דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת י"ד
ישיבה ל"ח
הישיבה השלושים-ושמונה של הכנסת העשרים
יום שלישי, ה' באב התשע"ה (21 ביולי 2015)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 5
סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 5
רויטל סויד (המחנה הציוני): 7
ענת ברקו (הליכוד): 8
עליזה לביא (יש עתיד): 10
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 11
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 11
יעל גרמן (יש עתיד): 12
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 14
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 14
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 15
מיקי לוי (יש עתיד): 15
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 16
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 17
אילן גילאון (מרצ): 18
מירב בן ארי (כולנו): 18
נחמן שי (המחנה הציוני): 19
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 20
שרון גל (ישראל ביתנו): 21
באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 23
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 25
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 26
הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 27
דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 27
חילופי גברי בוועדות הכנסת 27
דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 27
הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 28
דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 28
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 28
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 28
הצעות לסדר-היום 29
ציון יום התנ"ך 29
שי פירון (יש עתיד): 29
היו"ר יצחק וקנין: 31
יואב בן צור (ש"ס): 32
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 34
מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 36
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 39
רחל עזריה (כולנו): 49
יואב קיש (הליכוד): 52
אילן גילאון (מרצ): 53
בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 55
שרת התרבות והספורט מירי רגב: 57
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 59
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 59
הצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 5) (השעיית מירוץ תקופת ההתיישנות), התשע"ה–2015 60
מיכל רוזין (מרצ): 60
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום יום שלישי, ה' באב התשע"ה, 21 ביולי 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: נוסח מתוקן להצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 110) (תיקון) (רישום תאריך לידה עברי ברישיון נהיגה – דחיית תחילה ותחולה), התשע"ה–2015; והצעת חוק המשכון, התשע"ה–2015.
הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של סינגפור בדבר שיתוף פעולה בתחומי התרבות, החינוך והמדע; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של אזרבייג'ן בדבר שיתוף פעולה בתחומי התרבות, החינוך והמדע; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של האיחוד של מיאנמר בדבר שיתוף פעולה בתחומי התרבות והספורט; הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בדבר מניעת מסי כפל ומניעת התחמקות ממסים בזיקה למסים על הכנסה ועל הון. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אני מפעיל את ההצבעה לצורך הרשמה לנאומים בני דקה. בבקשה, ההצבעה הופעלה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
בעד.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אם אתה בעד, חבר הכנסת אחמד טיבי, אז גם תפתח את הנאומים. דקה לרשותך. בבקשה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, כמו בכל חג, המשפחות הערביות מבקשות לצאת לטייל בחג. למשל, יאסר אלעמור ביקש להיכנס לערד, לקניון בערד. הוא עורך-דין במקצועו – הוא ביקש להיכנס ל"קאנטרי קלאב" בערד, ומשפחה אחרת ביקשה להיכנס לקניון "עזריאלי". גם יאסר ומשפחתו לא הצליחו להיכנס, בטענה – שם הקוד לכך שלא מכניסים ערבים זה: הכניסה היום היא רק לתושבי המקום; רק לתושבי ערד. כך נמנע מערבים בדואים מהדרום להיכנס ל"קאנטרי קלאב", שאמור להיות כלל-אזרחי, זה גם החוק.
הנקודה השנייה היא פלסטינים שמקבלים אישור כניסה לישראל, לתל-אביב, לחיפה, לכל מקום, ומבקשים להיכנס לקניון "עזריאלי". יש איסור ביטחוני להכניס אותם לקניון. מותר להם להסתובב ברחובות תל-אביב ויפו, אבל לקניון "עזריאלי" אסור להם להיכנס, ואומרים להם את זה במקום – זה בכל מקום, חוץ מקניון "עזריאלי".
מדובר באפליה. זה נושא שביקשתי להעלות בהצעה דחופה לסדר. נבצר ממני ומהנשיאות לאשר זאת, אבל הנושא הזה, של אפליה במקומות עבודה ובילוי, הולך ומתרחב, ויש לשים לזה קץ.
(אומר בערבית: אני אומר ליאסר אלעמור: המשך לנסות. המקום הזה הוא ביתך. ערד היא שלך ושלנו ושל כולם. נסה עוד פעם. אתה חזק יותר מהגזענים, ואנחנו בעלי הארץ.)
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. אני מזמין את חברת הכנסת סופה לנדבר לנאום בן דקה. אני מבקש להשתדל להקפיד על הזמנים, יש לנו סדר-יום ארוך היום. בבקשה, חברת הכנסת לנדבר.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
אני אשתדל להקפיד.
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, ביקשתי מנשיאות הכנסת לאשר הצעה דחופה לסדר-היום, שלא התקבלה, וגם הערעור לא התקבל היום בוועדת הכנסת, ואני רוצה להסביר לכנסת ישראל: היום אנחנו, בכנסת, חוגגים 25 שנה לעלייה מחבר המדינות, עלייה מסיבית ששינתה את פניה של מדינת ישראל, תרמה ועבדה – עבדה קשה מאוד.
אני מדברת על מקרה, שיהיה מקרה לדוגמה, של כמה רופאים שפיטרו אותם מבית-החולים בנהריה, פיטרו בלי פנסיה. רציתי לשאול את כנסת ישראל – אנשים שעבדו 25 שנה כאן, 25 שנה שם – עם ניסיון של 50 שנה בחיים, יוצאים לפנסיה עניים, בלי פנסיה. האנשים האלה מצביעים היום על 1,800 ש"ח מהביטוח הלאומי. ואני שואלת את כנסת ישראל, ואת חברי הכנסת: מישהו מכם מסוגל לחיות על 1,800 שקל לחודש? אני מדברת על הנושא הזה כי זו טרגדיה של העלייה מחבר המדינות.
הקליטה כאן מוצלחת מאוד, אבל מה שקרה – מה שקרה הוא שבכנסת, לפני כמה שנים, התקבל חוק על העברה מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, ועולים שעבדו כל החיים במדינת ישראל לא הספיקו לצבור את הכספים האלה. אני מסיימת, אדוני היושב-ראש. מדינת ישראל, הטרגדיה הזאת – ממשלת ישראל מחויבת לעלייה כמו שהעלייה מחויבת למדינת ישראל.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה לגברתי על הדברים החשובים. תעלה ותבוא חברת הכנסת רויטל סויד מהמחנה הציוני. חברים, אני חוזר, אנא בטובכם, דקה מורכבת מ-60 שניות, ואין דרך אחרת. בבקשה, גברתי.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
לרוב.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
אז תוסיף לי 3, 5, 4.
<היו"ר שי פירון:>
אני מוסיף לך עשר.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, פגשתי בכנסת, יחד עם חברי עמר בר-לב, קבוצה של חיילים יוצאי העדה האתיופית, שהגיעו וסיפרו לנו כל אחד את סיפורו האישי, סיפור שמגלם בתוכו טרגדיה גדולה – הורים, דודים, סבים, אחים, שנותרו מאחור.
100,000 יוצאי אתיופיה מתגוררים היום בארץ, 5,000–6,000 נותרו מאחור. במשך שנים כל כך רבות המשפחות מנסות להבין מדוע קרובי המשפחה מקרבה ישירה אינם מצליחים לעלות לארץ ולמה המדינה היחידה שמדינת ישראל החליטה שהעלייה ממנה תופסק היא אתיופיה – לא ברית-המועצות, לא ארצות-הברית, לא אירופה, לא טורקיה, לא מרוקו, לא שום מדינה אחרת, רק אתיופיה. ובבית הזה צריך לשים סוף לסאגה כואבת של שנים ארוכות שבהן יש קרע בין משפחות בלי לתת סיבה, בלי לתת מענה. מי שיכול לשרת כחייל קרבי בצה"ל ודאי יכול שאביו או אחיו יהיו לידו. תודה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה. בשל הנושא החשוב, גם השניות הנוספות התקבלו בהבנה ובברכה. חברת הכנסת ד"ר ענת ברקו, בבקשה – מן הליכוד. אחריה תבוא כלת היום – חברת הכנסת ד"ר עליזה לביא, אחר כך את.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
– – – אתה לא מסתכל – – –
<היו"ר שי פירון:>
אני – לפי הרשימה שנתנו לי. אדוני היקר, אני קורא לפי רשימה שנמצאת לפני, לרגע לא מזייף, לא זז לא ימינה ולא שמאלה.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
המחשב מזייף.
<קריאה:>
תזוז שמאלה.
<היו"ר שי פירון:>
זה לא מופיע פה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
זו מדינה יהודית, והמחשב הוא יהודי.
<היו"ר שי פירון:>
אני לא יודע, התכוונת למחשב או למכשף? למה התכוונת, אדוני?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
ל-PC.
<היו"ר שי פירון:>
זהו, כי משהו בבי"ת ובפ"א התבלבל, אז – לא. בבקשה, ד"ר ברקו. בבקשה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, גברתי השרה, אתמול התקבלו באו"ם שתי החלטות מעניינות. האחת – התקבלה פה-אחד החלטה לאשר את ההסכם הביזיוני עם איראן. ראוי להדגיש שהכספים שיוזרמו עכשיו ביורואים ובדולרים יממנו את הטרור נגד אותן מדינות אשר אישרו את ההסכם הזה, ואנחנו נראה את הציר השיעי – דרך אגב, האיראנים לא בוחלים בשום דרך, הם גם מזרימים כספים לארגוני טרור סוניים, כמה שיותר רצח ודם זה מה שמשרת את המטרה שלהם.
הדבר השני שהתקבל – ארגון בשם "מרכז השיבה הפלסטיני", עוד גרורה של "חמאס", נכנס אל האו"ם כמשקיף. וראו זה פלא – אני חושבת שצריך להכין עוד כמה מושבים באו"ם, לארגונים כמו "אל-קאעידה", "דאעש", "ג'בהת א-נוסרה", כי באמת המצב הולך ומידרדר.
הארגון הזה, שרואה בחיסולה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי – היה שותף גם למשט לעזה, עוד אחד מאותם משטים שנועדו לפתוח את הסגר שלא מאפשר הכנסת טילים שיכוונו נגד אזרחי מדינת ישראל. ב-2009 הארגון אירח בכבוד רב את אסמאעיל הנייה, שהיה אורח הכבוד של הארגון. הארגון פועל מלונדון, מגייס כספי "אחים מוסלמים" המשמשים לטרור. מי שהציג אותו בפני האו"ם הוא לא אחר מהידוע לשמצה עומר אל-באשיר, נשיא סודאן, שאחראי לרצח עם וידוע בזה. הוא היה השושבין של אותו ארגון.
יש להדגיש שהאו"ם, בהתנהלות שלו ובפתיחת הדלתות שלו לארגוני טרור, הולך מדחי אל דחי, ואני מניחה שכולם ישלמו את המחיר. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה לך. חברת הכנסת עליזה לביא, כאמור, ואחריה – חבר הכנסת טלב אבו עראר.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
חברי כנסת יהודים לא אמורים – – – על הציבור שלהם? רק במדיניות חוץ.
<היו"ר שי פירון:>
חבר הכנסת אחמד טיבי, אני כל כך – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר שי פירון:>
לא, אני רק עונה לך שאני כולי כל כך מלא התרגשות לקראת נאומך בנושא התנ"ך שאני לא מקשיב כרגע לשום דבר – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר שי פירון:>
עד שתגמור את הנאום על התנ"ך אני כולי דרוך.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – – זה עומד לנו פה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
– – –
<היו"ר שי פירון:>
חבר הכנסת נחמן שי, תודה גם לך. אני שמח שאתה עוזר לי. גברתי השרה, אנחנו נכבד עכשיו את חברת הכנסת עליזה לביא, אבל היום כולם יקשיבו לה, כי היא קיבלה היום את אות הפרלמנטר המצטיין לשנה זו. זה אומר שכולם עכשיו יקשיבו, ולא יעסקו בשום דבר.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
תודה רבה.
<היו"ר שי פירון:>
חברת הכנסת עליזה לביא, אבל גם הפרס לא ייתן לך יותר מדקה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
תודה, אדוני היושב-ראש, תודה, גברתי השרה, חברי וחברותי חברי הכנסת, תודה על הברכות – כמו שאמרתי בקבלת הפרס, זו התחייבות, כמובן, כלפי העתיד – וגם על שיתוף הפעולה בתוך הבית הזה, שהיטיב עם החברה הישראלית כולה. ברכות גם לך, אדוני היושב-ראש, על יום התנ"ך היום. זה היה כבוד גדול גם בוועדה, וגם בדיון שיהיה פה אחר כך.
היה היום דיון מהיר, ואני רוצה לשתף אתכם בדיון מהיר בנושא הפרטת האולפנים ללימוד השפה העברית. השפה העברית היא כלי העבודה שלנו; היא באמת משהו שכולנו צריכים לתת לאחינו ולאחיותינו, ולכל אזרחי המדינה שנמצאים פה, במדינת ישראל. אולפנים זה לא משהו שצריך להיות כמו בונוס, או ואוצ'ר כזה או אחר; זאת מתנה שהמדינה צריכה לתת, שירות שהמדינה צריכה לתת לאנשים שמגיעים ומצטרפים לחברה הישראלית ולעם היהודי.
לבוא ולהפריט, ובטח בתקופה שבה אין שר חינוך מכהן – לא ידעתי, אדוני, שאתה תהיה יושב-ראש המליאה כרגע – אבל ללא שר חינוך מכהן וללא נוכחות מורים, או הידברות עם הנציגים שלהם; לא נקבעו קריטריונים, חברי, או תנאי סף להעברת הכספים. האולפנים הללו, של לימודי השפה העברית, האנשים היקרים שמלמדים שם ומקנים את הידע ואת הדעת – בטח בשבוע שבו בחצוצרות ובתופים מבשרים על סיכומים ועל הבנות לגבי עובדי קבלן ומסיימים את המשבר, ומצד שני מדינה באה ומפריטה את אחד הנושאים החשובים יותר, שהיו צריכים להיות נושא זהב במדינה, וזה הקניית השפה העברית. תודה, אדוני.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה. חבר הכנסת טלב אבו עראר, ואחריו תעלה ותבוא חברת הכנסת קסניה סבטלובה. אני מזמין אותך כי ככה את פחות תדברי – יהיה לי רעש מהצד.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול בישיבתם בבריסל שרי החוץ של האיחוד האירופי קראו לישראל לחדול מהטרנספר בכפייה שהיא מבצעת כלפי המיעוט הערבי-בדואי בנגב וביישוב הפלסטיני בדרום הר-חברון שנקרא סוסיא. נוסף על כך הביעו שרי החוץ התנגדות עזה למדיניות הבנייה של ישראל בשטחים ולפעולות נוספות הנעשות בהקשר זה. פעולות אלו מאיימות על פתרון שתי המדינות. פעילות ההתיישבות במזרח-ירושלים מסכנת את האפשרות שהיא תשמש בירתן העתידית של שתי המדינות.
לכן אני בא ואומר, שכל העולם, לרבות האיחוד האירופי, מגנה ומוקיע את מדיניות הריסת הבתים ועקירת היישובים, דבר שמוכיח את צדקת מאבקנו נגד מדיניות גזענית טרנספרית זו.
אני גם פונה לאיחוד האירופי: אם הוא רציני בכך, שיפסיק את המימון – את הכספים שהוא מעביר לקרן קיימת לישראל, שהיא מנשלת לנו את הקרקעות. תודה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה. חברת הכנסת קסניה סבטלובה, בבקשה.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ברצוני לדבר על יישוב בדרום הר-חברון ששמו סוסיא, והוא עומד כרגע בפני סכנת השמדה והריסה. זה יישוב שאני מכירה היטב; ככתבת לענייני ערבים, במשך הרבה שנים סיקרתי את החיים ביישוב הזה. אני לא יודעת עד כמה אתם מכירים, אבל אנשים חיים שם בתוך מערות. אנשי מערות במאה ה-21. יש אנשים שמכיוון שלא מאפשרים להם לבנות בתי קבע, לא מאפשרים להם חיבור למים, לא מאפשרים להם חיבור לחשמל, צריכים להתקיים באותה צורה שהתקיימו אבותיהם, שחיו באותו מקום, שנקרא סוסיא, וחיים בתוך מערות עתיקות. אז כשאנחנו מדברים על הרס בתים, אני רוצה שתשימו לב שבעצם הכוונה היא אפילו לא לבתים. יש שם גם כמה בתי קבע, והם מעטים מאוד, אבל הכוונה היא, בעיקרון, להרס המערות שתושבי סוסיא חיים בהן.
במה מדובר? לאחרונה מתאם הפעולות בשטחים יואב פולי מרדכי הודה בכך – והדברים האלה רשומים וכתובים ואפשר למצוא אותם – שמופעלים על הממשלה לחצים כבדים מצד המתנחלים להרוס את הבתים בכפר, להרוס את המקום הזה, שכן הוצאו צווי הריסה לפני כ-15 שנה. למה לא פעלו עד עכשיו, למה לא השלימו אותם עד היום, ולמה חיכו לרגע זה? אולי כי יש לנו עכשיו ממשלה שבאמת חושבת שהיא יכולה לפעול בלי שאף אחד ישים לב, בלי שאף אחד ידע, בלי שאף אחד ירצה – אני מסיימת – בלי שאף אחד ישים לב?
אבל אתם יודעים מה, העולם כן שם לב; העולם מסתכל עלינו, והעולם היום רואה כיצד החיילים שלנו עומדים להוציא אנשים מתוך המבנים הרעועים האלה, שהם נמצאים בהם. ככה אנחנו מסכנים את עתיד היחסים שלנו עם האיחוד האירופי, עם ארצות-הברית ועם כל העולם הנאור.
<היו"ר שי פירון:>
תודה.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
אז אני קוראת לממשלת ישראל לעצור מייד ולבטל את צווי ההריסה האלה נגד הכפר הפלסטיני ששמו סוסיא בדרום הר-חברון.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה. אני מזמין את חברת הכנסת יעל גרמן לנאום בן דקה, בבקשה. בואי תראי להם איך דקה זה דקה. בבקשה, גברתי.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני יודעת שאתם מתנהלים כאילו שום דבר לא קרה, אבל אני אתמול בלילה התקשיתי לישון. וזה לא הלילה הראשון שאני מתקשה להירדם אחרי מה שקורה כאן במליאה. קשה לי לישון כשאני שומעת את דברי השטנה והשנאה, את ההשמצות ואת הדם הרע שיש בין הסיעה המאוחדת ובין – אחרי אתמול זה כמעט כל הכנסת.
זה כל כך כואב לי, שמצאתי לנכון להקדיש את דקת הנאום שלי כדי לומר: אנחנו לא נסכים על המון דברים, אבל אנחנו כן חייבים לחיות יחד, וכן יש הבנה, וכן יש אהבה בינינו, היהודים, וביניכם. לא בין כל היהודים לכל הערבים, לא בין כל הערבים לכל היהודים, אבל מרבית היהודים רוצים לחיות בשקט יחד, ואין לי ספק שגם מרבית הערבים שחיים כאן, במדינת ישראל, לא יבחרו במדינה אחרת, ורוצים לחיות אתנו, עם היהודים, בטוב.
לכן אני פשוט מבקשת לנסות להרגיע, לנסות להימנע מדברי השטנה. ויש לי גם בקשה מאוד ספציפית, שיושב-ראש ועדת האתיקה וחברי ועדת האתיקה יוסיפו למכתב שהם כתבו – אין עונשין אלא אם כן מזהירין. כאמור, הם כתבו: "בעוד הוועדה תמשיך להגן על זכותם של חברי הכנסת לחופש ביטוי פוליטי ואידיאולוגי רחב ככל האפשר, היא לא תהיה סובלנית להתבטאויות שיש בהן ניבול פה, השמצה, הכפשה וביזוי". ואני מאוד מבקשת שהוא יוסיף גם את שתי המילים: "שנאה וגזענות".
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה. אומנם זה היה יותר מדקה, אבל בשל החשיבות לא מצאתי לנכון אפילו להפסיק אותך באמצע. יעלה ויבוא חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. בבקשה. אחריו – חבר הכנסת חמד עמאר. רגע, מה השאלה?
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
השם שלי מופיע פה על המסך מהנואם הראשון.
<היו"ר שי פירון:>
אז אני מבטיח לך שאחרי, ובלי קשר למה שמופיע – אתה מוזמן לראות את הרשימה שלי, פשוט כדי שלא תחשוב. מייד אחר כך אני אקרא לך, גם אם זה לא לפי הרשימה. אני יודע שהשרה רגב לא מסוגלת להתרכז, היא כל כך מחכה לשמוע מה יש לחבר הכנסת מסעוד גנאים לומר היום, אז היא מחכה. ג'מאל, בבקשה.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, תודה, קודם כול, אני מודה לחברת הכנסת גרמן על כוונותיה הטובות. אני בטוח שיש לך כוונות טובות. אני לא מסכים לחלק ממה שאמרת, אבל תשמעי את הסיפור: לפני כשבוע, אחד מזכייני רשת "קפה קפה" קיבל קנס של 30,000 שקלים על כך שהפלה אזרח ערבי ולא הסכים להעסיק אותו בגלל מוצאו. אחרי הידיעה הזאת יצא ערוץ 2, הכתב פוראת נסאר, לבדוק בשישה סניפים אם מקבלים ערבים. ומה יצא? בכל הסניפים האלה הערבי קיבל "לא": לא רוצים; אין לנו מקום; נדבר אתך אחר כך ולא התקשרו. יהודים כולם קיבלו "כן": תבוא, נקבעו להם ראיונות. מה לעשות בנושא הזה? מה אמרה הרשת? אנחנו מגנים גזענות. מגנים. אבל הזכיינים של הרשת לא מעסיקים ערבים.
בפייסבוק קמה קבוצה של צעירים שמוחים על העניין הזה וקוראים להחרמת אותם סניפים גזעניים. אני חושב שצריך לעודד אותם. זאת חובה לא רק של ערבים, אלא גם של יהודים, להכאיב לאלה שנוהגים בצורה גזענית, שפעם ישלמו על גזענותם. תודה רבה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה לך. חבר הכנסת חמד עמאר, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בסוף השבוע נפגשתי עם מובילי מחאת מנהרות הכרמל בגלל עליית המחירים שם. הופתעתי כששמעתי – והציגו בפני נתונים – שבפתיחה של המנהרות בדצמבר 2010 עלתה הכניסה קרוב ל-11 שקלים, והיום זה יותר מ-17 שקלים. ויותר מעניין – משאית שצריכה לחצות את המנהרות צריכה לשלם קרוב ל-87 שקלים לכל כיוון. אז בטוח שאותם נהגי משאיות ואותם נהגי רכב פרטי לא יחצו את המנהרות, כי עדיף להם לעשות את הסיבוב. זה יוביל לעומס תנועה, לזיהום אוויר, ליותר סיכונים מבחינת תאונות דרכים.
ביקשתי דיון בנושא הזה. הבנתי שאמור להתקיים דיון בוועדת הכלכלה. אני קורא ליושב-ראש ועדת הכלכלה לקיים דיון דחוף בנושא, ולממשלת ישראל: נהג משאית שצריך לחצות את מנהרות הכרמל לא צריך לשלם 87 שקלים. זה המון כסף. הוא לא יכול להרשות לעצמו. כדי שיותר אנשים יעברו במנהרות הכרמל אנחנו חייבים – אבל חייבים – להוריד את המחירים. תודה רבה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני, כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תחילה, אני מצטרף למילים המאוד-חשובות ודואגות של חברת הכנסת יעל גרמן. העניין הוא לא עניין של יהודי–ערבי; העניין הוא של עמדות פוליטיות. אבל לצערי הרב, האי-הבנה, או התחלת ההתקפה הכוללת של חברי כנסת ממפלגות יהודיות ימניות או ציוניות זה כאשר לא מפרשים אותנו נכון, או בכוונה, הם הופכים את הביקורת שלנו על מדיניות הממשלה, עמדה פוליטית מסוימת, כאילו זה איום על המדינה ועל הקיום שלה, כדי לשרת אולי את המטרות שלהם. אבל אני מצטרף לקריאה שלך.
אתמול, תוך כדי הוויכוח הסוער הזה, על חוק החמרת הענישה על זריקת אבנים, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, מר ניסן סלומינסקי, הטיח בנו האשמות מאוד חמורות והכפשות מאוד מסוכנות ושקריות. הוא הכליל את כולם ואמר לנו: אתם מחנכים את הילדים שלכם למות, לתקוף, לאלימות, לזריקת אבנים. הוא שכח שבמדינת ישראל יש רוצח שרצח ראש ממשלה בשם קדושת הארץ, קדושת העם וקדושת התורה, וזה בא דווקא מבית-מדרשו של מר סלומינסקי. זה – 1. 2. אנחנו מלמדים ומחנכים את הילדים שלנו להעריך את החיים, להעצים אותם, לכבד את האחר, להעריך חיי אדם. אנחנו גם מלמדים אותם איך להתמודד בסבלנות, בסובלנות, עם המתיחויות, עם הקונפליקטים בחייהם ואיך לבנות את העתיד שלהם. אבל אנחנו גם מחנכים אותם איך לחיות בחופש, בכבוד, ולעמוד בפני כל דיכוי וכיבוש ואפליה, וזה חינוך הומני, אנושי, ממדרגה ראשונה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה לך. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, לפני שישה שבועות, לפני המועד האחרון לאישור תקציב המדינה בממשלה, והממשלה, אדוני היושב-ראש, לא קיימה עד כה ולו דיון אחד בנושא התקציב. לא ברור אילו רפורמות יקודמו ואילו לא יקודמו, אילו מסים יוטלו, איזו בשורה, אם בכלל, תהיה בתקציב הזה. אבל כבר עכשיו דבר אחד ברור: נמצא המקור התקציבי למימון חלק מעלותם הכספית של ההסכמים הקואליציוניים.
במקרה – במקרה, אדוני, הגיע לידי מכתב שיצא שלשום מראש אגף התקציבים למנכ"לי משרדי הממשלה, שבו הם נדרשים להחליט מאילו סעיפים תקציביים במשרדם יוותרו לטובת מימון ותחזוקת הקואליציה. לראיה – הנה חלק מהדרישות: 77 מיליון שקלים יתרום המשרד לביטחון פנים, שלא רק שאין לו מאיפה לתרום אלא אנחנו הוספנו לו 1.2 מיליארד בקדנציה הקודמת; 263 מיליון שקלים יתרמו ההשכלה הגבוהה וציבור הסטודנטים; 700 מיליון שקלים יתרמו תלמידי בתי-הספר והגנים מתקציב משרד החינוך; 100 מיליון שקלים יתרמו השכבות החלשות מתקציב משרד הרווחה – מה שהוספנו בקדנציה הקודמת, יותר מ-1.5 מיליארד שקלים, עכשיו עוד מורידים 100 מיליון שקלים; 14 מיליון שקלים, שיא השפלות, יתרמו הנכים, עם קיצוץ בתגמולים שלהם בסך 14 מיליון שקלים; משרד התחבורה יתרום חצי מיליארד שקלים, ועוד כהנה וכהנה.
<היו"ר שי פירון:>
אדוני, אנחנו צריכים לסיים את הדקה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
התעשייה הישראלית תתרום 80 מיליוני שקלים על-ידי קיצוץ. אני מתנצל בפני אלה שלא הקראתי את שמותיהם, כי הרשימה מאוד מאוד ארוכה.
<היו"ר שי פירון:>
זאת הסיבה שהתערבתי, חששתי מזה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
זה מחוסר זמן. אני מתנצל בפניהם מעומק הלב. תודה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי. אחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני כשבועיים, בנאום בני דקה, דיברתי על תופעה גזענית בפייסבוק, שיש טרנד וקמפיין שמשתמשים בפייסבוק ציינו לפני השם שלהם את המילים "מוות לערבים". כשדיברתי על זה – פניתי ליושב-ראש הכנסת כדי שהוא יילחם בתופעה הזאת – הוא המליץ לפנות להנהלת הפייסבוק ולהגיש תלונה, וגם הוא עשה את זה בעצמו: שלח מכתב באנגלית להנהלת פייסבוק וביקש להפסיק מייד את התופעה הזאת. אתמול הודיע לי כבוד יושב-ראש הכנסת שהנהלת פייסבוק נעתרה לבקשה שלי ושלו, והפסיקו את התופעה הזאת, הפסיקו לכתוב "מוות לערבים". זה צעד קטן במיגור התופעה הזאת של הגזענות, מה שחברי חבר הכנסת זחאלקה דיבר על רשת "קפה קפה".
לפני כשבועיים דיברנו על חברת ההשכרה "אלבר", ומה שדיבר חברי חבר הכנסת אחמד טיבי על גזענות ואפליה במקומות בילוי – אני חושב שצריך להמשיך ולהיאבק באופן הקשה ביותר, והנחוץ ביותר, למיגור התופעה הזאת, ולהגיד (אומר בערבית: די לגזענות. לא לגזענים.) ולא לשכוח שהגזענות מתחילה גם בראש הפירמידה, וגם בזה צריך להיאבק, כאשר מדברים על נהירת ערבים, וגם סגן שר הפנים – אז גם בזה צריך להיאבק כדי למגר באמת את התופעה הזאת.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה לך. חבר הכנסת חאג' יחיא, בבקשה. אנא, בטובכם, הקפידו על הדקה. זו לא המלצה.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים.
אדוני היושב-ראש, אתמול הביאו את החוק של זריקת אבנים, אבל אני אספר מה שהיה שלשום מולי, מול העיניים שלי. בשעה 18:00 הייתי בדרך לכיוון שכם. בצומת שפונה לשבי-שומרון, כשעברתי משם, בצומת היה ג'יפ צבאי, וראיתי מתנחלים שיורדים לצומת. עברתי, חבר שלי מאחורי, הבן שלי אתו. הוא שואל אותי: עברת? אני שואל: מה הבעיה? אומר לי: חסמו, מתנחלים, את הכביש באבנים. הוא פנה לצבא. אמר לו: אתה רוצה לעבור – זה על אחריותך. הוא פתח מצלמה של הנייד שלו ואמר לו: אני רוצה לעבור, זה על אחריותי. אז הוא ביקש ממנו לסגור את המצלמה – ואנשים חיכו שעה שלמה. הוא התקדם. אשתו נהגה. הם איימו עליו באבנים וביקשו שהוא יחזור. אשתו פחדה וחזרה. שעה שלמה אנשים התעכבו.
השאלה – במקום הזה, קודם כול, אין התיישבות היום. במקום הזה גם – אני עובר הרבה פעמים – לא ראיתי אף פעם ג'יפ צבאי. האם המתנחלים האלה באו בתיאום עם הצבא? האם זו מדיניות? האם גם נגדם יפעילו את החוק נגד זריקת אבנים? בואו נשאל שאלה אחרונה, שהיא: אם מי שחסמו את הכביש היו פלסטינים, מה היה הצבא עושה? האם היו הרוגים? היו פצועים? או שגם כן היו מבקשים מהנהגים להתאזר בסבלנות שעה שלמה?
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. אחריו תבוא חברת הכנסת מירב בן ארי. ראיתי שאת מסתכלת בכזאת כמיהה, אמרתי, אל תדאגי, מירב, אם אשכחך, מירב, תשכח ימיני.
<אילן גילאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, זה שלב אחד לפני שבירת הכוס. האם שמעת מה אמרתי לך, אדוני?
<היו"ר שי פירון:>
שמעתי וחייכתי.
<אילן גילאון (מרצ):>
תודה לך. אני רואה שגזענות הולך פה חזק, אדוני, זה ממש רב-מכר. לגמרי במקרה גם אני חשבתי לדבר על אותו עניין, משום שלפני חודש העליתי הצעת חוק על אי-אפליה בדיור, בעקבות פרשייה שהייתה במעלות–תרשיחא, כאשר בדיוק באותו ריטואל, אדוני, התקשרו ערבים וביקשו לרכוש דירה, ואמרו להם לא, הוציאו להם את הנשמה. לאחר מכן התקשרו יהודים, אמרו להם כן. הם שאלו: ומי גר? מה אופי הדיירים? אמרו, אנחנו לא מכניסים פה בני-דודים. זאת הייתה חברת "גליל מגורים". אבל מובן שההצעה הזאת נפלה, אדוני, ולפני שבוע בדיוק קורה אותו סיפור ב"קפה קפה", אחרי שיש כבר חוק, ואפשר לבצע חוק, לעומת המקרה הקודם.
מה שרציתי להעיר אליו את תשומת לבך, אדוני – אני יודע מי אשם בזה, אדוני. מי שאשם בזה זה האוטובוסים. זה האוטובוסים והערבים שנוהרים בתוך האוטובוסים.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה. חברת הכנסת מירב בן ארי. אחריה – חבר הכנסת נחמן שי. בבקשה, גברתי.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום אני כינסתי לראשונה את השדולה שלי בנושא צעירים ובני-נוער בסיכון. אני רוצה להגיד לכם שמהיום הראשון שלי בכנסת – זה היה האירוע הכי מרגש שהשתתפתי בו. אתה יושב שם – אני עדיין מתרגשת מהסיפורים ששמעתי – אתה יושב שם ושומע על נערים, נערות, צעירים, חבר'ה מדהימים, שבגיל 15 עזבו את הבית שלהם ופשוט הגיעו לרחוב. אתה מסתכל עליהם והם נראים כמוני וכמוך, חבר'ה אינטליגנטים, חבר'ה רגישים, חבר'ה עם חלומות, שכל מה שהם רצו זה להיות ילדים רגילים, אבל הבית היה פוגעני, התשתית לא הייתה מתאימה, המשפחה חזרה בתשובה ולילדה לא מתאים, ואז הם נפלטו לרחוב.
השדולה הזאת של בני-הנוער בסיכון התעסקה בחסרי בית צעירים; החבר'ה האלה, שהם חסרי בית ואין להם היום שום פתרון במדינת ישראל, חוץ מהעמותות הטובות שבאות ואוספות אליהן. ואני אגיד רק מילה אחרונה: יש מקום בירושלים שנקרא "גלגל", יש "מישהו לרוץ אתו" בתל-אביב, יש "בית השאנטי", יש "מקום אחר", יש הרבה עמותות שמתעסקות. אבל מה שהכי מטריד זה שיש כל כך הרבה מקומות שבשעה 20:00 סוגרים את הדלת ושולחים את הילדים לרחוב. אני מאוד מקווה שהמדינה תוכל לתת להם פתרון רציני יותר. תודה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה, חברת הכנסת בן ארי, גם על הנושא החשוב וגם על הדברים המרגשים. חבר הכנסת נחמן שי, הגיע תורך. בבקשה. מייד אחריך תעלה ותבוא חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. לפי סדר האנשים שפנו, אדוני, אתה פנית כמעט אחרון. חברים, מישהו רוצה צילום של הדף, שנעשה את זה מסודר פשוט?
<מירב בן ארי (כולנו):>
הוא חשב שזה לפי האל"ף-בי"ת.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לומר כמה דברים שמתחברים באיזשהו מקום למה שאמרה ידידתי חברת הכנסת יעל גרמן, וגם לאוזניה של השרה רגב, שהנושא הזה בתחום אחריותה.
ביום חמישי בערב התרחש אחד המחזות המכוערים ביותר בתולדות הספורט הישראלי, בשרלרואה שבבלגיה. קבוצה – אני לא אכנס עכשיו לדיונים אם זה קומץ או ארי, אבל קבוצה לא קטנה של אזרחים ישראלים.
<היו"ר שי פירון:>
אנחנו כבר יודעים שאין הקומץ משביע את הארי.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
וכשאני חשבתי לדבר על זה אמרתי שזה כבר לא הקומץ, זה הארי, לצערי הרב, כי הביטוי קומץ מחמיא לחבר'ה האלה, שהוציאו את דיבתה של ישראל רעה בעמים, לא רק את דיבתו של המועדון הזה, שהוא מועדון כדורגל גדול וחשוב, אלא גם את דיבתה של מדינת ישראל, כי הם מרימים את דגל ישראל במקום הזה, כשהם פוגעים בשחקנים של קבוצה יריבה, כשהם מכערים את האווירה ואת המקום. הם ראויים לכל עונש.
אני אומר את זה כי בינתיים השרה רגב אמרה כמה דברים בתחום הזה, ואני גם מקווה שהיא תעשה דברים שנגזרים מאחריותה הכוללת לספורט הישראלי, אבל זה גם המועדון שמתנגד באופן עקבי, שיטתי, לשחקנים ערבים – היחיד בכדורגל הישראלי, למיטב ידיעתי, שמתנגד לכך שישחקו בו שחקנים ערבים.
<קריאה:>
– – –
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
בכל מקום, נכון, גם מוסלמים, כשהיו כאן שני שחקנים צ'צ'נים. זה דבר שאסור בשום פנים ואופן לקבל אותו, ואני חושב שגם בנושא הזה השרה רגב צריכה להתערב. אני יודע שיש הפרדה בין ספורט לפוליטיקה, אבל כאן זה לא ספורט ולא פוליטיקה, כאן זה הערכים של החברה הישראלית, הערכים היסודיים, שאומרים שוויון, וכל אחד שיודע לבעוט ברגל אחת או בשתי רגליים רשאי לשחק גם ב"בית"ר ירושלים".
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. מייד אחריה – חבר הכנסת שרון גל. בבקשה, גברתי. דקה.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
היום בבוקר, בשעה 09:00, אני וחבר הכנסת יוסף ג'בארין היינו אמורים לקיים פגישה עם נציגי האיחוד האירופי; זה כלל את השגריר, וגם משלחת שהגיעה מטעם תת-ועדה לזכויות האדם. גילינו בבוקר שכבוד היושב-ראש של הכנסת – ואני הייתי רוצה דווקא להגיד את הדברים בנוכחותו, אבל אין מנוס, אני אגיד – ביטל את אישורי הכניסה שהוציא חבר הכנסת ג'בארין, ומנע בעצם את קיום הישיבה בתוך משכן הכנסת, בטענה שאנחנו לא הסכמנו לנוכחות של היועץ המדיני של הכנסת.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
– – – של הכנסת.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
של הכנסת. תודה על העזרה. היועץ המדיני של הכנסת. אני מבקשת לא לקטוע אותי.
הישיבה נקבעה באופן ישיר אתנו, לא דרך מחלקת קשרי חוץ, לא דרך נשיאות הכנסת, נקבעה באופן ישיר. אני רואה בזה הפרה בוטה של זכויותינו כחברי הכנסת לנהל את הישיבות שאנחנו נבחרנו כדי לעשות אותן בתוך המשכן. אני רק שואלת שאלה: איפה יהיה הקו המפריד ולאן אנחנו יכולים להגיע עם גישה כזאת?
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה. חבר הכנסת שרון גל. אחריו – חבר הכנסת באסל גטאס.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, במילה אחת על הניסיון הזה לבידול ולהכניס את האצבע לעין כל הזמן: היועץ המדיני של הכנסת נמצא בכל ישיבה רשמית, וצריך לכבד אותו ולקבל אותו. הוא לא מישראל ביתנו, לא מהליכוד, לא מהבית היהודי. די כבר עם האנטי הזה.
אני רוצה, אבל, להגיד משהו אחר, אדוני היושב-ראש. אתמול חילקו כאן דפים לכל חברי הכנסת. יושב-ראש ועדת האתיקה התריע מפני השיח שקורה כאן, ואתמול ראינו מה שדיברה עליו לפני כמה דקות חברת כנסת שאני מאוד מעריך ומכבד – ואני גם מסכים לרוב הדברים שלך, אבל הבעיה היא שצריך להגיד את הדברים האלה לאנשים מאוד ספציפיים. מי שעומד כאן וקורא לחיילי צה"ל "רוצחים" – כאן, לחיילי צה"ל, "רוצחים".
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
רוצחי ילדים.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
רוצחי ילדים, כן. הוא יכול להגיד "צבא כיבוש" עד מחר, אני יכול להגיד "צבא שחרור", "צבא מוסרי" – זה ויכוח פוליטי, כל אחד יש לו העמדה שלו והצד שלו. אף אחד לא יעמיד אותו על זה לדין. זכותו להגיד את הפרופגנדה שלו. הגבול עובר ברגע שחבר כנסת בכנסת ישראל אומר על חיילי צה"ל "רוצחי ילדים". כולכם צריכים להגיש תלונה לוועדת האתיקה. כולכם. זו חציית הקו האדום, זו ההסתה, זו האלימות המילולית.
לא שמעתי אתכם כשאמרה כאן חברת כנסת "דפוק" לחבר כנסת אחר. תפסיקו להיות צבועים, ואל תהיו דו-פרצופיים. אם יש לכם עקרונות – אני מגנה גזענות, ואני מגנה את התופעה בבית-הקפה שהזכיר חבר כנסת מהרשימה המשותפת, ואני מוכן להתגייס לעניין הזה. ואבן זו אבן, ומי שזורק אותה, לא משנה אם הוא יהודי או ערבי – החוק הוא לכולם. יש דברים שהם ברורים.
אני כבר אומר לכם המון זמן: ההסתה באה מהספסלים האלה. מי שהיה משרתו של ארכי-רוצח אומר כאן על חיילי צה"ל של כולנו – והוא יושב כאן בזכותם; לא בבית הזה, הוא חי במדינה הזאת בזכותם. טוב לו, או לא טוב לו, ואם לא טוב לו הוא לא חייב להיות כאן, וזו לא הסתה להגיד את זה. אי-אפשר שנאפשר לחברי כנסת בבית הזה, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית, לקרוא לחיילי צה"ל "רוצחים".
<היו"ר שי פירון:>
אוקיי.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
זו הסתה, זה חייב להיפסק, וחייב להיות גינוי כאן.
<היו"ר שי פירון:>
תודה.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
אדון נחמן שי, שכל הזמן בא להטיף רק לצד מאוד מסוים שהוא קיצוני ואפשר לגנות אותו – לכולם.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
אגב, אדוני היושב-ראש – –
<היו"ר שי פירון:>
בבקשה, אדוני.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
– – לא שמעתי אף חבר כנסת – אף חבר כנסת – שגינה – באותה נשימה עם הגינוי לאותו קומץ שהתפרע – שגינה את הבלגים שעשו שם הצדעת מועל-יד וקראו קריאות אנטישמיות. באותה נשימה, לפחות לאזן את התמונה. תפסיקו להיות נגד עצמכם כל הזמן.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה לך. תודה רבה, חבר הכנסת שרון גל. חבר הכנסת באסל גטאס, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. אנחנו צריכים להצטמצם. אנא בטובכם. חבר הכנסת באסל גטאס, אתה לא רוצה לדבר? אתה הולך ככה, בקצב – חשבתי שאתה מוותר.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אני רוצה למחות – תמיד במיקרופון הזה, במיוחד כאן, כשאני נוגע בו, אני מקבל חשמל. אז לטיפולך, כבוד היושב-ראש.
<היו"ר שי פירון:>
אני לא חושב שזה נעשה בכוונת מכוון, אדוני.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
כנראה מוסת נגדי, המיקרופון הזה.
אני מצטרף לדברים של חבר הכנסת מסעוד גנאים, וגם של ג'מאל זחאלקה: יש חוט פלדה המקשר בין תופעות הגזענות המתגלות יום-יום, אם זה ב"אלבר", אם זה ב"קפה קפה", בכל המקומות שהזכרנו, לבין מה שקורה כאן ובממשלה.
<היו"ר שי פירון:>
חבר הכנסת ביטן.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
הגזענות היא אחת, גם אם תופעותיה משתנות ולובשות צורות שונות. אתמול, אדוני היושב-ראש – – –
<היו"ר שי פירון:>
אדוני, עצור רגע בבקשה. אם אפשר, חבר הכנסת ביטן – חבר הכנסת ביטן, חבר הכנסת ביטן, גם כשאתה לוחש אנחנו שומעים. תודה.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אתמול עמד כאן יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט – אם אתם זוכרים, פעם היה התפקיד הזה תפקיד מורם בכנסת; היו בו אנשים בעלי ערכים דמוקרטיים, ליברליים – עמד כאן על הדוכן הזה ואמר לנו: אתם מגדלים את הבנים שלכם לזרוק אבנים, אתם מגדלים אותם להיות טרוריסטים. ובשיח הזה – מה זה אם זה לא גזענות? מה זה אם זה לא מלבה את אותן תופעות שאנחנו רואים ברחוב?
אני רוצה להגיד לו, לחבר הכנסת סלומינסקי, שאם הוא רוצה לראות איך אנחנו מגדלים את הבנים שלנו ואת הבנות שלנו, שיסתובב בבתי-החולים, יסתובב באוניברסיטאות. ואני מגלה לו, ולך, ולכל הבית, שהסתיימו בחינות ה"תאוג'יה", המקבילות לבגרות בגדה המ, בעזה. לפני כמה ימים התפרסמו התוצאות. בכל המקומות הראשונים – בנות, המצטיינות במערכת, ובמקומות הראשונים הבנות של רַפַח; רַפַח – ואתם יודעים בשנה שעברה מה היה ברַפַח – הן המצטיינות. ככה אנחנו מגדלים ומחנכים את הבנים והבנות.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה לך על הדברים. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, וינעל את הדיון חבר הכנסת אליעזר מוזס, שגם הוא נרשם. נכון, אדוני? הוא יהיה אחרון השואלים, ומייד אחר כך נעבור לנושא המרכזי. לפני כן תהיה הודעה. אל תדאג, חבר הכנסת ביטן, כולנו ממתינים בקוצר רוח להודעת ועדת הכנסת. כולנו לחוצים מאוד מההודעה שלך, ויש פה מתח רב במליאה.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
ברור. כולם תמיד מתוחים מההודעות של יושב-ראש ועדת הכנסת.
<היו"ר שי פירון:>
בבקשה, גברתי.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
תודה רבה ליושב-ראש ולמליאה, מחר יתקיימו במליאה בחירות לוועדות למינוי בעלי משרות שיפוטיות – גם שופטים, גם דיינים, גם קאדים. אני מאוד מתרגשת שאני עומדת לפניכם. אני חושבת שהרבה זמן לא התרגשתי ככה, ואני מבקשת את אמון הכנסת בהצבעה לוועדה לבחירת שופטים.
אני חושבת שבידי חברי הכנסת ניתנה אחריות עצומה באופן שבו ניתן לנו חלק מהכוח וההשפעה להפעיל את המערכת המשפטית בישראל. אני חושבת שהדבר שצריך להנחות את כולנו הוא כיצד אנחנו מפעילים, דרך המקום היוצא-דופן הזה, שבו אנחנו חיים, ישראל, גם את הערכים האוניברסליים, היהודיים והדמוקרטיים שאנחנו גדלנו עליהם.
ונכון שאתמול הייתה לנו, ככה, תחושה, בכנסת – אנחנו, ככה, לפעמים מרגישים שאנחנו מאבדים את עצמנו. אבל אנחנו יודעים שבסופו של דבר כולנו רוצים לחיות כאן, במדינה המאוד-מאוד מיוחדת הזאת, ומערכת המשפט שלנו, כל כך כל כך קריטי שהיא תמשיך להתנהל בלי זהות פוליטית, מוחלטת, שאנחנו באמת נדע שאנחנו בוחרים את המתאימים ביותר, את הראויים ביותר.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אני מודה מראש על האמון, ובאמת בהצלחה לכולנו.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה. אני קצת מופתע מהשימוש בדקה לקמפיין, אבל יאללה, שיהיה.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
ממה?
<היו"ר שי פירון:>
מהשימוש בדקה לקמפיין. זה מעניין, הדבר הזה. אתגרת אותנו. אמרתי שזה מעניין. חבר הכנסת מוזס, שאל בבקשה. מעניין. מעניין.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – –
<היו"ר שי פירון:>
זה אחרון השואלים. אנא, רוב קשב לחבר הכנסת מוזס.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
– – עם גילוי החוליה שרצחה את מלאכי רוזנפלד, השם ייקום דמו, מסתבר שוב שעדיין לא למדנו את דברי חז"ל: כל המרחם על האכזרים, סופו שיתאכזר על הרחמנים. אותו מנהיג חוליה השתחרר בעסקת שליט. 50% ממשוחררי עסקת ג'יבריל, אוסלו, מגורשי ה"חמאס" ושליט, חזרו לפעילות טרוריסטית. וכי למה לא, לאחר שהרשות הפלסטינית מממנת משפחת מחבל בכ-12,000 ש"ח לחודש? רק להבנה, מורה משתכר שם 900 ש"ח לחודש.
אדוני היושב-ראש המחליף, זו אותה רשות שמוכרים לנו שהיא גורם ממתן, ולבסוף היא גורם מממן – מממן טרור ברמה כזאת, שהעציר אחר כך משתלם גם בלימודים בתוך בית-הכלא ובתארים אקדמיים. מדוע שהוא לא ימשיך בפעילות זו, בפעילות טרור, ומשפחתו תתפרנס, והוא ישתחרר בעסקה הבאה של חילופי שבויים וכדומה, עם כל התארים ועוד כגיבור לאומי? השאלה הנשאלת: לאן נעלמה התבונה היהודית? תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת מוזס.
<הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת>
<היו"ר יצחק וקנין:>
הודעות ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת דוד ביטן.
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
הודעות ללא הצבעה.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ועדת הכנסת קבעה בישיבתה היום את הוועדות לדיון בהצעות לסדר-היום כדלקמן: ועדת הפנים והגנת הסביבה תדון בהצעות לסדר-היום בנושא: אירוע ההצתה בכנסיית הלחם והדגים בטבחה שבצפון הכינרת, של חברי הכנסת נחמן שי, עליזה לביא, איימן עודה, אורי מקלב, ינון מגל ויעקב מרגי; ועדת הכנסת תדון בהצעות לסדר-היום בנושא: המשט לרצועת-עזה, של חברות הכנסת קסניה סבטלובה, ענת ברקו, מירב בן ארי וחנין זועבי; ועדת העבודה, הרווחה והבריאות תדון בהצעות לסדר-היום בנושא: מקומות ציבוריים שאינם מונגשים לבעלי מוגבלות, הצעות חברות הכנסת סתיו שפיר ונורית קורן.
<חילופי גברי בוועדות הכנסת>
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
הודעה שנייה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אבקש להודיע בזה על חילופי אישים בוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית, התשע"ה–2015: מטעם סיעת ישראל ביתנו, במקום חבר הכנסת רוברט אילטוב תכהן חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; מטעם סיעת יש עתיד, במקום חבר הכנסת מאיר כהן יכהן חבר הכנסת חיים ילין.
כמו כן, במקום הפנוי לסיעת יש עתיד בוועדה המיוחדת לפניות הציבור יכהן חבר הכנסת יואל רזבוזוב.
<הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת>
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
אדוני היושב-ראש – הודעה שלישית. חברי הכנסת, ועדת הכנסת החליטה על הקמת ועדה משותפת לוועדת החוץ והביטחון ולוועדת הפנים והגנת הסביבה לדיון בהארכת תוקף חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג–2003.
הוועדה תהיה בת 14 חברים, שבעה מכל ועדה; מטעם ועדת החוץ והביטחון: חברי הכנסת צחי הנגבי, ענת ברקו, מרדכי יוגב, עפר שלח, נחמן שי, מנחם אליעזר מוזס ואבי דיכטר. מטעם ועדת הפנים והגנת הסביבה: חברי הכנסת דוד אמסלם, יואב בן צור, רוברט אילטוב, תמר זנדברג, רחל עזריה, זוהיר בהלול ועבדאללה אבו מערוף. יושב-ראש הוועדה יהיה חבר הכנסת צחי הנגבי. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת דוד ביטן.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יצחק וקנין:>
הודעות למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות (הוראת שעה) (תיקון מס' 2), התשע"ה–2015, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה;
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 5) (השעיית מירוץ תקופת ההתיישנות), התשע"ה–2015, של חברות הכנסת מיכל רוזין, זהבה גלאון ותמר זנדברג. תודה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום התנ"ך>
<היו"ר יצחק וקנין:>
רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום: ציון יום התנ"ך, הצעות של תשעה חברי כנסת, מס' 548, 948, 1025, 1035, 1044, 1045, 1053, 1059 ו-1060. מי שיזם את הדיון הזה הוא חבר הכנסת שי פירון, לשעבר שר החינוך. חבר הכנסת שי פירון, ראשון הדוברים, רשות הדיבור שלך.
<שי פירון (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, גברתי שרת התרבות והספורט חברת הכנסת מירי רגב, קודם כול, אנחנו פותחים את היום הזה בשיתוף עם מיזם חדש, שהתחיל בחג החנוכה האחרון בביתו של נשיא המדינה, חבר הכנסת לשעבר ראובן רובי ריבלין, מיזם 929. 929 זה מספר הפרקים בתנ"ך, והמטרה היא שכל אדם בחברה הישראלית ילמד פרק תנ"ך אחד ביום, ובאופן הזה, בשנת ה-70 למדינה אנחנו נסיים, כחברה, את ספר התנ"ך כולו. היזם הראשון של הפרויקט הזה, החושב הראשון, ההוגה הראשון היה ידידנו חבר הכנסת לשעבר אבי וורצמן, לשעבר סגן שר החינוך, ומי שמובילים אותו היום יחד הם הרב ד"ר בני לאו וד"ר גילה בן הר ממט"ח, והם עושים יחד עבודה נהדרת. אני רוצה להודות להם, לשבח את הפרויקט החשוב, ומכאן לבוא לדברים עצמם.
גברתי השרה, עם צאת השבת הקרובה נתעטף כולנו באבל לציון חורבן בית-המקדש הראשון והשני. האבל על החורבן חסר ערך אם לא נקדיש זמן ראוי לבניין. לא יהדות של עבר, המבקשת להתרפק על ימים שחלפו, עומדת לנגד עינינו, כי אם עתיד אחר, מלא הוד ותקווה, מאגד את כולנו.
דפוסי האבלות היהודיים מבקשים לעסוק בארכיאולוגיה של העתיד, בגיבוש המחר הניצב בגאון על יסודות ועל לקחי האתמול. כשקמה מדינת ישראל, ביקשו מייסדיה להעמיד את התנ"ך בבסיסה של המדינה, שהרי כך כתבו במגילת העצמאות שלנו: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". מה משמעותה של הירושה אם לא הפיכת החיים בארץ התנ"ך לחיים מעוררי השראה?
בתוך השיח היהודי-ישראלי מתנהל דיון עז, רווי מתחים, אם התנ"ך יהיה מקור ההשראה שלנו או שמא התלמוד. התלמוד הביא אתו את יסודות הדמוקרטיה: דיון דיאלוגי פתוח, לא בהכרח הייררכי, תרבות של מחלוקת היודעת להשקיע משקל רב בניתוח אנליטי של מושגים ומצבים, לחלק בין מצבים, לנתח רצונות ותפיסות אנושיות ולהעמיק בהבחנה שבין אדם לאדם, אומה לאומה. התלמוד קידש את הדיאלוג ולימד אותנו מה גדול ערכה של המחלוקת. הוא גם לימד אותנו שדיאלוג קובע ברכה לעצמו. הלומד יודע להשקיע שעות של לימוד המסתיימות במילה תיקו. תיק"ו, ראשי תיבות: תשבי – כלומר אליהו – יתרץ קושיות ובעיות. זה מלמד אותנו להניח להכרעה, להותיר משהו לעתיד, לא לחפש תמיד תשובה לכל דבר.
והתנ"ך – התנ"ך מבקש לקדש את ההשראה והחזון, את החלום בשלמותו, את התביעה לחיים שלמים ובלתי מתפשרים. התנ"ך מדבר על חלומות, וגיבוריו הם אנשים כמונו, בעלי הצלחות וכישלונות. התנ"ך מציג כוהנים ומלכים, נביאים ואנשים היודעים לטעות, אבל אנשים שנאמנים לחלומותיהם. התנ"ך לא מוותר על העתיד, מואס בצביעות ובשקר, הוא לא מתחסד, ומבקש לאזן בין רווחה לדאגה, בין קודש לחול, בין ישראל לעמים.
והנה, החברה הישראלית בחרה לזנוח את התנ"ך. כך הפכה להיות חברה שהופכת את המחלוקת לסימן הזיהוי שלה. הסדר היהודי הקדום מבקש לבנות את התורה שבעל-פה על בסיס התורה שבכתב, ולא בכדי; הוא עושה זאת כדי שהמחלוקת תבוא מתוך חלום, כדי שהוויכוח יהיה תוצאה של חזון, ששאלה תבוא מכמיהה לעולם שיש בו טוב ואמת, וצדק וצדקה, ודאגה לגר, ליתום ולאלמנה.
כך, אנו מגיעים לימים האלה, ימים של חורבן, עם תרבות של מחלוקת, שבה התמחינו, ללא קומת החלום והחזון של התנ"ך. והנה פורצת לה שנאת חינם, וגובהות המחיצות, ומתפרצות שנאות נוראות – שכבר האריכו בהן היום לא מעט – שיש בהן כדי לאיים על קיומנו. לא רק האיראנים מאיימים עלינו; האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית הוא החברה הישראלית עצמה. חברה הזונחת חלומות ומתרחקת מחזונות, חברה הבזה לדורשי השוויון ומכנה אותם "שמאלניים", חברה הרואה בסולידריות אויבת לכלכלה חופשית, חברה הרואה בנכה מושא לצדקה ובאזרח ערבי רק אויב ולא גם אדם, היא חברה רודפת ורדופה, שכל חלומותיה מסתכמים בסך פחדיה ומוראותיה.
חזרו לתנ"ך. אם יבוא התנ"ך לבקר במשכן, אם ישעיהו, ירמיהו, הושע, יואל ועמוס, יחזקאל, משה, מרים, רות ודבורה יתארחו באולם הזה, ישפיעו במשהו על גיבוש עמדותינו – בחלוקת משאבי הגז, בסדרי עדיפויות בחלוקת התקציב, ביחסי חוץ, ביחס לכלל האזרחים, בחינוך, בתרבות, ביחסי דת ומדינה – אם הנביאים יהיו אורחים של קבע באולם הזה, ולרגע לא יעזבו אותנו, אם יהיה התנ"ך מקור השראה, שפה, זהות, נוכל לחזור מלאי גאווה אל מגילת העצמאות ולהתגאות כפליים בבית הלאומי שזכינו לבנות.
הקשיבו למילים, לצלילים, לניגון, לעוצמה – ירמיהו פרק ז': "גר יתום ואלמנה לא תעשקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה". או אולי ירמיהו פרק כ"ב: "כה אמר ה' עשו משפט וצדקה והצילו גזול מיד עשוק וגר יתום ואלמנה אל תנו אל תחמסו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה". או אולי ספר זכריה פרק ז': "ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשקו ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם". אולי פסוק נוסף מספר ירמיה: "הוֹי בֹּנה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט ברעהו יעבֹד חִנם ופֹעלו לא יִתן לו".
אל תניחו לתנ"ך; אל תאפשרו לו להפוך לנחלת מגזר; אל תיתנו לו לשרת רעיון אחד, יהיה הרעיון אשר יהיה. קראו בו כאן ובכל מקום. הוא מצפן ומצפון.
כואבת היא העובדה שבני אומות אחרות, למשל נשיאי החשובה שבאומות, יכולים לפתוח את נאומיהם בנשיאת שם שמים ובהזכרת פסוקים מהתנ"ך, ואיש לא רואה בכך כפייה דתית, קטנות מוחין או פגיעה בעוז הרוח של המציאות. הם מבינים שהתנ"ך הוא האסטרופיזיקה של המציאות, ואילו כאן הפכנו את התנ"ך לדתי. אנו מעדיפים עברית דלה ומאונגלזת על פני עברית שורשית מחוללת רוח ותקווה גדולה. והם, דווקא דוברי האנגלית, לתדהמתי, חוזרים פעם אחר פעם אל ספר הספרים שלנו.
929 – זהו מניין פרקי התנ"ך, וזו ההצעה שלנו לחברה הישראלית: חמש עד עשר דקות ביום של עיסוק בפסוקי התנ"ך ישנו את חיינו, יסייעו לנו לבנות עתיד טוב, ראוי, הגון והוגן. ישראל זקוקה להשראה, והתנ"ך הוא המקור הבראשיתי.
"הִגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך." תודה רבה.
<היו"ר יצחק וקנין:>
תודה לחבר הכנסת שי פירון, שהיה מיוזמי יום התנ"ך.
אני אומר כמה דברים בשם יושב-ראש הכנסת.
רבותי, בנושא יום התנ"ך, הלוא הוא ספר הספרים, הכינוי שניתן לקובץ המכונן, המאגד את 24 ספרי הקודש; ספר היסוד של העם היהודי, שאותו הנחיל לאנושות ולבני הדתות והאמונות השונות – התנ"ך הוא מעיין בלתי נדלה של השראה ושל רוח, למוסר, לנחמה ולחזון גם יחד. "אָהָל אל-כּתָאבּ" – עָם הספר, או אנשי הספר – כך אנו, בני העם היהודי, מכונים בקוראן. יש הגורסים שאלמלא התנ"ך אולי לא היה העם היהודי תופס מקום כה נכבד על במת ההיסטוריה העולמית. התנ"ך היה בגדר ספר הרבה לפני שהומצא הדפוס, ובטרם הכירה האנושות את המושג ספר במתכונתו המוכרת.
התורה, הנביאים והכתובים, על שלל תיאורי הבריאה וסיפורי האבות, הברכות והקללות, הייסורים והתלאות, הנסים והנפלאות, המוסר והתוכחה – כל אלו היו ונותרו התשתית שלנו; לא רק ה"קושאן" שלנו על הארץ הזאת, אלא הבסיס להרבה מאוד מהערכים ומהרעיונות ההופכים אותנו למה שאנו, ובעיקר למה שאנו שואפים להיות.
במרוצת הדורות הוא שימש השראה לבני העמים כולם, ובוודאי ליהודים באשר הם, בכל הגלויות ולאחר ששבנו ארצה. הם פסעו בעקבות דמויותיהם של האבות והאימהות, שאבו השראה ממנהיגותו של משה רבנו, התנחמו בנחמות ישעיה, התפעלו מפיוטי דוד המלך והרבו לצטט מחוכמת שלמה בשיר השירים, בקהלת ובמשלי. בנאומו במעמד קבלת פרס נובל אמר הסופר ש"י עגנון בהתייחס למקורות ההשראה לכתיבתו, כי גם אם לא כל אדם זוכר את שמה של כל פרה שממנה ינק את טיפות החלב, "ראשון לכולם כתבי הקודש, מהם למדתי לצרף אותיות", כך אמר.
חברי הכנסת, התנ"ך איננו נחלתו הבלעדית של איש. "שבעים פנים לתורה", נאמר, לא כדי שמישהו ירוקן את הכתובים מתוכנם וממעלתם; אבל יש כר נרחב של פירושים ופרשנויות, מסקנות ותובנות שאליהן יכול כמעט כל קורא להגיע, אם רק יפתח את ספר הספרים ויתענג על יופיו ועושרו.
במקומותינו פועלים לא מעט מיזמים חשובים ומוצלחים המבקשים לקרב את התנ"ך אל כלל הציבור, החל בחידוני התנ"ך לנוער ולמבוגרים, דרך המיזם המבורך 929, שרבים וטובים חברו לו והצליח לחולל שינוי הדרגתי ועמוק בהיכרות של הציבור עם רוחב התנ"ך והרלוונטיות שלו. גם כאן בכנסת אנחנו מקיימים כבר שנים חוג למקרא, שבעזרת השם ישוב לפעול בכנס החורף הקרוב.
כולנו, גם אנשי המעשה, חייבים לשאוב מן הספר והרוח, כשם שנאמר ליהושע בן נון, מחליפו של משה, שהיה ביסודו איש צבא: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמֹר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל".
אני מודה ליוזמי היום הזה ומאחל לכל אחד מאתנו שיצליח למצוא את אותה נקודת האחיזה שלו בתנ"ך, ואין ספק כי הוא יצא נשכר. תודה לכל יוזמי היום החשוב הזה.
אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יואב בן צור, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חמש דקות לכל נואם. אדוני, בבקשה.
<יואב בן צור (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש ויוזם יום התנ"ך, בהחלט מגיע יישר כוח גדול על היוזמה הברוכה להביא את התנ"ך לכל בית ישראל, והלוואי שהדברים שלך, שכל אחד יקדיש חמש עד עשר דקות ביום ללימוד פרק בתנ"ך, ייפלו על אוזניים קשובות.
גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, במסגרת ציון יום התנ"ך, אבקש בהזדמנות זו לשתף אתכם ברחשי לבי. התנ"ך ביסודו הוא ספר דתי. זו מטרתו המרכזית של התנ"ך. היות שכך, נוצרה תופעה מעניינת. הספר הדתי, שעומד בבסיסן של הדתות המונותיאיסטיות כולן, שהפך לקוד האתי של האנושות כולה, מייחד חלק גדול מספריו לתיאורי ההיסטוריה של עם ישראל, דור אחר דור, עד אשר נעשה נוח גם לשוחרי התנ"ך "לדלג" על ציוויים רבים, דוגמת "זכור את יום השבת לקדשו".
יש משהו מאוד מגוחך בכך שאף הכומר האנטישמי ביותר מחזיק בחרדת קודש את הספר אשר עוסק כמעט כולו בנושא של עם ישראל והטלטלות השונות שעברו עליו. אבל זו המציאות. התורה רואה בהיסטוריה של עם ישראל גופי תורה ממש. ההיסטוריה היהודית של העם הנבחר איננה היסטוריה גרידא, אלא דברי תורה הם, וללימוד הם צריכים.
עובדה זו גורמת לאנשים רבים להתייחס לחלקים מסוימים מהתנ"ך כספר היסטוריה. ספרים שלמים בתנ"ך מלאים לכאורה בתיאורים של מלכים ומלחמות, תהפוכות ומהלכים היסטוריים. מי שמסתכל על הדברים בצורה שטחית עלול לטעות לרגע ולחשוב כאילו לפניו עומד ספר שאפשר להתייחס אליו כספר היסטוריה. אומנם ספרים אלו מלאים בעניינים של יראת שמים ועבודת השם, אבל אולי אפשר לקחת את הספרים הללו ולהתעלם מהפן הדתי שלהם, ולהסתכל עליהם כמו שמסתכלים על ספר היסטורי.
ואולם, מבט מעמיק על ספרי התנ"ך יגלה לנו שהניסיון להפוך את התנ"ך לספר היסטוריה מבטא חוסר הבנה בסיסי של יסודות התנ"ך כולו. אפשר להביא כמה דוגמאות לנקודה זו, אולם כרגע נעמוד על אחת מהן, המבטאת אולי יותר מכל דבר אחר את היות התנ"ך ההפך הגמור והקיצוני ביותר מכל ספר היסטורי.
יש בתנ"ך שני ספרים העוסקים בתיאור של תקופת המלוכה של ממלכת יהודה וממלכת ישראל, דור אחר דור, מלך אחר מלך. שני הספרים הם ספר מלכים וספר דברי הימים. גם ספר שמואל עוסק בתקופת המלוכה הראשונה, תקופת הממלכה המאוחדת, אולם תקופה זו הייתה קצרה ביותר. מתוארים בה שני מלכים בלבד, לעומת שושלות ארוכות של עשרות מלכים בספרים האחרים. והנה, בספרים הללו יש תופעה ייחודית: על כל מלך ומלך שהתנ"ך סוקר את חייו ופועלו, בסופו של דבר התנ"ך מעניק לו מעין ציון. יש מלכים שעליהם נכתב "ויעש הישר בעיני ה'", ויש מלכים שעליהם נכתב "ויעש הרע בעיני ה'". סקירה זו עוברת מלך-מלך, ולא נפקד מלך אחד – שהתנ"ך אינו מציין את רמתו הרוחנית. חלוקת הציונים איננה נחלקת רק לשתי רמות, של חיובי ושלילי, אלא לעוד מגוון שלם של דרגות בתוך אותן שתי חלוקות. על חלק גדול ממלכי יהודה נאמר "ויעש הטוב בעיני ה' רק הבמות לא סרו". יש מלכים שעליהם נאמר: "ויעש הישר בעיני ה' רק לא" – כמלך פלוני, או להפך: "ויעש הרע בעיני ה' רק לא" – כמלך פלוני.
והנה, אנו יכולים לראות תופעה חשובה מאוד, שייתכן שהיא מתמצתת את היסוד והבסיס של ההסתכלות של התורה על החיים הלאומיים של עם ישראל, בכך שבתנ"ך כולו, ובפרט בשני הספרים האלה, יש ביקורת רבה מאוד, קפדנית ומדוקדקת, על כל המלכים שעמדו לעם ישראל, והנה, למרבה הפלא, מתוך כל אתם תארים וציונים אין ולו מקום אחד ויחיד שבו התנ"ך מציין לחיוב או לשלילה את התנהלותו של מלך מסוים במהלכים מדיניים וצבאיים, ביטחוניים וכלכליים. שום דבר, התעלמות מוחלטת. על שום מלך לא נאמר שהיה ימני מדי או שהיה שמאלני מדי. אותם המלכים, שניהלו מלחמות כה רבות וביצעו אין-ספור מהלכים מדיניים וצבאיים, אינם זוכים לשום ציון לטוב או למוטב על פעולות אלו. מה שמעניין את התורה זה רק נקודה אחת ויחידה: האם אותו מלך עשה הישר בעיני ה', או שמא הרע בעיני ה'. ומהו הטוב והישר בעיני ה'? לא מהלך מדיני כזה ולא מבצע צבאי אחר, אך ורק דבר אחד: עבודת ה'.
אין ספק שהיום הזה הוא יום חשוב. כל אחד יש לו ראייה שלו על הפן התנ"כי, אבל ברור שהראייה שלנו, כיהודים, כעם ישראל – והספר הזה, שמגלם בתוכו את כל מה שיש לעם ישראל מאז היותו – אין ספק שהדברים הללו – להזכיר אותם, ללמוד אותם – הם חשובים מאין כמותם. יישר כוח לכל העושים והמעשים במלאכה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה לחבר הכנסת יואב בן צור. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס יבוא ויישא דברים, ואחריו – חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. לפי הסדר שמופיע בפני, אדוני. חמש דקות, אדוני, אבל אתה יכול גם ארבע, אם אתה רוצה. בבקשה.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הכנסת מציינת היום את יום התנ"ך. אני מברך על כך, וביקשתי לדבר ביום זה.
אני אתחיל בדברי ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן-גוריון בעדותו בפני ועדת פיל. בן-גוריון נשאל על-ידי הלורד פיל: מאין הגעת לפלשתינה? ובן-גוריון השיב: מפלונסק. שואל אותו הלורד פיל – אני מביא את זה בהעתק מדויק, בתרגום מדויק – האם יש לך מסמך או שטר מכר הנותן לך, כמי שבא מארץ רחוקה, זכות לתפוס את מקומם של בני הארץ הערבים הגרים בה זה דורות? בן-גוריון לא התבלבל, נטל בידיו את ספר התנ"ך והצהיר: זה הקושאן שלנו – ספר התנ"ך.
רבותי, הקושאן הזה – יש הרבה דברים בקושאן הזה. לא רק שארץ-ישראל שלנו – – –
<היו"ר שי פירון:>
חבר הכנסת שמולי, זה שכבר עברת לימין, הבנו, אבל שאתה גם עושה רעש מצד ימין, זה כבר נהיה סיפור.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
זה בדיוק, הכול עניין של הגדרות.
<רחל עזריה (כולנו):>
הוא עשה רעש גם מצד שמאל, זה בסדר.
<היו"ר שי פירון:>
אז אנא בטובך, שב במרכז. שב במרכז.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
מתחיל להיות צפוף לכם במרכז.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
לצערנו, אף שהקושאן הזה כולל הרבה הרבה דברים: תרי"ג מצוות, ועוד כהנה וכהנה, הליכות דרך ארץ – דרך ארץ קדמה לתורה – בעיקר אנחנו רואים שבני-הנוער, בעיקר בחינוך הממלכתי, מנותקים מאותו חלק של הקושאן, אינם יודעים מה הקושאן שלנו על הארץ. אין להם מושג קלוש במושגים ביהדות, גם לא הבסיסיים ביותר. מדי פעם מתפרסמות ידיעות על רמת הידיעה הנמוכה והנבובה של תלמידי ישראל במושגים ביהדות, והתוצאות מבישות: לא יודעים מה זה שלושת הרגלים, ואילו הם עשרת הדיברות; מנותקים לגמרי מהמסורת היהודית. במצב כזה, פלא שמערכת החינוך נראית כפי שהיא נראית?
רבותי, התנ"ך הוא לא רק ליום תנ"ך, התנ"ך צריך ללוות יום-יום. אותו התנ"ך מלווה את היהודי בכל יום ובכל שעה. זה אורח חיים. החינוך הוא על-פי התורה, התלמידים מחונכים עם דרך ארץ. אי-אפשר לקשר את הנוער לתנ"ך בזמן שמערכת החינוך קלוקלת מיסודה. חינוך ערכי מושתת על תורת ישראל, ולא יצליחו להקנות דרך ארץ, כבוד למסורת – שלשלת הדורות, ללא קשר לתנ"ך. רק חינוך ערכי ישריש אותו בקרב בני-הנוער, ולא רק קביעת ימים.
זה חשוב מאוד שמציינים את יום התנ"ך, רק חבל שנדרש לכך יום מיוחד, כי התנ"ך לא מיועד ליום בשנה; התנ"ך צריך ללוות כל יהודי יום-יום, כל היום, כפי שאנו משננים בפרשת קריאת שמע שלוש פעמים ביום: "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". זוהי הערובה היחידה, הקשר התנ"כי והקשר שלנו לארץ-ישראל, ושהשם יעזור כבר, שיתקיים: "ונתתי שלום בארץ – – – ואין מחריד". תודה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. אני יכול לגלות לכם, עד שחבר הכנסת טרכטנברג עולה, שהוא פרשן מעניין של פרשת השבוע, ואני אומר את זה מניסיון, כמי שקורא את דבריו. אל תטעו בו, הוא לא רק כלכלן מומחה בעל שם, הוא גם פרשן תנ"ך בעל שם.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
זה לא ידעתי.
<היו"ר שי פירון:>
אתה רואה. אבל על החינוך בטח פעלת; היית סגן שר החינוך, אז זה אתה יודע.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
זה אני יודע.
<מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לברך על קיום ישיבת כנסת המוקדשת לתנ"ך. זה רגע של שאר רוח, שבו אפשר להתעלות מעל הסוגיות הבוערות של השעה – איראן, הגז, עובדי קבלן.
אני רוצה לדבר על המקום הרצוי של התורה, של התנ"ך, בהגות הכלכלית-חברתית שמנחה אותנו, על מקומה בהשקפת העולם שמעצבת את עולמנו הכלכלי-חברתי. זו זווית שלא מרבים לדבר עליה.
כפי שקורה ברוב העולם המערבי בימינו, החברה בישראל משוועת להשקפת עולם כלכלית-חברתית רעננה, ערכית, אשר אומנם תמשיך להתבסס על כלכלת שוק ועל תחרות, אבל בו בזמן תשים את רווחת האדם והמשפחה במרכז, את אנושיותו לא פחות מאשר את ההיבט המטריאלי. כן, "היד הנעלמה" של כלכלת השוק עושה את מלאכתה נאמנה, אבל אותה יד עוצמתית לא תועיל בלא מוסריות ותבונה. אני משוכנע שאת המוסריות והתבונה עלינו לחפש לא רק בשדות זרים, שאני מכיר היטב, אלא גם במקורות שלנו, ובפרט בתורה שלנו, המשופעת הן בערכים נעלים והן בשכל ישר, אשר ישימים גם כאן ועכשיו.
יש דוגמאות בשפע. תרשו לי להזכיר מדגם לא מייצג, קטן, לכך. פרשת קדושים מכילה אוסף מרהיב של מצוות אשר יכולות להוות מדריך לחברה הוגנת יותר במאה ה-21. אם להזכיר רק אחדות מהן, אשר הפכו לנכסי צאן ברזל: בפני עיוור לא תיתן מכשול; ואהבת לרעך כמוך; והדרת פני זקן – דרך אגב, "והדרת פני זקן", התוכנית, קיבלה את השראתה מכאן – כל אחת פנינה מוסרית ערכית אשר חייבת להופיע בכל אמנה חברתית בת ימינו. דוגמה שנייה: פרשת בהר, המכילה את אחד החידושים הגדולים של משנה חברתית נאורה: השבתון, השמיטה והיובל. באלה גלום הרעיון המכונן שיש לשים גבולות לרדיפת הבצע ולהצבר העושר. מעת לעת צריך לעצור, לעצור, להפסיק במירוץ, בעשייה הכלכלית המטורפת. יש לתת הזדמנות שנייה – הרעיון המהפכני שמעת לעת יש לשחרר את האדם מעול העבר, גם מהעול הכלכלי, הרובץ עליו.
אבל אני רוצה להרחיב על פרשת כי תצא, אחת המדהימות מבחינת התוכן הכלכלי-חברתי שבה, אם לא המתקדמת ביותר. יש בפרשה הזאת כ-40 מצוות – דומני שהמספר הכי גדול של מצוות בפרשה כלשהי – שנוגעות בצדק ומידתיות, באחריות חברתית, בהוגנות ביחסים כלכליים ובחמלה. הנה כמה דוגמאות: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה; לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה" – האמירה הכל-כך ידועה הזאת, מה זה אומר? שאסור כמובן לרמות, אבל גם בביתך, לא רק על כס המשפט, לא רק בפרהסיה, לא רק כשכולם מסתכלים; אתה, עם המצפון שלך, אסור שזה יקרה.
אבל האמירה המשמעותית ביותר בעיני היא זאת שנוגעת במה שקורה כשאדם פוגש בשדה שור או חמור שהלכו לאיבוד, אף אחד לא מסתכל, אף אחד לא רואה אותך. ומה כתוב? שבמקרה הזה אתה לא יכול להתעלם מכך, ועליך להחזיר אותם לבעלים שלהם, ואם לא – להחזיק אותם בביתך וכו'. מה זה אומר? שכאשר אתה יוצא החוצה, לרחוב, ופוגש עוולות, או דברים שדורשים תיקון, ואף אחד – אין לחץ חברתי, אף אחד לא ישפוט אותך, לא חשוב מה תעשה או לא תעשה, אתה, אל מול המצפון שלך, עליך לעשות המעשה הנכון, והאחריות כולה שלך. והפרק חוזר ואומר: "לא תוכל להתעלם". מה זאת אומרת לא תוכל להתעלם? אם יש לך מצפון, אם יש לך מוסריות – רבותי, כלכלת שוק או כל שיטה כלכלית אחרת לא יכולות לעשות הִנדוּס, ברגולציה, של דבר שכזה. זה צריך להיות בבסיס.
ולגבי הוגנות, יש כמה מצוות מדהימות, כולל "לא תחסום שור בדישו", דבר שהפך לבסיס לדבר חקיקה בארצות-הברית, שנקרא "חוק מקדונלד'ס", מכיוון שלא היה ככה בזמנו.
אין ספק שיש בכוחם של מצוות וערכים שכאלה כדי לעצב גישה כלכלית-חברתית מתקדמת לא פחות מדבריהם של גדולי הוגי הדעות בני זמננו, שאת חלקם אני מכיר אישית.
<היו"ר שי פירון:>
אנחנו צריכים – – –
<מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):>
לצערי, דווקא כאן, במדינת ישראל, התורה חדלה להיות מקור השראה רעיוני מחוץ לעולם התורה, חדלה להיות גורם מאחד, והפכה למקור נוסף של שסע ופירוד: בקצה אחד אלה הטוענים למונופול עליה, ובקצה השני אלה המתנערים ממנה כאילו מדובר בנטע זר.
אני משוכנע בערך לימוד תורה; אני משוכנע שעלינו לצקת תכנים אמיתיים לחלק היהודי בהגדרת מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, לא פחות מאשר לחלק שנוגע בדמוקרטיה; אני משוכנע שעלינו לעשות זאת תוך בניית הסכמות, ולא תוך כפייה או תוך ניצול רוב פרלמנטרי מקרי בבית הזה; אני משוכנע בצורך לחבר בין העולמות, לא מתוך התנשאות – מכאן, או אינטרסים מגזריים – משם, אלא כניסיון אמיתי לצקת תוכן ל"אנחנו", כאומה המתחדשת במולדתה.
אדוני היושב-ראש, זכינו להיות עם הספר, זכינו להביא לעולם את היצירה האנושית העוצמתית ביותר, היצירה המכוננת של התרבות המ כולה, שעל-פיה מתנהל עולמנו. לא ייתכן שאותו אוצר בלום – אותה יצירת מופת תיפול כאן ועכשיו קורבן לפוליטיקה או למגזריות.
אני מאוד מקווה – שמעתי את חבר הכנסת וקנין, שדיבר על איזה חוג – –
<היו"ר שי פירון:>
תנ"ך.
<מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):>
– – תנ"ך. אני בדיוק רציתי להציע הצעה כזאת. אני רק רוצה לבקש, שאם קם מחדש חוג כזה, שהוא יהיה פלורליסטי, יהיה פתוח לכול: לדתיים וחילונים, לנשים וגברים ולבני כל העדות וכל הדתות וכל באי הכנסת. ואני מבטיח, אדוני היושב-ראש: אני אהיה הראשון שישתתף בחוג כזה. תודה רבה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה לחבר הכנסת מנואל טרכטנברג. אני מזמין את חבר הכנסת אחמד טיבי. עד שחבר הכנסת אחמד טיבי יגיע לדוכן, אני רק אספר שאתמול ביקשתי ממנו שהנאום שלו היום יהיה מכונן כמו הנאום שהוא נשא בנושא השואה. מי שלא שמע את הנאום הזה – מומלץ לשמוע. אבל אם דיברנו – דיברה קודם חברת הכנסת גרמן על החיבור בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, העובדה שאתה עומד כאן עכשיו ונואם ביום התנ"ך היא חלק מהדרך שלנו לייצר פה יחד ישראלי. בבקשה, אדוני.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
אני באה לשמוע את אחמד יותר מקרוב.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, נכון, זה לא דבר רגיל, שגרתי, שחבר כנסת ערבי, אחמד, יישא נאום לרגל יום התנ"ך. אבל כאן מסתיים הדבר הלא-שגרתי, כי ערכים אנושיים קיימים גם פה וגם שם, גם אצלך וגם אצלי, גם אצלכם וגם אצלנו. ערכים כאלה מופיעים גם בברית החדשה, גם בברית הישנה, גם בקוראן, והדתות, בבסיסן, הן מבשרות טוב, הן מחנכות על ערכים הומניים, של שוויון, של הכרת האחר וכבוד לאחר, לזולת.
יש נרטיב לאומי, ויש נרטיב דתי. אני מוסלמי. ספר הקודש שלי הוא הקוראן. אני מאוהב בו. יש שם דברי חוכמה אדירים. ספר הקודש שלך הוא התנ"ך. גם שם יש דברי חוכמה וערכים הומניים. אתה יכול לקרוא את הקוראן, לאהוב אותו, לא להסכים עם חלק ממה שיש בו. אני יכול לקרוא את התנ"ך, וקראתי אותו, ולמדתי אותו, ונבחנתי בו – בבחינת בגרות. אני יכול להסכים, יכול לא להסכים, אבל אני יכול להתחבר לערכים רבים שקיימים גם בתנ"ך וגם בברית החדשה, כי מדובר בערכים הומניים.
אני רוצה להזכיר, אולי להתחיל, עם סיפור, בסיפור על דוד המלך, שאלוהים אמר לו לעצור את המגפה באמצעות הקמת מזבח במקום מסוים. דוד הלך לשם – זה בגליל – וגילה שזה מקום ששייך לארוונה היבוסי, בגדר נציג המיעוט. לפי צו ה', היה עליו להפקיע את הקרקע של היבוסי כדי לעצור את המגפה, אבל הוא נכנס לחצרו, ארוונה היבוסי השתחווה מייד, דוד השתחווה בחזרה, וביקש לדעת כמה עולה הקרקע. ארוונה אמר לו: חינם – הוא הרי מיעוט, ודוד הוא המלך. הוא שקשק ורעד מפחד ואמר לו: קח את האדמה חינם. דוד התעקש לשלם יותר משווי הקרקע. ארוונה רצה לתת לו חינם. במציאות של אותם ימים זה היה מעשה אנושי. אלוהים אומר למלך: תפקיע את הקרקע; המלך אומר: יש לאיש זכויות, אקנה ממנו כדין.
יהודים של היום זה לא יהודים שהיו פעם – אני מתכוון רק לחלק הזה, קצת לחלק הזה מאתמול.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אתה מעליב אותנו, אחמד, ואנחנו מקשיבות לך.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
והלוואי שכל אלה שרואים עצמם, לפי השקפת עולמם הם, ממשיכי מלכות בית דוד, וגוזלים קרקעות של פלסטינים, היו לומדים את הסיפור הזה דווקא, ומבינים שאם למלך ישראל לא הייתה בעיני עצמו פריבילגיה לחמוס את קרקעו של המיעוט, להם ודאי שאין רצון כזה.
<דוד ביטן (הליכוד):>
אחמד, איך הגעת לסכסוך הישראלי–פלסטיני, תגיד לי?
<ענת ברקו (הליכוד):>
אם הוא היה קורא את הקוראן הוא היה רואה – – –
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
– – – זה לא מפתיע, לדוגמה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני ער לעובדה – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
אחמד, איך הגיע הסכסוך?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – שכשאתה מזכיר – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
בקוראן לא מופיעה המילה "פלסטיני". בקוראן אין כזאת מילה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – – מזכיר לאנשים מסוימים סיפורים – – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
איך הוא הגיע מפה לפה? אני לא מבין.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אם הגעת מפה לפה – – –
<היו"ר שי פירון:>
חברי – רגע, רגע, חבר הכנסת טיבי, שנייה, רגע.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<היו"ר שי פירון:>
רגע, רגע, יש לי הצעה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
לא, אין בקוראן את המילה "פלסטיני".
<היו"ר שי פירון:>
יש לי הצעה מרחיקת לכת.
<ענת ברקו (הליכוד):>
כן.
<היו"ר שי פירון:>
יש סמכויות ליושב-ראש, וגם מליאת הכנסת יכולה להיות בית-מדרש. כן, חברת הכנסת ברקו, מה רצית לומר?
<דוד ביטן (הליכוד):>
או, זה יפה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
רציתי לומר שאם כבר הגענו לשם, אז מאחר שחבר הכנסת טיבי עיין בקוראן, בקוראן כלל לא מופיעה המילה "פלסטיני", אבל עכשיו אתה יכול להמשיך, זה בסדר.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
יש עוד שקר, אגב, את יכולה – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
אף מילה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
את יכולה לומר עוד, שלא מופיעה המילה – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
כמו שלא מופיעה גם המילה "ירושלים".
<היו"ר שי פירון:>
רגע, רגע, זה שנתתי לך רשות לומר, זה היה קל. את רואה, אנחנו עושים – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
אז אם אני – – –
<היו"ר שי פירון:>
אתה גם רוצה?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
רציתי להמשיך בנאום שלי, ולא להתפלמס אתכם, ולומר את אשר על לבי גם ביום הזה – –
<היו"ר שי פירון:>
חבר הכנסת ביטן, רצית לומר משהו?
<דוד ביטן (הליכוד):>
לא לא, אני בסדר.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – ולקשור – – –
<היו"ר שי פירון:>
בסדר.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – – ולקשור בין אירועים היסטוריים – –
<היו"ר שי פירון:>
אפשר לפתוח את זה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – בין ערכים בתנ"ך, בין ערכים בכל ספר אוניברסלי לבין מה שמתרחש היום. אחת מהדמויות – – –
<היו"ר שי פירון:>
אתה יודע, חבר הכנסת טיבי, רק אומר לך, כיוון שאתה איש אינטליגנטי, שאחת ההבחנות החשובות ביותר היא בין אקטואליה לרלוונטיות.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אוקיי.
<היו"ר שי פירון:>
אקטואליה זה cut and paste, וזה מסוכן. רלוונטיות זה – – –
<קריאה:>
זה בדיוק מה שאמרתי.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
כאן לא היה cut and paste. כאן השוויתי – – –
<היו"ר שי פירון:>
רק אמרתי – רק אמרתי שאנחנו צריכים תמיד ללמוד להבחין בין – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
חכה, ואני עוד לא סיימתי.
<היו"ר שי פירון:>
בבקשה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
כאן השוויתי בין מעשה אציל של שליט שיש בידו כוח אבסולוטי, הוא היה יכול בקלות להכניע את בן המיעוט, והוא בחר להתנהג אחרת. אני עשיתי הקשה, ואמשיך לעשות הקשות. אם ירמיהו, ישעיהו, יחזקאל ועמוס היו נכנסים לאולם הזה, והיו עולים על הדוכן, והיו מקריאים את משנתם, היו מפסיקים אותם – אורן חזן, שרון גל, ירון מזוז – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
היו אומרים להם: שמאלנים.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – והיו אומרים להם: אתם שמאלנים עוכרי ישראל. והם היו מוקעים, כל הארבעה האלה, כל הנביאים. ולכן, אני אומר, יש ערכים של אז, ויש ערכים של היום. מצד שני, יש אנשים, כאן, שהם אנשים המובלים על-ידי ערכים הומניים, של שוויון, של הכרת האחר, של כבוד לזולת. אותם אני מכבד; גם כשאנחנו מחזיקים בדעות שונות, גם כשתהום פעורה בינינו, ויש רבים כאלה.
אחת הדמויות התנ"כיות הכי מרתקות בעיני, אדוני היושב-ראש – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
מה אתה אומר על קהלת?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – זה קהלת.
<מירב בן ארי (כולנו):>
עכשיו הוא – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני הגעתי לקהלת.
<דוד ביטן (הליכוד):>
בדיוק שאלתי אותך את זה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אמרתי לך כבר – –
<היו"ר שי פירון:>
אני עוד מעט אחשוב שאתם יוצאים לסיבוב הופעות משותף.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – אתה אחת ההפתעות הטובות בבית הזה.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
הלך עליך, הלך עליך.
<היו"ר שי פירון:>
קוראים לזה: מרימים להנחתה. חברים, בואו נתמקד בבקשה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
שיגיד לנו – – –
<היו"ר שי פירון:>
קהלת.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אחת מהדמויות התנכ"יות הכי מרתקות בעיני זה קהלת. לא משנה כרגע אם זה שלמה המלך או לא שלמה המלך, יש ויכוח, יש מחלוקת בעניין. החוכמה והפתגמים שהשפה העברית הרוויחה מקהלת אדירים. גם השפה הערבית הרי יודעת להעריך פתגם ראוי, וקהלת הוא מלך הפתגמים. כל הנחלים הולכים אל הים, אבל הים אינו מלא.
ובעיקר, יש, אדוני, בספר קהלת, מבט כן, נוקב, על החיים, על המעגליות של החיים, על העצב האנושי, על מה שלפעמים נראה כחוסר תוחלת. קהלת הוא דמות ששואלת שאלות, חברת הכנסת יחימוביץ, דמות שמעזה להטיל ספק, הוא גם פילוסוף, גם משורר וגם פסיכולוג.
<היו"ר שי פירון:>
כואב לי להגיד לך שתם הזמן, אבל זו חובתי. תמשיך.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
"עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע; עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות; עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד; עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים, עת לחבוק" – –
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
אין עת לזרוק אבנים.
<קריאה:>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – "ועת לרחֹק מחבק; עת לבקש ועת לאבד" – –
<קריאות:>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – "עת לשמור ועת להשליך" – –
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
אין עת לזרוק אבנים.
<מירב בן ארי (כולנו):>
עת – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – "עת לקרוע ועת לתפור, עת לחשות ועת לדבר; עת לאהֹב ועת לשנֹא, עת מלחמה ועת שלום."
במשך כל חיינו, אדוני היושב-ראש, גם פרצנו וגם בנינו, גם בכינו וגם צחקנו, גם ספדנו וגם רקדנו, גם קרענו וגם תפרנו, גם שתקנו וגם דיברנו, גם אהבנו וגם שנאנו, אבל נלחמנו רבות וטרם עשינו שלום. עת לשלום.
בסם אללה א-רחמאן א-רחים (אומר דברים בשפה הערבית ומתרגמם לעברית:) לכל המאמינים, כל אחד המאמין באלוהים ובמלאכיו ובספרי הקודש שלו ובנביאיו, אין אנו מפלים נגד אף אחד מהנביאים, אין אנו מפלים נגד אף אחד מהנביאים. נלחמנו רבות, וטרם עשינו שלום.
תודה רבה לך, אדוני.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. תעלה ותבוא חברת הכנסת רחל עזריה – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת יואב קיש. בבקשה. ואני מודה לכל הדוברים על שהסכימו לשאת דברים. בבקשה, גברתי. חמש דקות מוקדשות לנאומך.
<רחל עזריה (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, חברי וחברות הכנסת, בראשית דברי חשוב לי לציין את היוזמה יוצאת הדופן של 929, ההזדמנות של כולנו לתת עוד שבעים פנים לתורה, וראינו בנאום הקודם עוד פנים לתורה, שרבים מאתנו בוודאי לא חשבו עליהם עד היום, וכמובן את סגן יו"ר הכנסת, שמוביל את העבודה הנפלאה הזאת בכנסת.
בחרתי לדבר על משה רבנו, הדמות האהובה עלי בתנ"ך. התבקשתי לדבר על דמות – רק – – –
<היו"ר שי פירון:>
כן כן, זה בסדר גמור, כולם התבקשו.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<רחל עזריה (כולנו):>
כולם התבקשו? אני מדברת על דמות.
<היו"ר שי פירון:>
תאמרי אחרת: אני עושה מה שמבקשים.
<רחל עזריה (כולנו):>
אז – אני בחרתי לדבר על משה רבנו, שהיא הדמות האהובה עלי בתנ"ך. משה הוא גדול המנהיגים, בעיני הוא הגדול מכולם, בין היתר כיוון שהוא המודל של המנהיגות הרצויה, בתורה בפרט ובעם היהודי בכלל.
כדי לתאר את דמותו אתייחס לשלוש תחנות בחייו. אתחיל בלידתו. הוא נולד בסיטואציה בלתי אפשרית, כשפרעה מלך מצרים ציווה "כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו". אמו יוכבד לא ויתרה, היא הצפינה אותו שלושה חודשים, עד שהבינה שהיא לא תוכל להצילו לבדה, שהיא צריכה עזרה כדי שהתינוק יחיה. היא שמה אותו בתיבה במים, מצפינה אותו. וכשאני חושבת על התיבה ששטה במים, אי-אפשר שלא לחשוב על סוג של חזרה לרחם. והנה, הוא נולד מחדש אצל בת פרעה. מה שמחזק את המחשבה שזו לידה מחדש זאת העובדה שבת פרעה היא שנותנת לו את שמו, מסיפור הלידה – "מן המים משיתהו", ולכן הוא משה. ייתכן שהיה לו שם קודם, ואנחנו לעולם לא נדע זאת. משה נולד מתוך הבלתי-אפשרי, ואף שהיה ברור וידוע שהוא לא אמור לחיות, הנשים – מגוון של נשים, מרים, יוכבד ובת פרעה – נתנו לו את החיים, במהלך הפכפך מתחת לפני השטח, בשיתוף פעולה מפתיע, וכך זה מוטבע בו: הבלתי-אפשרי אפשרי הוא.
משה הופך להיות מנהיג רשמי לאחר שהקדוש-ברוך-הוא נגלה אליו בסנה. הקדוש-ברוך-הוא מצווה עליו ללכת ולהוציא את בני ישראל ממצרים, ומשה מתווכח ויכוח ארוך וממש מתחנן לא להנהיג את העם. הוא מסביר שהוא לא איש של דברים, הוא מסביר שהעם לא יבוא אחריו, הוא מנסה, מבקש, מתחנן ומסביר, והקדוש-ברוך-הוא אומר לו שהוא יהיה לעזרו, שלא יחשוש, שאהרן אחיו יהיה לו לפה. מסביר ומנמק ומפרט עד שהקדוש-ברוך-הוא לא מוכן להתווכח יותר ומבהיר שאין לו ברירה, או בלשון הכתוב: "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ה'", או במילים אחרות: תפסיק להתווכח אתי, ולך. ומשה מקבל את הדין והולך. ומתוך הדיאלוג הזה שני דברים ניכרים: הוא לא רוצה את ההנהגה והתפקיד, והוא לא איש דברים.
נשאלת השאלה, האם הקדוש-ברוך-הוא לא היה יכול לבחור למנהיגות באדם שרוצה את התפקיד? לא היה אף אחד אחר באופק? ואולי התורה אומרת לנו – וזה חוזר על עצמו במשל יותם, ואצל הנביא ירמיה, ואסתר המלכה, ודמויות רבות – שעלינו לבחור במנהיגים שלא ששים אל ההנהגה. זאת מנהיגות של העם היהודי, זאת מנהיגות רצויה בכלל – אנשים צנועים, שלא ששים אל ההנהגה.
התחנה השלישית בחייו היא במתן תורה. זהו רגע השיא המנהיגותי של משה. בני ישראל הרי יצאו ממצרים כדי לקבל את התורה, והנה, ברגע האמת, כשמשה על הר-סיני, בסיטואציה הרוחנית המושלמת, העם בוגד בו ובקדוש-ברוך-הוא ועובד עבודה זרה. הקדוש-ברוך-הוא, שמגלה את דבר עגל הזהב, נוזף במשה ואומר: "לך רד כי שִחת עמך אשר העלית מארץ מצרים". רגע, רגע, איך הם נהיו פתאום עמו של משה? הרי מדובר בעמו של הקדוש-ברוך-הוא; משה לא רצה את המנהיגות. הרי פשוט הבהירו לו שככה זה יהיה, אז הם נהיו עמו. ומשה באותו רגע יכול היה לומר בדיוק את זה: תשמע, הקדוש-ברוך-הוא, תמיד ידעתי שהם עם קשה עורף, לא התאים לי אז, לא מתאים לי עכשיו. אבל ברגע האמת, משה מתווכח עם הקדוש-ברוך-הוא, שרוצה להרוג את כל עם ישראל, ומשיג לעם חנינה. הוא יורד מהר-סיני ועושה מעשה חינוכי – מתמודד עם עבודת האלילים. עוצמתו המנהיגותית של משה מתגלה באותם רגעים. הוא נחשף במלוא הדרו: מגן על העם, מתנהג כאביו של העם, לוקח אחריות.
שאלתי את עצמי לא פעם: למה? למה משה לא אמר לקדוש-ברוך-הוא באותו רגע שהוא מתפטר? למה הוא מגן על העם? למה הוא עושה לעצמו חיים קשים? הרי הוא לא רצה את התפקיד. התשובה, בעיני, נמצאת בתחילת פרשת יתרו, רגע לפני מתן תורה. משה יושב כל היום באוהל ומקבל אליו את עם ישראל כדי לטפל בבעיות שנוצרו, לטפל בצרות, מטפל מבוקר עד ליל בעוד בעיות ובעוד צרות של עם ישראל. נראה לי שדווקא ההיכרות האינטימית עם האנשים, ההבנה שהחיים של האנשים אינם קלים, שחיי היום-יום שוחקים – זה מה שגורם למנהיג להתאהב בעם. הוא סלחני כלפיהם, ולכן הוא נוהג בהם במידת הרחמים. ומתחנה זאת בחייו אנחנו לומדים שמנהיג צריך בראש ובראשונה לאהוב את העם, על מורכבותו, להתייחס אליו בסלחנות, וברגע האמת לא לחשוב על עצמו אלא על העם.
בכנות, אוכל להמשיך לדבר על משה כמעט עד בלי די. הוא דמות מופת. אני גאה להיות חלק מעם שזאת דמות מנהיגותית שהוא שם לנגד עיניו; אדם שיודע שאפשר לשנות את העולם, אדם צנוע, לא שש להנהיג, סלחן, אוהב את העם, מוכן להקריב מהנוחות שלו לטובת העם שאותו הוא מנהיג. הדמות שלו, בעיני, מכילה את כל מה שטוב במנהיג. יהי רצון שתכונות מתכונותיו של משה יפעמו בנו, בכולנו. אמן.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה לחברת הכנסת רחל עזריה. אני מזמין את חבר הכנסת יואב קיש לשאת דברים; בבקשה, אדוני. תודה לךְ על הדברים. גרמת התרגשות לחברת הכנסת איילת נחמיאס, נכון? אין מחלוקת.
<רחל עזריה (כולנו):>
מה אתך? גרמתי לך התרגשות?
<היו"ר שי פירון:>
זה ברור.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
– – – המבחן שלו הוא סביר דווקא, היא צודקת. זה הרף.
<יואב קיש (הליכוד):>
שלום, כבוד היושב-ראש, השרה, חברי וחברות הכנסת, מכובדי, ההנחיות לגבי דמות לא כל כך עברו לי – –
<היו"ר שי פירון:>
אתה בסדר גמור.
<יואב קיש (הליכוד):>
– – אבל אני מצטט את ירמיהו, אז אפשר להסתכל על זה כאילו זו הדמות.
<היו"ר שי פירון:>
אנחנו בכל מקרה מתעניינים בדבריך. הכול בסדר.
<יואב קיש (הליכוד):>
תודה. התנ"ך, ספר הספרים, הוא הגורם המרכזי שמצליח לכנס ולחבר בין חלקיו השונים של העם – דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים, ספרדים ואשכנזים, פריפריה וערים. לימוד התנ"ך ואהבת התנ"ך הם הגורם המאחד את כולנו. למרות ההבדלים הקיימים בהשקפותינו ובדעותינו הצליח התנ"ך לאחד ולחבר את עם ישראל במשך הדורות כולם. גם כיום יכול הוא להיות הגורם המרכזי שיחבר את החברה הישראלית, הזקוקה כל כך לחיבור הזה.
התנ"ך הוא נחלת כלל ישראל, ואסור לשייכו לחלק כזה או אחר בעם. אין מי שיכול ליטול לעצמו מונופול על הנכס העצום המשותף לכולנו. התנ"ך מאחד, אך היופי שלו אינו אחיד, כמו אמירת חז"ל הידועה על כך שיש שבעים פנים לתורה – שבעים פנים, שכל אחד מהם הוא נכון ואינו סותר פן אחר, אלא משלים ומחדד אותו. אנחנו מוצאים בתנ"ך סיפורים של קצוות: סיפורי עלילה יחד עם סיפורי היסטוריה; דברי מוסר וכנגדם דברי תוכחה; צדיקים ורשעים; פורענויות ונחמות. דווקא הניגודיות הזאת היא שמחברת ומאגדת. פני התנ"ך כפני החברה הישראלית כולה.
בכל הדורות המשיך עם ישראל ללמוד את הדברים ולפרשם. כל דור ראה בהם את עצמו, ומצא בהם גם ביטוי למצוקתו ולנחמתו. כאשר היו מחלוקות גדולות בעם, כל צד בחר להצביע על אסמכתה אחרת לדבריו בכתוב. התלמוד הבבלי מספר במסכת עירובין: "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי ה' חיים הם, והלכה כבית הלל". גם משנפלה ההכרעה לא נתבטלו אמיתותן וצדקתן של הדעות האחרות שהושמעו, אלא הן קיבלו מקום של כבוד בהיסטוריה הלאומית שלנו.
מספר עתיק ומקודש אנו שואבים לשון ותרבות, חוקים ומוסר, היסטוריה וחוכמה; אך אנחנו שואבים גם זכויות לאומיות ומדיניות. זהו אכן ספר הספרים, ספר שבו כל היסודות כולם מתנקזים יחדיו. התנ"ך הוא ככתר מעל לראשנו, אבל הוא גם, ובעיקר, משתרע לרגלינו כבסיס לקיומנו ולזכותנו על הארץ הזאת. היטיב לבטא זאת הנביא בספר ירמיהו: "וששתי עליהם להטיב אותם ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי". הפרק הזה מתרחש בשעה קשה במיוחד לירושלים, שבה קיימת סכנה קיומית לעתיד עם ישראל בארצו. דווקא בשעה קשה זו, למרות הסכנה שבשער, מדגיש הנביא את ערך גאולת הקרקעות, ללא כל חשש מאמירות שונות. ירמיהו לא רק קונה את המגרש בכסף מלא ובנוכחות עדים, אלא אף מצווה לשמור היטב את הספר שבו רשומה הקנייה.
גם בשיבת ציון של ימינו, השלישית במספר, נרכשו אדמות ונבנתה הארץ בהדרגה אך בהתמדה, מתוך דבקות באותו חזון. מה שהיה נכון לפני אלפי שנים נכון בוודאי ובוודאי גם בימינו אנו; עלינו להיות גאים בזכותנו ההיסטורית על הארץ הזאת, לבנות ולהתיישב בה, ועלינו להמשיך ולפעול באותה הדרך שפעלו בה אבותינו.
אנו מציינים בתקופה זו את ימי בין המצרים, שבהם נחרבו שני בתי-המקדש בגלל שנאת חינם. המסר המרכזי שעלינו לקחת מתקופה זו הוא שאל לנו להגיע שוב למצב שהבית נחרב. התנ"ך מאחד בחובו כל כך הרבה ניגודים ושונות, אך נמצא כולו בכרך אחד. השוני בינינו קיים, רואים זאת גם בבית הזה, אך חובה עלינו לזכור לתמיד את לקחי העבר ולדעת שכוחנו טמון באחדותנו. תודה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת אילן גילאון לשאת דברים. ואם לא יגיע הנואם האחרון, אחריו תשיב בשם ממשלת ישראל שרת התרבות והספורט מירי רגב. בבקשה, אדוני.
<אילן גילאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד השרה, חברי חברי הכנסת, שמא מפאת פיזור הדעת אשכח, בפרפראזה לנאמר שכל המביא דברים בשם אומרם כאילו הביא גאולה לעולם – אני תומך בכך שכל האומר פרגון לפני אנשים, ובפניהם, גם הוא מביא גאולה לעולם. ואני לא נותן פרגונים חינם, כמובן, אבל אני בהחלט מחפש סיבות לפרגן לאנשים. ראיתי קודם את הרב בני לאו, ואני בהחלט רוצה לפרגן לו כאן – ואני מבקש שיימסר לו – על מפעלו הנפלא והיפה – 929; אני קורא לזה כאילו סעיף במועצת הביטחון – 929.
אדוני, אני עומד בן-חורין מול מורשתי שלי, מורשתי זו, שההורים שלי אמרו לי שהיא מורשתי, וההורים שלהם אמרו להם שהיא מורשתם. אני לא מתווכח. אני עומד כבן-חורין, ואני בוחר לעצמי מתוך מורשתי את מה שאני חושב שהוא נכון ומוסרי. תתפלא, כל חיי אני בסך הכול משתדל, מנסה, ולא תמיד בהצלחה, לקיים רק פסוק אחד קטנטן מספר תהילים: "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". זה הכול.
לכן, כל תשתית האמונה שלי וכל תשתית החיים שלי מבוססות על אותם נביאים, על אותם אנשים, שבאנלוגיה גדולה אני רואה בהם את השמאל של אותה תקופה, שמביעים את ההומניזם, שמביעים את הסוציאליזם, שמביאים את כל תפיסת עולמי בכל אמרותיהם השונות. כמובן "ואהבת לרעך כמוך", שלאחר מכן רבי עקיבא עוד אמר שזאת התורה על רגל אחת, ואתה לי יכול להאמין, אדוני, שאני יודע להגיד את כל התורה על רגל אחת, אין לך מה לדאוג. ואהבת לגרך, לא רק לרעך, כמוך – ואהבת לגרך. ואל תשים מכשול בפני עיוור. ואל תלין שכר, וכהנה וכהנה וכהנה.
ומשום שתפיסת עולמי ההומניסטית-סוציאליסטית מבוססת על מורשתי, היא מבוססת על שלוש חלוקות: חלוקת העושר, חלוקת הארץ וחלוקת הדת מהמדינה. ואני מאמץ שלושה נביאים. הנה, הבטחתי לך שאני אביא את עמוס, כפי שביקשת. כי אצלנו, במקום שאני גדל בו, קוראים לאנשים במלעיל, כי זה הרבה יותר ידידותי מאשר לקרוא לו עמוס, אז קוראים לו עמוס. והנביא עמוס אומר: צדק צדק תרדוף ולא תעשוק גר ויתום ואלמנה, והוא עושה אנלוגיה לגבי פרות הבשן, אלה שדורשות מבעליהן לשתות יין מעוקל, של עניים, וזה מעלה הרבה מאוד זיכרונות, ואנלוגיות להיום בלי סוף אפשר לעשות. וישעיהו, שמדבר על "וכתתו חרבותם לאתים", ולא תעשוק גר ויתום ואלמנה, הוא הנביא שמבטא את התפיסה המדינית שלי, כמו שעמוס מבטא את התפיסה החברתית שלי. כי עמוס הוא הנביא של ההסתדרות, של העבודה המאורגנת, של לא תעשוק ולא תלין. וירמיהו, אדוני, הוא מבטא את חירותי, את היותי בן-חורין מול מורשתי, את הפרדת הדת מהמדינה, באומרו: מאסתי בזבחיכם, או במילים אחרות: תעופו לי מהעיניים, הפולחן שלכם לא מטריד אותי, מטריד אותי איזה מין בני-אדם אתם.
בסך הכול, אדוני, אם אתה מסתכל על זה כך, בראשית נולד עולם של אנשים אוניברסליים לגמרי, שוויוניים לגמרי, אבל בדרך קרו כל מיני מהמורות: מגדל בבל, קורח ובני עדתו – שזה משל להיום בלי כחל ושרק, שאנחנו רואים אותו בכל מקום ומקום. ויש אניגמה אחת שלא פתרה שום משוואה, אדוני; זו הייתה האניגמה מה גרם לאנשים לרצות להיות כל כך קרובים לאלוהים. ואולי זה חטא היוהרה הגדול והחמור מכולם, החטא של לשלוט באנשים אחרים; חטא שהיו בו הרבה חמדנות והרבה אגו. זה לא נפתר מעולם, הדבר הזה, ואין לנו פתרונים לכך, ולכן אנחנו חיים בעולם שהוא תמיד עולם יחסי.
אבל, אדוני, התנ"ך הוא אפליקציה מצוינת. עובדה היא שהרבה – כל כך הרבה – רוב אוכלוסיית העולם ינקה מן ההשראה הזאת, ואני בהחלט מקבל – משלנו, וקצת גם משל אחרים, אבל התנ"ך הוא מעיין נובע שיש בו פלגים שונים, ויש בו גם פלגים עכורים, והשאלה שלך היא מה אתה בוחר, כי לפתח ירבוץ חטאת, והרשות נתונה, והיא בסופו של דבר בידך.
אדוני, אני אמשיך לקרוא בתנ"ך, ואני, לפי הבנתי את התנ"ך, שאני הופך אותו – הוא מונח גם על שולחני כאן, מדי פעם אני מעלעל ומעיין בו; מה שאני מבין מן התנ"ך זה א. שאלוהים לא דתי, וב. יכול להיות שזה גם אישה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. אחרון הדוברים – חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, ומייד אחריו תשיב השרה, ובכך נחתום את הדיון המעניין הזה. בבקשה, אדוני. חמש דקות גם לך.
<בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, קודם כול, אני חושב שכולנו צריכים להודות לך על היוזמה ועל הביצוע.
התנ"ך הוא אבן היסוד של החברה הישראלית, ולמעשה, מהרבה מאוד בחינות, אבן היסוד של העולם כולו. מדהים לראות כמה התשתית של החברה הישראלית בנויה סביב התנ"ך וסביב ערכיו, גם אם לא תמיד אנחנו רואים את זה, ולא תמיד אנחנו יודעים לומר – לקשר את הערך המסוים אל המקור שלו בתנ"ך. מדהים לראות כמה הערכים של התנ"ך מאחדים את כלל מרכיביה של החברה בישראל; כמה כל ההורים בישראל, ואדוני היושב-ראש בוודאי מכיר את זה בתפקידו כשר החינוך, לא מוכנים לוותר על כך שילדיהם ילמדו תנ"ך.
אבל אנחנו נמצאים עכשיו בכנסת, במרכז השלטון הישראלי, ובעניין הזה חידש לנו התנ"ך שני חידושים מרכזיים על מלוכה ושלטון. החידוש הראשון הוא שהמלוכה צריכה להיות מוסרית וערכית. כמה מסיפורי התנ"ך, כמה מן הנבואות הרבות, סובבות סביב מוסריותה וערכיותה של הממלכה בישראל; כמה המוסריות הזאת היא תנאי ליכולתה של הממלכה להתקיים. צריך להודות על האמת, אלפי שנים לקח לעולם להפנים את החידוש הזה, וגם היום לא בטוח שהוא יודע לומר שמקורו בתנ"ך. לנו מותר לומר את זה. החידוש השני מטלטל עוד יותר: הממלכה תהיה מוצלחת יותר ככל שהיא תהיה ערכית יותר. לא רק שרידותה של החברה, אלא יכולתה להצליח, לשגשג, להתפתח, נשענת לא רק על החוכמה ועל הכישרון ועל יכולת היצירה, אלא הרבה מאוד על אותו הבסיס הערכי והמוסרי שהחברה והמלוכה נשענות עליו.
בשנת תרפ"ט השתוללו חיילי המנדט ברחבת הכותל המערבי וחיללו ספרי תנ"ך וספרי תהילים. הרב הראשי לארץ-ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, התבטא בזמנו בביטוי חריף; כשאבות אבותיכם, כך אמר הרב קוק לפורעים הבריטים, עוד טיפסו על עצים ביערות, היה אצלנו כבר דוד המלך, שחיבר את ספר תהילים הנשגב שאותו חיללתם.
אנחנו לא מתביישים בהיותנו מקור המוסר ומקור התרבות של העולם כולו. אנחנו לא מתביישים בכך שמקום המקדש שלנו, ומרחבי ארץ-ישראל, ארץ הקודש שלנו, הם ורק הם התשתית לבניין עולם מוסרי נכון יותר וצודק יותר. תודה רבה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה. אני חושב שחלק מהערך העצום של היום הזה, גברתי השרה, הוא העובדה שבטח שמת לב שכל אחד מהדוברים מצא בתנ"ך ראיות מוצקות לתפיסת עולמו; מה שאומר שהתנ"ך הוא באמת כנראה הספר של כולם.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
רב-תרבותי.
<היו"ר שי פירון:>
בואו נראה מה תעשה שרת התרבות והספורט עם התנ"ך. בבקשה, גברתי.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
אני לא אפתיע אותך, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר שי פירון:>
דווקא אני אשמח שתפתיעי אותי. בבקשה, גברתי, כולנו מצפים למוצא פיך.
<שרת התרבות והספורט מירי רגב:>
תודה רבה.
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה, ראשית, להודות לך, חבר הכנסת שי פירון, שר החינוך לשעבר, על שיזמת את היום החשוב הזה – אני חושבת שזה יום שהוא כבוד לכנסת, לפרויקט 929 – ולהודות לכל חברי הכנסת שעלו ודיברו כאן ביום הזה. אנחנו יודעים, חברי הכנסת והשרים, שיום שלישי הוא יום שבדרך כלל חברי הכנסת והשרים עסוקים בעבודות פרלמנטריות שונות ובכנסים ובאירועים, ובכל זאת מצאו הרבה מאוד חברי כנסת את הזמן להגיע לכאן היום ולדבר על הנושא החשוב הזה, על יום התנ"ך.
כבוד גדול לכנסת ישראל, שקבעה יום מיוחד שבמרכזו ספר הספרים שלנו, או כפי שהוא כונה בפי החכם הירושלמי הגדול, חוקר המקרא אליקים בן-מנחם המנוח, "כתב בני ישראל".
את יום התנ"ך הנוכחי אני שמחה ונרגשת לפתוח באירוע שכמו המתין ליום החג שאנחנו מציינים כאן בכנסת, פענוח המגילה הקדומה ביותר הכתובה בעברית אחרי מגילות מדבר יהודה, מגילה בת כ-1,500 שנים, המכילה קטע מן הפרק הראשון של ספר ויקרא, המוכר גם כ"תורת כהנים". המגילה השרופה נמצאה כבר לפני 45 שנה בארון קודש בבית-הכנסת העתיק בעין-גדי, אבל רק לאחרונה התאפשר, באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, לחשוף את הפסוקים הכתובים עליה. אתמול, בהתרגשות רבה, חשפנו את הפסוקים הראשונים מספר ויקרא, הספר העתיק ביותר – הכתב העתיק ביותר שנמצא פה בארץ, לעיני התקשורת והציבור.
הקשר של עמנו, העם היהודי, לתנ"ך, על 24 הספרים שבו, אשר זיכה אותנו בתואר "עם הספר", מוצא את ביטויו, אם כן, לא רק דרך המילה הכתובה, אלא גם בזיקה ישירה לאוצרות הרוח הקדומים, המגלים לנו פעם אחר פעם רבדים חדשים של קורותינו, עדות מרכזית לקשר החזק והמתמשך שלנו, עַם הארץ הנפלאה הזאת – החיבור של ספר הספרים עם הארכיאולוגיה הארץ-ישראלית.
התנ"ך איננו רק ספר הספרים של עם ישראל והתרבות הישראלית; זה הספר הפתוח והמקובל ביותר בכל העמים. אין עוד חיבור שזכה למספר רב כל כך של תרגומים ושל פרשנות קדמונית וגם בת-זמננו.
כבר נאמר לא אחת שספר התנ"ך איננו רק סיפור היסטורי או יצירת ספרות מרהיבה ביופייה הלשוני והפיוטי, אלא גם – ואולי לעת הזאת צריך לשוב ולומר זאת ביתר הדגשה – זהו ספר שתמיד שומר על ממד של אקטואליה. התשובות המצויות בין דפיו, וכן שאלות משאלות שונות המנוסחות בפרקיו, מציבות אותו כמדריך רוחני ומעשי מתמשך ונצחי, המנחה אותנו בכל עת ועת: "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". התנ"ך הוא אפוא המכנה המשותף הרחב ביותר לנו, ליהדות התפוצות ולעמי העולם באשר הם.
התנ"ך מספק בעת ובעונה אחת פינה אינטימית לגילוי עצמי של רוח היחיד ומרחב בעל משמעות אקטואלית לשיח ציבורי, חברתי ותרבותי. המקרא הוא אכסניה לרעיונות מוסריים, להגות פורצת גבולות ולעיקרי האמונה באל יחיד; ובה בשעה הוא מקבץ של מצוות והלכות מעשיות לעם הנבחר, אבל גם מעיין שופע של תכנים וצורות שעובדו במשך מאות שנים ליצירות אמנות – במוזיקה, בדרמה וכמובן, יותר מכול, באמנות הפלסטית: בציור, ברישום ובפיסול. את כל אלה אנחנו רואים בעולם כולו. בבירות העולם רואים את היצירות המופלאות על אותם גיבורי התנ"ך שלנו. כל אלה ביקשו לפנות אל נפש האדם ולקשור אותה אל החוויה הרוחנית, הנשגבת, באמצעות חן ויופי.
חברי הכנסת, אינני יכולה לפרט במעמד זה אפילו חלק קטן מכל המסרים והלקחים והרעיונות הכלולים בספר הספרים. ברשותכם, אתמקד בפרשת השבוע הזה, הפותחת את הספר החמישי שבספרי התורה, החותם, ספר דברים, ואחבר את הפרשה הזאת לאקטואליה, כי הרי זה הנושא המרכזי של יום התנ"ך, שבחרו יוזמי היום הזה, יחד עם יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין – כיצד התנ"ך הוא גם רלוונטי ואקטואלי לא רק כפרשה שנלמדת בבתי-מדרש, ולא רק כפרשה שנקראת ביום שבת בבתי-הכנסת, אלא כספר שהוא מדריך רוחני ומדריך אקטואלי לכל מי שיש לו שאלה כזאת או אחרת.
זו הפרשה – פרשת דברים זו הפרשה שבאופן קבוע, מדי שנה בשנה, מקדימה את צום תשעה באב. המסורת הצמידה לה את הפרק הפותח בספר ישעיהו: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלם", המשמיע דברי תוכחה קשים לעם, שאיבד את כל אמות המידה המוסריות שלו. אחד מן הפסוקים המרכזיים בפרשת דברים מצווה את השופטים: "בעת ההיא לאמֹר שמֹע בין אחֵיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו; לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש" – "לא תגורו מפני איש"; אל תפחדו מפני איש, לא מזה שיש לו כסף ויש לו השפעה ויש לו רכוש רב בארץ ובעולם. תביעה זו לצדק משפטי, ליושר חברתי ולנורמות מוסריות, לאמירת האמת באומץ וללא פחד, נכון שתבוא לידי ביטוי בכל אורחות חיינו.
אם ניקח לתשומת לבנו ביום זה רק ארבעה פסוקים מהפרקים הראשונים בספר דברים ובנבואת ישעיהו, ישוב ויובהר לנו עד כמה התנ"ך הוא המצפן הערכי והמוסרי הראוי לנו ביותר כעם וכחברה; עד כמה הטקסט המקראי נשאר רענן ואקטואלי גם בימים אלו.
כנסת ישראל, כמוסד מחוקק, המיועד לשמש מופת בעשייתו, כנסת זו צריכה לשאוב את עוצמתה מן התנ"ך, מן הקריאה של נביאי ישראל לבסס הלכות חיים על יושר, על עזרה לזולת ועל התחשבות באחר, שכל אלה הנושאים אלינו את עיניהם אכן יראו בנו סמן מוסרי. על מנת לוודא שנכדינו ונינינו ימשיכו להחזיק בתואר "עם הספר", ידעו מהיכן הם באים ולהיכן הם הולכים ומה הקושאן שלהם על הארץ הזאת, כמו שהצהיר גם בן-גוריון, עלינו להעמיק את התודעה היהודית ואת לימוד התנ"ך ואת אוצר המדרשים היהודי במערכת החינוך, כי, לצערנו, רבה הבורות, ולימוד התנ"ך שטחי ומושתת ברובו על זוויות ראייה חיצוניות ופרשנות אקדמית דלה. ילדינו לא נחשפים מספיק לאוצרות התרבותיים העצומים בדמות המדרש, האגדה והפילוסופיה היהודית, ושמות של גדולי עולם כמו הרמב"ם, הרמב"ן ורבי יהודה הלוי נותרים בעיני רוב הציבור כשמות של רחובות ותו לא.
נאחל שנזכה להיות גאים במורשתנו, נשאב כוחות ותעצומות נפש מדברי החוכמה הנפלאים שכתובים כאן, בספר התנ"ך הזה, ירושת אבותינו, ושנזכה לראות את ירושלים בתפארתה כבימי קדם.
יישר כוח לכל העושים במלאכה, כי הרי עם ישראל ללא תורה הוא כמו גוף ללא נשמה. בעזרת השם נעשה ונצליח.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה לשרה, שרת התרבות, השרה מירי רגב, על דבריה. אני מודה לכל הדוברים בנושא הזה. ומעבר לדברים החשובים שנשמעו, עצם האווירה והיכולת לדבר על דברים כאלה בתוך השיח, אפרופו החוויות העוטפות אותנו בבית הזה – כמו שאומרים, מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע – אולי מדי פעם כדאי לעצור קצת ולעסוק בנושאים כאלה.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר שי פירון:>
לפני הנושא הבא – הודעת מזכירת הכנסת. גברתי המזכירה, בבקשה. מייד אחריה תעלה ותבוא חברת הכנסת מיכל רוזין.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות מישיבה משותפת של ועדת החינוך, התרבות והספורט וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בעקבות דיון מהיר בהצעה של חברי הכנסת מיכל בירן, טלי פלוסקוב, אורן אסף חזן, מרדכי יוגב ועליזה לביא בנושא: הפרטת האולפנים ללימודי השפה העברית. תודה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה.
<הצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 5) (השעיית מירוץ תקופת ההתיישנות), התשע"ה–2015>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/600); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר שי פירון:>
אנחנו עוסקים עכשיו בהצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 5) (השעיית מירוץ תקופת ההתיישנות), התשע"ה–2015, של חברות הכנסת מיכל רוזין, זהבה גלאון ותמר זנדברג, לקריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת מיכל רוזין. בבקשה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, תודה, אכן, אני מאוד נרגשת, כיוון שאנחנו עוד צעד לקראת פריצת דרך מאוד משמעותית בנושא ההתיישנות וזכויות נפגעי עבירה, שזה אחד מהנושאים שמלווים אותי הרבה מאוד שנים, בוודאי מאז נכנסתי לכנסת התשע-עשרה.
חוק ההתיישנות קובע כי תביעה לקיום זכות כלשהי נתונה להתיישנות, כלומר התיישנות דיונית, ובעצם זה אומר שזכותו של התובע אינה מתבטלת, אך קיים מחסום דיוני שלפיו בית-המשפט לא יזדקק לתובענה על תביעה שהתיישנה, והנתבע טען לגביה בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה טענת התיישנות. כלומר, בעצם, המשפט הישראלי קבע התיישנות, שאומרת שלאחר כמה שנים – אם זה נקרא שהתובע "ישן על זכויותיו", כלומר, אם נעברה נגדי עבירה ואני התמהמהתי ולא הגשתי תלונה אלא חיכיתי, מסיבות כאלה ואחרות; אם אחרי כמה שנים – לפי סוג העבירה; חמש שנים, שבע שנים, עשר שנים וכדומה – אני לא הגשתי תלונה, הרי שהתיישנה תלונתי ואני לא יכולה לפנות לבית-המשפט לקבל ממנו סעד וצדק. המטרה היא בעצם גם להגן על הנתבע מפני תביעות ישנות, כדי לאפשר לו גם להתגונן כראוי, בלי שיצטרך לשמור את הראיות שלו לאורך שנים, וגם – האי-ודאות וההכבדה על מערכת המשפט.
אבל בעצם מה שקרה, לאורך השנים – ואנחנו מדברים כמובן רק על הליך אזרחי, ולא הליך פלילי; בהליך האזרחי, אחד הכלים המשמעותיים שקיימים בפני נפגעי עבירה – ובמקרים שאני ליוויתי לאורך השנים, נפגעי ונפגעות תקיפה מינית – הוא היכולת לממש את הזכות ולקבל פיצוי על הנזקים ויכולת להשתקם ולקבל עזרה נפשית, פסיכולוגית, כלכלית לכאלה שנפגעו קשה וזקוקים לסעד של בית-המשפט – בעצם נחסמה יכולתם לפנות לקבל את הסעד הזה בגלל סיבת ההתיישנות.
בעצם הצעת החוק הזאת מציעה וקובעת, שכאשר יש מצב שבו העיכוב בהגשת התלונה לא נגרם בשל הסיבה ש"ישנתי על זכויותי" והתעצלתי להגיש תלונה, אלא עקב התנהגותו הפסולה של הנתבע, כלומר זה שפגע: אם הוא איים עלי, אם הוא הטעה אותי ביודעין, אם הוא רימה אותי, הונה אותי, אם הוא הפעיל לחץ; ואנחנו מכירים מקרים כאלה, בעיקר כאשר מדובר, פעמים רבות, על מקרים של יחסי תלות, יחסי מרות בין הפוגע לנפגע, שהקושי לצאת נגד הפוגע ולהגיש תביעה מאוד מאוד גדול. לפעמים, לעתים קרובות, אנחנו יודעים מהמחקרים, לוקח שנים רבות עד שאנחנו יכולים, בעצם – אותם נפגעות ונפגעים מגיעים למקום מספיק חזק, משוחררים מאותו פוגע, והם יכולים להגיש תביעה. בעצם זה מה שעושה הצעת החוק הזאת. היא מאפשרת לתובע להגיש את התביעה ובעצם מירוץ ההתיישנות – זה המוקד של הסעיף החדש – מירוץ ההתיישנות יושעה עד אשר התובע יהיה משוחרר מלחץ וממצוקה שמפעיל עליו הפוגע.
אני חושבת שזה צעד אדיר לקראת – – –
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
באיזה עבירות זה?
<מיכל רוזין (מרצ):>
זה תיקון לחוק ההתיישנות. כלומר, בכל עבירה שיש התיישנות עליה, אזרחית, כאשר התובע יוכל לבוא ולהגיד: אני לא השתהיתי בהגשת התלונה מכיוון שהייתי עסוק בלהתחתן, ללדת ילדים, לא יכולתי לעשות זאת, או לא הצלחתי, לא הספקתי לברר את הפרטים וכדומה, אלא בעצם הוא יוכל להראות, ותהיה הוכחה לכך, שנמנעה ממנו האפשרות להגיש תביעה, בין אם הוסתרו ממנו ביודעין – רשום בפירוש: ביודעין – נתונים מסוימים, מידע מסוים; אם הופעל עליו לחץ, מצוקה, בעצם ההתיישנות מתעכבת; היא מושעית עד אשר הוא משוחרר מאותו לחץ, ואז יוכלו להגיש את התביעה.
אני חושבת שזה יאפשר לנפגעי עבירה רבים – ולמרות מה שחושבים, נפגעי עבירה לא רצים לבתי-המשפט יומם ולילה להגיש תביעות. אבל בכל זאת, אותם אלה שנפגעו כל כך קשה, היכולת הנפשית שלהם להגיע למקום שהם יכולים להגיש את התביעה, לדרוש את הצדק ואת הפיצוי, היא חשובה ביותר לשיקום שלהם, ואני מקווה שזה צעד ראשון לתיקון חוק ההתיישנות. תודה.
<היו"ר שי פירון:>
תודה רבה. מכיוון שלא נרשמו דוברים, אנחנו ניגש להצבעה. מי בעד אישור החוק?
<מיכל רוזין (מרצ):>
חכה עד שאגיע למקום.
<היו"ר שי פירון:>
מי אמר לך, אולי אני מתכוון עכשיו לדבר חמש דקות עד שתגיעי?
מי בעד הצעת החוק? יצביע.
הצבעה מס' 1
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 5) (השעיית מירוץ תקופת ההתיישנות), התשע"ה–2015, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
<היו"ר שי פירון:>
אם כן, תוצאות ההצבעה הן: 13 הצביעו בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן מבקשת שנוסיף אותה לפרוטוקול. אנחנו קובעים שההצעה עוברת. היא חוזרת לדיון בוועדת חוקה, חוק ומשפט להכנה לקראת קריאה שנייה ושלישית.
חברים יקרים, תם סדר-היום, הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ו' באב התשע"ה, 22 ביולי 2015, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:15.>