דברי הכנסת

דברי הכנסת ז / מושב ראשון / ישיבות ט"ז–י"ח / י"ד–ט"ז בסיוון התשע"ה / 1–3 ביוני 2015 / 7 חוברת ז' ישיבה ט"ז הישיבה השש-עשרה של הכנסת העשרים יום שני, י"ד בסיוון התשע"ה (1 ביוני 2015) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים הודעת יושב-ראש הכנסת על קביעת ראש האופוזיציה 5 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 5 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד וישראל ביתנו להביע אי-אמון בממשלה בשל: 5 1. ממשלת הקרקס והכאוס של נתניהו; 5 2. היותה ממשלה ללא בשורה; 5 3. פיצול משרד החוץ לשישה שרים שונים הפוגע פגיעה אנושה ביחסי החוץ של מדינת ישראל; 5 4. רפיסותה מול ירי ה"חמאס" על אזרחי ישראל ומדיניות ההכלה המתמשכת תוך הימנעות מהכרעת האויב 5 ציפי לבני (המחנה הציוני): 6 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 9 שר התיירות יריב לוין: 12 יעקב פרי (יש עתיד): 14 שר התיירות יריב לוין: 16 שרון גל (ישראל ביתנו): 19 סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 20 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 22 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 22 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד וישראל ביתנו להביע אי-אמון בממשלה בשל: 28 1. ממשלת הקרקס והכאוס של נתניהו; 28 2. היותה ממשלה ללא בשורה; 28 3. פיצול משרד החוץ לשישה שרים שונים הפוגע פגיעה אנושה ביחסי החוץ של מדינת ישראל; 28 4. רפיסותה מול ירי ה"חמאס" על אזרחי ישראל ומדיניות ההכלה המתמשכת תוך הימנעות מהכרעת האויב 28 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 29 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 30 יעל גרמן (יש עתיד): 31 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 33 חיים ילין (יש עתיד): 35 טלי פלוסקוב (כולנו): 37 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 38 יעקב מרגי (ש"ס): 39 משה גפני (יהדות התורה): 42 עיסאווי פריג' (מרצ): 44 שר התיירות יריב לוין: 46 בחירת סגנים ליושב-ראש הכנסת; הרכב ועדות הכנסת 57 צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המסדרת): 58 רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 64 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 66 שרון גל (ישראל ביתנו): 68 רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 69 הודעת הממשלה על הקמת משרד חדש, על שינוי בחלוקת התפקידים בממשלה, על העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד, על העברת סמכויות משר לשר ועל הפסקת כהונתו של שר 73 שר התיירות יריב לוין: 74 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 76 יוסי יונה (המחנה הציוני): 77 מיכל בירן (המחנה הציוני): 78 נחמן שי (המחנה הציוני): 79 דניאל עטר (המחנה הציוני): 82 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 84 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 85 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 87 קארין אלהרר (יש עתיד): 89 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 91 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 95 חיים ילין (יש עתיד): 96 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 97 איתן ברושי (המחנה הציוני): 99 זהבה גלאון (מרצ): 100 מיכל רוזין (מרצ): 102 תמר זנדברג (מרצ): 103 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 105 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 109 מיקי לוי (יש עתיד): 111 יואל רזבוזוב (יש עתיד): 113 דב חנין (הרשימה המשותפת): 114 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 116 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 118 עיסאווי פריג' (מרצ): 121 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 124 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 127 אורי מקלב (יהדות התורה): 130 רויטל סויד (המחנה הציוני): 132 השרה לאזרחים ותיקים גילה גמליאל: 133 נאומי בכורה של חברי הכנסת 137 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 139 זאב בנימין בגין (הליכוד): 142 שרון גל (ישראל ביתנו): 145 שרת התרבות והספורט מירי רגב: 149 <הודעת יושב-ראש הכנסת על קביעת ראש האופוזיציה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום יום שני, י"ד בסיוון תשע"ה, 1 ביוני 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. חברי הכנסת, שימו לב, אני מתכבד להודיע, בהתאם להוראת סעיף 11 לחוק הכנסת, כי סיעת המחנה הציוני – הגדולה בסיעות האופוזיציה – הודיעה כי חבר הכנסת יצחק הרצוג יכהן כראש האופוזיציה. בהתאם לחוק, עם מסירת הודעה זו מתחיל חברת הכנסת יצחק הרצוג לכהן בתפקיד ראש האופוזיציה. ברכותינו לחבר הכנסת יצחק הרצוג. מעתה לא אצטרך לכנות אותו "ראש האופוזיציה המיועד" אלא בפשטות "ראש האופוזיציה". <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הודעה למזכירת הכנסת – יותר מאוחר. בבקשה, גברתי. <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד וישראל ביתנו להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ממשלת הקרקס והכאוס של נתניהו;> <2. היותה ממשלה ללא בשורה;> <3. פיצול משרד החוץ לשישה שרים שונים הפוגע פגיעה אנושה ביחסי החוץ של מדינת ישראל;> <4. רפיסותה מול ירי ה"חמאס" על אזרחי ישראל ומדיניות ההכלה המתמשכת תוך הימנעות מהכרעת האויב> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם כן, אנחנו נתחיל עם הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת – חד"ש, רע"ם, בל"ד, תע"ל – יש עתיד וישראל ביתנו להביע אי-אמון בממשלה בנושאים: ממשלת הקרקס והכאוס של נתניהו – זה המחנה הציוני; תנמק את ההצעה חברת הכנסת ציפי לבני. ולאחר מכן, ממשלה ללא בשורה – הרשימה המשותפת – חד"ש, רע"ם, בל"ד, תע"ל; במקרה זה ינמק את ההצעה חבר הכנסת מסעוד גנאים. וישיב בשם הממשלה, במשולב על שתי ההצעות, השר המקשר בין הכנסת לממשלה חבר הכנסת יריב לוין. אני מתכבד קודם כול להזמין את חברת הכנסת ציפי לבני. לרשותה יעמדו עד עשר דקות. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האי-אמון שיש לנו בממשלה הזאת הוא אי-אמון עמוק ואמיתי, ושאף אחד לא יטעה – אנחנו מביעים אי-אמון בממשלה לא מפני שאנחנו באופוזיציה; אנחנו באופוזיציה כי אין לנו אמון בממשלה הזאת ובדרכה. לגיטימי שישאלו בימים האלה מהי בעצם דרכה של הממשלה, כי התהפכו להן המילים שראש הממשלה משתמש בהן. הרי מי שאמר שעמדותינו שלנו הן סכנה למדינת ישראל – הוא זה שמצטט את עמדותינו שלנו כדי להציל את מדינת ישראל מפני הדחה בפיפ"א. אלה המילים שהוא אומר היום, ובצדק, לשרי חוץ – אלה שמגיעים למדינת ישראל – כדי להציל את מדינת ישראל מפני חרמות ו-BDS ועוד דברים רעים שמחכים למדינת ישראל מעבר לפינה. כי ראש הממשלה יודע היום את האמת, כמו שהוא ידע אותה לפני הבחירות – אלה העמדות היחידות שמצילות את מדינת ישראל. רק ההבדל בינינו לבינו, בין מה שאנחנו מייצגים לבין הממשלה הזאת – שאנחנו מאמינים בדרך הזאת. אנחנו לא אומרים את זה כדי לרצות את העולם, כדי לצאת בסדר עם העולם; אנחנו מאמינים בדרך הזאת כי זאת בעינינו הדרך האמיתית שיכולה לשמור על מדינת ישראל לאורך זמן. אני מודה שאני ממש לא שמחה לשמוע את ראש הממשלה נאלץ למלמל מילים כדי לרצות את העולם, כי אני יודעת שזה בניגוד לאמונתו. ואני לא שמחה לראות את מדינת ישראל ממתינה, עוצרת נשימתה וממתינה למוצא פיו של ג'יבריל רג'וב כדי שהוא לא יעביר להצבעה את הדבר שהיה כל כך מובן מאליו – חברות של ישראל בפיפ"א או בכל ארגון בין-לאומי אחר. זאת אומרת, לפני כמה חודשים, אם היינו מציעים את הרעיון שמדינת ישראל אולי תהיה לפני הדחה ושעם ישראל יעצור את נשימתו ויחכה שהפלסטיני התורן יגיד: זה בסדר, אני מושך את ההצעה שלי, הרי היו אומרים: אתם מגזימים, אתם משתפים פעולה עם העולם, אין לכם ביטחון בצור ישראל וגואלו. אבל זאת המציאות שמולה ניצבת היום מדינת ישראל. ועם ישראל גם יודע עוד משהו אחרי האירוע הזה שהיה עם פיפ"א – שמה שהציל את המצב היה נועם הליכות ולחיצת יד של עופר עיני, ולא הטקסטים המתלהמים והבעייתיים שיוצאים מפי שרי הממשלה כדי לקבל עוד כמה מחיאות כפיים במדינת ישראל ומפי הבוחרים שלהם. שמעתי את ראש הממשלה אומר: לא צריך להתנצל, אנחנו בסדר; ואני חושבת שהוא צודק. אני לא חושבת שאנחנו צריכים להתנצל בפני העולם, בטח לא על מה שאנחנו, בוודאי לא בשל הערכים שלנו. אבל אם מדברים על התנצלויות אני כן חושבת שיש כמה דברים שראש הממשלה – כדאי שיתנצל, אבל לא בפני העולם אלא בפני הציבור בישראל. קודם כול, שיתנצל על שפגע והסית נגד אלה שמאמינים באופן אמיתי ועמוק במה שהוא היום אומר, ויאמר: זה שאני טענתי שעמדותיהם הן סכנה למדינת ישראל – לא כך הדבר; ושיתנצל על כל הריב והמדון וההסתה וחוסר הלגיטימיות שהוא זרה כאן לפני הבחירות; ושימשיך להתנצל בפני הציבור בישראל על התשלומים שהוא שילם כדי להקים את הממשלה הזו, הצרה, הבעייתית, אחרי שהוא קבע שצריך ללכת לבחירות; ושיתנצל ושיסביר איך הוא מתמודד עם הכותרות של היום, שאם ציבורים שלמים יודחקו ויורחקו החוצה ולא ישתלבו במעגל העבודה, כלכלת ישראל כבר נמצאת בסכנה. לצערי, גם כשנראה שכלפי חוץ הוא אומר כבר את מה שצריך לומר, עדיין, פנימה, בתוך הבית, הוא ממשיך במסע של הפירוד וההסתה. יש שתי דרכים, וזאת האמת. ויש שתי דרכים – אחת שלנו, במחנה הציוני, האופוזיציה, והשנייה של ממשלת ישראל. על זה היו הבחירות; בואו לא נכסה את זה, בואו לא נעטוף אותן במילים. ויש חשיבות לדרכים השונות דווקא מתוך ומשום האתגרים שמדינת ישראל ניצבת בפניהם. אנחנו ניצבים לפני תהליכים – גל גדול שעומד היום נגד מדינת ישראל והמתין עד הבחירות, החלטות נגד מדינת ישראל בארגונים בין-לאומיים, החלטות במועצת הביטחון, חרמות; הכול מוכן, לצערי הרב. אנחנו נגן על מדינת ישראל מכל מקום ובכל מקום שבו נהיה, גם מהאופוזיציה וגם כשנהיה מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל. ומול הגל הזה אנחנו מציבים ללא היסוס את הערכים שלנו, שבהם אנחנו גאים, אבל הערכים האלה צריכים להיות מתורגמים לדרך, ואי-אפשר לדבר בשם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון תוך כדי שרומסים אותה. הדבר שמפריד בין דמוקרטיה אמיתית לבין משטרים טוטליטריים הוא תקשורת חופשית, ואי-אפשר לקרוא בשם הדמוקרטיה בישראל תוך כדי שמשתלטים על התקשורת. הדרך צריכה להיות ברורה גם לנו – קודם כול לנו, והיא ברורה – ברורה לעולם, ברורה לאויבים שלנו וברורה לעם ישראל. תראו, אני בעד שקיפות ובהירות, ואני לא מזלזלת בסגנית שר החוץ או בשר החינוך שמדברים מול העולם על זכותנו על הארץ. אני שותפה לאמונה הזאת, אנחנו שותפים לאמונה הזאת. אבל יש כמה דברים שבכל זאת אני רוצה לחדד. קודם כול, מכעיסים אותי אלה שמנסים לומר לציבור במדינת ישראל שהוויכוח הוא בין מי שמאמין לבין מי שלא מאמין בזכות על הארץ. זה לא המצב, זה לא היה המצב, אף שהניסיון לעשות את זה בוודאי יוצר איזו תמיכה בצד אחד של המפה הפוליטית, ובואו נהפוך את זה למשהו שלא שייך לצד אחד של המפה הפוליטית. לא על זה הוויכוח. ההבדל הוא, קודם כול, ששרי הממשלה שמדברים על זכותנו על הארץ לא מוסיפים בקול רם את המסקנה האמיתית שלהם, שהיא: יש לנו זכות על הארץ ולכן אנחנו לא נסכים בכל תנאי, גם אם יהיה כאן ביטחון מלא, לוויתור כלשהו על חלק ממנה. זאת האמת של חלקם שיגידו אותה. ושיגידו, או שלפחות תהיה לי הזכות והחובה לומר להם לְמה זה מוביל: זה יוביל למדינה אחת בין הים לירדן, וזה יוביל למדינה ערבית. אולי יהודים, במקרה הטוב, יוכלו לגור בה בשטחה, אבל הם לא יהיו הריבונים בה. ולכן החזון הזה, שנשמע כל כך טוב, לצערי, לאלה שחששו מ-20% אזרחי ישראל הערבים ותומכים כאילו בחזון הזה, הם צריכים לדעת מה התוצאה של זה, וחובתי לומר את זה. אבל אני מאמינה בעוד זכות – ואני פותחת את נאומי בחו"ל בזכות של העם היהודי על הארץ – אבל אני מאמינה בעוד זכות: אני מאמינה בזכות הילדים שלי, הילדים שלנו, לחיות במדינה יהודית ודמוקרטית, ולא במדינה עם רוב ערבי או במדינה לא דמוקרטית; אני מאמינה בזכות של הילדים שלנו להיות חלק מהעולם החופשי; אני מאמינה בזכות שלהם להיות גאים במדינת ישראל ולא להתחיל להרגיש לא נוח כשהם מסתובבים בחו"ל; אני מאמינה בזכות שלהם להיות גאים במדינת ישראל, לא רק בזכויות העבר שלה, אלא גם במה שהיא מייצגת ויכולה לייצג והעתיד שהיא יכולה לבנות כאן עבורם. וכל הזכויות האלה – לא רק הזכות על הארץ, אלא הזכות לחיות כאן והזכות למדינה יהודית ודמוקרטית – משתלבות לדרך אחת, לחזון אחד, שזה החזון שלנו: קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית, שהערכים האלה חיים בה ביחד ולא מתנגשים האחד בשני; מדינה חזקה, מדינה בטוחה בעצמה, בארץ-ישראל – אבל נכון, לא על כולה. אבל יש עוד משהו שראש הממשלה אומר – והוא אומר את זה מזה שנים ואני אהיה חייבת ולחזור ולהעביר לציבור אחרת. אומר קבוע ראש הממשלה: העולם נגדנו לא בגלל מה שאני עושה, לא בגלל מה שאני מחליט, לא בגלל המדיניות שלנו – הוא אמר את זה גם השבוע – העולם נגדנו בגלל מה שאנחנו, בגלל מי שאנחנו. במילים אחרות: אנחנו יהודים, כולם אנטישמים, או מוסלמים אדוקים, אסלאמיזציה, דה-לגיטימציה, אין מה לעשות. בריחה מאחריות קוראים לזה. עכשיו, יש גם כאלה. יש גם כאלה בעולם, יש גם אנטישמים. אבל דווקא עכשיו, כש"דאעש" באמת מסתובב כאן באזור, כשישראל כמעט ומסולקת מפיפ"א, כשישראל לפני חרמות – לא כדאי ללכת לאלה שהם לא אנטישמים? לא כדאי ללכת לאותו מחנה שמבין שביחד צריך להילחם בגורמים האסלאמיים הקיצוניים? לא כדאי לעזור לאלה שרוצים לעזור לנו, לתת להם את הכלים ולהגיד – לא רק על הזכות על הארץ, אלא לומר – אנחנו בעד מדינה יהודית ודמוקרטית, ולכן, מהטעם הזה, אנחנו נכונים ללכת להסדר שמבוסס על שתי מדינות הלאום – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, גברתי. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – וצריך גם שהם יאמינו לנו וידעו שאנחנו באים כדי להציל את המדינה שלנו. לכן, כשראש הממשלה אומר לציבור בישראל: אנחנו לבד, עם לבדד ישכון – אנחנו עוד לא לבד, אנחנו עלולים להיות לבד. והפער בין הלא-לבד לבין הלבד עובר דרך הדרך שלנו. הדרך שלנו תבטיח את חוסנה, ביטחונה וערכיה של מדינת ישראל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת ציפי לבני – הצעת אי-אמון מטעם המחנה הציוני. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מסעוד גנאים: ממשלה ללא בשורה – הצעת אי-אמון בממשלה מטעם הרשימה המשותפת. בבקשה, אדוני, גם לרשותך עד עשר דקות. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום אנחנו מציעים אי-אמון בממשלה – לא רק חסרת הבשורה, אלא חסרת הכמות והתוכן – שהקים ראש הממשלה נתניהו. הייתי אומר שבכל יום יש חדש בממשלה הזו: שר הולך, שר בא, משרדים מתחלקים. גיאוגרפית גם הארץ מתחלקת, את ירושלים מחלקים לפי תיקים, לפי שרים. אז הייתי אומר, מר בנימין נתניהו פיתח איזה תורה, איזה שיטה, הייתי אומר שיטת הביביזם. הביביזם הזה מסתמך על דבר אחד. אין דבר יציב, הכול נייד: שרים ניידים, משרדים ניידים. נפגע הביביזם האחרון הוא חבר הכנסת בני בגין, שהיה שר ללא תיק, שהתפטר או פיטרו אותו, לא יודע מאיזה תיק, משום שממילא הוא היה שר בלי תיק. אז שיטת הביביזם הזו – היציב היחיד בה הוא בנימין נתניהו, וזהו. השאר נייד. זו תורת הדיונות: הכול מתחלף, הכול נע. אני מציע לראש הממשלה נתניהו שלא יסמוך על זה – והוא תמיד אומר את זה: אני הבאתי 30 מנדטים, אני נתמך ברוב – שלא יסתמך על זה כאילו זה מצדיק או כאילו זה נותן לו לגיטימיות לצדקת דרכו הפוליטית. לא הרוב שלקח או שתמך בו ולא קולו העמוק ולא הכריזמטיות שהוא מפגין, מביעים את צדקת דרכו. יש סיפור שתמיד מזכירים בכל סדנאות המנהיגות והשיעורים במנהיגות. הסיפור אומר: מנהיג זקוף קומה, מורם ראש, צועד בכביש הראשי של עירו, ואחריו בני עמו בשיירה, בשורה אחת אחריו. הוא הסתכל אחורה ואמר: בטח אני הולך בדרך הנכונה, הנה בני עמי כולם הולכים אחרי, תומכים בי. והעם שלו, מי שאחריו, מסתכלים עליו ואומרים אחד לשני: אוי, תראו, המנהיג שלנו, זקוף הקומה, מרים ראשו, הוא בטח בוטח בעצמו, בטח הוא הולך בדרך הנכונה. הסיפור אומר בסוף שהמנהיג המשיך להצעיד את בני עמו אל התהום. זה הסיפור, בכל סדנאות המנהיגות מספרים אותו. אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה – התבשרנו שהקימו ועדת שרים לטיפול בחברה הערבית. זה דבר טוב, אבל האם זה חדש? זה לא חדש. זה היה. במיוחד בממשלת נתניהו, ראש הממשלה נתניהו, כביכול מתיימר או רוצה לתקן את הצורה שלו בפני הציבור הערבי, וגם בפני אובמה והעולם, על אמירתו האומללה על הערבים הנוהרים. אנחנו לא נסתפק בזה; בסוף אנחנו רוצים מעשים. מה שקובע זה שינוי סדרי עדיפויות ומעשים בשטח. לא מילים ולא צילומים. ראש הממשלה, שיקים את הוועדה שהוא רוצה, אבל בסוף רוצים קבלות, רוצים שינוי בשטח. האוכלוסייה הערבית לא תקנה לא מילים ולא צילומים ולא תמונות. בסוף אנחנו רוצים שינוי מעשי. אדוני היושב-ראש, אני אתמקד בשני נושאים. הנושא הראשון הוא הדיור, משבר הדיור והריסת הבתים, בעיית הקרקעות בחברה הערבית. הדבר השני – החינוך. אני מתחיל בחינוך. שר החינוך החדש נפתלי בנט אמר כאשר נכנס למשרד שלו: כולם הילדים שלי, all my sons. כל הילדים במערכת החינוך, מכל הגוונים, הם הילדים שלי. אז המסר שלנו לשר החינוך: אם כולם הילדים שלך, אז נו, תעשה צדק, תעשה שוויון, אל תבדיל בין ילד לילד. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הוא לא אמר את זה, הוא אמר "הילדים של עם ישראל". יש הבדל. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> בטח שיש הבדל. אולי אנחנו מהעם שהוא מתכוון אליו? אז אתה כבר רוצה לעשות צדק ושוויון, תמשיך במה שהיה טוב. בתקופת השר פירון היו שני דברים – היו הרבה טובים, אבל האחד והחשוב ביותר זה התקצוב הדיפרנציאלי למערכת החינוך בישראל. התקצוב הדיפרנציאלי העניק, היה אמור להעניק, תקציבים מיוחדים לחינוך הערבי, בגלל האפליה המצטברת. אז אני קורא מפה לשר בנט לא לבטל ולא לעצור את התקצוב הדיפרנציאלי. אנחנו שומעים על כוונות לא טובות; אנחנו שומעים שבהסכם הקואליציוני עם הבית היהודי יש העדפה לחינוך הממלכתי-דתי. אנחנו קוראים לשר בנט, אם הוא רוצה להוות דוגמה חינוכית של צדק, של שוויון לכולם, שלא יעצור את התקצוב הזה, שהוא לטובת השכבות החלשות, לטובת אלה שהיו מודרים, לטובת אלה שהיו – שחיו באי-שוויון. החינוך הערבי עדיין, בחינוך בישראל, מלא פערים. הפער גדול מאוד בין ההישגים בחינוך הערבי לעומת ההישגים בחינוך היהודי, אם בבגרות, אם במיצ"ב, אם בפסיכומטרי. בכל המבחנים האלה יש פער. הפער הזה מבטא את הפער בשטח, אם מבחינה פיזית או מבחינת תוכניות הלימוד. הדבר השני: השר פירון דיבר על מינהלת, מינהלת לחינוך הערבי. אנחנו רוצים התחשבות בייחוד של החברה הערבית בתוכניות הלימוד, בספרי הלימוד. אם השר בנט עושה את הצדק הזה, אז באמת יהיה – כולם הילדים שלו. אם לא, אז זה לא מסר חינוכי טוב, זה קיבוע של כל מה שהזכרתי: של הפער, של ההזנחה של החינוך הערבי. אדוני היושב-ראש, בעניין משבר הדיור: בעניין בעיית הקרקעות, הריסת הבתים, הייתה הצעה, תמיד חוזרים עליה. כי תמיד אומרים: חברי הכנסת הערבים מתבכיינים. אה? יש עוד מושג: יוצאים בשיח שלהם, השיח של המיעוט הנרדף. כן, אנחנו מיעוט נרדף. כן, אנחנו מיעוט נרדף. נרדף זה מי שהיו לו עשרות-מיליוני דונמים – היום לכל היישובים הערביים יש רק כ-3% או 2% מכל אדמות המדינה, שאלה שטחי השיפוט של היישובים הערביים. כן, נרדף, אבל אנחנו לא מאמצים ולא רוצים ולא יוצאים מהשיח של ההתבכיינות והמסכנים. אנחנו לא מסכנים. אנחנו לא מתבכיינים. אנחנו רק רוצים את האמת ולהעמיד הדברים על דיוקם, כדי להתחיל לעשות צדק, כדי לתקן. והתיקון מתחיל בתפיסה. אדוני היושב-ראש, אני מביא רק דוגמה אחת: אני הייתי חבר עיריית סח'נין ב-2003, כאשר העירייה ביקשה להרחיב שטח השיפוט של סח'נין, של 30,000 נפש. המועצה האזורית משגב היא של 18,000, אבל עם שטח שיפוט של 190,000 דונם. וסח'נין, של 30,000, עם 9,000 דונם. זה שטח השיפוט, לא גבולות המתאר שיכולים לבנות בהם. בשיח, בשיחה, בישיבה – באחת הישיבות בין ראש עיריית סח'נין לבין ראש המועצה האזורית משגב, אומר לו: אני נבחרתי כדי לשמור ולהחזיק את האדמה. אתה נבחרת כדי להגיש ולספק שירותים לתושבים. זו החלוקה. זו החלוקה. כאילו כל מועצה אזורית שרוב אדמותיה הופקעו מהיישובים הערביים, ראש המועצה נבחר כדי להחזיק את האדמה. וכאשר אני רוצה להתרחב – עכשיו, אני מדבר לא על מישהו בירח, אני מדבר על משהו ששמעתי וחוויתי וחייתי – כאשר היו דיונים על ההרחבה, באו היישובים הסובבים אותנו, השכנים, שתמיד אומרים: רוצים דו-קיום – גם אנחנו, אבל דו-קיום אמיתי. שבהתחלה יהיה קיום, אחר כך דו; שבנוי על הכרה ועל כבוד גם לצרכים שלי. אז אחד היישובים, מה אמרו? – ההתרחבות שלכם תגרום נזק לאיכות החיים שלנו. אנחנו רוצים לשמור על אורח חיים כפרי, ואתם עיר. בזמן שאנחנו מדברים על חיים, הם מדברים על איכות חיים, וזה ההבדל. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. אני מתכבד להזמין את השר המקשר בין הממשלה לכנסת, חבר הכנסת יריב לוין, להשיב על שתי ההצעות. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, אדוני, אם אני הייתי בבית-משפט אולי הייתי אומר: no case to answer, ויורד מהדוכן. כי נדמה לי ששוב אנחנו נתקלים בהצעות אי-אמון לא רציניות. די בכותרות שלהן. לא נמצא אפילו נושא, לא נמצאה אפילו בעיה אמיתית. אז סתם איזה כינויים: הכאוס והקרקס. תראו, תכף תהיה כאן הצעה שהגישה סיעת יש עתיד – היא לפחות הצעה רצינית. מועלית בה איזו טענה בעניין שהוא עניין מהותי. אני מוכרח לומר שאני חולק על הטענה הזאת, ואני גם אציג את עמדתי כאן, אבל לפחות אפשר להבין. אגב, בניגוד לאי-אמון שהיה בפעם הקודמת, שאותו לא היה אפשר להבין, לפחות מבחינת העיתוי שלו. במקרה הזה, אדוני, אני באמת רוצה לומר: תגישו הצעות אי-אמון רציניות, תתייחסו לנושאים נקודתיים, תסבירו מדוע ראוי ונכון שהממשלה תכלה את ימיה מייד כתוצאה מכך. ואם מותר לי, אדוני היושב-ראש, לומר עוד דבר: גם כדאי שמי שמציג את האי-אמון יהיה נוכח במליאה כאשר משיבים לו. נדמה לי שגם זו התנהגות אלמנטרית בפרלמנט, כשלצערי הרב, לפחות מציגת האי-אמון מטעם סיעת המחנה הציוני, אם אינני טועה, ואני חושב שאינני טועה, לא נמצאת באולם ולא המתינה לשמוע כאן את התשובות. ואני רק רוצה, בכל זאת, הערה אחת עניינית לדברים שאמר כאן חבר הכנסת גנאים: אני בהחלט רוצה לומר לך, חבר הכנסת גנאים, ואמרתי את זה כאן גם בעבר: אנחנו, לצערי הרב, לא קיבלנו אמון מהציבור הערבי, שבחר ברובו הגדול להצביע עבור הרשימה המשותפת, שחרתה על דגלה את, הייתי אומר, ההיבדלות, בסופו של דבר, מהחברה הישראלית – גם אם אתם משתמשים לפעמים ברטוריקה הפוכה – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – שיותר מדי פעמים תומכת – – <קריאה:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – באויבי ישראל במקום בצבא הגנה לישראל שמגן על כולנו. אבל אני כן אומר לכם, שלמרות זאת יש לנו מחויבות עמוקה לדאוג לכלל אזרחי ישראל, וזה כולל גם את אזרחי ישראל הערבים – – <קריאה:> תודה רבה. <שר התיירות יריב לוין:> – – וזה לא – לא, זה לא תודה. אני אומר: זאת מחויבות, לא צריך להודות עליה. אני חושב שזו – כך זה צריך להיות. זה לא משהו שראוי לא לתודה ולא לגינוי. לא לתודה, וחבר הכנסת גנאים, גם לא לגינוי – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – שאתה גינית כאן. ואני רק מציע, חבר הכנסת גנאים, לא רק מצאנו לנכון להקים ועדה ולא רק מצאנו לנכון להעלות ולטפל בשורה של נושאים שמטופלים גם עכשיו, אבל אני חושב, איך אומרים: (מערבית: הפזיזות מהשטן). קצת סבלנות, קצת סבלנות, קצת. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> לא, לא, לא, אנחנו, אין לנו יומרות כאלה, חבר הכנסת טיבי. קצת סבלנות, וניווכח אם באמת עשינו או רק הקמנו ועדות. אבל לזה צריך זמן, ואני מציע שנמתין ונראה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יריב לוין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת. אני גם מציע לכולנו תמיד לזכור, גם כשמן הדוכן הזה פונים, למשל, לראש הממשלה, לזכור שהוא לא מר נתניהו אלא חבר הכנסת בנימין נתניהו, ראש הממשלה. זה הדין גם לגבי כל השרים. לגבי ראש הממשלה קל וחומר, כי הוא גם לא יכול להיות ראש הממשלה אם הוא לא חבר הכנסת, על-פי החוק. אז כדאי להקפיד על זה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יעקב פרי – בבקשה, אדוני – להציג הצעת אי-אמון מטעם סיעת יש עתיד: פיצול משרד החוץ לשישה שרים שונים פוגע פגיעה אנושה ביחסי החוץ של מדינת ישראל. ישיב גם לו חבר הכנסת יריב לוין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת. בבקשה, אדוני. <יעקב פרי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, קמה ממשלה בישראל. ממשלה חלשה, סקטוריאלית וקיצונית. ממשלה הנשענת על קואליציה דלה המונה 61 חברי כנסת, איננה מייצגת אפילו את ציבור בוחריה, ופועלת למען הישרדותה ולא למען הציבור. בממשלה הזאת יש הרבה עיוותים. מצד אחד יש שרה אחת לשוויון מגדרי, שוויון המיעוטים וקידום הצעירים והאזרחים הוותיקים, ומצד שני יש שישה שרי חוץ. אני פונה היום לראש ממשלת ישראל, חבר הכנסת בנימין נתניהו, מתוך דאגה אמיתית ורבה. מדינת ישראל עומדת בפני שורה ארוכה של אתגרים בזירה המדינית – ואת אחת הדוגמאות הבולטות לכך ראינו כולנו בזירת פיפ"א רק בסוף השבוע האחרון – אם מדובר בסוגיית החרמות, ה-BDS; אם מדובר בסוגיית הגרעין האיראני; המשבר החריף עם הממשל בארצות-הברית; ההכרה במדינה פלסטינית באופן חד-צדדי במדינות רבות ברחבי העולם; תביעות בבית-הדין הבין-לאומי בהאג; ביקורת קשה של ארגוני זכויות אדם בין-לאומיים; סכנה דיפלומטית ממשית בזירות השונות של האו"ם, ועוד ועוד. כולם יחד מהווים את קצה הקרחון של שדה הקרב הדיפלומטי שבו נמצאת מדינת ישראל, שדה קרב הדורש מדיניות כוללת בניהול היחסים הדיפלומטיים של המדינה עם מדינות זרות, בייצוג מדינת ישראל במוסדות, בארגונים בין-לאומיים ועוד. ואני, בדאגה הולכת וגוברת, שואל את עצמי שאלה נוקבת אחת: מי אחראי למה? לצערי, לא אתה, אדוני ראש הממשלה, ולא ששת הטוענים לתפקיד שר החוץ של מדינת ישראל, יכולים לענות לי על השאלה. שר החוץ ארדן יעסוק בזמן הקרוב בהסברה; שר החוץ שטייניץ מקווה שלא יהיה הסכם עם איראן, כדי שהוא יוכל להמשיך לעסוק בנושא התגרענותה של איראן עוד מעט; שר החוץ שלום אחראי למשא-ומתן עם הפלסטינים, אך הוא ממתין לראש הממשלה שיחליט אם הוא בעד או נגד פתרון שתי המדינות לשני העמים; בנוסף, שר החוץ שלום אמון על סוגיית הדיאלוג האסטרטגי עם ארצות-הברית, אך גם כאן יש צורך להמתין למדיניות שר החוץ בפועל, הלוא הוא ראש הממשלה, חבר הכנסת נתניהו; במקביל, סגנית שר החוץ חוטובלי אחראית לכל הנושאים גם יחד, אך לא אחראית לדבר, שכן שר החוץ בפועל העביר חלק מסמכויותיו אל השר לביטחון הפנים, חלק אחר אל שר הפנים, חלק נוסף אל שר האנרגיה וחלק מסוים אחר לשר התיירות. על כל אלה אני שואל אותך, אדוני ראש הממשלה, מי אחראי למה? לצערי, התשובות על כך אינן ברורות, אינן חד-משמעיות, ויתרסקו מול מבחן המציאות. חברותי וחברי חברי הכנסת, כנציגי העם עלינו לייצג את האינטרסים של הציבור נאמנה. אדוני ראש הממשלה, מתוקף תפקידך עליך להנהיג ולא לדאוג רק לשרידותך הפוליטית. וינסטון צ'רצ'יל אמר על מנהיגות: לעולם אל תפחד ללכת אחרי הזרם, ולעולם אל תפחד לקחת את הזרם אחריך. פעולות הממשלה בסוגיית קשרי החוץ של מדינת ישראל אינן תוצר של מנהיגות, אלא תוצר של הישרדות פוליטית שפוגעת במדינת ישראל. במקרה של ממשלת נתניהו הרביעית הזרם משתנה לפי גחמותיהם של שרי הליכוד, ולצערי, לצערנו, לא קיימת מנהיגות שמובילה את הזרם לטובת המדינה. מנהיגים רבים ודגולים היו למדינתנו לאורך השנים, מנהיגים שנכנסו לספרי ההיסטוריה בעקבות אומץ הלב הציבורי לקבל החלטות קשות והמנהיגות הנדרשת לעשות את מה שנכון לעם ישראל ולמדינת ישראל: בן-גוריון הקים את המדינה; מנחם בגין עשה שלום; רבין היה הראשון להבין את החשיבות האסטרטגית שבהסכם עם הפלסטינים למדינת ישראל. ואילו אתה, אדוני ראש הממשלה, מה יספרו עליך בספרי ההיסטוריה? שכיהנת הכי הרבה זמן בתפקיד ראש הממשלה? שהיית שורד פוליטי שלא בחל באמצעים כדי להישאר בשלטון גם על חשבון האינטרס הציבורי? יחסי החוץ של מדינת ישראל אינם פריט בהתאמה אישית, לא ניתן לחלקם לשברי סמכויות רק לשם הישארות בשלטון. בן-גוריון, דבריו נראים רלוונטיים גם היום, יותר מאי-פעם, ואני מצטט: "מדינאי שהשלטון בשבילו אינו מטרה אלא אמצעי לשרת עַמו ואידיאל חייו, חייב לבחון את הנסיבות, התנאים והצרכים של זמנו ומקומו, וגם כושרו, סגולותיו ונטיותיו, כשהוא בא לקבוע אם רצוי שיוסיף לעמוד ליד ההגה או שיסתלק זמנית או לחלוטין". אדוני ראש הממשלה, נראה שבשבילך השלטון הוא המטרה והעם הוא האמצעי להגיע אליו. הקמת את ממשלתך הרביעית ודרכך לעבר ספרי ההיסטוריה כראש הממשלה אשר היה אבל שלא עשה, סלולה. והעם והמדינה – הם כבר יסתדרו. כדי לסייע מעט במלאכת השמירה על ביטחונה הדיפלומטי של מדינת ישראל, להלן הצעת ייעול, הצעה חדשנית ומהפכנית: ממשלת ישראל תמנה שר חוץ אחד במשרה מלאה האמון על יחסי החוץ של מדינת ישראל. שר החוץ יקיים סדרת דיונים מעמיקים בנושאים הבוערים שעל הפרק. גורמי המקצוע במשרד החוץ, על-פי הנחיית השר או השרה, יכינו תוכנית עבודה הוליסטית אשר תיתן מענה לכל הנושאים ותייצר מנגנון תיאום וסינרגיה בין הפעולות השונות. ייבנה תהליך משא-ומתן אזורי עם מדינות ערב, ובתוכו מנגנון משא-ומתן עם הפלסטינים. על-ידי זאת נשפר את מצבה הכלכלי, המדיני והבין-לאומי של מדינת ישראל. באמצעות הקרדיט שיעמוד לרשותנו, בשילוב ידיים עם ארצות-הברית והמעצמות, ניאבק בעוצמה בתהליך התגרענותה של איראן; נייצר חזית אחידה ופעולות הסברה יצירתיות נגד ה-BDS; וחשוב מכול, נשמור על ביטחונה של מדינת ישראל. על הממשלה ועל העומד בראשה להיכנס לספרי ההיסטוריה בזכות עשייה ולא בזכות עצם ההוויה; בזכות מנהיגות ולא בזכות הישרדות; בזכות פעולות למען האזרח ולמען עתיד המדינה ולא בזכות פוליטיקה של ג'ובים וכיבודים. אדוני ראש הממשלה, חברות וחברי הממשלה, שימו את האגו בצד והחלו לחשוב על טובת המדינה. הממשלה רק החלה את דרכה, ובמקום לשים את האינטרס האישי לפני האינטרס הציבורי, עליכם לשים את המדינה לפני תועלתכם הפוליטית האישית. נבחרנו למען העם ולא למען עצמנו. תפקידנו הוא להעניק לאזרחי ישראל עתיד טוב יותר, ולא לנסות לייצר לעצמנו נקודת התמודדות טובה יותר במאבק הפוליטי הבא. אני קורא לכל חברי הממשלה ולראש הממשלה בראשם: תנהגו באחריות. ומחברות וחברי הכנסת אבקש להצביע בעד הצעת האי-אמון ונגד המשך קיומה של הממשלה הרעה הזאת. תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יעקב פרי. אני שוב מתכבד להזמין את חבר הכנסת יריב לוין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת, להשיב על הצעת האי-אמון של סיעת יש עתיד. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, מכובדי השר לשעבר פרי, נדמה לי שהצגת בבהירות רבה את עמדתך, אבל אני מוכרח להודות שמאחר שזיכרוני לא עד כדי כך קצר וזכרתי שאתה כיהנת בממשלה הקודמת שאך זה מכבר סיימה את תפקידה, קצת התקשיתי להבין את הטרוניה. ואני, ברשותך, פשוט אזכיר לך מה קרה בממשלה הקודמת שאתה היית חבר בה והצבעת אמון בה פעם אחר פעם, שבוע אחר שבוע. אז בממשלה הקודמת המצב היה כזה: בנושא המשא-ומתן המדיני, שהצגת כאן עד כמה נורא שהוא מופקד בידיו של אדם עתיר ניסיון כמו השר סילבן שלום – – <יעקב פרי (יש עתיד):> לא כך אמרתי. <שר התיירות יריב לוין:> – – מכיוון שלפחות, כפי שאני הבנתי את דבריך, היה ראוי שהוא יוחזק על-ידי שר חוץ במשרה מלאה ומאוגד באותו משרד, אני אזכיר לך שבממשלה הקודמת הנושא הזה נוהל על-ידי השרה ציפי לבני, שרת המשפטים. אינני חושב שלמשרד המשפטים יש איזו נגיעה מובהקת לנושא הזה שהיא יותר טובה מאשר למשרד הפנים; גם אינני חושב שהשרה לבני, עם כל ההערכה הרבה שיש לכולנו לכישוריה, היא יותר טובה מהשר שלום, או מנוסה ממנו. ולכן, לפחות בנושא הזה, נדמה לי שלא כל כך ברור על מה הטרוניה. סוגיית הטיפול בנושא האיראני – הנושא הזה טופל ורוכז בממשלה הקודמת על-ידי חברנו השר יובל שטייניץ בתפקידו כשר לנושאים אסטרטגיים. הוא עסק בנושא הזה כל הזמן, כפי שנדמה לי שאדוני יודע מתוקף היותו משקיף בקבינט ובכלל מתוקף ניסיונו הביטחוני. אני חושב שנסכים שהוא עשה עבודה טובה מאוד, שלא ניתן להרחיב עליה את הדיבור. הנושא הזה פשוט נשאר בטיפול השר לנושאים אסטרטגיים, הפעם זה השר גלעד ארדן; גם הוא איש מנוסה, גם הוא אדם בעל יכולת, ולכן גם כאן לא כל כך ברור היכן הבעיה. אני אגיד יותר מזה: נושא ההסברה – בשעתו היה לנו שר הסברה במשרה מלאה, הלוא הוא יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין. בקדנציה הקודמת המשרד הזה מוזג למשרד ראש הממשלה, והפעם, כדי לאפשר באמת טיפול יותר מעמיק בעניין הזה. ונדמה לי – אם האזנתי היטב דווקא לדברים שאמרה כאן חברת הכנסת לבני קודם – הרי בהחלט ישראל זקוקה לתגבור ולחיזוק מאמצי ההסברה שלה. אני חושב שהפקדת הנושא הזה בידיו של השר ארדן, שהוא בוודאי מהמסבירים היותר-טובים שיש לנו – ואני מניח שאף אחד לא יחלוק על כך, גם מי שלא מסכים עם תוכן דעותיו – אני חושב שזה מהלך שבוודאי ישפר ויתרום לנושא ההסברה, בטח לא יגרע ממנו. אני חושב שהעברת לשכת הקשר "נתיב" למשרד הקליטה היא מהלך מתבקש, מהלך נכון. זה תחום שהוא לחלוטין בתוך המנדט של משרד הקליטה, ונדמה לי אפילו שזה יאפשר לתת טיפול לנושא הכל-כך חשוב הזה בתשומת הלב הראויה והמלאה, ואגב, על-ידי אדם שהוא לא רק שר הקליטה, אלא כיהן בממשלה הקודמת כסגן שר החוץ בהיעדר שר חוץ. גם המצב הזה היה לנו, תאמין או לא, בממשלה שאתה היית חבר בה, ונדמה לי שעשה אז את התפקיד חברנו זאב אלקין בצורה מצוינת, כך שאין לי ספק שהוא יעשה וייתן את תשומת הלב הדרושה ויקדם את ענייניה של לשכת הקשר "נתיב" באופן הטוב ביותר. ואני אסיים בנקודה הזאת: העובדה שיש לנו סגנית שר החוץ – שוב, לא סידור חדש כפי שאמרתי, כך היה גם בממשלה הקודמת, סידור שבסך הכול עבד בצורה טובה, ואין לי שום ספק שחברת הכנסת חוטובלי בתפקידה כסגנית שר החוץ תיטיב לבטא את עמדותינו, ויכול להיות שגם תכניס גישה קצת יותר רעננה לנוכח רוח הנכאים ולפעמים, הייתי אומר, אובדן הביטחון העצמי ששורים על חלק מאתנו. אבל אני רוצה לומר לך, השר פרי, עוד דבר לסיכומו של הנושא הזה. אחרי שהראיתי כאן, נדמה לי, אחת לאחת בכל הנקודות שאין שוני בין הממשלה הזאת לקודמתה – – <יעקב פרי (יש עתיד):> לשיטתך – – – <שר התיירות יריב לוין:> לא לשיטתי, לשיטת העובדות. אני לא חושב שנאמר כאן דבר אחד שאיננו עובדתי לחלוטין, אבל אני רוצה לומר לך עוד דבר. – – אני אפתיע אותך ואגיד לך שאני בהחלט בעד שיהיה שר חוץ במשרה מלאה, ולכן, כל שנותר לעשות הוא רק לעזוב את ספסלי האופוזיציה, לקבל על עצמכם את קווי היסוד של הממשלה ואת דרכה, להצטרף אליה – אגב, אני חושב שזה יהיה גם המעשה האחראי; כך תהיה כאן גם קואליציה יציבה, כך גם היא לא תהיה צרה, אלא היא תהיה רחבה, כך היא תיתן שיקוף אמיתי של חלק רחב בציבור, נרוויח מניסיונכם כמי שהיו עד עכשיו שרים ובוודאי יכולים להמשיך ולתרום, ונדמה לי שכולנו נצא נשכרים. עכשיו, נכון, יש עולם פוליטי, וכל אחד צריך להראות כל מיני דברים – אני מאמין שהזמן יעשה את שלו, בסופו של עניין, ואנחנו נמצא שהממשלה התרחבה, וגם שר חוץ יהיה, ועד אז אנחנו נקיים מתכונת שעבדה בצורה טובה בממשלה הקודמת ואני מניח שתעבוד גם הפעם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לחבר הכנסת יריב לוין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון הבאה, מטעם סיעת ישראל ביתנו: רפיסות הממשלה מול ירי ה"חמאס" על אזרחי ישראל ומדיניות ההכלה המתמשכת תוך הימנעות מהכרעת האויב. ינמק את ההצעה חבר הכנסת שרון גל. בבקשה, אדוני. ישיב לו סגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בעזה הצליחו לזהות את הישראבלוף, וארגוני הטרור שם מנצלים זאת עד תום. מדיניות ההכלה, ההבלגה והקבלה של כל גחמה, של כל מחבל, עולה לנו ביוקר ומכרסמת באופן שיטתי ולאורך זמן בכושר ההרתעה של ישראל. שום ממשלה ימנית לאומית, שום ממשלה, לא הייתה עוברת לסדר-היום על ירי לעבר עריה ויישוביה. שום ממשלה. חברי חברי הכנסת, בצער ובכאב גדול אני אומר כאן היום בידיעה ברורה: הממשלה הזאת היא לא ממשלה ימנית לאומית, אפילו לא על הנייר, ועכשיו גם ברור לגמרי מדוע התנגד ראש הממשלה לכלול בקווי היסוד את אחת הדרישות המרכזיות שלנו במשא-ומתן: מיטוט שלטון ה"חמאס" בעזה. בואו נסתכל למציאות בעיניים, ביושר, בלי לחפף, בלי לטמון את הראש בחול: רק הבוקר "חמאס" ביצע עוד ניסוי, ירי טילים אל עבר הים; וכדאי שאזרחי ישראל ידעו, הטילים מדויקים יותר ממה שהכרנו ב"צוק איתן", הם בעלי ראש נפץ קרבי גדול יותר. משמע מאז מבצע "צוק איתן" "חמאס" לא רק שיקם את יכולת הייצור של הרקטות בתוך הרצועה, הוא אף שדרג את היכולת הזאת, והוא עושה אותה כל הזמן, גם ברגעים אלה. וישראל שותקת. שר הפנים בממשלת הטרור של "חמאס", המחבל פתחי חמאד, מצהיר בגלוי, לא במסמך סודי, לא באיזשהו דיון מצומצם, על מטרת סלילת כביש כ-250 מטר מיישובינו – כדי "לתקוף את האויב הציוני", כלשונו. וישראל שותקת. "חמאס" חופר מנהרות טרור אל עבר ישראל – גם ברגעים אלו – סמוך לעמדות צה"ל, לאורך הגבול, אל תוך יישובינו לאורך הרצועה. וישראל שותקת. והחמור מכול, "חמאס" ירה לפני חמישה ימים, בלי שום סיבה, בלי שום התגרות, לעבר ערינו – אשדוד ואזור יבנה, וישראל מפציצה בתגובה חולות – חולות – באישון ליל. ומסביר ראש הממשלה, הוא אומר: זו המדיניות שלנו. תגובה נחרצת. ואני שואל, על מי אנחנו עובדים בעיניים? על עצמנו? אדוני ראש הממשלה, ב-3 בפברואר 2009 התייצבת בכניסה לאשקלון אחרי נפילת טיל "גראד", עם מצלמה, עם נק-מייק, המיקרופון ששמים כאן כשמדברים לטלוויזיה, ובצדק לגלגת על קדימה, שלא פעלה באופן שיסיר את האיום, ואמרת שלוש פעמים בשתי דקות – אני מצטט – כך אמר ראש הממשלה נתניהו: יש רק פעולה אחת שתעשה את זה, וזה למוטט את שלטון ה"חמאס" בעזה. וראש הממשלה הוסיף: כשהסכנה התעוררה, קדימה וציפי לבני גילו חולשה מולה, הם הבליגו, עשו "תהדיה", הם נתנו ל"חמאס" להתחמש בעוד ועוד טילים, ולבסוף, כשיצאנו לפעולה וצה"ל עשה עבודה יוצאת מן הכלל, ציפי לבני וממשלת קדימה עצרו את צה"ל לפני השלמת המלאכה. זה ציטוט מדויק של ראש הממשלה. הבטחת להחזיר את הביטחון באשקלון, בשדרות, ביבנה, בבאר-שבע. הבטחת, וגם סיפרת, אדוני, על אימא עם תינוקת קטנה שפגשת, והאימא בוכה, היא מתייפחת, הוא מספר שם בווידיאו – אפשר לראות את זה ב"יוטיוב" – והיא אומרת לו: תעשה משהו, תעזור לנו. אז למה לא עשיתם שום דבר? ירו על ערינו, ועכשיו יש אלפי אימהות, גם באשדוד וגם באשקלון – אותה אימא שהוא פגש שם – מודאגות, חשות שאין להן ביטחון ואין על מי לסמוך. זו ממשלת ימין? זו ממשלת צחוק מהעבודה, ואני באמת אומר זאת בצער, כי העם נתן מנדט, הוא נתן מנדט למדיניות אחרת, קשוחה יותר, נחושה יותר, תקיפה יותר, בלתי מתפשרת מול הטרור. אז מי גנב את הקולות? מי גונב דעת? ואי-אפשר להיאחז במקרה הזה באמירה שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, כי בפברואר 2009, אדוני, כבר היית כאן וכבר היית שם. ושמעתי את ראש הממשלה אומר שלפלסטינים – תקשיבו לזה – אין שום סיבה להמשיך בדה-לגיטימציה של ישראל; והוא טועה, יש להם סיבה, והסיבה היא חולשתה של ישראל, חולשתה של הממשלה הזאת, החולשה שהיא מפגינה כאשר היא לא גובה מחיר מהטרור. חברי וחברות הכנסת, לנגד עינינו "חמאס" משקם את כוחו, אפילו משדרג את כוחו; מתכונן למערכה הבאה. כבר לא רק מתחת לאדמה – מעל פני השטח. כמעט מכל יישוב סמוך אפשר לראות את ההתרחשות שם, ואזרחי ישראל, בצדק אני אומר את זה, באמת בייסורים, חיים בחוסר ביטחון, וישראל שותקת. ולכן אני קורא לכם לתמוך בהצעת האי-אמון הזאת, כדי שנרכיב כאן ממשלת ימין אמיתית, לא כזאת שרק קוראת לעצמה ממשלת ימין לאומית, אלא כזאת שפועלת בנחישות, בתקיפות מול הטרור בעזה ובכל מקום, כי כל ארגוני הטרור מסביב מסתכלים עכשיו כיצד אנחנו פועלים כאשר יורים בלי שום סיבה על אזרחינו, וזה נראה דבר שעובר ככה כאילו כלום. והרפיסות הזאת פוגעת באופן עקבי בחוסן הלאומי שלנו, וזה הולך ומחמיר. לכן אני קורא לכם לתמוך בהצעת האי-אמון הזאת. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת שרון גל. אני מתכבד להזמין את סגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן להשיב על הצעת האי-אמון. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, מדינת ישראל הכתה באופן חסר תקדים ב"חמאס" ובארגוני הטרור האחרים במהלך מבצע "צוק איתן". המכה שספג ה"חמאס" במבצע היא הקשה ביותר שספג בתולדותיו. <מאיר כהן (יש עתיד):> אפילו בנט לא אומר את זה. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אבל אני אומר את זה. במהלך המבצע פגע צה"ל במאות מחבלים והשמיד בהיקף משמעותי ביותר את תשתיות הטרור. לכן, הביקורת על תוצאות המבצע אינה עולה בקנה אחד עם המציאות הביטחונית בשטח. בעת הזאת ה"חמאס" הוא הכתובת האפקטיבית היחידה ברצועת-עזה – נרצה או לא נרצה. הוא מורתע ואיננו מעוניין לתת למצב להידרדר. אנו מנהלים מול רצועת-עזה ומול ה"חמאס" מדיניות ברורה מאוד. ה"חמאס" אחראי למתרחש ברצועת-עזה, וכשיש הפרה של הריבונות שלנו, אם באמצעות ירי רקטות או בדרכים אחרות, ה"חמאס" הוא זה שנושא באחריות לכך. ברצועת-עזה יש ארגוני ופעילי טרור שלעתים מנסים לאתגר את ה"חמאס" ולירות לעבר ישראל. איננו סובלניים ולו לירי של רקטה אחת. ולכן, בתגובה לכל ירי הותקפו מטרות של ארגוני הטרור שאחראים לירי וגם מטרות של ארגון ה"חמאס" שאחראי למצב ברצועת-עזה. כך פעלנו גם לאחר הירי האחרון מהרצועה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – – נגיד את האמת – – – אפילו לא – – – ריקים – – – <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> ניסיונות ה"חמאס" לרסן את הפעילים הללו מוכיחים כי הארגון מורתע ומודע למכה הקשה שספג. נוסף על המתואר, מתקיימת פעילות רציפה ומתמשכת לצמצום ההתעצמות של ארגוני הטרור ברצועה שכתוצאה ממנה מתקשים מאוד הארגונים לשקם את היכולות שהיו להם לפני המבצע. מטבע הדברים לא אוכל לפרט פעילות זאת מעל במת המליאה. המדיניות שלנו מול ה"חמאס" היא, מצד אחד, תקיפה ונחושה, ומצד שני, אחראית ושקולה, כזו שאינה מתנהלת בשליפות או בססמאות ריקות מתוכן שכל מטרתן השגת רווח פוליטי מיידי על חשבון ביטחונם ושלומם של אזרחי ישראל; מדיניות של סוף מעשה במחשבה תחילה. המחויבות של שלטון ה"חמאס" ברצועת-עזה להפסקת האש, שהושגה על בסיס היוזמה המצרית, משקפת את ההרתעה שהושגה בעקבות המבצע. ב"חמאס" יודעים כי מוטב לארגון לרסן כל ניסיון ירי לכיוון ישראל, אחרת נפעל בעוצמות גדולות יותר. דרום הארץ ויישובי עוטף-עזה נהנים מאז תום מבצע "צוק איתן" מהתקופה השקטה ביותר מאז השתלט "חמאס" על רצועת-עזה. זהו שקט ביטחוני חסר תקדים בעשור האחרון, באופן שמצביע על כך שהישגי מבצע "צוק איתן" תקפים והשפעתם מהדהדת. לעניין זה, הנתון המשמעותי ביותר שנכון להזכירו בעת הזו הוא: בתשעת החודשים שאחרי מבצע "עמוד ענן" היו 48 נפילות של רקטות בשטח ישראל, בתשעת החודשים שאחרי מבצע "צוק איתן" היו חמש נפילות בלבד. הנתון הזה מדבר בעד עצמו. כאמור, איננו סובלניים אף לנפילה אחת. גורמי הביטחון, צה"ל, שר הביטחון וראש הממשלה אינם שוקטים על השמרים. הם פועלים וימשיכו לפעול ביצירתיות, בנחישות, בתקיפות ובאחריות ובשיקול דעת אל מול האיומים הביטחוניים מרצועת-עזה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן. שמענו את ההנמקה של הצעות האי-אמון והתשובות של הממשלה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לפני שנעבור לדיון הסיעתי, אבקש ממזכירת הכנסת למסור הודעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19) (תיקון) (הארכת תוקף הוראת מעבר), התשע"ה–2015. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1131/20 וכלה בהצעת חוק פ/1240/20 – הצעת חוק עובדים זרים (תיקון – ביטול והתליה של היתר להעסקת עובדים זרים בשל עבירות החזקה בתנאי עבדות, עבודות כפייה וסחר בבני-אדם), התשע"ה–2015, מאת חברות הכנסת מיכל רוזין, זהבה גלאון ותמר זנדברג; הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון – פעילות ציבורית), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עבדאללה אבו מערוף, עאידה תומא סלימאן ויוסף ג'בארין; הצעת חוק המסייעים לנטרול תוצאות אסון צ'רנוביל (תיקון – ייחוד המענק השנתי), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עבדאללה אבו מערוף, עאידה תומא סלימאן ויוסף ג'בארין; הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון – חובת עיון חוזר באישור צו משמורת), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – הארכת חופשת לידה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (זיכוי למעסיק שעובדיו משרתים במילואים), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת איציק שמולי; הצעת חוק ארגון הפיקוח על העבודה (תיקון – סמכויות נוספות למפקח עבודה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק זכויות התלמיד (תיקון – הגדרת מוסד חינוך מוכר), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק זכויות התלמיד (תיקון – הזכות להיבחן בבחינת בגרות ללא תשלום), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עבדאללה אבו מערוף, עאידה תומא סלימאן ויוסף ג'בארין; הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון – עלות תקציבית), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק לעידוד השקעות הון (תיקון – תקנות לעניין השבת הטבות מס), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון – הנחה בארנונה לסטודנטים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן ויוסף ג'בארין; הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון – טעמים מיוחדים להעמדה לדין של מי שביצע עבירה בהיותו קטין), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת ינון מגל; הצעת חוק להקמת מדינה פלסטינית – חזון שתי המדינות, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (ראשות המחלקה לחקירות שוטרים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, עבדאללה אבו מערוף ויוסף ג'בארין; הצעת חוק טיפול שוויוני בהפגנות, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק להקמת בית-משפט בעיר טייבה, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק סיוע לבוגרי מסגרת השמה חוץ-ביתית, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – הגבלת תקופת כהונה של ראש הממשלה), מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון – ביטול ההגבלה על חקיקה הצריכה תקציב), מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק סיוע לקטינים נפגעי עבירות מין או אלימות (תיקון – טיפול נפשי לילדים שנפגעו מינית), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק לקידום זכויות הילד, התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת דב חנין; הצעת חוק הספורט (תיקון – מחיר קבוע לכרטיס לפעילות ספורט מאורגנת), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת מכלוף מיקי זוהר, דניאל עטר, עיסאווי פריג', אורלי לוי אבקסיס, מירב בן ארי, אחמד טיבי, איציק שמולי, דוד ביטן, בצלאל סמוטריץ, ז'קי לוי, יואב קיש, נאוה בוקר, איתן כבל, איתן ברושי, קסניה סבטלובה, רוברט אילטוב, מיקי לוי, חיים ילין, יחיאל חיליק בר, דוד אמסלם, אורן אסף חזן, נורית קורן, אברהם נגוסה, שרון גל, חמד עמאר, ינון מגל, מסעוד גנאים, יוסי יונה, טלי פלוסקוב ושלי יחימוביץ וירון מזוז; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – מס בשיעור אפס על מוצרי מזון בסיסיים, תרופות והלבשה עליונה לילדים), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת עמיר פרץ; הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – חובת יידוע נפגעי עבירה בדבר זכויותיהם), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון – זכאות להטבות שניתנות לאזרח ותיק הזכאי לגמלה לפי חוק הבטחת הכנסה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק העונשין (תיקון – גזר-דין עונש מוות למורשע ברצח בנסיבות טרור), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת שרון גל, אורלי לוי אבקסיס, חמד עמאר, רוברט אילטוב, בצלאל סמוטריץ ואורן אסף חזן; הצעת חוק הכנסת (תיקון – גילוי ופרסום הסכמי היעדרות הדדיים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, איתן כבל ומיקי רוזנטל; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – גמלת סיעוד למבוטח הנמצא במוסד סיעודי), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק סיוע לקטינים נפגעי עבירות מין או אלימות (תיקון – טיפול נפשי לילדים נפגעי אלימות במשפחה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק בית-המשפט לענייני משפחה (תיקון – השוואת סכומי האגרות), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון – מיצוי הליכים בתביעות תחלוף), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אורי מקלב ומשה גפני; הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – קביעת אחוז החסימה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון – פיצויים לדוגמה בשל חוסר תום לב בבירור חבות תגמולי הביטוח), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אורי מקלב ומשה גפני; הצעת חוק הקרימינולוגים, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (התראה מפני מצלמות ומכמונות מהירות), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק חיסכון לאומי לכל ילד, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יצחק הרצוג, אורלי לוי אבקסיס, משה גפני, ענת ברקו, איילת נחמיאס ורבין, איתן כבל, יעקב מרגי, מרב מיכאלי, נורית קורן, איימן עודה, יחיאל חיליק בר, דב חנין, אורי מקלב, קארין אלהרר, איציק שמולי, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רוברט אילטוב, רויטל סויד, דניאל עטר, יואל חסון, מיכל רוזין, זוהיר בהלול, איתן ברושי, נחמן שי, קסניה סבטלובה, יוסי יונה ואיל בן ראובן; הצעת חוק-יסוד: שוויון ושותפות אזרחית מלאה, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק חופש המידע (תיקון – חובת פרסום דוח הקצאת משאבי חינוך לאוכלוסיות השונות), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יואב בן צור, מנחם אליעזר מוזס, דב חנין, מיכל בירן, יוסי יונה ומנואל טרכטנברג; הצעת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (תיקון – זכויות חברתיות), מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (תיקון – הגדרת אלמן ושכול), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת רויטל סויד, איתן כבל, יחיאל חיליק בר, איילת נחמיאס ורבין, יעל גרמן, איציק שמולי ומיכל רוזין; הצעת חוק הקאדים (תיקון – המשנה לנשיא בית-הדין השרעי לערעורים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק המחשבים (תיקון – הגדרת הטלפון החכם כמחשב), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יואב בן צור, מנחם אליעזר מוזס, קארין אלהרר, דב חנין ומיכל בירן; הצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון – קביעת יעד אבטלה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק העונשין (תיקון – ניעור וטלטול פעוט), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק לתיקון פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (עיון בצווי חיפוש), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (ניכוי הוצאות בגין טיפול בתלויים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, עבדאללה אבו מערוף ויוסף ג'בארין; הצעת חוק העונשין (תיקון – הכפלת ענישה בשל פגיעה ברגשי דת ומסורת), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (תיקון – ביטול החוק), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק מחלות יתומות, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) (תיקון – הקשחת הקריטריונים לקיצור תקופת הצינון), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון ומשה גפני; הצעת חוק קרן לסיוע לעסקים במצוקה, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק ביטוח רכב מנועי (ביטוח בתנאי תחרות מבוקרת, הסדרים לתקופת מעבר והוראות לעניין "אבנר") (תיקון – הנחה בתעריף הביטוח לשומרי שבת וחג), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – עידוד העסקת עובדים מאוכלוסיות ייחודיות), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אורי מקלב ומשה גפני; הצעת חוק איסור ניתוק שירותי חשמל ומים למוסדות חינוך (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק המים (תיקון – הוספת מסגדים לשירותים ציבוריים שנקבעו לגביהם תעריפי מים מופחתים), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת באסל גטאס; הצעת חוק איסור ניתוק שירותי חשמל ומים לזכאים (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יואב בן צור, דב חנין ומנחם אליעזר מוזס; הצעת חוק פיקוח על רווחי שיווק בתוצרת חקלאית, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת חיים ילין, קארין אלהרר, רועי פולקמן, מירב בן ארי, דב חנין, עליזה לביא ודניאל עטר; הצעת חוק המים (תיקון – פיקוח על תעריפי מים), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת באסל גטאס; הצעת חוק האפוטרופוס הכללי (תיקון – מאגר מידע לעניין כספים ללא דורש המופקדים בתאגידים בנקאיים), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת שלי יחימוביץ; הצעת חוק האפוטרופוס הכללי (תיקון – הקמת מאגר מידע לעניין כספים ללא דורש), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – הרחבת הסדרי בחירה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יעל גרמן, חיים ילין, יואל רזבוזוב, מיקי רוזנטל ודניאל עטר; הצעת חוק האפוטרופוס הכללי (תיקון – הקמת מאגר מידע לעניין כספים ללא דורש), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק האפוטרופוס הכללי (תיקון – הקמת מאגר מידע לעניין כספים ללא דורש), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק החזר הוצאות כספיות בגין עריכת נישואין אזרחיים בחוץ-לארץ למי שאינם רשאים להינשא על-פי הדין הדתי, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק העונשין (תיקון – הגנת אמת בגילוי בהפרת חובה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, נחמן שי ומיקי רוזנטל; הצעת חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע (תיקון – ביטול המאגר הביומטרי), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע (תיקון – ביטול המאגר הביומטרי), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איתן כבל, דב חנין ומנואל טרכטנברג; הצעת חוק הספורט (תיקון – שחרור ומעבר קטינים בין אגודות הספורט), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זוהיר בהלול ודוד אמסלם; הצעת חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (תיקון – פיקוח על מוצרי מזון לתינוקות), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת ירון מזוז; הצעת חוק עצמאות השיפוט במשחקי כדורגל, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (חיסיון עיתונאי), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון ומיקי רוזנטל; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – טיפול פסיכולוגי לנפגעי עבירת שנאה), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת באסל גטאס; הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – הגנה על סמכויות בית-המשפט העליון), מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק עמדות שמירה לעובדים בענף השמירה והאבטחה, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איתן כבל, דב חנין, מנואל טרכטנברג, דניאל עטר, מיקי לוי, איציק שמולי, נחמן שי, יואל חסון ומיקי רוזנטל; הצעת חוק ייצוג הולם לעובדים עם מוגבלות בגופים ציבוריים (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יואב קיש, נורית קורן, דוד ביטן, מכלוף מיקי זוהר, אורי מקלב, אלי כהן, ניסן סלומינסקי, יצחק וקנין ורוברט אילטוב; הצעת חוק עידוד מעורבות סטודנטים בפעילות חברתית וקהילתית, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת מירב בן ארי, איציק שמולי, איתן כבל, מיקי רוזנטל, מיכל בירן, יוסי יונה, קסניה סבטלובה, איתן ברושי, דניאל עטר, זוהיר בהלול, יואל חסון, שי פירון, סתיו שפיר, שלי יחימוביץ, מרב מיכאלי, זהבה גלאון, ינון מגל, יפעת שאשא ביטון, שרון גל, רחל עזריה, נאוה בוקר, ז'קי לוי, יצחק הרצוג, עמר בר-לב, אברהם נגוסה, בצלאל סמוטריץ, רויטל סויד, יחיאל חיליק בר, איילת נחמיאס ורבין, טלי פלוסקוב, אורי מקלב, מרדכי יוגב, אורן אסף חזן, מיכאל אורן, אלי אלאלוף, דוד ביטן, אורלי לוי אבקסיס, איל בן ראובן, ירון מזוז, אבי דיכטר, רועי פולקמן, אלי כהן, נורית קורן, רוברט אילטוב, יואל רזבוזוב, מיכל רוזין, עליזה לביא, מיקי לוי, עבדאללה אבו מערוף, חמד עמאר, יצחק וקנין, תמר זנדברג, אראל מרגלית, עאידה תומא סלימאן ואביגדור ליברמן; הצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון – סכום שלא יובא בחשבון במבחן ההכנסה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק מסי מכס ובלו (שינוי התעריף) (תיקון – שינוי התעריף), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת באסל גטאס; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס בעד מענק המשתלם לרופא בשל עבודה בבית-חולים בפריפריה או בשל עבודה במקצועות במצוקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – עבירת רשלנות ואחריות נושא משרה בתאגיד), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, עבדאללה אבו מערוף, תמר זנדברג ואיתן כבל; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – איסור ניצול בעלי-חיים למטרות הימורים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, תמר זנדברג ואיתן כבל; הצעת חוק צער בעלי-חיים (ניסויים בבעלי-חיים) (תיקון – הגברת הפיקוח על ניסויים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, עבדאללה אבו מערוף, תמר זנדברג ואיתן כבל; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – ביטול השתתפות רשות מקומית בתקציבי מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (תמרור סימון על-פני הכביש – שימוש באמצעי מונע החלקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק רשות מקרקעי ישראל (תיקון – הקצאה שוויונית לאוכלוסייה הערבית), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק שכירות הוגנת (הוראת שעה ותיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יאיר לפיד ויעל גרמן; הצעת חוק לתיקון פקודת מסילות הברזל (חובת מתן עודף ברכבת מקומית), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – איסור דרישת בחינות כניסה וציון פסיכומטרי) התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אילן גילאון ועיסאווי פריג'; הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – איסור דרישת בחינות כניסה וציון פסיכומטרי), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – דמי אבטלה לעצמאים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אילן גילאון, זהבה גלאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין, תמר זנדברג, מיקי לוי ומיקי רוזנטל; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – הכנסה שלא תחושב), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אורי מקלב ומשה גפני; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס בעד מענק המשתלם לרופא בשל עבודה בבית-חולים בפריפריה או בשל עבודה במקצועות במצוקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון – תקציבי איזון), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון – ביטול תנאי דת זהה לאימוץ), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק פיקוח על מטפלים בחסרי ישע ובילדים, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יחיאל חיליק בר, איתן כבל, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יואל חסון, דניאל עטר, מירב בן ארי, טלי פלוסקוב ואיציק שמולי; הצעת חוק הפרשנות (תיקון – הגדרת הפליה על רקע זהות מגדרית או נטייה מינית), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק הפרשנות (תיקון – הגדרת הפליה על רקע נטייה מינית או זהות מגדר), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק שכירות הוגנת (הוראת שעה ותיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת סתיו שפיר, רועי פולקמן, אורלי לוי אבקסיס, יחיאל חיליק בר, רחל עזריה, יפעת שאשא ביטון, טלי פלוסקוב, מיכאל אורן, מירב בן ארי, אלי אלאלוף ואלי כהן; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – פרסום לפי החוק באינטרנט בלבד), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק-יסוד: משק המדינה (תיקון – שקיפות תקציב הביטחון), מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות) (תיקון – החלטות לפי חוק הכניסה לישראל), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) (תיקון – תשלום עד גיל 22), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק המפלגות (תיקון – התפקדות לחברות ביותר ממפלגה אחת), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק הצהרת הון לנבחרי ציבור בכירים, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק-יסוד: חופש הביטוי וההתאגדות, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק מתן אפשרות להתקשרות עם גופים ציבוריים ותאגידים נותני שירות באמצעות דואר אלקטרוני, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת סתיו שפיר, אלי אלאלוף, אורי מקלב, יצחק וקנין, מירב בן ארי, שלי יחימוביץ, נחמן שי, אילן גילאון, קארין אלהרר ואחמד טיבי; הצעת חוק להסדרת העברת זכויות השוכר וסיום מוקדם של חוזה שכירות בדירות למגורים, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת סתיו שפיר; הצעת חוק להסדרת שוק השכרת דירות מגורים בישראל, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת סתיו שפיר, רועי פולקמן, אורלי לוי אבקסיס, יחיאל חיליק בר ואורי מקלב; הצעת חוק שכירות הוגנת (הוראת שעה ותיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד וישראל ביתנו להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ממשלת הקרקס והכאוס של נתניהו;> <2. היותה ממשלה ללא בשורה;> <3. פיצול משרד החוץ לשישה שרים שונים הפוגע פגיעה אנושה ביחסי החוץ של מדינת ישראל;> <4. רפיסותה מול ירי ה"חמאס" על אזרחי ישראל ומדיניות ההכלה המתמשכת תוך הימנעות מהכרעת האויב> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם כן, חברי הכנסת, נעבור לדיון הסיעתי. ראשון הדוברים, מטעם המחנה הציוני, הוא חבר הכנסת איל בן ראובן. בבקשה, אדוני. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> כבוד יושב-ראש הכנסת, חברים וחברות, הצעת האי-אמון שאנחנו, חברי סיעת המחנה הציוני, מעמידים להצבעה נובעת מדאגה עמוקה לעתידה של מדינת ישראל. דאגתי העמוקה גוברת כשאני מעמיד למול עיני את היעדים והאתגרים שבפניהם ניצבת המדינה: שמירת צביונה של ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי ודמוקרטית; קידום ערכי שוויון וסובלנות שנפגעו קשות על-ידי ראש הממשלה במערכת הבחירות האחרונה; חיזוק היחסים עם בעלות-הברית האסטרטגיות של מדינת ישראל, ובראשן ארצות-הברית, אשר נפגעו גם הם קשות בקדנציה הקודמת של הממשלה ואין כל סימן שיתוקנו בממשלה הנוכחית, גם לא עם שישה חלקי שר חוץ; קידום מערכת יחסים והסדרים מול מדינות באזור לאור המציאות האזורית המשתנה החדשה; קידום הסדר מדיני עם הפלסטינים; אחריות לרווחתם הכלכלית של אזרחי המדינה; חיזוק הפריפריה; שיקום מערכת החינוך והבריאות; פתרון משבר יוקר המחיה והדיור. אל מול האתגרים האלו, שימו לב לתהליך, לתהליך האימה, שעובר עלינו מהרכבת הממשלה ובתחילת כהונתה, שעניינו העיקרי והמוביל חד הוא – הישרדות. ההיסטוריה תשפוט את דרכה של ממשלה זו כממשלה הגרועה ביותר, המפולגת ביותר, המסוכסכת ביותר והמסוכנת ביותר לשלומם ורווחתם של אזרחי מדינת ישראל. מעודדת אולי התחושה שימיה של הממשלה הזאת יהיו ככל הנראה קצרים ביותר. זוהי ממשלה צינית, שהמאחד את רוב מרכיביה הוא היכולת לסחוט מראש הממשלה את ליטרת הבשר הקואליציונית על חשבון צורכיהם האמיתיים של תושבי ישראל. אזרחי המדינה צופים בכשל מנהיגותי מתמשך של מנהיג שהצליח, בהישג פוליטי מרשים אם כי לא מכבד במיוחד, להביא את שלל 30 המנדטים. אך ראו אותו היום, יושב לו מנותק במגדל השן, נסחט מכל עבר – בעיקר מחבריו למפלגה – ויכולתו בקבלת החלטות תחת סימן שאלה גדול. במצב הכוחות בכנסת, מול הסחטנות הקואליציונית שאיננה יודעת שובע, מן הדין היה שראש הממשלה עצמו יקרא לפיזור הכנסת ולבחירות חדשות. הפעם גם יש לכך הצדקה. האם זה יכול לקרות? הרשה לי, אדוני יושב-ראש הכנסת – אני פונה פה לראש הממשלה – אני מניח שזה לא יקרה. על כל אלה חייבים ראש הממשלה וממשלתו ללכת הביתה: על היעדר כל רצון וכל יוזמה ויצירתיות לקידום תהליך מדיני מול מדינות אסלאם מתונות באזור ולמול מציאות אזורית משתנה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> – – על מניעת כל תהליך שיביא להסכם ולהיפרדות מהפלסטינים; על פגיעה בלתי נסבלת ובלתי נסלחת ב-20% מתושבי המדינה, ידידינו ערביי ישראל; על הפגיעה האנושה במרקם היחסים עם העולם המערבי, ובעיקר עם ארצות-הברית; על הביזה וחלוקת השלל הקואליציוני שבאות על חשבון כל אחד ואחד מאתנו; על היעדר מנהיגות ומשילות שאנו, עם ישראל, ראויים להן. על כל אלו ועוד צריכה ממשלה זו לבוא אל סוף דרכה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איל בן ראובן אשר דיבר מטעם סיעת המחנה הציוני. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אוסאמה סעדי, הרשימה המשותפת. בבקשה, אדוני. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אנחנו ברשימה המשותפת הגשנו היום הצעת אי-אמון בממשלה הזאת תחת הכותרת "ממשלה ללא בשורה", וחברי חבר הכנסת מסעוד גנאים נימק את ההצעה הזאת. אנחנו כמובן מצטרפים להצעות האי-אמון שהוגשו היום, ואנחנו נצביע בעד אי-אמון בממשלה כזאת שאין לה חזון, אין לה שום בשורה, לא לאוכלוסייה בכלל, ובפרט לא לאוכלוסייה הערבית שסובלת יום-יום ממעשי הממשלה הזאת, במיוחד בתחום של אי-תכנון, הריסות בתים. רק אתמול, אדוני היושב-ראש, התבשרנו על עוד הריסת בית ברמלה, למשפחת ח'טיב, והשבוע הזה – מ-4 בחודש, 4 ביוני עד 11 בחודש – יש שבוע שלם של פעילויות לסולידריות עם הכפר שמאוים בעקירה, בהריסה ובגירוש של התושבים, הכפר אום-אלחיראן. אנחנו נהיה שם, הרשימה המשותפת, ועם כל התנועות הפוליטיות במגזר הערבי נעשה פעילויות למען תושבי אום-אלחיראן, ונחתום את השבוע הזה בהפגנה ארצית של המגזר ושל האוכלוסייה הערבית בבאר-שבע, פי ביר א-סבע, ב-11 בחודש, ביום חמישי שאחריו. אנחנו חושבים שהממשלה הזאת עד היום, אף שעברו יותר מחודשיים, שלושה חודשים כמעט מאז הבחירות – הממשלה הזאת לא מתפקדת. בכל יום שני מביאים לנו הודעות על העברת סמכויות, על חלוקת תפקידים, על יצירת משרדים חדשים. מתי סוף-סוף תתחיל הממשלה הזאת, אדוני היושב-ראש, למשול ולהביא פתרונות למצוקות של האוכלוסייה בכלל ושל האוכלוסייה הערבית בפרט? אנחנו סובלים מהממשלה הזאת שמעבירה את הרשות לפיתוח כלכלי ממשרד ראש הממשלה למשרד הגמלאים ללא העברת תקציבים, ללא שום מסגרת תקציבית. מעבירים סמכויות, מחלקים משרדים; אי-אפשר למשול בצורה הזאת. רק בשבוע שעבר הממשלה הזאת העבירה חוק של דחיית התקציב, אדוני היושב-ראש, לסוף נובמבר. אם נקיים הצבעה ונקבע תקציב רק בסוף נובמבר, זאת אומרת בסוף השנה, זאת אומרת, כל השנה הזאת, 2015, לא יהיה תקציב – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – והממשלה הזאת מתנהגת לפי תקציב של 1 חלקי 12. כך, אדוני היושב-ראש, אי-אפשר לגבש תוכניות, רפורמות; אי-אפשר להעביר תקציבים. רק מעבירים סמכויות, יוצרים משרדים חדשים, אבל ללא מסגרת תקציבית. כך, אדוני, אי-אפשר לקיים משילות. הרשימה המשותפת – אנחנו נצביע בעד האי-אמון. צריך לקצר כמה שיותר את ימיה של הממשלה הזאת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. חברת הכנסת יעל גרמן – מטעם סיעת יש עתיד. גם לרשות גברתי עד שלוש דקות. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, "נתיב" בידי שר הקליטה, השר אלקין; ההסברה והמאבק בחרם בידי השר לביטחון הפנים ארדן; משא-ומתן מול הפלסטינים בידי השר סילבן שלום; המאבק בחזית האיראנית יתחלק בין השר שטייניץ לשר ארדן בזמן שהוא לא יטפל בהסברה ובמאבק בחרם; ציפי חוטובלי תכהן כסגנית שר, אבל לא ברור עם אילו תחומי אחריות ופעולה, שכן לסגנית בכלל אין סמכויות, וכמובן השר בפועל הוא בכלל ראש הממשלה בנימין נתניהו – אותו ראש ממשלה ואותה ממשלה שביטלה בהינף יד את צמצום מספר השרים בממשלה, שהחזירה את השר בלי תיק; אותה ממשלה שהחליטה על הקמת רשות שתנהל את בתי-החולים הממשלתיים, והיום ראש הממשלה שהחליט על כך בתור שר הבריאות יצטרך לבטל, כיוון שסגן השר, סגן שר הבריאות, החליט לבטל את אותה רשות; אותה ממשלה שהחליטה בכמה דקות לבטל את התמריץ לצאת לעבודה על-ידי ביטול הקריטריון של מיצוי כושר ההשתכרות בקבלה למעונות-היום. ובנושא הזה – אל יקל בעיניכם. רק היום מתפרסם מחקר של האוצר, החלק השני של המחקר, שמדבר ואומר שאם החרדים והערבים לא ישתלבו בשוק העבודה, הפער בין ההכנסות להוצאות בשנת 2029 יהיה של 35 מיליארד, ובשנת 2059 הוא יביא למצב של קריסה ופשיטת רגל, מפני שנהיה במצב דומה למצב של יוון היום. הממצא הזה שבא ואומר עד כמה חשוב להוציא את שני המגזרים האלה, את המגזר הערבי ואת המגזר החרדי, לעבודה – הממצא הזה רק מדגיש את חומרת ההחלטות של הממשלה, שבמקום להמשיך באותה מדיניות של תמריצים ליציאה לעבודה היא באה, ובגלל משא-ומתן קואליציוני שאין לו שום קשר לטובת הציבור, לטובת המדינה ולראייה לטווח ארוך של הכלכלה במדינת ישראל, היא מבטלת מה שהיא בעצמה החליטה לפני שנה. זו ממשלה שלא פועלת לטובת הציבור במדינת ישראל. זו ממשלה ששכחה מה הן חובה ואחריות כלפי הציבור. זו ממשלה שאינה מתכננת לטווח ארוך. זו ממשלה שמוכרת בנזיד עדשים את העתיד של מדינת ישראל. זו ממשלה שאינה ראויה לאמון הציבור ושבגדה באותו ציבור שבחר בה. זו ממשלה שצריך לקצר את ימיה, ויפה שעה אחת קודם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת יעל גרמן. תעלה חברת הכנסת טלי פלוסקוב. הבא בתור – רבותי, אני מעלה את בצלאל סמוטריץ, ואחריו – אם היא תגיע, אני אאפשר – גם הוא אינו נמצא. חבר הכנסת יעקב מרגי – גם לא נמצא. חבר הכנסת חמד עמאר – גם לא נמצא. מה יהיה לנו? רבותי, כולם היו אתי בוועדה המסדרת. אני יכול להגיד שכולם היו אתי. בצלאל – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> איך הוא נקרא? <היו"ר יצחק וקנין:> סמוטריץ. <יעל גרמן (יש עתיד):> אבל כבר קראו את שמו, אפשר? אחרי שקראת את שמו אפשר להזמין אותו? <היו"ר יצחק וקנין:> זה שיקול של היושב-ראש אם לתת לו אפשרות כן או לא. זה לא – תראה, לפניך הייתה מישהי שלא נכחה, חברת הכנסת פלוסקוב. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> ואף-על-פי-כן אני מתנצל על האיחור. <היו"ר יצחק וקנין:> שאר החברים היו אתי כרגע בוועדה המסדרת ולכן הם לא יכולים להגיע לפה. אבל אנחנו נאפשר להם, כל אחד ברגע שיגיע. אני לא אקפיד על התור. תודה. שלוש דקות לכל אחד. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אני אולי חבר כנסת חדש, יהיה מי שיגיד קצת תמים ונאיבי, אבל מתקשה קצת להבין את הקרקס הזה שאתם עכשיו, מפלגות האופוזיציה, כופים עלינו. ראיתי איזו כותרת באחת ההצעות: ממשלת הקרקס. לפני ממש לא הרבה זמן היו כאן בחירות, העם אמר את דברו, נבחרה הכנסת; אחרי משא-ומתן קואליציוני מתיש הוקמה הממשלה, זכתה באמון, ובסך הכול מממשת את החזון, את האג'נדה, את סדר-היום שהעם הסמיך אותה לקיים. ככה זה עובד. בסופו של יום לכל מפלגה יש סדר-יום – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> האם העם הסמיך אותה לאותו הסכם קואליציוני שנחתם עם יהדות התורה? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> כן, חד-משמעית. זהו, אתם, קשה לכם לקבל – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> העם הסמיך אותה לכך – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> קשה לכם ביש עתיד לקבל את העובדה שלא כל העם הצביע ליש עתיד. אפילו הרבה פחות ממה שהצביעו קודם הצביעו לכם. <יעל גרמן (יש עתיד):> זאת ממשלה של – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> יש חלק מאוד גדול בעם שבחר גם במפלגות החרדיות. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת, רבותי, רבותי, אני לא אאפשר – חברת הכנסת יעל גרמן, עם כל הכבוד, אני יכול לסבול הערה אחת פעם שנייה ופעם שלישית. אין לך איזו זכות יתר פה להפריע לדובר כל רגע. אז אם את רוצה להמשיך להפריע לדובר, אני אקרא אותך לסדר פעם ראשונה, פעם שנייה, ואז לא תהיה אפשרות שתוכלי להפריע לו יותר. יש גבול. אני כיבדתי את ההערה שלך פעם אחת ופעם שנייה, אבל תכבדי גם את הדובר. <יעל גרמן (יש עתיד):> הוא ניהל אתי דו-שיח. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אז העם בחר, וחלק מאוד גדול ממנו בחר גם בליכוד וגם בבית היהודי, עם אמירות ברורות. הרי היה ברור לכולם, עוד הרבה לפני הבחירות, איזו קואליציה הולכת לקום בדיוק. היה ברור שתהיה קואליציה ימנית, לאומית, דתית, עם המפלגות הדתיות והחרדיות; הייתה ברורה בדיוק הדרך של הממשלה שהולכת לקום, ולזה העם נתן מנדט. ואתם היום, פחות משבועיים אחרי שהושבעה הממשלה הזאת, מגישים הצעת אי-אמון בעם. אז תפנימו את העקרונות של המערכת הדמוקרטית – – <יעל גרמן (יש עתיד):> העם מבין – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – ואל תעשו לנו קרקס מהכנסת. עכשיו בכלל, אני רואה פה קרקס. הרי הייתה הצעת חוק משילות, הוביל אותה פה איווט ליברמן, חבר הכנסת ליברמן – – <חיים ילין (יש עתיד):> בצלאל, חזן אמר – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – ואמרו: עכשיו צריך שהצעות האי-אמון יהיו קונסטרוקטיביות. אז אי-אפשר, אדוני היושב-ראש, להגיש הצעת אי-אמון אם אין אלטרנטיבה. אז אני עכשיו מתעורר פה לבדיחות, חבל על הזמן. אשכרה, אם זה לא היה עצוב היינו צוחקים. אני רואה פה ארבעה ראשי ממשלות מחלקים פה תיקים עכשיו כאילו באמת – חבר'ה, זה לא מצחיק. אנחנו משפילים את הכנסת. אנחנו מבזים את עצמנו בהצעות המצחיקות והפיקטיביות האלה. תכבדו את דין הבוחר, תנו צ'אנס ומנדט לממשלה שקיבלה את המנדט הזה מהעם כדי למשול. תפסיקו להתיש את כולנו במשחקים של "נדמה לי". <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת חיים ילין. <חיים ילין (יש עתיד):> נחישות יש אצלנו – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> הם משחקים פה במשחקים של "נדמה לי". הרי ברור לכולם שההצעות האלה ייפלו. ברור לכולם שהממשלות הכביכול-חלופיות שכל אחד פה ממציא – אני פתאום רואה איך יש עתיד בראשות הממשלה, וכל השרים מיש עתיד, וכל השרים מהמחנה הציוני. בכלל, אצל המפלגות הערביות, הרשימה המשותפת – נכון, איימן עודה אמר: אם הייתי ראש ממשלה, שר הכלכלה, שר הזה. חבר'ה, זאת בדיחה, אני באמת אומר. פתחתי בזה שאולי אני צעיר, תמים ונאיבי – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> הבדיחה היחידה זאת הממשלה הזאת. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> חברת הכנסת גרמן, בואו נכבד את המוסד שזכינו כולנו לשרת בו. אי-אפשר לצפות מהציבור לכבד אותנו אם אנחנו עושים מעצמנו קרקס, מגישים הצעות פיקטיביות – – – <חיים ילין (יש עתיד):> בצלאל, אתה צודק. בצלאל צודק. לך לראש הממשלה עם כל הטענות האלה. תסתכל מה ראש הממשלה עושה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> תפסיקו להטריד את הממשלה. ראש הממשלה – חבר הכנסת ילין, מאוד היית רוצה שחבר הכנסת יאיר לפיד יהיה ראש הממשלה. מה לעשות שהציבור לא רוצה? הציבור בחר בבנימין נתניהו לעמוד בראשות הממשלה; הוא בחר בממשלה הנוכחית ברוב גדול מאוד. תנו לממשלה לעבוד ואל תגררו אותנו עכשיו לקרקס כל שבוע ביום שני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. תעלה חברת הכנסת טלי פלוסקוב, ואחריה – חבר הכנסת יעקב מרגי. אם לא יהיה נוכח – חבר הכנסת חמד עמאר. אם גם הוא לא יהיה נוכח – חבר הכנסת משה גפני. אני רואה שגם הוא לא נוכח. טוב, נמתין. גפני הגיע. חברת הכנסת, שלוש דקות לרשותך. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, יש לי כמה דברים להגיד כמענה על הצעות האי-אמון שאנחנו רואים כל שבוע מחדש. חלק מהאנשים שמגישים הצעות אי-אמון הם אלה שהיו עד עכשיו בממשלה. עכשיו פתאום הם לא מסכימים עם הדברים שהממשלה החדשה עוד לא הספיקה בכלל להוכיח ולהראות. בואו ניתן לאנשים שנבחרו – נבחרו ברוב קולות, זאת הבחירה של הציבור, הציבור אמר את דברו – בואו ניתן לאנשים האלה אופציה, אפשרות, להוכיח את עצמם. אתם פשוט לא נותנים. למה? כי אתם רוצים להראות שממשלה צרה – עכשיו אנחנו נראה לכם. אז מה אם אנחנו 61? 61 זה הממשלה, זה הרוב. צריך להבין ולתת לנו אפשרות לעשות את העבודה כמו שעשיתם, חלק מכם, בקדנציה הקודמת. אני קוראת את הצעות האי-אמון ואני לא מבינה מה הדברים שאתם מעלים. ההרגשה שלי כאזרחית כרגע – סתם; כדי שביום שני אנחנו נישאר עד השעות המאוחרות כאן להצבעות, כאשר כולנו יודעים שההצעות האלה ייפלו. אני פונה אליכם, אני פונה אליכם, חברי האופוזיציה: תנו לממשלה לעבוד. זה לקח זמן, נכון, אבל עכשיו זאת ההזדמנות לתת לממשלה לעבוד, כי הציבור מחכה לזה. כי אנחנו צריכים לקבל החלטות גורליות למדינה שלנו, גם בנושאים המדיניים וגם בנושאים הכלכליים-חברתיים. לכן הפנייה שלי אליכם: בואו נעבוד, מספיק לדבר. כששמעתי את הסעיפים שלכם, כשקראתי את הסעיפים שהעליתם, כשהיינו צריכים להצביע בעד הממשלה החדשה – תקשיבו, רבותי, כנראה שכחנו שאנחנו נמצאים בכנסת ישראל, לא בבית-הספר, לא בגן-ילדים ולא בתנועות-הנוער. לכן, שוב, הפנייה שלי אליכם: בואו נהיה רציניים וניתן לממשלת ישראל לעשות את העבודה שלה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת טלי פלוסקוב. <חיים ילין (יש עתיד):> את רואה, טלי, אנחנו אוהבים אותך, לא צעקנו עלייך. <היו"ר יצחק וקנין:> יעלה חבר הכנסת חמד עמאר. שלוש דקות. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול התקיימה הפגנה רק של ראשי הרשויות הדרוזיות – כאן, מול משרד האוצר ומול משרד ראש הממשלה. ההפגנה התקיימה בגלל הבטחה של ראש הממשלה, שתמיד מבטיח ותמיד לא מקיים. הוא הבטיח שלא יהיה ירי מעזה – ראינו איפה ההבטחה שלו עומדת; היה ירי, והייתה תגובה על בניינים ריקים. העדה הדרוזית לא תשב עוד בחיבוק ידיים ותאמין להבטחות של ראש הממשלה. ביום רביעי אנחנו מתכנסים, כל ההנהגה של העדה הדרוזית, להמשך המאבק, המאבק הצודק. ביום ראשון נגיע לירושלים להפגנה מול משרד ראש הממשלה. אני מבטיח לכם, אדוני היושב-ראש ואדוני השר יריב לוין, שאלפים יגיעו להפגין בירושלים. אנשים לא קולטים שמועצות מקומיות מתקיימות ללא תקציב; שמועצות מקומיות דרוזיות לא יכולות להתחלק על 1 חלקי 12 של תקציב המדינה, כי הן נמצאות בתוכניות חומש – ומה נעשה שתוכנית החומש הסתיימה בסוף שנת 2014, ועד עכשיו לא אושרה שום תוכנית. ראש הממשלה הבטיח, בישיבה עם ראשי הרשויות, לפני הבחירות, שתוכנית 2.4 מיליארד השקל תאושר ביום הראשון שהממשלה תקום. הבטיח; כמו תמיד – לא מקיים. בושה. אנחנו שמענו היום שאמורים לאשר 185 מיליון שקל שהובטחו, שלפני הבחירות יתחילו להזרים להם תקציב. הובטח, אדוני היושב-ראש. כמו שאר ההבטחות; עד עכשיו לא הוזרם שקל אחד. הייתה הבטחה של ראש הממשלה, אמר להם: אנחנו נזרים לכם כסף, לא קשור בתקציב, לא קשור בבחירות, שהמועצות יתחילו ויתקיימו ויצליחו לשרוד, עד אישור תוכנית 2.4 מיליארד השקל. הובטח – אבל לא קיים. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> כמו תמיד, מבטיח ולא מקיים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. יעלה חבר הכנסת יעקב מרגי, ואחריו – חבר הכנסת משה גפני. שלוש דקות לרשותך, חבר הכנסת יעקב מרגי. <יעקב מרגי (ש"ס):> צריך לקחת אוויר, פעם ראשונה שאני עולה באי-אמון כשאני בקואליציה, אז אם אני אתבלבל, תקנו אותי. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אתה יכול לתמוך גם באופוזיציה. <יעקב מרגי (ש"ס):> תעשו טובה, אל תטו את הדין, אל תסתכלו לי לתוך העיניים. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – <השר לשירותי דת דוד אזולאי:> תסתכל עלי ולא תתבלבל. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – מכובדי השרים – אני מבקש לומר גם לחבר הכנסת יריב לוין, ולידידי חבר הכנסת אזולאי, מכובדי השרים – הממשלה קמה לא מזמן, נכון? התחילה לעבוד – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> רגע, אני אתן לך סיבות לצעוק עלי. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת חיים ילין, אני מבין למה כבודו כל הזמן בזעם, כי בצד הדרומי של המדינה החום יותר גבוה. <מיקי לוי (יש עתיד):> תרתי משמע, אדוני. <יעקב מרגי (ש"ס):> אבל הצינה של האופוזיציה היא צינה קרה, אני אומר לכם. המדבר האופוזיציוני הוא כאן. רבותי, ממשלה התחילה לעבוד, יש קואליציה, נכון, 61 חברים בקואליציה, יש אופוזיציה, הצעות אי-אמון של סיעות האופוזיציה – חלקן היו בקואליציה הקודמת, לפחות מפלגה אחת. כפו עלינו מערכת בחירות; כפו על המדינה מערכת בחירות אחת מיותרת, יותר מדי, אחת יותר מדי. לית מאן דפליג – אין אזרח אחד בארץ שיבוא, יאמר לך שהייתה הצדקה למערכת הבחירות. השביתו את תקציב המדינה, את משרדי הממשלה, השביתו את הכנסת. קמה ממשלה, רוצה לעבוד. אם חברי האופוזיציה כל כך חרדים לשלומה של המדינה, וחרדים לעבודתה של הממשלה, אנא, תתכבדו, מעבר לאגו הפוליטי שלכם, תטו שכם, או שהאופוזיציה – ראיתי את הלכידות; בחודש האחרון, הלכידות שיש באופוזיציה, בין מפלגות האופוזיציה, כל כך חזקה – תנדבו מפלגה אחת לקואליציה, כי, שומו שמים, אתם כל כך חוששים, כל כך חוששים לשלומה של המדינה, לכלכלת המדינה, לחברה. רבותי, אתם יודעים מה, תנו 100 ימי חסד להוכיח – אם נכשלנו, תנו לנו בראש, תנו לנו על הראש. אחרי 100 ימי חסד – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת פרי, זה בלי הפגרות. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> 100 ימים ממתי סופרים? <היו"ר יצחק וקנין:> בלי הפגרות. בלי הפגרות. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – אני אומר לך, אם ניכשל, אני אעמוד פה ואני אקרוץ לך. אני יודע לומר – אני, אין לי הרבה ערכים מוספים; אחד מהערכים המוספים, שאני לא יודע להחזיק בבטן. אני מוציא, אל תדאג, אבל תנו לממשלה את 100 ימי החסד. רבותי, עכשיו עלינו מהוועדה המסדרת, אני רוצה לומר משהו בנימה אופטימית, כי – קשה, עוד אי-אמון, ולהביס את האופוזיציה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> חבר הכנסת מרגי, לממשלה הקודמת אתה נתת 100 ימי חסד? <יעקב מרגי (ש"ס):> מה זה, מישהו שאל אותנו בכלל? עמד פה אחד – – – <קריאות:> – – – אהה – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> רגע, עמד פה אחד והצביע בכיוון של הספסלים שלנו – הפסקנו לקבל הוראות מכם, רק שהוא שכח שהעולם הוא עגול והכדור הוא עגול. <יואל חסון (המחנה הציוני):> את זה אנחנו כולנו יודעים. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, נא לסיים. <יעקב מרגי (ש"ס):> אני בזה מסיים, ואני אומר, עלינו מהוועדה המסדרת; ברוך השם, היום יוקמו חלק גדול מוועדות הכנסת. ועדת הכנסת תתחיל לעבוד במלוא עוצמתה, וכל חברי הכנסת החדשים, שהשתעשעו בנאומי בכורה, שאילתות והצעות לסדר-היום, נתחיל לתזז אתכם מוועדה לוועדה, ותראו מה זו עבודה פרלמנטרית באמת. <חיים ילין (יש עתיד):> אתם תרוצו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. יעלה חבר הכנסת משה גפני, ואחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. שלוש דקות לרשותך. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, רבותי השרים, יש מעלה במי שנמצא הרבה שנים בכנסת, אבל יש לזה גם חיסרון, אני רוצה לשתף אתכם בחיסרון. חמד עמאר, חבר הכנסת חמד עמאר, סתם דוגמה, הוא חבר כנסת מעולה. באמת, חבר כנסת מצוין. ישבנו יחד בוועדת הכספים בקדנציה הקודמת, ורבתי אתו – לא ממש, אבל זה כי אנחנו ממש חברים טובים. אמרתי לו: ראש הממשלה עושה רע לדרוזים. אמרתי – אמרתי בוועדה הרבה פעמים. חמד עמאר אומר לי: לא, אבל אני מצביע אתו, הוא הבטיח שהוא יעשה והוא עושה. עכשיו אני עומד ושומע אותו, הוא אומר: ראש הממשלה, כל ראשי המועצות הדרוזיות באו להפגין נגד. הם שמעו בקולי מהקדנציה הקודמת, או שהבניין הזה כל הזמן מסתובב? מסבירים לי ביש עתיד שהמדיניות הכלכלית הייתה מדיניות נכונה. הסבירו לי פה, כשאמרו לי: אנחנו הפסקנו לקבל הוראות מגפני – בשבילי זה היה משפט של כבוד, כבוד. מי נותן לי הוראות ומי לא נותן לי הוראות, זה דבר – ואני באמת לא רוצה לרדת לבסיס האידיאולוגי, אבל רק מה שקורה פה בבניין. <יעקב פרי (יש עתיד):> מי הסביר לך? <משה גפני (יהדות התורה):> הסבירו תוכניות כלכליות, ואמרו: במשך שנה ושמונה חודשים שינינו סדרי בראשית; אני אראה לכם את הנאומים. אני יושב פה מול שר האוצר הקודם ומתגלגל מצחוק, מפני שאני מכיר את המצב, אני יודע. ועכשיו פתאום, בתוך שבת אחת, הכול נתהפך. איך המשק הידרדר בכמה דקות? משק כלכלי מידרדר בזמן כל קצר? לא עשיתם כלום. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה תגיד בעוד חודשיים? <משה גפני (יהדות התורה):> אני לא אגיד. אלה תהליכים ארוכים שאני יכול לבוא היום ולהגיד ככה: בממשלה הקודמת "נגב טקסטיל" בשדרות נסגר; נעלי "בריל" – נסגר; "מגבות ערד" – נסגר; פיטורים של עובדים בכי"ל, אילולא התערבות של ניסנקורן מההסתדרות – שם יש פיטורים. בזמן שלי, כשאני הייתי יושב-ראש ועדת הכספים, "פרי הגליל" היה צריך להיסגר – נשאר פתוח, פתחו עוד אגף; נעלי "בריל" רצו לסגור – לא נסגר. <היו"ר יצחק וקנין:> אמת. אני הייתי חבר בוועדה. <משה גפני (יהדות התורה):> אין מפעל – מתפרת "העצמאות" – אני יכול להגיד את זה, אחרי שנתיים, אחרי ארבע שנים. אני יכול להגיד. מפעלים, ניסו לסגור אותם, ולא נסגרו. שיקום מישהו ויגיד: חבר הכנסת גפני, היית יושב-ראש ועדת הכספים כמעט ארבע שנים, תגיד איזה מפעל נסגר. אני ישבתי בוועדה – אני לא יודע, אני חושב שלא היית אז – ישבתי בוועדה, ותוך כדי דיון בוועדה – כולם ראו את זה – התקשרתי לאודי שני, מנכ"ל משרד הביטחון, אמרתי לו: אם אין הזמנות של משרד הביטחון למתפרת "העצמאות" במצפה-רמון, שעובדות בה 50 עולות מאתיופיה, אין 2.5 מיליארד שקל למשרד הביטחון. אמרתי בוועדה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> קיבלתי בפקס תוך כדי ישיבה הזמנה למתפרת "העצמאות". יש עתיד עשו את זה? <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> יאיר לפיד עשה את זה? מיקי לוי, עשיתם את זה? יש לכם הרבה מה ללמוד ממני, אפילו שאני חרדי. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת משה גפני. יעלה חבר הכנסת עיסאווי פריג', ויסכם את הדיון השר יריב לוין. שלוש דקות. אני אתן לך אפילו עוד דקה אם תרצה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, לעלות אחרי חבר הכנסת גפני זה לא דבר פשוט, אבל בכל זאת, רציתי להתייחס. שמעתי את חבר הכנסת, שר התיירות יריב לוין מגיב על הצעות האי-אמון ואומר: חברים, תתחילו להציע משהו רציני, הצעות רציניות, משהו שאפשר להתייחס אליו. שבוע עובר, אתה מעיין בעיתונות, אתה מקשיב לדברים; מרוב שטף הדברים שקורים בממשלה הזאת, אתה לא מצליח להפנים ולקרוא את כל הפארסה שקורית שם. אני בחרתי להתמקד היום במשרד ההסברה. התבשרנו שראש הממשלה מקצה כמה מיליונים למשרד ההסברה. משרד ההסברה. אני שואל את עצמי: כדי להתאמץ להסביר משהו – למה עושים את זה? מתי אני מתאמץ להסביר משהו? כשאני עושה משהו לא בסדר. כשאני עושה משהו לא בסדר אני צריך מיליונים כדי שיסבירו את המשהו הלא-בסדר. יש מדיניות אטומה של ראש ממשלה, שצריך להסביר אותה. אז אני צריך מיליונים בשביל להסביר אותה. אז לצורך כך אני צריך משרד הסברה. אני שואל על המצוקה. יושב כאן שר החוץ סילבן שלום – – <היו"ר יצחק וקנין:> שר הפנים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – השר למשא-ומתן עם הפלסטינים. אתה חלק ממסע ההסברה של מדיניות ההתנחלות של ביבי. עכשיו, איך תסביר אותה? האם תתאם עם השר גלעד ארדן? האם תתאם עם סגנית השר חוטובלי? האם תתאם עם דורי גולד? עם מי תתאם? מאיזה קו? איזה שרים אתם הולכים להעביר? מצוקת ההסברה שלכם, אפשר לפתור אותה בדבר אחד: מדיניות אחרת. מדיניות שונה. לא מדיניות אטומה. בעוד יומיים, אדוני, 48 שנים לכיבוש השטחים. מלחמת 67'. הגשנו הצעה לסדר-היום. ראו לנכון – אירוע כל כך חשוב, שאנחנו חיים עם תוצאותיו ביום-יום – ראו שאין מקום לקיים דיון על זה. למה? זה יפגע במערך ההסברה. מערך ההסברה שצריך לעמוד מול כל האתגרים. צריך להסביר לעולם למה אני מפריד באוטובוסים, צריך להסביר לעולם למה אסור שקבוצות מהשטחים ישחקו בישראל, צריך להסביר לעולם למה אני לא מצליח להתקדם בסוגיית השלום – כל מערך ההסברה. והמדיניות הזאת היא פארסה אחת גדולה. עד לאן הגענו? מה ולמי אנחנו צריכים להסביר? צריכים להסביר לעצמנו – מדיניות אחרת חייבים לעשות. זה במקום כל המיליונים שאנחנו זורקים. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. יסכם את הדיון השר יריב לוין. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברי וחברות הכנסת, לשאלתך, חבר הכנסת ילין, התשובה – לא. <חיים ילין (יש עתיד):> אבל אוהבים אותך. <שר התיירות יריב לוין:> אני גם מוכרח לומר לך בכנות שיש משרדים שבהם יש צורך בסגן שר, אני מבין שגם בזה אין מחלוקת, כי עובדה שהחוק שסיעתך יזמה בקדנציה הקודמת אומנם הגביל את מספר סגני השרים, אבל לא ביטל את המוסד הזה לגמרי. אז אני מציע שלא ניכנס לדיון יותר מעמיק בסוגיה הזאת. אדוני היושב-ראש, אני שמעתי כאן את נאומי נציגי הסיעות, אני מוכרח לומר שלא השתכנעתי. חלקם חזרו על אותו תיאור של שישה – כפי שהם קוראים לזה – חלקים של משרד החוץ – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה לא נכון. <שר התיירות יריב לוין:> חלקם, לא כולם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה לא נכון. <שר התיירות יריב לוין:> למה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני שואל אותך. זה לא נכון? <שר התיירות יריב לוין:> אה, אתה שואל. התשובה היא שזה נכון, אבל שכך היה גם בממשלה הקודמת, וכך היה גם בעבר, והדבר הזה בסך הכול עבד בצורה טובה, ואני אומר לך, חבר הכנסת פריג', את מה שאמרתי קודם לחברנו השר לשעבר פרי: יש בממשלה הזאת כרגע 61 חברי כנסת שתומכים בה, ויש מקום לעוד. אם אתה מוכן לקבל את קווי היסוד של הממשלה ואת דרכה, הכול פתוח, רק צריך להחליט שרוצים באמת לעשות ולא כל שבוע להגיש כאן הצעות אי-אמון שהן באמת באמת לא רציניות אחרי תקופה כזו קצרה. בעיני, לפחות, יהיה יותר נכון לתת לממשלה זמן, לתת לה להתחיל לעבוד, לראות את תוצאות העבודה הזאת. אבל אני מוכרח להגיד דבר אחד, והוא בהתייחסות להערות שנשמעו כאן – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת, נא לשבת במקומותיכם. אדוני השר כץ, ישראל כץ, אדוני השר, השרה מירי רגב, נא לשבת במקומותיכם. חבר הכנסת משולם נהרי – הסדרנים, נא להושיב את חברי הכנסת במקומותיהם. אדוני יכול להמשיך. <שר התיירות יריב לוין:> תודה. אני מוכרח לומר, אדוני היושב-ראש, שהפעם יותר מתמיד חשוב שחברי הכנסת ישבו, כי מניסיוני כיושב-ראש קואליציה, אתה סופר בעיניים, ואז אתה יודע שיש לך רוב, ואתה יכול לקצר את הזמן שהשר המקשר עומד על הדוכן. ב-59–61 זה מאוד מאוד קשה – – <היו"ר יצחק וקנין:> מאוד בעייתי. <שר התיירות יריב לוין:> – – והדרך היחידה להתמודד עם זה היא באמת שאנשים ישבו, ואז יהיה אפשר לדעת מה המצב. יכול להיות שסך כל השעות שאני אצבור כאן על הדוכן יתקצר קצת. <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא בטוח. אם הקואליציה תישאר בפורמט הנוכחי, תהיה תמיד בעיה. נצטרך תמיד לחכות לאחרון שיגיע. <שר התיירות יריב לוין:> כן, כך המצב. ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתייחס כאן לדברים שאמר חברי חבר הכנסת חמד עמאר – אם רק לא יפריעו לו לשמוע, כי נדמה לי שמי מחברינו מפריע לו לשמוע את דברי. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת איוב קרא, אתה עם גבך לדובר. זה ממש מפריע. <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת עמאר, חבר הכנסת חמד עמאר, ידידי הטוב שזכה כאן לשבחים שאני מצטרף אליהם בכל לב על עבודתך כחבר כנסת, דווקא מפני שאני יודע שאתה גם אדם רציני וגם באמת נציג מצוין של העדה הדרוזית, אני התפלאתי על הדברים שלך. קודם כול, חבר הכנסת עמאר, כמה פעמים כבר עמדת על הדוכן הזה בשש השנים הראשונות שבהן כיהנו ביחד כאן בכנסת ודיברת אתנו על מצוקת הרשויות הדרוזיות, ועל הפגנות, ועל שביתות, ובכל המקרים אמרת דברים נכונים. תמיד אמרת את הדברים – שאני מצטרף אליהם בכל לב – שלעדה הדרוזית ולציבור הדרוזי מגיע לקבל, כי הם תורמים למדינה והם שותפים נאמנים, ושהרשויות המקומיות הדרוזיות זקוקות לעזרה יותר מאשר הרבה רשויות אחרות בגלל שורה – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> רגע, רגע. חכה, רגע, לא הפרעתי לך. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> הנה אני אענה לך. תאמין לי, אני אענה לך. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת חמד עמאר, הרי למה אני מעלה את הדברים? כי אני רוצה לענות לך. אני לא מעלה אותם סתם. וכמה פעמים דיברנו על כך שמכיוון שברשויות המקומיות הדרוזיות – ברובן, אולי למעט ירכא – אין כמעט מסחר ואין תעשייה, ולכן התלות שלהן בסיוע ממשלתי ובהזרמת כספים בזמן היא באמת תלות גדולה מאוד, ואני בוודאי מצטרף לכל הדברים שאמרת. יש לי רק בעיה אחת: אותו ראש ממשלה – שאני חושב שהיית צריך לחשוב ולשקול ואולי גם לקחת את הדברים שלך בחזרה – זה בדיוק אותו ראש ממשלה שאתה תמכת בו כאן שש שנים; שאתה גיבית אותו כאן שש שנים; שאתה הדפת כאן מעל הדוכן הזה בדיוק את אותן האשמות שבאו מספסלי האופוזיציה; שאתה ביחד אתו וביחד אתנו פתרת כל כך הרבה בעיות של העדה הדרוזית, שבשש השנים האחרונות זכתה כאן להתייחסות ולתשומת לב ולפתרונות כפי שלא היו מעולם, אם בתקציבים, ואם בתוכנית החומש שאתה הזכרת כאן, ואם בשורה ארוכה של חוקים, כולל חקיקה שאנחנו שנינו עשינו כאן במשותף. אני חושב שלבוא היום, אחרי חודשיים, רק בגלל החלטה של סיעתכם – שאף אחד לא באמת מבין אותה – לא להיכנס לקואליציה, ופתאום לצייר איזו תמונה שעכשיו נולדו יש מאין ההפגנות, ופתאום עכשיו נולדו הבעיות, ופתאום עד היום היה טיפול ועכשיו הוא פתאום נפסק – אני חושב שזה לא נכון; אני חושב שאתה יודע יותר טוב מכל אחד אחר בבניין הזה שזה לא נכון. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני אומר לך, חברי חבר הכנסת חמד עמאר, ההפגנה מוצדקת כי יש עדיין הרבה מאוד בעיות שצריך לפתור. אין חולק. אבל אי-אפשר לומר שראש הממשלה הבטיח ולא קיים, כי ראש הממשלה הבטיח לא הרבה ועשה הרבה יותר כדי לקדם את העדה הדרוזית וכדי לקדם את הרשויות המקומיות הדרוזיות, ואתה כמוני יודע ושומע את זה בכל כפר שאתה מגיע אליו ויושב עם האנשים. ואני אומר לך באחריות מלאה: אנחנו כולנו מחויבים להמשיך ולעבוד כדי לממש את תוכניות החומש, כדי לפתור את הבעיות שעדיין ישנן, כדי לשפר את התעסוקה, כדי לתת פתרון לבעיות הדיור הקשות בעדה הדרוזית ובתוך הכפרים. ואני מאמין שאנחנו נעשה את זה. אבל, חבר הכנסת עמאר, יש גם דבר אחד שאתה יכול לעשות. אם אתה באמת רוצה שיהיה כאן מהר תקציב מדינה כדי שהרשויות הדרוזיות תוכלנה לשוב ולעבוד במלוא הקיטור במסגרת תוכניות החומש, וכדי שכל הפרויקטים החשובים שנעשים בכלל במדינה וגם לציבור הדרוזי אכן יקודמו ויבוצעו, אני מציע לך הצעה מאוד פשוטה, הצעה שאתה יודע לא פחות טוב ממני שעבדה מצוין בקדנציה הקודמת: פשוט להיכנס לממשלה, להפסיק עם המשחק הזה, להפסיק עם השותפות האופוזיציונית הזאת עם מרצ ועם הרשימה המשותפת ועם אותם גורמים ששייכים לשמאל הרדיקלי אבל השתלטו על המחנה הציוני, כפי שהוא מכנה את עצמו בכנסת, סיעת העבודה וסיעת התנועה. אני חושב שאם תעשו את זה, אתה באותה ההזדמנות גם תיקח את הדברים שאמרת כאן בחזרה, ואנחנו נוכל בכוחות משותפים להמשיך בעשייה המצוינת שהייתה לנו בשש השנים הקודמות. אגב, נוכל לעשות אותה בצורה הרבה יותר טובה, ואני אומַר לך למה. אני שומע שישנן טענות שהממשלה לא מספיק ימנית ולא מספיק לאומית, ולא פועלת מספיק – – – <חיים ילין (יש עתיד):> היא מספיק, היא מספיק. תאמין לי, היא מספיק. <שר התיירות יריב לוין:> הנה יש לי מליץ יושר – חבר הכנסת חיים ילין. אתה יודע, הבעיה שמה שבעיניך מספיק ימני לא תמיד בעיני מספיק ימני. אבל אני חושב לפחות שמה שבעיני מספיק ימני כנראה צריך להספיק גם מבחינתה של סיעת ישראל ביתנו. ואתה יודע למה אני אומר את זה, חבר הכנסת ילין? כי מה לעשות, הם ישבו אתכם בקדנציה הקודמת, והם ישבו עם סיעת התנועה בקדנציה הקודמת. ואתם הייתם ביחד 25 חברי כנסת מתוך קואליציה של 68, כלומר הייתם כוח מרכזי ומשפיע על עמדות הממשלה. אני באמת לא מבין, באמת לא מבין, ידידי חבר הכנסת עמאר, איך אפשר היה לשבת שנתיים עם התנועה ועם יש עתיד, אבל הממשלה הזאת היא לא ממשלה מספיק ימנית ולא מספיק נחושה ולא נאבקת מספיק על הדברים שחשובים לנו. אני לא יודע איך להבין את זה. אני לא חושב שמישהו בציבור מבין את זה, אני לא חושב שמישהו ממצביעי ישראל ביתנו מבין את זה. אני יכול לומר לך שיש דבר אחד שכולם מבינים: שההחלטה הזו, השרירותית והבלתי-מוצדקת, היא שגורמת נזק ישיר למשילות שאתם כל כך ניסיתם לקדם במסגרת חוק המשילות, לדרך הלאומית שאתם כל כך מדברים עליה, ולכל אותם דברים חשובים שהממשלה הזו רוצה וצריכה לעשות, ולו היו לה עוד שישה חברי כנסת שתומכים בה כאן במליאה היא הייתה יכולה לעשות אותם הרבה יותר מהר והרבה יותר בקלות. אדוני היושב-ראש, אני באמת מוכרח לומר שאחרי שאני שומע את כל אותם נאומים כאן, אני הולך ומשתכנע רק בדבר אחד: שהממשלה הזו תהיה הרבה יותר יציבה, תחזיק מעמד הרבה יותר זמן ותעשה הרבה יותר דברים מכפי שמישהו מנציגי האופוזיציה אפילו מעלה על דעתו. לכן אני מבקש מהכנסת לדחות את כל הצעות האי-אמון. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יריב לוין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת. חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעות. על-פי בקשת הממשלה, ההצבעה הראשונה, על הצעת האי-אמון מטעם סיעת המחנה הציוני, תהיה הצבעה שמית. בבקשה, גברתי מזכירת הכנסת, אנחנו ערוכים. חברי הכנסת, לא תשמעו את השמות שלכם. בבקשה, גברתי, נא להתחיל את ההצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – בעד טלב אבו עראר – בעד יולי יואל אדלשטיין – נגד מיכאל אורן – נגד דוד אזולאי – נגד ישראל אייכלר – נגד רוברט אילטוב – בעד אלי אלאלוף – נגד קארין אלהרר – בעד זאב אלקין – נגד דוד אמסלם – נגד אופיר אקוניס – אינו נוכח גלעד ארדן – נגד אורי אריאל – נגד זאב בנימין בגין – נגד זוהיר בהלול – אינו נוכח נאוה בוקר – נגד דוד ביטן – נגד מיכל בירן – בעד מירב בן ארי – נגד יואב בן צור – אינו נוכח איל בן ראובן – בעד אלי בן-דהן – נגד נפתלי בנט – נגד יחיאל חיליק בר – בעד איתן ברושי – בעד עמר בר-לב – בעד ענת ברקו – נגד יוסף ג'בארין – בעד באסל גטאס – אינו נוכח אילן גילאון – בעד שרון גל – בעד זהבה גלאון – בעד יואב גלנט – נגד גילה גמליאל – נגד מסעוד גנאים – בעד משה גפני – נגד יעל גרמן – בעד אבי דיכטר – נגד דני דנון – נגד אריה מכלוף דרעי – נגד צחי הנגבי – נגד יצחק הרצוג – בעד יצחק וקנין – נגד מכלוף מיקי זוהר – נגד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח תמר זנדברג – בעד עבד אל חכים חאג' יחיא – בעד ציפי חוטובלי – נגד אורן אסף חזן – נגד דב חנין – בעד יואל חסון – בעד אחמד טיבי – בעד מנואל טרכטנברג – בעד מרדכי יוגב – נגד יוסי יונה – בעד שלי יחימוביץ – בעד חיים ילין – בעד משה יעלון – נגד אליהו ישי – נגד איתן כבל – בעד אלי כהן – נגד יצחק כהן – אינו נוכח מאיר כהן – בעד משה כחלון – נגד חיים כץ – נגד ישראל כץ – נגד עליזה לביא – אינה נוכחת ציפי לבני – בעד ז'קי לוי – אינו נוכח מיקי לוי – בעד אורלי לוי אבקסיס – בעד יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – בעד יעקב ליצמן – אינו נוכח סופה לנדבר – אינה נוכחת יאיר לפיד – בעד ינון מגל – נגד מנחם אליעזר מוזס – נגד ירון מזוז – נגד מרב מיכאלי – בעד אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד אראל מרגלית – בעד אברהם נגוסה – אינו נוכח משולם נהרי – נגד איילת נחמיאס ורבין – בעד בנימין נתניהו – נגד קסניה סבטלובה – בעד רויטל סויד – אינה נוכחת ניסן סלומינסקי – נגד בצלאל סמוטריץ – נגד אוסאמה סעדי – בעד איימן עודה – בעד רחל עזריה – נגד דניאל עטר – בעד חמד עמאר – בעד רועי פולקמן – נגד שי פירון – בעד טלי פלוסקוב – נגד מאיר פרוש – נגד יעקב פרי – בעד עיסאווי פריג' – בעד עמיר פרץ – בעד נורית קורן – נגד יואב קיש – נגד איוב קרא – נגד מירי רגב – נגד מיכל רוזין – אינה נוכחת מיקי רוזנטל – בעד יואל רזבוזוב – בעד יפעת שאשא ביטון – נגד יובל שטייניץ – נגד נחמן שי – בעד סילבן שלום – נגד עפר שלח – בעד איציק שמולי – בעד סתיו שפיר – בעד איילת שקד – נגד עאידה תומא סלימאן – בעד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי, נא לקרוא בשמות חברי הכנסת שלא ענו לך בסיבוב הראשון של ההצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) אופיר אקוניס – אינו נוכח זוהיר בהלול – אינו נוכח יואב בן צור – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח יצחק כהן – אינו נוכח עליזה לביא – אינה נוכחת ז'קי לוי – אינו נוכח יעקב ליצמן – אינו נוכח סופה לנדבר – אינה נוכחת אברהם נגוסה – אינו נוכח רויטל סויד – אינה נוכחת מיכל רוזין – אינה נוכחת <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, חברות הכנסת, האם יש מישהו באולם שמעוניין להשתתף בהצבעה ולא קראו בשמו או בשמה? אין כאלה. ההצבעה הסתיימה, נא לספור את הקולות. חברי הכנסת, נא לשבת. התוצאות – הצעת אי-אמון מטעם המחנה הציוני בממשלה: בעד ההצעה – 51 חברי כנסת, נגדה – 55 חברי כנסת. אני קובע כי הצעת האי-אמון לא התקבלה. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה אלקטרונית, כך שמי שמעוניין להשתתף בה – ישב או תשב, ונוכל להצביע. מטעם הרשימה המשותפת – חד"ש, רע"ם, בל"ד, תע"ל – ממשלה ללא בשורה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה – 44 נגד – 59 נמנעים – אין הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 44, נגד – 59, אין נמנעים. אני קובע כי ההצעה לא התקבלה. מטעם יש עתיד – פיצול משרד החוץ לשישה שרים שונים פוגע פגיעה אנושה ביחסי החוץ של מדינת ישראל. מי בעד ההצעה? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה – 44 נגד – 55 נמנעים – 3 הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הצעת יש עתיד – 44 בעד, 55 מתנגדים, שלושה נמנעו. אני קובע כי ההצעה לא התקבלה. מטעם סיעת ישראל ביתנו – רפיסות הממשלה מול ירי ה"חמאס" – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> סליחה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אבל אני בקושי שומע את עצמי, אז המיקרופון לא יעזור. – – – רפיסות הממשלה מול ירי ה"חמאס" על אזרחי ישראל ומדיניות ההכלה המתמשכת תוך הימנעות מהכרעת האויב. מי בעד ההצעה? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת ישראל ביתנו להביע אי-אמון בממשלה– 34 נגד – 56 נמנעים – 11 הצעת סיעת ישראל ביתנו להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 34, נגד – 56, 11 נמנעו. אני קובע כי גם הצעת האי-אמון מטעם ישראל ביתנו לא התקבלה. הכנסת דחתה את כל הצעות האי-אמון בממשלה. <בחירת סגנים ליושב-ראש הכנסת; הרכב ועדות הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו כרגע נזמין את חבר הכנסת צחי הנגבי, יושב-ראש הוועדה המסדרת, למסור לנו מהן המלצות הוועדה המסדרת בדבר בחירת סגנים ליושב-ראש הכנסת. שני הסעיפים הבאים טעונים הצבעה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> יש רוויזיה בוועדה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> יש רוויזיה בוועדה. אתה יכול לקיים הצבעה, אבל תדע שיש רוויזיה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לי הודיעו שהרוויזיה נדחתה. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נדחתה הרוויזיה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת הנגבי ישיב. אם תהיה בעיה עם תשובתו והיא לא תהיה מקובלת עלינו, אנחנו נשקול מה לעשות. נא לשבת. <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המסדרת):> בהקשר של הרוויזיה, אדוני, המתנו לך בחדר, קבענו את הרוויזיה ל-17:45. ב-17:45 לא הייתם. כל חברי הוועדה המסדרת שמצאו לנכון להגיע הגיעו. בהיעדרכם התקיימה הצבעה, והרוויזיה נדחתה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה, אדוני, אני רק רוצה להבין, נמסרה ההודעה כראוי לכל החברים? <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המסדרת):> נמסרה ההודעה חצי שעה מראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חצי שעה מראש. בסדר גמור. <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המסדרת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בהתאם להוראות סעיף 2א(ג) לחוק הכנסת, אני מתכבד להביא לאישור הכנסת הצעה בדבר הרכב הוועדות הקבועות של הכנסת כפי שנקבע בוועדה המסדרת לפי העיקרון של יציגות סיעתית, כאמור בסעיף 102 לתקנון הכנסת. יש סיעות שטרם השלימו את איוש החברים בוועדות, ולפיכך בשלב זה תימסר רק זכאות אותה סיעה למקומות בוועדות, ללא פירוט השמות, כדי שלא לעכב את עבודת הוועדות. ההרכב הסיעתי והשמי המפורט יונח על שולחנכם, ואני גם אקרא אותו, כמובן, למען הפרוטוקול. עם אישור הרכב הוועדות הקבועות, יחדלו לכהן שתי הוועדות הזמניות שבחרה הוועדה המסדרת – ועדת הכספים, ועדת החוץ והביטחון, וכן הוועדה המסדרת. דרך אגב, אני אומר לחברים ולשרים שההצבעה תתקיים בערך בעוד רבע שעה או 20 דקות. אז מי שלא רוצה לשבת פה, יש לו רבע שעה או 20 דקות. אתם תשמעו צלצול, אנא תיכנסו. כי אני הולך לקרוא פה 100 שמות, ואין טעם שתשבו להקשיב להם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה, אדוני, חבר הכנסת אילטוב, לפני ההצבעה, אם יש לך איזו הודעה או הסתייגות ממה שנאמר, או שאתה מכיר עובדות אחרות, אני אאפשר לך לומר את זה לפני ההצבעה. אתה יכול לשבת בינתיים. בינתיים – – <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המסדרת):> אני אודיע על זה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – חבר הנגבי יקרא את כל השמות. לאחר מכן – לא כולם – אחד מן הסיעה יוכל לחלוק על העובדות כפי שמסר אותן – – – <קריאה:> – – – <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המסדרת):> כן כן, אין בעיה, בסדר גמור. זה דיון שניתן לך – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אה, בסדר, זה לא קשור. ברור שיש דיון. חשבתי שלגבי הדברים שמסר כאן חבר הכנסת הנגבי אתה חולק על משהו. זה שיש דיון אני יודע. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר. יש דיון שבו תוכלו לבטא את עמדתכם, אבל חשבתי שפרוצדורלית אני אאפשר לכם איזו הודעה. אבל אין צורך בינתיים, חבר הכנסת הנגבי קורא את הרשימה. <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המסדרת):> נכון. אני גם אזכיר את הנושא השני שיעלה להצבעה, כי כנראה יהיה דיון משולב, וזה נושא סגני היושב-ראש. בהתאם לסעיף 2 לתקנון הכנסת, הוועדה המסדרת ממליצה על בחירת סגנים ליושב-ראש. שישה סגנים אני אזכיר היום, שם נוסף יימסר לנו על-ידי הרשימה המשותפת הערבית, ויהיו לנו שבעה חברים. המחנה הציוני אמור לתת שני שמות נוספים, ואז יהיו תשעה חברים, אם הוועדה המסדרת – והוועדה המסדרת כמובן עושה זאת – מגדילה את מספר הסגנים משבעה לתשעה ברוב של שלושה-רבעים מחבריה. סגני היושב-ראש, אדוני היושב-ראש, האנשים שיעמדו לצדך במהלך הקדנציה הם: חברי הכנסת אורן אסף חזן ונורית קורן יכהנו כסגנים עד ליום 1 ביוני 2016, כ"ד באייר התשע"ו; חברת הכנסת טלי פלוסקוב תכהן כסגנית יושב-ראש הכנסת עד ליום 1 בדצמבר 2016, א' בכסלו התשע"ז; חברי הכנסת שי פירון, בצלאל סמוטריץ, יצחק וקנין. אלה ששת השמות שעליהם נצביע היום. עכשיו אני אקרא את שמות חברי הוועדות – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני, סליחה שאני מתערב בדבריך כמה פעמים. הדברים הם פרוצדורליים, צריכים להיות מאוד ברורים. לפי התקנון אנחנו עם שבעה סגנים ליושב-ראש הכנסת. מינוי שניים נוספים טעון – כפי שדייק ואמר יושב-ראש הוועדה המסדרת – אישור הוועדה המסדרת או ועדת הכנסת – – <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המסדרת):> ועדת הכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – לחלופין – ועדת הכנסת, לחלופין, ברוב מיוחד. שהנקודה הזאת פשוט תהיה ברורה לפני ההצבעות שאנחנו מקיימים. בבקשה, אדוני. <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המסדרת):> תודה. יש המלצה של ועדת הכנסת לגבי בחירת יושבי-ראש הוועדות. אנחנו נקבל, אני מניח, הלילה, או מחר, או במהלך השבוע, את שמות יושבי-ראש הוועדות מטעם האופוזיציה, בוועדת הכלכלה, ביקורת המדינה ומעמד האישה, וכמובן, ברגע שזה יקרה אנחנו נתכנס להצביע עבורם. בינתיים אנחנו מביאים תשעה יושבי-ראש אחרים: לוועדת הכנסת – דוד ביטן; לוועדת הכספים – משה גפני; לוועדת החוץ והביטחון – צחי הנגבי; לוועדת החוקה, חוק ומשפט – ניסן סלומינסקי; לוועדת הפנים והגנת הסביבה – דוד אמסלם; לוועדת החינוך, התרבות והספורט – יעקב מרגי; לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות – אלי אלאלוף; לוועדת המדע והטכנולוגיה – אורי מקלב, ולוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות – אברהם נגוסה. החברים בוועדות הם כדלקמן: ועדת הכנסת תמנה 17 חברים: דוד ביטן, יואב קיש, צחי הנגבי, אברהם נגוסה, אורן אסף חזן, מכלוף מיקי זוהר – מהליכוד; המחנה הציוני ימסור שלושה שמות; הרשימה המשותפת – איימן עודה, אחמד טיבי; יש עתיד – שי פירון; כולנו – רועי פולקמן; הבית היהודי – ינון מגל; ש"ס – יואב בן צור; ישראל ביתנו – רוברט אילטוב; יהדות התורה – ייתנו שם בהמשך. לגבי הוועדה השנייה, היא ועדת הכספים, 17 חברים, 14 ממלאי-מקום. מהליכוד חברים: מכלוף מיקי זוהר, אורן אסף חזן, נאוה בוקר, נורית קורן; ממלאי-מקום – דוד ביטן ויואב קיש. המחנה הציוני ימסור שמותיהם של שלושה חברי כנסת ושלושה ממלאי-מקום. הרשימה המשותפת – שני חברי כנסת: אחמד טיבי ובאסל גטאס; שני ממלאי-מקום – איימן עודה ועבד אל חכים חאג' יחיא. יש עתיד – מיקי לוי; שם של ממלא-מקום אחד יימסר בהמשך. כולנו – שני חברי כנסת: רחל עזריה ואלי כהן; שני ממלאי-מקום – רועי פולקמן וטלי פלוסקוב. הבית היהודי – חבר כנסת אחד: בצלאל סמוטריץ; ממלא-מקום אחד – ניסן סלומינסקי. ש"ס – חבר כנסת אחד: יצחק וקנין; ממלא-מקום – יעקב מרגי. ישראל ביתנו – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; ממלא-מקום – שרון גל. יהדות התורה – חבר הכנסת משה גפני. שם ממלא-מקום יימסר בהמשך. מרצ – חברת הכנסת זהבה גלאון. ועדת החוץ והביטחון תמנה 17 חברים ו-16 ממלאי-מקום. חמישה חברי כנסת מהליכוד: צחי הנגבי, יואב קיש, ענת ברקו, אורן אסף חזן, אבי דיכטר; ממלאי-מקום – דוד ביטן, מכלוף מיקי זוהר, יואב בן צור; היתר יימסרו בהמשך. המחנה הציוני – שמות חמישה חברי כנסת וממלאי-מקום יימסרו בהמשך. יש עתיד – יאיר לפיד ועפר שלח. ממלאי-מקום – יעקב פרי ועליזה לביא. מיכאל אורן מכולנו. ממלאת-מקום: מירב בן ארי. הבית היהודי – מרדכי יוגב וינון מגל; ממלא-מקום – בצלאל סמוטריץ. ישראל ביתנו – אביגדור ליברמן; ממלא-מקום – חמד עמאר. יהדות התורה – יימסרו שמות חבר כנסת וממלא-מקום בהמשך. ועדת החוקה, חוק ומשפט – 13 חברים. הליכוד – זאב בנימין בגין, נורית קורן, ענת ברקו. המחנה הציוני – שני שמות יימסרו בהמשך. הרשימה המשותפת – אוסאמה סעדי. יש עתיד – יעל גרמן, מאיר כהן; כולנו – מיכאל אורן; הבית היהודי – ניסן סלומינסקי; ש"ס – יואב בן צור; יהדות התורה – יימסר בהמשך; מרצ – מיכל רוזין. הוועדה הבאה, אדוני היושב-ראש, היא ועדת הכלכלה – 13 חברים. הליכוד – נאוה בוקר, דוד ביטן, נורית קורן; המחנה הציוני – יימסר בהמשך, שלושה חברים; הרשימה המשותפת – דב חנין, עבד אל חכים חאג' יחיא; יש עתיד – יעקב פרי; כולנו – טלי פלוסקוב; ש"ס – יואב בן צור; יהדות התורה – יימסר בהמשך, חבר כנסת אחד; מרצ – עיסאווי פריג'. ועדת הפנים והגנת הסביבה – 13 חברים. הליכוד – דוד אמסלם, נאוה בוקר, מכלוף מיקי זוהר; המחנה הציוני – ימסור בהמשך שני שמות; הרשימה המשותפת – טלב אבו עראר, עבדאללה אבו מערוף; יש עתיד – יעל גרמן; כולנו – רחל עזריה; הבית היהודי – בצלאל סמוטריץ; ש"ס – יואב בן צור; יהדות התורה: יימסר שם אחד בהמשך; מרצ – תמר זנדברג. ועדת החינוך, התרבות והספורט – 13 חברים. הליכוד – נורית קורן, ענת ברקו, מכלוף מיקי זוהר; שמות שני חברי כנסת של המחנה הציוני יימסרו בהמשך; הרשימה המשותפת – מסעוד גנאים, יוסף ג'בארין; יש עתיד – אחד, יימסר בהמשך; כולנו – מירב בן ארי; הבית היהודי – מרדכי יוגב; ש"ס – יעקב מרגי; ישראל ביתנו – סופה לנדבר; יהדות התורה – אחד, יימסר בהמשך. הוועדה לענייני ביקורת המדינה – 11 חברים. הליכוד – שלושה: אורן אסף חזן, אברהם נגוסה, דוד ביטן; המחנה הציוני ימסור שני שמות; הרשימה המשותפת – אוסאמה סעדי; יש עתיד: קארין אלהרר; כולנו: יפעת שאשא ביטון; הבית היהודי – ינון מגל; ש"ס – יעקב מרגי; ישראל ביתנו – שרון גל. ועדת העבודה, הרווחה והבריאות – 11 חברים. הליכוד – שלושה חברי כנסת: נורית קורן, ענת ברקו, אברהם נגוסה; המחנה הציוני – שני חברי כנסת, השמות יימסרו בהמשך; הרשימה המשותפת – ג'מאל זחאלקה; יש עתיד – מאיר כהן; כולנו – אלי אלאלוף; ש"ס – יעקב מרגי; יהדות התורה – יימסר שם אחד בהמשך; מרצ – אילן גילאון. ועדת המדע והטכנולוגיה – תשעה חברים: הליכוד – אורי מקלב, יואב קיש ושם נציג נוסף יימסר בהמשך; המחנה הציוני – שני חברי כנסת, שמות יימסרו בהמשך; הרשימה המשותפת – אחד, השם יימסר בהמשך; יש עתיד – חיים ילין; כולנו – יפעת שאשא ביטון; ישראל ביתנו – חמד עמאר. ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות – תשעה חברים: הליכוד – אברהם נגוסה; המחנה הציוני – שני חברי כנסת, שמות יימסרו בהמשך; יש עתיד – יואל רזבוזוב; כולנו – מיכאל אורן; הבית היהודי – מרדכי יוגב; ש"ס – יצחק וקנין; ישראל ביתנו – שני חברי כנסת: סופה לנדבר ורוברט אילטוב. הוועדה האחרונה, הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי – תשעה חברים: הליכוד – זאב בנימין בגין; המחנה הציוני – שני חברי כנסת; הרשימה המשותפת – עאידה תומא סלימאן, ג'מאל זחאלקה; יש עתיד – עליזה לביא; כולנו – מירב בן ארי; הבית היהודי – ינון מגל; מרצ ימסרו שם חבר הכנסת בהמשך הדרך. עד כאן, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לחבר הכנסת צחי הנגבי. אולי נצלצל, גברתי, שכולם ידעו שמתקיימות ההצבעות. שקלנו לעשות גם מבחני ידע לכל חברי הכנסת שמשתתפים בהצבעה לגבי כל השמות שקרא חבר הכנסת הנגבי ולאיזה ועדה מי מיועד. נבקש לרשום בפרוטוקול שהדברים לא נאמרו ברצינות אלא בחיוך. בבקשה, חבר הכנסת רוברט אילטוב ביקש הודעה לפני ההצבעה, והוא אכן מקבל אותה כיושב-ראש סיעת ישראל ביתנו. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, אנחנו היינו בדיון מיוחד בוועדה המסדרת על הרכב הוועדות, דיון שאפשר היה לעשות אותו גם בזמן סביר לפני שמליאת הכנסת מתכנסת, אבל למרות כל הוויכוחים והבעיות בתוך הקואליציה ובתוך האופוזיציה אישרת לקיים את ישיבת הוועדה בזמן לא סביר, לפני הצעות האי-אמון. תוך כדי הדיון הגשנו רוויזיה על הדיון, ולא נאמר לנו שההצבעה תהיה לפני האי-אמון. כששאלתי באותו זמן האם ההצבעה תהיה אחרי האי-אמון, הבנתי מיושב-ראש הוועדה שההצבעה תהיה אחרי האי-אמון – ההצבעה על הרוויזיה. לכן, אין ספק שלקואליציה ולאופוזיציה ביחד יש נגדנו רוב, אבל יש פה פגיעה מהותית בזכויותינו כפרלמנטרים להביע את ההתנגדות שלנו בוועדה. תוך כדי שחיכינו פה להצבעה על האי-אמון התקיימה הצבעה בתוך הוועדה, הוועדה המסדרת, מבלי שהודיעו בצורה מפורשת לחברי הוועדה שההצבעה תהיה לפני האי-אמון. לכן אנחנו רואים פה פגיעה מהותית בזכויותינו כפרלמנטרים להביע את דעתנו, גם בוועדה וגם במליאה. אנחנו מבקשים לקיים מחדש את ההצבעה על הרוויזיה בתוך הוועדה המסדרת, ולהחזיר את הדיון לפה, למליאה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אילטוב. חברי הכנסת, זו גם הזדמנות להבין משהו. בדרך כלל אין דיון סביב ההמלצות של הוועדה המסדרת לגבי השיבוץ, כי הכול בהסכמה. ככה זה מימים ימימה. ברגע שסיעה מסוימת, במקרה הזה סיעת ישראל ביתנו, הודיעה שהם לא מסכימים לסידור שהיה, אנחנו מקיימים דיון. לא חייבים להירשם, אבל יש זכות להירשם לדיון כזה. כן, חבר הכנסת אילטוב. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> היושב-ראש, אנחנו הודענו שאין הסכמה, גם בוועדה, גם שוחחתי אתך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר, לכן אנחנו נקיים דיון. אתם, ראיתי כבר, נרשמתם. אין חובה להירשם, אבל יש לכם זכות להירשם. דבר שני – אתה יודע גם, השתתפת בזה – התקיימה התייעצות קצרה עם היועצת המשפטית של ועדת הכנסת, קרי של הוועדה המסדרת. הזמן של ההצבעות על הרוויזיה שביקשתם בוועדת הכנסת נקבע במדויק. אין זמן מדויק להצבעות על אי-אמון. גם אני הופתעתי ויצאתי מפגישה בחדרי כי הצבעות האי-אמון התקיימו מוקדם מהצפוי. לכן, תקנונית, אני לא יכול לבטל את תוצאות ההצבעה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד היושב-ראש, לא נאמר לחברי הכנסת בצורה מפורשת שההצבעה תהיה לפני האי-אמון. אני שאלתי שאלה, ונאמר לי, והבנתי, שההצבעה תהיה אחרי האי-אמון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> נקבעה שעה, וההצבעה אמורה להיות אחרי האי-אמון. אנחנו לא יכולים להיות בשני מקומות בבת-אחת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ההצבעה נקבעה ל-17:45. אחת הסיבות הייתה – וזה לא סוד, זה סוד גלוי, כי זה עלה גם בוועדת ההסכמות – זה הרצון לשלב את הסעיף הזה של המלצות הוועדה המסדרת מייד אחרי ההצבעות על האי-אמון, מסיבה אחת ברורה שידועה לשנינו – המחלוקת הזאת בינינו די נמאסה על הציבור. אתה פנית אלי גם בזמנו במכתב, בדרישה לסיים את המחלוקות ולאייש את הוועדות, ולכן ניסיתי, גם על-פי בקשתך, לקדם את הנושא עד כמה שיותר מהר, וברוך השם אנחנו התקדמנו. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> זה לא סותר – לעשות את זה תקין. מה שהבנתי מהיועצת המשפטית של הוועדה וממזכירת הכנסת, שמה שנאמר להם לא נאמר לחברי הוועדה, שההצבעה תהיה לפני הצעת האי-אמון. זה לא נאמר לפרוטוקול בוועדה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נקבעה שעה מדויקת. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – לכן אני מבקש לעשות נוהל תקין בסוגיה הזו, כי חברי הכנסת, לפחות חלק גדול מחברי הכנסת, לא הבינו שההצבעה צריכה להיות לפני הצבעת האי-אמון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, אדוני, אתה מעלה פה סוגיה עקרונית. אם נרצה לעשות שינוי תקנון או משהו כזה, אז אפשר. במקרה דנן, כפי שאמרתי, אני לא מוצא סמכות לבטל את התוצאות, כי גם היועצת המשפטית של הוועדה וגם מנהלת הוועדה אומרות – ונראה שאין לי שום סיבה לחלוק עליהן – שנאמר בפירוש שההצבעות על הרוויזיה יהיו ב-17:45, לכן, ב-17:45 הצביעו. טוב, חברים, נרשמו חברי סיעת ישראל ביתנו לדיון, וזכותם עומדת להם. לכן אני מזמין את חבר הכנסת חמד עמאר. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות לרשותו של כל דובר. בבקשה, חבר הכנסת חמד עמאר, עד שלוש דקות. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> קודם כול, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיד לך שלא נאמרה שעה בוועדה המסדרת. אני יצאתי לשם אחרי שהיושב-ראש סגר את זה, וההודעה שקיבלתי – 20 דקות, והחוק מחייב חצי שעה. לכן אנחנו נפנה גם ליועץ המשפטי של הכנסת בנושא הזה, שנקבל דיון. אבל הנושא החשוב כאן הוא שאנחנו, עם שישה חברי כנסת, גם מצליחים להפחיד את הקואליציה וגם מצליחים להפחיד את האופוזיציה. לכן מנסים למדר אותנו מהוועדות, ואני חושב שלא תצליחו, ואני אומר לכם את זה: אתם לא תצליחו. אנחנו נהיה בכל הוועדות, נגיש רוויזיות, נשתתף בדיונים. אתם לא יכולים למנוע מאתנו להיכנס. יכול להיות שתמנעו מאתנו להצביע, אבל מהעבודה שלנו – אתם לא תוכלו לא לתת לנו לקיים את העבודה שאנחנו צריכים לקיים. ואני רוצה לשאול אותך, אדוני היושב-ראש – אני לא יודע לפי איזו מכסה חולקו הוועדות – האם יכול להיות שלישראל ביתנו, עם שישה חברי כנסת, יהיו שני חברים בוועדת הקליטה, ולליכוד, עם 30 חברי כנסת, חבר אחד? איך זה חולק, אני עדיין לא מבין. האם זה לא תרגיל? לא ניסיון למדר? או שבכלל הליכוד, לא מעניינת אותו קליטת עלייה. אם הליכוד, לא מעניינת אותו קליטת עלייה, שיגיד את זה, שיעלה לכאן ויגיד: אנחנו שמים חבר כנסת אחד, ומכיוון שזה מעניין את ישראל ביתנו, אנחנו שמים שני חברי כנסת. נבין את זה. האם יכול להיות שמשישה חברי כנסת לא יהיה חבר כנסת אחד – לא בוועדת הפנים, לא בוועדת הכלכלה, לא בוועדת החוקה, לא בוועדת העבודה והרווחה? אני לא מבין לפי מה זה חולק, ואני לא אצליח להבין את זה. אנחנו רואים שסיעות קטנות מאתנו קיבלו ייצוג יותר טוב מאתנו בהרבה; קיבלו ייצוג בוועדות חשובות. אתם שמתם אותנו בוועדות שרציתם, אבל אנחנו נהיה בכל הוועדות. אני חוזר ואומר: נהיה בכל הוועדות. אפילו סגן יושב-ראש – סיעות בגודל שלנו נמצאות שם בנשיאות. גם משם אתם מנסים למדר אותנו. אנחנו אומרים לכם: כל התרגילים שלכם לא יעזרו. כל העבודה שאתם מנסים לעשות על ישראל ביתנו, זה לא יעזור לכם. אנחנו נהיה כאן, בכנסת, נהיה חזקים, נהיה בכל הוועדות, נשתתף בכל הדיונים, נהיה במליאה, נעשה את העבודה שאנחנו צריכים לעשות. אנחנו מייצגים ציבור גדול, והציבור הזה בחר אותנו, שנהיה בוועדות ונעבוד. ואנחנו באנו לעבוד, אנחנו לא באנו להצביע בלי להשתתף בדיונים. אנחנו רוצים להיות חלק מהכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת אביגדור ליברמן – בבקשה, אדוני. מוותר. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – איננה; חברת הכנסת לנדבר – איננה; חבר הכנסת שרון גל – בבקשה, אדוני. בבקשה, עד שלוש דקות לרשות אדוני. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו עדים כאן למפגן מביש של סתימת פיות, באופן הכי לא דמוקרטי שיכול להיות. ודווקא אנשים בבית הזה, שזועקים לעתים קרובות בשם הדמוקרטיה ובשם חופש הביטוי והשוויון בפני כולם, והייצוג ההולם, כולם כאיש אחד, גם בקואליציה – אבל זה די ברור, מישהו צריך לנקום את החלטתנו לשבת באופוזיציה מימין, כי הממשלה הזאת, כפי שאמרתי, היא לא לאומית ולא ימנית, ומי שרצה הוכחה כבר קיבל אותה לפני שבוע, כשירו על אשדוד וירו על אזור יבנה – אבל גם באופוזיציה משמאל. והדבר הזה הוא באמת איתות אזהרה חמור לאופן שבו הדברים מתנהלים בוועדה המסדרת. אני מודה שחלק מהמושגים, הוועדות והאופן שבו הדברים מחולקים כאן חדשים לי, אבל אני מבין שהקומבינות נעשות בגלוי, לאור יום, ובלי בושה. סיעה של שישה חברי כנסת, שאמורה לשרת את ציבור המצביעים שלה, לא מקבלת נציגות – לא בוועדת הכלכלה, לא בוועדת החוקה ולא בוועדת העבודה והרווחה, ואני יודע שיש כאן קואליציה חברתית שלא קשורה לקואליציה ואופוזיציה, והרבה מאוד אנשים שיודעים להעריך את פועלה של חברת הכנסת אורלי לוי בכנסת הקודמת, ואתם הייתם צריכים לפצות פה ולומר שהדבר הזה הוא לא תקין ולא ראוי. ואם צריך לתת כותרת למופע מביש שכזה – וכדאי באמת; היום זה אנחנו, חברי הכנסת, מחר זה אתם. זה לא משנה אם אתם ימין או שמאל. אני מבין לגמרי את השיקולים הפוליטיים בלנסות לסתום לנו את הפה, אבל כפי שאמר חבר הכנסת חמד עמאר, באנו לעבוד, ואנחנו נעבוד קשה, גם תחת המגבלות הצפון-קוריאניות האלה, שמונהגות כאן. ברור לגמרי דבר אחד, ואני אגיד את זה בשפה שחלק מהאנשים מבינים כאן מצוין: הם מפחדים. הם מפחדים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> שרון, התבלבלת, זה שמור למשהו אחר. <שרון גל (ישראל ביתנו):> תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת שרון גל. חבר הכנסת אילטוב – בבקשה, אדוני. עד שלוש דקות לרשותך. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד יושב-ראש הכנסת – אני לא רואה – כבוד השר, אני רואה אותו. כבוד יושב-ראש הכנסת, אני לפני כמה דקות העליתי בפניך פה סוגיה עקרונית וחשובה: שחברי כנסת בזמן המליאה אמורים להיות בוועדה תוך כדי הצבעה, ובצורה מפורשת לא נאמר לחברים שהם צריכים להתייצב להצבעה, ויש רמיזה שההצבעה תהיה בכל מקרה אחרי האי-אמון, ולצוות הוועדה, למזכירת הכנסת, למנהלת הוועדה וליועצת המשפטית של הוועדה נאמר שההצבעה תהיה לפני האי-אמון. אני רואה פה פגיעה בזכויות של חברי הכנסת באופן הכי מפורש. כמובן, אני רוצה לבדוק אם לפרוטוקול נאמר בצורה מפורשת מה שנאמר למזכירת הכנסת, ואם בצורה מפורשת נאמר גם לחברי הכנסת שההצבעה תהיה לפני האי-אמון, בכל מקרה ב-18:15. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 17:45, אדוני. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> ב-17:45, סליחה. לכן אני באמת רוצה לבחון את הסוגיה הזאת. הסוגיה הזאת חשובה, אנחנו נעלה אותה לדיון ציבורי רחב בכל מקרה. יחד עם זה, אני רוצה להגיד לך, כבוד היושב-ראש, אני דיברתי אתך, אני דיברתי גם עם חבר הכנסת והשר אלקין, ודיברתי גם עם יושב-ראש הוועדה המסדרת של היום, והסברתי בצורה הכי מנומקת: לא יכול להיות שסיעה עם שישה מנדטים תהיה מיוצגת, לא משנה באיזה ועדה, על-ידי שני חברי ועדה באותו – זה לא תקין, זה לא נראה לעין אפילו כמו שצריך. ולכן אני בא וקורא לכם לתת אפשרות לכל סיעה לפעול באופן רגיל, פשוט, למלא את הזכויות הפרלמנטריות של חברי הכנסת, לתת להם את הכלים לפעול. יחד עם זה, אנחנו לא מודאגים, אנחנו רואים את הפחד בעיניים מלתת לישראל ביתנו ועדות שבהן אפשר להשפיע. אם אתם מפחדים, אין לנו שום בעיה. אני שמעתי היום בוועדה המסדרת, כבוד היושב-ראש – כבוד היושב-ראש, אני חושב שחשוב שגם אתה תשמע – אני שמעתי בוועדה המסדרת מחבר הכנסת טיבי, שאלקין הסדיר אתו את כל הנושאים. זה מאוד מעניין שמפלגה לאומית קודם כול מסדירה עם אחמד טיבי, ולמפלגה לאומית הוא אפילו לא טורח להרים טלפון ולהגיד שיש איזה הסדר ואתה צריך לעמוד בו. אני מאוד שמח שאחמד טיבי הפך להיות גם כן מפלגה לאומית ישראלית ציונית – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – וחשוב שאלקין ימשיך את הדיון אתך כשהם אומרים שהם מפלגה ימנית והם מפלגה לאומית; וזה מאוד מאוד מאוד חשוב שהוא דואג קודם כול לאינטרסים שלך, ולא למפלגה לאומית אמיתית. לכן אנחנו נמשיך לפעול, כבוד היושב-ראש, אנחנו נגיע לכל הוועדות, אנחנו נגיש תיקונים לכל החקיקה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – ולא ייקח – אף אחד – מאתנו את הזכות הפרלמנטרית לפעול בכנסת ישראל. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. חבר הכנסת צחי הנגבי ביקש להשיב לדוברים. התחרט בינתיים? חבר כנסת הנגבי? איננו. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן כן, תכף נצביע על ההודעות. אין בעיה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת שרון גל, אין פה דרמה, כי חוץ מישראל ביתנו אף אחד לא הביע אי-הסכמה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא. יושב-ראש הוועדה המסדרת צריך להשיב. חברי הכנסת, אני מבקש לשבת. אני אבקש לשבת. חבר הכנסת מיקי לוי, גם אתה חבר כנסת למיטב ידיעתי. כשאני אומר "חברי הכנסת, נא לשבת", אפילו השר הוא חבר כנסת והוא מתבקש לשבת. מכיוון שהיו גם במהלך הדברים כאן וגם בשבוע האחרון כמה פניות אלי – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מכיוון שהיו אלי כמה פניות בימים האחרונים לגבי נושא השיבוצים – שלא ייווצר רושם מוטעה אצל מישהו מחברי הכנסת, במיוחד מחברי הכנסת החדשים: אני בוודאי לא יכול לתת יד לאפליה, לא של חבר כנסת – לא עשיתי זאת, לא עושה זאת ולא אעשה זאת – או של כל סיעה בכנסת. אבל צריכים להבין, הסיכומים והמכסות נקבעים בין האופוזיציה לקואליציה. אני יכול אולי לפעמים לדבר אל לבם של ראשי הקואליציה והאופוזיציה, אבל לא מן הראוי – ואני אומר את זה גם בעקבות ישיבות שהתקיימו בלשכתי, כולל עם גורמים מקצועיים – לא מן הראוי שיושב-ראש הכנסת ייכנס לסיכומים פוליטיים ויתחיל פה לסכם דברים בין הסיעות או בין חברי כנסת כאלה ואחרים בתוך האופוזיציה ובתוך הקואליציה. זאת לא התנהגות ראויה ואני לא מתכוון לנהוג כך. ולכן, אתכם הסליחה. בחלק מן המקרים הבקשות היו מאוד הגיוניות, לא שום דבר הזוי לגבי תפקיד זה או אחר, שיבוץ בוועדה זו אחרת. בחלק מן הדברים גם הבאתי את הדברים, כפי שאמרתי, לראשי הקואליציה וראשי האופוזיציה – בזה מסתיים תפקידי. לכן, אני מבקש, אפילו לא במליאה לסיים את המחלוקות האלה אלא בחדרי הסיעות, בין אופוזיציה וקואליציה. אם אזהה מקרים של מיוריזציה, דריסה של האופוזיציה, או משהו כזה, אז אני ודאי אתערב. כל עוד אלה סיכומים בין הסיעות אני יכול רק להצטער על זה שמישהו לא בא מספיק לידי ביטוי, אבל לא מעבר לכך. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> לא היו שום סיכומים. לא היו שום סיכומים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מצוין, אבל מה אני יכול לעשות? שאני אתערב, כפי שאמרתי, איך האופוזיציה נוהגת או איך הקואליציה נוהגת? מה אני יכול לעשות עם זה? זה לא רק "מה אני יכול לעשות" – אני לא טוען שאני מסכן, אני פשוט טוען שזה לא ראוי שאני אכנס לתוך סיכומים פוליטיים. בבקשה, חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. נא לשבת. אנחנו, גברתי, נצביע בנפרד על שתי ההודעות, כפי שמסר יושב-ראש הוועדה המסדרת חבר הכנסת צחי הנגבי. המלצת הוועדה המסדרת בדבר בחירת סגנים ליושב-ראש הכנסת – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הצעת הוועדה המסדרת – 59 נגד – 5 נמנעים – 1 הצעת הוועדה המסדרת לבחור את חברי הכנסת אורן אסף חזן, נורית קורן, טלי פלוסקוב, שי פירון, בצלאל סמוטריץ ויצחק וקנין לסגנים ליושב-ראש הכנסת נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 59, נגד – 5, אחד נמנע. אני קובע כי המליאה אישרה את המלצת הוועדה המסדרת בדבר בחירת סגנים ליושב-ראש הכנסת. ברכות לסגנים החדשים. המלצת הוועדה המסדרת בדבר בחירת ועדות הכנסת הקבועות, כפי שמסר חבר הכנסת צחי הנגבי, יושב-ראש הוועדה המסדרת. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד הצעת הוועדה המסדרת – 59 נגד – 5 נמנעים – אין הצעת הוועדה המסדרת בדבר הרכב ועדות הכנסת נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 59, חמישה נגד, אין נמנעים. אני קובע כי גם ההמלצה בדבר בחירת ועדות הכנסת הקבועות אושרה על-ידי המליאה. אנחנו, חברי הכנסת, מברכים את כל המשובצים, לרבות, ודאי, יושבי-ראש הוועדות הקבועות. <הודעת הממשלה על הקמת משרד חדש, על שינוי בחלוקת התפקידים בממשלה, על העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד, על העברת סמכויות משר לשר ועל הפסקת כהונתו של שר> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים להודעות הממשלה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יריב לוין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת, למסור את ההודעות. יתקיים דיון משולב בעקבות מסירת ההודעות, חלק טעונות הצבעה, שימו לב, מי שמתכוון לצאת מן הבניין – יהיו עוד הצבעות היום. במסגרת ועדת ההסכמות קבענו שמכיוון שהדיון הוא משולב, כל דובר יקבל עד חמש דקות ולא עד שלוש דקות בדיון הזה. בבקשה, אדוני השר. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה כדלקמן: בהתאם לסעיף 31(ג) לחוק-יסוד: הממשלה, להקים משרד חדש אשר ייקרא משרד ירושלים ומורשת; בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה, למנות את השר זאב אלקין לשר ירושלים ומורשת, נוסף על תפקידו כשר העלייה והקליטה; בהתאם לסעיפים 31(ג) ו-31(א) לחוק-יסוד: הממשלה, מבקשת הממשלה את אישור הכנסת להחלטות הנ"ל. בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר ממשרד ראש הממשלה למשרד ירושלים ומורשת את שטחי הפעולה בענייני ירושלים, ובכלל זה את האחריות לרשות לפיתוח ירושלים, את כל התוכניות וההחלטות המנויות בסעיף 2 להחלטת הממשלה מס' 74 מ-28 באפריל 2013, לרבות שינויים ותוספות להחלטות האמורות שאושרו על-ידי הממשלה; את החלטת הממשלה מס' 97 מיום 5 במאי 2013 בעניין הקמת מרכז קונגרסים בירושלים, וכן כל החלטת ממשלה אחרת שמהותה בענייני ירושלים שהייתה בתחום הפעילות של משרד התפוצות – כמי שהיה אמון גם על ענייני ירושלים – עוברת להחלטת ממשלה מס' 6 מ-19 במאי 2015. האחריות לקרן למורשת הכותל תושאר במשרד ראש הממשלה ולא תועבר במסגרת העברת שטחי הפעולה כאמור. בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר ממשרד ראש הממשלה למשרד ירושלים ומורשת את שטח הפעולה של התוכנית להעצמת תשתיות מורשת לאומית. בהתאם לסעיף 9(א)(11) ו-(ב) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, מבקשת הממשלה להודיע לכנסת על העברת שטחי הפעולה האמורים. אני מתכבד להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה, בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר את הסמכויות הנתונות לשר הכלכלה, על-פי הסעיפים 4, 6, 7, 7א, 10, 11א, 15, 15א, 16א ו-17 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט–1969, לשר דוד אזולאי. החלטה זו תעמוד בתוקף כל עוד השר אריה מכלוף דרעי משמש כשר הכלכלה. בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, מבקשת הממשלה את אישורה של הכנסת להחלטה האמורה. אני מתכבד להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה, בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר את הסמכויות הנתונות לראש הממשלה לפי סעיף 59א(א) לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה–1975, לשר האוצר, ולהעביר לשר הכלכלה את סמכות שר האוצר לפי הסעיף האמור. בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, מבקשת הממשלה את אישורה של הכנסת להחלטתה הנ"ל. אני מתכבד להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה כדלקמן: בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר לשרה לאזרחים ותיקים את הסמכויות הנתונות לראש הממשלה על-פי חוק הרשות לקידום מעמד האישה, התשנ"ח–1998. בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, מבקשת הממשלה את אישור הכנסת להעברת הסמכויות כאמור. בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר ממשרד ראש הממשלה למשרד לאזרחים ותיקים את שטחי הפעולה: קידום מעמד האישה, ובכלל זה אחריות לרשות לקידום מעמד האישה. העברת שטח הפעולה תיכנס לתוקף במועד שבו תאשר הכנסת את העברת הסמכויות כאמור לעיל. בהתאם לסעיף 9(א)(11) ו-(ב) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, מבקשת הממשלה להודיע לכנסת על העברת שטח הפעולה הנ"ל. בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר ממשרד ראש הממשלה למשרד לאזרחים ותיקים את שטחי הפעולה האלה: 1. פיתוח כלכלי של המגזר הערבי, ובכלל זה אחריות לרשות לפיתוח כלכלי של מגזר המיעוטים; 2. המיזם הלאומי "ישראל דיגיטלית", ובכלל זה מטה התיאום למיזם הלאומי "ישראל דיגיטלית", וזאת מבלי לגרוע מסמכויות משרדים אחרים. בהתאם לסעיף 9(א)(11) ו-(ב) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, מבקשת הממשלה להודיע לכנסת על העברת שטחי הפעולה הנ"ל. בהתאם לסעיף 9(א)(6) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, מבקשת הממשלה להודיע לכנסת, כי חברותו של השר זאב בנימין בגין נפסקה ביום שני, י"ד בסיוון התשע"ה, 1 ביוני 2015, וזאת בחלוף 48 שעות מהמועד שבו מסר השר זאב בנימין בגין לראש הממשלה את כתב התפטרותו מן הממשלה, בהתאם לסעיף 22(א) לחוק-יסוד: הממשלה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> למה הוא מתפטר? למה הוא התפטר – אולי תסביר לכנסת? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ביזיון. <שר התיירות יריב לוין:> תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר יריב לוין. רבותי, אנחנו פותחים את הדיון בהודעת הממשלה. ידיעה כללית לחברי הכנסת – הדיון הוא דיון משולב על כל הודעות הממשלה. אנחנו נקיים הצבעה – אנחנו נודיע על שלוש מהודעות הממשלה שמצריכות הצבעה, שאר ההודעות לא מצריכות הצבעה. אם כן, רבותי, אני פותח כרגע את הדיון. ראשון הדוברים – חבר הכנסת עמר בר-לב. לכל דובר חמש דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> למה הרשימה לא מופיעה פה? <היו"ר יצחק וקנין:> תכף. מאחר שמעדכנים כל רגע את הרשימה אנחנו נעדכן אותה מייד. אחריו – חבר הכנסת יוסי יונה, ואחריו – חברת הכנסת מיכל בירן. חמש דקות. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני חושב שאני אפילו לא אצטרך חמש דקות בשביל לתאר את הפארסה הזאת שהולכת להיות כאן היום. ואני חושב שבראש ובראשונה הדבר הכי מבייש זה כל הסיפור של תיק ירושלים. אני לא מבין למה צריך תיק מיוחד לירושלים, ובטח שאני לא מבין למה התיק לירושלים – כשירושלים היא בראש מעיינינו, בראש מעייני כולנו, אני חושב, יש כאן אחדות דעים מקיר לקיר – למה דווקא בה סוחרים ואותה מעבירים כמו איזו ליטרת בשר משר אחד לשר שני? קדושתה של ירושלים לכל הדתות, בוודאי לנו היהודים, היא מעל ומעבר, היא ברורה, היא חד-משמעית. יש ראש עיר מוצלח וטוב לירושלים, אני חושב שהוא מפאר ופועל להאדרת שמה, גם בקרב כלל תושבי מדינת ישראל וגם בעולם, בצורה טובה, ואני חושב שזה מספיק וזה ראוי. אני לא חושב שיש כאן צורך לסחור בה ולהעביר אותה כמו איזה טלאי בשביל לספק לשר כזה או לשר אחר עוד איזו תוספת כותרת בכרטיס הביקור שלו. יש במדינת ישראל כל כך הרבה קשיים, כל כך הרבה דברים שצריך לשפר כמעט בכל תחום, והתוספות האלה, אני חושב שיותר מאשר הן נותנות ומכבדות, הן מבזות. ולכן, אני אצביע נגד כל המסחרה הזאת בתפקידים ובכותרות, שלצערי מאחוריהם אין בסופו של דבר הרבה מעשים, ומה שיש הוא בדרך כלל מיותר. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. יעלה חבר הכנסת יוסי יונה, ואחריו – חברת הכנסת מיכל בירן. חמש דקות לרשותך, אדוני. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, השר לוין, תראו, אני מתאר לעצמי שחברי הכנסת מטעם הקואליציה אפילו יותר מבולבלים מאתנו, מחברי הכנסת מטעם האופוזיציה, והסיבה היא מן הסתם מאוד פשוטה, משום שחברי הכנסת מטעם הקואליציה, במיוחד השרים, נמצאים בבלבלה שהיא – בלבלה, הייתי מכנה אותה, בלבלה גורפת ביותר – אדם קם בבוקר, חושב שהוא ממונה על תחומים וסוגיות מסוימים, הולך לישון כאשר הוא מן הסתם מקבץ את יועציו ומתכנן תוכניות כיצד הוא הולך למלא את תפקידו כיאות למען הציבור בכללותו. הוא קם למחרת בבוקר או היא קמה למחרת בבוקר, ואומרים לה: סליחה, אנחנו מוסיפים לך עוד תפקיד, או: גוזלים ממך עוד תפקיד. ואז, מה היא עושה? מה הוא עושה? מן הסתם הם משלחים הביתה חלק מהיועצים, כי הם לא מתאימים, הם נתקבלו על בסיס התפקיד שאתמול הם קיבלו, וצריכים להעסיק יועצות ויועצים אחרים, על-פי ההגדרה המחודשת של התפקיד שזה עתה הם קיבלו. אני חושב שמה שאנחנו רואים כאן זה איזה מחדל ניהולי ששובר כל שיאים, ובוודאי שאינו מהווה דוגמה ומופת לאזרחי ישראל כיצד הממשלה שלהם מתנהלת. האחריות היא לא אחריות, תחומי האחריות אינם תחומי אחריות, ונוצר בלבול מאוד גדול והיעדר תפקוד מתאים. אנחנו, בוודאי באופוזיציה, מצביעים נגד ההצעות, שהייתי מכנה אותן במידה רבה הצעות סהרוריות, ואנחנו עושים זאת לא כדי להביע התנגדות לשם התנגדות, אלא כדי להתריע על הכישלון המהדהד ביכולת של הממשלה הנוכחית להיות ממשלה יציבה, כי מה שקורה עד עכשיו, או מה שקרה עד עכשיו, בימים האחרונים, מן הסתם זה אינדיקציה למה שהולך לקרות בהמשך הזמן. אני מתאר לעצמי שככל שיחלפו החודשים הבאים אנחנו נראה עוד כל מיני סערות כאלה ואחרות, ששרים מתמנים, שרים מתפטרים או מפוטרים ועוד מהלכים הזויים ובלתי סבירים, כפי שראינו לאחרונה. לכן, הייתי אומר, מבחינה מקצועית, הלגיטימציה של הממשלה שכוננה הולכת ומידרדרת, הולכת ונשחקת, למול האבסורד שמתגלה אל מול עינינו המשתאות מדי יום ביומו. לכן זה רק מתבקש שהאופוזיציה תצביע נגד השינויים הללו, והיא לא מצביעה למען האופוזיציה, כפי שאמרתי, אלא דפוס ההצבעה הזה, שלנו, מול השינויים התמוהים והתכופים הללו, נעשה למען הציבור בכללותו, ומעל בימה זו אני מבקש לצרף את ההתנגדות שלי, את המחאה שלי, את המחאה של כולנו, למול ההתנהלות הכושלת – והייתי אומר גם המביכה – של ממשלת הקואליציה הנוכחית בפני הציבור הישראלי. תודה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. תעלה חברת הכנסת מיכל בירן, ואחריה יעלה חבר הכנסת נחמן שי, שאני מקדים אותו כי הוא צריך לשבת על הכיסא שאני יושב בו, לנהל את הדיון, ואז הוא לא יוכל לשאת את דבריו. חמש דקות, חברת הכנסת מיכל בירן. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, הרשו לי לא לכלות את זמנכם ואת זמני שוב בענייני חלוקת התיקים – פירוקים, הרכבות, הובלות, הזזות של המשרדים השונים. ומשום שהמשרד לענייני ירושלים הוא אחד מהנושאים שעל הפרק, אני אשמח להתמקד במהותי, ולא בטכני. כבוד השר הנכנס אלקין, כאזרחית, כנבחרת ציבור וכתושבת העיר, שחווה את העיר הזאת יום-יום, על שלל המורכבויות הרבות שלה, חשוב לי להכיר לך מהי אותה ירושלים שאתה לוקח על עצמך כאן היום. ירושלים, עיר הבירה של מדינת ישראל, היא עיר מקוטבת, מלאה בשנאה, שבה אלימות, דריסות ודקירות על בסיס אתני הן עניין שבשגרה. ירושלים היא העיר הענייה ביותר בין הערים הגדולות בארץ, מדורגת באשכול הרביעי מתוך עשרה בדירוג הערים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, וזה כשיש בה פערים עצומים בין עשירים לעניים. אני מזמינה אותך להגיע בתור השר לענייני ירושלים לשוק מחנה-יהודה בסוף היום, כשסוגרים את כל הבסטות, ולראות כמה אנשים עוברים בין הדוכנים ולוקחים פירות וירקות חצי רקובים ולחם עבש ויבש. ירושלים היא עיר שבה, בשכונות מסוימות, אישה לא יכולה להסתובב בחופשיות בלבושה הרגיל, בלי להיות קורבן לקריאות, נאצות ואף יריקות. ירושלים, עיר הבירה של מדינת ישראל, היא עיר שבה הוצת רק בשנה שעברה בית-הספר הדו-לשוני על-ידי חברי ארגון קיצוני, רק משום שהוא בית-ספר שמקדם דו-קיום, ובה אותו ארגון קיצוני פועל בחופשיות בכיכרות העיר. ירושלים היא עיר שבחלקה המזרחי יש המוני ילדים שאין להם בית-ספר או כיתה ללכת אליהם. הם אכן לומדים בשתי משמרות, כמו שלמדו במדינת ישראל בתקופת הקמת המדינה עוד ילדים. היום נותרו רק הם. ירושלים היא עיר נפלאה, מרגשת ותוססת, שמלאה בצעירים, בסטודנטים, בארגונים חברתיים, קואופרטיבים, עבודה מאורגנת, אירועי תרבות ומיזמי אמנות. בירושלים התחילו כמה תהליכים טובים וחשובים בשנים האחרונות, ומגיע גם לפרגן, גם לראש העיר וגם לחלק מחברי הכנסת שיושבים פה היום במשכן, בכובעם הקודם. אבל ללכת לאותם אירועי תרבות, לנאום פה, לנאום שם, זה לא חוכמה; עם האחריות למשרד הזה אתה מקבל, כבוד השר אלקין, את כל שק הבעיות שתיארתי כאן, ועוד. זו ירושלים האמיתית, זו ירושלים שאתה צריך לראות לנגד עיניך. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מיכל בירן. יעלה חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת דני עטר. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יעברו הרבה שנים, אני חושב, עד שנירגע ממה שראינו בשבועות האחרונים. כי גם מי שמבין שפוליטיקה היא מדע מסובך והחלטות על מינויים פוליטיים הן גם כן לא פשוטות – עדיין אין שום הסבר למה שקרה פה בשלושת השבועות האחרונים. איך זה יכול להיות שחבר הכנסת בני בגין, אדם מכובד לכל דבר, נקרא מביתו אל הכנסת על-ידי ראש הממשלה, שהציע לו להיות משוריין ברשימת הליכוד – יפה, זו זכותו של ראש הממשלה. והוא, אדם נשוא פנים, בא לבקשת ראש הממשלה כדי למלא תפקיד של חבר כנסת. שלא בידיעתו, כפי שהעיד, הוא מונה לשר והתכבד לשבת ליד השולחן. עד כדי כך שר, שבאותה תמונה, שעוד ידברו גם עליה הרבה שנים, בבית הנשיא, ימים אחדים אחר כך, הוא מופיע ברוך השם. ואז, בטרם יבש הדיו מעל התמונה, אם כי תמונות כבר לא עושים עם דיו, הוא מתבשר שתפקידו הממשלתי, בממשלה, נסתיים; הוא צריך לפנות את כיסאו. מה, מה עשו לאיש הזה? מדובר על – לא רק בן לשושלת חשובה, אלא גם חבר כנסת חשוב, שר, שתרם תרומה גדולה לדמוקרטיה, לעבודה הפרלמנטרית. למה? אם זה היה כל כך ברור מלכתחילה, אז למה עשו לו את זה? עכשיו, בדרך כלל נהוג שאנחנו לא מתערבים בעניינים של מפלגות אחרות, אבל זה הולך מעבר לקווים מפלגתיים. יש פה איזה שיעור מאלף על היחס לאנשים. אני נשאר ללא תשובה, ואני מצפה מראש הממשלה שיסביר. אולי הוא לא היה צריך למנות אותו בכלל; היה מחכה כמה ימים עם שר אחד פחות, הלוא לא נפלו הכרעות כל כך גדולות, ואחר כך מחליט אם הוא רוצה אותו או אם הוא רוצה מישהו אחר – בסדר, זו גם פררוגטיבה של ראש הממשלה למנות שרים. בליכוד בוודאי. אבל בשביל מה היה צריך לעבור את ההשפלה הזאת? למי זה נתן משהו? ואני לא נכנס בחדרי לבו של השר בגין, אבל נגרמו לו עוול ופגיעה עמוקה על לא דבר. הוא לא עשה דבר. ביקשו ממנו, אמרו לו: בוא תהיה חבר כנסת, בוא תהיה שר, ואז נתנו לו בעיטה. פשוט בעיטה. ואני אומר לכם שגם זה בתולדות הפוליטיקה הישראלית יישאר כלקח רע ומר, וזה רובץ על מצפונו של ראש הממשלה. והוא חייב לבוא ולהבהיר, לא רק לבני בגין, לחבר הכנסת בני בגין, בשיחה אישית, אלא גם לבית הזה וגם לציבור במדינת ישראל, שרבים מאוד בציבור הזה מכבדים את השם בגין, מכבדים את השם מנחם בגין, מכבדים את השם בני בגין, מכבדים את התרומה של משפחת בגין לדמוקרטיה הישראלית ולכנסת. אני עכשיו מסתכל על רשימת – עוד משפט אחד – על ההעברות האלה, ולבי-לבי לחברת הכנסת, ועכשיו השרה, גילה גמליאל. גם שם – אני שואל את עצמי: כשהיא קמה בבוקר, על מה היא חושבת? היא חושבת על הגמלאים? היא חושבת על המגזר הערבי? היא חושבת על "ישראל דיגיטלית"? היא חושבת על קידום מעמד האישה? אני לא נתקלתי בחיי במשרד שאין לו שום ליבה, אין בו שום מיקוד. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> יש. <נחמן שי (המחנה הציוני):> מה? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> הלב של גילה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> גילה היא המיקוד. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> יש לה לב. <נחמן שי (המחנה הציוני):> כן. חיי עם גילה. מצוין. גילה היא – אז בוא נקרא למשרד: משרד לענייני גילה. הבה נגילה. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> – – – ממשלה – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> יש לי שם למשרד: הבה נגילה. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> – – – <קריאה:> הבה נגילה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> מצוין. אז יש לנו שם של משרד, ועכשיו נדביק לו מן הגורן, מהצפון, מהדרום – נביא לו כל מיני סמכויות, ואחריות של זה ואחריות של ההוא, נדביק את זה בדבק פלסטי או משהו כזה כדי שזה לא ייפול. זה לא עושה את זה משרד, זה לא עושה את זה תפקיד משמעותי. זה מין יצור לא מוגדר. אז יכול להיות שגילה באמת – אני שמחתי על הרעיון שתשיר "הבה נגילה" כשהיא קמה בבוקר, יש לה כבר מה לעשות. אבל באמת, עבודה של ממש סביב איזה רעיון מרכזי אין למשרד הזה. רבותי, חבל. בושה גדולה לכולנו. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. תעלה חברת הכנסת – חבר הכנסת דני עטר. סליחה. ואחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> כל הנאומים שלי עד עכשיו אתך. <היו"ר יצחק וקנין:> כנראה יש איזה – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> יש דינמיקה חיובית. <היו"ר יצחק וקנין:> כן. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מסתכל על השיטה שנקט ראש הממשלה ואני אומר – מצד אחד, בצד החיובי, אומר: אוקיי, זו הסמכות של ראש הממשלה, לפרק, להרכיב משרדים, להזיז תחומי אחריות ולשנות את תחומי האחריות של השרים. דבר לגיטימי. נניח, לצורך העניין. אבל אנחנו יודעים שהתפקיד של השרים הוא, בסופו של דבר, לשרת איזו מטרה, איזה ייעוד; ואני לא מצליח להבין מהערבוב הזה מה, מה המטרה? לשם מה הוקמה הממשלה הזו? אני רוצה, ברשותך, היושב-ראש, לקחת דווקא את משרד הכלכלה כדוגמה. דווקא מתוך הערכה לשר שבעברו הוכיח יכולות ביצועיות גבוהות, ולהצביע על המשרד הזה שיכול לשנות את פני החברה הישראלית. בפריפריה – גם הצפונית, ובעיקר הצפונית – יותר משנתיים תקועים עשרות מפעלים שהביעו נכונות להעתיק את מקום מושבם ממרכז הארץ לפריפריה; אלפי מקומות עבודה, מקורות הכנסה לרשויות המקומיות, כדי לתת שירותים במקום שבו הממשלה לא באה, והיא לא באה בהרבה מקומות. ואנחנו מוצאים שאותם בעלי הון פרטיים שמוכנים לקחת את מיטב כספם, לעבור לאזור של העמקים, לעבור לגליל, לעבור לאזור נצרת, לקריות, לנהריה, לכרמיאל, נטחנים בגלגלי הביורוקרטיה ולא מצליחים להשתחרר מזה. ישבנו ובדקנו כמה תחנות צריך לעבור בעל הון שרוצה להעתיק את המפעל שלו. מעל 80 תחנות ביורוקרטיות הוא צריך לעבור. איזו מוטיבציה תהיה לאנשים להעתיק את המפעלים שלהם? זו השקעה, בחלקה של מאות-מיליוני שקלים, בחלק האחר עשרות-מיליוני שקלים. ואין תחת זה שום מנגנון מסייע, כי א. הממשלות שלנו מתחלפות בתדירות גבוהה; השרים מחליפים מקומות. במקרה הזה היה צריך השר בנט, שהתמנה לשר החינוך, להמשיך את תפקידו, כי לקח לו שנתיים ללמוד. הוא לא הספיק לעשות שום דבר בתפקיד הזה במשרד הכלכלה. ואחרי שנתיים, כשאולי הוא למד משהו, במקום לבוא וליישם את זה, תחת הכיסאות המוזיקליים האלה, החליף את מקום מושבו ועבר למשרד החינוך. עכשיו, עוד שנתיים הוא ילמד, ואנחנו נמשיך בדרך הזו, להפוך את החברה הישראלית לחברה ניסיונית, שעל גבה עושים תהליכים, מייצרים מציאות שלא משפרת את חייהם, ואנחנו מאבדים את הקשר בין המטרה שלשמה בוחרים שרים, מקצים להם משאבים, מעמידים לרשותם את כל הכלים, והבית הזה נותן כל הזמן את מלוא הגיבוי, ובסופו של דבר אין תוצאה. דוגמה נוספת, שאני חושב שהיא מחייבת התייחסות שלנו והתייחסות של הבית הזה, שוב, במשרד הכלכלה, היא סוגיית מעונות-היום: לפני עשרות שנים, כאשר רצו לעודד יציאת נשים לעבודה, במשרד העבודה של אז פיתחו מערכת שמגבה את מי ששולח את הילדים שלו למעונות-היום. החיים התפתחו, המדינה התקדמה; היום התפיסות החינוכיות הן שרצף חינוכי מגיל שלושה חודשים עד אקדמיה הוא דבר חיוני. מחקרים בכל העולם מוכיחים שהרצף החינוכי הוא דבר חיובי וחיוני מאוד להתפתחות של הילד. וראה זה פלא: מדינת ישראל עדיין ממשיכה, בגלל שיקולים פוליטיים וחלוקת כוחות פוליטיים בלבד, ממשיכה להחזיק במשרד התמ"ת את היחידה הזו שכבר מזמן הייתה צריכה לעבור לתחום האחריות של משרד החינוך, כי זה תפקידו של משרד החינוך. תפקידו לחנך, ואם אותם מחקרים מוכיחים שמגיל שלושה חודשים אפשר להכניס את הילד לאותו רצף חינוכי, אז כך צריך היה לעשות. לצערי הרב, אנחנו פעם אחרי פעם מתריעים על כך שהשיטה שבה כל המשאבים וכל היכולות הם על מנת לרצות שחקנים פוליטיים כאלה ואחרים היא שיטה קלוקלת, היא שיטה שפוגעת בחברה הישראלית, היא שיטה שלא מובילה אותנו לשום מקום. ובטייס האוטומטי הזה כדאי שנדע לאן אנחנו צועדים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דני עטר. יעלה חבר הכנסת אראל מרגלית, ואחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חמש דקות לרשותך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, כבוד השרה, חברי חברי הכנסת, רציתי להתייחס למשרד לענייני ירושלים ולתפקידים שמייעדים לשר לענייני ירושלים זאב אלקין. ואני רציתי לומר את הדבר הבא; אני רציתי לשאול אם אנשים פה יודעים מה קורה בעיר. היום אחת העמותות הגדולות בעיר, שפועלת פה כבר 13 שנה, שובתת, כי עיריית ירושלים לא מעבירה את חלקה הדל לפעילות בשש שכונות עם 3,000 ילדים משכונות מצוקה, פעילות מבורכת. העירייה נתבקשה להעביר מתוך סכום שלם משהו כמו 15%. היא לא מעבירה את זה, גם לא בשנה הזאת. משהו שהיא התחייבה עליו. אני רוצה – כולם, שאוהבים להתהדר בכבודה של ירושלים, אוהבים להתהדר בכבוד שהיא מרעיפה על אלה שמעורבים אתה – לשאול: 1. האם אתם דואגים לשלום ילדיה, הילדים שגדלים פה בירושלים? האם אתם יודעים שילד ירושלמי בשכונת קטמון ח'-ט' או בשכונת פסגת-זאב או בשיכוני תלפיות או בשכונת בית-צפאפא הערבית מקבל שליש, במקרה הטוב, מהעירייה ומהמדינה ביחד, ממה שילד במרכז הארץ באזור רמת-השרון, הוד-השרון וכפר-סבא מקבל? האם ידעתם שהחינוך הציבורי בירושלים משאיר ילדים אחרי ילדים מאחור, שנה אחרי שנה, ללא התערבותם של אנשים שהם מחוץ למערכת הציבורית בכזאת צורה נפשעת? השר אלקין, אתה הולך להיות השר לענייני ירושלים, בוא, קח שכונה, קח ארבעה בתי-ספר, קח את המתנ"סים, קח משהו מהאנשים שמשרתים את הילדים האלה ותעביר להם תקציב שאתה חושב שהוא ראוי. 2. "הדסה". "הדסה" עומד על סף קריסה. הממשלה הקודמת טיפלה בו בצורה בעייתית. 8,500 עובדים – לב-לבה של המצוינות הרפואית בארץ שנמצאת פה בירושלים – מוזנחים על-ידי הממשלה. בית-חולים ציבורי לתפארת מדינת ישראל מוזנח מאחור כאבן שאין לה הופכין, ודור אחרי דור של רופאים שמובילים תחומים רפואיים פה בירושלים – מאבדים אותם למקומות אחרים בעולם ולמקומות אחרים בארץ. בוא, השר זאב אלקין, אתה רוצה משימה? תצטרף אלינו, בוא נעמיד את "הדסה" מחדש, קודם כול בקרב בלימה כדי שבית-החולים לא ייסגר ושהעובדים לא ילכו ושלא יאבדו פה מרכז לטיפול בחולים בירושלים. בוא נחזיר את "הדסה" להיות מעוז המצוינות של הרפואה בישראל. 3. רשות השידור. רציתם שר לענייני ירושלים? אתם לוקחים רשות שידור ציבורית, 1,000 אנשי תוכן בירושלים, זה היה מהליבה, הלב של הכוח היצירתי בעיר הזאת, דור אחרי דור של יוצרים, מפיקים, כותבים, תוכניות דוקומנטריות יצרו פה בירושלים. בחוק רשות השידור שאתם מעבירים לא ראיתי כלום על השטח שעוד טדי קולק הקצה פה בירושלים, 24 דונם ב"שערי-צדק" הישן. איך אנחנו שומרים פה את רשות השידור כגוף אמיתי, משדר, כרשות ציבורית, כמו שה-BBC עשה את זה בלונדון, באנגליה, והצילו את השידור הציבורי? יש לכם תוכנית, או שאתם רוצים עוד איזה טקס בירושלים? אני אומר לכם, השרה מירי רגב, 1,000 אנשי תוכן להשאיר פה בירושלים ליד שוק מחנה-יהודה, בשטח שהוקצה להם, זה בליבת העיר. ואם היא תאבד את זה, ואם יעשו הכול סאב-קונטרקטים לכל מיני ספקים כאלה ואחרים, לא יהיה שידור ציבורי בישראל. והדבר האחרון שאני רוצה להגיד זה הבנייה במערב העיר. ירושלים, הביאו לה עכשיו תוכנית במשרד הפנים. מנסים להעביר תוכנית של עשרות-אלפי יחידות דיור ליער ירושלים באזור צור-הדסה ובאזור של הפנאי של החברים בירושלים ממערב. אני אומר לכם שזאת הטעות הגדולה ביותר ברמה התכנונית שיכולים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> רגע, תן עוד משפט. <היו"ר יצחק וקנין:> חביבי, חמש דקות זה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – הטעות התכנונית הגדולה ביותר שאפשר לעשות בעיר הזאת. יש במרכז העיר ירושלים 60,000 יחידות דיור שאפשר לבנות. תבנו במרכז ירושלים ותשאירו את המערב עם היערות ועם הריאות הירוקות ועם הפנאי פנוי לתושבי העיר ולרווחתם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית. יעלה חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ולאחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. חמש דקות לרשותך. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הדרישות שבאים אתן אלינו היום הן חלק מהמשך משחק הכיסאות המוזיקליים. הממשלה תמשיך להתעסק אך ורק בסמכויות של השרים, כי אף שר לא יודע מה הסמכויות שלו מחר. לממשלה הזאת אין תוכנית עבודה כי השרים לא יודעים במה הם מתעסקים מחר ומה הסמכויות שלהם; כי כל חבר ליכוד שיכול להזמין בחינם אמבולנס יכול לקבל תפקיד או סמכויות או אפילו מקום בוועדות; כי אני רואה שחבר כנסת אחד מקבל הרבה מאוד ועדות כי יש לו שרירים והוא יכול להזמין אמבולנס. אורך החיים של הממשלה הזאת הוא זמן שאול, כי הממשלה הזאת תיפול אחרי ששר אחד יימאס לו מהמשחק הזה של הסמכויות והוא יחליט שהוא לא יכול עוד. וזה ברור אך ורק אם יש לו – אם יש כאלה שהדרך שלהם לכיסא, הדבק שלהם לכיסא הוא לא מספיק חזק. מי שיש לו דבק חזק לכיסא של השר ימשיך להיות שם, אבל מי שלא – או שיש לו אופציה ללכת לממשלה אחרת – הוא לא ימשיך שם. אני מציע – היות שמחלקים פה כל מיני סמכויות לשרים ומעבירים ממקום למקום, יש לנו פה שרת התרבות והספורט, אז אני מציע להעביר סמכויות של נבחרת הסטנגה של מדינת ישראל לשר התחבורה, כי הוא מומחה בסטנגה. אדוני היושב-ראש, למה לא תשב הממשלה פעם אחת בנוכחות כל השרים, גם נוכחות פיזית וגם נוכחות שכלית, ותחליט על חלוקת התפקידים פעם אחת ועד סוף ימיה של הממשלה הזאת? כי נראה שהם קצרים. לא יודעים למי לפנות בכל נושא. אדוני היושב-ראש, לא יודעים למי לפנות בכל נושא, כי אם הנושא הזה היום בסמכות שר א', מחר הוא יהיה בסמכות שר ב'. לכן הייתי מציע לכנסת פה, לחברי בכנסת, להפנות את כל הדרישות שלהם, את כל הבקשות, לראש הממשלה, והוא יחלק כראות עיניו. כי רק הוא יכול לדעת, אם בכלל, למי יהיו סמכויות בנושא הזה או בנושא האחר. אני לא יכול להבין מה הקשר בין משרד הדתות לבתי-הדין לעבודה, לא יודע מה הקשר, שמעבירים את הסמכויות האלה לשם. אני לא רואה קשר בין האזרחים הוותיקים לעניין של הנשים; מה, כל הנשים אצלנו במדינה הן אזרחיות ותיקות? ומה עוד? ממשלה זו, שמתעסקת אך ורק בסמכויות, לא עושה תוכנית. ואני בא ממגזר שיש בו אפליה הרבה שנים, ויש הרבה פערים, והפערים האלה הולכים וגדלים. אנחנו רוצים שר בממשלה שידע לטפל – או אפילו הממשלה כולה, שתבוא עם תוכנית למגזר הערבי. והגיע הזמן, אחרי תקופה כה ארוכה, אחרי 67 שנים, לבוא ולהגיד: אנחנו מפנימים שאתם אזרחי מדינת ישראל, שמגיע לכם שוויון, ואתם תקבלו אותו. אם לא מפנימים את זה, אז אני לא יודע מה התפקיד של הממשלה, מה התפקיד של להעביר סמכויות של הפיתוח במגזר הערבי לשרה שאוספים לה מפה ושם סמכויות, מנסים לעשות משרד יש מאין, כי אין סמכויות כאלה. אחת הבעיות שעליה הגשתי בקשה לשאילתה דחופה, שזו בעיה של המדינה – כביש 444 ליד טייבה. זה בדיוק ליד מעבר הגבול לעובדים ולסחורות בטול-כרם, מעבר ג'בארה קוראים לזה; אלפי אנשים עוברים בצומת שהוא לא מרומזר, וכל יום יש כמה תאונות דרכים. אנשים מפסידים את חייהם שם. כל מה שצריך זה לטפל בצומת הזה, כי לא רחוק ממנו, פחות מקילומטר, בכניסה לשער-אפרים – ואני שמח שמסדירים את הכניסה שם, כי אחרי תאונת דרכים שאזרח אחד, תושב שער-אפרים, נהרג שם, הם מסדירים את הצומת. צומת זה, עוברים בו, אמרתי, אלפי אנשים בכל בוקר, וגם בשעות אחר-הצהריים, בסיום העבודה של האנשים, שכולם אחרי יום עבודה קשה, כולם עייפים, ואז יש תאונות דרכים. צומת זה צריך לטפל בו, ומייד. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. תעלה חברת הכנסת קסניה סבטלובה, ואחריה – חברת הכנסת קארין אלהרר. אם היא לא תהיה נוכחת – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> אני פה, אדוני היושב-ראש. אני פה. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מוסיף לך דקה על החמש. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת הנכבדים, בימים האחרונים ניצת ויכוח סוער ושוביניסטי ומכוער בדבר יכולתה או רצונה של סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי ללחוץ את היד לדיפלומטים ולאנשי השגרירויות השונות ושרי חוץ שהיא תפגוש בעתיד. בעיני זה ויכוח לא ראוי; הוא פוגע בה כאישה, הוא פוגע בה כאזרחית ישראל, הוא פוגע בה כפרט, כי בוודאי ובוודאי זו הזכות שלה ללחוץ יד או לא ללחוץ יד; זו האמונה הדתית שלה, ולא ראוי שאנחנו כולנו נתעסק בעניין שהוא בכלל לא חשוב ליחסי החוץ שלנו ולתדמית שלנו כישראל. הרי בכל העולם יש דיפלומטים ויש שרי חוץ שמטעמי דת, מטעמים של תרבות, לא לוחצים יד לנשים, או יש כאלה שלא לוחצים גם לגברים; יש ההודים, יש הפקיסטנים, יש הדיפלומטים באיראן, וכמעט בכל ארצות ערב, שלא לוחצים את היד של דיפלומטיות נשים או דיפלומטים גברים אפילו, והם מסתפקים באיזו תנועה אדיבה שמראה שהם בעצם מכבדים את זה שנכנס, את זה שמברכים אותו. מה שחשוב בעצם, כן, שהדיון הזה בא להסיט את תשומת לבנו מהעניין שהוא חשוב יותר, אילו סמכויות יהיו לסגנית השר ציפי חוטובלי. אני מקבלת יותר ויותר קריאות והודעות מדיפלומטים מאירופה ומארצות-הברית ששואלים אותי: על מה אנחנו נדבר אתה – אם אנחנו לא נדבר אתה על ירושלים, כי הרי ירושלים היא לא בסמכותה; אם לא נדבר אתה על המשא-ומתן עם הפלסטינים, כי הרי יש לנו שר לענייני משא-ומתן עם הפלסטינים; אם לא נדבר אתה גם על ענייני ההסברה והתדמית של ישראל בחו"ל? ואני היום, ממש עכשיו, הגעתי מניו-יורק. נפגשתי עם סטודנטים יהודים ממכללות ואוניברסיטאות בכל ארצות-הברית, והעניין מאוד מאוד חמור. אנחנו מתמודדים – אנחנו כעם היהודי, אנחנו כמדינת ישראל – מתמודדים עם סחף חסר תקדים של תנועת Boycott, Divestment and Sanctions Movement – BDS, שמנסים להחרים אותנו, מנסים לגרום לכך שאנחנו ניראה רע בעולם, שחברות גדולות לא ישתפו פעולה עם מדינת ישראל, שאוניברסיטאות לא ישתפו פעולה בפעילות האקדמית. אז האם – שואלים אותם הדיפלומטים, ובצדק – אנחנו נוכל לדבר עם הגברת חוטובלי, עם זה שנלחץ לה את היד, או לא נלחץ לה את היד, על הדברים החשובים האלה? וזאת השאלה המרכזית, שבעצם בה לא מתמקדים – לא בכלי תקשורת ולא, לצערי הרב, החברים הנכבדים כאן, בכנסת הנכבדה. לדעתי, הפיצול הזה של סמכויות משרד החוץ, שיש לנו עכשיו שישה אנשים שמטפלים בתחומים שונים במשרד החוץ, בעצם מרוקן את משרד החוץ מהתוכן האמיתי שלו, מרוקן את האנשים שאמונים על חצי, על שליש, על שישית מהתפקיד הזה – שהוא באמת תפקיד מכובד ומרכזי מאוד – מהתוכן האמיתי. אנשים שהם מקצוענים, אנשים שעובדים שנים בתחום הזה, משתאים, והם רואים, והם לא מאמינים למה שהם רואים. בכך אנחנו צריכים לעסוק, בהעברת הסמכויות ממשרד החוץ לאנשים שונים כדי להרוות את הצימאון לתפקידים, כדי לגרום לכך שבסוף חבר כנסת כזה או אחר יצביע למי שהוא צריך להצביע, שהוא ירים את היד שלו, שלא יתמרד, שלא ילך נגד הזרם. אז לשם כך אנחנו כאן עכשיו נוכחים בעצם בכך שמשרד החוץ מתפצל להרבה מאוד חלקים, כשסך כל החלקים האלה הוא פחות מהשלם. רבותי, זה עניין חמור מאוד, ואנחנו בעצם רואים עכשיו את התמוטטות מדיניות החוץ של מדינת ישראל. עוד לא מאוחר מדי, אפשר עדיין להחזיר את הדברים לתיקונם, אפשר עדיין לשקם את משרד החוץ, היום, למעננו, למען מדיניות החוץ הברורה שצריכה להיות למדינת ישראל, כדי שנעסוק בדברים החמורים, כמו החרמות הרבים שאנחנו עכשיו עדים להם ונצטרך להתמודד אתם בעתיד. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. תעלה חברת הכנסת קארין אלהרר, ואחריה – חברת הכנסת מרב מיכאלי ביקשה להתחלף, אני מבין, עם חברת הכנסת – כן? או שאת – – –? <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אוקיי, אז את הבאה בתור. חמש דקות, חברת הכנסת קארין אלהרר, ואני הבטחתי לך עוד דקה, אם תצטרכי. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי, חברותי, חברי וחברות הכנסת, אנחנו נמצאים בעוד דיון מני רבים בזמן האחרון, שבו אנחנו נדרשים לאשר, להצביע על חלוקה נורא נורא מוזרה של תיקים ותפקידים. ראינו שהמשרד לענייני ירושלים ניתן בנפרד, האסטרטגיה והאיומים הופרדו, משרד החוץ עבר לכל מיני מחוזות, ובאמת – אני מצטרפת לדברים של חברתי קסניה – לא ברור בכלל עם מי ידברו על מה. ואני אגיד לכם יותר מזה. מה שיותר חמור בעיני, שאזרחי ואזרחיות ישראל יתעוררו בבוקר וירצו, נניח, להתלונן, או לדבר עם שר או משרד, הם יצטרכו כל בוקר להיכנס להחלטות הממשלה השונות והמגוונות ולבדוק עם מי בעצם הם צריכים לדבר ועל מה. הממשלה הזאת, שקמה, מראה לנו פעם נוספת, כל יום מחדש, שאין יציבות; חוקים שהתקבלו בכנסות הקודמות, החלטות שהתקבלו בממשלה הקודמת, הם עלה נידף ברוח. באה רוח, נושבת, והעלים נושרים והחוקים נמחקים. אנחנו רואים שגם אם ראש הממשלה ומרבית השרים שיושבים היום בממשלה הצביעו גם בהחלטות ממשלה, וגם בקריאות בכנסת, הם חוזרים בהם מההחלטות האלה וחוזרים בהם מההצבעה. תראו, יכול להיות שמתחלפת כנסת, מתחלפת ממשלה, ויש פתאום אג'נדה שונה. אבל זה נראה נורא נורא מוזר, ומאוד לא משכנע, שזה אותו ראש ממשלה, וכמעט אותה ממשלה, וההחלטות הן שונות. ואני רוצה לתת דוגמה. בכנסת הקודמת היה שר תקשורת מצוין, גלעד ארדן שמו, והוא החליט שצריך לעשות רפורמה ברשות השידור; הקים ועדת מומחים בראשות רם לנדס, ובעצם התחיל תהליך כלשהו. התקבלו מסקנות אחרי שהוועדה ישבה על המדוכה, ובסופו של דבר הביאו הצעת חוק ממשלתית, שראש הממשלה הצביע עליה. אי-אפשר לבוא בטענה שמישהו אנס אותו, בניגוד, נגיד, לטענות שמועלות כלפי השרים שהיו במפלגת יש עתיד – אילצו אותנו לחוקק את החוק. פה אף אחד לא אילץ אותו, זאת הייתה בחירה שלו. היא הצביעה על החוק, הוקמה ועדה מיוחדת, החוק עבר בקריאה שנייה ושלישית. במסגרת החוק הוחלט שרשות השידור תמשיך לפעול עד שיוקם הגוף החדש, גוף השידור הציבורי החדש, יפעל, כדי שלא יהיה ואקום; ההכנסות של רשות השידור המתפרקת יהיו מאגרה. וראו זה פלא, לאורך כל התקופה לא הוצא צו אגרה. מה זה אומר שלא מוצא צו אגרה? שאין הכנסות לרשות השידור. מה זה אומר? רשות השידור מתייבשת. נניח שראש הממשלה לא רוצה את הרפורמה והוא חזר בו – זו לא תהיה הפעם הראשונה שראש הממשלה חוזר בו מהחלטה כזו או אחרת או מחוק כזה או אחר – אבל זהו? הוא רוצה לסגור סופית את רשות השידור? רק שיובהר, הוא בטח יודע את זה, אבל אולי אם אני אגיד את זה בקול מעל בימת הכנסת זה יישמע יותר למרחקים וייכנס יותר ללב: רשות השידור תיסגר בלי שיש שידור ציבורי חדש, כי אין משכורות לשלם, אין משכורות, אין יותר הפקות, לא משלמים תמלוגים, לא קורה שום דבר. כונס הנכסים יצטרך לגשת לבית-המשפט ולקבל הבהרות מה עליו לעשות. זה מה שרוצה ראש הממשלה שיקרה? כמובן, כרגע ראש הממשלה מכהן כשר התקשורת, ומעניין לציין שבפעם השנייה מוגשת הצעה לסדר-יום בנושא של רשות השידור, ובפעם השנייה, ראו זה פלא, ההצעה לא מתקבלת. אני כמובן אגיש ערר על ההחלטה הזאת. תראו, מה שעושים כאן נקרא עלות שקועה. אנחנו עובדים קשה, חברי הכנסת, פועלים במרץ למען מטרות, לטיפול אמיתי שהוא טיפול שורש, ואז ההחלטות האלה מתהפכות בן-לילה, כי ראש הממשלה רוצה ופתאום חוזר בו. נכון, גברתי השרה? זה קורה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> רוצה – יקיים. <קארין אלהרר (יש עתיד):> רוצה – יקיים, לא רוצה – לא יקיים. ככה זה ראש הממשלה, נכון? אז אני הייתי מציעה – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> למירי הוא תמיד מקיים. <קארין אלהרר (יש עתיד):> מירי, אולי אנחנו צריכים ללמוד ממך. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> אז אני הייתי מבקשת מראש הממשלה: זה משכורות של אנשים; אני חושבת שכדאי שתתייחס אליהן ברצינות הראויה. תוציא את צו האגרה, ואחרי זה תחליט מה אתה רוצה לעשות עם רשות השידור באופן כללי. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר. תעלה חברת הכנסת מרב מיכאלי, ואחריה – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חמש דקות לרשותך, חברת הכנסת מרב מיכאלי. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אני רואה שחברי השר המיועד לענייני ירושלים נכנס לאולם. אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני רוצה להמשיך בדיוק בנקודה שבה סיימה חברתי חברת הכנסת קארין אלהרר, בדברים החשובים שהיא אמרה. ראש הממשלה פועל להשתקה, פשוט השתקה. לכן אגב הוא לקח על עצמו את תיק התקשורת. הוא כל כך טוב בתקשורת. ככה הוא עכשיו מחסל את רשות השידור. ראש הממשלה עסק בחיסולה של רשות השידור מהקדנציה הראשונה בשלוש האלה. הוא עסק בה בשיטתיות וביסודיות, אנשיו התערבו שם בכל פרט ועניין, וידאו שרשות השידור מסקרת אותו באופן שנראה לו, באופן אוהד דיו, שהיא מסתירה את מה שהוא רוצה להסתיר, שהיא לא מגלה את מה שהוא רוצה שהאזרחיות והאזרחים לא ידעו, אבל עכשיו, באמת בדיוק כפי שתיארה חברתי, כבר לא צריך להתאמץ על הפרטים הקטנים, פשוט עומדת לא להיות רשות שידור. בישראל לא יהיה שידור ציבורי. לא שרשות השידור במתכונתה הקודמת הייתה השידור הציבורי המושלם, אבל לפחות היה לנו שידור ציבורי. אז בעודו מוודא שאין שידור ציבורי ושלא יכולה להיות עליו ביקורת מצד הציבור בישראל וממי שאמורות ואמורים לדאוג לאינטרסים שלו ככלב השמירה של הדמוקרטיה – זוכרות וזוכרים את הביטוי הזה, שעכשיו נשמע כל כך ארכאי, בשנים שבהן באמת האמנו שיכולה להיות עיתונות והיא יכולה להיות חופשית, ותפקידה הוא אכן לשמור עבורנו, האזרחיות והאזרחים, לשמור על הזכויות שלנו, לשמור על גדרי הדמוקרטיה מפני השלטון ומפני מה שכוחו המאוד-גדול, מאוד חזק ומאוד עשוי להיות מזיק של שלטון מפני מה שהוא יכול לעשות? ימים רחוקים, נראים לא קשורים אלינו בכלל, ימים שבהם ראש הממשלה פשוט סוגר את כלי התקשורת הממלכתי. נזכיר שאנחנו באופוזיציה הצבענו נגד החוק הזה. הצבענו נגדו לא רק משום החשש שלנו לחופש הביטוי, לא רק משום החשש שלנו לגורל הדמוקרטיה תחת נתניהו מצד התקשורת והעיתונות, אלא גם מצד החשש שלנו לעניין הדמוקרטיה תחת נתניהו, משום שחשבנו שטעות לקחת רשות לאומית חשובה שהוקמה כאן עם קום המדינה ופשוט בהינף יד, כמו שמקובל אצל נתניהו – אנחנו רואות ורואים את זה מרגע שהוקמה הממשלה הזאת, הכול זה הינף ידיים כאלה: משנים חוק-יסוד, סוגרים רשות, דורסים ציבור כזה, דורסים ציבור אחר, הכול לנוחותו של קינג ביבי. התנגדנו אז לסגירתה של רשות השידור, בין השאר כי סברנו שאסור ואי-אפשר בדמוקרטיה שהממשלה תחזור בה מסיכום שהיא חתמה עם עובדות ועובדים. הרי הייתה רפורמה ברשות השידור, הממשלה חתמה עליה, הייתה מחויבת כלפי אלפי עובדות ועובדים, ואז פשוט סגרה את הרשות, וכך חסכה לעצמה את הצורך לעמוד בהסכם שהיא בעצמה חתמה עליו. היא הפנתה עורף לכל אלפי העובדות והעובדים האלה, כך באחת. אז עכשיו שוב אנחנו רואות ורואים שבזמן שנתניהו והממשלה שתחתיו מחסלים לאט-לאט כל פעם איזה מרכיב משמעותי ונדרש וחשוב בדמוקרטיה שלנו, בינתיים הם מזיזים דברים מפה לשם. אז עכשיו השר אלקין, חברי, שהוא אכן באמת אדם בעל יכולות רבות ביותר, מקבל עליו חלק מהסמכויות לגבי ירושלים – אגב, אתה יודע, מר אלקין, שאתה לא מקבל את הסמכויות על הכותל? האם אתה מודע לכך שהסמכויות על הקרן למורשת הכותל – – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> חברת הכנסת מיכאלי, אני מודע לכך, וגם שרי ירושלים שהיו לפני לא קיבלו את זה מראש הממשלה – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תמיד אומר ראש הממשלה: קרוב הכותל ללב. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – בגלל הרגישות. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> בגלל הרגישות – – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> הרגישות המדינית. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> הרגישות המדינית. גם הרגישות הדתית, צריך להגיד. האם אתה יודע שבכותל הרבה רגשות דתיים עלולים להיפגע באופן קבוע? אתה יודע, למשל, שנשים לא רשאיות להתפלל בכותל? חבל, היית לוקח את זה לידיך, השר אלקין – – <היו"ר יצחק וקנין:> חס וחלילה – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – יכולנו לדבר על זה. <היו"ר יצחק וקנין:> חס וחלילה, נשים מתפללות בכותל בזכות מלאה, יש רחבה לנשים בכותל. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – יחד עם תמר זנדברג ומיכל, שהובלנו את המהלך, שגם "נשות הכותל", שנשארות בכותל והולכות עם כיפה בכותל, ואנחנו מכבדות אותן על הדרך שלהן – גם להן יהיה מקום בכותל. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אבל לא בכותל הכותל. באיזו פריפריה קטנה בצד של הכותל הן תוכלנה לעשות שם את הדברים שחלקנו, למרבה הצער, חושבים שהם מוזרים מדי. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – מחולק לשלושה חלקים: גברים, נשים ומעורב. תגידי את האמת מעל בימת הכנסת. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – – ביום ירושלים הלכתי יחד עם אשתי אחרי התפילה לכותל – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> התחלקתם – אתה הלכת לעזרת גברים, היא הלכה לעזרת נשים, והכול היה בסדר – – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – – ואמרו לי שהיא לא מצאה מקום – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> בקיצור, חברי וחברותי, מה שאני אומרת שהכול עשו כרגע, כל מה שאנחנו עושות ועושים פה עכשיו זה לאשר הזזות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> מרב, מאז שאני בכנסת, את הראשונה שמצליחה לגרום לשני שרים לענות לך. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> בבת-אחת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני, רק משפט סיום, ברשותך, כי אחרי הדיון המרתק הזה בנושא תפילות והכותל ונשים וזכויותיהן הנרמסות עדיין בכותל, רק להגיד לסיום: אדוני, ברצינות רבה, הדמוקרטיה הישראלית מוחלשת על-ידי נתניהו וממשלתו על בסיס יומיומי. זו סיבה אמיתית לדאגה. זאת הסיבה שבגללה אנחנו מצביעות ומצביעים נגד הדברים האלה. זאת הסיבה שבגללה אנחנו מצביעות אי-אמון בממשלת נתניהו, והיא סיבה טובה וחשובה; היא קשורה לחיים של כל אחת ואחד מאתנו במדינה הזאת, שהיא היחידה שיש לנו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. יעלה חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. אחריו – חבר הכנסת איציק שמולי. אם הוא לא יהיה נוכח – אני לא רואה אותו באולם – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יש הרבה תכנונים והרבה סידורים, שרובם באמת הזויים ואין להם משמעות בכלל. המשמעות היא באמת כיסאות, משרות, עוד על קופת הציבור, על קופת משלם המסים. הרי ב"דה-מרקר", לפי מה שפורסם אתמול, ממשלת ישראל – כל ממשלות ישראל וגם ממשלת ישראל הנוכחית – אין לה בכלל תכנון. היא חלשה מאוד בתכנון, ובכלל בתכנון לטווח ארוך, ובכלל לא מתעסקת בתכנון. אז אם התכנון הזה, שר לירושלים, הוא תכנון לאיזה טווח ארוך, לטווח עכשיו או טווח אסטרטגי – אם זה טווח לשלום, למשל, אם מכינים את ירושלים המזרחית להיות הבירה של המדינה העתידה לקום, מדינת פלסטין – שנדע, בשביל מה? ירושלים של מה? השר לירושלים, על מה? זה באמת דבר הזוי. אני לא אדבר על כמה זה יעלה בכלל. לכן, אם זה באמת התכנון כאן, והממשלה עושה תכנון לטווח ארוך מאוד, אז שיהיה פתרון לטווח ארוך מאוד ונדע שזה יכול באמת לתרום לאיזה עניין, לפחות, לפחות קצת, שנכין את הבירה לבירת המדינה העתידית של פלסטין שתקום בירושלים המזרחית. עוד שני דברים מאוד מאוד מוכרים אבל גם ממש כמו אנקדוטות, כמו בדיחות. עמיתי דיבר על אחד מהם, שמעבירים את הסמכות על בית-הדין לעבודה לשר הדתות. אני מכבד מאוד את כבוד השר דוד אזולאי, באמת, אישית גם מכבד אותו, מכיר אותו הרבה זמן, אבל באמת, זה באמת, באמת באמת, צחוק, צחוק, צחוק. זכויות הפועלים, חוק העבודה, ההסתדרות – להעביר את זה למשרד הדתות? אני עוד הפעם אומר, אני מכבד את השר דוד אזולאי ויש לי אליו כבוד אישי, אבל זה גם דבר שהוא באמת בדיחה, בדיחה, בדיחה. הדבר השלישי, שהוא גם נראה – העברת סמכות למשרד לאזרחים ותיקים: פיתוח כלכלי של המגזר הערבי. אזרחים ותיקים, פיתוח כלכלי של המגזר הערבי ושל המיעוטים. אני מדבר עכשיו על העניין הלאומי, על השוויון ועל הכול. אז ענייני ותיקים? בסדר. אז האזרחים בני המיעוטים, הערבים שהם אזרחים ותיקים, אזרחים מעל גיל 70, מעל גיל 80, סיעודיים, חולים – אז זה הפיתוח הכלכלי, הטובה והשוויון למגזר הערבי ולמיעוטים, ויש לי הסתייגויות בכלל מכל המושגים האלו. לכן זה גם באמת לא רק צחוק, זאת באמת בושה, בושה, בושה, שהמשפטים האלה נראים כאן ונקראים כאן. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חבר הכנסת איציק שמולי – אני מבין שירד. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – גם אינה נוכחת. חבר הכנסת חיים ילין, ואחריו – חבר הכנסת איתן ברושי. חמש דקות לחבר הכנסת חיים ילין. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> תבקש עוד זמן. <חיים ילין (יש עתיד):> לא. הוא חבר, ואני כל כך אוהב שהוא מקשיב לי, שכשהוא מקשיב לאחר אני בבעיה. <היו"ר יצחק וקנין:> כולי אוזן. <חיים ילין (יש עתיד):> תראו, אני רוצה לדבר על יושרה. אני חושב שהיום חבר הכנסת בני בגין פשוט הציל את הממשלה מבושה, כי אנחנו שמענו את המלחמה בתוך הקואליציה, בין הגדלת מכסת השרים לבין זה שאם ראש הממשלה רוצה עוד שר – בבקשה, שיפנה את הכיסא של שר אחר. למה הקואליציה צריכה בעצם להיות שותפה לחלוקה האין-סופית? תראו, כשהייתי ילד קטן ולמדתי, אמרו: לכמה אפשר לחלק משהו? כל פעם חתכנו בנייר, חתכנו, חתכנו, חתכנו עם מספריים, אין-סוף. אפשר תיאורטית אין-סוף פעמים לחתוך ולחלק כל משרד במשרד, במשרד, במשרד. יש לי הפתעה: היחיד שיחלק את ירושלים זה ראש הממשלה. הוא היחיד שמחלק את ירושלים כתיק ונותן אותו מהאחד לשני. אבל מעל הכול, אני אומר את זה כראש רשות לשעבר, אין לו אפילו טיפת כבוד לראש העיר. מה תפקיד של שר – אני אומר את זה בשיא היושרה – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> חיים, למי יש לו כבוד? הוא עקבי, הוא עקבי. <חיים ילין (יש עתיד):> יש ראש עיר נבחר שעושה עבודה בלתי רגילה. רק לפני שבועיים, לדעתי, נחמן שי, הוא הציג בוועדה תוכנית חומש בלתי רגילה, עם חזון. אם ירושלים היא לא משהו מפלגתי – היא מעבר, היא שייכת למדינת ישראל – צריך לכבד את הרשות, והוא נבחר כדין. ומה המשמעות של לבוא ולהתחיל להעביר תיק תיק, הבטחה לראש העיר, ואחרי זה להעביר אותו למישהו אחר? אני חייב להגיד לכם שכחבר כנסת חדש אני מבולבל לגמרי, מבולבל מההתנהלות. הרי כל בר-דעת שרואה איך הדבר הזה מתנהל, מבין ש-61 חברי כנסת של הקואליציה, עם ראש ממשלה שהוא כבר, תסלחו לי, לא נשארה לו טיפה – הוא עומד איתן, שמעתי, השרה מירי רגב, עומד איתן, כך אמרת, שמעתי את זה. אני באמת לא מקנא בו, הוא עומד איתן. הכותרת הראשית היא שחזן הצליח להוציא ממנו מה שהוא רוצה. הוא, כבר לא נשאר ממנו כלום, כבר סחטו עד הטיפה האחרונה של ראש הממשלה. כל מה שנשאר לו, כל מה שהוא יכול לחלק עכשיו זה את הגז. אין לו משהו אחר לחלק. אני, אומר את זה, מתבייש מההתנהגות של הכנסת. אני מתבייש מההתנהלות של ראש הממשלה ואני מתבייש מזילות הנתינה של תפקידים כאילו אנחנו נמצאים במכולת ולא בכנסת. את זה צריך לכבד, ואף אחד לא מכבד את זה. כולם מפחדים. כולם מפחדים לבוא ולהגיד את האמת לראש הממשלה, שהוא הגזים לחלוטין ושזה too much. יש מעל הכנסת; מעל הכנסת יש ריבון, שהוא העם. אנחנו משרתים אותו, הוא לא מתחתנו, הוא מעלינו. זאת לא הדוגמה האישית שאנחנו צריכים לתת. לא פלא, לא פלא, כבוד היושב-ראש, שבהרצאה הראשונה, כחבר כנסת חדש, דיברו על זה שהעם, אין לו אמון בכנסת. למה שיהיה לו? למה שיהיה לו? תסתכל על ההתנהגות עכשיו. זה לא משנה – אני אומר לך ביושרה, שגם אם אני הייתי חלק מהקואליציה וזאת הייתה ההתנהגות, אני לא מפחד מאף אחד, הייתי אומר את זה. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מסכים אתך. <חיים ילין (יש עתיד):> לא מגיעה, לא מגיעה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני בקואליציה ואני מסכים אתך. <חיים ילין (יש עתיד):> לא מגיעה, לא מגיעה התנהלות כזאת. אני אומר לך חד-משמעית. <היו"ר יצחק וקנין:> חברי כנסת, קדנציה ראשונה, רוצים כבר "השמים כיסאי והארץ הדום רגלי", ואני לא רוצה להמשיך. <חיים ילין (יש עתיד):> אבל להגיד לך משהו, כבוד היושב-ראש? בסוף בסוף זה גם זילות של התפקיד, כי אם היום כל אחד יכול לקבל להיות בוועדה שכל כך נחוצה למדינת ישראל, אז מחר פחות מסגן שר או שר אף אחד לא יקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> זמנך תם. <חיים ילין (יש עתיד):> לכן הזילות הזאת לא מכבדת את הכנסת ולא מכבדת את עם ישראל. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת חיים ילין. יעלה חבר הכנסת איתן ברושי, ולאחריו – חברת הכנסת זהבה גלאון. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, נדמה לי שהממשלה שלא נמצאת פה מזמינה את הביקורת עליה, משום שההתנהגות של הממשלה לא הולמת את המציאות ולא את האתגרים שאתם היא בחרה להתמודד, והממשלה שהורכבה בתקופה האחרונה, אחרי בחירות שלא היו קלות, יוצרת מציאות שמחייבת ביקורת ותגובה, וזה לא רק שלאופוזיציה יש עניין לבקר את הממשלה, שכמעט מרימה להנחתה בכל מהלך שהיא עושה. והפתרון הוא לא בחלוקת המשרדים, אלא בתוכנית עבודה, שככל האפשר תהיה גם יותר ברורה וגם יותר מגובשת. בסופו של דבר, במציאות שבה אנחנו נמצאים, במקום לעסוק במהות, כל הדיונים האחרונים עוסקים בתיקונים ארגוניים שלא בטוח כמה זמן הם יחזיקו מעמד, ובמקום לדווח על פעילות מדווחים על מינויי סרק ועל חלוקה לתפקידים לא חשובים; במקום להביא נושאים דחופים על סדר-היום – כאילו אין פה מדינה, כאילו אין פה מזרח תיכון, כאילו אין במה להתעסק, וכתוצאה מכך הממשלה בעצם מזמינה את האופוזיציה לתקוף, משום שאם האופוזיציה לא תבקר, היא לא תמלא את תפקידה, אבל זה לא ביקורת שנולדה רק מתוך ביקורת, אלא בעצם אי-הבנה והשתוממות וביקורת על התנהלות לקויה. ממשלה צרה הופכת לצרה צרורה, וכתוצאה מכך לאופוזיציה אין ברירה אלא לומר את האמת, שזאת ממשלה שהופכת מממשלה צרה ללא ראויה. נדמה לי שכובד המשימות בשאלות שאנחנו אמורים להתמודד אתן מחייב קצת יותר רצינות, קצת יותר שיקול דעת, קצת יותר כובד של אחריות, ולא פזיזות. לכן אני חושב שהגיע הזמן שהממשלה תפסיק את ההתבזות הזאת, ותביא לידי ביטוי את האחריות בלוח זמנים קצר שיביא אותה משלב ההתארגנות לשלב העשייה, עשייה שלשמה נבחרנו, עשייה שמתחייבת מצורכי השעה, עשייה שמתחייבת מתפקידי הממשלה, ואת האופוזיציה להפוך לשותפה לאחריות, ולא למי שאין לה מנוס אלא לבקר התנהגות שאיננה ראויה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. תעלה חברת הכנסת זהבה גלאון, ואחריה – חברת הכנסת מיכל רוזין. חמש דקות לרשותך, חברת הכנסת זהבה גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו צריכים היום להצביע על העברת סמכויות, על העברות תיקים; אלקין לפה, ההוא לשם, סמכויות משם. אני חייבת להגיד לך, אדוני היושב-ראש, שאם הבדיחה לא הייתה על חשבוננו, זה היה מצחיק. הדבר הכי מקומם – אני קצת מתערבת בענייניה הפנימיים של מפלגת השלטון – זה היחס של ראש הממשלה לשר בני בגין. לא אכפת לראש הממשלה מההבטחות שהוא נתן; הוא נותן הבטחות – פעם הוא הולך על שתי מדינות ופעם הוא לא הולך על שתי מדינות, ופעם הוא תומך בגבולות לגבי הגושים, ופעם הוא לא תומך, ופעם אין פרטנר, ופעם יש פרטנר, אבל מה שהוא עשה לשר בגין – הבגין עשה את שלו, הבגין יכול ללכת. עכשיו, אני חייבת להגיד, אדוני היושב-ראש, זה לא סוד שחבר הכנסת בגין הוא בר-פלוגתא שלנו, אנחנו לא רואים עין בעין את הדברים, יש לנו מחלוקות לגבי דברים שונים, אבל ההתייחסות הבוטה הזאת, שבעצם הראתה לשר בגין את הדרך החוצה – אומנם הוא התפטר מיוזמתו מהממשלה, אבל הראתה לשר בגין את הדרך החוצה, זה חלק ממה שמאפיין את הפארסה הזאת כאן, בכנסת, את ההתנהלות של ראש הממשלה. אין לו שום בעיה להגיד כל דבר שהוא רוצה רק כדי להשיג את המטרה שלו; פעם זה "הערבים נוהרים באוטובוסים", ופעם אחרת אנחנו רואים איך הוא מחלק או איך פושט את עור הדוב לתפקידים של שרים, סגני שרים, סגני יושבי-ראש. כל זב חוטם ומצורע, כל אחד שזה מקרוב בא, פתאום יש לו דרישות, ופתאום הוא מתנהל – וראש הממשלה נכנע, או הייתי אומרת: נלחם כמו אריה ונופל כמו זבוב – איך אומרים, נלחם כמו אריה ונופל כמו מה? יש לזה איזה ביטוי שאני לא בטוחה שאני זוכרת כרגע, להתנהלות, או את הדבר המדויק כדי להגדיר את זה. מה שאנחנו רואים כאן זה קרקס. מה שאנחנו רואים כאן זה ממשלה, ממשלה צרה, הייתי אומרת צרה צרורה, שכל אחד מחזיק את השני בסחיטות, באיומים, וראש הממשלה – הדבר המרכזי שאנחנו למדים, שיש לנו ראש ממשלה סחיט, לחיץ, נכנע לסחטנות, נכנע לסחיטה באיומים. יש כאן הרבה חברי כנסת חדשים, אני מברכת את כולם, את חלקם אני לא מכירה, אני מכבדת את כולם, אבל כשרואים את ההתנהלות של חברי כנסת, אם בסיעות הקואליציה ואם בסיעת השלטון, אתה אומר, אם ככה הוא מנהל את המפלגה שלו, אם כך ראש הממשלה מתייחס לשר בני בגין, או למי שהיה שר למשך שבוע, עוד לא הספיק להתרגל לתואר ונאלץ להיפרד ממנו, איך אנחנו נסמוך עליו שהוא ינהל את ענייני המדינה? איך אנחנו נסמוך עליו שהוא ידע להתמודד עם הצונאמי הבין-לאומי המדיני שמגיע לכאן? אתמול זה היה מהלך של הפלסטינים בפיפ"א, מחר זה יהיה בכל אחד מהארגונים הרלוונטיים במדינות אירופה השונות – איך אפשר לסמוך עליו שהוא ידע להתמודד? איך אפשר בכלל לסמוך עליו שאנחנו יכולים לשבת כאן ולדעת שלא מבזים אותנו בעולם, שאין סכנת חרם עלינו? איך אפשר לסמוך על ראש ממשלה אם זו ההתנהלות שלו, שאנחנו נחשוב שהוא יוכל לקדם את העניינים שמדינת ישראל עומדת בפניהם? אדוני היושב-ראש, מה שהיה בפיפ"א זה רק תמרור אזהרה למה שעלול להיות. היה לאיזה רגע דומה שהיה כאן ניצחון; זה ניצחון פירוס, אדוני. זה ניצחון קטן קטן קטן שכולם התמוגגו ממנו. אנחנו צפויים עכשיו – אומנם אנחנו רואים שהולך להיות כאן גל של שרי חוץ שאמורים להגיע לארץ ולהיפגש עם ראש הממשלה והנוגעים בדבר, והוא ימכור להם שוב ושוב את שתי המדינות, מס שפתיים לרעיון שלא קיים. אנחנו לא יכולים לסמוך על ראש הממשלה הזה, לא שינהל את הממשלה, לא שינהל את מדיניות החוץ של ישראל מול הגל שתוקף אותנו. אם ככה הוא מנהל את הממשלה שלו, השר לשעבר בגין כמשל, לאן אנחנו נגיע? תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. תעלה חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חברת הכנסת תמר זנדברג. חמש דקות לרשותך, חברת הכנסת מיכל רוזין. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, תמיד טוענים כלפינו שאנחנו רואים רק את השלילי ורק את מה שרע במדינת ישראל. אז הנה, אני רוצה לשתף אתכם בכמה עובדות חיוביות ומרשימות על המדינה ה-100 בגודלה בעולם, שבה חיה אלפית מתושבי כדור-הארץ. יחסית לגודלה, ישראל היא המדינה קולטת ההגירה הגדולה בעולם. שיעור הילודה הישראלי הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי; אתה בוודאי תסכים אתי, כבוד היושב-ראש. ישראל תופסת את המקום השני בעולם במספר הספרים החדשים לנפש; הטכנולוגיה שמשמשת את נאס"א למשלוח תמונות וידיאו ממאדים לכדור-הארץ פותחה על-ידי שני ישראלים. חברת "מיקרוסופט" מחזיקה את מרכז הפיתוח היחיד שלה מחוץ לארצות-הברית בישראל. 24% מכוח העבודה הישראלי מחזיקים בתואר כלשהו, מה שמציב אותנו במקום השלישי בעולם, אחרי ארצות-הברית והולנד. ואולי לא ידעתם, אבל המזרח התיכון ידוע כמקום גידול לעצי דקל. הדקל הממוצע גובהו כ-6 מטרים, והוא מניב קצת יותר מ-17 קילוגרם תמרים בשנה. העצים הישראליים מניבים בממוצע כמעט 182 קילוגרם תמרים בשנה. ישראל פיתחה גם שיטות הידרולוגיה מדהימות שמאפשרות לגדל יבולים בשטחים הצחיחים ביותר. בישראל יש יותר – שרת התרבות – מוזיאונים באופן יחסי לגודל האוכלוסייה מאשר לכל מדינה אחרת. ההשקיה בטפטפות היא המצאה ישראלית שחוסכת מים באופן משמעותי בכל העולם. אנחנו גם מובילים באחוז הגבוה ביותר של מחשבים אישיים. וכמובן, כלכלת ישראל גדולה יותר מאלה של כל שכנותיה יחד – גם את זה אנחנו יודעים – ואנחנו מפיקים יותר עבודות מדעיות לנפש מאשר כל מדינה אחרת בעולם. אנחנו גם אחת משמונה המדינות היחידות בעולם שיכולות לשגר לוויינים לחלל, והישראלים הם העם עם האחוז הגבוה ביותר ממנו שמחזיק בפטנט רשום. בהשוואה עם 35 מדינות ה-OECD אנחנו מגלים גם שאנחנו במקום ה-30, חמישי מהסוף, בהשקעה ברווחה. אנחנו גם מקום 27, שמיני מהסוף, בהשקעה בחינוך. אנחנו אומנם שיאני ילודה, אבל אנחנו גם שיאני עוני, בהשוואה ל-35 המדינות המפותחות בעולם, וב-30 השנים הבאות, אם לא נדאג כאן לתעסוקה הוגנת לרוב חלקי האוכלוסייה, יהיה לנו הפער הגדול ביותר בין עובדים לבין גמלאים – לשלילה כמובן. אז כל העובדות האלה, גם הטובות וגם השליליות, עומדות לפתחה של ממשלת ישראל. והאם היא עוסקת בדברים האלה? האם היא מקדמת את הנושאים האלה? האם היא פועלת לכך שלא נהיה בין המדינות הנשרכות מאחור, בין המדינות המתוקנות והמפותחות בעולם, או שהיא מתעסקת עם איזה תפקיד יקבל אורן חזן ואיזה תפקיד – או לא יקבל – בני בגין? לצערי הרב, המציאות היא כל כך עגומה, כל כך עצובה, וגם העובדות הטובות שפירטתי כאן לא מצליחות לשמח אותנו ולעודד אותנו. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. תעלה חברת הכנסת תמר זנדברג, ואחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי. חמש דקות לרשותך. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אנחנו מצביעים כאן היום שוב על העברת סמכויות ממשרד למשרד, בפעם – לדעתי, אם אני לא טועה – השלישית, אבל בוודאי לא האחרונה; אני בטוחה שעוד העברות כאלה יגיעו. אנחנו על רקע כל חלוקת התפקידים בקואליציה, באופוזיציה, במפלגת השלטון וכו' – היום הכותרות הראשיות רעשו: מי יקבל איזה תפקיד, אחרי שכל סוף השבוע היו הדלפות בווטסאפ ובאתרים, וברוך השם, עכשיו יש הרבה כאלה, עם רשימה ארוכה ארוכה ארוכה של מי מקבל איזו ועדה. ואתם יודעים מה שמתי לב? שבכל הרשימה הזאת, אחרי חלוקת השרים והשרות, יושבי-ראש ויושבות-ראש הוועדות, חלוקת כל התפקידים וכו' – גברתי השרה מירי רגב, את יודעת מי ארבעת האחרונים בסיעת הליכוד שנשארו ללא תפקיד? שלוש נשים – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> בשביל זה אני פה, כדי להגיד לך. – – שלוש נשים, וחבר הכנסת אורן חזן. אלה הארבעה האחרונים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא, חבר הכנסת – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אז אני אומרת – זה היה נכון לאתמול. היום באנו לכנסת, התחיל שבוע העבודה בכנסת, יום שני, והנה התבשרנו שחבר הכנסת אורן חזן קיבל את תפקידו כסגן יושב-ראש, מה שהשאיר את סיעת הליכוד עם שש נשים אשר היחידות בהן שלא קיבלו שום תפקיד הן שלוש נשים. כל שאר החברים והחברות בסיעת הליכוד הסתדרו על תפקיד. היחידות שלא קיבלו הן נשים. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> מי לא קיבל? <תמר זנדברג (מרצ):> שלוש נשים: נאוה בוקר, נורית קורן וענת ברקו. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> לא קיבלו תפקיד? <תמר זנדברג (מרצ):> היחידות שלא קיבלו כלום. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אני ישבתי עם ענת – – – <תמר זנדברג (מרצ):> לא סגן יושב-ראש ולא סגן שר ולא סגנית שר ולא שר אחראי. היום אנחנו עומדים כאן ולא מעבירים את הסמכויות למשרד של אף אחת מהנשים האלה. אחרי שבמהלך הבחירות, כאשר היה נראה שסיעת הליכוד עומדת לקבל 20 מנדטים בלבד, דיברנו על שתי נשים ב-20 המקומות הראשונים, והנה אני מברכת את סיעת הליכוד, שנוספה לה עשירייה שלישית, עם עוד כמה נשים, והן נשארו היחידות שלא קיבלו שום תפקיד. אז אני רוצה להציע לשרה לשוויון מגדרי, נשים וצעירים, שמקבלת אל סמכותה היום שורה ארוכה של סמכויות, שמועברות אליה מן הגורן ומן היקב, ממשרדי ממשלה אחרים, שהיא בעצם השרה השלישית מסביב לשולחן הממשלה הזה – קודם כול, יש לה הרבה עבודה כבר בשולחן הממשלה, השרה לשוויון מגדרי, יש לה עבודה רבה בדאגה לשוויון המגדרי ההולך ומתמעט סביב שולחן הממשלה, ולאחר מכן אולי תסתכל מסביבה ותדאג לשוויון הרב שעוד נכון לנו להגיע אליו. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. יעלה חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. חבר הכנסת טיבי, חמש דקות לרשותך; חבר הכנסת אחמד טיבי – חמש דקות ושש שניות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בזה הרגע הגענו מוועדת הכספים, שם היה טקס החלפת שלטון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הצבעת בעד או נגד? <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אחרי חבר הכנסת אחמד טיבי יעלה חבר הכנסת מיקי לוי. אם הוא לא יהיה – חבר הכנסת אורי מקלב. אם גם הוא לא יהיה – חבר הכנסת דב חנין. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> גפני הוא מקרה מיוחד, חברת הכנסת זהבה גלאון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מעניין מה הצבעת. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני הייתי חבר בוועדה שגפני הנהיג לפני שתי קדנציות. האיש התנהג באופן ממלכתי, והטה אוזן לצרכים של האחר, כי הוא בא מקבוצת האחר, ונתן הרגשה לחברי האופוזיציה, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, שהפעילות שלהם היא לא לשווא. אמרתי – ואני מבקש שתיקח את זה ברוח טובה – הייתה נוכחות שיא עכשיו בוועדה. היה ראש הממשלה, השר כחלון, השר דרעי, שרים ישבו בשורה השנייה. החדר התמלא, נדמה לי שגם מיקי לוי היה שם – מי לא? אמרתי ש-50% – אחרי שבדקתי, חברת הכנסת גלאון – 50% מהנוכחים בוועדת הכספים באו כי הם שמחים שגפני מקבל את התפקיד, ו-50% הנוספים שמחים שניסן עוזב את התפקיד, כי הדברים – ניסן, חבר הכנסת סלומינסקי, החטיבה להתיישבות, העברות בלילה, מאות מיליונים, מה מתגלה עכשיו, כל יום אני שומע בחדשות עד מדינה, זמביש, ממביש. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> כל זה דווקא בתקופה – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הפרשה לא צריכה להיקרא ישראל ביתנו; הם מקפחים את ישראל ביתנו. הפרשה צריכה להיקרא – – – <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> – – שמישהו אחר היה יושב-ראש, ועליו דיברת, אבל לא אנחנו. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> מי, גרשון מסיקה? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> גרשון מסיקה, שעליתם אליו לרגל כולכם. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> זו תקופה שאני אפילו לא הייתי חבר כנסת. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> גרשון מסיקה ישב לידך בוועדה. <ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):> – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> לידך. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, תאפשרו לאחמד טיבי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ניסן לא צריך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> יש חקירה. מתברר שהיו דברים נוראים. מה שאני ואתה ראינו, וסתיו, בוועדת הכספים כנראה היו רק קליפה של דברים שהיו בעבר, אולי לפני הכהונה שלך. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', הלוואי שהייתה אפשרות של אִלי פאת מאת. הלוואי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אנחנו מתייחסים לעבודה בוועדות בצורה רצינית, וצר לי שעד עכשיו, אדוני היושב-ראש, אין ועדות, וזה זמן שמתבזבז, מה גם שכנראה בעוד שנה, שנה וחצי – אולי, אולי – יהיו בחירות, אז חודש-חודשיים יהיו לעבודת ועדות – זה כאילו פגיעה באמון הציבור, ששלח אותנו לעשות עבודה רצינית, גם כאן, במליאה, ובוועדות בעיקר; בוועדות בעיקר. הציבור לא יודע שעיקר העבודה של חברי הכנסת נעשית בוועדות; גם להעלות נושאים, גם לדון בנושאים שהממשלה מעלה. להתנגד, לרוב, או אפילו, אם יש הצעה טובה – לתמוך. ולכן אני מקווה שנצליח בוועדת הכספים בראשות גפני להביא לשינויים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא אמרת לי מה הצבעת. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הייתה הצבעה פה-אחד, ביקשתי רוויזיה וחזרתי בי. הנה, אפילו רועי היה – – <רועי פולקמן (כולנו):> הייתי, זה נכון. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – גם הצביע בעד. לכן, זה גם המקום לומר את מה שאני אמרתי היום לשר האוצר. היום פגשתי את שר האוצר, והוא רצה לשמוע מה הם הצרכים של החברה והיישובים הערביים. אני בטוח שהוא יודע באופן חלקי, אבל טוב שהוא שומע מאתנו: גם בגליל, גם במשולש, גם בנגב – תשתיות, מערכת חינוך, תחבורה, אזורי תעשייה, תעסוקת אקדמאים, דברים הקשורים במינהל מקרקעי ישראל, באדמות, זוגות צעירים, חלקות אדמה, מה לא? בדרך כלל מחויבותה של ממשלה במדינה המגדירה את עצמה כמדינה דמוקרטית היא לכלל האזרחים. כלומר, גם אזרחים שהצביעו נגד הממשלה – זכותם, מצד אחד, וחובת הממשלה, מצד שני, לענות על הצרכים שלהם. שלא יגידו לי: בנינו לכם כביש, שילמנו לכם ביטוח לאומי, נתנו לכם ללמוד אצלנו באוניברסיטה – אצלנו באוניברסיטה; מה זה פה, עושים טובה למישהו? החובה של כל ממשלה היא כלפי כלל הציבור, ואנחנו נבחן את הממשלה הזאת – מלבד העובדה שנרצה להפיל אותה כמה שיותר מהר, כי הממשלה גרועה גם על-פי ההרכב, גם על-פי קווי היסוד. היא ממשלה רעה, וקווי המדיניות שלה מזינים תופעות של גזענות. למה אני אומר את זה? אני העליתי את זה לפני כמה ימים, על הסטודנטית אסראא מוסא מצפת, מכללת צפת, שרק עברה בין שני בניינים ואז מישהו התנפל עליה, הוריד את כיסוי הראש, את החיג'אב שלה, וניסה לחנוק אותה, דחף אותה, את החברה שלה, מול הצחקוקים של העוברים ושבים – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – עד שהגיע צעיר ערבי והציל אותה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני קורא למשטרה לחקור עד תום את המקרה הזה ולהביא את הפושע הנפשע שעשה את הדבר הזה לידי דין. תודה רבה לך, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת מיקי לוי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, תודה רבה לחברי מיקי לוי שמביע התחשבות בכך שאנחנו בכל ימי שני האחרונים מבלים כאן עד השעות הקטנות של הלילה, וכבר בעצמנו מתחילים להרגיש לא כל כך טוב עם מה שקורה כאן. אז אני באמת מרגישה היום לא טוב. אני ככה מנסה לעבור כל פעם על סדר-היום שאנחנו מקבלים בימי שני, ומנסה להבין בעצם באיזו סיטואציה אנחנו נמצאים. אני אומרת לעצמי: מה יהיה ביום שני הבא? מה יביאו ביום שני הבא? איזה משרד יפצלו אז? אני רוצה לקוות שלא את משרד הכלכלה, כי הוא משרד חשוב; אני רוצה שלא יפצלו את משרד הרווחה; אני רוצה שלא יפצלו בטעות את משרד האוצר. אתם יודעים, אגב, את משרד האוצר גם אפשר, אם נורא נורא רוצים, לפצל לכל מיני אגפים. אנחנו ניצבים בפני סיטואציה לא הגיונית ולא מתקבלת על הדעת. לא בכדי, אני חייבת לומר, בשני הצדדים של המליאה לקחו מאוד קשה את העובדה שהשר בני בגין התפטר מתפקידו, גם בשל הגינותו אבל לא פחות בגלל הסיטואציה שבה אנחנו מרגישים שכולנו נוטלים חלק באיזה סוג של הצגה. אני חושבת שהיושב-ראש מרגיש את זה במידה רבה טוב מכולנו, כי גם אתה היית מעדיף להתעסק בנושאי מהות. ואני כבר מתחילה לשאול את עצמי מה זה נושאי מהות. אחד הדברים המעניינים הוא שבהחלטה על העברה ממשרד ראש הממשלה למשרד ירושלים ומורשת, לא מעבירים את הקרן למורשת הכותל. חברים וחברות, אנחנו באמת באמת, אני באמת – אני הסתכלתי על זה ואני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אני עוברת לסעיף 9 של העברת סמכויות – קראתי את זה שמונה פעמים, בסדר? אני עורכת-דין בהשכלתי, אני אמורה להיות מסוגלת לקרוא את זה בקלות. סעיף 59א(א) לחוק החברות: "לשר האוצר, ולהעביר לשר הכלכלה את סמכות שר האוצר לפי הסעיף האמור". פותחת סעיף 59א – א רבתי, (א) קטן – לא מוצאת בחוק את הסעיף הזה. אני חושבת שכבר זה – סעיף שעוסק בחברות-חוץ, כבוד היושב-ראש. אני כבר אומרת לעצמי, מישהו כבר התבלבל, כבר לא יודעים מה מעבירים למי ולמה. זאת אומרת, אני אומרת, אנחנו אמורים לקרוא את זה, נכון, כבוד היושב-ראש? אנחנו אמורים להתעמק בזה ולהבין מה עושים, איזה סמכויות מעבירים למי ובאילו נסיבות. אני לא כל כך מתרגשת דווקא מהעברת הסמכויות למשרדה של השרה גילה גמליאל. כמו שרבים אמרו פה, גילה גמליאל בן-אדם מאוד מוערך ואהוד, ואנחנו מקווים שהיא תצליח בתפקידה, אבל לפחות אני מבינה מה מעבירים אליה. למה הקרן למורשת הכותל צריכה להישאר במשרד ראש הממשלה? סתיו, סתיו, יש לי פרויקט חדש בשבילנו: לא, הקרן למורשת הכותל – היא נשארת במשרד ראש הממשלה. זה לא מטריד אותך? זאת אומרת, המשרד לענייני ירושלים עובר – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> חברת הכנסת נחמיאס, את לא מכירה את הנפשות הפועלות? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, אני מכירה, אני מכירה לא כל כך רע, אבל אני אומרת לסתיו, הנה, עכשיו אני אשתף, אנחנו נוכל לעשות את זה ביחד. יהיה מי שיעזור לה. אני אומרת לעצמי: למה את הקרן משאירים במשרד ראש הממשלה? זה לא גורם לכם לתהות? חברים וחברות, אני מקווה שבשבוע הזה, כבוד היושב-ראש, יוקמו הוועדות, נתחיל לעבוד, ואפילו אני אוכל להפסיק להתעמק בחוק החברות הממשלתיות, כשאני כנראה נמנית עם אלה מבין באי הבית שיודעים את החוק הזה די בעל-פה ועדיין הייתי צריכה לחפש את הסעיף הזה. תודה רבה לך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. אני חייב לומר לפחות דבר אחד משמח, שאני גם משפר את הכושר הגופני, כי עשינו כבר סיבוב של שש ועדות לבחירת היושב-ראש, וגם, כמו שאת ציינת, גם נפשית אני שמח שקמו ועדות ונעסוק בעבודה אמיתית. חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אורי מקלב, שזה עתה נבחר ליושב-ראש ועדת המדע והטכנולוגיה, בטח עדיין שם בוועדה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, באמת הנושא הזה של הודעת הממשלה על הקמת משרד חדש, חלוקת תפקידים, פיצול משרד החוץ לשישה משרדי משנה או תחומי עיסוק – כל זה באמת חשוב מאוד מאוד מאוד. הבוקר, כשפתחתי את העיתונות הכלכלית כדרכי בקודש כל בוקר מחדש – בכותרת הראשית – מצאתי כותרת מאוד מאוד מדאיגה – והנתונים האלה ידועים לי מתפקידי הקודם בשנתיים שחלפו – על כל נושא שילובם של ערבים וחרדים במעגל העבודה, שאם לא כן, בעוד 45 שנים מדינת ישראל תפשוט את הרגל. וכשעליתי לכנסת מביתי במבשרת דימיתי לעצמי שתופי הטם-טם הכלכליים, אדוני, מכים באון ובעוז, והמכות האלה מהדהדות בין הרי ירושלים. וכשבאתי לכנסת – עולם כמנהגו נוהג, לאף אחד זה לא אכפת. השואה הכלכלית שמחכה למדינת ישראל בעוד 45 שנים כאילו לא מענייננו, כאילו עתידם של נכדינו ונינינו אינו מוטל בספק. ולאף אחד לא אכפת, אף אחד לא מדבר על זה בכלל. מדברים על עוד משרד ועל עוד נושא, אבל לאף אחד לא אכפת מה יקרה פה ב-2059. בעוד 45 שנים רבע מאוכלוסיית ישראל – ואני מברך על כך, אני בעד ילודה, ואחינו הם – רבע מאוכלוסיית ישראל יהיו חרדים. אני מברך על כך. על דבר אחד אינני מברך – על אי-שילובם בתוך מעגל העבודה. עמד פה השר אריה דרעי אך לפני כמה ימים ואמר לי: לא תכריחו אותנו בכוח לצאת לעבודה; אמר את זה מעל הדוכן הזה. ואמר חבר הכנסת גפני: זו החלטה אנטישמית – ככה אמר לי – זה שהכרחתם או סבסדתם את מעונות-היום רק כששני בני-הזוג יוצאים לעבוד. אם שני בני-הזוג לא יוצאים לעבוד – בשביל מה אני צריך לסבסד את מעונות-היום אם ההורים לא עובדים? מה ההיגיון שעומד מאחורי זה? חברים, בשנה החולפת חוב–תוצר של מדינת ישראל: 67.1%; הטוב ביותר בעשורים האחרונים. כשקיבלנו את האוצר הוא היה 73.1% – 39 מיליארד שקל גירעון. ומה אומרים לנו על שנת 2059, אדוני היושב-ראש? הגירעון של מדינת ישראל, אם לא ישולבו כל הקהלים האלה במעגל העבודה, יהיה 170%. אנחנו ממשכנים את עתיד הדורות הבאים, דורות מאוד מאוד קרובים אלינו. 45 שנה זה מחר בבוקר. ואני מאוד חרד לנכדי ולניני, מה יהיה עליהם, איזה עול כלכלי הם יצטרכו לשאת על גבם. ההיסטוריה הכלכלית, ואני מקווה שיש היסטוריה כזאת, ולא רק היסטוריה מדינית, ולא רק היסטוריה חברתית, אבל ההיסטוריה הכלכלית-חברתית תשפוט את הממשלה הזאת אם שר האוצר וראש הממשלה לא ינקטו צעדים דחופים, כפי שאנחנו נקטנו בממשלה הקודמת, כדי לשלב את אלה שלא עובדים במעגל העבודה. ואפשר להגיד עוד הפעם: ביטלו עוד הפעם את לימודי הליבה ולא מכשירים אותם, על-ידי כך, להיכנס אל תוך מעגל העבודה. זה כבר לא מפלגת יש עתיד שאומרת את זה. באוצר מזהירים שאם החרדים והערבים לא יהיו במעגל העבודה, זוהי פשיטת רגל של ישראל בעשורים הקרובים. זה מחר בבוקר, אדוני היושב-ראש. וזה לפתחנו, וזה לפתחה של הממשלה הזאת, וצריך לעשות את כל מה שצריך כדי לאפשר לצאת לעבודה ולהמשיך עם מס הכנסה – עם העידוד ליציאה לעבודה – מה שהיה פעם מס הכנסה שלילי, ואת 300 מיליון השקל שהכנסנו למשרד הכלכלה כדי לשנות מקצוע או ייעוד מקצועי. אוי ואבוי לנו אם הדורות הבאים יצטרכו לקחת רבע מאוכלוסיית ישראל כלכלית על גבם. מדינת ישראל תקרוס כלכלית. וכשמדינת ישראל תקרוס כלכלית היא תקרוס חברתית והיא תקרוס ביטחונית, ולא יהיה לנו עתיד במקום הזה. ולכן אני קורא לשר האוצר ולראש הממשלה – אתם יודעים מה? אני מתחנן בפניכם, אנא מנעו את הקטסטרופה הכלכלית שעומדת לפתחנו. נא פעלו לשילובן של אותן אוכלוסיות במעגל העבודה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. ברשות חבר הכנסת דב חנין, אני אתן את רשות הדיבור לחבר הכנסת רזבוזוב, שהיה בוועדה שהוא חבר בה, ואני מזמין אותו. ולאחר מכן, כאמור – חבר הכנסת דב חנין. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, כשאנחנו עכשיו עוסקים בהעברת הסמכויות בין המשרדים השונים אני מנסה להבין איך יפעל משרד החוץ; נתניהו, ראש הממשלה שלנו, שומר את משרד החוץ לעצמו, או לראש של מפלגה שיצטרף אליו, אם יצטרף אליו, לממשלה הקיימת, אבל נראה לי שהוא יישאר שר החוץ עוד הרבה זמן, ואני מנסה, כמו שאמרתי, להבין איך זה יעבוד. משרד החוץ, שהיום מחולק בין חברי הכנסת, חברי הכנסת שמנסים להחרים הצבעות חשובות בכנסת, ולא באמת נשאר מישהו שיוכל להתעסק במדיניות החוץ שלנו. דוגמה מהעולם שאני מבין בו היטב – תראו מה קרה לנו בפיפ"א. שבוע לפני ההצבעה הדרמטית פתאום נודע לנו, ונהיה לחץ, והדיפלומטים שלנו התקשו להגן, כי בסופו של דבר, אם אנחנו משתמשים במונחים שראש הממשלה שלנו אוהב, "קווים אדומים", אז להביא פוליטיקה לספורט זה קו אדום. כי גם בצ'רטר האולימפי, גם בתקנונים של כל ההתאחדויות, כמובן פיפ"א ואופ"א, כתוב שהפוליטיקה מופרדת מהספורט. הרשות הפלסטינית הביאה את זה לשם והביכה אותנו. החשש של הדיפלומטים שלנו היה גם שהם לא יספיקו, ובסוף הם עשו באמת המון המון מאמצים בשבוע, ואיכשהו הצליחו להוריד את זה מסדר-היום, אבל כל העולם דיבר על זה; התקשרו אלי אנשים מחו"ל וספורטאים ודיברו – מה יהיה, האם יהיו לזה גם השלכות על הענפים האולימפיים – אולימפיאדת ריו בשנה הבאה. חברי הספורטאים האולימפיים מתכוננים לאולימפיאדה הזאת, וארבע שנים של עבודה יכולות פשוט לרדת לטמיון. בגלל זה אני חושב שאנחנו כאן, בנקודה הזאת, צריכים לקחת את העניין הזה ברצינות. במשרד החוץ צריך להיות שר חוץ במשרה מלאה, שייתן לדיפלומטים שלנו גיבוי. היום מתקשים להגן על הרבה החלטות בעקבות האמירות – לדעתי הקשות – שהיו ביום הבחירות, וזה מפריע להם. וגם כיושב-ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות – קיימנו לא מעט דיונים בנושא האנטישמיות. היום, בכותרות האחרונות, אנחנו רואים את הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם. ממש כותרות ראשיות, והעולם הזה מתגבר; אנחנו חיים בעולם גלובלי, עולם של אינטרנט, ומספיק שמישהו קיצוני אחד יכתוב פוסט בפייסבוק, ואנשים שבכלל אין להם דעה על ישראל, לא חיובית ולא שלילית, ישראל עוד מדינה בשבילם, הופכים להיות אנטי-ישראל. גם כאן – איך אנחנו הולכים להגן בלי משרד החוץ, בלי שר חוץ שיוכל להוביל את המשרד הזה ולעשות את העבודה הדיפלומטית? אני חוזר על דברי, אנחנו חייבים לשים לזה סוף. חייבים למנות שר חוץ, שר שידע לעשות את העבודה הזאת, שיעזור וייתן רוח גבית לדיפלומטים שלנו, שיחזיר את ישראל לקדמת הבמה בעולם בנושאים הרלוונטיים, נושאים כמו היי-טק, נושאים כמו תרבות, נושאים כמו ספורט. יש לנו באמת במה להתגאות, אנחנו מדינה נהדרת, וחבל שכל מה שקורה עכשיו לא מיטיב אתנו, והפנים שלנו לא נראות כפי שהיינו רוצים. אבקש שיעשו סדר בעניין הזה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יואל רזבוזוב. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, גברתי השרה, גבירותי ועמיתי חברי הכנסת, אכן, אנחנו בכנסת עוסקים מאז הקמתה של הממשלה הזאת בסדרה ארוכה של דיונים שעניינם סידורי כיסאות, חלוקת עבודה, העברת סמכויות ותפקידים בין שרי הממשלה השונים במשרדים השונים והמשונים שגיבשה הממשלה והיא מציגה בפנינו. במה אנחנו לא עוסקים, אדוני היושב-ראש? אנחנו לא עוסקים בשאלות היסוד של החברה, של הארץ הזאת, של העתיד ושל ההווה שלנו. הנתונים שהתפרסמו היום על מגמת ההידרדרות של מדינת ישראל לפשיטת רגל אם לא ישתנה בצורה משמעותית מצבן ומקומן של אוכלוסיות שנמצאות היום בשולי הכלכלה והחברה הישראלית, הם נתונים שצריכים להעסיק אותנו. ואני מתכוון, אדוני היושב-ראש, לדבר היום על אלה שאין להם כלום ונמצאים לגמרי בשוליים, לעומת אלה שיש להם הכול והם רוצים עוד יותר. בואו נתחיל בדוגמה לאלה שאין להם כלום: מצב התעסוקה באוכלוסייה הערבית הוא בעיה קשה של הציבור הערבי. אבל הוא לא רק בעיה של הציבור הערבי, כי כפי שאנחנו למדים היום מהניתוח שהתפרסם, אם מגמת התעסוקה הנמוכה של הציבור הערבי תימשך, משמעות הדברים היא בעיה קשה וגדולה לכלכלה הישראלית, לחברה הישראלית בכללותה. היכן ממוקמת הבעיה? האם אזרחים ערבים לא רוצים לעבוד? להפך, מעוניינים לעבוד. אבל תסתכלו על נתוני התעסוקה במדינת ישראל ותשוו אותם לנתוני התעסוקה במדינת ישראל ביישובים ערביים. בעוד במרבית היישובים היהודיים מגמת האבטלה הרשומה נמצאת בירידה, ביישובים הערביים שיעורי האבטלה, אפילו הרשמיים, הם גבוהים ביותר. איך נוצר המצב הזה? זה קשור לכך שלמשל אין אזורי תעסוקה ביישובים ערביים. אין אזורי תעשייה. אין משרדי ממשלה. אין מערכות שירותים. יכול להיות יישוב ערבי גדול שכדי להשיג תשובות מהמוסד לביטוח לאומי – יושב מולי חבר הכנסת גנאים – תושבי היישוב הערבי הגדול הזה, שאולי הוא כמו עיר, צריכים לנסוע לכפר יהודי – או כמעט כפר יהודי – שנמצא בסמוך. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> למשל סח'נין היא עיר של 30,000, והם נוסעים לאזור התעשייה משגב. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> יפה. או יותר נכון, מאוד לא יפה. זה המצב. זה המצב שבו אנחנו נמצאים. אנחנו בדרך כלל מדברים על הסוגיה הזו כסוגיה של אי-מתן שירותים לציבור הערבי. אבל הצד השני של המטבע הוא היעדר עבודה. היעדר עבודות. כי אנשים לא יכולים לעבוד במקומות המגורים שלהם. אחת הבעיות הקשות היא תעסוקת נשים ערביות. גם כאן הבעיה נגרמת מכך – לא מזה שנשים לא רוצות לעבוד. נשים מאוד רוצות לעבוד, אבל כשאין אזורי תעסוקה ביישוב, כשאין אפשרות לעבוד בסמוך למקום המגורים, צריך למצוא מקום אחר לעבוד. כשאין תחבורה ציבורית סבירה, באוכלוסייה הערבית נשים בדרך כלל לא יכולות להגיע לעבוד מחוץ למקום היישוב, כי אם כבר יש רכב אחד במשפחה, הוא לא נמצא בחזקתה של האישה. והנה עוד חסם אחד ממשי ומעשי שמונע גידול בשיעור התעסוקה בציבור הערבי. אז גם אבטלה גבוהה וגם מצב כרוני של תעסוקת חסר בקרב הנשים הערביות – אז הנה לנו, עמיתי חברי הכנסת, בעיה חברתית גדולה אצל אלה שאין להם. ומהצד השני, יש לנו במדינת ישראל כאלה שיש להם כל כך הרבה והם לא מסתפקים בכך. וכמובן, אי-אפשר להידרש לסוגיה הזו בלי להזכיר פעם נוספת את טייקוני הגז. אותם אלה – אני מתכוון לדואופול המונופולי של קבוצת "דלק", תשובה, יחד עם "נובל אנרג'י" – קבוצה מונופוליסטית שמחזיקה בידיה את משאב האנרגיה, המשאב הכלכלי, משאב הטבע החשוב והיקר ביותר שיש במדינת ישראל, והיא משתמשת במשאב הזה בצורה מונופוליסטית. אמצעים ודרכים שבהם המערכת הממשלתית ניסתה להתמודד עם התופעה לא מוצו. אנשים שניסו לייצר מודל של תחרות, כמו הממונה על ההגבלים העסקיים, מצאו את דרכם הביתה. אין אלטרנטיבות למודל שהממונה הציע. הרעיונות שאנחנו הצענו לפיקוח אגרסיבי על מחירי הגז לא התקבלו. אנחנו שומעים שלהפך, הממשלה מתרככת, מתפשרת, מציעה עוד הטבות לטייקוני הגז. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני מתקרב לסיום, אדוני היושב-ראש. אלה דברים שצריכים להדאיג כל אחד ואחת מאתנו. כסף גדול של הציבור הולך, וימשיך ללכת, לאלה שיש להם הרבה ורוצים עוד יותר. אז הנה, אדוני היושב-ראש, תמונת החברה הישראלית בקליפת אגוז – מצד אחד, אלה שאין להם ויקבלו עוד פחות; מצד שני, אלה שיש להם המון ורוצים עוד יותר. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן; אם היא לא תהיה כאן, אז חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הדוח, או מה שקראנו היום על תעסוקת האוכלוסייה הערבית והחרדים, באמת מוכיח שהשוויון והצדק משתלמים. הכוונה, אחד השרים – לא, זה חבר הכנסת ברוורמן שהיה תמיד אומר שזה לא רק טוב לערבים, אלא גם ליהודים. זה לא רק צדק ושוויון, זה טוב לכולם. משהו כזה. אז השוויון והצדק משתלמים. אפליה, אבטלה שגוררת אלימות – זה לא משתלם. זה רק הפסד, בעיקר למדינה. התעסוקה והזדמנויות העבודה לאוכלוסייה הערבית – אני חושב שהן צריכות להיות חלק מהאג'נדה ומהמצע של כל משרד ממשרדי הממשלה, או חלק המדיניות שלהם. אני חבר בשדולה להעסקת נשים ערביות, אבל במיוחד מורות. האבטלה בקרב המורות הערביות והמורים הערבים גדולה מאוד. באלפים. אלפי בוגרים ובוגרות מהמכללות השונות לא מוצאים מקום עבודה. יש כאלה שעומדים בתור כבר שנים, שבע-שמונה שנים, עד שהם יגיעו ליעד, למשרה, שישובצו במשרת חינוך. והיו הרבה תחליפים, הרבה פתרונות – משום שמדובר באלפים, במיוחד מורות, שהן מובטלות – או לעזור להם בהסבה מקצועית למקצועות אחרים, או לקלוט אותם במערכת החינוך היהודית, בבתי-ספר יהודיים ועבריים, משום ששם יש מחסור. והייתה תוכנית כזאת במשרד החינוך, תוכנית חומש, בתקופתו של השר שי פירון, שהמטרה שלה להעסיק 500 מורות ערביות בתוך חמש שנים במערכת החינוך היהודית. הם התחילו בזה, לצערי לא הצליח כל כך – בשנתיים נדמה לי ש-70 או 90 מורות השתלבו – אבל צריך להמשיך את זה. תוכנית כזו יכולה באמת להיות פתרון חלקי לאבטלה בקרב המורות והמורים הערבים. דובר הרבה – הרבה פונים ופונות אלינו כדי למצוא מקום עבודה כמורים או כמורות. הם לא מוצאים את זה, והם מתייאשים. אחרי ששנים מהחיים שלהם בלימודים, וגם מכספם הם נתנו כדי ללמוד ובסוף כדי לעבוד – הם בסדר. הם מסיימים את הלימודים שלהם, אבל לא מוצאים מקום עבודה. למורות כאלה צריך למצוא מקומות עבודה. ערבים צעירים אחרים כן רוצים לעבוד, אבל תנו להם את ההזדמנות. כאשר ביישובים הערביים אין אזורי תעשייה – לפי אחד הדוחות, לפני שנתיים, נדמה לי, 2%, 1.5% מאזורי התעשייה במדינה הם ביישובים הערביים. אין מוסדות ממשלתיים, אין כל הדברים האלה. אז איפה לעבוד? כל צעיר ערבי או צעירה ערבייה, כולם רוצים לעבוד, אבל צריך למצוא להם את ההזדמנות, את הנגישות ואת מקום העבודה. יש להם כל הכישרון לעבוד. אבל אני דיברתי במיוחד על המורים ועל המורות הערבים. אני מקווה – אף שהממשלה, כפי שהזכרתי קודם, היא צרת כמות ומהות – אני מקווה שאכן תוכיח. תוכיח. הנה, יש לכם הזדמנות להוכיח שאתם באמת רוצים שינוי אמיתי, במיוחד כלפי האוכלוסייה הערבית, שראש הממשלה, על חשבונה ועל גבה, אני לא יודע בכמה מנדטים זכה. אז הנה, שרת התרבות והספורט מולי, כבוד השרה מירי רגב, אנחנו רוצים לראות באמת תקציב מכובד לתרבות ביישובים הערביים. לתיאטראות, לקבוצות השונות. פעם הייתה איזה בדיחה, לפני שנים: התקציב של התרבות המוקצה לחברה הערבית, נדמה לי 1%, 2%, לא יודע כמה – אז אנחנו רוצים לראות צעדים בשטח, שינוי בשטח. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. תעלה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – איננה. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר, ואחריו – עיסאווי פריג'? אני חושב שדיבר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני דיברתי בקדנציה הקודמת. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> איזו קדנציה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – יש לי קול כמו – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> עיסאווי, אני מזמין אותך לדבר במקומי אם אתה רוצה, אין בעיה. <היו"ר יצחק וקנין:> חמש דקות לחבר הכנסת יחיאל חיליק בר. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לעיסאווי אני תמיד מוכן לוותר. <היו"ר יצחק וקנין:> עיסאווי, אתה דיברת בנושא הזה או בנושא הקודם? אני כבר פה יושב – אתה יודע, אני מתחלף, יושב וקם – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> יענקלה, כבוד השר לשעבר יענקלה – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אם תדבר שוב על הפיתה – עיסאווי, אם תדבר שוב על הפיתה, אני נותן לך את ארבע הדקות שלי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש גם עכשיו יותר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה רבה. חבר הכנסת בר. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתה יודע, לפעמים, ככה, זה מצחיק, ומתבדחים על כל מה שקורה וכו', אבל באמת, זו כבר תחושה קשה, ומחוספסת ומגעילה, שכל הבחירות האלה נולדו והסתיימו בחטא, וכל הרכבת הממשלה הזאת נולדה והסתיימה בחטא, וגם אחרי שהרכיבו ממשלה, הסיפור היום, למשל, של השר מנחם בגין – – – <היו"ר יצחק וקנין:> בני בגין. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> של השר בני בגין, בוודאי, סליחה. אני לא ליכודניק גדול, ואני לא איש מח"ל גדול, ואני לא איש מורשת בגין גדול, אבל אם – אם – היה בקואליציה הזאת מישהו שאתה יכול להסתכל עליו ולהגיד: ואללה, אני גאה, כאזרח, שהוא שר; איש ישר, צנוע, נעים הליכות – ותראה מה קורה, אדוני היושב-ראש, אפילו שאתה בקואליציה ואתה מאוד מבסוט מכל מה שקרה. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מסכים אתך לחלוטין. אני לא מבסוט, אדוני, אני יושב פה ואני אומר לך, אני חושב – אמרתי את זה ואני לא מתבייש לומר את זה – שיש חברי כנסת שהם בקדנציה הראשונה שלהם וכנראה הם לא מבינים את המקום. אני אומר את זה במלוא הרצינות. יש חברי כנסת שיושבים בוועדת הכספים – וגם זה לא מספיק – או בוועדות אחרות, כי הם לא קיבלו תפקיד של סגן שר או תפקיד אחר. לצערי הרב, זה מעל לבינתי. באיזה מקום זה נותן לי את אותה ההרגשה שאתה מרגיש – האמן לי – בדיוק. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אבל אתה גם איש דתי, ואתה יודע, יש משפט – ידידתי טלי פלוסקוב – צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. ולצערי, ראש הממשלה, שהוא ראש הממשלה של כולנו – אני לא בחרתי בו, אבל משנבחר הוא ראש הממשלה שלי, של מיקי, של כולם – מוכיח: תהיו רעים – תקבלו; תהיו טובים, צנועים, ישרים, לא צעקנים – לא תקבלו. ידידי, נכבדי, אורן חזן, בהחלט אדם מנוסה ורב-זכויות, צעק, איים, גידף – בסדר, אין לי בעיה, אני לא שופט אף אחד, הכול בסדר, זו דרכו – והנה, תראה: סגן יושב-ראש הכנסת, חבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת וחבר ועדת הכספים. אצלנו בסיעה אומרים לנו: תבחרו תפקיד בכיר אחד, כי צריך להתחלק. אבל אורן בא וצעק, וקיבל; ובא בני בגין, אותו איש צנוע ושקט, שנתניהו קרא לו לבוא למערכה כדי להראות "יש לי גם בגינים", וכבר עשה נכון ומינה אותו לשר – האם הצדיק ורע לו ורשע וטוב לו הזה הגיוני בעיניך, אדוני היושב-ראש, שאתה אדם מלומד ממני בענייני הלכה ותורה? אתה יודע שלא. איזה מסר ואיזה שיעור זה לחברי כנסת? <היו"ר יצחק וקנין:> תראה, כשתופרים את החליפה, אם לא תופרים אותה טוב, פתאום הרגל קצרה והז'קט לא עולה עליך טוב. היו צריכים לתפור את זה קצת אחרת כנראה, ואז זה היה נראה אחרת. זאת דעתי. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני חושב שבכנסת מתוקנת ונורמלית אורן חזן, שיכול להיות שיש לו הרבה כישורים, אני לא מזלזל בו, אבל כחבר כנסת יום וחצי הוא היה יכול להמתין. אני, זו לא קדנציה ראשונה שלי, ולא הייתי חבר בוועדת החוץ והביטחון. אני רוצה את זה, אבל אני עדיין לא יודע אם אני אקבל את זה, כי אצלנו הכללים קצת שונים מבליכוד. אולי אני צריך לאיים ולקלל ואני לא יודע מה. אבל זה באמת לא שיעור טוב, לא לחברי הכנסת, לא לעם ישראל, לא לדרך-ארץ ולא, לעזאזל, לניסיון ולסניוריטי. ואם יש משהו לבני בגין – בוודאי על אורן חזן, ולו מפאת גילו, בסדר? – זה ניסיון וסניוריטי. ולכן זה באמת באמת כואב לי. ומילה אחרונה ב-45 השניות שנותרו לי – אפילו שהיושב-ראש גנב לי קצת – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אם תצטרך נוסיף לך. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא לא לא, אני אסיים, אני אסיים. תראה, ירושלים. אתה יודע, כאב לי לראות – אני בקשר טוב עם ראש העיר, הייתי חבר מועצת העיר, יחד עם אנשים מסיעתך, לא מעט שנים. ביבי מחלק את ירושלים. גברתי טלי פלוסקוב, ביבי מחלק את ירושלים. אם הוא את המשחקים של שברי משרדים והעברת סמכויות עושה על ירושלים – בראש שמחתו, כן? – פוגע בראש העיר, שהוא התחייב לו, יודע שאין לזה שום משמעות אמיתית ומחליט לחלק את ירושלים בין ראש העיר לבין אלקין, שהוא איש ראוי כשלעצמו, אז בטח שלא יטיף לנו על חלוקת ירושלים. אבל אני מבקש דבר אחד, אדוני היושב-ראש: כשזה מגיע לירושלים – היא בטח לא של הימין ולא של הליכוד, היא של כולנו כעם ישראל – אל תשחקו אתה, תנו לנהל אותה. אני יודע כחבר מועצה – טלי, הגעת מהמוניציפלי, את יודעת כמה הדברים האלה קשים וכמה ראשי ערים גם ככה חיים בפרנויות ובחוסר גיבוי מהממשלה. אז עזבו את ירושלים בשקט, זאת עיר קשה ומורכבת, תנו לה להתנהל, ובטח כשמשחקים את המשחקים הפוליטיים הצרים והזולים האלה, אל תעשו את זה על ראשה של ירושלים. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יחיאל חיליק בר. חבר הכנסת עיסאווי פריג', חמש דקות, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, רבים מחברי הכנסת דיברו לפני, והרי התייחסו לכל הדברים – מה לא דיברו, תגיד, אדוני היושב-ראש, מה לא תיארו – את הממשלה הזאת? באמת. אני חושב, באיזה כיוון לבוא, מה יש לי להוסיף? <היו"ר יצחק וקנין:> לא השאירו לך שום כיוון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא השאירו לי, לא השאירו לי. אני מנסה לחשוב, האם לדבר על ממשלה שאתה משתמש במשהו – השתמש וזרוק? השתמשת באלקין, זרקת, ריצית אותו? השתמשת בבגין וקשה לך לרצות אותו? מה להגיד? תראה, אבל מה, פעם היו תיקים בממשלה; שר הפנים, שר החוץ – היה משהו, תוכן. היום זה הפך להיות ממשלת תארים; לא תיקים, אלא תארים. כי כולם יכולים – חברת הכנסת, השרה מירי רגב, יכולה להיות שרת התרבות והספורט. אבל יש ראש ממשלה – שמאלה שמאלה, ימינה ימינה. יש פיפ"א, יש לא – נקבל את ההחלטה. אז על מה להגיד? פעם הייתה. אז מה שאני אומר, אני יושב כאן, אדוני היושב-ראש, בא אלי חבר הכנסת אורן חזן, שמח, כולו זוהר, לוחץ יד, יעני מחכה – איך אני שיחקתי אותה. היד הזו לא תונף חינם, צריך להיות לה מחיר. אז יש לנו מסקנה מכל מה שקרה. אם כך, אנחנו צריכים ללמוד מהתיאוריה של החזנים? אומרים חזן – חזנים? <היו"ר יצחק וקנין:> כן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז יש לנו טייטל, תיאוריית החזנים. אנחנו צריכים ללמוד ממנה. אבל מה לא היה לנו? דב חנין, ידידי חבר הכנסת חנין, התייחס באמת למה שהיה. בנאום השבעת הממשלה כאן, ראש הממשלה דיבר על דבר אחד, דיבר על שינוי שיטת הממשל. זה מה שעניין אותו. באו כולם, מחכים לשמוע, ממשלה חדשה – שמענו שינוי שיטת הממשלה. עכשיו, מה אין לנו? חודשיים וחצי, אדוני היושב-ראש, אנחנו מדברים על כיסאולוגיה – מי שם? מי אחראי יותר? למי יש תואר? – ומתעלמים מהעיקר. חודשיים וחצי אנחנו בורחים ולא רוצים לנגוע במהות. המהות היא הנושא המדיני. כי כל מה שמדברים, כל שרי ההסברה למיניהם, כל שר המשא-ומתן, לא שווים בלי שנתחיל עם יוזמה מדינית, בלי הנושא המדיני. היה לנו לפני שבועיים פיפ"א. תראה מה קרה. פיפ"א – חודשים דיברו על הנושא. וכל שר וראש ממשלה התגאה במה שעשה ואיזו דיפלומטיה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת איוב קרא, סגן השר איוב קרא, שב לידו ותדברו. אתה גם מדבר בקול רם וגם מפריע לדוברים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ותראה איזה מצב – ראש הממשלה ושרת התרבות ועופר עיני וכולם יוצאים בהכרזה: ניצחנו. מה הניצחון? לחיצת ידו של יושב-ראש ההתאחדות הפלסטינית ג'יבריל רג'וב. עצם העובדה בלחיצת היד, זה ניצחון. זה ניצחון. חודשיים עוסקים בסוגיה של ספורט, פיפ"א, מקריבים את הכול על המזבח של המדיניות האטומה, מדיניות ההתנחלות של בנימין נתניהו ראש הממשלה. ברוך הבא, חבר הכנסת חזן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> ברוך הנמצא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני התחלתי לקרוא את הרכב הוועדות. איך תספיק להיות בחוץ וביטחון? ואיך תספיק להיות בכספים? <אורן אסף חזן (הליכוד):> איך הספקתי להיות במקומך גם – – – אני רק רוצה לצטט, לצטט. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> השחקן מ"ארץ נהדרת" יבוא להחליף אותו. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת חזן, אם אתה רוצה לדבר, שב במקומך ודבר אתו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני רואה את הוועדות, ארבע-חמש ועדות, ואני עכשיו שומע מחברים: סגן יושב-ראש הכנסת, סגן יושב-ראש הוועדה לרפורמות. איך תספיק את כל זה? ואללה, חזן, שיחקת אותה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> בכדורגל ב"מחוזיאדה" שיחקתי אותה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא. גם אצל ראש הממשלה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. חבר הכנסת עיסאווי פריג', עוד שנייה יש לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני רוצה לדבר על נושא אחרון, אדוני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אבל זמנך תם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה אמרת לי שתיתן לי כמה. הנושא האחרון – ואני אגיד את זה בשני משפטים – אומרים: דה-לגיטימציה לישראל. למה כל מי שמדבר על דה-לגיטימציה של מדיניות ההתנחלות או מדיניות הכיבוש הוא אנטי ישראלי? למה מביאים את התואר הזה? יש שני דברים: אנחנו נלחמים במדיניות ההתנחלויות שמובילה ממשלתו של בנימין נתניהו, ויש שוני גדול בין זה לבין דה-לגיטימציה למדינה. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. יעלה חבר הכנסת חמד עמאר, ולאחריו – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. חמש דקות, חבר הכנסת עמאר. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו, כישראל ביתנו, נצביע בעד נושא ירושלים והקמת משרד לענייני ירושלים, וגם הסמכויות של השר אלקין, כי אנחנו ענייניים, ואנחנו לא סיעה שכל יום חושבת אחרת ומחליטה אחרת – היום היא מפלגה לאומית ומחר היא לא מפלגה לאומית. וראינו את זה גם בחלוקה של הוועדות. ראינו את הליכוד – עם איזה סיעות ישב, ואיך אתנו לא ישב בכלל, ולא דן אתנו בכלל בכל נושא הוועדות. אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, אנחנו בנושא הוועדות לא נרפה ולא נאפשר דבר כזה, להדיר אותנו מהוועדות החשובות. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> למה פה אין שר? <היו"ר יצחק וקנין:> יש, יש. יש שרה. השרה מירי רגב, אדוני. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> יש שרה, ואני רוצה לאחל לה בהצלחה. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> לכן, אדוני היושב-ראש, כמו שאמרתי, גם בנושא של נשיאות הכנסת, המקום שלנו חייב להיות שם. מפלגות בגודל שלנו נמצאות שם, אנחנו לא יכולים להישאר בחוץ. אנחנו חלק מהכנסת, ציבור גדול בחר בנו כדי שנעשה כאן ונעבוד, ואנחנו באנו לעבוד. אני רוצה לספר לך סיפור, לספר לחברי הכנסת. היום מתנהל ויכוח ברחוב הדרוזי בין הליכוד לכולנו. הליכוד אומר: מי שעצר את התוכנית זה שר האוצר כחלון, שבא ואמר: תשמעו, אני רוצה ללמוד את התוכנית – אחרי שקיבלה אישור של האוצר, אחרי שאושרה בממשלה הקודמת, הוא אומר: אני רוצה ללמוד את התוכנית ולכן אני לא מביא את זה להצבעה. האם כאן זה משחק פוליטי של חלק מחברי הממשלה? האם ככה מתנהגים עם העדה הכי נאמנה שיש? <מיקי לוי (יש עתיד):> כן. התשובה היא כן. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> יפה מאוד. יפה מאוד, סגן השר לשעבר. יפה מאוד, סגן שר האוצר לשעבר. יפה מאוד. אם ככה מתנהגים עם עדה שבאמת – הצעירים שלה של היום הם לא אותם צעירים של אז. הצעירים של היום לא יסכימו שיעשו אתם את המשחקים האלה. הפסיקו להאמין בהבטחות שווא. הם רוצים לקבל, הם רוצים להיות שווים. הם נותנים את כל מה שצריך לתת, הם רוצים להיות חלק ושווים. אני חושב שאנחנו כמדינה לא יכולים להרשות לעצמנו לזרוק את הקבוצה הכי נאמנה שיש. ואני אומר, הכול על כתפיו של ראש הממשלה, בנושא הזה. כשהרחוב הדרוזי יצא להפגנות – והוא יצא, אמרתי את זה, הוא יצא כבר ביום ראשון הבא – ראש הממשלה אחראי לזה. הוא יהיה אחראי לנאמנות של 67 שנים – ואני אומר לך – יותר, מלפני קום המדינה. הוא יתחיל בצדק, וזה יכול לפרוץ. אני אתן לך דוגמה פשוטה על ההתנהלות מול הדרוזים, ואני אגיד לך: קח את כביש חוצה דאליה–עוספיא, כביש מאוד מסוכן. כמעט אין שבוע שאין תאונה שם, ויש הרבה תאונות קטלניות שם. החליטו במע"צ, החברה הלאומית לדרכים, החברה – אני לא יודע מה השם שלה; כשהייתי שם זה היה החברה הלאומית לדרכים, אני חושב ששינו את השם – החליטו להעביר את ההחזקה, באישור שר התחבורה, ליישובים, לדאליה ועוספיא. שני יישובים שנמצאים בגירעונות אדירים, שלא מצליחים לשלם על המים. הם לא נכנסו לתאגיד. אין להם מים בעוספיא כבר יומיים כי לא מצליחים לשלם על המים. החליט שר התחבורה להעביר את ההחזקה של כביש חוצה דאליה–עוספיא למועצה המקומית. הרי להחזיק כביש כזה זה המון המון המון כסף, מיליונים שאין למועצות, והם לא יכולים להחזיק אותו. לא שדרגו אותו, לא הביאו אותו לרמה בטיחותית. אני אומר לך, כל שבוע יש יותר מתאונה אחת, והיו כבר כמה תאונות קטלניות רק השנה. אני מדבר אתך על דברים כואבים. <היו"ר יצחק וקנין:> לכן אני מאפשר לך עוד – זמנך תם. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> ושר התחבורה מחליט להעביר את ההחזקה ואת השדרוג של הכביש לשתי המועצות. זה היחס. רק בנושא הזה, הקטן, אתה יכול לבדוק את היחס של הממשלה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. תעלה חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. אחריה – חבר הכנסת איתן כבל. אם הוא לא יהיה נוכח – חברת הכנסת רויטל סויד. חבר הכנסת מקלב, אני מבין שאתה ירדת לסוף הרשימה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> ירידה לצורך עלייה. <היו"ר יצחק וקנין:> אם איתן כבל לא יהיה אז אני אאפשר לך לדבר. חברת הכנסת אורלי לוי, חמש דקות לרשותך. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אדוני היושב בראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על כמה נקודות שאני לא בטוחה שהציבור בבית יודע. נכון, המסגרת של הדיון היום היא על החלוקות, על הפיצולים, על התוספות, על ההקמות של משרדים חדשים, כשהרבה פעמים אתה לא מבין מה הקשר בין המשרד הבסיסי לבין הסמכויות הנוספות שניתנו לו. אבל הדבר מסתכם לא רק בזה. אני רוצה להסב את תשומת הלב הצופים שצופים בנו עכשיו בבית ולהסביר להם איך מתנהלת פה לא רק הממשלה, איך מתנהלת פה הכנסת. כי אדוני יודע, ובטח גם חלק מחברי הכנסת יודעים, שיש פה שיתוף פעולה כמעט בלתי נתפס בין האופוזיציה לקואליציה להעלים מפלגה שלמה, מפלגה לגיטימית במדינת ישראל. ואותה המפלגה, במקרה אני חברה בה, עושה עבודת קודש. אני יכולה לומר לכם, שגם כאשר היינו חברים בקואליציה, ידענו לייצג את האינטרס הציבורי הנקי, החף משיקולים פוליטיים. אני יכולה לומר לך, ואתה יודע, מה נעשה בוועדת העבודה והרווחה, בוועדות אחרות, איך נעמדנו לא פעם כשומרי הסף גם של חברינו בקואליציה, ואמרנו, איפה שלא תקין: לא תקין, יש לתקן; ואיפה שהיה בסדר, ידענו גם לתמוך. והרבה פעמים לא רק שהטינו אוזן לחברים באופוזיציה, נתנו להם להשמיע את קולם, גם כאשר היינו צריכים להוסיף חברים לוועדות. מה שנעשה כאן עכשיו זה סוג של מעשה נבלה, ולמה זה? הרי כבר דיברו בעיתונות, בתקשורת – הכתובה, האלחוטית – דיברו על כך שאנשים שלא מתאימים לתפקידים בכוונה כנראה קיבלו תפקידים מסוימים, ואנשים שהיו מתאימים לתפקידים מסוימים מצאו את עצמם בחוץ. מה שקרה היום, בחלוקה של הוועדות, בחלוקה של סגני היושב-ראש, נעשה בצורה פושעת ולא דמוקרטית, כי אם הנציג של האופוזיציה, קרי איתן כבל כמרכז האופוזיציה, שיושב מול אלקין, שאז לפחות בנה את המסגרת של חלוקת התיקים והחברים בוועדות השונות כדי שישמיעו את קולן – גרעו משם את ישראל ביתנו. עכשיו, הצביעות הזאת חוגגת, כי כאשר פורסם בעיתונות שראש הממשלה שם וטו על כך שאני אהיה יושבת-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, שמעתי חברים באופוזיציה שאמרו לי: מעשה נבלה, איך ייתכן? יש לך ניסיון, זה מינוי מקצועי וכדומה. היום החברים באופוזיציה נלחמים כדי שאני לא אהיה חברה בוועדת העבודה והרווחה. עכשיו, זה לא מסתכם רק בזה. לישראל ביתנו אין נציגות בנשיאות הכנסת; לישראל ביתנו לא תהיה נציגות גם לא בוועדת הכלכלה וגם לא בוועדת הפנים וכנראה לא בוועדת החוקה, חוק ומשפט, שזו הייתה ועדה שאנחנו יודעים איך להפעיל אותה, כי היינו יושבי-ראש שלה בשתי הכנסות האחרונות. תגידו לי, אנשים, במה האופוזיציה טובה יותר מהקואליציה, או במה הקואליציה טובה יותר מהאופוזיציה? הם מתנהגים בדיוק באותו אופן ובאותה רמה, כי לא מי שיכול לייצג את האינטרס של הציבור יהיה בוועדות ויעשה זאת, אלא מי שחלילה וחס לא יגנוב את הפוקוס לחברי הכנסת החדשים או חלילה וחס לא מבית-ספרנו. אז נכון, אנחנו אולי ילדים חורגים באופוזיציה, אנחנו אופוזיציה מימין – כן – אבל אם אתם לא תיתנו לנו להביע את דעתנו גם באופוזיציה, ולעמוד על המשמר בוועדות, אתם לא תראו בנו שותף. זה הזוי, זה לא תקין, אבל חברו להם אותם בעלי אינטרסים באופוזיציה עם אותם בעלי אינטרסים בקואליציה, ויצרו גוש אחד, שכל מטרתו למנוע מהחברים של ישראל ביתנו להחזיק בתפקידים בוועדות השונות ובנשיאות הכנסת שמכתיבה את סדר-היום של הדיונים במליאה. הייתי סגנית יושב-ראש הכנסת יחד עם אדוני, ראית איך הצלחנו להכתיב סדר-יום חברתי. עכשיו אני נותנת לכם דוגמה קטנה. מהרגע שנבחרה הכנסת, אני שבוע אחר שבוע מנסה להעלות את נושא הדיור הציבורי, ומגייסת חברי כנסת נוספים לדיונים פה במליאה – איך ייתכן, לדוגמה, שחברת "עמידר" הופכת להיות חברה יזמית מחברה משכנת – לא רואים לנכון לדון בזה. הכול הפך להיות פוליטי נטו. היו כאלה שדיברו על פוליטיקה חדשה ולא יישמו אותה. לא רק שהפוליטיקה החדשה הזאת היא לא בדיוק חדשה, היא מוציאה שם רע לפוליטיקה הישנה. ואני כאן כדי להזכיר: יכולים לקחת לי מינוי בוועדה, יכולים לנסות למנוע ממני להיות באיזו השפעה על סדר-היום של המליאה – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת לוי, אומנם נגמר הזמן, אבל אני מאפשר לך עוד דקה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – דבר אחד הם לא יכולים לקחת לי, וזה את הפה שלי. ואני אמשיך, תחת כל עץ רענן – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל מה רע בוועדת הקליטה? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – ותחת כל מיקרופון – אתם רוצים לפתוח את זה, חברים, חברי ממרצ? אפשר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה רע בוועדת הקליטה? <היו"ר יצחק וקנין:> אתה כנראה זורה מלח על הפצעים במכוון. עיסאווי פריג', חצי חיוך שלך – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> בוא נשאל, איזה ועדות כן קיבלנו? ועדות שלא מחוקקות; ועדות שחברות בהן היא כמו ועדה שאין בה חברים – כי המעמד של חבר בוועדת ביקורת המדינה, לדוגמה, הוא מעמד של כל חבר כנסת שיכול לבוא ולהביע את דעתו, הוא זהה. אני רוצה לדעת מהו המפתח לחלוקה של המקומות בוועדות, ומדוע לא מצאו לנכון לתת לישראל ביתנו להיות חלק מכל המפעל הזה שנקרא כנסת מחוקקת. אנחנו נמשיך לעבוד, ופה לפחות לא תסגור לנו את המיקרופון, נכון, אדוני היושב-ראש? <היו"ר יצחק וקנין:> את רואה שהוספתי לך דקה שלמה, אפילו מעבר למכסה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> תודה רבה. אנחנו נמשיך ונילחם, ואנחנו גם נחשוף את הפרצוף המכוער של הכנסת, של האופוזיציה ושל הקואליציה אם צריך. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. יעלה חבר הכנסת אורי מקלב, ואחריו – אחרונת הדוברים, רויטל סויד. יסכם את הדיון השר המקשר בין הכנסת לממשלה יריב לוין. גילה גמליאל? אוקיי, תסכם את הדיון השרה גילה גמליאל. חמש דקות לחבר הכנסת אורי מקלב, ואחריו – חברת הכנסת רויטל סויד. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, מכובדתי השרה, זו גם ההזדמנות לברך בפעם הראשונה שאת יושבת ליד שולחן הממשלה כשאני על הדוכן, זו גם זכות, זה לא דבר פשוט, של מה בכך. אנחנו רואים היום שהמינויים לתפקידים הם לא דבר קל בקדנציה הזאת. חברי חברי הכנסת, זה מביא אותי גם לדברים שאני מבקש לדבר – אף שביקשו מחברי הקואליציה אולי להימנע, כדי לקצר בזמן, אבל גם יצא לי להיות אחרון הדוברים, וגם במקרה הזה אני חושב שהייתי נואם את אותו נאום גם אם הייתי באופוזיציה. אנחנו התעסקנו במשרד הזה, במשרד ירושלים ובמורשת ירושלים, והאם אנחנו מעבירים את הסמכויות מראש הממשלה, ממשרד ראש הממשלה, לשר הקליטה, לשר אחר; האם ראש הממשלה הבטיח את זה לראש העיר, האם ראש הממשלה חוזר בו – אנחנו התעסקנו בנושא הפרסונלי – האם יש הבטחה, האם יש חזרה מהבטחה, האם הבטיחו למישהו אחר. לא נכנסנו בעצם לוויכוח שיש בין ראש העיר לראש הממשלה, וזה מה שמדאיג אותי, לא אם השר אלקין יקבל את התפקיד או לא, או שזה יישאר במשרד ראש הממשלה. אותי מדאיג הוויכוח שיש בין ראש העיר לראש הממשלה, ובעצם הוויכוח הוא לא בין ראש הממשלה לראש העיר, אלא הוויכוח בין ראש העיר ובין עיריית ירושלים לכנסת כולה. אני לא שמעתי שראש העיר מבקש הבטחה, או כל אדם מבקש תמיכה, הבטחה מראש הממשלה, לתמיכה בבחירות. מה שהוא מבקש – שלא יהיה שר. פעם אחת פנייה – אני תמה, זה מה שיש לך? תבקש עוד 100 מיליון בשביל פיתוח העיר, תבקש עוד 200 מיליון. מה אתה מבקש מראש הממשלה, בשביל תמיכה בך, שלא ימנה שר לירושלים? לא זו אף זו, אתם מכירים ראש עיר אחד בארץ הזאת – שמוותר על כך שיהיה שר לעניין תל-אביב? שיהיה שר לענייני חיפה? פגשתי את ראש עיריית חיפה ממש לפני חמישה ימים, שאלתי אותו: יונה, אתה מעוניין שיהיה שר לענייני חיפה? הוא אמר: בטח מעוניין, ועוד איך מעוניין. שר לענייני חיפה, מובטח שיקדם את העניינים שלו, ידאג לתקציבים, יהיה מי שידאג לדברים שלו, יעמוד על האינטרסים. ראש עיר שלא מעוניין, זה צריך להדאיג אותנו, למה הוא לא מעוניין. ואני חושב שאם נחשוב רגע, כולנו יודעים למה הוא לא מעוניין – למה ראש העיר לא מעוניין, בלי להיכנס למהות של העניין, באמת גם בתמיכה בראש העיר, בפעלים שלו, בעשייה שלו, ביכולת שלו. אבל כשאנחנו באים והוא בא להגיד כאן – עירייה שמקבלת תקציבים, ומקבלת תקציבים גדולים מאוד, בסדרי גודל של מאות מיליונים – רק בתקציב 2020, אדוני היושב-ראש, מדובר על תקציב של מיליארד שקל, כל שנה 200 מיליון. מי מפקח על הכסף הזה? וכי יעלה על דעתו של מישהו כאן שוועדת הכספים תגיד: אני מוותרת על הסמכות שלי לפקח על עבודת הממשלה? אנחנו ניתן דבר כזה? יבוא יושב-ראש הוועדה – וכי זה יעלה על דעתו של מישהו? איך יכול להיות שאנחנו יוצרים מצב, בתוך הוויכוח הזה, מי אחראי לירושלים, למשרד לענייני ירושלים והמורשת, אנחנו משאירים את זה לוויכוח האם יהיה פיקוח על הכספים שניתנים על-ידי הממשלה? אנחנו גורמים לכך – ברגע שלא רצו שר – רצו מסיבה אחת, אדוני היושב-ראש: אין מי שיפקח. חברי המועצה בירושלים מנוטרלים מכל השפעה, מכל פיקוח על הכספים הרבים שעוברים עבור פיתוחה של העיר, עבור דברים שהם נחוצים עבור העיר. ומנגד, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – ונכנסת לכאן גם עכשיו חברת מועצת העיר ירושלים לשעבר – אני שואל: האם יכול להיות דבר כזה שכספים יועברו לירושלים ולא יהיה על זה פיקוח? חברי מועצת העיר מהקואליציה ומהאופוזיציה, מידת ההשפעה שלהם, הפיקוח והידע שלהם והיכולות שלהם לפקח על הכספים האלה, הם מועטים מאוד. חבר הכנסת חיים ילין, אתה כראש מועצה: מה יותר קל לראש מועצה מלקבל כספים בלי שהוא צריך פיקוח, שאין לו משרד שאחראי לו, אין לו משרד שיגיד לו משהו? הוא עובר דרך הרל"י – דרך הרשות לפיתוח ירושלים – שזאת חברה שהיא משותפת גם לממשלה וגם לעירייה, אבל היא נשלטת על-ידי העירייה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> הועברו 400 מיליון בשנה שעברה, 400 מיליון. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> אבל לבוא ולהגיד שזה בזבוז כסף למנות שר? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> ולא ממנים שר רק לזה, זה שר שכבר בתפקידו. יש אולי מנכ"ל. זאת צביעות. זה באמת לעשות פלסתר את העניין הזה. זה סתם פופוליזם לבוא ולהגיד: בזבוז כסף. כל תוכנית שיש – תוכנית ספורט כזו, תוכנית ספורט אחרת, מירוץ "פורמולה 1" מתחת לחומות ירושלים – הם הרבה יותר יקרים, והם שנויים במחלוקת. אלה תוכניות ששנויות במחלוקת – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – והן הרבה יותר יקרות מכל המינוי הזה של עוד משרד. וזה לא משרד מיוחד, זה משרד שקיים, סמכות שקיימת לעניין ירושלים. לכן, אנחנו צריכים לרגע, קואליציה ואופוזיציה, משרד שיפקח על כספים שניתנים לירושלים – וצריך שיינתנו לירושלים וחשוב שיינתנו לירושלים. אבל כספים כאלה שניתנים בלי פיקוח – כולנו צריכים להתנגד. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. תעלה חברת הכנסת רויטל סויד, ואחריה תסכם את הדיון השרה גילה גמליאל. רבותי, הדוברת האחרונה ולאחריה סיכום הדיון. חמש דקות, חברת הכנסת רויטל סויד, לרשותך. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, השרה, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לשתף אתכם היום, את חברי הבית הזה וגם את הציבור במדינת ישראל, במלחמה קשה שמתרחשת מעבר לים, בין היתר בארצות-הברית, מלחמה שהתוועדנו אליה ביתר שאת בנסיעה במשלחת של הכנסת שאני חוזרת ממנה כעת. המלחמה הזו היא מלחמת דה-לגיטימציה נגד קיומה של מדינת ישראל. וזה לאחר פגישות שקיימנו, נציגי הקואליציה והאופוזיציה, חברי המשלחת, עם סטודנטים בקמפוסים השונים בארצות-הברית. מסתבר שיש זירת התמודדות שאנחנו בבית הזה – ובכלל הציבור בארץ אינו מודע לה, או לפחות אינו מודע לעומקה. זירת ההתמודדות הזו היא זירה שבה הסטודנטים היהודים בקמפוסים נמצאים בתמונת מצב מאוד לא מאוזנת של הסכסוך הישראלי–פלסטיני שקיים פה בארץ. נכון שיש דעות שונות בבית הזה – יש ימין, יש שמאל ויש מרכז, ויחד עם זאת, רוב חברי הסיעות, גם אלה שמשמאל, ובוודאי אלה שמהמרכז, אינם דוגלים באיונה או באי-קיומה של מדינת ישראל, ועם זה מתמודדים הסטודנטים בארצות-הברית. ארגון ה-BDS מנהל מאבק והזירה מופקרת לחלוטין. הסטודנטים היהודים בארצות-הברית נמצאים בקמפוסים שבהם יש קתדרות שמלמדות על הסכסוך באופן מאוד חד-צדדי. הסכסוך הוא מורכב, יש לו הרבה גוונים, יש הרבה דעות לגביו, אבל חוסר איזון מוחלט הוא דבר שאיננו ראוי. הסטודנטים שיתפו אותנו בעובדה שיש זירה מופקרת לחלוטין. ואנחנו בבית הזה חייבים להבין – מלחמת הדה-לגיטימציה היא המלחמה הנוכחית, ובזירה הזו ידנו על התחתונה. זו זירה שאם אנחנו לא נידרש לה – הציבור בארץ, חברי הכנסת, הממשלה – אנחנו נגיע למצב שדעת הקהל העולמית תהיה לא בעד צד זה או אחר של הסכסוך, כי יש מגוון דעות, אלא נגד קיומה של מדינת ישראל. לכן, חייבים להבין שבזירה הזו של הדה-לגיטימציה אנחנו חייבים להתאחד – מי שאיננו שולל את קיומה של מדינת ישראל כמובן, מחברי סיעות הבית, ורובנו איננו שוללים את קיומה של מדינת ישראל – ולהגיע למצב שנפעל בזירה. לא יכול להיות שדור העתיד של ההנהגה בארצות-הברית לא ישמע את כל הצדדים, או לפחות את מרב הצדדים, כי לצדדים האלה יש פנים רבות. וסטודנטים בקמפוסים שיתפו אותנו בתופעה הכל-כך קשה, שכשלומדים בחוג על המזרח התיכון באים פרופסורים שמלמדים רק צד אחד, ואין כמעט בנמצא מרצים שנותנים זווית ראייה רחבה יותר. זה דבר אחד. אין צורך לשכנע צד זה או צד אחר. הבעיה מתחילה עם כל מי שנמצא באמצע: סטודנטים אמריקנים שאין להם שום זהות – לצד זה או אחר. כאשר הזירה מופקרת אנחנו בסופו של דבר מגיעים למצב שסטודנטים מקבלים תמונה אחת בלבד של הסכסוך. כתוצאה מכך הם מגבשים זהות, והזהות הזו היא הזהות של המנהיגים הבאים של ארצות-הברית שאינם מבינים נכונה את המצב. לכן אני קוראת לחברי הבית הזה, לחברי הכנסת, לממשלה ולציבור בארץ, להבין שה-BDS כבר איננו בדיחה או ארגון שמתנהל. ה-BDS, החרם על מדינת ישראל, הוא ארגון שאנחנו לא נהיה עדים לו רק בהתאחדות לכדורגל, אלא אנחנו נהיה עדים לו בכל זירה וזירה. הדה-לגיטימציה היא המלחמה, לא הבאה, אלא הנוכחית. הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל היא זירת הלוחמה הנוכחית, וכרגע ידנו על התחתונה, ואני קוראת לחברי הבית הזה להתאחד ולהבין ולפעול, לא להשאיר את הזירה הזו מופקרת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. תסכם את הדיון השרה גילה גמליאל. <השרה לאזרחים ותיקים גילה גמליאל:> כבוד היושב-ראש, שרים, חברות וחברי הכנסת, טוב, אז יש רשימה ארוכה של הודעות הממשלה, שאתם כאן, בבית הזה, תצטרכו לתת את דעתכם בתמיכה. אני חשבתי שמן הראוי להזכיר לכם בדיוק את הנושאים. הנושא הראשון הוא: הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(ג) לחוק-יסוד: הממשלה – כאן הממשלה קיבלה החלטה להקים משרד חדש שייקרא משרד ירושלים ומורשת, בסמכות השר אלקין. כאן זה מצריך הצבעה מטעמכם. <מיקי לוי (יש עתיד):> גברתי השרה, מה זו מורשת? <השרה לאזרחים ותיקים גילה גמליאל:> מי כמוך יודע, חברי היקר מיקי לוי, מהי המורשת שלנו. הודעה נוספת היא שהממשלה החליטה גם למנות את אלקין לשר של ירושלים והמורשת, שזה משרד נוסף על תפקידו כשר העלייה והקליטה. הודעה נוספת של הממשלה היא על ההחלטה להעביר ממשרד ראש הממשלה למשרד ירושלים ומורשת את כל שטחי הפעולה בענייני ירושלים וגם את האחריות לרשות לפיתוח ירושלים, את כל התוכניות וההחלטות, לרבות שינויים ותוספות וכל מה שכרוך – והסבירו לכם זאת קודם – גם בעניין הקמת מרכז קונגרסים בירושלים, וכן כל החלטה שהמהות שלה בענייני ירושלים שהייתה בתחום משרד התפוצות; הכול יעבור לסמכותם של השר זאב אלקין ומשרדו, משרדו החדש. האחריות לקרן למורשת הכותל תישאר בידי משרד ראש הממשלה ולא תועבר במסגרת העברת שטחי הפעולה כאמור. כל הדברים האלה גם כן מצריכים את הצבעתכם והצבעתכן. החלטה נוספת של הממשלה – להעביר את הסמכויות מטעם שר הכלכלה לחוק בית-הדין לעבודה לשר הדתות דוד אזולאי; גם זה מצריך את ההצבעה ואת התמיכה שלכם. הצעה נוספת – הממשלה מחליטה להעביר סמכויות שנתונות לראש הממשלה, כל הסמכויות לפי חוק החברות הממשלתיות בסעיפים מוגדרים, לשר האוצר משה כחלון, ולהעביר לשר הכלכלה את סמכות שר האוצר לפי הסעיפים האמורים גם כן, וזה גם יצריך את ההצבעה כאן היום. יש שלושה דברים שקשורים באופן אישי למשרדי, וכאן אני מבקשת את התמיכה של כל חברי וחברות הבית: הצבעה בנושא שמשרדי אמון עליו, זאת הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, וכן להעביר למשרדי, למשרד לאזרחים ותיקים, את הסמכויות שנתונות כיום למשרד ראש הממשלה על-פי חוק הרשות לקידום מעמד האישה, וזה יצריך את הצבעתכם והצבעתן כאן היום. הודעות נוספות שעודכנתם לגביהן אבל הן לא מצריכות את ההצבעה בפועל: הודעת הממשלה שמשרד ראש הממשלה מעביר למשרדי את שטח הפעולה של הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, ובכלל זה האחריות לרשות לפיתוח כלכלי של מגזר המיעוטים, וכן המיזם הלאומי "ישראל דיגיטלית", ובכלל זה מטה התיאום למיזם הלאומי "ישראל דיגיטלית", ואלה דברים שכבר עודכנתם עליהם במשך הערב. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת לומר לכם שאני רואה את התפעול של "ישראל דיגיטלית" כשיקום שכונות של המאה ה-21. הפוטנציאל שטמון בפרויקט הזה, בהחלתו, גם כן בכל הרבדים במשרדי שאני אמונה עליהם – בשוויון מגדרי, בשוויון מגזרי, בסוגיית העצמת הצעירים והעצמת האוכלוסייה הוותיקה בישראל, אני רואה בזה פוטנציאל ממשי לצמצום הפערים בחברה הישראלית. אני קוראת לכל חברי וחברות הבית הזה בהחלט לתמוך בהעברת הסמכויות שנוגעות בדבר מפאת חשיבותן לכלל האוכלוסייה, מפאת הפוטנציאל שטמון בזה, על מנת לבוא ולקדם את האוכלוסייה של הצעירים. רק השבוע ציינו פה בכנסת את יום הסטודנט הלאומי. תחשבו בפן של "ישראל דיגיטלית" איזה פוטנציאל שממומש היום באוניברסיטאות בעולם, כמו אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת ייל ואוניברסיטאות נוספות – את הפוטנציאל הטמון בנו כמדינת ישראל, כעם הספר, לשווק זאת בהיבטים הטכנולוגיים המתפתחים על מנת לקדם ולהוביל גם כן את האוניברסיטאות במדינת ישראל כמעוז שבו בפוטנציאל יוכלו ללמוד סטודנטים וסטודנטיות מכל העולם. דיברה כאן קודם חברתי חברת הכנסת רויטל סויד על כל ההתנהלות – ההסברה העולמית, במיוחד בקמפוסים השונים – נגד מדינת ישראל. תחשבי מה היה קורה במידה שהידע, כמו הספר "Start-up Nation", שהיה מגיע אל הסטודנטים האלה בדרכים דיגיטליות על מנת לקבל את התובנות הנ"ל. פוטנציאל השיווק שלנו סביב הנושאים האלה הוא קריטי. זו הסיבה שגם בתפקידי הקודמים פה בכנסת, כיושבת-ראש השדולה לכינון יחסים עם הנוצרים, דאגנו לבצע הכשרה של סטודנטים מההנהגה הנוצרית, שהיו מגיעים לארץ להכשרה, להסברה, על מנת לבוא ולהיות השגרירים שלנו בעולם. אני אומרת לכם שהנושאים האלה הם בפוטנציאל גדול ועצום, ואני שמחה שהממשלה הזאת נתנה לי את הזכות לקדם הרבה מאוד מן הדברים האלה. אנו כאן מבקשים את האמון של חברי וחברות הכנסת, ועוברים להצבעה. אז תודה, כבוד היושב-ראש, תודה לשרים ולשרות ולחברי ולחברות הבית הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשרה גילה גמליאל. חברי הכנסת, נא לשבת. חברי הכנסת, מי שמעוניין להצביע – אנחנו לא מכריחים אף אחד, אבל מי שמעוניין להצביע נא לשבת. צפויות לנו שלוש הצבעות. אנחנו, כפי שגם ציינה השרה, שמענו כמה הודעות של הממשלה, חלקן מחייבות אותנו להצביע ולאשר אותן במליאה, חלק – חובת הממשלה רק למסור את ההודעות האלה למליאה. לכן צפויות לנו שלוש הצבעות. אני אכריז לפני כל הצבעה על מה בדיוק ועל אילו סעיפים אנחנו מצביעים. נתחיל. חברי הכנסת, בהצבעה הראשונה אנחנו נצביע על הודעת הממשלה, בהתאם לסעיף 31(ג) לחוק-יסוד: הממשלה, על החלטתה להקים משרד חדש אשר ייקרא משרד ירושלים ומורשת, ובאותה הצבעה אנחנו מאשרים – אם נאשר – את הודעת הממשלה, בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה, על החלטתה למנות את השר זאב אלקין לשר ירושלים ומורשת נוסף על תפקידו כשר העלייה והקליטה. סעיפים 7 ו-8 בהצבעה אחת. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 6 בעד הודעת הממשלה – 58 נגד – 40 נמנעים – אין הודעת הממשלה על הקמת משרד ירושלים ומורשת וקביעת השר העומד בראשו נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 58, נגד – 40, אפס נמנעים. אני קובע כי מליאת הכנסת אישרה את הסעיפים 7 ו-8, הודעות הממשלה כנדרש. שימו לב, אנחנו מצביעים כרגע בהצבעה אחת על סעיפים 11 ו-12. עדיף שאני אקרא את הסעיפים, כי השתנה פה סדר-היום, אז הסעיפים הם: הודעת הממשלה, בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, על החלטתה להעביר את הסמכויות הנתונות לשר הכלכלה על-פי סעיפים 4, 6, 7, 7א, 10, 11א, 15, 15א, 16א, ו-17 לחוק בית-הדין לעבודה, לשר דוד אזולאי; ובאותה הצבעה: הודעת הממשלה, בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, על החלטתה להעביר את הסמכויות הנתונות לראש הממשלה לפי סעיף 59א(א) לחוק החברות הממשלתיות לשר האוצר, ולהעביר לשר הכלכלה את סמכות שר האוצר לפי הסעיף האמור. אם כן, על שתי ההודעות האלה אנחנו מצביעים בהצבעה אחת. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד הודעת הממשלה – 53 נגד – 47 נמנעים – אין הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר הכלכלה לשר דוד אזולאי, על העברת סמכויות מראש הממשלה לשר האוצר ועל העברת סמכויות משר האוצר לשר הכלכלה נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 53, נגד – 47. אני קובע כי אישרנו את ההודעות שהממשלה מסרה לנו. עוד הצבעה על הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, על החלטתה להעביר לשרה לאזרחים ותיקים את הסמכויות הנתונות לראש הממשלה על-פי חוק הרשות לקידום מעמד האישה. יש כאן עוד כמה הודעות שקשורות לשרה גילה גמליאל ולמשרד שלה, אבל את כל השאר אנחנו לא חייבים לאשר בהצבעה. אם כן, מצביעים על זה, חברי הכנסת, על הודעת הממשלה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד הודעת הממשלה – 53 נגד – 41 נמנעים – אין הודעת הממשלה על העברת סמכויות מראש הממשלה לשרה לאזרחים ותיקים נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 53 בעד, 41 מתנגדים, אפס נמנעים. אני קובע כי גם הודעת הממשלה הזאת אושרה. אנחנו בעצם אישרנו את כל מה שהיה טעון אישור מהודעות הממשלה. <נאומי בכורה של חברי הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, שימו לב, יש לנו נאומי בכורה של שני חברים שלנו: חבר הכנסת הפרופסור מנואל טרכטנברג וחבר הכנסת שרון גל. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני רושם את מי שיוצא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מנואל טרכטנברג לעלות לדוכן. בבקשה, אדוני. <איתן כבל (המחנה הציוני):> סיעת המחנה הציוני, אין לכם ברירה. <קריאות:> – – – <קריאה:> אנחנו גם לא רוצים ברירה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נא לשמור על שקט. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לשמור על שקט, חברי הכנסת. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, הסוף טוב, הכול טוב. הנאום הזה נדחה כמה פעמים, אבל עכשיו זה קורה. אני מקווה שאזכה לתשומת לב. <קריאה:> רגע, היושב-ראש – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זה ממש לא מקובל עלי. באמת, אתה צודק, חבר הכנסת בגין. למשל, השר שטייניץ, השר שטייניץ, נאום בכורה של חבר הכנסת טרכטנברג. סגנית השר גילה גמליאל. סליחה, סגנית השר חברת הכנסת ציפי חוטובלי, חברת הכנסת סגנית השר ציפי חוטובלי. חברי הכנסת, חבר הכנסת טיבי והשר אלקין. חבר הכנסת עפר שלח, אדוני. עם הסיעה שלך אני פחות יכול, אבל – – – בבקשה, אדוני ימשיך. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> לכנסת הזאת נבחרו 39 חברי כנסת חדשים, ואני ביניהם. זו זכות גדולה להיות אחד מכם, אחד מ-120 נבחרי העם. אם היו אלו בחירות אזוריות, וזה עשוי להיות, כל אחד מאתנו היה מייצג כ-70,000 איש. אכן, אחריות גדולה. על כן אני רואה חובה לתת דין-וחשבון לכם ולציבור הרחב: מי אני, לקראת מה אני שואף להצעיד את מדינת ישראל, לְמָה אני מחויב. חלק ניכר מהתשובות עולות בבירור ממסלול החיים שהוביל אותי עד לכאן, ועל כן אני רוצה, ברשותכם, לסרטט אותו בקצרה. גדלתי בעיר קורדובה שבארגנטינה, בחיק בית יהודי חם ותוסס המתקיים בדוחק אבל ממריץ להישגיות ועושה רבות למען הקהילה היהודית, למען הכלל. אני נקרא ביידיש מנחם מנדל, על שם סבי, זיכרונו לברכה, שנרצח בפוגרום בשטעטל באוקראינה כשאבי היה ילד קטן. מספרים עליו, על סבי, שהיה תלמיד חכם, נצר לשושלת חסידית ידועה. אני נושא בי לא את הזיכרון אודותיו, שהרי לא זכיתי להכיר אותו, אלא את המחויבות לכבד ולקיים את עולמו, את המסורת המפוארת אשר הפוגרומים האלו ביקשו למחוק. מגיל צעיר מאוד התמסרתי לפעילות בתנועת הנוער הציונית-חלוצית, ובהגיעי לגיל 16 נשלחתי לשנת הכשרה בארץ. התוכנית כללה לימודים במכון למדריכים בירושלים, חודשים מספר בקיבוץ, טירונות במחנה 80 וחזרה למדינות המוצא כדי להדריך נוער יהודי ולהעלותו לארץ. הגעתי לארץ במרס 1967. ירושלים הייתה אז עיר חצויה, מכונסת בתוך עצמה, מתגעגעת למה שחומות ההפרדה הסתירו, יודעת היטב שהמלאכה טרם הושלמה. במהלך תקופת ההמתנה לפני המלחמה נשלחתי עם חבורה קטנה מהמכון לקיבוץ מגל, על הגבול עם ירדן. <קריאה:> – – – <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> רוב הגברים שם גויסו מבעוד מועד, ועל כן צורפנו להגנה על הקיבוץ, כאשר מולנו, במרחק של עשרות מטרים, שכנה עמדה של הצבא הירדני. בהפצצה שספגנו מהם ביום השני למלחמה נהרגו לידי שני צעירים, אחרים נפצעו קשה. השבנו אש מקלעים ומרגמות. לא ברור אם פגענו, אבל האש פסקה. כגודל החרדה שקדמה למלחמה כך תחושת הגאולה ושיכרון החושים שאחזו בנו בתום אותם שישה ימים גורליים. הייתי כאמור רק בן 16, חדור בלהט הציונות הצלולה שפעמה בקרבנו בחוזקה באותם ימים, וחשתי כאילו גם אני נישא על כנפי ההיסטוריה. ברוב טיפשותי שלחתי אז מברק להורי, אשר לא שמעו ממני שבועות ארוכים, ובו משפט אחד בלבד: ירושלים בידינו. לא מילה אחת על עצמי, רק ירושלים. לאחר אותה שנה מופלאה בארץ חזרתי, כפי שהתחייבתי, לארגנטינה. נשלחתי להוביל את תנועת הנוער בעיר אחרת, מנדוזה, 1,000 קילומטר מהבית, ובעקבות פעילות ענפה שם אכן עלו לארץ עשרות צעירים יהודים, ואחריהם גם חלק ניכר מהמשפחות. הייתה זו תקופה של התמסרות מלאה לעשייה ציונית בלי מירכאות, בלי סייגים, ולאחריה עליתי לבדי לארץ ואני בן 18. קו ישיר, ברור וחד מחבר בין אותה תקופה מלהיבה מלפני 45 שנה ויותר לבין כניסתי לעשייה הציבורית לפני כעשור ולזירה הפוליטית זה עתה – אותה תחושה של שליחות, אותה מחויבות למדינת ישראל. הלימודים באוניברסיטה העברית האירו לי פנים, ולאחר תואר ראשון ושני בירושלים המשכתי לדוקטורט באוניברסיטת הרווארד בארצות-הברית, שם גם הכרתי את נדין, אשתי לעתיד, אשר למדה אף היא לדוקטורט בכלכלה. משחזרנו לארץ הקמנו משפחה, שקדנו על שתי קריירות תובעניות תוך גידול שלוש הבנות הנהדרות שלנו, וזאת ללא גב כלכלי, ללא עזרה של המשפחה המורחבת. לא במקרה יכולתי להבין היטב את זעקתן של המשפחות הצעירות במחאה הגדולה של קיץ 2011. במהלך השנים כחבר סגל באוניברסיטת תל-אביב לא הסתגרתי במגדל השן. תחומי המחקר העיקריים שלי אז – מחקר ופיתוח, חדשנות וצמיחה – הובילו אותי למעורבות ענפה בעיצוב המדיניות הממשלתית כלפי תעשיית ההיי-טק, שהפכה במהרה לקטר הצמיחה של המשק. עמיתי חברי הכנסת, מדינת ישראל ניצבת בפני פרשת דרכים, גם בפן המדיני-ביטחוני וגם בפן הכלכלי-חברתי. לצערי, בכל אחד מההקשרים האלה מיצינו את הבסיס הרעיוני ואת המוסכמות אשר לאורם אנו מתנהלים זה שנים רבות ללא הצלחה יתרה. אני מצטרף לכנסת ישראל מתוך מחויבות לקדם את השינוי הרעיוני והמדיני שמדינת ישראל משוועת לו, על מנת להתמודד עם האתגר הגדול הזה. אני עושה זאת מתוך אמונה עמוקה שהדבר קריטי לעתידנו ושיש בכוחי כדי לתרום לכך. זה מה שהניע אותי בכל אחד מהתפקידים שעשיתי בזירה הציבורית במהלך העשור האחרון: כמקים ויושב-ראש ראשון של המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה בין 2006 ל-2009, שבמסגרתה עיצבתי, בין היתר, אג'נדה כלכלית-חברתית מקיפה; כחבר בוועדת ברודט לתקציב הביטחון לאחר מלחמת לבנון השנייה, אשר נתנה מענה לצרכים של צה"ל לאורך זמן מול מסכת איומים משתנה; כיושב-ראש הוות"ת, המופקדת על ההשכלה הגבוהה, שבה הובלתי עד לאחרונה תוכנית רב-שנתית שאפתנית להחזרת מדענים מחו"ל, להקמת מרכזי מצוינות, להנגשת ההשכלה הגבוהה למגזר החרדי ולחברה הערבית; וכיושב-ראש הוועדה שקמה בעקבות המחאה של קיץ 2011, אשר במרכז מסקנותיה היישום של חוק חינוך חובה לגילאי שלוש–חמש ורפורמה פרוגרסיבית במיסוי. רבותי, טועה מי שחושב שתפקידים ציבוריים מעין אלה הם מתכון לאכזבה ותסכול, לא כך. אפשר לפרוץ את החסמים שחונקים אותנו, אפשר לחולל שינוי ותמורה. האויב הגדול ביותר שניצב לפנינו הוא הספקנות, אובדן האמון, הציניות, התחושה שמה שהיה הוא מה שיהיה, ועל כן שאין טעם אפילו לנסות, אין טעם להתאמץ. זה לא חדש. חגגנו לא מזמן את חג השבועות, חג מתן תורה. גם אז הספקנות אחזה בבני ישראל לפני ואחרי מעמד הר-סיני. גם יציאת מצרים של המאה ה-20, הציונות, לוותה בספקנות ובהתרסה. עמיתי חברי הכנסת, צריך להגיד את האמת: אנחנו תקועים ומקובעים בצבת של מתחים פנימיים שקורעים לגזרים את הרקמה העדינה של החברה בישראל; אנו תקועים ומקובעים בסכסוך דמים עם שכנינו שמצטייר כחסר פתרון, כחסר תקנה. זו לא גזירה משמים. אבל שלא נטעה, יש מי שמעוניין שנחשוב כך, כי זה משרת את אלה שניזונים מהייאוש, את אלה שמרוויחים מהתמשכות הקיפאון הקיים. בידינו לשים לזה קץ; צריך רק להשיל מעלינו את מעטה הספקנות, להצית מחדש את החזון ולגשת למלאכה. זה בידינו לעצב כאן ועכשיו חברה שבמרכזה רווחת האדם והמשפחה; מדינה שבה הממשלה לוקחת אחריות על אזרחיה; כלכלה המושתתת לא רק על היד הנעלמה אלא גם על אנושיות, מוסריות ותבונה. זה בידינו – אין דבר כזה סכסוך בלתי פתיר, עימות לנצח. מתי הייתה הפעם האחרונה שנקטנו יוזמה מדינית? מתי הנחנו על השולחן תוכנית עם מתווה להסדר תוצרת כחול-לבן? זה שנים שאנחנו רק מגיבים, מונעים, מסרבים, מסבירים עד לצאת הנשמה למה זה לא יהיה, למה אי-אפשר. לקלוט מיליון עולים במכה אחת? קטן עלינו. להרים מערכת "חץ" או "כיפת ברזל"? ודאי, אין בעיה. אבל לצמצם פערים, להתוות תוכנית מדינית נועזת, ולפתוח צוהר של תקווה – זה לא, זה מעל לכוחותינו. חבל על הזמן, במובן של אז. אדוני היושב-ראש, אני לא מוכן להפקיר את גורלנו לאומרי הלאו המקצועיים או לקטני אמונה. אני חייב לבנותי ולנכדי הפעוטים להקדיש את כל מאודי כדי שהחיוב והתקווה וחדוות העשייה יחזרו למרכז הבמה ויקרינו על כל מעשינו. עמיתי חברי הכנסת, זכינו להימנות עם 120 נבחרי העם, ועל כן מוטל עלינו להתוות דרך, להצית מחדש את עמוד האש אשר יוביל את מדינת ישראל לחוף מבטחים ולמקום של כבוד במשפחת העמים. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מנואל טרכטנברג. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת זאב בנימין בגין לברך בשם ותיקי הבית. חבר הכנסת זאב בנימין בגין, שעתך הגיעה. עד שתגיע לדוכן – בבקשה, אדוני. <זאב בנימין בגין (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לפני שנים רבות מאוד, כמה עשורים, החליט אחד ממזכירי ההסתדרות להתפטר. הוא כינס מסיבת עיתונאים והודיע בה על התפטרותו. אחד העיתונאים שאל אותו: אדוני המזכיר, האם התפטרותך סופית? והוא ענה: בשלב זה כן. היות שחלפו כבר הרבה יותר מ-48 שעות מאז שהגשתי את מכתב ההתפטרות לראש הממשלה, אני יכול לומר לכם, אדוני היושב-ראש: התפטרותי סופית. ולכן, מנו, הייתי שמח מאוד לברך אותך כאן בשם הממשלה, וכבר לא אוכל. לפני חודשיים השתתפנו, כולנו היושבים כאן באולם ואלה שחסרים, בטקס פתיחת הכנסת. לדידי הייתה זו הצהרת האמונים מס' 5, והתרגשתי בה כמו בראשונה. אמרתי לעצמי כשראיתי את חברי הכנסת בשקט מופתי, עומדים אחד-אחד במקומו ואומרים "מתחייב אני", כולם, אמרתי: יחד, יחד שבטי ישראל ושבטי ישמעאל. בטקס הזה הוכתרתי בתואר שלא ניתן ליטול ממני בכנסת העשרים – אני זקן חברי הכנסת. חותנתי היקרה, המנוחה, שרה שוער לבית אפשטיין, ידעה ימים רעים וידעה ימים טובים, והיא נהגה לומר לי ביידיש – אתרגם – "כדי לרכוש שיער לבן אין צורך בצרות דווקא, מספיקות השנים עצמן". ואני חקרתי, בדקתי ומצאתי, חברים, שכדי להיות זקן חברי הכנסת אין צורך לא בכישרון ולא בכישורים, די בשנים עצמן. הנחתי שלכן החברים במזכירות הכנסת פנו אלי כדי שאברך את חבר הכנסת מנואל טרכטנברג לאחר נאום הבכורה שלו, אבל אז בדקתי ומצאתי שיש סיבה נוספת: שנינו שייכים לכוחות המשוריינים של הכנסת, ואפילו באותה יחידה – מנואל טרכטנברג משוריין במקום ה-11 במחנה הציוני, אני משוריין במקום ה-11 ברשימת הליכוד לכנסת, אז זו כנראה הסיבה השנייה. שמחתי מאוד באותו ערב, כאשר נפגשנו כאן בפרוזדור, לא רחוק מן המליאה, ועשינו כמעשה גוברין יהודאין דרום-אמריקאין, כלומר התחבקנו חיבוק גברי חזק. ושמחתי, כי אני מכיר את חבר הכנסת טרכטנברג שנים אחדות, הן בתחילה כראש המועצה הכלכלית ליד ראש הממשלה, שאותה הקים, ואחר כך שנים אחדות כראש הוועדה לתכנון ולתקצוב. התוכנית הראשונה שנתקלתי בה, שמנו עיצב, הייתה התוכנית התלת-שנתית להקטנת העוני והגדלת התעסוקה, ואני חושב שהתוכנית הזאת מאפיינת את הדרך שבה חבר הכנסת טרכטנברג הולך. היא מבוססת על נתונים מקורבים, אך טובים ככל הניתן, הגדרה הדוקה של הבעיה, קביעת הפרמטר המגדיר את הבעיה בדרך הטובה ביותר, הגדרה טובה של הפתרון, קביעת בוחן מציאות, כדי לבחון מדי פעם איך אנחנו מתקדמים ולהגדיר מדדים לבחינת ההישג באבני דרך. כל הקורא את התוכנית יכול לעמוד על התכונות היסודיות האלה של מחברה. לגבי התוכנית החמש-שנתית להשכלה הגבוהה הייתה תוספת של כ-2 מיליארד, נכון, ל-5 בערך, הגענו ל-7 מיליארד. עסקתי בה קצת יותר עם חבר הכנסת טרכטנברג, ובה הוא הפגין את היכולת הטובה להתמודדות רוחבית להגדרת המגמות בזמן, להנחת כל הנתונים האפשריים. אני זוכר את גיליון ה"אקסל" העמוס – שליטה מוחלטת בנתונים; היכולת לבצע סימולציות והגדרת הכלים להתמודדות. אני חושב גם שאחת התרומות הגדולות, כפי שציינת, היא הקמת מכינות קדם-אקדמיות, 3,000 מקומות בכל מכינה, כדי לאפשר גם לחרדים וגם לערבים להגיע כהלכה להשכלה הגבוהה. הרעיון הנפלא של הקמת מרכזי מצוינות, בזהירות, בהדרגה – קודם במדעי הטבע, אחר כך ניסויים גם במדעי החברה ובמדעי הרוח. כפי שהזכיר לי קודם השר משולם נהרי, זכינו בממשלה – חבר הכנסת, אבל היה שר יחד אתי – משולם היה אומר, היינו בקצה השולחן: אנחנו בקרן זווית. ואכן כך היינו. אני רוצה לומר לכם שכדאי לראות מצגות שהכין חבר הכנסת טרכטנברג, כי אצלו בהירות הביטוי נשענת על בהירות המחשבה, על הצצה עמוקה על העתיד, על ראייה כוללת, על ירידה לפרטים והיכולת להציג את הכול בקצרה ובאופן תמציתי. אני חושב שאחד הדברים הנאים בתוכניות שמציג חבר הכנסת טרכטנברג היא מה שהוא מכנה "הגדרת החוליה החלשה וחישולה". עברית למופת ותוכן מצוין. מבחינתו, מה שדרוש בתהליך ארוך-טווח הוא, או הם: אורך רוח, עקביות והיכולת לשמור על הנתיב למרות האכזבות. על כן חבר הכנסת החדש טרכטנברג הוא המלומד ואיש המעשה, התיאורטיקן ואיש היישום, בעל דמיון וזהיר, מתווה דרך ובעל נכונות לפשרה, כפי שנהג לומר – כך מספרים – אחד מראשי הממשלה הטובים, המצוינים שזכתה להם מדינת ישראל – גורמים עוול להישגיו – הלוא הוא ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה אומר: אני מתפשר ומתפשר ומתפשר, עד אשר אני משיג את מה שאני רוצה. חבר הכנסת טרכטנברג נמצא היום, כפי שהוא יודע לעשות, בתהליך של למידה. הוא מתבונן; מתבונן בסביבה, מוצא את מקומו. יעבור עוד זמן, אבל כולנו ניהנה ממנו. אדוני היושב-ראש, אחד הפסוקים היפים בין מזמורי תהילים נמצא במזמור ד': "נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו". שימו לב, חברים, נתת שמחה בלבי לא מעת דגני ותירושי רבו – מעת דגנם ותירושם רבו. כך נוהג חבר הכנסת טרכטנברג, השמח בהתקדמות, השמח בהתקדמות אנשים, השמח בהתקדמות קבוצות בין כל אזרחי ותושבי מדינת ישראל. מכיוון שאמרתי היום בסיעתנו בישיבת אחר-הצהריים, כפי שלמדנו מאבי מורי, אפשר לשרת את העם באופוזיציה, והרשיתי לעצמי להוסיף: אפשר לשרת את הציבור גם מספסלי הקואליציה. אני חושב שנוכל לומר, כשמנו טרכטנברג אתנו: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כאן בכנסת ישראל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת זאב בנימין בגין. אני מתכבד להזמין – זה לא נאום בכורה של חבר הכנסת בגין, אני יכול להעיד על כך. תפסיקו עם החיבוקים. זה נאום מדהים, אני מסכים. נכונו לנו כנראה בכנסת הנוכחית, אם הוא דייק לגבי התפטרות סופית, עוד הרבה. <חיים ילין (יש עתיד):> שר לשעבר שנתן את כל-כולו למען המפלגה שלו, וזה נדיר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת שרון גל. בבקשה, אדוני. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, קודם כול תודה לנשארים עד שעה כזאת. אני מודה שהתלבטתי לא מעט בבואי לכתוב את הנאום הזה. אינני מפריז חלילה בחשיבותו, אך אינני עושה את ההפך. באתי לבית הזה כי יש לי מה לומר, ואני מתפלל שגם תהיה לי הזכות לעשות למען עם ישראל וארץ-ישראל. מאז מעמד ההשבעה של הכנסת העשרים זכיתי לעמוד כאן ולדבר כמה פעמים, כולל היום, ובכל זאת, בעידן ה"יוטיוב" שכנראה לא הולך לשום מקום, תחת מילות החיפוש "נאום בכורה" ושמי יופיעו עשר הדקות הבאות. אני מתחייב לא להאריך. אין לי ספק שילדי יקשיבו לו בעתיד ויבחנו היטב עד כמה הייתי נאמן לדרך שבה אני מחנך אותם: לסובלנות, לאהבת הזולת, לאהבת המולדת, לכבד כל אדם באשר הוא, לתת כבוד למילה הכתובה ולזו הנאמרת בעל-פה. בתי שיר בת תשע וחצי, בני יונתן כמעט בן שמונה. בשבועות האחרונים הם מרבים לשאול אותי מדוע עזבתי הכול והחלטתי להתמודד בבחירות לכנסת. אני משיב להם: בשבילכם, אהובי; למענכם, למען החברים שלכם, החברים של החברים שלכם; בשביל כל ילדי ישראל, במרכז, בגליל, בנגב, ביהודה ושומרון, בירושלים, כולם. אני יודע שכל הורה אומר על הילדים שלו שהם מדהימים, וגם אני אומר לכם ששיר ויונתן הם באמת מדהימים. הם גדלו באולפני רדיו וטלוויזיה לא מעט ונאלצו לא פעם להירדם על מזרן דק על רצפת האולפן בשעת ערב מאוחרת כשאבא היה בעיצומה של עוד תוכנית כלכלית, קצת לפני חצות. הם גם נבונים וסקרנים ויודעים שאבא עשה כמה פשרות בדרך לכאן, בוודאי בהשוואה לעולם התקשורת. מרוויחים שם טוב, תאמינו לי, בטח בשוק הנדל"ן שבו הייתי פעיל. אבל באמת שאין בעיני דבר נעלה יותר מלשרת ציבור. אני באמת מאמין בזה. כשהם שואלים אותי, זה מה שאני אומר להם. מכאן אני מאחל לכולנו, ולעצמי כמובן, שבעזרת השם נעשה ונצליח. חברי חברי הכנסת, אני כבר חש כאן כבן-בית, תודות לצוות המסור שעובד כאן בקביעות ותודות לרבים מכם, ותיקים שנכונים להדריך ולסייע ולהשיא עצה טובה. לצד התמיכה הגדולה מרוב ותיקי הבית, שאת חלקם אני מכיר היטב, אני יודע שיש כאן כמה חברי כנסת שמכירים אותי רק ממה שהם קראו ושמעו. להם אני רוצה לעשות היכרות קצרה, בלתי אמצעית, בלי תיווך, בהזדמנות הזאת. כי מה שאני קראתי על עצמי בין חודש מאי 2013 לחודש אפריל 2014, שנת משבר גדול שלי, רחוק מלשקף את מי שאני ומה שאני מאמין בו, ואני באמת לא מאחל לאף אחד להיות קורבן לרצח אופי מהסוג הקשה ביותר שאדם יכול לחוות, כזה שמשאיר צלקת עמוקה אי-שם בפנים, גם אחרי ששמך מנוקה לחלוטין. מניסיון אישי כואב, כמי שראה את ילדיו מהלכים כבויים, חרדים ועצובים במשך כמעט שנה, דואגים לאבא שעומד במרכזה של פרשיית השמצה ורוע – איך אמר יונתן למורה שלו יום אחד כשהוא הסתובב בהפסקה לבד בחצר? זה באמת שבר לי את הלב כששמעתי את זה. הוא אמר לה: אני דואג לאבא, אני דואג לאבא שלי. הוא לא ממש הבין את הפרטים, כי ההתמודדות הייתה באמת מייסרת עם האשמות שווא, "עליהום" וכותרות מכאיבות. לכן אני אומר לכם היום בבית הזה ומחוצה לו: מילים יכולות להרוג. לא סתם נאמר חיים ומוות ביד הלשון. לאריאל רוניס, זכרו לברכה, לא עמדו הכוחות, והוא שלח יד בנפש בעקבות סטטוס אחד בפייסבוק, פוסט אחד שהאשים אותו בגזענות. הוא היה איש שירות הביטחון בעבר, וניהל את רשות האוכלוסין וההגירה בתל-אביב. באמת, איש משכמו ומעלה, על-פי תיאור מכריו. גם ברמה הלאומית – שקרים והשמצות, בדיות ודברי בלע שאין להם שום בסיס עובדתי אמיתי, שום דבר – כל אלה גורמים נזק עצום לחוסן שלנו ולכלכלה. אני חייב לומר בעיקר לשמאל, השמאל הקיצוני, שאימץ רטוריקה – אני אומר את זה בצער, אבל אני אומר את זה, כי אני גם, כמו חבר הכנסת ינון מגל, שהוציא לי את המילים מהפה בנאום הבכורה המצוין שלו כאן, אני לא שייך לאותה כת של הפוליטיקלי-קורקט – והרטוריקה הזאת נשמעת יותר ויותר אנטישמית. ותראו את התוצאה בעולם, תראו את מפגן הצביעות שראינו בפיפ"א בסוף השבוע האחרון; זו רק סנונית ראשונה של מה שמצפה לנו. אלה שמובילים את מסע הדה-לגיטימציה הארסי נגד ישראל – הם מתרגמים פוסטים ומאמרים של גורמים רדיקליים, ושם נעשה, בעיקר בזמן האחרון, שימוש בהכפשות קשות ושקריות נגד צה"ל, נגד הקצינים והקצינות, החיילים והחיילות, בעורף, בחזית, בסדיר ובקבע, באופן הבוטה ביותר. אלה הבנים והבנות של כולנו, וחובתנו כאן, בבית הזה, כל הכוחות השפויים, הציוניים, למחות כנגד התופעות הללו בכל הזדמנות, מעל כל במה ובכל העוצמה. תראו מה עומד לקרות בשווייץ באמצע החודש: חבורה של שונאי ישראל, פשוט שונאי ישראל, עומדים להקריא את עדויות השקר ולקיים עצרת מחאה מתוקשרת בגלל יוזמת שקר של ארגון "שוברים שתיקה", שהוא ארגון שממומן בכסף אנטישמי, שקונה עדויות שקר ומכתיב מה יהיה התוכן שלהן מראש; כמה עדויות יומצאו כדי לספק אותו וכדי שאותו מימון יעבור לארגון. והשקרים האלה שהוקראו כאן, בכנסת, בטקס מתוכנן שערכה מרצ בנאומים בני דקה, יוקראו שם, וכולם יצלמו את זה – CNN ו-Sky News ו"אל-ג'זירה" – בערבית ובאנגלית, וכל רשתות החדשות באירופה, והאפקט הוא מסוכן, כי מנהיגים באירופה, ובהם ידידי ישראל, מושפעים מן הקולות הללו, נתונים תחת לחץ ציבורי גובר, והם יתקשו לתמוך בנו בפעם הבאה שנזדקק לתמיכה הבין-לאומית. ככה זה עובד. והתוצאה עלולה באמת להיות איומה מבחינתנו: עוד יוזמות של חרם כלכלי, של חרם אקדמי, של חרם על תוצרת ישראלית, על שיתוף פעולה בין חוקרים, ופגיעה קשה בכולנו. זה הנשק היום. ובגלל מי ההתדרדרות הזאת? בגלל הכיבוש? עזה תחת כיבוש? שטחי A תחת כיבוש? האם בעזה סוללים כבישים כדי שהאוכלוסייה תוכל לנוע ממקום למקום באופן נוח יותר – בונים שכונות, משקיעים בתשתיות אזרחיות – או שסוללים דרכים כדי שבסבב הבא יהיה נוח יותר לתקוף את כוחותינו? משקיעים בטרור מאות מיליונים. לכן אני פונה להיגיון גם של חברינו במשכן הזה בצד השמאלי: כדאי לעשות חשבון נפש. מותר לחשוב מה שרוצים, אבל קצת יותר אחריות לאומיות, קצת יותר ציונות. והשקר הזה שחוזר כאן פעם אחר פעם, השקר כאילו ישראל היא מדינה גזענית – אני רוצה לספר לכם משהו. במקומות שבהם חייתי – הרי נולדתי בטירת-כרמל ולמדתי בחיפה, הייתי כתב בצפון בימי לבנון, גרתי במעיין-ברוך ובשניר ומאוחר יותר באופקים – הכרתי המון אנשים במהלך עבודתי העיתונאית, גם ערבים, גם דרוזים, ועם רבים מהם נשמר הקשר. והם רוצים לחיות. הם רוצים לגדל ילדים, להתפרנס, לבנות בית. אין הבדל בין אדם לאדם, בין דם לדם. והאנשים האלה, במגזר הערבי בעיקר, מצפים מההנהגה שלהם לפעול בתחום האזרחי ולשפר את חייהם, והם רוצים להיות ישראלים לכל דבר, שמכבדים את סמלי המדינה שבה הם חיים, את ההמנון, את הדגל, ויודעים שהם שווי זכויות, כי ישראל היא מדינה מיוחדת, יותר מכל מדינה אחרת בעולם, שבה כל אזרחיה שווים באמת כולם. השקר הזה שחוזר על עצמו כאן, גם מהשמאל ובעיקר מפי חברי הכנסת הערבים ברשימה המשותפת, גורם נזק בדיוק לאותם אנשים, כי זה מונע את שילובם המלא שהם באמת חפצים בו. המדינה לא מונעת מבעדם, ההנהגה שלהם חוסמת אותם. אני לא נעלבתי כשכמעט כל חברי הכנסת מהרשימה המשותפת יצאו בזמן שירת ההמנון במושב ההשבעה החגיגי של הכנסת העשרים. אתם שלא נמצאים כאן ביזיתם את עצמכם, עשיתם מה שלא עושים חברי פרלמנט בשום מקום בעולם. הם לא מפנים עורף למדינה שממנה הם מקבלים – כמו כולם, לא כטובה – ביטוח לאומי וקצבאות ילדים, קצבאות זיקנה, שירותים ותשתיות וביטחון – הכול. ובמקום לפעול בכל הכוח לשירות אזרחי חובה כדי לקרב את האוכלוסייה שבחרה בהם, כדי לשפר את סיכוייהם לזכות בכל משרה שיחשקו בה, הם מרחיקים אותם, מדירים אותם, כי הם לא באמת באו לכאן כדי לדאוג להם. אני אומר לכם את זה בכנות ובדאגה, וצריך לומר את הדברים בצורה ברורה: רובם באו לכאן כדי להשמיד את המפעל הציוני. אבל אני מבטיח לכם – לכם שלא נמצאים כאן – אתם תיכשלו כישלון חרוץ. חובתנו בעת הזאת יותר מתמיד, חברי חברי הכנסת, להתייצב ולומר בצורה ברורה, בלי לזגזג, בלי לגמגם, בלי למצמץ, כי אם לא נאמין בזה בכל לבנו איש בעולם לא יאמין לנו: ישראל על עריה ואתריה הקדושים אינה למסירה ואינה למכירת חיסול. על המחנה הלאומי להתאחד ולחדד את עקרונותיו והשקפותיו. אי-אפשר שלא להבין שאוסלו היה אסון, ושהנסיגה החד-צדדית מלבנון הייתה טעות איומה באופן שבו היא נעשתה, והעקירה מגוש-קטיף הייתה לא פחות מפשע. אף אחד במזרח התיכון לא מעריך חולשה ולא הכלה ולא הבלגה. כל אלה יצרו כאן בעשורים האחרונים ישראל אחרת, כי זה לא הצבא שנחלש, אלא ההנהגה. ורק אם נחזור לעצמנו, נחזור לרוח של ימים עברו, של ימי מבצע אנטבה – לא דיברנו עם הטרור, לא שחררנו מחבלים, פעלנו בעוז, פעלנו באומץ, ביצירתיות – ונחזור לרוח של ששת הימים – פעלנו בתחכום, הפתענו את האויב, ידענו שאין דבר כזה לסיים מערכה בסוג של תיקו ולהמתין לסבב הבא. זו הדרך היחידה להגיע לחוף מבטחים, לשקט. הרי מדוע המדינות הערביות המתונות, על אף המצב הקיצוני מסביב, לא ששות לשבת אתנו סביב שולחן אחד? התשובה פשוטה: כי אנחנו משדרים חולשה. מתי הייתה פריצת דרך מדינית אמיתית בעבר, לא אוסלו וחלומות באספמיה? כששידרנו עוצמה, וכשבצד השני הבינו שיש בנו את הרוח הזאת, את העוז, ושלא כדאי להתעסק אתנו. אני קורא מכאן, לסיום, לממשלה – שלצערי רחוקה בקווי היסוד שלה מלהיות ממשלה לאומית-ימנית – לקיים את רצון הבוחר, לפעול נגד הטרור ברוח ז'בוטינסקי, שכתב ואמר: "היה גאון ונדיב ואכזר". אכזר מול הטרור, זה אומר מיטוט "חמאס", כש"חמאס" מעז לירות על ערינו; אכזר מול רוצחי משפחת פוגל, זכרם לברכה, באיתמר, ונגד רוצחי שלושת הנערים, נפתלי, גיל-עד ואיל, זכרם לברכה, ונגד רוצח שלום יוחאי שרקי, זכרו לברכה, בירושלים; זה אומר חוק עונש מוות למחבלים שהנחנו, חברי ישראל ביתנו, על שולחן הכנסת; וחזק מול ההסתה והתמיכה בטרור. חברי, כי מי שירצה לקחת חלק בפעם הבאה בפעולת טרור כמו משט ה"מרמרה", לא יכול לחזור לכאן ולהיות חבר בפרלמנט הישראלי. יש בזה היגיון, יש בזה אמירה, יש בזה הרתעה, והעם רוצה בזה. אני מסיים במסר לבני-הנוער שלנו, אותם צעירים שחיים בפריפריה ויש להם חלום, אם בעולם התקשורת, אם בעולם העסקים, אולי שאיפות פוליטיות – אני בא משם: אל תיתנו לאיש לגנוז לכם רעיון, האמינו בעצמכם. אל תפסיקו לחלום לרגע. המרחק הגיאוגרפי איננו חסר משמעות. מי שגדל וחי במקומות האלה יודע ומבין זאת היטב, אבל רק אם תאמינו בכל לבבכם ובכל מאודכם שאתם יכולים, אין פסגה שלא תוכלו לכבוש, ועלינו, חברי וחברות הכנסת, מוטלת החובה לתת להם את הכלים. מפאת השעה והערכתי הכנה על כך שנשארתם, אני מקצר. אני רוצה לסיים בתפילה שנושא שליח ציבור בבית-הכנסת ביום הכיפורים: הנני העני ממעש, נרעש ונפחד, באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עם ישראל אשר שלחוני לבית זה. אבקש ממך, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, היה נא מצליח לדרכי, ואל יבושו בי קוויך, ותזכני להיות שליח ציבור נאמן. אמן ואמן. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת שרון גל. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת מירי רגב, שרת התרבות והספורט, לברך בשם חברי הכנסת הוותיקים. אני מבקש משרת התרבות והספורט, חברת הכנסת מירי רגב, לברך את חבר הכנסת החדש שרון גל לאחר נאום הבכורה שלו במליאה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> תודה רבה. ראשית, ברכות לידידי איתן כבל, שהתמנה ליושב-ראש ועדת הכלכלה בניצחון מוחץ בסיעת העבודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא נעים לי לומר לך, אבל נבחרים לראשות הוועדה, וחבר הכנסת כבל בינתיים בחזקת מומלץ. הוא עוד לא נבחר. נקווה – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אני שמחה וגאה בך. שרון ידידי, נאום בכורה זה הנאום הראשון והאחרון שלא מפריעים לך בו. זאת אומרת, אם לרגע חשבת שתשב ותדבר עשר דקות בהצעה לסדר-היום כזאת או אחרת, או בתשובה על שאילתה, אז – לא. ריגשת מאוד בנאום הזה שלך, אני חייבת להגיד. אתה בעצם איש ליכוד. בואו נודה על האמת – אתה איש ליכוד. זה לא סוד שאנחנו מכירים – לא, הוא איש ליכוד, אתם תחזרו לקואליציה, זה עניין של זמן. הדבק שלכם הוא אתנו, לא יעזור כלום. הוא לא עם האופוזיציה. אבל בואו נעבור לשרון. שרון, זה לא סוד שאני מכירה אותך – מה, כבוד היושב-ראש של סיעת – כן, של ישראל ביתנו. ברור, נו מה? שרון, זה לא סוד שאנחנו מכירים מאז התמניתי לדוברת צה"ל. הופעתי אצלך ב"לילה כלכלי", הופעתי אצלך בערוץ 20, וכבר אז ידעתי שאתה תגיע רחוק, משום שלא היית עיתונאי רגיל: ידעת לאזן, היית חד כתער, ידעת לשאול שאלות קשות, לא עשית הנחות לאף אחד, לא מהימין ולא מהשמאל, אבל הייתה בך נפש אחרת, כששאלת את השאלות, כשהבאת את האורחים שלך, כשבחרת את הסוגיות שבהן אתה מתכוון לעסוק בתוכנית, שלא היו סוגיות שהיו תמיד אולי הכי דחופות אבל הן היו חשובות, וכבר אז ידעתי שאתה תגיע למקומות שבהם מתקבלות ההחלטות. ואני שמחה שהגעת למקום הזה. צר לי שלא הגעת לליכוד, אבל אנחנו עוד נזמין אותך לחזור ולבוא לליכוד, אבל אתה במחנה הנכון. אתה במחנה הלאומי, אתה במחנה הנכון. דיברת כאן ופתחת את הנושא הכאוב שעברת. זה לא דבר פשוט. זה לא דבר שעושים אותו כאן, במליאה, ואני יודעת שעברת תקופת לא פשוטה. חברים רבים זנחו ועזבו אותך, כי ככה זה, אנשים נמצאים כשאתה נמצא למעלה, וכשאתה נמצא למטה הם הולכים והם עוזבים. עברת תקופה לא פשוטה. אני הייתי שם, ואני יודעת שזה לא קל, בעיקר כלפי הילדים – כשהילדים לא מבינים מה רוצים מאבא, כשאתה הולך עם גרון חנוק, ואתה צריך להתנצל, וכשאתה צריך להסביר, וכשאתה יודע שעשו לך כאן עוול גדול, וזאת התקשורת שלנו, שממנה אתה באת, של לצאת בכותרות ענקיות, ואחר כך, כשהכול נגמר ואתה יוצא בסדר, הכותרות נעלמות. אתה הופך להיות לבד במגרש הזה. <ינון מגל (הבית היהודי):> את נותנת מלא רעיונות. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אתה לא רוצה להיות במקומו. אז אני רוצה להגיד לך שלא חשבתי שתפתח את זה כאן. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> שרון, כשפתחת את הדברים האלה, לא חשבתי שתדבר על זה בנאום הבכורה. אני שמחה על כך. אני מודה לך על הדברים שאמרת כאן, גם ברמה האישית, כי הרבה מאוד נבחרי ציבור, ולא רק נבחרי ציבור, אזרחים שפותחים את הפייסבוק ומגלים כל מיני אמירות שאומרים עליהם, ואחר כך לך תסביר שאין לך אחות, ולך תסביר שאתה לא שם. והתפקיד שלנו כרגולטור לשנות ולתקן את זה, ודאי אנשים שעברו את זה על בשרם, שיודעים מה זה להיות במקום הזה של להיות מואשם כשאתה לא אשם. ופה ודאי תוכל להוביל כאן מהלך עם חברים רבים מהאופוזיציה ומהקואליציה, כי כולנו בסוף בני-אדם, וכולנו רוצים להגן על אנשים באשר הם. אם הם לא אשמים, הם לא צריכים ללכת עם איזו תווית עליהם. דיברת כאן על זה שאתה איש הפריפריה, וגם אני באה מהפריפריה. יש כאן הרבה מאוד אנשים מהפריפריה, גם מהאופוזיציה וגם מהקואליציה, וזה הישג גדול לפריפריה. זה הישג גדול, שהקולות מהשכונות, מהפריפריה, מושמעים כאן, בכנסת ישראל. אבל אנחנו צריכים לזכור להמשיך ולהשמיע אותם, זאת אומרת, לא מספיק שנבוא אתם עד כאן. מרגע שבאנו לכאן – לא משנה באיזה תפקיד אנחנו – אנחנו תמיד צריכים לזכור מי שלח אותנו לכאן ואילו קולות הביאו אותנו לכאן, ושמצפים מאתנו להיות אותה רשת חברתית וציבורית שתדע להשמיע את קולם כאן. אני בטוחה במאה אחוז שאתה תעשה את זה. יש אחרים שאני לא בטוחה שהם יעשו את זה. אתה תעשה את זה. אתה תעשה את זה; אני מכירה אותך, אני מכירה את הנחישות שלך, את החריצות שלך. הופעתי אתך בפאנלים – כשעמדת לבחירות היית בפאנלים, ושמעתי אותך, ואני יודעת שאת האמת הזאת אתה תביא לכל מקום. ובכל מה שקשור לפריפריה אני אתך, כי אני חושבת שזה התפקיד שלנו, לחבר בין המרכז לפריפריה, לחבר בין השכונות למרכז ולהראות לכולם שזה אפשרי, כי אנחנו פה, לא נולדנו כאלה. זה אפשרי, כי אפשרו לנו לעשות את זה, כי אנחנו נתנו לעצמנו והאמנו ביכולות שלנו, ואנחנו נאמין ביכולת של אותם אנשים שרוצים להגיע לכנסת, או לכל מקום אחר, שהם יכולים להשפיע. אתה פטריוט אמיתי. אתה אוהב הארץ הזאת. אתה שומר מסורת. אתה איש יהודי. אני מכבדת את זה. אני באה מהמקומות האלה. גם אני פטריוטית. אני מתרגשת מהדגל. אני מתנצלת על כך. בצד הזה אולי. <ינון מגל (הבית היהודי):> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אני מתנצלת על כך בפני אותם אלה שאולי זה פחות מרגש אותם. אני לא צינית כלפי "התקווה", ואני לא צינית כלפי סמלים וטקסים של המדינה שלנו כמדינה יהודית. אני חושבת שהם, אותם סמלים וטקסים, יכולים לשמר אותנו כאומה, כעם היהודי, כן, וגם בכל הפלורליזם שאנחנו רוצים להביא לידי ביטוי. ואני שמחה שאתה פטריוט. דיברת פה על חרמות; התמודדנו פה במדינת ישראל עם אחד האיומים הקשים, בפיפ"א, והצלחנו – הישג כפול – הצלחנו גם למנוע את ההדחה של ישראל מפיפ"א, והצלחנו למנוע את הדיון על חמש קבוצות הכדורגל מיהודה ושומרון, להביא את הדיון הזה לאו"ם. ואני אומרת לך שאני ראיתי את ראש הממשלה, איך הוא הוביל את המהלכים האלה, ואיך הוא הנחה, ומה הוא עשה כדי שהדבר הזה יבוא לידי ביטוי. ואני שמחה שהצלחנו, אבל זאת רק תחילת הדרך. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> עופר עיני. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> עופר עיני היה פרטנר שלם, ואתה ודאי קראת את הפוסטים שלי ואת ההודעות שלי כשרת התרבות והספורט, שמברכת את עופר עיני, שהיה שותף לכל המהלכים. ואני אומרת את זה כאן, מעל בימת הכנסת הזו, והתכוונתי גם להגיד את זה בהצעה לסדר-היום שהייתה אמורה לעלות בנושא פיפ"א. עופר היה שותף לכל המהלכים, ואני שמחה על כך, וכך צריך להיות. ספורט זה ספורט, ותרבות זה תרבות, ופוליטיקה זה פוליטיקה, וכל חרם תרבותי או חרם שבא מארגון ספורט, אסור שאנחנו ניתן לו יד. אסור. לא ימין ולא שמאל. כולנו צריכים להתאחד ולהגיד: לא. אנחנו ניתן מקום לספורט, אנחנו ניתן מקום לתרבות, ואנחנו לא נשתמש לא בספורט ולא בתרבות כקרדום פוליטי, נקודה. ופה גם אתה יכול לסייע, ואני מצפה שתסייע, כי אלה דברים שעושים שכל. הם לא דברים שמדברים על הדעות השונות שלנו בנושאים המדיניים. הם מדברים שתרבות וספורט, דווקא שני הנושאים האלה אמורים לחבר ולהוות גשר לשלום, ומשם אני מתכוונת להוביל את הדברים. לכן גם הודעתי שאני אקים צוות שיטפל ויחשוב על איך אנחנו עושים את זה, ואני אשמח שאנשים בדמותך יהיו שותפים לצוות הזה, מתוך מקום לסייע ולחבר, ולא מקום לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל. העלית פה נושאים מהותיים שאנחנו כמדינה מאותגרים בהם. ואני יודעת שיש לנו פרטנר – וזה לא משנה אם אתם יושבים כרגע באופוזיציה – שיש לנו פרטנרים לשמור על המדינה הזאת כמדינה יהודית-דמוקרטית; לשמור על היכולת של המדינה הזאת להמשיך להתקיים כמדינה יהודית-דמוקרטית, וכל מה שעושים לנו זה דה-לגיטימציה כדי לנסות לפגוע בלגיטימיות שלנו כמדינה יהודית, ואת זה אסור לנו לאפשר. אני סומכת על הנחישות שלך, על היצירתיות שלך, על היכולת, היושר האינטלקטואלי שלך – לעשות את הדברים הנכונים פה בכנסת. אני אשמח להמשיך ולשתף אתך פעולה. ואם אחרי שנה אביגדור ליברמן יחליט לא להצטרף לממשלה, אז בוא לליכוד, יש לך מקום אצלנו. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> אולי כשתחזרו למחנה הלאומי – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אנחנו שם, ליברמן. אנחנו שם וגם אתה שם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> ואנחנו פרטנרים, ואנחנו נמשיך להיות פרטנרים, אביגדור. כי אתה צריך להיות יחד אתנו בקואליציה. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> שיהיו לנו בשורות טובות יחד אתכם, אביגדור, אני בטוחה. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> – – – למחנה הלאומי, אנחנו – – – נקבל אתכם. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אני בטוחה שאנחנו שם, ואתה תצטרף בסופו של דבר לממשלה. תודה, כבוד היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, גברתי השרה. תודה לחבר הכנסת שרון גל. חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, אם ירצה השם, מחר, יום שלישי, ט"ו בסיוון התשע"ה, 2 ביוני 2015, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 22:12.>