דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוב' ז'
ישיבה י"ז
הישיבה השבע-עשרה של הכנסת העשרים
יום שלישי, ט"ו בסיוון התשע"ה (2 ביוני 2015)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 4
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 4
יואל רזבוזוב (יש עתיד): 5
נורית קורן (הליכוד): 5
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 6
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 7
מירב בן ארי (כולנו): 7
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 8
מיקי לוי (יש עתיד): 8
יעקב מרגי (ש"ס): 9
דניאל עטר (המחנה הציוני): 10
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 11
חיים ילין (יש עתיד): 12
אורן אסף חזן (הליכוד): 12
סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 13
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 14
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 14
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 15
שרון גל (ישראל ביתנו): 16
דב חנין (הרשימה המשותפת): 18
נחמן שי (המחנה הציוני): 18
יעל גרמן (יש עתיד): 19
באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 20
רויטל סויד (המחנה הציוני): 22
ענת ברקו (הליכוד): 23
השלמת הרכב ועדות הכנסת 24
דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 24
הצעות לסדר-היום 25
ציון יום האחדות 25
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 25
יעקב מרגי (ש"ס): 27
שי פירון (יש עתיד): 28
סתיו שפיר (המחנה הציוני): 31
מרדכי יוגב (הבית היהודי): 33
אורן אסף חזן (הליכוד): 35
רועי פולקמן (כולנו): 37
סגן שר החינוך מאיר פרוש: 38
חיים ילין (יש עתיד): 41
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 42
השלמת הרכב ועדות הכנסת 43
רועי פולקמן (בשם ועדת הכנסת): 43
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום יום שלישי, ט"ו בסיוון התשע"ה, 2 ביוני 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
חברי הכנסת, אנחנו, כמדי יום שלישי, פותחים בנאומים בני דקה – אפשרות של חברי הכנסת להביע את העמדות שלהם. אני הפעלתי את ההצבעה, נא להירשם באמצעות ההצבעה. חבר הכנסת טלב אבו עראר, למה שלא תפתח את הנאומים? בבקשה, אנחנו לא נחכה. אחמד טיבי ביקש להיות חיובי. דב חנין גם יירשם. בבקשה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ביום א' השבוע הייתה הילדה רסמייה אבו זיד בת ה-11 בדרכה מבית-הספר "אלזהראא" שביפו בחזרה לביתה, באוטובוס ששייך לחברת "דן" – תחבורה ציבורית. היא הייתה ביחד עם קבוצה מתלמידי בית-הספר שבו היא לומדת. כדבר טבע, ילדים בגילים האלו לא שומרים על שקט מופתי. לפתע קם טרוריסט יהודי, חיית אדם, והחל לרדוף אחריהם בתוך האוטובוס, ולמראה – לעיני הנהג והנוסעים תפס את הילדה רסמייה אבו זיד והחל להרביץ לה בגבה ובכל חלקי גופה. כתוצאה מהתקיפה נגרמו לה מספר חבלות בחלקי גופה, ובין היתר שבר ביד שמאל. הילדה נלקחה לבית-החולים על-ידי משפחתה, וכתוצאה מהפגיעה גיבסו את ידה.
ואני כאן תוהה ושואל: עד מתי ימשיכו האלימות והגזענות, במיוחד – כלפי הערבים בכלל והילדים הערבים בפרט? מכובדי היושב-ראש, איך שלא יהיה המצב הזה, המורה או המדריך או הרב החכם הגדול של הגזענות הוא בעצם ראש הממשלה, שעדיין קורא שהערבים נוהרים אל הקלפיות. הגיע הזמן למגר את התופעה החמורה הזו – אלימות, גזענות, כל המושגים האלו. רוצים לשמוע: אהבה, אחווה, שלום. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. כפי שביקשתי, היית חיובי, בסדר גמור. חבר הכנסת יואל רזבוזוב – בבקשה, אדוני. ואחריו – חברת הכנסת נורית קורן.
<יואל רזבוזוב (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, רציתי לדבר על החייל שנמצא כעת בקורס מפקדי כיתות בצה"ל ואשר נשפט בגלל שאכל סנדוויץ' עם בשר לא כשר. בלי לציין את שמו של החייל אגיד שמדובר בחייל בודד שהגיע מארצות-הברית לתרום ולהגן על מדינת ישראל. למי שעוד לא מכיר את הסיפור – החייל קיבל מסבתא שלו סנדוויץ' ובו בשר לא כשר, אך הוא לא ידע שאסור להכניס אותו לבסיס, וכשגילו מפקדיו שזה המצב שפטו אותו ל-11 ימי מחבוש.
ואני שואל: איפה המידתיות? האם חייל, שלא לומר מג"ד, אשר הודה בעבירות של התנהגות בלתי הולמת, חלקן על רקע מיני, כלפי החיילת מאי פאטל, לא היה צריך לקבל עונש חמור יותר? אבל הוא קיבל אפס ימי מחבוש, אפס.
במגילת העצמאות מדובר על חופש הדת וחופש המצפון. גם ראש הממשלה, לאחר שנאם באו"ם בשליחות המדינה, הלך לאכול במסעדה לא כשרה – שיהיה לו לבריאות, לא קרה שום דבר.
לאחר שיחה עם קרובי משפחתו של החייל שמחתי לשמוע שהפרסומים בתקשורת והפנייה שלי למשרד הביטחון הביאו להפחתת העונש. החייל ימשיך את קורס המפקדים אבל את השבת הקרובה הוא יבלה בבסיס בריתוק.
בזאת אקרא שוב לשר הביטחון ולגופי הענישה בצה"ל: הפעילו שיקול דעת. אל תפגעו בחיילים הבודדים שבאו לישראל עם מטען תרבותי שונה, אשר מגינים בכל יום ויום על מדינת ישראל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת רזבוזוב. חברת הכנסת נורית קורן. ואחריה – חברת הכנסת קסניה סבטלובה.
<נורית קורן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, צהריים טובים. אני רוצה לדבר היום על אופניים חשמליות. אופניים חשמליות זה כלי הורג.
<מירב בן ארי (כולנו):>
חשמליים – אופן אחד.
<נורית קורן (הליכוד):>
חשמליים. התופעה הפכה לנחלת הכלל, וזה מסוכן עוד יותר. גם בני-נוער וגם מבוגרים נוסעים על המדרכות, חוצים כבישים ללא התראה ומסכנים את עצמם ואת הציבור. יש לאכוף לאלתר את התקנות ולאסור נסיעה על המדרכות. גם אני כמעט נדרסתי על-ידי אופניים חשמליים. לא צריך שעוד אנשים ייפגעו, מספיק שאדם אחד נהרג ואתמול נפצעה תינוקת בת שלוש. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת קורן. חברת הכנסת קסניה סבטלובה – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת חמד עמאר.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, רציתי לדבר היום על רשות השידור, שנמצאת במצב קטסטרופלי. עובדי רשות השידור הפעם קיבלו את המשכורת של חודש מאי, אבל כפי שידוע לי, ברשות השידור יש בעיות כספיות קשות ביותר ולא ברור אם ומתי יוכלו לשלם לעובדים את מה שמגיע להם ולספקים את מה שמגיע להם.
רשות השידור, והשידור הציבורי בכלל, במדינת ישראל ובמדינות אחרות, קיים בדיוק למטרה אחת – כדי למנוע את הלחצים על העיתונאים ועל העובדים של רשות זו כדי שיוכלו למלא את עבודתם נאמנה, לסקר את אשר מתרחש במדינתם ולא להיות נתונים, לא לשיקולים כלכליים, לא לשיקולים פוליטיים ולא ללחצים כאלה ואחרים. צריך להציל את רשות השידור.
כרגע לא גובים את אגרת הטלוויזיה; היא בוטלה על-ידי השר גלעד ארדן ועל-ידי בנימין נתניהו, ראש הממשלה, שכך הרוויחו נקודות אצל הציבור, אבל לא דאגו בעצם לפתרון חלופי ברשות השידור, שכרגע נמצאת במצב מאוד מאוד קשה והעובדים שם שואלים מדי יום מה יהיה אתם. מדובר ב-1,400 עיתונאים מקצועיים, אנשים שבאמת עושים את עבודתם נאמנה וצריך לדאוג להם, צריך לדאוג לרווחתם וצריך לדאוג לרווחת השידור הציבורי במדינת ישראל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת סבטלובה. חבר הכנסת חמד עמאר – בבקשה, אדוני. ואחריו – חברת הכנסת בן ארי.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בסוף השבוע האחרון נפגשתי עם קבוצה של צעירים דרוזים לפני גיוס, אותם צעירים שחיים ביישובים מעורבים, שלומדים במסגרת של משרד החינוך הערבי. וכידוע לכולם, משרד החינוך ביטל כמה בגרויות לאותם בתי-ספר, ואותם צעירים שהיו אמורים להירשם לעתודה הצבאית, ובעצם הם צריכים ציוני בגרות – אין להם את ציוני הבגרות. זה מונע מהם ללמוד לפני הגיוס, וזו פגיעה מאוד קשה באותם צעירים שבנו את העתיד שלהם על כך שילמדו לפני הגיוס לצבא. קודם כול, הם מפסידים לימודים לפני הגיוס; שניים, גם הצבא מפסיד בנקודה הזאת – הוא יכול להרוויח צעירים מוכשרים מאוד, שיכולים לתרום במסגרת הלימודים שילמדו לפני הגיוס.
לכן, אני קורא לאחראים בצבא, במשרד החינוך, להתחשב באותם צעירים שאין להם את ציוני הבגרות ולאפשר להם להיקלט בעתודה הצבאית. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חברת הכנסת מירב בן ארי – בבקשה, גברתי. ואחרייך – חבר הכנסת אבו מערוף.
<מירב בן ארי (כולנו):>
יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להצטרף לדבריה של חברתי חברת הכנסת נורית קורן. גם אני בעד שינוי התקנות לגבי אופניים. אין ספק שגם אופניים חשמליים הם חלק מהעניין, אבל גם אופניים. להזכיר לכם, אותו אדם שנפטר בפברואר האחרון, במוזיאון תל-אביב, נפגע מאופניים רגילים, לא מאופניים חשמליים. אבל אין ספק, בתור אחת שעבדה גם עם בני-נוער הרבה שנים, הבעיה הרבה יותר אקוטית במרכז הארץ, שם יש הרבה אופניים חשמליים.
השינוי בתקנות – שכבר ראיתי היום וכבר התחלתי לעבוד עליהן – הוא כמובן בנושא של האכיפה. אבל הדבר שהכי חשוב בעיני זה פשוט שעל האופניים החשמליים ישימו לוחית רישוי, אין ברירה, אין מנוס. ובסופו של דבר, כשיהיה נזק לאדם הוא יוכל לראות, לזהות את האופניים, ולא להגיע למצב שאנשים פוגעים ונוסעים, ועם אופניים חשמליים זה מאוד קל. אנחנו בעד לשנות את התקנות וגם כמובן לקנוס את אותם אלה שפוגעים בציבור ובהולכי הרגל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, שלא נשכח שיש, מה שנקרא – אמור להיות שלום ועשוי להיות שלום. שמענו הצהרה הזויה של נשיא ארצות-הברית, שקיבל פעם פרס נובל, שהוא לא יכול להמשיך להגן על ישראל כל עוד אין שיחות. אני אומר לו: בוקר טוב אליהו. הוא לא יכול להגן. אין שיחות; מי מעכב את השיחות ומה תפקידה של ארצות-הברית במזרח התיכון, כאן – שהיא המכשול העיקרי לשלום? לכן, מן הראוי שיגיד שיש צורך בנסיגה מלאה מהשטחים הכבושים, 67', ולהקים שלום צודק, מכונן על שתי מדינות. זה מה שצריך. לכן אני אומר לו: בוקר טוב אליהו, גילית את אמריקה. תודה רבה לך, נשיא ארצות-הברית.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אבו מערוף. חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מרגי.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מזמין את כולכם להדק חגורות ולהצטרף אלי למסע במכונת הזמן שנבנתה באגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר, הטיסה אל העתיד. השנה היא שנת 2059. אני מדגיש, 2059. החרדים מהווים כרבע מאוכלוסיית ישראל, כן ירבו, ואורח חייהם נשמר כפי שהיה. הפער בין הכנסות להוצאות הממשלה עומד על 3.4%, שהם כ-35 מיליארד שקלים במונחים של ימינו, היום. יחס החוב–תוצר של מדינת ישראל מטפס ל-170 – –
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
יש טיסה – – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – כמו ב-1985, עקב ירידה בהכנסות ממסים. בקיצור, ישראל ניצבת בפני פשיטת רגל.
עד כאן מהעתיד, חברים, ועכשיו אנחנו חוזרים ל-2015, וכדאי שממשלת ישראל תתעורר ומהר. עכשיו זה לא רק המצע של מפלגת יש עתיד, אלא ניתוח רשמי של משרד האוצר, והיום של נגידת בנק ישראל קרנית פלוג, שמזהירה שכל שנה אנחנו מאבדים 0.5% מהצמיחה, אם לא יחזירו – והיא דורשת להחזיר את הקריטריון של שליחת הילדים למעונות-יום, כי זה מה שהיה גם זרז ליציאה לעבודה; דורשת ללמד לימודי ליבה – זה לא רק יש עתיד, גם ד"ר פלוג, נגידת בנק ישראל, דורשת את זה.
בלי לימודי ליבה, אדוני היושב-ראש, בלי תמיכה במיצוי כושר ההשתכרות כדי לתמרץ יציאה לעבודה ובלי השוויון בנטל, הממשלה הזאת תוביל את מדינת ישראל לפשיטת רגל כלכלית ולקטסטרופה בלתי נמנעת. ההיסטוריה הכלכלית, חברים, לא תסלח לכם על המחדל שאתם מובילים בגלל אינטרסים סקטוריאליים וסחטנות פוליטית. אתם מובילים את מדינת ישראל לתהום. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. כל כך נפעמתי מן הנאום ומן השנים שלא יכולתי להפסיק את הדובר, אבל, חברי הכנסת, בבקשה, על-פי דרישת התקנון, הימנעו מהצגת מיצגים שונים, לרבות עיתונים, בזמן שאתם נואמים. אנא מכם, גם בנאומים בני דקה אתם מספיק משכנעים גם בלי להציג לנו הדברים.
חבר כנסת מרגי – בבקשה, אדוני, ולאחריו – חבר הכנסת דניאל עטר.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, חשבתי שחברי הכנסת ייענו לבקשתך ביום האחדות ללכת לגישה חיובית. מיקי לוי, הנך מוזמן לשבת בקואליציה ולהשפיע מבפנים. זה שתצעק ותרתח זה לא בריא. לחץ הדם – אנחנו נביא פה רופא אחר כך. בנחת.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
אני כאן, אני כאן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
יש רופא, כן. יש רופא באולם.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
המדבר האופוזיציוני קר מאוד. אבל בנושא האחדות – לדברים חיוביים. המדבר האופוזיציוני קר, אחמד. יש צינה, צינת המדבר. אני איש הנגב, אני יכול להעיד על זה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בנימה חיובית, יום האחדות. אני רוצה לברך ולהודות, גם להנהלת כי"ל – טוב מאוחר מאשר בכלל לא – וליו"ר ועד העובדים ולאבי ניסנקורן ולשר הכלכלה חבר הכנסת אריה דרעי על המאמץ שנעשה. ואכן המשבר, לעת עתה – אני מקווה שנפתר כליל. סכסוך העבודה כרגע בכי"ל, או שהוקפא או שהסתיים, וכל ציבור העובדים חזר למקומו בשלום – בנימה חיובית, ועוד נדבר היום על האחדות בהמשך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מרגי. חבר הכנסת דניאל עטר – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
אני רוצה, ברשותכם, להצטרף להמשך דבריו של חבר הכנסת מרגי ולחבר ליום האחדות נושא שבדרך כלל אולי לא נתפס כחלק מהאחדות שלנו, וזו סוגיית הבנייה הלא-חוקית במגזר הערבי. אני מעלה את זה כי היום מתקיימות בחירות בגלבוע. אחרי 21 שנה שהייתי שם ראש מועצה, מתקיימות ברגעים אלה בחירות. אני רוצה לומר לכם שכשהגעתי לגלבוע, לפני 21 שנה, היקף עבירות הבנייה במגזר הערבי היה מחריד. וראו זה פלא, אני יוצא משם אחרי 21 שנה, כאשר כל הכפרים עם תוכניות מתאר מסודרות לעוד 15 שנה קדימה. וראו זה פלא, יש שם שלוש קבוצות אוכלוסייה: מושבים, קיבוצים וכפרים ערביים; כפרים ערביים הם עם עבירות הבנייה המעטות ביותר במועצה אזורית גלבוע. אני אומר את זה כאן כי זה חלק מאותה אחדות שחבר הכנסת מרגי מדבר עליה. אנחנו מדינה אחת. כל האזרחים צריכים להיות שווים בה, והגיע הזמן, עכשיו, אחרי בחירת יושבי-ראש הוועדות, שייקחו את הנושא הזה כחלק מסדר-היום, כחלק מתפיסת העבודה שלנו, ולהסדיר את העניין הזה. זה לטובת החיים של כולנו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עטר. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת חיים ילין.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, שוב אני מקבל פנייה, הפעם מסעיד זידאן מעכו. אתמול בשעה 19:30 שיחקו סעיד וחבריו במגרש קט-רגל, במגרש העירוני הממוקם בשכונת בן-גוריון בעכו. 19:30, ערב. פתאום מגיעה ניידת שיטור משולב של עיריית עכו מלווה בניידת של המשטרה, ואומרים לשחקנים הערבים: נא לצאת מהמגרש. למה, שואלים השחקנים; אתם פולשים, עונים השוטרים. פולשים? כן. בשעה הזאת אין לכם היתר להיות כאן, השעה הזאת משוריינת לקבוצה של נערים יהודים. אבל אין נערים יהודים עכשיו, עונים השחקנים. לא חשוב, היא משוריינת. אבל מכוח מה? שואלים השחקנים; יש הוראה בכתב, יש צו, יש החלטה, יש החלטת בית-משפט, מועצת עירייה, מכתב מהראיס, ראש העירייה? אין. מי החליט? השוטרים אמרו: השוטר פרץ. השוטר פרץ, איפה הוא? השוטר פרץ החליט.
הוויכוח נמשך כחצי שעה, ואפשר היה לשחק ארבעה משחקים. אז המשיכו לשחק, ופתאום האורות כבו. יצאו מהמגרש ורצו לחפש מגרש אחר. רק יצאו דקה, חזרו האורות, המגרש הואר. חזרו לשחק במגרש, כמה דקות ושוב נכבו האורות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לסיים.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
מה קרה, שואלים אחרי רבע שעה השחקנים את השוטרים. ענו השוטרים – תשובה מאוד משכנעת – כי יכול להיות שילדים כלשהם משחקים דווקא עכשיו, דווקא בשעה הזאת, בארון החשמל של המגרש.
אני רוצה לומר לסעיד: אל תטה אוזן לפרץ. תמשיכו גם לארגן, גם לשחק, בצורה מאורגנת, מסודרת, בלי לפגוע באף אחד. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: אל תניחו לחושך של השוטר פרץ להביס אתכם. אורכם יביס את פרץ ושכמותו, וגם אמרתי בשבוע שעבר: אנחנו בעלי הארץ.)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אורן חזן.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, אני רוצה לספר על סרט שעשו ילדי קיבוץ נירים שנקרא "הבלון". "הבלון" זה סרט מדהים. הוא סרט קהילתי שנוצר אחרי "עמוד ענן", ובעצם הוצג לראשונה במדינת ישראל לאחר "צוק איתן". הסרט הזה קיבל פרס ראשון, ואותה קבוצת ילדים נסעה והציגה אותו באיטליה והוא קיבל גם שם פרס ראשון. הסיפור הוא כזה, קצר: ילדים רוצים לחגוג את פורים אבל יש "צבע אדום". מה עושים שלא יהיה "צבע אדום", בשביל שלא יהרוס להם את החג? אז הם לוקחים בלון עם פתק, ומבקשים מהצד השני, מהפלסטינים, שלא יירו. הבלון מגיע לילד בצד השני. סוף הסרט בא ואומר: היה "צבע אדום" בפורים, אבל, הוא אומר, גם הגדולים בעזה לא מקשיבים לילדים. וזה הסיפור. תמימות.
לאחר "צוק איתן", עמותת "להב", שאודי סגל מערוץ 2 הוא היושב-ראש בהתנדבות שלה, ואיתי כהן הוא המנכ"ל, מפיקים עוד כעשרה סרטים כאלה, לכל מועצה אזורית אשכול ולעוטף-עזה. נגב-גליל שותפים שם, ערוץ הילדים שותפים שם, מרכזי החוסן. הבקשה שלי, שיהיו עוד הרבה מאוד סרטים, אבל שהסרטים לא יהיו טיפול פסיכולוגי על פוסט-טראומה, אלא שכולנו נתגייס ונמנע את המלחמה הבאה, בשביל שיהיו סרטים מסוג אחר. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ילין. חבר הכנסת חזן, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת לנדבר.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני כבוד היושב-ראש, חברי וחברותי חברות הכנסת, מתי לאחרונה, אם בכלל, נתקלתם במושג "פרהוד"? אני רוצה להחזיר אתכם – – –
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
איזה מושג?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני מתנצל שאני קצת צרוד, "פרהוד". אני רוצה להחזיר אתכם לחג השבועות 1941, 74 שנים אחורה. הזרוע הארוכה של המשטר הנאצי, הצורר, מגיעה לעיראק, פוגעת קשות ביהדות עיראק. 179 יהודים נרצחים, מעל 2,000 יתומים. 50,000 יהודים נבזזים, כופים עליהם לעשות מעשים קשים – קריעת ספרי תורה – בתי-כנסת. הדבר הזה לא מדובר כלל בתקשורת. אני קורא למשרד החינוך לקחת צד, נשימה עמוקה, ואולי להכניס את זה גם למערכת הלימוד. אחרי הכול, היהודים האלה הם בשר מבשרנו.
באותה נשימה, לא מזמן ציינו 70 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית. אני קורא מכאן לנו להתאחד ביום האחדות, יום לפני יום האחדות, רגע לפני הדיון, ולנסות להוביל שהיום הזה – שהוא יום חג למעל 1.5 מיליון אזרחים במדינת ישראל – להוביל שזה יהיה חג ישראלי. יום הניצחון יהפוך להיות חג ישראלי. אני אשמח אם אתם תצטרפו אלי בקריאה הזאת, ויחד נוביל, ממקום אמיתי, גם ממקום שהוא קצת פחות פופוליסטי, מקום של זיכרון, כי מזה אנחנו באמת קמים, עומדים ונמצאים כאן למען הציבור. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חזן. חברת הכנסת סופה לנדבר – בבקשה, גברתי. חבר הכנסת מסעוד גנאים יהיה אחרייך.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה דווקא לחזור לסיפור של החייל הבודד שקיבל 11 ימי מחבוש. אדוני היושב-ראש, אני הייתי בארצות-הברית, ולא פעם אחת, בגיוס של חיילים, חיילים בודדים שהולכים לשרת במדינת ישראל. אני הייתי שם ועמדתי מול משפחות ואמרתי: כאן, במדינת ישראל, יהיה להם טוב. תסתכלו לאן אנחנו הגענו. לאן מדינת ישראל, הצבא של מדינת ישראל – לתת עונש לחייל שהביא סנדוויץ' לצבא? מה קרה כאן, במדינת ישראל? יש ציבור שלם שבוחר, במקום להגיע ולשרת, או להיות כאן ולשרת בצבא, הם בוחרים להתפלל. ואני לא נגד תפילות; אני בעד שכל הציבור ילך לשרת למען מדינת ישראל.
ואתה יודע, אדוני היושב-ראש, כאשר הציבור הזה בחר מה שהוא בחר, הוא היום כאן, בהסכמים קואליציוניים, מקבל פרס, 8 מיליארד ש"ח. הוא מקבל פרס שאנחנו מבטלים היום – לא אנחנו, אלא הקואליציה וראש הממשלה ומשרדי הממשלה וממשלת ישראל – מבטלים חוקים שעברו בקדנציה שעברה על גיוס, על עונש פלילי על אי-גיוס לצבא של מדינת ישראל. ואני שואלת, האם ייכנסו עכשיו גם, סליחה על הביטוי, לתחתונים של החייל ויסתכלו: עבר ברית, לא עבר ברית? לאן אנחנו הגענו? 11 ימי עונש לחייל בודד. אנחנו זוכרים מה שהיה עכשיו במבצע "צוק איתן", אנחנו זוכרים כאשר הייתה מלחמה, איך חיילים בודדים, שבחרו להגיע למדינת ישראל מארצות-הברית – במקום נוחות שם, בארצות-הברית, הגיעו לשרת ונהרגו כאן, גם, במדינת ישראל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
ואני אומרת, כל הציבור צריך לדעת: אנחנו במדינת ישראל לא נסבול ששירות בצבא לא יקבל פרס. אנשים שמשרתים צריכים לשרת ולקבל את הדברים הנכונים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת לנדבר. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ועד הווקף והוועד העממי, וגם כמה עמותות בחיפה ובחברה הערבית, מנהלים מאבק כדי לשמור על בית-הקברות "אל-קסאם" בחיפה, בנשר, ששם היה הכפר הערבי שנהרס, בלד-א-שיח'. יש חברה בשם "קירור אחזקות", שקנתה כ-10 דונם מבית-הקברות, ורוצה להקים מחסנים על בית-הקברות, ויש שם קברים. אז הוועד העממי וועד הווקף וכולם עמדו כדי לא לחלל קברים ובית-קברות. אז אני קורא לכל הנוגעים בדבר – במיוחד מינהל מקרקע ישראל, שמכר את האדמה, שמכר את אדמת בית-הקברות, כ-10 דונם, לחברה ההיא – למנוע את הדבר הזה, וקורא לכולם למנוע חילול בית-הקברות והקברים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחרייך – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
כבוד היושב-ראש, חברי וחברותי, אנחנו עדים בשבועיים האחרונים למלחמתן של נערות צעירות להתלבש כפי שהן היו בוחרות. מה שמטריד אותי, בעיקר, ולדעתי צריך להטריד את כולנו, זה המסר שאם הן מתלבשות בצורה לא נאותה אזי הן מזמינות דברים שאנחנו לא רוצים לחשוב שהן מזמינות. המסר, הסמוי לכאורה, הוא פשוט מסר מטריד ומדאיג. אני מתכוונת להגיש לכנסת הצעת חוק – ואני לא מאמינה שצריך להגיש הצעת חוק כדי שהדברים האלה יקרו, אבל הצעת חוק שתמנע אפליה בקוד הלבוש. אין שום בעיה עם החלטה שיש קוד לבוש, אבל שקוד הלבוש יהיה זהה לבנים ולבנות. אני לא רוצה לשמוע מאנשים ב"צופים" שיש – מבחן האגרוף. מבחן האגרוף מיועד רק לנערות צעירות, לוודא שהאגרוף שלהן עובר את קו המכנסיים שלהן. את המבחן הזה לא עושים לבנים.
היום קיבלתי טלפון מאילן ליבוביץ, חבר כנסת לשעבר. בתו יובל – ואי-אפשר לראות במרחק כזה – שלחו לי את התמונה של החצאית של בתם, שהיא באורך של המכנסיים – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
רק עכשיו אמרתי שאני מבקש לא להציג מצגים. אנחנו פרלמנט, לא show.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
סליחה, אני מתנצלת, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, אני מתנצלת, אני לא שמעתי, ואני חוזרת – מהמוצגים. התמונה הזאת מראה כיצד אורך החצאית שלה ואורך המכנסיים של החבר שלה הם בדיוק באותו אורך. אבל ממי מנעו להיכנס לבית-הספר? לא מהחבר שלה. ולכן אנחנו צריכים להידרש לסוגיה. לפעמים זה נראה לך הזוי, הסוגיות שאתה צריך להידרש להן בבית הזה, אבל אנחנו לא יכולים לאפשר אפליה בין בנים לבנות בגיל הזה, ובעיקר לא את המסר הסמוי. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חבר הכנסת שרון גל.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. עם קום המדינה החליטו, למרות שיש חופש דת, להפקיע את כל האדמות ואת כל רכוש ההקדש המוסלמי. בין הדברים האלה שהפקיעו, או הרכוש שהופקע, היו בתי-קברות, שרשמו אותם על שם המדינה, ואחר כך – למינהל מקרקעי ישראל, שהתחילו למכור אותם לחברות, לחלל אותם ולהקים פרויקטים מעל בתי-הקברות.
קדושת המת היא קדושה קבועה לכל מת, בין אם הוא ערבי, בין אם הוא יהודי, בין אם הוא מכל עם או דת אחרת. לא היינו מסכימים, ובבית הזה היינו שומעים קול צעקה, אם בית-קברות יהודי היה מחולל, בכל מקום בעולם. לכן, היום היה בבית-המשפט דיון על אותו עניין בבית-הקברות "אל-קסאם" בבלד-א-שיח', שזה בנשר היום.
אני הייתי מעורב בניסיון חילול לפני 20 שנים בערך, כמהנדס. הייתי עם חבר הכנסת לשעבר עבד-אלמאלכ דהאמשה, ואז סללו ורצו לסלול כביש מעל אותו בית-קברות, עד שהוכחתי כמהנדס, תכנונית, שניתן ועדיף לעשות גשר מעל בית-הקברות, וזה מה שנעשה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
היום מחללים את בית-הקברות הזה, היום מנסים לחלל אותו. אני פונה מהבית הזה, שבית-הקברות – הקדושה שלו היא קדושה לעד, היא לא קדושה לתקופה קצרה. לכן, בשם זכויות האדם, אני קורא להחזיר את כל אדמות ההקדש למוסלמים, שהם ישמרו על קדושתן ויטפלו בהן, כי אי-אפשר לחלל בית-קברות, ויש כבוד למת. מכבודו של החי גם לשמור על כבוד המת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת שרון גל, ואחריו – דב חנין.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מבקש את תשומת לבכם לרגע. אני רוצה להזהיר אתכם, כולם כאן, מפני מגפה מתפשטת שנכון לעכשיו לא כולם מבינים שהיא מגפה. אומנם יש כאן באולם שרת בריאות לשעבר, אבל אני מניח שגם את לא הבנת במהלך מילוי תפקידך שזאת מגפה מסוכנת מאוד. תודו ש-BDS נשמע כמו מחלה. ה-BDS הזה, שמנסה להכות בכל העולם, זוהי מחלה מידבקת. מחר יוצג בשווייץ מצג השקר והכזב על-ידי אותו ארגון משוקץ בשם "שוברים שתיקה", שכל מטרתו להכפיש את מדינת ישראל. ואני רוצה להגיד לכם כאן משהו: כדאי שנתעורר. אלה לא ארגונים אנטי-ישראליים; אלה ארגונים אנטישמיים שמטרתם היא חיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, בקצרה אומר: רציתי לשאול אם יש רופא באולם, אבל אז הבנתי שהרופא הספציפי הזה לא כל כך יכול לעזור במקרה של ה-BDS. אני רוצה להגיד לכם שני דברים: ראשית, חובה על ישראל לעשות הכול במישור הדיפלומטי כדי לבלום את המתקפה הארסית הזאת. סגנית שר החוץ, שהנחתה רק היום את השגריר בשווייץ לפעול, עשתה זאת באיחור רב מדי.
שנית, לסיום, אדוני, תיקון חוק-יסוד: הכנסת, סעיף 7א, והיום קיבלתי סוף-סוף פידבק מהמחלקה המשפטית, הוא תיקון חשוב מאין כמוהו. אני קורא לכם, חברי הכנסת, מהאופוזיציה ומהקואליציה, לתמוך בסעיף הזה – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
– – כך ששום תומך טרור ומסית, כמו כמה מהאנשים שיושבים כאן, לא יוכל לחזור לכנסת בפעם הבאה. זו חובתנו, תחת המלחמה הכוללת שמנוהלת נגד יהודים – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חובתנו גם בנאומים בני דקה לדבר דקה, ולא שלוש דקות.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
– – כאן ועכשיו. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, בעקבות פניית הפורום הפמיניסטי במכללה האקדמית "ספיר", בבית-הספר למשפטים במכללה, אני רוצה להביא בפני הכנסת את מצוקתן של נשים פלסטיניות שנשואות לישראלים. על-פי התיקון לחוק האזרחות משנת 2003, הן מקבלות היתר שהייה זמני מאת משרד התיאום והקישור בשטחים. זה אישור לתקופה מוגבלת, שמתחדש מדי פעם אבל גם ניתן לשלול אותו מכל טעם. הן חיות בישראל, יש להן ילדים אזרחי המדינה, אבל הן לא זכאיות לביטוח בריאות ממלכתי, לא יכולות לקבל אשרת עבודה, לא יכולות להשתכר ולקיים את בתיהן ומשפחותיהן בכבוד; אין להן זכויות סוציאליות, הן לא יכולות לפתוח חשבון בנק, לא יכולות להקים עסק, אין להן תעודת זהות; הן לא יכולות לקבל רישיון נהיגה. אדוני היושב-ראש, זאת מצוקה קשה של ציבור גדול של נשים. הגיע הזמן שהכנסת תעשה מעשה ותביא את המצוקה הזאת לתיקון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חנין. חבר הכנסת נחמן שי – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת יעל גרמן.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מניח שאתה מכיר את הרב שלמה ריסקין. הרב ריסקין הוא רב בעל מעמד, יוקרה רבה והישגים בלתי רגילים. הוא הרב של היישוב אפרת. אבל הוא רב קצת לא קונבנציונלי – אתה ודאי יודע גם את זה. הוא לא קונבנציונלי בזכות הרבה דברים שהוא אמר והוא עשה, אבל הוא רב בישראל. הוא נחשב לרב פמיניסט – הוא הכניס שינויים מסוימים בתפילות כדי שגם נשים וגם גברים יוכלו להרגיש נוח עם התפילה; הוא הקים ארגון שמסייע לעגונות ולמסורבות גט; הוא יזם את שילובן של נשים כטוענות רבניות בבתי-דין רבניים; הוא אפילו מברך על פעילות התנועה הרפורמית. קורה. הוא אפילו אמר – גם על זה האדמה לא מזדעזעת – שאין איסור הלכתי לוותר על הריבונות של ישראל בשטחים; דבר שעוד לא קורה.
הוא פוטר מתפקידו. הגיע לגיל 75. בזמננו גיל 75 הוא לא סוף הדרך, והרבנות איננה מוכנה להאריך את ההסמכה שלו לרבנות ואת תפקידו. זה מתנהל באיזשהו עולם סגור. אני קראתי מאמר של חבר הכנסת אביגדור ליברמן בעניין הזה, שיצא להגנתו, ואני מאמין שגם בעולם הזה, הסגור לכאורה, יש ודאי אנשים שתומכים בו ומסכימים אתו, אולי לצד אנשים שמתנגדים לו. עדיין, היהדות, בעיני, יכולה להכיל רבים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
זרמים, דעות, עמדות – בזה גדולתה של היהדות כפי שאני תופס אותה. אני קורא מפה לרבנים הראשיים, למועצת הרבנות, לשקול את ההחלטה הזאת מחדש. אני לא אניח לזה. אני אחפש דרכים אחרות להבטיח שהרב שלמה ריסקין, רב היישוב אפרת – אני רוצה להדגיש – יישאר בתפקידו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת יעל גרמן, ואחריה – חבר הכנסת באסל גטאס.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לספר לכם ולקרוא לכם פוסט שכתבה עורכת-דין. היא מספרת על יעלי, שנולדה בתוך גוף של גבר: בגיל צעיר היא הגשימה את חלומה ועברה למגדר הנשי, שאליו היא באמת שייכת. היא התחילה לעבוד כקמב"צית בתחנת כיבוי-אש במקביל ללימודי תואר שני, מנסה כמו כל צעירה לפרנס את עצמה בכבוד ולהתקדם בחיים. מאחר שהיא אישה כובשת לב ומהממת ביופייה, לקח לכבאים שבועיים להבין שהיא טרנסג'נדרית. עד לרגע הגילוי הכול הלך למישרין, ואז אחד הכבאים החל לכנותה בקול רם "קוקסינל", או "היצור הזה", או "הנה הדבר הזה". כאש בשדה קוצים התפשטה השמועה, והכבאים הנועזים החלו ויכוח מתמשך, בנוכחותה של יעל, בלי לחוס על כבודה, תוך ביטויים מעליבים שהשפילו אותה. יעל הגישה תלונה על הטרדה מינית למפקדי התחנה, ואז קרה מה שבדרך כלל קורה למתלוננות: מייד לאחר הגשת התלונה פתאום החלו להישמע נגדה תלונות על בעיות בתפקודה בעבודה – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לסיים.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
– – ומזכרים על חוסר שביעות רצון מעבודתה החלו להיערם. יעל לא ויתרה. היא הגיעה עד ראשי נציבות כבאות האש ונציבות שירות המדינה. בסופו של דבר החליטו לקנוס את המטריד ב-250 שקל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לסיים.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אבל יעל ועורכת-דינה אינן מתכוונות לוותר. הן יוצאות למסע כדי להבהיר שהטרדה מילולית פוגענית היא הטרדה מינית לכל דבר ועניין. אני אעקוב אחר המסע הזה ואעדכן אתכם בניצחון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת באסל גטאס – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת רויטל סויד.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, על היחס של ישראל במנטליות של הציונות הקולוניאלית למקומות הקדושים – היום היו לי שתי חוויות, אחת בבית-המשפט בבוקר, כשחברה פרטית – –
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
– – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אתה תשתוק כשאני מדבר.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
– – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אתה תשתוק כשאני מדבר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת שרון גל, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אתה תשתוק כשאני מדבר – –
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
הוא – – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – ותלמד.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
ותלמד.
בבית-משפט השלום בקריות, חברה פרטית שקנתה מהמדינה – הכול כשר – חלקת אדמה שהיא גילתה אחר כך שיש בה בית-קברות, והיום תובעת ממי שבא ומתנדב לשמור על המקום – תובעת ממנו לפנות קברים. אתמול בירושלים, כאן, במקום הרגיש ביותר בעולם, קבוצת מתפללים דתיים פנאטים יהודים מונעת מבישוף נוצרי אורתודוקסי להתפלל בחג השבועות במקום הקדוש ביותר, שלפי האמונה שם, אחרי 50 יום מפסח – לא יודע, לא רוצה לספר את הסיפור הדתי – אבל מונעת מהם, והמשטרה מתערבת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אני קורא מכאן, מגנה – קורא מכאן לכבד את כל מה שקדוש לכל הדתות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת גטאס. חברת הכנסת רויטל סויד, ואחריה – אחרונת הדוברים תהיה חברת הכנסת ענת ברקו.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, וגם קהל התלמידים שיושב ביציע, הנושא שאני רוצה להעלות היום הוא נושא שמן הראוי שאנחנו נתחיל ליתן עליו את הדעת, וזה הנושא של אלימות מילולית – אבל לא רק מילולית, גם פיזית – כלפי מורים וגם כלפי מנהלים. מסתבר שבאופן תדיר, הרבה יותר ממה שידוע לנו, מוצא עצמו סגל המורים בבתי-הספר היסודיים והתיכוניים נתון למתקפות מילוליות מצד תלמידים. בשבוע שעבר שמענו על מנהלת בית-ספר שהוכתה על-ידי תלמיד בבית-ספר יסודי. אתמול יצרו אתי קשר והודיעו לי על עוד בית-ספר יסודי שבו מורה הותקף על-ידי תלמיד.
שוחחתי עם המנהלת, שוחחתי עם המורים, שוחחתי עם יושבי-ראש הסתדרות המורים במרחב שבו נמצאים בתי-הספר, והם מעלים תופעה מדאיגה ואוזלת יד שלהם בהתמודדות עם המצב. בשבוע שעבר, מכיוון שהודיעו על השבתה של הלימודים לשעה אחת, הנושא עלה לכותרות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נא לסיים.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
לא ניתן להשבית את הלימודים בכל פעם שקורה אירוע כזה.
אני קוראת לנו בבית הזה, ולך, אדוני יושב-ראש הכנסת, להציף את הנושא, להעלות את הנושא הזה על סדר-היום הציבורי. לא יכול להיות שמי שאמון על חינוך הדור הצעיר ירגיש אוזלת יד מולו. זה בוודאי אינו תורם ואינו מסייע לחינוך, ומתפקידנו להידרש לנושא ולמצוא לו פתרונות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. חברת הכנסת ענת ברקו, כאמור – אחרונת הדוברים בנאומים בני דקה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום אנחנו נדבר על ארגון "זוכרות". זוכרות, רק לא זוכרות הכול; לא זוכרות את העובדות, לא זוכרות בעצם שאנחנו באנו לכאן כדי להישאר.
מדובר בארגון שנתרמו לו 3 מיליון שקלים ממדינות אירופה: בריטניה, צרפת, פינלנד, אירלנד, הולנד, שווייץ – שגם תרמה לארגון "שוברים שתיקה" – וארגונים נוצריים. בזמן שהרבה מאוד נוצרים נטבחים היום על-ידי אסלאמיסטים, מה שמעניין אותם זה אנטישמיות נגד ישראל. הם מגדירים אותנו כמדינה שצריך לפרק אותה ולבנות על חורבותיה. הם פרסמו, יחד עם עוד ארגונים, כמו "בדיל", "זוכרות" וכו' – מדברים על זכות השיבה, על מדינה אחת עם מיעוט יהודי, ובעצם מוציאים את דיבתנו רעה בכל מקום בעולם תחת הכסות של טענת השיבה והקריאה לפירוק מדינת ישראל.
הבעיה כאן טמונה לא בארגון "זוכרות" – הדמוקרטיה החזקה שלנו יכולה להכיל גם ארגונים רעים וגרועים מהסוג הזה. הבעיה היא שיש כאן חתרנות מדינית, מימון זר של מדינות שחותרות תחת קיומנו, בניגוד למדיניות המוצהרת של אירופה, הדוגלת בשתי מדינות לשני עמים. אז איך יכול להיות שהנציגה פדריקה מוגריני, שבאה ומבקשת ליטול חלק בתהליך השלום, בעצם משתמשת – מצטטים מאותם ארגונים אנטי-ישראליים, אנטישמיים, גם במדיניות החוץ של אירופה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
דקה אחת, אדוני. מעל במה זו אנו מבקשים תשובות ממדינות אירופה, המממנות ארגונים פוליטיים כמו ארגון "זוכרות" – אשר פוגעות בריבונות של מדינת ישראל ולוקות באמנזיה, כל אותן "זוכרות", לגבי העובדות ההיסטוריות והטרור המופנה עד היום כלפי מדינת ישראל ואזרחיה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
על מנת להיות מתווך הוגן בתהליך השלום, ראוי היה לשאול כיצד מדינות מסוג זה היו מגיבות לחתרנות מדינית בדומה לזאת שהן עושות כלפינו. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת ברקו. עד כאן נאומים בני דקה.
<השלמת הרכב ועדות הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, הודעה מטעם ועדת הכנסת תימסר למליאה על-ידי יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת דוד ביטן.
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בהמשך לאישור הרכב ועדות הכנסת במליאה ביום י"ד בסיוון התשע"ה, 1 ביוני 2015, אבקש להודיע בזאת כדלקמן: במקום הפנוי לסיעת יש עתיד בוועדת החינוך, התרבות והספורט תכהן חברת הכנסת חנין זועבי; הנציג בוועדת המדע והטכנולוגיה לסיעת הרשימה המשותפת יהיה חבר הכנסת דב חנין.
כמו כן, אבקש לתקן טעות בהודעה שנמסרה אתמול באשר להרכב החברים בוועדת הכלכלה: חבר הכנסת יצחק וקנין יכהן כחבר בוועדה במקום חבר הכנסת יואב בן צור, מטעם סיעת ש"ס. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת דוד ביטן.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום האחדות>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ציון יום אחדות ישראל, מס' 223, 225, 240, 244, 247, 279 ו-280. יש לנו בהמשך הדיון הצעות לסדר-יום שהוגשו על-ידי כמה חברי כנסת.
אנחנו מציינים היום, גם כאן במליאה, את יום אחדות ישראל, הפותח את אירועי פרס אחדות ישראל – יוזמה יפה ומיוחדת במינה של פעילויות ברוח זו ברחבי הארץ, שיצאה לדרך לזכר שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בקיץ שעבר: איל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל, השם ייקום דמם. נציגי המשפחות נמצאים אתנו כאן ביציע, ואנחנו מקדמים אותם בברכה, וודאי גם את המארגנים שסייעו בארגון סדרת האירועים הצפויה. היוזמים הם העמותה להנצחתם, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ועמותת "גשר" – שראשיה, כפי שאמרתי כבר, מכבדים אותנו כאן.
אירועי אחדות ישראל הנפתחים כאן היום יגיעו לשיאם מחר בטקס הענקת פרסים מיוחדים בתחום זה, וזאת ההזדמנות להכיר תודה גדולה לכל מי שפועל במרץ כבר תקופה ארוכה כדי להוציא לפועל את המפעל היקר והחשוב הזה.
רבותי, דומה שאין נושא הולם מזה להנציח את השלושה, שיום השנה לחטיפתם ולהירצחם יצוין בעוד ימים ספורים – לא רק משום שאנחנו חברה כה שסועה, שהוויכוח והמחלוקות כה טבועים במהותה ובשגרת יומה, אלא גם משום שאותו פרק זמן מאז חטיפת הנערים ועד למציאתם, וגם ימי "צוק איתן" שלאחריו, היה במובן מסוים, עד כמה שקשה לומר זאת, גם ימים מעט טובים לישראל, לפחות במובן זה שהם פתחו צוהר זמן כמעט נדיר של מפגן אחדות ואחווה בלתי רגילות, מן הסוג שלרוב רואים כאן הרבה פחות בימי השגרה. הם גילו את הטוב, היפה והמאחד בחברה הישראלית, והזכירו לנו, בדרך הכואבת, שאנחנו באמת "רקמה אנושית אחת חיה".
חברי הכנסת, לכאורה תביעתנו וציפייתנו לאחדות ישראל הן עניין שאמור להיות טריוויאלי. וכי יש עם שלא יעמוד כתף אל כתף תחת ערכיו וסמליו? שלא יילחם כאיש אחד למען מדינתו, ארצו ועמו? שלא ישלב ידיים ויתלכד מול אויביו? אכן, זאת התנהלות שאמורה להיות מובנת מאליה. אבל לא תמיד כך אצלנו, ואין בכך למעשה כל חדש. העם הזה ידע משחר ימיו פיצולים, מחלוקות, קנאות ואף שנאות: קין והבל, אברהם וישמעאל, יעקב ואחיו, מלכות ישראל ומלכות יהודה, הצדוקים והבייתוסים, ואנחנו גם זוכרים את ה"סזון" בין האצ"ל ל"הגנה", ימין ושמאל, דתיים וחילונים. כמעט תמיד יימצא הציר שעליו תתנהל המחלוקת הפנים-ישראלית.
חכמינו דיברו על המחלוקות לשם שמים שסופן להתקיים, ועל אלו שהן כמחלוקת קורח וכל עדתו שאין סופן להתקיים, כלומר להתברר ולהיחקק בזיכרון הקולקטיבי, משום שהן לא ענייניות; זו מחלוקת שנוצרת אך ורק לשם המחלוקת. עם ישראל נוצר משבטים, וזו מהותו. אנחנו בנויים מגוונים ונבנים ממחלוקות. היום קוראים לזה פלורליזם, והוא בריא לכל חברה, אבל זאת בתנאי שהוא מקיים מחלוקות לשם בירור, מתוך כבוד הדדי, ולא מחלוקות שהן אך ורק לשם הוויכוח או הווכחנות או הלבנת הפנים, בשם שנאה ומתוך התרסות ועלבונות.
אחדות אין משמעותה אחידות. האחדות היא ההבנה שבתוך ריבוי הקולות – שיש להם מקום – אנחנו עומדים על בסיס משותף; אנחנו חותרים לבסוף להגיע להרמוניה.
אני מקווה שהפעילות המבורכת למען האחדות בתוכנו תזכיר לנו מנין באנו, לאן אנחנו הולכים, וגם למה – ממש כמו שהוכח באותם ימים מתוחים שהעלו את הערבות ההדדית הפנימית לשיא – כוחנו אכן באחדותנו. אנחנו שואפים לאחדות של חיבור; לא לאחדות חיצונית ומזויפת של טשטוש עמדות אלא לעמידה משותפת וזקופה, ברוח התיאור ביחזקאל: "הנה אני לֹקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חֲבֵרָו. ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידִי – – – הנה אני לֹקח את בני ישראל – – – וקִבצתי אֹתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אֹתם לגוי אחד בארץ".
אני חושב שכל מי שעיניו בראשו יכול היה לראות כיצד שלוש המשפחות המופלאות הללו, בעוצמתן, באופן התמודדותן עם האסון, תרמו להתעלות מיוחדת ולמפגני אחווה נדירים. ראינו את ההירתמות האזרחית האדירה לסיוע לחיילים, את השתתפות ההמונים בהלוויות החיילים שבחייהם אולי נקראו "בודדים" ובדרכם האחרונה הפכו כמעט לקרובים אישיים של אלפים ורבבות. משאלתנו ביום הזה היא פשוטה: שכל זה לא יישאר בגדר תופעה השמורה אך ורק לעתות משבר, אסונות ואיומים אלא יחלחל לכל ימות השנה, שכן אם נעמוד באתגר הזה, הוא יעצים אותנו לאין שיעור.
יישר כוח, עוד פעם, לכל מי שעמלו על אירועי אחדות ישראל, תודה לכל חברי הכנסת שהציעו הצעות לסדר-היום, ואנחנו כמובן מחזקים מכאן את משפחות שער, פרנקל ויפרח.
אני מתכבד להזמין את ראשון יוזמי הדיון, חבר הכנסת יעקב מרגי, יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. אחריו – חבר הכנסת שי פירון. לכל דובר עד חמש דקות.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, משפחות יקרות, מיזם מצוין של משרד החינוך ועמותת "גשר", ותבוא על הברכה הכנסת, שמציינת זאת ביום מיוחד. אנחנו בעיצומם של ימי אזכרה לשלושת הנערים הנפלאים, שהצליחו במותם לאחד את העם היקר שלנו – אחדות כזאת שהצליחה לאחד את הלבבות של כל חלקי העם.
להזכירכם, ואנחנו צריכים להזכיר לעצמנו, נפתלי, גיל-עד ואיל, זיכרונם לברכה, נחטפו ונרצחו על-ידי מחבלים שפלים, פחדנים ומוגי לב. נפתלי, גיל-עד ואיל נחטפו ונרצחו על לא עוול בכפם – אך ורק בגלל שהם היו יהודים. אביו של גיל-עד, כך קראתי – ואני מצטט – אמר באזכרה לזכרם: בזכותם נבקעו רקיעים בשמים ונפרצו לבבות. ואכן כן. אין מי שלא יכול להזדהות ולהסכים אתו על התחושה וההרגשה שהייתה מרגע חטיפתם ועד למציאת גופותיהם הטהורות. אין דרך טובה מזו להנציח את זכרם מאשר ביוזמת אחדות שכזאת.
יום זה בא לעודד אותנו ליתר סובלנות כלפי הזולת והאחר – אחר במראה, אחר בדעות, אחר ביכולות; סובלנות כלפי כל אדם. אני תמיד אומר בלהט הוויכוחים, לאלה שמאיימים עלינו ב"תהום פעורה" ו"קרע בעם" ו"שמים מזדעזעים": אנחנו בסך הכול לפעמים רואים ברקים ושומעים רעמים, רוחות נושבות – והשמים במקומם. שלא יהלכו עלינו אימים. היה ניסיון אחד בהיסטוריה של העם היהודי שרצו ליצור פה שפה אחת ודברים אחדים. נוצר מזה בלבול אחד גדול, במגדל בבל.
אנחנו צריכים לסגל לעצמנו, כפי שאמרתי, סובלנות כלפי האחר – אחר במראה, אחר בדעות, אחר ביכולות; סובלנות כלפי כל אדם. יום זה בא לחדד ולעודד סובלנות ומניעת גזענות. חברי היקרים, לעתים אנחנו שוכחים מאין באנו ולאן אנו הולכים, ואם לא הקורבן והמחיר הכבד ששילמנו, הייתי אומר שאני מתגעגע לאותה אווירת אחים, אחדות הלב והגורל.
ברשות היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אומנם מיצג אני לא אציג, כי זה אסור, אבל בחרתי להקריא שיר שכתב עלי מוהר לאריק איינשטיין, זיכרונו לברכה: "בלשונות רבות מספור דיברנו / וזה את זה כמעט בכלל שלא הכרנו / ומקומות רבים מאוד עזבנו / ורק מקום אחד רצינו ואהבנו / ומקומות רבים מאוד עזבנו / ואל הארץ, אל הארץ באנו. // ונמשכת שיירה מן המאה שעברה / רחוקים כבר היוצאים / איכרים וחלוצים / שעמלו עבדו בפרך / בלי לראות את סוף הדרך. / ועכשיו אומרים אנחנו, לא שקטנו ולא נחנו / לא ימשיכו בלעדינו, זוהי הרפתקת חיינו. // מגטאות ומחנות הגחנו / אל הביצות ואל הישימון הלכנו / מקצות ערב מרוסיה ופולניה / הדלקנו אור גם בדימונה וגם בדגניה". ואני מדלג: ""מסביב ייהום הסער,/ רב הקושי והצער, / אבל יש על מה לשמוח / יש עוד אומץ, יש עוד כוח. – – – איך ישראל צומחת מסביבנו, / היא חזקה יותר מכל חסרונותינו. / וגם הנגב עוד יהיה פורח, / ועוד נדאג שהזקן יהיה שמח". רבותי, צריך להקשיב למילים האלה, לקרוא אותן, לחדד ולשנן.
ולסיום, חברי חברי הכנסת, מעלת האחדות היא גדולה עד מאוד, ולמעמד הרוחני הגדול בתולדות עם ישראל, מעמד הר-סיני, לא זכו בני ישראל להגיע – למעמד הזה – אלא בזכות מה שנאמר שם: "ויחן שם ישראל תחת ההר". "ויחן" בלשון יחיד – מלמד שהיו כאיש אחד בלב אחד. כשנהיה "כאיש אחד בלב אחד" – כאיש; אי-אפשר להיות איש אחד לב אחד, אבל להיות כאיש אחד בלב אחד – נוכל להגיע למדרגות רוחניות גבוהות ולהישגים גדולים עוד יותר ממה שהשגנו. אני חוזר ואומר: "איך ישראל צומחת מסביבנו, / היא חזקה יותר מכל חסרונותינו". תודה רבה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת שי פירון – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת סתיו שפיר.
<שי פירון (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ביום חמישי בלילה, בט"ו בסיוון תשע"ד, נחטפו גיל-עד, נפתלי ואיל מצומת סמוך לאלון-שבות שבגוש-עציון. גיל-עד ונפתלי היו תלמידי ישיבת "מקור חיים", ואיל למד בישיבה הגבוהה "שבי חברון".
אנחנו כולנו לא ידענו שהיום הזה הולך להוביל את כולנו למסע ישראלי ארוך; שבעצם לא עוד ידיעה על חטיפה שמסתיימת ברצח נפשע הגיעה עדינו, אלא מסע חברתי עצום, שהולך לטלטל את החברה הישראלית כולה. מה היה במסע הזה? מה מסתתר מאחורי הסיפור הזה? ומה בעצם הייתי רוצה לומר, דווקא מתוך הדברים שאמר ידידי חבר הכנסת מרגי – אני חושב שנכון לחדד אותם ברגע הזה.
אני רוצה לספר לכם סיפור. בימי "צוק איתן" הגעתי למועצה האזורית אשכול. היה שם ראש מועצה בשם חיים ילין – אז לא חבר מפלגת יש עתיד. יושב לידך חבר הכנסת יוגב, שהוא אלוף-משנה במילואים, והוא יבין את הסיפור היטב. מספר לי חיים בעיניים נוצצות: אדוני השר, אתה לא מבין מה זה. הבן שלי נפצע אתמול בקרב, ליד הבן של דרור וינברג. דרור וינברג הוא איש "ימין", תלמיד ישיבת "מרכז הרב", גר בכוכב-יעקב, או אביר-יעקב; הבן שלי – איש התנועה הקיבוצית – –
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
זיכרונו לברכה.
<שי פירון (יש עתיד):>
הבן, הבן. – – והוציאו אותם ביחד.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
דרור וינברג זיכרונו לברכה.
<שי פירון (יש עתיד):>
אמרתי הבן של דרור וינברג, יקירי. אה, דרור? אני יודע, היה אתי בחדר בישיבה.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
דרור, אלוף-משנה, שנהרג – – –
<שי פירון (יש עתיד):>
אז נוצרת סיטואציה מוזרה שבה חיים מספר איך הסיטואציה של המלחמה לוקחת את שני הילדים האלה, שגדלים בשתי משפחות שונות לכאורה, ומקרבת אותם יחד.
אני חושב שכל המטרה של שלוש המשפחות שיושבות, חלקן, כאן עכשיו, זה ללמד אותנו שהגיעה העת לא לדבר על היחד בזמן מוות, אלא לדבר על היחד בזמן חיים. אני חושב שהעובדה שאנחנו כל הזמן מספרים סיפורים של יחד מסביב למלחמות, והעובדה שאנחנו כל הזמן מספרים סיפורים של יחד מסביב לחטיפות, והעובדה שאנחנו כל הזמן מספרים סיפורים של יחד מסביב לאסונות – היא מהות הבעיה. החוכמה היא לחיות יחד בימים של שגרה, החוכמה היא איך הבן של דרור, זכרו לברכה, והבן של חיים יהיו שכנים, יחיו ביחד, ילמדו ביחד, יעבדו ביחד, יחבקו אחד את השני במובן העמוק של החיים.
מדינת ישראל אוהבת לדבר על אחדות רק מסביב למצוקה, ודווקא ברגעים הקשים האלה, דווקא ביום הזיכרון הזה צריך לומר ששלוש המשפחות מזמינות אותנו ומציבות בפנינו אתגר חדש, לדבר על אחדות מתוך חיים.
בשנים האחרונות, בשנתיים-שלוש האחרונות – אני מנצל את ההזדמנות הזאת שאתה יושב פה, חבר הכנסת מרגי, וחבר הכנסת פרוש לידך – התבצע שיח לא ראוי בין חילונים לחרדים; אני הייתי חלק ממנו. התבצע שיח לא ראוי בין יהודים לערבים. אני חושב שמי שראה – יושב פה, קטונתי להגיד ידידי אבי פרנקל, אבל התחברנו קצת בשנה הזאת – מי שראה את בני הזוג פרנקל יוצאים מהשבעה ופונים להורים של מוחמד אבו ח'דיר, מי שראה את התמונה הזאת – ובעיני התמונה הזאת, אם יש משהו שמבטא בעומק את נצח ישראל, את המוסר במובן הטהור, את התפיסה העמוקה של מהי אחריות לחיים, של מה זה "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כֻלכם היום" – התמונה הזאת של שני אנשים יוצאים מפתח הבית בנוף-איילון, ונעמדים אל מול המצלמות ואומרים לכולם שחיים הם חיים ומה זה בעצם סולידריות ומה זה בעצם שיתוף. כי לדבר על אחדות ישראל היום ולא להזכיר את מגוון האוכלוסייה שגרה כאן זה עוול גדול.
אני רוצה לומר שמשפחת פרנקל ומשפחת שער ומשפחת יפרח מאתגרות אותנו ומבקשות מאתנו להנמיך את הטון, ללמוד להתווכח. חבל שאתה יוצא, שרון, אני רוצה להגיד לך משהו. יש יותר דברים שאתה אומר שאני מסכים אתם מדברים שאחמד טיבי אומר, הרבה יותר דברים, אבל האיך, חברים, האיך; איך אנחנו מדברים. זה לא צריך להיות יום האחדות, זה צריך להיות תרבות של אחדות. אנחנו חייבים להתווכח, כי זאת המהות שלנו, ואנחנו חייבים לנהל את הדיאלוג, כי זאת המהות שלנו, אבל איך אנחנו מדברים כאן, איך אנחנו פונים אחד לשני, איך אנחנו מכים במקלות של מילים אבל באופן כזה שנוכל להמשיך לדבר אחרי זה, כפינו יהיו נקיות ונוכל לשבת באולם הזה, וחברי הכנסת יוכלו להוציא את המילה אחדות מהפה שלהם.
האם אנחנו יכולים לדבר על אחדות? האם אנחנו, שמדברים אחד אל השני כפי שאנחנו מדברים, שמדברים אחד על השני כפי שאנחנו מדברים, פוסלים ציבורים – ואני לוקח את עצמי בתוך כל הסיפור הזה; הרהורי תשובה הרי הם כתשובה, כתוב במקורותינו. אולי יום האחדות הזה לא יהיה רק יום אחדות לזכר הנערים, אלא יהיה התחלה של מסע חדש של החברה הישראלית – לא למות ביחד, לחיות ביחד. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שי פירון. חברת הכנסת סתיו שפיר – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת מרדכי יוגב.
<קריאה:>
יישר כוח.
<סתיו שפיר (המחנה הציוני):>
משפחות יקרות, משפחת פרנקל, משפחת שער, משפחת יפרח, כבוד יושב-ראש הכנסת, חברים, אנחנו פוחדים שישכחו אותם – זה מה שאמרו לי חבריהם של גיל-עד ונפתלי כשביקרתי בישיבת "מקור חיים" לפני שנה, שמשם יצאו שבוע קודם לכן ונחטפו, ביחד עם איל, אל מותם הנורא. אנחנו פוחדים שישכחו אותם, הם אמרו, בזמן שחיכו בקוצר רוח לבשורות טובות, וחיכינו גם אנחנו.
באותם רגעים עוד היינו מלאים בתקווה. ביחד עם עַם שלם התפללנו – מי מאתנו שמתפללים באופן קבוע ומי שמתפללים בדרכם – לשובם בריאים ושלמים. התפללנו שהפרשה הזאת תסתיים כסיפור גבורה של צה"ל שיחזיר את הנערים הביתה, אך הסוף היה רע, ולבי נשבר ביחד עם לבה של אומה שלמה.
שנה חלפה מאז הלילה הארור הזה. הורים יקרים, לא אני ולא אף אחד אחר יכולים להתנסות בתחושות שלכם. כל אחד ואחת מכם גידל את הילדים האלה מרגע יציאתם לאוויר העולם. כל אחד מכם למד יחד אתם ללכת, ולדבר, ולחשוב ולדעת טוב ורע, ואיבדתם עולם מלא ויקר מכול.
בשעות הקשות האלה ישראל הייתה אחת. אותה האחדות נתגלתה גם בהמשך של אותו הקיץ, במשלוחי האוכל והציוד ללוחמים, ביריד ממכר התוצרת החקלאית של יישובי הדרום, וכמו תמיד – ברגעי הצער: בהלוויות, בטקסי הזיכרון, בניחומי האבלים.
אך, חברים, אנחנו לא התכנסנו כאן כדי לציין קיומה של אחדות, כי לו הייתה האחדות קיימת, כנראה היינו רואים אותה כמובנת מאליה ולא היינו מדברים עליה בכלל. התכנסנו כי האחדות שלנו עומדת בפני סכנה. חייבים להבין, אחדות העם בישראל איננה רק פריבילגיה או איזה צורך מוסרי, היא מהווה צורך בעל השלכות חברתיות-כלכליות מרחיקות לכת, כולל בעניינים של חיים ומוות, היא מהווה צורך ביטחוני שיכריע את ביטחוננו עוד שנים ודורות הלאה.
בתחילת החודש רחובות ירושלים ותל-אביב בערו מזעמם של הישראלים יוצאי אתיופיה. רבים צקצקו בלשונם, גם במשכן הזה, בשל גילויי הוונדליזם שליוו את המחאה הזאת. רק מעטים מאתנו, נבחרי הציבור, העזו לומר בגלוי את מה שאומר כעת, שזעמם של יוצאי אתיופיה מוצדק מאין כמותו, שמדינת ישראל העלתה את הוריהם ואותם בהירואיות מרשימה לפני שלושה עשורים, אבל הפקירה אותם מאז לקיפוח, הדרה, הזנחה וזלזול. "מבצע שלמה" ו"מבצע משה" היו מופת לאחדות ישראל, אך הטיפול במטען האנושי הכל-כך יקר הזה הוא פשוט חרפה.
ולא רק העולים וילדיהם סובלים מהתפוררות הסולידריות, ישראל כולה נאנקת מן ההפרדה החדשה שמשתרשת בה, הפרדה שלא נחלקת רק לפי צבע עור וארץ מוצא ודעות פוליטיות. ההפרדה הישראלית של תקופתנו היא הפרדה של מעמדות, שהולכים ומרחיקים ומתנתקים לנקודת הקיצון. האי-שוויון בישראל רק הולך ומחריף, כשבקוטב האחד של הישראליות ניצב קומץ אזרחים שמחזיקים בעושר בלתי יתואר ובקוטב השני ניצבים אנשים שאין להם כלום, קוטב שגדוש במובטלים ובעניים, אנשים עובדים שהם עניים, בנשות מעמד ביניים ובקשישים, בחרדים, בערבים, במסורתיים ובחילונים.
דעו לכם שאם אנחנו לא נתקן את המצב הזה, את הסולידריות של היום-יום, של החיים עצמם, לא ירחק היום שבו גם אחדותנו בשעת צרה תיסדק. הכוח של האחדות הזה לא יעמוד אם אזרחי ישראל ירגישו שהמדינה מפקירה אותם ברגעים האלה של היום-יום. אסור לנו להסתפק בגילויי אחדות בשעת צער, לדאוג לפצועי הקרב אבל להתעלם לגמרי מהפצועים שמגיעים לבית-החולים ומגלים בכניסה שהם יקבלו טיפול טוב יותר ומהיר יותר רק אם יהיה להם עוד קצת כסף.
ולאחדות הזאת יש עוד צד, והוא החופש לדבר והחופש לחשוב. בזמן המלחמה, בזמנים הקשים כל כך של פחד ושל אובדן חיים, היינו עדים גם למתקפות מילוליות ואלימות כנגד כל אזרח שהביע עמדה מנוגדת לעמדת הממשלה. באגרסיביות חסרת תקדים חילקו שרים בממשלה את המדינה לנאמנים ולבוגדים. כל מי שהעז לדבר על הסכם מדיני, על פשרה טריטוריאלית, על שלום, הפך לבוגד, וזה לא נגמר בפוליטיקאים. אזרחים ישראלים ערבים שהותקפו ברחובות, רצח של נער חף מפשע, קבוצות נערים שעלו על אוטובוסים בירושלים וביקשו תעודות זהות באופן ספונטני, כדי לחלק ולשפוט.
מה קרה לנו? באותם ימים בוטלה האפשרות לדיון ציבורי אמיתי, ואת ההמשך הישיר לזה אנחנו ראינו גם במערכת הבחירות, מערכת בחירות שנחתמה באמירה כל כך אומללה של ראש הממשלה: הערבים נעים לקלפיות, השמאל מביא אותם באוטובוסים, והוצפה בסרטונים רשמיים מטעם מפלגת השלטון שמשווה פוליטיקאים – חלקם ממפלגתי, מהמחנה הציוני – לטרוריסטים; והמפלגה האחות, המפלגה שמכנה את כולם "אחים", היא זו שהחליטה לצאת בקמפיין הסתה חסר תקדים, מלא בשקרים, ולקרוע את העם. מה אתם מצפים שיקרה לנו? לאיזה עתיד אתם מכוונים אותנו אם לא לעתיד שבו כולנו בסופו של דבר בכל זאת ביחד?
רק להזכירכם – אני אבקש עוד דקה, ברשותך – התנועה הציונית הוקמה ונבנתה מתוך הוויכוחים האלה, הוויכוחים האידיאולוגיים על הדרך ועל היעד, רק מתוך זה היא השתפרה והפכה להיות מה שהיא, וזכינו ואנחנו זוכים לחיות במדינה הנהדרת הזאת. האם אנחנו כבר לא מסוגלים לוויכוח?
הדבר הזה מטריד אותי, הוא ממש גורם לי לחרדה. כי השיח הזה, לא רק שהוא רחוק ומסכן את מטרתנו המשותפת, השיח הזה הוא גם נורא לא ישראלי. ישראל שאני מכירה ואוהבת היא מדינה שהוקמה באומץ מעורר הערצה על-ידי אנשים שהבינו על בשרם מהי המשמעות של היעדר בית אמיתי, של היעדר עצמאות לאומית; מדינה שהוקמה על בסיס של סולידריות, על בסיס של אחדות, של קהילתיות, של אחריות אחד כלפי השני. כפי שכולנו מוכנים להקריב גם את חיינו בקרב, כך גם ביום-יום – אנחנו מוכנים להקריב ולשלם כדי שלכל אזרח תהיה הזכות לגדול, להיות אדם עצמאי ועובד, ולכך שאלה שלא יצליחו, או שייפלו חלילה מהמירוץ, לא יישארו לבד.
אנחנו מדינה שמעמידה את אושרו של האדם במרכז, את היכולת לגבור על כל המכשולים, את הכבוד לזהויות השונות של אחד ואחת מאתנו; מדינה שיודעת לחבר אנשים מאפריקה, מאירופה ומהמזרח התיכון, דתיים, חילונים, יהודים, ערבים, חרדים, עולים וותיקים לכדי אומה אחת – אומה שהופכת והצליחה להפוך למעצמה צבאית, למעצמה טכנולוגית, למעצמה של ידע, של חוכמה ושל מדע. זה מה שמעורר בי גאווה כל כך גדולה להיות ישראלית. את המתנה האדירה הזאת, שעבדנו כל כך קשה בשבילה, אנחנו חייבים לשמור בכל הכוח. את האחדות הזאת חייבים לשמור באומץ, בלי לפחד להגן על עצמנו בכל הכוח מול האויב, אבל גם בלי לפחד מעצמנו, בלי לפחד כלל.
עוד נכונים לנו מאבקים רבים, לצערי, על ביטחוננו, אבל במאבקים האלה אנחנו נעמוד אך ורק אם נדע לשמור על האחדות שבתוכנו, זאת שמביאה גם לעוצמתנו הגדולה כלפי פנים וכלפי חוץ.
גיל-עד, איל ונפתלי היקרים, אין סיכוי שאנחנו נשכח אתכם, לעולם. הלוואי שהמאבקים והקונפליקטים הכל-כך קשים שאנחנו עדים להם בחברה הישראלית היום ייפתרו בכך שאנחנו נלמד ונשכיל להפוך את המדינה היקרה שלנו למדינה של אחדות אמיתית, של שוויון, אחדות של אמת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת שפיר. חבר הכנסת מרדכי יוגב – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אורן אסף חזן. אבקש מהדוברים להקפיד על הזמן.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
ברשות יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יולי אדלשטיין, משפחות פרנקל, שער ויפרח היקרות, השר דוד אזולאי, שר הדתות, כנסת נכבדה, אורחים יקרים, יהיו הדברים היום הזה באמת לעילוי נשמתם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו באכזריות היום לפני שנה ונמצאו לאחר 18 יום בשדה, ליד בית-כחיל, בואכה חלחול-חברון.
גיל-עד, נפתלי ואיל, השם ייקום דמם, שחטיפתם זעזעה את כל עם ישראל, זעזעה ואיחדה את לב כולנו בדאגה, במאמצי החיפושים, בהזדהות עם המשפחות. התאחד כל עם ישראל, התאחדנו כולנו – ואחדות עם ישראל זה דבר גדול מאוד.
אני זוכר איך כאן יחד במליאה, חברים מימין ומשמאל, ניגשנו כולנו ליושב-ראש וביקשנו לבטל כל חקיקה מעוררת מחלוקת – שמאל וימין, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. ביקשנו לבטל הגשת חוקים ולקצר את שעות הדיונים, וכל אחד חיפש איך ומה הוא יכול לעשות עוד, לתרום לחיפוש החטופים, למציאתם, או לחיזוק המשפחות. הבקשה הזאת מכל סיעות הבית, ברגעי האימה והאמת הללו, באותם 18 ימים, אין עדות גדולה ממנה לאחדות ישראל כערך אמיתי ועליון, ערך שקיים בנשמותינו ומוסתר לעתים בשגרת החיים השוטפים במרוצתם.
גם חז"ל ראו בערך הזה ערך עליון, שהוא גם ערובה לקיומנו. הזכיר פה כבר חבר הכנסת מרגי את אותם ימים, גם הם בחודש סיוון, של "ויחן שם ישראל נגד ההר", של האחדות הגדולה הזאת של "ויחן" בלשון יחיד, ללמד שחנו שם וקיבלו את התורה כאיש אחד בלב אחד.
גם לפני כניסתנו לארץ נחתמה אותה הברית: "אתם ניצבים היום כֻּלכם" – כשאתם "כולכם" אז אתם "ניצבים", כמו קנה אחד שניתן לשברו, וכמו קובץ של קנים שעומד איתן יותר, ניצב. זה לא רק העניין של הכוח הפיזי, שאי-אפשר לשבור אותנו; זה בעיקר ביטוי עליון יותר, רוחני, איכותי, של גילוי האחדות של עם ישראל והבריאה כולה. כך קרה גם בתקופה הזאת לפני כ-43 שנה, כשקמה ממשלת האחדות והגענו לאותו ניצחון מדהים בשישה ימים – משארם-א-שיח' ועד החרמון, ובאמצע ירושלים המאוחדת.
לגיטימי שיהיו בינינו חילוקי דעות; טוב שנדון ונתווכח עליהן. אפשר וסביר שלא תמיד נסכים, אבל נדע לעשות זאת מתוך הערכה איש לרעהו, מתוך כבוד הדדי, מתוך אותו ציווי וערך אמיתי של "ואהבת לרעך כמוך".
והיה מדהים באותם ימים – מחוויותי האישיות – מדהים ומרגש לראות את חברת הכנסת שלי יחימוביץ מגיעה למקומות שהיא אינה מגיעה אליהם בדרך כלל; פגשתי בה בטלמון בבית משפחת שער. כך גם – לראות ולשמוע את דברי ההספד המרגשים של שר האוצר לשעבר, השר יאיר לפיד, חבר הכנסת יאיר לפיד, בהלוויית גיל-עד, כשהוא מצטט מהסידור ומקבל על עצמו את התפילה שלפני התפילה: "הריני מקבל על עצמי מצוות ואהבת לרעך כמוך"; לשמוע בתחנות הרדיו החרדיות, באותם ימים של "שובו אחים", שלא הייתה אימא שלא התפללה לשלומם של החטופים בעת שהדליקה את נרות השבת, ועוד יותר מזה – בתקופת "צוק איתן" לשמוע את אותו דבר, שלא הייתה אימא שלא התפללה לשלומם של החיילים והלוחמים בעזה בעת שהדליקה את נרות השבת.
תודו שאלה גילויי אחדות ישראל שצצו ועלו כמו רקפות בין הסלעים, כלשון השיר, ממקום של אמת גדולה בקיץ בשנה שעברה, אמת שלעתים ביום-יום מכוסה, בשטף החיים, בערימות של חול וקליפות. היו אלה שלושת הנערים ונשמותיהם הגדולות ומשפחותיהם היקרות שבחטיפתם ובמותם הביאו אותנו, את כל עם ישראל, לנקודת האמת הזאת של אחדות ישראל והערבות ההדדית ושל מימוש הביטויים שמוטב להרבות באהבת חינם מאשר במחלוקת ושנאת חינם.
נדמה לי שהביטויים הללו, "תהי נשמתם צרורה בצרור החיים" ו"יהי זכרם ברוך", משמעותם שיתאמץ איש-איש בדרכו, כפי שאמר כאן גם חבר הכנסת הרב שי פירון, להעביר את המחבר בינינו ליום-יום של החיים, ולהרבות אהבה, שלום ואחדות בקרב העם כולו; מכוח היום הזה, וראוי אולי שנהפוך אותו ליום שנתי, ולא רק יום חד-פעמי, מכוחם של אותם נערים.
סיפור קטן אחד. אינני זוכר כרגע את השם של אחד מהאבות השכולים ממיתר, שאשתו היא מיישוב בעוטף-עזה, שדה-אברהם, אם אינני טועה, או שדה-ניצן.
<חיים ילין (יש עתיד):>
שדה-ניצן.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
שדה-ניצן. כשנכנסתי אליו הוא סיפר שדקה לפני הייתה שם בת-דודה של נפתלי, והוא רצה לחבקה ולומר לה שבזכותם של הנערים חלה האחדות ובזכותם של הנערים גילינו את האיום של ה"חמאס", כפי שהיה צריך לגלות אותו קודם. בזכותם נכנסנו למבצע המנהרות ובזכותם ניצלו חייהם של רבים ביישובי עוטף-עזה. הוא עשה את כל החיבור ואת כל שרשרת הגידול הזאת, ומכוח הזכות הזאת ראוי שנציין שנה בשנה, וניקח מהיום הזה כוח לאחדות העם הזה בכל הימים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מרדכי יוגב. חבר הכנסת אורן חזן, ואחריו – אחרון הדוברים, לפני תשובת סגן שר החינוך חבר הכנסת מאיר פרוש, יהיה רועי פולקמן.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי וחברותי חברות הכנסת, האמת שאני לא ממש יודע מאיפה להתחיל. אתמול בערב – האמת שקצת התאכזבתי. היינו כולנו במרוצת ההצבעות, אי-אמון, כן-אמון, מינוי כזה או אחר. אתמול היה יום האזכרה לגיל-עד שער. אני לתומי חשבתי שבבית הזה אחדות היא לא מילה גסה והתרוצצתי לחפש מישהו שיקזז אותי, ולא מצאתי.
אני גם עומד פה ומסתכל על הרשימה המשותפת, שלא טרחה אפילו לשלוח נציג אחד. הם קוראים לעצמם חלק מאזרחי ישראל, קוראים לשוויון, אבל הם לא טורחים להיות פה דווקא בנאום הזה, ביום הזה, בציון האחדות, לכבד את חברנו המכובד היושב-ראש, שמוביל את המהלך הזה, לכבד את הציבור, לכבד את זכרם של הנערים. פתאום נגמרו לי המילים.
עמדתי אתמול באזכרה לגיל-עד, ובעצם אזכרה לאיל ונפתלי, השם ייקום דמם, הסתכלתי על הפרצופים, על האנשים, וראיתי את הצער, הכאב האמיתי והעמוק של האנשים, לא רק על לכתם של הנערים, לא רק על המעשה הנתעב – מאז, כולנו מכירים במציאות שלנו, יש כאן לא מעט הרוגי מלכות, אנשים שמשלמים מחיר כבד, משפחות שלמות שאיבדו את יקיריהן, האדמה פה רוויה בדם אחינו ואחיותינו – אלא בעיקר על מה שקרה מאז. איפה הלכנו לאיבוד? מה השתבש בדרך?
אנחנו חיים בדור הסלפי, כן, סלפי זה לא מילה גסה. אבל לא רק סלפי בתמונות, הפכנו להיות – כל אדם מסתכל רק על עצמו. אני בעצמי נפלתי למלכודת הדבש הזאת שנים רבות, עזבתי את העשייה הציבורית, טיילתי לי בעולם, הרשיתי לעצמי – בבושת פנים – להיות ברוגז עם המדינה; חטאתי, שגיתי, עשיתי טעויות. אם אנחנו נמשיך בדרך הזאת, להיות שקועים אחד בתוך השני, לחפש סינקים וכותרות, לחפש פופוליזם זול, העתיד שלנו, אני באמת לא יודע איפה יהיה, לאן נגיע.
אני עומד כאן ואני מבקש בקשה אחת, דווקא אני, הבנימין שבחבורה, צעיר חברי הכנסת, ופונה גם לחברתי, צעירת חברות הכנסת: בואו נהווה דוגמה לעם, בואו נשלב ידיים ונוביל לאחדות, קודם כול בחקיקה, כי אם אנחנו מהמקום הזה נצא בקריאה אמיתית של אחדות, ולא נתחיל לחפש אחד את השני ונתעקש, רק בשביל להגיד שמאחורינו – אולי נקבל עוד כמה קולות בפריימריז, אולי נתמקם במקום קצת יותר גבוה; אם אנחנו נוביל את המהלך הזה מכאן, אני בטוח שזה ירד וישתרש מטה.
אני זוכר את עצמי היום לפני שנה, מספר ימים, קצת, פחות, בדיוק מגיע לארץ; דיברנו על זה רבות, אני מניח שרובכם מכירים את הסיפור. אני זוכר את עצמי מתרוצץ ביחד, באמת, עם כל עם ישראל – זה פשוט מדהים: יהודים, נוצרים, גם מוסלמים – בכל פינה, בשטחי כינוס, בבתי-חולים, בבתי-ספר, במקלטים, בדרום, במרכז, מארחים, פותחים את הדלת שלנו, את הבית שלנו, את הלב שלנו. מה קרה לנו, מה זה, הלכנו לאיבוד, שתינו יותר מדי? מה קרה לנו? כאילו מה, החיבוק החם הזה הוא רק כשצריך? כאילו, בין לבין אין פה כל כך הרבה אנשים שמתמודדים עם מציאות קשה? אנחנו יכולים לאחד כוחות רק כשזה בא בשכול?
אני בעוד כשבוע, עשרה ימים, מתכוון להוביל איזשהו מהלך, לארגן פה איזה מפגש חברים, נקי מפוליטיקה, שקט, רגוע, באחד מאולמות הכנסת, באחד החדרים, ולבקש מכל אחד ואחת מחברותי חברי הכנסת וחברות הכנסת להגיע למספר דקות ולהגיד דבר אחד: מה הוא עשה בשביל אחדות בעם, בשביל אחדות בכלל בשנה שחלפה, ומה הוא מתכוון לעשות. אני, צעד ראשון עשיתי: הנחתי חוק על שולחן הכנסת שחתומים עליו מהקשת הרחבה של כל סיעות הבית, שקורא ללמד ערבית – כן, כן, ערבית זו לא מילה גסה – ללמד ערבית בבתי-הספר כצעד ראשון לשלום, כצעד נכון ואמיתי לדו-קיום. היו מי שהרימו גבה, היו מי שאמרו: אולי מדובר באיזשהו תרגיל; זה לא תרגיל, זה אמיתי, חברים. אני עמדתי בנאום שלי, ואמרתי, כאשר אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול וחשוב בתורה, בשבילי זו דרך חיים. הבקשה שלי אליכם – תאמצו את זה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אורן חזן. אחרון המציעים הוא חבר הכנסת רועי פולקמן; בבקשה, אדוני. אחריו נשמע את תשובתו של סגן שר החינוך חבר הכנסת מאיר פרוש.
<רועי פולקמן (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, כבוד השר, משפחות יקרות, שנה עברה מאז נחטפו ונרצחו שלושת הנערים נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואיל יפרח. שלא כמקובל בביתי, פתחתי את מקלט הטלוויזיה ולא רציתי להאמין שזה נכון. הרגשות שלי כאזרח, וקודם כול כאבא, צפו ועלו. כל שקיוויתי היה שהילדים יחזרו חזרה הביתה להוריהם, יחזרו להיות בני-נוער אלמוניים, ישובו לעסוק בלימודים, בטיולים ברחבי הארץ ובחברים, אך לצערי המציאות הכתיבה אחרת.
שבועות ספורים לאחר מכן גויסתי למילואים עם הגדוד שלי, במסגרת מבצע "צוק איתן". במעטפת של מדים צה"ליים מאובקים היינו, זה לצד זה, בני ישיבות וקיבוצניקים, חילונים ודתיים, תושבי תל-אביב, ירושלים, בית-שמש ושילת. כל קצוות האוכלוסייה היינו יחד כמשפחה אחת, גאים לשרת את המדינה ואסירי תודה על האפשרות לחלוק את הכאב ואת התסכול יחד – כאב ותסכול שלבו של אדם לא נועד לשאת אותם לבד.
התחושה הייתה כל כך חזקה וכל כך עוצמתית, שאין לי ספק כי כל מי שהיה אתנו באותם ימים הרגיש אותה. על תחושת האחדות הזאת העיבה הידיעה על הירצחו של הנער מוחמד אבו ח'דיר על-ידי פושעים יהודים. אולם בתעצומות נפש גדולות קמו המשפחות מהשבעה על הבנים וגינו את הרצח. רחלי פרנקל תיארה זאת בצורה המדויקת ביותר: שפיכת דם נקי זה נגד המוסר, נגד התורה, זה נגד הבסיס של כולנו בארץ הזאת. אני זוכר ששמעתי את דבריה ולא יכולתי שלא להתרגש ממי שאיבדה את היקר לה מכול, עומדת על עקרונות היהדות עם חמלה ומוסריות. לכולנו יש מה ללמוד ולאמץ. אני זוכר את ההתפעמות מהיכולת לראות את האחר דווקא ברגע שבו הכאב דורש ממך להתמקד בעצמך.
מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים, פוליטיים וחברתיים, ועדיין נאבקת על זהותה, להישאר מדינה יהודית ודמוקרטית. הדמוקרטיה מחייבת אותנו גם להגן על זכויות כל אזרחי המדינה, מיעוטים כרבים, ללא הבדל דת, גזע ומין. ערכי היהדות גם אינם סותרים את הדמוקרטיה. להפך, ערכי היהדות מחזקים בעיני את הדמוקרטיה, הם מחנכים לסובלנות ולשוויון, לקבלת האחר ולשמירה על זכויות הגר. אדם, כל אדם, נברא בצלם.
זכותו של האדם, כל אדם, היא לחיים והיא מיסודות היהדות. מי שאומר "היהדות חושבת" או "היהדות אומרת" אינו אלא שוגה, זו דמגוגיה שלעתים אנו חוטאים בה. היהדות לא חושבת, האנשים הם אלה שחושבים. הדת היהודית מעודדת שאלת שאלות, ביקורת ודיון. היא איננה אחידה, והעיסוק בה הוא שדה של דעות. היהדות שאני מכיר מדברת על מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים, כמו שאמר אדוני היושב-ראש. מחלוקת היא איננה ההפך מאחדות אלא דווקא מעצימה את האחדות, כפי שנאמר בקהלת: "דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אסֻפות נִתנו מרֹעה אחד". "'בעלי אספות' – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות-אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין" – לפחות מידת המחלוקת שיש בבית הזה – "שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם ניתנו מרועה אחד". יש לנו רועה אחד המאפשר לנו להיות מאוחדים גם במחלוקת.
שנה עברה, ובה למדנו רבות על עצמנו, על המשמעות של לחיות על חרבנו, על חמלה, על כעס, על סובלנות, על תעצומות נפש, ועל הצורך בתרבות של מחלוקת לשם שמים; שנה שאותה אנו מציינים בכמיהה ובתקווה, וכולנו מייחלים לה, לאחדות.
כחבר כנסת חדש מטעם סיעת כולנו, שחרתה על דגלה את עקרון השוויון ואת העשייה החברתית, חשוב לי לציין מעל דוכן זה שתפיסת האחדות והמהות הדמוקרטית-יהודית בשבילנו הן יותר מיום אחד, זו דרך חיים. אחדות זו הצוואה שאני מקבל, הלא-כתובה, מהמשפחות השכולות, ולאורה עלינו לבחון את דרכנו הציבורית והמוסרית, לקבל את כל קצוות האוכלוסייה ולקיים מחלוקת לשם שמים. רק ככה נזכה לאחדות אמיתית בארץ-ישראל. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת רועי פולקמן על דבריו. אני מתכבד להזמין את סגן שר החינוך חבר הכנסת מאיר פרוש, שישיב בשם הממשלה למציעים.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ובמיוחד הורי ובני משפחות נפתלי, גיל-עד ואיל, השם ייקום דמם, במלאות שנה התכנסנו להתייחד עם זכר הבנים היקרים שנחטפו ונרצחו בדם קר, שנלקחו מאתנו בנעוריהם. הם שתילי חמד שנעקרו מכרם החיים בעודם כה צעירים, בעודם רעננים, בעודם מלאי חיים, בעודם מלאי תקוות ותוכניות. אין תחליף לאותן אבדות, ואין נחמה להורים השכולים. וככל שמתרחקים מאותם ימים שבהם נקטפו שושנים אלה, מרגישים את חסרונם. רבותינו, כידוע, לימדונו שכל עקירת אילן בטבע גורמת צער, אך במיוחד גדול היגון והסבל על אילן שעושה פרי, שעתידו עוד לפניו, שבכוחו ליצור בעתיד הרבה דברים טובים ומועילים.
על נפתלי וגיל-עד ואיל, השם ייקום דמם, נאמר ונכתב רבות, אך כנראה עדיין לא סופר הכול. אחד הר"מים בישיבה סיפר לי כי בשלושת הבנים התמזגו ארבע מאבני היסוד של היהדות הטהורה והשורשית. ראשית, הייתה בהם, בשלושתם, אהבת תורה לשמה. במסכת ברכות למדנו את דברי רבי יוחנן: "אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה". לימוד התורה דורש עמל מתמיד ורצוף. עמל כזה מעיד על אהבה אמיתית, וכך גם פירשו חז"ל את הפסוק "אם בחֻקֹתי תלכו" – שתהיו עמלים בתורה. שנית, הייתה בשלושת הבנים הקדושים אהבת ה'. אמונה צרופה ושלמה ללא היסוסים, ללא גמגום, ללא ספקות. שלישית, הייתה בהם אהבת ארץ-ישראל, ארץ ההבטחה האלוקית שניתנה לעם הבחירה. ורביעית, אהבת העם וההזדהות המלאה עם מורשתו; לאהוב את עם ישראל בלב ובנפש – זה היה אבן יסוד באישיותם של הבנים הקדושים.
אדוני היושב-ראש, עם ישראל, על כל שבטיו, החזיר לבנים אהבה גדולה כאשר נחטפו על-ידי בני-בליעל רעי לב, אכזרים, בגוש-עציון, בדרכם מהישיבה שבה למדו אל ביתם, והם נרצחו באותו לילה. 18 יום ארכו החיפושים אחריהם, והעם כולו היה חרד לגורלם בתפילה, באהבה, באחווה ובדאגה אין קץ. האסון הכה בכולנו, זעזע את כולנו. פתאום התברר לנו שמעבר למחלוקות וויכוחים אנחנו אכן עם אחד, אנחנו באמת משפחה אחת. פתאום התברר לנו שאין עוד עם בעולם שהיה מגיב כך לאסון דומה, כי תחושת ההתלכדות שנובעת מכאב משותף, צער שצורב את לב כולנו, היא תופעה מיוחדת לעם ישראל.
רק 18 יום לאחר החטיפה נמצאו גופות שלושת הנערים בחלחול שמצפון לחברון. זוג משקפיים סמוך לאתר, שיח חשוד ואדמה הפוכה הובילו למקום המסתור. אבל נחשוב מה עבר על כולנו באותם 18 יום, ומה עבר בעיקר על המשפחות. איך אמר אחד ההורים, ואני מצטט מריאיון בעיתון: חוסר ודאות הוא חוסר אונים. אתה לא יודע מול מה אתה מתמודד. מאיפה לתפוס אותו ואיך להרים אותו.
ההורים, לכל הדעות, ראויים להערצה, להתפעלות וליראת כבוד. ואיך ביטא זאת אחד משלושת האבות: קשה לתפוס שילד שלך, שהיה כל כך חי ונוכח, פשוט נעלם. הוא היה נער מתבגר שהייתי כל כך גאה בו. הודיתי לקדוש-ברוך-הוא שראיתי אותו יום-יום גדל כה יפה ומתפתח כה מוצלח. ואב אחר משתף אותנו בחוויות אישיות, ואני מצטט מהזיכרון: כשהייתי מעיר אותו לתפילה, הייתי נותן לו צ'פחה על הגב, להרגיש אותו צומח. אך בעיקר ראיתי, לאושרי הרב, שהוא מתבגר גם בפן הנפשי-הרוחני והופך ליהודי שלם, בעל מידות ומוסר.
יש גם תיאור אנושי, המעורר רעד בכל לב אדם, מדברי אותו אב, המתאר כיצד הוא מדבר עם הבן בלב כשהוא מסתכל לשמים, בעיקר בלילות, ומדמיין את החיוך שלו, הניבט כאילו משם. והדמעות חונקות כל גרון כשאחת האימהות מתארת כיצד בנה נמצא בכל יום בתפילות שלה במשך היום. כך היא מתארת: עד שהתמונה שלו לא עולה חזק מול הפנים, אני לא מסוגלת לעבור הלאה. ואם שנייה מתארת את תחושותיה כך, ואני מצטט מאחד הראיונות: אנשים כל הזמן אומרים לי שהזמן ירפא את הכאב. אבל הזמן רק צורב את הכאב, כי הגעגועים מתחזקים והעצבות גדלה.
איך חכמינו ז"ל אומרים: חזקה על המת שישתכח מן הלב. מן הלב, אבל לא מהמוח ולא מהמחשבה.
אדוני היושב-ראש, במלאות שנה לחטיפה והרצח של שלושת הנערים, אנחנו מגלים כאילו מחדש וביתר שאת את איבת העולם, המתלכד לחרם נגד ישראל, הזומם החלטות אנטי-ישראליות חריפות יותר ויותר. האנטישמיות והשנאה לעמנו הולכות וגוברות, ואנחנו שואלים בתום לב: מדוע? למה? לכאורה היו צריכים לתמוך בנו תמיכה בלתי מסויגת, כי הרי אנחנו מדינה קטנה, מקלט לעם נרדף שניצל מהשואה; כי הרי אנחנו מדינה דמוקרטית והומנית יחידה במזרח התיכון; כי הרי אנחנו מוקפים מדינות שרוצות להשמידנו, רוצות להכחידנו מעל פני האדמה; כי הרי אנחנו מנהלים ללא הפוגה מאבקים מרים עם ארגוני טרור ורצח המבצעים פשעים של הרג אזרחים. האם לא היה מן הראוי שהעולם דווקא יתמוך בנו ויגנה את אויבינו? אך לא כן. העולם מתייצב שוב ושוב, וביתר שאת, לימין אויבינו.
לנושא הזה, על כל היבטיו, יש להקדיש הרבה מחשבה, לתכנן פעילות מקיפה באמצעים מדיניים, באמצעים הסברתיים, בזימון אקטיבי של קהילות ישראל בעולם, בגיוס ידידי ישראל בין הגויים. זוהי משימה קשה ומורכבת אך בלתי נמנעת. ומעבר לכל אלה, ראוי שניתן את דעתנו לאמת האחת שאיננה ניתנת לערעור: סוד קיומו של העם היהודי הוא ביכולתו להתייצב בחוסן ובעוז נפש גם אל מול העולם כאשר הנסיבות מחייבות זאת. כמובן, אין צורך להתגרות, חלילה, בגויים. אין צורך, אבל חשוב שנבהיר לעצמנו ולעולם שאיננו מתכוננים לנהל את חיינו על-פי תכתיבים חיצוניים, שהם, חלילה, יכולים ועלולים לסכן את עצם הקיום והביטחון. ואנחנו, יראי ה', מאמינים כי בימי מבחן, אם נעמוד בנחישות על שלנו, יעזור לנו ה' ונצליח.
ההורים ובני משפחות נפתלי, גיל-עד ואיל, השם ייקום דמם, אתם שילמתם במיוחד מחיר כבד מאוד במבחן הקשה הזה של ההתמודדות של העם מול העולם ובהיאבקות שלנו נגד סכנת הקיום והביטחון. על כך במיוחד אנחנו חבים להם אהבה, הוקרה וכבוד. ההקרבה הגדולה שלהם גם יצרה, בימי היגון שחוו, אחדות בעם ישראל; אחדות וסולידריות לאומית. הנה כי כן, התורה מלמדת אותנו שחומת המגן האמיתית של עם ישראל היא האחדות. אין-ספור פסוקים, אמרות חז"ל ומשלים מהמדרשים ממחישים עד כמה מגינה האחדות על עם ישראל, עד כמה בכוחה של האחדות לעמוד מול כל אויב וצר בזירה הביטחונית ובזירה המדינית. לצערנו, רק כאשר פוקד אותנו אסון כדוגמת הטרגדיה של שלושת הבנים, פתאום חשים כולנו כי כל הוויכוחים והמחלוקות מתגמדים ואין בהם כדי לפגוע ברקמה הפנימית המשותפת.
עמיתי חברי הכנסת, בני המשפחות היקרות, ביום השנה לזיכרון הבנים הקדושים, ראוי שנעודד את האחדות בעמנו. כמו שבימי התפילה לשלום הנערים הוסרו המחיצות שבין מפלגות ומגזרים, כמו שלפני שנה יצרו הנערים סולידריות והמשפחות שלהם היוו מקור השראה לליכוד העם, ברוח זו צריך לנסות ולהמשיך. אנחנו נציין לראשונה את יום האחדות לקירוב לבבות. וכפי שנאמר בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, יום האחדות השנה יהווה פתיחה לתהליך לימוד מערכתי בשנות הלימודים הבאות. ויש גם לשבח את היוזמה לפרס ירושלים לאחדות ישראל, והיא החלטת האימהות, כאשר הפרס נועד להעלות על נס ארגונים ויחידים בארץ ובתפוצות אשר גורמים לאחדות האומה.
עמיתי חברי הכנסת, יהי רצון שבזכות שלושת הבנים הקדושים נפתלי, גיל-עד ואיל, השם ייקום דמם, אכן נזכה ליותר אחדות ויתגשמו בנו דברי מדרש תנחומא: "ארץ-ישראל היא טבורו של עולם, שיושבת באמצעיתו, וירושלים באמצע ארץ-ישראל".
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לסגן שר החינוך חבר הכנסת מאיר פרוש. אני מניח שהמציעים מסתפקים בתשובת סגן השר ואין צורך בדיונים נוספים. חבר הכנסת חיים ילין ביקש עמדה נוספת. דקה לרשותך מן האולם, בבקשה, מאחד המיקרופונים באולם.
<חיים ילין (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
צודק, נאפשר לך.
<חיים ילין (יש עתיד):>
זה המקום היחידי שאני יכול לראות אתכם.
מעבר לאחדות, משפחות יקרות, כבוד היושב-ראש, אני חושב שאנחנו לוקחים אתנו שיעור לחיים, שיעור של צניעות, של ענווה, של נתינה. זה דבר שבמשכן הזה – אומנם אני רק חודשיים – לא כל כך זכיתי לראות, אבל אנחנו רוצים ללמוד ואני חושב שאנחנו יכולים ללמוד מכם.
הצילום על הבניין, ואני לא יודע אפילו איזה בניין, ביציאה מירושלים, שאני זוכה לראות את התמונה של שלושת הנערים כאילו שהם פה לידנו, חיים – זה נותן התרוממות רוח אמיתית לדעת שאתם מצליחים להעביר את המסר הזה, ששלושת הנערים עדיין נמצאים אתנו, חיים, בועטים, למען האחדות של מדינת ישראל. אבל הסיפור האמיתי בכל הדבר הזה, זה מה שהרב שי פירון, חבר הכנסת שי פירון, סיפר. יש לו עוד פרק אחד, והפרק הזה זה שאמיר, יחד עם אור, שניהם, גם מצאו את הנערים. הם לא רק היו שם, אלא שמשם הם גויסו מייד להיכנס פנימה לתוך המנהרות. כשפגשתי את החיילים הפצועים בבית-החולים, הם אמרו לי: מצאנו גם את המנהרה שהייתה מגיעה לאשכול.
אני אומר שהסיפור הזה הוא התמצית של החברה הישראלית, ואת התמצית הזאת אנחנו צריכים לקחת – כל אחד – אתנו, לקחת ולזכור אותה. אפשר שאנשים יצעקו פה, חברי כנסת, ויהיו הערות ביניים, אבל בתנאי אחד: שכולנו יודעים שאנחנו צריכים לא רק במלחמות להיות מאוחדים, אלא ביום-יום. ואם זאת המורשת שאתן, משפחות יקרות, מביאות לנו, לנו – לתוך הכנסת – אז באמת, מכל הלב, קבלו חיבוק והמון המון אהבה. אני חושב שיום האחדות הזה צריך להיות סימן של דרך אחרת, לא במילים אלא גם במעשים. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ילין.
אני חושב, חברת הכנסת סתיו שפיר, שהחשש של הנערים ב"מקור חיים" היה מוצדק, שנשכח את החברים שלהם, כי לא היינו מקיימים פה שום אירוע, כי מאז נפלו עשרות חיילים ונפגעו עשרות אזרחים מרקטות, מפיגועי טרור. אבל היכולת של המשפחות לקחת את הטרגדיה הזאת למקום אחר לגמרי גם מאפשרת לנו לקיים את היום הזה – לנו ולשאר עם ישראל – מחר, וגם לזכור את הנערים. על זה יישר כוח גדול לכם ולכל המארגנים.
זאת גם תשובה לחבר הכנסת יוגב. אין שום כוונה שזה יהיה חד-פעמי, בהנחה שהפרס והאירועים יימשכו. אני חושב שהיו לנו עוד לא מעט רעיונות מה אפשר לעשות בכנסת סביב נושא האחדות ויום האחדות. עכשיו ההתראה הייתה מאוד קצרה, אבל יש פה דוגמאות יפות מאוד של אחדות ועיסוק בנושאים מאחדים ולא בנושאים מפלגים. אנחנו נביא את זה לידי ביטוי בעוד שנה בפעילויות השונות בכנסת ישראל, בעזרת השם.
תודה רבה לכל האורחים ביציע.
<השלמת הרכב ועדות הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו מזמינים את חבר הכנסת רועי פולקמן למסור הודעה מטעם יושב-ראש ועדת הכנסת – במליאה.
<רועי פולקמן (בשם ועדת הכנסת):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בהמשך להודעות שנמסרו על איוש חברים בוועדות, אבקש להודיע כי במקום הפנוי של סיעת המחנה הציוני בוועדת הכלכלה יכהן חבר הכנסת איתן כבל. שמותיהם של שני הנציגים הנוספים יימסרו במועד אחר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת פולקמן.
חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ט"ז בסיוון תשע"ה, 3 ביוני 2015, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:45.>