון בוועדת החינוך. תודה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה. אתה מציע ועדת חינוך?
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
הרי מי שמציע מבקש דיון במליאה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
ועדת חינוך.
<היו"ר נחמן שי:>
נכון.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אני אומר שאין צורך לקיים דיון במליאה.
<היו"ר נחמן שי:>
אמת.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אם מבקשים, ייתכן שאפשר לעשות את זה בוועדת החינוך.
<היו"ר נחמן שי:>
בינתיים, ביקש חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס עמדה נוספת; בבקשה, ידידי.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
לפני שאני אומר את דברי, אני רוצה לברך את הרב פרוש על מינויו לסגן שר החינוך. אני רוצה לומר לכם שמשפחת פרוש וחינוך – זה לא מתחיל היום, אלא עוד לפני 90 שנה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
לפני 90 שנה, כשסבא שלו, הרב משה פרוש, עזב את ירושלים, ירד ליבנאל, לגליל, על מנת ללמד את ילדי ישראל ביבנאל, ועד כדי כך פגע בו הגורל, והציבור לא ידע שהוא איבד שם את אשתו וחזר לירושלים עם יתום קטן, ללא אישה, אחרי שמסר את נפשו על חינוך הילדים ביבנאל. עוד דבר אני רוצה להביא לתשומת לבכם, שמרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק לברכה, היה גם תלמידו של הרב משה פרוש בבית-הספר "מרום ציון", שהוא הקים בירושלים לילדי ירושלים.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אבל אנחנו לא מבינים מה הקשר.
<קריאה:>
– – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אני מדבר על הקשר בין משפחת פרוש לחינוך.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אבל סגן שר החינוך נותן פה נאום 24 שעות – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
שתצליח בכל אשר תפנה, תשכיל ותצליח, הרב פרוש.
ולעצם העניין, אני רוצה לומר לכם שגם אנחנו בבית-שמש נפגעים מכל הסיפור הזה של היל"ה ורשת "עתיד". בכלל, הרב פרוש, מה שצריכים לעשות – ההוצאה הלאומית על חינוך במדינת ישראל, אתם יודעים מה הסכום של ההוצאה הלאומית על חינוך, קרי תקציב משרד החינוך פלוס רשויות מקומיות? כמעט 83 מיליארד. כמעט 83 מיליארד.
כשהייתי סגן שר החינוך למדתי להבין שהמון המון כספים מתבזבזים דווקא בגלל כל הדברים האלה של מיקור חוץ. אני רק אזכיר לכם את הסיפור ששירותי הבריאות והחיסונים לתלמידים – הוציאו את זה למיקור חוץ, וזה פשוט נכשל בצורה מזוויעה, אפשר לומר. איזה נתונים קיבלנו.
אני בטוח, הרב פרוש – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – –
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
– – שחייבים לקחת מתוך 83 המיליארד, להפסיק עם כל מיקורי החוץ ועם כל הדברים האלה. שיהיו מועסקים ישירות. אני חושב שאם נשכיל, אפשר להתגבר על כל הדברים האלה.
אבל צריך לפתוח מחדש את תקציב החינוך, ולהתחיל מא'. א', ב', ג' – מה אנחנו עושים בסדר עדיפות ראשון, שני ושלישי. תודה רבה לכם.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון ביקשה, וגם חבר הכנסת יוסי יונה יוכל אחריה, כולם בעמדה נוספת. בבקשה, גברתי.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
חברים, אני, ברשותכם, קצת קשה לי בדיון בחינוך להישאר בצד, אז ביקשתי להתייחס.
אין ספק שהתופעה של מורי קבלן היא תופעה שצריך לעקור ממערכת החינוך. זה משהו שיצא לי לדבר עליו הרבה בחודשים האחרונים. אבל אני רוצה לומר בסוגיה הזו – וזה נכון שעכשיו אין לנו הזמן לכך, אבל צריך לכוון לשיח כזה. צריך לטפל בכלל בסוגיית המורים במערכת החינוך. במקרה, דווקא מורי היל"ה – בניגוד לפרויקטים אחרים שבהם יש עובדי קבלן שנכנסים לתוך מערכת החינוך – להם יש רצף תעסוקתי ולהם יש ביטחון תעסוקתי. אבל אני רוצה להגיד לכם שיש מורים – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – –
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
שנייה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – –
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
אני אתך, אורלי, אבל רגע, תני לי לחדד ולהראות לך שיש תופעה הרבה יותר חמורה: מורים – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
זה לא נכון – – –
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
– – – מורים לחשבון, לאנגלית, לתנ"ך, שנמצאים בתוך מערכת החינוך, מורים מן המניין, שעברו הכשרה – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – –
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
שנייה. – – שעברו סמינר להכשרת מורים – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר נחמן שי:>
חברת הכנסת – – –
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
אורלי, אורלי, שנייה. הם כולם באותו סל, אני רק אומרת שיש תופעות אפילו הרבה יותר חמורות, וגם עליהן אנחנו צריכים לתת את הדעת. מורים שנמצאים בתוך מערכת החינוך ומפוטרים מדי שנה, אין להם ביטחון תעסוקתי, וצריך שהמערכת – משום שהם נדרשים לצורכי המערכת – תמצא להם פתרון ותיתן להם את הביטחון שנדרש. תודה רבה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה. תודה רבה. תשתדלו, ככה, לתת לדוברים לדבר. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
טוב, שאלה היפותטית, אבל לפני כן – לדברים שיפעת שאשא ביטון חברתי אמרה. בוודאי שאנחנו מסכימים אתך. התחלואים בתוך מערכת החינוך הם רבים ומגוונים. היום אנחנו עסקנו באופן ספציפי בתוכנית היל"ה, משום שהדבר הזה בא למודעותו של הציבור בעקבות המשבר שפרץ, אפרופו סכסוך העבודה בינם לבין חברת "עתיד".
אני רק רציתי להביא לתשומת לבו של סגן השר – – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
באיזה מעמד הוא עושה את זה? הרי יש חוק. הוא הציע הצעה, אז עכשיו הוא מדבר משהו נגדי?
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
לא נגדך, הכול בסדר. אנחנו – – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
השלמה?
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
השלמה. אני רק רוצה להביא לתשומת לבך, לגבי התשובה שאתה השבת, את העובדה שקיים דוח במשרד החינוך עצמו, שמשום מה הוא חסוי ולא מציגים אותו בפני הציבור, דוח בר-גיורא, שמראה באופן חד-משמעי שהתוכנית הזאת, תוכנית היל"ה, כשלה כישלון חרוץ. אז אנחנו מבקשים גם שהדבר הזה יובא בפני הציבור, בוודאי בפנינו. תודה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
חוק חופש המידע. אתה חייב לדרוש – – –
<היו"ר נחמן שי:>
תודה. תודה רבה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר נחמן שי:>
בבקשה. תודה. אני לא רואה פה בקשות נוספות. אני רוצה לסכם כך – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אני גם יכולה להגיד עוד משהו?
<היו"ר נחמן שי:>
את יכולה להעביר.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
גם אני אוכל להגיד עוד משהו?
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
ראשית, אני חושבת – – –
<היו"ר נחמן שי:>
נושאים חשובים, באמת.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
קודם כול, בוא נתחיל בתיקון עוולה. אנחנו באמת מאחלים הצלחה גדולה לסגן השר פרוש. הוא כבר היה בתפקיד הזה קודם, בכנסת השמונה-עשרה, אז הוא מכיר פחות או יותר את המאטריה. שתצליח. ההצלחה שלך היא ההצלחה שלנו, בעיקר כשמדובר בילדים בסיכון.
אדוני, אין ספק שיש הרבה עוולות בכל מה שקשור למערכת החינוך. אנחנו רואים את זה החל בבריאות התלמיד, אנחנו רואים את זה דרך המחסור במורים מקצועיים בנושאים של הליבה, של המתמטיקה, של האנגלית, ובעיקר בפריפריה. אבל זה עדיין לא מכשיר את הנושא שבו אנחנו דנים. אנחנו דנים עכשיו בנקודה ספציפית.
<תמר זנדברג (מרצ):>
מה זה? – – – המציע – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
אני גם רוצה להגיד – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אני רוצה לדעת מה קורה עם אותם נערים בקצה הרצף; מה יהיה עם אותה תוכנית שאמורה לתת את המענים ולהחזיר את הילדים האלה למסלול. אני רוצה לדעת שמחר או מחרתיים האנשים שילכו לתחום הזה יהיו אנשים מספיק איכותיים, שיוכלו להוות מודל לאותם ילדים.
במקום כך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיד לך שאצלי בוועדה דובר על כך שלמעלה – לדוגמה, בקצין ביקור סדיר – אלה ילדים שלא מגיעים למערכת, שזה כבר נשירה – יש טיפול ביותר מ-56,000 תלמידים, ובעל המקצוע אומר אצלי בוועדה שיש עוד 100,000 שלא מטופלים. זה הרבה יותר קשה ממה שאנחנו רואים או ממה שאנחנו מקבלים מהדוחות הגלויים.
הגיע הזמן שנאמר שהתופעה של עובדי קבלן – דרך אגב, אני וחבר הכנסת שמעון אוחיון מישראל ביתנו העברנו חוק בקריאה טרומית להפסיק את כל התופעה של עובדי קבלן במערכת החינוך בישראל. לצערי הרב עיכבו אותנו ולא נתנו לנו להעביר את זה בקריאה ראשונה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
צריך להחזיר את זה – – –
<קריאה:>
– – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
יש עתיד. אבל עכשיו אני, ביחד עם חברים מיש עתיד, מנסים להעלות את זה. אני מקווה מאוד שיהיה פתרון אמיתי. כי אם לא יהיו מורים כאלה, לא יהיה מזור לילדים האלה, וכנראה אף אחד לא סופר אותם. תודה רבה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה. אנחנו עומדים עכשיו בפני הצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך והתרבות, אבל כרגע ועדת החינוך לא קיימת, אז האם אתם – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר נחמן שי:>
היא עוד לא התחילה בפעולתה, אבל האם המציעים רוצים – – –
<קריאות:>
– – –
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
כאשר. כאשר.
<היו"ר נחמן שי:>
אוקיי. אז אנחנו נצביע – – –
<מאיר פרוש (יהדות התורה):>
– – –
<היו"ר נחמן שי:>
בבקשה, סגן השר.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אני לא אמרתי – – – אני חושב שכשזה יגיע לוועדה, נוכל גם לבדוק מתי התחילה הבעיה הזאת. רק לציין שהיא התחילה בימי הממשלה הקודמת – – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
לא. – – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר נחמן שי:>
אנחנו במשך השנתיים הקרובות נתקן את התיקונים של הממשלה הקודמת.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
– – –
<היו"ר נחמן שי:>
ברור, ברור. אתה צודק, ברור.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
– – – הייתה ממשלה, הייתה קואליציה – – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
הייתה קואליציה שכנראה לא – – –
<היו"ר נחמן שי:>
עוד לא הספקתם לקלקל את זה. תודה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – – לא, זה יותר טוב.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
– – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר נחמן שי:>
עוד נשמע הרבה את הטיעון הזה.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
לוועדת – – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר נחמן שי:>
אני רוצה לגשת, ברשותכם – – –
<קריאות:>
– – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
– – –
<היו"ר נחמן שי:>
אני רוצה – – –
<קריאות:>
– – –
<היו"ר נחמן שי:>
חבר הכנסת ילין – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אפשר להצביע – – –
<היו"ר נחמן שי:>
– – אנחנו עוד נשמע הרבה מה קרה בממשלה הקודמת.
אני רוצה לגשת להצבעה. על סדר-היום: מי שבעד העברת הנושא לוועדת החינוך – בעד. מי שנגד – נגד. בבקשה, להצבעה. הנה, הנה, זה עולה.
<קריאה:>
בעד זה לוועדה?
<היו"ר נחמן שי:>
בעד – זה ועדה. כן, אדוני, בעד זה ועדה.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 26
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
הצבעתי ממקום לא שלי.
<היו"ר נחמן שי:>
רגע, אנחנו מייד נתקן את זה, מייד נתקן.
קודם כול, יש לנו 26 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. השרה מירי רגב אומרת שהיא הצביעה – –
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
ממקום לא שלי.
<היו"ר נחמן שי:>
– – ממקום אחר בגלל בעיות תקשורת, נכון? עם הטלפון – אני זיהיתי. אוקיי, אז היא הצביעה ממקום אחר. היא מצטרפת להחלטה.
<הצעות לסדר-היום>
<הריסת הכפר הערבי אום-אלחיראן–עתיר>
<היו"ר נחמן שי:>
אנחנו עוברים עכשיו לנושא הבא על סדר-היום: הריסת הכפר הערבי אום-אלחיראן–עתיר; הצעות לסדר-היום מס' 154, 162 ו-166. ביקש חבר הכנסת איימן עודה. בבקשה, ידידי. בבקשה.
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת וחברות הכנסת, כמה עוול אפשר לעולל לכפר קטן אחד? אני מדבר על הכפר אום-אלחיראן, משפחת אבו אלקיעאן. המשפחה הזו הועברה בשנת 1948 למקום סמוך, ובשנת 1956 המושל הצבאי החליט לעביר אותם שוב למקום חדש, המקום הנוכחי, אום-אלחיראן. הם נמצאים שם כבר 60 שנה, קצת יותר. המדינה טענה שהם לא בני רשות, שהם מסיגי גבול. אבל בית-המשפט דחה את התביעה הזו והוא קבע שהם בני רשות והם לא מסיגי גבול. בדרך כלל מאשימים את הערבים בנגב שהם מסיגי גבול; הפעם זה לא.
הטענה השנייה היא שאי-אפשר לאשרר, אי-אפשר לעשות לגליזציה. הפעם אפשר. כי במקום אום-אלחיראן רוצים לבנות יישוב יהודי בשם חירן. כלומר, מבחינת יישוב, גברתי שרת המשפטים, אפשר לבנות יישוב שם, אין בעיה תכנונית.
עכשיו, לפני שבוע, בית-המשפט קבע שאכן הם צודקים, הוא מבין זאת, אכן יש פגיעה – ברוב דעות, שניים מול אחד, קבע שצריך להוציא אותם משם. אז אפשר להתגונן ולהגיד: מה אפשר לעשות? בית-המשפט קבע. דרך אגב, במקרים אחרים, כמו בירעם ואקרית, אכן בית-המשפט קבע, אבל אפשר אחרת.
עכשיו אני מדבר גם כמשפטן; יש צד שזכה וצד שהפסיד, אבל גם הצד שזכה נמצא פה, הממשלה. בן-אדם, צד שזכה, יכול להגיד אני זכיתי, אבל לפנים משורת הדין, בגלל x, y,z , אני יכול לוותר, או אני מקבל עמדה אחרת. חכמים אמרו פעם, שהצדק יותר חשוב מהחוק. עכשיו, שופט, פותח את ספר החוקים, אומר: זה החוק, אין לי ברירה. אבל פה יש ברירה, כי זו הממשלה, והממשלה יכולה ללמוד איך לפתור את הבעיה הזאת.
לפי אליקים רובינשטיין, שצידד בעמדה שצריך להוציא אותם מהמקום הזה – אליקים רובינשטיין אמר כך: לדעתנו ראוי שהמשיבה תשקול, באורח מתאים והוגן, שאותם תושבים יקבלו הטבה מסוימת במסגרת מכרזי השיווק ביישוב החדש חירן, כלומר להישאר במקום. אליקים רובינשטיין. דפנה ארז אמרה: בעניין זה המדינה התבססה על מידע מוטעה, שלפיו המבקשים הם מסיגי גבול. גרוע מכך, המדינה לא חזרה ושקלה את אחריותה משהתגלו העובדות לאשורן. כלומר, מבחינת השופטים הם לא מסיגי גבול, והם מבקשים מאתנו לשבת ולדבר ולבדוק אופציות, בין היתר שהם יישארו במקום.
אני רוצה להגיד לך, גברתי שרת המשפטים – – –
<השר זאב בנימין בגין:>
במסגרת היישוב.
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
במסגרת היישוב.
<השר זאב בנימין בגין:>
במסגרת היישוב המתוכנן.
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
נכון, אבל להישאר במקום שלהם, נכון? כבוד השר בני בגין, אתה קראת את פסק-הדין. הם יכולים להישאר במסגרת היישוב המתוכנן, נכון? אמרתי אמת? נכון? מדויק? יופי.
<השר זאב בנימין בגין:>
זה לא אומר שכל אחד נותר במגרשו. אפשר להזיז אנשים. אנשים יכולים לנוע 800 מטר, להעתיק את מקום מגוריהם.
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
אדוני השר, בוא נחליט כך, שאנחנו עכשיו פותחים הידברות. אנחנו רוצים לשבת אתכם. אנחנו רוצים לדבר. כי זה כל כך כואב.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
התקדמות גדולה.
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
אני רוצה להגיד לך – – –
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
אני מזכירה לך שבעבר, כשדיברנו על ההתיישבות הבדואית, הייתה לנו בעיה, ואתה ריכזת את זה ועשית עבודה מצוינת. אחר כך זה עבר לשר שמיר. ניסינו באמת לראות איך אפשר להגיע להידברות. אין ספק שאי-אפשר לעשות שום דבר בנגב, בעניין הבדואי, בלי להגיע אתם להבנות כלשהן ולראות איך אנחנו עושים את זה יחד.
מה שקורה כאן, עם היישוב שהוא מדבר עליו, זה בדיוק מה שקרה, גברתי שרת המשפטים, עם סוגיית גבעת-עמל – אנחנו ניסינו בכנסת למנוע את פינוי גבעת-עמל, אבל מרגע שבית-המשפט נתן את החלטתו, הודיע לנו היועץ המשפטי: אין לכם יכולת להתערב בהחלטה הזאת.
<השר זאב בנימין בגין:>
אבל הכול במסגרת בית-המשפט – – –
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
אני בין היתר – – –
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
צריך למצוא פתרון, זה ברור.
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
גברתי שרת התרבות – – – אני בין היתר מדבר על פסק-הדין עצמו, שאומר שהם לא מסיגי גבול, שאפשר אחרת, לבדוק אופציה שהם יישארו במקום שלהם ולהרחיב את היישוב, לתכנן משהו.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה.
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
אני רוצה להגיד ולסיים כך, אדוני היושב-ראש, פה אום-אלחיראן – הכול ריק, הכול ריק חוץ מהמקום הזה. אז הם עוזבים את כל המקומות, באים למקום שיש בו ערבים ואומרים להם: סליחה, תעזבו את המקום הזה, אנחנו רוצים לבנות יישוב יהודי בשם חירן. דבר כזה אנחנו לא יכולים לקבל. אני מבקש שנפתח בהידברות כבר מעכשיו. תודה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה לחבר הכנסת איימן עודה. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה.
<תמר זנדברג (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברות וחברים, גבירותי השרות, אדוני השר, יש דברים שלא צריך להסביר. יש דברים שרואים מול העיניים והם ברורים מאליהם. להסיע אוטובוסים נקיים מערבים, זה דבר שלא צריך להסביר אותו, הוא ברור מאליו. אי-אפשר, משיקולי ביטחון, להסתיר עוול מוסרי, בסיסי, ערכי, כל כך פשוט. והנה, ממשלת ישראל הבינה את זה. חבל שהבינה בתוך כמה שעות ולא לפני, אבל הבינה.
באותה מידה אי-אפשר להרוס כפר בדואי, ועל חורבותיו להקים יישוב יהודי. אי-אפשר. זה עוול שזועק לשמים. הפלפול המשפטי והפורמליסטי והתקנוני המפולפל ביותר לא יצליח להסביר את זה. לפעמים המציאות, אפשר לראות אותה לאור השמש, בצורה ברורה. היא מאוד ברורה.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
למה אין לך את אותו מוסר כלפי גירוש יהודים מבתיהם?
<קריאה:>
אמת.
<תמר זנדברג (מרצ):>
ולכן – ולכן – – –
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
למה אין לך את אותו מוסר?
<תמר זנדברג (מרצ):>
יש פה מקרה – תראו, במהלך הבוקר, כאמור, המדינה סערה בנושא אחר. אפשר לדבר על התדמית שזה עושה בעולם, ואפשר לדבר על הדמוקרטיה ועל הצדק. בסופו של דבר, יש רגעים כאלה, שבהם יש קריסטליזציה של העוול. אפשר לחתוך אותו.
והדבר הזה הוא – גם בהידרדרות מוסרית, גם במדרון חלקלק, יש נקודות שאפשר לסמן ולהגיד – בנקודה הזאת בעוד כמה שנים נסתכל ולא נוכל להסביר אותה. איך נוכל להסביר איך פינינו יישוב קיים שנבנה שם ברשות – שהרי על העובדות עצמן אין ויכוח, גם לא בבית-המשפט? הרי תושבי הכפר הובאו לשם על-ידי המדינה. על העובדות עצמן אין ויכוח, גם לא לשיטתך, אדוני השר, ואתה הכרת את הנושא ולמדת אותו לעומק, כפי שציינה השרה מירי רגב. הובאו ברשות. הובאו ברשות. זה לא נושא של מסיגי גבול. גם בית-המשפט התייחס לזה. הרי אתה מכיר את הנושא. איך אפשר להסביר פינוי של אנשים שהובאו ברשות, ויישוב אנשים אחרים במקומם רק משום שהם שייכים לקבוצה אתנית – לגזע או לדת אחרת? הרי אי-אפשר, אי-אפשר להסביר את זה. דווקא שתיכן – – –
<שרת המשפטים איילת שקד:>
את פשוט אומרת דברים שהם אינם נכונים.
<היו"ר נחמן שי:>
תוכלי להשיב, השרה שקד.
<שרת המשפטים איילת שקד:>
זה פשוט קשקוש.
<תמר זנדברג (מרצ):>
אוקיי.
<היו"ר נחמן שי:>
אז תוכלי להשיב, בהחלט. אני חושב שאפילו חשוב להבהיר את זה מעל הבמה, כי עד עכשיו זה – – –
<השר זאב בנימין בגין:>
כמו שאמרת, אין מחלוקת על העובדות. הנה עובדה: רוב התושבים באתר הזה הסכימו להסדר שהוצע להם לפני שנים לא מעטות ועברו ליישוב חורה, שזה 5 ק"מ דרומית-מערבית לאתר שבו הם יושבים, וקיבלו שם מגרשים מפותחים חינם. גם בית-המשפט סבר שזה הסדר הוגן.
<תמר זנדברג (מרצ):>
איך זה סותר את מה שאמרתי?
<השר זאב בנימין בגין:>
סליחה?
<תמר זנדברג (מרצ):>
איך זה סותר את מה שאמרתי?
<השר זאב בנימין בגין:>
לא, זה מפני שאת מציגה תמונה שעל-פיה השומע התמים עלול לחשוב שלא הוצע פתרון, שלא ניסו להגיע להסדר, ושההסדר הזה איננו הוגן.
<תמר זנדברג (מרצ):>
לא, אדוני השר, אני לא אמרתי שום דבר – לא על ההסדר – – –
<השר זאב בנימין בגין:>
אפשר לדבר על מהות המילה "יישוב". לפני אפילו 15 שנה, אולי אפילו פחות, היו שם שמונה פחונים, עשרה פחונים. לטעון שכאן מדובר ביישוב קבע, גם של בני רשות – לדעתי, הגזמה. לכן צריך לראות את העובדות כהווייתן; בית-המשפט מסתכל על התמונה כולה. אני מציע, אולי, לחלופין, לקרוא בפני המליאה את הקטעים המתאימים.
<תמר זנדברג (מרצ):>
אז קודם כול – קודם כול – –
<השר זאב בנימין בגין:>
תודה רבה לךְ על אורך הרוח.
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – תודה על הדברים שהוספת לדיון. אני רוצה לציין שכמעט אף מילה ממה שאמרת לא סותרת את מה שאמרתי בדברי. אמרתי שמדובר – והדברים מצוטטים, כמו שאתה אומר, אפשר להקריא אותם ולצטט אותם – מדובר באנשים שאינם מסיגי גבול, שהתיישבו שם ברשות. זה מה שאמרתי. עד כאן, לדעתי, אין מחלוקת, גם על דעתו של אדוני.
העובדה שהם מפונים משם כדי ליישב שם יישוב – ליישב במקום יישוב אחר, שכל השוני בינם ובין המתיישבים החדשים הוא גזעם – סליחה שאני אומרת את זה בצורה בוטה, אבל זו האמת וצריך להגיד אותה – גם היא לא סותרת את העובדה שהוצעו פתרונות, וכמו שאתה אומר, גם בית-המשפט דן בפתרונות ובפיצויים, אבל בסופו של דבר, כמו שאמרתי בהתחלה, יש דברים שהם "קריסטל קליר". יש דברים שהם ברורים.
גברתי השרה, שתכף תשיב, אני מקווה שבתשובתך תתייחסי יותר ברצינות מאשר האמירה "קשקוש", שככה הפרחת אותה לאוויר בלהט הדיון – וזה בסדר, זאת באמת סוגיה שהיא קשה לכולנו. לפני שאת עונה ומתייחסת לפרטים, אני באמת רוצה שתדמייני לעצמך כמה שנים קדימה מצב שבו כולנו – והדיון הזה, לפעמים יש רגעים שההיסטוריה נושפת בעורפנו.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה.
<תמר זנדברג (מרצ):>
כולנו נידרש לשאלה איך עמדנו כאן בפרלמנט הישראלי הדמוקרטי וקיימנו דיון על הוצאתם של אנשים מסוג אחד וכניסתם של אנשים מסוג אחר. בדיוק אותו דיון שעמד הבוקר לוויכוח ציבורי והוכרע – הוכרע באיחור אבל הוכרע – שאין דבר כזה, ואנחנו לא ניתן את ידנו להפרדה גזעית באוטובוסים, באותה מידה התשובה כאן צריכה להיות ברורה וחד-משמעית, ויפה שעה אחת קודם, לפני שהנזק ייעשה. תודה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה. אני מודה לך. חבר הכנסת עפר שלח, בבקשה. נרשמו ארבעה חברי כנסת לעמדה נוספת אחר כך, רק לידיעתכם. בבקשה, חבר הכנסת שלח.
<עפר שלח (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, השר בגין, חבל שאתה עוזב, אבל, ברשותך – – –
<השר זאב בנימין בגין:>
אני מייד חוזר.
<עפר שלח (יש עתיד):>
אני, ברשותך, אשתמש במילה אחת שאתה השתמשת בה פה, בתיאור המצב העובדתי, והיא המילה הסכמה, כי בסופו של דבר על זה אנחנו מדברים פה.
אני חושב ששוב, גם על העובדות, גם בתוך ההערות של השר בגין, שהוא כמובן מומחה לתחום – אין ויכוח על העובדות. האנשים לא רק יושבים שם ברשות, הם הועברו לשם על-ידי מדינת ישראל בשנת 1956, וכמה מבנים היו אז, או לפני כמה שנים, וכמה מבנים יש היום, זה, נדמה לי, לא בדיוק הסיפור. ליישוב יש גידול, וזה בסדר גמור.
הנקודה המרכזית בעיני, ועליה באתי לדבר, בגללה הצטרפתי להצעה סדר-היום, היא העובדה שמדינת ישראל נותנת לסוגיית הבדואים בנגב לתסוס ולהגיע לממדים שאנחנו, כל יום שאנחנו לא מטפלים בעניין הזה, נפגוש את הסיפור הזה במקום שמדינת ישראל צריכה לחשוש ממנו מאוד. והיא צריכה לחשוש בעיקר מפני שהמנגנונים שאנחנו עושים – השר בגין, אני חושב שהיוזמה שאתה עמדת בראשה, שנוטרלה בתחילת ימיה של הממשלה הקודמת, מפני שהימין טען שמוכרים את המדינה לבדואים והשמאל טען שמנשלים אנשים, בלי להיכנס לפרטים, ובלי להיכנס לצורך המיידי לפתור את הבעיה הזאת ולטפל בה, ולטפל בה בראש ובראשונה בהסכמה. עברו שנתיים מאז, עברו הרבה שנים מאז היה צריך לטפל בה, אני לא יודע כמה זמן יעבור עד שבאמת תיכנסו לטיפול כזה, וכל דבר כזה בסופו של דבר, כמו שקרה עם הרבה מאוד דברים במדינת ישראל, כשאנחנו נפגוש את זה בסוף, נפגוש את זה בתנאים הכי קשים, עם המחיר הכי גבוה, כתוצאה מזה שאנחנו לא מסוגלים לקיים את התהליכים.
אני רוצה להגיד משפט אחרון לגבי בית-המשפט. בפסק-הדין של בית-המשפט העליון, ובהצעות, אגב, גם של נציגי המדינה, יש אמירה שאני לא יודע אם היא תמימה או היא מיתממת. להגיד שאנשים מאום-אלחיראן יוכלו לקבל מגרשים ביישוב חירן – נו, אזוי. תראו לי את היישוב במדינת ישראל שבו הדברים האלה מתקיימים.
אז במקום שאנחנו ניתפס לפתרונות משפטיים כאלה, ונגיד: הנה, בית-המשפט פסק את דברו, כמו שהוא פסק על גבעת-עמל – כמו ששרת המשפטים אומרת: אז אנחנו נלך עם בית-המשפט. אם לא נכיר בזה שאנחנו צריכים פשוט להיכנס פה בעובי הקורה, לפתור אותה באופן אמיתי, באופן קונקרטי, ובראש ובראשונה עם מקסימום הסכמה, לפני שאנחנו פונים ואומרים: בית-המשפט פסק, אז עכשיו נעלה את הבולדוזרים. אם אנחנו לא נעשה את זה, זאת תהיה בכייה לדורות. תודה רבה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה, חבר הכנסת עפר שלח. שרת המשפטים – בבקשה, גברתי. אני מניח שזו הפעם הראשונה שאת משיבה בתפקידך, אז אני מאחל לך הצלחה גדולה.
<שרת המשפטים איילת שקד:>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, לחברת הכנסת זנדברג, ולחבר הכנסת עודה, אני רק רוצה שתדעו שבמקרה שאני טיפלתי בו, יחד עם חברת הכנסת מירי רגב, שפינו יהודים מבתיהם בגבעת-עמל – שהמדינה שמה אותם שם ב-1949, והם גם עברו ערכאות של בית-משפט, וגם הגיעו לבית-המשפט העליון – פינו אותם בלי פיצויים. כן, פינו את רובם בלי פיצויים, חלקם, מפני שהקרקע שם נמכרה ליזמים פרטיים – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – –
<שרת המשפטים איילת שקד:>
– – חלק מהיזמים עוד פיצו, חלק מהיזמים גם לא פיצו, ואותם אנשים פונו בכוח מבתיהם, ועל הבתים שלהם בונים עכשיו מגדלים לאנשים אחרים, שיש להם כסף לקנות את הדירות במגדלים.
<תמר זנדברג (מרצ):>
זה לא בסדר.
<שרת המשפטים איילת שקד:>
לא, אני לא אומרת אם זה בסדר או לא – –
<קריאות:>
– – –
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
– – –
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
– – –
<שרת המשפטים איילת שקד:>
– – רק אל תגידי לי שיש אפליה, כי זה אין. זה שקר מוחלט. פינו יהודים בתנאים הרבה יותר קשים, נתחיל מזה.
עכשיו לפרטים של המקרה הספציפי – –
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
– – –
<שרת המשפטים איילת שקד:>
– – ב-5 במאי 2015 פרסם בית-המשפט העליון את פסק-דינו בעניין הכפר הלא-חוקי אלחיראן.
<תמר זנדברג (מרצ):>
עם כל הכבוד – – –
<קריאות:>
– – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
איפה היית בגבעת-עמל? חצוף.
<היו"ר נחמן שי:>
רבותי, השרה מתחילה להשיב. אם יהיו לכם עוד שאלות, הערות, אתם מוזמנים, אבל היא עוד לא אמרה בעצם – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – – שרון גל, שיש לו תגובה מותנית, אבל הוא לא היה במאבק על גבעת-עמל – – – ואנחנו כן היינו שם. אז שיירגע – – –
<היו"ר נחמן שי:>
אוקיי. אנחנו יודעים. בסדר.
<מיכל רוזין (מרצ):>
הוא יהיה – – –
<היו"ר נחמן שי:>
הוא יהיה במאבק הבא. הוא לא היה איש ציבור אז. בבקשה.
<שרת המשפטים איילת שקד:>
אדוני היושב-ראש, תודה. ביום 5 במאי 2015 פרסם בית-המשפט העליון – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<היו"ר נחמן שי:>
חברת הכנסת רוזין, בבקשה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<היו"ר נחמן שי:>
בבקשה.
<שרת המשפטים איילת שקד:>
– – – פרסם בית-המשפט העליון את פסק-דינו בעניין הכפר הלא-חוקי אלחיראן, ודחה את ערעור התושבים על החלטת בית-המשפט המחוזי. הייתה זו הפעם השלישית שערכאה משפטית דנה בנושא, וזאת לאחר שבית-משפט השלום קבע כי יש להרוס את הבתים הלא-חוקיים שנבנו בכפר ובית-המשפט המחוזי דחה את ערעורם של התושבים.
חברי הכנסת מציינים בהצעה לסדר-היום כי מדובר בתושבים בני רשות, על-פי החלטת בית-המשפט, וכי הקמתו של יישוב יהודי במקום מעידה על כך שניתן להסדיר את רישויו של היישוב. אני מבקשת להתייחס לשתי הנקודות האלה, של סוגיית הרשות וסוגיית היישוב המיוחד.
בית-המשפט קבע כי המבקשים אינם בחזקת פולשים למקרקעין, אלא בני רשות, במובן זה שכניסתם לשטח בשנות ה-50 לא התבצעה כפלישה. ואולם, מדובר כאן ברשות חינם, שלא ניתנה תמורה בגינה, והיא ניתנת לביטול בכל עת. אין לתושבים האלה קניין על הקרקע. עוד קבע בית-המשפט כי תושבי הכפר הלא-חוקי מעולם לא הוכיחו רכישת זכויות במקרקעין שעליהם הם יושבים. ישיבתם במקום הייתה מאז ומעולם אך ורק מכוח הסמכת המדינה ולא מכוח זכות מוקנית כלשהי. לכן, ברור לגמרי כי אין בישיבת התושבים בקרקע ובפיתוחה, כשהם לעצמם, כדי להעיד על רכישת זכויות קנייניות. יותר מכך, המבנים שהוקמו בכפר, הוקמו ודאי שלא כדין, ואינם אמורים לזכות בפיצויים כתנאי לפינוי התושבים במקום.
כ-20 שנה לאחר כניסת התושבים לאזור, החל משנות ה-80 – זאת אומרת, כבר 30 שנה – מקיימת המדינה משא-ומתן עם אנשי הכפר במטרה לפנות את בתיהם לחורה, ואכן, מרביתם של התושבים עברו לחורה מרצון, תוך הסכמה ותוך שהם מקבלים מגרש במקום; דרך אגב, הפריבילגיה הזאת לתושבי גבעת-עמל לא הייתה. המטרה הייתה למצוא פתרון טוב. גם כיום מציעה המשיבה למבקשים, תמורת התפנותם מן הכפר, מגרש ביישוב חורה, סיוע בפיתוחו וחיבורו לתשתיות, וכן פיצוי כספי, אלא שהמשפחות שהגישו את הערעור אינן מעוניינות בכך.
ההחלטה על הקמת היישוב חירן יסודה בהחלטת ממשלה מס' 2265 מיום 21 ביולי 2002, שבמסגרתה הוכרז על הקמתם של 14 יישובים חדשים בנגב הצפוני, על בסיס עבודתה של ועדת ההיגוי – מטרופולין באר-שבע.
היישוב חירן בשום אופן אינו יישוב ליהודים בלבד, כפי שעולה מנוסח ההצעה לסדר-היום. מדיניות הקמת יישובים לפזורה הבדואית, לצד הקמת יישובים לאוכלוסייה הכללית, מוכיחה פעם אחר פעם כי אין מדובר כאן באפליה שלה טוענים תושבי הכפר הלא-חוקי. תוכניות התכנון מביאות בחשבון את צורכי הבדואים, ומזה שנים מקימה הממשלה יישובים ייעודיים לבדואים על יסוד הבנת צורכיהם הייחודיים – –
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
מדובר על יישוב משותף ערבי – – –
<שרת המשפטים איילת שקד:>
כן, אפשר לגור גם ביחד, הם יכולים לקנות דירות גם בחירן.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
– – –
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
– – –
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
– – –
<קריאות:>
– – –
<שרת המשפטים איילת שקד:>
– – ולצד יישובים אלה קיים גם הצורך להקים יישובים באזור לאוכלוסייה הכללית.
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – –
<קריאות:>
– – –
<שרת המשפטים איילת שקד:>
מובן שתושבי המקום יוכלו, ככל שיחפצו בכך, לרכוש מגרש בכל יישוב ועיר באזור באותם התנאים שחלים על כל תושב ואזרח אחר. תודה.
דרך אגב, אני מסכימה שעדיף כמובן שפסק-הדין יכובד, והפינוי ייעשה תוך כדי הידברות. זה דבר שהוא טוב תמיד.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה. מה את מציעה, השרה שקד? ועדה? להוריד מסדר-היום? מה את מציעה?
<שרת המשפטים איילת שקד:>
להגיש את זה לוועדת חוקה או להוריד מסדר-היום?
<קריאות:>
פנים.
<היו"ר נחמן שי:>
לפנים.
<שרת המשפטים איילת שקד:>
לפנים. טוב, כן, להעביר את זה לוועדת הפנים.
<היו"ר נחמן שי:>
בסדר. השר בגין הוא ותיק ומצוי מאוד בנושא.
<השר זאב בנימין בגין:>
כשמדברים על הידברות, נעשה את זה בוועדה.
<היו"ר נחמן שי:>
בוועדה.
<השר זאב בנימין בגין:>
יישר כוח.
<היו"ר נחמן שי:>
בבקשה, חבר הכנסת עודה.
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר נחמן שי:>
לא. אתה רק צריך להגיד את עמדתך בעניין ההצעה.
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
גברתי שרת המשפטים, שלוש הערות. ההערה הראשונה, את לא הזכרת שהם הפקיעו את האדמות שלהם בשנת 1956, כלומר, אלה לא אנשים שקפצו מהירח למקום הזה. ההערה השנייה – מה שלא אמרת הוא שההצעה של בית-המשפט היא לתת להם זכות קדימה, שהם יגורו בחירן, כלומר לא כמו שהצעת את – לא כמו שהצעת, להידבר איך לפנות אותם, איך לעקור אותם תוך הידברות, אלא לדבר – איך הם יישארו שם. זאת אומרת, זאת המהות של פסק-הדין. לכן אני מציע להעביר את הנושא הזה לוועדת הפנים, בבקשה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה. ועדת הפנים, כן? אמרת: פנים. מי עוד מהמציעים יש לו עוד – כולם מקבלים את ההצעה לוועדת הפנים?
<קריאה:>
כן.
<היו"ר נחמן שי:>
אוקיי, אין התנגדות. יפה. אז אנחנו נקיים את ההצבעה. אוקיי, סליחה, טעות שלי. קודם חבר הכנסת גל. נקיים את הסבב הזה של ההודעות הנוספות.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מדובר בנושא שהוא בר-פתרון בדרכים אחרות: לא באופן כוחני, לא באמירות אוטומטיות של הסתה ושנאה – דווקא מהצד הזה, של מרצ. חוק הוא חוק, ופינוי אנשים מבתיהם כואב לכם רק כשמדובר בערבים. יש אצלכם התעלמות מוחלטת מהעובדה ש-2,000 אנשים הלכו בהסדר למקום אחר מרחק 5 ק"מ משם. ואתם גם לא קראתם את החלטת בית-המשפט. בית-המשפט העליון – בית-המשפט העליון – פסק שזאת החלטה שהיא מידתית, שהיא ראויה, שהיא הוגנת. אי-אפשר שכל אחד יעשה לעצמו חוק בכל מקום, והדבר הזה הוא רחוק מלהיות החלטה גזענית. בית-המשפט העליון לא ייתן יד להחלטה גזענית. אז לבוא לכאן בכל פעם שיש דיון רגיש כזה, ובמקום להסתכל על המציאות ולראות שיש לאותם אנשים אפשרות לגור באותו מקום במסגרת יישוב עם תשתיות, יישוב מסודר, שאנשים יוכלו לחיות בו כמו בני-אדם, ולא כמו – כן, קראתי את פסק-הדין, וקראתי את כל ההחלטות, וקראתי את כל דיוני הוועדות שהיו קודם. לכם במרצ יש בעיה אוטומטית עם הקמת יישוב יהודי בנגב, כמו שלכם אין שום בעיה עם פינוי של יהודים מבתיהם בכל מקום, ואתם ישר קופצים.
אבל מה שיצא טוב מהדיון הזה, אדוני היושב-ראש: בפעם הבאה שיבואו לפנות יהודים מבתיהם, ניקח את הטקסט של תמר זנדברג ונקריא לה אותו. לפחות הרווחנו משהו מהדיון הזה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
אני חושב שצריך להסיר את הנושא הזה, ולא צריך לתת לאותם אנשים שתופסים כאן טרמפ על עוד ניסיון להסית ולפגוע במדינה לעשות את ההצגה שלהם בוועדה כלשהי. תודה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, אנחנו ביקרנו באום-אלחיראן כמה פעמים, והיינו אצל האנשים שם, התושבים, בשבוע שעבר. תחילה, זה לא יישוב לא-חוקי. זה לא מוכר – אולי. אבל גם אם הוא לא מוכר כמקום, כיישוב, זה לא אומר – להתעלם מהזכויות הבסיסיות של בן-אדם, שיש לו זיקה לאדמה. אי-אפשר לעשות מהאנשים שם אבני שחמט שהמדינה, מתי שהיא רוצה, מעבירה אותם. זה עניין אחד. שנית, האנשים, כל מה שהם מבקשים זה להשאיר אותם שם. וחבר הכנסת בני בגין, זה לא פחונים. זה לא כמה פחונים שם. צריך להעריך ולכבד את הזיקה בין האדם שם לבין האדמה שלו.
ככל שתגידו – כאשר אתה אומר: אני מפנה את היישוב הזה, אום-אלחיראן הערבי, ואני רוצה להקים חירן היהודית – תסלחו לי, זו גזענות. זו גזענות.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
יישוב.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
יופי. אם הוא יישוב משותף, תשאיר התושבים הערבים שם ותתכנן לידם – אני לא יודע איפה – את היישוב היהודי שלך. זה מה שקורה שם. כאשר אתה מפנה בני מוצא אתני מסוים, בני לאום מסוים, שהם ערבים, ומושיב במקומם יהודים, אי-אפשר להגיד שזה לא גזענות.
וגם, כבוד השרה, לפני שמפנים – לא מפנים ואחר כך מדברים – בואו ניכנס; בואו תיכנסו להידברות רצינית, אחראית, כדי לפתור את הבעיה הזאת.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה. עכשיו חבר הכנסת חיים ילין. אני רואה שאתה בשיחה אישית עם השר בגין, אבל שעתך הגיעה. אחריו – חבר הכנסת בהלול. בבקשה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, אני רוצה להגיד משהו מאוד אישי. אני הבטחתי לעצמי שבכל מקום שאני אהיה, אני אגן על האוכלוסייה הבדואית כמה שאני אוכל. כבוד היושב-ראש, שאנשים יקשיבו.
מועצה אזורית אשכול מאמצת גדוד. הגדוד נקרא: הגדס"ר הבדואי. ואני לא רוצה להיכנס לסוגיה מי נותן ומי לא נותן ולסוגיה מי משרת בצה"ל ומי לא משרת; אני לא רוצה להגיע למצב הזה. אבל הגדס"ר הבדואי, שמשרתים בו בדואים, צ'רקסים, דרוזים, יהודים – כל מה שאנחנו רוצים במדינת ישראל, שם נמצא הגדוד. הגדוד הזה פעמיים הציל את החיים של היישוב כרם-שלום. פעמיים. עמדו פעם אחת מול מפגעים שהגיעו מרצועת-עזה – עמדו הם, נפצעו שני חיילים שם, בדואים, ובפעם השנייה – כשהנגמ"ש נכנס דרך גבול מצרים, הראשונים שהיו מולם היו אותו גדס"ר בדואי.
עכשיו, אני אומר את הדברים האלה כי אני הבטחתי לעצמי שאעשה כל מה שאני יכול כדי שהדברים ייעשו בהידברות, לא באלימות ולא דרך בתי-משפט, כי אני חושב שבסופו של דבר גם הפזורה הבדואית בנגב חייבת בתי-ספר, וכבישים, וכל התנאים, בדיוק כמו כל אזרחי מדינת ישראל. עכשיו, אני מוכן לקבל את כל מה שיש פה, אבל לא במלחמות בינינו, כי אם אנחנו פה, בתוך הכנסת, לא יודעים להסתדר, אז מי יסתדר?
ואני רוצה להגיד מילה אחת לשר בני בגין. השר בני בגין עשה עבודה בלתי רגילה – אני אומר לכם את זה – עם המון הידברות. אני יודע את זה כי אני הייתי בוועדה הארצית לתכנון ובנייה, ואני ישבתי יחד עם הפזורה הבדואית, והקשיבו להם. מה שקרה לאחר מכן – אני לא רוצה להיכנס, אבל ברגע שההידברות מסתיימת ונכנסת הפוליטיקה, שום דבר לא יצמח מזה. שום דבר. ולכן חייבים – נאמר פה שחייבים להקשיב ולהמשיך ולדבר, וזאת ההזדמנות שלנו – אני אומר את זה, כמחוקקים – להביא את זה לוועדה הנכונה, לדבר ולהגיע להסדר.
אני בכל מקרה קבעתי לעצמי שבכל מקום שסוגיית הבדואים בנגב תעלה על שולחן הדיונים אני אהיה שם, ואוכל לפחות להיות הגשר, או אותו דבר שמחבר בין כולנו – אחרת הנגב לא יפרח, לא יעזור כלום. לא העניים ולא העשירים יהיו שם, יחד.
<היו"ר נחמן שי:>
לגמרי. תודה לחבר הכנסת ילין. אולי השר בגין, אחרי כל הדברים – – –
<השר זאב בנימין בגין:>
הערה אחת.
<היו"ר נחמן שי:>
הערה אחת אתה רוצה. בבקשה. אולי מפה, מהדוכן.
<השר זאב בנימין בגין:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מבחינות רבות נקלעתי לדיון הזה במקרה. אני, כפי שהודעתי ב-11:00, כשקראתי הודעה מטעם הממשלה, מילאתי את תפקידי המיוחד כשר התורן במליאה עד השעה 14:00, ומחליפתי כבר הגיעה, אבל כשהבנתי שזה על סדר-היום לא יכולתי להתנער ולברוח מאולם המליאה.
אני מבקש לחזור על הערה שאולי נבלעה בקריאות הביניים, ואני חושב שראוי גם שתירשם: איפה יכולים לחיות בדואים ביישובים כלליים שרובם יהודיים? אז – אנחנו חיים בעובדות: לא רק בעיר המחוז הגדולה באר-שבע, אלא גם ביישובים קטנים יותר באזור, רובם יהודיים, ויש בדואים שבאמת בשנים האחרונות כבר השתכרו, ויכולים היו לרכוש את הדירות שם. לא שמעתי אפילו על אירוע אחד, בשנים האחרונות או בכלל, שמפר את הסדר.
אני מברך על המגמה של הידברות. פסק-הדין מאחורינו, הוא קובע מסגרת, ובמידה שבתוך המסגרת הזאת אפשר להגיע להסכמות, בגבולות המסגרת שנקבעה על-ידי בית-המשפט העליון, כן ייטב.
הערה אחרונה, אדוני היושב-ראש, והיא פורמלית. אין לי מונופול על הנושא, שאכן עסקתי בו במשך שנים אחדות. למדתי, וניסיתי לקרב הסדרה של התיישבות הבדואים בנגב. על-פי הבנתי, בלא חקיקה מתאימה לא יהיה אפשר להתקדם ולפתור את הבעיה לעומקה לטווח ארוך. בינתיים לא הסתייע. אבל אני מבקש שהחברים ירשמו לפניהם את העובדה שהשר שעוסק בסוגיית הסדרת התיישבות הבדואים בנגב הוא שר החקלאות, חברי אורי אריאל. ואני מקווה שתחת שרביטו נתקדם בדרך הנכונה והטובה כדי לפתור את הבעיה מיסודה. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה. תודה רבה. חבר הכנסת זוהיר בהלול, בבקשה.
<זוהיר בהלול (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי, לא הכול צריך להיות שפיט במדינה הזו. יש גם עניין של דמותה ואופייה המוסרי של מדינת ישראל. האם אנחנו זונחים ונוטשים את העניין הערכי הזה? ולכן, מעבר לפלפולים המשפטיים, אני מביא לכם מיומנו של עקור כמה מאפיינים. מיהו העקור? העקור הוא שהיתמות והשכול מלווים אותו. העקור הוא שהכעס והזעם אצורים בקרבו. העקור הוא האיש שאוחז בתחושות נקמה כלפי זה שעקר אותו משורשיו. וגם, שלא לדבר על העובדה שהוא נפגע נפשית בצורה אנושה. להוסיף לכך, כמובן, שגדלים דורות של מתוסכלים וזועמים על מדינת ישראל דורות על גבי דורות, ואז אנחנו הופכים את הבעיה הבדואית, ואולי הבעיה הערבית, לפצצה מתקתקת.
שימו לב, את כל הנקודות האלה, את כל המאפיינים האלה צריך להכפיל אותם בארבע, במלרע ולא במלעיל. שאלתם מדוע בארבע? – הפעם במלעיל – מכיוון שהכפר הזה טולטל ארבע פעמים. האנשים שם גורשו, נושלו, נעקרו, הוגלו, נדדו וגם פונו ארבע פעמים במהלך כינונה של מדינת ישראל. תכפילו בעוד 1,300 נפשות, האנשים שמתגוררים שם, ותקבלו את הפצצה המתקתקת שאני מדבר עליה. ולכן אני חושב, אדוני היושב-ראש, שצריך לקחת את העניין הזה כעניין מוסרי מאין כמותו. והרי מיהו העם היהודי, אם לא זה שנדד אלפיים שנות גלות? מיהו העם היהודי אם לא העם שאוחז באופן ייחודי בעולם בחמלה כלפי האחר? וצריך גם להביא בחשבון שהמדינה, כך נדמה לי – ואינני חסיד הקונספירציה – לוקחת את הסיפור הזה כ-case study, כדי לפנות אולי בעתיד עוד כמה יישובים, ושלום על ישראל.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה.
<זוהיר בהלול (המחנה הציוני):>
ולכן אני חושב ששרת המשפטים, שדיברה בנימה של זלזול – ואגב, אני רוחש לה כבוד, כמובן: אם הם רוצים מאוחר יותר לקנות דירות בחירן, תפאדלו. מה זאת אומרת? האם זה הפתרון?
<היו"ר נחמן שי:>
תודה.
<זוהיר בהלול (המחנה הציוני):>
וגם שמעתי בקצה האוזן מישהו שאומר: שיעברו לח'ורה – או לחורה, בערבית. מה, מדובר בנכסים? אלה בני-אדם שיש בהם נפש מיוסרת – –
<היו"ר נחמן שי:>
תודה.
<זוהיר בהלול (המחנה הציוני):>
– – שיש להם שורשים, ויש להם תחושות, ויש להם רגישות ורגשות. אז אי-אפשר לומר זאת. ולכן אני מציע, אם בכלל, אז שתהיה עיר מעורבת, יהודית-ערבית, אבל שלא יעקרו את האנשים האלה מהשורשים שלהם; ב. אם רוצים בכל מקרה להקים את חירן, יש שם שטח עצום. שיקימו את חירן, ושם תהיה עומר השנייה מבחינת איכות החיים, כי יש שטחים אדירים מסביב למקום הזה. ושלישית, אם אתם מתעקשים, אז תשיבו אותם לשורשים שלהם.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה. תודה רבה. אנחנו נעבור עכשיו לתמר זנדברג – את – – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
הצבעה. הצבעה.
<היו"ר נחמן שי:>
הצבעה, ודאי. אנחנו מצביעים בעד או נגד העברת הנושא לוועדת הפנים. בעד יהיה בעד ועדת הפנים; נגד יהיה נגד ועדת הפנים. הנה, בבקשה. בעד. אוקיי. ברשותכם.
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 24
נגד – 1
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה. בוועדת הפנים יהיה דיון. 24 בעד, אחד נגד, אין נמנעים ואין מישהו שהצביע כנוכח. זהו.
<נאומי בכורה של חברי הכנסת>
<היו"ר נחמן שי:>
אנחנו נעבור עכשיו, ברשותכם, חברים, להמשך נאומי הבכורה של חברי הכנסת. נאום הבכורה הראשון יהיה של חבר הכנסת יואב קיש; ויברך חברו לסיעה השר החדש יריב לוין. בבקשה. חברים, תכבדו בבקשה את חבר הכנסת יואב קיש. אני מבקש להמתין לדבריו. בבקשה, יואב.
<יואב קיש (הליכוד):>
כבוד היושב-ראש – –
<היו"ר נחמן שי:>
חברים, אנא מכם. בבקשה.
<יואב קיש (הליכוד):>
– – השרה והשר, חברות וחברי הכנסת, אורחים נכבדים, האמת שלא חשבתי שאפתח את נאומי הראשון במליאה במילים אלו, אך בחרתי שלא להתעלם מהמציאות הנוכחית. בשבועות האחרונים אנחנו שומעים כל הזמן, בבית הזה ובתקשורת, קולות שתוקפים את הקואליציה ואת הליכוד על כך שאנחנו מייצגים רק חצי מהעם, כולל ביטויים פוגעים ומזלזלים בליכוד ובנבחריו. הרדיו, העיתונות, הטלוויזיה, מנסים לייצר את הרושם שהליכוד והקואליציה מנותקים, שאיננו מייצגים אתכם.
אני אחד מחברי הכנסת החדשים של הליכוד – מן הסתם פחות שמעתם עליהם בתקשורת – דור שני בליכוד, חבר התנועה מעל 15 שנים, ומהווה דוגמה לכך שהליכוד הוא מפלגתו של כל העם. למה לא שמעתם עלי, אתם שואלים? אולי כי אני נבחרתי כנציג מחוז דן, "מדינת תל-אביב", של הליכוד. ואני ליכודניק.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
וואו.
<יואב קיש (הליכוד):>
אני חילוני ואני ליכודניק; טייס קרב וליכודניק.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
אתה נשמע כמו בנט – – –
<יואב קיש (הליכוד):>
עבדתי כטייס ב"אל על" – אם אתה לא מכיר את זה, חבר הכנסת פרץ – ואני ליכודניק; סגן אלוף במילואים, ליכודניק; אשכנזי, ליכודניק. גם אני הפנים של הליכוד. הליכוד מייצג גם את תל-אביב. הליכוד מייצג גם את החילונים. הוא מייצג גם את המילואימניקים. כן, גם אני חלק מהליכוד, מפלגת העם.
לאחר מערכת בחירות מהסוערות והיצריות שידענו, שבה נאמרו אמירות מיותרות מכל הצדדים, חובה עלינו עכשיו לכבד איש את רעהו. אשכנזים וספרדים, דתיים וחילונים, פריפריה ומרכז, יכולים וחייבים לחיות יחד. ניתן לא להסכים על הדרך – ובבית הזה נדון בכך – אך אסור לנו לנתק חלק כזה או אחר מהעם. אסור לנו להרחיק ציבור מעלינו. עלינו ללכת יחד, כאיש אחד בלב אחד. נושא אחדות העם הנו מהתחומים הראשונים שאקדם כחבר כנסת.
המשפחה שלי היא דוגמה לאחדות העם. מצדה של אמי אריאלה אני דור שביעי בארץ וצאצא של הרב שמואל סלנט. הרב שמואל סלנט היה בשנת 1865 רבה של ירושלים. הוא מילא תפקיד זה מעל 40 שנה. חברי כנסת חרדים – אני לא רואה אותם פה עכשיו, לצערי, אבל הם מכירים היטב את סיפורו של הרב שמואל סלנט. משפחתי מצד אבי, מייק קיש ז"ל, הייתה משפחה בריטית ותיקה. סבי, פרדריק הרמן קיש, המוכר יותר כבריגדיר קיש, כיהן כקצין היהודי הבכיר ביותר בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. סבא לחם עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, סיים את הלחימה כקצין מעוטר מדליות, חזר לאנגליה, אך קידומו נעצר אך ורק בגלל היותו יהודי. הוא עלה לארץ-ישראל והיה ממובילי הנהגת היישוב הציוני באותה תקופה. בריגדיר קיש שימש כראש חיל ההנדסה של הגנרל מונטגומרי, והגן על ארץ-ישראל במלחמת העולם השנייה מפלישת כוחות הנאצים ביבשת אפריקה. לצערי, לא זכיתי לפגוש מימי את סבי, וזאת מכיוון שהוא נהרג במלחמה, מלחמת העולם השנייה. סבי קבור היום בתוניס, וגם בקברו לא יכולתי לבקר. אלו הקצוות שהתחברו במשפחתי: מצד אמי, הרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים; מצד אבי, בריגדיר ג'נרל פרד קיש, שמסר נפשו על הגנת המולדת. המשפחה שלי היא דוגמה חיה לאחדות העם, לשילוב שבו מורשת וצבא הולכים יחדיו ואינם סותרים אלא מפרים ומשלימים זה את זה. אלה השורשים שעליהם צמחתי.
במסגרת שירותי הצבאי בחרתי במסלול שירות משמעותי. זכיתי ועודני זוכה לשרת כטייס קרב בחיל האוויר. בשנים האחרונות עבדתי כטייס ב"אל על", תפקיד שמילאתי עד היבחרי לחבר כנסת בכנסת זו.
ההחלטה לנסות להיבחר לכנסת לא הייתה קלה. היה לי ברור שכדי להשפיע ולשנות מציאות בישראל, הדרך המשמעותית ביותר היא מתוך הבית הזה, בית-המחוקקים. הדרך הראשונה שפתוחה לכל אחד ואחת מאתנו להשפיע – על-ידי התפקדות למפלגות דמוקרטיות שקרובות לאמונתם הפוליטית. בכנסת זו, מפלגות הליכוד, הבית היהודי והעבודה פתוחות למתפקדים ובוחרות את נציגיהן לכנסת על-ידי פריימריז ישירים. לצערי, המספרים הם קטנים, קטנים מדי. במצב הנוכחי; עשרות-אלפים בודדים של מתפקדים קובעים את הרכבן של רשימות המפלגות וקובעים מי יעמוד בראשן. כציבור, חובה עלינו להיות מעורבים במערכת הפוליטית. לא מספיק להגיע לקלפי ולהצביע כאשר מתקיימות בחירות, עלינו לקחת חלק פעיל וברור בדמוקרטיה הישראלית. מעל בימה זו אני קורא לכלל אזרחי ישראל להתפקד; להתפקד למפלגה שעם דרכה אתם מזדהים.
אני הצטרפתי לפעילות הציבורית בגלל המורשת והערכים שספגתי בבית. כואב לי שרוב האנשים שאני מכיר בוחרים לקטר, אבל נשארים מחוץ למגרש הפוליטי ולא מרימים את הכפפה. אני חוזר ואומר לחברי: תתפקדו, תשפיעו, תתחרו בי ובדעות שלי, רק אל תהיו פסיביים. לצערי, רק כמחצית מחברי כנסת זו נבחרו ישירות על-ידי מתפקדים. עלינו, האזרחים, להיות מעורבים ולפעול ולדאוג לכך שככל האפשר, כל הרשימות בבית הזה ישלבו מנגנון של בחירה ישירה של המועמדים ברשימה.
גם בשעה זו שאני מדבר אתכם מעל במה זו, יש חיילים ששוכבים במארבים, טייסים, חובלים, לוחמים השומרים על הגבולות במצרים, בלבנון, בירדן, ומגינים עלינו. המזרח התיכון מסביבנו רוגש ובוער. הסיבה שאנחנו לא מרגישים זאת היא אותם אלו אשר מגינים עלינו ימים ולילות. כולם – חילונים, חרדים, דתיים וערבים – צריכים להיות שותפים למסירות זו. כבר לפני שנתיים הייתי במאהל המילואימניקים ונלחמתי למענם. אכן, ברורה לי מפת האילוצים הקואליציונית. נצטרך להגיע למנגנון מוסכם. אני מבטיח שאמשיך להיאבק לשוויון בנטל מתוך הקואליציה.
ממשלת הליכוד הקודמת העלתה את שכר החיילים. אני אמשיך לדחוף לתגמול המשרתים גם מהכנסת הנוכחית. מי שנותן יותר, ראוי שיקבל יותר.
יש נטייה לחברי כנסת חדשים לחוקק הרבה חוקים חדשים. בחלק מהמקרים זה נעשה – אולי אני מסגיר פה איזה סוד – להראות לכם שאנחנו קיימים. אני מתחייב לכם שלא אפעל בדרך הזו. תשמעו ממני מעט, אבל כשתשמעו אותי זה יהיה הכי מדויק שיש. כל חוק שאחוקק יהיה עם מטרה ברורה, ואגיש חוקים אך ורק במקרים שבהם אכן מעורבות המחוקק נחוצה.
אנחנו צריכים לדאוג לכך שהכלכלה תעזור לאזרח ותקל עליו. אני בעד כלכלה ליברלית ומינימום התערבות בכוחות השוק. עלינו לעזור לכלכלה ולאזרחים, ובעיקר לא להפריע להם.
כילד וכנער גדלתי למציאות משפחתית ללא נכויות וללא חשיפה לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים. במשפחתי שלי זה היה אחרת. ילדי שלי גדלו במציאות שבה שילוב וקבלה של השונה כשווה הם חלק טבעי מחייהם. לשמחתנו, החל תהליך מבורך בשנים האחרונות, ובו חברות רבות קולטות עובדים בעלי מוגבלויות. מבחננו האמיתי הוא לערב ולחבר אוכלוסייה זו לתוך החברה הישראלית. עלינו לזכור שיש בקרבנו אוכלוסייה של נכים וקשישים אשר מוטל עלינו לחזקם. חובתנו המוסרית כחברה היא לאפשר להם יכולת קיום בכבוד.
שלום ליושב-ראש הכנסת. אני חבר כנסת חדש. בשבועות האחרונים עסקתי, ועודני עוסק, בעיקר בלימוד הכנסת. האנשים כאן הם אנשים ראויים וטובים אשר מייצגים אתכם, מייצגים את העם. כבוד הוא לי לעבוד אתם ולהיות שותף להנהגת המדינה.
עם ישראל צופה בנו, המשפחות שלנו צופות בנו. בני תמיר נמצא בקהל וצופה בי היום. בשביל ילדינו ובשביל כל עם ישראל, חובה עלינו לשמור על כבוד הבית הזה מכל משמר.
כולי תקווה כי אצליח לשמש כשליח נאמן לציבור שולחי ולאזרחי ישראל כולם. זו הדרך. תודה רבה.
<עמיר פרץ (המחנה הציוני):>
יפה מאוד.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יואב קיש. נאום בכורה, אף שאתה כבר השתלבת בפעילות. השר, חבר הכנסת יריב לוין, שר התיירות והשר לביטחון פנים, אתה מתבקש לעלות לדוכן. תכף ישחררו לנו את בן-הערובה ותוכל לברך את חבר הכנסת יואב קיש על נאום הבכורה שלו. חבר הכנסת קיש, נא לשבת, השר יריב לוין מעוניין, כוותיק, לברך אותך ולאחל לך הצלחה בתפקיד. בבקשה.
<שר התיירות יריב לוין:>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כבוד השרה, חברות וחברי הכנסת, חבר הכנסת יואב קיש, קודם כול ברכות גדולות. אני מוכרח לומר לך שהייתה לי התלבטות מאוד גדולה. הרי כשטייס מסיים את טיסת הסולו הראשונה שלו הוא ככה יורד מהמטוס, ואז שופכים עליו דלי מים ומשפריצים שמפניה. אמרתי: מה נעשה אתך פה? מה, נשליך עליך את ספר התקציב? נשפריץ את דפי התקנון?
אז אחסוך ממך את המחוות האלה הפעם הזאת, אבל אני באמת רוצה לברך אותך, אני מוכרח לומר, על נאום שהוא, כפי שאמרת כאן מעל הדוכן, מאוד חד, מאוד מדויק, מאוד ברור, ואם מותר לי לומר, גם מבטא בצורה מאוד נאמנה את התחושה שיש לנו כאנשי ליכוד, תחושה של גאווה גדולה לא רק להיות חברי כנסת ושליחי ציבור כאן בבניין הזה, אלא להיות שליחים של התנועה הספציפית שלנו, של תנועת הליכוד, של תנועתם של זאב ז'בוטינסקי, של מנחם בגין ושל ציבור כל כך עצום וכל כך מגוון: חילונים ודתיים וחרדים ואנשי פריפריה ואנשי מרכז; כאלה שהפרוטה מצויה בכיסם וכאלה שאנחנו אחראים לכך שמצבם הכלכלי ישתפר; דרוזים, נוצרים, גם מוסלמים שחברים בתנועה שלנו. ויש לנו באמת – אני חושב שביטאת כאן באמת בצורה הטובה ביותר – את הזכות הזו.
אתה יודע, אחת הבעיות הגדלות בכנסת – וגם בזה נגעת, אני חושב, בנאומך – היא העובדה שלא תמיד יש התאמה בין עשייה מקצועית אמיתית לבין החשיפה התקשורתית שאתה מקבל. הרבה פעמים זה אפילו קצוות מנוגדים. וגם כאן אני יכול לתת לך דוגמה קרובה ללבך: היינו צריכים בשעתנו לדון כאן בחוק הטיס, חוק ענק שפירט באמת את כל ההסדרים שנוגעים לתעופה, והתעוררה אחר כך בעיה: מי יכין את החוק ויהיה אמון על העבודה עליו בקריאה הראשונה? ואמרנו, אנחנו אנשי הליכוד, הרי כשנבוא ונגיד בסניפים שהכנו את חוק הטיס, יגידו עלינו את מה שאתה נמצא בסיכון הכי גדול מכולם שיגידו: טייס חלל, זה מה שהתעסקת? אין לנו – – –
<יואב קיש (הליכוד):>
עכשיו זה דני, מסכן.
<שר התיירות יריב לוין:>
בסוף מצאנו אחד מחברי הכנסת, חברנו מש"ס.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
יצחק וקנין, כן.
<שר התיירות יריב לוין:>
אמרנו: לך אין פריימריז, חבר הכנסת וקנין, לך יש זמן לעשות עבודה מקצועית רצינית על הנושא הזה. והוא אכן עשה עבודה מדהימה. ואתה בוודאי מכיר את זה מצוין בצד המקצועי.
ודווקא על הרקע הזה אני רוצה לומר לך שאני חושב שהגישה שביטאת בנאום שלך, בעיני היא הגישה הנכונה: לעשות קודם כול את מה שחשוב ואת מה שענייני, ואחר כך גם לנסות להביא אותו לידיעת הציבור. וזו הדרך, ולא הדרך ההפוכה.
אני מוכרח לומר לזכותך עוד דבר. אני חושב שהמקום הזה מחייב לימוד. לא נולדים חבר כנסת ולא מגיעים לכאן ויש מאין מייד הכול הולך והכול מצליח. עוד לא יבשה הדיו מעל תוצאות הבחירות, אתה כבר התייצבת כאן, שאלת, קראת, ניסית באמת לעמוד על הדברים מבפנים, להתכונן כפי שצריך. ואני חושב שכל מי שהקשיב לנאום הזה שלך ראה שהגעת לנאום הבכורה שלך מוכן, יודע בדיוק לאן אתה רוצה ללכת, ואין לי שום ספק שאתה תזכה כאן להצלחה גדולה, תהיה נכס גדול גם לנו כסיעת הליכוד כאן ובוודאי לכנסת כולה.
אני רוצה, ברשותך, להקדיש מילה אחרונה לבני משפחתך; אני מבין שהבן שלך כאן ביציע. עד היום היה להם לפחות הסדר ששכר בצדו – אתה נעלם וחוזר מה"דיוטי פרי" עם משהו. זה לא יקרה, אני אומר לכם, זה לא יקרה. אבל תדעו לכם שהמחיר שתצטרכו לשלם על הפעילות החשובה הזאת שחבר הכנסת יואב קיש – יואב, אבא – יעשה כאן, המחיר הזה הוא מחיר בסופו של דבר שווה, כי ההשקעה הזאת מבטיחה את ההווה שלנו, את העתיד שלנו ואת היכולת שלנו באמת לקיים כאן חיים יותר טובים וחיים בטוחים. ואני רוצה לומר לכם באמת בשם כולנו: תודה על הנכונות שלכם לאפשר לחברנו יואב קיש לתגבר אותנו באופן הכל-כך משמעותי הזה.
יואב, שתהיה לך – מכל הלב – הצלחה ענקית.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יריב לוין, שר התיירות והשר לביטחון הפנים. אנחנו עולים בסולם הדרגות הצה"ליות, ואני מתכבד להזמין את חבר הכנסת איל בן ראובן לנאום הבכורה שלו. בבקשה, אדוני. תברך אותו בהמשך חברת הכנסת ציפי לבני. עד עשר דקות לרשותך, אדוני.
<איל בן ראובן (המחנה הציוני):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי וחברות הכנסת היקרים, בני משפחתי היקרים שצופים בי מרחוק, ואני לא יכול שלא לציין את חיילי צה"ל שנמצאים פה ואני מאוד שמח על כך.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
זה קורס קצינים בבה"ד 1, הבן של בעלי פה.
<איל בן ראובן (המחנה הציוני):>
נפלא. בסיומה של מלחמת יום הכיפורים, אני חייל בן 19, ניצב ליד הטנק שלי, שנפגע לא בפעם הראשונה ברמת-הגולן, ולפתע אני מבחין באבא שלי, שלחם בגדוד אחר ברמת-הגולן, מתקרב לעברי. אבא מאמץ אותי אל לבו ואומר לי בכאב: בעת שלחמתי במלחמת השחרור בחטיבת הנגב, לא תיארתי לעצמי שיכול להיות בעתיד יום שבו גם בני וגם אני ניפגש בשדה הקרב. אינני תמים. אני מפוכח. בני רועי היום בן 17, בעוד שנה הוא עתיד להתגייס לצה"ל, וכן, כנראה הוא ייאלץ עוד להילחם. אבל אני נמצא כאן, במקום הזה, כדי שבני הַלל, שהיום הוא בן שנתיים, יגיע אולי למציאות אחרת.
נשיא ארצות-הברית המנוח אייזנהאואר, גיבור מלחמת העולם השנייה, אמר בזמנו משפט מדהים: אני שונא מלחמה, כשם שרק חייל שהתנסה באכזריותה, בחוסר התועלת שבה, באיוולת שבה, יכול לשנוא אותה – כן, אני שם. לאחר שנות הובלה רבות של חיילים ומפקדים בשדות הקרב, של הודעות קשות בקשר, של הרמת השמיכות הנוראית והפרידה מעוזי ותולי, דדוש, פדידה, ידין, אובידה, ועוד כל כך הרבה פקודים וחברים שאובדנם ילווה אותי במשך כל חיי, אני מגדיר את עצמי כמפקד שַׁכּוּל, מלשון שְׁכוֹל. ואני שואל את עצמי תמיד: מדוע דווקא אני שרדתי? הרי הם יכלו להיות כאן היום אתי, אולי במקומי. האם זו גזירת שמים? האם לא ניתן לעצור את סבבי האלימות? ותשובתי: כן, זה ניתן, לפחות את חלקם, וזה בידינו.
נולדתי בישראל, ואני גאה להיות במדינה הזו. תחילת דרכי בקיבוץ נצר-סרני, בן להורי עמוס, זיכרונו לברכה, וזיוה, שתיבדל לחיים ארוכים, שגדלו ברשפון ושירתו בפלמ"ח. התגייסתי לצה"ל בשנת 1972 ושימשתי במגוון תפקידים: מחייל בשריון, מג"ד במלחמת לבנון הראשונה, ועד אלוף. צה"ל הוא ביתי, בית שבו שירתי למעלה מ-35 שנה. גם היום אני משרת בתפקיד בכיר בחירום, במילואים. צה"ל הוא בית של אנשים שהמחויבות שלהם למדינה עומדת מעל לכול, ואני מאוד מאוד אוהב את האנשים האלה.
לאחר שחרורי מצה"ל כיהנתי כמנכ"ל עמותת "לחופש נולד", שטיפלה בחיילינו השבויים והנעדרים שגורלם לא נודע: רון ארד, זכריה באומל, יהודה כץ, צבי פלדמן וגיא חבר. אנו ממשיכים לייחל לשובם של כל הנעדרים אל חיק משפחותיהם. כמו כן, עסקתי בחיזוק התעשיות הביטחוניות הישראליות והמשכתי בפיתוח חוסנה של המדינה. עסקתי גם בפיתוח הנהגה צעירה בבית-הספר למנהיגות בשדרות ובקידום חיים משותפים בין יהודים לערבים.
אני נשוי ליעל ואבא להלל, מיה, יותם, רועי, שיר וגן. רעייתי וילדי הם שולחי האמיתיים לשירות העם והמדינה, ומעל במה זו אני שולח להם את אהבתי ואת תודתי על המחיר שהם נכונים לשלם על שירותי למען מדינת ישראל במשך שנים.
אתמקד בשלושה נושאים מרכזיים: מנהיגות אתית, מניעת פלגנות וחתירה לשלום.
אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, אני מבקש מכאן לדבר עלינו, חברי הכנסת החדשים והוותיקים. כבר שנים שקרנה של הכנסת בעיניהם של תושבי ישראל הולכת ויורדת. רמת השיח, האלימות המילולית ולעתים הפיזית המככבות במסכי הטלוויזיה הן מבישות ומעליבות את כל מי שרוצה לראות בחברי הכנסת את נציגיו האותנטיים. יותר מדי שרים וחברי כנסת, ללא הבדל מפלגות וזרמים פוליטיים, פקדו ועדיין פוקדים את חדרי החקירות של משטרת ישראל ואת אולמות בתי-המשפט. זוהי חרפה שיש להסיר. מעבר לכול, עלינו להטמיע בעצמנו כנציגי העם את האחריות לגורל העם והארץ. האחריות הזו כרוכה בהתנהלות מוסרית, חינוכית ואתית ברמה גבוהה ביותר. על נבחר או נבחרת ציבור להפגין דוגמה אישית ודיבור בגובה העיניים, ולהתייחס בכבוד לכל מגזר, לכל עדה, בלי הבדל של גזע, מוצא ומין. עלינו לפעול בקדנציה הנוכחית להחמרת הרמות האתיות הנדרשות מנבחרי ציבור כדי שנוכל באמת להוות את המגדלור הערכי של מדינת ישראל.
נכבדי, אעסוק בחברה חזקה שעל אף פלגיה וגווניה המרהיבים פועלת בשיתוף כל מרכיביה, ואני מדבר על מניעת גזענות ופלגנות. אני מתגורר ביישוב יודפת שבגליל, שם מגדל את ילדי, מתעורר בכל בוקר לקריאת המואזין מהיישוב הסמוך, כאוכב, ושולח את ילדי לחוגים משותפים עם ילדי דיר-אל-אסד והסביבה. אני מאמין בחיים משותפים ובשוויון לכול, לא כהכרזה ריקה מתוכן אלא כמציאות מוחשית שצריך לעסוק בה ולעשות אותה. כפועל יוצא מחיי ומפועלי באתי לכנסת כדי לנסות ולהפחית מההקצנה והכוחנות וליצור חברה ישראלית שיותר מדברת שלום; חברה בריאה שהכוח איננו שפתה; חברה שוויונית שמכריתה ממנה כל סממן, כל שתיל מזוהם של גזענות. אני מתבונן סביב במגוון מרהיב של יופי וצבע: יוצאי רוסיה, אתיופיה, ארצות מזרח ומערב, דרוזים, ערביי ישראל, בדואים, צ'רקסים, יושבי הפריפריות בגליל ובנגב, ניצולי שואה, זקנים וצעירים, עוסקים זעירים, עצמאים, מילואימניקים, חרדים וסטודנטים ועוד ועוד. כל אחד ואחת במאבקו היומיומי יכול לבכות את מר גורלו. כל אחד ואחת באתגרי היום-יום יכולים להלל, לאחד כוחות ולראות עד כמה שפר עלינו מזלנו.
חוזר אני לתחום השלישי שמניתי – החתירה לשלום. נכבדי, עלינו לעסוק ביצירת ביטחון המאפשר הידברות עם שכנינו. צה"ל חזק ייטע בנו ביטחון ויכולת יצירת מהלכים נועזים, ואני מדבר על הסדרים מדיניים.
כפועל יוצא מקידום שלושת הנושאים המרכזיים שמניתי, יתפנו המשאבים המתכלים יום-יום, שעה-שעה, על מלחמות מבית ומבחוץ. המשאבים האנושיים, הכלכליים והאקולוגיים שיתפנו יופנו לבנייה וצמיחה. מהלך זה ייצור משוב חיובי של חוזק, צמיחה כלכלית ורווחה קיומית ונפשית ליצירה ולשמחה.
חברי וחברות הכנסת, ארחיב בהתייחסותי לנושא השלישי שמניתי – החתירה לשלום. המציאות שסביבנו היא מורכבת, היא מסובכת ומסתבכת. מדינות נעלמות וארגוני טרור צרים על גבולות מדינתנו הקטנה. מציאות שכזו מייצרת סיכונים, אך בה בעת גם סיכויים. המצב החדש במזרח התיכון מייצר צירוף חדש של אינטרסים אזוריים של מדינות ערב המתונות מול אויבים רדיקליים שואפי השתלטות ומלחמה. עלינו כמנהיגים לחבור עם אלו המתונים השואפים ליציבות אזורית. עלינו כמנהיגים ליצור יוזמות מדיניות ולהשתמש במציאות האזורית החדשה כדי לקדם שיח עם שכנינו הפלסטינים תוך הישענות ולא שימוש בעוצמתו של צה"ל. הסדר עם הפלסטינים יסיר את עננת היותנו שולטים בכ-2 מיליון אנשים חסרי זכויות. הסדר יתרום גם להסרת להבת הקיצוניות וההקצנה בחברה הישראלית. הסדר יפנה את צה"ל לשני תפקידיו המרכזיים בחיי המדינה שלנו: האחד הוא להגן על תושבי מדינת ישראל בכל תנאי, ובהינתן עימות – לנצח בו, ומהר; והשני, והחשוב מכול – לאפשר לקברניטי המדינה לקבל החלטות נועזות ושקולות שעניינן מניעת מלחמה. מדינת ישראל חייבת לשוב לחיק משפחת העמים הדמוקרטיים, שכללי המשחק המרכזיים שבהם הם זכויות האדם, כבודו וחירותו. מדינת ישראל חייבת לחזור לחץ הצפון שמכוון להיותנו מדינה יהודית דמוקרטית צודקת, ערכית ובטוחה בעצמה.
לסיום, להיכן נעלמה המילה "שלום"? אני בא להשיבה על כנה. שלום הנו מפתח מבית ומחוץ. שלום איננו חולשה, אלא כוח ועוצמה. בתוכי מהדהדות מילים חזקות: הייתי חייל של מלחמה, רצוני להיות חייל בצבא של שלום. הפחד אינו מוכיח את עצמו ואינו מוביל לדבר מלבד עוד פחד ועוד שנאה. עלינו לאזור אומץ, להחזיר את כוחותינו ומשאבינו ממלחמות מבית ומחוץ, לשוב ולסלול נתיבים מוארים, לא דרכים אפלות, לפלס שבילים יפים של סובלנות, אמון ורוחב לב, מסילות ונתיבות של שלום.
אבקש ואברך כי יישא אלוהים פניו אלינו – "וישם לך שלום". תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איל בן ראובן. חברת הכנסת ציפי לבני תעלה לדוכן על מנת לברך את חבר הכנסת החדש תכף, בתקווה שישחררו אותו לקבלת ברכתך. בבקשה, חברת הכנסת ציפי לבני. את מוזמנת לברך את חבר הכנסת איל בן ראובן.
<ציפי לבני (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
סליחה רק, גברתי – חברי הכנסת פרץ, מרב מיכאלי, נא לשבת.
<ציפי לבני (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי חבר הכנסת איל בן ראובן, חבר כנסת שגם כשעמדת כאן על הדוכן, נראה שבעצם עדיין לא פשטת את המדים, ואני אומרת את זה במובן הכי חיובי שיש. לא הורדת מעליך כשהגעת לכנסת ישראל את כל מה שצה"ל מסמל עבורנו, על ערכיו ועל תפיסת הביטחון שלו. ואיל בן ראובן מייצג את ערכי צה"ל; איל בן ראובן זה האיש שגם כשפשט את מדיו המשיך לדאוג לנעדרי ולשבויי צבא הגנה לישראל, כי לא משאירים חיילים מאחור. אותו מפקד שהגדיר את עצמו כאן על הדוכן כמפקד שַׁכּוּל. אדם שלא מדבר על הביטחון בכל מיני ססמאות גבוהות כשהוא חבר כנסת, אלא אדם שהקדיש את עצמו ואת חייו לביטחונה של מדינת ישראל; היה נכון לסכן את חייו תוך כדי, וכואב את כאב המשפחות שאיבדו את בניהן בהגנה על ביטחונה של מדינת ישראל.
אבל במקביל, בלי לאבד גרם אחד מביטחונה של מדינת ישראל, בלי לוותר על משהו מהביטחון, עומד כאן האלוף במיל' איל בן ראובן על הדוכן של הכנסת ואומר: אני לא מוותר על החתירה לשלום. והוא אומר את זה מתוך ביטחון עצמי, והוא אומר את זה מתוך תפיסת הביטחון של מדינת ישראל.
שמעתי את הדברים שנאמרו כאן על-ידי יואב, על העיוות בתפיסה של הליכודניקים, שכאילו הם שייכים רק למין אחד או לזן אחד. אבל בוא נאמר את האמת: הרי במערכת הבחירות הזאת איל, האלוף במיל', אדם שבאמת הקדיש את חייו לביטחונה של מדינת ישראל, היה חלק מקבוצה שהואשמה שאינה דואגת לביטחון; שבעצם עניינה הוא רק למסור ולתת; שרואה רק את טובתם של האחרים ולא את טובתה של מדינת ישראל. אז בשבירת עולם הדימויים שאנחנו מדברים עליו, אחרי מערכת הבחירות הקשה הזאת, לא מספיק רק להעלות – והקשבתי קשב רב למה שנאמר כאן על-ידי חבר הליכוד, בתסכול רב, על הפער בין הדימוי למציאות. אותה חובה מוטלת גם על הצד השני של הכנסת ועל אותו חלק בחברה הישראלית שטועה לחשוב שמי ששואף לשלום איננו רואה את ביטחונה של מדינת ישראל. ואיל בן ראובן הוא דוגמה קלאסית לזה.
לא מדובר על שאיפה תיאורטית, רומנטית, מהסוג שכתוב באגדות, אלא הבנה עמוקה שזהו אינטרס ישראלי, שזאת הדרך לשמור על הערכים שלנו – שאנחנו כל כך גאים בהם – של מדינה יהודית ודמוקרטית, ושבתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, ובהתאם לאינטרסים שלנו, אנחנו צריכים להיפרד מהם, מהפלסטינים.
ואם אנחנו מדברים על היפרדות והפרדה, אני רוצה להתייחס גם לפארסה שקרתה היום עם אוטובוסי ההפרדה. ותאמינו לי, זה לא היה קורה לאלוף במיל', חבר הכנסת היום, איל בן ראובן. הרי ברור עכשיו שלא מדובר בביטחון, אלא בכניעה ללחץ פוליטי של קבוצה מסוימת. וברור שלא מדובר בביטחון, וחובתנו לספק ביטחון לכל אזרח ישראלי באשר הוא. ופתרונות ביטחוניים קיימים בלי לגרום כל כך הרבה נזק למדינת ישראל. ובצד הביקורת הערכית – ויש בי, כי אין בין ההפרדה הזאת ובין ערכיה היהודיים של מדינת ישראל דבר וחצי דבר – הנזק למדינת ישראל שאנחנו כל כך אוהבים, מההחלטה הזאת או מהחלטות דומות לה, הוא לא ישוער. כי תמונת האוטובוסים המופרדים, אם ההחלטה הזאת תיושם, תהיה התמונה בדיון על הוצאת ישראל מפיפ"א; זאת תהיה התמונה בדיונים בבית-הדין הפלילי בהאג, שאליו גוררים, שלא בצדק, את חיילי וקציני צה"ל; זאת תהיה התמונה במועצת הביטחון כשיבוא הדיון שבו יבקשו גם לחלק את ירושלים וגם 67' וגם חזרת פליטים, ואין בינה ובין ביטחון ישראל דבר וחצי דבר. זאת לא התמונה של ישראל האמיתית, שאנחנו כולנו באמת כל כך גאים בה – מדינה שאת הערכים שלה מייצג בצורה כל כך יפה, מכובדת ומעוררת הערכה איל בן ראובן.
לכן, איל, אני מאוד שמחה שהצטרפת אלינו. אני מוכרחה לומר שכל אחד שמדבר אתך ויושב אתך בכנסת חוזר אלי ואומר: תשמעי, איזה אדם, איזה דיון מעמיק, איך הוא רואה את כל הדברים. ואם יורשה לי לומר, אם אתה מרשה לי, אז כשעליתי הנה לדוכן וכולם ככה חיבקו אותך למטה, אז זה גם המשפט ששמעתי מיושב-ראש הכנסת, אחרי שגם הוא ישב אתך לשיחה, ולא יכולתי שלא לחייך כי אמרתי: הרי זה בדיוק מה שאני הולכת תכף לבוא ולומר.
אני לא מכירה אותך כל כך הרבה זמן. את דיון העומק עשינו אבל צפויים לנו עוד הרבה דיוני עומק, אבל האמת היא שכשנכנס אלי קצין בכיר, אלוף במיל', שכן עדיין הגעת לפגישה לבוש מדי צבא, כי הגעת כשהייתה מתיחות שם בצפון, ואתה עדיין סגן אלוף הפיקוד ועוסק בביטחונה של מדינת ישראל, אמרת לי שאם תימשך המתיחות אתה צריך לחזור לאוגדה, אבל אם תיגמר המתיחות אתה מקווה שתספיק להגיע לחבורת הזמר שבה אתה שר את שיריה של ישראל היפה. בקיצור, אתה ישראל היפה, איל. שיהיה בהצלחה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת ציפי לבני. אני מאשר את המשפט שאמרתי ושצוטט כאן.
אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון – בבקשה, גברתי – לשאת נאום בכורה. מי שתברך אותה תהיה חברת הכנסת ושרת המשפטים איילת שקד. יצוין, לא מהסיעה של חברת הכנסת שאשא ביטון. בבקשה, עד עשר דקות לרשותך.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
כבוד היושב-ראש, חברי לכנסת, כנסת נכבדה, כל שרצתה אימא של ילדה פעוטה, שיברך אותה המלאך בבריאות ובחיים ארוכים. פעוטה שנולדה באביב 73', ולאחריו באו הסתיו והחורף של 73'. והארץ הייתה פצועה ועצובה, כמילות השיר שבו הבטיחו לנו לימים יונה ועלה של זית, ושלום בבית, ולקיים הבטחות. אבל במקום האביב והפריחות שהבטיח השיר, גדלה הפעוטה בצל מטחי "קטיושות", חדירות מחבלים ומתיחות ביטחונית כשגרת חיים, בצל הפחד. ובכל זאת, היא מעולם לא הפסיקה לחלום ולשאוף. שאיפותיה של הילדה שבגרה והפכה לנערה נראו בעבורה תמיד כמציאות אפשרית, למרות המרחק מלב-לבה של המדינה, למרות המציאות הביטחונית הבלתי-אפשרית שליוותה אותה ואת בני עירה מרבית חייה.
היא לא מיוחדת או שונה, והגיבורים האמיתיים של חייה, אז כמו גם היום, הם הוריה, שעשו הכול, אבל הכול, כדי למזער את נזקי החיים בצל ה"קטיושות", וכדי שחוויות הילדות של הפריחות והמרחבים הפתוחים יגברו על הטראומה של הפחד, המקלטים, האזעקות, הנזקים והנפגעים מסביב. הילדה הזאת עומדת מולכם היום.
כבוד היושב-ראש, חברי, אני נרגשת מאוד לעמוד כאן היום, גם מגודל המעמד ומשום כבודה של הכנסת, אך בעיקר משום שזו הפעם הראשונה שיש בכנסת נציגות של העיר שממנה אני מגיעה לכאן, העיר קריית-שמונה, שבה נולדתי, גדלתי, התחנכתי; העיר שבה גידלו אותי הורי, רחל ומשה שאשא, באהבת אין-קץ, ולהם אני חבה את חיי, את הילדות הנפלאה בקריית-שמונה למרות הכול, את השפיות ושמחת החיים שנטעו בי, את הרצון העז לתרום לזולת ולקהילה, את האהבה והנאמנות למקום ולבני המקום, תושבי העיר קריית-שמונה והאזור כולו; העיר שבה אני מגדלת את שלושת ילדי היקרים, ניתאי, רועי ושיר, יחד עם בעלי האהוב אילן; העיר שמשמשת לי בית גם היום. נוסף על כל זאת, זו הנציגות הראשונה זה 25 שנים של כל אצבע-הגליל.
אני ניצבת כאן היום גם בעבור ילדים רבים בגליל ובפריפריה בכלל. אני כאן כדי לומר לכל הילדים הללו: תחלמו, תחלמו ותחלמו. אל תחששו לשאוף הכי גבוה שרק אפשר. ותפקידי, תפקידנו כולנו כאן בבית הזה, הוא לאפשר להם ולהעניק להם את ההזדמנות השוויונית להגשים את חלומם.
מפלגת כולנו, מפלגה שאני גאה להיות חברה בה, ששמה לה למטרה להוביל רפורמות בדיור ובבנקאות לטובת כלל אזרחי ישראל, חרתה על דגלה גם את מחויבותה לפעול לצמצום הפערים בחברה הישראלית. ובתוך כך אני נושאת היום על כתפי את האחריות להחזיר את קריית-שמונה, הגליל והצפון למרכז העשייה הציבורית. הגליל ידע במשך שנים רבות מאוד יחס חם והבטחות מממשלות ישראל לדורותיהן רק בעתות משבר, אבל גם אז ההבטחות התנדפו בשגרה שבין משבר למשבר ורובן הוזנח כמעט לחלוטין.
אומנם אי-אפשר להתעלם מתנופת הפיתוח של תשתיות הכבישים בשנים האחרונות, שבלי ספק מקצרת את זמני הנסיעה בין הצפון הרחוק למרכז הארץ, אבל עם כל הכבוד למרחק הפיזי ולזמנים המתקצרים, הנזקים שיצר במשך שנים המרחק התודעתי שבין המרכז לפריפריה, רבים וחמורים באופן שתשתיות הכבישים לבדן לא יכולות לתקנם. הגיעה העת לתשתיות שבלב. כי מהו המרחק התודעתי? זהו אותו מרחק שמתבטא בהיעדר פיתוח וניצול הפוטנציאל של האזור, בהיעדר קשב ממשלתי לאתגרים הייחודיים של הפריפריה הצפונית. זהו מרחק שמקדם חוסר שוויון אזרחי בתחומי חיים בסיסיים כמו רפואה, חינוך, תעסוקה, בריאות, רווחה; מרחק תודעתי שמייצר עיוורון הולך וגובר לזעקה שנשמעת מצפון ומתעלם מהרצון האזרחי להמשיך ליישב ולפתח את הגליל.
כשמדברים על ריחוק שבלב מדברים על החיים עצמם; על ההבדל בין חולי סרטן שסיכוייהם לנצח את המחלה הארורה הזאת קשורים קשר ישיר למקום מגוריהם ולמרחק ממרכז הארץ. הזכות לבריאות היא חלק בלתי נפרד מהזכות לחיים. גם בעניין זה, המרחק בין קריית-שמונה ואצבע-הגליל לבין מרכז הארץ גדול בהרבה מהמרחק הפיזי. ובזמן שמדברים על קיצור מרחקים ועל רכבות קלות ותחתיות, עדיין לא השכילו לאפשר לחייל צפוני לשוב לביתו בזמן סביר. לעתים החזרה הביתה אורכת כחופשה עצמה. למה? כי אין מענה מיטבי של תחבורה ציבורית. אבל יותר מכול, שוויון ההזדמנויות מתחיל בחינוך; הוא מתחיל בחינוך כבר בגיל הרך, ועד להנגשה של השכלה גבוהה איכותית לכולם. לא ייתכן שהשקעה בחינוך לילד בפריפריה היא כשליש ופחות מההשקעה לילד במרכז. מדובר בפער שיקבע את גורלו של דור שלם, נפלא ומופלא, שנולד למציאות בלתי צודקת.
אבל לצד כל אלה, חברים, החלוצים האמיתיים הם אלה המיישבים את מדינת ישראל בצפונה ובדרומה וזוכים לסרטט את קו הסיכוי של החברה הישראלית. ואתם יודעים, דברים נפלאים קורים שם, ואתם לא בהכרח תזכו לשמוע עליהם או לקרוא עליהם בעיתונות היומיומית. ולמה? כי הם רחוקים.
חברים, יש בחברה פערים רבים, אבל ראשיתם בפער שבלב, באטימות, ביהירות ובתחושת עליונות תרבותית נטולת כל הצדקה. זהו אותו מרחק תודעתי שעליו אני מדברת, ועליו אלחם כאן, יחד אתכם, כדי לצמצמו.
יאנוש קורצ'אק אמר: תיקון העולם מתחיל בתיקון החינוך, ואמירה זו צריכה להיות נר לרגלינו, כי הכול מתחיל בחינוך. ואני כאן היום בשליחות הילדים מהצפון, מהגליל ומשאר חלקי הארץ, לדאוג להם לחינוך ראוי, להשכלה נגישה, למחיקת הפערים, לתת להם סיבה לחלום הכי רחוק שרק אפשר, ותקווה אמיתית שחלומות מתגשמים.
ומשום שהחינוך הוא נושא מאוד קרוב ללבי, אני פונה אל שר החינוך בבקשה: אל תטלטל את המערכת, תלמד אותה, תייצב אותה, תחזק אותה. תעשה את התהליכים יחד עם הכוחות החזקים והאיכותיים שיש בשטח, ויש כאלה. כי רק כך אפשר להוביל שינוי אמיתי, משמעותי וארוך טווח. ובתוך כל זה חשוב לזכור שהכשרת המורים היא נקודת ההתחלה, וצריך לחזק גם אותה, כי אחרת לעולם לא נצליח להדביק את הפער.
ואם יורשה לי, לפני שתיגע ברמת התוכן והפדגוגיה, יש הרבה דברים חשובים ודחופים שצריך לעשות, כמו סוגיית הסייעות בגנים – אם בהוספת סייעת ואם בהכשרתן, התייחסות לימי החופשה, התייחסות למרחבי הלמידה ועוד. תתחיל שם. זה לבדו כבר ישנה סדרי עולם.
ולסיום, חברים, אני מתבוננת על המליאה, ואני רואה פסיפס של 120 חברי ציבור, נבחרי ציבור, שלא כולם כאן כרגע. 120 חברים עם דעות מגוונות ושונות, שחלקן אף מנוגדות ומתנגשות. כל אחד מאתנו הוא תבנית נוף ילדותו, הוא מגיע עם מטען חוויות וערכים. אני רואה את הפסיפס של החברה הישראלית, ואני מזהה את ההזדמנות שיש לנו לשמש דוגמה לציבור, שעיניו נשואות אלינו, לנוער שצופה בנו, ולהראות שלא חייבים להסכים על הכול, אך בכל מצב אנו נשמור על כבוד הבית הזה ומה שהוא אמור לסמל, בית שמייצג את כולם ונותן מקום לכולם.
אני מאחלת לכולנו הצלחה. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. אנחנו מאחלים לך הרבה הצלחה – בכל אשר תפני, תשכילי ותצליחי. תברך אותה השרה, שרת המשפטים, השרה איילת שקד. תודה. שרת המשפטים איילת שקד, רשות הדיבור שלך.
<שרת המשפטים איילת שקד:>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כשהגעתי בתקופת הבחירות לקריית-שמונה, אז ככה, חודש-חודשיים לפני הבחירות, החבר'ה שלנו אמרו לי: תשמעי, יהיה כאן קשה. יפעת מאוד מאוד אהובה ואהודה בעיר, הייתה סגנית ראש העיר, הולך להיות כאן קרב קשה. אמרתי להם: לא נורא, אנחנו נצליח וזה – אנחנו נבוא עוד פעם. הגעתי יום לפני הבחירות, ואז אמרו לי: הקרב אבוד. העיר התגייסה לתמוך ביפעת ובאמת במפלגת כולנו, וגם החבר'ה שלי אמרו לי: איך לא לקחנו אותה?
יפעת היא דוקטור לחינוך; למדה לתואר ראשון, לתואר שני ולדוקטורט באוניברסיטת חיפה, ואף פעם לא עזבה את קריית-שמונה. יש לי חברים רבים מאצבע-הגליל ומהאזור; היום רובם, לצערנו, בתל-אביב. ויפעת עשתה קריירה אקדמית לתפארת ונשארה בקריית-שמונה, ועכשיו, כשאת ככה מתחילה קריירה פוליטית לתפארת בירושלים, אני בטוחה שזה יהיה לא קל. מכאן אני רוצה לשלוח חיזוק לאילן – אני יודעת גם מבעלי בבית, אני עוד גרה בתל-אביב, ועוד לי קל – אני יודעת שזה לא קל, ועל אחת כמה וכמה שלקחת על עצמך את האחריות הזאת, ולעבוד בירושלים ולגור בקריית-שמונה, בוודאי לאילן זה לא יהיה קל, ואני שולחת לו מכאן חיזוק.
אני חושבת – מהיכרותי עם שר החינוך, כל הדברים שדיברת עליהם הם דברים שהוא בהחלט מתכוון לעשות: גם לייצב את המערכת, גם להוסיף סייעת שנייה. ולכן אני בטוחה שתוכלי לשתף אתו פעולה; וזה חשוב מאוד, שיתוף הפעולה של חברי כנסת שמתעניינים בתחום של המשרדים יחד עם השרים. אני בטוחה שתמצאי בו שותף לדרך, ואני יודעת שאת גם תובילי תחומים שקשורים לזכויות הילד, כאן, בכנסת, ותוכלו לעשות חיל יחד. אז מכאן באמת אני שולחת את כל הברכות והאיחולים.
אנחנו בילינו קצת יחד בפאנלים בבתי-ספר; אני הוקסמתי והתרשמתי מאוד מהנחישות שלך והידע שלך והבקיאות שלך בנושאים שבעצם מטרידים את כל עם ישראל. אז המון המון הצלחה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לשרת המשפטים איילת שקד. נעבור לנאום הבכורה של חבר הכנסת ירון מזוז. עשר דקות לרשותך. גם אם תחרוג טיפה אנחנו לא נרים דגל אדום.
אני רק רוצה להגיד ליפעת שאשא ביטון, שאם היא רוצה עצות איך לנסוע, אני גם מגיע מאצבע-הגליל אז – אני במערבי, את במזרחי. עשר דקות.
<ירון מזוז (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת יצחק וקנין, השרים יובל שטייניץ, יריב לוין, איילת שקד, חברי חברי הכנסת המכובדים, במעמד מרגש זה, בנאומי הראשון כחבר בכנסת ישראל, אני רוצה לפתוח בהודיה לבורא עולם שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה. אני ירון, בנם של חיה ויהושע מזוז, נכדם של רבי זקן מזוז ורבי מכלוף חורי, זיכרונם לברכה, אשר עלו לארץ מתוניסיה והיו מחלוציה וממקימיה של העיר חיפה. הוריה של אמי הגיעו לארץ במהלך השואה, לאחר שהצליחו לברוח מזוועות הנאצים בתוניס, על-ידי כך שהוברחו בספינת תובלה לחיפה. בחיפה נתפסו ונעצרו על-ידי הבריטים והוחזרו לקפריסין. רק כעבור שנה הצליחו לעלות לארץ ולהשתכן בה.
נולדתי וחונכתי בחיפה יחד עם שלושת אחי. גדלנו בדירת חדר קטנה וחלקנו מטבחון ושירותים עם שכנינו; בית שאולי היה בו חוסר בחדרים אך לא בחום ואהבה, שבהם עטף אותנו. עוד בהיותי ילד בן 12 יצאתי לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. עזרה זו בגידול ובטיפול באחי הקטנים באה על חשבון חינוך ולימודים, אבל הערכים שהקנו לי הורי – כבוד האדם, עזרה לזולת, האמונה באל, כיבוד אב ואם – גרמו לכך שכל חיי פעלתי כדי לעזור לחלש ללא הבדל דת, גזע, מין או צבע עור. ערכים אלו מלווים אותי לאורך כל חיי, וכך אני מחנך, עם רעייתי היקרה יפה, את שלושת ילדי, עידן, דרור וימית.
נבחרתי לכנסת כנציג של חיפה, הקריות והצפון. אני מודע לאחריות הגדולה המונחת על כתפי בייצוגם של תושבי הפריפריה הצפונית של מדינת ישראל, להיות להם לפה ולאוזן קשבת. ומפה אני פונה לראש הממשלה מר בנימין נתניהו, שייתן לי את הכלים והאמצעים להצליח במשימה.
במהלך השנים האחרונות שימשתי כיושב-ראש התנועה החברתית החדשה בקריית-ביאליק וכמשנה לראש העיר. גם במסגרת זו המשכתי לסייע ולחלק מזון לנזקקים ולמעוטי היכולת. נחשפתי למצוקה כלכלית קשה בקרב מספר לא קטן של משפחות. גם כאן, בכנסת, משימתי העיקרית היא להביא לשינוי המצב הקיים על-ידי חקיקה וקידום אלו אשר קולם אינו נשמע ומצוקתם אינה נראית. כידוע, אדם שבע אינו מרגיש את מה שאדם רעב מרגיש.
בבחירות האחרונות כולם הניפו את הדגל החברתי, ובחירות אלה היו בסימן יוקר הדיור ויוקר המחיה, ובצדק. אני מברך על כך שנבחרה כנסת ששמה לה למטרה לטפל ברווחת הציבור. יש לנו הזדמנות פז לשנות דברים מהשורש ולתקן עוולות של שנים רבות: לדאוג שזוגות צעירים שמשרתים בצבא יוכלו לרכוש דירה – זו לא זכותנו, זו חובתנו; לדאוג שקשישים יוכלו לחיות את חייהם בכבוד – זו לא זכותנו, זו חובתנו; לדאוג לעניים בחברה שידם אינה משגת – זו חובתנו. אחרת, איזה מין חברה אנחנו? היכן החמלה הכל-כך ידועה של העם היהודי? חמלה זו צריכה להיות הבסיס לקבלת ההחלטות החברתיות של נבחרי הבית הזה.
כאדם חברתי וכנציג מחוז חיפה והקריות בליכוד, לא נבחרתי כדי לטפל בבעיית הגרעין האיראני; יש לנו ראש ממשלה ושרי ממשלה שיודעים לעשות את זה בדרך הטובה ביותר. נשלחתי הנה כדי לעזור לכל אותן שכבות חלשות שהזכרתי קודם. הדבר הראשון שעשיתי לאחר השבעתי לכנסת העשרים הוא הקמת שדולה לקידום וטיפול בתושבי חיפה והקריות, שבמסגרתה אני מתכוון לרכז את כל מנהיגות הצפון ומשרדי הממשלה הרלוונטיים. בכוונתי למצוא פתרונות יעילים ומיידיים לעידוד התעסוקה באזור, בניית דירות לזוגות צעירים על אדמות מדינה והפחתה בזיהום האוויר מהמפעלים המזהמים הנמצאים באזור.
נושא זיהום האוויר, וכתוצאה מכך התחלואה העודפת, הוא נושא כאוב אשר מוכר לי היטב. במשפחתי המורחבת, המתגוררת בצפון, נפטרו בשנים האחרונות חמישה בני משפחה ממחלת הסרטן. חמישה בני משפחה ממחלת הסרטן. אעשה ככל שביכולתי על מנת לשנות את המצב הקיים. אני סמוך ובטוח כי ראש הממשלה והשרים האמונים על הנושא ייתנו לי את הגיבוי והכלים הנכונים לביצוע השינוי המיוחל.
תחום נוסף היקר ללבי הוא נכי צה"ל. אחי היקר אלי נפצע במהלך שירותו הסדיר, ואני מלווה אותו מקרוב בטיפולים השונים ובתהליכים הביורוקרטיים מאז ועד היום. נחשפתי לקשיים הרבים ולשינויים שיש לבצע באמצעות חקיקה לטובת נכי צה"ל. בהזדמנות זאת, אני מבקש להודות לשני אנשים יקרים, אורה ויאיר שני, אשר משקיעים יום ולילה לרווחתם של נפגעי צה"ל פגועי הראש בבית-החולים לוינשטיין ברעננה. אתם מלאכים שעושים עבודת קודש במהלך תהליך השיקום הארוך והקשה. תודה לכם.
חברי חברי הכנסת המכובדים, מאז היבחרי שאלו אותי: איך הגעת מעסקי פירות וירקות לכנסת? אז אני רוצה לומר כאן בצורה ברורה וחדה: בצעירותי, בשתי ידי, העמסתי ופרקתי אלפי משאיות של פירות וירקות בזמן שילדים בני גילי בילו בבריכה או בקולנוע. עבדתי קשה כדי לעזור להורי, ואני גאה בזה. עכשיו, כשהידיים האלה, שהעמיסו פירות וירקות, יצביעו על חוקים בכנסת העשרים, אני עוד יותר גאה להיות מי שמסמן את פריצת הדרך להצלחה בעזרת האמונה והעבודה הקשה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
כל הכבוד.
<ירון מזוז (הליכוד):>
בימים הקרובים נחגוג את חג השבועות, חג קבלת התורה על-ידי משה רבנו. אחד ממדרשי חז"ל מציין את ריב ההרים, ברצונם כל אחד שהתורה תינתן עליו. כידוע, התורה הקדושה נמסרה על הר-סיני, שהיה הנמוך והשפל מכולם. אין מידה רעה כמו מידת הגאווה, ואין מידה טובה יותר ממידת הענווה. עלינו, כנבחרי ציבור, לזכור זאת יותר מכולם – שלא נתרווח יותר מדי בכיסאות המרופדים, אלא נזכור את הסיבה האמיתית שבגינה הציבור שלח אותנו הנה.
אסיים בברכת הצלחה לממשלה החדשה ולעומד בראשה מר בנימין נתניהו, ובתקווה שכל חברי המשכן הזה יפעלו יחד למען חיים טובים יותר במדינתנו וישתפו פעולה כדי להגשים מטרות אלו למען כלל אזרחי ישראל.
מפה אני שולח ברכת החלמה מהירה לפצועי הפיגוע שהיה היום בירושלים. תודה רבה לכולם.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת ירון מזוז. אנחנו מאחלים לו הצלחה בהמשך דרכו כחבר כנסת. יברך את חבר הכנסת ירון מזוז השר יריב לוין. אדוני השר לוין, יריב לוין, שגם אותו אנחנו מברכים, מאחלים לו הרבה הצלחה בתפקידו כשר – כמה תפקידים; ביטחון פנים.
<שר התיירות יריב לוין:>
אדוני, לא – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
אנחנו מאחלים לך שתעלה ותצליח למען עם ישראל.
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
– – – אני עכשיו למדתי – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
נכון, אני – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
אנחנו – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
אני אומר בצורה ברורה: שר צריך לכהן במשרד אחד, וכך גם יהיה.
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
יש איציק ליפשיץ – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
לא, לא, לא, אני לא אחראי לחזרה של אנשים, אבל אני אעמוד במילתי בעניין הזה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
אבל אני יכול להגיד לך, חבר הכנסת דני עטר, הוא לא יכול להעיד על עצמו, אבל אני יכול להעיד עליו, כי זה לא כל כך פשוט. יריב לוין הוא מחברי הכנסת ההגונים ביותר שאני מכיר בבית הזה.
תודה. תודה לחבר הכנסת ירון מזוז. יברך אותו השר יריב לוין.
<שר התיירות יריב לוין:>
תן לו שיגיע – – –
<היו"ר יצחק וקנין:>
קח את הזמן.
<שר התיירות יריב לוין:>
אדוני היושב-ראש, ידידי השר אופיר אקוניס, חברות וחברי הכנסת, חברי הטוב – אם אפשר לבקש שתשחררו אותו לרגע – חברי הטוב, ידידי זה שנים ארוכות, שותפי לדרך ארוכה ולא פשוטה בפעילות הציבורית, חבר הכנסת ירון מזוז – כמה טוב לשמוע ולומר את זה – קודם כול, אני רוצה באמת לברך אותך מעומק הלב. אם עברת את הנאום הזה, כל השאר כבר, תאמין לי, פשוט.
אני מוכרח לומר שהתרגשתי מהדברים שלך, וזה אף-על-פי שאני מכיר היטב את סיפור החיים שלך, ואני יודע איזו דרך עברת, ואני גם מוכרח לומר לך שהיית מאוד צנוע מעל הדוכן הזה, כי אתה לא הגעת לכאן במקרה. אתה הגעת לכאן אחרי שכפי שתיארת, בעשר אצבעות בנית את עצמך: מילד שהתחיל ועזר בפרנסת המשפחה, ואחר כך הקים עסק משלו, ואחר כך הרחיב את העסקים. וכשראית ברכה אצלך בבית ובעסקים שלך – ואני יכול לומר לכם, רבים מאתנו, כאשר נסיים את חיינו, את מה שנקרא חיינו הפוליטיים, או את כהונתנו כאן – כדאי לנו לקחת שיעורים מחברנו ירון מזוז על איך מנהלים עסקים ואיך עושים את זה בצורה ישרה והגונה, ובדרך גם מביאים פרנסה למשפחות רבות שעבדו בכל אותם עסקים שאתה ניהלת לאורך השנים.
וכאשר הברכה הגיעה לביתך לא שכחת. זכרת כל רגע וכל דקה מאותם רגעים שתיארת כאן, שבהם היית יוצא לעבודה ומעמיס את הארגזים ומביט, בוא נגיד את האמת, לפעמים אפילו עם דמעה בעין, בילדים אחרים שהלכו לעשות דברים אחרים שילדים צריכים לעשות, ואתה החלטת שאתה מקדיש את זמנך ואת מרצך לטובת כל אותם זקנים, ומבוגרים, ובעיקר ילדים, שנאלצים גם הם לחוות את מה שאתה חווית. והתחלת לעשות את זה לא בקפיצה נחשונית, יש מאין, ישר לתוך הבניין הזה. עשית את זה בפעילות בשכונות, ואחר כך נבחרת לחבר מועצת העיר, בסיעה שהובלת, באמון אישי שקיבלת מהציבור, כיהנת במועצת העיר, גם שם בתקופה לא קלה ובמאבקים לא קלים, לא התפשרת על שום דבר וקיבלת מהציבור אמון מחודש, וזה המבחן הכי גדול של איש ציבור: לקבל אמון מחודש, אחרי שנבחר; ופירושו של דבר שעמד גם בהבטחותיו, ועשה. וכאשר נבחרת והגעת למעלת משנה לראש העיר, המשכת להיות אותו ירון.
אני יכול לגלות סוד כאן – ירון, לא ירון, ככה אנחנו קוראים לך תמיד, כמו שלי קראו בבית-ספר יריב – אצלי, לא יודע, איכשהו זה עבר, אבל אותך לא פטרנו מזה עד היום, ונשארת אותו אדם: צנוע, ענייני, עם לב רחב, עם עקרונות ברזל שאתה לא מתפשר עליהם, ומה שהכי חשוב – איש ביצוע, איש מעשה אמיתי, שיודע לא רק להבטיח לאנשים הבטחות בבחירות, לא רק לעמוד מעל דוכן הנואמים ולהציג איזו דרך, אלא בסוף לעשות ולעשות ולעשות למען הציבור ששלח אותך.
ואני רוצה לומר לך אפילו עוד דבר אחד. אני חושב שתנועת הליכוד הייתה חסרה תקופה ארוכה מדי אדם מסוגך, אדם שבאמת בא ומכיר את הדברים, אדם שידע להפוך את הקושי לעוצמה, ואדם שתמיד תמיד זוכר מאיפה הוא בא ותמיד יודע לאן הוא רוצה להגיע, ולא להגיע לשם לבד, אלא לקחת רבים אתו, ולקדם ולשפר את חייהם. ואין לי שום ספק שהתרומה שלך כאן, גם לכנסת וגם לשמירה על הדרך החברתית ועקרונות היסוד של התנועה שלנו, של תנועת הליכוד, התרומה הזאת שלך כבר מורגשת, והיא תורגש בכל רגע נתון.
ואני אסיים ואומר לך עוד דבר. אדם נבחן גם, בעיני, באופן שבו הוא מתייחס לאנשים שהלכו אתו לאורך הדרך. ואני מסתכל כאן, ליציע, על החברים הטובים המשותפים שלנו, שהלכו אתך דרך ארוכה ארוכה, ואני אפילו אסתכן ואומר שאף אחד לא יכעס עלי אם אני אזכיר את חברנו הטוב יוסי ברבי, שעבר אתך את כל הדרך, גם בקריית-ביאליק, וגם בהתמודדות לכנסת, והעובדה שאלה האנשים שאתה בחרת שיהיו נוכחים כאן בנאום הבכורה שלך, והעובדה שהם כאיש אחד הגיעו לכאן והתייצבו, אני חושב שהיא אומרת הכול.
ירון, ידידי הטוב, אני גאה בך. אני מאחל לך הצלחה גדולה. זו זכות שאתה נמצא כאן אתנו. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לשר יריב לוין. רבותי, אני מתכבד להזמין לנאום הבכורה את חברת הכנסת קסניה סבטלובה. עשר דקות לרשותך.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, שרים, משפחתי וחברי, שלום וסלאם. לפני כמה ימים שמעתי בדיחה חדשה על פוליטיקאים. מספרים שבמעבדת מחקר אחת החליטו להחליף את עכברי הניסוי בפוליטיקאים. עיתונאי מופתע התעניין אצל ראש המעבדה מדוע החליטו לעשות את המעשה המשונה הזה, וענה לו ראש המעבדה: ראשית כול, לאף אחד לא ממש אכפת מפוליטיקאים. שנית, יש יותר מדי פוליטיקאים ואף אחד לא ישים לב. והדבר השלישי, יש דברים שאפילו עכברים לא עושים. כיוון שאני באה גם, בין היתר, מהרקע האקדמי, וכללי הציטוט חשובים לי, אז אציין שאת הבדיחה הזאת סיפר ראש ממשלת בריטניה הנבחר דייוויד קמרון באחת מההופעות שלו לפני הבחירות.
אומנם הבדיחה מקורה באנגליה, אך היא מתאימה למציאות שלנו בישראל כמו כפפה ליד. דרך אגב, 84% מהאנגלים בטוחים שהשיטה הפוליטית שלהם פגומה, ולמרות זאת ממשיכים לבחור באותו מנהיג. עוד דמיון מדהים בין אימפריה לשעבר לבין נתיניה לשעבר.
תדמיתם של הפוליטיקאים בארצנו ברובה שלילית; רבים מבני דורי מגדירים את הפוליטיקה כעיסוק משמים ולא חשוב. והאמרה המפורסמת של שארל דה-גול, כי פוליטיקה היא עיסוק רציני מכדי להשאירה לפוליטיקאים, איננה רלוונטית עוד, כי רק אחוז קטן מהצעירים באמת חולמים להיות פוליטיקאים, והפוליטיקה היחידה שהם מוכנים לספוג היא המערכונים של "ארץ נהדרת". ולכן כיום מתאימה יותר אמרתו הקדומה של אפלטון: "המחיר שאנשים טובים משלמים על אדישות לעניינים ציבוריים הוא להישלט בידי אנשים רעים". וזה מסביר מדוע החלטתי לעזוב את עולם העיתונות ואת האקדמיה, שני עולמות מעניינים ומרתקים, לטובת משהו שרוב הציבור נרתע ומתרחק ממנו ככל שהזמן עובר.
אפרט. באופן פרדוקסלי, זה קרה דווקא בגלל התחושה הזאת, שדבקה גם בי, תחושת המיאוס, שעמום, תחושה של סוף תקווה, תחושה של פחד כי המדינה שלי מאבדת כיוון בתוך המבוך הפוליטי האפרורי; תחושה שהדמוקרטיה שלנו בסכנה. הביורוקרטיזציה של הפוליטיקה שלנו, ההתרחקות שלה מהישראלי המצוי, מרוקנת את הדמוקרטיה שלנו מתוכן ומעניקה כוח בלתי רגיל וכמעט לא מרוסן לקבוצה מאוד קטנה של אנשים שמחליטים החלטות הרות גורל בשביל כולנו, מבלי להתחשב בנו, האנשים הפשוטים.
וינסטון צ'רצי'יל אמר פעם כי אף שהדמוקרטיה היא לדעתו שיטה גרועה, האנושות לא המציאה שום דבר טוב יותר. כיוון שיש לי עם מה להשוות, אני יודעת בוודאות כי צ'רצ'יל צדק. דמוקרטיה חשובה לא רק כי בפוטנציאל היא יכולה להביא שלום ושגשוג ושלטון החוק – כי זה קורה גם במשטרים אוטוקרטיים. כוויית היא מדינה משגשגת; במצרים של מובארק היה בטוח להסתובב ברחובות – הייתי שם לא פעם – ובאיראן מתגאים בשלטון החוק האלוהי – "ולאית אלפקיה". אך הדמוקרטיה האמיתית חשובה כי היא מביאה לידי ביטוי שני עקרונות מרכזיים לכל אדם נאור וחופשי – שוויון וחירות. היא זאת שמעלה את הערך של הפרט. במשטרים האוטוריטריים הפרט תמיד אינו אלא בורג במערכת שחשיבותה תמיד עולה על חשיבותו של האינדיבידואל.
קצת רקע אישי. אני עליתי ארצה עם אמי וסבתי בהיותי בת 14 מברית-המועצות לשעבר, ממוסקבה, זמן קצר לפני שהתפרקה המדינה הענקית. התחנכתי בבית-ספר דתי בירושלים והמשכתי את לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים. למדתי לימודי מזרח תיכון ותקשורת, שני דברים שאת שילובם מצאתי בתפקיד של כתבת לענייני ערבים בערוץ ישראלי, ערוץ 9 בשפה הרוסית.
אני זוכרת שכאשר הייתי ילדה קטנה, מדי פעם היינו הולכות לבחירות, אני ואימא, במוסקבה. היא בחרה מתוך רשימה עם שם אחד, והפתעות גדולות כמובן לא היו שם.
ביום ההשבעה שלי בכנסת, בשיא ההתרגשות, נזכרתי בטקס השבעה אחר שהייתי חלק ממנו בכיתה ג'. התקבלתי בתהליך התנדבותי-כפייתי לארגון של החלוצים הצעירים במוזיאון לנין שבמוסקבה. זה היה ריטואל מני רבים שהיה צריך לעבור, מבלי לחשוב יותר מדי על המשמעות של ההשבעה הזאת או על המילים שאמרתי. באותה העת, כאשר האימפריה הסובייטית דמתה יותר מכול ל"טיטניק" הטובעת, הרבינו לצחוק על הפוליטיקה שהייתה למילה נרדפת לביורוקרטיה, ופעם בבית-ספרי מישהו סיפר, כשהוא נחנק מצחוק, על פגישה מדומיינת בין אזרח סובייטי לאזרח אמריקני, דבר בלתי אפשרי כשלעצמו. האמריקני אמר בגאווה – בבדיחה כמובן: ארצות-הברית היא דמוקרטיה אמיתית; אני יכול ברגע זה, עכשיו, לצאת אל הבית הלבן ולומר שרייגן הוא פושע. הסובייטי עונה לו בהתנשאות: הדמוקרטיה שלנו משובחת בהרבה; אני, למשל, יכול ממש עכשיו לצאת אל הכיכר האדומה ולומר שרייגן הוא פושע. אז כמעט שלושה עשורים עברו מאז, שום דבר לא השתנה במדינה הגדולה שבאתי ממנה, למרות התקוות הגדולות – שנמוגו כלא היו.
גם במהלך עבודתי העיתונאית יצא לי לבקר בלא-מעט מדינות שרחוקות מרחק שנות אור מאיזה מודל דמוקרטי. במהלך 13 שנים של עבודה ככתבת לענייני ערבים הייתי במצרים, סוריה, לבנון, לוב, תוניסיה, מדינות המפרץ ועוד. עבדתי תקופה ארוכה בשטחי הרשות הפלסטינית וסיקרתי אין-ספור מערכות בחירות שלא תרמו לכינון הדמוקרטיה. יוסף סטלין, הדיקטטור הסובייטי, שחלק ממשפחתי נרצח על-ידיו – והחלק השני על-ידי הצוררים הנאצים – אמר פעם: לא משנה כיצד מצביעים, חשוב איך סופרים. הבחירות במדינות אחדות בעולם הערבי מראות שגם אם סופרים נכון, התוצאה עדיין יכולה להיות עגומה. אם בחירות הופכות לריטואל נדוש, ריק מתוכן אמיתי, אז גם התוצאה לא תהיה דמוקרטית לעולם.
יצא לי להיות בכיכרות המהפכה, שם ההמונים דרשו את הדמוקרטיה בלהט, וראיתי כיצד בתוך זמן קצר חלומם נרמס; כיצד מערכת המשפט בארצם הפכה לחותמת גומי של המשטר; כיצד בעלי השררה הסיתו נגד האופוזיציה בכלי התקשורת הנשלטים והפכו אותה לגיס חמישי נרדף. וחשבתי על המדינה שלנו.
ביקרתי גם במדינות אחרות, שבעות ועשירות, שהאזרחים בהן נהנים מכל טוב; מדינות שבמערב בטעות קוראים להן "מתונות"; מדינות שאוסרות על האוכלוסייה שלהן לנהוג ברכב, להשתייך לדת מסוימת או לחיות בערים מסוימות, או לבקר את בית המלוכה או להתגרש כפי רצונם. וחשבתי עלינו כאן.
הרי במדינה שלנו יש בחירות בתדירות גבוהה, כל שנתיים, עכשיו אפילו אולי פחות, במקום כל כמעט חמש שנים. כביכול חגיגה דמוקרטית מושלמת, ובתדירות גבוהה. אז מדוע אם כל כך טוב לנו, כל כך רע לנו? מדוע יוצאים אלפי ישראלים ממוצא אתיופי להפגין נגד הגזענות? מדוע מוחים מאות אלפים מבני עמי נגד יוקר המחיה, נגד מונופולים, והממשלה אדישה? מאין ההרגשה שאנו מהלכים כאן על חבל דק, מתוח, ובכל דקה הכול יכול לקרוס? גם אצלנו הפערים החברתיים גדלים, גם אצלנו מספר רב של אזרחים הם משוללי זכויות יסוד, כגון הזכות להתחתן בארצם ולהיקבר ליד יקיריהם, להתגורר בכל יישוב בארץ מבלי להידרש לעניין המוצא, לרשום את הילדים לכל גן ולכל בית-ספר בלי להידרש לעניין של צבע עור או מוצא. גם במדינתנו זרמים דתיים אחדים הצליחו לתפוס בעלות על כל השאר; גם אצלנו יש מי שחולם להגביל את חופש העיתונות ולקצץ את כנפי המערכת המשפטית, וברגעים אלה ממש עושה צעדים פרקטיים להגשמת החלום הזה. אז מה בעצם גורם לנו לחשוב שהדמוקרטיה שלנו חסינה?
נראה לנו שאם אמרנו את מילת הקסם דמוקרטיה, אז איכשהו היא תבוא עלינו כמו גשם, תתקיים לבד, בלי עזרתנו. אנחנו חושבים שאם קראנו למישהו אח, אז דיינו, ואפשר לשכוח מאותו אח או אחות ביום למחרת, כאשר לא נרצה להשכיר לו דירה, להכניס אותו ליישוב שלנו, להעסיק אותה, לאפשר לה או לו להתחתן בארצם עם בחירת לבם, או להעביר כספים לבית-הספר שבו הילדים של האחים האלה לומדים. אם אומרים את המילה הקסומה הזאת, אח, ושוכחים שהמלחמות המדממות ביותר נקראות מלחמות אחים, ואם זה מצב האחים – אז מה נאמר על בני-הדודים, האזרחים הערבים? הרי בכירי הממשל נזכרים בהם רק ברגעים הקריטיים לפני נעילת הקלפיות, וגם אז רק על מנת להסית, לא על מנת לפתח ולקדם. למילים, כידוע, יש כוח עצום, וכאשר שרים בכירים קוראים לערבים גיס חמישי, או קוראים לישראלים יוצאי ברית-המועצות לשעבר, או מן העבר השני ישראלים יוצאי ארצות האסלאם, לחזור לארץ מוצאם, הדמוקרטיה שלנו נפגעת.
גזענות פוגעת בדמוקרטיה, אפליה פוגעת בדמוקרטיה, הסתה פוגעת בדמוקרטיה. מפחיד אותי שכאשר חייל דרוזי או צעיר ערבי בירושלים מדברים בקול רם בשפתם, הם מסתכנים בתקיפה פיזית. השפה הערבית, שהיא הלינגואה פרנקה של האזור, שפתם של אלמערי, אלמותנבי, טהה חוסיין ונגיב מחפוז, שפה של שירה וספרות, הפכה לבלתי רצויה בארצנו עוד בשנות ה-50, כאשר הגיעו העולים ממדינות ערב. וכעת ילדים בבתי-ספר מוכנים ללמוד צרפתית, ספרדית או סינית, רק לא ערבית. היכן השוויון והיכן היא החירות? כך קורה שאנו חיים את חיינו, נעולים בתוך השבטיות שלנו, נעולים בתוך הנרטיב שלנו, עולבים זה בזה ופוצעים זה את זה. במקום לדבר על מה שמאחד אותנו אנחנו מדברים על מה שמפריד, ועוד עושים מזה הון פוליטי.
אנחנו הישראלים מרבים לדבר על הדמוקרטיה כאילו הייתה מתת אלוהים, הבטחה נצחית, כישרון מולד, וטופחים לעצמנו על השכם. אומרים פתגמים נדושים: כך קורה גם אצל האחרים; יהיה בסדר; לעם היהודי יש מסורת דמוקרטית ארוכת ימים – ודרך אגב, זה נכון: הקהילות היהודיות שמרו על אורח חיים דמוקרטי במקומות שונים, אם במזרח ואם במערב. צירוף המילים האלה, דמוקרטיה ישראלית, כל כך מלטף את האוזן, שלעתים אנחנו חוזרים עליו רק כדי לשמוע את עצמנו שוב ושוב, ובתוך כל המדיטציה המרגיעה שוכחים שדמוקרטיה זה כמו תינוק שנולד – זקוקה לתשומת לב מתמדת, זקוקה לטיפוח ולטיפול, זקוקה להגנה שלנו, לעבודה יומיומית. דמוקרטיה בעיני היא עשייה מתמשכת המושתתת על ערכים שאנו חייבים כל הזמן לרענן ולשנן, לא לשכוח.
אני מאמינה שכדי לקיים את הדמוקרטיה אנחנו חייבים לייצר דיאלוג חדש בין האזרחים לפוליטיקה, להנגיש את הפוליטיקה לכלל אזרחי ישראל ולגרום להם באמת להתעניין בתהליכים הפוליטיים ולהשתתף בהם, לא רק ביום הבוחר. פוליטיקה היא הרבה יותר מאנקדוטות קטנות וקוריוזים שממלאים את התקשורת שלנו היום וגורמים בעיקר לריחוק ולחוסר אמון בין המערכת הפוליטית לציבור הרחב.
אנחנו כמובן חייבים את חופש הביטוי ואת חופש העיתונות, וכמו שאמר מאיר שמגר, נשיא בית-המשפט העליון: "משטר דמוקרטי בנוי על שיתוף מתמשך של הציבור במידע – – – השמירה על המסגרת הנורמטיבית מובטחת בראש ובראשונה על-ידי גילוי של המידע על פועלם של הנבחרים, כדי שהציבור יוכל לראות, לדעת ולשפוט".
כל משטר, לא דמוקרטי ודמוקרטי כאחד, היה רוצה שהעיתונות, שמכונה "כלב השמירה של הדמוקרטיה", תדמה יותר ל"פודל" מאשר ל"בולדוג" לוחמני. להזכירכם, עניין חשוב כמו חופש הביטוי וחופש העיתונות בישראל עד היום לא מעוגן בחוק. בשנת 2014 מדינתנו דורגה במקום 101 מתוך 179 באינדקס חופש העיתונות העולמי. בשנת 2006 היינו במקום 50 המכובד. אני מגן על חופש הביטוי וגם על הזכות של החברה להתנגד לחופש הביטוי; זה המחיר שעלי לשלם על פלורליזם – כך כתב נג'יב מחפוז, הסופר האהוב עלי, זוכה פרס נובל המצרי, שנורה בשנת 1994 על-ידי אסלאמיסט קיצוני שהתנגד לליברליזם של מחפוז.
על מנת לשמור על הדמוקרטיה שלנו אנחנו חייבים מערכת משפט עצמאית וחזקה, שלא מונעת מלחצים פוליטיים ומינויים נוחים שישרתו את בעלי השררה. קרל פופר, שבצדק אפשר לכנותו הפילוסוף החשוב ביותר של המדע במאה ה-20, כתב שבעת בחירות דמוקרטיות השאלה הנכונה והחשובה היא לא מי יהיו המושלים ומי יהיו המנהיגים, אלא מי ירסן אותם. לנו, לנבחרי הציבור, יש אחריות גדולה בעניין זה, שכן מחובתנו לרסן ולבלום את המהלכים הממשלתיים שיכולים לגרום נזק חמור לדמוקרטיה שלנו.
על מנת להגן עליה ועל אורח חיינו כאן, במדינת ישראל, אנחנו גם חייבים לחתור בהקדם לסיום הסכסוך עם הפלסטינים ולשלום ולשיתוף פעולה אזורי. חייבים להוציא את הפיל הלבן הזה החוצה ולהתמודד אתו, לפני שיהיה מאוחר מדי. סטטוס קוו, כידוע, לעולם אינו נמשך לנצח. המשך מדיניות הסטטוס קוו הנוכחית, סיפוח אדמות בלתי חוקי ובנייה של מאחזים נוספים יגרמו לבידוד של מדינת ישראל ולהתערערות המציאות הביטחונית בגבולנו. יוזמת השלום הערבית מ-2002 עדיין נמצאת על השולחן, אך אנו מתקרבים במהירות לנקודת האל-חזור, וכשנחצה אותה, הפתרון היחיד שיהיה מונח על השולחן יהיה זה של מדינה דו-לאומית. כמו בנג'מין פרנקלין, אני מאמינה שאף פעם לא היו מלחמה טובה או שלום רע, ואם לא נפעל להסדר מדיני היום, נצטער על כך מאוחר יותר.
אנו חייבים לפעול למען שוויון וצמצום של הפערים החברתיים, להשקיע בילדים שלנו, להשקיע בחינוך – לי יש שתיים, הן עולות לכיתה א' השנה – לתת לכל ילדי ישראל, בכל מקום שהם נמצאים, הזדמנות לרכוש כלים הנחוצים על מנת להצליח בעולם המודרני. לא ייתכן שתלמידים בדואים בנגב, תלמידים ערבים ודרוזים בצפון או תלמידים יהודים בפריפריה יקבלו פחות תקציבים מתלמידים אחרים, אם הם בירושלים, ברעננה או בתל-אביב.
אלה הם אתגרים רבים ולא פשוטים, אבל אף אחד לא הבטיח לנו חיים קלים כאן. ואני קוראת לכל חברי הנכבדים כאן להניח את חילוקי דעות, את הסטריאוטיפים והסטיגמות בצד, ולהיאבק יחדיו בשביל הצלחת הדמוקרטיה שלנו, כדבריו של מרטין לותר קינג: הבה לא נרווה את הצימאון שלנו לחירות על-ידי שתייה מבאר של מרירות ושנאה. בכהונתי אפעל למען כל אלה, ואני מייחלת לשותפים מכל סיעות הבית, ללא הבדל קואליציה ואופוזיציה בנושאים אלה. תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. תברך אותה חברת הכנסת ציפי לבני. אנחנו מאחלים לך הרבה הצלחה במילוי תפקידך; עלי והצליחי. חברת הכנסת ציפי לבני תברך את חברת הכנסת קסניה סבטלובה, בבקשה.
<ציפי לבני (המחנה הציוני):>
טוב, חברת הכנסת קסניה סבטלובה הולכת להיות ההפתעה של כל מי שלא מכיר אותה וכשהוא פוגש אותה נדמה לו לרגע שהוא חושב שהוא יודע את מי הוא פוגש. אני מודה, קסניה, שזאת גם הייתה ההפתעה שלי. כי נפגשנו כשבעצם אני ביקשתי להרכיב את הרשימה שלי, ורציתי אישה, שתייצג את ציבור הישראלים דוברי רוסית, ציבור העולים מרוסיה במדינת ישראל.
אני לא מאמינה במפלגות סקטוריאליות, אני מאמינה במפלגה אחת ובמנהיגות שמייצגת את כלל החברה במדינת ישראל, אבל רציתי שתהיה ברשימה גם נציגות, שהיא נציגות אותנטית, גם מי שמכירה את התרבות השונה, את התובנות השונות, את הצרכים ואת הבעיות, זאת שיודעת איפה אין שוויון ורוצה לדאוג לו עבור אותה קבוצה שבתוכה או מתוכה היא נולדה – לא במובן הפיזי, אבל היא חלק ממנה בקרב השבטים והמגזרים השונים שמרכיבים את החברה הישראלית.
אז זהו, שרציתי עולה, רציתי אישה, וקיבלתי כל כך הרבה יותר, ולא רק אני. הכנסת קיבלה כאן הרבה יותר. היא הרבה יותר מאותה משבצת שכאילו בשמה הגיעה לכנסת, ומי שמרוויח זה לא רק התנועה, לא רק המחנה הציוני, לא רק אותו ציבור של ישראלים דוברי רוסית, אלא כלל אזרחי מדינת ישראל והכנסת כולה.
וכשמכירים את קסניה, אז קודם כול מתחיל לאט-לאט להתנפץ איזה עולם דימויים שכולנו בעצם נמצאים בו. יש כמה דברים שצריך לדעת עליה אפילו ברמה העובדתית שלא כולם מכירים, ואת חלק מהדברים קסניה אמרה כאן על הדוכן. כי כשקסניה דיברה על זכותו של כל אזרח ישראלי גם להינשא וגם להיקבר, היא דיברה בעצם על אותה קבוצה שנתקלת בקשיים ברצונה לחבור אל החברה הישראלית, בין שמדובר בגיור ובין שמדובר בחוסר היכולת להינשא. אבל קסניה לא באה ממקום של התרסה נגד הדת, כי בכל זאת היא למדה כאן בבית-ספר דתי, ולא בעטה בדת ובמסורת היהודית כשהיא בגרה את בית-הספר הזה, אלא היא עדיין מרגישה מחוברת למסורת היהודית בדרכה, אבל תיאבק למען שוויון מלא לכל אזרח ואזרח מאזרחי המדינה, על-פי תפיסתנו המשותפת של יהדות – כן, בוודאי – אבל יהדות שהיא מקבלת, יהדות שהיא מחבקת, יהדות שהערכים שלה הם ערכים שבהם אנחנו כולנו יכולים להתגאות, ולא ערכים מרחיקים ומדירים חלקים בחברה הישראלית.
וכשהיא מדברת על שוויון – וזה היה מדהים לשמוע אותה כאן – היא לא מדברת רק על שוויון לחלק מסוים, היא תיאבק והיא נאבקת על שוויון לכל מי שמרגיש או שהוא מהווה מיעוט בחברה הישראלית, או שבאמת מדירים אותו בלי קשר לאיזה קבוצה או חלק בחברה הוא משתייך.
עכשיו, קסניה כמובן היא מומחית לענייני ערבים. יש הרבה כאלה בכנסת הזאת, תדעי, ובמדינה הזאת, שמדברים – הם מבינים ערבית והם יודעים וצריך לדבר עליהם ככה וצריך לדבר עליהם אחרת.
<זוהיר בהלול (המחנה הציוני):>
אבל זה ייחוד, יש לה ייחוד.
<ציפי לבני (המחנה הציוני):>
היא הייתה בכל המקומות שאנחנו מדברים עליהם. קסניה הייתה בכיכר תחריר, כשכולם הופתעו כאן ממה שקורה שם ומה המהומות שם. בתוך כל הבלגן הזה, שאנחנו ראינו בטלוויזיה ועוד לא הבנו לאיזה כיוון זה הולך – היא הייתה שם. לא סתם הייתה שם, הייתה שם כאישה על עקבים. ואם אני אצטט אותך, אמרת, נדמה לי, שגם כשאת נוסעת לתחריר ולקהיר את לא מוכנה לוותר על העקבים, כי מדובר באישה שלא מתכוונת לשכוח, לא שהיא אישה, לא על מה היא נאבקת – וזה בסדר גם להיראות ככה. והיא הייתה בדאחייה, לפני שהפצצנו אותה. והיא הייתה בדמשק והיא הייתה בעזה. בכל המקומות שאנחנו רק מדברים עליהם ומתיימרים להבין אותם ויש לנו כל מיני דיווחים של אמ"ן ומומחים ומודיעין ומוסד – היא באה והיא הייתה. הייתה פעם ססמת בחירות – נדמה לי שהוא יצא קודם – של מי כן מבין ערבית, אז קסניה באמת מבינה ערבית.
השילוב הזה הוא מדהים, כי מתוך הבנה עמוקה של המציאות הזאת, קסניה גם דוגלת בתהליך שלום, בתפיסה שלפיה אנחנו צריכים לדבר עם השכנים שלנו, מתוך הבנת המציאות, לא מתוך מקום של חולשה.
בעולם הדימויים, בדרך כלל כשמדברים על העולים מדברים על משהו שהוא מאוד, ככה, לא בתפיסה הזאת של לדבר או להגיע להסדר או לנסות להגיע לשלום. אני לא יודעת אם את זוכרת, אבל אני זוכרת את מסיבת העיתונאים שעשינו. הייתה שורה שלמה של עיתונאים, והיא כמובן דיברה על השקפת עולמנו. הרי היא חלק מהמחנה הציוני, כי אנחנו – היה חשוב בכל השיח הזה בינינו לא רק להיות נציגות אלא באמת להבין שאנחנו שייכים ושותפים לאותה השקפת עולם. ואז אמר אחד הכתבים, מסוג הכתבים החצי-ציני הזה: מאיפה שאת באה – הרי בתפיסתו כל העולים הם בוודאי לא מוכנים לדבר ותפיסתם היא רק תפיסה מסוימת – לא, באמת, כאילו, את באמת חושבת שבמציאות הזאת אפשר באמת, באמת את מאמינה שאפשר להגיע לשלום? וזה היה מאוד מקומם ומקפיץ, ואני, בדרך כלל קשה לי לשתוק. אבל קסניה, ככה, הסתכלה בו במבט חד, השפיטה אותו, מה שקוראים הצעירים, ועם חצי חיוך אמרה: אני לא יודעת מה אתך, אבל אני הייתי בכל מחנות הפליטים, אני מכירה אותם, אני מדברת את השפה שלהם – ומייד הכניסה פתגם בערבית תוך כדי – ולכן אני גם יודעת מה אפשר ומה אי-אפשר. הוא השתתק, ועדיין, לדעתי, נשאר בשוק.
אבל זאת החוויה שצפויה לכל מי שנדמה לו שהוא רואה מישהי מסוימת. וזה גם קרה בפגישה שנפגשנו כולנו עם משלחת של סנטורים שהגיעו מארצות-הברית. אנחנו ישבנו, מדברים, ואנחנו מתיימרים גם להבין את ענייני המזרח התיכון; וכשמגיעים לדבר על תימן, קסניה, בעדינות, ביקשה את רשות הדיבור, ושטפה אותם בהרצאה על החות'ים, על ההיסטוריה, מאיפה באו, לאן הם הולכים, מה ארצות-הברית יכלה לעשות, מה ארצות-הברית לא עשתה, מה כן צריך לעשות. וגם הם, כמו אותו כתב שהעז לרגע לזלזל, מה האישה הזאת חושבת לעצמה, מאותו רגע היא פשוט רכשה את הכבוד – שבאמת מגיע לך, קסניה, לא רק בתפיסתך, לא רק בהשקפת עולמך, אלא באמת בידע שאת מביאה אתך. זה לא ססמאות, זה לא רק השקפת עולם, זה לא רק מה צריך, אלא באמת ידע מעמיק.
כאן אני באמת רוצה לסיים ולומר לך באופן אישי: את הצלחת, גם עם הדרכון שהיה לך, לפרוץ גבולות שאנחנו לא יכולנו לפרוץ אותם ברמה הפיזית. וקשה לתאר באמת את אותם מקומות ואת אותם גבולות שאת פרצת. אין לי ספק שאת הולכת לפרוץ גבולות נוספים, גם מבחינת השאיפות שלך, גם מבחינת הדברים שתוכלי לעשות כאן בכנסת. ואין לי ספק שאת הולכת להסב גאווה גדולה לא רק לבנות הקטנות שלך, שכששאלתי אותך אם הן גאות באימא, אמרת שהן עוד לא כל כך מבינות מה העניין. אל תדאגי, הן יגדלו לתוך גאווה גדולה באימא שלהן, בזה אין לי ספק. וכך גם אימא שלך, שאני מאחלת לה בריאות, וגם כמובן כולנו במחנה הציוני. הרבה הצלחה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחברת הכנסת ציפי לבני. תודה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה.
רבותי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, ז' בסיוון התשע"ה, 25 במאי 2015, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 16:24.>