דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוב' ו'
ישיבה י"ד
הישיבה הארבע-עשרה של הכנסת העשרים
יום שלישי, ח' בסיוון התשע"ה (26 במאי 2015)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 3
יואל רזבוזוב (יש עתיד): 3
דב חנין (הרשימה המשותפת): 4
חיים ילין (יש עתיד): 5
ענת ברקו (הליכוד): 5
באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 7
איציק שמולי (המחנה הציוני): 7
יואב קיש (הליכוד): 8
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 9
יעל גרמן (יש עתיד): 9
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 10
מיקי לוי (יש עתיד): 11
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 12
אורן אסף חזן (הליכוד): 13
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 13
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 14
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 15
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 17
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 17
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 18
רויטל סויד (המחנה הציוני): 19
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 20
הצעות לסדר-היום 20
ציון יום הסטודנט 20
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 20
מירב בן ארי (כולנו): 22
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 24
איציק שמולי (המחנה הציוני): 25
מיקי לוי (יש עתיד): 28
יעקב מרגי (ש"ס): 30
אורן אסף חזן (הליכוד): 33
עיסאווי פריג' (מרצ): 37
השרה לאזרחים ותיקים גילה גמליאל: 39
יוסי יונה (המחנה הציוני): 43
יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 45
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום יום שלישי, ח' בסיוון התשע"ה, 26 במאי 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
אנחנו פותחים בנאומים בני דקה. אני מתחיל את ההצבעה. מי שמעוניין יכול להצביע על מנת להירשם. בינתיים אני מזמין את חבר הכנסת יואל רזבוזוב לפתוח עם נאום של דקה. בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דב חנין.
<יואל רזבוזוב (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בסוף השבוע הקרוב נציין 14 שנים לפיגוע במועדון ה"דולפינריום" בתל-אביב, פיגוע שבו נהרגו 21 צעירים וכ-130 נוספים נפצעו.
מדי שנה, בתאריך 1 ביוני, כשהשעון מורה על 15 דקות לפני חצות, מגיעות משפחות ההרוגים והניצולים למגרש החניה שבו אירע האסון. שם, כשמגיעה שעת הפיגוע, הנוכחים צופרים במכוניות במשך דקה לזכרם של יקיריהם, ולאחר מכן מספרים שוב את סיפורם של אלו שמצאו את מותם כשיצאו באותו הערב לבלות.
רוב הנפגעים באותו פיגוע איום היו צעירים שעלו לישראל ממדינות ברית-המועצות לשעבר. משפחות עולים שהגיעו לכאן כדי להעניק עתיד טוב יותר לילדיהם הצטרפו בן-לילה למשפחת השכול הישראלית.
לצערי, גם היום לא ניתן להגיד עדיין שהשתלבות העולים במדינת ישראל היא אופטימלית. עולים רבים לא מקבלים את מלוא הזכויות הסוציאליות שמגיעות להם כבני-אדם שעבדו ותרמו לחברה גם טרם עלייתם, ויש עדיין שנאלצים לעזוב את המדינה לצורך נישואים. לאחר הפיגוע ב"דולפינריום" עלה גם הנושא של קבורה אזרחית לאלה שחייבים סידור שכזה רק משום שאינם יהודים על-פי ההלכה, נושא שעדיין שלא הוסדר במדינתנו.
אתמול דיברתי עם אולגה טגילצ'ב, תושבת העיר נתניה, שאיבדה באותו פיגוע את בתה מריה, זיכרונה לברכה. מריה נרצחה כשהייתה בגיל 14 בלבד – הכי צעירה מבין הרוגי הפיגוע. אולגה ביקשה שאזכיר כאן, בבית-הנבחרים, שזאת אחריותה של ממשלת ישראל להבטיח את ביטחונם של האזרחים. משימתה החשובה ביותר היא למנוע מקרי רצח וטרור נוספים רק בגלל השנאה. על הממשלה למצוא דרך להבטיח את שלום כל אזרחיה, בטח בתוך גבולותיה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יואל רזבוזוב. אני מודה לך באופן אישי על זה שאתה מעלה את הנושא הזה לסדר-היום. רק, ברשותך, תיקון קטן: הייתה סוגיה של קבורה לפני הפיגוע. לא נמצא אף קורבן של הפיגוע ב"דולפינריום" שלא הובא לקבורה בצורה ראויה, לפי כל ההסדרים שנקבעו על-ידי הרבנות, וחברי הכנסת שהשתתפו בהלוויות האלה בהרבה מקרים גם לא הבינו שמדובר בהלוויה של מי שעל-פי ההלכה הוא לא יהודי. היו שם מספיק צרות; הצרה הזאת לפחות נחסכה מן המשפחות.
<יואל רזבוזוב (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
כן. אבל אני מודה לך, כפי שאמרתי, על זה שהעלית את הנושא. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת חיים ילין.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תודה לך, אדוני היושב-ראש. עמיתי חברי הכנסת, בכל יום אנחנו מקבלים סיבה נוספת לדאגה מן המתרחש במשק הגז שלנו. אחרי התפטרותו המדאיגה של הממונה על ההגבלים העסקיים מר דיויד גילה, אנחנו שומעים היום ששר האוצר מעביר את סמכויותיו בתחום הגז לראש הממשלה, וכך ראש הממשלה ירכז בידיו את הטיפול במשק הגז. מה מתכוון ראש הממשלה לעשות? הוא כבר מספר לנו – הוא אומר: אני לא אתן לשום מהלך פופוליסטי לבלום את פיתוח משק הגז. מהו מהלך פופוליסטי, עמיתי חברי הכנסת? מהלך פופוליסטי הוא הגנה על האינטרס הציבורי; מהלך פופוליסטי הוא מלחמה נגד מונופולים; מהלך פופוליסטי הוא מאבק להוריד את יוקר המחיה; מאבק פופוליסטי הוא הדרישה שימכרו לנו, למשק הישראלי, יחידת גז ב-3 דולר – שזה המחיר בעולם – ולא ב-6 דולר, כמו שהמונופול של תשובה ו"נובל אנרג'י" מנסים לעשות.
המונופול במשק הגז, אדוני היושב-ראש, הוא סכנה לכלכלה, הוא פוגע ברמת החיים של אזרחי ישראל ובתעשייה הישראלית, והוא גם מסוכן לדמוקרטיה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חנין. חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, אני רוצה קודם כול לברך את שר הביטחון. אתמול עליתי לנאום פה וביקשתי ממנו לבטל את אזעקת "צבע אדום" בעוטף-עזה ב-2 ביוני, והוא אכן, לפני פחות מחצי שעה, נעתר לבקשה וביטל את האזעקה. האמינו לי, רק טוב זה יעשה. זה לא שייך לפוליטיקה, זה לא שייך לדברים האלה; זה שייך לנפש האדם ולאותם ילדים שגרים בעוטף-עזה.
יחד עם זאת, אני חייב לציין שברגע שראשי מועצות ומרכזי חוסן מטפלים באוכלוסייה, שר הביטחון ממונה על הביטחון – אני מאוד מודאג ממה שקורה בנושא המדיניות. ואני רוצה להקריא לכם: ראש הממשלה הוא שר החוץ; ציפי חוטובלי – סגנית ללא סמכויות; אלקין הוא "נתיב"; ארדן הוא הסברה; שטייניץ הוא קשר מול ארצות-הברית; וסילבן שלום הוא המו"מ עם הפלסטינים.
אני חייב להגיד לך, מכל הלב: כמו שיש שר ביטחון אחד, שקיבל החלטה לבטל את האזעקה, אני מבקש אחד שיבוא ויזעק את הזעקה ויגיד: די לטרור, ושיפרז את רצועת-עזה תמורת השיקום. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חיים ילין. חברת הכנסת ענת ברקו – בבקשה, גברתי. אחרייך – חבר הכנסת גטאס.
<ענת ברקו (הליכוד):>
שלום, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מה הייתם אומרים אם היו מאשימים אתכם בעבירה אבל מסתתרים מאחורי מסכה? קרוב ל-4 מיליון ש"ח – זה הסכום שהעבירו בשלוש השנים האחרונות דנמרק, הולנד, שבדיה, שווייץ, גרמניה, צרפת, האיחוד האירופי, בלגיה, ספרד ואירלנד לארגון הפוליטי והחתרני "שוברים שתיקה".
הארגון – שעלה לאחרונה לכותרות עם דוח קונטרוברסלי של עדויות אנונימיות, לכאורה, של חיילי צה"ל ממבצע "צוק איתן", ובכל שנות פעילותו התמקד בהכפשת צה"ל בארץ ובחו"ל – טוען שהוא פונה לחברה הישראלית במטרה "ליצור שיח ציבורי על המחיר המוסרי שבשליטה צבאית על אוכלוסייה אזרחית וכיבוש ארוך שנים".
עם זאת, פעילותו של הארגון מתמקדת בקהל בין-לאומי מאז ספטמבר 2012 ועד היום. עובדי הארגון קיימו מעל 50 הרצאות, אירועים ותערוכות ברחבי אירופה, בארצות-הברית, בדרום-אפריקה ובאוסטרליה, חלקם במסגרות אנטי-ישראליות ואף אנטישמיות. הקמפיינים של הארגון מאשימים באופן אנונימי את חיילי צה"ל בפשעי מלחמה וחוסר מוסריות, ולא ניתן בעצם להשיב לאלה שמוציאים דיבתנו רעה.
לאחר מבצע "עופרת יצוקה" הארגון התחייב בפני תורמים ממשלתיים זרים לספק מספר מינימלי של עדויות; כך, למשל, ארגון ICCO התנה העברת הכסף ל"שוברים שתיקה" במינימום 90 עדויות מפלילות בשנה. מכאן, אנחנו רואים שיש לארגון "שוברים שתיקה" מכסת הכפשות שצריך להקריב למולך.
הארגון כל כך הצליח בפעילותו הבין-לאומית נגד ישראל, שכשהם הופיעו באו"ם ב-2013 הם אפילו התבקשו על-ידי סגן השגריר הפלסטיני להמשיך ולעשות הרצאות בארצות-הברית. המופע שלהם שודר בטלוויזיה האיראנית – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – ונוסף על כך ממשלת שווייץ ועיריית ציריך תרמו עוד 100,000 שקל לאירוע.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אני רק רוצה לסיים. כשאנו מתבוננים מסביב ורואים את השחיטה ההמונית המתבצעת בצונאמי ג'יהאדיסטי המגיע גם לאירופה, ניתן רק לתהות מדוע אירופה מאמצת מדיניות חוץ כלפי מדינת ישראל המסתמכת על פעילות ארגונים שבחלקם הם חתרניים ואנטי-דמוקרטיים, הכופרים בזכות קיומה של מדינת ישראל.
אסיים בנימה חיובית: היום, 26 במאי 1948 – יום הקמת צה"ל, שהוא עמוד התווך הביטחוני, המדיני והחברתי של מדינת ישראל. יום הולדת שמח לצבא שלנו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת איציק שמולי.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, אני תוהה לפעמים איפה אנחנו חיים, לתוך איזו בועה מדינת ישראל הכניסה את עצמה; ולצערי הרב גם הכנסת מכניסה את עצמה לתוכה. אני הגשתי הצעה דחופה לסדר-היום על הנושא המדיני. לתומי חשבתי שהימצאותה של שרת החוץ של האיחוד האירופי כאן וכל ההצהרות המדיניות של ראש הממשלה, באומרו לה שהוא עדיין תומך במדינה פלסטינית, בהקמת שתי מדינות, בוא נגיד – בניגוד למה שאמר לפני הבחירות – זה דבר ראוי לדיון. היה פה שר החוץ הנורבגי; המדינה הזאת, ריבונו של עולם, נמצאת בסכסוך, יש בעיות של שלום, של מלחמה. אבל, לצערי, בקשתי לא התקבלה. ואנחנו מגלים היום שהיה ויכוח אדיר בין מוגריני לבין נתניהו, ושהוא התחיל לדבר על סרטוט גבולות של גושי התנחלויות. ואז קם העולם – והיום ראיתי מה שקורה – על אותן הצהרות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לסיים.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אז צריך לצאת מתוך הבועה הזאת פעם אחת ולתמיד ולדעת שהעניין האמיתי, הכואב, זה עניין הסכסוך, וזה ראוי לבוא בכל הזדמנות לדיון בכנסת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת גטאס. חבר הכנסת איציק שמולי, ואחריו – חבר הכנסת יואב קיש.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה להגיד משהו לזכותו וגם לחובתו של שר האוצר. ראשית, אי-אפשר שלא להתייחס למה שקורה בעניין מונופול הגז. אומנם כחלון – אולי לא כמו קודמו – לא הבטיח לנו פוליטיקה חדשה, אבל אני חושב שלמכור את האינטרס הציבורי בצורה כל כך בוטה ופשוט להתעלם מסוגיה שהולכת להשפיע על החיים של כולנו – זאת לא הדרך להוריד את יוקר המחיה במדינת ישראל ולטפל בכל אותם דברים שעליהם דיבר כחלון.
מצד שני, אני חושב שמגיעה לשר האוצר שלנו ברכה גדולה על עצם הידיעה, שאני מאוד מקווה שהיא נכונה, שפורסמה היום או אתמול ב"גלובס", שהוא הגיע להסכמה עם יושב-ראש ההסתדרות על צמצום עד כדי ביטול מוחלט של תופעת עובדי הקבלן בשירות הציבורי. כך שאם עד היום דיברנו על מנקים ומאבטחים באוניברסיטאות, עכשיו אנחנו מדברים על כל עובדי כתף-אל-כתף בשירות הציבורי: מורים, עובדים סוציאליים, עובדי שירותי רווחה וכך הלאה. זה דבר שחייבים לברך עליו. אני מברך עליו את שר האוצר, ואנחנו נתמוך ונעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי שזה יתממש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
זאת הזדמנות גם להגיד מילה טובה למנהיגי הסטודנטים שנמצאים ביציע, והם-הם – אתם אלה שהתחלתם את המאבק נגד תופעת עובדי הקבלן בתוך הקמפוסים. כל הכבוד לכם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שמולי. חבר הכנסת יואב קיש – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<יואב קיש (הליכוד):>
שלום, כבוד היושב-ראש, אתמול בערב, לא מזמן, הכנסת הזאת אישרה את מינויו של שר ההסברה גלעד ארדן. אני רוצה לאחל לו הצלחה במשימתו החדשה.
אני חושב שהתופעה הזאת של ארגוני BDS, תופעה שהולכת ומתממשת לנגד עינינו במלוא חומרתה, חובה עלינו להילחם נגדה. מלחמת ההסברה נגד אותם ארגונים שמפיצים שנאה ושקרים נגדנו, חובה עלינו ליטול בה חלק פעיל, כל אנשי הבית הזה.
אני מודה שמאוד הופתעתי שבשבוע שעבר חברי כנסת פה בחרו לקרוא נאומים של "שוברים שתיקה", עוד ארגון שמפיץ שקרים ללא הסמכה, פשוט הכפשות בוטות; ארגון כמו "זוכרות", שמשתמש בכספים של מדינות אירופיות בשביל לגרום לאנשים לשכוח את האמת. למעשה, המימון הזה, שאמור היה לשמש באמת בשביל שנצליח לחיות פה בשלום, הופך להיות מימון של שנאה.
ולחברי בבית הזה אני אומר: תפסיקו עם תרבות ההרס העצמי, מספיק; תעמדו זקופים ונחושים. מדינת ישראל גאה בהישגיה, גאה באנשיה וגאה בתקוותיה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יואב קיש. אני מבקש מחבר הכנסת מסעוד גנאים לנאום את נאומו, ואחריו – חברת הכנסת יעל גרמן.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בסקר מקיף שערך עו"ד קייס נאסר, שבחן ייצוג ערבים בגופי התכנון השונים במדינה, עלו הנתונים האלה: במועצה הארצית לתכנון ובנייה, מתוך 74 חברים, אפס ערבים; מעולם לא מונה מתכנן מחוזי ערבי; מעולם לא מונה יושב-ראש ערבי לוועדת משנה לעררים; מעולם לא כיהן יועץ משפטי מחוזי ערבי; יועצים לשירותי התכנון – 65 ערבים מתוך 1,765; רק חמישה עובדים ערבים בלשכות התכנון המחוזיות בחיפה, בצפון ובירושלים; תשעה יועצים משפטיים ערבים מתוך 37 בוועדות מקומיות שמשרתות את האוכלוסייה הערבית; 13 מהנדסים ערבים מתוך 37 מהנדסים בוועדות המשרתות את הציבור הערבי, ואני מדבר אפילו על ועדות מקומיות; עשרה יושבי-ראש ועדות מקומיות הם ערבים מתוך 126 יושבי-ראש.
אם בגופי התכנון והבנייה יש חוסר הייצוג הזה וההדרה של הערבים, אין פלא שהתכנון בשטח מפלה ומדיר את הערבים. צריך צדק תכנוני ובנייתי בשטח וגם בייצוג. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת גנאים. חברת הכנסת יעל גרמן, ואחריה – חבר הכנסת אל חכים.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על האדם הבודד, כפי שאני נוהגת לעשות לאחרונה, אבל גם על מיעוט. אני רוצה לספר לכם על מקרה שעבר קצת מתחת לרדאר. מגן-דוד-אדום הודיע לקצין שתרם דם שהמנה שלו הושלכה. הסיבה: מידע שהגיע אליהם, שלא בידיעתו ולא באישורו של אותו קצין, באשר לנטיותיו המיניות. הלשינו ואמרו שהוא הומוסקסואל ולכן לקחו והשליכו את המנה שלו לפח. הקצין הזה חתם שהוא לא קיים יחסי מין עם גברים, שזה למעשה הקריטריון לאי-קבלת תרומת דם. ואם הוא הומוסקסואל, ולצורך העניין באמת אוהב גברים אבל לא מקיים אתם יחסי מין, מה פתאום ובאיזו זכות לקחו עליהם שירותי הדם של מגן-דוד-אדום להשליך את הדם שלו לפח?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אז ששירותי הדם אכן יבחנו את עצמם.
אבל אני כן רוצה להזכיר שבכהונתי כשרת הבריאות אני הקמתי ועדה לבחינת כל המדיניות של תרומת דם – אותה ועדה שקבעה שניתן ואפשר וצריך לקבל סוף-סוף את תרומות הדם של האתיופים שנמצאים כאן למעלה מעשר שנים. הוועדה הזאת גם המליצה שגם הומוסקסואלים – ניתן יהיה לקבל את הדם אם הם לא קיימו יחסי מין. הוויכוח הוא למעלה משנה או למעלה מחמש שנים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אני קוראת למשרד הבריאות לאמץ את מסקנות הוועדה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת גרמן. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים.
אדוני היושב-ראש, אנחנו היום ביום הסטודנט, יש לנו סטודנטים פה. כל סטודנט משקיע כמה שנים מחייו, מכספו או מהכסף שאין לו והוא צריך עזרה או הלוואות. בסוף, אחרי הטקס, אחרי השמחה שיש לו תעודה, הוא נתקע במצב – איפה הוא עובד, מקומות עבודה. אני אתן דוגמה אחת מהמגזר הערבי: שלוש או ארבע שנים לומדים במכללות להכשרת מורים, ואחרי התקופה הזאת צריך סטאז'. אז בכל הלימודים הוא צריך סטאז' – שאין לו, משרד החינוך לא מאפשר לו. הוא מחכה כמה שנים – חלק ארבע או חמש שנים או יותר – עד שהוא מקבל את הסטאז'. כל עוד אין לו סטאז' הוא לא יכול להיות מורה. אחרי שהוא עובר את הסטאז' הוא מתחיל לחפש את המינוי שלו. המינוי שלו הוא במשרה חלקית של רבע משרה, שליש משרה – כמה שנים עד שהוא מגיע למשרה מלאה. במצב הזה הוא חייב עוד עבודה אחרת. אז איפה התלמידים? מה התרומה שלו לתלמידים שלנו, אם הוא עובד ברבע משרה וצריך לעבוד בשלושת-רבעי משרה מחוץ לבית-הספר?
נוסף על כך, יש הרבה מורים שעברו אפילו את 30 השנים, לימדו ומבקשים פנסיה מוקדמת; מורה שאומר: אני שחוק, תוציא אותי לפנסיה ותכניס צעירים עם דם חדש. איפה משרד החינוך ואיפה המדינה? זו בעיה שחייבת פתרון. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מיקי לוי, ואחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יום הסטודנט היום, ואני רוצה להקדים את נאומי, כי אני פוחד שנציגי הסטודנטים יעזבו את אולם המליאה. אז כבר לשתי חברותי, גם למרב וגם לזהבה – – –
<קריאה:>
– – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
נכון, אני פוחד שהם יעזבו, אני מנצל את הרבע דקה שלי. אז אני מברך אתכם על היום הזה. אם תישארו, אני אחזור על הברכה הזאת פעם נוספת.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לברך דווקא את משטרת ישראל: מבצע חוצה אוקיינוסים, חוצה ארצות – 512 – של ריסוק וניתוץ משפחות פשע שעבדו בקרבנו שנים רבות. מבצע חוצה אוקיינוסים, שיתופי פעולה עם ה-DEA, רשות הסמים האמריקנית, שהיה לי הכבוד כשהייתי נציג משטרת ישראל בארצות-הברית, יחד עם הקולגה שלי, לגייס את הסוכן הראשון, ודרכו הגענו בבוא היום – משטרת ישראל הגיעה, סליחה – לכל אותה הפעלה של סוכנים ומקורות שאפשרו את כל הטיפול, טיפול השורש הזה. המבצע הזה אורך סדר גודל של מעל עשר שנים, ואני מכיר, לצערי, חלק מהדמויות. כמובן לא שירתי אתם, אבל אני מכיר אותם.
בתקופה האחרונה כולנו כאן בבית הזה וגם בחוץ הפלאנו את מלקותינו במשטרת ישראל, אז הנה. אני לא רואה שמישהו מאתנו קם ואומר שאפו על הביצוע הבאמת-מזהיר, ברמה בין-לאומית, של משטרת ישראל, אז לשם כך אני ניצב כאן לפניכם. זו אותה משטרה שמרסקת כרגע את משפחות הפשע; זו אותה משטרה שללא חת וללא משוא פנים חוקרת אישי ציבור ששלחו ידם לקופה הציבורית; זו אותה משטרה שמסתובבת ברחובות ונלחמת בטרור; זו אותה משטרה שנלחמת בפשיעה של הרחוב. ולכן אני כאן כדי להצדיע גם ביום הזה למשטרת ישראל. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. חבר הכנסת טלב אבו עראר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אורן חזן.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על החלופות שמציעה ממשלת ישראל לערבים הבדואים בנגב לפינוי, במיוחד של אום-אלחיראן. המדינה, הממשלה, מציעה חלופה ביישוב הבדואי חורה, בשכונה 9. למי שלא יודע, שכונה 9 שהמדינה מציעה לתושבי אום-אלחיראן, המדינה הציעה אותה גם ליישובים בדואיים אחרים, יישובים בלתי מוכרים; 3,000 נפשות, 3,000 תושבים, מוצע להם כחלופה לגור ביישוב חורה. לגבי שכונה 9 בערערה בנגב, היישוב שבו אני חי, השכונה הזאת מוצעת כחלופה לתושבי הפזורה, והיא בקושי מספיקה לתושבי היישוב עצמו.
מהחלופות האלה אפשר ללמוד, אפשר לדעת, שהמדינה הזאת ממשיכה להדיר את הערבים הבדואים בנגב. המדינה ממש מוכיחה שהיא – הכוונה היא רק להשתלט ולכבוש את האדמה שם. היישוב ואדי-אלנעם, שיש בו 13,000 נפשות, מוצע להם כחלופה לעבור לשכונה בשגב-שלום שבקושי מספיקה ל-2,000 נפשות. השם הנכון, המתאים, למדינה הזאת היא מדינה יהודית אפרטהייד. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. חבר הכנסת אורן חזן – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, סטודנטים יקרים, אני בוחר דווקא היום לחזק את דבריה של חברתי יעל גרמן. אני רוצה לספר לכם סיפור קצר על חבר אישי קרוב שלי, איתמר – שם בדוי; קצין מוערך, מלח הארץ, מתנדב כבר מעל עשור במד"א, מתרוצץ, תורם, מתרים, נותן מעצמו. וברגע אחד הוא מגלה שכל עולמו יכול להתפוצץ בפניו רק בגלל איזושהי עדות עלומה. אני חושב שהגיע הזמן שבישראל 2015 נצא מהמקומות החשוכים האלה.
אני רוצה להגיד תודה גם לאותו כתב שהוציא את אותם אנשים חשוכים אל האור – אני מדבר על אותה תרומת דם שנזרקה בבושת פנים אל הפח.
חברים, הגיע הזמן שנפסיק לשפוט אנשים על-פי נטיות לבם, על-פי מיניותם, על-פי הדרך שבה הם חיים את חייהם. הגיע הזמן שנסתכל שמאלה, ימינה, ונבין שכולנו בני-אדם. הגיע הזמן שנבין שאנחנו צריכים לכבד אחד את השני.
חברי במד"א, אתם תצטרכו לתת על זה את הדין. אני אלווה את זה אישית, ואני בטוח שחברתי יעל גרמן תעזור לי, כי לא ייתכן מצב שאנשים אשר את כל כולם מקדישים למען החברה, ברגע אחד נרמסים. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אורן חזן. חבר הכנסת ישראל אייכלר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, הנוהג שבעולם, שאדם קרוב אצל עצמו. כל משפחה מלוכדת בסיוע הדדי – איש לאחיו יעזורו – וכל קהילה מתארגנת להגנת חבריה מפני קיפוח ואפליה, ואפילו יישובים וערים מקימים קופת עזרה הדדית, כי עניי עירך קודמים. אבל ברגע שנבחרי ציבור נבחרים לפרלמנט, הם צריכים לדאוג לא רק לבוחריהם אלא לכל אזרחי הארץ, ללא הבדל דת וגזע.
רק במדינת ישראל יכול לקרות מצב שמחוקקים ופקידי שלטון לא מסתפקים בדאגה למקורביהם ולקרוביהם ולשכניהם ולבעלי דעותיהם ואמונותיהם, אלא דורשים בגלוי ובעזות מצח לפגוע באימהות עובדות ונגד ילדים ממשפחות ברוכות ילדים, במטרה לכפות עליהם חינוך מחדש כמו ברוסיה הסובייטית. אין דבר כזה במדינה דמוקרטית.
מאות מיליארדים מוציאה המדינה מכיסי האזרחים למימון מאות-אלפי פקידים שזכו לג'ובים שלטוניים, כשאזרחים אחרים, המדינה חוסמת בפניהם את הדרך לכל תפקיד, וכל התפקידים תפורים על-פי מידותיהם של אותם האנשים. ופתאום באים, בשם מיצוי כושר ההשתכרות, למנוע, לשלול את הזכות להנחה במעונות-יום. לא דורשים את זה מעבריינים שיושבים בבתי-הסוהר ולא מאנשים שיושבים בבתי-מרזח ולא יוצאים לעבוד; רק מי שלומד תורה – שאשתו לא תקבל הנחה. אין מדינה בעולם שבה התייצב נבחר ציבור לדרוש לפגוע בזכויות אדם של האחר, של יחיד או של ציבור, כדי לחנך אותו ולכפות עליו את אורח החיים שהוא מאמין בו.
אדוני היושב-ראש, מדינה דמוקרטית מורכבת מאנשים זרים ושונים, וכל אחד מנסה להשפיע לטובת הכלל או לטובת הסביבה שלו. אבל רק שליטים דיקטטורים שלא למדו על סטלין ועל בולשביזם יכולים לבוא בגלוי לשלול ולדרוש את שלילת חופש הדת וזכויות האדם למען כפייה של אורח חיים אחר בשם השוויון, בשם השלום ובשם החופש. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אייכלר. חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, דווקא ביום הסטודנט אני רוצה לתאר מקרה שהתרחש לפני כמה ימים. ביום חמישי קיבלתי תלונה מצעירה ערבייה מוסלמית הלומדת בצפת. כך היא כותבת: עברנו מבניין 700 לבניין הדסה, אני וחברתי, והתנפל עלינו צעיר חובש כיפה בניבולי פה – אני לא אחזור על מה שכתוב – ובקריאות "מוות לערבים". הוא ניסה להוריד את החיג'אב, כיסוי הראש של הצעירה, ולחנוק אותה באמצעות החיג'אב, ותקף אותן גם פיזית; הצעירה השנייה התעלפה – כל זה כאשר אנשים שעוברים, עוברים ושבים, צופים בהם ומצחקקים, לא נוקפים אצבע כדי לעזור ולסיים את המחזה הנורא הזה, עד שהתערב בחור ערבי וחילץ אותה מהידיים שלו. והיא אומרת שהמקרה הזה חוזר על עצמו פעם אחר פעם.
לא בכדי ציינתי את העובדה שמדובר בצפת, כי שם יש רב עיר שהוא גזעני, יש ראש עיר שמתבטא באופן גזעני, ותופעות הגזענות ותקיפת הסטודנטים הערבים, לרבות סטודנטיות עם חיג'אב, חוזרת ונשנית.
תארו לעצמכם מה היה קורה אם יהודי, מישהו בצרפת היה מנסה להוריד לו את הכיפה. זאת הייתה ידיעה.
אני רוצה לומר לה בערבית (אומר דברים בשפה הערבית. להלן תרגומם: אחותי היקרה, אל תיפגעי. הרימי את ראשך. אל תפחדי כפי שכתבתְ לי. הפחד הוא לא הפתרון. אנחנו אתך. נעקוב אחר הפרשה הזאת. שמרי על אצילותך, שהרי את ערבייה מוסלמית מכובדת. אנחנו בעלי הארץ.)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת חמד עמאר.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
תודה, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לצטט את דברי חבר הכנסת שי פירון. והנה הציטוט: הדרישות של החרדים מוגזמות, כמעט חזיריות. מתאים לרב.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
למה כמעט?
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
ככה. זה סגנונו של "רב".
"שינוי בגיור, בקבורה, בנישואים, במעמד בתי-הדין, במעמד בתי-הספר החרדיים. באמצעות סיטואציה פוליטית משנים את פניה של האומה" – אני חושב שעל זה אפשר לומר את מאמר חז"ל: כל הפוסל, במומו פוסל. כמה מתאימות מילים אלו של מר פירון ללפני שנתיים, כאשר הדרישות של יש עתיד גם כן היו מוגזמות, כמעט חזיריות: שינויים בגיור, בקבורה, בנישואים, במעמד בתי-הדין, במעמד בתי-ספר. באמצעות סיטואציה פוליטית רצו לשנות את פני האומה.
ואומר מר פירון: ההסכם עם הציבור החרדי מהווה הכרזה על מלחמת תרבות. ואני רוצה לשאול אותו: מי הכריז עלינו, על הציבור החרדי, מלחמת תרבות? מי השית עלינו במשרד החינוך 11 גזירות על מנת לרושש את הורי הילדים – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
– – ולנסות בדרך זו להכניענו, כלשונם: נשנה את דפוסי התנהגותכם ואורחות חייכם?
רק להזכיר, אי-הענקת תקציב לקייטנות בימי החופש הגדול לילדים חרדים, ואפילו באזור הדרום, שסבלו ממלחמת "צוק איתן".
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לסיים.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
מדוע כאשר קיצצו וגזלו את תקציבינו במשרד החינוך והרווחה זה היה דמוקרטי, ואילו כאשר אנו מחזירים לעצמנו ומקיימים "והשיב את הגזלה" זו סחטנות?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
לחברי יש עתיד פתרונים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מוזס. חבר הכנסת חמד עמאר – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מאז ההחלטה של הרמטכ"ל על סגירת הגדוד, זו שיחת היום ברחוב הדרוזי. אני אקרא חלק ממאמר שכתב אחד הקצינים – וקראתי היום לקצינים ולחיילים לכתוב לי, ואני אקרא את זה כאן בכנסת, אולי יחזרו בהם מההחלטה שלהם: "גדוד חרב הוא המכנה המשותף לרוב בני העדה בישראל. הווי, מסורת, סמל, זיכרונות, מיתוס וקשרים חברתיים. חברות ואחוות לוחמים נרקמו במשך עשרות שנים. ממשק זה ליכד אלפי דרוזים ששירתו בגדוד זה מאז הקמתו. זה העבר של אבותינו, אחינו, ובתקווה – העתיד של בנינו. זאת נקודת החוזק המרכזית של הגדוד, אך לצערי גם במקרה הזה נתפסת כנראה כנקודת החולשה שלו. הקצינים האמונים על תחום זה מפחדים לקחת אחריות לבדם, לכן מתייעצים ומתלבטים. זו המשמרת שלכם. אתם ורק אתם תהיו אחראים על התוצאות, לטוב ולרע. מעניין למה המערכת הצבאית שיודעת להמציא פתרונות כמעט לכל סוגיה, לא מצליחה לחזק את הגדוד ודווקא עוסקת בפירוקו. ויש לא מעט הצעות לחיזוק. כולי תקווה שמקבלי ההחלטות במדינת ישראל, הן בממסד הביטחוני והן במערכת הפוליטית, יחזרו בהם וישנו החלטה שגויה זו, שהתקבלה על בסיס נתונים יבשים, ללא לקיחה בחשבון את המכלול הגיאו-פוליטי החברתי שהדרוזים במדינת ישראל חיים בו".
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
"השפעת ההחלטה היא מעבר לקיום או אי-קיום גדוד חרב הדרוזי. ההשפעה היא על עתיד יחס המדינה לתרומתנו הביטחונית ותפיסת החיים שלנו בתוך מדינת ישראל" – אסעד סובח, סגן-אלוף במילואים, מג"ד חרב 2007–2009. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, ואחריה – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אפרופו גזענות, אתמול הותקפו צעירים של נבחרת הכדורגל מכפר ראמה על-ידי אוהדים מטבריה. הרקע גזעני, אבל המשטרה התמהמהה להגיע, הגיעה מאוד מאוחר, היו פגיעות בשחקנים והם הגיעו לטיפול רפואי. אנחנו נמשיך להתריע על תופעות כאלה.
אבל אני רוצה גם להדגיש את העובדה שהיום עובדי עיריית טייבה פתחו בשביתה כללית, לאחר שיושב-ראש הוועדה הממונה המשיך את ההתנכלויות וההתעמרות שלו בעובדי העיר וזלזל בהחלטת בית-משפט, ששם הוא התחייב לפתוח במשא-ומתן ולהפסיק את כל הצעדים שהוא התחיל. אני, מבמה זו, קוראת למשרד הפנים לעשות צעדים שיפסיקו את ההתנהגות הזאת של יושב-ראש הוועדה הממונה, וקודם כול – להחליט על מועד ברור ומדויק לבחירות, ולא להמשיך ולהפקיע את זכות הבחירה מהידיים של אנשי טייבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת סלימאן. אני מבקש להזמין את חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חברת הכנסת רויטל סויד.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
קודם כול, ברכות לחברינו הסטודנטים ותודה למירב, לעליזה ולאיציק על היום המדהים שהם ארגנו כאן לכבוד יום הסטודנט.
גם אני רוצה לדבר היום על משטרת ישראל. ואני חושבת הרבה מאוד על גלעד ארדן, שקיבל את תיק ביטחון הפנים אתמול בערב, אחרי דיון מורכב שהיה כאן, כשהיה ברור דבר אחד: שכולם מסכימים על כך שגלעד ארדן הוא מינוי ראוי. עכשיו עומד לפתחו אולי אחד המינויים החשובים ביותר בתקופה הקריטית ביותר שעברה משטרת ישראל – יתקן אותי מיקי – אני חושבת שמאז ומעולם. אני קראתי היום לגלעד ארדן לצאת מן הקופסה ולמנות את אסתר דומיניסיני למפכ"לית המשטרה הבאה. יעל גרמן מחייכת והיא יודעת למה.
היא ניצב במשטרה, צמחה להיות ראש אכ"א במשטרה, עשתה תפקידים בשירות הציבורי כמנכ"לית שירות התעסוקה וכמנכ"לית הביטוח הלאומי, עמדה להיות – נתמנתה למנכ"לית הרשות לבתי-החולים. אני חושבת שאנחנו מוכרחים מצד אחד לוודא שגלעד ארדן והמשרד לביטחון פנים מקבלים את כל האמצעים וכל הכלים על מנת לחזק את המשטרה, שהיא הדבר החשוב ביותר מבחינת הביטחון הפנימי של אזרחי ישראל, ומצד שני להעמיד בראשה בן-אדם באמת – זה לא רק העניין של הניקיון, אלא המנהיגות והיכולת לבחור בבן-אדם אחר, מפתיע, עם כישורים בלתי שגרתיים, הייתי אומרת; מי שצמחה במשטרה וסללה את הדרך לנשים רבות אחריה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת נחמיאס ורבין. חברת הכנסת רויטל סויד, ואחריה – אחרונת הדוברים בנאומים בני דקה תהיה חברת הכנסת שלי יחימוביץ.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להקריא משפט שאינני בהכרח מתחברת אליו, אבל אני חושבת שהוא כל כך קשה שצריך לקרוא אותו: "כתב אישום נגד משטרת ישראל ותרבותה הגזענית".
אני לא חושבת שמשטרת ישראל גזענית, אני חושבת שיש בתוכה כאלה שהם גזענים. אבל כך נפתח כתב התביעה שהגיש היום עו"ד אבולעפיה בשם אותו חייל, פיקדה, שקיבל מכות משני שוטרים – ממתנדב אחד ומשוטר של משטרת ישראל; אותו חייל שראש הממשלה אירח אצלו לאחר שאותו סרטון פתח את המחאה של אחינו יוצאי העדה האתיופית. משפט קשה מאוד בכתב תביעה, כתב תביעה לפיצוי כספי. והשאלה שלי היא: איפה כתב-האישום? איפה כתב-האישום כנגד מי שנוקט אלימות, שזה השוטר והמתנדב? איפה כתב-האישום כנגד מי שנוקט אלימות על רקע גזעני? למה הכותרת הזאת צריכה להיות בכתב תביעה? כותרת קשה מאוד למשטרה, שבהכרח איננה נכונה.
מן הראוי היה שמח"ש היו מסיימים את החקירה, מגישים כבר את כתב-האישום, בין שהוא כתב-אישום על אלימות ובין שהוא כתב-אישום על רקע גזעני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
כי אנחנו יודעים שקיימת גזענות כלפי אחינו יוצאי העדה האתיופית, בין היתר גם על-ידי המשטרה. מן הראוי שלא היינו מגיעים למצב הזה, שכתב תביעה היה צריך להיות קודם לכתב-אישום.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. חברת הכנסת שלי יחימוביץ – בבקשה, גברתי.
<שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):>
ב-24 השעות האחרונות מתנהל קמפיין מתוזמר, שקרי, משותף לחברות הגז וליחצניהן יחד עם גורמים בממשלה, בראשות ראש הממשלה, ופקידיהם הנרצעים. מטרתו לבלבל את הציבור וליצור מונופול לנצח על הגז הטבעי שלנו, בצירוף אי-פיקוח מוחלט על המחירים. מדובר כאן בכניעה גורפת, גורפת, לאינטרסים של בעלי ההון, יריקה בפרצוף של רגולטורים והחלשה שלהם, כניעה מוחלטת בכל החזיתות והרבה מאוד שקרים, ובראשם השקר שלכאורה הגז לא זורם בגלל עודף רגולציה.
בשדה "תמר" יש גז ל-15 השנים הנוספות. הבעיה היא שלא הונח צינור שני. שום סנקציה הקבועה בחוק לא ננקטה נגד מי שהפרו את ההסכמים. עוד שלב בכניעה הזאת.
זה יום מאוד מאוד קשה, גם למשק הישראלי וגם לדמוקרטיה הישראלית, אבל אנחנו לא נרפה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. עד כאן נאומים בני דקה.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום הסטודנט>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו נעבור לציון יום הסטודנט במסגרת הצעות לסדר-היום מס' 65, 109, 113, 173, 194, 212 ו-215. יש כמה מציעים, כמעט מכל סיעות הבית.
אני קודם כול רוצה להודות לחברת הכנסת מירב בן ארי, יוזמת ונותנת החסות ליום הסטודנט בכנסת. אני מברך את יושבי-ראש אגודות הסטודנטים שנמצאים אתנו כאן ואת כל האורחים שלנו מקרב הסטודנטים.
אנחנו מציינים היום, גם כאן בדיון במליאה, בדיון מיוחד, את יום הסטודנט.
מדינת ישראל היא מן המדינות המובילות בעולם בתחום ההשכלה האקדמית, ועל-פי נתוני ה-OECD מהשנים האחרונות, ישראל נמצאת בפסגה בכל הקשור לשיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בקרבה.
בישראל לומדים השנה, על-פי נתוני המועצה להשכלה גבוהה, למעלה מ-310,000 סטודנטים בלא פחות מ-65 מוסדות להשכלה גבוהה: בשמונה אוניברסיטאות, ב-36 מכללות וב-21 מכללות אקדמיות לחינוך.
רבותי חברי הכנסת, הנתונים המרשימים הללו מעוררים התפעלות כפולה כשלוקחים בחשבון את המאפיינים הייחודיים של החברה הישראלית ואת הקשיים הרבים שעמם נאלצים להתמודד רוב הסטודנטים, את הקושי של רבים למצוא עבודה עם סיום הלימודים וכל שכן במהלכם, את ההתמודדות עם העלויות הגבוהות של הלימודים ושל ההוצאות הנלוות ואת הצורך לייצר הכנסה ולעבוד במקביל ללימודים כדי להתמודד עם עלויות המחיה. הסטודנט הממוצע חייב להתמודד, במקביל למאמץ הלימודי, גם עם מירוץ לא פשוט בכלל בניסיון בלתי פוסק לעמוד בכל האתגרים הללו בו-בזמן וגם להשאיר לעצמו או לעצמה פנאי לחיי חברה בריאים.
אין חולק על כך שביום הזה, יום הסטודנט, ראויים רבבות הסטודנטים בישראל שפשוט נצדיע להם. עתידה של החברה הישראלית מונח במידה רבה על כתפיכם, הצעירים והצעירות הממלאים היום את הקמפוסים. אתם עובדים קשה כדי להבטיח את עתידכם, ורבים מכם לוקחים אחריות על הסובב אתכם ומגלים לא רק עניין אלא גם מעורבות גבוהה ופעילות אקטיבית בכל רובדי החברה הישראלית. אין צורך להרחיב על כך שרבים מן המהלכים שנכנסו לספרי ההיסטוריה החלו בעצם מקרב הסטודנטים, שהם ציבור תוסס, אכפתי וערני במיוחד למתרחש.
במקביל, ראוי לציין את הצורך בהשקעה ציבורית הולמת כדי להוסיף לטפח את המחקר וההשכלה האקדמית שלנו. עד לא מכבר ההוצאה השנתית בישראל לסטודנט הייתה נמוכה מן הממוצע במדינות ה-OECD – כ-11,200 דולר לעומת 13,700 דולר בממוצע בכלל מדינות ה-OECD. כדי להמשיך להישאר ברמות הגבוהות, יש לעמוד על המשמר ולבחון תדיר את מידת ההשקעה הזאת, בהתאם לאתגרים ולצרכים.
אני מבקש, באופן אישי, לאחל המשך הצלחה לסטודנטים באשר הם, בכל מקצוע, בכל מוסד ובכל גיל. תודה רבה.
חברי הכנסת, כפי שאמרתי – כמה הצעות לסדר-היום. הראשונה תהיה היוזמת ונותנת החסות ליום הזה, חברת הכנסת מירב בן ארי. אנחנו גם מקבלים בברכה את השרה גילה גמליאל, עם עבר קרבי עשיר בתחום הסטודנטים. לאחר מכן – יוסף ג'בארין, איציק שמולי, מיקי לוי, יעקב מרגי, אורן אסף חזן ועיסאווי פריג'. בבקשה, גברתי.
<מירב בן ארי (כולנו):>
תודה רבה.
יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, היום זה יום הסטודנט הלאומי. ציינו בכנסת את חשיבות מעמדם של הסטודנטים והסטודנטיות מכל המוסדות האקדמיים ברחבי הארץ. היום הוא יום מיוחד, לא רק כי ציינו את מעמד הסטודנט, אלא גם כי הבהרנו שלימודים אקדמיים אינם עומדים בחלל ריק אלא הם מעצבים את דמותו של הסטודנט הישראלי וקובעים את סדר-יומה של החברה הישראלית.
בעשור האחרון, טרם תחילת כהונתי כחברת כנסת, ניהלתי שני מרכזים לנוער בסיכון. מרכזים אלה, לשמחתי, היו סמוכים פיזית למרכז הבין-תחומי בהרצליה, וכך יכולתי לגייס סטודנטים רבים לפעילות החשובה במרכזים האלה. בזכות תשומת הלב של הסטודנטים והעזרה האישית שלהם יכלו הנערים להתכונן למבחנים, להכין שיעורים, והכי חשוב – לצמצם את הפערים שאותם הם יצרו במשך שנים רבות. רוב הנערים הצליחו לחזור ככה לתלם, למסלול לימודים רגיל, ואפילו לסיים בגרות. נערים רבים שהרבה פעמים ויתרו לעצמם בגלל כישלונות רבים וחוזרים חזרו למסלול ההצלחה, וכל זאת בזכות אותם סטודנטים שישבו אתם, לעתים אפילו אחד על אחד, נתנו להם תשומת לב ועזרו להם להאמין בעצמם מחדש.
אחת המטרות המרכזיות של הממשלה הנוכחית היא לצמצם את הפערים החברתיים במדינה. אני רואה בשילוב סטודנטים בפעילות חברתית צעד משמעותי לצמצום הפערים בחברה הישראלית. האקדמיה היא חלק מכור ההיתוך של מדינת ישראל, והיא צריכה וחייבת להיות שותפה ולהשפיע על המודעות החברתית של הסטודנטים. כל תהליך המעורבות החברתית של אזרחים במדינה עובר תהליך משמעותי בשנים האחרונות. מחברות עסקיות, דרך מוסדות, כולם רוצים להתנדב וכולם רוצים לתרום. כולי תקווה כי גם המוסדות האקדמיים יראו כמה הצעת חוק זו חשובה ומשמעותית עבור כל עם ישראל, וכמה פשוט לכל סטודנט לקחת חלק בצמצום הפערים בחברה שלנו.
ההחלטה להוביל הצעת חוק, יחד עם חברי חבר הכנסת איציק שמולי, היא פועל יוצא של ההבנה כמה משמעותית היא תרומת הסטודנטים לקהילה. המטרה שלנו היא שכל מרכז לנוער בסיכון, כל עמותה בארץ, כל ארגון שפועל בצורה מסודרת ויעילה עבור הציבור, יקבל סטודנטים מתנדבים – לא ממקום של מלגה אלא ממקום של תרומה. זה קורס שהם יכולים לקחת כחלק מתוכנית הלימודים שלהם, עם ציון עובר, אבל הכי חשוב – ציון מעולה לנשמה.
עשרות סטודנטים כבר מתנדבים היום בקהילה במסגרות שונות. הם מדווחים על שביעות רצון גבוהה, על חיבור לקהילה שבה הם גרים, על פיתוח חוש של אחריות חברתית, ויותר מכול – הם מרגישים משמעותיים לחברה.
הצעת החוק מייצרת בעיני win-win לכל הנוגעים בדבר: התלמידים מרוצים, הסטודנט מאושר, ובמקום לקחת עוד קורס שגרתי, הוא יוצא מגבולות המקום, הוא מפתח את עצמו, הוא פותח את עצמו למקומות חדשים.
למען הסר ספק, אני יודעת כי יש תוכניות של פר"ח ויש מלגות ויש קליניקות, אבל הגיע הזמן שהנושא הזה יהיה מעוגן בחקיקה. הגיע הזמן שכל סטודנט לתואר ראשון במדינת ישראל יוכל לקחת קורס אחד, יחיד ומיוחד: קורס של מעורבות חברתית. תחשבו על התרומה לעמותות ולסטודנטים, אבל הכי חשוב – מה זה יעשה לחברה שלנו, לסולידריות, לערבות ההדדית ולהבנה שאם לא נעזור אחד לשני, אף אחד לא יעשה את זה עבורנו. אם מערכת החינוך העל-יסודית השכילה להכניס את הנושא של מחויבות אישית כתנאי לבגרות לתלמידים, הגיעה העת שגם האקדמיה תקבל עליה את הנושא הזה. זו האחריות שלנו החברה, אבל יותר מכול – זו האחריות שלנו כמחוקק לקבוע סדר-יום חברתי יותר.
בנימה אישית, אני אומנם כאן בסך הכול חודש, וכבר קיבלתי הזדמנות ייחודית היום להזמין לכאן את הסטודנטים והסטודנטיות, את המנהיגים העתידיים של מדינת ישראל, ולקיים יום סטודנט ייחודי ושונה. קיימנו דיונים מעניינים, העלינו לדיון את הצעת החוק החשובה שלי ושל חבר הכנסת שמולי, עשינו פסיכומטרי אפילו, חלק מחברי הכנסת, ושמענו את הרצאתו המאלפת של נועם גרשוני.
אני רוצה להודות מכאן לשרה גילה גמליאל, שליוותה אותי לאורך כל היום. תודה רבה שלקחת חלק ביום החשוב הזה. אני רוצה להודות כמובן לחברי איציק שמולי, שהוא שותף לכל התהליך מהחודש הראשון ועזר לי לארגן את היום הזה. אני רוצה להודות באופן אישי לשני היועצים הפרלמנטרים שלי, חני אמיניה וגיא קורן, על כל העזרה שלהם. בזכותם הצלחתי לעשות את היום המיוחד הזה. אני מודה לכם מכל הלב, ואני מודה לכל חברי הכנסת שלקחו חלק ביום החשוב והמיוחד הזה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חבר הכנסת יוסף ג'בארין – בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת איציק שמולי.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני קודם כול רוצה לברך את הסטודנטים על ציון יום הסטודנט. אולי גם הסטודנטים הערבים השתתפו, אז גם להם אומר מסא אלח'יר, אהלן וסהלן.
האמת היא שאני בחרתי, בדקות הספורות שיש לי, לשתף ברעיון של הצעת חוק שאני רוצה לקדם בשבועות הקרובים, הצעה שמדברת על קמפוסים רב-תרבותיים. כפי שאתם יודעים, באקדמיה הישראלית כמעט אין ביטוי לתרבות הערבית, שהיא תרבותם של כ-11% מקהל הסטודנטים. ולכן, המטרה היא לתת מרחב לתרבות הערבית, המסורתית והמודרנית, בקמפוס לצד התרבות היהודית הנוכחת כבר ולספק הזדמנויות ללמידה ובחינה של תרבויות אלה, על השונה והמשותף ביניהן.
כפי שאתם יודעים, הסטודנטים הערבים מתקבלים לחוגים השונים, אך מתקשים בהשתלבות במערכת האקדמית. תחילת הלימודים מהווה עבור רובם המפגש הראשון עם יהודים, שמרביתם מבוגרים מהם, ועם מציאות חיים של מיעוט בחברה הישראלית, שלא תמיד מסבירה פנים. זוהי התמודדות ראשונה עם ניהול חיים עצמאיים, עם השפה העברית, עם המערכת האקדמית המורכבת והלא-תמיד ידידותית ועם אילוצים של מוסד שהם לא תמיד מצליחים להבין את כללי ההתנהלות במסגרתו. לאור זאת, אני חושב שסטודנטים ערבים זקוקים לתמיכה וסיוע מול המערכת, אולי יותר מעמיתיהם מקבוצת הרוב.
אני אציג כאן בקצרה כמה מהרעיונות המרכזיים של הקמפוס הרב-תרבותי: 1. קורס כלל-מוסדי של דיאלוג יהודי-ערבי. אני כותב בהצעת החוק: מוסד אקדמי יבטיח קיומו של קורס דיאלוג יהודי-ערבי שיהיה פתוח לתלמידי כל החוגים. הקורס יפגיש סטודנטים יהודים וערבים ויעסוק בהיכרות חברתית ותרבותית הדדית, תוך מתן דגש על חשיבות ההידברות בין הקבוצות. זה רעיון אחד בתוך החוק.
הרעיון השני זה להבטיח ייעוץ אקדמי, חברתי ורגשי לסטודנטים הערבים. העובדה שיש איש מקצוע שמדריך אותם בסבך החיים האקדמיים ומכיר פונקציות שיכולות לעזור להם היא משמעותית מאוד ומקטינה את חרדת המפגש עם האקדמיה. ולכן אני כותב בהצעה: מוסד אקדמי ידאג להשתלבות הסטודנטים הערבים, בין השאר באמצעות תוכניות שיספקו תמיכה לימודית, ייעוץ אקדמי ותמיכה רגשית בשפה הערבית.
ההצעה גם מדברת על הכרה בחגים של העדות הערביות, החגים הדתיים. אני כותב שמוסד אקדמי יפרסם את לוח השנה האקדמי שלו ויקבע כי ימי החג העיקריים של העדות הערביות ייקבעו כימי מנוחה, ובימים אלה לא יתקיימו לימודים או בחינות והם יוגדרו כימי חופשה לסטודנטים.
נדבך נוסף בהצעת החוק – הרעיון של שימוש בשפה הערבית בתחומי הקמפוס. אני כותב שמוסד אקדמי יבטיח כי כל תוכני אתר המוסד, לרבות כל המידע, ההנחיות והנתונים, יהיו נגישים גם בשפה הערבית. המוסד יבטיח שיהיה כיתוב בערבית בכל שלט הכוונה והדרכה ובכלל, והשלט הזה יהיה זהה בגודלו, בצורתו ובתוכנו לשלט שקיים בשפה העברית.
הצעת החוק גם מדברת על הבטחת ייצוג הולם לסטודנטים הערבים באגודות הסטודנטים, בין בקרב חברי אגודת הסטודנטים ובין בפרויקטים השונים ובקרב עובדי אגודת הסטודנטים. הצעת החוק גם מדברת על ייצוג הולם במועצה להשכלה גבוהה. אני כותב: בקרב חברי ועובדי המועצה להשכלה גבוהה ובכל המשרות והתפקידים, בכלל הדרגות והמקצועות בכל מחלקה ובכל פרויקט, יינתן ביטוי הולם, בנסיבות העניין, לייצוגם של בני החברה הערבית.
אני חושב שחלק מזכויותיו של המיעוט הערבי בתחום החינוכי והתרבותי זה גם להקים מוסד אקדמי בשפה הערבית. לכן, הצעת החוק דורשת להקים אוניברסיטה בשפה הערבית.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה. תודה.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
אני רוצה להודות לחברי בכנסת שיזמו את היום, לחברת הכנסת מירב בן ארי ולחבר הכנסת איציק שמולי, וגם לשרה גילה גמליאל, שתמכה. גם אני ותיק קרבות בתחום הסטודנטים כיו"ר ועד הסטודנטים הערבים באוניברסיטה, אז אני שמח על שיתוף הפעולה הראשון, אולי, בכנסת הנוכחית. תודה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חבר הכנסת איציק שמולי, יושב-ראש התאחדות הסטודנטים לשעבר, לרשותך חמש דקות. בבקשה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרה – כמה כיף להגיד את זה, כבוד השרה גילה גמליאל – חברתי היקרה, חברת הכנסת מירב בן ארי, שחוץ מזה שהיא חברת כנסת מעולה, היא גם יכולה לפתוח קריירה חדשה כמפיקה של ימי סטודנט. הוכשרת באופן רשמי.
<היו"ר נחמן שי:>
אבל רק בהתנדבות. אסור לה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
היו הרבה ימים מיוחדים בכנסת הזאת בשנתיים האחרונות. אני אומר לך, ולא מהפה ולחוץ, שאני לא זוכר יום כל כך משמעותי, שהותיר חותם על האנשים שהשתתפו בו, ועל כך, באמת, כל הכבוד.
אני רוצה לברך גם את מנהיגוּת הסטודנטים שיושבת אתנו ביציע ונמצאת כאן מהבוקר, ולפנות אליכם, אפילו בנימה אישית, ולהגיד שלפני כמה שנים, לא יותר מדי שנים, אני ישבתי שם, ואני מסתכל עליכם כמנהיגות העתיד של המדינה הזאת, ואני מאחל גם לכם וגם לעצמנו ובכלל למדינה הזאת שלא ירחק היום ואתם תרדו – או במובן מסוים תעלו – ותגיעו לתוך האולם הזה.
אני חושב שבשנים האחרונות מערכת ההשכלה הגבוהה מוכיחה פעם אחר פעם שהיא באמת ראויה לכל הקומפלימנטים שאנחנו נותנים לה. קודם כול, מבחינת האיכות האקדמית, אין שום ספק שאם יש דבר שכדאי להתגאות בו כלפי העולם זה האיכות והמצוינות האקדמית של האקדמיה הישראלית. אבל ביום הסטודנט אנחנו צריכים לדבר על הסטודנטים ופחות על המערכת, ולכן אני רוצה להדגיש בדברי את התפקיד הנוסף שיש לאקדמיה, וזה ההנגשה שלה, והתפקיד החברתי שיש לאקדמיה בכל מה שקשור להנגשתה לחברה הישראלית.
קודם כול אנחנו מדברים על התאמתה של המערכת האקדמית למצב שבו 80%, 85% מהסטודנטים הם סטודנטים עובדים, והמערכת האקדמית אמורה לתת מענה לכך שהם גם צריכים להשתכר ולהחזיק את עצמם כלכלית במהלך התואר, אבל גם לא לוותר על האיכות ולהתמיד בלימודיהם.
האקדמיה גם צריכה להגיע לקהלים חדשים, לאוכלוסיות, לצעירים ערבים ולציבור החרדי, וגם ליהודים, אבל כאלה שנמצאים ביישובים יהודיים בפריפריה, שיותר קשה להם להגיע לשערי ההשכלה הגבוהה.
אני חושב שהממשלה הזאת, וגם ראשי המערכת האקדמית, צריכים לתת את דעתם יותר לסוגיות שאתן מתמודדים הסטודנטים בשנים האחרונות – התחבורה הציבורית, הדיור, יוקר המחיה, ובמיוחד הסוגיה של התעסוקה. הרבה פעמים אנחנו מוצאים שסטודנטים מסיימים את לימודיהם ולא מצליחים להשתלב בשוק התעסוקה.
אני חושב שלקראת התקציב אולי גם המובן מאליו צריך להיאמר: אסור בשום פנים ואופן שלמישהו באוצר – ואני לא מייחס את זה לשר האוצר אלא לאחד הפקידים – תהיה איזושהי מחשבה לנסות ולממן את ההסכמים הקואליציוניים של 10 מיליארד שקל דרך הכנסות משכר לימוד ולנסות לחלוב את הפרה הזאת שנקראת סטודנטים. זה לא יקרה. הכנסת הזאת – אתם יכולים לשמוע ולראות כמה מנהיגי סטודנטים לשעבר יש כאן. אני לא חושב שאלה התוכניות של שר האוצר, ואני מברך על זה, אבל אני מקווה שאף אחד מהפקידים שם לא ישתעשע במחשבה הזאת.
לבסוף, מנהיגי הסטודנטים לקחו בשנה האחרונה יוזמה מאוד מאוד ברוכה להורדת יוקר המחיה ופעלו בתחומים של פנסיה ואשראי ואפילו דיור כדי להוריד את יוקר המחיה עבור הסטודנטים. אבל בסופו של דבר המהות האמיתית של המושג סטודנט לא טמונה רק בהרחבת האופקים ובקניית דעת, ואפילו לא ביוזמות צרכניות; המהות האמיתית של להיות סטודנט במדינת ישראל זה לקום בבוקר ולשאול את עצמך מה אתה יכול לעשות כדי שהחברה הישראלית תהיה מקום טוב יותר. במובן הזה אני מברך אתכם על המאבקים שעשיתם, גלעד ורם ועמיחי וכל מנהיגות הסטודנטים: על עובדי קבלן, על הדיור – על כל הדברים ועל המאבקים שעוד תעשו.
אני חייב להזכיר, אדוני היושב-ראש, גם את הפרויקט המבורך שההתאחדות ממשיכה להוביל בעיר לוד. כבר 400 סטודנטים נמצאים שם, וזה דבר מבורך בצורה בלתי רגילה שאנשים צעירים יוצאים מאזורי הנוחות שלהם והולכים ומתערבים בנקודות התורפה של החברה הישראלית.
ובמשפט סיכום, מירב, אני מאחל לך ולעצמנו ולחברה הישראלית כולה שאנחנו נצליח להעביר מהר את הצעת החוק הראשונה שאת יזמת – ואני שמחתי להצטרף אלייך – בכנסת הזאת, בין השאר בעזרת רוח גבית שאני מניח שנקבל מגילה ומאחרים בממשלה, כך שהמובן מאליו ייעשה, וחלק מהחובות של סטודנט בתואר ראשון יהיה לתת מעצמו – לא כל כך הרבה, כולה בהיקף של שתי נקודות זכות במהלך התואר; זה לא יותר מדי לבקש. אני מאמין שאנחנו נגיע לשם, גם בזכות התמיכה של יו"ר ועדת החינוך המיועד. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה לחבר הכנסת שמולי. עכשיו תורו של חבר הכנסת מיקי לוי; חמש דקות. אחריו ידברו חבר הכנסת יעקב מרגי, חבר הכנסת אורן אסף חזן, חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחר כך כמובן השרה גילה גמליאל. בבקשה, ידידי.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אני רוצה בתחילת דברי לברך את יוזמי יום הסטודנט, את חברת הכנסת מירב בן ארי ואת חברת הכנסת עליזה לביא. יישר כוח הן על הארגון, הן על קיום היום הזה, על התכנים. בהחלט יום מוצלח. שאפו ענק על קיום היום הזה.
חשיבות ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל ברורה לחלוטין: היא תורמת לחוסנה של מדינת ישראל. טיפוח המשאב האנושי מציב את מדינת ישראל בקדמת ההישגים הבין-לאומיים. המשאב האנושי, שמטופח במסגרות ההשכלה הגבוהה, מעניק למדינה יתרון על פני המדינות האחרות בתחומים רבים. חברות הזנק – למעשה הכינוי שלנו, לאחר ארצות-הברית, Start-Up Nation, הוא לא בכדי, וזה הרבה בזכות אותה השכלה גבוהה שנרכשת בתחומים כמו רפואה, מדעים, טכנולוגיה ועוד תחומים רבים אחרים.
חבר הכנסת איציק שמולי וחבר הכנסת לשעבר – לצערי – בועז טופורובסקי, ריכזו את הנושא בכנסת הקודמת, והתניעו – גם לכם שאפו ענק על הבאת המודעות הזאת למליאה. חובה על מירב ועל עליזה להמשיך בדרך הזאת, ולפחות היום הזה נותן לנו את הכיוון הנכון ואת התקווה הבאמת-טובה שהנושא הזה הולך קדימה. אין לי ספק שהוא עוד יצבור תאוצה.
המחאה שהייתה בקיץ קידמה בצורה מהותית את מעורבות אגודות הסטודנטים בסדר-היום הציבורי החברתי במדינת ישראל. פרויקט המגורים בלוד – שנזכר פה לא אחת, והיום יש 400 סטודנטים, כך אמרת – בהחלט ראוי להערכה בצורה בלתי רגילה; סטודנטים, שמהווים חלק מאוכלוסייה חזקה, מגיעים למקומות שצריך לחזק אותם, הן חברתית והן ציבורית. המעורבות הזאת היא מעורבות קלאסית של תרומה לחברה, ועל כך, ליוזמים של הפרויקט הזה ולגרעין – כי גם לגור שם זה לא עניין של מה בכך – שאפו גדול. התרומה הזאת, תרומה לחברה – קשה מאוד אפילו לאמוד אותה.
חבר הכנסת איציק שמולי, במושב שקיימנו יחד עם השדולה, ציין את מעורבותו של חבר הכנסת שי פירון בהיותו שר החינוך בכנסת הקודמת, מעורבות שהכפילה את מספר הסטודנטים, גם בלוד – והוא אף דאג לתקציב לעניין הזה. ראוי כי הנושא הזה, מירב, ימשיך. אסור לוותר. שגם התקציבים שיינתנו בכנסת הנוכחית מטעם משרד האוצר ומשרד החינוך ייתנו תנופה ליוזמה הזאת, ושמעתי בכינוס על אותה יוזמה של ללכת צפונה לקריית-שמונה – ולאן?
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
לצפת.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
לצפת, ולעוד ערים.
ראוי מאוד שאנשי השדולה, חברי כנסת שהם minded לעניין, ייתנו רוח גבית. זה חשוב מאוד. התרומה היא בלתי רגילה, ובעניין הזה אני מוכן להיות חייל שלכם לצורך כל דבר ועניין; אתם המפקדים, אני המבצע.
הכנסת והממשלה צריכות להמשיך להשקיע, לטייב. כל שקל ששמים בהשכלה הגבוהה, מדינת ישראל בסופו של דבר תקצור אותו; לתכנן תכנון מושכל, כיצד ניתן ליישם את המקצועות שנרכשו הן לקידומם של הסטודנטים והן לקידום המדינה – זה הולך לטעמי יד ביד, האינטרסים שלובים האחד בשני.
מעורבות הסטודנטים צריכה להיות בכל שטחי החיים, גם לאחר סיום הלימודים. צריך לראות איך עושים שאותן מסגרות שלא יתאדו לאחר סיום הלימודים, שלוש או ארבע שנים – תלוי איפה לומדים, אם זה רק תואר ראשון או גם תואר שני, איך הנושא הזה ממשיך הלאה בכל מיני פרויקטים ויזמות חברתית.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אני כבר מסיים, אדוני. אני מברך ומוקיר את מנהיגי הסטודנטים. המליאה הזאת מצדיעה לכם. תודה רבה על כל העשייה. בהצלחה.
<היו"ר נחמן שי:>
חן חן לך, חבר הכנסת מיקי לוי. אני רוצה להצטרף לברכות לסטודנטים שיושבים מאחורי מסך הזכוכית שם.
הדובר הבא, חבר הכנסת יעקב מרגי, יושב-ראש ועדת החינוך של הכנסת, בבקשה. זה כבר הוכרז?
<יעקב מרגי (ש"ס):>
לא, המיועד.
<היו"ר נחמן שי:>
אז הוא המיועד. בבקשה, חבר הכנסת יעקב מרגי. חמש דקות.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה חברת הכנסת גילה גמליאל, כל אחד כותר לך כתרים, ובצדק. קצת זכויות גם לאוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע.
הכנסת מציינת היום את יום הסטודנט הלאומי. מכובדינו נציגי התאחדות הסטודנטים, גלעד ארדיטי וחבריו, יום הסטודנט בכנסת החל כבר בבוקר בפעילות אינטנסיבית: דיונים, מפגשים, בחינה פסיכומטרית – דוגמית, כמובן – שעברו כמה חברי כנסת.
<היו"ר נחמן שי:>
עברת? עברת?
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אגיד לך את האמת, פחדתי. אבל לא – הייתי עסוק, הייתי עסוק. אם הייתי עושה – כשהבן שלי – זה לא על חשבוני – כשהבן שלי, לאחר לימודים בישיבה חרדית, ללא לימודי ליבה, בגיל 18 וחצי נכנס לעתודה האקדמית להנדסה, ועבר פסיכומטרי, עם הספרים הכתומים, אני הייתי, בלי שהוא יראה, כמובן, עובר על הספרים; אז מי שרוצה להתחרות בי – אני מוכן.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
נשארו למירב עוד כמה ספרים.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
יש תוצאות?
<קריאות:>
– – –
<יעקב מרגי (ש"ס):>
והכול הכול, כמובן, הכול הכול ביוזמת חברת הכנסת הנמרצת מירב בן ארי, שנטלה את היוזמה הזאת על עצמה ותחת חסותה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בחרתי לנאום מהכתוב, כי יש כל כך הרבה מה לעשות ומה לשפר ומה לתרום ולסייע בתחום הזה לסטודנטים בישראל, שנוכל להתפרס ולא להגיע לכלום, ולכן בחרתי להתמקד בכמה נקודות. אני שייך לדור שבו מספר הקמפוסים בארץ לא עלה על מספר האצבעות בכף יד. אני שייך לשנתונים שמספר הסטודנטים שנקלטו לאחר מערכת החינוך ולאחר השירות הצבאי היה קומץ ממספר רב של בוגרים. לבי מלא שמחה שהיום המשוואה התהפכה, שכל הארץ קמפוסים-קמפוסים, כלשון המשורר, ומי שלא הולך לאקדמיה – זה הקומץ. ממש משוואה שהתהפכה.
<היו"ר נחמן שי:>
קומץ?
<יעקב מרגי (ש"ס):>
הוא קומץ, יחסית לתקופה שלי; אני יודע, זה היה כמו נבחרי הסיירות. מי הלך אצלנו בשכונה לאקדמיה? זה אותו קומץ. היום אתה לא יכול להצביע על קומץ, ובאמת אפשר לדבר על מי שלא הולך כקומץ, אם נתייחס לזה שלאחר מכן יש השלמות, ועל המכללות.
אני מכיר את הדיון הער שמתקיים באקדמיה האם הכמות באה על חשבון האיכות. אני מזהיר: אל לנו, על מזבח האיכות, לפגוע באותם חלקי אוכלוסייה שזה עתה העזו פנים והחלו משתלבים אף הם באקדמיה.
כאן המקום לשבח את קהילת הסטודנטים על התרומה לקהילה. אני מגיע מהעיר באר-שבע בנגב. אני רואה, אני חש את התרומה הרבה של הסטודנטים בשכונות, ובפרט בשכונה ד' מזרח, הסמוכה לאוניברסיטה. כאן המקום לשבח את קהילת הסטודנטים על תרומתם ומעורבותם בקהילה, וזה הזמן לעגן זאת, חברת הכנסת מירב וחבר הכנסת איציק שמולי, לעגן זאת בחקיקה. אין ספק, זה מתבקש, מה גם – מה אתם כבר מבקשים במכלול המטלות שיש על הסטודנטים, עוד – כמה נקודות?
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<יעקב מרגי (ש"ס):>
בוא נתחיל עם זה, בסדר? אני חושב שזה תגמול נאה ויאה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, אם לא הגענו עדיין ללימודים אקדמיים חינם בישראל – וכולי תקווה שיום אחד נגיע לכך – שומה עלינו להסיר מכשולים ומפגעים ביורוקרטיים ומפגעים כלכליים מלפני הסטודנטים. והגיע הזמן לשאול באומץ: האם מערכת החינוך מכינה את בוגריה ללימודים האקדמיים? כמה מתוך בוגרי מערכת החינוך צריכים עוד תיקונים והשלמות, שזה גם זמן יקר – זמן זה כסף – וגם עלויות גבוהות? הגיע הזמן לשאול: האם לא הגיע הזמן שסטודנטים יהיו שותפים פעילים בתהליך קבלת ההחלטות הנוגעות לציבור הסטודנטים בישראל?
רבותי, לא הכול זה פגיעה בחופש האקדמי, ואני מבקש, לפני שייתנו תשובות כאלה, תחשבו פעמיים. לא הכול זה פגיעה בחופש האקדמי. אולי זאת תרומה לחופש האקדמי? אולי נפתח קצת את השורות כדי שתהיה עוד דעה? אולי נצא מתוך הקופסה? לא לחינם יש חסמים – בזה אני מסיים. ואללה, יש לי עוד זמן. תודה רבה על נדיבותו של היושב-ראש.
זה הזמן לשאול: למה, למה קשה לעבור מהסגל הזוטר לסגל הבכיר? זה מזכיר לי – כמו מנהלי המחלקות בבתי-החולים. הם יוצאים או עם תעודת לא-רוצה-לומר-מה או על אלונקה. זה הזמן לשאול, למה לא?
אני קורא – מייד אני מסיים – אני קורא מכאן להנהגת ציבור הסטודנטים – – –
<היו"ר נחמן שי:>
חבר הכנסת עטר, חבר הכנסת עטר.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
דני עטר.
<היו"ר נחמן שי:>
דני.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אני קורא מכאן להנהגת הציבור היקר הזה: המשיכו בדרככם לעבר המצוינות, ואל תשכחו את אלה שלא זכו ורוצים להגיע לשם. מצפה אני מכם לנהוג כפי שנהגנו במסעות ומסעי אלונקה: "איש את רעהו יעזֹרו ולאחיו יאמר חזק"; כן, מאחור לדחוף את אלה שלא מצליחים לעלות במעלה ההר.
ומכאן אני רוצה לברך את אותם אלפי סטודנטים חרדים, שממש שמו נפשם בכפם, ויחד עם קיום העול המשפחתי ועם הקשיים האובייקטיביים הם מתמודדים ובהצלחה עם הלימודים האקדמיים. ויהי רצון שנגיע ליום של ומלאה הארץ דעה, כמים לים מכסים. תודה.
<היו"ר נחמן שי:>
בעזרת השם. תודה רבה. הדובר הבא – חבר הכנסת אורן חזן. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג', ותשובת השרה אחר כך. בבקשה, חבר הכנסת חזן, לרשותך יעמדו חמש דקות.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – המעטים, יש לומר – אני מלא ברגשות מעורבים. זה מקסים בעיני שהנאום השני שלי במליאה, מעל דוכן הכנסת, הוא דווקא ביום הזה. גם אני, למי שלא יודע, עדיין סטודנט, ושמח לייצג אתכם, חברי, ראשי הסטודנטים והסטודנטים. אין אנחנו ואתם; כולנו ביחד למען השכלה טובה, השכלה גבוהה טובה בישראל. בסופו של יום כולנו צריכים לזכור שעם בונה סטודנטים והשכלה בונה עם.
יחד עם זאת, אני מסתכל פה על המליאה הריקה שלפני ואני עוצר לרגע את כל חגיגת התודות והחיבוקים. חבר'ה, נראה לי שאנחנו פספסנו משהו. יכול מאוד להיות שדווקא כאן, במדינת ישראל, מדינה שאין לנו בה לא זהב, לא כסף, לא נפט, לא יהלומים, המשאב היחיד שיש לנו זה המשאב האנושי, זה אנחנו. דווקא ביום הזה אנחנו בוחרים לזלזל? תסלחו לי, חברים, אני מתבייש. זה התחיל בבוקר הזה, ויכעסו עלי אולי אחרים, יגידו שאני מקלקל את היום החגיגי הזה, אבל אני מדבר מהלב.
כמי שבשנת 2007 הוביל את מאבק הסטודנטים הגדול ביחד עם חברים טובים, ביניהם איציק שמולי, שנמצא כאן אתנו, ובועז טופורובסקי – שלצערי הוא כבר לא חבר הכנסת, אבל מי יודע, עוד ישוב – והצלחנו לשנות את פני ההשכלה הגבוהה בישראל, עשינו את זה רק מסיבה אחת: שבאותה שנה, באותו רגע, באותו עניין בחרו הפוליטיקאים לעצור לרגע, להפסיק לדבר, להפסיק למכור חלומות ורודים, לעצור ולהקשיב; להקשיב למצוקות, להקשיב לקשיים, להקשיב לדרך.
אני רוצה לברך דווקא עכשיו את חברתי השרה חברת הכנסת גילה גמליאל, שמהיום שאני זוכר את עצמי בפוליטיקה או בעשייה הציבורית אני זוכר אותה מלווה את הסטודנטים, את הצעירים. אני מודה לראש הממשלה ששם אותך דווקא בתיק הזה, עם האחריות לשלב ולחבר – –
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
כמה זמן זה? כמה זמן זה?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – עם האחריות לשלב ולחבר בין הדור השלישי אלינו, הצעירים. דני, אם תרצה עצה וכמה דברים בדרך אני כאן כדי לעזור. עכשיו, בבקשה אל תפריע לי.
חברי הסטודנטים, אני רוצה לבקש מכם בקשה אחת, לא גדולה: תניחו לרגע את הפוליטיקה בצד. אם אני וחברי פריג' כשעולים על מגרש הכדורגל יודעים להתמסר אחד עם השני, ובאותה נשימה, ברגע שאחרי, כשאני כותב הצעת חוק שבה אני קורא ללמד ערבית כבר מכיתה א' הוא חותם אתי על אותה הצעת חוק, גם אתם, מנהיגי הסטודנטים – אתם נושאים על הכתפיים שלכם אחריות כבדה; אתם נושאים על הכתפיים שלכם את העתיד של המדינה הזאת. יהיו כאלה שיגידו שאני מדבר גבוהה-גבוהה, אולי הלכתי קצת לאיבוד. עתיד המדינה? כן, זה מה יש.
הגעתי לכנסת הזאת ונשבעתי, אמרתי "מתחייב אני". באותה נשימה שאמרתי "מתחייב אני" למדינה ו"מתחייב אני" לצבא אני מתחייב גם לכם, הצעירים. עמדתי פה בנאום הבכורה שלי וסיפרתי כמה אני מרגיש אחריות אישית, אמיתית, אחרי שהרשיתי לעצמי, באמת בבושת פנים, להיות ברוגז עם המדינה, כי שקעתי באותה בועה של ייאוש, שחלק לא מבוטל מציבור הסטודנטים נמצא בה. החלטתי לוותר, ואני רוצה לבקש מכם: תוותרו על הפריבילגיה הזאת שנקראת ייאוש.
נכון, זה לא קל לקום בבוקר, לפעמים ב-05:00, לפעמים ב-04:00, לזרוק עיתונים, לשטוף כלים – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
הם לא מיואשים.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – להתרוצץ.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אורן, למה אתה אומר שהם מיואשים?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני רוצה לבקש מכם: בואו נשלב כוחות ביחד. אני מבטיח לכם, שמעבר לעובדה שאני אעזור לחברתי מירב בן ארי, שעדיין מגיעה לה תודה רבה על היום הזה – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
תודה. תודה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – אעזור לה לקדם את החוק שאני זוכר את עצמי בתור יושב-ראש אגודת סטודנטים בקריית-אונו מוביל – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
עדיין מגיע לי – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אגב, עניין תרומה לקהילה והשתתפות קיים בקריה האקדמית אונו כבר מעל עשור; מקבלים שם נקודות זכות. אכן, מגיעה לכם תודה על כך שאתם מביאים את זה. עצוב לי שדווקא אנחנו, שמבינים שאין לנו אלא את עצמנו, צריכים לכפות על סטודנטים בחקיקה לתת יד – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
קחו דוגמה מאיציק שמולי היקר – ואני רוצה להגיד לך תודה – איך הוא הבין כשהוא היה יושב-ראש התאחדות הסטודנטים – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
אבל אורן, אורן, אתה לא – – – עם הצעת החוק. הצעת החוק מחייבת את המכללות – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – איך הוא הבין מה האחריות שעל הכתפיים שלו ויצא להילחם בשביל החלשים, בשביל האנשים האלה שקשה להם. חברים, האחריות הזאת היא שלנו, כי מחר, מחרתיים, בעוד שנה-שנתיים אנחנו כבר לא נשב על ספסל הלימודים. אנחנו נהיה אותם אלה שזקוקים למקומות עבודה – ואני מסיים, אדוני היושב-ראש – נהיה אותם אלה שזקוקים למקומות עבודה, שזקוקים לשכר מינימום גבוה יותר, שזקוקים לעזרה. גמילות חסדים היא לא מילה גסה.
אני רוצה להודות לכם שבאתם. הדלת שלנו, הדלת שלי וגם הלב שלי פתוחים בשבילכם. תודה רבה ויום סטודנט שמח לכולם.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה לחבר הכנסת אורן אסף חזן. מירב, רצית להגיד משהו אבל לא יצא לך. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה, ואחריו תהיה השר גילה גמליאל. תודה. בבקשה, ידידי.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, אני מצטרף לכל הברכות שהשמיעו החברים לפני.
אדוני היושב-ראש, אני אומר, לפעמים מעז יוצא מתוק. לאט-לאט מתהווה לנו ממשלה, כל יום עם חידוש ועם יציאה אחרת, אבל יצא – ואני אומר את זה במלוא הרצינות ובמלוא ההערכה – גם מדברים גרועים יוצאים לפעמים דברים טובים, והדבר הטוב שקרה לנו, שקיבלנו את שרת הסטודנטים. אני אישית ככה רואה את הדברים. הייתי בכנסת הקודמת ואני נמצא עכשיו בכנסת הזאת, ומהיכרות אישית אתך, כבוד השרה, וכמה הנושא הזה קרוב ללבך – התעקשת להיות אחראית לצעירים ולסטודנטים, לקידום כל מיני עניינים שאת רואה לנכון. אני מברך על המהלך הזה, וזה מהלך שמבשר טובות.
אני כסטודנט ואת כסטודנטית – ורוב החברים כאן עברו את התהליך הזה בהיותם סטודנטים – בואי נחשוב ביחד מה סטודנט חש לפני שהוא מתחיל ללמוד, מה הוא עובר תוך כדי למידה ומה הוא חושב אחרי שהוא מסיים את הלימודים. היום אנחנו במצב שלפני שאני מתחיל ללמוד אני צריך לחשוב על העלות הכספית, אני צריך להיות מסודר כלכלית. כי גם הלמידה – ועכשיו יושב-ראש הכנסת ציין: 310,000 סטודנטים יש בארץ, 65 מוסדות לימוד, ומתוכם, אמר, 36 מכללות – מכללות שבגלל הכספים ושכר הלימוד לא כל סטודנט ירשה לעצמו להיות שם. אז הפכנו להיות אקדמיה לעשירים. זה דבר אחד. הדבר השני – מה סטודנט במהלך הלימודים שלו חושב? הוא חושב על עלות הוצאות המחיה והוא חושב על דיור – דיור מוזל או דיור שיוכל לעמוד בו. שני האלמנטים האלה, אני רוצה לבחון אותם ביום סטודנט כזה, ביום ייחודי כזה, ולראות איפה אנחנו עומדים.
אני רוצה להתמקד בתל-אביב. תל-אביב היא עיר מבוקשת, עיר שהסטודנטים אוהבים להיות שייכים לקמפוסים שלה. אחד האילוצים לא להיות שם הוא בעיית הדיור – אין מעונות – דיור שאני לא יכול להשיג. אני שואל אתכם עם איזה בשורה אנחנו מסוגלים לצאת ביום כזה, כבוד השרה, לסטודנטים של אזור המרכז, במיוחד בתל-אביב, שמחפשים פינה ללון בה כדי להתכונן ללימודים. אני פונה אלייך, ובואי יחד, יחד עם כל החברים כאן – שאני בטוח שהם אכפתיים לנושא הזה – נחשוב איך הופכים את תל-אביב המבוקשת למקום קל שכיף לסטודנט לבוא לשם. זה – אחד.
הדבר השני – יום הסטודנט זה יום באמת מיוחד, יום מרגש עבורי, ואם יהיה לי זמן אני אגיד למה. אני מציע לך, כבוד השרה, שבערים המוחלשות, ביישובים המוחלשים, בפריפריה, במגזר הערבי ובכל המקומות המוחלשים, יצוין היום הזה דרך תמיכה לרשויות שלא יכולות לעמוד בזה. תני לכל הארץ להרגיש שאכן יש יום סטודנט, לא רק יום סטודנט שאנחנו מציינים אותו – יום סטודנט לתל-אביב או לירושלים, לערים העשירות. תני לפריפריה להרגיש את זה. ולמה אני מתכוון? להכין תוכנית עבור המועצות והעיריות בפריפריה ובמגזרים המוחלשים איך למנף את היום הזה כדי להגביר את המודעות.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
דבר אחרון, אדוני היושב-ראש – –
<היו"ר נחמן שי:>
אחרון.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – ואני מסיים, שאנחנו כמדינה – ואמרו את זה לפני חברי כנסת אחרים – המשאב האנושי הוא שנותן לנו את הפריבילגיה ואת הזכות להתקיים בכבוד ולשמור על צמיחה. המשאב האנושי הזה שנמצא בתוכנו צריך להיות מנוצל ב-100%. צר לי מאוד שהוא – –
<היו"ר נחמן שי:>
תודה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – מנוצל בחלקיות. ומידור מגזרים אחרים מלקחת חלק בניצול ובצמיחה – –
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – גם על זה צריך לתת את הדעת. תודה.
<היו"ר נחמן שי:>
ללא ספק. תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. ועתה – תשובתה של השרה גילה גמליאל, שבין יתר האחריויות שלה גם האחריות לצעירים הסטודנטים, מנדט אחד. בבקשה, גברתי.
<השרה לאזרחים ותיקים גילה גמליאל:>
אדוני היושב-ראש, הנהגת הסטודנטים שנמצאת אתנו כאן, והסטודנטיות כמובן, חברות וחברי הכנסת, חיליק היקר, ראשית, אני רוצה לפתוח בברכות לחברתי היקרה, חברת הכנסת הנמרצת, הפעילה, מירב בן ארי. אני לא יודעת אם כולם בבית הזה מעודכנים בעצם היותה האישה הראשונה שנבחרה ליושבת-ראש אגודת הסטודנטים במכללה, בבין-תחומי בהרצליה, ופרצה דרך. היא גם זכתה בתוכנית "דרוש/דרושה מנהיג/מנהיגה", ותיעלה את אותם 5 מיליון שקלים של הפרס להקמת מרכז ספורט עבור ילדים בסיכון והעצמה של הנוער, והמשיכה את פעולתה המאוד-מאוד ברוכה בסוגיית הנוער גם כחברת מועצת העיר תל-אביב. אני רוצה לומר לך שאת מודל נפלא לאישה קרייריסטית, מצליחה, ואנחנו נעזור לך להצליח גם כאן בכנסת.
אז ראשית, היוזמה שלך ושל חבר הכנסת איציק שמולי, שגם הוא צמח במערכת הסטודנטיאלית כיושב-ראש התאחדות הסטודנטים הארצית, שמשם גם אני מגיעה – אני רוצה לומר לכם שהיוזמה שלכם מבורכת – – –
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
– – – תודי שהוא היה יושב-ראש יותר טוב – – –
<השרה לאזרחים ותיקים גילה גמליאל:>
וגם חברנו יוסי – יוסוף – שגם הוא היה באגודת הסטודנטים. אני חושבת שיש כאן בהחלט כר נרחב של מי שבאו מתוך המערכת, שמבינים – וכמובן, חברי אורן חזן – שמבינים את הצורך, את התובנה המשמעותית שמעורבות חברתית של סטודנטים וסטודנטיות זה כר מאוד נרחב להעצמה של האוכלוסיות והפריפריה החברתית במדינת ישראל.
על כן יוזמתֵך, ויוזמתךָ, איציק, בנושא של הצעת חוק – אני בוגרת ארבעה תארים אקדמיים. ממי שלומד לתואר הראשון, יש רוב הזמן איזו דרישה לכמה נקודות שהן כלליות. אני זוכרת שלמדתי אוקיאנוגרפיה באחת הפעמים. צריך למלא 16 נקודות, אז כל אחד בודק מה יש בנמצא. אז אני חושבת שזו יוזמה כל כך מוסרית, כל כך מחנכת, כל כך מעצימה, להכניס פנימה את ההיבט של המעורבות החברתית. ולא רק זה – עצם הנתינה גם היא כל כך מעצימה ומחזירה, שאני רואה בזה כר נרחב. יש כל כך הרבה פעילויות שניתן לעשות תמורת אותן שתי נקודות שאתם ממליצים עליהן, ואני אסייע בידכם לקדם זאת בוועדת שרים לענייני חקיקה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אגב, היום יש מוסדות אקדמיים – –
<השרה לאזרחים ותיקים גילה גמליאל:>
שהם ביוזמה אישית. נכון.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
– – שנותנים נקודות זכות על ריקודי עם – בלי לזלזל.
<השרה לאזרחים ותיקים גילה גמליאל:>
גם זה טוב, אבל אין ספק שזה – – –
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אז אי-אפשר להגיד שאנחנו רוצים לפגוע בחופש האקדמי. אנחנו לא – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – – שיעורי ספינינג.
<היו"ר נחמן שי:>
על ספינינג מקבלים נקודות? אה, אז אני גם יכול – – –
<השרה לאזרחים ותיקים גילה גמליאל:>
כמי שנמצאת שנים במערכת הסטודנטיאלית – עשור רק למדתי במשך כל השנים; אני בוגרת, בין היתר, שני תארים בפילוסופיה ושני תארים במשפטים, תואר ראשון בפילוסופיה דו-חוגי עם היסטוריה של המזרח התיכון – אני רוצה לומר שזו הייתה תקופה מרתקת.
יש נושא אחד בסוגיית הלימודים באקדמיה, במדעי הרוח, שאותי באופן אישי מאוד מדאיג, ואני רואה בזה חלק מהדברים המשמעותיים והחשובים שצריך לעודד באקדמיה. יותר ויותר מחלקות נסגרות, פחות ופחות סטודנטים וסטודנטיות הם חלק מהמערכת של לימודי מדעי הרוח, ואני מתכוונת לקדם את היוזמה, ביחד עם שר החינוך, על מנת להוביל לימודים במדעי הרוח חינם. זו חובה בעיני להוביל למצב שבו שהסטודנטים והסטודנטיות יוכלו – כפי שצריך לעשות – ללמוד, ליהנות, כפי שהיה ביוון העתיקה, ולתת להם את הכלים גם לממש זאת.
אני רוצה לברך את התאחדות הסטודנטים, שהגישו לי היום את "תוכנית 100 הימים". עברתי עליה כבר במהלך היום. אני רוצה לומר לכם שאני שמחה שכבר אחד מן הדברים שרציתם – לראות את ממשלת ישראל שמה דגש על ההיבט של האוכלוסייה הצעירה בתוך מערך הממשלה – ניתנה לי הזכות לכהן היום בממשלה כשרה לקידום האוכלוסייה הצעירה בישראל. גם תחום האחריות הזה עבר אלי, ויש לי בדיוק 30 ימים להכין את כל התוכנית המדוברת, כך שאני קוראת גם לחברי וחברותי מן הכנסת, אבל לא פחות חשוב – להתאחדות, להנהגה העתידית של מדינת ישראל, תוך התבססות, בין יתר הדברים, על "תוכנית 100 הימים", ליצוק כאן תכנים ממשיים להעצמת הצעירים.
אני שמחה שניתנה לי בעבר הזכות לקדם את לימודי החינם לחיילים משוחררים ולבוגרי השירות הלאומי; את חופשת הלידה לסטודנטיות ולהורים – אבות צעירים; את הקמת כפר-הסטודנטים בעיר לוד, שבעיני הוא מודל שצריך להמשיך אותו גם ביישובים נוספים במרכז הארץ, כמענה, מתן פתרון ייחודי בכל ההיבט של המגורים לסטודנטיות וסטודנטים במרכז הארץ. אני שמחה שחברי איציק שמולי, חבר הכנסת איציק שמולי, לימים גם עבר לגור בעיר לוד והוסיף את החזון שלי לעיר הזאת.
אני רואה את העיר לוד – יש פוטנציאל ממשי להפיכתה לעיר הצעירים של מדינת ישראל. אני רואה בזה חזון ממשי, תוך מתן משאבים לעיר על מנת לתת מענה לאוכלוסייה הצעירה בישראל, ולדאוג שהעיר תהפוך להיות מוקד שבו כולם, צעירים וצעירות, ירצו להיות בו. יש מודלים שבדיוק משקפים את החזון שלי לעיר לוד: הובוקן בארצות-הברית היא מודל שבו אוכלוסייה צעירה הפכה את העיר הזו לפנינה בארצות-הברית, ואני חושבת שכך ניתן לעשות גם כאן.
לגבי האוכלוסייה הוותיקה, אני שמחה מאוד שנפלה בחלקי הזכות ללמוד את התחום, ואני רוצה לומר לכם: כסטודנטית צעירה באתי מגדרה והגעתי לאוניברסיטת בן-גוריון, ומכיוון שלא הייתה לי הכוונה, פתאום הסתבר לי גם שאני צריכה לישון שם. לא נערכתי לשינה. אמרתי: רגע, מה עושים כאן? אני זוכרת את הפתק הזה שהיה שם על אותה אישה מבוגרת שמחפשת מי ילון אתה. אני חושבת שזו סגירת מעגל – לשלב סטודנטים במגורים יחד עם האוכלוסייה הוותיקה.
<קריאה:>
– – –
<השרה לאזרחים ותיקים גילה גמליאל:>
כן, זה די סגירת מעגל. אני מודה.
אני רואה את ההיבט של הנהגת העתיד, מסתכלת על נושאים שבעיני הם חשובים במכלול, כמו זה שצעירים וצעירות במדינת ישראל אינם חוסכים לפנסיה עד גיל 30, דבר שמעיב על העתיד לבוא, על הראייה שלהם – בהיבט של אוכלוסייה ותיקה. אנחנו צריכים לתעל את כל המשאבים שלנו על מנת שהאוכלוסיות האלה ישלבו זרועות יחדיו, ואני מאמינה שבהחלט ניתן לייצר כאן דבר מדהים בעיני, חדש, שיוביל בסופו של דבר את העתיד שלנו, מתוך ראייה חברתית של האוכלוסייה המדוברת.
אני רוצה לומר שאני שמחה שלקחתי על עצמי גם את הטיפול בשוויון המיעוטים. אני רואה בזה אתגר עליון. וכאן אני רוצה לשלב את כל הדברים שדיברתי עליהם קודם – שילוב האוכלוסייה הערבית גם באקדמיה. זה אתגר עליון, והיום, ביום הסטודנט, נציין אותו. ככל שיהיו יותר משאבים לאוכלוסייה הערבית, הם יוכלו לקבל יותר את אותה הזדמנות שצריכה להגיע להם להשתלבות בהמשך במעגל התעסוקה.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
2% באקדמיה.
<השרה לאזרחים ותיקים גילה גמליאל:>
נכון, אחוז נמוך.
ואם נסתכל על האוכלוסייה הנשית – זה השלב הבא, ההיבט של השוויון המגדרי, שבו אני רואה את המכלול הזה כמשהו שמתבקש בחברה שוויונית וצודקת.
אז יש הרבה דברים לעשות, ויש לי פרטנרים ופרטנריות טובים וטובות. אני מאמינה שנצליח לעשות זאת, נצליח למנף את האוכלוסייה שלנו בישראל לעתיד טוב יותר. תודה רבה, וחג שמח לסטודנטים ולסטודנטיות.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה. תודה רבה לשרה. אני רואה שיש לך רשימת עשייה מאוד ארוכה. אני מקווה שלא ייקחו תפקיד מתפקידייך בשעות הקרובות.
אנחנו לא נקבל פה החלטה, אבל חבר הכנסת יוסי יונה ביקש – אנחנו נסתפק, אלא אם כן מישהו מהחברים מבקש לערער על כך, בתשובת השרה. לא נעביר לוועדה, אלא אם כן אתם רוצים משהו אחר. אני לא שומע הצעה אחרת.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אתה חייב – – –
<היו"ר נחמן שי:>
אני נותן קודם ליוסי יונה, כן כן. אני רק רציתי לתת לכם חומר למחשבה. בבקשה, חבר הכנסת פרופסור יוסי יונה. בבקשה.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
אני רוצה לשוב ולברך על היוזמה הנהדרת הזאת.
<קריאה:>
לא שומעים.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
חברי איציק שמולי וחברתי מירב בן ארי, יוזמה מברכת. וברור, מתבקש להגיד חג שמח לסטודנטים, אבל אני גם מצטער על כך שהחג הזה לא נחגג בנוכחות גדולה יותר שלנו, של חברי הכנסת, ואני מקווה שזו לא אינדיקציה למה שהבית הזה חושב על הסטודנטים.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
העיקר האיכות.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
העיקר האיכות.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
העיקר האיכות.
אני רוצה גם לומר כמה דברים. תראו, סטודנטים יקרים – אלה שגם נותרו בכם הסבלנות וה-stamina להישאר כאן אתנו, כי אולי גם אתם למדתם קצת מאתנו והתחלתם לדלל את המושבים: תראו, באתם ביום חג שלכם, אבל למען האמת זה גם יום עצוב לדמוקרטיה הישראלית, ואולי הוא גם קורה באיזשהו שיתוף פעולה בינינו לבינכם. זה יום לא טוב, כי זה יום שבו אנחנו רואים כיצד הדמוקרטיה נפגעת על-ידי ראש הממשלה עצמו; אנחנו רואים כיצד הדגל של הממשלה הזאת, של התחרותיות עצמה, נפגע על-ידי ראש הממשלה עצמו.
אני רוצה לומר לכם, סטודנטיות וסטודנטים יקרים: המון מהתחלואים הללו של החברה הישראלית – במידה מסוימת גם לכם יש אחריות כלפיה, משום שעד כה לא השכלנו ליצור ציבור שהוא ציבור מודע, ציבור שנמצא שם, ציבור שמבקש מהמנהיגים והמנהיגות שלו לתת דין-וחשבון על מעשיו.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
אז זה יום חג שמח שלכם. לא באתם ביום הכי חגיגי שלנו פה בכנסת ישראל.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
ואני מקווה שהחגיגות הבאות או ימי החג הבאים של הסטודנטים יהיו בסימן של הצלחה יותר גדולה של הדמוקרטיה שלנו.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
אז בכל זאת – חג שמח.
<היו"ר נחמן שי:>
חג שמח לכולם. עוד ביקש – חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. דקה. אני מבקש ממך שלא להאריך, ונוכל לנעול את הישיבה. בבקשה.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, גם אני רוצה להצטרף בהצדעה ליוזמה של אחי, איציק שמולי, ושל מירב בן ארי – בהחלט תוספת מדהימה לכנסת.
כמו שגילה אמרה, גם אני צמחתי בעולם הסטודנטים. הייתי יושב-ראש "אופק" בירושלים, גדלתי באגודה בירושלים. שם מאוד לא אהבנו את גילה גמליאל, כי היא הייתה האויב המר מהליכוד שהיינו צריכים להביס – ואגב, אחת היחידות שם שלקחה את הסיפור הזה שלא שייכת למפלגת העבודה. את באמת היית תקועה לנו ככה, לא רוצה להגיד פה כמו מה. אבל באמת, הנה, היום יושבים פה הכוחות הכי טובים, כוחות צעירים שגדלו באגודה. אגב, איתן כבל, שהיה יו"ר האגודה בעברית – אני לא יודע אם ציינתם. ציינו? איתן כבל, שהיה יו"ר האגודה בעברית. אנחנו גדלנו באותו תא, כבל באמת מורי ורבי.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
זה היה לפני 60 שנה.
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
זה כבר חפירות ארכיאולוגיות.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
לא, אבל תשימו לב, תשימו לב כמה מנהיגי סטודנטים יושבים, רק פה: מירב, וגילה, ואיציק, ואיתן, ואני. זה באמת מדהים לראות שהעולם הצעיר, הסטודנטיאלי, שולח נציגים לכנסת. וגם כשהוא בכנסת, אם בעמדת שרה – ואני מברך את אחותי היקרה גילה, באמת אחת השרות שאני הכי מפרגן להן פה.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
וזה מגיע לך גם בגלל איך שצמחת.
אנחנו לא שוכחים את הסטודנטים כשאנחנו מסיימים להיות סטודנטים, והסטודנטים הם העתיד של מדינת ישראל. ומה שאיציק אחי עושה פה יחד עם מירב – ואנחנו שותפים כולם לזה – זה דבר ענק. אז באמת יישר כוח. וצריך לזכור, הסטודנטים זה מה שאנחנו היינו, זה מה שהילדים שלנו יהיו – –
<היו"ר נחמן שי:>
תודה.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
– – וזה העתיד של מדינת ישראל. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר נחמן שי:>
תודה רבה לחבר הכנסת יחיאל בר. אני מצטרף לכל הברכות.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
אני מוסיף גם כמובן את מנהיג הסטודנטים הדגול אורן חזן. שכחתי. הוא אמר לי, אז הנה, אני מוסיף.
<היו"ר נחמן שי:>
נראה שמי שלא היה בהתאחדות סטודנטים או באגודת סטודנטים אין לו מה לעשות פה בבית.
אני רוצה להודות לכולם ולברך את הסטודנטים על היום המוצלח, את חברי הכנסת מירב בן ארי ואיציק שמולי, את כל החברים, ואותך, השרה. תודה רבה.
בזה תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ט' בסיוון התשע"ה, 27 במאי 2015, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. ערב טוב לכם.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:44.>