דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת י"ג ישיבה ל"ו הישיבה השלושים-ושש של הכנסת העשרים יום רביעי, כ"ח בתמוז התשע"ה (15 ביולי 2015) ירושלים, הכנסת, שעה 11:01 תוכן העניינים שאילתות דחופות 7 52. הקמת קרן לכספי המסתננים 7 יואב קיש (הליכוד): 7 סגן שר האוצר יצחק כהן: 8 מיקי לוי (יש עתיד): 9 46. הפרת זכויות-מגן של גננות חרדיות 12 עליזה לביא (יש עתיד): 12 שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי: 12 דניאל עטר (המחנה הציוני): 13 51. מסלולי נחיתות בנמל-התעופה בן-גוריון 18 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 19 שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ: 19 תמר זנדברג (מרצ): 21 ישיבה מיוחדת לציון יום זאב ז'בוטינסקי 26 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 26 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 28 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 30 הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הודעה במסרון על סיום עסקה לתקופה קצובה), התשע"ה–2015 33 מירב בן ארי (כולנו): 33 שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי: 35 הצעת חוק הדואר (תיקון – פרטי חובה בהודעה על משלוח דבר דואר רשום), התשע"ה–2015 36 אורי מקלב (יהדות התורה): 36 השר אופיר אקוניס: 38 הצעת חוק קיצור תקופת הצינון לבכירי מערכת הביטחון (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015 39 יעקב פרי (יש עתיד): 40 שר התיירות יריב לוין: 44 יעקב פרי (יש עתיד): 47 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 49 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 49 הצעת חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון – הכרה בעובדי כפייה כזכאים לתגמול), התשע"ה–2015 50 יאיר לפיד (יש עתיד): 50 סגן שר האוצר יצחק כהן: 51 יאיר לפיד (יש עתיד): 55 זאב בנימין בגין (הליכוד): 56 אבי דיכטר (הליכוד): 57 סגן שר האוצר יצחק כהן: 58 הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (חלוקת הכנסות ממתחם הגורם למפגעים סביבתיים בין רשויות מקומיות), התשע"ה–2015 65 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 65 שר הפנים סילבן שלום: 66 הצעת חוק המרכז למורשת הערבים בישראל, התשע"ה–2015 68 עיסאווי פריג' (מרצ): 68 שרת התרבות והספורט מירי רגב: 75 זהבה גלאון (מרצ): 79 שרת התרבות והספורט מירי רגב: 79 עיסאווי פריג' (מרצ): 80 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 82 דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 82 הצעת חוק השידור הציבורי (תיקון – קליטת שידורי הרדיו בכל חלקי הארץ), התשע"ה–2015 83 נחמן שי (המחנה הציוני): 83 השר אופיר אקוניס: 86 הצעת חוק בתי-קברות צבאיים (תיקון – חיילים זכאי חוק השבות), התשע"ה–2015 89 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 89 סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 92 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 95 הודעת יושב-ראש הכנסת 101 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 101 הצעת חוק העונשין (תיקון – גזר דין עונש מוות למורשע ברצח בנסיבות טרור), התשע"ה–2015 102 שרון גל (ישראל ביתנו): 102 שרת המשפטים איילת שקד: 110 שרון גל (ישראל ביתנו): 112 השלמת הרכב ועדות הכנסת 120 דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 120 הצעה לסדר-היום 121 הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא התנהלות ממשלת ישראל בפרשת האזרחים הנמצאים ברצועת-עזה: פרשת אברה מנגיסטו 121 אילן גילאון (מרצ): 121 הצעה לסדר-היום 125 המאמצים להשבת אברה מנגיסטו 125 אברהם נגוסה (הליכוד): 125 סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 126 הצעות לסדר-היום 130 מח"ט בנימין תחת חקירה – חוסר גיבוי לפעולות חיילי צה"ל 130 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 132 מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): 137 סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 139 אורן אסף חזן (הליכוד): 141 הצעות לסדר-היום 152 ירידת מחירי המטרה בחלב מהווה פגיעה אנושה במשק החלב המשפחתי 152 דניאל עטר (המחנה הציוני): 154 חיים ילין (יש עתיד): 160 יצחק וקנין (ש"ס): 161 שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: 163 איתן ברושי (המחנה הציוני): 168 אורן אסף חזן (הליכוד): 169 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 170 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 170 הצעות לסדר-היום 171 סכנה לפתיחת שנת הלימודים במעונות-היום השיקומיים 171 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 171 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 174 אורן אסף חזן (הליכוד): 176 קארין אלהרר (יש עתיד): 178 שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 179 הצעות לסדר-היום 189 בית דיור מוגן בסכנת פשיטת רגל והדיירים בסכנת אובדן כל כספם ורכושם והשלכתם לרחוב 189 איציק שמולי (המחנה הציוני): 189 נורית קורן (הליכוד): 191 שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 193 הצעות לסדר-היום 198 כוונת ההסתדרות להשבית את המשק בתוך שבועיים 199 מיקי לוי (יש עתיד): 199 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 201 אלי כהן (כולנו): 204 סגן שר האוצר יצחק כהן: 205 שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי: 207 הצעה לסדר-היום 211 ירידה דרמטית בקצב גידול היצוא במשק הישראלי 211 רועי פולקמן (כולנו): 212 שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי: 216 הצעה לסדר-היום 218 הבטחת הפנסיה של העובדים והקשישים בישראל והעלאת קצבאות הזיקנה 218 דוד ביטן (הליכוד): 218 שאילתות ותשובות 223 12. התנהלות המועצה לצרכנות 226 מיקי לוי (יש עתיד): 226 שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי: 226 23. ביטול העדפה במעונות-יום למשפחות עובדות 227 מיקי לוי (יש עתיד): 227 שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי: 228 13. החזרת הקריטריון של ותק בנישואים 232 מיקי לוי (יש עתיד): 232 סגן שר הבינוי ז'קי לוי: 233 58. עיכוב אכלוסן של מאות דירות חדשות בראש-העין 236 מיקי לוי (יש עתיד): 236 סגן שר הבינוי ז'קי לוי: 236 65. נפגעי אסון הגז בגילה 237 מיקי לוי (יש עתיד): 237 סגן שר הבינוי ז'קי לוי: 239 <שאילתות דחופות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום יום רביעי, כ"ח בתמוז התשע"ה, 15 ביולי 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. אני מציין את נוכחות השר דוד אזולאי כאן אתנו במליאה, שבא להשיב על שאילתה. אני מציין באכזבה רבה את ההיעדרות של שואלי השאילתות ושאר המשיבים, ואני מכריז על הפסקה עד השעה 11:30. <(הישיבה נפסקה בשעה 11:02 ונתחדשה בשעה 11:30.)> חברי הכנסת, אני מחדש את הישיבה; מזכיר לכולנו שבשל היעדרות השואלים אנחנו הכרזנו על הפסקה בישיבה, בתקווה שמחזה כזה לא יחזור על עצמו. כל פעם יש קרב למי אושרו השאילתות ולמי לא, ואנחנו מבזבזים את הזמן היקר הזה. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יואב קיש לגשת למיקרופון באולם כדי לשאול את סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן, שבא אלינו לכאן לדוכן המשיבים, בנושא: הקמת קרן לכספי המסתננים. בבקשה, אדוני סגן השר, תעלה על הדוכן. ברגע שתעלה, חבר הכנסת יואב קיש יקרא את נוסח השאילתה שמספרה 52. <52. הקמת קרן לכספי המסתננים> <יואב קיש (הליכוד):> הנושא הוא באמת הקמת קרן לכספי המסתננים. בהתאם לחוק שפורסם לפני כשישה חודשים – טרם הוצא צו מטעם האוצר על הקמת קרן להפקדת הכספים שהמסתננים הרוויחו בשהותם בארץ. רציתי לשאול: 1. מה הן פעולות הממשלה בנושא? 2. מתי תתחיל הקרן הזאת לפעול? 3. מה ייעשה למימוש החלת החוק וכספי המסתננים והפקדתם? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת קיש. כבוד סגן שר האוצר, בבקשה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תודה, אדוני היושב-ראש. חבר הכנסת יואב קיש, לשאלה מס' 1: לאחר פרסום החוק, ועדת מכרזים בין-משרדית קיימה ישיבות רבות כדי ללמוד את הכלים הפיננסיים הקיימים בשוק לצורך ניהול מיטבי של הקרן וכדי לגבש את הדרישות שיעוגנו במכרז עתידי לניהול כספי הפיקדון של אוכלוסיית המסתננים. במקביל לפעילות הוועדה, רשות האוכלוסין גיבשה מנגנון לתפעול הקרן וגביית כספי הפיקדון מהמסתננים. מנגנון זה גובש רק לאחרונה, ובו נקבעו, בין היתר, צורכי ההתחשבנות עם המעסיק של המסתנן וההתחשבנות עם המסתנן, ממשקים מול רשויות המס, דרכי הפיקוח, הבקרה והאכיפה של החוק האמור, שיעור המס שייגבה מהמסתנן בגין משיכת כספי הפיקדון, חלק מההפרשות של המסתנן והמעסיק שניתן לקזז כנגד היטל שהייה ועוד כמה סוגיות. עד כאן תשובה על שאלה מס' 1. לשאלה מס' 2: בחודש יוני פורסם המכרז לניהול הקרן, והציפייה הייתה שהספק הזוכה במכרז יחל לתפעל את הקרן לקראת חודש נובמבר, לפי לוחות הזמנים שנקבעו במכרז. לשאלה מס' 3: החוק חל על המסתננים, וחובת ההפרשה בפועל תחל כחצי שנה לאחר הכרזת שר האוצר בצו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> האם שאלה נוספת? כן, שאלה נוספת לחבר הכנסת קיש, וגם לחבר הכנסת מיקי לוי תינתן אפשרות לשאול שאלה נוספת. <יואב קיש (הליכוד):> הבנתי מתשובתך, סגן השר, שבנובמבר אמורה להיפתח הקרן. בעצם, אפקטיבית, מתי להערכתך נוכל לראות שהקרן הזאת פעילה ומתחילות להתבצע אליה הפקדות? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> עניתי על זה בשאלה מס' 3. התשובה היא: החוק חל על המסתננים, וחובת ההפרשה בפועל תחל כחצי שנה לאחר הכרזת שר האוצר בצו. <יואב קיש (הליכוד):> מתי תהיה הכרזת שר האוצר? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תעשה חשבון – מנובמבר, חצי שנה. <יואב קיש (הליכוד):> אוקיי, תודה, הבנתי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שאלה נוספת – אנחנו שברנו קצת את הסדר – שאלה נוספת לחבר הכנסת מיקי לוי. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אדוני סגן שר האוצר, אם יורשה לי, הבוקר אנחנו נתקלים עוד הפעם בפרסומים כאילו תקציב 2015 הולך להיסגר ב-2015, ומתכננים תקציב ל-2016 ו-2017. זהו תרגיל להכניס בדלת אחורית תקציב תלת-שנתי, אובדן עתידי תכנוני – אין לי באמת מילים. האם אדוני יכול לאשר או לא לאשר את הידיעה הזאת? אני אודה לאדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מי אמר לך? <מיקי לוי (יש עתיד):> אני שאלתי רק אם אתה מאשר או לא. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מאיפה האינפורמציה? <מיקי לוי (יש עתיד):> האינפורמציה – הדגשתי – היא מהעיתונות הכלכלית. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אז תקנה מהעיתון. אתה יודע, פעם ראיתי רכב – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני, האם יכול לאשר או לשלול? רק את זה אני מבקש. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> פעם היה איזה רכב, שאמרתי למוכר: מה, בעיתון כתוב – אמר לי: תקנה מהעיתון. <מיקי לוי (יש עתיד):> כאשר הוא שולל – אדוני מתחמק? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> גש לעיתון. <מיקי לוי (יש עתיד):> הבנתי. אדוני מתחמק. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא מתחמק. אין כזאת תוכנית, לא מכיר כזאת תוכנית, וכל הכבוד לעיתונאי שמצליח להטריד חבר כנסת כל כך מכובד כמוך. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני שמח שאדוני שלל את התוכנית הזאת. אני מודה לך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני מודה לך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. תודה גם לסגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> יש עוד שאילתות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. לך? אתה עונה במקום מישהו? יש עוד שאילתות, אבל אתה לא רשום כמשיב. אולי שאילתות רגילות בהמשך היום, אבל לא בפרק הזה. חברי הכנסת, מה אני אגיד לכם, לומר לכם שאנחנו לומדים לקחים? אנחנו לא לומדים לקחים, נכון? נסגור שוב את המליאה עד ז'בוטינסקי? <יואב קיש (הליכוד):> השר נמצא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, השר כאן, אבל אני לא רואה את השואלת. יש גם השואלת השנייה, ואני לא רואה את השר. אני לא יודע לעשות הצלבות כאלה. אין לי מיומנות כזאת. עליזה לביא פה – מי שישיב לה איננו; ושר התחבורה ישראל כץ פה, ומי שתשאל אותו איננה. השר הגיע. אז אנחנו נזמין את חברת הכנסת עליזה לביא למיקרופון באולם ואת שר הכלכלה אריה דרעי – לדוכן הנואמים. חברת הכנסת עליזה לביא תקרא בפנינו את נוסח השאילתה שמספרה 46 בנושא: הפרת זכויות-מגן של גננות חרדיות. בבקשה, גברתי. <46. הפרת זכויות-מגן של גננות חרדיות> <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, לרוב, גננות חרדיות הן מפרנסות יחידות במשפחות מרובות ילדים. זה למעלה מעשור זכויות המגן שלהן נרמסות, וחלקן מעבירות את חודשי הקיץ ללא משכורת – זה יהיה בקיץ הקרוב. שאלתי: מה יעשה אדוני כדי להחיל הליכי אכיפה פליליים, מינהליים, עיצומים כספיים או כל דרך שאתה חושב עליה, כאמור בחוק הגברת האכיפה? תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. את יכולה לשבת בינתיים. אם תרצי שאלה נוספת ניתן לך, ודאי. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אדוני היושב-ראש, גברתי חברת הכנסת עליזה לביא, אכן מדובר כאן בתופעה פסולה, אבל, לצערנו, היא נחלת כלל הציבור. הנתונים מראים כי מספר מפוטרי הקיץ עלה מ-5,500 בשנת 2009 ל-15,500 בשנת 2014. התופעה היא כלל-מגזרית, ופוגעת בעיקר בנשים. אם נסתכל רק על המורות, אז חרדיות – כ-2,000, יהודיות לא חרדיות – כמעט 4,000, ונשים מהמגזר הערבי – כ-400. הכי גרוע הוא שמרבית העובדים חווים את התופעה המפוקפקת הזאת קיץ אחר קיץ. אלו באמת העובדים החלשים ביותר. זה לא ייתכן. לא ראוי שיש תופעה כזאת בישראל. כשר הכלכלה הוריתי כבר לפני שלושה שבועות לשירות התעסוקה להקל ככל הניתן על המפוטרים הללו. השירות נתן הקלות רבות בהתייצבות למי שנראה כמפוטר קיץ, וחסך ממנו את הצורך להגיע פיזית ללשכה במהלך הקיץ. מינהל האכיפה וההסדרה במשרד הכלכלה נוקט יד קשה נגד מי שפועל בניגוד לחוק. אתמול ישבתי, אדוני היושב-ראש, עם מעסיקים ועם התעשיינים, ושמעתי מהם תלונות מוצדקות מהרבה מקומות על התנהלות המדינה והביורוקרטיה ועל מדיניות האכיפה. אחת התלונות החוזרות היא על יד קשה באכיפה של דיני עבודה. חד-משמעית אני לא עם המעסיקים שם. הגענו למצב של אכיפה חזקה, כי אחרת לא דואגים לעובדים. כיושב-ראש מפלגה חברתית ישבתי עם חברי, שלא נמצא כאן, יושב-ראש ועדת החינוך חבר הכנסת מרגי. חבר הכנסת מרגי יזם לפני כמה שבועות דיון בנושא הסייעות הרפואיות בבתי-הספר, ובעקבות דיון זה נמצא פתרון של שר האוצר ושר החינוך יחד עם ההסתדרות להעסקה מלאה. היום חבר הכנסת מרגי, בעצה אתי, מגיש הצעת חוק שתטפל בנושא מפוטרי הקיץ במערכת החינוך. הוא עובד על הצעת חוק נוספת שתטפל בתופעה זו במסגרת שמחוץ למערכת החינוך. אנחנו נמשיך לדאוג לעובדים החלשים ביותר בחברה. אתמול הפצתי את תזכיר הצעת חוק שכר מינימום. אני יודע שזה לא נותן תשובה מיידית, אבל זאת תופעה שלצערי הולכת וגדלה, והשאילתה הציפה את הבעיה הזאת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר. שאלה נוספת לחברת הכנסת עליזה לביא. גם חבר הכנסת דניאל עטר ביקש לשאול שאלה נוספת. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה, אדוני. אדוני, נפתחו קווי חירום לדיווח, וזרמו אליהם הרבה מאוד פניות של נשים, אבל מכיוון שאלו קווים כשרים ומפוקחים, הם נסגרו ללא הסבר. מה מנגנון התלונה, הדיווח, שאדוני מציע לגננות חרדיות – כפי שזה נחשף ב"כיכר השבת", עם תיאורים קשים מאוד – כשהן חוות הפרה של זכויות, מבלי שהדבר יאיים עליהן בפיטורים שלהן, אדוני? ואתה יודע שזה כלי כנגד דיווח, וכלי קשה מאוד כנגד נשים מוחלשות. וגם, אדוני, סגן שר החינוך פרוש נשמע אומר לגבי שכר הגננות החרדיות, שהוא נמצא בתפקיד ציבורי כדי לראות שמוסדות לא יופלו, אבל אחרי שיש הכסף זה ממש לא מעניין אם זה 3,000 שקל או 9,000 שקל. היכן האחריות של המפלגות החרדיות לציבור הבוחרות שלהן, אדוני? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. חבר הכנסת דניאל עטר, ולאחר מכן השר ישיב. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אדוני שר הכלכלה, ברשותך, שתי נקודות. האחת, מדוע לא תנצל את כניסתך לתפקיד ותיזום דיון שבסופו יעשו תיקון עיוות של מה שפעם היה בסדר? אני מדבר על מעונות-היום שנמצאים תחת אחריות משרד הכלכלה. אז, כשהכניסו את זה לתוך מסגרת העבודה, זה היה בסדר, אז היו מעט נשים שיצאו לעבודה, היה צריך לדאוג להן לסידור עבודה לילדים – עשו את זה; היום כבר ברור לכולם שתהליך חינוכי של ילד מתחיל עוד בהיותו בבטן של אימא שלו, אבל מגיל שלושה חודשים כל המחקרים מוכיחים שרציפות הטיפול החינוכי במסגרת אחת – וההיגיון אומר שהילדים האלה צריכים להיות תחת משרד החינוך; לטפל בהם באופן רציף תחת תפיסה אחת, תחת מסגרת אחת. ואני חושב שזו הזדמנות טובה מאוד בשבילך, אדוני השר, כמי שידוע שהוא עם ראש פתוח ועם גישה פתוחה למערכות האלה, לעשות את השינוי הזה. זה דבר אחד. הדבר השני, שנוגע בהרבה מאוד נקודות בתחומי האחריות שלך, הוא החקלאים, והחוליה הכי חלשה בשרשרת של הייצור התעשייתי במדינת ישראל אלה החקלאים – בעיקר החקלאים של המשק המשפחתי, אבל לא רק הם, גם במשק השיתופי. אבל מה שאנחנו רואים, יש תהליך של שחיקה באופן כזה – ואתן רק דוגמה, שאחר-הצהריים אדבר עליה בהרחבה. אני אתן רק דוגמה של אותה רפורמה של מתווה לוקר בענף החלב. מרגע שהתחילו להפעיל אותו לפני שנתיים ועד היום, 140 משקי חלב נסגרו במושבים, ואני בטח לא אפתיע אותך אם אומר שכולם נסגרו ברמת-הגולן, ביישובי התענך ליד ג'נין ובצפון הנגב. זאת אומרת, זה לא סתם קורה שבמקומות הכי חלשים הראשונים שנפגעים הם אותם אנשים שדואגים שלכל אחד מאתנו תהיה יציבות כלכלית ותוצרת טרייה על המדף. בבקשה ממך, התייחסות לשתי הנקודות האלה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. לפני שהשר ישיב נזכיר לכולנו, וכפי שהשר המנוסה יודע היטב, שאם שאלה נוספת לא קשורה ישירות לנושא של השאילתה המקורית, אתה יכול לענות, אתה יכול גם לבחור באופציה שתבדוק את הדברים ותעביר תשובה בכתב לחבר הכנסת ששאל את השאלה הנוספת. בבקשה, אדוני השר. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אדוני היושב-ראש, לשאלות של חברת הכנסת לביא – אתחיל עם השאלה השנייה. אני לא יודע מה אמר חבר הכנסת מאיר פרוש. אני רק יכול להגיד לך שאני כן רואה הבדל גדול מאוד בין אישה שמרוויחה 3,000 לאישה שמרוויחה 9,000. הנושא הזה מאוד מעסיק אותי ומאוד חשוב לי, שאישה שכבר יוצאת לעבודה, עם כל המאמץ הגדול שלה לצאת לעבודה, תרוויח משכורת הגונה. המשרד שאני מופקד עליו עושה – רק היום, ואולי בגלל זה – לא איחרתי, ידעתי שאני צריך לבוא ב-11:20, אבל מהבוקר אני בוועדה למעמד האישה בנושא של הנשים במגזר הערבי, ששם יש בעיה קשה, ואחר כך הייתי במרכז "כיוון" בירושלים, ושם עיקר הדיון היה על שני דברים: איך משפרים את השכר של הנשים במגזר החרדי על-ידי מתן הכשרה, מסלולים אחרים ומשרות אחרות; וגם איך דואגים שהמשרות לא יהיו חלקיות אלא המשרות יהיו יותר גדולות. הרי רוב המשרות היום הן בהוראה או גננות או מטפלות. לכן, הנושא הזה כן מעסיק אותנו מאוד, ואני חושב שהוא חשוב. אבל אני לא רוצה חלילה שישתמע – אני לא שמעתי מה אמר חבר הכנסת פרוש, אבל אני אומר לגופו של עניין: הדבר שאמרת הוא נכון, ואני חושב שצריכים לטפל בזה. זה אינטרס של המדינה כולה, לא רק של המפלגות החרדיות. לגבי הנושא של מוקדי התלונות שהעלית, האמת היא שאני לא בקי בזה כל כך. אבל אם יש בעיה של טלפונים כשרים כאלה או אחרים ואין מספיק כלים, אני מבטיח לך שבזמן הקרוב אעדכן אותך על כלים – טלפונים, או כל דרך אחרת פשוטה וחלקה – שהנשים החרדיות או כל אחת אחרת יוכלו להתלונן בהם על הלנת שכר, על תנאי עבודה, על פיטורים, על אפליה, על כל מה שקשור לזה. מאוד מאוד חשוב לנו לשמוע. להפך, אני כבר מעל הדוכן הזה הזמנתי כמה וכמה פעמים, וגם בכל המפגשים אני אומר: תפנו אלינו עם תלונות. אנחנו קוראים כתבות, אבל חסרים לנו נתונים פרטניים לדעת עם מה להתמודד. אני לא יכול להתמודד עם תופעה אם אני לא מתחיל עם איזה מפעל או עם איזה עסק, לדעת, להתמודד אתו ביחד. לכן אשמח, ואעדכן אותך בימים הקרובים. חבר הכנסת, יושב-ראש ועדת החינוך, הגיע. ברשותך, הודעתי קודם שאני שמח מאוד שטיפלת בנושא של הסייעות הרפואיות וכעת אתה שוקד על שתי הצעות חוק לגבי הנושא של מערכת החינוך ומחוץ למערכת החינוך לגבי פיטורי קיץ ואחרים. תבורך, אני בטוח שהאופוזיציה והקואליציה יעזרו לך בתחום הזה, לקדם את הצעות החוק האלה. חבר הכנסת דניאל עטר, תראה, הנושאים שהעלית: נושא החקלאות – קודם כול הנושא של מעונות-היום, אתחיל מהקודם. הנושא של מעונות-היום, אני מודע לדיון שמתקיים. ועדת החינוך קיימה על זה דיון, שמעתי; השר בנט, שר הכלכלה לפני וכיום שר החינוך, גם שוחח אתי על זה. אמרתי לו שחבל שהוא לא עשה את זה כשר הכלכלה; אם הוא היה עושה את הדבר הזה אז הוא היה חוסך ממני את הדבר הזה. אבל זו לא חוכמה רק להעביר, אנחנו צריכים גם לדעת להתמודד עם בעיות. היום יש בעיה קשה מאוד בנושא מעונות-היום; אין מספיק מעונות-יום, גם בבינוי, גם בסבסוד. אין מספיק משפחתונים. נכון שגם צריך להתייחס לנושא החינוכי, שהוא חשוב מאוד, אבל עדיין הכלי הזה הוא כלי, בעיקר, שמטרתו לסייע לנשים לצאת לעבודה. זה הכלי שהכי דוחף נשים לצאת לעבודה, כשיש להן משפחתונים, צהרונים ומעונות-יום. לצערי, אנחנו בחסר עצום. יש לי יותר מתחושה, יש לי ודאות, שאם אני אעביר את זה למערכת הגדולה, מערכת החינוך, הדבר ייפול בין הכיסאות. כשאני ארגיש שעשיתי כל שביכולתי והבאתי את כל מעונות-היום, המשפחתונים והצהרונים, ויש מספיק, אז, כשתעלה השאלה בנושא – אין לי בעיה להעביר את זה למישהו אחר. אני קודם כול רוצה למלא את תפקידי. אנחנו באמצע תנופה גדולה מאוד של בינוי, אנחנו עכשיו, על כ-200 מעונות-יום יוצאים עכשיו בהודעה לרשויות המקומיות. זה רק לעכשיו, יש לנו בתוכנית עוד 200. אני באמצע דיונים עם אגף התקציבים, ואני הולך להעמיד, כדרישה ראשונית, את הנושא של מעונות-יום, משפחתונים וצהרונים. אני רואה בזה כלי חברתי ממדרגה ראשונה, בעיקר – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> הכסף עבר – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אני יודע, לכן אני אומר. <עליזה לביא (יש עתיד):> כסף יש. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אין כסף, הלוואי שהיה כסף. <עליזה לביא (יש עתיד):> הכסף עבר; בגלל הביורוקרטיה – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> כן, כן, אני מכיר את זה. אני מחפש את הכסף. לצערי אני לא מוצא אותו. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אולי לא הדגשתי את זה בדברי, אבל אחד הדברים הכי בעייתיים בסיפור הזה של מעונות-היום הוא שהעלות היא קרוב ל-2,000 שקלים בחודש. זה מטורף. אם זה יהיה במערכת החינוך, תחת חוק חינוך חובה חינם, אז לפחות – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אין כזה. בוא, בוא לא ניתמם. אני לא רואה שבטווח של השנים הקרובות במדינת ישראל, עם כל מגבלות התקציב, עם צורכי הביטחון, יעבירו חוק חינוך חובה חינם מגיל שלושה חודשים. גם אם זה יעבור למשרד החינוך, אותם תשלומים יהיו, ואני חושש שאפילו קצת יותר. אנחנו רואים גם היום במסגרת חוק חינוך חובה חינם – תשאל כמה משלמים תשלומי הורים וכמה משלמים אגרות כאלה ואחרות. לכן, בוא לא ניתמם. האחריות היא לא להעביר ממקום למקום ובזה לצאת ידי חובה. ברוך השם, תאמינו לי, יש לי מספיק עבודה במשרד הכלכלה גם בלי זה. המשרד הוא גדול, המשרד הוא ענק, אבל זה לא פתרון להעביר אחריות כל עוד אתה יודע שהבעיה קיימת, בגדול. אני יודע, זה אחד מהנושאים שהכי מעסיקים אותנו במשרד. 90% מהתלונות שאני מקבל במשרד מהלשכה לפניות הציבור הן בנושא מעונות-יום, משפחתונים וצהרונים, תאמינו לי. וזה אגף אחד במשרד. זה מראה שהנושא הוא בעייתי מאוד מאוד, ואנחנו לא נותנים תשובות מספיקות, אני מסכים עם זה, ואני רוצה להתמודד. אני רוצה להתמודד עם הבעיה. אם אני אגיע למסקנה שאני לא יכול להתמודד, אז אני אביא – אדרבה, נקיים על זה דיון. אני בינתיים רוצה להתמודד. בנושא של החקלאות, אני רוצה לומר לך – הנושא שהעלית הוא יותר בתחום משרד החקלאות, אבל צריך לזכור – אני מבין ואני רגיש מאוד ליישובים האלה שמנית או לשכבות המוחלשות שיש שם. אבל צריך לזכור שיש לנו גם עניין להוזיל את יוקר המחיה, יש לנו גם עניין להגביר את התחרותיות, ואם המהלך הזה, למשל, של החלב, הוזיל את מוצרי החלב, את הגבינה הצהובה ואחרים ב-25% ויותר – – – <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד השר, זאת הבעיה. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> דקה, דקה. העזרה לחקלאים, יש עוד הרבה דרכים לעזור, עם כל הכבוד, ומי שמופקד על זה צריך לדאוג לכך, לחקלאים, ובעיקר ביישובים בקו העימות ובמקומות הרגישים אסטרטגית למדינת ישראל. יש הרבה מאוד דרכים לקיים את החקלאות, ולא רק להטיל עליהם את כל המשימה הזאת, לבד להתמודד. אבל יחד עם זאת תזכרו, שבצדק אתם תתקפו אותי, ואחרים, בשבוע הבא ותגידו: איפה המלחמה ביוקר המחיה? איפה התחרותיות? איך אתם משחררים חסמים? איך אתם פותחים את המשקים? ותדעו, אנחנו עומדים כל יום – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> זה – – – אצל המתווכחים ואצל החזירים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת עטר, תנו לשר לסיים. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אנחנו עומדים כל שבוע, אני אומר לכם, נו. אני, בחודשיים הקצרים שאני במשרד, כבר יש לנו הסכמי סחר חופשי עם מדינות בארצות-הברית, הידידה הגדולה שלנו, והם לא מבינים למה אנחנו לא פותחים את השוק לכל מיני דברים אחרים שהם פותחים בפנינו, בנושא בשר ואחרים. יש המון דברים שבהם אנחנו עדיין עושים חסמים בשביל לשמור על החקלאות, אבל מצד שני צריך כל זמן למצוא את ה-balance, את התיאום, איך אנחנו גם צריכים לדאוג לשכבות החלשות שיקבלו את המוצר במחיר שהוא לא פי-שניים או פי-שלושה מזה שבגרמניה או במקומות אחרים. לכן צריכים כל הזמן לראות מה בא על חשבון מה, ואני, באמת – אני אומר לכם את האמת – כמעט כל יום אני מתמודד עם הדבר הזה, אתי, עם עצמי. אני יודע בדיוק מה זה יישובי התענכים, ואני יודע מה זה היישובים ברמת-הגולן ובעוטף-עזה, אבל מצד שני אני יודע מה זה גם השכונה בנתניה ובתל-אביב, אותה אוכלוסייה שיש שם, השכבות המוחלשות, שבשבילם גבינה צהובה הפכה להיות מוצר יוקרה. גם עם זה צריך להתמודד. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד השר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא. חבר הכנסת ילין, תודה. השר סיים את תשובתו. תודה רבה לשר הכלכלה, שבחר גם להשיב על שאלות שלא היו במקור. אני מתכבד להזמין את שר התחבורה והבטיחות בדרכים חבר הכנסת ישראל כץ לעלות לדוכן על מנת להשיב לחברת הכנסת מרב מיכאלי. הנושא הוא: מסלולי נחיתות בנמל-התעופה בן-גוריון. <51. מסלולי נחיתות בנמל-התעופה בן-גוריון> <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> כבוד השר, בעניין מסלולי הנחיתה החדשים בנמל-התעופה בן-גוריון, ברצוני לשאול: 1. באיזו שנה אושרו המסלולים החדשים? 2. האם לפני פתיחת המסלולים נעשתה הערכה מחודשת בהתחשב בריכוזי האוכלוסייה? 3. מדוע לא תיאסרנה טיסות בין השעה 23:00 ל-05:00, הגבלה המוכרת בעולם? 4. האם נבחנו חלופות לאחר פתיחת המסלולים החדשים בהתחשב בתלונות? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מיכאלי. אדוני השר. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברת כנסת מרב מיכאלי, השאילתה הועברה להתייחסות מנהל רשות התעופה האזרחית, ולהלן תשובתו: <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה, אדוני השר. חבר הכנסת בר, ובמיוחד החברים בתאים. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> 1. יש להבדיל בהמשגה בין הביטוי מסלול כמסלול המראה ונחיתה – אותה תשתית פיזית על הקרקע – לבין נתיבי טיסה ונתיבי גישה לנחיתה, אותם נתיבים באוויר שעושים המטוסים בדרכם אל המסלול או אחרי המראה מהמסלול. מסלולי ההמראה והנחיתה בנתב"ג אושרו במסגרת תוכנית המתאר הארצית של נתב"ג, תמ"א 2/4 בשנת 1997, והתבססו על תוכנית מוקדמת יותר. בתמ"א יש התייחסות גם לנתיבי הגישה לנחיתה, והדבר אף נבחן בבג"ץ מודיעין בשנת 2010 וקיבל התייחסות של שופטי בג"ץ. נתיבי הנחיתה בנתב"ג מוכתבים מתקינה בין-לאומית, מאילוצי שטח וטופוגרפיה ואילוצים ביטחוניים. נקודתית, נתיב הנחיתה מעל תל-אביב–יפו קיים שנים רבות מאוד ללא שינויים מהותיים. בשנים 2011–2014, במהלך מיזם שדרוג התשתיות בנתב"ג, היו תקופות שבהן לא נחתו בכלל על מסלול 12 ולכן לא עברו מטוסים בנתיב הגישה לנחיתה מעל תל-אביב והסביבה, כשהמסלול לא היה שמיש. 2. לקראת סיום מיזם השדרוג נעשתה הערכה לגבי תבנית התפעול המבצעי של נתב"ג, ומנהל רת"א פרסם הנחיות בנושא. יש לציין בהקשר זה שתי עובדות: א. ההנחיות היו בהישען ובהתבסס על הנחיות התמ"א, שקובעות חד-משמעית שמסלול הנחיתה המועדף יהיה מסלול 12, זה שהגישה לנחיתה אליו מעבירה את המטוסים מעל תל-אביב; ב. ההחלטה נתקפה בבית-המשפט המחוזי לעניינים מינהליים ואושרה על-ידי בית-המשפט. 3. שעות הפעילות של נתב"ג לא הוכתבו בתמ"א. גם נושא זה נשקל לפני גמר מיזם השדרוג והובא להכרעתי בתחילת שנת 2014 מתוקף סמכותי בחוק הטיס, התשע"א–2011. בנתב"ג נהוגה הפסקה בת כמה שעות בהמראת מטוסים במהלך הלילה, אך אין הפסקת נחיתות. לא הייתה מעולם. שעות עוצר פעילות נהוגות בחלק מהשדות בעולם. למיטב ידיעתנו, בשום מדינה אין מצב שבו אין אף שדה בין-לאומי פתוח. כמובן, הפסקת נחיתות בשעות הלילה תשליך מייד על כמות הטיסות בנתב"ג, על היצע הטיסות ועל פיזורן; יש לכך השלכות כלכליות ברורות, והיא נדונה בוועדה ציבורית מיוחדת שפועלת מכוח התמ"א עצמה. למיטב הכרתנו, אין מדינה עם מאפייני תנועה כמו של ישראל שאין בה שדה תעופה בין-לאומי אחד לפחות הפתוח בשעות הלילה. 4. בשבועות האחרונים מתקיימת ברת"א בחינה של עדכון תבנית התפעול המבצעי באופן שיקל על תושבי תל-אביב והתושבים לאורך נתיב הנחיתה על מסלול 12 ויפחית את מספר התנועות ומשך שעות הנחיתה מכיוון זה בלילה. כבר פורסמה טיוטה לעדכון התבנית. נתבקשו התייחסויות נציגי היישובים הסובבים את נתב"ג ובקרוב תתקבל החלטה בנושא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שאלה נוספת לחברת הכנסת מרב מיכאלי. תודה עד כה לשר התחבורה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני, כדי לסבר את אוזנך – אני קיבלתי עד כה 884 פניות מן הציבור בעניין זה. אין נושא, אפילו לא ההתמחות שלי בנושא תקיפה מינית, שקיבלתי בו כל כך הרבה פניות. קרוב ל-1,000 פניות של תושבות ותושבים שבאמת, בריאותם הולכת ומידרדרת עקב חוסר שינה. אני חייבת לציין שפניתי אליך במכתב בעניין זה ב-1 בספטמבר 2014. יש לך הזכות להישאר בתפקיד כבר זמן רב, לשמחת כולנו, כמובן, או באופן חלקי שמחה – לא עניין אישי, פוליטי. ב-1 בספטמבר 2014 – לא נענה מכתבי מעולם. בעקבות זאת שלחתי אליך שאילתה רגילה שלא נענתה מעולם. אתה ודאי מקבל גם חלק מהפניות הללו, הרי הן ודאי לא מגיעות רק אלי. אנחנו מדברות על זה שהמסלולים תוכננו – אתה, מה שאתה מדבר עליה, נעשתה בשנת 1997; הם נפתחו במאי 2014. זאת אומרת, עבר המון המון זמן מהתכנון ועד שהם התחילו לפעול. במאי 2015 התקיימה ישיבה של ועדה ציבורית, ורת"א הציעה החלטה להפחתת הנחיתות בלילה, אבל היא משאירה את המצב שבאמת תושבות ותושבי אור-יהודה ודרום תל-אביב ימשיכו לסבול מחוסר שינה כרוני מאוד מאוד חמור וקשה. במקביל, אגב, היא מקנה כמעט חסינות ל-1,700 תושבות ותושבים ממזור ומבארות-יצחק – ההחלטה הזאת שאתה אומר שאמורה להיות מאושרת עכשיו. למה לא תשתמש – באמת, זה השכל הישר; למה שלא תשתמש בסמכותך כשר התחבורה בשביל לעשות את השינויים הנדרשים לבריאות באמת הכי בסיסית של התושבות והתושבים באזורים האלה? לא יכול להיות שחישובים כלכליים לא יביאו בחשבון גם את העלות של הנזקים הנגרמים מהרס חיי התושבים האלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מיכאלי. סליחה, אדוני השר, יש שאלה נוספת גם לחברת הכנסת זנדברג, ואז כבוד השר כץ ישיב לכולם. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, הנושא הזה, כפי שידוע לך, מלווה אותנו שנים רבות. הוא היה מטרד בעבר; אחר כך, בגלל עבודות שיפוץ במסלול, הייתה איזו הפוגה לתקופה מסוימת, ואז, כמו במשל העז, כאשר מחזירים את העז פנימה זה פתאום מרגיש הרבה יותר גרוע, ולכן זה המצב שהגענו אליו עכשיו. השאלה הנשאלת היא כזו: יש חלופות, הן חלופות יותר קשות ויותר יקרות, של הסטת המסלול או חלוקת הנטל בין כמה מסלולים. השאלה היא האם נבחנו חלופות אחרות מלבד שיפוץ המסלול הקיים והחזרתו לעבודה בדיוק באותה מתכונת שמן הסתם תגרום בדיוק את אותו המטרד. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זנדברג. אדוני שר התחבורה, בבקשה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> באשר לשאלות הנוספות, קודם כול, לגבי המכתבים שלא נענו, זה ייבדק. יש נוהל שאמור לוודא שעונים על פניות. לגופו של עניין, אני גם הקראתי בתוך התשובה חלק מהתשובות על השאלה הנוספת. יש התמ"א ויש קביעת התבניות וההחלטה המקצועית העדכנית בזמן אמת. שני ראשי רת"א – רשות התעופה האזרחית – האלוף במילואים גיורא רום שהיה, תת-אלוף במילואים יואל פלדשו שנכנס לתפקיד, שניהם בראשות המערכת עסקו בנושא, עוסקים בנושא, והם מחזיקים באותן המסקנות. הם גם מוקפים בצוות אנשי מקצוע שדנים בכל עת בסוגיות האלה, תוך הידברות מרבית עם כל ראשי הרשויות וארגונים ציבוריים ואחרים בעוטף-נתב"ג. העובדה היא, אבל, וצריך לזכור אותה, וחברת הכנסת זנדברג אמרה שזה כמו העז, שבשעה שקיבלתי החלטה קשה לשדרג את המסלולים – החלטה שנמנעו חלק מקודמי לקבל – כי המסלולים כמו שהיו, הם היו עם בעיה בטיחותית של מסלול שמצטלב במסלול; הם הוקמו על-ידי הבריטים. אנחנו, לפי תוכניות מקצועיות, שדרגנו את המסלולים. זה לקח כמה שנים, גם הושקעו בזה משאבים לא מעטים; גם בונים מגדל פיקוח, סיימו לבנות, מאוד גבוה ואפקטיבי – כל זה כדי לשפר את בטיחות הטיסה ואת יעילות הטיסות. <יואב קיש (הליכוד):> גם – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> העובדה – ושתיכן תושבות תל-אביב ומייצגות בכבוד את תושבי תל-אביב – העובדה היא – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – אור-יהודה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – שמטוסים שטסים, משמיעים רעש. אגב, אני עד לעובדה הזאת כי נולדתי וגדלתי ואני גר במושב שיש לידו בסיס חיל האוויר. כשאני לא שומע רעש – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מוטרד. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – כמה שניות, אני פתאום שם לב שמשהו לא בסדר. אני לא מצפה מכולם להיות במצב הזה, אבל העובדה היא שנתב"ג מוקף ביישובים קטנים וגדולים, בדרך כלל גדולים, ובכל החלטה שמתקבלת יש כאלה שסובלים מכמות רעש כזו או אחרת. אני יכול לומר לכם שהשיקולים הם מקצועיים בלבד, תוך קשב לפניות הציבור, לפניות ראשי רשויות, עתירות שהיו בנושא ואחרות, והנושאים נבדקים כל הזמן. הפתרון האמיתי הוא, כמו בכל מדינה מתוקנת, להקים שדה משלים. אני לא מדבר על השדה ליד אילת, שדה-רמון, שהוא במקום אילת, שהוא שדה חירום. בטווח של כשעה נסיעה מהמרכז להקים שדה משלים. נבדק נושא נבטים, והיום יש החלטת ממשלה, בשיתוף עם מערכת הביטחון, לייעד – נושא שדה-התעופה ברמת-דוד, אדוני שר הביטחון, על מנת שאפשר יהיה משם לקיים תעופה אזרחית. הדבר הזה צריך להתבצע, ואז יחולק הנטל הזה, גם ביום וגם בלילה, והוא באמת יאפשר סוג אחר של פתרונות. כי בתוך התווך הזה, חברת הכנסת מיכאלי, וכשאני אומר "כלכלי" אז אני מתכוון לא רק ל"כלכלי" – שהם ירוויחו יותר או פחות. האם את מציעה לשתק את התעופה הישראלית, לסגור את השמים שפתחנו, שמאפשרים להמון ישראלים – מי טס משדה-התעופה? ישראלים ותיירים והמון אנשים נהנים מהעובדה שהם יכולים לטוס ולחזור, וגם במחירים שהולכים ופוחתים, ומספר יעדים שהולך וגדל. אי-אפשר להחזיר את הדבר הזה אחורה. אפשר לבדוק, למקד. לכן, השדה המשלים יכול לפתור חלק מהבעיה, ובטווח הארוך, אגב, בהחלט ניתן לבדוק גם אופציה של אי בים שעליו יהיה גם שדה תעופה, אבל זה לא פתרון לשנים הקרובות – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אבל, אדוני, בינתיים – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – זה דבר שבהחלט נבחן אותו ונקדם אותו בטווח הארוך. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אבל בינתיים אפשר לחלק לפחות את הנטל של הרעש בצורה יותר שוויונית. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> כאשר יושבים, שר יושב – והשרה לעתיד מיכאלי, יושבת-ראש סיעת העבודה, השרה לעתיד אני מקווה, באיזה שלב, ותידרשי לקבל החלטות, גם את תתבססי על חוות דעת של אנשי מקצוע שאמונים על התחום, תשמעי גם את הערות הציבור, ובסופו של דבר צריך לקבל החלטה, ויש רק החלטה אחת ועומדים מאחוריה. אי-אפשר לקבל החלטה אחת ולהתפנק בכיוונים אחרים. או שיש טיסות, או שאין טיסות – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אבל אפשר לפחות את הרעש לחלק בצורה יותר שוויונית, שלא רק חלק מסוים יקבל את כל – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – וזו הדרך שבה אפשר – ואני עומד, עמדתי בחזית מול ראשי רשויות ומול אחרים – והתפקיד הוא למצוא את נקודת האיזון. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> כל הערה, כל פנייה, בהחלט נשקלת, זה לא שלא מקשיבים, אבל בסוף צריך לקבל החלטה ולעמוד מאחורי ההחלטה. אני שלם עם ההחלטה. אגב, לא כל מה שאנחנו רוצים, רשויות התכנון והגורמים האחרים מאפשרים לנו; אנחנו כפופים גם כן לכל הרשויות האלה שמפקחות על כולנו – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אני מדברת על המסלולים הקיימים. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – רשויות חוקיות, ולכן אני אומר, בלי דמגוגיה. והייתי גם בדרום תל-אביב, ששם עיקר הרעש, ואמרתי להם והופעתי שם, והם גם, חלק אמרו: נכון, זה היה, עכשיו זה חזר פחות, אבל זה חזר – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – צריך להסתכל באומץ. אני אומר עוד הפעם, האלטרנטיבה והפתרון הם שדה משלים, ואני מקווה שהכנסת תסייע לקדם אותו במהירות. גם שם יבואו, אגב, חלק מהתושבים ויגידו, לא אצלנו, ובסוף צריך לקבל החלטות נכונות. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לשר התחבורה והבטיחות בדרכים חבר הכנסת ישראל כץ, שהשיב על שאילתה של חברת הכנסת מרב מיכאלי, וגם ענה על שאלות נוספות. חברי הכנסת, נא לשבת. חברי הכנסת, לרבות חברי הכנסת לשעבר, חברי הכנסת לרבות סגני שרים. נא לשבת, חברי הכנסת. לפני שנעבור לציון יום ז'בוטינסקי, נציין שבין האורחים הרבים ביציע, שתכף נזכיר אותם, יש גם קבוצת פרקליטים מפרקליטות המדינה, מלווה בידי היועץ המשפטי לכנסת, עורך-דין איל ינון. אנחנו מברכים אתכם בסיור ההיכרות עם עבודת הכנסת והלשכה המשפטית שלה. אדוני סגן שר הבריאות, אני בטוח שאתה רוצה לשבת ולהצטרף למאזינים, והשר ישראל כץ ודאי וודאי. <ישיבה מיוחדת לציון יום זאב ז'בוטינסקי> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו; ראש האופוזיציה חבר הכנסת הרצוג; שרים, חברי כנסת, חברי הכנסת לשעבר ובראשם ודאי שר הביטחון ושר החוץ לשעבר ד"ר משה ארנס; ד"ר קרני רובין, נכדתו של זאב ז'בוטינסקי; מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, חבר הכנסת לשעבר יוסי אחימאיר; כל מוזמני המכון; יושב-ראש הוועדה האקדמית של מכון ז'בוטינסקי, פרופסור אריה נאור; יושב-ראש העמותה להנצחת מורשת הלח"י יאיר שטרן; מוזמני מרכז מורשת מנחם בגין; חברי המועצה להנצחת אישים במשרד ראש הממשלה וכל הקהל הנכבד ביציע, אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד המציין את יום זאב ז'בוטינסקי, שחל כמדי שנה סביב יום פטירתו העברי, כ"ט בתמוז. החוק שאושר בכנסת לפני עשור נועד, כלשונו, להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של זאב ז'בוטינסקי ובהתאם לחזונו הציוני. ז'בוטינסקי אכן נמנה עם אותה רשימה מצומצמת של אישים שהשפעתם האדירה ניכרת גם בחלוף השנים. הדי כתיבתו, יצירתו והאידיאולוגיה שלו ניכרים היום בשיח הישראלי גם בחלוף 75 שנים ממועד פטירתו, בשנת 1940, והוא בן 60 בלבד. חברי חברי הכנסת, אנחנו מציינים את זכרו של איש גדול זה על רקע הבשורות המדאיגות מאוד המגיעות מווינה. ז'בוטינסקי היה איש של עקרונות, הוא היה אדם חברתי לעילא, עם תוכנית מפורטת לחיי לאום ועקרונות החברה והרווחה, אך לא היסס ולא גמגם כשדיבר על זכותו של העם היהודי לחיות לבטח בארצו. ברוח זו הוא התווה את עקרון קיר הברזל, אבן יסוד לבירור ולשיח מול הציבור הערבי, ואם נרחיב אותו – מול העולם הערבי. לצערי, ההסכם שנחתם אתמול עם איראן מבטא קריסת מערכות, חזיון תעתועים בחסות בין-לאומית. איראן מהתלת במערב ומצהירה בגלוי על כוונתה להמשיך בתוכניותיה הרצחניות גם כנגד מי שנושא ונותן אתה, ולכן זוהי אשליה מסוכנת, לא רק לישראל אלא לשלום העולם. יש בי חשש כבד, לא בלתי מבוסס, שהיא סוללת את הדרך להמשך בניית פצצות גרעין רבות, תוך שהיא מעניקה עשרות מיליארדי דולרים למכונת הטרור האיראנית. לפני עשר שנים הזהירו רבים כי הגירוש מגוש-קטיף לא יביא שקט אלא טילים על ישראל. אמרו וצדקו. היום יש להזהיר שההסכם שנחתם אתמול עם איראן לא יביא שקט אלא טילים על ישראל. הנה, הדברים נאמרים, ועדיין אני מלא תקווה שלפחות הפעם נטעה. ישראל לא תוכל כמובן להשלים עם כל זה. מה שאירע אתמול הוא קריסה של ממש של קיר הברזל שלנו מול הרוע הפונדמנטליסטי. ההסכם הזה הוא תחילת קריסת חומת ההתנגדות המערבית להשתלטות רצחנית של האסלאם הקיצוני מבית-מדרשה של טהרן. זהו ויתור על עקרונות יסוד שעלול להירשם לדיראון עולם בדברי ימי מאבק התרבויות הזה. על ישראל, העומדת בחזית המאבק אל מול הרוע, מוטלת החל מהיום חובה מוסרית לעשות הכול, אבל הכול, כדי למנוע את הגרעין האיראני. וכן, כל האופציות פתוחות וכשרות. חברי הכנסת, בעת האחרונה רבים הפכו קצת לז'בוטינסקאים, אף שאינם משתייכים לכאורה למחנה הפוליטי שעמו הוא מזוהה. הדבר מתאפשר כנראה לא רק בגלל מרחק השנים אלא משום שלאיש בשיעור קומה כזה הייתה משנה סדורה לא רק בנושא אחד, למשל גבולות הארץ או זכותנו עליה, אלא גם בנושאי משטר דמוקרטי ובתחומי החברה והרווחה. למרבה הצער, יש לנו נטייה כמעט פבלובית לתייג, אישי ציבור בעיקר, לממד אחד – מה עמדתם בנושא השטחים והאם ראוי כי תהיה רק מדינה אחת בין הים לירדן. ז'בוטינסקי התווה לרבים, כמובן, דרך חשובה בנושאים הללו, אך היה לו גם חזון שהרחיק לכת והיה רב-ממדי. במאמרו הנודע "על קיר הברזל" משנת 1923, שבו הגדיר כאמור את יחסו לציבור הערבי, הציג גישה שאיננה פשטנית או קיצונית אלא הכרה מפוכחת בוויכוח העמוק שיש להכיר בו ולהתנהל בו בתבונה. "את מחבר שורות אלו חושבים לאויבם של הערבים", הוא פותח את המאמר המכונן ההוא, וטוען כי אף שהוא חשוד תמידי כאילו הוא מצדד בגירושם מן הארץ אין זו אמת, שכן בארץ-ישראל יהיו תמיד שני עמים. הגישה הנחושה שהוא מציג, המתבססת על חיזוק השלטון היהודי בארץ-ישראל, כהגדרתו, לא עמדה אצלו בסתירה כלשהי לשאיפה כי שני העמים יחיו זה לצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות. נדמה שמעטים כיום הם אלו שהיו יכולים לחתום על הצהרת כוונות מעין זו, שנחשבת כבר או מורכבת מדי, ואולי אפילו מתונה מדי, בעיני בעלי אידיאולוגיה חד-ממדית, קיצונית, המתבססת על ססמאות הקורצות להמונים או חותרת לפתרונות אינסטנט. זאב ז'בוטינסקי היה ברוך כישרונות ופעילות. הוא היה ממניחי היסודות למפעל הציוני, מייסדן של תנועות חשובות ואף איש ספרות פורה. החיבור הזה בין חזון ומעשה, בין רוח לעשייה ציבורית וצבאית, הקנה לו מעמד מיוחד בדברי ימי ישראל בעת החדשה. רבים רואים בו, ובצדק, גם את מי שסרטט קווים לדמותה של מדינת הרווחה בהגדירו את אותם חמשת המ"מים המפורסמים שעל המדינה להקנות לאזרחיה: מזון, מלבוש, מורה, מעון ומרפא. על כן, ראוי איש דגול זה שנוסיף לשאוב מהשראתו ומהגותו גם בימינו אלה וגם במציאות המורכבת של חיינו. אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו לשאת דברים. אחריו, ודאי, ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> מכובדי יושב-ראש הכנסת, שרים, יושב-ראש האופוזיציה הרצוג, חברי כנסת, מכובדי וידידי הרבים, תלמידיו, מוקירי זכרו ומנציחי מורשתו של זאב ז'בוטינסקי – שאני מרגיש את עצמי כלול בהם, ז'בוטינסקי תרם תרומות כבירות לציונות בעיקר בשלושה מישורים: המישור הראשון היה חידוש כוח המגן העברי וקידום רעיון הצבא היהודי באופן מעשי; הנקודה השנייה, התרומה השנייה, הצבת "קיר הברזל" כמפתח להשלמת שכנינו עמנו וכבסיס לשלום עתידי; והנושא השלישי הוא תורת הלחץ בשדה הבין-לאומי, המעבר משתדלנות לאופנסיבה מדינית. בשני הנושאים הראשונים אדון מחר באזכרה הממלכתית לזכרו של ז'בוטינסקי; שני נושאים שלמעשה אומצו על-ידי הנהגת ממשלות ישראל, ובראש על-ידי דוד בן-גוריון. נעשה כאן שילוב בין התפיסות הללו, ואני חושב שהדבר הזה ברור לכולנו. היום אני מבקש לדבר על התחום השלישי, תורת הלחץ. כמו הרצל, ז'בוטינסקי הבין שבעולם המודרני הפנייה אל דעת הקהל היא מרכיב חיוני לקידום האינטרסים של מדינה ריבונית. הוא כתב: אין ידידות בענייני מדיניות, יש לחץ: מה שמכריע את הכף אינו הטוב או הרע של המושל, אלא כמות הלחץ. אם הלחץ אינו בא אלא מצד מתנגדינו, ומצדנו אנו אין לחץ נגדי שמספיק לבטל את הראשון ולהתגבר עליו, הרי כל מה שייעשה ייעשה נגדנו, אף אם האיש העומד בראש הממשלה ייקרא בלפור או הרצל. ומי שאין לו המרץ, ההעזה, הכישרון והחשק להילחם, לא ישיג אף את התיקון הקל ביותר לטובתנו, ולו גם מידי ממשלה שכולה מורכבת מידידינו הנאמנים ביותר. ז'בוטינסקי מתייחס לתפיסה אחרת שהייתה מקובלת ומושרשת בעמנו במשך דורות רבים, שיטת השתדלנות, והוא אומר: דרך זו אולי טובה הייתה פעם, בימי השתדלנים, כשדי היה בשיחה בין אחד מיהודי החצר ובין הקנצלר האוסטרי כדי להציל איזו קהילה יהודית מפקודת גירוש. אז הייתה מגולמת בקנצלר הממשלה כולה, אולי אף המדינה. הוא לא היה צריך להתחשב בעיתונות או בפרלמנט או בדעת הציבור. אבל עכשיו אין קנצלרים כאלה. פעולה פוליטית בעלת ממדים גדולה צריכה לפנות בימינו אל ההמונים. בעניין הזה הוא המשיך את דרכו של הרצל וגם את דרכו של נורדאו, שקבע – כך כתב נורדאו: מפליא הדבר, לפני שבאה הציונות, בפועל לא דרשנו. השינוי שהכנסנו במצב הזה הוא למראית עין קטן, אבל בפועל הוא גדול מאוד. אנו דרשנו. מכובדי, גם אנחנו דורשים. גם אנחנו עומדים על שלנו. לא תמיד קיבלנו כל מה שדרשנו, אבל אלמלא המאמצים שלנו, לא היינו מקבלים דבר. אלמלא המאמצים שהובילה ישראל במהלך השנים בעניין הגרעין האיראני, לאיראן כבר מזמן הייתה יכולת להתחמש בפצצות גרעין. אנחנו העלינו את העניין האיראני על במת דעת הקהל הבין-לאומית והתרענו על הסכנה. אלמלא כן, לא היה השיח, לא היה הוויכוח, לא היו הצעדים. אנחנו הובלנו את הטלת הסנקציות הנשכניות על איראן, שבגללן איראן נאלצה לגשת למשא-ומתן. אנחנו הצבנו קו אדום לאיראן בהעשרת אורניום, קו אדום שעד היום היא לא חצתה. המאמצים הללו ועוד מאמצים רבים אחרים מנעו מאיראן להתחמש בנשק גרעיני. המאמצים הללו יימשכו. ההסכם שנחתם בווינה איננו סוף פסוק. אנחנו ודאי נמשיך להצביע על פגמיו ועל סכנותיו, ועל הסכנה בכלל של לעשות הסכם כזה עם עריצות רצחנית. וזה לא קל. יש נכונות בעולם המערבי לקבל משטרי עריצות, לחפש את השקט בכל מחיר. על זה כתב ז'בוטינסקי בשנות ה-30, אם אינני טועה, בשנת 1938, הוא כותב כך: מסתער עלינו משטר של מדינת משטרה. ויותר משהוא איום כשלעצמו, איומה הנכונות של רוח התקופה לקבלו. זוהי הנכונות העליזה והמחייכת חיוך רחב לקבל את פני העריצות; לא רק בלי להתאונן, אלא אף בתופים ובמחולות. משהו יקר ערך כבה בנפש האדם. כך הוא כותב. וכפי שאנחנו רואים בימים אלה, לא כולם הפנימו את לקחי ההיסטוריה. גם היום המעצמות נופלות במלכודת החיוכים שפורס משטר העריצות האיראני. אינני אומר שאנחנו ב-1938, משתי סיבות: 1. ב-1938 לא היה התקדים של מה שנעשה אז. היום יש, לרעה מבחינת המעצמות, אבל לטובה מבחינתנו. וכאן בא השוני השני: היום יש לנו מדינה, אז לא הייתה, ותפקידה של המדינה, מעבר לקיר הברזל, מעבר לצבא, מעבר לכוח המגן, זה גם להמשיך לפעול נגד הדברים שמסכנים אותנו ולא להשלים אתם. כשאנחנו בודקים את ההסכם הזה, הוא רע מכל הבחינות: מבחינת יצירת נתיב עתידי לאיראן להתחמש או לייצר את היכולות להרבה מאוד פצצות גרעין בהמשך, וכמובן גם מיליארדי הדולרים שמוזרמים לקופותיה עכשיו. מי שאומר שההסכם ייבחן בהמשך, צריך להביא בחשבון שהוא ייבחן מייד בתוקפנות האיראנית הקיימת. אבל אנחנו מעבר לזה, וקראנו את ההסכם הזה הלילה. כשאנחנו קוראים אותו התמונה הופכת ליותר ויותר עגומה, כי אנחנו מגלים בו דברים אבסורדיים. לדוגמה, סעיף הפיקוח על אתר זה או אחר. ההסכם נותן לאיראן 24 יום לפני שבכלל יוחלט אם יהיה פיקוח. זה כמו לתת לארגון פשע שסוחר בסמים התרעה של 24 יום לפני שבודקים את מעבדת הסמים שלו. ועוד, ההסכם מחייב אותן, את המעצמות, לעשות דבר נוסף: הן חייבות להראות לאיראן את המידע המודיעיני שבגללו הן בכלל רוצות לבצע את הבדיקה. דוגמה שנייה: המנגנון להחזרת הסנקציות, כביכול, ה-snap back, הוא כל כך נפתולי, כל כך מסובך, שדרוש, אינני יודע אם צריך דוקטורט, אבל משהו שמתקרב לזה, כדי להבין אותו. יש בו סעיף מדהים, שיוצר תמריץ ענק להשקיע באיראן, עכשיו וכמה שיותר, משום שהסעיף הזה אומר ששום החזרת סנקציות לא תחול על הסכמים שנעשו עד מועד החזרת הסנקציות. כלומר, הַשקיעו עכשיו באיראן, והַשקיעו הרבה. יש גם סעיף שלישי: מי כלול ברשימת האישים שהסנקציות מוסרות מעליהם. הראשון הוא מוחסן פרחי א-זאדה, כך פורסם, אבי תוכנית הגרעין האיראנית. השני – על זה יש ויכוח – אחד, קאסם סולימאני. ובכן, קאסם סולימאני הוא שמו של ראש מערך הטרור העולמי של איראן. אין אדם שפורס את מערך הטרור בעשרות ארצות, למעלה מ-30 ארצות, יותר מקאסם סולימאני, הוא עושה זאת. אם מדובר בסולימאני אחר, אכן כדאי לדעת, כי אחרת האבסורד כאן פורץ כל גבולות, גם טרור, גם גרעין. וכהנה וכהנה. מי שאמר על ההסכם הזה את האמת הוא נשיא איראן. הוא אמר שבמשא-ומתן איראן השיגה את כל מטרותיה: היא קיבלה לגיטימציה בין-לאומית להמשיך בתוכנית הגרעין, הוסרו מעליה הסנקציות, והיא יכולה להמשיך להפיץ ברחבי העולם את המהפכה, כלומר את הטרור ואת התוקפנות הרצחנית שלה. אנחנו לא מחויבים להסכם זה, ואנחנו נוסיף כמובן להתנגד לו. נשמור ביתר שאת על זכותנו להגן על עצמנו מול כל אויבינו. כוחנו אתנו, והוא גדול ורב. בנושאים קיומיים אין קואליציה ואין אופוזיציה, צריך חזית אחידה כדי להבטיח את קיומנו ואת עתידנו. בעניין זה דרוש שילוב ידיים בין תלמידיו של ז'בוטינסקי ותלמידיו של בן-גוריון. זה מה שדרוש למדינת ישראל בעת הזאת, זה מה שהציבור מצפה מאתנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו, ומתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> מכובדי יושב-ראש הכנסת יולי יואל אדלשטיין, ראש הממשלה, שרים וחברי כנסת בהווה ובעבר, ד"ר קרני רובין, נכדתו של זאב ז'בוטינסקי, הנהלת מכון ז'בוטינסקי, חבר הכנסת לשעבר יוסי אחימאיר, אנשי מרכז מורשת בגין, המועצה להנצחת אישים, המועצה להנצחת זכרו ופועלו של ז'בוטינסקי, קהל נכבד, במצב דברים רגיל הייתי מקדיש את דברי ליסודות אמונתו של ז'בוטינסקי במובנם הרחב. אין זה סוד שמנהיגי תנועתי, תנועת העבודה ומייסדיה, התעמתו והתווכחו עם ז'בוטינסקי על תפיסות העולם המבדילות ביניהם. נדמה היה כי פערים בלתי ניתנים לאיחוי ניצבים ביניהם. גם היום קיימים בינינו ובין תנועותינו פערים יסודיים ועמוקים, אבל לא אחטא לאמת אם אומר שבתפיסות הביטחון הבסיסיות לא היו פערים גדולים בין ז'בוטינסקי לדוד בן-גוריון. ז'בוטינסקי ראה בביטחון נדבך מרכזי בתפיסת העולם של העם היהודי, ולכן יזם את הגדודים העבריים לפני כ-100 שנה, שהם התשתית הארגונית הראשונה לצבאו של העם היהודי. ואילו דוד בן-גוריון, ראש ממשלתנו הראשון, קבע ערב החלטת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר וערב מלחמת הקוממיות – ואני מצטט: עלינו לראות את הסכנה כמות שהיא, ומניעת סכנה זו צריכה לעמוד במרכז הדאגה הציונית, התיקון הציוני והפעולה הציונית. זה מחייב ריכוז של כל היכולות והמאמצים למטרה ראשונית – ביטחון. עלינו לגייס אמצעים וכוח-אדם ביישוב ובעם לשם מניעת סכנה זו, והדבר אפשרי. כשם שאין לי כל ספק במציאות הסכנה, כך אין לי כל ספק באפשרות מניעתה. ואת זה הוא אמר ערב מלחמת העצמאות. כאז כן עתה, סוגיית הביטחון הלאומי שלנו, לצערי, היא עדיין במוקד חיינו בארץ הזו. וכפי שאמר דוד בן-גוריון, עלינו לראות את הסכנה כמות שהיא. ההסכם שנחתם בווינה אתמול בין המעצמות לאיראן מחדד זאת ביתר שאת. כאז כן עתה, אסור לטעות בכוונות של כוחות רשע וטרור לפעול כנגד עצם קיומנו, אזרחינו וערינו. "הישות הציונית", מכנה אותנו נשיא איראן בהופעותיו על במה בפני אומות העולם אתמול, כאילו שום דבר לא השתנה. לדידו, מדינת ישראל לא קיימת. אכן, זו ממלכת טרור שאין שום יסוד להניח שתשנה את דרכה. ההסכם שנחתם הוא אפוא הסכם רע; הוא מסכן אינטרסים ביטחוניים שלנו ושל האזור. וכבר אמרתי שכאשר זה מגיע לביטחון ישראל, אני והמחנה העומד מאחורי נתייצב למען ביטחון מדינת ישראל בכל כוחנו. על כן, למרות המחלוקות והחשבונות שעוד יש לעשות, על התנהלותו והחלטותיו של ראש הממשלה ושל הממשלות בראשותו, שומה עלינו להתמודד עם תוצאותיו של ההסכם כאתגר לאומי, ביטחוני, משותף לכולנו, הן לטווח הקרוב והן לעתיד לבוא. עלינו לבוא בדברים עם ידידתנו הגדולה, ארצות-הברית, לבנות ברית אזורית חזקה עם המדינות הסוניות המתונות, להצביע על חולשותיו ופגמיו של ההסכם ולהבהיר זאת לידידינו, בעלי בריתנו בעולם, כדי לפעול לתיקונו. עלינו ליזום יוזמה מדינית אמיצה ומעוררת השראה, ואני אומר זאת גם לחברתי זהבה גלאון, אפשר לעשות את כל זה גם מן האופוזיציה. הביטחון הלאומי שלנו אינו נתון למחלוקת, גם לא מן האופוזיציה, ובוודאי, ולעתים אפילו ביתר שאת. כאן חשוב לציין את ההבדלים בין בן-גוריון לז'בוטינסקי בתחום המדיני-ביטחוני, שבעיקרם נוגעים בצורך לפרגמטיזם מדיני המתחייב מן המציאות והאתגרים הביטחוניים. ז'בוטינסקי דגל בתפיסת "קיר הברזל" ללא פשרות. בן-גוריון דגל באקטיביזם ביטחוני ומדיני מעשי. מנחם בגין, ממשיך דרכו של ז'בוטינסקי, נאלץ לבסוף לקבל זאת כשחתם על הסכם שלום עם מצרים. בן-גוריון היה מוכן לקבל את הצעת ועדת פיל לחלוקת הארץ ב-1937, ואילו ז'בוטינסקי התנגד לה בתוקף, ובעצם הוביל לדחייתה. אפשר להניח כי הקמתה של מדינה יהודית כבר אז הייתה מצילה רבים מבני עמנו ומשנה את ההיסטוריה לבלי הכר, ואולי אף משפיעה על 1938. קשה לנו לדעת כיצד היה פועל ז'בוטינסקי לו היה בחיים בעת קום המדינה; כיצד היה נוהג בוויכוחים הסוערים של קום המדינה, בפרשות כאובות, כולל פרשת "אלטלנה". האם היה מתגמש מול המשחק הבין-מעצמתי באותה עת? לעולם לא נדע. אבל נדמה לי שהיום הוא היה מסתכל על אמירות פסולות ומתנשאות הנישאות בציבוריות הישראלית כנגד קבוצות בתוכנו, כולל מן הבית הזה, ואפילו ממפלגתו שלו. בעצמו הוא כתב על המנון בית"ר שאותו חיבר: המסקנה הראשונה מהביטוי "כל אדם מלך" היא כמובן שוויון כללי. מהותה של מלכותך או מלכותי היא בזה שאין מי שיכול לעלות עליך או עלי מבחינת כבוד או מעמד. אמירות קשות וחמורות נאמרו כאן לא מזמן, מעל דוכן הנואמים הזה, מפיו של סגן שר בממשלת ישראל כלפי חברות וחברי כנסת ואזרחי ישראל הערבים. איך היה מגיב ז'בוטינסקי אם היה שומע את ראש ממשלת ישראל מאיים כי הערבים נוהרים באוטובוסים לקלפיות ליישם את חובתם הדמוקרטית? איך הוא היה מגיב לו עמד בפני צעירים ממוצא אתיופי הזועקים על השפלתם? איך הוא היה עומד מול פעילי ארגון להב"ה המכים עוברי אורח עד זוב דם, מול "תגי מחיר", שרפת כנסיות וביטויים בלתי פוסקים של גזענות? אני יכול להניח שלו חי ז'בוטינסקי היום הוא היה מוצא את עצמו נאבק בתקיפות כנגד כל התופעות הללו, כולל באנשים מתוך תנועתו, במאבק מר על רוחה של המדינה היהודית והדמוקרטית, כפי שהוא ראה בחזונו. מכובדי, אני עומד בראש מחנה שלא ינק את שורשיו מאותם כתבים אלמותיים של זאב ז'בוטינסקי וחלק על תפיסותיו, אבל היום אנחנו קוראים אותם בהשתאות, בכבוד ובהערכה רבה. אני מאמין כי אם נשוב אל אותם ערכי יסוד, של שמירה על צביונה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל ללא התפשרות, ולו הקטנה ביותר, על כבודו של הזולת, שוויונו בפני החוק וזכויותיו הבסיסיות, נוכל להתקדם כמדינה וכחברה לעבר עתיד צודק וראוי יותר. על כך, ללא ספק, היו מסכימים בן-גוריון וז'בוטינסקי כיסוד מכונן לביתנו הלאומי, ביתו הלאומי של העם היהודי. ולצערי היום, נדמה כי לא כל באי הבית הזה היו עומדים אתם באותו צד של המתרס. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. עד כאן ציון זכרו של זאב ז'בוטינסקי. אני מודה מאוד לכל המוזמנים שכיבדו את הכנסת בנוכחותם, ואנחנו נעבור לחקיקה. <הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הודעה במסרון על סיום עסקה לתקופה קצובה), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1072/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הודעה במסרון על סיום עסקה לתקופה קצובה), התשע"ה–2015, של חברת הכנסת מירב בן ארי וקבוצת חברי הכנסת. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת בן ארי לעלות לדוכן לנמק את הצעת החוק. ישיב לה שר הכלכלה חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי. <מירב בן ארי (כולנו):> יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, השרים, ראשית, אני רוצה להודות לשר הכלכלה. הוא אמור להיות כאן כדי להשיב לי, לא? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, הוא תכף יופיע. בבקשה. <מירב בן ארי (כולנו):> נמשיך? אוקיי. אני רוצה להודות לשר הכלכלה, השר אריה מכלוף דרעי, על התמיכה בתיקון לחוק, ולשרת המשפטים על התמיכה בחוק. התיקון לחוק הוא אומנם סעיף קטן, אבל הוא בהחלט יכול לחסוך בכיס של כל אחד ואחד מהאזרחים במדינה. זהו תיקון לחוק. הוא תיקון חברתי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה, גברתי, אני חושב שאת רוצה – – <מירב בן ארי (כולנו):> אני לא מצליחה להתרכז. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – להציג לנו דברים חשובים. כן. <מירב בן ארי (כולנו):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר אריאל. השר אריאל. תודה. חברי חברי הכנסת. כן. תודה. <מירב בן ארי (כולנו):> התיקון שיזמתי נבע בעצם ממקרה אישי שקרה לי, והוא קורה בעצם כל יום לאזרחי מדינת ישראל. יום אחד אתה מחליט להתקשר עם חברת תקשורת או חברה גדולה כלשהי, ואז, כשנגמר לך המבצע, אתה מגלה ששילמת כפול. נכון שהחברות דאגו לרשום לך, ככה בקטן, בסוף החשבונית, שנגמר לך המבצע ואתה צריך לעדכן, אבל לצערי רובנו מתעלמים, ואנחנו תמיד משלמים יותר. מה שמפתיע הוא שכשנגמר המבצע, אתה תמיד מועבר למסלול יקר יותר, וככה החברות תמיד מרוויחות על חשבון האזרחים. התיקון האחרון לחוק הוא משנת 2008, ולפי התיקון הזה צריך להודיע לך רק בחשבונית בסוף, באותיות קטנות, או במייל או בדואר. הצעת החוק שלי אומרת דבר פשוט: בואו נוסיף שההודעה תהיה במסרון. 14 יום לפני שנגמר המבצע יסמסו לך, ישלחו לך הודעת טקסט או מסרון, שבה בעצם מודיעים לך שיש לך האחריות לבוא וליצור קשר עם החברה כדי שלא יסתיים לך המבצע בלי שהייתה לך אפשרות להגיב. ההודעה היא 14 יום לפני במסרון, והיא אומנם מטילה את האחריות על הלקוח, שהוא זה שצריך להתקשר, אבל עדיין לפחות הוא ידע על זה מראש ולא באמצעות חשבונית. זאת אומרת, כל מה שעשיתי הוא לחייב את החברה להיות אחראית יותר, להיות חברתית יותר, ולהקשיב ללקוחות שלה. בתקופה האחרונה אנחנו נתקלים כל הזמן במסרונים שמגיעים אלינו ומדברים על משכנתה, על בית, על הגדלה של חבילה. כל מיני הודעות מיותרות שמגיעות אלינו, מה שנקרא, כל יום. אז אני אומרת שהודעה אחת לפחות תהיה טובה ללקוח, תדאג לעדכן אותו מראש, וכמובן תיתן לחברה להיות קצת חברתית כלפי הלקוחות שלה. אני מקווה שכולכם תצביעו בעד. אני לא רואה שום סיבה להתנגד. זה חוק שיהיה טוב לכל האזרחים במדינה. זו אומנם הצעה קטנה, אבל חשובה בעיני. באופן אישי, אני שמחה שכשקורים לנו מקרים או איזו עוולה חברתית, יש לנו אפשרות לתקן אותה בשביל כל אזרחי ישראל. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. אני מזמין את שר הכלכלה חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי להשיב בשם הממשלה. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אדוני היושב-ראש, אני תומך בהצעת החוק של חברת הכנסת מירב בן ארי. היא הצעת חוק טובה. היא דואגת לצרכן, היא דואגת להעביר לו את המידע כדי שידע לעמוד על זכויותיו באמצעים הטכנולוגיים שקיימים היום. יש לנו הערות. היות שחברת הכנסת מירב הסכימה שבוועדה, כשנקדם את ההצעה לקריאה ראשונה, היא תתאים את עצמה ואת נוסח החוק להערות שלנו, אני תומך בהצעת החוק. את מה שיש לומר שם, אנחנו נאמר בוועדה. אני מבקש מהכנסת לתמוך ולהעביר את זה לוועדת הכלכלה של הכנסת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר הכלכלה חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי. למען הסר ספק, לפרוטוקול, חברת הכנסת מירב בן ארי, את מקבלת את התניות הממשלה? <מירב בן ארי (כולנו):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. חברי הכנסת, אני מבין את ההתרגשות הרבה לקראת אישור החוק בקריאה טרומית, אבל בכל זאת, קצת שקט. נכון, אדוני יושב-ראש ועדת הכנסת? אתה גם רוצה לתמוך? אנחנו מצביעים. חבר הכנסת, הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הודעה במסרון על סיום עסקה לתקופה קצובה), התשע"ה–2015, קריאה טרומית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 52 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הודעה במסרון על סיום עסקה לתקופה קצובה), התשע"ה–2015, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 52 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה טרומית ותועבר לוועדת הכלכלה של הכנסת לצורך הכנתה לקריאה ראשונה. <הצעת חוק הדואר (תיקון – פרטי חובה בהודעה על משלוח דבר דואר רשום), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/969/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק הדואר (תיקון – פרטי חובה בהודעה על משלוח דבר דואר רשום), התשע"ה–2015. מי שינמק את החוק הוא חבר הכנסת אורי מקלב, שהגיש את ההצעה יחד עם חבר הכנסת גפני. ישיב לו השר אקוניס. בבקשה, חבר הכנסת מקלב. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, מדובר בהצעת – אני מנמק מפה, כפי המסוכם, אדוני היושב-ראש. יש לי זמן לעלות למעלה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, אתה יכול לעלות לדוכן. לא רשום שזאת הנמקה מן המקום. זה על חשבון מכסת הסיעה, כך שיש לך עד עשר דקות להסביר לנו. בבקשה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אנחנו עוסקים, או מנסים להציע – הצעת חוק הדואר (תיקון – פרטי חובה בהודעה על משלוח דבר דואר רשום). אנחנו מציעים לחייב בעל רישיון כללי למתן שירותי דואר לציין בהודעה על משלוחי דבר דואר רשום את שמו ומענו של השולח, אלא אם הנמען ביקש שפרטים אלה לא יצוינו, וגם אנחנו מחריגים את הממשלה. בכמה משפטים – התופעה, אני מניח, ידועה לכולם: אנחנו מקבלים בתיבות המכתבים שלנו הודעה שמחכה לנו בבית-הדואר דבר דואר רשום. אנחנו מתאמצים להתאים את עצמנו לשעות שהדואר פתוח, עומדים בתור זמן רב, ובסופו של דבר, אחרי שאנחנו ממתינים זמן רב בתור ואנחנו מנסים לראות מי השולח – אם מפעל הפיס שלח משהו, או משהו שמאוד חיכינו לו – מתברר שמה ששלחו – אדם שהחשיב מאוד מאוד את הירחון או את לוח השנה לקראת השנה החדשה, והואיל בטובו לשלוח לנו דואר רשום, כדי שאנחנו נבוא וניקח אותו. מתברר מתוך הדברים האלה שאנשים בעצם לא יודעים על מה הם באים. זה עוד לפני השקיפות. אדם שמגיעים אליו בקשה או מכתב, זכותו לדעת מי השולח. וכשהוא יודע מי השולח, הוא מחליט איך הוא מתנהל בהתאם. שאלנו: מדוע לא? לכתחילה מאי קא סבר? לכתחילה, מה המחשבה שלו? התברר שעד היום הייתה מניעה והייתה התנגדות של הממסדים הממשלתיים, בגלל דוחות או הוראות כאלה ואחרות, שחשבו שאם ידעו שהשולח הוא משטרת ישראל, משטרת התנועה, ויש לו דוח – הוא לא יבוא לקחת את זה; הגם שזה לא פוגם בשום דבר מהמחויבות שלו. באופן אמיתי, גם אם אדם לא לקח את זה, כל ההליכים המשפטיים או ההליכים המינהליים האחרים נגדו ממשיכים. אבל בכל אופן, כדי למנוע, כדי שאנשים כן יבואו וייקחו את זה, הממשלה התנגדה, הגם שאני חושב שהיום זה בדיוק הפוך: כשהוא יודע מי שולח, הוא גם מבדיל לעצמו אם דוח או לא דוח. הוא יודע שזה לא עוזר לו, ובסופו של דבר הוא יבוא וייקח. גם הממשלה צריכה להיות שקופה בעניין הזה, וזו בחירתו של אדם. אבל לכן, בהצעת החוק אנחנו החרגנו את הממשלה, ועכשיו אנחנו מגיעים לכל הגופים המסחריים והציבוריים הכלליים, חוץ ממשרדי הממשלה: אדם ששולח דואר לנמען, צריך לכתוב ולשקף בחוץ מי השולח. מכאן ואילך, אדם יחליט בעצמו אם הוא בא ולוקח את זה, גם אם זה דואר רשום. לכן, במסגרת הצעת החוק שהייתה לנו עוד בקדנציה הקודמת, בכנסת הקודמת, יחד עם הצעת החוק שלנו, הממשלה, משרד התקשורת בראשותו של השר ארדן, קידמה הצעת חוק כללית לגבי הדואר, לגבי כמה וכמה דברים, כולל לגבי הדואר הרשום. ולכן, היה כלול שם אם שינויים כאלה ואחרים – וכל השינויים שהממשלה תעשה בחקיקה מקובלים עלינו – היו דיונים בעניין הזה. הגענו לסיכומים. אתם מבינים לבד שהיו התנגדויות של הרבה גופים מסחריים כאלה ואחרים שיצטרכו לכתוב את זה. הייתה גם שאלה טכנית, איך בתי-הדואר עושים ומיישמים את החוק. איך הם אוכפים את הרישומים, איך הם בודקים שבאמת יש חיוב, שהוא רשם את השם שלו מאחור. התברר שאפשר להתגבר על זה, אין הרבה ביורוקרטיה בעניין הזה. אלה דברים שבקלות אפשר לעשות, במיוחד בעידן המחשוב. איך שלא יהיה – אדם ששולח דואר רשום כותב את הפרטים שלו, ובסך הכול צריך להעתיק את זה גם לדואר שלו. לכן, אנחנו נמצאים היום באישור – הממשלה אישרה, ועדת השרים אישרה, ואני מאוד מעריך ומודה לה על כך; ולמשרד התקשורת, בראשות המנכ"ל של משרד התקשורת, שהסכימו לאפשר לקדם עכשיו, ודאי בשלב הזה, את החוק הזה שיחייב את מי ששולח דואר רשום לכתוב את שמו ומענו. ובסופו של דבר, אותו נמען שמקבל את זה יוכל לדעת מי שולח לו, ולפי זה להחליט אם לקבל את דברי הדואר או לא. כמובן, מראש, אני מסכים לכל התניות הממשלה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. השר אופיר אקוניס, בבקשה, נא להשיב בשם הממשלה. <השר אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברות וחברי הכנסת, חבר הכנסת מקלב, אכן, הצעה שאפילו – תשמע, מתוך חדר ועדת שרים לחקיקה אני יכול להגיד לך שכולנו הסכמנו, כי גם אנחנו מקבלים בדיוק את אותו "בון" כזה, את הקריאה הזאת, ולא יודעים מי השולח. אז אני יכול להגיד לך שהייתה הסכמה רחבה כבר בוועדת שרים לחקיקה, כי זו הצעת חוק צרכנית ואזרחית מן המעלה הראשונה. אדוני היושב-ראש, בהצעה של חברי הכנסת מקלב וגפני מוצע לתקן את חוק הדואר ולחייב בעל רישיון כללי לציין בהודעה בדבר משלוח דבר דואר רשום בארץ את שם ומען השולח, למעט אם הנמען ביקש ששם השולח לא יצוין בהודעה. לפי דברי ההסבר להצעת החוק, החסרת פרטי מידע מונעת מן הנמען לדעת מי השולח ומה מידת הדחיפות של קבלת דבר הדואר לצורך הגעה ליחידות הדואר לאיסופו. ואכן, כפי שגם ציין חבר הכנסת מקלב, בכנסת הקודמת פורסמה הצעת חוק ממשלתית, הצעת חוק הדואר (תיקון 12), התשע"ד–2014, שהוכנה על-ידי משרד התקשורת ובשיתוף משרדי הממשלה הרלוונטיים, שגם עברה, אדוני היושב-ראש, בקריאה ראשונה כאן, וגם אפילו התקיימו עליה כמה דיונים בוועדת הכלכלה, אך היא לא הבשילה לקריאה השנייה והשלישית בשל פיזור הכנסת הקודמת ולא הסתיימו הליכי החקיקה. חבר הכנסת מקלב, חבר הכנסת גפני – אני לא רואה אותו פה, אוה, אני כן רואה אותו פה – חבר הכנסת גפני, אני משבח את הצעת החוק שלך, יחד עם חבר הכנסת מקלב. הממשלה סבורה שמדובר בהצעת חוק טובה. יש להתייחס, אדוני היושב-ראש, לכמה היבטים טכניים שעלו בדיונים במשרד התקשורת ובוועדת הכלכלה. אני אמנע מלפרט אותם, ואולי הם יפורטו בדיונים בוועדת הכלכלה. אנחנו, אם כן, תומכים בהצעת החוק, חבר הכנסת מקלב, כמובן בכפוף להסכמתכם שהנוסח שיקודם יהיה הנוסח של הצעת החוק הממשלתית. תודה. וכמובן, אני מסכים. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר אקוניס, שהודיע על תמיכת הממשלה. חבר הכנסת מקלב הודיע לפרוטוקול שעליו ועל חבר הכנסת גפני מקובלים התנאים שמתנה הממשלה, ולכן אנחנו נעבור להצבעה. הצעת חוק הדואר (תיקון – פרטי חובה בהודעה על משלוח דבר דואר רשום), התשע"ה–2015, לקריאה טרומית, מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 45 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הדואר (תיקון – פרטי חובה בהודעה על משלוח דבר דואר רשום), התשע"ה–2015, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 45 בעד, אחד מתנגד, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה טרומית ותועבר לוועדת הכלכלה של הכנסת לצורך הכנתה לקריאה ראשונה. <הצעת חוק קיצור תקופת הצינון לבכירי מערכת הביטחון (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1086/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק קיצור תקופת הצינון לבכירי מערכת הביטחון (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, של חבר הכנסת יעקב פרי וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, חבר הכנסת פרי יציג את ההצעה, והשר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין ישיב לו בשם הממשלה. כן. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – בהצבעה הקודמת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מוזס מודיע לפרוטוקול שהוא טעה בתום לב בהצבעתו ולחץ על הכפתור נגד במקום הכפתור בעד. אנחנו רשמנו בפרוטוקול שלא הייתה לו שום כוונה להכשיל את הצעת החוק של חבריו לסיעה גפני ומקלב. רשמנו לפנינו. בבקשה, אדוני, עד עשר דקות לרשותך. <יעקב פרי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, אתמול התבשרנו על ההסכם הרע – אם אפשר קצת יותר שקט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אנחנו נשתדל. חבר הכנסת יואב קיש, בתור פורש בכיר מצה"ל אתה בטח רוצה לשמוע מה יש לחבר הכנסת פרי לומר על הנושא. <יעקב פרי (יש עתיד):> וגם אם הוא לא רוצה לשמוע, שיהיה בשקט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> וחברת הכנסת מרב מיכאלי מאוד מעוניינת גם לשמוע; ומי עוד? וחבר הכנסת דיכטר, בכלל, החוק היה חל עליו אילו היה מתקבל בזמן. <יעקב פרי (יש עתיד):> נכון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נכון, חבר הכנסת דיכטר? חבר הכנסת אברהם אבי דיכטר, אני לא יכול להמשיך את הדיון בלי שתשמע את – – <יעקב פרי (יש עתיד):> אני מקווה, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – הדברים של קודמך בתפקיד, ולא נפרט באיזה תפקיד. <יעקב פרי (יש עתיד):> אני מקווה, אדוני היושב-ראש, שהפורשים, אין להם בעיות שמיעה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני יודע, אולי זה חיל התותחנים. <יעקב פרי (יש עתיד):> אתמול, אדוני היושב-ראש, התבשרנו על ההסכם הרע שנתחם בין המעצמות לאיראן, הסכם שלכל הדעות לא מעניק, בהמעטה, פתרון מספק לסוגיית הגרעין האיראני, ומסכן את מדינת ישראל. אבל ההסכם עושה דבר נוסף: הוא ממחיש בפני כולנו פעם נוספת את החשיבות בעשייה הביטחונית היומיומית של מערכות הביטחון במדינת ישראל, של מנגנוני הפיקוח הפרלמנטריים, וקביעת המדיניות הביטחונית של ישראל על-ידי הממשלה. ימים כאלו ממחישים בפנֵי כול, ובפנַי יותר מכול, את החשיבות של המעורבות של בכירים ממערכות הביטחון במערכות הפוליטיות. מדינת ישראל זקוקה לאנשי ביטחון בכירים בנקודות המפתח של קביעת מדיניות ושל פיקוח על מערכות הביטחון; אנשים, עם כל הצניעות, המביאים עמם ניסיון רב-שנים של התמודדות עם משברים קשים ועם נושאים הרי גורל. ולכן היום, מעל במה זו, ברצוני לשאול את הליכוד: ממה אתם מפחדים? ממי אתם מפחדים? ביום א' האחרון עלתה בוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק שלי לקיצור תקופת הצינון של ביטחוניסטים מדרגת אלוף ומקביליהם בארגוני הביטחון והמודיעין השונים, משלוש שנים במצב הקיים היום לשנה אחת. הסיבה לצורך בשינוי החקיקה הוא המצב החוקי הבלתי-הגיוני שאליו הגענו, שבו בכירי מערכות הביטחון לא יכולים להיכנס למערכת הפוליטית כנבחרי ציבור במשך שלוש שנים מיום סיום שירותם הביטחוני. מדובר בתקופה לא פרופורציונית, חסרת מהות, וכזאת שפוגעת בדמוקרטיה הישראלית. הצעת החוק עלתה לוועדת השרים לחקיקה ביום א' האחרון, עלתה, ולאחר ההנחיות שקיבלו שרי הליכוד נפלה בלי הסבר ובלי סיבה מהותית. אז מדוע הליכוד מתנגד לקיצור תקופת הצינון? למה ירצו נבחרי ציבור להדיר מהפוליטיקה הישראלית חלק נכבד מטובי ומטובות בניה ובנותיה? התשובה ברורה: הליכוד או מישהו בליכוד מפחד מהגנרלים. במקום לדאוג לעתידה של המדינה, לאיחוד שליחי הציבור בפוליטיקה הישראלית, הליכוד בוחר בטקטיקות פוליטיות ירודות ומבזות ומרחיק את הביטחוניסטים מהפוליטיקה. המצב שנוצר הוא חמור יותר ממה שנראה לעין, שכן הצינון מייצר בפועל ריחוק של הביטחוניסטים מהפוליטיקה לתקופה ארוכה הרבה יותר משלוש שנים, ולמעשה מייצר מועדון לקוחות סגור בכנסת ישראל. ואני שואל את עצמי, ואותך, אדוני ראש הממשלה, מדוע אתה לא מאפשר לשנות את החוק הזה? אני שואל וגם מנסה לענות. ראש הממשלה מנסה למכור לציבור תדמית שלפיה הוא, ורק הוא, יכול לדאוג לביטחון ישראל, וכניסתם של ביטחוניסטים לפוליטיקה עלולה לערער את התדמית שנתניהו מנסה לייחס לעצמו. נתניהו דואג להדיר את הגנרלים מהפוליטיקה הישראלית באמצעות חומה או חומות של חקיקה לא דמוקרטית, והכול כדי לשמר לעצמו תדמית. אז אני חושב שעכשיו, אחרי שראש הממשלה נכשל בטיפול בסוגיית הגרעין האיראני וברור לכול כי תדמיתו הציבורית עלולה להיסדק, ניתן לשנות את החוק ולאשר את קיצור תקופת הצינון. אני פונה היום לכל חברי הכנסת: האם יעלה על הדעת ששמות כמו אריאל שרון, רפאל איתן, אבי דיכטר, אהוד ברק ורבים טובים אחרים לא היו מגיעים לפוליטיקה, והכול בגלל החשש לתדמיתו של אדם אחד? האם זו באמת כוונת הליכוד, למנוע מאנשים טובים להיכנס לפוליטיקה? האם הבית הזה לא יתברך בעוד וביותר אנשים טובים ואיכותיים, אנשים כמו ראשת אכ"א, הרמטכ"ל היוצא בני גנץ? אני רוצה, בהחלט כן, לראות אותם, אם הם ירצו, מגיעים לכנסת – אדוני היושב-ראש, אם אפשר, טיפה שקט. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת דוד ביטן, אם אפשר, לא להפריע לדובר. <יעקב פרי (יש עתיד):> אני באמת רוצה לראות אותם מגיעים לכנסת ותורמים למען המדינה, וכל מי שמתנגד לכך או מתנגד לחוק, אומר למעשה לכל אותם אישים נכבדים: איני רוצה אתכם בכנסת. הבית הזה זקוק יותר לאנשים שפועלים כשטובת המדינה לנגד עיניהם, ולא שרידות פוליטית מהווה את מרכז האג'נדה של עשייתם הציבורית. אבל אצל הליכוד ואצל נתניהו, רק טובתם הפוליטית מהווה שיקול, ולא ערכים, לא הדמוקרטיה ולא המדינה. חברותי וחברי חברי הכנסת, בואו נבדוק מה קורה בעולם. במרבית מדינות העולם לא מוגדרת בחוק תקופת צינון כלל. למעשה, אין צורך בתקופת צינון, משום שהשירות בכוחות הביטחון והשירות הציבורי כפוליטיקאים, אין ביניהם סתירה, או ההפך הוא הנכון: הרי בבסיסן של מערכות הביטחון עומד הניתוק מהפוליטיקה ויישום המדיניות, ואין אנו מניחים מראש שבכירי מערכת הביטחון ינצלו את תפקידיהם לצורך קידום עתידם הפוליטי. אך במדינת ישראל, שיש מי שיסכים עם המדינאי הצרפתי מירבו, שאמר ב-1788 על האימפריה הפרוסית שהיא צבא שיש לו מדינה ולא מדינה שיש לה צבא, דרושה מידה מסוימת של צינון. אך מילת המפתח היא "מידה". לדוגמה, בבדיקת המצב החוקי הקיים בצרפת עולה כי בצבא צרפת, קצינים שהם מפקדים אזוריים בדרגת אלוף אינם יכולים להיבחר לפרלמנט אלא אם עברה לפחות חצי שנה מיום פרישתם מהצבא. חצי שנה בלבד. אז מדוע שלוש שנים? תקופה כה ארוכה, אשר בקונסטלציה מסוימת יכולה לגדול עד לשש-שבע שנים, מייצרת עידן קרח בפני בכירי מערכת הביטחון ולא תקופת צינון. חברותי וחברי חברי הקואליציה, העובדה שהקואליציה בנויה מ-61 חברי כנסת טומנת בחובה הזדמנויות ולא רק קשיים. בעזרתם של שניים מכם, החוק הזה יכול לעבור היום ולשים סוף לפרק מבזה בהיסטוריה של ספר החוקים הישראלי. משיחותי הרבות עמכם אני יודע על רבים מכם שתומכים בחוק, תומכים ברעיון, ונבוכים קשות מהמצב החוקי הקיים היום. אני מבקש שתנסו להיות נאמנים לערכים שלכם ותצביעו בעד החוק. אני פונה היום אליך, אדוני ראש הממשלה: יש לך הזדמנות, שים סוף לעוול הזה, תמוך בהצעת החוק והפסק להרחיק את אנשי הביטחון הבכירים מהפוליטיקה הישראלית. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יעקב פרי. ישיב השר יריב לוין. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, מכובדי חבר הכנסת פרי, אני פשוט רוצה להשיב, ויש לי גם כמה שאלות, אז אני אודה אם אני אוכל לשאול אותן. תראה, אני האזנתי רוב קשב לדברים שלך, ולו שמע אותם מישהו מן הצד וביקש להשתכנע, הוא היה שואל מייד: למה שנה? למה שנה? הלוא אם הטענה שאתה מעלה היא נכונה, והיא אומרת שנזקו של המצב הקיים הוא נזק כל כך כבד וקשה, ושכדבריך נמנע מאתנו לזכות – אדוני היושב-ראש, מה טעם יש שאני אשיב כשאי-אפשר לשמוע כלום? <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי חברי הכנסת. חבר הכנסת יאיר לפיד. חבר הכנסת פירון. חבר הכנסת זוהיר בהלול, אם אפשר לשבת. חבר הכנסת אלי אלאלוף עם גבו אלינו. רבותי הסדרנים, תעשו סדר אצל מזכירי הסיעות, יש יותר מדי רעש. <שר התיירות יריב לוין:> ואני שואל, חבר הכנסת פרי, אני שואל: מה טעם יש בקביעת תקופה של שנה? הרי לשיטתך, אם הבנתי נכון – אולי לא הבנתי, לכן אני שואל – בעצם אנחנו גם משנה ואפילו מחודש נצא נפסדים, כי נכון וראוי שמי שסיים את שירותו הביטחוני, לא נפסיד אותו כאן באולם המליאה ולא נפסיד אותו כאן בזירה הציבורית ונוכל לאפשר לו להיכנס מייד ולהיבחר לכנסת ולהיות פעיל בתחום הציבורי. אני שואל: האם ההצעה של שנה נובעת סתם מכך שבמקום שלוש שלפו איזה מספר, שנה? האם היא נובעת מכך שיש, אולי, מישהו מסוים שאליו מכוונת ההצעה ובפנינו בכלל איזו חקיקה פרסונלית ולא עניין עקרוני? מישהו שרוצים לקצר לו את העניין משלוש שנים לשנה? או אולי, חבר הכנסת – – – <עפר שלח (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת פרי, אפשרות שלישית, והיא שגם אתה סבור שהמעבר המיידי ממערכת הביטחון אל האולם הזה שבו אנחנו יושבים איננו רצוי ואיננו טוב, ואז כל הוויכוח הוא רק על פרק הזמן. לא קיבלתי, אני מוכרח לומר, מענה לדבר הזה בנאום שלך, חוץ מאשר האשמות כלשהן שאינני יודע מנין הן לקוחות, כאילו ראש הממשלה פוחד מאיזה צל שלא ברור בכלל מהו, ולכן מתנגד לשינוי מצב קיים שנקבע כבר מזמן ושאין שום הסבר אמיתי מה השתנה עכשיו שצריך לשנות אותו – אני לא שמעתי. אז אני, קודם כול, שואל אותך, חבר הכנסת פרי, אנא תאמר לי, לְמה התכוון המשורר? לָמה שנה? <עפר שלח (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> למה, אני שואל, חבר הכנסת שלח. בכל הכבוד, כאשר באים לכנסת ומבקשים לתקן את החוק הקיים, צריך להסביר למה צריך לתקן אותו, ולא להגיד למה החוק אומר היום שלוש שנים. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – לא, מחזירים את הגלגל אחור – – – <שר התיירות יריב לוין:> ואני שואל – חבר הכנסת ילין, אז בוא תענה לי למה. אני שואל אותך באמת – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – מפחדים, הם מפחדים. <שר התיירות יריב לוין:> אתה רוצה לתקן את החוק – למה? כי שלוש שנים זה יותר מדי ושנה זה מצוין. <עפר שלח (יש עתיד):> נכון. <חיים ילין (יש עתיד):> נכון. <שר התיירות יריב לוין:> הבנתי. אוקיי. עכשיו אני אומר כך, קודם כול, אני שמח שיש הסכמה, אני שמח שיש לנו כבר הסכמה על כך שלא נכון שלא תהיה תקופת צינון. אז נשאלת השאלה: כמה תהיה התקופה הזאת? אז כבר אין ראש ממשלה שמפחד ואין את כל הסיפורים האלה. בסך הכול שאלה של אמת מידה: אחד חושב שנה, אחד חושב שנתיים ואחד יחשוב שלוש שנים והשלישי יחשוב ארבע. עכשיו אני אומר לכם שהממשלה מתנגדת להצעת החוק, משום שאין שום הסבר, וגם לא נשמע שום הסבר, מדוע המצב הקיים איננו מספיק טוב; מדוע המצב הקיים מונע ממאן דהוא לאחר שלוש שנים להצטרף למערכת הפוליטית; מדוע המצב הקיים יש בו כדי לגרוע מאדם כלשהו ששירת במערכת הביטחון את האפשרות להצטרף למערכת הפוליטית, ומאתנו, אדוני היושב-ראש, ליהנות מכישוריו ומהידע שלו כאן במליאה. אגב, חבר הכנסת פרי, אנשים שהם יוצאי מערכת הביטחון – יש ביניהם והיו ביניהם ועוד יהיו ביניהם הרבה חברי כנסת ושרים מצוינים, וגם כאלה שהיו פחות טובים, והם לא שונים בעניין הזה מאף אחד אחר. כלומר, ההנחה הזו שזהו האופן שבו נשביח את מליאת הכנסת – תרשה לי, גם עליה לומר: הם בוודאי יתרמו לא פחות משיתרמו אחרים שיכולים לבוא במקומם. עכשיו אני אומר דבר נוסף, והוא חשוב. יש צד שני למשוואה הזו, ולצד הזה, שוב, אין שום התייחסות, לפחות בדברים הוצגו כאן, והוא צד חשוב לא פחות, אולי יותר. כי אל מול הערך של הרצון לחזק את המליאה הזו בכוחות נוספים ממערכת הביטחון ואל מול הזכות החשובה להיבחר, שגם עליה צריך להגן ולצמצם את הפגיעה בה ככל האפשר, עומד ערך לא פחות חשוב, והוא הרצון למנוע פוליטיזציה של מערכת הביטחון; למנוע מצב שבו אדם בעודו במדים כבר יימצא באיזה תהליך של משא-ומתן עם מפלגה פוליטית לקראת הצטרפות אליה וריצה במסגרתה בבחירות לכנסת; למנוע מצב שבו תהיה ולו מראית עין שכך הם פני הדברים, שכל פעולה או כל אמירה של קצין בכיר או אדם בכיר במערכת הביטחון בתפקיד כזה או אחר מייד תקבל פרשנות או נראות או חשש שהן נעשו כחלק כבר מהכנת הכניסה המיידית שלו לתוך המערכת הפוליטית, שהן נעשו כביכול מתוך איזה תיאום, אם רצון לשאת חן בעיני ראש הממשלה, כדי להיות חלק ממפלגתו, או לשאת חן בעיני מישהו אחר כדי להציב אלטרנטיבה כזו או אחרת. אני חושב שזה עניין כבד משקל, אי-אפשר לזלזל בו. זה לא עניין שולי. זה לא דבר של מה בכך. אני חושב שזה דבר חיוני לחוסן של מערכת הביטחון. אני חושב שזה דבר חיוני לגיבוי הציבורי שהיא צריכה לקבל. אני חושב שזה דבר חיוני לתדמית ולא רק לתדמית. אני חושב, גם בצד המהותי. אותם אנשים שמופקדים על הביטחון של כולנו, אנחנו באמת רוצים לדעת שהם עוסקים בזה ולא בכל מיני אופציות מיידיות להשתלבות במפלגה כזו או אחרת, או של ריצה לכנסת. ולכן, חבר הכנסת פרי, כאשר אני מאזן בין שני הדברים האלה, וכאשר אנחנו יודעים שיש הסדר שקיים היום ועובד יפה מאוד, ושאף אחד מאותם אנשי מערכת הביטחון לא מתקומם כנגדו, וכשמה לעשות, אגיד אפילו יותר מזה, גם כשעוברות שלוש שנים אני לא רואה שכולם רצים ונוהרים פנימה לתוך המערכת כל כך מהר – אני לא רואה והממשלה איננה רואה שום סיבה לשנות את המצב הקיים, שהוא נכון מבחינת האיזון בין צורכי מערכת הביטחון, הנראות, הזכות להיבחר והרצון לאפשר למי שרוצה ויכול לתרום לבניין הזה ולאולם הזה לבוא בשעריו. לכן הממשלה מתנגדת להצעת החוק ומבקשת מהכנסת לדחות אותה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר יריב לוין. חבר הכנסת יעקב פרי מבקש לנמק. עוד שלוש דקות לרשותך. <יעקב פרי (יש עתיד):> חברי השר לוין, אתה יודע שיש לי הרבה מאוד כבוד והערכה גם לפועלך וגם לצורה שבה אתה מציג את הדברים. אבל ההיתממות הזאת, כאילו החוק או שלוש השנים בא רק משום אותו חשש להרחיק, או הרצון להרחיק איזה קמצוץ של פוליטיקה אצל בכירי מערכת הביטחון, הוא פשוט לא נכון עובדתית. עובדתית, החוק הזה, או שלוש שנים נקבעו כדי למנוע מאישיות מסוימת, שאני אמנע מלהזכיר את שמה, מלהיכנס למערכת הפוליטית, מתוך חשש פוליטי. <מיקי לוי (יש עתיד):> שר הביטחון של היום, הנה אני אומר לך. <יעקב פרי (יש עתיד):> ולבוא ולהציג את זה כאילו – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> שר הביטחון דהיום. <יעקב פרי (יש עתיד):> מי זה? <מיקי לוי (יש עתיד):> שר הביטחון דהיום. <יעקב פרי (יש עתיד):> בסדר, מיקי לוי. אני נמנעתי מלהשתמש בשם. ואני לא טענתי גם, דרך אגב, שבכירי מערכת הביטחון הם, איך אומרים, הכי טובים שישנם. רבים וטובים, כולל כל 119 חברי וחברותי פה בכנסת, הם אנשים ראויים ואנשים טובים. ואני בהחלט הייתי ער גם לעניין שאולי זה לא ראוי ישר מתוך המערכת לאפשר להם להגיע למערכת הפוליטית. אבל אני חושב ששלוש שנים – כאשר שלוש השנים אינן שלוש שנים, זה הרי שלוש שנים שמתחילות מיום שהוא משתחרר; היום שהוא משתחרר בדרך כלל יכול להיות שנה או שנה וחצי מאז סיים תפקיד, שלא לדבר על מתי מערכת בחירות קיימת. כך שלפעמים זה יכול להיות שש ושבע ואולי יותר שנים, ואני חושב שזה מעוות, זה לא נכון, ולכן הסתפקתי בשנה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, רבותי, לחבר הכנסת יעקב פרי. אני מבין שהממשלה ביקשה הצבעות שמיות, אבל ההצבעה הזאת – אלקטרונית. רבותי, הצבעה אלקטרונית. חברי הכנסת, שבו במקומותיכם. השרים, לשבת, רבותי. אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק קיצור תקופת הצינון לבכירי מערכת הביטחון (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015 – מי בעד? מי נגד? רבותי, קריאה טרומית. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 34 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 63 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק קיצור תקופת הצינון לבכירי מערכת הביטחון (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015, נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 63 מתנגדים, 34 בעד. הצעת החוק לא נתקבלה. <משה גפני (יהדות התורה):> טעיתי בהצבעה, הצבעתי בעד. <היו"ר יצחק וקנין:> הצבעת בעד. טוב, אני לא יכול לשנות את התוצאה, אבל לפרוטוקול, רבותי, חבר הכנסת גפני, יושב-ראש ועדת הכספים, בטעות הצביע בעד במקום נגד. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 162) (תשלום גמלת סיעוד בכסף לזכאי), התשע"ה–2015. מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעת חברי הכנסת מירב בן ארי ואיציק שמולי בנושא: מתן מונופול לבחינות מיון באנגלית לגוף יחיד על-ידי המל"ג; ובעקבות דיון בהצעה לסדר-היום של חברת הכנסת חנין זועבי בנושא: מפעל ההזנה כמנוף לתעסוקת נשים. החלטת ועדת האתיקה בעניין קובלנות נגד חבר הכנסת באסל גטאס בשל השתתפותו במשט לעזה בחודש יוני 2015. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעת חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון – הכרה בעובדי כפייה כזכאים לתגמול), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/664/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעת חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון – הכרה בעובדי כפייה כזכאים לתגמול), התשע"ה–2015 – יציג את הצעת החוק חבר הכנסת יאיר לפיד. עשר דקות לרשותך, חבר הכנסת יאיר לפיד. <יאיר לפיד (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, האם אני יכול לצבור זמן לנאומים מאוחרים יותר, כשראש הממשלה יהיה באולם? אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> על זה אני לא שולט. <יאיר לפיד (יש עתיד):> אין יכולת לצבור זמן. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כמו רוב הצעות החוק, גם הצעת החוק שמונחת בפניכם כתובה בלשון משפטית. אני רוצה להגיד לכם אותה פשוט. אני אשמח אם שר הרווחה שנמצא פה יקשיב, מפני שזה נוגע אליו. כשעשינו את החוק הגדול למען ניצולי השואה, לפני כשנה, קבוצה קטנה של עובדי כפייה מרומניה, ניצולי שואה כמו כל ניצולי השואה, בגלל בעיה משפטית באמת זוטרה, הוצאה מחוץ לחוק. מה שהבאנו פה היום זו השלמה, סיפה משפטית שנכתבה במשרד המשפטים וסיימו לכתוב את זה. אין פה מה לבחון, אין פה מה ללמוד, אין פה מה לדחות. ותזכרו, יושבים פה אנשים יראי שמים, יושבים ילדים של ניצולי שואה, דור שני ושלישי – כל יום מתים 40 ניצולי שואה. ואנחנו מבקשים היום לקחת 2,000 ניצולי שואה, שבגלל בעיה משפטית הוצאו מחוק הטבות לניצולי שואה, ולהכניס אותם לתוך החוק כדי שהם יקבלו את המגיע להם. וועדת השרים אומרת: אנחנו נדחה בחודש. אלה תרגילים של אגף תקציבים, אני מכיר אותם, אני הייתי שר האוצר עד לא מזמן. כי החודש הזה הוא לא חודש, הרי אנחנו נלך לפגרה, ואז זה שלושה חודשים – וימותו כמה; ונחסוך קצת כסף. מדובר בכסף לא גדול. זה מתוקצב, זה היה ממילא בתוך התקציב של חוק הטבות לניצולי שואה. יושבים פה אנשים בעלי מצפון, אני מלא הערכה אליהם – אלי אלאלוף ידידי, הרב בן-דהן – אנשים שבאמת מצוקה של יהודי קרובה ללבם. אתם תצביעו נגד זה שניצולי השואה יקבלו את מה שהגיע להם? למה? כי הקואליציה תובך? לדחות את זה, זה לחכות שימותו עוד אנשים. אין סיבה בעולם לדחות את זה. אין דבר שצריך לברר; זה מתוקצב, הכסף ישנו. זה מעשה לא מוסרי לדחות את זה. זה לא פוליטיקה עכשיו, זה לא קואליציה ואופוזיציה, זה ניצולי שואה, שמתים בזמן שאנחנו מדברים עכשיו. ואם אתם תדחו את החוק הזה, אתם דנים חלק מהם למוות בעוני. תשאלו את עצמכם אם מבחינה ערכית אתם מסוגלים להרים יד ולהצביע על מוות בעוני של ניצולי שואה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יאיר לפיד. ישיב על הצעת החוק סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון – הכרה בעובדי כפייה כזכאים לתגמול), של חברי הכנסת יאיר לפיד, מאיר כהן ומיקי לוי – כבוד היושב-ראש, הממשלה מתנגדת להצעת החוק מהנימוקים הבאים: עובדי הכפייה שעלו עד ליום 1 באוקטובר 1953 מקבלים קצבאות חודשיות ותגמולים מוגדלים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. לעומת זאת, עובדי הכפייה שעלו לאחר תאריך זה אינם זכאים לתגמול, אלא אם כן שהו במחנה או בגטו. מוצע כי גם עובדי הכפייה שעלו לאחר אוקטובר 1953 יהיו זכאים להטבות הניתנות לפי חוק הטבות לניצולי שואה, התשס"ז–2007. מורי ורבותי, ניצולי השואה המקבלים סיוע מהמדינה נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: מעגל ראשון – מקבלי קצבה חודשית; ומעגל שני – פליטי שואה המקבלים מענק שנתי והטבות. בכל קבוצה כ-90,000 איש. ניצולי השואה שמוגדרים במעגל הראשון הם יוצאי מחנות וגטאות שנרדפו על-ידי הנאצים או עוזריהם. אנשי המעגל השני הנם יהודים שסבלו מהשואה בצורה פחות ישירה ופחות מתמשכת. בתוך המעגלים קיימות רמות שנות ונסיבות שונות של רדיפה. אחת הסיבות היא עבודה בכפייה. הבקשה כעת היא להכיר באלה שעבדו בכפייה כזכאים לקצבה חודשית, כלומר להכניסם למעגל הראשון, ולמעשה להתחיל תהליך נוסף של תיקון חקיקה שיגדיר מחדש מהו המעגל הראשון של ניצולי השואה. אגב, מי שעשה סדר בדברים – ועדת חקירה ממלכתית שהייתה בראשות השופטת דורנר. הם קבעו את כל המדרגים ואת המעגלים, הראשון והשני. ההגדרה הקיימת היום לניצול שואה על-פי חוק אומרת: שהות בגטו, מחנה – מעגל ראשון; עבודה בכפייה, אלימות, בריחה ומסתור – מעגל שני. הגדרת עבודה בכפייה כסיבה ייחודית על פני מסתור או אלימות נתונה לביקורת שקיים חשש סביר שהמדינה לא תוכל לעמוד בה. בכל הגדרה – מסתור, אלימות או עבודת כפייה – קיימת מידה שונה של סבל ומשך שונה של סבל. מדינת ישראל, עד כה נמנעה מלהגדיר בחקיקה עצמאית מיהו ניצול שואה, וכן נמנעה מלבחון הבדלים בין אנשים במידת הסבל ובמשכו בחקיקה עצמאית, כך שהבדלים אלה לא קבעו או שללו זכאות לקצבה. כלומר, גם אם קיימים אלמנטים של בחינת סוג הסבל, בהתאם להגדרה הגרמנית, בפועל, מבין עשרות-אלפי מקרים שנדונו ברשות לניצולי השואה ובפסיקות השונות בבתי-הדין, הפרשנות היא המרחיבה ביותר: יוצא מחנה השמדה, יהיה דינו אחד עם כל מי שסבל מתלאות השואה. מקרי העבר הוכיחו כי מבחינה ציבורית מדינת ישראל לא יכולה לקיים הבחנה על-פי הסיפור האישי של כל ניצול וניצול, וההגדרה הרחבה ביותר היא זו המשתרשת בסופו של דבר, לדוגמה השהות בגטו, שהיא סוגיה הרבה יותר מוגדרת מאשר עבודה בכפייה. הגדרת זכאות על-פי עבודת כפייה תיצור בפועל הבחנה חדשה בין אנשים שעברו סוג אחר של רדיפה, מסתור או אלימות, ואף בין מי שעבד בעבודת כפייה, לדוגמה, במשך שבועיים, למי שסבל מאלימות שנתיים. ההגדרה תיצור גם הבחנה בתוך עובדי הכפייה עצמם – מי שעבד בעבודת פרך לעומת מי שעבד בעבודה "קלה"; מי שעבד במשך שנתיים לעומת מי שעבד שבוע. נוסף על כך, ההגדרה תאפשר לאנשים שעבדו בכפייה בכלל ללא קשר להיותם יהודים – כל הגברים בעיר, כולל הלא-יהודים, גויסו לעבודות – לקבל קצבה, לעומת יהודים ששהו במסתור וסבלו מאלימות. ההכרה בעובדי כפייה עשויה להעלות טענות כבדות משקל מצד ניצולים אחרים, ובפרט ניצולים אשר שהו תחת כיבוש גרמני ישיר. <מאיר כהן (יש עתיד):> אנחנו יודעים – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> חכה לסוף. עוד נוסיף, חבר הכנסת מאיר כהן, שר הרווחה, כי ההתייחסויות הנוספות של חוות הדעת ההיסטוריות המקצועיות ושל דורשי ההכרה בעובדי הכפייה – מרכז הארגונים – מתמקדות בקבוצה מצומצמת של יוצאי רומניה שעבדו עבודות כפייה מתמשכות ביותר. הבעיה טמונה בקושי שבהגדרת קבוצה זו ובמניעת ההרחבה לרבים אחרים במעגל השני, שתתחייב מסיבות ציבוריות, משפטיות או אובייקטיביות. הגדרת עובדי כפייה צפויה לעלות כ-80 מיליון ש"ח בשנה באופן ישיר, עבור קבוצה שאליה מתכוונים – 2,200 איש, בעיקר יוצאי רומניה – אך לאור הניסיון, הפסיקה בנושא ותהליך החקיקה שיש לעבור, העלויות יגיעו למאות-מיליוני שקלים, ואלפים נוספים עשויים להיכנס להגדרה בשלבים השונים של התהליך. בשל הבעייתיות הרבה הקיימת בהבחנה המוצעת – כלומר, מי שעבד בניגוד לרצונו יהיה זכאי לקצבה, אך אדם שנפגע מאלימות פיזית או שנאלץ להסתתר לא יהיה זכאי – מדובר בצעד בעייתי ביותר בתחום ניצולי השואה. נושא זה נדון גם בעבר במסגרת הדיונים על התוכנית, ולא בכדי הוא לא הוכנס במסגרת מיליארד השקלים שלך, אדוני שר האוצר לשעבר – איפה הוא? יאיר? <יאיר לפיד (יש עתיד):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אמרתי, זה כבר נדון אצלכם, ואתה לא העלית את זה במסגרת מיליארד השקל. <יאיר לפיד (יש עתיד):> העלינו, לא נכון. – – – מסביר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני אחזור. מדובר בצעד בעייתי ביותר בתחום ניצולי השואה. נושא זה גם נדון אצלך, אדוני השר לשעבר, במסגרת הדיונים על התוכנית, ולא בכדי הוא לא הוכנס במסגרת מיליארד השקלים שהוקצו לתוכנית. עוד יש לציין כי נושא זה לא היה גם חלק מהמלצות ועדת דורנר, שהסדירה את התשלומים בחקיקה בשנת 2008. במקרה זה, ההשלכה האפשרית היא הרחבה של ההגדרה של ניצול שואה לרחבה ביותר, ולעלויות כבדות ביותר הנגזרות מכך. במהלך השואה עברו היהודים במקומות שונים רמות שונות של סבל, לעתים בלא קשר להיותם יהודים. ההגדרה הנוכחית מגדירה באופן מרחיב, במסגרת המגבלות הקיימות, מיהו ניצול שואה ומי זכאי לקצבה חודשית בשל כך, וכן מיהו פליט שואה שזכאי למענק שנתי, לתרופות חינם ולשירותי בריאות ורווחה. התוכנית להגדלת הסיוע במיליארד ש"ח, שאתה הבאת אותה, מוכוונת בחצייה למקבלי הקצבה ובחצייה לאנשי המעגל השני, שבתוכם נמצאים גם עובדי הכפייה, ובכך נותנת מענה גם לסוגיה רגישה זו. כפי שאמרתי לך בשיחה שהייתה בינינו, בימים אלה נערכת במשרד האוצר בדיקה מעמיקה בנושא, ולכן ביקש שר האוצר לדחות את הדיון בחודש, עד לסיומה של הבדיקה. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני סגן השר, רק דקה אחת. רבותי הסדרנים, או שאתם עושים סדר שם – זה בלתי אפשרי מה שקורה ביציע השמאלי, בלתי אפשרי, רבותי. יותר מדי אנשים עם אישורי כניסה עושים רעש. רבותי, אני מבין את הבעיה של הקואליציה בהצבעות, אבל אי-אפשר לנהל את הישיבות ככה. אני חוזר ואומר: סדרנים, אם אתם תופסים מישהו שמדבר בטלפון ממזכירי הסיעות – להוציא אותם בחוץ. גם טלפונים, גם רעש – אי-אפשר לנהל את זה ככה. אדוני יכול להמשיך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, בימים אלה נערכת במשרד האוצר בדיקה בנושא, ולכן ביקש שר האוצר לדחות את הדיון בחודש עד לסיום הבדיקה. יאיר, הבקשה היא לדחות את הדיון בחודש עד לסיום הבדיקה, כי הנושא הוא מאוד חשוב, מאוד רגיש, ואנחנו רוצים לבדוק אותו לעומק. גם לאור הדיונים שעשית אצלך בלשכה, החלוקה של מיליארד השקל – גם שם הגעתם למסקנה שהנושא הזה לא ייכנס, אבל הגשתם הצעת חוק. תנו לנו לבדוק את זה. נערכת בדיקה, נעשית עבודה. בסך הכול חודש ימים. לדעתי, אתם צריכים להיענות לזה. לאור האמור אבקש מחברי הכנסת או לדחות את זה בחודש או למצער – להסיר את הצעת החוק מסדר-היום. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני חבר הכנסת יאיר לפיד, יש לך שלוש דקות. מניסיוני, אני מציע לך לקבל את ההצעה של סגן השר. <יאיר לפיד (יש עתיד):> לצערי, אני לא יכול לעשות את זה. אני מכיר את זה, כמו שאיציק מכיר את זה היטב – סגן השר כהן, סליחה – מכיר את זה היטב, שאגף תקציבים – שנינו יודעים מי באגף התקציבים כתב את התשובה הזאת, ומי שבאגף התקציבים כתב את התשובה הזאת יודע שזה לא נכון. הניצולים האלה, ניצולי השואה האלה, היו חלק מהתוכנית של מיליארד השקל. הייתה שם בעיה משפטית שולית, והיינו צריכים לסדר אותה. היא סודרה. אין מה לבדוק. אגב, זה לא 2,000. זה פחות מ-2,000. זה 1,000 וקצת. וכל יום יש פחות. יושב פה אבי דיכטר, אדם שהיה יושב-ראש הקרן לרווחת ניצולי השואה. הוא יצביע עכשיו על זה שניצולי השואה ימותו ולא יקבלו את הכסף שמגיע להם? איציק, אתה הקראת פה תשובה שבינה לבין המציאות אין קשר. אין פה לאן להתרחב, אין עוד קבוצות. זה לא 80 מיליון שקל, זה ה-1,000 האלה בלבד. זה אחרי דיון מעמיק עם כל הארגונים, זה אחרי דיון מעמיק עם קולט, וזה אחרי דיון מעמיק בתוך משרד האוצר, שאנחנו ניהלנו. הייתה לנו בעיה טכנית; פתרנו אותה. עכשיו מה, מתנקמים ב-1,000 ומשהו עובדי כפייה מסכנים שאין להם מה לאכול בגלל technicalities? אני אומר לך, להגיד לי שאני לא מכיר את זה – בדמי הדבר. בנפשי הדבר. אנחנו עסקנו בזה יום ולילה. הייתה לנו קבוצה אחת שנשארה בחוץ בגלל בעיות משפטית, ופתרו את הבעיות המשפטיות. הם לא מבקשים לדחות בחודש, ואתה יודע שהם לא מבקשים לדחות בחודש. החודש הזה מכניס אותנו לפגרה, זה הופך להיות שלושה חודשים, עוד שלושה חודשים תהיה פה מהומת התקציב בשיאה, ומשרד האוצר יגיד באמצע מהומת תקציב: בואו נכניס את זה לתקציב, והנה עברה שנה. כמה ימותו בשנה הזאת? כמה מהחבורה הזאת יהיו מתים בעוד שנה, כשהכנסת תתכנס, ותצביע הרי בעד החוק הזה, כי מגיע להם מה שמגיע לכל ניצול שואה אחר? איך אתם עושים כזה דבר? לא יכול להיות שאנשים בעלי מצפון אומרים לעצמם: כן, ימותו כמה ניצולי שואה, אבל אני הצבעתי עם הקואליציה. יושבים פה אנשים שהקדישו שנים ארוכות לנושא ניצולי השואה. יושב פה מר בגין. מר בגין, אתה תרים יד לזה שניצולי שואה לא יקבלו את מה שהם מקבלים? <זאב בנימין בגין (הליכוד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מהמקום אני מאפשר לך, ודאי. הוא פנה אליך אישית. אאפשר לו. <קריאות:> לא שומעים. <היו"ר יצחק וקנין:> אני מאפשר לך מהמיקרופון. בכל זאת, זה דיון עקרוני. אני מאפשר לך. <זאב בנימין בגין (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כבוד חברי, חבר הכנסת לפיד, שאלת אם אצביע נגד. קרוב לוודאי שאצטרך, כחבר הקואליציה, להצביע נגד, משום שמשמעת קואליציונית היא כלי חשוב למשילות. היית בממשלה, ואתה יודע זאת. אבל אני פונה אליך שוב בעקבות פנייתו של סגן השר. נו, אז לא יהיה בישיבה הזאת – אז יהיה בעוד חודשיים, אחרי הפגרה. חודשיים הם זמן רב, אבל כדאי שתהיה לכולנו הזדמנות לתמוך בזאת. אני מבין שהעלות היא כזאת, אחרת – עשרות מיליונים. האוצר רוצה לדון בזה ודאי בחיוב. אנא, תקל עלינו לתמוך. תודה. <יאיר לפיד (יש עתיד):> אענה לכבודו. אני, בנסיבות רגילות הייתי עושה את זה בשמחה. הייתי אומר לך עדיין: מה פתאום חודשיים? ימותו אנשים. אבל הייתי עושה את זה בשמחה, אילו היה במה לדון. פה אין במה לדון. זאת בקשת דחייה לשם הדחייה. זהו הדבר המרתיח פה. כל הבעיות המשפטיות נפתרו. כל הבעיות מול הרשות לזכויות ניצולי השואה נפתרו. עפרה רוס בעד, קולט בעד – כל האנשים שמעורבים. אין משהו לבחון. זו דחייה לשם הדחייה. אם עושים דחייה לשם הדחייה, אני יודע דבר אחד: תהיה עוד דחייה. כי אם מישהו דוחה בלי שום סיבה עניינית – אני אומר לך, אני מכיר את הנושא על תוכו ועל קרביו. זאת דחייה לשם הדחייה. בגלל זה זה דבר לא הגון. <זאב בנימין בגין (הליכוד):> – – – לסמוך עלי, סמוך על אבי דיכטר. <יאיר לפיד (יש עתיד):> מה זה לסמוך? אני הכנתי את התוכנית של מיליארד השקל לניצולי השואה. גם אגיד משהו לסגן השר כהן: זה היה חלק מהתוכנית הזאת. זה היה חלק מהתוכנית. זה מעולם לא היה מחוץ לתוכנית. אמרו לנו: יש בעיה משפטית. זה מה שאמרו לנו. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. חבר הכנסת דיכטר גם ביקש ממני, ואני אאפשר לסגן השר לפני שנצביע, ואז נשאל אותו, אם הוא יסכים. ולא, ניגש להצבעה. אדוני, דקה. <אבי דיכטר (הליכוד):> חבר הכנסת לפיד, רק מהשיחה הקצרה שהייתה בינינו, אני יכולתי להבין שאתה מתמצא בזה, ויכולת להבין שאני מתמצא בזה גם כן, כיושב-ראש הקרן לרווחה לנפגעי השואה עד לפני שבועות ספורים. מדובר בהצעה שיש לה בסיס איתן מהממשלה הקודמת. המחלוקת עכשיו, אפילו כרגע, המחלוקת, האם מדובר ב-1,000 איש או ב-2,000, אם זה 80 מיליון או 40 מיליון. אפילו הנתונים האלה מחייבים – אני אומר, לכבודם של ניצולי השואה. אם תהיה מבוכה לקואליציה או מבוכה לאופוזיציה – זניח. אני חושב שהבקשה המאוד-לגיטימית – ואתה הרי קורא את הרוח כפי שהיא מנשבת כאן, אפילו מספסלי הקואליציה. נדמה לי שהבקשה היא נכונה, היא הוגנת, היא הגיונית, ואני אומר לך, לכבודם של ניצולי השואה, בואו לא נביך אותם בהצבעה מביכה. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני סגן השר, תשובה אחרונה. אאפשר לך דקה מהצד בגלל הנושא. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> יאיר, אכן, כפי שציינתי, נעשית עבודה במשרד האוצר. זה לא רק ה-1,000 או ה-2,000; זה גם כל השלכות הרוחב שיש לזה; יש עוד עדוֹת, עוד ניצולים – כל השלכות הרוחב יכולות להגיע למאות מיליונים. ביקשנו חודש לגמר העבודה. אני אומר דבר כזה: אתה תתעקש להצביע – זה ייפול, אבל אנחנו נביא את זה בעוד חודש, בשם הממשלה. אז מה שתחליט אתה: אתה רוצה לחכות חודש, או שאתה רוצה דווקא להביך את הקואליציה והאופוזיציה. <קריאות:> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אנחנו בעוד חודש נסיים את העבודה ונביא את זה. אגב, יש דיוני תקציב גם בתוך הפגרה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת יאיר לפיד. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – אם תרצה להפיל את זה – תפיל את זה. אנחנו, הממשלה בכל מקרה תסיים את הבדיקה ותביא את הנושא שוב למליאה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת יאיר לפיד – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – אנחנו בכל מקרה נביא את זה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני סגן השר. חבר הכנסת לפיד, דקה מהצד. רבותי, בכל מקרה, אם תתבקש הצבעה – הצבעה שמית, הממשלה ביקשה. <יאיר לפיד (יש עתיד):> איפה צחי? צחי, אני רוצה להציע, כי הנושא חשוב מאתנו: בוא נעביר את זה בטרומית, ונחכה ביחד ונעשה את זה. <קריאות:> – – – <יאיר לפיד (יש עתיד):> לא. אז לא העניין עצמו חשוב לכם, אלא לעשות שרירים קואליציוניים על גבם של ניצולי השואה. וזה לא 80 מיליון ולא 40 מיליון; זה 14 מיליון, אל תיתנו שיעבדו עליכם. אז אם אפילו ההצעה שלי, שהיא הצעת פשרה – איציק, זאת הצעת פשרה סבירה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <יאיר לפיד (יש עתיד):> אני אומר: נעביר בטרומית, נחכה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <יאיר לפיד (יש עתיד):> סגן השר כהן, סליחה. אני חושב שזו הצעה סבירה, להעביר בטרומית. מילא אם הייתם אומרים לי: חכה שבוע, ואז זה עדיין לא נכנס לפגרה. אז שבוע לא וטרומית לא, אז סתם בא לכם להפיל את זה, כי מישהו ביקש מכם. כבודו, אני מבקש הצבעה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יאיר לפיד. רבותי, אדוני יושב-ראש הקואליציה, אני מבין שהצבעה שמית. הצבעה שמית. נא להקריא את שמות חברי הכנסת. רבותי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> טוב מאוד שזה שמית. נדע בדיוק. <קריאות:> – – – <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח טלב אבו עראר – אינו נוכח יולי יואל אדלשטיין – נגד מיכאל אורן – נגד דוד אזולאי – נגד ישראל אייכלר – נגד רוברט אילטוב – בעד אלי אלאלוף – נגד קארין אלהרר – בעד זאב אלקין – אינו נוכח דוד אמסלם – נגד אופיר אקוניס – נגד גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – נגד זאב בנימין בגין – נגד זוהיר בהלול – בעד נאוה בוקר – נגד דוד ביטן – נגד מיכל בירן – בעד מירב בן ארי – נגד אלי בן-דהן – נגד נפתלי בנט – נגד יואב בן צור – נגד איל בן ראובן – בעד יחיאל חיליק בר – בעד איתן ברושי – בעד עמר בר-לב – בעד ענת ברקו – נגד יוסף ג'בארין – בעד באסל גטאס – בעד אילן גילאון – בעד שרון גל – בעד זהבה גלאון – בעד יואב גלנט – אינו נוכח גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – אינו נוכח משה גפני – נגד יעל גרמן – בעד אבי דיכטר – נגד דני דנון – אינו נוכח אריה מכלוף דרעי – נגד צחי הנגבי – נגד יצחק הרצוג – בעד יצחק וקנין – נגד מכלוף מיקי זוהר – נגד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח תמר זנדברג – בעד עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח ציפי חוטובלי – נגד אורן אסף חזן – נגד דב חנין – אינו נוכח יואל חסון – בעד אחמד טיבי – בעד מנואל טרכטנברג – בעד מרדכי יוגב – נגד יוסי יונה – בעד שלי יחימוביץ – בעד חיים ילין – בעד משה יעלון – נגד איתן כבל – בעד אלי כהן – נגד יצחק כהן – נגד מאיר כהן – בעד משה כחלון – אינו נוכח חיים כץ – נגד ישראל כץ – נגד עליזה לביא – בעד ציפי לבני – בעד אורלי לוי אבקסיס – בעד ז'קי לוי – נגד מיקי לוי – בעד יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – בעד יעקב ליצמן – נגד סופה לנדבר – אינה נוכחת יאיר לפיד – בעד ינון מגל – נגד מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח ירון מזוז – נגד מרב מיכאלי – בעד אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד אראל מרגלית – אינו נוכח אברהם נגוסה – נגד משולם נהרי – נגד איילת נחמיאס ורבין – בעד בנימין נתניהו – אינו נוכח קסניה סבטלובה – בעד רויטל סויד – בעד ניסן סלומינסקי – נגד בצלאל סמוטריץ – נגד אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – בעד רחל עזריה – נגד דניאל עטר – אינו נוכח חמד עמאר – בעד רועי פולקמן – נגד שי פירון – בעד טלי פלוסקוב – נגד מאיר פרוש – נגד יעקב פרי – בעד עיסאווי פריג' – בעד עמיר פרץ – אינו נוכח נורית קורן – נגד יואב קיש – נגד איוב קרא – נגד מירי רגב – נגד מיכל רוזין – בעד מיקי רוזנטל – בעד יואל רזבוזוב – בעד יפעת שאשא ביטון – נגד יובל שטייניץ – נגד נחמן שי – בעד סילבן שלום – נגד עפר שלח – אינו נוכח איציק שמולי – בעד סתיו שפיר – בעד איילת שקד – נגד עאידה תומא סלימאן – בעד <היו"ר יצחק וקנין:> אני מבין שזו ההצבעה הראשונה. אני מבקש לקרוא את שמותיהם של חברי הכנסת שלא נכחו בהצבעה הראשונה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח טלב אבו עראר – בעד זאב אלקין – אינו נוכח גלעד ארדן – אינו נוכח יואב גלנט – אינו נוכח גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – אינו נוכח דני דנון – אינו נוכח חנין זועבי – אינה נוכחה ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח דב חנין – אינו נוכח משה כחלון – אינו נוכח סופה לנדבר – אינה נוכחת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח אראל מרגלית – אינו נוכח בנימין נתניהו – אינו נוכח אוסאמה סעדי – אינו נוכח דניאל עטר – בעד עמיר פרץ – בעד עפר שלח – אינו נוכח <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, יש מישהו מחברי הכנסת שלא הצביע בהצבעה הראשונה ולא בשנייה, נוכח כרגע במליאת הכנסת ומעוניין להצביע? אין. גברתי המזכירה, נא להגיש לי את תוצאות ההצבעה. רבותי, להלן תוצאות ההצבעה – הצעת חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון – הכרה בעובדי כפייה כזכאים לתגמול), התשע"ה–2015, הצבעה בקריאה טרומית: בעד – 49. נגד – 53. אם כן, הצעת החוק לא נתקבלה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> יום שחור לכנסת. <הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (חלוקת הכנסות ממתחם הגורם למפגעים סביבתיים בין רשויות מקומיות), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/824/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (חלוקת הכנסות ממתחם הגורם למפגעים סביבתיים בין רשויות מקומיות), התשע"ה–2015, של חבר הכנסת איימן עודה. חבר הכנסת איימן עודה, יש לך עשר דקות. כן, ודאי, אני מבין שהמציע יהפוך את זה להצעה לסדר-היום, ולא כהצעת חוק, אבל כרגע הוא נואם, וזו הזכות שלו. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברים וחברות הכנסת, אני מבקש ממך, אדוני היושב-ראש, לסטות בכמה משפטים – – <היו"ר יצחק וקנין:> אתה רשאי לדבר על מה שאתה – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – מהנושא של הצעת החוק. מה שקרה לפני רגע הוא דבר שלא מוסיף לאף אחד, ואני מאשים פה את הקואליציה. כי לא יכול להיות שחבר אופוזיציה מגיש הצעה כל כך אנושית, כל כך נכונה, ובקואליציה לא מנסים ללבן את הסוגיה לפני ההצבעה. איך יכול להיות שהכנסת תצביע נגד פיצויים לנפגעי שואה? איך יכול להיות? עיסאווי, בשם הרשימה המשותפת כבר אמרנו בתקופת הבחירות: אנחנו נהיה עם המוחלשים בכל מצב. לא חשוב מאין הם מגיעים. זאת עמדה ערכית, ואנחנו נצביע כל הזמן בכיוון הנכון. ככה עשינו עכשיו, ככה עשינו עם ההצעה לוועדת חקירה פרלמנטרית בנושא האתיופים וכך בכל מצב ומצב. לכן אני מבקש לזרז את ליבון הסוגיה הזאת במשרד האוצר, ואני מקווה – זה, לא צריך לעבור שבוע אחד. צריך לגבות את הגישה הזאת, שהם אכן יקבלו את הפיצויים שמגיעים להם. לגבי הצעת החוק שלי – הצעת החוק שלי נוסחה על-ידי חבר הכנסת לשעבר חנא סוייד, אבל הוא לא הגיש אותה. אני מגיש אותה אחרי שקיבלתי את המנדט. היא אומרת כך – הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (חלוקת הכנסות ממתחם הגורם למפגעים סביבתיים בין רשויות מקומיות): "בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (ב), הכנסות מארנונה כללית, מהיטלי השבחה או מאחד או יותר מתשלומי החובה, שמקורן ממתחם המצוי בתחומה של רשות מקומית אחת, הגורם למפגעים סביבתיים ברשות מקומית אחרת, אחת או יותר, יחולקו בין הרשות המקומית שבתחומה מצוי המתחם לבין הרשות המקומית המושפעת מהמפגעים הסביבתיים, כאמור על-פי כללים שיקבע השר". זה אומר בקיצור כך: יש מתחם שיוצא ממנו מפגע סביבתי – משרפה מסוימת, מחצבה מסוימת – והפגע הזה עובר ליישובים מסביב. אז לא יכול להיות שרשות מקומית אחת מרוויחה כסף, ארנונה, מהמקום הזה, והניזוקות מהמצב הזה הן רשות מקומית או יותר מרשות מקומית אחת. לפי הצדק החברתי, לפי הצדק החלוקתי, צריך להעביר את כספי הארנונה לכל הרשויות המקומיות מסביב שנפגעות מהמתחם הזה. אני דיברתי עם יושב-ראש הקואליציה צחי הנגבי. אני מעביר את ההצעה שלי מהצעת חוק להצעה לסדר-היום. אני מבקש להעביר אותה לוועדת הפנים כדי ללבן את הסוגיה הזאת. שם אנחנו נאחד כוחות כדי שהיא כן תעבור. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איימן עודה. אדוני שר הפנים ירצה להשיב או אין צורך? <קריאה:> בשביל הפרוטוקול. <היו"ר יצחק וקנין:> בשביל הפרוטוקול, ודאי. ישיב שר הפנים סילבן שלום. <שר הפנים סילבן שלום:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ההצעה באה לתקן את סעיף 9ב לפקודת העיריות, שעניינו הכרזה על אזור חלוקת הכנסות המתקבלות מארנונה, מהיטלי השבחה ומתשלומי חובה בין הרשות המקומית שבתחומה מצוי האזור לבין רשויות מקומיות סמוכות או גובלות. בהצעה מבוקש לקבוע כי הכנסות כאמור, שמקורן במתחם הגורם למפגעים סביבתיים ברשות מקומית אחרת, יחולקו בין הרשות שבה מצוי המתחם לבין הרשות המקומית המושפעת מהמפגע, על-פי כללים שיקבע השר. סעיף 9ב בנוסחו הנוכחי אינו מפרט ומגדיר את רשימת השיקולים שלפיהם תיבחן שאלת חלוקת ההכנסות ולפיהם יחולקו ההכנסות בין הרשויות, אלא קובע מנגנון של ועדת חקירה לחלוקת הכנסות שמונתה על-ידי השר, אשר תפקידה להכין תסקיר לשר בנושא חלוקת ההכנסות. סעיף 9ב(ה) קובע כי לצורך הכנת תסקיר כאמור הוועדה תבחן את ההצדקה לחלוקת הכנסות לאחר שנתנה לראשי הרשויות המקומיות הנוגעות בדבר הזדמנות להביע את עמדתם. חלוקת הכנסות בין הרשויות היא נושא מורכב, הכולל מכלול שיקולים מגוונים ותלוי נסיבות משתנות רבות בין מקרה למקרה. מנגנון של ועדת החקירה נועד לשם בחינת מכלול השיקולים וגיבוש המלצה בהתאם לנסיבות העניין ולאחר שמיעת כל הגורמים הנוגעים בדבר. על רקע זה הוקנתה הסמכות לשר הפנים, שבידיו היכולת, לאחר שהונח בפניו תסקיר של ועדת חקירה, לבחון את מכלול האינטרסים והאיזון הנדרש ביניהם. הוספת סעיף לפקודה, על-פי המוצע, תוך מתן עדיפות לשיקול אחד ויחיד בהתעלם משיקולים אחרים ומיתר נסיבות העניין, פוגעת בשיקול הדעת של שר הפנים וסותרת את המנגנון הקיים ואת ההיגיון העומד בבסיסו. מעבר לכך ולגופו של עניין, אין מקום לעדיפות המוצעת לשיקול האמור על פני מכלול השיקולים הרלוונטיים. דוגמה אחת המלמדת על כך היא כשמצבה הכספי של הרשות שבה נמצא המתחם ייתכן שאינו מאפשר כלל חלוקה של הכנסות בלי ליצור גירעון בקופת הרשות המקומית. במצב זה מן הסתם אין כל הצדקה ואפשרות לחלוקת הכנסות על אף המפגע, כי הדבר יפגע בצורה אנושה באותה עיר או באותו יישוב. דוגמה נוספת אפשרית היא שהמפגע משפיע לרעה על כמה רשויות מקומיות הסמוכות למתחם, אולם סך ההכנסות המתקבלות מהמתחם אינו גבוה, ואין טעם של ממש לחלק בין כל הרשויות המושפעות סכום קטן. בהקשר זה נכון להוסיף כי יש קשיים מעשיים לא מבוטלים בבחינת ההשפעה של מפגעים סביבתיים ומידתם כחלק ממכלול השיקולים הנוספים וכימות השפעה זאת לנוסחת חלוקת הכנסות בין רשויות מקומיות. לאור כל האמור לעיל הננו סבורים כי אין מקום לשינוי המוצע ולמתן עדיפות לשיקול אחד על פני מכלול השיקולים הרלוונטיים תוך פגיעה בשיקול דעתו ובסמכותו של שר הפנים. לפיכך אנחנו, כמובן, מתנגדים להצעת החוק. אם הוא רוצה להעביר את זה כהצעה לסדר-היום אני תומך, ונעביר את זה לוועדת הפנים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר הפנים סילבן שלום. גם הממשלה מסכימה וגם המציע מסכים שהצעת החוק תהפוך להצעה לסדר-היום. אם כן, אנחנו מצביעים על תיקון פקודת העיריות. זה יהפוך להצעה לסדר-היום, ויעבור לוועדת הפנים. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 31 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להפוך את הצעת החוק לתיקון פקודת העיריות (חלוקת הכנסות ממתחם הגורם למפגעים סביבתיים בין רשויות מקומיות), התשע"ה–2015, להצעה לסדר-היום ולהעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> בעד – 31, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, רבותי, ההצעה לסדר-היום תועבר לוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת. תודה. <הצעת חוק המרכז למורשת הערבים בישראל, התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/154/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעת חוק המרכז למורשת הערבים בישראל, התשע"ה–2015, של חבר הכנסת עיסאווי פריג' וקבוצת חברי הכנסת – חבר הכנסת פריג', עשר דקות לרשותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, בימים האחרונים ואפילו בשבועות האחרונים – זה המשך של הכנסת התשע-עשרה, והיום חשנו את זה גם על בשרנו בבוקר בוועדות, כשגם חברי כנסת מסיעות שונות ומשונות מצטרפים לחגיגה. תמיד מאשימים את חבר הכנסת הערבי – תטפל בסוגיות שנוגעות לאוכלוסייה הערבית, תהיה חבר כנסת בעירבון מוגבל. אסור לך להביע דעה בסוגיות פוליטיות, בסוגיות ביטחוניות, מדיניות חוץ. לא, אסור לך. תתמקד במה שלמצביעים שלך חסר. תטפל בביוב, תטפל בחינוך, בבעיות האלה. אני רוצה להניח לרגע שאתם צודקים. הרי טיפלנו, ביקשנו לטפל בסוגיות שקשורות לחינוך – נדחינו; ביקשנו לטפל בסוגיות שקשורות לבנייה ולדיור – נדחינו. הכול ממשיך איך שהיה. עכשיו לשם שינוי החלטנו לגוון – יש לנו תרבות. מה לעשות, עשינו גיוון. לשם הגיוון הזה אמרנו, נגיש הצעת חוק להקים מרכז מורשת לתרבות הערבית במדינה. ואללה, יכול להיות שזה יעבור. טוב, יש לנו מרכז מורשת, ובצדק, ליהדות פולניה; ובצדק, ליהדות בוכרה; ובצדק, ליהדות רומניה; ובצדק, לעדה הדרוזית יש מרכז מורשת. אני אמרתי לעצמי: אני לא רוצה להמציא את הגלגל. <אילן גילאון (מרצ):> רומניה עוד אין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, יש, בדקתי, ואתם מתוקצבים. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני לא רוצה להמציא את הגלגל, לא רוצה לחשוב. לקחתי את חוק המרכז למורשת העדה הדרוזית, שאושר בכנסת השמונה-עשרה, ובצדק. לקחתי את זה והחלפתי טייטל. חברים, שיניתי כתובת, רק במקום "עדה דרוזית" אמרתי שגם לערבים מגיע ויש תרבות; תרבות של 1,400 שנה ונוכחות של 1,400 שנה, והיא ממשיכה. יש לה תרבות, מה לעשות. חלק מהחברים רוצים להשכיח את התרבות הזאת; זו סוגיה שנדוש עליה בהזדמנויות אחרות, אבל עכשיו – לגבי החוק. אז לכולם מותר, ורק לערבים לא. ועדת השרים שהתכנסה ביום ראשון – אני חשבתי ששרת התרבות צריכה לקפוץ על המציאה. ואללה, נפל בחלקה לתרגם הלכה למעשה את הצהרותיה שהיא בעד עקרון השוויון. התפלאתי לשמוע ששרת התרבות – עקרון השוויון עובד, אבל ברגע שמדברים על ערבים – לא, זה לא קיים, לא בבית-ספרי. צריך להכחיד את הזיכרון שלהם. אסור שיזכרו. כל התרבות מלבד תרבות ערבית. אז אני שואל אתכם, חברים. אנחנו שומעים בקולכם – ואני פונה באמת לחברי הקואליציה, שהכיסאות שלה ריקים, ועוד מעט תהיה נהירה להצבעה: למה לכולם מותר ולערבים, אפילו בתחום הזה, לא? זה מעניין. מאוד מסקרן אותי לשמוע את שרת התרבות, שאחראית כביכול, לכאורה, לתרבות במדינה, כולל אזרחי ישראל הערבים. נכון שעברנו חוויה לא נעימה של מדיניות סתימת פיות משרת התרבות – שאני רואה את העיניים מעל המשקפיים – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אני מחייכת. אני מסתכלת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן, אני רואה. את התמחית בעניין של לשלול קצבאות, ואת יושבת בוועדת השרים – מניחים לפתחך, מרימים לך להנחתה לתקן את 3% תקציב התרבות, מרימים לך להנחתה, ואת עומדת כמו קיר: לא. לערבים – לא. אני שואל אתכם, חברים: תקציב התרבות במדינת ישראל, 3% ממנו הולכים לכל העדות – על-פי הגדרת השרה, כי קשה לה להגיד "תרבות ערבית" – לעדות הלא-יהודיות. זו ההגדרה שמשתמשים בה במשרד התרבות, כי קשה להם להשלים עם התרבות הערבית במדינה. 3% מתקציב התרבות הולכים לערבים במדינה. הצהרות היו ועוד יהיו, שצריך לעבוד על-פי עקרון השוויון. אני שואל: כשמשתמשים במילים "עקרון השוויון", אתם באמת מתכוונים הלכה למעשה למה שאתם מדברים, או שעקרון השוויון הוא מותר עד שזה מגיע לחברה הערבית? איפה עקרון השוויון? למה אתם משתמשים במילה הזאת אם אתם לא יכולים ליישם אותה הלכה למעשה? למה? ודמוקרטיה, שהיא נגררת של עקרון השוויון, או להפך? למה אתם משתמשים בזה אם אתם לא מיישמים את זה? הלכתי לתומי ועשיתי בדיקה של תקציב התרבות שהיה ב-2015. חברים, התזמורת הפילהרמונית – והיא צריכה לקבל כסף וצריכה להיות מתוקצבת – מקבלת תקציב יותר מכל התרבות הערבית. שאלתי: לא מגיע לערבים מוזיאון? 20% – לא מגיע להם מוזיאון? אמרו: יש. אמרתי להם: לא ידוע לי. תגידו לי, שאני אדע. יש מוזיאון האסלאם בירושלים, שמתוקצב תחת הטייטל "תרבות ערבית", ויש מוזיאון אחר לאסלאם, לערבים, שהוא מוזיאון ג'ו אלון. איפה מוזיאון ג'ו אלון? בעומר. אז יש לנו בארץ, שלא ידעתי, שני מוזיאונים שעוסקים בתרבות הערבית ובאסלאם. אחד נמצא בירושלים ואחד נמצא בעומר, תחת הטייטל: הולך לתרבות הערבית. די. אתם ממשיכים עם תורת הצחוק. אבל אני רוצה לעבור לזווית אחרת. שמעתי את ראש הממשלה, שהתייחס לתורתו של ז'בוטינסקי. הוא התייחס לזה מאספקט אחר. הוא אמר: תורת הלחץ. על-פי תורת הלחץ, צריך לעבוד – החיים לא מבחינים בין טוב לרע, לא מתאימים – זהבה, אולי תיתני לכבוד השרה, שהיא מפנה עורף אפילו לתרבות הערבית – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> היא משכנעת אותה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה מבין? <זהבה גלאון (מרצ):> לא, לא. משכנעת אותה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עוזרים לי? יש סיכוי, את חושבת? <זהבה גלאון (מרצ):> לא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גולדה מאיר אמרה: "עם פלסטיני? – יוק". עכשיו השרה רגב – אני גולדה האמיתית: תרבות ערבית – דאבל יוק. זה מה שהשרה – מה קרה? זו האמת. מה שאני בא להגיד זה שכשאני מבקש לראות נתונים של התרבות הערבית, אומרים לי: מוזיאונים. השר דרעי, אמרו לי: מוזיאונים. שאלתי: איפה המוזיאונים? אמרו: מוזיאון בירושלים ומוזיאון ג'ו אלון שבעומר. אלו תחת הטייטל "תרבות ערבית". <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> איזו בושה. אין גבול לזה. אני מבין את חוסר האכפתיות, אני מבין את חוסר העניין; אני מבין. את לא מצליחה לגייס כספים, ועכשיו את שולפת את השפן החדש: ניקח את כספי הטוטו. טוטו – אאוט, ומשרד התרבות – אין. איזו יצירתיות. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> יצירתיות – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כסף טוטו מחולק לפי אמות מידה. לא, אני רוצה שזה יהיה אצלי. זה כאילו קיבלתְ כסף יותר. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה יכול שוב להסביר את המוזיאון של ג'ו אלון? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני לא ידעתי את זה. זה דבר חדש עבורי. זה בעומר. לא ידעתם על זה? <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> לא רק בעומר. לא רק בעומר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אלא מה? <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> גם למשל בסח'נין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, לא. אתם לא מתוקצבים. אני בדקתי, אתם לא מתוקצבים. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> בסדר, אבל גם זה על תקן התרבות הערבית. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, אתם לא מתוקצבים. יש לי הרשימה של התקצוב. מי שמתוקצב זה שני מוזיאונים. זה בגרושים. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> כן, כן. – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן, כן, אתם לא מתוקצבים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אם אני מחלק את זה, יוצא שעם כל הרע שבדבר, שתקציב התרבות הוא מהנמוכים בעולם – אחוזים בודדים, זה אחד הדברים שגם יש להם השלכות – יוצא שלכל אזרח, חברים, ואני לא מבדיל, אבל אני מתרגם את המספרים, לכל אזרח יהודי יש 70 שקל, שזה סכום פעוט, להוצאה לתרבות, לעומת 6 שקלים לכל אזרח ערבי במדינה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> באיזה יישוב ג'ו אלון? <עיסאווי פריג' (מרצ):> ג'ו אלון? בעומר. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> יעני, הם – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת פריג', אני מבקשת לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה עומר, ליד באר-שבע. חברים, אני מבקש – אתם קוראים לנו השכם והערב מכל הסיעות: תתעסקו בעניינים של האוכלוסייה שלכם. הנה, חברי הכנסת, אנחנו החלטנו להתעסק באוכלוסייה שלנו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז תנו לנו יד. קדימה. נראה אתכם. תודה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת פריג'. תשיב שרת התרבות והספורט חברת הכנסת מירי רגב. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> כבוד היושבת-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, חברי השרים, כבוד המציע, ראשית, אפתח ואומר כי בתפקידי כשרת התרבות והספורט אני פועלת לקידום הפעילות התרבותית של ערביי ישראל, שימור מורשתם התרבותית. לאחרונה אף הכרזתי על כוונתי להגדיל את התקציב המוקדש לתרבות הערבית, ובכוונתי לעשות זאת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הכוונה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אם תהיה לך סבלנות לשמוע – הרי אתה לא רוצה באמת לשמוע את התשובה. אתה באמת לא רוצה לשמוע את התשובה – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – אז בוא נסכם, משום שאני צריכה גם למשוך זמן עד שכולם יגיעו, תן לי לדבר ואחר כך אתה תשאל שאלות ואני אענה לך אחרי זה. מה אתה אומר על זה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני שכחתי לרגע – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> מה אתה אומר על זה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> שכחתי לרגע שהיית חברת הכנסת הערבייה – היהודייה – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> הערבייה, רצית להגיד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – היהודייה הראשונה – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> תשמע, אין מה לעשות, אנחנו מרוקאים, זה אותו דבר כמעט, רק שאני יהודייה ואתה ערבי, זה נכון. אבל אנחנו באים מאותם מקומות, ואני מכבדת אתכם. אתה לא מכבד אותי, זאת הבעיה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אתה לא מתכוון ברצינות למה שאתה אומר, אני מתכוונת ברצינות למה שאני הולכת לענות לך. נכנסתי לתפקידי, ואמרתי את זה פה לקבוצת חברי כנסת שהעלו אז שאילתה. הוצג לי סקר שנערך במגזר הערבי, סקר שהייתי פשוט בשוק מהממצאים שלו, והוריתי מייד – ראשית, על פרסומו, כי אנחנו לא מסתירים שום דבר, כי צריך לטפל במגזר הערבי; והדבר השני שהוריתי זה למנות צוות ייעודי בשיתוף נציגי מוסדות התרבות הערביים, שאתם נפגשתי לפני שבוע בערך. הייתה לנו פגישה מצוינת, סיכמנו על כמה שולחנות עגולים, אבל ביקשתי להקים קודם כול צוות ייעודי בהשתתפות נציג של מוסדות התרבות הערביים, שהם יחליטו כמובן מי הנציג שלהם – מנהלת המחלקה הערבית, הגברת לובנה זועבי, ומנהל התרבות למגזר הדרוזי, מר מוצלח קבלאן. הצוות אמור לפעול במשך חודשיים, להגיש את המלצותיו, דרכי הפעולה שלו להנגשת התרבות הערבית במגזר הערבי, ולאחר שהצוות יגיש את המלצותיו נשב יחד עם פורום מוסדות התרבות הערביים, נחליט על תוכנית עבודה וגם נממש אותה. כידוע לך, קיים חוק מועצת התרבות והאמנות. המועצה היא מועצה סטטוטורית – בראשותו של ד"ר חיים פרלוק. המועצה הזאת כוללת מדור לתרבות ערבית, בראשותה של הגברת ח'אולה דיבסי – אפרופו, אותה אני עוד לא מכירה – והיא אמונה על קידום התרבות והאמנות במסגרת המועצה. ההצעה שלך היא הצעה חשובה, והיא הצעה שאני לא יכולה לשלול אותה, על פניו, אבל משום שמדובר – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברי הכנסת, אני מבקשת קצת שקט באולם. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – על הקצאת תקציבים, ובשלב זה כידוע לך הולכים לעשות flat על תקציב התרבות, אני לא אתחייב למשהו שאני לא יכולה לעמוד מאחוריו. אני כן אקדם את נושא התרבות הערבית, אני כן אתן מתוך תקציב 2015 אף שהולכים לקצץ בתרבות, וכבר הנחיתי לעשות זאת. התקציב כבר עבר למנהלי המחלקות כדי שיחלקו את זה בין המוסדות הפריפריאליים, כולל המוסדות למגזר הערבי, אבל כן, אני לא אגיד לך שאני הולכת כרגע לאשר הצעת חוק שאין לי יכולת תקציבית מאחוריה. אחרי שאנחנו נקבל את תקציב המדינה, נקווה ששר האוצר לא יקצץ מהפירורים של 700 מיליון שקלים לתרבות אלא יוסיף לתרבות, אני אבחן את ההצעה הזאת. בינתיים, אני כן אפעל יחד עם הצוות הייעודי כדי לקדם את התרבות במגזר הלא-יהודי. יודעים חלק מחברי הכנסת, שכנראה אתה לא ביניהם, שנפגשו אתי כבר לפגישות עבודה בנושא תרבות וספורט, שנקדם יחד נושאים שחשובים למגזר. יש לי כוונה לקדם את התרבות והספורט במגזר הערבי בדיוק כפי שאני הולכת לקדם את זה בפריפריה. כן, זה יבוא על חשבון המטרופולין, ולכן ביחד, יהודים וערבים, קואליציה ואופוזיציה, צריכים להילחם למען הגדלת סעיף התרבות, למען הגדלת התקציב לתרבות, כי קיצוץ בתקציב התרבות זה קיצוץ לכולם, יהודים וערבים כאחד. אם אתה רוצה לעשות למען התרבות הערבית, תהיה חלק מאותו פורום שנלחם כדי להעלות את התקציב. וברגע שנעלה את התקציב, אני מבטיחה לך שאתה תראה את צביעת התקציב לטובת המגזר הערבי. ואני אומרת לך שעוד לפני שהעלו לי את התקציב, כבר נתתי הנחיה שבתקציב 2015 יינתן ביטוי לחזון שלי, שזה אומר הגדלת תקציב למגזר הערבי ולפריפריה. אני מאמינה שיחד עם חברי כנסת ערבים, יחד עם מוסדות התרבות, יחד עם נציגי ציבור של המגזר הערבי, נצליח לקדם את הסוגיה החשובה הזאת, כי אני מאמינה שתרבות וספורט הם גשר לשלום בין עמים ובין אנשים. אני מאמינה שתרבות וספורט זה כלי לחִברות, זה כלי חברתי. וכפי שנכון להנגיש אותו בחברה היהודית, כך נכון להנגיש אותו בחברה הערבית. יש לך פה פרטנרית, תזכור את זה – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – יש לך פה פרטנרית. אל תנסה לעמוד פה ולנגח אותי, לא תצא מזה, לא נתקדם מזה. יש לכם פה פרטנרית לקדם סוגיות אמיתיות שאנחנו מאמינים בהן, שהן לא סוגיות פוליטיות והן לא סוגיות מדיניות, הן סוגיות לחברה שוויונית ובריאה. אז בואו נעשה את זה ביחד. אני מבקשת מחברי הכנסת להתנגד להצעת החוק הזו, או, אם אתה רוצה, לדחות את ההצבעה לעוד ארבעה-חמישה חודשים, אחרי שיהיה לנו תקציב מדינה, ונשב ונחשוב כיצד אנחנו פועלים בסוגיה זו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לכבוד השרה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> את רוצה לעלות? <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת פריג', אתה רוצה להוסיף? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> זהבה גלאון? בבקשה. חברת הכנסת זהבה גלאון, שלוש דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, קודם כול, טוב לשמוע את החזון שלך בנושא הזה. אני רוצה להציע את ההצעה הבאה, גברתי. חבר הכנסת עיסאווי פריג' לא דיבר רק על הצורך, והצורך הנכון שאת מדברת עליו, להשקיע מה שנקרא הצרכים התרבותיים והספורטיביים של אזרחי ישראל הערבים. חבר הכנסת עיסאווי פריג' דיבר על דבר נקודתי ספציפי. הוקם בזמנו מרכז למורשת התרבות הדרוזית, בדין הוקם, בצדק הוקם, כולנו תמכנו. חבר הכנסת עיסאווי פריג' אומר: בואו ניקח את המודל המדויק – הוא לקח את אותה הצעה – את המודל המדויק, שנתן מקום של כבוד לתרבות הדרוזית, בואו ניתן מקום של כבוד למורשת של התרבות הערבית. אני רוצה להציע, בהמשך להצעה שלך, אם את מוכנה לבחון את זה, כיוון שבתוך שבועיים בערך יוצאים לפגרה ויהיה תקציב, אם תהיי מוכנה אחרי שהתקציב עובר, תדעי כבר גם את המסגרת התקציבית שלך, להתקדם עם ההצעה, ולא נצביע עליה היום. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת זהבה גלאון. השרה מבקשת להתייחס. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> חברת הכנסת זהבה גלאון, כפי שאמרתי בתשובתי, אחד העוגנים העיקריים שבעקבותיהם החלטנו במשרד לא לאשר את ההצעה הזאת הוא באמת העוגן התקציבי. אמרת נכון, הוקם מרכז מורשת דרוזית, ולצערי, אין מאחוריו כלום. חוץ ממועצה שהוקמה אין שום דבר, אין כסף. אז בסופו של דבר זו לא חוכמה להקים מרכזים, ואין לנו היכולת בעצם לממש את אותו ייעוד או את אותה מטרה שלשמה הוקם המרכז. והיה ותקציב התרבות יגדל ונצליח באמת להביא ולהנגיש את התרבות לפריפריה ובמגזר הערבי, אני בהחלט חושבת שנכון ליישם את זה ולקדם את ההצעה הזאת. אני קוראת לך להצטרף למאבק להעלאת תקציב התרבות. <זהבה גלאון (מרצ):> רגע, אז מה את מציעה? <קריאות:> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אני אמרתי שאני מוכנה לשקול את ההצעה הזאת לאחר שאני אדע מה תקציב המשרד, ולכן אני בשמחה אשמח לדון בעניין הזה בתחילת המושב הבא או אחרי – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> זהבה, ברגע שאני אדע מה תקציב התרבות ואדע שתקציב התרבות, לא רק שלא עשו לו flat, כי כרגע, את יודעת, 3% flat מתוכנן; מ-700 מיליון, 3% – אני לא משרד הביטחון שיש לי מיליארדים – זה 25 מיליון. אני מצפה שלא רק שלא יעשו flat לתקציב הפירורים הזה של משרד התרבות, אלא שאף יוסיפו. ברגע שאדע מה התקציב של התרבות והספורט אוכל להתייחס לבקשה הזאת בצורה רצינית. את יודעת שאם אגיד כן אצטרך להעמיד מקור תקציבי, וכשאני אומרת כן אני מתכוונת לזה. לכן, בואו נדון על הנושא הזה ועל הסוגיה החשובה הזאת מרגע שאדע מה תקציב התרבות, וכדי שנלך ביחד לטובת קידום הסוגיה או ההצעה החשובה הזאת, בואו תעזרו לנו בהעלאת תקציב התרבות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לשרה מירי רגב. בבקשה, פריג', דקה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> השרה, אני מודה לך על הכוונות הטובות, או חצי הכוונות. יש לנו הצעה: 1. בואו נעביר את זה בטרומית, וזה בשליטתכם להמשך הטיפול; דבר שני, אפשר להתחייב, גם על-פי החוק, הביצוע בעוד שנתיים-שלוש, יכול להיות שלא במשמרת שלך, אבל – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – ההצעה הזאת מאוד – – – השלב הבא. להעביר את הצעת החוק. אתה רוצה – אני אתך. אתה לא רוצה – אביא הצעת חוק – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> טוב, אני מקבל את הפשרה עם השרה ואני מעביר את ההצבעה למושב הבא. תודה לכם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> למושב הבא, יופי. אז מעבירים את ההצבעה למועד אחר. תודה רבה לחבר הכנסת פריג', תודה רבה לשרה מירי רגב. יש לנו הודעה ליושב-ראש – – – קיבלתי הודעה מהממשלה שהם לא מסכימים לסידור כזה. אם אין הסכמה מצד הממשלה אז אנחנו נצטרך להצביע. <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל השרה אמרה. אין לכם מילה. <קריאות:> זה לא בסדר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, יושב-ראש הקואליציה, אני רוצה לשמוע דעה סופית. <קריאות:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני ממתינה להחלטת הממשלה. כן, אדוני? הצבעה. אוקיי, כפי שהבנו, הממשלה לא הסכימה ולכן נגיע להצבעה. חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 43 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 52 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק המרכז למורשת הערבים בישראל, התשע"ה–2015, נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, בעד – 43, נגד – 52. הצעת חוק המרכז למורשת הערבים בישראל, התשע"ה–2015, לא עברה. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו עוברים להודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת דוד ביטן. בבקשה, אדוני. נצטרך הצבעה? <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> הודעה בלי הצבעה. גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, הרכב הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון – בהתאם להוראות סעיף 18(א) לחוק יסודות התקציב, החליטה ועדת הכנסת להקים ועדה משותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת הכספים לתקציב הביטחון. הוועדה המשותפת תהיה בת עשרה חברים, חמישה מכל ועדה, בהרכב הבא: מטעם ועדת החוץ והביטחון יכהנו חברי הכנסת צחי הנגבי, ענת ברקו, אורן אסף חזן, שלי יחימוביץ, עפר שלח ומוטי יוגב; מטעם ועדת הכספים יכהנו חברי הכנסת משה גפני, מכלוף מיקי זוהר, יצחק וקנין, אלי כהן, אראל מרגלית ומנואל טרכטנברג. יושב-ראש הוועדה המשותפת יהיה חבר הכנסת צחי הנגבי. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת דוד ביטן. <הצעת חוק השידור הציבורי (תיקון – קליטת שידורי הרדיו בכל חלקי הארץ), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/505/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק השידור הציבורי (תיקון – קליטת שידורי הרדיו בכל חלקי הארץ), התשע"ה–2015, של חבר הכנסת נחמן שי וקבוצת חברי הכנסת. חבר הכנסת נחמן שי מוזמן לנמק. בבקשה, אדוני, עשר דקות שלך. <נחמן שי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, הרדיו הוא כלי חשוב מאוד בחיינו, והרוב המכריע של האוכלוסייה מאזין לו בשעות שונות של היום והלילה. הוא כלי חברתי, כלי למידע, כלי בידורי, אי-אפשר בכלל לחלוק על החשיבות ועל המרכזיות שלו בחיינו. אבל, למרבה הצער, השירות הזה, שהוא שירות ממלכתי ביסודו, לא ניתן במידה שווה לאוכלוסייה, לציבור הרחב. פשוט לא. יש כאלה שהם בני-מזל, בדרך כלל, כמו תמיד, אלה שמתגוררים במרכז הארץ – יש להם הכול, אז הם יקבלו גם רדיו – ויש כאלה שמתגוררים בפריפריה, וכאן הפריפריה היא באמת פריפריה גיאוגרפית, כמו למשל היישוב שחברתי היושבת-ראש באה ממנו, ערד, ומקומות נוספים במרחבי הדרום או בצפון המרוחק. שם השידורים האלה מגיעים בצורה חלקית, משובשת, אי-אפשר ליהנות מהם, אי-אפשר בכלל לקלוט אותם, ואם קולטים – קולטים אותם באיכות נמוכה. ואני אמרתי לעצמי שאין שום סיבה בעולם, שאני יכול להבין אותה, שמדינת ישראל באמצעות הגופים שהיא מסמיכה לשדר, אם "קול ישראל" ואם "גלי צה"ל", לא תוודא שכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל יקבלו את השירות הממלכתי הזה. אם מדובר בתחנות רדיו אזוריות – זה עולם נפרד, אני לא מתעסק אתו. אני מדבר כרגע על התחנות הממלכתיות שהאחריות שלהן היא שהשידורים יגיעו לכל פינה במדינת ישראל. אני רוצה להקריא לכם מכתבים שקיבלתי; שלושה מכתבים בימים האחרונים. כותב לי דב ליטבינוף, שהוא ראש המועצה האזורית תמר, אחת המועצות האזוריות הגדולות בארץ. הוא אומר: האזור סובל כבר שנים מחוסר קליטה של תחנות הרדיו הישראליות השונות. אלפי מכתבים, דיונים, בקשות, הבטחות, נשמעו מפי שרים וחברי כנסת שאליהם פנינו, אך דבר לא קרה. מי שפותח רדיו עם כניסתו לשטח המועצה, מים-המלח ועד ערד בכלל, שומע רשרושים בלבד במקרה הטוב, ושקט מאיים במקרה הרע. נותרנו חסרי מענה וחסרי קול. את זה הוא כותב על הרקע – תכף אספר לכם – של ייקור אגרת הרדיו לאחרונה. זהו אות נוסף – אומר ידידי דב – להיותה של הפריפריה רחוקה בסדר העדיפויות ובחשיבות. החלקים הדוממים של הארץ שוב נשכחים, ואין שומע את קולנו. פניתי למועצה אחרת, המועצה האזורית הערבה התיכונה, אסם הפירות והירקות של מדינת ישראל. כולנו אומרים כמה זה חשוב שיש לנו שם חקלאים שעובדים שם קשה בחום ומייצרים כל כך הרבה ירקות ומייצאים אותם. אנחנו כל כך גאים בהם. אנחנו גאים בהם עד למקום שאנחנו גם צריכים לתת להם משהו. אני לא מדבר על הטבות אחרות, אני מדבר על השירות המינימלי – על קליטת שידורי רדיו. כותב לי ד"ר אייל בלום, ראש המועצה הערבה התיכונה: בערבה אין קליטת שידורים רציפה של תחנות "גלי צה"ל" וגלגלצ. עד לאחרונה לא ניתן היה לקלוט כלל את שידורי "גלי צה"ל" וגלגלצ בערבה, זה השתפר בעת האחרונה. מצוין. אולם באופן מלא, בכל הערבה, עדיין לא ניתן לקלוט. אין בערבה אפשרות לקליטת שידורי "עידן פלוס". אין לתושבי הערבה אפשרות להתחבר ל"הוט", וזאת אף שהובטח לנו. כך שיוצא – כותב ד"ר אייל בלום – שתושבי הערבה הם למעשה צרכנים שבויים של ספק שירות אחד, ולא ניתנת להם אפשרות לתחרות הוגנת ולבחירה, כפי שהדבר ניתן בכל הארץ. והוא מבקש, הוא מבקש, הוא מבקש הסדרה של הנושא בחקיקה, לאור העובדה שעד היום קליטת שידורי הרדיו והטלוויזיה בערבה אינה דומה לזו הקיימת במרכז הארץ. ועוד מקור אחד, משדה-בוקר. כולנו נוסעים לשם לאזכרה לבן-גוריון, ואנחנו מכבדים את המקום הזה, שהוא חלק מהמורשת שלנו. כותב לי משם עידו בזק, מנהל ענף התקשורת, הוא אומר לי ככה: הצורך שלנו בשידורי רדיו FM ישראליים, אפשרות לשמוע תחנות רדיו של המדינה בתוך הבתים, ללא צורך באנטנות חיצוניות. לא יעלה על הדעת שבעתות חירום לא נקבל הודעות מפיקוד העורף דרך הרדיו. זה שאנחנו בפריפריה לא מצדיק שלא נקבל שירות זה מהמדינה. אנטנות חיצוניות וכבלים פוגעים כמובן בחזות החיצונית של הבתים. הפתרון הוא בידי המדינה – להגדיל את עוצמת השידור לכיוון שלנו. בקשתנו היא שמשרד התקשורת יפתור את בעיית הקליטה באזורנו בזמן הקרוב. הבאתי לכם רק שלוש פניות, או שלושה מכתבים. יכולתי להביא לכם כמה עשרות נוספות, אין שום בעיה. כל מי שמסתובב במדינת ישראל מעבר למרכז, כל מי שיורד דרומה מבאר-שבע ונוסע בכבישים הארוכים – וסליחה, לפעמים המשעממים האלה – וזקוק לרדיו דובר עברית כדי לעבור את הזמן הזה, לא יקבל אותו. ככה לכל אורך הדרך, מאילת ועד בואכה רמת-הגולן, לאורך הערבה, לאורך ים-המלח – לא תוכלו לקלוט. גם ברמת-הגולן יהיו לכם קשיים לקלוט את השידורים האלה, וגם לפעמים באזור הצפון – גם "גלי צה"ל" וגם "קול ישראל". איפה הבעיה? הבעיה היא שמדינת ישראל גובה מאתנו כסף כדי לספק את השירות הזה. היא גובה מאתנו, זה לא נעשה סתם. רק לאחרונה היא ייקרה את השירות הזה. מה זאת אומרת? כשביטלו את אגרת הטלוויזיה, החליטו שאגרת הרדיו תעלה יותר, כדי לפצות. כמובן, אנחנו לא יודעים כמה אנחנו משלמים על הרדיו, כי זה נבלע בתוך האגרה של רישיון הרכב שלנו, אז אנחנו לא יודעים. זה גם טריק יפה. אנחנו לא יודעים כמה אנחנו משלמים. אני מספר לכם שאנחנו משלמים יותר. אז בואו ככה – העלו את האגרה הזאת לאחרונה כדי שיהיה יותר כסף, אבל את השירות לא מספקים. יש ל"קול ישראל" 120 משדרים. רשות השידור מוציאה בשנה – שנה חדשה, לא חשוב איך קוראים לה – 70 מיליון שקל לטובת ההפצה, ולא נקלט. "גלי צה"ל", תחנה שאני מאוד מאוד אוהב, מקבלת את כל תקציבה, חוץ ממרכיב קטן, מקופת המדינה, מתקציב הביטחון. היא חייבת לדאוג לכך שהשידור ייקלט בכל רחבי הארץ, גם כלפי חיילי צה"ל וגם כלפי האזרחים. הדבר הזה לא נשמר. מה הצעתי, בסוף, בהצעת החוק, כדי לחפות על הפער הזה? הצעתי שתאגיד השידור הציבורי – אני מבין שידידי השר רוצה לקרוא לו "הישראלי" עכשיו, אז הוא יהיה הישראלי – ו"גלי צה"ל" יבטיחו כי שידורי הרדיו שלהם ישודרו בכל רחבי הארץ בכל עת וייקלטו ברמה נאותה. וביקשתי ששר התקשורת יקיים פיקוח ומעקב על קליטת השידורים וידווח אחת לשנה לוועדת הכלכלה של הכנסת. זה כל מה שההצעה אומרת. מאוד פשוט. ואם יש פה עלות כספית מסוימת – ואולי יש, כדי להשלים את השירות – הלוא אנחנו משלמים עבורה במו-כספנו, וזו עלות כספית שנגזרת מאחריות של "קול ישראל" ושל "גלי צה"ל". <מיקי לוי (יש עתיד):> הספק קיבל את הזיכיון הזה ובלבד שיספק את השירות לכל חלקי מדינת ישראל – – – והערבה התיכונה זה מדינת ישראל. <נחמן שי (המחנה הציוני):> גם אני חושב, וגם שדה-בוקר זה מדינת ישראל, וגם המועצה האזורית תמר זה מדינת ישראל, וגם המועצה האזורית בקעת-הירדן היא מדינת ישראל. הם כולם מדינת ישראל, ואנחנו מאוד גאים בזה – עד הרגע שאנחנו צריכים לספק להם את השירות המינימלי של שידורי רדיו; אני לא מדבר על טלוויזיה עכשיו, אני מדבר על שידורי רדיו. אני לא רואה את ההיענות ואת ההבנה לכך. אז יש פה דבר טיפוסי: לקחת את הכסף מאתנו – לוקחים; לייקר את אגרת הרדיו – מייקרים, אבל לא מוכנים אפילו להתחייב באותה עת שכל בית-אב במדינת ישראל וכל מכונית שנוסעת על כבישינו יוכלו לקלוט את השידורים האלה באיכות סבירה, כדי שניהנה מהם, נתעדכן מהם, נעשה כל מה שאנחנו רוצים – יהיה לנו רדיו. כל כך קטן, כל כך פשוט וכל כך מתבקש. תודה רבה לך. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. ישיב השר אופיר אקוניס. <השר אופיר אקוניס:> גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת, קודם כול אני חושב – חבר הכנסת שי וחבר הכנסת לוי, שגם הערת לגבי חלקה של הערבה התיכונה במדינת ישראל. אתם צודקים. ההצעה הזאת היא נכונה, חבר הכנסת שי, והיא צודקת, אבל ועדת השרים לחקיקה מחייבת, והיא המליצה לדחות את הצעת החוק הזאת – אני אוכל לפרט, אם תרצה בכך – מכל מיני טעמים. אבל אני מבקש ממך, אם תרצה בכך, להפוך, גברתי היושבת-ראש, את ההצעה הזאת להצעה לסדר-היום, ואנחנו נדון – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הממשלה מוכנה? כי קודם עשינו – – – <השר אופיר אקוניס:> אני מוכן. אני אגיד לך גם מדוע, חבר הכנסת רוזנטל. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> כי קצת התבזינו קודם. <השר אופיר אקוניס:> אני אגיד לך גם מדוע. שוחחנו ככה קודם, בשיחת אגב, על תיקוני החקיקה שהפצנו אתמול את התזכיר בנושא חוק השידור הציבורי – שיהפוך לתאגיד השידור הישראלי, כפי שאמר חבר הכנסת שי. קודם כול, זהו התיקון הראשון. שכחו בנוסח הקודם להכניס שהשידור הזה יהיה ישראלי. זה יתוקן. זה תיקון דקלרטיבי בעיקרו. כיוון, חבר הכנסת שי, שאני מעריך שתתקיימנה – ודאי אחת, אולי אפילו יותר – ישיבות של ועדת הכלכלה, לא ועדה מיוחדת, ועדת הכלכלה, בנושא תיקון חוק השידור הישראלי, אני מציע, אני לא רואה בזה מניעה, שתהפוך את הצעת החוק הזאת, שברגע זה היא בהתנגדות הממשלה, חבר הכנסת רוזנטל, להצעה לסדר-היום שתשולב בדיונים של ועדת הכלכלה, ונדון בדבר הזה. אני מוכן לדון בזה ברצינות וביסודיות, משום שאני חושב – וגם אמרתי את זה בוועדת השרים לחקיקה, אמרתי – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אבל לא יעזור לדון, צריך החלטה. <השר אופיר אקוניס:> בסדר, אני לא מתחייב על ההחלטה. אני חושב שההצעה היא צודקת, וגם תושבי הערבה התיכונה וגם תושבי מגילות בואכה ים-המלח – גם אני מדי פעם נוסע לשם, ועל התדר פתאום קולט תחנה ירדנית או תחנה פיראטית אחרת. אגב, גם ברשת הסלולרית, בקטעים מסוימים, חבר הכנסת שי, אתה עובר לרשת – אתה "נודד", כמו שקוראים לזה בשפה המקצועית, לרשת הירדנית. לכן, אם תסכים, אין מניעה, אנחנו נהפוך את הדבר להצעה לסדר-היום, ואם לא, אם תשאיר את זה – וגם ביהודה ושומרון, וגם בבנימין, שבו הייתי אתמול, נכון מאוד, יש אזורים כאלה. <חיים ילין (יש עתיד):> גם בעוטף-עזה. <השר אופיר אקוניס:> אז זוהי הצעתי. יושב-ראש הקואליציה, חבר הכנסת הנגבי, אם המציע מסכים אנחנו נהפוך את זה להצעה לסדר-היום ונדון בעניין בוועדת הכלכלה, ביסודיות, בתוך הדיונים. והוא מסכים, אז הפכנו את הצעת החוק להצעה לסדר-היום. בהזדמנות זו אני רק אעדכן את מליאת הכנסת, כפי שהתחלתי – חבר הכנסת שי, חבר הכנסת פרי, אני יודע שהתעניינת בנושא: אנחנו הפצנו אתמול תזכיר של שינוי חקיקה לחוק השידור הישראלי, הידוע היום בשם חוק השידור הציבורי, שחוקקנו בכנסת הקודמת, ויסודותיו העיקריים: הדבר הראשון, שם החוק ישונה, והוא יהיה חוק השידור הציבורי הישראלי, דבר שבאופן כזה או אחר הושמט מן החוק הקודם. תחנות הרדיו, על-פי הצעתי, תיקראנה "קול ישראל" – גם זה נשמט מן החוק הקודם – משום שאני מאמין שאנחנו חייבים, בעיקר בעת הזאת, חבר הכנסת בן ראובן, להמשיך ולשמוע את הביטוי האלמותי "קול ישראל מירושלים". בעיני זה דבר חשוב ביותר, והשידורים אכן ימשיכו מירושלים. אנחנו נעגן בחקיקה, גברתי היושבת-ראש, את הבטחתנו לביטול אגרת הטלוויזיה, וזה יובא, גם בשל הערתה של היועצת המשפטית של ועדת הכלכלה – הדבר הזה יחוקק גם כן. אתם בוודאי תקראו את שאר הסעיפים של תזכיר החוק ונדון בו בוועדת הכלכלה, ואז נוכל גם לדון בהצעתו הטובה – וגם אמרתי בוועדת השרים לחקיקה שהיא הצעה טובה, נכונה וצודקת – של חבר הכנסת שי. תודה. <חיים ילין (יש עתיד):> ממשלה של תיקו – – – כל דבר – – – <השר אופיר אקוניס:> לא, סליחה, כדי להבהיר. אם הערת אני אשיב לך: אנחנו רוצים להבטיח את תחילת הפעילות של תאגיד השידור הישראלי. ולכן, מכיוון שלא יכולנו לעשות זאת על-פי החוק שהעבירה הממשלה הקודמת, אנחנו מבקשים להתחיל את פעילותו בחודש מרס 2016, ללא אפשרות הארכה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> ושוב תודה לשר אופיר אקוניס. חבר הכנסת נחמן שי, האם אתה מסכים עם ההצעה? <נחמן שי (המחנה הציוני):> כן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אוקיי. אז היות שהגיעו פה להסכמה, הממשלה והמציעים, ההצעה עוברת כהצעה לסדר-היום. אנחנו מבקשים הצבעה. רבותי, אנחנו מצביעים על העברת ההצעה להצעה לסדר-היום. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> איזו ועדה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> לוועדת הכלכלה, חוזרים. בבקשה, נא להצביע, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 39 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להפוך את הצעת חוק השידור הציבורי (תיקון – קליטת שידורי הרדיו בכל חלקי הארץ), התשע"ה–2015, להצעה לסדר-היום ולהעביר את הנושא לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> 39 בעד. ההצעה עוברת כהצעה לסדר-היום לוועדת הכלכלה. <הצעת חוק בתי-קברות צבאיים (תיקון – חיילים זכאי חוק השבות), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/513/20; נספחות.] (הצעת חברת הכנסת מרב מיכאלי) <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק בתי-קברות צבאיים (תיקון – חיילים זכאי חוק השבות), התשע"ה–2015, של חברת הכנסת מרב מיכאלי. חברת הכנסת מרב מיכאלי. חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה, עשר דקות שלך לנמק את ההצעה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה, גברתי היושבת-ראש, ותודה, חברי שהפנו את תשומת לבי, אני מאוד מאוד מעריכה את זה, מאוד קולגיאלי מצדכם. צחוק צחוק, חברותי וחברי, זו הצעת חוק מאוד לא משמחת, לצערי. הצעת החוק לקבורת חיילים וחיילות זכאי חוק השבות שאני מעלה כאן עכשיו אומרת את הדבר הבסיסי, הטריוויאלי, המתבקש, המוסרי, האנושי, היהודי, ואמור להיות גם הישראלי, שחייל או חיילת שנפטרו ומובאים לקבורה בבית-קברות צבאי ייקברו בחלקה, בשורה ובצמוד לכל שאר החיילים, כמו השיר ההוא – זוכרות, זוכרים, את השיר של הלהקה הצבאית "אחד החיילים"? כ-20% מהחיילים בצה"ל הם חיילים יוצאי חבר המדינות שעלו לארץ, הם או ההורות וההורים שלהם, מכוחו של חוק השבות; אוכלוסייה שאחוזי הגיוס בה מאוד גבוהים, משרתת גם ביחידות הלוחמות, ולצערנו כמובן לא נפקד מקומה מבתי-העלמין הצבאיים. אבל החיילות והחיילים האלה נקברים בנפרד, ולא ליד החברים שאתם הם שירתו ונפלו כתף אל כתף. לגבי רובם, אף שהם נקברים בנפרד וגורמים שונים מטילים ספק ביהדות שלהם, הם עצמם גדלו כיהודיות ויהודים, מזדהות כיהודיות ויהודים לכל דבר ועניין, עלו לארץ מתוך ציונות, מתוך תחושת שליחות, התגייסו לצה"ל ונפלו בשורות צבא ההגנה לישראל מתוך מחויבות מלאה למדינה הזאת, לעם הזה ולחיים כאן בישראל. הצעת החוק נועדה למנוע את האפליה שלהם בבתי-העלמין הצבאיים ולדאוג לכך שזכאי חוק השבות או הצאצאים שלהם שנפלו בשורות צה"ל וזרועות הביטחון ייקברו ללא הבדל וללא אפליה. הצעת החוק הוגשה בכנסת הקודמת על-ידי חבר הכנסת אלעזר שטרן, שהוא כידוע יהודי דתי המחויב להלכה. שטרן וידא שאין כל בעיה לקבור אותם כמו כולם. אני אתלה באילן גבוה עוד יותר לצורך העניין – הרב גורן, שהתיר את קבורתו של חייל נוכרי בבית-קברות יהודי, כתב במאמרו: כאשר נהרגו חיילים שעל-פי ההלכה נחשבים כנוכרים ונפלו למען העם והארץ – הרי הם יותר מחסידי אומות העולם, שכתב הרמב"ם עליהם שיש להם חלק לעולם הבא; אלא הם נידונים כקדושים שמזומנים לחיי העולם הבא כמו היהודים עצמם. מכל זה משמע בבירור שגם נוכרי שמסר עצמו על ישראל ונהרג יש לו חלק לעולם הבא כיהודי. ונראה שהוא הדין ליחסנו אליו לאחר מותו בעניין הקבורה. עד כאן דברי הרב גורן. ובכל זאת, הרבנות הצבאית מתעקשת להקצות לחיילים זכאי חוק השבות – כלומר יהודים גם אם לא לפי ההלכה האורתודוקסית הנהוגה במקומותינו – חלקה נפרדת ולסמן אותם כמוקצים. מבירור שעשיתי לפני העלאת הצעת החוק מול אגף משפחות והנצחה, עלה שמה שקורה בפועל זה שבבתי-העלמין הגדולים באמת מדובר בחלקה נפרדת, ובבתי-עלמין קטנים זה באותה חלקה אבל במרחק ד' אמות, לפעמים מופרד על-ידי ספסל או עץ, ולטענתם לא באמת שמים לב אם לא יודעים. אגב, בוועדת השרים עצמה הצבא טען שהם לא מכירים בעיות בתחום, וכל השרים פשוט הצביעו נגד. ביום ראשון, אחרי שעודכנתי בהחלטת ועדת השרים לחקיקה להתנגד להצעה שאני מעלה עכשיו בפניכן ובפניכם, העליתי את תמצית ההצעה לפייסבוק שלי וכתבתי שהממשלה החליטה להתנגד להצעה. אני רוצה לקרוא לכן ממש מבחר מצומצם מהתגובות שנכתבו שם: כשעלינו לארץ לפני 24 שנים, יחד אתנו עלו חברים של הורי שהאם נוכרייה והאב יהודי. הבן התגייס לצה"ל, והמשפחה ידעה שאם הוא ייפול הוא ייקבר מחוץ לגדר. כמו כלב, ככה הורי היו אומרים. הייתי אז בת שלוש ולא הבנתי. במהלך השנים האמירה הזאת חזרה על עצמה שוב ושוב, כל פעם כשבחדשות דיווחו על חייל לא יהודי שנפל. עברו 24 שנים – כותבת הבחורה הזאת – ושום דבר לא השתנה. תגובה אחרת: זו אחת הסיבות העיקריות שלא ארצה שילדי יחזרו לישראל בסיום בית-הספר בשביל לעשות שירות צבאי. הם יהיו מספיק יהודים בשביל להיהרג בשביל המדינה אבל לא מספיק יהודים בשביל קבורה שוויונית. תגובה שלישית: יש כאן ביזוי של המת, של משפחתו, ובעיקר הדרה של מי שרוצה בכל מאודו להשתייך אל העם היהודי אבל מורחק מכך גם בחייו וגם במותו; ממש כואב על המשפחות שחטפו היום בממשלה סטירת לחי. דרך ארץ קדמה לתורה, אומרת תגובה אחרת, דרך ארץ קדמה לתורה, הם מספיק טובים להילחם כתף אל כתף עם שאר החיילים, אז לצערנו ולמרבה העצב הם בוודאי מספיק טובים להיקבר אתם. ההצעה, חברות וחברים, אומרת את המובן מאליו: מי שיהודי מספיק כדי להילחם עבור המדינה ולמות בשבילה, יהודי דיו כדי להיקבר לצד חבריו לקרב ללא הפרדה. לפני שנה וחצי, ב-20 בינואר 2014, התקבלה בוועדת העלייה והקליטה בראשותו של חבר הכנסת יואל רזבוזוב החלטה על קבורה שוויונית של חיילים זכאי חוק השבות. זאת ועוד, משרד הביטחון התחייב שתיכתב תקנה, והדבר הזה יתחיל לפעול לפי התקנה שתיכתב לפי ההחלטה שהתקבלה בוועדה. אני רוצה להודיע לכם, חברות וחברים, שאחרי הבדיקה שלנו – לא תקנה ולא נעליים. ההפרדה בעינה עומדת: קבורה לא שוויונית מפרידה ומפלה לחיילים יהודים במהותם, שנפלו על הגנת מדינת ישראל. בושה וחרפה, אמר חברי מיקי לוי, וצדק. בושה וחרפה שעולי חבר המדינות יילחמו למען המדינה, ובמותם יהדותם לפתע תהיה מוטלת בספק. נפרד איננו שווה ולא יכול להיות שווה. הקבורה חייבת להיות שווה; אותה חלקה, אותה שורה, בצמוד לקברים האחרים. מדובר באפליה שמעמיקה את השסע בחברה הזאת ולא מאפשרת למשפחות החללים את הכבוד הראוי לבנים ולבנות שלהם שבשירות העם והצבא הם נפלו. חברי וחברותי, זה אות קלון למדינת ישראל ולממסד הרבני שמתעקש למנוע ממי שנפלו את השייכות אל הכלל שלמענו הם מסרו את חייהם. זה אות קלון, חברי, לממשלה שמסרבת לתקן את העוול הזה. אני קוראת לכם ולכן לשקול מחדש ולתמוך בהצעת החוק. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. ישיב סגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, הממשלה החליטה להתנגד להצעת החוק. <יואל חסון (המחנה הציוני):> באמת? איך יכול להיות? <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> מפתיע, נכון? <יואל חסון (המחנה הציוני):> מפתיע מאוד. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> סעיף 4 לחוק בתי-קברות צבאיים, התש"י–1950, עוסק במקום קבורתו של חייל וקובע: "חייל שנפטר יובא לקבורה בבית-קברות צבאי אשר בו בחר קרובו של הנפטר, אלא אם כן בחר קרובו להביאו לקבורה בבית-קברות אזרחי". החוק עוסק בקבורה של חייל, ואינו מבדיל בין קבורה של מי שהִנו יהודי לבין מי שאינו יהודי. במהלך השנים, ובמיוחד בתקופה שלאחר גל העלייה המבורך מחבר המדינות, נדרש משרד הביטחון לתת פתרונות נקודתיים, בעת האסון, לקבורה ספציפית של חלל שאינו מוגדר כיהודי לפי חוק השבות. עם השנים גובשו כללים בנושא הקבורה של מי שאינם יהודים, אשר הוסדרו, בין השאר, בהוראות פנימיות של משרד הביטחון – הוראה מס' 63.02 – כאשר הכלל המנחה, בהתאם לעמדת הרב הצבאי הראשי, הוא כי יישמר מרחק של ארבע אמות בין קבר של חלל יהודי לבין קברו של חלל שאינו יהודי. <מיקי לוי (יש עתיד):> מרב, זה נכון? <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> הקבורה בבתי-העלמין הצבאיים של חללים שאינם יהודים הנה בחלקה ה"שוטפת" בסמוך לחלל האחרון שנקבע ובמרחק ד' אמות, על-פי הנחיות הרבנות הצבאית, ובהתאם להלכה היהודית, ובחלק מבתי-העלמין – בחלקות קבורה של לא-יהודים. החלקות נמצאות במרכז בית-העלמין, נראות ככל החלקות האחרות שבבית-העלמין, ואין שום ציון או רישום על היותה חלקת קבורה של חללים שאינם יהודים. מאז 1989 הובאו לקבורה בבתי-הקברות הצבאיים מעל 60 חללים שאינם יהודים. יש להדגיש כי מאז החלה קבורת חללים לא-יהודים בבתי-העלמין הצבאיים, לא הוגשה מעולם תלונה או הובעה תרעומת מצד בני המשפחה על אופן הקבורה או יחס לא הוגן כלפיהם. ההפך הוא הנכון. גברתי חברת הכנסת מרב מיכאלי, אין קבורה מחוץ לגדר. אין. חבל, חבל להשתמש באמירה כזאת. אין בה מן האמת. אין קבורה מחוץ לגדר. בינואר 2014, בכנסת התשע-עשרה, קיימה ועדת העלייה והקליטה של הכנסת, בראשות חבר הכנסת יואל רזבוזוב, סיור בבתי-קברות צבאיים, ובו הוצגו לוועדה על-ידי הרב הצבאי הראשי וראש אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> חבר'ה, שקט, זה נושא חשוב. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. באמת, הנושא מספיק חשוב כדי לשמוע את תשובת הממשלה. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אני אחזור. בינואר 2014, בכנסת התשע-עשרה, קיימה ועדת העלייה והקליטה של הכנסת, בראשות חבר הכנסת יואל רזבוזוב, סיור בבתי-קברות צבאיים, ובו הוצגו לוועדה על-ידי הרב הצבאי הראשי וראש אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון הפתרונות הניתנים לקבורת חיילים לא-יהודים. נמסר לי כי בסיכום הסיור הביע חבר הכנסת רזבוזוב שביעות רצון מהמצב בשטח, וגם ציין כי יש בפתרונות שהוצגו בסיור, ופורטו גם בנאום זה, התחשבות ראויה – – – <עפר שלח (יש עתיד):> – – – <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אולי תיתן לי לסיים? למה אין לך סבלנות? מה קרה לך? <עפר שלח (יש עתיד):> אתה מציין – – – <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> תהיה סבלן קצת רגע, מה יש? תהיה סבלן. <עפר שלח (יש עתיד):> – – – <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אבל תהיה סבלן, תשמע עד הסוף. למה אין לך סבלנות לשמוע עד הסוף? פעם אחת תשמע עד הסוף. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> – – – וגם צוין כי יש בפתרונות שהוצגו בסיור, ופורטו גם בנאום זה, התחשבות ראויה ברגשות המשפחה. אכן הייתה התחייבות להפוך את הנוהל הקיים לתקנה. לצערי, רק היום התוודעתי לכך שהנוהל הזה לא הפך לתקנה. אני אעביר זאת למשרד הביטחון ולשר הביטחון כדי להכין תקנה, כפי שאכן משרד הביטחון התחייב. מכל זה עולה כי אין בעיה ממשית בנושא זה, והפתרונות המעשיים בשטח הם ראויים, ולכן לא נדרשת חקיקה בנושא רגיש זה. אני מציע כי מליאת הכנסת לא תאשר את הצעת החוק ותסיר אותה מסדר-היום. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא ידעתי שסגן השר עצבן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לכבוד סגן השר חבר הכנסת אלי בן-דהן. חברת הכנסת מרב מיכאלי, שלוש דקות יש לך לשכנע אותנו אחרת. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני, א. ככל שיש לי כבוד לאדוני סגן השר, היה כתוב, גברתי היושבת-ראש, שהשר יהיה כאן לענות על הסוגיה הזאת, ואני חושבת שזה מן הראוי. אבל זה לפרוטוקול. אדוני, קודם כול, אני לא מבינה, למה תאמין הכנסת למשרד הביטחון, שהתחייב כבר לפני שנה וחצי בפני ועדה של הכנסת לכתוב את התקנה הזאת ולא מצא לנכון לעשות את זה עד עכשיו? למה נאמין היום שעכשיו זה כן יקרה? הרי ההתחייבות כבר ניתנה, ההבטחה כבר הובטחה, וזה לא קרה. למה נאמין עכשיו שזה יקרה? <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> ב. אני לא טענתי שהם נקברים מחוץ לגדר. אני אמרתי מפורשות: אתם יצרתם מצב של מחוץ לגדר בתוך הגדר, חלקות נפרדות. וגם אם לא כתוב מעליהן "חלקה של זכאי חוק השבות, עולי חבר המדינות", כולן יודעות וכולם ויודעים שזה אחר, זה נפרד, זה לא כמו כולם. ואז, כשבאות ובאים ביום הזיכרון, וכשמגיע יום הזיכרון לחללי מערכות צה"ל, יש כאלה שעומדים – אה, הנה שר הביטחון; היי, שר הביטחון, אז אתה כאן – כלל הנופלות והנופלים, ויש הקבוצה הנפרדת, אם בבית-העלמין הגדול בחלקה נפרדת ממש ואם בבית-העלמין הקטן מאחורי הספסל או העץ. אומר יותר מזה: בהינתן המצב הזה – אגב, אדוני, אם אתה לא שמעת תלונות, חבל שלא האזנת לתגובות שקראתי כאן, מאנשים שיודעים שהם "ייקברו כמו כלב" – ביטוי שלהם, שהם נוכחו בו שוב ושוב ושוב לאורך השנים. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> מרב, זה לא נכון. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אני אגיד יותר מזה: אחרי שמשרד הביטחון הבטיח תקנה – – – <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> זה פשוט לא נכון. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> סליחה, אני יכולה להראות לכם תמונות, תמונות של החלקות שבהן זה מאוד ברור שיש הפרדה. אחרי שמשרד הביטחון לא עומד בהבטחתו לתקן תקנה, אחרי שההפרדה נמשכת, אתה יודע מה, אדוני סגן השר, ואדוני שר הביטחון? מן הראוי היה שאפילו ברמה ההצהרתית, כנסת ישראל תקבל את ההחלטה הזאת שאומרת: מי שעלה לכאן כיהודי, חי כאן כיהודי, נלחם כאן כיהודי ונפל כאן כיהודי, מן הראוי שייקבר יחד עם כל חבריו היהודים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. מישהו עוד רוצה להוסיף? אין. הממשלה ביקשה הצבעה שמית, ואנחנו נעבור להצבעה. גברתי מזכירת הכנסת, נא להקריא את השמות לצורך ההצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח טלב אבו עראר – אינו נוכח יולי יואל אדלשטיין – נגד מיכאל אורן – נגד דוד אזולאי – אינו נוכח ישראל אייכלר – נגד רוברט אילטוב – בעד אלי אלאלוף – נגד קארין אלהרר – בעד זאב אלקין – נגד דוד אמסלם – נגד אופיר אקוניס – אינו נוכח גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – נגד זאב בנימין בגין – אינו נוכח זוהיר בהלול – בעד נאוה בוקר – נגד דוד ביטן – נגד מיכל בירן – בעד מירב בן ארי – נגד אלי בן-דהן – נגד נפתלי בנט – נגד יואב בן צור – נגד איל בן ראובן – בעד יחיאל חיליק בר – בעד איתן ברושי – בעד עמר בר-לב – בעד ענת ברקו – נגד יוסף ג'בארין – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח אילן גילאון – בעד שרון גל – בעד זהבה גלאון – בעד יואב גלנט – אינו נוכח גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – אינו נוכח משה גפני – נגד יעל גרמן – בעד אבי דיכטר – נגד אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח צחי הנגבי – נגד יצחק הרצוג – בעד יצחק וקנין – נגד מכלוף מיקי זוהר – נגד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח תמר זנדברג – אינה נוכחת עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח ציפי חוטובלי – נגד אורן אסף חזן – נגד דב חנין – אינו נוכח יואל חסון – בעד אחמד טיבי – אינו נוכח מנואל טרכטנברג – בעד מרדכי יוגב – נגד יוסי יונה – בעד שלי יחימוביץ – אינה נוכחת חיים ילין – בעד משה יעלון – נגד איתן כבל – בעד אלי כהן – נגד יצחק כהן – נגד מאיר כהן – בעד משה כחלון – אינו נוכח חיים כץ – נגד ישראל כץ – נגד עליזה לביא – אינה נוכחת ציפי לבני – בעד אורלי לוי אבקסיס – בעד ז'קי לוי – נגד מיקי לוי – בעד יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – בעד יעקב ליצמן – נגד סופה לנדבר – אינה נוכחת יאיר לפיד – אינו נוכח ינון מגל – נגד מנחם אליעזר מוזס – נגד ירון מזוז – נגד מרב מיכאלי – בעד אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד אראל מרגלית – אינו נוכח אברהם נגוסה – נגד משולם נהרי – נגד איילת נחמיאס ורבין – בעד בנימין נתניהו – אינו נוכח קסניה סבטלובה – בעד רויטל סויד – בעד ניסן סלומינסקי – נגד בצלאל סמוטריץ – נגד אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – אינו נוכח רחל עזריה – נגד דניאל עטר – בעד חמד עמאר – בעד רועי פולקמן – נגד שי פירון – בעד טלי פלוסקוב – נגד מאיר פרוש – נגד יעקב פרי – בעד עיסאווי פריג' – אינו נוכח עמיר פרץ – בעד נורית קורן – נגד יואב קיש – נגד איוב קרא – נגד מירי רגב – אינה נוכחת מיכל רוזין – בעד מיקי רוזנטל – בעד יואל רזבוזוב – בעד יפעת שאשא ביטון – נגד יובל שטייניץ – אינו נוכח נחמן שי – בעד סילבן שלום – אינו נוכח עפר שלח – בעד איציק שמולי – בעד סתיו שפיר – בעד איילת שקד – נגד עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי, זה היה הסיבוב הראשון, ולכן אני מבקש לקרוא בשמות חברי הכנסת שלא ענו לך בסיבוב הראשון של ההצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח טלב אבו עראר – אינו נוכח דוד אזולאי – אינו נוכח אופיר אקוניס – נגד גלעד ארדן – אינו נוכח זאב בנימין בגין – נגד יוסף ג'בארין – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח יואב גלנט – אינו נוכח גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – אינו נוכח דני דנון – אינו נוכח אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח תמר זנדברג – אינה נוכחת עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח דב חנין – אינו נוכח אחמד טיבי – אינו נוכח שלי יחימוביץ – אינה נוכחת משה כחלון – אינו נוכח עליזה לביא – אינה נוכחת סופה לנדבר – אינה נוכחת יאיר לפיד – אינו נוכח אראל מרגלית – אינו נוכח בנימין נתניהו – אינו נוכח אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – אינו נוכח עיסאווי פריג' – אינו נוכח מירי רגב – אינה נוכחת יובל שטייניץ – אינו נוכח סילבן שלום – אינו נוכח עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי וחברות הכנסת, האם יש מישהו באולם שמעוניין להשתתף בהצבעה ומזכירת הכנסת לא קראה בשמו או בשמה? אין כאלה. הסתיימה ההצבעה. נא לספור את הקולות. חברי הכנסת, תוצאות ההצבעה: הצעת חוק בתי–קברות צבאיים (תיקון – חיילים זכאי חוק השבות), התשע"ה–2015, בעד ההצעה – 39, נגדה – 50. אני קובע כי ההצעה, הצעת החוק, לא התקבלה. <הודעת יושב-ראש הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לפני שאנחנו נעבור לנושא הבא, חובה עלי להודיע למליאת הכנסת כדלקמן: הריני להודיעכם כי הונחה היום על שולחן הכנסת הודעה על הרכב ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-21 וממלאי-מקומם לפי חוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], התשכ"ט–1969. עד כאן לשון ההודעה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אולי נוסיף להם לוח זמנים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אין ברירה, צריך לעשות בחירות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש להם עכשיו כמה שנים. אה, לא, אני מנוע מלומר. <הצעת חוק העונשין (תיקון – גזר דין עונש מוות למורשע ברצח בנסיבות טרור), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1157/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הצעת חוק העונשין (תיקון – גזר דין עונש מוות למורשע ברצח בנסיבות טרור), התשע"ה–2015, של חבר הכנסת שרון גל וקבוצת חברי הכנסת. המשיבה תהיה שרת המשפטים חברת הכנסת איילת שקד. אבל קודם כול אני מזמין את חבר הכנסת שרון גל לעלות לדוכן ולנמק את הצעת החוק. עד עשר דקות לרשות אדוני. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – אלה שנמצאים כאן ואלה שמשום מה, איך נגיד, ברחו, אולי הם יצטרפו עוד מעט. יש רגעים בקריירה הפוליטית שהם רגעי מבחן; הצבעות קריטיות שיש בהן כדי להשפיע על חיי אדם. התיקון של חוק עונש מוות למחבלים, שאני מביא היום בשליחות סיעת ישראל ביתנו לפניכם, הוא חוק מהסוג הזה. אין לי ספק שאם נעביר אותו, בעזרת השם, ובעזרתכם, נציל חיי אדם. אבל מעבר לזה ומעל הכול – ואני שומע את הדיון הציבורי בשבוע האחרון – מעל הכול, נעשה צדק, נעביר מסר ברור לארגוני הטרור: דם יהודים אינו הפקר. דם יהודים אינו הפקר. אני תוהה אם היום תגידו כן ל-87% בציבור הישראלי, בקרב בעלי דעה, שחושבים שנכון להעביר את התיקון לחוק עונש מוות למחבלים, או שתבחרו, בגלל פוליטיקה קטנה וקטנונית, להפנות להם עורף. אני תוהה אם תעשו צדק עם משפחות הנרצחים שנושאים אל הבית הזה עכשיו עיניים, או שתפנו להם עורף. אין לי ספק כי כל אחד מכם, אם יצביע על-פי צו מצפונו ולא על-פי שום שיקול אחר – נעשה היום שינוי חשוב ומשמעותי. מהבית הזה צריך לצאת מסר חד וברור: עברנו מהכלת טרור למלחמה אמיתית בטרור. זהו רק נדבך אחד, אבל נדבך חשוב ומשמעותי. מי שיצביע בעד, יוכיח היום שהוא חלק מהמחנה הלאומי – פרגמטי, שקול, ענייני ולא מתפשר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> ומי שלא, מה הוא? <שרון גל (ישראל ביתנו):> אני פונה לצד הזה במליאה, אליכם, חברי הליכוד והבית היהודי בעיקר. לא בכדי היה רוב בוועדת שרים לענייני חקיקה, היה רוב, עד שהגיע אותו טלפון עם ההוראה לדחות את ההצבעה משיקולים פוליטיים צרים ולא ענייניים. אני רוצה לפנות למצפון של שרת המשפטים איילת שקד – היא תענה לי תכף – הנה, את כאן: גברתי, שרת המשפטים, העם יודע שאת בעד. אל תצביעי נגד העם. אני פונה אליך, השר נפתלי בנט, גם אתה פה, אדוני, העם יודע שאתה בעד. כתבת, אדוני השר, בעמוד הפייסבוק שלך באופן ברור וחד-משמעי: שרי הבית היהודי יצביעו בעד. כתבת? אנא מכם, היום, לא לברוח, לא לברוח, להצביע בעד. אני פונה לחבר הכנסת סמוטריץ, אתה חתום על החוק. אני פונה אליך ומבקש ממך להתעלות מעל כל שיקול קטן ולהצביע בעד. אתה איש ימין, אתה פרגמטי, אתה דואג להתיישבות, דואג לעם ישראל. חתמת? תעמוד מאחורי החתימה שלך. אני פונה אל חברי ינון מגל, שלא נמצא כאן עכשיו. מי כמוך יודע עד כמה איומים ונוראים הם המרצחים האלה, ראית אותם מקרוב, אתה לוחם אמיץ. אל תצביע נגד העם. אני פונה אל סגן השר אלי בן-דהן, גם אתה יודע שהמחבלים באים לרצוח ולברוח. לא כולם מתאבדים, לא כולם רוצים למות. שאיפתם האמיתית, לקחת כמה שיותר חיים של יהודים בארץ-ישראל. אני יודע שאתה בעד. אל תצביע נגד העם. גם חבר הכנסת סלומינסקי הוא איש ישר והגון, הוא לא פה. שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב. לפני שאנחנו פוליטיקאים, אנחנו חייבים להיות בני-אדם ולהאמין בדברים שאנחנו מקדמים ולתמוך במה שאנחנו מצהירים מראש שנתמוך בו, בלי קומבינות פוליטיות. גם חבר הכנסת מוטי יוגב לא נמצא כאן, ומספיקות דקות אחדות להתבונן בעבודתו במליאה כדי לדעת עד כמה הוא נחוש נגד הטרור, עד כמה הוא דואג לביטחון ישראל. אני קורא גם לך, אל תצביע נגד העם. אני פונה אל כולכם, חברי בליכוד: אם הייתם רואים בימים האחרונים כמה הודעות תמיכה קיבלתי מהציבור הרחב, שמעמיד היום את ההצבעה הזאת למבחן, אתם, חברי הליכוד, אתם במבחן. כולכם. מראש הממשלה בנימין נתניהו דרך גלעד ארדן ויולי אדלשטיין, אדוני היושב-ראש, וישראל כץ ומירי רגב, שפרסמה הודעה בפייסבוק שלה ביום חמישי וכתבה שהיא תומכת בחוק, וסילבן שלום, ומשה יעלון, וזאב אלקין, שאגב טרח להשאיר פתק לוועדת שרים לענייני חקיקה שהוא בעד לפני שיצא לחו"ל, לפני כינוס ועדת השרים. ודני דנון שכאן, ממש ליד המקום שעומדים בו אנשי המשמר, החזיק שלט ביד: גם אני בעד עונש מוות למחבלים. אפילו בוועדת שרים נדמה לי שהוא היה השר שהכי פחות אהב את התרגיל הפוליטי. יש לו עמוד שדרה, הוא הוכיח בעבר. אני מצפה ממנו להוכיח גם היום. יריב לוין, אני גם לך קורא לא להצביע נגד העם. התיקון הזה הוא תיקון הגיוני שקובע כי כמו בכל בית-משפט בעולם, גם בבתי-הדין הצבאיים שלנו רוב רגיל צריך להספיק כדי להוציא לפועל עונש מוות למחבלים דוגמת הנתעבים האלה שרצחו את בני משפחת פוגל באיתמר. ואם ביהודה ושומרון אפשר, ראוי שאפשר יהיה לגזור את העונש הזה גם בבתי-המשפט בירושלים, גם בתל-אביב, גם בחיפה, גם בבאר-שבע וגם בנצרת. תנו קרדיט לבתי-המשפט שידעו מתי להפעיל את החוק, אבל תנו להם כלים. גם אתה, חבר הכנסת בני בגין, וצחי הנגבי ויובל שטייניץ וגילה גמליאל ואופיר אקוניס. שכנעתי אותך לתמוך בשיחת טלפון, ופרסמת שתתמוך, וכך באת לעשות. <זאב בנימין בגין (הליכוד):> סליחה, אדוני, קראת בשמי ואחרת שמעתי – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> לא אותך, אדוני, את אקוניס. <זאב בנימין בגין (הליכוד):> קראת בשמי ושמעתי ששכנעת אותי – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> לא, לא, אז לא הבנת נכון. קראתי בשמך – – – <זאב בנימין בגין (הליכוד):> אני מבקש שיובן כהלכה – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> כן, קראתי בשמך – – – <זאב בנימין בגין (הליכוד):> – – לא שוחחנו, לא שכנעת וגם עכשיו אינך משכנע אותי. <שרון גל (ישראל ביתנו):> מאה אחוז. מאה אחוז. אני קורא בשמות באופן רציף. קראתי: בני בגין, צחי הנגבי, יובל שטייניץ. אני פונה אליכם באופן אישי, כי שכשמפעילים פה קומבינות פוליטיות, חבר הכנסת בני בגין – – <זאב בנימין בגין (הליכוד):> לא. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – כשמזהים פתאום שיש רוב בוועדת שרים לענייני חקיקה, רחמנא ליצלן, לחוק עונש מוות למחבלים, אז מתחילים בלוליינות פוליטית. מתחילים בטריקים ובשטיקים, ומצלצלים להגיד: תדחו את ההצבעה כי אוי ואבוי. עדיף לתת פרס לטרור מאשר לתת פרס לישראל ביתנו. ככה זה עובד היום. לא כמו בימים ההם, אדוני. <זאב בנימין בגין (הליכוד):> לא, לא, סליחה, אדוני. שום שטיקים. אמרתי לך: לא שכנעת אותי ואינך משכנע. ויש לנו נימוקים כבדים להתנגד להצעתך. <שרון גל (ישראל ביתנו):> מאחר שאינך חבר בוועדת שרים לענייני חקיקה, אז לא שוחחתי אתך באופן אישי, אבל כאן אני עומד, עכשיו, ומסביר למה צריך לתמוך בחוק. וכאיש הגון וענייני, אני בטוח שתקשיב ותעשה את השיקול שלך. וגם חבר הכנסת ביטן, שהופיע בתקשורת ותמך בחוק, אל תצביע נגד העם. והשר כץ, וז'קי לוי חברנו, ויואב קיש, וציפי חוטובלי, אני סומך עליכם. <יואב קיש (הליכוד):> אני הסברתי לך את ההסתייגויות שלי. <שרון גל (ישראל ביתנו):> ומיקי זוהר, ואיוב קרא, ונאוה בוקר, וענת ברקו – – <יואב קיש (הליכוד):> שרון, אני הסברתי לך את ההסתייגויות. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – ואבי דיכטר, וחבר הכנסת נגוסה. <יואב קיש (הליכוד):> היושב-ראש, היושב-ראש – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> חבר הכנסת נגוסה זוכר שהשמאל ניסה פה להביך אותו עם הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לעניינם של יוצאי אתיופיה. וברגע שהיה צריך להחליט בין הצבעה ערכית, כדי לא לתת לשמאל לעשות סיבוב כאן באיזה עניין פופוליסטי, אז צריך להסתכל פנימה ולהצביע עם המצפון. ודאי שמדובר בחוק שמתקיים בו המשפט ממסכת סנהדרין, אם אינני טועה: המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <שרון גל (ישראל ביתנו):> חברת הכנסת נורית קורן, גם את כמוני חדשה בבית הזה, גם לך זהו רגע מבחן. ואני אומר לכם, ליכודניקים חברי המרכז, גם הם מסתכלים עליכם היום. דיברו אתי כאן בחוץ היום ואתמול ובשבוע שעבר – – – <יואב קיש (הליכוד):> – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> קיבלתם מהם הרבה מאוד פניות, בשמם אני אומר לכם, הם גם יבואו אתכם חשבון על הדבר הזה. ואיפה ירון מזוז? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. תודה, אדוני. נא לסיים. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אדוני, אני מסיים בשלושה משפטים אחרונים. לפני זמן קצר פורסם שנלכד רוצחו של דני גונן. הוא נרצח ב-19 ביוני. המפגע או המפגעים וידאו שברכב נסעו יהודים, ואז מטווח קצר ירו לעברם. הלכתי לנחם את המשפחה, פגשתי שם את דבורה, אימא של דני, אישה משכמה ומעלה, אצילת נפש, ציונית אמיתית. היא ביקשה שלא ניכנע לטרור, הסבירה לי שזכותנו לבקר בכל מקום בארץ-ישראל, ושחובתנו, חברי הכנסת, לשנות את המציאות. היא כתבה לי את הדברים האלה בזו הלשון, ואני רוצה שתזכרו אותם כשאתם מצביעים תכף: עכשיו קראתי שנתניהו עשה מעקף, הייתי מאוד רוצה לשוחח אתו. אני קוברת את בני, וראש הממשלה קובר את החוק שמטרתו שלא יהיו עוד אימהות שיקברו את הבנים רק בשל היותם יהודים. אדוני היושב-ראש, אתה יודע מה יהיה עם המחבל שנלכד עכשיו – שראש הממשלה כתב בפייסבוק לפני כמה דקות שהוא מהלל את השב"כ, ובצדק, על כך שלכדו אותו – אתה יודע מה יקרה אתו? הוא יישפט, הוא ייכנס לקייטנת השב"ס, הוא ישב שם וילמד לתואר ראשון ולתואר שני, הוא יהיה גיבור בעיני עמו או שולחיו – – – <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> שרון – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> חבר שלו, שהיה אתו באותו פיגוע, הוא ממשוחררי עסקת שליט, כמו 3,700 רוצחים. ואתה יודע, אדוני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, אדוני, זה כבר 30 משפטים. זה לא שלושה משפטים. <שרון גל (ישראל ביתנו):> ואתה יודע, אדוני, מה יקרה אתו? אחרי לימודי תואר ראשון ושני הוא יצא בדלת מסתובבת בשיטה הנלוזה שאנחנו נוהגים כאן עם הכלת הטרור פעם אחרי פעם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> הרוצח הנתעב הזה. ואני שואל אתכם, האם רוצחי משפחת פוגל צריכים לשבת בקייטנת השב"ס? האם הרוצחים הנתעבים שכבר שחררנו – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, חבר הכנסת שרון גל, תודה רבה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אדוני, אני מסיים בעוד דקה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, אתה מסיים כבר כמה דקות. תסיים, כן, תודה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אדוני, הנושא הזה הוא בדמי, ומשום מה הנושא הזה הפך להיות נושא פוליטי קטן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז אם זה בדמך, תתחיל מציטוטים של דבורה ולא תסיים אותם בדקה ה-12. <שרון גל (ישראל ביתנו):> אדוני, דבורה היא אם שכולה שלפני שלושה שבועות נרצח בנה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גם אני ביקרתי אצלה, כמו עוד עשרות חברי כנסת, אז לא משאירים את הדברים האלה למעבר על מסגרת הזמן. <שרון גל (ישראל ביתנו):> ואני לא רוצה שלא נביא בחשבון את הדברים שהיא כתבה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – ואת הדברים שהיא מרגישה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז היית צריך לפתוח בהם, ולא לומר אותם בדקה ה-13. <שרון גל (ישראל ביתנו):> בסדר, אז אולי להבא אפתח בהם. אני קורא לכם, חברי הכנסת, להתעלות מעל כל שיקול פוליטי ולתמוך בחוק החשוב והצודק הזה, בעיקר למען עשיית צדק. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת שרון גל. גברתי שרת המשפטים חברת הכנסת איילת שקד, נא להשיב על הצעת החוק. <שרת המשפטים איילת שקד:> חברי חבר הכנסת שרון גל, זה לא סוד שגם אני חושבת שלרוצחי משפחת פוגל הגיע עונש מוות. וכחברת כנסת אני הפכתי בסוגיה, הזמנתי מחקרים של הממ"מ, וגיליתי שיש היום עונש מוות. בית-הדין הצבאי יכול היה לתת עונש מוות אם הפרקליטות הצבאית הייתה מבקשת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> באמת, לא ידעת את זה לפני כן? <שרת המשפטים איילת שקד:> ועדת השרים לענייני חקיקה קיבלה את בקשת שרי הליכוד להקים צוות שיעבוד במשך שלושה חודשים, ובסופם יציג את מסקנותיו בפני הממשלה בנושא עונש מוות. משכך, ומכיוון שהמציע בחר להביא את העניין להצבעה כבר היום ולא להמתין במשך התקופה האמורה, מבלי להתייחס לגופו של עניין, הממשלה מתנגדת להצעה. אני מבקשת להקריא קצת היסטוריה – את הקטע הזה כתב העיתונאי חגי סגל – גם לכם, לאופוזיציה, שאני יודעת שרובכם מתנגדים להצעה של חברכם לאופוזיציה, כדאי שתלמדו קצת היסטוריה: הצעת עונש מוות היא הצעה שאינה חדשה. תלי-תלים של מילים הוכברו עליה בדורות הקודמים. אפילו בן-גוריון עוד הספיק להשתתף בוויכוח הגדול על עונש מוות. בן-גוריון תמך בעונש מוות. שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, כשהטרור הערפאתי רק התחיל לפרוח, חיווה בן-גוריון את דעתו שאין צורך בהתקנת חוק מיוחד לתליית מחבלים; אפשר לתלות אותם לפי החוק למניעת השמדת עם. במאמר מקיף ב"הארץ" הוא כתב: מה שעושים אנשי הטרור הערבים אינו מכוון נגד איש מסוים מתוך חשבונות, ריבים או גורמים אישיים, אלא המטרה היא השמדת העם היהודי בארצו – כך אמר דוד בן-גוריון ב-23 בדצמבר 1968. שר המשפטים דאז יעקב שמעון שפירא והיועץ המשפטי לממשלה משה בן-זאב מחו בתוקף. הם טענו שהטלת עונש מוות תגרום לישראל נזק מדיני כבד, אך בן-גוריון לא השתכנע. הוא כתב לשפירא: אינני משפטן, אבל אני מבין פחות או יותר מה שכתוב בעברית בהירה בספר החוקים. מדוע אין מקיימים חוק זה על פשעי ארגון "פתח" ודוגמתו – ארגונים שמטרתם היחידה היא השמדת יהודי ארץ-ישראל כולם או מקצתם, ובמקום עונש מוות המצווה על-פי חוק עונשים אותם בפנסיית-מאסר בבית-סוהר הישראלי? האם בוטל חוק זה על-ידי הכנסת? אם כן, לא. החוק לא בוטל. ב-1954 הכנסת ביטלה את האפשרויות לתלייתם של רוצחים פליליים, אבל הותירה על כנה את האפשרות לדון למוות מחבלים בערכאות צבאיות. גולדה ודיין רצו להטיל עונש מוות על קוזו אוקמוטו, המחבל היפני שביצע את הטבח ההמוני בנמל התעופה בלוד ב-1972, אך קיבלו את עמדת שמגר שהחברה – מצטטת – שהחברה אינה יכולה לקחת אחריות על נטילת חיי אדם. כידוע, קוזו אוקמוטו שוחרר בעסקת ג'יבריל. המחבל האחרון שנידון למוות כאן היה סעיד בדארנה, אדריכל של שני פיגועי תופת מרובי חללים ב-1994, בעפולה ובחדרה. כן, רבותי, ב-1994, זה לא לפני המון זמן, נתנו עונש מוות במדינת ישראל. הרכב שופטים יוצא דופן בראשות סגן-אלוף עודד פסנזון דן אותו למוות אף שהתביעה לא ביקשה עונש כזה. גזר-הדין התפלמס עם הטענה שעונש מוות לא יצליח לסכל פיגועי התאבדות. אכן – אני מצטטת – מיצוי הענישה על-פי הוראות החוק אין בו כדי להרתיע מטורפים המוכנים להתאבד כשמטעני חבלה על גופם, אולם מיצוי הדין עם המסייעים בידם יש בו כדי להרתיע את אותם אנשי "חמאס" וארגונים קיצוניים אחרים המעודדים מטורפים להיות קדושים. וכך שופט אמיץ אחד ב-1994 נתן עונש מוות. השופטים הוסיפו: ישראל, מדינת היהודים שגאוותה על היותה מדינת חוק, מחויבת להגן על אזרחיה, ושומה על בית-המשפט ליטול חלק בכך. יהיה זה סוף שלטון החוק אם בית-המשפט לא ימצא עוז למצות את הדין באותם מקרים ובאותן נסיבות הראויים לכך. אבל המחבל נשאר אופטימי. הוא אמר: אני בטוח שלא יוציאו אותי להורג; אמר את זה לעיתונאים, וצדק. בית-הדין הצבאי לערעורים ברמאללה הורה לקיים לו משפט חוזר, והפעם נבחר הרכב סלחני יותר שהסתפק במאסרי עולם. המחבל בדארנה שוחרר במסגרת עסקת שליט. אני חוזרת ומציינת: היום בבתי-הדין הצבאיים יש עונש מוות. צריך שהפרקליטות הצבאית תדרוש את העונש הזה במקרים קיצוניים ואכזריים במיוחד, כמו הרצח של משפחת פוגל. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשרת המשפטים חברת הכנסת איילת שקד. המציע, חבר הכנסת שרון גל, מבקש לשכנע עדיין את המליאה. לרשותו, על-פי התקנון, עד שלוש דקות. <שרון גל (ישראל ביתנו):> גברתי שרת המשפטים, שכנעת אותי לתמוך בחוק, ואני מקווה שברוח הדברים שאמרת, זה כמו לעשות תרגיל בחשבון ולהגיע לתוצאה שגויה. את צודקת, היום בבתי-הדין הצבאיים יש אפשרות לתת עונש מוות. לכן זה תיקון. אבל למה לא מבקשים בתביעה הצבאית לתת עונש מוות למחבלים? כי במקרה של הלינץ' ברמאללה, כאשר ביקשה בפעם האחרונה התביעה הצבאית לגזור עונש מוות על המחבלים הרוצחים הנתעבים שם, היה רוב של שניים מול אחד, ושניים מול אחד, על-פי החוק הפגום היום, באופן אוטומטי העונש מומתק למאסר. את זה אנחנו מבקשים לשנות. לכן, כל איומי ההתפטרות של כל מיני גורמים משפטיים, אם יהיה בספר החוקים של ישראל עונש מוות – אני לא מבין אותם, כי היום יש. זה לא שמאל וימין – זה חיים או מוות; זה שכל ישר או עולם הפוך; זה מוסר או מוסר כפול; זה להתנהג כמו מנהיגים או כמו פוליטיקאים חסרי עמוד שדרה; זה בעד החיים ולכבוד הנרצחים או נגד 89% בעם. נשמעו כאן כל הטיעונים מפי שרת המשפטים למה צריך לתקן את החוק באופן הזה, שלמען השם, כמו בכל בתי-המשפט בעולם גם רוב רגיל יספיק, וכך התביעה הצבאית תתחיל לבקש את העונש הזה במקרים קיצוניים, כפי שהגדרת זאת, ואכזריים כמו רצח משפחת פוגל. אז כולם מבינים כאן את ההיגיון, ועכשיו, בגלל קומבינות פוליטיות או איזו ועדת מריחה לא נאשר את זה? אני אומר לכם, אני קורא לכם, אני מסתכל עליכם ואני יודע מה אתם חושבים. אני מסתכל לכם בעיניים. אני יודע מה אתם חושבים, סגן השר אלי בן-דהן. אני יודע מה אתה חושב, השר אורי אריאל. אני יודע, צילמתי אותך פה בחוץ, אמרת שאתה תומך. זה רגע האמת. יש רגעים פה, בבית הזה, שמתעלים מעל לשיקולים הפוליטיים, שכל הקומבינות הקואליציוניות, כמו שאמר הנשיא רובי ריבלין בשבתו כיושב-ראש הבית הזה – צריך לשקול, לשים על המשקל: חיי אדם, צדק או קומבינות. וזה המבחן שלכם פה באגף הזה. יש כאן בודדים שגם אמרו לי שהם יתמכו – אני לא פונה אליהם. אין לי ציפיות ממרצ, אין לי ציפיות מהרשימה המשותפת. יש לי כמה חברים במחנה הציוני שאני מאמין שיתמכו בדבר הזה, כי הם מאמינים בזה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> תאמר לי מי הם חבריך – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> אני נאיבי. כנראה אני נאיבי. <קריאות:> – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> תכף נראה. העם מסתכל. ברוך השם, אמרתי לכם, יש פה אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש מצלמות ועוד כמה למעלה, והנה פה, ביציע, יש פה צלמים, ועם ישראל מסתכל בכם עכשיו והוא לא – אני אומר לכם – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לא ישכח. <שרון גל (ישראל ביתנו):> עם ישראל לא יוותר לכם. לא יוותר לכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת שרון גל. <שרון גל (ישראל ביתנו):> עם ישראל לא יסלח לכם על הצבעה נגד המצפון שלכם. תהיו ליכודניקים. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <שרון גל (ישראל ביתנו):> תהיו ליכודניקים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <שרון גל (ישראל ביתנו):> שלושה חודשים זה מריחה, ואת יודעת את זה, השרה מירי רגב. דווקא לך לא מתאים לקרוא פה קריאות ביניים. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – אמרנו לך, בוא נשב שלושה חודשים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת שרון גל. <שרון גל (ישראל ביתנו):> ועדת מריחה. ועדת קומבינה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> העם צופה ציפייה דרוכה לראות את ההצבעה. <שרון גל (ישראל ביתנו):> חברי – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה סיימת את זמנך. <שרון גל (ישראל ביתנו):> – – זה הזמן שלכם להוכיח שיש לכם מצפון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת שרון גל. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> זה הזמן להוכיח שאתה יודע לעבוד – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, מי שמעוניין להצביע – נא לשבת. הוגשו כנדרש 20 חתימות, בקשה להצבעה שמית. גברתי מזכירת הכנסת, בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח טלב אבו עראר – נגד יולי יואל אדלשטיין – נגד מיכאל אורן – נגד דוד אזולאי – נגד ישראל אייכלר – נגד רוברט אילטוב – בעד אלי אלאלוף – נגד קארין אלהרר – נגד זאב אלקין – נגד דוד אמסלם – נגד אופיר אקוניס – אינו נוכח גלעד ארדן – נגד אורי אריאל – נגד זאב בנימין בגין – נגד זוהיר בהלול – נגד נאוה בוקר – נגד דוד ביטן – נגד מיכל בירן – נגד מירב בן ארי – נגד יואב בן צור – נגד איל בן ראובן – נגד אלי בן-דהן – נגד נפתלי בנט – אינו נוכח יחיאל חיליק בר – אינו נוכח איתן ברושי – נגד עמר בר-לב – נגד ענת ברקו – נגד יוסף ג'בארין – נגד באסל גטאס – נגד אילן גילאון – נגד שרון גל – בעד זהבה גלאון – נגד יואב גלנט – אינו נוכח גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – נגד משה גפני – אינו נוכח יעל גרמן – נגד אבי דיכטר – נגד דני דנון – אינו נוכח אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח צחי הנגבי – נגד יצחק הרצוג – נגד יצחק וקנין – נגד מכלוף מיקי זוהר – אינו נוכח חנין זועבי – נגד ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח תמר זנדברג – נגד עבד אל חכים חאג' יחיא – נגד ציפי חוטובלי – נגד אורן אסף חזן – אינו נוכח דב חנין – אינו נוכח יואל חסון – נגד אחמד טיבי – נגד מנואל טרכטנברג – נגד מרדכי יוגב – נגד יוסי יונה – נגד שלי יחימוביץ – נגד חיים ילין – נגד משה יעלון – נגד איתן כבל – אינו נוכח אלי כהן – נגד יצחק כהן – נגד מאיר כהן – נגד משה כחלון – אינו נוכח חיים כץ – נגד ישראל כץ – אינו נוכח עליזה לביא – אינה נוכחת ציפי לבני – נגד ז'קי לוי – אינו נוכח מיקי לוי – נגד אורלי לוי אבקסיס – בעד יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – בעד יעקב ליצמן – נגד סופה לנדבר – בעד יאיר לפיד – נגד ינון מגל – נגד מנחם אליעזר מוזס – נגד ירון מזוז – אינו נוכח מרב מיכאלי – נגד אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד אראל מרגלית – אינו נוכח אברהם נגוסה – נגד משולם נהרי – אינו נוכח איילת נחמיאס ורבין – נגד בנימין נתניהו – אינו נוכח קסניה סבטלובה – נגד רויטל סויד – נגד ניסן סלומינסקי – נגד בצלאל סמוטריץ – נגד אוסאמה סעדי – נגד איימן עודה – נגד רחל עזריה – נגד דניאל עטר – נגד חמד עמאר – בעד רועי פולקמן – נגד שי פירון – נגד טלי פלוסקוב – נגד מאיר פרוש – נגד יעקב פרי – נגד עיסאווי פריג' – נגד עמיר פרץ – נגד נורית קורן – נגד יואב קיש – אינו נוכח איוב קרא – נגד מירי רגב – נגד מיכל רוזין – נגד מיקי רוזנטל – נגד יואל רזבוזוב – נגד יפעת שאשא ביטון – נגד יובל שטייניץ – נגד נחמן שי – נגד סילבן שלום – נגד עפר שלח – נגד איציק שמולי – אינו נוכח סתיו שפיר – נגד איילת שקד – נגד עאידה תומא סלימאן – נגד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי המזכירה, נא לקרוא בשמות חברי הכנסת שלא ענו לך בסיבוב הראשון של ההצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח אופיר אקוניס – אינו נוכח נפתלי בנט – אינו נוכח יחיאל חיליק בר – אינו נוכח יואב גלנט – אינו נוכח גילה גמליאל – אינה נוכחת משה גפני – נגד דני דנון – אינו נוכח אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח מכלוף מיקי זוהר – אינו נוכח ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח אורן אסף חזן – אינו נוכח דב חנין – אינו נוכח איתן כבל – נגד משה כחלון – אינו נוכח ישראל כץ – אינו נוכח עליזה לביא – אינה נוכחת ז'קי לוי – אינו נוכח ירון מזוז – נגד אראל מרגלית – אינו נוכח משולם נהרי – אינו נוכח בנימין נתניהו – אינו נוכח יואב קיש – נגד איציק שמולי – אינו נוכח <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי וחברות הכנסת, האם יש מישהו שמעוניין להשתתף בהצבעה ומזכירת הכנסת לא קראה בשמו או בשמה? ההצבעה הסתיימה. בבקשה, גברתי, נא לספור את הקולות. חברי הכנסת, הצעת חוק העונשין (תיקון – גזר דין עונש מוות למורשע ברצח בנסיבות טרור), התשע"ה–2015: שישה בעד, 94 נגד. אני קובע כי הצעת החוק לא עברה. <השלמת הרכב ועדות הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מתכבד להזמין את יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת דוד ביטן למסור למליאה הודעה. יש צורך בהצבעה, אדוני? <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. רק הודעה. <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הריני מתכבד להודיע על איוש המקומות הפנויים לסיעת מרצ בוועדות הבאות: בוועדה לקידום מעמד האישה והשוויון המגדרי יכהן חבר הכנסת אילן גילאון; בוועדה המיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור תכהן חברת הכנסת מיכל רוזין. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת דוד ביטן. אין צורך להצביע. <הצעה לסדר-היום> <הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא התנהלות ממשלת ישראל בפרשת האזרחים הנמצאים ברצועת-עזה: פרשת אברה מנגיסטו> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אילן גילאון – הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא התנהלות ממשלת ישראל בפרשת האזרחים הנמצאים ברצועת-עזה: פרשת אברה מנגיסטו, מס' 887. בבקשה, אדוני. מי שישיב בשם הממשלה הוא שר הביטחון חבר הכנסת משה בוגי יעלון. סליחה, סגן שר הביטחון הרב אלי בן -דהן. <אילן גילאון (מרצ):> תודה רבה, אדוני. זה אברה מנגיסטו והאזרח הבדואי שאנחנו עדיין איננו יודעים את שמו, ונשאלת גם השאלה מדוע אנחנו עדיין איננו יודעים את שמו. אדוני היושב-ראש, במדינת ישראל בשנת 2015, פתאום, כמו שאומר מזכיר המדינה האמריקני, "פוף" – נעלם אזרח, נעלמים שני אזרחים, וכל מי שהיה צריך לדעת על זה איננו יודע. כל מי שלא היה צריך לדעת, אז בוודאי יודע, כי זה התחיל ברחשים שהיו ברשת, רמזים, רמיזות. אדוני, יש לי הפרעות קשב וריכוז. זה נורא מפריע לי. אתה יכול לעזור לי? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. חברות יקרות. <אילן גילאון (מרצ):> תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברות כנסת לעתיד, נא לשמור על שקט. גם חברים יקרים באותה מידה. יש שוויון בין המינים. <אילן גילאון (מרצ):> זה גם האוזן – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, אני פונה אליכם. תודה. <אילן גילאון (מרצ):> נעלמים אנשים, וכל מי שהיה צריך לדעת על זה איננו יודע, או שטוען שאיננו יודע. כך חברי ועדת חוץ וביטחון, שעוסקת בעניינים של מתווה הגז, וכך חברי הקבינט הביטחוני, ונעלמים שני אנשים. תראה, אני לא רוצה לחשוד בכשרים, אדוני, אבל אני מכיר מקרים קודמים של אנשים שנעדרו או התחזו לנעדרים, ופתאום כל הצבא היה על הרגליים והרימו עשרה מסוקים כדי לחפש אותם. אני אומר לעצמי, לא משנה מה יהיה צבעם של האנשים או מוגבלותם, ולא איזה גבול הם עברו; הם, כמו שאומרים, הילדים של כולנו. וכאן, לא היה כדבר הזה. וזה מעורר מחשבות נוגות בשני תחומים, אדוני: האחד הוא תחום הדמוקרטיה החשאית, הסודית, שבה באמת מי שהיה צריך לדעת איננו יודע. עשרה חודשים מסתירים, ואין שום דבר. ולאחר שהיו רמזים באינטרנט וחצי מן הציבור ידע, ואני, כמי שהשתתף באותן הפגנות של עולי אתיופיה, ראיתי את השם אברה מנגיסטו מתנוסס על שלטים וחולצות, התחלנו לברר על מה מדובר ולנבור במה מדובר, ונִגלה לנו הסיפור – שלא היה גם כל כך קשה לגלות אותו, אגב. אני אז ביקשתי לפגוש את המשפחה. אלי למשרד כאן הגיעה המשפחה, אבי המשפחה ואחד האחים. האבא נשא אתו תרמיל מפולח מפיצוץ. עיניו היו קרועות מדאגה, כמו שכל אחד מאתנו היה במקומו. הוא אמר לי שהדבר האחרון שהראו לו זה סרט שרואים בו את אברה עובר את הגבול, נכנס לתוך אוהל דייגים ונעלם. ואלה הדקות הכי מעניינות, את זה צריך לחקור הכי הרבה – איך קרה הרגע הזה שעובר אזרח ככה. ויש קושי לעבור את הגדר בצורה כזאת בלי שעוצרים אותו. היו ספקולציות מספקולציות שונות, אבל אני לא רוצה לעסוק בזה, כי אני רוצה שתהיה ועדת חקירה בנושא: איך עובר אזרח, מה חשבתם שהוא? והאבא לא ידע, וטורדת אותו המחשבה עד עצם היום הזה האם התרמיל, כאשר פוצץ, היה על אברה או לא היה על אברה. אף אחד לא נתן את ההסבר הזה. הבעיה השנייה היא בטיפול במשפחה הזאת, אדוני. בוחר ראש הממשלה לתקשר עם המשפחה – אגב, לא אישית. באותה תקופה היה לו זמן לפגוש כל מיני אמנים וזמרים שהגיעו לכבוד פסטיבלים כאן, וחברי מרכז, אבל את המשפחה הזאת – לא היה לו זמן. הוא שלח אליה יחצן, אדם בשם ליאור לוטן, איש עם כישורים רגשיים של תנין, הייתי אומר. ויכולים להיות לו כישורים וגבורות רבות, אבל לא בתחום של קשר עם משפחה כזאת, דואבת ומוכה. ולא משום שהיא משפחה אתיופית, כמו שנאמר, שלא צריך לדבר אליה ברכות; משפחה של נעדר, צריך לדבר אליה ברכות. וצריך להיות בן-אדם אתם. וזה לא קרה. בטיפול הזה הייתה אפליה, ונדמה לי – ואמרתי לך, אני לא רוצה לחשוד בכשרים – שאולי זה לא היה קורה לגבי מישהו שגר במקום אחר, או בצבע אחר, ואלמלא היה משתי האוכלוסיות הכי חלשות במדינת ישראל – אתיופים ובדואים. ועל כן אני אומר לך, אדוני, שעל זה אני רוצה ועדת חקירה. אני דורש ועדת חקירה בנושא הזה, כי אזרחים במדינת ישראל לא יכולים להיעלם לעשרה חודשים ואיש לא יודע מזה. ויש קשר של שתיקה. כמו כן, אני דורש לפרסם את שמו של האזרחי הבדואי, שיש לו שם וכתובת, הוא לא "אזרח הפזורה הבדואית", שוב, לא משנה מה מוגבלותו וצבעו ומוצאו. אני רוצה בזמן שנותר לומר כמה דברים על הסיפור המרכזי של היומיים האחרונים, וזה ההסכם האיראני עם המעצמות. תראה, איך שלא נהפוך את זה, אין שום ספק שראש הממשלה יצא במקרה הזה כמי שגם אכל את הדגים הסרוחים, גם הלקו אותו באחוריו וגם סילקו אותו מן העיר. אני לא רוצה להיכנס לפרטי ההסכם, אינני מכיר אותו, באותה מידה שהאנשים שתוקפים את ההסכם הזה אינם מכירים אותו. אבל הם תוקפים אותו, וכנראה, יכול להיות שאין שום סיבה לחשוב שההסכם הזה הוא הסכם טוב. אבל בכל אופן, אני לא מבין במה הוא יכול להיות יותר רע מאשר שלא היה הסכם, לפחות בתחום הגרעין. אינני מבין. זאת אומרת, עד עכשיו לא היה הסכם בכלום, וכאן יש לכם נייר – אם לא יועיל, לא יזיק. אני לא מבין איפה הסכנה הגדולה. אבל אני אגיד לך איפה הסכנה הגדולה, אדוני. הסכנה הגדולה היא במשבר שלנו עם ארצות-הברית. ואני חושב שלא צריך עכשיו ללכת ולנסות לשנות את ההחלטה הזאת בקונגרס. הסיכויים שביבי נתניהו ישנה את ההחלטה הזאת בקונגרס הם כמו הסיכויים שלי להיות קיצוני סופה של "ליברפול". ממש באותה צורה. אין שום סיכוי כזה. זו שטות מוחלטת. זה להעמיק את הקרע הזה, להעמיק את הקרע הזה עם הידידה היחידה שיש לנו. אז אני רוצה להגיד שאם באמת אולי, הנה, האיום האיראני מיצה את עצמו, הוא כבר התרחש, הוא כבר קורה, אז אולי כדאי לעבור לחיי היום-יום, למה שמתרחש אתנו ביום-יום. ואני, לבי לראש הממשלה. אני אגיד לך את האמת, אני הרבה חושב על המוטיבציות שלו – על המוטיבציות שלו עם האנשים שאתם הוא צריך לחיות. היום היה יום ז'בוטינסקי, אדוני, והדמיון בין יורשיו של ז'בוטינסקי לז'בוטינסקי הוא כדמיון בין גמל לפסנתר – ואני כמובן מדבר באנדרסטייטמנט; הדמיון הוא הרבה יותר מופלג מאשר הדבר הזה. באי-הצלחות המשגשגות בכל תחום ותחום, בקיפאון המדיני המוחלט שישנו, בהסתבכות שלנו ובהסתכסכות שלנו עם הטובה בידידות שלנו, באי-הצלחה המהדהדת הזאת בתחום ההסכם, שלא הייתה לנו לגביו שום השפעה, ולגבי כוונות טובות שאני שומע הרבה וישנן אבל אני לא רואה שהן מתרחשות בתחום הוזלת הדירות – אז אני ככה חשבתי, אדוני, על ראש הממשלה, ובא לי איזה רעיון סטרט-אפ. אנחנו שמנו לב שהיה שימוש – אני ניסיתי לפני חודש להעלות כאן הצעת חוק שמדברת על אי-אפליה במגורים. זה בא בעקבות פרשייה ב"גליל מגורים", שהפלו ערבים מלהגיע ולגור במקומות שונים, בדיור שונה. ואז שאלתי מדוע הדבר הזה, ונאמר לי, אדוני, שהערבים מורידים את מחירי הדיור. ואני חשבתי לעצמי: זה סטרט-אפ. ראש הממשלה, שכבר מיומן בשימוש בערבים, נניח כדי להגביר את התוצאות האלקטורליות שלו – וזה הצליח לו – יכול להשתמש עכשיו בערבים. רעיון פנטסטי: להכניס אותם למגורים ולדירות ולבניינים הקיימים, ובכך להוריד את מחירי הדיור במדינת ישראל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ואללה, לא חשבתי על זה. <אילן גילאון (מרצ):> ופתאום באה לי ההארה: הערבים יכולים לבוא ולנהור באוטובוסים, לגור בבניינים, להוריד את מחירי הדירות, ובא לציון גואל. ואז תהיה הצלחה לממשלה הזאת. אבל נשבעתי – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <נאוה בוקר (הליכוד):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> ששש, תרגיעו, תרגיעו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שבו, שבו. חברת הכנסת בוקר. <אילן גילאון (מרצ):> אבל נשבעתי שבכל זאת, אדוני, את הקטע הזה אני אסיים בנימה חיובית, כי אני תמיד אוהב לסיים בנימה חיובית. אני חושב שהקטע הזה שראש הממשלה אימץ את הכלבה קאיה זה קטע מקסים. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. <הצעה לסדר-היום> <המאמצים להשבת אברה מנגיסטו> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני אזמין את חבר הכנסת אברהם נגוסה. יש לו הצעה רגילה לסדר-היום, מס' 904, על חשבון המכסה, כידוע, בנושא: המאמצים להשבת אברה מנגיסטו. לאחר מכן סגן שר הביטחון ימסור שתי תשובות, וודאי שההצבעות יהיו נפרדות, כי יש "הצורך בהקמת ועדת חקירה" ויש ההצעה הרגילה לסדר-היום. בבקשה, עד עשר דקות. <אברהם נגוסה (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בשבוע שעבר הוסר צו איסור פרסום של פרשת היעדרותו של האזרח אברהם מנגיסטו ואזרח ישראלי נוסף. פרסום הפרשה חשף את הציבור בישראל להיעדרותו של אברה, שהחלה בחצייתו את הגדר בין ישראל לרצועת-עזה. תחילה אני רוצה לשלוח מילות חיזוק למשפחת מנגיסטו, משפחה חזקה, שעוברת את הנורא מכול. נפגשתי עם המשפחה, והם נמצאים במצב קשה וחווים ייסורים עמוקים. יותר מכול, קשה להם האי-ודאות בדבר גורלו של אברה. אני קורא לארגון "חמאס", השולט בעזה: העבירו אות חיים מאברה. הסוגיה הזאת היא סוגיה הומניטרית. אזרחים לא יכולים לשמש כקלף מיקוח של ארגון ה"חמאס" מול ישראל. אברה והנעדר הנוסף הם אזרחים פשוטים שחצו את הגבול ויש להשיבם הביתה. בדיוק כמו שישראל מספקת לרצועת-עזה את צרכיה ההומניטריים, מאפשרת טיפולים רפואיים לתושביה, בדיוק כמו שישראל משיבה לעזה אזרחים שאינם מעורבים בטרור וחצו את הגבול אלינו, כך גם מי שמחזיק בהם חייב לשחררם לאלתר. אני רוצה בהזדמנות זו לחזק את ידיהם של אלו הפועלים למען השבת הנעדרים. אני מקווה שכולנו, כולל חברי באופוזיציה, נגלה אחריות ונתמוך בגורמי הביטחון ומקבלי ההחלטות. אין מקום לעשות שימוש פוליטי בסוגיה. אנחנו רק רוצים שהנעדרים, אזרחים שלא מעורבים פוליטית וביטחונית, יקבלו את היחס הראוי לבני-אדם וישובו הביתה לשלום. יש ניסיון לקשר מקרה מצער זה לזעקה כנגד אפליה כלפי ישראלים יוצאי אתיופיה. אסור לנו לערבב את שתי הסוגיות. אברה הוא אזרח ישראלי, ומוצאו אינו צריך להוות שיקול. זהו עניין לאומי, ואין זה נושא עדתי. היום עלינו להיות מאוחדים כולנו למטרה אחת: השבתו של אברה הביתה. אני פונה למקבלי ההחלטות לעשות כל שביכולתם על מנת להחזיר את אברה והנעדר הנוסף. עלינו לנצל את כל האמצעים ההומניטריים שיש ברשות המדינה על מנת להפעיל לחץ על "חמאס", עד אשר תהיה היענות מצדם להשיב את שני הנעדרים. אני מצפה מהקהילה הבין-לאומית שתגביר מעורבותה ותסייע בהחזרת אזרחים אלה ארצה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אברהם נגוסה. אני מתכבד להזמין את סגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן להשיב גם על הבקשה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית וגם על ההצעה הרגילה לסדר-היום. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תחילה אומר כמה מילים בעניין פרשתו של אברה מנגיסטו. על פרשת החזקתו של האזרח אברה מנגיסטו, אשר חצה את הגבול לרצועת-עזה ונתפס על-ידי גורמי "חמאס", הוטל ביום 14 בספטמבר 2014 צו איסור פרסום על-ידי בית-משפט השלום באשקלון. הצו הוטל לבקשת שירותי הביטחון, כדי לאפשר תנאים לניהול השלב הראשון והחשאי להשבתו ארצה מידי האויב. בגדר תנאים אלו, בין היתר, היכולת להסתייע בגורמים זרים בעלי נגישות לרצועת-עזה, כדי לברר את גורלו, מצבו ומקום הימצאו של אברהם מנגיסטו. כיוון שבשלב זה התקיימה פעילות ענפה, ביקשה המדינה מבית-המשפט פעמים מספר להאריך את תוקף הצו, כדי למצות את המאמצים הנ"ל. חבר הכנסת גילאון, אני משיב לך. <זהבה גלאון (מרצ):> סליחה, אני הסחתי את דעתו. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> הודעה על היעלמו נמסרה לוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון כשלושה שבועות לאחר היעלמו, לאחר מעברו לעזה, בחודש אוקטובר 2014. לקראת מועד הארכת הצו ובהקשר של אירועים נוספים שהתרחשו באותו זמן, התקיימו דיונים בדרגים הגבוהים ביותר במערכת הביטחון באשר לתכלית הצו, יעילות תחולתו, הסיכוי למיצוי המאמצים שאותם נועד הצו לאפשר והערכת יתרונות וחסרונות במצב החלופי שבו יוסר הצו והנושא ייהפך מחשאי לפומבי. במהלך התקופה הנ"ל נפגשו נציגי המדינה והמתאם לענייני שבויים ונעדרים פעמים מספר עם בני משפחת מנגיסטו, ובפעמים שונות עם שני עורכי-דין שונים מטעמם, ובמהלכן הם עודכנו בפרטי הפעילות ודנו עמם בנושא הצו. ברוב המקרים הביעו נציגי המשפחה הסכמה עם שיקולי המדינה ועם הצורך בהארכת תוקף הצו. משמוצו המאמצים שנועד הצו לאפשר, העבירה המדינה לבית-משפט השלום באשקלון תשובה על עתירה שהוגשה על-ידי העיתונים "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"ידיעות אשקלון", ובה הביעה את הסכמתה להסרת הצו, לאחר תקופת היערכות שנועדה לעדכן ולתאם את כלל הגורמים שסייעו למדינה במאמציה לבירור גורלו והשבתו של אברה. משכך, קבע בית-המשפט ביום 30 ביוני 2015 את המועד להסרת הצו ליום 9 ביולי 2015. מאז סוף שנת 2014 נפגש המתאם לענייני השבויים והנעדרים עם משפחת מנגיסטו כמה פעמים. חלק מהפגישות התקיימו בבית-המשפט וחלקן במקומות אחרים; חלקן בהשתתפות נציגים נוספים של המשפחה. בפגישות אלו עדכן המתאם לענייני השבויים והנעדרים את המשפחה ונציגיה בדבר הפעילות המתבצעת להשבתו של אברה. לקראת סוף 2014 יזם המתאם לענייני השבויים והנעדרים סיור מיוחד של המשפחה בנקודת הגבול שבה חצה אברה, ובמהלכו הקרין צה"ל בפניהם את סרט הווידיאו שבו רואים את אברה חוצה את הגבול. לאחר כמה חודשים, לבקשת אחותו של אברה, שמלאו לה 18 שנים, הוקרן הסרט שנית עבורה במשרדו של המתאם, ובנוכחות בני-משפחה נוספים. נציגת המשפחה, חברת הכנסת לשעבר פנינה תמנו-שטה, נפגשה עם ראש הממשלה והמתאם לענייני השבויים והנעדרים לעדכון ולתיאום הפעילות להשבתו של אברה מנגיסטו. מהיכרותי האישית עם פנינה, אני יכול לומר לכם שהיא עושה ככל יכולתה כדי לקדם את העדה האתיופית בכל דרך. בסיכום דיון זה הנחה ראש הממשלה, בין היתר, לסייע למשפחה בצורכי הרווחה. מאז ולכל אורך התקופה – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברים, קצת שקט. כבדו את הנושא, בבקשה. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> בסיכום דיון זה הנחה ראש הממשלה, בין היתר, לסייע למשפחה בצורכי הרווחה. מאז ולכל אורך התקופה פועלים גורמי משרד הרווחה ועיריית אשקלון לסיוע שוטף למשפחה בתחומי הדיור, הבריאות והרווחה. ביוזמת המתאם לענייני השבויים והנעדרים במשרד ראש הממשלה מעסיק משרד הביטחון מאז סוף חודש מאי 2015 קצינת אכ"א בדימוס, לרכז ולתאם את הקשר בין המשפחה לכל הגורמים המסייעים בתחומי הרווחה, הביטחון, הדיור והפרט. כאמור, המתאם לענייני השבויים והנעדרים במשרד ראש הממשלה מקיים קשר רצוף וטוב עם המשפחה לשם עדכונים שוטפים ופרטי הפעילות להשבתו של אברה. בתאריך 3 ביוני 2015 התקיים מפגש של הוריו ואחיו של אברה עם שר הביטחון, המתאם לענייני השבויים והנעדרים וגורמי מודיעין אחרים, לשם עדכון הפעילות להשבתו, דיון בנושא הארכת תוקף צו איסור הפרסום ותיאום המשך הפעילות. בנימה אישית אני רוצה לומר לכם, העדה האתיופית יקרה וחשובה לי מאוד. אומנם לא הכול מושלם, אבל יוצאי העדה השתלבו בתחומי החיים במדינת ישראל והם אזרחים שווים מן המניין. על כן חובתנו לעשות הכול כדי להשיב את בנם חזרה לארצנו. אני מחזק את ידי המשפחה, ומקווה שבעזרת השם יראו בקרוב את בנם שוב בביתו. כמה מילים על הטיפול באזרח הנוסף. אזרח ישראלי נוסף חצה את הגבול לרצועת-עזה. על פרטי פרשה זו הוטל איפול ואיסור פרסום, שנועד לאפשר מימוש כמה מאמצים להשבתו לישראל. האיפול חל גם על פרטי הקשר מול משפחתו של האזרח – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> השר כהן, השר כהן, אתה מפריע. בבקשה. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> האיפול חל גם על פרטי הקשר מול משפחתו של האזרח, אך הוא בתיאום ובהסכמה מלאה של משפחת האזרח. מדינת ישראל תמשיך ותפעל בכל זמן ודרך כדי להביא להשבתם המלאה של אזרחיה בשלום ארצה. אדוני היושב-ראש, אני מבקש מחברי הכנסת להתנגד להצעה של חבר הכנסת גילאון להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית. לגבי הצעתו של חבר הכנסת נגוסה, אני מציע להעביר אותה לדיון בוועדת החוץ והביטחון. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, סגן השר. חברים, אנחנו נעבור עכשיו לשתי הצבעות, על כל אחת מההצעות לסדר-היום. ההצבעה הראשונה תהיה על ההצעה לסדר-היום של חבר הכנסת אילן גילאון להקמת ועדת חקירה. השר מתנגד לזה, לכן ההצבעה תהיה בעד או נגד העברת ההצעה לוועדת הכנסת. מי שבעד להעביר את זה – להצביע בעד; מי שמתנגד – להצביע נגד. <ענת ברקו (הליכוד):> סליחה, אם אפשר שאלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מה? רגע, מה השאלה? <ענת ברקו (הליכוד):> שאלה. בעד זה להעביר לוועדת הכנסת? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נכון. השר מתנגד לזה. מי שבעד – יצביע בעד; מי שנגד – יצביע נגד. בסדר? זה מובן? חבר'ה, הבקשה של אילן גילאון היא להקים ועדת חקירה פרלמנטרית. לכן, אם ההצעה שלו תתקבל – תהיו בעד, יהיה רוב בעד – זה יעבור לוועדת הכנסת, שבסמכותה לדון בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית. אם היא לא תתקבל, זה יורד מסדר-היום. אני מבקש להצביע בעד או נגד ההצעה של אילן גילאון. בבקשה. נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכנסת – 21 נגד – 44 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכנסת לא נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 21 בעד, 44 מתנגדים. אני קובע כי ההצעה לא התקבלה. עכשיו אנחנו עוברים להצביע על הצעתו של אברהם נגוסה. פה זה בעד או נגד להעביר את זה לוועדת חוץ וביטחון. מי שבעד להעביר לוועדת חוץ וביטחון – להצביע בעד; מי שנגד – להצביע נגד. נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 62 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החוץ והביטחון נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 62 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אני קובע כי ההצעה של אברהם נגוסה תעבור לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. <הצעות לסדר-היום> <מח"ט בנימין תחת חקירה – חוסר גיבוי לפעולות חיילי צה"ל> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים עכשיו להצעות לסדר-היום מס' 923, 927 ו-931, בנושא: "מח"ט בנימין תחת חקירה – חוסר גיבוי לפעולות חיילי צה"ל", שעליהן יענה שר הביטחון משה יעלון. ראשון הדוברים – חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר. מכלוף, בבקשה. מיקי, אתה לא רוצה לדבר? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אני אעלה. אני מוכן לעלות. אתה רוצה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אתה רוצה שאני אעלה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> רק – – – חיים ילין נמצא פה? <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> לא, אני רוצה לעלות אחריו, זאת אומרת, בסוף. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יצחק וקנין נמצא פה? מכלוף, אני אוריד את זה מסדר-היום אם אף אחד לא מדבר. שני הדוברים האחרים לא נמצאים. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, רשום לי – – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> סמוטריץ. סמוטריץ. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה. סמוטריץ, בוא תעלה ראשון. מכלוף, אתה אחריו או אחרי – – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אם לא יהיה מישהו אז אני אחריו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז תהיה מוכן, זה שלוש דקות. בבקשה, סמוטריץ. חבר הכנסת שרון גל פה? בבקשה, מר סמוטריץ, חבר הכנסת סמוטריץ. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> כמה זמן יש לי, אדוני? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> שלוש דקות לרשותך. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי סגן שר הביטחון, בשבוע החולף התבשרנו על חקירה פלילית כנגד מח"ט בנימין, שהגיב – אני חושב כמצופה – באירוע שכולנו ראינו – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> ביזיון. ממש ביזיון. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – שבו הרכב שלו, הג'יפ שלו, נסקל מטווח אפס באבנים ובבלוקים, כולל בשמשה הקדמית. אני חושב שהוא עשה את מה שמצופה. הערך הראשון, כידוע, בערכי צה"ל הוא חתירה למגע וביצוע מושלם של המשימה. הוא פרק מהרכב, הגיב, וכתוצאה מכך המחבל הזה, שרצה להרוג אותו והשליך עליו את הבלוק הזה על השמשה הקדמית, נהרג. ואז מתחיל דיון. ועל מה הדיון נסב? מנסים לפרק את הסיטואציה לחלקיקי שנייה, ובודקים – וזה כמובן פלילי – האם כשהוא ירה זה כבר היה חלקיק שנייה אחרי שהמחבל הזה הסתובב וכבר היה עם הגב אליו – ואז הוא בבריחה – או שזה היה שבריר שנייה לפני. האם אותו מחבל, בדיוק באותו שבריר שנייה, כמובן, החזיק ביד איזה חפץ שנראה כחפץ מסוכן, או שבאותו שבריר שנייה בדיוק – וההבדל כמובן יכול להיות בין אישום אחר כך לפחות, אני יודע, בהריגה. אני מניח שאפילו מערכת המשפט בישראל לא תגיע עד כדי רצח בכוונה תחילה נגד המח"ט הזה, אבל חלילה, בעבירות כמו הריגה עוד יכולים להאשים אותו. יעשו לו הנחות בסוף – רק גרימת מוות ברשלנות. יגידו ואללה, לוחם בצה"ל, מח"ט, מסכן את חייו – נעשה לו ג'סטה. ואני אומר: חברים, איזה סרט אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, רוצים לראות? היו לנו בשנים האחרונות לא מעט סרטים מבישים של ג'יפים שנסקלים באבנים ובבלוקים על-ידי ילדים, ובורחים, מתקפלים עם הזנב בין הרגליים. התפרסם סרטון – מתחת לבית שלי בקדומים – לפני שנה בערך – בטח כולם זוכרים כאן – על חיילים בקדום, ביום שישי, שבאים לפזר התפרעות ובורחים – באמת לא נעים להגיד – עם הזנב בין הרגליים מילדים קטנים שזורקים אבנים. <יצחק כהן (ש"ס):> מה היית עושה במקומם? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> הייתי יורה. <יצחק כהן (ש"ס):> על ילדים? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> איפה כוח ההרתעה – – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> חבר הכנסת כהן – – <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – איפה ההרתעה של צה"ל? <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> איפה הכבוד הלאומי? <יצחק כהן (ש"ס):> איזה כבוד? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> חבר הכנסת כהן, אני – – – <יצחק כהן (ש"ס):> מה היית עושה אתה? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אני אענה. חבר הכנסת כהן, אתה שואל שאלה נפלאה, ואני רוצה לענות. אני לא בא בטענות כלפי החייל הקטן בקצה. זה מה שלימדו אותו – לימדו אותו לא לשמור על הכבוד הלאומי; לימדו אותו לשחוק את ההרתעה של צה"ל עד דק – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – לימדו אותו לברוח. ואני אומר, אדוני היושב-ראש, פעם אחת הכבוד הלאומי – ובואו לא נזלזל בו – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> ידידי חבר הכנסת חזן – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תנו לסמוטריץ לסיים. חבר הכנסת חזן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מבין שהטרור מוגבל בגיל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חזן, זה לא דיאלוג עכשיו. תודה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> מתחת לגיל 18 זה לא נחשב טרור. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אני אומר שני דברים – ואני מסיים, אדוני היושב-ראש: 1. אבנים יכולות להרוג. מחבל שזורק אבנים, הוא זורק אבנים, ומבחינתי, בתוך האירוע, דמו בראשו, נקודה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> נכון. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אני לא אומר להוציא אותו להורג אחר כך, אבל בתוך האירוע אי-אפשר להכניס את החיילים שלנו למין מיטת סדום כזאת, שהם חייבים את שברירי השנייה האלה לפרק. זו אחת משתיים – או שהחיילים מחונכים להתקפל עם הזנב בין הרגליים ולפגוע בביטחון, לפגוע בהרתעה ולפגוע בכבוד הלאומי, או שחיילים מחונכים לחתור למגע, ובתוך האירוע, מי שזורק אבנים ומנסה לרצוח, דמו בראשו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת סמוטריץ. חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר, בבקשה. שר הביטחון נמצא פה להשיב? סגן השר? <קריאה:> הסגן שלו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אוקיי. בבקשה, חבר הכנסת זוהר, שלוש דקות לרשותך. חבר הכנסת חזן, אנחנו ניתן לך הבעת עמדה מהצד לאחר תשובת השר. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> חוקרי המשטרה הצבאית היו עסוקים בזמן האחרון. אחרי שהם סיימו לחקור את התנהלות הקצינים שלנו במהלך "צוק איתן", הם התפנו עכשיו לחקור את אלוף-משנה ישראל שומר. ואני מתקשה להבין את ההחלטה שלהם, כי בסופו של דבר, הרי על מה מדובר פה? מדובר פה בנער שבמכוון ניסה לפגוע בכוח של צה"ל, ניסה להטיח בהם אבן. אגב, עדיין לא ידוע ולא ברור אם הנער הזה סיים את תפקידו מייד אחרי שהוא זרק את האבן, או שמא הוא רצה להמשיך ולנסות לתקוף את הכוח אולי בדברים קצת יותר מסוכנים. בסופו של דבר, אותו נער תמים – – <מיקי לוי (יש עתיד):> לכאורה. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – כפי שמציגים אותו המתחרים שלנו, מה שנקרא, הוא מבחינתם בסך הכול מפגין איזה סוג של התנגדות, איזו הבעה של מחאה. אז, ברשותכם, אני מרשה לעצמי לספר כמה אנשים נהרגו כתוצאה מזריקת אבנים. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> חבר הכנסת מיקי, למה אתה לא מגיש הצעת חוק שתיתן חסינות לקצינים האלה ולחיילים של צה"ל – ואנחנו נתמוך בך. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> קודם כול, זה רעיון מבורך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> חשבתי. מאוד פשוט. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אבל, ברשותכם, להזכיר – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> יש הסכמה מצד לצד. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> היה חשוב לי להזכיר לחברים מה המשמעות של זריקת אבנים: אסתר אוחנה נהרגה בדרך לבאר-שבע לאחר שאבן שיידו המחבלים פגעה בראשה; התינוק יהודה חיים שוהם נהרג לאחר שאבן גדולה פגעה בראשו בעת שישב במושב האחורי ברכב של הוריו; בכור ז'אן מראשון-לציון נהרג מפגיעת אבן שיידו מחבלים מג'סר-א-זרקא לעברו בעת שנסע בכביש החוף; אשר הלל פלמר ובנו התינוק יהונתן נהרגו סמוך לקריית-ארבע לאחר שמכוניתם נרגמה באבנים והתהפכה; אדל ביטון נפצעה קשה מאוד בפיגוע אבנים סמוך לאריאל, ולאחר שנתיים של סבל החמיר מצבה והיא נפטרה בגיל ארבע; תת-אלוף במילואים גל הירש, שהיה קצין אג"מ של אוגדת איו"ש, נפצע קשה מיידוי אבנים, שהה שנה בטיפול נמרץ ונזקק לשיקום ארוך. ואז אני שואל את עצמי: אז מה עדיף – קצין בשיקום או פגיעה במחבלים שפלים? אני קורא את דברי הבלע של ארגוני השמאל, ואני חושב לעצמי: אם האירוע הזה היה מסתיים אחרת, מה היה להם לומר אחר כך? בסופו של דבר, דמם של פלסטינים הוא לא אדום יותר מדמם של יהודים, ומי שמוסרים את נפשם, בסופו של דבר, אלה אותם קצינים, כדי שאנחנו נוכל לישון בשקט; תתפלאו, גם בצפון תל-אביב. אני חושב שהגיע הזמן לומר בקול רם וברור, שאבנים וסלעים הם נשק לכל דבר, והם הורגים. מי שזורק אבן על רכב פעם אחת, ינסה לזרוק שוב. ואם תשאלו אותי, צריך להוציא מהלקסיקון גם את הניסוח הקלוקל "אבנים הושלכו לעבר מכונית ישראלית". זה ניסוח לא נכון. אבנים אינן מושלכות. מישהו – במקרה הזה, אגב, מחבלים – משליך אותן, ובמחבלים צריך לירות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לחתור לסיום. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> המסר צריך להיות ברור: אתה מנסה לפגוע בצה"ל – דינך מוות. אין משהו אחר. רק ככה אפשר למגר טרור. בהזדמנות הזו, מעל הבמה המכובדת הזאת, אני אומר לאחי ישראל שומר, שומר ישראל, פעלת נכון. אנחנו אוהבים אותך וגאים בך. עם ישראל גאה בך. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מודה לחבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר. ישיב סגן שר הביטחון אלי בן-דהן, בבקשה, בשם שר הביטחון. בבקשה, אדוני. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מח"ט בנימין אלוף-משנה ישראל שומר הוא באמת אחד מטובי המפקדים ששירתו ביהודה ושומרון, מקצועי מאוד ומכיר היטב את גזרת בנימין. המח"ט חש סכנה מיידית לחייו בעקבות מעשה טרור של יידוי אבנים לעבר רכבו, לאחר שסלע פגע בשמשה הקדמית של הרכב שבו הוא נסע. סלע, לא אבן, וכזכור לכם היטב, אבן הורגת. אני סמוך ובטוח שכל אשר נעשה על-ידו נעשה בהתאם לכללים ולהוראות של צה"ל, שהוא עצמו מנחיל יום-יום לחיילי החטיבה. מוסדות החקירה של צה"ל עושים את עבודתם מקצועית, ואני בטוח שהם ימצאו שפעולותיו היו בהתאם לנהלים. הניסיון של ארגוני שמאל לקעקע את מוסריותם של חיילי צה"ל הוא נואל ומופרך. צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם. חיילי צה"ל מתמודדים מול פעולות טרור בחיי היום-יום, מסכנים נפשם ומוכנים להקריב את חייהם כדי להגן על אזרחי מדינת ישראל. חברי חברי הכנסת, זאת ההזדמנות, אני קורא לכם שוב, מכל סיעות הבית, לתמוך בהצעת החוק המגבילה את פעילות העמותות הנתמכות על-ידי מדינות זרות ופועלות בשירותן נגד צה"ל ומדינת ישראל, ולתמוך בהצעת החוק המחמירה בעונשם של זורקי אבנים, כדי שכולנו נדע שעשינו את הכול למגר תופעה חמורה זו. אני אומר לכם לסיום אמירה ברורה: חובתו של צה"ל לגבות את המפקדים שלחמו וקיבלו החלטות לא פשוטות, בתנאי קרב ובנסיבות מבצעיות. גיבוי למפקדים יינתן תמיד במקום שבו לא התגלתה רשלנות או עבירה פלילית. תודה רבה. <קריאה:> אדוני סגן השר – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מה מציע כבוד סגן השר? <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> להסיר את זה מסדר-היום. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> לא, לא. להעביר את זה לוועדת חוץ וביטחון. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – דיון בוועדה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה תגיד מה אתה רוצה. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> רוצים דיון בוועדת חוץ וביטחון? כן. <יצחק כהן (ש"ס):> לא, לא. להסיר את זה. להסיר. <קריאה:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> להסיר, להסיר. להסיר, שמולי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לפני ההצבעה יש הבעת דעה מהצד. חבר הכנסת חזן, בבקשה בדקה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני לא יכול להצביע. <יצחק כהן (ש"ס):> למה? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני בניגוד. זה בן-דוד שלי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> סגן השר כהן, סגן השר כהן, סגן השר כהן, כל ההתעסקות עם הכספים באוצר בלבלה אותך? <יצחק כהן (ש"ס):> – – – הקזינו בלבל אותך? <אורן אסף חזן (הליכוד):> אוה, פתחת אתי חזית. שאני אספר איפה אני פגשתי אותך? <יצחק כהן (ש"ס):> איפה פגשת אותי? <אורן אסף חזן (הליכוד):> אוה, אנחנו לא נספר על זה עכשיו. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – ועדת האתיקה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אנחנו לא נספר על זה עכשיו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מוכן להוסיף לך חצי דקה בשביל לספר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא. אני מבקש שהחוצפן פה יחזור בו מהמילים שיצאו לו מהפה. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> היי היי, היי, חבר הכנסת חזן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> שמעת מה יצא לו מהפה? חוצפן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חזן, קודם כול, אני מבקש ממך לחזור בך מהביטוי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא שמעת מה הוא אמר? חוצפן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לחזור בך מהביטוי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא. הוא יחזור בו ממה שהוא אמר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לחזור בך מהביטוי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא, אדוני היושב-ראש. סליחה, עם כל הכבוד. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מדובר פה בחבר כנסת ותיק וסגן שר, שגם אם יש לך אתו מחלוקות – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> עם כל הכבוד לחבר כנסת ותיק, שום דבר לא נותן לו את הזכות להתבטא כמו שהוא התבטא. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, לא, לא. לא קוראים "חוצפן" – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה שמעת מה הוא אמר? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – לחבר כנסת ותיק שמשמש סגן שר, כמו שאתה לא תרצה – – – <קריאה:> אדוני היושב-ראש, אתה לא שמעת מה הוא אמר. <יצחק כהן (ש"ס):> מה הוא אמר? מה הוא אמר? <קריאה:> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> מה הוא אמר? מה הוא אמר? <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני לא אחזור. אדוני היושב-ראש, אתה לא שמעת מה שהוא אמר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני רוצה לאפשר לך לדבר. זה לא בסדר. זה לא בסדר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מבקש, אדוני היושב-ראש. אני לא אחזור בי. <יצחק כהן (ש"ס):> מה הוא אמר? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חזן, חבר הכנסת חזן. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא. הוא יחזור בו מהמילים הבוטות שיצאו לו מהפה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חזן, אני לא שמעתי את המילים הבוטות שהוא אמר – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אז שהוא יבקש סליחה – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – אבל אתה מדבר למיקרופון ולעם ישראל ואני לא. <אורן אסף חזן (הליכוד):> בסדר, שהוא יבקש סליחה. אני לא אחזור בי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מבקש ממך לחזור בך מהמילה כדי לאפשר – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני לא אחזור בי כל עוד סגן השר המבולבל לא יחזור בו מהדברים שיצאו לו מהפה. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> הוא ממשיך. עכשיו קרא לי גם חצוף. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> טוב. נאזם, אני מבקש שתנתק את המיקרופון של חבר הכנסת חזן. אני לא אאפשר לך לדבר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – אדוני היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה רוצה שאני אוציא אותך מהאולם? חבר הכנסת חזן, נו באמת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה רוצה להוציא אותי מהאולם? על מה? על בוטות של סגן שר? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא. אני רוצה לאפשר לך לדבר. קראת למי שמבוגר ממך ביום "חוצפן" ו"מבולבל" – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> מבוגר גם ביומיים. המילים שיצאו לו מהפה לא – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תחזור בך. תעבור על הדברים – – – <קריאה:> – – – אתה חצוף. <אורן אסף חזן (הליכוד):> תראה, בבקשה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חזן, יש משפט: מבוגר ממך ביום – כבדהו. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני, תרצה לתת להביע דעה נוספת – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא. לא למיקרופון. לא למיקרופון. אני מבקש ממך לחזור בך מהמילה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אין בעיה. תודה רבה. אני לא רוצה לחזור. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה לחבר הכנסת חזן. אנחנו נעבור להצבעה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> סליחה. אני דורש להגיב על הדברים שנאמרו. סליחה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> על איזה דברים? תגיש לוועדת האתיקה. תתלונן לוועדת האתיקה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> יש פה סגן שר שהחליק על הראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – – ועדת האתיקה – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> כנראה התפקיד שלו מכביד עליו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חזן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> איש חצוף. אני לא אחזור בי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חזן, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה חוצפן. אתה חוצפן – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חזן, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <יצחק כהן (ש"ס):> שב, שב, שב. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חזן. אני מבקש להוציא את חבר הכנסת חזן מהאולם. <יצחק כהן (ש"ס):> בושה וחרפה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> תת-רמה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> להוציא את חבר הכנסת חזן מהאולם. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה איש – – – <יצחק כהן (ש"ס):> תוציא אותו החוצה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> להוציא את חבר הכנסת חזן מהאולם עכשיו. <קריאה:> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> שמעו אותך היטב – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא להוציא אותו. תרבות הדיון לא תזיק לנו פה. (חבר הכנסת אורן אסף חזן יוצא מאולם המליאה.) <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מבקש את מחילתו של סגן השר על האירוע. <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, לא, לא. סגן השר אמר שהוא לא מתנגד להעביר לוועדה, אלא אם כן אתה אומר אחרת. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אני לא מתנגד. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הוא אמר שהוא לא מתנגד. זאת אומרת, אנחנו מצביעים בעד ונגד. מי שבעד – הוא בעד להעביר את זה לוועדת חוץ וביטחון, ומי שנגד – הוא נגד להעביר את זה לוועדת חוץ וביטחון. ההצבעה החלה. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> למה אתה מתנגד להעביר לוועדה? מה, בשביל להעניש את כהן? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> איציק. דני. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני בניגוד עניינים – – – הצבעה מס' 9 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 11 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החוץ והביטחון נתקבלה. <קריאה:> למה אתה צריך להיות נגד? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני בניגוד עניינים. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> מה זה "בניגוד עניינים"? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> זה בן-דוד שלי. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אז מה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 11 בעד, אין נגד ואין נמנעים. אני קובע כי ההצעה לסדר-היום, מח"ט בנימין תחת חקירה – חוסר גיבוי לחיילי צה"ל, תעבור לדיון בוועדת החוץ והביטחון. <הצעות לסדר-היום> <ירידת מחירי המטרה בחלב מהווה פגיעה אנושה במשק החלב המשפחתי> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברות וחברים, אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום מס' 912, 933 ו-936 בנושא: ירידת מחירי המטרה בחלב מהווה פגיעה אנושה במשק החלב המשפחתי. ישיב השר אורי אריאל. הוא פה בכלל להשיב? יש פה שר בבניין? <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מי? <דניאל עטר (המחנה הציוני):> לחכות לו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מישהו מחליף אותו? חיים כץ מחליף אותו? אבל עוד תשע דקות הוא צריך לעלות לדבר. חבר הכנסת דניאל עטר. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> אתה יכול לדבר כמה שאתה רוצה בינתיים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא. יש שר בבניין. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> יש. הנה, אני פה. פה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אז מי משיב? אדוני היושב-ראש, מי משיב? <איתן ברושי (המחנה הציוני):> הוא מגיע. הוא מגיע. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אז מי משיב? אדוני היושב-ראש, מי משיב? <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, אדוני שר החקלאות, אני שמח שאתה כאן. אנחנו מעל הדוכן הזה ובכלל באולם המליאה מעלים בצורה שוטפת, כמעט יומיומית – רבים מחברי אבל בוודאי חבר הכנסת חיים ילין, חבר הכנסת איתן ברושי ואנוכי – את הסוגיות שקשורות לחקלאים בארץ, להתיישבות העובדת, להתיישבות הכפרית. ואני חושב שכבר הגיע הזמן, אדוני השר, לעבור משלב הדיבורים והבנת המציאות הקשה שהחקלאים נקלעו אליה לשלב של מעשים, שבו המדינה צריכה להתחיל לקחת אחריות ולמלא את תפקידה ביחסים המאוד-מורכבים בינה לבין האזרחים שלה. אני חושב שזה לא סוד, כולנו כבר יודעים שהחקלאות קורסת, על כל גווניה ועל כל מרכיביה, ומספר החקלאים הולך ומצטמצם באופן כזה שמערער את הסדר שהיה קיים במדינה הזאת בכל שנות קיומה, עוד לפני שקמה המדינה ומאז שהיא קמה. אני חושב שזה לא סוד. כל אחד מאתנו בבית הזה יודע שבמקום שבו נמדדת חברה, ההתיישבות העובדת נמצאת בחזית: היא בחזית ההתנדבות לצה"ל, היא בחזית הקצונה בצה"ל, באחוזים הכי גבוהים בשירות לאומי, בתשלומי המסים. מעולם לא שמענו שההתיישבות העובדת לא תורמת את חלקה בפרמטר כלשהו שבו בוחנים את החברה הישראלית. ואני רוצה, ברשותך, אדוני השר, למקד את דברי, כמקרה מבחן, בסוגיה של הרפתנים ובסוגיה של משק החלב. בשנת 2013 נחתם הסכם שלמרות שהחקלאים נאנסו לחתום עליו, הם חתמו עליו. בהסכם, במתווה, מה שקוראים "מתווה לוקר", היה החלק שהחקלאים צריכים לתת לתוך התהליך הזה והיה החלק של הממשלה. וראה זה פלא, כמו תמיד, למרות שזו ממשלה שמגדירה את עצמה ממשלה לאומית, החקלאים עומדים בהתחייבות שלהם, והממשלה באופן שיטתי לא עומדת בחלק שלה. ותראה כמה זה חשוב – יושבים פה חקלאים ביציע של האורחים, ואני מקבל אותם בברכה – רפתנים מבאר-טוביה, אב ובנו – זו דוגמה יוצאת מן הכלל למה שתכף אומר. בהסדר הזה נקבעה רמת התייעלות. רמת ההתייעלות נקבעה לפי מדד של היקף ייצור של משק חלב, והמדד נקבע על 700,000 ליטר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת עטר, להתחיל לסיים בבקשה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> בתוך כמה דקות אני אסיים. הנושא – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הכול שלוש דקות. אי-אפשר – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> חיליק, אני בחרתי לדבר בזמן שאתה היושב-ראש מתוך ידיעה שאתה תיתן לי להשלים את דברי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז נתתי תוספת זמן קטנה, כי זה אכפת לך, אבל לא להיסחף. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> הנה, השר מוכן לכך, החברים מוכנים, חיים ילין מוכן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא להיסחף. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> היושב-ראש, על זה נאמר – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> תרשה לי. עד שהגעתי לנושא, אתה רוצה לעצור אותי? <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> היושב-ראש, על זה נאמר, מי – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אני אנסה לזרז. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, לא, לא, ממש. התקנון קובע שלוש דקות. נתתי לך, אתה כבר ארבע דקות – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אני אנסה להזדרז, כי לא נגעתי בנקודה עצמה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז ההקדמות שלך צריכות להיות יותר קצרות. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אבל אתה יודע שזה נושא שכולם רוצים להדחיק אותו מהחשיבה – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, לא, לא, אז בבקשה. תחתור לסיום. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – – וצריך לחבר את האנשים לרעיון המרכזי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תחתור לסיום. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> בכל אופן, אדוני השר, המעבר מגודל ייצור, לא חשוב כמה המכסה שלך, עד ל-700,000 היה אמור להיות על חשבון אותם משקים קטנים שנסגרים, ושהמכסה שלהם מופנית לאותם משקים אחרים שנשארים כדי להגיע לסף ייצור של 700,000 ליטר. במקביל לזה נקבע מנגנון שאמור לבדוק כל שנה את ההתייעלות, שנקבעה על 2% התייעלות. אוקיי? אז אני רוצה להקריא לך, אדוני השר, מה קרה בהתפתחות של מחיר המטרה: ברבעון הראשון של 2015 זה היה 2.18 שקלים, ברבעון השני היה 2.11 שקלים, והיום אנחנו עומדים על 1.97 שקלים, עוד לפני מה שהם צריכים לשלם, שזה קרוב ל-4 אגורות, למועצת החלב. זאת אומרת, בחלק שלהם הם עומדים. הם לא עומדים בהתפתחות הזאת של להגיע ל-700,000 ליטר. המשמעות של זה היא שמשקים נסגרים, המשקים הקטנים נסגרים. תראה מה קרה. בתקופה הקצרה הזאת נסגרו מעל 150 משקים חקלאיים, ותראה איפה הם נסגרו: הם נסגרו ברמת-הגולן, הם נסגרו ביישובי התענך, הם נסגרו בצפון-הנגב. אנחנו יודעים שהרפתות בערבה על סף סגירה, וכל אחד מאתנו מבין את המשמעות של רמת-הגולן, יישובי תענך, צפון-הנגב, הערבה; ואחר כך זה מתכנס פנימה לבאר-טוביה, לעמק-חפר, ואז אין חקלאות. כל התהליך הזה – בכלל אני ממליץ לך, אדוני השר, לבחון אותו – אין לו סוף. כאילו, תיאורטית, הוא יכול להסתיים בזה שכל המשקים החקלאיים בארץ ייסגרו בעתיד, ויישארו שלוש מחלבות – אחת של "שטראוס", אחת של "תנובה "ואחת של עוד איזה אוליגרך מבחוץ, שיבוא ויבנה רפת של – – – <חיים ילין (יש עתיד):> ו"טרה". <דניאל עטר (המחנה הציוני):> סליחה? <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ילין, בבקשה. <חיים ילין (יש עתיד):> אני עוזר לו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, אתה מדבר אחר כך. בבקשה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> כל מה שאני מנסה לומר, אדוני השר, שהגיע הזמן להבין שחקלאות היא ערך. היא ערך התיישבותי, היא ערך קיומי, היא ערך למדינת ישראל. במקום שבו נמצאים החקלאים, מי כמוך יודע, נקבעים הגבולות של המדינה הזאת, והם מחזיקים אותה בעוטף-עזה, ברמת-הגולן, בגבול הצפון, בערבה, ביישובי תענך – בכל מקום. 360 מעלות סביב במדינה הזאת יושבים חקלאים, מתיישבים, שמחזיקים את המדינה הזאת. הגיע הזמן שהמדינה תתחיל להכיר בעובדה שצריך לסבסד את החקלאות, לממן את הפער שנוצר בין מה שנקבע כמחיר מינימום, שהיום הוא כבר מתחת לשכר המינימום – אם אתה מתרגם את ההכנסה השנתית של רפתן ממוצע היום, הוא מקבל פחות משכר המינימום. לא נשמע כדבר הזה. אלה אנשים שמתעוררים ב-03:00, בחורף, בקיץ, בחום, בקור, במים קרים, במים חמים, בביוב, בכל מה שאתה רק רוצה, וכל הזמן מטילים עליהם עוד הוצאות ועוד הוצאות. אם ניקח רק את התקנות של איכות הסביבה, כמה עולה לרפתנים לממן את ההתחברות למערכות הביוב במועצות האזוריות, כדי להבין שאף אחד לא יכול לכסות את זה, אין שום סיכוי, אם המדינה לא תיכנס ולא תיקח אחריות – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – ותממן את הפער הזה בין מה שצריך כדי שהם ימשיכו להתקיים, כדי שהם ימשיכו לשרת את המדינה הזאת, בצורה כמו שהם אוהבים. ואני רוצה להיות מאוד ברור: אף אחד מהם לא מרגיש שהוא מסכן; שלא יובן מדברי שאנחנו הולכים לכיוון הזה. אבל צריך שיהיה מינימום של הגינות בקשר המחויב בין מדינה לבין האזרח שלה, שנותן את כל כולו למדינה הזאת – לפני שהיא קמה, ובוודאי מיום שקמה המדינה. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת עטר. חבר הכנסת חיים ילין, אתה תשתדל מאוד לעמוד בשלוש דקות – – <חיים ילין (יש עתיד):> אני אעמוד, אני מבטיח. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – כי דני אמר כבר הכול. <חיים ילין (יש עתיד):> אני אעשה אפילו – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, על החריגה מהזמנים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זה נרשם, דני. זה נרשם. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך, ואחריו – חבר הכנסת וקנין. נמצא? <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, גילוי נאות – אני רפתן. אי לכך אני נמצא, מה שנקרא – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> זה באמת גילוי שהוא נאות. <חיים ילין (יש עתיד):> – – במושגים של ניגוד עניינים. אני בניגוד עניינים, אבל לעומת שרים שבורחים מהכרעות על הגז, אז אני בוחר להילחם על הרפתנים, אף שאני בניגוד עניינים. אם כל ההחלטות שמוסכמות בסופו של דבר על חשבון הרפתנים היו מורידות את המחיר לצרכן – דיינו. דיינו. מה אני יכול להגיד? עם ישראל הרוויח, אנחנו נתנו את שלנו. אבל מי שמרוויח מהורדת מחיר החלב – תראו, חשבון פשוט. 10 אגורות פחות לליטר; הצרכן ממשיך לשלם את אותו מחיר. קילו גבינה פחות או יותר זה 10 ליטר, זאת אומרת זה שקל פחות. שקל פחות – הטייקונים לוקחים את זה לכיס שלהם, המחלבות לוקחות אליהן. זאת אומרת, גם אנחנו, העם, כשצריכים ללכת למכולת, לא רואים את המחיר שהולך ויורד לרפתן. ואיפה הרפתנים נמצאים? על גבולות המדינה, כמו כל החקלאות. אז אני בא ואומר: אוקיי, בסדר, אם נגזר על החקלאות להוריד מחירים ולהתיישר עם מדיניות ממשלתית, בסדר, אני מוכן לתרום. אוקיי. אבל איפה התרומה של הטייקונים? איפה התרומה לזה שכל אחד יוכל להרגיש את ירידת המחירים? ועכשיו עוד מעט אנחנו מגיעים לתקציב 2015–2016 עם כל מה שמשתמע, עם כל הרפורמות שהאוצר רוצה לעשות. ושר החקלאות נמצא אתנו, אבל הוא מבין גם שיש מחיר לרפורמות. ואני אומר: אם הרפורמות ייעשו בשיתוף פעולה, ובסוף החקלאות צריכה לתת את שלה, האוצר את שלו, משרד החקלאות את שלו, ובסוף בסוף בסוף הצרכן ייהנה מזה – אז כולנו הרווחנו. אני אומר את זה עכשיו בגלוי. החקלאות היא לא המקום שאפשר להוריד ממנו. צריך להסתכל בשרשרת. כשבאים אלי מגדלי הדגים ואומרים לי: חיים, מסין מסבסדים את הדגים בין 80 ל-120 מיליון שקל בשנה בשביל שאנחנו נקנה יותר בזול, אז איפה הולכות להיות בריכות הדגים בצפון? לאן הן הולכות, שהן מתפרנסות כולן? מי ישמור על הגבול הזה? לכן, אם מסתכלים על החקלאות, אף חקלאי לא הופך להיות טייקון. זה ערך, ככה גידלו אותנו, אנחנו נמשיך עם החקלאות והציונות, ואני מאוד מקווה, השר, שכולנו יחד נוכל לנצח את המלחמה הזאת, היא המלחמה על צביון מדינת ישראל. איפה שיש חקלאות, יש מדינה; איפה שאין חקלאות, נגמרת המדינה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת ילין. חבר הכנסת יצחק וקנין, בבקשה. אחריו ישיב שר החקלאות אורי אריאל. שלוש דקות. <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר החקלאות, חברי חברי הכנסת דני עטר וחיים ילין, אני מציע לכולנו פה – בואו נלך לפרוטוקולים. אני הייתי שותף לכל החקיקה של חוק החלב, מתחילתו ועד סופו. כשבאה ועדת לוקר לוועדת הכספים במתווה האחרון שלה בכל נושא מחירי החלב, התשומות, רבותי, כל מה שחזיתי – אחד לאחד קורה. אחד לאחד. אמרתי: רבותי, מה שאתם עושים היום יפגע רק במשק המשפחתי המושבי. כל – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> חברי חבר הכנסת וקנין, אני חייב לומר לך שאתה עקבי, ואני גאה בך. <יצחק וקנין (ש"ס):> אני אומר לכם, מילה במילה אמרתי. אמרתי שזה יפגע ויסגור משקים במושבים. רבותי, כל המשקים שנסגרו – של מושבניקים. ודיברו איך בעצם אנחנו מעדכנים את המחירים, איך קובעים את מחיר המטרה; כל הפרמטרים נכנסו שם. רבותי, גם לפני שנה היינו במצב הזה, שהאוצר לא רצה לעדכן את מחיר החלב. לפני שנה. וגם אז אמרתי את הדברים. אמר חיים ילין את הדבר הנכון ביותר, מה שאני אומר לאורך כל הדרך: כשמדברים על מחירי הירקות, כל התוצרת החקלאית – רבותי, תבדקו מה הפערים של התיווך. הורידו את מחיר המטרה לפי המדרג של לוקר, מה קיבלנו? הגבינה ירדה? איפה – הרי הירידה הזאת צריכה להיות הפחתה מלמעלה למטה או מלמטה למעלה, איך שאתם רוצים, אז המחיר היה צריך לרדת. למה המחירים לא יורדים? כי תמיד אנחנו אסקופה נדרסת, אנחנו אלה שמשלמים את המחיר, החקלאים, ומשק אחרי משק נסגר. והטייקונים, עושים להם הסדרי חובות. אדוני שר החקלאות, אני אמרתי לך דברים – אני אומר לך את זה פה, אני לא מתבייש להגיד – בשיחות אישיות: אני לא מתכוון כחבר קואליציה לתת לאוצר לעשות דברים. וגם אם אני צריך לשכב על הגדר, אני אשכב על הגדר. אני אומר את זה חד וחלק. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> גם אם אתה צריך להצביע נגד התקציב? <יצחק וקנין (ש"ס):> אדוני, אני אצביע נגד. אתה לא מכיר אותי, אתה כנראה לא מכיר אותי. אתה עוד תכיר אותי, איתן. אני לא עושה רוח. <קריאות:> – – – <יצחק וקנין (ש"ס):> כשאני אומר שאני אצביע נגד – אני אצביע נגד; ואם אני צריך להפיל משהו בוועדת הכספים – אני אפיל את זה. לא יעלה על הדעת יותר שהמושבים והקיבוצים ישלמו מחיר. תראו, רבותי, יש רפורמה גם – אני גם חקלאי, ואני מדבר עם החקלאים שלי: בואו לא נלך לרפורמה של הרפתות. אתם יודעים למה? כי גם לנו מציעים רפורמה קטנה, של שני לולים. אני טוען שצריך ללכת על לול גדול. למה? יקרה לנו מה שקרה עם כל החקלאים הקטנים. רבותי, אני רק אגלה לכם סוד – האוצר השקיע מיליארד שקל ברפתות ברפורמה. זה התחיל ב-450 מיליון – אני יושב את כל התקופה – וזה הגיע קרוב למיליארד שקל. ומה קיבלנו בסוף? שמרבית החקלאים מגדלי החלב נפלטו, ייפלטו גם עכשיו. מי שנשאר ייפלט, כי לא שווה לו לגדל, הוא מפסיד כסף. רבותי, זה על כל התוצרת החקלאית. עשרות חקלאים נושרים הצדה. אדוני שר החקלאות, צריך לעשות משהו. אנחנו ניתן לך את כל הגיבוי, אני אומר לך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <יצחק וקנין (ש"ס):> אנחנו, חברי הכנסת מהלובי החקלאי, תקבל מאתנו את כל הגיבוי. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת וקנין. שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל יעלה להשיב. בבקשה, אדוני השר. <חיים ילין (יש עתיד):> וקנין, אני אוהב אותך. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, תודה למציעים, לרב, חבר הכנסת וקנין, חבר הכנסת דני עטר, חבר הכנסת חיים ילין, ידידַי. אפתח ואומר שהחקלאות היא ערך בפני עצמו, וזה כבר היה צריך להספיק לכולנו כדי לתת לה את הכלים – לא לשרוד; מדברים על לשרוד, ואני שונא את המילה הזאת, זו האמת. אנחנו, כמדינה, כמדינה יהודית, מדינת ישראל צריכה לתת את הכלים כדי שהחקלאים יוכלו להתפתח, ואנחנו מתכוונים לעשות את זה, ולעשות מו"פ מאוד משמעותי כדי להביא דברים נוספים לחקלאות. אי-אפשר להישאר כל הזמן עם מה שיש ולשמור עליו. זה לא מקצוע, ככה לא עובדים, בעיני, לעניות דעתי. צריך לשמור על הקיים, אבל במקביל לפתח דברים משמעותיים, כמו חקלאות ימית ודברים אחרים, אני לא רוצה להאריך כרגע. מובן שהחקלאות, יש לה ערך אקולוגי משמעותי מאוד מבחינת שטחים פתוחים, שטחים ירוקים, בריכות הדגים שמעליהן עוברות מיליוני ציפורים כל שנה בנדידתן, ביטחון המזון של מדינת ישראל – אנחנו לא יכולים להיות תלויים ב-100% ביבוא, גם אם נניח שתיאורטית זה היה טוב וכולנו היינו מסכימים. אין מצב שמדינה שנמצאת במציאות ביטחונית מהסוג הזה תסמוך על זה שיהיו טיסות או שיהיו אוניות. אי-אפשר לסמוך על זה, אסור לסמוך על זה, ואנחנו נפתח את החקלאות. לגבי ההצעה לסדר-היום – מחיר המטרה לחלב מתעדכן בדיוק לפי הנוהל שבוחן את עלויות הייצור ומתעדכן בכל רבעון בהתאם לשינויים בעלויות הייצור שנמצאו בסקר האחרון של 2011. מחיר זה כולל, כמובן, גם תמורה לעבודה עצמאית ושכירה, עלות הון וריבית, וכמובן את כל ההוצאות השוטפות. כך שהאמירה שהנוסחה הזאת לא כוללת את עלות ההון לא מוכרת לי, ולעניות דעתי היא איננה נכונה. במסגרת הסכם לוקר – שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה עד לפני חודשיים, ואני מוצא לנכון להביע הוקרה גדולה לעבודתו באופן כללי וגם בתחום הזה – הוחלט כי לא יבוצע סקר בשנת 2013 אלא רק בשנת 2015, השנה, ולכן לא נבדק אם ההפחתה של 2% לשנה משקפת את ההתייעלות או לא. אני מדגיש: זה היה חלק מסיכום ובהסכמת המשרדים ונציגי החקלאים. סך הכול הפחתת המחירים במסגרת ההסכם עד היום הייתה כ-5 אגורות מתוך 6.8 שבהסכם. בנוסף, מופחת מחיר המטרה ב-2% לשנה, כפי שהיה בכל השנים הקודמות, דבר שאמור לשקף את ההתייעלות בפועל. אציין כי במסגרת ההסכם ניתן תקציב ליצרנים הפורשים, של 190 מיליון ש"ח, שאפשר לרוכשי המכסה לקנות מכסה במחיר סמלי של 20 אגורות, והממשלה סבסדה את היתר. את ההסכם מלווה ועדת מעקב שאמורה להתכנס ב-2 באוגוסט, זה עוד שבועיים, ותבחן את מצב המגדלים, המענקים, ההפחתות וכל ביצוע הסכם לוקר, ובמידה שיידרשו שינויים בהסכם, בהסכמת כל הצדדים תוכל הוועדה להמליץ על שינויים. ב-2017 ייבחנו נתוני סקר 2015, ואם יימצא כי אין התייעלות, יתוקן המחיר כלפי מעלה. זו הנוסחה שנקבעה. עוד אציין כי יצרני החלב בעלי המכסה, שהיו בעלי מכסות מתחת ל-700,000 ליטר, עלו בממוצע מ-497,000 ליטר ל-571,000, קרי, המשרד נתן עדיפות למגדלים קיימים כדי שהם יוכלו אכן להתפתח, ולא להכניס חדשים שעלולים להיות במצב הפסדי ולגרום גם לקיימים להפסד. מחיר המטרה ירד ב-6.48% – משקף הורדה צפויה בכל מוצרי החלב, של 4.62%. לפני שבוע חתמתי יחד עם שר האוצר על הצו להורדת מחירים של מוצרים שבפיקוח. במקביל דרשתי ותבעתי באופן חד-משמעי, כי לצד הפחתת המחיר למוצרים שבפיקוח, יביאו חברות המזון לידי ביטוי מובהק את הפחתת מחיר החלב גם על מוצרי חלב שאינם בפיקוח. מדובר בהפחתה שכל מטרתה נועדה להגיע לכיסו של הצרכן, ולא על מנת להעשיר את החברות שציינת, חבר הכנסת עטר. זה מגיע לצרכן. איך אני יודע? כי הייתי בסופר וראיתי. החלה בזה חברת "תנובה", אני מברך אותה, היא הייתה הראשונה, ואחריה הלכו כל החברות האחרות והוזילו גם מוצרים שאינם בפיקוח, ולא מוצר אחד או שניים, בסדר? לא דבר סמלי, אלא רחב. אני לא אומר את כל המחירים, אבל באופן משמעותי. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אבל אני מניח – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> רגע, תן לי לסיים. אם אחרי זה היושב-ראש יאפשר לך עוד לשאול אז בבקשה, אני מוכן. אמרתי עם כניסתי לתפקיד כי אפעל להילחם ביוקר המחיה שמעיק על כל אזרח. מוצרי החלב הנם מוצרים בסיסיים, והודעתי שאנחנו ננקוט שורה של יוזמות לרפורמות בחקלאות, גם במוצרי הביצים, הדגים וחלב הצאן. לצד זה, ולא פחות מכך, כפי שאמר חבר הכנסת הרב וקנין, אנחנו נשמור על חקלאים ונאפשר להם להתפתח. אני אומר פה מעל בימת הכנסת: האוצר הכניס חמש רפורמות שלא תואמו עם משרדי, למרות הבטחות של שר האוצר שלא תובא שום רפורמה בחוק ההסדרים ללא תיאום. אני אומר פה, ועכשיו, ואומר גם בהמשך, יחד עם חברי בלובי החקלאי ואחרים: זה לא יהיה, ואני מציע למשרד האוצר למשוך את הרפורמות האלה, לשבת לשולחן – ואני אומר לכם, אנשי האוצר, יש לכם סיכוי להביא רפורמות, כי אנחנו, אני כשר, מנכ"ל המשרד, הנהלת המשרד, הצענו ביוזמתנו ופרסמנו רפורמות בכל הענפים האלה ללא יוצא מן הכלל, ונוספות, מתוך ידיעה שצריך להוריד את יוקר המחיה מצד אחד, ומאידך – בהחלט לפתח את החקלאות בכל רחבי הארץ. ידידי חבר הכנסת עטר שכח בטעות להזכיר את בקעת-הירדן, ואני מרגיש צורך לומר – גם בקעת-הירדן. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> נכון, ואני מזמין אותך לסייר אתי בבקעת-הירדן ביום ראשון. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> ברשותכם, כדי לעשות את הרפורמות האלה מדינת ישראל צריכה לתת כסף לחקלאים, שיאפשר להם לעשות את זה. תראו, הייתי אתמול בגבול הצפון. מה, יש מישהו שיפגע במתיישבים שמה שיש להם למחייתם זה מכסת הביצים? מישהו מעלה את זה על דעתו? אז תראו, אם האוצר נוקט בדרך של מכניסים עז כדי שאחר זה יוכלו להוציא ולהגיד "הלכנו לקראתך" – תראו, אני עם שערות שיבה, נער הייתי וגם זקנתי, זה לא עושה עלי רושם. יש לנו תביעות רבות בתחום התקנים, בתחום התקציב; אנחנו רוצים, חבר הכנסת ברושי, לעשות את התשתיות ביישוב הוותיק; אנחנו רוצים להגדיל את המו"פ, שזה העתיד שלנו; אנחנו רוצים לתת שירותי הדרכה יותר טובים, מגיע לחקלאים את הדברים האלה. אבל אנחנו מוכנים לעשות בתוך זה רפורמות. לא כל הדרכה חקלאית צריכה להיות תקן במשרד. ואם נקנה את זה בחוץ? אבל החקלאי יקבל את זה. אנחנו רוצים להרחיב את המו"פים האזוריים שנותנים שירות ישיר לחקלאי, און-ליין. יש לו בעיה – הם מגיעים, מעכשיו למחר. הדברים האלה נמצאים בהתדיינות עם האוצר. לצערי הרב, האוצר הפסיק את הדיונים, אבל אני בטוח שאנחנו נמשיך לשבת, כי בסוף יש לנו מטרה משותפת – להיטיב עם עם ישראל. אנחנו רוצים לעשות רפורמה, שהצרכנים יקנו וישלמו פחות על ביצים, הורדה של 15% לאורך כמה שנים, עם פיצוי נאות למגדלים; אנחנו רוצים לעשות רפורמה ושישלמו פחות על הדגים, בעיקר בעמק בית-שאן, קצת במקומות אחרים. התוכנית מוכנה, היא תכלול – כמו בכל הדברים, דרך אגב, גם במטילות, גם בפטם, גם בדגים – גם התחשבות בצער בעלי-חיים. יש מה לתקן שם, אנחנו רוצים לתקן. יש לזה צורך בתקציבים. הם לא גדולים, כאשר פורסים אותם על חמש עד שמונה שנים, וזו התוכנית שלנו; אלה לא תקציבים שהם משמעותיים ובלתי אפשריים. אני אקצר. יש עוד דבר – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אל תקצר, אל תקצר. תעשה פיליבסטר עד הערב. <קריאות:> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אין לי כוונה כזאת, חיים ילין. חבר הכנסת ילין, אין לי כוונה לעשות פיליבסטר כי אני ממהר לנשיא, מפני שיש שם קבלת פנים למגורשי גוש-קטיף, ואני מבקש מכם שלא נאריך ואוכל להגיע גם לשם. אנחנו ערים לפערי התיווך בין החקלאי למרכולים, ואנחנו מתכוונים, כפי שכבר הודעתי בעבר, להביא הצעת חוק שתטפל בעניין הזה ותכניס אותו למסגרת שיש בה "שפיל", יש בה מרחב תמרון; הרי יש לה רצפה, מצד אחד, ותקרה מצד שני, ולא איזה השתוללות שכבר מאוסה על כולם והיא בלתי אפשרית. אני לא אתן את ידי לחיסול ענף החקלאות במדינת ישראל. אני בטוח שיחד עם ידידי מהלובי החקלאי והחקלאים עצמם אנחנו נעשה שינוי, גם שינוי משמעותי, אבל כל זה בתנאי שאכן החקלאות תמשיך ותפרח במדינת ישראל ותגיע להישגים חדשים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, השר. מה אתה מציע, אדוני? <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אני מציע להסתפק בתשובה הזו. אני חושב שהיא הייתה מקיפה, ארוכה. אני כמובן – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> שאלת המשך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זה לא שאילתות, דני. זה לא שאילתות. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אין המשך כרגע. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אחרי שראינו את ההתחלה שלך, אנחנו לא יודעים מה יהיה ההמשך, דני. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> בכל אופן, אני מציע לחברי, ולא מתוך זה שאין לי חיבה לעניין ולנושא – אני חושב שענינו לעניין, לא התחמקנו בתשובות כלליות. אנחנו נפגשים בשבוע הבא במסגרת הלובי החקלאי, בשבוע הבא, ואני עומד לרשותכם. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני שואל את המציעים – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – – הוא כיוון טוב, של עבודה ביחד, אני מניח – – – את רצונם של החברים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז האם אתם מסתפקים בתשובת השר? מסתפקים בתשובת השר, שלושת המציעים? <דניאל עטר (המחנה הציוני):> כן. ההמשך, כמו שאמר השר, יהיה בלובי החקלאי ביום שלישי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אוקיי. הבעת עמדה קצרה מהצד, חבר הכנסת איתן ברושי. אין הבעת דעה אם מסתפקים בדברי השר, אבל יכול ממש למשפט, ברושי. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אני רוצה, אדוני היושב-ראש והשר, לברך את השר על דבריו, אבל לומר שהמבחן הוא בתוצאה. השר משדר רוח אחרת, השר הוא איש ההתיישבות, אבל חוסר האמון שקיים בין החקלאים וההתיישבות לממשלה ולאוצר הוא מאוד גדול. ולכן אנחנו נקיים בשבוע הבא כאן בכנסת כנס חירום של החקלאים והמתיישבים יחד עם חברי הכנסת ובנוכחות השר – ביום שלישי הקרוב, כאן, בירושלים – כדי להבטיח שתקציב 2015–2016 יהיה על-פי המדיניות שהוצגה ולא על-פי מדיניות שגויה שעלולה להוביל אותנו לסוף עידן של החקלאות וההתיישבות. החקלאות חייבת ודאות, לפחות כמו הביטחון והחינוך, ולהפסיק את התחושה שכל ממשלה וכל פקיד יכולים לאיים על המשך המפעל הציוני. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת ברושי. חבר הכנסת חזן – הבעת עמדה מהצד. אני מקווה ששתית מים ואתה רגוע והכול בסדר. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> תן חיזוק פעם אחת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני תמיד רגוע. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ברור, אנחנו יודעים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> מה זאת אומרת? הייתה פה איזו הערה גזענית? מה זה היה – תשתה מים, אתה רגוע? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> גזענית? <אורן אסף חזן (הליכוד):> תחזור בך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני אמרתי מים, לא משהו אחר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני צוחק. בואו נהיה רציניים לרגע. כיוון שהסכימו עם עמדת השר, אני רוצה לחזור רגע לנושא הקודם, שבו לא התאפשר לי להגיד את עמדתי. סגן שר בממשלת ישראל קצת התבלבל ושכח שזו ממשלת ימין, ודווקא ביום כמו היום, שבו מחבלת, ילדה, בסך הכול בת 15, דקרה חייל. באותה מידה החייל היום היה יכול להיות חלל. מבחינתו ילדים הם – זה כנראה כמו בהלכה, שעד גיל 13 אתה פטור. אז כנראה שלטרור על-פי סגן השר כהן, לטרור – עד גיל 18 אתה פטור. אז אני רוצה להגיד את זה בצורה ברורה: לטרור אין חיסיון באף גיל. זה בכלל לא רלוונטי. אם יהיה מי שירים יד על אזרחים, על חיילים, יסכן את חייהם, אם במוטות, אם באבנים, אם בירי – ימצא את מותו. בסופו של יום כולם צריכים לדעת, מקטן ועד גדול, שדמם בראשם. ואני מציע לסגן השר לבוא אתי לסיור בהתיישבות, לבוא אתי, לנסוע בכבישים שאני ומתיישבי יהודה ושומרון נוסעים בהם יום-יום, חווים את המציאות הקשה הזאת, ואולי הוא ירד ממגדל השן שבו הוא חי, יפתח את העיניים ויכיר את המציאות, שהיא קצת מחוץ למסגרת ומגדרות הישיבות שהוא מכיר. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת חזן. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת, בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 119), התשע"ה–2015, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לסגן מזכירת הכנסת. <הצעות לסדר-היום> <סכנה לפתיחת שנת הלימודים במעונות-היום השיקומיים> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני עובר להצעות לסדר-היום: סכנה לפתיחת שנת הלימודים במעונות-היום השיקומיים, מס' 874, 881, 897, 899 ו-907, של חברי הכנסת סתיו שפיר, אבקסיס, חזן, מרגי ואלהרר. תעלה חברת הכנסת סתיו שפיר, ראשונת הדוברים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> הן במסיבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מה יש? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> מסיבה. אמרתי שאתן במסיבה, לא מקשיבות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תזמינו את השר למסיבה, הוא מקנא קצת, נראה לי. בבקשה. אחריה – חברת הכנסת אבקסיס, ואחריה – חבר הכנסת חזן. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> תודה. כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כמעט שבוע אחר שבוע אנחנו עולים עם אסופה ארוכה של בעיות שקשורות בעצם בשורש אחד, והוא: האם המדינה מוכנה לקחת אחריות על התייחסותה וחובותיה כלפי אחת האוכלוסיות הכי מוחלשות, הכי, אפשר להגיד, שקופות בישראל, וזו האוכלוסייה של אנשים עם מוגבלויות. אנחנו פוגשים את זה בהרבה מאוד תחומים שנוגעים לחיים שלהם; אנחנו פוגשים את זה בסוגיות של הנגשה, ואנחנו פוגשים את זה בסוגיות של חינוך, ואנחנו פוגשים את זה שוב ושוב בסוגיות של רווחה. הנושא של מעונות-היום, שבגללו נדרשנו לכאן היום, חוזר לכאן שנה אחר שנה. מעונות-היום השיקומיים שמטפלים בפעוטות מגיל שנה עד שלוש, ילדים עם מוגבלות, לפעמים מוגבלויות קשות מאוד, כל שנה מגיעים וצריכים להתחנן לתקציב. איך הדבר הזה עובד? המדינה עצמה היא לא הגוף שמטפל בנושא; היא מטפלת בו באמצעות עמותות חיצוניות שאמונות על הפעלת המעונות. כבר כאן יש בעיה מאוד חמורה. זה לא צריך להתרחש בצורה כזאת. העמותות, בסופו של דבר, צריכות לייצר מאזן כלכלי כלשהו. הן מקבלות את הכסף שלהן מתרומות ומתקצוב מהמדינה, ואז שנה אחר שנה הן מגלות שהן לא מקבלות מספיק תקצוב, שהתקציב לא מתעדכן בצורה הגיונית, ואז נוצר מצב מעוות לחלוטין שבו מעון לפעוטות שיוצב מול מעון של ילדים מעל גיל ארבע, שהוא כפוף למשרד החינוך – הוא מקבל תנאים פחות טובים, לפעמים בעשרות אחוזים, מהמעון שהוא תחת תקציב משרד החינוך. כלומר, הסייעות, הגננות, המטפלים, העובדים הסוציאליים, כולם יקבלו פחות, תנאים מופחתים מהתנאים שהם יקבלו אם הם יעברו ממש מעבר לכביש, או לצד השני של הבניין, כדי להיות במעון שכפוף למשרד החינוך, שבו יש תנאים אחרים – מה שמייצר מעבר תדיר של העובדים אל המעונות שבהם ניתן לקבל תנאים נורמליים. המעונות השיקומיים לפעוטות נפגעים. העמותות צריכות להוסיף כסף על מנת לשפר את התנאים, על מנת לענות על השינויים בתנאי הרגולציה, על מנת לענות על השינויים בעניינים של הסעדה, של שמירה, אבטחה, ביטחון, של שכר דירה, של שיפוצים, של מה לא, והן לאט-לאט קורסות. מי נמצא שם, מאחורי כל הביורוקרטיה והעיוותים האלה? מי יושב? יושבים להם פעוטות עם מוגבלות קשה, שבמקום לקבל את הביטחון הבסיסי ששומרים עליהם, ובמקום שההורים שלהם יקבלו את הביטחון הבסיסי שהילדים שלהם נמצאים במקום בטוח, יודעים שכל שנה זה פשוט יכול להיגמר, הם יכולים להיזרק לאיזו למסגרת אחרת, זמנית, כי המעון ייסגר, העמותה תתחלף וישתנו התנאים. איזה מין דבר זה? איך אפשר להתנהל במדינה, שיש לה אחריות בסיסית, כל כך בסיסית לאזרחיה, והיא פשוט לא עומדת בה? איך יכול להיות שנוצר פה מנגנון שמחייב את הגופים שמטפלים באנשים החלשים ביותר בחברה לבוא שנה אחר שנה ולהתחנן בשביל תקציבים שהם היו אמורים לקבל מראש? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום, בבקשה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> שנייה, אני כבר אסיים. מה זה הדבר הזה? אני כל פעם עולה לפה ונחרדת מחדש כשאני רואה את ההתייחסות הזאת, בכל פעם, כי אלה לא שאלות של שמאל וימין, אלה לא שאלות של קואליציה ואופוזיציה – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> המצב הוא שאת צודקת. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני שמחה לשמוע אותך אומר את זה, שר הרווחה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> תכף אני אגיד את זה מעל הדוכן. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני אלחם ביחד אתך על כל שקל שיועבר לשם, אבל לא רק על הכסף, כי אני חייבת להגיד לך משהו, כבוד שר הרווחה: הסיפור פה הוא לא רק סיפור של תקציבים, שלזה אתה יודע שאנחנו שותפים מלאים, וההתנהלות של משרד האוצר בעניין הזה – שלפעמים רואה את עצמו כמי שאמור לחסוך כסף וממש לעצור את הכסף, בשעה שהוא אמור לקחת את כספי המסים של אזרחי ישראל ולחלק אותם בצורה הנאותה ולוודא שהשירותים הבסיסיים ביותר מתקבלים, ראייה פשוט מערכתית, שלא קשורה במטרה האמיתית של מה אמורה לעשות מדינה מתוקנת. אבל זה לא רק זה. זו גם שאלה של אחריות, והמשרד שאתה לקחת על עצמך, אדוני, הוא משרד שדורש רפורמה מקצה לקצה, בכל דרך ההתנהלות שלו. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> צריך שני שרים: שר אחד לביטוח הלאומי ושר אחד לרווחה. זאת אומרת, צריך להצביע פה על הגדלת מספר השרים, ולא לשחק בשטויות. ביטוח לאומי צריך שר, וצריך לחלק את המשרדים; העלויות יהיו יותר קטנות והתוצאות יהיו יותר טובות. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> וצריך גם לשנות ולעדכן אגפים בתוך המשרד, שמתנהלים באותה צורה כבר עשרות שנים, והיו צריכים לזכות בעדכון, וצריך לבחון שיטות חדשות לניהול שלהם, וצריך גם להחליט על מטרה. ואני חושבת – אני מקווה שאתה מסכים אתי, אדוני, ואני מקווה שכולכם מסכימים אתי – שבמקומות האלה אסור להתחמק, ואסור לה למדינה, בטח לא למדינת ישראל, שהיא מבוססת על ערכים של סולידריות, של אחריות חברתית, של שמירה האחד על השני, לתת לאנשים החלשים ביותר פשוט ליפול בין הכיסאות ולהידרדר עוד ועוד. מגיע לילדים האלה שאנחנו נדאג לכל הצרכים שלהם, ומגיע למשפחות שלהם שידעו שהילדים שלהן נמצאים בידיים בטוחות. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת שפיר. חברת הכנסת לוי אבקסיס, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת חזן, חבר הכנסת מרגי, ואחרונת הדוברים תהיה חברת הכנסת קארין אלהרר. בבקשה, גברתי, שלוש דקות. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> תודה רבה לך. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להוסיף על הדברים שאמרה חברת הכנסת סתיו שפיר, ובעצם להראות לך, שאת די חדשה בנושאים האלה, את האבסורד, כמה הוא הרבה יותר גדול ממה שנדמה לך. כמי שמתעסקת בזה ביום-יום, אני כבר – לא נעים לי לומר – הפסקתי להיות מופתעת. אחד הדברים שבאמת צריך להבין הוא שיש לא רק אי-התאמה בין התשלומים שמשלמים – לא רק בעבור העובדים המקצועיים – בין מה שקשור למשרד החינוך למה שקשור למשרד הרווחה; אתה מתוקצב בחוסר. העובדים הסוציאליים שלך שווים פחות מהעובדים הסוציאליים במערכת החינוך. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> העובדים הסוציאליים שלי, העוזרים היום לנזקקים, הם דור העתיד של הנזקקים. הם הנזקקים הבאים. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> הם הפכו להיות אוכלוסייה במצוקה בעצמם, וזה אבסורד. ואם אנחנו מסתכלים על שכר מנהלים, על שכר גננות, על שכר מלוות – יש פה פערים עצומים. למה משרד הרווחה מקבל פחות? האם השרים שלו נלחמו פחות עבור העובדים שלו? אני יודעת שעכשיו יש שר שיודע להילחם, והראה את זה מצוין בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. אני רוצה להוסיף ולומר לכם שזה כל כך מתחדד, עד לכדי כך שהמדינה בונה על זה שאותן עמותות, שהפריטו בעצם את השירות להן, יגייסו להן כספים מבחוץ, והן ישלמו את השירותים הבסיסיים ביותר לילדים. עכשיו, למה זה הולך ומתחדד, אדוני היושב-ראש? שתבין, מה שזה מביא בפועל – חוק מעונות-יום שיקומיים, כנוסחו היום, מאפשר שבמעון אחד יהיו פעוטות עם סוגי מוגבלויות שונים, שלהם צרכים טיפוליים שונים במאפייניהם ובמהותם, והדבר שולל למעשה מהפעוטות שיש להם מוגבלות הדורשת מיומנות מסוימת לקבל את מה שמגיע להם, כי צריך לעשות מיקס: אוטיסטים עם נכים, עם תסמונת דאון ועם אחרים, ולכל אחד יש צורך. אבל מה? המדינה רואה בהם כמי שיש לו מוגבלויות, ומדובר בילדים – יאללה, בוא נשים את כולם ביחד. לא משנה שזה צריך קלינאי תקשורת וההוא צריך מלווה שתעזור לו לעשות את הדברים הבסיסיים ביותר. זה הולך ומתחדד, אדוני היושב-ראש, כאשר הגנים האלו, המעונות השיקומיים האלו, נאלצים לפתוח בתחילת שנה את שנת הלימודים בחוסר. לפעמים הם צריכים להשלים מהכיס שלהם את אותם עובדים, כי במהלך השנה נכנסים ילדים חדשים. עכשיו, מי מממן את הפערים עד אשר יגיעו הילדים שימלאו את המכסה המחויבת? אותן העמותות. אדוני היושב-ראש יודע במה טיפלנו בכנסת הקודמת ואת הדילמה, את בחירתה של סופי. כאשר אנחנו מדברים, לדוגמה, על אוטיסטים – סליחה, אין קורלציה בין תחילת שנת לימודים לבין אבחונים. פתאום באמצע שנת הלימודים מאבחנים את הילד. ומה שקורה, אדוני השר, זה שמגיעים אליך ומגיעים אלי, ומתחננים הורים שנפלה עליהם ביום בהיר אחד הבשורה הקשה ביותר שיכולה להיות, ואין להם למי לפנות. אבל גרוע מכך, הם לא יכולים למצוא מקום במעון השיקומי שמתאים להם. ואדוני השר, בכנסת הקודמת היינו צריכים לדאוג לפניית ציבור שהגיעה אלינו מעיר מסוימת, ואז הסתבר שאם אנחנו דואגים לאותו ילד פרטני שהגיע שיבחנו אותו באמצע שנה, באותו מקום אבחנו עוד ארבעה ילדים באותה שנה וגם עליהם נפלו השמים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> ומה ביקשו מההורים לעשות? לחפש מקום במרחקים של שעות נסיעה. ותארו לכם מה קורה לאותם ילדים שצריכים להיות מוסעים באמצע השנה. אדוני השר, אני פונה אליך, אנחנו טיפלנו אז כי היינו מאוד חזקים, והצלחתי להביא לכך שבמקום לטפל בילד אחד ושלושה ייזרקו החוצה, פתחנו כיתה שלמה שכולה מולאה. אדוני השר, בוועדת השרים הקרובה, יש התיקון שבכנסת הקודמת היית שותף לו, הצעת חוק מעונות-יום שיקומיים (תיקון – מעון-יום שיקומי ייעודי לילדים עם אוטיזם) – אם האבחון באמצע שנה, באמצע החיים, בלי מקום לילד הזה – אנא, תקן את המעוות. אני יודעת כמה אתה מחויב לנושא, אבל אני לא מסתפקת רק בקולך, במשרדך. עזור לי לשווק את זה מול החברים האחרים שלך בקואליציה. זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות בעבורם, בעבור אותם הילדים ששנת הלימודים שלהם מתחילה באמצע השנה. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת לוי אבקסיס. חבר הכנסת אורן אסף חזן, בבקשה. חבר הכנסת מרגי לא פה, נכון? אם יהיה פה, הוא יהיה אחרי חבר הכנסת חזן, ולאחריו – חברת הכנסת אלהרר. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, קודם כול תיקון קטן, חברתי אורלי, היושב-ראש הוא כבר לא יושב-ראש, הוא שר, וצריך לזכור את זה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> פניתי אליו כאדוני השר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> פנית אליו כיושב-ראש. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> הוא יהיה תמיד היושב-ראש המיתולוגי של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <אורן אסף חזן (הליכוד):> תראו, חברים, שבוע אחרי שבוע אנחנו עומדים פה לדבר על הצעות לסדר-היום שהכותרת שלהן: סכנה. בתקשורת כל היום שומעים על סכנת גנבת הגז, הסכנה האיראנית, סכנת – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> אולי תפסיקו לסכן אותנו. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אולי אנחנו נפסיק? יש עוד הרבה סכנות שאורבות לנו. והמדינה, ואנחנו כשלוחיה כאן בכנסת, צריכים לזכור, שמענייננו לא להתעסק כל יום אך ורק בעניינים מדיניים, בעניינים ביטחוניים. ולי עצוב דבר אחד; עצוב לי שבסופו של יום דווקא אותם חלשים – במקרה הזה יש לומר אף תינוקות – שלא יכולים להעמיד לעצמם מערכת חזקה של יחסי ציבור, להפוך את הנושאים לטרנדים ומעניינים, צריכים להתמודד פעם אחרי פעם מול אותה חומה בצורה. יחד עם זאת, אני מזהה קרן אור. יש לנו שר היום, שאמרה אורלי לפני – ואני לא רוצה להיכנס לנתונים ולא לפרטים מעמיקים כי אני מסכים עם הדברים שנאמרו קודם – שגם מעניינו ובראש סדר עדיפויותיו לטפל בנושאים האלה. הוא הראה זאת בשבוע שעבר בעניין סגירת המפעלים לעיוורים ולקויי ראייה, והוא אמר את אותם דברים גם בנושא הזה כאן. אני כן רוצה להגיד דבר אחר. גם אני, כמי שגר בהתיישבות, רוצה לקחת אתכם, יד ביד, חלק בשינוי הנושאים החברתיים האלה. עצוב לי לראות, פעם אחרי פעם, שכשהנושאים האלה עולים על הפרק, המליאה הזאת ריקה. אנשים בוחרים לשבת, אני לא יודע איפה, אולי על כוס קפה, אולי בחדרים, אולי קל להם לעצום עיניים. השר דרעי הוביל קמפיין שלם על השקופים, ניסה להרים את הדבר הזה מול כל הציבור. הגיע הזמן שנמשיך את הקמפיין הזה. האנשים האלה הם לא שקופים, הם בשר ודם בדיוק כמונו; כשצובטים אותם זה כואב, כשהם בוכים גם להם יורדות דמעות. הגיע הזמן שאנחנו לא נתבייש להגיד את הדברים, ואם צריך לעשות שינויים כואבים במקומות אחרים בתקציב, אנחנו נעשה את זה. כי בסופו של יום, אם אנחנו לא נדאג לילדים הקטנים האלה היום ולאותם אנשי רווחה והעובדים הסוציאליים, שהשר אמר שהם הדור הבא של העוני, אנחנו נמצא את עצמנו, גם אנחנו, יושבים במקום שלהם – אני לא מאחל את זה לאף אחד – וגם במקרים האלה הגיע הזמן שנפסיק לדבר, ויפה שעה אחת קודם. אני אשמח לשתף אתכם פעולה, מתוך הקואליציה, ביחד עם השר, כדי לעשות שינוי אמיתי. ולא לזרוק דברים כאלה הצדה רק בגלל מאבקים של קואליציה–אופוזיציה. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת חזן. חבר הכנסת מרגי, אני מבין, לא נמצא. חברת הכנסת קארין אלהרר, אחרונת הדוברים. אחריה ישיב השר חיים כץ. השר, אורלי, לא היושב-ראש. אף שגם אני שמעתי שאמרת שר. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, מה זה בעצם מעון-יום שיקומי? מעון-יום שיקומי הוא מסגרת טיפולית חינוכית לילדים עם מוגבלויות קשות, שאף פעוטון, אף מעון-יום רגיל שהילדים שלנו הולכים אליו, לא מוכן לקבל אותם. אלה ילדים שהצרכים החינוכיים-הטיפוליים שלהם כל כך גדולים, שהמדינה חוקקה את החוק שמסדיר את הנושא. זה על-פי חוק, זה לא פרויקט, זו לא תוכנית. צריך לעשות את זה כדי לתת להם את ההזדמנות השווה להשתלב אחרי זה בחברה. אנחנו תמיד מדברים על שוויון הזדמנויות לכולם. שם, במעון-היום השיקומי הזה, מתחיל שוויון ההזדמנויות של אותם פעוטות. כי שם הם מקבלים טיפולים פארה-רפואיים. במקום לעמוד בתור חצי שנה, אדוני השר, לקופת-החולים, לקבל בפעם הראשונה את הטיפול הראשון, מעון-היום השיקומי נותן להם יום-יום, על-פי הצרכים שלהם, את הטיפולים הפארה-רפואיים. ואם הם לא יקבלו את הטיפולים האלה במינון כפי שנקבע על-ידי המומחים, הם לא יזכו להזדמנות השווה. מה בעצם התלונה, או המקום שאנחנו מדברים ממנו? יש היום בישראל 90 מעונות-יום שיקומיים, שכולם מהווים את המסגרת לפעוטות עד גיל שלוש. אמרו, הם מקבלים תקצוב בחסר. מה קורה? הם גופים שהם לא למטרות רווח, אבל הם גם לא רוצים להיות גירעוניים. אז מה הם יעשו, אדוני השר? ואי-אפשר לשפוט אותם. הם ינסו לקצץ כמה שיותר על מנת שלא להיות גירעוניים. ומה יקרה? מה שיקרה זה שאותם פעוטות, שלהם אנחנו דואגים ושלכבודם ולשמם נחקק החוק הרלוונטי, יקבלו פחות טיפולים. אז בעצם פספסנו. אנחנו חוטאים למטרה. אם נפלו אותם פעוטות על מעון-יום ועל מפעיל שאכפת לו והוא עושה את זה מכל הלב, הוא ירוץ לכל מקום וימצא את הכסף. אבל זו לא תהיה המדינה, זה יהיה המפעיל. ואם נפלו על מפעיל – אתה יודע, הוא רק רוצה לעשות את העבודה ולסמן "וי", אז מה יקרה? אז הם יקבלו פחות טיפולים, וההזדמנות שלהם לא תהיה שווה. אדוני השר, אני מכירה אותך ואני מכירה את המחויבות שלך לנושא הזה. יש לך הרבה שותפים בכנסת למאבק הזה. תשתמש בנו. אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים. ובהכירי את פועלך ובהכירי את המחויבות שלך לנושא הזה אני יודעת שגם אתה תעשה את זה. תן לתינוקות האלה את ההזדמנות השווה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת אלהרר. נכבדי השר חיים כץ, בבקשה. <השר אופיר אקוניס:> – – – מלא מפה לפה. מלא מפה לפה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הכינו לי במשרד את נוסח התשובה – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> תזרוק אותה. נו, יאללה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> עכשיו – אני מדבר אליך תכף. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> חכה. אליך, אליך, אליך. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> דבר מתוך הלב. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> עכשיו, מה אני יכול להגיד? מה? מה אני יכול להגיד אחרי דבריה של אורלי, שבאה לפה dedicated לעזור לכל נושא הילדים? היא יכולה להיות, להוות בכנסת הזאת – הזאת ולפניה – אורים ותומים למי שמגיע מוכן, ויודע, ויכול, ועוזר בכל רגע, סביב לשעון. כמה פעמים אני השתמשתי ביכולותיה. אני מסתכל, והיא מהווה דוגמה. ואני יושב, ואני ערב תקציב של משרד הרווחה. אני שומע את המספרים שלכם. כשאני באתי והסתכלתי על התקציב, אמרתי שאני צריך תוספת של 3 מיליארד, 287 מיליון ו-359,000 שקלים. צחקו עלי. נתתי את התוכנית לאוצר ואמרתי: תבדקו. חזרו, אמרו: תשמע, אתה צודק בכל שורה, אבל מאיפה נביא לך כסף? ואני מסתכל על זה – ובמשרד הרווחה, מר דרעי, מטופלים מיליון ו-300,000 איש. אריה, אתה אתי? אני צריך את העזרה שלך בממשלה. אני ראיתי את היכולות שלך; ראיתי את הקטנות שלך, שמעתי אותן. מיליון ו-300,000 איש. מדינת ישראל מקציבה לכל מטופל רווחה 100 שקלים לשנה, או 9.5 שקלים ליום. <קריאה:> – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> 100 שקלים לחודש או 9.5 שקלים ליום. לא – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> צדקת. 100 שקלים לשנה, 9.5 שקלים לחודש. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לחודש. זה מה שמדינת ישראל מקציבה. וזה מטורף. וככה אנחנו צריכים לנהל מדינת רווחה. וכל כך שמחתי כשמשה כחלון נבחר לשר האוצר. אתם יודעים למה שמחתי? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> כי עכשיו יהיה כסף – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> כשהוא אמר: כשאני אהיה שר האוצר – אני רוצה להיות שר האוצר בשביל לתת לרווחה. ואני חושב שהרווחה לא פחות חשובה מבנייה. ואני חושב שלטפל בילד עם מוגבלות, ובשונה, ולתת, זה לא פחות חשוב מדירה. ובזה אנחנו נבחנים – אנחנו נבחנים ביכולת שלנו לעזור לזולת. וצר לי, אני אומר לכם, צר לי. באתי, אני רואה מערכת עם עובדים לא מתוגמלים – כולם פחות משכר מינימום – שגם אי-אפשר לפטר אותם. ואין להם מוטיבציה. אם נקלט עובד ויש לו לעבוד עוד 30 שנה והוא הגיע לשיא הדירוג שלו – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אז איך אתה – – – ל-130 – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – והוא ב-5,000 שקל לחודש, אז אני רואה את זה בתגובות; אז אני רואה את זה בפניות הציבור. ואנחנו במלחמת קיום, מר אריה דרעי. ובמלחמת קיום זה לא רק מה המשרד הזה יקבל ומה המשרד הזה יקבל. ואני פה עומד על הדוכן – וסתיו לא שמעה – ואני אומר לך: את צודקת. מדינת ישראל צריכה להחליט אם היא הופכת להיות מדינת רווחה ומדינת כל אזרחיה. מיליון ו-300,000 איש מטופלים במשרד הרווחה, וזה לא מספר קטן. ורוצים שיעשו את זה חינם. בשביל 20 שקל ליום אתה יכול למנוע מנערה להידרדר לזנות, אז למה לא לשלם את זה? גם למעונות של הפעוטות וגם לפעוטים ולכל האוכלוסיות שאנחנו נוגעים בהן. אז מה אני אקריא – מה שכתבו לי? לא רוצה. אנחנו ערב תקציב, ואני מקווה שמישהו יתעשת ויחליט שהוא עוזר לאזרחים המוחלשים במדינת ישראל ומעלה את התקציב. ואנחנו צריכים 3 מיליארד, אריה דרעי; 3 מיליארד, 287 מיליון – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> ו-359 – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – ו-359 שקלים. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אבל תדע – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> ותאמין לי, כל שקל כזה הולך לילד נזקק. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אתה מדבר אתי כאילו אני שר האוצר – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אני מדבר אתך כאילו אתה – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אתה שר האוצר האמיתי. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> כאילו – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – – כתוב בעיתון. אתה שר האוצר. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אני מוכן לתת לך את 359 השקלים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אתה מבין? אתה מבין? <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> את הסכום הקטן, האחר, תבקש מכחלון. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אתה מבין? אני מצפה שאתה, כמי שיושב לידי בשולחן הממשלה – אם אני לא אקבל את זה, אתה תצביע נגד בממשלה. זה מה שאני מצפה, כי אני בממשלה אצביע נגד. <קארין אלהרר (יש עתיד):> כולם צריכים להצביע נגד. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אם אני לא אקבל את זה אני אצביע נגד. הנה, אני אומר לך את זה קבל עם ועדה, ואני מכבד את מילותי. אני בממשלה אצביע נגד, אם לא יבואו וייתנו ותיתנו מענה שאני אוכל לבוא לפה ולעמוד ולהגיד, לתת תשובה עניינית. אנחנו צריכים לסמן נושא ולהתחיל לפתור בעיות כאלה במדינת ישראל. אז מה שאתם תבקשו – להעביר לוועדה, דיון במליאה – מה שתבקשו, אני אסכים אתכם. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אם תודיע שלא תצביע על זה בכנסת, אולי יתחילו – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אני רוצה לשמוע – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מה המציעים מבקשים? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לא, לא. אני – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> – – – יתחילו – – – בך. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אתה יודע מה – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> תקשיב – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> דיון בוועדה הוא חשוב, כדי שאני אבין מה אלי אלאלוף מתכוון לעשות – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לא יודע. אני לא – – – תשמעי, אני – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – יושב-ראש הוועדה – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> כל מה – תראי, אפילו לא הקראתי מה שכתוב. אתם צודקים. אני מרגיש בדיוק כמוכם, ואם הייתי בצד השני הייתי מדבר כמוכם. ואני מסתכל על התקציב, והמדינה הזאת צריכה להחליט - סדר עדיפויות. ואז הם אמרו לי: מאיפה נביא לך את הכסף? צריך קיצוץ רוחבי. אמרתי: אני לא רב עם אף אחד. אני אתן לכם את התקציב שלי ותקצצו מה שאתם רוצים. מה שאתם רוצים. אם תחליטו שאתם רוצים שזקנים ימשיכו לחפש אוכל בפחים – שיחפשו. אבל אל תהיו אתם האנשים הטובים ואנחנו האנשים הרעים. אתם המחליטים. אתה, אדוני שר האוצר, כל כך שמחתי שנהיית שר האוצר. כל כך. כי אני לא אשכח איך אמרת: אני שר האוצר, אני אתן לרווחה. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> גם אנחנו – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> עכשיו זו ההזדמנות. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> עכשיו זו ההזדמנות. ובואו נראה בעוד שבוע, עשרה ימים, כשנקבל את התקציבים למשרדים – וזה הרבה לפני זה – מה אנחנו צריכים לעשות. <מיקי לוי (יש עתיד):> אם תקבל את בסיס התקציב ל-15' תהיה מאושר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברי הכנסת – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> עזוב אותך מהסיפורים. בוא, בוא נראה מה נקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מה אתן מציעות? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> ולגבי החוק בוועדת השרים? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אני פה. אני אעשה כמיטב יכולתי לתמוך בחוק, אף שאני מעדיף את החוק הגדול, את החוק הגדול – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> החוק – הוא יהיה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – מצוין. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> החוק הגדול, ואז זה נבלע בפנים, וזה פותר את בעיית האוטיסטים. אפילו דיברתי עם הנכים, והם אמרו: אוקיי, אתה יכול להתחיל בזה. אבל מה אני אגיד לך. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – דנו בזה בוועדה שלך בשנה שעברה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> מה הוא יעשה? הוא בסדר גמור. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – משרד הרווחה לחכות, מההצעה שלך – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת אבקסיס, הן מציעות לרווחה. מקובל עלייך? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לרווחה? <קריאה:> לרווחה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מקובל על השר? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> כן, כן, מקובל עלי, מה שאתה – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז אנחנו נצביע – בעד זה להעביר את זה לוועדת העבודה והרווחה – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אני מעדיפה רווחה, אבל ימסמסו את זה שם. <קריאות:> – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> רווחה, רווחה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> רווחה? יש הסכמה על רווחה? נא להצביע. מי בעד? מי נגד? בעד – זה בעד העברת הנושא לוועדת הרווחה. בבקשה. נא להצביע. הצבעה מס' 10 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 12 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 12 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אני קובע כי ההצעה לסדר-היום: סכנה לפתיחת שנת הלימודים במעונות-היום השיקומיים, תעבור לדיון בוועדת העבודה והרווחה. <הצעות לסדר-היום> <בית דיור מוגן בסכנת פשיטת רגל והדיירים בסכנת אובדן כל כספם ורכושם והשלכתם לרחוב> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום: בית דיור מוגן בסכנת פשיטת רגל והדיירים בסכנת אובדן כל כספם ורכושם והשלכתם לרחוב, מס' 853, 898, 934 ו-935. ראשון הדוברים, חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה. אחריו – חברי הכנסת בן צור, נורית קורן וטלי פלוסקוב. יענה שר הרווחה. על ההצעה הזאת יענה שר הרווחה, ולא השרה גמליאל כפי שנכתב בטעות. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, רבותי השרים וחברי חברי הכנסת, ראשית, אדוני שר הרווחה, אני גם שמח וגם מתרגש על דבריך, וזאת גם הבמה להודות לך על כך שלקחת לתשומת לבך את הבעיה של העיוורים ולקויי הראייה. אתם שניכם שגרירים נאמנים של הצד החברתי בכנסת. ואנחנו, מהכנסת, רק יכולים לחזק אתכם בכל מאבקיכם בתוך הממשלה. במקרה שלך, אדוני שר הכלכלה, שמחתי לקרוא בעיתון שאתה שר האוצר האמיתי של מדינת ישראל, אז עוד נכונו לנו מהלכים. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> החלטת להזיק לי? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> לא, לא, חס וחלילה. בעיה רודפת בעיה ונושא רודף נושא. אני רציתי להעלות על סדר-יומה של הכנסת, יחד עם חברים נוספים, בעיה באמת כאובה שקשורה לדיור המוגן במדינת ישראל. יש 200 בתים של דיור מוגן במדינת ישראל. כידוע לכם, זו מסגרת מגורים למבוגרים בקהילה, מסגרת מגורים לטווח ארוך, שמאפשרת לדייר לשמור על איזה סוג של אוטונומיה. בתוך הבתים האלה, הדיירים רשאים או יכולים לקבל כל מיני סוגים של שירותים, חוץ מהדיור כמובן, וסל השירותים נקבע מראש בין בית-המגורים לבין הדייר. אנחנו בחרנו להעלות לסדר-היום את הנושא הזה מכיוון שהתגלתה בעיה כאובה בבית-אבות בירושלים. כפי שאתם יודעים, לרוב, בעת כניסתו של הדייר, הוא מפקיד כפיקדון סכום מאוד מאוד רציני למשך 15 שנה, ומדי חודש בית-האבות או בית-הדיור מוריד, שוחק את אותו הפיקדון, ובנוסף על כך לוקח גם כמה אלפי שקלים – 5,000, 10,000 שקל – כדמי אחזקה. הסכום שנותר בסוף התקופה – או שהולך ליורשים או שהולך, לא עלינו, לטיפול באותו קשיש, שכבר מגיע לגיל באמת מתקדם ולמצב סיעודי. מה הבעיה? שהפיקדונות האלה, שלא כמו במקרים אחרים, הם לא יושבים בבנקים ככסף סגור בצורה הרמטית, אלא הולכים לשימוש להשקעות שונות ומשונות, אפילו לשיפוצים, לטובת צרכים תזרימיים של בית-הדיור, ועוד ועוד ועוד. לכן, כאשר – כפי שקרה בבית הדיור המוגן בירושלים – יש איזו מחלוקת או בעיה כספית ותזרימית, מה עושים עם הכסף של הדיירים? הוא פשוט הולך לטובת הצרכים המיידיים של בית-האבות; ואני מזכיר לכם שזה כסף שבפועל וגם דה-יורה שייך לאותם אנשים שנכנסו לבית-האבות ואמור לחזור אליהם בסוף התקופה. לכן, כאשר בית-האבות נקלע למצב – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> מי מחזיק אותו? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> מי שמחזיק אותו זה בעצם הבית של הדיור המוגן. הבעיה היא שהוא לא מחזיק את זה בצורה הרמטית, זה לא כפיקדון סגור בבנק. הוא יכול להשתמש בזה לטובת כל מיני צרכים: שיפוצים, לבנות עוד בית-דירות ואלוהים יודע מה. ולכן, כפי שקרה במקרה בירושלים, כאשר בית הדיור המוגן נקלע לקשיים תזרימיים, תקציביים – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> מהחודש שעבר זה נגמר. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני שמח לשמוע. <קריאות:> מה נגמר, חיים? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> זה – אני אענה לך. יש ביטוח ושיפוי – טוב, אני אענה מפה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תנו לאיציק לסיים. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> ההערכה היא שסך כל הפיקדונות באותם 200 בתי-אבות מתקרב ל-12 מיליארד שקל, וכל עוד הכסף הזה לא מובטח, אנחנו בעצם פוגעים בעתיד ובקיום של אותם קשישים שנמצאים בבתי הדיור המוגן האלה. אני צריך להגיד במשפט סיכום, אדוני היושב-ראש, שמי שהביא את הסיפור לידיעתנו זה הכתב יגאל סרנה מ"ידיעות אחרונות", שתיאר איך בנו של ש"י עגנון, חמדת עגנון, נכנס לאותו בית דיור מוגן בירושלים ומוצא את עצמו כרגע עומד בפני שוקת שבורה, שאין לו בעצם איך להבטיח את עתידו. אני בהחלט קורא לממשלה להסדיר את הבעיה הזאת בצורה דחופה ובהולה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת שמולי. חבר הכנסת בן צור – לא נמצא. חברת הכנסת קורן, בבקשה. אחריה – חברת הכנסת פלוסקוב, אם תהיה. ישיב שר הרווחה, השר חיים כץ. בבקשה, גברתי. שלוש דקות. <נורית קורן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי דוד ביטן – חבר הכנסת דוד ביטן, אני אשמח מאוד אם תשב ותשמע את דברי. תודה. בפתח דברי אני רוצה לומר, מאוד מאוד חשוב – בתי הדיור המוגן הם בית חם לקשישים, והם מספקים להם חברה ותעסוקה ומנעימים את זמנם. הם עושים עבודה מאוד מבורכת ומאוד חשובה. אבל בצד העניין הזה – אנחנו יודעים שבעצם ההורים שלנו כבר הולכים לבתי-אבות ודיור מוגן, ואנחנו גם כן כנראה נלך בקרוב. אני רוצה לעשות קצת סדר בעניין ולספר גם לחברי הכנסת וגם לצופים בבית מה קורה בעצם בדיור המוגן. כשאדם מחליט שהוא רוצה ללכת לדיור מוגן, הוא צריך להפקיד סכום לא מבוטל, בערך ממיליון עד 4 מיליון, המשמש כפיקדון. מהפיקדון הזה בעצם חולטים סכום מסוים, שנחשב לשכירות. נוסף על הפיקדון משלמים גם אחזקה, בין 5,000 ל-10,000 שקל, כדמי אחזקה על כל השירותים שמקבלים בבית. אני רוצה לומר, חברי חבר הכנסת שמולי, אתה ציינת כבר את כל הדברים, אז אני אקצר ואומר שבעצם מה שחשוב לנו זה איך מבטיחים את הכסף הגדול שנותנים האנשים שגרים בדיור המוגן ליזמים, שבעצם משתמשים בכסף הזה, והכספים האלה משמשים כבנק. איך מבטיחים שהם יוכלו לקבל חזרה את מה שנשאר, במקרה שהם עוברים למוסד שיקומי או במקרה של חדלות פירעון? אני מאוד מודאגת מהנושא הזה שאין כיום בטוחה טובה מספיק שמאפשרת לדיירים בדיור המוגן לדעת שהכסף שלהם יוחזר בשלב כלשהו, כשהם יצטרכו אותו. לכן, אני הגשתי הצעת חוק, והצעת החוק הזאת מדברת רק על סעיף 27 בחוק של הדיור המוגן, והוא מתייחס לסוגיית אבטחת כספי הפיקדונות. בעצם זה מחייב את הבתים להציע בטוחה שהיא אחת מתוך ארבע החלופות; אחת מהן היא ביטוח או קרן נאמנות או משכנתה ראשונה לטובת הדייר, וערבות שהדייר נושא ב-80% מהעלויות הכרוכות בבטוחה. בעצם, רוב הבתים היום מציעים ערבות בנקאית, שאין הדיירים יכולים לעמוד בעלויות שלה, והיא בעצם הבטוחה הטובה ביותר, אלא שהיא גם יקרה. ההצעה שלי באה לבטל את ה-20–80 ולהשית את כל הערבות על הבתים המוגנים. ואני מקווה שסכום הפיקדון – שבעצם מה שיקרה עכשיו, זה רק יעזור, ויגן על הכסף של הדיירים. הדיון פה לדעתי מאוד מאוד חשוב; הסוגיה מאוד חשובה, ואני אשמח אם השר יעביר אותה לוועדת הרווחה לדיון. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. שר הרווחה ישיב. <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אמרתי. מה אמרתי? <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מה פתאום, אמרתי הרווחה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, דיור מוגן הוא מודל לצורת מגורים ארוכת-טווח בקהילה. למסגרת זו באים בדרך כלל אנשים מבוגרים יותר מתוך בחירה. ההיצע שם הוא לא זול, והתחרות היא תחרות לא קטנה. לפני שאקרא את מה שאמרו לי, אני רוצה להגיד לכם – יוסי, אני רוצה שאורלי, שהייתה שותפה בחלק מהדיונים, תקשיב – אנחנו בכנסת הקודמת עשינו הסכם מסחרי, חוקקנו חוק שהדיונים בו נערכו בשעות הערב. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> וכמה שעות? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> וגם כשאנשים הלכו הביתה, ואז ידענו שלא יבואו אנשים שרוצים לשבת, וישבו שם נציגי בעלי הבתים, וישבו שם הוועדים של הדיירים, והעלו שם את כל הבעיות: למה לא רוצים לקחת תשושים; למה לא רוצים שיראו שם עובדים פיליפינים או תאילנדים שעוזרים – כי זה מוריד את ערך הבית; ודובר על הבטוחות שאנשים יקבלו; ודובר – עד אז בית אחד כזה הגיע לפשיטת רגל, ולקחו אותו מייד והפעילו אותו. ונכנסנו לחקיקה והסכם מסחרי של חוק, אני חושב של – אני יודע – 250-200 עמודים, משהו כזה מטורף, שלא נחקק עד שכולם הסכימו לו, גם נציגי הדיירים וגם בעלי הבתים. הלכנו פה למהלך לא פשוט, חוק מורכב, אני חושב – עוד הפעם, הסכם מסחרי שיכול להיות שלא היה צריך לבוא בהצעת חוק, שהצעת החוק שאת מגישה היא בתוכו כבר, והוא חוקק, וזה מיותר להגיש אותה כי הוא כבר חוקק. אני אגיד קצת מה שנאמר. מאז שנות ה-80 התפתח תחום הדיור המוגן בישראל במעין חלל חוקי ובמצב של היעדר פיקוח, בקרה ומעקב על המסגרות. הדיור המוגן אינו ממומן על-ידי מערכות הרווחה הסוציאלית. הדיירים המבוגרים נושאים בעצמם בנטל הכלכלי ומממנים את שהותם ממקורות עצמיים. עלויות המגורים מגוונות ומשתנות וטווח המחירים רחב ביותר. ברחבי הארץ קיימים כ-90 בתי דיור מוגן ומתגוררים בהם כ-15,000 דיירים, שהם כ-3% מהאזרחים הוותיקים במדינה. בתי הדיור המוגן פועלים לצד בתי-אבות, המוסדרים בחוק הפיקוח על מעונות משנת 1965. הביקוש הרב לבתי הדיור המוגן בשנים האחרונות, ניסיון ההפעלה שנצבר ותלונות מרובות שהתקבלו מדיירים המתגוררים בדיור המוגן על קיפוח מצד המפעילים – בין השאר באמצעות הכנסת תנאים מקפחים בהסכמי ההתקשרות עמם וסיכון הכספים אשר הופקדו על-ידם – הביאו להכרה בצורך לקבוע בחקיקה הסדרים מיוחדים לענייני בתי הדיור המוגן שבהם שוהה אוכלוסייה ותיקה ומזדקנת, ואשר לגביהם, כאמור, לא היה כל פיקוח. חוק הדיור המוגן, התשע"ב–2012, התקבל בכנסת ב-3 ביוני 2012, והוחל באופן הדרגתי עד לכניסה מלאה לתוקף ביוני 2015. ב-2015 החוק הזה נכנס לתוקף. החוק כולל, בין היתר, הטלת חובות ומגבלות על מפעילי בתי הדיור המוגן, ובהן חובת רישוי, תנאים להפעלת בית הדיור המוגן, חובות כלפי הדיירים במקום, כגון חובת התקשרות בהסכם בכתב, והבטחת כספי הדיירים. הגענו למצב שאמרנו כמה ישלם הדייר בגין ביטוח או ערבות ממשלתית או ערבות בנקאית עבור הכסף שהוא מפקיד. הכול מכוסה, הכול סגור בחקיקה שעברה קריאה שנייה ושלישית. כל זאת, תוך שמירה על איזון ראוי בין ההתערבות הנדרשת לבין החובה לאפשר חופש עיסוק והתנהלות חופשית של כוחות השוק. סעיף 27 לחוק קובע הסדר של בטוחות שעל בית הדיור המוגן לתת לדייר על מנת להבטיח את הכספים בנסיבות של חדלות פירעון – זאת אומרת, זה מוגן, זה כבר עבר בחוק, וזה מייתר את החוק שלך. זה ישנו כבר, זה חוקק. <היו"ר נורית קורן:> אבל אין שם – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> סעיף זה נכנס לתוקפו רק ביוני 2015 – זאת אומרת, הוא כבר בתוקף – ולכן אינו חל במקרה הספציפי של "נווה שולמית", מאחר שהמקום נכנס להליך של פשיטת רגל ב-5 ביוני 2013, טרם כניסתו המלאה של החוק לתוקף. בנוסף, סעיף 29 לחוק מעניק הגנה לדיירים, בין היתר כנגד נושים, מפינוי על-ידי נאמן או מפרק, וקובע כי הנ"ל יפנו דייר מדירה בבית הדיור המוגן רק בהתקיים אחת מהעילות המפורטות באותו סעיף: ביטול הסכם ההתקשרות – מה שלא קורה אם הוא פושט רגל – בין הדייר לבית בעקבות הפרה יסודית; צו של בית-משפט; בשל מצב רפואי של הדייר שבגינו הוא לא יכול להיות שם; לאחר שבית-משפט של פירוק פסק כי אין אפשרות לממש את הנכס לטובת נושי החברה כבית דיור מוגן – אם יממשו אותו ויעשו אותו כבית דיור מוגן, ייכנסו בעלים חלופיים, ואותם הם לא יוכלו לפנות. גם אותו דייר, לא יוכלו לפנות אותו. נתנו לו הגנה מרבית במסגרת הסכם שהוא הסכם מסחרי. והיו שם גם אלה, גם אלה, עשרות שעות, בלילה, עשרות שעות של דיונים עד – זה כמו משא-ומתן. נכנסתי לילה אחד, הכנסתי אותם, אמרתי להם: יש לכם שעה, או שאין יותר הסכם, או שתתחילו לוותר אחד לשני. צמצמנו את הבקשות, והעלינו, וכל אחד ויתר קצת – והתיר למפרק למכור את הנכס, בתנאי שלפני אישור המכירה נמצא דיור חלופי הולם לדיירים להנחת דעתו של בית-המשפט. שלא ייווצר מצב שמישהו בא, אף שהוא בא מרצונו, ויגיד: תשמע, זה לא מתאים לי, זה כן מתאים לי. במקרים כאלה, בית-המשפט יצטרך לפסוק אם זה מתאים לו או לא מתאים, אם זה מקום הולם. והוא יודע כמה אותו דייר שילם, והוא יודע מה הוא צריך לקבל בגין העניין הזה. סעיף זה נכנס לתוקפו בדצמבר 2012, וחל גם בהקשר של המקרה של "נווה שולמית". זאת אומרת, אי-אפשר לזרוק משם את הדיירים אם לא ימצאו להם חלופה. אי-אפשר. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אף שהחוק הזה אומר – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> כן, כן, הסעיף הזה, זה סעיף 29 לחוק – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אוקיי. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – חל גם לגבי אלה, וחל גם בהקשר של המקרה של "נווה שולמית". דהיינו, לא ניתן יהיה לפנות את הדיירים מהמקום, אלא אם כן נמצא לדיירים דיור חלופי מתאים המניח את דעתו של בית-המשפט, כמו שחוקקנו בחוק. חשוב לציין כי הנושא נמצא לפתחו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, והוגשה בקשה מטעם הדיירים להצטרף להליך המתנהל בפני בית-המשפט, ולקבוע כי הדיירים הם בעלי זכות בנכסים המוצעים למכירה באותו הליך. כמו כן, היועץ המשפטי לממשלה שוקל את הצטרפותו להליך. פה נכנסו לעניין ולא לקחו וזרקו אותם, ואמרו אוקיי. לסיכום, לפי מצב הדברים כיום, סעיף הבטוחות אינו חל על "נווה שולמית" – לא חל – ולא הייתה להם חובה חוקית להבטיח את כספי הפיקדונות ששולמו על-ידי הדיירים, ולכן כספים אלה אינם מובטחים, שכן הסעיף נכנס לתוקפו ביוני 2015. ואולם, בהתאם לחוק לא ניתן יהיה לפנות דיירים, אלא אם כן יימצא מקום חלופי הולם אשר יניח את דעתו של בית-המשפט של הפירוק. אני חושב שפה קיבלתם תשובה ממצה על המצב, ותעשו מה שאתם רוצים. תרצו להעביר את זה – אני חושב שזה מיותר, אבל מה שתרצו אני אקבל. ניסינו באמת בחוק הזה – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני מסתפק בזה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> ניסינו באמת בחוק הזה – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני מסתפק בזה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> זה חוק ענק, שישבו ודנו ובנו והרכיבו ועשו, וזה אחד החוקים המורכבים ביותר מתוך 180 החוקים שחוקקה ועדת העבודה והרווחה. גם את מסתפקת בזה? <היו"ר נורית קורן:> רק שנייה. יחליפו אותי ואז אני אענה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> בסדר גמור. מה שאת רוצה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> המציעים מסתפקים בתשובת השר? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני כן. נורית לא. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מי לא מסתפק? <נורית קורן (הליכוד):> אני. הייתי רוצה להעביר את זה לוועדה, כי עדיין יש כאן העניין של הערבות. יש כאן בעיה עם הערבות, וגם הדיירים וגם הצד השני, היזמים, מבינים שיש כאן איזו בעיה – מה? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אני מקבל – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת שמולי, אתה זורם עם חברת הכנסת קורן? אז יש הסכמה להעביר – הוא מקבל את הבקשה להעביר לוועדה. לאיזו ועדה? <נורית קורן (הליכוד):> ועדת העבודה והרווחה, נכון? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – – מה שאת רוצה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יש הסכמה, אם כן, להעביר את זה לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת. אז אנחנו נצביע: בעד זה להעביר לוועדה; נגד – לא להעביר לוועדה. נא להצביע. ההצבעה החלה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אתה יכול לצרף את ההצבעה שלי? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נצרף לפרוטוקול את ההצבעה של אורלי בעד. אורלי לוי אבקסיס – בעד. ז'קי מאשר. אני רוצה לראות שהמשפחה מתואמת. הצבעה מס' 11 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 9 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תשעה בעד, אין מתנגדים. ההצעה לסדר-היום בנושא: בית דיור מוגן בסכנת פשיטת רגל והדיירים בסכנת אובדן כל כספם ורכושם, עוברת לדיון בוועדת העבודה והרווחה. <הצעות לסדר-היום> <כוונת ההסתדרות להשבית את המשק בתוך שבועיים> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום בנושא: כוונת ההסתדרות להשבית את המשק בתוך שבועיים, מס' 827, 828, 843, 915 ו-921. ראשון הדוברים – חבר הכנסת מיקי לוי, ואחריו – חברי הכנסת אלי כהן, איימן עודה ומשה גפני. ישיב סגן שר האוצר יצחק כהן. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כוונת ההסתדרות להשבית את המשק בתוך שבועיים מעלה חששות כבדים, ואני מדבר גם על הצד החברתי וגם על הצד הכלכלי, עם נזקים אדירים למשק. אני חושב שצריך לגלות אחריות במקרה הזה. אנחנו מדברים רבות על אותם עובדי קבלן, ובמקרה של שביתה הנזק יעלה על התועלת: אובדן של מאות-מיליוני שקלים. ואנחנו לא יודעים מתי תתחיל השביתה ומתי תסתיים. אני מודע לכך שגם שר הכלכלה, שיושב כאן אתנו – אדוני שר הכלכלה, אני מבקש את תשומת לבך, כי זה חשוב. חברת הכנסת איילת נחמיאס תסלח לי בעניין הזה, כי זה נושא מאוד מאוד חשוב. אני יודע גם על המעורבות שלך בכל הניסיונות להנמיך את הלהבות. בכוונת ההסתדרות להשבית את המשק בעוד שבועיים, ואני ציינתי שהנזק הכלכלי – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> לא בעוד שבועיים; ביום רביעי. <מיקי לוי (יש עתיד):> ביום רביעי הקרוב. שבועיים היו מהיום שהם הכריזו. אני יודע על המאמצים שאתה עושה, יחד עם שר האוצר, למנוע את השביתה הזאת, והמאמצים האלה יבורכו. אני מציין שהנזק יעלה על התועלת: אובדן של מאות-מיליוני שקלים, כאשר זקוקה הקופה הציבורית לכל שקל כחמצן, כאוויר לנשימה, מה עוד שכל שביתה מביאה גם לפגיעה חברתית, לא רק כלכלית. ולכן, אדוני, אני מעריך מאוד את המאמצים שלך כשר הכלכלה ואת המאמצים של שר האוצר, ובכל זאת בחרתי להעלות את זה, מכיוון שאני לא רוצה שניקלע לתזזית הגז שאחזה בנו ולתזזית איראן שאחזה בנו. המשבר הזה, המשבר הפנימי הזה של יחסי העבודה, הוא משבר חברתי-כלכלי מאין כמוהו, והוא מסכן אותנו לא פחות מהאיומים החיצוניים. וכאן, אדוני, אני פונה אליך: יש לך הזדמנות לטפל בשקופים – אותם שקופים שדיברת עליהם. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לדעת, כמה תמלוגים מגיעים לי? אני שומע בשעה האחרונה כבר שבע פעמים את המילה שקופים. יש לי זכויות על זה, לא? <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני השר סיפק לנו חומר. יש לך בהחלט זכויות על זה. אנחנו לא ניקח לך את – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> מנדטים לא קיבלתי מזה, אבל לכל הפחות תמלוגים אני אקבל על זה. <מיקי לוי (יש עתיד):> נראה לי שגם מנדטים קיבלת מזה. נראה לי. <שי פירון (יש עתיד):> תמלוגים על הגז. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> מה? כן? <מיקי לוי (יש עתיד):> נראה לי שגם מנדטים. יש לך הזדמנות, אדוני, אולי לא לפתור את כל בעיות עובדי הקבלן, כי באמת זוהי משימה – מתפקידי הקודם אני יודע: זה עומס, זה נטל – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> 400,000. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה המון. זה בעייתי. אבל יש לי הצעה בשבילך, ואם תקבל אותה, אתה יכול בהחלט להתחיל לפתור את בעיית אלה שעובדים כתף-אל-כתף. זה יהיה הרבה יותר קל אם אתה תציע להסתדרות לעשות את זה בשלבים, ואני חושב שאפשר יהיה לראות אור בקצה המנהרה. חלק מהתפקידים המונחים על כתפיך הוא למנוע את המשבר הזה – למנוע את משבר השביתה, למנוע את הנזקים הכלכליים-חברתיים. בעניין הזה אתה שליח ציבור לטובת העניין. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. יעלה ויבוא חבר הכנסת אלי כהן – לא נמצא, אינו נוכח. חבר הכנסת איימן עודה נוכח – בבקשה, אדוני. הנושא: כוונת ההסתדרות להשבית את המשק בתוך שבועיים. בבקשה, אדוני, שלוש דקות גם לך. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> – – – <היו"ר שי פירון:> זה דברים שקופים. סגן שר האוצר אמור לענות, חבר הכנסת יצחק איציק כהן. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש שי פירון – – <היו"ר שי פירון:> כן, בבקשה, אדוני, אני מתנצל, תתחיל. אני פשוט הייתי שקוע בהערותיו של שר הכלכלה. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – כבוד השר אריה מכלוף דרעי, חברי חברי הכנסת, אני הקשבתי לדבריו של חברי מיקי לוי, ואני שואל: עם כזאת אופוזיציה, מי צריך קואליציה בכלל? <מיקי לוי (יש עתיד):> במה שטוב למדינת ישראל ולעם ישראל, אנחנו עם הקואליציה. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> מה שטוב לכולנו זה שלא יהיו עובדי קבלן במדינה – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מסכים. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – ולחשוב על המוחלשים ביותר, והם לא אחד או שניים – הם 408,600 עובדי ועובדות קבלן. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מסכים אתך במאה אחוז. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> חצי מיליון. הם מהווים 38% מהמועסקים במשרות ציבוריות, בגופי המדינה, לכן זה העיקר. אני בא ממקום מהפכני – לא ממקום רפורמי, בשביל למצוא איך לפתור את הבעיה חלקית, אלא איך לפתור את הבעיה מהשורש. איך נראית מציאות חייהם של עובדי קבלן? כיצד הם עובדים ובאיזה אופן הם מתפרנסים? אני רוצה להביא דברים שכתבה רבקה ויטנברג שהיא עובדת קבלן בתחום הניקיון זה 14 שנים, וכך היא מספרת: העבודה קשה מבחינה פיזית. אני כל היום על הרגליים, יכולה לשבת רק בזמן ההפסקה של חצי שעה. אבל העבודה היא קשה גם מבחינת תנאי ההעסקה אצל כל קבלן שעבדתי עבורו. השכר הוא שכר מינימום והתנאים הם התנאים המינימליים הנדרשים כחוק. הרבה קבלנים מנסים לתת לעובד פחות ממה שהחוק מחייב, ולפעמים יש צורך לדרוש מהם במפורש דברים שמגיעים לי כעובדת, למשל תשלום על ימי חופשה שנתית, הבראה ופנסיה. לא פעם ולא פעמיים הייתי צריכה להיאבק כדי לקבל את המינימום שבמינימום. וזו לא רבקה כהן מחדרה, מיקי כהן מיש עתיד; אנחנו מדברים על המוחלשים והמוחלשות ביותר במדינה. אז צריך לתמוך בשביתה הזאת. ואני פונה לממשלה ואומר כך: על הממשלה לשנות כיוון, להפסיק את תהליך מיקור-החוץ וההפרטה. כמו כן, יש לאכוף וליישם את ההסכם שנחתם בשנת 2012 בין ההסתדרות לבין משרד האוצר בדבר קליטה להעסקה ישירה של עובדי כתף-אל-כתף בשירות המדינה ובגופים נתמכים. יש להקים מנגנון ממשלתי לאיסוף שיטתי וקבוע של מידע אמין ומקיף, שיהיה שקוף וזמין לציבור, על מספר עובדי הקבלן, היקפי ההעסקה, רמות השכר ותנאי ההעסקה. לא ייתכן שמנכ"לים של משרדי ממשלה לא ידעו לענות על השאלה כמה עובדי קבלן מועסקים אצלם במשרד. לבסוף, על הממשלה להתחייב להקים ועדה אשר תפקח על תהליך קליטת העובדים להעסקה ישירה ותציע מתווה אופרטיבי ולוח זמנים למעבר להעסקה ישירה והוגנת של עובדי הקבלן. אני אומר מפה יישר כוח להסתדרות על ההחלטה האמיצה הזאת אכן להשבית את המשק על מנת לפתור את הבעיה הכואבת הזאת. תודה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת איימן עודה. אני מודה לך על הדברים. אני מזמין את חבר הכנסת אלי כהן לשאת דברים – בבקשה, אדוני. חבר הכנסת יצחק כהן ימתין לתורו להשיב. אני רואה שמשבצים אותי לפי הזמן שאתה אמור – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הכול משמים. <היו"ר שי פירון:> זה מתחיל להיראות חשוד בעיני, ואני צריך לבדוק מה קורה פה. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. בבקשה. <אלי כהן (כולנו):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הנושא שאנחנו מדברים עליו עכשיו הוא השבתת המשק על רקע השביתה לנוכח העסקה של עובדי קבלן. אבל הנושא הספציפי שחשוב לי באמת לדבר עליו הוא שאנחנו, לצערנו, מובילים במסגרת המדינה בשיעור העסקה של עובדי קבלן, כולנו יודעים שהתנאים שעובדי הקבלן זוכים להם הם תנאים נחותים יותר, מתוך מגמה שהיא בעייתית, ולכן אני חושב שאנחנו לא צריכים לבוא ולהיות מובילים בדבר הזה. אני לא בהכרח אומר שעכשיו זה המקום לשביתה, אבל בהחלט צריך לבוא ולבחון את הנושא הזה. בימים האחרונים, כשמדברים על צמצום התופעה של עובדי הקבלן, מדברים על העסקת עובדי הליבה, כלומר, דווקא העסקה של אותם עובדים מקצועיים שבהכרח יש הצדקה להעסיק אותם בעבודה ישירה. אבל אני רוצה דווקא לדבר לא על אותם עובדי ליבה; דווקא על אותם עובדים שאין להם הכשרות; דווקא על אותם עובדים שככה השכר שלהם הוא הנמוך ביותר; דווקא אותם עובדים שאין להם המקצועיות הנדרשת והם נמצאים בתחתית הסולם של עובדי הקבלן. ואני מדבר גם על מקצועות כמו אנשים ששומרים, אנשים שמנקים, פקידים. דווקא אלה לא נמצאים בתוכנית של העסקה ישירה, ואני חושב שמבחינת אחריות צריך לבוא ולטפל גם בעובדים האלה. ואם ההסתדרות פונה, ובצדק, למדינה בנושא הזה, מן הראוי שהנושא הזה יטופל ביתר שאת, גם במגזר הפרטי וגם בחברות שהן חלק מהחברות בהסתדרות. וכאן צריך לבוא גם יושב-ראש ההסתדרות, ובכל אותם ארגונים לא מעטים שחברים בהסתדרות, לפעול להקטנת העסקת עובדי הקבלן, ובמיוחד העובדים החלשים. נכון שהממשלה צריכה לבוא ולבחון את תופעת עובדי הקבלן, ואני בטוח שימצאו אוזן קשבת אצל שר האוצר וגם אצל שר הכלכלה בנושא הזה. אבל גם במגזר הפרטי צריך לבוא ולבחון את העסקת עובדי הקבלן, ובמיוחד את העובדים החלשים ביותר – דווקא את אותם העובדים שאין להם ההכשרות המקצועיות, שיהיו חלק מכל העובדים מאותה שורה בארגון. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה, ותודה רבה על ההקפדה על מסגרת הזמן. אני רואה שחבר הכנסת גפני לא נמצא. אני מזמין את סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן להשיב בשם משרד האוצר. בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, הצעות דחופות בעניין כוונת ההסתדרות להשבית את המשק. בימים אלה, וממש ברגעים אלה, מתקיימים דיונים עם ההסתדרות בכמה סוגיות במקביל: דרישת ההסתדרות לקליטה ישירה ושיפור תנאי ההעסקה של עובדים במיקור-חוץ, מה שנקרא עובדי קבלן; דרישה להגדלת הגמישות הניהולית במגזר הציבורי והסכם מסגרת במגזר הציבורי. לצד הדרישה לקליטת עובדי קבלן, יש חשיבות להביא לשיפור והתייעלות במגזר הציבורי לצורך טיוב השירות שניתן לאזרחים. יש כאן הזדמנות נדירה לביצוע שינויים מהותיים שיביאו לשיפור משמעותי של תנאי העובדים החלשים ובד בבד – להגדיל את התפוקה של המגזר הציבורי. זאת, לטובת כלל אזרחי ישראל. על כן, יש להבטיח את קיומם של שני העקרונות הבאים: אין הסדרה נפרדת של הסוגיות קליטה ישירה, הסכם שכר וגמישות ניהולית; שלושתם יחד באותה חבילה. לעניין קליטה ישירה, מדובר במגוון רחב של שירותים בעלי מאפיינים ייחודיים. אין דין הוסטל לאוטיסטים המופעל על-ידי אלו"ט כדין אחיות בריאות התלמיד בבתי-ספר, שירות המופעל על-ידי חברת "נטלי". אי לכך, יש להתמקד בהצעות פרקטיות ולא בעקרונות תיאורטיים. יש לבצע שינויים בקבוצת עובדים ומקצועות מוגדרים. עד כה התקיים רק דיון מקצועי וענייני אחד. עכשיו אנחנו ממשיכים, ברגעים אלה ממש בלשכתי – בלשכת שר האוצר – בדיון עם יושב-ראש ההסתדרות. ועל כן, יש לאפשר לאוצר ולהסתדרות להגיע להסכמות בכלל הנושאים במקביל, לצורך שיפור השכר והשירות במשק לטובת כלל אזרחי ישראל. אדוני, אני חושב – מה רוצים המציעים? אלי. <היו"ר שי פירון:> מה רצונכם, רצונם של המציעים? <אלי כהן (כולנו):> מסתפקים בתשובה. <היו"ר שי פירון:> מסתפקים בתשובה? <מיקי לוי (יש עתיד):> כן, אלי, נסתפק בזה ונחכה לראות אם הם ימנעו את השביתה ביום רביעי או לא. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אז הם מסתפקים בתשובה. <אלי כהן (כולנו):> אנחנו מסתפקים בתשובה. <היו"ר שי פירון:> מה אתם רוצים? <אלי כהן (כולנו):> מסתפקים בתשובה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מוכן להסתפק בזה. אני סומך עליכם שאתם תמנעו את השביתה ביום רביעי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בעזרת השם. אם אני – – – <היו"ר שי פירון:> אני נרגש. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אם אני אצא מפה עכשיו ישר לדיונים, אולי יש לזה סיכוי, אבל אם אני אשאר פה להמשיך לענות תשובות – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אנחנו בכל מקרה אוהבים אותך ומקווים שאתה – – – <היו"ר שי פירון:> חבר הכנסת איציק כהן, אם אתה תסכים – אני לא יודע באיזו מסגרת – שאני אתן לשר דרעי עוד שתי דקות; הוא ביקש להוסיף כמה מילים בעניין. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> נשקול את זה. <היו"ר שי פירון:> תשקול את זה בבקשה ותודיע לי. אני יודע שבדרך כלל היחסים בין מספר שתיים למספר אחת הם טובים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אתה יודע את זה מידיעה אישית, אדוני היושב-ראש? <היו"ר שי פירון:> כן, כן, מידיעה אישית. יש קדנציות מסוימות שזה לא ככה, אבל בדרך כלל. <חיים ילין (יש עתיד):> לא אמרנו שאנחנו אוהבים את כל ש"ס. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> לא, לא. אתה לא הבנת מה שאמרתי לו. <היו"ר שי פירון:> הכול בסדר. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> הבקיאות שלו במספר שתיים. אדוני היושב-ראש, אני ביקשתי את רשות הדיבור אף שאני לא השר המשיב בעניין. אני אומר, כשחזרתי והכרתי קצת יותר מקרוב את השירות הממשלתי, נדהמתי מהתופעה הזאת, ואני רוצה לספר משהו אישי. יש לי עובדת בלשכת שר הכלכלה. אתם יודעים שבלשכת שר זה משרות אמון. יש בלשכה עובדת כבר עשר שנים, עברה כבר חמישה או שישה שרי כלכלה, והיא עובדת מסורה מאוד בכל התפקידים; מסורה, באמת עובדת יוצאת מן הכלל. אני הייתי בטוח שהיא עובדת קבועה במשרד, ולכן היא נשארה בלשכה, למרות חילופי כל השרים. מתברר לי שהיא עובדת קבלן כבר עשר שנים, ולכן היא נשארת בלשכה, מכיוון שהיא לא באה על חשבון המכסה של התקן של לשכות השרים. וכששאלתי: ריבון העולם, כזאת אישה – היא עולה מברית-המועצות, מסורה, כל כך טובה. למה? אין, זהו. ואז התברר לי שיש אצלי בלשכה, במשרד, עוד עשרות עובדים כאלה. פניתי לשר האוצר. אמרתי: באמת, זה הנושא הכי דחוף שיכול להיות, כזה דבר. לטפל, לתת דוגמה במאבק הזה. לצערי, אני מבין שהבעיה היא הרבה יותר סבוכה. חבר הכנסת מיקי לוי, העלית את הנושא. אני יודע בידיעה ברורה, אני יכול להגיד לכם, אני נפגש כמעט כל כמה ימים עם יושב-ראש ההסתדרות – שאני רואה בו לא יריב, חלילה וחס, אלא שותף אמיתי, שותף חברתי אידיאולוגי אמיתי בכל הנושאים של העובדים ושל המשק – ואני מאוד מתפעל מהעבודה אתו, ואני מאוד שמח מהעבודה אתו. והוא סיפר לי היום – אני כבר, אני אומר לכם את האמת, "נזפתי" בו שהוא הולך יותר מדי. הוא כבר מדבר על משהו מצומצם מאוד, העיקר לפרוץ ולהתחיל בנושא עובדי קבלן. אני אמרתי לו שלעניות דעתי היה צריך ללכת יותר. סגן השר שומע את זה, שיעביר את זה לאוצר. אני יודע שאי-אפשר לפתור את כל הבעיה, אבל חייבים להתחיל לפתור את הבעיה. אתה הצעת עובדי כתף-אל-כתף; הם הולכים – איפה, הרבה פחות מזה. וגם בזה, לצערי, עדיין אין סיכום ואין הסכמה עם האוצר בעניין הזה. חבר הכנסת יצחק כהן, סגן שר האוצר שלנו, המסור והיקר, חבל. בסוף הרי אנחנו ניתן את זה. ביום רביעי ישבתו שדות התעופה והנמלים. בשביל מה? זה הגיוני. לא יכול להיות שמורות בבית-ספר, 4,000 מורות, יהיו עובדות קבלן; ולא יכול להיות שעובדות ניקיון בבתי-חולים, ולא יכול להיות שאחיות בבתי-ספר. יש שורה שלמה של מקצועות שהן כבר עובדות שם שנים, ובין כה וכה אנחנו משלמים, ומשלמים יותר, מכיוון שמעבידים אותם דרך חברות קבלן. צריך להכניס – וזה רק שלב ראשון. בסוף צריך לשאוף שגם עובדי הניקיון והשמירה ואחרים יהיו עובדי מדינה. חלק יוצאים לחופשה, חלק לא יוצאים לחופשה – שורה של עיוותים נוראיים שקורים בגלל הדברים הללו. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד השר, ציונה, שעושה קפה לכולם, כבר עברה שישה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> 12 שנה היא עובדת פה. <חיים ילין (יש עתיד):> ציונה. פה. בוא נתחיל מפה, מהכנסת, מהממשלה. <קריאות:> – – – <היו"ר שי פירון:> אתה אחד מהמציעים של ההצעה? אז הוא אחד מהמציעים. <מיקי לוי (יש עתיד):> אם אחד המציעים רוצה דרך – – – את דעתו. <היו"ר שי פירון:> חברים, בואו רגע – אנחנו נעלה להצבעה – פשוט חבר הכנסת איימן עודה – חברים, חבר הכנסת ביטן, אני מחויב בכבודך כיושב-ראש הוועדה שבה אני מכהן, אז אנא בטובך, אל תביך אותי. שב במקומך בנחת. <דוד ביטן (הליכוד):> יכולתי להגיד לא לאורלי לוי? <היו"ר שי פירון:> לא. בזה אני מסכים. אני מבקש, בבקשה – אנחנו נצביע משום שחבר הכנסת איימן עודה מבקש שההצעה תעבור לדיון בוועדת הכספים. מי שמצביע בעד מציע לקבל את הצעת רוב המציעים וסגן השר, שמסתפקים בתשובה, ומי שמצביע נגד מבקש שזה יעבור לדיון בוועדת הכספים. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> סליחה, אדוני היושב-ראש, מכיוון שהנושא הוא כל כך חשוב, אם כולם היו מסתפקים בתשובת השר זה היה מצוין, אבל אם לא, אני לא חושב שלעשות נגד ובעד – אם הוא מתעקש על ועדת הכספים – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> כמובן, אנחנו נצטרף אל חבר הכנסת – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אז תצטרפו אליו, תצטרפו אליו. <היו"ר שי פירון:> אוקיי. אז מי בעד דיון בוועדת הכספים? שיצביע בבקשה. ההצבעה החלה. תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת רועי פולקמן שמבקש – אני אכריז, אל תדאג. אדוני, אני מקצר תהליכים – עד שהוא ילך וכו'. זה בסדר, נאזם, הכול בסדר. הצבעה מס' 12 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 11 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר שי פירון:> בעד – 11, אין נגד ואין נמנעים. אני קובע שההצעה תידון בוועדת הכספים. <הצעה לסדר-היום> <ירידה דרמטית בקצב גידול היצוא במשק הישראלי> <היו"ר שי פירון:> אני מזמין את חבר הכנסת רועי פולקמן להעלות הצעה לסדר-היום בנושא: ירידה דרמטית בקצב גידול היצוא במשק הישראלי, מס' 750. ישיב על ההצעה שר הכלכלה אריה דרעי. מכלוף דרעי, סליחה. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> סלח לי, כמו שיש אריה מכלוף, שמי איימן עודֶה ולא איימן עודָה, אז תדייקו בבקשה. <היו"ר שי פירון:> אני אמרתי עודֶה. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> עודֶה. <רועי פולקמן (כולנו):> עודֶה, איימן עודֶה. <היו"ר שי פירון:> עודֶה? <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> כן. <דוד ביטן (הליכוד):> בבחירות זה היה עודָה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> לא, אתה צריך להגיד איימן מכלוף עודה. <היו"ר שי פירון:> אני, דרך אגב, היום גיליתי – אני חייב לומר – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אני תמיד אמרתי – – – <היו"ר שי פירון:> חבר הכנסת איימן עודָה, אני רוצה שתקשיב. <מיקי לוי (יש עתיד):> עודֶה. <היו"ר שי פירון:> אני גיליתי היום, חבר הכנסת עודֶה – אני גיליתי היום – הצעתי לחבר הכנסת מיקי לוי, כדי שישמעו אותו יותר, שיקרא לעצמו מיקי מכלוף לוי, ואז הוא אמר לי שבאמת קוראים לו מיקי על שם סבא שלו מכלוף. אז אני כבר לא יודע מה קורה בכנסת הזאת עם מכלוף. כולם רוצים להיות דרעי, כולם פתאום מוצאים איזה מכלוף בסבים שלהם. אדוני, בבקשה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> זה הפך להיות כל כך פופולרי – יש לנו בכנסת אחת שני מכלופים. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> נראה כמה בשנה הבאה יהיו, כמה תינוקות ייקראו מכלוף – – – <היו"ר שי פירון:> לא, עכשיו אתה כבר מתחיל לעבוד בתור – – – <קריאות:> – – – <היו"ר שי פירון:> אז תירגע, תירגע, זה בסדר. אתה בכל זאת שר הכלכלה, זה בסדר. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> המכלופים הפכו להיות אליטות חדשות. <היו"ר שי פירון:> חבר הכנסת פולקמן, בבקשה. <רועי פולקמן (כולנו):> אני רועי שמואל, דרך אגב. אז אפשר לקרוא לי שמואל. <היו"ר שי פירון:> רועי שמואל, בבקשה. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> רועי שמואל? <רועי פולקמן (כולנו):> כן, זה השם. <היו"ר שי פירון:> "כי מה' שאלתיו". <רועי פולקמן (כולנו):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, תודה רבה על נוכחותך כאן, חברי חברי הכנסת, כמה משפטים. מונח לפני דוח הלמ"ס שפורסם בשבוע האחרון, שמדבר על ירידה דרמטית בקצב גידול היצוא של ישראל. מהנתונים שפרסם הלמ"ס מדובר על זה שבשלושת החודשים האחרונים, אפריל–יוני, ירד יצוא הסחורות של ישראל בשיעור של כמעט 17%, בהמשך לירידה בשיעור השנתי של כמעט 3% שנרשמה בשלושת החודשים הראשונים של השנה – ירידה לא קטנה. נסיגת היצוא מתחילת השנה הקיפה את מרבית ענפי התעשייה. כך, למשל, ביצוא תעשיות ההיי-טק, המהווה כ-50% מכלל היצוא, נרשמה בחודשים אפריל–יוני ירידה של כמעט 5% בחישוב שנתי. הנסיגה ביצוא מדאיגה במיוחד על רקע התרחבות בסחר העולמי בסחורות. לפי תחזיות בגופים בין-לאומיים, הסחר העולמי של סחורות מתרחב השנה בקצב של 3.7%, בעוד היצוא התעשייתי נסוג ב-9% מתחילת השנה. זאת ועוד, אדוני השר, היצוא בישראל ממשיך להיות תלוי במספר מצומצם של חברות ענק, למעשה שלוש חברות גדולות, בעוד שיתר היצואנים מתקשים מאוד ביכולתם לפרוץ לשווקים חדשים ולהגדיל את היקף המכירות של השווקים המסורתיים. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> – – – באשראי. <רועי פולקמן (כולנו):> גם. הנתונים המוצגים בדוח מדאיגים, ומצביעים על הצורך הדחוף במציאת דרכים להתמודד עם הסוגיה הזאת ולחזק את תחום היצוא. ההאטה שנרשמה בסקטור כה חשוב היא בעלת השלכות מיידיות על צמיחת המשק. היצוא הוא קטר צמיחה מרכזי במשק הישראלי, וככל שנמקד את המאמצים ביצוא, נוכל להביא להרחבת הפעילות של התעשייה ולהרחבת התעסוקה בישראל. בהיעדר יצוא צומח לא נוכל לעמוד ביעדי הצמיחה של מדינת ישראל, שעומדים על כ-3% – וזה, דרך אגב, נמוך מיעד הפוטנציאל המשקי. אדוני השר, אני פונה אליך בבקשה שהנושא הזה יידון – נראה לי בוועדת הכלכלה – כדי שאפשר יהיה לקיים דיון על הצעדים שמדינת ישראל יכולה לעשות כדי לעזור לעסקים; גם לחברות הגדולות אבל גם לעסקים קטנים ובינוניים. אנחנו נפגשנו לפני כמה שבועות בדיון על תוכנית הצמיחה של העיר ירושלים, ואחד המנועים המרכזיים שהצגנו שם היה שגם הערים, המטרופולינים הגדולות בישראל, צריכות לקחת את נושא היצוא כאג'נדה. זה לא רק אחריות של הממשלה, של משרד הכלכלה ושל שר הכלכלה, אלא גם בכל הפעולות שנעשות ברמת הערים וברמת הטיפול בעסקים קטנים ובינוניים. יש צעדים, יש כאלה מודלים בעולם, שלפיהם אפשר לתמוך בעסקים קטנים ובינוניים להיות מוטי-יצוא, לחשוב יצוא, להגיע לתערוכות בין-לאומיות ולעודד אותם לפרוץ לשווקים חדשים. התחום הזה הוא קריטי למדינת ישראל. זה לא פשוט לייצא ממדינת ישראל, אבל זה יעד אסטרטגי, ואני אשמח שנקיים על זה דיון ונחשוב איך ניתן לעזור. זו כמובן אחריות של משרד הכלכלה, אבל לא רק משרד הכלכלה; אנחנו צריכים להגדיל את המודעות הציבורית לנושא הזה ואת המודעות של גופים שונים ולחבור כדי להגדיל את היצוא הישראלי. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לחבר הכנסת רועי פולקמן. ישיב שר הכלכלה חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי. בבקשה. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת רועי שמואל פולקמן, אני אתחיל מהסוף. אני ודאי אשמח שיהיה דיון בוועדת הכלכלה, כל דיון בנושא הזה הוא חשוב, אבל אני אגיד כמה נקודות – נתונים, בעיקר. סך היצוא הישראלי גדל בשנים האחרונות, ועיקר הגידול היה ביצוא השירותים. זה כעשור המאזן בחשבון השוטף של ישראל חיובי, כלומר היקף היצוא גדול מהיבוא. נכון מה שאמרת, ומשרד הכלכלה גם מודע לעובדה שהגידול ביצוא הסחורות הואט. כמו כן, המשרד מודע לריכוזיות של היצוא הישראלי: כ-65 חברות מייצאות כ-65% מסך יצוא הסחורות. לאור זאת, משרד הכלכלה פועל בשנים האחרונות ביתר שאת להגדיל את היצוא ולגוונו, באמצעות כמה כלים: הרחבה של מערך הנספחויות המסחריות של משרד הכלכלה בשווקים המתעוררים, בדגש על המזרח. בסין אנחנו היום כבר עם חמש נספחויות, ואנחנו פותחים עכשיו את השישית. רק בשביל לסבר את האוזן, מי היה מאמין לפני כמה שנים שכשנפתח את השישית בסין יהיה מספר הנספחים גדול ממספרם בארצות-הברית? בארצות-הברית הגדולה יש לנו בסך הכול חמישה נספחים. השוק הזה במזרח-אסיה, בעיקר בסין, בהודו, ביפן, בסינגפור – בכל המקומות הללו אנחנו רואים את השווקים המתעוררים, וכולם יודעים על התרומה הנכבדה של הנספחים המסחריים, שמסייעים לחברות ישראליות לייצא, לחדור לשווקים חדשים, באמצעות חיבור לשותפים מקומיים, מתן מידע, משלחות עסקיות, תערוכות ועוד. לפני שבועיים פגשתי את השגריר שלנו בסין מתן וילנאי, שהיה פה בביקור בארץ, והוא אמר לי: דחוף, דחוף – לא ידעתי כמה שזה חשוב – תפתח עוד ועוד. כל נספחות כזאת, כל סוכנות כזאת של נספח מסחרי, מוסיפה המון. ואלה הכלים שאנחנו מופקדים עליהם, ואנחנו נעשה את זה. משרד הכלכלה השיק בשנת 2014 את התוכנית "כסף חכם", בהיקף של 50 מיליון שקל לשנים 2014–2015. התוכנית הזאת מיועדת לסייע לחברות ישראליות לפרוץ לשווקים חדשים. כשמה כן היא, "כסף חכם" – לנסות לפרוץ לדברים חדשים, וכל חברה שנתמכת מלווה על-ידי הנספח המסחרי בשוק היעד. נוסף על "כסף חכם", משרד הכלכלה מפעיל קרנות סיוע לחברות המבקשות לקבל תמיכה כספית בחדירה לשווקים בין-לאומיים, דוגמת התוכנית "כסף חכם". יש לנו קרן הודו-סין-יפן, קרן הפרויקטים ותוכנית מאגדי תשתית. בסך הכול בשנת 2014 חולקו כ-52 מיליון שקלים לחברות נתמכות במסגרת הקרנות השונות. במטרה לגוון את היצוא, משרד הכלכלה מנהל בשנים האחרונות כמה משאים-ומתנים כדי להרחיב את מערך הסכמי הסחר החופשי של ישראל. בין המדינות האלה ניתן למנות את סין, וייטנאם, אוקראינה, פנמה, הודו ועוד, שאין לנו אתן עדיין הסכמי סחר חופשי, אבל אנחנו בשלבים כאלה או אחרים. אני אישית, למרות הזמן הקצר, כבר פגשתי חלק מהשרים של המדינות הללו פה בארץ, ואני מנסה לדחוף – שלחתי גם מכתבים לשרים הנוגעים בדבר כדי לקדם את הסחר החופשי, שהוא למעשה מנוע מאוד חזק לדחיפת היצוא, כשיש הסכם סחר חופשי. אני מקווה שאנחנו נצליח לקדם ולראות עוד הסכמים במהלך הקדנציה הזאת. אם יהיה לנו הסכם סחר חופשי עם סין, זה דבר חשוב מאוד לא רק ביחסים בינינו, אלא כיוון שדרכנו – אנחנו גם יכולים לפתוח להם ולהיות המתווכים לשווקים אחרים, ויש לזה חשיבות גדולה מאוד. בנוסף, משרד הכלכלה פועל כל העת לסייע לחברות לחדור לשווקים בין-לאומיים באמצעות משלחות עסקיות לחוץ-לארץ, מימון השתתפות בתערוכות בין-לאומיות, ליווי עסקי פרטני של חברות ישראליות בחוץ-לארץ, סיוע בתחום הרגולציה בשווקים בין-לאומיים, הקמת מרכזים עסקיים כגון המרכז העסקי החדש שהוקם בשנגחאי – הקמנו מרכז עסקי שלנו, ישראלי, יוצא מן הכלל, לשימוש התעשייה הישראלית – ועוד פעילויות רבות. המשרד גם פעל להגדיל את ערבויות המדינה לביטוח סיכוני סחר-חוץ עבור עסקאות יצוא בהיקף של 1.5 מיליארד דולר. משרד הכלכלה רואה לנגד עיניו את תרומת היצוא הישראלי לכלכלה הישראלית, ובימים אלה אנחנו עמלים על תוכנית העבודה המשרדית לשנת 2016 במטרה להתמודד עם האתגרים הרבים העומדים בפני התעשייה הישראלית ולהגדיל ולגוון את היצוא. כפי שאמרתי, אני תומך בדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת, כיוון שלא אנחנו הגורמים – נכון שזה בתחום הסמכות שלנו והאחריות שלנו, אבל יש עוד גורמים ששותפים לדבר הזה ויכולים לתרום. אני רואה ביצוא הדבר החשוב ביותר לכלכלה הישראלית. אחת הסיבות העיקריות שהסכמתי – לא כל משרד מסכים לוותר על אגפים שלו – אחת הסיבות העיקריות שהסכמתי להפוך את המדען הראשי לרשות – מה שעבר שלשום בכנסת, ובשבוע הבא כבר נקדם את זה בוועדת הכספים – הייתה הסיבה הזאת: פשוט מאוד, להסיר ממנו כל חסם ביורוקרטי, כיוון שאנחנו צריכים את הכלים הכי חכמים, ואנחנו יודעים שהמדען הראשי הוא אחד הכלים שהכי מעודדים יצוא, בהיי-טק ובכל התחומים שהוא מתעסק בהם, בטכנולוגיות החכמות. לכן, נעשה ונמשיך לעשות. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. אם כן, שר הכלכלה גם הוא מסכים, אז אנחנו נצביע שההצעה תעבור להמשך דיון בוועדת הכלכלה. מי בעד? אני מפעיל את ההצבעה, בבקשה. הצבעה מס' 13 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 7 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר שי פירון:> אם כן, חברים יקרים, תוצאות ההצבעה – זה סופר כל כך הרבה מצביעים, לוקח לו זמן – שבעה בעד, אין נגד ואין נמנעים. אני קובע שההצעה עברה. <הצעה לסדר-היום> <הבטחת הפנסיה של העובדים והקשישים בישראל והעלאת קצבאות הזיקנה> <היו"ר שי פירון:> נעבור להצעה לסדר-היום בנושא: הבטחת הפנסיה של העובדים והקשישים בישראל והעלאת קצבאות הזיקנה, מס' 917, של חבר הכנסת דוד ביטן. רק נציין שסוכם עם סגן שר האוצר שההצעה תועלה, והתשובה תינתן בבוא המשיח. בבקשה, חבר הכנסת ביטן. אתה מסמס את ההצעה לסדר-היום לכולנו? לא. חשבתי שאתה מסמס לנו את ההצעה במקום לעלות, ואתה אומר: תקראו את הסמ"ס, וככה – – – <דוד ביטן (הליכוד):> הנה, אני בא. <היו"ר שי פירון:> הנה אני בא. אל תמהר, יש לנו זמן, דוד. קח את הזמן שלך. <דוד ביטן (הליכוד):> אמרתי היום בוועדת הכנסת שאם אנחנו מחלקים את השכר לפי שעות עבודה, אנחנו פחות משכר מינימום, אתה יודע. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> זה הולך לפי מילה. <דוד ביטן (הליכוד):> תבדוק. ההצעה לסדר-היום שלי היא על פנסיה וביטוח לאומי לקשישים. לצערי הרב – סגן שר האוצר, סיכמתי אתו שהוא יכול ללכת, וזה יעבור לוועדת העבודה והרווחה. לצערי הרב, בישראל אין תשלומי ביטוח לאומי מתאימים וסבירים לקשישים, במיוחד לקשישים שאין להם פנסיה; והפנסיה הצוברת היא בעצם לא פנסיה. אנשים יתעוררו איזה יום ויגלו שהם עבדו 30 שנה והם לא מסוגלים לכּלכל את עצמם ולחיות בכבוד. <היו"ר שי פירון:> לכַלכל. <דוד ביטן (הליכוד):> לכַלכל. ידעתי שאתה היושב-ראש – יש לי בעיה, אבל בסדר גמור, אני מקבל את זה. תמיד הוא מתקן אותי. <היו"ר שי פירון:> לא רק אותך. דבר עברית נכונה. <דוד ביטן (הליכוד):> לי יש בעיה עם זה. אני רוצה להתייחס, ראשית כול, לביטוח הלאומי. השר אורי אורבך ז"ל כתב דברים חשובים, ברורים ביותר, בעיתון "דה-מרקר", בטור שכתב, ואני מצטט: אפשר לקרוא לזה "כיפת הברזל החברתית". ניתן להשתמש בביטוי כמו "מנהרות העוני", ולהפחיד עם האיום הבא על מדינת ישראל, אבל מוטב לומר זאת כך: חייבים להעלות את קצבאות הזיקנה. גם מנכ"ל הביטוח הלאומי יוסף מור אמר בריאיון – גם ל"דה-מרקר" – – <היו"ר שי פירון:> עכשיו אני מתקן אותך לא בעברית: מנכ"ל הביטוח הלאומי שלמה מור-יוסף. <דוד ביטן (הליכוד):> שלמה מור-יוסף, נכון. – – שיש בעיה קשה בכל הקשור בהתמודדות עם העוני בזיקנה. הממשלה מתעלמת מכך שהפנסיות הצוברות הולכות ליצור זקנים עניים. חייבים לחזור, לעזור יותר לפנסיה, אם זה באג"ח, ואם לחזור להגדיר זכויות מובטחות בפנסיה עם ערבות מדינה. גם בקצבאות הזיקנה, הוא אומר, צריך להוסיף לפחות 1,000 שקל בחודש. בישראל חיים כיום כ-850,000 אזרחים ותיקים, המהווים כ-10% מאוכלוסיית המדינה. שיעור הגידול באוכלוסייה הזאת הוא הגבוה ביותר בהשוואה לכל אוכלוסייה אחרת, והצפי הוא שב-20 השנה הקרובות מספר זה יוכפל ויגיע ליותר מ-1.5 מיליון אזרחי המדינה. לא זו בלבד, אלא שבמהלך תקופה זו תוחלת החיים של האזרחים הוותיקים תעלה בהדרגה, כך שיתווספו עוד שנות חיים מרגע היציאה לפנסיה. למי שהגיע לגיל הפנסיה על-פי חוק, הקצבה שנותנים אינה מספיקה לכסות את כל הצרכים הבסיסיים של רוב הקשישים, שהיום – בזמנם הרי לא דאגו לפנסיה; רוב העצמאים לא דאגו, והיו הרבה מאוד עובדים שלא דאגו לעניין הזה, ובעצם הם לא מסוגלים, ב-2,400 שקל בחודש, לחיות ולכלכל את עצמם. קצבת הזיקנה בישראל היא הנמוכה ביותר, אפילו מאוד, ביחס ליוקר המחיה בישראל וביחס למדינות ה-OECD. לעומת מדינות אלה, קצבת הזיקנה בישראל מדורגת בתחתית הסולם – חמישית מהסוף. קצבה זו נמוכה בממוצע במאות שקלים ביחס לקו העוני לאדם בודד, שהיה בשנה שעברה 2,820 שקלים. בעקבות עדכון בלתי מספק של הקצבאות, שיעור העוני עולה ועולה, והרבה מאוד מהאנשים שנמצאים מתחת לקו העוני הם בעצם זקנים שלא מסוגלים לחיות מהן והמחיה שלהם בעצם עוברת למשפחות שלהם – לילדים, לנכדים – אבל בסופו של דבר אנחנו צריכים לדאוג להם; לא צריך להתנות את זה בסיוע משפחתי, כי לא כולם עוזרים ולא כולם יכולים לעזור. דבר נוסף – מקבצי דיור לקשישים. עד היום רוב המקבצים נעשו לעולים, אבל יש המון קשישים שמכל מיני סיבות – סיבות של פשיטות רגל או סיבות אחרות – הגיעו לגיל זיקנה ואין להם דירה. ברור שהם לא מסוגלים לשכור דירה מהתשלומים האלה שהם מקבלים מהביטוח הלאומי. על כן, במצב הזה הגיע הזמן שהמדינה תפעל למקבצי דיור לקשישים שהם מחוסרי דיור. זה יותר חשוב מקצבת הזיקנה עצמה, שהביטוח הלאומי נותן. אנצל את זה שהשר נמצא פה. זה אחד הדברים שאתם נלחמתם עליהם בבחירות, גם הליכוד, אבל גם אתם, ואני מצפה שבקדנציה הזאת יובאו תקציבים לנושאים האלה. לגבי הפנסיה – אין פנסיה בישראל. הפנסיה הצוברת היא לעג לרש. בסופו של דבר, אנשים שיגיעו לגיל הפנסיה יראו שהם עבדו וחסכו אבל אין להם שום דבר. הפנסיה התקציבית שהמדינה נתנה, 2% לשנה וכל מיני הטבות כאלה ואחרות, נתנה אפשרות לפורשים מהמגזר הציבורי לחיות בכבוד. אבל אלה שנותנים עכשיו את הכספים כפנסיה צוברת, בסופו של דבר הם יגיעו למצב שהם לא יוכלו לחיות בכבוד. יש פה סוג של הונאה כלפי אותו ציבור, שמבטיחים לו 2% לשנה, אבל אין לו יותר מ-1%, או אפילו פחות מזה. ועוד אומרים לו שזה טוב אולי לעשר שנים כי אחר כך גם לא יהיה כסף בקופה. ואז מפחידים את הציבור הרחב ואומרים לו: עכשיו אתה חייב לפרוש בגיל מבוגר יותר. איפה אנשים יעבדו? עד איזה גיל אנשים צריכים לעבוד כדי לקבל פנסיה כלשהי? מה מצפים, שהם יתחילו את הפנסיה בגיל 77 באיזה שלב ויחיו עד גיל 82-80 וילכו לעולמם? זה ממש תרגיל הונאה כלפי הציבור הרחב. הגיע הזמן שהאוצר יכניס יד לכיס ויפתור את הבעיה הזאת אחת ולתמיד. רבים סבורים שהם יזכו לפנסיה, אבל בסופו של דבר, ברור שלא. הגמלאים יהיו עניים, או יותר מכך. הצרכן אבוד גם בשוק הביטוח. הסכנות והאיומים הניצבים בפני האוכלוסייה העובדת והחוסכת הם רבים. אני אתן לכם דוגמה: היום ברור לגמרי שעל כל 100,000 שקל חיסכון בקופת גמל, אתה יכול לקבל 500 שקל פנסיה. לא יותר מזה. דרך אגב, לפי האקטואריה שעושים, וגם מה שהיום מקבלים אנשים שהתחילו לקבל פנסיה. זאת אומרת, על מנת לקבל 5,000 שקל, אתה צריך לחסוך מיליון שקל. ברור שרוב העובדים בישראל שמשתכרים שכר מינימום, או קצת יותר מזה, לא מסוגלים להגיע לרמת פנסיה אמיתית כדי להמשיך ולחיות לאחר מכן. לעומתם, אלה שמקבלים פנסיה תקציבית, הם במצב טוב. הוא פורש בגיל 50, מקבל 2% לשנה עד גיל המוות. יש חוסר איזון מוחלט בין אלה לבין אלה. וגם, אם כבר מבטיחים 2%, אז שיהיו 2%. שהמדינה תיתן ערבות שהחיסכון יהיה בסופו של דבר 2%. כמו שהבטיחו לאלה שבפנסיה תקציבית, שהמדינה תחליט שלא משנה כמה כסף יהיה בקופה, אנשים יקבלו 2% לשנה. זה נראה לי הכי ריאלי והכי סביר. אחרת, מה יהיה בעוד עשר שנים כשאנשים יתחילו לפרוש לפנסיה ויגלו שהבטיחו, 2% ואין 2%, יש 1% לשנה? וזה דבר שלא יעלה על הדעת. אני אתן לכם דוגמה: אדם שמרוויח 8,000 שקל בחודש ורוצה להגיע לקצבה של 70%, צריך שיהיו לו בקופה בסביבות 1.3 מיליון. כדי שיהיו לו 1.3 מיליון, הוא צריך להפריש בכל חודש בערך 3,700 שקל בחודש. ברור מאליו שזה לא מה שקורה בפועל. גם היום הקרנות כל הזמן מאיימות על הציבור ועל הממשלה ואומרות כי לאור העלייה בתוחלת החיים, אנחנו לא נעמוד בשום דבר. אז מה הם רוצים, שאנשים ימותו צעירים כדי שהם יעמדו בפנסיה, או שיעבדו עד גיל 80? צריך לדאוג שהממשלה תעשה את מה שצריך כדי שהציבור יוכל לחיות בכבוד. אני רוצה לומר שלדעתי, הנושא הזה יהיה נושא הבחירות בעוד עשר שנים. הנושא הכי חשוב והכי משמעותי לציבור הרחב. רק על זה ידברו ורק על זה יהיו הבחירות. אז עדיף שנקדים תרופה למכה ונבטיח בהחלטת ממשלה וגם בחוק שגם אלה שחוסכים פנסיה צוברת יקבלו 2% לחודש לכל שנה. זאת אומרת, מה שאני אומר, צריך לדאוג שאנשים שעובדים וחוסכים לפנסיה יקבלו פנסיה סבירה, בדיוק כמו הפנסיה התקציבית, לפי השנים שהם עבדו; שיהיה ביטחון מטעם המדינה. דבר שני, צריך להוסיף תשלומים לביטוח הלאומי כדי שאנשים יקבלו גמלה סבירה בביטוח הלאומי למי שאין לו פנסיה. מי שיש לו פנסיה של 20,000 שקל יכול להסתפק גם ב-2,400, אין בעיה, אבל מי שאין לו, צריך להעלות לו את הסכום. דבר שלישי – והוא לא פחות חשוב – שממשלת ישראל תתחיל לבנות מקבצי דיור לקשישים שאין להם דירה מכל מיני סיבות. אלה זכאים גם כן לדיור הוגן בגיל זיקנה. תודה רבה לכם. אני סיכמתי עם סגן השר שאנחנו נעביר את זה לדיון בוועדת העבודה והרווחה, אז הייתי מבקש שזה מה שיהיה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה, אדוני. אנחנו נצביע על העברה לוועדת העבודה והרווחה. מי בעד? מי נגד? ההצבעה החלה. לא לדחוף, יש מספיק מקום לכולם. רגע, אנחנו נחכה לך, חבר הכנסת ביטן. יפה, הספקת. הצבעה מס' 14 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 4 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר שי פירון:> אם כן, ארבעה הצביעו בעד. ההצעה שלך זכתה לרוב גורף. <דוד ביטן (הליכוד):> מוחץ. <היו"ר שי פירון:> מוחץ. <שאילתות ותשובות> <היו"ר שי פירון:> אני מזמין את שר הכלכלה חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי להשיב על שאילתות של חבר הכנסת מיקי מכלוף לוי. קדימה, אתה צריך לעמוד כאן, והוא שואל את השאלות. שאילתות באמת. עכשיו אנחנו בשאילתות 12 ו-23. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> הוא לא נמצא, שואל – – – <היו"ר שי פירון:> אמרתי, אריה מכלוף דרעי ישיב למיקי מכלוף לוי. אני עכשיו בקלילות. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אם הוא באמת ישנה את השם, אני אתייחס אליו אחרת. <היו"ר שי פירון:> אם אפשר לפתוח את המיקרופון לחבר הכנסת – עד שהוא עולה. כשנאזם פה, הכול לפי הכללים בדיוק. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אפשר לעשות לו שינוי השם עכשיו? <היו"ר שי פירון:> אפשר, אין בעיה. <מיקי לוי (יש עתיד):> שלא לפרוטוקול, אדוני השר, השם – – – <היו"ר שי פירון:> דווקא הדברים שלא לפרוטוקול הם הכי מעניינים, אז תאמר. <מיקי לוי (יש עתיד):> השם המופיע בתעודת הלידה הוא מיכאל מכלוף לוי. מיכאל. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> באמת? למי, לך? אז למה חיבית את המכלוף עד היום? אולי היה סיכוי – אם הייתי יודע שאתה מכלוף – – – <היו"ר שי פירון:> התכוונת לומר למה החבאת, לא חיבית. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> החבאת. החבאת. רציתי שתעיר. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> מכלוף באמת? <מיקי לוי (יש עתיד):> מיכאל מכלוף לוי. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> תראה כמה מכלוף יש בשוק ועכשיו מתגלים כולם. <היו"ר שי פירון:> דרך אגב, אני רוצה לא לפרוטוקול לומר שבתעודת הזהות שלי לא קוראים לי מכלוף. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> לא זכית. <היו"ר שי פירון:> אבל קוראים לי שי משה. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> לא זכית. <היו"ר שי פירון:> שי משה. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אבל כתוב שם בת-ים? <היו"ר שי פירון:> אצל שנינו כתוב בת-ים. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> מצוין. הלאה, בכבוד. <היו"ר שי פירון:> שאילתה מס' 12, של חבר הכנסת מיקי לוי: התנהלות המועצה לצרכנות. בבקשה. <12. התנהלות המועצה לצרכנות> <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני השר, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, תחקיר "דה-מרקר" מ-12 במאי מציג התנהלות בלתי תקינה ובלתי יעילה של המועצה לצרכנות. מהתחקיר עולה כי כבר 26 חודשים פועלת המועצה ללא דירקטוריון וכי מנכ"ל חדש היה צריך להתמנות כבר לפני שנתיים לערך. רצוני לשאול: 1. האם הנתונים שפורסמו נכונים? 2. אם כן – האם ומתי ימונה מנכ"ל חדש? 3. האם יאויש הדירקטוריון במלואו ומתי? <היו"ר שי פירון:> כן, בבקשה, אדוני, אתה מוזמן להשיב. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> חוק המועצה לצרכנות שחוקק ב-2008 קובע כי המועצה לצרכנות תפעל באופן עצמאי, ללא תלות ולטובת הצרכן. כשנכנסתי למשרד הכלכלה התבררה בפני, לצערי, תמונה עגומה מאוד שבמסגרתה הדירקטוריון של החברה נמצא בתת-איוש באופן שמשתק את פעילות הגוף החשוב הזה. אומנם המועצה ממשיכה לפעול מכוח המנכ"ל, אולם אין דירקטוריון שאחראי להכווין את הפעילות, לקבוע אסטרטגיה ולבחון סוגיות – כפי שעלו בכתבה של "דה-מרקר". אני בימים אלו פועל – אני מקווה שמסיים כבר – למנות בהקדם דירקטוריון למועצה כדי שיוכלו להתחיל לפקח, לבקר, להתוות מדיניות, ובין היתר, גם להעמיד מנכ"ל אחר. הוא עשה כבר קרוב לתשע שנים, אם אני לא טועה. הדירקטוריון החדש יבחן, בין היתר, את האסטרטגיה של המועצה ואת פעילותה, כמו כן, כאמור בכתבה, יביא את הנושא להכרעתי ככל שיידרש. צריך לזכור שיש צרכנים רבים שהכתובת היחידה שלהם היא המועצה לצרכנות. אנחנו צריכים לפעול על מנת לחזק אותה, שכל צרכן בישראל ידע שיש לו כתובת של מועצה עצמאית, ללא תלות. תפקידי – לדאוג לכך שתהיה לה מועצה ציבורית, שיהיה לה תקציב, שתהיה לה הנהלה, מנכ"ל וכל הצוות הנדרש. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. שאילתה מס' 23, של חבר הכנסת מיכאל מיקי מכלוף לוי: ביטול העדפה במעונות-יום למשפחות עובדות. אה, יש לך שאלה נוספת על השאילתה הקודמת. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני רק מבקש לציין שתשובת השר מקובלת עלי. אם ימונה דירקטוריון חדש ואם יוחלף המנכ"ל, שלטעמי הוא בסדר אבל הגיע זמנו – הוא יותר מדי זמן וצריך מישהו עם ראייה רחבה יותר – תשובת השר מקובלת עלי. אני אמשיך לעקוב אחרי הנושא. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. תעבור בבקשה לשאילתה 23, בנושא: ביטול העדפה במעונות-יום למשפחות עובדות. בבקשה. <23. ביטול העדפה במעונות-יום למשפחות עובדות> <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני השר, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הסבסוד למעונות-יום הותנה בכך ששני ההורים עובדים, ותנאי זה בוטל. שאלותי: 1. מה היא ההצדקות לביטול תנאי זה? 2. האם נכון לסבסד דווקא אנשים בעלי כושר עבודה שמעדיפים לשבת בבית ולהתפרנס מקצבאות? 3. מה ייעשה לקידום תעסוקת חרדים? ואני בעד, ואני כבר זימנתי לשבוע הבא דיון דחוף במליאה בנוגע לכך שנשים חרדיות מופלות בהיי-טק בשכר שלהן. זה דבר שלא מקובל עלי. זה לא מעודד יציאת נשים חרדיות לעבודה. 4. האם תרחיב את פרויקט להב"ה? <היו"ר שי פירון:> אדוני, בבקשה. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> האמת היא שלפי מספר הפעמים שהוא העלה את הנושא הוא כבר יודע גם את התשובה בעל-פה, אבל אני אחזור על זה עוד פעם. <היו"ר שי פירון:> אדוני השר, אתה צריך לדעת שחבר הכנסת מיקי לוי הוא אחד האנשים המיוחדים, שהנושאים – באמת אכפת לו מהם. הוא באמת מתעניין בהם, וזה לא מן השפה ולחוץ. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> טוב. אני אשיב לו. משרד הכלכלה הוא המשרד החברתי-כלכלי המוביל, והוא פועל נמרצות לחיזוק שוק העבודה. בין היתר, הוא פועל לשילוב מגוון אוכלוסיות בשוק העבודה, וזאת בכלים מגוונים ורבים, ובהם מרכזי הכוון תעסוקתיים, סיוע בלימודי הכשרה, סיוע למעסיקים בקליטת עובדים, וכן סיוע בסבסוד מעונות-יום לאימהות עובדות במטרה לסייע בשילובן במעגל העבודה. אני חייב לומר לך שבחודשיים שאני בתפקיד כבר סיירתי בכמה מרכזים. למה נדבר רחוק? היום סיירתי במרכז "כיוון" בירושלים, בבניין "בזק" ליד התחנה המרכזית. זה מרכז שמפעיל בקבלנות מטעמנו, מטעם המשרד, את כל הנושא של תעסוקת חרדים, גברים ונשים, כולל הכשרה חלקית – לא כל ההכשרות. הוא בעיקר עובד על מבחני אבחון ואחר כך השמה ומציאת מקומות תעסוקה. בתוך קצת למעלה משנה מאז הוקם – ואני רואה את הנתונים של מה שהוא עושה בכל האוכלוסייה, אבל גם אצל גברים חרדים, וזו עבודה יוצאת מן הכלל. ישבנו אחר כך שעה ארוכה ופתרנו בעיות. אני מאוד שמח. זה בירושלים. יש לנו בעוד כ-15 מקומות בארץ. זה חלק מהדברים שהמשרד עושה למען תעסוקת גברים חרדים שאתה מתעניין בה. לפני שנתיים הוחלט – ואתה יודע את זה מקרוב, והייתם שותפים בזה – לשנות את תנאי הזכאות להשתתפות המדינה בתשלום עבור מעונות-יום. דרך אגב, בהסכם הקואליציוני יש עתיד ביקשה להפעיל את זה, ושיניתם דבר שהיה מקובל כל השנים, שמעונות-יום המטרה שלהם היא להוציא את הנשים, לדאוג לנשים שתוכלנה לעבוד, ולא לקנוס נשים שהבעלים שלהן לא עובדים. אתם שיניתם את זה מתוך כוונה טובה, כך אני מאמין, שחשבתם שבדרך של – אני קורא לזה קנס לאישה, אבל אתם תקראו לזה אחרת, זה יעודד את הגברים לצאת לעבודה. אני חולק על זה. אני חושב שאישה שבעלה לא עובד מסיבה כזאת או אחרת לא צריכה להפסיד את ההשתתפות של המדינה בסבסוד שמגיע לה, וזאת לא הדרך לעודד את בעלה לצאת לעבודה. אמרתי שיש שורה שלמה של דרכים, ואני שמח שזה היה הדבר הראשון שעשיתי, שתיקנתי והסרתי את הדבר הזה. יחד עם זאת – אני כבר עניתי לך על זה כמה פעמים – אני פועל ושוקד יומם ולילה, ממש, אני ואנשי המשרד, כדי שהאוכלוסיות המועדפות עלינו היום בתעסוקה – במגזר הערבי, במגזר החרדי ובמגזרים הללו – יש סדרי עדיפויות. כמו שבמגזר הערבי אנחנו פועלים מאוד, אגב, לגבי נשים ערביות, אז במגזר החרדי, אנחנו יודעים. זה לא סוד. אני לא מתבייש לומר. אני עושה. אני לא אחד בפה ואחד בלב. מי שרוצה ללמוד תורה, אשריו ואשרי חלקו. הלוואי שהייתי אני זוכה לזה. אני לא זכיתי לזה. מי שלומד תורה, אנחנו צריכים לעזור לו ללמוד תורה. אבל מי שלא לומד תורה ורוצה ללכת לעבוד, אנחנו גם צריכים לעשות הכול כדי שהוא יצא לעבודה. אני לא מתכונן להפוך את התעסוקה לאמצעי לרוקן את בתי-המדרש, אני לא הולך להיות מיסיונר של הדבר הזה, אבל אני אעשה הכול כדי שמי שרוצה לעבוד יקבל את כל הכלים שאפשר, ואפילו אפליה מתקנת. הדבר הראשון שאני הולך לעשות – לא הראשון, את הראשון עשיתי – הדבר העיקרי, ואני מקווה שאתם כולכם תתמכו בזה, הוא להביא הצעת חוק למליאה כאן, וזה לא יספיק להיות במושב הזה אבל במושב הבא – חוק אפליה מתקנת שאומר שאחוז מסוים מהמשרות בשירות הציבורי, בשירות המדינה, ברשויות המקומות ובכל השירות הציבורי יהיה מיועד למגזר החרדי. היום, לצערי הרב, יש חסם אמיתי בנציבות שירות המדינה, וחרדים בודדים בודדים, ממש בודדים, מצליחים לחדור את המחסום הזה, בגלל תנאי סף כאלה או אחרים. אין שום סיבה שבעולם. כולם רוצים שהחרדים ישתלבו בשוק העבודה, אבל המדינה נותנת את הדוגמה ההפוכה. זה משליך על המגזר העסקי וזה משליך על כל המגזרים: הבנקים, הפרקליטות וכל המקומות הללו. בפרקליטות המדינה יש קרוב ל-1,000 פרקליטים, ואני לא רוצה להגיד לך ואני מתבייש לומר לך כמה חרדים יש בתוכם. אתמול, באיזו מסגרת אחרת, התווכחו עם קצין בכיר על משהו, ואז הוא אמר: זה מספר מועט שאפשר לספור אותו על יד של קצין הנדסה. אתה בטח מבין את הביטוי הזה. כששאלתי אותו מה זה "קצין הנדסה", הוא אמר: "אין שם יותר משתי אצבעות". לכן, אני אומר לך שזה בערך המספר של הפרקליטים החרדים שמשרתים בפרקליטות המדינה. איזו בושה. יש היום אלפי עורכי-דין במגזר החרדי שגמרו עם תעודות ומבחנים של לשכת עורכי-הדין, ויש אלפי רואי-חשבון, ויש היום כל כך הרבה בעלי תואר, ואתה לא רואה אותם במגזר הציבורי. אני משוכנע שברגע שהם ייכנסו למגזר הציבורי – יש כאן איזה חסם מנטלי שאני לא יודע איך להסביר אותו, שחוסם את המגזר הציבורי מצד אחד ואת החברה החרדית מצד שני. ברגע שהם ישתלבו, אני משוכנע שהם כל כך ירוצו אחריהם, מכיוון שזה כוח אדם מוסרי, אחראי ובאמת בעל כישורים טובים – כישורי למידה, כישורי חשיבה, חשיבה מחוץ לקופסה, וחבל לאבד אותם. לכן אני הגעתי למסקנה שהדרך היחידה לפרוץ את המחסום הזה, ומהר, זה כמו שעשינו בזמנו למגזר הערבי ולמגזר האתיופי. זו הדרך היחידה לפרוץ את המחסום הזה. ואז, אין לי ספק שזה מספיק לי לשנתיים-שלוש. אחר כך לא יצטרכו את זה כבר. <היו"ר שי פירון:> חבר הכנסת, מר מיקי לוי, רצית להוסיף משהו? <מיקי לוי (יש עתיד):> כן. אני אשתמש בשר כשליח, ברשותו. אדוני השר, אני הבאתי 300 תקנים לרשות המסים במסגרת האחריות שלי לרשות, ו-30 תקנים מהם שמתי בצד עבור חרדים. אני שולח אותך בשליחות להעביר את המסר הזה לסגן שר האוצר, שיוודא ש-30 התקנים האלה, ששמתי בצד, מיועדים אך ורק לחרדים. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> א. אני אעשה זאת. אבל, חבר הכנסת מיקי לוי, אני אגיד לך: הכוונה שלך טובה. במצב של נציבות שירות המדינה היום ובתנאי הסף, הם לא ייכנסו. <מיקי לוי (יש עתיד):> נכון. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אז 30 המשרות יעמדו – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> לא, לא, לא. אנחנו נדאג שהם ייכנסו בתנאי סף מופחתים. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> לכן, אני אומר שאין ברירה אחרת. כמו שעשינו מכרזים מיוחדים עם תנאי סף שמתאימים לאוכלוסייה הערבית ולאוכלוסייה של יהודי אתיופיה, נצטרך לעשות למגזר החרדי. <מיקי לוי (יש עתיד):> עוד בקשה קטנה: תבקר ברחוב הטורים 23. נושא להב"ה היה קרוב מאוד ללבי. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> לא עניתי לך. <מיקי לוי (יש עתיד):> הנה, אני מתקן את זה. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אני בדקתי את זה. זה לא בתחום משרדי. <מיקי לוי (יש עתיד):> מכיוון שבאוצר זה היה אצלי, אז או שחבר הכנסת איציק כהן יהיה אחראי – צריך לטפח, צריך לתת כסף. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> לא מכיר את זה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני אישית ביקרתי כל שבוע במרכז אחר. שילובם של חרדים תוך כדי לימוד מחשבים במרכזים האלה חשוב מאוד. שים עין על העניין בשבילי. <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> טוב. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לשר אריה מכלוף דרעי. חבר הכנסת מיקי מכלוף לוי, תישאר במקומך. אני מזמין את סגן שר השיכון חבר הכנסת ז'קי לוי. מיקי, תרחם עליו, הוא צריך להגיע לבית-שאן. <מיקי לוי (יש עתיד):> בדיוק אמרתי לו שאומרים לי שאני דיברתי אז על דברים שלא היו בדנ"א שלי, והייתי בתחילת הקדנציה חבר בקואליציה, והיו ימים שהלכתי הביתה עם דמעות בעיניים כי הייתי צריך להגיד דברים שלא היו בדנ"א שלי. <היו"ר שי פירון:> אז בוא, אני בטוח, חזקה על חבר הכנסת ז'קי לוי שהוא אומר רק דברים שהוא מבין בהם ורק דברים שהוא מזדהה אתם, אז השאילתה הראשונה: החזרת הקריטריון של ותק בנישואים, שאילתה מס' 13. בבקשה, חבר הכנסת מיקי לוי. <13. החזרת הקריטריון של ותק בנישואים> <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני סגן השר, אדוני היושב-ראש, בהסכם הקואליציוני נקבע כי שוב תינתן עדיפות מוגברת לקריטריון של ותק בנישואים על פני מיצוי כושר ההשתכרות. ואני אגיד לך את האמת, אני מאוד מאוד מוטרד שאותם אנשים שייקחו משכנתאות לא יעמדו בהחזרים, הבנקים יזכו מן ההפקר ויקבלו את אותם בתים – כושר ההשתכרות במדרג הקריטריונים להכרה בזכאות לדיור בר-השגה. שאלותי: 1. האם נכון הדבר? 2. ואם כן – מה הם הקריטריונים שצפויים להיגרע ולהתווסף, מאידך? 3. כיצד ייקבע מדרג הזכאים? 4. מה הוא לוח הזמנים לתחולה? 5. מה הן ההצדקות לשינוי? <סגן שר הבינוי ז'קי לוי:> אדוני היושב-ראש, חברי מיקי לוי, אני לא אענה ממה שהמשרד כתב לי אלא אני אענה בצורה של מה שאני חש. קודם כול, אני שמח ששנינו באותו מקום, רואים עין בעין את החוליה החלשה של מדינת ישראל. קבינט הדיור, בישיבות האחרונות שלו, סיכם קריטריון אחיד: זוג נשוי חסר דיור – אלה התנאים. הורידו את כל הדברים האחרים. הקבינט גם החליט לגבי הפריפריה, סל הטבות, שזה גם שווה לכולם. <מיקי לוי (יש עתיד):> מאוד שווה. <סגן שר הבינוי ז'קי לוי:> ואני מאמין בעשייה ובצדק. מעבר לקריטריונים, אני מודאג מדבר שאני אומר פה בפעם הראשונה: לא יכול להיות שמדינת ישראל תיתן משכנתה יותר גבוהה מהבנק, לא יכול לקרות. דבר כזה צריך תיקון מיידי, וזה צדק עם החלשים. הדבר השני, שגם אחותי העלתה אותו ואני מעלה אותו פה: לא יכול להיות שהמשכנתה תהיה 30% ממחיר הבית. זאת אומרת שאוכלוסייה חזקה, יש לה כסף, היא לא שמה אותו בבנק כי אין ריבית והיא קונה דירות, משכירה אותן למסכנים שלא יכולים לקנות דירות כי אין להם להשלים מעבר למשכנתה. <מיקי לוי (יש עתיד):> ההון הראשוני, כוונתך, 30%, על מנת לקבל משכנתה. <סגן שר הבינוי ז'קי לוי:> לא. אני אומר, 30%, גודל המשכנתה, ממחיר הבית. אני מדבר על כך שמשכנתה כדי לקנות בית צריכה להיות לפחות 90% – לאוכלוסייה החלשה אני מדבר. אני לא יכולתי לקנות בית אם הייתי צריך בזמני – – – <היו"ר שי פירון:> הנה קיבלת, קיבלת את החיזוק. <סגן שר הבינוי ז'קי לוי:> הנה, היא הגיעה בזמן, דיברנו עליה. אני לא יכולתי לקנות בית אם לא הייתי מקבל 90% מערך הבית משכנתה. לא הייתה להורים שלי יכולת להשתתף ולעזור לי – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – שתים-עשרה ילדים? <סגן שר הבינוי ז'קי לוי:> שתים-עשרה ילדים, היא צודקת. אם היינו צריכים לתת כמה אחוזים בשתים-עשרה ילדים, אז אתה מבין מה היה צריך לקרות. ולכן, אני חושב – – – <היו"ר שי פירון:> אני לא רוצה שחבר הכנסת ביטן יחשוב שאני מתקן רק אותו. היא התכוונה לומר שנים-עשר ילדים. <סגן שר הבינוי ז'קי לוי:> שנים-עשר ילדים. <היו"ר שי פירון:> שהוא לא יחשוד פשוט, ביטן, שאני מתקן רק אותו. <דוד ביטן (הליכוד):> היית שר החינוך – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> חשבתי שאתה רוצה לתקן אותו, להגיד "כן ירבו". <היו"ר שי פירון:> כן ירבו זה לא לתקן; כן ירבו זה להוסיף, זה לברך. <קריאה:> – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אצל המרוקאים "כן ירבו" זה לתקן, חלילה וחס, שלא יהיה עין הרע. <היו"ר שי פירון:> פה עכשיו אני בדעת מיעוט, אני אשמור את – – – <שר הכלכלה אריה מכלוף דרעי:> אתה מַצרי, לא? <היו"ר שי פירון:> אני מַסרי, כן. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני לא אשאל שאלות המשך. אנחנו נמשיך להילחם יחד – לא חשוב קואליציה–אופוזיציה – עבור השכבות החלשות, עבור הקניית דירה לכלל אוכלוסיות מדינת ישראל, והחולי הזה של חוסר של 140,000 דירות ב-12 השנים האחרונות, אני מאוד מקווה שיחד נתגבר עליו. <היו"ר שי פירון:> יופי. אז אנחנו נעבור לשאילתה הבאה, שאילתה מס' 58: עיכוב אכלוסן של מאות דירות חדשות בראש-העין. בבקשה, אדוני. <58. עיכוב אכלוסן של מאות דירות חדשות בראש-העין> <מיקי לוי (יש עתיד):> על אף הסכמי הגג עם עיריית ראש-העין, פיתוח השטח אינו קרוב לסיום – ואני בדקתי את זה. אני מבקש לשאול: 1. מה הן הסיבות לעיכובים המונעים את חיבור המבנים למים, חשמל, ביוב וכיוצא בזה? 2. מה נעשה להאצת קידום תהליכי הפיתוח כמתחייב? 3. האם המדינה תעמוד בהתחייבויותיה לעירייה – שאני מודע אליהן, ועל חלקן אני חתמתי? <סגן שר הבינוי ז'קי לוי:> א. אתה צודק. יש עיכוב בלוח הזמנים בשטח לעומת החוזה. עם בחירת השר גלנט לשר השיכון, הדבר הראשון היה סיור בשטח עם הצוות המקצועי של המשרד, וניתנו כמה הנחיות: 1. צוות מקצועי בראשות המנכ"ל ילווה את הפרויקט על מנת לצמצם פערים בזמן, ואחת לשבוע הוא שם. הדבר השני – בדיקה איפה היו הכשלים לאורך כל הדרך שהביאו את התוצאה. אני מקווה שנוכל לעמוד בלוח זמנים כדי שנוכל לאכלס את הבתים. מדובר בכמה מאות בתים – כמה חשוב בתקופה הזאת – ואדוני צודק. כמו שאמרתי, הדברים מטופלים. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני סגן השר, אני מחזיק ממך אדם ישר, אני אומר את זה מכל הלב, ואני משוכנע שאתה תוודא שמה שנאמר כאן אכן יבוא לכדי ביצוע. תודה. <היו"ר שי פירון:> והשאילתה האחרונה, שאילתה מס' 65: נפגעי אסון הגז בגילה. בבקשה, אדוני, שאל. <65. נפגעי אסון הגז בגילה> <מיקי לוי (יש עתיד):> אני נחשפתי לנושא אסון הגז רק לפני שישה חודשים, אחרי היוודע הדבר או ממש בשלהי תקופת הבחירות. ב-20 בינואר 2014 התרחש אסון גז בשכונת גילה בירושלים שבו קיפחו את חייהם חמישה אזרחים וכ-12 משפחות נותרו ללא קורת גג. כדי לשכנן מחדש בבניין דרושה השקעה של 15 מיליון שקלים. המדהים הוא שמדינת ישראל רצה לנפאל, משקיעה 50 מיליון שקלים, אבל פה, לעניי עירנו, עניי ארצנו, אין בכוחנו לסייע ולו בכלום. שאלותי: 1. מה ייעשה כדי לסייע כלכלית לשיקום המבנה שנהרס? 2. האם יש תוכנית לשיכון נפגעים בנסיבות שכאלה? אני לא רוצה להכשיל אותך, ואני רוצה להביא לכאן נתון שהובא לידיעתי אחרי לחץ של משרד האנרגיה. משרד האנרגיה, כמתחייב בחוק, מחייב את חברות הגז לבטח כל אירוע תאונתי ב-5 מיליון שקלים – דולר, סליחה. 5 מיליון דולר. עד עכשיו המשרד נמנם. ושלחו אלי את המהנדס הראשי, והוא פתאום, ככה תוך כדי, אומר לי: כן, אנחנו מכריחים אותם – במתן הרישיון – ב-5 מיליון דולר פר-אירוע. אני אומר: תגיד לי, איפה הייתם כל הזמן? משפחות זרוקות ברחוב ללא יכולת לקיים את עצמן. אז הוא אומר: זה לא עניין שלי, זה עניין של חברת הגז, חברת הביטוח והדיירים. אני שואל אותו: תגיד לי, איפה אתה כרגולטור, לחייב את חברת הגז ולאיים עליה שאתה לא תחדש לה את הרישיון? <היו"ר שי פירון:> כבודו יסלח לי: בשאילתות – רק מה שכתוב. <מיקי לוי (יש עתיד):> נכון, אבל אני לא רוצה להכשיל את סגן השר. <היו"ר שי פירון:> אנחנו מכירים את סגן השר והוא לא ייכשל אף פעם. הוא בסדר, הוא – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> נכון, אבל מה שאני מבקש – למפרע. בבקשה, אתה סגן שר, יש לך כוח. תביא את מנכ"ל משרד האנרגיה לישיבה, יחד עם מנכ"ל משרד האוצר או מנכ"ל משרד השיכון, ותשבו, כי יושב-ראש ועדת הפנים מודע גם כן לגילוי הזה, ואנחנו דרשנו תשובות בתוך חודש וחצי. זה נמשך כבר שנים. אפשר לחייב את חברת הגז שתפנה לחברת הביטוח, כי כשאני עושה תאונה לא שואלים אותי אם אני אשם או לא אשם; משלמים. <היו"ר שי פירון:> חבר הכנסת לוי – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> זה מוציא אותי מהכלים. משפחות זרוקות בחוץ ואנחנו כאן לא עושים כלום. <היו"ר שי פירון:> אתה תמשיך בשאילתות, יחייבו אותך בתשלומי ארנונה על שהות במליאה. בוא תעצור כאן, וניתן לחבר הכנסת ז'קי לוי, סגן שר השיכון – – <מיקי לוי (יש עתיד):> זה לא היה מופנה אליך, אדוני סגן השר. <היו"ר שי פירון:> – – להשיב. אני מניח שהוא גם צריך לנסוע רחוק, ואני מניח שאם אני רואה את אחותו כאן, זה מפני שהוא גם הנהג שלה, אז אני רוצה שנשחרר אותם. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לא. הלוואי. <מיקי לוי (יש עתיד):> תאמין לי, כמו שאני מכיר אותה בנושאים חברתיים, היא ויתרה לי עכשיו על – – – <היו"ר שי פירון:> קדימה. בבקשה, אדוני. <סגן שר הבינוי ז'קי לוי:> אכן, מדובר בסיפור טרגי, באובדן חיים של אנשים. מדובר במבנה פרטי, בבעלות פרטית, כך שזה לא עומד בסעיפים של משרד השיכון. אחד הדברים הטובים שאני חושב שגרמת להם, שזה בא לדיון בוועדת הפנים. הנושא השני, שאני כן חושב – מה שכתבת שם בשאילתה – צריך שיהיה מקור תקציבי למקרים כאלה בעתיד. אי-אפשר שלא יהיה סעיף תקציבי. <היו"ר שי פירון:> הוא טוען שיש. <סגן שר הבינוי ז'קי לוי:> לא. במשרד השיכון אין סעיף תקציבי. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא, במשרד השיכון אין, אבל תעשה לי טובה – – <סגן שר הבינוי ז'קי לוי:> אין. אין תקנה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – אתה סגן שר, יש לך המון כוח. אני אומר לך על 5 מיליון השקל האלה – – <היו"ר שי פירון:> דולר. <מיקי לוי (יש עתיד):> דולר, סליחה. <היו"ר שי פירון:> אתה רואה, אני מקשיב. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – שהחוק מחייב במתן הרישיון של המדינה את חברת הגז. תביאו את משרד האנרגיה, תביאו אותו אליכם ותגיד לו: אדוני, אתה תחייב ותאיים על חברת הגז. קח את זה בבקשה לטיפולך. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מוכן להיות העובד שלך בעניין הזה. <סגן שר הבינוי ז'קי לוי:> אז קודם כול, אני שותף אתך. פעם ראשונה אני שומע את זה – – <מיקי לוי (יש עתיד):> נכון. <סגן שר הבינוי ז'קי לוי:> – – ואני מודיע לך שביחד נפעל, כי זה די חשוב. תודה. <מיקי לוי (יש עתיד):> תודה. <היו"ר שי פירון:> יפה מאוד. <מיקי לוי (יש עתיד):> תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי, ותודה רבה לחבר הכנסת ז'קי לוי. חבר הכנסת מיקי לוי, אני רוצה לשבח אותך בתום הישיבה על העברית המדויקת והנכונה. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, אם ירצה השם, ביום שני, ד' באב התשע"ה, 20 ביולי 2015, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 19:00.>