דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוב' ט'
ישיבה כ"ג
הישיבה העשרים-ושלוש של הכנסת העשרים
יום שלישי, כ"ט בסיוון התשע"ה (16 ביוני 2015)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 3
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 3
נאומים בני דקה 3
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 3
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 4
מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 5
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): 6
איציק שמולי (המחנה הציוני): 6
דוד ביטן (הליכוד): 7
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 8
נורית קורן (הליכוד): 8
רועי פולקמן (כולנו): 9
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 10
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 11
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 11
משה גפני (יהדות התורה): 12
ענת ברקו (הליכוד): 13
דב חנין (הרשימה המשותפת): 16
מירב בן ארי (כולנו): 16
נחמן שי (המחנה הציוני): 17
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 18
דניאל עטר (המחנה הציוני): 19
שרון גל (ישראל ביתנו): 20
רויטל סויד (המחנה הציוני): 23
סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 24
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 24
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום יום שלישי, כ"ט בסיוון התשע"ה, 16 ביוני 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת הסכם הצהרת כוונות בין המשרד לביטחון פנים של מדינת ישראל לבין משרד הפנים של ממשלת סינגפור בדבר שיתוף פעולה בענייני ביטחון פנים וציבור.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, נאומים בני דקה, כרגיל מדי יום שלישי. אנחנו נצביע לצורך הרשמה בלבד. אני מפעיל את ההצבעה. בבקשה, מי שמעוניין להשתתף, יצביע. בינתיים חבר הכנסת אייכלר יכול לפתוח נאומים בני דקה, עד שיביאו לי את הרשימה המלאה.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
תודה, אדוני היושב-ראש. אנחנו היום, לפי התאריך העברי, בכ"ט בסיוון, ערב חודש תמוז. זה היום שבו הגיעו המרגלים לארץ-ישראל. הרבה קולמוסים נשברו – מה היה חטא המרגלים. קודם כול, הם אמרו עובדות. שנית, היו להם כוונות טובות, להכין את עם ישראל כראוי לכניסתו לארץ, והיו להם חששות מפני העתיד הגשמי והרוחני של דור המדבר אם ייכנסו מייד לארץ.
אבל המקרא אינו יוצא מידי פשוטו. ברגע שהם לקחו נימוקים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, כמו "ארץ אֹכלת יושביה היא", הם גרמו לבכייה לדורות. "ויבכו העם בלילה ההוא" – אומר רש"י, מביא מהגמרא: אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות. ואכן, בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ-ישראל, חרב בית-המקדש הראשון, הבית השני, נלכדה ביתר, נחרשה העיר, ואנחנו יודעים שגם גירוש ספרד היה בתשעה באב ועוד הרבה הרבה צרות.
רבותי, אנחנו נמצאים בתקופה קשה מאוד, של עקבתא דמשיחא. מצד אחד, זכינו לחיות בארץ-ישראל – זקנים וזקנות יושבים ברחובות ירושלים וילדים וילדות משחקים; זכינו לאכול מפרייה ולשבוע מטוּבה. ומצד שני, "מסביב ייהום הסער", "מחוץ תְּשַׁכֶּל חרב" – מיליוני אנשים נטבחים ומגורשים מבתיהם בכל מדינות המזרח התיכון, "ומחדרים אימה" – יש לנו טרור מעזה, מלבנון והאיום האיראני. הגיע הזמן שנבין שרק בנסי השם, בתוך הטבע או מעל לדרך הטבע, אנחנו חיים בשלווה יחסית בארץ הזאת, והיינו צריכים להרבות בזכויות, להרבות במצוות, בחסד וברחמים, ולא לגרום, חלילה – "אך בה' אל תמרֹדו", אלא להפך – להוסיף קדושה, להוסיף טהרה.
ומשפט אחרון: אתמול ראיתי – פיקוח נפש, העניין של הסמ"סים בכבישים. לא האמנתי. הרגשתי את זה תמיד שזה יגרום חלילה להרוגים. אתמול הוכח שמדובר ב-166 הרוגים, כך אומרת המשטרה, בגלל הסמ"סים האלה. הגיע הזמן לחוקק חוק שאדם שמחזיק מכשיר – אפילו ברמזור, כי זה עוצר גם את התנועה – יהיה עליו קנס. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אייכלר. אומנם סיפור המרגלים קצת בעייתי בשביל הבניין הזה. מסתבר שהרוב לא תמיד צודק. אפילו רוב של נבחרי ציבור לא תמיד צודק. אז לא יודע – מוסר השכל. צריך לחפש עוד פירושים.
חבר הכנסת אוסאמה סעדי – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ביום חמישי שעבר ביקרתי בכלא רמלה את האסיר השובת רעב שיח' ח'דר עדנאן. היום הוא היום ה-43 לשביתתו של האסיר ח'דר עדנאן.
האסיר ח'דר עדנאן – זהו המעצר השני שלו. לפני כשנתיים הוא נעצר במעצר מינהלי למשך 65 יום. הוא פתח בשביתת רעב למשך 65 יום, ועם שחרורו ביום ה-66 הוא הפסיק את שביתתו. עברו 27 חודשים ממעצרו הראשון, עד יולי 2014, ואז הוא נעצר שוב, לאחר חטיפת ורצח שלושת הנערים, במעצרים ההמוניים שהיו לאחר חטיפת ורצח הנערים; מאות נעצרו במעצר מינהלי והוא אחד מהם. הוא עצור במעצר מינהלי מאז יולי. המעצר המינהלי שלו הוארך כמה פעמים; המעצר האחרון הוארך ביולי 2015 למשך ארבעה חודשים.
הוא מחרים את בתי-המשפט. הוא פתח בשביתת רעב לפני 43 יום. הוא מסרב לקבל ויטמינים, מלח, סוכר; הוא חי רק על מים. לפני כשבוע הוא הועבר לבית-החולים "אסף הרופא". הוא אזוק בידו וברגליו. אנחנו שולחים לו מפה הזדהות עם שביתתו ומבקשים לשחרר אותו מיידית ולהפסיק את המעצרים המינהליים (אומר בערבית: אני קורא להוציא לחופשי את השיח' ח'דר עדנאן ולהפסיק את המעצרים המינהליים).
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. חברת הכנסת מרב מיכאלי – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
תודה, אדוני. ממש בשעה זו מפגינות מחוץ לכנסת ישראל נערות תיכון שבאו למחות ולנסות לעורר אותנו, חברות וחברי הכנסת, לתמוך בהן במחאה המאוד-מאוד צודקת שלהן נגד האיסור שחל עליהן בבתי-הספר ללבוש מכנסיים קצרים.
האיסור הזה על בנות ללבוש מכנסיים קצרים הוא הצד השני של הדרישה מדיילות לנעול נעלי עקב. בשני המקרים מדובר בהתייחסות אל נשים כאל אובייקט מיני; בשני המקרים מדובר באפליה כלפי נשים. לגברים מותר: לנערים בבתי-הספר מותר ללבוש מכנסיים קצרים; דיילים וגברים באופן כללי לא נדרשים לנעול נעלי עקב ולא פריטי לבוש אחרים שהופכים אותם לאובייקט מיני. לא בכדי, גם אלה וגם אלה מסרבות היום להוראות שמושתות עליהן – בעצם על-ידי מי? פתאום אני שואלת את עצמי ושואלת אתכם: מי בעצם יכול להגיד למישהי מה ללבוש, או לחלופין – לא ללבוש?
הגיע הזמן, חברות וחברים, להפנים שנשים, כולל גופן, הן אדונות לעצמן. הן לא צריכות להתלבש כדי למצוא חן בעיני אף אחד, והן לא צריכות להתכסות בשביל שלא למצוא חן בעיני מישהו יותר מדי. הגיע הזמן שהמדינה – אנחנו – נבין שזאת חובתנו לדאוג לשוויון בין גברים לנשים, גם בהקשרים האלה; לדאוג לממש את זכותן של נשים על גופן, אם בחקיקה, אם באכיפה. המאבק, גם של אלה וגם של אלה, גם על המכנסיים הקצרים וגם נגד העקבים, הוא הזדמנות מאוד טובה להתחיל. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איציק שמולי.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, ברשותך, אני רוצה להתייחס למה שאירע אתמול והמשיך גם היום. בכנסת ישראל יש מפלגה שחרתה על דגלה לעשות קמפיין – שכבר הפך להיות מאוס – באמצעות שנאת חרדים. קוראים למפלגה הזאת יש עתיד. היא החליטה באופן סיסטמטי, באופן שלדעתי לא תואם את הערכים היהודיים והדמוקרטיים של המדינה הזאת וכיצד היא נבנתה פה, לעשות קמפיין באמצעות שנאה כלפי אוכלוסייה גדולה, טובה, ערכית. אין בכלל ספק שהמדינה הזאת מושתתת גם על האוכלוסייה הזאת, כמו שהיא מושתתת על מגוון דברים חשובים במדינה.
אני חושב שהגיע הזמן להוקיע את התופעה הזאת. כמו שאנחנו לא מצפים לראות אותנו, נבחרים, בעצם הרוב, פוגעים במיעוט כמו האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל, ככה הגיע הזמן לעשות סוף לפגיעה בין יהודים ליהודים, בין קבוצה מסוימת שלא מסכימה לדרך – וזה בסדר לא להסכים לדרך, אבל קמפיין השנאה הזה הוא דבר שהפך להיות מאוס, לפחות בעיני. הגיע הזמן לעשות לזה סוף, אדוני היושב-ראש. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת זוהר. חבר הכנסת איציק שמולי, ואחריו – חבר הכנסת דוד ביטן.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, בסוף השבוע האחרון הוזנקו לוחמי האש בתחנת נשרים למה שהיה נראה כעוד שרפה פיראטית של פסולת ליד תל-רגב. מה שהכבאים גילו זה שבעצם – מי מכם שזוכר את הסרטון המזעזע על הטייס הירדני שנשרף בעודו בחיים, אז היה מי שלקח מזה השראה – – –
<קריאה:>
לא נשרף, שרפו אותו.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
שרפו אותו, תודה על התיקון. היה מי שקיבל מזה השראה: לקח בעל-חיים, כלב, סגר אותו בכלוב, ובאותה מתכונת בחר לסיים ככה את החיים של הכלב.
אני עשיתי לעצמי נוהל לא לחסוך מהכנסת – אני מקווה שיצא לי שבוע אחרי שבוע – את תיאורי הזוועה האלה. כי תמיד יש לנו נושאים דחופים וחשובים: חופש הביטוי, דמוקרטיה, שתי מדינות לשני עמים – בכל הצדדים של המפה הפוליטית – ואף פעם אין לנו זמן לטפל בזוועות האלה. אז אני שמח על הצעת החוק למען החמרת הענישה של מי שמתעלל בבעלי-חיים. חתמו כבר 80 ח"כים, היא מקבלת גיבוי גם מהממשלה, ואני מבקש מכם, חברי הכנסת, בשבועות ובחודשים הקרובים לתמוך בכל הכוח בחקיקה הזאת ובפעולות נוספות בחינוך ובאכיפה שיצילו, שיגנו על בעלי-חיים. כי מי שמתנהג ככה, מי ששורף ככה, בכזאת אכזריות, כלב, לא ירחק היום שישרוף גם בן-אדם. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה ויישר כוח לחבר הכנסת שמולי. חבר הכנסת ביטן – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<דוד ביטן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, על מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל שמובילים מי שמכנים "ארגוני זכויות אדם" וברשות הפלסטינית אנו שומעים מדי יום. ההשלכות של מסע ההסתה האנטישמי הזה נותנות את אותותיהן גם בדברים הקטנים. היום פורסם כי מושל אזור פריז הורה לבדוק אם סטודנטים ישראלים מאוניברסיטת תל-אביב הופלו לרעה לאחר שביקשו לבקר במוזיאון הלובר ובכנסיית סנט שאפל בעיר ונענו בשלילה. הידיעה פורסמה בעיתון "ישראל היום", המצטט את העיתון הצרפתי "ליברסיון".
בצמוד לידיעה זו מפורסמים נתונים מתוך דוח של תנועת "אם תרצו", שלפיו שלושה ארגונים ישראליים – ארגון "עדאלה", "איתיג'אה" ו"הוועד הישראלי נגד הריסת בתים" – שקיבלו ברבות השנים מעמד של ארגונים המייעצים לאו"ם, השתמשו בנגישותם לגופי האו"ם כדי להאשים את ישראל ואת צה"ל בחשדות לביצוע הפרה של הדין הבין-לאומי בנושא לחימה וזכויות אדם, באמצעות הבדיחה העצובה שנקראת מועצת זכויות האדם של האו"ם.
זה שהרשות הפלסטינית עברה משיטה של פיגועי התאבדות נגד ישראל לשיטה של פיגועים מדיניים זה דבר אחד, אבל היום נחשפנו לשיטה מכוערת הרחוקה מעין הציבור הישראלי: כיצד ארגונים המשתמשים בשמה של המדינה פועלים בחתרנות כדי ללבות את אווירת האנטישמיות העולמית. על כך, אדוני היושב-ראש, אנחנו לא יכולים לעבור בשקט בעניין הזה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ביטן. חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חברת הכנסת נורית קורן.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, בעוד כמה ימים יתחיל חודש הרמדאן. בחודש הרמדאן המוסלמים צמים במשך 30 ימים, חודש שלם, וזה המקום לבקש, לדרוש – ממוסדות המדינה, ממקומות העבודה, ממערכת החינוך, מהאוניברסיטאות, מהמסעדות, מהסקטור הפרטי והציבורי – להתחשב בצמים.
מה זאת אומרת להתחשב באדם צם? א. הקושי הפיזי הוא ידוע, ולכן בכל מקום בעולם שאנשים צמים יש קיצור של שעות העבודה. אנשים במדינות שיש בהן רוב מוסלמי, למשל, באים שעה אחת מאוחר יותר ויוצאים שעתיים לפני. אני לא דורש שכך יהיה כאן, אבל אפשר להתחשב ולהפחית את שעות העבודה; להתחשב בסטודנטים, למשל: לא לערוך בחינות בשעות אחר-הצהריים – או בכלל, אם אפשר, לא לקיים בחינות בתקופת חודש הרמדאן; הריכוז הוא קטן יותר, כושר הלמידה קטן יותר והעייפות הפיזית ניכרת.
חודש הרמדאן הוא חודש של סובלנות, של הביחד המשפחתי, הביחד הקהילתי. זה גם המקום לומר לנו, פנימה: החודש הזה מחייב אותנו ליותר אהבה, ליותר אחדות, ליותר התמדה, ליותר רצון להבליט את הטוב. זה המקום לומר גם בערבית, אדוני היושב-ראש (אומר בערבית: בפרוס הרמדאן ברצוני לאחל לכם ולבני עמנו במולדת ובארצות הניכר אושר וברכות, הצלחה ושלום).
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טיבי. ודאי שתקבלו, כל חברי הכנסת, הודעה מסודרת על כך, אבל אתמול הנשיאות קבעה שבמהלך חודש רמדאן, כמקובל, לא יתקיימו הצבעות במליאה. הפנייה בנושא הזה הייתה של חבר הכנסת גנאים, אבל ודאי שהיא בשם כל חברי הכנסת. בימי החג עצמו אנחנו נתאם עם הסיעה של הרשימה המשותפת אילו נושאים יעלו באותם ימים לסדר-היום ואילו לא יעלו – אם הם נושאים שחשובים לכם או שחשוב לכם להשתתף בהצבעה. אבל תקבלו מן המזכירות הודעה מסודרת על הנושא, כל חברי הכנסת.
חברת הכנסת נורית קורן – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת פולקמן.
<נורית קורן (הליכוד):>
תודה. אני רוצה להאיר היבט שנוטים להתעלם ממנו בדיון על יוקר המחיה. ארגון הבריאות העולמי מגדיר ביטחון תזונתי כמצב שבו לכל האנשים בכל זמן יש מזון מספיק, בטוח ומזין כדי לקיים חיים בריאים ופעילים. בנוסף, הציב האו"ם מטרה שמערך אספקת המזון יהיה בר-קיימא, כלומר לא יפגע בסביבה ובדורות הבאים. אלו מטרות ברורות. אם אנחנו פועלים למען הוזלת מוצרים עבור השכבות העניות אך זהו מזון שעשוי לפגוע בבריאותן, מה עשינו בכך? הפכנו את העניים לחולים, הטלנו עוד עומס על מערכת הבריאות. אם זה מזון הרסני לסביבה, מה עם הדורות הבאים?
לאחר עיון ברשימת המוצרים שבפיקוח מחירים אשר לגביהם דובר על מע"מ אפס, ראינו כי מופיעים בה מוצרים כגון לחם לבן אחיד, מלח, מוצרים עתירים בשומן רווי ובכולסטרול. הסטטיסטיקה של יוקר המחיה לא מבחינה בין מוצרים שהם לא בריאים ולא סביבתיים לבין לחם מלא, ירקות ופירות. המדיניות הממשלתית שלנו צריכה להבחין ביניהם, כי רווחתם ובריאותם של אזרחי מדינת ישראל תמיד צריכות להיות לנגד עינינו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת קורן. חבר הכנסת פולקמן – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<רועי פולקמן (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מנצל את ההזדמנות לכמה מילים לשרה רגב בענייני סערות התרבות של הימים האחרונים. ראשית, אני רוצה לאחל לשרה המון הצלחה. אני חושב שהיא יכולה לעשות הרבה דברים חשובים – – –
<קריאה:>
לא רק שהיא תצליח – – –
<רועי פולקמן (כולנו):>
רגע. ואני גם שמח על הרצון שלה לפתוח את שיח התרבות – לאוורר קצת קליקות, לאפשר תרבות שתייצג את כל הזרמים והסגנונות, וודאי שאני מוחה בתוקף על שיח הבהמות שהתנהל בימים האחרונים.
אני רק רוצה לומר שאת המדיניות שהשרה רגב מאמינה בה צריך לקדם באמצעות קביעת קריטריונים ברורים, מינוי ועדות מומחים רלוונטיות, שיכללו גם שמאלנים וגם ימנים, גם מזרחים וגם אשכנזים, ערבים ויהודים, תושבי מרכז ופריפריה – כל הרכב שהשרה רגב תמצא לנכון שמייצג את החברה הישראלית בצורה מאוזנת.
יחד עם זאת, אסור לנו, לפוליטיקאים, להתערב ישירות בהחלטות ספציפיות בנושאי תרבות ואמנות. חייב להישאר מרווח בין אמן או יצירה לבין החלטה של פוליטיקאי. כפי ששר החינוך יכול לקבוע מסגרת לפעילות של המועצה להשכלה גבוהה אבל הוא לא יכול להתערב בקורסים באוניברסיטאות, ככה שרת התרבות צריכה לקבוע קריטריונים שקופים לתמיכות, למנות צוות מקצועי שהיא מאמינה בו, אבל לא להחליט אישית לגבי הצגה או מוסד תרבות. אי-תקצוב באמנות כמוהו כצנזורה, כיוון שאין אמנות בלי כספי מדינה. בלי כספי מדינה יש רק בידור.
השרה רגב, אני מאחל לך המון הצלחה. תביאי את מדיניותך לידי ביטוי אך תשמרי על חופש האמנות ועל עקרונות בריאים של שירות ציבורי. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת פולקמן. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. גם אני אדבר היום על חודש הרמדאן – אדבר על פן אחר. חודש הרמדאן מתחיל מחרתיים, אז יום שישי הקרוב הוא יום השישי הראשון של החודש.
<קריאה:>
– – –
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
יכול להיות, כן, אבל בכל מקרה יום שישי הקרוב הוא השישי הראשון של החודש, והשנה יכול להיות שיהיו חמישה ימי שישי בחודש הזה, לכן אני פונה. מסגד אל-אקצא הוא המקום הקדוש ביותר בארץ למוסלמים. אני פונה: צריך לפתוח את המעברים, לאפשר גם לתושבי הגדה המערבית להגיע בקלות ולאפשר להם יותר חופש מעבר ואפשרות להתפלל; וגם לתושבי עזה – הם הרבה שנים כבר מנועים מלהגיע; לאפשר להם להגיע. זה, נוסף על פתיחת המעברים לעזה להכניס את המצרכים שהם צריכים, המצרכים הבסיסיים לאנשים, כי חודש הצום הוא חודש ארוך, ימים ארוכים, וצריך שהם יקבלו את מה שמגיע להם כאנשים, כבני-אדם, כמוסלמים, כצמים שמקיימים מצווה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, תודה, אני רוצה להתחבר לדברי חבר הכנסת מיקי זוהר על הנושא של שנאת חרדים. אמש התקיים כאן במליאה דיון טעון ורווי מתח על רקע הארכת סמכות שר הביטחון לגבי נוהל בני הישיבות. אנשי יש עתיד טענו שהחרדים באו לשנות סדרי עולם. אנחנו שינינו סדרי עולם? אתם באתם לפני שנתיים וניצלתם סיטואציה פוליטית מסוימת והטלתם על הציבור החרדי 23 גזירות – אני מחזיק אותן בידי – בכל תחומי החיים, על מנת, כדברי מנהיגכם, לשנות את דפוסי התנהגותנו ואורחות חיינו על-ידי קיצוצים שונים ומשונים ולהרעיב את ילדינו על-ידי קיצוץ בקצבאות ילדים. באנו להשיב את המצב לקדמותו.
זו עזות מצח לקבוע שאתם הריבון, כי אנחנו כבר הפסקנו לקבל הוראות מכם, אנשי יש עתיד, כלשונו של מר לפיד בזמנו. פעם הייתם הריבון. היום אתם בצד ההוא ואנחנו בצד הזה, הריבון, על-ידי החלטה והליך דמוקרטי ביותר של הציבור, שהחליט ביום הבחירות להעניש אתכם ולהוריד אתכם מ-19 מנדטים ל-11. אולי תלמדו ליבה ותבינו את החשבון הפשוט הזה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת משה גפני.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אתמול אמרו שהיו עזים בממשלה הקודמת – – –
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
לא יודע.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האסיר הפלסטיני ח'דר עדנאן, העצור מינהלית זה יותר משנה ללא משפט, ללא כתב אישום, שובת רעב זה 43 ימים כמחאה והתנגדות לכלי האנטי-דמוקרטי והבלתי-אנושי ששמו מעצר מינהלי.
ישראל משתמשת בצורה נרחבת ובקלות במעצר המינהלי נגד הפלסטינים. היום יש קרוב ל-400 עצירים מינהליים, והם כלואים ללא משפט, ללא זכות בסיסית אפילו לדעת על מה הם נכלאו.
המאבק של ח'דר עדנאן הוא לגיטימי, צודק, וצריך להעביר מן העולם את הכלי המכוער הזה ששמו מעצר מינהלי. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת משה גפני – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, הבוקר התקיים בוועדת הכספים, בין היתר, דיון בנושא שהעלו שלושה חברי כנסת על השקיעה של התעשייה הישראלית, שמעבירים מפעלים לחוץ-לארץ. המשק הישראלי הוא משק מאוד חזק, והוכח בכל הפרמטרים שהוא יכול לעמוד בכל הדברים הללו. אבל התברר לנו בשבועות האחרונים שיש שקיעה של התעשייה הישראלית; אנשים סוגרים כאן מפעלים, מעבירים את זה לחו"ל. לדעתי הכנסת צריכה לקיים בעניין הזה דיון, דיון נרחב, מכיוון שזאת סכנה מאוד מאוד קשה מבחינת הכלכלה הישראלית.
רציתי – אדוני היושב-ראש, ברשותך, נהיה מצב שהתחיל כבר בקדנציות קודמות, אבל עכשיו זה כבר בא לידי ביטוי נרחב. הכנסת מקיימת דיונים, למשל ביום שני, עד שעות מאוחרות מאוד בלילה; לעומת זה, ביום שלישי כמעט אין דיונים. אני לא יודע מה הסמכות שלך כיושב-ראש הכנסת, אבל נראה שביום שלישי כאילו לא עובדים, ואתמול אנחנו יושבים פה עד – וכל הזמן ככה. למה אי-אפשר לקיים דיון ביום שלישי? כמו שיש נאומים בני דקה – לקיים דיונים על נושאים שהם מאוד חשובים ולנהל את הוויכוחים כמו שצריך, ואם צריך לעשות את ההצבעות, לרכז את ההצבעות ביום מסוים. צריך להגיע להסכמה, אחרת אין פרופורציה. אנשים נמצאים פה עד מאוחר בלילה ביום שני וביום שלישי הכול ריק. צריך לעשות בעניין הזה סדר. גם כבודה של הכנסת חשוב.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מאוד שמח שאחד מוותיקי הבית, חבר הכנסת משה גפני, מוכן להצטרף לפנייתי הנרגשת, שמושמעת כל יום שני בבוקר בוועדת ההסכמות בלשכתי, ליושב-ראש הקואליציה וליושב-ראש האופוזיציה, למצוא נושאים שלא מחייבים דווקא גיוס בימי שלישי, ולעשות סדר-יום יותר מאוזן בין שלושת ימי המליאה. אני מאוד מקווה שהפניות האלה בסופו של דבר יישאו פרי ונראה סדר-יום יותר מאוזן. המזכירות מודעת לזה, אבל גם הם לא יכולים לכפות את דעתם על הקואליציה והאופוזיציה. אני מקווה מאוד שככה אכן יהיה. אני לא מאמין שאפילו בחקיקה, כשתגיע עכשיו חקיקה לקריאה שנייה ושלישית, לא נמצא מספיק הצעות חוק שמקורן או אצל חבר כנסת זה או אחר, אולי אפילו מהאופוזיציה, כך שאין סכנה של הפלת הצעה, או חקיקה ממשלתית שנתמכת על-ידי רוב סיעות האופוזיציה. אז אפשר בהחלט לעשות סדר-יום שלא נראה כמו ים ביום מאוד סוער. ודאי שזה מבורך.
<חיים ילין (יש עתיד):>
גפני, אני אהיה אתך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת ענת ברקו – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת דב חנין.
<ענת ברקו (הליכוד):>
קודם כול, רמדאן כרים, כול עאם ואנתום בח'יר.
אני רוצה לומר לכם משהו, חברים: אי-אפשר לשלוח ד"ש עם שיר מכנסת ישראל לכלא, לטרוריסטים. אי-אפשר לעשות את זה. אני לא מעלה על דעתי שבקונגרס אפשר יהיה לשלוח ד"ש עם שיר למחבלים, לטרוריסטים.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
הוא לא טרוריסט, הוא במעצר מינהלי. הוא לא נשפט. אין כתב אישום.
<ענת ברקו (הליכוד):>
לא נשפט – הוא עציר. הוא שוחרר והוחזר לכלא, נכון? ומי ששוחרר בעסקת שליט והוחזר לכלא כי הוא טרוריסט, אז הוא ילך לסִגְ'ן.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
מעצר מינהלי – לא, לא בעסקת שליט.
<ענת ברקו (הליכוד):>
זהו, זה מה שיהיה. אין מקום אחר. זה מה שיהיה. ולא הגיוני שאתם כאן תשלחו ד"שים ותבזבזו את הנאומים בני הדקה שלכם על ד"שים לכלא כשכולם צופים בכם.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
זו הדקה שלנו.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אני יודעת שאתם בונים את האלקטורט שלכם, אבל זה בסדר. אז זה בסדר.
עכשיו, אני רוצה להתייחס לעוד איזשהו ארגון – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
בזבזת את הדקה שלך.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – "הוועד הישראלי נגד הריסת בתים".
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, אתה חייב לאפשר לה עוד הרבה זמן לדבר דברי טעם.
<ענת ברקו (הליכוד):>
עוד ארגון טרוריסטים, עוד ארגון של טרוריסטים, המשך לניסיון של ג'יבריל רג'וב – שדרך אגב, עבד גם יחד אתו. הארגון הזה מדבר שוב על הרס של מדינת ישראל; נתמך על-ידי ארגונים אירופיים, כולל מדינות כמו הולנד, שבדיה וכדומה, שכנראה אין להן מה לעשות עם הכסף; משתתף בכל מיני חנגות של בנייה של בתים הרוסים של מחבלים, כביכול שיקום או משהו כזה; מדבר נגד הקיום של מדינת ישראל כמדינה יהודית; פועל להרס מדינת ישראל; שותף לארגונים הנוספים שהזכרנו, כמו "זוכרות" – אלה שלא זוכרות כלום ושוכחות את ההיסטוריה – או "המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית". אני רוצה לומר שכל הארגונים האלה שעושים דה-לגיטימציה למדינת ישראל – צריך למצוא גם את הדרך מתוך הבית הזה לטפל בהם באופן כזה שהם לא יאיימו על המדינה. רמדאן כרים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
איך לא מתלבש הרמדאן כרים על תוכן הנאום. לא מתלבש.
<ענת ברקו (הליכוד):>
ד"ש עם שיר – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת טיבי, אני חייב לך הסבר למה הוספתי זמן. אני בכנסת הזאת – זאת כנסת שביעית שלי – כל כך נהנה שפרט למה שמכונה בלעז native speakers, אלה שערבית היא שפת האם שלהם, יש עוד לפחות איזה עשרה חברי כנסת שמכניסים ערבית לנאומים שלהם. אני כל כך נהנה מזה, באמת הלוואי שירבו. אז אם התוכן לא תמיד מוצא חן בעיני צד זה או אחר זה כבר סיפור אחר, אבל – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני מכיר כמה שמכניסים גם יידיש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נכון. השר לוין, גם אתה יכול לאשר שיש פה כמה שמבינים. בבקשה, חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי. בבקשה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, תודה לך, היום התפרסם כי בלחץ חברות הגז הממשלה שוקלת הקלה בחוק ששינסקי: ההיטל המיוחד בחוק ששינסקי יידחה בארבע שנים. זו רק חוליה אחרונה ברצף של הטבות והקלות לטייקוני הגז.
אנחנו אמרנו שלום לתחרות כאשר התפטר הממונה על ההגבלים העסקיים, וממשלת נתניהו בעצם סגרה את האופציה של תחרות אמיתית בשוק הגז. אנחנו סגרנו את האופציה של עדיפות אמיתית לתעשייה הישראלית ולמשק החשמל הישראלי כאשר ממשלת נתניהו קידמה החלטה חסרת אחריות על ייצוא גז בהיקפים גדולים מישראל. הממשלה, אדוני היושב-ראש, מתנגדת לפיקוח על מחירי הגז, ולכן אנחנו משלמים יותר מ-6 דולר ליחידת אנרגיה, בשעה שהמחיר יכול להיות גם 3 דולר ליחידת אנרגיה. ועכשיו, אדוני היושב-ראש, אנחנו גם מוותרים על המסים. אז כשאין תחרות, כשאין עדיפות למשק הישראלי, כשאין פיקוח על מחירים וכשאין מסים – אין שום סיבה שממשלת ביבי תישאר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חנין. חברת הכנסת מירב בן ארי, ואחריה – חבר הכנסת נחמן שי.
<מירב בן ארי (כולנו):>
יושב-ראש הכנסת, חברי וחברות הכנסת, ברשותכם, אני רוצה להתייחס למשהו אחר קצת – לסגן-אלוף שי סימן טוב, שהוא מג"ד 12 מחטיבת גולני. שי סימן טוב פצוע כבר קרוב לשנה, מאז מבצע "צוק איתן". בעקבות המבצע הוא נפצע – נפלה קורה של בית על הראש שלו ועל החזה, ומאז הוא פצוע קשה. הוא נפצע אנושות.
השבוע פורסמה כתבה מאוד מעניינת על ההחלמה שלו, ומכיוון שאני מניחה שרובכם לא ראיתם, אז חשוב לי גם לציין כאן, בכנסת, את תהליך השיקום החשוב שהוא עבר: שבועיים בערך אחרי הפציעה שלו אף אחד מאנשי בית-החולים שיבא לא רצה לדבר על תהליך ההחלמה, כי לא ידעו בכלל אם הוא יצא מזה בחיים. אבל שי הוא גיבור והוא לא ויתר. ביום ההולדת 36 שלו, משהו בערך כמו חודש אחרי, הוא כבר נותק ממכשיר ההנשמה והצליח לנשום בכוחות עצמו. שלושה חודשים אחרי הוא נכנס לטיפולים של פיזיותרפיה, ומהיום שהוא נכנס והצליח לדבר, בבית-החולים, הוא אמר שהוא יצא מבית-החולים כשהוא עומד על רגליו ועם מדים של חטיבת גולני. ממש לפני כשבועיים, עשרה חודשים לאחר הפציעה, הוא התחיל ללכת. כמובן, הוא לבש את מדיו. היום הוא יועץ ומשתתף בהרצאות לחיילים.
אני מאחלת לו מכאן – שולחת לו איחולי החלמה, ואני מאוד מאוד מקווה שתהליך השיקום הארוך – שאני כבר בטוחה שהוא מוצלח – רק בזכות האומץ והגבורה שלו אפשר לראות כמה שאנחנו יכולים לעשות דברים בחיים.
עוד שבוע או עוד שבועיים יצוין יום "צוק איתן". חשוב לנו שלא לשכוח את הפצועים שנשארו עדיין מאחור. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת בן ארי, ורפואה שלמה, בוודאי. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מצטרף לדבריה של מירב ולאיחולים.
משרד החוץ, במסגרת המתקפה לקראת הדוחות הצפויים לנו, הפיץ אתמול סרטון של 50 שניות שבו הוא מתאר כיצד התקשורת מדווחת מעזה. אני תמהתי על הדבר הזה. זה אומנם היה עשוי בחן מסוים, אבל המסר היה ברור: העיתונאים שמדווחים מעזה לא יודעים על מה הם מדברים. הם עומדים מול המצלמה ומאחורי גבם מתנהלים כל מיני אירועים אחרים, והתקשורת הזרה נראית מטומטמת, בורה, לא מבינה.
עכשיו, מה לעשות, דיווח על הקונפליקט הישראלי–פלסטיני בא דרך התקשורת. אנחנו תלויים בה, אנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד. אפשר ברשתות חברתיות, נראה, אבל אנחנו צריכים את התקשורת. מאיפה צומח הרעיון הזה שאנחנו מעליבים, פוגעים בכלל התקשורת? אם יש טעות, אם אפשר לתפוס עיתונאי או עיתונאית בקלקלתם, בבקשה, אני בעד לנקוט פעולה, אבל להכליל את כל התקשורת כאילו שהיא לא מבינה, כאילו שהיא טיפשה וכאילו שהיא מדווחת שקרים ואי-אמת – מיותר, רע, מזיק.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת דניאל עטר.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני רציתי להתחיל את דברי: שרת התרבות החליטה, ולהגיד את השם שלה. זה לא הסתדר לי. המילים: שרת התרבות מירי רגב – זה לא מסתדר. יש פה משהו שלא מסתדר אחד עם השני.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אוקסימורון.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
משהו שלא מסתדר. היא החליטה – חשבנו ששר תרבות בא, נלחם, נאבק להגדלת תקציבים לתרבות. ומה היא מחליטה? להקפיא את התקצוב והסיוע לתיאטרון הערבי היחיד בארץ, תיאטרון "אל-מידאן". מי שרוצה לחסל תרבות, שם את מירי רגב כשרת תרבות; מי שלא רוצה לקדם תרבות – שם את מירי רגב.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אפשר תרבות – – – זה בסדר.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
היא פועלת כקומיסר, לא מכבדת את חופש היצירה, לא מכבדת את זכות האדם. היום הזכות לתרבות היא זכות יסוד של כל אדם.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
אני קורא לפיטוריה של השרה רגב. פשוט זה לא מסתדר: שרת התרבות מירי רגב. צריך להגיד בעברית: שרת התרבות הלא-מתורבתת, נגד התרבות, לא בת-התרבות, מירי רגב.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת דניאל עטר, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת שרון גל. רשמתי אותך, חבר הכנסת אבו מערוף.
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, נחשפנו אתמול לשיח הקשה הזה, שעכשיו התייחס אליו גם חבר הכנסת זחאלקה. האמת היא שאין לי מושג למה בכלל אנחנו קוראים לזה שיח תרבותי. אני בעיקר מתייחס לעובדה שבכל פעם שקם איזשהו כוכב חדש, כמו קוטלר וגרבוז בעבר וכן הלאה, מכתימים ציבור שלם, או מדברים כאילו בשמם של ציבורים רחבים.
אני רוצה לומר כאן בצורה הברורה ביותר, שבדיוק כמו שאחרים לא מדברים בשמו של ציבור רחב, גם קוטלר לא ראוי שידבר, לא היה ראוי שיאמר את מה שאמר. הוא לא ראוי להישמע כקולם, כאילו מדבר בשמם, של אנשים אחרים.
דבר נוסף שאני רוצה לומר – אתמול הייתה כאן הצבעה על הצעת הממשלה להארכת תקופת החוק שעוסק באיחוד המשפחות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אזרחות.
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
האמת היא שהופתעתי מאוד לראות שהבית היהודי הצביע ביחד עם הממשלה, כי אם הבית היהודי הוא בעד מדינה אחת, אז הוא היה צריך לתמוך בעמדה של האופוזיציה, שאומרת בעצם: להמשיך את איחוד המשפחות, להעצים אותו, להרחיב אותו, ליצור בלבול כזה גדול שלא יאפשר אף פעם להפריד בין הפלסטינים לבין הישראלים – ובדרך הזאת הוא היה מיישם את תורתו, והתורה שלו היא מדינה אחת לשני העמים. כך שלפעמים חוסר ההיגיון באופן שבו אנשים מביעים את העמדה שלהם מצד אחד ופועלים מצד שני, מייצר מציאות שמעוררת מחשבות אצלנו. אולי – אני חושב שאין פה נציג של ישראל ביתנו – לא, סליחה, לישראל ביתנו יש פה; שרון כל כך שקט, אנחנו לא רגילים שהוא כל כך שקט. אבל בהחלט ראוי שתהיה התייחסות לעניין הזה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. והנה, תוכנית כבקשתך. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת שרון גל – נאום בן דקה.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
– – – הכי שקט בכנסת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הכי שקט בכנסת, נכון.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
ואחרי שרון גל – חברת הכנסת רויטל סויד.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
רגע, אני אחכה שתסתיים ההפגנה.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
זכור לי – – –
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
– – – לכבד אותך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
זכור לי שמישהו כאן דיבר נגד – – –
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
הוא אמר מחבל על חבר כנסת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
זכור לי שמישהו דיבר נגד חרמות פה לפני דקה, כן.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
– – –
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
לכבוד הוא לי שאתם יוצאים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
טוב.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
בואו נחכה שיצאו ואז אתחיל לומר את דברי. לכבוד הוא לי שאתם יוצאים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בבקשה, חבר הכנסת גל.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
רגע, אני לא רוצה להפריע להם בטקס, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אף אחד לא מפריע לאף אחד.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
בואו לא נפריע להם לקבל את ה-shot עד סגירת הדלת.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
אתה – – – שלך מלוכלך.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
טוב.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, פעם היו קורים דברים בבית הזה שהרעידו את אמות הספים, באמת. נניח שחבר כנסת היה קורא בוועדה לחבר כנסת אחר פאשיסט – זה היה דבר נורא. אני זוכר לא מזמן שכאן, מעל הבמה הזאת, מעל הדוכן, כינה חבר הכנסת שלפני רגע יצא את היושב-ראש פאשיסט, את מי שניהל את הישיבה, והוא הוצא החוצה ברגע אחד, ובצדק.
ואנחנו מכילים תופעות מסוכנות. תראו מה עוד אנחנו מכילים: בזמן דיון היום על חופש תנועה של יהודים בירושלים – במקרה הדיון היה על הר-הבית. אף אחד לא ביקש להתפלל שם, להתריס, לפגוע בזכותו של אחר להתפלל; אנחנו הרי מכילים את כולם, חושבים שכולם יכולים להתפלל, חופש דתות מוחלט. אבל היה דיון, ואז אנחנו שומעים איום מפי חבר כנסת, והוא אומר בזו הלשון: אני מזהיר אתכם, אם תעשו א', ב', תהיה שפיכות דמים. זה איום בטרור. ולכן, אני אומר לכם, אנחנו הולכים ומידרדרים גם בשיח, גם ברמת סף ההכלה שלנו.
אנחנו חייבים לשנות כיוון. אני קורא לממשלה הזאת: כשמוטה גור אמר "הר-הבית בידינו" זה היה יצוק בתוכן. היום הר-הבית כבוש בידי הווקף. אני אומר: חופש תנועה, חופש פולחן לכולם, בלי להתסיס, בלי להתריס, בלי לפגוע חלילה, אבל זכותנו כיהודים לתבוע ריבונות על ירושלים כולה, מזרח ומערב, וזה חייב להיות הלכה למעשה, לא בדיבורים. ואסור להירתע מאיומים בטרור של גורמים שמייצגים טרור, גם בתוך הבית הזה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שרון גל.
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
– – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
– – – בבוקר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת רויטל סויד – בבקשה, גברתי, ואחריה – חברת הכנסת סופה לנדבר.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, השר לוין, חברי חברי הכנסת, היום התקיים דיון בוועדת המדע והטכנולוגיה שבו לראשונה הגיעו נציגי פייסבוק לבוא ולשמוע את מה שיש לאנשים בציון לומר להם.
אנחנו עדים לשיח אלים ומתלהם ברשתות החברתיות, בריוני. הגיעו נציגי פייסבוק, ואמרנו להם כך: אין לכם נציגות בארץ, אין לאן לפנות; אנשים פונים לאיזו כתובת עלומה באנגליה. אתם לא מסירים פוסטים, אתם לא עונים, אנשים נפגעים, נעשות עוולות. אנחנו לא נגד חופש הביטוי, חס וחלילה; חופש הביטוי הוא ערך עליון. חופש הביטוי אומר שמותר לומר הכול, לבקר הכול. השאלה היא לא מה אומרים, אלא איך אומרים. ומה קורה כאשר יש דברים שעולים לכדי לשון הרע ואין מי שיסיר אותם? פניתי וביקשתי מהם להחליט ולומר היום פה, בבית-המחוקקים, שהם יקימו בארץ נציגות מאוישת עם משרד, שאפשר יהיה לפנות אליהם, שאפשר יהיה לבוא ולומר: יש כאן תכנים פוגעניים, ואולי גם במקרה הצורך להגיש תביעה אם זה לא יוסר.
לצערי הרב, נציגי פייסבוק, כמו שהם נוהגים כמדיניות, לא עשו כן, מה שמחייב אותנו כבית-המחוקקים לבוא ולדעת שכל עוד לא יהיה חוק שאם פייסבוק לא מסיר פוסט שיש בו לשון הרע, נוכל להגיע לכיס העמוק שלהם – של הרשתות החברתיות, של פייסבוק, של גוגל, של כל מי שמאפשר שיח אלים ובריוני. עד שזה לא ייגע בכיס העמוק ואפשר יהיה להיפרע באופן כספי, אנחנו לא נצליח למגר את השיח האלים והבריוני. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. חברת הכנסת סופה לנדבר – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להגיד שבעצם אנחנו כולנו למעלה מחצי שנה חיים בלי תקציב. איך זה משפיע על כולנו? בסוף השבוע נפגשתי עם זוג עולים שהגיעו מאוקראינה. ואני זוכרת שהעברנו לפני כמה חודשים תוכנית לאומית לעלייה מצרפת ולאלו שיוצאים ומגיעים מאוקראינה, עם כמה דברים ועם תוספת כספית לסל קליטה. הצלחנו להעביר את זה בגלל שאנשים שמגיעים היום מאוקראינה מגיעים בלי כלום, ממלחמה, במצב קשה מאוד. לא פעם אחת הייתי בשדה התעופה וקיבלתי אותם, ואני יודעת שלפעמים 100 קילו בידיים זה סך הכול מה שהם מביאים אחרי חיים שלמים שהם חיו שם.
פתאום התברר שבגלל שאין תקציב ואין רצון לפנות לוועדת חריגים, אנשים נשארו בלי תוספת. הגשתי הצעה לסדר-היום, ואני מאמינה שאנחנו צריכים לעלות ולדבר על זה. אני חושבת שאנחנו חייבים לקבל כל עולה שמגיע למדינת ישראל על שטיח אדום. אנחנו צריכים לקבל על שטיח אדום את אלו שבורחים עכשיו ממלחמה, ואנחנו לא צריכים להסביר לעולים בשדה התעופה או אחר כך, במשרד העלייה והקליטה, שאנחנו חיים בלי תקציב. הגיע הזמן לאשר את התקציב ולתת לאנשים במדינת ישראל להיות כמו בני-אדם. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת לנדבר. למיטב זיכרוני, ההצעה שלך אושרה לדיון בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות על-ידי הנשיאות, כך שאולי יתבררו שם אי-אלו פרטים של מה שאת מעלה.
חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – בבקשה, אדוני.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, היום היה דיון בוועדת הפנים בקשר לתאגידי מים בכלל, ומשהו מיוחד – תאגיד המים אל-עין שבצפון.
בהזדמנות הזאת אני רוצה באמת להגיד מילה טובה ליושב-ראש ועדת הפנים חבר הכנסת דוד אמסלם, שעושה עבודת קודש בעניינים החברתיים, ובכלל עבודה מצוינת, ובאמת צריך להגיד גם את המילים הטובות ולהודות לו על עבודתו.
למה אני מדבר על העניין הזה? כי אני רואה שהעניין יידון באופן רחב בעוד חודשיים, ואני פשוט מאוד רוצה להעיר את תשומת לב החברים והבית הזה לעניין משק המים בישראל בכלל. אני רואה שהמצב מידרדר, ועוד מעט יגיע מצב שהאזרח ישלם עבור קוב מים לא רק 7 שקלים או 8 שקלים – יכול להיות שזה יגיע לעוד כסף רב. כשאנחנו דנים בעניין של התאגידים שיגיעו בעוד חודשיים, יש גישה של רשות המים לצמצם את מספר התאגידים ל-15 – הם עכשיו 55; זה יהיה עוד יותר מסוכן, ויהיה מונופול.
המים זה מצרך חיוני, שחייב להיות אפילו בלי תשלום. זה משהו מהטבע לכל האזרחים. העניין מאוד חשוב, ועכשיו יש כבר חריגות ויש דברים מאוד מאוד לא טובים, לרעת האזרח. כמו שאומרים: טוב תרופה לפני שתהיה מכה, מה שנקרא מניעה. להקדים תרופה למכה זה יותר טוב. ולכן אני פונה, מבחינת אחריות: המים צריכים להיות לכולם; שלא ייהפכו למוצר יקר. כשיהיה דיון והעניין יוחלט – בהתאם להתייחס למים ולהחזיר את המים בכלל לחסות המדינה, כדי שאכן כל אזרח – יש הרבה מים, מספיק. העניין חשוב מאוד. המוצר חייב להיות בחסות המדינה, ולכן לכולנו יש אחריות שאכן כל התושבים יקבלו את המים כמו שצריך.
גם המסים על חיבורים לבתים חדשים, חיבורים למערכת הביוב, למערכת המים – המחירים פנטסטיים. עכשיו רשות המים העלתה את המחירים: 167 שקלים לחיבור למטר אחד של בנייה, חוץ מהשטח. רשות המים מקבלת את ההחלטה בעצמה ככה באופן – לא יודע למה, זה ממש בלי ביקורת, וזה גם לא טוב לאזרחים. נכון שיש בנייה פרטית בכל מיני מקומות, אבל בכל זאת זה עניין כללי.
עוד פעם, אני מדגיש: המים חייבים להיות בחסות המדינה. ואני עוד פעם פונה לאחריות כל חברי הבית, שאכן יתנהגו בהתאם כשהנושא יועלה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אבו מערוף. חברי הכנסת, האם בטעות לא קראתי למישהו שנרשם לנאומים? לא, אין כאלה. חברי הכנסת, עד כאן נאומים בני דקה.
אנחנו סיימנו להיום, כפי שגם התריעו כמה חברים כאן מבחינת חלוקת הנושאים בין הימים של המליאה.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ל' בסיוון התשע"ה, 17 ביוני 2015, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 16:50.>