דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוב' ח'
ישיבה כ'
הישיבה העשרים של הכנסת העשרים
יום שלישי, כ"ב בסיוון התשע"ה (9 ביוני 2015)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
נאומים בני דקה 3
חיים ילין (יש עתיד): 3
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 3
ענת ברקו (הליכוד): 4
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 5
נורית קורן (הליכוד): 5
מיקי לוי (יש עתיד): 6
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 6
יעל גרמן (יש עתיד): 7
מירב בן ארי (כולנו): 7
עליזה לביא (יש עתיד): 8
באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 9
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 11
דב חנין (הרשימה המשותפת): 13
איציק שמולי (המחנה הציוני): 13
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 14
יואל חסון (המחנה הציוני): 15
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 15
שרון גל (ישראל ביתנו): 16
ינון מגל (הבית היהודי): 17
הצעות לסדר-היום 18
ציון יום העיוור הבין-לאומי 18
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 18
קארין אלהרר (יש עתיד): 19
באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 21
יוסי יונה (המחנה הציוני): 24
יעקב מרגי (ש"ס): 26
שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 30
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 31
אלי אלאלוף (כולנו): 32
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום יום שלישי, כ"ב בסיוון תשע"ה, 9 ביוני 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
אנו מקבלים בברכה את השר התורן, שר הרווחה חיים כץ – חבר הכנסת חיים כץ.
וכרגיל, אנחנו נפתח בנאומים בני דקה. לאחר מכן – ציון יום העיוור הבין-לאומי, יוזמה של כמה חברי כנסת. מי שמעוניין להשתתף בנאומים בני דקה – אני מפעיל את ההצבעה, הוא יוכל להצביע – הוא או היא – לצורך הרשמה. בבקשה. בינתיים, חבר הכנסת חיים ילין יכול לפתוח את הדיון. בבקשה, אדוני.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, דווקא אין לי יותר מדי נאומים, אני רק רוצה לברך אותך ולחזק אותך. אתמול היה יום לא פשוט, היום יש שר תורן. אבל באמת, לא בציניות, אני מכבד מאוד את זה שביטלת את הסעיף ונתת כבוד לכנסת, והיום בבוקר, בהחלטה נבונה שלך, נתת כבוד ל-119 חברי כנסת. תודה רבה לך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, אדוני. מתוך היכרות רבת שנים עם חבר הכנסת והשר דהיום חיים כץ, אני בטוח שלא בעקבות התקריות אתמול הוא התייצב, אלא הוא תמיד מתייצב וממלא את תפקידו.
חבר הכנסת יוסף ג'בארין – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום מציינים בכנסת את יום העיוור, וזו הזדמנות להצביע על החוק החשוב, חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, אבל חוק זה דבר שצריך להיות מיושם גם בפועל, ולכן זוהי קריאה לכל הרשויות לפעול כדי ליישם באופן מלא את החקיקה הזאת.
אני גם רוצה להדגיש היבטים חשובים שצריך להדגיש אותם: את הצורך להעלות את המודעות הציבורית לבעיות הייחודיות של האנשים העיוורים ולקויי הראייה; את הצורך להקים תוכנית לימודים מותאמת לבעלי מוגבלות ולעיוורים, וכן מערך תומך לעיוורים מבחינה לימודית, נפשית ורגשית; את הצורך להבטיח ייצוג הולם של אנשים עיוורים ובעלי מוגבלות בשירות המדינה ובשוק העבודה; עידוד היזמות ומימון פרויקטים של בעלי מוגבלות בכלל ושל אנשים עיוורים בפרט, ובסוף – הנגשת מרכזי שירות ומרחבים ציבוריים לבעלי מוגבלות בכלל ולעיוורים בפרט. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חברת הכנסת ענת ברקו – גברתי, ואחריה – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, במסגרת סדרת נאומים בני דקה היום אנחנו נדבר על ארגון "מי מרוויח". ארגון נשים שקוראות לעצמן "קואליציית נשים לשלום" – שעשה לעצמו בנק מטרות כלכליות כדי להחרים אנשים שעובדים עם ישראל, כמו למשל HP. מי שמממן אותן זה כרגיל מאירופה – גרמניה, שבדיה, בלגיה, הולנד, שווייץ, דנמרק, אירלנד, נורבגיה, ספרד והאו"ם, שמזמן כבר לקח צד; פעם היינו נוטים לומר "אני מהאו"ם" כדי להפגין נייטרליות, אז – האו"ם הוא ממש ממש לא נייטרלי, ברור שהוא עובד נגד מדינת ישראל, וכמובן, הארגון הוא האחות התאומה של ארגון "זוכרות", אלה שלא זוכרות הכול.
הייתי מצפה מארגון נשים מהסוג הזה שיטיל חרם למשל על אלה שמתחתנים עם ילדות, בעצם מלבינים פדופיליה; על כל הנושא של ג'וואז מֻתְעה, ונישואי תענוג, וכל הסחר בילדות ובנשים שאנחנו רואים היום במזרח התיכון; על רצח על כבוד המשפחה – כל מיני דברים שנשים יכולות להשפיע בהם לטובה. אבל במקרה הזה הם השפיעו על הוצאת הקרן ההולנדית לפנסיה מתחום ישראל, האשימו את ישראל בגנבת מים ובשימוש יתר של מתנחלים במים לעומת הרשות הפלסטינית – אגב, שמקבלת הרבה יותר מים מאשר סוכם בהסכם אוסלו – ואת "אהבה", בוץ ים-המלח, שהוא משתמש במשאבים של הרשות הפלסטינית. הבוץ היחיד שנזרק כאן זה על מדינת ישראל, ולא בצדק.
כמובן, הדוחות מתעלמים מצורכי הביטחון של מדינת ישראל, ולא ברור מי באמת מרוויח מארגון מסוג זה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חברת הכנסת נורית קורן.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים.
אדוני היושב-ראש, הלילה, בשעות הלילה הקטנות, שעות בוקר מוקדמות – שרפה בכפר-קאסם, קרוב מאוד לבתים. האנשים התעסקו רק בפינוי ילדיהם, וסבלו מהעשן הכבד שהיה שם. לניידת הראשונה של מכבי האש לקח שעה ארוכה להגיע. חיי האנשים ורכושם היו בסכנה. הגשתי בקשה לדיון בוועדת הפנים, אני מקווה שאדוני היושב-ראש יעזור בקידום הנושא. זו הנקודה הראשונה.
נקודה שנייה שאני אדבר עליה – בשבוע הבא בא עלינו חודש הרמדאן, החודש הקדוש, חודש הצום, והשנה הוא בימי הקיץ הארוכים, עם החום הכבד, לכן חשוב מאוד להתחשב גם – היות שאנחנו במדינה שיש בה חופש דת – להתחשב באזרחים המוסלמים שצמים, ולעזור בהקטנת מספר שעות העבודה בימים האלה, בלי לפגוע במשכורות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת נורית קורן – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת מיקי לוי.
<נורית קורן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום ציינו את יום העיוור, והיו דיונים בכל הוועדות, וצריך להודות לחברת הכנסת קארין אלהרר שארגנה את היום הזה, וכל הכבוד לה. אבל אני חושבת שלא צריך רק יום העיוור, אנחנו צריכים לדבר באופן כללי על אנשים עם מוגבלות.
הדבר החמור שעלה היום בוועדת החינוך זה שמפקחת של משרד החינוך אמרה שיש ילדים שמאובחנים כלקויי ראייה, ועיוורים, ויש ערכה דיגיטלית שמספקים להם בבית-הספר כדי שהם יוכלו להיות משולבים בבית-ספר רגיל ויוכלו להיות תלמידים במערכת – מסתבר שיש כ-190 ילדים שנשארים ללא ערכה מכיוון שאין תקציב. אני חושבת שזה דבר חמור ביותר, שבמדינת ישראל בשנת 2015 יש ילדים שמגיעים לבית-הספר ואין להם האמצעים המיוחדים כדי להיות תלמידים מן המניין, ובעצם הם נשארים תלמידים שאף אחד לא רואה אותם ואף אחד לא דואג להם. מכאן אנחנו צריכים לקרוא למשרד החינוך שזה לא יקרה ב-1 בספטמבר – שב-1 בספטמבר הכול יהיה נגיש וכל הערכות האלה יסופקו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת נורית קורן. מובן מאליו שהימים האלה נועדו בדיוק בשביל זה – להעלות את המודעות, לגלות את הפרצות וגם לנסות לסגור אותן. חוץ מזה, אנחנו גם, חברת הכנסת קארין אלהרר, מציינים גם יום האנשים עם מוגבלות, פשוט היום ספציפית מוקדש לנושא הכאוב והקשה של מגבלות ראייה והעיוורים.
חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני דווקא מבקש לברך אותך היום, אדוני היושב-ראש, על שהפסקת אתמול את הדיונים במליאה וביטלת את הדיון ואת ההצבעה. הממשלה, שמטעמה לא נכח אף שר במליאה, מביעה זלזול בבית הזה, בפרלמנט הישראלי, וטוב שכך עשית, שביטלת את המשך הדיון. זהו זלזול בפרלמנט הישראלי. אדוני, אתה יודע שבקדנציה הקודמת ביליתי כאן שעות רבות, למרות היותי סגן שר ולמרות העומס. יאה שהממשלה תיתן דעתה על הנושא הזה, מה גם שהיא סיכמה שהיא תהיה עם יותר מ-18 שרים. אין שום סיבה שלא יהיה שר נוכח במליאה, ואני מברך אותך על הצעד האמיץ הזה. תודה רבה לך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. רק יצוין – כי אתה לא הראשון שמעלה את זה – שכל המעורבים בעניין התנצלו בפני באופן אישי והבטיחו – נקווה שכך זה יהיה – שלא יחזור על עצמו דבר כזה.
חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת יעל גרמן.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לאחרונה התרבו מקרי האלימות והתוקפנות נגד עובדי הוראה; נגד מורים, מנהלים, מורות, מנהלות. לפני כמה ימים נשרף רכב של מורה בכפר עארה, אתמול היה ירי על רכב של מורה בכפר דיר-חנא, ויש הרבה דוגמאות של מקרי אלימות ותוקפנות, כפי שהזכרתי. התופעה הזאת היא חמורה ומדאיגה מאוד, ואי-אפשר לעבור עליה ככה, בקלות. אני חושב שעל המשטרה, על משרד החינוך, לעשות הכול כדי להגן על אנשי החינוך, להבטיח שכל מנהל או מנהלת, כל מורֶה או מורָה, ימלאו תפקידם נאמנה, בלי איומים ובלי אלימות, מכל הסוגים. זה למען ילדינו ולמען עתידנו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת יעל גרמן – בבקשה, גברתי, ואחריה – חברת הכנסת מירב בן ארי.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, גם אני רוצה קודם כול לשבח את חברת הכנסת קארין אלהרר, שבאמת העלתה את המודעות לנושא העיוורון והעיוורים, ולהודות לה.
ובמסגרת הדקה אני רוצה לספר על סוניה. סוניה היא עובדת בעיריית הרצליה – הייתה עובדת בעיריית הרצליה – עיוורת ללא מגבלות. היא לא הייתה מוגבלת. היא עשתה הכול: היא נסעה לחו"ל, והייתה חוזרת מחו"ל ומספרת לי את החוויות שלה; כשנולדו לי הנכדים היא סרגה לכל אחד ואחד מהם איזושהי סריגה; היא עסקה בצילום, וכשהיא הייתה מצלמת והייתה מראה לי את הצילומים שלה, אני הייתי פשוט נדהמת; היא רקדה; היא עבדה בהתנדבות ועבדה במשרה מלאה בעיריית הרצליה; היא ערכה את כל ארוחות החג לכל המשפחה שלה; הייתה אימא וסבתא – עדיין אימא וסבתא, היא פשוט כבר לא עובדת כי היא יצאה לפנסיה.
סוניה מוכיחה שזה שיש איזושהי מגבלה, זה לא אומר שהאדם הוא עם מגבלה. העיוורים אומנם לא רואים, אבל זה לא אומר שהם בעלי מגבלות. אני חושבת שהיא דוגמה ומופת לרבים, אבל אנחנו צריכים לדעת שעיוורים צריכים להיות שווים לכל האנשים. ולא רק הם, כל בעלי המוגבלות ללא מגבלות צריכים להיות שווים לכל בני-האדם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה רבה לחברת הכנסת יעל גרמן. חברת הכנסת מירב בן ארי, ואחריה – חברת הכנסת עליזה לביא.
<מירב בן ארי (כולנו):>
יושב-ראש הכנסת, חברי וחברות הכנסת, ראשית, גם אני רוצה להצטרף לברכות לחברתי קארין אלהרר על היום החשוב והמיוחד הזה. דווקא בכל הדברים החמורים ששמענו, אני חושבת שראינו היום הרבה אומץ והרבה גבורה, והרבה אנשים ונשים שלמרות המגבלה רואים את העולם הרבה יותר טוב מאתנו. אז ברכות על היום, מאוד מאוד מעניין ומרתק.
אני רוצה כמובן להמשיך בנושא נוסף שאני מתעסקת בו, וזה האופניים החשמליים. אני אדאג לא להוריד את זה מסדר-היום, לפחות לא בחודש הקרוב, עד שגם נצא – אני מאוד מקווה – עם איזשהן תקנות.
מי שלא ראה היום את העיתון – רק אספר לכם בחצי דקה על קורן בן החמש וחצי, שישב מחוץ לחנות של הוריו ברמת-השרון, ולפתע עלו עליו אופניים חשמליים. "היא עלתה עלי עם גלגל אחד ודרסה אותי", הוא אומר, "אני עצוב". אימא שלו אומרת: "הוא היה ילד פעלתן ומלא חיים, ועכשיו הוא כל הזמן מדוכא, הוא מסרב לאכול, הוא סובל מכאבים, יכול רק לשבת, הוא לא הולך לגן, כי הוא זקוק לנו 24 שעות, ואנחנו צמודים אליו, הולכים אליו לכל מקום. היום לקחתי אותו לרופא שידבר אתו כמו פסיכולוג. אני ממש מודאגת, וזה יכול לקרות שוב".
ימים ספורים לפני קורן נפגעה פעוטה בת שלוש מנער שרכב על אופניים חשמליים כשהלכה על מדרכה בשכונת-ביצרון בתל-אביב.
זה כבר עניין שבשגרה – המדרכות הפכו למסלול מכשולים בין גלגלים, שצצים בפראות משום מקום, לא חולמים להאט או לזוז הצדה, לא סופרים את הולכי הרגל, את הקשישים או עגלות תינוק, ואין חוק שיעצור אותם.
אני מאוד מקווה שבתקופה הקרובה אנחנו לא נוריד את זה מסדר-היום ונדאג לחקיקה שתעצור את התופעה הזאת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חברת הכנסת עליזה לביא – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת באסל גטאס.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברותי וחברי חברי הכנסת – חברתי חברת הכנסת קארין אלהרר, אני רוצה להצטרף לברכות על היום המאוד-מיוחד ומשמעותי. התנסיתי בדיבייט בעיניים עצומות, אין ספק שזו תחושה והבנה של המציאות שאתה מתמודדים העיוורות והעיוורים, ותפקידנו כאן, בבית הזה, לסייע, גם אחרי הרבה מאוד שנים ששכחנו את העיוורות ואת העיוורים.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר על הסייעות. התבשרנו לפני יומיים, באמת, על תוכנית של תגבור סייעות בגני-הילדים. אנחנו רוצים את זה, אני מברכת את היוזמים, זה טוב לילדינו, זה דור העתיד, במקרה שלי אני יכולה לומר שזה גם טוב לנכדינו ונכדותינו, וכך אנחנו נשפר את דור העתיד ואת החינוך.
אבל, אדוני היושב-ראש, מדובר בתפקיד של סייעת. סייעת בגן זו החוליה המוחלשת ביותר שקיימת בהייררכיה של עולם החינוך. בשונה מהגננות, שתפקידן מעוגן בהסכמים ובהטבות כאלה ואחרות, והכשרות, תפקיד הסייעת הוא על כתפי השלטון המקומי. אנחנו רואים דיפרנציאציה בין מקומות כאלה למקומות אחרים. אין להן יכולת לבוא ולהתאגד בהסתדרות, מכל מיני סיבות היסטוריות כאלה ואחרות.
הקדשתי לזה הרבה מאוד מזמני כיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה. אני חוזרת ומבקשת – מנצלת את הבמה הזאת ופונה לשרים – שר האוצר כחלון, שר החינוך בנט – ולשלטון המקומי: כן, בוודאי, לתת יותר סייעות, אבל לא להפוך עוד נשים להיות מוחלשות ללא הסכמי תעסוקה, ביטחון תעסוקתי, זלזול וחוסר התייחסות וחוסר הכשרה. אני מבקשת להפנות את תשומת הלב למצבן העגום, לבוא ולתקן; מצד אחד לסייע, אבל גם לתת להן ביטחון תעסוקתי. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. חבר הכנסת באסל גטאס – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, באמת באמת אוי לה למדינה ששר החינוך בה הוא נפתלי בנט ושרת התרבות היא מירי רגב.
אצלנו יש תיאטרון אחד – יש הרבה פעילות תיאטרלית, גם בכפרים וביישובים, אבל תיאטרון מרכזי, שאנחנו מחשיבים אותו ורואים בו תיאטרון מקצועי, לאומי, הוא תיאטרון "אל-מידאן" בחיפה, שנתמך על-ידי עיריית חיפה וגם על-ידי המשרד. והוא עשה טעות, פשע נורא, שלקח טקסט ספרותי, אמיתי, שנכתב בידי אסיר ביטחוני, ומגולל סיפור אנושי על אסיר שבנה בתוך הכלא עוּד, וניגן עליו. וכמובן, הפשע הזה הוא בל-יסולח; אי-אפשר, במדינה שזו שרת התרבות שלה וזה שר החינוך שלה – והם יורדים על תיאטרון "אל-מידאן" ועל עיריית חיפה, איך היא מסבסדת או נותנת תמיכה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
התמיכות שמקבל "אל-מידאן", גם מעיריית חיפה וגם ממדינת ישראל, הן בזכות. אנחנו משלמי מסים, ויש לנו זכות לקבל את אותן תמיכות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
ולא ניתן שיעצרו, שלא יהיה – זכות – –
<עליזה לביא (יש עתיד):>
באסל, הוא רוצח.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – זכות חופש הביטוי, לא ניתן שייטלו אותה מאתנו, גם אם יעצרו את הכספים האלה.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת גטאס.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
זה טקסט ספרותי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – בבקשה, גברתי.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
– – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
הוא היה אמור להיות חופשי לפני הרבה שנים.
<ענת ברקו (הליכוד):>
כן, בטח. שירצח ויהיה חופשי.
<קריאה:>
באסל, זה טקסט אמיתי. אני מכירה את המשפחה.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בבקשה, גברתי.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
באסל, זה לא הוויכוח, זה לא הדיון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
דקה לרשותך, גברתי. נא להתחיל בצורה מסודרת.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
כל מה שאני אומרת: אל תציג את זה בצורה אינוסנטית כל כך, באסל, עם כל הכבוד.
קודם כול, קארין חברתי, אני רוצה להגיד לך תודה; אני מלאת הערכה.
יעל היקרה, נכות זה מה שאנחנו כחברה עושים. לאנשים האלה באמת יש מקסימום מוגבלות. אם הייתי יכולה לשנות את המינוח, אני חושבת שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. לאנשים האלה אין שום נכות, היא רק אולי נראית לעין, אבל באמת זו מוגבלות.
זה שנתיים שכשאני עוברת ליד רכבים בשיא החום של הקיץ, כשאני רואה כיסא בטיחות של ילדים אני מסתכלת לראות אם בטעות נשאר שם איזה ילד, איזה תינוק, שהושאר על-ידי הוריו.
אני לא יודעת מי מכם נתקל בשבועיים האחרונים בסרטון שעושה השף חיים כהן – בהתנדבות, למיטב הבנתי – ששם הוא מראה איך הוא לוקח פיצה, מכין פיצה, מכניס אותה לאוטו ומגיע אחרי חצי שעה – ואתה רואה שהפיצה מבושלת.
אני יכולה להגיד לכם שמאז 2008 התקשורת דיווחה על 350 ילדים שהושארו ברכב, ו-16 ילדים מתו. 350, אגב, זה המספר שהתקשורת דיווחה עליו, אנחנו לא יודעים אם זה יותר או פחות. ב-2012 החליטה ממשלת ישראל החלטה שהתקבלה פה-אחד, החלטה 4298, על תוכנית ממשלתית לצמצום היפגעות ילדים מתאונות. דבר לא נעשה מאז. דבר. לעומת זאת, את הקמפיין של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שמבקשת לא להשאיר ילדים ברכב – את הקמפיין הזה הורידו, ולא רק שהורידו, אלא שכשהוא היה, בשנים שהוא היה, בקיץ שהוא היה, הוא היה בתחילת הקיץ. זאת אומרת, בשיא החום בישראל, באוגוסט, כבר לא בהכרח היה קמפיין.
חברים, אני רוצה לבקש מאתנו, חברי הכנסת: כל אחד מאתנו זה זוג עיניים. כן, בקיץ להיות עם ערנות מאוד מאוד גבוהה – לא יודעת, שלא נדע. אולי נראה איזשהו ילד ונוכל לעשות מעשה חשוב. אגב, אני מבקשת את זה גם מהציבור: תסתכלו, תהיו ערניים. ואני דורשת מהממשלה להתחיל לבצע את התוכנית שהיא התחייבה לה, ובעיקר – מהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים אני דורשת להחזיר את הקמפיין לאלתר. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת איציק שמולי.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, תודה לך, קארין, על היום המרגש והמיוחד הזה. זו גם הזדמנות לברך את עבאס עבאס, מנכ"ל עמותת "אלמנארה", שמקדמת את זכויות העיוורים בציבור הערבי ובכלל. הוא יושב כאורח שלנו היום; איש מרשים, שמראה לנו שכנראה אין מגבלות אצל אנשים עם יכולת ועם כישרון ועם תבונה רבה.
אדוני היושב-ראש, במחצית הראשונה של המאה השביעית, ככל הנראה בשנת 633, התנהל בקזימה קרב בין צבא האימפריה הסאסאנית הפרסית לבין הצבא האסלאמי. הקרב הזה ידוע בהיסטוריה כ"קרב השלשלאות", כי הפרסים כבלו את חייליהם כדי שלא יברחו, ויישארו בשדה הקרב. הניסיון היה כנראה מאוד לא מוצלח, כי מאז אף צבא לא ניסה לשחזר את הניסיון של לכבול את החיילים שלו למקום.
אבל כנראה מה שלא הולך עם חיילים, מנסים לעשות אצלנו עם אמנים. השחקן נורמן עיסא סירב להופיע בשטחים, בבקעת-הירדן, בהצגה של תיאטרון חיפה, ואז, שרת התרבות מירי רגב מאיימת לפגוע בתיאטרון ילדים שהשחקן נורמן עיסא הוא גם המנהל שלו. מדובר בתיאטרון "אלמינא", שהוא תיאטרון רב-תרבותי לילדים ערבים ויהודים, שעונה על כל הקריטריונים המצדיקים תמיכה ממלכתית.
אדוני היושב-ראש, כמו שחיילים כנראה אי-אפשר לכבול למקומם, גם אמנים אי-אפשר לגרור להופיע במקומות בניגוד למצפונם. לכן, עצתי לשרת התרבות: להתעסק בתרבות ולנסות ללמוד מההיסטוריה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. חבר הכנסת איציק שמולי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני רוצה להגיד קודם כול מילה טובה לחברתי קארין אלהרר, שיזמה את היום הבאמת-חשוב אבל גם המעניין הזה להעלאת המודעות גם של הציבור לעיוורים ולקויי הראייה שמסתובבים בינינו. כפי שנאמר פה כל כך יפה קודם, לעתים הם רואים יותר טוב מאתנו. ובכלל, זכויות של אנשים עם מוגבלות – אחת מהצעות החוק שאנחנו ננסה לקדם בכנסת הזאת וזכתה היום לגיבוי מרשים בוועדת הפנים היא לגבי הקצאה של מקומות חניה לנכים, ובהם כמובן לקויי ראייה, שאומנם לא נוהגים אבל בני משפחותיהם נוהגים עבורם. דבר חשוב. משהו שנשמע טריוויאלי אבל ממש לא.
נושא אחר, בעשר השניות שנותרו לי, רק במענה לחברי באסל גטאס: ראוי היה לדייק; ההצגה – דווקא משום שאנחנו כל כך מנסים להגיע לדיאלוג – ההצגה עוסקת לא בהכנסה של עוּד לבית-הכלא, אלא באיזשהו תיאור חייו של מישהו שרצח חייל ישראלי, אני חושב ששמו היה משה תמם, ואנחנו לא מדברים על הקפאת התקציבים לתיאטרון – אנחנו מדברים על האם לגיטימי או לא לגיטימי לתקצב הצגה ספציפית כזאת. בשום שלב, ככל שידוע לי, לא מדובר על הפסקת התקצוב הממשלתי לתיאטרון בחיפה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יואל חסון.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, ב-1980 יצא אחד הסרטים החשובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, הסרט "מפיסטו", שבו מתואר שחקן תיאטרון שמתקרנף. מתקרנף – נוטש את עמדותיו השמאליות ומתחיל להתקרב לשלטון הפאשיסטי, ואפילו מסגיר את חבריו. חברת הכנסת השרה מירי רגב רוצה שהשחקנים יהיו כולם מפיסטו – ינטשו את עקרונותיהם, יהיו אנשים ללא חוט שדרה, ללא מצפון. אתה רוצה להיות שחקן? תנטוש את מצפונך. אסור שלשחקן יהיה מצפון.
הנה, השחקן נורמן עיסא אמר: על-פי מצפוני – כבר הודיע לפני ארבעה חודשים, כדי לא לפגוע בתיאטרון – אני לא מוכן להופיע בשטחים הכבושים, והתיאטרון הכין את עצמו עם שחקן מחליף. עכשיו השרה, כדי לזכות בפופולריות זולה, מגעילה – גועל נפש פשוט, תת-רמה, תת-תרבות, לפגוע בתיאטרון לילדים יהודים וערבים לתפארת ביפו כדי לנקום בשחקן שיש לו מצפון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
אני קורא לשחקנים: אל תהיו מפיסטו – ותראו את הסרט.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת יואל חסון – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בקמפיין הבחירות האחרון היו עיתונאים רבים, פוליטיקאים, שגיחכו על הקמפיין של המחנה הציוני על סייעת נוספת לגני-הילדים. חשבו שזה נושא לא חשוב; חשבו: מה פתאום קמפיין של מפלגת שלטון מדבר על סייעת נוספת? אנחנו האמנו אז וחשבנו שאם מדברים – אפרופו החיים עצמם – אז בשביל הרבה מאוד מאזרחי מדינת ישראל החיים עצמם זה החינוך של הילדים שלהם; החיים עצמם זה מי מטפל ב-30 ילדים או פעוטות בגן-ילדים, והאם צריך או לא צריך סייעת נוספת בגן-הילדים. ואנחנו האמנו בזה, ודיברנו על זה, וכמו שאמרתי, גיחכו עלינו מכל מיני כיוונים.
והתוצאה היא שהנה, באמת – ואני מברך על כך – ההחלטה אולי הראשונה של שר האוצר בממשלה הזאת היא להוסיף מהשנה הבאה סייעת לגני-הילדים. זה דבר חשוב, כי מדובר בחינוך של הילדים של כולנו, כי הדבר הזה הוא נחוץ. ואנחנו שאמרנו את זה, אדוני היושב-ראש, והתכוונו לזה ברצינות, ואני מקווה שגם הממשלה אכן תיישם ותתכוון לזה ברצינות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יואל חסון. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. אחריה – חבר הכנסת שרון גל.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני יודעת שבדרך כלל מנצלים את הדקה הזאת להעלאת נושאים שקשורים יותר לעולם שמחוץ לכנסת, אבל אני אנצל את הדקה הזאת לשאול שאלה את כלל הבית: קיבלנו עדכון על רשימת הימים המיוחדים שיצוינו במליאת הכנסת, והתווסף לזה יום אחד שנקרא יום "צוק איתן"; הנשיאות כנראה החליטה לצרף את היום הזה לימים המיוחדים. השאלה שלי – ואני תוהה, באמת, והשאלה מכוונת לכולנו, לחשוב על זה: מה מיוחד בתחילת מלחמה? למה צריך להכניס את זה לרשימת הימים המיוחדים, כאשר לפני כמה ימים אני ביקשתי שנקיים דיון על המשך הכיבוש – 48 שנים לכיבוש של 1967 – וגם חבר הכנסת עיסאווי פריג', ונדחינו על הסף? לא לקיים דיון על נושא שעדיין משפיע גם על חיי אזרחי מדינת ישראל, היהודים והערבים, וגם על העם הפלסטיני, ועל כלל האזור. במקום זה אנחנו מציינים יום מיוחד לתחילת מלחמה שגבתה יותר מ-2,000 נפשות פלסטינים, בהם ילדים, וגם האזרחים הישראלים שילמו מחיר מאוד כבד, גם בנפשות וגם מהכיס הפרטי של כולנו על מלחמה כזו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.
לפני שחבר הכנסת שרון גל ידבר, מכיוון שמדובר פה בפרוצדורות בכנסת, חשוב שנהיה כולנו מאופסים ומתואמים. יום מיוחד לא אומר שאנחנו כל שנה עכשיו נציין את היום הזה. יום מיוחד, הכוונה – זאת בקשה של חברי כנסת שיש להם מכסה לימים האלה. אלה היו חיים ילין, ומי יחד אתך, אדוני? מרדכי יוגב, אני חושב. חיים ילין ומרדכי יוגב פנו, ואישרתי להם את קיום היום הזה. כמו שאת יכולה מחר לפנות, ואם זה לא משהו שסותר את תקנון הכנסת, או משהו כזה, אין שום בעיה. מה שאת וחבר הכנסת פריג' עשיתם, הגשתם הצעה דחופה לסדר-היום בנושא של 48' או 67', מה שזה היה, והנשיאות, במסגרת ההצעות שהיא אישרה, לא אישרה את ההצעה הזאת, מטעמים שונים.
אני מקווה שבעוד כמה ימים אנחנו סוף-סוף נזכה לראות מי הסגן מטעם הרשימה המשותפת, ואז אנחנו גם נוכל, באמצעות הסגן, תמיד לנמק את החלטות הנשיאות.
מדובר פה בשני דברים שונים לחלוטין מבחינת הפרוצדורה בכנסת. את וכל החברים שהם אינם שרים או סגני שרים מוזמנים להציע הצעות לציון יום זה או אחר, כמו שהיה היום במסגרת כמה הצעות – להבדיל, או לא להבדיל – כמה הצעות שיזמה חברת הכנסת קארין אלהרר, אנחנו מציינים את יום העיוור והאנשים לקויי הראייה. כך שכמעט כל יום שלישי תראי ימים שונים. הנשיאות לא קשורה לזה, זאת החלטה שלי מה אנחנו מאשרים ומה לא. אישרתי את יום "צוק איתן", לאחר התלבטות, אני חייב לומר, לאחר התלבטות, אבל אישרתי, על-פי בקשת שני חברי הכנסת.
בבקשה, חבר הכנסת שרון גל.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, חברי הכנסת, אני רוצה לקרוא לכל הגורמים הציוניים במשכן פשוט להתעורר: מרצ הניחה הצעת חוק לסימון מוצרים שמיוצרים בהתיישבות, וחד"ש החליטה היום שהיא תומכת בחרם על ישראל, בחרם ה-BDS, והודעה על כך תצא מאוחר יותר. אז אני רוצה לומר לנציגי מרצ במליאה, אתם כבר מזמן לא שמאל ישראלי, אתם פשוט הפכתם להיות ימין פלסטיני.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אתם השמאל הישראלי.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
ומשכך, אני רוצה להציע כאן הצעה שיכולה לייעל את עבודתכם בכנסת: אולי פשוט תתאחדו עם הרשימה המשותפת. גם תהיו כוח גדול יותר, במקום להיות השמאל של ישראל, כי אתם עוד מעט תהיו אקסטרה-סמול, אם לא תיעלמו לגמרי מהמפה. תראו את התגובות שכותבים לכם אנשים בדפי הפייסבוק שלכם, שיצאתם מדעתכם. כך יהיה קל לכולם, נדע בדיוק באיזה צבע אתם.
אני רוצה להזכיר כאן, אדוני היושב-ראש, צריך לזכור את ההיסטוריה. האסלאם הקיצוני והגורמים האנטישמיים באירופה 1941 חברו יחד, החליפו יחד רשמים. יש לי תחושה – יש לי תחושה – שאנחנו מתקרבים לאותה נקודה. הקיצוניות וההסתה, שאנחנו רואים גם במליאה כמעט כל יום, במין טקס כזה – ואני קורא גם לחברי כנסת ציונים לבוא לכאן ולדבר בדקה הזאת, כדי שלא נמשיך להישמע פה רבע שעה כמו הפרלמנט ברמאללה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שרון גל. חבר הכנסת ינון מגל – בבקשה, אדוני. חבר הכנסת ינון מגל הוא אחרון הדוברים בנאומים בני דקה. לאחר מכן נעבור לציון יום העיוור.
<ינון מגל (הבית היהודי):>
כבוד היושב-ראש, לא רחוק מאותו נושא, אני רוצה לדבר על עניין החרם. אני מבין שיש פה אנשים שמחרימים – יש חוק החרם לישראלים, אז אם באמת יש עניין שחד"ש מצטרפים לחרם על ישראל, שזה כל מיני דברים מוזרים שקורים בארץ, אז זה יטופל בחוק החרם.
אני רוצה לדבר על אלה שמחרימים אותנו מבחוץ, ה-BDS למיניהם, וכל אלה שקוראים כאמור לחרם על ישראל. אני מתכוון לפעול בעניין ולהגיש הצעת חוק שתקרא למנוע מהם להיכנס לארץ. האנשים האלה הרבה פעמים מגיעים, חוברים לכל מיני קבוצות קיצוניות פה בארץ, נוסעים ליהודה ושומרון, מתעמתים עם הצבא, עם המשטרות, וצריך לשים לזה סוף, וגם צריך לשמור על מידה של איזשהו כבוד, ורצינות, שמי שקורא להחרים אותנו בעולם, ויוצא נגדנו, כולל יהודים, אגב – מי שנמצא כאן יתכבד ויעזוב, ומי שלא, אז השער כאן ייסגר עד שהוא יחליט אחרת. אלא במקרה – כמו שרוצים שמנכ"ל "אורנג'" יגיע לארץ, אז יש אישור חריג של שר הפנים, שהוא יכול להחריג מישהו שיבוא. אבל בעניין הזה – ויש פה עניין בעייתי של חוק השבות, שיהודי מותר לו להגיע לארץ, ומגיע לו סל קליטה וכדומה. עדיין, אני חושב שלא צריכים לעשות פה אפליה: גם יהודי וגם מי שאינו יהודי, אם הוא קורא לחרם על ישראל, אזי הוא נלחם בנו, וצריך לעצור את כניסתו לארץ. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ינון מגל. עד כאן נאומים בני דקה.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום העיוור הבין-לאומי>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו עוברים לנושא שצוין היום גם בוועדות הכנסת, וגם נציין אותו כאן במליאה. הצעות לסדר-היום בנושא: ציון יום העיוור הבין-לאומי, מס' 63, 172, 352 ו-355. מדובר ביום העיוור הבין-לאומי, ה-Blind Day, להגברת המודעות לקהילת בעלי העיוורון ולקויות הראייה.
את היוזמה הברוכה הזאת, כפי ששמענו כבר מכמה דוברים, מובילים "המרכז לעיוור בישראל" ושורת ארגונים הנוגעים בדבר; אצלנו כאן, חברת הכנסת קארין אלהרר.
בכך אנו מפנים זרקור ותשומת לב ציבורית לכ-25,000 איש הנמנים עם קהילת העיוורים ולקויי הראייה בישראל בדרגות שונות.
תורת ישראל גילתה רגישות מיוחדת לעניינם של בעלי העיוורון כשהזהירה "ארור משגה עור בדרך". כולנו זוכרים בוודאי גם את הציווי המקראי "ולפני עור לא תתן מכשֹל". לנו, שהתברכנו במאור עיניים תקין, אסור להכשיל או לאפשר מכשול כזה כלפי אלו שלקו בעיניהם.
לשמחתנו, המודעות לעניינם של בעלי מוגבלות באשר הם כבר איננה כפי שהייתה כאן בעבר הלא-רחוק. כולנו נמלאנו שמחה וגאווה כשהמשורר ארז ביטון, שהתעוור בילדותו, זכה השנה בפרס ישראל לספרות ולשירה עברית. רבים לא ישכחו במהרה את הרגעים המרגשים במעמד השבעתה של הכנסת הזאת, כשעמד ארז ביטון באולם זה והקריא בעזרת כתב ברייל את פרק קכ"ב בתהילים. ארז הוא מופת והשראה לרבים, והוא המחשה שאין טובה ממנה כי מגבלת הראייה כבר איננה מחסום – כפי ששמענו גם כאן מחברי הכנסת – בפני עשייה והתפתחות. ועדיין, ציבור זה זקוק למלוא הסיוע והתמיכה ולמאמץ מרבי מצדנו כדי לשלבם בחיי השגרה והחברה.
תודה לכל העוסקים במלאכה, תודה לחברי הכנסת שיזמו את הדיון, ואני מתכבד להזמין את חברת הכנסת קארין אלהרר להיות ראשונת המציעים. אחריה יעלו ויישאו דברים חברי הכנסת באסל גטאס, יוסי יונה ויעקב מרגי. ישיב לכולם שר הרווחה והשירותים החברתיים חבר הכנסת חיים כץ.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, מכובדי שר הרווחה, חברי וחברות הכנסת, שלום כולם, היום אנחנו מציינים את ה-Blind Day, שהוא יום הגברת המודעות לציבור האנשים עם עיוורון ולקויות ראייה; יום שאנחנו מציינים כרגע רק בישראל, אבל אנחנו תקווה שהיום הזה יהפוך ליום בין-לאומי.
אני רוצה רק, ממש לכמה דקות, אפילו פחות, לבקש מחברי הכנסת הנוכחים באולם לעצום את העיניים רק לקטע אחד. תדמיינו שאתם רוצים לקום מהכיסא שלכם במליאה. אתם יוצאים לעבר מזנון הח"כים, אתם יוצאים למרפסת, יש שקיעה בחוץ, רוח נעימה נושבת, אתם מגששים אחר דרככם חזרה למזנון לקחת כוס קפה לישיבה הבאה. עם הקפה אתם יוצאים לכיוון אזור הוועדות. אתם צועדים לכיוון המעליות וממששים אחר הלחצן, כדי לקרוא למעלית שתגיע. אתם יוצאים מהמעלית, ומנסים להעריך את הדרך – כמה נשאר לי עד חדר הוועדה; באיזה כיוון אני נמצא עכשיו. הצלחתם? אתם מזהים את הידית? הצלחתם להגיע לוועדה, למצוא את המושב המתאים? מי מחברי הכנסת החזיק מעמד? לא הרבה, כי זה קשה.
אז עכשיו, אחרי שניסיתם, אני אספר לכם שה-Blind Day הוא יוזמה של קבוצת סטודנטים עם עיוורון שנקראת "חושבים בצבע". הסלוגן של היום הזה הוא "תעצמו את העיניים ותראו". איזה משפט מדהים זה – "תעצמו את העיניים ותראו".
כל שנה אנחנו מבקשים לציין נושא אחר, והשנה הנושא שנבחר כתֶמָה הוא נושא התעסוקה: עד כמה אנחנו מייצרים תעסוקה שבאמת משלבת אנשים עם לקויות ראייה ועיוורון? עד כמה אנחנו באמת מודעים לצרכים שלהם?
יש אוכלוסיות במדינת ישראל שאם לא נקבע יום מיוחד לדיון בצרכים שלהן, אנחנו עשויים לשכוח אותן; הן לא האייטם שפותח את מהדורות החדשות. יום כזה מזכיר לנו שכמדינה יש עוד הרבה צעדים שאנחנו צריכים לצעוד כדי לאפשר להן שוויון זכויות ותחושה שהן חלק פעיל בקהילה.
זהו יום שמזכיר לנו שחיים בתוכנו אנשים עם מוגבלויות שונות, עם התמודדויות שונות, ובואו לא נטעה: כולנו אנשים עם מוגבלויות. חלקנו פשוט אובחנו.
<קריאה:>
נכון.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
מי שהגיע היום לחדר החושך, והרגיש רק לכמה דקות את ההתמודדות היומיומית של אנשים עיוורים ושל אנשים עם לקויות ראייה, הבין את זה לבטח. ההתמודדות הזאת דורשת הרבה כוחות, הרבה מאבק פנימי, ובו-זמנית – הסתכלות אמיתית, עמוקה, על העולם שלנו. אני חייבת לומר שלפעמים דווקא השימוש שלנו בחוש הראייה הוא שמפריע לנו באמת להסתכל.
היום התקיימו בכנסת דיונים שונים בשמונה ועדות שונות. זקני המשכן סיפרו לי שמדובר באירוע חסר תקדים. זה מרגש בעיני. זה באמת גם הזמן להודות לכל ראשי הוועדות, שנרתמו בשמחה רבה לעניין הזה. כל ועדה עסקה בעולם תוכן אחר שדורש שיפור, תיקון, וכל המטרה הייתה להטיב עם קהילת העיוורים בישראל – דיון שעסק בשילוב ילדים עם עיוורון במערכת החינוך; חסמים והתאמות טכנולוגיות; צרכים תקציביים – כי אתם יודעים, בסוף הכול כסף – והסדרת מקומות חניה ומכשולים לעיוורים באזור מגוריהם. אין-סוף עשייה, אבל לדעתי, גם אין-סוף תקווה.
כבר היום הצלחנו בוועדה לענייני ביקורת המדינה לאפשר לעיוורים עם 90% נכות להיות מוכרים במוסד לביטוח לאומי באופן אוטומטי. הם כבר לא יצטרכו לעבור גם את "המרכז לעיוור" וגם את הביטוח הלאומי; מספיק ועדה אחת. זה נראה לכם פעוט, נכון?
<אלי אלאלוף (כולנו):>
– – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
זה נראה לכם קטן. מה זה, אז עוד ועדה. אז – זה המון עבור אנשים עם מוגבלויות.
בישראל חיים היום עשרות-אלפי אנשים עם מוגבלות בראייה, ו-24,000 מהם מוכרים כעיוורים ולקויי ראייה. מחקר שנערך מצא כי שיעור התעסוקה של אנשים עם עיוורון הוא הנמוך ביותר מכלל המועסקים עם נכויות – 28% בהשוואה ל-42% מהנכים בדרגה חמורה. למה? הם פחות טובים?
כיום כבר ברורה החשיבות של שילוב אנשים עם מוגבלות בחברה מגיל צעיר. מעל כל במה, וגם כאן, אני אומרת: השילוב תמיד מתחיל בחינוך. החינוך הוא המראה לכול. זה ממשיך בשירות הצבאי או האזרחי, בלימודים האקדמיים; זה הבסיס לשילוב עתידי בחברה, וכן, גם בשוק התעסוקה. והתעסוקה – כולנו יודעים – היא המפתח לשילוב אמיתי בקהילה בחיי היום-יום כבוגרים. כל אוכלוסייה שמתקשה להיכנס למעגל התעסוקה תישאר תמיד בצד, והרבה פעמים גם נטל על החברה. אף אחד לא רוצה להיות נטל. כי תעסוקה היא הרבה מעבר למשכורת – תעסוקה מובילה ליצרנות; היא מובילה לעצמאות; היא מעודדת תחושת שליחות; היא סיבה טובה לקום בבוקר; היא מקרבת את האדם למימוש העצמי שלו, מעלה את הביטחון, משפרת את מצבו הכלכלי – כי גם כלכלה זה חשוב – ואת איכות חייו.
אנחנו כחברה חייבים לשאוף לשילוב מלא של כל האוכלוסייה בעולם התעסוקה. רק ככה אנחנו ניצור חברה שהיא לא רק שוויונית בסלוגן; היא גם מאפשרת באמת שוויון הזדמנויות מלא – ואנחנו בדרך הנכונה. כולי תקווה שנמשיך במרץ רב את העשייה המבורכת הזאת, ונעשה לטובת כל אחד בחלקה הקטנה שלו, כל אחד מהמקום שלו – אם זה במגזר הפרטי, העסקי, הציבורי, בחינוך, וגם כאן, בכנסת.
לסיום אני מבקשת להודות ל"מרכז לעיוור", שהם הם היוזמים של היום הזה, ובראשו – למר גיא שמחי, המנכ"ל, ולגברת מירב גילי הירש. עשיתם עבודה נפלאה. היוזמה שלכם ברוכה, ואנחנו נעשה את זה למסורת, אני מתחייבת, בכל שנה שאני כאן. תודה שאפשרתם לי לקדם את הנושא החשוב הזה במסדרונות הכנסת בצורה מאורגנת ומדויקת להפליא. תמשיכו, העבודה המרשימה מביאה בסוף לתוצאות, אתם תראו.
כמובן, כל היום הזה לא היה קורה ולא קורם עור וגידים בלי העבודה המשמעותית של צוות הלשכה שלי, אז זה הזמן להודות לעדי דיק, לעמליה שרייר וכמובן כמובן כמובן למעיין בן הרוש, שניהלה ביד רמה את האירוע. תודה לכולכם, תבוא עליכם הברכה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת באסל גטאס – בבקשה, אדוני – ואחריו ינאם חבר הכנסת יוסי יונה.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, אדוני השר – אני מברך אותך, בפעם הראשונה אני רואה אותך ליד שולחן הממשלה, אני מאחל לך הצלחה.
תרשו לי, בהתחלה, כבוד חברי חברי הכנסת, לברך את הנציגים של הארגונים השונים שעובדים לרווחתם של העיוורים, ובמיוחד לברך את חברי עורך-הדין עבאס עבאס – ואת המלווים שלו, שהגיעו מנצרת – מנהל ארגון "אלמנארה". עבאס בעצמו מהווה מודל לבעלי מוגבלות במגזר הערבי. הוא עורך-דין ובעל תואר שני במשפטים, ומנהל ביד רמה ובאופן מאוד אינטנסיבי, ואפשר להגיד יצירתי, את ארגון "אלמנארה", שחגג לפני כמה ימים עשור לייסודו, בנצרת. אני עוד אחזור לאותו אירוע, שהשתתפתי בו, אבל קודם אני חייב להגיד כמה מילים על כל העניין של בעלי מוגבלויות.
אני אוהב לקרוא לזה כך ומבקש להשתמש במושג הזה מאשר בנכים או בעלי נכויות. בעגה מקצועית אחרת אפשר להגיד עם מוגבלויות ועם יכולות.
<היו"ר שי פירון:>
יותר מדויק, אדוני, זה אנשים עם מוגבלויות. הם לא הבעלים של המוגבלות. הם היו מוכנים לתת אותה.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
כן. אני מתרגם מערבית. השפה המקצועית באנגלית זה "אנשים עם" – with special – – –
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
– – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
כל מה שנאמר במשך היום על מצבם של העיוורים בישראל בכל הנושא התקציבי, נושא השירותים, נושא הצרכים – לגבי העיוורים הערבים הוא נכון פי-כמה. אוכלוסיית העיוורים הערבים בישראל מונה כ-7,000 איש. היא כשליש או יותר מאוכלוסיית העיוורים בישראל. זה לא מקרה שאחוז העיוורים הערבים גבוה מאחוזנו באוכלוסייה; זה בגלל שכיחות יותר גדולה – חלק מזה נעוץ בנישואי קרובים, שזאת תופעה קיימת. היעדר מערכת בריאות, ובמיוחד מערכת בריאות שמחנכת לבריאות, גורם לשכיחות גבוהה יותר בכל הסוגים של המחלות התורשתיות, הגורמות לנכויות מזמן הלידה ועד להתבגרות.
אצלנו העניין הוא, כפי שאמרתי, חמור הרבה יותר, גם בגלל רמת שירותים יותר נמוכה, גם בגלל רמת תקצוב הרבה יותר – משמעותית – יותר נמוכה, וגם בגלל מצב סוציו-אקונומי כללי של האוכלוסייה, וגם, לצערי, בגלל בעיות וחסמים תרבותיים העומדים בפני העיוור במיוחד, ובפני אלה עם מוגבלות באופן כללי, להשיג את הזכויות שלהם. לדעת, קודם כול, על הזכויות שלהם, להשיג אותן, ולחיות את החיים שמגיעים להם כמו כל שאר חלקי האוכלוסייה.
סיפרתי היום בוועדת הכספים על שני אירועים בחיים המקצועיים והאישיים שלי, שאני מחשיב אותם לאירועים מכוננים. אני הייתי הרבה שנים מנכ"ל של עמותה שעסקה בענייני בריאות ואיכות הסביבה – "אגודת הגליל", שבחלק מהתוכניות שלה עסקה במתן שירותים וקידום פרויקטים לאוכלוסייה הזאת. באחת השנים, בתהליך של בחירת מנהל מחלקה, המחלקה הראשית ב"אגודת הגליל", שפרסמנו עליה מודעה בעיתונות, ניגשו לריאיון שורה של בעלי מקצועות ואנשים עם יכולות. אחת מאלה שניגשו ישבה מולי ודיברנו. לקח לי זמן עד שהבחנתי שהיא עיוורת. אחרי, אני אומר, אולי שלושה או ארבעה משפטים, ידעתי שהיא תקבל את המשרה, והיא אכן קיבלה את המשרה.
זה היה אירוע מכונן, לא רק לי, אלא לכל חברי שעבדו: איך אנחנו קולטים אישה ברמה של מנהלת מחלקה, המחלקה הגדולה ביותר, עיוורת, בבניין שלא הוכן להיות נגיש. וזאת הייתה באמת חוויה, שאני אומר לכם, השפיעה על כולנו. היא הייתה אישה משכמה ומעלה, ניהלה את זה באופן יוצא מהכלל. היא הייתה עם מגיסטר מהאוניברסיטה העברית, ואחרי שנתיים עזבה אותנו, לצערי הרב, אבל לשמחתה, טסה לגרמניה וקיבלה דוקטורט, היא היום פרופסורית באחת מהאוניברסיטאות בגרמניה. זה רק מלמד על מידת היכולת שאפשר להגיע אליה ולהגשים, אותם אנשים עם מוגבלות, כשרק מאפשרים להם.
האירוע המכונן השני היה ביום שבת האחרון בנצרת, כשהשתתפתי באירוע של "אלמנארה". בסוף האירוע הייתה תוכנית אמנותית. סיפרו לנו שיש הפתעה – אתם כולכם תופתעו. כשהתחילה התוכנית האמנותית כיבו את האור באולם, האולם היה חשוך לגמרי. לא ידענו כמה אנשים, אבל כל מי שהשתתף בתוכנית האמנותית ישב על הבמה, מאחורי מסך שחור שכיסה את כל הבמה. פתאום התחילה מוזיקה, התחילה שירה, ודיאלוגים בצורה של סטנד-אפ קומדי, כזה. חצי שעה בחושך מוחלט, אבל שמחנו, מחאנו כפיים ושרנו אתם.
נאלצתי לצאת לשתי דקות מהאולם, לאור, אבל חזרתי מייד, לאן? לחושך. אני, עם הצעד הראשון, הרגשתי מה זה להיות עיוור. לא יכולתי לזוז, כי לא ידעתי איך להתקדם לכיוון הכיסא שלי. קארין, זה לא היה בדמיון, זה היה באמת. לא ידעתי מה הכיוון, אם אני יכול לצעוד ימינה או שמאלה. מזל שלי שהבחין בי מישהו מהמארגנים, בא ישר אלי והוביל אותי ביד עד הכיסא שלי.
אני אומר תודה ל"אלמנארה" על הרעיון האדיר, שעשה מאתנו, כולנו – היינו שווים – כתבתי את זה אחר כך – היינו שווים למשך חצי שעה בחושך. ידענו מה זה להיות בחושך, ואתם הצלחתם להיות אור גדול באותו חושך. תודה רבה לכם, ואני שוב מאחל לנו, כולנו, להמשיך במאמץ, ובהכרה בצורך בתמיכה באוכלוסייה החשובה הזאת. תודה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה לחבר הכנסת באסל גטאס. יעלה ויבוא חבר הכנסת יוסי יונה. אני מבקש ממך, חבר הכנסת יונה, שתדבר עכשיו יפה, כי הנכדות שלי נכנסו לשמוע אותך.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
זאת בניגוד למה?
אדוני היושב-ראש, ברכות על מינויך ליושב-ראש. זו הפעם הראשונה?
<היו"ר שי פירון:>
כן.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
אז אני שמח להיות האיש שאתה חונך כאן כיושב-ראש, ולשר חיים כץ – – –
<שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
– – –
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
כן, אבל תשמע, השר כץ, אתה יודע שהאהדה אליך חוצה גבולות סיעתיים. זה נאה וראוי שאתה יושב כאן ומשיב לנו על הדברים.
חברי כנסת יקרים, תראו, אני רוצה להתחיל, אני לא יודע אם להגיד "באנקדוטה", כי זה לא מתאים, המילה אנקדוטה, אבל בהתייחסות אישית לנושא המדובר. אחת מדודותי הייתה אישה עיוורת. אחותה של אמי הייתה אישה עיוורת. היא לא נולדה עיוורת, אלא בעקבות תאונה כלשהי, כבר בעיראק, היא נפלה מבניין רב-קומות ואיבדה את מאור עיניה. שמה היה חממה. אלה שיודעים את השפה הערבית יודעים ש"חממה" בעברית זה יונה, כך שיש גם קשר אטימולוגי בין האישה הזאת לביני.
והיא הייתה אישה מופלאה. היא הייתה אישה מוכשרת. אישה שהייתה עצמאית, היא אף חיה לבד. בישלה, קרצפה ועלתה לאוטובוס ונסעה לבדה למקומות כאלה ואחרים. רק בערוב ימיה היא נישאה, ומעולם לא הביאה ילדים. אין לה כמעט זכר ואין לה סימן, למעט האחיינים והאחייניות, שזוכרים אותה.
ובוודאי תמיד עולה התהייה, לא שאם היא לא הייתה עיוורת הרי שמן הסתם היו לה חיים ארוכים, שונים, אלא שאלה אחרת, נוקבת, טורדנית: אם החברה שבתוכה היא גדלה הייתה יותר רגישה ויותר קשובה, יותר מאפשרת, אפשר שאז גם חייה היו שונים. אדם שנולד עם מוגבלויות – המוגבלויות הופכות באמת באמת למוגבלויות כאשר החברה שבתוכה הוא חי אינה יודעת להתמודד עם המוגבלויות האלה.
סיפור חייה של דודתי חממה מלווה אותנו. האישה העיוורת הזאת – ואני חייב לומר, כשהיינו ילדים היינו מאוד מאוד נבוכים ללכת לתחנת האוטובוס ולאסוף אותה מתחנת האוטובוס ולהביא אותה לביתנו לביקור של כמה ימים. כי כילדים, זה היה מביך להסתובב עם אנשים עם מוגבלויות, כי זה לא נורמטיבי. אבל היא הייתה זקוקה לנו, כי הרחוב שבו היא התנהלה לא היה כזה נגיש לאנשים עיוורים. היו בו מהמורות, והיו בו מכשולים, והיא נדרשה לנו, ואני מודה: התקשינו לעמוד במשימה הזאת.
המון פעמים הסרתם של מכשולים מתחילה בהסרתם של מכשולים שנטועים בראשנו. כל עוד לא נסיר את המכשולים מראשנו, אנחנו גם לא נסיר את המכשולים הפיזיים שעומדים בפני אנשים, נשים, עם מוגבלויות.
כיום חיות בישראל כ-11,000 נשים עיוורות, מתוך 25,000 גברים ונשים עיוורים. 4.3% מהן מתחת לגיל 18, 30% מהן בגיל העבודה ו-66% קשישות. רוב הנשים העיוורות חיות ללא בן-זוג. 42% מהן נשואות, לעומת 67% מהעיוורים שנשואים. רבים המקרים שבהם אישה ננטשת על-ידי בן זוגה כאשר ראייתה מידרדרת, בשעה שתופעה זו, הפלא ופלא, לא קורית באותה תדירות עם הגברים.
ואם מדברים על נגישות, ועל שוק העבודה, על-פי הנתונים של משרד הכלכלה, פחות מ-15% מלקויי הראייה מצליחים להשתלב בשוק העבודה הישראלי. שיעור ההעסקה של עיוורים הוא 23%. ברור ששיעור זה של תעסוקה משקף היעדר אפשרויות מימוש עצמי של עיוורים ושל כבדי ראייה, וברור שהוא גם משקף הפסד שלנו – אלה שרואים – של החברה כולה.
והמוגבלויות שונות ומגוונות. חשבו לדוגמה שמתוך בין 6,000 ל-7,000 כותרים או ספרים שמתפרסמים בעברית מדי שנה, רק פחות מ-5% מונגשים לעיוורים – חוסר יכולתם, אם כן, להשתתף בתרבות הכתיבה המאוד-ענפה שמאפיינת את החברה הישראלית. ציבור העיוורים וקשי הראייה סובלים רבות מחוסר נגישות, הן של שוק העבודה הישראלי, בוודאי, והן בכלל של תחומי החיים השונים בחברה הישראלית. חשבו על החברה שבה אנו חיים – חברה דיגיטלית; חברה, דרך אגב, שבה כולנו, ללא מחשב, אנחנו עיוורים היום. מה נאמר על העיוורים – מה נאמר על חוסר היכולת שלנו לשדרג, או להתקין, או להתאים את העולם הדיגיטלי הזה בשבילם?
האתגרים רבים, והמשימה הזאת חשובה; היא חשובה בהחלט עבור האדם העיוור, עבור האישה העיוורת, אבל היא גם חשובה, כמו בכל תחום אחר של מוגבלות, משום שעל-פיה אנחנו בודקים את העמדה המוסרית וההומנית שלנו.
הלוואי שלא היו אנשים עם מוגבלויות – אני מסיים, היושב-ראש – הלוואי שלא היו אנשים עם מוגבלויות, אבל אנשים עם מוגבלויות הם המון פעמים אינדיקציה עד כמה אנחנו הומניים ועד כמה אנחנו מוסריים. הם מציבים בפנינו אתגר, ורק ראוי – בראש ובראשונה בשבילם, ושנית בשבילנו – שנעמוד טוב יותר באתגר הזה בימים הקרובים. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה לך. אחרון הדוברים בדיון הזה, חבר הכנסת יעקב מרגי – ואחריו ישיב שר הרווחה והשירותים החברתיים, השר חיים כץ – יושב-ראש ועדת החינוך, יש לומר.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, הרשה לי לברך אותך ברכת הצלחה בתפקידך כסגן היושב-ראש ויושב-ראש הישיבה. מכובדי השר – איזה כיף לומר את זה – אני מאחל לך הצלחה, אין לי ספק שתצליח, זה תחום שאתה מכיר היטב, וגם הלב שלך פועם שם, תרתי משמע, ואין לי ספק שמי שצריך לך ייהנה מהעשייה. חברי חברי הכנסת, חברתי חברת הכנסת קארין אלהרר, רק להצדיע לך על היום הנפלא הזה, ולהוסיף אותו על ימים אחרים שאת עושה, ועושה את זה בחן, בהצלחה, ושוב, תודה על הזכות שנפלה בחלקנו.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי ראשי הוועדות, שאף הם קיימו דיונים מיוחדים לציון יום העיוור בכנסת, אני רוצה לומר לחברי הכנסת ולציבור הרחב: זה משמח, דווקא בימים שחובטים בנו, בצדק או שלא בצדק, חובטים בפרלמנט היחיד של המדינה היחידה של העם היהודי – –
<היו"ר שי פירון:>
למה? מה קרה?
<יעקב מרגי (ש"ס):>
– – בצדק או שלא בצדק, אני אומר: זה כיף, זה אך טוב שהציבור ידע שהכנסת קשובה, רגישה, לאוכלוסיות עם מוגבלויות, וזה לא רק היום; גם בשגרה, לא רק בחירום; גם בשגרה. ויום כזה רק בא להגביר את המודעות ולחזק אותנו לפעול.
ואני אומר לכם, קיימתי היום דיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת בנושא אנשים עם עיוורון ולקות ראייה במערכת החינוך. מייד גם התחייבתי לקיים דיון המשך שלא במסגרת היום, כי צפוי – ואני אמרתי: רבותי, אפשר לדבר גבוהה בשעה, לא למצות את הנושא, ונחכה ליום הבא בעוד שנה. אבל זה לא יהיה כך. כבר הצהרתי ואמרתי: רבותי, אני רוצה לצאת מפה עם נקודות לטיפול, וכך היה.
ואני רוצה לספר לחברים, קודם כול, לגבי אוכלוסיית – – –
<אלי אלאלוף (כולנו):>
חבר הכנסת, אתה מחקה את ועדת הרווחה בנושא.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
יפה, יפה. אני שמח שכיוונתי לדעת גדולים, תרתי משמע.
– – – ואני אומר לכם, רבותי, אוכלוסיית העיוורים – קודם כול, אני בנימה אישית אומר לך: חייתי בסביבה של עיוורים; לא במסגרת המשפחתית, אבל בסביבה, גם התעסוקתית וגם בשכונה. מבחינתי כילד תמיד הייתה לי הקביעה, וכנראה היא גם קביעה מדעית ומוכחת, שזו אוכלוסייה כישרונית, איכותית, שמצליחה יותר מאנשים אחרים עם מוגבלויות. בכל אופן, כנראה זה בגלל אותם אנשים שהייתי בסביבתם. לעתים – לעתים – הייתי אומר לאימא שלי: אני אומר לך, הוא חריף כזה, שנראה לי שהוא רואה. לא יכול להיות. הוא היה קולט, ולא לחינם, ותוך זמן ראינו לאן הם מגיעים.
ואני רוצה לומר שזאת תעודת כבוד לחברה הישראלית. אם בעבר, שלא נדבר בעבר, בתקופה שהייתי ילד, יכולנו לראות עיוורים רק במרכזיות טלפונים של "בזק", מעבירים פלאג משלוחה לשלוחה, היום אנחנו רואים אותם בהרבה תחומים במשק. וזה לא מספיק. לא מספיק. הנתונים אומרים שרק 68% מהאקדמאים העיוורים מועסקים. השאר לא מצליחים להגיע לזה. אבל כדי שנדבר ונתעסק בצרות של עשירים – לגבי האקדמאים שמועסקים או לא מועסקים – בואו נדאג שהם יהיו אקדמאים.
עוד נתון שקצת עודד אותי: רוב אוכלוסיית העיוורים, רובה ככולה, נמצאת מעל גיל 50, וזה גם מעיד על תהליכים בחברה – המניעה וכל מה שקשור בכך.
אבל אני רוצה להתמקד במערכת החינוך. נתון שעלה מהדיונים – שמתוך כ-3,000 תלמידים עם עיוורון או לקות ראייה משולבים במערכת החינוך הרגילה 1,500, ו-1,500 – במסגרות של חינוך מיוחד ואחרות. נתון מדאיג מאוד שעולה שם, שמערכת החינוך לא מצליחה, או לא שמה את זה בקדמת הבמה – ואדוני היה שר החינוך – זו לא הוצאה גדולה. נדבר על כך שהיום – נדבר על הביורוקרטיה עד שהתלמיד מוכר כזכאי לערכת למידה אישית. אני לא מבין למה זה מגיל כזה וכזה ולא מגיעה הנחה. עדיין מקובעים באיזה תפיסות עולם שזה רק מכיתה ו' ורק זה – אנחנו מאבדים את השנים הכי איכותיות של הילד, לתת לו את הדחיפה. דווקא בשנים שאנחנו צריכים לתת את הדחיפה, אנחנו נתקעים בכל מיני קריטריונים, בביורוקרטיה שאף אחד לא פותח.
אדוני שר החינוך, אני יודע שיש אתגרים רבים – שר החינוך לשעבר, שלא ייפגע לי מישהו בדרך – – –
<שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
אתה לא מצטער על ה"לשעבר".
<יעקב מרגי (ש"ס):>
מה?
<שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
אתה לא מצטער על ה"לשעבר".
<יעקב מרגי (ש"ס):>
לא. אתה יודע מה, אנחנו כרגע בהווה, תעזוב אותנו, בוא נסתכל קדימה. אני אומר: הון עתק כל כך במערכת החינוך, ויש לך אתגרים – – –
<היו"ר שי פירון:>
אתה מנצל את חובתי להיות ממלכתי פה עכשיו.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
אחרת לא הייתי מתחיל אתך.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
בוא, אם כבר שאלת, בכנות, לא הייתה לי בעיה עם שר החינוך, והוויכוח הוא ויכוח ענייני ולא אישי, ואני מקווה שגם לו זה מה שהיה. זה הפרלמנט, שנתווכח בו. עדיף שנתווכח פה ולא במקומות אחרים.
אני אומר, לא ייתכן שמערכת החינוך לא מסוגלת לספק ערכת לימודים אישית מותאמת לכמות קטנה כזאת. אנחנו בכל פעם, כמו עניים בפתח, מאשרים עוד 100 ערכות, עוד 200 ערכות, ובזמן הזה אנחנו מאבדים אותם, מאבדים את התלמידים האלה.
אני רוצה לומר עוד נתון – –
<היו"ר שי פירון:>
אדוני, רק – זמנך תם.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
ובזה אני מסיים. – – ההתאמות שניתנות – אני אומר לך, הגענו – תעשיית הלוויינים מוכרת לך, אדוני, מכובדי השר, נכון? מקרוב – הגענו לחלל עם תעשייה מפותחת, פרסי נובל. לראות היום תלמידים עם עיוורון ולקות למידה נושאים את חוברות הענק האלה, עם הספירלה הדוקרנית, וגם כשאתה פותח אותה אתה רואה שהיא נותנת מענה חלקי, אם בכלל – אני חושב שזה צריך להיעלם מהנוף, ואני מודיע לכנסת שאני ממשיך לטפל בזה מעבר ליום הזה.
ושוב, תודה לכנסת, תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר. ברוכים תהיו.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה. אחרון הדוברים – שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ, שישיב לכל הדוברים, בבקשה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, במסגרת הברכות, אני מברך אותך ליומך הראשון, אני מברך את חברת הכנסת קארין אלהרר על עוד יוזמה אחת ברוכה ושופעת, וכך תהיי.
בישראל יש כ-25,000 עיוורים ולקויי ראייה. לצערנו, בכל שנה מספר העיוורים גדל בכ-6%, בכ-1,400 איש. ככל שעולה תוחלת החיים עולה אחוז העיוורים באוכלוסייה. עם זאת, ככל שהעיוורון הוא בגיל צעיר יותר, הבעיה מחריפה. כלומר, אחוז העיוורים המוחלטים בקרב צעירים גבוה במידה ניכרת מזה שבקרב הקשישים. העיוורים נמצאים בכל הארץ, בכל שכבות האוכלוסייה, בכל הדתות, בכל המגזרים. חלק מהעיוורים הם בעלי נכויות נוספות: חירשות, פיגור או נכות פיזית. צירוף של עיוורון עם נכות נוספת הוא מורכב, ודורש מיומנות ייחודית.
משרד הרווחה והשירותים החברתיים חותר להביא לשיפור בתפקוד אוכלוסיית העיוורים ולקויי הראייה בכל תחומי החיים, ובמיוחד באיכות החיים שלהם. באמצעות השירות לעיוור מושקעת מחשבה רבה בפיתוח שירותים ומסגרות בכל רצף הגילים ובכל תחומי החיים, כדי שאוכלוסייה ייחודית זו תוכל לממש את זכויותיה הבסיסיות ולהגיע לתפקוד מרבי ויעיל בחברה.
בתקופת הכנסת התשע-עשרה ננקטו כמה צעדים כדי לקדם ולשפר את איכות חייהם של העיוורים ולקויי הראייה. בהתאם להמלצות ועדת בן-יהודה, קודם מהלך של שינויים בקריטריונים שעל-פיהם נקבעת זכאות לקצבת שירותים מיוחדים, בעלות של כ-110 מיליון שקלים. אלה שינויים המיטיבים עם בעלי נכויות שונות, וביניהם עיוורים ובעלי לקויות ראייה. במסגרת השינויים הללו נוספו למקבלי הקצבאות כ-4,000 עיוורים, שעד אז לא קיבלו כלום. 66 מיליון שקלים הוקצו בשנת 2014 לאוכלוסיית העיוורים; הוקם מרכז שירות לעיוור במגזר החרדי. בימים אלו עמל המשרד על הקמת מרכז לעיוור במגזר הבדואי.
מובן שסוגיית התקצוב העתידי תובא בחשבון בבניית התקציב של משרד הרווחה לשנת 2016, לאור בחינת צורכי האוכלוסייה והיוועצות עם גורמי מקצוע, והנחיתי בהתאם את הגורמים הרלוונטיים במשרדי.
תוכניות אלה נועדו להתאים את ההתערבויות המקצועיות של שירותי הרווחה לרקע התרבותי של הנצרכים ולהכשיר עובדים מומחים בתחום הטיפול בעיוור תוך רגישות תרבותית ושימוש בשפה המובנת לאוכלוסיית המטופלים.
המשרד ממשיך לפעול ללא לאות לפיתוח שירותי טיפול, שיקום ותמיכה ולפיתוח תשתיות קהילתיות ותשתיות הנגשה, תוך התעדכנות במודלים החדישים ביותר המתקיימים ברחבי העולם. כמו כן, המשרד שוקד על הרחבת ערוצי התעסוקה המותאמים והמונגשים לעיוורים ופועל להבטיח רצף טיפולים ושירותים ובניית כלי פיקוח ובקרה, תוך יצירת סטנדרטים מדידים.
באמצעות השירות לעיוור מוצע מגוון רחב של שירותי שיקום בכל תחומי החיים: האישי, התעסוקתי והחברתי. בין היתר, ניתנים שירותים מגוונים לילדים, ניתן דגש על שיקום תפקודי, שיקום חברתי, שיקום תעסוקתי, סיוע חומרי, תוכניות יציאה לחיים, תוכניות לעיוורים עם נכויות נוספות והפצת מידע ומיצוי זכויות לאוכלוסייה הזאת. כמה שאנחנו עושים ואנחנו משתדלים זה פחות מדי. אבל עם זה, אני מבטיח לכם שאנחנו נשתדל לעשות יותר ויותר במסגרת התקציבים שניתנים לנו.
ועוד פעם, קארין, טוב שאת עושה את הימים האלה. הימים האלה מעלים לא רק את המודעות, הם גם מעלים את ההתחייבויות, מכניסים את זה פנימה, ואני מקווה שזה יתבטא. תודה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה לשר הרווחה והשירותים החברתיים. זאת ההזדמנות לומר לך, קארין, בשם כולנו, תודה רבה על היום הנפלא, אנחנו כולנו יודעים שאת ממקום מושבך מסתכלת עלינו גבוה וגורמת לנו להיות מוסריים יותר וערכיים יותר.
אנחנו החלטנו לאפשר דקה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, להביע עמדה נוספת של דקה מן הצד. בבקשה, אדוני.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. אני פונה לכבוד השר: האוכלוסייה הערבית היא 20% מאזרחי מדינת ישראל, אבל אחוז העיוורים במגזר הערבי הוא שליש מהעיוורים במדינה. במגזר הערבי אין מספיק הנגשה לעיוורים. מה שאני הייתי מבקש זה שני דברים: 1. לתקצב את העניין הזה של ההנגשה לנכים; 2. גם לפקח על ביצוע ההנגשה. זה הנקודה הראשונה.
הנקודה השנייה: יש לנו בטייבה – אני תושב טייבה – בבית-ספר יסודי אחד, כיתה משולבת, שמשלבים בה ילדים עיוורים. אחרי בית-הספר היסודי אין להם לאן ללכת. לכן, הייתי מבקש גם מהמשרד שלך לעזור, בתיאום עם משרד החינוך, לתת את המענה המתאים להם.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
בירושלים זה אותו דבר.
<היו"ר שי פירון:>
אנחנו צריכים – – –
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
אני מסיים. מה שהייתי רוצה זה לתקצב ולהביא בחשבון ששליש מהעיוורים צריכים לקבל באופן שווה, באופן מלא, כי בעיוורים האלה טמון פוטנציאל שצריך לנצל אותו ולא להתייחס אליהם כאילו שהם אנשים שוליים. יש להם כל היכולות לעזור אפילו לחברה. תודה רבה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה. ברשותך, אני אאפשר – אדוני השר, פשוט, יושב-ראש הוועדה ומחליפך – אני לא יודע אם יש מחליף לך, אם יש תחליף, אבל זה שמתיימר להחליף אותך – חבר הכנסת אלאלוף, מבקש לומר – – –
<שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
איפה נמצאים כל אלה שאין להם תחליף?
<היו"ר שי פירון:>
זה אתה אמרת. ואם אתה אמרת, מה יאמרו אזובי הקיר, אפרופו הערתך מקודם.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
היה דיון מאוד מעניין, פורה ומאוד מעשי, כמו שאמר חברי יעקב מרגי. אני רוצה לציין, לחברים מהרשימה המשותפת: בפעילות הקודמת שלי הייתה לי, לשמחתי, מעורבות מאוד גדולה באוכלוסיית העיוורים. בארבע התוכניות שהייתי שותף להן, אם זה מרכז אלי"ע בבאר-שבע, לתינוקות, אם זה באוניברסיטה, במרכזי על"ה למיניהם, אם זה ב"מגדל אור" בקריית-חיים ואם זה בבית-ספר לעיוורים בירושלים, של כי"ח. בכל המקומות האלה לא רק שנשמרה הפרופורציה שנאמרה על-ידיך, ובצדק – הולכת וגדלה, לצערי, בגלל הנקודות שהעלו חברים לפני כן – בכל המקומות האלה יש שילוב של אוכלוסיות. אני מבקש להשאיר את התהליך הזה, לא לעשות מסגרות נפרדות לאוכלוסיות שונות; להשאיר את התהליך הזה, של שילוב, כי היכולות גדולות יותר כשמשלבים, וגם החיים המשותפים מוכיחים את זה. אני מציין את זה מפני שהפרדה בין אוכלוסיות שסובלות מספיק בלי ההפרדות שאנחנו מוסיפים בטעויות שלנו – אני חושב שכדאי שתכירו את המערכות האלה, הן פשוט מתאימות לכל עיוור, לא חשוב מאיפה הוא בא. תודה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה לחבר הכנסת אלאלוף. אני מבקש לשאול: האם אנחנו נסתפק בתשובתו של שר הרווחה והשירותים החברתיים, או מישהו מהדוברים רוצה – לא.
<אלי אלאלוף (כולנו):>
גם הצלחנו לקיים דיון – – –
<היו"ר שי פירון:>
יהיו דיוני המשך בהתאם לדברים. זה בסדר גמור. גם חבר הכנסת מרגי הצהיר על כך.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
אני מסכים שזה יעבור לוועדה.
<היו"ר שי פירון:>
זה יעבור לוועדות, מה שנקרא. יש נושאים שעלו בנושא בוועדת החינוך, של חבר הכנסת מרגי.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
– – – הנושא יועבר לדיון בוועדת העבודה והרווחה.
<היו"ר שי פירון:>
בסדר, אין בעיה, תודה. אפשר להסתפק בתשובה שלך? אנחנו מסתפקים בתשובתך.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"ג בסיוון התשע"ה, 10 ביוני 2015, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 17:19.>