דברי הכנסת
דברי הכנסת
ט"ז / מושב ראשון / ישיבה מ"ג /
י"ט באב התשע"ה / 4 באוגוסט 2015 / 16
חוברת ט"ז
ישיבה מ"ג
כנס מיוחד
הישיבה הארבעים-ושלוש של הכנסת העשרים
יום שלישי, י"ט באב התשע"ה (4 באוגוסט 2015)
ירושלים, הכנסת, שעה 10:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
הצעות לסדר-היום 4
פשע שנאה – דקירת שישה מהצועדים במצעד הגאווה בירושלים 4
ציפי לבני (המחנה הציוני): 5
אראל מרגלית (המחנה הציוני): 8
שי פירון (יש עתיד): 10
מיכל רוזין (מרצ): 14
הצעות לסדר-היום 16
פשע שנאה – שרפת שני הבתים בכפר דומא ורצח תינוק בן שנה 16
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 16
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 20
יאיר לפיד (יש עתיד): 22
עיסאווי פריג' (מרצ): 23
השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 26
ענת ברקו (הליכוד): 54
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 57
דב חנין (הרשימה המשותפת): 60
מיכאל אורן (כולנו): 62
אורן אסף חזן (הליכוד): 63
יעל גרמן (יש עתיד): 64
תמר זנדברג (מרצ): 68
עמר בר-לב (המחנה הציוני): 74
אילן גילאון (מרצ): 76
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 80
רויטל סויד (המחנה הציוני): 82
רחל עזריה (כולנו): 86
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 87
נחמן שי (המחנה הציוני): 89
מיקי לוי (יש עתיד): 90
מירב בן ארי (כולנו): 91
סתיו שפיר (המחנה הציוני): 92
דוד ביטן (הליכוד): 95
חילופי גברי בוועדות הכנסת 103
דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 103
הודעה אישית של חבר הכנסת אחמד טיבי 103
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 103
הודעה אישית של חבר הכנסת אורן אסף חזן 117
אורן אסף חזן (הליכוד): 118
הודעה אישית של חברת הכנסת ענת ברקו 123
ענת ברקו (הליכוד): 123
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בוקר טוב. היום יום שלישי, י"ט באב התשע"ה, 4 באוגוסט 2015, ואני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתה של חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין בנושא: המחסור החמור בסייעות לילדים החולים במחלת הסוכרת והתמודדותם של ילדים בני עשר ומעלה החולים בה עם מצבים מסכני חיים; בעקבות דיון בהצעה לסדר-היום של חברי הכנסת סתיו שפיר, תמר זנדברג, יואב קיש ומירב בן ארי בנושא: מצב שוק הספרים בישראל.
מסקנות הוועדה לזכויות הילד בעקבות דיון מהיר בהצעתן של חברות הכנסת שלי יחימוביץ ומיכל רוזין בנושא: פגיעה בפרטיותם של קטינים בעקבות הרפורמה בבריאות הנפש.
הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת רומניה בדבר שיתוף פעולה בתחום הגנת הסביבה. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, גברתי.
<הצעות לסדר-היום>
<פשע שנאה – דקירת שישה מהצועדים במצעד הגאווה בירושלים>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חברות וחברי הכנסת, אנחנו נדון היום בהצעות לסדר-היום בנוגע לפשעי השנאה שהתרחשו. אנחנו עוברים לארבע ההצעות לסדר-היום הראשונות, מס' 1075, 1076, 1077 ו-1078, בנושא: פשע שנאה – דקירת שישה מהצועדים במצעד הגאווה בירושלים, של חברי הכנסת ציפי לבני, אראל מרגלית, שי פירון ומיכל רוזין. ראשונת הדוברים, חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה. לרשותך עשר דקות.
<ציפי לבני (המחנה הציוני):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, "אין לנו ריב עם אנשים עם כיפות או עם זקנים", אמרו אתמול ההורים של שירה, זיכרונה לברכה, בהלוויה האצילית והעצובה שלה. "עכשיו נלך הביתה ונתחיל לבנות משפחה חדשה", אמרו.
גם לי אין ריב עם כיפות ועם זקנים. כולם בני עמי, ואני לא מחפשת אשמים בכוח. אבל כדי שנתחיל לבנות מחדש את המשפחה הגדולה שלנו במדינת ישראל, אנחנו חייבים להבין מה קרה, להתמודד ולתקן.
יותר משבוע עבר מאז התחילה המועקה לתפוס אצלי מקום הולך ומתרחב בבטן. זה התחיל עם בית-אל, הקריאות הגלויות שיצאו מהבית הזה לעלות ב-D-9 על בג"ץ, זריקת אבנים ובקבוקי שתן על כוחות הביטחון; כשהורמה הסכין במצעד הגאווה וביקשתי את הכינוס המיוחד הזה, לא העליתי בדעתי את התהום שאפול אליה כשאשמע למחרת בבוקר על בקבוק התבערה ששרף משפחה פלסטינית בשנתה. ולרגע, רק לרגע, נדמה היה שכולנו שותפים; שהזעזוע הזה, שהרעיד נימי כל לב אנושי, ירעיד את אמות הספים ויעשה את השינוי העמוק שישראל כל כך זקוקה לו; שנדע לא רק לדבר על עשבים שוטים, אלא גם לגלות אחריות לנכש אותם, ושנבין שצריך בדק בית עמוק.
הרי לפני שהעם היהודי עושה תיקון עולם, אנחנו צריכים את התיקון שלנו כאן. והוא אפשרי, כי ישראל היפה והטובה, שאנחנו מכירים ואוהבים, היא המדינה שגידלה אנשים יפים כמו שירה. וקיוויתי לרגע שמעז יצא מתוק ושמהרוע הזה תצמח שושנה, אבל אז הגיע ה"אפטר שוק". הרי אתם יודעים שאחרי כל רעידת אדמה יש רעידת משנה, "אפטר שוק", שצריך להיזהר ממנה.
תראו, חברים, אני שומעת ביומיים האחרונים את הקולות על התחושות של מחנה אחד אחרי 1995, אחרי רצח רבין. אני הייתי שם אז, ואני יודעת מה זה להיות במחנה שמואשם כולו, שמרגיש נרדף על לא עוול בכפו, ואני רוצה לומר כאן, ובבירור, שאין לי ריב עם ציבור שלם, אבל כן יש לי ויכוח עמוק עם הנהגה, בוודאי עם חלקה.
כמה דברים שאני אעמוד עליהם, שאנחנו נעמוד עליהם, שלא יקרו, תחת הכותרת "לא יחזירו אותנו ל-1995'": לא נסכים שתתעלמו, שתאשימו אותנו ושתהפכו את עצמכם לקורבנות. הרי הכי קל לומר, כמו שאומרים: זה רק שוליים, אנחנו לא בעסק; זה רק שוליים – מצטרף לאמירה הזאת גם מי שרוצה להיות במרכז הנוח פוליטית, שלא צריך בו לריב עם אף אחד. אני לא מקבלת את זה. שוליים קיימים רק כשיש קו ברור שמפריד בין השוליים לבין דרך המלך. הקו הזה טושטש מזמן, גם בעזרת יושבי הבית הזה, והתפקיד שלנו הוא לסרטט אותו מחדש, גם במחיר של ויכוח פנימי נוקב, אחרת אלה שנמצאים בשוליים יעברו למרכז הכביש ויובילו אותנו לאבדון.
והסיבה שהשוליים פרוצים ומטושטשים וכל דאלים גבר בישראל היא שאין בימים האלה מלך בישראל. אין ראש ממשלה בישראל כששותפיו הטבעיים קוראים למצעד הגאווה "מצעד התועבה" או "מצעד הבהמות", והוא שותק; אין ראש ממשלה בישראל כשח"כים ושרים מאיימים להרוס את בג"ץ, והוא שותק וממלמל איזה גינוי רפה; אין ראש ממשלה בישראל כששרים עומדים על הגג, מקדשים בניינים לא חוקיים, וכשנערים זורקים אבנים ושקיות שתן על כוחות הביטחון, ובתמורה הוא נותן להם את מה שהם הרי רוצים – בנייה נוספת; אין ראש ממשלה כשהוא קורץ לשותפיו הטבעיים ובמשך שנים לא מוכן להתוות את הקו בין השוליים למרכז ומאפשר לשוליים האלה להשתלט על סדר-היום שלנו. וחוסר הנהגה זה הזנחה, וישראל כל כך זקוקה להנהגה עכשיו.
וכשכבר קם מנהיג כזה, כמו נשיא מדינת ישראל, שעשה את כל מה שמנהיג הגון, כל אדם, צריך לעשות – להשתתף בצער, לבקר את הפצועים ולגנות באופן כן ונחרץ – אז הוא שחשוף עכשיו לאיומים. וחשוב שנאמר כאן מהבית הזה לנשיא מדינת ישראל: אנחנו אתך, מגבים, עומדים לצדך. אתה במקום הנכון, עושה את הדבר הנכון, ואנחנו נמשיך לעמוד לצדך, גם אם ראש הממשלה, כרגיל, שותק.
הרי מה שאומרים עליך, נשיא המדינה, הם אומרים גם עלינו, וזה ממש לא קיצוניים אלא קמפיין שלם. ואת הקמפיין השלם הזה אנחנו צריכים לחשוף, ולהילחם בו, כי הוא לא מקרי. כי מי שמביע איזושהי אמפתיה למשפחה פלסטינית שנשרפה על-ידי יהודים הופך מייד לאוהב ערבים ושונא יהודים. ואני זאת שמקבלת את ההשוואות המספריות האלה בין ההרוגים שלנו לשלהם, בין הנרצחים שלנו לשלהם, כדי להראות שהטרור היהודי לא רצח כל כך הרבה כמוהם – וזה בסדר, תסלחו לי? וכשאנחנו מנסים להילחם על שלנו, הרי מה טוענים? שאכפת לנו רק מהערבים ולא מהיהודים, שאנחנו מזדהים עם האויבים, ונוסיף רק את הממשלות הזרות והאנטישמיות. זה נשמע לכם מוכר?
אתם מבינים, הקמפיין הזה הוא לא מקרי. זה היה הקו הרשמי שהוביל נתניהו בבחירות האחרונות ואתו הוא ניצח בבחירות. זאת שטיפת המוח הלאומנית שנועדה לשלול מאתנו את הלגיטימיות להוביל קול אחר, חזון אחר ודרך אחרת מזו של הממשלה הנוכחית. והעניין הזה, רבותי, נגמר. אתם לא רוצים לחזור 20 שנה אחורה ל-1995? לגיטימי. אתם לא תחזירו אותנו חצי שנה אחורה למערכת הבחירות האחרונה, כי אנחנו לא נתחיל להתנצל על מה שאנחנו מאמינים בו.
ושאף אחד לא יטיף לי על אהבתי את עמי, את ארצי, את ירושלים ואת יהדותי; שאף אחד לא ידבר אתי על אמפתיה להרוגים שלנו. כשרה בממשלה ייצגתי את ממשלות ישראל בהלוויות של ילדים ומשפחות, ובכיתי אתם וחיבקתי אותם, ולבי נקרע יחד עם האבלים על אלה שנרצחו על-ידי פלסטינים. וכך עשיתי גם כשביקרתי את משפחתו של דני גונן לפני חודש וחצי. ולא, לא הבאתי אתי טלוויזיות, כי השכול מבחינתנו הוא לא רווח פוליטי.
אבל הפלסטינים הם לא אלה שמעניינים אותי במשוואה הזו, הם לא הסרגל שלי. אנחנו נהיה הראשונים להילחם בטרור, אבל כמדינה ריבונית, עם צבא ההגנה לישראל, ולא עם נוקמים למיניהם. זה מה שכוחות הביטחון צריכים לעשות, זה תפקידם, וזה גם מה שהם צריכים לעשות מול אותם טרוריסטים שזרקו רק אתמול בקבוק תבערה על מכונית בירושלים, ונשלח – כולנו שולחים היום איחולי החלמה לפצועים. מה שעושים ערבים זה לא אמת המוסר שלי. היהדות היא האמת שלנו, ומה שמעניין אותנו זה אנחנו, אנחנו מדינת ישראל, החברה הישראלית, הלב והנשמה שלנו, ועל זה אנחנו נלחמים.
ואנחנו גם לא – ואני לא מתכוונת לשתף פעולה עם מצעד ההתקרבנות. ואל תבלבלו אותנו, בבקשה. הקורבן בשבוע הנורא הזה הוא שירה והקהילה הלהט"בית, ולא מי שלא נתנו לו לנאום בעצרת – חבל שלא הגיע, יכול היה לנאום גם היום; ומשפחת דוואבשה, ולא הנהגת ההתנחלויות, היא הקורבן של השבוע הזה. אבל יותר מכול, הקורבן האמיתי הוא החברה הישראלית והערכים שלה; החברה הישראלית כולה, שחשה בושה ועצב עמוק בשבוע האחרון. וההתקרבנות לא יכולה לבוא במקום חשבון נפש על מה שקורה ביהודה ושומרון, בידיעה, בשתיקה ובעידוד להפרת חוק, לעתים גם מצד נציגים של הממשלה. וההתקרבנות היא לא תחליף לחשבון נפש על דברים איומים שיצאו מהבית הזה ומנציגיו כלפי הקהילה הלהט"בית. במקום להתקרבן על זה שלא נתנו לכם לדבר בעצרת, תנסו להבין שיותר משהם זקוקים שתספרו כמה אתם אוהבים אותם, הם מבקשים שתכירו כממשלה בזכות שלהם לאהוב אחד את השני ולהקים משפחה בישראל, שתשדרו מסר אחר בפעולות, ולא בנאומים שאחרי.
לכן, אני שוב חוזרת ומציעה את "חוק שירה" – העברה מיידית של כל חוקי השוויון שעלו כאן בכנסת היום והצבעתם נגדם, ובראשם ברית הזוגיות, וחינוך לשוויון בכל בתי-הספר ובכל הזרמים.
ובמקום להתקרבן, תבינו שהסמכות ביהודה ושומרון היא של הממשלה ולא של מועצת יש"ע, ולא כל בניין קדוש, ולא מרימים יד על בג"ץ, גם כשההחלטה מנוגדת למה שאתם חושבים, ולא צריך לעוץ עצה או לשיר את ה"עוצו עצה ותופר" על החלטות של בית-המשפט העליון או של ממשלה נבחרת בישראל. אלה כמה דברים בסיסיים לגמרי.
חברים, המקום הזה שבע מהשוואות ומהתנצחויות, אבל אי-אפשר לדבר על ביחד כשאנחנו לא מגדירים מהו. אי-אפשר לדבר על שוליים כשאנחנו לא שותפים לדרך שבה אנחנו כולנו רוצים ללכת ולהוביל. זאת אומרת, למה נהיה ביחד? לעלות על ה-9D- שהורס את בג"ץ? להגיד "זה רק שוליים" ולא להסתכל הצדה? מצטערים, אנחנו לא יכולים לעשות את זה. אנחנו כן יכולים להיות שותפים להובלה של הדרך שכוללת את כל העקרונות האלה שדיברתי עליהם, כי רק מתוך מקום אמיתי, של כאב והכרה בכך שיש בעיה ולא עצימת עיניים, יבוא הפתח לשינוי ותקווה, ורק אז – אולי, בכל זאת – מעז יצא מתוק, וכמאמר השיר, "הצרות יתגבשו ליופי". אבל עד אז, אנחנו נמשיך להילחם על העמדות שלנו, להילחם נגד התופעות האלה, נגד פשעי השנאה, נגד האווירה שמייצרת אותם. כי אם לא נלמד כלום מהשבוע שחלף, כי אז באמת זה יהיה האסון האמיתי לכולנו.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה לחברת הכנסת ציפי לבני. חבר הכנסת אראל מרגלית, בבקשה. עשר דקות לרשותך.
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום אנחנו כאן בכנסת ישראל צריכים להשפיל עיניים. אנחנו צריכים להשפיל מבט בפני מיקה ואורי בנקי, שבתם שירה, אוהבת חיים ואדם, נרצחה בסכין של שנאה ובורות בידו של טרוריסט יהודי ונתעב; להשפיל מבט בפני משפחת דוואבשה, שבנם עלי, תינוק חסר ישע, נשרף למוות על-ידי מחבלים יהודים ארורים.
חברי חברי הכנסת, אחרי השבוע הטרגי הזה חובתנו לדבר אמת, וזוהי האמת: גם הבית הזה נושא באחריות לאווירת השנאה, ההפקרות ושיברון המוסר שבתוכה נרצחו שירה בנקי ועלי דוואבשה. אנחנו צריכים להשפיל עיניים היום כי גם חלק מהחברים היושבים באולם הזה חטאו בחטא השנאה ומתנוסס עליהם אות קלון חמור, בין שמדובר בחבר כנסת, בשר בכיר בממשלה, או אפילו אולי בבכיר שביניהם.
רבותי, לא סתם נאמר כי החיים והמוות ביד הלשון. לשנאה המופצת יש השלכות, ואלו שזרעו את זרעי השנאה אתמול יצרו את התשתית לפשע של היום או לפשע של מחר. אין עשן בלי אש ואין פשע שנאה ללא שנאה יוקדת, אלימה ומתמשכת.
כבר הרבה זמן יש כאן אווירה מסוכנת שנותנת לגיטימציה לגזענות – כן, לגזענות – ללאומנות ולשנאה. כבר הרבה זמן קורצים בעין מול "תג מחיר". כבר הרבה זמן שחברי כנסת מתחרים ביניהם מי יותר קיצוני בהסתה נגד ערבים, נגד להט"בים; מי יותר פטריוטי בסתימת פיות לשמאלנים; מי יותר ציוני ברמיסת כל מי שהוא אחר; מי יותר ימני בהשתלחות בבג"ץ ובשלטון החוק. וזה הרעיל אותנו, וגם את כל הבארות של החברה שלנו, ושנאה הפכה למציאות חיינו הפוליטית והחברתית.
רבותי, הסכין שננעצה בבשרם של צעירים גאים ושל החברים שלהם כוונה ללב הדמוקרטי שלנו. הגפרור שהצית למוות ילד פלסטיני, תינוק, משפחה, באמצע הלילה, ביקש לכבות את הנפש היהודית והציונית שלנו ולהפוך אותה ללאומנית וקיצונית, ואבנים על חיילי צה"ל רוצות לשבור את שריון מדינת החוק שלנו.
ומה נאמר? מה לא נאמר בימים האחרונים על שני האירועים המחרידים שהתרחשו בשבוע שעבר. גינויים והבעת צער נשמעו מכל קצוות הקשת הפוליטית, נכון. אבל מן הצד השני – גם קריאות מבישות כלפי נשיא המדינה, שבאו ממפלגת השלטון עצמה. שמענו מילים של צער וכאב והתחייבויות של חברי כנסת לפעול למען הקהילה הגאה, נכון. אבל בקושי הדם יבש בירושלים, ושוב שוחררו חרצובות לשונם. רבותי, אש השנאה לא כבתה פה מעולם, ואני אומר את המילים שנאמרו פה: הערבים נוהרים בהמוניהם; הערבים צריכים להחזיר את תעודות הזהות; הומואים ולסביות הם בהמות, ראויים לרחמים ומתכון לחיסול העם; הומואים הם חולי נפש; מצעד תועבה. ויש עוד ועוד ועוד. ואלה לא סתם מילים, אדוני ראש הממשלה – שהלוואי שהיית פה; אלה סכינים, גפרורים, בקבוקי תבערה, אקדחים, אבנים.
המילים האלה, אדוני ראש הממשלה, מדליקות ומלבות את האש, ששום גינויים יפים, ואפילו נאומים מוקלטים, לא יכבו. ואכן, השבוע ראינו איך שוב הותר הדם, איך נשפך דם אדם טהור וחף מכל פשע, אבל גם דמה של הציונות, והדמוקרטיה, והיהדות. כי השנאה והפחד אולי ממלאים אוטובוסים לקלפיות, אדוני ראש הממשלה, אבל הם גם מפרקים אותנו וקורעים אותנו לגזרים. וכבר היינו בסרט הזה, במלחמת לבנון הראשונה ובסיטואציות כאלה ואחרות. וזו האחריות הגדולה שמוטלת עכשיו על הממשלה, ובעיקר עליך, אדוני ראש הממשלה: לעצור עכשיו, במעשים, את הרצח הבא; לא לשתוק עוד; מספיק לקרוץ; די למילים, זה הזמן למעשים. תעצור עכשיו בכל הכוח והאמצעים את השנאה הזאת, שצומחת פרא במשמרת שלך. שלך. ושיהיה ברור, אלו לא קצוות קיצוניים. הטרור הזה הוא לא בקצוות, אדוני ראש הממשלה; זה כבר מזמן במיינסטרים, וזה כבר מזמן כאן. אני קורא לכולנו מהבית הזה להתעורר; לזכור שחיים ומוות ביד הלשון; להפסיק את השחתת הציונות, והשחתת היהדות, והשחתת הישראליות, והשחתת הדמוקרטיה; לעצור עכשיו, לפני שיהיה באמת מאוחר מדי.
כאבא שיש לו שלוש בנות בירושלים, ששולח אותן לעיר, ושגידל אותן פה בזמן שהיו פה פיגועים, אני מבקש לסיים במשפט מתהילים, שצריך להזכיר לכולנו איך השארנו את העיר הזאת יחד ומה זה להיות יהודי ולהיות ישראלי: "מי האיש החפץ חיים אֹהב ימים לראות טוב. נצֹר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו".
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אמן. תודה, חבר הכנסת אראל מרגלית. אנחנו עוברים להצעה נוספת לסדר-היום באותו נושא: פשע שנאה – דקירת שישה מהצועדים במצעד הגאווה בירושלים. חבר הכנסת שי פירון, בבקשה.
<שי פירון (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אחרי הדברים הנרגשים, ובעיקר הסיומת המיוחדת של חבר הכנסת אראל מרגלית, ובעיקר אחרי הדברים של חברת הכנסת לבני וחבר הכנסת אראל מרגלית, אני רוצה להיבנות על דבריהם.
"כי הנה החֹשך יכסה ארץ". ימים ארוכים של אור הפכו לימים של חושך, כיסוי של הטוב, ושרב של מעלה עם אש זרה של מטה מלחכים את שולי בגדינו ומאפשרים לנו לחוש משהו מחומו של הגיהינום, להריח ריחות באושים, לחוש בטעמים זרים ולייחל לימים טובים.
אני פוגש לא מעט אנשים מיואשים, כאלה שלא יכולים להכיל את הרגע. חברה במגננה. וכשמתגוננים – תוקפים; מחמיצים את השעה, את ההזדמנות. ימנים או שמאלנים, דתיים או חילונים, חרדים, ערבים, יהודים – כולם מתגוננים, בונים ביצורים. חברה בטירוף מערכות, מואשמת ומאשימה, מתחמקת. מסרבת לראות שמאחורי החושך הגדול מסתתרת הזדמנות גדולה. ואנחנו לא ניתן לה לחמוק.
דמיה של שירה זועקים אלינו מן האדמה. ואנו, במקום לעשות חשבון נפש, עונים: השומר אחי אנוכי? הוא היה מטורף, הוא לא מייצג. דמיו של התינוק עלי זועקים אלינו מן האדמה, ואנו, במקום לעשות חשבון נפש, עונים: השומר אחי אנוכי? הוא בכלל לא אחי, ולא מייצג אותי, אלוהיו לא אלוהי. אבל דמיהם מבקשים אותנו לגייס את כולנו לתנועה שממשיכה לראות בתקווה לא רק המנון, אלא מצפן ומצפון.
השינוי חייב להיות מבוסס על התעלות גדולה ועל רוח ענקית; על הנכונות להושיט יד לרחוקים; על ההבנה שאין שוני בין שולחן שבת משפחתי, שבו מתווכחים ונותרים אחים, למעגל המדיני. אחווה לא דורשת הסכמה, אבל היא דורשת הכרה וכבוד, ובעיקר – הקשבה.
כבר הדגיש הפילוסוף ישעיהו ברלין, שהאמונה הנושאת באחריות הגדולה ביותר לשנאה, המובילה להשפלה ואף להרג, היא האמונה שאנשים שאינם שותפים לאמונתי אינם שותפים לאנושיותי. זהו הרגע שבו הגזע מחליף את האמונה הדתית הטהורה; זהו הרגע שבו נולדות שואות פרטיות, לאומיות ואוניברסליות. הרגע הזה שבו אני מסיט אותך מן העולם שלי, מגרש אותך ממסלולי, מגדיר אותך כלא-אדם או כמי שלא שווה לי – הרגע הזה הוא שמביא להכנת פצצות גרעין מוסריות של שנאה. ההשחתה המוסרית צומחת כשרק אני צודק, כשרק אני יודע.
ועכשיו יבואו אנשי סימני הקריאה ויטענו שאני וחברי מתרפסים, שאין בנו די גאווה לאומית, שאיננו מייצגים נאמנה את היהדות. אבל מי שגוו זקוף, שביטחונו מוצק, שוודאותו בחיים של אור וטוב בולטת, יכול להקשיב לקולות אחרים, להכיל אותם ולבנות יחד אתם עולם בריא ואופטימי.
המקום השני שבו פורצת השחתה מוסרית הוא המקום שבו האדם מפסיק לקבל אחריות. לא בכדי המילה אחריות מכילה בתוכה גם את המילה אחר. ברגע שבו אדם מתעסק בהאשמת הזולת, המוסר עובר דירה, הולך לחפש לו בית. אחריות היא לא חולשה, וקבלת אחריות היא הרגע שבו אדם מחליט לתקן, הרגע שבו אדם מפסיק לומר שהוא לא מתנצל ולחזור ולטעון שהשני אשם לא פחות.
זקני העיר שלנו צריכים לומר: ידינו שפכו את הדם הזה. כך הם ייטעו בנו תקווה ואחרית. ידינו שפכו את הדם הזה. כמה מאתנו שמעו מי שמכנה את חברו "הומו" ושתקו, ואפילו צחקו? האם לא היינו במקומות שבהם ביזו ושיסו, השפילו, אמרו, צחקו? ולא מחינו, לא עצרנו ולא אמרנו: עד כאן. ושמענו בדיחות טפלות על ערבים, שהם טובים בעיקר כשהם מתים, ואחמד ומוחמד כיכבו בסיפורים שיש בהם טעם רע, ולא עצרנו. הוויכוח הוא בין אומות, ואסור שהוויכוח על הארץ יפגע בהכרה המוסרית הבסיסית בערך חיי אדם. ושמענו גם מילים קשות על חרדים שהם פרזיטים, על מתנחלים שהם פאשיסטים, ועל סמולנים שהם פוסט-ציונים וחסרי ערכים, ושתקנו, וצחקנו, וחייכנו, ולא הגבנו.
כשמנהיגות לא מקבלת אחריות, מאבדים אותה – מנהיגות שאיבדה את אמון העם ביכולתה לשנות דהירה ללא כיוון, בדרך ללא מוצא; מנהיגות של ספינים ואירועים מצולמים; מנהיגות שמבקשת להרוויח את הרגע ולמאוס בנצח; מנהיגות שמטפחת שבט אחד על חשבון השבט האחר; מנהיגות ששולטת מכוחו של שיסוי איש באחיו ולא מכוחו של איחוד; מנהיגות המתחמקת ממשימתה לבנות אתוס משותף ולא מפלג.
מנהיג הוא מצפן, מגדלור, עמוד האש לפני המחנה. ובאין מנהיג, יתפרע העם, יחגגו הטוקבקיסטים, יקללו, ישתלחו. התגובות על שני אירועי הרצח הנוראים מזעזעות. חיות טורפות ופחדניות, המסתתרות תחת חופש הביטוי, מרשות לעצמן לזהם את הסביבה תוך הטלת ארס, הצדקה, חשבונאות דמים של מי הרג יותר, כאילו שאם "הם" הרגו יותר תינוקות אז אנחנו מוסריים יותר.
אחריות זה הרגע שבו אני דומם, מתבונן פנימה, מחפש את החלק שלי. אז זהו. נמאס לנו. כי אנחנו מכירים את הישראלים, ויודעים שרובם לא כאלה. אנחנו מכירים את הצעירים בתנועות הנוער, בקהילות הצעירים, בעמותות של חסד וצדקה. אנחנו מכירים צעירים המתגייסים לצבא ולחברה מתוך שליחות גדולה, ונמאס לנו מאלה שעושים הכול כדי שיד איש תהיה באחיו.
לא ניתן לכם להמשיך לסכסך, לפגוע, להיבנות רק בזכותן של מריבות בין אדם לאדם – בין יהודי ליהודי, בין יהודי לערבי. לא ניתן לכם להיבנות מכוחה של השנאה. אנחנו לא פחות לאומיים, ולא פחות ציוניים, ולא פחות יהודים, ואנחנו לא פחות ליברליים ולא פחות שוחרי חופש; כנראה יותר, הרבה יותר. כי כל התורה כולה על רגל אחת אומרת שמה ששנוא עליך לא תעשה לחבריך. ורבי עקיבא, גדול החכמים, שעסק בבניית הלאומיות שלנו במרד בר-כוכבא, דווקא הוא שאמר שכל התורה כולה היא "ואהבת לרעך כמוך". אז גם אנחנו יודעים להקים מחתרות; מחתרת ''ואהבת'' – מחתרת שבה אוהבים את כולם; מחתרת שבה מוחים כנגד השנאה; מחתרת שבה יודעים לאהוב להט"בים וחרדים, מתנחלים ושמאלנים, שמאלנים תל-אביבים ואפילו ערבים, כי כולם בני-אדם, כולם נבראו בצלם אלוהים, גם אלה שאנחנו לא מסכימים אתם וחולקים עליהם. אנחנו יודעים לבנות ארץ אחרת לכולם. אנחנו יודעים שאפשר שיהיה כאן משהו מרוחו של גן-עדן. ומי שלא יודע, מי שרוצה לשנוא, להיות צודק, להכניע, להכריע, שילך לו לפינה נידחת ויחיה בעולם של חושך, שטנה והרג, וייתן לנו לבנות את גן-העדן שעליו חלמו אבותינו. שהרי במסכת אבות כבר נאמר: "איזהו גיבור שבגיבורים? מי שעושה שונאו אוהבו".
ואל תמהרו להשכין שלום. למדו אותנו איך להתווכח; למדו אותנו לנהל ויכוחים עמוקים על זכויות אדם וזכויות על הארץ, כי מותר ואולי חובה שנחשוב אחרת; למדו אותנו לחיות יחד גם אם אנחנו לא מסכימים, גם אם אנחנו חולקים. כי אסור להיבהל ממחלוקות. צריך לברוח משנאות, ולאף אחד אין זכות לדרוש מצד זה או אחר לקבל את עמדתו. איש לא יחלק ציונים ויקבע מי ראוי ומי לא ראוי לבוא בקהל. אבל נעשה את זה מתוך כבוד והערכה, מתוך הקשבה עמוקה, מתוך פתיחות לשנות עמדה, מתוך גילוי אחריות לסביבה כולה.
והמקום השלישי שבו מתעצמת ההשחתה המוסרית הוא המקום שבו לא יודעים או לא מסוגלים לבקש סליחה; מקום שבו הסליחה היא הצגה תקשורתית, צורך, מן השפה ולחוץ. סליחה לא פוגעת בזהות. סליחה ומחילה הן המתנה הגדולה שנתן לנו האלוהים. לבקש סליחה זה לקבל את היכולת להתחיל מחדש. מהי הורות אם לא היכולת לאפשר לכל ילד לטעות? האם יד המקרה היא שהמילה רחם והמילה רחמים באות מאותה משפחה? מהי אומה אם לא המקום שבו אפשר להתחיל מחדש אחרי שטועים? מהי אומה אם לא המקום שבו אפשר לבקש סליחה? לא שיח של ייאוש; שיח של סליחה, עם עין אחת בוכה ועין שנייה לציון צופייה.
בסוף השבוע קיבלנו צו 8, ואנחנו לא נוותר. בשם העבר ולמען העתיד. אנשי אמונה אנחנו, ואת החושך נגרש עם הרבה אור.
אחת החוויות המרגשות של השבוע מבחינתי היא החוויה שבה בכל ערב שבת הילדים עומדים בשורה, הילדים והנכדים, ואנחנו מניחים עליהם את הידיים ואומרים פסוק, מברכים את הילדים, אומרים להם: ישִימך אלוהים כאפרים וכמנשה. זה דבר נורא מוזר שדווקא אפרים ומנשה נבחרו להיות אלה שבשמם אנחנו מברכים. יש בספר בראשית טאלנטים הרבה יותר גדולים מאפרים ומנשה, אז למה דווקא את אפרים ומנשה הבאנו לשולחן השבת, ובכל שבת, בהתרגשות עצומה, אנחנו מברכים את הילדים שלנו בהם? חשבתי על כך, ואני חושב שההסבר הוא מאוד פשוט: תסתכלו בספר בראשית. כל האחים עד אפרים ומנשה – בואו נסקור אותם: קין והבל, האחים הראשונים – רצח; אברהם והרן, האחים השניים – שנאה; יצחק וישמעאל – שנאה; יעקב ועשיו – שנאה; יוסף ואחיו – שנאה. שני האחים הראשונים שלא רבו, שני האחים הראשונים שהסתדרו, הם אפרים ומנשה. בכל שבת, כשהילדים שלי עומדים מולי, אני אומר להם: ישִימך אלוהים כאפרים וכמנשה – אל תריבו. אל תלמדו מכל האחרים, תלמדו מאפרים ומנשה.
אם רק היה אפשר שכל החברה הישראלית הייתה מרכינה לרגע אחד את הראש, וביחד היינו אומרים: ישימנו אלוהים כאפרים וכמנשה, אולי הייתה צומחת תשועה גדולה לכולנו.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
שוב, אמן. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. השר גלעד ארדן ישיב על ארבע ההצעות במרוכז, לאחר שהן יסתיימו.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, לא, לא. על כל הארבע.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
יש עוד שתי הצעות חוץ מזו. יש ארבע הצעות לסדר-היום, ועכשיו אנחנו בסוף השנייה. יש עוד שתי הצעות לאחר מכן. יש עוד חמישה דוברים. בבקשה, גברתי.
<מיכל רוזין (מרצ):>
חברותי וחברי, הכנסת – וואו, עדיין אנחנו, וטוב שכך, מתרגשים – בלב כבד אני עולה היום לדוכן, בנסיבות שאין מצערות מהן. בלבי שירה בנקי ועלי דוואבשה, שנרצחו על-ידי בני העם שלי בשם אמונה שקרית, מסלפת ומעוותת.
אין דבר נתעב מרצח ילדים, והאחריות למותם היא של כל אחת ואחד מאתנו. שירה בנקי, עלי דוואבשה, אדל ביטון, שלהבת פס, מוחמד אבו ח'דיר, איל, גיל-עד, נפתלי, יואב, אלעד, הדס פוגל, דני גונן ועוד ועוד – התפקיד שלנו היה להגן עליהם, ואת כולם אכזבנו.
טוב שקמו גינויים מכל קצוות הקשת הפוליטית. טוב שנקראת הקריאה לחשבון נפש לכולנו. אבל גינויים לא יספיקו; זה הזמן למעשים. מה נעשה כדי להסיר את החרפה מקרבנו? כיצד ניאבק בשנאה המשתוללת, שמאיימת להחריב את דמותה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית? הגיעה העת לקחת אחריות אמיתית, כמו שאמר בעצרת המחאה בכיכר-ציון הנשיא ריבלין, שאני גאה לקרוא לו הנשיא שלי: "להבות פשטו בארצנו. להבות של אלימות, להבות של שנאה – – – להבות המתירות שפיכות דמים בשם התורה, בשם ההלכה, בשם המוסר, בשם אהבת ארץ-ישראל". ועוד הוסיף כי עשבים שוטים לא פועלים לבד – עשבים שוטים גדלים בסביבה שמאפשרת להם לגדול.
לא יספיקו לנו עוד סרטוני גינוי והבעת זעזוע. הגיעה העת למעשים. קדמו חקיקה שוויונית לקהילת הלהט"ב, אסרו טיפולי המרה בחוק, חייבו סדנאות בבתי-ספר והכשרות לצוותי ההוראה, הילחמו באלימות כלפי חברי הקהילה והעבירו תקציבים לארגונים שלה. קחו אחריות על המחדל הנורא של גורמי האכיפה – השב"ס והמשטרה.
הרצח של עלי דוואבשה ושרפת משפחתו היו כתובים על הקיר בעשרות כתובות נאצה של "תג מחיר". הלהבות ששרפו את כנסיית הלחם והדגים הן אותן להבות ששרפו את בני המשפחה מדומא. השנאה שדחפה את ישי שליסל לדקור שישה נערות ונערים במצעד הגאווה בירושלים ולרצוח את שירה בדמי ימיה היא אותה שנאה שתודלקה על-ידי עיתונים שמכנים את מצעד הגאווה "מצעד התועבה" ועל-ידי אנשים שלא היססו והשוו את חברי הקהילה הגאה לבהמות, כאשר מאחוריהם ציבור שלם.
אסור לנו להמשיך לפטור במשיכת כתפיים את הרציחות המחרידות הללו כשוליים קיצוניים, כי השוליים הקיצוניים האלה הולכים ומשגשגים באווירה ציבורית שבה הסתה, אלימות והשתלחות בכל מי שהוא אחר הפכו לשגרה יומיומית מסוכנת מאין-כמותה. וכדי להילחם בשנאה הזאת צריך לעקור אותה מהשורש, והשורשים שלה נמצאים גם כאן, בכנסת ישראל.
איזה מסר אנחנו מעבירים לנערים שזורקים אבנים ובקבוקי שתן על חיילים בבית-אל, כששר התיירות מגבה אותם וקורא להחלטת בג"ץ "כתם מוסרי" על מערכת המשפט, וכשראש הממשלה נותן להם הכשר ומאשר בנייה של עוד 300 יחידות בינוי כפיצוי על העוול שנגרם לכאורה לאלו שבנו על קרקע פלסטינית פרטית שלא כחוק? מה אמורים הילדים שלנו ללמוד כששרת התרבות והספורט מתנה מימון לתיאטרון ערבי בעמדה פוליטית ומאיימת בקיצוץ תקציב על מי שמעוניין להקרין סרט על יגאל עמיר, הרוצח הנתעב? מה הם אמורים ללמוד על סובלנות וערכי הדמוקרטיה? וכשחבר כנסת מהקואליציה קורא לעלות על בית-המשפט העליון עם D-9; וכשסגן שר הביטחון קורא לפלסטינים "חיות אדם" ומכריז כי הומואים ולסביות הם מתכון לחיסול העם; וכשאמירה של חבר הכנסת שמי שלא ישיר "התקווה" לא ימונה לשופט בישראל עוברת ללא ביקורת; וכשסגן שר הפנים קורא לחברת כנסת ערבייה מעל במת הכנסת להשיב את תעודת הזהות שלה, כי אנחנו בכלל עושים לה טובה שאנחנו נותנים לה תעודת זהות.
חברי וחברותי לבית הזה, קו ישיר מחבר בין ההתבטאויות והפעולות כאן בבית-המחוקקים לבין הצתת הבית בדומא או דקירת הילדים במצעד הגאווה. הפוליטיקה הישראלית נהייתה פוליטיקה של שנאה. אני בטוחה שחבר הכנסת סמוטריץ לא רוצה שידקרו הומואים, אבל כשהוא מדבר על "מצעד הבהמות" הוא מעודד שנאה; אני בטוחה שחבר הכנסת ינון מגל לא תומך בשרפת תינוקות, אבל כשהוא אומר שהשמאל הקיצוני הוא "חיידק טורף במוח", הוא מעורר שנאה במודע. עין תחת עין תחת עין, ושן תחת שן תחת שן, עד שלא יישאר כאן דבר.
בימים האחרונים נשמעות אמירות קשות מאוד על הסתה כנגד הציבור הימני-דתי. אני חושבת שזו בריחה מאחריות. אפשר להיות ימני ולהתנגד לטרור יהודי, כפי שעשה הנשיא ריבלין – שלצערי חטף הרבה מאוד השמצות, הסתה נגדו ואיומים. אפשר להיות דתי ולהעביר לקהילה הגאה מסר של ביטחון ושייכות, כפי שעשה הרב בני לאו בעצרת בכיכר-ציון במוצאי שבת. "ידינו" – הוא אמר – "שפכו את הדם הזה; אי-אפשר לומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה.'" והוא הוסיף שכל מי שישב בשולחן שבת, בבית-ספר, בבית-הכנסת, ושמע את הבדיחות והאמירות ההומופוביות ולא קם ועצר, שותף לשפיכת הדמים הזאת. "כולנו שמענו את זה. כולנו אחראים" – כך, באומץ, הרב לאו.
אבל הציפייה שלנו מתחילה מראש המערכת, מראש הממשלה, שאפילו לא טרח להגיע לכאן ולשבת כאן ולשמוע אותנו ולהגיב על הדברים. כשיש לנו ראש ממשלה שקנה את שלטונו באמצעות ליבוי שנאה; האיש שתחת מטרייתו הגזענים והמסיתים מרגישים בבית; אותו ראש ממשלה שאמר ביום הבחירות "הערבים נוהרים לקלפיות" ושלא מתנער מתמיכתם של רבנים מסיתים; מי שתומך בהתלהבות בחקיקה נגד ערבים ושמאלנים; שלא מגנה את חברי ממשלתו וסיעתו שעולים על הגגות כדי לשלהב את ההמון המסית; שאינו מגנה בימים אלה את חברי מפלגתו, שמאיימים, מסיתים ומכפישים את נשיא המדינה; מי שמפחד להתבטא נגד הארגונים שמהווים את התשתית הרעיונית והביצועית לטרור היהודי, כמו ארגון להב"ה או ועדי המתיישבים בשטחים; מי שמנצל כל הזדמנות שיש לו כדי להגביר את השנאה והגזענות – הוא שותף ומוביל את השנאה שמשתוללת במדינה, שבסוף תשרוף את כולנו.
ולא, לא מעצרים מינהליים וטלטולים בחקירות והריסות בתים הם הדרך לייצר שוויון, ובטח לא להשיג זכויות אדם ודמוקרטיה.
ראש הממשלה, קח אחריות. לא זו המדינה שביקשנו לנו. לא זו החברה שאליה הבאנו את ילדינו ושעליה אנחנו שולחים אותם להגן. קח אחריות. היישר מבט אל דמותה של החברה הישראלית, המורכבת כל כך והאהובה כל כך. בקרוב, כולנו לא נכיר את דמותנו במראה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת רוזין.
<הצעות לסדר-היום>
<פשע שנאה – שרפת שני הבתים בכפר דומא ורצח תינוק בן שנה>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
עוברים להצעה לסדר-היום בנושא: פשע שנאה – שרפת שני הבתים בכפר דומא ורציחת תינוק בן שנה, הצעות מס' 1079, 1080, 1081 ו-1082, של חברי הכנסת מיקי רוזנטל, עאידה תומא סלימאן, יאיר לפיד ועיסאווי פריג'. חבר הכנסת רוזנטל, אתה ראשון הדוברים – בבקשה, אדוני.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, עמיתי חברי הכנסת, אורחינו נציגי הקהילה הגאה, השבוע הזה מציון תצא בושה ודבר הקלון מירושלים. שירה בנקי, זיכרונה לברכה – קול דמייך זועקים מן האדמה. מה חטאת, נערה? מה ביקשת? עולם טוב יותר, שוויוני יותר וצודק יותר. נרצחת מפני שבאת לתמוך בזכותם של בני-אדם לחיות על-פי דרכם ועל-פי אמונתם, ומנוול אחד עם מאכלת קטל את פתיל חייך הצעיר. הדקירה שלו קיפדה את גופך ואת נפשך, אבל גם הותירה צלקת איומה ועמוקה בדמוקרטיה הישראלית וקרע נוראי בחברה שלנו.
מדינת ישראל נמצאת עכשיו במשבר מוסרי עמוק. אי-אפשר עוד להכחיש זאת. אסור להדחיק את העובדה האיומה ש-70 שנה אחרי השואה הפכו קורבנות השנאה והגזענות בעצמם לחברה גזענית. זו לא השוואה, אי-אפשר להשוות, אבל זהו תמרור אזהרה גדול, ענק ומהבהב לכולנו.
מאות-אלפי ישראלים שאלו את עצמם השבוע אם הם רוצים להמשיך ולגדל את ילדיהם בחברה כזאת, שהשנאה מחלחלת בנימיה והגזענות מכלה את נשמת אפה. איש לא יוכל להתחמק מהשאלות הקשות; איש לא יכול לומר "לא ידעתי". הגזענות והשנאה קורעות את החברה הישראלית לגזרים, וכולנו, כולנו אשמים – מי יותר, מי פחות, אבל כולנו אשמים. מי שאוחז בסכין ודוקר הוא בן-עוולה; מי שהצית ושרף חיים הוא מחבל. אבל לא יינקו גם מי שתמך בגלוי או בסתר, מי שהסכים לגזענות בקריצה ומי שהעלים עין בשתיקה. כולנו נושאים באחריות.
לאן נוליך את החרפה? לסדום היינו ולעמורה דמינו. מי זה הנבל ששרף את התינוק עלי דוואבשה, בן שנה וחצי, ילד, עם הוריו ואחיו בן הארבע? ושאלה לא פחות חשובה: באיזו חברה גדל וחונך אותו נבל? מי הוריו? מי מחנכיו? מי רבניו או שולחיו של רוצח ילד קטן, ששרף חיים משפחה שלמה?
הרציחות המתועבות הללו חייבות לזעזע עם ולא להרפות. הטרור היהודי הרים ראשו, ויש חוט מקשר, ארוך ומפותל וספוג בדם בין יונה אברושמי לישי שליסל, בין המחתרת היהודית לכנופיית ליפתא, בין מחתרת בת-עין לעמי פופר, בין ברוך גולדשטיין לרוצחיו המתועבים של הנער מוחמד אבו ח'דיר, בין יגאל עמיר לרוצחי התינוק עלי דוואבשה ולרוצחה של שירי בנקי. אלה טרוריסטים יהודים, מחבלים מבני עמנו.
מייד ירימו ראש הצבועים ומגלגלי העיניים ויאמרו: למה אינך מגנה את הטרור הערבי? מחבלים פלסטינים רצחו הרי מאות ילדים ונערים ישראלים. ואתמול נזרק בקבוק תבערה בירושלים ושרף זוג, ובנס ניצלו ממוות. כל טרור הוא טרור מגונה בעיני, מנוול וחייתי. מי שמרים ידו על חפים מפשע, קורבנות אקראיים, הוא טרוריסט בן-עוולה. אלא שמעמי-שלי אני מצפה ליותר. להרבה יותר. שירה נרצחה בשל דעותיה; עלי הקטן נרצח בשל היותו פלסטיני. הרוצחים לא הכירו את שניהם. הם קורבנות של שנאה עיוורת והסתה מתמשכת.
עורו אחים, עורו. יהיה לכם קשה לשמוע זאת, אבל כל הטרוריסטים היהודים שנתפסו עד כה, חבשו כיפה על ראשם. האם זה אומר, חלילה, שכל החרדים אשמים? ודאי שלא. האם משמעות הדבר שכל היהודים הדתיים אשמים בזוועות שהתרחשו כאן בסוף השבוע האחרון? ברור שלא. אבל המסיתים אשמים – אותם מטיפים חשוכים שמפיצים שנאה נגד הקהילה הגאה; אותם מסיתים שמשפילים ערבים רק בשל היותם ערבים. וההסתה מתחילה קודם כול בבית הזה. יש מילים שהורגות; יש משפטים שבסופם מישהו לוקח סכין או גפרור והולך לדקור או לשרוף אנשים.
כן, חברי הכנסת, ההסתה מתחילה בבית הזה, כאשר סגן שר אומר לח"כים ערבים שאנחנו עושים להם טובה שאנחנו נותנים להם תעודות זהות בכלל; כאשר שר אחר יוצא נגד גיוס הומואים לצבא, וחברו לסיעה משווה הומואים ולסביות לבהמות. כן, חבר הכנסת סמוטריץ, לא שראוי בכלל להזכיר את שמך ביום הזה, אבל שום גינוי לרצח לא ינקה ממך את החרפה שעשית בהשוואה הזאת. אתה נושא באחריות עקיפה לאירועים החמורים.
והרשימה כמובן ארוכה מאוד: חברי כנסת המכנים מהגרים "סרטן", וראש ממשלה שטוען שהשמאל יביא את "דאעש" לירושלים, ומשקר ומסית נגד ערבים אזרחי ישראל על מנת לקושש הון פוליטי. מי שקורא להפלות ערבים, מי שנתן גושפנקה להומופוביה באמתלות של "כך כתוב בתורה", מי שמשתמש בשנאה ובהדרה כלחם חוקו הפוליטי, צריך לדעת שאת הפשעים האלה הוא-הוא הכשיר באמירותיו.
אנחנו חייבים להכיר בכך שאנחנו נלחמים בטרור יהודי משיחי, ולעשות זאת בכוחות גדולים מאי-פעם. זה מאבק על דמותה של המדינה, ואסור להפסיד בו. יש להילחם בכל מי שחינך, הסית, התיר את הרסן והצית את האש הזרה הזאת בעמנו. אבל בראש ובראשונה, על מנהיגי הציבור ופרנסיו לקחת אחריות ולהפסיק ללבות את השנאה. חד-משמעי. אם ראש הממשלה באמת מתכוון למה שהוא אמר, הוא היה צריך להיות פה בדיון הזה. הוא היה צריך לשאת דברים חד-משמעיים נגד ההסתה כולה, מכל הצדדים. אבל הוא לא מתנהג כך. ואם ראש הממשלה לא מתנהג כך, מה אנחנו מצפים מגזעני המקלדת ברשתות החברתיות?
ואחרי הפוליטיקאים המסיתים מתייצבים בשורה ארוכה מוסדות ממלכתיים שאשמים במצב בשל סלחנותם, סלחנות הרשויות כלפי העבריינות הפוליטית וסלחנות מערכת האכיפה כלפי פורעי החוק מקרב הימין הקיצוני. הרשויות שלנו – המשטרה, השב"כ, הפרקליטות והשופטים – כולם מבינים את רוח המפקד הנושבת ממשרד ראש הממשלה, ומתנהגים, לצערי, בהתאם: ברפיסות, שלא להרגיז את המולך, בעצימת עין. ממשלות ישראל לדורותיהן קורצות למתנחלים. אנחנו הרי יודעים – הן אומרות – שחלק מכם מתנהג באופן עברייני, אבל לא נורא, זו עבריינות פוליטית נסלחת. נסלח לכם כשאתם מכים חיילים, נוותר לכם בשעה שאתם יורקים על שוטרים. וכך, פעם אחר פעם מכשירה המדינה במו-ידיה את מחריביה, את האלימות ואת פורעי החוק. כך סלחו למחבלי המחתרת היהודית, וכך ויתרו לרבנים שסיפרו ליגאל עמיר שרבין הוא בן-מוות. סלח בית-המשפט העליון שהכשיר את מפעל ההתנחלויות בשטחים. סלחה המשטרה וויתר השב"כ על ריבונות שלטון החוק. וכך עודדו בפועל, דווקא רשויות המדינה, את פשעי השנאה, שאת מחירם אנחנו משלמים בסוף השבוע הזה. פשעי שנאה מתבצעים כאשר יש אווירה, יש הסתה, ויש קהילה תומכת מחד גיסא ומדיניות הבלגה וסלחנות מאידך גיסא.
סלחנות בלתי מובנת מוביל דווקא האיש האמון על אכיפת החוק במדינת ישראל, היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין. אני מקווה שאתה ישן טוב בלילה, מר וינשטיין. לפני שנה או יותר פניתי אליך עם אחרים והצגתי בפניך עשרות ראיות לכך שארגון להב"ה והארכי-גזען שעומד בראשו, בנצי גופשטיין, מסיתים לאלימות נגד ערבים, נגד מהגרים ונגד הקהילה הגאה. ביקשתי להוציא את הארגון מחוץ לחוק, ואתה ענית שהנושא בבדיקה. הוא עדיין בבדיקה, מר וינשטיין? שב"כ לא מצא ראיות להוצאת הארגון מחוץ לחוק? אולי. אבל מה עשתה המשטרה? כמה נחושה הייתה הפרקליטות? די היה לעמוד ליד החבורה הגזענית הזאת מדי יום שישי בירושלים, לראות אותם מכים את הערבים, מתנכלים לערבים, מדברים דברי נאצה והסתה. אפשר היה לכל הפחות להעמיד אותם לדין, ואת זה, מר וינשטיין, לא עשית. אז, לפני שנה, ציינתי בפניך שלא תוכל להגיד: לא ידעתי. אז הפעם זה כבר כאן, וינשטיין, ואתה נרדמת בשמירה.
מאז 2008 הוצתו 15 בתי פלסטינים באותה שיטה שבה נרצח הפעוט עלי דוואבשה. בכל המקרים לא נעצר אפילו חשוד אחד. מאז 2009 הוצתו וחוללו 42 בתי-תפילה. פוענח מקרה אחד בלבד. וגופשטיין וחבורתו ממשיכים להסית, כמו כל יורשיו של כהנא, באין מפריע.
אני מקווה שעכשיו הבנת, מר וינשטיין, שמילים יכולות להרוג, והסתה עלולה להסתיים ברצח. צריך להוציא מייד ארגונים כמו להב"ה, "לה פמיליה", את ברוך מרזל וכל יתר יורשי כהנא אל מחוץ לחוק. ואם אי-אפשר להוציא אותם מחוץ לחוק – לפחות להרחיקם בהעמדה שיטתית לדין על מעשיהם החמורים.
ויש עוד כמה צעדים הכרחיים כדי להיאבק בגזענות הזאת, ראשית – במערכת החינוך. יש לרתום את מערכת החינוך כולה, ובעוצמות שלא היו בעבר, ובלי תירוצים, לחינוך נגד גזענות ונגד הומופוביה. עיקר המאמץ צריך להיות בזרמים הדתיים והחרדיים של מערכת החינוך, כי שם עיקר הבעיה. יש לחנך את כל בני-הנוער והצעירים בישראל שאיש באמונתו יחיה, אבל שדרך ארץ קודמת לתורה, והמדינה ומוסדותיה עליונים. מפני שצריכה ליפול כאן הכרעה ברורה וחד-משמעית: האם אנחנו מדינת חוק מודרנית? האם זה מה שאנחנו רוצים להיות, או מדינת הלכה?
ברור לי שההלכה לא קוראת לרצח תינוקות, אבל פרשנים רבים מדי מטעמה של ההלכה הזאת בזים למדינה הדמוקרטית ומצדיקים מאבק אלים נגדה וזלזול בשלטון החוק. הרבה לפני שגיניתם את המציתים בכפר דומא הייתם צריכים לגנות בתוקף את הנער שהרים יד על השוטר, את הקבלן שבנה באופן לא חוקי ואת המועצה שגיבתה אותם במקום לייצג את שלטון החוק, וגם את מי שביקש לעלות עם בולדוזרים על בית-המשפט העליון. לא הגינוי הרפה הזה, שאמרתם אותו בחצי פה, הוא שישים קץ למהלכים.
לפני סיום אני מבקש לפנות לנשיא המדינה, מר ראובן ריבלין: אדוני הנשיא, דווקא היום, כשמטורפים קיצונים מאיימים עליך ומקללים אותך ואת הממלכתיות הישראלית, אני מבקש לחזק את ידיך. אל תירא ואל תחשוש. אתה דוגמה ומופת לאומץ לב ציבורי. תודה לך על מנהיגותך. אל תירא, אדוני הנשיא, מאותם ישראלים שמספרים לעצמם ולזולתם שיש בעולם כמה סוגי בני-אדם: כאלה ששולטים וחזקים, והם עם נבחר, ואחרים שהם פחות – פחות בני-אדם, פחות שווי זכויות; ויש כאלה שמפרשים זאת כפחות שווים, עד שאפשר לקפח את חייהם באש ובסכין, רק כי הם לא חושבים כמונו, לא שייכים אלינו, וחייהם שווים כקליפת השום.
כולנו, ללא יוצא מן הכלל, שייכים לאותו גזע מופלא, הוא גזע האדם. אין גזע עליון ואין גזע נחות, ואין גזע טהור ואין גזע טמא. כולנו בני-אדם, כולנו נבראנו בצלם, וכולנו מצווים להיאבק עד חורמה בגזענות באשר היא. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת מיקי רוזנטל. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה. אומנם הנושא קשה, אבל נא להשתדל לעמוד בזמנים.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, יום קשה זה, אף-על-פי שעברו כמה ימים, עדיין השם של עלי דוואבשה, שאולי לא רצה להיות כל כך מפורסם, נחרת בזיכרון של כולנו. אי-אפשר שלא לראות את התמונה של עלי דוואבשה מול הפנים, פעוט מצחקק, אשר באכזריות רבה נרצח, נשרף, הוא ומשפחתו. סעד וריהאם ובנם אחמד, אשר עדיין נמצאים בבתי-חולים, מנסים להילחם על החיים שלהם. מפה אני רוצה לאחל להם החלמה, לאחל להם בריאות ולאחל להם לנסות ולהתגבר על האסון שקרה להם.
הפשע המזעזע הזה לא מרפה מאתנו, מכל אדם שפוי, שיש לו מינימום של ערכים ומוסר, וטיפה, טיפה של אנושיות. וכבר נאמר: "נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן".
ביקרתי בדומא לפני יומיים, ראיתי את החורבן שזרעו הפאשיסטים. הרגשתי את הכאב והרחתי את הריחות, ושמעתי איך הרוצחים המתועבים הושיטו יד וזרקו אש לשני בתים, על המשפחות, וחיכו לוודא שאכן רצחו. כשהמשפחה יצאה בוערת מתוך הבית הם עוד חיכו שם כדי לראות, כדי להיות בטוחים שהמלאכה שלהם נעשתה.
המהירות שבה יצאו ראש הממשלה והשרים להזדעזע ולגנות את הרצח – ואכן הם צריכים – ולגנות את מבצעיו לא מנקה אותם מהאחריות; לא משנה העובדה שהם מיהרו והציעו לרפא את הפצעים. הייתי רוצה לראות את כל הממשלה מתייצבת פה, את כל השרים יושבים ומשתתפים בדיון הזה. זו לא עוד הצבעה, נכון, אבל זו הצבעה על הדרך שהמדינה הזאת רוצה ללכת בה; זו הצבעה על המוסר, שאולי לא קיים. הייתי רוצה לראות את ראש הממשלה מכה על חטא פה ואומר: תרמנו לזה.
אבל כנראה זאת אשליה. המדיניות אשר מובילה הממשלה הזאת וממשלות קודמות מהווה קרקע פורייה לצמיחת פשעים אלה. כבר ברור לכולם – או אולי לחלק גדול מאתנו – שאלה לא עשבים שוטים, אלה לא רק קבוצות שוליות קיצוניות. העשבים השתלטו על השדה כולו. העשבים עלו על הדרך הראשית.
עלי דוואבשה, ורבים כמוהו, נרצחו בידיים של הפאשיסטים הימנים, המתארגנים יום ולילה לפגוע בפלסטינים. אבל הגפרורים, הסכין, האקדח והרובה שמשמשים אותם נמסרו לידיהם על-ידי מדיניות הכיבוש. המשך הכיבוש של העם הפלסטיני הוא בריונות מאורגנת ופשע ממסדי של מדינה שלמה, על כל מוסדותיה, המנשלת עם שלם מזכויותיו הבסיסיות לחופש, חירות ועצמאות; מנשלת אותו מהקרקעות ומחופש התנועה, מביטחונו האישי והלאומי וגם מהאפשרות לישון בשקט, בלי פחד, בלי לפחד לאבד את החיים תוך כדי שינה. הדה-הומניזציה המתמדת שנעשית לעם אחר, לעם הפלסטיני, מכשירה את הקרקע לשנאה, לגזענות, לפשעים חמורים. אז לא להתנער מהר, וגם לא להתקרבן מהר.
המשפט שאמרה לי סבתו של עלי דוואבשה לפי יומיים עדיין מהדהד בראשי: פוצע ומרפא – ביג'רח ובידאווי. כך היא תיארה את המצב, וככה הוא בינתיים.
מיסוד הגישה והמציאות שבה הפלסטינים – כל הפלסטינים, כולל אנחנו, הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל – איננו שווים, או שווים פחות. חיי הפלסטינים שווים פחות, זכויותיהם – פחות, האדמה שלהם – פחות, הבית שלנו – פחות. כי ברגע הזה, כשאני עומדת ומדברת, נהרסים בתים בנגב ואף אחד לא מדבר על זה; ובבוקר נהרסו בתים בדהמש ברמלה, ואף אחד לא רוצה לדבר על זה. כן, גם הבתים שלנו, גם הביטחון שלנו, נפגעים, ואתם יודעים מה? גם הכבוד שלנו כנראה שווה פחות.
מיסוד הגישה והמציאות שבה עם נעלה על עם אחר, קבוצה אחת יותר טובה מקבוצה אחרת, גישה שבה אדוני הארץ, המתנחלים, וההמשך שלהם בימין הקיצוני הפאשיסטי בתוך ישראל – זאת הגישה שמכינה את הקרקע. למתנחלים מגיע הכול; המדינה מאשרת להם להסתובב עם הנשקים שלהם, צופה בהם שורפים מטעי זיתים, מכים ותוקפים חקלאים על אדמותיהם, משתלטים על בתים ומגרשים משפחות מבתיהן, והכול בחסות המדינה ובחסות הממשלה ושריה. המדינה מזרימה לעמותות שמגדלות ומצמיחות את הרוצחים כספים, מגבה את הפעילות שלהם מכספי ציבור, סוללת להם כבישים מיוחדים ובונה לאט-לאט את מדינת האפרטהייד, שבה גזע אחד נעלה על גזע שני.
מי שמלבה את השנאה והגזענות, מי שמכין את הקרקע דרך קריאות נתעבות כמו "הערבים נוהרים לקלפי", והשרים שעושים לנו טובה כשמשאירים לנו תעודת אזרחות, ההסתה הפרועה הזאת נגד המנהיגות הפלסטינית, כולל הנציגות של האוכלוסייה הערבית בכנסת – כל אלה אשמים; אכן, אשמים. אבל אשמים גם מי שישבו ושתקו, מי שלא התקוממו בזמן הנכון, בתוך הבית הזה, כשנאמרו דברי שנאה. לפני 25 שנים, כשמאיר כהנא הפאשיסט הוצא, הוא ומפלגתו, מחוץ לחוק, ח"כים יצאו מהאולם כשהוא דיבר. היום – משתוללים, מסיתים, מתירים את דמנו, והשתיקה רועמת.
לכו תדעו, הקבוצות האלה, מה הן מארגנות. לכו תדעו, כשהם רואים את ההסתה הזאת, בתוך הבית הזה, מה הם מבינים מזה, מה הם מבינים על כל ערבי שמסתובב בארץ. אתמול הותקף אזרח ערבי בלוד ביציאתו מתפילת הבוקר. אתמול הותקף.
מציאות כזאת הייתה חייבת להגיע לפה. כשמרגישים שיש עם נעלה, רוצים אותו נקי, רוצים אותו טהור; לא רוצים קהילה להט"בית בתוכו, כי מרגישים ואומרים שהקהילה היא קבוצה של בהמות. ככה זה. כשזה מתחיל, זה לא מסתיים בקבוצה אחת, וזה לא מסתיים רק אצל האחר; זה מגיע גם לתוך העם עצמו.
הכתובת הייתה על הקיר, תרתי משמע. הפשעים של הצתת בתי-תפילה בתוך המדינה, מסגדים וכנסיות, הם המשך לאש המשתוללת בדומא ובשאר הכפרים הפלסטיניים בשטחים. אי-אפשר להמשיך להתנער מאחריות להמשך פאשיזציה כזאת. יש להכריז, נכון, על הקבוצות האלה כקבוצות או ארגוני טרור, אבל יש גם להודות באחריות ולהתנער מכל הסתה, אם היא קורית בחוץ, בתקשורת, על-ידי שרים, על-ידי חברי הכנסת, על-ידי אזרחים פשוטים. יש לפעול מייד, ביד ברזל, נכון, אבל לא להשתמש ביד הזאת כדי לכסות על פשעים נוספים ועל מעצרים מינהליים שיתבצעו גם – על כל פושע טרוריסט מהצד היהודי לא יתבצעו עוד 1,000 מעצרים מינהליים בצד הפלסטיני.
צריך להכיר, פעם אחת – או שמשנים את הדרך היום, או שזה כבר מאוחר מדי. ולהתחיל בסיום הכיבוש, להתחיל בזה; לתת לעם הפלסטיני את חירותו, ואת ביטחונו, ואת זכויותיו, להקים את מדינתו, ואז אולי, אז אולי יהיה זמן להתפנות באמת לנקות את העשבים הלא-שוטים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. אנחנו נעבור להצעה האחרונה לסדר-היום באותו נושא: פשע שנאה – שרפת שני הבתים בכפר דומא, של חברי הכנסת יאיר לפיד ועיסאווי פריג'. חבר הכנסת לפיד, ראשון הדוברים בהצעה זו לסדר-היום, ואחריו – עיסאווי פריג', ואז – תשובת הממשלה. ישיב השר גלעד ארדן. בבקשה, אדוני.
<יאיר לפיד (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, נהוג בכנסת ישראל, כשאתה מתייצב מול מליאה ריקה, לדבר או אל מצלמות הטלוויזיה או אל מיעוט הח"כים שנמצאים. אני רוצה היום לדבר אל הכיסאות הריקים. כי בכל אחד מהכיסאות הריקים שיש היום במליאה הזאת יושב מישהו שברח מאחריות. בכל אחד מהכיסאות במליאה הזאת יש עריק מן המלחמה שמתנהלת כרגע בתוך החברה הישראלית. וכל אחד מן העריקים האלה הרי שואל את עצמו אם הוא רוצה להתגרות ב-base הפוליטי שלו; אם כדאי לו, ולא יזכרו לו את זה בפריימריז; אם חשוב או לא חשוב להיות בכנסת ביום שבו שאנחנו מנסים לדבר על השבר של החברה הישראלית.
בחברה הישראלית יש מלחמה. המלחמה היא לא בין ימין לשמאל, המלחמה היא בין המרכז השפוי לשוליים, שיצאו מדעתם; המלחמה היא בין הציניות והאי-אכפתיות, ההיעדרות והנפקדות והכיסאות הריקים, לבין האנשים שמוכנים לשים את גופם בקדמת המאבק על דמותה של החברה הישראלית. אז מישהו צריך להגיד לכיסאות הריקים שהמאבק הזה לא מיותם. בדם שנשפך במצעד הגאווה ביום חמישי בירושלים, דמה של שירה בנקי, זכרה לברכה, אנחנו נצבע את השלטים והדגלים שנאבקים על חופש הביטוי והחופש מדעות קדומות, מגזענות חשוכה. האש שכילתה את גופו של עלי דוואבשה, תינוק חף מפשע, תהיה אש התמיד של האנשים שהחליטו שלא להיות כיסא ריק בעת הזאת, אלא לעמוד ולזכור בקול רם, ולהיאבק בקול רם. והאבנים שנזרקו על כוחות הביטחון וחיילי צה"ל בבית-אל הן גם האבנים שבהן נשתמש כדי לחזק את יסודותיו של בית-המשפט העליון של מדינת ישראל, כי אנחנו לא מוכנים להיות כיסאות ריקים במליאה ריקה.
על קיר מוזיאון השואה בוושינגטון כתובים-חרותים שלושת הדיברות של ויקטור פרנקל, ניצול אושוויץ: אל תהיה קורבן, אל תשתף פעולה עם הרוע ואל תעמוד מן הצד. כל כיסא ריק במליאה הזאת עובר על הדיבר השלישי – הוא עומד מן הצד. אנחנו לא יכולים לעמוד מן הצד מול הוואקום השלטוני שהוליד את סוף השבוע האחרון. אנחנו צריכים להחליט באיזה מקום אנחנו נמצאים: האם אנחנו חיים מן התפרים – מן הפרימה שיש בין שבטי ישראל, כל השבטים השונים המרכיבים אותנו – או שיש פה שלטון אמיתי, חזק, עוצמתי, שמוכן להתייצב בפניהם ולהגיד להם: הממשלה, הכנסת, השלטון, הוא לא כיסא ריק. הממשלה, הכנסת והשלטון יעמדו מול כוחות הרוע ויוכלו להם. זוהי המלחמה הישראלית. אין לנו ברירה אלא לנצח בה. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת יאיר לפיד. אחרון הדוברים – חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו השר ארדן ישיב בשם הממשלה. לאחר תשובת השר יש עמדות נוספות. אנחנו נשמע אותן. בבקשה, אדוני.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברים, אנחנו מתכנסים היום כדי לנחם את עצמנו; לעשות חשבון נפש אחד עם השני; להזכיר לעצמנו את האמת, שראינו לאורך שנים, איך מערכת ההסתה המשומנת, והמסודרת, והמכוונת פעלה, ולהיות מופתעים מהתוצאות.
לפני, חבר הכנסת לפיד דיבר על הכיסאות הריקים. כשאני מסתכל לצד שמאל שלי, ואני מתמקד בכיסאות הריקים, מהתליין, עד ל-D-9 ושאר המסיתים – ואני לא מתבייש להגיד את זה, זאת האמת – אני מבין את הבושה שלהם, לא להיות כאן נוכחים אתנו, לחשבון נפש קצר, קטן, מינימלי. חשבון נפש. חשבון נפש, לשאול את עצמנו מה עשינו ולמה זה קרה. למה זה קרה. מאוד קל עכשיו לעמוד כאן ולתת אמירות חוצבות להבות, לחמם את האווירה ולהגיד: חברים, הוצאתי את מה שיש לי בפנים. אבל אני שואל אתכם, חברים. אנחנו חיים במדינה – ואמרנו כל הזמן; אני זוכר את עצמי, אני אומר את זה מעל כל במה: הגזענות והשנאה, אין להן גבולות; מי שיש לו גזענות ושנאה כלפי ערבים, יהיה לו – זה כבר ייכנס לדנ"א שלו, שנאת האחר. זה יהיה. ולא יפתיע אותנו כשזו תהיה שירה בנקי, ולא יפתיע אותנו כשזה יהיה לשרוף ילד, עלי דוואבשה. זה לא יפתיע אף אחד, וזה לא מפתיע. כלום. אנחנו ממשיכים לדלג על כל גילוי גזענות בסלחנות, אבל הגזענות היא כמו נחש – כשאין לו מה לאכול, הוא אוכל את עצמו. וזה יגיע לכל אחד ואחד מאתנו. מסע הדה-לגיטימציה שמתנהל, שהתחיל נגד ערבים, והמשיך נגד סמולנים – בסמ"ך, קראו לזה – מסע הדה-לגיטימציה הזה, חברים, הורג. אל תשלו את עצמכם, זה הורג.
אני שואל אתכם: בשנים האחרונות – ואני אקח את השבוע האחרון. השבוע האחרון עבר עלינו יום-יום באמירה של חתירה נגד שלטון החוק, באמירות של עידוד בנייה בלתי חוקית ונאום במרפסת, באמירות D-9, באמירות הסתה למיניהן. מה עשינו – גינוי רפה? מה עשינו, אני שואל אתכם, מה עשינו? ואנחנו מופתעים מהתוצאות? כל הזמן אנחנו מדברים על קומץ, קומץ, קומץ. הקומץ הזה הפך להיות רוב, הפך להיות ה"מיינסטרים". אפילו נשיא המדינה, איש ימין, אבל הגון, שיצא באמירה לגונן על הדמוקרטיה – באו ראשי סניפים מהליכוד ואמרו: צריך אשפוז. על הקומץ הזה אנחנו מדברים. על הקומץ הזה אנחנו מדברים.
חברים, אני שואל אתכם: חברי כנסת הזכירו לפני כמה בתים וכמה כנסיות ומסגדים הוצתו בשנים האחרונות. מה נעשה? מה נעשה – עצימת עיניים? כמה אנשים נעצרו? אני רוצה לחזור אתכם אחורה, לפני שנה. היו הרצח והשרפה של מוחמד אבו ח'דיר. אותם גינויים, אותם מאמרים, אותן אמירות נאמרו באותה העת. אותם גינויים. אני חזרתי אחורה לשמוע את ראש הממשלה, שבעיני הוא הנושא באחריות מספר אחת. אני לא מתווכח על זה, הוא, ראש הממשלה, האחראי למדיניות, הוא בעיני האשם העיקרי. כי כשאנחנו מדברים על טרור – וזה טרור יהודי, במקרה שאנחנו מציינים – הרי השב"כ אחראי על הטרור. מי אחראי למודיעין ולשב"כ? מי מתעדף? מי קובע לו את סדר-היום? זה לא ראש הממשלה? אז צריך מישהו שייקח את האחריות, ולא כיסא ריק. ולא כיסא ריק, חברים.
אני שואל את עצמי וחוזר אחורה. מדברים על גלוחי הראש בגרמניה ובכל מיני מקומות בעולם. אבל גלוחי הראש האלה נמצאים בתוכנו. מה ההבדל בין גלוחי הראש ובין נערי הגבעות? תגידו לי אתם. מה ההבדל? אני רוצה למצוא הבדל ולא מצליח. אבל איזו סלחנות אלו מקבלים. איזו צ'פחה על הכתף. מי השותפים שלכם בממשלה? מי השותפים? הכול בשם מפעל ההתנחלויות, מפעל ההתנחלויות, שהוא הרעה הגדולה בכל הרעות. הכול מתחיל משם, ולא במקרה כל הטרוריסטים היהודים יצאו משם. זה לא במקרה, חברים. זה לא במקרה.
התיאוריה של העם הנבחר, שהוזכרה כאן לפני – בשם התיאוריה הזאת, מותר לי לעשות הכול. אני העם הנבחר. בשם גאולת ישראל. תבינו לאן אתם מובילים אותנו, לאן אתם רוצים להגיע. אתם מדברים על איום איראני? איזה איום איראני, איזה בטיח; האיום נמצא כאן. האיום נמצא במערכת ההסתה שמופעלת על-ידי רוב חברי הממשלה ורוב חברי הקואליציה. מופעלת בשיטתיות. הדה-לגיטימציה והדרת האחר מופעלות, ואנחנו רואים אותן יום-יום. על מה אנחנו מדברים?
השבוע הייתי, אני וחברי לסיעה, אצל אבו מאזן – ביקור שתוכנן לפני האירועים האחרונים. אנחנו מקפידים לשמור על קשר ולהחליף דעות. אני שמעתי, וגם חברי שמעו מאבו מאזן, שלמרות כל מה שקורה, הוא מחויב עד יומו האחרון להילחם בטרור ולהגן על כל אזרח פלסטיני וישראלי בכל מה שהוא יכול; אבל הוא אומר: חברים, עד מתי? עד מתי? אני בן 80, עד מתי?
ומהצד השני בא ראש הממשלה, ממחזר את התגובות שלו כל הזמן ומגנה את מה שקרה, אבל על הדרך, מה הוא אומר? מטיל את האחריות, במילים מכובסות, על הרשות הפלסטינית ועל הפלסטינים: אנחנו לא כמו הפלסטינים, שקוראים כיכרות על-שם שהידים. זה מה שהוא אומר. חייב למצוא על הדרך, כאילו אין כיכר על-שם ברוך מרזל – על שם מאיר כהנא – בקריית-ארבע, אין קדושת הקבר של ברוך גולדשטיין ועיוות כל ההיסטוריה על הדרך. הוא מוצא כל דרך להמשיך בתקיפת הפלסטינים, לעשות מערכת דה-לגיטימציה והסתה מתמשכת. אני אומר לכם – כי זה משתלם לו. זה משרת אותו פוליטית, הוא והשותפים שלו. וזו האמת, כי כל עוד ההסתה ממשיכה, זה חלק ממערך ההסברה שלו להמשך קיומו בשלטון. זאת האמת.
ולחברים שלי, לקראת הסוף אני אגיד מילה, לאופוזיציה: חברים – ואני מכוון את דברי לראש האופוזיציה הרצוג וליאיר לפיד, ראש המפלגה שמהווה את האופוזיציה, אני פונה אליכם: אתם לא יכולים לדבר בחצי פה. אתם לא יכולים לדבר בחצי פה. החברים מיש עתיד, אתם ישבתם עם האנשים האלה בממשלה הקודמת ולא עשיתם מספיק.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
לא צריך לריב כל הזמן. אמרת דברי טעם.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אני לא רב. אדוני, ידידי מאיר, אני אומר: זה הזמן להיות תקיף, להגיד אמירה שלא משתמעת לשתי פנים. זה הזמן. ואנחנו לא צריכים לחכות לשרפה או לדקירה הבאות. יש לנו אחריות, כנבחרי ציבור, לעשות את חשבון הנפש ולהגיד את הדברים דוגרי. תודה לך, אדוני.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה לחבר הכנסת פריג'. אני מזמין את השר ארדן לענות בשם הממשלה על כל ההצעות לסדר-היום במשולב. לאחר מכן נעבור לעמדות נוספת. יש כשמונה מציעים בארבע ההצעות, עמדות נוספות, ואז תהיה הודעה של ועדת הכנסת. בבקשה, אדוני.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לצערי הרב, ראינו כולנו בשבוע החולף שני פשעים חמורים, פשעי שנאה. שני פיגועים בלתי נתפסים ובלתי נסלחים – מתקפת הרצח שבה נרצחה שירה בנקי, זיכרונה לברכה, ופיגוע הטרור שבו נרצח עלי דוואבשה התינוק, זיכרונו לברכה, ונשרפה משפחתו, שאני וכולנו מתפללים להחלמתם.
התכלית שלנו, של כולנו, לפני הדאגה לאיכות החיים, לרווחה, לכלכלה, היא קודם כול להגן על כל אדם באשר הוא אדם. וידע כל מי שפוגע בתכלית היסודית הזאת, שהיא נשמת אפה של הדמוקרטיה השלנו, של המדינה היהודית שלנו – ואלה הערכים שאני גדלתי עליהם כיהודי וכבן למשפחה דתית, של "חביב אדם שנברא בצלם" – אז ידע כל אדם כזה שהוא ימצא מולו חברה ומדינה מאוחדת, שמפנה את חרון אפה כנגד מי שמערער על יסוד מהותי, בסיסי וצודק זה.
ראש הממשלה, שרי הממשלה וחברי הכנסת מימין ומשמאל גינו את מעשי הרצח השפלים והביעו זעזוע אמיתי וכאב. אמרתי בכל מקום, ואני אומר זאת שוב כאן, מעל במת הכנסת, שאנחנו כחברה צריכים לשבת וצריכים לעשות חשבון נפש, כל אחד עם עצמו וכל אחד עם מצפונו. אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש – איך לעודד יותר סובלנות, איך לפעול יותר למען איפוק, ואיך אנחנו כולנו יכולים להשתפר כחברה וכמדינה. אנחנו צריכים לעשות זאת ללא הרף, יום וליל, כדי להקיא מתוכנו את בני העוולה שהיו מעורבים באותו מעשה לא אנושי של שרפת בית על יושביו, אבל לא רק אותם – אותם ואת כל מי שמגלה הבנה למעשים כאלה או דומים להם.
לא סתם נאמר, כנראה, שבמקום ששורפים ספרים – ואנחנו יודעים על איזה משטר אמרנו את זה – או שורפים בית-ספר דו-לשוני או שורפים כנסייה, שורפים בסופו של דבר גם בני-אדם. עם שילדיו נשרפו בשואה צריך לקרוע קריעה אם ממנו יוצאים אנשים ששורפים בני-אדם. והאחריות, חברי חברי הכנסת, היא אכן קודם כול על הממשלה, כי כממשלה לנו יש הכלים המיידיים והחזקים ביותר לפעול. לכן עלינו כממשלה לפעול עוד יותר, לחפש כל דרך חוקית למצוא את הרוצחים המתועבים כדי להעמידם לדין, כדי שהם ישלמו את המחיר הגבוה ביותר שהם צריכים לשלם; ועלינו לחפש כאן יחד בבית-המחוקקים כל דרך כדי לייצר מערכת חוקים שתבטא את אותו חוסר סובלנות שדיברתי עליו כלפי אלימות כזאת, ותבטיח ענישה מחמירה כלפי שנאה בעוצמה כזאת, כפי שבאה לידי ביטוי באירועי השבוע האחרון.
וכן, חברי חברי הכנסת – וגם את זאת אמרתי, ולא רק אני אמרתי – גם המחנה הפוליטי שאני משתייך אליו צריך לחפש את התיקון וצריך לחפש את השיפור שיבטיח שלא יהיו בתוכנו אנשים כאלה, שיחד עם ההזדהות עם הרעיון הלאומי מצליחים לעוות עד כדי כך, עד שכדי להגן עליו הם מוצאים לעצמם הצדקה, בין שזו הצדקה דתית ובין שזו כל הצדקה אחרת, לבצע מעשים כל כך נוראיים ושפלים.
ואכן, חברי חברי הכנסת, המעשים הנוראיים הללו שבוצעו השבוע מוקעים על-ידי הציבור בישראל. כוחות הביטחון נלחמים בהם, ומערכת המשפט פועלת כדי למצות עמם את הדין.
אבל אחרי שאמרתי את כל מה שאמרתי, חברי חברי הכנסת, אני חושב שיש גם דרך לא טובה להגיב על המעשים האלה. ואני אומר את זה בצער רב, כי, לצערי, מה שאתם עשיתם כאן מעל הבמה זאת הדרך הפחות-טובה להגיב על המעשים האלה. להגיד שהמעשים האלה הם לא בקצוות ולצאת למסע ציד של המחנה השני – זו לא הדרך שתביא את התיקון. ושמעתי כאן אמירות רבות שכאילו פשוט מתעלמות מהמציאות. למה, למה להגיד אותן?
ראש הממשלה הרי לא באמת שתק, כפי שאמרה כאן חברת הכנסת ציפי לבני. הוא גינה, הוא ביקר אצל הפצועים, הוא כינס את הקבינט כדי לחפש עוד צעדים לחפש את אותם רוצחים שפלים, הם וחבריהם, ואת כל מי שתומך או מזדהה אתם; הוא התקשר לאבו מאזן כדי להביע תנחומים. הוא נוקט עוד ועוד צעדים, ואנחנו צריכים להמשיך ולנקוט עוד ועוד צעדים כדי לפעול להחמרה ולבטא את אפס הסובלנות שכולנו צריכים לבטא כלפי מעשים כאלה או כל דבר שיכול לבטא תמיכה או הבנה אליהם.
אני מציע לכם, חברי מהשמאל – דווקא מהכיסאות המלאים, אם להשלים את דבריו של חבר הכנסת לפיד – לקרוא את מאמרו של קלמן ליבסקינד מלפני יום או יומיים.
<תמר זנדברג (מרצ):>
קראנו, וזה לא משהו להתגאות בו.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אז אזכיר לכם אותו שוב, כי אולי לא – – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
קראנו.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
קראתם אבל לא הפנמתם, כי אם הייתם קוראים אותו טוב לפני הנאומים שלכם, אולי זה היה בא לידי ביטוי בנאומים שלכם.
<תמר זנדברג (מרצ):>
הפנמנו היטב. אתם לא למדתם לקח. 20 שנה לרצח רבין – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
כי אני זוכר ימים בבית הזה – – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – – פעם אחת. מספיק.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תנו לשר להשיב, בבקשה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
קראנו. זהו. אל תמחזר את זה.
<תמר זנדברג (מרצ):>
קראנו והספיק לנו. לא צריך לחזור על הדברים. זה לא משהו להתגאות בו.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
כי אני זוכר ימים בבית הזה של אותם אלה שמדברים על האווירה של ההסתה, שנותרו שלווים אל מול נאומים כמו של חבר הכנסת אחמד טיבי, "נאום השהידים" בזמנו. אני זוכר חברי כנסת שמטיפים כאן מוסר, אבל החרימו את הציבור החרדי – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
מה למדנו מזה? כמה אפשר את אותו – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
שנייה, כבוד השר. חבר הכנסת פריג' וחברת הכנסת זנדברג.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – ולא מוכנים לשבת אתו באותה קואליציה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
כבוד השר, רק שנייה. השר ישב פה, שמע דברים קשים, ושמרנו על תרבות דיון ביום – – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – – מספיק.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
רגע, רגע. שמרנו לאורך כל הדיון על תרבות דיון ביום הזה, שמדבר על השנאה – – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
אלה ימים מספיק קשים בשביל להמשיך את הקו הזה. די. זו זעקת הקוזק הנגזל.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תמר, בבקשה תנו לו לסיים. אנחנו לא אוהבים לשמוע חלק מהדברים, כמו שהוא לא אהב. בואו נסיים את היום הזה, לפחות בנושא הרגיש הזה, בטיפה פחות להבות.
<תמר זנדברג (מרצ):>
זה נושא רגיש, ויש לו אחריות. זה לא – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נכון. וכולכם אמרתם את זה מעל הבמה בצורה הכי ברורה.
<תמר זנדברג (מרצ):>
שייקח אחריות, כן.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בצורה הכי ברורה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת חזן, תודה. אני מבקש שהיום הזה, ששעה וחצי התנהל בצורה מופתית משני הצדדים, יסתיים לכבוד הנושא הזה בצורה מופתית.
<תמר זנדברג (מרצ):>
זו לא חזות הכול.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בסדר.
<תמר זנדברג (מרצ):>
צריך גם לקחת אחריות, ויש את אלה שצריכים לקחת אחריות.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אגב, הוא אמר בתחילת דבריו שהממשלה צריכה לקחת אחריות.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
זה עוד איזה אילן להיתלות בו, קלמן ליבסקינד.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
עכשיו תודה, אני מבקש לאפשר לדיון הזה להסתיים בצורה מכובדת לכבוד הנושא.
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת זנדברג.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת חזן, שמעתי, תודה. כבוד השר, בבקשה.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אמרתי, ואני חוזר ואומר, שהממשלה היא האחראית המרכזית לכל מה שקורה ברחבי מדינת ישראל, והיא צריכה לפעול, והיא צריכה לפעול יותר ויותר. אמרתי לא רק כאן אלא בעוד מקומות, שמעשים, כולל מעשים שמבטאים הבנה או הזדהות עם מעשים נוראיים שקרו כאן בשבוע האחרון, הם מעשים שמי – או ההזדהות, גם היא דבר שכולנו, או הממשלה קודם כול צריכה לטפל בו.
דרך אגב, חברת הכנסת זנדברג, בוודאי ראית שאפילו כאשר עוצרים אדם כמו מר גלעד קליינר הבזוי, שמביע הזדהות או שמחה על הרצח של שירה בנקי, זיכרונה לברכה, והמשטרה מביאה אותו בפני מערכת המשפט – אותה מערכת משפט שאת כמעט תמיד תגבי באופן אוטומטי מול כל ביקורת שתבוא מהצד הימני של המפה הפוליטית – אז אדם כזה משוחרר לאחר יום או יומיים ממעצרו.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
חמור. חמור מאוד.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
ולכן, כשמחפשים את התיקון אך ורק בצד הפוליטי הנגדי לך – על זה אני מדבר.
וגם אם הדוגמאות לא נוחות, אזכיר אותן, כי כאשר חברים כאן שמדברים על כיסאות ריקים או מלאים החרימו ציבור שלם, למשל את הציבור החרדי, זה תמיד מזכיר את הדוגמה על אותו אדם שאומר שהוא כל כך ליברלי שהוא לא מוכן ללחוץ את ידו של מישהו אחר שהוא לא ליברלי. עד כדי כך אתם ליברלים.
<תמר זנדברג (מרצ):>
מה זה קשור?
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
ומי הם אלה שמבטאים פעם אחר פעם אדישות לדם של המתנחלים? אני, כשר לביטחון הפנים, רואה לילה-לילה ובוקר-בוקר את הדיווחים על בקבוקי התבערה שנזרקים במזרח-ירושלים כנגד בתי היהודים.
<תמר זנדברג (מרצ):>
זה אנחנו זורקים?
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
כל בקבוק תבערה כזה יכול לשרוף משפחה.
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
מתי אי-פעם מישהו מכם – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
מה זה קשור? זאת לא שיטה לענות. תהיה ענייני.
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
מתי אי-פעם מישהו מכם דרש את מעצרם?
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
– – – לא מצדיק את זה.
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
מתי אי-פעם מישהו מכם דרש החמרה בענישה כלפי מי שזורקים בקבוקי תבערה במזרח-ירושלים, או על הרכבת הקלה, או בכביש 443?
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
לא תשתנו.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אני לא זוכר אתכם – – –
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
זה לא נכון.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אני לא זוכר אתכם פועלים או מתבטאים או מקדמים חוקים – –
<קריאות:>
– – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – – תתבייש לך. בושה.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – כנגד הפעילות הטרוריסטית שמתבצעת לילה-לילה, יום-יום, ברחבי מדינת ישראל.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברי הכנסת.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
בושה וחרפה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
לא תלמדו. תתביישו לכם.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, עיסאווי. תודה, עיסאווי.
<קריאות:>
– – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
וכאשר חברי חבר הכנסת עיסאווי פריג' מספר על הביקור המרגש שלו אצל אבו מאזן, אני שואל אותך: אתה שאלת את אבו מאזן למה הוא משלם כסף לטרוריסטים, שהוכח כבר שרצחו משפחות ופגעו באזרחים חפים מפשע?
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
או שכשאתה מדבר על אווירה של הסתה וגיבוי והבנה, זה חל רק כלפי הצד הזה שיושב כאן במשכן הכנסת?
<אילן גילאון (מרצ):>
אבו מאזן יותר אמיץ מראש הממשלה שלך.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
למה זה שייך פה היום? אבל מה זה שייך?
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
תתביישו לכם.
<תמר זנדברג (מרצ):>
בושה. בושה.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
אין לזה שום קשר. מה זה קשור לנושא?
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אני זוכר, חברי חברי הכנסת – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
עדיף שתשתוק – – – שב בשקט – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – שאחרי חטיפת שלושת הנערים, שנרצחו, היו התבטאויות רבות – –
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
עד שעלית לדבר – – –. זה לא נכון, מה שאתה עושה פה היום.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – בצד השמאלי של המפה הפוליטית – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חברים, נא לאפשר לשר לדבר. בבקשה.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
אתה מסית נגד השמאל עכשיו וממציא שקרים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – שהסבירו לנו – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. תודה.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – שמי שאשם בכלל בחטיפה – –
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
למה היום? למה היום? אבל אף אחד לא תקף היום את – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת שי – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – זה אותם אנשים שמתגוררים ביהודה ושומרון ומרשים לעצמם לנסוע בטרמפים, כאילו שנסיעה בטרמפים היא סוג של הזמנה לרצח.
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
ועד כדי כך הגיעו הדברים, שבעל טור, בעל טור בעיתון, באחד העיתונים המרכזיים – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – הרשה לעצמו לכתוב כך: המטורללים – הכוונה למתנחלים – המטורללים האלה לוקחים אתם את הילדים שלהם לגור בשטחים. אני לא זוכר אף אחד מכם מגנה או מזדעזע – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
מצאת את האשמים: עוד פעם השמאלנים. בושה.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – אל מול אותה אווירה של הסתה וגיבוי לטרור כנגד ציבור המתיישבים ביהודה ושומרון.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
מה זה קשור?
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
ודרך אגב, אתם יודעים מה, הצביעות הזאת לא נגמרת רק כלפי הימין. גם פה, גם פה. מי מכם אי-פעם גינה ותקף או הביע ביקורת על המפלגות הערביות בקשר ליחס של החברה הערבית לנשים או לקהילה הגאה?
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אני לא זוכר אותךְ. למה, כי הם השותפים הפוליטיים שלכם?
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
מה זה קשור?
<תמר זנדברג (מרצ):>
תתבייש לך. תתבייש.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
זה לא מתאים לך. – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
חברת הכנסת זנדברג, אתם מדברים כאן מי מסתכל – יאיר לפיד היטיב לדבר על מי שמסתכל על הפריימריז או על הבוחרים שלו.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת עיסאווי, נא להירגע. נא להירגע.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אתם לא מסתכלים על הבוחרים שלכם ואל הפריימריז? מתי פעם אחרונה את, חברת הכנסת זנדברג, או אתה, חבר הכנסת גילאון, נשאתם כאן נאום נרגש כנגד הסטנדרטים של החברה הערבית או הבדואית כלפי נשים או כלפי הומוסקסואלים?
<תמר זנדברג (מרצ):>
מה זה? בושה.
<קריאות:>
– – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
יאיר לפיד, כמו ציפי לבני, שהטיפו כאן מוסר באופן שקרי, ישבו בקבינט הביטחוני-מדיני בקדנציה האחרונה.
<אילן גילאון (מרצ):>
אתה משקר במצח נחושה. אינך מסוגל לומר מילה אמת אחת בלי – – – אתה וראש הממשלה שלך.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
ישבו והיו שותפים – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – וראו היטב את הפעולות ואת הדיונים שקיימנו – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת פריג', אני ממש לא רוצה להוציא חברי כנסת בדיון הזה. בבקשה.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – כדי לפעול – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בסדר. דעתך נשמעה. תודה.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – כנגד הפעולות הנפשעות של ארגון "תג מחיר".
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בסדר, תמר. אבל בסדר.
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הוא עונה. בסדר, הוא עונה. זו עמדת הממשלה. היא לא חייבת למצוא חן בעיני חברי הכנסת, כמו שדעתכם לא חייבת.
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – – לקחת אחריות, ואם הוא לא עושה את זה – עדיף שלא יעלה בכלל.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
הוא לא עונה. מה הוא עונה?
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
הוא מסית, הוא לא עונה.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – – המרפסות. תרדו.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת, תודה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
קשה לכם להתמודד עם האמת? – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת חזן, גם ממך אני לא צריך את זה. תודה.
<אילן גילאון (מרצ):>
תשתוק. אתה יותר טוב? תשתוק.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<אילן גילאון (מרצ):>
תשתוק.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת גילאון.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
מי – אגב, חשבון נפש שכולנו צריכים לקיים, ובראש ובראשונה הממשלה – מי שחושב שהוא יעשה כאן רשימות מלאי של פעולות שנראות לו כהסתה או כגיבוי ויקשר בינן לבין מעשים נפשעים, כפי שראינו כולנו, צריך לקחת בחשבון שהוא ייאלץ לשמוע גם רשימות של מעשים נפשעים ומוסר כפול שמתקיימים בכל חלקי החברה בישראל.
<תמר זנדברג (מרצ):>
כל הכבוד לך.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
מה זה קשור? מה זה קשור לנושא שאנחנו מדברים עליו היום?
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
ומי שחושב שהוא ימנה פעולות שנראות לו קשות ולא טובות, שמתבצעות על-ידי חלקים או בודדים בחברה החרדית או בקרב אנשים דתיים – –
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
זה רק אומר שאתה מרגיש אחראי למה שקורה בשבוע האחרון כאן.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – צריך לקחת בחשבון שהוא ישמע גם מי גינה, מי לא גינה, אצל מי יש יותר כאלה שפועלים נגד מדינת ישראל בעולם, אצל איזה צד פוליטי יש יותר כאלה שפועלים כנגד חיילי צה"ל וקציני צה"ל בעולם.
<תמר זנדברג (מרצ):>
איך אתה לא מתבייש? בושה.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
תתבייש.
<תמר זנדברג (מרצ):>
זה מה שיש לך להגיד? להמשיך את ההסתה – – – השמאלנים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת זנדברג.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
לסיכום, חברי חברי הכנסת, אני שוב אחזור ואומר – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
תראה לנו פעם אחת מעשה אלימות שהוא מהשמאל. פעם אחת.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – כולנו מצווים על חשבון נפש – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
לא 20 – אחד.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – כי בימים כאלה, שבהם השנאה רוצחת ופוצעת – וזה לא משנה אם היא רוצחת ערבים, יהודים, ילדים או מבוגרים, מתנחלים או פלסטינים – על כולנו, כחברה, לחפש קודם כול את התיקון בתוכנו. כל אחד עם עצמו, כל אחד עם מצפונו.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
לכן אתה מלבה אותה פה בכנסת?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת גרמן.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
לנו, נבחרי הציבור, יש אפשרות לעשות ולשפר. יש לנו אפשרות לתקן חוקים, יש לנו אפשרות לדרוש ענישה מחמירה.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
ולכן אתה יושב פה ומשמיץ אותנו.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אבל לפני הכול, לפני הכול יש לנו חובה לחנך ולתת דוגמה אישית. ומה שלא נכון לעשות, והדגמתי לכם – – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
זה לא מה שעשית היום.
<קריאה:>
– – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
מה שאני עשיתי כאן זה הראי של מה שאתם עשיתם בכל הנאומים לפני כן.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אתה שר בממשלה. אתה צריך להיות ממלכתי. אתה צריך לאחד ולא לפלג.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אני שמח לראות – אני אולי עצוב לראות – כמה הראי הזה מעצבן אתכם – –
<קריאה:>
לא. – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – כי ככה בדיוק אתם נראיתם. ומה שלא נכון לעשות, ומזה לא יבוא התיקון, אבל לצערי אתם תמיד תתמקדו בכך, כי זה האפקט, זאת התגובה הפבלובית שלכם, זה לחפש הון פוליטי ולהכות אך ורק על החזה של הצד השני.
אנחנו נמשיך לעשות ולפעול כנגד המרצחים הללו, כנגד הפושעים הללו וכנגד כל מי שתומך בהם או מזדהה אתם. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
רגע, אדוני השר. אדוני השר, מה אתה מציע – לפני שאתה יורד?
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בסדר, אנחנו תכף נשמע גם עמדות נוספות. קודם כול נשמע מה הממשלה מציעה.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
מה, אתה קורא לנו כלבים? קראת לנו כלבים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בסדר. חברת הכנסת גרמן.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
לא, אני רוצה לדעת אם אנחנו כלבים.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
השמיעה שלך היא כנראה מאוד סלקטיבית.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
מה זה פבלוב? פבלוב זה כלב. כלב – יש לו את התגובה הזאת.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מה המציעים ביקשו?
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
עד איפה תורידו את הדיון הזה?
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אתה הורדת אותו. עד שעלית, הוא היה ברמה מאוד גבוהה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חברים, אנחנו צריכים להמשיך בדיון הזה ולהגיע לעמדות נוספות.
<קריאה:>
לוועדת חוץ וביטחון.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מייד. מה המציעים מבקשים, ותכף נשמע למה השר מסכים. יש פה מישהו מהמציעים?
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
להקים ועדה מיוחדת.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
עיסאווי, אתה היחיד מהם פה. ותומא.
<מיכל רוזין (מרצ):>
לא, גם אני פה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
עיסאווי, מה אתם מציעים?
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
ועדה מיוחדת.
<אילן גילאון (מרצ):>
לפטר את הממשלה.
<מיכל רוזין (מרצ):>
ועדת חוקה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
איך? ועדת חוקה. חברת הכנסת סלימאן, מקובל עלייך? תכף נשמע אם הממשלה מסכימה. הם מבקשים להעביר את זה לוועדת חוקה.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
הממשלה מסכימה.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
ועדת חוקה.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
להעביר את זה לוועדה למעמד האישה.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
סליחה? אתה לא מהמציעים. אתה לא יכול. זו צריכה להיות הסכמה בינו לבין – – –
<קריאה:>
להעביר לוועדת הפנים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אתה מסכים – – –?
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
להקים ועדה מיוחדת.
<קריאה:>
זה לא יקרה. עיסאווי, זה לא יקרה.
<קריאה:>
זה לא יקרה.
<קריאה:>
למעמד האישה. עיסאווי, למעמד האישה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
אני מציע שיישמעו כל ההצעות האלה ותובא לפני ועדת הכנסת ההצעה – – – כולל להקים ועדה מיוחדת.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מאחר שאתה לא מציע, אני אשאל את המציעים והמציעות. חוקה?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
כנסת.
<קריאה:>
אני חושבת, כפי שאמר חבר הכנסת דב – – –
<קריאה:>
חוקה, חוקה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אם זה יעבור לוועדת הכנסת, זה יעבור לוועדת הכנסת להכרעה באיזו ועדה זה יידון. אז או שנחליט עכשיו באיזו ועדה אתם רוצים לבקש מהממשלה שזה יידון – – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
זה אלף-בית. זה לא הולך ככה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא. בסדר. הבהרתי להם את זה.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אתם רוצים שזה יעבור לוועדת הכנסת לדיון באיזו ועדה זה יידון, או לוועדת חוקה?
<יעל גרמן (יש עתיד):>
ועדת הכנסת.
<מיכל רוזין (מרצ):>
יש פה שני מציעים לחוקה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
שני מציעים מציעים לחוקה. לא, יש גם את עאידה תומא סלימאן. את מסכימה לחוקה?
<קריאה:>
אנחנו – ועדת הפנים.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אני משוחרר, אדוני היושב-ראש?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
כן, אדוני. אתה מסכים לוועדת חוקה, נכון? אנחנו לאחר מכן נצביע מי בעד ומי נגד להעביר לוועדת החוקה, אבל לא כרגע.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
למה לא כרגע?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מסכימים על ועדת החוקה. לא, הם כולם הסכימו. אבל הוא לא מציע. יש הסכמה. בסדר.
אנחנו כרגע עוברים להשמעת עמדות נוספות בדקה מהצד. ראשונת הדוברים – חברת הכנסת ענת ברקו. אחריה – חבר הכנסת טיבי, חברי הכנסת אוסאמה סעדי, דב חנין, מיכאל אורן, אורן חזן, יעל גרמן, תמר זנדברג ועמר בר-לב.
<אילן גילאון (מרצ):>
ואני, אדוני.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה, חברת הכנסת ברקו. חבר הכנסת גילאון.
<ענת ברקו (הליכוד):>
כבוד יושב-ראש הישיבה, כנסת נכבדה – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
רגע, מייד. מייד. אחרי הדברים שלה אנחנו נחליט.
<ענת ברקו (הליכוד):>
כבוד יושב-ראש הישיבה, כנסת נכבדה – – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
אני מציע שמי שצעק, שלא ידבר מהצד.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, לא, סליחה. חבר הכנסת ביטן, אתה לוקח לה מהדקה שלה.
<דוד ביטן (הליכוד):>
מי שצעק, שלא ידבר מהצד.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה, אני מתחיל לך מחדש. אנא, דברי.
<ענת ברקו (הליכוד):>
בסדר, אני מקווה שתהיה נדיב בזמן גם אתי.
בכל מקרה, אני רוצה לומר שקודם כול יכול להיות שאנו עדים לתופעה חדשה, או לקנאות קדמונית שמניעה אנשים לפגוע בקהילה הלהט"בית בצורה שראינו. שירה, ילדה בכיתה י', חיוך תמים, תקוות – כמו הרבה ילדים בני גילה, צעירים שיוצאים למצעדים הללו ללוות, לתמוך בחבריהם. אני חושבת שהילדים של כולנו בעצם עושים את זה היום, וזה מראה שבכל זאת משהו בקבלה ובהכלה ובסובלנות לכך שכל אחד יכול לבחור את הבחירות האישיות שלו לגבי סגנון החיים שלו, בכל זאת השתנה במדינה הזאת.
האסון השני שקרה – אנחנו ביקרנו, אני וגם בעלי, בבית-החולים את משפחת דוואבשה. ישבנו עם הסבא, עם הדוד, עם עוד קרובי משפחה, ושמענו בדיוק איך הדברים התנהלו – חדר אחד, משפחה שלמה סגורה בחדר עם מזגן, ולכן כל המשפחה נפגעה, עלי שילם בחייו ושאר בני המשפחה נפגעו קשה. והאסון הנורא הזה הוא אסון שזעזע את כולנו. גם במהלך הביקור הגיעו הרבה מאוד אנשים לבקר – חרדים, חילונים, ערבים ויהודים. זה חצה את כל המגזרים. לכן, חבל לקחת את זה למקום של להגיד: אתם ואתם ואתם. זה כולנו וזה אנחנו, ואף אחד לא יכול לקבל את זה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. נא לסיים.
<ענת ברקו (הליכוד):>
יחד עם זה, צריך להזכיר גם את בקבוק התבערה שפגע אתמול בזוג, בענבר, שנמצאת עכשיו בבית-החולים, פצועה עם כוויות בכל גופה, ואלה דברים שהם בני-שגרה.
לכן אני רוצה לומר, הנפש דוחה את הדברים הקשים והרעים שקרו לנו בימים האחרונים, אך אין זה מעיד על הכלל. אסור לנו לקחת את זה למקום הזה מול שיפוט מוסרי כה אלסטי והאשמת הימין בכל הצרות ובכל העוולות.
כשאני שומעת איך מדברים מהרשימה המשותפת על הקהילה הלהט"בית, אותה קהילה שמוקיעים אותה יומם וליל, שהורגים את אנשיה – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – שפוגעים בהם בבתי-הסוהר – אי-אפשר, אי-אפשר לסבול את זה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
וגם, אני רוצה לומר עוד דבר.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אחרון.
<ענת ברקו (הליכוד):>
כשמדברים על טרור, אכן טרור הוא טרור, והיחס של "הגיהינום הוא הזולת" זה משהו שמלווה הרבה מאוד אנשים. אבל בואו לא נשכח: רוב הטרוריסטים הם לא יהודים. אסור לשכוח את זה. אי-אפשר לבלבל, לא לשים את העובדות האלה על השולחן.
אני רוצה לסיים בשורה אחת – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
ממש, אנחנו הרבה אחרי הזמן.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – ופובליציסט פלסטיני דווקא אמר את זה: הלוואי שאנו הערבים הטובחים זה בזה היינו רגישים לבני-אדם כמו שהיהודים מחו על הרג בלתי הומני של תרנגולות במשחטה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת ברקו. חבר הכנסת אחמד טיבי.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, זה אחרי, זה משהו אחר. אתה נרשמת לעמדה נוספת. אתה לא רוצה? אתה מוותר עליה?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני מוותר כי אני רוצה – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מוותר עליה, אין בעיה. אחרי ההצבעה – הודעה אישית. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, ואחריו – חבר הכנסת חנין וחבר הכנסת אורן חזן. בבקשה, אדוני.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני ציפיתי לשמוע היום מנציג הממשלה, כבוד השר, דברים ברורים, חד-משמעיים, של גינוי מעשה הטרור הנפשע כנגד משפחת דוואבשה. אבל לא התאכזבתי, כי אני יודע מה עמדת הממשלה, וזה המשך הסתה ישירה נגד הציבור הערבי, נגד העם הפלסטיני. חבל שהוא דרדר את היום הזה למחוזות שאנחנו – אף אחד לא ציפה לזה.
אני הייתי עם חברי בכפר דומא. ביקרנו את משפחת דוואבשה, וראינו את המראות המחרידים, את מראה הזוועה של שרפת הבית. אחרי זה גם ראינו את המשפחה השרופה, החרוכה – האימא ריהאם, האבא סעד והאח אחמד, ואני הייתי ליד מיטתו. המראות האלה מהדהדים וימשיכו להדהד כל הזמן בראשו של כל אדם, של כל אדם שפוי, אבל כנראה לא בראשה של הממשלה הזאת, שהיא אחראית להסתה הממסדית. ואלה שלוקחים את האקדח או את בקבוק התבערה או את הסכין, מובן שהם מקבלים השראה ממדיניות ההסתה הממסדית של הממשלה הזאת והעומד בראשה. ואני אומר מכאן: דמה של משפחת דוואבשה, דמו של עלי דוואבשה, הוא בראשכם, הוא בראשו של ראש הממשלה, הוא בראשם של השרים שממשיכים להסית.
אי-אפשר היום שלא להתייחס לפשע נוסף ונורא שמתקיים מאז הבוקר – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
– – כנגד הציבור הערבי בישראל: המשך מדיניות הריסת הבתים. בבוקר הרסו בפעם השנייה שלושה בתים של משפחת סיף – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אתה, אל תדבר ביום הזה. אתה לא צריך – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת חזן.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אל תדבר ביום הזה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. חבר הכנסת חזן, בעמדה מהצד, תודה.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אתה צריך לשתוק ביום הזה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה. נא לסיים.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
עכשיו קיבלנו עוד ידיעה שהורסים עוד בתים בנגב. הרסו את ביתו של מוטעב אלאטרש בוואדי-עתיר, באום-אלחיראן. אני מזהיר מכאן, בשם הציבור הערבי, בשם הנהגת הציבור הערבי, בשם ועדת המעקב: המדיניות הזאת של הממשלה כנגד הציבור הערבי, המשך הריסות הבתים – זה יביא להתפוצצות – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – הציבור הערבי צריך לבנות על-פי חוק.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
– – אדירה. זו הכרזת מלחמה נגד הציבור הערבי – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – את החוק.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
– – ואנחנו נדע להגן על עצמנו, בשם הציבור הערבי. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת סעדי. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, תודה, אני דווקא חושב שמאוד סמלי שראש הממשלה לא טרח להתייצב לדיון הזה. אני לגמרי לא מופתע מכך.
עלי, תינוק בן שנה וחצי, שנשרף יחד עם משפחתו, הוא קורבן אחרון של הטרור הצומח בקרקע הכיבוש. שירה בת ה-16, שנרצחה בדקירה במצעד הגאווה בירושלים, היא קורבן אחרון של הטרור ההומופובי. יש קו שמחבר בין שני מעשי הרצח האלה. מדברים על עשבים שוטים. עשבים שוטים צומחים ליד השיבר, ואני ממש לא מדבר רק על הגיבוי הציבורי ורק על ההסתה; אני מדבר על המימון הציבורי.
אני מפנה אל התחקיר של "מולד", שמספר איך המועצה האזורית שומרון, שקיבלה בשנת 2012 760 מיליון שקלים מתקציב המדינה – 760 מיליון שקלים מתקציב המדינה – מממנת את ועד מתיישבי השומרון, שהוקם על-ידי ראש המועצה, האדון מסיקה, שנעצר לאחרונה בפרשת שחיתות. ועד מתיישבי השומרון מדבר על כניסה לכפרים ערביים, על פעולות הרס. כששואלים על פגיעה בערבים הוא עונה שצריך לפעול ביצירתיות. הוא הוועד שפרסם את סרטון ההסתה האנטישמי לפני הבחירות, שהשווה בין פעילי זכויות אדם ישראלים לבין משתפי פעולה עם הנאצים. זה ועד מתיישבי השומרון, שממומן מתקציב המסים של כל אחד ואחת מאתנו. ולא רק ועד מתיישבי השומרון – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
– – גם ועד מתיישבי בנימין ממומן מכספי המסים שלנו.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תתבייש לך. תתבייש. תתבייש. תתבייש לך.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
אל תשתמש בכספי המסים שלנו.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
ולכן, אדוני היושב-ראש – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – שקרים על גבי שקרים – – –
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
– – כשבאים להסית – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
לא פלא – – – באופוזיציה. לציבור נמאס – – –
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
– – ובאים להתסיס ובאים – ואחר כך גם, בצביעות רבה – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
– – מנסים לנער את החוצן ממעשי הטרור האלה, צריך לזכור באיזה קרקע הם צומחים ומי מממן אותם. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת חנין. חבר הכנסת מיכאל אורן, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אורן חזן ידבר באופן רשמי. אחרי זה – חברות הכנסת יעל גרמן ותמר זנדברג. אני מבקש לשמור על הזמנים.
<מיכאל אורן (כולנו):>
תודה ליושב-ראש. חברי חברי הכנסת, בלילה אחד לפני 45 שנה בערך בא גזען חדור שנאה ושם פצצה בבית-הכנסת של הקהילה שלי בארצות-הברית. למחרת התאחדנו כל הקהילה, יחד עם קהילות אחרות, נוצריות ואחרות, יחד עם הכמרים והרבנים, ועמדנו ביחד, כתף אל כתף, לפני ההריסות של בית-הכנסת – אני לא אשכח את זה – והתחייבנו, התחייבנו להילחם נגד הגזענות, נגד השנאה, והבענו צער עמוק מאוד על מה שנעשה. והאירוע מאוד השפיע על חיי, השפיע על ההחלטה שלי לעלות לארץ, לקחת את גורלי בידי בתור ישראלי, להילחם נגד הגזענות ולמען החופש.
בעיני, השנאה שזרקה בקת"ב לתוך הבית של משפחת דוואבשה, שרפה את המשפחה והרגה תינוק, והשנאה שדקרה את שירה בנקי, שהשתתפה בהפגנה למען זכויות הלהט"בים בירושלים – זו בדיוק אותה שנאה שהטמינה פצצה בתוך בית-הכנסת שלי בארצות-הברית. שנאה זה שנאה זה שנאה. טרור זה טרור זה טרור, ואין להבחין.
לכן, הגיע הזמן שכולנו, בכל הצדדים של הבית הזה, נעמוד כתף אל כתף לגנות, להביע צער עמוק מאוד, לשתי המשפחות, והחלמה מהירה לנפגעים, לפצועים.
זה הזמן, אבל אני חייב להגיד לכם – לא מספיק ולא די לגנות; לא מספיק ולא די לי להביע צער. הגיע הזמן גם למעשייה, להכריז מלחמה נגד השנאה הזאת, שנאה משני הצדדים – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
הגיע הזמן למעשים, אדוני, לא למעשייה.
<מיכאל אורן (כולנו):>
הגיע הזמן למעשים, ולהכריז מלחמה, לעקור מהשורש את הרוע של השנאה בתוך החברה הישראלית, להילחם נגד השנאה שעומדת מאחורי הטרור. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת אורן. חבר הכנסת חזן, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת גרמן.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, זה דיון נגד שנאה הכי מלא שנאה והסתה שנתקלתי בו בחיי. יושבת פה חבורה מצומצמת של שמאל הזוי, ולעתים גם בזוי, שרגע אחרי רגע מסיתים, פוגעים.
אתם מדברים עלינו כעל האנשים האלה, כעל אנשים זרים שצריכים לקחת אחריות. אז אני רוצה לחדש לכם: אנחנו לא ניקח אחריות, כי אנחנו לא רצחנו את רבין, ואנחנו לא רצחנו את הילד, ואנחנו גם לא רצחנו את שירה בנקי. הדברים האלה רחוקים מהעם היהודי. הם לא שייכים אלינו. הם לא בשם השם, הם לא בשם היהדות, וכל ניסיון שלכם להצמיד את זה אלינו רק בשביל לקבל איזושהי כותרת צריך להיעצר.
עומד פה יאיר לפיד ומדבר על כיסאות ריקים, כאילו הכיסא שלו מלא כל הזמן. איפה אתה, יאיר לפיד? לאן ברחת? לאן נעלמת? באת לפה בשביל להגיד כמה מילים לתקשורת? להגיד את דבריך, להאשים, לדחוף לשנאה, ונעלמת? הפוסל במומו פוסל, אדון יאיר לפיד. הגיע הזמן שתיקח גם אתה אחריות. יש פה דיונים חשובים היום, דיונים חשובים בעבר ובעתיד, לא פחות חשובים מזה, ואתה פשוט לא כאן. איפה אתה, אני שואל.
תמר זנדברג, שיושבת פה וצועקת על השר, שמרגע שלקח את המושכות מוביל את המשטרה ואת הכוחות שלו בצורה מופתית, משליט סדר גם כשהוא נתקל בביקורת מכל הכיוונים, ובמקום לקבל – לא, אבל בכל פעם שנאמרים דברים שונים משלכם, אנחנו אלה שלא בסדר, אנחנו אלה שמסיתים, אנחנו הם אותם אנשים.
אני גאה להיות איש ימין. אני גאה להיות מתיישב. אני אומר לכם, הדברים האלה לא שייכים להתיישבות, לא שייכים לציונות, לא שייכים לעם היהודי. כבר כתבתי ואמרתי שדינם של האנשים האלה כדינו של כל מחבל.
ואני אגיד עוד דבר: אתה מדבר על הדם של המשפחה בכפר דומא – איפה היית כשנשפכו פה נהרות של דם יהודי? לא שמעתי אתכם מגנים, לא חמש או שש פעמים – פעם אחת. אתם תומכים בדבר הזה, אתם מגבים את הטרור, אתם נותנים לו רוח גבית, והגיע הזמן שאנחנו נעצור קודם כול אתכם ואת ההסתה שיוצאת מהבית הזה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. תודה, חבר הכנסת חזן. חברת הכנסת יעל גרמן.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
זה ייחשב לך נאום בורגס.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אני מזועזעת. אני ציפיתי שיעלה לכאן נציג הממשלה – ובמקום להרגיע, במקום לאחד, במקום להכריז מלחמה על מי שצריך להכריז עליו מלחמה, מכריזים הוא ואורן ועוד מלחמה עלינו, על חברי הכנסת. אז אני לא אגיב לא לאורן, ואפילו לא לגלעד ארדן, שיש לי מה לומר לו. אני אומר דברים אחרים.
אני אומר, ראשית, ממש כפי שאמרו חברי לפני, הקו המחבר בין הרצח של עלי, הפעוט בן השנה וחצי, לבין הרצח של שירה בת ה-16, לבין הרצח של שלושת הנערים – שלא שכחנו אותם – לבין כל מקרי הרצח הנתעבים מכל הצדדים, זה קו של שנאה פנאטית חסרת רחמים. זה קו של קיצוניות שלא יודעת להבדיל בין טוב לרע. זה קו שכולנו צריכים להוקיע.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
צודקת, אבל – – –
<יעל גרמן (יש עתיד):>
יש לנו היום מלחמה. לכולנו.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אורן, אני מדברת עכשיו. שב בשקט.
יש לנו היום מלחמה, לכולנו. לכל הבית הזה יש מלחמה. לכל מדינת ישראל יש מלחמה. יש לנו מלחמה בקיצוניות, שהורסת אותנו ומכרסמת ביסוד של קיומנו כאן במדינת ישראל; יש לנו מלחמה בכל מי שחושב שאפשר לפתור בעיות באלימות, שאפשר לפתור בעיות בשרפה וברצח. יש לנו מלחמה, וכולנו צריכים להתאחד במלחמה הזאת ולעשות יד אחת.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
תגידי את זה לחברים שלך – – –
<יעל גרמן (יש עתיד):>
שב בשקט.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אבל זה מה שאת מקבלת – – –
<יעל גרמן (יש עתיד):>
ולעשות – –
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
אורן, תכבד בבקשה.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
– – יד אחת. יד אחת – –
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
תכבד אותה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
תכבד.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
– – בשם הרשויות.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
תכבד אותה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני לא מכבד את מי – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת חזן, תודה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
את ההאשמות – – –
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חברת הכנסת גרמן, נא לסיים.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
לא סיימתי. אני אחכה שיירגעו.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
– – – לא, אני מכבדת.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
את לא מכבדת – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת חזן, אני מאוד מאוד לא רוצה להוציא אותך היום. אתה באמת מפריע שיטתית. אלו אמורים להיות נאומים של דקה, ובגללך כל אחד מדבר חמש דקות.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
בכולנו זה מדמם.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה לסיים, חברת הכנסת גרמן.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
תכבד אותה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<יעל גרמן (יש עתיד):>
המלחמה שלנו צריכה להיות מאוחדת, והיא צריכה להיות מאוחדת בכל שלוש הרשויות: ברשות המבצעת צריך לעשות הכול – ואני רואה שעושים ומתאמצים, אבל צריך לעשות עוד יותר – כדי לתפוס את כל האשמים, כמה שיותר; הרשות השופטת – כן, אני דווקא מסכימה עם גלעד ארדן – צריכה להפסיק להיות חומלת. היא צריכה להפסיק להפגין רחמים. לא יכול להיות שמי ששורף את בית-הספר הדו-לשוני יקבל שנתיים מאסר ויצחק, ועוד עונשים שכאלה; ואנחנו בבית-במחוקקים צריכים לקבל החלטה שעלינו להחמיר את עונשי ההסתה והגזענות, ועלינו להעביר כמה שיותר מהר את כל החוקים שייתנו שוויון לקהילה הלהט"בית – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
– – מפני שבסופו של דבר, כמו שאמר מרטין לותר קינג, אי-צדק במקום כלשהו הוא אי-צדק בכל מקום.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת גרמן. חברת הכנסת תמר זנדברג. אחריה – חבר הכנסת בר-לב, ואחריו – חברת הכנסת סבטלובה.
<תמר זנדברג (מרצ):>
תודה, אדוני. בעצרת – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תשתדלו לא להפריע.
<תמר זנדברג (מרצ):>
בעצרת הזעם, שאחר כך הפכה לזיכרון, במוצאי שבת, על אחד השלטים בקהל נכתב הטקסט הבא: "אל תקרא לי בהמה ואז תגנה את השחיטה". יש לי כאן אמירה לשר, לממשלה ולגורמים בקואליציה ובימין: חברות וחברים, אין כאן שני צדדים ואין כאן סימטריה בין מחנה שמטיף לאהבת חינם, לשוויון ולצדק ובין מחנה שהוא שטוף שנאה ומנסה לעשות דה-הומניזציה לבני-אדם. כן, אתם אלה שקראו להומואים ולסביות "בהמות" ו"תועבה"; אתם אלה שקראו לערבים "נחילים שנוהרים", אפילו לא "בני-אדם". אתם אלה שקוראים בכל יום לשמאלנים "בוגדים שדינם מיתה", ואחרי זה אתם מתפלאים – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – למה זה קורה, ומגלגלים עיניים לשמים, ועולים לכאן ומקריאים לנו מאמרים של קלמן ליבסקינד. עם כל הכבוד, הלקח שצריך להילמד הוא שלכם.
מאז הבחירות אתם מטיפים לנו רק דבר אחד: שאתם ניצחתם בבחירות – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – כאילו שדמוקרטיה פירושה – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – זה בושה. – – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – שלטון הרוב ותו לא.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
לא. זה קודם כול זכויות למיעוט. כשאנחנו עולים בכל שבוע לדוכן – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – ושומעים אתכם מסיתים נגד הערבים ונגד שמאלנים – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – ואז כשהנשיא, שאתם בחרתם, חוטף את אותה מתקפה, פתאום אתם לא מבינים מאיפה זה קורה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
פתאום אתם שואלים את עצמכם – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת חזן.
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – איך זה קרה? מאיפה זה בא? אנחנו לא יודעים. כן, אין פה סימטריה ואין פה גזירה שווה. האלימות וההסתה מגיעות משולחן הממשלה – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
– – ולא משום מקום אחר, ולא מספסלי השמאל.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<תמר זנדברג (מרצ):>
זה הלקח שאתם צריכים ללמוד, ואז תדברו. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת זנדברג. חבר הכנסת עמר בר-לב. אילן, אתה רוצה אחריו?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – לדברים שאת אומרת.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת בר-לב. אחריו – אני מצטער, קסניה – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת חזן, יהיה לי מאוד קל להוציא אותך ולסיים עם זה. אני מציע לך להירגע.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני מציע לך – בסדר. אז תסית גם אתה בזמן שלך. בואו נסית יחד כולם. בואו נסית יחד כולם. אין בעיה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לכל חבר כנסת תהיה דקה להסית בתור שלו, בסדר?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
כשהחברים שלך – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מאה אחוז.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אתה יודע מה? בדברים שלך, הכנסת שתקה. אני לא יודע מאיזו סיבה, אבל אף אחד לא הפריע לך. אני מבקש שלא – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
מעניין למה – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אורן, אני לא רוצה להוציא אותך בדיון הזה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני רוצה – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני לא רוצה להוציא אותך בדיון הזה. זה הפתרון הכי קל שיהיה לי. אני מציע לך, אני לא רוצה לקרוא אותך לסדר בפעם הראשונה. בבקשה, חבר הכנסת בר-לב. בבקשה.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, ראשית, איפה השר ארדן? הוא יצא.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו – בסדר. השר אורי אריאל מגיע.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
כי כדאי שישמע את דברי.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
הוא הלך לקרוא את המאמרים של המלומד הגאון קלמן ליבסקינד, מתנחל שמתחזה לעיתונאי.
<קריאה:>
אין שר.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
אני הזדעזעתי מדבריו של השר ארדן כאן – ולצערי גם הוא נעלם מהמליאה – שדיבר – – –
<קריאה:>
לפי התקנון חייב להיות שר.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
אדוני, אני יכול לדבר ללא הפרעות?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אם עיסאווי לא יפריע לך. בבקשה, אני מתחיל לך את הדקה מחדש.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
תודה. הזדעזעתי מדבריו של השר ארדן, שבדיון על טרור יהודי כנגד יהודים וטרור יהודי כנגד פלסטינים יצא כנגד כל חברי האופוזיציה, שמייצגים בערך מחצית מהעם, וניסה להוציא אותנו מעבר לגדר; טען כנגדנו שאנחנו לא מגנים טרור ואנחנו לא נלחמים בטרור. אז יש לי הודעה לשר ארדן: אני אישית עשיתי כנגד טרור ונלחמתי כנגד טרור יותר ממנו ויותר מכל חברי הממשלה ביחד, למעט שר הביטחון. אתה יודע מה? יותר מאשר כל חברי הליכוד ביחד. אז אותנו מוציאים מהגדר, חצי מהעם, כי אנחנו לא נלחמים בטרור?
אבל הדבר הנורא ביותר שעשה כאן השר ארדן זה שהוא הפך את הנושא לעניין כמותי – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
גם אתם מוציאים אותנו מהגדר. אתם מאשימים אותנו.
<עמר בר-לב (המחנה הציוני):>
– – מספר הפיגועים של טרוריסטים פלסטינים כנגד יהודים וישראלים, ומספר הפיגועים של יהודים כנגד פלסטינים וכנגד יהודים. זה לא עניין כמותי, זה עניין ערכי. ואני כיהודי לא מוכן לסבול אירוע אחד של טרור של יהודי כנגד מישהו, של יהודי-ישראלי כנגד מישהו.
אני חושב שבדבריו הראה לכולנו, לצערי, השר ארדן, שעל ראש הגנב בוער הכובע.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
נכון מאוד.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת בר-לב. חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חברת הכנסת סבטלובה – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
– – ואחריה – חברת הכנסת רויטל סויד.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אין נציגות של הממשלה בדיון.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מיקי, אתה לא נרשמת.
<מיכל רוזין (מרצ):>
תדאג לכבוד הכנסת.
<אילן גילאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, בשורה האחרונה, יותר מדי גופות של ילדים פזורות באזור שלנו, בגלל החלטות של מבוגרים חסרי אחריות ומופקרים, בסופו של דבר. החוט המחבר בין דומא לבין המצעד בירושלים הוא חוט של שנאה, אדוני; הוא המשבר והקריסה של תפיסת העולם האומרת: אנחנו אור לגויים. ולכן, כאן דורשים מעשים, אדוני – איך מטפלים בדאעש המקומי שלנו, איזה תקווה אנחנו מעמידים על השולחן. לא יכול להיות – ולא יכולים להתנער מן האחריות, בסופו של דבר, כאשר יש מחוקקים שמוחקים בכלים כבדים את בית-המשפט, ושרים שרוקדים על גגות ומעודדים העפת בקבוקי שתן על חיילים. אלה הפטריוטים שבינינו, ובראש, מכולם, ראש הממשלה, המסית הראשי, שבדרך של הפחדה ושיחוד הוא שורד בשלטון. לא יכול להיות שהאדם הזה לא ילך לעשות בדק בית איך קרה כדבר הזה. יותר מדי גופות של ילדים פזורים במקום הזה, אדוני, והמלחמה היא מלחמה בין שוחרי החיים לבין זורעי המוות. זה המאבק האמיתי. דרושים כאן מעשים אמיתיים, מיידיים, חוקיים, ולנקוט צעדים ממשיים.
הדבר הראשון שצריך לעשות זה לחזור אל שולחן המשא-ומתן, ולהוליד תקווה חדשה, משום שיש סכנה גדולה שמרחפת על האזור כולו. צריך להבין את הדברים הללו. חוסר האחריות הזה, הרצון לשרוד בלבד – זה מה שקורה. יושב כאן, במקום שלך, אדוני, סגן יושב-ראש כנסת, כמו שעמד שר החינוך על גג, והוא סגן יושב-ראש כנסת שארגן את "מצעד הבהמות". מה זה אומר על הכנסת הזאת? מה זה אומר על הממשלה הזאת? מה? לאן אנחנו הולכים בעניין הזה?
ולכן, אתם חייבים לעשות בדק בית, ולהשיל את נעליכם מעל רגליכם, ותפסיקו לעשות משוואות, כי אין שום משוואה. הבית הזה משלם למסיתים ומדיחים רבנים, שהם פקידים ממשלתיים, משכורת כל חודש, כדי להסית ולהדיח.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<אילן גילאון (מרצ):>
כיכר-רבין יודעת כמה מילים הופכות למעשים וכמה מעשים הופכים לטרגדיה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
מספיק – – – תתבייש – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אורן חזן, אני קרוב ללקרוא אותך לסדר בפעם הראשונה. חבל.
<אילן גילאון (מרצ):>
אורן חזן, לך אני מציע שתשמע למשפט – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת חזן.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – יותר טוב תשתוק. יגידו לך – תדבר, מה שתדבר – יגידו לך: שתוק.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
שהוא ישתוק. הוא יושב פה ומסית נגד ציבור שלם. שהוא ישתוק.
<דוד ביטן (הליכוד):>
אתם מסיתים – – – טרור – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
תת-רמה של אדם. תת-רמה. תת-רמה.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
הזוי, בזוי. הזוי ובזוי.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – – אתה לא מבין שאתה לא – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חברת הכנסת קסניה סבטלובה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – בסדר גמור – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת ביטן, כדאי לדאוג שיהיה פה שר בקרוב. אין שר.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אתה רוצה שאני לא אגביל אותם בזמן? אני יכול לא להגביל אותם בזמן.
<קריאות:>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – אני בז לך.
<דוד ביטן (הליכוד):>
הם מאשימים אותנו בטרור, הם מאשימים את ראש הממשלה בטרור – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני יכול להפסיק את הדיון, אבל אני לא אתן לכם להתבטא. את רוצה שנפסיק את הדיון?
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
היה עדיף להפסיק את הדיון מאשר לבוא – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
עכשיו אנחנו מבקשים, עיסאווי – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
הוא לא ראוי להשתתף בדיון הזה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
– – מחברת הכנסת קסניה סבטלובה – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
הוא לא ראוי להשתתף בדיון – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מאה אחוז, ואמרת את זה כבר.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
אמש דרשתי מהיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין להוציא את ארגון להב"ה אל מחוץ לחוק, כי הארגון הזה, לא ראוי שיתקיים וימשיך להסית נגד אזרחי ישראל, נגד התושבים הפלסטינים, נגד קהילת הלהט"ב, נגד המיעוטים, נגד כל מי שהוא לא הם.
אותו בנצי גופשטיין, שלא פעם ולא פעמיים קרא לרצח של ערבים והשווה את קהילת הלהט"ב לבהמות ולכל מיני יצורים אחרים – ודרך אגב, היצורים האלה הרבה יותר נעלים ממנו ברמת ההתפתחות שלהם, אין פה בכלל מה להשוות – אותו בנצי גופשטיין אמר פה לאחרונה שאין לו מספיק דמעות בשביל התינוק הפלסטיני שנרצח בכפר דומא. אז אני אומרת לו: בנצי, לנו, לעם ישראל, יש מספיק דמעות לכולם. יש לנו מספיק דמעות לשלהבת פס, יש לנו מספיק דמעות לאדל ביטון, יש לנו מספיק דמעות לעלי הקטן, שנשרף בכפר דומא, כי אנחנו עם של רחמנים בני רחמנים. ואם מישהו שכח את זה, עלינו להזכיר לו את הדבר הזה.
מובן שכשאנחנו מדברים על ארגון להב"ה, אנחנו צריכים לדעת שזה רק קצה הקרחון. מובן שחייבים להוציא את ארגון להב"ה אל מחוץ לחוק. את ארגון "כך" הוציאו מחוץ לחוק על הרבה פחות – על הזדהות עם הרוצח הנפשע ברוך גולדשטיין ב-1994. אבל זה רק קצה הקרחון, רבותי. רבני ערים, חברי כנסת, ראש הממשלה בנימין נתניהו, מסיתים וממשיכים להסית נגד מיעוטים, נגד כל מי שהוא לא הם, נגד כל מי שהוא לא ימין, נגד כל מי שנדחק לשוליים של החברה שלנו – הקצה הימני שלה. הם, נכון, צריכים לעמוד פה היום.
אני מאוד מאוד מאוכזבת שלא בנימין נתניהו ולא נפתלי בנט ולא בצלאל סמוטריץ וחבריו לא נמצאים אתנו כאן היום; לא נמצאים ולא מסתכלים לנו בעיניים ומכים על חטא ואומרים: כן, גם לנו יש חלק.
חברי, אני ראיתי את שלוליות הדם, הייתי עדה לרצח. הייתי עדה לרצח הנורא בירושלים. הייתי במצעד הגאווה, צעדתי יחד עם המפגינים, וראיתי את שירה, שירה בנקי בת ה-16, מתבוססת בשלולית של דם. אלה מראות שאני לעולם לא אשכח, ולא אסלח לכל אחד מאלה שמסיתים ואלה שמתירים את דמה ואת דמם של אחרים, בדומא, בירושלים ובכל מקום אחר.
אני קוראת לכם היום, עוד לא מאוחר מדי: הקרע הנורא הזה, שקורע אותנו מבפנים, אפשר עדיין לאחות אותו; אפשר להסתובב ולהגיד: בואו נתחיל מחדש, בואו נעשה reload לדבר הזה. אנחנו לא יכולים להמשיך ולהתנהל באותה צורה. אנחנו נגרום פה למלחמת אחים. לא מזמן כולם, במיוחד אתה, אורן, שיושב פה – בתשעה באב צמתם והלכתם לכותל ונזכרתם ברצח הנורא, במלחמת האזרחים הנוראה שקרעה את העם היהודי והביאה לגירוש שלנו.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
אז תחשוב על זה עכשיו. תחשוב מה אתה יכול לעשות כדי למנוע את הקרע וכדי למנוע את מלחמת האזרחים החדשה שאתם מובילים אליה.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת קסניה סבטלובה.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני יכול להגיב – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, עכשיו אתה לא מגיב לשום דבר. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה. חבר הכנסת חזן, אני ממש מתאפק שלא להוציא אותך. אנא, תעזור לי.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, וגם הקהל שיושב פה, ובני-הנוער שמסתכלים וצוחקים – אני במקומם ובמקום עצמי הייתי בוכה; בוכה על הדיון הזה פה היום, בוכה על מה שיוצא פה מאתנו. אנחנו הגענו פה כולנו לדיון במליאה בגלל פשעי שנאה. אני מבקשת ממך, חבר הכנסת דוד ביטן, בבקשה, תקשיב. אנחנו נמצאים פה בגלל פשעי שנאה; אנחנו נמצאים פה בגלל אחד השבועות הקשים ביותר שעברה החברה הישראלית.
לפני כחודש ניחמתי את משפחת רוזנפלד על הרצח של מלאכי, זיכרונו לברכה. לפני יומיים הייתי בסוכת האבלים בבית-החולים תל-השומר, כדי לנחם את משפחת דוואבשה על הרצח של עלי בן השנה וחצי, בהצתה האיומה הזאת. אני כואבת גם את הרצח של מלאכי וגם את הרצח של עלי, ואת כל מקרי הרצח שהיו, בשני הצדדים. טרור יהודי וטרור ערבי חד הם, ויש לגנות אותו.
הגענו לפה היום כדי לנהל דיון מיוחד על פשעי שנאה, על הרצח של שירה בנקי, זיכרונה לברכה. ומה אני שומעת פה מכולנו? אין פה ימין, אין פה שמאל, אין פה מרכז. יש פה מדינה שנאבקת על המדיניות שלה, על הצביון שלה, על החיים שלה יחד, על החיים שלה אחד לצד השני. איך יכול להיות שהגענו לפה היום וכל מה שאנחנו עושים זה רק להביע שנאה אחד כלפי השני? יש פה מחנות? אתם לא מתביישים, חברי? יש כאן מחנות, ברצח של ילדים? של אזרחים? במקום לעמוד פה ולקרוא לילד בשמו – טרור ערבי יש הרבה מאוד זמן. הוא איננו ראוי, הוא מגונה. גם טרור יהודי יש פה, והוא מתפתח, וצריך לגנות אותו. צריך לפעול לשוויון זכויות מלא, צריך לפעול למיצוי דין, וצריך לפעול לשפה אחרת.
נשיא המדינה שלנו, שאף אחד בבית הזה לא יחלוק שהוא אדם של אהבה, של אחדות, של יחד – נשיא המדינה שלנו נתון לאיומים בריוניים ואלימים ומסיתים ברשת החברתית. אנחנו נמצאים פה במאבק על הצביון שלנו; אנחנו נמצאים פה במאבק על איך תיראה מדינת ישראל.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
אתם מבינם שמה שקרה בשבוע האחרון משסע אותנו, כחברה, במקום לאחד אותנו? חטיפת שלושת הנערים לפני כשנה איחדה אותנו. הרצח של שירה בנקי, זיכרונה לברכה, הרצח של עלי דוואבשה, זיכרונו לברכה, והוריו שגוססים עכשיו – במקום לאחד אותנו; אין ימין, שמאל ומרכז פה, יש פה עם אחד. צריך לפעול פה באחדות, צריך להילחם כנגד הקיצוניים בכל המחנות, וצריך להבין שאם אנחנו לא נסתכל קדימה ונפעל ביחד – וקודם כול שלא תהיה פה שנאה בבית הזה. אף אחד פה לא צריך לצעוק על השני. שר שעולה על הדוכן צריך לדבר אל כולם בשפה שווה, ואני מצפה שדיון על פשעי שנאה יוליד כאן בבית הזה קריאה שכולנו נלחמים בהם. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת סויד.
<דוד ביטן (הליכוד):>
מה זה הדבר הזה?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
קודם כול, חבר הכנסת ביטן, אני יכול לתת להם לדבר ללא הגבלה כי אין פה נציג ממשלה, אוקיי?
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אז אני טיפה יותר נדיב, כי אין פה נציג ממשלה, וזה לא תקין שאין פה נציג ממשלה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אני בעד, אבל אתי היית מאוד קמצן בזמן.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חברת הכנסת ברקו, תבדקי, את דיברת שלוש דקות וחצי. שלוש דקות וחצי.
<ענת ברקו (הליכוד):>
הכי פחות מכולם.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, לא. אז אני אהיה טיפה יותר נדיב, אבל לא למתוח את זה בבקשה. חברת הכנסת עזריה.
<דוד ביטן (הליכוד):>
כל אחד בעשר דקות משמיץ אותנו. אנחנו היחידים שנמצאים פה, דרך אגב.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
מה משמיץ? קורא לכם לקרוא יחד לפעול.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני לא אתפלא אם מישהו – – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
אתם מאשימים אותנו – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אגב, גם קריאות הביניים לא עוזרות לשמור על הזמנים, בסדר?
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
יש פה יחד. יש עם אחד ומדינה אחת שצריכה להילחם.
<דוד ביטן (הליכוד):>
אנחנו נלחמים בטרור, אנחנו נלחמים בטרור. אנחנו לא – – –
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. חברת הכנסת רחל עזריה, בבקשה.
<רחל עזריה (כולנו):>
תודה רבה. הימים האחרונים היו ימים מאוד קשים עבור כולנו, וזה גם ניכר פה בדיון במליאה. ביום שישי בבוקר נסעתי מייד לבית-החולים "שערי צדק". את שירה לא היה אפשר לראות – היא בדיוק הובאה לבית-החולים "הדסה". אחר כך המשכתי לבית-החולים תל-השומר כדי לבקר את משפחת דוואבשה. חשבתי על זה הרבה במהלך השבת, ובכלל, אני חושבת שזה נושא שצריך לאתגר אותנו כחברה.
ליהדות מאז היווסדה כדת יש איזשהו פלירט עם קנאות, זה איזשהו אתגר שקיים, נוכח תמיד: אם נתחיל בתורה – יש לנו פרשת פנחס; נמשיך אחר כך לנביאים – אנחנו פוגשים את אליהו הנביא. אגב, בשניהם אלוהים טיפל; הוא היחיד שהיה יכול לטפל בהם כמו שצריך. אחר כך אנחנו מגיעים לתקופת בית שני ופוגשים את הקנאים, שבעצם בגללם חרב הבית, ואת זה רבן יוחנן בן זכאי מבין באינטואיציה מאוד עמוקה, וכשהוא מגיע ואומרים לו: אתה יכול לבקש בקשה, הוא מוותר על ירושלים, כי הוא מבין שבירושלים כבר אין לו סיכוי, ולכן הוא מבקש את יבנה וחכמיה ומציל את מה שיש.
הפלירט הזה עם הקנאות נמצא אתנו בעצם, והוא חלק מהדת שלנו, אבל האתגר הגדול ביהדות הוא לדעת להתמודד עם אותה קבוצה קנאית. היכולת שלנו כחברה להתמודד עם הקבוצה הקנאית, היכולת הזאת תקרה רק אם אנחנו נוותר על הזכות ועל האפשרות להיות צודקים, ונבין שזה אתגר עמוק בתוך החברה שלנו.
היום ישבתי בדיון פה. זה היה דיון כל כך קשה, כי אני רואה איך אוטומטית אנחנו מתייצבים משני צדי המתרס של איזה קו מדומיין שיש בחברה שלנו, כאילו שיש אנשים שהם בעד קנאות ויש אנשים שהם נגד, כשבעצם מה שאנחנו צריכים – וכאילו שזה מוגדר לפי ימין ושמאל – זה הרבה מאוד כוח במרכז של החברה שלנו כדי להתמודד עם אותן קבוצות קנאיות.
יש בי המון אופטימיות לגבי החברה הישראלית. האופטימיות הזאת מגיעה מערב אחרי ערב שאנחנו נמצאים בכיכר-ציון – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נא לסכם. בבקשה.
<רחל עזריה (כולנו):>
– – צעירים חילונים ודתיים, שמגיעים ויושבים במעגלים ומדברים, ומדברים על מה שכואב להם בחברה הישראלית ומה התיקון שצריך לעשות בחברה שלנו. אני חושבת שאם אנחנו נצליח להגיע למצב שאנחנו מצליחים לייצר איזושהי שפה משותפת, שפה שנותנת כוח למרכז להתמודד עם השוליים, שפה שנותנת כוח למרכז להתמודד עם הקנאות שמלווה אותנו מאז הייסוד של הדת שלנו, אני חושבת שנוכל לדבר על עתיד הרבה יותר טוב לחברה שלנו.
אני אסיים ואומר: פעם אחת ויתרנו בימי רבן יוחנן בן זכאי; הפעם אנחנו לא נסכים לוותר. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת עזריה. חבר הכנסת חאג' יחיא, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת שי.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים.
אנחנו היום בדיון פגרה בגלל הרצח שהיה בדומא, אבל הרצח הזה היה יכול להסתיים יותר גרוע, כי היו שתי משפחות, היו שני בתים שנשרפו.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
לא רק בדומא.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
זה לא רק בדומא, בדיוק לזה אני מגיע. הרצח בדומא כנראה היה מקרה שבשגרה, שהורסים, שורפים, עוקרים עצים ופוגעים באנשים ומשבשים את חיי היום-יום שלהם. המקרה הזה – אותו מצב היה בבית השני שנשרף. החדר שנשרף בבית השני, בדרך כלל ישנים בו שישה אנשים; היו יכולים להיות שישה אנשים שרופים בבית השני, לא רק בבית של עלי דוואבשה. לכן, הרצח הזה הוא אחד בסדרה של מקרים, תוצאה של מדיניות של קבוצות טרוריסטים.
מי שעושה את מעשי הטרור – ומכריזים ואומרים בכל הממשלה, מראש הממשלה ומטה, שהמקרה הזה הוא מקרה טרור. אם הוא מקרה טרור, מי שעשה אותו הוא טרוריסט, ולכן צריך להכריז על כל הארגונים האלה כארגוני טרור. ואם מכריזים עליהם כארגוני טרור זה אומר שמוציאים אותם מחוץ לחוק, לא מממנים אותם, לא מרשים להם לקבל תרומות, ומי שחבר בקבוצות האלה צריך להיכנס לבית-סוהר. זה – 1.
2. הופתעתי מהתגובה של השר לביטחון פנים. הוא פשוט עושה השוואות כדי לתרץ את מקרי הטרור. אין זכות, אפילו מוסרית, לשר לעלות ולתרץ מקרי טרור. זה הדבר השני.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. ממש משפט סיום.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
אני אומר ככה: לא ירחק הזמן שביישובים, בכפרים הערביים בשטחים, יקימו קבוצות שמירה, תחת הפסוק "הקם להורגך השכם להורגו"; וכל התיאומים הביטחוניים, שהם חד-צדדיים, לא יעזרו. ולא להרשות – אני מתריע שהולכות לקום פה שתי מדינות, מדינת המתנחלים ומדינת ישראל שמממנת אותם, ועוד מעט יהיה גם צבא למתנחלים שיילחם במדינת ישראל.
הריסת הבתים במגזר הערבי פה, בתוך מדינת ישראל – אלה שאומרים שזה בגלל שהם עוברים על החוק – המדינה היא העבריינית שלא מאשרת תוכניות מתאר. המדינה, שהכירה בזה שיש מצוקת דיור והקימה את "צוות 120 הימים" כדי לטפל בזה, צריכה להפסיק מיידית את כל ההריסות עד למציאת פתרון קבוע שייתן פתרון לאנשים, כי האזרחים הערבים פה הם אזרחים שווי זכויות, וצריכים לקבל גם את הזכות לקורת גג וצריכים לקבל בית. בית הוא זכות מוקנית, לא טובה שעושים למישהו. לכן, צריך לאשר את תוכניות המתאר.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – הבית זה זכות, לשמור על החוק זה חובה. לשמור על החוק זה חובה, תסכים אתי.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
המדינה היא עבריינית – – – להביא לך אלף דוגמאות.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
אתה לא מכיר את העובדות.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני אתחיל בעובדה הפשוטה שאף שר מממשלת ישראל לא מכבד אותנו. זה דבר שהדעת לא תופסת; לא יכול להיות. נכון, השר ארדן היה פה, דיבר – הלך.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
זה לא משנה, אז מישהו אחר. יש, ברוך השם, לא מעט שרים בממשלה הזאת. לא יכול להיות שראש הממשלה לא בא הנה היום. הוא שחרר שתי הודעות מעניינות, אחת – צריכים לתקן אותה, אבל הוא לא בא הנה, ולצערי גם חלק גדול מחברינו. אבל זה מתחיל בממשלה. זה מתחיל בממשלה, כי מהממשלה הזאת, לצערי, נשבה רוח שמתירה את הדברים האיומים שהתרחשו ביממות האחרונות; מהממשלה הזאת – מחוסר הרצון שלה להיאבק ברע שמשתלט על חיינו בארץ הזאת, והתחמקות ממנו, כשהתחמקות כמוה כלעודד אותו.
אז אומרים: אנחנו לא מעודדים, הנה, העברנו שורת החלטות. קודם כול – זה מאוחר מדי ומעט מדי, וב. הרוח שנושבת בפנים היא רוח של: אוקיי, צריך לחיות עם זה. מה לעשות, עשבים שוטים, שולי החברה, קומץ פה, קומץ שם. כולנו יודעים את האמת. מי שחי בירושלים, בעיר הקרועה והשסועה הזאת, לא יכול להיות מופתע, כי ירושלים היא מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל. אני ראיתי את הילדים ואת הנערים ואת האנשים הצעירים האלה באותו יום חמישי, והייתי שם אתם, עד שפרשתי; הייתי וראיתי, ואמרתי לעצמי שדבר טוב לא יקרה שם. ראיתי זה במו עיני, ואני לא אשכח את זה, כי זאת ירושלים. ובמוצאי שבת, כשהיינו בכיכר-ציון, גם אמרתי לעצמי: דברים כאלה לא מסתיימים בטוב בירושלים, כי זה היה מיעוט שבמיעוט. ירושלים היא כבר אחרת, ודרך ירושלים אנחנו יכולים ללמוד על כל מה שקורה בחברה הישראלית. כי זו עיר שיש בה זרמים של שנאה, ואיבה, וטינה בין יהודים לערבים – תראו מה שקרה אתמול: עוד בקבוק תבערה אחד; ויש בה זרמים של שנאה בין חילונים לדתיים, בין חרדים לחילונים – הכול עובר בירושלים. תלמדו את ירושלים – תלמדו את סיפורה של מדינת ישראל, גם היום וגם בעתיד.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
ואני רוצה לומר דבר אחרון: אם אנחנו לא נילחם ברוע הזה, שמשתלט עלינו, הרוע ששונא את האחר, שמדיר את האחר, שהודף את האחר החוצה, הרוע הזה ינצח אותנו. על זה אנחנו קמים היום ונופלים, וכאן מונח היום עתידה של מדינת ישראל. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת שי. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חושב שראיתי טרור משתולל יותר מכל אחד שיושב כרגע בבית הזה; אוטובוסים מפוצצים, מסעדות מפוצצות, ילדים מושיטים מתוך ההריסות ידיים וקוראים לעזרה. ירושלים הייתה ספוגה דם.
גם שרפת בני משפחת דוואבשה היא פשע מתועב. טרור הוא טרור הוא טרור באשר הוא, בין שהטרוריסטים יהודים ובין שהטרוריסטים ערבים.
אבל, לצערי, גם מתוך הבית הזה יש שמסיתים: אותו "מצעד הבהמות", ורק בשבוע שעבר חבר הכנסת סמטוריץ אמר שהמסמר האחרון בארון הקבורה של בית-המשפט העליון נתקע, וחבר הכנסת מוטי יוגב קרא לעלות עם 9D- על בית-המשפט העליון. אז אולי גם הבית הזה צריך חינוך.
אני רק מבקש שנכבוש את השנאה, נילחם על דמותנו כחברה, ונחזור להיות בני-אדם, כי אין כאן עניין של ימין, מרכז או שמאל. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת מיקי לוי. חברת הכנסת מירב בן ארי, בבקשה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי, חברות הכנסת, ראשית, אני רוצה לשלוח תנחומים למשפחה של שירה בנקי ולהשתתף בצערה, וגם כמובן להשתתף בצער על מות התינוק עלי.
אני חייבת לומר משהו: ביום שישי הייתי מזועזעת, כמו כל עם ישראל, משני המקרים, ונסעתי עם השר משה כחלון לבקר את הפצועים בפיגוע – כך אני קוראת לזה – שקרה במצעד הגאווה. פגשנו את ירדן הפצוע, שהוא בכלל לא מהלהט"ב ונדקר בגבו. שמענו את הסיפור שלו, ולאחר מכן, לצערי, ראינו בדיוק שהעבירו את שירה באמבולנס לבית-החולים "הדסה".
היה לי סוף שבוע קשה, והוא היה מלא במחשבות, ואז הגיע מוצאי שבת, והגענו לגן מאיר, אני והשר אבי גבאי, עמדנו שם עם כל שאר חברי הכנסת שהגיעו לדבר ובאמת לחזק את הקהילה, ולצערי, זה היה אירוע קשה מאוד. אני רוצה להגיד לכם שאומנם אני חברת כנסת צעירה, אבל זו הפעם הראשונה שממש פחדתי. עמדתי ליד הבמה עם השר אבי גבאי, הגענו כדי לחזק את הקהילה – שאני מאוד אוהבת, מאוד מחבקת, וגם מלווה אותה בימים שלי בכנסת – ופשוט חששתי. ראיתי מה נעשה שם לשר יובל שטייניץ, עם כפות הידיים האדומות, והצעקות, ואת שוטרי יס"מ נכנסים לתוך הקהל להפריד. עמדתי עם השר, והשר הוא אדם מספיק מנוסה, ופשוט חששנו. עלינו לבמה ודיברנו, למרות הצעקות, וחטפנו, אני מודה – זה המחיר של הקואליציה – אבל למרות כל הפחד שבאמת שרר שם, הבטחתי שאני אהיה שם בעיקר בעיקר בשביל הנוער, בשביל "איגי", בשביל "חושן", בשביל מצב שטרנסג'נדרית יושבת בבית-קפה ומישהו קם עליה וזורק עליה כוס רק כי היא טרנסג'נדרית, באמת; כדי לטפל בחינוך של נערים ונערות במדינת ישראל ולהסביר שיש דרך אחרת.
אבל עם כל זה, אני לא חושבת שבשנאה נלחמים בשנאה. ומה שהיה שם בערב בגן מאיר היה קשה מאוד. לקחתי משם את הדברים הטובים, ובאמת כתבו לי אחר כך, אבל אני מאוד מקווה שלא יקרו מקרים כאלה, שחבר כנסת מגיע לתמוך ובסוף נשאר שם וחושש ברמה שפשוט – מה שגרם לי להרבה ספקות בנושא. אבל אני מקווה שזה לא יקרה שוב, ובכל מקרה, אני מבטיחה להמשיך לחזק את נוער הלהט"ב; זו אחת המשימות שלי בכנסת. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת בן ארי. לפנים משורת הדין אני אאפשר לשני חברי כנסת שסירבנו להכניס, כי זה קצת חורג מהתקנון. דוד, רגע, שנייה. חברת הכנסת סתיו שפיר, ואחריה – חבר הכנסת ביטן. כל אחד דקה. זה ממש לפנים משורת הדין.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מה? סליחה?
<קריאה:>
– – – עכשיו?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא לא, אחרי חברת הכנסת שפיר. לא לא, זה לא הודעה. אתה ביקשת גם עמדה מהצד. אתה לא רוצה אותה? אני סירבתי. אתה רוצה אותה?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
הוא רוצה, רוצה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
זה בלי קשר להודעה שלך כיו"ר ועדת הכנסת. אז אני חרגתי פה טיפה. בבקשה, חברת הכנסת שפיר.
<סתיו שפיר (המחנה הציוני):>
כבוד היושב-ראש, תודה לך, תראו, העובדה שאנחנו יושבים פה במשכן הכנסת, במליאה, ושולחן הממשלה ריק לחלוטין, היא מבישה. זה מבייש. זה מבייש שבדיון כזה, שצריך להביא את כל הכוחות שנמצאים כאן, את כל המפלגות שמייצגות את כל הגוונים של החברה הישראלית – שנמצאת עכשיו בנקודת הכרעה שלא היינו בה המון זמן, שנורא שהגענו אליה דווקא על רקע המאורעות האלה, אבל גם חשוב שהגענו אליה. כי צריך להכריע. כי אנחנו חייבים להכריע איזו חברה אנחנו רוצים שתהיה לנו כאן; אנחנו חייבים להכריע איזו מדינה היא מדינת ישראל; אנחנו חייבים להכריע מה המקום שלנו כאן, מה המקום של השוויון במדינה היקרה הזאת, המקום של היהדות והמקום של הדמוקרטיה; אנחנו חייבים להכריע על-פי איזו תרבות אנחנו מחנכים את הילדים שלנו ואת הדור הצעיר לחיות; אנחנו חייבים להכריע על-פי אילו חוקים ועקרונות אנחנו ממשיכים להתנהל כאן.
ומה שאנחנו ראינו בשבוע שעבר, בתחילת השבוע, בעליית מדרגה בהסתה, ובאמירה של אותם מנהיגי ימין שהצעירים שלהם שלא מוכנים להתפנות ויורקים על חיילי צה"ל הם בכלל מעל החוק, ומותר להם לעשות מה שבא להם; העלייה של בנט על המכולה בבית-אל כדי לטפוח על שכמם של אותם צעירים שירקו על חיילי צה"ל, שמסיחים את דעתם ומטרידים אותם ומסכנים את חייהם – על מה? על שני בניינים לא חוקיים.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
מאיפה את מביאה את השטויות האלה? מאיפה את מביאה את הדברים ההזויים האלה? אני הייתי שם – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חזן, תירגע שנייה. תודה. תירגע, תירגע.
<סתיו שפיר (המחנה הציוני):>
והאמירה, אחר כך, של חבר הכנסת יוגב, שצריך להרוס עם 9-D את בית-המשפט העליון – כאילו יש פה אנשים שהם מעל החוק.
זו הפרדה של אותה קהילה, של אותו ציבור – והציבור הזה, אגב, רוב-רובו לא רוצה לשתף פעולה עם הדבר הזה, אבל זו הפרדה של הציבור הזה מהמדינה. זו חלוקה של המדינה לקרעים, למגזרים-מגזרים, במקום שאנחנו נעמוד פה ונחשוב איך אנחנו מתקנים את החברה הישראלית, ואיך אנחנו בונים פה חברה ישראלית שהיא אחת.
אז במקום לקיים את הדיון הזה החליטו שרי הממשלה לא להגיע, ואותו שר שהגיע כי הוא מחויב הגיע ועוד הטיף לנו, ועוד הסית מעל דוכן הכנסת נגד אנשי השמאל. במקום שמנהיגי הימין ייקחו אחריות, יעשו חשבון נפש, יסתכלו על מה שקרה פה, יסתכלו בעיניים של אותם צעירים שאנחנו ראינו בימים האחרונים, צעירים אבודים, שעומדים בעצרות ומדליקים נרות לזכר החברה שלהם כי היא נרצחה במצעד – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אחריות למה? – – –
<סתיו שפיר (המחנה הציוני):>
– – שיסתכלו להם בעיניים ויראו את הציפייה שלהם, את התקווה שלהם, שיהיה פה משהו טוב, שנבטיח להם שאנחנו שומרים עליהם, שאנחנו באמת עובדים כדי שהמדינה הזאת תיראה אחרת ותהיה מדינה שהיא שווה לכולם. במקום זה להסית? מה עולה על דעתכם? באמת, באמת, קצת חשבון נפש, קצת הכרה. לשבת פה ולנהל פעם אחת דיון רציני, כשכולם נמצאים פה – לא כדי להתגרות אחד בשני – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
את שמעת – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תאפשר לה לסיים. בבקשה לסיים.
<סתיו שפיר (המחנה הציוני):>
– – לא כדי להעלות את הסטטוס אחר כך, אלא כדי שבאמת נוכל לדבר, וכדי שבאמת נוכל להנהיג ולהוביל את החברה הישראלית אל מקום טוב יותר. זה הכול. זו הציפייה מכם.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה לחברת הכנסת שפיר. אחרון הדוברים בעמדות הנוספות – חבר הכנסת ביטן, ואז אנחנו נעבור להצבעה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
ואחריה?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אחריה יש שתי הודעות אישיות, אחת של חבר הכנסת אחמד טיבי ואחת של חבר הכנסת אורן חזן. לאחר מכן יש הודעה ליושב-ראש ועדת הכנסת.
<דוד ביטן (הליכוד):>
אני רוצה רק לומר שלא רק שאנחנו לא מסיתים, מי שמסית זה אתם; אתם מסיתים נגד ראש הממשלה, אתם מסיתים נגד הליכוד. אנחנו לא נוער הגבעות ואנחנו לא בצד ההוא. אנחנו נלחמים בטרור יום ולילה, טרור ערבי וטרור יהודי, טרור אסלאמי וטרור אחר. כל טרור – אנחנו נגד.
לא יעלה על הדעת שציפי לבני תעמוד פה, על הבמה, ותתקוף את ראש הממשלה שלא גינה את האיומים על הנשיא. הוא כן גינה. זה לא נכון לומר. זאת הסתה להגיד שהוא לא גינה. ראש הממשלה עשה צעדים מרחיקי לכת נגד מה שקורה היום. אנחנו מאוד מתפלאים – הרי אתם נגד מעצרים מינהליים. פתאום כולכם בעד מעצרים מינהליים, כשזה קשור ליהודים. הוא עשה צעדים, הוא עושה צעדים, הוא מנחה את השב"כ לעשות את הצעדים הראויים כדי למגר את הטרור היהודי, אבל אנחנו לא נשתוק, ונמגר גם את הטרור הערבי והאסלאמי.
דבר נוסף – עושים הפרדה בין ראש הממשלה לבין נשיא המדינה. שניהם מגנים את הטרור, שניהם מאוימים, נגד שניהם מסיתים, והגיע הזמן לא לעשות איפה ואיפה ולא לעשות פוליטיזציה של כל דבר שנאמר. תחזקו את ראש הממשלה במלחמה שלו נגד הטרור היהודי והערבי כאחד.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת דוד ביטן. אנחנו עכשיו נעבור להצבעה. תראו, חברי הכנסת, יש הסכמה כרגע להעביר את זה לוועדה. אתם לא הסכמתם, אני מבין, לאיזו ועדה.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
הסכמנו. חינוך.
<מיכל רוזין (מרצ):>
הסכמנו.
<דוד ביטן (הליכוד):>
אנחנו – ועדת הפנים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אז אין הסכמה, יש חינוך, חוקה, פנים.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אבל אנחנו המציעים, סליחה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא לא, יש לכל חבר כנסת, תקנונית, אפשרות להציע, מסתבר. לא ידעתי את זה, אבל מסתבר שכל חבר כנסת יכול להציע ועדה. גם אני חשבתי שזה רק המציעים. אתם מוכנים להסכים לוועדת – – –
<קריאה:>
פנים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אתם רוצים ועדת הפנים. יש הסכמה לוועדת הפנים?
<מיכל רוזין (מרצ):>
מה הבעיה עם חינוך? זה של הקואליציה, מה הבעיה?
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
מה הקשר בין חינוך לפנים? מה הקשר?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
זה ביטחון פנים.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אבל למה לא חינוך?
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
מה הקשר לוועדת הפנים?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
מה הקשר?
<מיכל רוזין (מרצ):>
חשוב חינוך. ועדת החינוך. מה הבעיה עם ועדת חינוך?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הם רוצים חינוך.
<קריאה:>
חינוך, חינוך, חינוך.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אז שיעבור לוועדת הכנסת.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
טוב, אנחנו נצביע עכשיו על העברת ההצעות האלה לסדר-היום לדיון בוועדת הכנסת, וועדת הכנסת תחליט לאיזו ועדה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
למה ועדת הכנסת?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
כי אין הסכמה.
נא להצביע.
<קריאה:>
למה?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
או לפנים – – –
הצבעה מס' 1
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
רגע, תבטלי את ההצבעה. ההצבעה מבוטלת. אנחנו מצביעים מחדש, כדי להעביר את ההצעה לדיון בוועדה, בסדר? אני לא אומר עדיין לאיזו ועדה. אם לא תהיה הסכמה – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
יש הסכמה מצד הקואליציה שזה ילך לוועדת החינוך, כי מדובר פה בהסתה.
<דוד ביטן (הליכוד):>
ועדת הפנים – – –
<אראל מרגלית (המחנה הציוני):>
כי הפתרון הוא בחינוך, לא הבנת את זה?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
ועדת הפנים לא מספקת אתכם?
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
לא, ועדת הפנים לא.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
למה לא?
<קריאות:>
– – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
בניחותא, חבר'ה. בניחותא, דודו. דקה, חבר'ה. אין כאן עניין של ביטחון. יבוא עוד פעם השר לביטחון פנים ויסביר. יש כאן עניין חברתי – שינוי מבני, חינוכי. בואו נפתח את הראש. בואו נתחבט יחד. עזבו אתכם.
<מיכל רוזין (מרצ):>
אבל זו ועדה של קואליציה, מה הבעיה שלכם? מה הבעיה?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
יש פה הצעה לארבע ועדות שונות.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אז בואו נלך לוועדת הכנסת.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בסדר.
<מיכל רוזין (מרצ):>
מה, בשביל שיתקעו את זה?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
יש הצעה להעביר את זה לוועדת החוקה, לוועדת הפנים, לוועדת החינוך, לוועדה למעמד האישה ולוועדת הכנסת.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – – לוועדת הכנסת – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. אנחנו שוב מצביעים – להעביר את ההצעה לסדר-היום לדיון בוועדה. ועדת הכנסת תחליט לאיזו ועדה הדיון יועבר.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
לא לא, למה?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מה לעשות, עיסאווי? אין הסכמה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
להעמיד להצבעה לוועדות.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, אין דבר כזה. אין דבר כזה.
שוב – נצביע, בפעם האחרונה. מי בעד ומי נגד להעביר את ההצעות האלה לסדר-היום לדיון באחת מוועדות הכנסת? נא להצביע.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
זה לגבי כל שמונה ההצעות.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – – עוד פעם גלעד ארדן יגיד למה לא תפסו ולמה לא עשו? – – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
מה הקשר לחינוך?
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<מיכל רוזין (מרצ):>
– – – זו הבעיה.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושאים לוועדה – 25
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושאים לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
25 בעד, ללא מתנגדים, ללא נמנעים. אנחנו קבענו כי שמונה ההצעות האלה לסדר-היום יועברו לדיון באחת מוועדות הכנסת. אם תגיעו עכשיו להסכמה – אנחנו נחליט ונכריז עכשיו לאיזו ועדה. אם לא – זה פשוט יועבר לוועדת הכנסת.
<אבי דיכטר (הליכוד):>
הייתה הצבעה, מה הסיפור?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
יש הסכמה?
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
חינוך.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אין הסכמה. אין הסכמה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
הוא מציע להעביר שוב לשר לביטחון פנים בוועדת הפנים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בסדר, אין הסכמה, עיסאווי, לכן ועדת הכנסת תחליט באיזו ועדה יידונו ההצעות לסדר-היום הללו.
<חילופי גברי בוועדות הכנסת>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני קורא ליושב-ראש ועדת הכנסת להודיע הודעה. לאחר הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת יש שתי הודעות אישיות, של חברי הכנסת טיבי וחזן. בבקשה, אדוני.
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
אני מצטער שלאחר כל הדיון הזה אנחנו עוברים לשגרה, אבל מה אני יכול לעשות.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אבקש להודיע בזאת על חילופי אישים בוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק רשות השידור (תיקון), התשע"ה–2015: מטעם סיעת המחנה הציוני – במקום חבר הכנסת יואל חסון יכהן חבר הכנסת יוסי יונה; כמו כן, חבר הכנסת רועי פולקמן יכהן כחבר בוועדה המיוחדת במקום הפנוי לסיעת כולנו.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני יושב-ראש ועדת הכנסת.
<הודעה אישית של חבר הכנסת אחמד טיבי>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת אחמד טיבי, הודעה אישית. בבקשה, אדוני, יש לך חמש דקות.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, הזהו אדם? אמר הסופר פרימו לוי, ניצול השואה: "הזהו אדם, אתם היושבים באין מחריד במשכנות מבטחים". יושב לו ראש הממשלה רחוק מכאן, במשכנות מבטחים, כי הוא ברח; הוא סירב להגיע לכאן, כאשר הייתה מוטלת עליו האחריות המוסרית להיות כאן ביום הזה, כדי לשמוע ולהשמיע. ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, אתה ברחת, וזה מאוד לא מפתיע. לא מפתיע שאף שר ממשלה אחד לא נמצא כעת ליד השולחן הזה.
אתם יודעים מה? בניגוד לכל המבקרים, אני גאה שאני עומד כאן, ואתה, בנימין נתניהו, אינך כאן. אכן, מדובר בשני עברי המתרס – בשני עברי המתרס המוסרי ובשני עברי מתרס האחריות. כאשר ראש הממשלה מגנה, עושה שיחה טלפונית, ויומיים לאחר מכן מתחיל הפזמון הידוע מראש – שוב להתקיף את הפלסטינים – זה מחזק את החשש של כל אחד שיש לו מצפון שזה לא הפשע האחרון.
היה כאן שר אחד, השר לביטחון פנים. הוא הגיע לכאן כי הוא היה מחויב, כי הוא השר המשיב. עלה כאן על הדוכן, ובמקום להכות על חטא, לעשות חשבון נפש, הוא פשוט הסית, כמו אחרון הטוקבקיסטים בפייסבוק.
<יואב קיש (הליכוד):>
אתה רוצה ללמד אותנו על הסתה, טיבי?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
הוא הסית נגד מחנה שלם – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
יועץ של ארכי-טרוריסט.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – וגם נגדי באופן אישי.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
יועץ של ארכי-טרוריסט.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
ויש כאלה שחושבים שכאשר אתה מגנה וממשיך בשלך, אתה מצליח ליצור מצג שווא של אירוע חריג, שכאילו שרפתו של עלי דוואבשה היא דבר שעוד לא היה כמותו ולא יהיה כמותו, כאילו יש חיים נורמטיביים ויש מעשה חריג. ואני כאן כדי לומר: זה לא מעשה חריג.
<יואב קיש (הליכוד):>
למה אבו מאזן לא בא לבקר את משפחת פוגל בבית-חולים?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
זה לא מעשה חריג.
<יואב קיש (הליכוד):>
למה?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
זה פשע נורא, פשע ידוע מראש.
<יואב קיש (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת קיש.
<יואב קיש (הליכוד):>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
והדבר הנורא מכול – – –
<יואב קיש (הליכוד):>
את זה שכחת? – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
והדבר הנורא מכול – – –
<יואב קיש (הליכוד):>
– – – איך אתה משווה? אדל ביטון – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
והדבר הנורא מכול – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
הוא. עזוב אבו מאזן. הוא לא בא.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – שעל ליל הבדולח בדומא – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – שבוצע על-ידי ניאו-נאצים עבריים שגרים בהתנחלויות – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
טיבי, תתבייש. תתבייש. חוצפן.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת חזן, אני אוציא אותך לפני – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – ראש הממשלה לא היה כאן כדי להכות על חטא.
לא מדובר בעשבים שוטים – התקליט השחוק הזה של עשבים שוטים; מדובר בגן בוטני שלם; מדובר ביערות גשם – –
<יואב קיש (הליכוד):>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – של נערי גבעות, שיש להם גיבוי פוליטי ורעיוני בממשלה.
<יואב קיש (הליכוד):>
– – – מה אתה משווה בכלל?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
מה אתה רוצה – – – אצלכם זה יערות גשם.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
כמו שמי שרצח את שירה יש לו נציג בקואליציה, יש לשורפי הפלסטינים גב פוליטי. הם כבר שרפו 15 פעם בתים פלסטיניים ולא נתפסו. הם הרגישו שהם יכולים עוד.
אני כאן כדי לומר – וזאת לא נבואה, זאת קריאה של המציאות: השרפה הזאת לא תהיה השרפה האחרונה. הרצח הנורא הזה לא יהיה הרצח האחרון.
<יואב קיש (הליכוד):>
נכון. אתם רוצים. כל הזמן אתם רוצים – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
כי המדיניות לא תשתנה. כי מי שמתייחס אל הערבים הפלסטינים כמי – –
<יואב קיש (הליכוד):>
– – – מכונית. – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת קיש. תודה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – שנוהרים אל הקלפיות, יודע שהוא משייך את הערבים והפלסטינים לזן נחות יותר, וזן נחות יותר הוא לא בן-אדם, ואם הוא לא בן-אדם – הוא ראוי לשרפה. כך חשב הניאו-נאצי שהדליק את הבית. אחר כך יצאה ריהאם ויצא סעד – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
תתבייש לך. אדוני היושב-ראש, מה הדברים האלה?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – והטרוריסט הראשון עמד ליד האימא והטרוריסט השני עמד ליד האבא – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – – אתה לא תסית.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – ועשו וידוא שרפה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
מי שעשו את המעשים האלה הרגישו בטוחים.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
המורה גרמן, המורה גרמן – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת טיבי, נא לסיים.
<יואב קיש (הליכוד):>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
מי שמתייחס אל הערבי כאל אדם – – –
<יואב קיש (הליכוד):>
ביום שאבו מאזן יבוא לנחם משפחה יהודית, נדבר אתך – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת קיש. תן לו לסיים בבקשה.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בסדר. יש גם הודעה אישית.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
מי שמתייחס אל ערבי כאל אדם שאין לו זכות קיום, אין לו זכות לקורת גג, לא בדהמש ולא בנגב, לא בדומא ולא בשכם ולא בעזה, יודע שאין לו תשובה לאימא הפלסטינית ששואלת: מה ההבדל, ריבונו של עולם – –
<יואב קיש (הליכוד):>
יש תשובה לאימא של אדל ביטון ז"ל? מה אתה משווה?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – בין הילד שלי – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נא לסיים.
<קריאות:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת קיש. אני מוסיף לו זמן בגלל שאתם מפריעים, אז בבקשה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<קריאות:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תכף אתה תדבר. חבר הכנסת חזן, אתה תהיה הראשון שאני מוציא אותו בהודעה האישית שלו, אז חבל. באמת. די. הבלגנו כל היום. די. בבקשה, אדוני.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
שואלת כל אימא פלסטינית: מה ההבדל בין עלי שנשרף על-ידי מתנחל רוצח לבין היבה או מוחמד שנשרפו על-ידי פצצות זרחן? שואל כל אבא: מה האחריות של מי שיורה בגב של ילד בורח ומכנים אותו "גיבור" – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
הפצצות לא היו שם סתם.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – לשרפה הזאת של משפחת דוואבשה?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
יש אחריות מוסרית, שילוחית, של מי שחושב שכיבוש זה מצב נורמטיבי. כל עוד הכיבוש קיים, מעשים נפשעים כאלה יישנו. כדי להפחית את האפשרות שהפשע הזה, כנגד כל אדם, כנגד כל ילד – ואני שייך לאלה שעמדו כאן וגינו בצורה ברורה וחד-משמעית פגיעה בילדים באשר הם ילדים, גם ילדים יהודים, כי ילד הוא ילד הוא ילד. אני בא בידיים נקיות; אתם באים בידיים מטונפות מדם של ילדים פלסטינים. אתם מסיתים – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אתם מסיתים.
<קריאות:>
– – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – – של השואה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. תודה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אתם מסיתים – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – כי אתם יודעים שהמשך הכיבוש הוא היעדר תקווה. אני אסיים – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
סליחה, נגמר הזמן מזמן.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני אסיים ואומר – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
משפט אחרון.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני אסיים ואומר – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – תקווה זה לא רק המנון, רבותי. תקווה זה האור בקצה המנהרה; תקווה זו הזכות לקורת גג; תקווה זו הזכות לחירות וחופש; תקווה זה עם שקם; תקווה זו הזכות של העם הפלסטיני לחיות כמו שאר העמים.
ולאלה שחושבים שאפשר לשרוף פלסטינים ולצאת מזה בחיים – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת טיבי, נא לסיים.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני רוצה לסיים – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אתה מזמן צריך לסיים.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני יודע שאני, כמו שאמר לכם מישהו אחר – – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אתה אל תזכיר שמות, שלא יבקשו הודעות אישיות.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני יודע שאני מציב ראי לא קל בפניכם, וזה מביך אתכם. זה לא קל. אני יודע שזה לא קל. אני מקשה עליכם, עמיתי חברי הכנסת.
<קריאות:>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אבל אני אסיים.
<קריאות:>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני מבקש לפזר את ההפגנה הזאת ולהקשיב. גם אני הקשבתי.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אבל, אחמד, אתה מדבר שמונה דקות.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
הקשבתי קשב רב ולא הפרעתי – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בסדר, אז משפט סיום.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – לאף נואם, גם כשהדברים היו נגדי, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נכון. נכון. בגלל זה נתתי לך יותר זמן. משפט סיום.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני רוצה לסיים ואומר – – –
<יואב קיש (הליכוד):>
תסיים כבר, תסיים.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
שמענו אותך, חבר הכנסת חזן. שמענו אותך.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני רוצה לסיים ולומר לאלה ששורפים פלסטינים וחושבים שהם ינצחו על-ידי פניו המושחתים של אחמד בבית-החולים – ראיתי אותו; הפנים האלה הם החלק היחיד בגוף שלא נכווה – לאלה אני אומר (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: "נגרום לסלעים להבין אם בני-האדם לא יבינו / שכאשר העמים מתלקחים הם מנצחים. / כל אימת שתייצרו אש נכבה אותה / האם אינכם רואים שאנחנו כהים מצריבתה.)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת טיבי.
<הודעה אישית של חבר הכנסת אורן אסף חזן>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הודעה אישית לחבר הכנסת – – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הוא לא פנה בשמות אליכם, חבר הכנסת ביטן. הוא לא פנה אליכם בשמות.
<דוד ביטן (הליכוד):>
לא משנה. הוא אמר: אתם מסיתים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בסדר, אז ש"אתם" יעלה לדוכן. עוד לא קוראים לך "אתם".
<דוד ביטן (הליכוד):>
למה – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, לא. הודעה אישית זה כשפוגעים ספציפית בכבודו ובשמו של בן-אדם.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
את לא יכולה, כי יש תקנון.
<ענת ברקו (הליכוד):>
נפגעתי באופן אישי, אני נורא מצטערת.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
הוא אמר לה שידיה מלוכלכות בדם.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הודעה אישית זה לא למי שנפגע באופן אישי – אחרת, כולם היו מדברים – אלא למי שפונים אליו.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
לא, הוא הצביע עליה ואמר שידיה מלוכלכות בדם.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נכון, חבר הכנסת חזן – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, זה בניגוד לתקנון.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
זה בניגוד לתקנון, אני מצטער.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
אבל הוא העליב אותה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – – היית מאוד קמצן בזמן שלי.
<דוד ביטן (הליכוד):>
הוא אמר "אתם" והסתכל עלינו.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
הוא הצביע עליה. הוא הצביע עליה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חברי קואליציה, לא ראית שדיברו פה היום, בגלל חשיבות הנושא, באמת כמעט בלי הגבלה ובנדיבות יוצאת דופן של היושב-ראש?
<ענת ברקו (הליכוד):>
אני לא מרגישה ככה. צר לי לאכזב אותך.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה, אדוני.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – חברי הכנסת, קומץ הזוי ובזוי של חברי כנסת פחדנים ברחו כרגע מהאולם, כי כואב להם לשמוע את המציאות, והמציאות היא אחת.
הדיון היום התחיל בדבריה של ציפי לבני, שתקפה את ראש הממשלה ישירות ואמרה כי הוא שמוביל ומסית ולא מגנה. אך לא שמעתי את ציפי לבני מזכירה שגם ראש הממשלה מותקף וגם הוא עובר הסתה אישית קשה, שמתחילה פה, בבית הזה, מאותם חברים שיושבים לא רחוק ממנה, בספסלי האופוזיציה. לא שמעתי אותה מגנה את התמונות הקשות של ראש הממשלה במדים של נאצי; לא שמעתי אותה מברכת את ראש הממשלה על ההחלטות האמיצות, בין במעצרים מינהליים ובין בצעדים נוספים – לעצור את גל האלימות הזה.
אני רק יושב ושומע פה קרקורים של שנאה מאנשים שזה בראש מעייניהם. במקום לשבת פה ולהתעסק באהבה ואחווה, כמו שעשו חלק מהחברים – חבר הכנסת נחמן שי, חברת הכנסת רויטל סויד – שידעו להתמודד עם האמת כמו שהיא, והאמת היא אחת: כאשר יושבים חברי כנסת מהשמאל ומשייכים את אותם קיצוניים, שדינם כדין כל מחבל, למחנה הימני, הציוני, אוהב הארץ ואוהב האמת, הם שנותנים להם לגיטימציה. במקום להוקיע אותם, מחוץ לכל מחנה, הם שאומרים: כן, אתם בתוך המחנה. ואותם פושעים נתעבים מקבלים השראה מהדברים של אלה.
יושבים פה חברי כנסת ימים על גבי ימים, בלי להוציא מילה ולהרים עפעף על נהרות של דם יהודי שזורם. יושב פה טיבי, שלא מתבייש להוזיל את השואה, ואתם יושבים ושותקים לו? עם כל הכבוד לחומרת המעשה – ויש להביא את האחראים לדין, וכמה שיותר מהר, ועונש כמה שיותר כבד – אין ולא קיים ולא יהיה שום קשר בין זה לבין השואה שעבר העם היהודי.
יש פה אנשים, שיושבים, ששוכחים שרק לפני 67 שנה לא רק שלא הייתה לנו מדינה – לא היה לנו קול. ועד שיש בית אחד, מקום מבטחו של העם היהודי, במקום לחזק את זה, הם באים ומסיתים פעם אחר פעם.
אני אמרתי בדברי מהצד ואני אגיד עכשיו: אני גאה להיות איש ליכוד, אני גאה להיות איש ימין. אני גאה להיות שייך לרוב העם – הציוני, שייך להתיישבות. אנחנו נמשיך ליישב את הארץ ונמשיך לבנות.
ולאותו אחמד טיבי ולחבריו, שכנראה לא מכירים בזכותנו כאן, אני אומר בשפה שלו: רוּח אל-בית, רוּח, וכמה שיותר מהר. המקום שלך לא כאן, לא בבית הזה, לא לצדנו. כך גם חבריו, עם דבריהם הבזויים והשפלים, ממרצ, שעומדים פה פעם אחרי פעם ופוגעים בכבוד החיילים, בילדים ובילדות של כולנו; פוגעים בכבוד החיילים, פוגעים בכבוד המסכנים, פוגעים בכבוד המתיישבים, פוגעים בכבוד החלוצים. הם הכי טובים, אנשי השלום שיושבים יחדיו ומחזיקים ידיים ושרים "קומביה" בסוף כל יום. אתם לא שרים "קומביה"; אתם זורקים קיסמים, להבות וזיקוקים אל תוך מדורה ובעירה שאתם מבעירים מתוך הבית הזה.
כשטרוריסט, ולא מפגע בודד – – –
<קריאה:>
– – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
כשטרוריסט, ולא מפגע בודד, עושה פשע אחרי פשע, כשיהודים נרצחים פה חדשות לבקרים, אתם שותקים, לפתע תענית דיבור. כשבאים ומטיחים לכם את האמת בפרצוף, אתם בורחים וחוזרים כמו עכברים לחורים שלכם. חבורה שפלה ובזויה שדבריה מובילים לתבערה.
אני אומר לכם, אני מזכיר שאני הייתי הראשון שקם ואמר שדינו של כל מחבל יהודי כדין כל מחבל ערבי. אני באתי ואמרתי – דיברו פה הרבה היום על קווים וחוטים מקשרים – שיש קו ישיר שמחבר בין מחבלי ה"חמאס" ומחבלי "דאעש" לבין המחבלים שעשו את הפיגועים הנוראיים. אבל אני לא אסבול – ולא ניקח פה אחריות למעשים שלא שייכים לנו, לא בשם השם, לא בשם היהדות, לא בשם העם, לא בשם ההתיישבות.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
משפט סיום.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
אני רוצה להזכיר לכם: אחריות לוקחים "דאעש", אחריות לוקחים "חמאס", אחריות לוקחים טרוריסטים שמכירים במעשיהם, ובמקרה שלנו גם מקבלים רוח גבית מתוך הבית הזה. אנחנו לא ניקח אחריות, כי זה רחוק מאתנו. אנחנו נוקיע ונגנה. אנחנו נוקיע ונגנה גם אתכם, שמזרימים שנאה פעם אחר פעם.
הגיע הזמן שנשב יחדיו ונדאג לדברים החשובים לעם הזה – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
ברשותך, משפט סיום. – – נדאג למסכנים, ונדאג גם להתיישבות.
רק לפני כמה דקות נעצר יהודי רק על כך שהרים דגל יהודי, דגל של מדינת ישראל, בהר-הבית. אבל כשדגלים של "דאעש", "חמאס" וארגוני טרור רצחניים מתנוססים שם, יש אנשים בבית הזה שמוחאים כפיים. בדרך הזאת אבדה תקוותנו, ואני מסרב לקבל את זה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
יבוא היום ואנחנו נניף דגל יהודי בהר-הבית; יבוא היום ונחזיר אותו לידינו; יבוא היום ונמשיך לבנות ולהיבנות; ויבוא היום שגם נסתום את הפיות לכל אותם אלה, שכמו שאמרתי, בורחים מפה, לא מסוגלים להתמודד עם האמת. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני.
<הודעה אישית של חברת הכנסת ענת ברקו>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אגב – בניגוד לתקנון, אני כבר אומר לכם, כי לא השמיצו לא סיעה ולא זה – אני אאפשר, בגלל מה שענת ברקו אמרה – ותחושת הקיפוח.
<קריאה:>
– – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – – נחמן?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
להשתדל לקצר בבקשה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, נחמן, אתה מודאג?
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
– – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
לא יודעת. אני מרגישה שבאמת כנראה הדיון הזה לא מוצה, במיוחד לאחר שאחמד טיבי, חבר הכנסת טיבי, האשים כאן את עם ישראל ככזה שיוצר שואה, השווה אותנו לנאצים, האשים בהאשמות ובהשמצות את ראש הממשלה. אני אגיד לו משפט יפה בערבית: דָרַבְּנִי ובָּכַּא, סָּבַּקְנִי ואשְתָכַּא – הרביץ לי ובכה ורץ להקדים ולהתלונן. ומה זה אומר? כשאנחנו רואים את הדה-הומניזציה היומיומית שעושים, בשם ההתנגדות, הטרור, המֻקאוומה, כפי שהם קוראים לזה, רצח של ילדים – אני ראיתי את התמונה של שלהבת פס, ונראה לי שגם אתה, חבר הכנסת שי, במסגרת היותך דובר צה"ל נתקלת בתמונה הזאת, עם הכדור במצח של תינוקת בת תשעה חודשים. מספיק, הרי אף אחד לא מחייב את מה שהיה כאן. כולם יצאו נגד זה, כולם כואבים את זה. אנחנו מאמינים שהכאב של האימא הפלסטינית אינו שונה מהכאב של האימא היהודייה. בטח אנחנו לא אומרים את זה.
ראש הממשלה בא, וביקר, וליווה, ואמר שיעשה את כל הצעדים הנדרשים. אני בטוחה שהדברים האלה ייעשו. אתם יודעים מה? כי זה לא נגד הפלסטינים בלבד – זה נגד הדמוקרטיה הישראלית; זה נגד המדינה שלנו ומוסדותיה.
אבל כשהפלסטינים ואלה שיושבים כאן מסיתים יומם וליל נגד יהודים, והם עושים את זה בערבית צחה ובעברית צחה, והם עושים את זה מעל הדוכן הזה ואף אחד לא אומר מילה – באמת, יש גבול, די, מספיק. לבוא וכאן להשתמש בשואה, ולאסוף את זה – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
ענת, זה לא מדויק.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – את הדוגמאות האלה, כדי להגיד שזה בדיוק מה שקרה כאן?
אצלנו העם מתנגד לזה. אני אומרת לכם, סיפר לי סבו של הילד עלי, שנרצח, זכרו לברכה, כשגם אישי ואני ביקרנו אותו בבית-החולים – הוא אמר שהוא עבד אצל בחור ישראלי לפני 15 שנה, שבא ולקח אותו מבית-חולים תל-השומר לבית-חולים סורוקה כדי לבקר את אחיינו, את בעלה של בתו, כי הוא גם הדוד שלו. הוא אומר: תומכים בנו, עוזרים לנו, באים אלינו, סידרו לנו לינה; הכול בסדר, לא צריכים כלום, כולם דואגים לנו. אז אי-אפשר להפוך את זה כאילו כל עם ישראל הוא קיצוני, הוא פנאטי, ומנהלים כאן איזשהו רצח עם. באמת, מספיק עם זה. ולא לקחת את המוסר הכה-אלסטי של הקבוצה שיושבת פה, של חבר הכנסת טיבי, עם הנאומים שלו. אני תמיד שומעת שהוא נשא כאן נאום מרשים על השואה, וכולם התרגשו מזה. אבל מה זה עוזר אם הוא לוקח את אותו אירוע נורא, שאין דומה לו בהיסטוריה האנושית, והוא משליך אותו ופוגע בזכרם של קורבנותיו?
מה שאני באמת מבקשת, כבוד היושב-ראש: בזמן הזה כדאי להפסיק עם ההתקוטטות וההתלהמות. כולם מגנים את הרצח הנורא של שירה, ששירת חייה נפסקה, את הרצח הנורא של עלי, את הפגיעה בענבר, אתמול, כאשר זרקו בקבוק תבערה לעבר רכב של זוג שנסע בירושלים. וצריכים להגיד: די, מספיק. צריך לדבר, למצוא דרך אחרת לעשות את הדברים האלה, אבל אי-אפשר לבוא ולהכתים את העם היהודי, כיוון שעם ישראל הוא נגד ההתנהלות הזאת, והיא לא אידיאולוגיה, כפי שאנחנו רואים בקרב הפלסטינים.
אני רוצה להוסיף משהו שאמר עיסאווי פריג', חבר הכנסת פריג'. הוא אמר: אני באתי לאבו מאזן, ואבו מאזן אמר: אני בן 80, אני כבר לא יכול לספק לכם הגנה, לישראלים הפלסטינים. נו, באמת. מספיק עם גלגול העיניים הזה של השמאל והצביעות הזאת. זה לא במקום.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
זאת בדיחה רעה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
זאת הייתה בדיחה רעה, אבל זה מה שהוא אמר. אתה שמעת את זה, נכון, חבר הכנסת לוי?
<מיקי לוי (יש עתיד):>
בדיחה רעה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אז – תודה לכל הכיסאות הריקים. אני מעריכה את חבר הכנסת לוי, את חבר הכנסת שי ואת חברת הכנסת לוי שנשארו לשמוע את הדברים.
<יואב קיש (הליכוד):>
מה עם הקואליציה?
<ענת ברקו (הליכוד):>
ואתכם – זה מובן מאליו. תודה, אדוני היושב-ראש, על הזמן שנתת לי.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
ברקו, היה דיון מאוד מאוד טעון וחשוב היום, אני לא בטוח שלמדנו ממנו והפקנו ממנו את כל הלקחים; אני לא בטוח, אבל אני לפחות מקווה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, כ"ט בתשרי התשע"ה, 12 באוקטובר 2015, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 13:08.>