דברי הכנסת

דברי הכנסת י"ב / מושב ראשון / ישיבות ל"א–ל"ג / י"ט–כ"א בתמוז התשע"ה / 6–8 ביולי 2015 / 12 חוברת י"ב ישיבה ל"א הישיבה השלושים-ואחת של הכנסת העשרים יום שני, י"ט בתמוז התשע"ה (6 ביולי 2015) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל: 11 1. שנה אחרי "צוק איתן", המצב הביטחוני בדרום על סף קריסה והקיפאון המדיני נמשך; 11 2. אוזלת ידה של המשטרה בטיפול בפשיעה, באלימות ובנשק בלתי חוקי בחברה הערבית; 11 3. אוזלת היד של הממשלה בהתמודדות עם המצב הביטחוני בדרום, ביו"ש, בירושלים וברמת-הגולן והפגיעה בביטחון האישי של אזרחי ישראל; 11 4. אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי 11 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 12 יעקב פרי (יש עתיד): 15 סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 17 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 21 שר התיירות יריב לוין: 24 זהבה גלאון (מרצ): 30 שר התיירות יריב לוין: 34 נחמן שי (המחנה הציוני): 46 רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 48 דב חנין (הרשימה המשותפת): 50 תמר זנדברג (מרצ): 51 שר התיירות יריב לוין: 53 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 56 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 56 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 57 דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 57 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות חוק: 58 הצעת חוק לקידום השקעות בחברות הפועלות בתחומי הטכנולוגיה העילית (היי-טק) (תיקוני חקיקה) התשע"ה–2014 – סעיף 1(2)(ב); 58 הצעת חוק לקידום השקעות בחברות הפועלות בתחומי הטכנולוגיה העילית (היי-טק) (תיקוני חקיקה) התשע"ה–2014 – למעט סעיף 1(2)(ב); 58 הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 19), התשע"ה–2014 58 שר התיירות יריב לוין: 58 הצעת חוק סליקה אלקטרונית של שיקים, התשע"ה–2015 58 שרת המשפטים איילת שקד: 59 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 60 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 61 הצעת חוק מס ערך מוסף (הוראת שעה), התשע"ה–2015 63 סגן שר האוצר יצחק כהן: 65 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 66 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 69 הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 5) (תעשייה עתירת ידע – הוראת שעה), התשע"ה–2015 70 סגן שר האוצר יצחק כהן: 71 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 72 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 74 הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 24 – הוראת שעה) (העדפת תוצרת הארץ במכרזי מערכת הביטחון והמשרד לביטחון הפנים), התשע"ה–2015 75 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 75 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 76 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 77 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 48) (מניעת נזקי שביתת רעב), התשע"ד–2014 78 דב חנין (הרשימה המשותפת): 79 קארין אלהרר (יש עתיד): 82 עיסאווי פריג' (מרצ): 83 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 86 שרון גל (ישראל ביתנו): 88 השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 91 הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2014 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4) 101 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 101 זהבה גלאון (מרצ): 108 אילן גילאון (מרצ): 111 מיכל רוזין (מרצ): 117 תמר זנדברג (מרצ): 120 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 123 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 126 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 129 זהבה גלאון (מרצ): 133 הצעת חוק סליקה אלקטרונית של שיקים, התשע"ה–2015 134 הצעת חוק מס ערך מוסף (הוראת שעה), התשע"ה–2015 135 הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 5) (תעשייה עתירת ידע – הוראת שעה), התשע"ה–2015 135 הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 24 – הוראת שעה) (העדפת תוצרת הארץ במכרזי מערכת הביטחון והמשרד לביטחון הפנים), התשע"ה–2015 136 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 48) (מניעת נזקי שביתת רעב), התשע"ד–2014 137 הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2014 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4) 137 עיסאווי פריג' (מרצ): 138 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 141 דב חנין (הרשימה המשותפת): 143 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 146 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 147 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 149 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 152 איציק שמולי (המחנה הציוני): 157 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 159 איתן ברושי (המחנה הציוני): 165 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 168 דניאל עטר (המחנה הציוני): 169 איתן כבל (המחנה הציוני): 176 רויטל סויד (המחנה הציוני): 186 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 190 מיכל בירן (המחנה הציוני): 196 נחמן שי (המחנה הציוני): 200 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 206 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 210 יוסי יונה (המחנה הציוני): 214 מיקי לוי (יש עתיד): 220 שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי: 224 שר התיירות יריב לוין: 247 הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון מס' 2 והוראת שעה), התשע"ה–2015 271 השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 271 הצעה לסדר 273 עליזה לביא (יש עתיד): 273 הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון מס' 2 והוראת שעה), התשע"ה–2015 278 השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 279 הודעות הממשלה על העברת סמכויות משר לשר ועל העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד 280 שר התיירות יריב לוין: 280 איתן כבל (המחנה הציוני): 281 תמר זנדברג (מרצ): 282 אילן גילאון (מרצ): 283 מאיר כהן (יש עתיד): 284 מיקי לוי (יש עתיד): 285 יואל רזבוזוב (יש עתיד): 286 עליזה לביא (יש עתיד): 287 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 289 חיים ילין (יש עתיד): 292 עפר שלח (יש עתיד): 293 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 295 ציפי לבני (המחנה הציוני): 296 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 299 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 300 יעל גרמן (יש עתיד): 301 איתן ברושי (המחנה הציוני): 301 נחמן שי (המחנה הציוני): 303 מיכל רוזין (מרצ): 305 סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 306 יאיר לפיד (יש עתיד): 308 שר התיירות יריב לוין: 309 איתן כבל (המחנה הציוני): 312 שר התיירות יריב לוין: 318 תמר זנדברג (מרצ): 320 עליזה לביא (יש עתיד): 325 ציפי לבני (המחנה הציוני): 331 שר התיירות יריב לוין: 336 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום יום שני, י"ט בתמוז התשע"ה, 6 ביולי 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק העיצובים, התשע"ה–2015; הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון מס' 2 והוראת שעה), התשע"ה–2015; הצעת חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני משפחותיהם (תיקון מס' 7), התשע"ה–2015. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/1609/20 וכלה בהצעת חוק פ/1674/20 – הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הודעה מוקדמת על העלאת תעריפים בעסקה מתמשכת), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יואל רזבוזוב, איתן כבל, רועי פולקמן ויואב בן צור; הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון – פרסום פסיקה בענייני משפחה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת רחל עזריה, נאוה בוקר, איילת נחמיאס ורבין, דב חנין, יפעת שאשא ביטון, אורלי לוי אבקסיס, שלי יחימוביץ, יואב קיש, זהבה גלאון ועאידה תומא סלימאן; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (זיכוי בגין תואר אקדמי ראשון, תואר אקדמי שני או תעודת מקצוע), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – ייצוג בפני המוסד), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק לקביעת מעמדם של בני-זוג שבאו בברית הזוגיות, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אביגדור ליברמן, שרון גל, רוברט אילטוב, חמד עמאר, סופה לנדבר ואורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק ברית הזוגיות, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת ציפי לבני, יצחק הרצוג, קסניה סבטלובה, סתיו שפיר, יואל חסון, מנואל טרכטנברג, עמיר פרץ, איתן כבל, מיקי רוזנטל ואיציק שמולי; הצעת חוק להסדרת הפיקוח על כלבים (תיקון – איסור המתת כלבים בריאים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת תמר זנדברג, אילן גילאון, מיכל רוזין, זהבה גלאון, מכלוף מיקי זוהר, איתן כבל, מיכאל אורן ודב חנין; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – חובת לימוד שפה ותרבות ערבית), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איימן עודה, עבדאללה אבו מערוף, דב חנין, אחמד טיבי, באסל גטאס, ג'מאל זחאלקה, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, מסעוד גנאים, יוסף ג'בארין, קסניה סבטלובה, יצחק הרצוג, עמר בר-לב, איל בן ראובן, רועי פולקמן, עפר שלח, מיכל רוזין, אלי אלאלוף, תמר זנדברג, יואל חסון וזהבה גלאון; הצעת חוק לימוד חובה (תיקון – חינוך חינם לפעוטות), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יוסי יונה, אלי אלאלוף, ינון מגל, אורלי לוי אבקסיס, איציק שמולי, איילת נחמיאס ורבין, איתן כבל ושרון גל; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – גמלה לתלמיד), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב, יואב בן צור, יצחק וקנין ומכלוף מיקי זוהר; הצעת חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות (תיקון – גמר חשבון בסיום תקופת העבודה), התשע"ה–2015, מאת חברות הכנסת שלי יחימוביץ ומיכל בירן; הצעת חוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה) (תיקון – מכירה על-ידי מוציא לאור והגבלת שיעור ההנחה במקטע השיווק), התשע"ה–2015, מאת חברות הכנסת מרב מיכאלי ותמר זנדברג; הצעת חוק לחינוך נגד גזענות, התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת עיסאווי פריג'; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – מתן שירותי הבריאות לתלמיד בידי משרד הבריאות בלבד), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, דב חנין ויצחק וקנין; הצעת חוק עסקאות גופים ציבוריים (תיקון – אכיפת חוקי עבודה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת שלי יחימוביץ; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – התאמת קצבת הסיעוד להעלאת שכר המינימום), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, מיקי רוזנטל, מיכל רוזין, יחיאל חיליק בר, יפעת שאשא ביטון, אורלי לוי אבקסיס, איציק שמולי, יעקב מרגי, מיקי לוי, חיים ילין, נורית קורן ומאיר כהן; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – איחוד סמכויות), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איתן כבל, דב חנין, עמר בר-לב, איל בן ראובן, יואל חסון ואיציק שמולי; הצעת חוק פיצוי לנפגעי פוליו (תיקון – נפגעים שעלו לישראל לפני 1970 וטופלו בישראל), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ואלי אלאלוף; הצעת חוק חופש המידע (תיקון – פרסום מידע אודות מכרזים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אלי כהן, רועי פולקמן, מיקי רוזנטל, יפעת שאשא ביטון, טלי פלוסקוב, קארין אלהרר, דב חנין, איתן כבל, ינון מגל ואיימן עודה; הצעת חוק הספורט (תיקון – איסור מינוי בעל תפקיד בעל רישום פלילי), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יואל רזבוזוב, ינון מגל, מירב בן ארי ומיקי לוי; הצעת חוק איסור הונאה בכשרות (תיקון – התייעלות מערך הכשרות), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת רחל עזריה; הצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) (תיקון – פטור מאגרה למסורבת גט), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת רחל עזריה, נאוה בוקר, איילת נחמיאס ורבין, דב חנין, דוד אמסלם, יפעת שאשא ביטון, אורלי לוי אבקסיס, שלי יחימוביץ, יואב קיש, ינון מגל, זהבה גלאון ועאידה תומא סלימאן; הצעת חוק המשתתף החופשי, התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת שלי יחימוביץ; הצעת חוק הגנת השכר (תיקון – פירוט הזכאות למס הכנסה שלילי), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב, אלי אלאלוף ורחל עזריה; הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (תיעוד חופשי של ישיבות המועצה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יחיאל חיליק בר, טלי פלוסקוב, מיכל בירן, איציק שמולי, בצלאל סמוטריץ, יואל חסון ומירב בן ארי; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חישוב ההלוואה למוגבלים הזכאים לרכב שלא לראשונה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת משה גפני, אורי מקלב ואלי אלאלוף; הצעת חוק יישום עקרונות נאום בר-אילן, התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק שירותי הסעד (תיקון – הקמת מרכזים למיצוי זכויות), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת מאיר כהן, יאיר לפיד, יעקב פרי, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, מיקי לוי, יעל גרמן, שי פירון, חיים ילין, מנואל טרכטנברג, יואל חסון, אילן גילאון, יוסי יונה ודב חנין; הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון – חובת לימוד עברית וערבית), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אורן אסף חזן, יחיאל חיליק בר ויפעת שאשא ביטון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק איסור הפליית עיוורים המלווים בכלבי נחייה (תיקון – כלבים בהכשרה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת מיקי רוזנטל ואילן גילאון; הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון – איסור הפליה על רקע זהות מגדרית), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, נחמן שי, זהבה גלאון, ענת ברקו, יואל חסון, קארין אלהרר, מירב בן ארי, דניאל עטר ויואב קיש; הצעת חוק לביטול ההתיישנות בעבירות מין במשפחה (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק המועצה הארצית לביטחון תזונתי (תיקון – תקציב), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת מאיר כהן, קארין אלהרר, יעקב פרי, יואל רזבוזוב, מיקי לוי, יעל גרמן, שי פירון, חיים ילין, יאיר לפיד, יואל חסון, מנואל טרכטנברג, אילן גילאון, יוסי יונה ודב חנין; הצעת חוק סינון תכנים פוגעניים באינטרנט במוסדות החינוך, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איתן כבל, דניאל עטר, אורי מקלב, יעקב מרגי, רויטל סויד, עבד אל חכים חאג' יחיא, מרב מיכאלי, יואל חסון, איילת נחמיאס ורבין, מירב בן ארי, עמר בר-לב, דוד ביטן, נחמן שי, מיקי רוזנטל ועליזה לביא; הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון – ייעוץ אקדמי בערבית), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יוסף ג'בארין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, דב חנין, עבדאללה אבו מערוף, תמר זנדברג, אוסאמה סעדי, טלב אבו עראר, חנין זועבי, עבד אל חכים חאג' יחיא, מסעוד גנאים ויוסי יונה; הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון – קורס דיאלוג רב-תרבותי), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יוסף ג'בארין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, דב חנין, עבדאללה אבו מערוף, קסניה סבטלובה, תמר זנדברג, אוסאמה סעדי, טלב אבו עראר, חנין זועבי, עבד אל חכים חאג' יחיא, מסעוד גנאים ויוסי יונה; הצעת חוק התרבות והאמנות (תיקון – תקציב התרבות), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת עפר שלח, מיקי רוזנטל, איתן כבל, יעקב פרי, חיים ילין, מאיר כהן, עליזה לביא, מיקי לוי, יואל רזבוזוב, מיכל רוזין, דב חנין, איילת נחמיאס ורבין, איציק שמולי, זהבה גלאון, נחמן שי, יוסי יונה, יואל חסון, זוהיר בהלול, עיסאווי פריג', קארין אלהרר וסתיו שפיר; הצעת חוק המקרקעין (תיקון – התקנת אנטנה סלולרית), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור הצבת מכונות משחק של מפעל הפיס), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי, אורי מקלב, משה גפני, יעקב מרגי, טלי פלוסקוב ומירב בן ארי; הצעת חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) (תיקון – ביצוע חקירה תוך 48 שעות), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איימן עודה, דב חנין, עבד אל חכים חאג' יחיא, עאידה תומא סלימאן, ג'מאל זחאלקה, מסעוד גנאים, באסל גטאס, עבדאללה אבו מערוף ויוסף ג'בארין; הצעת חוק איסור הפליית תלמידים במוסדות הנהנים מתקציב המדינה (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אברהם נגוסה, נורית קורן, ענת ברקו, יואב קיש, דוד אמסלם, מכלוף מיקי זוהר, מיקי רוזנטל, אורן אסף חזן, יוסי יונה, רוברט אילטוב ודב חנין; הצעת חוק פיקוח על בתי-ספר (תיקון – השעיית עובד שירות), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איימן עודה, דב חנין, עבד אל חכים חאג' יחיא, עאידה תומא סלימאן, ג'מאל זחאלקה, מסעוד גנאים, באסל גטאס, עבדאללה אבו מערוף ויוסף ג'בארין; הצעת חוק התרבות והאמנות (תיקון – הקצאה שוויונית בתקציב לחברה הערבית), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת יוסף ג'בארין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, דב חנין, עבדאללה אבו מערוף, מסעוד גנאים, טלב אבו עראר, אוסאמה סעדי, עבד אל חכים חאג' יחיא, זוהיר בהלול, קסניה סבטלובה ותמר זנדברג; הצעת חוק חובת אזהרה בפרסום ושיווק טלפוני של הלוואה (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, משה גפני, ינון מגל, איתן כבל, שלי יחימוביץ, רחל עזריה ומיכאל אורן; הצעת חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (תיקון – פיקוח על מחירי מוצרים בסיסיים במצב של לקוח שבוי), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, אילן גילאון, זהבה גלאון, עיסאווי פריג', תמר זנדברג, סתיו שפיר, נורית קורן, יעקב פרי, קארין אלהרר, דב חנין, טלי פלוסקוב, עבד אל חכים חאג' יחיא, מירב בן ארי, איילת נחמיאס ורבין, איתן כבל, קסניה סבטלובה, איתן ברושי, זוהיר בהלול ומרב מיכאלי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (פנייה טלפונית למוקד שירות לקוחות של בעל רישיון להפעלת קו שירות לאוטובוס), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס; הצעת חוק השתתפות בתשלום שכר דירה, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איציק שמולי, דב חנין, אורלי לוי אבקסיס ואילן גילאון; הצעת חוק המתווכים במקרקעין (תיקון – אחריות לתשלום דמי תיווך), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איתן כבל, קארין אלהרר, דניאל עטר, דוד ביטן, עמר בר-לב, דב חנין, איילת נחמיאס ורבין ומיקי רוזנטל; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הגבלת תשלום בעד חניה במוסד רפואי), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת סתיו שפיר, מירב בן ארי, איתן כבל, טלי פלוסקוב, נורית קורן, נאוה בוקר, ענת ברקו, אברהם נגוסה, אורי מקלב, מיכל רוזין, דב חנין, יעקב פרי, קארין אלהרר, מאיר כהן, אילן גילאון, איל בן ראובן, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, עיסאווי פריג', איציק שמולי, מיכל בירן, איילת נחמיאס ורבין, זוהיר בהלול ויוסי יונה; הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון – פיצול שידורים של בעל זיכיון לשידורי רדיו), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת נאוה בוקר, יחיאל חיליק בר, דוד ביטן, רועי פולקמן, יעקב פרי, רוברט אילטוב, יעקב מרגי, עבד אל חכים חאג' יחיא, טלי פלוסקוב, יצחק וקנין, יוסי יונה ואיילת נחמיאס ורבין; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – תגמולים מוגדלים לעצמאי בשירות מילואים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת עפר שלח, משה גפני, מרדכי יוגב, נאוה בוקר, חיים ילין, איתן כבל ורוברט אילטוב; הצעת חוק שקיפות וגילוי שומות מס, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, דב חנין ומשה גפני; הצעת חוק פיצוי נפגעי אסון טבע, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, יוסף ג'בארין, באסל גטאס, אחמד טיבי, מסעוד גנאים, עבד אל חכים חאג' יחיא, דב חנין, עאידה תומא סלימאן, עבדאללה אבו מערוף, חנין זועבי, טלב אבו עראר, אוסאמה סעדי ואיימן עודה; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (חלף פיצויי פיטורין לעצמאי), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת שלי יחימוביץ; הצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון – יציאה לקצבה אחרי גיל פרישה), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת נחמן שי, עבדאללה אבו מערוף, יואל חסון, עיסאווי פריג', דניאל עטר, מאיר כהן, איציק שמולי, ישראל אייכלר, אורי מקלב, דב חנין, איתן כבל, קסניה סבטלובה, שרון גל, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, מרב מיכאלי וינון מגל; הצעת חוק העונשין (תיקון – חובת דיווח של איש דת או טוען רבני), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, רחל עזריה, אורלי לוי אבקסיס, איתן כבל, מרב מיכאלי, קארין אלהרר, עבדאללה אבו מערוף ויפעת שאשא ביטון; הצעת חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (תיקון – זכות למגורים בדיור ציבורי ומתן קדימות לנשים ששהו במקלט לנשים מוכות), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת עפר שלח, קארין אלהרר ומיקי רוזנטל; הצעת חוק סינון אתרים פוגעניים במקומות ציבוריים, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת אורי מקלב, משה גפני ואורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני משפחותיהם (תיקון – אי-תלות בקופת גמל), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת איל בן ראובן, איתן ברושי, דוד ביטן, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, שרון גל, אורן אסף חזן, חיים ילין, יחיאל חיליק בר, יואב קיש, מרדכי יוגב, איתן כבל, דניאל עטר, יואל חסון, אלי אלאלוף, יוסי יונה ומכלוף מיקי זוהר; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (נקודות זיכוי להורי חיילים), התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת ענת ברקו, אלי אלאלוף, יעקב מרגי, ינון מגל, סופה לנדבר, שרון גל, אברהם נגוסה, איציק שמולי, איתן כבל, חיים ילין, יואב קיש, רויטל סויד, איל בן ראובן, איילת נחמיאס ורבין, נורית קורן, יפעת שאשא ביטון, טלי פלוסקוב, יואל רזבוזוב, איתן ברושי, מיקי לוי, קארין אלהרר, אבי דיכטר, אורן אסף חזן ומכלוף מיקי זוהר; הצעת חוק הפיקוח על מסגרות חינוכיות לפעוטות, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת קארין אלהרר, חיים ילין, מנואל טרכטנברג, מיקי לוי, יעקב פרי, עפר שלח, יואל רזבוזוב, יעל גרמן, שי פירון, עליזה לביא, תמר זנדברג, מיכל רוזין, איתן כבל, דב חנין, איציק שמולי ובאסל גטאס; הצעת חוק חופשת הסתגלות לעובד המשרת במילואים, התשע"ה–2015, מאת חברי הכנסת שרון גל, איל בן ראובן, מירב בן ארי, נחמן שי, איילת נחמיאס ורבין, יואב בן צור, יעקב מרגי, רועי פולקמן, סופה לנדבר, אלי אלאלוף, יחיאל חיליק בר, מנחם אליעזר מוזס, רוברט אילטוב, מיכאל אורן, אביגדור ליברמן, קארין אלהרר, דניאל עטר, טלי פלוסקוב, רויטל סויד, אלי כהן, יואב קיש, תמר זנדברג, עליזה לביא, מכלוף מיקי זוהר, מיקי לוי, דוד ביטן, יוסי יונה, נאוה בוקר ובצלאל סמוטריץ; הצעת חוק הטיפול בחולה הסיעודי (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, מאת חברת הכנסת מיכל רוזין; הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – העמדת סיוע לחבר הכנסת שהטיל עליו הנשיא להרכיב ממשלה), מאת חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ, ינון מגל, מכלוף מיקי זוהר, רועי פולקמן, מירב בן ארי, אלי כהן, משה גפני, מרדכי יוגב, יואב בן צור, מאיר פרוש, מנחם אליעזר מוזס ואיציק שמולי; הצעת חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל (תיקון – מעמד החטיבה להתיישבות), התשע"ה–2015, מאת חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. דין-וחשבון על פעולות רשות מקרקעי ישראל לשנת התקציב 2014. נוסח מתוקן של הצעת חוק-יסוד: מדינת ישראל, פ/1587, מאת חבר הכנסת זאב בנימין בגין. עוד הונחו של שולחן חברי הכנסת ההסכמים הבאים: הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין הרפובליקה של בלרוס בדבר פטור מאשרה למחזיקים בדרכונים לאומיים; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של פולין בדבר שיתוף פעולה במחקר ופיתוח תעשייתי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. חברי הכנסת, לפני שנעבור להצעות האי-אמון, הערה לגבי סדר-היום: היום בשעה 18:00 יתקיים בהר-הרצל, כידוע, טקס רשמי בעקבות שנה ל"צוק איתן", לזכר הנופלים ב"צוק איתן". לאחר מכן, כרגיל בימים אלה, יש גם סעודה של חברינו המוסלמים – אפטאר, ולכן לאחר ההצבעות על הצעות האי-אמון. עד בערך השעה 20:30, כשיחזרו חברי הכנסת המוסלמים מן הסעודה, סדר-היום יהיה כרגיל, לפי מה שפורסם אצלכם, אבל ללא ההצבעות. כל ההצבעות יחלו לאחר השעה 20:30. כך החלטנו בנשיאות הכנסת. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> והאי-אמון מתי? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> האי-אמון – בסביבות 17:30 נצביע, ואז אלה שרוצים וצריכים להיות בטקס יוכלו לעשות זאת. לאחר מכן יחזרו, אבל בסביבות 19:30 המוסלמים פורשים לסעודה, ולא מקיימים בימים אלה הצבעות. <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת, יש עתיד ומרצ להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. שנה אחרי "צוק איתן", המצב הביטחוני בדרום על סף קריסה והקיפאון המדיני נמשך;> <2. אוזלת ידה של המשטרה בטיפול בפשיעה, באלימות ובנשק בלתי חוקי בחברה הערבית;> <3. אוזלת היד של הממשלה בהתמודדות עם המצב הביטחוני בדרום, ביו"ש, בירושלים וברמת-הגולן והפגיעה בביטחון האישי של אזרחי ישראל;> <4. אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הצעת סיעת המחנה הציוני: שנה אחרי "צוק איתן", המצב הביטחוני בדרום על סף קריסה והקיפאון המדיני נמשך. ינמק את הצעת האי-אמון חבר הכנסת עמר בר-לב. בבקשה, אדוני. עד עשר דקות לרשות אדוני. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה, אנו מציינים השבוע שנה ל"צוק איתן", וצר לי לקבוע שלמדינת ישראל אין מדיניות ביטחונית ולא אסטרטגיה – לא בדרום, לא אל מול הטרור ביהודה ושומרון ולא בצפון. אני שואל מכאן את ראש הממשלה ואת שר הביטחון: מהי מדיניות הביטחון שלכם אל מול ה"חמאס" ברצועת-עזה? שקט תמורת שקט? הרתעת ה"חמאס"? איפה בדיוק ההבטחות האלו, אם הטפטופים עלינו מרצועת-עזה חזרו? אם "חמאס" חזר לחפור מנהרות תקיפה במלוא המרץ ובונה מתקן אימונים הפגנתי מול נתיב-העשרה, אז היכן בדיוק ההרתעה? היכן היא? ואני מוסיף ושואל: מהי מדיניות הביטחון שלכם אל מול הטרור המתגבר ביהודה ושומרון? ומה אל מול ה"חיזבאללה" בצפון? תפיסת ביטחון של מדינה איננה סוד. אסור שתהיה; לא כלפי אזרחיה, לא כלפי האויב ולא כלפי הקהילה הבין-לאומית. ההפך הוא הנכון: היא כלי מרכזי בקביעת מדיניות הפעולה של המדינה, ביטחונית ומדינית, וביצירת הרתעה כלפי האויב. היא כלי מרכזי לקבלת גיבוי בין-לאומי ולגיטימציה להפעלתה. לכן חשוב שתהיה פשוטה, ברורה וגלויה. כאשר האויב אינו יודע כיצד נגיב במקרה של הפרת השקט, חופש הפעולה שלו גדל, בו בזמן שהבלבול וההתלבטות בקרב מקבלי ההחלטות אצלנו גדלים אף הם. בעבר – בעבר שלנו, של מדינת ישראל – זה לא היה כך. בראשית שנות המדינה, כאשר התרבו תקיפות ה"פדאיון" על יישובי הקבע, על יישובינו, קבע בן-גוריון את מדיניות פעולות התגמול. ב-1956, כאשר חסמה מצרים את מצרי טיראן למעבר אוניות סוחר, קבעה מדינת ישראל שפעולה זו היא "קזוס בלי", קו אדום, שעם חצייתו לא נשלים. ישראל יצאה למלחמה לפריצת המצרים; ועשינו זאת שוב ב-1967, כאשר נאצר העמיד אותנו במבחן זה בשנית. לא דובר אז באיום בנפש על אזרחי מדינת ישראל, כפי שקיים היום בעקבות כל ירי של רקטה או פצמ"ר, או מכל פיגוע דריסה או דקירה ביהודה ושומרון; האיום היה כלכלי בלבד, וזו הייתה סיבה מספקת לצאת למלחמה כוללת. ובשנות ה-70, כשעברו המחבלים לפיגועי המיקוח, והשתלטו פעם על כיתת לימוד או גן-ילדים ופעם על מלון או אוטובוס בדרישה לשחרור מחבלים בתמורה לשחרור בני-הערובה, אז שלח אותנו ראש הממשלה רבין ז"ל, לוחמי היחידות המיוחדות, להילחם ולשחרר את בני-הערובה. כקצין צעיר השתתפתי במספר רב של פעולות שחרור כאלו. ראש הממשלה רבין ז"ל לא הסתפק בכך, וקבע מדיניות שלפיה צה"ל יתקוף ביוזמתו את המחבלים בבסיסם לפני יציאתם לפיגועים במדינת ישראל. זאת הייתה מדיניות ברורה ונכונה. אדוני ראש הממשלה, אומנם אתה לא יושב כאן, אבל לו ישבת כאן, ודאי היית זוכר את אותה פשיטה בקיץ 1975 על קן מחבלים בלבנון בפיקודו של אחיך יוני, כאשר אני לצדו. אתה, ראש הממשלה, בדיוק חזרת לחופשת קיץ מלימודיך בחו"ל. זו הייתה פעולת מנע, להגנה עצמית, על-פי מדיניות הביטחון הלאומית באותה עת. כמה ימים לאחר מכן, בהמשכו של אותו שבוע, פיקדתי על מבצע בארץ אויב אחרת, ואתה, ביבי, היית מפקד כוח החילוץ שלי. כן, אדוני היושב-ראש, היו ימים. שני מבצעים בשבוע אחד – היו אז הספקים לא רעים. ב-2006 חטף ה"חיזבאללה" את אהוד גולדווסר ואלדד רגב, זיכרונם לברכה. אהוד אולמרט, ראש הממשלה, ועמיר פרץ, שר הביטחון, החליטו נכון, לצאת למלחמה רחבה כנגד ה"חיזבאללה" בצפון, ובעטייה של אותה מלחמה ה"חיזבאללה" מורתע עד היום. מאז הקמתה של מדינת ישראל ועד לפני קצת פחות מעשור הייתה לישראל מדיניות ביטחון ברורה, שעודכנה מדי פעם בפעם וביססה את הרתעתה. במקרים שבהם קרסה, לא היססו ראשי הממשלות לנקוט פעולות שלעתים היו כרוכות בלקיחת סיכון גדול, עד שחזרו וביססו את ההרתעה מחדש. אבל בשנים האחרונות, שבהן אתה, נתניהו, מכהן כראש הממשלה, אין תפיסת ביטחון, ואת התוצאה אנו רואים. 15 שנה של סבבים גדלים הולכים, של ירי פצמ"רים ורקטות בדרום, ובחודשים האחרונים – התגברות אירועי טרור ביהודה ושומרון. אדוני ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, בכמה הזדמנויות ראש הממשלה טען כנגדנו, הרבה פעמים בהתרסה, ושאל, או אמר: מה אתם הייתם עושים במקומי? אז ראשית, אני רוצה להזכיר לראש הממשלה שהוא ראש הממשלה, לצערי, לא אנחנו. והוא זה שצריך להחליט ולעשות. אבל אני לא אתחמק מהשאלה. אני ממש לא אתחמק, אך תחילה אתייחס למה שאין בכוונתנו לעשות כשנגיע לשלטון. אין לנו שום כוונה לעזוב, או לסגת מכל מקום שבו נמצאים היום חיילי צה"ל השומרים על ביטחוננו, לא לגבולות 67' ולא לכל קו אחר, בוודאי לא בשלב הנוכחי. יש זמן לכל דבר. אז בוא נוריד את ההפחדות האלה, שאנחנו ניסוג, ונחזיר, ולא יהיה ביטחון; בוא נוריד את זה מעל השולחן. ומה אנחנו כן נעשה? בשלב ראשון בדיוק את מה שאתה מציע, ראש הממשלה, רק שבניגוד לך, אנחנו נעשה ולא רק נדבר. ביהודה ושומרון – הרי גם אתה אמרת שעלינו להיפרד מהפלסטינים, והוספת את שימור הצורך בשליטה ביטחונית ישראלית. אז אנחנו, אדוני ראש הממשלה, נעשה זאת. ואתה יודע עוד משהו, ראש הממשלה? את זה אפשר וצריך לעשות גם ללא שותף פלסטיני, כי זה אינטרס שלנו. זה בידיים שלנו. נעצור את הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון, נחוקק בכנסת חוק פינוי-פיצוי עבור מתנחלים החיים מחוץ לגושי ההתיישבות שיהיו מעוניינים להעתיק את מגוריהם לגבולות הקו הירוק או לגושים. הכול בתמורה לפיצוי הולם, והכול מרצון. נרחיב את שטחי B ככל האפשר, ומעל הכול, חיילי צה"ל ימשיכו לשמור על הביטחון בדיוק כפי שהם עושים היום. אין לי ספק שהקהילה הבין-לאומית תתייצב לצדנו, וחובת ההוכחה תעבור לפלסטינים. ובעימות בדרום מול ה"חמאס", מה נעשה? גם פה את מה שהכרזת מעל בימת האו"ם בספטמבר האחרון, ומאז, כמה מפתיע, לא עשית דבר: נפנה למדינות הסוניות המתונות, מושג שאתה, ראש הממשלה, טבעת: מצרים, סעודיה, נסיכויות המפרץ, ירדן, הרשות הפלסטינית, ויחד אתן, בתמיכה של ארצות-הברית ואירופה, נפנה למועצת הביטחון שתקבל החלטה שהדרך לפתרון הסכסוך בדרום עוברת ביישום הנוסחה הפשוטה: פירוז תמורת שיקום ופיתוח. זאת הנוסחה. כן, אני יודע, זה קשה, ה"חמאס" לא ממש יתלהב לפרק את נשקו, גם אבו מאזן לא ממש מעוניין להתעמת עם ה"חמאס", ועוד קשיים כאלה ואחרים, אך זה אפשרי. אבל בשביל זה צריך מנהיגות, צריך מנהיג, ולצערנו, אתה, ראש הממשלה, מהסס, חושש וקופא על השמרים. ובמזרח התיכון אין דבר כזה לעמוד במקום. או שפורצים קדימה, או שמידרדרים לאחור. ולצערי, מצבנו הביטחוני מידרדר ומידרדר. ומה עוד נעשה? ניתן גיבוי לתושבי עוטף-עזה, גיבוי אמיתי, שאינו מצריך מאבקים בלי סוף כדי לקבל פיצוי ועידוד לעסקים ולחקלאים באזור, כזה שימנע סגירה של מפעלים ותעסוקה בשדרות או בערד, כזה שיבטיח שהכסף לטיפול הנפשי שהילדים כה זקוקים לו לא יעמוד בסימן שאלה. זה לא ניצחון, אם הממשלה מאיימת לסגור תקציב לילדי העוטף שסובלים מטראומות, ואז מודיעה: הנה, הוקוס-פוקוס, פתאום יש תקציב. הניצחון זה להבטיח שיהיה תקציב מלכתחילה, ולפעול במרץ כדי שלא נהיה זקוקים לו. לצערי, במקרה שלנו, ביטחון אזרחי ישראל מידרדר מדחי אל דחי בצפון, בדרום, ביהודה ושומרון ובירושלים, ולכן אנחנו מצביעים היום אי-אמון בממשלה, אי-אמון בך, בנימין נתניהו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב, שנימק את הצעת האי-אמון מטעם סיעת המחנה הציוני. אני מתכבד להזמין את סגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן להשיב. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> – – – אני אדבר על שניהם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אה, אוקיי, אתה צודק. אנחנו נשמע קודם כול את הנימוק של ההצעה של סיעת יש עתיד: אוזלת היד של הממשלה בהתמודדות עם המצב הביטחוני בדרום, ביו"ש, בירושלים וברמת-הגולן והפגיעה בביטחון האישי של אזרחי ישראל. חבר הכנסת יעקב פרי ינמק את ההצעה, ולאחר מכן ישיב סגן שר הביטחון על שתי ההצעות. עד עשר דקות לרשות אדוני. <יעקב פרי (יש עתיד):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, אנו, סיעת יש עתיד, מגישים היום הצעת אי-אמון בממשלה בנושא המצב הביטחוני בדרום, ביהודה ושומרון, בירושלים וברמת-הגולן והפגיעה בביטחון האישי של אזרחי ישראל בשל מצב זה. מהות ההצעה היא, שעל-פי שיקול דעתנו, הממשלה נכשלה בטיפול בנושאים המהותיים ולעתים אף הקיומיים למדינת ישראל. משוכנעים אנו כי הממשלה והעומד בראשה לא נוהגים באחריות המצופה מהם בקרב אזרחי ישראל ואינם נותנים מענה לנושאים הדורשים טיפול מיידי. ראש הממשלה, שדואג שתדמיתו תשתקף בעיני הציבור כ"מר ביטחון", לא מצליח לשמור על ביטחון אזרחי ישראל – לא בדרום, לא במרכז, לא באיו"ש, לא ברמת-הגולן ולא בבירת ישראל ירושלים. חברותי וחברי חברי הכנסת, כמי שעסק יותר מ-30 שנים במערכות הביטחון וכמי שעמד בראש שירות הביטחון הכללי בתקופות מסעירות, מאתגרות ומורכבות, אני אומר לכם היום: ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אינו פועל באופן נמרץ ויעיל לחזק את ביטחונם של תושבי מדינת ישראל. על-פי תיאוריית הצרכים של מאסלו, הביטחון הוא אחד משני הבסיסים היסודיים ביותר בצורכי האדם; יחד עם צרכים פיזיולוגיים בסיסיים עומד הצורך לביטחון בקיום הפיזי. תפקידה הראשון והחשוב ביותר של המדינה הוא לשמור על ביטחון אזרחיה, ובכך, אדוני ראש הממשלה, אתה מקבל ציון "נכשל". בתקופה האחרונה אנחנו עדים להידרדרות משמעותית במצב הביטחוני של אזרחי ישראל. כוחות הביטחון מדווחים על עלייה חדה בכמות הפיגועים החמורים, כולל כאלה שבהם נרצחו אזרחים ישראלים. הירי מכיוון עזה אינו פוסק, ותושבי הדרום נאלצים להמשיך לחיות בפחד ובטראומה. וברמת-הגולן אנו עדים ליותר ויותר מקרים שמסכנים את חיי התושבים שם. מסביב ייהום הסער, אנחנו טומנים באדמה את אחינו ואחיותינו שחשופים לגלי טרור, ועל-פי הפרסומים ראש הממשלה לא טורח אפילו לכנס את הקבינט הביטחוני לדון בנושאים הללו. ראש הממשלה כל כך דואג וחושש מהביקורת שתוטח בו על-ידי שריו שלו, בממשלתו, שהוא דוחה את כינוס הקבינט עוד ועוד. ובינתיים ביטחון אזרחי ישראל מופקר, והממשלה אינה מצליחה לספק ביטחון לאזרחיה. חברי חברי הכנסת, בשנת 2008 היה אופוזיציונר חריף בכנסת ישראל בשם בנימין נתניהו. הוא מתח ביקורת קשה ובלתי מתפשרת על המצב הביטחוני, ואמר בסיור בשדרות – אני מצטט: בתקופה שלנו לא נחת אף "קסאם" אחד, ול"חיזבאללה" יש אלפי טילים, ולא ירו אף טיל. וכשהם ירו הם קיבלו מכה בראש והפסיקו את הירי לשש שנים. צריך שהם יפחדו מאתנו. סוף ציטוט. אותו נתניהו דרש את החלפתה של הממשלה, ובבחירות 2009 קיבל את כל מבוקשו ונבחר לעמוד בראש ממשלת ישראל. מאז ועד היום, שש שנים ושלושה חודשים, בנימין נתניהו עומד בראש ממשלת ישראל, והנה, היום אנו עדים לנעשה סביבנו ובתוכנו – ללא ספק מרשים. בצפון המדינה וברמת-הגולן נאלצים התושבים לחיות בפחד בשל הלחימה בסוריה שמגיעה עד אליהם, הרקטות שנוחתות בשטחי ישראל ו"דאעש" שנמצאים קרוב יותר ויותר לגבולנו. בלבנון ל"חיזבאללה" יש יותר מ-100,000 טילים המכוונים אל עבר אזרחי מדינת ישראל, ואנו בידיו של נסראללה, שיחליט מתי נוח לו ללחוץ על הכפתור. בירושלים מחבלים מתועבים מבצעים פיגועים רצחניים השכם והערב – חיילות, חיילים, אזרחים – דמם של כולם הפך להפקר בתקופת נתניהו בראשות הממשלה, ואנו עדים ליותר פצועים ויותר הרוגים; רק ב-2014 – 12 הרוגים בירושלים. ביהודה ושומרון, אותם יהודה ושומרון שתושביהם העניקו לנתניהו שוב את השלטון, הביטחון האישי הולך והופך לחלום רחוק: הכבישים מסוכנים, שמורות הטבע הן סכנה למבקרים, המחסומים מהווים זירת קרב של ממש לחיילות ולחיילים השומרים בהם. עזה משקמת את מנהרות הטרור ואת תעלות שיגור הטילים. "חמאס" מתעצם, מגדיל את כוחו בזירה הבין-לאומית, מקבל לגיטימציה, בעוד מעמדנו בעולם ממשיך להישחק. טילים נוחתים על אזרחי ישראל בעוטף-עזה, ובנימין נתניהו, אשר כזכור – בתקופה שלא לא נחת אף "קסאם" אחד, לא עושה דבר. אנשי ההסברה והקופירייטינג של ראש הממשלה כבר מנסחים את השם של המבצע הבא, של המלחמה הבאה. ובדרום,"דאעש" על הגבול עם מצרים, חופש התנועה של אזרחי ישראל נפגע, "חמאס" מסייע לארגון הטרור הרצחני בלימוד תורות לחימה ובהתמודדות עם אמצעי לחימה מתוחכמים, וממשלת ישראל, וראש הממשלה בראשה, לא עושה דבר. חברותי וחברי חברי הכנסת, ראש הממשלה מוביל אותנו לשגרה של טילים על תושבי עוטף-עזה והדרום, לשגרה של טילים על תושבי רמת-הגולן, לשגרה של סגירות כבישים בגבול מצרים ולשגרה של פיגועים ברחבי מדינת ישראל. ביום ב' שעבר, בדיוק לפני שבוע, בוצע פיגוע באזור כוכב-השחר שבאזור יהודה ושומרון. בפיגוע נפצעו ארבעה צעירים, ואחד מהם, מלאכי משה רוזנפלד, זכרו לברכה, מת מפצעיו. מוקדם יותר באותו יום נדקרה חיילת צה"ל במחסום קבר רחל על-ידי צעירה פלסטינית. באותו היום בדיוק, לפנות בוקר, בוצע ניסיון פיגוע של נער בן 15 ממחנה הפליטים שועפאט. שגרה של פיגועים. רק לפני כשבועיים נרצח הצעיר דני גונן, זכרו לברכה, בפיגוע סמוך ליישוב דולב. ימים ספורים לאחר מכן בוצע פיגוע בשער שכם בירושלים, שבו לוחם משמר הגבול נדקר בגרונו על-ידי צעיר פלסטיני. אני אומר היום ללא צל של ספק, מדובר בהסלמה חמורה. אבל ראש הממשלה אינו מנסה לשנות את שגרת הפיגועים, את שגרת הטילים ואת שגרת החרמות הבין-לאומיים, ולא יוזם דבר. אנו עדים להיעדר אופק, ולייאוש ולחתירה לשינוי ההולכים ומתגברים ביהודה, שומרון ועזה. מדינת ישראל לא נותנת תשובות הולמות לסדר החדש שמתעצב ביהודה ושומרון. יש עיסוק רב-שנים הולך וגובר בהסדר הגרעין, אבל פחות בטשטוש הגבולות במזרח התיכון, אשר משתנה לנגד עינינו והופך ממנהיגות מסורתית לברוני מלחמות גרילה. ואם ייחתם, כפי שכך נראה, הסכם עם איראן, חייב ראש הממשלה להסיק המסקנות ולהתפטר. במצב של חוסר אפקטיביות של ארצות-הברית ומדינות המערב לתת תשובות נגד "דאעש", המשימה צריכה ליפול על ישראל, ויש לי ספק עד כמה אנו ערוכים או מוכנים לכך. אני פונה היום אליך, חבר האופוזיציה מ-2008, מר בנימין נתניהו, מה היית אתה אומר לראש הממשלה שבתקופתו יש שגרה שכזאת? אני חושב שכולנו יודעים את התשובה על כך. ולכן אני קורא אליך היום, כפי שאתה עצמך היית קורא לראש הממשלה שנכשל בביטחון: תתפטר. חברותי וחברי חברי הכנסת, אני קורא היום לכולכם להצביע בעד הצעת האי-אמון ונגד שגרת הטילים והפיגועים. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יעקב פרי. אני מתכבד להזמין את סגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן להשיב על הצעות האי-אמון מטעם סיעת המחנה הציוני וסיעת יש עתיד. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אדוני היושב-ראש, שרים, חברי חברי הכנסת, לעניין עזה – המדיניות שלנו מול ה"חמאס" היא מצד אחד תקיפה ונחושה ומצד שני אחראית ושקולה, כזו שאינה מתנהלת בשליפות או בססמאות ריקות מתוכן שכל מטרתן השגת רווח פוליטי מיידי על חשבון ביטחונם ושלומם של אזרחי ישראל; מדיניות של סוף מעשה במחשבה תחילה. המחויבות של שלטון ה"חמאס" ברצועת-עזה להפסקת האש, שהושגה על בסיס היוזמה המצרית, משקפת את ההרתעה שהושגה בעקבות המבצע. ב"חמאס" יודעים כי מוטב לארגון לרסן כל ניסיון ירי לכיוון ישראל, אחרת נפעל בעוצמות גדולות עוד יותר. דרום הארץ ויישובי עוטף-עזה נהנים מאז תום מבצע "צוק איתן" מהתקופה השקטה ביותר מאז השתלט "חמאס" על רצועת-עזה. זהו שקט ביטחוני חסר תקדים בעשור האחרון, שמצביע על כך שהישגי מבצע "צוק איתן" תקפים והשפעתם מהדהדת. לעניין מה שמכנים חברי הכנסת "קיפאון מדיני" או "אופק מדיני", לא ברור מול מי להבנתם קיים אופק זה. האם מול אבו מאזן, האחראי דה-יורה לרצועה אך נטול כל שליטה על המתרחש בה? אותו אבו מאזן שישראל ומצרים יצרו עבורו את התנאים לאחר "צוק איתן" לכניסתו למעברים, אך הוא, כהרגלו, העדיף לא לקחת אחריות? או כוונתכם ל"חמאס", ארגון טרור רצחני שאינו עומד אפילו בתנאי הקוורטט ומשתף פעולה עם ארגון "דאעש" בחצי האי סיני? האמת צריכה להיאמר: עם אלה אין אופציה למשא-ומתן מדיני בנוגע לרצועת-עזה. אשר לרמת-הגולן – התמודדות ממשלת ישראל עם המתרחש בסוריה וברמת-הגולן הוכיחה את עצמה באופן ברור: מדיניות ממשלת ישראל היא שאיננו מתערבים במתרחש בסוריה אך יש לנו קווים אדומים ברורים, ואנו מגיבים בנחישות ובעוצמה הנדרשת אם קווים אלו נחצו. זוהי מדיניות שקולה, אחראית ומאוזנת. מי שאינו נושא באחריות יכול להרשות לעצמו להתלהם. אנו מחויבים לאחריות ולהבטחת שלומם של היישובים ברמת-הגולן. המדיניות שאנו מוציאים לפועל אפשרה את המשך קיום החיים האזרחיים הסדורים בגולן; הכלכלה והתיירות פורחות, אף שמעבר לגבול נמשכים הקרבות. אנו מודעים היטב למצב, ועוקבים מקרוב, תוך השקעת המשאבים הנדרשים לכך, ובתוך כך אנו משפרים את הדרוש שיפור בתחומי ההתגוננות השונים. לעניין האירועים ביהודה ושומרון – אכן, בשבועיים האחרונים אנו חווים רצף של אירועי טרור והצלחות של פיגועים ביהודה ושומרון, בירושלים ובמקומות אחרים בארץ. פיגועים אלו מבוצעים על רקע של אווירת הסתה ברשות הפלסטינית ומתן השראה לפיגועים אפשריים נוספים. אנו פועלים באופן אינטנסיבי במישור המודיעיני והמבצעי לטפל במצב ולמנוע ולסכל פיגועים נוספים. חלק מהמאמצים נוגעים גם לתיאום הביטחוני. ולראיה, מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ביצעו בימים האחרונים מעצרים נרחבים – יותר מ-100 איש, ובהם גם אנשי "חמאס". אנו מודעים היטב להשפעת הפיגועים על תחושת הביטחון של התושבים, ומעבר לנקיטת הצעדים שהוזכרו אנו מקיימים שיח רציף עם הנהגת ההתיישבות, הן אשר לפעולות שמערכת הביטחון נוקטת והן אשר לפעולות הנדרשות מהנהגת ההתיישבות. תליית הפיגועים האחרונים במה שקרוי אצל גורמים כאלה ואחרים "המבוי המדיני הסתום" היא אמירה ריקה מתוכן ובלתי מבוססת. העובדות ההיסטוריות מן השנים האחרונות מוכיחות בדיוק את ההפך: דווקא כשהייתה, ולו לכאורה, התקדמות במגעים המדיניים, ראינו התגברות בפעולות הטרור. גורמי הביטחון בצה"ל ושר הביטחון בראשם אינם שוקטים על השמרים. הם פועלים וימשיכו לפעול ביצירתיות, נחישות, תקיפות, אחריות ושיקול דעת אל מול האתגרים והאיומים הביטחוניים בכל הגזרות. באופן אישי, אני רוצה לומר לכם, שאני ממשיך לפעול ולקדם את נושא גירוש משפחות המחבלים מדרגה ראשונה. לדעתי, זהו צעד הרתעתי משמעותי ביותר, שבו, להערכתי, ניאלץ להשתמש פעם אחת בלבד. אני רוצה לומר, חבר הכנסת עמר בר-לב: מורשת רבין היא לא רק כל מה שהזכרת. מורשת רבין היא גם "נשבור להם את העצמות". <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> בנאום של עשר דקות אתה רוצה – – – <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> מורשת רבין היא לשבור את העצמות, ומורשת רבין היא גם לגרש 400 מחבלים בלילה אחד. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אבל איפה המורשת שלכם? <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> זאת מורשת רבין. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> איפה המורשת שלכם? <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> בגלל זה אני אומר, אני באופן אישי חושב שזהו הצעד ההרתעתי ביותר. צריך לתפוס את המחבלים ולגרש אותם מן הארץ, אותם ואת בני משפחתם מדרגה ראשונה. ואני מבטיח לכם שברגע שנעשה את זה פעם אחת בלבד, לא ניאלץ לעשות פעם נוספת. <חיים ילין (יש עתיד):> כאילו לקחת את כל עזה לים. זה מה שאתה אומר. כל עזה לים. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> תודה רבה. <חיים ילין (יש עתיד):> את כל עזה לים. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> כמעט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא לנמק את ההצעה של הרשימה המשותפת: אוזלת ידה של המשטרה בטיפול בפשיעה, באלימות ובנשק בלתי חוקי בחברה הערבית. מי שישיב על ההצעה הוא השר המקשר בין הממשלה לכנסת, חבר הכנסת יריב לוין. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> למה לא השר לביטחון הפנים? יש לו תשובה בשבילי? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מקווה מאוד. בבקשה, עד עשר דקות לרשות אדוני. <שר התיירות יריב לוין:> הייתי השר לביטחון פנים עשרה ימים – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אעוד' באללה מן א-שיטאן א-רג'ים. בסם אללה א-רחמאן א-רחים. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, ריבוי המקרים של רצח במגזר הערבי הגיע לממדים בלתי נתפסים, והמשטרה לא עושה כלום. אוזלת היד של המשטרה – זה גם השר המכוון. והממשלה כולה מגיעה למצב – ממשלה כזאת, אין לה זכות קיום, ולכן אני מגיש את הצעת האי-אמון, בגלל אוזלת ידה של המשטרה בטיפול באלימות הגואה במגזר הערבי, במיוחד השימוש בנשק חם, ובמספר מקרי הרצח בתוך האוכלוסייה הערבית, אשר המשטרה לא מונעת מצד אחד וכמעט שלא מפענחת מהצד האחר. המצב היום במגזר הערבי – יריות כדי לרצוח, והרבה רציחות; יריות בכל יום, אם על בתים של אזרחים, רכבים שלהם, או כל רכוש אחר; שימוש בנשק למטרת איום וסחיטה עד כדי קבלת דמי חסות, "פרוטקשן"; יריות בחתונות תוך סיכון חיי אדם, והיו הרבה מקרים של פציעת אנשים שבאו להשתתף בחתונה; הנשק גם בהישג יד של ילדים, ומסכן את חייהם וחיי אחרים. כדי להמחיש את היקף הבעיה וגודלה מספיק להתבונן בסטטיסטיקה, שאומרת: מאז 2000 ועד היום, עד סוף החודש שעבר, נרצחו במגזר הערבי 1,068 אזרחים ערבים, וזה נוסף על 13 החללים שנרצחו על-ידי המשטרה – הם לא 13, מאז הם עברו את ה-50 – ה-13 היו ב-2000, אבל בידי המשטרה – עברו מאז את 50 הנרצחים. זאת אומרת, יותר מ-70 מקרי רצח בשנה. במחצית הראשונה של שנת 2015 נרצחו כבר 39 בני-אדם, מה שמראה על עליית מדרגה. להזכירכם, הערבים הם כ-20% מהאוכלוסייה, אבל מקרי הרצח אצלם הם כ-50% מכלל הרציחות בארץ. אפשר לחזור ל-2009, אז היו 141 רציחות, מהן 71 ערבים. כבוד השר, כידוע לך, רוב הנשק בידי האזרחים הערבים ככולו הוא ללא רישיון. כמו כן, ידוע כי במגזר הערבי אין מפעלים לייצור נשק. הנשק הזה מקורו מכוחות הביטחון לסוגיהם. האם המשטרה, השב"כ ושאר כוחות הביטחון לא יודעים להתחקות אחר מסלול המעבר של כלי הנשק עד שמגיעים ליד שלוחצת על ההדק? אדוני היושב-ראש, הממשלה מחויבת לספק ביטחון לאזרחיה, דבר שאינו קיים לאזרחים הערבים, כי לא יכול להיות שאנשים נרצחים בתוך הבתים שלהם, אפילו כשהם לא מעורבים בשום סכסוך, או אנשים שמגיעים למכולת, או עוברי אורח, בלי שהמשטרה נוקפת אצבע. העבודה של המשטרה היא בסך הכול לבוא, לתעד את המקום, לרשום ולהוסיף לסטטיסטיקה. במגזר הערבי יש ריבוי של רציחות "על רקע כבוד המשפחה", כפי שנוח לתקשורת לכנות. אני רוצה להביא לידיעת השר ציטוט מתיאור המצב בנושא הזה: החוק בישראל אינו מכיר בהגנה על כבוד המשפחה כצידוק ראוי לרצח. אולם בפועל רשויות החוק מגלות הבנה כלפי התופעה, תוך ניסיון להיות רגישים לתרבותה של קבוצת המיעוט – דרך אגב, זה לא חלק מהתרבות של המיעוט, זה לא חלק מהתרבות שלנו כמוסלמים. חד-משמעי – בעיקר מצד המשטרה. במקרים רבים המשטרה נוהגת להפעיל נכבדים כדי לפשר בין האישה ומשפחתה, שולחת נערות לחסותם של שיח'ים או מחזירה אותן לבתיהן. היו כמה מקרים שבהם נרצחו נערות אחרי שפנו למשטרה והתלוננו שהן בסכנת חיים, לעתים אחרי שהמשטרה קיבלה התחייבות מצד המשפחה והחזירה את הנערה לביתה. היו גם הרבה מקרי רצח אחרי תלונות ובקשה שהמשטרה תיתן לאנשים ביטחון; המקרה של רצח מנהל בית-ספר בתוך בית-ספרו בטייבה היה אחרי כמה פעמים שהוא התלונן במשטרה, והמשטרה לא סיפקה לו את הביטחון הראוי. אני, מוסלמי דתי, מודיע לכם כי הרצח על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה" מנוגד לדת האסלאם, והוא רצח כמו כל רצח שצריך לטפל בו בכל חומרת הדין. מי שרוצה לראות את זה, אפשר לקרוא את הפסוקים מ-4 עד 7 בסורת א-נור, שזה הפרק ה-24 בקוראן, שאומר במפורש: המקרה הכי גרוע שיכול להיות כשמדברים על כבוד המשפחה זה כשגבר מגיע ומוצא את אשתו בוגדת בו. אפילו במקרה הזה, לפי דת האסלאם, אסור לו לרצוח. חד-משמעי, אפשר לקרוא את זה. זה כתוב, זה ברור, זה בתוך הקוראן. לכן ההתייחסות לזה בצורה אחרת, חד-משמעית, היא בניגוד לכל המוסכמות. לכן על המשטרה להתייחס גם לנקודה הזאת, שזה לא חלק מהדת ולא חלק מהמנטליות. יש הסכמה מקיר לקיר אצל כל האזרחים, הן הערבים והן היהודים, כי במשטרה יש פשיטת רגל מוסרית. מספיקות העדויות על מספר השוטרים שנחשדו בעבירות מין או מעילה באמון הציבור, כולל שוחד וקבלת טובות הנאה. עבירות אלה קיבלו תגובות קשות, עד כדי פרישה ופיטורים. לצערי, פשיטת רגל זו עברה גם לדרג הממנה ומקדם את השוטרים. מספיק להזכיר את מינויו הזמני של בנצי סאו לממלא-מקום המפכ"ל. האם הפגיעה וגרימת מותם של אזרחים ערבים – האם קרא השר את דוח אור, שמתייחס למעשיו? אם הוא לא קרא, אז אני אצטט מדוח אור ואני אזכיר לו: במשטרת ישראל, ובהיותו מפקד גזרת ואדי-עארה בעת אירועי אוקטובר 2000, ניהל ביום 1 באוקטובר 2000 בצומת אום-אלפחם שעל כביש 65, כביש ואדי-עארה, עימות ממושך, שארך שעות, עם אזרחים שהשתתפו במהומות, ללא שהייתה לכך הצדקה בנסיבות המקרה ובניגוד למדיניות המחוז, כפי שגובשה באותו בוקר, לסגור צירים שבהם יהיו מהומות. בעימות שנוצר כתוצאה מן הפעילות שעליה הורה ופיקד נהרגו שני אזרחים ונפצעו רבים. זה היה בעמוד 740. בעמוד 741: בהיותו מפקד מג"ב צפון במשטרת ישראל ובהיותו מפקד גזרת ואדי-עארה בעת האירועים, בשעות אחר-הצהריים, היה אחראי או שותף לאחריות להפעלה בלתי מוצדקת של ירי צלפים באש חיה כלפי מיידי אבנים בצומת אום-אלפחם. לאור קביעה חד-משמעית זו, על השר למצוא לאלתר מחליף לסאו, לפטרו ולא לקחת אותו בחשבון למינוי הקבוע. אדוני היושב-ראש, המשטרה כמעט לא באה בקשר עם משפחות הנרצחים ולא מעדכנת אותן בהתפתחויות החקירה מעבר לימים הראשונים. אני יכול להעיד על הרבה מקרים, אבל יש מקרה ששייך לי אישית. ביוני 2006 הייתי ראש עיריית טייבה, זרקו על הבית שלי רימון רסס צה"לי, שגרם לנזקים בבית וברכב שלי, ויש לי סדקים בתוך הבית. המשטרה הגיעה – זה היה ב-03:00, לפנות בוקר – ומאז אני לא יודע אם התיק עדיין פתוח, אם התיק נסגר, אם יש חשודים, מה קרה בנושא הזה. אני עומד לפניכם על הדוכן ואומר לכם: אין לי תשובה, אין לי עדכון, והמשטרה לא דיברה אתי על זה. הטיפול הלא-הולם של המשטרה במקרי הרצח ואיסוף כלי הנשק, זו מדיניות מכוונת של המשרד לביטחון פנים? זו שאלה. האם המשטרה לא רוצה או שהיא לא יכולה? האם הבעיה היא חשיבות האזרח הערבי – האם הדם הערבי הוא הפקר – או מקצועית אצל המשטרה או תקציבית? אלה שאלות שמחייבות מענה. לכן אני דורש להפריט את עניין חקירת מקרי הרצח במגזר הערבי ולהקציב סכום של כחצי מיליארד שקל כדי לחקור את 1,068 מקרי הרצח ב-15 השנים האחרונות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> עוד שני משפטים. לכן, ממשלה כזאת, שמפלה לרעה 20% מאזרחיה, לא מספקת להם ביטחון, צריך להפיל. ולכן אני קורא לחברי חברי הכנסת להצביע אי-אמון בממשלה. אפשר להוסיף כמה משפטים בערבית? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חצי דקה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> חצי דקה. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: ובסוף, אנו פונים לתושבים הערבים ואומרים להם: הרצח הוא אחד מהפשעים הנתעבים ביותר שיכולים לקרות. אלוהים ישתבח ויתעלה אומר: "כל ההורג את המאמין בכוונה תחילה, יבוא על גמולו בגיהינום, ובו לנצח ישהה. אלוהים ישפוך חמתו עליו ויקללו ויכין לו עונש כבד". ושליחו של אללה אומר: "מצבו של המאמין מבחינת הדת הוא טוב כל עוד אינו שופך דם אסור". והוא גם כן אומר: "צרה צרורה שאין מוצא ממנה לכל המסתבך בה היא שפיכת דם אסור שאינו מותר". לפיכך, אני פונה אליכם, אנשינו, הציבור הערבי, בקריאה: די לרצח, די לשפיכות הדמים. אתם אחים, ועליכם לשמור על קשר האחווה ביניכם.) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. ישיב, כאמור, חבר הכנסת יריב לוין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת, בשם השר לביטחון הפנים. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, ראשית, חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, אני מבקש להצטרף למברכים אותך על כך שהגשתם באמת באמת נושא חשוב. אני לא פעם עומד כאן על הדוכן ואומר: על מה הצעת האי-אמון? אני אומר הפעם: אין ספק שהנושא חשוב. אני בוודאי גם מצטרף לקריאה שלך בסיום דבריך לציבור הערבי, לשים סוף לתופעות של אלימות ושל הרג שהן באמת אינן במקומן. אני רוצה לומר יותר מזה. זכור לי ביקור שקיימתי במועצה המקומית עילוט, ואני זוכר את ראש המועצה עושה לי סיור בבניין – אני מוכרח לומר, כשר תיירות, יכול להיות שאפשר להפוך את זה לאתר תיירות – ומראה לי שם איך מהכיכר למטה ירו, ואת החורים של הכדורים בכל מיני נקודות בתוך הלשכה שלו, תופעה שקשה להאמין שמתרחשת כאן, במדינת ישראל. אין שום ספק שהנושא הזה – של בעיה של פשיעה, של אלימות של נשק בלתי חוקי בכלל ובטח ובטח בחברה הערבית, ביישובים הערביים – הוא נושא שמחייב טיפול, וטיפול מעמיק. אני יכול אפילו לומר יותר מזה: בזמן הקצר מאוד שהספקתי לכהן במשרד לביטחון פנים גם נחשפתי לפעילות הרבה מאוד שנעשית בנושא הזה, ואני יכול אפילו לגלות לכם שהספקתי לגבש בעשרת הימים האלה תוכנית להקמת פורום הידברות משותף, בהשתתפות, לראייתי, לפחות חלק מחברי הכנסת כאן שמייצגים את הציבור הערבי, על מנת לנסות ביחד קודם כול למפות את הצרכים ואת הבעיות, ואחר כך כמובן לתת להם פתרונות. אני חושב ששיתוף הפעולה הזה, שצריך להתקיים בין המשרד לביטחון פנים לבין הנציגות של הציבור הערבי, הוא מפתח כדי להגיע באמת לתוצאות. ואין לי שום ספק גם במחויבות של עמיתי השר גלעד ארדן, שאני מתנצל בשמו; הוא משתתף בהלוויה וביקש ממני להשיב בנושא הזה, בין היתר משום שכפי שאמרתי קודם, אני בסך הכול מכיר אותו ובקי בו גם באופן אישי. אני רוצה בכל אופן לציין כמה דברים. הבעיה קיימת, היא בעיה אמיתית, אני חושב שהיא תוארה כאן על הרבדים השונים שלה. אבל בהחלט לא נכון לומר שלא נעשה שום דבר ולא מנסים ולא מטפלים. אני חושב שאפילו להפך. נדמה לי שיש – לא מספיק, אני אומר, ויש יותר לעשות, אמרתי את זה בצורה גלויה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אגב, אני יכול לחשוב על עוד כמעט מאה נושאים אחרים, ככה בשליפה, שעושים בהם וצריך לעשות עוד. בוא נאמר כך, שאם כל הבעיות היו נפתרות ביום, כנראה היינו נמצאים בגן-עדן ולא בעולם הזה. אז עד שנגיע לשם אנחנו מתמודדים כל הזמן עם בעיות, וגם כשמטפלים בדברים נוצרות בעיות חדשות. בכל זאת, ראוי לומר שנעשו הרבה מאוד דברים, ואתן פירוט כלשהו גם של הנושא הזה. ראשית כול, הושקעו משאבים ארגוניים רבים בניסיון לתת מענה על תופעות הפשיעה השונות, בפרט בחברה הערבית. מיותר לומר שהמשטרה רואה בחומרה כל פעילות פלילית, היא מנהלת מלחמת חורמה כנגד ארגוני פשיעה ובוודאי כנגד תופעות של פשיעה חמורה. שלא יהיה כאן ספק – ביטחון כלל האזרחים במדינה, נדמה לי שאפילו לא צריך לומר – כולם, כולל כולם – זו אחריות של המשטרה, זה היעד המרכזי שלה, והיא משקיעה מאמצים רבים כדי להגיע וכדי להשיג את התוצאה הזו בכל מקום ובכל יישוב. הכלים שהמשטרה מפעילה הם מאוד מגוונים – מפעולות של מודיעין, של טכנולוגיה, של ניהול חקירות מורכבות, הקמת יחידות ייעודיות ללחימה בפשיעה מאורגנת וחמורה, כולל יחידות מיוחדות שפועלות גם בתוך המגזר הערבי לצד יחידות שפועלות באופן רחב בכל המדינה. יש סיכולים יומיומיים, ואת זה אני יכול לומר לכם, שוב, מתוך מה שראיתי באותם ימים שהייתי במשרד לביטחון פנים. צריך להבין, המשטרה מטפלת באין-סוף דברים באופן יומיומי, ומטבע הדברים, על ה-99.9% של הדברים, שמטופלים כפי שצריך ומסתיימים וניתן מענה טוב, פחות שומעים. בדרך כלל שומעים במקומות שיש בעיות, זה טבעי. יש בעיות, צריך לטפל בהן, אבל צריך לזכור שיש בחוץ עשרות-אלפי שוטרים שעושים עבודה יומיומית ועבודה קשה, ועושים אותה במסירות רבה. צריך לומר בצורה ברורה שבשלוש השנים האחרונות משטרת ישראל פועלת בהתאם לתוכנית עבודה סדורה מיוחדת למתן מענה על בעיות שאתה העלית – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – בתוך האוכלוסייה הערבית, ובשנת 2014 אפילו נעשה מאמץ ממוקד כדי לבחון את התוכנית הזאת ולעשות את השיפורים הדרושים. בין יתר הפעולות שבוצעו, ואמנה כאן כמובן רק רשימה חלקית: פוצל מחוז הצפון לשני מחוזות – מחוז צפון ומחוז חוף, לרבות הקמת יחידה מרכזית נוספת, כדי לשפר את המענה; הוקם מרחב קדם במחוז ירושלים; הוקמה תחנת המשטרה "קדמה" במשולש; הוקמו אורגנים לפעילות ברשויות מקומיות שונות, לרבות ברשויות שבהן מתגורר ציבור שנמנה עם האוכלוסייה הערבית: נצרת, טירה, כפר-קאסם, עירון, שפרעם, טייבה – אלה רק דוגמאות. האורגנים האלה שפועלים בתוך הרשויות, עם הרשויות ובתוך התחנות פועלים כיחידות עצמאיות, כוללים כוחות סיור, יס"מ, בילוש, תנועה, חקירות ומודיעין. הן הוכפפו למפקדי התחנות כדי לתת להן כוח התערבות ויכולת פעולה הרבה יותר מיידית ומהירה. הוקמו יחידות שיטור עירוני – שוב – בשורה של רשויות, לרבות ברשויות של מגזר המיעוטים ובערים מעורבות. דוגמאות: נצרת, באקה-אל-ע'רביה, לוד-רמלה, שפרעם, עראבה. יחידה בעכו נמצאת כרגע בשלבי הקמה. ב-2015 מתוכננות להקמה יחידות נוספות, באום-אלפחם, סח'נין, טייבה וקלנסואה. נוספו תקנים במחלקי המיעוטים ביחידות המרכזיות במחוזות צפון, חוף ומרכז ובמרחב הנגב. חוזק מערך היועצים לענייני ערבים, תוך העלאת דרגות התקן לבעלי התפקידים. הונגשו שירותי המשטרה – נושא שהוא מאוד מאוד חשוב ליכולת של הציבור באמת לדווח על דברים וגם לקבל מענה. בכלל זה הוצבו 42 שוטרים נוספים דוברי ערבית בכל מוקדי המחוזות ובכל מוקדי – מה שאנחנו קוראים – מוקדי 100, ותורגמו מסמכים ופרסומים שונים לשפה הערבית. הוקמו 90 מרכזי שיטור קהילתי שפרוסים במגזר הערבי ומאוישים על-ידי כ-200 שוטרים קהילתיים, והורחב גיוס המתנדבים מקרב החברה הערבית. כיום, רבותי, וזה אני חושב, שוב, במסגרת אותו שיתוף פעולה – חשוב לא רק להעלות את התלונות, אלא גם לבוא בקריאה, כפי – חבר הכנסת חאג' יחיא, שידעת ועשית, אני חושב, שירות חשוב לכולנו, בקריאה שלך לציבור להימנע מאלימות, גם לקרוא לאנשים להצטרף לכ-4,500 מתנדבים שכבר פועלים היום במגזר הערבי ותורמים תרומה משמעותית לביטחון של כולנו. המשטרה מפעילה תוכנית מיוחדת, יוצאת דופן, שנקראת תוכנית מיל"ה – מובילים יחד למען הנוער – שבה שולבו עד היום 1,122 בני-נוער מהמגזר הערבי. התוכנית הזאת התחילה לפעול רק בשנת 2012, כלומר מדובר במספרים גדולים ומשמעותיים, שמאפשרים – למי שאיננו מכיר את התוכנית הזאת – לקחת ילדים שנמצאים, ככה, על הסף של הסכנה להידרדרות לעולם הפשיעה, ולהעביר אותם למקום אחר לחלוטין. נושא נוסף, נושא כואב, חבר הכנסת חאג' יחיא, הוא נושא תאונות הדרכים. גם בנושא הזה אנחנו נדרשים לעשות הרבה. אני חושב שהיקף התאונות ומספרי ההרוגים ביישובים הערביים מאוד גבוהים. הוגברה האכיפה באמצעות יחידות מפקדת התנועה הארצית, בדגש על אכיפה בכבישים אדומים, פעילות ממוקדת מול נהגים בעלי מספר רב וחוזר של עבירות ונהגים לא מורשים, וזה, כמובן, לצד השקעה בתשתיות של כבישים ובפעולות שנעשות גם לשיפור מערך התחבורה הציבורית. אני חושב שהצירוף של כולם יחד יכול להביא את כולנו למקום יותר טוב. הורחבה האבטחה במוסדות החינוך במגזר הערבי. מקודמים מודלים קהילתיים ייחודיים – אני אתן דוגמה – פורום אימאמים, שמתכנס – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> כן, אני אומר, חבר הכנסת חאג' יחיא, אני אמרתי בפתח הדברים – לא באתי לומר לך שהכול מצוין ואין שום בעיות. להפך, אמרתי לך: העלית נושא אמיתי, כאוב, חשוב, שיש עוד הרבה מה לעשות בו. אני רק אומר: לומר שכלום לא נעשה, לאף אחד לא אכפת ואת הממשלה זה לא מעניין – אני חושב שזה לא נכון, ואני נותן פה רשימה שלמה של דברים ששיפרו את המצב. ואני אומר שוב – רחוק מלסיים, ואני גם אומר יותר מזה: רעיונות טובים ושיתוף פעולה הם – לא יקודמו בברכה – הם הכרחיים כדי שאנחנו נצליח להמשיך ולשפר. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> ודאי, נכון. תראה, אני מוכרח לומר שעוד כחבר כנסת הגשתי כאן שאילתה על הנושא הזה, של איסוף הנשק ושל מצב הביטחון ביישובים הערביים. אני אומר לכם יותר מזה, אני אומר לכם שוב – מתוך השיחות שלי עם השר ארדן, ומתוך מה שאני ראיתי מבפנים בימים שאני כיהנתי בתפקידו, הנושא הזה נמצא גבוה מאוד בסדר העדיפויות, יש הבנה של הבעיה, הבנה של הנזק שהיא גורמת, הבנת הצורך לטפל בה, הבנה שמה שנעשה עד היום תרם, עזר – לא פתר את כל הבעיה, ואין לי שום ספק שאנחנו נראה בעניין הזה טיפול מעמיק ומערכתי שילך ויתרחב עד שאנחנו נעקור את התופעה הזאת מהשורש. אני אומר – הוקמו מודלים קהילתיים שמטפלים בכל מיני נושאים, מהדרכה בבתי-ספר ועד מניעת ירי בחתונות, בוצעו ימי קהילה–משטרה, והם מבוצעים על בסיס שוטף, וזה גם בהמשך לתוכנית "עיר ללא אלימות", שפועלת ב-62 רשויות במגזר הערבי ובמגזר המיעוטים. הורחבו מפגשים של מפקדי משטרה עם הנהגת החברה הערבית, הוקם פורום מלווה ומייעץ למפקדים בכל הרמות, מתקיימים כנסים של שולחנות עגולים במחוזות, חוזק הקשר עם אמצעי התקשורת הערביים, גם זה נושא חשוב, בוצעו הכשרות לשוטרים, ומה שבעיני לא פחות חשוב – גם הולך וגדל מספר המתגייסים מקרב החברה הערבית למשטרה, וזו בוודאי גם כן תרומה חשובה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> למה לא להכריז על הבעיה הזאת כבעיה לאומית? כי מעולם לא הייתה הסכמה בין ערבים ליהודים כמו שיש בסוגיה הזאת. <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת בהלול, אני חושב שזו הצעה טובה, צריך לבחון אותה, אני ודאי לא אתן לה תשובה מן המותן. אני גם אומר לך יותר מזה, אני חושב שההכרזה והכותרת פחות חשובות, מה שחשוב זה התוכן והמעשים שעושים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> גם תקציבים. <שר התיירות יריב לוין:> כן, יש תקציבים, את זה אני אומר לך מתוך ההיכרות שלי – כאשר הציגו לי ועברתי על תיקי החפיפה של השר לביטחון הפנים – אני אומר לך, מוקצים כאן תקציבים הולכים וגדלים, משמעותיים מאוד, לטיפול בכל הדברים האלה. כל מה שקראתי פה עד עכשיו אלה פעולות שעולות הרבה מאוד כסף, אבל כסף שחייבים להשקיע אותו. אני אומר בצורה ברורה: הנושא הזה נמצא במקום מאוד גבוה בסדר העדיפויות. זה לא שהוא לא קיים, לא מעניין, או שמישהו טוען שהבעיה היא שולית או לא קיימת. אני רוצה להתייחס לסוגיית הנשק הבלתי-חוקי. אני חושב שזו סוגיה חמורה במיוחד. אני חושב שמלבד העובדה שבוודאי המשטרה באופן כללי נלחמת בתופעה הזאת – מצריכה טיפול מיוחד. משנת 2009 מקיימת המשטרה סדרה של מבצעים יזומים בכל הארץ, לרבות, כמובן, ביישובי המיעוטים. נתפסים כלי נשק ואמצעי לחימה לא-חוקיים במספרים מאוד גדולים. הנושא הזה נמצא בראש סדר העדיפויות הארגוני של המשטרה. מתקיימים גם מבצעים של איסוף כלי נשק באופן שגרתי על-ידי המחוזות. אני מוכרח לומר, ואני אומר את זה שוב, בזהירות רבה, שאנחנו עדים לאיזושהי ירידה באירועי שימוש בנשק ובאמצעי לחימה במגזר הערבי, ואני אומר את זה בזהירות משום שזה לא אומר שהבעיה נפתרה והעניין מאחורינו. אני אומר: אלה נתונים יבשים, בלי לגרוע מכך שזה עדיין לא מספיק, וצריך להמשיך ולטפל בעניין. נוסף על כך, המשטרה מקיימת בשנתיים האחרונות מבצע רחב היקף שבמהלכו נערכים חיפושים יזומים, ביקורים לאיתור אמצעי לחימה לא חוקיים. במבצעים האלה נעצרו מאות חשודים ונתפס מספר גדול של אמצעי לחימה מסוגים שונים. אני יכול, אגב, גם לומר שבסקרים שנעשו לאחרונה על-ידי שורה של גורמים שבהחלט אפשר לסמוך על אמינותם, החל במחקרים שנעשו על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה ועד מחקרים שנעשו על-ידי המשרד לביטחון הפנים עצמו, יש בהחלט מגמה של שיפור באמון האוכלוסייה הערבית במשטרת ישראל, מגמה שאני מקווה שנראה אותה ממשיכה בקו עלייה. הערה אחרונה, בשמו של חברי השר ארדן, שביקש ממני לומר כאן בצורה הברורה ביותר, שהוא באופן אישי מייחס חשיבות רבה להשקעה בחברה הערבית ובכוונתו להמשיך לחזק את עבודת המשטרה במגזר הזה. הוא גם מדגיש שנדרשת כאן פעולה לא רק של המשרד לביטחון הפנים, אלא פעולה מערכתית של כמה משרדים, בדגש על משרד החינוך, משרד התשתיות, משרד הרווחה והרשויות המקומיות, והוא אומר, ואני כאן אומר בשמו, שבכוונתו להרחיב עוד יותר את שירותי השיטור במגזר הערבי, ולעשות זאת בהחלט בשיתוף פעולה עם המנהיגות של ערביי ישראל – ואני מציע לכם לעשות בדיוק את הדבר ההפוך: במקום להצביע אי-אמון בממשלה, להצטרף לתהליך הזה, לתמוך בממשלה, ולבדוק עוד שנתיים את התוצאות. אני מקווה מאוד שהן תהיינה כאלה שנוכל לדבר על בעיות, אבל אחרות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יריב לוין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת זהבה גלאון, שתנמק את הצעת האי-אמון מטעם סיעת מרצ: אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי. בבקשה, גברתי. עד עשר דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני אנמק את אובדן הדרך של הממשלה במישור האזרחי, החברתי והכלכלי, אבל בראש ובראשונה האזרחי, בעקבות ישיבת הממשלה אתמול וההחלטות שלה בנושאים שקשורים – בגדול, אני אקרא לזה – לסוגיות של דת ומדינה. אני רוצה לומר שהגיע הזמן להגיד די למונופול של היהדות האורתודוקסית ודי לחטיפת היהדות בישראל על-ידי קבוצה קיצונית שהפכה אותה למנגנון פוליטי. ואני אומרת לכם שבאופן הזה ממאיסים את היהדות על היהודים, והגיע הזמן שהציבור בישראל, שרוצה מדינה חופשית ודמוקרטית, יתאחד ויגיד בקול גדול: צאו לנו מהצלחת, צאו לנו מהחופה, אל תתערבו לנו בגירושין ותנו לנו להתגייר. אני אומרת לכם, חברי חברי הכנסת, זה ממש לא משנה אם מי שישלוט ברבנות יהיו החרדים או הדתיים הלאומיים – את המונופול של הרבנות ואת השליטה שלה על החיים שלנו צריך לא רק לא להדק אלא לפרק לחלוטין. כי כשאנחנו מסתכלים על החלטת הממשלה אתמול לבטל את רפורמת הגיור, להעביר את בתי-הדין הרבניים מפיקוח אזרחי של משרד המשפטים למשרד הדתות – משרד הדתות, עם כל ההערכה והחיבה לשר דוד אזולאי, המשרד הזה פועל מתוך תפיסה מגזרית שתפגע בעגונות ובמסורבות הגט ובנשים שנאלצות להתגרש דרך הרבנות – ולקדם חוק כשרות שנראה כאילו נלקח היישר מרחובות טהרן – זו החלטה מקוממת, זו החלטה מסוכנת. חברי חברי הכנסת, כמו במקרה של הגז, גם כאן מונופול דורסני ותאב כוח מקבל מהממשלה על מגש של כסף שליטה בחיים של כולנו, בניגוד לטובתו ולרצונו של רוב הציבור. אתמול ביטל ראש הממשלה נתניהו, על-פי הדרישה של ש"ס ויהדות התורה, את רפורמת הגיור שהממשלה שלו אישרה בקדנציה הקודמת, רפורמה שנועדה לאפשר לרבני ערים להקים בתי-דין לגיור. צריך לומר שהגיור שהיה מקובל עד אז משקף את הפירוש החמור ביותר של ההלכה וממש לא משקף את אורחות חייהם של רוב אזרחי ישראל. היוזמה של חבר הכנסת לשעבר אלעזר שטרן לערוך גיור בידי רבני ערים, מבחינתי הייתה צעד קטן כלפי מי שהיה מוכן לתת אמון בגיור הממלכתי. אני רוצה להזכיר לכם, חברי חברי הכנסת, שבית-המשפט העליון קבע בזמנו שאף שמושג הגיור הוא דתי במהותו, הרבנות הראשית לא צריכה להיות הגורם שמופקד על הפרשנות שלו ועל היישום שלו בכל מה שנוגע לרשויות המדינה האזרחית. ולמרות זאת, בעקבות החלטת הממשלה אתמול, הרבנות שטוענת שהשליטה שלה בגיור – היא אומרת – היא חיונית לאחדות העם, אותה רבנות תמשיך לקבוע מי יקבל אשרת כניסה לעם היהודי. ההחלטה הזאת, חברי חברי הכנסת, היא רק אחת משרשרת החלטות בענייני דת ומדינה שהתקבלו אתמול, שבכולן, בכל ההחלטות האלה, ראש הממשלה נתניהו הבהיר באופן ברור שההחלטות האלה נועדו להישרדות הפוליטית שלו, וההישרדות הפוליטית שלו הרבה יותר חשובה מהאינטרס הלאומי. שימו לב שהמהלכים האלה שהממשלה מתכוונת לקדם לא רק יהפכו את הגיור לבלתי אפשרי למאות או מאות-אלפי ישראלים שימשיכו להיחשב כאזרחים סוג ב', הם גם ימחקו את החוק של מרצ ואחרים להבטחת ייצוג בוועדה למינוי דיינים, יחסלו את ההתחשבות בזכויות אדם ובעיקר בזכויות נשים בהליכי גירושין ובכל סוגיה שמגיעה לבתי-הדין הרבניים. הם יהפכו את כל מי שמבקש להחזיק עסק כשר מבלי לשלם שוחד לרבנות – הם יהפכו אותו לעבריין לכל דבר, ויהדקו את השליטה של הרבנות בחיי כולנו. זה מדהים שלש"ס ויהדות התורה יש בממשלה הזאת ביחד 13 חברי כנסת, 13 מנדטים, ושאר הקואליציה מאפשרת להם לממש את הגחמות שלהם במסגרת ההסכמים הקואליציוניים בכל מה שקשור לענייני דת; ואני מדברת על הקשחת מונופול הרבנות על הכשרות, הידוק שליטת הרב הראשי על הליכי הגיור בישראל והעברת בתי-הדין הרבניים ממשרד המשפטים למשרד הדתות שבשליטת ש"ס. בואו נגיד גם משהו על העברת בתי-הדין הרבניים: שנים הם היו בידי משרד המשפטים, שנים היה שם קיפאון, כי משרד המשפטים נכשל בכל דרך אפשרית להביא למינוי דיינים ולשפר את המערכת. כשרואים מה היה שם ברבות השנים, במקום שהממשלה תפגין אחריות ותטלטל את כל המערכות האלה ותשקם את העסקה הישנה הרעה שבה שלטון מוסר את ניהול שירותי הדת לידי המפלגות החרדיות כדי שיהיה לו איזה שקט פוליטי או שקט תעשייתי, הממשלה הזו החליטה אתמול שלוש החלטות, והמשותף לשלוש ההחלטות האלה, גם בעניין הכשרות, גם בעניין הגיור ובעניין בתי-הדין, הוא שאין להן שום הצדקה עניינית חוץ מהישרדות פוליטית. צריך לומר, חברי חברי הכנסת, וכדאי שנגיד את זה: אנחנו נמצאים בעימות בין שתי השקפות של היהדות, שתי השקפות של היהדות על דמות המדינה היהודית, מי שרוצה כאן מדינה יהודית. השקפה אחת רוצה כאן ישראל נאורה, מודרנית, ליברלית ודמוקרטית, שמוכנה גם להפרדת הדת מהמדינה; והשקפה שנייה רוצה כאן ישראל קנאית, חרד"לית, גזענית, לאומנית ומסיתה נגד כל מי שהוא אחר. יש כאן קרב אמיתי, והוא לא רק בין שמאל לימין אלא בין כל מי שמבקשים לקיים פה דמוקרטיה לבין מי שמבקשים לפרק אותה ולהקים תחתיה ממלכה משיחית, סוג של תיאוקרטיה חומייניסטית ליהודים בלבד. שימו לב מה קורה – הפלורליזם מאיים על הקנאים האלה. הקביעה הרדיקלית הזו שכל בני-האדם שווים מנוגדת ניגוד חריף לתפיסת העליונות הגזענית. הטענה שנשים וגברים שווים – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> מה עם חוק השבות? מה עם חוק השבות, זהבה? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – שגברים וגברים שווים ושנשים ונשים שוות, היא דבר כפירה בציווי הגירוש והרדיפה שעל-פיו הם חיים. <ינון מגל (הבית היהודי):> מה עם חוק השבות? <זהבה גלאון (מרצ):> מה שקורה כאן, שברבות השנים דין שמים החליף את דין מלכות ביחס לבני-זוג מאותו מין, ללא-יהודים בישראל, כלפי כל מי שרוצה לקיים כאן חיים נורמליים מחוץ לאורתודוקסיה. <ינון מגל (הבית היהודי):> מה עם חוק השבות? מה עם חוק השבות? זה גזעני. <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> מה קשור? – – – <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת, ועל זה נאמר, ועל זה נאמר – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> זה חוק גזעני. <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת, ועל זה נאמר: מה עניין שמיטה להר-סיני? <ינון מגל (הבית היהודי):> לבטל אותו? אם כולם שווים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> ברור, חברי חברי הכנסת, שתנאי ראשון ובל יעבור לקיומה של יהדות חופשית הוא מתן מעמד שווה לחלוטין – הדגש הוא: לחלוטין – לזרמים הלא-אורתודוקסיים, הפרדה מלאה של דת ומדינה, כמו שאנחנו מציעים, וניתוק המונופול הכופה והבלתי-רצוי של הרבנות החרדית על האופן שבו יהודים בישראל מנהלים את החיים שלהם: למשל, החלת נישואין אזרחיים בישראל שיאפשרו גם למנועי חיתון וגם לזוגות חד-מיניים להינשא; למשל, הכרה בגיורים רפורמיים ולא רק בגיורים אורתודוקסיים, גיורים קיצוניים שמתעללים בכל מי שלא מקבל עליו את עול ההלכה. קבלה כזאת תאפשר ליישם במדינת ישראל את היהדות שאנחנו כן רוצים בה. יהדות חופשית צריכה לאפשר שוויון זכויות מלא בין נשים לגברים בישראל, ולא להדיר נשים, כפי שעושה היהדות הרשמית – פוסלת אותן ממתן עדות בבתי-דין רבניים, מנציחה את הסבל של מסורבות גט, משפילה נשים בפני דיינים ולא מאפשרת להן לקחת חלק פעיל כדיינות באותה מערכת משפט שהן, הנשים, חייבות לעבור דרכה. חברי חברי הכנסת, לסיום, מדינת ישראל מתגאה בזה שהיא יהודית ודמוקרטית, אבל בשנים האחרונות היא הופכת להיות הרבה יותר אורתודוקסית והרבה פחות דמוקרטית. וזו שעתה, חברי חברי הכנסת, של הממלכה בישראל לקום ולדרוש דין אחד – דין מלכות האדם ולא דין שמים. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. ישיב על הצעת האי-אמון השר יריב לוין. <ינון מגל (הבית היהודי):> זהבה, מה עם חוק השבות, לבטל אותו? <זהבה גלאון (מרצ):> מה עניין שמיטה להר-סיני? <ינון מגל (הבית היהודי):> זה חוק גזעני. זה חוק גזעני, לא? <זהבה גלאון (מרצ):> מה עם לעלות להר-הבית? <ינון מגל (הבית היהודי):> זה גם גזעני, גם העלייה להר-הבית זה אפרטהייד, נכון? אם יש מקום שיש בו אפרטהייד זה הר-הבית. <שר התיירות יריב לוין:> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי כנסת, אם אפשר לשמור את קריאות הביניים לשלב שאני אצטרך למשוך זמן לפני ההצבעה אז זה יעזור לי. חברת הכנסת גלאון, הצבת בפני אתגר, כי אם עד היום היו טענות שלא תמיד הממשלה עונה באופן ענייני על הצעות האי-אמון, הפעם צריך להתמודד עם אתגר חדש – מישהו שמציג את הצעת האי-אמון באופן שבכלל איננו הולם את שמה, כינוייה ומה שקשור בה. כי אני אזכיר לך שהצעת האי-אמון שהגשתם הייתה "אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי" – – <זהבה גלאון (מרצ):> נו, ומה אמרתי? <שר התיירות יריב לוין:> – – ואם אני באמת אקריא את ההתייחסות המפורטת שהכנתי כדי לענות לך על כל הנושאים הכבדים והחשובים האלה יצא מצב שאני בכלל לא עונה על מה שדיברת. אז איך אני מיישב את הדבר הזה, אדוני היושב-ראש? אני אומר ככה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> רק הממשלה – – – בעניין הגז – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני אומר, חבר הכנסת אילן גילאון, אני מציע שתשאל אותי את השאלה על הגז שוב בפרק שאני צריך למשוך זמן. זה נושא שיש לי הרבה מה לומר עליו – דווקא רעיון טוב. אז אנחנו נקיים את הדיון הזה אחר כך. אבל אני אומר ברצינות, חברת הכנסת גלאון, אין טעם שאקריא את מה שהכנתי, מכיוון שזה באמת פשוט לא מתייחס לעניין. שוב, העלית עניין רציני, עניין באמת מהותי, עניין שיש – וזה לא סוד – חילוקי דעות עמוקים בחברה הישראלית לגביו, ואני בוודאי חושב שאם אני רוצה לענות – בכלל, דרך אגב, נדמה לי שלו היינו יודעים שזה הנושא, מי שהיה עונה במקומי הוא השר לשירותי דת, שהוא זה – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – שצריך לתת מענה לדבר הזה. אני רק בכל זאת אומר דבר אחד. נדמה לי שאסור לעשות מקשה אחת של כל ההחלטות האלה: ההחלטה להעביר את בתי-הדין הרבניים ממשרד כזה למשרד אחר היא בסופו של דבר ובמהותה החלטה טכנית; ההחלטות בנושא הגיור הן החלטות מאוד מאוד מהותיות, שיש להן השלכה חשובה. אני מוכרח גם לומר שהניסיונות שנעשו בכנסת הקודמת לכפות פתרון כלשהו בנושא הגיור בכוח רוב כזה או אחר ובלי תיאום עם הרבנות הראשית, לצערי, לא הצליחו. ואני אומר, לצערי – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> למה הם לא הצליחו? <שר התיירות יריב לוין:> ואני אומר, אני אומר – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> למה הם לא הצליחו? <שר התיירות יריב לוין:> אני אומר, לצערי – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> הם נתנו כניסה לעולים – – <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – הם נתנו עתיד לעולים – – <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – ומה שקורה היום, זה להחזיר את המדינה אחורה. <שר התיירות יריב לוין:> – – לנדבר, קודם כול, אני יכול לחשוב על איזה פתרון שיכול לשפר את היכולת שלך להשפיע על תוכן ההחלטות בתחום הזה – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> ראש הממשלה שלך – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – וכמו שאני מציע כל שבוע – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> תראו, הם יודעים את הפתרון לבד. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> לעבוד קשה לא בהסכם קואליציוני אלא – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת רוברט אילטוב וחברת הכנסת סופה לנדבר – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – נא לא להפריע. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – – וטוענים – – – תחזיר את הסטטוס קוו, יש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני מסכים עם מה שאתה אומר, חבר הכנסת רוברט אילטוב – להחזיר את הסטטוס קוו, כי בסך הכול, בשנים האחרונות, אם פגעו במשהו, פגעו במה שאתה אומר בדיוק. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – – לא יכול להיות שבהסכם קואליציוני – – – <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מה עם הגיור הציבורי? <שר התיירות יריב לוין:> או, הנה. <היו"ר יצחק וקנין:> יש מישהו שגייר יותר מהרב עובדיה, תגיד? <זהבה גלאון (מרצ):> כמה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> יותר מ-10,000 חיילים, שהיה ויכוח קשה לגביהם – – <זהבה גלאון (מרצ):> ברור. נכון – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – ואף רב לא רצה לחתום – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – אז למה להגיד דברים שהם לא – שאין להם אחיזה במציאות? <זהבה גלאון (מרצ):> אבל, אדוני, ראינו מה היה כאן בשנים האחרונות. <ינון מגל (הבית היהודי):> למה, שמעון ולוי גיירו יותר. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני השר, זה לא רק עניין – – <היו"ר יצחק וקנין:> דרך אגב, כל מערך הגיור – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – שמעבירים את בתי-הדין הרבניים ממשרד המשפטים למשרד – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני עוד לא אמרתי כלום על הגיור, עוד לא, לא הצלחתי להגיד שום דבר. <היו"ר יצחק וקנין:> זהבה, כל מערך הגיור לא היה בידיים של – לפחות היהדות האורתודוקסית. <שר התיירות יריב לוין:> רבותי, רבותי, רבותי – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא היה. <שר התיירות יריב לוין:> אז, חברי הכנסת – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – לעשות גיור, כל מדינת ישראל שאלה – – <שר התיירות יריב לוין:> חברי הכנסת לנדבר ואילטוב – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – למה להעביר מרב לרב – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> בדיוק בגלל הסעיף הזה הלכנו לאופוזיציה. <שר התיירות יריב לוין:> חברי הכנסת לנדבר ואילטוב, אני דווקא חושב שבהחלטה שלכם לשבת באופוזיציה דווקא העדפתם שלא להילחם ולהשפיע – – – <קריאות:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – שלא להילחם ולהשפיע – – <קריאות:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – על הנושאים האלה שאתם מדברים עליהם, אלא לשבת שם ומדי פעם לצעוק במליאה, וזה בסדר וזה לגיטימי וזה חלק – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – מעבודתו של חבר כנסת. אני חושב שיכולתם להשפיע יותר. בטח לא לזה הציבור שלכם – – – <קריאות:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> לא לזה הציבור שלכם ציפה ומצפה. <קריאות:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אבל אני אומר לך, חברת הכנסת גלאון, רק דבר אחד, כשם שאמרתי שההחלטה להעביר את הנושא של בתי-הדין – המינהלי של בתי-הדין הרבניים – ממשרד המשפטים למשרד הדתות, לא הייתי מסיק ממנה מסקנות, לא הייתי מסיק, אגב, גם מסקנות בכיוון ההפוך, משום שאני רוצה להזכיר שדווקא מערך הגיור יצא ממשרד הדתות ועובר למשרד ראש הממשלה, כך שאין פה איזה מין קונספירציה, או השתלטות, או כל מיני דברים מן הסוג הזה, כפי שאפשר אולי היה לחשוש. יש כאן בהחלט ויכוח גדול ואמיתי, ויש כאן דבר אחד שאותו אני אומר, ואני אומר אותו – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> לפני שש שנים זה היה במשרד העלייה והקליטה. הוא נבחר – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – גם לידידי הטוב, היושב-ראש, חבר הכנסת וקנין: אני מאלה שחושבים ומאמינים שגיור צריך להיות גיור על-פי ההלכה. אני אומר את זה בצורה ברורה, ככה אני מאמין, הגם שאני אדם חילוני, אבל אני חושב שצריך לגייר, כי אני חושב – לא, אני אומר לך, חבר הכנסת וקנין – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אבל דע לך שבמרבית השנים – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני אומר את זה לא בהתרסה. <היו"ר יצחק וקנין:> מרבית השנים כל מערך הגיור היה דווקא בידיים של הבית היהודי. <שר התיירות יריב לוין:> כן, אני לא נכנס לאשמים, חבר הכנסת וקנין, אני לא מנהל – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מי שהיה זה הרב דרוקמן. <שר התיירות יריב לוין:> אני לא מנהל – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו מעולם לא נגענו בנושא של הגיור. <שר התיירות יריב לוין:> אני לא מנהל – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא יודע למה – – <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת וקנין, אני לא מנהל – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – שולחים את זה אלינו בחזרה. <זהבה גלאון (מרצ):> אתם רבים על שליטה וכוח. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, אני לא רוצה לנהל – – – <היו"ר יצחק וקנין:> זהבה, את יודעת את זה יותר טוב ממני – – <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – מערך הגיור לא היה אצל הציבור החרדי. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש וחברת הכנסת גלאון, אני באמת לא חושב שזה נושא – יש אולי פולמוס, יכול להיות שנוכל להתווכח על השאלה אם הגיור צריך להיות כהלכה או לא, זה סיפור אחד, זה ויכוח אמיתי, זה בסדר. אבל אני בהחלט חושב שכולנו חושבים שצריך ליצור מצב שלא מערימים מכשולים שאינם מתחייבים מכוח ההלכה בפני מתגיירים. ואני חושב שזה יהיה המבחן האמיתי של המערכת הזאת. צריך להגיד את האמת, עד היום אנחנו לא מגיעים לתהליך שמביא לנו את המספרים והפתרון שאנחנו רוצים. צריך להגיד עוד דבר, שמאז שהעברנו את החלטת הממשלה הקודמת המצב רק נהיה יותר גרוע, ולא יותר טוב, ואת זה צריך לומר בפה מלא. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כי לא ביצעתם את – – – <שר התיירות יריב לוין:> ולכן – – – <קריאות:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> ולכן – – – <קריאות:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> ולכן – ולכן – אני חושב שכפי שאמרתי לגבי הרבה מאוד דברים, לגבי הרבה מאוד הצעות אי-אמון שמוגשות בשלב המוקדם הזה של הקדנציה של הממשלה, גם בנושא הזה, אני חושב שגם מערך הגיור עבר למקום אחד, וגם הטיפול בבתי-הדין – שאגב, יש בהם בעיות קשות מאוד, כולל בנושא של מינוי דיינים, והעובדה שהם מקופחים, בעיני לפחות, באופן קשה, ביחס לתנאים מקבילים שיש במערכת המשפט בכלל – אני מאוד מקווה שהשרים הנוגעים בדבר, שהאחריות מוטלת עכשיו עליהם, אכן יטפלו וייכנסו לנושא הזה. אני אומר לכם שוב, הם מחויבים לכך, ואני מציע שנמתין בסבלנות ונראה את פירות עבודתם, ואז נוכל לקיים כאן ויכוח לא רק על השאלות העקרוניות אלא גם על השאלה המעשית, עד כמה הממשלה אכן טיפלה – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <שר התיירות יריב לוין:> – – בנושא הכל-כך חשוב הזה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר יריב לוין. רבותי, אנחנו עוברים לדיון הסיעתי. הדובר הראשון – חבר הכנסת נחמן שי. רבותי, שלוש דקות לכל דובר, נא לדייק, כיוון שאנחנו חייבים לסיים את הצבעת האי-אמון עד השעה 17:30. ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. שלוש דקות. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זה יום רע ושעה רעה לקיים את הדיון על "צוק איתן". מפה רבים מאתנו ילכו להשתתף באזכרה. אנחנו כולנו חיים היום את הזיכרון של החיילים והאזרחים, 72 בסך הכול, עולם שלם כל אחד מהם, שנפלו במערכה הזאת. ולכן, באופן טבעי, קשה למתוח ביקורת. קשה למתוח ביקורת ולומר היום שאומנם מבחינה צבאית הפעולה הזאת השיגה את מטרתה, ופגעה קשות ב"חמאס", והצליחה לדכא במידה מרובה את כוחו הצבאי, אבל היא לא הייתה הזדמנות כמו שצריכה להיות במערכות כאלה – גם להביא לאיזה פתרון ארוך-טווח של מערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין עזה; בינינו לבין תושבי עזה; בינינו לבין הפלסטינים שבעזה, ואם אפשר אז בינינו לבין הפלסטינים בכלל. את ההזדמנות הזאת הצלחנו להחמיץ. ומערכה צבאית שלא מסתיימת בהסדר, אלא מסתיימת בעוד מערכה צבאית, כפי שאמר ידידי יעקב פרי, חבר הכנסת פרי, שהוא כבר רואה את המערכה הצבאית הבאה, היא כישלון, היא לא עשתה את שלה. אנחנו נגררנו למלחמה הזאת, אני מסכים, אנחנו לא רצינו בה, אני אומר, מדינת ישראל לא רצתה בה. אבל בסופו של דבר, מרגע שהיא נכפתה עלינו, ומרגע שצה"ל יצא אליה, ומרגע שצה"ל נלחם, הייתה צריכה במקביל המערכת המדינית להצביע על קו סיום כלשהו שממנו אפשר יהיה להפיק הישג שיביא שקט. רבותי, חברי חברי הכנסת, זה לא משנה כמה רקטות נורות עכשיו מעזה; מספיק אחת בשבוע, מספיק ירי ניסיון בתוך רצועת-עזה, כדי להקפיץ עשרות אלפים, אם לא מאות אלפים, שגרים באזור הדרום וחרדים כתוצאה מכך. הפחד הזה, שיצרו הרקטות לפני שנה, הפחד הזה לא עובר יותר, הוא נשאר עמוק, הוא צרוב. ולכן לא צריך לירות עכשיו עשר רקטות ביום, מספיק שנורית אחת לשטח פתוח, ולא מיורטת אפילו, מאותו רגע שוב משתררת בדרום תחושה של אי-ביטחון, של אי-שקט. תחושה קשה אצל התושבים. ולכן מבצע "צוק איתן", שבו השקיעה ישראל – אמרתי קודם – את המשאב הכי יקר שלה, אנשים, ואחר כך גם משאבים נוספים, גם כלכליים וגם מדיניים, באמת השקיעה, כבדים ביותר, היא יוצאת ממנו והיא שואלת את עצמה: מה עשינו, לשם מה עשינו, ואיך אנחנו מבטיחים ש"צוק איתן" לא יהיה "צוק איתן 1", "צוק איתן 2" ו"צוק איתן 3", והממשלה הזאת איננה נותנת תשובה מה יבוא אחר כך. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. יעלה חבר הכנסת דב חנין. איננו? חבר הכנסת רוברט אילטוב, ואחריו – אחרונת הדוברים, חברת הכנסת תמר זנדברג. מייד אחרי רוברט אילטוב. רבותי, מייד אחרי סיום – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אתה תדבר אחריו. אני לא אקח לך את שלוש הדקות, דב. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> זה פרוטקציות? <היו"ר יצחק וקנין:> אני אף פעם לא עושה פרוטקציות. הוא רץ. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> זה בסדר. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, סיעת ישראל ביתנו תומכת בהצעת האי-אמון, שנה ל"צוק איתן", המצב הביטחוני והקיפאון המדיני. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> תומכת? <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> תומכת, כן. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> תשקול שנית. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כאופוזיציה לוחמת. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו נכשלת בכל תחום ותחום. שנה אחרי "צוק איתן", ואנחנו רואים את "חמאס" מתחמש – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לא מצטרפים עד – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> אני מקווה שאתה תוסיף לי את הזמן שכל אחד – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תוסיף לו על חשבוני מהשנה הבאה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> ממשלת בנימין נתניהו נכשלת בכל תחום ותחום. שנה אחרי "צוק איתן", אנחנו רואים את "חמאס" מתחמש ומתחזק, יש לו מערך רקטי שהם ממלאים אותו, ממשיכים לבנות מנהרות. אנחנו רואים את שיתוף הפעולה עם ארגוני טרור בשטחי סיני, גם ממשלת מצרים מזהה את הפעילות הזאת. ממשלת ישראל שותקת אחרי ירי על הדרום. ראש הממשלה סירב לחתום אתנו על הסכם קואליציוני שבו דרשנו את מיגור ה"חמאס", ואנחנו רואים את התפתחות ה"חמאס" לתהליכים הבאים כדי לתקוף את מדינת ישראל. מדינת ישראל גם נכשלת בסוגיית הגרעין האיראני ובנושאים המדיניים. ראש הממשלה נכשל בהקמת קואליציה בסוגיית איראן; אנחנו רואים את ההסכם הולך ונרקם, ורק נס יכול להציל אותנו מהסכם רע שמעצמות העל חותמות עם איראן, ורק אם האיראנים יעשו טעות יתמזל מזלנו וההסכם הזה לא ייחתם. אנחנו רואים שגם בסוגיית הדיור והנושאים הכלכליים יש בעיה קשה מאוד. ראיתי בתקשורת בשבוע האחרון שמחירי הקרקעות שהמדינה משווקת עולים, והשיווק שלהן הולך ונהיה יקר יותר לאזרח, ובסוף זה מתגלגל לקונה הסופי. אנחנו רואים שהדיור עולה ועולה במחיר. כמובן, אני מדבר על מכירת קרקעות מדינה, שהמחירים שלהן מאוד מאוד גבוהים. מתווה הגז לא הוצג לכנסת, והביאו לפה "העברת סמכויות", וזה נכשל גם כך, ואנחנו רואים שהגז לא מגיע לשוק. אבל הפגיעה האחרונה והקשה ביותר, נכון להיום, לדעתי – ואולי אנחנו לא מרגישים אותה – היא בתחום הפנימי: פגיעה בסטטוס קוו. עכשיו אנחנו התווכחנו עם השר; השר הטעה את כולם. אנחנו לא חתמנו על הסכם קואליציוני בדיוק בגלל הסעיף הזה וההתחייבויות לכם, לש"ס, בהסכם הקואליציוני. אנחנו חושבים – ונכון לחשוב כך ונכון לעשות כך – שססטוס קוו לא עושים בהסכם קואליציוני. סטטוס קוו, יש לו תהליך. פגיעה בסטטוס קוו פוגעת באחדות העם. גם כשאתם הייתם בקואליציה, כשש"ס הייתה בקואליציה, אנחנו שמענו והקשבנו לכל המפלגות הדתיות, וגם לקול החרדי, ואנחנו היינו מאוד מאוד עדינים בכל שינוי בנושא דת ומדינה, ולצערנו, הדבר הזה לא בא בהסכם הקואליציוני הזה. אנחנו רואים היום את השינויים המהותיים בתחום הגיור, ואנחנו רואים את העברת השינויים המהותיים בהעברת בתי-דין לשלטונה של ש"ס. אני מצר על כך, לא משום שזאת ש"ס, אלא משום שהתהליך הוא עקום, התהליך לא נכון, הפגיעה בסטטוס קוו תקרע את העם מבפנים. אנחנו תומכים בהצעות האי-אמון. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת רוברט אילטוב. יעלה חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג, אחרונת הדוברים. יסכם את הדיון השר יריב לוין. שלוש דקות, אדוני חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אדוני השר, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, יש סיבות רבות להצביע אי-אמון בממשלה הזאת. הממשלה הזאת נמצאת רק בתחילת הדרך, אבל כבר עושה דברים חמורים, מסוכנים ובעייתיים. ואני רוצה, עמיתי חברי הכנסת, להתייחס לסוגיית הגז, סוגיה שהמשמעות הכלכלית שלה היא עצומה. אנחנו מדברים על גז שהשווי הכלכלי שלו, שימו לב, הוא טריליון שקלים – 1,000 מיליארד שקלים – זה שווי הגז שנמצא במימי ישראל. ואיך הממשלה מתנהלת אתו? הממשלה משלימה עם מונופול שישלוט בתחום הגז. "נובל אנרג'י", חברת הענק האמריקנית, תהיה במאגר "תמר" ותהיה במאגר "לווייתן". "נובל אנרג'י" של "תמר" לא תתחרה ב"נובל אנרג'י" של "לווייתן". לא תהיה תחרות, יהיה מונופול. את המונופול הזה הממשלה נותנת למי שקיבל את הזיכיון כמעט בחינם. הממשלה נותנת את הזיכיון הזה ואת המונופול הזה לחברה שמנצלת את העובדה שאחרי שמאגר "תמר" נמצא, סגרו את הים לחיפושים נוספים. אז אין תחרות, ולא תהיה תחרות. הממונה על ההגבלים העסקיים, שניסה להגן על האינטרס של הציבור הישראלי בעניין, לא קיבל גיבוי מהממשלה. התוצאה, מחיר מופקע. על גז שעלותו פחות מדולר אנחנו משלמים קרוב ל-6. זה פי-שניים מהמחיר שבו תשובה מכר לישראל גז בעבר, 2.75 דולר. זו גם סכנה לדמוקרטיה. תראו את הסעיף של השקט הרגולטורי שהממשלה מציעה לטייקוני הגז; סעיף שהמטרה שלו לכבול, לא רק את הכנסת הנוכחית, אלא גם את הכנסת הבאה, לעשר או 15 השנים הבאות. אין מיסוי הוגן; את היטל ששינסקי, שכל כך נאבקנו עליו בכנסת, דוחים בארבע שנים. אין העדפה של המשק הישראלי. את הגבלות הייצוא, שאנחנו נלחמנו עליהן, בעצם מבטלים; מקדימים את הייצוא מ"תמר" – ואת כל זה עושים כדי לספק גז למשק הישראלי? אז קודם כול, למשק הישראלי יש גז. יש גז ממאגר "תמר", שזורם לחוף, והוא מספיק ל-25 שנים. אבל הממשלה מוותרת על הדרישה לעוד צינור ממאגר "תמר". הממשלה מוותרת לטייקוני הגז בלוח הזמנים של פיתוח מאגר "לווייתן": במקום 2016 – 2019. את כל המהלכים האלה הממשלה מבצעת בצורה לא שקופה, בדיונים בקבינט הביטחוני. לא ככה אפשר להתנהל בסוגיה כל כך משמעותית. זה נושא שחייבים להביא אותו לכנסת. אני מברך, אדוני היושב-ראש, את שר הכלכלה, שסירב לקחת על עצמו את האחריות, ובכך אפשר לנו לקיים דיון רציני בסוגיה הזאת בכנסת, ואני קורא לכנסת לדחות את הצעת הממשלה למתווה כניעה למונופול הגז. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. תעלה אחרונת הדוברים בדיון הסיעתי, חברת הכנסת תמר זנדברג. גם לך שלוש דקות. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, אני רוצה להצטרף לחברי דב חנין ולציין – עלו כאן בכל מיני הצעות אי-אמון, בכל מיני נושאים, הרבה כשלים של הממשלה – ואני רוצה לציין את החמור שבהם ואת הבלתי-הפיך שבהם, או יותר נכון, אם באמת יתקבל יהיה בלתי הפיך, וזה מתווה מונופול הגז. תראו, היום התכנסנו בוועדת הכלכלה לתחילתו של אותו שימוע ציבורי מובטח – שהבטיחה הממשלה – לשמוע את הציבור בשלושה שבועות, אחרי שבמשך לפחות חצי שנה הממשלה יושבת מדי שבוע בישיבות קבועות – עם מי? עם הציבור? עם הכנסת? לא, עם חברות האנרגיה. יום אחרי הפיאסקו שהיה כאן בכנסת בשבוע שעבר, אני קראתי את אותם פרוטוקולים מובטחים, שהם בעצם לא פרוטוקולים, הם בסך הכול סיכומי דיון שנראים יותר כמו הודעות לעיתונות מטעם חברות האנרגיה מאשר כמו סיכומי דיון של צוות ממשלתי. קראתי אותם, והדבר הראשון שהדהים אותי הוא פשוט הרשימה של שמות המשתתפים בדיונים. חברות וחברים, ב-35 דיונים של צוות יוג'ין קנדל לטיפול במתווה הגז השתתפו חברות האנרגיה והגז. 35 דיונים. היום אמר מנכ"ל "דלק" גדעון תדמור בוועדת הכלכלה: אנחנו במשך חודשים ארוכים מקדמים את מתווה הגז. ונדמה לי שהאמירה הזאת אומרת הכול. יושב מנכ"ל של חברת אנרגיה ומסביר שהוא, מטעם החברה, קידם את מתווה מונופול הגז. כדאי שתדע את זה, שר האנרגיה שטייניץ, שהיום מנכ"ל "דלק" בוועדת הכלכלה אמר כמה הם משקיעים והשקיעו בקידום המתווה הממשלתי לפירוק מונופול הגז, אותו מתווה שאתה אמרת שהוא טוב לציבור ורע לחברות. <אילן גילאון (מרצ):> – – – "דלק אנרגיה" – – – <תמר זנדברג (מרצ):> בדיוק. <אילן גילאון (מרצ):> משרד האנרגיה. <תמר זנדברג (מרצ):> אז דע לך שזה מה שחושב באמת, כנראה באיזה פליטת פה, מנכ"ל חברת האנרגיה. אבל אני רוצה לציין כאן לידיעת חברות וחברי הכנסת – וזו באמת לא שאלה של שמאל וימין, זאת לא שאלה של עמדות כלכליות – דעו לכם מה התחייב אותו צוות ממשלתי שישב בדיונים סגורים ולא שקופים בשמנו, בשם ממשלת ישראל וכנסת ישראל, לא הנוכחית אלא עשור קדימה; וההתחייבות הזאת בשמנו טמונה תחת הסעיף שנקרא בלשון מכובסת "יציבות רגולטורית". תחת ההתחייבות ליציבות רגולטורית ישב צוות ממשלתי והתחייב שאנחנו, הכנסת, חברות וחברי הכנסת, נתפרק מהסמכות שלנו לחקיקה ולקביעת מדיניות לא רק לעכשיו, אלא עשר שנים קדימה, לעשר השנים הקרובות. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <תמר זנדברג (מרצ):> אני רוצה לעדכן שאני פונה ליועץ המשפטי לממשלה, ונדמה לי שדרושה כאן חוות דעת מהדהדת ומצלצלת שלא תיתן לשום צוות ממשלתי ולשום פקידי ממשלה להתחייב בשמנו, שאנחנו לא נעשה, לא שינוי מדיניות ולא שינוי חקיקה, בדבר המרכזי שעומד לפתחנו ושיכול לשנות את העתיד הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל לשנים קדימה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. יסכם את הדיון חבר הכנסת השר יריב לוין. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, כל כך מהר החזרת אותי לכאן, שלא היה לי אפילו זמן לחשוב על מה לדבר. <היו"ר יצחק וקנין:> כמו שאני מכיר אותך, אתה לא צריך לחשוב הרבה מה לומר, יש לך הרבה מה לומר. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, אני אולי רוצה לנצל את הזמן הזה כדי לדבר בכלל על עניין יותר רחב, והוא מוסד האי-אמון. נדמה לי, אדוני היושב-ראש, שגם מה שראיתי כאן קודם מביע בצורה ברורה את העובדה שהשימוש שנעשה במוסד הזה, בעיני שימוש לא נכון, בעיני שימוש שמעקר את המוסד הכל-כך חשוב – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת והשרים, נא לשבת במקומותיכם. רבותי, מייד אחרי שהוא מסיים אנחנו עוברים להצבעות על הצעות האי-אמון. נא לשבת במקומותיכם. רבותי, סדרנים, חברי הכנסת, חבר הכנסת דב חנין. אדוני השר יכול להמשיך. <שר התיירות יריב לוין:> תודה. אדוני היושב-ראש, אני חושב שמוסד האי-אמון הוא לא רק כלי מרכזי של האופוזיציה, אני חושב שהוא בהרבה מאוד מובנים חלק מנשמת אפו של הפרלמנט. המעמד הזה שבו באה האופוזיציה, האלטרנטיבה השלטונית, ומציגה שורה שצריכה להיות רצינית, עניינית ומפורטת של נימוקים מדוע כשלה הממשלה כישלון כל כך עמוק עד כדי כך שראוי להביע בה אי-אמון ולהחליף אותה, עם כל המשמעויות של זה מבחינת היציבות השלטונית, מבחינת העלויות של תהליך בחירות אם נגיע אליו – אני חושב שהמוסד הזה נשחק עד דק והופך לכמעט בלתי רלוונטי, בגלל האופן הלא-נכון לטעמי, שנעשה בו שימוש על-ידי חברי מהאופוזיציה. אני אומר בצורה ברורה, ושלא אובן לא נכון: זו זכותה המלאה של האופוזיציה לנהוג כך, והיא יכולה להמשיך בריטואל הזה, ואני וחברי לקואליציה ולממשלה בוודאי נתייצב כאן ונשיב, כפי שהתקנון מחייב אותנו. הייתי אומר, אדוני היושב-ראש, אפילו אני משתדל להשיב באופן מעמיק וענייני, כי לפעמים הנושאים שמועלים הם באמת נושאים רציניים, ובסוף מתקיימת הצבעה ועולם כמנהגו נוהג, והיכולת הזאת לייצר נראות ולייצר דיבור נוקב אמיתי בפרלמנט בסוגיות מרכזיות ולבוא ולחדד בפני הציבור את הממשלה ואת דרכה אל מול האלטרנטיבה השלטונית המוצעת – כל התהליך הזה, שהוא כל כך חשוב בחברה דמוקרטית ובפרלמנט, לטעמי נפגע פגיעה קשה מאוד בגלל האופן שבו הדברים מתנהלים. הריטואל הזה הפך את העניין לטכני, הפך את העניין ללא-רציני, ומה שמעיד עליו יותר מכול הוא העובדה שהאולם המלא הזה שאנחנו רואים כאן עכשיו הוא לא מה שאנחנו רואים במהלך הדיון. במהלך הדיון האולם כמעט ריק לחלוטין, האולם מתמלא רק לכבוד ההצבעה, וכך מוחמץ העניין כולו, שכן – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת. חברת הכנסת זהבה גלאון, נא לשבת במקומך. אי-אפשר לנהל את הדיון ככה, רבותי. אדוני השר כץ, לשבת במקומך. רבותי השרים, כל אחד ישב במקומו. סדרנים, תעשו סדר פה. חבר הכנסת אייכלר, גש למקומך. רבותי, אנחנו מייד ניגשים להצבעה. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, אני מבין שאנחנו יכולים לגשת להצבעה. אני לא רוצה לעכב היום את החברים, מכיוון שגם יש לנו בהחלט צורך לסיים את החלק הזה של הדיון במהירות, ולכן אני בהחלט חושב שנידרש לנושא החשוב הזה בהמשך. אני מבקש מהכנסת לדחות את הצעות האי-אמון. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר יריב לוין. רבותי חברי הכנסת והשרים, נא לשבת במקומותיכם. אנחנו עוברים להצבעה. רבותי, הצעת אי-אמון של המחנה הציוני: שנה אחרי "צוק איתן", המצב הביטחוני בדרום על סף קריסה והקיפאון המדיני נמשך. נימק את הצעת האי-אמון חבר הכנסת עמר בר-לב. רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה – 39 נגד – 56 נמנעים – 9 הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 56 מתנגדים, 39 בעד, תשעה נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת האי-אמון לא נתקבלה. הצעת אי-אמון של סיעות חד"ש, רע"ם, בל"ד ותע"ל: אוזלת ידה של המשטרה בטיפול בפשיעה באלימות ובנשק בלתי חוקי בחברה הערבית. נימק את הצעת האי-אמון חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה – 47 נגד – 60 נמנעים – 1 הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 60 מתנגדים, 47 בעד, אחד נמנע. רבותי, אם כן, גם ההצעה הזאת לא נתקבלה, הצעת אי-אמון זו לא נתקבלה. רבותי, הצעת האי-אמון של סיעת יש עתיד: אוזלת היד של הממשלה בהתמודדות עם המצב הביטחוני בדרום, ביהודה ושומרון, בירושלים וברמת-הגולן והפגיעה בביטחון האישי של אזרחי ישראל. רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה – 40 נגד – 56 נמנעים – 8 הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 56 מתנגדים, 40 בעד, שמונה נמנעים. אם כן, גם הצעת אי-אמון זו לא נתקבלה. הצעת האי-אמון של סיעת מרצ: אובדן הדרך של הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי. נימקה את הצעת האי-אמון חברת הכנסת זהבה גלאון. רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 4 בעד הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה – 47 נגד – 60 נמנעים – אין הצעת סיעת מרצ להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 60 מתנגדים, 47 בעד, אין נמנעים. רבותי, גם הצעת אי-אמון זו לא נתקבלה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> הודעה, רבותי, למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2014 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4), שהחזירה ועדת הכספים. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה למזכירת הכנסת. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת. הודעה זו אינה מצריכה הצבעה, רבותי. חבר הכנסת דוד ביטן, יושב-ראש ועדת הכנסת, אדוני, רשות הדיבור שלך. <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בהתאם להחלטת ועדת הכנסת, כפי שנמסרה למליאה ביום ו' בתמוז התשע"ה, 22 ביוני 2015, בעניין הרכב הוועדה המשותפת לפי חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגרי מידע, התש"ע–2009, מוצע להגדיל את מספר החברים בוועדה המשותפת מתשעה חברים ל-12 חברים. אלה הם החברים שיתווספו: מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט – חברת הכנסת רויטל סויד; מטעם ועדת הפנים והגנת הסביבה – חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר; מטעם ועדת המדע והטכנולוגיה – חבר הכנסת יואב קיש. הודעה שנייה: אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לפי חוק יסודות התקציב, החליטה ועדת הכנסת להקים ועדה משותפת לתקציב הכנסת. הוועדה תהיה בת עשרה חברים, חמישה מכל ועדה. מטעם ועדת הכנסת – חברי הכנסת דוד ביטן, ינון מגל, רועי פולקמן, אחמד טיבי ומרב מיכאלי; מטעם ועדת הכספים – חברי הכנסת משה גפני, מכלוף מיקי זוהר, מיקי לוי, יצחק וקנין ומנואל טרכטנברג. יושב-ראש הוועדה יהיה יושב-ראש ועדת הכנסת. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דוד ביטן, יושב-ראש ועדת הכנסת. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות חוק:> <הצעת חוק לקידום השקעות בחברות הפועלות בתחומי הטכנולוגיה העילית (היי-טק) (תיקוני חקיקה) התשע"ה–2014 – סעיף 1(2)(ב); > <הצעת חוק לקידום השקעות בחברות הפועלות בתחומי הטכנולוגיה העילית (היי-טק) (תיקוני חקיקה) התשע"ה–2014 – למעט סעיף 1(2)(ב);> <הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 19), התשע"ה–2014> ["דברי הכנסת" ה-19, מושב שלישי, מס' מ/896, חוב' ב', עמ' 13591; מס' מ/890, חוב' ב', עמ' 13576.] <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום – הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות החוק. ימסור את ההודעה השר המקשר בין הכנסת לממשלה, השר יריב לוין. <שר התיירות יריב לוין:> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, בהתאם לסעיף 1 לחוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג–1993, ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה, על דעת הממשלה, להודיע במליאת הכנסת על רצונה של הממשלה להחיל דין רציפות על הצעות חוק כדלקמן: הצעת חוק לקידום השקעות בחברות הפועלות בתחומי הטכנולוגיה העילית (היי-טק) (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2014, מ/896, מיום 27 באוקטובר 2014. כאן אני אעיר, גברתי היושבת-ראש, שמדובר למעשה בהצעה שפוצלה, כמפורט בסדר-היום, כך שיש פיצול אחד שכולל את סעיף 1(2)(ב) ופיצול שני שכולל את יתרת החוק למעט סעיף 1(2)(ב), ומתבקשת כמובן החלת דין הרציפות על שני המרכיבים האלה. הצעה נוספת שלגביה מתבקשת החלת דין הרציפות היא הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 19), התשע"ה–2014, מ/890, מיום 27 באוקטובר 2014). תודה. <הצעת חוק סליקה אלקטרונית של שיקים, התשע"ה–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/924); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים בבקשה להצעת חוק סליקה אלקטרונית של שיקים, התשע"ה–2015 – בקריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק שרת המשפטים איילת שקד, בבקשה. אני מבקשת קצת יותר שקט במליאה, בבקשה. חבר הכנסת ביטן, אולי תשבו כדי שיהיה פחות רעש. <שרת המשפטים איילת שקד:> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, ברוכים הבאים אל המאה ה-21. כיום הליך הסליקה של צ'ק הוא מיושן ומסורבל. מרגע הפקדתו בבנק ועד לרגע שבו הוא נפרע בחשבון הלקוח הוא עובר את הדרך הארוכה מהסניף שבו הוא הופקד אל הסניף של מי שמשך אותו. כלומר, הבנקים הגובים, שאצלם מופקדים הצ'קים, מחויבים על-פי החוק להעביר את כל הצ'קים המופקדים אל סניפי הבנקים שמהם הם מבקשים לפרוע צ'קים אלה. על מנת לייעל ולשפר את הליכי הסליקה של הצ'קים מוצע, בדומה לנעשה במדינות שונות בעולם שכבר הגיעו למאה ה-21, להסדיר בישראל הליך סליקה אלקטרונית של צ'קים בין הבנקים. לפי הצעה זו, יסרקו הבנקים את הצ'קים ויעבירו את הצ'ק לסניפי הבנקים האחרים באופן ממוחשב. במקרה שהצ'ק סורב יוכל הלקוח לקבל צ'ק ממוחשב שאותו יוכל להגיש לבית-המשפט או להוצאה לפועל. הצעה זו תביא לחיסכון בעלויות הסליקה של הצ'קים; היא מייתרת את הצורך בשינוע הצ'קים בין הבנקים ואת הצורך בשמירת הצ'קים במשך תקופה ארוכה. כמו כן, מכיוון שהסליקה האלקטרונית מהירה יותר מזו הפיזית, יתקצר משך הזמן שיחלוף מרגע הצגת הצ'ק לפירעון ועד לרגע זיכוי חשבון הלקוח, ובכך ניתן יהיה להבטיח את ודאות העסקה באופן מהיר יותר. הצעת החוק נועדה להסדיר את מערכת היחסים בין הבנקים בלבד, ולכן היקף האחריות של הבנקים כלפי לקוחותיהם בהתאם לכל דין נותר על כנו. הבנקים יוכלו לבחור אם לשמור את הצ'קים המקוריים או להשמידם, אולם בכל מקרה תהא לבנק אחריות כלפי לקוחותיו במקרה שנגרם להם נזק עקב אי-שמירת הצ'ק המקורי. נוכח האמור לעיל, הממשלה תומכת בהצעת החוק. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. הדובר הבא הוא חבר הכנסת איציק שמולי. אני מבקשת, מי שרוצה עוד לדבר ייגש להירשם, כי אני אסגור את הרשימה עוד מעט. חבר הכנסת שמולי איננו נוכח באולם, ואנחנו עוברים לדובר הבא – חברת הכנסת תמר זנדברג. חברת הכנסת תמר זנדברג – גם היא אינה נוכחת. אנחנו עוברים לדובר הבא – חבר הכנסת אראל מרגלית. בבקשה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, קודם כול, לגבי ההצעה הנוכחית, אני רוצה להביע את תמיכתי. אני חושב שהגיע הזמן שבמדינת ישראל הדברים יהיו פשוטים יותר, ואני מקווה שגם בהצבעות יהיה אפשר לעבור לתהליך שהוא הרבה יותר אלקטרוני – ויכול להיות שכמו שיהיו פחות זיופי צ'קים, אולי גם יהיו פחות זיופים בבחירות. אבל אני רוצה להתייחס לנושא אחר, שהוא חוק המו"פ שאתם עומדים להעביר פה בשבוע הבא. חבר הכנסת איציק כהן. חבר הכנסת איציק כהן – סגן השר, סליחה – חוק המו"פ שאתם עומדים להעביר פה בשבוע הבא לא עבר את הדיון שהוא היה צריך לעבור, עם האושיות של הטכנולוגיה ושל האנשים שמובילים את הטכנולוגיה מבחינת הממשלה ב-25 השנה האחרונות. אם יש נושא אחד שמדינת ישראל עשתה כמו שצריך בנושא ה-public-private partnership – שותפות בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי – זה היה לתמרץ ולעודד השקעות בנושאים של מחקר ופיתוח ברחבי מדינת ישראל. בתקופה של יצחק רבין, זיכרונו לברכה, ב-1992, מדינת ישראל הקימה את תוכנית החממות כשהייתה העלייה ממה שפעם הייתה ברית-המועצות, ונתנה אלפי או עשרות-אלפי מקומות עבודה להרבה מאוד אנשים טכנולוגיים ומהנדסים ברחבי מדינת ישראל. חברות קטנות שרצו להתחיל חברה מאפס ולא היה להן לאן לפנות, מדינת ישראל נתנה להן סוג של מימון שהמדען הראשי סיפק. אותו דבר לחברות גדולות, לחברות רב-לאומיות. ולכל מי שרוצה ורצה לפתח מוצר חדש במדינת ישראל, המדען הראשי היה כתובת ברורה, ואליו היה אפשר להגיע ולקבל את המימון. והנה, עכשיו הממשלה, לפני שהיא הביאה את הנושא לאיזה דיון באיזו ועדה, לפני שהיא באה ופתחה את הדברים, רוצה להקים רשות למחקר ופיתוח, שהולכת להפוך את המדען הראשי ממשקיע, ממי שתומך בהשקעות ובהקמת חברות חדשות, לגורם שהוא כמעט פרטי, שמתמודד יחד עם השוק הפרטי בתוך ההשקעות עצמן. אני אתן דוגמה: 1. החוק החדש שאתם מציעים, כבוד השר, כבוד השרים כץ, החוק החדש שאתם מציעים, חוק המו"פ, יאפשר למדען הראשי להשקיע בעצמו בחברות מתחומים שונים למטרות רווח, כאילו המדען הראשי הוא כמו קרן שאמורה למקסם את רווחיה; 2. התהליך שהולך לקרות יאפשר למדען הראשי לגייס אג"חים, ואני חושש, אדוני השר, חברי השרים, שאתם זוממים שבמקום שהמדען הראשי ימומן מתקציב המדינה, אתם עוד תגידו שהוא רוצה לגייס אג"חים מהציבור, והמדינה לא צריכה לממן אותו בשום דרך, בשום צורה. תהליך לא מבוקר של פירוק המדען הראשי והקמת רשות שתתנהג כמו רשות פרטית, ולא כמו רשות שרוצה לפתח את המחקר והפיתוח, אלא רשות שרוצה למקסם את הרווח, יכול להיות מסוכן לתחום המחקר והפיתוח בישראל. לכן אני קורא לכם, לפני שאתם מקימים את הרשות הזאת, שאתם יודעים איך היא מתחילה ואתם לא יודעים איך היא נגמרת, תקיימו דיון רציני בכנסת ישראל, מה העקרונות שבעטיים אנחנו רוצים לשמור את הדברים הטובים של המדען הראשי במשרד הכלכלה, ולא לפרק דבר טוב שהוא ציבורי ולהפוך אותו לדבר פרטי שאף אחד לא יודע לאן הוא הולך. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. אני סוגרת את הרשימה. הדובר הבא הוא חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כבוד היושבת-ראש, חברי הכנסת – מי השר התורן? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> או, או, הנה – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> או, שר הרווחה, השר כץ, חבר הכנסת. החוק הזה הוא חוק טוב, כי הוא בא קצת להקל על האזרח, וטוב שיש גם חוקים כאלה, כי אזרחי ישראל חשים ומרגישים שהם נתינים או עבדים למנגנונים של פקידים שכל תפקידם להפריע להם ולמנוע מהם שירות. יש מאות-אלפי פקידים, ובתוכם אנשים שעושים את מלאכתם נאמנה, ועל כל אחד מהם יש שניים שכל תפקידם זה או לא לעבוד – קיבלו איזה ג'וב לכל החיים, מאורגנים בוועדי עובדים – והרעים שבהם פשוט מתייחסים אל האזרח כאל גנב, או כאל מישהו שלא צריך לתת לו שירות, ואנשים סובלים בכל התחומים. אקח משהו שהיה לנו היום, דיון בוועדה לפניות הציבור – תחבורה ציבורית. המדינה משקיעה מיליארדים בכבישים, בתחבורה, לקרב את הפריפריה, אבל האוטובוס נשאר המצרך הטורדני ביותר לאזרחים הנזקקים לאוטובוסים. הצעתי אפילו שכל חבר כנסת או פקיד במשרד התחבורה או פקידים בכלל, יעלו מפעם לפעם לאוטובוס כדי להרגיש מה הם סובלים – הנהג סובל מהם והם סובלים מהנהג, עם ה"רב-קו", עם כל הבעיות הביורוקרטיות הנוראות. כבר כמה שנים יש חוק "רב-קו", והוא עדיין לא חוקי, עדיין לא מסודר, מכיוון שהפקידים במשרד התחבורה עדיין לא מצאו את הדרך לעשות את הכרטיס החכם, מה שנקרא, שלא יפריע, והוא מפריע לתנועה ולאזרחים. אבל זה לא רק זה. גם בדיור, גם בתעסוקה, גם בכל מקום. ואילו זו הייתה בעייתה של המדינה בלבד, החרשתי. הבעיה היא שכלי התקשורת מעסיקים את העם 24 שעות ביממה לא בבעיות היומיומיות של האזרח, אלא במלחמות עולם על דברים אידיאולוגיים, כמו למשל עניין הגיור, ש"נוגע למאות אלפים" – זה לא נוגע לאנשים שלא רוצים להתגייר בכלל, זה לא נוגע לאנשים שכן רוצים להתגייר והם מתגיירים כהלכה, זה לא נוגע לאזרחים שאינם גרים, הם יהודים או מוסלמים או אחרים. זה נוגע לכנופיות של רפורמים וקונסרבטיבים שמקבלים כסף מארצות-הברית והם שותפים לכל הקרנות שמוציאות את דיבת הארץ רעה, גם בעניין "צוק איתן", וגם בכל דבר אחר, והם מעסיקים את העיתונאים בנושא גיור – זו הבעיה של המדינה; אין בעיות של אוטובוסים, אין בעיה של תחבורה, אין בעיה של תעסוקה, יש בעיה של גיור. איזה גיור? גיור שלא כהלכה. גיור כהלכה זה לא טוב. "הממשלה הזאת מנותקת מהעם", אמרו אתמול על החלטת הממשלה. מי זה העם? מיליון האנשים שהצביעו עבור ביבי נתניהו זה העם? חצי מיליון האנשים שהצביעו בשביל יהדות התורה וש"ס זה העם? 300,000 אנשים שהצביעו לבית היהודי זה העם? העם זה קבוצת עיתונאים שניהלו קמפיין נגד הממשלה הזאת לפני הבחירות, והם מקבלים כסף מהרפורמים והקונסרבטיבים להעלות אותם זה אחר זה, שעות ארוכות של שידור, ובלי להביא שום דבר מהצד השני. ומדובר פה בכלי תקשורת – גם כאלה שממומנים על-ידי תקציב המדינה ועל-ידי האגרות למיניהן, גם ב"גלי צה"ל" וגם ב"קול ישראל". <היו"ר נורית קורן:> תם הזמן. אני אבקש לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> זה העם? אז לא רק שהם לא ממלאים את תפקידם התקשורתי להביא את הבעיות האמיתיות של העם כדי לסייע לאזרחים, אלא גם מחוללים מלחמות ושנאות וריבים בתוך הציבור. זה תפקידה של תקשורת? לכן, גברתי היושבת-ראש, אני רוצה לסיים ולומר: צריך להחזיר את האג'נדה הציבורית לציבור בדברים שנוגעים לכל אזרח: בריאות, חינוך, תחבורה, תעסוקה, וכך ייטב לכולנו. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חברת הכנסת שלי יחימוביץ – אינה נוכחת. נעבור לדובר הבא – חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה. מה קרה? כולם נרשמו וברחו? חבר הכנסת יוסי יונה, אתה רוצה לדבר? לא. חבר הכנסת נחמן שי – גם הוא אינו נוכח. חברת הכנסת מרב מיכאלי. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת דניאל עטר. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <קריאה:> – – – <היו"ר נורית קורן:> את כולם? הוא אמר לי רק את מרצ – בסדר. חבר הכנסת חיים ילין. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – לא חייבים – – – <היו"ר נורית קורן:> לא, בסדר, אולי הוא פשוט נמצא בדרך, בגלל זה אני קוראת. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת רויטל סויד. חבר הכנסת זוהיר בהלול. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, אם את רוצה לדבר. לא? וחבר הכנסת עפר שלח. אוקיי, אנחנו לא מצביעים על הצעת החוק הזאת. מכיוון שהיו הסכמות, אנחנו נצביע רק אחרי השעה 20:30. <הצעת חוק מס ערך מוסף (הוראת שעה), התשע"ה–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/925); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להצעת החוק השנייה, שהיא הצעת חוק מס ערך מוסף (הוראת שעה), התשע"ה–2015, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק סגן שר האוצר יצחק כהן, בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אין שרים פה. <היו"ר נורית קורן:> הנה הוא כאן. חיים כץ כאן. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – לא ראיתי אותך. <היו"ר נורית קורן:> הוא עבר קצת לספסל האחורי עכשיו. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – – <היו"ר נורית קורן:> כן, הוא נהנה עם חברת הכנסת אורלי לוי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> ענייני רווחה. <היו"ר נורית קורן:> סליחה, המרכזת של סיעת מרצ וסיעת המחנה הציוני, האנשים שלכם לא נמצאים – הם לא רוצים לדבר אחר כך? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, לא, לא. לא, הם לא רוצים לדבר. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> מי שאיננו, לא מדבר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, הם לא רוצים לדבר. הם מוותרים. מוותרים. <היו"ר נורית קורן:> בבקשה. בבקשה, סגן השר. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> מי שאיננו, לא מדבר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הם מוותרים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, הצעת חוק מס ערך מוסף (הוראת שעה), מ/925, קריאה ראשונה. החל משנת 2010 חייבים עוסקים גדולים במשק בהגשת דוח מקוון במע"מ אשר כולל פירוט חשבוניות המכירה שהוציא העוסק וחשבוניות הרכישה שהוצאו לו במהלך תקופת הדיווח. הדוח נועד לייעל את האכיפה בתחום החשבוניות הפיקטיביות, אשר מביא לאובדן מיליארדי שקלים מדי שנה. בשנים האחרונות, מתוקף הוראות שעה, מוגש הדוח כדוח נוסף על הדוח התקופתי בתוך 15 ימים ממועד הגשת הדוח התקופתי, ובמצב הקבע מתוכנן הדוח המפורט להחליף את הדוח התקופתי, כך שמועד הגשתו יוקדם ל-15 בחודש והוא יוגש בצירוף תשלום המס הנובע ממנו. לפני כמה ימים פקעה הוראת השעה האחרונה בעניין זה, וכעת מוצע לקבוע כי היא תחול במשך שנה וחצי נוספות, עד תום שנת 2016. גברתי, הארכה זו תאפשר לעוסקים להמשיך להגיש את הדוח המפורט בסוף החודש במשך שנה וחצי נוספות, ותאפשר לרשות המסים לבצע בדיקות תפעוליות נוספות הדרושות לצורך מעבר לתשלום מע"מ התקופתי במסגרת הדוח המפורט. אבקש מכם, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. יש מישהו שרוצה להירשם והוא לא רשום? אני פותחת את ההרשמה עכשיו. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <היו"ר נורית קורן:> אף אחד לא רוצה. טוב. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כבוד היושבת-ראש, כבוד השר, כבוד חברי הכנסת, חוקי המס שאנחנו דנים בהם עכשיו הם לעתים – בואו נאמר שיש מסים שהם צודקים, כולם מבינים שיש צורכי ביטחון, כולם מבינים שיש צורכי תחבורה, כולם מבינים שיש צורכי תעסוקה וכולם מבינים שיש צורכי רווחה, אבל אני טוען שבמדינה כזאת, שאין לה תרבות, יש הרבה תרבויות, היא רב-תרבותית, אין שום סיבה בעולם שאזרח x ישלם מס עבור תרבות של y, כי אין הסכמה על שום דבר. וכאשר אני רואה שעירייה – ניתן דוגמה, עיריית ירושלים משקיעה עכשיו 75 מיליון שקל ב"ספורטק", בשעה שחלק קטן מאוד מתושבי העיר ישתמשו בזה. אני אומר: נניח שזה לא יעבוד בשבת ונניח שהכול יהיה בסדר, מה פתאום צריך האזרח לשלם 75 מיליון שקל בשביל תרבות שאיננה שלו? ומה פתאום צריך האזרח החילוני, האנטי-דתי, לשלם מס עבור תרבות של בתי-כנסת? אני מציע, חברי החרדים, שנעשה הסכמה לאומית שבכל נושאי התרבות, יישא כל אחד באופן פרטי, כי התרבות הרעה של אותם אנשים שהם נגד מנשקי המזוזות – אני לא מוכן לממן אותם; והתרבות היהודית שלנו – גורמים אחרים לא רוצים לממן. הרי יש תרבות ערבית, אני לא יודע כמה מממנים אותה, למה אזרח ערבי צריך לשלם מס עבור תרבות יהודית? ולמה יהודים צריכים לשלם עבור מוסד תרבות שמציג סרט של מחבל שרצח את משה תמם? אפשר לומר שכל נושא התרבות וכל הדברים האלה צריכים להיות פרטיים, הפרטה. לא צריכים לממן אותם. למה אני אומר את זה? אותו דבר התקשורת. האזרח לא צריך לממן תקשורת שהיא עוינת נגדו. אני בעד שתהיה תקשורת פרטית, שיהיה חופש ביטוי, אבל לא ייתכן שנממן תקשורת שמסיתה נגד הילדים שלנו, נגדנו. וכשאני אומר "נגדנו", כל ציבור יכול לומר את זה. היעלה על הדעת – קרתה השבוע טרגדיה שלא רציתי כל כך להתייחס אליה. כמובן אני לא אדבר על הטרגדיה עצמה, אבל כשאני ראיתי עיתונאים ועיתונאיות שהיו חד-צדדיים וחד-צדדיות בכל הנושא הזה, וכמובן נגד האיש הדתי שבסיפור, מובילים קמפיין ואג'נדות נוראיות, ואני צריך לממן את זה? מילא שאני צריך לשמוע את זה, אין לי ברירה, אבל למה אנחנו צריכים לממן את זה? אדוני שר הרווחה, בענייני רווחה אנחנו יודעים שזה המוקד האחרון ששם יש לכל אזרח שירות רווחה בלי הבדל – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – – אני עשיתי – – – בשביל לעזור – – – שלך – 3 מיליארד, 287 מיליון ו-329,000, כשאני נוגע לכל נזקק, כשנתתי לכל הנזקקים בעלות חודשית פר-בן-אדם. אם לא – – – את זה, אנחנו נהיה בצרות. אני מאמין במשה כחלון. לפני שהוא עלה, הוא אמר: אני רוצה להיות שר אוצר בשביל לתת לרווחה. וזאת תהיה ההזדמנות שלו לתת לרווחה. <היו"ר נורית קורן:> השר חיים כץ, ניתן לו לדבר, כי זה היה על הזמן שלו, אז ניתן לו עוד דקה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> זה בסדר גמור. השר חיים כץ יכול להוכיח שכשהוא שר, לא רק שהוא יושב בספסלים עם חברי הכנסת הרגילים, אלא הוא גם מדבר כחבר כנסת. אדוני, אתה השר היום, ואני מקווה מאוד שהשר כחלון, שהוא גם בא עם אותה אג'נדה שלנו, שלך, של העם – כל אלה שאומרים בתקשורת שהממשלה מנותקת מהעם, אנחנו העם – כחלון, אתה, אני וכל אלה שרואים את עצמם חלק מהעם. אז הדרישה שלך היא נכונה, והלוואי שהשר כחלון – יש לי בעיה אחת, שהשר כחלון, יש לו רצון טוב, גדול מאוד, אבל אני לא יודע עוד כמה הוא ייכנע לראשי ערים, כמה הוא ייכנע לכל מיני גורמים חזקים במשק. הוא רק מתחיל את המסלול. אנחנו צריכים לתמוך בו, תמכנו בו בעניין של הרפורמה בדיור, אני לא יודע אם הוא יצליח לעשות את זה, כי לפי זה שהוא נכנע לראשי ערים בעניין פיצול הדירות, הוא עלול להיכנע בעוד דברים – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – – לעשות רפורמה של להביא אוכל לאנשים עניים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> זהו. אני מקווה שבעניין הזה של נושא הרווחה הוא יעמוד יחד אתך ואנחנו נעמוד יחד אתו. שוב אני חוזר על הנקודה שהרווחה זה עוד הנושא היחיד שאינו מפלה בין ערבים ליהודים, בין חרדים לחילונים, בין עשירים לעניים, ואני רוצה שכל השירות הציבורי, ואני דורש את זה בשם העם, שבכל השירות הציבורי לא יהיו אפליות על רקע של גזע, של לאומים, של חברות, של אנשים מקורבים ושל אנשים קרובים לצלחת. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. חבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת נחמן שי – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> יש פה מישהו שרוצה לדבר. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני. <היו"ר נורית קורן:> תכף. אני חייבת לפי הפרוטוקול לקרוא לכולם. אני חייבת, זה מה שנאמר לי וזה מה שאני עושה. חבר הכנסת עמר בר-לב. חברת הכנסת מרב מיכאלי. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת דניאל עטר. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. חבר הכנסת מיקי רוזנטל. חבר הכנסת חיים ילין. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת יצחק הרצוג. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת רויטל סויד. חבר הכנסת זוהיר בהלול. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חברת הכנסת יעל גרמן, את רוצה לדבר? <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <היו"ר נורית קורן:> לא. חבר הכנסת באסל גטאס וחבר הכנסת עפר שלח. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. אחרון הדוברים, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תגידי בכלל מי רוצה לדבר, זה יותר קל. <היו"ר נורית קורן:> לא, אני כבר שאלתי קודם, ונאמר לי שאני צריכה לקרוא לכולם כי אולי הם יושבים בחוץ, הם רוצים להיכנס, זה הצ'אנס שלהם. אני עושה לפי הפרוטוקול. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, כבר במאה ה-19 נקבע עקרון ברזל של המס הפרוגרסיבי, כלומר העניים משלמים פחות והעשירים משלמים יותר. כל הזמן היה מאבק בנושא הזה – הסוציאליסטים הם אנשים שהאמינו בצדק חברתי, נאבקו למען מיסוי יותר פרוגרסיבי, שהעשירים ישלמו עוד יותר והעניים ישלמו הרבה פחות, למען הצדק, למען הקלת סבלם של אנשים, למען מלחמה בעוני ולמען שלאנשים יהיה פת לחם, מזור, לבוש, בית וחינוך. והנה, נמצא התרגיל או הדרך לעקוף את הוויכוח הזה על-ידי המסים הלא-ישירים, כאשר כולם משלמים אותו דבר – מע"מ, אם 16%, או 17% או 18% – כולם משלמים אותו מע"מ. אתה נכנס לסופר, קונה שקית אורז – גם העני וגם העשיר משלמים אותו מע"מ. זה לא צודק. מדברים אתנו כל הזמן שאי-אפשר בלי זה, והנה עובדה, שעל ירקות ופירות אין מע"מ וזה עובד בלי בעיה. לבטל את המע"מ כליל ולעשות מהפכה במיסוי זה כנראה בלתי אפשרי, אבל אפשר לעשות כמה צעדים שיקלו על האנשים המרוששים, המוחלשים, שאין להם, אנשים עניים. וידוע מהו סל של משפחה שחיה בעוני, מתחת לקו העוני, ומהו הסל של משפחה עשירה מהעשירון העליון. והנה, אם שר הרווחה רוצה לעשות משהו אמיתי, שיביא לשינוי אמיתי – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – ייקח נא את הסל של המשפחה הענייה, ועל אותם מוצרים שנצרכים על-ידי האנשים האלה יהיה מע"מ אפס או מע"מ מדורג. לא יכול להיות שעל כיכר לחם גם העני וגם העשיר ישלמו אותו הדבר. זה לא יעזור לעניים, כי הסל זה לא אותם מוצרים, זה אותו אחוז מע"מ, וככה אפשר לעשות בדרך מאוד ברורה שההטבה הזאת של מע"מ מדורג, מע"מ פחות, או אפילו מע"מ אפס, ייהנו ממנו בעיקר הזקנים והמשפחות העניות. זה דבר שאפשר לעשות, העלות של זה היא לא ענקית, אבל באמת מי שרוצה לעזור ברווחה אמיתית, לא רווחה פופוליסטית, צריך ללכת בכיוון הזה. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. על הצעת החוק מס ערך מוסף אנחנו נצביע אחרי השעה 20:30. <הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 5) (תעשייה עתירת ידע – הוראת שעה), התשע"ה–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/927); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 5) (תעשייה עתירת ידע – הוראת שעה), התשע"ה–2015, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק סגן שר האוצר יצחק כהן. בבקשה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, כבוד השר – הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 5) (תעשייה עתירת ידע – הוראת שעה). התעשייה עתירת הידע מהווה מנוע צמיחה מרכזי במשק הישראלי זה כמה עשורים – אורלי, זה חוק מאוד חשוב, באמת, חוק מהפכני. השקעות בחברות עתירות ידע ישראליות המצויות בשלב הראשוני של פעילות המחקר והפיתוח, מה שנקרא שלב ה-seed, נושאות סיכון גבוה מאוד למשקיע ובמקרים רבים אף יורדות לטמיון. חברות צעירות אלה, המהוות חלק משמעותי מהתעשייה הישראלית, נתקלות בקשיים בגיוס משקיעים, ובשנים האחרונות ניכרת מגמת ירידה בהשקעות בהן. ירידה זו נובעת, בין השאר, ממעבר של קרנות ההון סיכון להשקעה בחברות בשלבים מתקדמים יותר. כדי להגדיל את מקורות המימון לחברות צעירות כאמור בדרך של הגדלת היקף ההשקעות שבהן יש צורך לתמרץ משקיעים פוטנציאליים לבחור בחברות אלה כאפיק השקעה. פרק ז' בחוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 קבע כהוראת שעה הוראות מס שמטרתן לעודד פעילות של חברות העוסקות בתעשיות עתירות ידע בשלבים שונים של צמיחתן. הוראות סעיף 20 לחוק האמור מתירות למשקיעים בחברות כאמור לנכות את השקעתם, ככל שהיא עומדת בתנאים הקבועים בחוק, מכלל הכנסתם באופן שוטף. הסעיף קובע מהי חברת מטרה שניכוי סכום ההשקעה במניותיה, עד תקרה מסוימת, יותר ליחיד מכלל הכנסתו כאמור. מבדיקת השפעתו של החוק על התנהגות המשקיעים בחברות עתירות ידע עולה, כי מאז נחקק החוק נעשה שימוש מועט בהטבת המס שמעניק החוק האמור למשקיעים, וכי נדרשים כמה שינויים כדי להתאים את ההסדר הקבוע בו למציאות הכלכלית בתחום. הקריטריונים הקבועים כיום בסעיף 20 לחוק האמור לצורך קבלת ההטבה יוצרים חוסר ודאות משמעותי למשקיעים, ונראה שהם מהווים גורם מרכזי לשימוש המועט שנעשה עד היום בהטבה שהחוק מעניק. כמו כן, ההסדר שנקבע בחוק בין החברות והמשקיעים עלול לייצר תמריץ שלילי להרחבת פעילות החברה. לאור השימוש המועט במסלול ההטבה ולאור הקשיים המיוחדים של חברות צעירות, מוצע להוסיף לחוק מסלול חדש, חלופי למסלול הקיים, שיעניק אותה הטבת מס למשקיעים בחברות מתחילות. התנאים המוצעים הם פשוטים יחסית לבחינה וידועים בעת ההשקעה. כך צפוי המסלול המוצע לייצר ודאות למשקיעים תוך צמצום עלויות העסקה ולהיות בהיר ואטרקטיבי מנקודת מבטם של המשקיע ושל החברות המתחילות, המהוות, כפי שאמרתי, חלק משמעותי מעתיד התעשייה עתירת הידע הישראלית ופעילותן חיונית לשם הגברת הצמיחה במשק. כדי לעודד את השימוש בחוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 ובהטבה שהוא מעניק, מוצע לקבוע כי מסלול ההטבה למשקיעים בחברות צעירות יופעל כהוראת שעה מיום התחילה עד סוף שנת 2019. בהתאם לכך, מוצע להאריך אף את תקופת הוראת השעה החלה לגבי המסלול הקיים בחוק האמור במתכונתו הנוכחית. אבקש מחברי חברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. תודה, גברתי. <היו"ר נורית קורן:> תודה גם לך, סגן השר. כל מי שרוצה לדבר, נא לגשת לפני שאני אסגור את הדיון. חבר הכנסת עמר בר-לב – איננו. חבר הכנסת דניאל עטר. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. חבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת זוהיר בהלול. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת באסל גטאס וחבר הכנסת עפר שלח. נכון. סליחה. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה. מרוב מחיקות כבר לא ראיתי את השם. זה הדובר היחידי היום שמככב. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כבוד היושבת-ראש, חברי הכנסת, יש דבר מעניין, אנשים נלחמים חודשים ארוכים להיבחר לפרלמנט, בשביל שיוכלו לדבר. parler, כן? parler זה פרלמנט, זה לדבר. וכשצריך לדבר על דברים ענייניים, אף אחד לא רוצה לדבר. רק כשכולם נמצאים? אני לא יודע, אני מדבר לצופים ולציבור הבוחרים. אני לא יודע למה צריך לוותר על זה, אלא אם כן מישהו ממהר. כבוד סגן השר, העניין של ההצעות לשיפור הכלכלה – אלה דברים מבורכים. אני לא רוצה לעכב אותך, אתה יכול להקשיב או ללכת לדרכך, אבל צריך לזכור שאחת הבעיות של הכלכלה הישראלית היא ההתניה, שנעשתה מסיבות אינטרסנטיות – להתנות תארים אקדמיים לתפקידים ולעבודות שאינם נדרשים, או אותם תארים שאינם מתאימים לתפקיד שהאדם ממלא. הדבר הזה גורם לעיוות כלכלי בסיסי, שמאות-אלפי אזרחים שאין להם תואר ראשון ואין להם תואר שני, וגם אלה שלומדים את התארים האלה, כדי להשיג תעודה, או להשיג משרה, זה בזבוז זמן, שרפת כסף, תעשייה שלמה של מרצים ששורפים המון שעות כדי לעשות שעות של הכשרות, במקום להתמקד בהכשרות ספציפיות לדברים ולתפקידים שאנשים צריכים: רופא צריך ללמוד רפואה, מהנדס צריך ללמוד הנדסה, נגר צריך ללמוד נגרות, פקיד צריך ללמוד ניהול משרד. במקום זה, מתנים, ממש מתנים – זה נקרא גילדה – גילדה של אנשים שרק הם יכולים לקבל משרות שלטוניות. זה לא ייאמן, כבר כמעט 20 שנה, נציב שירות המדינה עושה מעשה שהוא לא חייב על-פי החוק, שכל מכרז הוא מתנה, שכל אלה מדלת העם, או אנשים תלמידי חכמים מהמגזר החרדי שלומדים תורה, תורת ישראל, ואין להם תארים מהמדינה – המדינה לא מכירה בתארים בתורת ישראל – לא יוכלו להיכנס לשום משרה ולשום מכרז. זה הפך למצב שבו מאות-אלפי אזרחים מודרים מלכתחילה ממשרות. רוב המשרות הקיימות במגזר הציבורי – כבר אמרנו כמה וכמה פעמים, וכבר אמר את זה שר האוצר לשעבר, שהוא היום ראש הממשלה, ש-50% מעובדי המגזר הציבורי נותנים 50% מהפריון, לעומת המגזר הפרטי. כך יוצרים מערכת – ברית-המועצות קרסה בגלל השיטה הזאת. בברית-המועצות כל אחד קיבל ג'וב. ככה כולם עשו כלום, וכך המדינה נכשלה והייתה נחשלת עד שהיא קרסה. מדינת ישראל, אם היא רוצה לצאת מהמעגל הזה, חייבת לאפשר לכל אדם שרוצה לגשת לכל משרה – תוכל להיות פתוחה בלי שום הבדל, והוא צריך לדעת את המקצוע שהוא הולך לעסוק בו; הוא צריך להיות מוכשר לזה, להכשיר את עצמו לזה, אבל לא להפלות ולעשות תנאי סף שלא מאפשרים לאנשים לגשת לעבודות. אני אומר את זה כנציג של ציבור גדול מאוד, של מאות-אלפי אנשים, קרוב למיליון נפש. לא זו בלבד, אלא שמוציאים ל"אקונומיסט" בלונדון הודעה, שהציבור החרדי אוכל ואינו עובד. אני לא כל כך צריך להתרגש מזה, כי זה בדיוק מה שאמרו בלונדון לפני 1,300 שנה, כשגירשו את היהודים מלונדון – המקום הראשון שאסרו על יהודים להיכנס לגור בו היה אנגליה, בהיסטוריה, עד שהגיע קרומוול, לפני 1,300 שנה, והחזיר את היהודים. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כך אמרו עליהם בכל מקום. כאן, בארץ-ישראל, ייקחו 800,000 אנשים, ומביאים מכוני מחקר רפורמיים שעושים פרסומים, כולל פקידי שלטון – הסכנה של המדינה היא הציבור החרדי והילדים שלהם; במקום להגיד שזאת התקווה של המדינה, שיוכלו לקלוט אותם, לאשר להם ולשלב אותם בעבודה, מונעים מהם את הדבר הזה. מי שרוצה לתקן את הכלכלה, קודם שיתקן את הקלקלה, שמונעת מאנשים שאין להם תארים אקדמיים בלתי רלוונטיים להיכנס למקומות עבודה. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. למעשה כבר נעלתי את הרשימה, כי כבר קראתי לכולם. בבקשה. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו תומכים בהצעה הזאת. זה צעד קטן, אבל מתבקש, בכיוון הנכון, אבל אני רוצה לציין שגם כשאנחנו תומכים בסקטור ההיי-טק, ובחברות המתחילות, הסטרט-אפים, צריך להסתכל בצורה יותר רחבה על מה שקורה במשק כולו. והנה, לפני כשעתיים התבשרנו שהשכר הממוצע במשק ירד באפריל ב-3.7%, ל-9,500 שקל. צריך להסתכל גם על – מי הם אותם ענפים או אותם עובדים שהם שיאני שכר, ומי נמצא מתחתם. אולי תופתעו לשמוע שהעובדים בענף שמקבל את השכר הכי גבוה הוא לא ההיי-טק, אלא עובדי הכרייה והחציבה, וזה כולל את הגז הטבעי, והשכר הממוצע שם הוא 22,482 שקל. זה לא מקרי, זה קשור לדיון האחר שמתנהל בימים אלה, על הגז. סקטור ההיי-טק, או יותר נכון: ענפי המידע והתקשורת, הוא רק במקום הרביעי ברשימה, עם 18,000 שקלים לחודש, אחרי הסקטור הפיננסי, עם 18,300 לחודש. במה הדברים אמורים? רבותי, אנחנו צריכים לתגמל, ולתגמל היטב, את העובדים שלנו, בפרט אלה שרוכשים הון אנושי, שהוא חשוב ביותר להתפתחות של עצמם, של המשק ושל הענפים שבהם הם עובדים. אבל צריכה להיות איזו הלימה בין התגמול הזה לבין התרומה שלהם למשק. וכשאנחנו רואים את הפערים האלה, ואת העובדה שהשכר הממוצע ירד, יש כאן מקום לדאגה. לעצם הצעת החוק, יש שם בשורה מסוימת, קטנה, שהיא הרחבת העידוד למשקיעים שהם בשותפות, ולא משקיעים חיצוניים, וזה ירחיב, באמת, את המעגל, ואני מברך על כך, אבל אנחנו צריכים למצוא דרכים להרחיב את התחולה, של – מה נחשב לסקטור היי-טק, מה נחשב לחדשנות טכנולוגית. אני מקווה שבשבוע הבא אנחנו נזכה לדון ברפורמה הגדולה של המדען הראשי במשרד הכלכלה, שזה מוסד חשוב, מרכזי, במדינת ישראל. שם תהיה הזדמנות לדון בכל ההיבטים האלה, שהחוק שמדובר עליו הוא רק חלק קטן ממנו. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> על הצעת החוק הזאת, חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012, נצביע אחרי השעה 20:30. <הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 24 – הוראת שעה) (העדפת תוצרת הארץ במכרזי מערכת הביטחון והמשרד לביטחון הפנים), התשע"ה–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/598); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר נורית קורן:> אני עוברת להצעת החוק הבאה: הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 24 – הוראת שעה) (העדפת תוצרת הארץ במכרזי מערכת הביטחון והמשרד לביטחון הפנים), התשע"ה–2015, קריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת שלי יחימוביץ. בבקשה. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מבקשת מהמליאה לאשר להכנה לקריאה שנייה ושלישית את חוק חובת המכרזים, תיקון – העדפת תוצרת הארץ במכרזי מערכת הביטחון, הארכת הוראת שעה, המכונה "חוק הטקסטיל הביטחוני". זאת הארכה שלישית של החוק הזה. הוא נחקק לראשונה ב-2010. הוא מחייב את מערכת הביטחון, צבא, משטרה, שירות בתי-הסוהר, לרכוש את רכש הטקסטיל שלהם בישראל, גם אם התוצרת הישראלית יקרה ב-50% מהתוצרת הזרה. בכך הוא ייצר מאז חקיקתו כ-1,200 מקומות עבודה וגם מנע פיטורים רבים בענף. החוק הזה מייצר מקומות עבודה בלואו-טק, בעצם, בפריפריות, בעיירות פיתוח, ביישובים דרוזיים, וכן הלאה, והוא נחקק תוך כדי שימוש בלקונה בהסכמי הסחר הבין-לאומיים, שמאפשרת לכוחות הביטחון להעדיף את תוצרת ארצם. מדינות רבות אחרות כבר עושות זאת, ארצות-הברית בראשן, ואכן לא הייתה סיבה שאנחנו לא נחוקק את החוק הזה. אני מקווה שהחוק יחדל מלהיות הוראת שעה ויעבור לחקיקה ממשלתית. בשמחה אנחנו נוותר על הקרדיט של מחוקקים פרטיים. בפאזה הזאת של החוק חברו אלי מוטי יוגב מהבית היהודי, משה גפני מיהדות התורה, יצחק וקנין מש"ס, יריב לוין מהליכוד ומאיר כהן מיש עתיד, ואכן החוק הזה חוצה מפלגות, ואני שמחה שהוא זוכה לקונסנזוס ומודה לוועדת השרים לחקיקה ולכל המשרדים הרלוונטיים על כך שהם תומכים בו, ואני מקווה שהוא יעבור במהירות רבה כיוון שתוקפו פג. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. יש מישהו שרוצה להירשם מעבר לרשימה? נא לגשת עכשיו. חבר הכנסת איציק שמולי. חבר הכנסת אראל מרגלית. חברת הכנסת קסניה סבטלובה. חבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת עמר בר-לב, חברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת דניאל עטר. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת מיקי רוזנטל; איננו. טוב. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, עמיתי חברי הכנסת, פטור בלא כלום אי-אפשר, גם אם יש מעט חברי כנסת. אני רוצה לברך את היוזמים של החוק הזה, ובראשם את חברת הכנסת שלי יחימוביץ. צריך להבין שבעולם כולו יש דבר שנקרא procurement בלעז, וזה רכש ממשלתי בעברית צחה. זה כלי שמשתמשים בו גם כשיש הסכמים בין-לאומיים לסחר חופשי, והוא נחשב לכלי עוצמתי, לגיטימי. ואנחנו, במדינת ישראל, נהגנו בצורה מאוד מחמירה בזה שנמנענו ונמנעים בהיבטים רבים מלהשתמש בו, לא רק בטקסטיל. אפשר להשתמש בו גם בהקשרים אחרים. ארצות-הברית עושה שימוש נרחב מאוד בדבר הזה בכל מיני אמצעים שלא נפרט כרגע. לא צריך להצטדק ולהתבייש מלעשות שימוש בדבר הזה, ובלבד כמובן שלא יביא חלילה לשחיתות שלטונית, שבמדינות מסוימות זה קורה בגלל קשרים בין התעשייה המקומית לבין מערכת הביטחון או אחרת. אבל אפשר להתגבר על זה על-ידי כללים מאוד ברורים ועל-ידי מכרזים הוגנים וכדומה. אין ספק שיש לזה השלכה על התעסוקה, ובפרט כשמדובר על תעשייה מסורתית. אני מאוד לא אוהב את הכינוי הזה, את התג הזה שמדביקים, אבל זה מה שיש לנו, ואני מאוד מקווה שנמצא דרכים להרחיב את הכלי הזה גם בהקשרים אחרים. ועוד הפעם – עם כל ההסתייגויות והסייגים והזהירות שהדבר הזה דורש. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. חבר הכנסת מיקי רוזנטל. חבר הכנסת חיים ילין. חברת הכנסת רויטל סויד. חבר הכנסת זוהיר בהלול, בבקשה. בבקשה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> חברתי וידידתי שלי יחימוביץ, ללא ספק את מציעה הצעה שהיא צו השעה. אני נכחתי ביום שישי בישיבה מאוד מרתקת של אנשים שמנסים לכונן את חזון הגליל. חזון הגליל עם כל המרכיבים המעניינים, שאני כמובן, בשל היריעה הקצרה, לא אוכל לפרט, אבל מדובר כמובן בתחזוק הפריפריה, שכמובן הופלתה לרעה במשך שנים ארוכות, ועודנה כמובן. החזון הזה לא יכול לקרום עור וגידים ללא עידוד התוצרת המקומית. תוצרת מקומית היא גם, בעצם, ערך שבא לחזק את המורשת של האנשים שחיים בפריפריה. הביאו בחשבון, למשל, שבגליל יש לא מעט ערבים, והזית הוא אחד מהמקורות המעניינים תורשתית ומורשתית מבחינתם. אז אם הממשלה לא תטה אוזן למורשת יצירתית תוצרת הארץ, שום דבר לא יכול לזוז. אני הרי נשען בקביעה הזו על מה שהיה עם הטקסטיל, שלי. את יודעת, בשל העובדה שכאן הטקסטיל היה יקר, והמדינה לא רצתה, אולי במדיניות מכוונת, לעודד את המשכו, שרידותו של הטקסטיל, נדדו מפעלי הטקסטיל לירדן, ואנחנו איבדנו את אחד ממקורות העבודה הכי חשובים אצלנו, כאן בצפון, ובעיקר האפשרות המסוימת והלגיטימית של אישה ערבייה, שאין ידה משגת להשכלה כדי לעבוד וכדי להתפרנס. והיום אין משפחה שיכולה להישען על מקור הכנסה אחד של הגבר לעתים, ולעתים די נדירות של האישה. ולכן אני בוודאי חושב שכאשר את מדברת על לואו-טק – אנחנו בדרך כלל אוהבים להצטעצע בהיי-טק בלבד, אבל יש אנשים שלא קשורים לחיי ההיי-טק, ולכן לואו-טק, מורשת, תוצרת מקומית – כל האלמנטים האלה יכולים בעצם לגרום לשרידותה של הכלכלה בפריפריה. כלכלה בפריפריה היא אחד מהנדבכים החשובים ביותר לנו כאן, אנשי הפריפריה, ולכן אני בעד העניין הזה. ואני מודה לך, שלי יחימוביץ, על העלאת הנושא הזה לדיון כאן בכנסת. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת באסל גטאס וחבר הכנסת עפר שלח. כל הדוברים שביקשו לדבר אינם, ואנחנו מסיימים כאן עם הצעת חוק חובת המכרזים. ההצבעה תהיה אחרי השעה 20:30. ואנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> מה עם דין רציפות על תיקון פקודת בתי-הסוהר? <היו"ר נורית קורן:> כרגע אנחנו בהצעות חוק – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – – <קריאה:> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – גלעד – – – <היו"ר נורית קורן:> אוקיי. בסדר. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 48) (מניעת נזקי שביתת רעב), התשע"ד–2014> [מס' 870; "דברי הכנסת", חוב' ט', עמ' 1091; נספחות.] <היו"ר נורית קורן:> אז אני חוזרת, אני מתקנת – – <קריאה:> – – – <היו"ר נורית קורן:> – – הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 48) (מניעת נזקי שביתת רעב), התשע"ד–2014, מ/870. ההודעה נמסרה ב-15 ביוני 2015. הנמקת הערעורים של סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת – חד"ש, רע"ם, בל"ד ותע"ל – יש עתיד ומרצ. אז רגע, עכשיו צריכה – אז אין הצבעה כרגע, יש רק מנמקים. אוקיי. חבר הכנסת נחמן שי – איננו. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – תקריאי את השמות, בבקשה. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת קארין אלהרר אחר כך, וחבר הכנסת עיסאווי פריג'. כאן אתה רוצה לדבר? <קריאה:> – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אני מבקש בסוף להשיב – – – <היו"ר נורית קורן:> כן, אתה משיב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כבוד השר בא בעצמו – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> כמו כל – נתחיל מההתחלה. <היו"ר נורית קורן:> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני עולה לדוכן הזה בתחושה מאוד רעה, כי בסרט הזה כבר היינו. היינו בסרט של החוק הבעייתי, המסוכן והמיותר הזה. נאבקנו נגדו מאבק גדול בכנסת היוצאת – חברי כנסת, אגב, מסיעות רבות; גם סיעות קואליציה דאז וגם סיעות אופוזיציה, ובסופו של דבר הצלחנו לעצור אותו. והסיבה – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> לך לא מתאים לתת תיאור כזה, אבל בסדר. מה שעצר אותו זה לא אתם, זה החטיפה של הנערים, שבגללה בוטלו הצבעות. אז זה היה עובר קריאה שנייה ושלישית באותו – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני אומר לך בהרבה כבוד שיש לי אליך, אדוני השר לביטחון פנים, שמה שעצר את החוק הזה היה העובדה שלא היה לו רוב בקואליציה. ולא היה לו רוב בקואליציה מכיוון שגם חברים בקואליציה, עם הזמן, נוצרו אצלם ספקות; לא מכיוון שהם רצו שהקואליציה תיכשל, אלא מכיוון שהם השתכנעו שהחוק הזה הוא גם בעייתי, גם מסוכן וגם מיותר. על מה אנחנו מדברים, עמיתי חברי הכנסת? אנחנו מדברים על הזנה בכפייה של שובתי רעב. הזנה בכפייה היא מהלך בעייתי ומסוכן. הנורמות הבין-לאומיות של ארגוני הרפואה קובעות שהזנה בכפייה היא סוג של עינוי. אני לא רוצה כאן על דוכן הכנסת לתאר לכם בצורה גרפית איך זה נראה שלוקחים אדם ומזינים אותו בכוח. מי שחושב שהזנה בכוח כזאת יכולה להיעשות בהרדמה, אינו מבין על מה הוא סח. צריך בכוח לדחוף צינור לתוך גרונו ולהזין אותו. אני שמעתי תיאורים כאלה, עמיתי חברי הכנסת. שמעתי תיאורים כאלה מפי רופאים, ואחרי ששמעתי אותם הבנתי מדוע כל ארגוני הרופאים בארץ וכל הקהילה הרפואית בעולם מתנגדת התנגדות נחרצת לחוק הזה וקובעת שמהלך כזה של הזנה בכפייה הוא מהלך של עינוי, ולא סתם עינוי, אלא עינוי אכזרי. עמיתי חברי הכנסת, הרי מדינת ישראל חוקקה חוק שאוסר הזנה בכפייה של אווזים. הגיע הזמן שנבין שמה שאסור לנו לעשות לאווזים, אסור לנו לעשות גם לבני-אדם. שביתת רעב היא אמצעי של אסירים – אמצעי אחרון של אסירים, שאין להם כבר שליטה על גופם, על חירותם, אין להם יכולת להפגין, אין להם החירויות האזרחיות הרגילות שיש לאנשים כדי למחות. הכלי האחרון שיש להם כדי להיאבק על זכויותיהם הוא הכלי של שביתת הרעב. והמהלך הזה של שלילת האמצעי האחרון של אסיר כדי להביע מחאה הוא מהלך חמור ומסוכן. אני מברך על עמדת ההסתדרות הרפואית, שנאמרה בצורה מאוד ברורה, שרופאי ישראל לא ייקחו חלק בביצוע של עינויים כאלה. ההסתדרות הרפואית גם אמרה בצורה ברורה שרופא שיעז להזין בכפייה אדם למרות התנגדותו, יעמוד לדין משמעתי, וטוב שכך. אני רוצה גם להזהיר, שלא רק לדין משמעתי יעמוד רופא שמזין חולה בניגוד לרצונו; אני חושש ומעריך שלרופא כזה, או למי שייטול חלק בהזנה בכפייה כזו, תהיינה גם בעיות מבחינת המשפט הבין-לאומי, מבחינת האיסור האוניברסלי הבין-לאומי על עינויים והתאכזרות לבני-אדם. זה נכון, השר לביטחון פנים, שהאמריקנים מבצעים הזנה בכפייה בגואנטנמו, אבל גם האמריקנים מייצאים את ההזנה בכפייה מחוץ לגבולות ארצות-הברית, כי בין גבולות ארצות-הברית אי-אפשר לבצע אותה בצורה הזו. אני אומר גם בצער, שכנראה לא כל דבר שהולך, עובר בקלות לאמריקנים, יעבור בקלות לאחרים. לכן, עמיתי חברי הכנסת, אני אומר, החוק הזה הוא חוק אכזרי, הוא חוק מסוכן, הוא חוק בעייתי, הוא חוק שיוביל ללא ספק, אם הוא יחוקק, להעמדה לדין של רופאים שייקחו בו חלק – גם בישראל, בדין משמעתי, וגם במקומות אחרים בעולם בדין פלילי. אבל – נקודה אחרונה, גברתי היושבת-ראש, והיא מאוד חשובה. <היו"ר נורית קורן:> נא לקצר. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> החוק הזה הוא גם חוק מיותר. אדוני השר לביטחון פנים, אני יודע שאתה לא מעוניין, ותאמין לי שאף אחד בבית הזה לא מעוניין שבבתי-הסוהר של מדינת ישראל ימות אסיר משביתת רעב. אף אחד לא מעוניין בזה. לא מעוניינים בזה. אבל עובדה היא שעד היום במדינת ישראל אסירים לא מתו בשביתות רעב, והם לא מתו בשביתות רעב אף שהחוק הזה לא היה, בגלל יחסי האמון שקיימים בין שובתי הרעב לבין הרופאים, בגלל הדינמיקה שנוצרת בשטח, ושהיא לא צריכה חוק, אלא להפך – חוק יפריע לה. לכן מי שמדבר על הגנה על חייהם של שובתי הרעב, אסור לו לשתף פעולה עם העברת החוק הזה, כי החוק הזה הוא לא רק חוק של עינויים של אסירים, אלא בסופו של דבר, עם כל הצער והכאב, זה חוק שיוביל – כן, יוביל – למותם של אסירים שובתי רעב. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. חברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אדוני השר לביטחון פנים, הממשלה הזאת מבקשת להעביר הצעת חוק שעשויה לזעזע את המערכת הפוליטית במדינת ישראל. הצעת חוק הזנה בכפייה, שהיא ברובה הצעה פוליטית לחלוטין, מבקשת למנוע את שביתות הרעב של עצירים ולהזין אותם בכפייה על-ידי צוות רפואי. הלחץ הזה של שביתות הרעב מוביל את הממשלה ליצור חוק, שאני חייבת להודות על האמת, אדוני השר גלעד ארדן, אני לא מבינה את התועלת בו. אני במיוחד לא מבינה את התועלת שבו בנקודת הזמן הזו. כשההצעה הזו עלתה בקדנציה הקודמת, היה איזה משהו על הפרק. עכשיו אין שום דבר על הפרק. זה דבר שרק יוביל אותנו לפגיעה חמורה יותר במדינת ישראל, ואני מבקשת להסביר. ברור לכולם שמי ששובת רעב לא עושה את זה כי הוא מבקש את נפשו למות; הוא עושה את זה כי הוא רוצה שתהיה לו איזו אמירה פוליטית, כי זו הזכות שלו להפגין, להביע את דעתו, הגם, אדוני השר, שהיא לא מקובלת עלינו. אני לא אומרת שכל מה שעושים האסירים הביטחוניים זה דבר שמקובל עלי. ההפך הגמור הוא הנכון. יחד עם זאת, לבוא, וכתרופה לאותה מכה לומר: הזנה בכפייה – אני בכלל לא בטוחה שזה משרת את האינטרס שאתה ודאי רוצה לקדם. חוק זכויות החולה מסביר מפורשות שלא יינתן טיפול רפואי ללא הסכמה מדעת של המטופל, גם אם מדובר במצב חירום. עכשיו תראו את הסיטואציה: יכול אותו אסיר ביטחוני להגיד: אני שובת רעב, ובמידה שהוא באמת ישבות רעב, ובאמת חושיו יתערפלו, הרי גם לפי חוק זכויות החולה יכול הרופא לתת לו הזנה, גם בלי שהוא הסכים. ואמרו את זה כל הרופאים בדיונים שנערכו בכנסת. באה הממשלה ורוצה להפוך את הקערה על פיה, ולאפשר הזנה בכפייה גם ללא הסכמתו של העצור. למה? באמת אני שואלת, מה יצא לנו מזה? רק נזק. הלוא כל המחקרים מראים שאם מזינים בכפייה, הנזק שיכול להיגרם לבריאותו – ואף פגיעה בחייו של האסיר – יהיה הרבה יותר גרוע מההזנה עצמה; לא משביתת הרעב. שביתת הרעב לא תעשה לו שום דבר. אנחנו מדברים על ימים שבהם יש ה-BDS, והתדמית הבין-לאומית של מדינת ישראל – איך נגיד את זה במילים עדינות – לא בשיאה. מה אנחנו צריכים את זה בשלב הזה של קיומנו? מה קריטי כל כך בנקודה הזאת? אני חייבת לומר שההצעה הזאת בעיני היא לא הצעה של ימין ושמאל. אין פה עניין של שמאל או ימין; יש פה עניין של – א. מה התועלת? ב. מה הנזקים שעשויים להיגרם? אם עשויים להיגרם לנו נזקים הרבה יותר כבדים מהכאילו-מניעה, מה אנחנו צריכים את זה עלינו עכשיו? אנחנו בסוף רק ניתפס כמדינה שרוצה להזיק, ואני בטוחה, אני יודעת, אני מכירה את השר ואת דרך עבודתו, ואני יודעת שהוא מאוד ענייני. לכן אני שואלת, אדוני השר, למה אתה צריך את זה עכשיו? תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, מכובדי השר, חברים, מה בעצם הצעת החוק מבקשת? היא רוצה שקט תעשייתי למדינת ישראל על בסיס עינויים. בואו נקנה את השקט התעשייתי הזה. זה בדיוק מה שהצעת החוק מבקשת. אני שואל אתכם ושואל אותך, אדוני השר: מישהו מכם חושב שהפלסטינים יוותרו על מאבקם משום שמזינים אסירים בכפייה? יפסיקו ויוותרו על מאבקם הפלסטיני? <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה כן קשור. עכשיו, אני מאוד מתפלא עליך, אדוני השר, שאתה מביא הצעת חוק, ואתה אומר שזה מתאים וזה צריך לעבור – אני שמעתי כמה דברים; הרי לא כל מה שהממשלה הקודמת עשתה אתה חייב לקבל. הרי הדבר הכי פשוט, ראית – עשינו עבודה כבירה בחוק רשות השידור, חוק שצריך לבצע אותו. אתה רואה איך הם עושים לנו את משחקי הילדים. ואתה בא כאן, עומד על הרגליים האחוריות להעביר חוק שספק רב אם אתה משוכנע בו. אז אני שואל אתכם – אני רוצה לדבר על זה לא מהפן הפיזי והעינוי, כי אני משוכנע שזה לא מוסרי, זה לא יעיל, זה לא דמוקרטי, זה לא חוקתי על-פי הדין הבין-לאומי. אין סיבה שזה חוקי. אבל כשאני נזכר במילה "דמוקרטיה", אני שואל את עצמי כמה שאלות: מה קורה? כל הזמן אתם מביאים חוקים, כל הזמן סתימת פיות, כל הזמן עינויים, בכל מיני – לאן אתם רוצים להגיע? אתם רוצים להרוס את הדמוקרטיה. פשוט, היא לא מתאימה לכם. היא לא מתאימה לכם. אני רוצה להסביר. אתם חושבים – פלסטינים, נכניס אותם לכלא על-פי צו מינהלי – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> מה זה, מופע סטנד-אפ היום? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – והם יפתחו את פיהם, ישבתו רעב – נאכיל אותם בכוח, נפטם אותם. זאת הדמוקרטיה. ונביא להם חוק, בשם הדמוקרטיה החדשה, שאנחנו מייצרים. חברת "אלבר" לא תשכיר לערבים – זה מתאים לנו לדמוקרטיה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> מה הקשר? <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה כן קשור. <שרון גל (ישראל ביתנו):> מה הקשר? <עיסאווי פריג' (מרצ):> כל המשחק הדמוקרטי הזה שאתם מנסים לצייר הוא בולשיט אחד גדול. דמוקרטיה – ואללה, נדבר – כל מיני – דמוקרטיה שיורים והורגים נער פלסטיני – יאללה, דמוקרטיה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> מחבל. זה מחבל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה מחבל? דמוקרטיה. אבל נגיד, לחרדים שחסים עליהם, ובצדק – מותר. זורק אבן – מותר. מתחילים דמוקרטיה, לפטם ערבים, קדימה. היה חוק, שמעתם עליו, פיטום אווזים, שהפסיקו לפטם את האווזים היום. אתה מכיר את זה, זוהיר, לא? היום לא מפטמים. אבל האווזים אינם. צריך חוק חדש. צריך גורם לפטם אותו, לתת לו פיטום. אומנם יש לנו נקודת אור, בהסתדרות הרופאים. וכאן אני רוצה להגיד שנקודת האור הזאת, בהסתדרות הרופאים, שהורתה לחבריה לא לציית לחוק הזה. הפתעת אותי, אדוני השר, כשאמרת, שילכו לעסוק בארגון עובדים בלבד, ולא לעסוק באתיקה רפואית. כשקראתי את זה אני התפלאתי. אתה אומר להסתדרות הרופאים, שקמה זעקתה, ובשם המוסריות, בשם האתיקה הרפואית, הורתה לחבריה לא לעשות את זה – אתה אמרת להם: תתעסקו בעובדים, ארגון עובדים, את המוסר ואת האנושיות שלכם תשימו בצד. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> לא אמרתי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני קראתי את זה. על איזו אתיקה אתה מדבר, אדוני השר? אני קראתי את זה. איך אנחנו מעזים לפנות לגוף הומני, שסוף-סוף יצא ממנו משהו – יעני, בא להציל אותנו מהבושה, מהחרפה הזאת – אנחנו אומרים לו: תתעסק באתיקה שלך? ונכנס חבר הכנסת ליברמן, שבא, נתן נימוק – – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים, תם הזמן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני – רק את המשפט האחרון. <היו"ר נורית קורן:> אין בעיה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – חבר הכנסת ליברמן אמר: המולדת של הדמוקרטיה הרעיבה אנשים, ואנחנו לומדים ממנה. אז, אדוני, חברי חבר הכנסת ליברמן, אלה ששבתו רעב ולא מתו, מי הם? הם האנשים שהאנגלים סגרו אתם את ההסכם. כשאתה אומר משפט, תלמד אותו עד הסוף, חבר הכנסת ליברמן. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, אנחנו הולכים בדרך שתביא אותנו להרס טוטלי של שארית הדמוקרטיה שאתם מתהדרים בה. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת זוהיר בהלול, המחנה הציוני, בבקשה. כן, אתה אחריו. אני כבר סגרתי את הרשימה, ואחרון הדוברים הוא שרון גל. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי וחברותי, לפתע פתאום נכמרים רחמיה של ממשלת ישראל על אסיריה; לפתע פתאום מתגלה הפן האנושי במלוא עוזו ובמלוא תעצומות הנפש שלו. פתאום ממשלות ישראל לדורותיהן, ובעיקר הממשלה הנוכחית, שכבר שורדת לא מעט שנים, פתאום מגלה חמלה כלפי אותם אסירים, שלא תמיד – ואני משתמש בלשון סובלימטיבית – נאסרים בצדק. לפתע פתאום הממשלה בעצם מתניידת ומשייטת לה, כדרכה בארץ ציון, בארץ הקודש, מקיצוניות לקיצוניות. הסקאלה שלה יודעת רק אפס או עשר; אין בה מידתיות ואין בה מתינות. שובת הרעב, פתאום היא חרדה לשלומו, ממשלת ישראל, והיא רוצה, דרך של עינוי, שעל-פי כל הפרמטרים של ההסתדרות הרפואית ושל שבועת הרופא, והאתיקה הרפואית, פסולה מיסודה. הזונדה, חברות וחברים, הפכה להיות חביבתה של ממשלת ישראל, כדי להאכיל את האסירים, שמא, רחמנא ליצלן, ימותו מרעב. והרי אם החמלה הייתה צידתה של ממשלת ישראל, היא הייתה צריכה להבין מצוקתו של זה שנמצא מאחורי סורג ובריח – לשבות רעב. מדוע הוא שובת רעב אם לא כדי למחות על מצבו העגום של הפלסטיני המצוי בבתי-הכלא בישראל? דיברתי על קיצוניות, אפס לעומת עשר, היעלמות המתינות והמידתיות – אז – פתאום מדינת ישראל מתייפייפת בכך שהיא בעצם מחקה את מה שקורה בגואנטנמו. אוהו, רחמנא ליצלן, מדינת ישראל רוצה לחקות מודלים נתעבים ומתועבים בגואנטנמו, או באבו-גרייב. האם זה מה שמדינת ישראל רוצה? האם זה הפן הנשגב והנאור של מדינת ישראל בקהילה הבין-לאומית? הרי לכם כמה ציטטות של אנשים שמבינים ברפואה יותר מכל אחד ואחת מיושבי הבניין החשוב הזה; אני מצטט: "זה מקרה שבו האתיקה הרפואית גוברת על החוק באופן חד-משמעי, והמסר שאנחנו מעבירים לרופאים הוא שהזנה בכפייה, משמעותה עינויים". אז מי אתם, מי שׂמכם, מי נתן לכם את המנדט המוסרי לדבר במקומם של רופאים שנשבעים בשבועת הרופא לפני שהם מתחילים לכהן כרופאים? הם מבינים יותר מאתנו את העניין הזה. עוד ציטטה, ציטוט מאוד חשוב, תחילת הציטוט: "מדובר בעינויים, ולרופא אסור בתכלית האיסור להשתתף בעינויים". אז מה, תייבאו רופאים, כדי שיענו את האסיר שובת הרעב, מתאילנד? ממנילה שבפיליפינים? ממקומות חשוכי אל ושכוחי אל, תייבאו משם רופאים כדי לעשות את מה שאסור בתכלית האיסור עליהם, על-פי האתיקה הרפואית, לעשות זאת? אז בעצם אנחנו כופרים בייעודנו כאן, בבניין הזה, כאשר אנחנו מייצרים כפייה, מייצרים עינויים ומייצרים ארץ-ישראל של העולם השלישי, שבה אנחנו זונחים לרגע קט את כמיהתו של העם הזה בישראל להיות עם נאור, שייך לעולם ההיי-טק, שייך לעולם המדע והטכנולוגיה, כובש את אדני נובל לפרסים בכימיה, בפיזיקה. ואנחנו בעצם מנסים להיות עולם חשוך. אנא, הסירו את העניין הזה מסדר-היום. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת שרון גל, ואחריו – השר גלעד ארדן, השר לביטחון פנים. <שרון גל (ישראל ביתנו):> גברתי היושבת-ראש, תודה על זכות הדיבור, חברי חברי הכנסת, אתם יודעים, אני יושב כאן ושומע את הדיון, ואני אומר לעצמי: כמה תעמולה, כמה שקרים, כמה ראייה מעוותת של המציאות, כמה מניפולציות אתם יודעים לעשות. על מי אנחנו מדברים? אנחנו מדברים על חבורת רוצחים שפלים, חבורת רוצחים שפלים שיושבת בבית-הסוהר בתנאים של קייטנה – תואר ראשון, תואר שני, ביקורים כמה שהם רוצים. כבוד גדול. כן, עיסאווי פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, איך אתה מתאר את זה. זה נחמד. <שרון גל (ישראל ביתנו):> ואותם אנשים, אתם עומדים כאן על הדוכן בכנסת ישראל ואתם באים להטיף לנו לדמוקרטיה. חובתנו לטפל בנושא הזה, ואני מודיע לך, אני מטפל בו עכשיו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה זה לטפל? מה זה לטפל? תגיד לי. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אני אסביר לך מה זה לטפל. מינימום של תנאים לרוצחים האלה. לא לימודים, לא תואר ראשון, לא תואר שני, לא הטבות, לא צ'ופרים על שום דבר. אלה רוצחי ישראלים, הם צריכים לשבת בבית-סוהר ולהינמק שם בתנאים קשים. זוהיר בהלול, אני מתפלא עליך שאתה עומד כאן ואומר "גואנטנמו". מה, אתם איבדתם את הראש? לא רואים את המציאות? אדוני השר, אנחנו בישראל ביתנו נתנגד, אבל מסיבה אחרת. אני רוצה לצטט לך את מרגרט תאצ'ר, שאמרה אחרי אותה שביתה ב-1981, שהזכירו אותה כאן, דברים מאוד ברורים ונחרצים, שאולי, אתה יודע, כדאי ללמוד ממנה משהו. היא אמרה: איננו מוכנים להעניק מעמד מיוחד לקבוצות מסוימות המרצות עונש על פשע. פשע הוא פשע, זה לא מעשה פוליטי. והיא דיברה על אותו עבריין מורשע שמת כתוצאה מכך שהוא החליט שהוא מתאבד שם. היא אמרה: מר סנדס – סנדס, לדעתי, קראו לו – היה עבריין מורשע, הוא בחר לקחת את חייו שלו. זוהי בחירה שהארגון שלו לא נתן לרבים מקורבנותיו. הוא התאבד בהוראת אלו שחשבו שזה לא יועיל למטרתם שהוא ימות. והיא בהחלט עמדה נחושה ואמרה: הם רוצים למות? אנחנו לא נעזור להם לעשות אחרת. באיוולתנו אנחנו כאן עומדים ונדרכים מול איומים של אנשים שיש להם רק מטרות פוליטיות. המנוף הזה, ללחוץ על ממשלת ישראל ומדינת ישראל, של חבורה של רוצחים שפלים שאתם כאן בשמאל עומדים ומגינים עליהם בחירוף נפש, כאילו מדובר באיזה צדיקים גמורים שצריכים עוד ועוד זכויות בתוך הכלא הישראלי, שממילא אנחנו מתנהגים – – – <היו"ר נורית קורן:> הזמן תם. נא לסיים. <שרון גל (ישראל ביתנו):> גברתי היושבת-ראש, עוד עשרים שניות אני מסיים. – – – אנחנו מתנהגים בצורה לא חכמה. אנחנו צריכים לעשות שני דברים: דבר ראשון, אנחנו צריכים ללמוד מהאופן שבו מרגרט תאצ'ר דיברה ועסקה בנושא הזה. גורלם בידם. מדובר בחבורה של רוצחים שפלים – רוצחי חיילים, רוצחי ילדים, רוצחי אזרחים, בסכינים, בפיגועי דריסה, בפיגועי אבנים. אגב, אני רוצה לספר לכם משהו – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת גל. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אני מסיים, אני רק רוצה לספר משהו לחבר הכנסת פריג'. הוא מתבלבל. <היו"ר נורית קורן:> הזמן תם. הזמן תם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> על איזה מרגרט תאצ'ר אתה מדבר? היא ישבה אתם אחרי זה. אחרי זה היא ישבה אתם. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – אבנים יכולות להרוג, והמח"ט שפעל כפי שפעל, פעל באופן הנכון ביותר. ככה צריכים לפעול כל קציני צה"ל. אנחנו צריכים לעשות גם כאן הכול – אנחנו כאן השפויים – – <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה, חבר הכנסת שרון גל. בבקשה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – כדי שהאנשים האלה תהיה להם לגיטימציה לשמור על חייהם. ובאשר לעניין האסירים הביטחוניים – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת גל, הזמן תם. נתנו לך לדבר. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אני מסיים. אני רק רוצה להגיד משהו לשר. במשפט לשר. <היו"ר נורית קורן:> זמנך תם. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – אולי תעשו שיקול מחדש ותלכו בדרך שהלכו בה כאלה שידעו מה הם עושים. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תאצ'ר דיברה אתם אחרי זה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> ממש לא. תלמד את ההיסטוריה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> וחתמה הסכם אתם אחרי זה. תלמד את ההיסטוריה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> תלמד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תלמד את ההיסטוריה. וכולם היו חברי פרלמנט אירים, כולם, מי ששרד את – – – תלמד את ההיסטוריה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> עיסאווי, יש לכם את אותה עמדה על החוק הזה, אז אתם יכולים להיפגש וללבן את הנימוקים להתנגדות. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, איך אומר שר אחר? בואו לא נתבלבל. שביתת רעב עד מוות היא סוג של פיגוע התאבדות. זאת המטרה של מי שמנסה לבצע שביתת רעב עד מוות. ובהקשר אחד אני מסכים עם מה שאמר כאן חבר הכנסת גל – אני באמת לא מבין את חברי חברי הכנסת, גם לא מהסיעות הערביות וגם לא מהשמאל. אנחנו במדינת ישראל מתגאים תמיד שאנחנו מקדשים את ערך החיים ולכן לא נאפשר לפיגוע התאבדות כזה להתרחש, בין שקוראים לו התאבדות בצורה של תלייה, בצורה של חגורת נפץ, וגם לא בצורה של שביתת רעב. אבל מאיפה אתם הגעתם לעמדה הזאת, אולי תסבירו? חוץ מאשר להתנגד לעמדה של הממשלה ולהצעת החוק, מה בעצם ההצעה החלופית שלכם? אתם בעצם מציעים לאפשר לאנשים האלה לרעוב עד מוות. שיהיה ברור. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אף אחד לא רעב עד מוות בכלל. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> זאת ההצעה שלכם. או שתגידו את האמת – אתם מציעים אולי לשחרר אותם. <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> חברת הכנסת אלהרר, גם אני מאוד מעריך ומכבד אותך, אבל לך אין מודיעין. אני לא מבין את השאלה שלך שאומרת לי: למה דווקא עכשיו? למה בישראל? למה בעונת הקיץ ולמה בעיתוי הנוכחי? קודם כול, בישראל אין שום דבר שבעיתוי הנוכחי טוב לעשות. שום דבר. בכל נושא, יגידו לך פה החברים, זה לא העיתוי. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אבל, אדוני השר, שביתת רעב לא נועדה למוות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שמעת על זכויות אדם, כבוד השר? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אני לא אפרט כאן את כל המקרים והדילמות שהתגלגלו לפתחי וגם אל שרים שהיו לפני, ואני לא אפרוס כאן את כל המודיעין שקיים אצלנו. אבל מה בעצם את מציעה? שכאשר בפעם הבאה תהיה שביתה של אסירים ביטחוניים, שרוצה להפעיל לחץ על ממשלת ישראל ולשלול ממנה אמצעים ביטחוניים חוקיים באמצעות הלחץ הזה, אז נרוץ לכאן, לכנסת, ונתחנן אליכם – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא, לא, ממש לא. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – שתואילו מהר מהר להביא חקיקה חפוזה? זאת ההצעה שלך? <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא. אתה יודע טוב מאוד שעל-פי החוק היום – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתה לא נותן להם לחיות – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> רגע, אני מנסה לשמוע אותה, חברת הכנסת גלאון. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני השר יודע שעל-פי חוק זכויות החולה היום, רופא יכול להתערב כשההכרה של בן-אדם מתערפלת. זה לא אמור – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> ואם הבן-אדם יצליח להחזיק את עצמו בהכרה עד שהוא יגיע לנזק פיזי בלתי הפיך, אז גברתי תלך להסביר את זה למפגינים ולמהומות שיפרצו בעקבות כך בבתי-הכלא וגם מחוץ לבתי-הכלא? <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא צריך להיות גדול באנטומיה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> ממה את כל כך מודאגת? <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא צריך להיות גדול באנטומיה להבין שבן-אדם שובת רעב לא יכול – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – מה התוצאה הייתה? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> בוודאי. בדיוק את זה אנחנו רוצים למנוע. ותתחילו אתם לדאוג לחברים שלכם, אלו שבחרו בכם, בטייבה, בג'לג'וליה. במקומות האלו. <קריאה:> – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> תדאגו להם, לא למי שרוצה לרעוב עד מוות כדי לעשות פיגועים ובעיות ביטחוניות למדינת ישראל. אל תעזרו להם כל כך. לכו תעזרו שיהיה יותר שיטור, שיהיו תשתיות, שיהיה חינוך ביישובים שבחרו בכם. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> בסדר, זאת תשובה. עוד מעט תגיד להם ללכת לסוריה, אדוני השר. <קריאה:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> איך אתה מסביר את זה – – – אדוני השר – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> ההפך, אני לא אומר להם לכו לסוריה. כנראה גם אתה רוצה לסלף את מה שאני אומר. אמרתי דבר מאוד ברור. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> יש טענה על זכויות אדם, מותר להם להעלות את זה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני השר, תראה מה אתה עושה. אתה גם לא מוכן לתת להם לחיות ואתה גם לא מוכן לתת להם למות. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> למה אני לא מוכן לתת להם לחיות? <זהבה גלאון (מרצ):> כי אתה מכניס אותם למעצר מינהלי. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> יגיד לך חבר הכנסת גל שהתנאים בבתי-הכלא הביטחוניים בישראל לא נופלים ברמתם מהרבה מקומות אחרים בעולם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוציאו תואר ראשון ושני שם – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – – הם רוצים שניכנע לטרור ואנחנו – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> גם ההצעה שלך וגם ההצעה שלהם תגרום נזק למדינת ישראל, ואני לא רוצה לגרום את הנזק הזה לא בדרך שלך ולא בדרך שלהם. מטרת הצעת החוק, כפי שאמרתי, היא ליצור איזון ראוי בין הצורך של מדינת ישראל להגן על עצמה מפני תופעה הולכת וגוברת של אסירים שובתי רעב, ולהגן גם על החיים שלהם, לבין חובתה לנהוג באופן הומני כלפי כל מי שנמצא תחת חסותה, ולהגן על זכויות אדם. אדם המוחזק במשמורת חוקית נמצא באחריות המדינה, באמצעות שירות בתי-הסוהר, שנושא באחריות ישירה לשמירה על חייו, בריאותו, שלומו ורווחתו של האסיר. הצעת החוק שלפניכם – ואני אענה עוד מעט גם לחבר הכנסת דב חנין, שתיאר את הסיטואציה הפוליטית, וגם אני מכבד אותך, אבל כנראה שכחת מה היה כאן בקדנציה הקודמת – הצעת החוק גובשה על רקע שביתות רעב ממושכות בקרב אסירים ועצורים ביטחוניים בשנת 2012, אשר היו כרוכות בהתמודדויות מורכבות הן בהיבט הרפואי והן בהיבט הביטחוני. שביתות הרעב האלה התאפיינו בכך שחלקן נמשכו פרק זמן ממושך ואף הגיעו למצב של סיכון חייהם של האסירים. בעקבות האירועים הללו הוקם צוות בין-משרדי בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ובהשתתפות נציגים של משרד המשפטים, הפרקליטות, המשרד לביטחון הפנים, משרד הבריאות, שירות בתי-הסוהר וגורמים נוספים הנוגעים בעניין, לצורך גיבוש מתווה הולם להתמודדות עם שובתי הרעב במצבים שבהם שביתת הרעב נמשכת עד כדי מצב של גרימת סכנה ממשית לחייהם או לבריאותם של האסירים. ופה אני רוצה לחדד משהו, כי אתם לקחתם כמובן את הדוגמה שהציבור מכיר, ואולי נשמעת פחות טוב, גואנטנמו. הבחינה שמשרד המשפטים והמשרד לביטחון הפנים עשו לא נעשתה רק בארצות-הברית. היא נעשתה בהרבה מאוד מדינות מערביות, שנבחנו בהן גם ההסדרים החוקיים, גם האתגרים המיוחדים שם, וכמובן אל מול ההתמודדות עם הנושא הזה בבתי-סוהר בישראל, ואני יכול לומר לכם שיש מספר לא מבוטל של מדינות מערביות, שלא מתמודדות, דרך אגב, עם האתגרים הביטחוניים שמדינת ישראל מתמודדת אתם, שהסדרים כאלה, של מניעת נזקי שביתת רעב על-ידי הזנה של אסירים, קיימים בהן – בצורות כאלה, לפעמים בצורות יותר אגרסיביות. לאחר שנעשה כל המחקר הזה, של אותו צוות בין-משרדי, וגובשה טיוטה, הטיוטה הזאת הובאה בפני היועץ המשפטי לממשלה, הוא עוד קיים אחר כך דיון עם כל הגורמים, בחנו חלופות, ואז גיבשו נוסח שהיה מרוכך יותר מהנוסח הראשוני. למעשה, מה ההיגיון שעומד בבסיס ההצעה? בבסיס ההצעה עומד הצורך להבחין בין שובת רעב לבין כל מטופל אחר שמסרב לקבל טיפול רפואי. פה זה שונה, גם בענייני האתיקה, שאתם הזכרתם, ולכן אנחנו לא מקבלים – לא מסכימים עם העמדה של ההסתדרות הרפואית. הצורך הזה, המקור שלו הוא בכך ששובת רעב בעצם לא מבקש למות, וזו לא המטרה של השביתה שלו, מבחינתו. הוא שואף לקדם את הנושא שלו, להעלות אותו לסדר-היום, אולי אפילו להביא לשחרורו, ולמנוע מהמדינה לממש את חובתה להגן על אזרחיה. לכן, מלכתחילה הוא לא נמצא במצב של סכנת חיים, לפני השביתה, הוא גם לא רואה במוות תוצאה רצויה של המאבק שלו, אולי לכל היותר זה מחיר שהוא מוכן לשלם במסגרת המאבק הפוליטי שלו, כדי, כמובן, להשפיע ולהעצים את התהודה של המאבק הזה, אבל גם מהסיבה הזאת השיקול שעומד בבסיס הצעת החוק, שתומך בהצלת החיים שלו, כי הוא לא חפץ למות במקור, זה השיקול שצריך לגבור. בהתאם למה שהסברתי על ההשוואה שנעשתה בעוד מדינות, ההסדר בהצעת החוק הוא מידתי וסביר, ונקבע בו מתווה הולם. המתווה, אני קורא לו הולם, כי מי שמחליט על אותה הזנה בכפייה זה לא אני ולא שום גורם פוליטי או גורם מינהלי, אלא בית-המשפט עצמו הוא זה שיצטרך לקבל את ההחלטה, ולהורות, בעצם, שיתקיימו התנאים שבחוק הזה שמאפשרים להזין את אותו אסיר כדי למנוע את מותו, למשל מיצוי מאמצי ההידברות וניסיונות השכנוע של האסיר, חובת מינוי סנגור, שהוסבר לאסיר מה מצבו הרפואי והשלכות המשך שביתת הרעב, ודבר לא פחות חשוב – ושוב, כתשובה על האמירות המאוד-תמוהות של ההסתדרות הרפואית – החוק לא מחייב שום רופא לטפל באסיר, אלא מורה שאפשר, שזה אפשרי וזה חוקי לתת טיפול לאסיר ולהציל את חייו, גם בניגוד לרצונו. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> גם בניגוד לרצונו. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני השר, אתה מכיר רופא שב"ס אחד שיעמוד בלחץ הזה כשיגידו לו המפקדים שלו ללכת להאכיל אותם והוא לא יעשה את זה? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אני מעריך בזהירות, חברת הכנסת גלאון, שיימצאו הרופאים שהאתיקה הרפואית שלהם, של הצלת חיי אדם, תגבר על עמדות שלדעתי באות על רקע פוליטי כזה או אחר – – <זהבה גלאון (מרצ):> זה מה שאתה אומר על ההסתדרות הרפואית – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – והרקע הזה כנראה לא מפריע לאותם אנשים שאומרים זאת במדינות אחרות. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – מה שאתם עשיתם – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – – נגד הרופאים. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> נושא שביתות רעב בכלל ושביתות רעב של אסירים בפרט העסיק במשך השנים מדינות רבות שהתמודדו עם הנושא, כל אחת בהקשרים הנוגעים לה, והובא גם לפתחם של טריבונלים משפטיים מדינתיים וגם בין-לאומיים – אתם הרי אוהבים את הטריבונלים הבין-לאומיים – לצורך הכרעה בסוגיה. כך, למשל, קבע בית-הדין האירופי – ומי לנו, הרי – אני אומר את זה בציניות, כן – מי לנו יותר מבית-הדין האירופי לזכויות אדם כדי לקבוע בנושאים הללו? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> נכון, חברי? מי יודע יותר טוב מהם – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – על בסיס ההיסטוריה המפוארת. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> ואפילו הוא – שאתם הרי נושאים את עיניכם אל המקומות הללו בהערצה רבה – קבע שהפעלת אמצעי כגון האכלה בכפייה, כאשר זו נדרשת רפואית לצורך הצלת חיים, אינה יכולה להיחשב בלתי אנושית. בדיקת ההסדרים המשפטיים בנושא זה במדינות שונות העלתה כי במישור המשפטי אין תמימות דעים אשר לדרך הנכונה להתמודדות עם שובתי רעב המגיעים למצב של סכנה חמורה. מדינות שונות קבעו איזונים שונים בנושא זה. בארצות-הברית, הן בכללים הפדרליים והן ברבות מהמדינות, אפשר להזין אסיר גם בניגוד לרצונו, לא רק בדוגמה שאתם אוהבים להשתמש בה, כפוף לתנאים שנקבעו לכך. נוסף על כך, באוסטרליה, אוסטריה, בחלק מהאזורים בשווייץ ועוד, אפשר לטפל בכפייה אפילו בסמכות מינהלית, ללא התערבות של בית-משפט. הנושא מוסדר גם בדין הבלגי, ההולנדי, הצרפתי והגרמני בתנאים מסוימים. בקיצור, לפי כל ההשוואות הבין-לאומיות – ושוב אני מדגיש, במדינות שלא מתמודדות עם עשירית מהאתגרים הביטחוניים שמדינת ישראל מתמודדת אתם – הצעת החוק שלפניכם מחמירה הרבה יותר מהמדינות האלה, ולו בגלל – קודם כול בכך שהיא דורשת שבית-המשפט יכריע בסוגיה, ולא גורם מינהלי. לסיום אומר שגם לפי עקרונות המשפט העברי – אגב, חבר הכנסת שרון גל וסיעת ישראל ביתנו – גם לפי עקרונות המשפט העברי, על המדינה מוטלת אחריות להציל את חייו של שובת רעב, גם אם זה נעשה בניגוד לרצונו, בשל האיסור על אדם לחבול בעצמו. גם אם זה נשמע יותר פופוליסטי, האמירות שאמרתם כאן, יש לנו חובה להושיט לאותו אסיר עזרה ולהציל את חייו גם בניגוד לרצונו, בדיוק כפי שהיינו עושים אם אותו אסיר היה מנסה להתאבד בתאו. לא פחות חשוב מזה – יש לנו גם חובה לשמור על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל, ככל שעלולה להישקף להם סכנה עקיפה כתוצאה ממותו של אסיר ששבת רעב. וכמובן, מה שעלול להתפתח ביטחונית לאחר מותו של אסיר כזה – הפרות סדר, אם בתוך בתי-הכלא או ביהודה ושומרון או בכלל ברחבי מדינת ישראל. כפי שאמרתי בהתחלה, שלא נתבלבל – האסירים הביטחוניים שובתי הרעב מעוניינים להפוך את שביתת הרעב לכלי שבאמצעותו הם מאיימים על המדינה. ואני אומר בצורה הכי ברורה: זה לא יקרה, אנחנו לא נאפשר זאת, והחוק הזה יקודם, ויקודם במהירות האפשרית. הצעת החוק, לטובת חבר הכנסת חנין, אושרה כבר בכנסת הקודמת בקריאה ראשונה. נכון שהיו אז קשיים, עם סיעת יש עתיד דומני. ועדת הפנים קיימה כמה דיונים לגביה והביאה למליאה בסופו של דבר את הצעת החוק, בשינויים כאלה ואחרים, לקריאה שנייה ושלישית. החוק היה אמור לעלות להצבעה בקריאה השנייה והשלישית באותו הלילה שבו נמסרה ההודעה המצערת כל כך על מציאת גופות שלושת הנערים החטופים. בעקבות כך בוטלו כל ההצבעות והדיונים במליאה באותו יום ולא התאפשר להשלים את ההצבעות על הצעת החוק. כעת יש לנו אפשרות לעשות את הדבר הנכון, לא לעשות אותו תחת לחץ זמנים, ולהשלים את המלאכה החשובה של חקיקת החוק החשוב הזה, שיש לו השלכות ביטחוניות משמעותיות. לכן אני מבקש מכם להצביע בעד החלת דין רציפות ולהעביר את ההצעה להמשך הדיונים לוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה לשר גלעד ארדן. אנחנו נעשה הפסקה עד 19:30. תודה רבה. עשר דקות הפסקה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> 20:30 הולך להיות – – – <היו"ר נורית קורן:> לא. אחרי 20:30 יהיו הצבעות, אבל את הדיונים אנחנו ממשיכים. הצבעות לא יהיו עד 20:30. תודה. <(הישיבה נפסקה בשעה 19:22 ונתחדשה בשעה 19:36.) > <הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2014 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4)> [מס' מ/916; "דברי הכנסת", חוב' ו', עמ' 642; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מחדש את ישיבת הכנסת. הסעיף הבא – הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2014 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4) – לקריאה שנייה וקריאה שלישית. קיבלה פטור מחובת הנחה – ויציג את ההצעה יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. בבקשה, אדוני. לחוק הוגשו לא מעט הסתייגויות, לכן – לאחר שיושב-ראש ועדת הכספים יציג את החוק, יוכלו לנמק את ההסתייגויות. חברי הכנסת שלא יהיו באולם בזמן שאקרא להם להציג הסתייגויות ודאי יפסידו את האפשרות להציג את ההסתייגות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> תודה רבה, אדוני יושב-ראש הכנסת – אני מודה לך גם על ההתחשבות בי. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2014 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4). בהצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה מוצע לתקן את חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2014 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) ולקבוע הוראת שעה חדשה, שלפיה תקציב המדינה לשנים 2015 ו-2016 יהיה תקציב דו-שנתי, שיכלול את הוצאות הממשלה לכל אחת מהשנים האמורות. כמו כן מוצע להאריך את המועד הקובע לעניין התפזרות הכנסת בשל אי-קבלת חוק התקציב, כך שבמקום שיהיה בתוך 100 ימים מיום כינון הממשלה, יהיה בתוך 175 ימים מיום כינון הממשלה. אני רוצה להמשיך את מה שאני מבקש להגיד, אבל אני רוצה לעשות הפסקה לרגע ולתאר את מה שכולם יודעים, אבל בכל אופן, שנדע את תמונת המצב. תמונת המצב היא שהבחירות היו כפי שהיו, כולנו יודעים; לאחר מכן הייתה צריכה להיות הרכבת ממשלה, והממשלה הוקמה. אחרי זה אנחנו בעצם הגענו כמעט לאמצע שנת התקציב, ואז נשאלה השאלה מה לעשות. אני צידדתי בעניין הזה של לאשר תקציב ל-2015 בלי לגעת בשום דבר, ולאחר מכן להביא תקציב ל-2016 עם רפורמות וחוק ההסדרים – כל מה שנלווה לעניין הזה. שר האוצר לא רצה. שר האוצר אמר לי, הוא אמר, נדמה לי, גם לך, אדוני יושב-ראש הכנסת – הוא רוצה להביא רפורמות שייטיבו עם העם. בסדר, אנחנו ממתינים בסבלנות לראות. הוא רוצה להביא רפורמות וחוק הסדרים שיטפל בעניין הדיור, ויטפל בעניין הבנקאות, וכל מה שנלווה לעניין הזה. הוא איננו קבלן של העברת תקציב. הוא רוצה – הוא בא, כך הוא אמר – הוא בא לתפקיד הזה לעשות דברים שלא פתרו אותם במשך השנים. הוא רוצה לפתור אותם. <זהבה גלאון (מרצ):> אבל למה בחוק ההסדרים? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר. לא חוק ההסדרים, הוא מדבר על רפורמות, הוא אומר – – – <זהבה גלאון (מרצ):> זה היה חוק ההסדרים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> את צודקת, אנחנו נגיע לשם, אנחנו נראה בדיוק מה מגיע, אני לא יודע להגיד לך. אני יודע משיחות אתו ומשיחות עם אנשיו מה הכוונה שלו – הכוונה טובה, אני לא אומר שלא, אבל אנחנו נראה. אם יהיו דברים שבאמת יצטרכו לעשות את זה בחקיקה נפרדת, אז אנחנו לא נאפשר שזה יהיה בחוק ההסדרים. יצטרכו לעשות דברים שכנראה עד היום לא עשינו מפני שהמגמה אצלו לעשות את זה ככה. אחרת היה צריך להביא את החוק של 2015, את התקציב, ולאחר מכן לעבור לתקציב 2016. כך בחר שר האוצר. אפשרנו לו את זה – "אפשרנו", הכוונה רוב חברי הוועדה, רוב קטן, על חודו של קול. המיעוט שהיה, מיעוט לא מבוטל, התנגד לעניין הזה – אני חייב לציין, לא כפי הנוהל בוועדה שעל-פי רוב מצביעים יחד, אנחנו גם מביאים למליאה דברים – אבל אני מכבד את ההחלטה הזאת, אפילו כמעט אמרתי: לבי היה אתם, אבל לא אמרתי. לפי דברי ההסבר להצעת החוק שהובאה לקריאה ראשונה, ההצדקה לקביעת תקציב דו-שנתי ולהארכת המועד לאישור חוק התקציב נובעת מנסיבות ייחודיות וחריגות, שנוצרו, בין היתר, בשל כינונה של הממשלה בשלב מאוחר של השנה ובשל העובדה שלא הונח תקציב לשנת 2015 קודם הבחירות. באשר להארכת המועדים מ-100 ימים ל-175 ימים, מוסבר בדברי ההסבר להצעה שהדבר מוצע כדי לאפשר לממשלה ולכנסת לקיים הליך מקצועי לאישור תקציב המדינה ובשים לב לכך שמוצע להגיש את התקציב כתקציב דו-שנתי. במהלך דיוני הוועדה בהצעת החוק, ובתיאום עם שר האוצר ועם יושב-ראש הכנסת, הוחלט לשנות את המועדים להנחת הצעת חוק התקציב ולאישורו כך שהיום הקובע לעניין התפזרות הכנסת בשל אי-קבלת חוק התקציב לשנים 2015 ו-2016 יהיה יום ז' בכסלו התשע"ו, 19 בנובמבר 2015. האמת היא שהסיכום הראשוני היה שזה יהיה ב-20 בנובמבר, אבל מכיוון שזה חל ביום שישי הקדמנו את זה ביום – כלומר, 189 ימים מיום כינון הממשלה. המועד להנחת הצעת חוק התקציב על שולחן הכנסת על-ידי הממשלה יהיה לא יאוחר מיום ט"ז באלול תשע"ה, 31 באוגוסט 2015, כלומר 109 ימים מיום כינון הממשלה. אני אמרתי – אדוני יושב-ראש הכנסת, אתה בוודאי בתוך העניין ואתה יודע – אני אמרתי: לא יכול להיות שעל-ידי החלטות ממשלה יגיעו למליאת הכנסת חוק תקציב וחוק הסדרים ורפורמות, ואני לא יודע עוד מה, והכנסת בעצם תצטמצם בדיונים שלה. לא יכול להיות בשום פנים ואופן. וההבדל כבר, בתוך נובמבר – אם זה יהיה בתחילת נובמבר או באמצע נובמבר. אנחנו נעשה כמובן כל מאמץ לאשר את זה קודם, מפני שבאמת, המדינה מתנהלת בלי תקציב, זה דבר שהוא לא טוב, אבל לא יכול להיות שהכנסת לא תשלים את הדיונים באופן מסיבי ורציני, ועד כמה שניתן מעמיק, בכל הדברים שהממשלה תביא. בנוסף, הממשלה התחייבה במהלך דיוני הוועדה כי הלילה יפורסם תזכיר לתיקון חוק יסודות התקציב שעניינו התאמות ושינויים מתקציב חד-שנתי שעליו מבוססות הוראות חוק יסודות התקציב להוראות המותאמות לתקציב דו-שנתי – ושהונח בפעמים הקודמות שבהן הונחה ההצעה לתקציב דו-שנתי יחד עם הצעת החוק לתקציב דו-שנתי. אני לא התעקשתי שיעשו את זה בחוק הזה. קשה להסתדר, שר אוצר חדש, ראש ממשלה ישן – לא הסתדרתי. בסדר, אז מה שהממשלה ביקשה עשיתי, זה בסדר, אני לא – הוועדה ביקשה להוסיף לתזכיר האמור סעיף – אמרתי את זה בהומור. <זהבה גלאון (מרצ):> ראש ממשלה ישן, שר אוצר חדש, השיטה אותה שיטה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בהומור, בהומור אמרתי. <זהבה גלאון (מרצ):> ביבי זה נשמע יותר ברור. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל בעבר בוועדה התעקשנו על דברים ובסוף הכנסנו אותם. <זהבה גלאון (מרצ):> זה לא מה שהיית פעם. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> גם אני משתנה, אבל אני מבטיח לך – לא לאורך זמן. אני משתנה זמנית, אני חוזר לעצמי. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> זיקית. אדוני זיקית. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אוי, התחלת? לא שמתי לב שהגעת. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אז הנה שמת לב. באמת, מר גפני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל את לא היית בכנסת כשאני נלחמתי נגד אגף התקציבים ושיניתי דברים בחקיקה, לא היית אז. <זהבה גלאון (מרצ):> איפה היה – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני הבטחתי לזהבה גלאון שאני אחזור לעצמי. <איתן כבל (המחנה הציוני):> גפני, אבל זה הביא אותך לקואליציה, המלחמה הזו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אני לא מדבר על אופוזיציה, כשהייתי יושב-ראש ועדת הכספים. אין חוק שנכנס מהממשלה שלא השתנה בתוך הוועדה, אין. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אז עכשיו אתה אומר שלא בא לך. עכשיו בא לך דווקא לעשות מה שרוצים, נכון? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> ממש לא אמרתי את זה, ממש לא. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> עכשיו כבר אמרת, את הפאזה הלוחמנית – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני עצוב, אני עצוב בעניין הזה יותר ממך, תאמיני לי. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> איך זה מנחם אותי? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא מנחם. מה אני אעשה, מה אני אעשה? <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אני לא רוצה שתהיה עצוב, אני רוצה שתהיה שמח. <זהבה גלאון (מרצ):> ככה זה כשאתה עצוב. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> עצוב. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אני רוצה שתעשה את הדבר שאתה חושב שהוא נכון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה נכון? אני אמרתי שזה נכון? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השאלה אם זה יהיה בכל תחום ככה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לאט-לאט, לאט-לאט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני לא בטוח שכשנגיע עוד מעט לגיור אנחנו נהיה באותה דעה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> חברת הכנסת מיכאלי, לאט-לאט, אל תשפטי אותי על חוק אחד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, אדוני, יושב-ראש ועדת הכספים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מסיים. הוועדה ביקשה להוסיף לתזכיר האמור סעיף שיקבע חובת דיווח של החשבת הכללית לוועדת הכספים על המלצותיה ומסקנותיה לגבי ניהול הוצאות הממשלה כאשר לא יתקבל חוק התקציב לפני תחילתה של שנת הכספים, בשים לב לניסיון והידע בניהול ההוצאות כאמור במהלך שנת הכספים 2013 ו-2015, שנים שבהן ניהל החשב הכללי את התקציב לפי תקציב של 1 חלקי 12 כאמור. אבקש לציין – ובזה אני מסיים – כי לפי הקבוע כיום בחוק-יסוד: הכנסת וחוק-יסוד: משק המדינה, המועד להנחת חוק התקציב על-ידי הממשלה הוא לא יאוחר מיום 8 ביולי 2015. על מנת שלא להגיע למועד האמור, שלא נעבור על חוק-היסוד, יש לאשר את הארכת המועדים בהקדם האפשרי, ולכן אבקשכם לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. הוגשו לחוק הזה, אדוני היושב-ראש, הרבה מאוד הסתייגויות – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש 3,000. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן? אני מבקש לדחות את ההסתייגויות ולאשר, להצביע בעד הצעת החוק כנוסח הוועדה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת גפני. אני מתקן את עצמי – 705 הסתייגויות, הזמן הכולל הוא 3,575 דקות להנמקת ההסתייגויות; נקווה שנשתכנע קצת יותר מהר. הראשונה שתנמק את ההסתייגויות שלה תהיה חברת הכנסת זהבה גלאון. אנחנו בשלב זה נותנים עד עשר דקות לגברתי לנמק את ההסתייגויות. לאחר מכן – אילן גילאון, מיכל רוזין, תמר זנדברג ועיסאווי פריג'. גם כן, כל אחד וכל אחת עד עשר דקות. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך. איפה הימים שחבר הכנסת גפני היה יושב-ראש ועדת הכספים – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מזדקנים כולנו. <זהבה גלאון (מרצ):> – – אבל מה-זה יושב-ראש – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מזדקנים אנחנו. <זהבה גלאון (מרצ):> – – מה-זה יודע להוציא את הנשמה גם לגורמי הקואליציה. איך חולפת תהילת עולם, אדוני היושב-ראש, יושב-ראש ועדת הכספים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> "Sic transit gloria mundi". <איתן כבל (המחנה הציוני):> איפה הזמן שהוא מילא אולמות? <זהבה גלאון (מרצ):> איפה הזמן שמילאת אולמות, חבר הכנסת גפני? חברי חברי הכנסת, לולא זה היה עצוב זה היה מצחיק. ולצערי, הבדיחה היא על חשבוננו, על חשבון הציבור, חבר הכנסת גפני, כי הרי מה האינטרס הציבורי מחייב? האינטרס הציבורי מחייב – אני, לשיטתי – להביא את אישור תקציב 2015, לסיים עד סוף השנה, בהליך מהיר, כי אנחנו בכל זאת כבר במחצית השנה. ולדעתי, היה זמן לתקציב 2016, להביא בנפרד, לעשות את זה באופן מסודר, בתהליך תקין, בתהליך דמוקרטי. ובין הצעת החוק הזו, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, שאתה קראת, הצעה שהגשת לנו – או הממשלה ליתר דיוק, או הוועדה שהגישה לנו – לבין האינטרס הציבורי אין דבר וחצי דבר, והמטרה שלה היא רק אחת: בואו נעשה את זה מהר. קוראים לזה הישרדות פוליטית. ועם כל ההערכה לרפורמות ששר האוצר רוצה להביא, מי שמתחיל ככה את הקריירה הפוליטית שלו, כשר אוצר שלא סופר את הכנסת, חברי חברי הכנסת – טובות זה לא מעיד. לשר האוצר יש זמן להגיש את הרפורמות שלו בצורה מסודרת. חבל שככה התחילה הכנסת את העבודה שלה; בעיני זה זלזול באזרחי המדינה, בתפקידה של הכנסת כמפקחת על עבודת הממשלה ובדמותה הדמוקרטית של המדינה. למה אני אומרת את זה? כי מה מביאים לנו? לא לחוד 2015, לא לחוד 2016. מסביר לנו חבר הכנסת גפני שהאוצר אומר שיש נסיבות חריגות וייחודיות – ככה הם כותבים – ובמקום זה מביאים לנו תקציב דו-שנתי. שימו לב על מה אנחנו מדברים – אנחנו מדברים על חוק-יסוד שהוא הוראת שעה, ואנחנו בעצם למדים שהממשלה מנסה לקבע את התקציב הדו-שנתי כחוק קבוע. אנחנו ראינו את זה היום בוועדה; אנחנו התקוממנו, שמענו את נציגי האוצר. אני אומרת לכם, חברי חברי הכנסת, שממשלה שצריכה להשחית חוקי-יסוד כדי להישאר בשלטון צריכה להסיק את המסקנות הנכונות וללכת הביתה. באיזו קלות אנחנו משחיתים חוקי-יסוד? שימו לב מה קורה כאן: מאז הוקמה הממשלה, לפני כחודשיים, היא עסוקה רק בדבר אחד: השחתת החוק ורמיסת הכנסת כדי לשמר את השלטון, או את שלטונו של ראש הממשלה נתניהו. הממשלה מבקשת להפוך את התקציב הדו-שנתי של 2015 ו-2016 בכלל כאיזה רע הכרחי לחוק קבוע בדלת האחורית וללא דיון ציבורי. אז מה אומר לנו חבר הכנסת גפני? הוא מסביר לנו על המועדים, כמה הכנסת, או ועדת הכספים, זקוקה לזמן כדי לדון בסעיפים השונים וברפורמות השונות. אז מה, המועדים מכסים על הבושה? אז יש בושה גדולה, חברי חברי הכנסת, והבושה הגדולה היא שמבקשים לקבע את התקציב הזה כתקציב קבוע, את התקציב הדו-שנתי. והבושה הקטנה היא, נכון, אז אנחנו נדבר על זה קצת יותר זמן, ונדבר על זה גם בפגרה. זו בושה וזו בושה. כי תקציב דו-שנתי הוא גם שגוי מבחינה כלכלית, הוא גם פסול מבחינה דמוקרטית. ואם ראש הממשלה, אני אומרת לכם, ושר האוצר היו באמת מונעים בפעילות שלהם מטובת הציבור ומטובת המשק, ולא מכל מיני שיקולים פוליטיים, הם היו מעבירים את תקציב 2015 מהר – אפשר היה לעשות את זה – ואת התקציבים של השנים הבאות באופן מסודר, על-פי חוק, כדי שיהיה דיון ציבורי אמיתי מה הם סדרי העדיפויות של הממשלה. אני שואלת אתכם, מה הם סדרי העדיפויות של הממשלה הזאת? ובמקום זה ראש הממשלה מציג לנו התנהלות כלכלית רעה, קלוקלת, שבוודאי תוביל לתחזיות שגויות, לביצוע כושל, תרמוס את תפקידה של הכנסת כמייצגת את הציבור ומפקחת על עבודת הממשלה. אני אומרת לכם, חברי חברי הכנסת, ממשלה שצריכה להשחית חוק-יסוד – באיזו קלות אנחנו מנפנפים חוקי-יסוד, איך אנחנו עושים צחוק מהחוק – ממשלה כזאת, שצריכה להשחית חוקי-יסוד באופן הזה, ואחר כך גם להגיש לנו חוק הסדרים – שמעתי שלשר יש רפורמות נורא נורא חשובות. אני בטוחה, דרך אגב, שבחלקן נתמוך, כי אין לי ספק שהן חשובות, אבל למה צריך לעקוף את הכנסת ולהעביר כל מיני החלטות בצורה חפוזה במסגרת חוק הסדרים? כבר חשבתי שגמרנו עם הדבר הזה, עם הפארסה הזאת, של החקיקה המזורזת, חסרת האחריות הזאת. ואני אומרת שוב, גם אם חלק מהרפורמות נכונות, וגם אם אנחנו נתמוך בהן, אנחנו חוזרים ואומרים את זה כל שנה: חוק ההסדרים הוא חוק רע, הוא חוק אנטי-דמוקרטי, וככל שהוא שמן יותר ועמוס רפורמות יותר ככה הוא גרוע יותר. חלק גדול מאוד מהרפורמות – אני משוכנעת בזה – ששר האוצר מתכוון לקדם הן רפורמות חשובות, אני יודעת על חלקן, אבל, אדוני היושב-ראש, להביא את הרפורמות האלה במסגרת חוק הסדרים זה לתת יד לעקיפה – או, הייתי אומרת, מעקף בוטה – של הכנסת, להפוך את הכנסת לחותמת גומי. אני רוצה לסיים, אדוני יושב-ראש הכנסת, ולומר: אנחנו מתחייבים, וגם אמרנו את זה לא אחת, לתמוך בכל רפורמה שתועיל למשק. אנחנו לא ניקח חלק בפארסה הזאת, של חקיקה מזורזת, של חקיקה חסרת אחריות שעושה צחוק מהכנסת ועושה צחוק מהציבור. ולכן אנחנו נצביע נגד חוק התקציב המובא היום, התקציב הדו-שנתי, ואנחנו נצביע נגד חוק ההסדרים. אנחנו נדרוש משר האוצר משה כחלון להביא את הרפורמות לדיון משמעותי בכנסת. נראה לי, אדוני היושב-ראש, שכדאי לבוא בדברים עם שר האוצר ועם יושב-ראש ועדת הכספים; האופן המזורז הזה שרוצים להביא בו את הרפורמות לא יאה ולא לכבודה של הכנסת. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת אילן גילאון – בבקשה, אדוני, עד עשר דקות גם לרשותך. שימו לב, שינוי קטן בסדר המנמקים: אחרי אילן גילאון – אראל מרגלית, מנואל טרכטנברג, מיכל רוזין, תמר זנדברג ועיסאווי פריג'. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זה לא היה בהסכמה של הסיעה שלכם? <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שינוי סדר הדוברים לא היה בהסכמה? <תמר זנדברג (מרצ):> לא – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> אני אוותר על שתי דקות, או שלוש, או חמש. אדוני היושב-ראש, תודה רבה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תכף נברר את זה. <אילן גילאון (מרצ):> או, הנה, יש גם נציג של הממשלה. אדוני – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אדוני, בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> – – כשאני ראיתי 2009–2014, האמת, חשבתי שאנחנו מדברים על תוכנית חומש בדיעבד, כאילו, לאשר תקציב חמש-שנתי, אבל אחורנית. ואני יכול להאמין גם לרעיון כזה. באמת שלרגע לא זכרתי, אדוני, אם אנחנו מאשרים תקציב כל שנה או כל קדנציה, ואז אמרתי לעצמי, אבל חמש שנים זה יותר מדי לקדנציה אחת. אבל לומר לך את האמת, אם יציעו דבר כזה, תוכנית חומש, אני אאמין. אתה זוכר, אני גם בא ממקום, כמוך, שהיו תוכניות חומש כאלה, ואגיד לך את האמת, זה לא מפריע לי, תוכנית חומש, בניגוד לחברים שאומרים שזה לא דמוקרטי. השאלה המרכזית, מה יועילו עוד הימים האלה שאנחנו רוצים להוסיף, ולמה ללכת לתקציב דו-שנתי, מה זה ישנה, בסופו של דבר, מבחינה מהותית ביסודות התקציב, בחלוקת התקציב, במסגרת האחריות. אתה יודע, אדוני, אני מסתכל על פרשת – קוראים לזה מתווה, סליחה, אני בכלל מציע לקרוא לזה "מתווה התקציב", כי כשאנחנו אומרים "מתווה התקציב" זה כנראה נותן לזה נופך הרבה יותר חשוב ומכובד. ובכלל, בהסחה של הרבה מאוד מילים והרבה מאוד טרמינולוגיה אנחנו יכולים לבלבל את כולם. אני היום, במתווה הגז, אדוני, שמעתי כל כך הרבה מושגים מבלבלים – אתה יודע, יש שם עמלות, ויש שם government take, אתה יודע, יש מושג כזה, ויש שם מאה ואלף ואחד דברים, ובסופו של דבר התשתית היא אותה תשתית קבועה: מעטים מקבלים הרבה, אדוני, ורבים מקבלים מעט. אלה הם יסודות התקציב גם לשנים הבאות ולשנה הבאה. ובקליפת אגוז, אדוני, מתווה הגז הוא המשל לכל החלוקות שאנחנו מדברים עליהן כאן. הייתה פעם ליהודים נטייה לקרוא לילדים שלהם, אדוני, על שמות של רחובות ושל חיות חזקות. נניח, הרצל, שנקרא על שם של רחוב מרכזי בתל-אביב, וגם שם של חיה חזקה, וגם ז'בוטינסקי, לאחר מכן, ואחרים. אני בכלל מציע שמה שיחליף את הדברים האלה זה "תשובה". אני כאן חושב, על-פי הדברים שראש הממשלה אמר לנו, שאם לא תשובה אז אין לנו גז, ובעצם אם לא תשובה אין לנו מדינה ואין לנו קיום, כי אנחנו, אדוני – וואו, חילופי שלטון באמצע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה, אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> לא לא, זה בסדר, אני רוצה לכבד את הפרידה ממך. לזמן מה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני אעשה מוזיקה בינתיים. <אילן גילאון (מרצ):> כי אנחנו, אדוני היושב-ראש – אני מנסה להתאים את הזמנים – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> תודה, בדיוק, "עמוד האש". אני אומר, עמוד האש הזה – הרי תשובה היה צריך לאכלס את הקיר הזה פה, במקום בנימין זאב הרצל, כי הוא חוזה העתיד של מדינת הגז. בסופו של דבר מדובר, אדוני, בטריליון שקלים, זה 1,000 מיליארד, שזה סכום שאף אחד באופן דמיוני אפילו לא חשב על דבר כזה. אבל מתווה הגז, אדוני היושב-ראש, הוא בקליפת אגוז המשל לכל מה שמתרחש אצלנו: למדינה שמעדיפה למכור את עצמה לכל הממעיט במחיר, למדינה שלא מסוגלת אלא לשלוט על דברים שלא שייכים לה, ומנגד לא מסוגלת לשלוט ולהחזיק בדברים ששייכים לה כחוק. להיות פטריוט במדינת ישראל זה לא אומר לשלוט בשטחים כבושים, זה אומר לשלוט באוצרות הטבע שקיימים עבורנו כדין. אנחנו מתווכחים על המחיר, אבל זאת לא השאלה. במתווה הזה – אגב, "מתווה" אומר כל מי שאין לו דרך, בסופו של דבר – אנחנו מחפשים להתפלש לרגליו של פריץ, לאחוז בשולי מפת שולחנו כדי לזכות בפירורים, מתוך תפיסת עולם שאומרת: תנו לעשירים, כי הם בסופו של דבר מי שיזינו את העניים, או השקופים, כפי שאתה לקרוא להם, אדוני. בסופו של דבר התקציב הוא אותו תקציב, החלוקה היא אותה חלוקה, ומי שרוצה תקציב לשנתיים – וגם לשלוש רצה ראש הממשלה – זה היה כדי להאריך את המנדט לעצמו, לתת לעצמו יותר הישרדות, באמצעות חוק ההסדרים, שכידוע לכולי עלמא, חוק ההסדרים איננו יותר מאשר חוק המסתדרים בבית-הקברות לחוקים חלוקתיים. ואדוני היושב-ראש, אתה יודע, זמירות חדשות, וזמנים חדשים; אנחנו מדברים על חלוקה של יותר ליותר, כי זאת הבעיה המרכזית, ופחות סגידה לעגל ההפרטה, וללכת ולהגביר ולהגדיל את אמת הכנפיים של הביטוח שאנחנו רוצים לקיים במדינה שלנו. כי בסופו של דבר, מהי מדינה אם לא פוליסת ביטוח לאזרחיה מלידה ועד שלא נדע, כפי שנאמר, אדוני, ובהתאם ליכולת של אותה מדינה ובהתאם לתוצר הגולמי הלאומי שלה, אנחנו רוצים לתת את הכיסוי הזה לאזרחים. אבל הדברים האלה לא קורים, והתקציב הזה הוא אותו תקציב שאף אחד לא הפך אותו על הראש. הוא אותו התקציב התוספתי שהיה קודם, בתפיסת עולם של קפיטליזם בולשביקי. רוצים להיות קפיטליסטים? לכו על זה עד הסוף. לכו על זה עד הסוף: אל תשקיעו בשום דבר שאיננו מניב רווח, אדוני השר, אל תשקיעו בשטחים, אל תשקיעו בפרויקטים שלא עונים על אותה תפיסת עולם שלכם שמדינה היא עסק. אני לא חושב שמדינה היא עסק. אתה יודע למה, אדוני? איך אני יודע שמדינה היא לא עסק? משום שאנחנו לא יכולים למכור את המפעל הציוני לתשובה במחיר שהושקע בו. אם תשובה יקנה את הדבר הזה, האמן לי, הוא יעשה מיקח טעות, כי אף אחד לא יקנה את זה במקרה ובמחיר הזה. ולכן, במצב שאנחנו נמצאים, במדינה במכרז, שבה 80% מהתושבים, מהאזרחים, לא מבינים מה מתרחש אתם וה-20% האחרים הם מתווכים, עורכי-דין בלבנת פורן – זה ההסדר אצלנו במדינה. התקציב הבא, לא משנה מה יהיה, חייב ללכת על חלוקה אחרת; על חלוקה שמפרקת את האיסוף הזה של מעטים שחולשים על הכול והרבים שכל הזמן מקבלים פחות ופחות. לכן באמת, אדוני, כשראיתי 2009–2014, אמרתי: הנה, מתווה תקציב לחמש שנים. והייתי מוכן למתווה כזה, אפילו להיערך, חברת הכנסת גלאון, ליותר מ-75 ימים – 100 ימים, 100 ימי חסד; 200 ימים – ובתנאי שהייתי יודע שמישהו רוצה להתעשת ולהפוך את התפיסה הזאת, תפיסת העולם של ראש הממשלה, שהיא תפיסת עולם של רפובליקת בננות – ומה אם לא? – כי מי שאומר, מישהו שהוא גם בעל אוריינטציה לאומנית ולא מבין מהי הלאמה במדינה כזאת ומהי שליטה באוצרות הטבע של מדינה ולמה למדינת ישראל צריכה להיות מניית בכורה, למעשה, אדוני, איננו מבין כלום והוא גם סותר את תפיסתו הבסיסית. ולכן אני אומר לך: א. אם אתם רוצים להיות קפיטליסטים, לכו עד הסוף ותוותרו על כל מה שמיותר; ב. אם אתם רוצים לעשות רפורמות, כפי שעשיתם ברשות השידור אגב, שמציתי האסם ברחו והשאירו את הדברים לקרוס כך, ומטפלים ברשות השידור כאילו הייתה רגל סוכרתית וקוצצים אותה עוד סנטימטר ועוד סנטימטר מדי שבוע, עד שהוא תגווע מעצמה, רשות השידור היא המשל למדינה כולה. למדינה כולה. ולכן, אדוני, אנחנו כמובן לא נצביע בעד – אין בעיה, אין בעיה. בתקופה שלי כבר התחלפו שלושה ראשי ישיבות, אבל אותו ראש ממשלה נשאר כל הזמן, לדאבוני. הייתי מוכן להחליף את היוצרות במקרה הזה. אנחנו, גברתי, כדי שלא תהיי במתח, כמובן לא נצביע בעד, ונצביע נגד המתווה של התקציב. אני רק מבקש מכולם: מהיום, על כל דבר שאתם מדברים עליו, תגידו, תקדימו במילה "מתווה" את העניין. לגבי הנושא של תהליך השלום – מהיום ייקרא "מתווה השלום". חבל שאין לנו דבר כזה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. <אילן גילאון (מרצ):> תודה רבה, גברתי. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> זה לא מה שכתוב. <היו"ר נורית קורן:> זה מה ששלחו לנו כרגע. <זהבה גלאון (מרצ):> מרצ הגישה ראשונה את ההסתייגויות – – – <אילן גילאון (מרצ):> מה, אנחנו חמישה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אתם יודעים, הכדור עגול, זהבה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אנחנו נמצאים שם כל הזמן, הגשנו – – – <היו"ר נורית קורן:> חברים, חבל על הוויכוח. חברים, חברים, זה הסדר שקיבלתי, חברים. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר נורית קורן:> חברים, להירגע. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – תדעי את מקומך – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – אנחנו – – – סליחה – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת אראל מרגלית, אני מבקשת לשבת במקום. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה. חברת הכנסת, אני לא רוצה להוציא אותך מהדיון, בבקשה לתת למיכל רוזין לדבר. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. סליחה, חברת הכנסת זהבה גלאון, אני אקרא אותך לסדר פעם שנייה. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> למיטב ידיעתי, אנחנו עובדים לפי חוקי ותקנוני הכנסת. הסיעה הגישה הסתייגויות בוועדת הכספים ולכן כל הסיעה מדברת, זה אחר זה. ולאחר מכן, כמובן, הסיעה הבאה. <אילן גילאון (מרצ):> תגידו תודה שאנו סיעה קטנה – – – <היו"ר נורית קורן:> אני מתנצלת. בבקשה. אני מבקשת. <מיכל רוזין (מרצ):> סיעה קטנה אך גדולה. אני רוצה לספר לכם על דוח מרכז טאוב שבודק את מצב המדינה לשנת 2015, והוא מוכיח את ההרגשה שאנחנו כולנו מרגישים כל פעם שאנחנו באים לדון בתקציב המדינה, איך ממשלות נתניהו מסירות לאט-לאט את האחריות שלהן מהאזרחים והאזרחיות במדינת ישראל. אנחנו ממשיכים לשלם מסים כרגיל. מדי פעם מבטיחים לנו שלא יעלו מסים ובכל זאת מעלים מסים, בעיקר מסים עקיפים; לכאורה נאמר "לא מעלים מסים", אבל אנחנו כמובן משלמים יותר מהכסף שלנו, ורוב הכסף הזה אינו חוזר אלינו בשירותים חברתיים. המצב החברתי, הפערים החברתיים לא מצטמצמים ואנחנו לא יכולים לנוח על זרי הדפנה, ובהרבה מאוד מדדים אנחנו במקומות האחרונים בעולם לעומת המדינות המפותחות: במקום הלפני-אחרון בשוויון ובמיגור העוני, שניים רק למקסיקו; בפערי השכר אנחנו שניים רק לארצות-הברית. השיפורים – אם כבר היו – במדדים הם כל כך בלתי מספיקים בעליל למדינה שבהחלט יש לה יכולות, גם בהון אנושי, גם בפיתוח, כמו שכל הזמן אומרים לנו: היי-טק וסטרט-אפ ומדינת הסטרט-אפ; ויוקר המחיה רק מאמיר ומכביד על תושבי ישראל, בייחוד העשירונים התחתונים. על מחירי הדיור שמשתוללים כבר למעלה משבע שנים כבר התנהלו הרבה מאוד דיונים בבית הזה, אבל בעוד שסוגיית מחירי הדיור עוד מדוברת ויש שר אוצר שהכריז שהוא יביא מזור לבעיה הזאת, בינתיים אנחנו רואים, בהחלט, איך כולם נוהרים לקנות דירות מכיוון שהם לא סומכים על הממשלה והם לא בטוחים שהצעדים שננקטים אכן יביאו להקלה בתחום הדיור. אנחנו רואים, לעומת זאת, שהיכולת של השכבות הנמוכות לשכור דירות – גובה הסיוע הממשלתי לנזקקים במימון שכר-דירה לא הועלה בהתאמה לאורך השנים ובהתאם לעליית מחיר הדיור והוא נשאר נמוך מאוד, נמוך מדי, ובהחלט לא מאפשר קיום למשפחות אשר אינן מקבלות מצד אחד דיור ציבורי, בגלל מצב הדירות, בגלל המחסור בדירות, בגלל התור הארוך לקבל דיור ציבורי, ומצד שני, הסיוע בשכר-דירה הוא כל כך קטן שהוא לא מאפשר חיים בכבוד. גם בתחום הבריאות ההתנערות הממשלתית מהאזרחים והאזרחיות היא מחרידה, בלשון המעטה. בעוד מערכת הבריאות הישראלית נמצאת במשבר חריף, אנחנו, האזרחים והאזרחיות, משלמים יותר ויותר מכיסנו באופן ישיר, דרך הביטוחים הפרטיים, נוסף על מס הבריאות שגם כך אנחנו משלמים. ההוצאה הפרטית על הבריאות גדלה כמעט ב-70% מ-1995 ועד 2011, בעוד ההוצאה הציבורית על הבריאות גדלה רק ב-21%. ההוצאות הפרטיות בישראל על בריאות הן גבוהות בהרבה מהממוצע במדינות המפותחות האחרות שבהן יש מערכת בריאות ציבורית. בתחום המזון, שגם עליו דובר לא מעט – ובכנסת האחרונה חוקקנו חוקים כאלה ואחרים בוועדת הכלכלה על מנת להוזיל ולהקל את יוקר המזון, מה שכרגע עדיין לא קרה – המצב לא יותר טוב: ב-2005 מחירי המזון בארץ היו זולים ב-16% מהממוצע ב-OECD, וכבר ב-2011 הם היו יקרים ב-19%. בשילוב של מחירי הדיור, בשילוב עם מחירי המזון, יוקר המחיה והבריאות, נפגעים בעיקר האזרחים והאזרחיות מהעשירונים התחתונים, שנאלצים לוותר על מוצרי מזון בסיסיים וחיוניים לבריאות כמו פירות וירקות, על מנת להיות מסוגלים לגמור את החודש; קשישים שנאלצים לוותר על תרופות מכיוון שהם צריכים להחליט האם לקחת את התרופה או האם לאכול. המצב הזה ממשיך להתקיים במדינת ישראל, ואנחנו שותקים. הדוח מראה לנו גם שההשקעה הציבורית, גם בדיור וגם בבריאות, יורדת, בעוד האי-שוויון, העוני ופערי השכר נותרים מהגבוהים במדינות המפותחות. זה מצב שהוא בלתי מוסרי, בלתי נסבל, מזיק לכלכלה הישראלית, לחברה הישראלית, ופוגע בנו באופן ישיר. עכשיו, אנחנו מכירים את ממשלת נתניהו, שתגיע גם בדיונים הקרובים על התקציב ותספר לנו על האיום מאיראן, וגם תטיל עלינו אימה ופחד ממה שקורה ביוון, ותגיד לנו: הנה תראו, איזה מזל, אנחנו שרדנו – אנחנו כבר שומעים את זה מ-2009 – את המשבר העולמי הגדול, והנה, אנחנו כלכלה משגשגת, והכול בזכות אותה כלכלה של ממשלת נתניהו, שהיא כלכלה קפיטליסטית, חזירית, שפוגעת בציבור, עושקת אותו מאוצרותיו, מזכויותיו. ואז באים ואומרים לנו: תגידו תודה, אנחנו שומרים עליכם, תגידו תודה, יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, תגידו תודה שבכלל – אנחנו מצליחים לקיים פה כלכלה משגשגת, ובכל העולם מעריצים אותנו ומכבדים אותנו. לצערי הרב, אנחנו מתעלמים ומתעלמות כל פעם מחדש מהפערים החברתיים שנוצרים, מאותן שכבות אוכלוסייה שלא מצליחות לגמור את החודש, מ-700,000 – 700,000 אזרחים ואזרחיות ישראלים שקמים בבוקר, הולכים לעבוד ולא מצליחים לגמור את החודש, ולא מצליחים לעבור את קו העוני. לצערי הרב, אנחנו מדברים על עובדים עניים, לא על אנשים שלא עובדים; לא על אנשים חסרי מוטיבציה או שיש להם סיבה כזאת או אחרת או נתמכים. אנחנו מדברים על אנשים עובדים. אנחנו מדברים על אנשים בעלי השכלה, עם תואר ראשון, עם תואר שני, שאינם מוצאים עבודה. אנחנו מדברים על הרבה מאוד אזרחים ואזרחיות שנפלטים משוק העבודה בגיל יחסית מוקדם, 40, 50. הם אינם יכולים למצוא את עצמם עוד כחלק משוק העבודה הישראלי. לצערי הרב, אנחנו ממשיכים להסתכל על הסטרט-אפ, ממשיכים להסתכל על ההיי-טק, על הבועה, שהיא אכן בועה, וטוב שהיא קיימת ויש מי שמרוויח בה יפה, אבל אנחנו צריכים להסתכל על כל המשק הישראלי, אנחנו צריכים להסתכל על כל שכבות האוכלוסייה, אנחנו צריכים להסתכל על נשים, שפעמים רבות הן הנפגעות העיקריות מאבטלה ומשוק תעסוקה שפולט אותן החוצה בגיל מוקדם מדי משוק העבודה. לצערי הרב, כל הדברים האלה לא מובאים בחשבון כאשר בונים את תקציב המדינה, לא מתייחסים לדברים האלה מספיק, לא דואגים לתקציבים, להכשרה המקצועית, לא דואגים לתקציבים לנשים ערביות, לנשים חרדיות, לציבור החרדי, לעבודה. אנחנו כל הזמן מדברים על שוויון בנטל, שילכו לצבא, שילכו לעבוד, אבל בעצם כאשר אין הכשרה מתאימה, אין תוכניות להכשרה תעסוקתית מתאימה, אנחנו נמצא עוד ועוד עובדי קבלן במדינת ישראל. גם ככה המשק הולך ומפריט את עצמו לדעת, במיוחד המעסיקה הגדולה ביותר, שהיא המדינה, ולצערי הרב, אנחנו מוצאים יותר ויותר אנשים במדינת ישראל גם עם שכר לא מספיק, אבל יותר מכך, עם חוסר ביטחון תעסוקתי וחוסר ביטחון סוציאלי. וצריך לדעת, כשאנחנו מדברים על הדור הבא, כאשר ילד גדל במשפחה שבה אין ביטחון תעסוקתי ואין ביטחון סוציאלי, הדבר משפיע עליו – גם על יכולת ההשכלה שלו, גם על יכולת ההשתכרות שלו בעתיד, אבל גם על נפשו. אין ספק שילד שגדל בבית שאין, שההורים כורעים תחת הנטל, עובדים שעות רבות ועדיין הם אינם יכולים להרשות לעצמם להרים את הראש, יש לכך מחיר קשה על הילדים, ואנחנו מגדלים פה דור שחש במצוקה, וזה עובר הלאה, לצערי הרב. ממשלת נתניהו צריכה להתעורר. ממשלת נתניהו צריכה לחשוב טוב טוב – נבחרו פה שר אוצר וחבריו כדי להביא תקציב חברתי. אני מקווה מאוד שהתקציב הזה אכן יהיה חברתי, ויעשה שינוי אמיתי מכל השנים של ממשלות נתניהו, כי אם זה יהיה אותו דבר, אותה גברת בשינוי אדרת, נמשיך להידרדר. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. חברת הכנסת תמר זנדברג, ואחריה – חבר הכנסת אראל מרגלית. בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, תראו, אנחנו מוצאים ומוצאות את עצמנו כאן דנים בנושא שהגיע לראשונה בסמ"ס לחברות וחברי הכנסת של ועדת הכספים, שאני לא אחת מהם, אתמול בשעה 21:00 בערך, 21:30, משהו כזה, והיום דווח לכל חברות וחברי הכנסת שהיום יאושר, או היום יעלה לדיון – עוד לא בטוח שיאושר; בקואליציה הזאת אי-אפשר לדעת מה יקרה – אבל היום יעלה לדיון נושא הארכת המועד של אישור התקציב הדו-שנתי, אחרי שהושגה פריצת דרך עם חלק ממפלגות הקואליציה, במקום תקציב תלת-שנתי תקציב דו-שנתי, ומייד הכנסת דנה בבוקר בוועדה, בערב במליאה, והנושא נשלח לדרכו. זה אחרי שאתמול במהלך היום היו שמועות שנושא העברת הסמכויות בנושא הגז אמור לבוא היום לדיון והצבעה, אבל משנוכחו שאין רוב הנושא ירד ונדחה. זה מזכיר לי את הבדיחה על העקרב והצפרדע; אחרי שהצפרדע העבירה את העקרב מצד אחד של הנהר לצד השני, הוא בכל זאת עקץ אותה, ונשאלה השאלה למה. אז התשובה היא: כי הוא יכול. הכנסת הזאת עושה לא מה שהיא צריכה, אלא מה שהיא יכולה. אם ברגע מסוים מתגלה שיש רוב למשהו מסוים, הופ, מעבירים אותו קדימה – ועדה, מליאה, יורד לוועדה, חוזר למליאה. אם הממשלה – או הקואליציה – חושבת שהיא צריכה לעשות משהו, חושבת להביא אותו אבל אין לה רוב, זה יורד מסדר-היום. זאת ההתנהלות כאן. נדמה לי שהיא כבר עברה מזמן את גבולות הסביר, וכל פעם בגלל איזו קוניונקטורה ספציפית – פעם איזה מפלגת אופוזיציה קטנה היא זאת שמצילה את הקואליציה מפאדיחה, פעם איזה מפלגת אופוזיציה יותר גדולה אולי משתכנעת לתמוך, ויש דיבורים קדחתניים, ואם כן, אז מביאים, ואם לא, אז לא. נדמה לי שזאת הדוגמה אולי באמת המביכה ביותר להיעדר משילות, שרק הכנסת הקודמת טרחה כל כך, ממש בסוף ימיה, להבטיח את הנקודה הזאת. אני רוצה לחזור שוב אולי לאחד הנושאים – או ל"הנושא" החשוב ביותר שהכנסת והציבור כולו עוסקים בו בימים אלה, וזה מתווה הגז. הבוקר בוועדת הכלכלה התבררו לנו עוד כמה דברים בנוגע למתווה הגז, שלאט-לאט הולך ונחשף לציבור. אני רוצה קודם כול לשבח את הוועדה ואת יושב-ראש הוועדה איתן כבל על זה שלקח על עצמו לערוך את אותו שימוע ציבורי שהממשלה הבטיחה לציבור לערוך בוועדת הכלכלה כאן, בכנסת, כדי שכל הקולות יישמעו, ויישמעו כמו שצריך, במועד ובזמן, למרות לוח הזמנים הצפוף. אז לנו יש עכשיו – הממשלה הקציבה לנו – זה אומר לכנסת ולציבור – שלושה שבועות לאותו מתווה ממשלתי, וזה אחרי שחברות הגז ישבו בישיבות מאוד מאוד צפופות וקדחתניות במשך לא שלושה שבועות, לא שלושה חודשים, אלא שישה חודשים; שישה חודשים של ישיבות צפופות מאוד. אני פתחתי את הפרוטוקולים של אותו צוות ממשלתי, שהממשלה הכחישה שהוא צוות, ורק אחרי שפתחתי את הפרוטוקולים הבנתי למה הממשלה הכחישה שהוא צוות; היא הכחישה שהוא צוות כי לצוות היה צריך לכתוב פרוטוקולים, ואילו לצוות הזה לא נכתבו פרוטוקולים. נכתבו סיכומי דיון, שמי שקורא אותם חושב שהוא קורא הודעה לעיתונות ולא סיכום דיון אמיתי ומהותי שבו מחליפים דעות. אבל גיליתי שם יותר מדי פרטים, ומי אמר מה ומה היו עמדות הגורמים השונים של משרדי הממשלה לא מצאתי שם. כן מצאתי שם מי היו המשתתפים בדיונים בגיבוש מתווה הגז על-ידי אותו לא-צוות. ובכן, חברות וחברים, ב-35 מן הדיונים השתתפו חברות האנרגיה. מנכ"ל "דלק" גדעון תדמור אמר היום, בצורה מאוד נלהבת ולוהטת, בוועדת הכלכלה, ש"דלק" השקיעה המון חודשים בזמן האחרון בקידום מתווה הגז. נדמה לי שזה אומר הכול, אפשר אולי לסגור כאן את הדיון. יש לנו חברת אנרגיה שהולכת להרוויח מיליארדים – סליחה, מאות מיליארדים – בשנים הקרובות, והיא השקיעה בקידום מתווה הגז שאמור להיות מתווה ממשלתי, שאמור לשרת אותנו, אזרחיות ואזרחי ישראל. זאת אמירה שהיא לא פחות ממרעידה את אמות הספים, שלא רעדו לצערי, כי אנחנו כבר התרגלנו שככל הנראה מי שמקדם את מתווה הגז הזה צעד בצעד, בתיאום מאוד מאוד הדוק, הרבה הרבה יותר הדוק ממה שהיינו רוצים לראות כאזרחיות וכאזרחים, זה הממשלה והחברות ביחד. אבל בדיון הזה גילינו עוד משהו: גילינו את עמדת המשרד להגנת הסביבה. המשרד להגנת הסביבה לא השתתף בדיונים של אותו לא-צוות, ולכן הוא בא היום לוועדת הכלכלה, ובפעם הראשונה הציג בפנינו את עמדתו. מסתבר שלמשרד להגנת הסביבה, לדרגים המקצועיים, ליועצת המשפטית, לדרגים שעוסקים בתחום הפיקוח על האנרגיה, יש מה לומר. והם יוצאים בצורה מאוד מאוד נחרצת, הכי נחרצת שיכול משרד ממשלתי לצאת נגד מתווה ממשלתי. יש להם אמירה מאוד מאוד נחרצת נגד הקלות ביצוא. עמדת המשרד להגנת הסביבה, חברות וחברים, היא שאסור להתחיל לייצא ממאגר "תמר" לפני שמאגר "לווייתן" יפותח. אם העמדה הזאת נשמעת לכם מוכרת, זה מפני שזאת העמדה שהומלצה על-ידי ועדת צמח והתקבלה על-ידי הממשלה בשנתיים האחרונות. במתווה הנוכחי, שאנחנו עכשיו נמצאים בתקופת השימוע הציבורי עליו, יש הקלה ביצוא, ורוצים לתת לחברות האנרגיה להתחיל לייצא מ"תמר" לפני שיפותח "לווייתן". אנחנו התרענו על זה הרבה מאוד פעמים, ועכשיו מסתבר שיש משרד ממשלתי לא מבוטל ולא זניח בכלל שמתריע מפני הדבר הזה. עמדתו לא נשמעה ולא הובאה בחשבון בגיבוש המתווה. עוד דבר, אולי יותר גרוע, שמשרד הגנת הסביבה מתריע עליו – וגם על זה אנחנו מתריעים בימים האחרונים, ואני רוצה לעדכן אתכם שאני פניתי היום ליועץ המשפטי לממשלה בהקשר הזה: במתווה הגז, חברות וחברים, הממשלה התחייבה על דבר שהיא קוראת לו, בכיבוס לשוני, בפליק-פלאק המילולי המרהיב ביותר שנראה כאן בשנים האחרונות, "יציבות רגולטורית". מה זה יציבות רגולטורית? זה אומר שאנחנו – "אנחנו" זה אומר ממשלת ישראל וכנסת ישראל – מתפרקים מרצון מסמכות החקיקה שלנו לעשר השנים הקרובות בנושא הגז. כלומר, אנחנו מתחייבים עכשיו בשם הדורות הבאים והממשלות הבאות שייבחרו אחרי לפחות שתי מערכות בחירות קדימה, בין שיהיו המשך של ממשלות הימין שראינו עד עכשיו ובין שיהיו ממשלות שמאל, ובין שיהיו ממשלות ימין בהרכב אחר, או כל הרכב שלא יהיה כאן שהציבור יבחר – אנחנו מתחייבים בשמו, מעכשיו, לא לעשות שינוי חקיקה בנושא הגז עשר שנים קדימה. רק על זה הבית הזה היה צריך לבעור. שלא לדבר על שאלת החוקיות – האם הדבר הזה בכלל חוקי. ואני בנושא הזה פניתי היום ליועץ המשפטי לממשלה, ששתיקתו מהדהדת בכל נושא מתווה הגז, מא' ועד ת'. אבל אנחנו, כאנשי ונשות ציבור, איך אנחנו מסכימים לקבל על עצמנו בכזאת חדווה התפרקות מהסמכות המרכזית שלנו? איך אנחנו יודעים שאנחנו לא נרצה להוביל שינוי בחקיקה במדיניות שלנו עשר שנים קדימה? באיזו זכות אנחנו לוקחים על עצמנו את ההתחייבות הזו, אולי בשמנו בעתיד ואולי בשם אחרות ואחרים שיחליפו אותנו? וזה מבלי לדבר על נושאים שדובר בהם רבות בשבועות האחרונים, שזה המחיר הגבוה מדי והעובדה שהמונופול לא מפורק, והעובדה שרק עליה קיימנו כאן בשבוע שעבר דיון, בהצעה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא הסכנה המוחשית והמיידית לדמוקרטיה שבהפקדת כוח כלכלי כל כך עצום ורב בידי מונופול פרטי. אז נדמה לי – אנחנו כבר מתקרבים לסוף השנה, אנחנו היום עוד מעט נצביע על כך שתקציב 2015 יאושר בנובמבר 2015. גם אם נשים את זה רגע בצד, אין נושא כלכלי חשוב יותר, שיקבע לא רק את גורל תקציב המדינה לשנה ולשנתיים הבאות אלא לעשורים הקרובים, מאשר מתווה הגז. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לקרוא לדחות מכול וכול את המתווה הזה; להתחיל דיון ציבורי מההתחלה, ושלא יגידו לנו שמהר מהר צריך להספיק, מפני שבמסגרת המתווה הזה כבר ניתנה דחייה בפיתוח "לווייתן" לעוד שנתיים. בשנתיים האלה אפשר היה לקיים דיון באמת מעמיק ואמיתי, שגם היה מזרים את הגז יותר מהר וגם בצורה יותר הוגנת וצודקת לאזרחי ישראל. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. חבר הכנסת אראל מרגלית, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. בבקשה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כבוד היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו נקראים היום לאשר מתווה של תקציב במדינת ישראל כאשר המשק כולו זועק. עיקר הביקורת פה עד עכשיו הייתה על תקציב דו-שנתי או לא תקציב דו-שנתי. אבל הנושא של תקציב דו-שנתי הוא הנושא השני. הנושא הראשון, כבוד השר, זה שהמשק מתנהל – ב-2015, לפי המתווה שאתם הנחתם – הוא הולך להתנהל עד נובמבר ללא תקציב לשנת התקציב שאותה אנחנו רוצים לאשר בסוף השנה, כלומר שתקציב המדינה לשנת 2015 יאושר כאשר נותר חודש אחד בלבד לממש את המדיניות שאתם רוצים לקבוע מהי. ובעצם אנחנו הצענו לכם מתווה אחר. אנחנו באנו ואמרנו לכם את הדבר הבא: אתם רוצים להביא רפורמות? אתם רוצים להביא מדיניות? בסדר גמור, על חלק מהדברים נסכים, על חלק מהדברים נתווכח, אבל את המשק ואת מדינת ישראל תשחררו בתקציב אמיתי, ולא ב-1 חלקי 12, ותעבירו תקציב בתוך 30 יום. אתה בזמנך אמרת את זה, חבר הכנסת זחאלקה, יחד אתי, ואנחנו אמרנו את זה מלכתחילה. עכשיו, למה? כי בעצם מה קורה כשיש 1 חלקי 12? כשיש 1 חלקי 12, רק אותם ארגונים שמתוקצבים בבסיס התקציב ושאפשר לקחת את השנה הקודמת ולעשות את התחשיב של 1 חלקי 12, מקבלים את הכסף. אבל הרבה מאוד ארגונים שמקבלים את זה כל שנה בהחלטה מחודשת, כמו תנועות-הנוער; כמו ארגונים חקלאיים שצריכים לקבל את המחקר והפיתוח לפרויקטים חדשים; כמו פרויקטים תעשייתיים שצריכים לקבל אישור כל פעם מחדש על-ידי מרכז ההשקעות או על-ידי גורמים אחרים; כמו המו"פ – המחקר והפיתוח – של חברות טכנולוגיה שנמצאות בחממות על-פני כל מדינת ישראל ומחכות שהמדען הראשי ייתן להן הפעם על-פי התקנות שאושרו באותה שנה; כמו תלמידים בבתי-ספר שמקבלים תקציבים מיוחדים, כי המדינה מתקצבת אותם בהרבה מאוד משכונות המצוקה, כולל פה בירושלים, בשליש ממה שהיא מתקצבת במרכז הארץ, אז הם מקבלים מעמותות מיוחדות שמקבלות את התקציב שלהן כל פעם מחדש ולא בבסיס התקציב. ואז במקום כמו קטמון ח' או ט' בירושלים, תלמיד מקבל 3,300 שקל לשנה מהעירייה ומהמדינה, וברמת-השרון הוא מקבל 9,900 שקל. למה? כי התקציב המיוחד, שלא המדינה שמה אלא אותה עמותה שהמדינה אמרה שהיא תאשר לה את התקציב לאותה שנה, לא מגיע. כי זה רק 1 חלקי 12. וכך המשק כולו – בעיקר בדרום, בצפון, במגזר הערבי, במגזר הדרוזי, באותן שכבות שהן יותר מוחלשות, באותם מקומות שצריכים לקבל תקציב מיוחד – נמצא בטייס אוטומטי. מי מקבל את התקציבים לא על-פי 1 חלקי 12? כמובן, מערכת הביטחון. מערכת הביטחון בעצם מתנהלת לפי התקציב שהיה אמור להיות מאושר, ולא נדבר על המספרים עצמם. או מערכות גדולות אחרות מתנהלות עם כוח, והמערכות הקטנות יותר, המערכות שתלויות באיזה סדר עדיפות, באיזו תשומת לב, באיזה פוקוס כדי לתת להם את האפשרות לפעול, מתנהלות על 1 חלקי 12. זה הדבר הראשון. הדבר השני – אנחנו רק בנובמבר מתעתדים לאשר תקציב ל-2015, כשנשאר חודש אחד בלבד. ועכשיו הנושא הזה, של התקציב הדו-שנתי. רבותי, אמרו את זה חברים בוועדה, אמר את זה חברי חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, אמרו את זה חברים אחרים וחברות אחרות; מדינת ישראל בשנים האחרונות מתנהלת דה-פקטו בגלל הנושא של תקציב דו-שנתי שהיה פעם אחת, ובגלל הנושא של בחירות, כמעט כל השנים בתקציבים שהם לא תקציב עדכני לאותה שנה, שהכנסת באה ומאשרת. כמעט כל שנה, זה מה שקורה. ועכשיו מה שביקשו מאתנו, וראינו שהכניסו בהערות לאישור התקציב הנוכחי, שהממשלה מבקשת לעצמה את החירות לבוא בתוך שישה חודשים מתחילת שנת 2016 ולהגיד אם ב-2016 היא גם כן רוצה להעביר תקציב דו-שנתי. היא רוצה לשמור לעצמה את החופש הזה. ואני שואל, תגידו, מה, אתם עושים פה צחוק? אתם רוצים תקציב דו-שנתי, תגידו שאתם רוצים לעבור למערכת של תקציב דו-שנתי. אתם רוצים לחזור לתקציב חד-שנתי כמו שכנסת ישראל החליטה, אז תחזרו לחוק-היסוד ותעבירו כל שנה תקציב בצורה אחראית ובצורה מסודרת, וכשאתם שמים על שולחנה של הכנסת תקציב, אתם נותנים לה זמן להגיב, ואתם נותנים למערכת לעבוד, בין יש בינינו הסכמות ובין שיש בינינו חילוקי דעות, שעליהם אנחנו קובעים את הזמן שאנחנו מנהלים. ועכשיו, איפה נמצא המשק, כבוד השר? איפה הוא נמצא? אני אגיד לכם איפה הוא נמצא ברמה הכלכלית. ככה. בשנת 2014 – ואנחנו מתנהלים באותה צורה ב-2015 – עשרות-אלפי עסקים קטנים ובינוניים ומפעלים נסגרים ברחבי מדינת ישראל – יום ביומו. אנשים נפלטים לרחוב, הביורוקרטיה, חוסר המימון, חוסר תשומת הלב של המערכות הפיננסיות, כולל הבנקים, לאותם גורמים עסקיים שפועלים ברחבי מדינת ישראל – מייבשים את הכלכלה הישראלית. ואין פה יד מכוונת, וההשקעות הפרטיות החדשות במשק הישראלי ירדו לשפל שלא ידענו כדוגמתו. המשק הישראלי בהובלה שלכם נמצא דה-פקטו במיתון, בצמיחה של 1.9%, שזה קצב צמיחת האוכלוסייה. ולמה? מה, יש מיתון בעולם? לא. העולם משגשג, העולם צומח, חוץ ממדינה אחת או שתיים. אבל מדינת ישראל לא מביאה אמירה, לא לעולם הטכנולוגי, לא לעולם התעשייתי, לא לעולם של הגליל והנגב, לא לעולם של המגזר הערבי, לא למגזר החרדי. רבותי, הייתה לנו בכנסת הקודמת השדולה לתעסוקת חרדים. היו מאות – אלפים – של חבר'ה חרדים שרצו להיכנס למעגל העבודה. אתם תקצבתם אותם ב-50 מיליון שקל במרכז ההשקעות – 25 מיליון למגזר הערבי, 25 מיליון למגזר החרדי. וכך נוצר תור, שעל כל משרה – על כל משרה בעולם החרדי, על כל משרה – יש עשרה קופצים. ואומרים שהם לא רוצים להיכנס לשוק העבודה? הם מתים להיכנס לשוק העבודה, אבל צריכים לתקצב את אותם סעיפים שאפשרו לתת סטיפנדיה לחברה שרוצה לקלוט חרדית או חרדי. ובמקום זה מה הממשלה עושה? היא תקצבה את זה ב-25 מיליון שקל במרכז ההשקעות וייבשה את כל התוכנית – ייבשה אותה לגמרי. אותו הדבר במגזר הערבי. במגזר הערבי יש תוכנית שנותנת 3,700 שקל לקליטה של כל עובד ערבי בחברת "באבקום", בחברות אחרות שהביאו את התוכנית הזאת. היא תוקצבה, והגיעו עובדים. יש המון עובדים, יש הרבה יותר. מעולם לא היו כל כך הרבה אנשים צעירים, משכילים, נחמדים, במגזר הערבי בצפון ובמשולש ובמקומות אחרים שרוצים להשתלב כמו שיש בימינו. אבל בשביל זה הם צריכים עזרה מהמדינה, כי המגזר הפרטי לבד לא יכול לממן את כל הדבר הזה בעצמו. הם צריכים סדר עדיפויות, שבו אנחנו אומרים שצעירים ערבים רוצים ויכולים להיכנס לשוק העבודה. מה המדינה עושה? ב-1 חלקי 12 היא בעצם לוקחת את התוכנית של תעסוקת ערבים ותעסוקת חרדים ומייבשת אותה לגמרי, ולא נותנת למגזר הפרטי לעבוד יחד עם המגזר הציבורי ולקלוט עובדים חדשים. ועכשיו אנחנו מגיעים למונופולים. מדברים על מונופול הגז, אבל אני רוצה לדבר אתכם על עוד כמה מונופולים. המונופולים במדינת ישראל הם הגורם המרכזי ליוקר המחיה במגזר הצרכני, שאין לו שליטה, בין שזה בשביל משקאות, שמשלמים פי-שלושה או פי-ארבעה מאשר באירופה או בארצות-ברית, בין שזה למזון, בין שזה מוצצים לתינוקות, בין שזה בקניונים, חנויות קטנות שנותנים להן הסכמים שהם פי-שלושה ופי-ארבעה מלחנויות הגדולות, והמסחר במדינת ישראל מרקיע שחקים, כי גם פה יש שני מונופולים, שהם בתחום הקניונים, ששולטים בשוק המסחר הישראלי. ובמקום שהממשלה הזאת תבוא ותדרוש שקיפות במונופלים, ופירוק המונופולים בצורה מושכלת, הממשלה הזאת נותנת היום כוח למונופול אחד, מונופול הגז, באופן שהוא חסר תקדים ובלתי מתקבל על הדעת, והיא מגיעה להסכם – לוקחת למעשה בערך 6 דולר ליחידת גז, כאשר – בדיוק היום התעשיינים שלחו לי את המספרים מאירופה ומארצות-הברית – באירופה המספרים היום הם 3.25 דולר ליחידת גז, ובארצות-הברית זה בערך 3.5. ופה מסכימים על מחירים שהם פי-שניים – שוב – מהמחירים באירופה ובארצות-הברית, המדינות שאליהן אנחנו מייצאים. רבותי, ממשלה שלא מסוגלת להתמודד עם מונופולים של מוצצים לתינוקות לא תהיה מסוגלת להתמודד עם מונופולים של אנרגיה למשק התעשייה והאנרגיה והצרכנים במדינת ישראל. ואנחנו אומרים לכם את הדבר הבא: אתם רוצים לעבוד אתנו ולעשות רפורמות, תבואו ותעשו רפורמות, אבל אל תכניסו את המשק הישראלי כבן-ערובה לחוסר החלטה, לחוסר מדיניות, ול-1 חלקי 12, שזה משול לטייס אוטומטי, וזה אנשים שלא מנהלים תקציב, לא מנהלים סדרי עדיפויות, לא מנהלים מדינה ולא מובילים מדינה. הגיע הזמן להחליף אתכם ואת הממשלה הרעה שאתם חלק ממנה ואת התקציב שאתם מייצגים. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, בבקשה. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, עמיתי חברי הכנסת, מי שקורא את הכותרת של הסוגיה שעומדת לפנינו עלול להשלות את עצמו ולחשוב שמדובר במשהו טכני. הרי זה הארכה, הוראת שעה, תיקון מס' 4, וכו' וכו'. אבל מה שעומד לפנינו, רבותי, זה לא פחות מאשר הפיכת חצר חוקתית על אחת מאושיות השלטון של כל מדינה דמוקרטית, וזה העברת תקציב שנתי, כל שנה ושנה, תקציב שמובא לכנסת, לפרלמנט, ומאושר. ראש הממשלה, בשבועות האחרונים, ובפרט בימים האחרונים, מרבה לדבר על יוון, על מה שמתרחש שם, ולטעון שהנה, כן, כמה שאנחנו בסדר, כמה שאנחנו מצליחים, כמה שאנחנו לא חשופים לחוליים של יוון. רבותי, מה שקורה עם התקציב, או יותר נכון עם חוסר התקציב, במדינת ישראל, זה יוון. מכיוון שכאשר מדינה, ברגל גסה, מפֵרה את החוקים שלה עצמה, ובפרט חוק-יסוד, כגון החוק שמכריח אותנו להעביר מדי שנה תקציב, אז, חלילה, הגורל שלנו עלול להיות כגורלה של יוון. באים וטוענים שהתקציב הדו-שנתי הפעם זה אילוץ, כי אנחנו באמצע השנה, ומה, נעשה שני תקציבים, מה פתאום וכו' וכו'. רבותי, זה תירוץ קלוש ולא עובר מסך. כל יום שעובר, כל שבוע שעובר ללא תקציב מדינה מאושר, זה נזק קודם כול לתפקוד של הממשלה, לתפקוד של כל גוף, כל עמותה, כל ארגון שקשור בצורה זו או אחרת לתקציב המדינה במדינת ישראל – יש ברוך השם רבים כאלה – כל יום שעובר ללא תקציב מאושר, פירושו שהציבור לא יכול להשמיע את דברו באשר לייעוד של הכספים שלו עצמו, של כספי משלמי המסים, ועל כן זה לא עניין של מה בכך. טוען שר האוצר – את יכולה לעשות קצת סדר פה? <היו"ר נורית קורן:> סליחה, חברים, אפשר קצת שקט במליאה? סליחה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> דוד, ביקשו שקט במוקטעה, זה מפריע. <היו"ר נורית קורן:> סליחה, קצת יותר שקט. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> טוען שר האוצר שהוא צריך את החודשים הנוספים כדי לחולל ולהביא לכנסת רפורמות גדולות. אכן כך, ולכן תקציב 2016, יביא אותו במועד מאוחר יותר. אבל מה זה קשור לתקציב 2015, שאותו אפשר להביא בתוך 30 יום, בתוך 45 יום, ולהעביר אותו כאן? רבותי, במהלך שבע השנים האחרונות, מאז 2009, כל פעם היה כאן תקציב דו-שנתי, אלא שמלבד פעם אחת התקציב הדו-שנתי היה בדיעבד, לאמור בתוך השנה התקציבית חוקק תקציב לאותה שנה. וזו מדינת ישראל הנאורה, זאת שרוצה לבדל את עצמה מיוון. אבל הפעם אנחנו מרחיקים לכת ומגדילים לעשות, והפעם בצורה תקדימית נסיים שנה, מלבד החודש האחרון, ללא תקציב מאושר. כלומר, 2015 – את השנה הזאת אפשר למחוק מלוח הפעולה של הכנסת באשר לחקיקת תקציב – לא יהיה, יהיה רק בדיעבד. רבותי, אין אח ורע בעולם כולו, חוץ ממדינה אחת, בחריין, לתקציב דו-שנתי. אין דבר כזה, לא קיים. מעת לעת יש פה ושם מדינות שנקלעות למצבים מאוד מביכים, וזה קרה גם בארצות-הברית, שכמה חודשים לא היה תקציב מאושר, אבל זו תקלה ולא שיטה. אצלנו זה הפך לשיטה. רבותי, זה לא רק שאין מדינה שלא מתנהגת כך, אין ארגון רציני, אין פירמה בעולם שמתנהלת ללא תקציב או בתקציב בדיעבד. אם קורה דבר כזה, אז יפשטו את הרגל. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> יש, אבל היא פושטת רגל. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> מה זאת אומרת, אתה ניגש לעסקים כשאין לך מושג מה אתה הולך לעשות בשנה העוקבת? אז המצאנו את השיטה הזאת, זו המצאה גרועה, צריך להוריד אותה מסדר-היום. אנחנו לא באים פה בהתרסה כלפי הממשלה. היה והממשלה תחליט להביא תקציב ל-2015 בתוך 30 יום, אנחנו האופוזיציה נשתף פעולה, ואז יביא שר האוצר את הרפורמות שהוא כל כך רוצה בתקציב 2016. יש שמתבלבלים בין תכנון רב-שנתי לבין תקצוב רב-שנתי. אני כמובן בעד תכנון רב-שנתי. כשהייתי עד לאחרונה ראש הוות"ת, הנהגתי תוכנית רב-שנתית, ואכן עד היום היא פועלת, ופועלת נכון. מה זה שייך לתקציב דו-שנתי או רב-שנתי? מערכת הביטחון חייבת להתנהל על-פי תוכנית רב-שנתית, תר"ש, אבל עדיין התקציב חייב להיות חד-שנתי, כי הרי בכל שנה הציבור צריך להשמיע מה הן ההעדפות שלו, על-פי איזה קריטריונים צריך להוציא את הכספים, מי ייהנה יותר ומי פחות, האם השנה נקדיש יותר לרווחה, לחינוך, לביטחון. אין שום כלי ממשלי שהוא שווה-ערך לתקציב מבחינת ההיקף, מבחינת החשיבות שלו, ולא פלא שבכל העולם ממשלות נופלות אם לא מאשרים תקציב. אולי תעשה קצת סדר? <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי. חברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת בנט, השר בנט – הוא לא שומע. רבותי, זה מפריע לדובר. אדוני ימשיך. חבר הכנסת אלי כהן. אדוני ימשיך. רבותי השרים, נא לשבת. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אוקיי. היום בישיבת ועדת הכספים, שאישרה את הדבר הזה, אפשר היה לחוש את המבוכה של היושב-ראש, חבר הכנסת משה גפני, שיודע היטב שמה שעבר כיום זה לא לרוחו, מכיוון שזה סותר נורמות בסיסיות של כל דמוקרטיה – אדוני היושב-ראש גם ישב שם – אבל מה לעשות, זה הכוח הדורסני של הקואליציה, שהכריח גם אותו להצביע בעד המתווה הזה. אני רוצה לבקש מהשרים: רבותי, אל תיתנו יד להחלטת ממשלה שכזאת. אפשר להעביר את תקציב 2015 בנפרד. אל תיתנו יד לקבע את הדבר הזה שנקרא תקציב דו-שנתי, שכמעט הפך לתקציב תלת-שנתי. אני רואה שאתה – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – – 2015 נגמרה. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אתה צודק לחלוטין. השר כץ, אתה צודק לחלוטין, זה עוד ממחיש את הגיחוך של הדבר הזה. אנחנו קוראים תקציב דו-שנתי, על מה? על תקציב בדיעבד? איפה יש ממשלה בעולם, איפה יש מדינה בעולם שעוברת שנה תמימה ללא תקציב? אתה תגיד לי. איפה תמצא דבר כזה? לא קיים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> יוון. יוון. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אני רוצה לקוות שהכנסת לא תיתן יד לדבר הזה, ושאנחנו נראה בסופו של דבר שהשכל הישר גובר ושיובא לכאן תקציב ל-2015 ותקציב נפרד ל-2016. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מנואל טרכטנברג. יעלה חבר הכנסת מיקי רוזנטל. לרשותך 15 דקות. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, לכאורה יש פה רק עניין טכני. בסך הכול מה מבקשת הממשלה? לשנות את חוק – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> כן, אתם רוצים להתחרט? <שרון גל (ישראל ביתנו):> וואו. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אתה רוצה להקשיב עד הסוף? תקשיב. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> כל מילה. נכון. נכון. ובכן, אנחנו לכאורה מדברים על עניין טכני. מה זה משנה, יהיה תקציב דו-שנתי, תקציב חד-שנתי, תקציב ל-2015, תקציב ל-2016 – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, מייד אחרי הדובר מיקי רוזנטל, חבר הכנסת רוזנטל, נקיים את ההצבעות על כל החוקים שנדונו ולא יכולנו להצביע עליהם בגלל ההסדר שהיה. אם כן, מייד אחרי כן נקיים את ההצבעות. אדוני ימשיך. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. ובכן, מה שקורה פה הוא תהליך מהותי, נוראי, שפוגע במהות הדמוקרטיה, בלב-לבה. הטכני הופך להיות מהותי, והתוצאה היא שבעצם לממשלת ישראל כבר אין שנים, שנים, מדיניות. וגם לפקידות, שהייתה לה פעם דעה ומדיניות – דרסתם אותה. אני רוצה להקריא לכם את מה שאמרו בכירי האוצר על הרעיון שהיה פה בשנת 2014 לעניין אישור הארכת התקציב מ-45 ימים ל-100 ימים. משרד האוצר הביע את ההתנגדות הנחרצת שלו להארכה, שהיום אתם מתבקשים לא רק להאריך אותה, אלא להכפיל אותה, וטען שהממשלה ממשיכה לפעול ללא אישור התקציב בכנסת, וכך אמר היועץ המשפטי של האוצר, עורך-דין יואל בריס: ההארכה של המועד לאישור התקציב משמעה שהממשלה ממשיכה לפעול שלא על-פי אישור הכנסת בתקציב המדינה, וזה דבר שאנחנו באוצר רואים בו, אדוני, פגיעה חמורה במשילות. ועוד אמר נציג האוצר: הממשלה מצד עצמה לא יכולה לקבוע תוכניות וסדרי עדיפויות בפעולותיה ובהוצאה התקציבית בלי לקבל את אישור הכנסת. זו ליבת המשילות בעינינו. לכן במאזן הזה קבעה המחוקקת 45 ימים. 100 הימים שהיו בפעמיים הקודמות הם בנסיבות מאוד חריגות, והם קשורים בסופו של דבר גם למעבר הדו-שנתי. האוצר, הדרג המקצועי באוצר, שהתנגד – היום הוא מתקפל בפני הדרג הפוליטי. והמשמעות היא שהדרג המקצועי נדרס, והכנסת נדרסת, והממשלה מנסה בצעד אחר צעד לנגוס בדמוקרטיה הישראלית ולקבוע נורמות חדשות פסולות לחלוטין שפוגעות בעיקר בכלכלה הישראלית. ואותן נורמות של דריסת הדרג המקצועי חלות כמובן גם על מתווה הגז, שם אנחנו רואים איך הפקידים מתייצבים בוועדה אחרי דיונים חשאיים שנערכו בכל מיני מקומות עלומים, בהשפעה מאגית של "נובל אנרג'י" ותשובה, ובאים פקידים, לכאורה מקצועיים, וטוענים טענות מופרכות, הכול כדי להגן על הדרג הפוליטי. וזאת המשמעות של רמיסת כל נורמה ציבורית, שגם הדרג המקצועי באוצר, שבעבר התנגד לתקציב דו-שנתי באופן נחרץ, שהתנגד לנושא הזה של 1 חלקי 12, חוזר בו היום מעמדותיו העקרוניות שנאמרו בריש גלי רק לפני זמן כל כך קצר. ומה המשמעות הזאת של 1 חלקי 12? מי שמנהל את מדינת ישראל זה לא הממשלה, וזה לא הכנסת, אלא החשבת באוצר. היא קובעת מה יהיה, מי יינתן לו יותר, מי יהיה בוועדת חריגים, מי יחיה, מי ימות, את מי יתקצבו, את מי אולי לא, איזו עמותה תיסגר, איזה מפעל ימשיך – זאת המשמעות של 1 חלקי 12. במדינת ישראל בשנים האחרונות התקציבים הדו-שנתיים האלה פגעו בכלכלה הישראלית בצורה מז'ורית. אבל הכי גרוע, שבסופו של דבר לממשלה אין מדיניות. מה רוצה ממשלת ישראל להביא לכנסת ישראל ולציבור הישראלי כבשורה? האם ראש הממשלה החליט שנעשה סוף-סוף מהפכה במערכת החינוך? האם נצמצם את מספר התלמידים בכיתות? האם נמנף מחדש את מעמדו של המורה? האם נעשה רפורמה משמעותית במערכת החינוך שלנו? האם ראש הממשלה והממשלה הזאת יתקצבו אולי את משרד הרווחה סוף-סוף באופן ראוי, ונצמצם את העוני במדינת ישראל כמו שראוי היה לעשות, בתקציבים משמעותיים? מי מחליט על זה? מתי מחליטים על זה? איפה מחליטים על זה? בטח לא בכנסת ישראל, כי ממנה ממשלת ישראל מנסה להסתיר כל הזמן את מה שהיא עושה ומתכוונת, ומסתבר שאפילו לא בממשלת ישראל, כי במשך שנה שלמה, עד נובמבר לפי המתווה הזה, מדינת ישראל תתנהל בלי תקציב. אדוני, אתה מוכן לעזור לי קצת? <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי. אדוני השר בגין, חבר הכנסת בגין והשר גלנט, אנא מכם, שבו במקומותיכם, זה מפריע לדיון. חבר הכנסת רוברט אילטוב ואדוני השר, זה מפריע לדיון. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תודה רבה. עכשיו, מילא אני אומר את זה ואני נגוע בשיקולים פוליטיים, אבל אף אחד לא יחשוד שהחשבת הכללית באוצר מיכל עבאדי נגועה בשיקולים פוליטיים. ומה היא אמרה במהלך דיון בוועדת הכספים רק לפני כשנה? צריך להבין שהסכנה בניהול ב-1 חלקי 12, שאנחנו, בשיקול הדעת שלנו, נחליט לתקצב משהו, וכשתבוא הממשלה היא תחליט שאין לזה מקום בתקציב. ואז, או שאנחנו מלכדנו את הממשלה והיא חייבת לשלם את מה שאנחנו התחייבנו עליו, או שאין מקור תקציבי לשלם את זה, וזה מעבר על חוק יסודות התקציב. המשמעות היא שהממשלה לא שולטת, הכנסת לא מפקחת, ובעיקר, בעיקר הציבור, שלא מבין מאיפה זה בא לו כל פעם, הולך ומתנתק. הממשלה הזאת הולכת ומתנתקת מהציבור, התקציב הזה הוא בלתי רלוונטי לחיי הציבור, והציבור מאס בפוליטיקה ובפוליטיקאים, כי כל דקה ממשלה שבכנסת הקודמת מאשרת תקציב, משנה אותו בכנסת הנוכחית; ממשלה שמאשרת חוק-יסוד בכנסת הקודמת, משנה אותו בהוראת שעה בחוק הזה. זה זלזול מוחלט בדמוקרטיה הישראלית; זה זלזול מוחלט בכל נורמה שלטונית; זה זלזול מוחלט בציבוריות הישראלית, בכנסת ישראל ובכל עיקרון דמוקרטי. ואם אתם חושבים שזה אקראי, שזה קרה ככה בגלל הבחירות, שנקלעו למצב הזה, ובכן, היו ויש אופציות אחרות נוספות סבירות הרבה יותר. הממשלה הייתה צריכה לאשר כבר עכשיו, היה לה תקציב מוכן שהיא אישרה בכנסת הקודמת. הוא לא היה טוב, הוא לא היה מושלם, אבל לפחות היה תקציב שמישהו חשב עליו, ולא החשבת הכללית היא שמנהלת את המדינה במשך שנה, ואז להעביר את התקציב הזה לשנת 2015, ולהיכנס לדיונים רציניים לקראת התקציב של 2016. אבל ראש הממשלה הזה פוחד. הוא פוחד מהפוליטיקה, הוא פוחד מזה שהקואליציה שלו לא תהיה מסוגלת להעביר תקציבים, והוא ניסה בכלל לגרור אותנו לתקציב תלת-שנתי, לא רק דו-שנתי, שהוא חסר שחר, וכאמור, אין שום מדינה בעולם חוץ מבחריין שיש לה תקציב דו-שנתי. זאת המצאה ישראלית-בחריינית. אלא שבבחריין יש דיקטטורה, ובמדינת ישראל עדיין יש שאריות של דמוקרטיה, וזה נכון שהשאריות האלה הולכות ונמוגות מחיינו, והיום תשובה יותר חשוב מכנסת ישראל, ו"נובל אנרג'י" מנהלת את מדיניות החוץ של מדינת ישראל. והעתיד שלנו לא קשור לתקציב הזה שאתם רוצים להביא לכנסת ישראל, העתיד שלנו קשור לגז שגזלתם מהציבור הישראלי. זאת ההחלטה הכי חשובה, הרבה יותר חשובה מהתקציב, והיא התקבלה אי-שם במחשכים, בלי פרוטוקולים, בלי שאנחנו יודעים את השיקולים. כל יום שעובר אנחנו מגלים עוד שקר ועוד כזב ועוד מרמה, ועוד נתון לא נכון שמסרתם, והכול הכול הכול כי אתם עובדים אצל הטייקונים, לא עובדים אצל עם ישראל. רק אצל הטייקונים אתם עובדים, רק אותם אתם משרתים. ראש הממשלה יש לו טייקון שמממן לו עיתון, ובתשובה נותנים לתשובה מאגרי גז בלי תחרות. הציבור הישראלי מצולק מהמונופולים, שילם על זה מחיר נוראי עד היום. אנחנו משלמים על המזון שלנו הרבה יותר מדי, על השירותים הבנקאיים שלנו יותר מדי, ועל הרבה מאוד דברים. אבל אלה היו שגיאות של התחלת המדינה, היום אנחנו מבינים את המשמעות של המונופולים. ומדינת ישראל, בעידודו של ראש הממשלה מקימה במו-ידיה מונופול הכי דורסני שהיה פה אי-פעם. אי-פעם. והרמאויות האלה הקטנות, שהיום יושב נציג משרד האנרגיה בוועדת הכלכלה ואומר: תראו, אם לא ניתן לתשובה את מה שהוא רוצה, אז לא יהיו פה חברות שיקדחו פה גז. ואז, באותה נשימה, אחרי שתי דקות, הוא אומר: אנחנו אבל מעודדים תחרות. הרי יהיו חברות שייתנו עכשיו את המאגרים הקטנים, את "כריש" ואת "תנין". אז אנחנו שואלים אותו: תגיד, אמרת לפני דקה שאף חברה – אם נשנה את הרגולציה וניקח לתשובה או ל"נובל אנרג'י" שיעברו רק למאגר אחד, או ל"תמר" או ל"לווייתן", לא יבואו חברות להשקיע. אז איך זה יכול להיות שהחברות האלה יבואו להשקיע במאגרים קטנים הרבה יותר, שהתפוקה שלהם הרבה יותר קטנה, והכסף שהם יעניקו, הגז שלהם שווה הרבה פחות? וזה רק שקר אחד, וזה ממשיך בשקר המחירים, ובשקר הכאילו-תחרות שתהיה פה. ולא תהיה פה תחרות. אמר את זה היום בוועדה באופן חד-משמעי הממונה על ההגבלים העסקיים, שהתפטר, לצערי, כי הוא היחידי מכל הפקידים שנשאר לו מעט כבוד מקצועי. כל היתר פשוט קיפלו את הזנב, הורידו את הראש, ומצייצים את דף המסרים שאפילו לא ראש הממשלה נתן להם, תשובה נתן להם. לא היה כדבר הזה במדינת ישראל. כשההון חובר לשלטון, הציבור משלם את המחיר. ההשפעה הדרמטית של בעלי האינטרסים על ההחלטה הכי דרמטית למשק הישראלי בעשור הקרוב, היא כל כך מרובה, אז אני חושב איך שרי הממשלה שלנו, הגיבורים והאמיצים, יעמדו בפני הלחצים בעת שהם מכינים את התקציב. ברור שהדרג המקצועי נכנע, ברור שהדרג הפוליטי אין לו יותר מה להגיד, וברור שראש הממשלה הוא בובה שנשלטת על-ידי בעל הון ובעלי אינטרסים, וזה עצוב מאוד. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. רבותי חברי הכנסת, נא לשבת במקומותיכם, אנחנו עוברים להצבעה על החוקים שנדונו. אני אאפשר לך, חברת הכנסת זהבה גלאון, אני אאפשר לך, אבל אני מבקש, כל חברי הכנסת, תפסו את מקומותיהם. לפתוח את המיקרופון לזהבה גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש. אני חייבת לומר שאני לא זוכרת – יכול להיות שהזיכרון שלי כבר לא מה שהיה פעם – שמפסיקים דיון באמצע, דיון על תקציב – זאת לא סוגיה קלת ערך – ועושים הצבעות שלא הספקנו להצביע. ומה היה קורה, אדוני, לו היינו מסיימים את הדיון על התקציב ועושים מרתון של כל ההצבעות? איזו התנהלות של כנסת זאת? איזה זלזול בכנסת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, תודה. תאפשרו לי, תאמינו לי, אני די ותיק פה. חברת הכנסת זהבה גלאון, אני חושב שהדבר הזה היה מוסכם על כולנו. כולם ידעו את ההסדר. אנחנו כיבדנו גם את חברינו המוסלמים, שהיו באפטאר שלהם, ולכן הסיכום היה שב-20:30 אנחנו חוזרים להצבעות ומפסיקים את הדיון. זאת ההסכמה שהייתה, אני לא יודע למה את מעלה את זה בכלל. תודה. <הצעת חוק סליקה אלקטרונית של שיקים, התשע"ה–2015> (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק סליקה אלקטרונית של שיקים, התשע"ה–2015 – רבותי, קריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 98 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק סליקה אלקטרונית של שיקים, התשע"ה–2015, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 98 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הכלכלה להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק מס ערך מוסף (הוראת שעה), התשע"ה–2015> (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו ממשיכים. הצעת חוק מס ערך מוסף (הוראת שעה), התשע"ה–2015 – קריאה ראשונה, רבותי. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 93 נגד – אין נמנעים – 3 ההצעה להעביר את הצעת חוק מס ערך מוסף (הוראת שעה), התשע"ה–2015, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 93 בעד, אין מתנגדים, שלושה נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה, ותועבר לוועדת הכספים להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 5) (תעשייה עתירת ידע – הוראת שעה), התשע"ה–2015> (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 5) (תעשייה עתירת ידע – הוראת שעה), התשע"ה–2015 – קריאה ראשונה, רבותי. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 7 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 96 נגד – אין נמנעים – 2 ההצעה להעביר את הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 5) (תעשייה עתירת ידע – הוראת שעה), התשע"ה–2015, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 96 בעד, אין מתנגדים, שני נמנעים. אם כן, רבותי, הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הכספים להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 24 – הוראת שעה) (העדפת תוצרת הארץ במכרזי מערכת הביטחון והמשרד לביטחון הפנים), התשע"ה–2015> (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 24 – הוראת שעה) (העדפת תוצרת הארץ במכרזי מערכת הביטחון והמשרד לביטחון הפנים), התשע"ה–2015, של חברי הכנסת שלי יחימוביץ, מרדכי יוגב ומשה גפני וקבוצת חברי הכנסת – קריאה ראשונה. רבותי, קריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 8 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 87 נגד – אין נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון מס' 24 – הוראת שעה) (העדפת תוצרת הארץ במכרזי מערכת הביטחון והמשרד לביטחון הפנים), התשע"ה–2015, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 87 בעד, אין מתנגדים, נמנע אחד. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת החוקה להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 48) (מניעת נזקי שביתת רעב), התשע"ד–2014> <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 48) (מניעת נזקי שביתת רעב), התשע"ד–2014, מ/870. ההודעה נמסרה ביום 15 ביוני 2015. רבותי, מי שבעד הוא בעד הודעת הממשלה. מי שנגד מתנגד להחיל דין רציפות. רבותי, מדובר פה על דין רציפות. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 9 בעד הודעת הממשלה – 53 נגד – 50 נמנעים – אין הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 48) (מניעת נזקי שביתת רעב), התשע"ד–2014, נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 53 בעד, 50 מתנגדים, אין נמנעים. הוחלט להחיל דין רציפות על הודעת הממשלה. ההצעה תועבר לוועדת הפנים להמשך הכנתה. <הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2014 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4)> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יצחק וקנין:> אם כן, רבותי, אנחנו חוזרים לדיון שבו היינו: הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2014 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4), קריאה שנייה ושלישית. ממשיכים בסדר הדוברים. הדובר הבא – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. רבותי, כל דובר עשר דקות. עשר דקות לרשותך, חבר הכנסת פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי כנסת – חברי, יש יותר מדי אנשים, והרעש הוא לכל כיוון. <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי חברי הכנסת, מי שאין לו מה לעשות באולם ורק עומד ומדבר, אנא מכם, תצאו לשתות כוס קפה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הבוקר ב-10:00 התקיים בוועדת הכספים דיון על החלת התקציב הדו-שנתי. ראש הממשלה – עם האוכל בא התיאבון – רצה תקציב תלת-שנתי, כל שלוש שנים. אמר: אני אבקש שלוש כדי לקבל שתיים. אז הזמני הפך להיות קבוע, אז למה שלא לעשות את זה עוד יותר? יושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת גפני, התקשר אתמול ב-21:00 – המזכירה, כמובן – וזימן את כל חברי ועדת הכספים לדיון בהול. לבוא, יש דיון ב-10:00 בהחלת התקציב הדו-שנתי. חבר הכנסת גפני ישב מלא באי-נעימות. רק היה חסר שיגיד, אבל הוא הסגיר את עצמו, מה לעשות – אילצו אותי לקיים את הדיון. ואכן, חברים, התקיים דיון היום, להשלמת ההסתייגויות בחוק. החל ב-2009 עד היום הממשלה הזאת, בראשות בנימין נתניהו, ממשיכה לשבור שיאים. בחברה נורמלית ובמשטר דמוקרטי התקציב מתקיים פעם ב-12 חודש, לשנה. אבל מאחר שאני הקיסר ואני הכול יכול, העדר ירוץ אחרי. מ-2009 עד היום התקציב הפך להיות דו-שנתי. ויש לנו מזל עכשיו שהתלת-שנתי לא בא בחשבון. שר האוצר לרגע התעשת ואמר: לא. זה, לכאן, בל יעבור. אני שואל אתכם, חברים: אנחנו, כאן, אמורים להוות דוגמה לכל אזרחי המדינה באשר הם, ופי כמה וכמה ברגע שעורכים תקציב. מה יגידו בעלי החברות וכל מי שאמור להגיש תקציב למוסדות המדינה אם אנחנו נגיד לו: אתה צריך להגיש תקציב, הלכה למעשה, רטרואקטיבית לתשעה חודשים? אם אנחנו מתנהגים בצורה כזו, אם כל הכלים הנורמליים, הכלים הניהוליים, נשברים האחד אחרי השני בכל ממשלות בנימין נתניהו, לאן אנחנו הולכים? חברי הכנסת, הכי קל ללחוץ על הכפתור, להרים את היד. הכול מטעמי חירום. אם אני אחזור אתכם מ-2009 עד היום לסיבות של תקציב דו-שנתי, אתם תראו שכל הסיבות שהיו מ-2009 עד היום, הכותרת אחידה: מצב חירום. מצב חירום שהפך להיות בשגרה הוא העילה של ראש הממשלה להביא מכל הבא ליד, לרמוס ולזרוק את כל החוקים וחוקי-היסוד במשטר שאמור להיות דמוקרטי, להשליך אותם בצורה שמבזה את הבית הזה. מ-2009, עם כל מבצעי המלחמה וכל העילות לתקציב דו-שנתי – אפילו אני מייצר אותן אם יש צורך – ואנחנו כחברי כנסת אמורים להגיד: כן, אדוני הקיסר. אני שואל אתכם: עד מתי אפשר להמשיך בביזיון הזה? עד מתי? אני למדתי שתקציב עושים ל-12 חודש. תהליך הלמידה המזורז שעברתי בכנסת הזו בצל הממשלה שאני רואה הוא בלתי הגיוני. תקציב לאחור לתשעה חודשים וקדימה ל-24 חודש כביכול, וזה עובר בקלילות כזו? לאן הגענו, חברים? אנחנו חוזרים על הדיון הזה כל תקציב וכל תקציב. הרי ראש הממשלה יודע שלא יצליח להעביר תקציב בפעם השנייה, אז הוא אומר: רציתי שלוש שנים כדי להיות בשקט. הוא יודע שלא יעביר את זה, הוא יודע שאין לו. הוא לא יכול לסבן את כל חברי הקואליציה וחברי הכנסת כל הזמן, אז הוא אומר: בוא ננוח מהם, מדרישותיהם. אז, חברים, ההצבעה שלנו על התקציב הדו-שנתי המוצע היום, המתכון, זה נרשם לנו. איך אמרתי – איפה יושב-ראש ועדת הכספים? זה לא בריא וזה לא מכובד לרזומה שלכם שאנחנו בקלילות כזו נותנים יד לזה. עכשיו, חברת הכנסת אורלי אבקסיס שאלה שאלה בוועדת הכספים, שאלה פשוטה: התקציב התנהל בתשעה חודשים על בסיס 1 חלקי 12. בסיס 1 חלקי 12. אני שואל, והיא שאלה: מה הבסיס שעל-פיו חולק 1 ל-12? האם זה תקציב 2014 או תקציב אחר? מה התקציב? ולזה לא הייתה להם תשובה. מה עם המיליארדים של עודף התקציב שנוצרו מאז, מתחילת השנה עד היום? לאן הכסף הזה הולך? למה אין שקיפות? למה שלטון ההסתרה וחוסר השקיפות נמשך? ביקשנו לדעת מה העודף שהתהווה במהלך 2015 – איפה זה מוסתר? למי זה מיועד? האם זה מחיר החיבור הקואליציוני שאנחנו רואים או שעתידים להמשיך לראות? מה אתם מסתירים? מה אתם מסתירים? הרי שר הכלכלה, הרב אריה דרעי, הלך על הססמה "שקיפות". שקיפות. שקיפות. זה מה שאנחנו רוצים. מפיך אני לוקח את הדברים. השקיפות טובה לפני הבחירות, והשקיפות עכשיו לא קיימת? כאילו הייתה. עשרות – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> יותר מ-10 מיליארד שקל עודף – אני אוריד את הקול? <מאיר כהן (יש עתיד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן. טוב. אני מסיים עוד דקה וחצי. אז תנוח, זה בסדר. מה, מה לעשות. <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, באמת. אני מנסה לחשוב, יעני, עד לאן אפשר להמשיך. הביזיון, אין לו גבול בצל הממשלה הזו. אין לו גבול. ביזיון רודף ביזיון. אני מסתכל עליו מכל כיוון ולא מצליח להגיע למסקנות. נשאלה שאלה פשוטה בוועדת הכספים היום: לאן כל העודף הולך? מה העודף הזה עושה בתקציב? אף אחד לא רצה לתת תשובה. זה עודף למקרה חירום. וזה מחזיר אותי למה שמתנהל היום בסוגיית הגז. הגז וכל תהליך קבלת ההחלטה שהייתה במתווה הגז ובאוצר הזה שנתגלה, כדי להסתיר ולהעביר ולשכנע אני חייב להשתמש במנגנון הביטחון. הגז מהווה יתרון גיאו-פוליטי, הגז נמצא במצב – חיים למדינה. אז בוא נסתיר את זה. בוא נסתיר את כל תהליך קבלת ההחלטות. בוא נעבור מאינטרס כלכלי לאינטרס ביטחוני, שיהיה לי איך לשחק אותה עם החברים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, אני מסיים ואומר: התהליך ושרשרת החוקים שהממשלה הזו מביאה, האחד אחרי השני, לא מוסיפים כבוד לבית הזה, ואני קורא לחברים להתנגד לזה. תודה, אדוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת פריג', על הדברים. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דב חנין, וחבר הכנסת גטאס – אחריו. בבקשה, אדוני, עשר דקות לרשותך. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בדרך כלל הייתה לנו ביקורת חריפה מאוד על התקציבים שהונחו כאן, במיוחד בעידן נתניהו. התנגדנו, הצבענו נגדם. והיום באים ומוסיפים לכל החטאים של התקציבים הקודמים שני חטאים נוספים. החטא הראשון הוא התקציב הדו-שנתי, שהוא צעד אנטי-דמוקרטי בעליל. אם מביאים בחשבון את הנטייה הרווחת בעשור האחרון, בשנים האחרונות, של הממשלה, בטיפול בתקציב של ממשלה שמעשירה את העשירים, מרוששת את העניים – של ניאו-ליברליזם, של קפיטליזם דורסני. כאשר מביאים תקציב דו-שנתי במצב כזה נוטלים מהנבחרים, שמלאכתם העיקרית היא לחוקק ולפקח ולאשר תקציב, את האפשרות לעקוב, לבקר ולנסות, לפחות לכאורה, לתקן מעוּותים וליישר מצבים קשים – לנסות, לא תמיד בהצלחה, בדרך כלל בלי הצלחה, אבל לפחות יש תהליך שבו נוצרות בעיות, ויש אפשרות פעם בשנה לנסות לתקן את המעוות. כאן, בתקציב דו-שנתי, אי-אפשר לעשת זאת אלא פעם ב-24 חודשים. זה בהחלט מצב שבו עסק קטן שעומד בסכנת סגירה, אין לו אפשרות ואין לנו כמחוקקים את האפשרות לנסות לעשות שינויים שיעזרו לו. אי-אפשר לעשות משהו במלחמה או לעשות איזשהו שינוי במאבק בעוני. פשוט לתקן עניינים בענייני חינוך, בכל העניינים הקשורים לאזרחים ולרווחתם ולחייהם ולאפשרות הקיום שלהם. תקציב דו-שנתי הוא דבר לא נכון; דבר שעוזר אולי לממשלה לעשות מה שהיא רוצה, אבל, בשפת הרחוב, דופק את האזרחים. ולממשלה לא אכפת. פשוט זה קל לה יותר. ולפעמים מה שקל לממשלה הוא מאוד מאוד מאוד קשה לאזרחים, ובמיוחד לאזרחים שאינם מיוחסים, אזרחים קשי יום. אבל לא רק על החטא הזה אנחנו באים כאן להתווכח, לבקר ולהתנגד, אלא על חטא הרבה יותר גדול, בהצעה כביכול קטנה, צנועה – זה לא התקציב גופא אלא איזו הצעה – לאפשר לכנסת זמן יותר ארוך לדיון. איך אומרים? עבודה בעיניים, דמגוגיה למתחילים. איזו עזות מצח, איזה זלזול באינטליגנציה של אנשים. קח יותר זמן לדון, כמה שאתה רוצה – בינתיים אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים. כלומר, הזמן הזה, כביכול, של דיון יותר ארוך, בעצם נותן לממשלה לעשות מה שהיא רוצה בזמן הזה. דברו כמה שאתם רוצים – אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים. זה המסר של הממשלה. ובעצם הממשלה מכניסה אותנו למנהרת זמן: נשב, נתדיין, בנובמבר, בסוף השנה, מה יהיה התקציב של אפריל בשנת 2015. ובינואר – אפריל, ככה בחרתי באופן אקראי, אפריל אחרי הבחירות; בוא נגיד, עד הבחירות לא הייתה ברירה, אבל עכשיו יש ברירה. זה לא מצב של חוסר ברירה, של אין-מוצא. החוק לא מחייב דבר כזה. החוק מאפשר לממשלה, אילו רצתה, לקבל הצעה שאני הצעתי, וכל האופוזיציה תמכה בה, והיא לעשות תקציב נפרד ל-2015, שיעבור כאן בכנסת בהסכמתנו בתהליך מזורז – בהסכמתנו לתהליך, לא לתקציב – בתהליך מזורז, שייגמר בקיץ, בתוך חודש. אפשר לעשות את זה גם היום, דרך אגב. ובתקציב הזה אפשר, איך אומרים, לתקן חלק מהעיוותים. ותקציב 2016 יידון בזמנו. מה יותר קל? מה יותר פשוט? אז למה הממשלה התעקשה לא לקבל את הדבר שעל-פניו הוא המובן מאליו? שתי סיבות היו לממשלה: 1. לקבע את המצב של תקציב דו-שנתי. אומרים שזה לא תקציב דו-שנתי, זה שני תקציבים שהוצמדו יחד. הרי הממשלה כל הזמן רצתה תקציב דו-שנתי, ואמרו אפילו תלת-שנתי. אני חושב, כפי שהסברתי קודם – אסור לתת לממשלה לעשות את זה. אבל הם הצמידו אותם יחד כדי לקבע את המצב שבפעם הבאה ובעתיד יהיה תקציב דו-שנתי. הסיבה השנייה היא לערוך קיצוץ בתקציב. מה שקורה בפועל, מעבר לדיבורים, מעבר לוויכוחים כביכול טכניים, יש קיצוץ משמעותי. מה הקיצוץ? הקיצוץ הוא ש-1 חלקי 12, לפי תקציב 2014, הוא אוטומטית הקיצוץ הראשון, הוא 2.6%, שזה הגידול באוכלוסייה. כלומר, אתה נותן אותו תקציב לאוכלוסייה גדולה יותר. זה קיצוץ. יש גם האינפלציה, אפילו קטנה. אז גם זה קיצוץ נוסף. אנחנו עוברים את ה-3%. ויש תקציב הצמיחה, כאילו ההשקעות החדשות שצריך לעשות בכל מיני מערכות הן קיצוץ שעובר את ה-5%-4%, קיצוץ משמעותי ביותר. והקיצוץ הזה לא פוגע בעשירים, לא פוגע בשכבות החזקות; הוא פוגע בעניים. אנחנו לפעמים היינו מרעישים עולמות. מדובר במיליארדים שהיו צריכים לעבור לחינוך, לעבור למלחמה בעוני, לרווחה, וזה עובר בשקט דרך החלון של התקציב הדו-שנתי, וקביעת תקציב 2015 בסוף השנה בנובמבר שנה זו. הרבה דברים הבנתי; אני לא הבנתי איך הממשלה הזאת הצליחה לעשות הרבה דברים שלא חשבנו שהיא תצליח לעשות, אבל להפוך את השנה שהיא תתחיל בנובמבר, שנת התקציב מתחילה בנובמבר, ומנובמבר אנחנו קובעים את התקציבים של החודשים שעברו – דבר כזה, רק הקוסם נתניהו וממשלת הבובות שלו הצליחו לעשות. מנהרת הזמן הזו, היא פוגעת, היא עוד מכשיר בידי נתניהו כדי לממש את מדיניותו, שהיא בעצם, תן לעשירים להתעשר – משהו יטפטף מטה לאחרים. מי שלא יכול לרוץ – תן לו ליפול. זאת המדיניות, זה המוסר, זו התפיסה, ויש שהולכים שבי אחריהם. אני מבקש ממך, חבר הכנסת אלאלוף, אל תלך שבי אחרי זה. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. אם לא יהיה – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חבר הכנסת אלאלוף – אתה נציג הקואליציה, אין מה לעשות. אה, סליחה, סליחה. סיעת כולנו שומרת על כבוד הקואליציה. אני לא יודע אם הוא פה או בחלל. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, הדיון הזה הוא הזדמנות לחזור ולנסות להסביר לציבור את השאלה הכלכלית הגדולה והדרמטית מספר אחת שעומדת היום בפני ישראל, והיא שאלת ההתנהלות בתחום משק הגז. עמיתי חברי הכנסת, אנחנו חייבים להבין, וצריכים להחדיר את זה לתודעה: הסיפור של הגז הוא סיפור של טריליון שקל, 1,000 מיליארד שקלים. כל מה שנדבר בדיוני התקציב הקרוב ובדיוני התקציב שלאחריו, יהיה להם פחות משמעות מאשר הדיון שאנחנו נקיים, וחייבים לקיים אותו, בשאלת ההתנהלות שלנו בתחום הגז. וההתנהלות של ממשלת נתניהו בתחום הזה, עמיתי חברי הכנסת, היא לא פחות משערורייה. ממשלת נתניהו, קודם כול, משלימה עם מונופול רב-עוצמה בתחום של משק האנרגיה הישראלי; מונופול שההשלכות שלו על הכלכלה, על החברה וגם על הדמוקרטיה תהיינה דרמטיות. איך נשמר המונופול? שני מאגרי הענק, מאגר "לווייתן" ומאגר "תמר", נשארים שניהם בשליטת חברת הענק האמריקנית "נובל אנרג'י". נכון, יהיו מאגרים קטנים אחרים: "כריש", "תנין". הם כביכול – אם כל התהליכים יתבצעו באמת כפי שהממשלה מספרת לנו שיתבצעו – יוכלו להתחרות. יוכלו להתחרות? ראיתם פעם זבוב שמתחרה בהצלחה בפיל? יוכלו להתחרות כאשר המחיר הבסיסי שממנו הם יוצאים הוא המחיר שנקבע למאגר "לווייתן" ו"תמר"? אז איך הם יוכלו להתחרות? איך הם ייצרו לעצמם רווח? רק באמצעות העלאת המחיר עוד יותר. לא תהיה תחרות. ולא תהיה תחרות כאשר המאגרים ניתנים לתשובה ולשותפיו, אנשים שקיבלו את הזיכיון להפיק את הגז כמעט בחינם, ואחרי שניתן הזיכיון למאגר "תמר" סגרו את הים לחיפושים נוספים. אז למה אתם באים בטענות שאין היום עוד חברות, כשאתם סגרתם את זה למי שהייתם חפצים ביקרו? כאשר יש מונופול כזה, התוצאה הראשונה והישירה היא מחיר מופקע. מחיר ההפקה של הגז פחות מדולר, אבל הוא נמכר למשק הישראלי, למשק החשמל, לתעשייה הישראלית, כיום בקרוב ל-6 דולר, אבל עם כל מנגנוני ההצמדה זה יהיה גם 7 ו-8, ויותר מזה. אני רוצה להזכיר לכם שעד לא מזמן תשובה עצמו מכר גז למשק הישראלי ב-2.75 דולר, כאשר היה גם גז מצרי. אז כשיש מונופול שמשתמש בצורה כל כך דורסנית בכוחו הכלכלי וקובע מחירים מופרזים, מה עושים? מה חייבים לעשות? חייבים להטיל פיקוח כדי להגן על הציבור מהמונופול הזה. אבל גם את זה הממשלה הזו לא עושה. היא מסרבת להטיל פיקוח על מחיר הגז, ולכן אנחנו נמשיך לשלם על הגז שלנו מחיר מופקע. אז אנחנו רואים תוצאה כלכלית בעייתית ומסוכנת מהתנהלותה של הממשלה מול המונופול, אבל זו לא רק בעיה חברתית וכלכלית, זו גם סכנה לדמוקרטיה. כמו שאמר שופט בית-המשפט העליון האמריקני המנוח ברנדייס: אפשר שיהיה בארץ הזאת ריכוז של עושר רב בידיים מעטות, ואפשרית גם דמוקרטיה פוליטית בארץ הזאת, אבל לא אפשריים שני הדברים יחד. בואו תראו איך מתבטאת בפועל הסכנה לדמוקרטיה בהתנהלות ממשלת נתניהו מול מונופול הגז. אחד הדברים שהממשלה מבטיחה למונופול זה מה שהם קוראים לו "שקט רגולטורי". מה זה שקט רגולטורי? זו התחייבות, לא רק שהכנסת הזאת לא תפעל מול המונופול, אלא גם הכנסת הבאה והכנסת שלאחריה, בין עשר ל-15 שנים שריוּן מפני חוקי המדינה, מפני הכנסת, מפני העם, מפני נבחרי העם. איזה שריוּן? שריוּן בתחום הכלכלי, שריוּן בתחום של המיסוי ושריוּן גם בהגנות על הסביבה. גם לא נוכל להטיל הגנות על הסביבה, כולל הגנות על הים, מפני קידוחי הגז והנפט. שכחנו את כל לקחי מפרץ מקסיקו. ההתנהלות הזאת כל כך מופקרת וכל כך בעייתית, בכל תחום. כסף – בואו נדבר קצת על כסף. אתם זוכרים את היטל ששינסקי, שהגענו אליו אחרי מאבקים קשים שהתנהלו פה בכנסת? אם כן, הממשלה דוחה את היטל ששינסקי בארבע שנים. אתם זוכרים את המאבק שניהלנו כאן בכנסת על העדפת המשק בישראל על פני היצוא? מסתבר שגם על זה הממשלה מוכנה לוותר. הממשלה מוכנה להקדים את הייצוא ממאגר "תמר" גם לפני שיפותח מאגר "לווייתן", ובכך היא שוללת מעצמה את אמצעי הלחץ החשוב ביותר כדי לגרום לזה שמאגר "לווייתן" אכן יפותח. גז למשק הישראלי – אומרים שהם עושים את הכול ומוותרים לטייקונים על הכול רק כדי להבטיח שיהיה כאן גז, שהגז לא יישאר באדמה. אז קודם כול, עמיתי חברי הכנסת, לגבי מאגר "תמר", הגז לא נשאר באדמה, הגז כבר זורם למשק הישראלי, והוא יכול להספיק למשק הישראלי ל-25 שנים לפחות. אבל גם כאן הממשלה מתנהלת בהפקרות ובחוסר אחריות, כי היא מוותרת וויתרה למונופול הגז על הדרישה להתקין צינור גז נוסף ממאגר "תמר" אל החוף. אנחנו תלויים בצינור אחד. ההתחייבות לצינור גז נוסף מ"תמר" מוסמסה פעם אחר פעם, פעם אחר פעם, ועכשיו הממשלה ויתרה עליה סופית. אז אין צינור גז נוסף ממאגר "תמר". פיתוח מאגר "לווייתן" – הם עושים את זה, הם אומרים, כדי שמאגר "לווייתן", מאגר הענק הנוסף שהתגלה בחופי ישראל, יפותח במהירות. בפועל, הם עושים בדיוק את ההפך. במקום שמאגר "לווייתן" יפותח ב-2016, לפי המתווה הנוכחי דוחים את הפיתוח שלו ל-2019. אז בואו נסכם לעצמנו: אין תחרות, יש מחיר מופקע, יש שריוּן למונופול הגז, אין מיסוי הוגן, אין העדפה של המשק הישראלי, אין הבטחה של גז לישראל באמצעות צינור נוסף, יש דחייה בפיתוח מאגר "לווייתן". לא במקרה נתניהו ניהל את כל הסיפור הזה מאחורי דלתיים סגורות. לא במקרה הסיפור הזה התנהל בלי שום שקיפות. איפה הביאו את ההחלטה? איפה הביאו את הדיון? אדוני השר דני דנון, לא הביאו את הדיון אליכם בממשלה. הביאו את הדיון לקבינט הביטחוני בטענה, כמובן, ששוב גם פה מדובר הרי על האיום האיראני, וככה רצו להתגבר לא רק על השאלות שלנו, חברי הכנסת, אלא אפילו על השאלות של שרי הממשלה עצמם. התנהלות כזאת בשאלה של 1,000 מיליארד שקלים, ביחס לממשלה, בוודאי ביחס לכנסת, ביחס לציבור, היא התנהלות אנטי-דמוקרטית. מה צריך לעשות, עמיתי חברי הכנסת? קודם כול, להחזיר את המדינה לתמונה. בואו ניקח דוגמה מנורבגיה. בנורבגיה חברת הנפט נמצאת בשליטת המדינה, למעלה מ-70%, וכך המדינה יודעת להבטיח את האינטרס הציבורי של האזרחים ולהעדיף אותו על פני האינטרסים של הטייקונים למיניהם ברווחים קצרי-מועד. מה בעצם קורה פה בפרשה הזאת? אנחנו רואים דוגמה של מהלך שמעקר את הדמוקרטיה, מהלך שכולל הבטחה שהממשלה והכנסת לא יתערבו במשק הגז למשך עשר שנים. בעצם נתנו פה צ'ק פתוח לחברות הגז לטפל במשאב החיוני הזה ללא ביקורת ציבורית; מהלך שמקבע מחיר מונופוליסטי, מחיר שמונופול קובע אותו, עם המון רווחים למונופול והרבה הפסדים לציבור – מחיר מופקע, מחיר גבוה. מהלך שעוקף את החלטות הכנסת בעניין היצוא. מהלך ששומר את הגז באדמה כי הוא מעכב את פיתוח מאגר "לווייתן" במקום לדרוש פיתוח מהיר. כל זה קורה במתווה הנוכחי. מה לא קורה במתווה הנוכחי? לא מבטיחים לנו גז זול. לא מבטיחים לנו גז זול. הגז שנמצא בחופי הארץ הזאת ימשיך להימכר כאן במחיר מופקע. לא שומרים על הביטחון האנרגטי ארוך-הטווח שלנו כי אם מעדיפים יצוא על-פני האינטרסים של המשק כאן. לא מייצרים ביטחון קצר-טווח במשק הגז כי מוותרים על צינור נוסף ממאגר "תמר". לא דואגים לחיבור המפעלים. אין שום אזכור בכל המתווה הזה לסוגיית חיבור המפעלים לגז טבעי, לזירוז הביורוקרטיה, לסוגיית המחיר שישלמו המפעלים. לא מפרקים את המונופול – זה הזכרנו. המונופול ב"לווייתן", המונופול ב"תמר". לא שומרים על הים. לא דואגים לסביבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> עמיתי חברי הכנסת, הסיפור הזה הוא דוגמה של התנהלות מופקרת. התנהלות מופקרת. והציבור בארץ הזאת לא יסלח לאלה שייתנו להתנהלות מופקרת כזאת לעבור. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת חנין. חבר הכנסת באסל גטאס, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אבו מערוף; אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. בבקשה, אדוני, עשר דקות לרשותך. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אני אחזור לעניין התקציב. אקדים ואומר שאולי בתקופת החברות שלי בכנסת, מאז 2013, אולי הדבר המדהים ביותר שנתקלתי בו בכנסת זה עניין היחס לתקציב. יחס הממשלה מצד אחד אלינו, חוסר הרצינות בכל ההתנהלות בתקציב מול הכנסת, והיחס שלנו, של חברי הכנסת, לאישור התקציב. התקציב הוא הדבר המשמעותי ביותר, הוא החוק החשוב ביותר שכל שנה הכנסת אמורה לדון בו ולהחליט עליו. זהו החוזה החשוב ביותר שהממשלה בעצם מחליטה עליו. הוא אמור להיות מלאכת מחשבת שמשקפת תוכנית עבודה מסוימת, משקפת תכנון לא רק במשק במובן הכלכלי, במקרו. כלומר, כמה הכנסות יש לך, איך אתה מפתח את המשק כך שיהיו לך הכנסות יותר גדולות, מה אתה עושה עם אותן הכנסות ממסים, מגוון המסים הקיימים, ואיך אתה מחזיר את אותן הכנסות כהשקעות בשירותים, בתשתיות וכו'. הכול נעשה באופן שלומיאלי. התקציב, בעצם, שמובא – אם אתם זוכרים, הובא יום לפני בחודש דצמבר האחרון. יום לפני. אפילו לא היו לנו כמה שעות לראות את אותה ערימת ספרים שבאו ושמו לנו כאן, על הכיסאות שלנו, על המדפים. וכמובן, הכנסת התפזרה, המדינה נכנסה לשנה ללא תקציב. ובמקום שהממשלה החדשה תזדרז, תתעשת ותציל את שנת 2015 – והיא הייתה יכולה לעשות את זה; היא הייתה יכולה להגיש תקציב ל-2015, והיינו היום, היום, ביולי, היינו יכולים לאשר אותו – הלכה ובזבזה את הזמן. ואם אתם זוכרים, חוק התקציב עבר בקריאה הראשונה כאילו מחר בבוקר הוא יובא לדיון בקריאה השנייה והשלישית בוועדת הכספים, כשעוד לא הייתה ועדת כספים. ואז ועדת הכספים התכנסה לדון בחוק התקציב, כשהתברר לנו שהממשלה מתכוונת לא להגיש תקציב לשנת 2015, וללכת על תקציב דו-שנתי 2016-2015. דנו בזה שעתיים בוועדת הכספים ואז למחרת היינו אמורים להצביע, ופתאום אין – זה היה לפני חודש, חודש ומשהו – פתאום אין דיונים. למה? כי הממשלה החליטה ללכת לאט. ופתאום באוויר יש דיבור על תקציב תלת-שנתי. רצו ללכת – עד סוף 2016, ובזה לסיים. ממשלה אחת עם תקציב אחד לשנתיים וחצי. ואתמול בערב, ב-21:00, אנחנו מקבלים, חברי ועדת הכספים, בסמ"ס, קריאה בהולה לדיון באותו חוק שחודש וחצי כמעט שכחו ממנו. פתאום בהתרעה קצרה אנחנו צריכים לבוא ולקיים את ההצבעות. איזו התנהלות. איזה מסחרה. זו מסחרה, בערבית. זו מילה שעוברתה איכשהו. יהודים יודעים מה זה מסחרה. זה מסחרה. המסחרה הגדולה יותר היא איך התקציב עצמו מתנהל במשך השנה. אותו תקציב שכביכול אמור לשקף תוכנית עבודה, שכביכול צריך כבר בתוכו להכניס את כל השינויים שהיו בשנה שהייתה לפני זה, להפיק לקחים, להטמיע בתוכו את אותם שינויים בסדרי העדיפויות שהתבררו עם הזמן. מחליטים על אותו תקציב שמביאים לנו ב-30 קילו, ולמחרת, למחרת מתחילה ועדת הכספים לשנות אותו. מביאים לוועדת הכספים את השינויים שמוחלט עליהם בהרמת יד אוטומטית, כי זו המשילות של המשמעת הקואליציונית. אותם שינויים לא זוכים שנה לאחר מכן שמישהו יזכור אותם. מחזירים את אותה מסגרת תקציב שוב ושוב ואותם שינויים שוב ושוב ושוב, ומבריחים מאות מיליונים בסעיפים כאן ובסעיפים שם, ללא כל שקיפות, ללא כל מעקב, ללא כל ביקורת. וכמובן, יש הסעיפים, מה שנקרא רזרבות, שזה ברמות שונות ומשונות שמגיעות לעשרות מיליארדים של שקלים, ששוב מוברחים כאן ושם ומוחלט עליהם ללא כל שקיפות וביקורת ציבורית, לא של הכנסת ולא של הציבור. זו התנהלות קלוקלת. אני אומר ואמרתי בעבר מעל הבמה הזו שחברות צעירות, בינוניות – אפילו סטרט-אפ לא מתנהל ככה. מדינה שאין בה דוחות ביקורת שנתיים, שכל חברה ציבורית צריכה להגיש פעם בשלושה חודשים לבורסה – אין. המדינה מקבלת – והממשלות, וגם הכנסת – ציון "נכשל". תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת גטאס. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. חמש דקות לרשותך. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אפשר לדבר על התקציב לא חמש דקות ולא חמש שעות, אפשר יותר. 30 ק"ג התקציב – אפשר לדבר 30 שעות, ואפילו בכל הקדנציה בכנסת אפשר לדבר על התקציב. אבל אני אסתפק בחמש דקות, ואפילו פחות, להעביר לאזרחים שעכשיו אולי צופים, אולי לא, שאני בטוח שמיעוטם – לא הרבה, לצערי הרב – רואים בכנסת מקום שמייצג את האינטרסים של האזרחים, של האזרח הפשוט, שמחכה לתקציב, להחלטה על תקציב שייתן מענה למצב הכללי בכלל במדינה. אני גם מודה למי שביציע, שגם שומעים את המילים האלה וגם מעניין אותם כאזרחים לדעת איך הממשלה מתנהגת, איך הממשלה מגישה תקציב, שחייב להיות בו הכול בכול מבחינת המדיניות שלה הכלכלית והכללית בכלל. הוא צריך לשקף את המדיניות, את הפנים היפות, כאילו, כלפי האזרחים ואת העשייה הטובה לאזרחים. ומה אנחנו מקבלים? קודם כול, הצורה של הגשת התקציב היא לא דמוקרטית, צורה של מחטף, והביצוע הוא מה שנקרא פעמיים אונס, אונס כפול, גם של הכנסת וגם של הדמוקרטיה. היו באמת דיונים בכל הוועדות, בוועדת הכספים בכנסת, גם עכשיו, האם זה לא דבר שהוא זלזול בכל היסודות של הכנסת והדמוקרטיה והיחס בכלל למוסד הזה, שאמור להיות המוסד לא רק הדמוקרטי, המכובד שמשקף את האינטרס של האזרחים? זה מוסד של חקיקה, ומה אנחנו מקבלים? שהמוסד הזה אין לו בכלל ערך, ואנשים שבחרו שהוא ייצג אותם – אין לו ערך חוקתי. אז באה הממשלה, שהיא 30 בעיקר, עם הקואליציה שלה – מובן שיש חלק מהקואליציה שהצטרפו, שאני חושב שמקומם לא בקואליציה, שיש להם את הדגל החברתי הטוב והם באמת מדברים על העניין החברתי הטוב ועל צדק חברתי, ולצערי הרב הם נמצאים עם 30 החברים של הליכוד שיש להם תפיסת עולם קפיטליסטית, חזירית, אכזרית, לא מוסרית, דורסנית, ולצערי הרב, עוד פעם אני אומר שמקומם לא שם. אנחנו מקבלים תקציב שאין לו מתווה בכלל. בכלל אין לו מתווה. איפה בתקציב הדברים העיקריים? איפה הכסף למרפא, לבריאות? איפה הכסף למעון, לבית? איפה הכסף לחינוך, למורה? איפה הכסף למאכל, למלבוש, לטיפול בעוני, לסגירת פערים? איפה הכסף? האם זה מתבטא בתקציב? איך התקציב מבטא את בעיית הדיור? איפה המתווה? כמה תעלה דירה? איך התקציב מבטא שיורידו קצת את המע"מ, העומס הזה, העוול הזה, הכסף הזה שהולך באופן לא מוסרי מכיסו של האזרח הפשוט לקופת המדינה, שאם זה היה חוזר לאזרח – בבקשה, אבל זה לא חוזר לאזרח, זה מובן. איך התקציב יטפל בבעיית הבריאות, שהמערכת שלה קורסת כמעט, לצערנו הרב? אפילו אין תוכנית לבניית בית-חולים חדש אחד בישראל. כמה שנים חלפו? מתי נבנה בפעם האחרונה, מישהו יכול לזכור? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל דני דנון:> באשדוד. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> באשדוד, מתי? ומה עם בעיית הצפיפות בחדרים, במסדרונות, בפרוזדורים? מחכים לניתוחים בתורים ארוכים. היה דיון גם על בעיות אחרות ברפואה, חוסר מקומות באונקולוגיה, במחלות הקשות. איפה זה מתבטא בתקציב? דברים פשוטים. אני מדבר לאזרח באופן פשוט מאוד, לא מדבר עכשיו על אידיאולוגיה. דברים מאוד פשוטים. הדברים שדיבר עליהם לפני החבר דב על הגז, זה היה מספק, אבל זה לא מספיק שהאזרח יבין שהממשלה מחוקקת חוק תקציב בצורה בוטה ומפנה גב לכל האינטרסים של האזרחים באופן כללי. התקציב הזה סולל דרך להפיכתה של ישראל למדינת עולם שלישי. מדברים על צדק חברתי, זה הדגל של רוב המפלגות כאן. מדברים על צדק חברתי, אבל בפועל, מה עושים מבחינה פרקטית? מה עושים? יש הורדת מסים? יש הורדת מחירים? דוגמה אחת. אין. צריך להיות תקציב של צדק חברתי, תקציב לכיוון סוציאליזם. זה מה שצריכים כולם כשמדברים על צדק חברתי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כן, תכף. אני מסיים במשפט מאוד מאוד קצר, ואני מקווה שהמסר יגיע. אומרים: כשאני נותן פרוסת לחם לעני רעב, אומרים עלי שאני צדיק. אבל אם אני אשאל למה לעני הזה אין פרוסת לחם, אז אומרים עלי שאני קומוניסט. זה המצב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת אבו מערוף. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. אחריו, אם תהיה פה – חברת הכנסת שלי יחימוביץ, ואחריה – חברת הכנסת סתיו שפיר, ואחריה – איציק שמולי. בבקשה, אדוני, עשר דקות לרשותך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, לא קל לחברי כנסת ערבים מוסלמים לצום, לצאת למקום קרוב פה כדי לשבור ארוחה מפסקת צום, ואז לקרוא לנו כי ב-20:30 בול מצביעים. ואז אנחנו רצים, את המנה האחרונה פספסנו, את הקפה פספסנו, ואז אנחנו מגיעים לפה ואין הצבעה. על כל פנים, אדוני היושב-ראש, כל שנה הריטואל הזה של התקציב חוזר על עצמו; מוצג אקספרס, באופן מהיר, לחברי הכנסת להצבעה. כשמדובר על התקציב הגדול מביאים איזה קלסר גדול, קופסה, שאני מתערב אתכם, אני לא יודע כמה מתוך ה-120 קוראים כל אות וכל פסקה בקופסה הזאת. ולמרות זאת ההצבעה היא אוטומטית, כמעט פבלובית, גוש אחד נגד, גוש אחד בעד, לא חשוב כמעט מה כתוב שם, אף שהתקציב הוא אמירה אידיאולוגית-חברתית של הממשלה, של המדינה כלפי האזרחים, כלפי הציבור ברמה החברתית, ברמה הכלכלית, מבחינת רווחה, ביטחון, תמיכה בהתנחלויות, אי-תמיכה ביישובים ערביים בצורה מספקת. פעם אחרי פעם אנחנו חוזרים לאותו ריטואל שבו גם משיתים סנקציות באמצעות התקציב הזה על מגזרים שונים בחברה כאן בארץ. מי שנפגע הכי קשה מהתקציב הוא הציבור הערבי, היישובים הערביים. תמיד, זה שנים אומרים לנו, גם אנשים שלנו וגם עיתונאים: למה אתם לא מנהלים משא-ומתן עם הממשל והקואליציה על התקציב? לרוב, התשובה: כי הממשלה לא רוצה לנהל אתנו משא-ומתן על התקציב. וכאשר נוצרת סיטואציה שהם רוצים אותנו, זה לא נראה כמו משא-ומתן – מה אתם רוצים, מה זה – אתה משמיע והם נעלמים. ומה אנחנו מבקשים? את טובת הציבור שלנו: תשתיות, הקפאת הריסת בתים לחמש שנים, לשנתיים, יא סידי, בלאש חמש (לשנתיים, אדוני, אפילו לא חמש); להקים ועדה משותפת של הממשלה ונציגי הציבור הערבים עם מומחים, יהודים וערבים, כדי לבדוק את הסוגיה הזאת ולקבל המלצות. הצגנו את זה בפני שר הפנים, בפני ראש הממשלה, והיענות אין. אנחנו לא נתייאש, נמשיך לדפוק בכל דלת, לנסות לפתוח כל אשנב, כי זו השליחות שבגללה אנחנו נמצאים כאן. כאשר אנחנו אומרים שתקציב התרבות הוא 3% לציבור הערבי מסך כל תקציב התרבות, זה אמור לעורר איזו שאלה בקרב מקבלי ההחלטות, והשאלה הזאת לא מתעוררת או שהתשובה אוטומטית: יש קיצוצים, ומילת הקסם "יש קיצוצים" היא תמיד פגיעה בשכבות החלשות, לרבות בציבור הערבי. גם לגבי מערכת החינוך – אם תשאל את הציבור הערבי מה הם הנושאים, אדוני יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה חבר הכנסת אלאלוף, מה הם הנושאים שמדאיגים אתכם – ונכנס לכאן שר החינוך – אז אני אומר שהציבור הערבי, כאשר אתה שואל אותו: מה מדאיג אותך? אז הנה אני אומר לך: מקום ראשון – פשיעה ואלימות פנימית; מקום שני – מערכת החינוך, אדוני השר. 95% מהציבור הערבי שמו את מערכת החינוך – בתי-ספר, איכות החינוך – במקום השני. מוטלת עליך אחריות כבדה. <שר החינוך נפתלי בנט:> הראשון זה אלימות? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אלימות פנימית. <שר החינוך נפתלי בנט:> מה זה, סקר? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> סקר מייצג של הציבור הערבי. 96% – אלימות פנימית; 95% – חינוך. כמעט אותו דבר. מקום שלישי – עוני וקליטת ערבים בשירות הציבורי, תעסוקה. לכן אלה נושאים שעסקתי בהם בכנסת הקודמת, כאשר הייתי יושב-ראש ועדה לקליטת ערבים בשירות הציבורי. והאלימות היא נושא שכל חברי הכנסת הערבים משקיעים מאמץ גדול בו. כשפניתי פעם לראש הממשלה ולשר האוצר, שהיה שטייניץ, ולשר לביטחון הפנים אהרונוביץ, אמר: חסר 500 מיליון שקל. הלכתי לשר האוצר דאז שטייניץ, הוא אמר: שייקח מעוטף-ירושלים, אי ואדי (כלומר ואדי), על היישובים הערביים. זו תשובה רצינית? לכן אני מקווה שהשר לביטחון פנים, שדרש תוספת תקציב, ישקיע יותר מאמץ במניעת פשעים, מניעת מעשי רצח, ובפענוח מעשי רצח. רוב מעשי הרצח לא פוענחו. עכשיו אני רוצה להיות ברור, ומתוך הגינות אני אומר: לא הכול זה אשמת המשטרה. יש אחריות פנימית שלנו, של החברה. אי-אפשר שאנשים יחשבו שהפתרון של כל סכסוך הוא לשלוף נשק – סכין, נשק 16M-. הנשק זמין, מכובדי. יש שוק של כלי נשק – זמין; יש תעריף לכלי נשק ביישובים הערביים – 16M-, אקדח, קלצ'ניקוב, מאג 500, RPG. עכשיו תאר לעצמך שהשב"כ היה חושד שהנשק הזה הוא לצרכים נגד ביטחון המדינה – חמש דקות הנשק הזה לא היה מחזיק מעמד, לא הוא ולא המחזיק בו ולא השכן. לכן זו דרישה חוזרת ונשנית שלנו – כן, תגדילו תקציב בשביל הדברים האלה: תגדילו את תקציב החינוך; תגדילו את תקציב הרווחה; שימו אנשי מקצוע אמיתיים במערכת החינוך. לפי דוח "מקינזי", איכות המורה קובעת את התוצאות. קחו מורים מקצועיים, תדריכו אותם; תבחרו מנהלים מקצועיים, ולא בשיטת הפרוטקציה. זה אפשרי. יש בעיה של אבטלה בקרב מורים, אלפי מורים ערבים. אז למה לא לשבץ אותם בבתי-ספר יהודיים? לא רק כדי ללמד שפה ערבית, אלא מורה ערבי יכול ללמד ביולוגיה, מתמטיקה. יש כאלה, אבל מעט, והם סיפורי הצלחה. אפשר לשלב אותם, ואתם תראו שמדובר בסיפור הצלחה. לכן, אני אומר שהציבור מתעניין הכי הרבה במערכת החינוך ובצורך לטפל בפשיעה בחברה הערבית. אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, רבותי חברי הכנסת, התקציב הזה שוב מתעלם מאתנו. אגב, בניגוד לכל מה שאומרים כאן בתקשורת, אדוני היושב-ראש, אין לי השקפת עולם שאומרת שצריך לעשות הכול, בל יעבור, בקשר לגז; אינטרס ציבורי של כלל האזרחים, העוגה הלאומית. ממתי הערבים נהנו מהעוגה הלאומית? אנחנו נהנים מחלוקה צודקת? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> וגם כשיחלקו את הדיבידנדים לא לפי מונופול אלא לפי המודל הנורבגי אפילו, אנחנו ניהנה מזה? 20% מהאוכלוסייה ייהנו מזה? לא. למרות זאת, יש כאן אמירה. אבל מישהו חשב, למשל, שמהרווחים האלה אולי צריך לייחד 20% לציבור הערבי? זה אפילו לא העדפה מתקנת אלא חלוקה פרופורציונית. אף אחד לא חשב. אם תעלה את זה בפני הממשלה יגידו לך: תגיד, מה, השתגעת? זרקתי את זה פה במליאה למישהו: תגיד לי, מה, נפלת על הראש? נמשיך להשתגע, ליפול על הראש ולהשמיע תביעות צודקות של הציבור שלנו. אני מודה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לך, חבר הכנסת טיבי. חברת הכנסת סתיו שפיר, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת שמולי; אחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב. עשר דקות לרשותך. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, תודה לך, באמת קצת מצער שאנחנו עורכים דיון על נושא כל כך כל כך חשוב, מהנושאים החשובים ביותר שהכנסת עוסקת בהם, והדיון מתקיים במליאה ריקה ודלה כזו. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> ידעתי שאנחנו לא נראים, אבל עד כדי כך? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> מעטים מדי. ולא רק שאנחנו מעטים מדי כאן במליאה, גם הידע שמונח לפנינו, במה התקציב הזה בעצם עוסק, הוא הרבה יותר דל עוד ממה שקורה פה. בתקציב הקודם שעבר, תקציב 2014-2013, אנחנו באופוזיציה הגשנו 4,700 הסתייגויות נגד התקציב ועשינו מאבק נורא גדול ונלחמנו בכל הכוח כדי לעצור את התקציב האנטי-חברתי הזה. כשלנו והתקציב עבר, וכמה שבועות לאחר מכן גיליתי שזה לא התקציב – שהתקציב שעבר פה במליאה, התקציב שאם הכנסת מצביעה נגדו הממשלה נופלת והולכים לבחירות, הוא פשוט לא תקציב המדינה. רגע אחרי שהתקציב הזה עובר, ועדת הכספים מתכנסת ומתחילה לשנות את אותו תקציב. במהלך השנה היא מעבירה אחוזים ניכרים מהתקציב. קרוב ל-15% מהסכום, מהתקציב עצמו, משתנים; 87% מסעיפי התקציב עוברים שינויים, והופ, הדבר הזה שהצבענו עליו כאן בכבוד רב, במאבקים, בפיליבסטר מפה ועד הודעה חדשה – מסתבר שהצבענו על שום דבר. זה לא תקציב בכלל, זה מסמך זמני ורגעי שלא משקף באמת את הוצאות הממשלה. ואולי צריך להציע שינוי מאוד מאוד משמעותי לתקציב, שהוא בכלל לא נוגע לכסף, הוא נוגע לשם שלו. התקציב הוא לא סתם עניין טכני, התקציב הוא חוזה; הוא החוזה הכי חשוב שהממשלה עושה עם האזרחים שלה. חוזה שבו הממשלה, שבאה ונכנסת לכיסים שלנו ולוקחת משם כספים, את כספי המסים, אומרת: אנחנו ניקח את הכסף הזה וככה אנחנו הולכים להשקיע אותו. אנחנו הולכים להשקיע כך וכך בפיתוח בתי-החולים; אנחנו הולכים להשקיע כך וכך בפיתוח תחבורה ציבורית ובסבסוד שלה; הולכים להשקיע כך וכך בהתיישבות חדשה; הולכים להשקיע כך וכך בתשתיות וכך וכך בביטחון. מדובר בחוזה. מכיוון שמדובר בחוזה, החוזה הזה נחתם פעם בשנה. כך הוא אמור להיות. והחוזה הזה נחתם כך שאם הכנסת מסרבת לו, נציגי הציבור אומרים לא לחוזה, הממשלה נופלת והולכים לבחירות כי החוזה נשבר ואין חוזה. ובהיעדר חוזה אין משמעות לממשלה, והיא הולכת הביתה. זה התקציב – חוזה עם אזרחי המדינה. אבל מה קורה כאן? אין כאן באמת תקציב. בשנה שעברה הועברו 64 מיליארד שקלים מהתקציב הזה למקומות אחרים לחלוטין. לאיפה הכסף הזה עבר? חלק מהכסף הזה עבר למשרדים שאנחנו יודעים את שמם, חלק מהכסף הזה עבר למשרדים שקוראים להם "שונות", בתוכם יש סעיפים שנקראים "תוכניות שונות", ואז תתי-סעיפים שנקראים "פרויקטים שונים" – אני ממליצה לכם מאוד להסתכל על התקציב הזה, הוא מרתק. יהיה מאוד נחמד למי שיהיה השר לענייני הוצאות שונות. חלק מהתקציב הזה עבר לכל מיני ספקים וחברות ייעוץ שמספקים ייעוץ בעלות של מיליונים לשנה לפרויקטים שלא ברור מתי הם מתקיימים. חלק מהתקציב הזה עבר לעמותות פרטיות שהמתנדבים שלי, שעוזרים לי כבר שנתיים בתחקיר התקציב הזה, לא הצליחו למצוא עד היום, עמותות שמקבלות מיליוני שקלים מהמדינה, והיכן הם? חלק מהתקציב הזה הועבר דרך גופים עלומים שבעצם הפכו לחורים שחורים של כסף, למשל החטיבה להתיישבות, גוף שמטרתו מבורכת אבל לצערי הרב לקח הרבה מהכספים – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> אל תקראי לזה "עמותה". ההסתדרות הציונית היא לא עמותה, זה גוף זר במדינה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> החטיבה להתיישבות, אמרתי. גוף שמטרתו מאוד מאוד חשובה, אבל הגוף הזה, לצערי, לקח כספים והעביר את הכספים האלה ליעדים מאוד לא ברורים. מעבר לחלוקה לא הוגנת של הכספים האלה, להעביר 75% מהם להתנחלויות, ורק את השאריות להעביר לפריפריה, לדרום ולנגב, לגליל ולגולן, הגוף הזה החליט להעביר מיליוני שקלים לעמותות פרטיות שעוסקות בכלל בשירותי החזרה בתשובה במרכז תל-אביב. במקרה אותם ראשי עמותות מחוברים למפלגות שנמצאות ממש כאן, בממשלה. במקרה, או שלא במקרה, החטיבה להתיישבות נמצאת היום תחת חקירה משטרתית במסגרת הפרשה המכונה "פרשת ישראל ביתנו", פרשה שאני בטוחה שתתרחב למפלגות נוספות בקואליציה, אבל ככה הדבר הזה עובד. הכאוס המאורגן הזה, הבלבול שאנחנו קוראים לו "תקציב", המהלכים שאנחנו מכנים כמהלכים אנטי-דמוקרטיים, כמו התקציב הדו-שנתי, הדברים שאנחנו מוצאים בתוך התקציב, כמו כיסים סמויים, כל מיני תקנות שלא ניתן בכלל להשתמש בהן. המשרדים שבתוך התקציב שלהם נמצאות התקנות האלה לא יכולים להשתמש בכסף – התקנות כבר לא בשימוש במשך שנים, אבל הכסף הזה נועד להיות קופה קטנה של האוצר, שבשעת הצורך עוברת למקום אחר. כך קרה עם הביטוח הלאומי, למשל, שאיבד בשנתיים האחרונות 3 מיליארד שקלים, כי משרד האוצר החליט להעביר אותם במקרה הזה למשרד הביטחון, אבל מבלי לפרט. מדוע דווקא מהביטוח הלאומי, שנמצא בגירעון, למה דווקא משם? אין חלופות? או תקציבי רזרבות משרדיות, כשהרזרבה בכלל לא מחוברת למשרד שאותו היא אמורה לשרת. ועוד כיסים ועוד קופות קטנות, כאוס שלם. ואת מי הכאוס הזה משרת באמת? הוא משרת בעלי אינטרסים, הוא משרת העברה של כספים לעמותות הפרטיות, הוא משרת העברה של כספים ליעדים שהממשלה לא רוצה לדבר עליהם עם הציבור. חברים, פה מהקואליציה – אתם רוצים להעביר יותר כספים להתנחלויות מלנגב ולגליל; יש לכם רוב, תביאו את זה להצבעה. תעבירו את הכסף, אבל תעבירו אותו אחרי שאתם עושים הצבעה כאן, במליאה, אחרי שאתם עושים דיון. תסבירו לאזרחי ישראל שזו כוונתכם וככה אתם רוצים לחלק את תקציב המדינה. בבקשה, זה התפקיד שלכם. אבל למה להסתיר? ואם להסתיר, למה לקרוא לדבר הזה "תקציב"? הרי לא מדובר בתקציב, מדובר במסמך שלא מתאר בכלל את מה שקורה מאחוריו, וזה עוד לפני שנכנסנו לפרטים. תקציב משרד החינוך, למשל – התקבלו החלטות ממשלה, שתי החלטות ממשלה, על חשיפת תקציב משרד החינוך, לא רק חשיפתו לפרטים אלא ממש חשיפתו פר-בית-ספר, שנוכל להבין כמה כל בית-ספר במערכת מקבל מהמשרד. ומה קרה? הדבר הזה התעכב במשך שלוש שנים. אחר כך הוא פורסם, אבל הוא פורסם אך ורק לשנה אחת. מאז אנחנו לא רואים שום עדכון, שום דבר, שום פירוט, אי-אפשר לקבל גישה. מה התגלה מהמעט שכן פורסם? שהחינוך החילוני הממלכתי הציבורי הרגיל מקבל פחות כסף מהחינוך הממלכתי-דתי, והחינוך הערבי מקבל הכי פחות כסף בפערים אדירים. אבל מדוע הדברים האלה לא נמצאים פשוט לרשות הציבור, לראות אותם ולבחון אותם? מדוע אנחנו כחברי כנסת לא יכולים להיכנס לפרטים האלה לפני שאנחנו מצביעים? איך יכול להיות שאנחנו מקבלים את הקופסה האדירה הזו של התקציב – בפעם הקודמת כשהגיע התקציב ניסיתי להציג אותה פה במליאה, ולא אפשרו לי לעשות זאת – אנחנו מקבלים אותה כמה שעות לפני ההצבעה. איך ייתכן שכל הזמן שוועדת הכספים הולכת לדון בין הקריאות, לפני ההצבעה בקריאה השנייה והשלישית, הוא פחות מחודש? לדון בתקציב שלם שיקבע את עתידם של אזרחי ישראל, בהבטחה האמיתית של הממשלה לאזרחים. איזה מין דבר זה? וזה עוד לפני שהגענו להיעדר תוכניות עבודה. לי ולחבר הכנסת אלי אלאלוף יש הצעת חוק שאנחנו נביא להצבעה בקרוב, שמדברת על פירוט היעדים של התקציב הזה, כלומר איך התקציב הולך להשפיע על מדדי העוני, איך התקציב הולך להשפיע על מדדי האי-שוויון. מאוד מאוד פשוט. מאוד מובן מאליו שכשממשלה מגישה תקציב, ראוי שהיא תראה מה ההשפעות של אותו תקציב, מה התוכניות שלה לגבי מדינת ישראל, מדוע דווקא תקציב כזה ולא אחר. בתגובה של משרד האוצר לעתירה שהגשתי לפני שנה וחצי על כך שמשרד האוצר עובר על חוק-יסוד: משק המדינה ומביא לוועדת הכספים העברות תקציביות לא חוקיות, העברות תקציביות שהיו צפויות ומתוכננות, ועל כן עוברות על החוק, על חוק-יסוד, ענה לי משרד האוצר כי – אם אבל לא יהיה שר במליאה – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> כן, אני במליאה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> תודה. – – – ענה לי משרד האוצר בצירוף של כל מיני דוגמאות איך הוא מנהל את הפרויקטים שלו, ואיך הוא מחליט מה לתקצב ומה לא לתקצב, ואחת התשובות הייתה באמת מאוד מאוד משונה. הוא דיבר על מדוע יש פרויקטים שהוא מבטיח אבל מחליט בסופו של דבר לא לתקצב. אתם בטח מכירים את זה, לפחות חברי מוועדת הכספים, איך מגיע איזה גוף או איזה משרד, אומר: אנחנו נכנסנו לפרויקט כזה וכזה, למשל, שבמסגרתו היינו צריכים להעסיק 200 איש, אבל משרד האוצר לא מעביר לנו עדיין את הכסף. זה לא נמצא בעצם בבסיס התקציב, זה מגיע מאוחר יותר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לסיים. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> שנייה. אני רק, ברשותך, אסיים את הטיעון. מה גם שהשרה בטלפון, אז נחכה שהיא תסיים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז אני אתן לך תוספת זמן. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> ורציתי להבין איך יכול להיות שהדבר הזה מתרחש בצורה כזו, כי אתם חייבים להבין מה קורה פה. זה לא רק בלגן. ברגע שרשות מקומית, למשל, יודעת שהיא אמורה לקבל ממשרד האוצר עוד 2 מיליון שקלים במהלך השנה, אבל היא לא מקבלת אותם כי זה לא נמצא בבסיס התקציב, אבל היא יודעת – היא כבר 20 שנה מקבלת אותם בהמשך השנה, אבל היא לא מקבלת את זה בבסיס התקציב. אז מה קורה לראש הרשות המקומית הזאת? קורה שהוא צריך במהלך השנה כל פעם לבוא ולהתחנן, להגיע לפה, לפוליטיקאים, לבקש, לוודא שהשר מביא את הבקשה להעברה תקציבית, לוודא שהפוליטיקאים הולכים להצביע בעד בוועדת הכספים, לראות את הדחיות ואת המלחמות הפוליטיות בין לבין, ולהבין שהדבר הזה עלול להידחות. כל זה כשהוא כבר בזבז את הכסף; הוא הרי יודע שהכסף אמור לעבור. ובעצם, אותו ראש רשות או פקיד בכיר נמצא כל הזמן כפוף לסחיטה, כי כל פעם אחד הפוליטיקאים יכול להגיד לו: אנחנו נעביר לך, אבל אם אתה רוצה שנעביר לך אז כדאי שתשקול העסקה של בן-אדם כזה או אחר, שתשקול להביא את הפרויקט הזה או האחר, או אולי – פשוט תביא את אותו פוליטיקאי לנאום באחד הטקסים המרכזיים. הדברים האלה הם עניינים שלא גובלים בשחיתות, הם ממש שחיתות. וניהול של תקציב בצורה כל כך מפוקפקת מאפשר לשחיתות הזו להמשיך ולהתקיים בתוך הבית הזה. אז נכון שהשחיתות הזו היא קצת אפורה, והיא בדרך כלל מגיעה בצורה של חליפות מהודרות, ועם הרבה מאוד יועצים משפטיים מסביב והרבה מאוד סעיפים קטנים, וזה נראה לכאורה בסדר. אבל זה ממש לא בסדר כשמתנהל מונופול מלא על קבלת ההחלטות במדינה דמוקרטית, על-ידי משרד האוצר, ומונופול מלא על אלפי גופים וספקים ורשויות מקומיות וחברות חיצוניות ועמותות שאמורות לקבל את הכסף הזה, ויודעות שהן אמורות לקבל את הכסף הזה, אבל נסחטות לאורך השנה כי הכסף שהובטח להן בעצם לא מגיע. ועכשיו, בתקופה הזאת, של ה-1 חלקי 12, אנחנו רואים את זה במגוון של צורות אחרות. אז מה שאנחנו מנהלים פה זה לא תקציב – זו מסחרה. והמסחרה הזו מתנהלת לעתים כמו מאפיה, והדבר הזה לא יכול להיות במשכן הזה. אני מבקשת מכם, חברי, שאנחנו נתחיל לערוך דיון מחודש על התקציב, אבל לא סתם דיון שמטרתו למשוך זמן, אלא דיון אמיתי על איך עושים את הרפורמה הכי חשובה ששר האוצר החדש שלנו, שר שכוונותיו נראות טובות מאוד ונראה שהוא גם חובב רפורמות, אבל הרפורמה הכי חשובה שהוא יכול להעביר היא לקחת את התקציב הזה ולבחון את כל-כולו מחדש, מההתחלה ועד הסוף. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חברת הכנסת סתיו שפיר. חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה. לאחריו – חבר הכנסת בר-לב. דני, לך יש פה עוד תקופה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי וחברותי חברי הכנסת – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> יש לנו קריאות ביניים בתוך הסיעה? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> לך מותר הכול. תראו, הדיון שמגיע היום בנוגע לתקציב הוא טכני במהותו. אני חושב שאף שאנחנו רואים מה המדיניות המסתמנת של הממשלה בצד החברתי-כלכלי, אני חושב שמן הראוי קודם כול לראות את התוכן של ספר התקציב ואז לבקר אותו. אבל במקביל לזה שמדברים פה על התקציב מתחולל מאבק בתחום אחר, מאבק גדול מאוד על אחת ההחלטות הדרמטיות ביותר למשק הישראלי, אולי ההחלטה הדרמטית שהייתה עד כה בכל שנות קיומה של המדינה, החלטה על טריליון שקל. ואתה מסתכל מן הצד ואתה רואה את האופן שבו מנהלים את התקציב, או את האופן, יותר נכון, שבו הולכים לבנות את התקציב ולהעבירו כאן בכנסת – הכול בחאפ-לאפ, בחטף, דוחים מועדים, לא מביאים תוכניות ברורות. ובמקביל אתה מסתכל על מה שקורה בתחום הגז, ואתה אומר לעצמך: אני לא יכול שלא להתפעל מכך שבמקרים שבהם ראש הממשלה באמת רוצה והוא דוחף בכל הכוח, אז המדיניות פשוט מיושמת. ואני יכול רק להתפלל שבנושאים החברתיים שאנחנו מעלים כאן, גם בקואליציה וגם באופוזיציה, במשך כל השנה, ראש הממשלה והממשלה יפגינו את אותה נחישות גם כאשר מדובר על קצבאות הזיקנה, וגם כאשר מדובר על הביטוח הסיעודי הקולקטיבי, וגם כאשר מדובר על צער בעלי-חיים, ועל חיילים משוחררים ועל בעיית הדיור. לפני ארבע שנים ראש הממשלה הזה הבטיח "סופר-טנקר" כדי לטפל במחירים של הדיור. בכנסת הקודמת, הבעיה של הדיור לא רק שלא נעלמה ולא נסוגה, היא אף החריפה, וראש הממשלה המשיך לעמוד כאן, על הדוכן הזה, ולהבטיח לנו את הורדת מחירי הדיור שוב ושוב ושוב, והמחירים המשיכו לעלות. עכשיו אני שואל את עצמי ואתכם: מה היה קורה אילו היה לראש הממשלה שלנו אכפת באמת לא רק ממתווה הגז ומהכסף של תשובה, אלא מהאנשים הצעירים במדינה שיש להם שני חלומות פשוטים, לבנות בית ולגדל משפחה? והיום יש יותר ויותר אנשים צעירים במדינה הזאת שנאלצים לוותר על החלומות האלו בגלל סיבות כלכליות, ואורזים את הפקלאות ועוזבים למקומות אחרים. למה זה קורה? זה קורה, בין השאר, כנראה – אני עוד נותן קרדיט לממשלה הזו – אבל הממשלה הקודמת והכנסת הקודמת, הטיפול בבעיות האלו לא היה מספיק דחוף להן. אני מסתכל גם על האופן שבו הכול הולך ומתהווה לנגד העיניים. אני הצעתי לשר כחלון – ואני חושב, חבר הכנסת אלאלוף, שזה גם הופיע בדוח שלך – זאת הצעת חוק שלי עוד מהכנסת הקודמת, הצבה של יעדים חברתיים בחקיקה. אני חושב שעל תוכן התקציב בכללותו אנחנו אולי לא נוכל להסכים, אני בטוח שבתוך התקציב יהיו דברים שנסכים להם ויהיו דברים שלא נסכים להם, ולכן, בסוף, כמו בנושאים פוליטיים אחרים, הקואליציה תצביע משהו אחד והאופוזיציה משהו אחר. אבל אני חושב שעל האופן שבו מנהלים ומאשרים את תקציב המדינה בכנסת נוכל להגיע להסכמות מסוג אחר. איך בדיוק תדע המדינה הזו לאן להתכוונן מבחינת הפחתה של שיעורי העוני והאי-שוויון והאבטלה, כאשר בצד הכלכלי של התקציב מדברים אתכם – אנחנו נתכתש פה על עשירית האחוז, ובצדק, כאשר נדבר על יעד הגירעון ועל יעד האינפלציה, כי זה כסף גדול; אבל כאשר נעבור לדבר על הצד החברתי, אז אנשים יסתפקו כאן בכל מיני אמירות כאלו כלליות ופופוליסטיות: כולנו מחויבים למאבק בעוני, כולנו רוצים להפחית את האי-שוויון, כולנו בעד הפריפריה, וכשאתה בא ואתה בודק בתקציב מה האמירות האלה ומה עומד מאחוריהן – לפעמים לא עומד מאחוריהן שום דבר. ולכן, אני חושב שטוב תעשה הממשלה אם כאקט הראשון שהיא מביאה לכנסת לא תדבר אתנו רק על מועדים. אני חושב שאם במקביל להבאה של שינוי המועדים הייתם מדברים על תהליך אחר, שקוף, רציני, שדרכו אתם הולכים לנהל את התקציב, אז הייתה פה הרבה יותר פתיחות. לכאורה ההצבעה היום היא הצבעה טכנית, אבל זו בדיוק הבעיה עם תקציב המדינה, שמאחורי הטכניקה מסתתרת המהות, המהות הכואבת, שהתקציב הוא לא שקוף, שהתקציב הזה הוא לא מובן, לעתים לא לחברי הכנסת – שמקבלים אותו כמה שעות לפני ההצבעה – ודאי שלא לציבור הרחב. ואולי אחד הדברים הגרועים ביותר בתקציב הזה, בשונה ממה שקורה במדינות אחרות בעולם – שאין בו מידה וחצי מידה של אחריות. אפשר לכתוב בספר התקציב מה שרוצים, לא משנה מי בממשלה ולא משנה מי בכנסת, ובסופו של דבר, כשאתה בא לקבל דין-וחשבון על מה שנעשה – אין תרבות כזאת, אין מושג כזה, זה לא מעניין אף אחד, וזה בעיקר לא באינטרס של הממשלה להציג את זה. אני רוצה לגעת בעוד נקודה אחת בסוף דברי. למשה כחלון, שר האוצר, שאני מאוד מעריך, היו שלוש התחייבויות עיקריות במערכת הבחירות. הראשונה הייתה הדיור – ואי-אפשר שלא להתרשם לפחות מהנחישות שהוא מפגין עד עכשיו. כמו כולם גם הוא ייבחן בתוצאות, ואני הבטחתי ואני מבטיח שבדברים הטובים שהוא יעשה אנחנו, לפחות חלק מחברי האופוזיציה, ניתן רשת ביטחון למהלכים בתחום הדיור. ההתחייבות השנייה שהייתה – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> שיתחילו לבנות. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> נכון. אמרתי, הוא ייבחן בתוצאות. ההתחייבות השנייה הייתה הגז, וכולכם יודעים מה היה בראיונות לתקשורת ומה היה בסופו של דבר. אבל הייתה גם התחייבות שלישית של משה כחלון, והיא הטלת מס ירושה בתקציב על בעלי ירושות גדולות של למעלה מ-10 מיליון שקל. מדינת ישראל הגיעה למקום הרביעי בעולם מבחינת האי-שוויון בחלוקת ההכנסות, למקום הראשון בעולם מבחינת שיעורי העוני, באופן יחסי כמובן. באה ועדת בן-בסט לפני כמה שנים וקבעה שהטלת מס ירושה היא אחד המנגנונים האפקטיביים ביותר כדי לצמצם את האי-שוויון והעוני. שר האוצר שלנו מבין את זה. שר האוצר שלנו מבין גם שבהינתן הסכמים קואליציוניים כל כך מטורפים, יש כאן 2 מיליארד שקל שמונחים על הרצפה ואפשר לאסוף אותם. ואנחנו היום באים בדרישה מאוד חד-משמעית לשר האוצר: על התחייבות אחת כבר ויתרת; אנחנו לא מוכנים ולא ניתן שמההתחייבות השנייה אתה תיסוג. זו תהיה נטישת הרעיון של הטלת מס ירושה על ירושות של יותר מ-10 מיליון שקל בתקציב הקרוב. ואם הממשלה הזאת הגונה – ויש בקואליציה הזאת אנשים הגונים מאוד, שמחויבים לדרכם – הם ייקחו את הכסף הזה, את אותם 2 מיליארד שקלים, ולא יזרקו אותם לכל מיני מקומות עלומים, ולא ישתמשו בזה לקופה קטנה לכל מיני צרכים מיידיים, הכסף הזה ילך ככסף תוספתי לטובת צרכים חברתיים שישמשו למיגור האי-שוויון והעוני. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. יעלה חבר הכנסת עמר בר-לב. גם לרשותך עשר דקות. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, דיברו לפני וידברו בוודאי אחרי על כל – נקרא לזה ככה, בלשון המעטה – המגרעות בתקציב המדינה, המגרעות בכלל בנושאים הכלכליים והחברתיים שהממשלה הזאת מובילה. אבל אני דווקא רוצה להתחיל במשהו טכני, כביכול טכני – שהמיקרופון לא ייכנס לי לפה – במשהו כביכול טכני. אתה יודע, אתה מכיר את המושג "מאה ימי חסד". אומרים, מישהו מתחיל באיזה תפקיד, נותנים לו מאה ימי חסד. ממשלה חדשה נבחרת, נותנים לה מאה ימי חסד. גם הממשלה הזאת נבחרה, ואמרו: בואו ניתן לה מאה ימי חסד. אבל איך – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> כמו – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> כמו מה? <אלי אלאלוף (כולנו):> מאה ימי חסד זה מחרתיים. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אז כמו שהתחיל הסיפור, הביטוי עם מאה ימי החסד, באה הממשלה ואמרה: רגע, אם 100 ימי חסד, אז בואו תיתנו לי עוד 75 ימי חסד, זאת אומרת, 175 ימי חסד. טוב, זה נראה טיפה מוזר, ואז זה הגיע לוועדת הכספים, וועדת הכספים הוסיפה עוד 15 ימי חסד. זאת אומרת, 100 ימי החסד הפכו ל-190 ימי חסד, שזה כמעט – זה בערך, לא כמעט – פי-4.2 מאשר בחוק המקורי. אם אזכיר לכולנו, עד לפני שנה זה היה 45 ימים שהחוק היה מונח, מהרגע שהממשלה הניחה אותו עד הרגע שהוא היה צריך להיות מאושר. אז מ-45 ימים לפני שנה זה קפץ ל-100 ימים, אחרי זה ל-175 ימים, ועכשיו זה 190 יום. זאת אומרת, כל שנת 2015 תנוהל ללא תקציב. ודיברו כאן לפני על המשמעות של שנת 2015 עם תקציב של 1 חלקי 12; המשמעויות הן קשות, הן ברורות. ואני חושב שהדבר – במידה רבה – העצוב ביותר הוא העובדה שכל תוספת הימים הזאת היא לא תוספת אמיתית שצריך אותה, כי ראינו, הוותיקים בינינו – דני, הוותיקים בינינו, מהכנסת הקודמת – ראינו שגם עם 45 יום, נדמה לי שאז רצו לקצר את זה ל-40 יום אפילו, הצלחנו, הכנסת הצליחה לעמוד במשימה ולהעביר תקציב – שהתנגדנו לו – אבל הצליחה להעביר את התקציב. כל הסיפור הזה הוא פשוט למשוך זמן בשביל להפוך – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> השאלה, עמר, מתי יש יותר נזק, כשהם דוחים את אישור התקציב או כשהם מאשרים אותו מוקדם יותר. מתי הם עושים יותר נזק? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> זאת שאלה – זאת אכן שאלה מעניינת. אתה יודע מה, אז אולי – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל הפעם, דני, זה כדי לבזבז את הימים כדי שה-1 חלקי 12 יישאר, ואז יהיו להם הרבה עודפים כדי לשלם את כל ההסכמים הקואליציוניים. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> בדיוק, אפשר להאריך את זה ל-2016 – 1 חלקי 12. אז אם נעזוב רגע את ההומור, אני יכול לספר שלפחות בפרקטיקה המשמעות של 1 חלקי 12, הרבה פעמים, בדרך כלל היא מאוד מאוד כואבת. הייתה לנו דוגמה רק לפני כמה ימים עם היעדר התקציב – איך זה נקרא? היעדר תקציב למימון טיפול פסיכולוגי לילדים באזור עוטף-עזה. זהו, נגמר התקציב, אין תקציב, 1 חלקי 12, אי-אפשר לתת, והיה צריך מהלך מיוחד של הממשלה בשביל לאשר את הדבר הטריוויאלי הזה, הברור, האנושי, המוסרי, שברור שהיה צריך לאשר אותו. זו רק דוגמה קטנה, ואתן לכם, חברי חברי הכנסת, דוגמה נוספת. לפני בערך חודש קיבלתי פניית ציבור מקבוצת הורים בהוד-השרון שהילדים שלהם היו אמורים להירשם לגן חדש, והיו אמורים לבנות עוד שני גני-ילדים חדשים בהוד-השרון, ומה לעשות, אין תקציב. אין תקציב. ואיפה הילדים הקטנים, הצעירים – לאיזה גן הם ילכו? הם יישארו ברחוב בספטמבר? כך – – – <קריאה:> כן. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> כן, נכון, הם יישארו ברחוב בספטמבר. לא יודע מי צעק כאן "כן", ולא יודע אם זה בהקשר של מה שאני מדבר, אבל זאת תהיה התוצאה. ולכן, תקציב מדינה במהלך כל 2015 שמתנהל לפי 1 חלקי 12 הוא באמת תקציב – זו שיטה בלתי מתקבלת על הדעת, והדרך שבה הממשלה הזאת מושכת את הזמן רק בשביל – לא יודע מה – רק בשביל להקל עליה, להקל עליה ולהקשות על האזרחים? טוב, זאת המומחיות של הממשלה הזאת. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, לא אמור להיות שר באולם? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> כן, איפה השר? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אין שר באולם? יש, יש שר. <איתן כבל (המחנה הציוני):> יש בקואליציה. <קריאות:> – – – <קריאה:> אני מבקש – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה טוען שהשר הנכבד מש"ס הוא לא שר, דני עטר? זאת הטענה שלך? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> לא, השר מדבר בטלפון. <איתן כבל (המחנה הציוני):> יש חברי כנסת עם פוטנציאל לשרים. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> השר מדבר בטלפון. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – מה אתם מדברים? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> השר מדבר בטלפון. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> השר, תכבד את הדיון, ככה, בוא. <השר לשירותי דת דוד אזולאי:> אתה רואה רק מהגלבוע. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> מי יכול עליכם? אתם משגעים את העולם כבר. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אבל, ידידי, מעבר לנושאים הטכניים כביכול – – – <קריאה:> – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> ואללה – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני השר, אני שמח שאתה מגיע, כי עכשיו מגיע החלק החשוב בדברים שלי. עד עכשיו דיברתי כאילו על נושאים טכניים, הארכה – 100 ימים, 195 יום, אבל האמת היא – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – – שזה אתה, הייתי שותק. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – – האמת היא שיש כאן פגיעה קשה באושיות הדמוקרטיה הישראלית, ומי שאמר את זה ראשון – דווקא אמרו את זה אנשי משרד האוצר בפעם הקודמת, בשנה הקודמת, כאשר האריכו את – כאשר רצו להאריך את 45 היום ההיסטוריים ל-100 ימים, משרד האוצר התנגד וטען שהמשמעות היא שהממשלה ממשיכה לפעול, בתקציב המדינה, שלא על-פי אישור הכנסת, וזוהי פגיעה בלב המשילות. לא אני אמרתי, אנשי משרד האוצר אמרו. אבל הבעיה היותר-חמורה היא אחרת, כי בעצם מה שקורה כאן מאז הבחירות האחרונות – יש תהליך קבוע, מתמשך, נחוש, של כרסום בדמוקרטיה הישראלית. וזה כמו שיטת הסלאמי – אתם מכירים את שיטת הסלאמי? שחותכים חתיכה מהנקניק, עוד חתיכה, עוד, כל פעם חתיכה קטנה שלא עושה שום שינוי, בסוף לא נשאר שום דבר ביד. זה בדיוק מה שעושה הממשלה הזאת, מאז הבחירות, לדמוקרטיה. אז זה התחיל בדבר הראשון, שהממשלה הזמנית כבר שינתה חוקי-יסוד. רשמתי לי כאן רשימה של דברים – פשוט מפחיד מה שקורה כאן. אז זה התחיל משינוי חוקי-יסוד על-ידי הממשלה הזמנית כדי שיהיה נוח לראש הממשלה לעשות את חלוקת השרים שלו; אחרי זה הוא פירק משרדים ולקח חתיכות והעביר לפי הגחמות ולפי הלחצים שהופעלו עליו; אחרי זה ראש הממשלה השתלט על משרד התקשורת, ולא במקרה דווקא על המשרד הקטן הזה, משרד התקשורת, כי הוא רוצה להיות זה ששולט על מה מגיע לעיניהם ולאוזניהם של אזרחי מדינת ישראל. אחרי זה, כמובן, הניסיון לחטוף את מתווה הגז מאזרחי מדינת ישראל, דרך הקבינט המדיני, למצוא איזה תירוץ שיש כאן נושא מדיני-ביטחוני כבד ולכן מי שצריך לאשר את זה, זה הקבינט המדיני-ביטחוני. אם זאת לא חטיפה של נושא מרכזי – כאן דיברו לפני החברים שזה אולי הנושא החשוב ביותר שעומד בשנים הקרובות בפני אזרחי מדינת ישראל – אז מה זאת חטיפה? ואחרי זה, כמובן, כפי שדיברתי עכשיו על הארכת המועדים והמשיכה ויותר מאוחר אנחנו נדון בעצם בביטול החוקים שהועברו, שהתחילו לעבור בכנסת הקודמת, אם חוק הגיור ואם העברת בתי-הדין הרבניים ממשרד המשפטים למשרד הדתות. אם זאת לא פגיעה בדמוקרטיה, אם זה לא כרסום בדמוקרטיה, כרסום ששוב, דני, בתור הוותיק מהכנסת הקודמת, אני לא זוכר, וזה לא מצחיק – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> מילא איתן כבל הוותיק יגיד לנו דברים כאלה – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – אני באמת לא זוכר תהליך כל כך מזעזע, בקושי חודשיים, שפשוט חותכים חלק אחרי חלק מהדמוקרטיה הישראלית. ואם אנחנו לא נעמוד על המשמר באופוזיציה ונזעק את זעקתם של אזרחי מדינת ישראל, אני מאוד מאוד חושש שלא יישאר הרבה מהדמוקרטיה שלנו בסוף המושב הזה. אבל אנחנו ניאבק ואנחנו נדאג שזה לא יקרה. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לחבר הכנסת בר-לב. חבר הכנסת איתן ברושי. אחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי. עטר, לך יש עוד הרבה זמן, אתה יכול להביא שק"ש. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – – להספיק לשתות קפה ולחזור. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, איתן, עשר דקות לרשותך. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כשהכנסת תדון ותאשר את התקציב בנובמבר 2015, אנחנו נציין 20 שנה לרצח יצחק רבין, זיכרונו לברכה. אנחנו למדנו בממשלתו, שנחשבת לטובה ביותר שהייתה בישראל, את המונח "סדר עדיפויות". הבעיה, עם כל הכבוד, חברי באופוזיציה, הבעיה של התקציב היא לא עם הדו-שנתי או חד-שנתי, השאלה היא מה עושים אתו. והשאלה היא – זה מפריע בספסל של המזכירות, מרב. זה מפריע, הרעש. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> סליחה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> הבעיה העיקרית היא: מה הוא סדר העדיפויות של התקציב? תראו, בישראל תמיד הניפו שני דגלים, הדגל החברתי-כלכלי והביטחוני-מדיני, אבל תמיד הייתה רק קופה אחת. לפי דעתי, משרד האוצר כבר גמר את הגמישות בתקציב שלו, הוא חילק בהסכמים הקואליציוניים בצורה מופקרת את תקציב המדינה כדי להבטיח שלטון רעוע על חודו של קול; יש החזר חובות, יש טייסים אוטומטיים, יש התחייבויות רב-שנתיות. בעצם השאלה שהכנסת הייתה צריכה לשאול את עצמה: בשעות כאלה להקדיש דיון לתוצאה כמעט מובנת של תקציב דו-שנתי בסוף שנת 15' – איזו ישראל רוצים לראות עם תקציב 15'-16'? ולכן הבעיה היא לא אם זה תקציב דו-שנתי או חד-שנתי – ברור שזו שגיאה, מה שקרה. אבל השאלה שצריכה להעסיק אותנו כשליחי העם ונבחרי הציבור היא: איזו מדינה תהיה עם תקציב 15'-16'? במה היא תהיה שונה מהמדיניות הקיימת? אני חושב שהמדינה זקוקה לסדר עדיפויות שמחזיר את החינוך לסדר-היום. מחאת הסרדינים לא תיפתר עם סחבת של שר החינוך. המדינה זקוקה לתקציב שיחזיר את הביטחון לאזרחים ושיחזיר אותנו למדיניות של פיתוח הנגב והגליל ושל חיזוק ההתיישבות. אני חושב שאנחנו צריכים לעסוק בעיקר בשאלה של סדר העדיפויות. אני חושב שאנחנו, בוויכוח הזה על שני הדגלים, לא יכולים להתעלם משום דגל ולא יכולים לומר שאפשר גם וגם וגם. בתקשורת מדברים אתנו על רפורמות – בלוח הזמנים שאנחנו פועלים בו, לפי דעתי, אלה יהיו רפורמות על חודו של קול עם כפייה, משום שלא התחיל שום תהליך הידברות עם הגורמים המרכזיים במשק ובחברה על רפורמות שהאוצר ושר האוצר מדברים עליהן. כל מה שמביאים פה בינתיים הם דברים טכניים שבוודאי לא הם יקבעו את המדיניות ואת הגורל של המדינה. לכן אני רוצה, במסגרת הזמן שעומד לרשותי, ואני מוכן אפילו לקצר, לומר שנדמה לי שאנחנו צריכים לחזור לעדיפות של הנגב והגליל, וספק אם אפשר לפתח גם את הנגב ואת הגליל וגם את יהודה ושומרון. אנחנו צריכים לחזור לעדיפות של תוכנית מדינית ומשא-ומתן לשלום. רבין היה מוכן להקטין את תקציב הביטחון כי הוא הלך על כיוון של משא-ומתן לשלום. אנחנו צריכים לדעת שהחקלאות וההתיישבות במשבר מאוד קשה. לפני ימים ספורים ועדת הכספים קיבלה החלטה חד-פעמית וחד-משמעית: להוריד ולבטל מס ששר האוצר וסגנו מיש עתיד גזרו על החקלאים, מס על העובדים הזרים. אין הצדקה למס הזה כי הוא לא הביא אף פועל ישראלי. אין עיוות גדול מהמס הזה כי הוא פוגע אנושות בחקלאים. והנה אני משוחח עם שר האוצר גם היום, עם סגנו שהוטלה עליו המשימה, הם לא מתרגשים. אנחנו נציע לגפני בוועדת הכספים לא לדון בבקשות של האוצר עד שיממשו את החלטת ועדת הכספים. ומי שמדבר על רפורמות להתיישבות ולחקלאות, עם חוסר האמון בפקידי האוצר שרוצים גם לחנך את החקלאים ולא רק לנהל את הקופה, אין לזה שום סיכוי. ואם יהיה צריך, אני בטוח – גם חברים נוספים פה – נצטרך להתמודד. כי מה הוכח בארץ הזאת? כאן שום דבר לא מגיע בגרביטציה, הכול בכוח המשיכה. אם לא תהיה ברירה, נצטרך להוכיח שלא פחות מהדרוזים, לא פחות מהחרדים, לא פחות מהאחרים, מהאתיופים, יוצאי אתיופיה, יצטרך להיות מאבק גם על תקציב ומדיניות החקלאות וההתיישבות. לכן אני קורא לממשלה לא להופיע פתאום עם חוק ההסדרים ועם תקציב כאילו אנחנו בהתגנבות יחידים – קודם כול לקיים דיון. אני מציע, אדוני היושב-ראש, שתציע את זה ליושב-ראש הכנסת שמחפש חידושים מעת לעת, קודם כול לקיים באמת את הדיון על סדר העדיפויות, איזו ישראל אנחנו רוצים לראות. הרי התקציב הוא ביטוי במספרים לסדר-יום, לערכים, לחוט-שדרה רעיוני, ליעדים. אז מה הם היעדים שהתקציב הולך לשרת? מוכרחים קודם כול לברר את זה; כל מפלגה בתוך עצמה וגם הממשלה והכנסת כולה. לכן בנובמבר, כשנאשר את התקציב, נזכור את יצחק רבין, שטבע את הדימוי ואת הביטוי של סדר עדיפויות אחר, ואז אנחנו נוכל לבוא ולומר שאנחנו מבצעים את השליחות. עם סדר העדיפויות של הממשלה הזאת, עם ההסכמים הקואליציוניים ועם ההתחייבויות שקיימות בתקציב, נראה שהגמישות תהיה קטנה מאוד והיעדים יהיו רחוקים משנת 2016. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת איתן ברושי. חברת הכנסת מרב מיכאלי. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> דני, אתה קיבלת שלוש דקות עכשיו בגלל האמירה הזאת. זהו. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אני מבקש את שלוש הדקות של איתן לזמן שלי. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> כן. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> הנה, איתן מסכים. זו ההתיישבות מחלקת פה אחריות – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, גברתי, עשר דקות לרשותך. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי וחברותי חברות הכנסת, הצעת החוק שמגיעה עכשיו לקריאה שנייה ושלישית מגלמת עוד שיא של הממשלה הזאת, בזמן הקצר שהיא קיימת, בפגיעה שהיא פוגעת בריבונות הכנסת וגם בעבודה התקינה של הממשלה, בבוז שהיא משדרת לציבור, לנבחרות ולנבחרים שלו, ולזכויות הדמוקרטיות החוקתיות במדינת ישראל. לקראת הדיון בוועדת הכספים בהצעת החוק יצאה חוות דעת מטעם הייעוץ המשפטי לוועדה על נוסח הצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה. במשך כל הקדנציה הקודמת שלי בכנסת, חברות וחברים, לא נתקלתי בחוות דעת כל כך חריפה וקשה של הלשכה המשפטית. היועצת המשפטית הצביעה על שורה של בעיות חוקתיות חמורות ביותר שהצעת החוק הזאת מביאה אתה, והיא מביאה כתימוכין דברים חריפים וחמורים של נציגי האוצר עצמם בדיון בוועדת חוקה לפני כשנה וחצי, במסגרת התיקונים של מה שכונה "חוקי המשילות". זאת אומרת, נציגי האוצר עצמם דיברו על הבעיות שיש בחוק המשילות כפי שעבר, ועכשיו הממשלה הזאת באה ועוד החמירה אותם. בהתאם לחוות הדעת הזאת, לא רק שההתנהלות הממושכת של הממשלה בלי תקציב מאושר מעלה שאלות קשות ביחס ליכולת הפיקוח של הכנסת ושל הציבור על הממשלה וביחס ליכולת של משרדי הממשלה לבצע בכלל באופן שוטף את העבודה שלהם, אלא, חברותי וחברי חברות הכנסת, נפגעת קשות הריבונות שלנו, של הכנסת, של הבית הזה, ונפגעת הלגיטימיות של עבודת הממשלה. לא רק שבמשך כחצי שנה מיום שהשרות והשרים נכנסים לתפקיד שלהם הם לא יוכלו ליזום שום תוכנית, שום פרויקט, לא יוכלו לעצב את סדר העדיפויות של המשרדים שלהם, אלא שיוצא מחוות הדעת של היועצת המשפטית שמי שלמעשה מנהלת את המדינה – מנהלת אותנו החשבת הכללית, שעושה אומנם כמיטב יכולתה, אבל כמה בלתי סביר שהחשבת הכללית לבדה תנהל את מדינת ישראל. נימוקי הממשלה למהלך הזה לא מחזיקים מים בשום פנים ואופן. גם הטענה כאילו הממשלה בכלל דואגת לכנסת, שיהיו לה יותר ימים לדון, היא באמת ספין עלוב – תסלחו לי, חברות וחברים. הנימוק האמיתי היחידי הוא שהממשלה לא רוצה להגיע לכנסת לקבל את אישורה ואת הפיקוח שלה, ובאופן אמיתי זאת פגיעה עמוקה בדמוקרטיה הישראלית. כל יום בלי תקציב מאושר הוא יום שבו נפגעת יכולת הביצוע של משרדי הממשלה, נפגעת הריבונות של הכנסת, נפגעת יכולת הפיקוח שלה על הממשלה. כמו שטענו וחזרנו וטענו בוועדה, וגם כאן, במליאה, חברי וחברותי, הפתרון הסביר והמתבקש היה להישאר במתכונת חוק-היסוד, כמו שנקבע רק בקדנציה הקודמת, סך הכול, להעביר את תקציב 2015 במשך 100 ימים מכינון הממשלה ואת תקציב 2016 עד סוף מרס. לצערי, זה לא עומד לקרות. מה שקורה כרגע, כמו שאמרתי, הוא פגיעה בריבונותה של הכנסת, פגיעה בדמוקרטיה הישראלית. זאת מתחילה להיות ההתמחות מספר אחת של ראש הממשלה הזה, וזה נזק לכולנו. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת מיכאלי. חבר הכנסת איתן כבל – לא נמצא? היה פה. חברת הכנסת רויטל סויד – לא נמצאת. חבר הכנסת דני עטר, מה תגיד? הגיע תורך, אתה לא מאמין, נחסכו לך 27 דקות תיאורטיות. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> 27 דקות, מה אני אספיק להגיד ב-27 דקות? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, אדוני, עשר דקות לרשותך. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי, האמת היא שאני, ככה, יושב ומנסה לחשוב מאיפה מתחילים, האם זו בדיחה? – עמר, תביא לי בבקשה את הנייר, בשלב מסוים אני רוצה להקריא משם משהו; תודה, עמר – אני שואל את עצמי, האם זו בדיחה, שאנחנו צריכים לאשר תקציב בחודש נובמבר? האם זו בדיחה, או שזו אמת? כי אני באמת לא מצליח להבין – מה תפקידו של תקציב? מהמעט שהספקתי ללמוד בחיי, תקציב מגדיר מדיניות, ואם אנחנו מאשרים את תקציב 2015 בחודש נובמבר, אז מה המדיניות? על מי אנחנו עובדים? אתה לוקח תקציב של ארגון, במקרה הזה ארגון כזה גדול, שקוראים לו מדינת ישראל, אתה קורא את התקציב, ואתה מבין לאן הארגון הזה שואף להגיע. האם הוא מתכוון להוביל אותנו למקום שבו מחזקים את הפריפריה? האם הארגון הזה מתכוון להוביל אותנו למקום שבו מחזקים את השלטון המקומי? האם המדיניות, יש בה הגדרה של צמיחה כלכלית? מה הם יעדי הצמיחה הכלכלית? אלה דברים שאתה בדרך כלל, כשאתה לוקח תקציב לידיים וקורא אותו, אתה לומד על הארגון. אם אני צריך לאשר את התקציב של שנת 2015 בחודש נובמבר 2015, בואו נעשה, ככה, משחק, רגע, ונשאל את עצמנו, מה אנחנו לומדים על הארגון הזה? אז אני אגיד לכם מה אני לומד על הארגון הזה; אני לומד עליו שזה ארגון בלי הנהגה, ארגון שפשוט, עם הזרם, צועד לו אל עבר יעדים לא ברורים, שלארגון הזה בעצם אין הכוונה, אין הגדרה של מטרות, אין הגדרה של יעדים. ואם אני, ככה, לצורך העניין, אתמקד לרגע קט בשלטון המקומי, וננסה להבין מה המשמעות של – אין תקציב עד חודש נובמבר, לגבי השלטון המקומי. כפי שבוודאי ידוע לכם, ראש רשות, אם היה מגיע לחודש נובמבר בלי תקציב, כבר היה מודח מתפקידו. שר הפנים היה מדיח אותו מתפקידו. הנה, יושבת אתנו כאן ראשת העיר לשעבר של ערד והיא יודעת את זה בדיוק כמוני, גם איתן ברושי. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> נראה לי שאין פה שר. <מיקי לוי (יש עתיד):> חשב מלווה היה מביא לך. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> יש, יש פה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> כן, אני רואה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> כי יש הגדרה מאוד ברורה שאומרת, שאם ראש העיר לא מצליח לאשר תקציב, הוא חסר יכולת משילות, ולכן צריך לשלול ממנו את הסמכויות ולהעביר אותן למישהו אחר. אז למה זה נכון לגבי ראש עיר וזה לא נכון לגבי ראש הממשלה, שהוא חסר יכולת משילות? כן, מיקי, אני שואל אותך. <מיקי לוי (יש עתיד):> לו מותר הכול. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אם אתה מרים ידיים, עד לאן באנו. <מיקי לוי (יש עתיד):> דני, לו מותר הכול. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> זו הבעיה, שכשמדובר בכך שמדינה באה לאשר תקציב בחודש נובמבר, מדובר בנו, מיקי, לא בו. זה החיים שלנו. זה רשויות מקומיות, שבחודש דצמבר 2014 אישרו את התקציב שלהן, על-פי פרמטרים שהמדינה קבעה להן, נתנה להן את הכלים לבנות תקציב ולחשב, איך היא בונה את התקציב לשנה החדשה, ומאז היא אומרת לרשויות המקומיות: תעבדו על תקציב של 1 חלקי 12 לפי שנת 2014. המשמעות של זה היא שכל הרשויות במדינה, למעט העשירות ביותר, שיש להן עודפים, מתנהלות נכון לרגע זה בתקציב גירעוני. זו המשמעות. ואני מנסה להבין, מתוך כך שכולנו עסוקים כל יום בדיונים עמוקים על עתידה של המדינה הזאת בוועדות הכנסת – אם בוועדת הכלכלה של הכנסת, היום, שעסקה בנושא הגז, מתווה הגז, או בוועדה לביקורת המדינה, שעסקה בדוח מבקר המדינה על כל הסוגיות של נגישות האזרחים למידע על הזכויות שלהם – ואתה מבין שזאת מדינה שיד ימין בה לא יודעת מה יד שמאל עושה. האם זה לא תפקידו של ראש הממשלה? אבל גם אם זה היה ברור לו שזה תפקידו, מעצם העובדה שהוא לא מסוגל לאשר תקציב, הוא חסר יכולת משילות, ולכן גם אין סיכוי שהוא יעסוק באותו אחד שזקוק מאוד לשירותי הרווחה של המדינה, זקוק מאוד לביטוח הלאומי, זקוק מאוד לתקציבים שנמצאים ומחכים לו בביטוח הלאומי, ואין לו מושג אפילו שיש לו זכויות כאלה. אז אני מגיע למסקנה, חברי וחברותי חברי הכנסת, שמי שמביא אותנו לדיון הזה מתוך ניסיון שבחודש נובמבר נאשר את תקציב 2015, הוא פשוט מזלזל בנו. הוא פשוט מזלזל בנו. מזלזל בנו, חברי הכנסת, מזלזל במוסד הזה, בבניין הזה, שמייצג את כל העם, מזלזל באזרחי המדינה. אבל ברור עוד יותר מכך, שאין לו מושג לאן הוא מוביל אותנו. ואתם יודעים מה? אני לפעמים שומע דברים בבית הזה ואני לא מצליח להבין אותם. ואני רוצה לפנות אליך, אדוני השר, ולחברים החרדים בבית הזה, ולהקריא לכם מתוך נאומו של חבר הכנסת אייכלר היום, וננסה רגע לפתח את זה, במסגרת משחק התפקידים שאנחנו משחקים כאן. אני אקריא לכם מתוך נאומו. הלכתי והוצאתי את הנאום שלו נכון להיום בצהריים. חבר הכנסת ישראל אייכלר אומר ככה: "עיריית ירושלים משקיעה עכשיו 75 מיליון ב"ספורטק", בשעה שחלק קטן מאוד מתושבי העיר ישתמשו בזה. אני אומר" – זה הוא אומר, כמובן – "נניח שזה לא יעבוד בשבת ונניח שהכול יהיה בסדר, מה פתאום צריך האזרח לשלם 75 מיליון שקל בשביל תרבות שאיננה שלו? ומה פתאום צריך האזרח החילוני, האנטי-דתי, לשלם מס עבור תרבות של בתי-כנסת?" והוא ממשיך ואומר: "אני מציע, חברי החרדים, שנעשה הסכמה לאומית שבכל נושאי התרבות יישא כל אחד באופן פרטי. כי התרבות הרעה של אותם אנשים שהם נגד מנשקי המזוזות – אני לא מוכן לממן אותם; והתרבות היהודית שלנו – גורמים אחרים לא רוצים לממן. הרי יש תרבות ערבית, אני לא יודע כמה מממנים אותה, למה אזרח ערבי צריך לשלם מס עבור תרבות יהודית? ולמה יהודים צריכים לשלם מס עבור מוסד תרבות שמציג סרט של מחבל שרצח את משה תמם? אפשר לומר שכל נושא התרבות וכל הדברים האלה צריכים להיות פרטיים, הפרטה. לא צריכים לממן אותם". ואני שואל אותך, אדוני השר – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> מיקי, עוד שנייה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא, קח את הזמן. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אני לוקח. אני שואל אותך, אדוני השר, איפה זה עוצר? איפה ההבחנה הזו של תשלום מסים בגין שירות כזה או אחר, איפה זה עוצר? אתה באמת חושב שזה יעצור בסוגיה הזו בנקודה שבה נוח לך? אתה חושב שלא יפתחו את זה לכיוונים שיהיו פחות נוחים לישראל אייכלר וכן הלאה? אבל בקרקס הזה שמתנהל כאן הכול אפשרי, הכול מותר. מותר לנו לעשות כל מה שאנחנו רוצים, אין צורך במשילות, הרי בסופו של דבר נבוא לאזרחים, נבהיל אותם עם כמה ססמאות, הם יצביעו עבורנו, ואנחנו נמשיך וננציח את השלטון. זו האמירה בעצם. וכנגד האמירה הזאת אני אומר לכם שהדרך היחידה היא לעצור את זה; ואתם בקואליציה, אסור לכם להמשיך לתת יד לקרקס הזה, שבעצם מוביל אותנו לשום מקום. עוד לא היה דבר כזה שמדינה שלמה תצעד באפלה גמורה, בלי להבין בכלל לאן היא פוסעת, לאן היא צועדת, לאן היא דוהרת, לאן היא הולכת – לא חשוב באיזה מילים תשתמשו. זה ברור לגמרי שבאין תקציב, מדינה לא יכולה להתנהל, לא יכולה להשיג יעדים, לא יכולה לפתור את בעיותיו של האזרח הפשוט. והבעיות הן כל כך רבות: שלטון מקומי, אמרנו, קורס; מגזר ערבי במדינה – הגיע הזמן גם לדבר על זה. המגזר הערבי במדינה מתנהל באופן הכי לא ראוי. המדינה, יחסה למגזר הערבי הוא באופן הבלתי-ראוי ביותר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לסכם. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> מדברים על תקציב המדינה – – – אני בתוך עשר דקות מסכם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> שניות. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> מדברים על תקציב המדינה – מעניין מי בבית הזה יודע שתחת מדינת ישראל מתנהלים שני תקציבים: בכל משרד ממשלתי יש תקציב של הערבים ותקציב של היהודים. זה נראה לכם מדינה מתוקנת? זה נראה לכם דבר הגיוני, סביר בכלל? אחר כך עוד מדברים על אפליה מתקנת, על פערים. הרי אם היה ראש הממשלה ממלא את תפקידו כראוי, מאשר תקציב אחד לכל אזרחי המדינה ללא הבדל של דת, צבע, גזע, מין, גובה וכן הלאה וכן הלאה, ואחר כך היה רוצה להוסיף על התקציב הזה סעיפים או סכומי כסף כדי ליצור אפליה מתקנת – זה מאוד הגיוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת עטר, אתה מעכב את יושב-ראש ועדת הכלכלה פה מלשאת דברים, שזה חמור מלחרוג מהפרוטוקול, בינינו. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אתה יודע מה? יש לנו יושב-ראש ועדת כלכלה מאוד פעיל, אנרגטי, מוצלח מאוד – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> דני נשאר לישון בירושלים. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> לדעתי, זה מה שצריך לעשות, איתן. תאמץ את הרעיון, בוא פעם אחת נאתגר את ראש הממשלה, נשים תקציב אחד לכל אזרחי המדינה, ולא לכל קבוצת אוכלוסייה נעמיד תקציב אחר שיוצר עיוותים, ומי שלא מסוגל או אין לו היכולת לממש את הזכויות שלו מכל מיני סיבות ביורוקרטיות כאלה ואחרות – נוצר הפער, ההולך וגדל באופן כזה – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> מי שלא קשור ומחובר. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> בדיוק, בדיוק. לזה זה מיועד. בונים תקציב באופן כזה שמי שלא מחובר לעטיני השלטון והוא לא מִתפקד והוא לא בוחר והוא לא מצביע עבור ראש הממשלה והמפלגה שלו, מוצא את עצמו בתת-ניצול תקציבי, שגם ככה הוא ניצול מעוות; וכל שנה שעוברת הפערים הולכים וגדלים, ואחר כך מתפלאים שהאוכלוסייה הערבית במדינה מרגישה מקופחת, מרגישה לא שייכת, מרגישה לא מזוהה עם מה שקורה במדינה הזו. ואנחנו מתפלאים – אנחנו, היהודים, אומרים: איך זה יכול להיות? למה הם לא ציונים כמונו? אז אני מודיע לכם: הם לא יכולים להיות ציונים, הם לא יכולים להזדהות עם מה שקורה כאן, כי האפליה הזאת היא מטורפת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> כן, מרב, מה לעשות, אני אומר פה דברים שהם האמת, וזוהיר מאחורייך ויכול לומר לך – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אני גם אתך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת עטר, משפט סיכום. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> ממש, ממש. משפט לסיום בתוך שלוש-ארבע דקות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, לא, זה כבר חריגה מהפרוטוקול. אתה נחמד, אתה צפוני, אני עושה לך הנחות, אבל יש גבול. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אתה יודע מה? ולו רק בשביל זה שכשיסתיים כאן הדיון אני עוד צריך לנסוע שעתיים וחצי, כשאתם כבר תחגגו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני רוצה לדאוג שתיסע יותר מוקדם. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אתה כבר תהיה עם שעון ההשכמה שלך, ואני עוד אהיה בדרך הביתה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז הנה עוד סיבה לסיים את הדברים. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אני, ברשותך, אומר משפט סיום. המיקוד של הדקות האחרונות בדברים שלי, לגבי האוכלוסייה הערבית, הוא לא נעשה סתם; הוא נעשה כדי להמחיש את משפטי הפתיחה שלי ביחס לתפקידו של תקציב. תקציב נועד לשרת את אוכלוסיית המדינה, נועד להגדיר יעדים. כשאין תקציב ואין יעדים, נוצרים פערים. ונוצר פער שהוא בלתי נסבל, שהוא לא הגיוני, שאנחנו נותנים לו יד; אנחנו חלק מהבית הזה שיוצר את הפער הזה. ואסור לנו להמשיך את המצב הזה. וזו ההזדמנות לתקן את זה באופן כזה ולוּ רק בגלל העובדה שהתקציב מגיע בנובמבר – ראש הממשלה יגלה קצת אחריות ויתקן את העיוותים האלה פעם אחת ולתמיד. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת עטר. בהחלט היה שווה לחכות לנאום שלך. חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. אני אשאיר אותך בידיה הנאמנות של סגנית היושב-ראש פלוסקוב, שתחליף אותי. <איתן כבל (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, שלא מתעניין מה קורה פה במליאה, חברותי וחברי חברי הכנסת, רשם פרלמנטרי – אין לי ברירה, אני חייב להרים את הדוכן. חייב להרים את הדוכן. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מאז אתה יושב-ראש ועדת הכלכלה גבהת. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, הרבה דברים קרו לי מאז, ורק לטובה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> רק הגז נשאר למטה באדמה, אבל אתה – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי חברי הכנסת – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> הגיע הזמן לעשות סדר כאן. עשיתם פה מה שרציתם עד כאן – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> טלי התעוררה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> השעה 23:00. <איתן כבל (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, אני, ברשותכם, רוצה להתחיל – עכשיו ראיתי ידיעה של ברק רביד, כתב "הארץ", שסיפר שראש הממשלה מנע מראש המוסד להופיע – חבר הכנסת חיליק – מנע מראש המוסד לבוא ולהרצות בפני חברי סיעת המחנה הציוני על "דאעש". וביררתי עם יושבת-ראש הסיעה שלנו, הנמרצת, מרב, אם אכן היה דבר כזה. אני זוכר שניתן אישור לראש המוסד לתת הרצאה לאנשי עסקים. לנו, חברי המחנה הציוני, אסור שחס וחלילה נדע, נשמע, תינתן לנו הזכות לקבל מידע על "דאעש", עד כמה שבכלל המוסד יודע להגיד משהו עליו. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני בטוח, אני בטוח. <קריאה:> קסניה יודעת יותר טוב. <איתן כבל (המחנה הציוני):> קסניה, אין לי ספק שאת יודעת יותר. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> יאללה – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> מעבר לעניין הזה, זה נראה לי עניין לא תקין לחלוטין, ואני מאוד מקווה שהעניין הזה לא יעבור גם מבחינתה של יושבת-ראש סיעתנו והסיעה שלנו. אנחנו צריכים להביע את המחאה שלנו בעניין הזה. עכשיו לעניינים אחרים. נושא התקציב – דווקא אני רוצה לדבר עליו היום בנושא הגז. אני יודע שטוחנים את זה עד בלי די, אבל יותר מאשר אנחנו עוסקים בעניין הזה, של התקציב, נושא הגז מקבל משמעות מיוחדת, כי זה נושא ל-50-40 שנה, זה לא החארטה הזאת של הדו-שנתי, זה סיפור של העתיד שלנו, של בנינו, של נכדינו. ועל מה מלינים, בעצם, חברותי וחברי? עלינו – טוענים שאנחנו מעכבים? אז בוא נעשה סדר בסיפור הזה. אני רוצה להזכיר למי שכבר שכח, שמתווה הגז כבר היה אמור להיות מאחורינו. ולשמחתנו, מי שעד לרגע זה עצרו את התהליך, ובדין, אלה או אנשי מקצוע או פוליטיקאים מתוך הקואליציה. הממונה על ההגבלים העסקיים, אני רוצה להזכיר, דיויד גילה, מונה על-ידי הממשלה. הוא הראשון ששם את הדברים על השולחן ועוצר את התהליך. הוא מוציא חוות דעת שקובעת שמדובר במונופול. אחריו הרב, חבר הכנסת, השר אריה מכלוף דרעי – כבר לא נשאר מקום בכרטיס הביקור. <היו"ר טלי פלוסקוב:> זו הברקה של שעה 23:00. <איתן כבל (המחנה הציוני):> ידעתי, ידעתי שתסתובב. ידעתי שתסתובב, ידעתי שתסתובב. רק הזכרתי את המנהיג שלכם, ישר הסתובבתם. <קריאה:> הצלחת להעיר אותם. <איתן כבל (המחנה הציוני):> ובאמת עכשיו, מעבר לעניין הזה, ייאמר לזכותו שהוא מקבל אומץ ומחליט שלא לבצע את רצונו של ראש הממשלה, שמבקש להפיל על כתפיו השחות את חטאי הממשלה בשש השנים האחרונות, והוא מחליט להביא אותה, ואומר לממשלה: אני לא מוכן להיות חותמת גומי שלכם, זה הסיפור. ואחרי זה מבקר המדינה בא, ומבקר המדינה קובע ומבקש ותובע לא לקיים החלטות בנושא הזה עד לאחר שהוא יגיש את הדוח, חבר הכנסת שרון גל. והאם אנחנו אלה שעוצרים? אם האנשים בתוך המערכת סבורים שהמתווה הזה הוא מתווה שגוי שיש לתקנו, אנחנו נעשה את הכול כדי לתקן אותו. ומי שהיה היום בדיון ראה דיון סוער, שמעלה שאלות ותהיות, המון שאלות, המון תהיות, על אופן התנהלות הממשלה והעומד בראשה. לא לחינם לא נמצאים כאן חברי הקואליציה. מה יש להם לתרום לדיון על התקציב, חוץ מהשר שאין לו ברירה אלא להיות כאן? <היו"ר טלי פלוסקוב:> סליחה, מה אתי? <איתן כבל (המחנה הציוני):> את, יש לך ברירה? את בתור. <היו"ר טלי פלוסקוב:> לא. אל תגיד חוץ מהשר. יש עוד – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> בוודאי, בוודאי. אבל בפועל, תראי איזה בושה וחרפה. וכי יש להם מה לומר? יש להם מה להגיד? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> ואיפה חבר הכנסת גפני, יושב-ראש ועדת הכספים, שאנחנו כל כך אוהבים לדבר בו נכבדות ולאהוב אותו? איך המיקום שלו שינה את עמדותיו? איך מיקומו – מהאופוזיציה לקואליציה – הוא נהיה יותר זריז ממשגיחי כשרות; הוא מייד מכשיר. אני רק תמה – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> כוחו בפיו, העם הזה. "אל תיראי תולעת יעקב". <קריאה:> כוחו בתורתו. <יעקב מרגי (ש"ס):> בפיו, בפיו. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני רק שואל, אני באמת שואל, תמה. אדוני יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט – גם המדע אצלך? <יעקב מרגי (ש"ס):> לא, לא. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אוקיי. אמרתי – לפחות שאני לא אטעה. <יעקב מרגי (ש"ס):> יש הפרדת רשויות. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני רק שאלתי. לכן אני אומר, איפה אתם? אדוני יושב-ראש ועדת החינוך, חברי חבר הכנסת מרגי, הכול הסתדר? התקציב הזה, הכול בסדר בו? אני רק זוכר – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> אך לא מזמן. <איתן כבל (המחנה הציוני):> ממש. <יעקב מרגי (ש"ס):> אני עדיין תוהה – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אתה עדיין לא בטוח איפה אתה. אתה עדיין הולך לשבת שם? <שרון גל (ישראל ביתנו):> יש פה כיסא פנוי – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> ואיך תצביע, חבר הכנסת מרגי? <יעקב מרגי (ש"ס):> משמעת קואליציונית. הרי אתה מנוסה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> משמעת. תגיד לי, מה, ראש הממשלה זה משה רבנו שיורד מסיני? מה חשוב כאן? האמת שלכם, שצעקתם אותה, שעשיתם קריעה, חלקכם? אני זוכר את הרב גפני, אני הזדעזעתי כשעשו את הקריעה. הכול נשכח כלא היה. הם, גם אסור להם לצפות בסרטים, אז אפילו אי-אפשר לשלוח להם את זה. בטלפון הכשר הם לא מורידים. ואני באמת תמה, בעניין הזה, ואני באמת רוצה לראות איך יפעל חבר הכנסת גפני, יושב-ראש ועדת הכספים, האיש שעמל, ונלחם ונאבק, שעוקר הרים וטוחנם זה בזה, בפיו, שנלחם למען האוכלוסיות החלשות. ומה יהיה עכשיו? מה יאמר? איזה הגיגים יצאו לו מפיו? אני סומך, אני סומך, אין כמוהו בלהרכיב משפטים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אילצו אותי, אילצו אותי. <מיקי לוי (יש עתיד):> כורח הנסיבות. <השר לשירותי דת דוד אזולאי:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אבל אני אומר לכם עכשיו, מעבר לכל העניין הזה, קצת כבוד לכנסת, קצת, מעט. זה נראה, חברותי וחברי הכנסת – דני עטר, בבקשה, אני מדבר ברצינות. תראו, קודם כול, אני גאה בכם – חברי סיעת המחנה הציוני נמצאים כאן, נותנים כבוד לכנסת. קודם כול, לבית. זה כבוד גדול, אני אומר את זה בלי טיפת ציניות. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אצלי פשוט החדר רחוק. <איתן כבל (המחנה הציוני):> זה לא משנה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה כולל את זוהיר? זה כולל את זוהיר? <איתן כבל (המחנה הציוני):> זה כולל גם את זוהיר, ראש וראשון. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> לא, קודם כול זוהיר, מה זה, הוא הזוהר. <איתן כבל (המחנה הציוני):> ראש וראשון. הוא מאיר את דרכנו – זוהר. יש גם פה ניצב מטעם יש עתיד, מה שנקרא חפ"ק קדמי. בסדר, אוקיי, מה העניין? <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת כבל, הזמן הולך ותם. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני כבר מסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בקטע המעניין – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> איתן, תמשיך – – – <קריאות:> הוא בשיאו עכשיו, אנחנו נהנים – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני הבנתי את זה, אני הבנתי. השיא הזה יכול להימשך עוד עשר דקות. אני מבינה את זה. נא לסיים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אוקיי. אני, גברתי, מסיים. התעייפת ממני? <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני? ממש לא. כשאנחנו נדבר בקפיטריה – שעתיים. עכשיו, לסיים בבקשה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אנחנו, עוד יהיה לנו הרבה מה לומר, ואנחנו נאמר. תודה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> איתן, רגע, רגע, יש לך איזה עמדה לגבי התקציב? אולי תגיד. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני אחשוב על זה. <קריאה:> איתן, תחזור בבקשה על מה שאמרת לגבי – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת, יושב-ראש ועדת הכלכלה, איתן כבל. אני מזמינה את חברת הכנסת רויטל סויד. <קריאות:> רויטל, עכשיו את צריכה – – – אחרי איתן זה קשה, אבל אנחנו סומכים עלייך. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אחרי איתן זה קשה מאוד, מאוד, מאוד. <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אני מבינה שהשעה מאוחרת, אבל בכל אופן – – – <קריאות:> מה הבעיה? – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> לא, אני רואה שהאדרנלין רק מתחיל לעלות כרגע – בטח. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> התחלנו ליהנות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אוקיי, גברתי, יש לך עשר דקות. <איתן כבל (המחנה הציוני):> כשהתחלנו ליהנות, כבר את רוצה לסגור? <קריאה:> זה לא עינוי, זה בילוי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> ברור. ברור לי. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> ההצגה הטובה ביותר בעיר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אני רוצה להתחיל, לפני שאני אפילו אפנה לגברתי היושבת-ראש ולאדוני השר – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> זוהיר שאל אותי האם הוא יצטרך להתחיל את יום הצום שלו פה, במליאה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני מקווה שחברים מהסיעה לא יפריעו לחברת הכנסת לדבר – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ואני רוצה לומר – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – אז בבקשה. <קריאה:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> זאת כן הפרעה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אנחנו מעודדים אותה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אני רוצה לומר בפתח דברי כמה אני גאה לראות פה מהדוכן הזה את האולם, את המליאה, את כולכם, את רובכם, יושבים פה עם מרץ, עם כוחות, עם אמירה בהרבה מאוד תחומים. וחלק מהחברים שלנו גם נמצאים פה אתנו. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> רק שניים. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ועכשיו ברצינות. ועכשיו ברצינות. גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים ימים מאוד מורכבים בימים האחרונים וגם בשבוע שעבר כאן בבית-המחוקקים. נחשפנו למתווה הגז, וקצרה היריעה מלומר עד כמה הוא מסכן את הציבור במובן של החמדנות שיש בו. קיבלנו היום בקשה להארכה – דיון שאנחנו מנהלים, הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה, הוראה מיוחדת להאריך שוב. וחברי עמדו פה ודיברו לפני כן, ואני לא רוצה לדבר לא על הגז ולא על התקציב, אני רוצה לדבר על אדם אחד שהיום הובא למנוחת עולמים. אני רוצה לדבר על אפרים ברכה, זיכרונו לברכה. את אפרים ברכה הכרתי לפני בערך שני עשורים באופן טבעי כסנגורית והוא כחוקר בימ"ר תל-אביב. דרכינו הצטלבו בתיקים מסוימים. באופן פרדוקסלי או לא נשארנו מיודדים מאוד, עם הרבה מאוד חיבה ועם הרבה הערכה הדדית. אם אני מדברת על אפרים ברכה, וקשה מאוד לדבר עליו בלשון עבר, אני יכולה לומר שלא מדובר בקלישאה כשאומרים עליו "החוקר מספר אחת". באמת מדובר בתופעה, בחוקר שאין רבים שמשתווים לו באיזה אופן – כריזמטי, יצירתי, יסודי, ובאותה נשימה יש גם לומר, לעתים היה שנוי במחלוקת, לא כולם אהבו את האופן שבו הוא ניהל את החקירות. אף פעם לא הטילו בו רבב. בנו של אפרים ברכה אמור להינשא בחודש ספטמבר. חודש ספטמבר זה עוד פחות מחודשיים. אפרים ברכה, האיש הלא-שביר הזה, לא רק לא שביר, נראה בכלל לא סדיק ולא שביר, החליט ליטול את חייו חודשיים לפני חתונת בנו, וזה רק מראה באיזה עומק היה השבר שבו הוא היה נתון, באיזה גודל היה השבר שבו הוא היה נתון. והדבר הזה צריך להדליק אצלנו נורה אדומה. הוא צריך להדליק אצלנו נורה אדומה כחברה; הוא צריך להדליק אצלנו נורה אדומה פה בבית-המחוקקים, והוא גם צריך להוביל לבדק-בית וחשבון נפש בפרקליטות ובמשטרה, כדי לבוא ולבחון איפה הם היו כשהאיש הזה, שהם התהדרו בשם שלו, "החוקר מספר אחת", עבר את החודשים, את השבועות ואת הימים שהוא עבר פה לאחרונה. מסתבר שגם אנשים שידועים כחזקים וקשוחים, גם אם הם נבחרי ציבור וגם אם הם אנשי ציבור, לא חסינים. מסתבר שהם בני-אדם. מסתבר שאי-אפשר לחבוט שוב ושוב ושוב בבן-אדם ולהטיל בו רפש – ויכול להיות שהוא נכון ויכול להיות שהוא איננו נכון, אינני יודעת, אני לא פה כדי לבוא ולומר: הדברים הם לא נכונים. אני פה לבוא ולומר איך אנחנו כציבור יכולים לבוא ולאפשר את כיכר העיר חזרה, את הגליוטינה עם חבל התלייה, עם המשפטים שהם משפטי שדה, עם חוסר הדמוקרטיה; אולי אפילו פה אנחנו אומרים – בשם הדמוקרטיה; איך אנחנו כציבור יושבים ומאפשרים לדבר הזה לקרות שוב ושוב. ויש אנשים שנמצאים פה שעברו את זה, ויש אנשים שנמצאים פה שיעברו את זה, ויש אנשים שנמצאים פה בחוץ ושומעים ועוברים את זה על בסיס יומי. ומה אנחנו עושים חוץ מלבוא ולצקצק אחרי מעשה? ומשרד המשפטים, הפרקליטות, מפרסמים הודעה שלא הוטל בו שום רבב ושלא היה אמור להיחקר תחת אזהרה וששום דבר מכל מה שנאמר עליו לא היה נכון – איפה הם היו לפני יום? איפה הם היו לפני יומיים? איפה הם היו לפני הרגע הזה שאפרים ברכה, האיש הזה, שהיה נראה כיצוק מברזל, לא רק לא שביר, גם לא סדיק, אמר לבני המשפחה שלו: אני יוצא לשאוף אוויר, ולא חזר? איפה הם היו? איפה הם היו ברמה החברית? איפה היו ברמה הארגונית? איפה הם היו ברמה של עזרה? איפה הם היו ברמה של ליווי? ואיפה הם היו ברמה של לבוא ולומר: אין שום בעיה עם האיש הזה? ואנחנו, בבית-המחוקקים, נמשיך לתת יד לתרבות הזאת שהולכת וגואה ופושה? אנחנו נמשיך לתת יד לדבר הזה שאפשר לצלוב אנשים, בני-נוער, ילדים? מה קורה לנו? איפה אנחנו? איבדנו כל חמלה? שכחנו את הכללים? אנחנו ניתן לדבר הזה להמשיך וכל פעם נצקצק ונגיד: אוי אריאל רוניס, זיכרונו לברכה – 6,000 שיתופים ושיימינג; אוי, נער בן 15.5, אלימות ובריונות ברשת החברתית. אוי-אוי-אוי; אוי, אפרים ברכה, התקשורת או מי שזה לא יהיה הרגו אותו בימים האחרונים וכתבו עליו דברים קשים. אבל למה אנחנו מגיעים תמיד בדיעבד? איפה אנחנו לפני מעשה? איפה אנחנו בחקיקה? איפה אנחנו במודעות? איפה אנחנו באיזו אמירה? אנחנו נמצאים היום בסיטואציה שבה החזרנו את כיכר העיר, ולא רק החזרנו את כיכר העיר, החזרנו אותה ברמה הכי גרועה, כי ההמונים כבר לא עומדים פנים מול פנים מול הנידון לתלייה – אנחנו נמצאים מאחורי מסך, האצבע קלה על המקלדת, אפשר לכתוב מה שרוצים, אין דין ואין דיין. יש חופש ביטוי, הוא חשוב, הוא ערך עליון. חופש ביטוי הוא לא חופש שיסוי, וחופש ביטוי לא מאפשר לומר כל דבר בכל אופן שהוא. אפשר להעביר ביקורת, אבל אי-אפשר לקחת אדם ולהעלות אותו על המוקד, ואנחנו עושים את זה שוב ושוב, ואנחנו כל פעם באים ועושים איזה סוג של חשבון נפש עם עצמנו, אחרי מעשה ובדיעבד. אז קודם כול בואו נבין את זה, ובואו נסתכל האחד לשני בפנים ובואו נגיד: אנחנו פה בבית-המחוקקים לא עושים עם זה שום דבר, ויש לנו אחריות, יש לנו אחריות כלפי הילדים שלנו, כלפי הנוער שלנו וכלפי בוגרים גם כן. וביום ראשון אמורה לעלות לוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת החוק שהגשתי, הצעת החוק לתיקון חוק איסור לשון הרע, הצעת חוק שאולי תאפשר באיזו דרך לגדור את האלימות ואת הבריונות ברשת החברתית, לא כדי שמישהו יוכל לרוץ אחר כך ולתבוע בבית-משפט על לשון הרע, לא כדי שמישהו יוכל לקבל אחר כך כסף, בסך הכול כדי שיסירו דברים פוגעניים, בריוניים, דברים שעולים כדי לשון הרע. ואני רוצה לסיים בזה שאת אפרים ברכה, זיכרונו לברכה, אף אחד לא יוכל להשיב. בחתונת בנו שתתקיים בעוד חודשיים הוא לא יהיה לרקוד ולשמוח; לילדיו האחרים, לנכדיו העתידיים, הוא לא יהיה שם, גם לא לרעייתו, גם לא למשטרת ישראל, גם לא ליחידה הארצית לחקירות הונאה. והאיש הזה ליווה את החקירות הכי חשובות שלה בשנים האחרונות. אותו לא נוכל להשיב, אבל יכול להיות שנוכל לעצור את מקרה ההתאבדות הבא. ויכול להיות שלא נקרא יותר כותרות בעיתון על ניסיון אובדני של ילדה בת 16 מפני שחברים שלה פגעו בה ברשת. ויכול להיות שאנחנו נוכל לבוא ולומר ניסינו והצלחנו, לא יילקחו יותר חיי אדם, וזה מתחיל קודם כול בבית הזה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת רויטל סויד. אני מזמינה את חבר הכנסת זוהיר בהלול, ולאחריו – חברת הכנסת מיכל בירן. אדוני, עשר דקות שלך. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> כנסת יקרה, כאשר הגעתי לכנסת ישראל ביקשו ממני הצהרת הון, והגשתי, אומנם קצת באיחור אבל הגשתי. אלא שהכנסת לא ביקשה ממני הצהרה קוגניטיבית ואינטלקטואלית. אז אני, בעומדי מולכם, כאשר השעון מתקתק לו 23:30, בלילה, אני מודה ומתוודה ומצהיר קבל עם ועולם מול כנסת נכבדה זו שאני איש קשה קליטה ותפיסה. אני, כערבי, אלוהים לא חנן אותי במנת משכל גבוהה. אני כערבי גם לא נולדתי בדנ"א שלי כבעל מוח יהודי קודח. גם לא ביקשו ממני, כאשר נכנסתי לכנסת ישראל, להציג בפניכם מבחן פסיכומטרי שיש בו משהו שמתקרב ל-730. אני איש צנוע, אינטלקטואלי, איש מוגבל שכלית שאיננו מסוגל לקרוא יותר מעשרה עמודים ביום רגיל אחד. הכיצד מעמידה כנסת ישראל את עבדכם הנאמן בפני משימה בלתי אפשרית, כאשר בנובמבר הקרוב, הידוע לשמצה, יגיע אל פתחי תקציב המדינה, ויש אומרים שהוא תקציב עב כרס? כיצד יוכל איש כמוני, מוגבל כאמור, לקרוא היטב את סעיפיו המסועפים של תקציב המדינה? כיצד יביאו לי תקציב עב כרס, ואני שליח ציבור – ככה אמרו לי כאשר באתי לבניין הזה, לקראת בואי לבניין הזה, אמרו לי: אתה שליח ציבור – כיצד שליח ציבור יכול לאשרר ולאשר תקציב מדינה עמוס לעייפה בפרטים עלומים, חשאיים, לעתים סולידיים, לעתים אחרות בלתי מפוענחים בעליל? ואני, שחייב אולי שיירת יועצים כדי שיפענחו לי את נבכי התקציב הזה, לא אוכל לעשות זאת. הכיצד אני יכול להיות שליח ציבור כאשר אינני יכול לקיים את ייעודי? אני חי – וחייב לומר לכם, כך נדמה לי – ברפובליקת בננות, כי יכול להיות שאני אינני מבין, אבל הסתבר למשל שבמתווה הגז, עיסאווי פריג', יותר מ-70% מבעלי היקום הזה, המדינה הזו, המרתקת בסיפורי ההצלחה המהפנטים שלה, יותר מ-70% אינם מבינים שום דבר ממתווה הגז. אני גם בטוח שאם יגיחו לפתע פתאום בוחני משרד העבודה והרווחה אל הבניין הזה ויבחנו את חברי הכנסת המכובדים, ובעלי היכולת האינטלקטואלית שלא תסולא בפז – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אתה יכול להיות בטוח שהאחוז יעלה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> נדמה לי שנגיע אולי ל-75% בממוצע ארצי. זו לא רפובליקת בננות? זו לא הונדורס? <חיים ילין (יש עתיד):> המועצה האזורית חוף-הכרמל מתביישת – – – של המדינה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> רפובליקת בננות כמטפורה. אלי אלאלוף ידידי, אתה נמצא, נדמה לי, בצד הלא-נכון של המפה של המליאה הזו, ואני אומר לך למה. אני, במהלך גיחותי, למשל, לתפוח הגדול, קרי ניו-יורק; אני מגיע, נדמה לי, לאזור הוול-סטריט באקראי באחד מביקורי, ומה עיני הצנועות רואות? רואות שעון אלקטרוני, דיגיטלי, כמיטב המסורת של האמריקנים, ששם מרצד המספר הארוך מנשוא, לאיש מוגבל כמוני, כמובן אינטלקטואלי, שבו האמריקנים מודים ומתוודים בשקיפות מלאה אל מול עמם מהו הגירעון בטריליונים של הכסף של הקופה האמריקנית. ואתם, כאשר אתה יושב במקום הלא-נכון של המפה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה זה קשור לאלאלוף, רק שנבין? <קריאות:> – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> מה קשור – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> תפוח גדול – ניו-יורק. <עפר שלח (יש עתיד):> דיקן דוח העוני. <קריאות:> – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אני מאוד מבסוט שהבניין שוקק, ככה לפתע פתאום יש תסיסה. <זהבה גלאון (מרצ):> ואתה דיברת על מוגבלים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אני מוגבל, אני לא רוצה להטיל רפש באחרים, גברת זהבה גלאון. את יודעת, אני מכבד בני-אדם. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, האם החוק פה זה בגלל זוהיר, או שבגלל – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אז למה אתה אומר, לא מספיק זמן ללמוד את זה? בוא נחכה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אבל יפעת, אני אהבתי את שינוי הפוזיציה שלך – באת ככה פרונטלית אלי, כי אני מבין שאני מעניין אותך בנאום שלי. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אני מאוד שמח, בשיא הרצינות, את לא יודעת איזה תעודת כבוד זו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> זאת הייתה המטרה, יפעת, עכשיו – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> עכשיו אני ממש יודע שאני מאותגר בצורה בלתי רגילה. אז, חברי, אם האמריקנים שישראל – הרי ישראל נמצאת באקראי במזרח, היא לא לבנטינית, לחלוטין. ישראל היא המערבית ביותר במרחבי המזרח התיכון. <קריאות:> – – – <עפר שלח (יש עתיד):> – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> שלח, אתה לא מבין, אתה היית יכול להיות באוגנדה במקרה, ואתה נמצא עכשיו במהות – הייתי אומר – המזרח התיכון התוסס. אז אתה נמצא אולי גיאוגרפית כאן, אבל אתה מערבי לכל דבר. אתם רוצים להיות קרובים לאמריקה יותר מאשר להיות קרובים למזרח התיכון. אז תלמדו מאמריקה, תראו לנו את המספרים המרצדים אל מולנו רגע עוקב רגע, כדי שנבין בדיוק מה אומר התקציב הבלתי-מפוענח הזה. יש מספר כזה, אלאלוף? <אלי אלאלוף (כולנו):> יש, אבל לאיזה מדינה באזור יש מספר כזה? אנחנו הכי לבנטינים – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> לא, אני ממש מתנצל בפניך, אתם לא יכולים, היהודים, העם הנאור והנעלה, אתם לא יכולים תמיד לומר "אצל שכנינו אין ולנו יש", הרי אתם מורמים מעם. אתם צריכים להיות דוגמה ואור לגויים. מי האור לגויים אם לא היהודים? <דניאל עטר (המחנה הציוני):> מי הגויים? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אני הלבנטיני, אני אינני מבין, אתה צריך להבין הכול. אבל אתם מעלימים את התקציב בעלטה, בחשכה. אתם נכנסים למקומות חשוכים במתכוון, במזיד, כדי לפזר ערפל בעיני העם, כדי לזרות מלח בעינו של האדם הממוצע שיושב כאן ומקווה שהבניין הזה הוא בניין ריבוני. והוא איננו בניין ריבוני, אתם לא יושבים בכנסת שהיא ריבונית. אתם נמצאים שבויים לכל היותר מרצון, כי אתם אינכם יכולים מוסרית לחתום על התקציב הזה כאשר מיליארדים על גבי מיליארדים, מה-360 או 370 לעזאזל, מיליארדי השקלים, כאשר מיליארדים רבים אינם מפוענחים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> 401. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> 401, אוקיי. הבנת, אני הגשתי הצהרת הון אבל לא מבין בכסף. אני יודע שלכסף יש צבע אבל אין לו ריח. אבל אני גם רוצה להריח את הכסף הזה, שבמקום שישקע במקומות הנכונים, הוא מתפזר לו בחלל האוויר ללא שליטה, ללא סמכות, ללא מוסר. אתם נפלתם ברשת השררה, אלאלוף, כיוון שראש הממשלה שלכם מכהן כבר ללא הפסקה, כמעט כמו עריצי המזרח התיכון שהתאיידו להם, ואני מאחל לו אריכות ימים. תשע שנים? למה אתם עדיין מהלכים עלינו אימים ומטילים עלינו אימה ופחד? כיצד נאשר תקציב כאשר עשרות – – – <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל דני דנון:> – – – זה לא עובד ככה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אני מאוד שמח שאתם, באמת, בשיא הרצינות, אתם בתסיסה, זה לא ייאמן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אתה מחמם אותם. אתה לא מבין. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אתה כל הזמן מייצר פה מתח. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> שרון גל, אני שמח על ההערות האלה. תשמעו, אני גם אחרי צום, אז אם אני חוטא במטרותי, אני מתנצל בפניכם. דבר אחרון שרציתי לומר לכם על רפובליקת הבננות – שאני מרגיש שאנחנו מריונטות. סליחה על הביטויים הקשים בשעת לילה מאוחרת. התקציב הזה לא מתייחס לזעם האתיופי, לא מתייחס לצורך הערבי, מתעלם מרבדים בפריפריה, מתעלם מהצרכים הייחודיים של הנגב והגליל. זהו תקציב אליטיסטי, תקציב ייעודי, תקציב מחטפי, תקציב לא שוויוני – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – תקציב שמתאים לעולם אחר, לא למדינת ישראל הנאורה. אז אני אמשיך להטיל בכם את התיאורים של מדינה מרתקת, של סיפור הצלחה, של נרטיבים שוקקי חיים; אבל לא כך בפועל, כאשר אנחנו מדברים על תקציב המדינה, כאשר המדינה בעצם מהלכת עלינו אימים, במתווה הגז, כאשר המדינה הזאת שוכנת בחושך במקום להאיר את פנינו. חבל לך, אני דומע על הדמוקרטיה המתאיידת מהמקום הזה בגלקסיה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. חברת הכנסת מיכל בירן, בבקשה, ולאחר מכן – חבר הכנסת נחמן שי. עשר דקות, גברתי. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אני צריכה לזכור לא לעלות לדבר אחרי זוהיר בהלול, כי פשוט אי-אפשר להתחרות בך, זוהיר. זה – note to self. אני בטוחה שכולכם ראיתם את הסרט "מטריקס". בסרט "מטריקס" יש קטע שבו הוא רואה את הקוד של המערכת. הוא רואה, ככה – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> מהסרטים הטובים שראיתי. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> לגמרי. כל אחד, נראה לי, מפרש אותו בדרכו. כל אחד חושב שזאת מטפורה על עולמו, גם חרדים וגם נוער-עובדניקים. אז יש הקטע הזה שבו הוא פתאום רואה את הקוד האמיתי של העולם, מה מניע את העולם, מה מניע את מה שבהתחלה הוא רואה כמו כסות כוזבת. הוא רואה עולם שהוא בסופו של דבר כולו אשליה, ומגיע הרגע שבו הוא רואה איך העולם באמת מתנהל. תקציב המדינה זה הקוד הזה. תקציב המדינה הוא הקוד שעל-פיו באמת המציאות מתנהלת. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> זה מה שעושה אותו סרט כל כך טוב. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אפשר להפריד – הבטחות, סיפורים, מהיום ועד הודעה חדשה. אבל בסוף, אם זה לא מגובה בתקציב, זה חסר משמעות. אפשר, למשל, להגיד שהלב נקרע מהעובדים הסוציאליים, מהמעמסה הכבדה. אבל בסוף, אם לא מוסיפים כסף לתקנים, אם אפילו בארצות-הברית עובדת סוציאלית מטפלת ב-20 ילדים בסיכון, ובארץ – ב-80 ילדים בסיכון, אז זה שאומרים שהלב נקרע זה מאוד מרגש, אבל אם לא מוסיפים בסוף כסף כדי שיהיו עוד תקנים ועוד עובדות סוציאליות, אז אלה פשוט הבטחות חסרות שחר. אפשר להגיד שכואב הלב מזה שיש מיילדת אחת לכל שלוש-ארבע לידות פעילות – אנחנו מדברים, כשהתינוק כבר יוצא, לא כשמחכים, לא כשממתינים. כל מי שמדמיין את זה, כמה הסיטואציה אבסורדית: באירופה יש שתי מיילדות על יולדת; אצלנו מיילדת אחת לשלוש-ארבע לידות פעילות. אז אפשר להגיד שהלב נקרע, וכל אחד שם יכול לדמיין מישהי אהובה במצב הזה – הלב נקרע. אבל אם לא מוסיפים כסף, ואין יותר מיילדות, המציאות לא מחכה; נשים יביאו את הפתרונות הפרטיים שלהן, את הדולה שלהן. אנשים לא יחכו למדינה שתפעל ותישא באחריות שלה. אפשר להגיד שבריאות הנפש זה מערך מאוד מאוד חשוב. אבל בסוף, אם לא מוסיפים כסף אמיתי – ורואים לאן הולך הכסף – תחשבו, זה בדיוק הקוד של המטריקס – אם מוסיפים כסף וזורקים אותו לתוך בור שחור, ולא רואים לאן הוא הולך, ולא מוודאים שהוא באמת ישביח את המערך; אם לא מוודאים שאנשים שהיום מקבלים טיפול עלולים אחרי הרפורמה למצוא את עצמם שנמנע מהם טיפול, אם לא נכנסים לפרטים הקטנים, שזה אותו הקוד, כל ההבטחות הן פשוט מילים ריקות. <אלי אלאלוף (כולנו):> מי הוציא ממשרד הבריאות את בריאות הנפש? <מיכל בירן (המחנה הציוני):> לא הוציאו. כשחוקקו את חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995 – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> כן, מי היה בשלטון? אה, סליחה. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> זה בסדר, אני מוכנה לקחת אחריות על הרבה מחטאי מפא"י ההיסטורית, על מפלגת העבודה. אבל, ואללה, אלי, אפשר לחפש אשמים ב-1995. אבל אתה יושב על הכיסא. אתה עכשיו יושב על הכיסא. אתה עכשיו נמצא במקום שבו ההיסטוריה נכתבת. אבל פה אני הולכת לסתור את עצמי. אני רוצה להגיד לכם שלאחרונה גיליתי בעצמי קמצנות חדשה, קמצנות בתאים אפורים. אני מאוד קשורה לתאים האפורים שלי. הם ליוו אותי כל החיים, ואני חושדת שאני אצטרך אותם גם לעת זיקנה, ובכנסת אני מתחילה להרגיש שאני פשוט מבזבזת אותם; שוב ושוב אנחנו נכנסים לתקציב, אנחנו נכנסים לדיונים – ארוך מדי, קצר מדי, מספיק תקציב פה, כן לחינוך, לא לחינוך, יושבים עם שר החינוך, משכנעים אותו שצריך לעבור לתקציב חד-שנתי, מצליחים לשכנע לעבור לתקציב חד-שנתי, והופ, הוא כבר לא שר חינוך. כיסאות מוזיקליים, שוב כולם מתחלפים, כאילו שום דבר לא קרה. עושים על ה-white board, מוחקים את הכול, עושים delete, ושוב אנחנו מתחילים מההתחלה מאותם שכנועים. אפילו לא נעים לי. חבל לי על המילים שלי, חבל לי על השרה איילת שקד שיושבת פה ושומעת את כל הליהוגים שלנו. יכול להיות – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> למה להגיד "ליהוגים"? דברים של טעם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> דווקא השרה נהנית. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> בסופו של דבר, כולנו באנו לכאן כי אנחנו רוצים לראות שינויים במציאות. אנחנו רוצים לראות שינויים במציאות שגם מחזיקים לאורך זמן. המחשבה על זה, הנה באו, עשו שוויון בנטל. כל המערך, כולם משקיעים בזה, כולם מדברים על זה, כולם כותבים על זה. הופה, כפתור אחד, לוחצים delete וזה נעלם. מע"מ אפס. מצאנו את עצמנו מבזבזים המון זמן בפגרה כדי לחסוך למדינת ישראל ולחסוך ממנה את הבזבוז של 2.5 מיליארד שקלים. מה קרה בסוף? לוחצים על הכפתור, יש delete – כאילו לא היו דברים מעולם. והנתונים שמשרד האוצר הולך להביא לנו עם התקציב – אני אפילו, באמת, באמת חבל לי על התאים האפורים, הרי בסוף זה נראה כמעט רנדומלי. כששאול מופז מודיע שיש 40 מיליארד גירעון לפני בחירות, אומרים לו: מה פתאום, אתה הוזה, אתה הזוי, זה לא נכון. נגמרות הבחירות, מתחילים לדון בתקציב, מגיע שר האוצר יאיר לפיד, ואנשי האוצר, שאמרו לשאול מופז שהוא הזוי, אמרו: חברים יקרים, אין מה לעשות, יש גירעון של 40 מיליארד, חייבים לחתוך בבשר החי. אחרי שחותכים בבשר החי אומרים: אוי, אוי, טעינו בחישוב, טעינו בתחזיות, בסוף הגירעון לא כל כך גדול, חלק מהגזירות, דווקא אלה – על קבוצות מסוימות שאנחנו לא רוצים שהן תשלמנה את מלוא המחיר – עזבו, תשכחו מזה. <מיקי לוי (יש עתיד):> את צריכה לעשות גוגל ולראות שהגירעון היה 4.2. לא צריך להיות חכם גדול. לבוא עכשיו ולהגיד שלא היה כדבר הזה זה באמת – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> מיקי, ישבתי בכל הישיבות האלה, ומי שיעשה גוגל יראה את אנשי האוצר קוראים לשאול מופז "הזוי" ו"הוזה", על הגירעון, לפני הבחירות. אתם אמרתם שהגירעון גדול והייתם צריכים לקצץ. אני ישבתי בוועדת כספים. אחרי שהטלנו מס על המעסיקים, אני חושבת שזה היה על ביטוח בריאות – אני לא זוכרת כבר מה זה היה, מהדברים האלה, ובסוף החלטנו לצמצם את המס עליהם, כי אמרו שהגירעון לא כל כך גדול. אז תעזוב אותי, זה נשמע שההערכות האלה של האוצר – ואגב, אתה יודע מה, מיקי לוי? כשאני דיברתי אתך על איך הכניסו לנוסחה של כלל ההוצאה מקדם רגרסיבי עם יעד הוצאה של 50% יחס חוב–תוצר, שבשום מקום בעולם זה לא ככה, אמרת לי: את צודקת, זה ממש לא – עמדת שם וצעקת עלי: מה שאת אומרת הוא לא הגיוני. אמרתי לך: מיקי, אתה גם צודק וגם טועה; זה גם לא הגיוני, וזה גם מה שאתם מביאים שנצביע עליו. אחרי שביררת, חזרת אלי עם התשובה – אגב, מאוד הערכתי את זה שטרחת וביררת וחזרת עם תשובה, ואני אומרת את זה לזכותך, אבל התשובה שלך הייתה: לקחו כמה מספרים, חילקו, סידרו, ובסוף רצו שזה יצא המקדם הרגרסיבי שיגיע לגודל התקציב שאותו רוצים באמת להעביר. אז תעשה לי טובה, המספרים האלה הם מגוחכים, הם פוגעים באמון הציבור. לאנשים, בטח לאנשי משרד האוצר, בוודאי לפוליטיקאים שיושבים כאן, יש אחריות עצומה לאמון של הציבור, ואני לא יודעת מה להגיד. אם אני מתחילה להתקמצן על התאים האפורים שלי, אני רק מרחמת על מי שצופה בנו עכשיו בערוץ הכנסת. שיהיה לכם ערב טוב. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> כל הכבוד – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל בירן. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. כן, אדוני, עשר דקות שלך. <נחמן שי (המחנה הציוני):> תודה. כן. גברתי היושבת-ראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת, אנחנו כינסנו היום בכנסת את שדולת הגמלאים והגמלאיות, ידידי חבר הכנסת שמולי ואני, מתוך כוונה שבזמן הזה שתקציב המדינה הולך ונתפר באיזה מקום, כרגיל בחושך, רחוק מן העין הציבורית ומהאוזן הציבורית, הנושא של האוכלוסייה המבוגרת, של האזרחים הוותיקים – פעם קוראים להם אזרחים ותיקים, פעם קוראים להם זקנים-זקנות, פעם קוראים להם גמלאים-גמלאיות, פעם קוראים להם קשישים-קשישות; לא יודע, כל פעם. אני קורא להם פשוט אזרחים ותיקים – איך הם יקבלו את חלקם בתקציב ואיך מדינת ישראל תסייע להם. אני רוצה רק להציג לכם כמה נתונים כלליים לגבי קבוצת האוכלוסייה הזאת, שהיא קצת רחוקה, למרביתנו, ואני לא בטוח שנעים תמיד לעסוק בה, כי היא קשה, היא תובענית, היא קצת טרחנית אולי, אבל היא עומדת במרכז החברה הישראלית מפני שהיא פלח האוכלוסייה שצומח הכי מהר. צומח הכי מהר. האוכלוסייה של בני 65 ומעלה – אני אומר לכם עכשיו לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – מנתה בשנת 2014 866,000 איש, מהם 485,000 נשים ו-380,000 גברים – זה עניין בפני עצמו. 10.6% מאוכלוסיית מדינת ישראל. אם קצב הגידול של האוכלוסייה הזאת יימשך כפי שהוא היום, ושמענו השבוע בפגישה אחרת, בשדולה אחרת, אשר עסקה בפרישת נשים, את קצב הגידול של האוכלוסייה היום, נגיע ב-2025 ל-1.6 מיליון ישראלים מעל לגיל 65, בגיל פרישה. ותוחלת החיים ממשיכה וגדלה במדינת ישראל. יש פה נס. עם כל הצרות ועם כל התלונות – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> נחמן, השאלה – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – ועם כל, עם כל – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – – האוכלוסייה הזאת – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> כן. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – יותר טוב שלא יהיה תקציב או שכן יהיה תקציב? <נחמן שי (המחנה הציוני):> ברור שצריך להיות תקציב. על זה אני מדבר. אני הלוא מנסה לבנות את התזה שלי על כך שאני רוצה להסביר לכם שב-2025 יחיו פה 1.6 מיליון איש בגיל פרישה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> צריך להיערך לזה. זה ראוי. <נחמן שי (המחנה הציוני):> צריך, צריך להתייחס אליהם כאל מרכיב מרכזי בחברה הישראלית. זה לא זקנים בשוליים שמוציאים אותם, כמו האסקימואים, מחוץ לכפר, או כמו בספרטה – מחוץ לעיר, שייעלמו. אף אחד מהם לא מתכוון להיעלם. תוחלת החיים הממוצעת של נשים במדינת ישראל, נכון להיום, היא 86. תוחלת החיים הממוצעת של גברים בישראל, נכון להיום, היא 84. תמיד אני אומר שטוב שנתנו – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – – טוב שנתנו לנשים שנתיים לנוח. <קריאה:> – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> את שומעת, גברתי היושבת-ראש? זה מזכיר לי את הבדיחה ההיא על זה שהיא חולה-חולה-חולה – אלמנה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> כולנו צחקנו על הבדיחה הזאת – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – – אנחנו – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – אבל לפחות כאן אנחנו מנצחות. <נחמן שי (המחנה הציוני):> הבדיחה הזאת לא טובה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> לפחות. <קריאה:> הנתונים, הנתונים האלה לא מדויקים. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני רוצה להמשיך. אני רוצה להמשיך ולהסביר לכם. אני יכול לתת לכם עוד נתונים, אבל נתתי לכם רק תמונה עד כמה הנושא הזה הוא דרמטי וחשוב ורלוונטי. אבל המפגש הזה היום של השדולה היה מפגש עצוב. הוא היה מפגש עצוב מפני שהבאנו למפגש הזה שלושה אנשים מבוגרים, בגיל גמלאות, שסיפרו לנו סיפורים עצובים ביותר על חוסר היכולת שלהם לנהל את חייהם; על הצורך שלהם לחסוך במזון, בתרופות, בצרכים בסיסיים, על מנת להתקיים. והם ישבו על הבמה – הם אנשים שלא הסתירו את פניהם ולא הסתירו את שמותיהם – הם דיברו אלינו, הם דיברו אל מאות האנשים שישבו באולם, והם סיפרו את הסיפור שלהם כדי לזעזע, כדי שיהיה ברור שהמצוקה היא לא תיאורטית. ועכשיו אני רוצה להגיד לכם את הדבר שהוא הכי קשה בעיני: קרוב ל-22% מהאוכלוסייה הבוגרת הזאת שדיברתי עליה היום היא מתחת לקו העוני. 22%. ואני רואה שאתה מסתכל עלי, זוהיר, כי אתה תיתן לזה את הצבעים היותר-דרמטיים בדרכך המיוחדת והציורית, אז אני רוצה להגיד לך גם איך זה מתחלק, ה-22% האלה: 22% הם מכלל האוכלוסייה. אבל אתה יודע כמה ערבים נמצאים מתחת לקו העוני בגילים האלה? קרוב ל-60%. קרוב ל-60%. ויוצאי ברית-המועצות לשעבר – גם הם מעל הממוצע. ומתחת לממוצע – אלי, חבר הכנסת אלי אלאלוף מכיר את זה כי הוא ניהל את הוועדה למלחמה בעוני, ואני בטוח שכל הנתונים האלה היו פרוסים לפניו – ומתחת לקו העוני: הוותיקים ילידי הארץ, או אלה שחיים בארץ כבר תקופות ארוכות; הם רק 11%. אז גם פה זה משקף את הקרע החברתי הקשה ביותר שמדינת ישראל סובלת ממנו. ואנחנו שאלנו את עצמנו, איך מדינת ישראל מתייחסת לאוכלוסייה הזאת? מה היא עושה למענה? איך היא משתמשת בכלי הזה, החשוב כל כך, שעכשיו אנחנו עוד עתידים לראות אותו, התקציב, כדי לשפר את מצבם? אז ביקשתי ממרכז המחקר של הכנסת לעשות עבורנו עבודה ולהשוות את ישראל למדינות אחרות בהתייחסות לאוכלוסייה – הם קראו לזה זקנים וזקנות, אמרתי שכל פעם הטרמינולוגיה שונה – ואמרתי: תראו לי מה, איפה אנחנו במועדון הזה, המפורסם, של ה-OECD, שכל כך התגאינו להיות בו. אני לא בטוח שמדינת ישראל כל כך מאושרת, כי כל פעם שה-OECD מפרסם נתונים זה נופל עלינו כמו פצצות מצרר – מכה אחת ואחר כך עוד הרבה מכות. <מיקי לוי (יש עתיד):> נחמן – – <קריאה:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – אתה יכול לדבר שעתיים – אין שר. <קריאה:> אין שר. <חיים ילין (יש עתיד):> לא, לא. אז היא הלכה – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אז אני יכול להתחיל לקרוא מהתנ"ך. אני אקרא. <קריאה:> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא, אין לי בעיה, אני יכול, כי הנושא הזה בוער בעצמותי. ובכן, שאלנו, קודם כול, בתוך מדינות ה-OECD, שיעור בני 65 ומעלה באוכלוסייה. הנתונים האחרונים היו מ-2012. אמרתי שזה משנה. איפה אנחנו נמצאים בשיעור בני 65 ומעלה באוכלוסייה? תלכו, תרדו למטה, תרדו למטה, תגיעו בסופו של דבר לישראל. אנחנו נמצאים במקום החמישי. זה יפה. אנחנו 10.3%. המדינה עם הכי הרבה אזרחים מעל לגיל 65, אגב, היא יפן, עם 24%. המדינה עם הכי פחות היא מקסיקו, מדינה צעירה עם 6.4%. זה – אופיר אקוניס, השר, אומר, עושה לי סימן שהוא פה, באולם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> כן. כן. <נחמן שי (המחנה הציוני):> זה בסדר. אני שמח שהוא מאזין. הוא מחזיר לי את הזמן. אז אנחנו במצב טוב מבחינת האוכלוסייה – אנחנו במקום החמישי. אבל אז שאלתי: כמה משקיעים באוכלוסייה הזו? מה ההשקעה באוכלוסייה הזאת? אני בטוח שאתם מאוד סקרנים לדעת, אז אני רוצה לספר לכם: מבין 35 מדינות ב-OECD, 35 מדינות ב-OECD, אנחנו במקום ה-30. במקום ה-30 בהשקעה באוכלוסיית הזקנים. אני רואה שזה מעניין אתכם. איטליה משקיעה 13.4% מהתוצר המקומי הגולמי; מדינת ישראל משקיעה 4.71%. שליש, שליש מאיטליה. אחרינו באות עוד כמה מדינות: אחת מהן היא קנדה – אני צריך לבדוק, כי בטוח שהיא נכנסה בדרך אחרת – צ'ילה, איסלנד, קוריאה ומקסיקו. אז, רבותי, האמת העירומה מתגלה בפרק הזה של האוכלוסייה המבוגרת של בני 65 ומעלה במדינת ישראל. האוכלוסייה הזאת אינה מקבלת את ההתייחסות הראויה לה בתקציב המדינה, בהשקעות שהמדינה משקיעה בה. ואנחנו דוחקים אותם במו-ידינו אל שולי החברה, ואנחנו לא נותנים להם בפרישתם ובפרישתן, כשהם מעבר לגיל העבודה, חיים של כבוד, ואנחנו כופים עליהם לעשות ויתורים, ואנחנו מכריחים אותם לחיות בבושה, ולפעמים חיים של חרפה. לא כולם, אבל מספיק שאחד מתוך חמישה יחיה חיים כאלה כדי שזה יטיל צל על מדינת ישראל כולה. ואני אגיד לכם את הכלל הישן, שהוא כל כך נכון: עוצמתה של החברה, עוצמתה של החברה, היא כחוזקה של החוליה החלשה ביותר. בשרשרת – עוצמתה של השרשרת היא כעוצמתה של החוליה החלשה ביותר. ולכן, עוצמתה של מדינת ישראל היא כעוצמתה של החוליה החלשה ביותר, והחוליה החלשה ביותר בחברה הישראלית היא של האוכלוסייה בת ה-65 ומעלה, כי שם נמצא העוני העמוק ביותר, ושם גם נמצאת ההתייחסות הגרועה ביותר מבחינת האוכלוסייה. זאת ההזדמנות שלנו, עכשיו, לתבוע מהממשלה לשים את האנשים הללו, בני ה-65 ומעלה, את האזרחים והאזרחיות הוותיקים, את הגמלאים והגמלאיות, במרכז ולתת להם חיים של כבוד. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת קסניה סבטלובה, ואחריה – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת דניאל עטר, אני מבינה שאתה רגיל בלילות לא לישון, אבל – בתור ראש רשות, כמו שאתה מבין – אבל בואו לא נפריע. מאוד קשה לנהל כאן דיון כאשר שם יש דיון נפרד. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> החלטנו שאנחנו פותחים בר בכנסת. <קריאה:> כל זמן שאת לא מפעילה את השעון, זה בסדר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני כבר הפעלתי אותו. בבקשה, קסניה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, שרים, חברי חברי הכנסת, לפני כמה שבועות התבשרנו שהממשלה מבקשת להאריך את התקופה שבה אנחנו נצביע על התקציב, ותביא את התקציב להצבעה בתחילתו של חודש נובמבר. לאחר מכן ביקש יושב-ראש ועדת הכספים, משה גפני שמו, לדחות עוד יותר את ההצבעה הזאת, מתחילת נובמבר כמעט לסופו, ל-20 בנובמבר. ואיך נימק את ההחלטה שלו ואיך תירץ את ההחלטה שלו? אמר משה גפני שהכנסת חייבת יותר זמן כדי להתעמק ברזי התקציב, ואם כבר – ואם כבר – הממשלה עבדה כל כך קשה על התקציב, ראוי שגם יהיה זמן לוועדת הכספים וגם לחברי הכנסת לעיין בנוסח של התקציב ולבדוק את כל הסעיפים בו. ואני רוצה לומר לכם, שלא כל דבר שדוחים אותו ולא כל דבר שמאריכים אותו, הרי הוא משובח. בואו תסתכלו על מעשה הבריאה – בואו תסתכלו על מעשה הבריאה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברי הכנסת היקרים, תכבדו את חברת המפלגה שלכם. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – שישה ימים של בריאה, ותראו איזה יופי יצר לנו אלוהים. תסתכלו על העולם הנפלא הזה, וכל זה בשישה ימים. תסתכלו על מלחמת ששת הימים – גם כן, שישה ימים, באופן נפלא, ותשוו את התוצאות של המלחמה ההיא למלחמת "צוק איתן", לפעולה של "צוק איתן". <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מזל שזה היה רק שישה ימים. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> ואם אנחנו כבר מדברים על "צוק איתן", חברים, אנו בימים אלה מציינים שנה למבצע "צוק איתן" – לפני שנה – עכשיו קשה לנו להיזכר, אבל בואו ניזכר ברגעי האימה האלה, ש"קסאמים" נפלו על בתים של תושבים. אחד מהם נפל בבאר-שבע, בשכונת נחל-בקע, ובשכונת נחל-בקע, באופן מפתיע, מה קרה במהלך השנה הזאת? אתם תופתעו לדעת שאלפי תושבים שמתגוררים בשכונה האומללה הזאת, שהגיל הממוצע של התושבים שם הוא משהו בין 82 ל-85, עדיין לא זכו למקלטי קבע ליד הבניינים שלהם. מה קרה בשכונת נחל-בקע בשנה שבעברה, ב-2014, אתם יודעים? אני ביקרתי בשכונה הזאת לפני זמן מה, ואני שמעתי מפי התושבים שהביאו להם מקלטים ניידים. איפה מיקמו את המקלטים האלה – 14 במספר, שזה כמובן לא מספיק כדי להכיל את כל התושבים שמתגוררים בשכונה הזאת? שמו אותם בקצוות של הרחובות. עכשיו, כדי להגיע בזמן אמת, כשיש אזעקה של "צבע אדום", תושב מבוגר, תושב שהוא ישראלי, ושומע פתאום "צבע אדום", מבוהל, בן-אדם מבוגר שמתקשה בהליכה, האם סביר שהוא ירוץ וירד במדרגות, שהרי הבתים שם ישנים, בתים שבעצם לא ראויים בכלל למגורים? זאת בנייה קלה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> זה לא סביר. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> זה לא סביר. אז האם בעצם הגיוני שהאנשים האלה יעשו את כל הדרך למקלט שלהם בתוך 20 שניות? אנחנו מדברים פה על עיר שמאוד קרובה לרצועת-עזה. אנחנו מדברים על שנה מאז "צוק איתן", ומה קרה בנחל-בקע מאז? בעצם לא קרה כלום. תופתעו לדעת שלא קרה כלום. אז עדיין האנשים האלה, ששוחחתי אתם ממש היום – אמרתי, היום אנחנו מציינים שנה ל"צוק איתן" – חשוב לשמוע ולברר מה קרה בבתים האלה – בנייה קלה, שזה בתים מקרטון, שאפשר לגעת בהם באצבע. גם לא צריך "קסאם", את זה הפלסטינים בעזה לא מבינים, שאבן יכולה לפגוע בבית כזה, ועדיין אין מקלטים שיכולים לאכלס את האנשים האלה. <קריאה:> זה פחות או יותר אבן. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> זה בערך אבן, אבל אתה יודע מה? גם אבן יכולה לפגוע בבניין הזה, ופה אנחנו מדברים על מחדל גדול, שהרי אנחנו עוד פעם שומעים את האזעקות של "צבע אדום", אנחנו עוד פעם שומעים את ה"קסאמים", אנחנו עוד פעם שומעים את האיומים של "חמאס", ש"חמאס" זה "דאעש", ו"דאעש" זה "חמאס", אני כבר לא הבנתי מהדברים של ראש הממשלה. אבל בכל מקרה, מה שאנחנו מבינים – שה"חמאס" שוב מאיים עלינו – לא משנה אם הוא "דאעש", "חיזבאללה", או שקוראים להם בשם אחר, ועוד פעם ייתכן פה מבצע "צוק איתן" – 1, 2 או 3, אני כבר לא יודעת איך לקרוא להם – כי בעצם אולי "צוק איתן" אף פעם לא נפסק – אנחנו מדברים על איום מתמשך. מת-מ-שך. אנחנו מדברים על טילים שמאיימים על הבתים של התושבים, בנחל-בקע ובמקומות אחרים, שלצערי הרב עדיין לא ממוגנים. איך אנחנו יכולים היום לעמוד בכנסת, ואיך אנחנו יכולים להסתכל בעיניים של אותם תושבים, שעדיין זקוקים באופן נואש, ועדיין חרדים ועדיין נחרדים מכל צליל, אפילו של אמבולנס שעובר, כי הם פוחדים מחזרת החוויה האיומה הזאת שקרתה להם בשנה שעברה? אז אני אומרת לכם, רבותי, שאין שום טעם לדחות את ההצבעה על התקציב. אנחנו חייבים לקחת את עצמנו בידיים, ואם צריך לבטל את הפגרה, אז בואו נבטל אותה, למען התושבים של מדינת ישראל. בואו נתכנס, ובואו נעיין יומם ולילה בתקציב של מדינת ישראל, שמה שנשאר שם מ-2015 – גם זה לא הרבה, ואנחנו נעשה את המאמץ העילאי הזה, ואנחנו נצביע על התקציב ונביא תקציב למדינת ישראל, וזה בעצם מה שהממשלה הייתה יכולה לעשות כבר בחודש הראשון מאז שכוננה. אז אני רוצה להגיד לכם שפשוט לא ייתכן שאנחנו היום, כשיש עדיין תושבים במדינת ישראל – גם בפזורה הבדואית, גם בעיר גדולה כמו באר-שבע – שעדיין חיים ללא מיגון. אנחנו לא יכולים לאפשר את זה, ולדעתי זאת פשוט בושה. חלק מהאנשים האלה, שמתגוררים בשכונת נחל-בקע – ואתם ודאי כבר תזכרו הרבה זמן את השם הזה – הגיעו היום לכנסת, אלי אלאלוף – שכנים שלך לשעבר. אתה עדיין שם? מצוין. הם הפגינו בחום כבד מאוד ליד הכנסת. חלק מהאנשים האלה הם לא רק אנשים מבוגרים, אלא הם גם נכים – מה הקצבה שהם חיים ממנה? 2,342 שקלים בלבד. אנחנו אומרים כל פעם וחוזרים על הססמה הזאת: נכה אינו חצי בן-אדם. הוא בן-אדם שלם. האם בן-אדם שלם יכול להתקיים מחצי משכורת? אם אנחנו מדברים על המשכורת הממוצעת במשק, ולא על המשכורת הממוצעת במשק, אלא על שכר מינימום, ואנחנו מסתכלים על הקצבאות, גם קצבאות הזיקנה וגם קצבאות הנכים, שאנשים מתקיימים מהכסף המועט הזה, אז אנחנו אומרים: נכה זה כן חצי בן-אדם. אם לא, איך אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו להתקדם במצב הזה? ואיך אנחנו יכולים לפעול למען השוויון בחברה הישראלית, אם יש לנו נתח כל כך גדול, כל כך עצום, של החברה הישראלית, שבעצם נזרק לשוליים? אנחנו מדברים על אנשים שמדי יום מסתכלים במקרר שלהם ומוצאים שהוא ריק, ועם כל זה אנחנו עדיין דוחים את ההצבעה על התקציב ל-20 בנובמבר? איפה הבושה? איפה מגיני השקופים, כבוד השר אריה דרעי? אני שמחה שאתה פה, ומתעניין בדיון הזה, ואני עדיין קוראת לכם – עוד לא מאוחר מדי, עוד לא נסתם הגולל על ההחלטה הזאת. בואו עכשיו נקבל החלטה אמיצה, כולנו יחד, קואליציה ואופוזיציה, ולא נדחה את ההצבעה על התקציב. אין שום סיבה בעולם לדחות את זה עכשיו לנובמבר. מה שנשאר בכל מקרה – אם נעביר את זה ב-2015 – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אנחנו מסכימים. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> מי שמסכים – שיצביע עכשיו. ואנחנו נעביר את הדבר הזה מייד. בסדר? אולי אתה תעבור לצד הזה של האולם. <קריאה:> אין תקציב. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> בסדר, אלי. אז בואו נעשה שיהיה תקציב. למה אין תקציב? למה אין תקציב? אני חושבת שזה לא ראוי שאנחנו, במדינת ישראל, מדברים – ואנחנו כבר בחודש יולי, ואנחנו עכשיו מצפים לנובמבר כדי להצביע על התקציב? זה לא ייאמן. אנחנו עכשיו מתמודדים עם הבחירות, שהיו לנו פחות משנתיים בין בחירות, ומי יודע, אולי זה יהיה פחות משנה – אי-אפשר לדעת איך הדברים האלה יתגלגלו. בכל מקרה, אנחנו לא יכולים לאפשר, אפילו אם יהיו כל שנה בחירות, ואני מקווה שבפעם הזאת זה אכן יהיה כך, ואפילו בפחות זמן, אפילו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות דקה ללא תקציב. אז כל אחד אומר פה: בסדר, אבל אנחנו מתנהלים על-פי התקציב של 2014. ומה אנחנו מסיקים מכך? שזה בעצם התקציב ללא התוספות וללא הדברים הדחופים שאנשים זועקים להם; ללא התוספת שמגיעה, למשל, לחולים סיעודיים, שכן עלה השכר, אנחנו יודעים, של העובדים הזרים שעובדים אתם, והעובדים הסיעודיים זקוקים לעזרה הזאת. מה עם הנכים, שצריכים באופן נואש שיעלו להם את הקצבה? מה עם האנשים המבוגרים שמשתכרים רק קצבת זיקנה? אלה – אני מדברת עם האנשים האלה כל יום. האנשים האלה מסתכלים עלי בעיניים כלות ואומרים: אז מתי תבוא הישועה? איפה התקציב שהוא באמת שוויוני? איפה התקציב שיתחשב בנו, בחלשים האמיתיים, בשקופים של החברה הזאת? אני רואה שאנחנו עדיין מדברים ומדברים, ומדברים, ושום דבר לא מתקדם, אז אני אומרת: בואו, אנחנו היום פשוט נחליט שאנחנו לא זזים מכאן עד שיש לנו תקציב ועד שיש לנו את ההצבעה על התקציב. תודה רבה לכם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חבר הכנסת יוסי יונה. <השר אופיר אקוניס:> איילת, זה עד עשר דקות. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> זה רק עשר דקות. <השר אופיר אקוניס:> לא, זה עד עשר דקות. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> עד עשר דקות. כן, כן, כן. תודה רבה לשר אקוניס שמדייק אותי ומחדד. חברים וחברות, אני רוצה לספר לכם במה אני עסקתי בשבוע שעבר. בשבוע שעבר הגיעה אלי פנייה – סליחה, אלי? <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> בשבוע שעבר הגיעה אלי פנייה, בהמשך לניסיון שלי לטפל בנושא של ילדות חולות סוכרת נעורים. הגיעה אלי פנייה משתי משפחות, משתי ערים בארץ, אני כרגע לא אציין את שמותיהן. בסוף אני אציין את העיר שבה היה לנו הישג מאוד יפה ומשמעותי. חברת הכנסת שאשא ביטון – היא פה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> כן, כן. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חברת הכנסת שאשא ביטון גם הייתה בסוד העניינים. מסתבר שבמדינת ישראל ילדות חולות סוכרת נעורים, שהיא סוכרת מאוד מאוד קשה, החל מכיתה ד' לא זכאיות לסייעת בכלל, שלא לדבר על חודשי הקיץ, שאז הן פשוט לא זכאיות לסייעת. זאת אומרת, ילדות חולות סוכרת – מה אומר בעצם משרד החינוך? מה אומר משרד החינוך? בעצם, מגיל תשע או עשר נתחיל ללמד אותן איך לשלוט בצריכת הסוכר שלהן. אני במקרה שמעתי אתמול על נער בן 14 שהגיע לבית-חולים ואושפז מפני שהוא אכל בטעות איזה ממתק שאסור היה לו לאכול. אז הילדות האלה, בנות התשע והעשר – הן צריכות לשבת בכיתה בלי סייעות. התחלתי לטפל בנושא, ואז מגיעה אלי פנייה שכל האימהות שיושבות כאן בחדר – וגם האבות, אני רוצה להאמין – לא היו יכולות להסכים לה, וזה ששתי הילדות האלה לא יכולות ללכת לקייטנה. למה? כי אין סייעת, כי לא מממנים להן סייעת. אני לא יודעת מה אתכם. אני מסתכלת על רויטל, מסתכלת על שלי, מסתכלת על מרב, מסתכלת על יפעת – זו מרב שם? מסתכלת על מרב. אני אומרת, לא יכול להיות בן-אדם במדינת ישראל שמסוגל לישון בלילה או מסוגלת לישון בלילה כשיודעת שיש ילד או ילדה שלא יכולים בגלל מוגבלוּת להגיע לקייטנה. ואני אמרתי: אני לא מרפה. התקשרתי ללשכת ראש העיר בשני המקומות. לעיריית קריית-שמונה התקשרתי בעצמי. זה מה שאני מנסה לעשות הרבה פעמים, אני פשוט מתקשרת בעצמי, הרב דרעי. אני לא מחפשת מתווכים, לא צריכה עוזרים. לא. מתקשרת. התקשרתי, ענתה לי מנהלת לשכה, אמרתי למנהלת הלשכה: אני לא יכולה לסבול את המחשבה שיש ילדה שהיא חולת סוכרת ולא יכולה ללכת לקייטנה. מה אתכם? מדובר בעיריית קריית-שמונה. לעירייה יש חשב מלווה. אבל שם הייתה התגייסות של מנהלת אגף החינוך, יחד עם הממונה על החינוך, יחד עם ראש העיר, יחד עם אותה מנהלת לשכה, שירז; התגייסו, אספו מעה למעה – הילדה הזאת היום התחילה קייטנה. תהיה סייעת. עכשיו אני אומרת לעצמי, זה מה שאנחנו חושבים שצריך לקרות במדינת ישראל? חבר כנסת – ויפעת חברתי היקרה, שגם הייתה מעורבת בעניין – האם זה מה שצריך לקרות כדי שילדים עם מוגבלויות יוכלו להיות בקייטנה בקיץ? האם זה מה שצריך לקרות, או שחס וחלילה צריך לקרות אסון לילדים בגיל מסוים כדי שהם יהיו זכאים לסייעת גם אחרי גיל תשע ועשר? כי זה לא גיל רציני – בואו נהיה תכליתיים: זה לא גיל שבו ילדים יכולים לווסת את רמות הסוכר שלהם. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> יקירתי, כשאני לא שמה את המשקפיים אני לא שומעת אותך. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> הסיפור החמור הוא שגם כשהם זכאים לסייעת, הם זכאים לחלק משעות הלימודים – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> נכון, נכון. צודקת חברת הכנסת שאשא ביטון. ההורים האלה בעצם צריכים לסיים את יום העבודה שלהם מאוד מוקדם, כי בצהרון אין סייעת. וזו מדינת ישראל של 2015. זו מדינה שיש בה אנשים בעלי לקויות מסוגים שונים ומשונים, ויש מחלות שהן תופעות של האלף שבו אנחנו חיים. ואנחנו לא נותנים את הדעת לדברים האלה. ואז אנחנו באים, מרהיבים עוז – תסלחו לי שאני אומרת את זה בצורה קצת ציורית – ממשיכים להתנהל ב-1 חלקי 12. כל מי שיושב כאן במליאה עכשיו יודע שהתנהלות של 1 חלקי 12 היא התנהלות שערורייתית. כל אחד שיושב כאן במליאה עכשיו יודע – דני, אני מסתכלת עליך ואתה לא מסתכל אלי. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אבל אני מקשיב לך. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> דני, בדוּק: אתה לא יודע לעשות שני דברים במכה. בדוּק. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> הוא היה ראש עיר. קחי את זה בחשבון. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני אומרת לכם: 1 חלקי 12, 1 חלקי 12, 1 חלקי 12, כולנו יודעים, כולנו יודעים, גם השרים יודעים – – <קריאה:> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – שזו התנהלות בלתי מתקבלת על הדעת, זו התנהלות שפוגעת בהשקעות, זו התנהלות שפוגעת בכל ענפי המשק. אגב, אתם יודעים, מי שיושב אצל החשבת הכללית, וציין את זה קודם אחד מהדוברים, רואה ויודע שהיא זו שמשחררת את תקציב המדינה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> מרב דיברה על זה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> נכון. איזו אחריות מטורפת נתונה בידיה. איזו אחריות מטורפת נתונה בידיה. ואנחנו מותירים בידיה באמת אחריות כבדה. אני אגיד לך יותר מזה: אני אמרתי לחשבת הכללית לפני בערך חודש וחצי, אמרתי לה: תגידי מה יהיה במוסדות החינוך? מה יהיה עם כיתות חדשות שאמורות להיבנות? <דניאל עטר (המחנה הציוני):> למה זה קורה? למה זה קרה אבל? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מה יגידו ההורים ב-1 בספטמבר? אנחנו עד לפני שתי דקות – הרי פה לא זוכרים שום דבר – דנו במחאת הסרדינים. הרב דרעי, אנחנו דנו בזה גם בוועדת החינוך בפרוטרוט. ואני שאלתי שאלה פשוטה: מתי כבר נהיה לסלמון? אבל אנחנו ממשיכים להיות סרדינים, וזאת קופסה קטנה. והשמיכה קצרה – ואני יודעת מה אתם תגידו לי: השמיכה קצרה. מה שהיה צריך לעשות בעצם זה להעביר תקציב במהירות, ואף אחד לא רצה לעשות זאת מבחינה פוליטית, ואז לגשת במלוא הרצינות לתקציב 2016. וזאת האמת, וגם במשרד האוצר ידעו שהם מסוגלים לעשות את זה. אבל היה צריך לקבל פה החלטה פוליטית קשה. ואין פה, אני לא מכירה במליאה הזאת, אני לא מכירה החלטה פוליטית אחת קלה. השאלה היא רק מתי נתחיל לקבל החלטות פוליטיות קשות לטובת הציבור. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת יוסי יונה, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> יוסי, אני מבקש שתתייחס לשאלה ששאלתי את איילת והיא לא ענתה לי. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, מה, אני אמור להתחיל את דברי, קודם לענות על שאלות שנשאלו כאן או סוגיות? <דניאל עטר (המחנה הציוני):> כן, בדיוק. תן לנו את הצ'אנס לשאול. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> יאללה, שאל. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – – <יוסי יונה (המחנה הציוני):> נו, בסדר. אני נותן לך את זכות השאלה, דני. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> למה כל זה קורה? <יוסי יונה (המחנה הציוני):> למה כל זה קורה – תראו – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אתה רואה, זו הרמה להנחתה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> כל הכבוד, דני, אני אנסה לענות על שאלה שלא נשאלתי, ואני אדבר גם על הנושא של הגז. תראו, עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, אם מישהו היה עוקב אחר השתלשלות העניינים והיה עוקב אחר השתלשלות העניינים במשך שנים, מה קרה בפרשייה הזו, היום באים נציגי הממשלה ואומרים: זה המתווה ואין בלתו, זה המתווה ואין טוב ממנו. אבל הרי גם על מתווים קודמים אמרו: זה המתווה ואין בלתו, זה המתווה ואין טוב ממנו, ובכל זאת הצלחנו להשיג מתווים טובים יותר. ראינו גם מה קרה בדרך, ושמענו דברים שהם, במדינה מתוקנת, קצת שערורייתיים. שמענו על שר אוצר לשעבר, שאמר שממש היו איומים על חייו – השר שטייניץ. הוא אמר שאיימו עליו, הוא אמר שיחסלו אותו. והיה גם איש בשם ששינסקי, שאמר שהפעילו עליו לחצים כדי שהוא ירכך את ההמלצות של ועדת המשנה – סליחה, את המלצות הביניים. והיו דברים מסמרי שיער בתהליך הזה. והיה האחראי להגבלים שחשב שזה נכון שהוא יתפטר משום שהמתווה אינו מאפשר תחרות והוא מלא במונופולים. ויש שר, שיושב כאן אתנו, השר אריה מכלוף דרעי, שקיבל – גם – החלטה אמיצה. מה גרם לו לחשוב שהוא לא יכול לשאת את האחריות על כתפיו ולעקוף את האחראי להגבלים? ושמענו על לחצים, ושמענו על איומים, ושמענו ושמענו – האם זה לא סביר, לנוכח ההקשר, לנוכח הנסיבות שבהן מתווה הגז הזה מובא בפנינו, שנבוא ונאמר: לא, יכול להיות טוב ממנו, יכול להיות שהמתווה הספציפי הזה, אלי אלאלוף, בא לעולם בחטא? היום ישבתי בוועדת הכלכלה – הערכתי את היושבת-ראש, שהייתה שם, על אומץ לבה, שהיא באה לשם. כמעט לא היו נציגים מהקואליציה; היה יואב קיש, חבר הכנסת יואב קיש, והיה חבר הכנסת ינון מגל, והם כל הזמן התלחשו ואמרו: אנחנו פה לבד, מה לכל הרוחות קורה? מה קורה? כי רבים מחברי הכנסת של הקואליציה לא רצו להיות במופע הזה. אפשר שהם חשו בושה, כי הם ידעו מה שהלב שלהם אומר, והם לא רצו להיות שם. <דוד אמסלם (הליכוד):> הם היו בוועדות אחרות. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> דוד אמסלם, חברי הטוב, כן, היו בוועדות אחרות. <אלי אלאלוף (כולנו):> הם היו בוועדות אחרות, עם החברים שלך. <דוד אמסלם (הליכוד):> הנה, הם באו אלי, בדיוק ניהלנו ועדה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> גם דוד וגם אלי, אני חייב להביא בחשבון את ההערות שלכם. <אלי אלאלוף (כולנו):> זה אומר שאנחנו מקשיבים לך. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> זה אומר, ואני מאוד מאוד מעריך את ההקשבה, אלי. ובכל זאת, היינו שם בעיקר אנשי האופוזיציה. כי אני חושב שעדיין רבים מחברי הקואליציה לא רצו ליטול חלק בפארסה הזאת שנקראת "מתווה הגז" כפי שהביאו אותה בפנינו. ולנוכח הנסיבות האלה, לנוכח האנשים שאוימו, לנוכח האנשים שהופעלו עליהם לחצים, לנוכח השרים שלא רצו לשאת באחריות, לנוכח האחראים להגבלים שלא רצו לשאת באחריות, האם לא נראה לכם הגיוני שהמתווה הזה לא יעבור כפי שהוא עובר? האם לא נראה לכם הגיוני שהלחצים שמופעלים על הממשלה, כאשר היא אומרת, זה המתווה הטוב ביותר שאנחנו יכולים להשיג, כלומר גם היא מבינה, וראש הממשלה עצמו, שהמתווה הזה לקוי, וכשהוא אומר כמעט בחצי הודאה: לנוכח האיומים והלחצים שמופעלים עלי אני חייב לקבל אותו כפי שהוא? אבל זה היה אותו ראש ממשלה שלא נכנע בנושא האיראני, ונסע לקונגרס האמריקני וקרא תיגר על הממשל האמריקני. והנה, היום הוא כורע ברך בפני "נובל אנרג'י". איפה זקיפות הקומה? אנחנו יושבים כאן, המחנה הציוני, תנועת מרצ גם שותפה, ואחרים, ומייצגים את האינטרס הציבורי האמיתי, את האינטרס – תגידו – הלאומי. ויושבים גם חברי כנסת, ויאשימו אותנו: אתם בולשביקים, אתם קומוניסטים. באיזה עזות מצח תעמוד כאן שרת המשפטים איילת שקד ותאמר לנו "קומוניסטים", כאשר דאגתנו העמוקה והאמיתית היא לציבור הישראלי? מה יכול להיות מהלך יותר פטריוטי מזה שאנחנו עומדים כאן, ושם, בוועדות ובתקשורת, ואומרים: אנחנו רוצים להגן על האינטרס הציבורי? ואנחנו מוקעים כבולשביקים וקומוניסטים ועוכרי ישראל למיניהם. תראו לאיזה שפלות מגיעה הכנסת, כאשר אנחנו מואשמים בהאשמות שווא מסוג זה. אנחנו, שלא רוצים שהגז שלנו יימכר לגורמים זרים, אנחנו קומוניסטים, אנחנו לא פטריוטים. אנחנו, שלא רוצים שתע"ש יימכר לגורמים זרים, אנחנו קומוניסטים. איך התהפכו היוצרות? מה הקלות הבלתי-נסבלת הזאת בשימוש במלל? והנה, למול עינינו המשתאות קם לו ג'ורג' אורוול ומראה לנו שעד כה לא נס לחו; השימוש הציני, השימוש המתסיס, השימוש הלא-הוגן – יש איזו הגינות בסיסית שאנחנו צריכים לשמור עליה כאן, באי ובאות הבית. והדבר הזה באמת גובל בעזות מצח ובחוצפה, להאשים את האנשים שיושבים כאן, כאשר האינטרס הציבורי מונח לרגליהם והם עושים הכול כדי שהאינטרס הציבורי יקבל את ביטויו. והתהפכו להם היוצרות, ודווקא האנשים שמגינים על האינטרסים הציבוריים הופכים להיות עוכרי ישראל. זו זילות, זה שימוש ציני בשפה, ואנחנו צריכים להתקומם נגד זה, אבל לא רק נגד השימוש הציני בשפה, אלא נגד מה שקורה אל מול עינינו המשתאות – פגיעה אנושה, קשה, באינטרס הציבורי. מתווה הגז הוא דוגמה לתהליכים רחבים ועמוקים שעוברים על החברה הישראלית, שדווקא ממשלות ימין, שמתגאות בזקיפות הקומה הלאומית שלהן – דווקא מפלגות ימין מוכרות את האינטרסים, את משאבי הטבע שלנו, לגורמים זרים. דווקא ממשלות הימין. לכו תסבירו את זה. על-פי איזה היגיון אפשר להסביר את הלהט הפטריוטי של מפלגות הימין, כאשר הם מבקשים למכור את הנכסים שלנו לגורמים זרים? תסבירו את זה. <חיים ילין (יש עתיד):> אולי זה הולך גם עם סיפוח לארצות-הברית. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> יכול להיות. ואנחנו, שרוצים להגן על האינטרס הלאומי, שרוצים להגן על האינטרס הציבורי, מוקעים ככאלה שהם בעצם עוכרי ישראל. זה הדבר שהוא ממש מעל בינתי. השיח הזה מגיע באמת לשיא; לשיא הצביעות, לשיא הציניות, לשיא הזילות. הייתי מקבל את זה – אתם יודעים מה? בואו ונאמר שיש בינינו ויכוח לגיטימי; אתם חושבים ככה, אנחנו חושבים אחרת; מה שמשותף לנו זה האינטרס הציבורי. אבל להגיד שאנחנו, כדי להגן על האינטרס הציבורי – לומר שאנחנו מונעים על-ידי גורמים זרים? זה שיא. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. הזמן תם. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> עשר דקות. הנה, עברתי את הזמן. <אלי אלאלוף (כולנו):> 20 דקות דיבור. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אלי, אני מרחם עליך, כל פעם שאתה סובל, במיוחד פה בבית הזה. <אלי אלאלוף (כולנו):> לא, 20 דקות – – – <חיים ילין (יש עתיד):> כשנהנים הזמן עובר מהר. <אלי כהן (כולנו):> יוסי לא סובל. מעבירים דברים חשובים. מעבירים את ועדת אלאלוף. אנחנו בכיוון הנכון, יוסי. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אלי, אתה יודע, כל דבר שאתה מעביר נכון – אני סומך את ידי ונותן תמיכה מלאה, נכון? <אלי כהן (כולנו):> אכן כך. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> לכן, כאשר אתם עושים דברים טובים, גם אנחנו באופוזיציה מברכים על כך, מקדמים את אותם נושאים ותומכים אותם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת יונה, נא לסיים. לא להפריע, אנחנו צריכים לסיים. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אני מסיים. תודה רבה לכם, ואנא, אנא, תנו דעתכם, מהו באמת האינטרס הציבורי הנכון שצריך להנחות את כולנו כאן. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת יעקב פרי. <קריאה:> כל הכבוד – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> ויתרת? <קריאה:> יאללה, מיקי, גם אתה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> מזמן לא הייתי פה, האמת. <קריאה:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> מה קרה לכם? <קריאה:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> כן. במקום לקבל אותי יפה, אתם באים בתלונות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> איפה יעל גרמן? <מיקי לוי (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, שינוי חוקי-היסוד על-ידי הממשלה דומה למשחק פלסטלינה שקניתי לנכדותי בשבוע שחלף: ברצותן ישנו ויבנו מהפלסטלינה סוג כזה, וברצותן ישנו את הפלסטלינה ויעשו את זה בצורה אחרת. העיבוד של הפלסטלינה דומה להתנהלות הממשלה הזאת בכל ההתייחסות שלה לשינוי חוק-יסוד: הממשלה, למשל לטובת הגדלת מספר השרים. ומה אמרו לנו? שזה אמור לחזק את המשילות. איזו משילות בדיוק? כל היום אתם מתרוצצים בין הוועדות, קשה, 61 – גברתי, את שייכת לצד הזה. זה לא פשוט וזה לא חיזק, לא את המשילות ולא שום דבר. עוד לא חלף זמן וכבר הונחה בקשה למלאכה נוספת – שינוי חוק-יסוד: הכנסת, שינוי קביעת מועדי אישור התקציב – 195 יום. 195 יום. שינויים של אותם מועדים שהממשלה הקודמת, שנתניהו עמד בראשה, דחפה לקדם. וגם פה מתרצים: יציבות הממשלה. לא יציבות המשק היא בראש סדר העדיפויות, אלא יציבות הממשלה וביצורו של ראש הממשלה. התיקון שהכנסת נדרשת לעשות הערב ייצור תקדים מסוכן מאוד: 11 חודשים שמדינת ישראל מתנהלת ללא תקציב. זה אובדן של שנה כלכלית שלמה – אי-אפשר לתכנן, אי-אפשר לבצע השקעות, ובנוסף, 1 חלקי 12, שאף אחד לא מסוגל לבזבז חודש בחודשו, והכסף חוזר לאוצר מאותם משרדי ממשלה שלא מצליחים לממש את ההשקעות או את הוצאת התקציב, וכך נחסך באוצר הרבה מאוד כסף מהתקציב של 1 חלקי 12. וזה מדוע? יש הסכמים קואליציוניים שעלותם 8.5–10 מיליארד שקל. אז הקריבו שנה כלכלית שלמה למען אותם הסכמים קואליציוניים. כלכלה חדשה. לא ייאמן, פטנט. ופתאום, ללא התרעה וככה משום מקום, יש המצאה חדשה; המצאה חדשה שמישהו ביקש לקבל עליה פרס נובל: תקציב תלת-שנתי הגיע למחוזותינו. אז אני שמח לשמוע היום בבוקר ששר האוצר התנגד התנגדות נמרצת והתקציב התלת-שנתי ירד מסדר-היום, כי תקציב תלת-שנתי מיועד לדבר אחד – אם הוא היה עובר: לצורך ביצורו של ראש הממשלה בתפקידו. לא מעניינת אותו הצמיחה, לא מעניינות אותו הרפורמות הנדרשות, לא מעניין אותו מה יהיה עם הגבייה העתידית וכמה מסים תוכל רשות המסים להביא לתקציב המדינה, ומה עם המאבק בעוני, ומה עם הגירעון, ומה עם החוב–תוצר – שום דבר לא מעניין. אבל היום בבוקר חבר סיפר לי בדיחה עצובה – שעברה מחשבה במשרד ראש הממשלה לתקציב היובל. שוו רגע בנפשכם שתקציב היה הופך להיות תקציב יובל ומבצר את מעמדו של ראש הממשלה ליובל שלם. לא רגיל. אני אומר עוד הפעם, גברתי, פספסנו שנה כלכלית שלמה, ובדברי ימי הכנסת לא היה כדבר הזה. וצר לי, צר לי על כך שמהערב, מכיוון שיש יתרון לקואליציה, עם 61 קולות, הנושא הזה יאושר גם מהערב לתקציב של דו-שנתי לכאורה, שנה וחודש אחד, כאשר שנה כלכלית, כפי שאמרתי, ירדה לטמיון ללא יכולת השקעות, ללא יכולת תכנון כלכלי. פשוט כל המדינה קופאת על שמריה, לא ניתן לבנות, לא ניתן לבצע. הלכה לאיבוד שנה כלכלית שלמה. ואתם, חברי, אדוני השר דרעי, חברי מש"ס ומאגודה, כמה זעקתם, צעקתם, כשהתאמנו בממשלה הקודמת את מועדי התקציב למועדים סבירים, לא ל-195 יום, וכעת אתם נותנים את ידכם להארכה לא הגיונית נוספת. יכולתם לקחת את תקציב 2015 שעבר בקריאה ראשונה, לעשות את התיקונים הנדרשים, ממילא יש כמה סעיפים בתקציב הזה ששר האוצר, ואני מברך אותו על כך – ששינסקי 2 וכל הנושא של אוצרות הטבע ועוד כהנה וכהנה – יכול לעשות שינויים נדרשים על-פי תפיסות העולם הכלכליות של אותם אנשים שיושבים כרגע בקואליציה, להביא אותו, ואני מבטיח לכם שגם האופוזיציה הייתה תומכת בעניין הזה רק כדי לא לאבד את השנה הזאת, שנה שהלכה לאבדון ללא כל השקעות, וכך היה נותר בידכם מספיק זמן לתכנן את תקציב 2016. ואני אומר לכם, היינו תומכים בכם. אבל ההיצמדות לכיסא, הפחד, החשש מהאופוזיציה בבית הזה מטריפים את דעתו של ראש הממשלה, ראש הממשלה ואנשיו, שאצים רצים כל העת לכופף ולהנדס את חוקי-היסוד לטובת ההישרדות הפוליטית. כמה זמן זה יחזיק מעמד, ההישרדות הפוליטית? וכאן החלק העצוב בכל הסיפור הזה, גם אם הוא בא על חשבון יציבות המשק. כבר נשאתי דברים בנושא סקירה כלכלית עתידית לשנת 2059. הכלכלן הראשי באוצר הוציא דוח מאוד מאוד מסודר, תמציתי, שהוא צופה ב-2059 מצב שהחוב–תוצר מטפס ל-170%, כפי שהיה ב-1985, או ביוון של היום. 1959, חברים, זה מחר בבוקר. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> 2059. <מיקי לוי (יש עתיד):> 2059. זה עול שיונח על כתפי הנכדים והנינים שלנו, זה עול במצב כלכלי קשה שיכול להכניס את המדינה הזאת לסחרחרת מבחינה ביטחונית, מדינית, כלכלית בוודאי ובוודאי, וראוי שייתנו אותם קברניטים באוצר כבר היום דעתם על העניין הזה. והעניין של הצמיחה – כדי להתגבר על העניין הזה אני לא מכיר הרבה פטנטים: או על-ידי השקעות, ורצוי השקעות חיצוניות, או יציאה לעבודה. אין יותר פטנטים לנושא הצמיחה. ואם אנחנו לא נממש את היציאה לעבודה של כל הסקטורים במדינת ישראל, אנחנו עלולים להגיע אל פי פחת ועלולים לקחת סקטורים שלמים על כתפינו. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. חברת הכנסת יעל גרמן, את מדברת? <יעל גרמן (יש עתיד):> מוותרת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> מוותרת. חבר הכנסת מאיר כהן? מוותר. חבר הכנסת עפר שלח? <עפר שלח (יש עתיד):> מוותר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> מוותר. חבר הכנסת חיים ילין? <חיים ילין (יש עתיד):> מוותר – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> מוותר. חברת הכנסת עליזה לביא – מוותרת. חבר הכנסת שרון גל – מוותר. חבר הכנסת יצחק הרצוג – אינו נוכח. יסכם את הדיון שר הכלכלה חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> גברתי היושבת-ראש – – – <קריאות:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> מה קרה? חברי הכנסת, השר כבר ממתין. תנו בבקשה לשר לסכם את הדיון. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> גברתי היושבת-ראש, ראשית, אני רוצה להביע התפעלות – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תשמעו קצת – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> – – שאי עינייך וראי, סביב, איך ספסלי האופוזיציה מלאים, רעננים, תוססים, ובאמת – – <קריאות:> – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> – – היה שווה לחכות כל היום, לראות אתכם. לתרגם? <קריאה:> כן. <קריאה:> אין לך מה להגיד? <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> לא לא לא, נלחמתם כמו אריות – אני לא רוצה להמשיך את המשפט, אבל – אני מביע באמת התפעלות, ואני מקווה שיהיו לכם עוד הרבה אתגרים כאלה, בדיוני התקציב. אנחנו נשמח לבלות לילות ארוכים, זה מחזיר אותנו לימי הישיבה, שעשינו "משמרים", ככה זה נקרא, והיינו נשארים לילות שלמים, אין בעיה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תלוי מי החברותא. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אוה, הנה, אדוני היושב-ראש הגיע. האמת שעלו כאן – שמעתי חלק מהנאומים, והיו מרתקים, באמת שהיו מרתקים. נהניתי מאוד. חבל שחלק ויתרו על רשות הדיבור, רציתי לשמוע על – – – <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד השר, גם לך יש הכבוד לוותר על זכות הדיבור. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> רציתי לשמוע, זה מאוד מרתק. אפילו רשמתי חלק מההערות, מהדברים, לתשומת לב. יש לנו מספיק זמן להיערך עד התקציב, אז רציתי להעלות את הדברים ששמעתי כאן, בדיוני התקציב. שמעתי חברות כנסת, באמת, איך הן דואגות לכל מיני בעיות של פרט, באמת, כל הכבוד. <קריאות:> – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> דברי תורה אתם רוצים קצת? <מיקי לוי (יש עתיד):> השר דרעי, אתה צריך לדבר, אתה על הדוכן. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> בסדר, מיקי, שמעתי את הנאום שלך, אפילו את הנאום שלך לשנת 2059. קודם כול, אני מאחל לך מכל הלב בריאות ואריכות ימים, ושב-2059 תעמוד כאן אתה בעצמך ותישא את הדברים באותו להט ובאותו כוח ומרץ. תגיד "אמן". <מיקי לוי (יש עתיד):> אמן כן יהי רצון. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אוה, יפה, אמן. הנה, אתה רואה, קיבלת ברכה בשעת חצות לילה, זו שעה טובה בשמים. עליזה תגיד לך – חברת הכנסת לביא תגיד לך מה המעלה של שעת חצות בישיבה של מעלה. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת לביא, אני נורא אוהב לנהל את הישיבות בלילה, כל כך הרבה תורה לא למדתי מימי כמו בישיבות האלה, מכמה דוברים. יש לי וורט ל-20 שבתות לאחר מכן. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> דרך אגב, חברת הכנסת לביא, מנהג ירושלים בשלושת השבועות מי"ז בתמוז לתשעה באב, שזה נקרא ימי בין המצרים, שאומרים תיקון חצות גם ביום, לא רק בלילה, בגלל ימי האבל על חורבן הבית. אז עכשיו זו באמת שעה של תיקון – – – <קריאה:> – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אפשר לפתח את זה, אפשר לפתח את העניין. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני עדיין רוצה לשמוע אותך, אדוני השר. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> עלתה כאן, באמת, אדוני היושב-ראש, שורה שלמה של נושאים, והדאגה המרכזית של חברי האופוזיציה הייתה שמדינה לא יכולה לתפקד בלי תקציב, וצריך כבר – וראיתי את הערגה שלהם, את הכמיהה שלהם – שתקציב המדינה כבר יאושר. אני מאוד מקווה שכשיגיע התקציב לכאן, אכן נראה את התמיכה שלכם בתקציב. נכון שזה לא דבר שגרתי שבתאריך כזה עדיין אין תקציב, וקשה מאוד למשרדי הממשלה לתפקד. קשה מאוד לתפקד. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – מילא במקום יושב-ראש ועדת הכספים, אבל – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אני שר הכלכלה, יש לי איזה קשר, שייכות לעניין. <קריאות:> – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> כפי שאמרתי, אני מחכה לך. אדוני היושב-ראש, יש אפשרות שאם איזה שר רוצה להוסיף דברים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא לא, אני חושב שמיציתם את הדיון, ואני אבקש מכבוד השר לסיים את דבריו. בבקשה – אם אתה צריך, משפט או שניים, ונעבור להצבעות. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אוקיי, בסדר גמור. אני אומר – אני פונה אל חברי האופוזיציה, באמת, שהעירו הערות מאוד טובות, שבדיוני התקציב אכן הדיונים יהיו ענייניים ולגופן של הצעות, ולא תהיה רק הצבעה אוטומטית של האופוזיציה מול הקואליציה, כפי שאנחנו נהגנו בחודש האחרון, ואתם יודעים שהרבה הצעות חוק של האופוזיציה הסכמנו להעביר כיוון שהן היו טובות, לגופו של עניין. אדוני היושב-ראש – – <מיכל רוזין (מרצ):> אתה צריך להמשיך לדבר אתנו, אין לך ברירה. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> – – אין ספק שאחד מהאתגרים והיעדים של התקציב, כפי שאני רואה אותו, הוא הגברת התעסוקה – נושא שמאוד מעניין את חבר הכנסת יאיר לפיד – במגזרים שלא משתתפים היום מספיק בתעסוקה. אני נעניתי, למשל, לפנייתה של חברת הכנסת, יושבת-ראש הוועדה למעמד האישה – היא מקיימת דיון בנושא תעסוקת נשים ערביות, ואני נענה ברצון לדיון. הנה, אני חושב ששם יש לנו אתגר אמיתי. אומנם חלה התקדמות, קצת, בשנה-שנתיים האחרונות, עלינו מ-23% ל-30% השתתפות נשים ערביות במגזר העבודה – זה לא מספיק, ואני רואה בזה יעד חשוב, הן לחברה הערבית והן למדינת ישראל, ואני אשמח, יחד עם חברי הכנסת ועם ראשי המגזר, למצוא פתרונות, לעודד ולהתאים, כדי לקדם את התעסוקה אצל הנשים במגזר הערבי. אני בטוח שצריך להתאים שם התאמות ולתת פתרונות. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני השר, עכשיו זו תקופת רמדאן, תיתן פרשנות על הקשר בין התקופות – בין המצרים – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> להזכירך, אתמול גם היה צום שבעה-עשר בתמוז. זה היה צום נדחה – הצום חל בשבת, ודחו אותו ליום ראשון, כי בשבת לא צמים. גם צום ט' באב, שיהיה בעוד שלושה שבועות, נדחה משבת ליום ראשון. ויש בזה הקלות בהלכה, כיוון שזה לא חל באותו יום – – – <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> למה יום כיפור חל בשבת וזה לא? <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> כיוון שעל יום כיפור כתוב בפירוש "שבת שבתון", יום כיפור דוחה שבת, מה שאין כן הצומות האחרים, לא דוחים שבת. הצום היחידי שדוחה שבת זה יום כיפור. אדוני היושב-ראש, כפי שאמרתי, היות שיש כאן התעניינות גדולה, אני רואה, בענייני שאלות בהלכה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> צעקו היום לקראת חבר כנסת אחר: איפה הימים שהיית ממלא אצטדיונים? אני זוכר את השר חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי נואם שלוש שעות בלי הפסקה, מה קרה? <שי פירון (יש עתיד):> אז בלי המכלוף. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> הרב פירון, שלחו לי כבר – לאור זה שאתה טורח כל הזמן לקרוא לי מכלוף – שלחו לי – – – <שי פירון (יש עתיד):> לא, רק פעם אחת. מאז שאמרת לי – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> לא, זה טוב, ההפך, אני מעודד את זה. כבר התחלתי לקבל פניות מה מקור השם הזה, מכלוף; האם זה שם שעומד בזכות עצמו או שזה איזה תחליף למיכאל? איך כותבים את המכלוף, בכ"ף או בחי"ת? יש בזה דיונים, אני שמח, אני מעודד את הדיונים הללו. זה נקרא להחזיר עטרה ליושנה. אני, למיטב ידיעתי, ואדרבה, אשמח אם יעירו לי, אני חושב שמכלוף זה שם שעומד בזכות עצמו וכותבים אותו בכ"ף ולא בחי"ת, אבל אשמח לשמוע באמת מהמאזינים אם יש הערות בעניין הזה, אשמח לשמוע את הדברים הללו. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> מכלוף זה מיכאל. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> לא, הנה, אתה רואה? מכלוף זה מיכאל – לא, לא, מה פתאום, למה? יש מיכאל ויש מכלוף, זה לא – – – <זהבה גלאון (מרצ):> יש כבר רוב כאן. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> וכי את מעלה על דעתך שאני עומד כאן לנאום בגלל רוב או מיעוט? אני מדבר כאן מפני שאני צריך לענות על כל ההערות. <שי פירון (יש עתיד):> אתה צריך להסביר לנו על מכלוף – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> להבדיל אם כן, חברת הכנסת גלאון, אני ישבתי ושמעתי את כל הנואמים, את נכנסת עכשיו, בסוף, אם היית שומעת באמת את הנאומים המקצועיים של חברי הכנסת אז היית מבינה למה צריך לטרוח ולענות לכל אחד על העניין שלו. קשה לי לדבר, אדוני היושב-ראש, הרעשים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, השר דרעי, למיטב זיכרוני בכלל בבניין, כרגע נותן את אחד הנאומים המשמעותיים והמהותיים ביותר ששמעתי מפיו מאז נבחרתי לכנסת בפעם הראשונה ואתם מפריעים לו. נא לשבת. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אני מקווה שאתם לא מפריעים לרשמת הפרוטוקולים בנאום החשוב הזה עם כל ההערות באמצע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השרה מירי רגב תשב, ואז זה יגרום גם לחבר הכנסת אחמד טיבי לשבת. וגם חברת הכנסת תמר זנדברג תשב. אתם באמת מפספסים הזדמנות לשמוע את הנאום של השר דרעי, פשוט מפספסים. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נכון. גם השר אלקין וחברת הכנסת עזריה, והשר גלנט – אנחנו כולנו רוצים לשמוע. השר לביטחון פנים, חבר הכנסת גלעד ארדן. חבר הכנסת גלעד ארדן, השר לביטחון פנים, הפקודים שלך עושים סדר בכל המדינה ואני לא מצליח לעשות סדר אפילו במליאה, אתה מבין? הנה, גם חבר הכנסת מוטי יוגב ישב עכשיו. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> באמת בהזדמנות הזאת, אדוני היושב-ראש, יש כאן כמעט הקשבה מלאה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, רק חברי הכנסת בגין ובן צור שקועים בשיחה, שקועים בשיחה. חבר הכנסת בן צור – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> תגיד לו שהיושב-ראש שלו מדבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת בן צור, יושב-ראש התנועה שלך ביקש למסור לך – טוב, אני לא אגיד. חברי הכנסת, נא לשבת, אתם מסכנים את העתיד הפוליטי של חבר הכנסת בן צור כרגע, והמבין יבין. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אחר כך תגידו שבש"ס אין דמוקרטיה, תראו, הוא כבר רבע שעה מפריע לי, יואב, ולא מתחשב בי אפילו. זו דמוקרטיה אמיתית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אבל ביושב-ראש הוא התחיל – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> בסדר, נו, המשמעת לא כמו שהייתה פעם, אין מה לעשות. אני רוצה באמת לנצל את השעה הזו, הנעימה – – <שי פירון (יש עתיד):> שעת חסד. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> – – כדי לשתף בעיקר את חברי האופוזיציה שאולי לא מודעים לכך שהממשלה קיבלה החלטה מאוד חשובה על תוכנית אסטרטגית לצפון המדינה, לכל המחוז הצפוני. משרד הכלכלה בשנה האחרונה זיהה שבמחוז הצפון במדינת ישראל, אפילו לעומת מחוז הדרום, יש פערים די גדולים – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> האחרון שזיהה, כמו שאומרים. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> – – הן ברמת השכר, הן בתעסוקה, הן בצעירים שעוזבים את המקום, ובשורה שלמה של דברים בצפון יש, לצערי הרב – לעומת הדרום – בעיות די קשות. מובן שבדרום, בגלל מעבר צה"ל וההשקעה הגדולה שהשקיעו שם וממשיכים להשקיע שם, רואים כבר תוצאות, אבל בצפון הדבר הזה לא הגיע. אני שמח שהממשלה הטילה עלי להוביל את התוכנית הזו, ואני מתכוון, כיושב-ראש ועדת השרים לפיתוח הנגב והגליל, לקדם את העניין ובתוך חצי שנה להביא לממשלה, וכמובן לכנסת אחר כך, תוכנית – שאני מקווה שתהיה בקונסנזוס רחב – לחמש השנים הקרובות. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לצמצום הפערים בין הדרום לצפון, זו הכוונה? <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> לא. קודם כול, אני אומר לך שאם נצליח להשוות את הצפון לדרום זה גם טוב, זה גם טוב, כיוון שיש פערים גדולים מאוד, אבל מובן שגם בצפון וגם בדרום, לעומת המרכז, עדיין אנחנו בבעיה גדולה מאוד. אני רואה חשיבות מאוד גדולה בתוכנית הזו, וכבר קבעתי עם כמה חברי כנסת – כולל חבר הכנסת אראל מרגלית, שאני באמת חייב לציין שאני נהנה מאוד מהעצות שלו בהרבה תחומים. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני השר – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אני לא רוצה להיכנס עכשיו לפוליטיקה, אני משתדל לתת נאום מקצועי ולא להיכנס לפוליטיקה, אבל אם כבר גירית אותי אז אני אגיד לך, חבר הכנסת עמיר פרץ, שעם כל השבחים – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אתה יכול לקצר וראש הממשלה יאריך. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> – – – עם כל השבחים שנתתי לאופוזיציה, באמת, שאתם נלחמים כמו אריות, אבל בואו, חבר'ה, נעמיד את הדברים על דיוקם: הממשלה הזו היא חזקה, אין אופוזיציה שיכולה להפיל אותה. בעזרת השם אנחנו נעביר את תקציב המדינה למרות כל הציפיות. תקציב המדינה יעבור, ואדרבה, אני מקווה מאוד שהממשלה תרחיב את שורותיה – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> תראה את ראש הממשלה, עומד בפינה, סופר אצבעות. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> – – אבל הממשלה חזקה והיא תמלא את ימיה. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> תראה את ראש הממשלה סופר אצבעות. <קריאה:> חבר'ה, התעוררתם? תמשיכו לישון. <נחמן שי (המחנה הציוני):> סופרים, מי חסר? מי חסר? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תראה, ראש הממשלה נהיה מצליף, איזה יופי. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אז אתה נשאר בתפקיד חמש שנים או לא? <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> כפי שאמרתי, חבר הכנסת עמיר פרץ – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> השר בגין אינו מדבר – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> הקואליציה הזאת, הממשלה הזאת, בעזרת השם, תעביר תקציב. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> גם תשובה יבוא להצביע בשבילכם. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> היא תעביר תקציב, היא תמלא את כל היעדים שלקחה על עצמה. ההפך, ה-61, הקואליציה הצרה מה שנקרא, היא נותנת לכולנו מחויבות – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני השר, מה קורה? <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אווירה משפחתית הייתי אומר גם כן. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה היה טוב, זה היה טוב, אריה. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אנחנו מחויבים. יש לנו חילוקי דעות, אנחנו פותרים אותם בתוך הבית ואנחנו מתגברים על המשברים. אני לא רוצה לאחל לכם, אבל אני מאחל גם שהאופוזיציה תהיה הומוגנית כמו שהקואליציה הומוגנית. <קריאות:> – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> ואם אתם שמים לב, בכל ההצבעות האחרונות, אתם רואים, כמעט בכל הצבעה, את הפערים הגדולים. ואני מאחל שהמצב ימשיך כך, הקואליציה הזאת תמשיך, בעזרת השם – – <זהבה גלאון (מרצ):> יושב-ראש הכנסת – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> – – ותמלא את כל יעדיה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אמרתי, אתה ראית, חבר הכנסת – – – <קריאות:> – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אמרתי אפילו שמנהג ירושלים בימי בין המצרים להגיד תיקון חצות גם ביום, בחצות יום, לא רק בחצות לילה. <זהבה גלאון (מרצ):> אנחנו ממהרים – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> עוד משהו, עוד משהו, אולי כבר – – – עוד אחד – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אריה – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, למען הסר ספק, השר שמסכם את הדיון בהצעת החוק לא מוגבל בזמן. פניתי לשר, ביקשתי ממנו לסכם, הוא לא נענה לפנייתי הנרגשת, והוא ממשיך, כי יש לו עוד הרבה דברים חשובים לספר לכם. מה אני יכול לעשות? אני פונה אליו עוד הפעם בקריאה נרגשת להגיע לסיכום דבריו. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> האם אתה יכול גם, אדוני היושב-ראש, לפנות לחבר הכנסת צחי שיקשיב לי? שיקשיב גם לנאום שלי, נו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת צחי הנגבי, אני מעביר אליך את הקריאה הנרגשת של השר דרעי להקשיב לדבריו. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הוא מחפש קולות, הוא מחפש – לא תמצא – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – הוא תקוע בקסטל, הוא תקוע בקסטל. <קריאות:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אני לא שומע. נרגש – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני שר הכלכלה – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אני מוכן לענות גם על שאלות. בבקשה. <חיים ילין (יש עתיד):> לא לא לא, שאילתות זה לא עכשיו. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> לא לא, שאלות, שאלות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר, אני מבקש, באמת, דבר עוד איזה שלוש דקות, תדבר ותפסיק עם זה, כי זה באמת כבר הופך – – – <קריאות:> – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> זה מבזה את הכנסת, חלאס. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> סליחה, סליחה, כשנרשמים לדיון 30 או 40 איש, ובשנייה אחת נמחקים 15, אז בואו נחלק – אז עם כל הכבוד, זה לא – – – <קריאות:> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> לא עשית את זה אף פעם? <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אז – תרגילים – תרגילים הם לא – – – <קריאות:> – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> – – – לא לבוא עכשיו בתלונה מי מבזה את הכנסת, עם כל הכבוד. <קריאה:> – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> בסדר, אוקיי, אז כל אחד ינצל את התקנון איך שהוא רוצה לנצל. זכותכם לוותר על זכות הדיבור, בסדר. <חיים ילין (יש עתיד):> שעתיים – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> נרשמתם לרשות הדיבור – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אבל יש גם טעם טוב, די – – – <זהבה גלאון (מרצ):> דבר – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אין ספק, חברת הכנסת גלאון, לשאלתך, לגבי מעונות-היום – מעונות-היום – את רוצה, בבקשה, חברת הכנסת, לשמוע תשובה? – לגבי מעונות-יום, 1. זה כלי חשוב מאוד לעודד – ולסייע לנשים לצאת לעבודה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני השר, אדוני היושב-ראש, השר מכלוף דרעי – – – <קריאות:> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני, עוד מעט ארוחה מפסקת של הבוקר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא שומע. חבר הכנסת עמיר פרץ מנסה לומר משהו, כן. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> – – – משפט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא שומע, מה? בבקשה, כן. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> משפט. אני חושב שכבוד השר אריה מכלוף דרעי מסתכל על חברי הכנסת ולא רואה אותם. אנחנו שקופים בעיניך, ואתה לא נותן לנו את הכבוד המגיע לנו. אנחנו מבקשים – – – <קריאה:> אני יכול להחליף אותו קצת? <קריאות:> – – – <קריאה:> אני יכול לעזור לאריה? <מיקי לוי (יש עתיד):> השר דרעי מתקשה, נגמרו לו המילים, אז אני מביא לו נאום מוכן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת לוי, נא לשבת במקומך, כן. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> חבר הכנסת דנון, הייתי באמצע התשובה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לשבת במקומך, זה לא מכובד. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> חבר הכנסת מיקי לוי, אני מכבד אותך, תכבד את עצמך. תעשה לי טובה, נו, באמת, נו, לא מתאים, נו. בפרט שאיחלתי לך, בעזרת השם, ב-2059 לנאום – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – כבוד היושב-ראש – – – שלוש הדקות – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> – – שמור את הכוחות לנאום אז. חברת הכנסת גלאון, מעונות-היום הם חלק מהמכשירים שאנחנו נותנים לנשים – אפשרות לצאת לעבודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר צריך לסיים. סליחה, תכף הוא ישלים את התשובה לחברת הכנסת גלאון ויסיים את דבריו. <נחמן שי (המחנה הציוני):> למה שאלת שאלה? למה? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> את פוטרת אותו – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, השר, תשיב בבקשה על שאלתה של חברת הכנסת גלאון, ונא לסיים. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> הם לא רוצים – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אין דבר, הוא ישאל שאלה עצמית. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אדוני היושב-ראש, יש לי – חברת הכנסת גלאון, זהבה, יש לי תשובה ארוכה, אבל היושב-ראש מבקש לקצר, אז אני נאלץ לקצר ולסכם את הדיון. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לא, לא, מוקדם. <קריאות:> לא, לא. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> מי מאלץ אותו לסיים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אי-אפשר לאלץ את השר דרעי – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – הוא פשוט נענה סוף-סוף לקריאות החוזרות ונשנות של היושב-ראש, ומבקש לסיים את דבריו. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> לא, אבל אם חבר הכנסת טיבי לוחץ על שאלה, לא אכפת לי, לא מתנגד. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תן למזוז לעלות. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> מה זה? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מזוז, תן לו לעלות, שידבר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> התקנון לא מאפשר זאת, חבר הכנסת טיבי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אבל ההיגיון מאפשר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ההיגיון – אתה יודע, הכול בעיני המתבונן. אנחנו פועלים פה לפי התקנון, לא תמיד לפי ההיגיון. בבקשה, אדוני השר – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אני מבקש – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – משפט המחץ לסיכום. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אני מבקש מהכנסת לאשר בקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק שהוגשה לכאן, ואבקש את תמיכת הכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר אריה מכלוף דרעי, שר הכלכלה. חברי הכנסת, נא לשבת. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, משהו לסדר-היום? בבקשה. תפתחו מיקרופון, בבקשה, לחבר הכנסת אחמד טיבי, הוא מבקש הצעה לסדר. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש בשם חברי האופוזיציה לדעת אם יש הסכם קואליציוני בין ראש הממשלה לבין ש"ס על ההצבעה הזאת שאנחנו עומדים להצביע, כי יש חברים אחרים בקואליציה שמעלים את השאלה הזאת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. השר המקשר, האם יש איזה הסכמים? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> למה? זאת הצבעת אי-אמון? למה שר צריך לענות על זה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין מבקש גם להשיב לחבר הכנסת טיבי וגם להשתתף בסיכום הדיון. התקנון מגביל את השר הנוסף לחמש דקות. אני מפעיל את השעון – עד חמש דקות לרשות השר לוין, גם להשיב על השאלה וגם להתייחס לדיון. בבקשה, אדוני. <שר התיירות יריב לוין:> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, לא שאני – למיטב הבנתי אנחנו לא בדיון שבכלל מצריך תשובה על השאלה הזאת, שהיא בעיני לא יותר מאשר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא לא, זה חוק התקציב. השאלה יכולה להיות רטורית, אבל זה חוק התקציב. <שר התיירות יריב לוין:> כן, אני חושב שזה ברור לחלוטין. אני לא יודע למה דווקא ש"ס ולמה כל השאלות האלה. יש קואליציה, יש הסכמים קואליציוניים, הם הונחו בפני הכנסת ואנחנו פועלים כמובן על-פיהם. אדוני היושב-ראש – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת והשרים, נא לשבת. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני שר האוצר, גברתי סגנית שר החוץ – גברתי סגנית שר החוץ, גברתי סגנית שר החוץ – גברתי סגנית שר החוץ, תודה. כן. גם השר אלקין, נא לשבת, בוודאי לא להפנות לנו את הגב. כן, השר ימשיך, בבקשה. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, נדמה לי שמגיע לי לקבל בחזרה את הדקה, לא? לא התחלתי להגיד אפילו משפט, ואני כבר עומד פה דקה וחצי, בלי לדבר. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> יש תקנון, תקנון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני, דבר. <שר התיירות יריב לוין:> תודה. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, בכל הכבוד, אני חושב שהגיע הזמן שנתייחס לבניין הזה ברצינות, לנושאים האלה ברצינות. היטיב חברי השר דרעי – – – <זהבה גלאון (מרצ):> הבניין הזה – – – אתם מזלזלים, אתם מושכים זמן – – – <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת גלאון, אולי תזכירי לי, כמי שנמצא עדיין – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תחזירו את שטייניץ – – – איראן. <שר התיירות יריב לוין:> – – בתקופת ההרצה שלו פה, בכנסת, כמה קדנציות עודף יש לך לפני, ואז ננסה להיזכר יחד מתי לא עשו את זה, לא מתי כן עשו את זה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אז – אני, לפחות, מכל מלמדי השכלתי. אני הייתי יושב בבית, רואה טלוויזיה, כשלא הייתי חבר כנסת, ראיתי שזה מה שעושים. ואני חייב להודות בעוד דבר: כשעבדתי בכנסת השמונה-עשרה – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אולי נצביע איזה שר ידבר? אנחנו רוצים את דרעי. <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת זחאלקה, גם אני רוצה את דרעי, אבל הוא, הספיק לו – – – <ירון מזוז (הליכוד):> – – – רמדאן. תנוחו, תנוחו קצת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מזוז דיבר – – – <קריאות:> – – – <ירון מזוז (הליכוד):> תנוח, תנוח. <שר התיירות יריב לוין:> טוב, אדוני היושב-ראש, אני חושב – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בשל הנסיבות וההפרעות הבלתי-פוסקות, אתה כמחאה יורד מהדוכן. <שר התיירות יריב לוין:> – – שלנוכח הנסיבות האלה והבקשה של חברת הכנסת גלאון, הנה אני אומר, אדוני היושב-ראש, אני מוכן לוותר על שלוש דקות ולתרום את הזמן הזה לכולם כאן ולסיים את הדברים ולומר שראוי ונכון לתמוך בחוק, ואני מקווה שכך יהיה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יריב לוין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. נא לשבת. אדוני, אנחנו יכולים להצביע אלקטרונית? <צחי הנגבי (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הממשלה מבקשת הצבעה שמית. בבקשה, אנחנו – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, איך תדעו על מה נצביע? איך תדעו על מה נצביע אם לא תקשיבו? גם סגן השר מזוז, איך תדע על מה מצביעים אם לא תקשיב לי? חברי הכנסת, אנחנו מצביעים על הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2014 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4). לחוק יש מספר רב של הסתייגויות. שאלתי, אדוני יושב-ראש האופוזיציה או יושבת-ראש סיעת המחנה הציוני, מול מי אני מתנהל בנושא הזה, בהסתייגויות? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אנחנו – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מול חבר הכנסת אראל מרגלית. מקובל על כולם, אני מקווה. חברי הכנסת, אנחנו נצביע על ההסתייגות של חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון – בקיצור, אני חושב שכל חברי האופוזיציה הגישו הסתייגות לפני סעיף 1: חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג, להלן: קבוצת סיעת מרצ; חברי הכנסת איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, דב חנין, טלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, באסל גטאס, אוסאמה סעדי ועבדאללה אבו מערוף, להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת; חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, דניאל עטר, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה ואיל בן ראובן, להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני; חברי הכנסת יאיר לפיד, שי פירון, יעל גרמן, מאיר כהן, יעקב פרי, עפר שלח, חיים ילין, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, עליזה לביא ומיקי לוי, להלן: קבוצת סיעת יש עתיד; חברי הכנסת אביגדור ליברמן, אורלי לוי אבקסיס, סופה לנדבר, שרון גל, חמד עמאר ורוברט אילטוב, להלן: קבוצת סיעת ישראל ביתנו. על ההסתייגות הזאת תתקיים הצבעה שמית, על-פי בקשת הממשלה. גברתי מזכירת הכנסת, בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – בעד טלב אבו עראר – בעד יולי יואל אדלשטיין – נגד מיכאל אורן – נגד דוד אזולאי – נגד ישראל אייכלר – נגד רוברט אילטוב – אינו נוכח אלי אלאלוף – נגד קארין אלהרר – אינה נוכחת זאב אלקין – נגד דוד אמסלם – נגד אופיר אקוניס – נגד גלעד ארדן – נגד אורי אריאל – נגד זאב בנימין בגין – נגד זוהיר בהלול – בעד נאוה בוקר – נגד דוד ביטן – נגד מיכל בירן – בעד מירב בן ארי – נגד יואב בן צור – נגד איל בן ראובן – בעד אלי בן-דהן – נגד נפתלי בנט – נגד יחיאל חיליק בר – בעד איתן ברושי – בעד עמר בר-לב – בעד ענת ברקו – אינה נוכחת יוסף ג'בארין – בעד באסל גטאס – בעד אילן גילאון – בעד שרון גל – בעד זהבה גלאון – בעד יואב גלנט – נגד גילה גמליאל – נגד מסעוד גנאים – בעד משה גפני – אינו נוכח יעל גרמן – בעד אבי דיכטר – נגד דני דנון – נגד אריה מכלוף דרעי – נגד צחי הנגבי – נגד יצחק הרצוג – בעד יצחק וקנין – נגד מכלוף מיקי זוהר – נגד חנין זועבי – בעד ג'מאל זחאלקה – בעד תמר זנדברג – בעד עבד אל חכים חאג' יחיא – בעד ציפי חוטובלי – נגד אורן אסף חזן – נגד דב חנין – בעד יואל חסון – אינו נוכח אחמד טיבי – בעד מנואל טרכטנברג – בעד מרדכי יוגב – נגד יוסי יונה – בעד שלי יחימוביץ – בעד חיים ילין – בעד משה יעלון – נגד איתן כבל – בעד אלי כהן – נגד יצחק כהן – נגד מאיר כהן – בעד משה כחלון – נגד חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – נגד עליזה לביא – בעד ציפי לבני – בעד ז'קי לוי – אינו נוכח מיקי לוי – בעד אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – נגד סופה לנדבר – בעד יאיר לפיד – בעד ינון מגל – נגד מנחם אליעזר מוזס – נגד ירון מזוז – נגד מרב מיכאלי – בעד אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד אראל מרגלית – בעד אברהם נגוסה – נגד משולם נהרי – נגד איילת נחמיאס ורבין – בעד בנימין נתניהו – נגד קסניה סבטלובה – בעד רויטל סויד – בעד ניסן סלומינסקי – נגד בצלאל סמוטריץ – נגד אוסאמה סעדי – בעד איימן עודה – בעד רחל עזריה – נגד דניאל עטר – בעד חמד עמאר – בעד רועי פולקמן – נגד שי פירון – בעד טלי פלוסקוב – נגד מאיר פרוש – נגד יעקב פרי – בעד עיסאווי פריג' – בעד עמיר פרץ – בעד נורית קורן – נגד יואב קיש – נגד איוב קרא – נגד מירי רגב – נגד מיכל רוזין – בעד מיקי רוזנטל – בעד יואל רזבוזוב – בעד יפעת שאשא ביטון – נגד יובל שטייניץ – נגד נחמן שי – בעד סילבן שלום – אינו נוכח עפר שלח – בעד איציק שמולי – בעד סתיו שפיר – בעד איילת שקד – נגד עאידה תומא סלימאן – בעד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי המזכירה, נא לקרוא בשמות חברי וחברות הכנסת שלא ענו לך בסיבוב הראשון של ההצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) רוברט אילטוב – אינו נוכח קארין אלהרר – אינה נוכחת ענת ברקו – אינה נוכחת משה גפני – אינו נוכח יואל חסון – אינו נוכח חיים כץ – אינו נוכח אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת ז'קי לוי – אינו נוכח אביגדור ליברמן – אינו נוכח סילבן שלום – אינו נוכח <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי וחברות הכנסת, האם יש מישהו באולם שמעוניין להשתתף בהצבעה ולא קראו בשמו או בשמה? אין כאלה. ההצבעה הסתיימה, נא לספור את הקולות. מייד לאחר ההכרזה על התוצאות יהיו הצבעות אלקטרוניות, כך שמי שמעוניין להצביע, שישב. חברי הכנסת, נא לשבת. הצבענו על הסתייגות מס' 1, לפני סעיף 1 – 56 הצביעו נגד, 54 תמכו. ההסתייגות לא התקבלה. אנחנו עוברים להצבעה על ההסתייגות של קבוצת סיעת יש עתיד לפני סעיף 1, הסתייגות מס' 2. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, על זה אנחנו מוותרים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מסירים? את כל ההסתייגויות? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא לא, את זאת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסתייגות לחלופין. חבר הכנסת אראל מרגלית, הסתייגות לחלופין לפני סעיף 1. חברים, אני שאלתי איך אני מתנהל, אני עדיין לא הבנתי. על לחלופין ב' לפני סעיף 1 אתה רוצה להצביע? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, שימו לב, אנחנו מצביעים על לחלופין ב' לפני סעיף 1 בהצבעה אלקטרונית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. לחלופין ב' לפני סעיף 1, מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 10 בעד ההסתייגות – 54 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות (2) לחלופין ב' של קבוצת סיעת יש עתיד לפני סעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אותה תוצאה: 54 בעד, 56 מתנגדים. לחלופין ב' לפני סעיף 1 לא התקבלה. לסעיף 1 – קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת ישראל ביתנו מציעות את הסתייגות מס' 3. מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 11 בעד ההסתייגות – 54 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות (3) של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת ישראל ביתנו לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 54 בעד, 56 נגד, אין נמנעים. גם הסתייגות 3 לסעיף 1 לא התקבלה. סעיף 1, כנוסח הוועדה – לא התקבלו הסתייגויות. מי בעד סעיף 1 ללא הסתייגויות? מי נגד? נא להצביע. סעיף 1, ללא הסתייגויות, מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 12 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 55 נגד – 54 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 55 בעד, 54 נגד, אין נמנעים. סעיף 1 התקבל כנוסח הוועדה. לסעיף 2 – הסתייגות מס' 4. מבקשים להצביע – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 13 בעד ההסתייגות – 54 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות (4) של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת ישראל ביתנו לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 54 בעד ההסתייגות, 56 נגד, אין נמנעים. הסתייגות 4 לסעיף 2 לא התקבלה. תוקם ועדת חקירה לבדוק איפה נעלם מישהו בהצבעה הקודמת. הסתייגות מס' 5 לסעיף 2 – האם להצביע, אדוני? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> מסירים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מסירים. לחלופין? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> מסירים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מסירים. הסתייגות מס' 6 לסעיף 2? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> רוצים להצביע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> רוצים להצביע. אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 6 לסעיף 2 – מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 14 בעד ההסתייגות – 54 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות (6) של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת ישראל ביתנו לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 54 בעד, 56 נגד, אין נמנעים. גם הסתייגות מס' 6 לסעיף 2 לא התקבלה. אדוני, האם להצביע על 7, לאותו סעיף? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כן. אנחנו מבקשים אותה שמית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הגשתם חתימות כנדרש? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הנה, עכשיו נגיש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, המזכירות, ערוכים? כן, אז על-פי בקשה – אתה תגיש למזכירת הכנסת 20 חתימות כנדרש. על-פי בקשת האופוזיציה – הוגשו 20 חתימות – הסתייגות מס' 7 לסעיף 2 – הצבעה שמית. בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – בעד טלב אבו עראר – בעד יולי יואל אדלשטיין – נגד מיכאל אורן – נגד דוד אזולאי – נגד ישראל אייכלר – נגד רוברט אילטוב – אינו נוכח אלי אלאלוף – נגד קארין אלהרר – אינה נוכחת זאב אלקין – נגד דוד אמסלם – נגד אופיר אקוניס – נגד גלעד ארדן – נגד אורי אריאל – נגד זאב בנימין בגין – נגד זוהיר בהלול – בעד נאוה בוקר – נגד דוד ביטן – נגד מיכל בירן – בעד מירב בן ארי – נגד אלי בן-דהן – נגד נפתלי בנט – נגד יואב בן צור – נגד איל בן ראובן – בעד יחיאל חיליק בר – בעד איתן ברושי – בעד עמר בר-לב – בעד ענת ברקו – אינה נוכחת יוסף ג'בארין – בעד באסל גטאס – בעד אילן גילאון – בעד שרון גל – בעד זהבה גלאון – בעד יואב גלנט – נגד גילה גמליאל – נגד מסעוד גנאים – בעד משה גפני – אינו נוכח יעל גרמן – בעד אבי דיכטר – נגד דני דנון – נגד אריה מכלוף דרעי – נגד צחי הנגבי – נגד יצחק הרצוג – בעד יצחק וקנין – נגד מכלוף מיקי זוהר – נגד חנין זועבי – בעד ג'מאל זחאלקה – בעד תמר זנדברג – בעד עבד אל חכים חאג' יחיא – בעד ציפי חוטובלי – נגד אורן אסף חזן – נגד דב חנין – בעד יואל חסון – אינו נוכח אחמד טיבי – בעד מנואל טרכטנברג – בעד מרדכי יוגב – נגד יוסי יונה – בעד שלי יחימוביץ – בעד חיים ילין – בעד משה יעלון – נגד איתן כבל – בעד אלי כהן – נגד יצחק כהן – נגד מאיר כהן – בעד משה כחלון – נגד חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – נגד עליזה לביא – בעד ציפי לבני – בעד אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת ז'קי לוי – אינו נוכח מיקי לוי – בעד יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – נגד סופה לנדבר – בעד יאיר לפיד – בעד ינון מגל – נגד מנחם אליעזר מוזס – נגד ירון מזוז – נגד מרב מיכאלי – בעד אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד אראל מרגלית – בעד אברהם נגוסה – נגד משולם נהרי – נגד איילת נחמיאס ורבין – בעד בנימין נתניהו – נגד קסניה סבטלובה – בעד רויטל סויד – אינה נוכחת ניסן סלומינסקי – נגד בצלאל סמוטריץ – נגד אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – בעד רחל עזריה – נגד דניאל עטר – בעד חמד עמאר – בעד רועי פולקמן – נגד שי פירון – בעד טלי פלוסקוב – נגד מאיר פרוש – נגד יעקב פרי – בעד עיסאווי פריג' – אינו נוכח עמיר פרץ – אינו נוכח נורית קורן – נגד יואב קיש – נגד איוב קרא – נגד מירי רגב – נגד מיכל רוזין – בעד מיקי רוזנטל – בעד יואל רזבוזוב – בעד יפעת שאשא ביטון – נגד יובל שטייניץ – נגד נחמן שי – בעד סילבן שלום – אינו נוכח עפר שלח – בעד איציק שמולי – בעד סתיו שפיר – בעד איילת שקד – נגד עאידה תומא סלימאן – בעד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מזכירת הכנסת, נא לקרוא בשמות חברי וחברות הכנסת שלא ענו לך בסיבוב הראשון של ההצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) רוברט אילטוב – אינו נוכח קארין אלהרר – אינה נוכחת ענת ברקו – אינה נוכחת משה גפני – אינו נוכח יואל חסון – אינו נוכח חיים כץ – אינו נוכח אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת ז'קי לוי – אינו נוכח אביגדור ליברמן – אינו נוכח רויטל סויד – בעד אוסאמה סעדי – בעד עיסאווי פריג' – בעד עמיר פרץ – בעד סילבן שלום – אינו נוכח <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי וחברות הכנסת, האם יש מישהו שמעוניין להשתתף בהצבעה ולא קראו בשמו? לא נמצאו כאלה. ההצבעה הסתיימה. נא לספור את הקולות, גברתי. חברי הכנסת, נא לשבת. הסתייגות מס' 7 לסעיף 2: בעד ההסתייגות – 54, נגד ההסתייגות – 56. הסתייגות 7 לסעיף 2 לא התקבלה. האם להצביע על הסתייגות מס' 8, של קבוצת סיעת יש עתיד? <קריאה:> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. להסיר. על לחלופין להצביע, אדוני? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסתייגות מס' 8 לחלופין – לא. הסתייגות מס' 9 לסעיף 2, גם לחלופין א' וגם לחלופין ב'? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מבקשים להסיר. הסתייגות מס' 9 לסעיף 2, אדוני, בעמוד 5, להצביע או לא? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא להצביע. לחלופין א' ולחלופין ב' של 9? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. חברי הכנסת, לסעיף 2, או הוסרו הסתייגויות או שלא התקבלו הסתייגויות, ולסעיף 3 אין הסתייגויות, לכן אנחנו נצביע על סעיף 3 כנוסח הוועדה. חברי הכנסת, הצבעה אלקטרונית על סעיף 3 כנוסח הוועדה. 2 ו-3, סליחה, אני מתקן את עצמי, 2 ו-3 כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? 2 ו-3 כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 15 בעד סעיפים 2–3, כהצעת הוועדה – 56 נגד – 54 נמנעים – אין סעיפים 2–3, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 56 בעד, 54 נגד. סעיפים 2 ו-3 לחוק התקבלו כנוסח הוועדה. לסעיף מס' 4 יש הסתייגות? הסתייגות מס' 10. להצביע, אדוני? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. חברי הכנסת, מצביעים על הסתייגות מס' 10 לסעיף 4. מי בעד? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 16 בעד ההסתייגות – 53 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות (10) של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת ישראל ביתנו לסעיף 4 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם כן, הסתייגות מס' 10, לסעיף 4: בעדה יש לנו 53, נגדה יש 56. ההסתייגות לא התקבלה. על 11 להצביע, אדוני? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. הסתייגות מס' 11, לסעיף 4 – מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? הצבעה מס' 17 בעד ההסתייגות – 52 נגד – 57 נמנעים – אין ההסתייגות (11) של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת ישראל ביתנו לסעיף 4 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד ההסתייגות – 52, נגד – 57. הסתייגות מס' 11 לא התקבלה. הסתייגות מס' 12, לסעיף 4 – האם להצביע, אדוני? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן להצביע. הסתייגות מס' 12, לסעיף 4 – מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> נא להצביע נכון, חבר'ה. הצבעה מס' 18 בעד ההסתייגות – 54 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות (12) של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת ישראל ביתנו לסעיף 4 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הסתייגות מס' 12: יש לנו 54 בעדה. ויש 56 נגד. גם הסתייגות 12 לא התקבלה. לחלופין א' וב' להצביע, אדוני? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. אנחנו מצביעים על לחלופין א' בהסתייגות מס' 12. מי בעד ההסתייגות לחלופין א'? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 19 בעד ההסתייגות – 54 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות (12) לחלופין א' של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת ישראל ביתנו לסעיף 4 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 54, נגד – 56. גם לחלופין א' לא התקבלה. לחלופין ב' – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 20 בעד ההסתייגות – 54 נגד – 56 נמנעים – אין ההסתייגות (12) לחלופין ב' של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת יש עתיד וקבוצת סיעת ישראל ביתנו לסעיף 4 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 54, נגד – 56. גם לחלופין ב' לא התקבלה. אנחנו עוברים להסתייגות שמספרה 13, לאותו סעיף, של קבוצת יש עתיד. להצביע, אדוני? להסיר. לחלופין א' וב'? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני מציע – מסירים עד הסוף. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מסירים עד הסוף את כל ההסתייגויות. אם כן, חברי הכנסת, מסעיף 4 ועד בכלל, אנחנו מצביעים. מסעיף 4 הוסרו כל ההסתייגויות. – נכון. אנחנו מצביעים על סעיף 4 כנוסח הוועדה. מי בעד סעיף 4 כנוסח הוועדה? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 21 בעד סעיף 4, כהצעת הוועדה – 56 נגד – 54 נמנעים – אין סעיף 4, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד סעיף 4 – 56, נגד – 54. כל הסעיפים לחוק התקבלו ללא הסתייגויות בקריאה שנייה. לכן, נוכל לעבור להצבעה בקריאה שלישית. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, כן. כל ההסתייגויות עד הסוף הוסרו על-ידי חבר הכנסת אראל מרגלית בשם האופוזיציה. אם כן, חברי הכנסת, לא התקבלו הסתייגויות. החוק אושר בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. חברי הכנסת, סדר-היום עוד לא תם. העזיבה ההמונית הזאת פשוט בשעות מאוחרות – – – הצבעה מס' 22 בעד החוק – 56 נגד – 54 נמנעים – אין הצעת חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2014 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4) נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 56, נגד – 54. אני קובע כי חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2014 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4) התקבל כנדרש בשלוש קריאות. <הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון מס' 2 והוראת שעה), התשע"ה–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/929); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים לנושא הבא: הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון מס' 2 והוראת שעה), התשע"ה–2015, בקריאה ראשונה. ההצעה קיבלה פטור מחובת הנחה. יציג את ההצעה לקריאה ראשונה השר לביטחון פנים חבר הכנסת גלעד ארדן. לאחר מכן יתקיים דיון. בבקשה, אדוני. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, החוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים נחקק במטרה לייעל את יכולת הפיקוח והאכיפה של הרשויות המקומיות בעבירות שבתחום אחריותן ולאפשר להן לסייע למשטרת ישראל בפעולות למניעת אלימות בשטחן. במסגרת החוק הוקנו לפקחי רשויות מקומיות אשר עומדים בתנאים הקבועים בחוק ואשר הוסמכו לפי הוראותיו סמכויות מסוימות לשם פיקוח על ביצוע חוקי עזר. כמו כן, לפקחי רשויות מקומיות אשר הוסמכו כפקחים מסייעים בהתאם להוראות החוק הוקנו סמכויות נוספות שהם רשאים להפעיל לשם סיוע למשטרת ישראל בפעולות למניעת אלימות, בתנאים ובסייגים המפורטים בחוק. החוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה), התשע"א–2011, נחקק בהמשך ובהשלמה להחלטת ממשלה מס' 1848 מיום 24 ביוני 2010, שבמסגרתה הוחלט, בין היתר, על הקמת מערך אכיפה עירוני משולב הכולל כוח שיטור ייעודי ויחידת פיקוח עירונית ייעודית ברשויות מקומיות, אשר ירתיע, ימנע ויאכוף בתחום עבירות איכות חיים, אלימות והתנהגות אנטי-חברתית, זאת במטרה לאפשר רפורמה מהותית ויסודית שתגביר במידה משמעותית את הביטחון האישי ואת תחושת הביטחון של אזרחי ותושבי המדינה כדרך מרכזית וכמנוף לשיפור איכות החיים במדינת ישראל. לאור חדשנות מערכי האכיפה העירוניים ועל מנת לבחון את האפקטיביות שבהקמתם ואת מידת יעילותם בהשגת המטרות שלשמן הוקמו, נחקק החוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים בשנת 2011 כהוראת שעה. בתחילה לתקופה של שנתיים, ובהמשך הוארך תוקף הוראת השעה לשנתיים נוספות, עד ליום 31 ביולי 2015. מיום חקיקת החוק ועד היום הוקמו ומוקמים מערכי אכיפה עירוניים בלמעלה מ-50 רשויות מקומיות. אני רוצה לציין שלפי סקר שהמשרד לביטחון הפנים ערך, הנתונים שהצטברו במשרד ובמשטרת ישראל מעידים כי פעילות מערכי האכיפה העירוניים במתכונתם הנוכחית היא יעילה ואפקטיבית. בנוסף, קיימת שביעות רצון רבה בקרב ראשי הרשויות המקומיות שבהן הוקמו מערכי אכיפה עירוניים מהידוק שיתוף הפעולה בין משטרת ישראל לרשות המקומית ומהיוזמה לפעילות משותפת בתחומי האכיפה השונים. כעת, היות שמטרות חקיקת החוק – ובהן המאבק באלימות, בעבריינות ובעבירות הפוגעות באיכות החיים של התושבים ברשויות המקומיות – עדיין קיימות ולאור הצלחת המודל של מערכי האכיפה העירוניים, מוגשת בפניכם הצעת החוק המבקשת לתקן את החוק ולהפוך את הוראת השעה להוראת קבע. לאור הניסיון שהצטבר בנושא בשנות הפעלת מערכי האכיפה העירוניים וכמתבקש מהפיכת הוראת השעה להוראת קבע במסגרת הצעת החוק, אנחנו מבקשים, הממשלה מבקשת, לערוך בחוק תיקונים נוספים, שעיקריהם: 1. העברת פרק ג' לחוק, העוסק בהסמכת פקחים עירוניים, לפקודת העיריות; 2. קיצור תהליך קביעת הרשויות המקומיות שבהן יפעל מערך אכיפה עירוני וביטול התוספת הראשונה לחוק, כדי לאפשר הוספת רשויות מקומיות לחוק ולהקים בהן מערכי אכיפה; 3. עיגון תנאי הסף להקמת מערך אכיפה עירוני ברשות מקומית ועיקרי אמות המידה בנושא בתוך החוק הראשי; 4. פירוט העילות להפסקת פעילות מערך אכיפה עירוני ברשות מקומית. בנוסף – וזה החלק החשוב בעיני בחוק – במסגרת הצעת החוק אנו מציעים להקנות לפקחים העירוניים אשר יוסמכו לכך, כהוראת שעה לשלוש שנים, סמכות לעכב אדם עד לבואו של שוטר בהתקיים חשד לביצוע עבירת קנס בחוקי עזר, בנסיבות המפורטות בהצעת החוק. זאת כדי לייעל את יכולת הפיקוח של הפקחים העירוניים ולאפשר להם לבצע את תפקידם כנדרש ובאופן אפקטיבי יותר. לכן, אני מבקש לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת הפנים והגנת הסביבה לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לשר לביטחון הפנים. <הצעה לסדר> <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת עליזה לביא ביקשה הצעה לסדר. דקה אחת לרשות גברתי, בבקשה. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה, אדוני – – – <קריאות:> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני, לא על חשבון הדקה שלי. <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברי הכנסת, חברי הכנסת, אנחנו מבינים את ההתרגשות בשעה הזאת של הלילה. חבר הכנסת טיבי, חברת הכנסת תמר זנדברג – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אל – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברי הכנסת ביציע. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הם רוצים שנצביע על הגיור. אני לא רוצה להצביע על הגיור, ואני לא רוצה שתתערבו במינוי קאדים שרעים, נקודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת טיבי, אנחנו מבקשים להמשיך בדיון. <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת זנדברג. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – אותך? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לא מעניין אותי הגיור, זה לא אותי. זה לא עניין שלנו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת טיבי, אני לא רוצה לקרוא לסדר פעם ראשונה בחיי. <קריאה:> הוא כועס. <קריאה:> תוציא אותו. תוציא אותו. <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת טיבי, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת זנדברג. חברת הכנסת, אנחנו מבקשים לשבת, כדי שנוכל להמשיך בדיון. <קריאה:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אבל אתם לא משאירים לנו ברירה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת זנדברג, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברי הכנסת – – – <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת לביא, אנחנו רוצים להתחיל את הדיון – – – <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת עליזה לביא – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – מישהו שיכול להכריח אותי? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – אנחנו רוצים שיתקדם הדיון. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> 13 – מוציאים מהמליאה. <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת לביא, יש לכם דקה. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה, אדוני. אדוני, אתה רואה את ההתלהמות פה – – – <קריאות:> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אני לא יכולה לדבר ככה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברי הכנסת, אתם מתבקשים לשבת באמת. <עליזה לביא (יש עתיד):> השר אלקין. השר אלקין. השר אלקין, כמי שקרוב לנושא, אני מניחה שתצטרף להצעה שלי לסדר. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לבקש את אישורך לכך שהדיונים בשני נושאים – חבר הכנסת שלח, אני לא רואה את היושב-ראש – שהדיונים בשני הנושאים המהותיים, החשובים, בלב של החברה הישראלית, גם הנושא של הגיור – הביטול של החלטת הממשלה, הביטול האומלל הזה – וגם הנושא של ההעברה של בתי-הדין ממשרד המשפטים למשרד הדתות הם שני נושאים מהותיים, חשובים, ערכיים; לא ראוי שיתקיים עליהם דיון בשעת ליל כזאת. אני מבקשת ממך, וזה בסמכותך, להעביר את הדיון לשעה שבה באמת כולנו נהיה ערניים, קשובים, כראוי. זה לא ראוי, זה לא מוסרי, זה לא ערכי, לנהל דיון בשעה כזאת, בצורה כזאת, באווירה כזאת. זה דיני נפשות, אדוני, בכל מה שקשור לסוגיית הגיור. תודה, אדוני. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> נראה שכולם מאוד ערניים פה, חברת הכנסת, לא נראה לי שיש כאן למישהו בעיית ערנות, ראינו את זה לפני רגע. <הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון מס' 2 והוראת שעה), התשע"ה–2015> (קריאה ראשונה) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו נתחיל עכשיו ברשימת הדוברים על הצעת החוק שהשר ארדן הציג כאן קודם. ראשון הדוברים – חבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת חיים ילין – ראשון הדוברים – מוותר על זכותו. חברת הכנסת רויטל סָוָיֵיד. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> סְוִיד. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> סְוִיד, סליחה. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה. חברת הכנסת סויד, את רוצה לדבר? מוותרת. חבר הכנסת אראל מרגלית – גם מוותר. יפה. חבר הכנסת מוזס – מוותר. איזו אדיבות. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אינה נוכחת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – אינה נוכחת. חברת הכנסת יעל גרמן – מוותרת; חבר הכנסת באסל גטאס – גם איננו; חבר הכנסת סעדי – אינו נוכח; חבר הכנסת נחמן שי – אינו נוכח; חבר הכנסת עפר שלח – יצא – אינו נוכח; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח; חבר הכנסת אורי מקלב – מוותר על זכותו. חבר הכנסת צחי הנגבי – מוותר? אתה מעוניין להגיב על החוק? חבר הכנסת צחי הנגבי. אחריו יסכם השר לביטחון הפנים חבר הכנסת ארדן. גם חבר הכנסת צחי הנגבי מוותר. השר ארדן. השר ארדן, אתה מוזמן לעלות לסכם, ונעבור להצבעה. אדוני לא מוגבל בזמן. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אם האופוזיציה תגיד שהיא השתכנעה והיא תומכת, אני אוותר על הסיכום. יש עתיד תומכים? צחי, יש עתיד אומרים שהם השתכנעו, שהחוק הוא טוב. לסכם אותו בכל זאת? אפשר לקבל את הנאום שהיה לשר דרעי? חברי חברי הכנסת, אני באמת חושב שהחוק הזה – – <קריאה:> – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – על ייעול האכיפה ברשויות המקומיות – טוב, אדוני יושב-ראש הקואליציה, אני, מבחינתי, סיכמתי את הדיון. אני מבקש, כפי שאמרתי, מהכנסת לתמוך בחוק בקריאה ראשונה ולהעבירו לוועדת הפנים והגנת הסביבה לשם הכנתו לקריאה שנייה ושלישית. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעה. אני מבקש מכולם לשבת. הצבעה אלקטרונית. חברי הכנסת, איש למקומו. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון מס' 2 והוראת שעה), התשע"ה–2015, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 23 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 54 נגד – 24 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון מס' 2 והוראת שעה), התשע"ה–2015, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תוצאות ההצבעה: 54 בעד, 24 נגד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת החוק עברה בקריאה הראשונה. הצעת החוק עוברת לדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת. <הודעות הממשלה על העברת סמכויות משר לשר ועל העברת שטחי פעולה ממשרד למשרד> <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו מתקדמים הלאה בסדר-היום: הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה על החלטתה להעביר לראש הממשלה את סמכויות השר לשירותי דת לפי פקודת העדה הדתית (המרה) – בנושאי גיור. מוסר לנו את ההודעה השר המקשר בין הכנסת לממשלה חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה כדלקמן: 1. בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר לראש הממשלה את סמכויות השר לשירותי דת לפי פקודת העדה הדתית (המרה) בנושאי גיור. בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, הממשלה מבקשת את אישור הכנסת להחלטה הנ"ל. 2. כן החליטה הממשלה בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה להעביר את שטח הפעולה "מערך הגיור" מהמשרד לשירותי דת למשרד ראש הממשלה. בהתאם לסעיף 9(א)(11) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, הממשלה מבקשת להביא את דבר ההחלטה בעניין העברת שטח הפעולה כאמור לידיעת הכנסת. ההחלטה על העברת שטח הפעולה "מערך הגיור" תיכנס לתוקפה במועד שבו תאשר הכנסת את העברת הסמכויות כאמור בסעיף 1 לעיל. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לשר לוין. אנחנו עוברים עכשיו לדיון אישי. ראשון הדוברים הוא חבר הכנסת איתן כבל. <אלי בן-דהן (הבית היהודי):> איתן, תוותר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אתה לא ממשיך במסורת של הדיון הקודם? שלוש דקות לרשות אדוני. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, שרים נכבדים, רשמות – למה שאני אוותר? אין שום סיבה שאני אוותר. אני רק רציתי לוודא – ראיתי שחבר הכנסת טיבי לא נמצא. אני מקווה שהוא גבה הפעם מחיר יותר גבוה מבדרך כלל, כי זה צמוד. אדוני היושב-ראש, האמת היא שאני לא יודע – איפה בנט, השר בנט. איך אתם הסכמתם שזה יהיה כך, שתהיה העברה כזאת, השר בנט? בקדנציה הקודמת עמלנו כל כך כדי שזה לא יהיה. השר בנט, איך נפלתם בעניין הזה? איך הסכמתם להעביר את הסמכויות לשר הדתות, ידידי, שאני לא – חס וחלילה – אני בעדו, אבל קרו פה דברים. אני מקווה שיהיה הסבר. אדוני היושב-ראש, קרה משהו? קיבלתם משהו אחר במקום? גיור לחומרה? גיור להלכה? מה בדיוק קרה פה? וזה עובר ככה מתחת לרדאר. והבית היהודי, זה בית בלי גג, לא שומעים, לא רואים, הצלחתם להשתבלל פתאום, פתאום ענייני גיור – שמעתי בקדנציה הקודמת, שומו שמים, איזו מלחמה, אנחנו עזרנו לכם. <יואב קיש (הליכוד):> אתה דואג לקואליציה יותר מלאופוזיציה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, מה קרה? חבר הכנסת חברי אלי בן-דהן, הרב אלי בן-דהן, יש כאן שאלה, צריך לעשות שאלת רב, רק איזה רב נשאל? איזה רב נשאל? איפה אתם? מה קרה? מה קרה, חברותי וחברי חברי הכנסת? איך כתוב בפרשת מקץ – "ולא נודע כי באו אל קרבנה". ולא נודע. הייתי שמח לדעת מה הסיבה שנדם קולם, מה הסיבה שנדם קולם, מה קיבלתם בתמורה. מה, מה יותר חשוב מהגיור? שומו שמים, השמים נפלו בקדנציה הקודמת, מה לא עשיתם בעניין הזה? עקרתם הרים וטחנתם אותם זה בזה. חבר הכנסת יוגב, שכחתם את העלייה לרגל, עשו פה הפגנות, אמרו שיפילו את הממשלה, ופתאום ששש – שקט, דממה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> בדיוק בדממה זמנו של אדוני תם. אחר כך יגידו שלא ערניים מספיק בהצבעה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תן לי עוד איזה – אני, באמת, חבר הכנסת יוגב, אני יודע שבמפלגה שלך ממדרים אותך, אבל אולי תברר, תברר מה קרה פה, סתם – ידע אישי, 50 שקל, כמו שפעם היו אומרים. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת כבל. חברת הכנסת תמר זנדברג. אחריה – חבר הכנסת אילן גילאון. <קריאות:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> חברות וחברים, הדברים שלי מיועדים – באמת, אנחנו בשעה מאוחרת, ונהניתי לשמוע אותך, איתן, אבל רגע בנימה של רצינות. השר דרעי והשר בנט, אני הייתי רוצה ללכת הביתה, לא מפני שהייתי רוצה ללכת הביתה, מפני שהייתי רוצה שתהיה לי הפריבילגיה שלא להתעניין בנושא הגיור ובנושא בתי-הדין הרבניים ובהעברת סמכויות. אני חילונית, הייתי רוצה שזה לא יעניין אותי, שזה יהיה קרב בין הכיפות השחורות לכיפות הסרוגות; איזה עניין פנים-מגזרי שכביכול לא נוגע, לא לי ולא לציבור שאני מייצגת. הייתי רוצה, אבל מה? זה לא ככה. ולמה זה לא ככה? כי לרבנות יש מונופול שבו זרם אורתודוקסי מסוים וצר קיבל את המפתחות לבלעדיות על החיים שלנו, על הנישואים, על הגירושים, על הגיור, שזה עניין שנוגע לאימהות, ולנשים שאין להן ברירה והן כבולות בידי המונופול הרבני האורתודוקסי. אף שאין לכם מונופול, לא על מה זה להיות דתי, וגם לא על מה זה להיות יהודי, וגם לא על האופן שבו אדם יכול לבחור, או אישה יכולה לבחור איך היא מתחתנת, איך היא או הוא מתגרשים, וגם באיזה גיור היא בוחרת. אתם לא מייצגים את הזרמים המובילים היום ביהדות, הרפורמים והקונסרבטיבים; אלה הזרמים הגדולים היום ביהדות העולמית. אין מה לעשות, זאת המציאות. אתם לא מייצגים את העובדה שכל אחד ואחד מאתנו, כמסורתי, כשומר או שומרת מצוות, כחילוני או חילונית, יכולה לבחור להיות יהודי, וגם להתחתן או להתגרש על-פי דתה. למעשה, מדינת ישראל, מדינת היהודים, הבית הלאומי של העם היהודי, היא המדינה היחידה בעולם שבה יהודי ויהודייה לא יכולים להתחתן או להתגרש על-פי אמונתם, ולכן אנחנו עומדים כאן בשעה 02:00, לפנות בוקר, ולכן זה עניין שנוגע גם לנו, כי הרבנות היא של כולנו, מפני שאתם הפכתם אותה להיות של כולנו. אז או שתפתחו את השערים לכלל הזרמים ולכל מי שמקבל שירותים מהמוסד הזה, שהוא מוסד ממלכתי ולא דתי ולא אורתודוקסי, או שתבטלו את המונופול של הרבנות, תנהיגו כאן נישואים אזרחיים, או לפחות חופש בחירה בנישואים, ואז כולנו נלך הביתה וזה יהיה עניין שלכם, ולא יעניין לא אותנו ולא את הציבור שאנחנו מייצגים. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת אילן גילאון. אחריו – חבר הכנסת מאיר כהן. תראה איזה שקט, חבר הכנסת גילאון, יש לכבודך. <אילן גילאון (מרצ):> תודה רבה, אדוני. השיר מתחיל ב"דגים, דגים, וזהו ים". האמת, אלה לא המילים, אבל זה מתאים לאירוע. ואתם החרדים, שלום ייסורים, חזרתם לשלטון. היו קטעים אתכם באופוזיציה ומאוד נהנינו. אבל אין לי טענות אליכם. אין לי טענות אליכם, יש לי טענות לראש הממשלה שלי, שהוא זיקית שמחליפה את הצבעים, ואת המעיל ואת הפרווה ואת השטריימל שלו, כל אימת שמתחלפים לו השותפים – אין שום עקביות בעניין. אני רוצה להגיד לכם משהו. להיות יהודי זה להיות בן-חורין מול מורשתך, ולהיות יהודי זה שאתה בוחר מתוך המורשת שלך מה בא לך. ואתם, שמפריטים לדעת כל דבר במדינה הזאת, אולי תפריטו את הרבנות הראשית? מה דעתכם על העניין הזה? אנשים ילכו על-פי בחירתם, וכל אחד יהיה יהודי על-פי דרכו. ואני אפילו הייתי בונה לעצמי "גיורומט", בסדר? כאדם שמגייר אותך, בלי המילה. שמגייר אותך. כי אני מאמין שיהודי על-פי ההגדרה של ז'אן-פול סארטר, זה אדם, האקזיסטנציאליסט, אדם שחושב שהוא יהודי, וגם אחרים חושבים עליו את אותו דבר. ואני כבן-חורין אומר לכם שאני בוחר משם את כל תפיסת עולמי, ואת הנביאים שלי, כי אני חושב שהעימות הגדול בינינו לביניכם, בין השמאל לבין הימין, בין אלה שאוחזים בקרנות המזבח של הדת, היא כבין הנביאים לכוהנים; והנביאים שאני בוחר לעצמי כיהודי בן-חורין מול המורשת שבוחר מה בראש שלו, זה את עמוס ב"צדק צדק תרדוף" – כן, באשדוד קוראים לו עמוס; בדרך כלל אתם קוראים לו עמוס – ואת ישעיהו, "וכתתו חרבותם", ולצורך העניין הזה את ירמיהו – מאסתי בזבחיכם. תעופו לי מהעיניים, ותנו לכל אחד להיות יהודי בדרך שלו, כי מדינת היהודים, אמרה חברתי תמר זנדברג, היא המקום היחיד בעולם שמפלה לא ערבים – ערבים זה מובן מאליו – שמפלה יהודים. אז צאו מהעניין הזה, חברים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, חבר הכנסת גילאון. חבר הכנסת מאיר כהן. שלוש דקות לרשות אדוני. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לרגע חשבנו, אנשי הבית הזה, ובעיקר אנשי הבית היהודי המאכזבים, שהנה, סוף-סוף מערך הגיור יהיה ממלכתי ולא חרדי קיצוני. ההחלטה הקודמת שלפיה רבני ערים יכולים לבצע גיורים באמצעות הרכבים שיוקמו לשם כך הייתה, כדברי השר בנט – תקשיבו, אנשי הבית היהודי – החלטה אחראית ומאוזנת שתאפשר לאחינו המתגיירים – ככה הוא אמר – אפשרות לעבור את תהליך הגיור כחוויה חיובית ותומכת המשלבת בתוכה את ההלכה. אז מה קרה לכם, אנשי הבית היהודי? איך הסכמתם לבטל את החוק הזה ולהפקיר את עתיד העם היהודי לקומבינות פוליטיות של קיצונים חרדים? איך הסכמתם? החוק הזה, העלוב והמקומם, מפקיע ממאות-אלפי אזרחים, שהיו עד היום אזרחים סוג ב', את זכותם לממש את רצונם ושאיפתם להיות חלק מהעם היהודי. כל כך הרבה אנשים התייאשו מתהליך הגיור, אתם יודעים את זה, ולרגע נדמה היה ששבה להם התקווה. ואתם בתוך הממשלה הנוכחית רמסתם ברגל גסה, ומתוך מדיניות של הישרדות בכל מחיר חתמתם על הסכמים קואליציוניים שבהם במודע אתם בזים ומוציאים מחוץ לגדר מאות-אלפי אנשים. ואם לא די בכך, אנשי הבית היהודי, אתם מבזים את רבני העיר, שהם השליחים שלכם בשטח, גם שלכם וגם של ש"ס – מה יש? רבני העיר בדימונה, הרב אליפנט, הרב דיין, שאני מעריך ומוקיר את פועלם, הם לא ראויים לגייר? מי טוב מהם. תנוח דעתך, אדוני ראש הממשלה. במסע שלך למכירת נכסי המדינה ליהדות הקיצונית חסרת הגבולות, הפכת את תהליך הגיור לחלק מהקומבינות הפוליטיות שלך. תקשיבו כולם, גם חברי מש"ס. במקום להחזיר את היהדות לעם ולפתוח את שערי היהדות, לפתוח את אזורי הגיור, לקרב אלינו את אותם אלפי אזרחים טובים, חיילים, חיילות ובני המשפחות שלהם, במקום זאת, אתם, חברי הקואליציה, מעמיקים את הניכור כלפי היהדות, ובעיקר אתם משחקים במשחקים פוליטיים על גבם של מאות-אלפי אזרחים ואזרחיות שרוצים להתגייר. תתביישו לכם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת לוי. שלוש דקות לרשות אדוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, נפל דבר בישראל. בקדנציה הקודמת אנשי הבית היהודי לחמו מלחמת חורמה להביא את החוק הזה ולהקל על 300,000 עולים שיהדותם לכאורה מוטלת בספק, שיש להם בעיות כאלה או אחרות. והנה, ראו זה פלא, ויתרתם ובגדתם בשליחות שלכם. חבל לי שרק אתה או שני חברי כנסת מהבית היהודי נוכחים, ואינכם שומעים מה דעתנו עליכם. אתם בגדתם בשליחות הזאת, בגדתם ב-300,000 יהודים. אני לא רוצה להכליל, אבל יש בעיות כאלה ואחרות, והיינו יכולים להכניס אותם מתחת לכנפי העם, עם ישראל, כדי שהם יהיו חלק מאתנו. ללכת לצבא זה בסדר גמור, ולמסור את נפשם על הגנת המולדת ועל הגנתכם שלכם זה בסדר גמור, אבל – להוציא להם את הנשמה, לזלזל בנשים, להעביר אותם מסכת בלתי ראויה כשהם באים אל תוך המשכן של הרבנות הראשית – זה מותר, זה בסדר. ואני אומר לכם, אם הייתי יכול להגדיל את העם הזה ולחפש עוד מיליון נוצרים, שהיו באים ומבקשים להיכנס תחת כנפי עם ישראל, לא הייתי מהסס לעשות את זה. לא הייתי מהסס לעשות את זה, כי המאסה בסוף עלולה להכריע אותנו. <השר לשירותי דת דוד אזולאי:> אתה שומע מה אתה אומר? להביא נוצרים ולהעביר אותם ליהדות. <מיקי לוי (יש עתיד):> ומי שרוצה לבוא ולהיכנס אל תוך היהדות – היה מוזמן. מה קרה? והנה מחזירים את בתי-הדין הרבניים לרבנות הראשית, מה שהיה פעם, אדוני שר הדתות, כר נרחב לג'ובים ולסידורי מפלגה, והנה, זה חוזר על עצמו. ובמשרד המשפטים, לפחות, היינו יכולים להיות רגועים, שהנושא הזה מתנהל בצורה סבירה, בצורה הולמת, עם כבוד הדדי, כבוד האדם, ואתם מחזירים אותנו אחורה, וגורמים לכך שהשירות הזה, שאמור לקבל כל אזרח במדינת ישראל, הוא שירות שהופך להיות בעייתי, בזוי, מיום ליום, מענה את אותם אנשים, מענה אותם. נותן יחס מפלה לאנשים. אני אקח מחברי מאיר כהן את הסיומת שלו: תתביישו לכם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, חבר הכנסת לוי. חבר הכנסת יואל רזבוזוב. רשימת הדוברים סגורה. אחריו – חברת הכנסת עליזה לביא. שלוש דקות לרשות אדוני. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מסתכל על השעון – 02:15; אני מסתכל על הכותרת: הודעת הממשלה, חוק-יסוד – הממשלה מחליטה להעביר את הסמכויות לראש הממשלה. נשמע טוב, ממשרד הדתות לראש הממשלה. נשמע טוב ביותר. מדברים על עניין הגיור. אבל אנחנו מבינים מה מסתתר. רוצים לבטל לגמרי את רפורמת הגיור, שכל כך נלחמנו עליה בכנסת הקודמת. שלא תבינו, אנחנו לא נגד גיור, אנחנו בעד. אנשים שרוצים להיכנס ליהדות, אנחנו נשמח לקבל אותם. בכנסת הקודמת אני נלחמתי – נלחמתי באמת, וכמעט הלכתי מכות, על 20 מיליון שקלים ל"נתיב" – "נתיב" זה גיור בצבא – דרשנו את הכסף וקיבלנו אותו, והתוכנית נמשכת, ואנחנו בעד. אבל את מי החלטתם להעניש, ציבור של עולים שרוצים להיכנס ליהדות? אתם יודעים על מי אתם מדברים? אתם מדברים על אנשים שיש בהם דם יהודי, שסבלו בארץ המוצא מאנטישמיות. קראו להם קריאות גנאי. הם עלו לארץ ופתאום הם הפכו ללא-יהודים, כי אנשים מסוימים החליטו שהם לא יהודים. אז הם בכל זאת רוצים לעשות מאמץ ולהיכנס ליהדות. הולכים, לומדים, באמת עושים את כל המאמץ, ולא מקבלים אותם מספיק. היום התקשרה אלי בחורה צעירה. היא שמעה מהתקשורת שיש עם זה בעיה, ובדיוק בימים הקרובים היא אצל דיין, היא ממש עוברת את התהליך, מבחן סופי, והיא חוששת. היא חוששת שהיא לא תעבור. הבחורה הזאת משרתת את המדינה במשך הרבה הרבה שנים, באמת בחורה מדהימה, שרוצה להיכנס, והיא חוששת. זה המצב שאנחנו רוצים להיות בו? שיהודים צריכים לחשוש? הרי אנחנו יודעים, כל מי שיש לו כסף, היום יכול – עובר את הגיור הזה, עובר. אין אחד שאני יודע שלא – שילם ולא עבר את הגיור הזה. אני יודע שזה נשמע רע, אבל זה המצב. אני מכיר המון המון מקרים, אנשים שיש להם כספים עברו את זה, עברו בקלות. כאן, כשאנחנו באמת סמכנו דווקא על רבני ערים, שבחרו אותם, ואנחנו היום מקבלים את התשובה שלא רוצים אותם, לא סומכים עליהם? אז אני באמת אשתמש במילים של חברים שקדמו לי: באמת, תתביישו לכם. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת עליזה לביא. אחריה – חבר הכנסת עמר בר-לב. שלוש דקות. <עליזה לביא (יש עתיד):> היושב-ראש, תודה רבה, אני בטוחה שזאת לא ישיבה קלה לניהול, בטח לך. אני מקווה שלך. זה לא עניין של בושה, זה עניין של אחריות קיומית. אני לא יודעת איך אתם תלכו לישון בלילה ומה תגידו בבוא היום לבורא עולם. כל מה שעשיתם, שהגעתם וזכיתם להיות בדורות קודמים, באתם ונעלתם את שערי העם היהודי – במה? בנזיד עדשים פוליטי, עלוב? איך? איך? מה תגידו בסוף היום לבורא עולם? הרי יכולתם לעזור, יכולתם לתת יד. אלו האחים שלנו, אלו האחיות שלנו. זה הרבה מעבר לבושה, זה בכי לדורות. אתם מקלקלים את העם היהודי, ואתם יודעים את זה. במו-ידיכם אתם הורסים. אתם מביאים לכך שיהיו עוד פסולי חיתון בעם ישראל. אז ההסכמים הקואליציוניים העלובים האלה, שבאמת, ככה, מוכרים אותנו כלאחר יד. נושא כזה חשוב ומהותי, בשעת לילה שכזאת? איך אפשר? זה דיני נפשות. איך אפשר לעבור לסדר-היום בנושא כל כך קשה זה? זאת הונאת הגיור הגדולה ביותר בעם היהודי – הגדולה ביותר בעם היהודי – וזה קורה במשמרת שלכם. אין הונאה גדולה יותר מההונאה הזאת. אלפים המתינו, קיוו, ציפו לשינוי המיוחל, ולבסוף, אחרי שנתיים של המתנה ושל הבטחות, אנחנו משיבים את פניהם ריקם ומותירים אותם בחוץ. גרים רבים בעקבותיהם לא ימצאו את דרכם אל חיק היהדות, והם יהיו פסולי חיתון, והם ייוותרו ללא מענה במציאות החברתית הישראלית. אני מזכירה לכם שגם אין לנו חלופה אזרחית ואין לנו ברית זוגיות. הבעיה של הגיור, הסוגיה הזאת, היא סוגיה חברתית. היא לא בעיה של המתגיירים, זאת לא הבעיה של הדתיים, זאת בעיה של כלל החברה הישראלית. ייתכן שהרבנות רושמת לעצמה ניצחון נוסף, אבל היא למעשה מפסידה. לאט-לאט, בקצב מדוד, הרבנות הראשית מפסידה. המיאוס כלפיה גובר ומתפשט גם בתוך הקהל הביתי שלה. ניסינו למצוא פתרונות, ואתם יודעים את זה. לפני שבועות קיימתי כנס שנתי שאני עורכת בנושא הגיור זו הפעם השלישית בכנסת ישראל, בהשתתפות אנשי דת, אקדמיה, חברי כנסת – מי לא היה שם. ויש פתרונות, ואתם יודעים את זה. לכו לקרוא את ספרות השו"ת. אתם יודעים הרי שיש פתרונות הלכתיים, ואפשר לבוא ולמצוא ולתת את הדעת. אני מזכירה לכם באיזה דור אנחנו נמצאים, בדור של קיבוץ גלויות – "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה" – אז אנשי כנסת הגדולה קבעו על זה ברכה בפני עצמה, בתפילת שמונה-עשרה: "ותקע בשופר גדול". אנחנו בדור של קיבוץ גלויות. איפה האחריות שלכם? הרי רות המואבייה לא הייתה מתקבלת – היא לא הייתה מתקבלת בגיור העכשווי, ואתם יודעים את זה. ואני מזכירה לכם מה הזרע של רות המואבייה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת לביא. <עליזה לביא (יש עתיד):> ומה קרה? – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – למה לא נמשיך את דרכו של הרב עובדיה? הרי הרב עובדיה, הרב עובדיה יוסף, בנושא הגיור, הגישה שלו תמיד הייתה להקל עד כמה שאפשר. למה ברחתם מהגישה הזאת? תדעו, אם לא נוכל להיות באמת מדינה של קיבוץ גלויות, אם לא נדע לפתור את מצוקת היהדות כשם שאנחנו משתדלים לפתור את מצוקת היהודים, אנחנו לא נוכל באמת להיות מדינה של קיבוץ גלויות. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת עמר בר-לב. חבר הכנסת בר-לב. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> כן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> סליחה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אני קטן, אבל לא כל כך. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא לא, מחילה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> כן, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אחריו – חברת הכנסת קארין אלהרר, אם היא תהיה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, לכאורה מדובר כאן בתיקון נכון, הלוא בכנסת הלפני-אחרונה הסמכויות היו במשרד ראש הממשלה, ובכנסת האחרונה העבירו אותן למשרד הדתות, ועכשיו מחזירים אותן למשרד ראש הממשלה. אז לכאורה הכול נשמע בסדר ונפלא. אבל מה הבעיה? למה אני אצביע נגד? כי את הסעיף הנחמד והקטן הזה אתם מביאים להצבעה, אבל את הסעיף המהותי אתם קוברים תחת הצעת מחליטים. והסעיף שעליו אני מדבר הוא כמובן רפורמת הגיור של חברת הכנסת ציפי לבני בהיותה שרת המשפטים; חברתי לסיעה וחבר הכנסת לשעבר אלעזר שטרן הובילו אותה בזמנם. <קריאה:> – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> שטרן ידידי, אני מניח שאתה לא צופה. אתה יודע מה, אתה עוד מסוגל – – <קריאה:> – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – לצפות. אתה עוד מסוגל – – <קריאה:> – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – ב-02:00 לצפות בדיון הזה. <זהבה גלאון (מרצ):> מה יש לו לעשות שם? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> כן. צר לי, צר לי שלא הצלחת להשלים את המלאכה, שאתה לא כאן, בכנסת הזאת – לא שאני חושב שאם היית בכנסת הזאת, וסביר להניח שהיית באופוזיציה עם חברי מיש עתיד – זה לא היה עוזר – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אבל למה הוא לא אתנו? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – אבל אני חושב שהיית מוסיף נופך מיוחד לפעולה האלימה הזאת שנעשית עכשיו. ומי עושה אותה? עושים אותה ממשלה וראש ממשלה שבעצם מדבר כל הזמן על תחרות ונגד מונופולים. אז ראינו אותו בנושא הגז – איך הוא תומך במונופול ובונה בעצם מונופול של חברת גז שתשלוט על חלק מרכזי מהכלכלה הישראלית. ועכשיו הוא גם בונה ומחזיר מונופול בנושא הזה, בנושא הגיור, לרבנות הצבאית. סוף-סוף – – – <שי פירון (יש עתיד):> הראשית. <יעל גרמן (יש עתיד):> ראשית. ראשית. <שי פירון (יש עתיד):> עמר – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אבל – – – <שי פירון (יש עתיד):> – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> על – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <קריאה:> – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> לא הרבנות הנשית – הרבנות הראשית. <יעל גרמן (יש עתיד):> גם לא הצבאית. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> ולא הצבאית. והמונופול הזה, כמו כל מונופול, הוא דבר רע, הוא דבר בלתי מתקבל על הדעת בחברה דמוקרטית ופתוחה. ולכן, כמו כל חברי באופוזיציה, אני אצביע נגד, ואני מאוד מאוד מקווה שאיכשהו, בבוא היום, ידידי אלעזר שטרן יחזור לכנסת, ויחד אתנו – נחזיר ונפתח את נושא הגיור כמו שראוי שיהיה במאה ה-21. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת קארין אלהרר – איננה נוכחת. חבר הכנסת חיים ילין, ואחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אני אוותר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מוותרת. ואחר כך, אחריו – חבר הכנסת עפר שלח. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, מצוות של אדם למקום, מצוות של אדם לחברו. בין אדם למקום – כחילוני – קטונתי, מרים ידיים. אבל בין אדם לאדם – כל החילונים יכולים ללמד שיעור לכולם. והנושא של דת, למי שיש כיפה שחורה, וסרוגה, וגם למי שיש כיפה שקופה – לכולם יש אותו אלוהים. ומה שאתם עשיתם כרגע – שם, למעלה, הוא מתבייש. כי אותם ערכים שהוא מנסה להקנות וללמד אותנו, אתם פשוט, בפוליטיקה, הולכים וקורעים אותם לחתיכות. אני לא מצליח להבין עד כמה אדם יכול להזיז ערכים בסיסיים, שרק לפני שנה הם היו הכותרת, והיו אור לאותם 300,000 איש שעלו מברית-המועצות, שעלו מאפריקה, שעלו מדרום-אמריקה, שיכולים להקריב את חייהם למען מדינת ישראל, ולאחר מכן אין להם אפילו מקום לקבורה. ואתם לא מתביישים? אני לא מצליח להבין את זה. עד איפה הפוליטיקה? אני אומר לשר בנט: אני נורא נהנה בכנסת; יש לי רק בעיה קטנה: אין פה טיפת ערכים, הפוליטיקה מנצחת כמעט בכל רגע. הוא אומר: לא, יש הרבה ערכים. אמרתי לו: איך יש הרבה ערכים? רק לפני חצי שעה דיברתי אתו. איפה הערכים האלה? אני מחפש אותם. כבוד היושב-ראש, גם פה יש – אדוני, חבר הכנסת יולי, אמרת בתחילת הכנסת, נתת נאום חוצב להבות. אני קניתי לופה. אתה יודע מה זה לופה, נכון? לחפש את אותם ערכים פה בכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מצאת? <חיים ילין (יש עתיד):> לא. ואני מתבייש. ואני מתבייש בזה. אני חושב שעקרונות, לפחות עקרונות: יש אלוהים אחד – צריך להילחם על זה. עכשיו אתם לוקחים אותו, מזיזים אותו ממשרד למשרד. הוא כבר עייף – אני אומר לכם את זה – הוא כבר עייף מכל השטויות שלכם. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת עפר שלח, ואחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. שלוש דקות. <עפר שלח (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אני בענייני גיור אינני מבין דבר וחצי דבר, אבל הרי לא ענייני גיור עומדים פה לפנינו. הן לימדוני – – <שי פירון (יש עתיד):> – – – <עפר שלח (יש עתיד):> – – גדולים ממני – כן. <שי פירון (יש עתיד):> – – – <עפר שלח (יש עתיד):> הנה, דבר וחצי דבר, שי. <שי פירון (יש עתיד):> אני חייב לשמוע את זה עוד פעם. <עפר שלח (יש עתיד):> – – – לימדוני גדולים ממני שהבעיה פה היא ממש איננה הלכתית. הבעיה פה היא דווקא דבר שכחוטא מדופלם אני מבין בו הרבה: יש פה כסף ויש פה צביעות. יש פה ממסד שמנסה לשמור על המונופול שלו, כי הוא מבין שהמונופול הזה, גם בענייני גיור וגם בעניינים אחרים, גם בענייני כשרות, שגם בהם קיבלה הממשלה החלטות, שווה הרבה מאוד כסף. ויש פה צביעות – אני רוצה להזכיר: רפורמת הגיור עמדה להיות חוק במדינת ישראל. היא עברה את ועדת החוקה והייתה מוכנה לקריאה שנייה ושלישית. באה סיעת הבית היהודי, בא ראש הממשלה, שעשה מאמץ, שהקפיא את הרפורמה הזאת – אגב, בניגוד להבטחה מפורשת של מי שהיה אז יושב-ראש הקואליציה והיום הוא שר – יריב לוין – הקפיא אותה במשך תשעה חודשים. באו גם הבית היהודי וגם ראש הממשלה, אמרו: לא, אנחנו נעביר את זה בהחלטת ממשלה, כי זה יותר ראוי, כי אנחנו לא רוצים שזה יהיה חוק, זה מפלג את העם. והיום אותו ראש ממשלה, אותה סיעה, בתוך הקואליציה, באים ומסבים את הדבר הזה אחורה בלי אפילו להסתכל ובלי להגיד לעצמם איזה דבר נורא הם עושים. ואני לא אחזור פה על הדברים שאמרו פה חברי – למי זה גורם עוול. אותנו השאלה מה בדיוק אומר הממסד הרבני על יהדותו של אדם כזה או אחר שאנחנו פוגשים או ילדינו פוגשים מטרידה הרבה פחות. היא אמורה להטריד אתכם; הסוגיה הזאת אמורה למנוע מכם מצבים שבעוד דור או בעוד שני דורות יישאלו פה שאלות ששוב, אינן מטרידות אדם שהוא חילוני. אבל מה זה ליד המונופול? מה זה ליד הצביעות? מה זה ליד הצורך לשמר את הקואליציה? על כל זה היה אפשר להתגבר, אלמלא בא ראש הממשלה, ובשקר, אחרי שהכנסת עשתה את עבודתה, אחרי שהוועדה, בלחץ שלנו – אני ישבתי ליד אלעזר שטרן כשהוא ניהל את המשא-ומתן עם אנשי ראש הממשלה, שיצאו ובאו כמו משוגעים לנסות להציל, שלא יהיה חוק. והסיעה שהכריעה שלא יהיה חוק הייתה הבית היהודי – כל זה היה יכול להימנע. הבושה הזאת הייתה יכולה להימנע מכם, אבל אתם, כמו שנאמר בנסיבות אחרות, בחרתם בחרפה, ותישאו גם בכישלון וגם בחרפה. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת קסניה סבטלובה. אחריה – חברת הכנסת ציפי לבני. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> כבוד יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להתחיל בציטוט של שר בממשלת ישראל, השר נפתלי בנט, מהשנה שעברה – אולי הוא כבר אינו זוכר את הציטוט הזה, אבל אנחנו כן זוכרים: "עתיד העם היהודי הוא לא נושא לקומבינות פוליטיות של קיצונים משני הצדדים"; כך אמר מי שעכשיו הפך לשר בממשלה, נפתלי בנט, כאשר הוא תמך, בעצם, כן, בחוק הגיור, שעבר לא מכבר. מה קרה מאז? למה דעתו השתנתה? למה חברי סיעת הבית היהודי עכשיו יוצאים נגד אותם אנשים, שהם ייצגו בכבוד, שתמכו בהם, שאמרו, אנחנו נתמוך בכם? מה קרה להם? למה הם הפנו את הגב? למה כל חברי הקואליציה הפנו את הגב, מלבד חברי הסיעות החרדיות? אבל יש לנו פה 48 חברים, בקואליציה, שבעצם מפנים את הגב לציבור כל כך רחב – אנחנו מדברים פה על 300,000 ישראלים וישראליות, שכרגע פשוט מבינים שהפנו להם את הגב, שזנחו את הזכויות שלהם, שמכרו אותם בזול, שוויתרו על כל דבר שיכול היה לחבר אותם לשורשים היהודיים שלהם. אני רוצה לספר לכם על אנשים שבילו את כל חייהם כיהודים, סבלו מאנטישמיות, נרשמו בדרכונים שלהם במדינות המוצא כיהודים, רק כדי אחרי זה להגיע ארצה, ואז לגלות שהם גם לא יהודים, וגם לא יכולים לעבור את תהליך הגיור המפרך והמייגע, שלא מקל, אלא להפך – שם כל מכשול אפשרי בפני אותם אנשים. אנשים שמדינת ישראל אמרה להם: תעלו, חברים, אתם תהיו פה אזרחים שווי זכויות, אתם תוכלו להשתלב פה, אתם תוכלו להיות חלק מאתנו פה – אותם אנשים שעומדים היום בפתחי הרבנות ואומרים: תנו לנו לעשות את הגיור הזה בכבוד, אנחנו רוצים לעבור את הגיור, תעזרו לנו. בעצם מה שעושה הממשלה היום, בראשות בנימין נתניהו, היא מפנה את הגב לאותו ציבור של ישראלים, וגם המסר ברור מאוד לכל אותם עולים, שעכשיו מסתכלים על מדינת ישראל, ובוחנים אותה בעיניים כלות ואומרים: אנחנו לא מבינים מה קורה פה. אנחנו מסתכלים פה על עליות שעומדות להתרגש עלינו מאוקראינה, מרוסיה, מצרפת ומחבלי ארץ אחרים, שמסתכלים על המהלך הזה ואומרים: אולי לא כדאי לנו. האם נוכר כאן, במדינה הזאת, כאזרחים שווי זכויות? האם אנחנו גם נוכל לתפקד פה? האם הרבנות הישראלית תהיה גם הרבנות שלנו? והשאלה המהותית פה היא אם אותם אנשים, שהרבנות היום דוחה אותם, גם כשהם עומדים בפתחה ורוצים לעבור את תהליך הגיור, וגם כשהם באים להתחתן, ועכשיו עם בתי-הדין הרבניים המצב רק יורע, וכל הרפורמות שנערכו עד היום, אנחנו חוזרים בעצם לאחור, הגלגל מסתובב, והוא לא לטובתנו; הוא חוזר אחורה. אז כל אותם אנשים – יש להם בחירה. הם יכולים לבחור שלא להתחתן על-פי דת משה וישראל, הם יכולים לנסוע ארצה. הנישואים שלהם יוכרו פה. השאלה אם הם והילדים שלהם ימשיכו לחיות כאן – זו שאלה גדולה. האם דור העתיד של היהודים האמריקנים יהיו מחוברים למציאות שלנו כאן בישראל? זו שאלה מאוד גדולה. האם הניכור הזה – איך הוא ישפיע עלינו? איך הוא ישפיע עלינו כעם היהודי? את זה אנחנו לא יודעים היום. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת ציפי לבני. אחריה – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כנסת נכבדה, ראיתי את חברי הכנסת הערבים יוצאים תוך כדי הצהרה שהם לא רוצים להתערב בשאלה בענייני גיור. אבל כשאני חושבת על זה, לא רק שהם צודקים מבחינתם שהם יוצאים; לדעתי הם גם צריכים לתמוך בהצעת הממשלה. אני במשך שנים משכנעת את העולם – לא נתניהו, הרבה לפניו – שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. וכשבאים פלסטינים בחדר המשא-ומתן, ואומרים: לא לא לא, אתם לא עם, אתם דת, וכדת אתם לא זכאים למדינה משלכם, אני אומרת: אנחנו עם. וכשאומרים לי באירופה: חוק השבות הוא חוק מפלה, אני אומרת: לא, זה לא חוק מפלה. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ולכן חוק השבות הוא זכותה של מדינת העם היהודי לתת עדיפות לבני העם היהודי להגיע הנה. ומה אני אמורה להגיד להם עכשיו? הרי כל התהליך הזה משרת את אלה שרוצים לטעון שמדינת ישראל אינה מדינת העם היהודי, אלא היא מדינה דתית, ולכן נתניהו, שמדבר גבוהה-גבוהה על העניין של מדינת העם היהודי, שדורש מכולם להכיר בזה, הוא זה שפוגע היום בראש ובראשונה ביכולת שלנו לקבל ולגייס את כל התמיכה הבין-לאומית, קודם כול, ולשכנע במשמעות של מדינה יהודית ודמוקרטית. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אפשר לשאול שאלה? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אם זה לא ייחשב על הזמן שלי, אני אשמח. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> למה מדינה יכולה להחליט שילד כזה וכזה שמקבל חינוך ממלכתי זכאי להרבה הטבות, ואחד שלא לומד כל מיני דברים הוא לא ממלכתי? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אני הבנתי את השאלה, רק לא הבנתי את הקשר. אם תחבר לי. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> זה בדיוק התפקיד של המדינה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> כשמישהו לא לומד ליבה, הוא לא נחשב ממלכתי, הוא לא יקבל את מה שצריכים לקבל כל הילדים. אותו דבר. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אז הבנתי עכשיו. הבנתי עכשיו. אז אני רוצה לענות לך. אנחנו כולנו, אם נחוקק יום אחד חוקה, אני מאמינה שחוק השבות צריך להיות הסעיף הראשון בחוקה, ואנחנו קראנו והלכנו כפר-כפר ועיר-עיר, בכל חבר המדינות, ואמרנו להם: בואו אלינו. אבל מרגע שהם נמצאים כאן, והם רוצים להיות חלק מאתנו, הם אזרחים סוג ב'. כשהם משרתים בצבא, אם חס וחלילה הם נהרגים, יש בעיה, בשאלה איפה הם ייקברו. וכשהם עוזבים והם רוצים להתחתן – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> גם הדרוזים משרתים. <קריאות:> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – הם לא יכולים להתחתן במדינת היהודים. <חיים ילין (יש עתיד):> איך אתה אומר דבר כזה? תתבייש. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> ואני רוצה להגיד לך עוד משהו. <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הוספתי לך דקה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> תודה. אני לא רוצה שנהיה פה שבטים-שבטים, כמו שאמר נשיא המדינה. אני רוצה שיהיה לנו איזה קו אחד שמחבר בינינו, דק, קטן, לא עבה. לי יש שני בנים כאן. יום אחד הם יחזרו הביתה – אני מתנצלת בפני החברות הנוכחיות שלהם, שהן מקסימות, אבל מבחינתי, שאני אדם מסורתי, ושנים אמרתי לכל מיני אנשים שירדו מהארץ: רק במדינת ישראל תדעו, יהודים, שהנכד שלכם יהיה יהודי, אני אצטרך – מה? לבדוק אם אותה בחורה שהם פגשו באוניברסיטה או בצבא, אם אימא שלה יהודייה, כן או לא? כי אתם לא תיחשפו לבעיה הזאת. היא לא נמצאת בשבט הזה שלכם, כי ממילא אתם לא מתחתנים גם אתנו. אז משום שלי חשובה המדינה היהודית, מדינת העם היהודי, אני מבקשת דבר אחד: שרבנים קצת יהיו פתוחים – לפי ההלכה; לא ביקשנו להתריס, לא ביקשנו לא לעשות את זה על-פי ההלכה, ביקשנו רק להיות יותר ידידותיים למי שרוצה להיות חלק מהעם היהודי. ואני רוצה לסיים במילה אחת, וזה קשור לבתי-הדין הרבניים. הרי הציבור בישראל ראה את הסרט "גט". והרי עכשיו יש גם עניינים של מה פוגע במדינת ישראל, וחשבתי על זה שכשהסרט הלך לייצג אותנו בעולם, אמרו: אוי אוי אוי, זה עלול לפגוע במדינת ישראל. אבל יש שרת תרבות שיכולה מחר להחליט שבכלל אלה סרטים שאסור להראות אותם, או משהו כזה, כי הם פוגעים במדינת ישראל. אני מעדיפה במקום לעסוק – איך אנחנו נראים, לעסוק בזהות האמיתית שלנו. אנחנו לא רוצים להפריד; אנחנו רוצים לחבר. אתם לא מאפשרים לנו לעשות את זה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת מרב מיכאלי, ואחריה – חבר הכנסת אראל מרגלית. שלוש דקות. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי וחברותי חברות הכנסת, יש משהו בעייתי ולא ראוי בזה שאנחנו עומדות ועומדים פה בשעה 02:40, לפנות בוקר, ודנות ודנים בנושא הזה, שאפשר לשמוע מהדוברות והדוברים כמה הוא באמת בנפשנו. אנחנו, העגלה הריקה שלכם, שחלקכם עדיין מחשיבים אותנו כאילו זה לא עסק שלנו, כאילו זה לא נוגע לנו, כאילו אין לנו say, כאילו בכלל אין לנו זכות להתערב בהגדרות האלה שאתם חושבים שיש לכם בעלות עליהן, שאתם תודיעו לנו מיהו יהודי, מיהי יהודייה, איך את נהיית יהודייה ואיך אתה נהיה יהודי, ולנו כאילו אין כאן דריסת רגל. ואפשר לשמוע באמת מהמיית הלב, מדם לבּן של המדברות והמדברים, עד כמה זה בנפשנו לא פחות ממה שזה בנפשכם, חברים יקרים שלי. אני רוצה להגיד שאנחנו עומדים כאן ובאמת זועקות וזועקים כאילו מי יודעת מה, איזה רפורמה אדירה בגיור התהפכה. אפשר לחשוב – מי שתשמע אותנו פה עומדות ומתלוננות תחשוב שהייתה פה איזו רפורמה אדירה ונפתח הגיור לכל הזרמים בעם ישראל, ונהיה פתח לכל היהודיות והיהודים בגולה להיות מסוגלות ומסוגלים לבוא לחיות כאן ולהיות מוכרות על-ידי המוסדות שלא מאפשרים כאן להתחתן, שלא מאפשרים כאן להתגרש. בסך הכול, מלכתחילה, רפורמת הגיור הזאת הייתה קטנטנה, ממש קטנטנה. ובכל מקרה, מה היא עשתה? היא הרשתה לעוד כמה רבנים אורתודוקסים לגייר לפי ההלכה האורתודוקסית בלבד. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> כאלה שהוכשרו על-ידי הרבנות. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> כאלה שהוכשרו על-ידי הרבנות הראשית, שיש לה מונופול וחושבת – זה שיש לה מונופול על-ידי המדינה בגלל החוק – בעיה מצד אחד – אבל היא חושבת שיש לה מונופול אמיתי; היא חושבת שהקדוש-ברוך-הוא, או הקדוש-ברוך-היא, לצורך העניין, השכינה או אלוקים, נתנה לרבנות את המונופול הזה. ולא כן היא. אני לא יודעת איך לספר לכם, חברות וחברים, כמה מהקריטריונים שלפיהם אתם מנהלים היום את מה שאתם קוראים יהדות לא באים אפילו מדאורייתא שאתם מחשיבים דאורייתא; כמה מהקריטריונים האלה מומצאים אלף פעם בדרך, ולא בטוח – לא בטוח שהרבה דורות בדרך היו מחשיבים אותם כיהדות, אפילו לא בדרך שאתם הולכים בה. המקום שבו אתם עצרתם, שבו אתם מתחתם את הקו ואמרתם: עד כאן זה יהדות ומכאן זה לא יהדות, זה קו לא לגיטימי. הוא בטח לא לגיטימי כשהוא בא לחול על כל בני ובנות עם ישראל, גם במדינת ישראל וגם מחוץ למדינת ישראל. צריך להגיד, חברות וחברים, שבהקשר הזה, של רפורמת הגיור שמבוטלת, יכול להיות שמעז יצא מתוק. משום שצריך בהקשר הזה להיות כל כך קיצוני וכל כך מופרך בשביל שיום אחד זה ייפתח, כדי שיום אחד באמת כולנו נוכל להיות יהודיות ויהודים, לא בהכרח לפי הסרגל שלכם. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, חברת הכנסת מיכאלי. חבר הכנסת אראל מרגלית, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, אם הוא יהיה כאן. אם לא – חברת הכנסת יעל גרמן. שלוש דקות לרשות אדוני. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת וחברות הכנסת, התרגשתי ואני מתרגש לשמוע את הנאומים של חברי וחברותי. בשבוע שעבר אירחתי פה 40 בני-נוער מארצות-הברית. היה לי הכבוד שהבת שלי, שגומרת עכשיו את הצבא, הייתה המדריכה שלהם בתהליך הזה, והם הגיעו הנה, וחלק לא קטן מהם היו חבר'ה שבמשפחות שלהם היה גיור – הם יהודים, הם רואים את עצמם כיהודים, חלק היו ממשפחות אורתודוקסיות, אבל הרוב הגדול היו ממשפחות רפורמיות וממשפחות קונסרבטיביות. ואני שואל את עצמי איך – והם שאלו, שאלו את השאלות. הם שאלו: הרב שלנו, או שגייר אותנו, או שגייר את ההורים שלנו, את אימא שלנו, הוא מוכּר פה? כי הם חושבים לעלות לארץ, הם חבר'ה צעירים, מעניינים, מרתקים, ראו את ההיי-טק הישראלי, ראו כל מיני דברים שהדליקו אותם והם רוצים לבוא הנה. והאמת, הייתי צריך להודות בפניהם שגם אם הם חלק גדול מהעם שלנו, העם היהודי בארצות-הברית, כאן, במדינת ישראל, הרבנים שלהם לא מוכּרים. ומי שהתגייר שם – לא מוכּר. והתחושה הזאת, של בחור צעיר או בחורה צעירה בני 22 או 23, כשהם מקבלים את ההסבר הזה, אחרי שהם כל כך מזדהים עם המדינה וכל כך מזדהים עם מי שהם ומה שהם, והם כורכים את גורלם בגורלנו, היא תחושה שבעיני היא בלתי מתקבלת על הדעת. עכשיו, יש קבוצות שונות שמדברים עליהן פה, כולל 300,000 חבר'ה פה שלא מוכּרים, אבל אני דווקא רוצה לדבר על הקבוצה הגדולה הזאת, בארצות-הברית, ואני רוצה לשאול את עצמנו, איך אנחנו רואים את הקשר שלנו לחלקים הגדולים של העם שלנו, שנמצאים בפני סכנת התבוללות, ואם אנחנו רוצים באמת לסגור את שערינו ולשדר להם שדר כל כך סגור מבחינת קבלה של חלקים שלמים של העם על-ידי המדינה. ואני אומר לכם שהקרע, שחלקים שלמים של היהדות של עמנו מרגישים כלפי האופן שבו אנחנו כמדינה מתייחסים אליהם, הוא דבר שלא יסולח, הוא דבר שאי-אפשר לעבור עליו לסדר-היום, הוא דבר שאם אנחנו לא ניקח בדור שלנו לשנות אותו, אנחנו נהיה אחראים לכך שחלקים שלמים בעם היהודי לא ימצאו את עצמם בקרבנו במאה הבאה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת מוזס – אינו נוכח. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני מוותרת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מוותרת. חבר הכנסת באסל גטאס גם כן אינו נוכח. חבר הכנסת איתן ברושי. שלוש דקות, חבר הכנסת ברושי. בבקשה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, ביום השנה ל"צוק איתן" הכנסת מוצאת את הזמן והמקום לדון בדבר הכל-כך רגיש הזה. היום הייתה בהר-הרצל הלוויה של חבר הכנסת לשעבר נחמן רז, חבר קיבוץ גבע. היה יושב-ראש ועדת החינוך – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אין לנו נציג ממשלה? <איתן ברושי (המחנה הציוני):> מה? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> סליחה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> הממשלה הביאה את הבעיה. היא לא הפתרון למקרה הזה, הממשלה. שמעתי ברדיו איך שר הביטחון מוֹנה מאיפה באו הלוחמים ב"צוק איתן", וגם הנופלים. אני חושב שיש טעם לפגם – אדוני סגן שר הביטחון פה, ואתה גם רב – באמת, זה מה שמאחד את העם ביום הזה? מחר הכנסת מקדישה יום ל"צוק איתן". יושבים פה יוגב וחיים ילין, שהם יוזמים את האירוע הזה. זו תהיה הכותרת של מחר? שאנחנו חוזרים לשאלה מי באמת פה יהודי על-פי הכללים, האם מי שמוכן להיהרג על הארץ הזאת – הוא צריך הכשר מאיזה רב? אני חושב שיש פה חציית גבול. באתי לא לוותר על רשות הדיבור כי אני יכול לומר שהנושא הזה קרוב לכולנו. בתנועה הקיבוצית יום-יום יש 1,000 חיילים בודדים, ששני-שלישים מהם מגיעים מחוץ-לארץ ושליש מהארץ. המיון הזה, הוויכוח הזה, לפעמים גם בבית-הקברות, הופך אותנו – בשעה הזאת, כשהאחדות כל כך נחוצה, במה אתם עוסקים ביום הזה? לא רק ביום של "צוק איתן", בתקופה הזאת. זה מה שחסר לנו? עוד פלגנות ועוד ויכוח? כאשר אתם יודעים – כולם יודעים – שרוב העם היהודי אינו בישראל. בישראל נמצאת הקהילה הגדולה של יהודים. זה לקח לנו הרבה זמן להגיע למעמד הזה, אבל רוב היהודים הם לא בישראל. וכל שנה, לפחות 50,000 יהודים מתבוללים. ויש לנו עניין גם לגדול בכלל ולהרחיב את הקהילה היהודית בכל מקום, ודאי כאן בישראל. לכן אני חושב שהיום הממשלה חצתה גבול. הממשלה חצתה גבול שלא לצורך. ועוד לא מאוחר, למרות השעה הזאת, לחזור בכם. זאת טעות גדולה להביא את הנושא הזה היום, להביא אותו בתקופה הזאת, להחזיר אותנו אחורה. בשביל מה? בשביל מה? מה יצא מזה? הרי את הקואליציה כבר הקמנו. עכשיו היא נאבקת על קיומה. אבל האם בשאלה הזאת אתם נבחנים? אתם באמת עברתם את הגבול של חוסר רגישות, חוסר טעם, ובעיקר אין לזה שום תכלית חוץ מאשר עוד פלגנות מיותרת, בתקופה הזאת בוודאי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, חבר הכנסת ברושי. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין, אם היא תהיה פה. אם לא – חבר הכנסת שי פירון, אם הוא יהיה פה. אם לא – חברת הכנסת סופה לנדבר, שאני רואה אותה פה. שלוש דקות לרשות אדוני. בבקשה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לא צריך להיות רב ולא צריך להיות אדם דתי בשביל להבין את הקרע שאתם קורעים בהחלטה הזאת בתוך חלקים שונים בעם היהודי. מתוך אטימות, מתוך בורות, מתוך אי-הבנת המשמעות העמוקה שיש לכך; איזו תפיסה שמרנית, דווקנית, שסוגרת את שערי היהדות בפני אנשים רבים וטובים, גם כאלה שחיים מחוץ לגבולות ישראל וגם כאלה שחיים בתוך מדינת ישראל ורוצים להצטרף ליהדות. זו לא היהדות שאני מאמין בה. זו לא היהדות שאני מרגיש חלק בלתי נפרד ממנה. זו לא היהדות של "יהודית-דמוקרטית" במדינת ישראל. זו יהדות אחרת. והאמת היא שהיו סימנים של שינוי כשההחלטה הקודמת התקבלה לפני כשנה וחצי. ואמרתי לעצמי, לא חשוב איפה אני נמצא – בתוך הקואליציה, אופוזיציה, בתוך הכנסת, זה היה מעשה נכון להתיר במשהו או להקל במשהו גם על הישראלים שחיים פה – למעלה מ-300,000 שבחרו לחיות פה, שמקריבים את חייהם – לצורך העניין הזה הם טובים מאוד – שהם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, ששפתם עברית, שילדיהם מתחנכים פה, שהם חיים פה חיים מלאים, אבל כשהם מתדפקים על דלתות הדת היהודית הם נדחים. הם נדחים. במקום שנאמץ אותם, אנחנו דוחים אותם. ואחר כך באים מיליוני יהודים שחיים מחוץ לגבולות ישראל ורוצים להיות יהודים ומזדהים עם היהדות ומחפשים דרך להיות יהודים. וצריך להקל עליהם, אם בכלל הם רוצים לעבור את המבחן הזה. וגם אותם אנחנו דוחים. גם להם אנחנו אומרים: הבית הזה סגור, אתם לא מגיעים בזמן, אתם איחרתם את הרגע שלכם. לדיון הזה ב-03:00, לפנות בוקר, יש משמעות הרבה יותר עמוקה ממה שאנחנו רואים. הוא לוקח אותנו אחורה. <שר התיירות יריב לוין:> אתה יודע, אני עוד לא מוצא משמעות רדודה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> מה אתה לא מצליח? <שר התיירות יריב לוין:> לראות משמעות רדודה. אתה טוען שיש משמעות – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני אומר שלדיון הזה יש משמעות עמוקה מול הזמן והמקום שבהם הדברים האלה נדונים, היום בכנסת, וצריך היה להציג אותו לפני ציבור יותר גדול כדי שהוא ירגיש בדיוק את המשמעות של מה שאנחנו הולכים לעשות היום. ולכן, בשביל אותם ישראלים רבים כל כך שרוצים להיות יהודים, בשביל אותם יהודים שחיים בחוץ-לארץ ורוצים להגשים את יהדותם, בטלו את ההחלטה הגרועה הזאת. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת מיכל רוזין. אחריה – חבר הכנסת שי פירון; מוותר. אז אחריה – חברת הכנסת סופה לנדבר. <שי פירון (יש עתיד):> לא מוותר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו ניתן לך להתחרט, חבר הכנסת פירון. אם תחליט ניתן לך להתחרט. שלוש דקות, חברת הכנסת רוזין. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני חייבת לשתף אתכם בדילמה גדולה שיש לי. <שר התיירות יריב לוין:> ממש? <מיכל רוזין (מרצ):> חייבת. ממש חייבת. אתם יודעים, אני התנגדתי לשינויים האלה בכנסת הקודמת. אני מאוד עקבית באידיאולוגיה שלי ובמה שאני מאמינה. והסיבה לכך שאני התנגדתי, ואני גם מתנגדת היום, היא כי מבחינתי, אני חייבת לומר בכנות, אין הבדל גדול בין פרוש לבין וקנין לבין שי פירון לבין סלומינסקי או בן-דהן. מבחינתי זו אותה יהדות אורתודוקסית, שרבה בינה לבין עצמה על תפקידים. זו תפיסת עולמי. אין הבדל באותה – כן, זה בסוף ניואנסים של כיפה סרוגה מול כיפה שחורה: מי ייתן שירות – איך אמרתם בכנסת הקודמת, הבית היהודי – שירות עם חיוך. איך יקלו בצורה כזאת. אני לא מזלזלת בשום הקלה, ועדיין, עדיין, המהפכה המשמעותית שצריכה לקרות היא הרבה יותר רחבה מכך. המהפכה המשמעותית חייבת להיות שכל הזרמים ביהדות יוכרו במדינת ישראל. המהפכה המשמעותית תהיה כשנוכל להפריד את הדת מהפוליטיקה; שבסופו של דבר לא יהיה ריב על איזה תפקידים ומי ימלא אותם, והאם בתי-הדין יהיו תחת משרד המשפטים או תחת משרד הדתות, אלא שכן, כל אדם, כמובן, יוכל לקבל את השירותים הדתיים שמגיעים לו, כמו שאנחנו מקבלים וצורכים שירותי תרבות ושירותים אחרים. אבל שלא יהיה החיבור הזה שבין הפוליטיקה לדת, בין היהדות לדת. כי בסופו של דבר, אני שומעת את הוויכוחים פה ואני רוצה להגיד שזה כואב לי. זה כואב לי שהיהדות הופכת להיות מה שמפלג בינינו ולא מה שמחבר בינינו. הרי אנחנו יודעים גם שהרבנות ורוב השירותים נוצרים בשביל חילונים כמוני – כדי שאני אוכל להינשא במדינת ישראל, שאני אוכל כשר אם אני רוצה לאכול, או אם אני לא רוצה לאכול כשר. אבל השירותים האלה נוצרים בשבילי, כי הבת שלי לא תוכל להינשא לנכד של ליצמן, והבן של סלומינסקי, סביר להניח, לא יינשא – אני לא יודעת – לבן של רפורמי. ולכן, בסופו של דבר אנחנו מדברים פה על ריבים בתוך קבוצה מאוד קטנה שמייצגת היום מיעוט בתוך העם היהודי – מיעוט שגם אני כרגע משתייכת אליו, אבל אנחנו מיעוט בתוך העם היהודי. אנחנו מאבדים חלקים כל כך גדולים בעם היהודי, וגם בתוכנו; גם בתוכנו אנחנו מפלגים את עצמנו ורבים בינינו בשם היהדות, בשם הדת, בשם האחדות של העם. זה לא יוצר אחדות, זה יוצר פילוג, ועל כך אני כואבת. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת סופה לנדבר. אחריה – חבר הכנסת יאיר לפיד, אחרון הדוברים. רגע, רגע, אחריה. חבר הכנסת לפיד, אתה הבא בתור. בבקשה. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר – היה כאן שר – חברי חברי הכנסת, בלילה, מאוחר, בחושך, כדי להסתיר את הבושה – הצבעה מכוערת. מכוערת, רבותי. מה קורה כאן? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת לוין, אולי תשב אתנו? השר, השר לוין, אולי תשב אתנו. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> מה קורה כאן? מונופול? אם שמת לב, אדוני היושב-ראש, חלק גדול של הקואליציה נמצא שם, מאחורי הקיר, מתביישים להיכנס לאולם. אז אני שואלת, רבותי, מה קורה כאן? מונופול – לא רק; שליטה – לא רק; ג'ובים, חלוקה של ג'ובים לרבנים – לא רק; מניפולציה פוליטית – לא רק; ניצול ציני – לא רק. מכירה פומבית של עולים ועלייה. ואני שואלת, אדוני ראש הממשלה, חברי הקואליציה, איך יכולתם להצביע נגד העלייה ונגד העולים? הם הגיעו לכאן, אנחנו הזמנו אותם למדינת ישראל. ואתה, אדוני ראש הממשלה, לא פעם אחת בישיבות הממשלה כשאני הייתי לצדך, אמרת: כאן הוא הבית. אמרת לצרפתים, יהודים מצרפת שהגיעו לכאן לפי חוק השבות; אמרת לאלה שהגיעו מאתיופיה; אמרת לאלה שהגיעו מחבר המדינות. ומה קרה? העולם התהפך, אין להם כאן בית. בושה, רבותי. במשך שנים נלחמנו כאן בעד העלייה, ואנחנו ידענו שלפי חוק השבות הגיעו לכאן אנשים שאנחנו חייבים לתת להם כתף, אנחנו חייבים לחבק אותם, אנחנו חייבים לקבל אותם במדינת ישראל אחרת לגמרי. בושה. בושה. אלה אנשים טובים, מצוינים, שהגיעו למדינת ישראל, לומדים, עובדים, משרתים את מדינת ישראל, לצערי, לעתים גם נהרגים. היום אני רוצה לבקש מהבחור דניסקה, שנהרג בחיפה, ברכבת, סליחה. אני זוכרת איך אנחנו נכנסנו ל"שבעה", והאימא לא-יהודייה והאבא יהודי. בחדר קטן גידלו שני ילדים כדי שיהיו אזרחים למופת במדינת ישראל. עוני כזה לא ראיתי מעולם. ואני נכנסתי – הילד נהרג ולפני זה עבר גיור. במכתב שהוא כותב הוא אומר: אני סוף-סוף – תמיד הרגשתי שאני יהודי, אבל סוף-סוף עברתי תהליך גיור קשה ביותר. חברי לא עברו את זה ואני גאה שאני עברתי. והגאווה הזאת הלכה יחד אתו, הבחור נהרג. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אני מסיימת, אדוני. הזכות להתגייר – אנחנו לא ניתן להם? היום קיבלתי המון טלפונים, ואני מאמינה שגם חברי. קיבלתי טלפון מאשדוד, מהעיר שאני גרה בה, מזוג שהגיע למדינת ישראל. הם הכירו כאן. היא הגיעה בתוכניות של הסוכנות, והם הכירו האחד את השני. היא לא יהודייה לפי האימא, יהודייה לפי האבא. הם מגדלים ילד קטן, והיא אומרת: עכשיו אין לי זכות, אני איבדתי תקווה. ואני לא ידעתי מה להגיד לה. אמרתי: תפני לראש הממשלה. ורבותי בקואליציה, אני רוצה להגיד, אתם יודעים איך זה נקרא? זה נקרא בגידה. אתם בוגדים. בגידה בעלייה, בגידה בעולים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> ולראש הממשלה אני רוצה להגיד לסיום: אדוני ראש הממשלה, האחריות שלך ורק שלך. ותזכור תמיד, בספר שלך אתה כותב שמתחת לשמש יש מקום לכולם. ולאנשים האלה, 300,000 איש, אתה מכריז שאין מקום? אתה יודע מה, אנחנו נילחם עבורם. ואני אומרת לך: תיזהר. אנחנו נילחם עבור האנשים האלה ואנחנו נדאג שמתחת השמש של מדינת ישראל יהיה מקום לגיור ויהיה מקום מתחת לשמש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת סופה לנדבר, תודה רבה. אחרון הדוברים – חבר הכנסת יאיר לפיד. אחריו יסכם את הדיון השר יריב לוין. חבר הכנסת לפיד, שלוש דקות, בבקשה. <יאיר לפיד (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, האמורא רבי אלעזר בן פדת אמר במסכת פסחים: לא הגלה הקדוש-ברוך-הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים. למה הוא אמר את זה? מפני שהיהדות היא דת של קבלה ולא של הרחקה, של מאור פנים ולא של חשדנות, של חיבור ולא של הפרדה. <קריאה:> גם הרבנות עוסקת בקבלה. <יאיר לפיד (יש עתיד):> מפני שהיהדות שלו ושל חבריו, היהדות של התלמוד, היא דת שאינה פוחדת מזרים, אינה פוחדת מדעות אחרות, אינה פוחדת מרעיונות. אנחנו בנקודה קריטית בחייו של העם. אנחנו ברגע שבו אנחנו צריכים לבחור האם העם היהודי יחולק לשבטים הנלחמים זה בזה, פעם זה למעלה ופעם האחר, פעם זה מנצח ופעם האחר, או שאנחנו מסוגלים ויודעים לחיות פה ביחד מתוך הבנה שאנחנו שונים. אין לי ציפייה שחברי החרדים יסכימו אתי בשאלות כמו הגיור או מעמד האישה ביהדות, אבל אני אומר לעצמי ואני אומר להם: אנחנו מוכרחים ללמוד לא להסכים. אנחנו מוכרחים ליצור פה חיים משותפים שבהם המרחב הציבורי מסוגל לספוג אי-הסכמה בלי להפוך אותה לשנאה, בלי שנקרע את העם לגזרים, וזה הנושא שעולה כאן היום. עלינו לדאוג לכך שחיינו לא יהפכו להיות תחרות בכיפופי ידיים שבה בעוד שנה וחצי נעמוד פה שוב כדי להפוך את ההחלטות שכרגע קיבלנו. האם אנשים דתיים אינם רוצים שהיהדות תהיה הבסיס הרחב של חיינו המשותפים? מפני שאם התשובה היא כן, הם צריכים לדעת שיצטרכו לקבל גם דעות שונות משלהם. אין רק גרסה אחת ליהדות; אין רק ניגון תפילה אחד; אין רק בית-כנסת אחד; אין רק פרשנות אחת לכל פסוק. האם הפסיק להיות חשוב לכם הרעיון של אחדות העם? מפני שאחדות ואחידות זה לא אותו דבר, מפני שהיהדות אינה יכולה להיות רק דבר אחד אם היא רוצה להיות עולם ומלואו. יחד עם זה, אין לי בעצם תלונה לחרדים. הם עושים את מה שהם עושים מתוך תפיסה של מיעוט מתגונן. יש לי תלונה חמורה לאלה שישבו אתי בממשלה עד לפני רגע; לאנשי הבית היהודי, שנתנו את מילתם לגבי חוק הגיור ועכשיו עושים הצגה של התנגדות רגע לפני שיצביעו בעד; לראש הממשלה, שהבטיח אישית לשמור על חוק הגיור. האם מילתו של ראש ממשלה, האם הבטחתו בקול רם של ראש הממשלה כבר לא חשובה לאף אחד, כולל לעצמו? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <יאיר לפיד (יש עתיד):> הרי אם היה מכנס את שותפיו ואומר להם: רבותי, נתתי את מילתי, ומילתו של ראש ממשלה בישראל היא בעלת משמעות, אני בטוח שאתם מבינים שאני לא יכול לחזור בי – לא שהם לא היו מסכימים, הם היו מכבדים אותו יותר. למה? מפני שהם היו יודעים שהוא מכבד את עצמו ואת משרתו. הצעת החוק הזאת היא עלבון לחיילי צה"ל, עלבון ל-300,000 עולים, עלבון לזרמים ביהדות המהווים את רוב רובה של יהדות ארצות-הברית ועלבון לדמוקרטיה הישראלית. אני קורא לחברי להתנגד לה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יאיר לפיד. האם הממשלה רוצה לסכם את הדיון? כן. אני מזמין את השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין לסכם את הדיון בהודעת הממשלה שהוא הציג למליאה. מייד לאחר מכן נעבור להצבעה. האופוזיציה הגישה כנדרש 20 חתימות על מנת שנקיים הצבעה שמית. בבקשה, חברי. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, האמת, תאמינו או לא, מדי פעם האזנתי לנאומים שהיו כאן. אני מודה שלא לכולם, אבל מדי פעם זה קרה לי, והאמת שלא הבנתי מה רוצים. הרי אם מישהו היה מסתכל על הלוח והיה רואה מה כתוב עליו ובמה בכלל דנים עכשיו, אז הוא היה מגלה שאנחנו בכלל לא דנים בדבר שעליו האופוזיציה כל כך נזעקת, רחמנא ליצלן: העברת סמכויות לידי המשרד לשירותי דת, שבראשו עומד חברנו הוותיק, המנוסה, ונדמה לי גם שרואה את טובת כלל עם ישראל, השר אזולאי. אנחנו בכלל מדברים על מצב הפוך: לוקחים סמכויות ממשרד שמוחזק על-ידי ש"ס ומעבירים אותן לידי ראש הממשלה. עכשיו, אני אגיד לכם את האמת. אם הייתם משחקים את המשחק ככה כמו שצריך, עד הסוף, בזה דווקא הייתם תומכים. הייתם אומרים: הנה, תראו, אנחנו בעד כל מה שיציל אותנו מהדבר הנורא הזה, שסיעת ש"ס תחזיק איזה סמכויות אצלה, ואנחנו ניאבק בעוצמה גדולה נגד כל ניסיון להעביר לאחריותו של חברנו השר אזולאי – שלפחות בתוך הבניין הזה אנחנו כולנו יודעים מי הוא, וכמה הוא אדם פתוח ואדם רציני וענייני כאשר מעבירים אליו סמכויות אחרות. אבל האוטומט הזה, שבו עולים ונואמים ואפילו לא מסתכלים מה הנושא – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – ההחלטה האומללה הזו, בשעת לילה שכזו. הרי זה לא נכון. זה לא היה צריך להיות בשעת לילה שכזו. <שר התיירות יריב לוין:> כן. אבל, חברת הכנסת לביא, אני יכול להגיד לך – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> ולבוא להגיד "אוטומט" – אנשים פה דיברו מדם לבם. <שר התיירות יריב לוין:> – – – אני אגיד לך משהו בעניין הזה, אם כבר אנחנו רוצים לדבר על זה. תראי, קודם כול, מה לעשות, אנחנו נמצאים במצב שבו מושב הכנסת מסתיים עוד חודש, אחרי שכמעט שנה הכנסת לא תפקדה בגלל העובדה שאנחנו היינו בפגרה, ואחר כך בפגרת בחירות, ואחר כך בפגרה שאחרי הבחירות – – – <יאיר לפיד (יש עתיד):> כי ליצמן ואני ניסינו לעשות פוטש. אני וליצמן. <שר התיירות יריב לוין:> כן. תשמע, חבר הכנסת לפיד, תשאיר לי – יש, בשעה הזו יש גבול לשחזורים אחורה שאני מסוגל לעשות. אבל אין ספק, חברת הכנסת לביא, שזה חלק מהאילוץ, הרי אנחנו לא יכולים להביא למצב שהכנסת לא תסיים את הדברים שהיא צריכה לטפל בהם. ולכן הייתה בידכם הברירה לבוא ולהחליט שאתם מקצרים בנאומי הסרק שהיו בנושאים הקודמים ומביאים לכך שהנושא הזה יידון בשעה יותר מוקדמת. היה אפשר. לא רציתם. זו זכותכם. אבל לבוא ולהתלונן, אחרי שנאמתם כאן במשך שעות כדי לסחוב את הזמן – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> איזה נאומי סרק? <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> יאיר לפיד – – – קואליציה, מה תגיד אתה? <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת מיכאלי, בואי, אני ארגיע אותך – גם הנאום שלי עכשיו נופל לאותה קטגוריה, בסדר? זה לא עניין של אופוזיציה וקואליציה בכלל. זו שאלה שאתם, בנושא הזה, בניגוד לרוב הנושאים, שבהם קואליציה היא שמכתיבה את הדברים כי הרוב בסוף מכתיב כאן את מה שקורה – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> השר לוין. שמית. <שר התיירות יריב לוין:> אני יודע. אבל אני אגלה לך סוד: יושב-ראש קואליציה רציני לא מתחיל גם את השמית עד שאחרון האנשים בתוך האולם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ואתה מדבר מניסיונך. <שר התיירות יריב לוין:> אני מדבר מעברי. זה מה שחשוב להדגיש, כי ניסיון זה דבר מסוכן. לפעמים מחפשים בעלי ניסיון. אבל מי שזה כבר העבר שלו, אתה יודע – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> דרושים בעלי ניסיון. <שר התיירות יריב לוין:> בדיוק, כן. אז אני חוזר ואומר: הקואליציה שולטת באופן טבעי, ומכתיבה את רוב מה שקורה כאן, אבל יש דבר אחד לפחות שהאופוזיציה מכתיבה, והוא את אורך הדיונים בהצעות מהסוג הזה ובחקיקה בכלל. <צחי הנגבי (הליכוד):> כבוד השר, אותי שכנעת. <שר התיירות יריב לוין:> שכנעתי אותך? אז מה אני אעשה עם הנושא הבא? טוב, נוכח בקשתו של חבר הכנסת כבל – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני אהיה חייב לקרוא את דבריך אחר כך, בפרוטוקול. <שר התיירות יריב לוין:> כן, ואני רשמתי בפני שהמבחן יתקיים בשבוע הבא. אני אבקש מהכנסת לתמוך בהעברת הסמכויות גם בשעה הזאת, וכך לעשות גם לגבי הנושא הבא, הבא עלינו לטובה עוד מעט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו מודים לשר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. כפי שכבר הודעתי, האופוזיציה הגישה, כנדרש, 20 חתימות, ולכן אנחנו נצביע על הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה על החלטתה להעביר לראש הממשלה את הסמכויות של השר לשירותי דת לפי פקודת העדה הדתית (המרה) – בנושאי גיור. ההצבעה תהיה הצבעה שמית. גברתי המזכירה, בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח טלב אבו עראר – אינו נוכח יולי יואל אדלשטיין – בעד מיכאל אורן – בעד דוד אזולאי – בעד ישראל אייכלר – בעד רוברט אילטוב – אינו נוכח אלי אלאלוף – בעד קארין אלהרר – אינה נוכחת זאב אלקין – אינו נוכח דוד אמסלם – בעד אופיר אקוניס – אינו נוכח גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – אינו נוכח זאב בנימין בגין – בעד זוהיר בהלול – אינו נוכח נאוה בוקר – בעד דוד ביטן – בעד מיכל בירן – נגד מירב בן ארי – בעד אלי בן-דהן – בעד נפתלי בנט – בעד יואב בן צור – בעד איל בן ראובן – נגד יחיאל חיליק בר – נגד איתן ברושי – נגד עמר בר-לב – נגד ענת ברקו – אינה נוכחת יוסף ג'בארין – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח אילן גילאון – נגד שרון גל – נגד זהבה גלאון – נגד יואב גלנט – אינו נוכח גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – אינו נוכח משה גפני – אינו נוכח יעל גרמן – נגד אבי דיכטר – בעד דני דנון – אינו נוכח אריה מכלוף דרעי – בעד צחי הנגבי – בעד יצחק הרצוג – נגד יצחק וקנין – בעד מכלוף מיקי זוהר – בעד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח תמר זנדברג – נגד עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח ציפי חוטובלי – בעד אורן אסף חזן – בעד דב חנין – אינו נוכח יואל חסון – אינו נוכח אחמד טיבי – אינו נוכח מנואל טרכטנברג – נגד מרדכי יוגב – בעד יוסי יונה – נגד שלי יחימוביץ – נגד חיים ילין – נגד משה יעלון – אינו נוכח איתן כבל – נגד אלי כהן – בעד יצחק כהן – אינו נוכח מאיר כהן – נגד משה כחלון – אינו נוכח חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – אינו נוכח עליזה לביא – נגד ציפי לבני – נגד אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת ז'קי לוי – אינו נוכח מיקי לוי – נגד יריב לוין – בעד אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – בעד סופה לנדבר – נגד יאיר לפיד – נגד ינון מגל – בעד מנחם אליעזר מוזס – בעד ירון מזוז – בעד מרב מיכאלי – נגד אורי מקלב – בעד יעקב מרגי – בעד אראל מרגלית – נגד אברהם נגוסה – בעד משולם נהרי – בעד איילת נחמיאס ורבין – נגד בנימין נתניהו – אינו נוכח קסניה סבטלובה – נגד רויטל סויד – נגד ניסן סלומינסקי – בעד בצלאל סמוטריץ – בעד אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – אינו נוכח רחל עזריה – אינה נוכחת דניאל עטר – נגד <קריאות:> – – – <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) חמד עמאר – נגד רועי פולקמן – בעד שי פירון – נגד טלי פלוסקוב – בעד מאיר פרוש – בעד יעקב פרי – נגד עיסאווי פריג' – נמנע עמיר פרץ – נגד נורית קורן – בעד יואב קיש – בעד איוב קרא – בעד מירי רגב – אינה נוכחת מיכל רוזין – נגד מיקי רוזנטל – נגד יואל רזבוזוב – נגד יפעת שאשא ביטון – בעד יובל שטייניץ – אינו נוכח נחמן שי – נגד סילבן שלום – אינו נוכח עפר שלח – נגד איציק שמולי – נגד סתיו שפיר – נגד איילת שקד – בעד עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי מזכירת הכנסת, נא לקרוא בשמות חברי וחברות כנסת שלא ענו לך בסיבוב הראשון של ההצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח טלב אבו עראר – אינו נוכח רוברט אילטוב – אינו נוכח קארין אלהרר – אינה נוכחת זאב אלקין – אינו נוכח אופיר אקוניס – אינו נוכח גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – אינו נוכח זוהיר בהלול – אינו נוכח ענת ברקו – אינה נוכחת יוסף ג'בארין – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח יואב גלנט – אינו נוכח גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – אינו נוכח משה גפני – אינו נוכח דני דנון – אינו נוכח חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח דב חנין – אינו נוכח יואל חסון – אינו נוכח אחמד טיבי – אינו נוכח משה יעלון – אינו נוכח יצחק כהן – אינו נוכח משה כחלון – אינו נוכח חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – אינו נוכח אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת ז'קי לוי – אינו נוכח אביגדור ליברמן – אינו נוכח בנימין נתניהו – אינו נוכח אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – אינו נוכח רחל עזריה – אינה נוכחת מירי רגב – אינה נוכחת יובל שטייניץ – אינו נוכח סילבן שלום – אינו נוכח עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> האם יש באולם חברי או חברות כנסת שמעוניינים להצביע ולא קראו בשמם? אין כאלה. ההצבעה הסתיימה. גברתי, נא לספור את הקולות. זה הרוב, הרוב הדומם. השר המקשר, יש לזה פטנט, אם ההודעה הזאת של השר המקשר לא עוברת, אז הממשלה מושכת את שני הסעיפים הבאים. חברי הכנסת, הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק יסוד: הממשלה על החלטתה להעביר לראש הממשלה את סמכויות השר לשירותי דת לפי פקודת העדה הדתית (המרה) – בנושאי גיור: בעד – 41, נגד – 39, נמנע אחד. אני קובע כי הודעת הממשלה אושרה על-ידי המליאה. ולכן, אני מתכבד להזמין את השר המקשר בין הממשלה לכנסת, חבר הכנסת יריב לוין – הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה על החלטתה להעביר את שטח הפעולה "מערך הגיור" מהמשרד לשירותי דת למשרד ראש הממשלה. בבקשה, אדוני. <שר התיירות יריב לוין:> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, קודם קיפחנו את השר אזולאי, עכשיו אנחנו נפצה אותו. אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה כדלקמן: 1. בהתאם לסמכות הממשלה לפי סעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר את הסמכויות המוקנות לשר המשפטים לעניין בתי-הדין הרבניים לפי המפורט להלן: א. חוק הדיינים, התשט"ו–1955 (להלן: חוק הדיינים) – למעט הסמכות להיות יושב-ראש הוועדה לבחירת דיינים ושאר הסמכויות שלפי סעיפים 5–7 לחוק הדיינים והסמכות לקבוע אגרות לפי סעיף 27, אך לרבות הסמכות לבחור טוענת רבנית לחברת הוועדה לפי סיפת סעיף 6(א) לחוק הדיינים – אל השר לשירותי דת. ב. הסמכות להיות יושב-ראש הוועדה לבחירת דיינים, ויתר הסמכויות שלפי סעיפים 5–7 לחוק הדיינים, אך למעט הסמכות לבחור טוענת רבנית לחברת הוועדה לפי סיפת סעיף 6(א) לחוק הדיינים – אל השר יובל שטייניץ. ג. הסמכות לקבל החלטות בית-דין משמעתי לפי סעיף 22(א) לחוק הדיינים – לידי השר לשירותי דת ולשר המשמש יושב-ראש הוועדה לבחירת דיינים לפי סעיף ב' להחלטה זו. ד. הסמכות שלפי חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג–1953 – אל השר לשירותי דת. ה. הסמכות שלפי חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה–1995 – אל השר לשירותי דת. ו. סעיף 1 בחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב–2002, פסקה (3) בהגדרת השר – אל השר לשירותי דת והשר היושב בראש הוועדה לבחירת דיינים לפי סעיף (ב) בהחלטה זו. בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, מבקשת הממשלה את אישורה של הכנסת להחלטות הנ"ל. 2. כן החליטה הממשלה בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר את שטח הפעולה של יחידת הסמך בתי-הדין הרבניים ממשרד המשפטים למשרד לשירותי דת. בהתאם לסעיף 9(א)(11) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, מבקשת הממשלה להביא את דבר ההחלטה הנ"ל לידיעת הכנסת. העברת שטח הפעולה של יחידת הסמך בתי-הדין הרבניים תיכנס לתוקפה במועד שבו תאשר הכנסת את העברת הסמכויות כאמור בסעיף (1) לעיל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר המקשר, חבר הכנסת יריב לוין. חברי הכנסת, נמצאת בידי רשימת הדוברים שנרשמו לדיון, וכרגע רשום לי שיש רק ארבעה דוברים – תמר זנדברג, עליזה לביא, ציפי לבני ומרב מיכאלי – שמעוניינים לדבר. מכיוון שהיום כבר הכניסו את מזכירות הכנסת ואותי לאיזו מחלוקת מיותרת בין סיעות האופוזיציה, אז אני מודיע למען הסר ספק: כל חבר כנסת או חברת כנסת שרשומים ברשימה המקורית ומעוניינים להשתתף בדיון יקבלו זכות דיבור. כרגע אני עובד לפי הרשימה החדשה, שכוללת ארבעה דוברים מטעם סיעות האופוזיציה. אם יש חברי כנסת נוספים שמעוניינים לדבר, יפנו למזכירת הכנסת ויוכלו גם ליטול חלק בדיון. תמר זנדברג היא ראשונת הדוברים; בבקשה, גברתי, עד שלוש דקות לרשותך. <תמר זנדברג (מרצ):> חברות וחברים, קודם, בסעיף הקודם, דיברנו כאן על השאלה העקרונית של השתייכות לעם היהודי לפי זרמיו, כל אחד לפי אמונתו, ועל חופש הבחירה. כאן אנחנו כבר מדברים על חיי היום-יום ממש של כל אזרח ואזרחית במדינת ישראל. ההחלטה שאתם מבקשים מאתנו להעביר כאן הלילה, הבוקר הזה – אני רוצה פשוט שתבינו מה המשמעות שלה. אתם בעצם אומרים היום לכל אישה, גם לגבר, אבל בעיקר לנשים, אני חייבת לעמוד על הנקודה הזאת: את עכשיו נידונה להמשיך להיות נתונה בכבלים של בתי-הדין הרבניים, שמהיום גם לא יהיה עליהם ולו את הפיקוח האזרחי הדמוקרטי המינימלי שהיה עליהם עד היום ממשרד המשפטים. אנחנו דנים אותך להמשיך להיות כבולה בידיים, קודם כול של מערכת – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אנחנו כבולים בבתי-המשפט שלכם 70 שנה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – שהיא מטיבה מפלה – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אנחנו כבולים במערכת המשפט שלכם. <תמר זנדברג (מרצ):> – – ושונה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> מערכת המשפט שלכם, משפט זר – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אייכלר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – משפט – – – משפט של חולי – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מספר הצופים בשעות כאלה בערוץ הכנסת לא משהו. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – ואנחנו כבולים בידיים שלכם. אנחנו כבולים בידיים שלכם. <תמר זנדברג (מרצ):> אתה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אייכלר – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> עוד נסיר את הכבלים שלנו. אנחנו נמרוד בכם, ואנחנו נראה לכם מה זה כבולים. <תמר זנדברג (מרצ):> אתה אזרח של מדינה דמוקרטית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אייכלר, תודה, נא לשבת. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אנחנו כבולים בידיים שלכם. <תמר זנדברג (מרצ):> אתה אזרח של מדינה דמוקרטית. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לא, אתם כובשים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <תמר זנדברג (מרצ):> אתה אזרח של מדינה דמוקרטית – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אם את לא מכירה ברבנות – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – והדברים האלה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אייכלר, אני עצרתי את השעון כרגע, אתה מוסיף זמן לדוברת. <תמר זנדברג (מרצ):> אני מודיעה לך שאני לא מכירה ברבנות. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לא, החוצפה הזאת, בית-דין רבני זה כבלים. <תמר זנדברג (מרצ):> אני לא מכירה במונופול האורתודוקסי על הרבנות, ואני לא מכירה בזה שאתה קובע מהי הדרך היחידה להיות יהודי. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> את לא תקבעי לי. <תמר זנדברג (מרצ):> אתה לא קובע את זה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> את כובשת זרה בפלסטין. <תמר זנדברג (מרצ):> אתה לא תקבע לי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אייכלר, נא לשבת. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> את כובשת זרה בפלסטין. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – לצאת מהידיים שלך ולהתחתן מחוץ לישראל ומחוץ למדינה שלי. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> את כובשת זרה בפלסטין. <תמר זנדברג (מרצ):> אז כשאני אתגרש אני אהיה נתונה – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> את מהגרת זרה בפלסטין. <תמר זנדברג (מרצ):> – – לדיין המיזוגני והשוביניסטי והמפלה שאתה קבעת מי הוא יהיה. חברות וחברים, העידן הזה נגמר, וזה שאתם עכשיו, כולכם, כל אלה שיושבים פה נותנים למופע האימים הזה להימשך, בעודכם יודעים שזה מה שיהיה מעכשיו והלאה: בידיים האלה תהיה נתונה כל אישה, לא רק שרוצה להתחתן אלא גם שברחה מהידיים שלכם ועכשיו רוצה להתגרש. זה הגורל שלו אתם דנים אותה. אם אתם אומרים היום לכל אישה במדינה הזאת שזה העתיד שאתם נותנים לה, דעו לכם, האחריות לזה היא עליכם, לא על אייכלר ועל מוזס ועל פרוש, היא עליכם – היא על פולקמן ועל לוין ועל חוטובלי ועל פלוסקוב. כולכם אחראים לדבר הזה עכשיו. דעו לכם, גם אתה, מיקי זוהר, תדעו לכם, זה מה שאתם עושים הלילה. גם אתה, אמסלם, גם אתה, ותדעו לכם – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> תמר, מאיפה – – – הצבעה בבוקר. <תמר זנדברג (מרצ):> – – שמכאן והלאה יש רק דבר אחד שאפשר לעשות: לפרק, לפרק, לפרק – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – את המנגנון הרבני, להנהיג נישואים אזרחיים, או לפחות חופש בחירה בנישואים, כדי שזה לא יהיה העתיד של כל אישה ואיש בישראל. תודה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – "דאעש". – – – "דאעש". חברת הכנסת רוזין – – – "דאעש". אלה "דאעש". <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – מאז המתקן לא ראיתי – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה, אדוני – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אורן, התאוששת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עד שלוש דקות לרשותך. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה, אדוני – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> זה השעות שלו, זה השעות. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אורן, אורן, זה השעות שלך, אה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נפתחה נשימה נוספת לחלק מחברי הכנסת, כמו במירוץ. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – האיש שהפך – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אורן, לא תצא טוב. <אורן אסף חזן (הליכוד):> רוצים לנסות אותי? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברים. <קריאה:> אתה לוקח הימור. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת רוזנטל וכבל, שבו בבקשה, שבו בבקשה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אם כבר בשעה הזאת, לפחות ניהנה. למה רק אורן? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, ההפך, אני מניח שביום רגיל או בלילה רגיל אתה כבר שוכב בשעות כאלה במיטה, אז לפחות תשב, מצב ביניים. בבקשה, גברתי, נא להתחיל. אני מפעיל לך את השעון. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, אני מצטערת שאני לא יכולה להיות שותפה לבדיחות של שעת ליל זאת. זה נושא חמור, זה נושא קשה, זה נושא שההשלכות שלו קשות מאוד על כל אחת ואחד במדינת ישראל, אבל הרבה יותר על נשים. מכירת החיסול של ממשלת ישראל ממשיכה ובגדול. הממשלה מעבירה, היא מעבירה את רוב הסמכויות הסטטוטוריות ממשרד המשפטים למשרד הדתות, ואני אתן לכם דוגמה. לפני חודשיים אני מקבלת טלפון מטוענת רבנית שיושבת בבית-הדין, והיא אומרת לי: עליזה, אני נמצאת פה עם אישה שארבע שנים היא עגונה, ארבע שנים היא עגונה, היא לא מצליחה להגיע לבית-הדין יחד עם בן-הזוג שלה, עם בעלה. הוא מעגן אותה. הגענו לפה אחרי ארבע שנים, ותפסנו את הבעל והבאנו אותו לפה, והדיין אומר: אני לא יכול לגרש אותה היום, אני לא יכול לסיים את התיק. למה הוא לא יכול לסיים את התיק? משום שהיום ראש חודש. היום ראש חודש על-פי הלוח העברי, והוא לא היה מוכן בראש חודש לסיים את התהליך. ארבע שנים של עגינות. אתם יודעים שמעולם לא היה מספר העגונות ומסורבות הגט בעם היהודי כמו מאז שקמה מדינת ישראל, מאז שקמה הביורוקרטיה הדתית – ונשים משלמות את המחיר. נשים משלמות את המחיר של להיות עגונות ומסורבות גט. הרי לאורך הדורות ידעו למצוא את הפתרונות, ידעו לתת את הדעת. לכו שוב תקראו את ספרות השו"ת. הרי רבני הקהילות ואותם אנשים שחיתנו את הילדה וגידלו אותה והכירו אותה מהרגע שהיא נולדה בתוך הקהילה, ידעו גם לתת לה יד ברגע המצוקה הקשה שלה, והיא לא הייתה עוד מספר תיק שנמצא בבית-הדין. ולא כל הדיינים הם כאלה, ואתם יודעים את זה, יש הרבה דיינים קשובים והרבה דיינים רגישים, אבל אי-אפשר, אי-אפשר ואסור להמשיך במצוקה הזאת. אז כן, אז הרמתי טלפון למנכ"לית משרד המשפטים, שהיא אמונה גם על משרד הדתות היום, כי – המנכ"לית הזמנית, וסיפרתי לה – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> עד היום. עד היום. אל תדאגי, ממחר יהיה שם גבר, והכול בסדר. <עליזה לביא (יש עתיד):> נכון, עד הלום, עד הלום. נכון. והרמתי אליה טלפון וסיפרתי לה על המקרה ועל המצוקה, ובו ברגע ניתן הפתרון. אז יש פתרונות, ופתאום נמצא הדיין שכן מוכן לבוא ולאפשר את ההתרה של העגונה הזאת בראש חודש. מאיפה ההחמרות האלה? איך אפשר? זו הונאה של האישה. אז, אדוני, כן צריך לבוא ולשמור על אמות מידה של משרד המשפטים, ולתת את הדעת על ההשלכות החמורות. אתם מחלישים את הרבנות, אתם מביאים לכך שזוגות צעירים לא רוצים קשר עם הרבנות, ואתם יודעים שגם זוגות דתיים היום עוקפים את הממסד ומתחתנים בנישואים פרטיים, אף שאתם הכנסתם, לצערי הרב, סעיף של מאסר על העניין הזה. אז לאן אתם מדרדרים את הדת היהודית, שהיא כל כך חשובה לנו? זאת לא הדת היהודית. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> די, די. <עליזה לביא (יש עתיד):> זאת הביורוקרטיה הזאת שהבאתם, שהפכה להיות כלי פוליטי מאוס. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> די, די. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> זו דמגוגיה אחת. זאת דמגוגיה אחת, הכול. <עליזה לביא (יש עתיד):> כלי פוליטי מאוס. מה דמגוגיה? מה דמגוגיה? אתה לא הולך לבתי-הדין, לך יש – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, גברתי. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – מערכות אחרות. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> נכון. זאת דמגוגיה אחת הכול. <עליזה לביא (יש עתיד):> איפה האחריות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, גברתי. <עליזה לביא (יש עתיד):> איפה החרדה הקיומית? <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> הכול בלוף. <עליזה לביא (יש עתיד):> מה תגיד לבורא עולם, מה תגיד לבורא עולם כשתבוא לתת תשובות – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת לביא. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – על המהלך של החיים שלך כאן במדינה הזאת? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, גברתי. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> הכול בלוף. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> לא קרה ששופט לא מחליט? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מזמין את חברת הכנסת ציפי לבני. בבקשה, גברתי. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> לא קרה ששופטים לא מחליטים? אין מקרים שהשופטים לא מחליטים? אין שם עינוי דין? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, עד שלוש דקות לרשותך. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> טוב, אני שמעתי כאן נאום באמת מדהים של חברת הכנסת תמר זנדברג. אני לא מסכימה עם כל הדברים שהיא אמרה, כי אני עוד לא הגעתי למקום שהיא הגיעה אליו, אבל לשם אתם מובילים אותנו. כי אני לא מבקשת להפריד את הכול, ולא מבקשת לעשות את הכול שלא לפי ההלכה – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> יכול להיות שתגיעי למרצ? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – ולא מבקשת – אני חוזרת ואומרת – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> יכול להיות שתגיעי למרצ? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – אני חוזרת ואומרת – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> יכול להיות שתגיעי למרצ. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – שמה שאתם עושים, אתם דוחפים את כל מי שרוצה עדיין לשמר משהו ממה – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – תגיע למרצ, אה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – שחשוב גם לכם, מבחינת בתי-הדין הרבניים, ולא לפרק את כל השיטה – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> למה הדיינים – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – אתם תביאו אותם לאותו – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> אפשר לדעת למה הדיינים – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> לח"י, ליכוד, קדימה, אחורה – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> ואת כל הסיפור האמיתי על בתי-הדין הרבניים צריכים לדעת כאן. הסיפור לא כזה הלכתי. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – לח"י, ליכוד, העבודה, קדימה, אחורה – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אנחנו רצינו לכבד את בתי-הדין הרבניים לפני שנים, העברנו אותם למשרד המשפטים, שיהיו בדיוק כמו בתי-המשפט. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> לח"י, ליכוד, קדימה, אחורה, מרצ. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> שיהיה שר משפטים ויש נשיא בית-משפט עליון, ויש שר או שרת משפטים, ויש נשיא בית-הדין הרבני, שהוא גם הרב הראשי, וביחד הם יקבעו. אבל לא. עכשיו כל הג'ובים יהיו בידי אדם אחד. הם אלה שימנו את המנכ"ל – לא חס וחלילה מנכ"לית – לבתי-הדין; הם אלה שיוכלו לעשות את הסידורים ביחס למינוי הדיינים, הם – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> כל אישה בישראל צריכה לעבור את החוויה הזאת. אל תדחפו אותנו למקום הזה שאנחנו – ואני אדם מסורתי שמכבד את הרבנים ואת הדיינים, לא רוצה לשבור את הכלים, אבל אתם דוחפים אותנו לשם. אבל יש לי עניין לרגע עם הליכוד. אני גדלתי, בכל זאת, בבית שהייתה בו שורה שלמה של ספרים של ז'בוטינסקי, ולידם הייתה חוברת דקה – – <קריאה:> את העניין שלך עם הליכוד את כבר גמרת. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – נאומו של מנחם בגין – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – מנחם בגין – – – <קריאה:> עזבת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – נאומו של מנחם בגין "יהודי, לאום ודת". <אורן אסף חזן (הליכוד):> זו חוברת דקה – – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – הלכת לצד השני. בגדת בדרך שלך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת זוהר. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> ובנאום הזה, בשנת 1970, אמר מנחם בגין: "נכון, יש להקל בגיור. לא לנו לשפוט מה היה בדורות שעברו, יש פירושים שונים לגבי גרים. הקשו והקלו. היו תקופות שונות. היום יש תקופה מיוחדת, וזו זכותנו, אדוני היושב-ראש, לפנות מעל במת הכנסת, בשם האומה ששלחה אותנו, אל מורי ההוראה, למורינו ורבותינו, בקריאה, בכבוד ובכנות: היום התקופה היא מיוחדת במינה". והוא מדבר כאן על חסידי אומות עולם, ואומר: "הם באים אלינו. הם רוצים להיות יהודים. הם מוכנים להתגייר. למען השם – להקל עליהם". "בברית-המועצות", מוסיף ואומר מנחם בגין – בברית-המועצות הייתה התבוללות – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מדינה אחת – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> "בברית-המועצות נוצרו תנאים שבגללם נישואי תערובת נעשו בתקופה מסוימת כמעט לחם חוקו של העם היהודי. איש לא אשם בזה, אלה התנאים. הם באים אלינו. אנו מבקשים וקוראים להקל עליהם להצטרף אל עמנו." <מאיר פרוש (יהדות התורה):> בגין אמר – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> והיום יושבת התנועה שמדברת בשמו, שהוא הקים, שראש הממשלה אמר לי כשעוד הייתי בממשלתו הקודמת, שסגר עם כל הממשלה ועם הבית היהודי – – – <קריאה:> – – – לא יכולה לדבר בשמו – – – אין לך זכות לדבר בשמו – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – הוא אמר: אני צריך לדעת איפה החרדים, כי אותם אני צריך לממשלה הזאת. אז את כל הערכים שלכם, חברי חברי הליכוד, מכרתם אתמול. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת לבני. חברי הכנסת, האם יש חברי כנסת שרשומים לדיון ומעוניינים לדבר? אין כאלה, לכן אני מבקש מהשר המקשר, חבר הכנסת יריב לוין, לסכם את הדיון. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אני מוכרח לומר לך שבמשך לא מעט שנים הייתי עוקב אחרי פעילותו של חברנו, השר לשעבר מיקי איתן. והוא כחבר הכנסת היה מפליא לנאום נאומים ארוכים. ותמיד אמרתי: אולי פעם אני ככה אנסה לחקות אותו. נדמה לי שנפלה לידי שעת כושר שאין טובה ממנה. אפשר יהיה ככה לנאום אל תוך הזריחה. <קריאות:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אבל, אדוני, אני לא חושב שנזדקק לזה הפעם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. אני חושב שכדאי לעשות את זה כי אחרת יהיו כאלה שיפספסו את זמן קריאת שמע של שחרית. צריך למשוך עוד קצת, נגיע לשם, נניח תפילין, נתפלל – – – <שר התיירות יריב לוין:> זו גם אפשרות. אבל אני בכל זאת מוכרח לומר בנימה מאוד רצינית ולהתייחס לדברים של חברת הכנסת לבני, ואני אומר כך: אני חושב שצריך לעשות הפרדה בין שני דברים באופן באמת אמיתי. יש שאלה אחת, והיא שאלת ההקלה בגיור והצורך לעשות את מה שאנחנו מוכרחים לעשות – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני עוד באמצע המשפט, עוד לא גמרתי אותו. – – ואני חושב שבעניין הזה לפחות לנו אין ויכוח בכלל. ונדמה לי שכאשר ישבנו ביחד שנתיים – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – ישבנו ביחד שנתיים באותה קואליציה – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – אבל אתם מחליטים הפוך – – – <שר התיירות יריב לוין:> רגע אחד, תכף אני אענה על הכול. – – – ישבנו ביחד שנתיים באותה קואליציה, ואפילו העברנו החלטה שהייתה אמורה לקדם את העניין הזה; נדמה לי שבמבחן התוצאה זה לא עמד. אבל יש דבר אחד שאי-אפשר להתעלם ממנו: בתי-הדין הרבניים נמצאים במצוקה אדירה, והם נמצאים במצוקה הזאת אף שלפי שיטתכם הם היו במשרד המשפטים. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> לא. כי זה – – – <שר התיירות יריב לוין:> מה זה הועיל להם? שום דבר. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> כי התעקשו, כי התעקשו על מינוי אותם דיינים – – – <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת לבני, אני אומר לך יותר מזה: זה לא רק שלא מינו, למיטב זיכרוני, אפילו דיין אחד במהלך השנתיים האחרונות – ואני אומר שזו לא אחריות רק שלך, זו אחריות של כולנו, שהיינו שותפים לאותה קואליציה. אבל אני אגיד לך יותר מזה: בוועדת שרים לחקיקה – נדמה לי, השר אזולאי, לפני שבועיים – הביא משרד המשפטים הצעה לעגן את משמר בתי-המשפט, נושא טכני לחלוטין, והתעלם לחלוטין מבתי-הדין הרבניים, כאילו הם לא קיימים; הביא הצעה להסדיר רק את השמירה בבתי-המשפט, כאילו בבתי-הדין הרבניים לא סובלים מאותן בעיות, ואין אותה חשיבות של הנראות, ואין אותה חשיבות של ביטחונם של היושבים על כס המשפט, ואין אותה חשיבות לסדר הציבורי. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> והדבר הזה הוא ביטוי נאמן למה שקרה לבתי-הדין הרבניים במשרד המשפטים: הזנחה מוחלטת, חוסר התייחסות, הרבה מאוד נאומים גבוהים על כמה צריך לשנות ואפס התייחסות, וקיפוח מתמיד אל מול מערכת בתי-המשפט. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> כי לכל דבר צריך – – – <שר התיירות יריב לוין:> צריך לומר את האמת הזאת, כי כל הטענות הנכונות שישנן על מה שמתרחש בבתי-הדין הרבניים הן טענות שנטענות כאשר בתי-הדין הרבניים, אפילו כאשר אני עומד כאן עכשיו על הדוכן, נמצאים בסמכות ובאחריות של משרד המשפטים. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – כשיש צורך בזה, יריב – – – <שר התיירות יריב לוין:> אז הגיע הזמן להפסיק עם הדמגוגיה הזאת. אני רוצה לומר יותר מזה – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – ללכת אחורה? ללכת אחורה?– – – <שר התיירות יריב לוין:> – – אני חושב שהשר אזולאי והמשרד לשירותי דת, שבאמת אכפת להם מבתי-הדין הרבניים, שבאמת חושבים שהמוסד הזה הוא חשוב, שבאמת מבינים שיש צורך לדאוג לו – נדמה לי שדווקא בבית הזה יש תקווה שיהיה טיפול אחר ובתי-הדין יקבלו את המעמד וההתייחסות הראויים להם. <קריאה:> – – – הממשלה הקודמת. למה הצבעת אחרת? למה הצבעת בעד? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יריב לוין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת. חברי הכנסת, נא לשבת. נעבור להצבעה. אנחנו מצביעים על הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה על החלטתה להעביר סמכויות המוקנות לשר המשפטים לעניין בתי-הדין הרבניים לפי המפורט, כפי שמסר לנו השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. מי שמצביע בעד – תומך בהודעה; מי מצביע נגד – מתנגד לה. ההצבעה החלה. הצבעה מס' 24 בעד הודעות הממשלה – 40 נגד – 35 נמנעים – 1 הודעות הממשלה על העברת סמכויות משר המשפטים לשר לשירותי דת, על העברת סמכויות משר המשפטים לשר יובל שטייניץ ועל העברת סמכויות משר המשפטים לשר לשירותי דת ולשר המשמש יושב-ראש הוועדה לבחירת דיינים נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 40, 35 נגד, נמנע אחד. אני קובע כי מליאת הכנסת אישרה את הודעת הממשלה בדבר העברת הסמכויות. אדוני השר, השר המקשר, הודעת כבר את ההודעה הבאה, נכון? <שר התיירות יריב לוין:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הודעת כבר. אז בזה אנחנו מיצינו, והגיע זמן קריאת שמע של שחרית. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים היום, יום שלישי, כ' בתמוז תשע"ה, 7 ביולי 2015, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 03:49.>