דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוב י"ב
ישיבה ל"ב
הישיבה השלושים-ושתיים של הכנסת העשרים
יום שלישי, כ' בתמוז התשע"ה (7 ביולי 2015)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 5
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 5
מירב בן ארי (כולנו): 6
איימן עודה (הרשימה המשותפת): 7
איתן ברושי (המחנה הציוני): 7
זהבה גלאון (מרצ): 8
סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 8
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): 9
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 10
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 10
מיקי לוי (יש עתיד): 11
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 12
עליזה לביא (יש עתיד): 13
אראל מרגלית (המחנה הציוני): 14
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 14
נחמן שי (המחנה הציוני): 15
אורן אסף חזן (הליכוד): 16
איציק שמולי (המחנה הציוני): 16
באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 18
אברהם נגוסה (הליכוד): 20
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 21
דב חנין (הרשימה המשותפת): 21
טלי פלוסקוב (כולנו): 22
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 23
רחל עזריה (כולנו): 23
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 24
הצעות לסדר-היום 25
ציון שנה ל"צוק איתן" 25
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 25
חיים ילין (יש עתיד): 26
מרדכי יוגב (הבית היהודי): 28
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 30
זהבה גלאון (מרצ): 34
יואב קיש (הליכוד): 37
דניאל עטר (המחנה הציוני): 37
מירב בן ארי (כולנו): 41
עמר בר-לב (המחנה הציוני): 42
יעקב מרגי (ש"ס): 44
סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 46
הודעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק אומנה לילדים, התשע"ה–2014 53
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 53
השלמת הרכב ועדות הכנסת 55
דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 55
הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 47 – הוראת שעה) (יושב-ראש הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון), התשע"ה–2015 56
דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 56
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום יום שלישי, כ' בתמוז תשע"ה, 7 ביולי 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
דוח שנתי 41 של נציב תלונות הציבור.
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית, התשע"ה–2015.
לקריאה ראשונה, מטעם ועדת הכנסת: הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 47 – הוראת שעה) (יושב-ראש הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון), התשע"ה–2015.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת – נאומים בני דקה. אבקש מכולם, מאלה שרוצים להשתתף ודאי, להצביע לצורך ההרשמה. ההצבעה הופעלה. אני בינתיים מזמין את חבר הכנסת חמד עמאר – בבקשה, אדוני – לפתוח את הנאומים. אחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר, שיהיה הדובר השני. כולם רשומים, תכף יגישו לי. אתם רוצים להתחלף? אני לא רוצה להתערב בענייני הסיעה. אנחנו נוסיף את עליזה לביא.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, אתמול התפרסמה כתבה באחד העיתונים על מעורבות צעירים בתאונות דרכים. מהנתונים של עמותת "אור ירוק" מתברר כי בשנת 2014 היו 2,529 צעירים מעורבים בתאונות דרכים, מתוכם 108 נפגעו באורח קשה ו-32 נהרגו. אלה נתונים מאוד מאוד קשים. הצעירים, המעורבות שלהם בתאונות דרכים במדינת ישראל גבוהה מאוד.
אחד המאפיינים הוא שתיית אלכוהול לפני הנהיגה. בשנת 2010 חוקקתי חוק אפס אלכוהול לפני נהיגה. אחרי ששותים לא נוהגים. מתברר מהכתבה שעד – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
אם שותים לא נוהגים.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אם שותים לא נוהגים. אסור לשתות אלכוהול ולעלות על ההגה. החוק היה ברור: אפס אלכוהול לנהגים צעירים. מתברר שעד עכשיו אין אכיפה בנושא, לא הייתה אכיפה עד עכשיו. אחת הסיבות, לטענת המשטרה, היא שאין תקציבים. במקום שהתקציב לנושא של משטרת התנועה יהיה 160 מיליון שקלים, הוא היה 32 מיליון שקלים.
לכן אני קורא קודם כול לשר לביטחון פנים להזרים את התקציבים הדרושים, ושנית – שהמשטרה תתחיל לאכוף את החוק. תפקידנו כמחוקקים לחוקק את החוקים, וזה חוק טוב, אבל תפקידה של המשטרה הוא לבצע ולאכוף את החוק הזה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת טלב אבו עראר, ואחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש. הגשתי בקשה להצעה לדיון מהיר בנושא: ערבים מתים פי-1.6 יותר מיהודים משבץ מוחי. לצערי זה לא התקבל, משום מה – אני לא יודע, דבר כל כך חשוב. מדובר כאן בחיי אדם, בתמותה.
כך עולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. זה הנתון החמור, המדאיג. למרות זאת, המודעות לגורמי הסיכון למחלה, לדרכי המניעה ולשמירה על אורח חיים בריא – הם אינם מבוצעים בחברה הערבית. ומשרד הבריאות – נדמה לי שבנושא זה מתחייב, מתבקש להכין תוכנית, להקצות תקציבים, כדי להחדיר שם את המודעות למחלה הזאת.
יש עמותה בשם "נאמן" לנפגעי שבץ מוחי. היא מתכוונת להיכנס למגזר הערבי אחרי תום הרמדאן. אנחנו מבקשים באמת שמשרד הבריאות ייכנס עמוק לאוכלוסייה הערבית בטיפול בשבץ המוחי, ההולך וגובה חיי אדם. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אבו עראר. חברת הכנסת מירב בן ארי, ואחריה – חבר הכנסת איימן עודה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, היום ציינה הכנסת את יום "צוק איתן". אני רוצה להגיד תודה לחברי חיים ילין ולחבר הכנסת מוטי יוגב על הארגון ועל ציון היום החשוב הזה.
אני אמשיך את הקו שאני מדברת עליו בכלל בחודש האחרון, וזה על הפצועים של "צוק איתן". אני רוצה לדבר על אוהד בן-ישי, שהיה אתמול בטקס המרכזי של "צוק איתן". אוהד הוא בן 20, הוא גר ברחובות, והוא הפצוע הקשה ביותר במבצע "צוק איתן". אוהד היה בכוח מיחידת אגוז שנלחם בשכונת שג'אעיה. בקרב הזה נהרגו 13 לוחמים של חטיבת גולני. אוהד נפצע קשה, והוא משותק בחצי מגופו. הוא לא מדבר, אבל הוא מבין. הרסיסים שפגעו בו פגעו בעיקר בראשו, אך שיתקו את רוב גופו. אוהד – כמובן, לא נתנו לו שום סיכוי, אבל היום הוא כבר לומד. אתמול הוא הגיע לטקס בכיסא גלגלים, ויש שיפור רב במצבו. אני מאחלת לו איחולי החלמה מהירה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חבר הכנסת איימן עודה – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איתן ברושי.
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בשבוע שעבר מונה בנצי סאו לממלא-מקום המפכ"ל. האמת, וצריך להגיד את האמת, שהוא לא ביצע עבירה כמו עישון מריחואנה ברחוב שינקין לפני 20 שנה, או למשל נהיגה ללא רישיון, או כל עבירה שתמנע ממנו להגיע למעמד הזה. הוא רק היה אחראי ליחידה שרצחה שלושה ערבים באוקטובר 2000.
אנחנו מכבדים את החללים שלנו. לכל אחד מהם יש שם, לכן אני אזכיר את השמות שלהם: ראמי ג'רה מג'ת; מוחמד ג'בארין ומוסלח אבו ג'ראד מאום-אלפחם, אחמד ג'בארין ממועאוויה; ויסאם יזבק, עומר עכאווי ואיאד לואבנה מנצרת; מוחמד ח'מאיסה מכפר-כנא; ראמז בושנאק מכפר-מנדא; וליד אבו סאלח ועימאד גנאים מסח'נין; עלאא נסאר ואסיל עאסלה מעראבה. אלה הם 13 החללים שנפלו באוקטובר 2000.
מינוי בנצי סאו לממלא-מקום המפכ"ל – כלומר, רישיון להריגת ערבים. אפשר להרוג ערבים ואפשר להמשיך בתפקידים. אנחנו ניאבק נגד המינוי הזה. אני מבקש מחברי הכנסת שינקטו עמדה ברורה. אנחנו נפנה לערכאות, וגם – מאבק עממי. אנחנו לא ניתן לדבר הזה להתרחש. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איימן עודה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת איתן ברושי, ואחריו – את חברת הכנסת זהבה גלאון.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כפי שידוע לכולם, היום מציינים שנה ל"צוק איתן". רציתי לומר משהו על התנועה הקיבוצית ב"צוק איתן", ועוד ידברו על כך ודאי גם אחרים.
50 קיבוצים נמצאים בטווח 40 קילומטר, מתוכם 30 סמוכי-גדר, בטווח של עד 7 ק"מ. 3,100 פצמ"רים ורקטות נפלו במרחבי וביישובי המועצות אשכול, שער-הנגב, חוף-אשקלון ושדות-נגב.
74 חללים נפלו ב"צוק איתן", מתוכם שמונה חיילים ושני אזרחים מהתנועה הקיבוצית. מתוך כלל הפצועים, 32 הם חברי התנועה הקיבוצית – 26 חיילים ושישה אזרחים.
אבל לא רק בחזית פעלו, פעלו בכלל הקיבוצים, גם בעורף. במשך 52 ימים התארחו תושבי העוטף בלמעלה מ-120 קיבוצים. בסך הכול הפקנו למעלה מ-23,000 אירוחים של משפחות וכ-67,000 אירוחים של בני-נוער.
רק בשבת 23 באוגוסט, לאחר שישה שבועות, משרד הביטחון הכיר בצורך לאפשר את יציאת התושבים מטווח הסכנה.
מעבר לדברים שנאמרו היום בוועדות, חשוב שמליאת הכנסת תעקוב אחרי ביצוע החלטות הממשלה בכל מה שקשור בעוטף-עזה, בחברים וביישובים, כדי שנהיה שם יותר חזקים, כדי שנהיה שם יותר גדולים ויותר מוכנים לכל מבחן. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. תודה לחבר הכנסת ברושי. חברת הכנסת זהבה גלאון – בבקשה, גברתי, ואחריה – חברת הכנסת סופה לנדבר.
<זהבה גלאון (מרצ):>
תודה רבה, אדוני. אני רוצה לדווח על הישג ממש מלפני כמה שעות. לפני כשבוע יזמתי דיון בוועדת החינוך של הכנסת, ולשבחו של היושב-ראש מרגי, פנינו ביחד בעקבות הדיון כדי לסייע – לגבי הסייעות הרפואיות, לסייע לגבי מעמדן, תנאי העסקה שלהן. נודע לנו שעומדים לפטר אותן עכשיו בקיץ, עם תחילת החופש הגדול, והן תישארנה ללא עבודה בחודשיים הקרובים.
המאבק בעניינן של הסייעות הרפואיות הוא חלק ממאבק גדול יותר שאני מנהלת כאן לגבי ביטחון תעסוקתי, רצף פנסיה וזכויות והעסקה של 12 חודשים של סייעות בכלל. היום הודיעה לנו ההסתדרות, בעקבות פנייתי ליושב-ראש ההסתדרות אבי ניסנקורן, שהסייעות לא תפוטרנה בקיץ. הן לא תפוטרנה כבר הקיץ, הן תעבודנה 12 חודשים, ושכרן יועלה ב-10%. אני חושבת שזה מכבד אותן, מכבד את מעמדן.
אני רוצה להגיד בהזדמנות הזאת תודה על שילוב כוחות ושיתוף פעולה ליו"ר ועדת החינוך וליו"ר ההסתדרות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון, ויישר כוח לוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת סופה לנדבר – בבקשה, גברתי. אחרי חברת הכנסת לנדבר – חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר דווקא על הזוועה של הכנסת, של הקואליציה – בעד הנוסח החדש של הגיור. ולא שאני רוצה לחזור למה שהיה בלילה. הסיטואציה במדינת ישראל היא ש-300,000 איש הגיעו למדינת ישראל וצריכים לעבור גיור, או רוצים לעבור גיור, ולא מסוגלים לעבור גיור – זה דורש מכנסת ישראל התייחסות אחרת.
אני בהחלט נגד זה שממשלה אחת מאשרת חוק אחד וממשלה אחרת, שבאה אחריה, מבטלת את החוק ועושה נוסחה חדשה. אבל אני – כמו כל חברי הכנסת, אני מאמינה – קיבלתי ביום הזה המון טלפונים מאנשים שחיו כאן במדינת ישראל עם רצון להתגייר, עם רצון ותקווה לחיים אחרים, ואיבדו את התקווה.
אני חושבת שבכנסת הזאת אנחנו כולנו – וזה לא משנה קואליציה או אופוזיציה – צריכים להילחם בעד הציבור ששלח אותנו ובחר בנו ותולה בנו תקווה. אני מאמינה שגיור צריך להיות בידיים, בחיבוק, באהבה, בהערכה, כדי להקל על האנשים, ולא לעשות את החיים כל כך קשים. הם קשים בלעדינו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת לנדבר. חבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך. היום השתתפתי – וגם אני רוצה לשבח את יושב-ראש ועדת החינוך – בישיבת ועדה חשובה על סוגיית האוכלוסייה שומרת המסורת במדינת ישראל: עד כמה היא יכולה להשתלב בתחום הספורט, עד כמה זה מתאפשר לה. אני אומר בכנות, הגיעו כמה ארגוני ספורט וגם כמה גורמים שמחליטים בתחום הספורט, והפלא ופלא, אתה מגלה שבסופו של דבר כמעט 30% ממדינת ישראל שומרים מסורת, וסיכוייהם להשתלב בתחום הספורט במדינת ישראל קלושים, מאחר שרוב התחרויות שארגוני הספורט רוצים לקיים נעשות דווקא ביום שבת, למרות שאוכלוסייה דתית שלא רוצה לחלל את השבת לא רשאית לעשות את זה.
אבל נאמר שם דבר אחד גדול שרציתי לצטט פה בכנסת המכובדת שלנו. היה שם בחור שהיה קלע. הוא רצה להשתתף בתחרות קליעה, ולא אפשרו לו להשתתף בתחרות הקליעה מאחר שקיימו אותה בשבת והאיש שומר מצוות. הוא אמר דבר מעניין. הוא אמר שלפני 30 שנה בדיוק, או בערך, היה מצב בצה"ל שלא רצו לקבל אנשים דתיים ליחידות קרביות. אמרו: רגע, אנחנו רוצים להתאמן בשבת, אנחנו רוצים לעסוק ביום השבת בתחומי הלחימה. עדיף שאנשים ששומרים שבת לא ישתלבו ביחידות קרביות. מה קרה מאז? צה"ל הפנים שזו לא דרך והתחיל לגייס כמובן את כולם. נוצר עוד יום חופש ללוחמים שלא שומרים שבת, אבל גילינו שהאנשים ששומרים מסורת במדינת ישראל מביאים חיילים מצוינים לצה"ל. אנחנו רואים אותם היום קרביים וביחידות תורמות.
בסופו של דבר, את אותו תהליך אנחנו צריכים לעשות היום גם בספורט. אנחנו צריכים לאפשר לאוכלוסייה דתית להשתלב בתחום הספורט, להוכיח את עצמה. ייתכן שיש שם כישרונות מאוד מאוד גדולים.
אני חושב שהדיון היום היה נכון, פורה, ובעזרת השם גם ניישם אותו בהמשך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים.
במלאות שנה למלחמה על עזה, היום ברצוני להעלות סיפור הומניטרי, אם תרצו, או גבורה, אם נדייק. מדובר בתחילת המלחמה. מטוס קרב הפציץ בית עם גג איסכורית בעיירה קררה בדרום רצועת-עזה. מתחת להריסות הוציאו את הצעירה חנאן עבד אלע'פור ואת אביה. בהתחלה חשבו שהם נהרגו, כמו כמה מבני משפחתם, אבל חנאן עבד אלע'פור, חזקה, שרדה את הפצצה הזאת, עברה לאוהל זמני, חזרה לביתה ההרוס. חנאן למדה בכיתה י"א אחרי המלחמה, וניגשה לבחינת ה"תאוג'יהי", שזה המקביל לבגרות. בשבת הרשות הפלסטינית פרסמה את התוצאות. מתברר שחנאן עבד אלע'פור מצטיינת במגמה מדעית, עם ממוצע של 98.1, והיא הולכת ללמוד רפואה כדי לעזור לבני עמה. זו עוד הוכחה שהרצון והנחישות יותר חזקים מההפצצות וגם מהמצור.
לכן, אני פונה לחנאן (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: בתי חנאן, בהצלחה. תודה לך על ההתמדה והנחישות. מי ייתן ותמשיכי לשרת את בני עמך ומולדתך בעזרת האל. דוקטור, אנו גאים בך. הרימי ראשך. את דוגמה לנחישות ולהצלחה.)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת קסניה סבטלובה – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת מיקי לוי.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
כבוד יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, אתמול התרחשו כאן, בין כותלי הבית הזה, הרבה דברים: הרגו את חוק הגיור, וכולנו היינו שותפים לעניין הזה. כמעט חצי מאתנו הצביעו נגד, אבל קרה מה שקרה. דחו גם את מסגרת התקציב לסוף חודש נובמבר, וככה מדינת ישראל תמשיך להתקיים ללא התקציב בינתיים.
מחוץ לכותלי הכנסת התקיימה מחאה – מחאה שקטה אבל חשובה מאוד, שלא רבים, לצערי הרב, יצאו מכותלי הבית כדי להשתתף בה, להסתכל ולהזדהות עם אנשים שהגיעו על עגלות נכים כדי למחות על תנאי המחיה הקשים שלהם במדינת ישראל. רבותי, זאת המחאה הכי צודקת בעולם, וראוי היה שכולנו, 120 חברים בבית הזה, נצא ונצעד ביחד עם אותם החברים שהיו מחוץ לכנסת.
כ-185,000 נכים במדינת ישראל מתקיימים אך ורק מקצבת נכים. זו בושה וחרפה, זאת תעודת עניות למדינת ישראל. אני רוצה להגיד לכם שקצבת הנכות מסתכמת ב-2,432 שקלים בלבד. הססמה שככה חוזרת על עצמה בזמן האחרון אומרת שנכה הוא אדם שלם; הוא נכה, הוא לא חצי בן-אדם. אז אם הוא אדם שלם, כיצד בן-אדם כזה יכול להתקיים מסכום שהוא כמעט חצי ממשכורת מינימום? אי-אפשר להתקיים בכבוד, ובוודאי בן-אדם נכה, שצריך יותר תשומת לב ויותר תרופות. אז אני קוראת לכולכם לתמוך בהצעת החוק שקוראת להשוות את גובה קצבת הנכות לגובה שכר המינימום. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת סבטלובה. חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש כסף. גיליתי שיש כסף. תתפלאו לשמוע. בשנה שעברה – 3.4 מיליארד שקל גבייה יותר מהיעד שהציבה לעצמה הממשלה. והשנה הזאת כבר הודיעה החשבת הכללית באוצר – כ-6.3% יותר. זה אומר כ-5 מיליארד שקל באמצע השנה; בסוף השנה – 10 מיליארד שקל יותר מהיעד. ולכן, חברי חברי הכנסת ומכובדי השרים, יש כסף. זה נובע בעיקר מהפעילות שעשינו, עם תוספת של 400 תקנים לרשות המסים, הפעלה של מערך מודיעין וחקירות. אז יש כסף, ולכן צריך לנצל אותו.
לעומת הבור התקציבי שהשאירו לנו – וקיבלנו בור של 39 מיליארד שקל – אני רואה להפתעתי שיושב-ראש ועדת הכספים אומר שיש בעיה ובתקציב הנוכחי צריך יהיה להטיל מסים. אז אני לא מבין כבר: אם יש עודף תקציבי של 10 מיליארד שקל וראוי שהשרים החברתיים ינצלו אותו, מה העניין של יושב-ראש הוועדה בעניין הזה? במקום שייקחו את הכסף לקייטנות הקיץ לילדי כיתה ג' וד', להוספת מיטות בבתי-החולים, לבעיית הסרדינים בבתי-הספר, הנה – 8.4 מיליארד שקל בהסכמים קואליציוניים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אז אני שואל אתכם, חברים, ואני פונה לשר כחלון: אל תיתן לזה לקרות. מכובדי השרים החברתיים, יש כסף. תנצלו אותו עבור המשרדים שלכם למטרות ראויות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מיקי לוי.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
יש כסף לערבים, במגזר הערבי?
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אם אתה רוצה באחוזים, 4.2 קיבלתם – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
גם תשובה צעק: יש גז, יש גז. בינתיים לא ראינו מזה שום דבר. ככה ה"יש כסף" הזה יהיה אותו הדבר בדיוק. בבקשה, חבר הכנסת מסעוד גנאים; אייכה? אחריו – חברת הכנסת עליזה לביא.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הוויכוח והרעש סביב משק הגז, מונופול הגז – לא כולם בחברה הערבית מתעניינים או יודעים. הם מתעניינים, אבל לא בפרטים האלה של המונופול, "נובל אנרג'י", "דלק", תשובה. אבל הם שואלים שאלות, הרבה שאלות. שאלה ראשונה: האם סוף-סוף משאבי המדינה יהיו לכולם, או יישארו באמת סוד ביטחוני השייך לרוב, או רווחיו הם מונופול רק לרוב? והם שואלים עוד שאלה: האם באמת משק הגז ייתן גז לשוויון ולצדק החלוקתי או לא?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. אני אשמור את התשובה הצינית על השאלה שלך אצלי. חברת הכנסת עליזה לביא – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת אראל מרגלית.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברותי, חברי חברי הכנסת, יום השנה ל"צוק איתן", יום שבו אנחנו עם המשפחות; יום שבו אנחנו מאחלים רפואה שלמה לפצועים שעדיין מנסים לשקם את חייהם ובכלל.
אדוני, נושא שאני מלווה מאז "צוק איתן" הוא הנושא של חברות החללים. לטקס בהר-הרצל אתמול, חברות החללים לא הוזמנו. משרד הביטחון לא מזמין את החברות של החללים באופן רשמי לטקס. במהלך המבצע גיליתי שהחברות של החללים – אף אחד לא סופר אותן; לא קצין העיר. גם כשהמשפחה מבקשת לספר, לבשר ברגע הקשה מכול, כשדופקים בדלת, וההורים אומרים שיש חברה – אין חובה של קצין העיר. לאחר הטיפול שלי בוועדות שכינסתי, חברות שהן חיילות – הצבא לקח על עצמו להודיע להן; אבל חברות שהן לא חיילות – עד היום לא הגיעה תשובה ממשרד הביטחון לגבי ההתייחסות אליהן.
נושא נוסף, אדוני, שאני רוצה לדבר עליו מכאן הוא כל נושא ההכרה בבנות-זוג. נשים שגרו עם החללים, כלומר עם בני-הזוג שלהן, והייתה הזמנה לחתונה והיה תאריך לחתונה, מוכרות כאלמנות. אבל שתי נשים נשארו אחרי "צוק איתן", למעשה בנות-זוג, שהמדינה, משרד הביטחון, הצבא, לא מכיר בהן. הייתה הזמנה לחתונה, היה תאריך. הדבר היחידי שלא היה – הם לא גרו ביחד. הם לא גרו ביחד מאחר שהן שומרות על אורחות חיים אחרים. ואת זה צריך לבוא ולשנות. פניתי לשר הביטחון שנית. אני מקווה שהצבא – והאמת שזה משרד הביטחון – ייתן את המענה. לא ייתכן שאורחות חיים אחרים, שמירה על תורה ומצוות, הם שיעכבו את השוויון בפני אלה וגם בפני אלה.
אז אנחנו צריכים, בראש ובראשונה, לחברות חללים שמבקשות לקבל הזמנה לטקסים הרשמיים – לפחות את זה לקבל. תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. אני גם מודיע שרשימת הדוברים סגורה. יש לנו עוד לא מעט דוברים. חבר הכנסת אראל מרגלית – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
כבוד היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, היום ציינו בוועדות השונות שנה ל"צוק איתן", ואני רוצה להודות לחברי וחברותי, ובעיקר אולי לחיים ילין, שארגן חלק גדול מהפגישות האלה.
אבל אני רוצה להגיד משהו לעצמנו שנה אחרי המבצע הזה: בואו נדבר בגדול, כי הרבה מאוד מבעלי העסקים והחקלאים והתעשיינים וראשי המועצות והאנשים שבאמת מטפלים בדרום עומדים ומרגישים שחלק גדול מהפיצוי לא הגיע אליהם.
אז בואו נדבר מלמעלה: במלחמת לבנון השנייה, שארכה 35 יום, מדינת ישראל פיצתה את העסקים במדינת ישראל מקרן הפיצויים בסך הכול ב-3.7 מיליארד שקל, והיא עשתה את זה עד גבול של 80 קילומטר. ב"צוק איתן", שסירבו לקרוא לו מלחמה, שארך 55 או 51 יום, סך כל הפיצוי היה 1.4 מיליארד; 3.7 מיליארד – 1.4 מיליארד.
אנחנו ישבנו כל הבוקר, ואני חייב לומר שיש לי הערכה רבה לחברי בוועדת הכספים, ובעיקר ליושב-ראש, חבר הכנסת משה גפני, שבאמת היו מוכנים לשמוע סקטור אחרי סקטור, בעלי עסקים אחרי בעלי עסקים. אבל תראו, אנחנו חייבים להתעורר. בעלי העסקים קיבלו מענה, אבל בגדול קיבלו את הפיצוי בעיקר על העובדים ועל מס רכוש, ולא קיבלו על המחזור שהלך לאיבוד. והחקלאים לא קיבלו את הפיצוי כמו שצריך. וראשי המועצות לא יכולים לבנות מחדש את הדרום.
רבותי, בואו, אנחנו עושים ועדה בכנסת, אנחנו רוצים לשמוע ואנחנו רוצים לתת פיצוי הרבה יותר גדול, כי הקמצנות שלנו תעלה לנו בזה שהכלכלה הישראלית לא תחזור לדרך שהיא חייבת לחזור אליה, בעיקר בדרום.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית. חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, יוסף שריף הוא עובד בחברת "קוסט", שהיא רשת המזון של "המשביר לצרכן". ברגע הזה ממש הוא מפגין יחד עם עשרות עובדים מול המפעל בכפר-סבא, שנסגר בהחלטת בית-המשפט בפירוק הליכים. ואני שואל בשמם של כל העובדים: מה הם אשמים שההנהלה כשלה? שהבעלים לא ניהלו נכון את המפעל? אנשים זועקים לעזרה, והוא אומר: לא נשאר לי כסף לקנות אוכל לחג, לעיד אל-פיטר. המדינה – אם ההנהלה כשלה והבעלים כשלו – חייבת להיכנס בעובי הקורה כדי להגן על העובדים. אלה המקרים שהמדינה צריכה להתערב בהם. דנו במקרים דומים בוועדת הכלכלה. זה הזמן להתערב, להגן על העובדים, על המשפחות שלהם ועל הכבוד האנושי של מי שעבדו במסירות כדי להביא מזון ומשכורת בסוף החודש הביתה. הפקרת העובדים האלה על-ידי המדינה היא פגיעה בזכות יסוד. נא לעמוד לצד העובדים במפעל הזה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת אורן חזן.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני אמשיך דברים שאמרה חברתי מירב בן ארי. זה היה באחד הימים הראשונים של המערכה. הגענו לביקור בבאר-שבע, בבית-החולים סורוקה, ועברנו במחלקות, ואז שמענו על פצוע קשה ביותר ששוכב שם בפנים. המשפחה הייתה בחוץ, כמו שהמשפחות עומדות בדרך כלל, המומות וכואבות. ואז, לפני שיצאנו ניגש אלי סבו של אוהד ואמר: הם לא ייקחו אותו מאתנו, נכון? ולא ידעתי מה להשיב לו אז, ואני לא יודע מה להשיב לו גם היום. אבל ראיתי אתמול את אוהד בעגלה, בכיסא, ניגש. אינני יודע מה מצבו הרפואי – שמעתי עכשיו ממירב – אבל אני אומר לעצמי שאם הוא עשה את הדרך מאז אל המקום שהוא בו היום, הוא יוכל לעשות גם את הדרך הלאה.
היה שם פצוע קשה נוסף, סגן-אלוף, וראינו לא רק את פלאי הרפואה – את פלאי הרפואה כולנו יודעים – אלא את הרצון האנושי החזק כל כך לשרוד ואת החברה התומכת. זה מתחיל באמת במשפחה, זה הולך דרך צוותים רפואיים יוצאים מן הכלל שיש בבתי-החולים, וזה גם הולך לחברה הישראלית בכלל, שחייבת לתמוך.
אני אומר את זה כי היום קיבלנו פה בכנסת דוח שרחוק מלעודד, על כך שפצועים רבים מאלה שנפצעו במבצע "צוק איתן" חשים תחושה קשה של תסכול, שהעניינים שלהם אינם מטופלים, שטרם ניתנו להם אחוזי הנכות וההגדרות הרפואיות המדויקות, שהם עדיין לא חזרו לתפקוד, שהמשפחות שלהם נפגעו קשות מבחינה כלכלית. וכשהם נשאלים: האם המדינה שיפתה אותך על כך, על הפגיעה הכלכלית? 3% אומרים כן ו-97% אומרים לא.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אז מול המאמץ והמאבק האנושי של אוהד ושל רבים אחרים, אני חושב שאנחנו חייבים לתת להם את מה שהם ראויים לו – את התמיכה הזאת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת אורן חזן – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת איציק שמולי.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום אנחנו מציינים בכנסת את יום השנה ל"צוק איתן", את אותה מלחמה שגבתה קורבנות רבים וההשלכות שלה – עד היום יש מי שמשלמים אותן. כשמסתכלים על המציאות היומיומית אנחנו רואים לעתים שהיא כמעט לא השתנתה.
במקביל, יש חברים רבים בבית הזה שעדיין חולמים את חלום המדינה הפלסטינית. אני מציע להם לחלום טוב. נראה שהחלום הזה יתנפץ ומדינה פלסטינית לא תוכל ולא תקום כאן. מדינת ישראל מחויבת בראש ובראשונה לאזרחיה, לביטחון אזרחיה ולעתידה החברתי, הכלכלי, הביטחוני. אז אני רוצה להציע לכל החברים, כהצעה לסדר: מי שחלם לו ונגמר לו החלום – אני מציע שיחזור לישון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אורן חזן. חבר הכנסת איציק שמולי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני רוצה לבקש את תשומת לבם של החברים במליאה כי התמזל מזלי כבן העיר לוד – אני לא נולדתי שם, אני גר שם כבר ארבע שנים, כמו שאתם יודעים – והכוכב הגדול, הנאור, פרופסור אמיר חצרוני, הגיע לעירי לפני יומיים.
<קריאה:>
– – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
הוא עזב את הבית, לא?
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אז מסתבר שהוא לא עזב. ואני אקריא לכם את התובנות של פרופסור אמיר חצרוני המתועב והגזען החשוך והקטן הזה על העיר שלי ועל בני העיר שלי: "העיר לוד מעוררת את סקרנותי כבר שנתיים, מאז שפגשתי בחורה יפהפייה בְּשם" – לא משנה – "שנולדה וגדלה בעיר הרכבות והכספומטים. למרבה הצער, משפחתה של עדי עתירת מנשקי מזוזות, אך במהלך השנים היא הבינה שעדיף להחביא אותם. היא הפכה לשוברת שתיקה גאה. מידתה כמעט אפס והיא קרובה מאוד לקבל תואר מאוניברסיטה. סקרנותי לגבי לוד התעוררה כשעדי סיפרה לי שברגע שרק הייתה יכולה – ברחה לרחובות. כמה גרועה יכולה להיות עיר שבורחים ממנה לרחובות? היום יכולתי לשפוט את הדברים במו עיני, כאשר נסעתי לעשות טסט בעיר לוד ועברתי במכה ראשונה בלי פרוטקציה ובלי שוחד. מדובר בעיר עודפים; כשיש עודפי ייצור של בגדים, מוכרים אותם בחנויות outlet. כשיש עודפי ייצור של רוסים, ערבים ויהודים ממוצא אפריקאי – משכנים אותם בלוד. התוצאה, מטבע הדברים, מדכדכת. דיברתי עם לודאים, שחזרו על דבריה של עדי וסיפרו איך הם חולמים לעבור לרחובות או לפחות להגיע לרמלה. הם היו גאים להצטלם אתי, אחרי הכול, לא בכל יום מגיע בן-אדם שלא מזריק ללוד".
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
זה אולי מגחך, אבל יש פה הרבה מאוד אנשים, חברי כנסת, שהם בני הפריפריה וגרים בפריפריה. צפו פגיעה, כי הגזען החשוך והקטן הזה יכול להגיע גם לערים שלכם, ואני קורא לו מפה – עזבו, אני לא קורא לו כבר לשום דבר.
<שר המדע, הטכנולוגיה והחלל דני דנון:>
שכחנו אותו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הנה, באמצעותך הוא הגיע גם למליאת הכנסת. חבל. חבר הכנסת באסל גטאס – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אברהם נגוסה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
זה מהפייסבוק, איציק?
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
כן.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו נהגנו להגיד, על דרך הבדיחה, שיש 1.5 מיליון ערבים בישראל, ויש רק 11 או 12 או 13 אזרחים שווים, שהם חברי הכנסת הערבים, שנהנים, מכוח היותם חברי כנסת וחוק החסינות, משוויון. אז התברר לי שגם הבדיחה הזאת הפכה להיות – פסה מהעולם. כשחזרתי מהמשט – –
<<אורן אסף חזן (הליכוד):>>
– – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – כמעט נעצרתי בידי כוחות המכס בנמל אשדוד. נערך עלי חיפוש, ונלקח ממני הטלפון האישי שלי, שהוא רכוש הכנסת. למרות שהפצרתי וחזרתי ואמרתי: זה מנוגד לחוק החסינות ואתם עוברים על החוק, לקחו את כל הדברים שהיו בכיסים שלי.
אני פניתי ליועץ המשפטי לממשלה דרך עורכי-הדין שלי, ופניתי אליך, כבוד היושב-ראש, בשביל להגן עלי ועל הבית הזה, כי החסינות של חבר הכנסת היא חסינות של הבית. אני מבקש – כתבתי לך – את התערבותך בעניין, מאחר שמדובר בהפרה בוטה של עקרון החסינות המעוגן בחוק ובהתנכלות לעבודתי כפרלמנטר. לא ייתכן בשום מצב שיוחרם ציוד אישי שלי, במיוחד הטלפון הנייד האישי שלי.
תכליתה של החסינות המוענקת לחברי הכנסת היא להבטיח את פעילותו התקינה של בית-המחוקקים, וזאת על-ידי מתן הגנה לחברי הכנסת כנציגי ציבור למלא את תפקידם כראוי, בלי שיחששו – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – מהתנכלות הרשות המבצעת. לצערי הרב, אתה לא התערבת. עדיין הטלפונים שלי לא חזרו, ואני חושב שאוי לה לדמוקרטיה שכך מתנהגים לחברי הכנסת או לחברי הפרלמנט שלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. חבר הכנסת אברהם נגוסה, ואחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי.
<<<אורן אסף חזן (הליכוד):>>
>
באסל, מי שיוצא לחופש לא צריך טלפון.
<אברהם נגוסה (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ברצוני – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
זה הכי עדין שהוא – – – תאמין לי, זה היה – – –
<אברהם נגוסה (הליכוד):>
ברצוני להתייחס – – –
<קריאות:>
– – –
<אברהם נגוסה (הליכוד):>
ברצוני להתייחס לכתבות ששודרו אמש בחדשות ולפיהן קיימות שתי קייטנות אחת ליד השנייה בעיר רחובות. צפיתי בכתבות, ואני מזועזע שבמדינת ישראל בשנת 2015 עדיין קיימת הפרדה בין בני-אדם על רקע צבע עורם.
אני מגנה את מה שקורה בעיר רחובות. לא ייתכן שילדים שנולדו בישראל יופרדו מאחיהם שמעבר לכביש. לא רק אני צריך להזדעזע מכך אלא כל מי ששואף לחברה מתוקנת, משלבת, שוויונית וצודקת במדינת ישראל.
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, שבראשה אני עומד, תקיים דיון על האירוע החמור הזה ביום שני הקרוב. אני מזמין את חברי חברי הכנסת להגיע ולהראות שהבית הזה מאוחד במאבק נגד אפליה וגזענות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אברהם נגוסה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, התכוונתי לדבר על נושא שתכף אדבר עליו, אבל היום בבוקר, לצערנו – עוד מקרה רצח טרגי. בכפר ג'לג'וליה נרצח ביריות פאדי עראר, בן 21, שהתכונן להתחתן בימים הקרובים. אתמול הגשנו הצעת אי-אמון בדיוק על הנושא של האלימות במגזר הערבי והנשק. וכמובן – עוד מקרה, שהצטרף לשישה נרצחים במשולש בארבעת החודשים האחרונים (אומר בערבית: די לאלימות).
התכוונתי, אדוני היושב-ראש, לדבר על נושא ההסתה לגזענות בפייסבוק. אני קורא לכבודך ולחברי חברי הכנסת לפתוח את הפלאפונים באתר פייסבוק, לכתוב את המילים "מוות לערבים" ולראות שהיום יש קמפיין וטרנד חמור ביותר, שכל אחד, בשם שלו – ליד זה מופיע "מוות לערבים". זה חמור מאוד. פניתי היום על הבוקר בתלונה רשמית ליועץ המשפטי לממשלה, אבל אני חושב שכבוד יושב-ראש הכנסת, אתה, בתור יושב-ראש הכנסת – חשוב מאוד שתצא אמרה: די לגזענות, די לגזענות. אי-אפשר לעבור על זה לסדר-היום, ואני מבקש מאדוני שתהיה התייחסות היום לנושא הזה, ולהפסיק את התופעה הזאת, החמורה ביותר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת סעדי. מניסיוני בתפקידי הקודם אני ממליץ לך גם לפנות – חבר הכנסת סעדי, אני ממליץ, מניסיוני פשוט, לפנות גם לפייסבוק. לפחות במקרים שהפניתי אותם לדברים קונקרטיים בתחום האנטישמיות בפייסבוק הם אכן פעלו. לכן אני סמוך ובטוח – וגם אני ודאי אצטרף לקריאה הזאת – אני סמוך ובטוח שאם תפנה לפייסבוק גם הקריאה שלך תיענה. אני ודאי מזדהה עם הגישה שאומרת שלא בשביל זה הוקם פייסבוק; לא בשביל אנטישמיות, לא בשביל קריאות "מוות לערבים", לא בשביל שום סוג של שנאה או הסתה. אני חושב שאפשר לטפל בזה וצריך לטפל בזה.
חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת טלי פלוסקוב.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תודה לך, אדוני היושב-ראש, ותודה על דבריך עכשיו. כמה מילים על המרד היווני: העם ביוון העז לומר "לא" לתכתיב של הממסד האירופי. יוון נמצאת במשבר קשה בשנים האחרונות. מקורו של המשבר הזה באוליגרכיה פוליטית-כלכלית מושחתת של השמרנים והסוציאל-דמוקרטים ביוון. גם האיחוד המוניטרי עם כלכלות חזקות כמו גרמניה יצר בעיה מאוד קשה. כשפרץ המשבר אירופה כפתה תוכנית צנע, שרק החמירה גם את הבעיות הכלכליות וגם את הבעיות החברתיות. ממשלת השמאל נבחרה לפני כמה חודשים ביוון לא כדי להמשיך את המדיניות הבעייתית הזאת אלא כדי לשנות אותה, אבל זו הסיבה שהיא התחילה להוות איום לכל הממסדים באירופה, והמשבר התחיל לשמש אמצעי לחץ להפלתה.
אז מה עושים במצב הזה? במאה ה-20 השמאל בחר בין שתי דרכים מוטעות: או להרים ידיים ולהיכנע – זה לא מוצלח; או לנסות לשבור את המכשולים בכוח, גם כאשר העם לא הולך אחריך – גם זה לא מוצלח. ביוון בחרו בדרך אחרת; סוציאליזם ודמוקרטיה הם אחד – רק עם העם ולעולם לא נגד העם. אז בשאלה: שלטון ההון או שלטון העם, יוון החליטה: שלטון העם; ביוונית זה "דמוקרטיה".
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת טלי פלוסקוב – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.
<טלי פלוסקוב (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את הדקה שלי ולהקריא לכם שיר שכתבה ילדה מהעיר ערד, דורון פלץ מכיתה ו', ושמו של השיר: לישראל באהבה.
במדינה שאין שלום גם לא תהיה אהבה / מודים לחיילים מפעולות האיבה / נזכרים באנשים שבזכותם אנחנו כאן / עוד איש נרצח, עוד איש מת / מביטים למעלה ישראלים: זאת האמת? / אין קול ואין עונה וכל אחד לדרכו פונה / מה לעשות, ישראל יקרה? / המשכנו הלאה ושוב פעם זה קרה / נופלים וקמים ועוד פעם למעלה מביטים / יודעים שהכול נכון, גם ללא מילים / חוזר המשפט: הכול יהיה בסדר / למרות שיודעים שאף פעם אין פה סדר. / אני חושבת לעצמי: כשאגדל ישתנה העתיד / והאהבה והשלום יהיו כאן תמיד.
כל מילה אחרת מיותרת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת טלי פלוסקוב. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת רחל עזריה.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
אם כבר מדברים על יוון, אז כדאי לדבר גם על החלטה מאוד אמיצה שקיבלה ההסתדרות היום: להכריז ב-22 בחודש הזה על שביתה כללית במשק כדי לתמוך במאבק של עובדי הקבלן, לחזק את ידם ולהתקדם במשא-ומתן התקוע כדי להסדיר עניין זה.
הגיע הזמן לנהל את המאבק העיקש נגד מדיניות ההפרטה אשר הובילה לעושק כזה, שאנשים, נשים וגברים, עובדים בעבודות דרך קבלנים שעושים כסף על גבם, שמנשלים אותם מזכויותיהם. אלה לא אנשים שאנחנו לא מכירים; אלה האנשים שאנחנו חיים אתם יום-יום; אלה מורים, עובדים סוציאליים, אחיות בבתי-ספר ומאבטחים בכניסה למשרדי ממשלה, ואלה חלק מהעובדים שעובדים בבית הזה, שמגישים לנו קפה ומשרתים אותנו באופן הכי מכובד והכי יפה כדי שנוכל לעשות את העבודה.
חובתנו כן להשתתף במאבק הזה, כן להיות חלק מהמאבק הזה – לא רק למען אלה שאנחנו מכירים את פניהם ומכירים את מעשיהם אלא למען כל אלה שסובלים מצורת עבודה מחפירה, שהגיע הזמן להפסיק אותה, ואולי אולי לקבל קצת תקווה ממה שקרה ביוון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חברת הכנסת רחל עזריה, בבקשה. אחריה – אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת יוסף ג'בארין.
<רחל עזריה (כולנו):>
תודה, כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום שנה למבצע "צוק איתן". ממש בתחילת המבצע התארגנו בירושלים. היינו כמה וכמה נשים שאפשר לקרוא לנו "בוגרות צו 8" – כבר היינו ברגע הזה שבו מקבלים צו 8, בן-הזוג הולך לתקופה לא ידועה, נשארים לבד עם הילדים, עם הדאגות, עם האתגרים הגדולים שצריך להתמודד אתם, והבנו שאנחנו צריכות לעשות מעשה. התארגנו ואמרנו: אנחנו נציע עזרה לנשות מילואימניקים; נציע להן עזרה באוכל מבושל, עזרה לילדים, בפעילות אחר הצהריים – ואף אחת לא פנתה לבקש עזרה. בהתחלה לא הבנו. מה, אנחנו מרגישות שיש צורך ואף אחת לא מבינה את זה? ואז הבנו שאחד הנושאים המרכזיים הוא להחזיק את עצמך חזקה ואיתנה כדי להתמודד עם האתגר, ואף אחת באמת לא תבקש עזרה. אז פתחנו מלשינון ואמרנו: כל מי שמכיר או מכירה מישהי שבן-הזוג שלה נמצא במילואים – אז תבואו ותפנו אלינו, אנחנו נציע עזרה. הצענו עזרה. מהר מאוד הגענו למצב שעם אלפי מתנדבים – הייתה היענות עצומה – עזרנו ללמעלה מ-500 משפחות ונתנו תמיכה עצומה שאפשרה לאנשים לשרוד בתקופה המורכבת הזאת.
המסקנה אז – היו שתי מסקנות: 1. חשבנו לעצמנו שאם כל הפעילות הציבורית שעשינו הביאה אותנו לרגע הזה שיכולנו לתת את הסעד הזה, אז הכול היה כדאי. המסקנה השנייה היא שאנחנו צריכים להתחיל לחשוב גם על העורף בתקופות מורכבות. אני מאוד מקווה שמבצע "צוק איתן" הוא המבצע האחרון שנצטרך להתמודד אתו במדינת ישראל ושלא נדע עוד כאלה, אבל אם כן, צריך לזכור את נשות המילואימניקים, את המשפחות שנשארות בבית, שבבת אחת בן-הזוג הולך לתקופה לא ידועה, ונשארים עם הפחדים, עם החרדות, עם הילדים שצריך לטפל בהם יומם וליל ולהמשיך לעבוד בעבודה כאילו לא קרה שום דבר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת רחל עזריה. חבר הכנסת יוסף ג'בארין, בבקשה.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, אני רוצה להקדיש כמה מילים למנהיג דגול בחברה הערבית, שהשבוע מציינים 21 שנים לפטירתו. אני מתכוון לתופיק זיאד, שנבחר לכנסת לראשונה ב-1973 וכיהן בכנסת במשך כ-20 שנה. הוא גם נבחר ב-1975 לראשות עיריית נצרת, בבחירות הראשונות הישירות שהתקיימו לראשי הערים, וכיהן עד לפטירתו ב-1994.
זיאד הוביל את המאבק של האזרחים הערבים לשוויון ולשלום – לשוויון אזרחי ולאומי ולשלום כולל שמתבסס על הקמת מדינה פלסטינית ליד מדינת ישראל. תופיק זיאד היה מהראשונים שנפגשו עם ההנהגה הפלסטינית של אש"ף, וככה גם סלל את הדרך להסכם ב-1993.
נוסף על היותו מנהיג פוליטי הוא גם היה משורר דגול, ולכן הוא גם אייקון תרבותי ואייקון לאומי בחברה הערבית הפלסטינית.
ואסיים בלקרוא, אולי, קטע קצר מאחד משיריו המפורסמים (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: כאילו אנחנו עשרים, ממש לא סביר / בלוד, רמלה והגליל / כאן... על לבבותיכם, נשארים כגדר / ובגרונותיכם / כחתיכת זכוכית, כצבר דוקר / כדור של אש בוער / כאן... על לבבותיכם, נשארים כגדר / נרעב. נתערטל. נתריס / נאמר שירה.) תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. עד כאן נאומים בני דקה.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון שנה ל"צוק איתן">
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
ואנחנו עוברים לנושא הבא: ציון שנה ל"צוק איתן", הצעות לסדר-היום מס' 400, 503, 663, 733, 770, 772, 775 ו-785.
אנחנו פותחים כרגע דיון מיוחד במלאות שנה למבצע "צוק איתן". מערכה זו, שהתנהלה סביב ובתוך רצועת-עזה במשך 48 ימים בקיץ שעבר, הפכה למעשה את רוב תושבי ישראל למעורבים עקיפים או ישירים בה, כשהיו נתונים לאיום מתמיד של ירי לערי ישראל: מבאר-שבע וראשון-לציון עד אשדוד ואשקלון, ממודיעין ועד בית-שמש ומירושלים עד תל-אביב.
זו הייתה מערכה טרגית נוספת בסבבי העימות בין ישראל ל"חמאס". היא טרגית לא רק בשל הנפגעים הרבים, אלא גם משום שהיא לא הייתה מחויבת המציאות, ומפני שהתנהלה ללא כל כללי משחק או אמות מידה – זאת, משום שארגון טרור קיצוני, שחרת על דגלו רצחנות ואיבה חסרת פשרות, החליט, שוב, לצאת לעימות אלים וקטלני, תוך שהוא הופך את אזרחיו לקורבנות ולמגינים חיים. הוא בחר לירות רקטות מתוך דירות מגורים, בתי-חולים, בתי-ספר ומתקני או"ם, ואילץ את כוחותינו להתמודד עם טרור הפועל מקרב האזרחים בעל-כורחם, תוך התמודדות מורכבת של סוגיות מוסריות ומבצעיות כאחד.
כהרגלם של ארגונים בין-לאומיים, ולמרבה הצער גם ישראליים הנתמכים על-ידי מימון זר, מרבים עד היום לעסוק בעיקר בעוולות ובפשעי המלחמה כביכול של ישראל. יש מי שנראים כנהנים לחפש את המחדלים ואת הטעויות, שהן לעתים בלתי נמנעות במערכה כזאת, רק כדי להשחיר את פנינו ולהציג את ישראל בפני העולם כמדינה "אוכלת אויביה", חסרת רסן או אמות מידה אתיות. כמה צביעות יש בכך. כמה בורות ורשעות צריך לגייס כדי להאשים דווקא את המדינה המותקפת ביותר בעולם, המגינה על אזרחיה מפני ירי טילים אל עריה ומפני פגיעה באזרחיה.
חברי חברי הכנסת, "המלחמה היא עניין קשה ואכזרי בעיקרו, מלווה בהרבה דם ודמעות", כך אמר יצחק רבין בנאום שנשא בהר-הצופים עם תום מלחמת ששת הימים. בתנאים כאלו של אי-ודאות וסיכון, טעויות קורות וייתכנו גם מחדלים, ועליהם להיבדק עד תום. אבל רב המרחק מכאן ועד הטלת רפש שוב ושוב דווקא על הצד המתגונן – מדוח גולדסטון של פעם ועד הדוח הנוכחי מטעם מועצת זכויות האדם של האו"ם.
איננו ששים אלי קרב; אנחנו עם שואף שלום. וכשאנו אומרים שידנו מושטת לכל מי שמוכן להגיע עמנו להסדר, אין זו מליצה. לצערנו, רבים מהסובבים אותנו אינם מוכנים להשלים עם עצם קיומנו כאן. נוסיף לעמוד מאוחדים מול כל ניסיון לתקוף, לסכן או לקעקע את יסודות מדינת הלאום שלנו בארץ הזאת.
חברי הכנסת, "צוק איתן", שהיה המשך ישיר למבצע "שובו אחים" לאיתור הנערים החטופים גיל-עד, איל ונפתלי, השם ייקום דמם, חשף את מעמקי תכונותיו של העם הזה ואת יפי אחדותו. אלו היו ימים נוראים, ללא כל ספק, אך היו בהם גם גילויים מופלאים של ערבות הדדית יוצאת דופן, של הירתמות ללא לאות אלו לאלו: של החברה האזרחית לטובת החיילים, של רבבות למען חיילים בודדים שנפלו ושל דאגה כנה והושטת יד מקיר לקיר. אנו מתפללים ומייחלים שלא נזדקק עוד לעתות חירום כאלה כדי להיזכר באיכויות הרבות שיש לנו כאן, ושגם ימי השגרה יתאפיינו בהפניית הזרקור אל הפנים היפות של עם ישראל.
כפי שהזכרתי, היום הזה מצוין במסגרת הצעות לסדר-יום. היוזמים הם חברי הכנסת חיים ילין ומרדכי יוגב, ואליהם הצטרפו עוד לא מעט חברים מסיעות שונות. אני מתכבד להזמין קודם כול את חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מרדכי יוגב. ישיב לכל המציעים סגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן. לדוברים עד חמש דקות.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, לפני שאני מתחיל אני רוצה להודות לך על זה שאפשרת גם למוטי יוגב וגם לי, בפעם הראשונה לפחות מבחינתי, להצדיע קודם כול לעוטף-עזה על שבמשך תקופה כל כך ארוכה הם נמצאים תחת טילים, וכמובן לציין שנה ל"צוק איתן". היה מאוד מרגש.
ואני רוצה להודות גם לחברי מוטי יוגב וגם לאילה ודוד, השותפים שלי לעשייה, שהרימו את היום הנפלא הזה, לאלי אלאלוף, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, לדוד אמסלם, קארין אלהרר ויפעת שאשא ביטון, לאורי מקלב, שהביא את הרובוטים לטכנולוגיה, ולידידי משה גפני, שניהל ביד רמה את ועדת הכספים, שבכלל לא הייתה פשוטה – הישיבה עצמה.
זה עוד לא היה לי – החלפה באמצע. כבוד היושבי-ראשים, כולכם ביחד.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
זה יושבי-ראש, אין יושבי-ראשים.
<חיים ילין (יש עתיד):>
שנה למלחמת "צוק איתן". שנה של שיקום, שנה של טיפול, שנה של עשייה ובנייה; שנה שבה 72 משפחות ששכלו את היקר להן מכול עברו לראשונה ימי הולדת, חגים וסופי-שבוע ללא הבן, האח, האב, הנכד, הבעל והחבר. פצע שלעולם לא יתאחה.
שנה, וירי הטילים על עוטף-עזה בדרום הארץ לא נפסק. שנה חלפה ועדיין אין תקווה – מחכים לסבב הבא. שום דבר לא השתנה. שום דבר לא ישתנה כל עוד ראש הממשלה חושב שאין פתרון וצריך להמשיך ולנהל את הסכסוך. שתי זרועות יש לממשלת ישראל: צבאית ומדינית. האחת משרתת את השנייה. צבא הוא כלי, הוא לא מטרה. הצבא, מחובתו לבצע את המשימה הביטחונית בהתאם למדיניות ולחזון של ממשלת ישראל. בהיעדר מדיניות אנו לעולם לא נצא מסבב הדמים והמשך הירי. אף אחד לא מבטיח שקט ושלום, אבל תפקידה של מנהיגות הוא להוביל, לאחד וללכד את העם למען עתיד טוב יותר; להיות מנהיגות שתיתן תקווה. אדוני ראש הממשלה, למרות שאתה לא כאן, אל תוותר על זה. תנסה, אף אחד לא יאשים אותך על ניסיון לצאת מניהול הסכסוך והבאת אופק מדיני למדינת ישראל.
שנה מ"צוק איתן" זאת שנה בלי החברים הקרובים שחר מלמד וזאביק עציון, ובלי דניאל טרגרמן, שהכרתי, בן של חברי גילה ודורון. שנה שבה חברי גדי ירקוני, אשר איבד את שתי רגליו, לימד את כולנו מהי נחישות, מהי אהבה ומה הקשר של אדם לאדמה; מהי מהות הציונות, אותה ציונות שהקימה את הנגב, את המצפים, ובהמשך – את 11 הנקודות; ציונות אשר מאגדת בתוכה ערכים של אחדות, ערבות הדדית, יושר, נחישות ודבקות במטרה.
אדוני ראש הממשלה, יישובי הדרום פרוסים על 65% משטחה של המדינה. הצמיחה הדמוגרפית ביישובי עוטף-עזה מוכיחה את הקהילתיות והחוסן של התושבים. על אף הפערים ההולכים ומעמיקים בין הדרום למרכז, תושבי העוטף לא מוכנים לאבד את הנחישות, את האהבה ואת הערכים של ההתיישבות. זוהי ציונות עד התלם האחרון. מחובתנו כולנו להביא לאופק ותקווה של שקט.
היום עברתי חוויה בלתי רגילה במשך כל היום, ודבר אחד למדתי: שעוטף-עזה – התושבים וכל מי שהיה פה – מחבר בין כל המפלגות. אבל צריך להבין שאת החיבור הזה אנחנו, מחובתנו להמשיך לא רק בעוטף-עזה אלא בעוטף-ישראל, במדינת ישראל. זה, אני חושב, הדבר החשוב ביותר שמקרינים התושבים. אסור לנו להתאחד אך ורק במלחמות. כולנו צריכים להתאחד בשביל למנוע את המלחמה הבאה. תודה רבה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת מרדכי יוגב, עד חמש דקות – שלך.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
ברשות היושבת-ראש, השר דני דנון, חברי חברי הכנסת והאורחים, אני רואה פה, אם אינני טועה, את המתכנן האסטרטגי של חבל עוטף-עזה, ובזכות וברשות חברי חבר הכנסת חיים ילין. שנה למבצע "צוק איתן" ובאנו הנה היום בעיקר – ואני לוקח את משפטיו האחרונים של חיים – כדי לחזק את תושבי עוטף-עזה, לחזק את ראשי המועצות, לחזק את התושבים והתושבות, ולומר להם גם תודה על כך שהם שם כשליחים של כולנו. שנה למבצע "צוק איתן", ואנחנו מתייחדים עם זכרם של הנופלים במערכה ונעדריה, ומחזקים את ידי המשפחות השכולות, ואת אלה – משפחות אורון שאול וגולדין – שמייחלים גם להשבה לקבר ישראל של בניהם.
שנה למבצע "צוק איתן", ואנו מתפללים לרפואתם של הפצועים, שחלקם עדיין נאבקים על חייהם. שנה למבצע "צוק איתן", ואני מבקש להצדיע גם לצה"ל ולמערכת הביטחון על לחימה במסירות נפש למיגור האיום התלול-מסלול ואיום המנהרות. שנה למבצע "צוק איתן", ויש לקחים שחלקם מומשו וחלק במימוש, ויש מציאות שבה ה"חמאס", לפחות לפי דיווחים ששמענו גם היום מסגן מפקד אוגדת עזה, חזר להתעצמות, בונה מנהרות, מייצר טילים ומחפש את העימות הבא – בשעה שאנו מחפשים את שיקומה של עזה, ושלום לנו ולהם, את שגשוגה ואת חייהם הטובים, כמו גם את חיינו.
אני רוצה לומר שאני מסכים לרישה ולסיפה של דברי חברי חיים ילין, אבל מבקש גם לומר ששנה למבצע "צוק איתן", אבל גם עשר שנים להתנתקות. בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים חזרנו לבסס את אחיזתנו בחבלי ארצנו, יהודה, שומרון וחבל-עזה, ובחבל-עזה הוקמו כחוק 21 יישובים פורחים, וצמחו בהם הרבה דברים: חקלאות משגשגת והרבה ילדים, או לפי הסדר הנכון – ילדים וחקלאות משגשגת. ולפני למעלה מעשור, ב-2005, תשס"ה, התקבלה החלטה, בעיני אומללה, של ממשלת שרון, על תוכנית ההתנתקות. הונפה חרב ההרס והגירוש על יישובי צפון השומרון ויישובי גוש-קטיף. צפון השומרון ורצועת-עזה נמסרו לשליטת ארגוני מרצחים. כבר כשעזבנו את הערים ואת השטחים האורבניים של רצועת-עזה – וכך גם בצפון השומרון, או בשומרון כולו – הפכו אלה לבסיסי שיגור טילים או בסיסי חבלה ורצח. ביהודה ושומרון ביצענו את מבצע "חומת מגן" והחזרנו לעצמנו את השליטה הביטחונית, גם ההומניטרית. בעזה, תוכנית ההתנתקות, אמרנו שהיא תביא את ישראל למציאות מדינית, ביטחונית, כלכלית וחברתית טובה יותר.
אז זה לא היה בדיוק. וכשהתרעתי על כך בפני ראש הממשלה דאז אריאל שרון ושר הביטחון דאז מופז, הם השיבו אותי דבר: מוטי יוגב חושב שהטרור יתגבר, ואנחנו חושבים שהמצב ישתפר. סברתי אז שזו החלטה אומללה שנלקחה ללא הערכת מצב אמיתית, ושבמידה לא קטנה יישובי גוש-קטיף ושליטת צה"ל גם ברצועת-עזה שימשו חומת מגן ושכפ"ץ ליישובי הנגב המערבי, ומנעו התפתחות של "חמאסטן", ירי הרקטות עד חיפה והעמקים, דימונה ומרחב ירושלים – ובעצם, ייתכן שבסוף גם איזה "דאעשטן".
"עופרת יצוקה", "עמוד ענן", טפטופים, "צוק איתן" ועוד טפטופים, וברור לכולנו, וגם בזה אנחנו מסכימים, שאת האויב הזה אנחנו נידרש ביום מן הימים לנצח ולהכריע, ולא רק להרחיק את האיום הבא בעוד שנה או שנתיים. ברור לכולנו גם שרצועת-עזה לא מעניינת איש בעולם, היא רק טורדת אותנו ביטחונית, אולי גם את המצרים.
מה אני מנסה לקחת מכל זה, בשביל לסכם? ביום שבו אנחנו מציינים שנה ל"צוק איתן", בראש ובראשונה, בלי כל קשר לאויבינו, בלי כל קשר למה שמתפתח ברצועת-עזה, המשימה שלנו יחד היא לחזק את יישובי עוטף-עזה, וכמו שנאמר גם לפני – את יישובי כל עוטף-ישראל, לשגשגם, להפריחם, לבנותם ולתת להם חוסן חברתי ובניין, ובזה כולנו מאוחדים, וטוב שכך. אני לוקח גם את כל לקחי האיום הביטחוני, וסבור שכן צריך לראות פתרון מדיני, אבל הפתרון המדיני הוא לראות את רצועת-עזה משגשגת, בשליטה אזרחית, חיה לצדנו, נהנית מכל מה שהיא יודעת לייצר – חקלאית ואחרת. מצדי, מיני-סינגפור. אבל כנראה נידרש להגיע לזה דרך הכרעת הטרור, ולייצר מציאות שלפחות בתחילתה אנחנו לוקחים את שליטת-העל, הביטחונית וההומניטרית יחד, של ישראל ברצועת-עזה, אם מבפנים ואם מנגד, כי אני בעד שאנשי רצועת-עזה ישלטו בעצמם.
לעתיד לבוא – עוד רחוק בשביל להגיד מה יהיה גורלו של האזור הזה, לכן אינני רוצה לנבא, ולקצר, אבל אני חושב שהלקח הנוסף שאני לוקח הוא אותה תקופה של אחדות, אותם ביטויים של היותנו עם אחד ומאוחד, כשפה בכנסת השתדלנו להימנע מכל מחלוקת. ואיך, בשיא הדברים, בהלוויות של החיילים הבודדים, כל העם, מקטנו ועד גדולו – וזה לא משנה אם זה היה אותו חייל בחיפה, שון, או בירושלים – התאספו, עשרות אלפים. ונדמה לי שמאותו קיץ צריך לקחת, כל הזמן, גם לכל המשך חיינו כאן – לנסות לפחות – להגביר את ההידברות ולהקטין את המחלוקת, לחפש את המשותף ולפעול אליו ביחד לבנייננו, לבניין עם ישראל ומדינת ישראל.
שנה ל"צוק איתן", ואנו פה בעיקר בסימן של ההצדעה וההוקרה וההערכה לתושבי עוטף-עזה ולראשי היישובים והמועצות, שבמצבים המשתנים של הביטחון חלקם מתמודדים עם זה כבר קרוב ל-70 שנה; מתמודדים וחורשים, כפי שאמר חברי, עד התלם האחרון שליד גדר המערכת, ומגלים חוסן עצום. ואני אומר: חזקו ואמצו. אנו כאן, בכנסת, בהחלט נעשה כל מאמץ לחזק את הפריפריה בכלל ואת יישובי הספר ועוטף-עזה בפרט, ואומר גם: לחזק את מי שגורשו לפני עשר שנים, ואולי בעתיד גם נראה אותם שוב חומת מגן במקומות שמהם גורשו. אין לי ספק שזה גם יחזק את אחיזתנו בארץ-ישראל וגם את ביטחוננו. נדמה לי שלפחות במשימה הראשונה אנחנו מאוחדים, וזה מה שחשוב. תודה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת מרדכי יוגב. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – בבקשה, גברתי, עד חמש דקות – שלך.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, לפני שנה בדיוק פרצה אותה מלחמה על עזה, אותו מהלך צבאי שנקרא "צוק איתן". שנה עברה לרצח, לסבל, מאז המלחמה הנפשעת והמיותרת על עזה ועל בני העם הפלסטיני שם. כ-2,200 קורבנות מהצד הפלסטיני, ביניהם מאות נשים וילדים; יותר מ-142 משפחות איבדו לפחות שלושה מבניהן; משפחות שלמות נמחקו לגמרי מהחיים ולא נשאר אפילו אחד או אחת מבניהן לספר מה קרה; משפחות שלמות, נשארה מהן רק תמונה על הקיר, מעידה שפה היה בית, הייתה משפחה והיו ימים טובים יותר.
מלחמה זו נועדה, כמו כל מלחמה אחרת, להשיג מטרות, בעיקר פוליטיות, תחת המעטה של ביטחון התושבים בדרום, אשר מצאו את עצמם בני ערובה בידי מדיניות אגרסיבית – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
בידי ה"חמאס" – – –
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
– – מדיניות הסלמה ומלחמה ופחד נוראי.
אם זוכרים טוב, בימים הראשונים של המלחמה כל התקשורת הישראלית עסקה בלהבין מה המטרות של המלחמה הזאת, למה פרצה ומה רוצים להשיג בה. שלא ישלו אף אחד – המטרה העיקרית הייתה שממשלת ישראל הקודמת בראשות מר נתניהו רצתה להכשיל מהלך של הקמת ממשלת הסכמה פלסטינית, אשר באותו זמן קיבל תאוצה. הקמת ממשלה כזאת הייתה שמה קץ להתנערות של הממשלה במדינה מאחריותה לתהליך המשא-ומתן, אשר כשל וקרס. ואם תרצו את דעתי, המשא-ומתן לא התחיל באמת, כי המטרה מההתחלה הייתה לקיים בעצם סחבת, משא-ומתן מדומה, אשר ייתן עוד זמן לייצר עובדות בשטח, להעמיק ולהרחיב את ההתנחלויות ולחסום כל אפשרות להתקדם בכיוון סיום הכיבוש בשטחים הפלסטיניים. מיום 4 ביוני 1967 המטרה הייתה לחסום אפשרות של הקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית בגבולות האלה.
ולצערי הרב, אם לא הולכים לשלום, מגיעים בסוף, ותמיד, למלחמות. אי-אפשר להתחמק מהאחריות הכוללת לכלל הסבל והפשעים אשר בוצעו במלחמה זו.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אבל מה עם ה"חמאס"? למה את לא מדברת על ה"חמאס"? למה האחריות רק על מדינת ישראל?
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
מי שנתן שניות למשפחות שלמות להתפנות מבתיהן לפני שהפציץ את הבתים, לא יכול להתנער מאחריות לתוצאות מלחמה זו. אבל גם מי שבוחר בדרך של המשך כיבוש של אדמות של עם אחר, מי שבוחר לצדד בהמשך מצור ימי – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
איזה כיבוש יש בעזה? אין כלום. אין כיבוש.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
– – יבשתי ואווירי על מיליונים של בני-אדם – כלומר האוכלוסייה בעזה, שלמרות הכול חפצה בחיים – גורם למציאות שבה נמצאים שני העמים בסכנת מלחמה מתמדת. ושוב, המלחמה הזאת באה במטרה פוליטית להעמקת הפרדת רצועת-עזה מהגדה המערבית.
ולסיום – התקווה לפתרון אמיתי, שיאפשר את סיום הכיבוש וסוף-סוף ישחרר את שני העמים, גם בישראל וגם בפלסטין, ישחרר את שני העמים מסכנות הכיבוש והמשך המלחמות.
שנה כבר עברה על מלחמה קשה, אשר תרמה לקהות החושים מול הזוועות וסירוב לראות את הסבל גם בצד השני. ההתחפרות מאחורי הפחד לא תתרום ליציאה מהמצב המאמלל והמסוכן והלא-אנושי – הנכפה גם על הציבור בישראל, בגלל מדיניות ברורה המסרבת להגיע לפתרון – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
נא לסיים.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
– – ורוצה להמשיך לנהל את הסכסוך. לצערנו, לא יהיה שקט ולא נחסוך דם והרג וסבל משני העמים בלי להבין שהעם הפלסטיני ימשיך להיאבק כל עוד יש כיבוש, כל עוד יש מצור – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
איזה כיבוש יש בעזה? תסבירי, איזה כיבוש יש בעזה?
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
– – הרעבה ודיכוי. הרצון הבסיסי הוא ליישום הגדרה עצמית, שהיא זכותו של כל עם. הדרך היחידה לביטחון אמיתי, אנושי – ואני לא מדברת רק על ביטחון צבאי, אני מדברת על ביטחון אנושי לשני העמים – עוברת בסיום הכיבוש והקמת המדינה הפלסטינית ובירתה ירושלים המזרחית, והיא עוד תקום.
ומי שירצה להבין מה זה כיבוש ואיפה הכיבוש, אני אשמח לקיים אתו שיחה ארוכה. תודה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.
<חיים ילין (יש עתיד):>
עאידה – – – מה הקשר בין מה שאמרת למנהרות ולמחבלים שיצאו? תסבירי לי, מה הקשר? אני מוכן לראות את הסבל שלכם; את לא יכולה לראות את הסבל שלנו. זה לא יכול להיות.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
יש עם שלם – – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
חברי הכנסת, אנחנו רוצים להמשיך. עד כאן הדיון הזה היה רציני, שקט.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, תודה רבה לך.
<חיים ילין (יש עתיד):>
– – – מה יש בעזה? מה?
<מירב בן ארי (כולנו):>
כלום, יש כיבוש – – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
חבר הכנסת חיים ילין, אני מבקשת להמשיך בדיון מכובד.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אני הקשבתי, אבל יש גבול. יש גבול למה שאפשר להגיד. אין סבל בצד שלנו? הסבל שלהם. יש כיבוש ברצועת-עזה – החייל האחרון שהיה שם זה גלעד שליט. בעל-כורחו הוא היה שם. הם לא מבינים את זה – – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אז כמו שחברת הכנסת עאידה הזמינה אותך, תזמין גם אותה ותסביר לה את מה שהיא לא מבינה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
היא יכולה להבין את זה לבד.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אני רוצה להמשיך בדיון. חברת הכנסת זהבה גלאון. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, אנחנו ממשיכים בדיון, זמנך תם. בבקשה, חברת הכנסת זהבה גלאון.
<זהבה גלאון (מרצ):>
חברי חברי הכנסת, רבותי השרים, אנחנו מציינים כאן שנה למלחמה עקובה מדם. 72 משפחות שכולות בצד הישראלי, מיליוני ישראלים שישבו בממ"דים ובמקלטים, מהם מאות אלפים ביישובי הדרום, שעברו קיץ שלצערם לא יצליחו לשכוח. שנה למלחמה עם אלפי הרוגים בעזה, רבים מהם נשים וילדים, והרס נוראי, מזעזע ומחריד ברצועה. שנה ל"צוק איתן", ושוב רקטות מתעופפות מעל האזרחים בעוטף-עזה, ותכף שוב יבקשו מאתנו להתרגל, ויסבירו שמדובר בטפטופים. ריצות לממ"ד ולמקלט, חברי חברי הכנסת, עם כל הטראומה והחרדה הכרוכה בכך, הן לא משהו שאפשר להמשיך לחיות אתו.
שנה ל"צוק איתן", ולבי עם המשפחות השכולות, שחושבות וחולמות על יקיריהן בכל יום שעובר. משפחות שכולות וכאב, חברי חברי הכנסת, יש בשני הצדדים. שנה ל"צוק איתן", ומתברר שזו הייתה מלחמה שנכפתה עלינו בידי ממשלה ללא שום מחשבה מדינית ותכנון לטווח ארוך וללא שום תוצאות. וכל מה שהיה לראש הממשלה נתניהו להגיד אתמול בטקס בהר-הרצל לציון המלחמה זו אותה הבטחה – ואני מצטטת: ישראל תמשיך להכות באויביה בעוצמה. כמה זלזול באזרחי ישראל, בתושבי הדרום, במשפחות השכולות. איזו מנהיגות חלולה מוכנה להסתפק בהבטחה כזאת? איפה האחריות למנוע עוד שפיכות דמים? איפה התקווה שתמנע את המלחמה הבאה? איך העובדה שישראל תמשיך להכות באויביה בעוצמה, כמו שאמר ראש הממשלה, אמורה להקל את האבל של המשפחות, או לתת תקווה לזוג צעיר בעוטף-עזה, או להוריד את מעגל הנקמה בקרב אנשים שחיים ברצועה?
שנה אחרי אחת המלחמות הקשות שישראל עברה בשנים האחרונות, ולאזרחי ישראל יש הרבה שאלות ואפס תשובות מהממשלה – בראש ובראשונה השאלות המדיניות. האם להסכמות האלה, חברי חברי הכנסת, שהממשלה הגיעה מול "חמאס" בסוף "צוק איתן", היה ניתן להגיע מול גורמים מתונים ברשות בלי המלחמה הכואבת הזאת ובלי לחזק את ה"חמאס"?
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
כנראה שלא.
<זהבה גלאון (מרצ):>
האם מישהו חשב על המשמעויות ארוכות הטווח ועל מידת התבונה בהמשך המצור על עזה? האם לממשלת ישראל יש בכלל אסטרטגיה מדינית? אני שואלת, כי מה שראינו עד כה זה אפס מחשבה אסטרטגית, אפס יוזמה ואומץ לשנות את המציאות המדינית, כדי לתת לתושבי הדרום סיכוי לביטחון אמיתי לטווח ארוך וכדי לתת לתושבי עזה משהו אחר מלבד נקמה לחיות עבורו.
לצערי, חברי חברי הכנסת, כבר שנה שהממשלה הזאת עושה הכול כדי לא לענות על השאלות האלה. ראש הממשלה סירב, למשל, לדרישה שלנו להקמת ועדת חקירה ממלכתית, והשאיר את החקירה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת – שעדיין לא פרסמה מסקנות. עברה שנה, וספק אם אי-פעם תפרסם. ומי שלא מוכן לעסוק בחשבון נפש ובביקורת שבאה מבית, וקופץ כמו שקפצתם כאן, חברי חברי הכנסת, ובאמת רוצה לתקן – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – – בגלל ה"חמאס".
<זהבה גלאון (מרצ):>
– – ובאמת רוצה לתקן, מוצא את עצמו מהר מאוד מנהל קרב דיפלומטי חסר סיכוי מול דוחות של גורמים בין-לאומיים מפוקפקים.
חברי חברי הכנסת, תבינו שהתשובות על השאלות האלה מגיעות בראש ובראשונה לציבור הישראלי שרץ למקלטים, שישן בממ"דים, ששלח את אהוביו למלחמה הזאת, וצפה במקביל גם בממדי ההרס והזוועות בעזה. ואני אומרת לכם, ותקשיבו היטב: לתחקר ולאמץ נורמות מוסריות שפויות זה קודם כול אינטרס ישראלי. זה היה נכון גם אם לא היו מוקמות ועדות בין-לאומיות.
ומעל הכול, מגיעה לציבור הישראלי תשובה על שאלת השאלות, חברי חברי הכנסת, רבותי השרים וסגני השרים: איך מונעים את סבב המלחמה הבא בעזה? הרי אנחנו שומעים – רק אתמול התפרסם שבמערכת הביטחונית יש מי שממליץ על הפסקת אש ארוכת טווח תמורת תמריצים ל"חמאס", כמו למשל הסרת המצור והקמת נמל, ואפילו שמעתי במו אוזני, בתוכנית "פגוש את העיתונות" אצל רינה מצליח, את השר נפתלי בנט אומר שהוא לא פוסל הסכם כזה. אז אני קוראת לראש הממשלה: אומנם אף פעם לא החמצת להחמיץ הזדמנות, אבל מחיר ההחמצה הפעם הוא יקר מדי.
<יואב קיש (הליכוד):>
את זה – לפלסטינים.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אפשר לעצור את המלחמה הבאה, חברי חברי הכנסת.
<דוד ביטן (הליכוד):>
למה לא הגיעו להסדר? לא הגיעו כי הם לא רוצים הסדר.
<זהבה גלאון (מרצ):>
לא לקיץ נוסף של שכול וכישלון, אבל כן להפסקת אש ארוכת טווח עכשיו.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<זהבה גלאון (מרצ):>
אנחנו לא רוצים להתכונן להכות באויבינו בעוצמה, כמו שמציע ראש הממשלה, בסבב הבא. אנחנו רוצים תקווה, חברי חברי הכנסת. אנחנו רוצים שישראל תהיה מקום שאפשר לא רק לשרוד בו, אלא לנשום ולחלום. תודה רבה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת יואב קיש, בבקשה. חמש דקות – שלך, בבקשה.
<יואב קיש (הליכוד):>
עשר דקות.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
חמש.
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
גברתי היושבת-ראש, נראה לי שמאז שבחרו אותך לסגנית, הם מעבידים אותך יותר מאשר את הגברים.
<יואב קיש (הליכוד):>
בגלל קריאות הביניים מגיעות לי עשר דקות.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אתה מרגיש את זה? אני נהנית כאן, אני מבטיחה לך.
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
כן. אני מרגיש חובה גם להגן עלייך.
<יואב קיש (הליכוד):>
בגלל קריאות הביניים מגיעות לי עשר דקות, וחבר הכנסת עטר גוזל מזמני.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
בפעם הבאה אני אוריד מהזמן שלך כשאתה תדבר כאן.
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
לא, לא.
<יואב קיש (הליכוד):>
עוד לא התחלתי. מהתחלה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
בבקשה, אדוני. אני חושבת שהנושא כל כך חשוב וכל כך רגיש, אז בואו, באמת.
<יואב קיש (הליכוד):>
אני מתנצל. אני מאמין שלא תקטעי אותי. אבל אנחנו נמשיך.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
בבקשה.
<יואב קיש (הליכוד):>
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, מזרח תיכון "חדאעש". מסביבנו ייהום הסער, האש מתחילה לזלוג מצפון, מדרום. שנה ל"צוק איתן". 50 ימים של לחימה מהאוויר, מהיבשה, אל מול אויב שהוא בעצם ארגון טרור, רוצח ורודה גם בבני עמו.
בנאום זה אני אתמקד בלוחמים. כולנו מלאי גאווה והערכה לחיילי צה"ל שלחמו בגזרה קשה, תוך הימנעות מפגיעה באזרחים בלתי מעורבים – שיטה שה"חמאס" טיפח ובנה תורת לחימה מלאה סביבה. דור האייפון והמסכים הוכיח שהוא מסוגל ונכון לעת קריאה לביצוע של פעולות מורכבות, תוך שמירה על ערכי אמון הדדי, אחוות לוחמים ומוסר לחימה.
50 ימים של לחימה – ארוכים מדי, אך ימים שהתנהלו בשיקול דעת, במחשבה מקיפה, באחריות, בתקיפות של הדרג המדיני והצבאי; ימים של לחימה שבחלקם גם אני השתתפתי, כטייס בחיל האוויר, במשימות שונות.
שנה אחרי "צוק איתן" – השנה השקטה ביותר שהייתה מול עזה בעשור האחרון. אין לי ספק שהמבצע השיג הרתעה משמעותית מול ה"חמאס". "כיפת ברזל" אפשרה לצה"ל ולדרג המדיני פרק זמן ארוך לניהול המערכה.
אבל אסור לנו להתבלבל. בכל מתאר של מלחמה עתידית, שיכלול מן הסתם פגיעות בעורף, צה"ל ייאלץ ויחויב להפעיל את מלוא עוצמתו כנגד האויב, גם אם במתאר כזה ייפגעו, לצערי, בלתי מעורבים. לא ניתן להפעיל צבא בפינצטה.
במהלך מבצע "צוק איתן", ולמעשה גם היום, עולה השאלה אם נכון לכבוש את עזה. חשוב להבין מה המחיר שנשלם במתאר כזה ומה יהיה הגוף שישלוט בעזה לאורך זמן. לצערי, קרוב לוודאי – מן הסתם יהיו לנו מבצעים נוספים בעזה מול ה"חמאס", מול "הג'יהאד האסלאמי", מול "דאעש". מיגור ה"חמאס" הוא על הפרק, וביום שבו מדינת ישראל תחליט שמתאר זה עדיף על המציאות הנוכחית, קרוב לוודאי שהוא יקרה.
אני שומע קריאות – אמרה פה זהבה שזה שאין תהליך מדיני, ואנחנו אולי אחראים לזה. אבל מול מי? מול "חמאס"? על מה נסכם אתם? מה כבר אפשר להסכים? מה כבר הם כבר יכולים לדרוש מאתנו, אחרי שיצאנו כליל מרצועת-עזה בדיוק לפני עשר שנים, ומספקים להם חשמל, מספקים להם מים, מספקים להם סחורות? עוד הסכמים חלשים, מוטעים? למי בדיוק יעבור השטח – לארגונים רצחניים? זה ירגיע אותם? אסור לשכוח שלפני כל מתן הקלה, חובה עלינו לדרוש את החזרת גופות החיילים הדר גולדין ואורון שאול, זיכרונם לברכה.
ההרתעה היא הפתרון מול עזה, הרתעה משמעותית ולאורך זמן. זו האמת, וצריך להסתכל על המציאות בעיניים פקוחות. כל עוד עם ישראל קיים בארץ-ישראל וריבון בה, לא יפסיקו לנסות אותנו, ורק עמידתנו האיתנה, כפי שמופיעה במאמרו של ז'בוטינסקי "קיר הברזל", היא התשובה על האיום.
"חמאס" מאתגר אותנו גם ביהודה ושומרון. כל מי שדיבר על ויתורים או נסיגות – אני מקווה שהוא הבין את המציאות הנוכחית. רק צה"ל ומדינת ישראל יהיו אחראים לביטחון ישראל. אין ואקום. כל נסיגה, המשמעות שלה היא כניסה של גורמים אסלאמיסטיים קיצוניים, מנהרות וטילים. עלינו לחזק את ההתיישבות, ועל כוחות צה"ל לטפל בתופעה הקרויה בטעות "המפגע הבודד".
וכפי שאמרתי בתחילת נאום זה, אני רוצה להזכיר את הלוחמים שנפלו על הגנת המולדת ב"צוק איתן" ואת האזרחים שנפלו קורבן לטילי הטרור מעזה, ולזכרם אקריא את שמותיהם: סמל-ראשון איתן ברק, בן 20, מהרצליה; סמל אדר ברסנו, בן 20, מנהריה; רב-סרן אמוץ גרינברג, בן 45, מהוד-השרון; סגן-משנה בר רהב, בן 21, מרמת-ישי; סמל-ראשון בניה רובל, בן 20, מחולון; רב-סרן צפריר בר-אור, בן 32, מחולון; סרן צבי קפלן, בן 28, מקדומים; סמל-ראשון גלעד יעקבי, בן 21, מקריית-אונו; סמל-ראשון עוז מנדלוביץ, בן 21, מאבטליון; סמל-ראשון נסים שון כרמלי, בן 21, מרעננה; סמל-ראשון משה מלקו, בן 20, מירושלים; סגן-אלוף דולב קידר, בן 38, ממודיעין; סמל-ראשון טל יפרח, בן 21, מראשון-לציון; סמל-ראשון יובל דגן, בן 22, מכפר-סבא; סמל-ראשון נדב גולדמכר, בן 23, מבאר-שבע; רב-סמל בכיר בייניסיאן קסהון, בן 39, מנתיבות; סגן-משנה יובל הימן, בן 21, מאפרת; סמל-ראשון ג'ורדן בן-סימון, בן 22, מאשקלון; סמל מקס שטיינברג, בן 24, מבאר-שבע; סמל-ראשון שחר תעשה, בן 20, מפרדסיה; סמל-ראשון דניאל פומרנץ, בן 20, מכפר-אז"ר; סמל שון מונדשיין, בן 19, מתל-אביב; סמל בן וענונו, בן 19, מאשדוד; סמל-ראשון אורן נח, בן 22, מהושעיה; סמל-ראשון אביתר תורג'מן, בן 20, מבית-שאן; רב-סמל עודד בן-סירא, בן 22, מניר-עציון; רב-סמל ראשון אוהד שמש, בן 27, מבית-אלעזרי; סרן דמיטרי לויטס, בן 26, מירושלים; סגן נתן כהן, בן 23, ממודיעין; סגן פז אליהו, בן 22, מעברון; סמל-ראשון לי מט, בן 19, מאילת; סמל-ראשון שחר דובר, בן 20, מגניגר; רב-סמל ראשון (במיל') יאיר אשכנזי, בן 36, מרחובות; סמל-ראשון אורון שאול, בן 21, מפוריה-עילית; סמל-ראשון גיא לוי, בן 21, מכפר-ורדים; סמל-ראשון גיא בוילנד, בן 21, מגינוסר; סמל-ראשון עמית יאורי, בן 20, מירושלים; סגן רועי פלס, בן 21, מתל-אביב; סמל-ראשון אברהם גרינצויג, בן 21, מפתח-תקווה; סמל-ראשון גל בסון, בן 21, מחולון; סרן ליעד לביא, בן 22, מתלמי-יוסף; רב-נגד רמי כחלון, בן 39, מחדרה; רב-סמל (במיל.) ברק רפאל דגורקר, בן 27, מגן-יבנה; סמל-ראשון משה דוינו, בן 20, מירושלים; סמל-ראשון אליאב אליהו חיים כחלון, בן 22, מצפת; רב-טוראי מידן מימון ביטון, בן 20, מנתיבות; רב-טוראי נירן כהן, בן 20, מטבריה; רב-סמל עדי בריגע, בן 23, מבית-שקמה; סמל דניאל קדמי, בן 18, מצופים; סמל ברקאי ישי שור, בן 21, מירושלים; סמל שגיא ארז, בן 19, מקריית-אתא; סמל דור דרעי, בן 19, מירושלים; סמל נדב ריימונד, בן 19, משדמות-דבורה; סמל-ראשון מתן גוטליב, בן 21, מראשון-לציון; סמל-ראשון עומר חי, בן 21, מסביון; סמל-ראשון גיא אלגרנטי, בן 20, מתל-אביב; רב-סמל (במיל.) דניאל מרש, בן 22, מראשון-לציון; סרן עמרי טל, בן 22, מיהוד; סמל-ראשון שי קושניר, בן 20, מקריית-מוצקין; סמל-ראשון נועם רוזנטל, בן 20, ממיתר; סרן לירן אדיר (אדרי), בן 31, מעזוז; רב-סרן בניה שראל, בן 26, מקריית-ארבע; סמל-ראשון ליאל גדעוני, בן 20, מירושלים; סגן הדר גולדין, בן 23, מכפר-סבא; רב-סמל ראשון זאב עציון, בן 55, מנירים; סמל נתנאל ממן, בן 21, מגן-יבנה; סמל שחר שלו, בן 20, מאלוני-הבשן.
וחמשת האזרחים שנהרגו: דרור חנין, בן 37, מבית-אריה; עודה אל-וודג', בן 32, מהפזורה בנגב; קיטיאנגל נרקורנבן, בן 36, מתאילנד; שחר מלמד, בן 43, מנירים; הילד דניאל טרגרמן, בן ארבע, מנחל-עוז. יהא זכרם ברוך.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת יואב קיש. חברת הכנסת מירב בן ארי.
<מירב בן ארי (כולנו):>
גברתי היושבת-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, השר, אני רוצה להתחיל בתודה רבה לחברי הכנסת מוטי יוגב וחיים ילין על ציון היום החשוב הזה בכנסת.
אני רוצה להתייחס בנאום שלי לשני נושאים חשובים; שניהם רלוונטיים בצורה זאת או אחרת, וכמובן, נוגעים בנושא "צוק איתן".
מועצת זכויות האדם של האו"ם החליטה לאמץ החלטת גינוי לישראל בעקבות דוח ועדת החקירה. 41 מדינות הצביעו בעד, חמש מדינות נמנעו, ומדינה אחת, ארצות-הברית, הצביעה נגד. ההחלטה קראה ליישם את הדוח ואת ההמלצות שלו ולשים קץ להתחמקות מהעמדה לדין של גורמים ישראליים שאחראים לכאורה לביצוע פשעי מלחמה. ההחלטה, כמובן, נוסחה על-ידי הפלסטינים ומדינות ערב. היא גינתה פגיעה באזרחים חפים מפשע מצד ישראל, והתעלמה לחלוטין מירי הרקטות על-ידי "חמאס" ומהביקורת שמתחה ועדת החקירה על הצד הפלסטיני. בדוח מזכירים את ישראל כמבצעת פשעי מלחמה, אבל אין שום אזכור לפשעים של ה"חמאס".
מועצת זכויות האדם של האו"ם קיימה עד היום 12 מושבים מיוחדים העוסקים בזכויות אדם; שישה מושבים עסקו במדינת ישראל. מתוך עשרה סעיפים של מגילת זכויות האדם של האו"ם – סעיף 4 עוסק בהפרת זכויות אדם בעולם, סעיף 7 עוסק בהפרת זכויות אדם בישראל בלבד; יש לנו סעיף משלנו. כאילו ישראל היא מעצמה נגד זכויות אדם, כאילו אין טבח יומיומי בסוריה, כאילו סיני היא בעצם גן-עדן לתיירים ו"דאעש" לא מבצע פיגועי טרור אזרחיים בעולם. אנחנו, חברים, מדינת ישראל, אנחנו המדינה שההתמחות שלה היא הפרת זכויות אדם.
ואני שואלת: עד מתי נמשיך להקשיב לדברי הבלע האלה – דברים, שלצערי הרב, גם אם נתעלם מהם עושים לנו נזק הסברתי עצום בעולם? במקום להבין את הזכות של מדינת ישראל להגן על עצמה מפני ארגון טרור, אנחנו מתעסקים כל הזמן בהסברים. ואני אומרת לכם, חברים, שמועצה שאימצה יותר החלטות נגד ישראל כמדינה מאשר סך ההחלטות נגד כל שאר המדינות – אני מאוד מצטערת, אבל המועצה הזאת היא הכול חוץ מאחראית לזכויות אדם.
הנושא השני שרציתי לדבר עליו – נושא אחר – אני רוצה לדבר יותר בהרחבה על סגן הדר גולדין וסמל-ראשון אורון שאול, שני חללי צה"ל שטרם הגיעו לקבורה בישראל. בימי השבעה של הדר ז"ל נסעתי לכפר-סבא לנחם את איילת אחותו, שהייתה מש"קית חינוך שלי בגולני. נכנסתי לבית נעים, עם קומיקס יפה על הדלת שהדר צייר, ועל הדלת היה כתוב שלבית הזה נכנסים עם חיוך. כל מה שאומרים לנו על המשפחות השכולות של צה"ל נכון: אתה בא לחזק – יוצא מחוזק. אתה רואה את הציונות, אתה רואה את אהבת הארץ, אתה לומד שיעור על החיים, ואתה בעיקר מבין איזו משפחה נפלאה הם משאירים מאחוריהם.
הדר נפל במבצע "צוק איתן" ביום שישי, 1 באוגוסט 2014, במהלך קרב באזור רפיח. אתו נהרגו רב-סרן בניה שראל וסמל-ראשון ליאל גדעוני. התוקפים של הכוח לקחו אתם את גופתו של הדר. למרות המרדף העיקש שניהל אחריהם סגן איתן, לא הצליחו עד היום למצוא את גופתו של הדר. במהלך המרדף נתגלו דברים שאפשרו להבין שהדר, כנראה, כבר אינו בין החיים. הדר נחטף בעודו חי, ולכן בשעות הראשונות הוא נחשב נעדר, עד לקביעה של הרב הצבאי הראשי שהדר נהרג. הכוח של ה"חמאס" תקף אותם – עניין של דקות – ולקח אתו את גופתו של הדר.
סמל-ראשון אורון שאול, לוחם בחטיבת גולני, בן 21, מפוריה – גם הוא נהרג ב"צוק איתן" בקרב שג'אעיה, הקרב שזכה, לצערנו, לכיסוי תקשורתי נרחב בגלל הפגיעה העצומה בגדוד 13 של חטיבת גולני. הנגמ"ש חטף פגיעה ישירה. שישה לוחמים הובאו למנוחות. רק אורון שאול, עד היום – הוחלט להכריז עליו חלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. בקרב עצמו מפקד המחלקה הורה לחיילים התקועים בנגמ"ש לרדת כדי לאבטח את הכלי, אבל ברגע שהם ירדו מהנגמ"ש הגיעה חוליה של ה"חמאס" וירתה טיל לעבר הכוחות, כך שחלק מהלוחמים, שעדיין היו ברכב התקוע, נהרגו, וחלקם, וביניהם אורון, היו מחוץ לנגמ"ש, ארבעה לוחמים בחוץ ועוד שלושה מחוץ לרכב. אומרים שאורון היה פצוע ונאבק על חייו מול חוליית המחבלים, שניסתה לחטוף גם אותו.
חברים וחברות יקרים, המשפחות האלה, של הדר ואורון, איבדו את הדבר החשוב להן ביותר, וזה הבן שלהם. גם החברים איבדו את החבר, המשפחה איבדה אח, וגם בת-הזוג של הדר איבדה את ארוסה.
אני קוראת מפה לממשלת ישראל לסגור את החשבון הפתוח הזה עם ה"חמאס" ולהחזיר את הגופות של הדר ואורון הביתה. זו המחויבות שלנו כממשלה לציבור, אבל זו בעיקר האחריות המוסרית שלנו כחברה השומרת ומכבדת את זכויות האדם שלה. תודה רבה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חבר הכנסת עמר בר-לב.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
שנה חלפה. שנה ממבצע "צוק איתן", מבצע ארוך ומתיש שנמשך 51 ימים. היו אלה ימים שכל אחד מאתנו זוכר היטב. אני מצאתי את עצמי עובר בין משפחות שאת רובן לא הכרתי קודם, מנסה למצוא מילים, להשתתף, לנסות לנחם, ואפילו במשהו שמובן שלא יכול לנחם, אפילו במעט, לנוכח האסון שפקד אותם. איך כתב המשורר? "חום יולי-אוגוסט אז היה כבד מאוד".
כל בית שביקרתי היה שונה – במושב, בעיר, בקיבוץ, בצפון, במרכז ובדרום: באחד מאכלים רוסיים, באחר מאכלים אתיופיים ובשלישי סיגריות שעישנו לרוב; באחד כלב גדול, בשני קטן, ואפילו כלבה בשם "עזה", שהביא סרן לירן אדרי זיכרונו לברכה מהמילואים ב"עופרת יצוקה". כל הורה הגיב אחרת: חלק שתקו, חלק חיבקו, חלק סיפרו וחלק הקשו. כל בחור היה ייחודי ושונה, עולם ומלואו שנגדע בטרם עת. אבל השפה המשותפת לכל המשפחות הייתה זו שריחפה בחלל ללא מילים. 72 משפחות שונות וגעגוע אחד דומה, געגוע השכול.
אין מילים לנחם ואין דרך להחזיר את אשר איבדנו שם, אבל יש דרך לנסות לפעול כדי שזה לא יקרה שוב, שלא ייגבה מחיר כה כבד. מטרתנו משותפת וברורה: לחיות בשלום. עלינו, חברי חברי הכנסת, לשאול את עצמנו מה עלינו לעשות כדי שלא נהיה שם שוב. האחריות היא עלינו.
כשיצאנו למבצע לפני שנה רצינו להחזיר את השקט לדרום. שנה חלפה, ואת השתיקה הרועמת מפרים רעש הרקטות והדי החפירה במנהרות. כשאני מסייר בעוטף-עזה אני שומע מהתושבים על הנזק שנגרם לפרנסה, לשדות, הפגיעה בנפשות, הנזק לילדים, הפגיעה בנפשותיהם הרכות של הילדים. בקיצור, פגיעה קשה בתחושת הביטחון.
אפלטון אמר כי רק המתים רואים את סוף המלחמה. לצערי זה נכון. תושבי עוטף-עזה לא רואים את סופה, הם חיים אותה מדי יום. "צבע אדום" הוא עדיין שגרת חייהם. הפחד של הילדים מהאנשים הרעים שיוצאים מהאדמה רודף אותם ואת הוריהם יום ולילה.
שאלות רבות הועלו ונשארו פתוחות, מרחפות באוויר: מדוע הקבינט אישר פעולה קרקעית כנגד המנהרות רק לאחר עשרה ימי לחימה – תגובה מאוחרת כל כך לאיום גדול כל כך? כיצד ייתכן שערב "צוק איתן" החליט פיקוד העורף, בגיבוי שר הביטחון, לצמצם את האבטחה ביישובי עוטף-עזה, גם של החיילים וגם של הרבש"צים? מדוע רק ביום ה-46 למבצע הודיע כי המדינה תסייע למשפחות שירצו לעזוב את עוטף-עזה לשם התרעננות – אלה הביטויים שלו? ובכלל, מה השגנו בעקבות המבצע? והשאלה הכואבת מכולן: מדוע במשך חודשים ואולי אף שנים ערב המבצע הסכימה מדינת ישראל לחיות עם מנהרות "חמאס" שחוצות את הגדר מזרחה ופוגעות בריבונותה של מדינת ישראל?
"צוק איתן" היה מבצע צבאי כואב וקשה, אך בסופו הכה צה"ל את ה"חמאס" מכה קשה. את ההישג הצבאי היה עלינו למנף להישג מדיני שישבור את גלי הטרור ההולכים וגדלים זה 15 שנים ומתנפצים פעם אחר פעם על גופם של תושבי עוטף-עזה. במקום מהלך אזורי בגיבוי בין-לאומי לפירוז רצועת-עזה בתמורה לשיקום ופיתוח, בדיוק כפי שהצהירו ודרשו מדינות האיחוד האירופי במהלך "צוק איתן", במקום זאת קיבלנו כסף קטארי הזורם לרצועה, וחלקו – לצערי הלא-מבוטל – מופנה שוב למטרות הטרור. קיבלנו מתקני אימונים של "חמאס" מול נתיב-העשרה וטפטוף רקטות הולך ומתגבר.
כשהתותחים רועמים עלינו להילחם בעוצמה, ואנחנו יודעים איך לעשות את זה. אך לאחר המלחמה הממשלה צריכה לפעול כדי שהתותחים יידומו. שנה ל"צוק איתן", וספק אם יש מישהו בציבור שיודע מהי המדיניות הביטחונית של ממשלת ישראל. לממשלה אני קורא: אל תטעו את הציבור. לא נכון שמבחינה צבאית ישנן שתי אפשרויות בלבד: או כיבוש רצועת-עזה כולה או המצב הנוכחי של טפטופים ומבול. יש אפשרויות נוספות. בטווח הקרוב, אנחנו צריכים לפתור בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים את איום המנהרות. זכותנו לרדוף את מי שמנסה לפגוע בנו, ובמקביל חובתנו ליזום מהלכים מדיניים ולייצר פתרונות שימנעו את מה שקורה בפועל עכשיו. אנחנו נמצאים עכשיו בפתחו של הקיץ ושל תקציב 2015. חשוב שבתקציב הזה נדע לגבות בשקלים ולא רק במילים את התמיכה בעוטף-עזה, שנדע לפצות את עשרות העסקים הקטנים שניזוקו ולתת סיוע נפשי בלי חשש שיופסק.
לסיום, אני רוצה לאחל את שלוות הנפש והגוף לכל מי שהשאירו חלק ממנה ב"צוק איתן". בריאות שלמה ותנחומי למשפחות הנופלים. יהי זכרם ברוך.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת עמר בר-לב. אחרון הדוברים – חבר הכנסת יעקב מרגי.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, סגן השר, שנה ל"צוק איתן" – זו לא כותרת. זו שנה שלמה של אלפי אנשים עם מצוקות וחרדות. זו שנה שלמה של סבל, של פצועים שמתמודדים עם פציעות, מאבק מתמיד ושיקום כואב; שנה שלמה של שכול וכאב של משפחות יקרות; שנה שלמה שיישובי הדרום עוקבים בדאגה אחר השקט שכל כך מייחלים שיימשך ויישמר. אך אנחנו לא אופטימיים. אנחנו, תושבי הדרום הסמוכים לעזה וליישובי עוטף-עזה, כבר שומעים שוב את הדי הפיצוצים והדי הירי מהגבול הסמוך.
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, בניגוד לאחרים פה שהפריחו וברחו ולא העזו את פניהם לשבת להתמודד עם העובדות, הטיחו בנו דברים ויצאו, לי אין שאלות למה התחיל מבצע "צוק איתן"; לי אין שאלות למה נהרגו פלסטינים תושבי עזה ולמה נפצעו ונהרגו ילדים בעזה; גברתי היושבת-ראש, לי אין שאלות למה נועדו המנהרות, שמשום מה דוברים שמצאו לנו רק קטרוג לא הזכירו אותן – לא היו שם פרחים צבעוניים ולא סוכריות; לי אין שאלות היכן הושקעו כספי התושבים בעזה; ולי אין שאלות מה רוצה ההנהגה בעזה.
לי יש תשובות על כל השאלות האלה ששואלים אלה שהראייה והשמיעה שלהם סלקטיבית. לי יש תשובות: בעזה יש חבורת רוצחים, רוצחים בדם קר – לא רק אזרחי ישראל. יש שם חבורה של רוצחים אכזריים שרוצחת בתושבי עזה. החבורה הזאת רצחה את ילדי עזה. החבורה הזאת הרסה את בתי עזה. עזה נמצאת במצור, כן. עזה נמצאת במצור על-ידי ה"חמאס", לא על-ידי מדינת ישראל. אותם רוצחים שרצחו את כל אלה שהזכרתי, תושבי עזה, ילדי עזה, נשות עזה, שלחו אותם להילחם כדבריהם ב"ישות הציונית" – כלשונם, "העדו הציוני". הם יודעים לבטא את זה טוב.
חיילי צה"ל שנפלו במערכה ב"צוק איתן" נפלו במערכה על השלום. ואני אומר את זה, ואלה לא מילים גבוהות: אנחנו נמצאים במלחמה על השלום. אנחנו נאבקים להביא את השלום. מה לעשות ששכנינו לא רוצים, לא רוצים את השלום. זו אמירה נחרצת, ואני אומר את זה בצער.
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, לבי לבי על תושבי עזה, איך הם שרויים במצור ובמצוק של ההנהגה שלהם. מי שהרס את עזה, כפי שאמרתי, זה ה"חמאס" וארגוני הטרור בעזה.
שנה מ"צוק איתן", והמדינה היחידה, המדינה היחידה שמשקיעה מאמצים לשיקום עזה ורוצה בשיקום עזה זו מדינת ישראל. ה"חמאס", לעומת זאת, מסיט את כל כספי הסיוע שלו – לאן? למנהרות זעם, למנהרות דם, לטרור, להתעצמות צבאית.
רבותי וחברי – ואני אומר זאת בגאווה – אנחנו יכולים להסתכל על עצמנו במראה, אנחנו יכולים להסתכל לעצמנו בלבן של העיניים. ראינו את גאוות העורף, את החוסן של העורף. אנחנו, היישובים הקרובים, ראינו והרחנו, נשמנו את החיילים. האבק שהיה עליהם, ריח הזיעה שלהם כשהם באו אלינו הביתה, היה שווה כל הון. איזו גאווה, איזו אהבת חיים, איזו אחווה. לא הייתה תחושה – אני לא זוכר שהייתה תחושה כל כך צודקת וכל כך מלוכדת בחברה הישראלית כמו סביב המבצע הזה.
אומרים לנו: מבצע מיותר. אתם ישבתם במקלטים? אתם חטפתם? אתם ניגבתם עם סחבות את השתן של הילדים שברח להם – סליחה על התיאור? אתם ראיתם אנשים רועדים ומכווצים 45 יום לינה במקלטים ובממ"דים? להטיף לנו? נואמים פה לא מזכירים אפילו את המנהרות? לא מזכירים טילים?
אני גאה – כן, אני עונה לה, לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – אני גאה שחיילי צה"ל כן הודיעו לאזרחים לצאת מהבתים. ואת יודעת למה? כי אלה שכיוונו את ה"גראדים" ואת ה"קסאמים" ואת הפצמ"רים, אדרבה, דאגו דווקא שיהיו שם אזרחים.
דניאל טרגרמן נהרג לא בגלל אופק מדיני. תפסיקו לבלבל לי במוח. אין מי שרוצה כמוני בשלום; אין מי ששואף כמוני שיתחיל תהליך מדיני – עם כל הסקפטיות, ואני מוכן להמר, כן. עזה רוצה שלום? עזה רוצה אופק מדיני? אז בואו נפסיק עם ההלקאה העצמית.
ואני רוצה לומר לחיילי צה"ל, למשפחות היקרות ששילמו את המחיר היקר מכול: שלא תטעו, אל תנסו ברגע של חולשה אפילו לנסות אולי להבין שזה היה מבצע מיותר. לא היה מבצע צודק יותר. ה"חמאס" חטף מכה קשה, ואם הוא יעז שוב לעשות זאת, אני מקווה שנדע להשיב לו מנה אחת אפיים, יותר ממה שהוא חטף ב"צוק איתן". תודה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת יעקב מרגי. ישיב סגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן.
בזמן שהשר עולה אני רוצה באמת להודות לחברי הכנסת על הדיון הרציני, המרגש, המרתק והמכובד שהיה כאן, וכמובן – לשני חברי הכנסת שהובילו את הנושא במהלך היום, חבר הכנסת חיים ילין וחבר הכנסת מרדכי יוגב. בבקשה, אדוני סגן השר.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, בפתח דברי אני רוצה לשלוח ברכת רפואה שלמה והחלמה לפצועי מלחמת "צוק איתן" שעדיין, לצערנו הרב, מלקקים את פצעיהם; חלקם במצב קשה מאוד, אחד לפחות שאני מכיר מקרוב, תושב רמת-הגולן, אשתו וילדיו ממתינים לו, והוא עדיין, לצערנו הרב, מורדם, מונשם בקושי, ואיננו יודע מה קורה סביבו. רפואה שלמה לכולם. אני רוצה לשלוח ניחומים לכל משפחות חללי צה"ל ומשפחות האזרחים שנהרגו במבצע "צוק איתן".
מאז "צוק איתן" מדינת ישראל מתנהלת מול ה"חמאס" מצד אחד באופן תקיף ונחוש, ומצד שני בדרך אחראית ושקולה, כזאת שאיננה מתנהלת בשליפות או בססמאות ריקות מתוכן שמטרתן השגת רווח פוליטי מיידי על חשבון ביטחונם ושלומם של אזרחי ישראל; מדיניות של "סוף מעשה במחשבה תחילה".
ישראל רואה ב"חמאס" אחראי לכל הנעשה ברצועת-עזה ולכל ניסיון ירי רקטי מהרצועה לעבר ישראל. המחויבות של שלטון ה"חמאס" ברצועת-עזה להפסקת האש, שהושגה על בסיס היוזמה המצרית, משקפת את ההרתעה שהושגה בעקבות המבצע. ב"חמאס" יודעים היטב כי מוטב לארגון לרסן כל ניסיון ירי לכיוון ישראל, כדי שלא להביא על עצמם פעילות נוספת של צה"ל.
דרום הארץ ויישובי עוטף-עזה נהנים מאז תום מבצע "צוק איתן" מתקופה של שקט, התקופה השקטה ביותר מאז השתלט ה"חמאס" על רצועת-עזה. השקט הזה מצביע על כך שהישגי מבצע "צוק איתן" תקפים והשפעתם גדולה.
שמענו כאן, חברי חברי הכנסת, על קיפאון מדיני, על אופק מדיני שאיננו קיים. צר לי, אבל על מי אנחנו מדברים? על איזה אופק? מול אבו מאזן, שקיבל אחריות דה-יורה על רצועת-עזה ולא עושה עם זה כלום? האם על ה"חמאס", ארגון רצח שכל עניינו רק לרצוח ולפגוע בקיומה של מדינת ישראל? עם הארגון הזה אנחנו רוצים לעשות שלום?
לאחר מבצע "צוק איתן" החלה מערכת הביטחון, יחד עם האו"ם והרשות הפלסטינית, לפעול לשיקום המתקנים האזרחיים הבלתי-מעורבים בלחימה ובתי התושבים ברצועת-עזה שנפגעו במלחמה. פעולה זו נעשית באמצעות הכנסה מבוקרת ומפוקחת של חומרי בנייה, כדי להבטיח כי אלה ייועדו לצורכי שיקום בלבד. מאות משאיות של תשומות בנייה וסחורות עוברות מדי יום מישראל אל רצועת-עזה. בנוסף, הורחבה מדיניות התנועה מעזה ואליה במטרה למנוע פגיעה בצורכיהם ההומניטריים של האזרחים הבלתי-מעורבים בלחימה. לישראל יש נכונות ורצון לאפשר לאזרחי עזה לחיות בשקט ובשלווה, אך ה"חמאס" ושאר ארגוני הטרור שפועלים מתוך התווך הבנוי, בכוונת מכוון, כדי להשתמש באזרחי הרצועה כמחסה אנושי, הם האחראים למצבם העגום של תושבי הרצועה.
משרד הביטחון מסייע ליישובים בעוטף-עזה הן בשיקום התשתיות לאחר המערכה והן בהמשך שיפור המיגון והסיוע ליישובים.
צה"ל ומערכת הביטחון ימשיכו לעמוד על משמרתם לסיכול כל ניסיון לפגוע באזרחי מדינת ישראל וליירוט כל רקטה שתכוון לעבר יישובינו.
גברתי היושבת-ראש, ממשלת ישראל עושה מאמצים גדולים לחזק את היישובים בעוטף-עזה. ברוך השם, יש צמיחה גדולה ודרישה רבה למגורים בעוטף-עזה. בשדרות, לדוגמה, לפני כמה שנים היו דירות רבות כדירות רפאים; היום יש אפס דירות ריקות בשדרות. הביקוש לשדרות עולה ורמת החיים באזור השתפרה מאוד. ממשלת ישראל החליטה בהחלטה אסטרטגית, רב-שנתית, להרחיב את הדיור, את התשתיות החקלאיות, כבישים, מים, תעסוקה ועוד ועוד. בימים אלה מסתיימת השלמת התוכניות שנובעות מהחלטת הממשלה לפני תשעה חודשים לחיזוק עוטף-עזה, ובזמן הקרוב יהפכו תוכניות אלו, אם ירצה השם, לביצוע בפועל.
חברי חברי הכנסת, לסיום, לצערי הרב, אני אומר עוד פעם, לצערי הרב, אין יהודים ברצועת-עזה. בטיפשות של רגע גירשנו מרצועת-עזה 8,000 יהודים שגרו שם. הבטחנו הבטחות שווא לתושבי ישראל שמצבנו הביטחוני ילך וישתפר. הבטחנו שאחרי הגירוש נוכל להגן טוב יותר על תושבי הנגב והדרום, ואף היינו – – –
<זהבה גלאון (מרצ):>
גירשנו? גירשנו?
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
כן, גירשנו, גברתי. גירשנו, גברתי.
<זהבה גלאון (מרצ):>
הייתה החלטה של ממשלה, על מה אתה מדבר?
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
גם אם זה לא נוח לך, גירשנו. כן, גירשנו, גברתי היקרה.
<זהבה גלאון (מרצ):>
– – –
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
– – – ולכל מתיישב היה פתרון. לכל מתיישב היה פתרון – –
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
תתביישי. מדוע את לא מתביישת?
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
– – שקר גס. איזה פתרון? איזה שקר.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
זהבה, תתביישי.
<זהבה גלאון (מרצ):>
איך אתה מעז לדבר – – –
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
אתם – מכבסת מילים.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
יש לך כבוד רב לנמלים, לחרקים, לשרצים; לבני-אדם אין לך.
<זהבה גלאון (מרצ):>
– – –
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
גברתי, אני מזכיר לך את הססמה הריקה מתוכן: לכל מתיישב יש פתרון.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
– – –
<זהבה גלאון (מרצ):>
מי היה ראש הממשלה שקיבל את ההחלטה הזאת? אתה מעז להגיד "גירשנו"?
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
תתביישי, תתביישי.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אתה מעז להגיד שגירשנו?
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
תתביישי, זה האחים שלך.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
כן, אני אומר לך, אני לא מתבייש. אני לא מתבייש. גירשנו, כן, גברתי. אם זה לא נעים לך, אל תשמעי. גירשנו, אני אומר לך.
<זהבה גלאון (מרצ):>
המפלגה שלך הייתה בממשלה – –
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
אני אומר לך, גירשנו.
<זהבה גלאון (מרצ):>
– – והתקבלה החלטה של ממשלה ריבונית. אתה סגן שר ואתה אומר "גירשנו"? – – –
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
אז מה? אז מה? לממשלה אסור לטעות?
<זהבה גלאון (מרצ):>
נו באמת.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
– – –
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
אז מה? אז מה? לממשלה אסור לטעות? מה קרה? יש היום אחד שחושב שהממשלה הזאת הייתה צודקת, נכונה, החלטה חכמה?
<זהבה גלאון (מרצ):>
היא הייתה צודקת. רק בגללכם נהרגו חיילים כל יום בגוש-קטיף – בגלל שהיו צריכים לשמור – – –
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
את צודקת, נכון. מצבנו הביטחוני השתפר מאוד. את צודקת מאוד, מצבנו הבין-לאומי השתפר מאוד.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אריק שרון קיבל החלטה של ממשלה ריבונית, אל תבלבל את המוח.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
מאז הגירוש מעזה הפכנו להיות מדינה אהובה – – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
סגן השר, לסיים.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
את צודקת מאוד. מצבנו הבין-לאומי באמת – הבטחנו שאחרי הגירוש יהיה טוב יותר. השלינו את עצמנו כי העולם יאהב אותנו יותר אחרי שנצא מעזה, אך המציאות טפחה על פנינו חזק מאוד. רבותי, אין יהודים בעזה, אין יישובים יהודיים, אין מחנות צבא – –
<זהבה גלאון (מרצ):>
רק זה היה חסר לנו.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
– – ואין שום סיורים צבאיים בתוך רצועת-עזה. אין לנו שום סכסוך טריטוריאלי עם תושבי עזה. ההפך הוא הנכון. אנחנו מספקים להם חשמל, מים, מזון, צרכים רפואיים, תשומות בנייה ועוד ועוד.
<זהבה גלאון (מרצ):>
– – –
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
חוץ מלשמוע את עצמך את לא מסוגלת – – –
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
מה אנחנו מקבלים בתמורה? מקבלים טילים על תושבי הנגב.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
אולי תעברי לגור בעזה.
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
למעלה מ-1.5 מיליון תושבים נמצאים תחת איום הטילים ובכל רגע עלולים חייהם להשתנות בבת-אחת – מערכת הלימודים תיפסק, מסגרת העבודה תשתנה ועוד ועוד. זהו הלקח שכולם צריכים ללמוד מבריחתנו מעזה. אם ננהג כך, חס ושלום, ביהודה ושומרון, אזי כל מדינת ישראל תהיה באותו מצב של חרדה וחשש משינוי החיים הרגילים כמו שכיום נמצאים בו תושבי הדרום.
מי ייתן ויחזור לכולנו השכל ולא נפעל על-פי הרגש, ובוודאי לא נשלה את עצמנו שאנחנו חיים בסביבת שווייץ; אנחנו חיים במזרח התיכון. תודה רבה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לסגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אתם ישבתם בממשלה, אתם אישרתם את הנסיגה, ואתם אתם מדברים על הגירוש?
<סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:>
אני לא ישבתי בשום ממשלה.
<זהבה גלאון (מרצ):>
המפלגה שלך ישבה בממשלה וקיבלה את ההחלטה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
רבותי, הכנסת רשמה בפניה את דברי הדוברים לציון יום "צוק איתן". תודה רבה שוב לכולם.
<הודעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק אומנה לילדים, התשע"ה–2014>
[מס' כ/586; "דברי הכנסת" ה-19, מושב שלישי, חוב' ז', עמ' 14897.]
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
הנושא הבא: בקשת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות להחיל דין רציפות על הצעת חוק אומנה לילדים, התשע"ה–2014. יציג את הבקשה יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת אלי אלאלוף. אין הצבעה.
<אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
שלום, ידידתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, כנסת נכבדה, גם היום התקיימו בוועדת הרווחה שני דיונים סביב נושאים של "צוק איתן", ביוזמת החברים חיים ילין ומוטק'ה. הנושאים היו: מרכז חוסן של סובב-עזה ושדרות, והנושא השני – פצועים שבאו להעיד בפני הוועדה על הטיפול של אגף השיקום והביטוח הלאומי. בשני הדיונים, שהיו מאוד ממצים ומרגשים – חשבנו לנכון בצורה כזאת להזדהות באופן מלא בנושא הזה של "צוק איתן". אני רק ממליץ ש"צוק איתן" יהיה נושא שמאחד אותנו ולא מפלג אותנו.
אני שמח – ככה זה בעם היהודי, גם כאב וגם שמחה – אני שמח להביא הודעה בדבר בקשה להחיל דין רציפות על חוק האומנה, שהוחל בדיון עליו ב-2014, בכנסת הקודמת, ביוזמה של חברים וחברות ובראשם חברת הכנסת קארין אלהרר, אורלי לוי אבקסיס, חיים כץ, עדי קול, יפעת קריב, שלי יחימוביץ, עליזה לביא, מיכל רוזין, פנינה תמנו-שטה, מרדכי יוגב, רות קלדרון, אילן גילאון, שמעון אוחיון, דב ליפמן, מיקי רוזנטל, עפר שלח, ניצן הורוביץ ודב חנין.
בקשת הרציפות, לאחר אישור של ועדת השרים ביום ראשון האחרון, היא על מנת להביא סוף-סוף את אחד הנושאים הקשים שלא טופלו בצורה יסודית ושיטתית על-ידי המערכות השונות. מדובר על 2,000 ילדים שהם היום באומנה, ועל רשימת המתנה ארוכה, לצערי, לפתרון דומה, כי זה אחד הפתרונות – למרות הקשיים שיש בו היום, זה אחד הפתרונות הטובים לילדים ונוער בסיכון. הצעת החוק שלנו מטרתה לאפשר פיקוח על מנגנון המשפחות שמטפלות, על הגופים המפעילים את התוכנית הזאת. מוצעות בהצעת החוק, בין היתר, הוראות להשמה באומנה, לבחירת משפחות האומנה, וכן הוראות הנוגעות למעמד האומן, סמכויותיו וגם חובותיו.
אני רוצה לציין, נוסף על כל חברי הכנסת שציינתי, את המועצה לשלום הילד, על העבודה שעשו כל השנים במעקב אחרי הטיפול באמצעות האומנה, וגם את הגופים שמפעילים את האומנה היום, גם אם זה לא בצורה האופטימלית. לנוכח ניסיוני הקודם, אני חייב לציין שלפעמים יש מקרים שילדים לא קיבלו את המענים הנדרשים להם ומקרים של פגיעה קשה בהם, למרות שיש דוגמאות מדהימות ליד זה.
אני מבקש מהכנסת לרשום לפניה את בקשת הוועדה להמשיך בדיון ולהשלים את החוק שיאפשר הסדרה של הנושא של ילדי האומנה. תודה רבה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת אלי אלאלוף. סיעות הבית רשאיות להתנגד בתוך 14 יום מהיום, ואז אנחנו נמשיך בתהליך החקיקה.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אין הצבעה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
לא זה ולא הבא?
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אין הצבעות.
<השלמת הרכב ועדות הכנסת>
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
נעבור לנושא הבא: הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 47 – הוראת שעה) (יושב-ראש הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון), התשע"ה–2015, מטעם ועדת הכנסת, קריאה ראשונה; קיבלה פטור מחובת הנחה בכפוף להנחה על שולחן הכנסת. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת דוד ביטן.
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהקריא הודעה של ועדת הכנסת שלא יכולתי לקרוא אתמול אחרי הדיון.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בהמשך לאישור הרכב ועדות במליאת הכנסת ביום 1 ביוני 2015, הריני מתכבד להודיע על איוש המקומות הפנויים בחברי כנסת מסיעת המחנה הציוני כדלקמן:
בוועדה לענייני ביקורת המדינה יכהן חבר הכנסת דניאל עטר; בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי יכהנו חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין וחבר הכנסת עמיר פרץ; בוועדה המיוחדת למאבק בנגע הסמים והאלכוהול תכהן חברת הכנסת שלי יחימוביץ; בוועדת המדע והטכנולוגיה יכהנו חברי הכנסת מנואל טרכטנברג וחבר הכנסת יואל חסון; בוועדה המיוחדת לפניות הציבור יכהן חבר הכנסת זוהיר בהלול.
<הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 47 – הוראת שעה) (יושב-ראש הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון), התשע"ה–2015>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/586); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
עכשיו אני רוצה לגשת להצעת חוק מטעם ועדת הכנסת – הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 47 – הוראת שעה) (יושב-ראש הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון), התשע"ה–2015, לקריאה ראשונה.
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפני הכנסת לקריאה ראשונה הצעת חוק מטעם ועדת הכנסת שעניינה יושב-ראש הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון.
חוק יסודות התקציב קובע כי תקציב משרד הביטחון יידון בוועדה משותפת לוועדת הכספים ולוועדת החוץ והביטחון. לפי תקנון הכנסת כפי שתוקן בשנים האחרונות, ועדת הכנסת בוחרת את יושב-ראש הוועדה המשותפת מבין חברי הוועדה ששמה נזכר ראשון בחוק המסמיך. זה הנוהל בכל הוועדות המשותפות, ובמקרה הזה – ועדת הכספים. מוצע לקבוע בהוראת שעה לשנתיים כי יושב-ראש הוועדה המשותפת יכול שיהיה מבין חברי ועדת הכספים ומבין חברי ועדת החוץ והביטחון כפי שתקבע ועדת הכנסת. כך תינתן לוועדת הכנסת האפשרות שהייתה לה בעבר להפעיל שיקול דעת מי ימונה ליושב-ראש הוועדה המשותפת מבין חברי שתי הוועדות האמורות, בהתחשב בבקיאות בענייני תקציב המדינה ובהיכרות עם מערכת הביטחון.
ההצעה אושרה בוועדת הכנסת פה אחד, כולל האופוזיציה, ואני מבקש את אישורה של הכנסת בקריאה ראשונה ולהחזירה לוועדת הכנסת להכנה לקריאה שנייה ושלישית.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת יושב-ראש ועדת הכנסת דוד ביטן. לא נרשמו דוברים בהצעת החוק הזאת,
לכן, רבותי, אנחנו נעבור להצבעה – להעביר את הצעת החוק בקריאה ראשונה, ולהכין אותה בוועדה. אני מבקשת להצביע. מי בעד? מי נגד? ההצבעה מתחילה.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 47 – הוראת שעה) (יושב-ראש הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון), התשע"ה–2015, לוועדת הכנסת נתקבלה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
11 חברי כנסת בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 47 – הוראת שעה) (יושב-ראש הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון), התשע"ה–2015, עברה בקריאה ראשונה וחוזרת לוועדה להכנה לקריאה שנייה ושלישית.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"א בתמוז התשע"ה, 8 ביולי 2015, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:14>