דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוב' ט"ו
ישיבה מ"א
הישיבה הארבעים-ואחת של הכנסת העשרים
יום שלישי, י"ב באב התשע"ה (28 ביולי 2015)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 5
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 5
נאומים בני דקה 5
יואב קיש (הליכוד): 6
נחמן שי (המחנה הציוני): 6
שרון גל (ישראל ביתנו): 7
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 7
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 8
יעל גרמן (יש עתיד): 9
דברי ברכה של יושב-ראש הכנסת לנשיא האספה הלאומית של חוף-השנהב גיום סורו 10
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 10
נאומים בני דקה 11
זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 11
ענת ברקו (הליכוד): 12
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 12
איציק שמולי (המחנה הציוני): 13
יפעת שאשא ביטון (כולנו): 14
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 15
איל בן ראובן (המחנה הציוני): 15
סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 16
מיקי לוי (יש עתיד): 16
רויטל סויד (המחנה הציוני): 17
מיכל רוזין (מרצ): 18
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 19
מירב בן ארי (כולנו): 20
מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 21
קארין אלהרר (יש עתיד): 21
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 22
דניאל עטר (המחנה הציוני): 23
עמר בר-לב (המחנה הציוני): 24
אורן אסף חזן (הליכוד): 24
הצעות לסדר-היום 25
ציון עשר שנים לעקירת יישובי גוש-קטיף וצפון השומרון 25
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 25
יעקב מרגי (ש"ס): 28
מרדכי יוגב (הבית היהודי): 29
חיים ילין (יש עתיד): 31
מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): 32
באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 37
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 53
אילן גילאון (מרצ): 55
איתן כבל (המחנה הציוני): 57
שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: 59
אורן אסף חזן (הליכוד): 63
חילופי גברי בוועדות הכנסת 65
אורן אסף חזן (בשם ועדת הכנסת): 65
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 65
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 66
הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 161), התשע"ה–2015 66
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 66
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 71
הודעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות חוק: 73
הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון מס' 4 – הוראת שעה) (הכרה בלימודי תעודה), התשע"ה–2014; 73
הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון מס' 13) (היעדרות בשל מחלה קשה), התשע"ה–2014 73
אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 74
הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 47 והוראת שעה), התשע"ה–2015 76
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 76
מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 79
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 81
הצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 5), התשע"ה–2015 82
ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 82
מיכל רוזין (מרצ): 84
הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 43) (משלוח התראת תשלום לצרכן), התשע"ה–2015 85
יואל חסון (המחנה הציוני): 85
אורי מקלב (יהדות התורה): 90
הצעה לסדר-היום 92
פגיעה בניצולי השואה בעקבות תיקוני חקיקה משנת 2014 92
סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 92
סגן שר האוצר יצחק כהן: 95
הצעה לסדר-היום 100
הפקעת קרקעות בעיסאוויה 100
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 100
סגן שר הפנים ירון מזוז: 104
שאילתות ותשובות 105
9. המחסור בתקנים לעובדים סוציאליים ברשויות המקומיות 106
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 106
שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 106
הצעה לסדר-היום 108
הודעת משטרת מחוז המרכז שהמניע לרצח דוד בר קפרא הי"ד היה מניע פלילי 108
יצחק וקנין (ש"ס): 108
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 110
שאילתות ותשובות 112
6. הריגת אדם במרדף משטרתי 112
באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 112
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 113
31. פעילות משטרתית נגד נשים במעגל הזנות 114
מיכל רוזין (מרצ): 114
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 115
47. אפס אחוזי אלכוהול לנהגים צעירים 116
מיכל רוזין (מרצ): 117
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 117
52. ירי גז מדמיע לתוך בתים 121
מיכל רוזין (מרצ): 121
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 122
62. ההנחיות למשטרה בעת הריסת בתים 124
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 124
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 125
73. טיפול בהימורים הבלתי-חוקיים 130
איל בן ראובן (המחנה הציוני): 130
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 131
135. כניסת המשטרה למסגדים בכפר זלפה בחודש הרמדאן 133
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 133
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 133
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 135
סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 136
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום יום שלישי, י"ב באב תשע"ה, 28 ביולי 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 5), התשע"ה–2015, שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט.
לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק שירות אזרחי, התשע"ה–2015.
לוח תיקונים להצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 161), התשע"ה–2015.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, נאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה כדי שתוכלו להירשם. בעוד כעשר דקות, רבע שעה, יצטרף אלינו – ביציע – עמיתנו נשיא הפרלמנט של חוף-השנהב. נברך אותו כאן בשמכם ובשם הכנסת. בבקשה, ההצבעה מופעלת. חבר הכנסת יואב קיש יפתח בינתיים את נאומים בני דקה, וגם נרשום את חברת הכנסת לנדבר. בבקשה, אדוני. דקה לרשותך.
<יואב קיש (הליכוד):>
הייתי רוצה להתייחס למה שהפך לטלטלה בשבוע האחרון, מאז שדוח לוקר פורסם ומסקנותיו היום פתוחות לציבור. אני חושב שהדיון בהליך התייעלות כזה או אחר במשרד הביטחון הוא דיון חשוב ונחוץ. אני חושב, בהחלט, שחלק ממסקנות דוח לוקר, מן הסתם, ראוי שייבחנו גם לעומקן ואף יאומצו. אבל הייתי רוצה לעשות הפרדה ברורה בין אותו דיון ענייני שצריך להתקיים לבין אותו – לא יודע איך לקרוא לזה – מירוץ שדים או איזשהו טירוף מסוים בתקשורת להוביל התנגחות והתנצחות עם מערכת הביטחון ועם צה"ל, כאילו יש שם איזה גורם שבמקום שהוא מגן עלינו ושומר עלינו, בא ונלחם בנו; כתבות בעיתונים שמתייחסות לפעילות של צה"ל כאילו זה פלסטינים שבאים לעקור מאתנו את היכולות לחברה תקינה.
צריך שיהיה ברור וצריך שיצא מסר אחד מהבית הזה, שאומר: אנשי הקבע צריכים להיות הטובים שבטובים. האחריות האישית שלנו היא לדאוג לכך. שום ויכוח לא יכול לייצר איזשהו מומנטום סביב העניין הזה, מומנטום שלילי. אנחנו חייבים להמשיך ולשמור שמיטב הנוער ילך למקומות האלה, יתקדם, יבוא ממוטיבציה ומרצון להצליח. לא יכול להיות שדיון, שביקורת כזאת או אחרת – שהיא לגיטימית – תפגע בדבר הזה. אם זה ייפגע, צה"ל שאנחנו כל כך גאים בו ונסמכים ונשענים על חוזקו ייפגע, ובסוף, מי ישלם את המחיר? כל עם ישראל. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת קיש. חבר הכנסת נחמן שי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת שרון גל.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להביע מפה תודה ל"נשים עושות שלום", שיושבות בימים אלה במעגל ליד ביתו של ראש הממשלה בירושלים ומנהלות משם מערכה למען שלום. הן רוצות הסכם שלום ולא רוצות הסדר; הן רוצות להתקדם ולא רוצות לעמוד במקום; הן מאמינות שבכוח הרצון שלהן – יהודיות, ערביות, חרדיות, חילוניות, ותיקות ואלה שמקרוב באו – כולן יחד מאוחדות במאמץ לעשות שלום. זה די נדיר במקומותינו, כי האמונה בשלום כבר קצת התנדפה, וכוחות אחרים דחקו את האמונה הזאת הצדה. אני חושב שבזכותן ובזכות רבות ורבים אחרים שתומכים בהן האמונה הזאת מתחדשת. אני יודע שזה לא יהיה קצר, וזה לא יהיה מחר, וזה לא יהיה פשוט, אבל אני חושב שזה מאבק ראוי, ומכאן, מהכנסת, אני רוצה לומר להן פשוט: תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת שרון גל. אחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אם לסכם את הרבעון הראשון של הממשלה הזאת אפשר להגיד בהשאלה מפסוק בתורה: "הקול קול בנימין והידיים ידי גלאון". ממשלה שבמקום לבנות ביהודה ושומרון שולחת באישון לילה שוטרים כדי לפנות ולהרוס בבית-אל.
<יואב קיש (הליכוד):>
– – – זה בג"ץ.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
ממשלה שבמקום לבנות בירושלים כולה מתרפסת ונכנעת לחבורה של פורעים רעולי פנים עם בקבוקי תבערה ואבנים, שתוקפים – כמחבלים – את אנשי כוחות הביטחון; ממשלה שלא מחילה באמת את הריבונות על הר-הבית אלא מחילה טרור בהר-הבית.
ואני שואל את אנשי הבית היהודי, שהיום באים בטענות לממשלה: חברים, אתם הממשלה. אמר נפתלי בנט: ממשלת ימין שמתנהגת כמו ממשלת שמאל. ואני אומר לנפתלי בנט: נכון, אחי. אתה חלק מממשלת שמאל. הגיע הזמן לשנות כיוון ולעשות מה שהבוחר נתן מנדט לממשלה הזאת לעשות: לבנות ביהודה ושומרון ולא להרוס; לבנות בירושלים ולהיות ריבונית בהר-הבית, ולא לאפשר לפורעים, מחבלים רעולי פנים עם בקבוקי תבערה, לפגוע בשוטרינו. עד כאן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת שרון גל. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
הכלי הפרלמנטרי הזה של נאומים בני דקה הוא מדהים, אבל תמיד יש כל כך הרבה נושאים לדבר עליהם.
היום אני רוצה לדבר על שון. שון הוא טרנסג'נדר. זה אומר שהוא מבקש להפוך מאישה לגבר – דבר שמותר היום לעשות בישראל. הוא אפילו הצליח בתור חייל, כשהוא שירת בצבא, לקבל אישור מאנדוקרינולוג ולקבל את כל ההורמונים שהוא זקוק להם על חשבון הצבא, על חשבון המדינה. ואז השתחרר שון מהצבא והצטרף לקופת-חולים "מכבי", אבל ב"מכבי" החליטו משום מה שכיוון שממילא – הוא טרנסג'נדר, לא באמת צריך לעזור להם, כי זה הרי לא באמת איזשהו צורך רגשי, אישי. לא; בואו נערים עליו את כל הקשיים שרק אפשר. בואו נעביר אותו מהרופא הזה אל הרופא הזה, מאנדוקרינולוג לאנדוקרינולוג; לא ניתן לו טופס 17, כן ניתן לו טופס 17. פשוט, בואו נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי שכל השנים שהוא היה בצבא, והוא יכול היה לקחת הורמונים על חשבון הצבא – בואו נחזיר את הגלגל אחורה, כי אולי זה יעזור. זה קצת מרגיש כמו משהו שכאילו מנסים להוציא ממנו את הדיבוק. אי-אפשר להוציא ממנו את הדיבוק – שון הוא טרנסג'נדר; הוא בחר להיות גבר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
עכשיו שון מממן את ההורמונים על חשבונו מדי חודש. אנחנו מדברים פה ועוד ידברו פה היום על כל מיני אוכלוסיות שמודרות ומוכות ומוקעות מתוכנו. אסור לנו לעשות את זה לאנשים בישראל. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת יעל גרמן.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים.
כבוד היושב-ראש, בכביש 6, שהוא כביש ארוך, כביש אגרה, אנשים עוברים בימים ובלילות. בכביש 6 הקימו חדר תפילה ובית-כנסת בתחנת הרענון באקה-אל-ע'רביה. אנחנו פנינו להנהלת כביש 6 – אני הייתי מעורב בנושא – והסכימו שאנחנו נבנה על חשבוננו מבנה יביל, במידות של 15 מטר רבוע – 6 אורך, 2.5 רוחב. הקמנו אותו, ביקשו את כל הרישיונות, את כל הביטוחים, ובתיאום אתם הכנסנו את חדר התפילה. בתשעה באב – אני לא יודע אם לתאריך הזה יש קשר מסוים – חדר התפילה נגנב. נגנב. מבנה יביל כזה – נגנב. למה נגנב? מי גנב? איפה המצלמות בכביש 6? איפה האנשים? מי יכול לראות? איפה המשטרה?
עמותת "אל-אקצא", העמותה שהקימה אותו, הגישה תלונה. האם מישהו מהבית הזה מעלה על דעתו שמבנה כזה – זה לא כיסא, זה לא פרי של עץ שם; זה מבנה שגנבו, ואנחנו מבקשים גם את הלחץ של הבית הזה. כי מבנה לתפילה עוזר קודם כול לבטיחות בדרכים. אנשים שמתפללים, הם לא יתפללו בצדי הדרך, ויש מקום בתוך מבנה, שאנשים לא יתחילו להתפלל גם בחניה וגם במדרכות שם. כי המקום הזה – קודם כול, יש לו הקדושה שלו. 2. מבנה בית-הכנסת כבר הרבה זמן מונח שם. אף אחד לא פגע בו. זה גם באזור של אוכלוסייה ערבית, ושם כיבדו אנשים את מבנה בית-הכנסת, כי זה הנוהל וזה הנוהג וזו המנטליות.
אני מבקש שגם השר לביטחון פנים ייקח את זה על עצמו, כי שלחתי לו מכתב בקשה שהוא יתערב. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת יעל גרמן – בבקשה, גברתי.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש – אני לא רואה פה שר, אבל בסדר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בפעם האחרונה שבדקתי זאב אלקין מונה לשר וטרם פוטר, אז – – –
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אה, אוקיי. אז, אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, ביוזמתה של חברתי חברת הכנסת רויטל סויד, אני רוצה לקרוא מכתב, מכתב של איירוס איילאו: שמי איירוס איילאו, בת 20, חיילת בחיל אוויר, משרתת בבסיס חצרים. עליתי עם משפחתי לישראל לפני 18 שנים, ובמקום אושר בלתי פוסק על חיים חדשים במקום שעליו חלמנו, קיבלנו עצב מתמיד. שתי אחיותי למחצה נותרו מאחור, באתיופיה, ומדינת ישראל מסרבת בכל תוקף להעלותן לישראל. אבי במשך השנים מנסה כל שביכולתו לחבר את בנותיו אליו, אך המדינה מקשה עליו. כל מכתב, בקשה וטענה נתקלים באטימות וחוסר התחשבות. זה כל כך מייאש לחשוב שאתה ניצב כאזרח הקטן מול המדינה, ללא יכולת לעשות דבר, בחוסר אונים מוחלט. אבי לא ישן בלילות. עיניו היפות מכוסות בדמעות, והוא אינו יכול עוד להסתיר את העצב. מה שווה כל הכמיהה אל הארץ המובטחת אם אין איחוד עם המשפחה? מה שווה הכול אם אחיותי נותרו רחוק ממני, ללא יכולת להגיע לישראל? זה מייאש, כל כך מייאש. הגעגועים עזים, הפחדים חזקים, וחוסר ההיגיון בהחלטת הרשויות פשוט שובר אותנו. אולי הגיע הזמן שנפסיק להיות אתיופים מנומסים, כי אני לא מוכנה להמשיך לסבול את זה. לא מוכנה. אנא עזרו לנו. הכנסת היא אולי המוצא האחרון שישאיר לנו עוד תקווה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יעל גרמן.
<דברי ברכה של יושב-ראש הכנסת לנשיא האספה הלאומית של חוף-השנהב גיום סורו>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, כפי שאמרתי, אנחנו מקבלים היום בברכה את כבוד נשיא האספה הלאומית של חוף-השנהב, הוד מעלתו מר גיום סורו.
(מחיאות כפיים)
אתו נמצאים כבוד שגריר חוף-השנהב בישראל, השגריר גומי ז'אן בטיסטה, ומשלחת של חברי הפרלמנט, של חברי האספה הלאומית של חוף-השנהב. ברוכים הבאים.Welcome, bienvenue. אני מבקש לקדם בברכה את כלל האורחים. ברוכים הבאים לישראל ולכנסת ישראל, משכן הדמוקרטיה הישראלית.
רבותי, ישראל מייחסת חשיבות רבה ליחסיה עם אפריקה. אנו שואפים לקדם ולהעמיק את הקשרים בין הפרלמנטים, כהמשך ליחסים שהחלו עוד בימי האבות המייסדים של מדינותינו. אורחנו הוא יושב-ראש הפרלמנט הצעיר ביותר בתולדות חוף-השנהב. הוא רק בן 43, אבל הספיק להיות כבר פעמיים ראש ממשלה ופעמיים בתפקיד שר. לחברי הכנסת הצעירים שלנו יש למה לשאוף.
אורחים יקרים, ארצכם נמצאת בתנופה כלכלית, ושיתוף הפעולה בינינו משתרע על פני תחומים רבים, ובהם פרלמנטים ירוקים, אבטחת מידע, שוויון מגדרי וחקלאות בת-קיימא.
יש לא מעט קווי דמיון משותפים בין מדינותינו, אבל בתקופה האחרונה אנו נאלצים להתמודד, לצערי, עם תופעה המשותפת לנו ולמספר גדל והולך של מדינות שוחרות שלום בעולם. כוונתי לטרור הקיצוני, ברובו של אסלאם קיצוני. זהו מאבק שבו לאף אחת ממדינותינו אסור להפסיד בו.
מכובדי נשיא הפרלמנט, 40% מבני עמכם מוסלמים ו-30% נוצרים, ואני מבקש לפנות באמצעותך אל אזרחי חוף-השנהב ולעודדם לבקר בארץ הקודש ובאתרים המקודשים לכם. תיירות, ובמיוחד תיירות דתית, היא הביטוי המובהק של דיאלוג. אני מקווה שנזכה לראות את קשרינו מתהדקים בזכות פעילותן המשותפת של אגודות הידידות.
ברוכים אתם בבואכם, ביקור נעים ומוצלח. ברוכים תהיו בצאתם. ברוכים הבאים.
מותר למחוא כפיים עוד פעם למשלחת.
(מחיאות כפיים)
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אנחנו נמשיך בסדר-היום. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת זוהיר בהלול; בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
<זוהיר בהלול (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, על בני ישראל נפלו עשר מכות במצרים; זה היה בימים הקדומים. ועכשיו, בחיים המודרניסטיים, לאחר שהקמתם את מדינת היהודים, נפלו עלינו עוד עשר מכות. אחת מהמכות הללו, אדוני היושב-ראש, היא מכת תאונות הדרכים. יש כמובן מכת הפשיעה, מכת האלימות, מכת השחיתות, אז אני יכול לנקוב בעשר, כמובן, מכות של החיים במדינת היהודים.
אבל היום קיימתי כנס בעניין תאונות הדרכים. כידוע, תאונות דרכים וקורבנות לא מבדילים בין דם לדם, בין אדם לאדם. אין תעודת זהות בקורבן על הכבישים. אבל מסתבר שדווקא במדינת ישראל יש עדיין, לפחות בתקשורת הישראלית, הבדלה והבחנה בין קורבן יהודי לקורבן ערבי. אני מצר על כך, אבל אני מסיים בבקשה: ראו בתאונות הדרכים בישראל פרויקט לאומי. לא ייתכן שהמדינה המודרנית, השואפת למצוינות או למצליחנות, תקבל בהכנעה ובהשלמה 400 ויותר קורבנות כל שנה. לא ייתכן שנקבל זאת. אני קורא לכנסת ישראל שתאשר בבוא היום את הנושא הזה כפרויקט לאומי ממדרגה ראשונה, כי מי שמציל אדם כאילו הציל עולם ומלואו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. חברת הכנסת ענת ברקו – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת אוסאמה סעדי.
<ענת ברקו (הליכוד):>
כבוד יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, אני רוצה באמת לשאול איך קרה שאנשי צבא הקבע, צה"ל, הפכו להיות אויב האומה. מדובר במערכת קשה, טוטלית. לפי המתווה של לוקר, יש מג"דית אחת בצבא. היא היחידה שתזכה לצאת לגמלאות. כל השאר בעצם לא יזכו לזה. אף אחד לא נולד סגן-אלוף ואף אחד לא נולד נגד. אנשים צומחים, עושים דרך ארוכה ביותר ומתישה, ואנחנו רואים שבדרך הזאת מיטב הנוער לא יישאר בצה"ל. והאתגרים הם רבים.
מעבר לזה, אותם אנשים – יש לי כאן בחור שמשרת ביחידה בחיל המודיעין, שברור לפי ההגדרות שהוא ג'ובניק; לא היה בשטח, לא תפס אף מחבל, יושב במשרד ממוזג, אבל בונה מערכות שמצילות חיים, והזמינות שלו והניידות שלו והטוטליות בעבודה שלו הן כאלה שתובעות ממנו המון. אין לו ביטחון תעסוקתי, המדרג הוא עצום. ולכן, מה שחשוב לנו זה לא שנתחיל לייבא מהנדסים מהודו או ממקומות אחרים, כי הרבה מאוד אנשים לא יישארו בצבא. בסרט הזה אנחנו כבר היינו גם אחרי מלחמת לבנון הראשונה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת איציק שמולי.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני גאה היום להיות בן הכפר עראבה. אני מקווה שבעוד כמה שבועות היא תהיה עיר – על-פי הבטחתו של שר הפנים סילבן שלום. וכי למה? רק לפני כמה שבועות חזרו מארצות בעולם כ-30 רופאים שניגשו לבחינות של משרד הבריאות וקיבלו רישיון רופא. לפני שנה חזרו 26 סטודנטים שגם הם קיבלו רישיון רופא. היום בכפר עראבה, שמונה 24,000 תושבים, יש יותר מ-150 רופאים בעלי רישיון והסמכה ממשרד הבריאות, ויש עוד כ-100 רופאי שיניים ויש עוד כ-120 עורכי-דין. להבדיל מפסיכולוגים ומורים ומורות, אנחנו היום במקום הראשון, לא רק במדינת ישראל, אלא, אדוני היושב-ראש, במזרח התיכון.
הממוצע של ישראל ושל מדינות ה-OECD עומד על 3.3. מקום ראשון בעולם, תתפלאו, זה קובה – 7.8, ואנחנו היום עומדים על שישה רופאים לכל 1,000.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
שישה רופאים לכל 1,000.
(אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: אני גאה על שאני מעראבה. כל הכבוד לעראבה. עראבה היא במקום הראשון לא רק ברופאים אלא גם באקדמאים, לא רק בישראל אלא גם במזרח התיכון. תודה.)
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת סעדי. חבר הכנסת איציק שמולי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, גם אני מצטרף ליוזמה הנהדרת של חברתי חברת הכנסת רויטל סויד ומקריא מכתב של צעיר בשם אמלקו – אני מקווה שאני מבטא את זה נכון – ישראלי בן העדה האתיופית.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הייתה זאת, אני חושב, איילת נחמיאס ורבין.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
הברכה תבוא על כולם.
שמי אמלקו, בן 22 מירושלים, משרת ביחידה מובחרת בצה"ל. עליתי לישראל לפני 12 שנים עם הורי, בעוד שחמשת אחי נותרו מאחור, באתיופיה. מדינת ישראל הבטיחה שתדאג להעלותם, אך זה לא קרה. הורי, שאינם יודעים קרוא וכתוב, האמינו להבטחות וחשבו שהמדינה שאליה חלמו להגיע כל חייהם תדאג לאחד את המשפחה, אבל התבדו. אנחנו משפחה קרועה וחיינו אינם חיים. פנינו מספר פעמים לרשויות המדינה על מנת שיעשו משהו, שיעמדו בהבטחות, אבל משרדי הממשלה טרטרו אותם בכל חלקי הארץ ושום דבר לא התקדם. אין מי שישמע אותנו, לא סופרים אותנו. אנחנו קרועים מבפנים. חיינו אינם חיים. כשאני יוצא מהצבא הביתה, אני רואה את אמי עם פנים נפולות, עצובות, בוכה מגעגוע לילדים שנמצאים רחוק ממנה – ואין מי שישמע אותה. הגעגוע הופך לסבל שקורע אותה מבפנים, ואנו חסרי אונים. אני מוכן להפוך את העולם על מנת לאחד את המשפחה.
אני רוצה לזעוק את זעקת האי-צדק, הרוע ושרירות הלב, ובעיקר – את זעקת חוסר התקווה. אני מתחנן בפניכם, עזרו לנו – כך הוא אומר. ראש הממשלה, שר הפנים, כנסת ישראל, עשו משהו כדי לשנות את המצב הבלתי-נסבל שבו אנו חיים, אחדו את המשפחה שלי. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה להקדיש את הדקה הזאת לפנייה להורים, פנייה שהיא חשובה בכל ימות השנה, אך חשובה שבעתיים בימי החופש הגדול.
חדשות לבקרים אנחנו שומעים על תופעת הפדופיליה ברשת, ואפילו בווטסאפ, על חשיפתם של הילדים שלנו לתכנים פוגעניים, אפילו במשחקי מחשב שנראים תמימים, על הסכנות הטמונות באינטרנט. קיימתי על זה דיון בוועדה לזכויות הילד, ואני אומרת לכם: לצד הטיפול בסינון של אתרים ולצד הוויסות של תוכניות, חייבים להחזיר את האחריות ההורית. ולכן אני פונה אליכם, הורים יקרים: תהיו מעורבים; תשאלו את הילדים שלכם עם מי הם מדברים כשהם ברשת, עם מי הם מתכתבים; תיכנסו לחדר שלהם, תראו באיזה משחקים הם משחקים, באיזה אתרים הם משוטטים. זו לא פגיעה בפרטיות שלהם, זו הגנה על הילדים שלנו, ואף אחד לא יוכל לעשות את זה טוב מכם.
וברשותך, כבוד היושב-ראש, ממש בכמה שניות לסיים בנימה אופטימית את המושב. אני רוצה לשלוח מכאן ברכה למחוז הצפון של משרד החינוך על ההישג המרשים בעלייה מאוד משמעותית של 4% בהישגי הבגרות. זה בזכות עבודה מאומצת של הצוותים המקצועיים, וכמובן, בהובלה של ד"ר אורנה שמחון. אני שולחת להם מכאן את ברכתי ומאחלת להם המשך הצלחה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת איל בן ראובן.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, היום השתתפתי בכנס שקיים חברי חבר הכנסת זוהיר בהלול על תאונות דרכים בחברה הערבית. מדובר במגפה, כלומר אחת הסיבות המובילות לאובדן חיים, כאשר הדבר, כדי למנוע אותו – ניתן למנוע את הדבר הזה באמצעות חינוך תעבורתי גם בבית-הספר ותשתית מתאימה. למשל, תאונות חצר – 90% מהילדים ההרוגים בתאונות חצר הם ילדים ערבים. והצורך השני הוא תשתיות, כבישים, ביישובים הערביים, לצד הצורך באכיפה. ותמיד אנחנו חייבים לומר לנהג, ולהולך הרגל: נא לשמור על חייך ועל חיי האחרים.
כל שנה, אדוני היושב-ראש, מתים, נהרגים בעולם 1.7 מיליון איש, ו-25 מיליון נפגעים. בישראל משאיות הן 2.3%, ומשאיות מעורבות ב-17% מתאונות הדרכים; 40% מתאונות הדרכים – בערים. כל הנתונים האלה חייבים להיות מול עינינו, כדי שכולנו נתגייס ונבלום את המוות הנורא הזה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת איל בן ראובן, ואחריו – חברת הכנסת סופה לנדבר.
<איל בן ראובן (המחנה הציוני):>
כבוד יושב-ראש הכנסת, חברי, זכרנו אתמול את לוי אשכול, ממשיכו של דוד בן-גוריון. הם הקימו את צבא העם, שהתבסס על צבא קבע קטן, איכותי, ובעיקר מחובק על-ידי עם ישראל. הצבא הזה הגיע להישגים יוצאי דופן. לצערנו ולצערי, האיומים הביטחוניים לא פגו; הם שם, ואנחנו חייבים צה"ל חזק. אנחנו צריכים מפקדים לוחמים בקבע, אנחנו צריכים את אנשי הלוגיסטיקה, המודיעין והטכנולוגיה ורבים נוספים. הם שמרימים את המטוסים, הם שמשגרים את הטנקים ואת החיילים למשימותיהם כשצריך.
ועדת לוקר, גם אם לא התכוונה, יצרה משבר בקרב אנשי הקבע בצה"ל. האנשים האלה ראויים לתגמול הולם. הם בשליחות שלנו בימים ובלילות. אנחנו רוצים שילדינו ירצו לשרת בצבא הקבע. אל לנו לתת לוויכוח התקציבי לפגוע בכבודם. הם ראויים לחיבוק גדול שלנו בכנסת, של ממשלת ישראל ושל עם ישראל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איל בן ראובן. חברת הכנסת סופה לנדבר – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת מיקי לוי.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, לפני שבוע הגשתי הצעה דחופה בנושא פיטורי רופאים בנהריה והפנסיות, שהם יוצאים כעבדים שעבדו במערכת בריאות, ולא אישרו לי. פניתי לוועדת הכנסת, ובוועדת הכנסת לא הבינו למה זה כל כך דחוף. אז אתמול אנחנו דנו בנושא הזה בוועדה לפניות הציבור.
אדוני היושב-ראש, אני צריכה להגיד: מולנו, מול מדינת ישראל, טרגדיה שלמה של מיליון איש. אתה כיושב-ראש הכנסת צריך לעמוד יחד אתנו במאבק. הכנסת אישרה בשנת 2008 חוק של פנסיה צוברת. עולים שעבדו כעבדים, במערכת הבריאות ובכל המערכות, היום יוצאים לפנסיה עניים. אני אומרת שמדינת ישראל צריכה לדעת להילחם עבור האנשים האלה. הם השקיעו בכלכלה, השקיעו במדינת ישראל.
אתה יודע? אתמול נדהמתי, פשוט, מה עשו בבית-החולים בנהריה. וזה לא רק בנהריה. נתנו להם משרות – לא משרות ולא תקן, אלא תורנות חוץ. אחרי זה, היום בנציבות אומרים: איך הם עבדו בלי אישור של הנציבות? אני שואלת: מה, הם עבדו באי בודד? הם עבדו במדינת ישראל, שירתו את החולים. אנשים עם 50 שנות ותק הם היום עניים במדינת ישראל. הרופאים – עבדים בחלוק לבן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת לנדבר. חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת רויטל סויד.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מדבר בשמם של עולי אתיופיה, או העדה האתיופית – אלה שגורלם לא שפר עליהם ונשארו מאחור באתיופיה.
שמי נתן אשדה, בן 21, חייל המשרת במשמר הגבול. בשנת 2006 עליתי עם אבי, אמי החורגת ושתי אחיותי לישראל. כל כך חלמנו על הרגע שנגיע לכאן. האושר להגיע למקום שאליו כל יהודי צריך לשאוף היה עצום. אמי הביולוגית נפטרה כשהייתי תינוק, ולצערי לא זכיתי להכיר אותה. בעת העלייה לארץ אמי החליטה שאחותי לא תעלה בשלב הזה, אך משפחתי לא חשבה באותם ימים שההחלטה של אמי תשפיע עלינו עד היום.
מדינת ישראל מסרבת בכל תוקף להעלות את אחותי לישראל. היא נמצאת שם באתיופיה הרחוקה לבדה, ללא משפחה – שמחכה לה כאן, בישראל. אין לה עם מי לחלוק רגע של אושר או עצב. אין לה מי שיחבק ויגיד מילה טובה. מאז עלייתנו ארצה היא התחתנה ונולדו לה ילדים, אבל הם חיים בעוני מחפיר ואין להם עזרה כלכלית. אבי פנה לכל הגורמים הרלוונטיים על מנת לנסות ולהעלותה לישראל, אבל נתקל באטימות מוחלטת ולא ברורה. מדוע לנו אין, כמו לשאר המשפחות בישראל, את הזכות לחיות את חיינו באושר יחדיו? אבי סובל, הוא עצוב ומתוסכל, ולא רואה אפשרות לשינוי קרוב.
אדוני היושב-ראש, אדוני שר הפנים, שמעתי כי אתה קיבלת חוות דעת וקיבלת החלטה להעלות את שארית יהודי אתיופיה. אם זה יקרה ותעלה את שארית הפליטה, תהיה לזה הערכה רבה מצד הבית הזה, מצד חברי הכנסת ומצד כל עם ישראל. תודה לך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. חברת הכנסת רויטל סויד, ואחריה – חברת הכנסת מיכל רוזין.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה, לפני שאני מקריאה מכתב של ניגטו, שהוא חייל בנח"ל, לומר שאת היוזמה להביא היום מכתבים של חיילים בני העדה האתיופית הבאתי ויזמתי – ואני שמחה על כל סיעות הבית שהצטרפו – אחרי המפגש של חבר הכנסת עמר בר-לב ושלי עם החיילים פה בכנסת; 20 נערים ונערות, ילדים, בחורים כבר, חסונים, נאים, יפי מראה, אוהבים את הארץ, אשר זועקים את הזעקה על הוריהם, אחיהם, דודיהם שנשארו מאחור. היום אנחנו נמצאים פה, חברי הכנסת, לשמש להם לפה. כל אחד ואחד סיפר את הסיפור שלהם וכל אחד ואחד מקריא.
אני שמחה להקריא את מכתבו של ניגטו אסמרה: עליתי לארץ יחד עם הורי ושמונת אחי בשנת 2003. ארבעה אחים נוספים נותרו באתיופיה, ומדינת ישראל אינה מתירה להם לעלות ארצה. הובטח לנו שכולם יוכלו לעלות. הבטיחו ולא קיימו. אמרו שמייד לאחר שנעלה נתאחד ונהיה למשפחה מלוכדת במדינה החדשה שלנו. עברו חודש, חודשיים, דבר לא קרה. פנינו, פנינו לרשויות: עזרו לנו, ושום דבר. ניסינו הכול: טלפונים, מכתבים, ואין תשובות ברורות. הנושא בטיפול? כמה זמן הנושא בטיפול? מעל עשר שנים? המצב באתיופיה קשה. הורי שבורים. החלום הציוני לעלות לישראל נשבר עם חלוקת המשפחה וחוסר היכולת להתאחד. אמי חלתה מצער עמוק על קריעת משפחתה ומתקשה לצאת מהבית ומהמצב הקשה.
התגייסתי לחטיבת הנח"ל. אני אוהב את המדינה, ובכל פעם שאני חוזר הביתה עם המדים והנשק גאווה גדולה ממלאת את לבם של הורי ואחי. אני מצפה שהמדינה תעזור לי כפי שהיא מסייעת לשאר האזרחים, ללא אפליה. אהבת הארץ שלי אינה שנויה במחלוקת, אבל מדוע אנחנו צריכים לחיות בעצב מתמיד? עתידי בארץ הנפלאה הזאת, אך גם עתידם של אחי שנותרו מאחור. הורי שנושמים לא ממש חיים. העצב בבית מר, ואפשר לומר שהקירות בוכים על כך שאנחנו לא משפחה שלמה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
קשה לי. קשה לי מאוד לראות את הורי מזדקנים, חולים, בקושי שורדים את היום-יום. כולי תקווה שמדינתי לא תפנה לי עורף אלא ההפך הגמור – שתגרום למשפחתי לחיות חיים אחרים, חיים שלמים, עם משפחה שלמה ומאוחדת. אני מחכה לימים טובים יותר, והלוואי שיגיעו כבר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. אני ודאי מצטער על כך שלא ידעתי שזאת יוזמה שלך. חברת הכנסת מיכל רוזין – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת קסניה סבטלובה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אני מצטרפת ליוזמתה של חברתי חברת הכנסת רויטל סויד ורוצה להקריא עדות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני רק מתנצל, חברת הכנסת רוזין. כותבי המכתבים לא היו מחויבים לדקה. כל המכתבים, כל אחד מהם היה שלוש, ארבע דקות. אני בסבלנות שמעתי, אבל אנא קצרו.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אני בדרך כלל עומדת בזמנים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
כן. לא את, המכתב.
<מיכל רוזין (מרצ):>
שמי חן אסמאו, בת 22, קמב"צית בבסיס האימונים בצאלים, בוגרת מכינה קדם-צבאית, מתנדבת רבות בפרויקטים למען הקהילה. עליתי לארץ בגיל חמש, לאחר שגדלתי עד אז אצל סבתי באתיופיה. לאחר שסבתא שלי, בת 75, שלחה לישראל שבעה מילדיה, היא נשארה באתיופיה עם שני ילדים נוספים, ועד היום לא מאפשרים להם לעלות. הילדים שהצליחו לעלות לישראל גידלו ילדים שהלכו והולכים לצבא ומשרתים את המדינה. סבתא היא אישה אמיצה, חזקה, וחלומה הגדול ביותר הוא לעלות לישראל. לצערי, מצבה הבריאותי מידרדר, וכל יום שהיא שם ואני ומשפחתי כאן היא מתרחקת מאתנו, ויש חשש שלא תצליח לעלות לישראל לעולם. אנו מרגישים שהכול בוער מתחת לרגליים, כבר לא מרגישים את הקרקע. אם זה לא יקרה בקרוב, את סבתא לא נראה והיא לא תראה לעולם את המשפחה שגידלה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. צדקת, גם עמדת בזמנים, אז ההערה שלי הייתה מיותרת. חברת הכנסת קסניה סבטלובה – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת מירב בן ארי.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, שרים, אנחנו מציינים בימים ובשבועות אלה עשר שנים להתנתקות מעזה. זה סימבולי מאוד, מה שקרה הלילה: הפינוי בבית-אל מתרחש בדיוק בזמן הזה שאנחנו מציינים עשור להתנתקות. יש רגשות מעורבים בציבור הישראלי לגבי האירוע הזה, והדעות עדיין חלוקות: מה קרה שם בדיוק? מי עשה? מי אמר מה למי? מי הבטיח מה לאיזה ציבור? זה אף פעם לא קל שהורסים את הבית, בין אם הבית הזה שייך ליהודים או לערבים, לפלסטינים או לישראלים.
אבל יחד עם זאת, אני חושבת שכולנו צריכים להתאחד סביב נושא אחד: אנחנו מדינה שומרת חוק, ואם זה החוק ואם זאת הפסיקה של בית-המשפט העליון, אנחנו חייבים לכבד אותה, בין שמדובר בהתנתקות לפני עשר שנים, בין שמדובר בהריסה של בתים כאלה או אחרים לא חוקיים, ובין שמדובר בהריסת בתים בבית-אל.
אל לנו לתת יד לכאלה שהם פורעי חוק. אני קוראת לפוליטיקאים, לפוליטיקאים בכירים מאוד אפילו, לשרים בממשלה, שנותנים את ידם ומחזקים את אלה שמפרים את החוק ותוקפים את החיילים שלנו – שעליהם אנחנו מנסים להגן היום, גם בבית-המשפט בהאג ובמקומות אחרים שתוקפים אותם שם: אל תעשו את זה. אל תפרו את הבאלאנס המאוד-עדין הזה בחברה הישראלית, ואל תפרו את הקונסנזוס, שאנחנו כולנו, אין לנו מחלוקת בכלל בעניין הזה. אנחנו חייבים לשמור על זכותם של חיילי צה"ל לבצע את משימתם, ואסור לנו להפר את העניין הזה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. חברת הכנסת מירב בן ארי. אחריה – חבר הכנסת דניאל עטר.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, בימים אלה מתנהל שיח לא פשוט, ולעתים אף פוגעני, בנושא השכר והפנסיה של אנשי הקבע. אני רוצה להקריא קטע קצר שכתבה אשתו של איש קבע מתוך עמוד פייסבוק שנפתח ממש בחודשים האחרונים, שנקרא "יומן משפחה במדים".
רויטל כותבת כך: אנחנו עוד מתאוששים, מתאוששים ממלחמה שבקושי עברה מאז שנה; מתאוששים מחברים לקרב שלא ישובו, ממראות שעדיין מדירים שינה מעינינו, ומהפחדים. אנחנו רק מעכלים שחלקם חזרו והם בבית. יש עוד קצת סיוטים, ורגעים שהם שוקעים בשלהם. זה בסדר כי אנחנו בתקופה שרק מתאוששים. אבל כנראה שמדינתנו התאוששה מהר יותר מאתנו. כנראה שכל אלו שעד לפני פחות משנה תמכו, חיבקו ודאגו החליטו להניח בצד את אהבת החינם.
לא באה בשום מחאה. לא רוצה לצעוק. לא רוצה להתגונן. לא רוצה להתעסק בנתונים ומספרים. רוצה רק לבקש מכל אלה שכרגע מאוד עסוקים בלספור את כספנו, אם אפשר לעשות את זה קצת יותר בשקט, כי הבעלים שלנו עוד מתאוששים, וגם קצת עייפים ממראות קשים מימים שחורים. בשבילכם. למען ביטחונכם. כרגע אנחנו הנשים דואגות להם, לא לפנסיה שלהם שאתם חומדים ולא למשכורות. אנו דואגים לנפש שלהם שעוד פצועה ולא תוכל לסבול כרגע עוד מלחמה, ובמיוחד לא מלחמת אחים. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חבר הכנסת דניאל עטר.
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לבדוק את האפשרות לדבר אחרי שהשר אורי אריאל יחזור. דברי צריכים להיכנס לאוזנו והוא לא נמצא כאן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
כן, אין שום בעיה. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – בבקשה, אדוני.
<מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גם אני רוצה להקריא מכתב של חייל ממוצא אתיופי, שכותב כך: שמי צרנט שאמה, בן 21. אני מתגורר בתל-אביב ומשרת בגדוד הסיור של גולני. עליתי לישראל בשנת 2004 עם הורי ושלושת אחי. כמה חלמנו לעלות ארצה. ישראל נראתה כה רחוקה והאושר של לעלות היה עילאי. התרגשנו עד דמעות כשהודיעו לנו שעולים לישראל. חיכינו המון שנים לרגע הזה והנה הוא כבר כאן. אנו בדרך לאדמת הקודש – החלום התגשם. חשבנו שנגיע למדינת ישראל ונבנה את חיינו כמשפחה מלוכדת באושר. התבדינו. אחותי נשארה באתיופיה עם בעלה וחמשת ילדיה ולא נותנים להם לעלות. מה שווה כל הכמיהה להגיע ארצה אם אנחנו מנותקים זה מזה והעצב גובר על השמחה? היינו תמימים לחשוב שאחותי תגיע אחרינו, כפי שהבטיחו לנו. השנים חולפות והיא לא אתנו. חייבים לשנות את המצב – חייבים לאפשר למשפחתי להתאחד ולחיות בארץ.
אני רוצה להוסיף במילים שלי. אני עליתי לארץ לפני כ-46 שנה לבד, כנער, ואני יודע מה זה געגוע למשפחה. לא ייתכן שבמדינת ישראל של 2015, אנחנו במו ידינו נגרום את הכאב של הגעגוע לצעירים שנמצאים כאן ומשרתים את המולדת. אני מאוד מקווה שזה לא יהיה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מנואל טרכטנברג. חברת הכנסת קארין אלהרר – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת מיקי רוזנטל.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, גם אני רוצה להצטרף ליוזמה הברוכה של חברתי חברת הכנסת רויטל סויד ולקרוא מכתב בשמו של פלקה טאקלה; אני מקווה שאני מבטאת את זה נכון.
הוא אומר: שלום, שמי פלקה טאקלה, בן 21, חייל המשרת בסוללת "פטריוט", הגנה אווירית, באילת. בשנת 2006 הגשמנו את חלומנו הגדול ודרכנו על אדמת הקודש בארץ-ישראל, בירושלים. הקליטה שלנו הייתה קשה. המדינה והרשויות לא התייחסו אלינו כאל אזרחים שווים, וגם האזרחים ראו בנו שונים. הקושי הזה מתגמד אל מול הקושי בכך ששמונה מאחי נותרו מאחור באתיופיה, ללא אישור לעלות לישראל. 15 שנים ממתינים האחים שלי לרשות ממדינת ישראל להגיע ארצה, ולאורך השנים אין בשורות טובות. פנינו רבות לרשויות המדינה, והם – מתעלמים. מה לא עשינו? שלחנו מכתבים, דפקנו על דלתות הרשויות, והם עדיין מתעלמים. ניסינו כל דרך אפשרית להעלות את אחי, ושום דבר לא עוזר. המדינה מפנה לנו עורף ולא מתעניינת במצבנו. האטימות מוחלטת.
כל אחי שבישראל משרתים בצה"ל. אנחנו אוהבים את המדינה הזו ונגן עליה בחירוף נפש, אבל היא לא מחזירה לנו את שאנו נותנים עבורה. כל שאנו רוצים הוא את איחוד המשפחה. זה קשה ואף בלתי נסבל לחיות בניתוק מאחיך. המשפחה שלי מפורקת, ואני חושש לבריאותם של הורי. אנחנו מנסים להיות אופטימיים, לשמור על התקווה ולא להישבר, אבל זה קשה. הסבל הנפשי והכלכלי חייב להיפסק כאן ועכשיו.
עזרו להם. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בואו נעזור להם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת מיקי רוזנטל – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דניאל עטר.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, גם אני מבקש לקרוא מכתב בסוגיה שהעלו חברי. אני מקווה שהקריאה הקולקטיבית הזאת שיזמה חברתנו רויטל סויד תגיע ללבם ולראשם של מקבלי ההחלטות.
שמי צהיינש אייצאו, בת 20 מאשקלון, חיילת קרבית ביחידה 101 של מג"ב. עליתי לארץ בשנת 2002. כאן גדלתי, כאן התחנכתי וכאן קיבלתי את ערכי. הובלתי בשנים האחרונות קבוצת צעירים וחינכתי אותם לאהבת הארץ והמולדת. את אהבתי למדינה קיבלתי מהורי, והם חינכו אותי לתרום ולתת. לילה-לילה אני יוצאת עם חברי ליחידה למשימות הגנה במטרה להגן על המדינה ולדאוג שכל ישראלי יוכל לישון בשקט. אבל מנגד, המדינה לא מוכנה לעשות בשבילי ובשביל משפחתי ולא מאפשרת לאחי לעלות לישראל עם אשתו וארבעת ילדיו. כשעלינו הבטיחו לנו שנעלה ומייד לאחר מכן הוא יגיע לישראל. זה לא קרה. אחי ומשפחתו חיים בעוני מחפיר ומשוועים לעלות לישראל. כל יום באתיופיה הוא יום של הישרדות עבורו ועבור משפחתו. ההורים שלי שולחים לו מדי חודש כסף, אבל זה לא מספיק. חייבים לעשות מעשה ולהעלות את משפחתי לישראל. אני לא מוותרת וממשיכה לדרוש את הצדק ואת מה שמגיע לנו – איחוד משפחות.
אני רוצה שאימא תפסיק לבכות, שאבא יפסיק לדאוג ושאני אהיה שוב מאושרת.
אם אתם קוראים את המכתב שלי, בבקשה תעזרו לי. אין כבר למי לפנות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת רוזנטל. חבר הכנסת דניאל עטר. אחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב.
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, אני רוצה תחילה לברך ולהודות לחברתי חברת הכנסת רויטל סויד על היוזמה האנושית היוצאת מן הכלל. ממש מרגש, וטוב שכך, וטוב שיזמת זאת.
אבל דברי מכוונים, ברשותך, אדוני שר החקלאות, אליך. היום יצא לי להשתתף בדיון ראשון בוועדה לביקורת המדינה בנושא של מפוני גוש-קטיף, בדוח מבקר המדינה על מפוני גוש-קטיף, ואחר כך בדיון נוסף בוועדת הפנים ששוב עסק בנושא של מפוני גוש-קטיף. בשני הדיונים השתתפו משפחות וילדים. אני רוצה לומר לך, אדוני השר, שכיוון שאנחנו כאן, בבית הזה, בשבוע שעבר הצבענו כולנו בעד העברת הסמכויות אליך, להמשך טיפולך, אני רוצה לומר לך שאני הזדעזעתי ממה ששמעתי היום. אנשים, עשר שנים אחרי שפונו – יש כאלה שאומרים גורשו – מבתיהם, לא גרים בבית, בבית מסודר, לא חיים בתוך קהילה, לא מנהלים אורחות חיים שגרתיים, לא השתלבו במקום עבודה, איבדו את כל עולמם, ואנחנו כמדינה לא נמצאים שם. ואני יודע שיש לך את היכולת לטפל בזה.
אני מנצל את מעט הזמן שעומד לרשותי כדי לנסות ולזעזע את כולנו. אני הזדעזעתי היום, ואני לא כל כך מהר מזדעזע מדברים. ואני אומר לך, מדינת ישראל, המעצמה הזאת, מעצמה כלכלית ודברים נוספים, לא מסוגלת לטפל בפחות מ-2,000 משפחות במשך עשר שנים – זה נשמע לי דבר הזוי לגמרי. אין זלזול יותר בוטה מזה, ואני מבקש ממך: תנצל את ההזדמנות הזאת שהועברו כל הסמכויות אליך לפתור את המצוקות האלה. אני אומר לך, אני לא יודע, אני ממש לא יודע. אתה שר בממשלה. אני מנצל את ההזדמנות הזאת להתריע בפניך. זה מעבר לכל השיקולים. מדובר פה בבני-אדם, האנשים הכי יקרים, הכי טובים שיש לעם הזה, ואין שום סיבה שהם יחיו באווירה הזאת. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דניאל עטר. חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת אורן חזן.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, באמת בעקבות אותה פגישה של חברת הכנסת רויטל סויד ושלי עם אותה קבוצה של ישראלים יוצאי העדה האתיופית, גם אני אקריא כאן את אחד המכתבים.
שמי סיסאי, ואני לוחם בגדוד 931 בחטיבת הנח"ל. עליתי ארצה מאתיופיה לפני כמה שנים, והיום אני משרת בצה"ל בגאווה גדולה. האירוע המשמעותי ביותר בשירותי הצבאי היה מבצע "צוק איתן". לחמתי לצד חברים שלי, כאלה שהכרתי לא הרבה לפני כן, והייתי מוכן להקריב את חיי עבורם, אם אצטרך. נלחמתי באומץ. עשיתי הכול כדי להגן על המדינה. אבל לצד הגאווה לשרת בצה"ל יש גם עצב ואפילו מעט כעס על המדינה. אני לא מדבר על אפליה שאני חווה, כמו שאר חברי יוצאי העדה. אני מדבר על חלק ממשפחתי שנותרה באתיופיה ללא אפשרות לעלות לישראל. אימא שלי ואחותי שנמצאות בישראל מנותקות לגמרי ממשפחתנו, והבכי לא מפסיק. המדינה אטומה לכאבנו. מוסדות המדינה לא מתחשבים בנו, באזרחים הקטנים, ובטח שלא באזרחים האתיופים.
שתפו את הסיפור שלי – הוא מבקש – אני מבקש את עזרתכם. אהבתי למדינה אינה תלויה בדבר, אבל גם אני רוצה משפחה מלוכדת במדינה הזו. גם לנו מגיע. ואני לא דורש הרבה, רק שייתנו למשפחתי שלי לעלות לכאן. זו באמת לא בקשה גדולה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. חבר הכנסת אורן חזן – בבקשה, אדוני.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני רוצה להתחיל בציטוט: "הננו בתוך תוכם של החלאה והניוון. בתוך הזוהמה הזאת נטושה מלחמתנו. אל נשכח שהכבדה במלחמות היא המלחמה בנו עצמנו: לא להתרגל, לא להסתגל לתנאים אלה. המסתגל חדל להבחין בין טוב לרע – הוא נעשה עבד בגוף ובנפש. בכל אשר יקרה אתכם זכרו תמיד: אל תתרגלו, אל תסתגלו. מרדו במציאות הזאת".
בדיוק היום, 28 ביולי 1942, לפני 73 שנה, הוקם ארגון אי"ל – ארגון יהודי לוחם. העומד בראשו, מרדכי אנילביץ', אמר את הדברים האלה. כשאני מסתכל על המציאות שאנחנו חיים בה היום, באמת הפחד הכי גדול זה הניסיון שלנו להסתגל למציאות לנוכח העולם. זו המלחמה שלנו בעצמנו.
כשאנחנו עומדים פה, בכנסת ישראל, ומציינים עשור לגירוש הנורא, בדיוק ביום הזה אנחנו צריכים לראות איך חיילים ושוטרים מתעמתים שוב עם יהודים מבית, רק בשביל להצדיק ורק בשביל לגרום לחיוך של מנהיג כזה או אחר מעבר לים. אני קורא לממשלה לא להתרגל, לא להסתגל, לא לפחד להתעמת. הגיע הזמן לעצור את המלחמה הזאת בעצמנו ולזכור שבסופו של יום, מה שקרה אז יכול לחזור, ואין לנו אלא את עצמנו. הגיע הזמן שיהודים יחבקו יהודים; לא יגרשו, לא יילחמו. הבית הזה הוא הדרך להאיר את האור כלפי כולם. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חזן. עד כאן נאומים בני דקה.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון עשר שנים לעקירת יישובי גוש-קטיף וצפון השומרון>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו עוברים לציון עשור לגירוש ולעקירה של יישובים יהודיים בגוש-קטיף וצפון השומרון, במסגרת הצעות לסדר-היום מס' 610, 612, 618, 841, 949, 1036, 1068 ו-1072, של כמה חברי כנסת. כידוע, התקיימו דיונים בוועדות, התקיים אירוע באולם "ירושלים", וכרגע אנחנו עוברים לדיון במליאה.
אני גם מקבל, ודאי, בברכה את נציגי המתיישבים שיושבים אתנו ביציע, המשפחות, חברי למאבקים באותם ימים, כבוד השר וחבר הכנסת לשעבר במשך שנים רבות דוד לוי, גברתי סגנית השר וחברת הכנסת לשעבר לאה נס, ואם לא שמתי לב למישהו, אתכם הסליחה.
חברי הכנסת, אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד במלאות עשר שנים למה שמכונה "תוכנית ההתנתקות", הלוא היא העקירה והפינוי של אלפי תושבי גוש-קטיף וצפון השומרון, שהתבצעה בקיץ המר והנמהר של שנת תשס"ה, לפני עשר שנים בדיוק; זאת, כחלק מיום מיוחד שהקדשנו לנושא הזה כאן בכנסת, לרבות בדיוני ועדות.
אין אדם בוגר בישראל שאינו זוכר היטב את המאורעות הללו, ובכל זאת לא למותר להזכיר: היה זה מהלך חסר תקדים בהיקפו, ובעיני רבים – בלתי נתפס עד היום, של עקירת עשרות קהילות פורחות ומשגשגות, מאות רבות של בתים ומשפחות, אלפי אנשים, נשים וטף; הריסת מבני ציבור, מטעים וחממות, בתי-כנסת ובתי-קברות, ובעיקר – מרקם חיים שלם שהיה בשיא פריחתו; מפעל חיים שהפך לתל חורבות.
רבים, ואני בתוכם, סברו מלכתחילה שמדובר במהלך ציני ואכזרי שחסרונותיו עולים עשרת מונים על יתרונותיו. לא היססנו אז ואינני מהסס לומר זאת גם היום, גם כאן ועכשיו: זו הייתה הפניית עורף שאין קשה ואכזרית ממנה, של מדינה ששלחה את אזרחיה ליישב חבל-ארץ חולי ומרוחק. מאות ואלפים נענו לקריאה, הקימו יישובים וקהילות, מערכת חינוך מפוארת, חברת מופת של חסד ונתינה, חקלאות איכותית ומצטיינת, ובעיקר – נוף אנושי איכותי מאין כמוהו, שבורך באהבת אדם ואדמה במובנים הפשוטים ביותר והטובים ביותר.
הייתה זו מהלומה איומה דווקא על ראשם של אזרחים פטריוטים ממדרגה ראשונה, שותפים מלאים לעשייה הציונית, מיטב בנינו ובנותינו. אלא שאיש לא יכול היה אז, ומעטים מסוגלים לכך אפילו היום, לתת תשובה על שאלה אחת פשוטה: למה?
ביטוי לשורש הבעיה, לניכור, לציניות ולשקר אפשר למצוא כבר בשם הרשמי שניתן למהלך זה, התנתקות. הגדרה כל כך טכנית, קרה ומרוחקת, כאילו אין מדובר בעקירת אנשים ובהוצאתם בכוח מבתיהם, הגם שמדובר כמובן בסמכות וברשות ובהחלטות שהתקבלו כדת וכדין. לא פינוי, לא נסיגה, ודאי לא גירוש. אדריכלי ההתקפלות בחרו פשוט במונח התנתקות כאילו מדובר באיזו העתקה או ניתוק של מכשיר או חפץ. ממש מלאכת מחשבת של מכבסת מילים, שנועדה לא רק לטשטש במכוון כל ממד אנושי ורגשי של המעשה הנואל, אלא להעניק את האשליה שאם רק נתנתק מחבל-עזה תתמלא בכך משאלת לב של רבים להסתלק מאחריותנו לנעשה בעזה ולגורל תושביה, וכביכול נרוויח אהדה בעולם. זה היה מצג שווא, שכן ברור היה מראש שהדבר הזה לא יקרה.
אומנם כן, בעיני המצדדים במהלך היה בו פוטנציאל לסיכוי טוב יותר, כזה ששווה לשלם עבורו אפילו מחיר כל כך יוצא דופן ולספוג השלכות איומות מבחינה אנושית, מוסרית, חברתית ולאומית. אלא שגם מי שתלו בו תקוות התבדו מהר מאוד וגילו, באיחור, את הנזקים הקשים של העקירה. הררי ההבטחות והתחזיות התבררו תוך זמן קצר כאשליה אחת גדולה: "תוכנית ההתנתקות תפחית את החיכוך בינינו לבינם", אמר ראש הממשלה המנוח אריאל שרון בנאומו בדצמבר 2003; "העתקת יישובים תיעשה בראש ובראשונה על מנת לסרטט קו ביטחון יעיל". הדברים מדברים בעד עצמם: המציאות לימדה אחרת לחלוטין.
רק מפאת כבודם של רבים וטובים מחברי הכנסת והשרים בעבר ובהווה אינני מוצא לנכון לצטט מדברי הרהב מלאי הביטחון העצמי אך המנותקים מן המציאות שהשמיעו בשעה שעמדו ממש מעל הדוכן הזה לידי. זה אחר זה הם גיחכו על ההפחדות של מי שהזהירו מפני ירי טילים על אשקלון ביום שאחרי עזיבתנו את גוש-קטיף, וליהגו כאן שוב ושוב על הגברת הביטחון, כביכול, שתצמח לנו מן התוכנית המהוללת, שלא לדבר על העתקת המבט פנימה ועל טיפול בצמצום הפערים. עוד הבטחות סרק ומקסמי שווא מבית-מדרשם של מאחזי העיניים ונביאי השקר של תוכנית העקירה הזאת.
מהלך העקירה ראוי להיכנס לרשימה המפוארת והמפוקפקת של מהלכים ששלטון או מדינה נקטו במהלך ההיסטוריה כנגד האינטרס של עצמם, ואשר זכו בפי ההיסטוריונית ברברה טוכמן לכינוי "מצעד האיוולת". יהיו אשר יהיו המניעים האמיתיים למהלך, הנזק שנגרם למדינת ישראל ולתושביה הוא עצום והשבר טרם נרפא.
שילמנו במטבע קשה, המחיר האזרחי והחברתי היה כבד וחסר תקדים בהיקפו, וקיבלנו – אין דרך אחרת לומר זאת – חתול בשק. קול המתריעים נדחק לשוליים, נצבע בצבעי "הפחדה" ו"קיצוניות", ומעט הלגיטימציה שלהם הייתה לכל היותר מס שפתיים. ההתעלמות ממשאל המתפקדים היא רק דוגמה להשתקה ולכוחנות.
מעבר לאיוולת, היו במהלך הזה סממנים לא מעטים של רשעות ואטימות. "אנחנו לא ננטוש אתכם", אמר שרון בנאומו לאומה ב-15 באוגוסט 2005, "לאחר הפינוי נעשה הכול לבניית חייכם וקהילותיכם מחדש". למרות זאת, רבים מהמפונים המתינו שנים על גבי שנים כדי לבנות ביתם מחדש, וכפי ששמענו עתה מחברי כנסת וכפי שאנו לומדים מדוחות בימים אלה, ממתינים גם היום. איכות חייהם הידרדרה מבחינות רבות, הם סבלו מביורוקרטיה ונקלעו לחיי עראי במשך שנים. המנטרה "יש פתרון לכל מתיישב" התגלתה כססמה ריקה. רבים התקשו לשוב למעגל העבודה, ועוד לא דיברנו על הנזקים הנפשיים והמשפחתיים ארוכי הטווח.
היחס למפונים לקה בכשלים תכנוניים ובחוסר רגישות, וקשה להימנע מן המחשבה שהעקירה האכזרית הזאת נעשתה כך במכוון. והיה גם ביטוי לכמיהת מקבלי ההחלטות באותם ימים לראות את ה"מתנחלים" ואת מה שהם מייצגים נרמסים, נדרסים ונהרסים עד עפר. אלו לא היו הכרחיים אפילו כדי לרצות את העולם – בנכונותנו ל"ויתורים למען השלום".
רק ההתנהגות המופתית, הבלתי-נתפסת, של תושבי גוש-קטיף וצפון השומרון, היא שהפכה את ההתנתקות לכזאת שעברה ללא שפיכות דמים וללא מלחמת אחים. כי זה החומר האנושי יוצא הדופן שמרכיב את האנשים הללו: אוהבי עמם וארצם ומדינתם, ראשונים לכל אתגר, אנשים שגם בתוך שבר נורא לא ישרפו את המועדון ולא ישברו את הכלים. יש שראו בכך חולשה, אבל אני מסכים עם אלו הרואים בכך חוזק, דוגמה ומופת.
רבים בציבור הזה איבדו מאז את תמימותם ואת אמונתם הכמעט-עיוורת ביחס למדינה, אך, לשמחתי, לא חלילה את ביטחונם בייעודה של ישראל ובשלטונה; לכן, גם לא חדלו מלראות בעצמם חלק בלתי נפרד ממנה ולשאת עמה בעול. רבים שיקמו בעמל את חייהם והצמיחו שוב חיים פורחים ויישובים חדשים, גם מתוך שברי ההריסות. על כל אלה, בשם רבים מאוד, אני פשוט מצדיע לכם היום.
אסיים בשורות אחדות מתוך "שירים שנכתבו בחול", מחזור שירה שנכתב בין דיונות גוש-קטיף בימים הקשים והחונקים ההם של ערב העקירה, בידי המשורר אליעז כהן, איש כפר-עציון: "טובים היו לי חולות קטיף / מאלפי זהב וכסף, / גם לשונות רבנן ותלמידיהוֹן / זכו ללחך כאן העפר." "ראיתי תמים מאמינים וזורעים / מי יתקע לכפך, הזורע, כי ברנה תקצור." "ראיתי הים מקונן בשירת הים / פיסה של הכחול הזה נקרעת / מעיני / בחומת הבטון / בובת ילדה נסחפת לחוף. כל משבריך וגליך / וכמו אז, בשירה / השם ימלוך לעולם ועד."
אני מייחל ומתפלל שלא נדע עוד לעולם משברים כאלה בעמנו, ולא דומים להם, וכי מגורשי היישובים הללו יהיו האחרונים ולא יצטרפו, חס ושלום, מגורשים נוספים.
אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום. הראשון במציעים הוא חבר הכנסת יעקב מרגי, ואחריו – חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר.
<יעקב מרגי (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, מכובדי ביציע, אורחים נכבדים, ובראשם השר לשעבר דוד לוי, בחודש אב לפני כעשור פונה חבל ארץ יפה, חבל ארץ שחבורת אנשים נפלאה הצליחה לעשות בו יש מאין; חבל ארץ שעד שהגיעה אליו אותה חבורת האנשים הנפלאה הזאת, תושבי גוש-קטיף, חבל זה היה שומם מכול, שומם מיישוב, שומם מאדם, כמאמר המערכון – הזכרת, אדוני היושב-ראש: רק חול וחול.
ממשלות ישראל ברצף עודדו את ההתיישבות בחבל ארץ זה; עודדו, תמכו, תקצבו, פיתחו. דור שלם נולד וגדל, התחנך, יצר ועשה, עד שבאה אותה החלטת ממשלה, אותה החלטה של ממשלת שרון, זיכרונו לברכה, על פינוי חבל ארץ זה, יחד עם צפון השומרון. משפחות רבות נעקרו ממקומן, קברים נעתקו, יישובים נחרבו, בתי-כנסת חוללו.
כחבר כנסת מן המניין "נהניתי" מחופש התנועה בזמן ההתנתקות, מהיום שחסמו את הכניסה. ליוויתי משפחות, פיניתי ספרי תורה, עודדתי את החיילים והשוטרים. זו הייתה חוויה שנייה של פינוי שחוויתי: פינוי ימית בהיותי בשירות המילואים הראשון שלי לאחר הסדיר, כבר אז זו הייתה חוויה טראומטית; פינוי גוש-קטיף צרב בלבי ובתודעתי את כאב הפינוי.
זכורה לי מכול אותה תפילה, תפילת הנערות בבית-הכנסת הגדול של נווה-דקלים, אותו ניגון קורע לב, שהאדם הקר ביותר הזיל דמעות, אותו ניגון של "ה' שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא". תפילתן ושוועתן לא נשמעו, אך בטוחני, מקובלני, שתפילות ודמעות לא שבות ריקם.
ושלא נטעה, אנו לא חוגגים עשור. אנו מציינים עשור כדי לזכור את אחינו המפונים, שמדי יום, שעה-שעה, חווים את אותם רגעים קשים של פינוי – יש מי שאומר "עקירה" – של אותם רגעים של געגועים לשלווה, לאותם רגעים של פריחה, עשייה. אנו מציינים עשור כדי לומר לממשלה לסיים, ובהקדם – די, לסיים, ולא משנה איך תקראו למינהלת הזאת – את הטיפול באחרוני המפונים שלא הגיעו עדיין אל המנוחה והנחלה, ולקרוא לממשלה לסייע בסיוע פיזי ונפשי לאותם מפונים שנשארו מצולקים, פצועים וחבולים.
אנו מזכירים היום לעצמנו יותר מכול את הפסוק שהובא בתורתנו הקדושה: "זכֹר ימות עולם בִּינוּ" – בינו – "שנות דור ודור". לפחות שנלמד.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. חבר הכנסת זוהר – בינתיים איננו. אז אנחנו נזמין את חבר הכנסת מרדכי יוגב, ואחריו – חבר הכנסת חיים ילין.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
ברשות היושב-ראש, שרי החקלאות, התיירות והרווחה, שר החוץ ושר הבינוי והשיכון לשעבר, השר דוד לוי, חברי חברי הכנסת, אורחים יקרים, ואחרונים חביבים – תושבי גוש-קטיף היקרים, שהכאב נטוע בלבבות; גיבורים שרובם הלכו והמשיכו למשימות ציוניות של התיישבות בחולות חלוצה, ניצן, חבל-לכיש ועוד – כאב של ציבור עצום.
בלב החממה עמדה ילדה, ובצל העץ ליד הבית, ושאלה: למה? כפי ששאל היושב-ראש. ישבתי בבית-המשפט העליון כשבע שעות בשעה ש-11 עתירות הועלו לפניו על-ידי תושבים שחשו נפגעים, מגורשים, מפונים מבתיהם, או נדרשו להעתיק את קברי יקיריהם, לאבד חיים, לארוז חיים בארגזים, ושאלו: למה? ובמהלך שבע השעות של הדיונים בראשות נשיא בית-המשפט העליון דאז אהרן ברק, ולידו סגנית הנשיא – זוכר, דורית בייניש – הסתכלתי עליה; היא לא הרימה ראש שבע שעות, ושיחקה בעט או בעיפרון בידיה.
ובסיום שבע שעות הדיון, שלוו גם באי-יכולת של חלק מהאנשים להחזיק מעמד ובבכי, מיצה נשיא בית-המשפט העליון את דבריו בבקשה מנציג הפרקליטות שיציג את עמדת המדינה, והוא התכופף והוציא מתיקו נייר, והקריא מתוכו משפט אחד: מטרת ההתנתקות היא להביא למציאות מדינית, ביטחונית, כלכלית וחברתית טובה יותר. השופט אהרן ברק דפק בפטיש על השולחן ואמר: העתירות נדחות. 11 שופטים יצאו בגלימות שחורות מן האולם ללא שום הבנה, בניתוק מוחלט מהמציאות, והותירו עותרים בוכים ונבוכים.
במסגרת המאמץ למנוע את הליך ההתנתקות הופענו כאן בכנסת בוועדה משותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת הפנים בראשות ראש הממשלה שרון, ולידו שרי הביטחון והפנים, וטענו נגד. וראש הממשלה ביקש משר הביטחון להשיב. במשפט אחד הוא השיב: מוטי יוגב חושב שהטרור יתגבר, ואני חושב שהמצב ישתפר. מאוד מבוסס.
"פתרון לכל מתיישב", הזכירו פה כבר קודמי ססמה נבובה של מבצע שנקרא בתחילתו "שבת אחים"; בפועל אני חשתי שהיה ראוי להיקרא, אם לא "איוולת" אז "פשע לאומי".
עשר שנים אחרי והכאב – יותר מהכאב על אבל היחיד. 1,600 משפחות איבדו את חייהן, את בתיהן, את יישוביהן, ועדיין 350 משפחות ללא בית, מול ביורוקרטיה שבראשה עומדת גם מועצת – או מינהל מקרקעי ישראל ואחרים, שתוקעים למשל את היישוב קרני-קטיף עד היום על שטויות; עשר שנים אחרי, ועדיין 250 משפחות ללא פרנסה ויכולת לחזור למעגל העבודה, ואכלו את כספן על הסיכוי להגיע לבית. ורבים, אפילו מהמבוגרים, לא רק נערים וילדים, שנזקקו לטיפולים פסיכולוגיים, וחשים על מצע מנותק.
צריך לציין מאמצים מאוד גדולים של אנשים רבים, בראש ובראשונה מקרב המפונים, אבל נמצא גם פה השר אורי אריאל, שהוביל, ואחרים, רבים וטובים, ולומר תודה. אבל כשל בוודאי יש פה לאורך שנים, ולא הגענו עדיין לטפל, ובעיקר באלה שלא הצליחו.
ערב ההתנתקות – סיפור קטן – זימן מנהל, נדמה לי, לשכת ראש הממשלה דאז, שי בזק, את חבריו, להבין מה קורה בגוש – הוא אישית תמך, עם ראש הממשלה – לבית אמו, אסתר בזק, בנווה-דקלים. בית של שלוש קומות, בכל קומה ג'קוזי; פעם התארחתי בבית הזה, הכרתי אותו. היא בנתה אותו אחרי שהיא פונתה מימית, ואמרה: פה תהיה נחלתנו, לפה נזמין את בנינו ונכדינו. השקיעה שם – בעלה, שמואל בזק, זיכרונו לברכה. והם התייצבו שם כדי לסייר במקומות שצריך לפנות, להכיר על מה מדובר, חברים מהאליטה. ואוכלים ארוחת גורמה, ואומרים לו, בסביבות השעה 21:30: טוב, כבר הבנו שאימא שלך יודעת לבשל ארוחות גורמה, אבל עכשיו קח אותנו לאן שצריך לפנות. הוא אומר להם: את הבית הזה צריך לפנות. זאת אימא שלי, היא אמורה להיות מפונה – הם פשוט לא האמינו למה שהוא סיפר – את החיים ואת הבית הזה.
עשר שנים אחרי, ואני באמת קורא לראש הממשלה – ונמצאים פה נציגי הממשלה – לוודא שוועדת השרים מתכנסת ומקבלת סמכויות, אם זה שר האוצר, אם זה שר הבינוי, או השרים הנמצאים פה, שר החקלאות, העומד בראש המינהלת היום, ושר הרווחה – חשוב מאוד – ולוקחת סמכויות. ומשאירים לפחות גוף קטן מתוך גוף המינהלת שיוודא שעד אחרון המגורשים, יהיה לו; וגם אם זה פתרונות חריגים, כי שם צריך הרבה פתרונות חריגים, גם, בעיקר, בדגש, כמו שאמרתי, עם מועצת מקרקעי ישראל. ואת היועצים המשפטיים לשים בצד, עם חוסר הפתרונות, כדי שלפחות הסאגה הזאת, שנדמה לי שאיננו חלוקים עליה, נביא לפתרונה.
אני באמת רוצה לשבח את שני האנשים שעשו היום, חברי, את הוועדות בכנסת – חברת הכנסת קארין אלהרר מיש עתיד, יושבת-ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה, וחבר הכנסת דודו אמסלם מהליכוד, יושב-ראש ועדת הפנים – והבטיחו לעצמם ולנו שנבצע ועדות מעקב בתחום שבו אנחנו אחראים לטיפול הבסיסי הזה במשפחות שלא הצליחו עד היום להגיע לביתן או ליישובים, שלא הצליחו עד היום לראות באופק את ביתן.
אותם חולות שוממים, כפי שהזכירו, הפכו לחבלים פורחים. אומר בכל זאת: בתים אפשר להרוס, רוח לא. וכשראינו את נוער גוש-קטיף שר בקולו וברוחו הגדולה, נזכרנו באותם ימים, והדבר הזה מבטיח שגם נשוב כנראה לכל יישוב ונפריח מחדש את אותם חולות, שיהפכו מחדש מבסיסי טילים וטרור ליישובים פורחים ולביטחון ולפריחה, לנו וגם לפלסטינים שסביבנו, לדרום הארץ כולה, לגוש-קטיף ולצפון השומרון. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מרדכי יוגב. חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מיקי זוהר.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, חברי, חברות כנסת, אורחים נכבדים, נציגי גוש-קטיף, אני מאלה שקוראים להם הקיבוצניקים. התוויות האלה שאנחנו שמים על עם ישראל הן אותן תוויות שהורסות את עם ישראל. קראו לזה התנתקות, קראו לזה פינוי, קראו לזה גירוש, קראו לזה עקירה – כל כך הרבה שמות, אבל כל שם שייך למפלגה. השמאל יקרא לזה התנתקות, הימין יקרא לזה עקירה, ובאמצע – כל מה שאתם רוצים; הכול בתוויות, הכול בסטריאוטיפים, הכול בדעות קדומות. וזאת המחלה שלנו. איך אנחנו יכולים לאחד אם בסופו של דבר כולנו מפולגים, כולנו מבינים את המילים אחרת לחלוטין?
תרשו לקרוא, למרות הכאב העצום, בשם אחר: התחברות. נכון, זה נשמע מוזר. מה בעצם אני רוצה? אז קודם כול, אני רוצה להתחבר לא לצד המפלגתי והפוליטי, אני רוצה להתחבר לצד האנושי. אני רוצה להגיד לכם שאני כואב לא פחות מכם. ובמועצה האזורית אשכול – וקלטנו גם מפוני ימית בפתחת-שלום, בסופה, בחולית, בעין-הבשור, בנתיב-העשרה, בחוף-אשקלון. בכל מקום קלטנו, ולבנו היה פתוח. ועכשיו הקמנו את בני-נצרים, נווה, יוצאי בני-נצרים ועצמונה. וקראתי לזה התחברות כי אמרתי: לא יכול להיות שהעם הזה יהיה מפולג. לא יכול להיות שקיבוצניקים ומושבניקים המזוהים בסטריאוטיפים עם המרכז-שמאל לא יחבקו את מה שמזוהה בציונות הדתית כימין – סטריאוטיפים שאנחנו שמים אותם בעצמנו.
ואיך אנחנו יכולים להמשיך להתקדם ולחבר? אמרתי את זה היום בוועדת הפנים: ציונות 2015 והלאה היא לא בניית עוד יישוב ולא בניית עוד בית; כולכם טועים – זה להתחבר. עם מפולג לא יצליח להקים שום יישוב ושום בית במדינת ישראל. ואם אנחנו כולנו כחברי כנסת לא מבינים את זה, אז לאן נוביל? לחרוש עד הגבול, להקים את היישובים איפה שיש צורך התיישבותי, חקלאי, ביטחוני, איפה שיש קונסנזוס של כולם. מה אנחנו צריכים לעשות בשביל לאחד? ולכן קראתי לזה התחברות.
אני רוצה להתחבר לכאב של אותם אנשים שלא מצאו בית עד היום; ואני רוצה להתחבר לכאב של ראשי הרשויות שאין להם אפילו תקנים של עובדים סוציאליים בשביל לטפל באנשים. זה נשמע מגוחך, אבל כך זה. יושבים לפעמים, ללא קשר פוליטי זה או אחר, אנשים ש"רחוק מהעין רחוק מהלב" – קובעים החלטות בתוך משרדים ולא מבינים מה קורה ללב של האנשים.
אז אני בוחר לציין את עשר השנים האלה בשביל שננסה את הסטריאוטיפים האלה להזיז הצדה, כדי שאנחנו נבין שב"צוק איתן", כשאמרו לנו שזה בעקבות הגירוש, העקירה ואלה שרוקדים על הגגות – אני נפגעתי. אני אומר לכם, אני אומר לכם, אני נפגעתי באופן אישי. נפגעתי כי הבן שלי, שהיה בפנים, בתוך רצועת-עזה, לקח את וינברג, מתנחל, והוא כקיבוצניק פצוע הוציא אותו. והסטריאוטיפים שלנו – במקום לראות איך אחד מנסה להציל את השני ביחד, בתוך הקרב, הוא מסתכל על הקיבוצניק ועל המתנחל, ולא מסתכלים על בני-האדם שבפנים.
ואני אמשיך לטפטף – מהיום הראשון שאני פה – ואני אמשיך לטפטף שאחדותנו והחוסן הלאומי שלנו הם בזה שנקשיב אחד לשני, שהקיצוניים ייעלמו, גם מימין וגם משמאל, ונצליח להקים מדינה שהיא לטובת התושבים, לטובת העם ואור לגויים. תודה רבה.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת ילין. הדובר הבא, חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר, בבקשה.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
ביום הזה ממש אנחנו מציינים את עשר השנים שחלפו מאז העקירה; במילים ברורות – העקירה של יהודים מבתיהם. ויתור על אדמת קודש ששייכת לעם ישראל, לעם היהודי – –
<היו"ר יואל חסון:>
עזה?
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
– – ומסירה של שטחים שבסופו של דבר, מבחינה אסטרטגית-ביטחונית-לאומית, הוכחה כטעות נחרצת.
ברשותכם, אני אתחיל בסיפור קצר עלי, כבן משפחה של אנשים שחיו, גדלו, התפתחו, צמחו בגוש-קטיף, הקימו עסקים שם, חיו שם את חייהם, התפללו בבתי-כנסיות, הרגישו מה זה חיים בקהילה, חיים הרמוניים. אני אפילו זוכר את עצמי בגיל צעיר מאוד גולש שם בדיונות. היו שם דיונות מרהיבות, גלשנו שם על קרטונים, יחד עם חברינו לגוש, והיו שם חיים נפלאים. אני זוכר בסוכות, כשהיינו מסתובבים בין הסוכות. המון המון נוסטלגיה. ואני אחר כך מנסה להבין – אותם שטחים שהיה תענוג לחיות בהם.
<היו"ר יואל חסון:>
באמת? היו שם חיים נפלאים, אדוני? אתה מתעלם מהטרור, אתה מתעלם מכל מה שעבר שם, מהנפגעים שנפגעו שם. מאות אזרחים שנהרגו בפעילות טרור.
<קריאות:>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, אתה יכול לא להפריע?
<היו"ר יואל חסון:>
אני לא מפריע.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
קצת לכבד, קצת לכבד.
<היו"ר יואל חסון:>
חבר הכנסת חזן, אני לא מפריע.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
– – – כמו זיקית – – –
<היו"ר יואל חסון:>
חבר הכנסת יוגב, אל תלמד אותי שום דבר. לא ממך אני אלמד משהו. תודה רבה. אני מודה לך. תודה רבה. מותר לי להעיר הערות. מותר לי להעיר הערות.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יואל חסון:>
הוא גם יכול להתייחס אליהן.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
אני אתייחס אליהן ועוד איך.
<היו"ר יואל חסון:>
הוא מתאר את זה כאילו זה היה שווייץ.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
אני אתייחס אליהן. אז אני אתאר לך הרבה יותר משווייץ. אני אתאר לך אוכלוסייה שכל אחד ואחד מעם ישראל יכול ללמוד ממנה איך מתנהלים כעם, איך שומרים על אחדות של עם; איך כשחייל בא ומפנה אותך אתה עדיין בוכה ואומר לו שאתה אוהב אותו ומעריך אותו; איך אתה יודע לכבד את האחר; איך אתה יודע ללכת בתורת ישראל, בארץ-ישראל, יחד עם דרכו של עם ישראל. אלה דברים שאני באמת חושב שיש הרבה מה ללמוד מהאוכלוסייה שגרה שם.
אבל בלי שום קשר, אני יכול להגיד לך דבר אחד: באזורים הללו, עם כל הטרור שניסו להכות בנו אויבינו, היה דבר אחד ברור, היה מסר: אנחנו לא נותנים מתנות חינם. אנחנו לא מוותרים על אף שטח או פיסה מאדמת ישראל, ארץ הקודש, למען אף אחד ולא לטובת אף אחד. ואם היינו יותר תקיפים מבחינה ביטחונית היינו יכולים למנוע את כל הטרור הגרוע הזה שנוצר שם, כי בסופו של דבר אנחנו ממשיכים לשלם את המחיר הזה, כבר היום. מאותם מקומות שאנחנו מסרנו לחברינו, לעם שמתיימר להיות זה שרוצה לעשות אתנו שלום, נורים עלינו טילים, ובסופו של דבר אותה תקווה שאנחנו מעניקים לאותו עם שמתיימר לעשות אתנו שלום בדמות הסכמי אוסלו הארורים – שצריך לבטל אותם לאלתר – גורם להם להמשיך ולתקוף אותנו, להמשיך ולפגוע בנו. כי בסופו של דבר, אותה תקווה שאנחנו מעניקים להם גורמת להם לחשוב שהטרור הוא פתרון.
אבל זו לא הסוגיה; הסוגיה היא אחרת. הסוגיה היא שאנחנו צריכים לומר אמירה, ביום הזה שבו אנחנו מציינים עשר שנים להתנתקות: לא עוד. זה לא יקרה עוד פעם במדינת ישראל. לא ניתן לזה יד. אנחנו לא נישאר ולו דקה אחת בממשלה הזאת אם דבר כזה יעלה על הפרק, ומה שקורה היום בבית-אל זה עוד דבר שמראה לנו שצריך לשנות את הדרך. צריך לבוא ולומר קבל עם ועדה לכל הזירה הבין-לאומית: חברים יקרים, הסכמי אוסלו בטלים. אנחנו רוצים להחיל פה את תוכנית שמיר, עוד משנת 1992; רוצים להקים פה עשרות ערים ביהודה ושומרון. זו הארץ שלנו, זה לא שייך לאף אחד אחר. ומי שרוצה להיות אתנו בשלום, אנחנו נעזור לו לשגשג; מי שבתוך הרשות שלו, אותם פלסטינים שירצו לעבוד בצורה טובה – אנחנו נעזור להם בכלכלה, נעזור להם להתמזג אתנו, פה, בארץ-ישראל, ולעבוד יחד אתנו. אבל מי שיעסוק בטרור – אנחנו נמגר את הטרור, ואנחנו נגרום לכך שלא יהיה שווה לעסוק בטרור. זו הדרך היחידה. אין שום דרך אחרת.
אחרי עשר השנים הללו שחלפו, לי היה הרבה זמן לחשוב, אבל בעיקר להפנים – – –
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
שמיר היה הראשון שדיבר על ישות פלסטינית.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
אני אמרתי, ישות פלסטינית תהיה. יש דבר כזה שנקרא "רשות פלסטינית" – שתישאר רשות פלסטינית, אין לי שום בעיה שהם יהיו רשות פלסטינית מפורזת. אין לי שום בעיה עם זה. אין לי שום כוונה שהם יצאו מפה. הם פה כדי להישאר, ואין לי שום בעיה עם זה. רק פשוט דבר אחד צריך להיות ברור: אותה תקווה שאנחנו נותנים להם גורמת להם לעסוק בטרור, כי הם כבר הבינו שטרור מביא להם תוצאות, ואנחנו צריכים לגרום לכך שהם יבינו שהטרור לא משתלם.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
וזו הדרך שאנחנו צריכים לעשות.
אני מבין שהדברים לא נשמעים לאוזניך – – –
<היו"ר יואל חסון:>
לא, אני כמוך – נגד טרור.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
אתה נגד טרור, אבל אתה, לצערי, בעד דברים אחרים.
<היו"ר יואל חסון:>
תם זמנך, אדוני.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
רק אני אשלים איזה משפט אחרון, ככה, אבל אל תתרגז יותר מדי.
<היו"ר יואל חסון:>
אני אשתדל.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
דעתו של היושב-ראש אינה נכונה. דעתנו שלנו היא הנכונה. הדעה שלנו תוביל לשקט ושגשוג במדינת ישראל, והדעה האחרת יכולה, חלילה, לגרום להם לעסוק בטרור. תודה רבה.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת זוהר.
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
אני מזכיר לך – – – הפינוי, וראש הממשלה – – – והכי גרוע – שאתם מזניחים אותם ומפקירים אותם. זה הכי גרוע.
<היו"ר יואל חסון:>
חבר הכנסת באסל גטאס, שבדרך כלל יש לו תמיד בשורות אופנתיות, אולי תספר לנו מה זו הבשורה האופנתית שלך היום, אדוני. חבר הכנסת גטאס, אנחנו חייבים הסבר על המסר האופנתי שהחלטת להעביר היום.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – הזוהר של הזהירות בדרכים – – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – אני יודע שמה שאני הולך להגיד – דברים קשים אולי למשמע לחלק מכם. אז תנו לי לדבר. זה הסיפור שלי, זה הסיפור שלנו מנקודת – –
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
– – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – הראות שלנו.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
יום עסל – – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
ואני, זו זכות וזו חובה שלי להגיד מה שאני הולך להגיד. בשנת 2005 עתרנו, מפלגת בל"ד, נגד תנועת המתנחלים מתנגדי ההתנתקות בשל השימוש שלהם בצבע הכתום, שהיה סימן ההיכר של תנועת בל"ד. אומנם הוויכוח אז – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – לכתום, אה?
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – היה על הסמליות שבדבר ועל הנזק הפוליטי אשר נגרם לנו בשל השימוש בצבע על-ידי אויבים פוליטיים ואידיאולוגיים, אך זה לא רק העניין הפרקטי של השימוש בסמלים, כי אם ניגוד בין ערכים. אין גוונים של כתום, אדוני היושב-ראש. יש רק צבע כתום אחד המייצג את האמת ואת הצדק. הצבע הכתום, שלאורך ההיסטוריה ייצג ערכי חירות ועצמאות, זכויות אדם וצדק חברתי, מסמל אצלנו בבל"ד את ערכי הלאומיות הפלסטינית המתחדשת, הדמוקרטית, אשר הציגה את החלום ההומני והדמוקרטי לעתיד, הלוא הוא מדינת האזרחים, כאנטי-תזה למדינה היהודית ולפרויקט הקולוניאלי הנמשך של הציונות. זו הדרך שלנו להתנגד לכיבוש ולהשתלטות המדינה היהודית על כל אורחות חיינו ולתיקון יחסי של העוול ההיסטורי שנגרם לנו כתוצאה מהנכבה; בו-בזמן, זהו הפתרון ההומני והאנושי ליהודים ולערבים, שיחיו ביחד ובשוויון אזרחי ולאומי במדינה דמוקרטית אחת.
מנגד – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
יהודית, יהודית.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – הכתום – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
מדינה יהודית.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – הדהוי של תנועת מתנגדי ההתנתקות מייצג את הצביעות של הכובש והמתנחל, אשר מצד אחד זועק – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – בשל גירושו מביתו – – –
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
– – – אתה כובש. למה – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
– – – שותף לטרור.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
אתה כבשת פה לפני כמה שנים. אנחנו היינו פה לפניך.
<היו"ר יואל חסון:>
חבר הכנסת זוהר, חבר הכנסת זוהר – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יואל חסון:>
חבר הכנסת חזן – – –
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
היינו פה לפניך. איך אתה יכול לקרוא לי כובש?
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה. תודה. שמענו אותך.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
מיקי – – –
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
הייתי פה לפניך.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
מיקי – – –
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה.
<מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):>
אתה כובש.
<היו"ר יואל חסון:>
חבר הכנסת גל, תודה רבה.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר יואל חסון:>
חברת הכנסת לנדבר, עצה טובה.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
אנחנו עוזרים לך.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – – אשר מצד אחד זועק בשל גירושו מביתו ומספר את הטרגדיה האנושית שלו והסבל שבא בעקבותיה, ומצד שני מתעלם טוטלית מכך שהבית נבנה בגזל ובנישול ובכיבוש ומתכחש לסבלו של העם הפלסטיני אשר גורש בהמוניו מארצו ומולדתו ועד היום חלקים רבים ממנו חיים במחנות הפליטים.
אדוני היושב-ראש, ביום הזה אני רוצה לדבר על שני ערכים מנוגדים שלעולם לא יתיישבו זה עם זה: ערכי החירות והדמוקרטיה והכמיהה לעצמאות מחד גיסא, וערכי הקולוניאליזם, הכיבוש וההתנחלות באדמות אחרים לאחר גירושם מאידך גיסא. מה אנחנו מציינים היום? איזו עקירה ואיזה עקורים? לא מציינים כאן טרגדיה אנושית, אלא ציון פוליטי – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
ועשינו לכם טובה – – – מפה.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – ציני – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
עשינו לכם טובה גדולה שהוצאנו אתכם.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – נגד אקט פוליטי שנעשה. מציינים עשור לעקורי גוש-קטיף. מתי הכנסת אימצה את הטרמינולוגיה של תנועת המתנחלים האלימה והבלתי-חוקית? מה יותר טבעי מאשר ביטול כל ההתנחלויות בכל השטחים הכבושים – –
<קריאה:>
לבטל – – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – ומובן שהדבר יהיה כרוך בפינוי התנחלויות ובהריסת בתים. אך טבעי היה לתקן את העוול, במוקדם או במאוחר, ולפנות את ההתנחלויות מרצועת-עזה.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
דבריך היו תקדים לגרש אותך מהארץ – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
השאלה – – –
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
– – לגיטימציה לגרש אותך – – –
<היו"ר יואל חסון:>
חבר הכנסת יוגב – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יואל חסון:>
– – אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
עשינו לכם טובה שהוצאנו אתכם – – –
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
אני קורא אותך לסדר, היושב-ראש, פעם ראשונה.
<היו"ר יואל חסון:>
אני קורא אותך לסדר פעם שנייה, ואני מבקש ממך לא להשתמש בידיים בצורה הזאת.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
אבל למה אתה לא מפריע לו עם שאלות? אין לך שום – משהו להקשות – – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
הוא עשה את זה לפני יומיים, שרון.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
הוא עשה לי – – –
<היו"ר יואל חסון:>
אדוני, אתה בעצמך ראית – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – – עשה לי את זה חצי שעה לפני יומיים.
<היו"ר יואל חסון:>
– – בטלוויזיה ששאלתי אותו שאלות קשות – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יואל חסון:>
– – ואני לא צריך את העצות מכם, אדוני. אני מודה לכם.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אבל אתה צריך להוסיף לי זמן – – –
<היו"ר יואל חסון:>
אני לא אוסיף.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
בסדר, דיברת יותר מדי.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
מה, אני – – –
<היו"ר יואל חסון:>
אדוני, אין פה סולו. אף אחד לא מבטיח – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – – למה? אבל הוא – – –
<היו"ר יואל חסון:>
– – נאומי סולו.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
א. מיקי דיבר, אז – – –
<היו"ר יואל חסון:>
אתה יודע, זה לא – – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
תן שתי דקות נוספות.
<היו"ר יואל חסון:>
אף אחד – – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
והם קטעו אותי.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יואל חסון:>
אף אחד, חברים, אף אחד לא מבטיח נאומי סולו – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
השאלה, אדוני היושב-ראש – –
<היו"ר יואל חסון:>
– – חבר הכנסת גטאס.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – אינה למה עקרו את המתנחלים ברצועת-עזה ממה שנקרא גוש-קטיף; השאלה היא מה עושים עדיין עשרות-אלפי המתנחלים בשטחים הכבושים, בירושלים ובגדה המערבית. למה הם לא מצטרפים למפוני ההתנחלויות של רצועת-עזה עד היום, ונשארים אבן נגף – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
תודה רבה לך – – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – בפני כל פתרון שלום צודק?
<היו"ר יואל חסון:>
תודה לך. חבר הכנסת גטאס – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אדוני – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
תודה רבה.
<היו"ר יואל חסון:>
– – תם זמנך.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אדוני – –
<היו"ר יואל חסון:>
אני רואה שיש לך עמודים שלמים – – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – תן לי להשלים. טוב, אני – – –
<היו"ר יואל חסון:>
אין סיכוי.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אני מקצר. תן לי – –
<היו"ר יואל חסון:>
אין סיכוי, אדוני.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – לסיים. תן לי לסיים.
<היו"ר יואל חסון:>
אתה צריך לתכנן את הנאום – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
לא, אתה – – –
<היו"ר יואל חסון:>
– – לזמן שאתה יודע שתקבל.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
הם קטעו אותי לפחות דקה.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר יואל חסון:>
הם לא – – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
דקה הייתה מספיקה לי.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – החולצה הכתומה.
<קריאה:>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אנחנו מעריכים את ההזדהות עם החולצה הכתומה.
<היו"ר יואל חסון:>
חבר הכנסת חזן – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
העקורים האמיתיים – – –
<היו"ר יואל חסון:>
– – תודה רבה. אדוני, אני מבקש לסיים את הנאום.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אדוני – – –
<היו"ר יואל חסון:>
משפט אחרון.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אדוני, הפליטים של מוחיים שאטי, מוחיים שבורה, מוע'אזי, נוסייראת, חאן-יונס, דיר-אל-בלח – אלה הם העקורים האמיתיים, אדוני היושב-ראש. וכשאני עולה היום לבמה הזו – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – לדבר עליהם – – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – אני רוצה להעביר מסר ברור: פולשים – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש – – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – ומתנחלים שייכים לעם אחד, לעם הכובש, שעדיין ממשיך להנציח את הכיבוש ולהתנחל. אי-אפשר להיות מתנחל ולטעון – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, אמרת משפט – – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – אחר כך שנעקרת מבתיך. העקורים כאן משתייכים רק לעם אחד, העם הפלסטיני.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה לך – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יואל חסון:>
– – חבר הכנסת גטאס. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – בבקשה, אדוני. חבר הכנסת גל, אני מציע שתציע את מועמדותך לסגן יושב-ראש הכנסת.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
הכתום הולם אותך.
<היו"ר יואל חסון:>
יהיה מעניין לראות את המופע הזה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
מופע אימים – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
הכתום הולם אותך.
<היו"ר יואל חסון:>
מופע אימים, את אומרת. לא אני אמרתי, חבר הכנסת גל, אני רק ציטטתי.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יואל חסון:>
אתה רואה מה זה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
לא – – –
<היו"ר יואל חסון:>
בבקשה, חבר הכנסת מוזס.
<שרון גל (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר יואל חסון:>
השר – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<היו"ר יואל חסון:>
השר שמשיב – יש לנו פה שר באולם, אז אין בעיה, אבל השר המשיב זה השר אריאל. יש פה, חבר הכנסת – השר אלקין נמצא פה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
לא, הוא לא שומע.
<היו"ר יואל חסון:>
אז אפשר – – –
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש – –
<היו"ר יואל חסון:>
בבקשה, חמש דקות.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
– – כנסת נכבדה, עשר שנים חלפו מאז הגירוש הנוראי מגוש-קטיף. עדיין חרותים בלבנו הרגעים הקשים של הריסת הבתים, הפקרת בתי-הכנסת, הוצאת ספרי התורה בבכיות ודמעות ופינוי קבורים מבית-הקברות היהודי. מדובר בטרגדיה לאומית שעדיין לא באה לקצה. עד היום, עשר שנים אחרי ההתנתקות, משפחות עדיין אינן מסודרות בדירות קבע ומתגלגלות לפתחי מינהלת ההתנתקות, שהסבה בינתיים את שמה למינהלת "תנופה". אני עדיין מחפש את התנופה שבמינהלת הזאת – –
<דניאל עטר (המחנה הציוני):>
אתה לא תמצא.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
– – אם משפחות איבדו את בתיהן, את מטה לחמן, את היקר להן מכול, ועד היום הן אינן יוצאות מהמעגל הזה.
לא הרסו רק את הבתים, הרסו גם את הנפש. בתים ניתן לבנות מחדש; אדוני היושב-ראש, נפש ומשפחה שנהרסה לא ניתן לשקם מחדש. לא ניתן להקים את המשפחה הזאת מההריסות. מול עיני עומדת טרגדיה של משפחה – רב מרדכי יוגב, אני רוצה שתשתמע – של אותה משפחה מגוש-קטיף שהייתה לי הזכות ללוות אותה, משפחה יקרה, שהגיעה לגוש-קטיף לאחר נישואיהם, עבדו קשה, בנו את עצמם מאפס. שם גם נולדו להם שבעה ילדים. ולאחר הפינוי הנוראי הם שוכנו במרכז הקליטה באשקלון, וכך המשיכו להתגלגל ללא בית, ללא עבודה, ללא תעסוקה, ועם נפש מרוקנת. ההתמודדות הארוכה מוטטה את נפשו של אבי המשפחה. בני-הזוג נאלצו להתגרש והמשפחה התפרקה ונהרסה לחלוטין. המשפחה הזו לא לבד. כמותם יש עוד רבים וטובים ששילמו את מחיר ההתנתקות בגופם ובנפשם. למשפחות האלה מינהלת ההתנתקות לא יכולה לסייע, ושום פיצוי לא יכול לסייע להם. שום דבר לא יחזיר לשבעת הילדים את הוריהם, את ההווי המשפחתי ואת בריאותם הנפשית.
היום כולם, מימין ומשמאל, כבר מודים שההתנתקות הייתה טעות אסטרטגית מהמעלה הראשונה, שהיא שהביאה לניצחון ולהשתלטות ה"חמאס" על הרצועה, הפכה אותה ל"חמאס טאון". אולם בשעתו, אלו שהעזו להעלות על הדעת סוף עצוב הוצגו כהזויים. מי שאמר שיירו טילים על רחובות, גדרה ותל-אביב הוצג כנביא זעם.
מבט של עשר שנים אחרי מאפשר לנו פרספקטיבה אחרת על הפינוי. בזמנו אמרו לנו שמטרת התוכנית היא להביא למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר, שיציאה מרצועת-עזה ומאזור בצפון השומרון עשויה להקטין את החיכוך עם האוכלוסייה ושהשלמת התוכנית תשלול את תוקפן של הטענות כנגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת-עזה. דבר לא נשאר מכל התחזיות האלה; כולן התנפצו אלי סלע. החיכוך לא פחת אלא התעצם והתגבר, השטחים שפונו הפכו לקני טרור ל"חמאס" ובסיסים לארגוני הטרור. ודברי הרהב, שטיל אחד מעזה – השמים ייפלו עליהם, התנפצו.
אביר ההתנתקות דאז, ראש הממשלה אריאל שרון, קבע את מטבע הלשון "דין נצרים כדין תל-אביב", זכור לכם? כמו שלא יפנו את תל-אביב, לא יפנו את נצרים.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
או שכמו שפינו את נצרים, יפנו את תל-אביב – את זה אני כבר לא יודע.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
מי שהיה הכי מזוהה עם רצועת-עזה כמפקד יחידת 101, שבמסגרתה היה הסיכול של חדירת ה"פדאיון" לישראל בשנות ה-50, ולאחר מכן כאלוף פיקוד הדרום, כאדריכל ההתיישבות שהקים את ההתנחלויות האלה בגוש-קטיף – הוא-הוא שפינה אותן. אני לא יודע מי עוד זוכר את דברי שרון בסיעת הליכוד באותה תקופה, כשאמר: להחזיק 3 מיליון איש פלסטינים תחת כיבוש? אפשר שלא לאהוב את המילה כיבוש, אבל מה שקורה זה כיבוש; זה גרוע גם לישראלים וגם לפלסטינים. התקשורת חגגה עם המאמר הזה, הביאה את זה כפרומו לפני כל יומן חדשות, עד כדי כך שהיועץ המשפטי לממשלה דאז אליקים רובינשטיין התקשר טלפונית לראש הממשלה והעיר לו כי לא מדובר בשטחים כבושים אלא בשטחים מוחזקים.
המסקנה היא: אל תבטחו בנדיבים, בבן-אדם שאין לו תשועה, אומר דוד מלך ישראל. ישראל בטח בה', ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה לך. אתה ידעת לסיים בזמן, אדוני, כל הכבוד. ממש ראוי להערכה, וגם סיום יפה. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה.
<זהבה גלאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר יואל חסון:>
אני מתייחס למה שהם אומרים. אני אולי אתייחס גם למה שאת תאמרי, חברת הכנסת גלאון.
<זהבה גלאון (מרצ):>
– – – לא התפקיד שלך להעיר – – –
<היו"ר יואל חסון:>
אני לא מחפש ממך הערות.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אני אומרת – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
תודה רבה, אדוני. יש שמות שונים לסיפור הזה, שהוא בסופו של דבר, אדוני, חוט כואב מתוך הלב. אבל לפני כל דבר אחר צריך לזכור שזאת הייתה החלטה לגיטימית שהתקבלה בתוך הבית הזה. אני לא הצבעתי בעד התוכנית הזאת, אבל בנימין נתניהו כן, ושרים נוספים בממשלה הזאת הצביעו בעד התוכנית.
כדי שלא יהיה בלתי ברור, אני, אדוני, בעד הפינוי ולבי עם המפונים. המתנחלים מעולם לא היו בני-פלוגתא שלנו. מי שהיה בר-פלוגתא שלנו זה מי ששלח אותם למקסם השווא הזה, מי שבנה את הארמונות האלה באוויר, מי שבכחש הגדיר שאהבת ארץ-ישראל השלמה היא בכיבושה של כל הארץ. ואני לכם אומר, כמי שאוהב את ארץ-ישראל, שאני כל כך אוהב אותה עד שאני מוכן להסתפק בחלק ממנה, וזהו הכורח.
ברור שזאת הייתה טעות אסטרטגית מהבחינה הזאת. לא הפינוי היה הבעיה, אלא פינוי חד-צדדי – אין לו תוחלת. כל מהלך חד-צדדי אין לו תוחלת. זה היה חלק מדוקטרינת ה"אין פרטנר", שאוכלת בנו כל חלקה טובה.
עשר שנים אחרי הפינוי הזה אנחנו עדיין נמצאים בסיטואציה שכאשר יישבנו את האנשים – הייתי אומר כך, אדוני; הייתי אומר שפינוי האנשים מבייש את היישוב שלהם. ולכן, מאותו רגע שהפינוי התבצע, לבי-לבי, כל כולו, עם המתיישבים. עשר שנים עברו, ורבים מהאנשים האלה לא התאוששו.
אני לא יכול להקל ראש באנשים שמכנים את מה שקרה להם "עקירה". מבחינתם זוהי עקירה. לי קשה לעבור דירה, ולכן אני מבין את זה. לא יכול להיות שמתוך 22 יישובים יש עדיין שלושה יישובים שבכלל לא עברו למגורי קבע: ניר-עקיבא, אמציה, נווה-ים. ראיתי קודם כאן את אבי פרחן, איש שלשיטתו הוא איש מאמין, שפונה פעם אחרי פעם בגלל הבטחות של מקסם שווא.
כמעט כפליים מאחוז האבטלה במשק אצלנו קיים בין המפונים – זה דבר בלתי מתקבל על הדעת. לו היה הדבר בידי, הייתי מעביר את המפונים, מתוך אחריות למעשה שעשיתי כממשלה, אל חלקי המולדת האחרים בכל המקומות בארץ, בתוך הקו הירוק. ומעביר אותם על מגש של כסף. אילו היה הדבר הזה בידי. אבל לא היה הדבר בידי.
ולכן, הטיפול הכושל של מינהלת סל"ע בתחילת הדרך ושל ממשלת ישראל עד עצם היום הזה, ששלחה אנשים ושאתה יש לנו את הוויכוח, עדיין לא הסתיים. אנשים היו צריכים מחדש למצוא את פרנסתם ולבנות את הכרם ולשבת תחת גפנם ותאנתם כאן, במרכז הארץ, אדוני, בכל המקומות האחרים, שאלמלא הוויכוח ההיסטורי הזה שמסכסך אותנו ומסכסך את המקום הזה ומסכן אותו, הם היו נמצאים שמה תמיד.
ודאי שיש לנו עניין בקליטה נכונה וטובה עד כדי יצירת מצב של סל קליטה למתנחלים, משום שלא תהיה ברירה – יהיו גם פינויים מחבלים אחרים ביהודה ושומרון, ולא הייתי רוצה לחשוב שההתייחסות אל המתנחלים שנשלחו לשם – שוב, על-ידי ממשלות ישראל – תהיה כטיפול במתנחלים של גוש-קטיף, שנפלו קורבן לשיטה, לחוסר אחריות של המדינה כלפי אנשים שהיא שלחה אותם לשליחות. לא הייתי רוצה לחשוב על הדבר הזה.
ועדת החקירה לנושא גוש-קטיף קבעה שצריך להיות סקר בריאות נפשית לגבי האנשים האלה. חלק מהאנשים, בצדק, מעורערים. הדבר הזה, אדוני, לא נעשה עד היום. 12% מהאנשים בגיל העבודה הם אנשים מובטלים זה עשר שנים קשות מנשוא. ואני לכם בא ואומר, כמי שהגדרתי את עצמי כבעד הפינוי אבל עם המפונים, שהיום מדינת ישראל צריכה לעשות מעשה, אדוני השר, ולגמור את הסאגה העצובה הזאת שאנחנו רואים אותה באנשים שנשבר מטה לחמם, שאין להם מגורי קבע. אני יודע מה הלילות שעובר אבי פרחן בכל העניין של ההתיישבות שלו מחדש, בפעם השלישית או הרביעית, בנווה-ים, ואין סיבה לדבר הזה.
יש ויכוח אחד שהוא ויכוח בינינו, בנושא הפינוי. לא צריך להיות ויכוח בינינו על הטיפול שלנו באזרחי מדינת ישראל, ובעיקר באלה שנשלחו לבצע שליחות בשם המדינה. לא היית פה אבל אמרתי: בכחש ובעורמה, במקסם שווא, נשלחו לשם. לא היו צריכים להיום שם. נחלת האבות היא בהרבה מקומות בארץ הזאת. אז תואילו בטובכם, אתם, ממשלת ישראל הלאומית, או איך שלא תקראו לעצמכם, ותיתנו לאנשים האלה את המגיע להם ואת סל הקליטה המגיע להם בתוך מולדתם-ארצם, שהיא בתוך הקו הירוק.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת גילאון. חבר הכנסת כבל, בבקשה.
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, שרים, חברי וחברותי חברי הכנסת, רשמים פרלמנטריים, אני, ברשותכם, רוצה להתחיל, קודם כול, בעניין המפונים והטיפול בהם. הייתי, חברי הכנסת, שותף לאחר הפינוי מגוש-קטיף בשדולה, לצדו של חבר הכנסת ממרצ, יחד עם ג'ומס. באמת, עד היום, עד כמה שיכולתי לתת מעצמי עבור אותם אנשים – כי לעקור אנשים מביתם, ולא משנה מה הסיבה, להעביר אנשים מביתם, ובוודאי את מי שנולד וגדל שם, זה לא עניין של מה בכך. אין כאן שאלה, חבר הכנסת איציק שמולי, של מפלגה, של עמדה או של דעה. לא משנה איפה אתה, מי אתה, מאיזו דת אתה – העברת אנשים ממקום היא אירוע טראומטי. אנחנו, מעבר שלנו ממקום למקום הוא טראומה; מתוך רצון הוא איננו עניין של מה בכך. קל וחומר.
ולצערי אני אומר, אדוני השר אורי אריאל, ואני יודע שאתה עסקת בזה שנים, אני פשוט באמת לא מבין איך עד היום יש אזרחי מדינת ישראל שגרו בגוש-קטיף שהטיפול בהם לא הסתיים. ואני לא מתכוון לאלה שכנראה לעולם לא יסתיים בהם הטיפול, ואתה יודע בדיוק למה אני מכוון. אני מדבר בסך הכול – תמיד יש את אלה שאתה לא תסיים אתם את הטיפול בהם לעולם. למה? ככה, בלי שנרחיב. אבל בשורה התחתונה, כשאני פוגש חלק מהם פה, זה נראה לי לא הגון, לא הגיוני. לכולנו. אני אומר, זה לא משנה, זה לא עניין של עמדה או דעה או מקום פוליטי.
ואני מרגיש במידה רבה גם ככה, אם אני עובר במעבר חד – ואני רוצה שידעו: אף פעם לא הייתי שלם עם ההצבעה שלי בשאלה של גוש-קטיף. אני אומר את הדברים היום כאן בצורה מאוד ברורה. מעולם לא הרגשתי שלם. ואני אומר את זה יותר מכך, חברת הכנסת גלאון: במידה רבה אני מרגיש, חברת הכנסת מיכל רוזין, אילן, מנואל ומיקי ומי שצופה בנו, שבמידה רבה ההתנתקות החד-צדדית יצרה בעיה מאוד מאוד גדולה. אני לא בטוח שהיא הוכיחה את עצמה, למרות שתמיד נגיד: ההיסטוריה הייתה אומרת את זה, מה היה קורה אם לא. ובמידה רבה היא הפכה להיות כלי בידי מי – שלפחות את, אני, אחרים, שמאמינים במשא-ומתן – הפכה להיות כלי בידם מולנו. והעובדות מדברות בעד עצמן, כי בנסיבות האלה – שוב, אני לא יודע להסתכל על הדברים בהיבט ההיסטורי, אבל הדרום זאת לא חגיגה בדיוק, זה לא משהו שאני קם כל בוקר ואומר: ואללה, זו דוגמה ומופת.
כמי שמאמין במשא-ומתן, כמי שמאמין בדרך השלום, אבל לפני כן כמובן בביטחון אזרחי מדינת ישראל, ומאמין באמונה שלמה שזו ארצנו, ויש בה אוכלוסיות נוספות, ונאבק על כך שזו תהיה מדינה יהודית, וזה מה שמנחה אותי במאבק שלי למען השלום, לפחות הניסיון – אני לא בטוח היום, ואומר לכם, אני מתחבט כבר הרבה זמן בשאלה הזאת. ואני אומר לך, חברי איימן עודה, שאני לא בטוח שהמהלך הזה – כי בסוף אומרים: אנחנו סופרים, חבר הכנסת שמולי, את הכסף במדרגות. ולא היה לנו יום אחד של מנוחה. אז נכון, תמיד אפשר לשבת ולהתחיל לעשות את חשבון הפצמ"רים: כמה פצמ"רים נפלו לפני, כמה פצמ"רים נפלו אחרי, מה היה קורה, כמה פיגועים היו לאורך הגדר, השר אורי אריאל, כמה היו. תמיד אפשר לעשות את זה, נכון. אבל בשורה התחתונה, כשאנחנו מודדים את המעשה – לא יודע.
גם ברמה הצבאית, אריק שרון במעשה שלו, כמי שלא היה לו אמון בערבים – זה לא בא בדיוק ממקום של איזה אידיאולוגיה גדולה, של, חברת הכנסת גלאון, לעשות שלום עם הערבים. בואו נשים את הדברים – לפחות איך שאני רואה אותם היום. ויש לי פרספקטיבה היום. הוא פשוט אמר: תלכו ממני; וה"תלכו ממני" הזה לא עזב אותנו עד היום ולא עוזב אותנו ולא יעזוב אותנו. ואני אומר את זה לא ממקום של הכאה על חטא; אני אומר את זה כאן: אני לא מכה על חטא ולא באתי לעשות עכשיו את ההכאה על חטא. אלא אני אומר לעצמנו – ודרך אגב, אני אפילו לא רוצה להיכנס למהלך איך זה משפיע על תפיסתי לגבי המרחב.
<היו"ר יואל חסון:>
נא לסיים, אדוני.
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
אני מסיים, אדוני. אני אמשיך להיאבק על השלום יום-יום, שעה-שעה.
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
מה ההבדל בין הסכם השלום עם ירדן ומצרים לבין נסיגה חד-צדדית?
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
הסכם, הסכם. המילה היא הסכם.
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
תודה רבה. תודה רבה.
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
איימן עודה, חברי, זה בדיוק ההבדל. כי שם הפקרת את זה לכאוס, לפאודה, כמו שאתם אומרים. זה מה שקרה. עוד לפני שאנחנו מתרוממים לשאלות הגדולות – ומותר להגיד את זה, מותר להגיד את זה. המעשה של הנסיגה – ואני יודע שעד היום יש לא מעט אנשים שדוגלים ומאמינים בעניין של הנסיגה החד-צדדית, ואני אומר: לא, מי שהולך למהלכים כאלה ולא מבין שגם בצד השני יש אנשים, וראוי לשים את האנשים שימשיכו לשלוט שם ולהנהיג ביום שאחרי, עושה עוול לשלום. תודה.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת איתן כבל. ישיב על ההצעות לסדר-היום השר אורי אריאל, בבקשה.
<שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:>
ברשות היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אחי ואחיותי מצפון השומרון ומגוש-קטיף, נזכור ונחזור. בעיני זו לא ססמה, זה לא איזה חלום רחוק, דמיוני. אכן, לקח כאלפיים שנה לעם היהודי לחזור לארצו, למולדתו, אחרי שנשלח לגלות, וחזרנו. לקח 19 שנים מאז נלקחו בשבי מגיני גוש-עציון, והם חזרו לאדמתם ובנו יישובים פורחים. בזיכרון סוד הגאולה, ואנחנו, שזוכרים, בעזרת השם גם נחזור.
אני מבקש להודות ליושב-ראש הכנסת, שאפשר את הדיונים היום בוועדות וגם במליאה, ולהודות גם לנשיא המדינה, שעשה במשכן נשיאי ישראל טקס ממלכתי. כך ראוי לעם הזה.
אני מבקש, ראשית, להצדיע לחברי מצפון השומרון ומגוש-קטיף, לאלה שדבקים בשא-נור ורוצים לחזור ונמצאים שם עכשיו, לא כהפגנה, אלא כרצון אמיתי ועז לחזור לביתם, לארץ-ישראל. שא-נור נמצאת, למי שלא יודע, באחריות ישראלית מלאה, מה שנקרא שטחי C. היא לא נמסרה לגורם זר, ברוך השם, אבל היישובים נעקרו בגלל שיקולים זרים של איש אחד, ששילם שלמונים לחברי כנסת ולעסקנים פוליטיים, שבז לדמוקרטיה, אחרי שעשה משאל בליכוד, אחרי שרוב העם התנגד, והוא בשלו.
אני מצדיע לחברי שבזמן שהם היו בגירוש עצמו הם שאלו את ממשלת ישראל: מה המקום הכי חשוב שאנחנו יכולים לתרום למדינה? לאן ללכת? הם לא אמרו: נוח לנו כאן, או אולי כאן. ולאן הם הלכו? הם הלכו לחולות חלוצה, מקום קשה מבחינה התיישבותית; הם הלכו ללכיש, כי המדינה אמרה להם: פה זה חשוב, והקימו יישובים לתפארה. אני מכיר את ההתיישבות הזאת מלפני 30 שנה, הייתי אתם כשהם עלו ליישובים.
אומר לך, ידידי חבר הכנסת אילן גילאון, אני לא אוהב את המילים "שלחו אותם". אנשים, יש להם בחירה חופשית. אבל אתה צודק, כן, זה היה בעידוד ממשלות ישראל לדורותיהם, מגלילי, רבין, ואני יכול להמשיך את כולם.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – – פרס.
<שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:>
והם הלכו לשם מבחינתם בשליחות עצמית, חברתית, של גרעיני התיישבות שראו בזה ערך, והכול על אדמות מדינה והכול בצורה מוסדרת. והבית הזה החליט, החלטה שאני אומר לכם בידיעה – אפשר לומר שהיא דמוקרטית כשסופרים את האצבעות. כמי שיודע – לא חושב ולא מעריך אלא יודע איך זה התנהל, איך קנו פה אנשים בבית הזה – קנו, לא שום דבר אחר – כדי שיצביעו ויהיה רוב זעיר כזה, בושנו וגם נכלמנו. אני מתכוון למי שחושב שאני מתכוון אליו, והדברים ידועים, ולא באתי פה עכשיו לקנטר וגם לא לעשות חשבונות, אלא בעיקר ללמוד את הלקח.
אני מצדיע לחברי שנאבקים יום-יום בביורוקרטיה שאנחנו, כמדינה וכממשלה, מומחים בה כדי להוציא את הנשמה לאותם אנשים באמת צדיקים. אני אומר לכם, צדיקים.
אמרו פה חלק מחברי, חבר הכנסת עטר ואחרים: יש לך אפשרויות, אתה השר הממונה. אני מבקש להעמיד דברים על דיוקם: אין לי סמכויות, והגיע הזמן שהבית הזה יבין את זה, כי יש לזה השלכה שתכף אני אגיע אליה. באופן חוקי, יש לי אחריות אחת, וזה על הוועדה המיוחדת לפיצוי. באנו עכשיו בהסכם הקואליציוני וביקשנו לקבל סמכויות, שיהיו אצלי, כדי שנוכל לגמור את הסאגה. האם קיבלנו? האם קיבלתי? – תרשו לי לדבר בגוף ראשון, האחריות היא אצלי – לא ולא. בשביל זה אתה צריך את משרד האוצר. לצורך הקרוונים הוא אחראי, ולזה אחד אחר אחראי. חברים, ככה לא פותרים את הבעיה. ואני אומר לכם, ואני פונה לראש הממשלה: האחריות היא אצלך. נכון, לפני שנתיים ומחצה ביקשת להעביר את זה אלי. לא אני ביקשתי את זה, ולא הסכמתי בהתחלה, והיו פניות חוזרות ונשנות ונעתרתי, ואולי טעיתי.
ועדת החקירה הממלכתית שפרסמה את הדוח שלה אמרה כך – ציטוט: "על הממשלה לכלול גם הוראה מפורשת לכל זרועותיה, באופן שאינו מותיר מקום לאי-הבנה או ספק – – – להתייחס למימוש אחריותם לטיפול במפונים – לא רק בנושא זירוז בניית הקבע אלא בכלל הנושאים – כאל משימה לאומית דחופה, הנמצאת בראש סדר העדיפויות הממשלתי, ואשר קודמת למשימות שוטפות" אחרות. אדוני ראש הממשלה, ועדת החקירה הגישה לך באופן אישי את העותק הראשון, באומרה: זו אחריות של ראש ממשלה. מתי נערך הדיון האחרון בלשכתך בנושא? מתי ביקרת את המפונים או פגשת אותם בלשכתך בפעם האחרונה? אני אומר לך ומבקש ממך מפה – נדמה לי שאני יכול לדבר בשם כל חברי הבית: תן לי סמכויות וכלים לגמור את הסיפור העצוב הזה, שאין עליו שום מחלוקת בין כל חברי הבית.
אינני בא לדבר עכשיו על הגירוש וסיבותיו ולא להתווכח עם אף אחד; אנחנו במקום אחר. אנחנו מטפלים באופן פרטני בכל משפחה, והצמדנו, מעבר לשתי הקהילות – קהילת קטיף, שנמצאת במושב אמציה, שהיא קהילה, והקהילה של נווה-ים – הצמדנו לכל משפחה באופן אישי מלווה שלוקח אותה ביד, אישית, ומנסה לקדם אותה ולראות איך היא תבנה בית, איך היא תמצא תעסוקה. כן, כמו שאמר ידידי, חבר הכנסת גילאון, הם פגועים קשה; קשה לתאר למי שלא ביקר אותם.
ואני מציע לכם, ידידי, אפשר כל יום לעשות את הביקור שם, ואם תרצו, אני אבוא אתכם ונשלב ידיים; לא נהי ולא בכי, אלא נשלב ידיים, בעיקר עם שרי הממשלה, כי פה צריך לקבל החלטות. ואי-אפשר שהמדינה תשגע קהילה שלמה בקטיף, וכשהם מגיעים לרגע האחרון אז אומרים להם: לא, טעינו, סליחה, הכול מההתחלה. הרי זה מה שקורה. הרי כשאומרים "זה לא ייתכן", סימן שזה בדיוק מה שקורה. ואני אומר לכם: אני מטפל באנשים ובקהילות האלה יום-יום, זו לא הגזמה; כל יום. פעם בזה ופעם בזה. ועושה מאמץ, עושה מאמץ גדול כדי לפתור את הבעיות, כולל ממש האישיות, לטפל במשפחה פלונית, במשפחה אלמונית.
האם נלמד את הלקח? ימים יגידו. מה שברור, שעזות המצח והציניות של מי שהיה ראש הממשלה ושל עוזריו להגיד "לכל מתיישב יש פתרון" – אין חוצפה וגסות רוח יותר גדולות מאלה. זה כבר גובל בהתעללות. גם גירשת וגם ירשת.
אמר פה אחד מחברי: את הרוח הזאת אי-אפשר לשבור. האנשים האלה, המשפחות הללו, וגם ילדיהן, אכן קורצו מחומר רוחני שאיננו ניתן לשבירה.
אני אומר מבמה זו לראש הממשלה: אני מבקש שתפעל לתת בידי, כשר הממונה על מינהלת "תנופה", שעוסקת לילות כימים בניסיון לעזור לאותן משפחות – ואני רוצה להודות להן על כך – תן בידי את הכלים לסיים את העניין. אם לא יינתנו הכלים, אני שוקל להחזיר את המנדט אליך, לראש הממשלה. יכול להיות שאתה תדע לטפל בהם טוב ממני.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:>
הלוואי שאוכל לומר לכם שהעבודה הסתיימה. אכן, אנחנו פועלים לסגירת מינהלת "תנופה", ואנחנו מתכוונים להשאיר גרעין קטן מאוד של עובדים במשרד החקלאות, שהוא יהיה הכתובת לאנשים שמצוקותיהם טרם נפתרו וטרם הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה.
אני רוצה עוד פעם לומר לאחי ולאחיותי מצפון השומרון ומגוש-קטיף, שבעזרת השם נזכור ונחזור. עם ישראל חי.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה לך, אדוני השר. מה אתה מציע, אדוני השר, לעשות עם ההצעות לסדר-היום?
<שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:>
אני מציע שזה יעבור לאחת מוועדת הכנסת. היו היום דיונים, אבל אני מבקש אכן שייערך דיון באחת מהוועדות.
<היו"ר יואל חסון:>
באיזו ועדה – יש לך רעיון?
<שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:>
אני מציע שזה יהיה בוועדת הפנים, לצורך העניין. אני רוצה להמליץ לפני יושב-ראש ועדת הפנים שיזמין גם את ראש הממשלה לדיון ענייני, כדי לראות איך פותרים את הבעיות שעדיין נשארו.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה לך, אדוני השר. אולי דווקא ביקורת המדינה היא הוועדה המתאימה? אם אתה רוצה, זה רעיון. יש פה דעה נוספת, של חבר הכנסת אורן חזן – בבקשה, אדוני, מהמיקרופון.
<זהבה גלאון (מרצ):>
קודם מצביעים.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, אורחים יקרים, כנסת נכבדה, האזנתי בהקשבה רבה לכל הנואמים. אני מזדהה עם כל הדברים, למעט דבריו הגסים של חבר הכנסת גטאס.
לאורך כל הדיון אני מנסה לחשוב במה אני רוצה להתעמק כשאני מגיע לדבר – האם בזיכרונות האישיים שלי מהרגע שבו הוצאנו בכוח מביתם של משפחת יפרח מנווה-דקלים? מהרגע שבו נזרקנו מבית-הכנסת? אולי מהרגע שבו ירדתי מהמצודה בשא-נור יחד עם הרב ליאור? או לחלופין, אולי לקחת את הזיכרונות הטובים, את האמונה, את התקווה, את התמונות של אנשי קהילת נצרים, שעדיין צובעים ובונים ונוטעים?
אני גם מסתכל על אווירת הנכאים שיש פה במהלך הדיון, בלי להתייחס באמת להלקאה העצמית של חלק מהנוכחים על ההצבעה ההיא, על הטעות שכמעט כולם מסכימים עליה, על העובדה שצריך לסיים לטפל בעקורים, וזה צריך להיות הדבר הראשון במעלה.
אני בוחר לקחת דווקא מדבריו – תקנו אותי אם אני טועה – של הרב טוויל, רב קהילת נצרים, שאמר: אנחנו לא נצא מפה מושפלים. אנחנו לא נצא פה עם הראש למטה. אני קורא לחברי הכנסת גם היום, בסוף הדיון הזה, ובהקשר ישיר למה שקורה ברגעים אלה בבית-אל: הגיע הזמן שנפסיק להיות מושפלים. הגיע הזמן שנרים את הראש. הגיע הזמן שנפסיק לדבר בססמאות ונביא סוף לעוול שכבר נעשה. בהקשר של דבריו של השר אורי אריאל, הגיע הזמן שנחזור, לפחות בשלב הראשון, ליישב את צפון השומרון. אין שום סיבה שבעולם שלא נחזור וניישב את גנים, כדים, חומש ושא-נור, וגם מעבר.
אני אסכם ואקח ממילותיה של נעמי שמר מהשיר "על כל אלה", שבו נאמר: "אל נא תעקור נטוע, אל תשכח את התקווה. השיבני ואשובה אל הארץ הטובה". אז נטוע כבר נעקר, אבל הגיע הזמן להיצמד לתקווה.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אנחנו נמצאים בארץ הטובה. לחזור ולבנות. אדוני ראש הממשלה, תיקח אחריות ותעשה מעשה לפני שיהיה מאוחר גם בבית-אל. אנחנו סומכים עליך ומאמינים בך. תודה.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת חזן.
אנחנו עוברים להצבעה. מי שבעד – הוא בעד להעביר את זה לוועדת הפנים, על-פי הצעת השר; מי שנגד – הוא בעד להסיר. בבקשה, מצביעים.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה.
<היו"ר יואל חסון:>
13 חברי כנסת בעד, אפס מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהנושא יעבור לדיון בוועדת הפנים.
<חילופי גברי בוועדות הכנסת>
<היו"ר יואל חסון:>
כרגע ימסור הודעה, בשם יושב-ראש ועדת הכנסת, חבר הכנסת אורן חזן.
<אורן אסף חזן (בשם ועדת הכנסת):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אבקש להודיע בזאת, על-פי הודעת ועדת הכנסת, בשם יושב-ראש ועדת הכנסת, על חילופי אישים בוועדות כדלקמן: בוועדה המיוחדת למאבק בנגע הסמים והאלכוהול, מטעם סיעת יש עתיד – במקום חבר הכנסת מיקי לוי יכהן חבר הכנסת חיליק בר. בוועדה המיוחדת לפניות הציבור, ממכסת סיעת המחנה הציוני תכהן חברת הכנסת עליזה לביא. תודה רבה.
<יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):>
אפשר לחזור על החלק שמדבר עלי?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
בוועדה המיוחדת למאבק בנגע הסמים והאלכוהול, מטעם סיעת יש עתיד, במקום חבר הכנסת מיקי לוי יכהן חבר הכנסת חיליק בר, בשם סיעת יש עתיד. כך נוסח ההודעה.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה לך, חבר הכנסת חזן.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יואל חסון:>
סגן מזכירת הכנסת ימסור הודעה. בבקשה, אדוני.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס' 12), התשע"ה–2015, שהחזירה ועדת הכספים; הצעת חוק מכוני כושר (רישוי ופיקוח) (תיקון מס' 2), התשע"ה–2015, שהחזירה ועדת החינוך, התרבות והספורט.
הצעת ועדת הכנסת לתיקון סעיף 60 לתקנון הכנסת. תודה.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה לך, סגן מזכירת הכנסת.
<הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 161), התשע"ה–2015>
[מס' כ/568; "דברי הכנסת", חוב' י"ג, עמ' 2209; דברי הכנסת ה-19, מושב שני, חוב' ל"ז, עמ' 12729; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר יואל חסון:>
אנחנו ממשיכים בדיון. הנושא הבא: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 161), התשע"ה–2015, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת אלי אלאלוף. בבקשה.
<אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
אדוני היושב-ראש, זאת הפעם הראשונה שאני מציג הצעת חוק לקריאה שנייה ושלישית.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 161), התשע"ה–2015, שיזם חבר הכנסת מיקי רוזנטל, יחד עם חברי הכנסת קארין אלהרר ואילן גילאון, ובתקופה שהיה חבר הכנסת – חיים כץ.
מטרתה של הצעת החוק היא להגן על הגמלה המשולמת לזכאים על-ידי המוסד לביטוח לאומי ולהבטיח שעיקר הגמלה יגיע ליעדה. זאת, באמצעות הקטנת הסכומים שגובים צדדים שלישיים בעד טיפול בתביעה לגמלה. מדובר בעורכי-דין, רואי-חשבון, יועצי מס וגורמים מתווכים אחרים, לרבות חברות שונות שעוסקות במימוש זכויות רפואיות.
הצעת החוק עוסקת במספר מצומצם של גמלאות שמשלם המוסד לביטוח לאומי וכרוכות בקביעת אחוזי נכות: גמלת נכות מעבודה, גמלת נכות כללית, גמלת ילד נכה, גמלת שירותים מיוחדים, גמלת ניידות, גמלה לפיצוי נפגעי גזזת וכן גמלת פיצויים לנפגעי פוליו.
מתוך הבנה שהגבלת התשלומים שניתן לגבות בעד טיפול בתביעות עלולה לעלות כדי פגיעה מסוימת בחופש העיסוק, ביקשה הוועדה לבחון מה הם השיעורים המידתיים להגבלה זו שיאפשרו את המשך פעילותם של הגורמים הפעילים בשוק זה – המילה שוק בדגש שלי – לרבות הבטחת רווח. לשם כך התקשרה הוועדה עם רואה-חשבון יהודה מלול, שהוא בעל ניסיון בתחום קביעת המחירים, והוא ערך דוח מפורט ביחס לשיעורי ואופני הגבלת שכר הטרחה הראויים. רואה-החשבון פעל בהנחיית מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שמע את כל הגורמים הנוגעים בדבר והציע מסגרת שמבטיחה כיסוי עלויות הטיפול ותוספת רווח של 9%.
סוגי הטיפול כרוכים בשירותים שונים ומצריכים השקעת משאבים שונה, ועל כן נקבעו אחוזים שונים לטיפול בסיסי ולטיפול בידי עורכי-דין בשלבים שונים. בכנסת הנוכחית הוועדה נתנה את דעתה באופן מיוחד לנושא הגמלאות הקטנות, עד 1,200 שקל, והרצון ליצור תמריץ לטיפול בהן. בנוסף, ניתנה תשומת-לב לגמלת נפגעי עבודה, שבה נדרשת הוכחת קשר סיבתי, בפרט למענקים לנפגעי עבודה, ולפיכך ניתנה הגדלה מדורגת של האחוזים בעד הטיפול בגמלאות אלה.
הוועדה החליטה כי יש למנוע פיצול מלאכותי של התביעות בניסיון לגבות תשלומים נפרדים בעד כל הליך. עם זאת, הוועדה ניאותה להתייחס במפורש למצב של מעבר מגמלת ילד נכה לגמלת נכות כללית, וכן העניקה סמכות לשרים לקבוע חריגים לכלל של תביעה אחת, ובצד זאת – לקבוע הגבלות שכר המתאימות במקרים אלו.
גביית התשלומים בעד טיפול בתביעה מבוססת על פרק זמן שאינו עולה על 60 חודש. קבענו הגבלה של מועדי הגבייה שמטרתה להגן על הגמלה ולמנוע מצב שבו החזר חובו של מקבל הגמלה אינו משאיר בידו די למחייתו.
הוועדה הייתה קשובה גם לטענות כנגד ההגבלות על אופן הגבייה והחליטה להגדיל את סכומי הגבייה מתוך הסכומים שמשולמים בעד התקופה שקודמת לאישור התביעה, דבר שמקצר את הגבייה ומהווה בפני עצמו תמריץ לתביעה בעד תקופות רטרואקטיביות. יתרה מכך, הוועדה ניאותה לאפשר קיצור של משך הגבייה בהסכמת שני הצדדים, שניתנה לאחר החלטת הזכאות, בזמן שבו הלקוח כבר יודע את גובה הגמלה שהוא יקבל ויכול לכלכל את צעדיו.
הצעת החוק מאפשרת להחריג מהתשלום בעד טיפול בתביעה חוות דעת מקצועיות מסוימות, כמו רופאים ואחרים, שהתשלום בעדן אינו מותנה בתוצאות ההליך ואין זיקה בין נותן חוות הדעת למייצג בתביעה. בדרך זו יהיה ברור ללקוח מה העלות הנגבית ממנו בעד שירות התיווך ומה העלות שכרוכה בשירות המקצועי שיינתן לו.
הוועדה שקלה את הטענה שיש להחריג גם סיכום רפואי שמקשר בין ליקויים שונים לאחוזי הנכות, אך מצאה ששירות זה הוא מרכזי במסגרת השירותים שאמורים להעניק גורמים שאינם עורכי-דין, ואף הובא בחשבון בחישוב עלויותיהם.
הוועדה קיבלה את הצעת רואה-חשבון מלול שסכום הקצבה יובא בחשבון במלואו, ובחרה במנגנון פשוט שלפיו הסכום לחישוב יהיה סכום הגמלה המגיע בעת החלטת הזכאות. גם במקרה של פטירה נקבע מנגנון פשוט שלפיו ממועד הפטירה לא ייגבו תשלומים שטרם נגבו, למעט במקרה מיוחד של קצבת תלויים בעבודה, אם ניתנה הסכמה להמשך גבייה. הוועדה הסכימה שגם כשלאחר הפטירה אושרה זכאות לתקופה שקדמה לפטירה, ניתן יהיה לגבות בעד התקופה שקדמה לפטירה.
על מנת ליצור ודאות בקרב מקבלי השירות על השירות שיינתן להם ולהגביר את השקיפות, מוצע לחייב חתימת הסכם התקשרות בכתב לטיפול בתביעה, וכן למסור מראש לתובע מידע כללי בנוסח שיפורסם באתר המוסד לביטוח לאומי כדי להבטיח כי המידע אכן יימסר. מוצע כי אי-מסירת דף המידע תפחית את השיעורים המרביים שניתן לגבות לפי החוק לכדי 85% מהסכום הכולל שניתן היה לגבות.
רואה-חשבון יהודה מלול, שהכין את הדוח, ליווה את המשך הליכי החקיקה ואישר כי התוצאה הסופית אכן מתאימה למתווה, ואף הציע תיקונים בהתאם לטענות נוספות שהועלו לקראת סיום הליכי החקיקה. יחד עם זאת, מעשה החקיקה אינו סוף פסוק, וניתן יהיה להמשיך ולבחון את השפעת הצעת החוק על מימוש הזכויות הרפואיות באמצעות מחקר מלווה בן חמש שנים – מחקר שהצענו שהביטוח הלאומי יעשה באמצעות גוף חיצוני – שבמהלכן יימסרו לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתונים על הגמלאות ושיעוריהן, תוך הבחנה בין מיוצגים ומקבלי סיוע. לשם מימוש אפשרות המעקב יידרשו המייצגים או המסייעים לציין את דבר הייצוג או הסיוע, והוועדה קראה למוסד לביטוח לאומי להבטיח כי ציון זה לא יהיה בפני אנשי המוסד המטפלים בתביעה, כדי שלא יהיה חשש מהטיה בטיפולם בתביעה.
נוסף על כל אלה העניקה הצעת החוק סמכות לשר המשפטים, בהסכמת שר הרווחה ובאישור הוועדה, לשנות את השיעורים והסכומים שנקבעו בהצעת החוק. שילוב זה של מחקר וסמכות לשינוי השיעורים מבטיח שאם נקבעו הגבלות שאינן מתאימות, בין לחומרה ובין לקולא, הן ניתנות לתיקון.
לסיכום, הצעת החוק עברה שינויים רבים, והוראותיה המובאות בנוסח שהכינה הוועדה הן מידתיות ומאוזנות, ומבטיחות, מחד גיסא, השארת סכומים גדולים יותר מהגמלה בידי המבוטחים ומניעת ניצול לרעה של חולשתם, ומאידך גיסא, מאפשרות את המשך פעולת הגורמים שיבטיחו מתן שירות למבוטחים.
להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני קורא לכם, חברי חברי הכנסת, לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית.
אני רוצה להודות, לסיום, לכל מי שתרם להכנת הצעת החוק וליוזמים שלה, ובמיוחד לחברי מיקי רוזנטל, על הרוח המדהימה שלו בלשכנע את כל המערכת. כמעט בלי כעס הוא עשה את זה. ואני חייב להגיד לכם שזה תיקון עוול שאלפי אנשים סובלים ממנו עד עכשיו, ועוד ארבעה חודשים, מפני שההתנהגות של רוב הגורמים היא מחפירה. אני גם רוצה לציין שהיינו תחת לחץ מתמיד של גורמים אינטרסנטיים – למה לא, הרבה כסף – ומעורבות לפעמים לא ראויה של אנשים רמי-מעלה במערכת הפוליטית והממשלתית שלנו.
ראשית, אני רוצה להודות לנועה בן-שבת, היועצת המשפטית, ולצוות הנפלא שלה, שעשה עבודה אדירה, ולמנהלת הוועדה האגדתית הזאת שנקראת וילמה מאור, שמלמדת אותי כל יום הרבה מאוד, ולכל הצוות שלה. תודה רבה.
תרשה לי עוד משפט, סליחה – לא הוגשו שום הסתייגויות להצעת החוק. תודה.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. אין הסתייגויות ואין בקשות לרשות דיבור.
אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה כמקשה אחת על הצעת החוק החשובה הזאת. הצבעה עכשיו – כולל לוח התיקונים, כמובן; הצעת החוק כולה, כולל לוח התיקונים.
הצבעה מס' 3
בעד סעיפים 1–5 – 22
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–5 נתקבלו.
<היו"ר יואל חסון:>
בוודאי. אני מוסיף את יושב-ראש הוועדה אלי אלאלוף, חבר הכנסת. אני מוסיף גם את פרופסור יונה, חבר הכנסת, את חבר הכנסת ילין, את חבר הכנסת כבל ואת חבר הכנסת חיליק בר. אתם רוצים הזדמנות נוספת? נעשה הצבעה נוספת כדי שיירשם? אסור. לשלישית. לשלישית, לשלישית.
אדוני היושב-ראש, האם אני יכול לגשת להצבעה בקריאה שלישית?
אנחנו עוברים לקריאה שלישית. ההצבעה עכשיו, בבקשה.
הצבעה מס' 4
בעד החוק – 25
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 161), התשע"ה–2015, נתקבל.
<היו"ר יואל חסון:>
ובכן, 25 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 161), התשע"ה–2015, עברה בקריאה שנייה ושלישית, כולל לוח התיקונים, ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
אני רוצה באמת לברך את כל העוסקים בדבר. מדובר בהצעת חוק משמעותית, דרמטית. ואחד היוזמים המרכזיים בה, חבר הכנסת מיקי רוזנטל, אני מבקש ממך לבוא לברך – בבקשה, אדוני. ברכות חמות. באמת מהפכה חשובה. באמת. כל הכבוד.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, אדוני שר הרווחה, חברי חיים כץ, חברי חברי הכנסת, היום הסתיים מסע שנמשך כמעט שנתיים בחקיקת אחד החוקים הצודקים ביותר, לטעמי, שמחוקקת הכנסת הזאת.
זה היה מסע מפרך מאוד, רצוף איומים, השמצות אישיות, שקרים, לחצים, חלקם אפילו, לטעמי, חצה את רף הלגיטימיות של לוביזם אגרסיבי וכוחני. עשרות "שליחים", שישה משרדי לובי ומשרדי יחצנות פשטו על משרדיהם של שרים וחברי כנסת במטרה לסכל את החוק הזה באמצעות הפצה של שקרים וכזבים חסרי שחר. אני, את הסיפור הזה עוד אספר במלואו פעם.
תכלית החוק היא להבטיח, כמובן, שמרב הקצבה שמעניקה המדינה לאדם נכה, אדם שחלה או נפצע, שמרב הקצבה הזאת יגיע למי שזכאי לה. לא בכדי מוציאה המדינה כל כך הרבה משאבים כדי להעניק קצבאות כאלה. הן נועדו למנוע ממקבלי הקצבה להידרדר כלכלית, לעתים אל מתחת לקו העוני. לצערי, מחדלים של הביטוח הלאומי הולידו את גדודי המתווכים הללו ואת הנצלנים. מקומם אותי שאדם נזקק למתווך כדי להשיג את מה שמגיע לו בזכות, בכלל, ובכל זאת, מכאן ועד גביית שכר טרחה חזירי וניצול ציני של המצוקה פעורה תהום ענקית.
החוק יסייע לרבבות ישראלים בכל שנה. הוא חוסך להם אלפי שקלים ולעתים אפילו עשרות-אלפי שקלים מדמי התיווך המופרזים שגבו מהזכאים שלא בצדק חברות מימוש זכויות ועורכי-דין. אותי זה מרגיז שגוזרים קופון מקצבאות של אנשים חולים או מדמי קיום של אנשים נכים. המדינה מושיטה להם סיוע כדי להשתקם, ומהכספים שהם מקבלים כדי לרכוש תרופות או טיפולים רפואיים יש מי שגוזר לעתים רבע ושליש. זה לא הגיוני וזה לא מוסרי.
מעתה יוגבל שכר הטרחה והוא יהיה מידתי. מחד גיסא הוא יאפשר רווח סביר למתווכים, ומאידך גיסא – יותיר את רוב הקצבאות בידי הציבור. כבר שומעים מפי המתווכים טענות סרק של קוזק נגזל, כאילו החוק ימנע מהם לפעול ומי שייפגעו הם דווקא הנכים. אלה שטויות.
תהליך החקיקה כולו היה חסר תקדים בכנסת בכלל, והוא לווה על-ידי רואה-חשבון שנשכר על-ידי הכנסת, רואה-חשבון יהודה מלול. הוא בדק את הספרים ואת הנתונים ואישר את התוצאה הסופית. זהו תהליך זהיר וחסר תקדים בחקיקה בארץ.
מעבר לגובה שכר הטרחה, החוק הזה מסדיר הרבה מאוד סוגיות נוספות, כמו הסכם הגון בין המתווך לבין מי שמבקש את הקצבה וביטול האפשרות לגבות כספים שלא התקבלו בכלל. היה מצב מטורף שאנשים קיבלו קצבה של 2,000 שקל ונדרשו לשלם 40,000 ו-50,000 שקל שכר טרחה – מצב בלתי סביר בעליל. הדבר הזה הסתיים היום.
כמו כן, הכנסנו לחוק הזה סעיף מאוד מאוד חשוב של סיוע משפטי חינם. המדינה תעניק סיוע משפטי חינם – ללא מבחן של הכנסה, אגב – במקרה של תביעה כנגד מי שתובע את הגמלה או הליכי הוצאה לפועל נגדו. המדינה היא שתממן לו את הסיוע המשפטי.
באמת, בחוק הזה עשינו הרבה מאוד מהפכות, והוא משמעותי מאוד. דאגנו גם לקצבאות הקטנות, כדי שיהיה כדאי למתווכים לטפל גם בהן. אנחנו אפשרנו להמיר את דמי הפתיחה בתיק, שנגבים במועד ההתקשרות וללא קשר להצלחה בתביעה, לאחוזים מהגמלה הנגבים במקרה של הצלחה בתביעה. החרגנו מהחוק כל מיני מקרים ששוכנענו שיש בהם כדי לעודד דווקא את המייצגים, כמו החרגה במגבלות התשלום לתביעות לבית-הדין לעבודה כנגד החלטת פקיד תביעות, טיפול בבדיקה מחדש שנעשית ביוזמת הביטוח הלאומי, ועוד ועוד.
בהזדמנות זו אני באמת מבקש מעומק הלב להודות להרבה מאוד אנשים שסייעו לי בחוק הזה: קודם כול לווילמה מאור, שהיא באמת מנהלת מיתולוגית – אין מילה אחרת – של ועדת העבודה והרווחה. ללא תמיכתה, ניסיונה וחוכמתה לא הייתי עומד פה היום; לעורכת-הדין נועה בן-שבת, היועצת המשפטית של ועדת העבודה והרווחה, שטרחה באמת לילות כימים על החוק הסבוך הזה, ולעוזרת שלה, עורכת-דין יעל סלנט, שהיא העוזרת של היועצת המשפטית של הוועדה; לעורך-דין שי סומך ממשרד המשפטים; לשר הרווחה חיים כץ, שהיה גם בין יוזמי החוק הזה בכנסת הקודמת ועכשיו, בגלל שהוא שר, הוא כבר לא יכול להצטרף ליוזמה. אבל ללא תמיכתו ומסירותו בכלל לנושא החברתי, ללא התמיכה שלו, הבלתי-מסויגת – ותאמינו לי, היו סצנות שאני כבר כמעט נשברתי והוא החזיק אותי על הידיים שלו – ללא עזרתו וסיועו החוק הזה לא היה נחקק. תודה, חיים.
אני, כמובן, מבקש להודות לשותפי לחוק, חברי הכנסת אילן גילאון וחברת הכנסת קארין אלהרר, שסייעו ועזרו בכל עניין ודבר; לשרת המשפטים איילת שקד, שגם היא סייעה; לשר הרווחה הקודם, חבר הכנסת מאיר כהן; ליושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, חבר הכנסת אלי אלאלוף, שנרתם לחוק הזה כאילו היה יציר כפיו. ואני אומר לך, חבר הכנסת אלאלוף: זה יציר כפיך, ויש לנו במה להתגאות. זה חוק ממש חשוב; לענת לוי ועמי צדיק ממרכז המחקר והמידע של הכנסת; לזהבה גלאון, מנהלת הסיעה שלנו, הנפלאה; לעורכת-דין קורל אבירם, שהיא יועצת לשר הרווחה; לחובב ינאי מ"המשמר החברתי".
<היו"ר יואל חסון:>
קראת לה זהבה גלאון.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
סליחה, סליחה – לזהבה אילני. איזה שטות נוראה, אני מתנצל. גם לזהבה גלאון אני מודה. רק רגע, שנייה.
<היו"ר יואל חסון:>
חבר'ה, תנו לו לסיים. הוא מתרגש, ובצדק, אז תנו לו.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
נכון.
<היו"ר יואל חסון:>
בצדק. זה חוק דגל ממש.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
אני רוצה להודות לעוזרי הנאמנים והאהובים, אדם רינגל ואסף גולדפרב, שתמכו ועזרו, נאבקו וגם ניצחו. תודה.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת רוזנטל. באמת תודה רבה על המעשה החשוב הזה.
<הודעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות חוק:>
<הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון מס' 4 – הוראת שעה) (הכרה בלימודי תעודה), התשע"ה–2014;>
<הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון מס' 13) (היעדרות בשל מחלה קשה), התשע"ה–2014>
["דברי הכנסת" ה-19; מס' כ/592, מושב שלישי, חוב' ז', עמ' 14937; מס' כ/575, מושב שלישי, חוב' ג', עמ' 13826.]
<היו"ר יואל חסון:>
אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הנושא הבא: הודעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות חוק. ימסור את ההודעה יושב-ראש הוועדה. אדוני, חבר הכנסת אלאלוף, הודעה שלך. הראשונה – הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון מס' 4 – הוראת שעה) (הכרה בלימודי תעודה), התשע"ה–2014 – כ/592; פ/2184/19; השנייה – הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון מס' 13) (היעדרות בשל מחלה קשה), התשע"ה–2014. רק הודעה, לא תהיה הצבעה. הראשונה זה הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות. בבקשה, יושב-ראש הוועדה.
<אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות החליטה להודיע לכנסת על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון מס' 4 הוראת שעה) (הכרה בלימודי תעודה), התשע"ה–2014, שהגישו בכנסת היוצאת חברי הכנסת שמעון אוחיון, רוברט אילטוב, יריב לוין, דוד צור, אברהם מיכאלי, אורית סטרוק, דב ליפמן, וחבר הכנסת דוד רותם, זיכרונו לברכה.
לפי החוק הקיים, לשם קבלת תעודת מקצוע בריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, טיפול בהפרעות תקשורת ותזונה, המאפשרת לעסוק באותם מקצועות, נדרש בארץ, בין היתר, שהאיש או האישה יהיו בעלי תואר אקדמי ראשון באותו מקצוע בריאות. חלק מהמבקשים לקבל תעודת מקצוע הגיעו ממדינות שבהן מקצועות הבריאות האמורים נלמדו כלימודי תעודה, ולא ניתן היה ללמוד אותם כתואר אקדמי באותן מדינות. כתוצאה מכך, חלק מהעולים החדשים המעוניינים לעלות לארץ ולהשתלב בעבודה אינם יכולים לקבל את התעודה ממשרד הבריאות באותו מקצוע שהם למדו ובו עסקו בחו"ל.
בהצעת החוק מוצע לקבוע הוראת מעבר אשר תאפשר, במשך חמש שנים, מתן תעודה מקצועית במקצועות הבריאות האמורים למי שהשלים למודי תעודה במקצועות הנ"ל בחו"ל, בזמן שהוא לא היה אזרח או תושב ישראל, בהתקיים כל התנאים המפורטים בהצעת החוק.
אני קורא לחברי הכנסת לאשר החלת דין רציפות על הצעת החוק הזאת.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה.
<אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
לעבור לשנייה?
<היו"ר יואל חסון:>
כן. דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד). ברשותך, אדוני יושב-ראש הוועדה, שני חברי כנסת ביקשו ממני להתייחס. אני לא יכול לתת לכם להתייחס, אני מתנצל. אין אפשרות על-פי התקנון, אז לכן אני מתנצל, אני לא יכול לאפשר רשות דיבור.
<אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
תרשה לי לציין, היות שהם לא יכולים להתייחס, את הפעילות הנמרצת של חברת הכנסת שרת הקליטה לשעבר סופה לנדבר.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת החליטה בישיבתה ביום י"ב באב התשע"ה, 28 ביולי 2015 – תראו את הזריזות, זה היה לפני פחות מחמש שעות – להודיע לכנסת על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון מס' 13) (היעדרות בשל מחלה קשה), התשע"ד–2014, שהגישו חברי הכנסת אורי מקלב, חיים כץ – בעבר חבר הכנסת, שר היום – משה גפני, יעקב אשר, יריב לוין, ישראל אייכלר, קארין אלהרר, איציק שמולי ועדי קול.
לפי החוק הקיים, עובד שעמו ילד שלא מלאו לו 18 שנים ועבד שנה לפחות אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה, זכאי לזקוף עד 90 ימים בשנה של היעדרות בשל מחלה ממארת של ילדו על חשבון תקופת המחלה הצבורה שלו או על חשבון ימי חופשה המגיעים לו, לפי בחירתו. כמו כן, הורה עצמאי שהילד נמצא בהחזקתו הבלעדית או עובד שגם בן-זוגו הוא עובד ולא נעדר מעבודתו מכוח זכאותו, זכאי לזקוף עד 110 ימים בשנה של היעדרות בשל מחלה ממארת של ילדו. תמיד קשה לדבר על נושאים קשים כאלה – עבור ילדים.
הצעת החוק מבקשת להחיל זכאות זו לא רק על מקרה של מחלה ממארת אלא גם לגבי מחלות קשות אחרות. "מחלה קשה" כהגדרתה בהצעת החוק כוללת, נוסף על מחלה ממארת, גם מחלה שנדרש לגביה טיפול קבוע בדיאליזה. כמו כן, נקבע כי שר הכלכלה רשאי לקבוע בצו, בהתייעצות עם שר הבריאות ובאישור ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, מחלות נוספות שייחשבו מחלות קשות ויאפשרו להורה להיעדר מעבודתו לתקופה שציינתי מוקדם יותר.
הממשלה הסכימה להחלת דין רציפות על הצעת החוק, בכפוף לתיאום הליכי החקיקה עם משרדי האוצר והכלכלה ועם נציבות שירות המדינה. אני פונה לחברי הכנסת לאשר את בקשת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות להחלת דין רציפות על הצעת חוק זו. תודה.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת אלאלוף.
<הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 47 והוראת שעה), התשע"ה–2015>
[מס' מ/933; פ/1348/20; "דברי הכנסת", חוב' י"ג, עמ' 2218; חוב' י', עמ' 1409; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר יואל חסון:>
אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 47 והוראת שעה), התשע"ה–2014, קריאה שנייה ושלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט ניסן סלומינסקי. בבקשה.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר יואל חסון:>
אין הצבעה.
<ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, החוק הזה הוא חוק של חברת הכנסת מרב מיכאלי וחוק של הממשלה שאוחדו ביחד, ומגיעים לחברת הכנסת מרב כל הקומפלימנטים. החוק הזה הוא חוק חברתי מאין כמוהו. פירושו שקבוצה גדולה של אנשים שנמצאים בהגדרה של "חייב מוגבל באמצעים" – פירוש הדבר שכבר אי-אפשר להוציא מים מהסלע הזה, אין להם מה לתת; מי שהם חייבים לו לא מקבל כמעט כלום, הם, אין להם כלום, ומצד שני מוטלות עליהם מגבלות מכל הכיוונים: הם מוגבלים בבנק, אין להם רישיונות נהיגה. בקיצור, אנשים שאין להם תקווה, והחוק הזה בא ונותן להם תקווה. בהערכה, יש בסביבות 22,000 איש שהחוק בא ואומר: ניתן להם תקווה, נכניס אותם למסגרת של הפטר, נשחרר אותם ונאפשר להם להתחיל חיים מחדש.
כמובן, הם נמצאים במסגרת הזאת בגלל שהדרך של פשיטת רגל היא דרך ארוכה ומסובכת. ולכן אמרנו, מאחר שאנחנו יודעים שאמור להגיע חוק חדש של פשיטת רגל, שיפשט את זה ויאפשר הליך מהיר וזריז, החוק הזה הוא הוראת שעה, בהנחה שכשנגמור את זה – סדר גודל של שלוש שנים – יגיע כבר החוק החדש של פשיטת רגל שאפשר יהיה להשתמש בו.
מאחר שמדובר פה על מחיקת חובות, אז קודם כול קבענו שהתאריך יהיה התאריך של יומיים לפני ראש השנה, שגם מבחינת ההלכה היהודית – אנחנו בשנת השמיטה – יש שמיטת חובות, והנה, החוק הזה שומט את החובות. הוא יתחיל אז. אבל מאחר שיש כאן שמיטת חובות, אנחנו צריכים לבדוק, א. שהפגיעה בנושים לא תהיה גדולה מדי – ולכן יש כאן מגבלה ראשונה, שאם החובות הם מעל 800,000 שקל אי-אפשר להיכנס למסגרת, כי אז זה כבר חוב גדול מדי, ושייכנס למסגרת של פשיטת רגל. הוא לא יוכל לקבל פטור; ב. אנחנו אומרים שאם יש חוב של מעל 400,000 לנושה יחיד, גם זו יכולה להיות פגיעה קשה מאוד, וגם הוא לא ייכנס להפטר. נתנו גם אפשרות שאם יש מישהו, כמו בעל מכולת, שחייבים לו פחות מ-400,000, אבל הפגיעה בו אם ימחקו את החוב – זה יכול למוטט אותו, גם הוא רשאי לבוא לרשם, ויכול להיות שהרשם יחליט שלא להכניס את החייב הזה למסגרת של ההפטר.
עכשיו, כמובן שצריכים להיזהר מאוד שלא יהיו אנשים שינצלו את הסיטואציה הזאת, ובאמת, יכול להיות שיש להם רכוש מוחבא. ולכן, יש כאן מערכת שלמה שאמורה לוודא שאכן האיש הזה הוא באמת במצב הזה ואין לו שום אפשרות אחרת. ברור בחוק שאם יתברר שהאיש רימה בנתונים ויש לו רכוש מוחבא או משהו, ביום שזה יתברר – מתבטל ההפטר מלכתחילה, מראש. כך שאנחנו גם מנסים לשמור שזה לא יהיה.
עוד נקודה אחת שאני רוצה לומר – הנושא של רשות המסים. מאחר שרשות המסים, חייבים לה הרבה מאוד אנשים, נתנו לרשות המסים תקופה יותר ארוכה שבה היא תוכל לבדוק ולוודא לגבי האיש. ואם רשות המסים, בבדיקות שלה – והבדיקות שלה הן הבדיקות הטובות ביותר שיש לנו בשוק היום – תראה שהאיש הזה לא זכאי להפטר, היא תאמר לרשם בהוצאה לפועל: האיש הזה לא זכאי להפטר בגלל כך או כך או כך. היא לא תיכנס יותר לפרטים, אבל היא תאמר לו את זה, ואז האיש לא נכנס להפטר. במצבים כאלה, ובעיקר אם רשות המסים אומרת שהאיש לא זכאי כתוצאה מהדיווחים שהאיש עצמו הגיש, רשות המסים צריכה לפרט למה, כי כל אינפורמציה שהיא מקבלת מהאיש, היא רשאית לתת לרשם. אבל אם רשות המסים, מבדיקות שלה, יודעת שהאיש נניח יש לו רכוש אבל היא לא יכולה לומר את זה מטעמים חסויים, מצאנו מנגנון שיפתור את זה: היא אומרת לרשם שהוא לא זכאי, ואם אותו אחד מערער, הולכים לבית-משפט השלום, ושם רשות המסים מציגה במעמד צד אחד את ההוכחות או את הנתונים שיש לה לפני השופט, ואז במעמד שני הצדדים השופט מחליט אם אכן האיש זכאי או לא.
אני אומר שוב: החוק הזה הוא חוק חברתי מאין כמוהו, שנותן תקווה לכ-22,000 איש, אולי קצת יותר, אבל הוא הוראת שעה לתקופה מסוימת, עד שיגיע התיקון של חוק פשיטת רגל. חוק חיובי מאוד, חשוב מאוד. ואני שוב חוזר ומודה לחברתי, וגם לממשלה, על החוק הזה. אין לו הסתייגויות או מתנגדים, וגם אי-אפשר להתנגד לחוק כזה.
אז אני רוצה, לפני שחברתי אולי תעלה להודות, להודות לייעוץ המשפטי שלנו, נועה, שטיפלה בזה, וסיגל, ודורית, ולכל מי שסייע, ובעיקר לחברי בוועדה, שסייעו לנו להעביר את החוק הזה בתקופה קצרה מאוד, שיוכל לבוא לעלות לקריאה שנייה ושלישית. תודה לכם.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת סלומינסקי. אין הסתייגויות ואין בקשות התייחסות, לכן אנחנו עוברים להצבעה על החוק בקריאה שנייה.
בבקשה, הצבעה.
הצבעה מס' 5
בעד סעיפים 1–5 – 24
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–5 נתקבלו.
<היו"ר יואל חסון:>
24 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני מוסיף גם את חבר הכנסת דני עטר, שתמך בחוק – אה, הצביע, מצוין. אני קובע שהחוק עבר, גם בתמיכתו של חבר הכנסת חיליק בר, שיקבל הזדמנות גם להצבעה בקריאה שלישית.
אדוני היושב-ראש, אני מתקדם לקריאה שלישית. אז אנחנו מתקדמים לקריאה שלישית.
בבקשה, הצבעה עכשיו.
הצבעה מס' 6
בעד החוק – 25
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 47 והוראת שעה), התשע"ה–2015, נתקבל.
<היו"ר יואל חסון:>
25 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים.
עוד הצעת חוק חשובה עברה היום בכנסת. אני מברך את חברת הכנסת מרב מיכאלי ומאפשר לה להתייחס. שם החוק שהתקבל הוא הצעת חוק הביטוח הלאומי – – –
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
לא, לא.
<היו"ר יואל חסון:>
סליחה, הצעת החוק שעברה, גברתי, היא הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 47 והוראת שעה), התשע"ה–2015 – אושרה ונכנסה לספר החוקים של מדינת ישראל.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
תודה רבה, אדוני, מאוד מאוד מרגש ומשמח, ותודה לחברי יושב-ראש ועדת החוקה ניסן סלומינסקי על הדברים. אמרת, מר סלומינסקי – אין לו התנגדויות כי אי-אפשר להתנגד לחוק כזה. למרבה הצער, זה כמובן לא נכון. היו לו מתנגדות ומתנגדים רבים בקדנציה הקודמת וגם בקדנציה הזאת. ולמרות זאת, לשמחתי – עבר.
אני רוצה לתת אותו בתוך מסגרת גדולה. חברי וחברותי, ההוצאה לפועל, החצר האחורית של מדינת ישראל. כמעט רבע מהאוכלוסייה הבוגרת, 770,000 אזרחיות ואזרחי מדינת ישראל, יש להם תיק בהוצאה לפועל; 2.5 מיליון תיקים פתוחים בהוצאה לפועל – מוסד היסטורי, אומנם, אבל עם הרבה מאוד מאוד בעיות. בתוכו הרבה מאוד כאלה שממש כלואות וכלואים בתוך מערכת שאין ממנה מוצא בעצם, משום שאין דרך להדביק את מירוץ הריביות המטורפות – דבר שנצטרך לטפל בו בהמשך. פשוט כלואות וכלואים ללא דרך יציאה.
החוק הזה לראשונה מביא דרך יציאה, פתח לחיים חדשים, לדף נקי וחלק, לכ-22,000 בפעימה הראשונה, ואחר כך לפחות עוד 8,000 ולפחות עוד 8,000. אם לא ייחקק באמת חוק חדלות הפירעון החדש, אז ייתכן שאפשר יהיה להמשיך עם זה. אנשים שהם באמת בתחתית, הם כאמור נקרעים, חייבות ומוגבלות ומוגבלים, במשך ארבע שנים לפחות. חשבו על כך, אין להם שום אפשרות לפתוח חשבון בנק, אין להם שום אפשרות להחזיק בנכסים. הם באמת, אם תתלו אותם מלמעלה ותהפכו ותנערו, כמו שאמר חברי, אי-אפשר להוציא יותר שום דבר מהסלע. אין להם שום דרך לשלם יותר מהסכום שנקבע להם, והם עומדות ועומדים בתשלום שלו.
ורק בשביל לסבר את אוזנכם, תנו לי לספר את הסיפור על החייבת הזאת, שבהיותה נשואה חתמה לבעלה ערבות על סכום של 12,000 שקלים. אחרי הגירושין היא גילתה שהיא נשארה ערבה והוא לא משלם את חובו. היא שילמה לבנק במרוצת השנים 65,000 שקלים על חוב מקורי של 12,000 שהיא רק הייתה ערבה לו, ועדיין חייבת היום לבנק קרוב ל-950,000 שקלים בגלל הריביות שהולכות ותופחות. ואין מוצא מהמקום הזה. בדיוק לסוג האנשים האלה בא החוק הזה לעזור. הוא מאפשר, כמו שאמרתי, לראשונה דרך יציאה מההוצאה לפועל, אפשרות לבנות מחדש חיים של אזרחיות ואזרחים תורמים, שלא רדופים כל הזמן במירוץ הזה של החוב.
ועל הדרך צריך להגיד את הדבר הזה, חברות וחברים: זה עוד צעד בדרך לזכות ליציאה ממעגל העוני. בסופו של דבר, בעיני, זה על הזכות הזאת, שאמורה להיות זכות יסוד, ליציאה ממעגל העוני.
אני רוצה להודות מאוד כמובן לחברי יושב-ראש ועדת החוקה; לשרת המשפטים איילת שקד ולשרת המשפטים לפניה ציפי לבני, שהסכימו לקדם את החוק; למשרד המשפטים, שעשה את העבודה, במיוחד למשנה ליועץ המשפטי אבי ליכט; לנועה, כמובן, נועה ברודסקי-לוי מהלשכה המשפטית של ועדת החוקה; למנהלת המיתולוגית של ועדת החוקה, דורית, ולצוות שלה; לרשות לאכיפה וגבייה, ובמיוחד לעומד בראשה, שפורש בימים אלה, דוד מדיוני; ולפרופסור רון חריס, דיקן בית-הספר למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, שחשף בפני את ההוצאה לפועל על כל משמעויותיה ומה שצריך לעשות אתה. זה באמת יום חג, חברות וחברים, אז תודה רבה ובהצלחה.
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה לך, חברת הכנסת מיכאלי. ברכות חמות.
אנחנו ממשיכים בסדר-היום – אין מחיאות כפיים, אתם יודעים. המשך סדר-היום – אה, חבר הכנסת אוסאמה סעדי, בבקשה. גם הוא אחד מיוזמי החוק. בבקשה.
<קריאה:>
(בערבית: – – – ריקוד – – –)
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
(אומר בערבית: כל שנה אנחנו רוקדים.).
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – –
<קריאה: >
– – –
<היו"ר יואל חסון:>
זה ברכות, את יודעת.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
– – אני מצטרף לברכות החמות המגיעות לחברתנו מרב מיכאלי על החוק החשוב, החברתי הזה. אני גם מבקש להודות ליושב-ראש החרוץ של ועדת החוקה, חברי ניסן סלומינסקי. עבדנו על החוק הזה, וכל חברי הוועדה, ועדת החוקה, עבדנו בימים האחרונים על מנת להשלים את החוק החשוב הזה, שפותח דף חדש בחייהן של כ-35,000 משפחות, שבאמת התעייפו מהליכי הגבייה ומההגבלות הקשות שהיו עליהן במשך השנים.
אנחנו גם לקחנו בחשבון את כל ההערות, שאנחנו בטח לא רוצים לתת עוד תמריץ לאותם רמאים שיכולים להשתמש בחוק הזה על מנת לרמות את הנושים, ולכן קבענו מנגנונים של איזונים לחוק הזה, מה שפירט יושב-ראש הוועדה. אני, בשם הרשימה המשותפת, שהיינו מהיוזמים והצטרפנו מהיום הראשון להצעתה של חברתנו מרב מיכאלי, אומר לחייבים מהמגזר הערבי שגם הם – בעיקר – ייהנו מהחוק הזה, מרב. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: זוהי הזדמנות חדשה להתחיל בחיים חדשים. תודה רבה למרב מיכאלי ולחברי הכנסת על החוק החברתי הזה. תודה.)
<היו"ר יואל חסון:>
תודה רבה לך, חבר הכנסת.
<הצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 5), התשע"ה–2015>
[מס' כ/600; "דברי הכנסת", חוב' י"ד, עמ' ; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר יואל חסון:>
אנחנו עוברים להמשך סדר-היום: הצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 5), התשע"ה–2015, לקריאה שנייה וקריאה שלישית; קיבלה פטור מחובת הנחה, בכפוף להנחה על שולחן הכנסת. יציג את החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט ניסן סלומינסקי. בבקשה.
<ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, החוק שאני מדבר עליו הוא הצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 5), התשע"ה–2015, וזה החוק של חברת הכנסת מיכל רוזין ועוד כמה חברי כנסת. ושוב אנחנו רואים פה את התופעה – יש לבית הזה הרבה הרבה מהמשותף, הוא רב על המפריד, ואם נדע באמת לעבוד על המשותף נוכל באמת למצוא כזאת תמימות דעים. הנה, ראינו קודם עם מרב מיכאלי והרשימה המשותפת, ומצאנו שפה משותפת, וזה אושר בוועדה, גם בזריזות וגם פה אחד; והנה, גם החוק הזה, של מיכל רוזין, ונדמה לי של תמר ועוד, גם הוא, בתוך שבועיים העברנו אותו בקריאה ראשונה, ועכשיו שנייה ושלישית, ובהסכמה מלאה, פה אחד, של כל הוועדה – לומר לנו שיש כל כך הרבה משותף בין כולנו. אז פנייה נרגשת: בואו נעבוד על המשותף וקצת נזניח את המחלוקות, ונראה שזו תהיה צורה אחרת לגמרי.
טוב, לגבי החוק עצמו. אדם שתובע, כדי שגם לנתבע יהיו חיים, יש הקצבה של זמן, תקופת ההתיישנות, ועד אז הוא צריך לגמור את התביעה שלו, אם הוא רוצה, ואחרי כן מתיישנת התביעה, כדי שגם לצד השני יהיו חיים. אבל אם התובע הוטעה, במזיד, ודברים אחרים, לא נתנו לו אינפורמציה מלאה וכתוצאה מזה הוא לא יכול היה לתבוע, אזי תקופת ההתיישנות עוד לא מתחילה, והיא מתחילה רק מהרגע שכל הדברים יתבהרו. במצב רגיל התקופה מתחילה כשקרה המקרה. אבל אם הייתה כאן הטעיה במזיד וכו', התקופה לא תתחיל, אלא מהרגע שהוא קיבל.
בא החוק הזה ועושה שינוי, כלומר, מתאים את עצמו למציאות ומוסיף עוד כמה אלמנטים שבגינם תקופת ההתיישנות לא תתחיל. האלמנטים שהוספנו: אם הייתה הטעיה של התובע, וכתוצאה מזה התובע הוטעה, לא תתחיל ההתיישנות. אותו הדבר, אם הופעל עליו כוח, או היו איום או ניצול של מצוקתו – בדברים האלה ההתיישנות לא מתחילה. זה חשוב מאוד וזה עוזר הרבה מאוד. זה גם קשור לנפגעי תקיפה מינית, או עבירות, אבל זה גם קשור לכל המגזר הכלכלי והעסקי, לבנקים, בתי-חולים וכל הדברים האלה, שנדע את זה.
לכן, אני מברך מאוד את מיכל ושאר חברות הכנסת, נדמה לי, או חברי הכנסת, שהצטרפו אליה, ומודה לוועדה שבאמת, בסיוע ובמשותף קידמנו את זה. אני רוצה להודות – את תודי אחר כך לאחרים. אני אודה לייעוץ המשפטי שלנו, למי שקידם את החוק זה, אלעזר וסיגל, וכמובן לדורית ולחברי הוועדה. אני אצטרף אחר כך לברכות שלך לכל האחרים, כולל משרד המשפטים וכל האחרים. תודה לך, אדוני.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה לחבר הכנסת סלומינסקי. אין בקשות דיבור ואין הסתייגויות, אז אנחנו נעבור להצבעה על החוק בקריאה שנייה כמקשה אחת.
אני מבקש מחברי הכנסת להצביע. בבקשה.
הצבעה מס' 7
בעד סעיף 1 – 24
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיף 1 נתקבל.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
24 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה.
ואנחנו נעבור מייד להצבעה על הצעת החוק בקריאה השלישית. בבקשה. נא להצביע.
הצבעה מס' 8
בעד החוק – 24
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק ההתיישנות (תיקון מס' 5), התשע"ה–2015, נתקבל.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
24 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 5), התשע"ה–2015, שקיבלה פטור מחובת הנחה, עברה בקריאה שנייה ושלישית ונכנסה לספר החוקים של ישראל. מזל טוב.
חברת הכנסת מיכל רוזין, מיוזמות החוק, מבקשת לברך. בבקשה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, השרה לשוויון מגדרי, אני מאוד מתרגשת. החוק הזה הוא פריצת דרך חשובה מאוד בחוק ההתיישנות. הוא ייתן מזור וסעד לנפגעים ונפגעות רבים שיזכו לקבל צדק והכרה מהמערכת המשפטית ופיצוי על המכאוב, על הפגיעה בהם. זו הצעת חוק שבעצם באה להתמודד עם הטעם המרכזי להתיישנות תביעה, שהיא הטענה להזנחת זכותו של התובע – של הנפגע – להגיש תביעה, מה שנקרא שהתובע "ישן על זכויותיו", כלומר, הוא ידע שהוא יכול לתבוע והוא התמהמה מלעשות כן. לכאורה זה יוצר הנחה של ויתור על הזכות.
זה מהווה שיקול דעת כבד מאוד בהשהיית מירוץ תקופת ההתיישנות כאשר יש סיבה ראויה, נכונה, להשעות את המירוץ; כאשר העיכוב בהגשת התובענה נגרם עקב ההתנהגות הפסולה והלא-ראויה של הנתבע או מי מטעמו, אם הוא הטעה ביודעין – וחשוב העניין הזה, כמובן, של "ביודעין" – וכאשר מדובר בנסיבות של ניצול יחסי כוח, תלות, מרות, שבהם הנפגע תלוי, נתון לחלוטין לשליטת הפוגע או מי מטעמו, ומפעילים עליו כוח, מאיימים עליו, ולכן הוא לא "ישן על זכויותיו", אלא בעצם לא יכול להגיש תלונה.
כפי שאמר חבר הכנסת סלומינסקי, ההסדר מוסיף על תרמית והונאה מצבים שאנחנו יודעים שקיימים במציאות ואין להם היום מענה בחוק, כאשר באמת מופעל איום, לחץ; זה צריך להיות משהו אקטיבי, משהו שהוא מטעה ביודעין, שמעלים מידע ביודעין. ואז, בעצם, אותו אדם לא יכול היה לדעת שהטעו אותו, או לא היה מסוגל להגיש את התלונה. בכך אנחנו באמת מסייעים להרבה מאוד אנשים, קבוצות של אנשים מוחלשות ומוחלשים, שיוכלו, באמת, לקבל את יומם בבית-המשפט ולקבל את הצדק.
אני רוצה להגיד המון המון תודה קודם כול לך, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, על קידום החוק הזה באופן הוגן ויעיל. אתה יודע, זה המשחק הפוליטי, זו הזירה הפוליטית; לפעמים מתנצחים ולפעמים מסכימים. אני רוצה להודות מאוד למשרד המשפטים ולשרת המשפטים על התמיכה בהצעת החוק, שהם חשבו שזה נכון – וזה נכון – שחברת כנסת, גם מהאופוזיציה, תקדם הצעת חוק כזאת; אני רוצה להגיד המון תודה למנהלת הוועדה דורית ואג וליועץ המשפטי שליווה אותי בעניין, אלעזר שטרן, וכמובן – היועצת המשפטית של הוועדה סיגל קוגוט; ליועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע, עורכת-דין ליאת קליין, על העזרה גם בניסוח החוק, גם בקידום שלו מול משרד המשפטים ובוועדה; לחברותי לסיעה, ששותפות אתי לחוק החשוב הזה; וליועצות שלי, שקד ושירה, על המסירות והחריצות. תודה לכולכם.
אני שמחה על החוק שהתווסף היום לספר החוקים של מדינת ישראל; הוא חשוב ביותר. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת רוזין.
<הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 43) (משלוח התראת תשלום לצרכן), התשע"ה–2015>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/601); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו עוברים להצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 43) (משלוח התראת תשלום לצרכן), התשע"ה–2015, של חבר הכנסת יואל חסון, לקריאה ראשונה. הוא מתבקש לבוא ולהציג את החוק.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להעלות את הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 43) (משלוח התראת תשלום לצרכן) – הצעת החוק הראשונה שעברה בקריאה טרומית בכנסת הזאת, הכנסת העשרים.
כולנו זוכרים את פרשת "איקיוטק" ואת כל התראות התשלום וכל איומי – האיומים המשפטיים שהגיעו לעשרות-אלפי אזרחים במדינת ישראל, שמצאו את עצמם חסרי אונים, לא ידעו איך להתמודד עם זה; לא ידעו אם החוב הזה אמיתי או לא אמיתי; לא ידעו אפילו אם לקשור את עצמם, כן או לא, לחוב הזה; ובוודאי לא מצאו, יותר מפעם אחת, אפשרות בכלל להגיע, להתקשר עם החברה או להתקשר עם הייעוץ המשפטי או להתקשר עם עורכי-הדין שפנו אליהם. הדבר הזה גרם עוול ונזק כבד מאוד לאזרחים רבים.
הצעת החוק הזאת, למעשה, חברי חברי הכנסת, באה לתקן את המצב הזה. פרשת "איקיוטק" היא גדולה, היא בולטת, היא מפורסמת, אבל היא לא היחידה. אנחנו יודעים בוודאות שהיו חברות, ועדיין יש חברות רבות, שפועלות בשיטת "מצליח", שהצליחה לא רע – לשלוח התראות לכל מיני בעלי חוב כביכול או לכאורה, לדרוש מהם או להבהיל אותם בכל מיני איומים משפטיים.
קודם כול, אני רוצה לברך ולהודות ליושב-ראש ועדת הכלכלה, חבר הכנסת כבל, שבאמת הביא את הנושא הזה מייד לדיון מהיר, מקצועי, ענייני, שאפשר להעביר את החוק הזה בקריאה ראשונה במושב הזה. זה דבר שהוא לא מובן מאליו. אני מאוד מאוד מעריך אותו. ואני רוצה באמת לגעת בנושאים שעלו בדיון, שלדעתי חשוב שהמליאה וחברי הכנסת ידעו עליהם.
קודם כול, אנחנו מכניסים בסעיפים, בחוק, שכאשר תהיה הצעה, דרישת תשלום כזאת או אחרת, יצטרך להיות מוצג שם העוסק שעמו בוצעה העסקה, לרבות שמו המסחרי, פרטי העסקה, פירוט החוב ואופן חישובו ודרכי ההתקשרות עם העוסק לבירור החוב.
בנוסף, עלה בוועדה – אבל הנושא עדיין לא הוכרע – העניין של האסמכתה הנדרשת להצגת דרישת התשלום. אני חושב ומקווה שבקריאה השנייה או השלישית, בנוסח הסופי, היא תידרש גם להציג אסמכתה שמוכיחה ומבהירה את מהות החוב, ומאפשרת לנו לנהוג באופן יותר שקוף כלפי אותם לקוחות. לקראת הקריאה השנייה השלישית בוועדת הכלכלה נמצא את הדרך לייצר חקיקה שמאפשרת אסמכתה, ולמעשה נותנת את הרגליים היציבות שנדרשות לחוק הזה באמצעות האסמכתה.
הנושא הנוסף שדנו עליו בוועדת הכלכלה ונדון עליו לקריאת הקריאה השנייה והשלישית זה הסנקציות – איך אנחנו למעשה, מה הכלים שהחוק הזה יאפשר למי שלא פועלים על-פי רוח החוק, או בניגוד לחוק. בהצעות החוק המקוריות דובר על כך שעוסק שנקט הליכי גבייה בניגוד להוראות סעיפים קטנים (א)–(ג), לא יהיה זכאי להחזר הוצאות בשל נקיטת הליכי הגבייה. הסעיף הזה לא הוכרע עדיין, ולכן הוא לא נמצא בקריאה הראשונה. אנחנו נכריע בנושא הזה לקראת הקריאה השנייה והשלישית. ישנן הצעות לעיצומים או כל מיני הצעות אחרות. אני חושב ומקווה שנגיע להסכמה בוועדה שהסעיף הזה – לא יהיה זכאי להחזר הוצאות בשל נקיטת הליכי הגבייה – זאת תהיה הסנקציה המרכזית של החוק. אפשר אולי גם להוסיף עיצומים או דברים אחרים, אבל זאת בהחלט סנקציה שהיתרון שלה הוא קודם כול שהיא מסייעת לאזרח עצמו, כי עיצומים הולכים למדינה וההחזר הולך לאזרח. אי-קבלת ההחזר למעשה עוזרת לאזרח באופן ישיר במובן שהעוסקים יחשבו פעמיים אם ללכת להליכי גבייה, מתוך הנחה שהם יודעים שהם לא יהיו זכאים להחזר הוצאות בשל נקיטת הליכי הגבייה. זה משפיע על עורכי-הדין, על המוטיבציה של עורכי-הדין להיכנס לעולמות האלה ולהיות בעולמות האלה.
בכל הנושאים האלה אנחנו נדון בוועדת הכלכלה לקראת הקריאה השנייה והשלישית. אני אומר שוב: אני שמח שהחוק הזה מתקדם ויקודם, והוא בשורה צרכנית חשובה לציבור הישראלים; גם לעוסקים, בעיני, כי אני מאמין שמי שצריך לשלם את חובו צריך לשלם את חובו, אבל כשיש חוב צריך להוכיח שיש חוב, וכשיש עסקה צריך להוכיח שיש עסקה. ובוודאי אי-אפשר – וגם לזה החוק מתייחס – אי-אפשר לבוא בדרישות תשלום אחרי חמש ושש ושבע שנים, על סף ההתיישנות, אלא רק – – –
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
– – – ההוצאה לפועל אחרי – – –
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
לדוגמה. – – – אלא רק, מקסימום – ולזה החוק מתייחס – מספר חודשים מסוים. זה דורש התכנסות של כל העוסקים, זה דורש שינוי משמעותי של עולם הגבייה כפי שאנחנו מכירים אותו היום במשק, ואני חושב שהדבר הזה הוא תיקון חשוב של עוול.
אני אשמח מאוד שחברי הכנסת יאשרו את החוק הזה בקריאה ראשונה והוא יועבר לוועדת הכלכלה. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת יואל חסון. יש רשימת דוברים. חבר הכנסת דניאל עטר – אינו נמצא. חברת הכנסת זנדברג – לא נמצאת. חבר הכנסת מיקי לוי. מיקי לוי.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
מוותר.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מוותר. נחמן שי, זהבה גלאון, קסניה, הרצוג.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אמרנו כבר מה שיש לנו להגיד על החוק – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
איילת נחמיאס, אראל מרגלית, עיסאווי פריג', תומא סלימאן – מוותרת? ג'מאל זחאלקה, איציק שמולי, עפר שלח, רויטל סויד, זוהיר בהלול, מנו טרכטנברג, עבד אל חכים חאג' יחיא – מוותר; מאיר כהן, דב חנין, יוסי יונה, קארין אלהרר, איתן כבל, מיקי רוזנטל.
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
יש לי אותו מספיק בוועדה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מיכל רוזין, ישראל אייכלר, יעל גרמן ואורי מקלב – ביקש להירשם. אתה מדבר?
<קריאה:>
מקלב – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
כן.
<קריאה:>
אורי – – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
להשלים.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
– – –
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
הוא מחליף את חבר הכנסת נסים זאב.
<קריאה:>
– – –
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
הוא סוגר את כל – – –
<קריאה:>
– – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
לא, אין דיון – – –
<איתן כבל (המחנה הציוני):>
אין. מקלב, גם אם יצא היום ויחזור, הוא לא יצליח – – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
לא, לא מתאים לך, יואל, להגיד דבר כזה – –
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
למה? אם פגעתי בך אני מתנצל. זו הייתה מחמאה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
– – שאני מחליף כל – – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
הוא אמר – – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
לא, לא, לא.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
יואל, תיזהר, זה החוק שלך פה.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אז תהיה שקט. עזוב.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
לא חוק שלי – אני שותף אתו בחוק הזה, ככה שאני עולה לפה לא רק בגלל שבאתי לקריאה ראשונה – – –
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
– – –
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אז אני – ואתה יודע שאם לא ההסדרים פה, בכנסת, אז יכול להיות שאני הייתי צריך לברך אותך כמציג החוק. ואפילו זרקתי מילה שמישהו זכה מן ההפקר, אז אמרו לי – אלה שהיו בוועדת השרים אמרו לי: אתה לא יודע כמה אחרים זכו מן ההפקר, מכיוון שפעלנו, אתה יודע, לא מעט בתוך ועדת השרים כדי שהחוק הזה יאושר. אבל אני מתכבד בזה שאנחנו שותפים, יחד עם מיקי לוי, בחוק הזה. וצריך גם להזכיר את בועז טופורובסקי, שהגיש את החוק הזה בכנסת התשע-עשרה אבל לא זכה להשלים אותו, ואנחנו היום – מחדש, מכיוון שלא יכולנו להמשיך, מכיוון שהוא לא חבר כנסת.
בכל אופן, ברשותכם, נקודה או שתיים בנושא הזה. הצעת החוק הזאת נכונה גם בלי שהיה ניצול לרעה של צרכנים במסגרת יחסים של לקוח עם ספק שירות. מי שהולך נגד מישהו – חברה שרוצה לתבוע מישהו בתביעה משפטית או בעיצומים כספיים צריכה לפרט על מה היא עושה את זה, בגלל שאדם שמקבל את זה, הדיבור שלו יהיה רק דרך עורכי-דין. קל וחומר כשאותם צרכנים באו לברר על מה החוב אז שלחו אותם לעורך-דין. כשהם באו לעורך-דין העורך-דין אמר: קודם כול תשלם, ואחרי זה אני אדבר אתך בכלל. זה היה ניצול לרעה של צרכנים. מעבר לזה, ראינו דבר הרבה יותר מרחיק לכת, שבכוונת מכוון מחכים עם התביעה הזאת חמש ושש ושבע שנים, גם כדי שתצבור ריבית, גם כדי שאדם לא יוכל להתמודד אתה – הוא גם לא יזכור על מה החוב; בלי שום פירוט.
לכן, בגלל כל הדברים האלה, הצעת החוק הזאת, יחד עם הצעות חוק אחרות, ואנחנו פעלנו במסגרת של הגנת הצרכן גם בכנסת הקודמת ובכנסת הזאת – ציין את זה בהבלעה חבר הכנסת יואל חסון שזאת בעצם הצעת החוק הפרטית הראשונה שהכנסת העשרים הציעה, או בכל אופן הצביעה בעדה, שכל-כולה הצעת חוק חברתית.
יש עוד נושא אחד שחברי חבר הכנסת יואל חסון לא הזכיר, אחד הוויכוחים הגדולים שיש לנו, ואנחנו לא יודעים: מה תהיה צורת המשלוח. היום יש בעיה בצורת המשלוח. אפשר לשלוח לכתובת לא נכונה, ובסופו של דבר מאותה סיבה שהוא לא שילם את זה בפעם הראשונה, הוא גם לא ישלם את זה עכשיו – כי הוא לא מקבל את זה. לכן ביקשנו דואר רשום עם אישור קבלה. בעניין הזה יש לנו ויכוח.
אנחנו מקווים מאוד שבעזרת השם ביחד – חבר הכנסת מיקי לוי, חבר הכנסת יואל חסון, חבר הכנסת משה גפני, שהוא גם יוזם של החוק – נגיע לחוק מושלם, שייתן מענה לכל הדברים שדיברנו עליהם, ובוודאי ובוודאי, בלי שיהיה עיצום כספי לחברות האלה, לא תהיה תכלית לחוק. לחוק הזה תהיה תכלית רק אם יהיה עיצום כספי, כי ככה החברות כולן מתחכמות ועוברות על החוק, אם אין משהו שמרתיע אותן. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, חבר הכנסת מקלב. אנחנו עוברים להצבעה על החוק בקריאה ראשונה. חבר הכנסת מקלב, אני מאפשר לך לשבת.
נא להצביע. ההצבעה החלה.
הצבעה מס' 9
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 21
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 43) (משלוח התראת תשלום לצרכן), התשע"ה–2015, לוועדת הכלכלה נתקבלה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נוסיף את חבר הכנסת גטאס.
21 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 43) (משלוח התראת תשלום לצרכן), התשע"ה–2015, עברה בקריאה ראשונה, ותעבור לדיון בוועדת הכלכלה.
מזל טוב, יואל.
<הצעה לסדר-היום>
<פגיעה בניצולי השואה בעקבות תיקוני חקיקה משנת 2014>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו נעבור להצעה לסדר-היום בנושא פגיעה בניצולי השואה בעקבות תיקוני חקיקה משנת 2014, הצעה מס' 943. תציג אותה חברת הכנסת סופה לנדבר, וישיב עליה סגן השר יצחק כהן. בבקשה, חברת הכנסת לנדבר. בבקשה, גברתי, עשר דקות לרשותך.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר – עוד שר נכנס – גברתי השרה, חברי חברי הכנסת – לא מפריע לך, אדוני?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נא לשמור שם על השקט, בבקשה. לסופה יש דרישות סף – חברים, מי שרוצה לדבר שידבר בחוץ, תודה.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
אני חושבת שבגלל השמירה על תרבות באולם הזה – חברי כנסת שרוצים לדבר יכולים לצאת מהאולם, בבקשה. חיבוקים יימשכו שם.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
רבותי, אני פונה לבית הזה, לכנסת ישראל, בנושא שלדעתי הוא נושא של כולנו – ניצולי שואה. סביב הנושא הזה אנחנו חייבים להתאחד כמו שלפני כמה שעות, כאשר היו נאומים בני דקה, התאחדנו סביב נושא עידוד העלייה והעלייה מאתיופיה. אני חושבת שהנושא הזה, ניצולי שואה, הוא נושא חשוב ביותר; ניצולי השואה והזכויות של אותה קבוצה.
ב-9 ביוני 2014 עבר חוק של לפיד לאישור מיליארד שקל לניצולי שואה. מיליארד שקל אישרה ממשלת ישראל. אדוני היושב-ראש, פשוט קשה לי לתאר – ואני חושבת שלכולנו – אם לרגע נחשוב ונתאר לעצמנו מה עבר על האנשים האלה: גטאות, מחנות מוות – קשה פשוט לתאר. אז כאשר עברה הצעת החוק היו ציפיות ואכזבות רבות.
רבותי, בעת הזאת יודעים לדבר ולעטוף כל נושא, ונושאים חשובים מאוד, במילים יפות. אנחנו כולנו יודעים לדבר – איתן כבל, תודה רבה לך. אבל בבית הזה יש גם אנשים שאכפת להם ממה שקורה סביבם. אני חושבת שאת מה שקרה עם ניצולי השואה אני חייבת להסביר כאן – מעשה של אטימות, מעשה של ביורוקרטיה, מעשה של ביורוקרטיה ואטימות של הפקידות. בעצם ניצולי השואה היו צריכים לקבל תוספת. קיים חוק של יורי שטרן ז"ל, חבר בסיעת ישראל ביתנו, ואני זוכרת איך הוא הגיע לכנסת ישראל בפעם האחרונה כאשר היה צריך להעביר את החוק לניצולי שואה. סכום מכובד של 4,700 ש"ח, פעם אחת בשנה, מקבלים האנשים האלה.
כאשר לפיד העביר את החקיקה הוא העביר מיליארד שקל כדי שהאנשים האלה יקבלו תוספת ויהיו מסוגלים לחיות בכבוד – אנשים שעברו את הגטאות ואת מחנות ההשמדה. אבל מה שקרה בפועל, כאשר העבירו אותם מביטוח לאומי לרשות במשרד האוצר, כאן קרתה תאונה: המשפחות האלה איבדו 1,000–1,300 ש"ח בחודש. אני חושבת שלכל בן-אדם מבוגר זה סכום מכובד, אדוני היושב-ראש, אבל לניצול שואה זה חשוב ביותר. אז איך קרה שהם איבדו 1,000–1,300 ש"ח? הם איבדו השלמת הכנסה. זה אומר שהם איבדו הטבות של סל שאנחנו בנינו במשך שנים רבות, סל הטבות שמקבל בן-אדם שיש לו השלמת הכנסה. זאת אומרת, הוא מקבל פטור מארנונה, אגרת טלוויזיה, תרופות בהנחה של 70%–100%, תעריפי חשמל סוציאליים. אלה חוקים שעברו כאן בכנסת, שאנחנו העברנו ונלחמנו עבורם. זה לא סתם שבנינו סל הטבות. הסל הזה שווה 9,000 ש"ח לשנה.
אבל מה שקרה – הם איבדו את השלמת ההכנסה ואיבדו את סל ההטבות. הם איבדו את החוק של יורי שטרן בגלל שמישהו – אני לא רוצה להגיד שזה בזדון, אני לא רוצה להגיד שזאת רשלנות, אבל קרה מה שקרה, אדוני סגן שר האוצר. קרה שהם איבדו את ההטבות האלה. הם גם איבדו את החוק של יורי שטרן, שנתן להם 4,700 ש"ח. ופתאום הרנטה שהם מקבלים מגרמניה נחשבת ברשות כהכנסה. רבותי, בבית הזה אנחנו נלחמנו. רנטה מגרמניה היא לא הכנסה אצל ניצולי שואה, ואף אחד בבית הזה, במשרד האוצר וברשות לא יכול לחשוב ולתאר לעצמו שרנטה מגרמניה, שהם מקבלים כפיצוי על מה שהם עברו בחיים, היום פתאום נחשבת שוב כהכנסה. ממתי זה?
אני דרשתי להעביר את הנושא לוועדת העלייה והקליטה, בגלל עומס של דברים כאן בכנסת. אני פניתי לא פעם לשר האוצר – היה עסוק, היה עייף. אבל אני אומרת לכם, רבותי, כאשר עושים מעשה טוב וקורה משהו בדרך, צריכים מייד לתקן. האנשים האלה הם בגיל 90, 90 פלוס. אתה יודע, היושב-ראש, מה אמרו באחת הישיבות? נציגת משרד האוצר ברשות אמרה: הם יכולים לחזור לביטוח לאומי. מה זה, פינג-פונג? מה זה היחס הזה לניצולי שואה? אלה אנשים מבוגרים, וקשה לי לתאר שחלק מהם סיעודיים, וקשה לי להגיד כאן שחלק אפילו בטיטולים. אתם יודעים איזה מחלות יש אצל האנשים האלה בגיל 90.
אז לקחו אותם מביטוח לאומי, הייתה כוונה טובה, יצא מה שיצא – לא משנה. לא משנה מה קרה. לא מגיע להם. מה פתאום לא מגיע להם? הם היו חייבים לקבל תוספת. מדינת ישראל וממשלת ישראל אישרה מיליארד ש"ח. לאן נעלמו הכספים? אני שואלת: איזה פינג-פונג נעשה שם? איך מהסעיף הזה לסעיף אחר מעבירים את הכספים – העיקר שאנשים מאבדים 1,000, 1,300 שקל בחודש?
אני פניתי לשר האוצר. אני לא צריכה להמליץ לו מה לעשות, אבל בבית הזה, מבמת הכנסת, אני יכולה להגיד שאם רוצים, אין זו אגדה. אפשר לקבל ולהחליט, להתייעץ עם היועץ המשפטי של משרד האוצר ולתקן את הטעויות שנעשו בדרך. מי שלא עושה, לא עושה טעויות. הייתה כוונה טובה – אכזבה גדולה.
אז כדי לתקן, ולא לחכות עד שאנחנו נביא לכאן, לכנסת הזאת, יוזמת חוק, ונבטל, ונוסיף, ונחזיר – לא צריכים לחכות לזה. האנשים האלה הולכים לעולמם; אנשים מבוגרים מאוד. אני רוצה שבעצם מה שמדינת ישראל מחויבת לאנשים האלה – נחזיר להם, ונחזיר להם מייד. אז הוראת שעה של שר האוצר תעזור להחזיר את הצדק למקום.
אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, ולכם, חברי חברי הכנסת, אומנם בבית הזה כן יודעים לדבר, אבל בבית הזה יש חברי כנסת נאמנים לציבור. יש חברי כנסת ושרים בממשלת ישראל, ככה אני מאמינה, שמוכנים ומסוגלים להילחם עבור הציבור. אנחנו שליחי ציבור בבית הזה, הציבור שלח אותנו כדי שאנחנו נגן על הזכויות של אותו ציבור שלא מסוגל היום לדבר גם בבית הזה וגם ברחוב. אנחנו, בגלל הציבור הזה, למען הציבור הזה, חייבים להתאחד. אדוני סגן שר האוצר, הצדק צריך לחזור, וצריך להחזיר לאנשים האלה אותם כספים – שאני רוצה להגיד, רוצה להאמין, לא בזדון ולא ברשלנות; קרתה טעות. קרו טעויות באולם הזה וקרו טעות בעולם בכלל – להחזיר להם. רנטה בחיים לא הייתה הכנסה ולא צריכה להיות. רנטה מגרמניה היא הכנסה במדינת ישראל? לא, היא לא הכנסה. צריכים להחזיר את החוק של יורי שטרן – בסך הכול 4,700 שקל.
נכון שיש הטבות שהם היו צריכים לקבל ולא קיבלו, ובגלל זה אני דורשת ממשרד האוצר להחזיר לאנשים האלה רטרואקטיבית את כל סכומי הכסף שבעצם ירדו מחשבונם והם לא היו מסוגלים לקבל ולא קיבלו.
אני מבקשת צדק למען ניצולי השואה, למען מדינת ישראל. אם לא היו האנשים האלה בעולם, אם הסבל שהם עברו לא היה קורה, אז יכול להיות שלא הייתה לנו מדינת ישראל. אנחנו מחויבים לניצולי השואה; מדינת ישראל מחויבת להם. ובגלל זה, כלפי האוכלוסייה הזאת, לא כמו כלפי אוכלוסייה אחרת, אנחנו מחויבים וצריכים לעשות הכול מייד, מהר, בהוראת שעה של שר האוצר ומשרד האוצר, כדי שהם יקבלו את מה שמגיע להם. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת לנדבר. סגן השר כהן ישיב על ההצעה. בבקשה, אדוני.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אמן.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
אדוני היושב-ראש, חברת הכנסת סופה לנדבר, השרה לשעבר, חברי חברי הכנסת – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
כן, חבר הכנסת אחמד טיבי. אגב, תבדוק מה שאמרתי לך, זה רעיון טוב.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
אחמד טיבי, טיבי אחמד – כל אחד לחוד ושניהם ביחד הם ארבעה.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
זה יותר מדי. אל תשכח, חיים, שזו מדינה יהודית דמוקרטית, עם כל הכבוד.
הפגיעה בניצולי השואה בעקבות תיקוני חקיקה בשנת 2014. גברתי השרה, התוכנית הלאומית לסיוע לניצולי שואה משנת 2014, שציינת אותה, כללה כמה צעדי סיוע מיטיבים ומשמעותיים, ואני אפרט: מענק שנתי והטבות נלוות ל-85,000 ניצולי שואה שאינם מקבלים קצבה חודשית; מתן פטור מתשלום על תרופות לכלל ניצולי השואה בישראל; השוואת זכויותיהם של יוצאי מחנות וגטאות שעלו לישראל לאחר 1 באוקטובר 1953 ושל נכי רדיפות הנאצים – זה שינוי רדיקלי; מענקים לניצולי שואה נזקקים, ועוד ועוד – שורה ארוכה של הטבות.
על מה שגברתי העלתה בהצעה לסדר-היום, אני חייב להסביר, שצעד מיטיב במיוחד נוגע לניצולי שואה מקבלי הבטחת הכנסה: אלו הוכרו באופן אוטומטי כזכאים לקבלת תגמול מוגדל, המיועד לנזקקים, שהוא גבוה יותר מקצבת הבטחת ההכנסה ששולמה להם, וזאת בלי שנדרשו להגיש בקשה, תוך ביטול ביורוקרטיה. כמו כן נקבע כי כל ההטבות הנלוות שניתנו להם כמקבלי הבטחת הכנסה מכל גוף ציבורי שיהיה – רשויות מקומיות, רשות המים, רשות החשמל וכיוצא בזה – ימשיכו להינתן להם.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
בינתיים הם מקבלים תשלום – – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
ימשיכו – – –
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
בינתיים, עד שזה יעבוד, הביורוקרטיה חוגגת במדינת ישראל – – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
עם זאת – כן, כבוד השרה – עם זאת, מי שעדיין יבקש לוותר על התגמול המוגדל כניצול שואה ולחזור למעמדו כמקבל הבטחת הכנסה, אף שהתגמול המוגדל גבוה יותר ואף שבשורת ההטבות הנלוות התגמול יותר גבוה – ושומרים להם את כל ההטבות – אנו נאפשר זאת ללא צורך בתיקון חקיקה. לא צריך תיקון חקיקה.
על כל פנים, מכיוון שהנושא שהעלית הוא נושא מאוד רגיש, אני מציע להעביר אותו לוועדת העבודה והרווחה, ברשותך, אם תרצו ותסכימו. אם חברי יסכימו, אנחנו נעביר את הנושא לוועדה, ושם נמשיך ללבן את זה, ושם נוכיח, גברתי השרה, שהם גם מקבלים מענק מוגדל יותר וגם לא גורעים להם את כל ההטבות הנלוות מכל מה שקיבלו בעבר. אוקיי? תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
את מסכימה, חברת הכנסת?
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
אדוני סגן השר, אתה מדבר על חוק, אתה מדבר על מיליארד שקל שהעבירה מדינת ישראל לניצולי שואה, ואני לא רוצה להתווכח. אתה מדבר על חוק ואני מדברת על מציאות. מה שקרה במציאות: לקחו באוצר – ברשות של האוצר, לקחו את הרנטה והיא נחשבת היום להכנסה. בגלל זה – אני בדקתי את הדברים, תאמין לי – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
גברתי, אני – – –
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
– – שלפני שאני מדברת באולם הזה אני בודקת דברים. אני מזמינה אותך לבוא מחר לוועדת העלייה והקליטה לדיון שני, ואני אומרת לך שזה מתקיים מחר כאן בכנסת. אני רוצה להגיד לך שלוקחים רנטה שאנשים מקבלים מגרמניה והיא נחשבת פתאום להכנסה. אז במקום הסכום שהם היו צריכים לקבל על הנכות שלהם – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
טוב, תודה.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
– – הם מקבלים תוספת לרנטה שהם מקבלים ממילא מגרמניה; התוספת הזאת היא של 700 שקל. הם איבדו הטבות, הם איבדו 1,300 שקל בחודש. אני מבקשת ממנהלת הרשות, יושבת-ראש הרשות, שיעשו חשבון, והיא יודעת בדיוק, היא הייתה בישיבה כאשר אני נכחתי שם. זה היה גם בטלוויזיה, בשידור.
אני מבקשת ממך, תבדקו את הדברים, ולא צריך להביא לכאן ניצולי שואה, שיגיעו לכאן עם הפגנות, ועם רעש, בגלל שמשהו נעשה לא בזדון, או בזדון, ונעשה כך שהאנשים האלו איבדו את ההכנסה; הם איבדו הכנסה, הם איבדו 4,700 ש"ח בשנה – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חברת הכנסת – – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
לא איבדו.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
– – זאת אומרת, ביטלו את החוק של יורי שטרן. מי נתן לרשות את האפשרות לבטל את הדברים האלה?
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
צר לי, ואני חוזר ואומר: שום הטבה לא נגרעת, והם מקבלים תגמול הרבה יותר גדול. את כל ההטבות שהם קיבלו בעבר הם ממשיכים לקבל. אני לא יודע על מה את מדברת, אבל כדי לבדוק את זה אני מציע להעביר את זה לוועדה, ושם נברר את הדברים.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
הוועדה – – – בעוד כמה חודשים – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
את מסכימה להעביר את זה לוועדה?
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
אני ממליצה לשר האוצר לקבל הוראת שעה ולתקן את העוול.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
טוב, אז אנחנו נצביע בעד ונגד – –
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
הכול יטופל. ועדת העבודה בבקשה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
– – העברה לוועדת העבודה והרווחה. בבקשה, נא להצביע.
הצבעה מס' 10
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 6
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<סגן שר האוצר יצחק כהן:>
לא הספקתי.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו נוסיף את סגן השר.
בעד – 6, שבעה כולל סגן השר, להעביר לוועדת העבודה והרווחה את הצעתה לסדר-היום של חברת הכנסת לנדבר בנושא פגיעה בניצולי השואה בעקבות תיקוני חקיקה משנת 2014.
<הצעה לסדר-היום>
<הפקעת קרקעות בעיסאוויה>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו עוברים להצעה לסדר-היום בנושא: הפקעת קרקעות בעיסאוויה, מס' 818, של חבר הכנסת אוסאמה סעדי. ישיב על ההצעה סגן שר הפנים ירון מזוז. בבקשה, חבר הכנסת סעדי. לרשותך עשר דקות.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כבוד סגן שר הפנים, חברי חברי הכנסת, כבוד סגן שר הפנים, אני מנצל את ההזדמנות שאתה נמצא פה, והיום העליתי בנאום בן הדקה כמה נתונים שאני גאה בהם ביחס לכפר שלי, כפר עראבה, שנמצא בגליל. בפגישה שלנו, אני וחברי חבר הכנסת אחמד טיבי, העלינו בפני שר הפנים – עם ראש המועצה מר עלי עאסלה והסגן שלו אחמד כנאענה – העלינו נושא ובקשה להפוך ולהכריז על עראבה כעיר. כבוד השר נענה והקים ועדה לבדיקת העניין, והבטיח שתוך כמה שבועות העניין יוסדר ועראבה תוכרז כעיר, והבניין החדש שהולך ונבנה בכפר יהפוך לעירייה. כבוד ראש המועצה הזמין את כבוד השר לחנוך את בניין העירייה.
היום התפרסם מאמר של עיתונאית בת הכפר, עיתונאית ידועה, מקבולה נסאר, על סמך נתונים שאסף עיתונאי מהכפר, עווד דראושה, ולפי הנתונים האלה 150 רופאים, מהכפר בלבד, קיבלו הסמכה, וזה מהווה שישה רופאים ל-1,000 תושבים. לידיעתכם, סגן השר וחברי הכנסת הנכבדים וכבוד היושב-ראש, הממוצע בישראל הוא 3.3 לכל 1,000, ובמדינות ה-OECD הממוצע הוא 3.8. השיא נמצא בקובה. זה קצת מוזר, אבל בקובה הם השיאנים, הם מחזיקים בשיא העולם – 7.8 לכל 1,000. ה-150, חבר הכנסת טיבי, זה רק רופאים, לא רופאי שיניים; עם רופאי שיניים זה 250. ואני יכול להגיד שאני יודע, בהיותי עורך-דין, שיש יותר מ-120 עורכי-דין בכפר. יש מאות מהנדסים, פסיכולוגים. חבר הכנסת איימן עודה גם הוא קשור לכפר, אשתו היא מהכפר עראבה, ולכן גם הוא יודע שהכפר הזה עומד היום בראש הרשימה של היישובים במספר האקדמאים ובוגרי האוניברסיטאות בארץ ובחו"ל.
ולכן עראבה היא מקור של הון אנושי, ואנחנו שמחים שהיא תהפוך לעיר, ואנחנו רוצים לפתח את הכפר, ובאמת שיהפוך לעיר, עם כל התשתיות, עם אזורי תעשייה, ולסדר את הנושא הכאוב של הפקעת קרקעות, של תכנון, של בנייה. שכונות שלמות שם, אדוני סגן השר, הן בלי היתר, ואני מקווה שנגיע לתוכנית מתאר.
ומכאן אני עובר לנושא של ההצעה לסדר-היום, שנדחתה כמה פעמים, והיא בעניין שכונת אל-עיסאוויה. שכונת אל-עיסאוויה – ואני מצטער שרק מספר חברים מצומצם מאוד, ומהרשימה שלנו רק חבר הכנסת אחמד טיבי וראש הרשימה איימן עודה, נשארו לשמוע את העניין הזה. אנחנו ביקרנו בשכונת אל-עיסאוויה על-פי הזמנת – – –
<שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
האיכותיים נשארו.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
האיכותיים – ראש הרשימה, והאיכותי הבולט.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
אחמד טיבי הוא הכוכב.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אנחנו ביקרנו, כבוד השר, ביקרנו שם בשכונה, ואני מבקש ומזמין – – –
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
אני מבקש, גם עאידה פה.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אה, עאידה. עאידה פה.
שכונת אל-עיסאוויה נבנתה במאה ה-16. אתם יודעים למה שמה אל-עיסאוויה, איימן, חבר הכנסת טיבי? המסורת קושרת את השם הזה למסעותיו של ישו הנוצרי, סידנא עיסא, ומכאן גם בא השם של השכונה, אל-עיסאוויה. בכפר יש עץ חרוב, שג'רת אל-חרוב מוקדסי. מסורת אחרת מסבירה את השם של ג'אמע אל-ארבעין, שנמצא בלב הכפר: לפני שקיבלו תושבי הכפר את הדת המוסלמית, חיו בכפר 40 איש בלבד. בכל פעם שנולד תינוק, מת אחד המבוגרים. רק אחרי שקיבלו על עצמם את הדת ובנו את המסגד, החלה אוכלוסיית אל-עיסאוויה לגדול ולגדול. היום מונה השכונה כ-15,000 תושבים, אדוני סגן השר.
לפני 1967 היה לכפר שטח 12,000 דונם. אל-עיסאוויה, כמוה כיתר שכונות אל-קודס אל-ערבייה, ירושלים המזרחית, נכבשה בשנת 1967, והשטח – מ-12,000 דונם נהיה רק 2,000 דונם. היתר זה מחוץ לשטח המוניציפלי, כאשר עיקר ורוב השטח נמצא בשטח שמכונה 1E, וכמובן יש כוונה להפקיע את השטח הזה על מנת לעשות חיבור בין מעלה-אדומים לירושלים.
מתוך ה-2,000 דונם, כבוד השר, לפי תוכנית המתאר שהייתה, רק 660 דונם זה שטח בנוי – שאפשר לבנות בו. זה כל מה שיש לכפר אל-עיסאוויה, לשכונת אל-עיסאוויה. עשר שנים, מאז 2004, אין שום תוכנית מתאר לכפר אל-עיסאוויה. התושבים, ביחד עם עיריית ירושלים, ניסו לקדם תוכנית, הביאו אנשי מקצוע, נתנו תוכנית שעונה על הצרכים, שינוי ייעוד, להרחיב את השטח הבנוי ולפתח תשתית כבישים. אם מישהו יבקר באל-עיסאוויה הוא צריך שעה, שעה וחצי אך ורק כדי להיכנס לאל-עיסאוויה. עיסאוויה מוקפת מכל הצדדים: בית-החולים "הדסה"; האוניברסיטה העברית; יש מחנה צבאי; יש כביש מס' 1; יש את השכונות היהודיות שנבנו אחרי הכיבוש בשנת 1967. אבל אז החליטה עיריית ירושלים לקדם תוכנית מתאר משלה, ואז נותק הקשר בין העירייה לבין אנשי המקום לבין האוכלוסייה שם, ומזה כעשר שנים אין תוכנית מתאר, והאנשים שם חיים בתת-תנאים, אדוני סגן השר. שמענו פה הרבה שבמגזר הערבי לא בונים לגובה, והפתרון זה בנייה לגובה. אם תלכו לאל-עיסאוויה, אין סנטימטר אחד פנוי; בונים לגובה, לרוחב, לעומק. איפה שאתה תרצה בונים על מנת לגור, ואין כל שטח פנוי.
לא רק זאת אף זאת, אדוני סגן השר: עתודות הקרקע היחידות שנמצאות בבעלות אל-עיסאוויה הן בצד בין אל-עיסאוויה לא-טור, ויש שם שטח של 750 דונם, מתוך זה 450 דונם לאל-עיסאוויה ו-350 דונם לא-טור. מה רוצים לעשות שם, אדוני סגן השר? גן לאומי. רוצים להפקיע 750 דונם כשזאת עתודת הקרקע של אל-עיסאוויה וא-טור.
לא רק זאת אף זאת: יש עוד כ-500 דונם ששייכים לאל-עיסאוויה, לשועפאט, לראס-חמיס. מה עושים שם, אדוני השר? רוצים לעשות מטמנה. מה זאת מטמנה? לזרוק את כל העפר ואת כל הפסולת של הבניין, וזה שם נמצא בוואדי. ורוצים בערך – אני אגיד לכם את המספרים, זה מספרים שהם מדהימים. כמעט מדי יום ביומו, משעה 06:00 עד השעה 22:00, במשך כ-20 שנה – בממוצע 168 משאיות ביממה זורקות את כל הפסולת של ירושלים בשטח הזה שבין אל-עיסאוויה לבין שכונת הגבעה-הצרפתית.
אני חייב פה גילוי נאות, שהיה דיון לפני כשלושה שבועות ביוזמתו של חברי מיקי לוי ואנשי הגבעה-הצרפתית בוועדת הפנים, בראשות חברי דוד אמסלם, ודנו בעניין של המטמנה. אני במקרה הזדמנתי לדיון של ועדת הפנים ואמרתי: טוב שיש הגבעה-הצרפתית, כי אחרת אף אחד לא היה מתייחס לאנשי אל-עיסאוויה, והעניין של המטמנה היה עובר ואף אחד לא היה מתנגד. טוב שאנשי הגבעה-הצרפתית, אדוני השר, באו ומחו והתנגדו ורוצים להפסיק את המטרד הזה ורוצים איכות חיים.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
תן לו לענות.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
בטח, בטח שאני אתן לו לענות.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הזמן הסתיים, אדוני.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
מפקיעים את כל עתודות הקרקע, אדוני היושב-ראש, מאל-עיסאוויה. אנחנו, אנחנו מדגישים ואומרים: אל-עיסאוויה היא אומנם שטח כבוש, כיתר השטחים שנכבשו בשנת 1967, והם רוצים להשתחרר ולהקים ולהיות חלק מהמדינה הפלסטינית, אבל על-פי החוק הישראלי היא חלק מהשטח המוניציפלי של ירושלים, ועיריית ירושלים אחראית לה. אבל במקום שהיא תנסה לקדם את התוכניות ולתת לה עתודות בנייה, היא מפקיעה את כל עתודות הקרקע שאינן.
לסיכום, אדוני היושב-ראש – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
רק משפט אחרון. אתה אחרי הזמן.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
משפט אחד. שכונת עיסאוויה לא צריכה פארקים, לא צריכה גנים ולא צריכה איכות חיים; שכונת אל-עיסאוויה צריכה חיים. (אומר בערבית: אל-עיסאוויה צריכה חיים, חופש ועצמאות.) תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת. אדוני סגן השר, בבקשה, סגן השר מזוז.
<סגן שר הפנים ירון מזוז:>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, חבר הכנסת אוסאמה סעדי, נתבקשתי להשיב לך על ההצעה לסדר-היום שהגשת.
התוכנית לגן לאומי מורדות הר-הצופים עתידה להיבנות בשטח המצוי במורדות המזרחיים של הר-הצופים וגובל בשכונת עיסאוויה מצפון ובשכונת א-טור מדרום. התוכנית אושרה על-ידי הוועדה המחוזית ירושלים, והוגש ערר לוועדת המשנה של המועצה הארצית. התוכנית נדונה בוועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון ובנייה, והיא אישרה את הגן הלאומי. עם זאת, ועדת הערר ביקשה מהוועדה המקומית לבצע את הבדיקה התכנונית של צורכי ציבור בשכונות עיסאוויה וא-טור, הגובלות בגן הלאומי. בדיקה זו תוצג בפני הוועדה המחוזית, ועל בסיסה תחליט הוועדה אם נדרש לצמצם את גבולות הגן הלאומי או להותירם ללא שינוי. הבדיקה התכנונית של הוועדה המקומית ירושלים טרם הוגשה לוועדה המחוזית, ולכן התוכנית נמצאת עוד בתהליך התכנון.
בנוסף, בשטח הנדון קיימת בנייה בלתי חוקית, אשר בוצעה תוך פגיעה קשה בשטח פתוח שאינו מיועד לבינוי.
מאחר שהנושא עדיין נמצא בדיונים בוועדות התכנון, אני מבקש להעביר את זה לוועדת הפנים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אדוני מסכים?
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
כן.
<סגן שר הפנים ירון מזוז:>
תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אוקיי. אם כן, אנחנו נצביע על העברת ההצעה לסדר-היום בנושא הפקעת קרקעות בעיסאוויה לדיון בוועדת הפנים. אני מבקש שחברי סגן השר יחזור למקומו כדי להצביע.
נא להצביע.
הצבעה מס' 11
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 10
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
עשרה בעד, ללא מתנגדים, ללא נמנעים. אני קובע כי ההצעה לסדר-היום בנושא הפקעת קרקעות בעיסאוויה תעבור לדיון בוועדת הפנים של הכנסת.
<שאילתות ותשובות>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
עכשיו שאילתות לשר הרווחה והשירותים החברתיים. השר מתבקש לעלות.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
שאילתה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
שאילתה. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה.
<9. המחסור בתקנים לעובדים סוציאליים ברשויות המקומיות>
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
השאילתה היא בנושא המחסור בתקנים לעובדים סוציאליים ברשויות המקומיות.
יש מחסור בתקנים לעובדים סוציאליים ברשויות המקומיות, והדבר גורם ללחץ על לשכות הרווחה. העובדים הסוציאליים כורעים תחת העומס, והאזרחים לא מקבלים את השירות הראוי.
ברצוני לשאול:
1. מה הוא מספר התקנים החסרים בכלל ובמגזר הערבי בפרט?
2. מה ייעשה לפתרון הבעיה?
<שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
הכינו לי תשובה כתובה; אני לא רוצה לקרוא תשובה כתובה.
לטענת האוצר, חסרים כ-480 תקנים. אני חושב שחסרים איזה 1,000. בדרישות התקציב בכללי אני חושב שחסרים – אני לא נכנס אם המגזר הערבי קיבל יותר ביחס למגזר היהודי – בכלל אני חושב שחסרים לפחות 1,000 תקנים. אני חושב שצריך לשפר את שכרם של העובדים הסוציאליים; אני חושב שצריך לקלוט אותם לתוך העיריות או לתוך משרדי הממשלה – כל זה לא כתוב לי פה, אני אומר לך את מה שאני הולך להילחם עליו בתקציב – כדי שהם יוכלו לתת רווחה אמיתית, כי אני רואה היום בעובדים הסוציאליים את אלה שבאים לעזור לציבור הנזקק והם הנזקקים לעתיד. את זה אני חושב שבמשרד הרווחה נצטרך לפתור, וזה לא בדיוק כתוב לי פה, אז אני אומר לך את מה שאני חושב שצריך להיות.
בתקציב הזה יהיה קרב גדול על התקנים של העובדים הסוציאליים. בטח ובטח לתת למגזר הערבי, כי הוא נמצא באשכולות 1–3, אז אם – זה לא נוגע לפה, אבל צריך לסדר להם קצת את המצ'ינג, לשפר להם קצת את המצב. אני מקווה שעניתי לך. זה מה שאני חושב שצריך לעשות, ואם יש לך עוד שאלה, אני אענה לך הלאה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
יש לך שאלה נוספת, גברתי?
<שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
כן, יש לה, ראיתי בדף.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
לצערי הרב, אני חושבת שהמחסור הוא הרבה יותר גדול מ-1,000.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
בואי נביא 1,000.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
אני מסכימה. בוא נביא 1,000, זה מצוין. אבל מצד שני אני יודעת שממוצע הטיפול אצל עובד סוציאלי ערבי זה 300 תיקים, כאשר הממוצע הוא בדיוק חצי לעובד סוציאלי יהודי.
הייתי רוצה לשאול באופן יותר ספציפי: האם קיימת תוכנית ברורה? כמה תקנים אפשר להוציא לאוכלוסייה הערבית, במיוחד לנוכח העובדה שהזכיר כבוד השר שבעצם האוכלוסייה הערבית ברובה נמצאת באשכולות מ-1 עד 3, כלומר הצורך הוא הרבה יותר גדול אפילו מהאחוז באוכלוסייה באופן כללי?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:>
תשמעי, אני לא יודע מה זה מספר תיקים. אם ניקח את התיקים במגזר היהודי, זה 200. את אומרת שבמגזר הערבי זה 300. יש שם הרבה תיקים שבאו לדרישה חד-פעמית. צריך לעשות סדר בתיקים. צריך לראות כמה מטפלים באמת, בשני המגזרים. גם אם מישהו צריך לטפל ב-50 תיקים זה המון. זה לא משנה 300 או 200 – אי-אפשר לטפל לא ב-200 ולא ב-300, וזה הקרב שלי מול משרד האוצר. הקרב שלי זה להביא תקציב ולתת לכל אזרחי מדינת ישראל את מה שמגיע להם, הן במגזר היהודי והן במגזר הערבי. אנחנו ערב תקציב, ואני מקווה שאני אקבל את מה שאני מבקש. אם נקבל 1,000 נגיד שעשינו סדק בקיר; עשינו סדק בקיר, ואז נלך הלאה. הבעיה היא שהם מדברים על מספרים הרבה יותר נמוכים.
אני מקווה שאני אצליח לרצות אותך – לא הקראתי מהדף – לרצות אותך ולעזור לציבור האוכלוסיות המוחלשות במדינת ישראל. בשביל זה הלכתי לשם. אם אני אאכזב אותך, אני מאכזב את עצמי. תודה רבה לכם.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה לשר הרווחה על התשובה.
<הצעה לסדר-היום>
<הודעת משטרת מחוז המרכז שהמניע לרצח דוד בר קפרא הי"ד היה מניע פלילי>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הנושא הבא: הודעת משטרת מחוז המרכז כי המניע לרצח דוד בר קפרא הי"ד היה מניע פלילי, הצעה לסדר-היום שמספרה 1027, של חבר הכנסת יצחק וקנין. בבקשה, אדוני. ישיב לך השר לביטחון פנים, השר גלעד ארדן.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר לביטחון פנים, חברי חברי הכנסת, ביום רביעי, 24 באפריל 2015, נרצח דוד בר קפרא, השם ייקום דמו, במהלך עבודתו בכרמו שבכרמי-יוסף, על-ידי שני פלסטינים, שוהים בלתי חוקיים, שחדרו לשטח ישראל מביתם שבבית-לקיא. זה היה רצח אכזרי, תוך שימוש במכות אגרופים, מקלות וחומר חומצתי.
בשלושת השבועות האחרונים משטרת ישראל ניהלה בעזרת השב"כ את חקירת שני המרצחים. על סמך טענותיהם של שני המרצחים, השב"כ המליץ לפרקליטות המדינה – כי המניע לפעולה הוא פלילי. זה הוגדר כשוד שהסתבך. משנשאלו על-ידי בני המשפחה, טענו נציגי השב"כ והמשטרה כי המלצה זו מתבססת רובה ככולה על טענת המרצחים ועל תרגילי חקירה, אף שאין ראיות חותכות, או לכל הפחות ראיות נסיבתיות בשטח, המוכיחות את טענותיהם.
משפחת בר קפרא הוכתה בתדהמה רבה נוכח המלצה זו. לא רק שאין ראיות המוכיחות את המניע הפלילי, אדרבה, הראיות בשטח סותרות מכול וכול טענה זו, שכן הרוצחים לא גנבו דבר, אף שבכרם היה רכב בשווי כ-100,000 שקלים ואף שהאב דוד, השם ייקום דמו, נשא על גופו כסף מזומן, שהוחזר בינתיים למשפחה. זאת ועוד, לאחר שבר קפרא הוכנע והופל ארצה, הרוצחים המשיכו להכותו באכזריות, בשימוש במקלות ואגרופים, עד לאובדן הכרתו ומותו. השב"כ הודה כי הרוצחים מוכרים כפעילי טרור שפעלו סמוך לביתם נגד חיילי צה"ל ואזרחי ישראל. בעדות המרצחים נשללה איבה על בסיס אישי בינם לבין קורבנם. נציין כי גופתו הושחתה לאחר המעשה על-ידי שפיכת חומר הדברה, נעשה ניסיון להסתירו, והוא נותר מתבוסס בדמו.
על רשויות האכיפה, ובראשן פרקליטות המדינה, לתת ביטוי בדין לטענות אלו, הסותרות לכאורה את המסקנה שמדובר בשוד שהסתבך. גם אם לטענת המשטרה מדובר בשוד שהסתבך, הרי הגדרת המעשה כפלילי מסתירה את העובדה שהמעשה כלל גוון לאומני מובהק של אכזריות אין-קץ, הן במהלומות והן בהשארת הנרצח מתבוסס בדמו.
לאחר סיום חקירת המשטרה ולנוכח תוצאותיה, משפחת בר קפרא פנתה אלי, כמו גם לשרים וחברי כנסת נוספים, כדי לדרוש ולחקור ולהגיע לחקר האמת ולפתרון השאלות הקשות אשר נותרו ללא מענה, אשר עומדות בסתירה גמורה להמלצת השב"כ בדבר מניע הפעולה.
כמי שנושא החקלאות קרוב ללבו, מכיוון שאני חושב שמעשה אשר נעשה בכוונת זדון, ושאינו תלוי בהיכרות אישית עם הנרצח, הוא לכאורה לאומני, אני פונה לגורמים האמונים על כך לבחינת חקירה מחודשת. האמת חייבת להיחשף כאן. כי אם רבי דוד, השם ייקום דמו, נרצח על יהדותו ולא על רקע כספו, או לפחות גם על רקע יהדותו, אז הוא מצטרף לקבוצה גדולה, לצערנו, של נרצחים על קידוש השם, ואין שום סיבה שייחשב לקורבן של שוד.
בשולי הדברים אוסיף כי ראוי להקים גוף בדרג גבוה, שהוא ורק הוא יקבע על סמך מכלול של נתונים, ולא נתון אחד – כמו פה, למשל, על סמך טענת החשודים – אם פשע נעשה על רקע לאומני או על רקע פלילי. נדמה לי שהמסקנה הייתה נחפזת מדי, וגם התקבלה בדרג לא מספיק גבוה ולא עם ראייה רוחבית. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה לחבר הכנסת וקנין. השר גלעד ארדן, בבקשה.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, דוד בר קפרא, זכרו לברכה, נרצח באכזריות מזעזעת בחודש שעבר במהלך עבודתו החקלאית במטע ליד מושב פדיה. במענה למה ששאל, או העיר, חברי ידידי חבר הכנסת וקנין, שאני מודה לו על העלאת הנושא הזה לסדר-היום – אתה הגשת גם שאילתה בנושא הזה, נכון? ואני אז הבהרתי שאכן מדובר באירוע חמור, ושמשטרת ישראל ושירות הביטחון הכללי ימשיכו לפעול במלוא העוצמה ושמו את זה במקום גבוה בסדר העדיפויות, כדי לאתר במהירות את המפגעים הרוצחים ולהביאם לדין, וזה מה שהיה.
תיק החקירה – אני קודם מוסר את הפרטים שהם לכאורה יבשים, אבל חשוב להבין אותם כדי להבין איך התהליך הזה מתנהל. אם הכנסת תחליט שיש מקום אולי לשנות אותו בחקיקה, אפשר לבחון את הדברים. כרגע הגורמים שמעורבים בהחלטות פועלים על-פי החוק הקיים. תיק החקירה התנהל ביחידה המרכזית של מחוז מרכז במשטרה בשיתוף, אפשר לומר אפילו בהובלה, של שירות הביטחון הכללי.
ביום שני האחרון, כפי שאמרתי, הוגשו כתבי-אישום כנגד החשודים באשמת רצח לבית-המשפט המחוזי בלוד על-ידי פרקליטות מחוז מרכז. כתבי-האישום מלמדים על היכרות מוקדמת בין אחד הנאשמים לבין דוד בר קפרא, זיכרונו לברכה. על-פי כתבי-האישום, הנאשמים הגיעו לכרם של דוד והחליטו לשדוד את כספו. לאחר שדוד, זיכרונו לברכה, התחיל לצעוק, הכו אותו הנאשמים במטרה לשדוד את כספו, והמשיכו להכותו באכזריות אף לאחר שקרס על הרצפה, כאשר אחד הנאשמים אף שפך עליו חומר הדברה. לאחר שדוד בר קפרא ז"ל איבד את הכרתו, חיפשו הנאשמים כסף בכיסיו, ומשלא מצאו את מבוקשם הותירו אותו כשהוא חבול באופן קשה ונמלטו מהמקום. עקב הפגיעות שגרמו לו הנאשמים, וחרף הפעולות שנעשו להצלתו בבית-החולים, לצערנו הרב נקבע מותו.
לאחר חקירה מקיפה של גורמי החקירה במחוז מרכז נקבע כי המניע לרצח הוא פלילי. אני רוצה שוב להדגיש שהתהליך הוא כזה, שהגורמים שמובילים את החקירה – במקרה הזה שירות הביטחון הכללי – הם אלה שעל בסיס מכלול הנסיבות שנבחנות בתיק בסמכותם לקבוע אם זה על רקע פלילי או על רקע לאומני. הקביעה של השב"כ במקרה הזה הייתה מוסכמת גם על המשטרה וגם על הפרקליטות.
אני שוב אומר שאני מבין לחלוטין את הכאב הנורא של המשפחה ואת הדאגה של חברי חבר הכנסת וקנין, כי גם אני שואל את עצמי, ושאלתי את זה גם את הגורמים שהיו מעורבים בנושא. אבל מה לעשות, שרים וגורמים פוליטיים, או גורמים ממשלתיים, נבחרי ציבור, אין להם סמכות להיות מעורבים בפרטים של חקירות, כי אם זה יתחיל, אנחנו יודעים גם איפה זה ייגמר, ואנחנו, אין לנו אלא להתבסס על הפרטים ועל המסקנות של גורמי אכיפת החוק.
גם אני שאלתי שאלות לא פשוטות: איך זה, למשל – האם, בהנחה שהם היו מנסים לשדוד באותן נסיבות מישהו ערבי, פלסטיני, האם הם היו נוהגים באותה צורה אם לא היו מצליחים לשדוד אותו, להשיג כסף – האם היו נוקטים אלימות ברמה הזאת? כמובן, אף אחד הוא לא בוחן כליות ולב, וקשה מאוד לתת תשובות. הבעיה היא שאני היום לא יכול בעצם לשנות את המסקנות של צוות החקירה, ובסוף מי שמקבל את מכלול הראיות זה הפרקליטות, והיא מגישה את כתב-האישום ומציינת על איזה רקע התבצע הרצח.
אבל אני לא חושב שאנחנו צריכים להטיל ספק במקצועיות של הצוות החוקר. יכול להיות, ופה אני אולי מעביר את הכדור גם אל הכנסת וגם אל עצמי – כי שאלתי את השאלות הללו גם אל מול שרים אחרים; יכול להיות שהכנסת צריכה לבחון יוזמת חקיקה שאומרת שרצח שמתבצע על-ידי שוהים בלתי חוקיים בתוך מדינת ישראל, כלומר פלסטינים ששוהים כאן בלי רישיון חוקי, יכול להיות שצריך לקבוע בחקיקה שבאופן אוטומטי זה יוגדר כרצח על רקע לאומני, ואז, במקרה הזה, אני אומר, גם המשפחות יחושו אחרת. ובאמת, אני מעריך שברוב המקרים – עוד פעם, זה לא קביעה מדעית, הרי, הקביעה הזו; זו קביעה של בני-אדם שמתרשמים ממכלול, ואין שום הגדרה מדעית שאומרת מה עבר בראש של הבן-אדם שרצח, אם הוא הגיע עד כדי רצח כי הרגיז אותו החוב הכספי או שזה מצטרף לכך שזה שחייב לו הוא גם יהודי, ואז זה בעצם על רקע לאומני. אף אחד לא יכול באמת לדעת, ועם כל הכבוד, אני לא הייתי רוצה שנסתמך על האמירות של הרוצחים בחקירות שלהם, הרי הם מראש רוצים להזיק לאדם שאותו הם רצחו ולמשפחתו.
שוב, אני יכול רק להביע צער על הקביעה הזאת ועל התחושות הקשות מאוד של המשפחה, שגם איבדה את היקר לה מכול וגם מרגישה שבהיבטים האחרים נעשה לה עוול. אני מקווה שהפרקליטות וגורמי החקירה ישקלו שוב את עמדתם. אני לא חושב שכתב-אישום הוא סוף פסוק, שאין אחריו ולא כלום. ממה שנאמר לי, אני לא בדקתי את זה, אז בעבר היו עתירות אחרי מקרים כאלה, ולפעמים הייתה התערבות, גם שיפוטית.
אבל אני שוב חושב שכולנו צריכים לבחון את עצמנו כאן בכנסת ובממשלה, אולי ראוי לקבוע איזושהי חקיקה שתיתן בהירות יותר גדולה, ואולי, בסופו של דבר, אם מדובר גם בהשלכות של טיפול במשפחה, והשלכות כספיות, יכול להיות שצריך בחוק להשאיר שיקול דעת לממשלה, גם ולמרות גורמי החקירה, כמדיניות, להחליט מתי בנסיבות מסוימות היא יכולה לקבוע שרצח כן התבצע על רקע לאומני. אני כרגע לא מצאתי את הבסיס החוקי בחוק הקיים. אם יהיה כזה, אני אנסה לסייע בנושא. תודה רבה.
אני מוכן להעביר את זה גם להמשך דיון בוועדה, ככל שהמציע יבקש.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
– – – להסתפק – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
להסתפק, מאה אחוז. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אז אין הצבעה, אתה מסתפק בתשובה. תודה, חבר הכנסת וקנין.
<שאילתות ותשובות>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת באסל גטאס, שאילתה לשר הפנים – בבקשה – בנושא: הריגת אדם במרדף משטרתי.
<6. הריגת אדם במרדף משטרתי>
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
יש עוד שאילתה של נחמן שי על אותו עניין.
לפני שבועיים נהרג אדם מעין-נקובא – שבועיים מאז, כמובן, השאילתה, שהייתה ב-20 במאי – במהלך מרדף של שוטרים שהוא לא היה מעורב בו.
רצוני לשאול:
1. האם המקרה מוכר?
2. אם כן – האם נפתח תיק במחלקה לחקירות שוטרים?
3. מדוע אין משעים את השוטר היורה עד להשלמת החקירה?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
תודה לחבר הכנסת גטאס ולחבר הכנסת שי על השאילתה.
1–3. האירוע שאליו מתייחסת השאילתה התרחש ב-22 באפריל השנה, כלומר לפני כשלושה חודשים, ובו אכן נהרג, לצערנו, אדם מהכפר עין-נקובא. הוא כן נחקר על-ידי המחלקה לחקירות שוטרים, נפתח תיק במח"ש, והתיק כבר הועבר להכרעת הפרקליט המטפל במח"ש, ואנחנו ממתינים בעצם להכרעה שלו.
לצערי, לפני שתהיה הכרעה של הפרקליט, אני לא יכול לתת פרטים נוספים בשלב זה. האמת, אני גם לא יכול לדעת, לא יכול לקבל אותם בעצמי, כי ברגע שתיק הוא במח"ש, והפרקליטות, שאמונה על הכרעה בתיק על בסיס הראיות, צריכה להחליט, אין דרך עדיין לקבל לא רק מידע ופרטים, אין לי גם דרך, כשר הממונה על המשטרה, לבקש מהמשטרה לקבל החלטות, אם יש צורך לקבל החלטות מינהליות, כמו השעיה או דברים אחרים, סנקציות אחרות כלפי שוטר. אין דרך עדיין, לפני שהפרקליטות מחווה את דעתה – אפילו באופן ראשוני – על הראיות בתיק החקירה.
אם יש צורך בפרטים נוספים, אני מציע לחברי הכנסת להפנות את השאלה, בקשה, למשרד המשפטים, שאליו כפופה המחלקה לחקירות שוטרים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. שאלת המשך.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
כשביקרנו, אדוני השר, בכפר באותו היום, יום ההלוויה, כמעט – היו הרבה עדים למקרה הזה. אנשים מכירים את השוטר, יודעים שהוא שוטר אלים, שהוא בהרבה מקרים אחרים השתמש באלימות פיזית נגד הרבה אנשים על עבירות, כביכול, עבירות תנועה, או התעמר באנשים; מוכר, דמות מוכרת בתחנה. ידוע לי גם שבמשך ה"שבעה", מפקד התחנה, כולל כנראה קצינים בכירים, קראו לתושבים, ישבו אתם, ניסו לשכנע אותם כאילו לרדת מהעניין ולעשות סולחה בין השוטר לבין התושבים. אז במקרה כזה, לפחות לדעתי, עוד לפני שיש תוצאות של חקירה, ואם אין לך סמכות לעניין הזה – להעביר אותו, להקפיא אותו, להשעות אותו; אבל להשאיר אותו באותו כפר במשך כל החקירה וגם לנהל משא-ומתן עם המשפחה – לדעתי, יש מה לבדוק בעניין.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
עוד פעם, אני חייב לומר, אני חודשיים בתפקיד, אני לא מכיר מבין 30,000 השוטרים איך ומה ומי מתנהג כך או אחרת.
כשאירוע הוא ברמת חומרה מסוימת, והוא מועבר לחקירה של מח"ש, אז החקירה היא של מח"ש. אם מח"ש מוצאת לנכון, על בסיס, אפילו תחילת הראיות, שיש איזשהו פגם ברור – או המפקדים שלו – שיש פגם ברור בהתנהלות שלו, אז על הבסיס הזה הם יכולים להשעות אותו. אני, אגב השאילתה – לא נדרשתי לכך בשאילתה; לא בדקתי איך רואים המפקדים של השוטר את ההתנהגות שלו. לכן, אני לא יכול לענות כרגע. אם תוגש שאילתה ספציפית על ההתנהגות שלו לתפיסת מפקדיו, ולא בהקשר הפלילי החקירתי, שמח"ש מופקדת עליו, אז אני אוכל לדרוש לבקש מהם התייחסות פרטנית.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני. חברת הכנסת מיכל רוזין – פעילות משטרתית נגד נשים במעגל הזנות. בבקשה.
<31. פעילות משטרתית נגד נשים במעגל הזנות>
<מיכל רוזין (מרצ):>
כבוד השר, כנסת נכבדה, באוקטובר 2014 דווח שבפשיטות על דירות המשמשות לזנות מתמקדת המשטרה במעצר ובנקיטת הליך פלילי נגד נשים במעגל הזנות. החוק הישראלי, כפי שידוע לך, השר, אינו אוסר זנות, מתוך כוונת המחוקק להגן על אותן נשים בזנות, ולא מתוך רצון לאפשר את תופעת הזנות. החוק כן אוסר, ואנחנו כמעט השלמנו – אנחנו עדיין מחכים מכם לתמוך בחוק הפללת לקוחות – אבל בהחלט השלמנו גם בכנסת הקודמת; סליחה, כנסת אחת לפני כן – את הנושא של איסור פרסום שירותי זנות ועוד. בעצם המחוקק אסר את כל המעטפת, כמובן כולל שדלנות והחזקת מקום לזנות.
רציתי לשאול:
1. האם קיימת הנחיה להעדיף מעצר נשים אלה על פני מעצר הסרסורים?
2. כמה הליכים פליליים נפתחו נגד המסרסרים בשנים 2013 ו-2014?
3. כמה הליכים פליליים נפתחו נגד נשים במעגל הזנות באותן שנים? תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
תודה לחברת הכנסת רוזין על השאילתה.
1. משטרת ישראל פועלת כנגד התופעה של סחר בנשים למטרת עיסוק בזנות והעבירות הנלוות, ובכלל זה, כמובן, גם נגד הסרסורים. פעילות המשטרה מתבססת על הנחיית פרקליט המדינה, שעודכנה ביוני שנה שעברה, לתעדף אכיפה בעבירות סחר בבני-אדם ובעבירות הנלוות.
בסעיף 10 להנחיה הוגדר כי בעבירות של החזקת מקום למטרות זנות, נשים בגירות ללא סרסור או אדם שמנצל אותן, שאינן מהוות מטרד או הפרעה לציבור ושאינן נמצאות במקום מגורים, יש לטפל בהן בעדיפות משנית. בהתאם להנחיית פרקליט המדינה הופצה הנחיה ברורה של ראש חטיבת החקירות במשטרה לכל גורמי השטח. כלומר, יש הנחיה ברורה, כפי ששאלת, לתעדף דווקא את אלו שסוחרים בבני-אדם, קרי הסרסורים, ולא את הנשים.
במשטרת ישראל אין הנחיה לפעול נגד נשים במעגל הזנות אלא נגד אותם אנשים אשר מנצלים אותן, מתוך תפיסת עולם הרואה את הנשים כקורבנות של הסרסור או של האדם המנצל אותן. יחד עם זאת, במקום שבו אישה מבצעת עבירה נוספת, כגון הפרעה או תקיפת שוטר, ניהול מקום או שיבוש הליכים, מתבצעת נגדה אכיפה במישור הפלילי לא בשל היותה במעגל הזנות, אלא בשל העבירות האחרות שבוצעו.
2. אשר לשאלתך הספציפית, חברת הכנסת רוזין, בהתאם לנתונים שהופקו ממערכות המשטרה ומעודכנים עד ל-1 ביוני 2015 – אני אתן לך את זה גם בכתב – בשנת 2013 נפתחו 35 תיקים כנגד מסרסרים; בשנת 2014 נפתחו 41 תיקים כנגד מסרסרים.
3. בנוגע לנשים במעגל הזנות, בשנת 2014 נפתחו 14 תיקים כנגד 17 נשים במעגל הזנות, וב-2015 – 21 תיקים כנגד 31 נשים במעגל הזנות.
הייתה פשוט איזושהי טעות טכנית, גם של המשטרה, שהיא לא העבירה לי את הנתונים של שנת 2013 לגבי הנשים – לגבי הסרסורים הקראתי – ולכן אין לי את המספר פה כרגע, אבל אני הנחיתי את אנשי לשכתי להעביר אלייך את המספר בהקדם.
שוב, אני רוצה להדגיש: התיקים הללו כנגד הנשים לא נפתחו בשל עצם העיסוק בזנות אלא בשל עבירות פליליות אחרות שאותן נשים היו מעורבות בהן. ושוב אני מדגיש: התעדוף של משטרת ישראל, כולל הנחיה ברורה של אגף החקירות, זה לחפש ולהעמיד לדין את הסרסורים ואת אלה שמנצלים לרעה. כתבי-האישום, דרך אגב, בעבירות האלה מוגשים על-ידי הפרקליטות, ולא על-ידי המשטרה.
יש לי כאן טבלה שלמה של ריכוז נתונים נוסף על עבירות סחר בבני-אדם ועבירות נלוות, ואם תרצי, אני אשאיר לך אותה כאן כשאסיים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. יש לך שאלה נוספת?
<מיכל רוזין (מרצ):>
תודה. לא בעניין הזה. יש לי עוד שתי שאילתות.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת רוזין. חברת הכנסת זועבי איננה פה, ולכן אנחנו לא נשאל. חברת הכנסת רוזין, יש לך עוד שאילתה – אפס אחוזי אלכוהול לנהגים צעירים. בבקשה.
<47. אפס אחוזי אלכוהול לנהגים צעירים>
<מיכל רוזין (מרצ):>
ב-2010 נקבע בחוק פה בכנסת – אם אני לא טועה, זה תיקון של חבר הכנסת חמד עמאר – רף של אפס אחוזי אלכוהול לנהגים צעירים עד גיל 24, לנהגי רכב כבד ורכב ציבורי: מוניות, אוטובוסים וכדומה. החוק העמיד את ישראל בחזית המאבק בתופעת הנהיגה בשכרות, אבל, לצערנו הרב, הוא אינו נאכף במלואו. כ-10,000 דוחות נרשמים בשנה לנהגים שיכורים, אבל לצערנו, עדיין לא ידוע – ועל כך השאילתה שלי – לגבי החוק על רף אפס אחוזים.
אני רק אציין שלפי נתוני "אור ירוק", בין 2006 ל-2011 היו נהגים צעירים ומקצועיים שנהגו תחת השפעת אלכוהול או סמים מעורבים ב-25 תאונות קטלניות וב-91 תאונות עם פצועים קשים.
רציתי לשאול:
1. האם נרשמו עד היום דוחות בהתאם לחוק זה?
2. אם לא – מדוע לא מתבצעת האכיפה?
3. מתי תיפתר הבעיה ביישום החוק? תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה. אדוני.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
תודה. גם זו שאילתה מאוד חשובה. אני חושב שבזכות השאילתה הזאת גם המציאות תשתנה.
אני מייחס חשיבות רבה מאוד למאבק בתאונות הדרכים. פעלתי בו עוד בהיותי חבר כנסת. ניסיתי אפילו, בין יתר החוקים שהעברתי, לקדם את הנושא הזה של מניעת נהיגה תחת השפעת אלכוהול, ספציפית עם התמקדות בנהגים מקצועיים ונהגים חדשים-צעירים. לא הספקתי לעשות זאת, וזה קרה ב-2010, ציינת בצדק, באותה יוזמת חקיקה שהתקבלה בנובמבר 2010 ושינתה את ההגדרה של המונח "שיכור".
התיקון אז בעצם קבע רף חדש, שעומד על 50 מיקרוגרם בליטר אוויר, או 10 מיליגרם אלכוהול ב-100 מיליליטר דם, לאכיפת איסור נהיגה בשכרות כנגד נהגים מאוכלוסיות – קראו להם "מיוחדות", אבל הן כמובן מיוחדות לרעה. למה לרעה? לא כי יש לנו משהו נגד נהגים צעירים או נהגי רכב משא כבד, מעל 3.5 טונות, או נהגי רכב ציבורי, אלא כיוון שהאוכלוסייה הראשונה, הצעירים, מעורבת הרבה יותר מחלקה באוכלוסייה בתאונות דרכים קטלניות, והשנייה – כי היא נמצאת רוב היום על הכביש, זאת העבודה שלה, וגם מסיעה נוסעים או מטענים כבדים. אז יש חשיבות מאוד מאוד רבה ששם לא יהיה שום מקום לספקות ושום סלחנות כלפי נהיגה תחת השפעה כלשהי של אלכוהול.
החוק הזה הוא חוק חשוב. האמת היא שאני די נדהמתי, אגב החיפוש אחר תשובה על השאילתה, שמ-2010 עד היום, עוד מעט סוף 2015, אין יישום מלא של החוק הזה. אני חושב שזה מביך. אני רוצה לציין שמכשיר ה"ינשוף", שבאמצעותו מתבצעת הבדיקה שכולנו מכירים, שמאפשרת אכיפת איסור נהיגה בשכרות על כלל האוכלוסייה, ה"ינשוף" הרגיל לא מאפשר בעצם מדידה של הערכים הנמוכים החדשים שנקבעו בתיקון החקיקה, כלפי אותם נהגים שצריך להתמקד בהם יותר, לדעת המחוקק.
יחד עם זאת, אף בהיעדרו של מכשיר אכיפה התואם את הרף הנמוך שהוגדר בחוק, משטרת ישראל ממשיכה לבצע אכיפה בהתאם לחוק החדש על בסיס האמצעים שנמצאים ברשותה. אני אסביר. יש למשטרה את מכשיר ה"נשיפון," שמאשש את קיומו של חשד ראשוני לנהיגה בשכרות. החוק קובע שאם מישהו נשף וזה מראה שיש סבירות להימצאות אלכוהול בדם שלו, והוא נכשל בעצם בבדיקה, אז ניתן לבצע בדיקות שהן מוגדרות כפולשניות, חודרניות יותר, כולל בדיקות דם. במצב כזה אפשר להמשיך טיפול על-ידי ביצוע בדיקת דם, שלמעשה מאפשרת גם את הבירור של – כמובן, זו בדיקה ארוכה יותר, מורכבת יותר. צריך להמשיך אחרי ה"נשיפון" למקום שניתן לבצע בו את בדיקת הדם. אבל אי-אפשר לומר שלא מתבצעת אכיפה בנושא הזה. אני אתן קצת נתונים. אבל גם לשיטתי – ואני לא מקבל את כל התשובה שקיבלתי מגורמי המקצוע – צריך ואפשר לעשות יותר.
אז כפי שאמרתי, מאז כניסת התיקון לחוק ועד מאי 2015, למעלה מ-10,500 דוחות הזמנה לדין בגין שכרות נרשמו כנגד נהגים צעירים, ולמעלה מ-600 דוחות הזמנה לדין נרשמו כנגד נהגי רכב משא. יש כאן פער שצריך לבדוק אותו, בין 600 ל-10,000.
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אלה הנתונים שקיבלתי מהמשטרה – 10,500 דוחות הזמנה לדין בגין שכרות נרשמו כנגד נהגים צעירים מ-2010 עד 2015. זה נתון שאני רוצה לבדוק אותו. ולעומת זאת, 600 דוחות הזמנה לדין נרשמו כנגד נהגי רכב משא מעל 3.5 טונות ונהגי רכב ציבורי. אכיפה זו התבצעה באמצעות מכשיר ה"ינשוף" ובאמצעות דגימות דם.
לפי המידע שנמסר לי, במסגרת היערכות אגף התנועה לאכיפת איסור נהיגה בשכרות כנגד האוכלוסיות המיוחדות נרכשו חמישה מכשירי "ינשוף" חדשים, שאמורים לאפשר ביצוע דגימות בשיעור האלכוהול שקבע התיקון לחוק, ובהמשך יש כוונה לרכוש עוד עשרות. המחסום שמפריד היום בין הרכישה של עוד עשרות מכשירים כאלה, שיאפשרו את הבדיקה של נהגים מהאוכלוסיות המוגדרות, הוא בדיקות בחו"ל וגם בדיקות של מכון התקנים, ומי שאמור לעשות את זה הוא מי שבעצם היום מממן את הפעילות של אגף התנועה. גם זה דבר שצריך לבחון אם הוא נכון או לא נכון, כי היום בעצם מי שמממן את הפעילות או רוכש את ה"ינשופים" זה הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שמאז הקיצוץ בתקציב שלה גם קיצצה מאוד את התקציב של אגף התנועה. למעשה, יש פה איזו בעיה שזה נופל בין הכיסאות, ואני אצטרך לקיים דיון על כך עם משטרת ישראל ולראות איך פותרים זאת, בין אם זה מתקציב חיצוני ובין אם זה מתקציב פנימי.
בעיני, לא יעלה על הדעת שלא נקיים ונאכוף את החוק הזה במלואו. הנתונים הם, כפי שנמסר לי, שכן מתבצעת אכיפה, וציינתי את המספרים. הפער הזה בין כמות הדוחות לנהגים צעירים לבין הדוחות לנהגי רכב משא ונהגי רכב ציבורי – אני צריך לבדוק את המספרים הללו.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
שאלת המשך? בבקשה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
קודם כול, אני חייבת לומר שמהנתונים שאני קיבלתי, 10,000 שדיברת עליהם זה סך כל הנהגים שנתפסו בשכרות בשנה, ולכן זה נשמע לי קצת יותר הגיוני, כי אם – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
לא שנה, הנתון שנתתי לך הוא מאז שהחוק עבר עד מאי 2015. זה אומר בערך, בממוצע, 2,000–2,500 נהגים צעירים בשנה שנתפסו על זה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אוקיי. אבל אם אני מבינה נכון, שיש רק כ-10,000 באופן כללי, אז זה אומר שהמספרים של נהגים צעירים מתוך אלה שנתפסו הם מאוד מאוד גבוהים.
אבל אני רוצה לומר לך, וגם לעדכן אותך, שבשני דיונים שנערכו בכנסת המשטרה טענה שיש בעיה מאוד קשה באכיפת העבירה באמצעות הציוד הקיים. הם אמרו בפירוש שהם לא מסוגלים לאכוף נגד האוכלוסיות המיוחדות עם ה"ינשוף" הנוכחי, ולכן הדרך היחידה, כמו שאתה אומר, שהם עושים את זה היא בדיקות דם. ורציתי לשאול בהמשך: אני יודעת שאין לך את התשובה כרגע, אבל אשמח לדעת כמה בדיקות דם בוצעו לנהגים צעירים מכניסת החוק. אמרת כמה בעצם – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
הבנתי.
<מיכל רוזין (מרצ):>
על-פי החוק החדש, עם אפס אחוז, כמה עברו את התהליך של ה"ינשופון" ואז – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
כן, עכשיו אני מבין. את צודקת, יש catch בתשובה, כי אותם 10,500 דוחות, אין בתוכם הבחנה בין אלה שנתפסו על בסיס המספרים שחלים על כל אחת ואחד מאתנו, לבין – זאת אומרת, כמה מהצעירים שנבדקו שוחררו כי אולי הם כן חרגו מאפס אבל לא חרגו ממה שחל על כל נהג.
<מיכל רוזין (מרצ):>
המשטרה אומרת שהיא לא מסוגלת.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
כן, התשובה היא מורכבת, אומר בשפה עדינה. נעשה מקצה שיפורים באופן ישיר מולך.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, ועוד שאילתה לחברת הכנסת רוזין.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
עוד אחת?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
כן. ירי גז מדמיע לתוך בתים.
<מיכל רוזין (מרצ):>
זה מה שקורה כשאתם צוברים כל כך הרבה שאילתות.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
צוברים? אני כל שבוע עונה פה על דברים. אני צריך סגן שר.
<מיכל רוזין (מרצ):>
לא, ממש לא. אני סומכת עליך שתוכל לבצע את תפקידך, בתור פרלמנטר מוצלח.
<52. ירי גז מדמיע לתוך בתים>
<מיכל רוזין (מרצ):>
אני רוצה להציג את השאילתה השלישית והאחרונה שלי להיום – למי שדואג – על כך שהמשטרה נוקטת יד קשה כלפי כפרים ושכונות במזרח-ירושלים. במיוחד בתקופה שלאחר מבצע "צוק איתן", היה שימוש מאוד מאוד נרחב בגז מדמיע בתוך שכונות צפופות, כשפעמים רבות המשטרה כיוונה את מטולי הגז לתוך בתים פרטיים, אם זה בכוונה ואם לא בכוונה, מה שגרם לשרפה בבית של קשישים בעיסאוויה, וגם לפגיעה בילד, שנורה בכדור גומי בעינו בזמן שהיה בתוך חנות. יש פה באמת פגיעות קשות, שקשה לתאר בכלל שמתקיימות פה, בירושלים. לכן, השאלה היא, האם יש פה כוונת מרעים? האם יש פה כוונת מכוון ליצור עונש קולקטיבי על תושבי הכפר? כי יש פה פגיעה בבלתי מעורבים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
רק להיצמד לשאילתה, חברת הכנסת. בסדר? תודה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
כן, כן, כן. ואני שואלת – זו השאילתה:
מה היא מטרת השימוש באמצעים לפיזור הפגנות בתוך בתי מגורים?
ובעיקר – האם יש פה כוונת מכוון לפגוע בבלתי מעורבים או שיש טעויות, ואם יש טעויות – אז כמובן שאסור שיקרו כאלה טעויות. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אתה רשאי, כמובן, להתייחס לשאילתה המקורית.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
תודה, אדוני היושב-ראש. חברת הכנסת רוזין מתייחסת לתקרית שאירעה, לטענתה, בסוף נובמבר 2014. לאחר בדיקה שערכה המשטרה נמצא כי התקיימו למעלה מ-600 אירועי הפרות סדר במזרח העיר ירושלים במהלך חודש נובמבר 2014 בלבד, אך לא נמצא כי היו בחודש זה אירועים שבהם נשרפו בתים עקב שימוש באמצעים לפיזור הפרות סדר. אני חוזר: 600 אירועים של הפרות סדר במזרח-ירושלים היו בנובמבר 2014, ולמיטב ידיעתנו לא היה שום אירוע של שרפת בית עקב שימוש באמצעים.
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אני מזמין את חברת הכנסת רוזין להעביר לי פרטים קונקרטיים בנוגע לאירוע, כדי שהמשטרה תוכל לבצע בדיקה מעמיקה ולבחון את הטענות שהעלתה חברת הכנסת. נשמח לקבל תאריך ואת מקום התרחשות האירוע, כתובת, ברשותך.
בעת טיפולם בהפרות סדר אלימות, שוטרי משטרת ישראל חשופים למגוון איומים אשר מסכנים את חייהם: יידוי אבנים – גם בלוקים – השלכת חפצים, בקבוקי תבערה וגולות מתכת, ירי בכינון ישיר של זיקוקים וכדומה. בעת פעילות בתנאי שטח אורבניים ובאזורים מאוכלסים נחשפים השוטרים לאיומים נוספים – ציינתי את ירי הזיקוקים בכינון ישיר, השלכת מכשירי חשמל, חפצים כבדים מגגות בתים ועוד ועוד. למשטרת ישראל סל אמצעים לפיזור הפגנות שבהם ניתן להשתמש כמענה להפרות הסדר המתרחשות. השימוש באמצעים לפיזור הפגנות נעשה בזהירות ובכפוף לנהלים המגדירים את התנאים והמגבלות להפעלתם. בנהלים אלה נקבעו מדרגי חומרה להפרות הסדר, ולכל מדרג נקבעו האמצעים שבהם ניתן להשתמש ורמת הפיקוד המוסמכת לאשר את הפעלתם.
גז מדמיע הוא אחד האמצעים לפיזור הפגנות. נוהלי השימוש קובעים כי אין לבצע ירי של אמצעי גז מדמיע לעבר פתחים, דוגמת חלונות ודלתות, וכן שאין להשתמש באמצעי זה בחללים סגורים, בשל החשש להיחשפות לגז של אוכלוסייה שאיננה מעורבת בהפרת הסדר. הפעלת האמצעים השונים נעשית רק על-ידי שוטרים המוכשרים ומוסמכים להפעלת אותו אמצעי ואשר מבצעים אימונים משמרים לשימוש באמצעי, לפי תוכנית אימונים שנתית סדורה.
אני יכול להוסיף הערה שלי שתרגיז את חברת הכנסת רוזין, שעד כדי כך השימוש הוא באופן זהיר, שאני שאלתי מספר רב של שאלות את משטרת ישראל, כיוון שאני רואה שתופעת האלימות במזרח-ירושלים וההתקפות על בתי היהודים שם איננה נפסקת – לא רק על בתי היהודים, גם על הרכבת הקלה, גם על בית-הקברות בהר-הזיתים. ניסיתי להבין את המדיניות הזאת, שלא מצליחה להביא לתוצאות, והיא הוסברה לי. אני חושב שהשאילתה שלך איננה מוצדקת במקרה הזה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אתה בוודאי לא חושב שזה מצדיק פגיעה בבלתי מעורבים ובאנשים חפים מפשע.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
בבלתי מעורבים אף פעם לא מוצדק לפגוע. אבל בפעילות מבצעית, לצערנו הרב, יכולים לקרות אירועים כאלה, מה לעשות. כשיש אירוע אלים המשטרה לא יוזמת אותו; היא או מגיבה או, כדי לשמור על הסדר הציבורי ולהגן על בלתי מעורבים אחרים מלהיפגע, צריכה לנקוט אמצעים שהחוק מאפשר לה לנקוט. כמובן, לעולם היא איננה רוצה שמישהו שאיננו מעורב ייפגע. אם קרה משהו כזה, אז תמיד אנחנו מביעים על כך צער ורוצים לתקן ולשפר את ההתנהלות. במקרה הספציפי – לא מכירים את המקרה שציינת. נתתי לך את הנתונים, מה היה באותו חודש.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
יש לך שאלת המשך?
<מיכל רוזין (מרצ):>
כן. אני, כמובן, אדאג להעביר אליך את הנתונים, ואני ארצה לדעת יותר בפירוט מה אכן קרה שם. יותר מכך, אני אגיד: אני חושבת שכן צריך לתת את הדעת – כפי שאם התנהלה הפגנה מאוד סוערת, ואפילו אלימה, ואפילו עם תגובה משטרתית אלימה, למשל במרכז תל-אביב, בכיכר-רבין, הרי היא הנותנת שאם היה נפגע מישהו שלא היה מעורב, או אם היה נזרק משהו דרך חלון של בית של אנשים בלתי מעורבים, אז בוודאי המשטרה הייתה מוצאת לנכון גם להתנצל וגם, כמובן, לפצות את אותם אנשים. לכן, אני חושבת שזה אותו דין. העניין של מה שאתה בעצם אומר – זה אומר: פה מקובל לעשות ענישה קולקטיבית. מכיוון שהם מתפרעים, אנחנו צריכים לצאת בפעילות מבצעית – כן, אני מזכירה לכם, זה עדיין שטח מדינת ישראל – ואם ייפגעו אזרחים חפים מפשע, הרי זה חלק מהפעילות המבצעית. קשה לי לקבל את זה, כמובן. אני כמובן אעביר לך את הפרטים, ואשמח לתשובה ספציפית.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אני מציע לך לקרוא יותר מאוחר את הפרוטוקול של מה שאמרתי. אני לא יודע איך הבנת מהדברים שאמרתי את המסקנה שאת הסקת, אבל זאת ממש לא הייתה אמירתי ולא כוונתי.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. אנחנו עוברים לשאילתה הבאה, של חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בנושא: ההנחיות למשטרה בעת הריסת בתים. בבקשה.
<62. ההנחיות למשטרה בעת הריסת בתים>
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
השאילתה הזאת הוגשה ב-10 ביוני, יומיים לאחר הריסת בית בכפר דהמש ברמלה. ביקרתי שם, ראיתי את ההריסות וראיתי את המצב, ושמעתי עדויות מהנשים ומהילדים שהיו במקום בעת ההריסה. תוך כדי ההריסה כוחות של המשטרה והיס"מ הפעילו אלימות נגד התושבים, נגד המשפחות, וגם לא הרשו לבעלי הבית להוציא את הרכוש שלהם לפני ההריסות.
השאלות שלי:
1. מהן ההנחיות לשוטרים בעת הריסת בתים?
2. האם קיימות הנחיות כאלה – ברורות וכתובות?
3. האם אי-מתן אפשרות לפנות את תכולת הבית הוא חלק מההנחיות האלה?
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
תודה לחברת הכנסת תומא סלימאן. בעניין הריסת הבית בכפר דהמש ברמלה שאליו התייחסה חברת הכנסת, אני מבקש לציין שביום 31 במאי 2015 משטרת ישראל סייעה – צריך לזכור, משטרת ישראל לא יוזמת את הריסות הבתים או הפינוי; לצערה, או שלא לצערה, זה חלק מהתפקיד שלה, היא גורם שמסייע לגורמי התכנון והבנייה בשטחים מבונים או גורמים כמו המינהל או רשות הטבע והגנים בשטחים פתוחים. היא גורם מסייע לאכיפת החוק, כיוון שצעד כמו הריסת בית, שלצערנו מגיעים אליו, הוא צעד שיש בו פוטנציאל גבוה להפרות סדר. לכן, במקרה הספציפי הזה, שוב, משטרת ישראל סייעה לוועדה המקומית עמק-לוד בהריסת תוספת בנייה שנבנתה באופן לא חוקי על שטח ששייך לרכבת ישראל. בפעילות נהרסו תוספת בנייה לבית המקורי של כ-35 מטר, חצי חדרון וגדר היקפית. מפקד הכוח המשטרתי אפשר למתגוררים במבנה לפנות את הציוד שלהם, ואת הציוד שנותר במבנה פינו סבלים של הוועדה המקומית. לפי המידע שנמסר לי, ביצוע ההריסה התקיים ללא אירועים חריגים, לא נעשה שום שימוש בכוח מצד השוטרים, לא בוצעו מעצרים ולא נרשמה התנגדות מצד המפונים או מצד התושבים בסביבה.
משטרת ישראל מגישה סיוע לגופי האכיפה האזרחיים האמונים על ביצוע ההריסות, וביניהם רשויות מקומיות, רשות מקרקעי ישראל, חטיבת האכיפה, היחידה הארצית לפיקוח על בנייה במשרד הפנים ועוד. במסגרת אכיפת פסקי-דין וצווי הפינוי וההריסה אחראית משטרת ישראל לביטחונם ולבטיחותם של העוסקים במלאכה בעת ביצוע פעולת ההריסה או הפינוי, אשר כאמור מבוצעות על-ידי גוף האכיפה האזרחי שהוגש לו הסיוע. ככלל, אכיפת פסקי-דין וצווי הפינוי וההריסה אינה מתבצעת ללא התראה מראש. לפעולת האכיפה קודמים הליכים רבים, לעתים ממושכים, שבמסגרתם דיירי הבית או המחזיקים בו מודעים היטב לפינוי העתידי, וניתנת לדיירי הבית ארכה של 30 ימים לפחות לצורך פינוי או הריסת הנכס בעצמם.
אבקש לציין כי לדיירי הבית מתאפשר לפנות את חפציהם בעצמם, וזאת לפנים משורת הדין, ולמרות העיכוב שנוצר בדרך כלל בתהליך ההריסה בשל כך. עם זאת, יש מקרים שבשל שיקולים מבצעיים, כאשר לא מתאפשר לעכב את הפינוי ויש לבצעו בהקדם, לא מתאפשר פינוי חפצים על-ידי הדיירים עצמם. אני מזכיר, היו להם בדרך כלל לפחות 30 יום לפנות את החפצים. וגם במקרים האלה, שאין ברירה מבחינה מבצעית, סבלים מטעם הרשות שביקשה את האכיפה וקיבלה את ההחלטה השיפוטית מפנים עבור הדיירים את חפציהם.
<היו"ר אחמד טיבי:>
שאלה נוספת לחברת הכנסת תומא סלימאן.
אדוני, ההיסטוריה חוזרת על עצמה.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
איזה מההיסטוריה? חשבתי שהיום מפנים גם יהודים.
<היו"ר אחמד טיבי:>
מפנים?
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אתמול בלילה.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
כשיתפנה סגן היושב-ראש הוא ישמע אותי. יש לי שאלה נוספת.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
יש לו פיצול קשב, חבל על הזמן.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
כן, אבל לפני שאני שואלת את השאלה הנוספת, אפשר לברך את סגן היושב-ראש על הפעם הראשונה שהוא מנהל בקדנציה הזאת את המליאה?
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אה, זאת הפעם הראשונה?
<היו"ר אחמד טיבי:>
אכן כך, ואני נרגש ונפעם. תודה רבה, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
איך זה קורה דווקא במשמרת שלי פה?
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
לא, זה בשאילתה שלי.
<היו"ר אחמד טיבי:>
בשאילתה של עאידה.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
לצערי, אני חושבת שחלה טעות. אנחנו לא מדברים כנראה על אותו מקרה, כי במקרה ההריסה שאני מדברת עליו נהרסו שלושה בתים.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
את ראית את השאילתה? בשאילתה שלך כתוב: ביום ראשון נהרס בית בכפר דהמש ברמלה.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
כן, אבל זה ב-10 ביוני. כבודו ענה על משהו שקרה בתחילת יוני, כאילו.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
השאילתה שלך הוגשה ב-10 – – –
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
מדובר על צריף, כאשר שם היו מבנים ותוספת. אני מדברת גם על דברים שראיתי – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אני כבר אומר לך שאת צודקת, כי אם השאילתה שלך הוגשה ב-10 ביוני ואמרת ביום ראשון, אז לא יכול להיות שזה עשרה ימים אחורה. התשובה שהכינו לי היא עשרה ימים אחורה, ל-31 במאי.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
אז מה עושים כדי לקבל את המידע?
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
מה עושים? אני צריך לעשות סדר במשטרת ישראל ואיך שהם מכינים לי תשובות על שאילתות, בואו נתחיל מזה. גם לי יש עוד מה לשפר. אני אצטרך עכשיו לבקש מהם עוד היום תשובות על הנסיבות. זה יקל עלי להבא גם אם חברי הכנסת יציינו יותר פרטים מזהים, כי כתוב פה "נהרס בית". לא כתוב באיזה יום ההריסה; לא כתוב מה שם המשפחה שנהרס ביתה.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
כן, כבוד השר, אבל אני חושבת – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אני רק אומר כדי לשפר. אין לי ביקורת בעניין הזה. הביקורת היא עלי, עלינו. אין לי טענות. אני רק אומר בשביל לעזור לכם.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
אז אני מאוד מקווה שעל האירוע הספציפי נשמע.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
היום תקבלי תשובה.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
אנחנו נשב ונחכה לתשובה?
<היו"ר אחמד טיבי:>
טלפונית תקבלי.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
לא. אנחנו נעביר לך את זה בהמשך הערב. אם את יודעת את שם המשפחה – באותו היום שהייתה ההריסה – – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
חברת הכנסת סלימאן תעביר לך עוד מעט את השם.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
בכל מקרה, לשאלה שלך היו שני חלקים: חלק אחד זה לגבי ההנחיות הספציפיות ומה קרה באותו מקרה. החלק השני – כן התייחסנו, וזה להנחיות הכלליות שכן מאפשרות, או אמורות לאפשר, לדיירים זמן לפנות את חפציהם.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
עד כמה שידוע לי, ברוב המקרים של ההריסות – אף פעם לא היו סבלים שהוציאו, ולא נתנו הודעה.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
תראי, הודעה מוקדמת בטוח יש, כי יש פסקי-דין. הרי את זה בטוח יש. אבל אני מבין שאנשים אולי לא מאמינים שהרגע הזה יגיע עד שזה לא קורה, ויכול מאוד להיות שמשיקולים מבצעיים, כשנכנסים לכפר מסוים וחוששים שיתפתח שם משהו רחב יותר, אז רוצים לסיים את זה כמה שיותר מהר. ולצערנו, זה בא על חשבון מה שקורה מול אותה משפחה שנאלצת להתפנות. אני מבין מה את אומרת.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
– – – בשיקול הדעת של השוטרים עצמם בשטח.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. חבר הכנסת איל בן ראובן – בבקשה, שאילתה.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
זהו, הספיק לחבר הכנסת טיבי?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
זה היה מרגש, חבל על הזמן.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, הוא החליף אותי לשיחת טלפון קצרה. הקריירה הארוכה שלך כסגן יו"ר הכנסת היום – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
בגלל עאידה, זה לא – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
שאילתה בנושא: טיפול בהימורים הבלתי-חוקיים. בבקשה, אדוני.
<73. טיפול בהימורים הבלתי-חוקיים>
<איל בן ראובן (המחנה הציוני):>
אדוני השר, כבוד היושב-ראש, החברים המעטים שנמצאים פה, בישראל יש תופעה רחבה של הימורים לא חוקיים. ההערכות לגבי ממדי של התופעה נעות בין מספרים אדירים, בין 4 ל-11 מיליארד, לפי הנתונים שיש לי, והמשמעות היא שלא באמת יודעים כמה, אבל זה המון. מדובר בכספים שאינם מוכרים לצורכי מס ואין כל פיקוח עליהם, ומדובר בכספים שכוללים קשר ישיר עם גורמי פשע, וכן בכל מה שקשור בסכנת ההתמכרות להימורים האלה.
ברצוני לשאול:
1. מה נעשה בנושא?
2. מה בכוונת המשרד לעשות בנוגע לכך באשר לעתיד?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת בן ראובן. בבקשה, אדוני.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
תודה לחבר הכנסת בן ראובן. 1–3. אגף החקירות והמודיעין במשטרת ישראל פועל בכמה דרכים, תוך שימוש באמצעים גלויים וסמויים, לטפל בתופעת ההימורים הבלתי-חוקיים במרחב הפיזי ובמרחב הקיברנטי. באגף הוקם כוח משימה מיוחד לטיפול בהימורים הבלתי-חוקיים באינטרנט, נוכח הקשר בין התופעה ובין ארגוני פשיעה. דרך אגב, צריך לדעת שביום ראשון האחרון אושרה בממשלה הצעת חוק ממשלתית של משרד המשפטים, שהיינו מעורבים בה, שתאפשר בעצם לקצין משטרה להורות גם לספקיות אינטרנט להפסיק את התמיכה ואת העברת האתר במקרה כזה של אתר שמפעיל הימורים בלתי חוקיים.
לנוכח החשיבות של הנושא, ובמטרה להביא להעמדה לדין של העבריינים ולצמצום התופעה, כוח המשימה עובד בשיתוף עם נציגי רשות המסים – יחידת "יהלום" בה – ובכך משלב אכיפה פיסקלית לצד אכיפה פלילית.
עבירת ההימורים הבלתי-חוקיים נחשבת לעבירת חשיפה, ומעוגנת בסעיפים 226–230 לחוק העונשין. העבירה נעברת במקומות הימורים בארץ, בחו"ל ובאינטרנט. הנחת העבודה המשטרתית היא שהעבירה מהווה ענף כלכלי משמעותי עבור כלל הגורמים העברייניים, וכן מנוע לפשיעה נלווית, זרז לפריצת סכסוכים עברייניים אלימים, על רקע מאבקי שליטה וחובות, ומניע לפעילות פלילית של חייבי כספים, הפועלים בדרך הפלילית על מנת לשלם את חובותיהם.
הטיפול המשטרתי בעבירות ההימורים מתבצע כאמור באופן שוטף בכלל הרמות, מרמת התחנה, דרך ימ"ר מחוזי או מרחבי ועד לרמת היחידות הארציות. בנוסף, העבירה מטופלת בשילוב מערך חילוט והלבנת הון במשטרת ישראל.
תיקים פליליים: במהלך 2014 נפתחו 882 תיקים בעבירות הימורים בלתי חוקיים – עלייה של 12.5% לעומת 2013; ב-2013 – 784 תיקים; בחודשים ינואר–מאי 2015, קרי השנה, נפתחו 398 תיקים בעבירות של הימורים לא חוקיים. מעצרים עד תום ההליכים: במהלך 2014 היו חמישה מעצרים עד תום הליכים בגין הימורים לא חוקיים. אני מעריך, דרך אגב, שכיוון שהעבירה מוגדרת כעבירת חשיפה – וייתכן שצריך לשקול, גם אנחנו וגם בכנסת, אולי להעלות את רמת הענישה המוגדרת בחוק עליה – אז כנראה כדי לקבל מעצר עד תום ההליכים צריך להראות בבית-המשפט משהו מעבר לרק הימורים, אלא ממש מעורבות של ארגון פשיעה, ועוד ועוד. אבל ב-2013 היו רק שני מעצרים עד תום ההליכים, ב-2014 היו כבר חמישה. כתבי-אישום: במהלך 2014 הוגשו שלושה כתבי אישום בנושא הימורים בלתי חוקיים, לעומת כתב-אישום אחד בלבד ב-2013. מחשבי הימורים: במסגרת הפעילות שבוצעה ב-2014 כנגד אתרי הימורים, נתפסו כ-500 מחשבי הימורים בכסות של "אינטרנט קפה", וכן נתפסו מאות מכונות הימורים. נתוני חילוט כספי הימורים: ב-2013 חולטו 39 מיליון שקלים בערך – 39,415,868 שקלים; ב-2014 חולטו 18,613,000 שקלים; ב-2015, רק עד סוף חודש מאי כבר חולטו 34,484,000 שקלים.
הטיפול בנושא הימורי האינטרנט מצוי כיום באחריות כוח משימה ייעודי שהוקם ב-2008 ב"להב 433". הכוח פועל במודל משולב הכולל אנשי משטרה ורשות המסים, ומלווה מקצועית על-ידי פרקליטים ממונים ועל-ידי הרשות להלבנת הון. הכוח פועל בפיקוח של הוועדה המתמדת, שזה פורום בראשות ראש אגף חקירות ומודיעין, בשילוב גורמים רלוונטיים מרשויות המדינה, וכפוף לביקורות עתיות של הגורמים הרלוונטיים במטה אגף חקירות ומודיעין. מאז הקמתו של כוח המשימה ועד כה הוגשו 63 כתבי-אישום כנגד נאשמים בהיבט הכלכלי. הכוח תפס רכוש בשווי של 181 מיליון שקלים, ובכלל זה רכוש שחולט כבר בשווי של 10 מיליון שקלים, קנסות בגובה 900,000 שקלים ושומות מס שהוטלו בהיקף של 171 מיליון שקל. נתון זה אינו כולל רכוש תפוס הנמצא בתהליך חילוט בבתי-המשפט בשווי 55 מיליון שקלים, כתוצאה מפעילות אכיפה שנעשתה בשלוש השנים האחרונות.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני השר. שאלת המשך? לא. אז נעבור לשאילתה האחרונה להיום, והיא של חבר הכנסת אחמד טיבי – אחמד – בנושא: כניסת המשטרה למסגדים בכפר זלפה בחודש הרמדאן. זַלַפה?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
נכון.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אוקיי.
<135. כניסת המשטרה למסגדים בכפר זלפה בחודש הרמדאן>
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, ביום רביעי האחרון, כשנכתבה השאילתה, נכנסו כוחות משטרה ויס"מ לשני מסגדים בכפר זלפה שבמשולש, ללא הודעה, ללא סיבה, ללא הצדקה. תושבי הכפר רואים בזה חציית קו אדום ופגיעה קשה ברגשותיהם של המוסלמים תושבי המקום.
ברצוני לשאול:
1. האם נכון הדבר?
2. אם כן – מדוע?
3. האם נפתחה חקירה של האירוע, אדוני השר?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני. בבקשה, אדוני השר.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
תודה לחבר הכנסת טיבי על השאילתה.
1–3. ביום רביעי, 8 ביולי 2015, פעל כוח משטרה בכפר זלפה – זַלַפה הוגים את זה? – ובכמה יישובים באזור. במהלך הפעילות עלה חשש כי שוהים בלתי חוקיים נמלטו לכיוון אחד המסגדים בכפר, וכוח של המשטרה רדף אחר הנמלטים לתוך המסגד.
בעקבות האירוע, ולאחר שבוצעה בדיקה במשטרה, התקיים מפגש שבו השתתפו נציגי המשטרה, מפקד משמר הגבול חוף, מפקד המשטרה באום-אלפחם ומפקד תחנת המשטרה בעירון, עם אימאמים, סגן ראש המועצה וחברי מועצת מעלה-עירון. במפגש הוסברה לאימאמים ולחברי המועצה השתלשלות האירוע, והודגש לחיוב שיתוף הפעולה הפורה בין המשטרה לבין תושבי האזור והרשות המקומית. מפקד תחנת אום-אלפחם ציין כי המפגש הסתיים בנימה חיובית, תוך כוונה להעצים את שיתוף הפעולה בעתיד.
כפי שאני אומר פעמים רבות, אני מייחס חשיבות רבה מאוד לחופש הדת, ועל כולנו לשמור עליו מכל משמר, ובראש – הממשלה, שהיא האחראית הראשונה והמרכזית. עם זאת, אני בטוח שגם חבר הכנסת טיבי מבין שכל זכות וכל חופש צריך לאזן עם החופש והזכות של הציבור לקבל ביטחון. ואין שום כוונה למשטרה להיכנס סתם למסגדים, אלא אם כן יש איזושהי סיבה שקשורה לביטחון הציבור, כמו שהיה במקרה הזה.
האם הכניסה הזאת הועילה? אם לא כתבו לי פה שום דבר, כנראה שהיא לא הועילה, כי אם הייתה מועילה, מן הסתם היו כותבים. אבל המשטרה ניסתה להסביר לאחר מכן את הנסיבות של הכניסה לגורמים המקומיים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
שאלת המשך, בבקשה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
תודה, אדוני השר. לא רק שהיא לא הועילה, התברר שאין הצדקה. ובמפגש ההוא – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
מי שלא עושה, לא טועה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
חבל שיש טעויות כאלה. הם הודו שזו טעות והתנצלו.
נשאלת השאלה, האם אדוני ירענן את ההוראות כדי שלא יהיו כניסות כאלה למסגדים? ויש כל מיני שיטות שיכולות לדלג על פריצה לתוך מסגד, על כל מה שמשתמע מבחינת רגשות טעונים. מה עוד שהם הודו במפגש הזה שהם טעו, כך סיפרו לי אנשים מהמקום ואנשים שעובדים במועצה המקומית. בדרך כלל מקובל, אם עושים טעויות – מעירים למישהו, נוזפים במישהו. השאלה היא אם הדבר הזה נעשה כדי שלא יישנה בעתיד.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אם העירו למישהו, נזפו במישהו – אינני יודע, אני מוכן לברר. נראה לי שאדוני מכיר את פרטי המקרה יותר טוב ממני. בקשר לאמירה שלך על רענון ההנחיות – לרענן הנחיות זה תמיד טוב, בכל תחום, בטח בנושא הזה, שמצריך יתר רגישות.
מצד שני, אני חושב ששאלת ההמשך שלך נוגעת בנושא רחב הרבה יותר, שאני דן בו רבות בימים האחרונים עם הנהגת המגזר הערבי. אני לא חושב ששאלה כזאת הייתה נשאלת אם המשטרה הייתה נכנסת לבית-כנסת כדי לעצור חשוד או לעצור מישהו שנמלט מהמשטרה והיה מעורב באיזושהי עבירות אלימות. בית-כנסת, כמו מסגד, כמו כנסייה, הוא לא מקום עם חסינות דיפלומטית, ואם יש צורך מבצעי ויש הצדקה, אז אפשר להיכנס גם לשם. צריך להשתדל להימנע מכך, צריך לנסות ולוודא שיש הצדקה ברורה ובוודאות גבוהה, כדי שלמקומות עם רגישות כזאת לא תהיה סתם כניסה, אבל אני יכול להזכיר לך בצער, היום, עשר שנים להתנתקות – אני זוכר את עצמי, כן, מפונה מבית-הכנסת בנווה-דקלים. אז במקרה הזה המשטרה לא נוקטת שום אפליה, והיא פועלת תחת החוקים שמחייבים אותה, לאכיפתם. נרענן הנחיות – בהחלט אני מקבל את ההערה – ואם הייתה שם טעות, אז צריך לרענן את ההנחיות.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני מודה לך, אדוני.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אני מודה לך, אדוני.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני השר, על העבודה המאומצת.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הודעה לסגן מזכירת הכנסת – בבקשה.
<סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:>
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 113), התשע"ה–2015, שהחזירה ועדת הכלכלה; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 103) (הוראת שעה), התשע"ה–2015, שהוחזרה מהוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית, התשע"ה–2015, ובהצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 104), התשע"ה–2015.
מסקנות ועדת הפנים והגנת הסביבה בעקבות דיון מהיר בהצעה של חברי הכנסת זוהיר בהלול, עיסאווי פריג', עפר שלח ואיימן עודה בנושא: גזענות בעיר מעלות – חברת "גליל מגורים" נמנעת מלמכור דירות לערבים. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"ג באב התשע"ה, 29 ביולי 2015, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 21:03.>