דברי הכנסת

דברי הכנסת ט / מושב ראשון / ישיבות כ"ב–כ"ד / כ"ח–ל' בסיוון התשע"ה / 15–17 ביוני 2015 / 9 חוברת ט' ישיבה כ"ב הישיבה העשרים-ושתיים של הכנסת העשרים יום שני, כ"ח בסיוון התשע"ה (15 ביוני 2015) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ויש עתיד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 7 1. קביעת מועדים להגשת תקציב המדינה תוך פגיעה חמורה בדמוקרטיה במטרה להנציח את שלטון נתניהו; 7 2. פגיעה בתרבות משיקולים פוליטיים; 7 3. כישלונה בהגנה על ביטחון תושביה ובשמירה על החוסן הלאומי – תשעה חודשים מאז מלחמת "צוק איתן" ובעזה ממשיכים לחפור מנהרות ולירות טילים על תושבי עוטף-עזה והדרום 7 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 7 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 10 שרת התרבות והספורט מירי רגב: 13 סגן שר האוצר יצחק כהן: 19 עפר שלח (יש עתיד): 24 שר הביטחון משה יעלון: 27 יוסי יונה (המחנה הציוני): 30 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 31 חיים ילין (יש עתיד): 32 יפעת שאשא ביטון (כולנו): 33 ינון מגל (הבית היהודי): 35 יצחק וקנין (ש"ס): 37 שרון גל (ישראל ביתנו): 38 מאיר פרוש (יהדות התורה): 41 אילן גילאון (מרצ): 42 שרת התרבות והספורט מירי רגב: 45 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 51 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 51 דברי יושב-ראש הכנסת לזכרם של חברת הכנסת והשרה לשעבר שושנה ארבלי-אלמוזלינו וחבר הכנסת לשעבר דוד רותם, זיכרונם לברכה 55 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 55 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ויש עתיד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 56 1. קביעת מועדים להגשת תקציב המדינה תוך פגיעה חמורה בדמוקרטיה במטרה להנציח את שלטון נתניהו; 56 2. פגיעה בתרבות משיקולים פוליטיים; 56 3. כישלונה בהגנה על ביטחון תושביה ובשמירה על החוסן הלאומי – תשעה חודשים מאז מלחמת "צוק איתן" ובעזה ממשיכים לחפור מנהרות ולירות טילים על תושבי עוטף-עזה והדרום 56 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 57 בקשת הממשלה להאריך בצו את תוקפו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003 62 שר הפנים סילבן שלום: 63 עיסאווי פריג' (מרצ): 65 זהבה גלאון (מרצ): 66 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 67 תמר זנדברג (מרצ): 68 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 70 מיקי לוי (יש עתיד): 71 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 72 דב חנין (הרשימה המשותפת): 73 מיכל בירן (המחנה הציוני): 75 חיים ילין (יש עתיד): 76 דניאל עטר (המחנה הציוני): 76 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 78 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 79 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 81 יואל חסון (המחנה הציוני): 82 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 83 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 84 נחמן שי (המחנה הציוני): 85 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 86 איתן כבל (המחנה הציוני): 88 שר הפנים סילבן שלום: 91 הצעת ועדת הכנסת בדבר הסמכת ועדה משותפת לוועדת החוץ והביטחון וועדת הפנים והגנת הסביבה לדון בהארכת תוקף חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003, לפני אישור הכנסת 98 דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 99 השלמת הרכב ועדות הכנסת 100 דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 100 חילופי גברי בוועדות הכנסת 100 דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 100 הצעת ועדת הכנסת בדבר הסמכת ועדה משותפת לוועדת החוץ והביטחון וועדת הפנים והגנת הסביבה לדון בהארכת תוקף חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003, לפני אישור הכנסת 101 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 101 דב חנין (הרשימה המשותפת): 103 זהבה גלאון (מרצ): 104 דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 107 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 48) (מניעת נזקי שביתת רעב), התשע"ד–2014 111 שרת התרבות והספורט מירי רגב: 111 הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר ועל העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד 113 שרת התרבות והספורט מירי רגב: 113 מיקי לוי (יש עתיד): 115 עיסאווי פריג' (מרצ): 118 דניאל עטר (המחנה הציוני): 121 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 123 רויטל סויד (המחנה הציוני): 125 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 128 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 129 תמר זנדברג (מרצ): 130 דב חנין (הרשימה המשותפת): 131 עליזה לביא (יש עתיד): 132 חיים ילין (יש עתיד): 134 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 135 נחמן שי (המחנה הציוני): 138 יואל חסון (המחנה הציוני): 140 יעל גרמן (יש עתיד): 142 איתן ברושי (המחנה הציוני): 144 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 145 איתן כבל (המחנה הציוני): 149 השר אופיר אקוניס: 151 הודעת הממשלה על מינוי סגני שרים 165 שרת התרבות והספורט מירי רגב: 165 הצעת חוק מיסוי מקרקעין (תיקון מס' 81 והוראת שעה), התשע"ה–2015 166 סגן שר האוצר יצחק כהן: 166 איציק שמולי (המחנה הציוני): 168 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 168 חיים ילין (יש עתיד): 169 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 169 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 171 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 173 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 175 מיכל בירן (המחנה הציוני): 176 רויטל סויד (המחנה הציוני): 177 איתן ברושי (המחנה הציוני): 179 דב חנין (הרשימה המשותפת): 183 עיסאווי פריג' (מרצ): 185 דניאל עטר (המחנה הציוני): 188 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 191 שר האוצר משה כחלון: 194 הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19) (תיקון) (הארכת תוקף הוראת מעבר), התשע"ה–2015 198 עליזה לביא (יש עתיד): 202 מיקי לוי (יש עתיד): 206 יעל גרמן (יש עתיד): 209 יעקב פרי (יש עתיד): 221 חיים ילין (יש עתיד): 225 יאיר לפיד (יש עתיד): 231 מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): 233 סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 235 הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 7) (הארכת תוקף של הוראת שעה לעניין חקירת חשוד בעבירת ביטחון), התשע"ה–2015 239 השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 239 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 241 זהבה גלאון (מרצ): 242 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 245 רויטל סויד (המחנה הציוני): 247 עיסאווי פריג' (מרצ): 250 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 253 דב חנין (הרשימה המשותפת): 255 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 256 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 257 זאב בנימין בגין (הליכוד): 259 מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): 261 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 262 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 263 השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 267 <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ויש עתיד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. קביעת מועדים להגשת תקציב המדינה תוך פגיעה חמורה בדמוקרטיה במטרה להנציח את שלטון נתניהו;> <2. פגיעה בתרבות משיקולים פוליטיים;> <3. כישלונה בהגנה על ביטחון תושביה ובשמירה על החוסן הלאומי – תשעה חודשים מאז מלחמת "צוק איתן" ובעזה ממשיכים לחפור מנהרות ולירות טילים על תושבי עוטף-עזה והדרום> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום יום שני, כ"ח בסיוון תשע"ה, 15 ביוני 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. אנחנו עם סדרת הצעות אי-אמון בממשלה. סיעת המחנה הציוני – קביעת מועדים להגשת תקציב המדינה תוך פגיעה חמורה בדמוקרטיה במטרה להנציח את שלטון נתניהו. כאמור, מטעם סיעת המחנה הציוני. תנמק את ההצעה חברת הכנסת שלי יחימוביץ. בבקשה, גברתי, עד עשר דקות לרשותך. בשם הממשלה ישיב סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אכן, נושא האי-אמון הוא קביעת מועדים להגשת תקציב המדינה תוך פגיעה חמורה בדמוקרטיה. דברי ייסבו על העובדה שביום רביעי, ככל הנראה, מתכנס הקבינט המדיני-ביטחוני כדי לדון במונופול הגז. זה נושא דחוף יותר, וגם הוא כמובן תקציבי ומשפיע בצורה מכרעת על התקציב. התקשרו אלי היום כתבים לענייני צבא וביטחון כדי לברר אתי מה ביטחוני בדיון של הקבינט המדיני-ביטחוני בסוגיית הגז, ויחד ניסינו לדלות כל מיני רעיונות. חוץ מרעיונות כלליים, כמו ביטחון האסדות או לחלופין העובדה שישראל זקוקה לביטחון אנרגטי – אבל מדוע נושא שהוא כלכלי וחברתי לעילא ולעילא נדון בוועדת חוץ וביטחון? לזה לא מצאנו פתרונים. אחד הדברים היותר-מדכדכים בסוגיית הגז הוא ששני שרים שהתמודדו בבחירות האלה באג'נדה מאוד מאוד חברתית, מתוך הצהרת כוונות על דאגה לאזרחי ישראל כולם, בין שהם שקופים, בין שזה עניים, בין שזה מעמד הביניים; ושני השרים האלה – גם שר האוצר משה כחלון, גם שר הכלכלה אריה דרעי – מוציאים את עצמם במכוון ומתפרקים מהסמכות שיש להם, כל אחד בתירוציו שלו וכל אחד מנימוקיו שלו. אני אקרא כאן מכתב גלוי שכתבתי לשר הכלכלה אריה דרעי – השר לא נמצא, אני אסתכל על הכיסא שלו ואדמיין שהוא יושב שם: ההיסטוריה של שנינו ארוכה, היא משתרעת על-פני לא מעט שנים. אני הייתי עיתונאית, אתה שר הפנים בעת שהמשפט שלך התנהל, ולא עשיתי לך אז חיים קלים, צריך לומר. יש גם כאלה שזוכרים את הריאיון ברדיו שעסק בניסיונות שלך להביא להדחתו של היועץ המשפטי לממשלה אז, ריאיון לא כל כך פשוט שאחריו אושפזת בחשש לאירוע מוחי. זה אכלס את הכותרות הראשיות, בסוף התברר לשמחת כולנו שהכול בסדר. לימים גם ניסיתי, בלא הצלחה, להעביר חקיקה שעניינה שמי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון וישב בכלא לא יוכל לשוב ולכהן כחבר כנסת. לא הצלחתי להעביר את החקיקה הזאת. אני באמת לא רוצה להמשיך ולפרט, גם כדי לא לזרות מלח על הפצעים וגם כי באמת, באופן כן, עברתי תהליך ארוך ולא פשוט שבסופו החלטתי להתגבר על הקושי ובאמת לבחון בלב נקי את האפשרות שנהיה בעלי-ברית, אני ואתה, השר אריה דרעי, ושותפים בכל הנוגע למאבק לצדק חברתי אמיתי. גם לא הייתי חלק מכל אלה שביקרו את המינוי שלך לכהונת שר הפנים. זה לא היה פשוט בשבילי, כי סוגיית שלטון החוק היא סוגיה מאוד משמעותית באג'נדה שלי. אבל שיניתי את היחס שלי אליך באופן אותנטי מכמה סיבות: גם כי מאות-אלפי אנשים נתנו בך אמון והזדהו אתך, ואני קשובה להם ואני מזדהה עם חלק מאוד מאוד גדול ממאווייהם, מרצונותיהם; כי זו עובדה מוגמרת שאתה מנהיג ופוליטיקאי בכיר, ואנחנו צריכים להסתכל קדימה ולא אחורה ולעשות הכול יחד למען הציבור; כי גם אנשים שהם אנשי מפלגת העבודה, אנשים שגם הולכים אתי כברת דרך, מצביעים בפני לא פעם על קווי הדמיון באג'נדות הפוליטיות שלנו; וגם עוד דבר אחד, ככה בשולי הדברים, כשנקפו השנים ולפעמים ניהלתי מאבקים נגד בכירים מאוד מושחתים, כמו אולמרט למשל, זיהיתי שביחס אליהם חסרה אותה נימת גזענות שנלוותה ליחס אליך, השר דרעי, וזה מאוד מאוד הציק לי; וגם האמנתי באמת שתדאג לשקופים, שיש לך מחויבות של אמת, ואני עדיין מאמינה, באמת, בכל לבי. קיבלת הזדמנות מדהימה לעשות את זה, השר דרעי. קיבלת את המפתחות לאוצרות הגז של מדינת ישראל. בכוחך להכריע אם הם יישארו לנצח בשליטת הטייקונים, או שחלק מהם ילך ויפרה ויזין ויפתח ויגרום לשגשוגם של אותם שקופים. רצה הגורל ובמשרד הכלכלה – שלא אותו רצית, צריך להודות – רצה הגורל שבמשרד הכלכלה שוכנת הרשות להגבלים עסקיים. ורצה הגורל והממונה על ההגבלים העסקיים, הפרופסור דיויד גילה, שהוא איש מקצוע לעילא ולעילא, סולידי, מקצוען, רחוק ממהפכנות, סירב לתת הכשר לאותו מונופול רב-עוצמה. הוא לא שרף את המועדון, הוא לא עשה צעדים דרסטיים; גיבש מתווה מאוד מאוד פשרני יחד עם כל משרדי הממשלה; הוא עדיין מונופול, אבל יש בו איזה שמץ של סיכוי לתחרות. תשובה ו"נובל אנרג'י" באמת שיכורים מכוח ומתאוות ממון שאין לה גבולות, סירבו – סירבו לקבל אפילו את המתווה הפשרני הזה. סירבו. הם רצו הכול, בלי פשרות. אתה ראית, אדוני השר אריה דרעי, שקוף אחד, עובד קבלן אחד, חד-הורית אחת, עובדת סוציאלית שעובדת דרך קבלן, מנקה אחת, פועל תעשייה במפעל מזון, קשיש בלי פנסיה, שיש לו זכות סירוב על מתווה שהממשלה מגבשת? וראש הממשלה בנימין נתניהו נכנע להם בלי תנאי. אתה זה שהיית צריך לעצור אותו, בשם השקופים. לדיויד גילה יש כלי חוקי, הוא יכול להכריז עליהם כמונופול. לך יש כלי עוד יותר חזק – סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים שיכול לעקוף את דיויד גילה. זה סעיף שמעולם לא הופעל, ואתה יכול לתת לו גיבוי, ומצד שני אתה יכול לא לתת לו גיבוי ולעקוף אותו לטובת הטייקונים, נגד השקופים. הרי ברור לך שפסיק אחד של מעורבות שלך כאן, במונופול הגז, נגד האינטרסים של הטייקונים, בעד הציבור, יוזיל עבור השקופים באופן כל כך דרמטי את המים, את החשמל, את הלחם, את העוף, את הפסטה. פסיק אחד כאן יגרום לשגשוג התעשייה בפריפריה. שמעת אי-פעם בצורה רצינית את השקופים? את נציגי הארגונים החברתיים? את מי שהוא לא אינטרסנט? את מי שעמדתו שונה? את הרגולטורים שפוחדים שיורידו להם את הראש כמו שהורידו לדיויד גילה? אתה באמת מאמין לשקרים ולסוללת היחצנות המשומנת הזאת שמאיימת איום חסר שחר שהגז יישאר באדמה, שעה שכל בר-דעת יודע שרק ב"תמר", עוד לפני שהתחילו לפתח את "לווייתן", יש גז די והותר ל-15 השנים הבאות? ביום רביעי יתכנס הקבינט המדיני-ביטחוני לדון במונופול הגז. הקבינט הזה, אריה דרעי, מתכנס בשבילך, כדי לספק לך תירוץ ועלה תאנה כדי שתוכל להפעיל את סעיף 52, שהוא בסמכותך ורק בסמכותך, והאחריות היא עליך. אף אחד מהשקופים לא יהיה שם, זה קבינט מדיני-ביטחוני, סודי. סודי כדי להסתיר את הגזל מהציבור, ואני לא פוטרת אותך מאחריות. האחריות כולה על כתפיך עכשיו. אל תנחם את עצמך שזה עניין אחד ואחר כך כבר תחלק סוכריות אחרות ותעשה דברים טובים וישכחו לך את זה. אין בכלל השוואה בין הגודל והעוצמה של הסוגיה הזאת ותרומתה לשקופים לבין כל סוגיה אחרת. בעלי הממון הם מעטים, אבל קולם רועם ומהודהד, באמצעות היחצנים שלהם, הפרקליטים שלהם, המשרתים שלהם והחברים הפוליטיקאים שלהם, אבל הקול הזה הוא קול מסולף ואלים, ויש בו רק אינטרסים של מעטים וחזקים. הקול האמיתי הוא הקול שלא נשמע, קולם של השקופים, אלה שהבטחת להיות להם לפה. אל תיתן יד למתווה הממשלתי הרה-האסון שגובש במחשכים. שב בקבינט המדיני-ביטחוני ותגיד להם שבכל הכבוד, הם לא יעקפו אותך, והסמכות היא שלך ורק שלך, ושאתה לא מבין את הנושא דייך. גם הם לא מבינים, תאמין לי, הם רק מדקלמים את המסרים של חברות הגז. שב עם נציגים אמיתיים של הציבור, עם מומחים שאינם תלויים בדבר, תתקשר לדיויד גילה, תגיד לו שיישאר, שאתה לא תפעיל את הסעיף שעוקף אותו. לא עשית את זה עד היום. בגלל זה הוא הולך. תשתמש בכוח הפוליטי שלך ובכישרונות שלך ובאמונות שלך למען השקופים; זאת הזדמנות שלא תחזור. נותרת, אריה דרעי, מגן השקופים היחיד בממשלה. אל תשליך מידיך את השליחות הזאת. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ, שהציגה הצעת אי-אמון מטעם המחנה הציוני. אנחנו עוברים להצעת האי-אמון הבאה: פגיעה בתרבות משקולים פוליטיים – הרשימה המשותפת – חד"ש, רע"ם, בל"ד, תע"ל. תנמק את ההצעה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. מי שתשיב לה תהיה שרת התרבות והספורט חברת הכנסת מירי רגב. בבקשה, גברתי, עד עשר דקות לרשותך. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, האמת, אם לא היינו מגישים הצעת אי-אמון זו ליום הזה, היינו צריכים היום באופן בהול להגיש הצעה כזאת. היינו צריכים להגיש אותה אולי על סיבה אחרת; כנראה הממשלה הזאת תספק לנו כל יום סיבה חדשה להגיש הצעת אי-אמון, ואפילו לפעמים יותר מסיבה אחת. היום בבוקר הגיעו כוחות ההריסה מלווים ומוגנים על-ידי כוחות המשטרה לכפר-כנא, הכפר הזה שבגליל, והרסו שוב את הבית של טארק ח'טיב, הבית הזה, שנבנה על הריסות הבית שקדם לו, שבנה אותו כדי לגור בו, הוא ומשפחתו, ובעצם בנה אותו על קרקע פרטית, בלי לפגוע בזכות של אף אחד, ובכל זאת זו ההריסה מס' 2 של אותו בית, ועל זה היה כבר – יש סיבה מספקת להגיש הצעת אי-אמון. אבל היום הרשימה המשותפת מגישה את הצעת האי-אמון על סיבה אחרת, והיא האיומים של השרים בנט ורגב לפגוע בתקציבי התרבות של האוכלוסייה הערבית, שזה כולל הוצאת הצגת התיאטרון "הזמן המקביל", של הבמאי בשאר מורקוס, מסל התרבות, והאיומים על תיאטרון "אלמינא" שבניהול נורמן עיסא, הוא ובת-זוגו, לאחר שהוא חשב לא להופיע בהתנחלויות, וחזר בו לאחר מכן, כנראה בגלל האיומים האלה. כל הגישה הזאת, שמשתמשת כאילו בתקציבים וכאילו בתמיכה של משרדי הממשלה במוסדות תרבות של האוכלוסייה הערבית – אבל בינתיים, לאחר הגשת הצעת האי-אמון הזאת התברר שהאיום לא קיים רק נגד התרבות של האוכלוסייה הערבית, או מוסדות התרבות של האוכלוסייה הערבית, אלא האיום הזה מרחף מעל ראשם של כל אלה שעוסקים בתרבות, של כל אלה שעוסקים בבידור, במקרה שיחשבו שיש להם זכות להתבטא באופן מסוים, או להתנגד למדיניות מסוימת, או להביע דעה פוליטית שלא מקובלת על כבוד השרה או כבוד השר, או בכלל על הממשלה, באופן כללי. ומה בעצם אנחנו למדנו מאז הגשנו את הצעת האי-אמון עד עכשיו? אף שמשרד התרבות יודע טוב מאוד – וכנראה גם כבוד השרה כן יודעת שאין לה הרבה במה לאיים, כי בעצם התקציב המוקצה מהמשרד שלה לענייני תרבות של האוכלוסייה הערבית לא עובר את ה-3% – פרסמו אתמול דוח גדול שמספר בעצם על מצב מוסדות התרבות באוכלוסייה הערבית והתמיכה שהם מקבלים ממשרד התרבות. מוזיאונים – אפס; כלומר, יש לנו אפס מוזיאונים שנתמכים על-ידי משרד התרבות. בתי-ספר לאמנות – אפס. תיאטרון – אחד, שזה אותו תיאטרון שההצגה שלו הוצאה מסל התרבות ועיריית חיפה גם כן מאיימת למשוך את התמיכה שלה בו. סינמטקים – אפס. אודיטוריום עירוני – אחד, בכל הכפרים והערים הערביים. אתר פתוח לאירועים – אחד. ב-57% מהרשויות המקומיות הערביות לא קיבלו שום תקציב בענייני תרבות. 72% מהכפרים והערים, אין בהם גלריות לאמנות. 92%, לא נהנים בהם היוצרים מתמיכה. ב-83% אין תזמורת או מקהלה בתוך היישובים. 80%, אין להם פעילות של סל תרבות. ב-50% לא מתקיימים מופעים או פעילויות לילדים, ואין ספריות בכמעט 32%. זה המצב של התקציבים, שאנחנו, כאילו, באוכלוסייה הערבית, מאוימים שיימשכו, וזה המחיר שאנחנו אמורים לשלם עבור שתיקה, עבור סתימת פיות, עבור זה שלא מותר להביע דעות אם הן לא מקובלות על השרה ועל הממשלה. זה מחיר מאוד זול, זה לא מה בכך. העניין הוא, בשבילנו, זה לא התקציב ההזוי הזה של 3%. לא בשביל זה אנחנו מגישים את האי-אמון; אנחנו מגישים אותו מבחינה עקרונית – מבחינה עקרונית, שמתנגדת למדיניות סתימת הפיות והדורסנות הזאת והברוטליות שבה מאוימים אנשי בידור ואנשי תרבות ישראלים, יהודים כערבים וערבים כיהודים. <שרון גל (ישראל ביתנו):> זה לא ביטוי נגד – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אם זה התחיל נגד האוכלוסייה הערבית, זה יכול להמשיך ולהגיע לאנשי תרבות, וזה אכן הגיע, בתוך ימים מאוד ספורים. ואנחנו ראינו את זה ביומיים האחרונים. <שרון גל (ישראל ביתנו):> זה לא תרבות, זה טרור. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אנחנו ראינו שהמדיניות הזאת תביא למצב של – לא רק פגיעה בתרבות ובחופש העיסוק בתרבות והיצירה התרבותית, אלא זה יכול לפגוע בעיקרון מאוד חשוב, שנקרא דמוקרטיה, זכות הבעת דעה וזכות הביטוי במדינה. וזה לא יכול להיעצר אצל קבוצה אחת מסוימת. אין אפשרות – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> אין אפשרות לעודד טרור. אין אפשרות. זה טרור, וזה מעודד רצח. פה אין – – – מה לעשות. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – להסכים; אני חושבת שיש כלים בידיים שלנו, שאנחנו חייבים להשתמש בהם. אנחנו אמרנו מההתחלה שהממשלה הזו, על כל מרכיביה ועל המדיניות שהיא מובילה, לא תזכה באמון שלנו, ואנחנו נפעל באופן מאוד יסודי ועקבי וננסה לנצל כל הזדמנות כדי לקעקע את היסודות שמסתמכת עליהם הממשלה שמנסה לא רק להוביל קו פוליטי-מדיני שאינו מקובל עלינו, גם בהמשך ההתנחלויות, גם בהמשך הכיבוש וגם בהמשך מדיניות שבעצם מזעזעת את הביטחון של האוכלוסיות כולן, של כלל האזרחים במדינת ישראל, אלא גם מביאה אותנו למצבים קטסטרופליים אזרחיים, אחד מהם הוא בעניין התרבות. כל המהומה שקמה ביומיים האחרונים וקול הזעקה שנשמעה מאנשים שמובילים בתרבות הישראלית, אני חושבת, אמורות לעורר ולהעיר – לא רק לעורר – את מקבלי ההחלטות, וביניהם גם את כבוד השרה וכבוד השר שהחליטו שבעצם אתה יכול להתעסק בתרבות רק אם היא נכנסת לקטגוריה ואם היא נכנסת בעצם לכיוון המחשבה שמוצאת חן בעיני הממשלה. כל תמיכה שהיא במוסדות תרבות וביצירות אמנות ותרבות הנה זכות מהזכויות המוקנות לאזרחי המדינה, והיא לא אמורה להיות שרויה תחת התניה שהיא בעצם לא התניה למען הטוב ביצירה אלא למען השתקת קולות אחרים וקולות שמשמיעים פוליטיקה אחרת, ראיית עולם אחרת, הבנה אחרת וערכים אחרים. אני חושבת שנכון, יכול להיות שרוב גדול תמך בהגעת הממשלה הזו, אבל אני בטוחה שהרוב הזה לא היה רוצה לראות את הממשלה הזו מכרסמת במה שנשאר משולי הדמוקרטיה, משולי חופש הביטוי שקיימים, ומובילה את כל המדינה על כל אזרחיה – אם האוכלוסייה הערבית ואם האוכלוסייה היהודית – למצב שמזכיר שלטונות אחרים המדכאים את חופש הביטוי, מדכאים את הדמוקרטיה, את זכויות האדם; והיה מן הראוי להסתכל סביב ולקבל קצת חוכמה. אני קוראת לכולם למשוך את האמון מהממשלה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. תשיב, כאמור, שרת התרבות והספורט חברת הכנסת מירי רגב. בבקשה, גברתי. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> כבוד היושב-ראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת, חברי השרים שנמצאים כאן, כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת האי-אמון המונחת על שולחן הכנסת היא הכול מלבד תרבות. הצעת האי-אמון הזו שייכת לשיח אחר, לשיח הלא-תרבותי, שיח של ימין ושמאל, שיח של הם ואנחנו, שיח של מרכז ופריפריה, של ערבים ויהודים, של דתיים וחילונים, של מחרימים ומוחרמים, של אליטות ומנותקים, של מתנשאים ומורמי עם, של מותר ואסור, של הכרעת הרוב וקבלת האחר, של משילות – רק לא תרבות; שיח של דעות חשוכות, של חופש ביטוי וסתימת פיות, של שקר ואמת, של מזרח ומערב, שיח של גזענות וסובלנות – רק לא תרבות. זה שיח של כיכרות העיר, שיח של ה"צ'חצ'חים", של "אספסוף", "מנשקי הקמעות", ועכשיו גם "בהמות". אדון קוטלר, האם 61 חברי הכנסת היושבים כאן הם בהמות גסות או דקות בעיניך? האם עשרות האמנים שמחאו כף לך ולעולם הדימויים שלך סבורים כמוך כי מיליון איש הם לא יותר מאשר אוכלי עשב וקש? האם מדובר באותו קומץ שעמד בכיכר-רבין ומחא כפיים לגרבוז, או שמא זה אותו קומץ ששמע את דודו טופז מכנה אותנו, אתכם, צ'חצ'חים? על מי בדיוק מדובר ובשם מי אתה מדבר? והאם השיח הזה הוא שיח תרבותי בעיניך? חברי חברי הכנסת, אני גאה לעמוד כאן כשרת התרבות והספורט של מדינת ישראל, של כולם, גם של אלה שלא בחרו בי. אני אהיה שרה של כולם. היום אנחנו מעמידים את ממשלת ישראל במבחן ראשון של אמון הכנסת בנושא תרבות – נושא שנדחק לשולי השיח הציבורי, שיח על עתידה של התרבות בישראל. למי שפקפק, אז הנה התרבות נמצאת על סדר-יומה של המדינה למעלה משבועיים שלמים, בדגש על השבוע האחרון. זהו לבד הישג גדול ומשמעותי עבור התרבות ושוחריה. השאלה: האם כדי לעורר שיח תרבותי צריכים לנהל קרב לא תרבותי? על כך נשארתי ללא תשובה. חברי, יכולתי לשבת מנגד ולהמתין עד יחלוף זעם. יכולתי לשבת מנגד, לחכות לזרי הפרחים שימלאו את לשכתי עם כניסתי לתפקיד, אבל בחרתי אחרת – בחרתי לצעוק את צעקתם של רבים בעם שאינם יכולים לשאת את העובדה שיש קולות בתוך הבית שקוראים להחרים קהלים רבים ולהדירם רק בשל מוצאם, מקומם הגיאוגרפי, בגלל צבע עורם או שפת הדיבור שלהם. מדינת ישראל חווה ניסיונות להטיל חרם על המדינה, על ערכיה, על אזרחיה, על כלכלתה ועל תרבותה. אנחנו כמדינה עושים מאמץ בלימה ותקיפה בכל חזית שבה אנו נתקלים. ראש הממשלה, רק בימים האחרונים, הוביל מהלך מדיני חשוב למנוע את הדחת ישראל מפיפ"א ולתת לספורט לנצח; הצליח להוביל מהלך שמנכ"ל "אורנג'" העולמית הגיע ביום שישי להתנצל בפני אזרחי המדינה על כך שהוא קרא להחרים אותם. הגדילה ועשתה בעלת-הברית שלנו וחוקקה מערכת חוקים, שבאו לידי ביטוי בהסכמי סחר עם הגוש האירופי, שימנעו חרם ויטילו סנקציות כבדות על מי שיטיל חרם על מדינת ישראל. ראש הממשלה הנחה את ממשלת ישראל לגלות אפס סובלנות כלפי ניסיונות החרם. באופן סימבולי משהו, פרשת השבוע, שלח לך, שאותה קראו המוני בית ישראל בבית-הכנסת, עסקה בסוגיית הוצאת דיבת הארץ רעה והעונש שבא בעקבותיה. כמה מוציאים את דיבת הארץ הזאת רעה. רבים מהם הם דווקא דייריה, תושביה, אזרחיה, האוכלים מפירותיה לשובע אך לא יודעים להכיר לה תודה. אני חווה בשבוע האחרון מסע של ניסיון לדה-לגיטימציה מקומץ אנשי רוח ואמנים שלא מוכנים לקבל את אמירתי הברורה: לא אתמוך במוסדות תרבות ששותפים לחרם מבית ולדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. ועל מה קמה כל המהומה? שבהחלטה הראשונה שלי כשרת התרבות והספורט הוספתי ולא גרעתי; ביקשתי לבחון את תקצובו של תיאטרון "אלמינא" בניהולו של נורמן עיסא. הוא פנה אלי לפני סיפור בקעת-הירדן וסימס לי על התיאטרון שלו. חשבתי שהתיאטרון הזה הוא תיאטרון חשוב, תיאטרון שעוסק בדו-קיום, והוריתי למנכ"לית המשרד לבדוק כיצד ניתן לסייע לו – כי עד היום הוא לא נתמך על-ידי מדינת ישראל – כי חשבתי שדו-קיום זה דבר נכון וחשוב. יום למחרת פורסם בתקשורת שנורמן לא יופיע בבקעת-הירדן. רציתי לשמוע אם תיאטרון "אלמינא" יופיע בבקעת-הירדן, ומרגע שהוא נענה בחיוב לבקשתו של ראש מועצת בקעת-הירדן להופיע שם, אמרתי: זה דו-קיום אמיתי. זה דו-קיום שהגבולות שלו הם לא בתל-אביב–יפו, אלא דו-קיום שאין לו גבולות. זה נכון לתל-אביב, לרהט, לבקעת-הירדן, לנצרת, לקריית-שמונה. ולכן אתמוך ב"אלמינא". ועל מה קמה המהומה? על כך שממשלת ישראל, ואני כנציגתה, סברנו כי ממשלה – – – <אילן גילאון (מרצ):> ואם הוא לא היה הולך – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – כי ממשלה שפויה אינה מבקשת לאבד את עצמה לדעת. ועל מה קמה הצעקה? על כך שביטאנו עמדה ברורה, שלפיה ממשלת ישראל לא תממן מתקציב התרבות הצגות או מוסדות ואמנים שיחרימו את מדינת ישראל. האם יש בכך פסול מוסרי? האם יש בכך התערבות בחופש הביטוי? <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> וזה המקום לשאול בקול רם וברור: האם מדינה יכולה להישאר אדישה לכאבה של משפחה שכולה שאיבדה את בנה החייל, משה תמם ז"ל? אותה משפחה טוענת כי אין זה ראוי שמדינה תממן את הצגת רוצח בנה. והאם ייתכן שמדינה תישאר אדישה לכך שתקציבה מממן את פסטיבל ירושלים, שבו מוצג סרט על רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר? האם אין זה ראוי שמדינה תגדיר מה היא רוצה לממן? אני חושבת ברמה האישית כי אין לסרט כזה מקום בפסטיבל שזוכה למימון ממשלתי. מי שחפץ בז'אנר קולנועי זה, שימצא את הסרט וילך לצפות בו. מדינה לא חייבת לממן סרט או פסטיבל המאפשר לו אכסניה נעימה ונוחה ואולי אף מתן לגיטימציה. הנחיתי את צוות משרדי, בדגש על הצוות המשפטי, לבחון את סוגיית התמיכה בתיאטרון "אל-מידאן" ובפסטיבל הקולנוע בירושלים. לא נאפשר להפוך לכוכבים – לא רצח של ראש ממשלה בישראל ולא רצח של חיילים במדינת ישראל. לצערי, חופש הביטוי הוא חד-סטרי. חופש ביטוי שמור לכאלה שמותר להם ולכאלה שצריכים לשתוק. לשתוק כאשר אלה יורים בתותחי חופש הביטוי שלהם בעוצמת אש גבוהה, והם החטיאו את מטרתם הפעם. אז הנה אני אומרת כאן בקולי, גם דעתי תישמע, גם לי יש דעה: חופש הביטוי וחופש היצירה הם מנשמת אפה של חברה דמוקרטית השוחרת תרבות. חופש הביטוי מוגן, וכך יישאר עד קץ הימים. עם זאת, האם ממשלה מחויבת לממן מכספי משלם המסים הצגות או אמנים העושים במימון זה קרדום לחפור בו נגד מדינת ישראל? מי שרוצה להוציא את דיבתה של הארץ הזאת, יעשה זאת בנפרד, לא אממן לו את הקמפיין לכך. כבר אמרתי, השיח בשבוע האחרון היה הכול חוץ מתרבות – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה מה שרצית. זה טוב לך. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – אבל בכל זאת, חשוב לומר כמה מילים על תרבות. בכל זאת התכנסנו כאן לדבר באמת על עתידה של התרבות הישראלית בישראל. חשוב לי לומר מעל במת הכנסת הזו, שבכוונתי להעלות את תקציב התרבות. תרבות היא גשר לשלום, גשר של דו-קיום, גשר של קצוות המתכנסים למרכז ושומרים על הייחודיות של כל אחד מהקטבים. יש מקום בשיח הרב-תרבותי לכולם. תקציב התרבות הוא מהנמוכים בעולם, ואני מתחייבת לפעול להעלותו למען קידום ערכים חשובים ותמיכה בתרבות לפריפריה, פיתוח תרבות יהודית, פיתוח תרבות במגזר הלא-יהודי – ואת צודקת – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> לכולם. גם תרבות במגזר הלא-יהודי. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> את צודקת, ותכף אני אפרט. את פשוט כנראה קוראת את מה שכתבתי. התרבות הלא-יהודית – ערבית, בדואית, דרוזית וצ'רקסית. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> לכולם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> 3% ממשרדך. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> וישבתי כבר עם ראשי המחלקה הערבית – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> 3% ממשרדך. 3%. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – כדי לראות כיצד להעלות את תקציב התרבות גם למגזר הלא-יהודי. <קריאות:> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> וכן, אני מתכוונת לבחון מחדש את חלוקת המשאבים התקציביים שלנו. אעשה זאת יחד עם צוות משרדי, עם נציגי מוסדות התרבות, אשמע את קולם, ובסוף אקבל החלטה על-פי המנדט שניתן לי, ניתן לנו כנבחרי ציבור. תרבות לקהלים שעד היום טרם קיבלו העדפה, והדגש מגיע גם להם – אני כינסתי, עוד טרם נאום הבהמות ותיאטרון "אלמינא", את צוות משרדי כדי לבדוק את שינוי הקריטריונים לטובת קהלים אלו. אני שמחה שבכנסת הנוכחית יש חברי כנסת מכל סיעות הבית שרואים כמוני את התרבות כמכשיר מאחד ומגשר. מי שעומד בראש השדולה למען קידום התרבות בישראל הוא חברי חבר הכנסת עפר שלח. אני מתכוונת, יחד עם חבר הכנסת עפר שלח וחברי כנסת נוספים מכל סיעות הבית, לעבוד ביחד ולפעול למען העלאת תקציב התרבות ושינוי סדרי העדיפות לטובת הנגשת התרבות לכלל המגזרים והיישובים במדינת ישראל. כפי שאמרתי כבר עם כניסתי לתפקידי, ספרות, כמו אמנות, היא הלחם המזין את נפשו של האדם. היא זו היוצקת בו את הרוח והערכים להיות אדם מוסרי יותר. היא כלי למוביליות ושילוב חברתי. נילחם יחד למען התרבות הישראלית; תרבות ישראלית הגאה בתוצריה, כזו שלא מתביישת לומר, אני עושה תרבות ישראלית. אני גאה ומתרגשת כשאני רואה אמנים הגאים במדינתם. בשבועות האחרונים ביקרתי בלונדון וצפיתי יחד עם הרבה אנשי תרבות ישראלים במופע של פול מקרטני באולם O2. 15,000 איש היו במופע הזה. שלוש שעות וחצי, פול מקרטני בן ה-74, נתן את אחת ההופעות המרגשות, המשמחות, שהרימו את הקהל על רגליו. ולקראת סוף ההופעה שלו, עלה מקרטני עם דגל בריטניה – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אוהו. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – הוא לא התבייש. הוא הבין שבריטניה היא זאת שנתנה לו את הכוח. אני רוצה שגם פה, במדינת ישראל, אמנים לא יתביישו בדגל המדינה שלנו. זה לא בושה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מגיע לך מחיאות כפיים. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> לא, לא. תמחא כפיים רק לעצמך. אין לי כוונה לשפוך את התינוק עם המים. אין לי כוונה להדיר קהלים, כפי שעשו גרבוז וחברו בנאום הבהמות. אין לי כוונה כזאת. יש לי כוונה להיות שרת התרבות של כל אזרחי המדינה הזאת, יהודים וערבים כאחד. נשים וגברים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> את רצינית? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> תל-אביב–יפו, אריאל, נצרת, בקעת-הירדן ורהט. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> לא רק של מצביעי הליכוד? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אנחנו בעד התרבות הישראלית. מי שיצביע בעד הצעת האי-אמון הזאת, אומר: כן לנאום הבהמות, כן לנאום הצ'חצ'חים, כן לנאום הקמעות ומנשקי המזוזות וכן לחרמות מבית. מי שיצביע נגד הצעת האי-אמון הזאת אומר: כן לתרבות הישראלית, כן לחופש ביטוי, ולא לחרם מבית, לא לחרם מבית. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אומרים לא – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אני מבקשת מחברי הכנסת לדחות את הצעת האי-אמון הזאת. תודה רבה לכם. <קריאה:> אומרים לא ל-30 מנדטים. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> כן ל-40 מנדטים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מירי רגב, שרת התרבות והספורט, שהשיבה על הצעת האי-אמון של הרשימה המשותפת. אני רק אודיע למליאה וגם לשרה שתהיה לה הזדמנות בימים הקרובים לפרט את התוכניות, כי היום נשיאות הכנסת אישרה את מה שמכונה הצעה לדיון מהיר בוועדת החינוך, התרבות והספורט, של חברי הכנסת עאידה תומא סלימאן ועיסאווי פריג', בנושא של תקצוב התרבות במגזר הערבי – מה שמכונה 3%, כפי ששמענו כאן – והשרה או אנשי משרדה יוכלו לפרט שם את השינויים שהם מתכננים בתחום הזה. אני מזמין את סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן להשיב על הצעת אי-אמון מטעם סיעת המחנה הציוני. לאחר מכן נשמע את הנמקת האי-אמון של יש עתיד מפיו של חבר הכנסת עפר שלח. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, כבוד השרים, רק – בנושא הקודם, אם יש, אפשר לבקש בקשה, כבוד השרה: אולי פעם אחת תנסו להגדיר את המושג הזה "תרבות", מה זה תרבות? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה אופוזיציה או קואליציה? – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה נראה משהו מאוד מופשט. אני סתם, אני רוצה לדעת מה זה תרבות. מה זה תרבות? מי, מי יכול להגדיר את המילה תרבות? <קריאה:> – – – <<סגן שר האוצר יצחק כהן:> > מה היא כוללת בתוכה? מה, מה היא מכילה? <דניאל עטר (המחנה הציוני):> בכל מקרה – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כי אני לא יודע – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – זה לא מה – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא יודע. קוטלר מחזיק מעצמו – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> בכל מקרה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – טייקון תרבות. <קריאה:> זה – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> פרופסור – אין מישהו – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – – לתרבות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אז אולי, גברתי, פעם אחת – – <קריאה:> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – תעשו הפסקה בכל – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> נעשה פאוזה, אתה אומר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תעשו פאוזה – – – בואו נגדיר מה זה תרבות. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> הלוואי שהיה לי יום אחד ללמוד את התחום הזה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – איך שאתה מדבר זה לא תרבותי. זה מה שיש לי להגיד לך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> על כל פנים, לגבי ההצעה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ מהמחנה הציוני – היא מלינה למה קבענו את המועדים להגשת תקציב המדינה תוך פגיעה בדמוקרטיה. אני חושב שזה בדיוק הפוך, אדוני היושב-ראש. כידוע לכולם, הבחירות נערכו בשלב מאוחר מאוד, בתוך שנה ללא תקציב. לאחר הבחירות הממשלה הוקמה תוך ניצול מלוא הזמן המותר לכך בחוקי-היסוד. משמעות הדבר, אדוני היושב-ראש, היא שפרק הזמן בן 100 הימים שבו נדרשת הממשלה להביא את התקציב לאישור הכנסת מוביל, הלכה למעשה, לאישור התקציב בשלב מתקדם מאוד של השנה. התקציב של 2016 היה צריך להיות מוגש כתקציב חד-שנתי בימים הראשונים של חודש נובמבר, 60 יום לפני 1 בינואר של השנה העוקבת. המצב שהיה נוצר בסיטואציה הזאת, אדוני היושב-ראש, הוא שהדיון על תקציב 2015 היה גולש לתוך המועדים שבהם כבר מתחיל הדיון של 2016, והדבר היה רק יוצר דיון לא מלא, הן מבחינת הממשלה, הן מבחינת הכנסת, דבר שהיה בלתי אפשרי בעליל. משכך, השינוי האמור במועדי אישור התקציב נועד לשרת שתי מטרות מרכזיות, כפי שיוסבר להלן: מטרה אחת – השינוי יאפשר דיון מעמיק, הן בממשלה והן בכנסת, בכלל פרטי התקציב והתוכנית הכלכלית. אנו סבורים כי בניגוד לנטען בהצעת האי-אמון, הארכת משך הדיון תגביר את השקיפות בהליך אישור התקציב, ובכך תתרום להליך הדמוקרטי. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – לא מאמין למה שאתה אומר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לגמרי. אני כתבתי את זה. <זהבה גלאון (מרצ):> לא. אתה ממש לא מאמין – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בשנים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בשנים 2012–2014, זהבה, חלה האטה משמעותית בקצב הצמיחה בהשוואה לממוצע העשור הקודם: כ-3% לעומת 4.5% צמיחה. על-פי התחזיות הקיימות, גם בשנים 2015–2016 תירשם רמת צמיחה אשר תהיה נמוכה בהשוואה לעשור הקודם. הירידה האמורה בשיעורי הצמיחה צפויה להשפיע באופן ניכר על רמת החיים בישראל. הכלי המרכזי של הממשלה לצורך התמודדות עם הירידה האמורה בשיעורי הצמיחה היא ביצוע שינויים מבניים אשר יתמכו בעליית שיעורי הצמיחה לאור האמור. על כן מוצע להאריך את פרק הזמן הניתן לממשלה לצורך הנחת תקציב בכנסת, כדי לאפשר את גיבושה של תוכנית כלכלית מיטבית אשר תסייע בהגברת שיעורי הצמיחה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני מבקש לדחות את הצעת האי-אמון שהגישה חברת הכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת יצחק כהן, סגן שר האוצר. מה, מה השאלה, זהבה? <זהבה גלאון (מרצ):> אני אומרת, זאת תשובה כל כך מפורטת. מזמן לא שמעתי תשובה כזאת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, זה גם מזכיר לי, את יודעת, גברתי, שבבית-הספר אני זוכר שצחקנו על שיחה בין שניים שהלכה ככה: אתה הולך לדוג? לא, לא, אני הולך לדוג. אה, אני כבר חשבתי שאתה הולך לדוג. אז גם כאן – לא נאמרה מילה בהצעה – הנמקת האי-אמון – על תקציב המדינה, מועדי התקציב, עכשיו עלה סגן השר, דיבר על מועדי התקציב, אבל הכול בסדר, העיקר שהוגשה הצעת האי-אמון וקיבלה תשובה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה סוג של תרבות תקציבית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. תודה. תודה רבה לסגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת עפר שלח לנמק הצעת אי-אמון מטעם סיעת יש עתיד: ממשלת ישראל נכשלה בהגנה על ביטחון תושביה ובשמירה על החוסן הלאומי – תשעה חודשים מאז מלחמת "צוק איתן" ובעזה ממשיכים לחפור מנהרות ולירות טילים על תושבי עוטף-עזה והדרום. בבקשה, אדוני. המשיב הוא, מטבע הדברים, שר הביטחון חבר הכנסת משה יעלון. <עפר שלח (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, בעוד פחות מחודש נציין שנה לפתיחתו של מבצע "צוק איתן". יציינו אותו כל תושבי מדינת ישראל, שזוכרים היטב מה קרה כאן בקיץ שעבר; יציינו אותו תושבי הדרום, שבסיום המבצע הזה חשבו והאמינו – אולי לא שזאת תהיה המלחמה האחרונה – מהאמונה הזאת נגמלנו מזמן – אבל שתהיה להם תקופה משמעותית של שקט, ראויה לקורבנם; יציינו אותו, כמו שהם מציינים כל יום, משפחותיהם של שישה אזרחים ו-67 חיילים שנהרגו במבצע הזה, בהם ידידי הטובים סמדר ומוטי מט, שנמצאים פה, באולם המליאה. מייד עם סיום מבצע "צוק איתן" היה ברור לכולנו שבלי פעולה מדינית אנחנו נידונים במהרה לעוד סיבוב, אלים עוד יותר. זה היה ברור לכל אדם שעיניו בראשו, לכל אדם שחי באזור הזה. זה היה ברור לשרים אז בממשלה, כמו חברי יעקב פרי, שנמצא כאן, חברי יאיר לפיד, שתבעו אז מראש הממשלה פעולה כדי למנוע או לדחות את הסבב הבא. זה היה ברור לחברי כנסת כמוני, כמו עמר בר-לב, כמו שאול מופז, שדיברו על זה; זה היה ברור לעיתונאים; זה היה ברור לאנשי המכון לביטחון לאומי שקבעו בימים שמייד לאחר המבצע – אני מצטט: "בראיית ישראל, שיקומה המוצלח של רצועת-עזה הוא תנאי הכרחי לייצובה מחדש של המערכת הפלסטינית, הישראלית-פלסטינית והאזורית. לפיכך חשוב לעשות כל מאמץ כדי להבטיח התנאים ההכרחיים להצלחתו, ונראה כי פירוז הרצועה הוא אחד מהתנאים ההכרחיים החשובים ביותר, אולי החשוב שבהם". אני אולי הייתי הופך את הסדר: הייתי מדבר על זה שפירוז הרצועה, ריסון ה"חמאס", מניעת ההתעצמות שלו ושינוי המוטיבציה שלו הם האינטרס העליון של מדינת ישראל, ושיקום הרצועה הוא הדרך שבה אנחנו יכולים להשיג את זה, אבל ברור ששני הדברים האלה הולכים יחד. לא רק המה היה ברור, אלא גם האיך, וגם את זה אמרנו אז, כל מי שתבע פעולה. הרי ב"צוק איתן" התגלה לעין מה שהיה ברור לכולנו קודם, מה שברור לנו כבר כמה שנים, בתוך הטלטלה שפוקדת את האזור שלנו, וזה שפני המזרח התיכון משתנים. שותפות אינטרסים נוצרת בין ישראל לבין המדינות שואפות היציבות – נוהגים לקרוא להן מתונות; אני לא בטוח שכולן מתונות, אבל הן בוודאי שואפות יציבות – שיש באזור הזה: מדינות כמו מצרים, סעודיה, ירדן וחלק ממדינות המפרץ. יש בינן לבינינו, בינן לבין הרשות הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן, אינטרס לשמור על היציבות, מפני שהאויב של המדינות האלה והגופים האלה הוא משותף, והאויב הזה הוא האסלאם הרדיקלי, הן בסעיף השיעי שלו, שמובילה איראן וחותרת תחת היציבות בכל האזור, והן בסעיף הסוני שלו, ש"דאעש" הוא הסמל שלו, אבל יש בו כמות גדולה של ארגונים וכמות גדולה של סכנה. השבר הזה, קו השבר הזה בתוך המזרח התיכון, בין המדינות הערביות והגופים הערביים שואפי היציבות לבין מי שמבקשים להטיל כאן כאוס, מייצר בינם לבינינו שותפות שלא הייתה אי-פעם ונכונות שלא הייתה אי-פעם להוציא את השותפות הזאת החוצה ולפעול לפיה. הרי ברור לכולנו – ברורים תנאי הפתיחה שהובילו ל"צוק איתן": ה"חמאס" דרדר את המצב בקיץ שעבר מתוך המצוקה שלו, והמצוקה הזאת לא נוצרה בהכרח מול ישראל, או לא רק מול ישראל. בראש ובראשונה היא הייתה בגלל הלחץ של מצרים, בגלל נושאים פנימיים של הרשות הפלסטינית. הפתרון שלו למצוקותיו, כמו שהוא היה תמיד, הוא לירות על ישראל, כדי לזעזע את המצב, אולי יקרה משהו טוב. כך הידרדרנו לתוך "צוק איתן". התוצאות גם הן ידועות: ה"חמאס" לכאורה שולט בשטח, בעזה, אבל המצב ההומניטרי החמור שנמצא בו לפני "צוק איתן", ובוודאי אחרי "צוק איתן", דווקא פוטר אותו מהאחריות הזאת. כשיש בתוך הרצועה אבטלה, כשיש המוני פליטים, כשמצרים וישראל מטילות עליה מצור דה-פקטו, ה"חמאס" יכול לטעון שהוא לא אחראי; להצדיק את התגובה האלימה שלו, להקדיש את האמצעים שכן נכנסים פנימה לשיקום היכולות הצבאיות שלו, היכולות שלו לתקוף את ישראל, ולא לשיקום הרצועה באופן שייטיב עם תושביה, ולהתכונן למלחמה הבאה. את זה הוא עושה מהיום ש"צוק איתן" הסתיים. ולכן גם אמרנו: אם המצב הבסיסי איננו משתנה, אם אין טיפול, לא ביכולות של ה"חמאס" ולא במוטיבציה שלו, הסיבוב הבא יבוא – יבוא מהר ויבוא באלימות גדולה. גם תושבי עזה, אפילו אלה מהם שחושבים שה"חמאס" הוא זה שאחראי לדרדור שלהם למלחמה בקיץ שעבר, הם לא יכולים לבטל את הקיץ הזה; לא נוצר חיץ בין הארגון לבינם. כל מי שנלחם נגד ארגוני גרילה, נגד ארגוני טרור, נגד ארגונים חצי צבאיים, יודע שאחד התנאים הגדולים ביותר להצלחה במאבק הזה זה ליצור חיץ בינם לבין האוכלוסייה שבתוכה הם פועלים. אנחנו לא יוצרים אותו. אנחנו לוחצים מבחוץ ומאחדים אותם יחד. אנשים שאין להם עבודה, שחסרים להם מצרכי יסוד, שהם מוגבלים בתנועה – לאנשים האלה אין מה להפסיד. והשילוב הזה, של ארגון קנאי ואוכלוסייה שאין לה מה להפסיד, מוביל לדבר אחד בלבד – לעוד סבב של אלימות. בשבועות האחרונים אנחנו עדים לירי מדי פעם של מה שנקרא "ארגונים סוררים" לתוך שטח ישראל. אבל לנו הרי לא משנה מי יורה; גם אם מדובר בארגונים שאינם ה"חמאס", אנחנו יודעים היטב לאן זה מוביל. אנחנו גם יודעים שאין הרתעה מול מי שאין לו מחיר הפסד. מי שאין לו מה להפסיד, אתה לא יכול להרתיע אותו. גם מדיניות התגובה של צה"ל, במקרה הזה, איננה משיגה מטרה. אנחנו פועלים בריסון, מפני שאף אחד לא רוצה לדרדר את המצב, אבל הריסון הזה לא נתפס בצד השני כמשהו שבאמת מרסן – שוב, מפני שתנאי היסוד לא משתנים. אדוני היושב-ראש, תושבי הדרום ראויים ליותר מזה. הם ראויים להנהגה שתטפל בהשגת שקט ארוך-טווח בגבול הרצועה. והדרך היא מאוד ברורה לכולם: תהליך אזורי שישים את פירוז עזה וריסון ה"חמאס" בצד אחד, אל מול שיקום עזה ויצירת מציאות כלכלית טובה יותר לאזרחיה בצד השני. אנחנו לא צריכים לפחוד משום דבר שיינתן להם כל עוד תהיה בלימה של ממש של היכולת של "חמאס" להתעצם – והיא לא מתקיימת היום; ויצירת ריסונים אמיתיים למוטיבציה שלו ושל הארגונים האחרים ברצועה – וזה לא מתקיים היום. כל זה יכול לקרות רק עם המדינות המתונות באזור. למה זה לא קורה? הרי ברור לכולנו: זה לא קורה כי ראש הממשלה מפחד. הוא מפחד לדבר, הוא מפחד שאם הוא יתחיל לדבר עם המדינות באזור על מה שנוגע בעזה, השלב הבא יהיה שידרשו ממנו להכניס לתוך זה – ולנהוג באותה צורה גם מול הרשות הפלסטינית והבעיה הפלסטינית בכלל. ולכן הוא לא עושה. כי מי שמפחד לא עושה. הוא פוחד לערב גורמים נוספים בתוך התהליך. גם אם כל מה שאנחנו והפלסטינים בתהליך דו-צדדי כרגע, האחד מול השני, מסוגלים לו זה רק לשפוך זה את דמו של זה, מי שלא עושה אחראי לעובדה שהסיבוב הבא בפתח, וכמו שאמרתי קודם, הוא יהיה קשה ואלים יותר. אדוני היושב-ראש, פרקי הזמן בין הסבבים הולכים ומתקצרים: כמעט ארבע שנים חלפו בין "עופרת יצוקה" ל"עמוד ענן", רק שנה וחצי בין "עמוד ענן" ל"צוק איתן". אמרתי, עוד פחות מחודש אנחנו נציין שנה למבצע. אנחנו נעמוד ליד קבריהם הרעננים של מי שנפלו בו: 67 חיילים, שישה אזרחים, בהם דניאל טרגרמן בן הארבע, ולא נוכל להגיד להם, אנחנו שמייצגים את המדינה הזאת, שעשינו הכול כדי לדחות את הסבב הבא ולהרחיק אותו כמידת האפשר. את זה לא תעשה הממשלה הנוכחית, את זה לא יעשה העומד בראשה, ולכן אני קורא להביע אי-אמון בממשלה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עפר שלח, שהציג הצעת אי-אמון בממשלה מטעם סיעת יש עתיד. אני מתכבד להזמין את שר הביטחון חבר הכנסת משה בוגי יעלון להשיב בשם הממשלה על הצעת האי-אמון. <שר הביטחון משה יעלון:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בקיץ שעבר הוכו ארגון ה"חמאס" וארגוני הטרור האחרים ברצועת-עזה מכה חסרת תקדים במבצע "צוק איתן", לאחר ההסלמה – שהם יזמו – נגד מדינת ישראל ואזרחיה. המכה שספג ה"חמאס" במבצע היא הקשה ביותר שספג בתולדותיו. במבצע פגע צה"ל, בסיוע שירות הביטחון הכללי, במאות מחבלים והשמיד היקף משמעותי ביותר של תשתיות טרור. ה"חמאס" קיבל בסופו של דבר את הפסקת האש על בסיס היוזמה המצרית, שהתנגד לה מלכתחילה. לכן, הביקורת על תוצאות המבצע אינה עולה בקנה אחד עם תוצאות המבצע והמציאות הביטחונית בשטח. בעת הזאת, "חמאס" הוא הכתובת האפקטיבית היחידה ברצועת-עזה. הוא מורתע, ואינו מעוניין לתת למצב להידרדר, כפי שהשתקף גם באירועים האחרונים. מאז המבצע ה"חמאס" לא יזם ולו פעולת טרור אחת, וכאשר גורמים אחרים מנסים בעיקר לאתגר אותו, גם על-ידי ירי בכיווננו, ארגון ה"חמאס" פועל מייד כדי לעצור את היורים. זה משקף הרתעה, כי לולא ההרתעה, ה"חמאס" היה יורה עלינו, על יישובינו, מדי יום. אנו מנהלים מול רצועת-עזה ומול "חמאס" מדיניות ברורה מאוד: "חמאס" הוא האחראי למתרחש ברצועה; כשיש הפרה של הריבונות שלנו, אם באמצעות ירי רקטות או בדרכים אחרות, "חמאס" הוא זה שנושא באחריות לכך. ברצועת-עזה יש ארגונים ופעילי טרור שלעתים מנסים לאתגר את "חמאס" ולירות לעבר ישראל. איננו סובלניים לכך, ולו לירי של רקטה אחת, ולכן, כתגובה על כל ירי הותקפו מטרות של ארגון הטרור שאחראי לירי ומטרות של ארגון ה"חמאס", שאחראי למצב ברצועה. כך פעלנו גם לאחר הירי האחרון מהרצועה. ניסיונות ה"חמאס" לרסן את הפעילים הללו מוכיחים כי הארגון מורתע, ומודע למכה הקשה שספג. נוסף על המתואר מתקיימת פעילות רציפה ומתמשכת לצמצום התעצמות ארגוני הטרור ברצועה, שבגללה מתקשים הארגונים לשקם יכולות שהיו להם לפני המבצע. מטבע הדברים לא אוכל לפרט פעילות זאת מעל במת המליאה, אך אוכל לציין שה"חמאס" מתקשה – "חמאס" וארגונים אחרים מתקשים להתעצם באופן שהם התעצמו לאחר מבצע "עופרת יצוקה" ולאחר מבצע "עמוד ענן", אם בשל פעילות סיכולית כזאת או אחרת – האחרונה שלנו, "Klos C" – פעילות מצרית כמובן, למניעת הברחות בכיוון רצועת-עזה, וגם הקושי להבריח מה שנקרא "חומרים דו-שימושיים", שבהם ה"חמאס" משתמש כדי לייצר רקטות בעצמו. המדיניות שלנו מול ארגון ה"חמאס" היא מצד אחד תקיפה ונחושה ומצד שני אחראית ושקולה, כזאת שאינה מתנהלת בשליפות או בססמאות ריקות מתוכן שכל מטרתן השגת רווח פוליטי מיידי על-חשבון ביטחונם ושלומם של אזרחי ישראל, מדיניות של סוף מעשה במחשבה תחילה. המחויבות של שלטון ה"חמאס" ברצועת-עזה להפסקת האש שהושגה על בסיס היוזמה המצרית משקפת, כאמור, את ההרתעה שהושגה בעקבות המבצע. ב"חמאס" יודעים כי מוטב לארגון לרסן כל ניסיון ירי בכיוון ישראל, אחרת נפעל בעוצמות גדולות עוד יותר. דרום הארץ ויישובי עוטף-עזה נהנים מאז תום מבצע "צוק איתן" מהתקופה השקטה ביותר מאז השתלט "חמאס" על רצועת-עזה. <חיים ילין (יש עתיד):> אחרי "עמוד ענן" עברנו את אותו דבר. <שר הביטחון משה יעלון:> זהו שקט ביטחוני חסר תקדים בעשור האחרון, שמצביע על כך שהישגי המבצע תקפים והשפעתם קיימת. לעניין זה, הנתון המשמעותי ביותר שנכון להזכירו בעת הזאת הוא: בתשעה וחצי החודשים שאחרי מבצע "עמוד ענן" היו 51 נפילות של רקטות בשטח מדינת ישראל; בתשעה וחצי החודשים שאחרי מבצע "צוק איתן" היו שבע נפילות. וזה מדבר בעד עצמו. <חיים ילין (יש עתיד):> 320 – – – <שר הביטחון משה יעלון:> כאמור, איננו סובלניים אף לנפילה אחת. לעניין מה שמכנים חברי הכנסת "אופק מדיני", לא ברור לי מול מי להבנתם קיים אופק כזה, האם מול אבו מאזן, האחראי דה-יורה לרצועה אך נטול כל שליטה על המתרחש בה? <יעקב פרי (יש עתיד):> – – – ראש ממשלה. <שר הביטחון משה יעלון:> אותו אבו מאזן שישראל ומצרים יצרו עבורו לאחר מבצע "צוק איתן" את התנאים לכניסה למעברים, גם למעבר רפיח וגם למעברים שלנו, אך הוא כהרגלו העדיף לא לקחת אחריות? או כוונתם ל"חמאס", ארגון טרור רצחני שאינו עומד אפילו בתנאי הקוורטט? האמת צריכה להיאמר, עם אלה אין אופציה למשא-ומתן מדיני בנוגע לרצועת-עזה. אשר לרעיונות של תהליך אזורי, כבר אמרנו והזכרנו שבשש השנים האחרונות ניסינו להוביל מהלכים של יוזמה אזורית. כפי שראיתם בוודאי בפסגת שרי החוץ של הליגה הערבית, לאחרונה בשארם-א-שיח', הנושא הפלסטיני לא בראש מעייניהם, לא רצועת-עזה ולא יהודה ושומרון. הם מודאגים יותר היום ממה שקורה באיראן – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> ואנחנו – – – <שר הביטחון משה יעלון:> – – ממה שקורה בעיראק, ממה שקורה בסוריה, ההתפתחות של הג'יהאד העולמי – וזה לא בראש מעייניהם. לכן, רעיונות שגם שמענו, שאולי מדינת ישראל הייתה צריכה לעמוד בראש ועידת המדינות התורמות בקהיר, מצביעים על בורות, על אי-הבנת המורכבות של התהליכים המתרחשים באזור, גם אם בעת הזאת בהחלט יש בינינו לבין גורמים רבים אינטרסים משותפים שאנחנו מנסים כמובן למצות אותם. לכן, במצב הנוכחי, גורמי הביטחון וצה"ל בראשם אינם שוקטים על השמרים, פועלים, ימשיכו לפעול, בנחישות, בתקיפות, באחריות ובשיקול דעת, תוך מוכנות לאפשרות שמתישהו עלולה להיות הסלמה, כדי להתמודד עם האיומים הביטחוניים מרצועת-עזה. לכן אני ממליץ להתנגד להצעת האי-אמון. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר הביטחון משה יעלון. כעת אנחנו עוברים לדיון סיעתי. הדובר הראשון, מטעם המחנה הציוני – חבר הכנסת יוסי יונה. לכל דובר יש שלוש דקות. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, באמת ביום כזה לא ניתן להתחיל דיון במליאה מבלי להתייחס לדברים שנאמרו אתמול מעל בימה תרבותית. ודאי שצריך להתייחס בשאט-נפש ובגינוי חד-משמעי לדברים האיומים הללו, אבל אני גם מציע לציבור הישראלי ולבאי הבית שזה לא ייתפס כאילו אנחנו כאן מדברים קואליציה–אופוזיציה. כל חברות וחברי הכנסת מהאופוזיציה מגנים וגינו את הדברים הללו. אין להם מקום בחברה הישראלית. הם מכוערים, הם מקוממים, והבעת שאט-נפש מול הדברים הללו היא מתבקשת ומתחייבת מכולנו, ואנחנו עושים את זה באופן חד-משמעי. מכוער ומקומם. עדיין אני רוצה לומר משהו לגבי שרת התרבות שלנו, מירי רגב. אני מבין כאשר היא באה ואומרת: אני לא אתן את ידי לתמוך בא', ב' וג'. אבל אנחנו חברה פלורליסטית, הטרוגנית, מאוד מאוד מגוונת, ואני חושב שבחברה שכזאת הייתי מפציר בה, מבקש ממנה, לא להגיד מה הם הדברים שלהם היא מתנגדת, אלא להגיד מה הם הדברים שאני מתנגדת להם ועדיין תומכת בקיומם. למעשה, תפקידה של שרת תרבות בחברה פלורליסטית, שמטבע הדברים חלק מהדברים לא ימצאו חן בעיניה. יש כאן אתגר, אתגר שהייתי קורא לו פוליטי, מוסרי, מצדה של השרה. זה, אם כן, לעניין הזה. אבל אני מצטרף להצעות האחרות של האי-אמון מתוך החוויות המאוד – אם תרצו – בוסריות שלי כחבר כנסת. אנחנו יושבים בוועדות ודנים בסוגיות מאוד מאוד עקרוניות, מאוד עמוקות, שנוגעות בשאלות תקציביות: הסייעת השנייה, קייטנות. אנחנו עוסקים בשאלות של צפיפות בכיתות, ונאמר לנו שכדי לתת פתרון לבעיה של צפיפות בכיתות יש צורך בתקציב של כ-2 מיליארד שקל. והנה, באה הקואליציה ואומרת לנו שהתקציב סגור עד 2017. אז מה אנחנו עושים? מהי האפקטיביות שלנו, של חברות וחברי הכנסת, בבואנו לוועדות, כשאנחנו דנים בסוגיות כל כך עקרוניות שעוסקות ברווחתה של החברה הישראלית ובאים בהצעות כאלה ואחרות, כאשר הקואליציה אומרת לנו: להד"ם, קשקשו לכם, תציעו הצעות כאלה ואחרות, אנחנו כבר הולכים לקבוע תקציב שהוא סגור עד 2017? גישה שכזאת, שהיא לא נובעת משיקולים מקצועיים גרידא, אלא היא נובעת מהיעדר לגיטימציה של הממשלה הקיימת, מעידה על החשש של ראש הממשלה, פחות מהאתגרים המקצועיים, אלא מהאתגר הגדול שעומד מולו, שהוא שרידותו הפוליטית. שרידות פוליטית זה לא חזון. שרידות פוליטית זה לא מצע. כאשר ראש הממשלה מעוניין בשרידותו הפוליטית, אנחנו מחויבים להציע הצעת אי-אמון בממשלה הזו. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יוסי יונה. אני מזמינה את נציג הרשימה – – <חיים ילין (יש עתיד):> רשימת הדוברים, אין אותה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לעדכן את רשימת הדוברים. – – הרשימה המשותפת – עבדאללה אבו מערוף. אני מקווה שלא טעיתי בשם. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> לא, לא. את בסדר גמור, עברת את טבילת האש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> יושבת-ראש נכבדה, כנסת נכבדה, נציגי הממשלה – אם ישנם – נכבדים, שרים או לא שרים, כמובן אני מגנה את ההתבטאויות הלא-תרבותיות מכל הכיוונים, זה מובן. בכלל, כמה אנשים שאלו, חלקם בציניות וחלקם כמובן ברצינות, אם שווה או מוצדק להציע אי-אמון בממשלה בשל פגיעה בתרבות. האם הסיבה הזאת מוצדקת וראויה להגשת אי-אמון? אני אומר: אכן, זו סיבה שהיא מוצדקת מאוד. אם ישנם שלא מבינים ואין להם תובנה כמה זה מוצדק, אז באמת יש בעיה. מה זה לפגוע בתרבות משיקולים פוליטיים, שיקולים שהם באמת לא אובייקטיביים? מה זה להפוך את התובנה של האנשים לאופיום להמונים? זה מצב מסוכן מאוד, לא רק לדמוקרטיה בכלל אלא גם לחברה נאורה, וצריך ללמוד את שיעורי ההיסטוריה בכלל. זו לא רק סתימת פיות, זה כדור שלג שיהרוס את כל ערכי הדמוקרטיה. כעת באמת לא נדבר על שלום, לא נגיש הצעת אי-אמון בגלל חוסר שלום, בגלל חוסר פרטנר לשלום שהוא ישראל, בגלל המשך הכיבוש, בגלל אי-הכרה בהחלטות האו"ם המוצדקות לקיום שלום צודק; לא נדבר על אי-שוויון אזרחי ולאומי לאוכלוסייה הערבית בכלל. דווקא היום לא נדבר על הריסת הבתים – שוב היום בבוקר, בשעות הלילה המאוחרות, בבוקר מוקדם, נהרס בית בכפר-כנא; כעת לא נדבר על הצדק החברתי, על הקיטוב, על העוני, על האבטלה, על הסכנה של קריסת מערכת הבריאות. כל הסיבות האלה הן סיבות מוצדקות ולגיטימיות להגשת אי-אמון בממשלה. לכן נדבר על התרבות, על ערכים של חברה, על דמוקרטיה, על חינוך, על דו-קיום – על הדברים האלה. האם הדברים האלה לא מוצדקים להגשת אי-אמון? נדבר על העתיד של החברה, חברה נאורה; על הבנה. ההחלטה על פיזור הכנסת הייתה עקב משבר פוליטי-חברתי מתמשך, והתירוץ שזה עניין של תקציב היה תירוץ. זה בא עקב המשבר של הדמוקרטיה, חוק המשילות, חוק הלאום והכיוון שהולך לדיקטטורה של הממשלה. כעת זה מתבטא בפגיעה בתרבות תחת תירוצים פוליטיים. לכן לממשלה הזו אין תכנון לעתיד: אין תכנון לעתיד דמוקרטי, אין תכנון לתרבות, אין תכנון לעתיד רחוק או קרוב. יש תכנון רק איך לשרוד בחוסר דמוקרטיה, איך לשרוד בהעמקת הדיקטטורה שלה ואיך לשרוד, עוד לשרוד, בחוסר התרבות שלה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. מטעם מפלגת יש עתיד – חבר הכנסת חיים ילין. אחריו – יפעת שאשא ביטון. בבקשה, אדוני, שלוש דקות. קיבלת עוד שתי שניות. <חיים ילין (יש עתיד):> האמת, רציתי להקריא את מה שכתבתי פה. אחרי ששמעתי את שר הביטחון, יש לי להגיד רק שתי מילים: ראש הממשלה ושר הביטחון נכשלו, לחלוטין, או שכנראה ה"חמאס" לא מבין שקיבל מכה חזקה. מישהו פה לא דובר אמת. אני חייב להגיד לכם, לאחר "עופרת יצוקה" הייתה לנו תקופה שקטה מאוד. אחרי "עמוד ענן" הייתה לנו תקופה עוד יותר שקטה. במשך שנה, כמעט טיל אחד לא התפוצץ עלינו. אבל זה מה שאנחנו רוצים? להיכנס מסבב לסבב? איפה אנחנו נמצאים? איזה פתרון יש באופק לילדים מול רצועת-עזה? בטח, עם מחבלים אסור לדבר, צריך להכות. יש לכל ממשלה – וזה לא משנה מה הדעות הפוליטיות – שתי זרועות: זרוע צבאית וזרוע מדינית. זרוע צבאית זה – לתת הוראות לצה"ל ביעדים מאוד ברורים. צה"ל קיבל הוראה מאוד ברורה, לחסל את המנהרות, נקודה. זה הכול. ואיפה הזרוע המדינית? איך עוברות בין 400 ל-600 משאיות ביום לשקם את רצועת-עזה – ומי דורש את הפירוז? איך עדיין – 15 שנה – שומעים "צבע אדום"? איך אפשר לבוא כל הזמן ולמרוח אותנו? אני פונה לשר הביטחון – איך אפשר? נדמה לי לפעמים – אני אומר לכם את זה עם יד על הלב – אנשים יושבים בקריה, יושבים בתל-אביב, ולא מבינים מה קורה שם. אני יכול להגיד לכם שאני, בלילות, יודע בדיוק מתי הם הולכים לירות. אני מריח את זה. כל ילד מריח את זה. ועכשיו ה"חמאס" סולל כביש, כביש עוקף, וצה"ל לא יכול לעשות כלום, כי הדרג המדיני לא מורה לו לעשות. ראש הממשלה ושר הביטחון נכשלו לחלוטין. זה לא עניין פוליטי של ימין ושמאל, זה עניין שממשלה צריכה להגן על התושבים שלה. אלה מדינה וממשלה שצריכות להגן על הריבון. ואני אומר לכם את זה עכשיו: אם אני הייתי היום מדינה – אני גוף אדם, אם אני הייתי מדינה, הייתי נעלב היום. קוראים לזה טפטוף. למה קוראים לזה טפטוף? בשביל להכיל את המצב, להקטין אותו. להקטין אותו, לא לקרוא לו בשמו: ירי על מדינת ישראל. אותו דבר היה בצפון ובדרום. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> בטפטוף הילדים לא יורדים למקלטים? <חיים ילין (יש עתיד):> לא, קוראים לזה טפטוף – להקטין את זה: חבר'ה, זה רק טפטוף, זה רק טפטוף, ה"חמאס" לא יורה עלינו, זה רק בקטנה, תכילו את זה. 15 שנה אנחנו מכילים את המצב הזה. כמה זמן אנחנו צריכים לחכות? ולכן, כשאני שומע את שר הביטחון, אני אומר לו: נכשלת; ולראש הממשלה – נכשלת. הניצחון יהיה ברגע שיהיה פירוז של רצועת-עזה. לא יהיה טיל ולא תהיה שום מוטיבציה לשום מחבל לירות, כי הוא יודע שאם הוא יירה, הוא יפסיד – הוא יפסיד את השלטון והוא יפסיד את טובת עמו. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין. מטעם מפלגת כולנו בראשות משה כחלון, חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, ואחריה – חבר הכנסת ינון מגל. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> גברתי היושבת-ראש – איזה כיף להגיד את זה – חברי חברי הכנסת – – – <שי פירון (יש עתיד):> יש דברים שיש עליהם הסכמת הקואליציה והאופוזיציה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> כן, אני בטוחה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה תודה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אני רוצה לנצל את נושא האי-אמון כדי לספר לכם משהו קטן עלי, ומשם קצת לדבר על נושא התרבות שמאוד בוער בימים האחרונים. אני בדוקטורט שלי בחרתי לעשות סוויץ' קטן ולעסוק במסגרת החינוך דווקא בחינוך לשלום. לא באתי מבית של שמאל, דווקא באתי ממקום מאוד של ימין, ילדה שגדלה בצל "קטיושות", מכירה ערבים רק דרך חדירות של מחבלים. רציתי להוכיח שמשהו בשפיות שלנו הולך ומתערער, והחלטתי שאני נכנסת לתוך התופת, נוסעת לרשות הפלסטינית ומנסה לברר את העמדות של בני-הנוער לגבי השלום. ומשם התגלגלתי בעצם להפעלה של תוכניות חינוך לשלום ב-40 בתי-ספר, גם ברשות הפלסטינית וגם כאן, במדינת ישראל. וגיליתי שדרך תוכניות חינוך לשלום אפשר למתן עמדות של בני-נוער, אבל יותר מהכול, הייתי איזה case study של עצמי, כי פתאום קרה שם משהו, משהו שלא היה שם קודם. הפכתי להיות הרבה יותר ביקורתית, התחלתי לשאול שאלות, הבנתי שלא כל מה שמראים לנו זה באמת מה שקורה; הרבה פעמים התמונה היא הרבה יותר רחבה ויש לה הרבה מאוד גוונים. ובתוך כך, הפכתי אני עצמי לשגרירת החינוך לשלום. הפעלתי תוכניות בארץ, הפעלתי תוכניות בחו"ל, השתתפתי בהמון כנסים של דו-קיום, ודווקא מהמקום הזה, שאי-אפשר לחשוד בי שאני לא פלורליסטית, שאני לא חושבת שצריך לתת את כל המגוון הרחב אפילו בתוך מערכת החינוך, אני רוצה לבוא ולומר שיש קווים אדומים גם בחופש הביטוי. ואני רוצה במקום הזה לגבות קודם כול את שר החינוך, את השר בנט; אני חושבת שההחלטה שלו נכונה. אני חושבת שההחלטה שלו שלא להכניס את ההצגה לסל התרבות היא נכונה. הוא לא פסל את ההצגה, היא יכולה להיות מוצגת בתיאטראות שונים, אבל מי שרוצה – יבחר, ילך ויצפה בה. לבית-הספר אני חושבת שזה לא נכון להכניס אותה, כי בכל זאת יש גבול למה שאנחנו נותנים כלגיטימציה. ואני רוצה לשאול דווקא את אנשי השמאל, לצורך העניין: האם אנחנו יכולים לתת לגיטימציה לסרט שעכשיו מוקרן או נעשה – אני אפילו לא יודעת באיזה פוזיציה הוא נמצא – על יגאל עמיר? מי מכם היה רוצה שסרט כזה ייכנס לתוך מערכת החינוך? אני בטוחה שאם הייתי שואלת, התשובה שלכם הייתה "לא", ואגב, זו גם התשובה שלי. ולכן, המסר הוא ברור. אנחנו לא חייבים בשם הנאורות לבטל את עצמנו, ואנחנו לא חייבים בשם חופש הביטוי לבטל את עצמנו, אלא אנחנו צריכים לדעת שגם כאן יש קווים אדומים, ועד איפה אנחנו רוצים להרחיק לכת במסרים שאנחנו מעבירים לילדים שלנו. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. מטעם הבית היהודי בראשות נפתלי בנט – חבר הכנסת ינון מגל. שלוש דקות, אדוני. <ינון מגל (הבית היהודי):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת – חברי וחברות הכנסת, מה בעצם עומד בשורש של מה שקרה כאן או מה שקורה כאן בימים האחרונים? הרי יש פה רעיונות הזויים: רוצים שהילדים שלנו יראו בבית-הספר סרט – כן? – שכתב מחבל שעינה ורצח חייל, ודרך הדלת האחורית יכניסו לנו באג'נדה שגיבורי התרבות – חלק מגיבורי התרבות שלנו זה מחבל. מה זה הטמטום זה? מה זה הדבר הזה? יש עוד אנשים שהולכים ומדברים ואומרים לנו: כן, זה צנזור. אגב, לא פסלו את ההצגה הזאת, מי שרוצה שילך. אני, אגב, קראתי חלק מהתסריט, הוא די משעמם – לא די, הוא משעמם, זאת אומרת לדעתי גם ההצגה הזאת לא טובה; על זה לא מדברים, שחוץ מהקהל השבוי של ילדי בתי-הספר – היו קהל שבוי של תסריט של מחבל, ועכשיו הולכים ואומרים שאנחנו בהמות. אנחנו בהמות. אנחנו צ'חצ'חים, בהמות, אספסוף – הם אנשי התרבות. איך אומרים? – זה מזכיר לנו תקופות חשוכות. אתם יודעים למה זה מזכיר תקופות חשוכות: זה סימפטום של טירוף, של תקופות מטורפות, שאנשים ששומעים וגנר – אנחנו יודעים כבר מה עשו. מה זה הטירוף – מה, ירדו מהפסים? אז אני אגיד לכם, אני אגיד לכם מה עומד בבסיס, בשורש, של הדבר הזה: אלה אנשים שרוצים לקעקע את היסודות של העם היהודי בארצו, ובגלל זה הם חושבים שהצגה שמחבל כתב, שכל תכליתה פגיעה בנרטיב הישראלי היהודי – זה מה שאנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו בבתי-הספר. זאת מלחמת תרבות; זה לא משהו אחר, זאת מלחמת תרבות. ואנחנו בעניין הזה לא נוותר. לא נוותר במלחמת התרבות הזאת. אני ליברל ואני בעד חופש הפרט, ושאנשים – ערבים בשוויון זכויות, להט"בים בשוויון זכויות, פריפריה בשוויון זכויות, ואתיופים בשוויון זכויות, וכולם בשוויון זכויות, לגמרי. אבל זאת מדינה ששומרת על המורשת שלה ושומרת על הזהות שלה, והצגה כזאת לא יכולה להיות. ועוד יש איזה הווה אמינא להתווכח על העניין הזה, על הדבר הכי ברור בעולם, שהצגה של מחבל לא יכולה להילמד בבתי-הספר, יש דיון בכנסת. צריך לעמוד ולזעוק את זעקת האנשים: חבר'ה, אתם מטורפים? מה קורה לכם? אז זה מה שאני אומר: יש כאן מלחמת תרבות בין האנשים – שזה רוב רובו של עם ישראל שחי פה, שיודע שקודם כול הוא יהודי, וקודם כול הוא מחובר למורשת שלו, ובאינסטינקט שלו הוא יודע ששטיפות המוח האלה, של אליטה תרבותית, תקשורתית, משפטית, אקדמית, לא יצליחו בסופו של דבר לשטוף ממנו את הזהות הבסיסית שלו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <ינון מגל (הבית היהודי):> היא לא תצליח. כי כל המקומות האלה הם לא דמוקרטיים כמו פה, בבית הזה, שזה המוסד הבולט ביותר, כן, המובהק, של הדמוקרטיה הישראלית, וכל המקומות האלה, שהם לא דמוקרטיים, והם שבויים בידי איזו חונטה אליטיסטית שלא נותנת דריסת רגל לאנשים אחרים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <ינון מגל (הבית היהודי):> – – ולשכבות אחרות ולאליטות אחרות להיכנס – זה ייגמר. ואני גאה בשרים שאמרו: עד כאן. תודה רבה לכם, אבל עד כאן. זה ישתנה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת ינון מגל. מטעם ש"ס – חבר הכנסת יצחק וקנין, ואחריו – חבר הכנסת שרון גל. <יצחק וקנין (ש"ס):> גברתי היושבת בראש, חברי חברי הכנסת, פרשת השבוע מדברת על המרגלים שדיברו לשון הרע, דיברו סרה – על מה? על עצים ואבנים. והיו צריכים לקבל עונש כל כך חמור – כמה מדרשים יש על העניין. ואני אגיד לכם משהו בשיח התרבותי שלנו: כתוב "כי הנה יֹצר הרים ובֹרא רוח ומגיד לאדם מה שחו". לכאורה, מה השייכות בין זה שהקדוש-ברוך-הוא ברא הרים ורוח לזה שהוא צריך להגיד לאדם מה שיחו? בגמרא מובא שעתיד הקדוש-ברוך-הוא, על כל שיחה ושיחה של אדם, אפילו עם אשתו, לומר לו ביום הדין, בשעת מיתתו – אפילו שיחה קלה שבין אדם לבין אשתו – עתיד להעמיד אותו על כך – על דין. דהיינו, שיש חומרה בכל שיח שיש בין בני-אדם, ואפילו בין הקרובים ביותר – בין אדם לאשתו. ואני אגיד לכם מה ההווה אמינא של כל העניין, תשמעו: יוצר הרים – למה הקדוש-ברוך-הוא יצר את ההרים? אחד מגדולי בעלי המוסר אומר – היום אנחנו רואים את זה, וגם אם לא היה אומר את זה אותו אחד שאמר את הדברים לפני כ-1,900 שנים – שההרים בעצם עוצרים את הרוח, כי אחרת הרוח, הסערה, הייתה מכלה את הכול. היום אנחנו רואים שרוח סערה יכולה להרים בתים, להרים גגות, להרים כל דבר שנמצא בדרכה. רוח סערה עושה דברו. ולכאורה, הוא אומר, את הרוח לא רואים, רק שומעים, זה לא דבר מוחשי. הדיבור שלנו, על-פי אותו דבר בספר בראשית נקרא: "ויהי האדם לנפש חיה". התרגום מתרגם: לנפש – לרוח ממלל. לרוח מְדַבֵּר. רוח מְדַבֵּר. למה רוח מדבר? למה נקט לשון "רוח מדבר"? כי החיים והמוות ביד הלשון. את הדיבור לא רואים; שומעים אותו, נכון? גם את הרוח שומעים. הכוח של הדיבור להרוס את הכול. לא סתם אמרו רבותינו "דיבור כסף, שתיקה זהב". <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <יצחק וקנין (ש"ס):> כשאתה מדבר, רבותי, אתה יכול להחריב עולמות. ואני דווקא פונה לאותם אלה, אנשי התרבות. כבר אמרו לנו: חכמים, היזהרו בדבריכם, שמא יבואו התלמידים אחריכם וישתו את המים הרעים. אלו מים רעים, בדיבורים שאנחנו אומרים. הדבר הזה יכול להביא חורבן, רבותי. אנחנו צריכים להבין שהדיבור – ניתן כוח אלוקי בדיבור – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <יצחק וקנין (ש"ס):> – – ואדם לוקח אותו ומשחית את הכול. אז אנחנו, הלוואי שנהיה כמו הבהמות בהתנהגות הזאת. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יצחק וקנין. <חיים ילין (יש עתיד):> הפוך על הפוך, מה שנקרא. <היו"ר טלי פלוסקוב:> מטעם ישראל ביתנו – חבר הכנסת שרון גל. אחריו – חבר הכנסת מאיר פרוש. שלוש דקות, אדוני. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אפשר ארכה? כי סותמים לנו את הפה בוועדות, אז אולי פה לפחות נקבל עוד איזה דקה-שתיים. גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, מה שראינו אתמול לא היה כנס אמנים, אלא כנס של ערב-רב, מפגן של גזענות, מפגן של חוצפה, מפגן של חוסר סובלנות וחוסר תרבות. תת-תרבות. כל מי שמחא כף לאיש הזה – מה שמו? קוטלר – שכינה מיליון ישראלים "עדר בהמות", לא יכול להיקרא איש תרבות או איש רוח; במקרה הטוב, אלה אנשי הבל ורעות רוח. וחמור מכך, כל מי שהעז להפריע לנאומה של אורטל תמם, אחייניתו של משה תמם, זכרו לברכה, הוא איש רקוב מוסרית. אני שואל אתכם, אתם, אנשי מחנה השמאל: וליד דקה, הרוצח השפל – הוא הגיבור שלכם, ומשה תמם, זכרו לברכה, ואורטל, האחיינית שלו – הם האויבים? ירדתם לגמרי מהפסים? נפלתם על הראש? עד כדי כך עולם הערכים שלכם התהפך? מה, אתם באמת לוקים בכזאת שנאה עצמית תהומית? פשוט תתביישו לכם. אני שומע היום את ראשי מחנה השמאל מגנים את קוטלר. אני לא קונה את המשחק הפוליטי הזה; הכול במטרה אחת: לנסות להשיג שלטון. אבל אתם בדיוק כמוהם: חושבים כמוהם, אומרים כמוהם בחדרי חדרים. זה לא איזה תפוח רקוב בארגז שלכם, כל הארגז רקוב. חבר הכנסת הרצוג, וחברת הכנסת יחימוביץ, וגם חברת הכנסת גלאון – כל הארגז רקוב. אתם בית הגידול של האנשים האלה, הם יונקים מכם את הערכים האלה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> זה קוטלר, וזה גרבוז, וזאת תיקי דיין, וזו ענת וקסמן, וזה דודו טופז – איזה רצף מפתיע, מקרי. כולם אותו דבר – גזענים, שפלים, רשעים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא לא לא – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> כן, מתנשאים. כן, מורמים מעם. כן, יהירים להחריד. כן, זה אתם. אין לכם בעלות על התבונה, אין לכם בעלות על המוסר – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> גם לכם לא. גם לכם לא – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – אין לכם בעלות על התרבות, אין לכם בעלות על הארץ הזאת. תרבותכם היא תת-תרבות; דרככם מביכה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> תמשיך לטפח שנאה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> כל מחנה השמאל. לכן תמשיכו להיות קומץ דחוי, עם הרבה רוח, אבל בלי תרבות ובלי תמיכה של העם. חבורה מפונקת ושחצנית, מלאה בשנאת חינם. לפיכך אנחנו נתנגד להצעת האי-אמון של הרשימה הערבית המשותפת. ואני מזמין את כולכם, עכשיו, בזמן שאתם יושבים פה – היכנסו ל"ויקיפדיה", תכתבו: וליד דקה, אותו זה שאתם מהללים את ההצגה שלו וכל כך רוצים שיראו אותה בבתי-הספר, ותקראו: חבר במפלגת בל"ד, קיבל קציבת העונש על-ידי הנשיא שמעון פרס ל-35 שנה; למד תואר ראשון, למד תואר שני – אולי סוף-סוף תבינו למה הגיע הזמן פה לעונש מוות למחבלים רוצחים, ולא לפאר אותם ולדחוף לנו אותם למערכת החינוך. תתביישו לכם. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני לא – – –. אתה לא תהפוך אותנו למקשה אחת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת שרון גל. מטעם יהדות התורה – חבר הכנסת מאיר פרוש. <קריאה:> – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> אתם – – – אנחנו השפויים. אתם השונאים, אתם הגזענים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> כן, ממש. באמת, וואו, זה היה נאום של אהבה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מבין שלל הצעות האי-אמון, אני קורא את הראשונה, של המחנה הציוני, שמבקשת – קביעת מועדים להגשת תקציב המדינה תוך פגיעה חמורה בדמוקרטיה במטרה להנציח את שלטון נתניהו, ואני חייב לומר ולגולל את אשר על לבי. רבים שואלים אותנו: מדוע אתם מיהדות התורה הכנסתם בהסכם הקואליציוני יותר מ-20 סעיפים שנוגעים לדברים שבעיניכם הם כאילו עוול לציבור החרדי בבתי-הספר שלהם, לעומת המגזר הכללי הממלכתי או הממלכתי-דתי? אני חייב לומר לכם שבתקופה מסוימת של מערכת הבחירות אני קראתי למחנה הציוני, שבעצם מדובר פה על קבוצה שמייצגת אופוזיציה של בקבוקים. כאשר המחנה הציוני ניסה להסיט את תשומת לב הקהל לצורך קבלת קולות, אז האסטרטגיה של הבחירות דיברה על הבקבוקים של אשת ראש הממשלה. אני חייב לומר לכם שכאשר אנחנו עשינו את ההסכם הקואליציוני לא הייתה לנו ברירה אלא להילחם עם מה ש"ממשלת העזים", הממשלה הקודמת, עשתה במהלך שנתיים. אז נכון שהמחנה הציוני לא היה שותף לכל מה שקרה בשנתיים האחרונות, כאשר נתניהו ולפיד שלטו, אבל מה שקרה בשנתיים האלו זה שהכניסו עזים לכל מיני סעיפים ולכל מיני נושאים במשרד החינוך, ועל-ידי העזים האלה – להצר את צעדיהם של הציבור החרדי, או אם נקרא לזה גם המוכר שאינו רשמי, שבמקום כזה או אחר זה גם פוגע בעוד מיעוטים במדינה. אני אתן דוגמה, דבר שאני מקווה מאוד שהוא הסתיים – הוא הסתיים היום או אתמול: בשנה שעברה משרד החינוך החליט שהוא מתקצב רק קייטנות שבממלכתי, ממלכתי-דתי, ומה שקשור למוכר שאינו רשמי משרד החינוך לא תקצב. אנחנו בהסכם הקואליציוני דרשנו שייכנס סעיף מיוחד בעניין הזה, והדבר הזה אכן מתבצע: האוצר העביר כסף למשרד החינוך. אז כאשר אנחנו עוסקים בעניין הזה אנחנו פשוט מתעסקים בהוצאת עז שממשלת העזים הזו הכניסה, ואנחנו צריכים להוציא את העז הזו. כשאתה מוציא את העז הזו, יש לך הישג גדול: הנה, הצלחת להוציא עז. או נניח, אם קיצצו בכל מה שקשור לתמריצים וטיפוח או לחינוך המיוחד, שעמלנו ודרשנו שבהסכם הקואליציוני יהיה כתוב שהתקציבים האלו יהיו בדיוק כמו שהם היו ב-2012 כאשר נתניהו סיים את הממשלה הקודמת. ולמה? מכיוון שבשנתיים האלו, 13'–14', ממשלת העזים הכניסה עזים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – ולא כמו שבאו לספר לנו, שמחפשים דרך להיטיב עם אותם תלמידים בציבור החרדי, אלא פשוט גם פגעו. ולא רק סתם פגעו, אלא גם אם זה קשור לחינוך המיוחד, גם בדברים האלה הם פגעו. לכן, קשה מאוד לקבל טענה ובקשה להזדרז עם הגשת התקציב ל-15'–16' כאשר אנחנו עוסקים כרגע בהוצאת עזים שממשלת העזים הכניסה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מאיר פרוש. מטעם מרצ – חבר הכנסת אילן גילאון. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – כרגע, מאיר. אתה שייך לממשלת העזים גם כרגע. אם זה הסגנון, יבושם לך. אם זה הסגנון, יבושם לך. בושה וחרפה, בושה וחרפה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – ממשלת העזים – – – <אילן גילאון (מרצ):> תודה רבה, גברתי – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אתה יודע מה? מה שאתה אומר לא רחוק ממה שנאמר אתמול מעל הבמה בתל-אביב. אתה יכול רק להסתכל בראי ולהתבייש לך. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו ממשיכים, חבר הכנסת. מיקי לוי, חבר הכנסת. <אילן גילאון (מרצ):> ראשית, גברתי, תרשי לי הערה לבריון התקיפה של ליברמן, שכינה אותי, בין יתר חברי, רקוב. אני חושב שבתור אדם שלפני שנה, לפני ארבעה חודשים, לא ידע מה הוא הצביע בבחירות הקודמות, הוא קצת פעלתן מדי. אני הייתי מציע לך – אבל אני מבין שכעומק השירות כך עומק ההתקפה. תרגיע לך, חבוב. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> תשמור, תשמור על הגחלת, ותמשיך להיות בריון התקיפה של אדוניך. <שרון גל (ישראל ביתנו):> טול קורה מבין עיניך. <אילן גילאון (מרצ):> אני כמובן, גברתי, בתור שמאלן ובתור סוציאליסט והומניסט, כמובן וכמובן אני בכלל מתנגד להכללה של קבוצות וציבורים שמכנים אותם על שם של חיות, ובוודאי על שם מחלות, והתפיסה הזו איננה מקובלת עלי, ומי שאומר את הדברים האלה הוא השמאלן – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אני לא אמרתי בהמות, אמרתי עזים, זה משהו אחר. עזים זה משהו אחר. <אילן גילאון (מרצ):> פרוש, אל תפריע לי. אל תפריע לי. כן, עזים – כן. עזים זה חיה נחמדה. – – – האחרון להאמין בתפיסת עולם כזו – ואני כמובן מתנגד לה. וכל מי שטוען בה ואומר אותה – זה הדבר הכי אנטי-שמאלני שאפשר לעשות, משום שהבסיס של השמאל זה לקדש את האדם באופן אינדיבידואלי, ולכן זה לא מקובל עלי, ואנחנו גם לא צריכים להתנצל על הדברים הללו. מה שאני רוצה להגיד לך, גברתי, שאני בימים האחרונים שמעתי את המילה דה-לגיטימציה, לדעתי יותר ממה ששמעתי כל ימי חיי. דה-לגיטימציה, דה-לגיטימציה, דה-לגיטימציה, שאומרת להפוך דבר ללא ראוי וללא מקובל. ואני, גברתי, רוצה להגיד לך שהתרבות איננה יכולה, בסופו של דבר, לייצר את הדה-לגיטימציה בכביש הראשי. איננה יכולה. אין לה היכולת הזאת. תרבות היא יכולתנו להסתכל בתוך המציאות נכוחה ולשפוט אותה באופן מוסרי כבני-אדם, זה מה שנקרא תרבות. לכן, אין גבולות לחופש הביטוי במקרה הזה. אבל אני אגיד לך, גברתי, מה לעומת זה הוא כן דה-לגיטימציה. כאשר השרה רגב אומרת דה-לגיטימציה, שתדע לה שמשפט כמו "ערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות" – כאשר זה נאמר על-ידי ראש ממשלה זו דה-לגיטימציה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – – מה הבעיה עם זה? <אילן גילאון (מרצ):> כאשר אומרים שהסודאנים הם סרטן, גברתי, על-ידי חברת כנסת, זו ממש דה-לגיטימציה; כאשר אומרים שהומוסקסואלים ואלה שמניפים את דגל הגאווה באופן מוצהר מפריעים לצבא, כשהדברים נאמרים על-ידי שר בממשלה, זו דה-לגיטימציה; כאשר שר אומר שעובדי הנמלים מחבלים בכלכלה, גברתי, זוהי דה-לגיטימציה; כאשר נותנים לחייל שהיה בשר לא כשר בסנדוויץ' שלו מחבוש ל-11 יום, אבל חיילים שמפרקים ערבי שם והם מרביצים לו מכות רצח יוצאים בנזיפה, זו, גברתי, דה-לגיטימציה. <ינון מגל (הבית היהודי):> – – – וכשאומרים בהמות – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – – לא מחבל, לא מחבל. תתביישו לכם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <אילן גילאון (מרצ):> לכן, הדה-לגיטימטורים הראשיים הם אתם, ממשלת ישראל, ואנשים שכמותכם, וזה לתפארת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. <קריאות:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> אתה, חבר הכנסת ינון מגל – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> לא, לא. זה לשם. <אילן גילאון (מרצ):> שרון גל, אתה הביטוי המובהק ביותר לדה-לגיטימציה. אתה לא דה-לגיטימציה, אתה באמת מחוץ לעניין. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – – זה היה מחבל. אל תתבלבל, זה היה מחבל – – – <אילן גילאון (מרצ):> אני אומר את זה באופן מאוד מאוד אישי ואינדיבידואלי. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. תסכם השרה מירי רגב. רבותי, בבקשה שקט, שקט באולם. בבקשה, גברתי. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> תודה לך. גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, שר הביטחון, שר הבינוי שנמצא פה – – – <קריאה:> לא שומעים – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אני רק אמרתי, בינתיים רק אמרתי: תודה לך, גברתי היושבת-ראש. <קריאות:> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> לחברי מהרשימה הערבית, אני רוצה לעדכן – זה לא היה מתאים לדיון שערכנו על התרבות. קודם כול, אני מברכת על הדיון שייערך בוועדת החינוך בראשות יושב-ראש הוועדה מרגי בסוגיית התקציב למגזר הערבי. אני קראתי בדיוק כמוכם את הדוח על התקציבים המופנים למגזר הערבי, וחשבתי שזו בושה וחרפה. חשבתי שזה תקציב שהוא לא נכון, הוא לא ראוי, הוא לא מתאים. נפגשתי – עוד לפני שלמדתי וקראתי בפעם הראשונה בתקשורת את הדוח על השתתפות המדינה במגזר הערבי – ישבתי עם לובנא זועבי, שהיא אחת מהמנהלות של המחלקות אצלנו, ולמדתי ממנה מה קורה בכלל במגזר הערבי, לא רק אצל המוסלמים – הערבים, הבדואים, הצ'רקסים, הדרוזים – כדי לראות באמת כמה אנחנו נותנים לכל מגזר. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> הערבים זה – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> כולם, כן. רק הצ'רקסים לא בקבוצה שלכם. אני יודעת. אני יודעת שרק הצ'רקסים לא בקבוצה שלכם. בקיצור, מה שאני רוצה להגיד לכם – שבעניין הזה יש לכם שותפה. לפני שלושה שבועות נפגש אתי גם חבר הכנסת טלב אבו עראר, נפגש אתי אחמד טיבי, ויושב-ראש הרשימה המשותפת שלכם, ודנו בכמה נושאים: האחד, מגרשי כדורגל במגזר הערבי, שלא נתמכים כרגע, וצריך לתמוך ולעודד פיתוח ובנייה. הדבר השני, הפסקת הספרייה הניידת ביישובים הבדואיים באזור הדרום, שחשבתי שאין לזה מקום, משום שאין שם בתי-ספר ויישובי קבע שיש בהם ספריות, ולכן כבר הודעתי למנכ"לית המשרד שהפרויקט הזה, של ספרייה ניידת, ביישובים הבדואיים הלא-מוכרים, לא ייפסק, גם אם אין לזה בינתיים תקציב. נשב עם האוצר ונביא תקציב, כי זה פרויקט חשוב ונכון למגזר הבדואי. ולכן כל מה שהעלית כאן – לא רציתי להתייחס ספציפית, כי דיברת גם על התרבות הכללית – אלה נושאים שנפתור אותם יחד. אני מזמינה את כולכם, אם יש לכם סוגיות נוספות שאתם חושבים שנכון להעלות אותן, לשבת ולבדוק אותן ולראות כיצד אנחנו מפתחים, יוצרים ותומכים בתרבות וספורט בחברה הערבית. אני לטובתכם. אבל כפי שאמרתי, אני חוזרת ואומרת: מה שנכון למגזר היהודי נכון גם למגזר הערבי: לא נתמוך במי שעושה דה-לגיטימציה וחרמות מבית. זה כדי לסגור את הנושא של המגזר הערבי, לתת לך תשובה יותר קונקרטית, ואת כל התוכניות נפרט בוועדת החינוך ונראה איך אנחנו מתקדמים עם זה. הנושא השני שדובר, והיום ראש הממשלה הציג אותו – כבוד היושב-ראש, אני נפגשתי היום עם סגנית שר התרבות של איטליה, שבאה וחיזקה אותנו. אני יודעת, חברת הכנסת אורלי אבקסיס, שאת היית יושבת-ראש השדולה – נכון? – עם איטליה, והם דיברו על הקשרים החמים. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> נכון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הייתה ועודנה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> עודנה. חבל שלא ידעת, היית מצטרפת לפגישה, היית מוסיפה הרבה לפגישה החשובה הזאת. דיברנו באמת על נושאים שכבר טופלו במסגרת תרבות – שם תרבות ותיירות זה יחד, והספורט נפרד. היא נפגשה גם עם השר, שר התיירות יריב לוין. סגנית השר באה במיוחד לצפות באופרה "טוסקה" במצדה. בעצם בפעם הראשונה הבאנו את רומא למצדה, והיה שם פשוט אחד המופעים המרגשים והמרתקים, של נוף, ומוזיקה וקולות. אחד הדברים שהיא העלתה שם לקראת שנת היובל שראש הממשלה הכריז באיטליה בשנה הבאה – איך אנחנו עושים פרויקטים משותפים, כלכליים, תרבותיים, תיירותיים, כך שאם יש לך רעיונות, בכל תחום שהוא, את מוזמנת לקחת חלק בצוות הזה, כי אני חושבת שיש לזה גם חשיבות – ואמרתי לה שאני מודה לה על זה שבעת חרמות מהסוג הזה היא באה לכאן, והיא והעם האיטלקי ממשיכים לתמוך במדינת ישראל. היא מפה נוסעת לאבו מאזן, ואני שמחה על כך; אמרתי לה שאין לי ספק שתרבות יכולה להיות גשר לשלום. בעניין הזה ציין הבוקר ראש הממשלה שהוא נפגש גם עם סגן שר החוץ הפולני, סגן שר החוץ היפני, וזה חלק מהמאמצים שאנחנו עושים כמדינה כדי להגיד: שיתופי פעולה כן, בכל נושא כן, אבל לא לחרמות, לא לחרמות מבית ולא לחרמות מחוץ למדינת ישראל, כי אנחנו צריכים יחד, ימין ושמאל, לשמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אין לנו דרך אחרת. והנושא השלישי בתחום האי-אמון שהוצג פה, ושר הביטחון ענה, הסוגיה של "צוק איתן" – אדוני שר הביטחון, אני רוצה להגיד לך, לא רק כקצינה ששירתה 25 שנה בצה"ל, שאני גאה במפקדים ובחיילים שיש לנו; אני גאה ביכולת שלך, של הרמטכ"ל והמפקדים, לבוא ולהגיד במקומות שטעינו: אנחנו עושים בדיקה ואנחנו מתקנים. אבל באותם מקומות שמנסים להשחיר את פנינו, להפוך את חיילי צה"ל לפושעי מלחמה, להפוך את "צוק איתן" לאחת המלחמות הלא-מוסריות – לזה אנחנו לא ניתן יד. אנחנו בכל מקום כזה נביא את חיילינו, נביא את מפקדינו, נבוא וניתן להם חומת מגן, כי הם ראויים לכל חומת מגן שניתן להם. והדוח, דוח "צוק איתן", שיצא, אומר: אין מדינה מוסרית יותר ממדינת ישראל, אין מדינה שחושבת פעמיים היכן היא תוקפת, ואין גורם יותר גרוע מה"חמאס", שעושה פשעי מלחמה; שגם משתמש באזרחים וגם פוגע באזרחים, זה פשע מלחמה כפול. והתפקיד שלנו הוא להגן על אזרחי המדינה הזאת, והתפקיד שלנו הוא להגן על החיילים שמגינים על המדינה הזאת, והתפקיד שלנו לדאוג שהכסף שמגיע לעזה יגיע לתושבי עזה, לא לבניית מנהרות, אלא לרווחה של האנשים בעזה, לכך שאזרחים שחיים בעזה יחיו, ילמדו, יעבדו, יהיה להם חינוך ותהיה להם תרבות. זה התפקיד שלנו, וזה תפקיד משולב של כולנו – לא לעודד בניית מנהרות ולא לעודד העברת אמצעי לחימה, אלא לראות איך אנחנו גורמים לכך שאזרחים ואזרחיות בעזה יחיו בשלום, ובשקט, ולא תחת הלחץ של ה"חמאס" ופשעי המלחמה שהם עושים. ואני שמחה שהדוח שהוגש הוא דוח שאומר שאין מדינה יותר מוסרית ממדינת ישראל, ומדינה שעושה הכול למנוע פגיעה בחפים מפשע, ואתם יודעים את זה. אתם יודעים את זה, כי אתם חיים פה. אתם יודעים את זה כי אתם חיים פה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אני לא שומעת אותך. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אני אומרת לך חד וחלק: ה"חמאס" וה"חיזבאללה" צריכים להפסיק להשתמש באזרחים כמגן אנושי. הם צריכים להפסיק להשתמש באזרחים כדי לפגוע באזרחים. אם הם רוצים שלום, יש דרך לשלום – שאבו מאזן ישב אתנו למשא-ומתן ישיר ובלי תנאים מוקדמים. זו הדרך הנכונה לשלום, וידנו תמיד מושטת לשלום, אבל לא בדרך של דה-לגיטימציה, של חרמות, של איומים ושל לשים מיליוני אנשים בדרום תחת פחד והתקפות של טרור. זה דבר שלא ניתן לו יד. אני רוצה להודות ליושב-ראש האופוזיציה בוז'י ולחברי האופוזיציה, שבפעם הראשונה, אחרי "נאום הקמעות" ו"נאום מנשקי המזוזות", מול "נאום הבהמות" הם קמו והגיבו, כי כך נכון שיהיה. לא יכול להיות שקומץ של אמנים יבואו ויכפישו ציבור שלם במדינת ישראל, וציבור שלם ייקרא – מיליון איש – בהמות. זה לא תרבותי. כל מה שקרה בשבוע האחרון זה לא תרבות. היה שם הכול; היה שם ימין ושמאל, ודתיים וחילונים, ומזרחיים ומערביים, וקבוצות אליטיסטיות שחושבות שיש להן בעלות על תרבות – היה פה הכול, הכול חוץ מתרבות; הכול חוץ מדיון תרבותי אמיתי, בלי עצומות, בלי פחד, בלי כנסי חירום, אלא – לבוא ולשבת ולראות כיצד אנחנו יכולים להנגיש את התרבות לפריפריה; כיצד אנחנו יכולים לפתח תרבות יהודית אמיתית; כיצד אנחנו יכולים לסייע לתרבות הערבית; כיצד אנחנו יכולים לסייע לאמנים בפריפריה מכל המגזרים ובכל מקום במדינת ישראל – בנצרת, ברהט, בבקעת-הירדן ובתל-אביב. נכון, ד"ר נחמן שי? <נחמן שי (המחנה הציוני):> את שרת תרבות של כולם. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> יפה. עוד לא שמעתי את קולך בעניין הזה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> את תשמעי עוד הרבה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אני אשמח. האם אנחנו יכולים לעבור להצבעה? אתם מוכנים? חיליק, אני שאלתי את יושב-ראש הכנסת. אם היית כאן אז – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני לא מתערב בדברי שרים. כמה שהם רוצים לדבר – יכולים לדבר, על מנת לסכם את הדיון. איפה צחי? <חיים ילין (יש עתיד):> קצת תרבות, אפשר להצביע כבר עכשיו. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אתה יודע, אני מכבדת אותך ואתה בוודאי מכבד גם אותנו. אתה יודע שהממשלה הזאת וחברי הכנסת שאתה היית מחובר אליהם בזמן שהיית ראש מועצה, הם אנשים שתומכים בפריפריה. הם אנשים שהפריפריה מעניינת אותם. אנחנו משקיעים בזה כספים. כולנו כאן ביחד, אין לנו כאן ימין ושמאל. אין כאן ימין ושמאל. אנחנו בעד תרבות ישראלית, שאנשים יהיו גאים בתרבות ישראלית, בין שהיא תרבות יהודית ובין שהיא תרבות ערבית, העיקר שכולנו נהיה גאים בתרבות שלנו ולא נעשה דה-לגיטימציה למדינת ישראל מבית. לא לחרמות ולא דה-לגיטימציה. תודה רבה לכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, גברתי. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הודעה למזכירת הכנסת, שלא יכולנו להודיע בתחילת הישיבה. בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 7) (הארכת תוקף של הוראת שעה לעניין חקירת חשוד בעבירת ביטחון), התשע"ה–2015; הצעת חוק מיסוי מקרקעין (תיקון מס' 81 והוראת שעה), התשע"ה–2015. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1382/20 וכלה בהצעת חוק פ/1446/20 – הצעת חוק איסור הונאה בכשרות (תיקון – הבהרת מצג כשרותי אסור), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יואב בן צור, מכלוף מיקי זוהר, מנחם אליעזר מוזס, דוד אמסלם, משה גפני, אורלי לוי אבקסיס ובצלאל סמוטריץ; הצעת חוק איסור הונאה בכשרות (תיקון – הגדרת המינוח כשר לעניין הטעיה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק הסדרת שוק הקנאביס, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – הגבלת מספר התיקים ביום דיונים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק לתיקון פקודת החברות (איסור קביעת שכר מפרק או כונס נכסים על-פי החלוקה לנושים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (עונשין), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק המקרקעין (תיקון – התקנת אנטנה סלולרית), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מיכל בירן; הצעת חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון – דרישת הסכמה בכתב), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק המפלגות (תיקון – הודעת מועמד שנבחר בידי גוף מצומצם), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – זכות להתנגד להסדר טיעון), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון ונחמן שי; הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – מינוי שופטים), מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק העסקת עובדי הוראה, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון – חובת הגשת תסקיר במעצר עד תום ההליכים), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת ינון מגל; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – ביטול זכותו של החשוד לבקש אישור פרסום), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, נחמן שי ומיקי רוזנטל; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון – נוכחות עורך-דין בחקירת חשוד), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, נחמן שי ומיקי רוזנטל; הצעת חוק איסור שימוש ברכב ממשלתי לשר וסגן שר ביום המנוחה השבועי ובחג, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת תמר זנדברג; הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (הסרת חיסיון), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, מיקי לוי, יעקב פרי, עפר שלח, יואל רזבוזוב, יעל גרמן, שי פירון, עליזה לביא, מיכל רוזין ודב חנין; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – איסור התקשרות בגין פערי שכר), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איתן כבל, דב חנין, דניאל עטר, סתיו שפיר, איציק שמולי, נחמן שי ומיקי רוזנטל; הצעת חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון – ביטול כריכה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק הנישואין ופירוקם, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (תיקון – פיקוח על מחיר גז טבעי), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, משה גפני, מנחם אליעזר מוזס, אורי מקלב, יצחק וקנין, יואב בן צור, דב חנין, נחמן שי, אחמד טיבי, מרב מיכאלי, איציק שמולי, איתן כבל, עמר בר-לב ומיקי רוזנטל; הצעת חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (תיקון – שוויון בהעסקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אוסאמה סעדי ואחמד טיבי; הצעת חוק הממשלה (תיקון – ועדת שרים לענייני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת איציק שמולי; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – חובת לימוד השפות הערבית והעברית), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – איסור משלוחים חיים לשחיטה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג ומכלוף מיקי זוהר; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – הנטל להוכחת תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל), מאת חברי הכנסת שרון גל, אורלי לוי אבקסיס, רוברט אילטוב וחמד עמאר; הצעת חוק ברית הזוגיות לבני ולבנות אותו המין, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת סתיו שפיר, עמר בר-לב, נחמן שי, אילן גילאון, אראל מרגלית ושלי יחימוביץ; הצעת חוק נאום מצב האומה, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יחיאל חיליק בר, אורלי לוי אבקסיס, בצלאל סמוטריץ, מיכאל אורן, יעקב מרגי, אורי מקלב, קארין אלהרר, איילת נחמיאס ורבין, מיכל בירן, זהבה גלאון, איתן ברושי, קסניה סבטלובה, זוהיר בהלול, יואל חסון, דניאל עטר ואיציק שמולי; הצעת חוק פטור מדמי נסיעה בתחבורה ציבורית לחיילי צה"ל בשירות סדיר ובמילואים (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת איציק שמולי; הצעת חוק חניה לנכים (תיקון – הקצאת מקום חניה לנכה סמוך למקום מגוריו), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת איציק שמולי; הצעת חוק לתיקון פקודת העיתונות (ביטול הפקודה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין, עבדאללה אבו מערוף, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי וטלב אבו עראר; הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון – ייעוד רווחי תאגידי המים והביוב שבשליטת רשות מקומית), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איתן כבל, דב חנין, אלי כהן, איציק שמולי, מנואל טרכטנברג, איילת נחמיאס ורבין וזוהיר בהלול; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (רישום סוג הדם ברישיון נהיגה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אוסאמה סעדי ואחמד טיבי; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (הסמכות לפסילת מועמדים ורשימות), מאת חבר הכנסת עמיר פרץ; הצעת חוק התרת נישואין אזרחיים (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברות הכנסת זהבה גלאון, מרב מיכאלי, מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק לעידוד המיחזור של נייר ומוצריו, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין, עבדאללה אבו מערוף ואוסאמה סעדי; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – תסקיר השפעה על התחבורה ובטיחות התנועה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אוסאמה סעדי ואחמד טיבי; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (הליכי גבייה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – הצהרת אמונים מפי סגני שרים), מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, יאיר לפיד, שי פירון, עפר שלח, חיים ילין, יעל גרמן, מאיר כהן, מיקי לוי, יואל רזבוזוב, עליזה לביא ויעקב פרי; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – הגדלת הסכום שלא יובא בחשבון), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת סופה לנדבר, חמד עמאר, שרון גל, אורלי לוי אבקסיס ורוברט אילטוב; הצעת חוק החברות (תיקון – מינוי דירקטורים מטעם העובדים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איתן כבל, מיכל בירן, עיסאווי פריג', דב חנין, שלי יחימוביץ, איציק שמולי ומיקי רוזנטל; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – החמרת ענישה בגין התעללות בבעלי-חיים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איציק שמולי, יצחק וקנין, יואב בן צור, ינון מגל, רועי פולקמן, ירון מזוז, משה גפני, זהבה גלאון, איימן עודה, אורי מקלב, עפר שלח, ציפי לבני, אורלי לוי אבקסיס, איתן ברושי, ז'קי לוי, מכלוף מיקי זוהר, ג'מאל זחאלקה, ניסן סלומינסקי, נורית קורן, מנחם אליעזר מוזס, אבי דיכטר, חנין זועבי, דב חנין, סתיו שפיר, מרדכי יוגב, עמיר פרץ, דוד אמסלם, מיכאל אורן, יאיר לפיד, מירב בן ארי, אלי כהן, אילן גילאון, חיים ילין, מיקי לוי, איילת נחמיאס ורבין, דניאל עטר, עבדאללה אבו מערוף, יפעת שאשא ביטון, אורן אסף חזן, מאיר כהן, יעקב פרי, אלי אלאלוף, יחיאל חיליק בר, עיסאווי פריג', יוסי יונה, יעקב מרגי, תמר זנדברג, קארין אלהרר, איל בן ראובן, אברהם נגוסה, שרון גל, מסעוד גנאים, מיקי רוזנטל, קסניה סבטלובה, יעל גרמן, טלי פלוסקוב, דוד ביטן, רויטל סויד, זוהיר בהלול, אוסאמה סעדי, באסל גטאס, יוסף ג'בארין, חמד עמאר, מנואל טרכטנברג, עליזה לביא, יואל רזבוזוב, שי פירון, אחמד טיבי, נאוה בוקר, עאידה תומא סלימאן, מיכל בירן, עבד אל חכים חאג' יחיא, טלב אבו עראר, יואל חסון, נחמן שי ואראל מרגלית; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – החמרת ענישה בגין התעללות בבעלי-חיים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איתן כבל, דב חנין, איל בן ראובן, מנואל טרכטנברג, יואל חסון ואיילת נחמיאס ורבין; הצעת חוק העונשין (תיקון – פיצוי נפגע עבירה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין, עבדאללה אבו מערוף, עבד אל חכים חאג' יחיא וטלב אבו עראר; הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – ביטול עמלות בעד שירותים בסיסיים בחשבון עובר ושב), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת איציק שמולי; הצעת חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (תיקון – סיוע ריאלי בשכר דירה), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת איציק שמולי; הצעת חוק נגישות משרדי ממשלה ציבוריים, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק קבלת החלטות בעניין הסכמי סחר, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק נציב תלונות הציבור על בתי-החולים, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין, אוסאמה סעדי ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – שינוי אופן חלוקת התקבולים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין, אוסאמה סעדי ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון – איסור הפליה בשל שירות צבאי), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת חנין זועבי, ג'מאל זחאלקה, באסל גטאס, דב חנין, אוסאמה סעדי, עאידה תומא סלימאן, עבדאללה אבו מערוף, מסעוד גנאים, איימן עודה, יוסף ג'בארין, אחמד טיבי, עבד אל חכים חאג' יחיא וטלב אבו עראר; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הטבות למי שמקבל גמלה לפי חוק הביטוח הלאומי וקיבל גמלת הבטחת הכנסה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין, עבדאללה אבו מערוף, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי וטלב אבו עראר; הצעת חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון – חובת יידוע על אלימות כלפי בן משפחה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת חנין זועבי, ג'מאל זחאלקה, באסל גטאס, מיכל רוזין, תמר זנדברג, מרב מיכאלי ועאידה תומא סלימאן; הצעת חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון – הרחבת חובת היידוע), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין, עבדאללה אבו מערוף, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי וטלב אבו עראר; הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – הבעת דעה בפני שופט), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איציק שמולי, מירב בן ארי, זהבה גלאון, מיכל רוזין, עליזה לביא, דב חנין, אורלי לוי אבקסיס, יואל חסון ויחיאל חיליק בר; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – ביטול עסקה ברוכלות ועסקת מכר מרחוק), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איציק שמולי, דוד ביטן, אורי מקלב, טלי פלוסקוב, איתן כבל, יצחק הרצוג, קארין אלהרר, דב חנין, תמר זנדברג, עיסאווי פריג', איתן ברושי, אלי אלאלוף, יעקב מרגי, מנחם אליעזר מוזס, שרון גל, מירב בן ארי, נורית קורן, מיכל רוזין, יחיאל חיליק בר, מכלוף מיקי זוהר, נחמן שי, מיכל בירן, מיקי רוזנטל, איילת נחמיאס ורבין, קסניה סבטלובה, יוסי יונה, איל בן ראובן, יואב בן צור, יואל רזבוזוב, מיקי לוי, חיים ילין, עפר שלח, ענת ברקו, אורן אסף חזן, אילן גילאון, טלב אבו עראר, עבדאללה אבו מערוף, אוסאמה סעדי, יוסף ג'בארין, רועי פולקמן, בצלאל סמוטריץ, יואב קיש, דוד אמסלם, עמיר פרץ, יואל חסון, מרב מיכאלי, זהבה גלאון, סתיו שפיר, יעקב פרי, עבד אל חכים חאג' יחיא, מנואל טרכטנברג, ירון מזוז, אברהם נגוסה, אלי כהן, משה גפני, יעל גרמן, חמד עמאר, אורלי לוי אבקסיס, רויטל סויד, שי פירון, יצחק וקנין, מסעוד גנאים, אחמד טיבי, באסל גטאס, מיכאל אורן, עאידה תומא סלימאן, סופה לנדבר, רוברט אילטוב, ג'מאל זחאלקה, מאיר כהן, נאוה בוקר ודניאל עטר; הצעת חוק כלי הירייה (תיקון – כניסה למטווחים), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת ענת ברקו; הצעת חוק שירות המילואים (תיקון – התאמות למי שנקרא לשירות מילואים בקריאת פתע), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת נחמן שי, איתן כבל, אראל מרגלית, אילן גילאון ושלי יחימוביץ; הצעת חוק שירות המילואים (תיקון – תוספת גמול לימי מילואים נוספים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איתן כבל, יואל חסון, איילת נחמיאס ורבין ודניאל עטר; הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – קביעת זכות לטיפול מקל והסמכת בא-כוחו של מטופל לסרב לטיפול רפואי), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין, אוסאמה סעדי ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק להגברת האכיפה של דיני העבודה (תיקון – חילוט ערובה שנתן קבלן למטרת שיפוי עובדי הקבלן), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת חנין זועבי, ג'מאל זחאלקה, באסל גטאס, דב חנין, אוסאמה סעדי, עאידה תומא סלימאן, עבדאללה אבו מערוף, מסעוד גנאים, איימן עודה, יוסף ג'בארין, אחמד טיבי, עבד אל חכים חאג' יחיא וטלב אבו עראר; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – המועדים לעדכון הגמלאות), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין, עבדאללה אבו מערוף, עבד אל חכים חאג' יחיא וטלב אבו עראר; הצעת חוק שירות המילואים (תיקון – משרת מילואים פעיל), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת עפר שלח, איתן כבל, ינון מגל ויואב קיש; הצעת חוק הבנקאות (רישוי) (תיקון – איסור על תאגיד בנקאי להחזיק בחברת כרטיסי אשראי), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אראל מרגלית, משה גפני, מיקי רוזנטל, אורי מקלב, עיסאווי פריג' ויעקב מרגי. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. חברי הכנסת, אבקש מכולם לשבת. חברי הכנסת, לרבות השרים ללא יוצא מן הכלל, אבקש מכולם לשבת. השרים גלנט ואריאל, השרים גלנט ואריאל, נא לשבת. חברות הכנסת, נא לשבת. חברי הכנסת, ביקשתי מכולם לשבת. <דברי יושב-ראש הכנסת לזכרם של חברת הכנסת והשרה לשעבר שושנה ארבלי-אלמוזלינו וחבר הכנסת לשעבר דוד רותם, זיכרונם לברכה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, לצער כולנו, בימים האחרונים הלכו לעולמם שני חברינו, חברי כנסת לשעבר, חברת הכנסת לשעבר שושנה ארבלי-אלמוזלינו וחבר הכנסת, עד לאחרונה, חברנו דוד דודו רותם. אבקש לכבד את זכרם בדקת דומייה. (חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרם של המנוחים.) נא לשבת. חברי הכנסת, ביום שישי האחרון הלכה לעולמה חברת הכנסת והשרה לשעבר שושנה ארבלי אלמוזלינו והיא בת 89. שושנה, ילידת עיראק וחברת המחתרת הציונית בה, הקדישה את חייה לעשייה ציבורית מגוונת. היא כיהנה בכנסת במשך פרק זמן מרשים של מעל חצי יובל, בין הכנסת השישית לזו השתים-עשרה. היא שימשה יושבת-ראש ועדות העבודה והפנים, ופעמיים אף הייתה סגנית יושב-ראש הכנסת. בקדנציות האחרונות שלה כיהנה כסגנית שר הבריאות ולאחר מכן כשרת הבריאות. בכך הייתה לאישה הראשונה, אחרי גולדה מאיר, המכהנת בממשלה בתפקיד ביצועי. ארבלי-אלמוזלינו מילאה שורת תפקידים בגופים ציבוריים והטביעה בהם חותם ממשי. אני שולח בשמי ובשם הכנסת תנחומים למשפחתה, לקרוביה ולמכריה הרבים. יהי זכרה ברוך. בשבוע שעבר הלך לעולמו – לרבים מאתנו במפתיע, יש לומר – גם חבר הכנסת לשעבר דוד דודו רותם, והוא בן 66 בסך הכול. דודו, כפי שכולנו הכרנו אותו, היה אחד מחברי הכנסת החרוצים והאהובים במשכן. הוא כיהן בכנסת כשמונה שנים, במשך שלוש כנסות, מטעם ישראל ביתנו, ובשתי הכנסות האחרונות שימש פעמיים ברציפות כיושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, ובכך יצר אפילו תקדים קטן שהוכיח כמובן את ההערכה שזכה לה ואת אהבתו לתפקיד. לפני כהונתו כאן בכנסת הוא שימש שנים רבות כעורך-דין, בין היתר כפרקליטה של מועצת יש"ע, והיה לפה לתושבי יהודה ושומרון ולהנהגתה. אני מחזק את ידי בני משפחתו, מכריו ומוקיריו הרבים, ושולח בשמי ובשם כנסת ישראל כולה תנחומים כנים. יהי זכרו ברוך. <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ויש עתיד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. קביעת מועדים להגשת תקציב המדינה תוך פגיעה חמורה בדמוקרטיה במטרה להנציח את שלטון נתניהו;> <2. פגיעה בתרבות משיקולים פוליטיים;> <3. כישלונה בהגנה על ביטחון תושביה ובשמירה על החוסן הלאומי – תשעה חודשים מאז מלחמת "צוק איתן" ובעזה ממשיכים לחפור מנהרות ולירות טילים על תושבי עוטף-עזה והדרום> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת אנחנו נעבור להצבעה. <צחי הנגבי (הליכוד):> הצבעה שמית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הממשלה מבקשת הצבעה שמית. אני מקווה שהמזכירות ערוכה לכך, בבקשה. גברתי המזכירה, אנחנו נצביע קודם כול על הצעת האי-אמון מטעם סיעת המחנה הציוני: קביעת מועדים להגשת תקציב המדינה תוך פגיעה חמורה בדמוקרטיה במטרה להנציח את שלטון נתניהו. אדוני יושב-ראש הקואליציה, חבר הכנסת צחי הנגבי, אם תרצה בהמשך עוד הצבעות שמיות, תודיע לנו. אנחנו כרגע רק בהצבעה על הצעת האי-אמון של המחנה הציוני. בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – בעד טלב אבו עראר – אינו נוכח יולי יואל אדלשטיין – נגד מיכאל אורן – נגד דוד אזולאי – נגד ישראל אייכלר – נגד רוברט אילטוב – בעד אלי אלאלוף – נגד קארין אלהרר – בעד זאב אלקין – אינו נוכח דוד אמסלם – אינו נוכח אופיר אקוניס – נגד גלעד ארדן – נגד אורי אריאל – נגד זאב בנימין בגין – נגד זוהיר בהלול – בעד נאוה בוקר – נגד דוד ביטן – נגד מיכל בירן – בעד מירב בן ארי – נגד אלי בן-דהן – נגד נפתלי בנט – אינו נוכח יואב בן צור – נגד איל בן ראובן – בעד יחיאל חיליק בר – בעד איתן ברושי – בעד עמר בר-לב – בעד ענת ברקו – נגד יוסף ג'בארין – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח אילן גילאון – בעד שרון גל – בעד זהבה גלאון – בעד יואב גלנט – נגד גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – אינו נוכח משה גפני – נגד יעל גרמן – בעד אבי דיכטר – נגד דני דנון – נגד אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח צחי הנגבי – נגד יצחק הרצוג – בעד יצחק וקנין – נגד מכלוף מיקי זוהר – נגד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח תמר זנדברג – בעד עבד אל חכים חאג' יחיא – בעד ציפי חוטובלי – אינה נוכחת אורן אסף חזן – נגד דב חנין – בעד יואל חסון – בעד אחמד טיבי – אינו נוכח מנואל טרכטנברג – בעד מרדכי יוגב – נגד יוסי יונה – בעד שלי יחימוביץ – בעד חיים ילין – בעד משה יעלון – נגד איתן כבל – בעד אלי כהן – נגד יצחק כהן – נגד מאיר כהן – אינו נוכח משה כחלון – אינו נוכח חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – אינו נוכח עליזה לביא – בעד ציפי לבני – אינה נוכחת אורלי לוי אבקסיס – בעד ז'קי לוי – נגד מיקי לוי – בעד יריב לוין – אינו נוכח אביגדור ליברמן – בעד יעקב ליצמן – נגד סופה לנדבר – בעד יאיר לפיד – בעד ינון מגל – נגד מנחם אליעזר מוזס – נגד ירון מזוז – נגד מרב מיכאלי – בעד אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד אראל מרגלית – בעד אברהם נגוסה – נגד משולם נהרי – נגד איילת נחמיאס ורבין – בעד בנימין נתניהו – נגד קסניה סבטלובה – בעד רויטל סויד – בעד ניסן סלומינסקי – נגד בצלאל סמוטריץ – נגד אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – אינו נוכח רחל עזריה – נגד דניאל עטר – בעד חמד עמאר – אינו נוכח רועי פולקמן – נגד שי פירון – בעד טלי פלוסקוב – נגד מאיר פרוש – נגד יעקב פרי – בעד עיסאווי פריג' – בעד עמיר פרץ – אינו נוכח נורית קורן – נגד יואב קיש – נגד איוב קרא – אינו נוכח מירי רגב – נגד מיכל רוזין – בעד מיקי רוזנטל – בעד יואל רזבוזוב – בעד יפעת שאשא ביטון – נגד יובל שטייניץ – נגד נחמן שי – בעד סילבן שלום – אינו משתתף בהצבעה עפר שלח – בעד איציק שמולי – אינו נוכח סתיו שפיר – בעד איילת שקד – אינה נוכחת עאידה תומא סלימאן – בעד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי, נא לקרוא בשמות חברי הכנסת שלא ענו לך בסיבוב הראשון של ההצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) טלב אבו עראר – אינו נוכח זאב אלקין – אינו נוכח דוד אמסלם – אינו נוכח נפתלי בנט – אינו נוכח יוסף ג'בארין – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – אינו נוכח אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח ציפי חוטובלי – אינה נוכחת אחמד טיבי – אינו נוכח מאיר כהן – אינו נוכח משה כחלון – אינו נוכח חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – אינו נוכח ציפי לבני – אינה נוכחת יריב לוין – אינו נוכח אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – אינו נוכח חמד עמאר – אינו נוכח עמיר פרץ – אינו נוכח איוב קרא – אינו נוכח איציק שמולי – אינו נוכח איילת שקד – אינה נוכחת <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי וחברות הכנסת, האם יש מישהו באולם שמעוניין להשתתף בהצבעה ולא קראו בשמו או בשמה? – לא נמצאו כאלה. ההצבעה הסתיימה, נא לספור את הקולות. חברי הכנסת, נא לשבת. נא לשבת, כי אנחנו גם נעבור להצבעה אלקטרונית לאחר ההודעה על התוצאות. חברי הכנסת, בעד הצעת האי-אמון – 45, נגד – 48. אני קובע כי הצעת האי-אמון בממשלה מטעם המחנה הציוני לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת אי-אמון – הצבעה אלקטרונית – שימו לב, מי שמעוניין להשתתף – פגיעה בתרבות משיקולים פוליטיים; הרשימה המשותפת – חד"ש, רע"ם, בל"ד, תע"ל. אנחנו מצביעים – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה – 39 נגד – 53 נמנעים – אין הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 39, נגד – 53, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת האי-אמון מטעם הרשימה המשותפת נדחתה. מטעם סיעת יש עתיד, הצעת אי-אמון בממשלה בנושא: ממשלת ישראל נכשלת בהגנה על ביטחון תושביה ובשמירה על החוסן הלאומי. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה – 40 נגד – 48 נמנעים – אין הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 40, 48 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי גם הצעת האי-אמון מטעם סיעת יש עתיד לא התקבלה. הכנסת דחתה את הצעות האי-אמון בממשלה. <בקשת הממשלה להאריך בצו את תוקפו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, שימו לב, קיבלתי בקשה של הממשלה – אני מבין, חבר הכנסת הנגבי, שזה היה על דעת הקואליציה ואופוזיציה – לשנות את סדר הודעות הממשלה למליאה. אין הבדל עקרוני, כי כל אחת מהן מצריכה דיון והצבעה, כך שמבחינתי, אני לא רואה סיבה להתנגד לבקשת הממשלה, ולכן אנחנו עכשיו נעבור לנושא: בקשת הממשלה להאריך בצו את תוקפו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003, שזה דיון והצבעה; והצעת ועדת הכנסת בדבר הקמת ועדה משותפת לוועדת החוץ והביטחון וועדת הפנים והגנת הסביבה לדון בהארכת תוקף חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003, לפני אישור מליאת הכנסת – גם כאן, זה יחייב הצבעה. אנחנו נקיים דיון משולב בשתי ההודעות. לצורך הצגת בקשת הממשלה אני אזמין את שר הפנים חבר הכנסת סילבן שלום, שהוא כבר כאן אתנו, להציג את הבקשה. בבקשה, אדוני. <שר הפנים סילבן שלום:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, הוראת השעה לעיל נכנסה לתוקף לראשונה ביום 6 באוגוסט 2003, בהתאם להחלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12 במאי 2002. הרקע להחלטת הממשלה, ולאחר מכן לחקיקת החוק הנדון, היה בחינת המציאות הביטחונית מאז פרוץ העימות המזוין בין ישראל לפלסטינים, אשר הראתה מעורבות גוברת והולכת של פלסטינים תושבי האזור שניצלו את מעמדם בישראל, שנתקבל בעקבות הליכי איחוד משפחות עם ישראלים, למעורבות בפעילות טרור, ובכלל זה סיוע לביצוע פיגועי התאבדות. תוקפו של החוק נקבע תחילה לשנה אחת, ועם סיומה הוארך תוקפו עוד כמה פעמים. מאז נחקק החוק הוא תוקן כמה פעמים, והוא כולל כיום ועדה מקצועית המייעצת לשר הפנים לעניין הטיפול במקרים הומניטריים, ונוסף על כך מאפשר מתן היתרי שהייה בישראל לבני-זוג שעל-פי גילם מהווים סיכון ביטחוני מופחת. בשנת 2008, במקביל להארכת תוקף החוק בשנה נוספת, ובין היתר לאחר כינון ממשלת ה"חמאס" ברצועת-עזה, קבעה הממשלה, בהתאם לסעיף 3ד לחוק, כי רצועת-עזה היא אזור שמתבצעת בו פעילות שעלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל, והנחתה את שר הפנים שלא לאשר מתן רישיונות ישיבה בישראל או היתרי שהייה לפי החוק לתושבי הרצועה. ביום 11 בינואר 2012 ניתן פסק-דינו של בית-המשפט העליון, בהרכב מורחב של 11 שופטים, אשר דחה עתירות לביטול החוק, בקובעו כי החוק הוא חוקתי. בהתאם לחוות דעת עדכנית של שירות הביטחון הכללי, אוכלוסיית מבקשי איחוד משפחות מקרב תושבי האזור או ממדינות אויב היא אוכלוסיית סיכון, לעומת מבקשי איחוד משפחות ממקומות אחרים, בשל האפשרות המוכחת להסתייע באוכלוסייה זו לביצוע פיגועי טרור ופעילות ריגול, בשים לב לנגישותה העדיפה. על כך יש להוסיף את הבעייתיות והקושי המובנים בעריכת אבחון פרטני מראש, הנובעים בין היתר מכך שהמוטיבציה של ארגוני הטרור לגייס לשורותיהם את מבקשי איחוד המשפחות גוברת דווקא לאחר שהמבקש זוכה בהיתר שהייה בישראל. לפיכך אין באבחון פרטני כדי לתת מענה לסיכון הביטחוני. על כך יש להוסיף כי פוטנציאל הסיכון הביטחוני גובר לנוכח ההתפתחויות האזוריות והבין-לאומיות שחלו בשנה האחרונה, בדגש על המצב הביטחוני מול רצועת-עזה, העלייה החדה בפיגועי הטרור בעיקר לאחר החטיפה והרצח של הנערים הישראלים, ולאחר מכן החטיפה והרצח של הנער מוחמד אבו ח'דיר, העלייה הניכרת בחודשים האחרונים במספר הפיגועים החמורים בנשק קר ובנשק חם, ופיגועי דריסה שגרמו למות אזרחים ישראלים, וכן בשים לב להתפתחויות במדינות האזור, התחזקות גורמי האסלאם הקיצוני, התקבעות שלטון ה"חמאס" בעזה וכן התעצמות גורמי הג'יהאד העולמי באזור, עלייה בפיגועי מפגע בודד ובמופעי טרור, לרבות טרור עממי. לצד זאת, בשנה האחרונה נחשפה תשתית צבאית של ה"חמאס" שפעלה להקים חוליות צבאיות ביהודה ושומרון. מדינת ישראל נמצאת עדיין במצב של עימות מזוין מול ארגוני הטרור בשטחי יהודה, שומרון ורצועת-עזה ונתונה לאיומים ביטחוניים מצד מדינות אויב ואזורים עוינים. בתחילת החודש קיימתי דיון בלשכתי עם כל הגורמים הרלוונטיים: שירות הביטחון הכללי, משרד המשפטים ורשות האוכלוסין, ואלה הציגו בפני את עמדתם. לפיכך, לאור כל האמור לעיל, ולצד שיקולי הביטחון הלאומי, מתקיימים טעמים ביטחוניים המצדיקים, כשלעצמם, את הארכת תוקף החוק בשנה לעת הזאת. אשר לרצועת-עזה, לנוכח ההחמרה המשמעותית במצב הביטחוני ברצועה, כפי שמצאה את ביטויה באירועי הלחימה האחרונים, בין היתר במבצע "צוק איתן", ועל בסיס חוות דעת גורמי הביטחון המוסמכים, הממשלה קובעת כי רצועת-עזה עודנה אזור שבו מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל ואזרחיה. לפיכך, משרד הפנים לא יאשר מתן רישיונות לישיבה או היתרים לשהייה בישראל למי שמתגורר ברצועת-עזה. בשנת 2014 הוגשו עתירות המבקשות להורות על תיקון החוק בכל הקשור למתן רישיון ישיבה בישראל למי שמחזיק תקופה ארוכה בהיתרי שהייה, לאור חלוף הזמן. ביום 8 ביוני 2015 התקיים דיון. הועלו הקשיים בשל חלוף הזמן והאפשרות למצוא מענים במסגרת החוק עצמו. הנושא ייבחן על-ידי, ויינתן עדכון לבית-המשפט בהתאם. לסיכום, גברתי היושבת-ראש, הממשלה אישרה אמש, 14 ביוני, את נוסח ההחלטה, ולפיכך אבקש את אישור הכנסת להחלטה זו. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשר סילבן שלום. אנחנו עוברים לדיון. ראשון הדוברים – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. שלוש דקות. בבקשה, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברים, לעמוד כל שנה כאן, ולחזור על אותם דברים, בשם הוראת שעה – בכל חוק של תקופת מעבר, אתה מביא הוראת מעבר לשנה, שנתיים, משהו, אבל ברגע שמדובר בפלסטינים, בערבים, הוראת השעה הפכה להיות חוק מחוּפש. אני שואל את עצמי – צריך לחזור כל שנה ולעמוד על הפודיום ולהגיד למה הוראת שעה וחוקי חירום, אנחנו ממשיכים אותם וצריכים לחדש אותם כל שנה? אני מציע לכם, חברים, לאסוף את כל חוקי החירום והוראות השעה למיניהם בקובץ אחד – אלו החוקים נגד הפלסטינים. אנחנו קובץ הוראת השעה. היום אני מעיין בתוכנייה של סדר-היום; חמישה דברים עולים היום על סדר-היום. מחמשת הדברים, חברים, שלושה מתייחסים לפלסטינים: רמדאן בדרך – צריך להזין אותם, חוק הזנה בכפייה; חוק האזרחות – לחדש אותו; החוק השלישי, שעוד נדבר עליו רבות – תיעוד וידיאו בחקירה ביטחונית – אסור. חמישה דברים עולים היום. הדברים הדחופים ביותר קשורים לפלסטינים, לערבים. ואנחנו נמצאים כאן ונותנים כותרות שונות ומשונות לכל מיני – באמת, חברים, אני אומר לכם, למה נעשה צחוק מעצמנו? לא חבל על זמננו? נקבץ את כל הוראת השעה, את כל החוקים האלה בקובץ ונגיד: אלה החוקים נגד הפלסטינים, נגד הערבים, בואו נתאים אותם במכה אחת, נצביע עליהם. חברים, אני שואל אתכם, אנחנו לא עושים צחוק מעצמנו? חוק האזרחות. מה זה חוק האזרחות? מה זה הוראת שעה? חוק שאסור לערבי להתאהב או לבנות בית עם ערבייה. למה? יש איום דמוגרפי. אנחנו צריכים למצוא דרכים לעצור את האיום הזה. איך מוצאים דרכים? לא מספיק אפליות, לא מספיק פערים והזנחה, צריך גם להיות מקורי. ערבי, תדע, אסור לך להתאהב בפלסטינית, זה מסוכן לביטחון המדינה. איך עמד השר סילבן כאן? אהבה לפלסטינית זה סיכון ביטחוני, אם בעזה, אם בשטחים, אם מירדן, אם ממצרים. והסיפורים לא נגמרים. אתם צריכים לשמוע סיפורים של אנשים שהפך להם סיוט, סיוט, חברים, סיוט, להכיר בחורה פלסטינית או להפך. אסור לך, יש לך מגבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לזה אתם נותנים יד. זו אחת החרפות והבושות שהבית הזה ממשיך לאשר שנה אחרי שנה, הוראת שעה כזו שהיא גזענית, אין לה שם אחר. אסור לך. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת עמר בר-לב. בבקשה, גברתי. שלוש דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אין קבוע כמו הזמני. הוראת שעה היא דבר זמני. אני מעריכה שהכנסת הזו כבר עשר פעמים, לדעתי יותר, מאריכה את תוקף הוראת השעה שמבקשת למנוע איחוד משפחות בין אזרחים ערבים, אזרחיות ערביות, תושבי מדינת ישראל, לבין מי שהם בחרו לחיות אתם את חייהם, בגדול, מהרשות הפלסטינית. מה שהכנסת הזו הולכת עכשיו – ושוב, בפעם העשירית או יותר מזה – זה להיות חותמת גומי ולהכשיר את השרץ של אחת החרפות שמכתימות את ספר החוקים הישראלי, וזה חוק איחוד משפחות. אני עתרתי בעבר פעמיים ביחד עם ארגוני זכויות אדם נגד החוק הזה. כל פעם התירוץ משתנה. כשהביאו את החוק הזה לראשונה, לא היה נעים לדבר על טעמים ביטחוניים; עמד השר סילבן שלום ואמר כאן: יש טעמים ביטחוניים. בפעמים הקודמות דיברו על שיקולים דמוגרפיים. פתאום כל אזרח ערבי בישראל הופך למפגע בפוטנציה – זה מה שאומרת כנסת ישראל, ממשלת ישראל, כשהיא באה לאשר את הוראת השעה הזו, את השרץ המתועב הזה, שמכניס לספר החוקים חוק – לדעתי, כבר אפשר לקרוא לזה חוק, לא הוראת שעה – חוק שקורע אלפי ילדים מהוריהם, לא מאפשר נישואים, רק על רקע אתני לאומי, כי מדובר על אזרחים ערבים במדינת ישראל. אין חוק כזה בספר החוקים, אין חוק כזה שמטיל מגבלות דרקוניות על האפשרות להינשא, על האפשרות לחיות חיים; אמר חברי עיסאווי פריג', על הזכות להתאהב. האם זה מתקבל על הדעת שכשאזרח יהודי במדינת ישראל מתאהב באישה או בוחר את בחירת לבו מאיזה מדינה באירופה, ויכול לעשות אתה איחוד משפחות ולהביא אותה לארץ ולחיות אתה את חייו, וכשאזרח ערבי מטייבה או, לא יודעת, מקלנסואה, נישא למישהי מטול-כרם, הוא לא יכול לחיות אתה? אלפי ילדים במדינת ישראל ללא מעמד כתוצאה מקריעת משפחות, כתוצאה מזה שאנשים נאלצים להיפרד. עכשיו גם נעלמה כבר הבושה, גברתי, ובזה אני רוצה לסיים. תמיד אמרו: יש חשש לסיכון ביטחוני. אני לא מזלזלת לרגע בסיכון ביטחוני, אבל כשעומד כאן שר הפנים ובריש גלי עומד על הבמה ואומר: השיקול שלנו הוא טעמים ביטחוניים – אני חושבת שזה מחפיר. אני קוראת לכם, חברי באופוזיציה, להתנגד להצעת החוק הזאת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת עָמָר בר-לב, ואחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> קוראים לו עֹמֶר. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> עֹמֶר. עמר בר-לב. <היו"ר טלי פלוסקוב:> עמר בר-לב. סליחה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> בסיירת הוא היה עָמָר לכמה ימים. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> זה חולם. הכתיב העברי הנכון בזמנו היה כתיב חסר, ולכן כותבים עמר עם חולם חסר. האמת היא שאני קראתי ככה את תקציר החוק והגעתי למסקנה שאני צריך להצביע בעד, כי החוק מדבר על זה שלא תינתן אפשרות כניסה או שהייה במדינת ישראל לבני-זוג או בנות-זוג ואחרים מעבר לתקופה מסוימת או על-פי כללים כאלה או אחרים, למעט אם הגבר מעל גיל 35 ואם האישה מעל גיל 25 ועוד כל מיני סייגים כאלה ואחרים, ולכן חשבתי שזה נכון, צו או חוק ראוי. אבל אז בישיבת הסיעה, חברתי חברת הכנסת שלי יחימוביץ הפנתה את תשומת לבי – כמו אחרים – שבעצם היה דיון בבג"ץ, נדמה לי, בזמנו, והייתה פסיקה, שאומנם אישרה את החוק הזה, אבל אישרה אותו לפרק זמן מוגבל, לאור המצב הביטחוני, ודרשה שיהיה דיון מעמיק וקביעת קריטריונים כאלה ואחרים. אני רוצה כאן להקריא מה אמר השופט אדמונד לוי, זיכרונו לברכה, באותו זמן: "הכרעה וסוף דבר" – אני אקריא קטע קצר – הוא אומר: "אובדן צלמה הדמוקרטי של מדינת ישראל וויתור על מושכלות יסוד אשר שימשו מראשיתה יהיו מהישגיהם העיקריים של המבקשים להכריתה. הפניית עורף לעקרונות שבגרעין תפיסתנו הערכית, אימוצן ולא בלית ברירה של אמות מידה בהן אוחזים אלה שמפניהם מבקשים אנו להתגונן" – והוא מזכיר כאן איזה חוק קודם – "והשלמה עם פגיעה מוסרית שאינה מחויבת המציאות, סופם שיחלישונו יותר משיחזקו", והוא ממשיך והוא ממשיך. אני לא משפטן. אני לא יודע מה הביא את השופט אדמונד לוי, זיכרונו לברכה, למסקנה הזאת, אבל אני כן – 1. מכיר במגבלותי, שאני לא משפטן; ודבר שני, אני כן מכבד את שופטי בג"ץ, ולכן, במקרה הזה, זה עומד בניגוד לתחושת הבטן הראשונה שלי שאמרה לקבל את החוק, ולכן אני אמנע, אני אצביע "נמנע", כי אני רואה את חוות דעתו המקצועית של אדמונד לוי, זיכרונו לברכה, שרואה באישור – ובוודאי אישור לתקופה של חמש שנים של החוק הזה – איך הוא אומר בתחילה? "אובדן צלמה הדמוקרטי של מדינת ישראל", ולכן אני אמנע. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עמר בר-לב. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. בבקשה, גברתי. שלוש דקות. <תמר זנדברג (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, תודה, אני חברת כנסת קצת יותר משנתיים, וזאת כבר הפעם השלישית שרק אני, ביחד עם חברות וחברי הכנסת החדשים, מתבקשים לשוב ולאשר את הוראת השעה הזו. ציינה לפני חברת הכנסת זהבה גלאון שזאת לפחות הפעם העשירית שהכנסת נדרשת להוראת השעה הזו, ונדמה לי שבאמת – הזמני שהפך לקבוע, אין משהו שמגדיר אותו יותר טוב מזה. עכשיו, צריך כאן להסתכל טוב טוב למה הזמני הזה הפך לקבוע. יש כאן בכנסת כל מיני מקרים וכל מיני מצבים שבהם קובעים הוראת שעה כדי לבחון מצב כלשהו, לראות, אולי אנחנו עדיין לא יודעים שזה בסדר, זה דבר מבורך. השאלה מה קורה בתום אותה תקופת הוראת שעה, ואם אכן נבחנת המציאות הזאת. ובכן, המציאות הזאת נבחנה. היא נבחנה בפני בית-המשפט, שבחן את הטיעונים הביטחוניים, בעיקר הביטחוניים, כבדי המשקל, כי באמת בית-המשפט נתן טיעונים – הוא נותן משקל רב לטיעונים ביטחוניים שמוצגים בפניו. ובית-המשפט ביקש בדיונים האלה לנכות את כל הטיעונים האחרים שהובאו בפניו – טיעונים אתניים, טיעונים משיקולי גזע ואחרים, ולהתמקד בשיקולים הביטחוניים, ולשאול את השאלה: האם השיקולים האלה גוברים על הטענות לאפליה, שגם אותן הוא שקל בכובד ראש. והנתונים שהובאו בפני בית-המשפט לא הצביעו על סכנה או קושי או אפילו אתגר ביטחוני משמעותי כזה שיעלה כדי הפגיעה הקשה הזאת בזכויות – בזכות למשפחה, בחופש התנועה ובכל הזכויות שבית-המשפט דן בהן. ולכן החליט בית-המשפט, מפאת כובדו של הטיעון הביטחוני, בכל זאת לאשר את זה כהוראת שעה, תוך שהוא אומר לכנסת ולמדינה: שימי לב, אני מאשר כהוראת שעה, אבל תשובי ותקיימי את הדיון הזה, כדי לראות אם היעד הזה, באמת יש בו ממש. וזאת הסיבה שאנחנו עומדים כאן ודנים בהוראת שעה. עכשיו, יש לי שאלה לנציגי הקואליציה, לנציגי הממשלה: למה אתם לא מביאים את זה בתור חוק קבוע? אם כל כך בטוחים בתועלת ובתכלית של החוק הזה, וכל כך בטוחים שהוא עומד ומגשים, למרות הקושי החוקתי, ולמרות האפליה, ולמרות הפגיעה הקשה בזכויות, יש לו באמת תועלת ביטחונית, וכפי שאמר ראש הממשלה: החיים עצמם מעל הכול, למה לא מביאים את זה כחוק קבוע? כנראה אתם יודעים למה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <תמר זנדברג (מרצ):> כי זה לא כך. זה לא המצב. ולכן גוררים אותנו כאן לתיאטרון הזה שנה אחרי שנה, ואולי עוד 50 ואולי עוד 60 שנה אנחנו נקבל פגיעה קשה בזכויות, במסווה של טיעון ביטחוני שלא קיים, ונמשיך לטעון ולאשר את זה כהוראת שעה פעם אחרי פעם, ולא נרצה את הגינוי ואת מה שזה אומר על עצמנו בבואנו להפוך את זה לחוק קבוע. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <תמר זנדברג (מרצ):> אז בבקשה תתכבדו – או שתהפכו את זה לחוק, או שתפסיקו עם הקרקס הזה של הוראות שעה פעם אחרי פעם. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אני אומנם חדש במשכן הזה, אבל בחודשיים, או משהו כזה, הקצרים האלה, כבר נחשפתי כמה פעמים לפטנט הזה שנקרא הוראת שעה. אני אתן דוגמה – העניין של התקציב הדו-שנתי הפך גם לשיטה ומובא בפעם הרביעית בשבע השנים האחרונות. הוראת שעה כזו או אחרת אל מול חוק-יסוד, כן, שמאפשרת לממשלה להמשיך לקיים תקציב דו-שנתי, שהוא לא ראוי. וגם בהקשר הזה. תראו, אני לא מכיר פרלמנטים אחרים, ולא משפטן, אבל לא ייתכן שבנושאים כל כך עקרוניים הכנסת תחזור ותיתן ידה להימנע מהתמודדות חזיתית עם שאלות עומק מהסוג הזה, כאשר הפעם אנחנו מדברים על חוק שמתייחס לזכויות יסוד של תושבי ואזרחי מדינת ישראל. אז אני חושב שמה שאנחנו שומעים מפי רוב הדוברים זה דרישה ברורה להתמודד חזיתית עם הסוגיה גופא, ולא להסתתר פעם אחר פעם מאחורי הוראת שעה. למה שלא נקיים דיון כזה? למה שהכנסת כל פעם תסתתר מאחורי מעשה שהוא לא ראוי בהקשר הזה? תראו, אי-אפשר לרבע את המעגל. נכון, הסכסוך עם הפלסטינים כל פעם מחדש מציב אותנו בפני דילמות מוסריות וערכיות קשות, אבל אנחנו מנסים לפחות למצוא את האיזונים. האיזונים לא יימצאו בהוראת שעה, הגדרתית. והגיעה העת שכל סוגיה עקרונית שכזאת נעמיד על סדר-היום במלוא עוצמתה, ונגיד את דברנו. לא יכול להיות שבמדינת ישראל של 2015 אזרחי מדינת ישראל מסוימים, כאלה או אחרים, לא חשוב מי הם, יהיו משוללים זכות יסוד של לקיים חיי משפחה כראוי. אני מאוד מקווה שאנחנו נדחה את ההוראה הזאת, את ההצעה הזאת – עוד הפעם, קודם כול מכיוון שלא ראוי שכך תתקבל החלטה בעניין כה רגיש. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מנואל טרכטנברג. חבר הכנסת מיקי לוי, ואחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית. <מיקי לוי (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) – לצערי, התקופה עצמה אינה מאפשרת לנו לשנות את הוראת השעה. הלוואי שיבואו ימים טובים יותר, ויבוא כאן שלום, ונוכל לחתום על חוזה כלשהו, הסכם מדיני כזה או אחר, שיאפשר את כניסתם של אותם המבקשים להיכנס ולהפוך לאזרחי מדינת ישראל עקב נישואים. אבל, רק בקיץ האחרון מדינת ישראל עמדה בפני מתקפה מכיוון רצועת-עזה, והייתכן שאנחנו נאפשר לאותם אנשים לבוא ולבקש מקלט או כניסה למדינת ישראל ולהפוך לאזרחיה, כאשר לפני כן הם, או חלקם, או מישהו מבני ביתם, היה מעורב באותם איומים שהיו נגד מדינת ישראל? מדינת ישראל נמצאת במצב של חירום, לצערי, ועדיין שעת החירום לא משה. היא נמצאת תחת איומים ביטחוניים כאלה, שמבקשים לא אחת – ומצהירים על כך – לסלק אותנו ממדינתנו, מבקשים לפגוע בנו. אזור רצועת-עזה הוא אזור אויב. ולכן, לטעמי, אני חושב, הפעם הזאת, חברי באופוזיציה, אני אצביע עם הממשלה, מתוך דאגה אמיתית לעתידה של מדינת ישראל, כי עדיין שעת החירום לא עברה ולא הגיעה השעה לא לאפשר את הוראת השעה הנהוגה, לצערי, משנת 2002. לא צריך לחוקק חוק. אפשר להאריך אותה, לטעמי, בשנה נוספת. לפני הדיון הזה, גברתי, עמד על הדוכן הזה סגן שר החינוך – סגן שר החינוך – אדם שממונה על החינוך במדינת ישראל, ודיבר סרה במפלגת יש עתיד; וזה בסדר, אין לי בעיה שהוא תוקף אותנו, שתפיסות העולם שלנו אינן מתיישבות עם תפיסות העולם שלו, שהוא רואה בעין אחרת את יציאת החרדים לשוק העבודה. אלא מאי? אולי חברי הכנסת היו עסוקים ולא שמו לב שהוא כינה את הממשלה הקודמת "ממשלת העזים". ובירידתו מהדוכן אמרתי לו שההתבטאות הזאת של שר חינוך במדינת ישראל אינה יאה, וההתבטאות הזאת לא נופלת כהוא-זה מההתבטאות האומללה של קוטלר אתמול או שלשום. והוא בשלו; עד הליכתו אל מקום מושבו חזר כמה פעמים ואמר שהממשלה הקודמת הייתה ממשלת העזים. אדוני, סגן שר החינוך חבר הכנסת מאיר פרוש, נא להסתכל בראי: אתה יושב באותה ממשלת עזים שהייתה כמחצית הממשלה הקודמת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. אראל מרגלית – ויתרת, אני מבינה. הבאה בתור – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. שלוש דקות, גברתי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, בעצם למה הוראת שעה – כי זה לא נראה טוב אם מחוקקים חוק כזה; כי זה חושף את הפנים האמיתיות והכוונות האמיתיות שעומדות מאחורי הוראה כזו וחוק כזה שבעצם מפלה בין אזרחי המדינה באופן הכי בוטה, על רקע השייכות הלאומית שלהם. מה בעצם זה אומר – אני אשתף במשהו אישי, דבר שבדרך כלל אני לא עושה. ב-4 באוקטובר הבת שלי מתחתנת – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> מזל טוב. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> מברוכ. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> תודה. – – – הבת שלי מתחתנת עם בחור שהיא בחרה, בחיר לבה, בחור צעיר, הולנדי. לא הייתה לנו שום בעיה. הוא בלונדיני, הוא לבן, הוא מערבי; בקלי קלות הוא קיבל אשרת כניסה, בקלי קלות הוא חי בארץ, הוא מצא עבודה בהיי-טק, והוא גם יכול מייד אחרי החתונה להתחיל את התהליך הזה של להיות אזרח של המדינה אולי, או לפחות תושב. ואני לא רוצה לחשוב אם הבת שלי – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אל תפתחי פה לשטן, עוד יגרשו אותו. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> יגרשו אותו בסוף, כן. לא הייתי רוצה לחשוב, אם הבת שלי הייתה מתאהבת בבחור פלסטיני, אפילו בלונדיני, מה זה היה אומר ואיך החיים שלה היו יכולים להיראות; החיים שלה ייראו בדיוק כמו החיים של כמעט 20,000 משפחות במדינה, שאחד הצדדים בתוך המשפחה הזו, או הגבר או האישה, הם ערבים פלסטינים אזרחי המדינה שבחרו – או לא בחרו – נפלו לתוך סיפור אהבה וחתונה או עם ערבי פלסטיני או ירדני או מצרי. ומה נגזר עליהם מתוך החוק הזה? שהם לא יוכלו לקיים חיי משפחה סדירים. ואם כבר מקיימים חיי משפחה, אז בסתר ובמחבוא, בלי אפשרות אמיתית להתפתח ולקיים רשת חברתית מסביבם. הוראת השעה, שבינתיים הפכה להוראה של שנים ובריחה מאוד ברורה מלחוקק חוק ולקבל את כל אור הזרקורים שהיה יכול להיות מופנה אל חקיקת חוק כזה, בעצם שוללת את הזכות האלמנטרית של כל בן-אדם, של כל אישה, לבחור עם מי רוצים להמשיך את החיים ובמי רוצים להתאהב ואיך ואיפה לבנות את הבית של המשפחה שלנו כולנו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> זו זכות אלמנטרית שהיא אחת מהזכויות של בני-האדם. כל זה תחת המעטה ותחת המסווה של איום ביטחוני. איום ביטחוני בודקים באופן אינדיבידואלי, לא באופן גורף על אוכלוסייה שלמה. זה רק הפחד והדחליל שמשתמשים בו תמיד, של איום דמוגרפי כנראה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חברת הכנסת מיכל בירן. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה לך, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, החוק הזה שאנחנו דנים בו היום הוא חוק יוצא דופן מכל כך הרבה בחינות, שפשוט קשה לי לבחור במה להתחיל. קודם כול, גברתי היושבת-ראש, החוק הזה הוא חוק של אי-אמון בממשלה, ויותר מאשר חוק של אי-אמון בממשלה הוא חוק של אי-אמון בשר הפנים. הרי מה אומר החוק? החוק אוסר – שימו לב – החוק אוסר על שר הפנים לתת לתושב האזור אזרחות או רישיון ישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל. הוא אוסר על שר הפנים לתת רישיון כזה, הוא אוסר על מפקד האזור לתת לתושב האזור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון. יש אחר כך כמה חריגים, אבל שימו לב לעיקרון: הממשלה מביעה אי-אמון בשר הפנים. גברתי היושבת-ראש, שרי הפנים בשנים האחרונות לא שייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית. היה לנו שר פנים בשם גדעון סער, חבר הליכוד; היה לנו שר פנים בשם גלעד ארדן, גם הוא חבר הליכוד; היום שר הפנים הוא סילבן שלום, איש הליכוד. אנשי הימין, ממשלת ימין קיצוני. מישהו מפחד שהשרים האלה ייתנו המוני אישורים לפלסטינים לחיות בתחומי ישראל? שימו לב כמה הממשלה הזאת מרחיקת לכת והזויה. אפילו בשרים של עצמם הם לא בוטחים. אבל, כמובן, עמיתי חברי הכנסת, הכשל הבסיסי בחוק הזה הוא לא באי-אמון של הממשלה בשריה, אלא בשלילה הגורפת של הזכויות מאזרחי ישראל הערבים ומאנשים בשטחים שקשורים אליהם. החוק הזה הוא חוק שמפצל ומפריד משפחות באופן בלתי סלקטיבי, באופן כוללני וגורף. החוק הזה קובע שבת-זוג שמתחתנת עם פלסטיני אזרח ישראל, או בן-זוג שמתחתן עם פלסטינית אזרחית ישראל, אם הוא תושב שטחים – לא יוכל לחיות יחד עם בן או בת זוגו. לכן החוק הזה פוגע בזכויות יסוד של חופש להקים משפחה, של הזכות להקים משפחה, שנתונה לכל אדם בעולם לפי מגילת זכויות האדם שהוכרה על-ידי האומות המאוחדות. ומי שיעלה עכשיו את הטיעון הביטחוני, עמיתי חברי הכנסת, זורה חול בעינינו, מכיוון שאם הבעיה היא בעיה ביטחונית, אין שום מניעה לשר הפנים ולרשויות הביטחון ולמושל הצבאי לקבל כל הוראה שהוא רוצה. וגם לפני שהיה החוק הזה מנעו איחודי משפחות ומנעו מפלסטינים מהשטחים לחיות בישראל כאשר היה חשד כלשהו או חשש ביטחוני כלשהו כלפיהם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> לכן, עמיתי חברי הכנסת, החוק הזה איננו חוק ביטחוני, הוא חוק דמוגרפי; הוא איננו חוק אנושי, הוא חוק אנטי-אנושי. הביזיון הזה שבמקום לדון בחוק הזה לגופו פעם אחת ולתמיד, מביאים לנו אותו בשיעורים, מביאים אותו בפרוסות, בהוראות שעה, הוא ביזיון שהגיע הזמן להביא לו סוף. אני מציע לכנסת לא לאשר את הארכת החוק פעם נוספת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת מיכל בירן, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת יואל חסון. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, מי שמכיר אותי יודע שאי-אפשר להתבלבל – אני ציונית. הסיבה היחידה שאני בעד שתי מדינות לשני עמים היא שאני רוצה לחיות במדינה יהודית ודמוקרטית. כששואלים אותי בנוגע למשא-ומתן מה הקווים האדומים שלי, הראשון והכי חותך והכי נחרץ, ולא משנה איזו ביקורת ניחתת על זה, הוא התנגדות שלי לזכות השיבה, מהסיבה הכי ברורה שגם אם יבואו וגם אם יצדיקו וגם יהיו טיעונים מוסריים, כל ויתור שאני מוכנה לעשות בפתרון שתי מדינות לשני עמים זה כדי שתהיה פה מדינה יהודית ודמוקרטית, ואם מאפשרים זכות שיבה הדבר הזה לא יתקיים. אבל זה לא הנושא שעל הפרק היום. הנושא שעל הפרק היום הוא מינורי ונקודתי, ומטרתו: איחוד משפחות. בשביל זה יש כל המנגנונים; בהקשר הזה אני סומכת על הממשלה – אמרו את זה גם לפני – וזה נדיר שאני סומכת על הממשלה, אבל בעניין הזה אני סומכת – שיבדקו שלא ינצלו את זה בנישואים פיקטיביים ולא בנישואי בן 80 עם בת 20 רק כדי לקבל אזרחות ותעודת זהות כחולה. בכל אלה אני סמוכה ובטוחה שהממשלה תעשה את מה שהיא אמורה לעשות. אבל לא על זה אנחנו מדברים. ליבת העניין היא אנשים שהתאהבו, שרוצים לחיות עם מי שהם אוהבים, ולתת אז לגבולות המלאכותיים, לגבולות שקשורים לסכסוך, לקונפליקט שיש בינינו לבין הפלסטינים, להיות זה שמפריד בין אנשים שאוהבים האחד את השני, זה מופרך. כשמכניסים לזה את העניין ששוב, אם הממשלה בטוחה שהיא צודקת בתחום הזה, שפשוט תביא את זה כהצעת חוק ולא שוב כהארכה ועוד הארכה של הוראת שעה. אני חושבת שתמיד יש איזון כלשהו בין האינטרסים שלנו והמטרה הראשונה במעלה שלנו, קיומה של מדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית, אחרי אלפיים שנות גלות, אחרי מאבק מהמוסריים שהיו בהיסטוריה להקמת מדינה, יחד עם זכויות פרט, יחד עם זכויות אזרח. ופה אני חושבת שלקחנו את ההגה קצת קיצוני מדי לתחום האחד על חשבון השני. אני מתכוונת להצביע נגד הארכת התוקף. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל בירן. חבר הכנסת יואל חסון – לא נמצא? חבר הכנסת יואל חסון – איננו. חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח; חבר הכנסת איל בן ראובן – אינו נוכח. חבר כנסת חיים ילין, בבקשה. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושבת-ראש, חברים נכבדים, תראו, אני תמה איך מביאים תמיד סעיפים שהם טכניים לחלוטין. למה טכניים? כי אם ממשלת ישראל קיבלה החלטה על שתי מדינות לשני עמים, אז צריך לעשות שתי מדינות לשני עמים, ואם היא קיבלה החלטה שרוצים שני עמים למדינה אחת, אז מה אנחנו מצביעים היום? על מה אנחנו מצביעים היום? הסיפור נמצא בחוסר חזון, לאן ממשלת ישראל רוצה להוביל אותנו, את כולנו. בהיעדר מנהיגות וחזון, והאידיאולוגיה היחידה שקיימת היא לנהל את הסכסוך הישראלי–פלסטיני, כי אין פתרון, מביאים לנו כל פעם מחדש סעיפים שאנחנו צריכים להצביע בעדם. אז אני, מה שאני מציע, כבוד היושבת-ראש, זה רק דבר אחד פשוט: שיובילו, ממשלת ישראל – שיובילו לחזון שלהם. אם רוצים מדינה אחת לשני עמים – בבקשה, תתחילו לחלק תעודות זהות כחולות ל-4-3 מיליון פלסטינים. אם אתם רוצים שתי מדינות לשני עמים, אז בבקשה, תתחילו בתהליך הזה. האמינו לי, ברגע שהחזון הזה והמטרה הזאת של ממשלת ישראל יתקיימו – כל הסעיפים האלה הם טכניים לחלוטין, הם כלים לעבודה פרלמנטרית ותו לא. ולכן, ההצעה שלי – אני אתמוך מסיבה אחת – לא כי זה קואליציה–אופוזיציה; כל עוד ככה מנהלים את הסכסוך, תמיד תהיה עוינות. ואז, אם יש עוינות, אני צריך להתרחק כמה שיותר, ולשמור כמה שיותר על תושבי מדינת ישראל. זו בדיוק הסיבה שאני כרגע תומך, אבל שמים אותנו במקום לא נכון, והדרישה שלנו מממשלת ישראל – לקבוע עמדה נחושה לאן היא לוקחת אותנו. זה, לדעתי, הדבר החשוב ביותר שיש. אני מבקש להמשיך ללחוץ על ממשלת ישראל, כל חברי הכנסת, שההכרעה הזאת תיפול, ולא נהיה, כל עם ישראל, בני ערובה של ממשלת ישראל וראש הממשלה בנימין נתניהו. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח. חבר הכנסת דניאל עטר. אחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, פה אנחנו עוסקים בנושא מאוד רגיש ובעייתי, שמשלב בתוכו לא מעט אלמנטים שמצדיקים, מצד אחד, התנגדות להצעת החוק, ומצד שני, יש בו לא מעט נושאים שמחייבים תמיכה בחוק. אנחנו לא צריכים להיתמם. אנחנו יודעים – והשאיפה שלנו היא למדינה יהודית ודמוקרטית ולא למדינה – רגע, אנחנו נישאר בלי שר? <היו"ר טלי פלוסקוב:> כבוד השר, אנחנו צריכים אותך פה, בדיון. <שר הבינוי יואב גלנט:> מעולם לא עזבתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> הוא נמצא כאן, אל תדאג. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> לא, זה קורה לי כל פעם שאני מדבר, פתאום אני נשאר בלי שר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> הנה, הוא חזר. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> יפה. בכל אופן, אני אומר, אנחנו שואפים לחיות במדינה יהודית ודמוקרטית, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיתמם. אני חושב שמי שקורא ומעיין בהצעה שהוגשה על-ידי הממשלה מוצא שם את סעיף 2, וסעיפים נוספים אחריו, שמסבירים איך אפשר במקרים חריגים לטפל בבעיות. כמי שבקי – לפחות עד לפני שלוש שנים – בקי בפרטים, אני יודע שיש יותר מ-230,000 פלסטינים שמימשו את הזכות הזאת מאז שנת 1967 ועד היום, וכיוון שהנושא הזה הוא רגיש ובעייתי, בעיתוי שבו אנו נמצאים, אני חושב שטוב יעשו חברי באופוזיציה אם יתמכו בהצעת הממשלה הזאת. אני, בכל אופן, מתכוון לתמוך בה, ולו רק בגלל הרצון והשאיפה שלי לשמור עלינו כמדינה יהודית ודמוקרטית. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת דניאל עטר. חברת הכנסת קסניה סבטלובה. אחריה – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברים נכבדים, כשאנחנו מדברים על חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת השעה), אנחנו מדברים קודם כול, מתייחסים לזה שזה חוק גזעני וזה חוק מפלה; זה חוק שמפלה ציבור שלם בישראל, ואיך אנחנו יכולים להתגאות בכך שאנחנו מדינה דמוקרטית ומדינה מתוקנת, אם אנחנו לא מאפשרים לחלק מהאוכלוסייה להתחתן עם בחירת לבם, כאשר אנחנו אוסרים על משפחות שכבר קיימות, וכבר חיות, וכבר יש להם ילדים – אנחנו מנסים לשסות בהם כלבים ואנחנו מנסים, בעצם מפעילים את המשטרה שלנו, מפעילים את כוחות הביטחון, שבמקום, כן, לתקוף את המחבלים, לתקוף את האנשים שמאיימים על הביטחון שלנו, אנחנו מתקיפים את אותן משפחות. אני רוצה להגיד לכם שבתור עיתונאית אני סיקרתי עשרות אירועים, אם לא יותר, שבהם היו מעורבים זוגות כאלה, של ישראלים ופלסטינים מצד שני. עד 2003 הזוגות האלה התחתנו, ואחוז המקרים שהיו מעורבים בהם אנשים כאלה ואחרים היה מינורי ביותר. בתקופה של האינתיפאדה כמות המקרים האלה עלתה. עכשיו אנחנו שנים רבות מאוד אחרי האינתיפאדה, אבל החוק מאריכים אותו ומאריכים אותו מדי שנה, אף-על-פי שזה חוק לא חוקתי בעליל. זה חוק שכבר בג"ץ הכיר בכך שהוא חוק לא חוקתי, שפוגע בזכויות אדם בסיסיות, והייתי רוצה לראות עכשיו אם מישהו היה אומר לכל ישראלי, מכל מוצא שהוא, שאסור לו להתחתן עם אמריקני, אסור לו להתחתן עם רוסי, יפני, איטלקייה – הייתי רוצה לראות את הקולות הנזעמים שהיינו שומעים בישראל וגם בכל העולם נגד החוק הזה. אז אני יוצאת ממש בתקיפות רבה, ואני קוראת לכולכם להצטרף אלי, כי אנחנו מדברים על הפרה של זכויות בסיסיות של אזרחי ישראל ושל תושבי ישראל להתחתן עם אלה שהם בחרו לבני-זוג שלהם, ולהפסיק את האפליה הזאת; להפסיק את האפליה שאנחנו מרגישים גם בתחום של יחסי אישות, לצערי הרב, שהמדינה נכנסת לאזרחים למיטה שלהם ואומרת להם עם מי אפשר להתחתן ועם מי אי-אפשר להתחתן. ואם מישהו חושב שהחוק הזה מונע מזוגות כאלה להתחתן ולממש את אהבתם, אז הוא טועה. הדבר היחיד שבעצם אנחנו רואים כתוצאה מהחוק הזה – אנחנו רואים את הרדיפה הבלתי-פוסקת של הזוגות המעורבים, ואנחנו רואים את הפגיעה בזכויות שלהם. זו התוצאה של החוק, לא מניעה של נישואים ושל כניסה לברית הזוגיות או נישואים של אזרחים כאלה ואחרים. מבחינת האפליה ראינו עוד דבר מקומם מאוד – ראינו את הדוח שהתפרסם בנוגע לזכות של אזרחים ערבים לתרבות. אנחנו לא מדברים על תרבות אחת במדינת ישראל אלא על תרבות שיש לה פנים רבות. אנחנו מדינה רב-תרבותית, חייבים להכיר בזה. וכיצד ומדוע אזרחים ישראלים שמהווים כ-20% מהאוכלוסייה זכאים אך ורק ל-3% מכלל ההוצאה על תרבות? מדוע אין מוזיאונים? מדוע אין סינמטקים? מדוע אין בתי-ספר לאמנות? ומדוע בעצם אנחנו פוגעים בזכויות הבסיסיות ביותר של אנשים שרוצים להתחתן ולחיות את חייהם; רוצים ליהנות מתרבות ומפירותיה, ולעשות את זה בשפתם הם, בין שזו עברית, בין שזו השפה הערבית, בין שזו כל שפה שנהוגה במדינת ישראל? תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. גברתי היושבת-ראש, אנחנו היום מדברים על חוק שהוא חוק גזעני – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, את דילגת עלי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> את אחריו. <היו"ר שי פירון:> רצו שתהיי אצלי פשוט. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – חוק גזעני, חוק שבא להפריד משפחות. לא מדברים על אנשים שמחליטים אם אתה רוצה לאחד משפחות של כאלה שחוששים לקרוא לזה זכות השיבה – שאני גם מצדד בה – אבל אנחנו מדברים על משפחות קיימות, שמותר לבן-אדם, גם לערבי, במדינת ישראל, אני חושב שמותר לו גם לאהוב, להיאהב, וגם להתחתן עם בחירת לבו, או בחיר לבה. החוק הזה בא להגיד לאנשים: אין לכם זכות לאהוב, אין לכם זכות להקים משפחה. ומה עוד, אנחנו מדברים גם על משפחות קיימות – על משפחות קיימות, על משפחות עם ילדים, שמנסים להפריד אותן. אני אומר, המצב הקיים בפועל היום הוא שיש נישואים, יש משפחות, המשפחות מאוחדות, רק כל מה שעושים – באים בכל תקופה להפריד את המשפחות האלה ולהעביר את האישה, לפעמים עם הבנים ולפעמים ללא הבנים, מעבר לגדר, גדר שקראו לה "גדר ביטחון" שהיא גדר גזענית. שאלה: אם המשפחות עוברות לשטחים, מותר להם לאהוב ולהיאהב? מותר להם להקים משפחה אבל לעבור מעבר לגדר? אם זה מותר, אז המשפחה קיימת; למה אתם רוצים להפריד את המשפחה הזו? ואם יש לבעל הנכסים שלו – מה, הוא צריך לוותר על הנכסים שלו כדי לעבור לגור עם בחירת לבו? אדוני היושב-ראש, ההתנחלויות הקיימות היום, שממשיכות להיבנות ולגזול שטחים מהאזרחים או מהאנשים הפלסטינים בשטחים הכבושים, כבר לא יכולות להפריד בין – מטשטשות את הקו הירוק, ולכן מעבר לקו הזה אין כבר משמעות. המשפחות קיימות, המשפחות ימשיכו להתקיים, אבל השאלה עם האפליה הזו – את מי הם מתכוונים להעניש? אם זה עניין ביטחוני, אז תבדקו את האנשים לפני שאתם מחליטים שלא מגיע להם לקבל אזרחות או לקבל תושבות; ואם הוא ביטחוני, אז מה הכוונה? כי בזה אתם לא רק מענישים את הצד הפלסטיני, אתם גם מענישים את אזרחי מדינת ישראל. אני, כאזרח מדינת ישראל, לא צריך להיענש בגלל שיקולים גזעניים ושיקולים מטעים של הממשלה. האזרחים מתחתנים, וממשיכים להתחתן וממשיכים להקים משפחות, לכן ההצעה הזו, כהצעה גזענית, צריכה להתבטל, ואני מוחה על זה, אפילו על המחשבה של הממשלה להביא את זה שוב, כי היא עשתה טעות, עשתה חטא בשנים הקודמות. אני חושב שהיא צריכה לבוא ולכפר על החטא הזה שהיא עשתה, לבטל את החוק הזה כליל ולתת לאנשים. מי שחושש מאיחוד משפחות – "משפחות" אנחנו מדברים על בעל ואישה – יש שאלה: מי שחושש מזה, מה דינם של הילדים מהנישואים האלה? אם האבא ישראלי, האם הוא יכול לרשום אותם על השם שלו והם מקבלים אזרחות, או לא? האישה שמתחתנת עם פלסטיני יכולה לרשום את הילדים שלה על השם שלה, וזו עובדה וזה נרשם. <היו"ר שי פירון:> אנחנו צריכים, אדוני, לסיים, בסדר? <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> כן, כן. אני אומר, הניסיון הזה לנקום במשפחות האלה – זו נקמה – הילדים צריכים לחיות בחיק האבא והאימא, צריכים לחיות בתוך משפחה. ומי שחושש מאלימות – ההפרדה של המשפחות האלה היא זו שעושה את האלימות. לכן, זה עניין גזעני וצריך לבטל אותו. תודה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בבקשה. שלוש דקות. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אקרא קטע ממגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין. אנו קוראים – גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה"; מתוך הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. הוראת השעה הזאת, שאנחנו נדרשים להאריך אותה בפעם המי-יודע-כמה, ניתנה בשל מצב ביטחוני מאוד מאוד חמור – הפיגועים הרצחניים השתוללו ברחובות, אוטובוסים עלו באש, מסעדות, בתי-קפה, הרוגים רבים בני כל הגילים, ואכן המצב הביטחוני היה חמור וקשה. אגב, היא ניתנה כשאריאל שרון היה ראש ממשלה, זה היה ב-2003, תשס"ג; אברהם פורז היה שר הפנים, משה קצב נשיא המדינה. מאז שוב ושוב ושוב אנחנו נדרשים לאשר את הוראת השעה הזאת והיא הפכה למין הסדר של קבע. גם אני אקרא כאן קטע מדבריו של שופט בית-המשפט העליון, השופט אדמונד לוי, זיכרונו לברכה – וצריך להדגיש, אדמונד לוי היה שופט ימני, מינוי ימני, חובש כיפה; הפסיקות שלו היו מאוד חדות בעניין הזה, הוא היה מזוהה פוליטית – וכותב אותו אדמונד לוי: "הוראותיו של חוק האזרחות והכניסה לישראל מעניקות משקל מכריע למרכיב הביטחון, אגב פגיעה אנושה בזכויות יסוד שמן המעלה הראשונה. הן יוצרות מציאות שתוצאתה המובהקת היא הצרת זכויותיהם של ישראלים אך משום שערבים הם. הן מקנות לגיטימציה לרעיון זר לתפיסות היסוד שלנו – קיפוחם של בני המיעוט אך בשל היותם כאלה, בהתבססן על הסדר של סיווג קטגוריאלי, שיש בו הכול זולת בחינה פרטנית של הסיכון הנשקף מאדם. הן מטשטשות את דמותו של היחיד, כל יחיד, כעולם ומלואו וכמי שנושא באחריות למעשיו הוא. הן פותחות פתח למעשי חקיקה נוספים שמקומם לא יכירם בתפיסה הדמוקרטית. הן מאיימות לקרבנו צעד נוסף אל עבר תפיסה המשמרת את הדמוקרטיה בקליפתה, מבלי להותיר שריד מתוכנה". אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הגיע הזמן לשים קץ להוראת השעה הזאת, שבהמשך כותב עליה השופט אדמונד לוי, ובצדק, שהיא עצמה מאיימת על קיומה של מדינת ישראל ועל ביטחונה, אפילו יותר מאותו איום ביטחוני שלשמו היא נכתבה. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. בבקשה, אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני בעד הצעת החוק הזאת, כי אין לנו ברירה. אני בעד הצעת החוק הזאת, כי למדינת ישראל צריכים להיות הכלים להגן – להגן על הדמוקרטיה ולהגן על אופייה של מדינת ישראל. אני בכלל חושב, חברי חברי הכנסת, שאם היינו מתקדמים בתהליך המדיני, ואם היינו הולכים לפתרון של שתי מדינות, ואם היינו עושים הפרדה אמיתית בינינו לבין הפלסטינים, לא היינו צריכים חוקים כאלה. לא היינו צריכים להתעסק בנושא הזה כל הזמן. לא היינו צריכים להביא את עצמנו כל הזמן למצבים שמאתגרים או מטילים בספק את אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. ומדינת ישראל, בגלל העובדה שהיא לא אמיצה מספיק ללכת ולבצע את התהליך החשוב של ההפרדה בינינו לבין הפלסטינים, נאלצת כל היום לחיות בדילמה התמידית הזאת של היחס לאוכלוסייה ברשות הפלסטינית עם היחס לאוכלוסייה הערבית בגבולות מדינת ישראל. מבחינתי, אזרחי מדינת ישראל שחיים בגבולותיה של מדינת ישראל הם אזרחים לכל דבר, והם שווי זכויות, והם צריכים להרגיש שייכים בכל המובנים, והם צריכים גם לקבל החלטה, אם הם חלק ממדינת ישראל, או אם הם לא. וכאשר אנחנו רואים מצבים שבהם, בעבר – זה כבר פחות היום – הנושא הזה, של איחוד משפחות, הפך לסוג של שיטה – לא יודע אם היא מתוכננת, לא מתוכננת, זה לא משנה, אין ברירה אלא לתמוך בחוק הזה. זה לא שזה מהחוקים שאני נלהב לתמוך בהם, שלא יהיה בכלל ספק לחברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, זה חוק לא פשוט, זה חוק שבהחלט פוגע באנשים. אמר כאן אחד מחברי הכנסת שזה חוק אנטי-אהבה. יכול להיות. אבל למדינת ישראל, ולמדינה דמוקרטית, ראוי וצריך שיהיו גם חוקים שיסייעו לה להגן על עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אתה מטשטש את הגבול. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – לשמור על האופי היהודי של מדינת ישראל ברוב דמוקרטי, תוך זה שרוב האזרחים מבקשים שהמדינה הזאת תהיה יהודית, וכמו שאמרתי, דמוקרטית, וכדאי מאוד שהממשלה הזאת, השרה רגב, תהיה אמיצה מספיק, ולא רק בתרבות, אלא תהיה מספיק אמיצה להיכנס לתהליך מדיני, לעשות סוף-סוף הפרדה בינינו לבין הפלסטינים, לשמור על גושי ההתיישבות, לשמור על הביטחון, אבל לעשות הפרדה בינינו לבינם, גברתי השרה, כדי שלא נצטרך כל היום לחוקק חוקים כאלה, שבהחלט פוגעים במדינת ישראל, בהחלט מטילים ספק באופייה הדמוקרטי, בהחלט מעלים סוגיות מוסריות מורכבות, ששוב – אין ברירה אלא לאשר אותן. אבל בואו נהיה יותר אמיצים מלחוקק חוקים כאלה ופשוט ללכת לתהליך מדיני, גברתי השרה. <היו"ר שי פירון:> אדוני, אני מתנצל. <יואל חסון (המחנה הציוני):> לא שמתי לב לזמן. לכן – אני אתמוך בחוק הזה. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> בבקשה. הבאה בתור, בבקשה, חברת הכנסת מרב מיכאלי. בבקשה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, לכל מדינה יש זכות לשמור על גבולותיה. לכל מדינה יש זכות מלאה שתהיה לה מדיניות הגירה והיא תחליט מי נכנס ומי לא נכנס, מי יכולה להיות תושבת או אזרחית המדינה ומי לא יכולה להיות תושבת או אזרחית המדינה. זה בוודאי נכון לגבי מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, שבה יש חוק השבות, חוק שמאפשר לכל מי שיהודייה או יהודי, אפילו באופן שההלכה לא מכירה בו, אבל החוק הישראלי מכיר גם מכיר – מדינת ישראל, זכותה וחובתה לשמור על האינטרסים שלה ולקיים מדיניות הגירה שבה יש כאלה שהיא מרשה להם לבוא ולהיות אזרחיות ואזרחים ויש כאלה שהיא לא מקבלת אותן או אותם. אבל – ויש כאן אבל באותיות קידוש לבנה – מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית. מדינת הלאום של העם היהודי היא מדינה דמוקרטית, וככזאת היא מחויבת לערכים חוקתיים, לערכים דמוקרטיים של זכויות האדם. התיקון שאנחנו מאריכות ומאריכים עכשיו בפעם המי-יודעת-כמה, ובכל פעם בהוראת שעה, והפעם גם – באופן לא ראוי – בלי דיון בוועדה, בלי שנשמעים הגורמים המקצועיים, בלי שאנחנו מקבלות ומקבלים עדכונים על איך ובכלל מבוצע והאם הוא עדיין עונה על הצרכים שלשמם הוא חוקק או שמא הוא כבר לא רלוונטי, החוק הזה לא מקיים את התכלית של מדינת לאום לעם היהודי, שהיא מדינה דמוקרטית. לא מקיים אותה, פשוט לא מקיים את התכלית הזאת. חוק שבו זה לא מובן מאליו שילדה או ילד מתחת לגיל 14 יכולים לבוא ולגור עם ההורה או ההורה המשמורנית שלהם הוא חוק לא מתקבל על הדעת, הוא חוק לא חוקתי בעליל. חוק שבו לא ברור שילד או ילדה יכולים לבוא לחיות עם אימא או עם אבא שלהם, אלא שהם תלויות ותלויים בשיקול דעת שהוא לא מובנה, אין לו קריטריונים ולא ברור מה מנחה את שיקול הדעת הזה של פקיד כזה או אחר, הוא חוק לא סביר במדינה דמוקרטית, חברות וחברים. כן, יש למדינת ישראל כל הלגיטימציה וכל הזכות המלאה לקבוע קריטריונים מי יכולה ויכול להיות אזרחיות ואזרחים ומי לא; לא משנה אם משיקולים דמוגרפיים או משיקולים ביטחוניים. זה ממש לא משנה. אבל הקריטריונים האלה חייבים לענות על הערכים הבסיסיים של דמוקרטיה וזכויות אדם ושל היגיון בסיסי ואנושי של מדינה שיש בה מיעוט גדול ומשמעותי שחלק מהמשפחה שלו, ממש משפחה, בשר ודם, גר מעבר לגדר. אדוני היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, מדינת ישראל היא מדינה מאוד חזקה. ממש ממש חזקה, רבת יכולות. יש לה יכולת לשמור על ביטחונה, לשמור על צביונה ולשמור גם על ערכיה, בלי שהיא עושה את זה בחקיקה לא חוקתית ולא ראויה. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. אני מזמין את זוהיר בהלול להיות הנואם הבא. בבקשה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי, הורגים את האהבה ועושים לה וידוא הריגה. ללב, גבירותי ורבותי, יש עדיין נהמות, ויש נטיות, ויש, מה לעשות, גם פעימות. כאשר העיניים מצטלבות, וכאשר הרומנטיקה מתנגנת, וכאשר הטבע והיצר עושים את שלהם, אדם רוצה למסד את חייו, והוא מוצא את בת-זוגו, ובן-הזוג גם כן מוצא את הצד שמנגד, כדי להקים ולכונן משפחה. ישראל הפכה למעין כוחות שיטור נגד האהבה, נגד חיבור הלבבות והנפשות. מי שמכם, גבירותי ורבותי, לעזאזל, להעמיד קירות או גדרות – אוי, הגדרות – כנגד אישור ואשרור יחסי האישות, שהדתות, לא אני, הדתות קבעו את חשיבותם, ושרובכם גם נהניתם מפירותיהם? מי שמכם, לכל הרוחות, להעמיד סייגים, להציב מכשולים ולחוקק חוקים אל מול אלה שכל מטרתם היא להינשא מכוח דברי הנביאים והאל שבמרומים? כלום "פרו ורבו" הפכה לכפירה, לעבירה ולסכנה? מדוע הדמוגרפיה ופחדיה באים על חשבון הדמוקרטיה? אוי לסוגיית הדמוגרפיה והדמוקרטיה במדינה הזאת. מה הן פרנסתם וצידתם של אלה המצביעים בעד החוק הזה אם לא התיאוריה הקונספירטיבית – הפוביות שלכם, ההתכנסות, ההסתגרות, ההתייהדות, האימה מפני ההתבוללות, השמירה על הלאומיות, ואולי אפילו הטוהר האתני, שרחמנא ליצלן, יפגעו כל אלה במרקמיה של המדינה, כאילו אין ערבים בקרבה. איך הדברים מתאפשרים לאחרים, ולערבים לא? מדוע מה שמותר לאחרים אסור לערבים? אדוני היושב-ראש, לא רק העניין הלא-חוקתי הוא שבלב הסערה הזאת, אלא המוסר של המדינה, שהפכה למדינה אתנוקרטית, שאיננה ששה להבין את מצוקותיו וצרכיו של מיעוט שמנסה לקיים אך ורק את מצוות האהבה. אני מתקומם נגד החוק הזה, שמנציח את דמותה הבעייתית ואת אופייה הבעייתי של מדינת ישראל אל מול אומות העולם. אתם צריכים להתעורר, שמא תשמיטו מתחת לרגליכם את שארית השטיח שנשאר מהמוסר הישראלי. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לך. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. שלוש דקות. בבקשה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> תודה, אדוני היושב-ראש, וברכותי. טרם ראיתי אותך יושב, עדיין, על הכיסא הזה. <היו"ר שי פירון:> אני הולך בדרכים של טובים ממני, אדוני. <נחמן שי (המחנה הציוני):> היו פה, היו פה גדולים. אין מה להגיד. תודה. אני מודה, גברתי וחברי, חברים וחברות, שאני מתלבט באשר לעמדתי. החוק הזה הוא לא חוק פשוט. הוא מעמיד אותנו בפני דילמות קשות. יש רגעים כאלה, שאתה צריך לשקול בצורה מורכבת. זה לא העבודה הרגילה שלנו. בדרך כלל, אפשר לנקוט עמדה. המחשבה הראשונה שלי היא שהחוק הזה הוא הגיוני, הוא סביר, הוא מגן על מדינת ישראל מפני כניסה של מספרים גדולים מאוד של ערבים, שירצו לחיות פה, אתנו, ושיערערו בדרך הזאת את המאזן – העדין והמשתנה – שבין יהודים וערבים שחיים בתוך מדינת ישראל, וכל אחד מאתנו שעדיין מאמין שזו צריכה להיות מדינת הלאום של העם היהודי, ושהיא צריכה להיות מונחת – או לעמוד – על עקרונות יהודיים מצד אחד ודמוקרטיים מצד אחר, חייב – חייב – להבין את המניעים. אבל אז באה המערכת השנייה, הדמוקרטית, והיא מעוותת ומשנה את השיקול הזה. ומנקודת ראות של ערכיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל – וכאן אנחנו רואים את ההתנגשות בין היהודי לדמוקרטי, מבחינת הערכים הדמוקרטיים שלנו, שאנחנו מחויבים להם, שהם חלק בלתי נפרד מחיינו פה מאז קמה המדינה, ועל הדמוקרטיה שלה אנחנו נלחמים יום-יום ושעה-שעה. אני גם לא רוצה להזכיר לכם את הדברים שעסקנו בהם רק בימים האחרונים. מבחינה זאת ראוי שמדינת ישראל כן תאפשר איחוד משפחות, וכן תאפשר למספר מסוים להיכנס למדינת ישראל, לבני-זוג, ולחיות פה עם בני או בנות זוגם. זאת ההתלבטות שאנחנו עומדים בה: בין הערכים היהודיים שלנו, בין הרצון לשמור על האופי היהודי לבין הקושי לקיים יחד אתו את הדמוקרטיה. ואני, בסופו של דבר, אשאר נאמן לערכים הדמוקרטיים. אני אשאר נאמן למחשבה שלי שהמדינה הזאת צריכה לנקוט דרך אנושית כלפי האוכלוסייה הזאת. צריך לבקר את מספר הנכנסים, צריך לעשות כל מאמץ להקטין אותו, אבל בדרכים אחרות, לא באמצעות החוק. אפשר לעשות את זה בדרכים מינהליות. ולכן אני אתנגד לחוק הזה. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, בבקשה. שלוש דקות, אדוני. בבקשה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אפשר לדבר כאן שעות על שעות, והרבה הרבה הרבה זמן, על משמעות החוק הזה, וכמה הצלם האנושי אבוד כאן, וכמה הדבר הוא לא רק מעוות, הוא לא אנושי. קודם כול, צריך להתחיל בזה: לבטל או להפסיק את מגילת העצמאות, ואחר כך לדון על החוק, ככה, באופן ציני או באופן גורף, אבל קודם לבטל את מגילת העצמאות, ולהתייחס, להתחיל מחדש, כל העניינים האלה: מה זה חירות האדם, זכותו, ולא להיכנס לכל מיני היבטים אחרים. מזה אפשר להתחיל, ואם כבר, אז ניכנס. כמה אפשר, מדינת ישראל, המדיניות – – <ינון מגל (הבית היהודי):> – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – שננקטת כלפי האוכלוסייה הערבית כאן, האזרחים, שהם היו 150,000 בשנת 1948, 1947 – – <ינון מגל (הבית היהודי):> – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – ועכשיו, ברוך השם, מיליון ו-200,000? כמה המשחק הדמוגרפי הזה יעזור עוד חמש שנים, עוד שנה, עוד שנתיים, עוד עשר, עוד 20? בבקשה, תעשו מאזן דמוגרפי, כאן קבור הכלב, ונדע כמה צריך את החוק הזה וכמה זה מעכב את המאזן הדמוגרפי. האם – עלתה שאלה, גם, לא בציניות: הרי משהו ביטחוני – היה רצח של ראש ממשלה, והיושב בכלא, הרשו לו להתחתן ולהביא ילדים לעולם. בסדר. זה לא ביטחוני? זה לא ביטחוני? זה בכלל לא ביטחוני, כן? וזה לא פוגע בביטחון המדינה. הרי בג"ץ גם פעמיים החזיר את החוק לתיקון. הייתה אמירה, לפני הרבה זמן: יש שופטים בירושלים. האם השופטים בירושלים גם נגמרו, או נכחדו? יש הרבה הרבה הרבה דברים שאפשר להעלות אותם ולדון עליהם. החוק הזה חוק לא אנושי, חוק של ממשל צבאי. אנחנו יודעים מה המשטרים הצבאיים עשו באזרחים שלהם, ואיך התנהגו, ומה היה הסוף שלהם. ולכן החוק הזה צריך להיות מבוטל על הסף. אני מתנגד לחוק הזה. כי אם זה לא עניין של ביטחון, ענייני ביטחון, עם הסדר, אבל כאן הביטחון הוא מילה של בילוף וזיוף. זה חוק אנטי-דמוקרטי, מטרתו דמוגרפית לחלוטין, מטרתו גזענית לחלוטין, ואנחנו מדברים על מדינה נאורה, מדינה של דמוקרטיה, אז לכן צריך באמת להתייחס לבן-אדם – למצב האנושי של בן-אדם, בהתאם – – – <היו"ר שי פירון:> חברים, אני מבקש, בבקשה – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> החוק הזה לא אמור לעבור – – <היו"ר שי פירון:> – – אם אפשר לשמור על השקט. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – וצריך לבטל אותו על הסף. תודה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. אחרון הדוברים, לפני שהשר סילבן שלום יסכם – חבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת כבל? חבר הכנסת כבל. כן, אחרון הדוברים. שלוש דקות, אדוני, בבקשה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, שא ברכה; חברותי וחברי חברי הכנסת, רשם פרלמנטרי, אני רוצה, אדוני חבר הכנסת חנין וחברי הכנסת ששמו אותם כתַשמוֹעים, האמת היא שאני רוצה לפתוח ולומר שזה לא לעניין, ממש ממש, שנעדרים היום. היה אפשר לתאם את כל ההפגנות ואת כל מה שצריך. זה יום כנסת, על כל המשתמע מכך. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא משנה, אני – סליחה – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני אומר את זה. אני אומר את זה כי ראוי שהדברים ייאמרו. כאן העבודה הפרלמנטרית וכאן צריך לעשות אותה. ויש נושאים שחשוב היום שיהיו פה. לגופו של עניין, אני רוצה לחזור, לבוא ולומר: הנושא הזה, אדוני היושב-ראש, אדוני שר הביטחון, הגיע הזמן שיינתן לו מענה. החברה הערבית בישראל היא חלק בלתי נפרד מהמדינה הזאת, על כל המשתמע מכך. והעובדה שכל פעם אנחנו צריכים לעסוק בהארכה של החוק – הריבון זה הממשלה, שצריכה פעם אחת ולתמיד לומר את דעתה ולתת לזה מענה אמיתי ולתת לזה התייחסות רצינית. יש כאן עניין הומניטרי מן המדרגה העליונה. יש כאלה שנכון, שמנסים לרמות, מנסים לעקוף את החוק, אבל זה נכון לכל דבר. ובשאלה הזאת אתה לא סוגר לכולם, ואומר עכשיו: כיוון שיש גנבים אז אנחנו עכשיו לא נאפשר יותר למכור; מכיוון שחס וחלילה יש תאונות דרכים אז אנשים לא ינהגו יותר. אי-אפשר לעשות חוקים גורפים בדברים האלה. אני מבין, אדוני היושב-ראש, את ההצעה, שלא רוצה לייצר כאן מצב של איבוד שליטה, אי-אפשר להתחמק מזה. יש כאן עניין שצריך לתת עליו את הדעת, אבל מצד שני הגיע הזמן שהממשלה תיתן את דעתה – – <היו"ר שי פירון:> חברים, אדוני – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – ותיתן מענה אמיתי והולם לבעיה הזאת. <היו"ר שי פירון:> חברים, הרעש כאן לא מאפשר – אם אפשר, בבקשה, חברים, זה לא מכובד. אני ממש מתנצל. חבר הכנסת הרב אלי בן-דהן. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, אל תתנצל, זה בסדר. אני – – – <היו"ר שי פירון:> חברים, אני מבקש, קשה לנהל ככה ישיבה. אדם שמדבר, עושה זאת כדי שיקשיבו. חבר הכנסת רוזנטל, בן סיעתך מדבר. <איתן כבל (המחנה הציוני):> חבר הכנסת – – – <היו"ר שי פירון:> חבר הכנסת יוגב, אני מזמין אותך לתפוס את מקומך, גם ככה אתה גבוה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> בסוף היושב-ראש לקח לי את כל הזמן. <היו"ר שי פירון:> לא, לא, אני אוסיף לך אותו, אל תדאג. <איתן כבל (המחנה הציוני):> סתם, נו, בחייך, אתה. <היו"ר שי פירון:> נעשה כבל מאריך. <איתן כבל (המחנה הציוני):> סתם. לכן, אדוני היושב-ראש, עם כל הקושי, ויש לי קושי בהצבעה הזאת, אני אתנגד. תודה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. יסכם את הדיון שר הפנים, אם הוא יסכים, כי הוא שקוע בשיחה. שר הפנים סילבן שלום יסכם את הדיון. <קריאה:> – – – <היו"ר שי פירון:> לא, פשוט – – – <שר הפנים סילבן שלום:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הקשבתי לחלק מהדוברים שטענו שיש לאפשר את איחוד המשפחות, ואני שואל אותם: האם ההחלטה הזאת נובעת משרירות לב? האם ההחלטה הזאת נובעת מגזענות? האם ההחלטה הזאת נובעת מחוסר אהבה לזולת או למיעוטים החיים בתוכנו? הרי ברור שהתשובות לכל השאלות שאני שואל הן: לא, לא ולא. הסיבה היחידה היא ניסיון העבר. ומה לעשות שניסיון העבר הוכיח שברגע שניתנו אישורים לאיחוד משפחות, האנשים האלה היו מייד טרף קל לארגוני הטרור שפנו אליהם וביקשו לגייס אותם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כמה? מה האחוז? <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> יש לך נתונים? למה לא לבדוק כל מקרה לגופו? <שר הפנים סילבן שלום:> אני לא אומר – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש לך נתונים? מה האחוז? <שר הפנים סילבן שלום:> אני לא אומר שזה קורה אצל כולם. <קריאות:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אז תעשו – – – <שר הפנים סילבן שלום:> ומאחר – – – <קריאות:> – – – <שר הפנים סילבן שלום:> חבר הכנסת חאג' יחיא, שנייה אחת. מאחר שזה לא קורה אצל כולם, יש גם ועדה לעניינים הומניטריים, ובוועדה הזאת אנחנו נותנים מענה לכמעט 30%. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כמה הוועדה ישבה בשנה האחרונה? כמה הוועדה ישבה בשנתיים-שלוש האחרונות? תגיד. תגיד. <שר הפנים סילבן שלום:> זה טוב, אתה עוזר לי למשוך את הזמן סך הכול. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא רוצה – – – <שר הפנים סילבן שלום:> אין בעיה, זה טוב, תדבר כמה שאתה רוצה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני רוצה שתגיד מספרים אמיתיים, כמה ישבה הוועדה. <שר הפנים סילבן שלום:> עיסאווי, זה לא יעזור אם תצעק – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני לא צועק, אני מדבר. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <שר הפנים סילבן שלום:> – – וזה לא יעזור אם תדבר. האמת היא אחת: איחודי המשפחות או איחוד המשפחות גרמו לכך שהאנשים האלה קיבלו מייד פנייה מארגוני הטרור בניסיון לגייס אותם לבצע פיגועים – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <שר הפנים סילבן שלום:> – – וחלק לא מבוטל מהם אכן היה שותף לביצוע פיגועים כנגד אזרחי מדינת ישראל. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כמה? מה האחוז? <שר הפנים סילבן שלום:> מאחר שכך הם פני הדברים – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תגיד לי מה האחוז. מה האחוז? <שר הפנים סילבן שלום:> – – אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפקיר את ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל. אז אפשר להיות יפי נפש, ואפשר להיות אנשים שלא מוכנים להסתכל – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <שר הפנים סילבן שלום:> – – על המציאות בעיניים נכוחות או בעיניים פקוחות. אנחנו מסתכלים על המציאות, ומה לעשות שהמציאות היא הרבה יותר מסובכת ומורכבת מאשר הרצון שלכם אולי לא לראות אותה. אני, מבחינתי – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – – <שר הפנים סילבן שלום:> תאמין לי, זוהיר, עד שהבאתי את זה לקח לי חודש–חודש-וחצי לקרוא כל מקרה וללמוד את הנושא הזה, ולא הסכמתי להביא את זה עד אשר השתכנעתי שאכן יש דברים בגו. למה רק אני? בית-המשפט העליון – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> נתונים, נתונים. <שר הפנים סילבן שלום:> בית-המשפט העליון אישר את זה ברוב עצום, ואישר את זה פעם אחר פעם – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תביא נתונים. <שר הפנים סילבן שלום:> – – כאשר הוא, בסופו של דבר, קיבל גם את החומר המודיעיני. וכאשר גם בית-המשפט העליון עושה זאת – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תביא נתונים, כמה אחוזים? תביא נתונים. <שר הפנים סילבן שלום:> – – הוא בטח לא גורם פוליטי. ואני חושב, זוהיר, שאני מכיר אותך, ובאמת לא רק מכיר, מוקיר ומעריך, אתה לא חושב שבית-המשפט העליון במדינת ישראל נותן יד לדבר שלא צריך לקרות. אם בית-המשפט העליון אכן השתכנע – והיו עתירות פעם אחר פעם, והעתירות האלה נדחו פעם אחר פעם בגלל העובדה המצערת שאכן יש הוכחות ברורות שהאנשים האלה קיבלו מייד פניות, כל אחד שהגיע. אבל, למרות האמור לעיל, יש לנו ועדה לעניינים הומניטריים – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כמה – – – <שר הפנים סילבן שלום:> – – ובוועדה הזאת – כמו שאתה פנית אלי היום בנושא הומניטרי מסוים, שאני אבדוק אותו, וכמובן, אם תהיה לנו אפשרות, אף שמדובר בבני מיעוטים, אנחנו נפתור את הבעיה, כי בסופו של יום אני מסתכל על העניין כלהסתכל על אדם באשר הוא אדם, ואם יש אפשרות לפתור את הבעיות אנחנו פותרים אותן ללא שום הבחנה פסולה, בוודאי לא לפי שום אפליה בעניין הזה. לכן, כל הטוענים כנגד העניין הזה פשוט לא מכירים את הנושא. הם לא יודעים את הפרטים. ואם הייתי יכול למסור כאן את הפרטים הייתי מוסר אותם. אבל אני יכול לומר לכם שהדברים האלה נבחנים בשבע עיניים גם על-ידי היועצים המשפטיים, היועץ המשפטי לממשלה, משרד המשפטים, היועץ המשפט של משרד הפנים, היועץ המשפטי של שירות הביטחון הכללי – כל המערכת הזאת כולה עוברת על העניין, והמסננת היא מאוד מאוד קפדנית. לכן – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כמה אנשים בשנה האחרונה – – – <שר הפנים סילבן שלום:> אתה תשאל אותי עוד 30 פעם, עיסאווי, לא תקבל. כי בסופו של יום אני אגיד לך, אנחנו – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> הם לא היו – – – <שר הפנים סילבן שלום:> לא. אנחנו לא רוצים להפקיר את ביטחונם של תושבי מדינת ישראל – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> מסכים אתך. <שר הפנים סילבן שלום:> – – אנחנו לא מוכנים לשחק ברולטה בחייהם של תושבי מדינת ישראל. <קריאות:> – – – <שר הפנים סילבן שלום:> ולכן, כל עוד זאת תמונת המצב, מי שיש לגביו חשד, לא יקבל את האישור. מי שלגביו אין חשד – ויש קריטריונים: אם הוא בגיל מסוים, אם הוא במצב משפחתי מסוים, אם יש לו היסטוריה מסוימת. כל הדברים – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> שאר – – – <שר הפנים סילבן שלום:> – – האלה הם דברים שאנחנו צריכים להביא בחשבון כאשר אנחנו מקבלים את ההחלטה הסופית. ואני מקווה שאנחנו נוכל בסופו של יום לקבל את ההחלטה הראויה, הנכונה והטובה. אני רוצה לבקש מכל חברי הכנסת, בעיקר מחברי המחנה הציוני, לתת יד למאבק שלנו בטרור, לתת יד למאבק שלנו על שמירה על הביטחון. שירות הביטחון הכללי הוא לא שירות ביטחון כללי של ממשלה כזאת או אחרת, הוא שירות ביטחון כללי של מדינת ישראל כולה. ולכן אני מצפה מכם להפגין, באמת, הייתי אומר הבנה לעניין – לא רוצה להגיד מילה יותר קשה – אבל להתייחס לעניין ברצינות הראויה ולתמוך בהצעה שאני מביא כאן בשם הממשלה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר הפנים חבר הכנסת סילבן שלום. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. נא לשבת. בקשת הממשלה להאריך בצו את תוקפו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003. הסתיים הדיון, ואנחנו עוברים להצבעה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד בקשת הממשלה – 57 נגד – 20 נמנעים – 5 בקשת הממשלה להאריך בצו את תוקפו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003, נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 57, נגד – 20, חמישה נמנעים. אני קובע כי בקשת הממשלה להאריך בצו את תוקפו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) אושרה על-ידי המליאה. <הצעת ועדת הכנסת בדבר הסמכת ועדה משותפת לוועדת החוץ והביטחון וועדת הפנים והגנת הסביבה לדון בהארכת תוקף חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003, לפני אישור הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מתכבד להזמין את יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת דוד ביטן – בעצם, מעניין לעניין באותו עניין; שימו לב להודעה של יושב-ראש ועדת הכנסת – הצעת ועדת הכנסת בדבר הסמכת ועדה משותפת לוועדת החוץ והביטחון וועדת הפנים והגנת הסביבה לדון בהארכת תוקף חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003, לפני אישור הכנסת. יתקיימו דיון והצבעה – הדיון הפעם יהיה כנראה קצר. בבקשה, אדוני, חבר הכנסת דוד ביטן. <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> תודה רבה. הצעת ועדת הכנסת בדבר הסמכת ועדה משותפת לוועדת החוץ והביטחון וועדת הפנים והגנת הסביבה לדון בהארכת תוקף חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003, לפני אישור הכנסת. כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003, כולל סעיף יוצא דופן שלפיו הממשלה רשאית, באישור הכנסת, להאריך את תוקף החוק בצו לתקופה שלא תעלה בכל פעם על שנה. עד היום, בקשות אלה לאישור הארכת התוקף נדונו רק בפני מליאת הכנסת, באופן שלא אִפשר לחברי הכנסת לשמוע מומחים וגורמים חיצוניים בנושא רגיש זה. חברת הכנסת מרב מיכאלי הציעה כי החלטת הממשלה להארכת תוקף החוק תובא לדיון בפני ועדה של הכנסת, והוועדה היא שתביא את המלצתה לאישור הכנסת, בדומה להארכת מצב חירום, כאשר הצעת הממשלה להארכתו מובאת בפני ועדה משותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת החוקה. החלטה דומה של הכנסת התקבלה גם בשנת 2007, לגבי חוק טל, שכלל אף הוא הוראה שלפיה הכנסת מוסמכת להאריך את תוקפו של החוק בהחלטה. ועדת הכנסת דנה בעניין זה והחליטה, לאחר שקיבלה את הסכמתו של שר הפנים, להביא לאישור הכנסת את ההחלטה הבאה: הסמכות לדון בהארכת תוקפו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003, תהיה מסורה לוועדה משותפת של ועדת חוץ וביטחון וועדת הפנים, בראשות ועדת החוץ והביטחון. החלטת הממשלה בדבר הארכת תוקף החוק תידון בכנסת לאחר קבלת המלצה של הוועדה המשותפת, והיא תהיה רשאית להמליץ לכנסת לאשר את החלטת הממשלה, לדחות אותה או לאשרה בשינוי. החלטת הממשלה תובא בפני הוועדה המשותפת לא יאוחר מ-60 ימים לפני תום תוקפו של החוק. הוועדה המשותפת תבחן את הנושא ותביא את המלצתה לאישור הכנסת לא יאוחר מ-14 ימים לפני תום תקופת תוקפו של החוק. ועדת הכנסת סבורה כי החלטה זו יש בה כדי לשפר באופן משמעותי את הליך החקיקה ולאפשר דיון מעמיק בסוגיה רגישה זו, ולכן אני מבקש מהכנסת לאשרה. מובן כי היא אינה משפיעה על ההחלטה שהתקבלה היום לגבי הארכת תוקפו של החוק לשנה הקרובה. <השלמת הרכב ועדות הכנסת> <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהקריא, כבוד היושב-ראש, עוד הודעה מטעם ועדת הכנסת, שלא מחייבת הצבעה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בהמשך לאישור הרכב הוועדות במליאת הכנסת ביום 1 ביוני 2015, הריני מתכבד להודיע על איוש חברי כנסת במקומות הפנויים לסיעת המחנה הציוני, כדלקמן: בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות יכהן חבר הכנסת איציק שמולי; בוועדת הכלכלה יכהן חבר הכנסת יוסי יונה; בוועדת החוקה, חוק ומשפט תכהן חברת הכנסת ציפי לבני. בוועדת החוץ והביטחון יכהנו חברי הכנסת האלה כממלאי-מקום קבועים: חברת הכנסת זהבה גלאון, חבר הכנסת איל בן ראובן, חבר הכנסת יחיאל חיליק בר, חברת הכנסת מרב מיכאלי, חבר הכנסת אראל מרגלית. בוועדת הכספים יכהנו חברי הכנסת הבאים כממלאי-מקום קבועים: חבר הכנסת איתן ברושי, חברת הכנסת מיכל בירן. <חילופי גברי בוועדות הכנסת> <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> כמו כן, בוועדת החינוך, התרבות והספורט יכהן חבר הכנסת איציק שמולי במקום חבר הכנסת יוסי יונה. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. <הצעת ועדת הכנסת בדבר הסמכת ועדה משותפת לוועדת החוץ והביטחון וועדת הפנים והגנת הסביבה לדון בהארכת תוקף חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003, לפני אישור הכנסת> <היו"ר שי פירון:> חברים, אנחנו נפתח בדיון קצר. ראשונת הדוברים, חברת הכנסת מרב מיכאלי – את כבר כאן, אז בבקשה. אנחנו יודעים שאת לא צריכה דפים, אז הכול בסדר. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אני לא יודעת אם זו מחמאה או לא. <היו"ר שי פירון:> זו מחמאה, ולכן אני לא מבין למה את צריכה לסדר את הפודיום, הרי הכול בסדר. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, ותודה רבה ליושב-ראש ועדת החוקה, חבר הכנסת דוד ביטן – – – <היו"ר שי פירון:> חברים, אני ממש מבקש, קשה מאוד לנהל ככה את הדברים. חבר הכנסת ביטן, לא רואים אותך, שב. <קריאה:> – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> סליחה, כן, יושב-ראש ועדת הכנסת דוד ביטן – כמובן, לא באתי לפגוע בכבוד יושב-ראש ועדת החוקה, ולא בכבוד ועדת הכנסת, חלילה וחס. תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת, שהבין היום, בוועדת הכנסת, כשהעלינו את הסוגיה הזאת, את ההיגיון הבאמת-בסיסי שטמון בכך שכשהכנסת מתבקשת, או לא מתבקשת, אלא צריכה ויכולה לפי החוק, להאריך או לא להאריך תוקף של חוק, בוודאי רגיש ובעייתי כמו החוק שזה עתה אישרה למרות התנגדות חלקנו, מן הראוי שזה ייעשה בהליך שבו הכנסת באמת יכולה להיות מושכלת בשאלה אם צריך לאשר את המשך החוק – אולי צריך להכניס בו תיקונים, אולי צריך לעשות בו שינויים; אולי צריך להתאים אותו לצו השעה, כי לא בטוח שמה שנחקק כבר לפני כל כך הרבה שנים ומוארך באופן כמעט אוטומטי, צריך להגיד, על-ידי ממשלות – בעצם על-ידי ממשלות, ולא על-ידי הכנסת. כשהכנסת לא מקבלת הזדמנות באמת לשמוע את כל הצדדים, את כל הגורמים המקצועיים, את תמונת המציאות ותמונת המצב הרלוונטיות להארכת או אי-הארכת החוק, מי שבעצם מאריכה את החוק, אדוני היושב-ראש, היא הממשלה, ולא הכנסת. <היו"ר שי פירון:> חבר הכנסת שרון גל, היא מדברת ואנחנו רואים את גב האומה – תסתובב בבקשה, או שתשב. <שרון גל (ישראל ביתנו):> זה לא גב האומה, זה מצב האומה. <היו"ר שי פירון:> שב. שב בבקשה. שב. חברים. חברת הכנסת סתיו שפיר. <שרון גל (ישראל ביתנו):> פה זה מצב האומה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה, אדוני. <היו"ר שי פירון:> אני אדאג שיקשיבו. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> לכן, חברי וחברותי חברות הכנסת, כמו שאמרתי קודם, אנחנו נדרשנו והתבקשנו לאשר את הארכת התיקון לחוק האזרחות והכניסה לישראל בצורה שהיא לא ראויה לכנסת ישראל והיא לא ראויה לתכנים שבהם החוק הזה עוסק. ההחלטה שהביא עכשיו לפתחנו יושב-ראש ועדת הכנסת, שיזמנו אותה היום, סיעת המחנה הציוני, בוועדת הכנסת, לפחות מתקנת את האופן שבו יובא לפנינו החוק הזה בפעם הבאה, בעוד פחות מ-11 חודשים, ואז לפחות תהיה לנו הזדמנות לדון בו בוועדה המשותפת לוועדת הפנים ולוועדת החוץ והביטחון, לראות אם הקריטריונים הקיימים מתאימים, אולי אנחנו יכולות ויכולים להפוך את החוק הזה – חוק שבאמת הולם את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי שהיא גם מדינה דמוקרטית. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. יעלה ויבוא חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש, ברכות על תפקידך החדש, אני מאחל לך הצלחה. עמיתי חברי הכנסת, אכן, ראוי שהסוגיה הזאת לא תסתכם בדיון של מליאה, אלא תיבחן בדיון יותר רציני ומעמיק, במסגרת של ועדה. והאמת היא, שכשאנחנו באים היום לאשר את הוועדה הזו, אני יכול רק להתפלא על שלא עשינו את זה בעבר, כי אני חושב שזה מנגנון ראוי, וראוי שיתקיים דיון כזה באופן רציני ומעמיק, ואני מברך את חברת הכנסת מיכאלי על יוזמתה. לגופה של ההצעה, עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שהוועדה המתאימה לדיון בנושא הזה היא ועדת הפנים, היא הוועדה שמפקחת על משרד הפנים, היא הוועדה שמנהלת באופן עקרוני את כל סוגיות הכניסה לישראל. אני לא רואה בנושא הזה שום מקום לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. אני גם אמרתי בדיון, אני לא רואה שום קשר בין החוק הזה לבין שאלות של ביטחון, אבל גם אם היה קשר בין החוק הזה לבין סוגיות של ביטחון, ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת עוסקת גם בסוגיות כאלה כשהיא מדברת על ענייני כניסה לישראל. ולכן הייתי מציע שהוועדה שאנחנו מקימים לדון בעניין תהיה ועדת הפנים של הכנסת. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מוותר. <היו"ר שי פירון:> מוותר. חברת הכנסת גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חושבת שאני הולכת לכפור בחשיבותה של ועדה משותפת כזו, חברתי חברת הכנסת מיכאלי. אני לא מוצאת שום סיבה שוועדה משותפת תחוקק חוק שכזה. אני חושבת שזו הצעה לא ראויה, ואני חושבת שההצעה של מליאת הכנסת הייתה צריכה להחזיר לשר הפנים את המעמד הקודם שהיה לו ואת הסמכות שהייתה לו טרם חקיקת החוק, שתהליך מדורג של בקשה על בקשה ואישור על אישור עבר את שיקול דעתו של המשרד. זה היה תהליך שארך ארבע-חמש שנים. אף אחד לא קיבל אישור לאיחוד משפחות רק כי הוא בא יום אחד ואחר כך הוא הפך למפַגע בפוטנציה. ולכן אני חושבת, שאם אנחנו רוצים להיקרא מדינה מתוקנת – מדינה מתוקנת צריכה להגן על צורכי הביטחון שלה, אין על זה ויכוח, אבל ביטחון זה גם זכויות אדם, ביטחון זה גם דמוקרטיה, ולהחליט שהכנסת תחוקק חוק אזרחות, גם אם הוא לא יהיה בהוראת שעה, זה לא יעשה את הדבר הזה כשר יותר; זה יעשה את זה אולי כשר, אבל מסריח. ולכן הכנסת לא צריכה בוועדה המשותפת שתקימו לחוקק חוק שיכשיר את השרץ הזה. אין צורך. אם אנחנו רוצים שמדינת ישראל תהיה מדינתו של העם היהודי ושל כל אזרחיה, ויש בה גם אזרחים, צריך – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> איך יכול להיות? <זהבה גלאון (מרצ):> היא יכולה להיות גם וגם. יש פה אזרחים, וזה שאתה הצבעת היום בעד חוק שנותן לגיטימציה ונותן הכשר בחסות חקיקה של הוראת שעה – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – מדינה יהודית ודמוקרטית – – – <היו"ר שי פירון:> חבר הכנסת חסון. <זהבה גלאון (מרצ):> – – שאתם מאשרים אותה בפעם העשירית ואולי יותר, אתה הצבעת היום על ראייה קולקטיבית של אזרחים, שאתה – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> מדינה צריכה להתגונן, אבל מדינה לא הופכת אזרחים – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> חברת הכנסת גלאון, את צריכה להחליט, או את זה או את זה, אי-אפשר גם וגם. <זהבה גלאון (מרצ):> – – למפגע בפוטנציה. אפשר גם וגם, אל תמציא את הגלגל. <יואל חסון (המחנה הציוני):> איך אפשר? <היו"ר שי פירון:> חבר הכנסת חסון, אני מבקש ממך לאפשר לדוברת לסיים את דבריה. אתה ויתרת על זכות הדיבור, אתה יכול לבקש אותה חזרה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני – קטעת לי את חוט המחשבה, חבר הכנסת חסון. נקטע לי חוט המחשבה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> לא – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני רוצה לציין שזה לא קורה לי בדרך כלל, אבל קטעת לי את חוט המחשבה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> חבר הכנסת חסון, אני רוצה להגיד את הדבר – כן, נזכרתי. הגישה הזאת, חברי חברי הכנסת, שעולה כאן שר על הדוכן, במקרה הזה השר שר הפנים, ומחלק את הכנסת הזו למי שדואג לביטחון של מדינת ישראל, ואם מישהו מצביע נגד החוק הזה, הוא בכלל מפקיר את ביטחון אזרחי מדינת ישראל – אין מי שדואג יותר ומי שדואג פחות, ומי שהיום ישב בצד הזה והצביע נגד החוק, זה לא כי הוא מגן פחות על הצרכים הביטחוניים של מדינת ישראל, זה כי הוא לא מוכן או לא מוכנה לחוקק חוק על בסיס אתני-לאומי. ומה שהכנסת הזו עשתה – היא חוקקה חוק על בסיס אתני-לאומי. היא קיבעה שוב ושוב את החרפה הזו בספר החוקים. תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר שי פירון:> חבר הכנסת ביטן, האם אתה רוצה לסכם את הדיון? בבקשה. אני מבין שהוטלה עליך משימה חשובה, ומייד בתום דבריך אנחנו ניגש להצבעה. <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> ראשית, יש צורך גם בוועדת חוץ וביטחון, כי יש גם היבטים ביטחוניים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אין בה ערבים, מה לעשות. <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> יש גם היבטים ביטחוניים, ולכן צריך שיתוף של שתי הוועדות. <תמר זנדברג (מרצ):> אין שום היבט ביטחוני – – – <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> דבר שני – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – עד היום – – – <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> אבל למה אתם מפריעים כל הזמן? למה אתם מפריעים? אנחנו לא מפריעים לכם, אז אל תפריעו גם לנו, עם כל הכבוד לכם. <היו"ר שי פירון:> חברת הכנסת מיכל רוזין, לא נעים לי להעיר לך. <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> מה זה ההתנהגות הזאת? בגלל שאתם שמאל – אתם לא חייבים להפריע לימין. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר שי פירון:> אז תבקשי לדבר. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> דוד, אני קורא אותך לסדר על ההערה הזאת. <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> לא – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר שי פירון:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה לתת לחבר הכנסת ביטן לסיים את דבריו. <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> דבר שני, אני לא מבין את ההיגיון של מרצ. היום עושים את ההארכה הזאת, בלי שיש דיון בוועדות ובלי שום דבר ובלי ששומעים – – <תמר זנדברג (מרצ):> כבר עשר שנים – – – <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> – – ובלי שדנים. חברת הכנסת מיכאלי צדקה בהצעה שהיא הציעה בוועדת הכנסת – קיבלנו את זה. מה עדיף לךְ, שימשיכו עם החוק הזה בלי דיון, שלא יהיה בכלל? אז בואי, יש גבול לכל דבר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – למה ועדה משותפת? <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> בסך הכול יש בחוק אפשרות להליך – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר שי פירון:> אז תירשם. <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> – – – ולכן באו ואמרו: עדיף שיהיה דיון בצו הזה ובמגבלות שלו, ולראות אם זה נכון או לא נכון לפי הוועדות שידונו בזה. לכן אני חושב שזה עדיף מהמצב הקיים. תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה השתנה? מה השתנה? אני לא מבין, מה השתנה; כל השנים בוועדת הפנים, אז מה השתנה? <היו"ר שי פירון:> חברים, אנחנו ניגש להצבעה. מי בעד הצעת ועדת הכנסת בדבר הסמכת ועדה משותפת לוועדת החוץ והביטחון וועדת הפנים והגנת הסביבה לדון בהארכת תוקף חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003, לפני אישור הכנסת? הצבעה עכשיו, בבקשה. הצבעה מס' 4 בעד ההצעה – 50 נגד – 11 נמנעים – אין הצעת ועדת הכנסת בדבר הסמכת ועדה משותפת לוועדת החוץ והביטחון וועדת הפנים והגנת הסביבה לדון בהארכת תוקף חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003, לפני אישור הכנסת נתקבלה. <היו"ר שי פירון:> חברים יקרים, בעד ההצעה הצביעו 50, נגדה הצביעו 15. אני קובע שהצעת – – – <משה גפני (יהדות התורה):> 11. <היו"ר שי פירון:> 11 אמרתי. <קריאה:> לא, אמרת 15. <היו"ר שי פירון:> סליחה, אני מתנצל. בשעה הזאת אני רואה כפול. אני קובע שההצעה עברה. תודה רבה. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 48) (מניעת נזקי שביתת רעב), התשע"ד–2014> [מס' מ/870, "דברי הכנסת" ה-19, מושב שני, חוב' ל', עמ' 11051.] <היו"ר שי פירון:> הסעיף הבא על סדר-היום – אני מזמין את השרה מירי רגב – הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר. בפעם שעברה שאני הקראתי את ההצעה הזאת צחקתי המון זמן, בואי נראה מה יקרה לך. בבקשה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, להלן נוסח ההודעה לגבי בקשת הממשלה להחלת דין רציפות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר שי פירון:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', עברנו סעיף. עברנו סעיף. <עיסאווי פריג' (מרצ):> השרה מירי רגב – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> כמה התגעגעתי אליך – – – <היו"ר שי פירון:> האם יש זכות דיבור? לעניין, אדוני, זו רק הודעה, ואחר כך 14 יום – – – <קריאה:> בעוד שבועיים. <היו"ר שי פירון:> בעוד שבועיים יהיה דיון. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אז ההודעה היא כזאת: הנני מתכבדת להודיע לכנסת, כי בהתאם – – <היו"ר שי פירון:> אנחנו נהיה כאן גם עוד שבועיים. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – כי בהתאם לסעיף 1 לחוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג–1993, החליטה הממשלה להודיע במליאת הכנסת על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 48) (מניעת נזקי שביתת רעב), התשע"ד–2014, הצעות חוק הממשלה מס' 870, מיום 9 ביוני 2014. אפרופו, זו הצעת חוק שעברה בוועדת הפנים לקראת קריאה שלישית במליאת הכנסת, ואני מאמינה שמן הסתם נדון בה בעוד שבועיים. <יעל גרמן (יש עתיד):> זה עבר שינויים מרחיקי לכת – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> נכון, זה עדיין – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – והרציפות היא ללא שינויים. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> א. אני לא מכירה את התקנון, אם זה עם שינויים או לא, אבל גם עם השינויים שהיא עברה – – – <היו"ר שי פירון:> חברת הכנסת גרמן, אנחנו נקיים את הדיון הזה במהלך – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אפרופו, יעל, השינויים הם מצוינים, ועם השינויים האלה אני חושבת שהכנסת כולה יכולה להצביע בעד הצעת החוק הזאת, כי היא לטובת האסיר. <הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר ועל העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד> <היו"ר שי פירון:> גברתי, אני מציע שתישארי, כי את צריכה גם להודיע את הודעת הממשלה – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> על? <היו"ר שי פירון:> – – על העברה משר הבינוי לשר החקלאות. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אוקיי. אז אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – – <היו"ר שי פירון:> זו הצעה שיתקיים אחריה דיון. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אוקיי. רגע, ומתי ההצעה על סגנים? <היו"ר שי פירון:> אחר כך. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אוקיי. אני מתכבדת להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה, בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר משר הבינוי לשר החקלאות ופיתוח הכפר, החל מיום 1 ביולי 2015, את הסמכויות הנתונות לו לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה–2005. בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, מבקשת הממשלה את אישורה של הכנסת להחלטה האמורה. כן אני מתכבדת להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה להעביר את שטח הפעולה: טיפול במפונים בהתאם לחוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה–2005, ממשרד הבינוי למשרד החקלאות ופיתוח הכפר. העברת שטח הפעולה תיכנס לתוקף ב-1 ביולי 2015 או במועד שבו תאשר הכנסת את העברת הסמכויות על-פי חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה–2005. בהתאם לסעיף 9(א)(11) ו-9(ב) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, מבקשת הממשלה להודיע לכנסת על העברת שטח הפעולה. <היו"ר שי פירון:> תודה, גברתי. תודה רבה לך, גברתי שרת התרבות והספורט. ראשון הדוברים, חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה. <קריאה:> – – – <היו"ר שי פירון:> יש דיון כי יש הצבעה. אדוני המזכיר. <יצחק וקנין (ש"ס):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> יש הצבעה על העברת סמכויות. זה העברת סמכויות, זה לא מה – – – <היו"ר שי פירון:> המזכיר – – – <קריאות:> – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> עברנו נושא, עברנו נושא. <היו"ר שי פירון:> עברנו נושא, אתם לא הייתם מרוכזים. הכול בסדר. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את נוכחותם של מרבית חברי הכנסת ואת נוכחותו של סגן שר החינוך. סגן שר החינוך – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> ממשלת העזים. ממשלת העזים. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – עמד כאן לפני שעתיים על הדוכן הזה וכינה את הממשלה הקודמת "ממשלת העזים". <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> ואני אומר כמה וכמה פעמים, אני מציע: מכיוון שהאמירה הזו בעיני אינה פחות נוראית ממה שנאמר על-ידי עודד קוטלר; ודבר-מה נוסף, אדוני סגן שר החינוך: ממשלת העזים שלדבריך הייתה הממשלה הקודמת – אתה חבר לפחות במחצית מאותה ממשלה שהייתה העדר הבסיסי בממשלה הקודמת, והיא העדר הבסיסי בממשלה הזו, לדבריך. ואני ממליץ בפניך, אדוני – וזה לא צחוק – לעלות לדוכן הזה ולבקש את סליחתו של הבית הזה על אמרה אומללה ונוראית. <אורי מקלב (יהדות התורה):> עיזה עיוורת. הייתה בעדר הזה עיזה עיוורת. <מיקי לוי (יש עתיד):> לעצם העניין – אני מציע לכם, באמת, שלו נעליכם מעל רגליכם עם אמירות כאלה. אתם עושים מאמרה כזאת צחוק? צר לי עליכם, אחי. ההחלטה להעביר משר הבינוי לשר החקלאות ופיתוח הכפר את הסמכות הניתנת לו לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות – אני באמת שואל, אדוני שר הבינוי, שישב כאן כל הזמן: מה נותר במשרדך? מה נותר במשרדך? את מינהל מקרקעי ישראל העבירו לאוצר; עכשיו לקחו גם את זה; ולא זאת ועוד, ממנים לך סגן שר. אז מה תעשו במשרד, נשאלת השאלה. ולבי-לבי עליך, אדוני השר יואב גלנט, לקחו ממך את כל הסמכויות, כולל הסמכויות של מינהל מקרקעי ישראל, ועתה לוקחים לך את הסמכות לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות ומעבירים אותה לשר החקלאות. מה עניין שר החקלאות בתוכנית ההתנתקות? השד יודע. לבי-לבי עליך. ולא זאת ועוד, חבר הכנסת ז'קי לוי מונה לסגן שר הבינוי. ידידי חבר הכנסת ז'קי לוי, לבי עליך. זה אחלה תפקיד, סגן שר, אבל לא במשרד שהוא ריק מתוכן. לקחו לכם את הכול. לא זאת ועוד – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אתה היית סגן שר במשרד האוצר, ולא נתנו לך סמכויות – נו, אז מה? <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מבין שאדוני סגן שר החינוך בא לכסות על האמירה המטופשת שהוא פלט כאן, אבל עדיין אני אומר ומציע: עלה על הדוכן הזה ובקש את סליחת הבית. תודה רבה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> זהו? <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. הדובר הבא, חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – לא נמצא; אינו נוכח. חברת הכנסת מיכל בירן – אינה נוכחת; חברת הכנסת שלי יחימוביץ – מוותרת; חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת; חברת הכנסת חנין זועבי – אינה נוכחת; חברת הכנסת רויטל סויד – מוותרת; חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נוכח; חבר הכנסת עמר בר-לב – מוותר; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח. אני מרגיש כמו בהקראה של – חבר הכנסת דני עטר – גם הוא אינו נוכח. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא, הוא פה. <היו"ר שי פירון:> אה, אתה כאן? <דניאל עטר (המחנה הציוני):> זאת לא פעם ראשונה שאתה מוותר עלי כל כך מהר. <היו"ר שי פירון:> שמע, חיליק, אתה מסתיר. דני, אתה רוצה לדבר? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני פה. <היו"ר שי פירון:> עיסאווי, בבקשה. חבר הכנסת עיסאווי פריג'. ובזמן הזה, חבר הכנסת עטר, אתה תוכל להתלבט אם אתה רוצה לדבר או שאתה רוצה שחיליק בר ימשיך להסתיר אותך. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אם אני מצליח להסתיר את דני – – – <היו"ר שי פירון:> חכה, חכה, אני עוד אעשה אותך כזה שלא מסתיר, סמוך עלי. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתה רזה אז אתה משוויץ? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר שי פירון:> שלוש דקות, בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, ברכות על התפקיד. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים וחברות, אנחנו עכשיו, כהרגלנו בכל שבוע, עוסקים בהעברת סמכויות. יש נושאים על סדר-היום, שרת תרבות מככבת, ונושאים באים ומועברים ממשרד למשרד. משרד התרבות ממשיך עם המעט שיש לו לעשות רעשים וכותרות. נכון, אדוני היושב-ראש, אנחנו חמישה מנדטים ולא 30, אבל זכותנו שגם קולנו יישמע וה"אני מאמין" שלנו ימשיך להתקיים. 30 מנדטים לא מקנים שליטה אבסולוטית בכל התרבות, ושתבוא הגדרה חדשה לתרבות. 30 מנדטים שקיבלתם, כבוד השרה רגב, לא נותנים לכם את האישור לסתימת פיות. 30 המנדטים שקיבלתם לא נותנים לך להיות האישה שהציתה את האש וליהנות מהאש ומכל מה שקורה. חברים, אנחנו – בתקופה האחרונה, בשבוע האחרון – אני חייב להתייחס לזה – שמעתי את השרה רגב מתייחסת בנימה חיובית לחלוקה התקציבית של משרד התרבות וההפקרה המתמשכת של המגזר הערבי בסל התרבות, במשרד התרבות. וכבוד השרה אמרה כאן – והתייחסה בחיוב – שהיא שרת התרבות של כל אזרחי מדינת ישראל – זה נשמע מצוין – אבל היא, על-פי הגדרתה, תיתן לנו להבין מה זה תרבות לגיטימית ומה זה תרבות לא לגיטימית. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – – יש גבול. יש גבול. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה. אז אני כאן כדי להגיד שני משפטים. אני לא מחכה לשרת תרבות שתגיד לי איך להתנהג ובאיזה הצגה לתמוך ומה בא לי לראות. יש לי תרבות, שאני רוצה להרים אותה למעלה ולכבד אותה. 30 המנדטים שאת קיבלת, כבוד השרה, יצטמקו בדרך שלך להרבה יותר מ-30 מנדטים. <קריאה:> הם רק יגדלו אולי. <קריאה:> הרבה פחות, אתה מתכוון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – הרבה פחות, הרבה פחות. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לכולם – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> זה לא היא הביאה, זה רק ביבי הביא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוא אמר את זה בצחוק, אבל – – – <היו"ר שי פירון:> אדוני השר לביטחון פנים, אדוני השר לביטחון פנים. חבר הכנסת דני עטר, בבקשה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אנחנו הבאנו – – – <היו"ר שי פירון:> אדוני השר לביטחון פנים, הבעיה היא שגם כשאתה לוחש אנחנו שומעים. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אתה מחליט בתור – – – <היו"ר שי פירון:> כן. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני תוהה מתי הממשלה תגלה כזו נחישות בטיפול בנושאים השוטפים של חיי האזרחים של המדינה שלנו ולא רק בנהלים ובפרוצדורות ובחלוקת סמכויות ובחלוקת אחריות ובהעברת אחריות מאחד לשני, ופיצול משרדים, וכן הלאה וכן הלאה. ואני דווקא אנצל את ההזדמנות הזאת, אדוני היושב-ראש, כדי לפנות לשר החקלאות, שאנחנו עוסקים בנושא שלו, ולומר לו שהגיע הזמן להתחיל לטפל במהות של המשרד הזה. השם של המשרד הוא משרד החקלאות ופיתוח הכפר, ונכון לרגע זה לא מטפלים לא בחקלאות ולא בפיתוח הכפר. אז אני אנסה במעט זמן שיש לי לחלק את זה לשני חלקים. אתמול סיירנו בערבה, חברתי חברת הכנסת רויטל סויד, חבר הכנסת יואל חסון וחבר הכנסת עמר בר-לב – סיירנו בערבה התיכונה, ביקרנו אצל החקלאים שמתמודדים שם בכל סוג של התמודדות; מצד אחד איתני הטבע, ומצד שני איתני הממשלה. כל סוגי ההתמודדות האפשריים מונחים לפתחם. כדי שנבין, לחיות בערבה התיכונה, מעבר למזג האוויר המאוד-בעייתי, לכל דבר שאתה רוצה – אתה רוצה לראות סרט, אתה נוסע 130 קילומטר לכל כיוון; אתה רוצה לבקר רופא – אתה נוסע 130 קילומטר לכל כיוון. בקיצור, כל דבר שלנו, שנמצאים כאן בלב-לבה של בירת המדינה שלנו, ירושלים, והכול בהישג יד, אצלם כל דבר הוא משימת חיים. ואנחנו יושבים כאן ושוכחים שהאנשים האלה חיים רק מחקלאות. הם קמים בשעות הקטנות של לפנות בוקר, עובדים את האדמה מתוך אהבה, מתוך הכרה ברורה שמה שהם לא יעשו לעצמם אף אחד לא יעשה עבורם, ולא רק שלא עוזרים להם, אלא גם פוגעים בהם בהחלטות שרירותיות. מטילים עליהם מסים – 10% מס על כל עובד זר. רק במועצה אזורית ערבה-תיכונה עובדים 3,000 עובדים זרים בחקלאות כדי שאנחנו נוכל לייצא אלפי טונות של תמרים, כדי שנוכל לייצא פלפלים, כדי שנוכל למלא את השווקים שלנו בתוצרת טרייה לאורך כל השנה, ומטילים עליהם 10% מס על כל עובד זר, והם היחידים במשק, ומבטלים להם את 2.25 נקודות הזיכוי. ואם זה לא מספיק, לכל אחד מהם עולה לשכן בחצרו עובד כ-2,000 שקלים בחודש, נוסף על שכר, נוסף על הכול. ומזה המדינה, הממשלה שלכם, שלנו, מכירה רק ב-250 שקלים. <היו"ר שי פירון:> אדוני, אנחנו בסוף הזמן, אז תשתדל לסכם את הנקודה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אני לוקח גם את הזמן של יואל חסון שוויתר. יואל – אני יכול לקחת את הזמן שלך, יואל? אנחנו בלהט הדברים. <היו"ר שי פירון:> לא, בזה – – – <קריאה:> תיקח של מרב. <קריאה:> הלו, זה לא קיבוץ – – – <היו"ר שי פירון:> – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אז אני כבר מסיים. ברשותך, אדוני היושב-ראש, מה שאני מנסה לומר זה – לקרוא לממשלה שלנו: תגלו את הנחישות שאתם מקדישים לפרוצדורות, לחלוקת הכיבודים, לחלוקת התפקידים, לסמכויות ביניכם – את אותה נחישות תפגינו כאשר אתם באים לטפל בחייהם של אזרחי המדינה ששומרים על הגבולות שלנו, ששומרים על החיים שלנו, שמאפשרים לנו להתקיים כאן בכבוד. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. חבר הכנסת מיקי רוזנטל – אינו נוכח. חברת הכנסת מרב מיכאלי? אני מציע שכבר תישארי על הדוכן היום. זה, ככה, נאום ארוך כזה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> חלילה, אדוני. אני רוצה להמשיך בדיוק את דבריו של חברי חבר הכנסת דני עטר. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, תראו, אנחנו ממש עוד מעט נציין עשר שנים להתנתקות, חברות וחברים. יש מי מאתנו שיחשבו שזה היה דבר נכון לעשות, יש מי שחוו את זה כטראומה שאין ממנה מרפא. כך או כך, עשר שנים חלפו מאז פינוי יישובי גוש-קטיף; עשר שנים חלפו מאז הייתה המדינה צריכה לדאוג לכל אלה שפונו משם על-ידי ממשלת ישראל, לדאוג להם לבית חלופי, לדאוג להן ולהם, שבאמת, הקליטה מחדש שלהם, המרפא מהעקירה הקשה, מהעזיבה הבאמת-לא-פשוטה, של בית, תטופל על הצד הטוב ביותר, ובאמת, באמת צריך לרפא עקירה כל כך קשה. הממשלה הזאת – או יותר נכון צריך להגיד ראש הממשלה הזאת יושב בכיסאו כבר שבע שנים, לא פחות, מהעשר האלה – שבע שנים – – <השר אופיר אקוניס:> שש שנים ושלושה חודשים – רק לדייק מעל דוכן הכנסת. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – אבל מי סופרת – כבר כמעט – אני מודה לך, מר אקוניס, אלוף הדיוקים. אם יש מישהו שהוא דייקן מאין כמותו, אתה ידוע בדייקנותך, ללא ספק. <השר אופיר אקוניס:> אני מאוד – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר שי פירון:> אדוני השר, אני יודע שחיכית למחמאה, אבל עכשיו תן לה להמשיך. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> בדיוק. ראש הממשלה הזאת וראש הממשלה של שתי הממשלות הקודמות יושב בכיסאו כבר – לפי מר אקוניס שש שנים ושלושה חודשים מתוך עשר השנים שחלפו מאז ההתנתקות, ועדיין לא גמרו לפתור את כל הבעיות של מפוני ומפונות גוש-קטיף. כמה לא מתקבל על הדעת, כמה לא סביר, כמה לא אחראי, כמה לא הגון, כמה מפר את החוזה שבין ממשלה לאזרחית ואזרח במדינת ישראל אפשר להיות? כמה לא רצינית יכולה להיות ממשלה? באמת, איך יכול להיות שראש ממשלה מרשה לעצמו שעשר שנים אחרי ההתנתקות לא כל המפונות והמפונים יושבות לבטח בביתן ובביתם החדש והכול כבר מאחוריהם? חברות וחברים, זה שהממשלה הזאת מביאה היום שוב, במסגרת משחק – לא יודעת מה זה בדיוק, זה משחק כיסאות בלתי נגמר בתוך הממשלה: אתה תהיה אחראי לזה והוא יהיה אחראי לזה, ואת זה נזיז לכאן ונעביר לכאן, ורק נשים פה ורק נשים פה, ועוד שנייה, רגע, נסדר עוד משהו – אנחנו כבר כמה זמן? שלושה חודשים אחרי הבחירות, והממשלה עוד מקימה את עצמה. הממשלה מביאה היום תחת הכותרת: "סמכויות שקשורות להתנתקות", שוב סדרים פוליטיים, אתננים שונים בתוך הממשלה. אדוני היושב-ראש, שני דברים לא ראויים: בראש וראשונה, ההתנהלות הפוליטית הזאת של ראש הממשלה חסרת האחריות, והשנייה, והכואבת יותר, היא העובדה שעדיין לא פתרו את בעיות המפונות והמפונים מגוש-קטיף. הממשלה, אני מאוד מקווה שלא תצליח להעביר את הסמכויות האלה, משום שאין שום סיבה שבמשרד השיכון, גם אם צריכים משהו ממשרד החקלאות, לא יוכלו לפתור את זה. אבל גם אם הם כן יעבירו אותן, בואו נראה אותם באות ובאים אלינו בעוד חצי שנה ומדווחים לנו שלפחות הבעיות נפתרו. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לך. אני מזמין את חברת הכנסת רויטל סויד, ואחריה – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, לפי הסדר הזה. <קריאה:> – – – <היו"ר שי פירון:> לא לא, זה לפי הרשימה. אני משלים פשוט מקודם, כשהם לא היו. בסדר גמור. אל תדאג, לא אקפח את זכותך. גברתי, בבקשה, שלוש דקות מוקצות לך. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, סיפר לכם חבר הכנסת דני עטר על מסע שעשינו אתמול לערבה. ולמה אני קוראת לנסיעה לערבה בארץ-ישראל "מסע"? כי המסע שעשינו, חבר הכנסת עטר, חבר הכנסת עמר בר-לב, חבר הכנסת יואל חסון ואני, לערבה היה בעקבות קריאת מצוקה של החקלאים בערבה, שאומרים: הפקרתם אותנו. אנחנו הציונים, 660 משקים שיושבים על דונמים רבים של אדמה, כאשר הם מהווים 6% מתוך מדינת ישראל, אנחנו יושבים ואנחנו הציונות לשמה, מגדלים במאבק אין-סופי באיתני הטבע ובאקלים. ובכל רובד ורובד מדינת ישראל, ממשלת ישראל, מפקירה אותם, גם בחקלאות וגם בחיים האישיים. המים הם מים מליחים. לא ניתן לגדל גידולים כמו כרמים למשל, כמו גפנים; הם נאבקים והם עושים את העבודה. יותר מזה – היטלים שמטילים עליהם, היטלים על העובדים שהם מעסיקים, שגורמים להם להגיע למצב שלא רק שאינם מרוויחים, אלא הם בנזקים כספיים. משקים שלמים ביתיים נסגרו. צריך לנסוע לראות את המחזה הזה של שטחים שלמים שאינם מעובדים, נטושים. ואתה שואל את עצמך מהי התיישבות, מהי ציונות. שלחנו את האנשים האלה – לא שלחנו, הם שלחו את עצמם לשם – מתוך אהבת הארץ, ואנחנו לא מסייעים להם במאומה. ההפך, כל כך הרבה משקים קרסו עכשיו בעונה האחרונה כתוצאה ממשבר הרובל וייצוא הפלפלים לרוסיה, ולמרות זאת המדינה לא מסייעת להם אפילו לא בשקל אחד. יש הקצבה של 100 מיליון שקלים, רק ליישום עכשיו של שינוי הייעוד, לא על המשקים שחלקם עכשיו הפסידו 300,000 שקלים. בשביל משק פרטי להפסיד סכום כזה זה לעבוד אולי עוד עשר שנים כדי להחזיר את זה. אבל לא רק את החקלאות הפקרנו, גם את היחס אליהם. הם יושבים ומספרים על זה שאין להם כמעט כבלים, כי הם לא מצליחים להביא את זה לשם; האינטרנט איננו עובד טוב. אז בואו נניח שבמשק יש מישהו שרוצה לעבוד את האדמה ויש גם מישהו שרוצה לעבוד דרך האינטרנט, כמו שאפשר היום לעבוד מן הבית – הוא לא יכול, כי הכבלים שיורדים לשם אינם מאפשרים אפילו את החיבור המינימלי לזירה היחידה שבה כולנו נמצאים כל הזמן, וזה האינטרנט. ולכן צריך להבין שאנחנו כאן חייבים לסייע לחקלאים בערבה וחייבים לקחת את המפעל הציוני הזה – – – <היו"ר שי פירון:> גברתי, אני מתנצל. אף שהדברים שלך הם יותר מחשובים, הזמן תם, אז אנא – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> חייבים לסייע למפעל הציוני הזה. על ממשלת ישראל להתעורר, לסייע לחקלאים בערבה. תודה. <היו"ר שי פירון:> תודה. תודה רבה לך. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, בבקשה. דני, זה מה שקרה מסיור אחד קצר. תראה מה – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אורלי, זה שלא הצטרפת אלינו, זה כבר בעיה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מי זה "אלינו"? לערבה? <דניאל עטר (המחנה הציוני):> כן. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מישהו הזמין? <היו"ר שי פירון:> הוא התכוון – למחנה הציוני הוא התכוון. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> את קיבוצניקית, רצינו להראות לך מה זה מושבים. <היו"ר שי פירון:> חברת הכנסת נחמיאס, מחכים לך. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני מחכה לכם. אדוני לא הזמין אותי לפודיום – אני לא ניגשת. <היו"ר שי פירון:> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> יש לי משמעת, אדוני. <היו"ר שי פירון:> בבקשה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, כשאני חושבת עשר שנים אחורה על ההתנתקות, ונזכרת במראות של אנשים שנאלצים לעזוב את ביתם, גם אנשים שחשבו שמהלך ההתנתקות הוא מהלך שצריך לקרות – מפלגת העבודה בזמנו הרי לא חשבה שזו הדרך הנכונה לבצע מהלך כזה, אבל מרגע שהממשלה בראשות אריאל שרון החליטה לבצע את המהלך, גם מפלגת העבודה תמכה בו, אבל גם אני ישבתי ולא יכולתי להישאר אדישה אל מול התמונות הקשות האלה. אני חושבת שאחד הדברים הכי קשים שאנחנו למדנו מתהליך ההתנתקות – במידה מסוימת אפילו אם אני חוזרת אחורה לתהליך הפינוי מימית, אבל אני חושבת שדווקא ההתנתקות היא דוגמה הרבה יותר קשה לאופן שבו המדינה התרשלה בטיפול במפונים – אני אומרת לעצמי: פשוט לא יכול להיות שבכל פעם, כל דבר שאנחנו נוגעים בו, כל דבר שאנחנו הופכים אותו בתהליכים הכי מסובכים, הכי מורכבים והכי רגישים במדינת ישראל, אנחנו הופכים והופכים בהם רק כדי לגלות שמה שאמור להיעשות לא נעשה ושאנשים נותרו לא מטופלים. אני אספר לכם שני סיפורים ממש מהעת האחרונה. חבר הכנסת שרון גל לא נמצא באולם, אבל אחד הקטעים המעניינים שהיו לי במהלך מערכת הבחירות: בעודי חוזרת מאיזו הופעה בדרום אני עוצרת בתחנת דלק למלא דלק, כמו שנאלצנו לעשות בערך שלוש פעמים ביום במהלך הקמפיין, ואני עומדת ליד הקופה בתחנת הדלק. הייתי עם מדבקה של המחנה הציוני, ומסתכל עלי איש שעומד בקופה, ואני מסתכלת עליו, והוא אומר לי: את בטח חושבת שבגלל הכיפה את יודעת מה אני מצביע. אז אמרתי לו: אדוני, אתה לא מכיר אותי, אני אף פעם לא מניחה הנחות על אנשים שאני לא מכירה. ואז הוא הציג את עצמו. מדובר באהרן חזות, שהוא יושב-ראש ארגון חקלאי גוש-קטיף. וניהלנו בשעה 12 בלילה, בתחנת הדלק, שיחה של 45 דקות בעמידה. ולמה ציינתי את חבר הכנסת שרון גל? כי באיזה שלב גם הוא הגיע לאותה תחנת דלק במסע הבחירות שלו, והוא צחק על כך שאנחנו עומדים ומדברים. הוא אמר: מה יש לכם בכלל? ואמרתי לו: אני אהיה כתובת גם לאהרן חזות, מה זאת אומרת. חקלאי גוש-קטיף ומפוני גוש-קטיף הם אנשים שאנחנו כמדינה חייבים לתת להם מענה, מה זאת אומרת. ודיברנו זמן רב על איך אנחנו נטפל במה שלא טופל. אני כבר מסיימת. דבר אחרון: ממש לפני שבועיים הייתי בקיבוץ יד-חנה – הייתי בסיור בעמק-חפר ועברתי בקיבוץ יד-חנה, שבו נקלטו מפונים מחומש, ואין לתאר את הקליטה שלהם, אדוני היושב-ראש, קליטה מדהימה, לא היית מאמין. קיבוץ יד-חנה, שהיום אומנם הוא יישוב קהילתי, ואנשים מחומש, והנה, הם חיים ביחד, בצוותא, בשלום ובשלווה, כנראה בלי להסכים כמעט על שום דבר. חברים יקרים, לא יכול להיות שימשיכו לתעתע במפונים, לא יכול להיות שהממשלה תמשיך לשחק אתנו בלגו, ולא יכול להיות שהדברים ימשיכו להיעשות בצורה כזאת. אם אנחנו הולכים לעוד תהליכים מורכבים, ויש להניח שאנחנו הולכים לתהליכים מורכבים נוספים ולא משנה כרגע באיזה תחום – לא יכול להיות שהדברים ייעשו ברשלנות כזאת. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לחברת הכנסת נחמיאס ורבין. אני מזמין את חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה. שלוש דקות מוקצות גם לך. אחריו – חבר הכנסת שמולי; אני רואה שהוא לא כאן. חברת הכנסת זנדברג אחריו. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. אדוני היושב-ראש, מדברים על העברת סמכויות. על איזה סמכויות מדברים ואיך זה מתקשר למשרד החקלאות? משרד החקלאות – האם הוא התעסק בחקלאות באמת או שזה תואר כבוד ומסתתרים מאחוריו דברים אחרים? האם הכוונה שמעבירים את זה למשרד החקלאות או לשר החקלאות? האם הכוונה זה להעביר אותם להתנחלויות? צריך לדבר על זה ישירות ובכנות. השאלה היא, עשר שנים אחרי שמפונים בהחלטה של הממשלה לעשות את הפריסה מחדש, שקראו לה ההתנתקות – הפריסה מחדש הזאת, שבמסגרתה החליטו להעביר את המתיישבים שם או את המתנחלים בעזה – אבל למה מעבירים אותם? כי הם בשטח כבוש. הם בשטח כבוש ומנסים להעביר אותם לשטח כבוש אחר. אם ההתנתקות, כפי שאמרו לפני, היא קשה, אז מעבירים אותם, וההחלטה תהיה לעקור אותם מחדש או מדינה דו-לאומית. אז צריכים להחליט אם מיישבים אותם, איפה מיישבים אותם, ולמה דווקא השר הזה הוא זה שמטפל בהם. יש כאלה שיבואו ויגידו: תשמע, אתה אולי מגזים, כי הם הלכו לעזה, התיישבו בעזה בשליחות הממשלה או הממשלות הקודמות. זה יכול להיות, אבל גם כשמדברים על אום-אלחיראן, הכפר הערבי בנגב שרוצים לעקור את תושביו, להרוס אותו ולהקים עכשיו, זה לא פריסה מחדש, זה השתלטות מחדש על אותו שטח, כי האנשים בכפר אום-אלחיראן, הם נעקרו פעמיים לפני זה. הממשלה גם עקרה אותם פעמיים, ויישבה אותם באום-אלחיראן, וכבר כ-60 שנים הם גרים שם. היום מתכוונים לעקור אותם. מישהו אמר "העקירה קשה"? אני רוצה לשאול את הממשלה, הם לא מבינים שגם הם בני-אדם? שמגיע להם שיתייחסו אליהם כבני-אדם? ליישב אותם במקום שכבר 60 שנים נמצאים שם, להקים במקומם עוד כפר – כפר חדש, כפר יהודי? והמדבר, יש בו מספיק שטח גם להקים את חירן כמה קילומטרים יותר רחוק. לכן, הנושא הזה של העברת הסמכויות, לדעתי, הממשלה צריכה למשוך את זה, להתנהג באחריות, לבקש בקשות הגיוניות. לבוא ולהגיד: חבר'ה, טעינו שם. אנחנו מכפרים על הטעות שלנו. אנחנו גם מהטעות הזאת נלמד, שאת אום-אלחיראן אסור לעקור. צריך להשאיר אותם שם, לתת להם את הזכויות שלהם. לבוא, במקום להתנצל לפני אנשים שהלכו והתיישבו בשטח כבוש, לבוא עכשיו ולהתנצל בפני תושבי אום-אלחיראן וכל הכפרים הלא-מוכרים בנגב, ולהגיד להם: אנחנו מצטערים. כל השנים אתם לא קיבלתם מה שמגיע לכם, לא קיבלתם מים, לא חשמל ולא תשתיות. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת חנין. שלוש דקות, גברתי. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני רוצה רגע לחזור סעיף אחד אחורה, לפני הסעיף הזה, שבו אנחנו דנים בכובד ראש – הזנה בכפייה; אנחנו קיבלנו את הודעת הממשלה על כך שעומדת לחזור לכאן אחת הסערות הגדולות שידע הבית הזה, וזה חוק ההזנה בכפייה. וצריך לשאול, למה דווקא עכשיו? זה אחד השבועות הראשונים שהכנסת עובדת עבודה מלאה, והנה, אחד הדברים הראשונים שחוזרים לכאן זה אחד הדברים – אני אומרת בלשון המעטה – השנויים ביותר במחלוקת שידע הבית הזה אי-פעם. אני חוזרת רגע לסוגיה שדנו בה גם כן קודם, וזה חוק האזרחות, מניעת איחוד משפחות – עוד מקרה שבו בכסות ובחזות, כביכול, של ביטחון, אנחנו פשוט מעבירים פה דבר שלא ייעשה, שמנוגד לזכויות בסיסיות, ובמקרה הזה – פשוט התעללות גופנית. התעללות גופנית ופיזית – זה לא אני אומרת, אומרים את זה רופאים שעל כך אמונים, ואנחנו פה עוד עלולים להגיע למצב שבו הממשלה תחייב רופאים, בכפייה, לפעול בניגוד לצו מצפונם ובניגוד לשבועה שהם נשבעו להציל חיי אדם, ופשוט להעביר אסירים ביטחוניים תהליך של התעללות, פשוטו כמשמעו. מישהו שאל את עצמו – וכמו כרגיל, מדינת ישראל וממשלת ישראל עושות הכול עקום במובן הפוליטי – מישהו כאן שאל את עצמו למה הגענו למצב הזה שיש אסירים ביטחוניים ששובתים רעב, מצב שהממשלה עומדת מול שוקת שבורה אל מול הכלי האחרון שנשאר לאדם והוא שליטה על גופו, להביא את עצמו למצב כל כך קיצוני? זה כי מדובר באסירים הנתונים במעצר ללא משפט, ללא שום הליך, לא דמוקרטי – זה מרחיק לכת להגיד דמוקרטי – ולא שום דבר אחר נוהל בעניינם, והם משתמשים בכלי הזה, יש שיגידו בנשק הזה. ואתם יודעים מה? אני רוצה להגיד לכם, לאור ניסיון העבר, הנשק הזה גם עובד, כי האסיר הקודם ששבת רעב תקופה ממושכת, בסוף, כשהגיע למצב שכמעט מת, ממשלת ישראל שחררה אותו. זה עצוב לומר, היא פשוט נכנעה לכלי הזה. וייתכן שזה עומד לקרות שוב, ייתכן שזה עומד לקרות עוד הפעם בקרוב. ואז, כטלאי על טלאי, במקום ללכת בדרך הישר ובדרך המלך, מביאים הליך, את ההליך העוקף, החמור והקשה והנורא הזה, שבאמת אי-אפשר לעמוד מנגד, של אותה התעללות – שם קוד מכובס: הזנה בכפייה. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, שבכנסת הקודמת זאת הייתה מפלגתך, חברי כנסת ממפלגתך, וספציפית אני חייבת לציין את חברת הכנסת לשעבר יפעת קריב, שבאמת, מתוך הקואליציה, ובאופן לא פשוט – אנחנו מכירים את השיח הציבורי סביב כל דבר שיש מעליו הילת ביטחון, אבל באמת באומץ, אני חייבת לומר, ביושר נדיר ויוצא דופן, הביאו לסיכול החוק הזה מתוך הקואליציה. והנה הוא חוזר על עצמו שוב, והפעם יש אחרים שהדבר הזה מוטל לפתחם, מתוך הקואליציה. אני קוראת לכל מי שנשארה בגופו ובדעתו הפרלמנטרית טיפה קטנה ואחרונה של יושרה ושל מוסר, להסיר את החוק הזה מסדר-היום, ויפה שעה אחת קודם. תודה. <היו"ר שי פירון:> תודה. חבר הכנסת דב חנין, הגיע תורך, אלא אם כן אתה מוותר. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> ידעתי להתקרב לדוכן ולחסוך לך זמן. <היו"ר שי פירון:> כן כן, עשית את זה יפה ובטיימינג מושלם, אין מה לומר. אני מאוד מעריך את זה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. אני רוצה, אדוני היושב-ראש, להתחיל בדבריה החשובים של חברת הכנסת תמי זנדברג. אכן, אנחנו לא יכולים לדלג ולעבור לסדר-היום על ההודעה החמורה של הממשלה, שהיא מתכוונת להחזיר אלינו את החוק הבעייתי, המסוכן, המיותר והבלתי-אנושי של ההאכלה בכפייה. עוד יהיו לנו הרבה הזדמנויות לדבר בחוק הזה בכנסת, גם כאן, במליאה, וגם בוועדה. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולברך את הסתדרות הרופאים בישראל על העמדה העקרונית החשובה, הנכונה, המוצדקת, הרפואית שלהם, שרופאי ישראל לא ייתנו יד לעינויים; רופאי ישראל לא ייתנו יד לעינויים. אנחנו יכולים להתגאות בכך. אנחנו יכולים להתבייש בממשלה שחושבת שכן, רופאי ישראל כן ייתנו יד לעינויים. שמעתי בדאגה דברי שרים בממשלה שלא התביישו להסביר לנו – כן, הם ימצאו רופאים שיסכימו לעשות את זה. אדוני היושב-ראש, לגופו של הנושא שעומד כרגע לפנינו בכנסת אני רוצה לומר שאני חושב שבהחלט צריך לשקם את האנשים שפונו מרצועת-עזה. אני חושב שבכלל, את כל אלה שמפונים מהתנחלויות צריך לשקם בתחומי מדינת ישראל, ולעשות את זה בצורה הוגנת וראויה. אני חושב שחשוב שזה ייעשה כך, כי עוד רבים רבים המתנחלים שיצטרכו להיות מפונים, ומדינת ישראל תצטרך ליישב אותם בצורה הוגנת וראויה כאן, בתחומי המדינה, כדי לאפשר לנו להגיע לשלום צודק, מוסכם, עם העם הפלסטיני ועם העמים הערביים. אבל אני מתפלא על ההעברה הדחופה של הנושא הזה ממשרד למשרד. למה לא בעצם משרד הבינוי ולמה כן משרד החקלאות? מה, אין עבודה למשרד החקלאות? חברי יושב-ראש השדולה החקלאית בכנסת, נפתרו כבר בעיות החקלאות בישראל, ששר החקלאות כל כך פנוי להתעסק גם בזה ולהתעסק אולי גם בסוגיית הבדואים בנגב, שאני מבין שגם אותה הוא לוקח על עצמו? מובן שהוא לוקח על עצמו גם את החטיבה להתיישבות, שמתעסקת לא בהתיישבות אלא בעיקר בהתנחלות בשטחים הכבושים. מה קורה כאן? אני רוצה להציע לשר החקלאות להקדיש את מרצו ואת האנרגיה שלו לטיפול בבעיות הקשות של החקלאות. כפי שחבר הכנסת ברושי ידע לספר לנו, בהנחה שהוא עוד ידבר הערב, יש הרבה הרבה בעיות בחקלאות וכדאי ששר החקלאות יתמקד בהן. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת יצחק הרצוג – אינו נוכח. חבר הכנסת חיים ילין – אינו נוכח. חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח. חברת הכנסת עליזה לביא, הגענו אלייך, בעונג רב. אחריה – חבר הכנסת זוהיר בהלול. גברתי, שלוש דקות. בבקשה. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, ישיבה – אחת הראשונות שלך, לי לא יצא לברך אותך, אז הרבה הצלחה. חברותי וחברי חברי הכנסת, באמת, מה עניין שמיטה להר-סיני? מה באמת הסמכויות שמועברות – אני לא בטוחה ששר החקלאות באמת מבין מה עובר אליו, ואולי הוא התעקש כדי לקבל, ואולי יש לנו פה איזה נוסחת פלא, אולי אפשר היום להעביר לשר החקלאות עוד נושאים שהממשלה הזאת מתקשה לקדם. חברים וחברות, עשר שנים להתנתקות – עשר שנים לפצע המדמם. 9,000 איש מפונים מהבתים שלהם במהלך של חמישה ימים – לעזוב בית, לעזוב גן, לעזוב בית-ספר ולעזוב את בית-הכנסת. ביום אחד, באבחה, כאילו לא היה. עשר שנים, עשר שנים להתנתקות שבהן לא תיקַנו; אנשים רבים עדיין חיים ללא בתים, ובמקום לבוא ולשמוע דבר דבור על אופניו, ובאמת, לבוא ולראות איך הדברים נפתרים, אנחנו פה רואים את המחטף הלא-ברור הזה באופן לא ראוי ולא ענייני. מה באמת, אדוני היושב-ראש, לשר החקלאות להיות אחראי לתוכנית ההתנתקות? ועל מה זה מספר, ומה זה מלמד? האם יש פה איזה מחטף לטובת דברים אחרים, או שבאמתלה כזו או אחרת של טיפול במפונים ובאפשרות אולי לבוא ולאפשר חיים טובים ונוחים באיחור של עשר שנים, אנחנו נראה את הכספים הללו מועברים למקומות אחרים? חברי הממשלה, ממשלת ישראל ה-34, באמת לא עייפתם כבר מהאבסורדיות שההחלטות מביאות לכם? אתם לא חשים בתחושה הזאת של המיאוס, שהעם באמת לא מבין, ובטח לא בנושא הכל-כך כאוב הזה, בפצע המדמם, שרבים מהחיילים והחיילות שפינו את המפונים הללו, שלא עברו הכשרות איך מפנים אחים ואיך מפנים אנשים שלא תמיד מכירים את הדעות שלהם, סוחבים את הפצע. אני ליוויתי קצינה אחת שמאז ההתנתקות נזקקה לטיפול פסיכולוגי במשך כמה שנים בעקבות ההתנתקות, כי היא לא עברה הכשרה בפינוי, לפנות נשים בגילה מהבתים שלהם, ושנים היא סחבה את הפצע, הפצע המדמם הזה – אז כאן, באיזו אמתלה. אבל אתה יודע, אדוני היושב-ראש, אולי יש לנו פה בעצם איזה שר קסמים, ואולי אפשר לבוא ולבקש ממנו עוד דברים. אנחנו התכנסנו היום, ועדת החינוך, בנושא של הסייעות שטיפלתי בו, וגם אדוני טיפל בו בכנסת הקודמת, וביקשנו לבוא ולתת מענה. והנה, חוסר עקביות בטיפול והיעדר נתונים, ועכשיו רוצה הממשלה הזאת לבוא ולהגדיל את מספר הסייעות מבלי לאפשר תקציבים, אלא בעצם לבוא ולהפיל על השלטון המקומי – שכאן מתחיל הכעס – ולהוסיף אלפי סייעות אל תוך מקום של חוסר ביטחון תעסוקתי ומשכורות לא ראויות עבור 42.5 שעות בשבוע – למה? למה לעשות את זה בצורה כזאת? אז אולי גם את זה נעביר לשר החקלאות? אולי שר החקלאות גם יטפל בנושא הזה של הסייעות אם באמת הוא איש פתרונות? <היו"ר שי פירון:> זה רעיון מעניין, בהתחשב בעובדה שהזמן תם. <עליזה לביא (יש עתיד):> נכון, אז אולי באמת גם את זה נעשה, ונבקש משר החקלאות גם בנושא הזה של הסייעות שיגיד איפה הכסף, ואיך אפשר לבוא ולאפשר לטובת הילדים שלנו, שזה רעיון מבורך באמת להוסיף סייעות, אבל לא ליצור פה עוד 4,000 משרות לנשים שתהיינה ללא ביטחון תעסוקתי וללא תנאי תעסוקה ראויים. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לך, גברתי. אני מזמין את חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה – אני ראיתי שהוא לא היה. מייד אחר כך – זוהיר בהלול. פשוט הוא יצא בדיוק. מייד אחריו. תסלח לי, חבר הכנסת בהלול, אני טעיתי. <חיים ילין (יש עתיד):> לא, אני אשם, כבוד היושב-ראש, אני מודה לך מאוד על האיחור – – – <היו"ר שי פירון:> בבקשה, אדוני. <חיים ילין (יש עתיד):> תראו, אני קלטתי את בני נצרים ועצמונה, זאת אומרת נצרים ועצמונה, למועצה האזורית אשכול. צר לי שבכלל כל הקואליציה לא נמצאת פה. אני אומר, כבוד השר, ההתנתקות – אני לא נכנס לקטע פוליטי, אבל כבר שש שנים, מעל שש שנים אתם מטפלים בזה – איפה האנשים? אז אני אספר לכם את הסיפור. עצמונה ונצרים הגיעו למועצה האזורית אשכול. בדצמבר 2010 כל ההתיישבות כבר הייתה התיישבות קבע. לפני כמה שנים? קרוב לחמש שנים. אז למה צריך עוד? זה התחיל מההתנתקות; אחרי זה מינהלת "תנופה"; זה המשיך אחרי זה במינהלת סל"ע, וכל פעם העבירו את זה. ממשלת ישראל – כבוד השר, אתה היית שם, אולי לא בממשלה – קיבלה החלטה שאין יותר, סוגרים את מינהלת "תנופה"; ראו איזה פלא – זה הפך להיות חלק ממשרד השיכון. השר אורי אריאל, משרד השיכון, עובר עכשיו למשרד החקלאות, וואפ, מביאים עכשיו את כל המפונים למשרד החקלאות. למה? עשר שנים להתנתקות – עכשיו אני אגיד משהו שלא שייך לימין ושמאל: לא הייתה התנתקות. לקחו את כל ההתיישבות של היהודים שם, הזיזו אותם החוצה. אנחנו מעבירים בין 400 ל-600 משאיות לרצועת-עזה. אנחנו מעבירים להם מים, מעבירים להם דלק, מעבירים להם הכול, והם ממשיכים לירות עלינו. אז על איזו התנתקות אנחנו מדברים? ואי-אפשר להאשים אף אחד מהיושבים פה, אי-אפשר להאשים. אז לְמה להעביר? אני לא יכול להבין את הכשל הניהולי הזה – שעלה לממשלת ישראל, למשלם המסים, קרוב ל-12 מיליארד שקל – שכבר עשר שנים לא מוצאים להם בית, חלקת אדמה והעתקת יישובים. איפה אנחנו נמצאים בכלל? עכשיו דורשים מאתנו להעביר – דרך אגב, זה מזכיר לי עכשיו קצת את הגז. כשגפני היה בוועדת המדע והטכנולוגיה הוא הביא את הגז – אצלו; עכשיו הוא עבר לוועדת הכספים, הוא מעביר את הגז לוועדת הכספים. חבר'ה, ככה לא מנהלים מדינה, באמת אני אומר, זה לא שייך לפוליטיקה, זה שייך לניהול. כואב לי הלב באופן אישי על כל אדם שעזב את גוש-קטיף ואין לו עדיין בית. כואב לי הלב, זה עניין רגשי. אז למה מושכים את זה עשר שנים? למה, ריבונו של עולם? אני לא מסכים שבכלל הטיפול הזה יימשך בצורה כזאת. מחר השר אורי אריאל יעבור למשרד אחר, הוא גם ייקח את זה אתו? אני חושב שצריך לשים לזה סוף, לבוא, לשים את התקציבים, לנהל ולסיים את זה כמו שצריך. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. חברי חבר הכנסת זוהיר בהלול, בבקשה. שלוש דקות יוקצו גם לכבודו. לאחריו – חבר הכנסת נחמן שי. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, נא לרשום את פתיחת דברי כלפיך: תודה רבה על נועם דרכך, ועל נועם הליכותיך. זה מלבב את לבותינו, ואני באמת מודה לך. גם התנצלותך היא רוחב לב. אני יכול לסיים עכשיו? <היו"ר שי פירון:> לא, לא, דווקא תמשיך. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אינני מעוניין, ברשותך, אדוני היושב-ראש, לדבר על ההעברה התמוהה בעקבות ההחלטה של הממשלה להעביר משר הבינוי לשר החקלאות את הסמכות, כי מה חדש בממשלה הזו שכל תפקידה – אלה הכלאות בלתי מפוענחות בעליל, תמהילים בלתי מובנים לבריות. אז מי אנחנו? אם אנחנו בכנסת ישראל באמצעותו של סגן שר שואלים – – – <היו"ר שי פירון:> אדוני סגן יושב-ראש הכנסת חיליק בר, אתה מפנה את גבך כסגן יושב-ראש. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> על זה אמרו בארמית: תוכו כברו. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא ראיתי שזוהיר עלה לבמה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אני יכול להעיד – – – הנאום שלך היה הכי טוב הערב. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אתה רוצה שאני אחזור – – – <קריאה:> – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> על כל פנים, מר חיליק בר, היינו בענייני ההכלאות הבלתי-מפוענחות בעליל של הממשלה הזו, שתמהיליה מוזרים וזיווגיה תמוהים, וחבל להשחית הרבה מילים על העניין הזה, ולכן אני רוצה – – – <היו"ר שי פירון:> לא, דווקא לעברית שלך ולמילים שלך אני מוכן להוסיף זמן כדי שכולם ילמדו איך נכון לדבר. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אני מודה לך על ההעדפה המתקנת הזו שרק מלבבת את נפשי. אני, עיסאווי פריג', שהזכרתי אותך בארצות-הברית עשרות פעמים, רוצה לדבר על אמני ישראל. מה זוכרים – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מה צריך לעשות כדי שתזכיר אותנו? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> הוא יודע מדוע הזכרנו אותו. מה זוכרים מהמורשת של אמני ישראל? זוכרים את ה"צ'חצ'חים", זוכרים את הקמעות וזוכרים את ה"בהמות", כאילו שזוהי תמצית עשייתם המופלאה של אמני ישראל בארץ הקודש. דמו בעיני רוחכם חיי ריק שלכם, בנוכחות שלכם בכנסת, ללא ההשראות שהייתם מקבלים השכם והערב באמצעות עשייתם המופלאה של אמני ישראל. הם, גבירותי ורבותי, מלח הארץ. התנתקו לרגע מהאמירות הפרובלמטיות הבעייתיות האלה ותבינו מהו האור הרוחני שהאמנים האלה מציפים אותנו בו. אלה אורות שמבליחים לפעמים וגורמים לנו אפילו להתגלות לעתים אחרות. האמנים של ישראל הם אמנים פורצי דרך. הם התמהיל האמיתי של עשייה משותפת של ערבים ויהודים. אני אזכיר לכם כמה שמות, וחושו בנפשכם, וגם בלבכם את הפעימות: מוחמד וסאלח בכרי, מכרם וקלרה ח'ורי, יוסף אבו ורדה, סלים דאו, סלווה נקארה, נורמן עיסא, גסאן עבאס ואחרים. משה איבגי, שלמה בראבא, יעל אבקסיס, חנה אזולאי-הספרי, גברי בנאי, ליאור אשכנזי, יונה אליאן ואחרים. אלה האנשים שמעצבים את הרוח ואת ההשראה שלכם. אלה האנשים שאסור בשום פנים ואופן להתעלם מהמורשת המרתקת, המהפנטת, המעטירה, שהם מביאים לנו בעבודתם. אלא מאי, אני מאוד מאוד מתרשם מהניסיון לפייס את הבריות של שרת התרבות והספורט. באמת, ברוח טובה אני אומר את הדברים האלה, לא בציניות. היא מנסה לשפר ולשדרג את הליכותיה באמצעות אמירותיה, לפחות היום, מעל הבמה הזאת. אלא מאי, המילה "אם" היא הבעייתית ביותר בדבריה, כי "אם", שזו מילת תנאי, חברות וחברים, היא מילה מאוד בעייתית, כי היא בעצם אומרת, שמי שאיננו עומד דום בפני הדגל, בפני הלאום, בפני הלאומיות, ואם תרצו ההתלאמנות – זו מילה חדשה, שהבניין הזה עומד דום בפניה, אם לא נביע בפני הבריות כאן, בישראל, את השבועה לפני כל הופעה על אהדתנו והאמפתיה שלנו לכל דבר לאומי – למה נהפוך? נהפוך לקבוצה מכונסת ומסוגרת. נהפוך למדינה בלתי פתוחה, שסוגרת אפילו את החריצים הקטנים ביותר. תנו הזדמנות לאמני ישראל להמשיך בדרכם המרתקת והמאלפת. הם פורצי הדרך, והם המעיינות הבלתי-נדלים של השראות לנו ולאחרים. הידד לכם, חברי וחברותי האמנים. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת זוהיר בהלול. אני מזמין את חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת יואל חסון. חבר הכנסת חסון, אתה אחריו. <קריאה:> – – – <היו"ר שי פירון:> הוא רצה, ואני ביקשתי, כדי שתרוויחו עוד נאום אחד, שהוא יקדיש לזה נאום בנפרד. <קריאה:> מה זה התלאמנות? <היו"ר שי פירון:> התלאמנות, זאת אומרת לאומנות ואמנות, הפיכת האמנות ללאומנית – לזה הוא התכוון; בתור פרשן של זוהיר בהלול. <נחמן שי (המחנה הציוני):> מאז אליעזר בן-יהודה לא היה איש שחידש את השפה העברית כמו חבר הכנסת זוהיר בהלול. לילה-לילה הוא מייצר מילים חדשות, ועם בוקר הן מרחפות באוויר ונוחתות על שולחננו. <היו"ר שי פירון:> אני רק רוצה להנהיג פה הנהגה חדשה, שמחמאות זה לא בזמן הדוברים; זה לא נחשב. <נחמן שי (המחנה הציוני):> מאה אחוז. אדוני היושב-ראש, תודה לך, האמת, ניצלו חברים וחברות את הדיון הזה לכל מיני דברים. אני רוצה בכל זאת לדבר לעניין עצמו. אני מוכרח לומר שיש משהו שמדיף ריח רע בעובדה שעדיין מדינת ישראל, עשר שנים אחרי, מטפלת בנושא ההתנתקות. אני לא מדבר על המסקנות האסטרטגיות, אם נכון או לא נכון היה להתנתק – אני חושב שנכון היה; אני מדבר על עצם העובדה ש-9,000 איש, 8,000 ומשהו שהועברו, הוצאו, התנתקו מבתיהם לתוך מדינת ישראל, עד היום – עד היום לחלק מהם אין מרגוע. איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שהפעולה הזאת, שעל פניה הייתה מושלמת, מתבררת ככישלון אדיר? איך זה יכול להיות – מדברים על הסכומים: 12 מיליארד שקל הוצאו מאז. האם זה יכול להיות? אני רוצה להזכיר לכולם את הוויכוחים שהתנהלו אז בציבור הישראלי, כמה צריך לפצות, ועמדו שם אנשי מס הכנסה, ומס שבח, ואני לא יודע איזה עוד מס, ומחשבונים, והורידו והוסיפו והורידו והוסיפו. אם היו נותנים לכל אחד מהם 10 מיליון, 20 מיליון שקל, שאלה סכומים עצומים בפני עצמם, והיו אומרים להם: לכו לדרככם ותצליחו – זהו, היו מוצאים את מקומם, סך הכול 8,000 ומשהו איש. אנחנו מדברים – ביום מן הימים, אני לא יודע אם נגיע, אני חושב שנצטרך להגיע – על פינוי של מאות-אלפים מיהודה ושומרון, על העברה שלהם. אנחנו מסוגלים לעשות את זה? יש בידינו המשאבים הכספיים? אני חושב שמדינת ישראל הייתה צריכה כבר מזמן למנות ועדת חקירה ממלכתית – לא על עניין ההתנתקות, עניין ההתנתקות בעיני סגור, אלא על הדרך שבה היא התנהלה; על העובדה שעד עצם היום הזה הקופה רושמת עוד ועוד סכומים לטובתם – ועיני לא צרה בהם, אני מניח שזה נעשה בדין, אבל איך זה יכול להיות? תודה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. חבר הכנסת יואל חסון, ומייד אחריו – חברת הכנסת יעל גרמן. בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האמת, די נמאס לי לדון ולדבר ולבזבז את זמנה של הכנסת על כל מיני העברת סמכויות מכאן לשם, שכנראה הממשלה הזאת הולכת להטריד אותנו בעניין הזה כל הזמן בחלק מפירורי המשרדים שיש כאן, אבל אני דווקא רוצה להגיד לכם שאני מבקש או קורא לחברי במחנה הציוני: בואו נהיה בנטים. בואו נפסיק לקשקש, בואו נפסיק להתנצל, בואו נפסיק להיות פראיירים, ואני הולך להגיד לכם, לזעזע אתכם: עודד קוטלר ויאיר גרבוז לא מתמודדים בפריימריז של מרצ, ולא של המחנה הציוני, ואפילו לא ברשימה של יאיר לפיד. הם לא מועמדים לכנסת, והם לא מעניינים אף אחד. אז קודם כול, בואו לא נתנצל בפני אף אחד על מה שהאנשים האלה אומרים. ראינו גם שאחד מהם, קוטלר, התמיכה היחידה שהוא קיבל על דבריו הייתה מאשתו, אז אנחנו לא חייבים להסביר את זה, ואנחנו לא חייבים, חברי חברי הכנסת, להתנצל על כל מיני אמירות של כל מיני אנשים חסרי תרבות, אבל אנחנו כן יכולים לבוא בטענות לעצמנו, או למי שיושבים בבית הזה ואומרים דברים הרבה יותר חמורים ממה שאומרים שאנשים שלא מייצגים פה אף אחד. אז מי כן צריך לתת דין-וחשבון? מי שהוא נבחר ציבור, ומי שיושב בבית זה ונבחר על-ידי הציבור, ועושה את הקריירה שלו על דמגוגיה. אז בואו נתחיל במצעד האמירות שהיו כאן, בבית הזה, מכל מיני נבחרי ציבור, שלא שמעתי כזה זעזוע מהם. במקום העשירי במצעד, ואני שמח שהצטרפה לכאן שרת התרבות מירי רגב, שאמרה על חבר הכנסת זחאלקה: תוציאו אותו, עם הכיסא, תעשו לו יום הולדת, אחת, שתיים, שלוש, והופ, תעיפו אותו לעזה. במקום התשיעי, סגן שר הביטחון אלי בן-דהן, שאמר: נישואים חד-מיניים – מתכון לחיסול העם היהודי. הנה, נבחרי ציבורי יכולים להגיד מה שהם רוצים. ובמקום השמיני, כבוד השר דנון, שאמר שבגלל המתייפייפים מהשמאל המסתננים אנסו ילדה בת 15 – איזה מצעד של אמירות. ומה, זה לא קוטלר אז לא צריך להזדעזע? במקום השביעי סגן שר החינוך, שאמר בעבר על חקיקה למען הקהילה הגאה, כי בסופו של דבר זה יגרום ליותר גנבות, יותר רצח ולפירוק התא המשפחתי. שוב – אין צורך להזדעזע. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אני לא מזדעזעת – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> את לא מזדעזעת. זה לא קוטלר וזה לא גרבוז, אז את לא מזדעזעת. ובכלל, גברתי השרה, במקום השישי חבר הכנסת מוטי יוגב, שפנה לתושבי – – – <היו"ר שי פירון:> היא לא מזדעזעת, היא פשוט במתח לדעת מה הטבלה. היא שרת הספורט ורוצה לדעת מה הטבלה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> חבר הכנסת מוטי יוגב, במקום השישי, שפנה לתושבי עוטף-עזה ואמר: תמכתם בהתנתקות, אכלתם אותה. ובמקום החמישי, כמובן, חברים, בצלאל סמוטריץ, שהוביל את מצעד הבהמות והבהיר כי מצעד הגאווה חמור יותר ממעשה בהמות, ומדובר בקבוצה של סוטים. אבל זה לא מזעזע כי הוא לא גרבוז והוא לא קוטלר. ובמקום הרביעי, יושב-ראש ועדת הכספים גפני, שאמר שהרפורמים צבועים ומדובר בשונאי ישראל. והנה אני מסיים, אדוני. ובמקום השלישי, השרה איילת שקד על אלי אוחנה: נפתלי רצה מזרחי שגדל בילדות קשה והצליח, ונאמר לי שהוא אינטליגנטי. אילו אמירות, ולא אמירות של קוטלר ולא של גרבוז. ובמקום השני, חברי חברי הכנסת, השר אורי אריאל שאמר: לא לגייס הומואים, הם מפריעים ללחימה. וכמובן, אתם חושבים, מי במקום הראשון? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> תופים, תופים, תופים – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> נתניהו. <קריאות:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> מי במקום הראשון? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> נתניהו. <יואל חסון (המחנה הציוני):> נכון, חבר הכנסת שמולי. ובמקום הראשון, זה שכבר התנצל, ראש ממשלת ישראל: המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. <היו"ר שי פירון:> זה יצא לך בדיוק בזמן להגיע למקום הראשון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> ולכן, אדוני היושב-ראש, א. תודה רבה על הזמן, אבל אלו אמירות הרבה יותר קשות, הרבה יותר חמורות משל גרבוז וקוטלר, שלא נבחרו על-ידי אף אחד, אבל יש כאן אנשים שנבחרו על-ידי אנשים ויש להם האומץ והעוז והחוצפה – השרה רגב והשר דנון – לומר דברים שמזעזעים הרבה יותר את הדמוקרטיה הישראלית ואת יסודות החופש והחיים המשותפים שלנו כאן כחברה אחת. תודה רבה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> השרה רגב נעלבה שהיא רק במקום השמיני. <קריאות:> – – – <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. אני מזמין – בבקשה – את חברת הכנסת יעל גרמן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אמרתי, נשנה את הנושא קצת – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, טוב, קצת קצת קשה אחרי יואל. <קריאה:> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> משהו-משהו. אני לא אדבר ולא אכביר מילים על ההודעה של הממשלה בהתאם לסעיף 31 לחוק-היסוד, שמבקשת להעביר את הסמכות משר הבינוי לשר החקלאות ופיתוח הכפר, כי אני חושבת שכולנו כבר הבנו שלא מדובר על חקלאות ועל פיתוח הכפר וגם לא מדובר על בינוי וגם לא מדובר על המפונים וגם לא מדובר על גוש-קטיף, אלא מדובר על איזו לטיפונדיה של שר שלוקח את זה עמו, ומדובר על מה שחברי נחמן שי אמר בחטף, ואני לא יודעת אם הוא התכוון ברצינות, אבל אני מתכוונת ברצינות: מדובר על כך שהגיע הזמן שאנחנו נקים ועדת חקירה כדי להבין מה קרה ששש שנים עדיין לא הצליחו להביא לסיום את כל נושא ההתיישבות של גוש-קטיף; ועדת חקירה שתסביר לנו מי לא פעל כהלכה, מה קרה לכסף וכמה זמן צריך עוד כדי שבאמת כל המתיישבים שעברו באמת סבל נפשי ופיזי גדול מאוד – ולא הגיעו עד היום אל מקומם, אל מקום יישוב, אל מקום שבו הם יכולים לחיות ממש כמונו. אבל עד שנקים את ועדת החקירה, אם הממשלה הזאת תעז להקים ועדת חקירה על נושא שהוא מאוד מאוד קרוב ללבה, אני דווקא רוצה לדבר על נושא נוסף. אני רוצה לדבר על ההחלטה היום ועל הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת החוק הידועה כהזנה בכפייה – הצעת חוק בזויה, שהצלחנו בעמל רב לעצור אותה בקדנציה הקודמת, הצעת חוק שעברה שינויים רבים, ואילו עכשיו מה שעושים, מחילים דין רציפות על אותה הצעה מקורית, ללא שינויים בכלל. עליה מבקשים להחיל את דין הרציפות. אני חושבת שמעטים בבית הזה, מעטים מאוד, חושבים שהחוק הזה ראוי בכלל, וודאי שמעטים עוד פחות חושבים שהמקור שלו ראוי. אז מדוע ולמה אנחנו מוכנים שיחילו דין רציפות על אותו מקור אומלל שבא ואומר שניתן להאכיל בכוח, כשבכל האמנות הבין-לאומיות האכלה בכוח משמעותה עינוי? האם אנחנו באמת מוכנים להפעיל עינוי על מישהו במדינה הזו? האם אנחנו מוכנים לעינויים? אני חושבת שהתשובה היא לא. אני חושבת שמרבית הבית הזה מסרב לעינויים. ולכן היינו צריכים לקום ולומר: לא, איננו מוכנים להחיל דין רציפות על החוק הגרוע, הרע, המרע, אותו חוק שלא רק שהוא רע פה אלא – איך אנחנו נראים גם בעיני העולם; גם על זה צריך לחשוב. אני מאוד מקווה שהחוק הזה, כאשר באמת יגיע לוועדה, לוועדת הפנים, הוא לא יעבור. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. ועכשיו אני מבקשת מחבר הכנסת איתן ברושי – בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת סתיו שפיר. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, לפני כמה ימים שמעתי את נאום ראש הממשלה בכנס הרצליה. היה נאום מרשים מאוד, הוא היה אחרי נאום אולי יותר מרשים, של שר הביטחון וראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. שני נאומים זה אחרי זה בכנס הרצליה, שהיה בהם איזה ניסיון לתת בשורה. שרת התרבות, אני מדווח לך על נאום של ראש הממשלה שהיה בכנס הרצליה – לצערי, מעטים מהאולם הזה היו, אבל ראש הממשלה דיבר על שתי מדינות לשני עמים. הוא דיבר על מדיניות שונה מזאת שהוא דיבר עליה ערב הבחירות. ממשלה שהוקמה על בסיס שלא תקום מדינה נוספת, מביאה לכאן מציאות של חוסר יכולת להתמודד עם פינוי של גוש-קטיף, כאשר כל אחד יודע שבמדיניות של שתי מדינות לשני עמים אנחנו נתמודד עם פינוי של למעלה מ-100,000 יהודים ביהודה ושומרון. כאשר ממשלה וממשלות לא מסוגלות לבצע מהלכים כאלה פשוטים, אין ספק שמוטל ספק ביכולת שלהן להתמודד עם אתגרים גדולים יותר. והשאלה היא לא אם התפקיד הזה יעבור ממשרד למשרד, אלא בעיקר אם יש יכולת ביצוע לממשלה. ונדמה לי, כשמתקרבות הדעות לגבי הפתרונות, המבחן של ממשלה ושל מפלגה הוא ביכולת הביצוע שלה. ואני חושב שבאותה מידה אפשר לומר על הסדרת שאלת הבדואים בנגב; שאלו מה עושה משרד החקלאות. אני חושב שמעולם לא היה מצב שכל כך הרבה יהודים התפרנסו מזה שלא פתרו את בעיית הבדואים. ולכן, אני חושב שההחלטה הזאת, שתעבור ברוב קטן מול מיעוט גדול, היא קודם כול תעודת קלון לממשלה ולממשלות שלא יכלו להתמודד עם פינוי של אלפי יהודים שפונו בעל-כורחם מהתיישבות שהייתה מוסכמת על ממשלות העבר. יש לנו גם בתנועה הקיבוצית קבוצות של מפונים, ואני מפה רוצה לומר שחוף-אשקלון ויאיר פרג'ון, ראש המועצה, מתמודדים שנים עם אתר הקרווילות בניצן, ואני מציע לממשלה לומר שההחלטה שתהיה כאן הערב, איזו שלא תהיה, היא מתוחמת בזמן. והיה צריך לבוא ולומר שנותנים עוד פרק זמן קצר ביותר לבצע מדיניות של השלמת המהלך. הזמן תם, אבל אני רוצה לומר שלשר החקלאות, כפי שהוזכר פה היום, יש משימות רבות, ובראש ובראשונה להתמודד עם המשבר בהתיישבות, בחקלאות, שהוא לא רק בערבה התיכונה. על זה כבר דיברנו. <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת לסיים. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> הוא גם במקומות נוספים, לרבות צפון ים-המלח ועין-גדי. ולכן אני חושב שהבעיה היא לא באיזה משרד תטופל השאלה – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת ברושי, אני מבקשת לסיים. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – אלא מתי יהיה הפתרון ומתי נוכל לדווח על השלמת המשימה. תודה. <היו"ר נורית קורן:> בבקשה. חברת הכנסת סתיו שפיר, ואחריה – חבר הכנסת איתן כבל, אחרון הדוברים. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> תודה רבה, כבוד היושבת-ראש, ובהצלחה בתפקידך. <היו"ר נורית קורן:> תודה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> חברים, בואו נניח על השולחן הנחת יסוד אחת, שעליה אני בטוחה שכולנו מסכימים: כשמדינה מחליטה לפנות אנשים מביתם, צעד קשה וכואב, שאין מישהו, לא בימין ולא בשמאל, שלא יכול שלא לחוש אמפתיה וכאב כלפי האנשים האלה; כשהמדינה מחליטה לעשות את זה היא מחויבת לאותם מפונים, ונדרשת לדאוג לצורכיהם הבסיסיים ולוודא שאותם אנשים זוכים לחיות פה חיים מאושרים תחת קורת-גג, עם תעסוקה הוגנת, עם חינוך כמו שצריך, עם שירותים תקינים. מאז ההתנתקות בעשור האחרון הושקעו במפוני גוש-קטיף 12 מיליארד שקלים. אתם מכירים את הנתון הזה? 12 מיליארד שקלים שהועברו לטיפול במפונים. איכשהו נוצר מצב – כך זה לפחות נראה מהנתונים היבשים, מכמות מפוני גוש-קטיף שעדיין אין להם קורת-גג יציבה מעל ראשם, מכמות האנשים שעדיין נמצאים באבטלה וללא תעסוקה – נראה שהכסף הזה איכשהו לא הגיע ליעדו. 12 מיליארד שקלים. אנחנו ישבנו בדיון בוועדת הכספים – חברתי, יש פה רעש נורא גדול. מאוד קשה להתרכז. <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת שקט. סליחה, חברי הכנסת, מיכל רוזין, שקט בבקשה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אנחנו ישבנו בוועדת הכספים לפני שנה בדיון שעסק בנושא הזה, ושמענו מקרוב מאוד את הטענות שעלו בנוגע לשימוש באותם כספים – 12 מיליארד שקלים. חברים, בכסף הזה, בחישוב פשוט, יש בערך 1.5 מיליון שקל שהיו יכולים לעבור לכל מפונה אבל משום מה לא הגיעו. ומשום מה, וזו השאלה הנוספת שממש מעלה תמיהה, אנחנו בוחרים לתת לאותו בן-אדם להמשיך ולטפל בתחום הזה, לשר אורי אריאל. אותו שר שבמסגרת ההסכמים הקואליציוניים לא הסתפק רק במשרד המכובד שהוא קיבל, הוא רצה עוד. שגם הנושא של הטיפול במפונים יעבור לידיו, עם כל מיליארדי השקלים, שעדיין חלקם לא נוצלו וחלקם פשוט הועברו לכל מיני – אלוהים יודע לאן. נוסף על כך הוא רצה גם את החטיבה להתיישבות, עוד גוף שמקבל חצי מיליארד שקלים בשנה מכספי ציבור ולא ברור לאיפה הכספים האלה בסוף מגיעים. ובואו לא נשכח עוד סיפור קטן שמצטרף לעניין הזה, ואני בטוחה שכולכם תכעסו בדיוק כמוני. אתמול בבוקר שמענו את הידיעה הכל-כך מרגיזה שהחליטו לבטל את תקציב משרד החינוך לשירותי הפסיכולוגים שמטפלים בטראומות של ילדים בעוטף-עזה ובדרום בעקבות "צוק איתן". תקציב קטנטן שמשרד החינוך החליט פשוט להיפטר ממנו. אין יותר כסף. הילדים בדרום לא נחשבים. אז אני רק אזכיר לכם שבמהלך "צוק איתן" החליט אותו בן-אדם, נפתלי בנט, להעביר 40 מיליון שקלים לשירותי בריאות נפש בהתנחלויות. לזה היה כסף. אבל אתמול, במשך שעות ארוכות, היו צריכים אנשי הדרום להיאבק כדי לקבל – – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> רק שנייה בבקשה. – – – כדי לקבל את הסכום הפעוט הזה, שבסופו של דבר הועבר להם, 3 מיליון שקלים. אבל זה מתוך תקציב של שר – שוב, מאותה מפלגה של אורי אריאל – שבמסגרת ההסכמים הקואליציוניים לא הסתפק בתיקים המכובדים שקיבל. הוא דרש עוד 600 מיליון שקלים למשרד החינוך שהוא מחלק לפי אחריותו. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> עוד 640 מיליון שקלים שיכולים חברי המפלגה שלו לחלק. ובתוך כל התקציב האדיר הזה, אוקיינוס של כסף, הוא לא מצא כמה מיליונים כדי להעביר לשירות פסיכולוגי כדי לעזור לילדי הדרום להתמודד עם הטראומה הקשה בעקבות המלחמה. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת סתיו שפיר, נא לסיים. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> איזו צביעות. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני פשוט לא מאמינה עליכם, על החמדנות הזו. להעביר כל כך הרבה כספים מבלי שאתם מטפלים – – <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת סתיו שפיר. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> שנייה, רק משפט אחרון. – – אפילו בנושא שלכאורה כל כך קרוב ללבכם. אבל רק לכאורה, כי במציאות הדברים האלה לא מזיזים לכם. <היו"ר נורית קורן:> תודה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אתם פשוט תמשיכו להזרים את הכסף הזה לעמותות שלכם ולמקורבים שלכם. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת סתיו שפיר, נא לרדת מהדוכן. סליחה, חברת הכנסת סתיו שפיר. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אזרחי ישראל, תושבי הפריפריה, זה פשוט לא נוגע לכם. תודה. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. אני רק מבקשת, חברי הכנסת, השעה מאוחרת והרעש מאוד מאוד מפריע. ונא להקפיד על הזמנים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, איך את יכולה לומר שמאוחר? עוד לא התחלנו. <היו"ר נורית קורן:> השעה מאוחרת. השעה מאוחרת. השעה מאוחרת. <איתן כבל (המחנה הציוני):> חברותי וחברי חברי הכנסת, שרים נכבדים, רשמת פרלמנטרית, האמת היא שצריך להודות לשר החקלאות, שביקש להעביר את המינהלת הזו אליו. הייתי בטוח שכבר הדבר הזה הסתיים; שהטיפול במפונים הסתיים, חברותי וחברי חברי הכנסת. אני לא מבין – זה בידיים שלכם. זה כבר לא אנחנו. איפה אתם? חברת הכנסת ציפי חוטובלי, את ידעת שיש עדיין מפונים מגוש-קטיף, סגנית השר, שלא טופלו? <איוב קרא (הליכוד):> מי גירש אותם? <איתן כבל (המחנה הציוני):> אוקיי. גירשנו. איוב, אני לא יכול לעמוד בפני המשפט שלך. גירשנו. אבל אוקיי, אבל זה כבר בידיים שלכם, כבר שנים על שנים. ואתם רוצים לומר לי שעדיין לא הסתיים הטיפול בהם? שאנחנו, כשאני הייתי חלק מהשדולה לעזור למפונים, או המגורשים, כפי שאתם קוראים להם, שחלק קורא להם, האמת היא – עקורים. חבר הכנסת שרון גל, זו בושה וחרפה. בושה וחרפה לממשלה. בושה וחרפה לראש הממשלה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> שעקרנו אתכם? שעקרנו אתכם? <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת שרון גל, אין לך רשות דיבור. <איתן כבל (המחנה הציוני):> בושה וחרפה. <איוב קרא (הליכוד):> אתה היית שותף – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני לא מבין, חבר הכנסת שרון גל, ואני אומר לכם, ספסלי הקואליציה, איך אתם לא מתביישים שעדיין יש מפונים שאין להם פתרון אחרי כל כך הרבה שנים? עוד צריך להעביר סמכויות? באיזה ממשלות, לצערי, מדובר? זה אתם אלה שמנהיגים את המדינה בשנים האחרונות, ולטפל באנשים שלכם אתם לא מסוגלים? באנשים שאתם נושאים את שמם לשווא; מדברים גבוהה-גבוהה עליהם ולא הצלחתם עד היום לתת לזה מענה. יש לי אתך דיבור, השר ארדן. תודה. לגופו של עניין, חברות וחברים, חבר הכנסת דוד ביטן, חבר הכנסת דוד ביטן, אני מאוד מקווה – אני ראיתי את עבודתך בזמן הקצר ונראה לי שאתה הולך להיות עוקר הרים וטוחנם זה בזה פה. ואחרי אתמול – בכלל. אז תעשו משהו. <דוד ביטן (הליכוד):> אנחנו נחזיר אותם לאיפה שהם – – – <היו"ר נורית קורן:> אנחנו נעשה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, אני אומר ברצינות. לא יכול להיות דבר כזה. אני אומר לך, דוד, אני ליוויתי חלק מהמפונים מקרוב וסייעתי באלף ואחד דברים. זה פשוט לא ייאמן. קחו את עצמכם בידיים. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> איך זה שתמיד כבל מאריך? איך זה יכול להיות? <היו"ר נורית קורן:> תסכם השרה מירי רגב, בבקשה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> תמיד כבל מאריך. <היו"ר נורית קורן:> אז סגן השר, אופיר אקוניס. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> היא נותנת חופש ביטוי למי שהיא בוחרת. <השר אופיר אקוניס:> מה שהשרה רגב אומרת אנחנו מכבדים. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו עוסקים – – <היו"ר נורית קורן:> רגע. רק אני מבקשת קצת שקט. תודה. <השר אופיר אקוניס:> – – בהשלכות של אחת ההחלטות הטרגיות ביותר שקיבלה הממשלה בישראל, והיא החלטה שמרצונה החופשי של הממשלה – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <השר אופיר אקוניס:> סליחה, רק רגע. אדוני, השרה רגב פה היא בלב הסערה והיא ממשיכה, והיא מפריעה גם לדובר מטעם הממשלה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – את הזמן, כי זה מקום לתפקידים ולתקציבים – – – <השר אופיר אקוניס:> אוה, מי מדבר, חבר הכנסת חסון. חבר הכנסת חסון – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – ובגלל זה אתם משאירים את זה עד היום פתוח. עד היום פתוח – – – כל המתיישבים היו במקום אחר לגמרי. <השר אופיר אקוניס:> – – ראש בית"ר. חבר הכנסת חסון, ראש בית"ר. חבר הכנסת חסון, ברית יוסף טרומפלדור, שעבר לו, קיפץ לו מן הליכוד, יחד עם אריאל שרון שאחראי, ידידי – – – <קריאה:> – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> נתניהו הצביע בעד ההתנתקות. <השר אופיר אקוניס:> בעניין זה, חברים, סליחה, ידידים וידידות – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת חסון. חבר הכנסת מיקי רוזנטל. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – – הצביע בעד ההתנתקות. נתניהו הצביע בעד ההתנתקות. <השר אופיר אקוניס:> חברות וחברים, אני חושב – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אריק שרון – – – כישלון שלכם בשיקום – – – <השר אופיר אקוניס:> למה? למה? אנחנו כבר לא בדיון על ההתנתקות, אנחנו בדיון על ההשלכות של – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> על הכישלון שלכם בשיקום המתיישבים. <השר אופיר אקוניס:> אנחנו בדיון על ההשלכות של תוכנית הגירוש, של – סיבותיה עם ראש הממשלה אריאל שרון, עליו השלום. <יואל חסון (המחנה הציוני):> שנתניהו תמך והשרים שלכם – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> כל השרים של הליכוד, חוץ מאחד, תמכו. <השר אופיר אקוניס:> ידידי, אנחנו בוודאות יודעים היום, חבר הכנסת רוזנטל, יודעים היום בוודאות מוחלטת – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> תסביר – – – <השר אופיר אקוניס:> אנחנו לא בדיון, חבר הכנסת חסון וחבר הכנסת רוזנטל, שהתקיים כאן ב-2004 וב-2005, שבו אלה שהתריעו מפני נסיגה חד-צדדית מעזה פשוט זכו לקריאות בוז ולעג – על מי שהתריע על כך שטילים ורקטות יעופו עד אשדוד ובאר-שבע וקריית-גת. בוז ולעג. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתם עשיתם את זה. <השר אופיר אקוניס:> אלה היו הקריאות. אלה היו הקריאות. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתם עשיתם את זה – – – <השר אופיר אקוניס:> ולכן עכשיו – ואנחנו, גברתי היושבת-ראש, בעוד חודשיים מהיום, פחות או יותר, נציין עשר שנים לטרגדיה, לביצועה. לביצועה – – – <חיים ילין (יש עתיד):> זה כישלון – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> זה ביזיון שהבאתם על עם ישראל. זה ביזיון שהבאתם על עם ישראל. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <השר אופיר אקוניס:> – – – לביצועה של הטרגדיה הזו. זו החלטה טרגית. עכשיו, כאשר כולם כבר יודעים, בראש ובראשונה, חבר הכנסת ילין, בראש ובראשונה אתה – – <חיים ילין (יש עתיד):> בדצמבר 2010 הם היו צריכים להיות ביישובי קבע. <השר אופיר אקוניס:> – – אתה שתמכת בהתנתקות והפגנת – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אני הייתי פה ותמכתי? אני הרמתי יד? אתה לא מתבייש. <השר אופיר אקוניס:> לא, לא באופן פורמלי – – – <מיכל רוזין (מרצ):> הוא וחבריך. הוא וחבריך. <השר אופיר אקוניס:> גם אני לא הייתי פה ויכולתי להתנגד. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> חבריך תמכו בזה – – – <השר אופיר אקוניס:> אני לא הייתי חבר כנסת בכלל, חבר הכנסת ילין. <חיים ילין (יש עתיד):> אז גם אני לא. <השר אופיר אקוניס:> גם אתה לא, נכון, אני מתקן: לא בהצבעה. אני אומר, לא בהצבעה, אלא בקונספציה של נסיגות שמביאות שלום. האם בזה אני שוגה? האם זוהי תפיסת עולם של מחנה גדול ולגיטימי – אני מוכרח להגיד לכם – במדינת ישראל? זוהי מחשבה שגם חברת הכנסת נחמיאס ורבין שותפה לה וגם חבר הכנסת רוזנטל וגם אתה, חבר הכנסת ילין, והיא לגיטימית. היא לגיטימית כהשקפת עולם. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <השר אופיר אקוניס:> אני מעולם לא – סליחה. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <השר אופיר אקוניס:> אני מעולם לא אמרתי שהשקפת יריבים פוליטיים איננה לגיטימית, אבל אני כן אמרתי שהיא שגויה. שהיא שגויה. שהיא שגויה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תתייחס לטיפול במפונים. <השר אופיר אקוניס:> עכשיו, חבר הכנסת חסון – – – <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד השר, בנימין נתניהו הצביע בעד ההתנתקות. ראש הממשלה צריך לטפל באנשים. אל תאשים רק את – – – <השר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת חסון וחברי, הבעיה העיקרית היא שנדמה לי לעתים שלא נלמד הלקח מהטעות הזאת. כלומר, לחזור ולדרוש קונספציה דומה למשל ביהודה ושומרון, למשל, או חלילה, חבר הכנסת ביטן, ברמת-הגולן. ברמת-הגולן הרי היו אותן קריאות ממש, מאותם ספסלים ממש, עם אותה תפיסת עולם שגויה ממש. מה היא אומרת? היא אומרת דבר פשוט: תנו לנו נסיגה מוחלטת, גברתי היושבת-ראש, לקווי 4 ביוני 1967, יש חלק שאומרים בהסכם ויש חלק שאומרים – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני השר – – – <השר אופיר אקוניס:> רק רגע, שנייה. – – – חלק שאומרים בהסכם וחלק שאומרים שלא בהסכם. תנו לנו את הדבר הזה ואז יפציע לו השלום. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <השר אופיר אקוניס:> חברת הכנסת מיכאלי, כיוון שאת שותפה, וזה בסדר ולגיטימי – אני אחזור על זה אלף פעם, אתם גם צריכים להיאבק למען התפיסה הזאת, כי זאת אמונתכם. השר דנון, זה בסדר גמור, זאת אמונתם. ומה תפקידנו – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני, מר אקוניס, אחרי שהחמאתי לך על הדיון, אני התנגדתי להתנתקות בזמן אמת. <השר אופיר אקוניס:> אני מתקן. אני מודיע לפרוטוקול וגם מעל דוכן הכנסת שהעיתונאית הפרשנית דאז מרב מיכאלי, מגישת הרדיו והטלוויזיה, התנגדה. את רואה? את זה לא זכרתי, ואם את אומרת, אני מאמין לך. אגב, טוב עשית, זו בהחלט עמדה נכונה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <השר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת בר, אני מגלה שכל מפלגת העבודה פתאום התנגדה להתנתקות. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> ראש הממשלה תמך, אז אנחנו התנגדנו. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> השר שטייניץ תמך. חצי מהממשלה הזאת תמכה בהתנתקות. תתייחס לזה. <השר אופיר אקוניס:> – – – אינני מדבר בשמו של השר שטייניץ. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <השר אופיר אקוניס:> ידידי, זוהי קונספציה שגויה, ואתם עדיין תומכים בה. אתם עדיין תומכים בקונספציה הזאת, אנחנו יודעים. אתם אומרים – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> גם אתם, אבל אתם לא אומרים את זה בציבור. <השר אופיר אקוניס:> לא, לא, זהו ההבדל. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – – ראש הממשלה, שמעתי אותו בנאום: אנחנו חוזרים להגן על גושי ההתיישבות. אני אמרתי את זה? <השר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת רוזנטל, זהו בדיוק ההבדל בין מי שבא מלכתחילה עם גישה שאומרת – קודם כול – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מי החזיר את חברון לפלסטינים? מי, אני? נתניהו. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> את מי אתם מאשימים? <השר אופיר אקוניס:> קודם כול צריך לומר – חבר הכנסת בר – – – <היו"ר נורית קורן:> חברי הכנסת, חברי הכנסת. <השר אופיר אקוניס:> קודם כול צריך להשתמש בטיעון הנכון ביותר – למי הזכות על הארץ הזאת? קודם כול נתחיל בזה. והזכות על הארץ היא זכותו ההיסטורית של העם היהודי זה 3,000 שנה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אין ויכוח על זה. לך יש מונופול על זה? <השר אופיר אקוניס:> ולכן, בכוח הזכות – – – <קריאות:> – – – <השר אופיר אקוניס:> לא אמרתי – – – <קריאות:> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – ארץ-ישראל. <השר אופיר אקוניס:> לא אמרתי שיש לנו מונופול על התפיסה הזאת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה אתה חושב לעצמך – – – שרק אתה חושב? <קריאות:> – – – <השר אופיר אקוניס:> חבר הכנסת חסון, לא אמרתי שיש לי מונופול על התפיסה, ואם יש שותפים, אני שמח. אם במפלגת העבודה יש שותפים לתפיסה – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מפלגת העבודה לא החזירה עד היום שעל מארץ-ישראל, אתם החזרתם שעליים. אנחנו לא התנתקנו חד-צדדית מאף שטח – – – <השר אופיר אקוניס:> תדייק, חבר הכנסת בר. ודאי שהתנתקתם – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתם התנתקתם. <השר אופיר אקוניס:> – – משום שאתם נכנסתם לממשלה הזאת שעשתה את ההתנתקות, ושגתה כאשר עשתה את ההתנתקות, על חשבונה של סיעת שינוי. חבר הכנסת לפיד – – – <חיים ילין (יש עתיד):> מה הקשר? <השר אופיר אקוניס:> לא, לא, רק עובדות היסטוריות לחבר הכנסת בר. סיעת שינוי – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> זה היה טוב לתקופה לפני שהתמנית לשר – – – <השר אופיר אקוניס:> סיעת שינוי נזרקה מן הממשלה כדי לקיים את תוכנית ההתנתקות, ומי נכנס במקומה? <קריאות:> – – – <השר אופיר אקוניס:> לא, אני אומר עובדות, חבר הכנסת לפיד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> איזה עובדות – – – <השר אופיר אקוניס:> סיעת שינוי נזרקה מהממשלה. <קריאות:> – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא תצליח לשכתב. לא תצליח, אין מה לעשות. <השר אופיר אקוניס:> תגידו, אתם לא מבינים שנעשה כאן פיליבסטר עד שאני אקבל את האות לרדת מהדוכן? מה קורה? נו, תבינו, הרי אתם מבינים את זה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <השר אופיר אקוניס:> ואז אנחנו מזכירים לכם כל מיני דברים. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> הימים שהפגיזו את החול – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – – <השר אופיר אקוניס:> ולכן אני לא אמשיך, משום שחבר הכנסת הנגבי אותת לי שאפשר לסיים את הפרק הזה בהיסטוריה, אבל דבר אחד כן – – – <קריאות:> לא, לא, אל תעשה לנו את זה – – – <השר אופיר אקוניס:> יושב-ראש הקואליציה, אני יכול לרדת, אבל באמת, אני רוצה לומר לסיום, כיוון שהאדם שהביא את ההתנתקות, אריאל שרון, עליו השלום, בדפיקת – ככה נקרא – ידו העבה אמר להתחיל לבצע ולבנות את המקומות שבהם היו צריכים להתיישב המגורשים, הדבר הזה בוודאי לא נעשה בתקופתו. צריך להשלים במהירות את המלאכה ולסיים את הטיפול – – – <חיים ילין (יש עתיד):> זה כשל ניהולי, זה לא פוליטיקה. <השר אופיר אקוניס:> – – – חבר הכנסת ילין, ולסיים את הטיפול את הטיפול בעניין זה. דבר אחד בטוח – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – – למה לתת למי שנכשל? למה הוא לא סיים את זה בכנסת הקודמת? שר השיכון, הגאון הגדול. 12 מיליון – – – איפה 12 המיליארד. <השר אופיר אקוניס:> דבר אחד בטוח, חבר הכנסת רוזנטל, על השגיאה הזאת של נסיגה בהתנתקות חד-צדדית לא נחזור יותר. בזה תהיה בטוח. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> שגיאה שלכם. שלכם. לפחות תודה בזה. <השר אופיר אקוניס:> אני מבקש מחברות וחברי הכנסת להצביע בעד הצעת הממשלה. <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת מחברי הכנסת לשבת, אנחנו עוברים להצבעה. סליחה, חבר הכנסת ילין. אנחנו מצביעים על הודעת הממשלה, בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, בדבר החלטתה להעביר משר הבינוי לשר החקלאות ופיתוח הכפר, החל מיום 1 ביולי 2015, את הסמכויות הנתונות לו לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה–2005. אני מעבירה להצבעה, בבקשה. הצבעה מס' 5 בעד הודעת הממשלה – 46 נגד – 36 נמנעים – אין הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר הבינוי לשר החקלאות ופיתוח הכפר נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> 46 בעד, 36 נגד, אין נמנעים. ההודעה אושרה. <הודעת הממשלה על מינוי סגני שרים> <היו"ר נורית קורן:> אני מזמינה את השרה מירי רגב להציג את הודעות הממשלה, בבקשה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> תודה רבה ליושבת-ראש, חברי חברי הכנסת והשרים, ראשית, אני רוצה לברך את אילנה קרטיש על כך שהיא זכתה במדליית הכסף בהיאבקות חופשית במשחקי אירופה, באולימפיאדת אירופה. אז יישר כוח לנשים הספורטאיות, נכון. כל מי שיכול לפרגן לה גם בפייסבוק שלו – שיעשה זאת. היא זכתה לפני שעה במדליית הכסף. אני מתכבדת להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה – – – <היו"ר נורית קורן:> רגע, מירי. אפשר לבקש שקט? חברים, הזמזום מאוד מפריע. בבקשה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> יושב-ראש הקואליציה. אני מתכבדת להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה, בהתאם לסעיף 25(א) לחוק-יסוד: הממשלה, ולאחר שניתנה הסכמת ראש הממשלה, לאשר את המינויים הבאים של סגני השרים המפורטים להלן: חבר הכנסת ז'קי לוי לסגן שר במשרד הבינוי, מתמנה על-ידי שר הבינוי; חבר כנסת ירון מזוז לסגן שר במשרד הפנים, מתמנה על-ידי שר הפנים. התאם לסעיף 25(א) לחוק-יסוד: הממשלה, מבקשת הממשלה להודיע לכנסת על מינוי סגני השרים הנ"ל. סגני השרים ייכנסו לתפקידם ממועד מסירת ההודעה לכנסת על מינוים. בהצלחה לשני סגני שרים מצוינים, חברתיים, פריפריאליים. בהצלחה. <הצעת חוק מיסוי מקרקעין (תיקון מס' 81 והוראת שעה), התשע"ה–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/919); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו ממשיכים. אנחנו עוברים להצעת חוק מיסוי מקרקעין (תיקון מס' 81 והוראת שעה), התשע"ה–2015, קריאה ראשונה; קיבלה פטור מחובת הנחה בכפוף להנחה על שולחן הכנסת. יציג את הצעת החוק סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> גברתי היושבת-ראש, תודה; אני רוצה להודות למזכירת הכנסת וליושב-ראש הכנסת. חברי חברי הכנסת, חברי השרים – הצעת חוק מיסוי מקרקעין (תיקון מס' 81 והוראת שעה), התשע"ה–2015. במטרה לסייע במאמצי הממשלה להפחתת מחירי הדירות – השרה מירי רגב – במקביל לפעולות הממשלה המתוכננות בימים אלה להגדלת היצע הדירות, ולאור הקשיחות היחסית של ההיצע בטווח הקצר בצירוף סביבת הריבית הנמוכה, רואה הממשלה לנכון לנקוט צעדים הממתנים את הביקוש להשקעה בדירות מגורים. לפיכך מוצע בהצעת חוק זו לתקן את סעיף 9 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג–1963, ולקבוע שיעורי מס רכישה גבוהים יותר שיוטלו על רוכשי דירת מגורים שאינה דירת מגורים יחידה. על-פי המוצע, הוראת השעה הקובעת שיעורי מס רכישה גבוהים יותר על רוכשי דירת מגורים שאינה דירת מגורים יחידה – שיעורים של 5%, 6%, 7%, 8% ו-10% – תיקבע כהוראת קבע, ובמקביל תיקבע, לתקופה שמיום י"ד בתמוז התשע"ה, 1 ביולי 2015, עד יום ט"ז בטבת התשפ"א, 31 בדצמבר 2020, הוראת שעה המטילה שיעורי מס רכישה גבוהים עוד יותר על רוכשי דירות כאמור, בשיעור של 8% ו-10%. כיום, מכוח הוראת שעה הקבועה בסעיף 9(ג1ג) לחוק שהוארכה מכוח סעיף 38 לחוק-יסוד: הכנסת עד ל-30 ביוני 2015, יש חמש מדרגות מס רכישה כמפורט להלן: על חלק השווי שעד מיליון ו-162,120 ש"ח – 5%; על חלק השווי העולה על מיליון ו-162,120 ש"ח ועד 3 מיליון ו-486,350 ש"ח – 6%; על חלק השווי העולה על 3 מיליון ו-486,350 ש"ח ועד 4 מיליון ו-800,605 ש"ח – 7%; על חלק השווי העולה על 4 מיליון ו-800,605 ש"ח ועד 16 מיליון ו-2,015 ש"ח – 8%; ועל חלק השווי העולה על 16 מיליון ו-2,015 ש"ח – 10%. מוצע לקבוע כי הוראת השעה שהייתה אמורה לפוג ביום 31 בדצמבר 2014 והוארכה מכוח חוק-יסוד: הכנסת כאמור, תהא הוראת קבע. בנוסף, כדי להתמודד עם רכישת דירות להשקעה בטווח הקצר והבינוני, ובמקביל לשאר הפעולות המתוכננות בצד ההיצע, מוצע לקבוע בהוראת שעה לתקופה שבין 1 ביולי 2015 ועד ליום 31 בדצמבר 2020 מדרגות מס רכישה גבוהות אף יותר מההסדר הקבוע ששיעורן 8% על חלק שווי הדירה שעד 4 מיליון ו-800,605 ש"ח בערכי חודש ינואר 2015 ו-10% על חלק השווי העולה על סכום זה. אני מבקש מחברי חברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה הראשונה ולהעבירה לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. תודה, גברתי. <היו"ר נורית קורן:> יש לי רשימת דוברים, ומי שרוצה עוד להירשם ייגש, כי בדקות הקרובות אני אסגור את הרשימה. ראשונת הדוברות, חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. מוותרת? אוקיי. חבר הכנסת איציק שמולי, ואחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אני רוצה דווקא לברך את הממשלה. אדוני שר האוצר, אני רוצה חצי שנייה מזמנך. אני רוצה לברך אותך על הצעד הזה. אני חושב שאתה עושה צעד נבון ואמיץ שלא עשו לפניך. בעיית הדיור הגיעה פשוט למשבר, לחוסר אונים לכל כך הרבה אנשים בגיל שלי במדינת ישראל, שעשו את המסלול הנכון, שהלכו לצבא ולאוניברסיטה, ויצאו לשוק העבודה – ולא מצליחים לקנות דירה. ומה שלא היה ברור לממשלות הקודמות הוא שצריך לתקוף את הבעיה הזו גם מהצד של ההיצע וגם מהצד של הביקוש. וגם אם הייתה לי איזו ציפייה שהצעד הזה שלך יהיה יותר אגרסיבי, אני חושב שזו התחלה בהחלט ראויה וטובה ואמיצה. אם היום בין רבע לשליש מהרוכשים של הדירות בשוק הנדל"ן הם רוכשי דירות להשקעה – לפעמים, גברתי היושבת-ראש, עד כדי 44 דירות שמחזיק מישהו – אני חושב שאתה עושה את המעשה הנכון והראוי, ואני מברך אותך על זה. אני יכול להבטיח לך שכל אימת שאתה תעשה צעדים נכונים בשוק הנדל"ן אנחנו נהיה שם כדי לתמוך בך. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – חבר הכנסת עפר שלח. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני שר האוצר, היום זה היום שלך. כולם – לא כולם, אבל שני הנואמים הראשונים באופוזיציה – מפרגנים לך. אני בעד הצעד הראשון הזה. לא יודע כמה זמן זה ימשיך, אבל לפחות יש לך ברכת הדרך. מובן שזה צעד ראשון, זה צעד קטן, יש בו לא מעט סיכונים. ישנו כל הסיפור של השתת העלות לרוכשי הדיור על השוכרים. ידידנו הפרופסור מנואל טרכטנברג הסביר לנו בישיבת הסיעה למה ברמה התיאורטית זה לא אמור לקרות. יחד עם זאת, אנחנו יודעים שבחיים לא הכול תיאוריה, והשאלה היא שאלה של תזמונים. ולכן אני חושב שבמקביל נכון שהממשלה גם תאמץ את הצעת החוק של חברתי סתיו שפיר בנושא השכירות, וזה ייתן חלק מהאיזון. אני מאוד מקווה שהמשך הצעדים שאתה תביא באמת יאזן את זה ולא ייווצרו פערים כאלה שנפסיד פעמיים: מחירי השכירות יעלו, ההיצע לא יגדל, וכולנו נפסיד. אני מאמין שיש סיכוי טוב שזה לא יקרה. אז שיהיה בהצלחה. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. אני מודיעה שהרשימה נסגרה, רשימת הדוברים. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושבת-ראש, אני רוצה להסביר – אם כבר שר האוצר פה – ידידי היקר, אנחנו בבעיה קשה, התקציב לא אושר. החלטת הממשלה לגבי עוטף-עזה, מס' 2017, אומרת שכל עוד אין אישור תקציבי אי-אפשר להעביר כסף לעוטף, ואז צריך ועדת חריגים. למה אני אומר את כל זה? כי אתמול הוצאתי מכתב לך ולשר בנט, ובתוך כמה דקות העסק סודר. אני אומר, אני מוריד את הכובע. 3 מיליון שקל עמדו בפני המשך הטיפול הפסיכולוגי לילדים במוסדות החינוך. ועוד מעט, אני אומר לך כשר רווחה לשעבר, גם מרכזי החוסן מתרוקנים. למה? כי ב-1 חלקי 12 אי-אפשר לקיים את ההחלטה הזו. ולכן, אני אומר, בשביל למנוע שאני כל פעם אוציא מכתב למשרד שלך – אז בואו מראש תעבירו בוועדת חריגים את תקציב עוטף-עזה ל-2015. למה אני אומר את זה? כי 3 מיליון שקל עמדו מול שני סגני שרים – כרגע אישרנו, ברכותי; אני לא יודע לאן הם נעלמו לי פתאום, הם כבר קיבלו את הטייטל וכבר הלכו – 3 מיליון שקל. אותו סכום – ראו איזה פלא. אין לי מושג מאיפה מגיע הכסף, אבל אני אומר לכם את זה עכשיו: בסוף הקופה היא קופה אחת, העם הוא עם אחד, הצרכים הם צרכים שאין להם סוף. חייבים לדעת לנהל את התקציב הזה. אז אם כבר אתה פה, שר האוצר היקר, אני מבקש ממך, את תקציבי עוטף-עזה ל-2015 מהחלטת ממשלה תעבירו במכה אחת בוועדת חריגים, זה יפתור את כל הבעיות. זה לא יפתור את הסבב הבא, אני אומר לך את זה, אבל לפחות תיתן הרגשה טובה לתושבים. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת; חבר הכנסת טלב אבו עראר – גם הוא אינו נוכח; חבר הכנסת יחיאל חיליק בר, בבקשה – אינו נוכח. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, האם הכוונה בשינוי החוק הזה היא להיטיב עם האזרחים או להעשיר את קופת המדינה? זו השאלה. אבל לעצם העניין – יש לי הצעה שיכולה להיות מיטיבה עם האזרחים יותר וגם לא תוריד מקופת המדינה. ההצעה שלי היא כך: כל מי שיש לו יותר מדירה אחת, יש לו כמה דירות, אם ייקבע שהדירות האלה ישמשו לפרק זמן קצוב להשכרה – נניח עשר שנים, 15 שנים – והוא מוכר אותה אחר כך, היא תהיה פטורה ממס. ואז עם זה אני יכול לחסוך בעניין של הבנייה המחודשת של דירות ולהנגיש את הדירות האלה לאזרחים ולתושבים ותהיה תועלת יותר גדולה. אני מציע לכבוד השר לשקול גם את העניין הזה ולתקן בכיוון כי זה יכול להיטיב עם כולם. זה – 1. 2. החוק הזה, אין לו משמעות במגזר הערבי, כי אנחנו עוד לא מוצאים את המקום לבנות את הדירה הראשונה. לכן, היות שכבוד השר אחראי גם למינהל התכנון, אני מציע לבוא למגזר הערבי עם תוכנית מסודרת. בתוכנית הזו תהיה הקפאת כל ההריסות; לבוא לתקן את תמ"א 35 כדי להכיל את הבתים הקיימים; להכין תוכניות מתאר מסודרות ולהחיל את תקופת התוכנית עצמה – אם מכינים תוכנית לעשר שנים או 20 שנים; להאריך את התקופה הזו כך שאפשר יהיה להכיל את הצרכים של האזרחים הערבים ביישובים שלהם, והבתים האלה, במקום להרוס אותם ולחפש לבנות מחדש, אפשר להכניס אותם לתוכניות מתאר שהן לא קיימות הרבה שנים ולתקן גם תחומי שיפוט, כי יש הרבה יישובים שאין להם עוד שטח לבנות. לכן, אני מבין שהכוונה היא כוונה כנה לעזור לתושבים ולנסות לפתור את מצוקת הדיור, אבל מצוקת הדיור אצלנו במגזר הערבי מתחילה מזה שאין לנו מקום שאפשר לבנות בו או מקום שאפשר בכלל להכין את הבתים. לכן תוכניות מתאר מחויבות המציאות, תיקון בתחומי שיפוט מחויב המציאות. וגם יש העניין של מיסוי המקרקעין – יש הבעיה של רישום מקרקעין והמשכנתאות שהן גם באותו תחום של משרד האוצר. העניין של המשכנתאות חשוב מאוד, אבל המשכנתה תלויה ברישום בטאבו. הרבה שנים אנשים קנו, חוזה על גבי חוזה, חוזה על גבי חוזה, ואם לא ירשמו אז גם לקופה לא ייכנס. אני מציע – – – <שר האוצר משה כחלון:> פתרנו את זה, פתרנו את זה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> זה עוד לא נפתר. אם פתרתם אז אני – – – <שר האוצר משה כחלון:> בתוכנית "צוות 120" זה מופיע. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסדר, השאלה אם אימצתם, כי אני הוא שהציע את זה עם החברים שלי; הצענו ל"צוות 120" לאמץ את העסקה האחרונה. <שר האוצר משה כחלון:> ביום ראשון זה אומץ על-ידי הממשלה ועבר בהצבעה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אם אומץ אז אני מברך על המוגמר, וזה גם יכול לעזור, כי גם העניין של המשכנתאות יכול לעזור בבניית קורת-גג להרבה אנשים במגזר שלא יכולים – ואם כבר היית אז ראית גם את הטבלאות, את אחוז האנשים שמקבלים משכנתאות במגזר הערבי לעומת כלל האזרחים. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> לכן אני חוזר על ההצעה שלי – לתת תקופת זמן למי שמשכיר את הבית שלו ולפטור אותו בסוף התקופה הזו. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. חבר הכנסת מיקי לוי, הוא החליף עם קארין אלהרר – אני רואה שהוא לא נוכח. אני עוברת לחבר הכנסת עפר שלח – גם הוא לא נוכח. חבר הכנסת אראל מרגלית, בבקשה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> תודה רבה. אדוני שר האוצר, חברי שר הבינוי, חברי חברי הכנסת, כבוד היושבת-ראש, כבוד שר האוצר, מה שאנחנו מבקשים, אני מרכז את האופוזיציה בוועדת הכספים – יחיא, שוואיה, עוד רגע, תן לי רגע לדבר אתו – אנחנו מבקשים שהחבילה תבוא לוועדת הכספים להסבר, לנסות לראות את התמונה הכוללת. כי אנחנו – תראה, המפלגה שלי בעד העלאת שיעורים במס רכישה, אני רק שומע שאלות גדולות לגבי התועלת של הצעד הזה ועוד שניים-שלושה צעדים. ומה שאנחנו מבקשים – ושלחנו היום מכתב של כלל חברי האופוזיציה – זה שתבואו אלינו ותסבירו לנו רגע את המתווה, שנשמע שתיים-שלוש דעות. למה? חלק מהאנשים אומרים שהעלאת המיסוי בעצם תיצור מצב – הרי מי שקונה את הדירה הרבה פעמים מתַחשב את שכר הדירה ברמה כזאת שתאפשר לו להחזיר את המשכנתה על פני תזרים מסוים. ואז ברגע שהעלות גדלה, הוא מגלגל את זה על שוכר הדירה. אולי זה נכון, אולי זה לא נכון, אבל שמענו היום גם בוועדת הכספים כל מיני אנשים שאמרו את זה, גם מהאוצר. אנחנו רוצים לשמוע אותך, את הפקידים, ורוצים לשמוע את המתווה. אז אנחנו מזמינים אותך, ואנא תבוא, כדי שנהיה אתך. אנחנו בעד הצעדים, רוצים להיות אתך, להבין את הראש ולהבין את הספקות. עכשיו, אני רוצה להגיד לך, דיור בר-השגה שאני מצפה ככלל, זו תוכנית שיש לה פחות או יותר כמו נגיד ה-affordable housing בארצות-הברית, יש לה כמה אלמנטים: 1. הבנקים. חייבים לאפשר בחקיקה ולהכריח גם בחקיקה, כמו ה-community reinvestment. שהבנקים ישתתפו בקטגוריה הזאת, גם בחקיקה שנותנת עונשין אם לא, וגם בחקיקה שמתמרצת את הארגונים הפיננסיים, ששמים חלק מהנכסים שלהם בדיור בר-השגה. אנחנו רוצים ליצור שוק. דבר שני זה מינהל מקרקעי ישראל. מינהל מקרקעי ישראל בעצם צריך לתת את הקרקע בחינם לאותן קטגוריות שאנחנו קובעים שהן הקטגוריות של דיור בר-השגה. אותן קבוצות. הדבר השלישי זה הקבלנים, אנחנו רוצים לראות public private partnership – שותפות. אנחנו היינו רוצים לראות תוכנית שמתמרצת את הקבלנים לבנות לקטגוריה הזאת באופן עסקי. פשוט היינו רוצים לראות איך הם מרוויחים, כל תשואה שלא נחליט עליה, אבל על-ידי זה שאנחנו נותנים את הקרקע בחינם וכו'. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> רגע, רק הגעתי לעניין. אנחנו רוצים לראות תוכנית לארבע קבוצות אוכלוסייה: לזוגות צעירים, לגיל השלישי, למחוסרי דיור ולשכירות – בעיקר לסטודנטים. והיינו רוצים לשמוע ממך את ההעדפה הגיאוגרפית – כי לא הכול במרכז – גם היינו רוצים לשמוע איך אתה הולך לפזר את זה. ואז היינו מאוד מאוד רוצים לתמוך בתוכנית שיוצרת שוק לדיור בר-השגה, שכוללת את המגזר הפרטי, ב-tax rebate לכל מי ששם כסף בדיור בר-השגה, מכריחה את הבנקים להיכנס לזה, כלומר באיזו חקיקה, במינימום של הון עצמי – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת אראל, נא לסיים, הזמן עבר. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני כבר מסיים. – – ודורשת מהמינהל תמרוץ אחר להשתתפות, לא על-ידי מקסום הרווחים אלא על-ידי כמות מסוימת שהם משווקים לאותן קטגוריות שאנחנו קובעים שאנחנו רוצים ביקרן. אז אנחנו מזמינים אותך אלינו לוועדת הכספים ורוצים לראות את המתווה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. אני מבקשת רק לעמוד בזמנים. חבר הכנסת יואל חסון – איננו. חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני שר האוצר, טוב לראות אותך במליאה, אנחנו שמחות ושמחים שאתה יושב כאן להקשיב לנו. חברי וחברותי חברות הכנסת, סיעת המחנה הציוני תתמוך בחוק שאתה מביא לנו לקריאה ראשונה, וזה משום שאנחנו סבורות שזה בכל זאת צעד בכיוון הנכון. אבל אנחנו עושים את זה תוך כדי שאנחנו מוצאות ומוצאים לנכון לציין שהאמת שזה אפילו מפתיע שזה מה שאתה מוצא לנכון להביא לנו לכנסת הזאת. אחרי כל הבטחות הבחירות הגדולות ואחרי כל ההתחייבות לציבור, זה הצעד? כאמור, אנחנו חושבות וחושבים שזה צעד בכיוון החיובי. אני באופן אישי, יש לי הזכות שמדרגת מס רכישה של 10% הוכנסה כבר בתקציב הקודם-קודם, כשהממשלה הקודמת טרחה להעביר תקציב, לדירה של מעל 15 מיליון שקלים. אני חשבתי שזה צריך להיות לדירה מעל 10 מיליון שקלים כבר אז, אבל כבר הוספנו אז מדרגת מס, כבר היה טוב. כן, צריך למסות יותר את מי שיש לה ולו יותר כסף. כן, צריך לכוון את השוק לכך שהדירות שיימכרו יהיו יותר למי שצריכות וצריכים קורת-גג, ופחות למי שרוצות לעשות מזה כסף. אבל, אדוני, איפה התמונה הגדולה? באמת, איך זה לבד ישנה את מצב הדיור בישראל? עכשיו אני רוצה להתייחס – בשונה ממה שעשה חברי אראל מרגלית – אני רוצה להתייחס לחלקים שכן נחשפים מתוכניתך ומדאיגים אותי, ואמרתי את זה כאן גם כשאתה לא היית. מדאיגה אותי השחיקה בדמוקרטיה שמסתמנת מהצעדים, שלפחות אני קוראת עליהם, שאתה מביא. על חלקם אני לא קוראת, אני רואה בהצעת התקציב, בשינויי חוק-היסוד שאתה מביא בשביל להעביר תקציב דו-שנתי שישאיר את מדינת ישראל שנה שלמה בלי תקציב שהכנסת אישרה; שמאפשר לחשבת הכללית לנהל את המדינה לפי ראות עיניה, שלא באשמתה כמובן, משום שהממשלה הזאת לא מביאה תקציב. אבל במה שנוגע לתכנון ובנייה, אני מוטרדת. אני מוטרדת מכך שאספת אליך, תחתיך, את כל גופי התכנון והבנייה, כולל המשרד להגנת הסביבה, באופן כזה שמחסל בפועל את האיזונים והבלמים שהם הם ליבת הדמוקרטיה במדינה דמוקרטית, באופן שמאפשר באמת חשיבה כוללת על דברים שהם לא רק צורכי הדיור המיידי, ככל שצורכי הדיור המיידי בוערים. אני חוששת מפגיעה בסביבה. אני חוששת מתכנון שראינו את תוצאותיו הנמהרות, עם הווד"לים והוותמ"לים וכל הפטנטים האחרים שממשלות ימין לדורותיהן עשו כאן בשביל לעקוף את הליכי התכנון המקובלים, במקום פשוט לתגבר באופן רציני את מוסדות התכנון הקיימים ולתת להם כלים לפתוח את הפקקים ולפתור את הבעיות שיצרו את כל הצפיפות הזאת ואת כל המצוקה, מצוקת הדיור שאנחנו עדות לה. ודבר שלישי, אני רוצה להגיד לסיום, אני מופתעת מזה שזה לא הדבר הראשון שאתה מביא, דיור ציבורי. אם יש מצוקה אמיתית בתחום הדיור, אדוני שר האוצר – היא הדיור הציבורי בישראל. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> ממשלות ישראל בשנים האחרונות עוברות על החוק, לא משתמשות בכסף ממכירת דירות ציבוריות למען בניית, רכישת ויצירת דיור ציבורי חלופי חדש ואחר, ומצוקת הדיור הציבורי גדולה מכל מצוקת הדיור בישראל. אנחנו מצפות ומצפים ממך להביא בראש וראשונה פתרון לדיור הזה. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת יחיאל חיליק בר, ואחריו – חבר הכנסת אלי כהן. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> נכבדי כבוד השר כחלון, תראה, אני לא יודע – כמי שטרם רכש דירה, אני בשלבים, אני מקווה שזה יקרה – מה המס הזה יעשה. אני פותח בבוקר ערוץ 10, אומרים שזה ייקר; ערוץ 2, הפרשן אומר שזה יוזיל. אני לא יודע מה זה יעשה, אבל אמרה פה מרב מיכאלי באמת, ובצדק, שגם אם זה ייעשה, זה מעט מדי. זה לא נוגע בהכרח לאלה שרוצים לקנות דירה ראשונה וזה לא פותר את מצוקת הדיור בישראל. אז ראשית, הייתי רוצה לבקש ולהאמין שאתה – ואני בירכתי אותך – יחד עם חברתי סתיו, עם רועי פולקמן מהסיעה שלך, ועם אורלי, הגשנו את החוק להסדרת שוק השכירות בישראל, שאתה תתמוך בזה. זו רפורמה מצוינת, זה חוק מעמיק שעבדנו עליו שנתיים. רועי הצטרף ואני מברך אותו, הוא אידיאולוג וחבר אמיתי. ושלא תתקפל בפני שרת המשפטים, שכבר שמעתי שרוצה לא לאשר את החוק הזה, אבל פה חובת ההוכחה עליך. אנחנו נהיה חיילים שלך אם תלך על זה. זה שוק שנוגע ל-2 מיליון ישראלים שלא יכולים לקנות דירה, רובם גם לא יוכלו לקנות דירה בטווח הקרוב; המינימום זה שישכרו דירה – וגם ישכירו דירה – בכבוד. עכשיו תראה, במקרה נמצא פה גם שר הבינוי יואב גלנט. יש לך פה הזדמנות אדירה. משרד האוצר – – – <שר הבינוי יואב גלנט:> אני לא במקרה כאן. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא, אני אומר, במקרה הוא לידך. אתה בדרך כלל לא לידו. רשות התכנון, משרד האוצר ובינוי ושיכון בידיך. אתה אולי הגורם החברתי האמיתי היחידי שיש בממשלה הזאת, כך לפחות אנחנו סוברים. בידך באמת הזדמנות לעשות מהפכה אמיתית, ואמרו כבר מי שאמרו, ואני מצטרף, שאם אתה תעשה את זה, אנחנו, האופוזיציה, נגבה אותך. אבל בשביל זה צריך, אדוני השר, להכניס את היד עמוק, גם לכיס של הממשלה וגם ליצירתיות שאני מאמין שיש לך ולממשלה. ראיתי את היצירתיות הזאת אצל אחיך, כשישבתי לידו במועצת העיר ירושלים. באמת עשה דברים מיוחדים וחשובים, קובי. אבל כשהייתה מצוקת דיור בתחילת שנות ה-90, ראש הממשלה רבין בנה את העיר מודיעין. זה היה מהלך ענק. הוא פשוט בנה עיר ופתר כמעט מייד מצוקת דיור של דור שלם שלא יכול היה לקנות דירה, שעד היום לא רק קנה דירה אלא גם בטח הרוויח עליה המון המון. דיברו פה על לחייב קבלנים לבנות דיור בר-השגה. אם אנחנו נותנים, אדוני, השר כחלון, את הקרקע שלנו לקבלנים – ואני האחרון שאכפת לו שקבלנים ירוויחו, רק אפשר שירוויחו טיפה פחות, ושהקרקע שלנו, שאנחנו נותנים להם, גם תחזור בסופו של דבר אלינו. ויש הרבה הרבה תוכניות שמחייבות קווטה מסוימת בבניינים, בניינים מיועדים או ייעודיים לזוגות צעירים, לאימהות חד-הוריות – היו בשנות ה-90 – "קנה ובנה", שיכון. אתה באת ממקום, כמוני, משכונה לא הכי טובה, ששם בנו בזמנו דיור, גם ציבורי, לאנשים שלעולם לא יוכלו ולא יכלו לקנות דירה. ואתה יודע שהעצוב הוא שההורים שלנו, שהיו עניים מאתנו בכל מובן אפשרי, יכלו לרכוש דירה להם, לעתים גם לנו. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> ואנחנו היום – אני מסיים, גברתי היושבת-ראש – אנחנו היום הרבה יותר עשירים מהם, מרוויחים יותר מהם – רובנו, בממוצע, כמובן. לא מתנתק מהעניים שיש במדינה הזאת – לא יכולים אפילו לחלום על דיור. אז אדוני השר כחלון ואדוני השר גלנט, באמת, בידיכם אולי המשימה הלאומית הכי חשובה לדור הבא של ישראל, הדור הצעיר. ואם תהיו שם באומץ לעשות את זה, אנחנו נהיה שם לצדכם. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה – אינו נוכח. חברת הכנסת מיכל בירן, בבקשה. ואחריה – חברת הכנסת רויטל סויד. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, דבר ראשון, לפני הכול, אדוני שר האוצר משה כחלון, אני רוצה להגיד שאני מאמינה שכוונותיך טובות. זה נשמע obvious, אבל במדינה שלנו זה לא מובן מאליו, ואני מאמינה בכל לבי שהכוונות שלך הן אמיתיות, ושאתה לא רוצה להסתפק רק בססמאות, ונחוש בדעתך להביא לשינוי המציאות. וזאת נקודת פתיחה מאוד מאוד טובה ולא מובנת מאליה; וראשית אני מפרגנת על זה. חוץ מזה, על הבעיה, נראה לי שכולנו כבר הרחבנו. זה הביא לי פה ככה צמרמורות מהמחשבה על הדירה שהייתה לי בתל-אביב לפני שנבחרתי לכנסת. זו הייתה דירת שני חדרים. בחצי מהזמן שגרתי שם לא הייתה ניאגרה. היה ברז כזה שדרכו יורדים המים בשירותים. את לוח החשמל החליף בעל הבית רק אחרי שחשמלאי אמר לו שכבר לפני 20 שנה הפסיקו לייצר את החלפים, והוא פשוט לא מוכן לחתום יותר על הבטיחות של הדבר הזה. כל פעם, לפני שהלכתי לחדש את החוזה, נזכרתי במערכון הזה של "ארץ נהדרת" עם אפי, שמצד אחד – בעל הבית – שמצד אחד שואל אותי: אוי חמודה, איזה תואר את לומדת? ומצד שני מעלה באופן לא מידתי, כל שנה, מדי שנה בשנה, את שכר-הדירה. וכל פעם אני אומרת: די, הפעם אני באמת עוברת, רואה מה המצב מסביב ונשארת עוד שנה. וכולנו, אני חושבת – וגם עכשיו, כחברת כנסת, המחשבה לקנות דירה נראית לי מופרכת, ואני לא רואה איך היא יכולה, איך היא יכולה להתאפשר. עכשיו, השאלה היא מה הפתרונות. והפתרונות, בסופו של דבר, מתחלקים לשני סוגים: שחרור והסדרה. הפתרונות הליברליים אומרים: הבעיה היחידה היא שאין מספיק היצע בשוק. אם רק נדאג שיהיה היצע, השוק החופשי כבר יוריד את המחירים. אני חושבת שזה לא יעזור, כי זאת לא מערכת כל כך פשוטה. אגב, אני חושבת שאני הולכת להצביע ואנחנו הולכים להצביע, בין היתר, בעד ההצעה הזאת של מס רכישה, כי היא באמת מנסה לטפל באותה תופעה של אנשים שקונים עוד ועוד דירות למטרות השקעה, בזמן שאנשים אחרים אין להם הדירה הבסיסית שנדרשת בשביל לקיים את חייהם ואת משפחתם. אני חושבת שנתן לך פה גם חברי חיליק בר פתרונות של הסדרה, שאומרים: אם המדינה נותנת לקבלן לבנות על הקרקע שהיא נותנת, היא יכולה לבטל את עלות הקרקע בתמורה לזה שחלק מהדירות בבניין כן ייועדו אחר כך לדירות בנות-השגה, במחירים שהמדינה תפקח עליהם, לקבוצות אוכלוסייה שהמדינה תגיד שאותן היא מסמנת, שהיא רוצה לעזור להם בתחילת חייהם, למשפחות צעירות, ליחידים צעירים. אני ממש מקווה, אדוני שר האוצר, שלא תיאחז רק בפתרונות של השחרור, כי הם לא יובילו באמת לשינוי משמעותי בשוק, אלא תשתמש בהם במקום שצריך, יחד עם פתרונות של הסדרה, להשתמש בכוחה של המדינה כדי להתערב בשוק ולהוריד את המחירים. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חברת הכנסת רויטל סויד, ואחריה – חבר הכנסת איתן ברושי. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, השרים המכובדים שנמצאים כאן, אני פונה אליך, אדוני שר האוצר, ואני אנצל את ההזדמנות שאתה נמצא פה במליאה ואעלה נושא שבוודאי ובוודאי ייגע ללבך ותעשה משהו כדי לשנות את המצב הנוכחי, היום, שהוא מצב מעוות. אנחנו נמצאים היום ערב סיום, ערב סיום הלימודים ופתיחת חופשת הקיץ, ואנחנו יודעים שכאנשים עובדים אנחנו שולחים את הילדים לקייטנות כדי שהם יהיו במסגרות. יש הורים פרודים; הורים – משפחות חד-הוריות; ויש גם המושג של הורה יחידני. הורה יחידני הוא הורה יחיד שמכיוון שהוא ההורה היחיד, אלמן או אלמנה או מי שאין לו בן-זוג בחייו – רק הוא מגדל את הילד. היום, על-פי הקריטריונים הקיימים, אותו הורה יחידני זכאי לסבסוד בגני-ילדים בתנאי – לא בגני-ילדים, סליחה, בקייטנות – בתנאי שהוא עומד בקריטריונים מסוימים. הקריטריונים המסוימים שהורה יחידני אמור לעמוד בהם הם כאלה שגורמים לכך שהוא, שעובד ומשתכר משכורת שהיא מעל המשכורת הממוצעת במשק, בוא נאמר 8,000 שקלים לחודש, והוא מגדל, בוא נאמר, שלושה ילדים, ואינו זוכה להבטחת הכנסה ואין לו הכנסה אחרת, לא זוכה לאותו סבסוד בקייטנות. המשמעות היא שדווקא ההורה היחידני הזה, זה שאין לו מי שיסייע לו בגידול הילד, זה שאין לו בן-זוג, הגרוש או הפרוד, שיבוא ויסייע לו, או הגרושה, אין לו מי שיהיה לידו, לא יוכל לשלוח את הילדים לקייטנות, כי הם נופלים, חלקם, נופלים בין הכיסאות. וזה מצב אבסורדי. כי דווקא אותם הורים שמגדלים את הילדים לבד, דווקא הם צריכים את אותו סיוע. אז אני פונה אליך, אדוני שר האוצר, לבדוק את הנושא הזה ולהחיל את הקריטריונים גם על מי שמשכורתו נחשבת גבוהה יחסית, אבל עדיין – בוא נחשוב על הורה, אם או אב, שצריכים לשלוח שלושה ילדים לקייטנות; משתכרים, נניח, 8,000 שקלים לחודש, והם כבר משתכרים שכר – לפחות 4,000 שקלים מהשכר הזה יצטרכו ללכת עבור הקייטנות הלא-מסובסדות, ואיך המשפחה הזו תתפרנס במשך אותם חודשי הקיץ? אז אני שמחה ומברכת על הנוכחות שלך פה במליאה, ואני מבקשת ממך, אדוני שר האוצר, לקחת את הנושא הזה לטיפול. ואין לי ספק שלאור תפיסת עולמך אתה תעשה גם את השינוי לרווחתם של אותם הורים. תודה. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה. חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, המושבים והקיבוצים הקימו את המדינה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> רגע. תן לי רגע. תשמע משהו. המושבים והקיבוצים הקימו את המדינה, ועכשיו המדינה לא יודעת מה לעשות אתם. <קריאה:> – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> רויטל, אחרי שהתרגשת מהערבה התיכונה, בואי תשמעי עוד משהו. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אני חוזר, וחשוב לי ששר האוצר ישמע: המושבים והקיבוצים הקימו את המדינה. עכשיו המדינה לא יודעת מה לעשות אתם. שר האוצר ושר הבינוי שיושבים כאן עושים כל מאמץ כדי לקדם את הבנייה על-ידי שחרור קרקעות, פתרון לבעיות ביורוקרטיות וחסמים, אבל כמעט שום דבר מהדברים שמוצעים הם לא פתרון של שאלת הבנייה במושב ובקיבוץ. היום ובימים האחרונים נפגשנו עם השרים. תדע הממשלה וידעו חברי הכנסת שבמרחב של המושב והקיבוץ בישראל, מהצפון עד הדרום, יש – דני, בוא, אולי תעזור לי. אתה גם נציג של ההתיישבות. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אני מתרגם להם מה שאתה אומר – – – <קריאה:> – – – הדיון. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> בעניין – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – על הקומה של – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אחר כך נדבר על הבעיות האחרות. למרות השעה המאוחרת, אני חושב שצריכים לדבר דברים רציניים גם בשעות האלה. אני רוצה שתדעו שכ-120,000 מגרשים לא מפותחים נמצאים במרחב הכפרי, והנתונים האלה מוכרים לממשלה. נדמה לי שהצעדים ששר הבינוי ושר האוצר מדברים עליהם הם לא פתרון מספיק נכון למרחב הכפרי. לא מזמן עשינו השוואה של מחירי מגרשים, חברי זוהיר בהלול וחברי מהמגזר, במקומות רבים נותנים מגרשים בהנחה למשרתי צה"ל. אצלנו, תכף נדבר על הסעיף הבא, משרתים בצה"ל יותר מבכל מקום אחר בחברה הישראלית, אבל לא נותנים לבנות. זאת אומרת, אנחנו משרתים בצה"ל לפחות כמו האחרים, אבל אין הנחה ואין מגרש למי שהשתחרר מצה"ל. הממשלה הזאת לא תוכל להתעלם משאלת הבנייה במרחב הכפרי, בקיבוץ, במושב וגם ביישובים הקהילתיים. יש כאן משהו אבסורדי, ועוד מדובר בעיקר על אזורי הספר והפריפריה. לכן, אני חושב שצריך לברך על כל צעד שנעשה – חלקם צעדים באיחור. ואני אומר פה, מי שרוצה ישמע: אם לא ישנו את שיטת העבודה של רשות מקרקעי ישראל, אם לא יחליפו שם חלק מהפקידות ואם הממשלה לא תתערב בהתנהלות של רשות מקרקעי ישראל, לא יפתרו חלק מרכזי של הבעיות גם במרחבים שמחוץ לתחום הכפרי. לכן אני קורא לראש הממשלה ולמי שמתכוון באמת לפעול להורדת מחירי הדיור: הצעדים עד עכשיו הם יותר מילים ממעשים. מדובר פה על שינוי דרמטי ולא על שינויים קוסמטיים. בתוך השינוי הזה חייבים להביא לידי ביטוי את ההתיישבות מדן ועד אילת. ואם לא יביאו אותנו בחשבון, אנחנו נבוא חשבון עם הממשלה. אנחנו לא נסכים יותר להיות השפחה החרופה, ולא יגררו אותנו ברחובות כמו נבלה. הגיע הזמן שהמדינה תדע להגיד תודה למי שהשקיע פה יותר מהממוצע ולפתור את השאלה של המרחב הכפרי. אבל הפתרון שלנו הוא לא רק בשבילנו. הפתרון – – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אני יודע. הפתרון להתיישבות הוא קודם כול פתרון למדינה, משום שאנחנו מביאים פתרון אמיתי לשחרור חסמים, לבנייה באזורים בעלי עדיפות ולהקטנת מצוקת הדיור. אנחנו הפתרון ולא הבעיה. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> ואני קורא לשני השרים, והם מכירים והבטיחו לפעול לקבלת החלטות בתוך זמן קצר. אין לנו זמן, אנחנו רוצים לבנות את הארץ ורוצים לאפשר לדור הצעיר להמשיך את המפעל של ההתיישבות. אנחנו זקוקים למדינה – – <היו"ר נורית קורן:> תודה, חבר הכנסת ברושי. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – המדינה זקוקה להתיישבות. תודה. <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – מוכנים לשחרר קרקעות מאזורי פיתוח – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת באסל גטאס – איננו; חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, ואחריו – דניאל – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני לא באסל. <היו"ר נורית קורן:> אני יודעת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בסדר – – – <היו"ר נורית קורן:> אני יודעת, אני הזמנתי את דב חנין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גם הזמנת את באסל פעמיים. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת דב חנין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גם הזמנת את באסל גטאס פעמיים. <היו"ר נורית קורן:> עיסאווי – אה, סליחה. טוב, אני אחר כך. סליחה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> את רואה. אני – – – <היו"ר נורית קורן:> סליחה, אתה צודק. אתה צודק. אני מתנצלת. אני מתנצלת. אתה אחרי חבר הכנסת דב חנין. סליחה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה שנתיים קורה לי בגלל הקרחת. <היו"ר נורית קורן:> סליחה. אני מבקשת את סליחתך. בבקשה, דב חנין. <שרון גל (ישראל ביתנו):> היא התנצלה, באסל. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, תודה לך, רבותי השרים, אדוני שר האוצר, אדוני שר הבינוי, עמיתי חברי הכנסת, יש דבר אחד שצריך לברך אותך עליו, אדוני שר האוצר. בכנסת הקודמת התנהלו פה ויכוחים רבים בסוגיית הדיור, ואני חזרתי וטענתי כלפי הממשלה שהיא נעולה באופן אידיאולוגי ועיוור על צד ההיצע ולא מטפלת בכלל בשאלת הביקושים. והמהלך שלכם, אדוני השר, הוא מהלך בכיוון נכון, כי הוא מנסה להתמודד עם שאלת הביקושים. האידיאולוגיה של צד ההיצע, שהיא אידיאולוגיה של הכלכלה הניאו-ליברלית, הקפיטליסטית הקיצונית, היא אידיאולוגיה כושלת, היא לא עובדת ברמה הכלכלית והיא הרסנית ברמה החברתית. ולכן, הצעד של התמודדות עם שאלת הביקושים הוא צעד נכון. ובכל זאת יש לי כמה ספקות, ואני מעלה אותם כאן בגילוי לב, דווקא מכיוון שאני חושב שהכיוון הוא כיוון שצריך לחשוב עליו. תחום הביקושים בדיור הוא תחום דיפרנציאלי. אנחנו לא מדברים על עולם אחד של ביקושים, אלא אנחנו מדברים על שוק ביקושים מפוצל, שכבתי, שיש בו קבוצות שונות ואפקטים שונים על הקבוצות השונות של האנשים בתוך השוק הזה. המהלך שלכם נועד בעצם לצמצם את המוטיבציה להשקעה בדיור. מתעוררת שאלה, האם המהלך הזה כשלעצמו יצמצם את המוטיבציה. במדינת ישראל היום אנחנו נמצאים במצב שבו לאזרח ישראלי שיש כסף להשקיע, אין דרך להשקיע לטווח בינוני או ארוך מכיוון שאין תוכניות חיסכון לטווח ארוך. אנשים רוצים לשמור על ערך הכסף שלהם. אם הם לא יבריחו את הכסף להשקיע אותו בחוץ-לארץ, הדרך הסבירה שלהם להשקיע כדי לשמור על ערך הכסף היא כנראה בנדל"ן. אז לא ברור אם העלאת המס שאתם מציעים, כאשר הריבית לתוכניות חיסכון לטווח בינוני וארוך כל כך נמוכה, האם המהלך הזה יצליח אכן לצנן את השוק כפי שאתם מקווים. מצד שני, מתעורר חשש אחר, שאותם אלה שכן נאלצים להישאר בשוק הדיור כאמצעי להבטיח את חסכונותיהם לטווח הבינוני והארוך וכבר רכשו דירה ושילמו את מס הרכישה הגבוה יותר יגלגלו את ההוצאה הנוספת שהם נדרשו להוציא על אחרים. ואז אנחנו מגיעים לפלח אחר בתחום הביקוש המפוצל, וזה שוק השוכרים. החשש הגדול הוא שבסופו של דבר העלאת המס הזאת על רוכשי הדירות – – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני מסיים. העלאת המס הזאת על רוכשי הדירות תתגלגל על שוכרי הדירות, ואז אנחנו אולי ציננו קצת את שוק המכירה של הדירות, אבל הלהטנו עוד יותר את שוק השכירות, שהוא ממילא לוהט מאוד מאוד. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת דניאל עטר. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> איך פעמיים יוצא שאני אחריך? <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש לך בעיה, מה לעשות. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> לא, יש כנראה עדיפות – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, מכובדי השר, חברים, בכנסת התשע-עשרה היינו, אם אני זוכר, שלושה קירחים שטעו בינינו: אני וברוורמן ובאסל. אז כל הזמן היו אומרים לי: באסל, באסל. אני אומר להם: רבאק, פעם אחת תקראו לי ברוורמן. למה אתם – – – <היו"ר נורית קורן:> אין בעיה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הזיהוי הוא חד-סטרי. <היו"ר נורית קורן:> בפעם הבאה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, מכובדי השר, תראה, אני באמת, בוא נדבר בעממית, בעמך, אני מסמפת אותך, יש לך כוונות טובות, עוקב אחריך מלפני הכנסת. וכשהוזלת לנו את המחיר של הפלאפונים עשית מעשה כביר וחבל על הזמן. ואיך יש משפט שאומר: גודל האכזבה כגודל הציפייה, או להפך. בכנסת התשע-עשרה היה לנו גימיק, שמו מע"מ אפס. בוועדת הכספים, הייתי שם, ניהלנו חודשים על גבי חודשים דיון על מע"מ אפס – עלייה, ירידה, שמועה שראש הממשלה מאשר, שמועה אחרת ששמים רגל, כל מיני. בסוף, כולו יצא כלאם פאד'י. וידענו שזה חכי פאד'י, ידענו את זה. הכוונות הטובות שאתה מעלה עכשיו, וזה נחמד, אתה מעלה הצעה, אתה רוצה לצנן את ההתלהבות ולהראות לאזרחי המדינה, הנה, אני בא, יש לי כוונות טובות, מחיר למשתכן. היה מחיר מטרה, היה דיור ציבורי, כל אחד עם הגימיק שלו. אבל הכוונות – אני בטוח שטובות. אני רוצה לדבר אתך מכיוון אחר, שהתחיל ידידי דב חנין: היום יש מדיניות מוניטרית מרחיבה במשק, זרימת כסף בצורה לא נורמלית. ברור, יש כסף – יש עלייה. כשיש כסף המחירים עולים. <מיקי לוי (יש עתיד):> כסף זול. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כסף זול. חברים מתייעצים אתי, יש להם פיקדונות בבנקים, אבל אין כסף, הפיקדון לא עולה, אני משלם על זה, הערך אותו ערך, אז לא משתלם להחזיק כסף בבנקים. הבנק מחייב אותך להוציא, מחייב אותך. אתה הולך לשוק המניות – שוק מנופח מעל שוויו על-פי כל המדדים; לפי כל האנליסטים בתחום, זה מעל לשווי. זה ברור – לא משתלם. מה עושים? אנשים זרמו לנדל"ן – – – <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> שנייה, שנייה, אני פה. הלכו לנדל"ן, קנו דירות – יפה, שהכסף יישאר בארץ. אנחנו עכשיו באים, אומרים להם: חברים, אתם לא יכולים לעשות את זה, זה יעלה לכם כפול. יש לי השוק הבין-לאומי, אני אלך על מניות – אג"חים ומניות – ואחפש אפיקי השקעה שישתלמו לי. בינתיים, אנחנו פשוט נתנו להם. עכשיו באים לשוק הדירות בארץ – – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שנייה, שאני אשלים, אני רוצה להעביר לו מסר. עכשיו, באים לשוק הדירות בארץ – בסדר, באים. יש לנו צפון, דרום, פריפריה, בכל מקום, ויש לנו מדינת תל-אביב, נכון? מדברים בתורת הכלכלה על היצע וביקוש, אומרים שצריך להגדיל היצע כדי למתן ביקוש, וכל הססמאות, כדי להוריד מחירים. ידידי, כולו כלאם פאד'י, כולו כלאם פאד'י. אתה לא תצליח, אדוני השר. עם כל הכוונות הטובות. צריך להביא חבילה שלמה. והחבילה השלמה, בהזדמנות אני אגיד לך גם איך אני רואה את הדברים. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לסיום, אדוני, אני חייב להתייחס לסוגיה, ברשותך. חצי דקה, אני מבקש. יש בחור ערבי מהצפון, שמו מוזלבט – – <היו"ר נורית קורן:> אנחנו כבר עברנו את מכסת הזמן יותר מדי, ואני לא יכולה לתת יותר מדי, כי עם כולם הקפדתי, אז אני מבקשת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – מוזלבט, תושב מעיליא, רצה לקנות דירה במעלות–תרשיחא. הוא ערבי, אז לא רצו לזמן אותו. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה, כבוד השר, איזו בשורה כבוד השר נותן לאזרח הזה, שמבקש? אין לו אצלו ביישוב – יש לו שם; מה התשובה שלך, כבוד השר, למקרה כזה? <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ליזם כזה שמראה לו את הדרך? – סליחה ותודה, אבל – – – <היו"ר נורית קורן:> תודה. גם כי נתתי לך – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> שכחתי לברך אותך. לא חיכית לשלוש דקות והמשכת עם הערות – הוצאת אותנו – – – <היו"ר נורית קורן:> נתתי יותר זמן. בבקשה, חבר הכנסת דניאל עטר. בפעם הבאה אני לא אקרא לך בשם אחר, אני יודעת מי אתה. אוקיי, תודה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, אדוני שר האוצר, עיסאווי, שו מלכ? <חיים ילין (יש עתיד):> הוא ממשיך את הסיפור. <היו"ר נורית קורן:> אנחנו אחר כך נרצה – בסוף הדיון, בסוף הדיון. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> זה לא על הזמן שלי; תחזירי את השעון, אני מבקש. <היו"ר נורית קורן:> אני אתן עוד כמה דקות. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אני רוצה לומר לך, אדוני שר האוצר, תראה, אנשים שנמצאים במקום שבו אתה נמצא יכולים, לפעמים, עם כל הכוונות הטובות, קצת להתבלבל ולהישאב למקום שהעשייה מושכת אותך לשם, האמונה בתהליכים שאתה מוביל, ולפעמים מאבדים את התמונה הכללית. אני רוצה להציע לך, במעט הזמן שיש לי, נקודת מבט עם פרספקטיבה קצת יותר רחבה על השוליים החלשים של מדינת ישראל, שזה הפריפריות. אני רוצה לקחת לדוגמה – חבל שסגן השר ז'קי לוי לא נמצא כאן; הוא היה ראש העיר בית-שאן עד לפני כמה שנים, שנתיים, והוא יודע לספר לך שהעיר בית-שאן אין לה שום סיכוי להצליח להשאיר בתוכה את הצעירים הנפלאים שגדלים בה כי בעשר השנים האחרונות לא הגיע לשם אפילו מפעל חדש אחד שמייצר מקום עבודה ונותן לצעירים את האפשרות להישאר בבית שלהם. היישוב הזה, העיר הזאת, בית-שאן, לדעתי כבר יותר מ-30 שנה – אותו גודל אוכלוסייה. איזה סיכוי יש למקום כזה? ומה שקורה לבית-שאן קורה לחצור, קורה לדימונה – דימונה לא, דימונה היא דוגמה פחות טובה, כי בשנים האחרונות היא מתפתחת יפה – זה קורה כמעט לכל עיירות הפיתוח בפריפריה הצפונית והדרומית. הדרך היחידה – ופה התפקיד שלך, דווקא היום, כשלקחת אליך את מינהל התכנון ממשרד הפנים ועשית כמה פעולות ששמות את כל הסמכויות אצלך – היא להגדיר יעדי אכלוס ליישובים האלה. קח את מה שאמר איתן ברושי: ההתיישבות היא לא הבעיה, ההתיישבות היא הפתרון, היא יכולה להיות חלק מהפתרון הזה. תגדיר את יעדי האכלוס, שלמדינת ישראל יהיה אופק אסטרטגי, שנדע שבקריית-שמונה לא יכולים להתקיים עם 12,000 תושבים, אלא להגדיר להם יעד, שבתוך 20 שנה מהיום יגיעו ל-50,000 תושבים; בתוך 30 שנה יגיעו ל-70,000 תושבים. תחשוב מה זה יעשה לחיי התרבות שם. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> עבודה, הם צריכים עבודה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> מה? בסדר, זה בדיוק העניין, בשביל זה הוא שר האוצר, ויש לו רצון טוב. אני מאמין בכנות ברצון שלו. אתה יודע מה, שידבר אתך, ייקח את הפרויקט שאתה מריץ שם, שפועל יוצא מן הכלל, ויחבר אותו. אבל באמת, בואו נעזוב רגע את הפוליטיקה הזאת, של המפלגות, של הראייה הצרה, כדי להתחיל להסתכל קצת יותר לטווחים היותר-ארוכים ולעשות את הצעדים המתבקשים. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אני מסיים. לדעתי, אדוני השר, אם אתה רוצה באמת להטביע את חותמך על עתידה של המדינה הזאת, חזק את השוליים החלשים שלה. כשאני אומר פריפריה – אומנם התמקדתי בבית-שאן ובקריית-שמונה, אבל המגזר הערבי בצפון הוא לא פחות. אני אומר לך, המאמצים שאנחנו משקיעים בלהרוס בתים שנבנים בניגוד לחוק – וצריך להרוס אותם אם הם נבנים בניגוד לחוק – אבל אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, אנחנו השלטון, מה אנחנו עושים כדי למנוע את הבנייה הבלתי-חוקית הזאת. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> האם אנחנו מאפשרים תוכניות מתאר שמאפשרות לבנים להישאר? אין הגירה במגזר הערבי, כולם נשארים באותו מקום, בשונה מאתנו היהודים, שלנו יש אפשרות ניידות. אלה הדברים שאני חושב, אדוני השר, שאם תעשה אותם, אתה גם תפתור את בעיית הדיור, אתה גם תחזק את השוליים של החברה הישראלית, את החוסן בין הרבדים של האוכלוסייה – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת, אתה מוכרח לסיים. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – ואותם ארבעת השבטים שהנשיא דיבר עליהם, ואני חושב שאתה תטביע את חותמך, ויש לך פוטנציאל לזה, ואנחנו נהיה אתך שם. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת זוהיר בהלול. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אין אפשרות ניידות, זאת הבעיה – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת זוהיר בהלול הוא אחרון הדוברים, ואחריו יסכם השר משה כחלון. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> שלום לכם. בעיני זה רגע מרנין שאני, בנאום שלי, בדברים האלה, אני מישיר מבט לשר בכיר בממשלה. בדרך כלל נפקד מקומם של שרים בשעות שכוחות אל שכאלה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> איך זה להסתכל על חברי כנסת? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אבל אני גם שמח שדווקא שר האוצר נוכח, ואיננו נוכח נפקד, אלא נוכח על אמת, מכיוון שגם – תתפלא לשמוע – אני מצטרף להערכתו ודעתו של – אינני יודע אם הוא ד"ר ג'קיל או מיסטר הייד, מיהו, באסל גטאס או עיסאווי פריג'? אגב, העובדה שהם דומים האחד לשני תחיש את הבדיקות הביומטריות בישראל, וזה יחול על הערבים תחילה, ואחרי זה על היהודים, כיוון שהערבים כולם דומים האחד לשני, אפילו בקרחות שלהם. שלום לך, ואני גם משתתף בצערך, ידידי עורך-הדין אוסאמה סעדי, על השכול שפקד אותך במוות של אביך, יהי זכרו ברוך. יהיה זכרו ברוך. אדוני שר האוצר, נדמה לי שהדיונים האלה, שעוסקים במיסוי דירות שניות בישראל, הופך את הדיון לאסקפיסטי, לאליטיסטי, ונוצר הרושם שמדובר בישראל העשירה. אבל ישראל בעיני – ואני מודה לדניאל עטר שדיבר באמת מדם לבו וחבר לדם לבי – מדינת ישראל היא מדינה של עניים, מדינה ששואבת אט-אט את תושביה אל מתחת לקו העוני הדמיוני. מדינת ישראל – ובדרך כלל, אתה בעיני שר האוצר הסוציאליסט הטוב ביותר שיכולה מדינת ישראל עכשיו להושיב על הכס הזה, במצב הקואליציוני הנוכחי שיש במדינת ישראל. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> לא, עכשיו בנתונים הקואליציוניים אני מתכוון. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אבל הוא לא רוצה שתקרא לו סוציאליסט. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> הוא לא רוצה שאני אקרא לו בצורה כזו? אוקיי, אבל זאת דעתי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל הוא בא ממקום שמחייב כך. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אתה באת מגבעת-אולגה, באת ממקום של עוני, ממקום של דוחק, ממקום שבו צריך להפנות מבט אל האנשים שאינם מבינים אפילו בלקסיקון הלכה למעשה שאנחנו מדברים עליו – תוכניות חיסכון, השקעה, נדל"ן, ריבית, תנודות – אלה דברים בעלמא בעיניו של האיש שנאנק כדי לקיים את עצמו בתום החודש המעיק עליו. אנחנו צריכים באמת לחבור לפריפריה, ובעיקר לאוכלוסייה הערבית. אני רוצה להזכיר לך, אדוני שר האוצר, שמאז 1948 לא נולד יישוב ערבי במדינה, משמע שהמדינה אפילו – – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> עוד לא אמרתי שתי מילים. <היו"ר נורית קורן:> נגמר הזמן. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – – משמע המדינה לא השקיעה לחלוטין ביישוב הערבי. אדוני השר, אני מציע לך לבדוק מה מצבו של המיעוט הערבי בערים המעורבות. עיר מעורבת אמורה להוות פורטרט של חיים משותפים, ושם לא מתקיימים חיים משותפים; ראה מה שקרה ביפו בעג'מי, וראה את התהליכים שמתהווים בעכו העתיקה. אנשים מודרים מבתיהם בשל חוסר אפשרות לקבל את המשכנתאות, ידם אינם משגת כדי להגיע להחזרת התשלומים החודשיים. אדוני השר משה כחלון, בעיני אתה צריך להתמודד עם אתגרים קשים ביותר, אבל האתגרים האלה גם יכולים להיות מאתגרים. אני מקווה שתרים את הכפפה ותנסה להציל גם את הפריפריה וגם את האוכלוסייה הערבית. מישהו דיבר כאן על אופק אסטרטגי, אני מדבר אתך על אופק קיומי. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. יסכם את הדיון שר האוצר משה כחלון, בבקשה. <שר האוצר משה כחלון:> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, שעת לילה מאוחרת, אבל בכל זאת כמה מילים. ראשית, אני מודה לאופוזיציה, יש עתיד, המפלגות הערביות, המחנה הציוני, על התמיכה. זה לא דבר מובן מאליו, בכל זאת יש פה איזו התעלות מעבר לשיקולים הפוליטיים, אז אני מודה לכם, למרות החצים פה ושם שחטפתי, אבל זה בסדר. <קריאה:> חצי אהבה. <שר האוצר משה כחלון:> ממש ברשותכם, כמה מילים על מס הרכישה ומדוע הוא הגיע. תראו, אני אתן לכם דוגמה מה שקרה בחיפה. בכניסה לעיר – אצטדיון "סמי עופר", אתם מכירים? – בנו. יש התחלת בנייה יפה ממש, אפילו מרשימה. יום שישי, שעה 09:00, מתחילה pre-sale, מכירה מוקדמת, ומה קורה? דירת ארבעה חדרים – 900,000 שקלים. מחיר מדהים. מחיר מדהים, ואז עד השעה 13:00 נמכרות 100 דירות. אתם יודעים איך נמכרו 100 דירות? כל אדם קנה בין שתיים לשלוש, משקיעים. <נחמן שי (המחנה הציוני):> בחיפה? <שר האוצר משה כחלון:> חיפה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> הם חיפאים? <שר האוצר משה כחלון:> בוודאי, כן, לא נעים, הייתי אומר לך גם את השמות שלהם. מה קרה ביום ראשון? כבר מכרו 100 מהבנק של ה-800, נשארו 700. כסף כבר יש לו, המשקיעים הרימו את המחיר, הזוגות הצעירים עוד לא התעוררו, וכבר זה נהיה 960,000, היום זה 1.25 מיליון. מה קרה? מי העלה את המחירים? המשקיעים. כי בשבילו, זוהיר, לשים 50,000 שקלים זה כלום. זוג צעיר, הבחורה או הגבר מתקשרים לכל העולם אולי מכירים את הקבלן שיוריד להם 5,000 שקלים, או אם אנחנו נותנים להם כמלצרים איזה 20 שקלים טיפ במסעדה הם חוגגים. ובאים בעלי ההון ושמים כסף בלי חשבון, מעלים את המחירים, מרחיקים את הזוגות הצעירים מדירות. וצריכים להיות אמיצים ולהגיד: כן, אנחנו רוצים להרחיק אתכם; כן, תעשו משהו אחר עם הכסף הזה, תנו לזוגות הצעירים דירות. מה אתם חושבים, שזה נוח להעלות מסים? תאמינו לי, זה הכי כיף לא להעלות מסים, אבל צריך להיות פה אמיץ ולהגיד את האמת – 25%–28% מהדירות הם למשקיעים. אלפי דירות – בתל-אביב, חיפה, ירושלים, באזורי ביקוש. יושבים משרדים, כל הקומות הראשונות משרדים, הקומות השניות משרדים, ואיפה יגורו הצעירים? איפה יגורו הצעירים? במשרדים? בבנייני משרדים? כל דירה שנייה הופכת למשרד. שיצאו החוצה, שילכו וישכרו ב-8,000, ב-10,000 שקלים. אנחנו רוצים לפתור את משבר הדיור, במה? בדיבורים? בססמאות? במה אנחנו רוצים לפתור את המשבר? צריכים להיות אמיצים ולעשות צעדים. כן, אני מוכן להיפטר מהתואר של "הממי הלאומי", אין שום בעיה, אבל אנחנו נפתור את הבעיה הזאת. אנחנו נפתור ונוכל לה, ואין דרך אחרת. ביקושים והיצעים, היצעים וביקושים. ואם אנחנו לא נטפל בביקושים, ואם צריכים להיות עוד צעדים, אנחנו נעשה אותם, אנחנו לא חוששים. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אז למה לא יותר מ-10%? <שר האוצר משה כחלון:> אנחנו נעשה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> מה עם ההיצע? זה מה שיפתור את הבעיה? <שר האוצר משה כחלון:> אראל, אני לא רוצה פה להתפלמס אתך. יש היצעים אדירים, אתה יודע, אתה קורא כל יום. נו באמת, לי נמאס כבר לקרוא על ההיצעים. <קריאה:> למה לא יותר? <שר האוצר משה כחלון:> למה לא יותר? אני אענה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ מדוע לא יותר, אני אגיד לך. כשמעלים מס או מורידים מס, בודקים רגישות. בודקים רגישות. יש מחלקת מחקר באוצר שבודקת רגישות, עד איזה נקודה המס הוא אפקטיבי, באיזו נקודה הוא יכול לפגוע בשוק, באיזו נקודה הוא יכול לא להשפיע. הגענו למסקנה, המלצות של בעלי מקצוע הן לא לפי הרוח, שזה המספר שמייקר למשקיע את הדירה בערך בשנתיים שכירות. הרי הם רוכשים את הדירה כדי להשיג תשואה, ושנתיים שכירות פחות או יותר – זה מרחיק אותם, ואנחנו חושבים שזה משפיע. זה משפיע. זה לא יפתור את הבעיה, אבל חלק מהבעיה, חלק מהבעיה זה יפתור. ומי שחושב שמשבר הדיור ייפתר באמת במילים יפות – לא, רק בצעדים אמיצים. עשינו אותם. אני מאוד מודה לכם על שנשארתם עד שעת ערב מאוחרת כדי לתמוך. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר האוצר חבר הכנסת משה כחלון. זאת עוד לא שעה מאוחרת, יש לנו עוד כמה חוקים על סדר-היום, תישאר גם אתה. <שר האוצר משה כחלון:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הלילה עודנו צעיר. אנחנו מצביעים על הצעת חוק מיסוי מקרקעין (תיקון מס' 81 והוראת שעה), התשע"ה–2015 בקריאה ראשונה. ההצעה קיבלה פטור מחובת הנחה והונחה כנדרש על שולחן הכנסת. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 63 נגד – אין נמנעים – 4 ההצעה להעביר את הצעת חוק מיסוי מקרקעין (תיקון מס' 81 והוראת שעה), התשע"ה–2015, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, התוצאה היא צמוד צמוד: בעד – 63, אין מתנגדים, ארבעה נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה ותועבר להכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת הכספים של הכנסת. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> כלכלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> כלכלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ועדת הכנסת תחליט בנדון. יש הצעות לוועדת הכספים ולוועדת הכלכלה, וועדת הכנסת תחליט בנדון. <משה גפני (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, לאן זה עבר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לוועדת הכנסת. <משה גפני (יהדות התורה):> למה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ביקשתי ועדת הכספים; הייתה הצעה של חאג' יחיא להעביר את זה לוועדת הכלכלה. אני רק אבקש מיושב-ראש ועדת הכנסת להכריע מהר בנושא הזה כדי להתקדם עם החוק הזה. חבר הכנסת דוד ביטן, תשתדל להכריע בזמן הקרוב ביותר. <הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19) (תיקון) (הארכת תוקף הוראת מעבר), התשע"ה–2015> ["דברי הכנסת", חוברת ח', עמ' 952.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19) (תיקון) (הארכת תוקף הוראת מעבר), התשע"ה–2015, קריאה ראשונה. כזכור, המשך דיון והצבעה על הצעת החוק הזאת. ראשונת הדוברים – אנחנו רואים את הדוברת הראשונה? חברת הכנסת מרב מיכאלי – לא נמצאת. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> כן, כן – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> החוק הוצג. כן, בבקשה, גברתי. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> להזכיר, למען הסר ספק, החוק הוצג על-ידי סגן שר הביטחון, החל דיון בנסיבות "טרגיות" – הפרוטוקול לא רואה את החיוכים – הדיון הופסק, ואנחנו בהמשך דיון והצבעה. בבקשה, חברת הכנסת מרב מיכאלי – מוותרת. חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר. חבר הכנסת אראל מרגלית – מוותר. איתן כבל – כנ"ל. רויטל סויד – מוותרת. <חיים ילין (יש עתיד):> רשימת הדוברים, איפה היא? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, יש חברי כנסת רשומים שמעוניינים להשתתף בדיון? <מיקי לוי (יש עתיד):> כן, אבל איפה רשימת הדוברים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש חברי כנסת שמעוניינים להשתלב בדיון? כולם ויתרו על זכות הדיבור, לכן אנחנו יכולים לעבור להצבעה. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? <מיקי לוי (יש עתיד):> לא, רגע, אדוני, למה הצבעה? לא ויתרנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני שאלתי. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני שאלתי. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא ויתרנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא ויתרת? בבקשה. אז אם כן, נלך לפי הרשימה. רויטל סויד ויתרה, מיכל בירן כנ"ל. חיים ילין? זהבה גלאון? כנ"ל. <חיים ילין (יש עתיד):> רגע, אדוני, מה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חיים ילין מעוניין לדבר? <חיים ילין (יש עתיד):> בטח. גם מיקי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שנייה, אני עוד לא הגעתי אליו. חבר'ה, אתם תחליטו. שאלתי שאלה פתוחה, אף אחד לא – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> על המסכים שלנו יש רשימה שונה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אולי. אני הולך לפי הרשימה שיש לי. חברי יש עתיד, אני מבין, לא מוותרים על זכות הדיבור. לא מוותרים. כן מוותרים. <עליזה לביא (יש עתיד):> לא מוותרים. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא מוותרים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא מוותרים. אז אם כן, ראשון הדוברים יוצא לנו חבר הכנסת יואל רזבוזוב. בבקשה, אדוני. מוותר. עליזה לביא. עליזה לביא, מוותרת? <עליזה לביא (יש עתיד):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מעוניינת. בבקשה, גברתי, שלוש דקות לרשותך. טוב, חברי הכנסת, חובה של כולנו להיות כאן, באולם המליאה, אז מי שלא נמצא, אני מצטער בשבילו או בשבילה. בבקשה, גברתי, עד שלוש דקות לרשותך. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני, על הנושא הזה, באמת, למרות השעה המאוחרת, אנחנו לא יכולים ולא יכולות לוותר. באנו לדון היום בהצעת חוק שירות ביטחון (הארכת תוקף הוראת מעבר). יש בכנסת הזאת הרבה חברי כנסת חדשים וחברות כנסת חדשות, ואולי כדאי להזכיר לחברי הכנסת החדשים מהקואליציה על מה בדיוק אתם עומדים להצביע ולְמה אתם עומדים לתת יד. חברים וחברות יקרים, מדובר למעשה בתחילת הביטול של חוק השוויון בנטל. שר הביטחון מכיר ברשימה של ישיבות שבהן נדחה הגיוס משנה לשנה, רשימה הכוללת את הרוב המוחלט של הישיבות. חוק השוויון בנטל קבע שעל שר הביטחון לקבוע את רשימת הישיבות בתוך שנה, בהקטנת מספר הישיבות ברשימה. שר הביטחון, לצערי הרב, לא עשה זאת, והתיקון המוצע מבטיח דחייה נוספת, שלא ברור מה יקרה בסופה. ועל כך אתם עוד מעט תצביעו, חברי הקואליציה, ולצערי תצביעו בחיוב. ומדוע הכרחית הדחייה? כדי שראש הממשלה לא יקטע את מירוץ השכנועים שבו הוא שרוי השבוע, מתחנן על נפשו בפני חברי מרכז הליכוד שלא ישיבו את כוח הבחירה – על זה הוא בזבז את הזמן, אז לא היה זמן לדון בסוגיה הזאת. ב-100 הימים הראשונים לממשלה ה-34 של מדינת ישראל, ראשיה לא היו רק עסוקים בדברים מהסוג החשוב הזה, אלא כן היו עסוקים ביצירה, בפעולות של חזון ובנייה. ומה אנחנו רואים? תככים פנימיים, ריבים מאוסים והרס מוחלט ושיטתי של הישגי העבר. על המשך המציאות שעליה הצביע בשבוע שעבר נשיא המדינה רובי ריבלין, שבה חצי מתלמידי כיתות א' בישראל הם חרדים וערבים – עלינו להפסיק להתעלם מכך, ולהבין שזו החובה שלנו לצמצם את הפערים בהשתתפות של אוכלוסיות אלה בשוק העבודה. זה מסכן את עתידה הכלכלי של מדינת ישראל, ואתם יודעים את זה. אבל איך זה אמור לקרות כאשר אזרחי ישראל החרדים לומדים לימודים שאינם כוללים לימודי ליבה שקבעה מדינת ישראל ואינם משתתפים בנשיאה – בזכות – לשרת את המדינה – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <היו"ר נורית קורן:> סליחה, חברים. חברים, אני מבקשת לשמור על שקט. נא לכבד – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה, חברתנו, אבל הם עוד מעט יצביעו, גברתי. הם לא יודעים על מה הם מצביעים, והם בעצם מבטלים את מה שאנחנו הצלחנו לעשות לטובת מדינת ישראל, גברתי. אז למרות השעה המאוחרת, אני חושבת – אני רואה פה ערנות רבה, אז הלוואי שירתמו את הערנות הזאת באמת לטובת הנושא המאוד-מאוד חשוב. <יעל גרמן (יש עתיד):> עליזה, לא שומעים – – – כולם מדברים – – – <היו"ר נורית קורן:> עליזה, הזמן הולך ואוזל – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> לא, הוא לא הולך, גברתי, אנחנו רוצים שקט. <היו"ר נורית קורן:> בבקשה. <עליזה לביא (יש עתיד):> אבל תדרשי שקט במליאה. <היו"ר נורית קורן:> אני ביקשתי שקט, והסדרנים מבקשים מהאנשים. כולם עוד מעט ישבו במקום, את יכולה להמשיך. <עליזה לביא (יש עתיד):> אבל לא על חשבון הזמן שברח לי, גברתי. צריך שיהיה שקט פה, במליאה. <היו"ר נורית קורן:> בסדר, אני אתן לך עוד קצת. <עליזה לביא (יש עתיד):> אבל איך זה יקרה – – <היו"ר נורית קורן:> חברים. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – כאשר אזרחי ישראל החרדים לומדים לימודים שאינם כוללים את לימודי הליבה שקבעה המדינה ואינם משתתפים בזכות לשרת שירות צבאי מלא או שירות אזרחי או שירות קהילתי? אז איך באמת אפשר, כשעומד פה שר הכלכלה דרעי ואומר: אתם לא מקבלים את החרדים לשוק העבודה? אי-אפשר לבוא בסוף תהליך – אי-אפשר באמת לייצר פה חברה משותפת כשבאים רק בסוף התהליך, אחרי שגרים בנפרד או לא משרתים בצבא ביחד ובכל תהליך הסוציאליזציה של החברות בחברה הישראלית. גם שר הביטחון, שכיהן בתפקיד הזה גם בכנסת התשע-עשרה – אני רואה בך את האחראי הישיר ליישום המלא של החוק ללא דיחוי, יחד עם ראש הממשלה ויתר השרים, שחלקם גם שרים בממשלה הזאת, שהצביעו בעד החוק בכנסת הקודמת. <היו"ר נורית קורן:> חברי הכנסת, אני מבקשת קצת שקט. <עליזה לביא (יש עתיד):> אתם מכירים את הערכים של המדינה – אומנם יש פה חברי כנסת שלא הצביעו, וחברי כנסת חדשים, אבל אתם מכירים את החשיבות של החוק החשוב הזה שעבר, שמשנה מציאות. אסור לנו לחזור אחורה. אנחנו בעצם למעשה נחזור אחורה, ואתם נותנים הערב יד – הצעת חוק שעמלנו עליה קשה מאוד, שבאה ומקדמת ומבטיחה יחד עתיד טוב יותר לכולנו – אסור להחזיר את ישראל אחורה, לימים שבהם השסע של השוויון בנטל היה פצע פתוח בחברה הישראלית. <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת לסיים. אני הוספתי לך דקה. <עליזה לביא (יש עתיד):> גברתי, אנחנו חייבים להמשיך בתהליך של גיוס החרדים והשילוב שלהם בשוק התעסוקה. זה לא רק עניין מוסרי של חובות וזכויות, אלא זה עתיד החברה והמשק בישראל. תודה, גברתי. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת מיקי לוי, ואחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי. בבקשה. חברים, אני מבקשת – השעה אומנם מאוחרת – מעט שקט וקצת כבוד לדוברים; מאוד קשה לנהל את הדיון. <חיים ילין (יש עתיד):> מחקתם את כל הרשימה, אני לא מבין מה הולך פה. <היו"ר נורית קורן:> סליחה, אנחנו לא רשמנו – קודם כול, היושב-ראש הקריא את השמות ואנשים אמרו שהם לא רוצים לדבר, וזה מה שנותר. סליחה. <קריאות:> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> הוא כנראה רוצה ללכת הביתה מהר. <היו"ר נורית קורן:> בבקשה, חבר הכנסת מיקי לוי. <מיקי לוי (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, הדחייה המוצעת כאן – ואתם כאן, מהצד הזה, שהייתם שותפים להעברת החוק ההיסטורי הזה, הכל-כך חשוב הזה, איך אתם מוסרית יכולים להסתכל על עצמכם בראי? חוק השוויון בנטל הוא חוק שתוקן לאחר 67 שנות קיום המדינה. בית-המשפט העליון התערב כבר, ולכן – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – ולכן, אתם עושים לעצמכם עוול, הן בצד המוסרי והן בצד של היושרה, שאין לכם. הדחייה המוצעת היא למעשה תחילת הביטול של חוק השוויון בנטל. שר הביטחון וראש הממשלה מרדימים את הבית הזה ומרדימים את הציבור בחוק כל כך חשוב – אני רואה בשר הביטחון אחראי ישיר ליישומו המלא של החוק ללא דיחוי. מובן שלראש הממשלה יש אחריות והוא לא יכול להיות נקי מכך. יעלון ונתניהו מוכרים את הערכים של המדינה בגלל שיקולים פוליטיים. אין סיבה לדחייה של שנה. בוגי היה שר הביטחון בכנסת הקודמת, הוא היה חבר בוועדה שכתבה את החוק והיה לו כל הזמן שבעולם לגבש את הקריטריונים לישיבות. הסיבה היחידה לדחייה היא לחץ פוליטי קואליציוני של המפלגות החרדיות. ראש הממשלה לחיץ, הוא מוותר כמעט בכל נושא כדי לשרוד ולהידבק אל הכיסא שלו. אסור להחזיר את ישראל אחורה לימים שבהם השסע של השוויון בנטל היה פצע פתוח בחברה הישראלית. חייבים להמשיך, גברתי, בתהליך של גיוס החרדים ושילובם בשוק התעסוקה. זה לא רק עניין מוסרי של חובות וזכויות, אלא זהו העתיד של המשק הישראלי, העתיד של החברה הישראלית וכור ההיתוך הישראלי. והדחייה הזו עם סיבה של ילד בכיתה א': לא היה לי זמן. שנה שלמה לא היה לו זמן כדי לקבוע את הישיבות. זוהי בושה וחרפה לכל אלה שבקדנציה הקודמת הצביעו בעד והיום יצביעו בעד דחייה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אתם לא מוסריים, אתה לא מוסרי. <היו"ר נורית קורן:> תם הזמן, אני מבקשת לסיים. אני מבקשת לסיים. <מיקי לוי (יש עתיד):> ולכן, אני אומר לכם – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> שמעתי אותך, שמעתי אותך. אתם רוצים לדחות את נושא קביעת הישיבות בשנה – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת סמוטריץ – – – חבר הכנסת מיקי לוי, לסיים. <מיקי לוי (יש עתיד):> ולכן, תסתכלו בעצמכם בראי. אתם לא מוסריים, לא עקביים, ואין לכם שום אופק. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח. <משה גפני (יהדות התורה):> אני מבקש שהנואמים מבין חברי הכנסת, לפני שהם נואמים שיקראו את החוק. זה החוק שלכם – – – <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה. ואחריה – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – החוק שלכם. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה. מיקי לוי, בבקשה. מיקי לוי, בבקשה. <משה גפני (יהדות התורה):> תקרא את החוק – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר נורית קורן:> אנחנו קראנו כבר את השם שלך. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – אינטרסים שלכם – – – בקואליציה שהם הצביעו בעד. לא מוסרי ולא – – – <קריאות:> – – – <היו"ר נורית קורן:> נא להתחיל. <יעל גרמן (יש עתיד):> כן, אני רק מבקשת שיהיה שקט כי אי-אפשר. <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת שיהיה שקט כדי לכבד את חברת הכנסת יעל גרמן. בבקשה. <יעל גרמן (יש עתיד):> זה לא מכובד. לא מכובד, לא מכבד את הכנסת. אף אחד לא מקשיב, כל אחד מדבר. אי-אפשר ככה לדבר. אחד צועק, אחד פה. מה זה? – – – <היו"ר נורית קורן:> רגע, יעל. רק שנייה. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה. <יעקב פרי (יש עתיד):> אני שואל את היושבת-ראש, למה נמחקתי מהרשימה? <היו"ר נורית קורן:> אנחנו קראנו לכל חברי הכנסת. קראנו לכל חברי הכנסת, והיו כאן אנשים שוויתרו על רשות הדיבור. היו אנשים שוויתרו על רשות הדיבור. <יעקב פרי (יש עתיד):> סליחה, לא נכון. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה לא נכון, זה לא נכון. תבדקי את המצלמות. <היו"ר נורית קורן:> סליחה, זה מה – – – חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אנחנו לא מסכימים לזה. גברתי, זה לא נכון. זה הטעיה של הבית הזה, זה הטעיה של הבית הזה. אין לך שום זכות, אין לך שום זכות. אנחנו לא הסכמנו לוותר. <היו"ר נורית קורן:> מיקי לוי, חבר הכנסת מיקי לוי, אני קוראת אותך לסדר. חבר הכנסת מיקי לוי, אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה. חבר הכנסת מיקי לוי, אני מבקשת ממך לשבת. אל תיתן לי להרחיק אותך. תשב בבקשה. תשב בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אנחנו לא הסכמנו לוותר. אני לא רוצה לשבת, אני לא אשב. אנחנו לא הסכמנו לוותר. את פשוט – – – לא הסכמנו לוותר. <היו"ר נורית קורן:> סליחה, חבר הכנסת מיקי לוי, הוא קרא את כל השמות ואתם ביקשתם – – – <קריאות:> לא נכון, לא נכון. <יעל גרמן (יש עתיד):> לא, זה לא נכון. <היו"ר נורית קורן:> זה כן נכון. <יעל גרמן (יש עתיד):> לא, לא. זה לא נכון. <קריאה:> לא נכון. נראה לך שאנחנו נסכים לוותר? <היו"ר נורית קורן:> סליחה, חברי הכנסת, אתם מפריעים. בבקשה. מיקי לוי, לשבת בבקשה. לשבת בבקשה. אני מבקשת מכולם לשבת. <יעל גרמן (יש עתיד):> לא קראו את שמו של יעקב פרי. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה. הזמן רץ. <יעל גרמן (יש עתיד):> אבל אי-אפשר כך. יש כאן – אבל אי-אפשר באמצע משא-ומתן. <היו"ר נורית קורן:> הם יכולים לדבר, הם ינהלו את הדיון. הזמן שלך. אני לא נותנת יותר זמן. בבקשה. <יעל גרמן (יש עתיד):> לא, באמת. <היו"ר נורית קורן:> בבקשה. בבקשה, חברת הכנסת יעל גרמן. בבקשה. <יעל גרמן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברותי חברי הכנסת, חברי חברי הכנסת, בואו נעשה רשימת מלאי. <חיים ילין (יש עתיד):> לא – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת ילין, אתה מפריע. חבר הכנסת ילין, אתה מפריע. <חיים ילין (יש עתיד):> לא יכול להיות שמוחקים אותנו. <היו"ר נורית קורן:> לא מחקו אתכם. חבר הכנסת ילין, היה פה יושב-ראש, הוא הקריא את כל השמות האחד אחרי השני ואנשים אמרו שהם מוותרים. <קריאות:> – – – <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת מכם לשבת, אני מבקשת מכם לשבת, אני מבקשת מכם לשבת. אני לא רוצה להרחיק אתכם. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – את היושב-ראש. <קריאות:> – – – הוא קרא בשמות שלכם. קרא, קרא. <היו"ר נורית קורן:> סליחה, סליחה. אני עוד מעט אברר, אבל עכשיו תנו לה – סליחה. סליחה, חברים. סליחה, חברים. סליחה, חברים, מי שלא ישב אני מרחיקה אותו. בבקשה. <קריאה:> אני הייתי רשום – – – <יאיר לפיד (יש עתיד):> את לא נותנת לנו לדבר אז את יכולה גם להרחיק אותנו. <היו"ר נורית קורן:> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – לא שמרת על שקט. <היו"ר נורית קורן:> עליזה לביא – – – <משה גפני (יהדות התורה):> עליזה, מה עם אחדות ישראל? אחדות ישראל, מה? אחדות ישראל. <עליזה לביא (יש עתיד):> נו, קדימה. מה עם הלל ביום העצמאות? מה עם הלל ביום העצמאות? <קריאות:> – – – <היו"ר נורית קורן:> אתם מפריעים לי לנהל את הישיבה. מי שלא ישב אני מוציאה אותו. חבר הכנסת ילין, פעם ראשונה, שב במקומך. <חיים ילין (יש עתיד):> מה זה "שב במקומך"? יש לכל אחד זכות למחוק אותנו? מה אנחנו? <קריאות:> – – – <היו"ר נורית קורן:> בבקשה, זכות הדיבור של חברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת לפיד, אני מבקשת לשבת. אני מבקשת לשבת. אל תאלצו אותי להרחיק מישהו. <משה גפני (יהדות התורה):> אבל זה חוק שלכם, למה – – – <היו"ר נורית קורן:> בבקשה. חבר הכנסת גפני. בבקשה, יעל, זה הזמן שלך. <עליזה לביא (יש עתיד):> חברת הכנסת גרמן בשבילך. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת גפני, אתה מפריע לי. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, לא. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני יודעת שאתה לא אוהב את החוק הזה ואתה אולי שמח, אבל זה עדיין מפריע. <משה גפני (יהדות התורה):> זה חוק שלכם – – – את יכולה לדבר על בריאות הנפש, זה אותו דבר. <יעל גרמן (יש עתיד):> שמענו, שמענו, ולכן אנחנו – – – שהוא מבוטל. אני רוצה לקרוא רשימה חלקית של ה"הישגים" של הממשלה הזו: צמצום מספר השרים – בוטל; שר בלי תיק – חזר, אפילו שני שרים באותו משרד; תמריצים ליציאה לעבודה – בוטלו; הקריטריון של ותק בנישואים – חוזר; לימודי הליבה – מבוטלים; הרשות למרכזים רפואיים – בוטלה; אפילו את חובת ההפלרה רוצים להחזיר, ועכשיו הביאו – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – לא רוצים, החזרנו. החזרנו. את היית הכי הכי גרועה. את הרסת את השיניים של הילדים. הכי גרוע שהיית כאן. לא היה – – – בכנסת הזאת. <יעל גרמן (יש עתיד):> כן, סגן השר ליצמן, יש לך עכשיו – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי, חברת הכנסת גרמן, את יכולה לבקש שאני אחזיר לך את הזמן, את לא יכולה להורות לי שאני אחזיר לך את הזמן. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני מבקשת, אני מבקשת. כל עוד – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> המניירות האלה: אני לא אתחיל לדבר עד שיהיה שקט, שמורות ליושב-ראש הישיבה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> את – – – את מערכת הבריאות, את הרסת את השיניים לילדים בלי בושה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סגן השר ליצמן, נא להפסיק להפריע. סגן השר ליצמן, נא להפסיק להפריע. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סגן השר ליצמן, נא לשבת. נא לשבת. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – ואפילו את חובת ההפלרה רוצים להחזיר, ועכשיו – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אנחנו נחזיר את כל מה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת ליצמן, סגן שר הבריאות, אתה כרגע מפריע לדוברת. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – ועכשיו הגיעו לשוויון בנטל. וכבר שכחנו שבפברואר לפני שנה וארבעה חודשים – – <משה גפני (יהדות התורה):> זה חוק שלכם. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – הוציא בג"ץ צו ביניים שאוסר על המדינה לתקצב את תלמידי הישיבות שמועד גיוסם נדחה. אז אני רוצה להזכיר לכולם ששר הביטחון, אותו שר ביטחון של היום, לפני שנה וארבעה חודשים החליט לדחות את מועד גיוסם של תלמידי הישיבות עד שהכנסת תשלים את חוק הגיוס. אז בא בג"ץ והודיע, שמאז בוטל חוק טל המדינה למעשה מפרה את החוק כאשר אינה מגייסת את בחורי הישיבות. וכאילו לא עברה שנה, וכאילו לא היה בג"ץ, וכאילו לא נלחמנו על זה, וכאילו לא הצבענו על זה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> למה לא גייסת את בחורי הישיבות? היית שרה בממשלה, למה לא גייסת על-פי הוראת בג"ץ שלא היה ולא נברא? למה לא גייסתם? היו לכם חמישה שרים, אנחנו היינו באופוזיציה, למה לא גייסתם? <יעל גרמן (יש עתיד):> היום באים לפה – – <משה גפני (יהדות התורה):> אנחנו היינו באופוזיציה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – ורוצים להפר את החוק. <משה גפני (יהדות התורה):> איזה חוק? זה חוק שלכם. <קריאה:> הקדוש-ברוך-הוא לא נתן להם – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אני לא יכולה לדבר כאשר מספסלי הקואליציה צורחים אלי כמו כרוכיות. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת גפני. חבר הכנסת גפני, אם לא תפריעו, בתוך דקה תסיים חברת הכנסת גרמן את דבריה, ובא לציון גואל. בבקשה, גברתי. <קריאה:> הרב גפני, הרב גפני, הקדוש-ברוך-הוא לא הסכים. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני רוצה לומר לבית הזה: כל דחייה של חוק השוויון בנטל מפרה את החוק, היא בניגוד לחוק – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> היא שומרת על הילדים שלך. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – מפרה החלטות של בג"ץ – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> שומרת על הילדים שלנו. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – אבל בעיקר היא מפרה את רצון העם ורצון הציבור, שרק לפני חודשים מספר יצא לבחירות. אתם – – – <קריאה:> היו תוצאות הבחירות – – – חברת הכנסת גרמן. היו תוצאות בחירות. בבחירות היו תוצאות בחירות, והן אמרו לכם – אופוזיציה. אתם באופוזיציה. <יעל גרמן (יש עתיד):> כל עוד יצרחו אני לא אדבר. אדוני היושב-ראש, אני לא אדבר כשהם צורחים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> צודקת. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> העם לא אתכם. העם לא אתכם. העם לא האופוזיציה. העם לא אתכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אוקיי, אפילו אני כבר הבנתי עם מי העם. בדרך כלל אני מתקשה, אבל הבנתי. תודה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, גברתי, נא לסיים. <יעל גרמן (יש עתיד):> ההצעה הזו היא זלזול; זלזול בחוק, זלזול בציבור וזלזול בכם עצמכם, אתם, חברי הכנסת, שלפני שנה וחודשיים הרמתם את היד בעד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת יעקב פרי – בבקשה, אדוני. אחריו – גברתי חברת הכנסת רוזין, את מעוניינת לדבר? לא. מוותרת. מיקי לוי כבר דיבר. ונשאר לנו אחרי חבר הכנסת פרי – חבר הכנסת בר, תהיה מעוניין לדבר? לא. חבר הכנסת יאיר לפיד – – – <חיים ילין (יש עתיד):> לא, אני. אני מעוניין. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חיים ילין, אתה משום מה בכלל לא – לא, נכון. אתה משום מה היית מחוק. אני לא יודע מי שיחק עם הרשימה, אבל חבר הכנסת ילין גם יוכל לדבר, אחריו – חבר הכנסת יאיר לפיד. בבקשה, אדוני, חבר הכנסת פרי. <יעקב פרי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, תודה לך, אדוני היושב-ראש, שעשית סדר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> רק לא לפגוע בסגנית שהייתה כאן. <יעקב פרי (יש עתיד):> לא פגעתי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אין לי מושג מי מחק פה שמות מן הרשימה. אני בהחלט אבדוק את הנושא. הסגנית הייתה בסדר גמור, פעלה לפי כל ההנחיות. בבקשה, אדוני. <יעקב פרי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, בגלל מסמר אחד הפסדנו במלחמה. במהלך מלחמת העולם השנייה היה תלוי על קיר מטה האספקה של בעלות-הברית בלונדון הציטוט הבא: "בגלל מסמר אחד שאבד לא יכולנו לבנות פרסה לסוס; מכיוון שאין פרסה לסוס הוא לא יכול לדהור; מכיוון שהסוס לא יכול לדהור השליח לא יכול לרכוב אל המלך ולמסור לו את ההודעה, ובגלל זה הפסדנו במלחמה". השוויון בנטל, אם תרצו או לא, ידידי חבר הכנסת גפני, הוא מלחמה על עתיד זהותנו כעם – – <משה גפני (יהדות התורה):> זה לא החוק הזה, זה החוק שלכם. <יעקב פרי (יש עתיד):> – – על עתידה של החברה הישראלית ועל עתידה של המדינה. התיקון המוצע כאן היום, אשר מתהדר באמתלות של פרוצדורה וטכניקה, מהווה בדיוק את אותו מסמר שבגללו החברה הישראלית כולה עלולה להפסיד. חוק השוויון בנטל בצורתו החוקית כתיקון מס' 19 לחוק שירות ביטחון וכחוק שירות לאומי-אזרחי משקף את ערכיו ורצונותיו של העם אשר בחר בנו לכנסת. הוא מייצג את הציבור הגדול ביותר במדינה, זה המשרת והנושא בנטל הכלכלי. דחייה של שנה בקביעת הקריטריונים לישיבות חרדיות אשר יוכלו לקחת חלק בהסדר הגיוס ולדחות את השירות, איננה הסיפור האמיתי שמאחורי כוונות הממשלה. ממשלת נתניהו הרביעית מתכוונת לרוקן מתוכן את המונח שוויון בנטל באמצעות ביטול חובת השירות, בלימת תהליך יציאתם של החרדים לשוק העבודה וכניעה מוחלטת לדרישות הפוליטיקאים החרדים. תשאלו את עצמכם שאלה פשוטה: למה צריך שנה? הרי התקנות מוכנות, עבודת המטה מזמן הסתיימה; הרי סוגיית השוויון בנטל היוותה את ליבת ההסכמים הקואליציוניים; הרי ראש הממשלה נתניהו היה חלק בלתי נפרד מהקואליציה שהעבירה את חוק השוויון בנטל, הוא יודע בדיוק מה צריך לעשות כדי לקדם את התהליך שבו נמצאת החברה החרדית, תהליך שבו יותר ויותר צעירים חרדים משרתים את המדינה ויותר ויותר חרדים משתלבים בשוק העבודה ויוצאים ממעגל העוני. אז למה צריך שנה כדי לקבוע תקנות שכבר מוכנות? הסיבה היא פשוטה – להעניק לממשלה את הזמן והאפשרות לבטל את השוויון בנטל רק לשם הישרדות פוליטית וקידום האינטרסים של הסקטורים הצרים שאותם היא מייצגת. חברי וחברותי חברי הכנסת, הצבעה בעד החוק הנה למעשה הצעד הראשון בדרך לשינוי מוחלט של חוק השוויון בנטל ולביטול חובת השירות. אני פונה היום אל חברי בקואליציה אשר שירתו בכוחות הביטחון, ואשר אתם, הם, ילדיכם ונכדיכם סיכנו, מסכנים ועוד יסכנו את חייהם למען עתידה של מדינת ישראל – אל תיתנו לזה יד. הצבעה בעד התיקון אולי נראית כמעשה טכני, אך היא מהווה את הצעד הראשון בדרך לפירוק ולרמיסה מוחלטת של חוק השוויון בנטל. הצבעה בעד החוק היא הצבעה נגד השוויון בנטל. הצבעה בעד החוק היא בגידה בציבור המשרתים והמשרתות ובציבור משלמי המסים. הצבעה בעד החוק היא מכירת הערכים שלשמם בנינו ובנותינו מסכנים את חייהם בהגנה על המדינה. אני קורא היום לכולכם: תנהגו באחריות, אל תאשרו את החוק, ותזכרו – בגלל מסמר אחד הפסדנו במלחמה. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יעקב פרי. חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני. <משה גפני (יהדות התורה):> האם אפשר בבקשה לקרוא את החוק לפני שאתם עולים לדבר? <קריאה:> לא. <משה גפני (יהדות התורה):> גם אם אפשר, כי לא למדתם ליבה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אין חובה כזאת. חבר הכנסת גפני, אל תעשה פה שינויים כאלה בכנסת. <משה גפני (יהדות התורה):> לא, הם לא קראו את החוק. זה חוק שלהם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ממתי הייתה חובה לקרוא את החומר לפני שמדברים עליו? מה אתך? <משה גפני (יהדות התורה):> זה חוק שלכם. <קריאות:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אתם לא למדתם ליבה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. שלוש דקות לרשותך. <משה גפני (יהדות התורה):> תאמיני לי – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> תהיו אופוזיציה במה שצריך, לא במה שלא צריך. זה שלכם. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת משה גפני, אני כבר מתחרט שהודעתי לך שהרשימה סגורה, היית מסיים יותר מהר. <חיים ילין (יש עתיד):> עברה לי דקה בלי להרגיש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה. לך ולגפני אני מוסיף עוד דקה. בבקשה. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, חבר הכנסת גפני, בשיעור שביקשת נעדרתי, לא הייתי, לא למדתי את החוק. אני לא אדבר על החוק, אני אדבר על זה שאנחנו – – – <משה גפני (יהדות התורה):> החוק הזה מדבר על השוויון בנטל, וצריך לעשות תקנות. הוא שלכם. <קריאות:> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> גפני, שמעתי הרבה מאוד חברי כנסת – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מיקי לוי, אני על גפני לבד לא יכול, ואתה רוצה שאני על שניכם אתגבר? נו. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני, אני אסביר לו, הוא לא מבין, הוא לא למד לימודי ליבה, אנחנו מבקשים לדעת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ועוד כשאתה קופץ, בכלל זה מפחיד. שב. שב בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אנחנו מבקשים לדעת מדוע שר הביטחון – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – ישיבות בשנה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מיקי לוי, דיברת שלוש דקות ולא הספקת לשאול את השאלה החשובה הזאת? נו. תודה. חבר הכנסת גפני, נו. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – אתה לא יכול להסביר לי – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – מדוע מבקש שר הביטחון דחייה – – – <משה גפני (יהדות התורה):> גם אתם עשיתם את זה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – תירוצים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> באמת. זהו, הם לא קראו את החומר ולא תשכנע אותם. זהו. תפסיק. <משה גפני (יהדות התורה):> אתם צריכים ללכת – – – <חיים ילין (יש עתיד):> גפני, גפני, חבר הכנסת, מחר יש לך דיון עם מיקי על משהו אחר במעונות-יום. תשמור כוחות, בחייך. <משה גפני (יהדות התורה):> אין בעיה, בסדר. <חיים ילין (יש עתיד):> גם הוא כבר מכין את עצמו. <משה גפני (יהדות התורה):> אה, באמת? <חיים ילין (יש עתיד):> נו מה, אני מכין אותך. זה הכול חימום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. בבקשה, אדוני. <חיים ילין (יש עתיד):> אני רוצה לא לדבר על החוק, אלא על התחושה. התחושה היא מאוד פשוטה. אנחנו אופוזיציה, והתפקיד שלנו זה להפיל את הקואליציה ואת הממשלה. <משה גפני (יהדות התורה):> אנחנו אחרי שנתיים באופוזיציה – – – <חיים ילין (יש עתיד):> גפני, גפני, תרשה לי. יש לנו פה מטרה אחת, בסדר? אנחנו לא מאמינים בממשלה הזאת, ואנחנו רוצעים להפיל אותה. זכותנו המלאה. זה התפקיד שלנו כאופוזיציה. פה כמה חברי כנסת עשו במכנסיים – לא רצו לקום ולדבר. אנחנו צריכים להיות פה כל יום שני, עד יום שלישי ועד יום רביעי, עד שתתחננו לקיזוזים. אני, אם הייתי לוקח היום 100 שקל על כל קיזוז שביקשו ממני, הייתי עכשיו עושה את המשכורת השנתית, מקבל פיצויים הרבה יותר מהרבה אנשים שקיבלו פה ב-17 שנה 4.7 מיליון שקל. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אתה הולך לקזינו. <חיים ילין (יש עתיד):> אני אומר את זה חד-משמעית. אני אומר לכם, חבר'ה, ככה אנחנו לא נפיל. ככה אנחנו לא נפיל. אנחנו חייבים להיות נחושים. גפני, אני אומר לך, אנחנו צריכים להיות נחושים בשביל להחליף אתכם, זה הכול. עכשיו תצעק כמה שאתה רוצה. בסדר? אני טוען שבשוויון בנטל הממשלה הזאת לא תוכל, ואני אסביר לכם למה היא לא תוכל. אדון קיש, חבר הכנסת קיש, שהקים את ההפגנות לשוויון בנטל, איך הוא יצביע? גלנט, חברי גלנט, אלוף פיקוד הדרום, שהיה אתי, איך הוא יצביע? <משה גפני (יהדות התורה):> על מה? <חיים ילין (יש עתיד):> השוויון בנטל, הרי כתבתם את זה כאן. <יואב קיש (הליכוד):> אל תדבר בססמאות, למה ססמאות? למה ססמאות? <חיים ילין (יש עתיד):> ככל שתתעצבנו יותר זה סימן שעשיתי את העבודה כמו שצריך. חבר'ה, תתעצבנו יותר. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> גפני, עוד יותר חזק, עוד יותר חזק. אני אמשיך ברשימה. מירי רגב הייתה דוברת צה"ל, תת-אלוף במילואים, אני רוצה לראות איך היא תצביע. רוצים להמשיך הלאה? נפתלי בנט בא – המהולל שבסיירות – איך – – – <יואב קיש (הליכוד):> הוא קוזז, מה לעשות. <חיים ילין (יש עתיד):> מי קוזז? <יואב קיש (הליכוד):> גם מירי וגם נפתלי. <חיים ילין (יש עתיד):> חבר'ה, אני לא מדבר על היום. אני מדבר על לפחות ארבעה-חמישה חברי כנסת, שמבחינת המצפון שלהם, אם הם יצביעו ויבטלו את השוויון בנטל, אתה תצטרך כל בוקר להסתכל עלי – – – <יואב קיש (הליכוד):> אל תדבר בססמאות. חיים, זה רק ססמאות, עכשיו, מה שאתה אומר. <חיים ילין (יש עתיד):> לא, אתה תסתכל במראה טוב טוב כל בוקר ותגיד אם אתה, אחרי שלקחת את ההפגנה הזאת, אם אתה באמת יכול להיות פה ולשבת. אני אומר לך את זה עכשיו ברצינות, כי בסוף יש פוליטיקה ויש ערכים, ואני מקווה שהערכים ינצחו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת יאיר לפיד, בבקשה. אחרון הדוברים, אלא אם כן הממשלה תרצה לסכם את הדיון. <יאיר לפיד (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לא במקרה רוצה חבר הכנסת גפני שתהיה פה מריבה, כי במקום שבו יש מריבה אין כאב. ובמקום שבו רבים – – – <משה גפני (יהדות התורה):> אני בעד אהבת ישראל. <יאיר לפיד (יש עתיד):> חבר הכנסת גפני, אתה יכול להרשות לעצמך להסיר את עיניך מהעובדה שיש פה כאב אמיתי. יש פה כאב אמיתי – – <משה גפני (יהדות התורה):> תגיד לי, אתה חושב באמת שאתה עושה רושם על מישהו? זה חוק שלכם. <יאיר לפיד (יש עתיד):> – – מפני שללכת – – – <משה גפני (יהדות התורה):> זה חוק שלכם, מה אתה עושה הצגות? מה אתה חושב, שזה ערוץ 2? זה חוק שלכם. <יאיר לפיד (יש עתיד):> – – – מפני שללכת לצבא, חבר הכנסת גפני – – – <משה גפני (יהדות התורה):> מה אתה חושב, שזה ערוץ 2? זה "ידיעות אחרונות"? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת גפני, תודה רבה. <משה גפני (יהדות התורה):> תאמין לי שהוא צודק שהוא יצא כשאתה מדבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בדיוק אמרתי היום שוועדת הכספים עמוסה – ויש לך זמן ככה ללכת כאן ולהתבדח שעות. <יאיר לפיד (יש עתיד):> חבר הכנסת גפני רוצה לעמוד פה, אדוני היושב-ראש, ולהתבדח, אבל בזמן שאתה נמצא פה ומתבדח יש חיילים בכל רחבי מדינת ישראל שמסכנים את חייהם בשביל לשמור עליך. <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <יאיר לפיד (יש עתיד):> ואתה אומר לעצמך: אני מוכן שהילדים של אנשים אחרים ילכו לצבא, רק שהילדים שלי לא ילכו לצבא, ושילדים של אנשים אחרים יחזרו בשק של גופות, רק שהילדים שלי לא יחזרו בשק של גופות. על זה החוק, אדון גפני. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אתה פופוליסט, אתה פופוליסט. <יאיר לפיד (יש עתיד):> על זה החוק, אדון גפני. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אתה פופוליסט, אתה פופוליסט. <יאיר לפיד (יש עתיד):> על זה מדובר. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אתה פופוליסט, אתה פופוליסט. <יאיר לפיד (יש עתיד):> אתם יכולים לצחוק עד מחר, וזה עושה השוויון בנטל. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – פופוליסט שכמוך, אתה מתעסק בגופות של חיילים כדי לעשות פוליטיקה. איזו מין פוליטיקה רדודה זאת, פופוליסט. <יאיר לפיד (יש עתיד):> אני רוצה להזכיר לכם – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת זוהר. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> פופוליסט, פופוליסט. <יעל גרמן (יש עתיד):> תתבייש לך. <חיים ילין (יש עתיד):> תיזהר במה שאתה אומר. <יאיר לפיד (יש עתיד):> – – מה שהוא פחות עושה, פחות – – – אני מקווה שאתה מעריך את זה. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> פופוליסט שכמוך, פופוליסט שכמוך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת זוהר, הבנו, הבנו. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אתם מתעסקים בחיילים גם? פופוליסט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת זוהר, הבנו, אנחנו הבנו, תודה. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> שגם הם יבינו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הם לא יבינו. אני אומר לך מראש. תודה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת גרמן, חובתי קודם כול להשתיק את אלה מהצד הזה שמפריעים. עכשיו אין שום סיבה להפריע ליושב-ראש המפלגה שלכם, נכון? בבקשה. אני ודאי מוסיף זמן. <יאיר לפיד (יש עתיד):> אני מודה לאדוני היושב-ראש. מה שעומד היום פה להצבעה הוא הריבונות הישראלית, מפני שהריבונות הישראלית מבוססת על עיקרון לא מורכב, שאומר שלכולם יש אותן זכויות ולכולם יש אותן חובות. לכולם אותן זכויות – בנושא הזה אתם לא צריכים ממני נאומים, אתם מתמצאים בזכויות שלכם מצוין. ולכולם יש אותן חובות, כולל כשצריך לסכן יחד את חיי ילדינו בשביל מדינת ישראל. זה חלק מהחובות של כל אזרח. והריבונות הישראלית לא יכולה להתקיים אם כל אזרח לא מקיים את חובותיו. יושבים פה חברי הכנסת של ש"ס; רבים מהם, ילדיהם בצבא, הם שירתו בצבא, אחינו ואחיותינו הם. אין לי שום דיון עם השאלה אם הם חרדים או לא חרדים. אין לי שום בעיה עם החברה החרדית. אין לי שום בעיה עם אורח החיים החרדי. יש רק דיון אחד – האם לכולנו יש אותן זכויות ואותן חובות, כן או לא? מי שממלא את חובותיו למדינת ישראל מגיעות לו כל הזכויות, והוא אזרח, והוא אחינו. זה לא קשור לשאלה איך הוא מתפלל, באיזה בית-כנסת, כמה פעמים. זה קשור רק לשאלה אם הוא מקבל את הרעיון שבמדינת ישראל יש ריבון. מה שעושים עכשיו לריבונות הישראלית – מה זה אומר? עוד שנתיים כולנו נתכנס פה ונהפוך את החוק עוד פעם? ככה אתם רוצים שנחיה יחד? שכל שנתיים מי שיכול ישנה את כל החוקים, או שתהיה פה ריבונות אחת שמדייקת, שהיא זהה ושווה לכל אחד? זאת השאלה היחידה שעליה אנחנו מתנהלים כרגע: האם יש ריבון בישראל או אין ריבון בישראל? תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יאיר לפיד. סגן שר הביטחון, חבר הכנסת אלי בן-דהן, שהציג את הצעת החוק, מבקש להתייחס לחלק מן הדברים. בבקשה, אדוני. נא לשבת. מייד לאחר מכן נקיים הצבעה. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי הכנסת, חברי מהאופוזיציה שהיו מאלה שחוקקו את החוק, אני מצטער, אבל כנראה לא קראתם את החוק שאנחנו מביאים לכאן. תרשו לי להזכיר לכם את החוק. <יעל גרמן (יש עתיד):> נו באמת, באמת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה לא היית חבר כנסת יום אחד. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אולי תרשה לי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מיקי לוי, נא לשבת. נא לשבת, חבר הכנסת לוי. <מיקי לוי (יש עתיד):> שאלנו אותך למה שר הביטחון דחה את רשימת הישיבות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, המסר שלך נקלט היטב. בבקשה, אדוני סגן השר. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> רבותי, אני מזכיר לכם: החוק שנחקק בעקבות עמל רב של הוועדה בראשותה של חברתי חברת הכנסת – השרה היום – איילת שקד, קבע את הדרך שבה מצד אחד תהיה דחיית גיוס, מצד שני יהיה גיוס. החוק עצמו קבע שתהיינה אמות מידה ששר הביטחון יקבע באישור ועדה מיוחדת של הכנסת; אמות מידה, אילו ישיבות תהיינה זכאיות לדחות גיוס ואילו ישיבות לא תהיינה זכאיות. בעקבות אמות המידה שייקבעו תיקבע גם רשימה של הישיבות הזכאיות לדחות את הגיוס. החוק עצמו קבע, כשהוא נחקק, רבותי היקרים – הוא נחקק ונקבע – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אתה מפרסם את רשימת הישיבות. מתי אתה מפרסם את הרשימה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת לוי, מעיד סגן שר הביטחון שהוא שמע אותך, תן לו להשיב. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אני שמעתי אותך, תאמין לי, אומנם אני קצין תותחנים, אבל אני שומע; לא כל כך טוב, אבל שומע. אני רוצה לומר, כשנחקק החוק נקבע – רבותי, ואנחנו כולנו, אתם הצבעתם – נקבע בחוק שתינתן שנה לשר הביטחון, עד 20 במרס 2015, להשלים את כתיבת אמות המידה והתקנות של הישיבות, ובעקבותיהן גם תיקבע רשימת הישיבות – – <קריאות:> – – – <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> – – אבל הכנסת התפזרה, הכנסת התפזרה, ולכן עבודת התקנות נעצרה. מה ששר הביטחון מבקש – – – <קריאות:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> מה זה שייך שר ביטחון? הוא אותו שר ביטחון. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אז אני מסביר לך. <מיקי לוי (יש עתיד):> הוא אותו שר ביטחון. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אז אני מסביר לך, החוק קיים – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אתה עובד עלינו. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> – – אני לא עובד עליך, החוק הזה קיים ונשאר, וחבל שאתם לא קוראים את מה שמונח כאן לפניכם: ימשיכו להתגייס מי שמתגייס, ומי שיידחה – יידחה, וחבל, תקראו היטב ותבינו את העניין. תודה רבה לכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19) (תיקון) (הארכת תוקף הוראת מעבר), התשע"ה–2015, קריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 41 נגד – 27 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 19) (תיקון) (הארכת תוקף הוראת מעבר), התשע"ה–2015, לוועדת החוץ והביטחון נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 41, נגד – 27, נמנע אחד. הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת החוץ והביטחון לצורך הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 7) (הארכת תוקף של הוראת שעה לעניין חקירת חשוד בעבירת ביטחון), התשע"ה–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/918); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 7) (הארכת תוקף של הוראת שעה לעניין חקירת חשוד בעבירת ביטחון), התשע"ה–2015, קריאה ראשונה. ההצעה קיבלה פטור מחובת הנחה. יציג את ההצעה השר לביטחון פנים חבר הכנסת גלעד ארדן. תודה לשר שנמצא אתנו, ותכף נשמע את ההנמקה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם לאישור בקריאה ראשונה את הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 7) (הארכת תוקף של הוראת שעה לעניין חקירת חשוד בעבירת ביטחון), התשע"ה–2015. הצעת החוק באה להאריך את הוראת השעה הקבועה בסעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב–2002, בחמש שנים, ואני תכף אתייחס למשך התקופה שאנחנו מבקשים להכניס בהצעת החוק. סעיף 17 לחוק קבע כהוראת שעה כי למשך חמש שנים החובה לתעד חקירת חשוד בתיעוד חזותי או בתיעוד קולי, לפי סעיפים 7 ו-11 לחוק, לא תחול על חקירת חשוד בעבירת ביטחון. תוקפה של הוראת השעה הוארך על-ידי הכנסת מעת לעת, ועומד לפקוע ביום 4 ביולי 2015. מכאן בעצם הדחיפות של הצעת החוק, ולכן הממשלה ביקשה את הפטור מחובת הנחה. הוראת השעה נחקקה בשעתה לאחר שנמצא שבנסיבות המיוחדות של חקירה ביטחונית שבה ההתמודדות היא מול ארגוני טרור קיצוניים המפיקים לקחים ומטמיעים אותם בקרב אנשיהם, תיעוד כאמור עשוי לפגוע באופן ממשי באיכות החקירה ולהרתיע נחקרים מפני מסירת מידע, ובכך לשרת למעשה את מטרתם של ארגוני הטרור, תוך פגיעה חמורה ביכולת סיכול טרור והעמדת עבריינים לדין. דרך אגב, זאת לא המצאה ישראלית – חברת הכנסת גלאון, זאת לא המצאה ישראלית – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – לא בחקירה – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – זה קיים בעוד ארגוני ביון בעולם שמתמודדים עם טרור. במסגרת ההארכה האחרונה התחייבה הממשלה, לבקשת הכנסת, לקדם תיקון להגדרה של עבירת ביטחון הקבועה בסעיף 35 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), שאליה מפנה החוק, לערוך בחינה של הסדרים מקבילים במדינות שונות וכן לבחון הסדרים חלופיים בנושא, כגון הטלת חיסיון על התיעוד. פה אני רוצה להעיר הערה בעקבות הערה שהעיר לי חבר הכנסת בני בגין, והיא שבעקבות ועדת צ'חנובר, שנדרשה לעניין ופרסמה מסקנות – אומנם היו למסקנות הסתייגויות, אבל הוועדה כן פרסמה מסקנות, שאולי יאפשרו תיעוד כלשהו של החקירות האלה, אלא שכפי שאנחנו יודעים, כמו שקורה במדינת ישראל, הממשלה – בחירות, פיזור הכנסת – לא דנה עדיין בהמלצות ועדת צ'חנובר. אני מתכוון לקדם דיון בהמלצות האלה, ולכן, אף-על-פי שבהצעת החוק פה הממשלה מבקשת להאריך את תוקף החוק בחמש שנים, יכול להיות שבמהלך הדיונים בוועדה נבקש אולי לקצר את התקופה, ואם זה לא יסתייע, ובכל זאת ייחקק החוק, יכול להיות שנביא הסדר חקיקה חלופי בהמשך, לאחר שהממשלה תדון במסקנות הוועדה. לעניין תיקון ההגדרה אציין כי ב-3 בספטמבר 2012 פורסם על-ידי משרד המשפטים תזכיר חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון), התשע"ב–2012, אשר בין היתר מציע לשנות את ההגדרה של עבירת ביטחון לעניין הבחינה של הסדרים חלופיים והסדרים קיימים במדינות שונות. לאחר בחינה מעמיקה של ההסדרים הקיימים במדינות שונות על-ידי הגורמים הרלוונטיים נמצא כי במדינות מסוימות קיימת חובת תיעוד ובמדינות אחרות אין חובה כזו, וכי יש קושי ביישום הסדרים חלופיים, למשל תיעוד חקירה תוך הטלת חיסיון מלא בנוגע לתיעוד חקירת עבירת ביטחון. לכן, חברותי וחברי חברי הכנסת, לנוכח המצב הביטחוני הייחודי שאתו מדינת ישראל מתמודדת, הממשלה מבקשת להאריך בשלב זה את תוקף הוראת השעה הקיימת בחמש שנים, ולכן אני מבקש מכם לאשר את החוק המוצע בקריאה ראשונה ולהעבירו לוועדת החוקה, חוק ומשפט לשם הכנתו לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר לביטחון פנים השר גלעד ארדן. רבותי, אנחנו פותחים את הדיון בהצעת החוק. אני אומר לכל חברי הכנסת שמעוניינים להירשם להצעת חוק זו: מי שלא נרשם – הרשימה היא ארוכה, אני יכול להקריא – כל מי שרוצה והוא מופיע ברשימה או לא מופיע ברשימה שיגיד עכשיו – יש דקה; בתוך דקה אני סוגר את הרשימה. ראשונת הדוברים, חברת הכנסת מיכל רוזין – איננה. חבר הכנסת איציק שמולי. חבר הכנסת עמר בר-לב – מוותר. אני מבין שכל יש עתיד מוותרת על רשות הדיבור. אני לא אקריא את השמות. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, בבקשה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, שלוש דקות לרשותך. אחריו, רבותי – זהבה גלאון, חברת הכנסת זהבה גלאון. אני אומר, לכל מי שלא יהיה נוכח, רבותי, אני לא אאפשר. בתוך דקה אני סוגר את הרשימה, וזהו, אנחנו מתקדמים. תודה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מאחר שזהו הנאום הראשון שלי לאחר שקמתי מהאבל על אבי, זיכרונו לברכה, שנפטר לפני שבוע, ביום ראשון שעבר, והיינו באבל בצפון בכפר המולדת, בכפר עראבה, ובאתי היום להשתתף בדיונים על החוקים החשובים, אני מבקש להודות לכל מי שהשתתף באבל המשפחה – התקשר, שלח מברק, הגיע לבית האבלים. אני אומר לאבי ז"ל, שלא זכה לראות אותי פה לאחר שנבחרתי – איחלתי לו כמה פעמים שיקום ממיטת חוליו ויגיע לראות אותי, אבל אלוהים קבע אחרת – אני מבקש להגיד כמה מילים בערבית. (נושא דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: לאבי ז"ל, אל-חאג' עז א-דין עלי א-סעדי אבו אסאמה, אלוהים ירחם עליך, אבי. ונאמר את סורת הפתיחה לעילוי נשמתו.) יהי זכרו ברוך. אדוני היושב-ראש, מדובר בהצעה שהיא עוד הפעם, במסגרת ההצעות שהממשלה מביאה לנו כהוראות שעה, ומדובר בנושאים חשובים מאוד ורציניים מאוד. מדובר בהצעת חוק שהיא חמורה ביותר, ואני חושב שאין לה מקום בספר החוקים של מדינה דמוקרטית, שמתיימרת להיות הדמוקרטיה במזרח התיכון, כאשר נותנים הצעת חוק ומבקשים לאשר חמש שנים נוספות של אי-תיעוד חזותי או קולי של חקירות בעבירת ביטחון. כבוד השר אמר כבר שאפילו אין עדיין הגדרה מהי עבירת ביטחון, אפילו שהיו הצעות של משרד המשפטים עצמו, שלא כל עבירת ביטחון שדינה יותר מעשר שנים תחייב תיעוד חזותי או קולי, והייתה הצעה להוסיף: עבירת ביטחון שנועדה לפגוע בביטחון המדינה – גם את זה אפילו לא הסכמתם להכליל בהצעת החוק. אפילו שופט בית-המשפט העליון כבוד השופט טירקל, בדוח לאחר האירועים – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – ב-2010, קבע והמליץ כי חקירות השב"כ יתועדו תיעוד חזותי, ולא כך הוא. אדוני היושב-ראש, אני, שהייתי עורך-דין במשך יותר מ-25 שנה, הייתי עד לטענות קשות על חקירות השב"כ, שהגיעו לרמה של התעללות ושל עינויים קשים, ולכן אני חושב שמן הראוי – כדי שהצדק לא רק ייעשה, אלא גם ייראה, חשוב מאוד לתעד באופן חזותי וקולי את החקירות של השב"כ. לכן אני מבקש להצביע נגד ההצעה הזאת. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. תעלה חברת הכנסת זהבה גלאון, ואחריה – חבר הכנסת יחיאל חיליק בר. אם הוא לא יהיה נוכח באולם – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. שלוש דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני כמה חודשים, אולי קצת פחות, ניב אסרף ביים את החטיפה שלו – אני חושבת שכולנו זוכרים – חטיפה שלא הייתה ולא נבראה. השוטרים, כך פרסם נחום ברנע, כבר הצליחו להוציא חצי הודאה בחטיפה מבחור פלסטיני. הם עצרו בחור פלסטיני, הצליחו להוציא ממנו הודאה. אחר כך התברר שזאת הודאה שלא היה לה מקום, כי ניב אסרף ביים את החטיפה הזאת. <ינון מגל (הבית היהודי):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני משתמשת בסיפור הזה, חבר הכנסת ינון מגל, כי אני מודה ששמעתי כבר הרבה הנמקות להצעות חוק במליאה הזאת. עומד השר גלעד ארדן – אני לא רואה אותו עכשיו – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אני פה, את רואה אותי עכשיו? <זהבה גלאון (מרצ):> אה, אתה בחברה טובה – – ואומר את הדבר הבא: אם יהיה תיעוד, כמו שמתבקש, תיעוד יפגע באופי החקירה. אני מודה, חברי חברי הכנסת, שאת זה עוד לא שמעתי. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> מה יותר חשוב – – – <זהבה גלאון (מרצ):> כן, עוד לא שמעתי, אני אגיד לך – אדוני השר, אני שמעתי אותך, תשמע אותי. מה זאת אומרת – אם יש חוקרים הגונים, אדוני השר, הם בטח לא צריכים לחשוש מתיעוד, להפך – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> לא הקשבת לנימוק. הנימוק זה לא החוקרים; הנחקרים מפחדים לדבר. <זהבה גלאון (מרצ):> אני הבנתי אותך, אדוני, אבל לי יש טיעונים שלי, מה דעתך להקשיב להם? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> דעתי חיובית. <זהבה גלאון (מרצ):> לא עושה רושם כזה. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני השר, אנא ממך, לא להפריע לדוברת. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני השר, ההצעה הזאת, לא רק שהיא לא ראויה להיות הוראת שעה; קל וחומר שהיא לא ראויה להיות הצעה של חמש שנים. לא שמעתי עוד דבר – עומד שר, מסביר לנו שחבר הכנסת בני בגין אומר לו: אבל הייתה ועדת צ'חנובר. אה, וכשידונו בהמלצות הוועדה, ואם הן לא יתקבלו – ולמה לא לאמץ את המלצות ועדת טירקל, שכבר קבעה, הוועדה הזאת, שצריך תיעוד חזותי וקולי בתיעוד שב"כ, תוך סיכום בין היועץ המשפטי לממשלה וראש השב"כ? אם יהיו אחר כך מסקנות שנדון בהן אז אולי נשנה את החוק – אתה עושה צחוק מהחוק, ככה מחוקקים? אדוני השר, בחקירות – בדרך כלל האנשים שנחקרים בעבירות ביטחוניות כנראה נחשדים במשהו, כנראה הם נחשדים במשהו, אין ספק בזה – חוקרים אותם, הם נמצאים בבידוד, בדרך כלל הם לא רואים עורך-דין. למה בא הדבר הזה, שאתם רוצים עכשיו למנוע תיעוד? אתם רוצים לתת הכשר לעינויים, אתם רוצים לתת הכשר לחקירות שהן בלתי קבילות, ואני חוזרת עם הטיעון שהתחלתי בו: אם יש חוקר שחוקר באופן סביר, כמו שצריך, אף אחד לא יכול להעליל עליו; ואם יש חוקר שחוקר לא בצורה סבירה – ננסח את זה כך – אז יהיה תיעוד. לכן ההצעה הזאת, אדוני השר, היא הצעה לא ראויה, היא הצעה שמבקשת לתת היתר לשימוש באמצעים לא כשרים, ואני חושבת, חברי חברי הכנסת – תאפשר לי עוד חצי משפט, אדוני, השר ניהל אתי סוג של פינג-פונג – – – <היו"ר יצחק וקנין:> יש לך עוד חצי דקה. <זהבה גלאון (מרצ):> אני מודה לך. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> בשביל פינג-פונג צריך שניים. <זהבה גלאון (מרצ):> תודה, אדוני. אני חושבת שדווקא כשמדובר בחשודים בעבירות ביטחון, שמנותקים מהעולם, זה שאתם רוצים להטיל איפול, המשמעות היא – צריך להגיד את זה – אתם לא רוצים לאפשר לעצירים בעבירות ביטחון מה שנקרא הליך הוגן, ומה לעשות, גם עצירים, גם בעבירות ביטחון קשות, זכאים להליך הוגן, ומי שרוצה להטיל איפול מבקש למנוע הליך הוגן. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. יעלה חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – יואל חסון. חבר הכנסת חסון, הטלפון על האוזן. אנא. חבר הכנסת חיליק בר, תרצה לדבר? שלוש דקות לרשותך. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. אדוני היושב-ראש, על מה אנחנו מדברים? על לתעד חקירה, לתעד עינויים. ולמה לא מתעדים? אני שומע שכבוד השר אומר: לא מתעדים, כי אנחנו רוצים לשמור על הנחקר, כי אם הוא ידבר, אם ידעו שהוא דיבר יתנכלו לו. אדוני השר, זה לא תירוץ. חד-משמעית. מישהו חשוד – מתעדים אותו, מראים, אבל כשלא מתעדים, יש מה להסתיר. מה שמסתירים זה העינויים – העינויים של אנשים, כי גם אנשים נחקרים – שהם לא אשמים, שהם לא מואשמים, אלא חוקרים אותם ומענים אותם כדי לנסות להוציא מהם דברים, כאילו הם יודעים דברים, ולמסור אותם. אנשים, עם העינויים האלה, מדברים דברים שהם לא נכונים, שהם לא יודעים, כדי להיפטר מהעינויים, ואז פשוט במקום להגיע למידע, אם מחפשים מידע ביטחוני, מגיעים למסקנה שאחר כך אומרים להם: אתם הטעיתם אותנו, וחוקרים אותם עוד פעם ומענים אותם עוד פעם בטענה שהם הטעו את אנשי השב"כ. ההטעיה הזאת היא לא הטעיה, היא חד-משמעית תוצאה של העינויים. זה – 1. 2. האם חוקרים חשודים ומענים אותם כי הם באמת עשו משהו? או שיש מישהו שרוצה להתקדם ולקבל דרגה על זה שהוא חשף משהו שהוא איננו? כי הרבה נחקרים ענו לחוקרים דברים שלא היו ולא נבראו. עוד משהו. אנחנו עדיין עם המחשבות של ימי המנדט. עד היום יש המעצרים המינהליים. יש מעצרים מינהליים, שאתה לא צריך לא לחקור ולא כלום את מי שאתה חושד בו, כי זה ממש משטרת מחשבות. מי שאתה חושב שהוא חושב או יכול להיות שהוא יחשוב על משהו – אתה מכניס אותו לשישה חודשים ולשנה ולכמה שנים למעצר מינהלי, אז מה אתה צריך את זה. אז מגיע, וזכותו של בן-אדם שהוא יגיע לבית-המשפט ויראה גם לשופט שאת ההודאות, או את החקירה, תוצאת החקירה, הוציאו ממנו בכוח ובעינויים, כי אחרת הוא יוכל להגיד לבית-המשפט: לא עשיתי. אבל עם העינויים ואם לא מתעדים אז אם הוא יגיד, הם יחזרו ויחקרו אותו עוד פעם ועוד פעם, ועוד עינויים אם זה בעיית ביטחון. אבל הפתרון לכל הבעיות האלה זה להגיע לשלום, לצאת מהשטחים הכבושים ולהגיע לשלום. אם אתה מגיע לשלום, אז אין לך את הבעיה הזו ואתה לא צריך להתנהג התנהגות פראית, אתה צריך להתנהג כמו בני-אדם, כי האנשים מולך הם בני-אדם ומגיעות להם כל הזכויות, ואחת הזכויות הבסיסיות זה להיחקר ולקבל את הזכות שלו גם לענות ולהגיד את האמת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. יעלה חבר הכנסת יואל חסון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מוותר. חבר הכנסת נחמן שי. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני מוותר. <היו"ר יצחק וקנין:> מוותר. אוה, אנחנו מתקדמים. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אחמד טיבי – איננו. חברת הכנסת רויטל סויד, ואחריה – חבר הכנסת איתן ברושי. אם הוא לא יהיה – חבר הכנסת באסל גטאס. וגם הוא, אם הוא לא יהיה – אז חבר הכנסת עיסאווי פריג', שאני ראיתי אותו פה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> הוא גם לא נוכח. יצא. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, לא, הוא רוצה לדבר. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> הוא יצא, הוא יצא. <זהבה גלאון (מרצ):> הוא רוצה לדבר. <היו"ר יצחק וקנין:> אז, רבותי, נא לקרוא לו. שלוש דקות לרשותך. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, השר גלעד ארדן, אני פונה אליך. אני פונה אליך דווקא בגלל מה ששמענו כאן מפי הדוברים הקודמים. אנחנו יודעים שעל-פי חוק סדר הדין הפלילי, חקירות מסוימות – עשר שנים ומעלה, חקירות חמורות – מתועדות בתיעוד חזותי או קולי, ובפועל התיעוד הוא גם חזותי וגם קולי, ובאמת ניתן לעקוב אחרי תקינות ההודאה של החשוד ושמירת הזכויות. אין ספק שכאשר אנחנו מדברים על עבירות שהן כנגד ביטחון המדינה, על חקירות שבאות למגר טרור, ואנחנו לצערנו מדינה מוכת טרור, אין ספק שפה צריך לעשות חשיבה אחרת לחלוטין. אבל, אדוני השר, למה לוקחים חוק כזה שיש בו בעייתיות, וגם אנחנו יודעים שכשאנחנו עושים השוואה לפסיקה, לחקיקה, אנחנו רואים שגם כאשר מורידים אולי תיעוד חזותי, יש קולי; מורידים תיעוד קולי, יש חזותי; עושים תיעוד חזותי וקולי, אז שמים את החקירות בחיסיון, או שמוצאים פתרונות אחרים שבאים ויוצרים איזונים; איזונים בין זכויות מחד גיסא, האינטרס הציבורי למיגור טרור וחשיפת מי שעומד לבצע עבירות טרור, ומאידך גיסא גם זכויות חשודים. אני רוצה לבוא ולדבר כאן ולהעלות דווקא את הדברים ששמענו פה מפי חברינו שדיברו. מה הטענות? הרי ברור שמה שעומד מאחורי החוק זה בין היתר לעודד שיתוף פעולה, לעודד מסירת הודאות וגם להגן על אותם אנשים שנחקרים ומשתפים פעולה מפני זה שאחר כך יבואו ויציגו את התיעוד הזה בפני חבריהם, יסכנו את חייהם ואולי אפילו ימנעו בכך המשך הודאות בעתיד. אבל מה קורה עם זה שבאים פה חברינו ואומרים, ואולי בצדק: אנחנו רוצים למנוע עינויים, ואנחנו רוצים למנוע, שלא יהיו הודאות שווא? דווקא בגלל זה, כדי להראות שאין עינויים, כדי להראות שאין הודאות שווא, כדי להראות שהזכויות נשמרות, דווקא בשביל זה צריך תיעוד. ויש דרך ביניים: אפשר לעשות רק תיעוד חזותי, שהוא גם במסגרת החוק, ואז לא שומעים מה אומרים. יכול להיות שהחשוד – אחר כך אף אחד לא יוכל להגיד שהוא משתף פעולה, אבל רואים שאין עינויים בחקירות, שאין אלימות בחקירות, שלא מוציאים פה הודאות שווא למיניהן. בהצעה הזו, בהצעה להאריך בחמש שנים את תוקף החוק, זה קצת לעשות לעג מהחקירות, ובכלל מכל הסיפור, מכיוון שאנחנו לא מדברים על חקירות השב"כ – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – אנחנו מדברים על חקירות המשטרה שעובדת ביחד עם השב"כ בעבירות האלה. אנחנו מדברים על פלח מאוד צר; אנחנו מדברים על המלצה של השופט טירקל עם ועדה שכבר ישבה, ועדת צ'חנובר. למה עד עכשיו, על אף שהדברים היו מ-2012, למה עד עכשיו אין עשייה? למה צריך לדחות את זה בחמש שנים? אז דווקא מהמקום שאתה מדבר, השר ארדן, כדי לעודד שיתוף פעולה וכדי לשמור על מי שמשתף פעולה, וכדי למנוע מאנשים טענות שיש עינויים בחקירות – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – דווקא בגלל זה צריך תיעוד חזותי, לפחות תיעוד באמצעות וידיאו. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. יעלה חבר הכנסת איתן ברושי – איננו. חבר הכנסת באסל גטאס – איננו. חבר הכנסת עיסאווי פריג', ולאחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. שלוש דקות. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אני רוצה להשיב. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני רוצה להשיב עכשיו או בסוף? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> לא, בסוף. <היו"ר יצחק וקנין:> אוקיי. שלוש דקות. עדיף בסוף. <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אני מחזיק רשימה ואני הולך על-פי הרשימה. דב חנין, אתה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני אנצל את הזמן, אתה לוקח לי אותו. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבטיח לך שאם תחרוג בחצי דקה, אני אאפשר לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בסדר. אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, היום, מה לעשות, אנחנו עסוקים בהוראות שעה למיניהן. התחלנו בהוראת שעה וממשיכים, ומדברים על דמוקרטיה שחיה על-פי הוראות שעה. ועכשיו, הוראת השעה הזו שהתחילה ב-2008 הייתה לארבע שנים, עד 2012, אחרי זה הוארכה בשלוש שנים ל-2015, ועכשיו עם האוכל בא התיאבון – נעשה את זה לעוד חמש שנים. ומה הנימוק שנתנו בדברי ההסבר? על-פי הוראת שעה, עומד בעינו, לא נראה שינוי בעתיד הקרוב במצב הביטחוני במדינה. בעתיד הנראה לעין. אני שואל, מה זה "בעתיד הנראה לעין"? החליטו שזה חמש שנים. העתיד הנראה לעין – חמש שנים לא יהיה כלום. נימוק אחר, בדברי ההסבר כתוב: "בנסיבות מיוחדות" – הרי כל ההתנהלות של הוראות שעה מתקיימת לפי נסיבות מיוחדות – "בנסיבות המיוחדות של חקירה ביטחונית שבה ההתמודדות היא מול ארגוני טרור קיצוניים המפיקים לקחים ומטמיעים אותם בקרב אנשיהם". להפיק לקחים ולהטמיע, מותר לרוצח; להפיק לקחים ולהטמיע, מותר לאנסים; להפיק לקחים ולהטמיע, מותר לאלימים. מותר לכולם. אבל במקרה הזה, אסור שיפיקו לקחים. צריך, יאללה, הכול מותר, רק בזה (בערבית: ישמרני אלוהים) – אסור. זה שאלה שאני שואל את עצמי. אבל אני רוצה לגשת לעיקר. מה שאני אומר זה לא העניין של המותר והאסור. מותר להרביץ לפלסטיני, מותר להתעלל, אסור לתעד. מותר ואסור, משתמשים בזה. מה שרציתי להגיד, אתם מפחדים ממצלמות. מה לעשות, עולם הטכנולוגיה הביא מצלמות, אמרנו. כשהרביצו לחייל האתיופי קמה מחאה, ובצדק. זה לא מתאים לי. כשהרביצו לפלסטיני – רק לפני יומיים ראינו את זה – זה בעייתי, מעמיד אותי במצב לא נעים. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הרי זה בעייתי, המצלמות. צריך להחביא אותן. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אפילו ראיתי – הפך להיות – לאכול כריך לא כשר הרבה יותר מסוכן מאשר להרביץ לפלסטיני. עובדות. אכלת כריך לא כשר, קיבלת – כמה מחבוש קיבלת? <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כמה קיבלת? תעזור לי. <זהבה גלאון (מרצ):> 11 יום. <עיסאווי פריג' (מרצ):> 11 יום. הרבצת לפלסטיני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> הוספתי לך דקה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – – יהודים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הרבצת לפלסטיני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> הוספתי לך דקה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הרבצת לפלסטיני – תקבל, אנא עארף, תהיה בבסיס כמה ימים. או מחבוש על-תנאי. מותר. מותר. עכשיו, יש לי בעיה עם המצלמה. היא מעמידה אותי במצב לא נעים – מראה אותי מרביץ לפלסטינים. מה אני אגיד לעולם? <ינון מגל (הבית היהודי):> אוי אוי אוי, סתם – – – להרביץ לפלסטינים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה אני אגיד לעולם? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <ינון מגל (הבית היהודי):> אנחנו סתם מרביצים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז – גם בזה – אני צריך לחזור: מה שאני אומר, אתם מפחדים, רוצים להמשיך בימים האפלים, ימים של מותר להרביץ ואסור לדעת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מותר לאנסים ואלימים ורוצחים – יטמיעו אותם? מותר. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הכול מותר. תתביישו לכם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. תעלה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, ואחריה – חבר הכנסת דב חנין. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד סגן היושב-ראש, אני שמעתי את התירוץ שנותן כבוד השר לנושא הזה, וממש הופתעתי מהדאגה לשלומם של הנחקרים בענייני עבירות ביטחון. רק – קצת אני לא מבינה איך המידע שיתועד יכול לדלוף ולגרום סכנה לביטחון הנחקר – או שלא סומכים על אלה – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> זה עובר לעורכי-הדין, שיכולים להעביר את זה הלאה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> תאמיני לי, אני יודעת שהרבה מהחומר לא עובר לעורכי-הדין, והוא חומר חסוי, ולא יודעים עליו כלום. אני הייתי באמת רוצה לדעת איפה בדיוק מחלקים את החומר הזה, אולי הייתי יכולה להסתכל ולראות בדיוק איך זה מסכן. בואו נהיה רציניים. המטרה בכל ההצעה הזאת, בעצם, שוב – הצעה כדי לעקוף חקיקה ולעקוף דיון רציני על חקיקה ועל שינוי חקיקה, וניסיון כדי לעקוף את כל האמנות הבין-לאומיות שמדברות על זכות כל נחקר, גם כן, שישמרו על הזכויות שלו, והזכות האלמנטרית שלא להוציא ממנו הודאות – או בכפייה, או בעינויים, או בדרכים שאנחנו כולנו יודעים שאכן מתקיימות והרבה פעמים התקיימו. אפילו אנחנו נחשפנו בתקופה האחרונה להרבה מהסקנדלים של אנשים שבילו כמעט מחצית מהחיים שלהם מאחורי סורג ובריח בגלל חקירות שאפילו המשטרה ביצעה, והוציאו מהם כאילו-הודאות, או ברצח או במקרים אחרים, ואלה אנשים שהם אזרחים, והם לא חשודים בעבירות מה שנקרא "ביטחוניות", כאשר כל מה שמסתובב סביב המונח הזה נחשב למטרה עליונה ולדבר שבשבילו מקריבים את הכול, כולל זכויות של נחקרים, כולל זכויות של בני-אדם, כולל מתן יד חופשית לעינויים בלי שתהיה אפילו אפשרות לעקוב אחרי מה שקורה בחדרים האפלים האלה, בלי שתהיה אפשרות לערער על התהליך עצמו. אני יודעת טוב מאוד שהרבה מהחקירות האלה אפילו מתנהלות על רקע פוליטי, ולא על רקע ביטחוני, וזה נקרא "ביטחוני" כאשר המטרה היא רדיפה פוליטית, ואנחנו יודעים על הרבה מקרים כאלה. השאלה: האם ניתן – ואמורים לתת – יד להמשך מצב כזה? האם ניתן יד – שהממשלה תוביל את בית-המחוקקים להמשך של הפרה בוטה של אמנות בין-לאומיות וסטנדרטים בין-לאומיים שהיינו אמורים לכבד, ולפחות לשמור עליהם, כדי שבאמת ננסה – או תנסה הממשלה הזאת, והחוקרים האמונים על העשייה – להגיד: עשינו את מלאכתנו בניקיון כפיים – דבר שלא קיים בינתיים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. יעלה חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת דניאל עטר. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מקובל עלי. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מרוקאית זאת לא שפה רשמית במליאה, אפילו שאני בעד. אני בעד. <היו"ר יצחק וקנין:> לא לא, אבל מקובל עלי מה שהוא אמר. אם לא הייתי מבין, אז – אני לא יכול להישאר ככה אדיש למה שהוא אמר. תודה. שלוש דקות. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אתה צודק. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, החוק שבפנינו הוא חוק מסוכן. החוק הזה הוא חוק מסוכן, הוא חוק בעייתי, הוא חוק שאין מאחוריו אפילו הנמקה הגיונית אחת. אני שמעתי בקשב רב את דבריו של השר, אבל, עמיתי חברי הכנסת, ההנמקה הביטחונית איננה עומדת במבחן. כי הרי, אם השאלה היא – כמו שהציג בפנינו השר לביטחון פנים – הצורך להגן על צורות חקירה ומנגנוני חקירה ולמנוע שארגוני טרור ילמדו משיטות החקירה – יש מערכות חיסיון; לא חסרות מערכות חיסיון במדינת ישראל. אדוני השר לביטחון פנים, דיני החיסיון במדינת ישראל שוברים שיאים בקנה מידה עולמי, ובוודאי כשמדובר על חקירות ביטחוניות. לא אלמן ישראל, יש אפשרויות להטיל חיסיון גם על החקירה, יש אפשרויות להטיל חיסיון גם מפני עורך-הדין של החשוד בעבירות ביטחון, ומטילים חיסיון כזה, אפשר לנהל דיונים בלי החשוד ובלי הסנגורים שלו. מפני מי אתם בעצם מגינים על החוקרים? לא מפני החשודים. אפילו לא מפני הסנגורים של החשודים. אתם מגינים על החקירות קודם כול מפני בית-המשפט, וזה הדבר המדאיג; המנגנון הזה, של תיעוד חזותי או תיעוד קולי, הוא קודם כול מנגנון שנועד לבדוק – לאפשר לבית-המשפט לבדוק – את צורת החקירה, את דרכי החקירה, את הטענות במשפט הזוטא, לבחון את השאלה אם החקירה נעשתה כדין, ואתם מתגוננים מפני בתי-המשפט. עמיתי חברי הכנסת, אני דיברתי על הדרכים האלטרנטיביות שקיימות – יש דרכים להגן על הביטחון; יש דרכים למנוע לימוד לקחים על-ידי ארגוני טרור. אבל מה שאתם עושים, אתם מייצרים פרצה גדולה ומסוכנת לעינויים. והפרצה הגדולה והמסוכנת הזאת לעינויים חלה על כל העבירות שנקראות "עבירות ביטחון". אני מציע לכם, עמיתי חברי הכנסת, לקרוא את דברי ההסבר, תראו כמה ההגדרה רחבה – מה זה, כמעט, לא עבירת ביטחון בישראל? אנחנו מדברים על פרקים וסימנים שלמים בחוק העונשין ובחוקים נוספים; אנחנו מדברים בעצם על פטור רחב וגורף בשורה ארוכה של חוקים, מהמנגנון הבסיסי שנועד לשמור על זכויות הנחקר בזמן החקירה. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, פנייתי אליכם – לדחות את הבקשה של הממשלה, לאפשר לבתי-המשפט לבחון איך נעשו החקירות. אנחנו מדברים בסך הכול על בתי-משפט ישראליים – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – עליהם אפשר לסמוך, כך אומרים. היה פעם ראש ממשלה בישראל שאמר: "יש שופטים בירושלים". נדמה לי שהממשלה הנוכחית חוששת מהשופטים – לא רק בירושלים, אלא גם בערים אחרות. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת דניאל עטר – רוצה עכשיו, או שאני אדחה אותך – מוותר. חבר הכנסת זוהיר בהלול, ואחריו – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. שלוש דקות לרשותך. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, גילוי נאות: אינני מבין כמעט דבר בענייני ביטחון, ובכל אופן, כאשר משתמשים במילה ביטחון, מהלכים עלינו אימים. זו מילה שמייצרת לא מעט צבע אפרפר, אפרורי, וכדרכו של הצבע האפרפר הוא צבע עלום שיש בו לא מעט חשאיות ויש לו תוואי בלתי נגמר של פרשנויות שונות. גם כאשר שופטי – ודיבר קודמי, מר דב חנין, איש שאני מאוד מעריך, ולא רק אני, דיבר על המשפט האלמותי "יש שופטים בירושלים" – אפילו שופטי ישראל לא כל כך ששים להתגרות במושג האבסטרקטי הזה, המושג של הביטחון. אני עדיין זוכר, ממרום גילי וברוחב קרחתי, את אותו משפט – שוב, אלמותי – "לחץ פיזי מתון". האם יש מישהו בבניין המכובד הזה, שכמויות האינטליגנציה שבקודקודים שלו בלתי נגמרות – האם מישהו יכול להסביר לי מה זה מתון? מתון הרבה? מתון פחות? מתון בינוני? מה ה-size של המתון הזה? אז אם אפילו שופטי ירושלים הדגולים, אדוני היושב-ראש, לא הצליחו לחמוק מהפחד הקמאי, הפבלובי, מהמילה ביטחון, מי אני, שאינני מבין – ואמרתי במבוא של דברי – בביטחון כמעט דבר. אבל אני חושש רק מדבר אחד – שבמדינת ישראל ייווצרו בתי-כלא כדוגמת אבו גרייב וגואנטנמו. חששי הוא שהמדינה שהבליחה אי-פעם כמדינה הדמוקרטית היחידה במרחבי המזרח התיכון תהפוך למדינה מזרח-תיכונית טיפוסית אופיינית, שבה בשל הפחד הקמאי מהביטחון נהפוך את הנחקרים לעשוקים שלא חלה עליהם שום הגנה בסיסית במדינה בעלת גוון משטרי דמוקרטי. אם כך, לא ירחק היום שגם במדינת ישראל הדגולה, הטהורה, הדמוקרטית, הליברלית, הניאו-ליברלית, ייווצר בית-כלא אבו גרייבי או גואנטנמי. תודה רבה לכם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. יעלה חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר. אם הוא לא יהיה – חבר הכנסת זאב בנימין בגין. שלוש דקות לרשותך. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מכובדי השר, החוק המוצע הוא בעצמו פותח דלת להרבה ספקות וחשדות באמינות החקירה עצמה. כל הנימוקים שישנם הם נימוקים דמגוגיים, אין להם בסיס, לא חוקי ולא הגיוני – אנטי-דמוקרטי. כל הפירושים שיש כאן – נגיע לזה עוד מעט. זכותו של נחקר להרגיש נפשית שהוא לא מאוים והוא לא תחת לחץ כלשהו, לא נפשי ולא פיזי. זכותו להגן על עצמו בפני הלחצים האלה ובפני עינויים, והאמצעי היחידי שישנו הוא הגנתו, שהוא יודע שהוא מתועד. זו ההגנה היחידה שלו שישנה, שיכולה לתת לו גושפנקה שהוא מגן על עצמו. אין לו דרך אחרת, במיוחד כשמדובר על עניין ביטחוני, ועד עכשיו העניין הביטחוני לא מוגדר. אנחנו יודעים ועדים שבהרבה מקרים יש ניסיונות לחקירות תחת הכותרת "ביטחון", והכותרת הזאת הייתה סרק, הייתה אשליה ונפלה. היו גם עינויים, גם אלימות – אלה עובדות שישנן ויש ניסיון בדברים האלה. לכן האמצעי היחידי שהחקירה תהיה אובייקטיבית, אנושית, דמוקרטית, זה אכן לתעד, ולא נאבד את צלם האנוש בכלל. צריך לשמור על כבוד הנחקר בכל האמצעים. והנימוקים הם – תקראו בעצמכם – אין אף נימוק שיכול באמת להיות נימוק בעד, שאכן לא יהיה תיעוד. נדבר באופן פשוט, גלוי, לא ניכנס עכשיו לפוליטיקה, לא ניכנס לשלום, לא ניכנס לביטחון בכלל. זה עניין של חוק, משהו אלמנטרי מאוד. אין אף מילה נכונה כאן שתוכל באמת לתמוך בכך שאכן החוק הזה ימשיך להתקיים. הקולגות שלי הזכירו שהייתה ועדת טירקל שהמליצה שאכן צריך תיעוד. ולעקוף את ועדת טירקל ואת ועדת צ'חנובר שעדיין לא נתנה מסקנות בכלל, אני לא מבין מה החיפזון, ועוד לחמש שנים. זה ממש חקיקה אנטי-דמוקרטית – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הם לוקחים – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – חקיקה שפוגעת בזכות האדם, בחירותו, נוגדת את כל האמנות הבין-לאומיות, ולכן יש לדחות אותה על הסף. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גם נגד טרור – – – ונגד אמנות בין-לאומיות. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> זה לא עניין של טרור. ועוד משהו, כל הדוגמאות שהובאו מכל הארצות הנאורות, שאתם מתעדים – אמריקה, אוסטרליה, בריטניה – גם להן אין שום הוכחה שאכן החוק מוצדק. דווקא להפך, כל הארצות הנאורות הן בעד תיעוד. לכן, עוד פעם, יש לדחות את החוק הזה על הסף. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חבר הכנסת ישראל אייכלר – איננו. חבר הכנסת זאב בנימין בגין, ולאחריו – חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר. <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מה שהיה לך להגיד. אתה רוצה לקחת לו את רשות הדיבור, חבר הכנסת עיסאווי פריג'? שלוש דקות לחבר הכנסת בגין. <זאב בנימין בגין (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כדי להעמיד דברים על דיוקם, חברי הכנסת חנין ובהלול, גם אני חשבתי, כך זכרתי, שאבי מורי שסיפר לי כמה פעמים דברים מתוך ספרו של משה הס "רומי וירושלים", תיאר בפני את התמונה שנערה שנעשה לה עוול פגשה יהודי זקן ביהודה והוא ניחם אותה ואמר לה: "יש שופטים בירושלים". אבל למען האמת, חברי ד"ר נתן ברון, שכתב ספר עב-כרס על תולדות המשפט בישראל, חקר את הנושא הזה, בדק, ולא מצא. לא מצא את הביטוי "יש שופטים בירושלים", לא מאת מנחם בגין ולא מאת אחר, אבל הדברים התגלגלו. <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – – <זאב בנימין בגין (הליכוד):> לא מצא, וכך כתוב בספר שלו. לכן אני מבקש, לא על חשבון זמני רק, לומר שאלה הדברים הידועים לנו. אני מצאתי לפני זמן מה, וסיפרתי לנתן, את הביטוי משנות ה-50: "יש שופטים ביהודה", ואחר כך איזה היבריד כעבור כמה שנים: "יש שופטים ביהודה ודיינים בישראל". אבל "יש שופטים בירושלים" לא נמצא, זיכרוני האישי הוא שונה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> עכשיו הם ייאלצו – – – <זאב בנימין בגין (הליכוד):> אולי יימצא יום אחד. יגעת ולא מצאת – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> מה נגיד עכשיו בנאומים בעד בית-המשפט העליון? <זאב בנימין בגין (הליכוד):> טוב, זה נעשה כבר חוכמת העם, זה כבר חלק מאתנו, ואני מציע לא להפסיק לומר את זה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אל תיקח מאתנו את זה, אנחנו זקוקים – – – <זאב בנימין בגין (הליכוד):> חלילה, חלילה. ואם כבר, צריך לומר, גם בתל-אביב וגם בעפולה, בפתח-תקווה ובבאר-שבע יש שופטים טובים ומצוינים. אני ביקשתי את רשות הדיבור כדי לומר שעסקתי בחקיקה הזאת בהיותי חבר הממשלה ה-32, ב-2012, כאשר יחד עם שניים מחברי בממשלה ושלושה מתוך ארבעת ה"פיינשמקרים" – אחד אני לא יכול לכלול כי הוא היום נשיאנו העשירי – אבל יחד עם השר מרידור והשר איתן אנחנו אכן עסקנו בחוק וביקשנו לשנות ולהביא פתרון אחר, כי גם אנחנו חשבנו, כמו הדוברים האחרים שהיו כאן, שצריך למצוא פתרון. מצד אחד הצורך בתיעוד, כדי להגן על הנחקרים וזכויותיהם, אבל מצד שני גם לשמור על ביטחון המדינה. אני שמעתי כאן הצעות אחדות. לגבי לוח הזמנים, אומנם ועדת טירקל מסרה את הדוח שלה בחלק ב' של דיוניה כבר לפני כשנתיים, אבל ועדת היישום, בראשותו של יוסי צ'חנובר, טרם מסרה את מסקנותיה. הדוח עומד בפני סיום, כפי שאני הבנתי – עומד בפני סיום, עומד בפני כתיבה – והוא יוגש בוודאי בקרוב, ואז יהיה בידנו מכשיר נוסף. האיש שלא אמר "יש שופטים בירושלים" היה חבר בוועדת החוקה, חוק ומשפט במשך קרוב ל-30 שנה. אני היום חבר בוועדת החוקה, חוק ומשפט; לא התכוונתי להחליף אותו ואינני יכול לעשות זאת, אבל אני בטוח – עומד בקצה האולם היושב-ראש שלנו, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> מה עמדתך כרגע? <זאב בנימין בגין (הליכוד):> – – ואני בטוח שבוועדה, במהלך הדיונים, אם יהיה בידנו פתרון אנחנו נציע את הפתרון הזה לממשלה, ואם – כפי שאמר השר, השר לביטחון פנים – יותר מאוחר, ובזמן שאני בטוח שהוא לא ארוך מאוד, אנחנו נמצא את נקודת העבודה הנכונה בהתאם למסקנות ועדת צ'חנובר. לכן אני מציע לחברי לקחת ברצינות רבה את הדברים של השר ואת ההבטחה שלו בשם הממשלה, שאם יהיה פתרון, הוא יובא מהר ככל האפשר לידי ביטוי בהמשך החקיקה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת זאב בנימין בגין. יעלה חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר, ואחריו, אחרונת הדוברים – חבר הכנסת אייכלר, אני נקטתי איזה מצב שלא אפשרתי למי שלא היה וקראתי בשמו – חברת הכנסת מרב מיכאלי, רוצה לדבר? אז את תדברי אחרי חבר הכנסת מיקי זוהר, ואחרון – אני אתן לך, אני אאפשר לך, אבל אני אומר שזה לפנים משורת הדין, אני לא אעשה את זה בפעם אחרת. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השעה מאוחרת, הנה, מגיע אחרון הדוברים כמעט, אבל אני חייב להודות שטרם התאוששתי מדבריו של חבר הכנסת יאיר לפיד קודם. אני שואל את עצמי, איך הוא מעז לרקוד על דמם של חיילים מעל הבמה הזאת ממש? בעצם אני גם רוצה להתייחס לאיזה שירות קרבי הוא עשה, בעיתון "במחנה", שמצדיק כל כך את היכולת לרקוד על דמם של חיילינו מעל במה זו, ואני שואל את עצמי שאלה – האם יש גבול לפופוליזם? האם יש גבול לנקודה שבה אתה משתמש מהבמה הזאת בדם של חיילים יקרים לעם זה כדי לאסוף קולות בבחירות? זו שאלה שאני שואל את עצמי, ואני לא מצליח, פשוט, להירגע ממנה. ואני שואל גם: מאיפה האומץ? איך הוא מעז? בשעה כזו מאוחרת – הוא לא מפחד מהחושך? איך הוא מעז? אבל אני אגיד לכם איך הוא מעז: כי זו שיטה. זו שיטה להעביר מסרים שגויים לעם ולהטעות אותו. אבל, למזלנו, הבחירות האחרונות הבהירו לו שהעם חכם, והעם מבין, והעם יודע במי הוא צריך לבחור. לא בוחרים פופוליסטים, בוחרים אנשים עם דרך, אנשים עם מסורת, אנשים עם קו, לא אנשים עם אמירות פופוליסטיות. אז אני, ברשותכם, רוצה לומר למר יאיר לפיד שאני מציע לו שיסתכל היטב על תוצאות הבחירות האחרונות, שיסתכל היטב על מה שהעם ביקש לומר בבחירות האחרונות, ושהגיע הזמן שיפסיק לעסוק בפופוליזם זול, ומנגד אוסיף ואומר, ברשות חברי בני בגין – כמו שאמר אביך, מורנו ורבנו: לא נורא, תתרגל. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר. תעלה חברת הכנסת מרב מיכאלי, וחבר הכנסת אייכלר יחתום את הדיון. יסכם את הדיון השר לביטחון הפנים, השר גלעד ארדן. שלוש דקות. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה, אדוני, ותודה לחבר הכנסת בגין, שסיפר במו-עצמו, ממקור ראשון, על השותפות שלו בניסיון לעצור את החוק הזה. למעשה שלושתכם – איך קראת לעצמכם? ה"פיינשמקרים"? אני לא בטוחה שהחברים היו חותמים על התיאור הזה, אבל אכן, השרים דאז בגין, מרידור ואיתן ערערו לממשלה על החוק הזה. זאת אומרת, לא זו בלבד שעסקתם בזה, וניסיתם למצוא פתרונות, אלא ניסיתם לעצור את החקיקה הזאת, ערערתם עליה לממשלה – יש לי פה עדויות כתובות לעניין זה. אבל אני רוצה להניח ולהגיד שאחר כך, כשלא עזר הערעור שלכם, והחוק הזה בכל זאת הגיע לכנסת, צריך להגיד שגם הממשלה באה לוועדת החוקה והתחייבה – ואגב, אני מסתכלת בפרוטוקול של ועדת החוקה משנת 2012, שם הממשלה התייחסה להתחייבות שלה כבר מהחקיקה הקודמת, וכבר כאילו התנצלה וכאילו אמרה: בסדר, תאשרו לנו עכשיו, כי נכון שהבטחנו בפעם הקודמת להסדיר את העניינים ולהביא חקיקה ראויה, ולא עשינו את זה, אבל עכשיו, עכשיו תסדרו לנו, כי לפעם הבאה אנחנו מבטיחים להביא – והנה, אנחנו מגיעות ומגיעים לפעם הבאה, ושוב זה לא מסודר. ואומר מי שהוא היום יושב-ראש האופוזיציה, יצחק הרצוג – שלוש שנים אני מוכן להאריך, בתנאי שיש התחייבות של המדינה לעבודת מטה. אומרת רחל דניאלי – התחייבות שהייתה גם לפני ארבע שנים. אומר הרצוג – לא קרה, בסדר, אבל הפעם אני רוצה התחייבות בפרוטוקול. וגם יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת המנוח דוד רותם, שבאמת אי-אפשר לחשוד בו שהוא שייך לאותו צד של המפה הפוליטית כמו שלי ושל המתנגדות והמתנגדים האחרים לחוק הזה, דורש מהממשלה תשובות, תובע ממנה עבודת מטה מסודרת, תובע ממנה לבוא לפחות חצי שנה לפני שצריך לחדש את החוק – אם החברים בירכתיים יפסיקו לצעוק, אני אוכל להמשיך. <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת, מה קרה? נא לשבת. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אפילו אי-אפשר לחשוד בחבר הכנסת דוד רותם שהוא השתייך ל"פיינשמקרים". <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אפילו אי-אפשר לומר על חבר הכנסת המנוח דוד רותם – והוא ודאי היה מקבל את זה כמחמאה שאי-אפשר – שהוא משתייך ל"פיינשמקרים". ואומרת נציגת הממשלה – עמדת הממשלה שמובאת היום כוללת לא רק הארכה של הוראת השעה, אלא גם התחייבות לעשות מהלכים, לבדוק שוב את נושא הגדרת עבירת הביטחון, וגם נושא של הסדרים חלופיים. זה, חברות וחברים, נאמר על-ידי הממשלה בוועדת החוקה בשנת 2012, לפני שלוש שנים בדיוק, למעשה בחודש הזה לפני שלוש שנים. אני לא רואה סיבה, אדוני השר – אף שיש לי אליך הערכה אישית – אם אנחנו עוקבות ועוקבים אחרי התנהלות הממשלה בהקשר הזה בכל הפעמים האחרונות, אני לא רואה סיבה להאמין שהפעם, משום שאתם מביאים לפתחנו הארכה של הוראת השעה הזאת לחמש שנים, אני לא רואה שום סיבה לחשוב שהפעם באמת תעשו את עבודת המטה הרצינית ותביאו את הפתרונות החקיקתיים הנדרשים. אילו זאת הייתה כוונתכם הכנה, מן הראוי היה להביא כאן הארכה לחצי שנה. זה מספיק זמן בשביל לסיים עבודה שכבר הייתה צריכה להיעשות לפני שבע שנים, ולפני שלוש שנים, וזה הדבר שהיה ראוי להיעשות, אדוני. חקיקה מאוד בעייתית מבחינה דמוקרטית, חבל שתיחקק שוב לחמש שנים במדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. יעלה חבר הכנסת ישראל אייכלר, ויסכם את הדיון השר לביטחון פנים, השר גלעד ארדן. שלוש דקות לרשותך. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, לא רציתי להטריח את האנשים ולהירשם לדבר, אבל אין לי ברירה, כי יש מושג בחז"ל, "מדשתקי רבנן שמע מינה דניחא להו". נאמרו פה דברי בלע והסתה נוראים, שאסור לי לשתוק עליהם. בשבת קראנו בתורה: "אם חפץ בנו ה' והביא אתנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו, ארץ שהיא זבת חלב ודבש. אך בה' אל תמרֹדו, ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צִלם מעליהם ה' אתנו אל תיראֻם". אומר רש"י, אדוני היושב-ראש: "אל תמרדו" – ואם לא תמרדו בה', ושוב "ואתם אל תיראו" – אין לכם מה לפחד מהשכנים. מורי ורבותי, אנחנו נמצאים במצב ש"דאעש" כבר הרס את כל הגבולות בין עיראק לסוריה, בין סוריה ללבנון, המזרח התיכון עומד על כרעי תרנגולת, כל האזור – נהר של דם, וים של דמעות ומיליוני פליטים, ופה הקדוש-ברוך-הוא בידו עומד ושומר עלינו שנוכל לחיות פה. יהודים רוצים לחיות ביחד, מוקפים באויבים כל כך רבים; עומד פה ראש מפלגה, שעכשיו כבר עזב את הבניין והולך לישון על מיטת "פרדייז" בבית של מיליונים, ומדבר בשם החיילים המסכנים שנמצאים בשדות ובהרים ובמשמר, ביבשה, באוויר ובים. כמה חוצפה יכולה להיות לבן-אדם כזה שיבוא – ולמה הוא עושה את זה? לא שהוא דואג לחיילים; מהעיתון שלו, "במחנה", הוא לא ראה אף פעם חיילים בחזית, חוץ מטיול אחד בלבנון בזמן שהוא עשה סיור עיתונאי. <מיקי לוי (יש עתיד):> לפחות הוא שירת, לפחות הוא שירת. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אותו מסית רוצה שהאימא ששולחת את הילד לצבא תחשוב שהוא המגן עליה; ולהסית אותם נגד אותם יהודים שמתפללים 24 שעות וחרדים לשלומם של כל חייל וכל אימא, ולומדים תורה ושומרים על עם ישראל, ובזכותם ביחד – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> שאלה לא ישרתו אבל שאחרים ישרתו. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> והוא מדבר – על גופות הוא מדבר, חצוף שכמוהו? כבר אמר חבר הכנסת מיקי, עם הדם הוא סוחר? מי מכניס את החיילים האלה, רחמנא ליצלן, כשצריך, את הגופות לשקים? לא חיילים דתיים וחרדים? לא מתנדבים חרדים? <מיקי לוי (יש עתיד):> מה הקשקוש הזה? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כשאבא שלי התנדב במלחמת יום הכיפורים ונכנס מתחת לטנקים להוציא גופות, לשמור על כבוד המת, אז יאיר לפיד ומשפחתו ישבו בתל-אביב, בסלון הם רקדו. ב-1948, סיפר לי עזר ויצמן, שכשהם והצעירים החרדים בירושלים לחמו, ישבו בסלונים בתל-אביב ורקדו. היו גם בתל-אביב הרבה אנשים שנלחמו. יושב פה זאב בנימין בגין, שאבא שלו מנחם בגין ישב בתל-אביב. <מיקי לוי (יש עתיד):> אתה מקשקש, אתה אפילו לא יודע על מה אתה מדבר, אתה קשקשן. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אבל הוא בא להסית את ההמון נגד היהדות כדי לסכסך ולהביא מלחמה ושפיכות דמים. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, הוא רוצה לעשות פה לבנון? הוא רוצה לעשות פה סוריה? הוא רוצה לעשות פה מצרים? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אייכלר, נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> ברוך השם שהעם היושב בציון – בזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש – אמר את דברו בבחירות. הוא נתן כוח למחנה הציוני, הוא נתן כוח לליכוד, הוא נתן כוח לכל המפלגות, כולל המפלגות הערביות האזרחיות שדואגות לכל האזרחים, אבל הוא לא נתן כוח לאותם מסיתים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> העם אמר לכם, ליאיר לפיד שיושב עכשיו בתל-אביב – או שהוא כבר ישן על מזרן או שהוא עדיין בדרך – אמר לו: אתם לא הריבון – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – יש פה ריבונו של עולם, והוא הריבון וכולנו עבדיו. ודאי שיאיר לפיד – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אייכלר. מה אתה רוצה, להצית אותו ברגעים האחרונים? סיימת, נו. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לא, הוא פשוט מפריע לי לסיים. <מיקי לוי (יש עתיד):> תעזור לנו, ריבונו של עולם. <היו"ר יצחק וקנין:> אז תסיים, נו. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אז אני מסיים: העם לא אתכם, העם עם הקדוש-ברוך-הוא. "אך בה' אל תמרדו, ואתם אל תיראו", לא מהמוסלמים ולא מכם. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. יסכם את הדיון השר לביטחון פנים, השר ארדן. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני אהיה קצר. אני מסכים – והקשבתי היטב לכל הדברים שנאמרו כאן. אני קודם כול מסכים שהליך החקיקה שאני מביא היום בפני הכנסת הוא לא מיטבי, הוא לא מושלם. <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אותי לא שומעים, זהבה? <זהבה גלאון (מרצ):> אתה, יש לך קול שלא נדע, אבל הם – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> ההליך הוא באמת לא מיטבי, הוא חפוז, וזה נובע באמת מהעובדה שהכנסת התפזרה לבחירות ואני קיבלתי מצב נתון לפני פחות משבועיים, שהחוק הקיים פוקע בעוד שבועיים וחצי, וכרגע, כל עוד לא הספקתי לעסוק ולבחון את כל החלופות למצב הקיים, יש כאן סכנה של פגיעה ביטחונית. אז אני רוצה להזכיר קודם כול, ואמרתי את זה קודם, שזו לא המצאה ישראלית. יש עוד מדינות מערביות שמכבדות מאוד את זכויות האדם והאזרח ועדיין בנושאים ביטחוניים אין שם הסדרים חקיקתיים שמחייבים תיעוד, ועדיין אני מבין שעם השנים אנחנו מתקדמים גם בהיבטי זכויות אדם ומבינים מה שלא הבנו פעם. אני לא חושב שלשב"כ יש עניין לעבור על ההגדרות המשפטיות של מה שמותר לעשות בחקירות, אבל צריך למצוא את האיזונים הנדרשים, וזו החובה שלי – למצוא את האיזון הנדרש בין ההגנה על זכויות הנחקר לבין הצורך לסכל פגיעה בביטחונם של אזרחי ישראל. אני מסכים ומקבל, אחרי שהאזנתי, שצריך למצוא כאן פתרון, והפתרון הזה יימצא. חמש שנים, אני כבר אומר, זה לא הזמן שהחוק יצא מהוועדה – לא, זה לא כדי להעביר זמן, צחי – חמש שנים זה לא הזמן שהחוק יצא מהוועדה. אני לא רוצה כבר להתחייב כאן אם זה שנה, או שנתיים, או שנתיים וחצי, אבל בהחלט חמש שנים זה זמן ארוך מדי, זה לא זמן שמלמד על רצון למצוא פתרון. הקשבתי גם למה שאמרה חברת הכנסת גלאון, גם חברת הכנסת סויד ואחרים שדיברו כאן. אני חושב שאפשר להגדיר את העבירות גם בצורה מצומצמת יותר שממחישה שמדובר על חקירה שנועדה באמת למנוע איזה פיגוע מתגלגל, או איזו פגיעה בביטחון המדינה. אני לא רוצה להתחייב כאן על הדוכן על הגדרה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> לא, אני לא רוצה, מיקי, לצמצם את זה עד כדי כך, אני לא יודע מה הפרשנות שתינתן. אבל גם הגדרה מהי עבירת ביטחון וגם לוח הזמנים הם דברים שאני אומר ומתחייב אפילו כאן שאני רוצה לשנות אותם במהלך החקיקה. למה להאמין שהפעם זה יהיה שונה, חברת הכנסת מיכאלי? אין לי ערבויות בנקאיות לתת לך, אבל אני חושב שמי שמכיר אותי זוכר שאמרתי פה כבר כמה פעמים בחוקים בתחום התקשורת ואחרים וכן שיניתי וכיבדתי – אני לא חושב שכל החוכמה היא אצלנו במשרדי הממשלה, בטח לא אצלי. החוק הזה מגיע בתחילת קדנציה והדיונים יהיו בשבועות הקרובים, אז יש לי שמי הטוב להגן עליו להמשך. אני אהיה בדיון בוועדה ואני מקווה שנמצא פתרון. אני מקווה שהוא יימצא, כי אני לא מכיר ולא בקי עדיין, וצריך לערב בו גם את השב"כ ולשמוע גם את הצרכים שלהם. אני לא מקבל את האמירות של חברי הכנסת הערבים שיש כאן רצון או כוונה מראש לפגוע בנחקרים. יש כאן תפקיד של שירות הביטחון ושל משטרת ישראל למנוע טרור ופגיעה בביטחון ישראל, והאינטרס הזה הוא אינטרס שהוא חשוב מאוד ואני מניח שהוא חשוב גם לכם. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר לביטחון פנים, השר גלעד ארדן. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 7) (הארכת תוקף של הוראת שעה לעניין חקירת חשוד בעבירת ביטחון), התשע"ה–2015, קריאה ראשונה. רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 8 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 38 נגד – 27 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון מס' 7) (הארכת תוקף של הוראת שעה לעניין חקירת חשוד בעבירת ביטחון), התשע"ה–2015, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 38 בעד, 27 נגד, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אנחנו מבקשים: לוועדת הפנים. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> לא, לא. חוקה, חוק ומשפט. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> פנים, פנים, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> הוועדה המוסמכת להחליט לאיזו ועדה תהיה ועדת הכנסת. הצעת החוק תועבר לוועדת הכנסת, והיא תחליט לאן להפנות את המשך הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. רבותי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, כ"ט בסיוון התשע"ה, 16 ביוני 2015, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 00:30.>