דברי הכנסת

דברי הכנסת י"ח / מושב ראשון / ישיבה מ"ה/ י"ח-י"ט באלול התשע"ה / 2–3 בספטמבר 2015 / 18 חוברת י"ח ישיבה מ"ה כנס מיוחד הישיבה הארבעים-וחמש של הכנסת העשרים יום רביעי, י"ח באלול התשע"ה (2 בספטמבר 2015) ירושלים, הכנסת, שעה 12:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 7 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 7 הצהרת אמונים של חברת הכנסת שרן השכל 7 שרן השכל (הליכוד): 8 שר הביטחון משה יעלון: 11 הודעות הממשלה על הפסקת כהונתו של שר, על העברת שטח פעולה ממשרד למשרד, על צירוף שר לממשלה, על שינוי בחלוקת התפקידים בממשלה ועל שינוי שמות משרדים 15 שר התיירות יריב לוין: 16 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון תקנות ההגנה (שעת-חירום) (ביטול תקנות), התשע"ג–2013 17 שר התיירות יריב לוין: 17 הודעות הממשלה על הפסקת כהונתו של שר, על העברת שטח פעולה ממשרד למשרד, על צירוף שר לממשלה, על שינוי בחלוקת התפקידים בממשלה ועל שינוי שמות משרדים 18 זהבה גלאון (מרצ): 18 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 19 תמר זנדברג (מרצ): 20 דניאל עטר (המחנה הציוני): 22 דב חנין (הרשימה המשותפת): 24 נחמן שי (המחנה הציוני): 26 עיסאווי פריג' (מרצ): 28 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 30 מיכל בירן (המחנה הציוני): 31 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 32 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 33 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 34 עפר שלח (יש עתיד): 35 מיכל רוזין (מרצ): 36 שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 37 הצהרת אמונים של חבר הממשלה יעקב ליצמן 54 יעקב ליצמן: 54 הודעת הממשלה על שינוי בחלוקת התפקידים בממשלה 55 הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ה–2015; 56 הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015; 56 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015; 56 הצעת חוק להפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 15) (שיעור הגירעון בשנות התקציב 2015 ואילך וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015 56 שר האוצר משה כחלון: 57 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 74 זהבה גלאון (מרצ): 77 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 81 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 87 השר להגנת הסביבה אבי גבאי: 88 דניאל עטר (המחנה הציוני): 95 תמר זנדברג (מרצ): 103 דב חנין (הרשימה המשותפת): 107 אילן גילאון (מרצ): 109 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 114 יוסי יונה (המחנה הציוני): 116 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 118 נחמן שי (המחנה הציוני): 126 עיסאווי פריג' (מרצ): 132 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 136 יעל גרמן (יש עתיד): 142 איתן ברושי (המחנה הציוני): 145 מירב בן ארי (כולנו): 149 יפעת שאשא ביטון (כולנו): 157 חיים ילין (יש עתיד): 158 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 166 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 168 יואל חסון (המחנה הציוני): 171 יעקב פרי (יש עתיד): 176 עמיר פרץ (המחנה הציוני): 180 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 186 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 188 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 194 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 194 הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ה–2015; 195 הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015; 195 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015; 195 הצעת חוק להפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 15) (שיעור הגירעון בשנות התקציב 2015 ואילך וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015 195 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 196 חנין זועבי (הרשימה המשותפת): 201 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 207 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 222 איתן כבל (המחנה הציוני): 225 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 233 מאיר כהן (יש עתיד): 237 עליזה לביא (יש עתיד): 241 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 245 עפר שלח (יש עתיד): 246 מיכל בירן (המחנה הציוני): 251 איציק שמולי (המחנה הציוני): 255 מיכל רוזין (מרצ): 258 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 261 סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 268 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 271 מרדכי יוגב (הבית היהודי): 274 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 277 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 280 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 286 רויטל סויד (המחנה הציוני): 288 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 291 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 294 אורן אסף חזן (הליכוד): 297 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 299 אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו): 302 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 304 סגן שר האוצר יצחק כהן: 310 הצעת חוק המאבק בטרור, התשע"ה–2015 359 שרת המשפטים איילת שקד: 359 זהבה גלאון (מרצ): 361 תמר זנדברג (מרצ): 362 עיסאווי פריג' (מרצ): 365 דב חנין (הרשימה המשותפת): 366 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 369 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 370 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 372 יואל חסון (המחנה הציוני): 373 חנין זועבי (הרשימה המשותפת): 384 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 397 ציפי לבני (המחנה הציוני): 399 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 402 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 403 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 405 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 408 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 410 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 412 ינון מגל (הבית היהודי): 416 ענת ברקו (הליכוד): 422 אורן אסף חזן (הליכוד): 426 הודעה אישית של חברת הכנסת זהבה גלאון 428 זהבה גלאון (מרצ): 428 הצעת חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה) (תיקון מס' 2) (דחיית תחילה), התשע"ה–2015 437 שרת המשפטים איילת שקד: 438 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 439 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 441 עליזה לביא (יש עתיד): 441 שרת המשפטים איילת שקד: 443 הצעת חוק השידור הציבורי (תיקון מס' 2), התשע"ה–2015 449 צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת): 449 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 455 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 456 הצעת חוק השידור הציבורי (תיקון מס' 2), התשע"ה–2015 456 נחמן שי (המחנה הציוני): 456 יוסי יונה (המחנה הציוני): 459 קארין אלהרר (יש עתיד): 461 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 463 ציפי לבני (המחנה הציוני): 465 מיכל בירן (המחנה הציוני): 467 עיסאווי פריג' (מרצ): 470 ציפי לבני (המחנה הציוני): 472 אילן גילאון (מרצ): 485 מיכל רוזין (מרצ): 489 דב חנין (הרשימה המשותפת): 490 אורן אסף חזן (הליכוד): 493 איתן כבל (המחנה הציוני): 500 שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס: 502 השלמת הרכב ועדות הכנסת 505 צחי הנגבי (בשם ועדת הכנסת): 505 הצעת חוק השידור הציבורי (תיקון מס' 2), התשע"ה–2015 506 צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת): 506 עיסאווי פריג' (מרצ): 510 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום י"ח באלול התשע"ה, 2 בספטמבר 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה וקריאה שלישית, הצעת חוק השידור הציבורי (תיקון מס' 2), התשע"ה–2015, שהחזירה הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק השידור הציבורי (תיקון), התשע"ה–2015. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצהרת אמונים של חברת הכנסת שרן השכל> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת, שעל-פי סעיף 42 לחוק-יסוד: הכנסת, עם מינויו של חבר הכנסת דני דנון לתפקיד ראש המשלחת הקבועה של ישראל לאו"ם, ביום י"ב באלול התשע"ה, 27 באוגוסט 2015, נפסקה כהונתו כחבר הכנסת, ובמקומו באה חברת הכנסת שרן מרים השכל. בהתאם סעיף 15 לחוק-יסוד: הכנסת וסעיף 2 לחוק הכנסת, אני מזמין את שרן מרים השכל לעלות לדוכן. בבקשה. בהתאם לסעיף 15, כאמור, חברת הכנסת שרן מרים השכל, אקרא בפנייך את הצהרת האמונים של חבר הכנסת ואת תשיבי בתום קריאתי את הצהרת האמונים "מתחייבת אני". זה נוסח ההצהרה: אני מתחייבת לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת. <שרן השכל (הליכוד):> מתחייבת אני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מזמין את חברת הכנסת שרן מרים השכל לומר מילים מספר. בבקשה, גברתי. <שרן השכל (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, משפחתי היקרה, הגעתי לישראל כעולה חדשה מקנדה אך גדלתי כצברית. אמי ממוצא מרוקאי ואבי ממוצא גרמני, כך שאפשר להגיד שאני חצי-חצי. אמי מסורתית ואבי חילוני, ומשניהם ינקתי ערכים, כך שאפשר להגיד שאני גם וגם – גם חילונית, גם מסורתית, גם עולה חדשה וגם צברית, גם מזרחית וגם אשכנזייה. אבל מעל כל אלה יש לי תחושת שייכות אחת: אני ישראלית. הדור שאליו אני שייכת הוא דור של ישראלים "גם וגם". רובנו גדלנו להורים ממוצא מעורב, ובמסגרות החיים המשכנו והתערבבנו; בבית-הספר, בצבא, באוניברסיטה, הלכו ההבדלים בינינו והיטשטשו. כולנו ישראלים. החודשים האחרונים העלו שוב על פני השטח את הקרעים בחברה הישראלית, והמאבק על דמותה של מדינת ישראל הפך לעתים אלים ומתלהם. התוקפנות, הכוחניות, ההסתה, מעשי הרצח, פיגועי הטרור – כל אלה מילאו את כותרות העיתונים בחודשים האחרונים. בימים כאלה הציבור בישראל נושא עיניו אל נבחריו כאן, בבית הזה, אל המילים שנאמרות מעל הדוכן, אל המעשים ואל העקרונות שמנחים את חברי הכנסת בהצבעתם בעד או נגד. זוהי אחריות גדולה המוטלת על כתפינו, חברי הכנסת; זו אחריות גדולה המונחת על כתפי מהיום – אחריות למילותי, אחריות למעשי ואחריות לעתידו של הדור שלי כאן במדינת ישראל. אחד הדברים המנחמים שאני מוצאת בישראל הוא העובדה שבשעת משבר העם כולו מתגייס להגנה על המדינה כנגד האיומים בחוץ, אך יותר מכך, כאשר האלימות, הקיצוניות, מעלות את ראשן, מגיעה תגובת-נגד סולידרית ומלכדת מכל שורות החברה, כדי לשמור על המדינה מבפנים. ראינו זאת בהתייצבותם של רבנים ונציגי הציבור הדתי בגינוי הרצח הנתעב במצעד הגאווה בירושלים, ראינו זאת בקבוצות של ישראלים ויהודים חובשי כיפה שבאו לנחם בכפר דומא, ובעיקר – ראינו זאת בהתגייסותם המרגשת של אזרחי ישראל למען חיילי צה"ל בקיץ שעבר, את החיבוק לחיילים הבודדים ואת התפילות לשלומם של יהודים קורבנות הטרור הפלסטיני. דוגמאות אלו הן ההוכחה לכך שהרוב המכריע של אזרחי ישראל שואף לאחדות. עלינו לחזק את הכוחות האלה ולפעול אתם, לעודד את הלכידות סביב ערכים משותפים. וזו האחריות המוטלת עלי מיום זה והלאה. זו השליחות שאני נושאת אתי כנציגת הדור שאליו אני שייכת. אני מבקשת מחברי הכנסת הוותיקים, מכל סיעות הבית: עזרו לנו, לדור הצעיר, לתפור את הקרעים ולהרכיב את הפסיפס המגוון והייחודי שאנחנו לכדי תמונה אחת שלמה. היו אתנו כוח חשוב ומוביל בדרך ליצירת חברה פחות מפולגת, פחות אלימה ויותר סולידרית. בעוד 50 או 100 שנים ילמדו בבתי-הספר על התקופה הנוכחית כעל היסטוריה רחוקה. מה ייכתב בספרי הלימוד אז? האם האלימות של החודשים האחרונים תסמל את דמותה של המדינה, או שיהיו אלה התעשייה המתקדמת, תנופת הפיתוח וההתיישבות, היצירה התרבותית והידע הטכנולוגי שאנחנו מפיצים בעולם? האם תאופיין תקופה זו בפלגנות, או שמא בהתחזקותו של שלטון החוק ובהתחזקות החברה האזרחית? האם תהיה תקופה זו עדות להגדלת הפער בין המעמדות והסקטורים בחברה, תקופה של כניעה לפופוליזם סקטוריאלי, או שמא עידן של עצמאות כלכלית ורווחה, עם שוק חופשי מפותח וכלכלה משגשגת? אני מבינה את גודל האחריות שאני נושאת מעכשיו, אחריות שבבסיסה ההבנה שכאשר אנו פועלים במסגרת תפקידינו הפרלמנטריים היום אנו מעצבים את ספרי ההיסטוריה של המחר. מתוך הבנה זו אני עומדת כאן היום ושואלת את עצמי: איזו בשורה המקום הזה נושא עבור צעירים בני הדור שלי? אילו חיים מציע המשכן הזה לדורות הבאים? לנוכח השאלות האלה אני נמלאת בחרדת שליחות אל מול האחריות האדירה שמונחת על כתפי מהיום. רבים הם הדברים שאנחנו יכולים לעשות, דברים שעבורם שלח אותנו ציבור הבוחרים לבית הזה. אלה אותם דברים שעליהם דיבר זאב ז'בוטינסקי כעמודי התווך של חברה חופשית וצודקת: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא. נבחרתי לשמש חברת כנסת בזכות תמיכתם של צעירים רבים שמבקשים שקולם יישמע, שקוראים לנו לפעול במשותף כדי להבטיח דיור בר-השגה, מזון, מלבוש וצורכי חיים בסיסיים במחירים שווים לכל נפש, השכלה טובה בהישג יד ושירותי בריאות ציבוריים ברמה טובה. מחויבות זו היא מחוץ לכל מחלוקת פוליטית, ובישראל של היום, ישראל של כלכלה יציבה, של שוק חופשי ושל יזמות פרטית שוברת שיאים, מימושה בהחלט אפשרי. עתידה של ישראל, חוסנה החברתי, יכולתנו לעמוד במשברים ואתגרים אלה, לא יתקיימו ללא שילוב אמיתי בין שמירה בלתי מתפשרת על ביטחון האזרחים בכל מקום ובכל זמן לבין קיומה של כלכלה חופשית, יוזמת, כלכלה שמעודדת עסקים ותומכת ביוזמה הפרטית. כי ביטחון לאורך זמן אין פירושו רק מלחמה בטרור ועמידה נחרצת מול האיומים מבחוץ; ביטחון לאורך זמן מושתת גם על כלכלה יציבה, על חברה חזקה וסולידרית, ולא רק בשעות מלחמה אלא ביום-יום. לכן, יש דברים רבים שאנו יכולים לעשות יחד למען אוכלוסיות חלשות ומוחלשות, למען שוויון מגדרי, למען חירות האזרח במדינתנו, למען שוויון זכויות הלהט"בים, למען איכות הסביבה. ואתם, הוותיקים ממני, יודעים טוב יותר מחברת כנסת צעירה וחדשה שלא די בדיבורים, שמוטלת עלינו החובה גם לעשות, בעבודה הפרלמנטרית ובעבודת שטח, בחקיקה ובמתן דוגמה. זו מהותה של האחריות המוטלת על כתפי מהיום והלאה. הפעם הראשונה שבה הרגשתי שליחה של העם שלי, של המדינה שלי, הייתה בהיותי ילדה קטנה, בסך הכול בת חמש, בצרפת. ילד מוסלמי שזיהה את המבטא הישראלי שלי צעק לעברי: "יהודייה מלוכלכת". כבר אז הבנתי את משמעותה של ישראל כבית עבורי ועבור ילדות וילדים כמוני. אחרי שירות קרבי במשמר הגבול, שירות שהיה עבורי זכות יותר מאשר חובה, גם אני, כמו רבים אחרים בני דורי, נסעתי לטייל מעבר לים, לראות את העולם ולטעום ממנו, אך תחושת הזרות לא הרפתה ממני לרגע, ופעמים רבות חשתי כמו אותה ילדה בת חמש בפריז המותקפת רק בשל יהדותה. לכן, עבורי אין מקום ראוי יותר מהבית שלי, המדינה האחת שלי, ואני פה היום כדי להילחם על חיים טובים כאן בארץ הזאת. חונכתי מילדות למעורבות חברתית, לאהבת העם והארץ; חונכתי למחויבות למדינה ולחובת ההגנה עליה ועל ירושלים בירתה. זאת – כך לימדו אותי הורי – משמעותה של הציונות. והיום מוטלת עלי האחריות כחברה בכנסת ישראל לממש את הערכים שעליהם גדלתי ולהפוך אותם מרעיון למעשה. יש מגוון דתות, עדות ותרבויות בבית הזה; יש מגוון דעות ואורחות חיים, בדיוק כמו מחוץ לבניין הכנסת, משכנה של הדמוקרטיה הישראלית. ונכון, לעתים נדמה שגם כאן רב המפלג על המאחד, אך אני מאמינה שלא כך הדבר, ואני מייחלת לשיתוף פעולה פורה עם כל חברי הכנסת ומוסדותיה כדי להביא בשורה אופטימית לדור שלי ולדורות הבאים שיבואו אחריו. העבודה היא קשה, האחריות היא רבה, ולעתים נראה שאנו נמצאים במלחמה בלתי נגמרת על עצם קיומנו כאן. אך אני מאמינה בדברים שאמר מנחם בגין, זיכרונו לברכה, בכנס של תנועת החרות לפני 61 שנה: אין סיבה לייאוש, אלא להפך, יש יסוד לאמונתנו, ועוד נזכה לימים גדולים ולהגשמה מלאה של ייעודנו ההיסטורי. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחברת הכנסת שרן מרים השכל על נאום הבכורה שלך – יבואו עוד לא מעט נאומים. כרגיל, אדוני שר הביטחון, אתה תכף תעלה, אבל ניתן דקה לחברים והחברות לברך את חברת הכנסת שרן מרים השכל. אנחנו ננצל את הדקה הזאת גם לברך ביציע האורחים את חברי המשלחת הפראלימפית, שהם אורחים של שדולת הספורט בכנסת – כל הכבוד, ובהצלחה גם בהמשך. אני מתכבד להזמין את שר הביטחון חבר הכנסת משה בוגי יעלון לברך את חברת הכנסת הנבחרת הטרייה שרן מרים השכל. בבקשה, אדוני. חברים, נא לשבת. כמיטב המסורת, חבר כנסת ותיק יברך את חברת הכנסת הטרייה. חבר הכנסת זוהר, סגן השר מזוז, נא לשבת. חברי הכנסת קיש, ביטן, נגוסה – שבו, חברים. בבקשה, אדוני. <שר הביטחון משה יעלון:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, משפחת השכל, ואחרונה חביבה, חברת הכנסת החדשה שרן השכל, זכיתי להכיר את שרן בחודשים האחרונים, לגלות אדם עם דרך, רצון עז לתרום לחברה הישראלית ופוטנציאל רב שעתה הגיעה העת לממשו. יש בך, חברת הכנסת השכל, היכולת, המסירות, האמונה והערכים להיות חברת כנסת ראויה, וטוב שאישה נוספת מצטרפת, וכעת חובת ההוכחה היא עלייך. החל מהיום את הופכת להיות שליחת ציבור, והתואר חברת הכנסת – מחייב. היותך נבחרת מעמיסה על כתפייך אחריות גדולה, לא רק כלפי מי ששלחו אותך לכנסת ישראל אלא לכלל הציבור, והציפיות ממך רבות. בתקופה שבה סופגת כנסת ישראל וסופגים חברי הכנסת קיתונות של ביקורת, לעתים גם בצדק, עלייך לזכור כי עיני הציבור מופנות אלייך. הקדישי מחשבה לפני כל צעד ושעל, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". התייחסי בכבוד הראוי לחברייך וחברותייך בבית הזה, גם אם אינם ממפלגתך וגם אם דעתם רחוקה מדעתך. כולנו, קודם כול, בני-אדם. הקפידי על צניעות וענווה, יש לך את זה. אל תתביישי ללמוד ולשאול ולחקור, כי הדרך ארוכה, ופוליטיקה, למרות השם הרע שיצא לה, דורשת ניסיון, אחריות, שיקול דעת, לצד רצינות והעמקה. כאן, בבית הזה, מתקבלות החלטות הרות גורל, ואזרחי ישראל יאמינו לך ויתמכו בך אם תוכיחי שאת רצינית ואחראית. נווטי דרכך במסלול הפוליטי לפי מצפן ומצפון, ולא על-פי שבשבת הרוחות שבאה לידי ביטוי בסקרים. הישארי נאמנה לעמדותייך והילחמי עליהן. שמרי על תרבות דיון הגונה והוגנת, הילחמי למען שלטון החוק ואל תיתני יד להפרתו. בקורות החיים שלך, חברת הכנסת השכל, מסופר שהיית אלופת הארץ בדיבייט, בוויכוח. כך גם ייצגת בכבוד את מדינת ישראל בזירה הבין-לאומית. חשוב שתזכרי שכאן תמיד יהיה מישהו שיצעק יותר חזק ממך. עלייך לפתח עור של פיל, כי נפלאות הטוויטר והפייסבוק ילמדו אותך שלכל אחד יש דעה על כל דבר, גם מבלי לבדוק או ללמוד את הנושא, לצערנו, ולא חסרים מקומות להביע את הדעה הזאת, ולעתים מזומנות באופן ציני וארסי. אל תאפשרי לביקורת לשבור אותך, גם אם אינה מוצדקת. לעתים עוד תגלי שאנחנו גם טועים – למדי מהטעויות הללו, כי זו הדרך להתקדם ולהשתפר. דעי כי בסופו של דבר החיים מורכבים, ושטחיות סופה להתרסק לקרקע המציאות. את מייצגת בבית הזה, חברת הכנסת השכל, את תנועת הליכוד ובעיקר את צעירי הליכוד. זכרי את ערכי הבסיס של התנועה הזו ואל תתפשרי עליהם. זכרי כי מי שהתווה אותם היה ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, זיכרונו לברכה, שציטטת מדבריו, דמוקרט אמיתי ומושא לחיקוי והערכה גם בימינו אלה. עזרי לנו לשמור על תנועת הליכוד ממלכתית ושפויה ברוח דרכו של מנחם בגין, כזו אשר ביד אחת לא מתפשרת על ביטחונה של מדינת ישראל וביטחונם של אזרחיה וביד השנייה מקפידה על שלטון החוק – קלה כחמורה, אינה מאבדת את רגישותה החברתית ונוגעת בכל שכבות העם. אל תתנתקי מהעם. ממנו תספגי גם את תעצומות הנפש להמשיך בדרך. את בשליחותו. זכרי את כל אלו, חברת הכנסת שרן השכל; יש לך הכלים להצליח בשליחותך. עלי והצליחי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר הביטחון חבר הכנסת משה בוגי יעלון. חברת הכנסת השכל, כבר ביום הראשון הצלחת לשבור שיא, גם בסיעתך סיעת הליכוד וגם בכנסת העשרים, של מספר חברות הכנסת. אנחנו בכנסת, אם אני לא טועה, גברתי המזכירה, עם 30 חברות כנסת, ובסיעתה של שרן, כמה? שבע, אני חושב. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן? שבע חברות כנסת. אז – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – משיא לשיא תמשיכי ככה – – < שרן השכל (הליכוד):> תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – בעבודה שלך. <יואב קיש (הליכוד):> אמרו שאין נשים – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אמרו: אין נשים בליכוד, אמרו, לא? <יואב קיש (הליכוד):> אין נשים בליכוד. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו במליאה – – – <דוד ביטן (הליכוד):> יש שבע נשים בליכוד. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> במליאה נעסוק בדברים חיוביים היום. <קריאה:> – – – אל תגזים – – – <יואב קיש (הליכוד):> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> למה לא? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הסעיף הבא – – – <קריאה:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <קריאה:> – – – 30 מנדטים – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הנה, חברת הכנסת – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – השכל הצליחה כבר, הצליחה אפילו להצית כבר ויכוח – – – <קריאה:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <הודעות הממשלה על הפסקת כהונתו של שר, על העברת שטח פעולה ממשרד למשרד, על צירוף שר לממשלה, על שינוי בחלוקת התפקידים בממשלה ועל שינוי שמות משרדים> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הסעיף הבא, סעיף 3 בסדר-היום: הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 22(ג) לחוק-יסוד: הממשלה בדבר הפסקת כהונתו של שר בממשלה. ימסור את ההודעה השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. אדוני רוצה למסור את כל ההודעות ברצף, אז תעלה בינתיים. הסעיף הבא הוא הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה על החלטתה להעביר ממשרד ראש הממשלה למשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה את שטח הפעולה דיפלומטיה ציבורית, אשר הועבר למשרד ראש הממשלה ממשרד ההסברה והתפוצות בהתאם לסעיף 5 להחלטת הממשלה מס' 74 מ-28 באפריל 2013 וכונה בשם הסברה, ועל כך נמסרה הודעה לכנסת ב-29 באפריל 2013. גם כאן השר לוין ימסור לנו את ההודעה. והודעת הממשלה בהתאם לסעיף 15 לחוק-יסוד: הממשלה בדבר צירוף חבר הכנסת יעקב ליצמן כשר נוסף בממשלה, והודעתה בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה למנות את השר יעקב ליצמן לשר הבריאות במקום ראש הממשלה ושר הבריאות בנימין נתניהו. עם צירופו של חבר הכנסת יעקב ליצמן לממשלה ומינויו לתפקיד שר הבריאות במקום ראש הממשלה שמילא את תפקיד שר הבריאות, נפסקה כהונתו של חבר הכנסת ליצמן כסגן שר במשרד הבריאות. ההודעה הזאת תדרוש מאתנו הצבעה. וההודעה האחרונה: הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה על החלטתה למנות את השר אופיר אקוניס לשר המדע, הטכנולוגיה והחלל, במקום השר דני דנון שכהונתו בממשלה נפסקה בהתאם לסעיף 22(ג) לחוק-יסוד: הממשלה עם מינויו לתפקיד ראש המשלחת הקבועה של ישראל לאו"ם. גם כאן אנחנו נצטרך להצביע. לאחר שחבר הכנסת והשר המקשר בין הממשלה לכנסת יריב לוין ימסור את כל ההודעות, נקיים דיון משולב בהודעות הממשלה. בבקשה, אדוני. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, אני מבקש כמובן להצטרף ולברך את חברתנו חברת הכנסת שרן השכל, שאין לי ספק משמיעת נאום הבכורה שלה שזווית הראייה הייחודית והחשובה שהיא מביאה אתה לכנסת תהווה תרומה חשובה גם לבית כולו ובוודאי גם לסיעה שלנו, לסיעת הליכוד, ואני מאחל לה הצלחה גדולה. אדוני היושב-ראש, בהתאם לסעיף 9(א)(6) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, אני מתכבד להודיע לכנסת כי בהתאם לסעיף 22(ג) לחוק-יסוד: הממשלה נפסקה כהונתו בממשלה של השר דני דנון, שר המדע, הטכנולוגיה והחלל, ב-27 באוגוסט 2015, וזאת בעקבות החלטת הממשלה למנות את דני דנון לראש המשלחת הקבועה של ישראל לאו"ם. כמו כן, אני מתכבד להודיע לכנסת, בהתאם לסעיף 9(א)(11) לחוק הממשלה, התשס"א–2001, כי הממשלה החליטה, בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר ממשרד ראש הממשלה למשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה את שטח הפעולה דיפלומטיה ציבורית, אשר הועבר למשרד ראש הממשלה ממשרד ההסברה והתפוצות, בהתאם לסעיף 5 להחלטת הממשלה מס' 74, מ-28 באפריל 2013, וכונה בשם הסברה, ועל כך נמסרה הודעה לכנסת ב-29 באפריל 2013. הודעה שנייה: אני מתכבד להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה, בהתאם לסעיף 15 לחוק- יסוד: הממשלה, לצרף את חבר הכנסת יעקב ליצמן כשר נוסף בממשלה. כן החליטה הממשלה, בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה, למנות את השר יעקב ליצמן לשר הבריאות, במקום ראש הממשלה ושר הבריאות בנימין נתניהו. עם צירופו של חבר הכנסת יעקב ליצמן לממשלה ומינויו לתפקיד שר הבריאות במקום ראש הממשלה שמילא את תפקיד שר הבריאות, נפסקת כהונתו של חבר הכנסת ליצמן כסגן שר במשרד הבריאות. כן החליטה הממשלה, בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה, למנות את השר אופיר אקוניס לשר המדע, הטכנולוגיה והחלל במקום השר דני דנון, שכהונתו בממשלה נפסקה בהתאם לסעיף 22(ג) לחוק-יסוד: הממשלה, עם מינויו לתפקיד ראש המשלחת הקבועה של ישראל לאו"ם. בהתאם לסעיפים 15 ו-31(א) לחוק-יסוד: הממשלה, מבקשת הממשלה את אישורה של הכנסת להחלטותיה בדבר צירוף שר לממשלה ולשינויים בחלוקת התפקידים בממשלה. הודעה שלישית: אני מתכבד להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה לשנות את שמות המשרדים כדלקמן: שמו של המשרד לאזרחים ותיקים שונה, והוא יהיה: המשרד לשוויון חברתי. שמו של משרד הבינוי שונה, והוא יהיה: משרד הבינוי והשיכון. בהתאם לפקודת פקידי הממשלה (שינוי תארים), 1940, תפורסם הודעה ברשומות שלפיה ישונה תוארם של השרים העומדים בראש המשרדים הנ"ל, כך שהם ייקראו: השרה לשוויון חברתי ושר הבינוי השיכון בהתאמה. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון תקנות ההגנה (שעת-חירום) (ביטול תקנות), התשע"ג–2013 ["דברי הכנסת" ה-19, מס' מ/782, מושב שני, חוב' ג', עמ' 5097.]> <שר התיירות יריב לוין:> הודעה אחרונה, לעניין החלת דין רציפות: בהתאם לסעיף 1 לחוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג–1993, ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה, על דעת הממשלה, להודיע במליאת הכנסת על רצונה של הממשלה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון תקנות ההגנה (שעת-חירום) (ביטול תקנות), התשע"ג–2013 – הצעות חוק, הממשלה, מס' 782, מ-2 ביולי 2013. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. למען הסר ספק, השר לוין הודיע לנו גם הודעות הממשלה, שבסדר-היום הן בסעיפים 7 ו-8, על שינוי שמות המשרדים ועל רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק. לא ציינתי את זה כשהזמנתי את השר המקשר למסור את ההודעות. <הודעות הממשלה על הפסקת כהונתו של שר, על העברת שטח פעולה ממשרד למשרד, על צירוף שר לממשלה, על שינוי בחלוקת התפקידים בממשלה ועל שינוי שמות משרדים> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כפי שנאמר, אנחנו עוברים לדיון המשולב בהודעות שנמסרו על-ידי השר המקשר. הראשונה ברשימת הדוברים היא חברת הכנסת זהבה גלאון; בבקשה, גברתי. אחריה – חברי הכנסת מיקי רוזנטל, דניאל עטר, תמר זנדברג, דב חנין וכן הלאה. חברי כנסת שלא יהיו במליאה ויושב-ראש הישיבה יקרא בשמותיהם, יאבדו את רשות הדיבור ודאי. בבקשה, גברתי, שלוש דקות לרשותך. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זו פתאום התרגשות ככה לחזור למליאה, משביעים חברת כנסת חדשה. ברכות בהזדמנות הזו. אני רוצה לומר שמרצ תצביע נגד מינוי השרים החדשים – אומנם הם לא שרים חדשים, זה סוג של reshuffle בתפקיד – זו עמדה מסורתית שלנו, ואין בה כדי להביע דבר וחצי דבר על המועמדים לתפקידים. אני רוצה לנצל את ההזדמנות, אדוני, שאני עומדת כאן על הדוכן ולהתייחס לסקר שקראתי היום בעיתון "ישראל היום", שמתייחס למורי ישראל. תמיד נוהגים לבחון את הידיעות של התלמידים בישראל. אני מודה שנדהמתי מתוצאות הסקר. נתונים כמו מה זה כ"ט בנובמבר – מורים לא ידעו, ועוד שורה של דברים, כך שזה היה די מזעזע לחשוב בכלל שאלה המורים שלנו. אבל הדגש שאני רוצה לשים בדברי הוא על נתון מדהים, חברי חברי הכנסת: 57% מהמורים במדינת ישראל לא ידעו מה זה הקו הירוק. אני מודה שלא האמנתי למראה עיני. אני קראתי שוב את הסקר הזה, ואכן, 57% מהמורים במדינת ישראל, שמלמדים את התלמידים במערכת – שלא לדבר על הקיצוצים החוזרים ונשנים במערכת החינוך ובמערכת ההשכלה הגבוהה – זו בעיני הצלחה פנומנלית של ממשלות ישראל לדורותיהן, שהצליחו לטשטש את הקו הירוק, שהצליחו להביא למצב שמורים בבתי-ספר במדינת ישראל לא יודעים מה זה הקו הירוק. כדי להסיר ספק ולסבר את אוזנם של אותם מורים, אני רוצה להדגיש שהקו הירוק הוא מושג שמתייחס להבחנה בין ישראל הריבונית והלגיטימית, בגבולות הקו הירוק, לבין הכיבוש וההתנחלויות. והעובדה שיש בין המורים במדינת ישראל מספר כזה עצום של מחנכים בכיתות ומורים בכיתות שאמורים ללמד אותם ידע, היסטוריה, אזרחות, שלא יודעים מה המשמעות של הקו הירוק במדינה ששולטת 48 שנים על הגדה המערבית, על השטחים, על יהודה ושומרון – אני חושבת שמדובר בחרפה. זה לא לכבודה של מערכת החינוך, וזה בוודאי לא לכבודם של מי שממנים את אותם מורים שלא יודעים מה זה הקו הירוק. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מיקי רוזנטל – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דניאל עטר. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, ידידי וחברי חברי הכנסת, שרים אני לא רואה – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> יש – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> שלום, כבוד השר כץ, מה שלומך? הכול בסדר? החופשה הייתה נעימה? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> היה עלא כיפאק. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> יופי, מצוין. קודם כול, אני תומך במינויו של ליצמן לשר הבריאות. הוא היה סגן שר מצוין, הוא מבין בענייני בריאות; ואני מאחל לך הצלחה רבה, הן כסגן שר והן כשר. באמת תצלח דרכך. הצלחתך הצלחתנו. אבל אני באמת רוצה לדבר על נורמה של שרים. אתמול פורסם ששר החינוך יזם מהלך מבורך, שוב, של חמש יחידות במתמטיקה, אלא שאת הקמפיין לטובת העניין הזה קיבל כחוק ידידו ויועצו בעבר ובהווה, שמשמש עד היום יועצו, מר קלוגהפט. מר קלוגהפט הוא באמת יועץ תקשורת מצוין ואסטרטג תקשורתי, אני אומר לכם, מהטובים שיש, והוא מאושר על-ידי לפ"מ. ובכל זאת, יש פה ריח רע מאוד, ואני רוצה להסביר מדוע זה בלתי אפשרי שהדבר הזה יקרה במדינה מתוקנת ודמוקרטית: לא יכול להיות שהשר, שהוא שר החינוך, שאמור לחנך את אזרחי מדינת ישראל, ישתתף בישיבה שבה ממנים את יועצו הקרוב לקמפיינר בתשלום של מדינת ישראל. הרי זה משהו שלא ייעשה, זה לא יעלה על הדעת. תחשבו, למשל, אם שר אלמוני – אשתו, יש לה כישורים מצוינים בתחום מסוים, והיא ניגשת למכרז והשר בוחר בה. היינו אומרים מייד: לא יכול להיות, זה ניגוד עניינים מובנה. זה לא חשוב אם זה חוקי או לא חוקי, זה דבר שלא ייעשה במדינה מתוקנת ששומרת על נורמות ציבוריות ומבקשת את אמון הציבור במעשיה. לא יכול להיות. והתגובות המזלזלות האלה, הן של השר והן של מר קלוגהפט, לערוץ 10 שחשף את העניין, מעוררות פלצות שבעתיים. אני פניתי ליועץ המשפטי לממשלה ואמרתי לו וביקשתי ממנו לחוות את דעתו לאלתר על הדבר הזה. אם יש פרצה כזאת בחוק, צריך לסתום אותה, ולהבנתי, אין שום פרצה בחוק. כל השרים חתומים על הסכם של ניגוד עניינים. ההסכם הזה, ראוי היה שיתפרסם כבר לעיונו של הציבור, שידע הציבור מה האינטרס של השרים. אבל פה אפילו לא צריך את ההסכם הזה. ברור שיועצו של השר לא יכול לזכות במכרז של המדינה. אם צריך להסביר את זה, אז נכשלנו בחינוך; ושבעתיים אם עושה את זה שר החינוך, זה שמדבר על אהבה ועל מסירות ועל ערכים ובעצמו לא שומר על ערכים יסודיים של מדינת ישראל, שבה לא נותנים למקורבים שלך, לא טובות הנאה, לא טובות שלא של הנאה ולא טובות בכלל. אני מציע לך, אדוני השר, לחזור בך ולפחות להודות בטעות ולהגיד שלפחות להבא זה לא יקרה, לטובת הנורמה הציבורית של כלל אזרחי ישראל ושל השלטון במדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. חברת הכנסת תמר זנדברג – בבקשה, גברתי. תורך. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה, אדוני היושב-ראש. ברוכים הבאים לכולם. זה קצת מרגיש כמו "שלום כיתה א'" גם לנו. אני רוצה קודם כול לברך את חברת הכנסת שרן השכל, ולהגיד לה שהיא שכחה פה את התעודה שלה, תעודת הח"כית. זה לא מומלץ כבר על היום הראשון להשאיר. תני לה. המון ברכות ובהצלחה. שרן היא חברת הכנסת ה-30 שנכנסת. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> השביעית בליכוד. יותר מכל סיעת מרצ ביחד בליכוד יש נשים. <תמר זנדברג (מרצ):> אבל סוף-סוף, חברת הכנסת ה-30, והיום הצלחנו להגיע ל-25% מהפרלמנט. אז ברכו אותנו. בין כאן ובין שיעור הייצוג שלנו בציבור, שזה 50% – אני מקווה שזה ייקח פחות זמן ויותר בקלות. אבל ברכות ובהצלחה. אם כבר בליכוד עסקינן, רציתי לספר לכם שהשבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם קבוצת נשים יוצאות דופן, עם קבוצה שנקראת "נשים עושות שלום". הוא מהליכוד – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> הוא הרבה שנים מהליכוד – – – <תמר זנדברג (מרצ):> מאה אחוז, אז הנה, יש הזדמנות לעשות את מה שאני מציעה. הוא נפגש עם קבוצת נשים יוצאות דופן בשם "נשים עושות שלום", שלמשך 50 יום הקימו מאהל מחוץ לבית ראש הממשלה בשם "צום איתן". במשך 50 יום הנשים האלה צמו, כל פעם יום, כדי – לא נגיד לזכר, אבל לציון העובדה שעברה שנה מאז מלחמת "צוק איתן" ואין שלום, ואין מאמץ לשלום, ואין ניסיון לשלום. ראש הממשלה הזמין אותן אליו ונפגש אתן, שזה דבר טוב וחשוב, ואפילו שחרר הצהרה מאוד מאוד מעניינת. אמר ראש הממשלה באותה פגישה עם אותן נשים, שאין לו שום בעיה לנסוע לרמאללה ולהיפגש עם אבו מאזן ולהתחיל לדבר על שלום כבר היום. עכשיו, במקרה או שלא במקרה, זה קרה באותו יום שאבו מאזן הודיע על פרישה. אז רציתי לשאול כמה דברים: קודם כול, האומנם? דבר שני – עם מי? דבר שלישי, ואולי החשוב ביותר – למה זה לא קרה עד עכשיו? האם היה צריך לחכות שנשיא הרשות הפלסטינית, או הגורם היחיד שהוא פרטנר, שאפשר – אנחנו, חברי וחברות סיעת מרצ בראשות זהבה גלאון, ביקרנו כמה פעמים בשנתיים-שלוש האחרונות ברמאללה, במוקטעה. נפגשנו עם אבו מאזן ושמענו ממנו, אני חייבת להגיד, כמעט את התסכול על הסרבנות ועל חוסר הרצון להידברות מצד ראש הממשלה וממשלתו. והנה, ביום שהוא מודיע על פרישה מההנהגה, פתאום לראש הממשלה אין בעיה לנסוע לרמאללה ולדבר אתו. אז אני רוצה להגיד: אוקיי, בסדר. העיתוי קצת מוזר, אבל מודה ועוזב ירוחם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <תמר זנדברג (מרצ):> אני באמת מקווה, באופן אמיתי, שמכאן והלאה נתחיל בדרך אחרת, במסלול שונה לחלוטין, של הידברות אמיתית כאן באזור, במזרח התיכון, בין ירושלים לרמאללה, לקראת שלום. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. בבקשה, חבר הכנסת דניאל עטר, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, נחמד לחזור לבית. לפני שאני אומר את דברי, אני רוצה לברך את סגן השר ליצמן, שיהיה השר ליצמן בעוד זמן קצר. אני מאחל לך בהצלחה. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – – מינוי ראוי ונכון. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אתה מצביע לו? <דניאל עטר (המחנה הציוני):> בוודאי, כן. הוא ראוי. מה זה קשור? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אתה תצביע בשבילו. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אני מגיע לכאן מכינוס של השדולה החקלאית. כיוון שאני יודע שאדוני היושב-ראש היה מעורב לא מעט בשבועות האחרונים במאבק שמנסים לנהל החקלאים גם על עתידם וגם על עתידה של המדינה הזו, ועל אופייה של המדינה – אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, שהתהליך הזה שאנחנו חווים, שבו בעצם לאחר שבועות רבים של מאבק וזעקה את כאבם של החקלאים על העובדה שמצד אחד מטילים עליהם מעמסה בלתי אפשרית – ואני, ברשותך, לטובת הפרוטוקול אחזור על הדברים – רק בהקשר של העובדים הזרים מטילים היטל של 10%, מטילים – ביטלו להם 2.25 נקודות זיכוי. לדעתי, החקלאים הם הגורם היחיד שהוצאה בעסק לא מוכרת להם. הם משכנים את העובדים הזרים, מעמידים להם את התנאים הטובים ביותר שיש, משלמים להם שכר עם התנאים הנלווים לו: חשמל, מגורים, משלמים ארנונה לרשות המקומית עבור המגורים שלהם – מירב. <מירב בן ארי (כולנו):> מה? סליחה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> והמדינה לא מכירה בהוצאה הזו כהוצאה מוכרת לצורכי מס. הדבר נראה לי לא הגיוני לחלוטין. אדוני היושב-ראש, היום יהיו כאן שעות רבות של דיונים של התקציב, עוד ניתן להציל את הדבר הזה. אין שום סיבה לקחת קבוצת אוכלוסייה כל כך מצומצמת, שאנחנו יודעים שהם שומרים על גבולות המדינה; אנחנו יודעים שזו קבוצת האוכלוסייה שאחוז המשרתים שלה בצה"ל ביחידות קרביות הוא מהגבוהים ביותר בחברה הישראלית; אנחנו יודעים שאחוז המשרתים שלה בצה"ל, שהולכים למסלול של פיקוד וקצונה, הוא מהגבוהים ביותר בחברה הישראלית; הם קובעים את גבולות המדינה, שומרים עליהם יום-יום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> ואין שום סיבה שהמדינה תמשיך להתעלם מהצורך לחזק את קבוצת האוכלוסייה הזאת – ולו רק מפני שנגמר הזמן שלי, אנחנו לא נקדיש פרק שלם כרגע לעולם הערכים שההתיישבות הזו מייצגת, ערכיה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דניאל עטר. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אדוני השר, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה לפתוח בברכה לשר המיועד, חבר הכנסת ליצמן. בדרך כלל לא כל כך מקובל שאנחנו מברכים שרים שמצטרפים לשולחן הממשלה, מכיוון שאנחנו מאוד – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> גם אתה תתמוך בו? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – מכיוון שאנחנו מאוד מבקרים את הממשלה הזו, ואנחנו מאוד כועסים עליה בהרבה עניינים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> גם אתה תתמוך בו? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אבל הנה, השר ליצמן מציב אותנו – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אתה תתמוך בו? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – מציב אותנו בפני דילמה, כי באמת גם כשהוא כיהן כסגן שר אנחנו ראינו בו שותף ובעל-ברית, וראינו את המחויבות המאוד-גדולה שלו לקידום ענייני הבריאות לטובת כל הציבורים בארץ הזו – לטובת אנשים בפריפריה, לטובת ציבורים מוחלשים, לטובת האוכלוסייה הערבית, לטובת העובדים. אני זוכר תמיד את השותפות במאבק למען החזרת אחיות בריאות הציבור למערכת הציבורית, וזו הייתה התייצבות מאוד חשובה, וחבר הכנסת ליצמן התייצב במקום הזה בכל מקום שהוא היה בו – כיושב-ראש ועדה בכנסת, כחבר כנסת, כסגן שר, וגם מקדם בפועל את המהלך הזה, לא רק בדיבור אלא גם במעשה. אני גם חייב – אדוני השר, רבותי השרים, אני גם רוצה לציין בצורה מיוחדת את ההתייצבות המאוד-חשובה של סגן שר הבריאות דאז והיום שר הבריאות, השר ליצמן, נגד הקמת מכרה הפוספטים המסוכן בשדה-בריר; מכרה שמסכן גם את תושבי ערד, גם את תושבי היישובים הבדואיים הסמוכים. היה כאן ויכוח ועימות מאוד קשה, והוא עדיין מתקיים, כאשר יש גורמים כלכליים רבי-עוצמה – נמצאת אתנו גם ראש העיר לשעבר של ערד, גברת פלוסקוב, גם היא שותפה במאבק הזה – גורמים רבי-עוצמה, רבי-משאבים, שבמלוא הכוח ניסו לכופף ולהתגבר על העמדה המקצועית של משרד הבריאות ועל עמדתו של סגן השר. וסגן השר התייצב במלוא האומץ, במלוא האחריות ובמלוא הכובד של התפקיד הציבורי שלו, כמי שאחראי לבריאותם של אזרחי ישראל, מול כל הלחצים ואמר: במשמרת שלי הדבר הזה לא יקרה. ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, הלוואי שיהיו לנו שרים רבים כאלה; שרים רבים כאלה שיודעים לקחת את תחום האחריות שלהם עד הסוף, ולהגיד גם לא להון, ולפעמים אפילו לצירוף של הון ושלטון. ואדוני סגן – אדוני השר – אני צריך להתרגל לצירוף הזה – אדוני השר ליצמן, אני מאחל לך שבקדנציה שלך כשר הבריאות אתה תמשיך ותקדם את השינויים הגדולים שאתה מחויב להם. אחד הנושאים החשובים שנמצא על שולחנך, והוא נושא שציבור מאוד גדול מחכה לו, זה נושא של מהפכה בנושא הביטוח הסיעודי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני מסיים בזה. ואני חושב שאם אכן תצליח להכליל את הביטוח הסיעודי בסל הבריאות ולשחרר את אזרחי ישראל מהתלות הזאת בהוצאות פרטיות כל כך רבות, כל כך שונות וכל כך משונות על ביטוח סיעודי, הקדנציה שלך כשר הבריאות תיזכר לטובה בכל המובנים. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חנין. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – איננה; חבר הכנסת אילן גילאון – – – <זהבה גלאון (מרצ):> הוא מחק את עצמו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אה, הוא מחק את עצמו, נכון. אז אנחנו עוברים לחבר הכנסת מנואל טרכטנברג – לצערי, גם לא כאן; חבר הכנסת יוסי יונה – גם כן. חבר הכנסת נחמן שי – אדוני נמצא כאן. בבקשה, שלוש דקות לרשות אדוני. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, וברכות על נאומך באו"ם; אני מחכה לשמוע את זה בהזדמנות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בשמחה רבה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> תודה. חברות וחברים, העניין שלפנינו הוא קצת סמנטי והוא קצת גם מהותי. אני גולש להמשך הלו"ז של היום ואני אתייחס לכך. אז קודם כול אני אברך את סגן שר הבריאות. אני שמח שהסיטואציה האַבְּנורמלית, הלא-נורמלית הזאת של סגן שר שמשמש לכל דבר ועניין שר, נעלמת מעולמנו. אני יודע שזה עבר אינסטנציה חיצונית מסוימת; אולי יש פה איזו השלמה, בגרות. ההיסטוריה של מדינת ישראל צריכה להיות כזו שמאפשרת גם לנציגים של המחנה החרדי שיושבים בממשלה להיות שרים לכל דבר, לשאת באחריות המלאה שמתבקשת. ואני שמח, שמח על הדרך הזאת, ולא יהיו לנו יותר עיוותים, וברכות לשר, לסגן השר שהופך לשר חדש-ישן, יש לו אחריות כבדה מאוד במדינת ישראל. אנחנו נתמוך. השר השני שמדלג היום לתפקיד חדש, השיל מעצמו את גלימת החלל, החליט שהוא יכול להיות שר מדע וטכנולוגיה ללא חלל, ועל זה רציתי להוסיף כמה מילים. תראו, משרדים זה לא – משרדי ממשלה זה לא חולצה שמתאימים אותה לפי גודל השר שמשמש באותו רגע בתפקיד, עם כל הכבוד, אלא ההפך, השר בכבודו יתאים את עצמו לתפקיד, כך צריך להיות במדינה מתוקנת. ולכן המלצתי לידידי השר החדש אקוניס היא לשמור את החלל בתוך המסגרת של המשרד. <השר אופיר אקוניס:> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אז כמה בדיחות כאלה מגוחכות שעפו ברשת הן לא לעניין. אתה מקבל משרד – אתה יודע את זה, בעיני חשוב מאוד – מדע, טכנולוגיה וחלל. חלל זה ממד בעולמנו, זה לא science fiction, זאת תורה שלמה, זה עולם שלם, ומדינת ישראל משקיעה בו משאבים של ממש כדי להיות בו, גם באמצעות המשרד שלך וגם באמצעות משרדים אחרים. אולי ההשקעה של המשרד שלך היא הקטנה יותר, בסדר, אבל משרד הביטחון – לכולם יש עיניים גדולות לחלל. לכן המלצתי לך: תיכנס לתפקיד, בעזרת השם בימים הקרובים, תלמד ותראה שחלל הוא חלק בלתי נפרד מהמשרד ותתגבר על – יש לך גם חוש הומור, תדע להדוף את הבדיחות, שמור את המשרד כמות שהוא. תרצה לעשות שינויים – תעשה אותם בבוא הזמן, ואל תחליף את הספה והריהוט, כי ירדפו אחריך 50 שנה אחר כך. הערה שנייה שלי מתייחסת למשרד לאזרחים ותיקים, שגם הוא נעלם לנו. אני חושב שזה לא נכון – אין לי כמעט זמן לדבר, אני אדבר על זה בהמשך. אני חושב שאזרחים ותיקים במדינת ישראל כמו בכל העולם רשאים, זכאים, שיהיה משרד שיטפל בהם, ולא שוויון חברתי. שוויון חברתי הוא נורא חשוב, הוא לא נוגע לאזרחים ותיקים. יהיה לי עוד זמן לדבר בהמשך, אני אדבר, אבל אני חושב שזאת טעות, ואני מצטער שהשרה גמליאל בחרה בכך. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אם יש שרים, גם מכובדי השרים, חשבנו לעצמנו שנתכנן את החופש, נכין את עצמנו כמו שצריך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש שרים, שלא יהיה רשום בפרוטוקול שלא היו שרים. הנה השר חיים כץ, הוא עדיין שר, לא פוטר, שם משרדו לא שונה, הכול בסדר. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – – חזרה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא לא, זה בסדר. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני אפעיל את השעון מחדש. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הנוכחות שלך מרחפת במליאה מאז נכנסתי, זה בסדר. אדוני היושב-ראש, תיארנו לעצמנו שתהיה לנו חופשה, שנתכנן את הצעדים, נלמד מה שמחכה לנו במושב הבא כמו שצריך. קיבלנו מכם חופשה מרוכזת ותכננו את הזמן בהתאם, אבל בום, הכול נופל לנו באמצע החופשה, וצריך גם להתמודד עם זה. אתם מביאים לנו ארוחה לא פשוטה שצריך להתמודד אתה. אני קורא את סדר-היום; כל סעיף בסדר-היום מחייב יום דיון במליאה. אני חושב שהיה מן הראוי, אדוני היושב-ראש, שסדר-היום העמוס, החשוב והרגיש מכל הסוגים, אם בנושא התקציב, אם בנושא רשות השידור, אם בנושא חוק הטרור – כל הנושאים הכבדים, כל נושא בפני עצמו הוא נושא חשוב בעל השלכות ציבוריות מרחיקות לכת. מן הראוי לתת זמן ואפשרות לדיון ציבורי נכון. אבל ככה הדבר נפל, ובזמני חירום הכול אפשרי. אני רוצה בשארית הזמן שנותרה לי להתייחס לשני נושאים. ראשית כול, לידידי סגן השר ליצמן: אתה לא צריך תואר שר, בעיני אתה שר. אתה יותר משר בעיני. אני הספקתי להכיר אותך בוועדת הכספים ובתקופה הקצרה שאתה נמצא במשרד הבריאות, אני חייב לציין את זה. את השבחים שתקבל ממני, אולי זה יישמע כהתחנפות, אבל אגיד לך מה, אני חוסך. אתה סגן שר ותהיה שר טוב, ולמען השכבות החלשות, למען הנזקקים. הוכחת את זה ותמשיך להוכיח את זה. התואר לא יוסיף לך רבות. ברכות, תמשיך באותה דרך. אני עוקב אחריך ומאחל שהרבה שרים ילמדו כמה חשוב צמצום פערים וכמה חשוב שלאוכלוסיות החלשות יהיה קול חזק. אז שיהיה לנו בהצלחה. לגבי המינוי השני – אני ראיתי שהשר אקוניס לא נמצא במליאה. חבל שהוא לא נמצא, אבל בכל זאת, הדברים יגיעו לאוזניו. מזל טוב, סוף-סוף שר עם תוכן. אבל הקדים אותי ידידי חבר הכנסת נחמן שי והתייחס לסוגיה של השמטת החלל. השר אקוניס פוחד שיצחקו ממנו, שיצחקו עליו בגלל התואר של חלל – אסטרונאוט. אנחנו זוכרים שהשם של השר דנון – ומאחלים לו הצלחה בתפקידו החדש – שהמילה חלל הפכה למין מילת צחוק וכל מיני משפטים ששמעתי פה ושם. אז אומר השר אקוניס: אני לא רוצה להיות שם בפינה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אתה יודע כמה טכנולוגיה יש שם? יש כבר נקודות – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> היושב-ראש גנב לי דקה, אני אקח חצי דקה, ברשותך. אז השר אקוניס פוחד שיצחקו עליו – יצחקו ממנו, סליחה. אז אני אומר לשר אקוניס, נצחק ממך בתפקידך כאחרון העוזרים של ראש הממשלה, כמוציא את דברו לפועל בהרס השידור הציבורי במדינת ישראל. בגלל זה יצחקו ממך ויצחקו עליך, ולא בגלל שינוי שם. אז הבא את זה בחשבון. תודה לך. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת פריג'. חברת הכנסת מרב מיכאלי, ואחריה – חברת הכנסת סתיו שפיר. שלוש דקות. גברתי, בבקשה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה רבה. חברותי וחברי חברות הכנסת, השר המיועד מר ליצמן, ברכות, תתחדש. אני חושבת שאיך שלא מסתכלות על זה, צריך לראות בזה צעד קדימה, התקדמות, לא רק של אדוני באופן אישי כמובן, ולא רק של המינהל התקין אולי אם יש מי שיאמר או תאמר, אלא גם של המפלגות החרדיות. לראשונה בישראל למפלגות החרדיות האשכנזיות – שר. אז כאמור, אין לי אלא לאחל מזל טוב, ולאחל שההתקדמות הזאת תימשך בעקומה משביעת רצון, שאם עכשיו בכנסת הזאת כבר אפשר למנות שר מהמפלגה החרדית האשכנזית, בכנסת הבאה תהיה עליית מדרגה בהבנה שאיפה שמגיעות זכויות אזרחיות שוות, הן מגיעות לכולן ולכולם, ואם תרצה השם, בכנסת הבאה כבר יהיו חברות כנסת מועמדות ברשימה החרדית האשכנזית. אז בהצלחה לכולנו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. חברת הכנסת סתיו שפיר – אינה נוכחת; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח. חברת הכנסת מיכל בירן – בבקשה, גברתי. בבקשה, גברתי, יש לך שלוש דקות. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, חבר הכנסת ליצמן, אני כמובן הולכת להצביע בעד המינוי שלך, אני שמחה מאוד שסוף-סוף יהיה שר בריאות, ואני חושבת שאתה ראוי מאוד. אבל את הדקות שלי אני הולכת לנצל כדי להקריא עדויות שמצטברות לגבי בעיות ברפורמה בבריאות הנפש, ואני אשמח אם תאזין להן. אני דנה, שם בדוי, בת 28. חוויתי בעברי תקיפות מיניות. הפעם הראשונה הייתה כשהייתי בת שש. כשהתבגרתי התחלתי לעבור בזנות. רק כשהתחלתי טיפול בתחנה לבריאות הנפש הבנתי מה קורה אתי, מה הביא אותי לבחור בזנות כמקצוע. היום אני בוחרת להפסיק עבודה שמשחזרת את הטראומות שלי מהילדות. אני קצת יותר רגועה, הטיפול עזר לי, אבל הפסקתי לקחת אותו מאז תחילת הרפורמה. אני לא אסכים בשום פנים ואופן שבכל פעם שאני נכנסת לרופאת משפחה, אדע שגם היא יודעת שפעם עסקתי בזנות או שעברתי טראומות מיניות. שמי נדיה, שם בדוי כמובן, אני נשואה ואם לחמישה ילדים. אני מתגוררת ביישוב ערבי בצפון. זה תקופה שבעלי מטופל במרפאה הציבורית לבריאות הנפש. לשמחתי ולשמחת הילדים, הטיפול הזה מאוד עוזר לו וכל הבית מרגיש יותר טוב. לפני זמן מה נאמר לבעלי שהוא צריך טופס 17 על מנת להיות מטופל במרפאה. אני באתי לקחת התחייבות עבורו מקופת-החולים ביישוב, והפקידה אמרה לפני כולם: איזה מסכן שהוא מאושפז בבית-חולים פסיכיאטרי. אני הרגשתי איך הבושה מתפשטת בכל גופי. בעלי לא מאושפז, וגם אם היה מאושפז, למה כל היישוב צריך לדעת מזה? אני חוששת שאנשים מהיישוב עכשיו יחשבו שבעלי מאושפז בבית-חולים פסיכיאטרי. אני חוששת שיקניטו את הילדים שלי. אני לא מבינה איך הרפורמה אמורה להוריד את הסטיגמה. אני יעל, שם בדוי, גרושה פלוס שלושה. יאיר, שם בדוי, בן תשע, הוא בני הבכור. אביו, שאותו לא פגש במשך שנים, מתמודד עם מחלת נפש. אחת לכמה זמן הוא יוצר קשר ואז נעלם. לאחרונה הוא התלונן במשטרה על אלימות מצדי כלפי יאיר בני, אף שלא היה לו כל קשר אתנו בשנים האחרונות. לצערי, יאיר עבר חקירת ילדים ונבהל מאוד, כי הבין שיעבור למשמורת אביו. הוא החל להרטיב ולסבול מקשיי שינה. פניתי לקבל טיפול, אך כשגיליתי שבני יצטרך לקבל אבחנה פסיכיאטרית ושכל המידע יהיה חשוף בקופת-החולים נסוגותי. יאיר מתמודד עם אבא חולה שמעולם לא היה שם בשבילו. מדוע הוא צריך להיות מאובחן? מדוע יאיר ובני האחרים צריכים להיות חשופים בפני רופאת המשפחה שמטפלת בכל שלושת ילדי? שמי אור, שם בדוי, ואני פסיכולוגית שעובדת בתחנה לבריאות הנפש. אני מטפלת בהורים שנמצאים אצלי בהדרכת הורים מעל לשנתיים. בנם, נער בן 14, נמצא בטיפול זה כמה חודשים. הודענו לבן ולהורים על סיום הטיפול במרפאה היות שההורים לא מסכימים להעברת מידע לקופת-החולים וגם לא למתן אבחנה לבנם. הטיפול יימשך לתקופת פרידה של כמה פגישות ואז יסתיים. המשפחה זקוקה להמשך טיפול, היא בעלת מוטיבציה גבוהה ואף רואים התקדמות. תגובת ההורים קשה. הם חשים כי אף שהם והנער זקוקים להמשך טיפול, עליהם להפסיקו. הם כועסים, וחשים כי החלטה זו שרירותית, ולא מכבדים את רצונם שלא להעביר את המידע לקופת-חולים ועדיין להיות זכאים לטיפול במרפאה ציבורית. סגן שר הבריאות ושר הבריאות בהמשך הערב, אני קוראת לך – אמרת, ואני יודעת שכוונתך רצינית בעניין – לתקן את הליקויים ברפורמה. זה לא קורה בינתיים. אנשים סובלים. אבקש את טיפולך המיידי והאינטנסיבי בעניין. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל בירן. חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> שלום לחברתי יושבת-ראש הישיבה. אני רוצה לברך אותך, אדוני. אני יודעת שזה לא כל כך טריוויאלי בעבורך. באופן אבסורדי זה לא היה כל כך טריוויאלי עבור אזרחי המדינה הזאת שיש להם שר. ואני יודעת שאף שכיהנת רק כסגן שר, מה רבה הייתה השפעתך, מה רבות יכולותיך, ואף שהתייחסת בציניות לנושא העלאת השכר, אני מברכת על העלאת השכר הזאת, אני שמחה בה, ואני בטוחה שאתה תצדיק אותה. פגשתי אתמול בבית-הספר שלי, ב"אליאנס" – מחצית הכיתה, 40 תלמידים, רוצים להיות רופאים במדינת ישראל. במהלך הפגרה, שמכונה פגרה משום מה, פגשתי אנשים רבים במערכת הבריאות. אדוני השר מכיר את כולם. אני מוכרחה לומר לך שהסתכלתי על הנערות והנערים האלה ואמרתי להם: גם אני רוצה שתהיו רופאות ורופאים במדינת ישראל, אני רק לא יודעת אם אני יכולה להבטיח לכם שתהיו רופאות ורופאים במדינת ישראל, כי גם אם במקרה תהיה בידיכם ההזדמנות והאפשרות ללכת ללמוד רפואה, לא בטוח שיהיה לכם היכן לעשות סטאז', לא בטוח שתוכלו להתמחות באותם מקצועות שאנחנו כל כך חסרים אותם היום. חסרים רופאים פנימאים, מרדימים, רדיולוגים, מומחים לפגים, ואני יודעת שאתה עוסק בעניין הזה מדי יום. אני חרדה מהעניין הזה. אני חרדה מהעובדה שמאוד ייתכן שבעוד עשר שנים לא יהיו מספיק רופאים במדינת ישראל; אני חרדה מכך שאנחנו שולחים את טובי בנותינו ובנינו למזרח-אירופה, לאיטליה – – – <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> בשנה הבאה, בעזרת השם – יש יותר – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתה יודע מה, אדוני השר? קשה לי להאמין שנהיה במקום הזה. ואתה יודע מה? הלוואי. <יעקב ליצמן (יהדות התורה):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> והלוואי, אדוני, שנהיה גם במצב שבו רופא בקופת-החולים, יש לו תקנים, והוא גם מקבל את הפציינטים, את הלקוחות שלו – הוא לא מקבל אותם לעשר דקות מדודות, במקרה הטוב. אתה יודע, עשר דקות זה באמת במקרה הטוב, בדרך כלל זה חמש דקות. ואני יודעת שאתה עוסק לא מעט גם בנושא של האופק, של אותם רופאים שמשתלבים במערכת הבריאות, ה-full timers, אדוני השר, אותם אנשים שאנחנו רוצים שהם יראו את האופק שלהם ברפואה הציבורית. ואני, אגב, נמנית עם אלה שלא חושבים שכל דבר שקשור לשב"ן, כל דבר שקשור לרפואה פרטית, הוא דבר נורא ואיום אם אנחנו ניתן אופק למספיק רופאים להישאר, למספיק רופאים טובים להישאר במערכת הבריאות הציבורית ולשרת אותה ואותנו. אדוני השר, אני מאחלת לך הצלחה. אני מברכת על כך, ואנחנו כמובן, אדוני, עומדים לרשותך במערכת המאוד-מסובכת שאתה עכשיו מנהל. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת חמד עמאר; חבר הכנסת איל בן ראובן – אינו נוכח; חבר הכנסת עמיר פרץ – אינו נוכח. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני. שלוש דקות שלך. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, כבוד השרים, האמת בקשר לכל המינויים, בקשר לשר ליצמן, שהיה סגן שר – לפי דעתי אתה לא צריך שום תואר כדי לשרת את העם. אני אמרתי שהיה לי הכבוד להתלוות לשר ליצמן בעיר שלי סח'נין, בפתיחת חדר מיון קדמי, אחד מארבעה או יותר בחברה הערבית שסגן השר החליט לפתוח. אני חושב, ואמרתי שם, שיש פוליטיקאים ויש שרים שהצדק החברתי ורווחת העם הם בפיהם ועל לשונם, אבל לא במעשה ידיהם. אנחנו רוצים שרים שבאמת רווחת העם, הצדק החברתי, להיטיב עם השכבות החלשות – אלה מעשים יומיומיים שלהם, ולא רק ססמאות. אני חושב שהשר ליצמן הוכיח את זה שהוא באמת, במיוחד במערכת הבריאות, לא רק ברווחה – גם ברווחה יש לנו שר שאני יודע שהוא עושה רבות, דברים חברתיים, לטובת – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> משתדל. משתדל. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – לטובת השכבות החלשות. אבל בקשר לשר ליצמן, באמת במערכת הבריאות אנחנו רוצים שר כזה, שר חברתי, כי אין חברתי ואין למען השכבות החלשות כמו שר שיהיה ממונה על מערכת הבריאות. בקשר למינוי של השר אקוניס – אני מברך אותו גם על זה שהוא הוריד את החלל. באמת הוא לא צריך את זה ואנחנו לא צריכים את זה. אני רוצה להגיד לו שבפעמים הבאות לא יבוא לפה כשר ויגיד: זו עמדתי. כי כאשר הוא היה בא להשיב בשם הממשלה הוא היה מפריד: זאת תגובת הממשלה, ועכשיו תגובתי. אני מקווה שעכשיו הוא לא יעשה את זה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת גנאים. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חבר הכנסת מאיר כהן – אינו נוכח; חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, בבקשה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושבת-ראש, חברים נכבדים, כנסת נכבדה, כבוד השר יעקב ליצמן, בהזדמנות הזאת אני אומר שבאמת, מערכת הבריאות צריכה שר במלוא מובן המילה, שבאמת ידאג במצב הקשה ושיכול להתחיל שלבים חדשים ומתחדשים. אני אישית מכיר את העשייה שלו בבריאות. אומנם יש עוד הרבה דברים לעשות, אבל זה כנראה מה שהוא יכול, עם כל המוגבלות שלו, והממשלה, והחוקים וזה. אני מאחל לכבוד השר שיהיה, ליצמן, שאכן תהיה עבודה פורייה. במערכת הבריאות יש הרבה מה לשפר, ואנחנו חייבים לשפר הרבה דברים. מעל דוכן זה אני מברך על המינוי הזה ומוכן לשיתוף פעולה, ואנחנו אכן נהיה בשיתוף פעולה כדי להציל את מערכת הבריאות מקריסה. יש הרבה מה לעשות, ואני מקווה שתהיה אוזן קשבת אכן לעשות שינויים דרסטיים ברפואה, במערכת הבריאות בכלל, לטובת כל האזרחים. זה מה שצריך, ואני בטוח שכבוד השר אכן יש לו הכוונה הזאת; לא רק כוונה, איש מעשה, וככה ביחד ניתן לאזרחים משהו ברפואה, לשפר את המצב הנוכחי. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אבו מערוף. חבר הכנסת עפר שלח. <עפר שלח (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, התכנסנו פה הרי כדי לחגוג את המובן מאליו. המובן מאליו הוא שחברות בקואליציה וחברות בסמכות ובכל מה שנגזר ממנה גוררת יחד אתה קבלה – כולל קבלה פורמלית – של האחריות. המובן מאליו הוא שתפקיד של שר איננו דומה לתפקיד של סגן שר, ושכל המבנים המסובכים שנבנו סביב הדבר הזה, מסיבות – כמספר ההסברים, השר המיועד ליצמן, ששמעתי עליהם, ככה פחות אני מבין אותם, אבל זו כנראה הבעיה של מערכת הלימוד שממנה אני יצאתי – פשוט לא מכסים על הדבר הזה. לכן פנינו בשעתנו לבית-המשפט. בית-המשפט, אגב, כזכור, העיר על זה את ההערה שלו עוד לפני שקמה יש עתיד בכלל. העיר על זה השופט רובינשטיין, נדמה לי בשנת 2009, בפעם הקודמת שאתה מונית לסגן שר במעמד מעשי של שר. זה החוק הפשוט במדינת ישראל. זה הנוהג הפשוט במדינת ישראל, ושום אמירות על אחריות כזו או אחרת שלא רוצים לקחת, בגלל החלטות כאלה ואחרות – בסופו של דבר, כל שותפה לקואליציה שותפה לכל החלטה של הקואליציה. אגב, כל חברי הכנסת שותפים בסופו של דבר לדברים שעוברים פה כחוקים וכהחלטות ממשלה, ובסופו של דבר אנחנו כולנו מחויבים למלא אותם, ויחד עם האחריות הזאת צריכה לבוא סמכות מלאה. תחת זה, חבר הכנסת והשר המיועד ליצמן, אני מאחל לך הצלחה. הצלחה שלך היא הצלחה של כולנו. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עפר שלח. חבר הכנסת איתן כבל – אינו נוכח; חבר הכנסת איציק שמולי – אינו נוכח. חברת הכנסת מיכל רוזין? <מיכל רוזין (מרצ):> נוכחת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נוכחת. בבקשה, גברתי. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד יושבת-ראש הישיבה, כנסת, עוד אי-אפשר להגיד כבוד השר, אבל אפשר להגיד בינתיים סגן השר. קודם כול אני רוצה לברך באמת את חברתנו החדשה, את שרן. כל אישה שמצטרפת לכנסת, בוודאי אישה מרובת עשייה איכותית כמוה, היא ברכה לכנסת. אני לא אגיד פה דברים שיסכנו אותך, כבוד סגן השר, אבל אני מעריכה כבר יותר מקדנציה ויותר את פעולתך, גם כסגן שר הבריאות, לשעבר, וגם כחבר הכנסת. אין לי ספק שאתה תמשיך את עבודתך. נהגת כשר ותמשיך לנהוג כשר, ועל כך תבוא הברכה. אני רוצה בכל זאת לדבר פה – ואני שמחה שאתה יושב כאן – על מה שקרה אתמול. קרה משהו מאוד עצוב: אדם התאבד, לקח את חייו בגלל – אדם ששירת בצבא, היה איש קבע, אדם שבביתו הוא נוהג – אורח חייו היה חרדי. אדם שסירבו לקבל את בתו לכיתה א' במוסד החרדי שבו הוא ביקש שהיא תלמד. האדם לקח את חייו, התאבד. הסיבה היחידה לכך, כפי שכרגע נמסר, היא העוול שהוא חש במה שקרה. אני לא רוצה לחפור במקרה הספציפי הזה, אבל אנחנו באמת, בתקופה האחרונה, שומעים שוב – מדי שנה – על אותן תופעות של ילדות, ילדים, בני-נוער ובנות-נוער, שאינם מתקבלים למוסדות חינוך בשל ערעור על אורח חייהם. ואני בהחלט מקבלת – לצערי, לצערי, מה שנוצר בחברה הישראלית עוד מימי קום המדינה, של הסגרגציה, ההפרדה הזאת, הגטאות האלה בחינוך, ובכלל, מה שיצר בעיני הפרדה בין הקבוצות השונות באוכלוסייה, מה שיוצר – הפרדה יוצרת שנאה, יוצרת זרות, יוצרת גזענות, יוצרת הסתה. צר לי על כך. כואב לי שהילדים שלי והילדים שלך לא מכירים יותר טוב האחד את השני; עם ההבדלים בתפיסות העולם, כפי שאנחנו פה בכנסת יודעים מצד אחד להתנגד זה לזו בתפיסות עולם ומצד שני לחבור יחד בנושאים שהם לטובת כלל אזרחי ואזרחיות ישראל, כלל העם היהודי וכלל האנושות. צר לי שכך הדבר. אבל מרגע שכך הדבר, כואב לי עוד יותר שילדה בת שש, שעדיין אי-אפשר אפילו לומר שהיא בצורה כזו או אחרת מפרה את כללי הדת או אינה שומרת על אורחות חיים שמתאימים לבית-הספר; ילדה שלפני רגע הייתה בגן עם אותן ילדות שכן התקבלו למערכת החינוך – הילדה הזאת אינה מתקבלת. התוצאה כמובן אינה מתקבלת על הדעת – אותו מוות נורא, ולשווא, של אותו אב, אבל המקרים האלה חוזרים על עצמם מדי שנה, לצערי הרב. דרך ארץ קדמה לתורה. דרך ארץ קדמה לתורה, ומן הראוי שניתן שוויון גם במקרים האלה, לילדים, ילדות, שראוי שילמדו במערכת החינוך שהם רוצים להיות חלק ממנה, ולא נזרוק אותם החוצה בצורה כזאת. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. חבר הכנסת אחמד טיבי – אינו נוכח; חברת הכנסת סופה לנדבר – אינה נוכחת; חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נוכח; חבר הכנסת אוסאמה סעדי – אינו נוכח; חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח; חבר הכנסת יאיר לפיד – אינו נוכח; חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח; חברת הכנסת רויטל סויד – אינה נוכחת; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח. השר רוצה להשיב. בבקשה, כבוד השר חיים כץ. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי מיקי רוזנטל, חברי מר ליצמן, יצא לנו לעבוד לא מעט במשותף; הוא כסגן שר, שבשבילי הוא תמיד היה שר, שר הבריאות, גם בלי ההכרה הרשמית של הכנסת, ואני כיושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. קראתי היום שאמרת שלא יחכו יותר משבועיים לבדיקת MRI. אתה זוכר איך זה התחיל? אתה זוכר איך זה התחיל? במכרז שהיה תקוע איזה שמונה שנים, ובאת אלי ואמרת לי, תשמע, יש מכרז, וצריך להריץ את זה. והנה, אנחנו נמצאים פה לפתחה של הצבעה שתהיה, אני יודע, בעוד עשר דקות, בעוד רבע שעה, שאתה תצטרף לממשלה, והשם "סגן שר" יימחק, ואתה תהיה כמו שהיית ראוי, וכמו שהיית כל הזמן – ברור לי שאנחנו נלך לשיתוף פעולה, ולך יהיה יותר קל. עכשיו אני רוצה לספר למיקי רוזנטל על משרד הרווחה. אני רוצה לספר לך על התקציב של משרד הרווחה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מקשיב. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> קודם כול, עובדי משרד הרווחה הם עובדים לא מתוגמלים, כשהדירוג המינהלי ודירוג המח"ר – 90% מהם עד דרגה 39, כשדרגה 40 היא דרגה תחילית. שכר המינימום – דרגה תחילית זה 40, הם הגיעו עד 39, והם לא יכולים להגיע לשם עד הפנסיה. הם לא יכולים לעבור את הדרגה עד הפנסיה. כשאתה מגיע למשרד ממשלתי – ומשרד הרווחה כפי שמצאתי אותו, הוא המשרד ברמת השכר הכי נמוכה שיש במשרדי הממשלה. בדירוג המינהלי ובדירוג המח"ר יש כ-700 עובדים. אתה מגיע עם מתח דרגות שבו אתה יכול להתקדם שתי דרגות. אתה יכול להתקדם שתי דרגות. ואז אני בא ומסתכל על רשימת העובדים שלי – שלי, של משרד הרווחה – ורואה אנשים שעובדים 46 שנה ופורשים לפנסיה בדרגה 39, כי הם הגיעו למתח דרגות. מה שקורה, מתקבל עובד – יעני, עכשיו אנחנו בדיאלוג – מתקבל עובד בדרגה 36, דרגה שלא קיימת בשום מקום נורמלי, ומתח הדרגות שלו זה 37–38, ואותן הוא מקבל די באוטומטיות. אחרי שנתיים ועוד שלוש, זה חמש שנים, והוא בן 30, הוא הגיע לשיא סולם הדירוג שלו, והוא לא יכול להתקדם אלא ואם הוא מחליף תפקיד. אם הוא מחליף תפקיד הוא יכול להתקדם; אם לא, הוא לא יכול להתקדם, ואז הוא ברמת שכר שהיא פחותה משכר המינימום, בהרבה – זה נמוך ב-20% משכר המינימום. זו רמת השכר של העובדים במשרד הרווחה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> בכמה עובדים מדובר? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> 3,000. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אבל יש עובדים סוציאליים, הם בדירוג של עובדים סוציאליים. יש עובדים – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אתה לא הקשבת לי. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אז תסביר לי. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> מתוך 3,000 עובדי המשרד שלי יש כ-700 עובדים בדירוג המח"ר – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אה, אלה בדירוג המח"ר. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – והדירוג המינהלי. המח"ר זה האקדמאים, יש ביניהם אנשים בעלי תואר שני. אני מדבר על אנשים בעלי תואר שני שרמת השכר שלהם נמוכה ב-20% משכר המינימום. 20% פחות. זאת אומרת, הם מקבלים השלמת הכנסה של 20% לשכר המינימום, והרווח היחידי שהמדינה מרוויחה הוא שהיא לא נותנת להם על זה תוספת ותק שנתי מצטבר של 1%. על כל השכר הזה יש הפרשות של תנאים סוציאליים. על הכול. יש הפרשות של תנאים סוציאליים, ואז אנחנו מגיעים למצב שאלה שמטפלים היום בדור הנזקקים הם דור הנזקקים של המחר. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מחר ומח"ר. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> כן. הם דור הנזקקים – לא של המחר, אני אגיד "העתידי". ומצאתי את זה, ואני אומר לך, זה היה מהמם. ואז פניתי לנציב שירות המדינה ואמרתי לו: אני רוצה לעשות רה-דירוג של שתי דרגות לכולם. אני רוצה לעשות רה-דירוג. ואתה יודע, נציב שירות המדינה זה תפקיד שבו אתה בא לחמש שנים ואתה צריך להשאיר חותם. ואני מוצא שם רפיסות, חוסר רצון לעשות. שמע, זה מטורף. זה מטורף. ואז פניתי לממונה על השכר. הממונה על השכר קובי אמסלם בדק ואמר לי: תשמע, אתה צודק. והוא שלח לי, אפילו כתוב, את מצב המשרד ביחס למשרדי הממשלה האחרים. והוא אומר לי: תשמע, אבל גם אם נלך לרה-דירוג, הכול ייבלע להם ויורידו להם – שלילת השלמת שכר המינימום. אתה צריך ללכת בכוננויות ובאחזקת רכב. אני אומר לך, אני בא למשרד ויושב על תקציב. אספר לך על התקציב? ואללה, אתה תאהב את זה, שמולי יאהב את זה. אני בא למשרד, רואה את התקציב, רואה את הבקשות – ואני אתן לך דוגמה, למה קיבלתי. אני מסתכל – אתן לך דוגמה של ילדים בסיכון. ילדים בסיכון, הדרישה שלנו הייתה 92 מיליון שקל. 92 מיליון שקל. עכשיו, בשביל לקבל 92 מיליון שקל, מתוך הבנה שאלה שעשו את התקציב באמת צריכים את 92 המיליון, כמה הייתי צריך לבקש, שמולי? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> 300. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> 300. אני מה ביקשתי? 92 מיליון. אבל כשהסתכלתי עליהם אמרתי: אני רואה את הדברים אחרת. ולקחתי את 92 המיליון וחילקתי ל-365 ימים – אתה אתי, מיקי? – וחילקתי לפוטנציאל של 41,000 ילדים בסיכון, ומצאתי וקיבלתי שזה 6.14 שקלים ליום. ואז באתי לאוצר, והאוצר אמרו לי: שמענו שאתה רוצה 3 מיליארד. אמרתי: לא, אני רוצה 3,287,000,359 שקלים. אמרו לי: אתה מסתלבט? אתם קיבלתם 300 מיליון, ו-350 תוספת – כל זה. אמרתי להם: תשמעו, אני עשיתי לכם עבודה. קחו את העבודה, תלכו אתה הביתה ותגידו לי במה אני טועה. כל העבודה הייתה פריטת התקציב לשקלים ליום לנזקק. במקום לדבר על מיליונים, התחלתי לדבר על שקלים בודדים. אני מדבר על שקלים בודדים, אחרי שבוע הם באים אלי ואומרים לי: תשמע, אתה צריך 3.287 מיליארד. אמרתי להם: לא, גם 359 שקל. אמרו לי: אתה צודק. מפה הייתה פתיחה של משא-ומתן, שהם באו ואמרו לי: זה מה שאתה צריך. ואז אמרתי להם: אוקיי, זה מה שאני צריך. הם אמרו: אבל אין לנו כסף. אמרתי: אוקיי, אני לא כועס, קחו את הרשימה ותגידו את מה אתם מוחקים. אם בגלל 97 אגורות אתם תשלחו זקן לפחים, בסדר. מה שאתם רוצים. הנה הרשימה, שאתם מסכימים שאלה צורכי המשרד, בואו תגידו מה שאתם רוצים. והם חזרו, והבאנו 1.4 מיליארד. זה נכון, עכשיו הצטרף לזה גם עניין העובדים הסוציאליים, שזה בא עם ההסתדרות, ופה אנחנו נלך לצעד גדול קדימה. עובדי קבלן בניקיון יהיו עובדים מהמניין אצל ליצמן בבתי-החולים – ר' ליצמן, אדוני שר הבריאות, אני נותן לך מפרעה. אתה יודע שבהסכם הארצי האחרון שנחתם בין ההסתדרות לאוצר הייתה הסכמה של האוצר לקלוט כ-200 עובדי ניקיון כעובדים מן המניין? עכשיו אני מצפה, כמי שרואה אותך מענטש, לקחת את כל עובדי הניקיון ולהכניס אותם לתוך המגרש כעובדים מהמניין. אז זה יעלה עוד קצת, אבל נעשה סדר במשחק הזה. אז היו לנו את 200 עובדי הניקיון האלה. יריב, אדוני השר, אתה עולה לענות אחרי בשם הממשלה. <שר התיירות יריב לוין:> לא. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לא? אתה בטוח? <שר התיירות יריב לוין:> יש לך כל הבמה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אדוני השר, אפשר לשאול אותך שאלה? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> כן, לצורך העניין. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אני מבין שאתה מתכנן רפורמות בביטוח הלאומי. אולי תספר עליהן. הציבור, זה מעניין אותו יותר מאשר התקציב. שלא תבין לא נכון. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אני נפגשתי עם עובדי ומנהלי הביטוח הלאומי, והלכתי ללמוד את הביטוח הלאומי. ואני רוצה להגיד לך שלא נכנסתי לביטוח הלאומי עד שלא סגרתי את נושא משרד הרווחה. ראיתי במשרד הרווחה – אני אגיע לביטוח הלאומי, לא אברח מזה – וראיתי במשרד הרווחה מין תאונת דרכים עצומה, עם המון נוסעים שהם פצועים, ואין לי מספיק פרמדיקים לבדוק במה אני מתחיל. רציתי לבדוק מה אני צריך קודם – מי צריך חוסם עורקים ומי שבר את הרגל. גם אלה ששברו את הרגל, כואב להם והם צועקים. ואז הלכתי לראות את מה שאני עושה, ומצאתי את המשרד וצריך לטפל. ואחרי זה באתי לביטוח הלאומי, לשאלתך. הביטוח הלאומי, התקציב שלו זה 75 מיליארד. ואנחנו, בעוד 20 שנה, סכום ההוצאה יהיה גבוה מסכום ההכנסה. וזאת בעיה אחת גדולה, שעוד 20 שנה הביטוח הלאומי יאכל את הקרן שלו. בביטוח הלאומי נעשים כמה מהלכים. מהלך אחד – הולך להיות מהפך בנושא המחשוב בצורה דרמטית, בהשקעה של מאות מיליונים. זה ייתן מענה לאלה שבאים לוועדות הרפואיות, שלא ישלחו להם תשובות אחרי 45 יום ויגידו להם: חסר לך חומר. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> כמה זה ייתן? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> הכול, הכול. תראה, אנחנו יודעים שהביטוח הלאומי נוגע ב-4.5 מיליון אנשים במדינת ישראל. בוא נגיד שהוא נותן מענה ל-4 מיליון אנשים. מענה חיובי. ועכשיו תגיד לי שזה לא. כל מספר שתגיד לי זה בסדר. עכשיו, הוא נותן מענה ו-500,000 איש מקבלים תשובה שלילית או לא מקבלים תשובה. 500,000 האיש האלה צועקים. זאת אומרת, יש לך 500,000 מקטרגים במקרה הזה, והמספר יכול להיות 600,000 ויכול להיות 400,000. זאת אומרת, כבר המצב הוא רע. הביטוח הלאומי עושה 300,000 ועדות רפואיות בשנה. אם נחלק את השנה, אם נחלק את השנה ל-200 ימי עבודה – 1,500 ועדות ליום. 1,500. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> למה? למה? למה יש מספרים כאלה? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אם הוא עושה 1,500 ועדות ליום, זה משהו לא סביר. אחת המטרות של מנכ"ל הביטוח הלאומי שלמה מור-יוסף כשהוא נכנס לתפקידו ושלי הייתה לראות למה יש כל כך הרבה ועדות, מה אנחנו עושים בשביל לצמצם את מספר הוועדות, איך אנחנו נוגעים באנשים שלא יהיו כל כך הרבה ערעורים. ואתה יודע איך זה בעבודה מאורגנת, ואני בעד העבודה המאורגנת. אני בעד עבודה מאורגנת. וכשאתה מגיע לעשות שינויים, וכשאתה מגיע לעשות שינויים בתנאי עבודה – ושמעת מה השכר של העובדים במשרד הרווחה; וגם השכר של העובדים בביטוח לאומי לא גבוה מדי. והם מהווים חלק מהוועדות הרפואיות, וחלק מהשכר שלהם בנוי על ההשתתפות שלהם בוועדות הרפואיות. והיה צריך למצוא פתרון, והיה צריך למצוא פתרון איך השכר שלהם לא ייפגע והוועדות הרפואיות יהיו בלתי תלויות בשכר העובדים, כשפועל יוצא מזה – אלה שבאים לוועדות הרפואיות נפגעים. לא יעזור כלום. יש לשנינו מטרה, שמי שבא לוועדה רפואית, מי שמגיע לוועדה – למה אתה מחייך? <חיים ילין (יש עתיד):> אני מחייך לטלי, לא אליך. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אני התבלבלתי, חשבתי שאתה מחייך אלי בטעות. עכשיו, אני פניתי למנכ"ל הביטוח הלאומי ולהסתדרות. הביטוח הלאומי ומשרדי הממשלה הם חלק מהמגזר הציבורי. נכנסו למשא-ומתן. להיכנס למשא-ומתן זה לא דבר של מה בכך במשרדי הממשלה. ואני אומר לך שבימים הקרובים, בימים הקרובים – לא בשבועות, בימים – אני לא רוצה – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לייצר ציפיות. לייצר. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לא, לא. לא שאני לא רוצה לייצר ציפיות. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אתה לא רוצה להקדים את המאוחר. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> בימים הקרובים נמצא פתרון לחלק ניכר בוועדות הרפואיות. לא בשבועות, בימים. וזה מין סדק בקיר. תשמע, בכל זאת אתה בא לעשות מהפכה. זה לא משהו – אתה יודע, אנחנו שולפים 300,000 ועדות רפואיות בשנה ואנחנו רוצים למצוא לזה פתרון. אני יושב במשרד כולו שלושה חודשים, והדרישות שלי מהמנהלים שלי זה יעדים חודשיים, כי אתם כאופוזיציה לוחמת וטובה לא רוצים שאני אסיים את ימי. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אתה לא. אחרים – דווקא היינו שמחים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אתם רוצים שהכנסת הזאת תתפזר. נכון, איתן, אתם רוצים שהכנסת תתפזר – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> עובדים על זה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – והממשלה תלך הביתה, ותלך. ואני צריך להספיק לנסות ולהשאיר חותם בביטוח הלאומי. <איתן כבל (המחנה הציוני):> הכי חשוב. הכי חשוב. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אין ברירה. אין. אז אני מבקש דוחות חודשיים ויעדים חודשיים וביצוע חודשי. אין לי זמן ללכת לתוכניות ארוכות שנים; גם לא לטווח של שנה. אז אתה, מיקי רוזנטל, לשאלתך, זה לא יהיה כמו בארצות-הברית, שרופא שמצהיר על זה שהוא בדק ואחוזי הנכות הם כאלה וכאלה מונע ועדה רפואית. המטרה – לעשות outsourcing. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אבל לא יצמצמו את מספר הוועדות? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לא יודע. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> זה לא סביר. אדוני השר, יכול להיות שהביטוח הלאומי עושה יותר מדי ועדות על דברים שהם לא משתנים. נכות צמיתה היא – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לא יעשו את זה ביום אחד, בדקה אחת, בשעה אחת. המהלך – כשאתה בא לדפוק את הראש בקיר במשהו מוגדר של 600,000 ועדות, שזה חלק ניכר מה-Core Business של הביטוח הלאומי, ואתה בא ואומר: אני לוקח 40,000 ועדות, 15%, ומוציא אותן מהביטוח הלאומי; אתה מוציא אותן מהביטוח הלאומי. ב-15% האלה, שזה 40,000 או 30,000 או 50,000 ועדות, בשלב השני אתה יכול להוריד אותן ל-20,000. אין לך כבר התנגדות. אין לך התנגדות של ועדים, אין לך התנגדות של גורמים שלטוניים. עשית הפרדה. אמרת: אתם מתחילים לטפל ב-250,000; 50,000 – קיבלתם עליהן פיצוי; ב-50,000 האלה אפשר אחר כך לנפנף 25,000 או 30,000, ובאופן הכללי הורדת את המספר ל-250,000. אם הפיילוט יתחיל באזור הצפון, המכרזים נגמרו. זה לא שאני – שמע, כשאני אומר לך ימים, אתה מכיר אותי. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אני מחכה. יש לי סבלנות, כמה ימים בטח. אנחנו מחכים כבר כל כך הרבה שנים, אז כמה ימים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> המכרזים נגמרו. אני לא יודע מי זכה. אני לא יודע מי זכה, אני גם לא רוצה לדעת מי זכה. לא רוצה. אבל יפתחו את המעטפות, יקבעו מי זכה – כל התהליך נגמר. ייחתם הסכם; נחתם בראשי תיבות, ייחתם עם הוועדים, ואנחנו יוצאים לדרך. השלב הבא – אזור הדרום, אחד במרכז, כשאנחנו משאירים לביטוח הלאומי – נשאיר להם חלק מצומצם, והעובדים ידעו את זה. ואני בעד העובדים. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> גם אני. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אבל המטרה היא לתת שירות. יריב, תן לי עדכונים. אי לכך, אחרי שגמרנו – איך זה נראה לך? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, קצת שקט. נא לפזר את ההתקהלויות הרבות. חבר הכנסת טיבי, חבר הכנסת טיבי. חברי הכנסת, נא לשבת. השר כץ מעוניין להמשיך את דברו ואין מקשיב. חבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר וחבר הכנסת אריה מכלוף דרעי, השר דרעי. השרות רגב ושקד, אתן יכולות לשבת. זה בדיוק באותו מחיר היום. חבר הכנסת ינון מגל, אדוני ישב. חברי הכנסת. <דוד ביטן (הליכוד):> מצביעים או לא? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת עליזה לביא, אף שהגענו למספר שיא של חברות כנסת היום לאחר השבעתה של חברת הכנסת החדשה השכל, אני עדיין מבקש ממך לשבת. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני השר, בבקשה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> חברי חברי הכנסת, אחרי שנתתי סקירה של כ-40 דקות על משרד הרווחה והביטוח הלאומי, ולא כולם הקשיבו, אני אתחיל מההתחלה. אתן לכם סקירה. מיקי, בסדר? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אני רק – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אני אתן סקירה מחודשת על משרד הרווחה והביטוח הלאומי, אבל זה יהיה אחרי ההצבעה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבל. אני פספסתי, אדוני. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> תודה רבה לכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לשר חיים כץ. חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעה. נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעה. השר אלקין, נא לשבת, אדוני. חבר הכנסת מוטי יוגב, שר הביטחון השתכנע. חברי הכנסת, השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין מסר לנו כמה הודעות. יש הודעות שאינן טעונות אישור המליאה בהצבעה, ויש כאלה שכן. אנחנו, מטבע הדברים, מתייחסים כרגע רק להודעות שצריך להצביע עליהן. נכון, חבר הכנסת שמולי? איך תדע אם לא תקשיב, אם לא תשב, על מה מצביעים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אפשר להודיע – – – שאנחנו לא נוכל להצביע נגד ליצמן. נגד ליצמן לא מצביעים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הבנתי. איזהו חכם – הרואה את הנולד. איזהו חכם – הרואה את הנולד. <איתן כבל (המחנה הציוני):> יפה אדוני אמר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. חבר הכנסת כבל, זה לא אני אמרתי. <איתן כבל (המחנה הציוני):> ציטוט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מקסימום ציטטתי. הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 15 לחוק-יסוד: הממשלה בדבר צירוף חבר הכנסת יעקב ליצמן כשר נוסף בממשלה, והודעתה בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה למנות את השר יעקב ליצמן לשר הבריאות במקום ראש הממשלה ושר הבריאות בנימין נתניהו. עם צירופו של חבר הכנסת יעקב ליצמן לממשלה ומינויו לתפקיד שר הבריאות במקום ראש הממשלה שמילא את תפקיד שר הבריאות, נפסקת גם כהונתו של חבר הכנסת ליצמן כסגן שר במשרד הבריאות. על כל ההודעה הזאת אנחנו נצביע. הממשלה ביקשה לקיים הצבעה שמית. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני יושב-ראש הקואליציה, יש חילוקי דעות בממשלה סביב הנושא הזה. מה אדוני פוסק? <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אלקטרונית? שמית. הממשלה אכן ביקשה – לא טעיתי – הצבעה שמית. גברתי מזכירת הכנסת, נא להתחיל בתהליך ההצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח טלב אבו עראר – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טלב אבו עראר אינו נוכח. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) טלב אבו עראר – אינו נוכח יולי יואל אדלשטיין – בעד מיכאל אורן – בעד דוד אזולאי – בעד ישראל אייכלר – בעד רוברט אילטוב – נגד אלי אלאלוף – בעד קארין אלהרר – בעד זאב אלקין – בעד דוד אמסלם – בעד אופיר אקוניס – בעד גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – אינו נוכח זאב בנימין בגין – אינו נוכח זוהיר בהלול – בעד נאוה בוקר – בעד דוד ביטן – בעד מיכל בירן – בעד מירב בן ארי – בעד אלי בן-דהן – בעד נפתלי בנט – בעד יואב בן צור – בעד איל בן ראובן – בעד יחיאל חיליק בר – אינו נוכח איתן ברושי – בעד עמר בר-לב – בעד ענת ברקו – בעד יוסף ג'בארין – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח אילן גילאון – נגד שרון גל – נגד זהבה גלאון – נגד יואב גלנט – בעד גילה גמליאל – בעד מסעוד גנאים – אינו נוכח משה גפני – בעד יעל גרמן – אינה נוכחת אבי דיכטר – בעד אריה מכלוף דרעי – בעד צחי הנגבי – בעד יצחק הרצוג – בעד שרן השכל – בעד יצחק וקנין – בעד מכלוף מיקי זוהר – בעד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח תמר זנדברג – נגד עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח ציפי חוטובלי – בעד אורן אסף חזן – בעד דב חנין – אינו נוכח יואל חסון – אינו נוכח אחמד טיבי – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אינו נוכח. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) אחמד טיבי – אינו משתתף בהצבעה מנואל טרכטנברג – בעד מרדכי יוגב – בעד יוסי יונה – בעד שלי יחימוביץ – אינה נוכחת חיים ילין – בעד משה יעלון – בעד איתן כבל – בעד אלי כהן – בעד יצחק כהן – בעד מאיר כהן – בעד משה כחלון – בעד חיים כץ – בעד ישראל כץ – בעד עליזה לביא – בעד ציפי לבני – בעד אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת ז'קי לוי – בעד מיקי לוי – אינו נוכח יריב לוין – בעד אביגדור ליברמן – נגד יעקב ליצמן – בעד סופה לנדבר – נגד יאיר לפיד – בעד ינון מגל – בעד מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח ירון מזוז – בעד מרב מיכאלי – בעד אורי מקלב – בעד יעקב מרגי – בעד אראל מרגלית – בעד אברהם נגוסה – בעד משולם נהרי – בעד איילת נחמיאס ורבין – בעד בנימין נתניהו – בעד קסניה סבטלובה – בעד רויטל סויד – בעד ניסן סלומינסקי – בעד בצלאל סמוטריץ – בעד אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – אינו נוכח רחל עזריה – בעד דניאל עטר – בעד חמד עמאר – נגד רועי פולקמן – בעד שי פירון – אינו נוכח טלי פלוסקוב – בעד מאיר פרוש – בעד יעקב פרי – בעד עיסאווי פריג' – נגד עמיר פרץ – אינו נוכח נורית קורן – בעד יואב קיש – בעד איוב קרא – בעד מירי רגב – בעד מיכל רוזין – נגד מיקי רוזנטל – בעד יואל רזבוזוב – אינו נוכח יפעת שאשא ביטון – בעד יובל שטייניץ – בעד נחמן שי – בעד סילבן שלום – אינו נוכח עפר שלח – בעד איציק שמולי – בעד סתיו שפיר – אינה נוכחת איילת שקד – בעד עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי, נא לקרוא בשמות חברי הכנסת שלא ענו לך בסיבוב הראשון של ההצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח טלב אבו עראר – אינו נוכח גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – אינו נוכח זאב בנימין בגין – אינו נוכח יחיאל חיליק בר – אינו נוכח יוסף ג'בארין – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח מסעוד גנאים – אינו נוכח יעל גרמן – אינה נוכחת חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח דב חנין – אינו נוכח יואל חסון – אינו נוכח שלי יחימוביץ – אינה נוכחת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת מיקי לוי – אינו נוכח מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – אינו נוכח שי פירון – אינו נוכח עמיר פרץ – בעד סילבן שלום – אינו נוכח סתיו שפיר – אינה נוכחת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי וחברות הכנסת, האם יש מישהו באולם המליאה שלא קראו בשמו או בשמה ומעוניינים להשתתף בהצבעה? <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) יואל רזבוזוב – אינו נוכח <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אין כאלה. ההצבעה הסתיימה. גברתי, נא להתחיל בספירת הקולות. חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו תכף נודיע על התוצאות ונעבור להשבעתו של סגן השר וחבר הכנסת יעקב ליצמן לשר. בעד צירופו של חבר הכנסת ליצמן לממשלה – 83, נגד – 10, אין נמנעים. אנחנו אישרנו את הודעת הממשלה בדבר צירופו של יעקב ליצמן כשר לממשלה. <הצהרת אמונים של חבר הממשלה יעקב ליצמן> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני, נא לעלות לדוכן על מנת להצהיר אמונים כשר בממשלת ישראל. חברי הכנסת, נא לשבת. חברת הכנסת בוקר, אולי יום אחד גם תורך יגיע להצהיר אמונים כשרה – – <נאוה בוקר (הליכוד):> בעזרת השם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – תרצי שיכבדו אותך. בבקשה, אדוני. <יעקב ליצמן:> אני, יעקב ליצמן, מתחייב כחבר הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כחבר הממשלה ולקיים את החלטות הכנסת. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> כל הכבוד. <קריאה:> היסטוריה. היסטוריה. <קריאות:> – – – (מחיאות כפיים) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, מייד עם סיום פרק החיבוקים והברכות אנחנו נקיים עוד הצבעה. <הודעת הממשלה על שינוי בחלוקת התפקידים בממשלה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת נא לשבת, אנחנו עוברים להצבעה – הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה על החלטתה למנות את השר אופיר אקוניס לשר המדע, הטכנולוגיה והחלל, במקום השר דני דנון, שכהונתו בממשלה נפסקה בהתאם לסעיף 22(ג) לחוק-יסוד: הממשלה עם מינויו לתפקיד ראש המשלחת הקבועה של ישראל לאו"ם. אדוני יושב-ראש הקואליציה, אדוני יושב-ראש הקואליציה חבר הכנסת צחי הנגבי. אנחנו מצביעים הצבעה שמית. אם כן, הממשלה ביקשה לקיים הצבעה שמית גם הפעם. בהצבעה הקודמת היה קשה מאוד לשמוע את מזכירת הכנסת, נקווה שהפעם יהיה קצת יותר טוב. בינתיים זה לא יותר טוב. חברי הכנסת, נא לשבת או לפחות להפסיק לדבר בקול רם – אני כבר מוריד את הסטנדרטים. נא לשבת, חברי הכנסת. גברתי, בבקשה – אה, אלקטרוני. חברי הכנסת, קל וחומר נא לשבת, כי ההצבעה היא הצבעה אלקטרונית. עכשיו באמת תצטרכו לשבת. כפי שאמרתי, אנחנו מצביעים כרגע על הודעת הממשלה לגבי מינויו של השר אופיר אקוניס לשר המדע, הטכנולוגיה והחלל. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הודעת הממשלה – 57 נגד – 33 נמנעים – אין הודעת הממשלה על שינוי בחלוקת התפקידים בממשלה נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ובכן, 57 בעד, 33 מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי מינויו של השר אופיר אקוניס – חברי הכנסת יונה ובן ראובן הודיעו על כוונתם להצביע, בטח נגד המינוי, אבל אנחנו לא נשנה את תוצאות ההצבעה. ברכות לשר אופיר אקוניס. <הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ה–2015;> <הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015;> <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015;> <הצעת חוק להפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 15) (שיעור הגירעון בשנות התקציב 2015 ואילך וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/950 וחוב' מ/951); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים לסעיף הבא. אין הודעות נוספות שטעונות אישור המליאה, ולכן אני מזמין את שר האוצר חבר הכנסת משה כחלון להציג את הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ה–2015, לקריאה ראשונה; כמו כן, את הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015, גם כאן לקריאה ראשונה; הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015, גם כאן לקריאה ראשונה; והצעת חוק להפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 15) (שיעור הגירעון בשנות התקציב 2015 ואילך וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015, גם כאן לקריאה ראשונה. לאחר ששר האוצר חבר הכנסת משה כחלון יציג את ארבעת החוקים יתקיים דיון משולב – שש דקות לכל דובר שיירשם. בבקשה, אדוני השר. <שר האוצר משה כחלון:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חברי השרים, קואליציה, אופוזיציה, ערב ראש השנה, ואחרי 100 ימים של עבודה אינטנסיבית ואין-ספור שעות של עבודה קשה, אני שמח שהגענו לישורת האחרונה, ואנחנו כאן עם אישור התקציב בקריאה ראשונה. התקציב שמוגש היום, יש בו שינויים לעומת התקציב שהוגש במקור על-ידי הממשלה הקודמת. באופן טבעי שינינו את הגירעון, שינינו קצת סדרי עדיפויות. בעיני, התקציב הוא לא רק חשבונאות. בעיני, התקציב הוא קודם כול ערכים, הוא תפיסת עולם: תקציב מבטא תפיסת עולם חברתית עם אחריות כלכלית, אבל בדגש על האלמנטים החברתיים. המספרים שאתם רואים מולכם, סעיפים, 50 מיליון לפה, 100 מיליון לשם – זה לא רק מספרים, חברים, זה אנשים, זה שיפור החיים שלהם, זה הדאגה שלהם, הדאגה לחינוך שלהם, הדאגה לבריאות שלהם. התקציב שאנחנו מביאים הוא תקציב שמביא בשורות. הוא מביא בשורות בתחום יוקר המחיה, חינוך, בריאות, פריפריה. יש כאן סדר עדיפויות חדש. ואני לא תמים. אחרי יעלו אנשי אופוזיציה, בראשם ידידי בוז'י, והוא יתקוף, כי זו העבודה שלו, מה לעשות. באופוזיציה או תוקפים – אני לא רוצה להגיד כמו בבנק ישראל, הולכים הביתה ב-17:00 – אבל לתקוף זו העבודה. זה בסדר, ואנחנו מקבלים את זה באהבה, אבל אני רוצה שיהיה פה משהו – שיהיה גם "אלוהים", מה שנקרא, בנאום, ושיהיה גם אלוהים בביקורת, שתגידו את האמת. כמה שנים לא ראיתם תקציב חברתי מהסוג הזה? כמה שנים לא ראיתם תקציב ללא גזירות, כמו שאמר גפני? כמה שנים לא ראיתם תקציב ללא הכבדות, שמרחיב בבריאות, מרחיב בחינוך, מרחיב ברווחה, בכל תחום בתחומי חיינו? התקציב הזה הוא תקציב שרואה אנשים; זה תקציב שמבטא גישה שהתקציב משרת את החברה ולא החברה משרתת את התקציב. התוואי של הגירעון שהחלטנו עליו ב-2015 הוא 2.9%, הוא 0.5% – 0.5%, רק לשם ההמחשה, זה 6 מיליארד שקלים כמעט – פחות מהתקציב שהוכן במקור. אנחנו עדים לסערות כלכליות בעולם. אנחנו גם קיבלנו אצלנו נתוני צמיחה לא מעודדים במיוחד. בתקציב הזה ובשבועות האחרונים נעשו צעדים דרמטיים – לפחות לפי איגוד התעשיינים והיצואנים – שהם צעדים מעודדי צמיחה, ביטוחי אשראי, עידוד השיווק, עידוד התעשייה, והם במעשים, כבר נעשו. אבל מצד שני, הכנסות המדינה טובות. הכנסות המדינה טובות. אנחנו רואים בחודשים האחרונים עודפי גבייה, צריכים להגיד את האמת. זה קצת סותר את הנתונים של הלמ"ס – ואני לא כופר חלילה בנתונים של הלמ"ס, לא בפרופסורים ולא בחוקרים, אני מקבל בהכנעה את כל הנתונים, אבל כשאנחנו מסתכלים על המספרים משהו פה לא מסתדר. הדברים האלה נבחנים, הדברים האלה נבדקים. יש אנשי מחקר שיודעים לפלח ממש, מה שנקרא "על הפסיק", מאיפה זה בא: לפעמים עסקאות חד-פעמיות, לפעמים אירועים חד-פעמיים שאין להם קשר ישיר לכלכלה, ליום-יום. הדברים האלה נבדקים. אבל חשוב לי כשר האוצר להגיד לכם את האמת: יש עודפי גבייה משמעותיים שלא הולמים את הנתונים. ואני רוצה לומר לכם שבעצה אחת עם ראש הממשלה, עודפי הגבייה יופנו, אם וכאשר יהיו – ואנחנו נראה ונהיה בטוחים שבאמת כך הדבר – הם יופנו לצמיחה, הם יופנו לטובת הצריכה, לטובת הצמיחה, בקיצור, לטובת אזרחי מדינת ישראל. הוספנו בשנתיים האחרונות, כפי שאמרתי, כ-6 מיליארד שקלים לחינוך, ואני לא רוצה לזרות פה חול בעיני אף אחד – זה כולל טייס אוטומטי וזה כולל התחייבויות. זה לא שבאנו ונתנו צ'קים, זה לא נכון, אבל לפחות קודם כול כיבדנו את ההתחייבויות שהיו. אתם יודעים, הגיעה ממשלה, מגיע שר אוצר חדש, אומר: רגע, לך תפנה למי שהתחייב לך – אין הדבר הזה. כל התחייבות שהייתה בעבר כובדה עד השקל האחרון. ואותו דבר בבריאות. הוספנו עוד 800 מיליון שקלים לרווחה, 600 מיליון שקלים לטובת השלמת הכנסה לקשישים, שאני חושב שכל אחד פה מסכים אתי על כך. אנחנו הולכים להוסיף באופן משמעותי לשכר של חיילי חובה. אני חושב שגם העוול הזה צריך כבר להיות מטופל אחרי כל כך הרבה שנים. חיילי חובה, שיש כאלה שמשתכרים 540 בחודש, אלה הבנות והבנים שלנו, וגם הם צריכים להיות על השולחן. אין להם מפלגה, אין להם לובי, אבל התפקיד שלנו זה לדאוג להם ולהיות להם לפה, ואני שמח שנפל בחלקי, בחלקה של הממשלה, להוביל את זה. יחד עם שר החינוך, כפי שראיתם בימים האחרונים, תקצבנו את הנושא של סייעת שנייה, הוספנו כסף לטובת צמצום הצפיפות בכיתות, החזרנו את קצבאות הילדים. זו אומנם בקשה קואליציונית – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> איך החזרת? איך החזרתם? <שר האוצר משה כחלון:> זו בקשה קואליציונית, אבל אני אומר לכם, בתפיסת העולם שלי – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מה עם בתי-הספר – – – <שר האוצר משה כחלון:> – – בתפיסת העולם שלי קצבת ילדים זה דבר חשוב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> איך החזרת? תסביר, שאני אבין – – – <שר האוצר משה כחלון:> החזרנו 2.65 מיליארד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בכותרת של מה? חיסכון – – – <שר האוצר משה כחלון:> ברור, ברור. מדהים, זה מדהים, זה מדהים, זה מדהים. <אילן גילאון (מרצ):> הכסף פשוט לא הגיע. <שר האוצר משה כחלון:> הכסף הגיע, הכסף יגיע, הכסף יהיה שם והם יקבלו אותו, הם יקבלו אותו. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> מה עם בתי-הספר – – – <שר האוצר משה כחלון:> חבר הכנסת באסל, לאט-לאט, לאט-לאט. נגיע, נגיע. לאט-לאט, גטאס, יש לי 18 עמודים, למי שרוצה לדעת כמה זמן יש לי לנאום. 18 עמודים יש פה, גטאס, הכול יגיע. בתקציב הזה אנחנו מציגים רפורמות שהמשק מחכה להן שנים, צעדים חסרי תקדים בדיור. חברים, כששומעים את המילים מחיר למשתכן, המשמעות היא הפסקת ספסרות בקרקע. מדינת ישראל לא מספסרת יותר בקרקעות שלה. יש מחיר אחיד ומפה יוצאים לדרך. אנחנו נדע, גם כשנבנה 10,000 יחידות, שהמחיר של הדירה הראשונה יהיה כמו המחיר של הדירה האחרונה. לא יהיו פה פערים ולא יהיה שקבלן אחד נותן 100 והשני מעלה ל-120 והשלישי ל-130. זה אומנם מכניס כסף למדינה, אבל מרחיק את הזוגות הצעירים מדיור. וכמובן, הפעולות האלה הן לטובת חסרי דיור: זוג נשוי, רווק או רווקה בגיל 35 ומעלה, או מי שלא הייתה ברשותו דירה בשש השנים האחרונות. ואנחנו היום שואפים להגיע למצב – לעשות ממש אפס חיכוך. לא ללכת למשרד הפנים, להביא אישור שאתה תושב, ולאחר מכן ללכת למשרד הדתות להביא אישור שאת נשואה, ולאחר מכן – אני לא יודע לאן עוד שולחים אנשים להביא ניירות. אנשים ייכנסו למחשב, ולא חשוב כרגע כן יוצא צבא, כן חרדי או אני לא יודע איזה פטנט אחר. כל אזרחי מדינת ישראל יכולים להיכנס למחשב, להצהיר שהם עומדים בקריטריונים ולהשתתף בהגרלה. אם הם – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> והאזרחים הערבים? <שר האוצר משה כחלון:> אני לא יודע למה אתה שואל כל הזמן על הערבים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מעניין אותי. <שר האוצר משה כחלון:> אני אומר אזרחי ישראל; מה זה אזרחי ישראל? <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה, אזרחי ישראל. אז, כבוד השר, בוא תיתן פירוט קטנצ'יק לגבי האוכלוסייה הערבית בכל הסוגיה של הדיור, שנבין פעם אחת ולתמיד. <שר האוצר משה כחלון:> יש התוכנית של "צוות 120 הימים", שאמר עליה אחד מהחברים שלך שמשנת 1948 – לא אני אמרתי, אחד החברים שיושבים פה אמר לי אתמול בטלפון – משנת 1948 לא קיבלו טיפול כזה, בסדר? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני לא דיברתי אתו אתמול בטלפון. <שר האוצר משה כחלון:> הבנת? אני לא עומד פה וזורק מדליות, זה לא התפקיד שלי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני רוצה לומר שהגישה הזאת – – – <שר האוצר משה כחלון:> אני תמיד גם לכם אמרתי – ואתה יודע את האמת, אתה יודע את האמת, מה קיבלתם. קיבלתם בזכות, אבל תהיה קצת הגון, מה קרה? אתה יודע, אתה אומר דברים – אתה יודע משהו ואתה אומר הפוך. למה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני רוצה לשמוע מפיך הכרזה על התקציב. <שר האוצר משה כחלון:> שמעת, יש התוכנית של "צוות 120 הימים" שהיא בתוך חוק ההסדרים, נכון? אני לא טועה? אני מקווה שהיא נשארה בחוק ההסדרים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כן, כן. <שר האוצר משה כחלון:> הנה, היא כן – שאמרו עליה חבריך – ואני אומר לך עוד פעם, ויש עוד פעולות גדולות ופעולות שאתה יודע עליהן, אז עזוב כבר את המשחק, עזוב את הקואליציה–אופוזיציה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כחלון, למען ההגינות – הגישה באגף התקציבים לאחרונה, בכל הקשור ליישובים הערביים, שונתה מאשר בעבר. זה עדיין לא מה שאנחנו רוצים, אבל יש כיוון אחר. <שר האוצר משה כחלון:> טוב, תודה רבה. צריך להגיד את האמת. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לאט-לאט, טיבי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני אומר. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> כנראה הפגישה עם ראש הממשלה – – – <שר האוצר משה כחלון:> חברים – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – טוב יותר מאשר כל מנהיג של מפלגת העבודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, רשום לי בלו"ז, כפי שהודעתי, שזאת הצגת התקציב על-ידי שר האוצר. לא עודכנתי שיש מסיבת עיתונאים עם שר האוצר במליאה. אם ירצה לקיים אותה – יקיים במקום אחר. <שר האוצר משה כחלון:> טיבי, בוא נעשה גילוי נאות: אני סיכמתי עם טיבי שכל פעם שאני ארצה לשתות מים הוא יעיר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אה, אוקיי, לפחות תשתפו אותי בסיכומים שלכם, משהו, כאן זה הכנסת. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כי אני רופא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, עד כאן פרק הבדיחות. <שר האוצר משה כחלון:> נעשו צעדים אמיצים בתחום הבנקאות, ואני שמח על משב הרוח החדש שנושב מבנק ישראל, הפיקוח על הבנקים, שהם גילו את האור, מה שנקרא, ותומכים בהפרדת כרטיסי אשראי מהבנקים, תומכים בתחרות, מבינים את החשיבות של פירוק הריכוזיות בתחום האשראי. צעד נוסף הוא רפורמת הקורנפלקס, מה שקוראים, ושוב, גם פה גילוי נאות – לא אני עשיתי אותה. הכינו אותה לפני, אני רק מיישם אותה. אני חושב שהיא חשובה. לא הצליחו להוציא את זה לפועל, ואני אהיה השליח שעושה את זה, אבל הזכויות שמורות – אני מקווה שבעזרת השם היא תעבור והיא תוריד משמעותית את יוקר המחיה פה – אבל הזכויות שמורות לקודמים שעשו את זה. הפחתת עלויות בריאות. חיבור מפעלים לגז טבעי. הסרת רגולציה. ביטוחי הבריאות, חברים, הנושא הזה של תלות של מטופל ברופא. אנחנו מביאים בחוק ההסדרים תיקון, שרופא שקיבל את הלקוח, את הפציינט, אצלו התחיל את הרישום – הוא חייב לטפל בו בבית-חולים, ולא להגיד לו – וחלילה שלא – אני לא מטיל סרה ולא רפש באף רופא, בטח לא בד"ר טיבי שעובר – כשמגיע חולה במצוקה, הוא או בן משפחתו, ואז הוא שומע ברמז: פה הטיפול ייקח חצי שנה, אבל אם תהיה אצלי בקליניקה זה ייקח שבועיים. תופסים אדם במצוקה כזאת – הוא אצלכם בידיים, אין לו מה לעשות. כמה שזה עולה, הוא ישלם. אנחנו רוצים למנוע את זה. חולה שנכנס לבית-חולים, נרשם – יקבל את הטיפול עד הסוף שם. ואותו רופא יוכל לקבל אותו אצלו בקליניקה אחרי תקופת צינון של ארבעה חודשים לפחות. הדבר הנוסף הוא ביטוחי הבריאות. רפורמה נוספת בכרטיסי הביטוח. אנחנו מכירים את התופעה שמתקשרים לאדם, בוא, תרכוש כרטיס, אני יודע, לביטוח על השתלות. אחר כך – יש לך השתלות, אבל אין לך ראייה. יש לך זה ואין לך זה. חוסר שקיפות טוטלי. אין היום אדם במדינת ישראל שלא מחזיק שלושה-ארבעה כרטיסים. בואו נראה מישהו שמתקשרים ואומרים לו: אתה מקבל עכשיו ביטוח, ולצערי – ואני לא אומר את זה על כל חברות הביטוח – כשמגיעים עם הצורך הזה אז חברת הביטוח אומרת: יש לך הכול חוץ מזה. גם את זה אנחנו מונעים. אנחנו עושים חוזה אחיד. חוזה אחיד. כמו ביטוח חובה לרכב. חוזה אחיד. כל אחד ידע מה יש לו, מה אין לו. שקיפות מלאה. וזה יחסוך מאות מיליוני שקלים לאנשים. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אדוני השר, הביטוח – העוול הכי גדול בביטוח שיש על השולחן שלך זה הביטוח הסיעודי הקבוצתי. <שר האוצר משה כחלון:> אנחנו – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אתם זרקתם 200,000 קשישים מתחת לגלגלים של האוטובוס. זו האמת. <שר האוצר משה כחלון:> אנחנו הצלנו חלק, וחלק בטיפול. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> זו האמת – – – <שר האוצר משה כחלון:> לגבי תקציב הביטחון, הייתה ועדה חשובה, ועדת לוקר, עשתה עבודה יסודית של יותר משנה. אני חושב שהמסקנות של הוועדה הן חשובות, ואני מאמין שאת מרביתן צריך ליישם, ואכן גם ייושמו. <זהבה גלאון (מרצ):> מתי? <שר האוצר משה כחלון:> אני חושב שזה גם – ייושמו. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר האוצר משה כחלון:> העולם נברא בשישה ימים – אנחנו רוצים בשלושה חודשים לגמור הכול. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אי-שם – – – <שר האוצר משה כחלון:> ייקח זמן. חברתי זהבה, ייקח זמן. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – לוקר יהיה על המדף. <שר האוצר משה כחלון:> אני חושב ששקיפות ותכנון כלכלי ארוך טווח הם הכרחיים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> זהבה – – – זהבה, את מצוטטת – – – <זהבה גלאון (מרצ):> מה אני מצוטטת? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> שומעים אותך: יהיה על המדף. <זהבה גלאון (מרצ):> זאת הייתה הכוונה, אדוני, שראש הממשלה ישמע אותי. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אז – – – <שר האוצר משה כחלון:> אני – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> כמו שאני מקשיב לך, אז אני נותן לך עצה: אל תמהרי כל כך. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> זה קורא – – – <זהבה גלאון (מרצ):> זה קורא עיתון – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בואו – – <שר האוצר משה כחלון:> טוב, תודה, אני ממשיך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – נמשיך לשמוע את שר האוצר. <שר האוצר משה כחלון:> אבל אני חושב, כמו כל שינוי מבני, משמעותי, הוא חייב להיעשות בהידברות: הידברות עם משרד הביטחון, הידברות עם הצבא, עם האוצר ועם כל מי שנוגע בדבר. חברים, בימים רגילים יש קואליציה ואופוזיציה. חלקכם ישבתם בממשלה הקודמת וחלקכם לא, אבל אין אחד פה שלא יודע מה אנחנו עושים. אין אחד, לא מהקואליציה ולא מהאופוזיציה, שלא יודע מה אנחנו עושים. אני לא תמים, אני לא אומר לכם: תצביעו בעד התקציב, אבל לפחות להיות ענייניים. לפחות להיות ענייניים. ודברים שאתם מאמינים שהם נכונים – לא להפוך את העולם והעיקר להיות אופוזיציה. כי יש פה מסר חזק לציבור. יש פה משהו אחר. יש פה שינוי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אבל אין צמיחה. <שר האוצר משה כחלון:> יש גם מנועי צמיחה מצוינים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <שר האוצר משה כחלון:> יש מנועי צמיחה מצוינים, וגם חלק מהם, דיברתי עליהם קודם. אני מודע לציפיות ממני כשר האוצר, ואני שמח – ואני שמח על כך שיש ציפיות. ואני שמח שהעם והאזרחים רוצים שינוי. חלק מהדברים אנחנו כבר מתחילים, חלק ייקח זמן, אבל לעם הזה מגיע שינוי. לעם הזה מגיע שינוי, ואין לי ספק שייקח קצת זמן, אבל גם השינוי הזה יגיע. אנחנו מתחילים מהלך של שינוי עוולות או תיקון עוולות חברתיות. המהלך הזה הוא מהלך ארוך-טווח, הוא מהלך אסטרטגי, שלא ייגמר ביום או יומיים, אבל הכיוון הוא ברור. אנחנו יודעים ורואים לאן זה הולך. המרכיב החברתי-כלכלי בחוסן הלאומי הוא בסופו של דבר היכולת שלנו להתמודד עם האיומים. הגיע הזמן שיהיה לנו סוג של שוויון הזדמנויות. כן, שוויון הזדמנויות, או הזדמנות שווה. בסדר? הזדמנות שווה. הגיע הזמן שתהיה לנו הזדמנות במדינת ישראל. האיום שאני רואה – אחרים חושבים אחרת – הגדול עלינו, הוא הפערים החברתיים במדינת ישראל, שלצערי הולכים ונפערים. צמצום פערים חברתיים הוא משימה לאומית, ואנחנו רואים שהממשלה הזאת פועלת: פועלת באמצעות תשתיות, בניית כבישים, קירוב הפריפריה, ואנחנו רואים את זה גם באמצעות עידוד התחרות. אני כשר האוצר – באמת, זה תפקיד שאני נכנסתי אליו בחרדת קודש. תפקיד גדול, תפקיד אחראי, באמת, אחריות גדולה מאוד; כל החלטה יכולה להשפיע על החיים של מאות-אלפי אנשים – בריאים, חולים, קשישים, תינוקות. אבל מה שאני רואה, ומה שאני מנסה להעביר, זה – אני רוצה לראות ישראל שיש בה שוויון, יש בה חמלה, יש בה ערבות הדדית ויש בה ערכים חברתיים. יכולים באמת לבוא ולומר: יש לנו פה משהו אחר. יש פה משהו אחר. וכשמדברים על עוד מישהו – ושלא נישמע תמימים כשנדבר על ערבות הדדית. כן, יש חלש, ויש מסכן, ויש גר, ויש יתום, ויש אלמנה – יש, ולא צריכים להיות ציניים בעניין הזה. היום במדינת ישראל, כמעט 70 שנה אחרי הקמתה, יש קשר ישיר בין המקום שבו אתה גר לבין ההשכלה שלך; בין ההורים שנולדת להם לבין יכולת ההשתכרות שלך. אני חושב שהעניין הזה חייב להסתיים. העניין הזה חייב להסתיים. זה ייקח זמן, אבל צריך להתחיל בכיוון. אנחנו נצמצם את הפערים, כפי שאמרתי, נוסף על השקעה בתשתיות, באמצעות הנגשת שירותים, השקעה בחינוך, בתחבורה, בדיור וברפואה. בחזון שלי אין הבדל אם עלית משם או נולדת פה. בחזון שלי, העובדה שאתה חרדי לא צובעת אותך כנטל על החברה, אלא כשותף להצלחה ולהזדמנות. בחזון שלי, העובדה שאתה בן-מיעוטים לא הופכת אותך לזכאי פחות בחינוך, בבריאות או בתעסוקה, או פחות שווה או פחות שייך. באנו לכאן בשביל לחבר ולא בשביל להפריד. אנחנו כאן בשביל האנשים, בשביל אזרחי מדינת ישראל, ולא חשוב מה מוצאם, איפה הם גרים ומי ההורים שלהם. אנחנו לא יכולים להיות חברת מופת עם מיליון ילדים מתחת לקו העוני. אנחנו לא יכולים להיות חברת מופת עם ילדים שאין להם גישה לשירותי רפואה הולמים. אנחנו צריכים להיות חברת מופת, כי אין לנו אלא החברה הזאת. אין לנו חברה אחרת. יש לנו מוחות מהטובים – לא נהיה שחצנים, נגיד: הכי טובים. יש לנו מוחות טובים בארץ. יש לנו אחת הכלכלות היציבות והמשגשגות. הכנסת הזאת צריכה לאפשר למוחות הללו לפרוץ החוצה. הכנסת הזאת צריכה לאפשר לכלכלה להמשיך לפרוח, ללא שיקולים פוליטיים צרים. ואני רוצה לפנות לכל אחת ואחד מכם: בשבועות הקרובים יגיעו אליכם לוביסטים ומשרתי עניינים כאלה ואחרים – ואני לא נגד לוביסטים; אני חושב שכל אדם, צריך לתת לו את יומו, מה שנקרא, אם בוועדה של איתן אם בוועדה של גפני, או בוועדת הרפורמות, או בוועדה של אלאלוף. אדם שמרגיש שהוא נפגע מרפורמה יכול לבוא ולדבר ולשפוך, מה שנקרא, את צרותיו בפני חברי הכנסת. זה התפקיד של כולנו לשמוע אותם. אבל כשהם יוצאים מהחדר שלכם, תשאלו את השאלה הבאה: האם אנחנו משרתים רבים או מעטים? האם אנחנו מחזקים את אלה שנזקקים לחיזוק או מחלישים את החלשים? אני אומר לכם שיהיו פה הרבה לחצים, כי יש ספר רפורמות – חלקם אוהבים אותו, חלקם לא אוהבים אותו. הוא נכנס לחוק ההסדרים, מה שלא היה בשנים האחרונות, ושוחט פרות קדושות שלא נגעו בהן בעבר; והגופים האלה לא בכדי לא נגעו בהם בעבר, לא רצו להתעסק אתם. ולכן התפקיד שלכם, ובסוף מה שתחליטו תחליטו – זו אצבע שלכם, ואתם כמובן זכאים ורשאים לעשות מה שאתם רוצים – רק פשוט לחשוב עוד רגע. אני רוצה לומר לכם עוד משהו: לעולם לא יהיו בידינו מספיק משאבים, כי אנחנו מכירים – הצרכים מרובים והמשאבים מוגבלים. אבל מחסור במשאבים הוא לא תירוץ מפני התייעלות, לא תירוץ מפני השתפרות ולא מפני חתירה לתוצאות ולמצוינות. לא הכול נפתר באמצעות משאבים. אני מאמין שתחרות מעודדת שירות. אני מאמין שתחרותיות יכולה לטפל בהתייעלות. אני מאמין שביורוקרטיה לא יכולה להיות חסם בפני היכולת לממש את זכויותיך. אנחנו מטפלים ממקום של צדק חברתי, שהחוסך ייהנה מהחיסכון, שאנשים יוכלו להתנייד, שחיילים יוכלו לסגור את השבוע ללא עזרה מההורים ויקבלו תגמול הולם עבור ההקרבה שלהם; שהילדים יקבלו יחס אישי יותר במערכת החינוך; שהקשישים שלנו יזדקנו בכבוד – וזה לא מספיק. תכננו היום תוספת, לטעמי לא מספיק גדולה, ואנחנו מתכוונים להמשיך לטפל בהם. לא נעצור כאן. היינו חייבים לחלק כמה שרק יכולנו, פרסנו את זה, אבל אנחנו נמשיך להתייחס לעניין הקשישים. אני באופן אישי לא רואה בסקטור העסקי יריב, חלילה. אני רואה אותו בעל-ברית לצמיחה, בעל-ברית להתפתחות. אין לי יריבות, לא עם הבנקים ולא עם חברות הביטוח, ממש לא עם אף אחד. יש לי מחויבות צרכנית ואזרחית: כל סקטור שתהיה בו יותר תחרות – אני אתמוך בו. לצערי, בהיעדר תחרות לא נצליח להתקדם. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> הסקטור העסקי בהאטה – – – <שר האוצר משה כחלון:> נכון, נגעתי בזה, אנחנו ערים לזה ודיברתי בהתחלה, לפני שהגעת – החלק הראשון היה על הסקטור העסקי. דיברתי על ההאטה, אמרתי את זה ביושר. נתתי כמה דוגמאות על פעולות, על צעדים שעשינו ושהולכים לעשות. סיפרתי גם על ההכנסה ממסים, שאין הלימה בין הדברים. דיברתי על זה בהתחלה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> שר האוצר, לא אמרת כלום על החקלאות, אני חושב. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> הוא אמר ששוחטים פרות קדושות. <קריאות:> – – – <שר האוצר משה כחלון:> חברים – דיברתי על לוביסטים, מה אתה רוצה? לא הכול ניתן – בשלושה חודשים. באמת, לא הכול ניתן, וגם לא בשלוש שנים, אבל אפשר להתחיל. ואני אומר לכם שאנחנו מסיימים שנה שלמה שבמהלכה לא עבר תקציב מדינה, עבדנו לפי 1 חלקי 12. אומנם החשבת הרחיבה כמה שרק היה אפשר, מה שלא סגרה, לא כיווצה את המשק, אבל זאת בעיה. בעיות הדיור ויוקר המחיה לא היו זרות לאף אחת מהממשלות הקודמות. הבעיה היא לא המודעות לבעיות, אלא הרצון לפתור אותן. עכשיו, בתקציב הזה, אנחנו פה כדי לפתור את הבעיות, ואין לנו ספק שממשלה של 61 – וצריך להגיד את זה ביושר – זה קשה. זה רוב דחוק, ואנחנו מעת לעת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש לך קוסם בראש המערכת. <שר האוצר משה כחלון:> אין לנו קוסם בשום מקום, יש לנו מנהיג. זה קשה, זה לא קל, אבל פה צריכה לבוא לידי ביטוי האחריות שלכם. דבר אחרון, אני רוצה באמת לעשות צדק עם קבוצה של אנשים, שהם פקידי האוצר, מה שאנחנו קוראים, אנשי האוצר – האנשים האלה הפכו בשנים האחרונות לשק חבטות לאומי, ואני רוצה לומר לכם שלא בצדק. הם אנשים מהטובים שיש לנו, מהרציניים שיש לנו, מהאידיאליסטים שיש לנו. נכון, לא תמיד הם נותנים מה שאנחנו מבקשים. גם אני, כשר האוצר, יש לי קשיים פה ושם, ולא כל מה שאני לוחץ בשבילו על כפתור קורה, וזה בסדר. אבל חשוב שתדעו שבחודשים האחרונים הם לא היו בבית כמעט, ולא היו בחופש, עבדו לילות כימים כדי להביא את התקציב הזה, ועל כך אני רוצה להודות להם. לכם, חברי באופוזיציה וחברי בקואליציה, ואדוני ראש הממשלה – אני רוצה להודות לכם ולך, באמת, על הגיבוי, על שיתוף הפעולה ועל הסיוע בהזנקת המשק, סיוע בהאצת הצמיחה, ובאמת, סיוע – כל אחד אמר – וצריכים להגיד פה ביושר – שראש הממשלה לא ייתן לך לעבוד – לא כך הדבר. אנחנו עובדים יחד, מקדמים נושאים יחד, מובילים את זה, ותקציב 15'–16' הוא מהטובים שהיו לנו בשנים האחרונות. ואני מצפה מכם לא שתצביעו, אני לא תמים – כי אתם לא יכולים להצביע, התפקיד שלכם לא להצביע, אבל – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אדוני שר האוצר – – – המשק הישראלי נמצא בהאטה, והתקציב הזה לא מביא תוכנית להזיז אותו קדימה, לא בעסקים הקטנים, לא בתעשייה, לא בטכנולוגיה, לא בצפון, לא בדרום – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> איך אתה יכול להגיד את זה? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – אין פה תוכנית להזיז. אתם צריכים להבין – אם אתם לא תבינו שהעסק הזה כבר עומד – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אראל מרגלית, בעוד כמה דקות תעלה לדוכן ותשמיע את כל הטענות. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> התחזיות שלכם הן תחזיות על רמה מסוימת של צמיחה. עכשיו יש סיכוי שאנחנו ניכנס למשבר – – – איפה הצעירים יעבדו אחרי המכללה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מרגלית, שר האוצר רוצה לסיים. <שר האוצר משה כחלון:> אראל מרגלית, אני מבקש לסיים בשנה טובה לך, לכם, משפחתכם, בני – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <שר האוצר משה כחלון:> אנחנו נדבר על הכול אחר כך, זה לא מעל בימת הכנסת. מאיר כהן, חצור, ערד וערבה תיכונה לא נולדו אתמול. זה משהו שאתם שמתם לי על השולחן, נכון? <מאיר כהן (יש עתיד):> לא – – – <שר האוצר משה כחלון:> אתם פתרתם, אז למה זה לא פתור? אתם היחידים שיכולים לפתור משהו ואחר כך הוא לא פתור. חברים, תודה רבה. שנה טובה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר האוצר חבר הכנסת משה כחלון. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – זה בידיים שלך ושל ראש הממשלה לסיים את זה היום. יושבים פה מורים ומנהלי בתי-ספר – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> הם יושבים כאן. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לפני שאתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת הרצוג, אנחנו נקדם בברכה את הבישופים, הכמרים, מנהלי ומנהלות בתי-ספר, מורים ומורות בבתי-ספר כנסייתיים, שבאו להשמיע באוזני חברי הכנסת את הבעיות והטענות. אני בטוח שחברי הכנסת יהיו קשובים לבעיות של מערכת החינוך. אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. בבקשה, אדוני. בעצם חבר הכנסת יצחק הרצוג פותח את הדיון, הוא בוודאי לא מוגבל לשש דקות, הוא מקבל עד 30 דקות זמן. שאר הדוברים יקבלו כל אחד וכל אחת שש דקות. <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – – שכחת את ראש הממשלה. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, רציתי להגיד גם "ראש הממשלה, אדוני שר האוצר, חברי הממשלה", אבל הם לא פה. אדוני שר האוצר, ידידי משה כחלון, צר לי לקלקל לך את החגיגה. אני הזדהיתי עם דברים מסוימים שאמרת, אבל אני מביט בך, מביט בחברי הקואליציה, מביט בממשלה הזאת אחרי 100 ימים, מביט בכם, ואני רואה מנהיגים עייפים ודהויים וחסרי תקווה; ודי באווירה שמוקרנת מן הקואליציה כדי להראות עד כמה אני צודק – ממשלה שרק התחילה את כהונתה ומסעה לשום מקום. אני מביט בכם ואני לא רואה ממשלה חיה. אני מביט בכם, אני רואה ממשלת צללים שמביאה תקציב בלי בשורה ובלי חזון. אני מביט בראש הממשלה אחרי 100 ימים של כהונה רביעית, ואני מביט בך, אדוני שר האוצר – בואו נמנה יחד את ההישגים שלכם ב-100 הימים: כישלון בהסכם הגרעיני עם איראן, כישלון במתווה הגז, כישלון בתהליך המדיני ובמשא-ומתן מופרך מול ה"חמאס", ואפס – אפס צמיחה. אפס אחד עגול, צמיחה קטנה יותר מזו של יוון. ואנחנו נתגעגע לאפס הזה בחודשים הבאים, כי תחת הנהגתכם זה הולך להיות הרבה, הרבה, הרבה יותר גרוע, ובכלכלה יש יותר גרוע מאפס. חברי וחברותי חברי הכנסת, קראתי את תקציב המדינה מתחילתו ועד סופו, והיום כולו ברשת; ההישג היחיד של הממשלה הזאת – שכבר לא צריך לבוא לירושלים לקחת את התקציב, את הארגזים הללו, הכול ברשת. קראתי את התקציב, ואני שואל אותך, אדוני שר האוצר, ואני שואל את ראש הממשלה: בשביל זה הלכתם לבחירות? לזה אתם קוראים תקציב? ככה תרגמתם את התקווה שהצעתם לעם בבחירות? אני שואל אותך, נתניהו: בשביל תקציב כזה פירקת את הממשלה הקודמת והלכת לבחירות? הבטחת שהפעם תהיה קשוב יותר לענייני יוקר המחיה ויוקר הדיור, שתטפל בזה; שהפעם תבחין במצוקות של אזרחי ישראל; שהפעם תהיה אחראי באופן אישי; הבטחת שתהיה קשוב לדאגות הציבור והעם – הצחקת את עם ישראל. ואתה, ידידי כחלון, בשביל תקציב כזה הלכת לבחירות? עזבת את הליכוד, הקמת מפלגה, רצת בכל הארץ, הבטת לאנשים בעיניים – בשביל תקציב כזה הקמת מפלגה והלכת לבחירות? <שר האוצר משה כחלון:> התשובה היא כן. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> זו התקווה לכולנו, כחלון? <שר האוצר משה כחלון:> התשובה היא כן. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> מילא נתניהו. מנתניהו כבר איש לא מצפה לשום דבר. תשע שנים נתניהו ראש הממשלה, ואי-אפשר לקנות פה דירה, ואי-אפשר להתחיל את החודש עם יוקר מחיה המשתולל. ב-1996, בעימות הטלוויזיוני שלו עם פרס, נתניהו הסביר איך הוא פותר את הבעיה של יוקר המחיה המשתולל ויוקר הדיור. אז הבטיח. ממתי נתניהו מבטיח לקיים? אבל, כחלון, ממך כן ציפינו. יותר מ-300,000 ישראליות וישראלים שמו את הפתק שלך בקלפי. הבטחת תקווה, והבטחת דירה, מלחמה ביוקר המחיה, מלחמה בבנקים, בתקציב הביטחון, רפורמה ענקית בגז, והבטחת. והבעיה היא שאחרי 100 ימים, מכל ההבטחות – אנחנו לא רואים באמת מימוש. ואתה ביקשת להיות שר האוצר, וביקשת ארגז כלים מלא מלא. ואיפה כחלון של הסלולר? כחלון שלא רואה ממטר את כל המחוברים והמקושרים? אני מתגעגע לכחלון ההוא. מכיוון שאתה הסברת שתתמקד ביוקר המחיה וביוקר הדיור, אבל בתקציב המדינה אין באמת מילה רצינית על הנושאים הללו – והבטחת בבחירות, אז מסתבר שזה יותר קשה כשמגיעים לתפקיד שר האוצר. אבל אחרי 100 ימים של שלטון, ממשלת נתניהו הוכיחה שהבטחות בבחירות זה לא הבטחות לקיים. לעם ישראל אין מנתניהו ציפיות, גבירותי ורבותי, וגם למצביעים שלו בבחירות האחרונות לא היו; הם גזרו את כרטיסי החבר של מרכז הליכוד כמה ימים לפני הבחירות. אבל נתניהו ניצח בבחירות כי הוא הפחיד את העם מערבים שנוהרים לקלפיות. ואותם ערבים, אזרחי ישראל הנאמנים שרק לפני יומיים-שלושה הוא ישב אתם, עם נציגיהם, שנהרו לכנסת בכמויות, על תקציבים – ואני מברך אותו על כך – אבל בסוף מסתבר שהכול ציניות וישראבלוף. וממך – ידידי שר האוצר משה כחלון, אתה יודע שהתקציב הזה שהנחת הוא לא התקציב שאתה רצית, הוא ללא בשורה, וזו הבעיה העיקרית. כי אתה איש רציני, מנהיג של רפורמות מרשימות שמקדמות את חייו של האזרח, ואתה איש חברה, שמבין את המצוקה שבה חיים אזרחי ישראל, ואתה לא מנותק מן העם, אלא חי בתוך העם ומבין אותו. אבל הטרגדיה היא שנפלת למלכודת ישנה, זו שביבי עצמו כבר חשב שהיא נשכחה ונשחקה, שאיש לא יקנה אותה. מתברר שאתה נפלת בה: נכנעת להסכמים קואליציוניים מסואבים, להבטחות בחירות שנעשו מתחת לשולחן ללא ידיעתך, לתפיסת עולם אנטי-חברתית, אנטי-יהודית, אנטי-ישראלית ואנטי-דמוקרטית, שלוקחת את הכסף הציבורי ומשקיעה אותו במקושרים ובחזקים ובמחוברים, בחברי המועדון. נתניהו וכחלון, מכרתם את כולנו למי שיכול להפעיל לחץ ישיר על לשכת ראש הממשלה; מכרתם אותנו להתנחלויות המבודדות שמקבלות 360 מיליון שקל; לקמפיינים עלומים של משרדי ממשלה על חשבון הנגב והגליל; מכרתם את החקלאים שמאז קום המדינה מגינים בגופם על הגבולות, ורק לפני כמה ימים ראש הממשלה נזכר לשבח אותם באיטליה; מכרתם את המורות ואת המורים שחזרו אתמול ללמד את ילדי ישראל, את העצמאים, את כל מי שבחר בכם ואת כל מי שהאמין ביכולת להביא שינוי. אין תוכניות, כפי שנאמר כאן, לפיתוח תעסוקה ולצמיחה במשק מדשדש; אין מילה על עתידו של הצעיר מקריית-שמונה שסיים את לימודי התואר הראשון במכללה ועכשיו מחפש עבודה; אין שום תקווה למי שעובד ומנסה לפרנס משפחה. ונתניהו בשלו – כפי שעשה כשר אוצר בעצמו, ואחר כך כראש ממשלה בכל כהונותיו – הוא ממשיך להעמיק את הפערים, שממשיכים לגדול, ולהתעלם מהמצוקה האישית של המשפחה העובדת בישראל. שני מפרנסים מבוקר עד לילה, שעות נוספות אין-סופיות, והחודש שמתחיל מבלי שיש להם מושג איך הוא ייגמר. לא על דירה הם חולמים, אלא על איך לעמוד בכל המסים ובכל התשלומים ובכל העלויות האין-סופיות, עד כדי כך שיישאר להם מספיק כדי למלא את העגלה בסופר. ואז, הבוקר הודעתם שאולי תורידו את המע"מ. הציבור כבר לא מאמין לכותרות. רגע אחד מודיעים לו שלא תתעסקו במסים, רגע אחר כך מודיעים לו שאולי תורידו, אחר כך מתחילים לשלוח שליחים שיתנצלו ויסבירו שזה לא סופי. אז אף אחד לא מאמין לפניקה הזו. בתקציב הזה, רבותי, אין תקווה. הוא ינציח את המציאות שבה שליש מילדי ישראל הולכים לישון רעבים; למשפחות צעירות אין שום סיכוי לקנות דירה; מתווה הגז לא קיים ורק נראה רע יותר משבוע לשבוע; לעולם התקשורת ולחירות הביטוי עושים חיסול ממוקד; קשישים מושפלים בתור לקופות-החולים, קשישים שלא יכולים לרכוש אוכל אם הם רוצים להצליח לרכוש את התרופות שלהן הם נזקקים. ראש ממשלה מסוים אמר פעם: תהיו כחלונים, אבל לא נותן לכחלונים לעבוד. ב-100 ימים של ממשלה – 1,000 עמודים של תקציב מדינה, אפס צמיחה, אפס תקווה, ומכירה כללית גדולה של אזרחי המדינה. מכרתם את כולנו בערב ראש השנה, ועל כך אנחנו נאבקים בקריאה הראשונה הזו, ומבקשים מן המליאה לדחות אותה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. אנחנו ממשיכים בדיון. אני מבקש להזמין את חברת הכנסת זהבה גלאון, ואחריה – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. עד שש דקות לרשות גברתי. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה בפתח דברי לתמוך במאבק של נציגי ההורים של תלמידי בתי-הספר הנוצריים, שמייצגים 33,000 תלמידים שיושבים בבית. זה בלתי מתקבל על הדעת. אנחנו מצטרפים למאבק שלכם ותומכים בו. חברי חברי הכנסת, חבל ששר האוצר יצא מהמליאה, ואני אומרת: ידידי שר האוצר, אני מתכוונת לזה, היכרות רבת שנים והרבה הערכה, ואני מודה שלבי יצא לשר האוצר. שמעתי אותו אומר דברים כאן במליאה, אני מצטטת: אנחנו עושים כאן צעדים דרמטיים, יהיו כאן הזדמנות שווה, שוויון, חמלה, ערבות הדדית, ואני אומרת: האם אנחנו מדברים על אותו תקציב, אדוני? כי אנחנו בחנו את התקציב הזה בקפידה רבה, אני עברתי על התקציב הזה ומצאתי בו הרבה דברים – לא ערבות הדדית, לא חמלה. חברי חברי הכנסת, מצער אותי לומר ששר האוצר כחלון מביא תקציב אנטי-חברתי לכנסת הזו, ממשיך את המדיניות של ממשלת נתניהו הקודמת. תקציב שנכנע – – – <קריאה:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> עכשיו אני אנמק ואפרט. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> חברת הכנסת מירב בן ארי, תקשיבי לי, אז תשמעי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תקשיבי. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – תקציב שמשקיע בקבוצות לחץ, בקבוצות אינטרסים. מוכרים את התקציב הזה לאינטרסים צרים. ולמה זה כל כך מתסכל? כי שר האוצר עומד כאן והוא באמת מתכוון לזה, לרפורמות חברתיות ולכל מיני שינויים גרנדיוזיים. אבל בסופו של דבר שר האוצר מדבר על גידול. הוא אמר: כמה שנים לא ראיתם תקציב כזה? באמת הרבה שנים לא ראינו תקציב כזה, כי התקציב הזה הוא ממש לא טוב. הוא אומר – אני מצטטת – אני מרחיב בכל תחום. רק הוא שוכח לומר שהגידול שהתקציב הזה מדבר עליו הוא גידול אוטומטי לפי כל שנה, לפי הגידול באוכלוסייה. על מה אתם מספרים לנו, כשאנחנו בוחנים את הגזירות – ואני מתחילה לדבר עליהן אחת-אחת, תראי כמה הוא אנטי-חברתי. הקיצוץ הראשון שאני רוצה לדבר עליו – מקצצים סכום של 4.3 מיליארד שקלים בתקציבים האזרחיים, בזכאות של צעירים לדמי אבטלה. ועל מה חוסכים את הכסף הזה? הכסף הזה הרי עובר לוועד המקומי בחברון, למינהלת הזהות היהודית. תראו מה עושים עם רפורמת יום הלימודים הארוך, הרפורמה שהייתה צריכה לסייע להורים בכל הארץ. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> תראו לאן הולך הכסף הזה: למוסדות דת אורתודוקסיים, לחינוך ממלכתי-דתי, שכבר גם ככה נהנה מתקצוב יתר, ותראו כמה כסף מזרימים לרשויות המקומיות בהתנחלויות, מיליוני שקלים, אבל מייבשים את כל השאר. שאלו קודם את שר האוצר מה עם הטבות המס למקומות כמו ערד, מקומות אחרים – שום דבר, זה אפילו לא הוזכר בדברים של שר האוצר. ואני אומרת לכם, חברי חברי הכנסת, מי שירים היום יד בעד התקציב הזה צריך להתבייש, כי תקציב המדינה הזה, שממשלת נתניהו ושר האוצר שעמד כאן על הדוכן בהרבה פתוס והתרגשות – ואני יודעת שהוא מתכוון לזה, רק הוא לא מביא את מה שהוא מתכוון – כי תקציב זה הצהרות כוונות, כי תקציב משקף את סדרי העדיפויות של הממשלה. חברי חברי הכנסת, מדובר בסדרי עדיפויות מבישים. אנחנו רואים בבירור איך הממשלה הזו מתנערת מהחובה שלה לספק שירותים איכותיים, שירותים שוויוניים לכלל האזרחים, ומשרתת על חשבונם ובמימונם מגזרים סקטוריאליים צרים. תראו עם מה הממשלה הזו לא מתמודדת. <מירב בן ארי (כולנו):> 800 מיליון לחיילים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> זה חשוב, ואני מסכימה – – – <מירב בן ארי (כולנו):> וקצבאות ילדים זה לא חשוב? <זהבה גלאון (מרצ):> חברת הכנסת מירב בן ארי – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אז למה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני רוצה להסביר לך, חברת הכנסת מירב בן ארי, זאת לא חוכמה לתת הטבות לקבוצות מסוימות. הן חשובות, אני לא מתווכחת. מדובר על המקרו, ובמקרו, הממשלה הזו, אין לה אומץ להתמודד עם שלושה ממסדים חזקים: 1. בעלי ההון, שנהנים מפטורים והטבות מס – – <מירב בן ארי (כולנו):> הוא היחיד – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – 2. הממסד הביטחוני. שר האוצר לא מאמץ את דוח לוקר; דוח לוקר ישכב על המדף, בניגוד למה שאמר לי ראש הממשלה. ושר האוצר גם לא מתעמת עם ממסד המתנחלים. וכשאין אומץ להתמודד עם שלושת הממסדים האלה, זה התקציב שמוגש לנו. תקציב שמקצץ בתקציבי מערכות החינוך וההשכלה הגבוהה לא מאפשר – – – <מירב בן ארי (כולנו):> 50 מיליון. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – לא מאפשר באמת לתת חינוך נורמלי לאזרחי ישראל, לתלמידי ישראל. והדבר הכי מדכא, במקום לאמץ את מכלול ההמלצות של ועדת אלאלוף לטיפול בבעיית העוני, תראו את הדבר המביש הזה: הממשלה בוחרת לאמץ שינוי בשיטת החישוב, שלא ישפר בכלום את מצב הכנסתן של משפחות שחיות בעוני. מה הם עושים? מה התרגיל הזה? רק מספר המשפחות שיירשמו ככאלה בדוחות הביטוח הלאומי ובדוחות הבין-לאומיים. זה צעד ציני, זה צעד מכוער שמשקף את רוח הצעת התקציב כולה – מוכרים לנו אשליות. חברי חברי הכנסת, אני רוצה לסיים ולומר, יש לי ביקורת גדולה על התקציב, גם על דוח לוקר, אבל מה מתסכל? ששרים שהצהירו על עצמם כשרים חברתיים בעצם משתפים פעולה עם רוח המפקד הרעה. צר לי לראות איך שר האוצר שהתכוון לטוב מביא רע בסופו של דבר. ולכן – ובזה אני מסיימת, חברי חברי הכנסת – סיעת מרצ הציגה הצעת תקציב אלטרנטיבית, חברתית, צודקת, מאוזנת, שלא מסתכלת רק על קבוצות אינטרסים צרות של הממשלה הזו, אלא על האינטרסים של כלל מדינת ישראל. תודה רבה. <מירב בן ארי (כולנו):> איך את אומרת על השר כחלון – – –? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת מיקי רוזנטל – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת דניאל עטר. עד שש דקות לרשות אדוני. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חבל ששר האוצר – אני יודע, זה יום חגו יום התקציב, הוא היה צריך לפחות – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הוא הלך לחגוג. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הוא הלך לחגוג, כן. אני לא יודע, בצעירותי, אני זוכר ששרי האוצר וגם רוב שרי הממשלה היו יושבים ביום של התקציב – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בצעירותי, אני זוכר שגם מליאת הכנסת הייתה מלאה כששר האוצר היה מציג את התקציב – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> נכון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אבל נו – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מצער מאוד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כרגע אנחנו כבר לא כאלה צעירים. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> כן, נכון, אני בוודאי לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זו מסקנה עצובה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אני בוודאי לא. בכל אופן, אני מאוד מחבב את שר האוצר ואני גם מכבד אותו, ואני בטוח בכוונותיו הטובות, אבל אני מוכרח להגיד שהתקציב הזה הוא גם דמיוני והוא גם פחדני. הוא פחדני כי בחרו לעשות את מה שאפשר, ולא את מה שצריך. גם שר האוצר היה רוצה, אני בטוח, לעשות הרבה יותר, אבל בגלל כל מיני אילוצים הוא הביא את התקציב הזה, שרובו טייס אוטומטי וכו' וכו'. אבל אני רוצה יותר לדבר על החלק הדמיוני, משום שהוא באמת – התקציב הזה לא מתמודד עם הבעיות העיקריות של המשק הישראלי. וכדי שחברת הכנסת מירב בן ארי לא תצעק, בואו נגיד שיש בתקציב הזה גם כמה דברים מאוד טובים, מאוד טובים. הניסיונות לעשות רפורמה בבנקאות הם מצוינים, והניסיונות לצמצם – לרפואה הציבורית – הם מצוינים. אני מקווה שיאמצו את ששינסקי 2 ויעניקו תמלוגים למדינה כמו שצריך, וזה יעבור בחוק ההסדרים וזה לא ייבלע בדרך, כי יש סכנה ואיום ובעלי ההון מפעילים לחצים מאוד גדולים וכו' וכו'. יש דברים טובים, אמרנו? אמרנו, ולא מניתי את כולם. לא מניתי את כולם. בכל אופן, תקציב זה המון מספרים והמון נתונים, וביחד זה שוזר תמונה אחת גדולה, והתמונה הגדולה היא מאוד עגומה, כי באמת היא לא מתמודדת עם הבעיות האמיתיות של המשק הישראלי. קודם כול, היא לא מתמודדת עם האיום המיידי, שגם שר האוצר אומר עליו: נכון, יש בעיה, והיא נתוני הצמיחה המאוד-מאוד מדאיגים שלנו, הפריון הנמוך מאוד של המשק הישראלי, ואין שום מענה אמיתי לעניין הזה. זאת אומרת, הרפורמה בבנקאות אולי תעניק יותר אשראי לעסקים קטנים; זה נכון, אבל זה לא מה שיפתור את הבעיה של המשק הישראלי נוכח הירידה בייצור ונוכח נתוני הצמיחה הנמוכים. אלה לא רפורמות מחוללות צמיחה, לא אלה, וגם השר יודע את זה וגם רוב חברי הממשלה שמבינים משהו בכלכלה מבינים את זה. אין התמודדות עם שום בעיה לאומית אחרת. זאת אומרת, אחת הבעיות הלאומיות, שגם השר עצמו מגדיר כבעיה לאומית, היא בעיית האי-שוויון. ועכשיו אתה מסתכל בתקציב, ואתה אומר: איפה הרפורמה הגדולה שמצמצמת את האי-שוויון? ואין כזו, אין כזו. יש נגיעה בתקציב החינוך, שקצת קצת קצת ישפר את העניין הזה של הפערים בחינוך. יש פה ושם נגיעה, יש איזה אימוץ חלקי מאוד של דוח אלאלוף, אין איזו החלטה אחת שאומרת: יאללה, בוא נעשה ונעשה מהפכה בתחום אחד, או נתמודד עם בעיה לאומית אחת באופן רציני, שהתקציב הזה נותן לה מענה. הגדלת הגירעון, לצערי – ואני בעד הגדלת הגירעון, שלא תבינו לא נכון, אבל רק כשהיא באמת משרתת איזו מטרה לאומית אמיתית, או מצוקה אמיתית. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הגדלת הגירעון הזאת, כל-כולה היא לצרכים פוליטיים, כספים קואליציוניים. בשביל זה להגדיל את הגירעון? אתם לא מתביישים? אתם לא מתביישים, בשביל לקנות עוד כמה חברי כנסת פה, שיתמכו בתקציב? זה ביזיון. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אני תכף אסביר לך איפה יש, מייד אני אענה לך. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מייד אני אראה לך, מייד אני אסביר. אני מייד אסביר. <היו"ר אחמד טיבי:> נא להמשיך, נא להמשיך. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. תראו, המשק הישראלי מדשדש, אפילו חבר הקואליציה שלכם, יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת גפני, אמר את זה אתמול בכנות: המשק הישראלי מדשדש, והתקציב לא נותן שום מענה למצב הדשדוש הזה, אין שום boost ואין שום בום, אין שום טראח ואין שום דבר. זה תקציב של טייס אוטומטי של אנשים פחדנים, שלקחו את כל המספרים וחיברו ולא עשו חושבים. אני רוצה להדגים לכם את זה דרך תקציב של משרד אחד, כי אי-אפשר לדבר על התקציב רק במילים של התיאוריות הכלכליות. אני אספר לכם את זה דרך תקציב החינוך. עומד בימים האחרונים שר החינוך ומספר לעם ישראל איך הוא צמצם את מספר הילדים בכיתות, איך או-טו-טו כל הילדים יעשו בחינות בגרות בחמש יחידות במתמטיקה, כל הבעיות של החינוך נפתרו. תקציב החינוך זה הבלוף הכי גדול, שלא פותר שום בעיה בחינוך הישראלי. אלה הבעיות המרכזיות של החינוך הישראלי – על זה יש הסכמה, יש קונסנזוס, אף אחד לא חולק על זה; גם שר החינוך, שלא מבין הרבה בחינוך, גם הוא לא חולק על זה: הבעיה הראשונה היא הבעיה של האי-שוויון. לא יכול להיות שאדם שיש לו כסף, הילדים שלו יקבלו חינוך טוב, ואלה שחסר להם, יש אצלם חסרון כיס וחשבון הבנק שלהם לא מאפשר את זה, ייתנו לילדים שלהם חינוך רע. היה צריך כבר מזמן במדינת ישראל לעשות חינוך דיפרנציאלי. איך עושים חינוך דיפרנציאלי? על-ידי זה שקודם כול מחליטים מה מגיע לתלמיד במדינת ישראל. כמו שיש סל של בריאות, מה מגיע לחולה, היה צריך לעשות סל לתלמיד, מה מגיע לכל תלמיד ממערכת החינוך. השר נמנע מזה, ולא באקראי הוא נמנע מזה – כי הסקטור שממנו הוא בא מקבל הרבה יותר, הרבה יותר כספים גם בשביל החינוך של הזרם שלו, גם בשביל החינוך של התלמידים שלו. שם יש מספר התלמידים, בחינוך הממלכתי-דתי, הנמוך ביותר בחינוך בארץ, ויש אפליה in-house בחוק, אז למה לשנות? <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> רק שנייה, אדוני. עוד דקה. <היו"ר אחמד טיבי:> שתי שניות. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הבעיה השנייה של החינוך הישראלי היא רמת ההוראה, וגם בזה התקציב לא מטפל. והבעיה השלישית של החינוך הישראלי היא כמובן הנושא של מה מלמדים ומה זה רלוונטי לחיים של הילדים במאה ה-20. באף אחד מהדברים האלה התקציב לא מטפל. יש בו מיליארד שקל למוסדות תורניים, כי זה מה שיש בכספים הקואליציוניים, זה נקרא תקציב כספים קואליציוניים, אז התקציב של משרד החינוך עלה ל-52 מיליארד שקל; 90% ממנו זה בין כה וכה למשכורות, מיליארד שקל זה מוסדות תורניים בגלל ההסכמים הקואליציוניים, וכל השאר זה רוח וצלצולים. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> לפני שהשר עולה, ברשותך, אדוני השר, נמצאים כאן נציגי בתי-הספר הנוצריים. הם נמצאים כאן, גם אנשי דת, גם אנשי מטה המאבק, בהזמנת הרשימה המשותפת, כי הם שובתים, בתי-הספר שלהם. רבותי, תקשיבו, אנשי מפלגת העבודה, לפעמים אתם פונים אליהם לפני הבחירות. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> רק אחרי הבחירות אנחנו פונים. <היו"ר אחמד טיבי:> 33,000 תלמידים בבתי-הספר הטובים ביותר בארץ, עם שיעורי הצטיינות, תוכנית חינוך מופלאה, הם פותחים את שעריהם לכל התלמידים, צוות מורים מסור וחרוץ, יש להם דרישות תקציביות צודקות – הם נמצאים כאן אחרי שהפגינו והפגנו בכל מיני מקומות בארץ. גם לפני יותר מחודש הם הפגינו מול משרד החינוך, אך עדיין התביעות שלהם לא באו על סיפוקן. <איתן כבל (המחנה הציוני):> למה לא סגרתם את זה עם ראש הממשלה? <היו"ר אחמד טיבי:> העלינו את זה בפני ראש הממשלה, זה הנושא הראשון שעלה; לא הייתה היענות, לא הייתה היענות, ולכן הם פה. נפגשנו עם השרה גילה גמליאל, אולי יהיו פגישות עם שרים נוספים. אפשר לפתור את הבעיה הזאת, צריך לפתור את הבעיה כדי שהתלמידים הערבים ינהרו לבתי-הספר. חשוב. אנחנו רוצים לנהור לבתי-הספר. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אבל באוטובוסים. <היו"ר אחמד טיבי:> לנהור – באוטובוסים, במכוניות, רגלי. אנחנו רוצים לנהור לבתי-ספר, ובתי-הספר האלה נותנים חינוך מעולה. (אומר בערבית: ברוכים הבאים. המאבק ממשיך. בסופו של דבר נשיג את זכויות התלמידים שלנו. ברכותי לכם.) <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש לדבר מהצד על הדברים שלך. <היו"ר אחמד טיבי:> אומרים שזה אסור לפי התקנון, אבל אני מאפשר לך לפנים משורת הדין. (בערבית: זה שהסתייג – יצא, רק שתדע.) <איתן כבל (המחנה הציוני):> זה ניצול סמכות. <היו"ר אחמד טיבי:> מדובר בניצול סמכות לפנים משורת הדין. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אנשי הדת המכובדים, כבוד הארכיבישוף מרקוצו, 33,000 תלמידים ערבים שובתים. לפני כמה דקות דיבר שר האוצר על התקציב ועל שכולם שמחים מהתקציב הזה. <היו"ר אחמד טיבי:> איימן, יש לך דקה, לפנים משורת הדין. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אז אני אגיד כך: מדובר על בתי-ספר שמהווים 4% מבתי-הספר הערביים, כבוד השר. שליש מהסטודנטים באוניברסיטאות הם בוגרי בתי-הספר הללו, 87% מהערבים שעובדים בהיי-טק הם בוגרי בתי-הספר הללו, ואנחנו מדברים על כאילו בתי-ספר פרטיים, כי האנשים השקופים והמוחלשים והמוחלשים ביותר לומדים בבתי-הספר הללו. בתי-הספר הללו – מבקשים להשוות אותם לבתי-הספר האחרים. לכן צריך להיענות לבקשה צודקת זו, והיום ולא מחר. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה, חבר הכנסת איימן עודה. מכובדי השר אבי גבאי ביקש להתערב בדיון. הוא ביקש להתערב בדיון. אם כבוד השר יגיד כמה מילים לאנשים שנמצאים כאן – אני אודה לו מאוד אם יחליט להתייחס. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> אדוני היושב-ראש, חברים נכבדים, קודם כול ברכות לאורחים; שמחים שהגעתם לכאן. אני מניח ששר האוצר ילמד את הבעיה ויתייחס אליה בצורה עניינית, כמו שהוא מתייחס לכל בעיה שמגיעה אליו, ולא משנה מאיפה היא מגיעה, מי מוביל אותה, מי לא מביא אותה, מי המגזר שמאחורי הבעיה. הוא פשוט מתייחס לדברים בצורה עניינית, ואני חושב שזה בדיוק העניין שאליו אני רוצה להתייחס עכשיו. שמעתי את יושב-ראש המחנה הציוני מדבר על התקציב ומדבר על שר האוצר ומנסה להשוות אותו לאיש שהוא מכיר, משה כחלון של רפורמות הסלולר. אני בדרך כלל לא עולה לכאן, אלא אם כן אני מתבקש לעלות, אבל הרגשתי שאני חייב להתייחס לדברים. הייתי עם משה כחלון בהקמת המפלגה הזאת מתחילת הדרך, ואני יודע בדיוק על מה דיברנו, אני יודע בדיוק מה הבטחנו, אני יודע בדיוק מה חשבנו. אנחנו לאורך כל הדרך דיברנו על שלושה דברים: דיברנו על צמצום פערים והקטנת האי-שוויון, דיברנו על הדיור ודיברנו על הפיננסים. דיברנו באופן כללי על רפורמות. אם יש דבר ששר האוצר, שהוא שר האוצר בסך הכול שלושה חודשים, שלושה חודשים וחצי, עושה מהיום הראשון שהוא שר האוצר, זה לזכור שהוא הגיע לתפקיד הזה כדי לעשות רפורמות, והוא הגיע לתפקיד הזה כדי לשנות סדרי עדיפויות, והוא הגיע לתפקיד הזה לא כדי לנהל את משרד האוצר, אלא לעשות את הדברים האלה. אני יודע טוב מאוד מה יש בתקציב, ואני יודע טוב מאוד מה יש בחוק ההסדרים, ואני יודע דבר אחד: שיותר מהכול, שר האוצר הבטיח להיות ענייני. הוא הבטיח לעשות, הוא הבטיח עשייה ולהיות ענייני, וזה לא משנה מי מאחורי הבקשה – מתיישב, איש מכפר ערבי, מתל-אביב – לא משנה מאיפה האנשים מגיעים. אז בואו נתחיל רגע עם צמצום הפערים, מה יש בתקציב הזה. יש ועדת אלאלוף, ועדה לטיפול בעוני, שהוקמה על-ידי הממשלה הקודמת; שמו את הדוח שלה במגירה ואמרו: אוקיי, נעבור לנושא הבא. שר האוצר, לא רק שהביא לרשימה שלו את יושב-ראש הוועדה, את חבר הכנסת אלי אלאלוף – הוא מינה אותו ליושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, ואין יותר מזה כדי להצהיר על המחויבות לעשייה ומחויבות לדוח. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> לא נכון, הכנסת מינתה אותו. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> רגע. הכנסת מינתה. סליחה, אתה צודק. אני מתנצל על הטעות. אני מניח שלמשה כחלון הייתה איזו השפעה על המינוי הזה של הכנסת. בתקציב הזה, רבותי, יש 5 מיליארד שקל שקשורים לוועדת אלאלוף – בין שזה קצבאות הילדים ובין שזה הגדלת הקצבאות לקשישים – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> איזה קצבאות ילדים? על מה אתה מדבר? <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> סליחה, אדוני. 2.5 מיליארד שקל קצבאות ילדים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> לא. לא, אדוני. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> לא. לא. לא. קצבאות ילדים זה הדבר הכי מצמצם פערים שיש. הכי מצמצם פערים שיש, יותר מכל דבר אחר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> הנה, הכסף בא עכשיו. סליחה, רבותי, הכסף בתקציב. הכסף בתקציב. בתקציב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> הנושא השני, מעבר לוועדת אלאלוף – תסתכלו, דיברו כאן על המגזר הערבי – מיליארד שקל בתקציב, ואנחנו יודעים שרוב המגזר הערבי נמצא בעשירונים הנמוכים, אז אין דבר יותר מצמצם פערים מזה. ואם אנחנו מדברים על הדיור, אז אני רוצה לומר לכם משהו על הדיור. אני בעוונותי קצת מכיר איך מנהלים עסקים ואיך מנהלים גופים. ואני לא ראיתי בחיים שלי תהליך כל כך גדול, משמעותי ועוצמתי שנעשה בטווח זמן כל כך קצר. כשמשה כחלון דיבר על מחיר למשתכן, זה נראה כמו דבר שיקרה בעוד שנה-שנתיים, ואני זוכר מה היה כשהיה שר השיכון אריאל אטיאס ורבו כאן על הקריטריונים וכו' וכו'. והשר כחלון עשה את זה בחודשיים. ומי שמסתכל בחודש האחרון, פותח עיתונים, רואה כל יום מודעה, מחיר למשתכן במקום אחר בארץ. כל יום מקום אחר, זה דבר שלא היה כדוגמתו. אז מי שמדבר על – האם הוא מטפל במשבר הדיור, כן או לא? אפשר להסתכל על זה. את כלי העבודה שהוא קיבל הוא מימש, ומייד – ומייד. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> סליחה, יש מחיר למשתכן – חבר הכנסת גילאון, יש מחיר למשתכן בקריית-מוצקין, ובעפולה, ובאופקים, ובעוד מקומות – יש מחיר למשתכן – ובראש-העין. יש מחיר למשתכן, עובדה. במקום להגיד, אתה יודע מה? בוא נגיד שאם האופוזיציה הייתה עושה, או, אדוני יושב-ראש המחנה הציוני היה עושה את עבודתו נאמנה בהרצאה שלו היום, הוא היה אומר דבר מאוד פשוט, וזה מה שהאופוזיציה צריכה לעשות – האופוזיציה צריכה לדחוף את הממשלה ליותר רפורמות; לומר: חבר'ה, תעשו יותר רפורמות, אין פה מספיק רפורמות. מה עושה המחנה הציוני? נלחם ברפורמות שיש. בזה הוא מתעסק. בלייצג את החקלאים נגד רפורמות מאוד מאוד לא פוגעניות שיש. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> סליחה, את זה היו צריכים לעשות. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – דבר על התקציב, דבר על החלקים – – – אתה מדבר על האופוזיציה. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> אבל סליחה, סליחה, אני מדבר – גם וגם. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> סתיו, מדברים גם וגם, מה לעשות, גם וגם. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – זו ועדת שרים לחקיקה, ועדה של הממשלה, של השרים, היא עוצרת את רוב החקיקה לטובת אזרחי ישראל. אז מה אתם מדברים על האופוזיציה? <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> חברת הכנסת שפיר, כל מה שהייתם צריכים לעשות זה לדרוש יותר רפורמות. תדרשו יותר רפורמות – איפה אתם? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אנחנו מציעים חוקים, אנחנו מגישים את החוקים, אתם מפילים אותם שבוע אחרי שבוע. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> תגידי לי – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אפילו מתביישים להגיד – – – <רחל עזריה (כולנו):> – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> אני עוד לא ראיתי – סליחה, אני לא ראיתי רפורמה כלכלית בהצעות החוק, ואני יושב בוועדת שרים לחקיקה. אני לא רואה רפורמות – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> מה, באמת? שנתיים. חקיקה שמחכה שנים ארוכות – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> – – אני רואה רק דברים אחרים. רואה רק דברים – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <רחל עזריה (כולנו):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> איזה רפורמה? רפורמות מרחיקות לכת – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> מה לעשות, אני יושב ולא רואה. אבל בואי נדבר על מה עוד – – – <היו"ר שי פירון:> חברות הכנסת מירב בן ארי וסתיו שפיר. חברות הכנסת. <מירב בן ארי (כולנו):> רפורמות מרחיקות לכת – – – <היו"ר שי פירון:> חברת הכנסת. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר שי פירון:> 48 שעות, מה אני יכול לעשות? יש לי ברירה? <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> שר האוצר בתקציב הזה עשה – בואי תגידי פעם אחת מילה טובה – שר האוצר, בתקציב הזה, פותח בקרב נגד הגוף הכי חזק במדינת ישראל. אתם יודעים מי זה הגוף הכי חזק במדינת ישראל? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> משרד האוצר. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> לא, הבנקים. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <רחל עזריה (כולנו):> – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> הבנקים. איפה את? איפה אתם? איפה מפלגת העבודה? <היו"ר שי פירון:> חברות הכנסת שפיר, עזריה ובן ארי, אני לא קורא אתכן לסדר פעם ראשונה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – סוציאל-דמוקרטי – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> מי שמסתכל על התקציב ומי שרואה את הרפורמות יודע דבר מאוד מאוד פשוט; מדינת ישראל, לפחות הכלכלה שלה, תיראה אחרת לגמרי אחרי האישור שלו. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> חברים, אני רק מזכיר לכם שהשר הוא לא חלק מהדיון, זמנו תם. <איתן כבל (המחנה הציוני):> תודה שהוא העיר את הדיון. <היו"ר שי פירון:> כן, תודה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא ידענו שיש דיון על התקציב. <היו"ר שי פירון:> אני מזמין את חבר הכנסת דניאל עטר, אדוני, מכובדי, ידידי, חברי, בבקשה. מירב, את יכולה לחזור לשקט, זה נגמר, אפשר לחזור לעבוד, תודה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, גם אני מקדם בברכה את האורחים שלנו, אהלן וסהלן. תראו, אני רוצה לומר לכם – אדוני השר, אני רוצה בחלק מהדברים להתייחס לדברים שאמרת. אותי לימדו שכשאתה קורא תקציב אתה מבין מה המדיניות, אתה מבין מה המטרות, אתה מבין מה היעדים, והכסף, המבנה וסדרי העדיפויות שכתובים בספר התקציב אמורים לממש את זה. אני עובר על כל מה שיש בספר התקציב, אני לא רואה מדיניות, אני לא רואה קו; למעט חלוקה שמבטיחה את המשך הרוב הקואליציוני הרעוע-מאוד – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הישרדות, הישרדות. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – אין בו בתקציב הזה שום מסר. ממש. אני רוצה, ברשותך, אדוני השר, להתייחס לדברים שאמרת קודם, כיוון שגם אנחנו הסתובבנו בבחירות – לפני הבחירות, לא רק אתם. ובחלק מהמקרים גם ישבנו בפאנלים עם הנציגים של קדימה – של קדימה אני אומר, של כולנו; אתם כל קדנציה מחליפים מפלגה. והיינו בכנס חקלאים ביסוד-המעלה, שבו השתתף מי שהיום משמש שר השיכון, יואב גלנט, כנציג כולנו. באותו כנס הייתה כמעט תחרות, אבל הייתה תמימות דעים בין כולם, כל הנוכחים – גם חברי איתן ברושי היה בכנס הזה, ויודע על מה אני מדבר. <איתן כבל (המחנה הציוני):> יפה שהוא חבר שלך. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אמרתי. <היו"ר שי פירון:> הוא התכוון לגלנט. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> לא לא. ובאותו כנס העלו על נס את תרומתה של ההתיישבות לבניית הערכים של המדינה הזאת, לקביעת גבולותיה, את החשיבות שלה לחברה הישראלית, חוצה מפלגות – ותראה מה אתם עושים: התקציב הראשון שאתם מגישים, במקום לבוא, לשבת ולדבר, להגדיר זמן – שנה – עד סוף 2016, נותנים זמן לבנות תוכנית ארוכת-טווח, אסטרטגית, שמביאה את אותם ערכים שאתם מדברים עליהם לידי ביטוי, שנותנת לאנשים המדהימים האלה, שמחזיקים היום 360 מעלות, מסביב לכל גבולות הגזרה של מדינת ישראל, מי שיושבים שם כל יום כל שעה – זה החקלאים, המתיישבים, זה הקיבוצניקים, זה המושבניקים – אלה האנשים שנמצאים שם. היום אירחנו כאן שני ראשי רשויות מהערבה, שני ראשי מועצות. אני רוצה לראות אחד בבית הזה שמסוגל לשרוד יומיים בתנאים שקיימים בערבה. אני רוצה לראות. אנחנו כאן עם מזגנים כל הזמן, ונוח לנו, ונוח לנו גם לקבל החלטות שמתעמרות בהם. אז אני מציע, אדוני השר, עוד לא מאוחר, תשפיע על יושב-ראש המפלגה שלך, שהוא שר האוצר, תוציאו מחוק התקציב, מחוק ההסדרים, את כל הדברים שקשורים – כל מה שאתם קוראים לו רפורמות, שזו מילה יפה לחיסול מוחלט של ענף שבנה ויבנה את המדינה הזאת בעתיד. תוציאו את הכול החוצה. שבו תדברו עם ראשי התנועות, אתם יודעים בדיוק מי הם. תגיעו אתם לתוכנית עבודה ל-20-15 השנים הקרובות. תאמין לי, זה יירשם לזכותכם, ואף אחד לא יוכל להגיד לכם שזה לא לזכותכם. אני הראשון שאמחא לכם כפיים אם רק תעשו את זה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – פטם? <דניאל עטר (המחנה הציוני):> גם הפטם, כן, לא קרה שום דבר. הסתדרנו עד היום עם הפטם. עוד שנה אחת לא יקרה שום דבר. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר שי פירון:> חברת הכנסת בן ארי, את פעילה היום. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אתם פשוט לא מבינים. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אני אתן לכם דוגמה. הרפורמה האחרונה שהעבירו בחקלאות – הרפורמה האחרונה שהעבירו בענפי החקלאות הייתה ברפת, אוקיי? שנה וחצי אחרי הרפורמה 140 משקים נסגרו. כולם. ברמת-הגולן, בעוטף-עזה ובערבה. כולם. מה אתם עושים בזה? מה אתם עושים בזה? תחסלו את המשק הפרטי. <מירב בן ארי (כולנו):> לא יחסלו את המשק הפרטי. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אבל אני לא רוצה להתמקד רק בחקלאות, יש לנו עוד כמה דיונים היום, אנחנו נעבור אליהם. אני רוצה לומר לחברי מהרשימה המשותפת ולחברי זוהיר בהלול: איך אתם מקבלים את זה שבספר התקציב עושים הבחנה בין יהודים לערבים, וגם כותבים: יהודים – לא רוצים להגיד ערבים, אומרים: בני מיעוטים – כותבים. איך אתם מקבלים את זה? <קריאה:> אבל גם כותבים "נשים". <דניאל עטר (המחנה הציוני):> איך אתם מסכימים לטרמינולוגיה הזאת, שעושה הבחנה בין יהודים לערבים בחלוקת הכסף של כולנו? איך אתם מסכימים לזה? איך אתם מסכימים שיכתבו את זה? <מירב בן ארי (כולנו):> – – – לקבל 900 מיליון שקל – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> למה אתם לא מרימים קול? אני מציע לכם ללכת בספר התקציב לעמוד 1596, שמתייחס – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הגעת לשם? <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אתה יודע, דילגנו מקבוצה לקבוצה. אבל באמת, אני רוצה להצביע על תופעה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> 1596 לפני הספירה או אחרי הספירה? <דניאל עטר (המחנה הציוני):> זה ממש נראה לי לפני הספירה, לפי ההתייחסות. <היו"ר שי פירון:> חברי זוהיר בהלול, תרתי משמע. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אני באמת, ברשותכם, רוצה להצביע על התופעה הזאת. איך מדינה מרשה לעצמה להתייחס ללאום של אדם ולא לעצם היותו אדם? תגיד שבנצרת אתה רוצה לתת הקלה כזאת, הטבה כזאת, או הכבדה כזאת. תגיד בנצרת, תגיד בשכונה x בשפרעם. למה לכתוב "בני מיעוטים"? <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה רע בזה? <זהבה גלאון (מרצ):> מה הבעיה? <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> זה מלמד על הבחנה בין בני-אדם בחלוקת התקציב. <היו"ר שי פירון:> חברי היקר דניאל עטר, זמנך עבר. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, בדרך כלל אתה מגן על זכותי לומר את דברי. <היו"ר שי פירון:> אני אגן על זכותך בחירוף נפש – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> וההפרעות שהיו כאן – תן לי עוד דקה, ברשותך. <היו"ר שי פירון:> – – מתוך הכנסת ומחוץ לכנסת. אני מבקש ממך עכשיו – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> עוד דקה אחת, כדי שאני אוכל לסיים. <היו"ר שי פירון:> טוב. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אני חושב שבתקציב הזה גם אין – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> מירב, נדפקו לי האוזניים בגולני, אני לא שומע את ההערות שלך. אני שומע שאת אומרת משהו, אבל אני לא שומע מה, אז חבל. <היו"ר שי פירון:> כל עוד זה גולני זה בסדר. חבר הכנסת עטר, כל ההערות שלך עכשיו זה בדקה שלך. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> הדבר האחרון שאני רוצה לומר זה ביחס לפריפריה. לכולם ברור וידוע – דיברנו על זה רבות, על חולשתה של הפריפריה ועל העובדה שהחובה שלנו היא לחזק את הפריפריה. ואני מציע לך, חברתי מירב בן ארי, חברת הכנסת מירב בן ארי, ואדוני השר גם – הגשנו הצעת חוק, חוק הקרקעות, שמעמידה לרשות המדינה, לרשות שר האוצר, 500,000 דונם לפתרון הבעיות באזורי הביקוש ובשביל לחזק את הפריפריה. קחו את זה, תקדמו את זה. במקום להיות עסוקים כל הזמן בלאחד ועדות וועדות משנה וועדות מקומיות, ועוד כאלה תקנות שלא יביאו לפתרון הבעיה, אני אומר לכם, קחו את הדבר הזה, תראו איך אפשר באמצעותו גם לפזר את האוכלוסייה במקומות שאנחנו נגדיר אותם כמקומות שהם מיועדים לכך, כמו לחזק את קריית-שמונה, ואת שדרות, ואת ירוחם, ואת דימונה, וכן הלאה – – – <היו"ר שי פירון:> תגיד, איך אתה סופר את הדקה? רק תלמד אותי איך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> הוא כבר מעבר לזמן. <היו"ר שי פירון:> איך אתה סופר את זה? רק תסביר לי. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> לפי הנשימות שלי. ואני עוד לא נשמתי. <היו"ר שי פירון:> ביורו? בדולרים? יאללה, נו, דניאל. אנשים פה – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> בלירות. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> גם ביורו כבר נגמר. טוב. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לחבר הכנסת דניאל עטר. משפט אחרון. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> בכל אופן, אני ממליץ מאוד – – <היו"ר שי פירון:> משפט אחרון לא מתחיל ב"בכל אופן". <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – קחו את הדבר הזה, קדמו אותו. אפשר באמצעותו גם להניע אוכלוסייה לשוליים הרכים של המדינה, גם לחזק את ההתיישבות שלנו בצפון ובדרום, ובעיקר בעיקר, שהפריפריה תרגיש באמצעות התקציב הזה שהיא חלק מהמדינה. תודה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> מירב, שנים לא פנו אלייך כל כך הרבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לחבר הכנסת דניאל עטר. אני מזמין את חברת הכנסת תמר זנדברג. בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר שי פירון:> בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> אני קודם כול רוצה להצטרף לתמיכה במחאה של חברינו מבתי-הספר הנוצריים. 33,000 תלמידים שיושבים בבית, זה לא משנה מי הם ומה הם, זה מספר מספיק גדול כדי שהבית הזה יאמר את דברו, ואני מאחלת לכם באמת לחזור ללימודים, כמו כל שאר הילדות והילדים בישראל, בקרוב. אז כל הכבוד שבאתם להשמיע את הקול, ואנחנו אתכם. אמרו לי חברי הוותיקים חברי הכנסת זהבה גלאון ואילן גילאון, שהם לא זוכרים דיון תקציב כזה, שבמקום שהוא יהיה סוער ויתווה את המדיניות הכלכלית של ישראל לשנה הקרובה – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> הכי משמים שהיה. <מירב בן ארי (כולנו):> תחשוב מה יהיה אם דני ילך. <תמר זנדברג (מרצ):> – – במקום זה יש לנו חברת כנסת אחת שעומדת על המשמר – כל הכבוד, חברת הכנסת מירב בן ארי, שמייצגת את מפלגתו של שר האוצר ובאמת מנסה להכניס פה קצת עניין ולהגן בחירוף נפש על הקואליציה ועל כולנו, אבל זה לא דיון תקציב רציני. האמת, אולי הסיבה היא שאנחנו היום באנו לדון בתקציב בקריאה ראשונה ונאשר אותו בקריאה שנייה ושלישית בחודש ה-11 מה-12 שבהם התקציב כבר פועל. הרי בסוף נובמבר אנחנו נאשר את התקציב לשנת 2015 – בסוף נובמבר 2015. אז אולי זה בגלל זה, כי הכסף כבר חולק, התקציבים – ה-1 חלקי 12 כבר עובד מזמן. ברור שזאת שנה מבוזבזת, והאמת, כשקוראים את ספר התקציב, שאומנם הונח לנו כאן על השולחנות רק לפני יומיים, אבל כשקראנו את כל מה שיש בו, ובעיקר מה שאין בו, אנחנו, לצערי, אולי עומדים לגלות שגם 2016 עומדת להיות שנה מבוזבזת, כי אין בה שינוי אמיתי בסדר העדיפויות שישראל כל כך זקוקה לו. האמת, אני רציתי לדבר על דבר אחד מרכזי שאנחנו ככל הנראה לא נדון בו היום, ואולי הדבר המרכזי והמשמעותי ביותר לכלכלת ישראל, שלא מופיע בכלל בספרי התקציב והיה אמור להיות מונח היום על סדר-יומה של מליאת הכנסת, וטוב שלא מונח, והוא המדיניות הישראלית בנושא הגז הטבעי ומשאבי הטבע. ואני בכוונה קוראת לזה "המדיניות הישראלית בנושא הגז הטבעי ומשאבי הטבע", ולא "מתווה הגז", כי אני באמת חושבת שנעשתה לנו טובה גדולה מאוד שאותו מתווה גז מדובר, שדובר בו, שהיה אמור להיות מוצבע היום, ירד היום מסדר-היום. אתמול או שלשום נודע לנו שהנושא יורד מסדר-יומה של המליאה היום. התירוץ היה ששר הכלכלה אריה דרעי כן יחתום או לא יחתום, אפילו ששר הכלכלה כבר הודיע בדיוק מה הוא מתכוון לעשות נוכח דיון בכנסת. אבל באורח פלא, יום אחרי שגילינו על תגלית גז אדירה ועצומה מחוץ לחופים של מצרים, פתאום מסתבר שהנושא הזה יורד מסדר-היום. אני רוצה לומר על הדבר הזה כמה דברים. האחד, חברת הכנסת מירב בן ארי, השר אלי גבאי, מפלגת כולנו – – <מירב בן ארי (כולנו):> אבי גבאי. <תמר זנדברג (מרצ):> סליחה. – – אתם דיברתם פה הרבה מאוד על המחויבויות שלכם ושל שר האוצר כחלון לפירוק המונופולים, למלחמה בטייקונים, היחיד שהיה לו אומץ לגעת במקום שאף אחד לא נגע בו לפני, ודווקא בנושא הזה, השר אבי גבאי, אני חייבת לברך אותך על העמדה שלך, ויותר מזה, על הבעת העמדה הזאת ועל העמידה עליה גם בממשלה וגם בציבור. לצערי, שתיקתו של שר האוצר בנושא הזה מהדהדת. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> הוא לא יכול לדבר. <תמר זנדברג (מרצ):> אני יודעת, אנחנו יודעים, חברות וחברים – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> אם הוא היה אומר מילה היו מאשימים אותו שהוא – – – נו, באמת. <תמר זנדברג (מרצ):> יכול להיות. תשמע, להתחמק מהנושא הכלכלי החשוב ביותר שעומד על שולחן מדינת ישראל, כאשר אתה שר האוצר, בטיעון של ניגוד עניינים מוסתר, שלא גלוי לציבור, ומוכחש על-ידי חלק מהעוסקים באותו תחום, זה דבר מאוד מאוד מאוד בעייתי. סופר-בעייתי. אני הראשונה שתגיד שבמצבים של ניגוד עניינים אסור ואי-אפשר לגעת. המקרה הזה הוא מוזר, הוא בעייתי, וגם אחרי זה, לא לגשת – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> תדמייני את הנאום שלך לו הוא היה מתערב. <תמר זנדברג (מרצ):> – – גם אחרי זה להשמיט ולהדיר את הנושא הכלכלי החשוב ביותר שעומד על הפרק – ואני בכוונה אומרת את זה ביום שאנחנו דנים בתקציב המדינה, כי ההכנסה הפוטנציאלית, ולא במסים, אלא תכל'ס למשק, במחירים, בחשמל, בתחבורה, בתעשייה, היא כל כך גדולה, היא כל כך מובהקת, היא כל עמוקה וכל כך חשובה, שהעובדה שאנחנו עומדים פה היום ודנים בתקציב – עסקים כרגיל, ללא שההכנסה הזאת קיימת וזמינה לנו, היא קודם כול פספוס כלכלי ובעייתי אדיר. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> – – – יש גז. <תמר זנדברג (מרצ):> שנייה, רגע – יפה. עכשיו אני רגע מגיעה למתווה. הרי מה אתה אומר? חבל שלא אישרנו אותו. אבל אתה לא אומר, כי עמדתך היא נגד, אני יודעת. אבל אתה כביכול אומר: חבל שלא אישרנו את המתווה, עכשיו פתאום גילינו שיש גז במצרים, לא צריך את הגז שלנו. בדיוק להפך. ההפך הוא הנכון. הרי התהליך הזה היה כל כך עקום. הרי מה אמרו לנו? קודם כול העבירו את הדיון לקבינט המדיני-ביטחוני בטענה של צורך אסטרטגי וגיאו-פוליטי בגלל האינטרס מול מצרים. אני מאוד מאוד מאוד מאוד מתקשה להאמין – הדבר הזה היה בדיחה כבר בהתחלה, אבל אני מאוד מתקשה להאמין שמישהו חשב שהנושא הזה מחזיק מים והתגלית המצרית לא הייתה ידועה לאף אחד בסך הכול חודשיים אחורה. ונניח שכך, עכשיו הרי הדבר הזה קרס לחלוטין. אין בו שום היגיון, שום ערך, שום צורך, זה באמת בדיחה. ועל זה בנויה כל האסטרטגיה. כל האסטרטגיה הממשלתית בהעברת המתווה הזה בנויה על השקר הזה של הצורך המדיני-ביטחוני לדון בקבינט בחשאיות, לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים באופן חסר תקדים, ופעם ראשונה בתולדות המדינה שזה קורה. כל זה מבוסס על הצורך מול מצרים, לא על צורכי המשק הישראלי, שהם גדולים וחשובים מאוד, ולא על צורך כלכלי שלנו. ולכן החוסר בדיון על תקציב המדינה בשאלה אמיתית, מהי המדיניות הישראלית בעניין משאבי האנרגיה הטבעיים שלנו; איך אנחנו מוזילים את התחבורה הציבורית והחשמל לא באמצעות הורדת מע"מ לארבעה עשירונים אלא באמצעות מחיר זול שהיה יכול להיות כאן. <היו"ר שי פירון:> חברת הכנסת זנדברג, דברייך מרתקים, ולא נעים לי להגיד שנגמר הזמן. <תמר זנדברג (מרצ):> אני מודה לך. אני מודה לך על העניין. אני רק אסיים בזה שתגלית הגז הטבעי הייתה יכולה ועדיין צריכה להיות ההזדמנות הכלכלית הטובה ביותר של מדינת ישראל מזה עשורים. טוב שלא התקבל ולא עבר המתווה, שהיה מקבע אותנו למחיר גבוה ומונופוליסטי במציאות שמשתנה סביבנו לחלוטין. והדבר הזה רק הוכיח שמתווה ממשלתי מול טייקונים ומול חברות אנרגיה הוא דבר הזוי ומוזר ולא צריך להיות, ולא זו דרך לנהל מדיניות ממשלתית. מדינת ישראל צריכה מדיניות כלכלית ואנרגטית לטובת צורכי המשק הישראלי, לטובת אזרחיות ואזרחי ישראל. ואני מקווה מאוד, קודם כול, שתקציב 2015–2016 לא יעבור, אבל אם כן, שמ-2017 נוכל להביא בשורה אחרת לישראל. תודה. <היו"ר שי פירון:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין. בבקשה. שש דקות עומדות לרשותך, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, גם אני רוצה לפתוח בברכה לאורחים המכובדים שלנו, ראשי מוסדות חינוך, ראשי הכנסיות, מורים, מנהלי בתי-ספר. אבל אני רוצה לומר לכם, אני לא שמח שאתם כאן; אני עצוב שאתם כאן ואתם לא בבתי-הספר, מלמדים ועושים את העבודה הנפלאה שלכם, שאני יודע עליה ועוקב אחריה בהרבה הרבה התפעלות. אדוני היושב-ראש, אנחנו במצב מיוחד במינו – מתנהלת שביתה של בתי-הספר הפרטיים הכנסייתיים, מוסדות לתפארת, 33,000 תלמידים שובתים. הזכירו כאן קודם עמיתי חברי הכנסת כמה המוסדות האלה הם מוסדות באמת בעלי רמה, הישגים, הישגים חינוכיים, תרומה חברתית. המערכת הזאת מושבתת. הם בעצם נפגעים בגלל בעיות וסיבוכים שממש לא קשורים אליהם. ועמיתי חברי הכנסת, אנחנו הולכים לדבר פה היום על תקציב של מאות מיליארדים. פה כמה עשרות מיליונים היו פותרים את הבעיה. וכואב הלב, כואב הלב לראות את המערכת הנפלאה הזו עומדת במקום. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, אתה היית שר החינוך. האנשים הנכבדים האלה שיושבים אתנו כאן לא באו לכנסת כדי לדרוש את המיליארדים הרבים שהושקעו במערכת החינוך – במבנים, בכל המוסדות, בהקמה. הם לא מבקשים את זה. הם בסך הכול מבקשים את הכסף הקטן של הסיוע לתפעול השוטף של מערכות שהמדינה צריכה להיות אסירת תודה על זה שהן קיימות. אני מצטער על כך שעד הרגע הזה לא נמצא הפתרון לבעיה שהיא כל כך קטנה, אבל גם כל כך גדולה וכל כך משמעותית. אני מקווה, אדוני היושב-ראש, שבסוף הדיון הזה הכנסת תשמיע קול ברור שאומר שאת הבעיה הזו חייבים לפתור. חייבים לפתור אותה וחייבים לפתור אותה מייד. אבל, אדוני היושב-ראש, אני לוקח את הנושא הזה כדוגמה לתקציב שהוא מנוכר ועוין לצורכי הדור הצעיר, ואני רוצה להזכיר שתי דוגמאות בעניין הזה. אני רוצה להתחיל בדחייה נוספת של חוק יום חינוך ארוך ולימודי העשרה. זו הדחייה השישית של חוק יום חינוך ארוך ולימודי העשרה. זו שערורייה. אי-אפשר להמשיך לדחות את החוק הזה פעם אחר פעם בחוק הסדרים. ואני רוצה, עמיתי חברי הכנסת, להפנות את תשומת לבכם לגזירות קשות שחבויות בעמוד 1638 בספר התקציב. <היו"ר שי פירון:> חברי בהלול, גם זה לספירה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> כן. 1638 לספירתנו. ואני רוצה לומר לך שכאן אנחנו מדברים בפגיעה מאוד קשה בבני-נוער ובצעירים, והכוונה שלי היא לצמצום הקיצוני בזכאות לדמי אבטלה לצעירים עד גיל 35. כבר היום הזכאות לדמי אבטלה לצעירים היא מוגבלת והיא מצומצמת. היא מותנית בכך שבמשך 12 חודשים מתוך 18 חודשים שקדמו לתקופת האבטלה אותו מבקש, אותו צעיר, עבד ושולמו עבורו דמי ביטוח אבטלה. היום מבקשים להאריך את תקופת העבודה המוקדמת שמאפשרת קבלה של דמי אבטלה בצורה קיצונית: עד גיל 30 – שימו לב, עמיתי חברי הכנסת – הצעיר צריך לעבוד 24 חודשים מתוך 30 החודשים שקדמו לתקופת האבטלה כדי לקבל תקופת אבטלה בכלל. מגיל 30 עד גיל 35 הוא צריך לעבוד 18 חודשים מתוך 24 החודשים שקדמו לתקופת האבטלה. המשמעות המעשית של הדבר הזה, עמיתי חברי הכנסת, היא שצעירים בישראל לא יקבלו דמי אבטלה. וזו בעיה, כי אבטלת צעירים היא בעיה שקיימת בישראל והיא בעיה שקיימת גם במדינות אחרות. כאשר משרד האוצר וממשלת נתניהו מקדמים מהלך כזה, הם מסמלים לנו שהם לא מבינים איך נראה שוק העבודה, איך נראות הבעיות של צעירים שיוצאים היום לשוק העבודה. אנחנו לא נמצאים במציאות שבה, כפי שסיפרו פעם, אם רק תלמד, אם רק תלך לאוניברסיטה, אם רק תצליח להשיג את הציונים הגבוהים, הדרך פתוחה. צעירים יוצאים היום לשוק העבודה למציאות של אבטלה, ודווקא צעירים צריכים לקבל את המענה. דווקא צעירים צריכים לקבל את הגיבוי ואת הסיוע של המדינה. אני רוצה לסיים בכמה מילים בעניין הגז. לא מקרה שגם היום נתניהו בורח מהכנסת ובורח מהדיון הציבורי הפתוח בסוגיית הגז. הניסיון הזה לסגור את הפרשה הזו מאחורי דלתיים סגורות הוא ניסיון כושל, אבל עומדת מאחוריו בעיה גדולה, כי יש הרבה מה להסתיר. עד היום אנחנו ידענו שמסתירים את הרווחים לטייקונים ואת ההפסדים הגדולים לחברה הישראלית. אבל היום אנחנו רואים, אדוני היושב-ראש, שמאחורי הניסיון לסגור דברים בקבינט הביטחוני עומדים גם חוסר מקצועיות ורשלנות ועבודה חפוזה ולא רצינית בסוגיה בעלת משמעות כלכלית מרחיקת לכת. תראו את חוסר המקצועיות הזה, של דיון שמתמקד כולו בייצוא גז למצרים מבלי שמבינים ויודעים שמצרים עסוקה בדיוק בזמן הזה בחיפוש גז באמצעות חברה. אגב, חברה ממשלתית, החברה האיטלקית לחיפושי והפקת גז. מה צריך לעשות עכשיו? ובזה אני רוצה לסיים – – <היו"ר שי פירון:> בדיוק בזמן. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – התקציב הזה הוא הזדמנות לדון בגז. וצריך לדון בהקשר הזה גם מול הגילויים של הגז במצרים. קודם כול, גילויי הגז במצרים מאפשרים לנו להוריד את מחירי הגז. אז בואו נוריד אותם. ואם הגילויים האלה אומרים שלחברות הפרטיות משתלם פחות מבחינתן לפתח את מאגר "לווייתן"? לא צריך את הטובות שלהן וגם לא צריך את הסחטנות שלהן. שיחזירו את מאגר "לווייתן" למדינה. אנחנו נפיק את הגז. כמו שהאיטלקים יודעים להפיק את הגז למצרים, חברות ישראליות וידע מקצועי ישראלי יוכלו להפיק את הגז לישראל. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. אני מזמין עכשיו את ידידי חבר הכנסת אילן גילאון. בבקשה. חברת הכנסת בן ארי, נרגעת פתאום. נהיה שקט באולם. מה קורה פה? <מירב בן ארי (כולנו):> אני קוראת. <אילן גילאון (מרצ):> אל תעיר אותה מהרגיעון הזה. אדוני השר, היושב-ראש, חברינו מבתי-הספר הנוצריים עוזבים כעת, אבל גם אני רואה לעצמי חובה להצטרף למאבק הצודק והנכון שהם מנהלים. סלח לי, אדוני, אינני מבקש אפילו דקה אחת מיותרת כדי להתייחס דווקא לכך שאתה הודעת על פרישתך מן הכנסת היום. נדמה לי שגם אמרתי לך את דעתי בארבע עיניים, ואני רוצה לומר את זה קבל עם ועדה. תמיד חשבתי שאתה אדם משובח, טוב ומיטיב. המערכת הפוליטית זקוקה לאנשים כאלה. רואים עליך שאתה לא מתאים לפוליטיקה, ואני רוצה לקבוע שרק כאשר אנשים שלא מתאימים לפוליטיקה, במירכאות כפולות ומכופלות, יגיעו לפוליטיקה, אז תתאים הפוליטיקה לבני-האדם. חבל, משום שבכך שאתה רק מגדיל ומגביר את בדידותנו. אני אמצא נחמה בכך שתמצא אושר ותעשה דברים חשובים הלאה. אבל חבל, פשוט חבל. אני אומר את זה בכנות. הייתה לי הזכות לברך אותך בבואך, לפני שהפכת לשר החינוך, ואני בהחלט בצער רוצה לומר היום את הדברים, כי אני חושב שצריך להגיד את הדברים בפניך ולא מאחורי גבך, גם כאשר הם דברים כאלה חיוביים. באשר לתקציב, אני אגיד לך את האמת: הייתי מאוד סקרן. בכל זאת, אתה יודע, אנחנו מנהלים פחות או יותר את אותו תקציב מהתקופה של שמחה ארליך, ואנחנו רק מחליפים את הקרטון בחוץ. לפעמים, עוד בימים הראשונים בכנסת, הייתי שוקל אותו לראות שלא נעלם שם איזה קילוגרם או שניים. בסך הכול, קופסת התקציב שוקלת 5–5.5 ק"ג. אדוני היושב-ראש, הרי במעשה המרכזי הכי חשוב, הכי חיוני, שהפרלמנט הישראלי עושה, המערכת הפוליטית עושה, בקביעת מי מקבל כמה ולמה ומי משלם כמה ולמה – תראה איזה דיון "דרדלה" מתקיים כאן. והרי התקציב הוא שיכול לייצר איזו חלוקה שהיא, ואני הייתי מסוקרן, כי בכל זאת באו לכאן, מה שקוראים לו, אדוני היושב-ראש, "כוחות חברתיים", או לפחות מבחינת הצהרת הכוונות היו כוחות חברתיים. חלק מהכוחות האלה גם דיברו על השקופים והכי מסכנים. אדוני השר, אגיד לך את האמת: אני לא מאמין בחמלה. אני לא יודע מה זה מדיניות עם חמלה. אני מאמין בחלוקה הוגנת וצודקת של העושר הלאומי. בעיני, עוני הוא תוצאה של חלוקה לא נכונה של העושר ותו לא; אין לו שום פירוש אחר. לכן, בכלים שיש לכל מערכת, שהיא מוצאת בידה, היא יכולה לעשות חלוקה יותר הוגנת, מתוך תפיסת עולם שהייתה אמורה להיות תפיסה חברתית שאומרת שפחות או יותר החברה שלנו היא חברת ביטוח לבני-אדם. כאן, אומר את האמת, לא מצאתי בשורות. האם בשורת הקורנפלקס היא בשורה? יש כאן בשורות? לא מצאתי בשורות. חברת הכנסת בן ארי, כמעט הייתי יכול להשתמש בנאום שלי מהשנה הקודמת, מהקודמת של הקודמת, מהקודמת של הקודמת של הקודמת של הקודמת. תמיד יש איזה ניואנס ואיזה זה. אני לא אומר, אולי יש גם כמה דברים חיוביים; אתה דיברת על מחיר למשתכן. <מירב בן ארי (כולנו):> תסביר – – – <אילן גילאון (מרצ):> לא, לא. חברת הכנסת בן ארי, אומנם פניתי אלייך, אבל – – – <היו"ר שי פירון:> סיכמנו שאני אגיד לך מתי. <מירב בן ארי (כולנו):> לא, שיסביר – – – <היו"ר שי פירון:> רגע, מירב. אנחנו צריכים לעמוד בסיכומים שלנו. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> אתה יודע כמה מיליארדים זה מחיר למשתכן? <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> אדוני השר – – <מירב בן ארי (כולנו):> למה זה – – – תסביר לי. <אילן גילאון (מרצ):> – – בואו ונתחיל מהרעיון הזה של הקיצוץ flat לטובת אתנן שאתם משלמים למפלגות ולתשלומים הסקטוריאליים. הרי אין דבר יותר פחתני מאשר ללכת לקיצוץ flat בתקציב. הרי בתקציב צריך לקבוע סדר עדיפויות, וברגע שאתה הולך לתקציב שמקצץ לרוחב כ-4.5% בסופו של דבר, אנחנו – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> זה הטבות מס – – – <אילן גילאון (מרצ):> כן. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> אני רק רוצה, אדוני, לומר שהתקציב הזה דורש להאריך – – – <מירב בן ארי (כולנו):> הקואליציה – – – <אילן גילאון (מרצ):> חברת הכנסת בן ארי, אני מאוד שמח שאני מעורר אותך. זה מאוד מחמיא לי, מאוד מאוד מחמיא לי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – לא הגיוני. <אילן גילאון (מרצ):> התקציב הזה דורש להאריך את תקופת האכשרה שנדרשת מצעירים כדי לקבל את כבשת הרש שמגיעה להם בזכות דמי האבטלה. רבאק, מה אתם רוצים? למשוך יותר את התקופה הזאת כדי לתת את דמי האבטלה? התקציב הזה נותן אתנן פוליטי לבית היהודי, לחטיבה להתיישבות, לוועדי השומרון ולכל החבר'ה מהגבעות. התקציב הזה מעמיק את החינוך הבדלני של ש"ס ומשמר את הטירוף הזה של מערכת חינוך נבדלת. ממלכתיות – גם אתם לא שמעתם על מה מדובר. אגב, חברתיות היא ממלכתיות. זה הרעיון המרכזי, רעיון הביטוח המקיף של מדינה, של אדם שככל שהוא ישראלי, ככל שהוא חלק מתוך החברה הזאת, הוא מבוטח בתוכה. התקציב הזה ממשיך לממן את מתקן "חולות", שרק מעצם סגירתו היינו יכולים לחסוך הרבה מאוד כסף. התקציב הזה מקפיא קליטה של עובדים חדשים במשרדי ממשלה ומשמר העסקה של קבלנות פוגענית. אומנם אולצתם לקלוט בהעסקה ישירה מספר לא מבוטל של עובדות ועובדים, אבל זה טיפה בים. אדוני היושב-ראש, אני רק רוצה להראות לכם כמה מן ההעברות הסקטוריאליות, שרובן עוסקות בבירור יהודי. כמה כסף צריך להשקיע בלברר את היהדות? הרי צריך להיות ברור שאם בכך אנחנו עוסקים, זה לא יפתור בעיה של צמצום פערים. תוספות מיוחדות לחינוך הממלכתי-דתי, הנהנה כבר היום מתקצוב-יתר לעומת שאר המגזרים; תוכנית לתגבור לימודי יהדות; מינהלת הזהות היהודית; ישיבות ההסדר; תקציבי משרד החקלאות המיועדים להתנחלויות; תגבור פעולות משרד התפוצות; מיזם לסיוע בירור יהדות עולים חדשים. אדוני יודע שאפשר לברר יהדות הרבה יותר בקלות. והבעיה המרכזית שהתוספות האלה במערכת החינוך מולידות היא הסכנה של הפרטת מערכת החינוך. בכל המקומות שבהם היד תהיה משגת ההורים ישקיעו, ובכל שאר האחרים, במקומות שאין אפשרות להוסיף תקציב תגבור – לא ליום הלימודים הארוך, שראינו מה קרה לו – אנשים יקבלו את בירור היהדות ויעסקו בבירור יהדותם כל הזמן, אבל זה לא יביא אותם לשום מקום. <היו"ר שי פירון:> חברי היקר, אני מתנצל, אבל גם הדקה הנוספת עברה. <אילן גילאון (מרצ):> סיימתי. תודה רבה. באמת, אתה צודק. גם לא ביקשתי את זה. ממש עוד 30 שניות. בכל חלוקה הכול הוא בסופו של דבר אוניברסלי. אדוני, יש הרבה רוח טובה, אבל הרבה מאוד רוח בתקציב הזה. <היו"ר שי פירון:> תודה לחבר הכנסת גילאון. אם יורשה לי לקחת חמש שניות – אני מודה לך על הדברים שאמרת. אני תמיד חשבתי שהעובדה שאני רב ואתה רבן אז הריבות שלך והרבנות שלי עושות ביחד משהו. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, בבקשה. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הייתי שותף לגיבוש תקציב המדינה פעמים רבות בעבר, אבל זו הפעם הראשונה שאני נדרש לתקציב כמחוקק. לתומי חשבתי שיהיה זה יום מרגש, מלהיב, שהרי התקציב אמור, ראשית כול ומעל לכול, להתוות דרך ולהציב חזון. כמובן שהתאכזבתי. איך היה צריך לגשת לכך? נקודת המוצא של תקציב המדינה הייתה צריכה להיות פריסת האתגרים המרכזיים שאתם מתמודדים המשק והחברה בישראל, ומול אלה להעמיד תפיסת עולם, אופק, מדיניות עקבית ארוכת-טווח שיש בכוחה כדי לתת מענה על האתגרים ולהפיח תקווה בקרבנו. לצערי הרב, לא תמצאו זאת בכרכים העבים שמונחים כאן לפנינו; אין פירוט אתגרים, לא דרך, לא מעוף, לא בשורה. התקציב הזה הוא, לצערי, רק אוסף של קובצי "אקסל", אסופה של מספרים יבשים ללא נשמה. אז מה האתגרים? מה תמונת המצב שאליה חייב היה תקציב להתייחס וכשל בכך? אדוני היושב-ראש, האתגר הראשון קשור לכך שהמשק הישראלי מקרטע, הצמיחה נעצרה – מדובר על פחות מ-3% לשנה. הממשלה מציגה זאת כעובדה מוגמרת, כנתון נוסף שעומד ברקע. רבותי, זו דרמה. שלא כמדינות אחרות במערב, מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה צמיחה של 3% לשנה. זאת, מכיוון שהתברכנו בגידול אוכלוסייה של קרוב ל-2% לשנה, ועל כן רק כדי לעמוד במקום אנחנו צריכים צמיחה של לפחות 2% לשנה, וגם כי צברנו פיגור גדול בשירותים ציבוריים ובתשתיות, שכדי להתגבר עליו נדרשות השקעות עצומות. צמיחה של פחות מ-3% לשנה פירושה הידרדרות בכל הממדים הכלכליים והחברתיים גם יחד. התקציב לא מטפל כלל וכלל בכך. אין בו מנועי צמיחה חדשים פנים-משקיים, אין בו התמודדות עם העובדה שהצמיחה בעולם צונחת, אין בכלל מושג של צמיחה מכלילה שלאורה אפשר גם לצמוח וגם להקטין אי-שוויון. האתגר השני הגדול המונח לפנינו הוא הדיור. מאז 2009 המחירים עולים בקצב מסחרר, עד כי כיום, רוב המשפחות הצעירות לא יכולות כלל להגיע לדירה סבירה, לא ברכישה ולא בשכירות. מעולם לא היה מצב קשה כזה בתחום כל כך חיוני, גם לא עקב העלייה ההמונית מברית-המועצות לשעבר. שתי הממשלות הקודמות לא השכילו להקדיש לכך את החשיבה והמשאבים הדרושים. הממשלה האחרונה רק החמירה את המצב מאוד, שהרי כילתה את האנרגיה של כולנו מסביב להצעה המופרכת של מע"מ אפס. ומה בתקציב הזה? יש כמה צעדים בכיוון הנכון, אבל מדובר על מעט מדי ומאוחר מדי. לזכותו של שר השיכון ייאמר שהוא הודה בפה מלא שאין כאן פתרון אמיתי למשבר הלאומי הזה. האתגר השלישי הוא כמובן הפערים החברתיים הגדולים: השכר הריאלי, התקוע זה יותר מעשור; יוקר המחיה, שעדיין גבוה מדי; הסתלקות המדינה מאחריות על שירותים ציבוריים חיוניים לאזרח. שוב, יש בתקציב הזה פה ושם צעדים בכיוון הנכון – הכול חלקי, נקודתי, לא קוהרנטי, לא מחולל שינוי אמיתי. מה כן יש בתקציב? יש מתן ביד נדיבה להסכמים קואליציוניים סקטוריאליים, שמיטיבים עם חלקים צרים של האוכלוסייה ומפקירים אחרים. יש עמימות טוטלית בסעיף המשמעותי בתקציב – תקציב הביטחון. יש פריצת יעד הגירעון – זה לא מקודש, אבל בשביל מה? פורצים כללים פיסקליים כאשר חלילה יש משבר כלכלי או ביטחוני, אבל כאן פורצים בשביל הסכמים קואליציוניים סקטוריאליים. מה עוד יש כאן? יש בריחה מהכרעות – קיצוץ רוחבי חסר תקדים של 4.5%, זה ההפך מסדר עדיפויות. ויש משכון העתיד, שבא לידי ביטוי בכך שתהיה עלייה ביחס חוב–תוצר, שמשמעותה הטלת תשלומי ריבית גבוהים יותר על הדורות הבאים; יש כאן משיכה מהקרן לשמירת הניקיון, שזה משכון העתיד; יש כאן ביטול התוכנית להפחתת פליטות גזי חממה, שזה הפקרת העתיד; יש כאן משיכות חד-פעמיות, דיבידנדים מחברות ממשלתיות, ובפרט מרפא"ל – חברה שאני מכיר אותה היטב – וזה יפגע במחקר והפיתוח העתידי של רפא"ל, וזה הפקרת העתיד. יש גם צעדים "כאילו". יש, למשל, עודפים במשרד ראש הממשלה. ייעול מנגנון ההקצאה של תקני שירות לאומי – אין לכך משמעות, זה מכבסת מילים. נאמר כאן שזה תקציב ללא גזירות. אני חולק על כך, יש גזירות ועוד איך, אלא שהן סמויות מהעין ועל כן מסוכנות פי-כמה. קיצוץ רוחבי כזה זה גזירות, משכון העתיד זה גזירות. 2015 תירשם בהיסטוריה של מדינת ישראל כשנה הראשונה שתיגמר כמעט כולה ללא תקציב מאושר. אמרתם שאתם צריכים את הזמן כדי לחבר תקציב אמיץ, עם מעוף. זה לא קרה. רבותי, אנחנו במחנה הציוני מציעים לציבור דרך אמיצה, תוכנית סדורה, חזון שאפשר לתרגם לתקציב אחראי עם מעוף – תקציב שלוקח אחריות על החינוך, תקציב שמתדלק מנועי צמיחה חדשים, בדגש על הכשרה ותעסוקה הוגנת, והשקעה אמיתית בתעשייה ובחדשנות בכל ענפי המשק. אנחנו חייבים, לצערי, להיאבק בתקציב הזה, כי הוא סתמי, טלאי על טלאי, חסר בשורה. אנחנו חייבים להיאבק בתקציב כדי להחליף את הממשלה הזאת בממשלה חדשה, עם דרך חדשה, עם חזון ותוכנית סדורה – לביטחון, לשגשוג ולרווחת הציבור בישראל. תודה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לך. אני מזמין בבקשה את חבר הכנסת יוסי יונה לבוא ולשאת דברים. אדוני, בבקשה – פרופסור יוסי יונה, חבר הכנסת. יורד פרופסור, עולה פרופסור. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אתה רואה. אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר שי פירון:> שש דקות לרשותך, אדוני. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> טוב, אנחנו בתהליכים שבהם אנחנו מעיינים בתקציב שהונח לפנינו. <היו"ר שי פירון:> אם אתה רוצה אני יכול להעביר לך עותק ספייר. <מירב בן ארי (כולנו):> יש כאן מלא. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> כן, הבנתי שאתה לא מתכוון להתעמק בו. אז כן, אם אנחנו נכתוב יותר מדי הערות שוליים ולא נדע כבר מה כתבנו, אז ניקח את העותק שלך ונעשה עליו עוד איזה סיבוב. אבל ראו, התקציב הונח בפנינו, אנחנו קוראים אותו ואנחנו רואים, ברור לנו מייד שהתקציב הזה אינו נושא בשורה. הרגילו אותנו לחשוב, מזה שנים ארוכות כאן: הביטו, סוגיות של שוויון אינן חשובות, אלא בעצם הבה ונגדיל את העוגה, וכאשר תהיה לנו צמיחה, הרי שהצמיחה תחלחל לה למטה וכל אזרחיות ואזרחי ישראל ייהנו מן הרווחה שתחלחל אליהם ותגיע לפתחם, ואנחנו נראה שגשוג ופריחה כלכלית ורווחתית לכל אזרחית ואזרח. אז הנה, מה שמוצג לפנינו היום זה תקציב שאכן גם אין בו הצמיחה. אין בו צמיחה, ולכן אנחנו יודעים – זאת אומרת, הוא לא מבשר צמיחה. ואין פלא, אנחנו ידענו גם לפני כן, שמכך שתהיה צמיחה לא מתחייב שיהיה חלחול. זה אחד מהדברים שמכרו לנו המון המון שנים, ואמרו לנו: משעה שתהיה צמיחה הרי בהכרח שהצמיחה הזאת תחלחל מטה. ואנחנו אמרנו המון פעמים: לא, אם אתם לא עוסקים בבעיות המבניות של אי-שוויון, הצמיחה לבד לא תיתן מזור ומענה לתחלואים החברתיים שמהם סובלת החברה הישראלית. והיו לנו שנים די טובות של צמיחה, וזה היה נכון, ישראל התמודדה יפה עם המשבר, אפילו הכלכלי, שפקד את העולם. צלחנו אותו, ובמקרים מסוימים גם המשכנו לצמוח, אבל כאשר אנחנו בוחנים את המדדים שעל-פיהם אנחנו בוחנים את השגשוג, או את החלחול של הצמיחה הזו, אין פלא שאנחנו רואים שישראל היא אחת מהמדינות שבהן הממדים של אי-שוויון הם מהגדולים בעולם המערבי. תיקחו לדוגמה – כל תחום שהוא, בין שזה תחום של בריאות ובין שזה תחום של חינוך, בין שזה תחום של סעד ושל רווחה, בין שזה התחום של שוק העבודה שבו השכר החציוני, כפי שאנחנו מתבשרים שוב, עומד על כ-5,900 שקל אולי. כלומר חצי מהמשתכרים במשק הישראלי משתכרים פחות מ-5,900 שקלים – ואז אתם מבינים באיזה "ברוך" אנחנו נמצאים. ובתקציב הזה בוודאי אין בשורה. אין בשורה לעיוותים המאוד-מאוד מבניים שמאפיינים את שוק העבודה הישראלי. וזו, דרך אגב, אחת מבעיות היסוד, אחד ממקורות היסוד של יוקר המחיה – השכר, שכרם הפנוי של העובד או של העובדת בחברה הישראלית. וכאן אנחנו גם רואים את אחד מהכישלונות או אחת מהבעיות המרכזיות של התקציב הזה – שאין בו בשורה לגבי הסוגיה הזאת. ומה צריכה להיות בשורה בתחום הזה? אם אתם לא מפתחים תשתיות תעשייתיות, אם אנחנו לא מקדמים דפוסי עבודה שההכנסה שלהם עולה, אז ברור, ברור שאנחנו משתרכים. קברניטי המשק כמה וכמה שנים מתגאים בעובדה המאוד-מפתיעה והיפה הזו, שהאבטלה בישראל היא בין הנמוכות בעולם המערבי. אכן, האבטלה בישראל היא בין הנמוכות בעולם המערבי, אבל גם פער השכר בישראל הוא בין הגדולים בעולם המערבי. ובתקציב הזה אין בשורה לבעיה האקוטית, המבנית הזאת, ואין בו בשורה משום שגם בחינוך אין בשורה, כי אם אנחנו רוצים גם לפתח שוק עבודה שהוא מוטה הכנסה גבוהה, הרי שזה צריך לבוא לביטוי גם בתקציבי החינוך. תקציבי החינוך בישראל אכן גבוהים, התקציב השני בגודלו בתקציב המדינה, אבל עדיין, כאשר אנחנו בוחנים בהשוואה בין-לאומית את ההוצאה פר-ילד, אז ברור לנו שאנחנו עדיין משתרכים הרחק אחרי המדינות המתוקנות שעמהן אנחנו רוצים להימנות. אם אנחנו מסתכלים על הבריאות וחושבים על הדבר המאוד-טריוויאלי הבא, מיטות פר-1,000 תושבים, אנחנו משתרכים; ואנחנו משתרכים גם עם המאפיין הפריפריאלי, כלומר אם מישהו חי בנגב או בגליל, תוחלת החיים שלו תהיה קצרה משל זה שחי במרכז הארץ. ואם אנחנו חושבים על הפנסיות ועל הסעד ועל הרווחה, מדינת ישראל מפגרת אחרי העולם המערבי. והתקציב שמונח בפנינו, אין בו ולו תשובה אחת שיש בה משום מתן מענה לבעיות המבניות הללו שניצבות לפתחם של המשק הישראלי ושל החברה הישראלית. אני רוצה לסכם ולומר שגם אם היינו מקבלים את הפרשנות הצרה של מהי כלכלה בריאה, כלומר יציבות מחירים, הכנסה פר-נפש, יצוא – גם אם היינו מקבלים את ההגדרה הזו – חוב–תוצר – הרי אנחנו רואים שמצבנו אינו משתפר אלא הופך להיות גרוע יותר. אבל אם אנחנו בוחנים את הכלכלה הישראלית ככזו שאמורה להיות בזיקה מאוד מאוד עמוקה עם החברה הישראלית, אז אנחנו יכולים לבוא ולומר: חבר'ה, יש לנו פה כישלון מהדהד. תודה, היושב-ראש. <היו"ר שי פירון:> תודה לך, אדוני. תעלה ותבוא חברת הכנסת סתיו שפיר. בבקשה. אומנם לא פרופסור, אחרי הקודמים, אבל גדול מרבן שמו, כתוב אצלנו. אז את יכולה לעלות כך. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, תודה לך, אני מוכרחה להגיד מילה, בגלל שזו כנראה הישיבה האחרונה או מהאחרונות שאתה מנהל. <היו"ר שי פירון:> האחרונה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> האחרונה. ברמה האישית זה באמת עצוב מאוד שהמשכן הזה מאבד אותך, גם כי אני מאוד מאוד אוהבת אותך באופן אישי וגם כי הכנסת זקוקה לאנשים כמוך, שבאמת נמצאים פה כדי לעשות טוב וכדי לשנות את השיח וליצור פה תרבות דיון נורמלית, ולשאול באמת שאלות ולא רק לדבר בצורה פופוליסטית ודמגוגית, ועל זה חבל. אבל אני יודעת שאתה הולך לעשות הרבה מאוד טוב להרבה אנשים גם מחוץ למשכן הזה, ושמחה מאוד בשבילם על זה. אני גם בטוחה שמעורבותך במה שקורה כאן תמשיך ותגדל בדרכך ובדרכיה. <היו"ר שי פירון:> תודה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> חברים, אני מחזיקה פה כמה מחוברות התקציב שחולקו לכולם בתוך הארגז הזה. שלא יהיה לכם ספק, רוב חברי הכנסת שמצביעים היום על התקציב לא ידעו על מה הם מצביעים, וזה לא מפני שהם לא אינטליגנטים, חלילה, ולא מפני שהם לא רוצים לדעת, זה מפני שבתוך הספרים האלה אין באמת הנתונים והידע כדי שהם יוכלו לדעת על מה הם מצביעים. לא היה להם באמת הזמן לקרוא ולחקור אל תוך הנתונים האלה. ולכן ההצבעה שהולכת להיערך פה עוד כמה שעות היא הצבעה פיקטיבית על תקציב פיקטיבי, שאין לו ולו פסיק של קשר למה שהולך לקרות באמת בתקציב המדינה בשנה הקרובה. יש לכך לא מעט סיבות. אחת הסיבות היא שבתוך החוברות האלה לא מופיעים השינויים בתקציב שנעשו בשנה האחרונה. עשרות-מיליארדי שקלים שהעבירו, שינו יעד, חישבו מסלול מחדש בחשכת ועדת הכספים, ומדי שבוע הועברו ליעדים אחרים מאלה שכתובים בחוברת הזו ולא מפורטים כאן עכשיו. וחברי הכנסת לא יכולים לדעת מה באמת קרה בתוך התקציב הזה על מנת להחליט קדימה. אנחנו חשפנו את התקציבים האלה בתוך ועדת הכספים בשנתיים האחרונות, אבל משרד האוצר בחר עוד הפעם להסתיר אותם. חברי הכנסת לא יבינו על מה הם מצביעים מפני שבדברי ההסבר בחוברות האלה לא מופיעים באמת הסברים. מופיעות כאן שלל מילים מכובסות ודרכים עקלקלות שלא מפרטות על קיצוצים ולא מפרטות על צעדים דרמטיים שהתחוללו בתוך תקציבי הרווחה והבריאות והחינוך, ולכן לא באמת יהיה ניתן להבין את התקציב הזה. התקציב הזה הוא לא התקציב, וחברי הכנסת לא יוכלו להבין את התקציב כי אין פה הכרעה לגבי תקציב הביטחון – ואני לא אומרת כמה צריך להיות תקציב הביטחון, מבחינתי יכול להיות שהוא צריך להיות 100 מיליארד שקלים, אבל צריך להכריע מה יש בתוכו, כי כשלא מקבלים הכרעה, כל תקציב המדינה הולך לשאת בתוצאות בהמשך השנה, ואנחנו הולכים לבזבז על זה זמן וכסף ומריבות פוליטיות שיעלו עוד זמן ועוד כסף ויאפשרו לא מעט סחטנות, אגב, לא לטובת מערכת הביטחון, בחלק מהמקרים, אלא פשוט סחטנות בשביל כל מיני פוליטיקאים, עסקנים שמחופשים לפוליטיקאים. התקציב הזה הוא לא התקציב האמיתי, וגם לא יהיה ניתן להבין אותו, כי יש פה גופים שנמצאים כרגע תחת חקירת משטרה, כמו החטיבה להתיישבות, שהיועץ המשפטי לממשלה המליץ שלא לתקצב אותם השנה, אבל בכל זאת משום מה הם מתוקצבים. אבל פירוט לאיפה עובר התקציב הזה? לא. כלום. לא מופיע. מי הולך לקבל את הכסף? לא מופיע. זה באמת דבר מופרע בעיני. כתוב פה בתוך דברי ההסבר, בתוך תקציב משרד ראש הממשלה – החטיבה להתיישבות עוברת עכשיו, בכלל, לאורי אריאל – אבל כתוב פה שהחטיבה "מטרתה לסייע למתיישבים, תיירות ותעשייה, פיתוח חקלאות, פיתוח מערכות תומכות, מינהלות תיירות, טיפוח יזמות". החטיבה להתיישבות, חברים, בשנה הקודמת העבירה 75% מהתקציב שלה להתנחלויות במקום לנגב ולגליל; העבירה עשרות מיליוני שקלים לעסקני הבית היהודי במקום להעביר לפריפריה. <מירב בן ארי (כולנו):> תגיד לה – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> למה לא להסביר לאיפה עובר כל שקל מהתקציב הזה, למה? <היו"ר שי פירון:> חברת הכנסת מירב בן ארי. <מירב בן ארי (כולנו):> כל הזמן אני שומעת "חטיבה להתיישבות". אני מציעה שתשאל את חיים ילין – – – למה אתה לא – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני מציעה שתבואי ותסתכלי בתקציב לפני שאת צועקת, כי, מירב, את, כמי שאני יודעת שאכפת לה משקיפות, הייתי מצפה ממך לבוא ולהסתכל על הנתונים. בבקשה. זה מאוד מאוד לא מקצועי, תסלחי לי. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> זה מאוד לא מקצועי. מאוד לא מקצועי. לבוא ולדבר פה על מספרים מבלי להסתכל על הנתונים? ואני יודעת שאת חברת כנסת מקצועית ולכן אני מבקשת ממך, תסתכלי על נתוני התמיכות שמופיעים באתר משרד האוצר ותראי לאיפה הכסף באמת עובר. כי אם חצי מיליארד השקלים של החטיבה להתיישבות היו עוברים באמת לפריפריה, אנחנו – מה שהיינו רואים היום בעוטף-עזה, ויודע את זה חיים ילין שלא יכול להגיב על הדברים, ומה שהיום היינו רואים שקורה בעוטף-עזה – היינו רואים פריחה ושגשוג ובנייה. ובמקום לראות את זה אנחנו רואים פריחה ושגשוג אך ורק בקרב עסקני ישראל ביתנו והבית היהודי. תסתכלו במספרים לפני שאתם מדברים, בבקשה, כי בסוף, הדבר הזה זה מספרים, וכדי לדבר על זה לא צריך להשתמש בדמגוגיה, צריך פשוט להסתכל במספרים. ואני רוצה, ברשותכם, להמשיך. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <היו"ר שי פירון:> חברי הכנסת, תודה רבה לכולכם. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> התקציב הזה – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> חברים, יש לנו לילה ארוך, כולכם תוכלו להגיד את דבריכם. אני מבקשת ומקווה שכולם יסתכלו על המספרים. אני רוצה, יש לי שתי דקות וחצי, אני רוצה להמשיך ולדבר. התקציב הזה הוא לא תקציב האמיתי, מפני שבתוך התקציב, בתוך התקציב, מופיעים סעיפים שכתוב עליהם לא פירוט ולא מידע, אלא המושג הזה "הסכמים קואליציוניים". למשל, סעיף בתוך תקציב משרד החינוך, שהוגדל בכ-600 מיליון שקלים, סעיף התמיכות בנושאי יהדות. אני מאוד הייתי רוצה לדעת, ומקווה שאת התמיכות האלה – ובהחלט חשוב מאוד לטפח את נושא היהדות – יקבלו מגוון הארגונים שפועלים בתחום היהדות, על כל הספקטרום של היהדות; גם הרפורמים, וגם היהדות החילונית, וגם מי שמפתחים את הפילוסופיה היהודית, כולם צריכים לקבל שווה בשווה. אבל מה, לא מופיע פה, בתוך תחום פעולת תמיכות בנושא היהדות, שום פירוט לגבי מי יקבל את הכסף. אנחנו, אגב, יודעים מפועלו של נפתלי בנט בשנים הקודמות מי כן יקבל; אנחנו יודעים שיקבלו את זה הרב רונצקי ומינהלת הזהות היהודית, ועוד הפעם עסקני הבית היהודי, שהמוטיב הזה כמובן חוזר. ומה כתוב פה, בדברי ההסבר של תקציב המדינה? כתוב – השינוי נובע מגידול בתקציבים קואליציוניים, בהתאם להחלטות הממשלה. ככה נראה תקציב, להגיד "תקציבים קואליציוניים"? חברים, באמת, זו פשוט בדיחה, כי התקציב הזה, הספר הזה, זה הסכם. זה חוזה בין המדינה לבין האזרחים. בחוזה הזה נמצאים כספי המסים של אזרחי ישראל. אזרחי ישראל עובדים קשה מאוד בשביל לתת את הכסף הזה למדינה, בתקווה שהמדינה בכסף הזה תדאג לביטחון, ותדאג לבתי-החולים, ותדאג לרווחה – – <מירב בן ארי (כולנו):> גם בחינוך, גם בבריאות. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – ותדאג שכל ילד בישראל יקבל זכות שווה לממש את הפוטנציאל שלו ולגדול להיות אדם עצמאי. האזרחים סומכים עלינו, על הכנסת ועל הממשלה, שבחוזה הזה תהיה טמונה הבטחה לעתיד יותר טוב בשבילם, לצמיחה אמיתית. זה החוזה. אבל מאחר שהחוזה הזה הרי ממילא נשבר, אנחנו – עכשיו כל אלו שיצביעו על החוזה הזה לא יודעים מה קורה בתוך החוזה. מה שכתוב בחוברות לא באמת משקף את החוזה. בעוד כמה שבועות ועדת הכספים כבר תתחיל לערוך שינויים בתקציב ולשנות 87% מהחוזה הזה ולהעביר עשרות-מיליארדי שקלים הרחק מתוך ההסכם. החוזה הוא הזה הוא לא חוזה תקין, הוא חוזה שקרי, ולכן צריך להצביע נגדו היום, ולכן צריך להתנגד לו. ולא, הסיפור הזה הוא לא רק כחלון – תפסיקו לגונן על – – – <מירב בן ארי (כולנו):> חצי מהתקציב זה בגלל המלצה של המחנה הציוני. תקראי את ההמלצה של המחנה הציוני – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – כמו שהסיפור הזה, אגב, היה לא רק לפיד, והסיפור הזה לא היה רק שטייניץ. שר אוצר אחרי שר אוצר אחרי שר אוצר יודעים טוב מאוד שהם פותחים את קופת המדינה לשחיתויות של עסקנים ושל פוליטיקאים שמעדיפים לדאוג לכיסם במקום לדאוג לציבור – – <מירב בן ארי (כולנו):> זה התקציב הכי חברתי שיש. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – ובמקום לבוא ולעשות רפורמה אחת במקום הכי חשוב, שזה – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני מבקשת ממך לדבר. את רוצה להגיב, תבואי להגיב פה בטעם ובנימוס. חבל על הצעקות, כי אף אחד לא שומע אותך כמו שצריך. בואי ננהל דיון רציני. <מירב בן ארי (כולנו):> סליחה, את לא יכולה להגיד דברים כאלה על תקציב שהוא כל כך חברתי. מאיפה את מביאה את הדברים האלה? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> מתוך המספרים הללו. חברתי, ההוצאה האזרחית בישראל – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אז אני מצטערת להגיד לך, תקראי את הרפורמות, תקראי את הרפורמות – – – <היו"ר שי פירון:> תודה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> ההוצאה האזרחית בישראל היא 30% מהתוצר, לעומת הממוצע ב-OECD, שהוא 43%. בעצם הוצאה נמוכה כל כך יש רק בדרום-קוריאה. אנחנו שניים ברשימה, מלמטה, מדרום-קוריאה. אם ההוצאה האזרחית בישראל לא תגדל, יוקר המחיה יעלה, לאזרחי ישראל יהיה פחות ופחות סיכוי להצליח לכסות את המינימום של ההוצאות שלהם, יהיה פה יותר ויותר אי-שוויון – אנחנו כבר מובילים באי-שוויון – יהיה פה יותר ויותר עוני, יהיו פה יותר ויותר ילדים שאין להם שום סיכוי בחיים. ואם את ממשיכה לדבר, וכולם ממשיכים להתווכח על איזה סלוגנים כאלה של "תקציב חברתי" – תתביישו, כי זאת השאלה כאן, זאת השאלה, ובזה היה צריך לטפל – – – <מירב בן ארי (כולנו):> את טועה ומטעה אם את חושבת שבגלל התקציב הרבה מדינות – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> תרשי לי לסיים את דברי. חברי, תקציב שמגיע בלי תוכנית עבודה אמיתית להתמודדות עם הפערים החברתיים – – <מירב בן ארי (כולנו):> זה לא בסדר, אלה פשוט דברים לא נכונים. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – לפתרון האי-שוויון, להקטנת העוני, ליצירת ניידות חברתית; תקציב שלא באמת דואג לאזרחי ישראל – הוא לא תקציב שאנחנו צריכים להצביע בעדו. והתקציב הזה, מעבר לזה שמדובר בשקר, כמו כל תקציב אחר שהיה פה בשנים האחרונות – זה לא עניין אישי – אבל זה דורש אומץ, להיפטר מהשקר הזה. זה דורש אומץ לבוא לתוך המשרד שלך, למשרד האוצר, ולעשות שם את השינוי הגדול, לנקות אותו מהפרצות האלה לשחיתות, להגיד: נגמר, אין יותר הסכמים קואליציוניים, מי שרוצה לבקש משהו בהסכם קואליציוני שיתכבד ויסביר, שקל-שקל, לאן הכסף הזה הולך, ואז, בבקשה, בשקיפות מלאה בתוך התקציב; ולהגיד: אין יותר העברות תקציביות, אלא במקרי חירום, אין דבר כזה שעשרות מיליארדים משתנים בהעברות תקציביות אחרי שהכנסת אישרה את התקציב הזה. אין. ואז נגמר; אין סחטנות פוליטית, אין יותר שיחות מסדרון שבהן אנשים – במסדרון, מאחורי ועדת הכספים – סוגרים דילים על 200 מיליון שקל, על מיליארד וחצי שקל שפתאום מקצצים מהביטוח הלאומי ומעבירים למשהו אחר שאף אחד בציבור לא יודע מהו. אין יותר דבר כזה. זאת הרפורמה שמנהיג עם אומץ היה עושה. <מירב בן ארי (כולנו):> סוף-סוף יש שר אוצר עם כל כך הרבה אומץ שהביא תקציב – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> זאת הרפורמה שהייתה דואגת באמת לאזרחי ישראל, כי היא הייתה שומרת על הכסף שלנו, ובשביל זה אנחנו נמצאים כאן. <מירב בן ארי (כולנו):> מי? מי? איזה שר הביא תקציב כל כך חברתי? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> המטרה של התקציב הזה היא לפעול לטובת אזרחי ישראל, זו המטרה שלו – – <היו"ר שי פירון:> גברתי, הוספתי דקה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – ולכן אנחנו נמצאים כאן, ולכן אנחנו נצביע נגד הלילה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני חושב שמכיוון שזה היומיים האחרונים – סוף מסלול. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אס"ק. <היו"ר שי פירון:> אתה רוצה להחליף אותי? <נחמן שי (המחנה הציוני):> א. כן, הוא רוצה. <היו"ר שי פירון:> אתה רוצה לבוא לשבת פה? אין לי בעיה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> לא לא, יהיה לי מספיק. <היו"ר שי פירון:> אין שר, נציג הממשלה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> זה מה שאני אומר, אין נציג. <מירב בן ארי (כולנו):> הוא כאן, השר פה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> איפה? איפה? <נחמן שי (המחנה הציוני):> אין שר, אין דין ואין דיין, אין כלום. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> הוא עכשיו נכנס. <נחמן שי (המחנה הציוני):> מי השר? <מירב בן ארי (כולנו):> הוא פה כל הזמן. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> אתה תדבר ואני לא אהיה פה? <נחמן שי (המחנה הציוני):> יש שר. כבודו של השר גבאי במקומו מונח, ידידי הטוב. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> בסדר, בסדר. <מירב בן ארי (כולנו):> זה לא עניין של קואליציה ואופוזיציה, הוא כל הזמן היה מולנו. <חיים ילין (יש עתיד):> אבל הוא היה רק בצד של הקואליציה. <מירב בן ארי (כולנו):> בצד של האופוזיציה, אם כבר. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אפשר? <היו"ר שי פירון:> בבקשה, אדוני, התחלנו. <נחמן שי (המחנה הציוני):> תודה, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר שי פירון:> חבר הכנסת פרי, אתה מוזמן עכשיו לעקוב – שאני קשוח בזמנים. <נחמן שי (המחנה הציוני):> פרי רוצה לראות את הזריחה בתל-אביב, זה כנראה העניין. <היו"ר שי פירון:> ואתה במבשרת. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, האם תמשיך לשבת בראשות הפורום הזה עוד הרבה ימים, או שזה – – – <היו"ר שי פירון:> לא לא, זו ישיבתי האחרונה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אז אני רוצה לברך אותך בהזדמנות זו, ולהודות לך, לומר לך שדברים לא נמדדים רק בזמן שמשקיעים בהם, אלא גם בהיקף ובתוכן, ובעניין הזה אני משוכנע, באמת, שתרומתך למערכת החינוך והדברים שעוררת שם דרך הפעילות שלך – לא תמיד סיימת, אבל זה גורלם של הפוליטיקאים בישראל – אבל יצרת את ההתרגשות ואת התכונה הרבה, ואני בטוח שחלק מהדברים יימשכו; חלק אולי ייפסקו, אבל זה לא משנה, במקום שהוא מאובן הרמת את האבנים, ועל כך אני מודה לך. יש לי שלוש נכדות היום במערכת החינוך, שם בדרגים, והן כבר נהנות עכשיו, אני מקווה, מפועלך. חברות וחברים, חברי הכנסת, חבל שמביאים את התקציב היום, זה מיותר לגמרי, כי תקציב כזה, מוטב היה שלא יבוא לעולם, אבל ידענו שכך יהיה, כי זה מה שעושים – את מערכת הבחירות מעבירים בהבטחות גדולות, ואז, כשיושבים ליד השולחן ומנסים לחשב, מתברר שהמציאות היא שונה לגמרי. זה תקציב עם הרבה שאלות ועם מעט תשובות. זה תקציב שלא מתמודד, או מתחמק מלהתמודד, עם בעיות היסוד של מדינת ישראל. ואם שואלים אותי מה בעיית היסוד מספר אחת שאני רואה מבחינה חברתית – זה העוני בחברה הישראלית; זו העובדה שאוכלוסייה גדולה כל כך, ובתוכה מספר עצום של ילדים, משוער כמיליון, חיים מתחת לקו העוני, ועל כך לא שמעתי, דווקא משר האוצר הזה, שאני לא חולק על כך שהוא אדם בעל מודעות חברתית, ורצון לעשות שינויים חברתיים, ואני מאמין לכל מילה שלו – שלא כמקובל אצל שרי אוצר, אני מאמין שהוא רוצה, אבל בפועל לא שמעתי איך הוא מתכוון להילחם בעוני במדינת ישראל; האם הוא יצליח בסוף הקדנציה שלו, שתגיע יותר מוקדם ממה שהוא מתאר לעצמו, האם הוא יוכל אז להצביע על כך שיש פחות אוכלוסייה ענייה, פחות ילדים מתחת לקו העוני? אפילו בציבור שקרוב ללבי, אוכלוסיית הגמלאים במדינת ישראל, שגם שם יותר מ-20% נמצאים מתחת לקו העוני, יש איזו תרומה מסוימת, של 500–600 מיליון שקל; אני לא מתעלם ממנה, זה בסדר וזה יפה, אבל זה בערך חצי ממה שהשר יאיר לפיד רצה כאן. חצי. הוא רוצה לתת מיליארד, כאן קיבלנו רק 600. אז אפילו בתחום הזה עשו בסוף פשרה על פשרה. מי שיקבל 200, 300, 400 שקל לחודש – זה יפה, זה עוזר, אבל זה לא יחלץ את האוכלוסייה הזאת, את אותם 20%, מתחת לקו העוני. נשארו הרבה שאלות שאין עליהן תשובה. למשל, כמה מדינת ישראל צריכה וכמה היא יכולה להקצות לסוגיית הביטחון, שהיא המתחרה הכי גדולה עם החינוך? כמה? אז אני מרוצה מאוד מזה שהחינוך הוא by far – לא by far, אבל הוא המרכיב הראשון, אבל השאלה היא כמה מדינת ישראל יכולה וצריכה להשקיע בביטחון. וכל שנה ההצגה הזאת חוזרת על עצמה: מתחילים במספר x, ובסוף השנה זה x פלוס. תמיד. אני אומר לכם, מה שאנחנו נאשר היום לא יישאר שם בסוף השנה, לא מפני שיחולו מהפכות כלשהן, כאלה ואחרות, אלא פשוט מפני שמטעים את כנסת ישראל, לא מביאים לה את התקציב האמיתי. והגיעה השעה, חברות וחברים, שהתקציב הזה באמת ייבדק כמו שצריך. אז אומרים: רגע, נחמן, למה אתה אומר את זה? הרי כבר עשו את זה, הנה, מינינו ועדה, מינינו ועדה, לקחנו אלוף מוערך, שגם הכיר את המערכת המדינית, נתנו לו כלים, חברים נוספים, אמרנו לו: צא לדרך, אנחנו אתך. אז הוא הגיש. יוחנן לוקר, אלוף בצה"ל, הגיש דוח. מה קרה לדוח הזה? אם אתם מסתכלים, אז הוא הצטרף אל עוד דוח אחד שקדם לו ואל עוד דוח אחד שקדם לו ואל עוד דוח, וככה הערמה הולכת וגבוהה, אבל אין שום דבר מאחורי זה. דוח לוקר נכנס ללוקר. הוא נגנז, הוא לא יהיה קיים יותר, ואנחנו נחזור לשיטת השוק הפרסי שמאפיינת תקציבי ביטחון במדינת ישראל: זה רוצה ימינה, זה רוצה שמאלה; בא ראש הממשלה, מיישר קצת את זה, מחפש איזה קו אמצע. כולם יוצאים מרוצים, מחייכים לעצמם, אומרים: קיבלנו יותר ממה שרצינו. והמילה האחרונה – אני רוצה להגיד, בשמם של תעשייני ישראל, בשמו של ידידי שרגא ברוש, שהוא אחד ממנועי התעשייה, אחד ממנועי הצמיחה: לא יכולה להיות יותר פסימיות מאשר זו שמשדרים היום אנשי התאחדות התעשיינים, ובראשם שרגא ברוש. גם פוגעים להם בתקציבים שנועדו לפיתוח, גם פוגעים להם בתקציבים שנועדו ליצוא. לא מעודדים את הצמיחה, לא מעודדים את הפריון. המשק הישראלי נכנס בהדרגה לקיפאון. זה לא מפתיע שיש ירידה ביצוא, ויצוא זה מנוע צמיחה. כי כשמייצרים יותר ומייצאים יותר המשק צומח. אז היצוא יורד. ויושבים שם, בבית התעשיינים – ועשיתי כמה וכמה פגישות אתם – אנשים טובים, אנשים שרוצים להניע את התעשייה, אנשים שרוצים לגייס עובדים, אנשים שמאמינים ביכולות של המשק הישראלי ורואים שאין השקעות יותר במשק הישראלי. ואם תשאלו את עצמכם מאין תבוא הצמיחה –היא תבוא מהתעשייה. היא לא תבוא מהתעשייה אם לא יהיו בה השקעות. את הבשורה הזאת, גם את הבשורה הזאת, התקציב לא מביא. תודה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לך. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. שש דקות גם לרשותך. ראית, יעקב? <יעקב פרי (יש עתיד):> שמתי לב. <היו"ר שי פירון:> שמת לב? <נחמן שי (המחנה הציוני):> זה לא חוכמה על חשבוני, כי אני תמיד במסגרת הזמן. <היו"ר שי פירון:> לא, אני מפחד מטלטולים. <קריאה:> – – – <יעקב פרי (יש עתיד):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר שי פירון:> בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מכובדי, השר, חברים, באמצע פגרה אנחנו באים לדיון כזה רציני וכזה מהותי, ועל הדרך דוחפים לנו – איך אפשר בלי? – כל מיני חוקים בשמות: טרור ואחרים, וצריך להתמודד עם כל זה. והדבר השני שבעיני מסמל את הממשלה הנוכחית: דיון תקציב שאמור לעצב את המדינה בשנתיים הקרובות, נמצאים בו בקושי חברת הכנסת בן ארי, שבאה כחומת מגן לשר האוצר, על שמאל ועל ימין, לא משנה מה נאמר. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> והשר, השר להגנת הסביבה, שיושב כנציג הממשלה שמחויב להיות במליאה. צר לי מאוד שאנחנו צריכים לקיים דיון כזה חשוב בהיעדר הקואליציה, במיוחד בהיעדר שר האוצר, שאמור לשבת ולשמוע. אבל מה לעשות, רוח המנהיג פועלת, וכולם מתיישרים לפי הרוח של המנהיג. ראש הממשלה ביבי נתניהו קבע את הדרך, וזהו, זו הדרך – להתעלם, לזרוק הצדה, וכולם מתיישרים. אחרת, יבואו חשבון. אני רוצה לנצל את הדקות שיש לי לדבר על הסוגיה של השביתה במערכת החינוך, בבתי-הספר הנוצריים. אני ישבתי כאן ושמעתי את שר האוצר, ולתומי, לכמה דקות שהקשבתי לנאום של שר האוצר, שהתייחס לסוגיה, הוא דיבר, למען האמת – דברים ששאלתי את עצמי: מה הוא עושה בכלל בממשלה של בנימין נתניהו? אני שמעתי, תראה – אני אקח כמה משפטים, אני אתמקד במשפט וממנו אני אתפתח. שר האוצר אמר: אני רוצה לראות ישראל שיש בה שוויון, חמלה וערכים חברתיים; יש חלש ויש מסכן ויש גר ויש אלמנה; יש קשר ישיר בין איפה אתה גר לבין ההשכלה שלך. תראה איזה משפטים, כל כך צודקים. הצדק החברתי צועק מכל פינה ומכל מקום. אבל כשאתה מעיין בתקציב, כשמדברים על בשורות, אני לא – עוד לפני שנתייחס למיקרו, זה לא הזמן, יהיה לנו מספיק זמן להתייחס למיקרו, אם בכלל שר האוצר יואיל בטובו ואכן יבוא לשמוע ולהתייחס. לפני כשבועיים היינו בישיבה עם שר האוצר ואמיר לוי, יושב-ראש אגף התקציבים, בעניין התקציבים וצמצום פערים בחברה הערבית, ושם, יושב-ראש אגף התקציבים אמר משפט והתייחס: אנחנו רוצים להשקיע בחברה הערבית מתוך אינטרס של win-win. כי הצמיחה במשק מחייבת אותנו להשקיע בחברה הערבית, כי כוח-האדם הצעיר נמצא שם. אז אני שואל עכשיו את שר האוצר: השביתה בבתי-הספר הנוצריים, שבעצם הכותרת היא "בתי-ספר נוצריים" והם בתי-ספר לכלל האוכלוסייה הערבית – בתי-הספר האלה, שיותר מ-87% מבוגריהם הם בוגרי אוניברסיטאות, אם בהיי-טק או בכל תחום אחר; בתי-הספר האלה – מה לעשות, זאת עובדה – מייצרים את התלמידים הטובים ביותר בחברה הערבית. וכשהשר בנט מבקש תוספת תקציב למתמטיקה כדי להגדיל את מנועי הצמיחה, ומצד שני מבתי-ספר ערביים שמייצרים לו את התלמידים הטובים ביותר הוא ממשיך להתעלם – אני לא מצליח להבין איך המתמטיקה מסתדרת. איך המתמטיקה מסתדרת? הרי התלמידים הערבים יוצאים ברובם הגדול מבתי-הספר האלה, לא מבתי-הספר הממלכתיים. משם. הטובים, הרופאים, עובדי ההיי-טק, אחוזי הבגרות הגבוהים, יוצאים משם. מנועי הצמיחה שאתם מדברים עליהם יוצאים משם בחברה הערבית. איך אתם מדברים על צמצום פערים והשקעה בחברה הערבית וגיוס ואיתור מנועי צמיחה חדשים, ובמקביל אתם אטומי אוזניים לאוכלוסייה שכל מבוקשה: אנחנו רוצים להיות חלק ממערך החינוך? כשמדברים על סייעת שנייה – הם לא נמצאים; כשמדברים על צפיפות בכיתות – הם לא נמצאים; כשמדברים על דמי מחלה – הם לא נמצאים. איך תייצר מנועי צמיחה? איך תייצר כוח-אדם? אני פונה לכל חברי הכנסת, לכל חברי הבית ולשר שמקשיב: מנועי הצמיחה נמצאים שם בחברה הערבית, לא בחינוך הממלכתי. אתם לא מפנימים? אני מודע לזה. 30,000 תלמידים, 90% מהם אקדמאים. אין אחוז, אין אח ורע בחברה היהודית לאחוז כזה. אלו הנתונים, אדוני. אני, למען האמת, ידידי השר – אומרים בעברית: היוצא אל מרחביך, אל נא תזניח את נתיניך. אז יצא בחלקי לתת נאום, שזה – הבנתי שזו הפעם האחרונה שאתה יושב-ראש המליאה, אז מגיעה לי איזו חצי דקה על הדרך. אז לפני שאני – – – <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> דקה? <קריאה:> – – – יש לו דקה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן. אז אני – כן. תודה. אז מה שאני אומר: מדברים על מנועי צמיחה, מדברים על צדק חברתי. אני פונה אליך, אדוני השר: אתה אמרת כאן – אתה מכיר את שר האוצר. אתה מהיום הראשון, רגליך ורגליו ביחד לגבי המצב ולגבי תפיסת העולם. ושר האוצר אמר שהתקציב הוא תפיסת עולם. אני פונה אליך, בשם 30,000, בשם המצטיינים שבחברה הערבית: אנא מכם. וזה כסף קטן, כסף שיחזור לכולנו – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> – – – שר האוצר שהוא שם את הכסף לעניין. אתה עכשיו מדבר לטלוויזיה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, אני לא מדבר – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> אתה הרי יודע שהוא עושה את זה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אגיד לך מה: בוא נכבה את המסך. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> הרי אתה יודע שהוא עושה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הכול אצל שר האוצר. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> אי-אפשר לכבות את המסך. אפשר לכבות את הבניין, לא את המסך. זה לא יקרה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> אתה הרי יודע את זה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה יודע את זה? אז אני מבקש מכם שתתייחסו לזה – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> – – – <היו"ר שי פירון:> גם הדקה עברה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – כאל בשורה, בשורה לאנשים שנמצאים שם – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> אני יודע – – – לקח את זה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – אבל הם בבית הזה. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> – – – "צוות 120 הימים". מה אתה רוצה ממנו? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני לא מדבר על "צוות 120 הימים", אני מדבר על החינוך. אני מדבר על החינוך, אדוני. תודה. <היו"ר שי פירון:> אדוני, תודה רבה. חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה. אדוני השר, חברת הכנסת מיכאלי ממתינה לך. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני אצטרף לנפרדות ולנפרדים ממך, ואני אברך אותך, כי ככל שהשתבחנו בך, אני בטוחה שסוף זה תמיד התחלה של משהו נפלא אחר שתלך לעשות – – <היו"ר שי פירון:> תודה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – ולהביא תועלת מהרוח הנפלאה שלך בכל מקום שתגיע אליו. אז בהצלחה רבה. <היו"ר שי פירון:> תודה, תודה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> חברי וחברותי חברות הכנסת, יום חגיגי היום, מה יש לומר? הממשלה מביאה את התקציב לכנסת, תמיד יום חגיגי. בכל זאת, זאת ההצהרה הכי משמעותית שממשלה עושה. כמו שאמר פה שר האוצר, בצדק, תקציב הוא קודם כול ערכים. אלא שבתקציב מתברר אם כל ההצהרות הגדולות ממומשות בשקלים, בסעיפי תקציב, בתוכניות, או שהן היו מילים ריקות. ממשלת נתניהו וכחלון הגדילה את הציפייה לתקציב הזה אפילו עוד יותר, כי היא העבירה את כל 2015 בלי תקציב כדי שלשנת 2016 באמת יהיה תקציב עם רפורמות, שמטפל בכל הבעיות הקשות של האזרחיות והאזרחים במדינת ישראל. חודשים חיכינו, כססנו ציפורניים, שונו פה חוקי-יסוד כדי שיעבור התקציב המיוחל. והנה, התקציב החדש, תקציב ראשון של האיש שנבחר לשר אוצר על כנפי ההבטחות החברתיות שלו לטובת הציבור – התקציב הזה מונח לפנינו, והוא ממש לא מקיים את ההבטחות. נכון, אין בו מי יודעת מה גזירות, אבל הגזירה הכי קשה שיש בו היא שלרוב הציבור פשוט אין בו פתרונות. חברותי וחברי, צריך לשים את זה על השולחן. הבעיה החברתית-כלכלית הכי גדולה בישראל היום היא שהשכר נמוך מדי. חצי מהעובדות והעובדים במדינת ישראל, חברות וחברים, מרוויחים ומשתכרים, מרוויחות ומשתכרות, פחות מ-6,000 שקל בחודש. מתי בפעם האחרונה ניסית לחיות מ-6,000 שקל בחודש, אדוני שר האוצר? 15 שנה השכר הריאלי במדינת ישראל לא עלה; 15 שנה שהעובדות והעובדים מקבלות ומקבלים את אותו שכר ריאלי בזמן שהמחירים ממשיכים ועולים. מה עושה התקציב שלך, אדוני שר האוצר, כדי להעלות לציבור את השכר? שום דבר. אפס מוחלט. קוראים לזה יוקר המחיה. כולנו יודעות ויודעים שמספר המשכורות החודשיות שנדרשות לרכישת דירה בישראל עלה מ-103 – מספר מטורף בזכות עצמו – בשנת 2008 ל-140 משכורות היום. זה ללא ספק מעיד על העלייה המטורפת במחירי הדיור, אבל זה מעיד לא פחות על הקיפאון בשכר, על האופן שהשכר שלנו כל הזמן הזה לא עלה בשקל אחד. ההבטחות שלך, אדוני שר האוצר, היו לספק דירות ולהוריד את המחיר שלהן. בשביל זה נבחרת. אנשים האמינו לך. אבל התקציב שלך, אדוני שר האוצר, לא מקיים. אפילו שר השיכון שלך אומר בפה מלא שהוא לא מוריד את מחיר הדירות. ההוצאה הפרטית על חינוך עלתה בין 2009 ל-2013 ב-3,183 שקלים לתלמיד בשנה. גם ההוצאה הפרטית על בריאות קפצה – 730 שקל יותר בשנה ממה ששילמו ב-2010. השכר בזמן הזה לא עלה בשקל אחד. חצי מאלה שיש להם בכלל שכר, הוא לא מגיע ל-6,000 שקל. איך אתה מציע להם ולהן, אדוני שר האוצר, להסתדר? מה אתה מציע להם? איך הן אמורות ואמורים לשלם את ההוצאות האלה, ומה אתה מציע להם ולהן כדי שבשנה הבאה המצב שלהם יהיה יותר טוב? שום דבר. אפס מוחלט. אדוני שר האוצר, אתה מקשיח את התנאים לקבלת דמי אבטלה לצעירות וצעירים. שים לב: ברוב חלקי הארץ אתה לא מספק להם ולהן שום מקומות עבודה איכותיים, שבהם יש להם באמת סיכוי להשתכר שכר הולם. את בעלי ובעלות התואר הראשון והשני בפריפריה אתה שולח להיות מקסימום אחראי משמרת ב"ארומה" או ב"בורגר ראנץ'". ככה גם אין צמיחה, גם הפריון נשאר ברצפה, ובעיקר השכר, אדוני שר האוצר – השכר שהם יוכלו להשתכר נשאר נמוך, נמוך מדי. ומה אתה עושה כדי לשנות את זה? שום דבר. אפס מוחלט. רק לפני חודש חתמת, אדוני שר האוצר, על הסכם חגיגי עם ההסתדרות, והבטחת לקלוט את עובדות ועובדי הקבלן. הסכם נפלא, צעד מבורך בדרך להפסיק את העבדות המודרנית, העסקה קבלנית נצלנית בשכר נמוך מדי. אבל בתקציב שלך אתה מקפיא את תקני כוח-האדם במגזר הציבורי. איך זה מסתדר עם ההבטחה שלך? אתה משאיר את השכר של מאות-אלפי בני-אדם ובנות-אדם ברצפה. מה אתה עושה בשבילם ובשבילן? שום דבר – – – <מירב בן ארי (כולנו):> היחיד – – – עובדי קבלן – – – דברים שהם לא נכונים – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אני שיבחתי את ההסכם הזה. <מירב בן ארי (כולנו):> את שיבחת, נכון – – – <היו"ר שי פירון:> חברת הכנסת מירב בן ארי – – – <מירב בן ארי (כולנו):> כי כל מה ששומעים זה רק – – – <היו"ר שי פירון:> את באמת רוצה שאני אקרא אותך לסדר? <מירב בן ארי (כולנו):> לא, חס וחלילה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> חברת הכנסת מירב בן ארי, אני אחדד ואחזור: ההסכם הוא הסכם מבורך ונפלא, אבל כשביד אחת אתה חותם על ההסכם הזה וביד השנייה מקפיא את התקנים בשירות הציבורי, המשמעות היא קליטה של עובדות ועובדי קבלן חדשים. אי-אפשר להתעלם מהעובדה הזאת. אדוני שר האוצר, בתקציב שלפנינו אתה מקצץ בייעוץ ובסיוע לעסקים קטנים. אלפי עסקים קטנים ובינוניים נסגרים בישראל מדי שנה. השכר של חלק לא מבוטל מהעצמאיות והעצמאים בישראל נמוך עוד יותר מזה של השכירות והשכירים, ואתה מקצץ להם את הסיוע? בניגוד להבטחות שלך, גם דמי אבטלה לעצמאיות ועצמאים לא נמצאים בתקציב הזה. לא נמצאים בתקציב הזה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אז מה אתה עושה כדי שעצמאיות ועצמאים ועסקים קטנים יוכלו להתפרנס בכבוד? שום דבר. אפס מוחלט. 15 שנה, חברות וחברים, 15 שנה שהשכר הריאלי במדינת ישראל לא עלה. חצי מהעובדות והעובדים משתכרים פחות מ-6,000 שקלים בחודש, וזה לפני שדיברנו על העוני, אדוני שר האוצר. 12.5% מהמשפחות העובדות חיות מתחת לקו העוני. 24% מהמשפחות עם מפרנס או מפרנסת אחת ו-6% מהמשפחות עם שני מפרנסים מתחת לקו העוני. ומה אתה עושה כדי לצמצם את העוני, אדוני שר האוצר? חבר המפלגה שלך, חבר הכנסת אלי אלאלוף, עמד בראש ועדה שנתנה המלצות מאוד ברורות מה צריך לעשות כדי להתמודד עם העוני. ומה מתוך ההמלצות האלה נמצא בתקציב שלך? <היו"ר שי פירון:> חברת הכנסת מיכאלי. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> העלאה מביכה של 40 שקלים בהבטחת הכנסה למספר זעום של קשישות וקשישים. מה אתה עושה כדי לצמצם את העוני, אדוני שר האוצר? שום דבר. אפס מוחלט. <מירב בן ארי (כולנו):> הוא היחיד – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תקציב, חברות וחברים, הוא הצהרה על ערכים. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <היו"ר שי פירון:> חברי, חברותי. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> בתקציב הזה יש כמה צעדים סבירים שהם בקושי פלסטר, חצי אקמול, הרבה צעדים גרועים, אבל הבעיה הכי גדולה בתקציב הזה, חברות וחברים, היא מה שאין בו – אין בו תשובות לאזרחיות והאזרחים במדינת ישראל – – <היו"ר שי פירון:> חברת הכנסת מרב מיכאלי, אני – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – אין בו תשובה לאזרחיות ולאזרחים שעובדות ועובדים מאוד קשה ולא מצליחים להתקיים. משפט אחרון, ברשותך. <היו"ר שי פירון:> אתן לך. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה. אין בו טיפול בבעיה של השכר, אין בו יצירה של מקומות עבודה. המחירים ממשיכים לעלות והשכר הריאלי ממשיך לרדת. בבור הענק הזה שנפער בין שני החלקים האלה, הציבור הישראלי נופלת ונופל, והתקציב הזה לא עושה שום דבר כדי לתפוס אותו. תודה רבה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> בגלל זה הגיע השר הזה. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. חברתי היקרה חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה. חברות הכנסת טלי פלוסקוב ומירב בן ארי, תתכוננו שוב. בטח יהיה לכן מה לומר. <קריאה:> – – – <היו"ר שי פירון:> אני רואה, אני רואה. צמד רעים. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – לפרגן – – – <היו"ר שי פירון:> אין לזה מילה בעברית. אין תרגום למילה פרגון בעברית. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – שום דבר לא טוב. <היו"ר שי פירון:> אין תרגום למילה פרגון בעברית. אם את רוצה להציע לי, תודה. בבקשה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אנחנו מפסידים את אחד מחברי הכנסת המקסימים, הטובים, האיכותיים, וגם את אחד מיושבי-ראש הכנסת שידע תמיד לדבר בנועם ולהרגיע, ואני מאוד עצובה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> זה משהו שאנחנו נסכים אתך. <מירב בן ארי (כולנו):> כן. <יעל גרמן (יש עתיד):> חברי השר, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לברך את שר הבריאות החדש, חבר הכנסת ליצמן, ולאחל לו הצלחה מכל הלב בתפקידו. אני שמחה שהעתירה שלנו, של יש עתיד, הביאה סוף-סוף לשילובה של יהדות התורה בממשלה. זהו מהלך ערכי וחברתי, והגיע הזמן שיקרה, ואנחנו גאים שהוא קרה. שמחתי גם לגלות שמתוך הרפורמות שהממשלה מתכוונת להעביר היא אימצה שתי רפורמות חשובות מאוד שאנחנו קידמנו וניסחנו: את רפורמת המזון, מה שכולם קוראים רפורמת הקורנפלקס, שבשנת 2014 נעשה בה טוויסט מאוד מאוד רציני, והיא היום באמת בדמותה של הרפורמה שאנחנו חשבנו עליה; ושמחתי מאוד לראות שלמרות כל מה שנאמר, שר הבריאות אימץ את ההמלצות של הוועדה שעמדתי בראשה, ואני רואה שגם נושא הסדר החזר נכנס לחוק ההסדרים וגם האחריות הכוללת של בית-החולים למטופל – שני עקרונות מאוד מאוד חשובים שנכנסו לחוק ההסדרים, ואני מברכת על כך מכל הלב. <היו"ר שי פירון:> אנחנו עוד נחשוב שיש תיאום בין שניכם. <יעל גרמן (יש עתיד):> אולי, יכול להיות. עם זאת, חבל מאוד שהשר החדש מתחיל את הקדנציה שלו עם תקציב כזה למשרד הבריאות. בכל מקום אנחנו שומעים על הבטחות לקיצור תורים, שומעים הבטחות על כך שנגמרה הבעיה עם מכשירי ה-MRI וההמתנה הארוכה להם. אז הסתכלתי בתקציב וניסיתי לראות היכן באמת יש פתרונות לכל ההבטחות האלה. לא הספקתי לנתח את כל התקציב של המדינה, אני עוד אעשה זאת – קיבלתי את זה רק ביום חמישי ובאמת לא הספקתי; כן הספקתי לשבת ולנתח את תקציב הבריאות. אם כן, בתקציב 2015 שאנחנו גיבשנו, ואפילו העברנו בקריאה ראשונה, עמד תקציב משרד הבריאות על למעלה מ-28 מיליארד ש"ח. כשדיברנו על קיצור תורים הקצינו לנושא מיליארד ש"ח בתקציבי 2015 ו-2016. כמה לדעתכם יש בתקציב הנוכחי לקיצור תורים? 100 מיליון. כמה לדעתכם יש בתקציב הנוכחי לפתרון בעיית חדרי המיון המאוד-מאוד אקוטית? זמני ההמתנה שם הם בלתי אפשריים. עוד 100 מיליון. כלומר, מדובר על 200 מיליון במקום מיליארד ש"ח שהיו יכולים כבר להיות בבתי-החולים ובאמת לפתור הן את בעיית התורים הארוכים לניתוחים והן את בעיית זמני ההמתנה הבלתי-אפשריים במרכזים לרפואה דחופה ובחדרי המיון. ולגבי ה-MRI, שמעתי כל כך הרבה על MRI, ובאמת שמחתי, שמחתי ובירכתי על כך שסוף-סוף התורים הארוכים לבדיקה כל כך חשובה כזאת יתקצרו, ורציתי למצוא את התקציב. חיפשתי ומצאתי – 60 מיליון ש"ח לפתרון בעיית ה-MRI. <היו"ר שי פירון:> 60 מיליון. <יעל גרמן (יש עתיד):> 60 מיליון. <היו"ר שי פירון:> אמרת "מיליארד". <יעל גרמן (יש עתיד):> 60 מיליון – אה, זה היה מהרהורי לבי. <מירב בן ארי (כולנו):> זה החלום. <יעל גרמן (יש עתיד):> מהרהורי לבי, בדיוק. 60 מיליון. עכשיו, לסבר את האוזן, שר האוצר ואנוכי – בקדנציה הקודמת אנחנו אישרנו, בשנת 2014, חמישה מכשירי MRI לפריפריה, והקצינו לכך 75 מיליון ש"ח. זאת אומרת ש-60 מיליון יספיקו לפחות, או בערך, לארבעה מכשירים. וככה מתכוונים לפתור את הבעיה? עם עוד ארבעה מכשירים, כאשר חמישה מכשירים כבר עברו? אבל בואו נסתכל על סך התקציב, וכאן נמצא התרגיל הגדול של ממשלת ישראל. מדברים על תוספת, כך מספרים לנו. אז כאמור, תקציב 2015 שאנחנו העברנו בקריאה ראשונה עמד על למעלה מ-28 מיליארד. כידוע לכם, לכל תקציב יש לאחר מכן, במהלך השנה, שינויים ותוספות, שלא לדבר על כך שצריך גם להתאים אותו למחירי 2015. ההתאמה היא עוד 200 מיליון, התוספות בוודאי היו עוד יותר. יש להניח שבסוף 2015 התקציב היה עומד על למעלה מ-29 מיליארד ש"ח. כמה מעבירים בשנת 2015? אני אספר לכם: 27 מיליארד. בתקציב 2016 מעבירים 29 מיליארד ש"ח. אז אתה מבין את זה, ברוך? אתם מבינים את זה, חברים? אני רוצה לחזור ולהבהיר: מה שצריך היה לעבור ב-2015 יעבור אולי ב-2016. למעשה, הממשלה גזלה מהציבור שנה שלמה של שירות במערכת הבריאות. 29 מיליארד ש"ח שהיו אמורים להיות ב-2015 מאושרים ל-2016. בניתוח תקציב הבריאות ניתן לראות במפורש איך למעשה גזלו מציבור בישראל שנה שלמה של בריאות, ותקציב שהיה צריך להינתן ב-2015 יהיה רק ב-2016. זאת, בעיני, חברים, הונאה. במיוחד כאשר מנסים להציג זאת כתוספת לתקציב. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה, וגם תודה על העמידה בזמנים. חבר הכנסת איתן ברושי, אתה מוזמן לשאת דברים. גם לרשותך שש דקות, בבקשה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זה לא מקרה ששר האוצר בחר להתעלם מהחקלאות ומההתיישבות בדברי הפתיחה שהוא נשא כאן לא מזמן על התקציב שבאחריותו. כפי שהוא אמר: 100 ימים הוא שוקד על תקציב, אחרי ששנה, ב-2015, לא היה תקציב, נגרם נזק גדול, והוא לא מצא לנכון להתייחס – אדוני השר – הוא לא מצא לנכון להתייחס לחקלאות ולהתיישבות. ממשלה שרוצה ליישב את הארץ כולה, מהים עד הנהר, לא מתייחסת למה שיש ביניהם וגם למה שקורה שם. אז הוא לא התייחס. אני רוצה להתייחס. קודם כול, על מה אנחנו מדברים? אנחנו מדברים על למעלה מ-800,000 תושבים שמתגוררים בקרוב ל-1,000 כפרים במרחב הכפרי שכולל מושבים, קיבוצים, יישובים קהילתיים, כפרים ערביים ויישובים נוספים; אנחנו מדברים על 30 מיליארד שקל ייצור בחקלאות. כידוע, התעשייה היא ענף חזק בהתיישבות. אני מדבר על חקלאות כרגע, 18 מיליארד מהצמחים ו-12 מיליארד מענף בעלי-החיים; ואנחנו מדברים מתוכם גם על 5-4 מיליארד שקל יצוא. כלומר, מדובר פה על ענף כלכלי, לא ענף שתלוי ברווחה, לא עושים אתו חסד. התקציב ל-2015–2016 הוא בעל חשיבות רבה ויש לו השפעה ארוכת-טווח. הוא בוודאי תקציב שינחה את הממשלה לכל אורך ימיה, ואנחנו יודעים שזה יותר משנתיים. לכן כל כך חמור שאין בו בשורה וצמיחה, ובעיקר יש בו מכה קשה להתיישבות ולחקלאות. יוקר המחיה – שאנחנו עסקנו בו בשנים האחרונות, ויש פה לא מעט חברים שטיפלו בזה אישית בכנסת – האוצר יצר הטעיה מכוונת בכך שהוא הטיל את האחריות על כתפי החקלאים, ולא על המתווכים ולא על הסוחרים ולא על הממשלה עצמה, שלא מצאה לנכון עד רגע זה לחוקק את החוק שיקבע את גבולות יוקר המחיה. אנחנו, ההתיישבות, סובלים מכך פעמיים: פעם אחת בנושא המזון הטרי והחקלאות, ופעם שנייה – כאילו חסרה קרקע לבנייה, ואנחנו, אלה ששומרים על המדינה ועל גבולותיה, אשמים בכך. צריך לומר פה ברור: שני המשאבים העיקריים, המים והקרקע, הם בבעלות ובאחריות המדינה, ומה שנעשה בהם זה קודם כול באחריותה. אני רוצה לומר שהשאלה שהממשלה הזאת צריכה להכריע בתקציב שהיא מביאה היום ובגזירות שהיא גוזרת – והיא גוזרת גזירות על החקלאות – השאלה היא אם תהיה כאן חקלאות של חקלאים או חקלאות של חוואים; האם זאת תהיה חקלאות של מתיישבים או שזאת תהיה חקלאות של טייקונים. אנחנו עם שהיה עם של צוענים וסוחרים ועבר מהפכה של מעל 100 שנה כדי לחזור להיות עם נורמלי של עובדי אדמה ויושבים על הקרקע, עם של יצרנים ולא של מתווכים. והנה, הממשלה הזאת מצאה לנכון לתת לסוחר, לרמי לוי, להדליק משואה – פורץ דרך, אדם שקונה בזול ומוכר ביוקר – ואני מתווכח אתו כרגע, ובאותה עת משפילה את החקלאים ואת היצרנים. זאת ממשלה שאיבדה את דרכה, זאת ממשלה שמאיימת על המפעל הציוני, אם תרצו – על הסטרט-אפ הראשון שלנו, הקיבוץ והמושב. באנו להיות עם נורמלי, אבל פגשנו ממשלה שאיננה מבינה, בוודאי לא כמו באירופה, את החשיבות של החקלאות וההתיישבות, התמיכה והסיוע. ואמרתי לחקלאים, גם היום בשדולה בכנסת, שמי שרוצה לקבל כמו באירופה בתנאים של הממשלה הזאת, צריך להתנהג כמו חקלאי צרפת. ואכן, החקלאים נערכים גם למשבר יזום בתוצרת טרייה, כי פקידי האוצר, את זה לא יודעים לעשות – להביא חלב וביצים לשוק כל יום. אני חושב שאנחנו צריכים לומר פה עוד דבר לשר האוצר, שאני מניח שינסה ללמוד מה נאמר פה, כי לא כל החוכמה היא אצל פקידי האוצר. הם, דרך אגב, דוגמה לקבוצה שמעולם לא שילמה מחיר על הטעויות שלה, ויש כאלה רבות. קיצוץ רוחבי הוא דבר מזיק; הוא קודם כול פוגע בקטנים ובחלשים. חוק ההסדרים, שנולד בחטא, ויושב-ראש הכנסת והיועץ המשפטי מסבירים מדוע הוא לא תקין, בסופו של דבר הוא מונח על שולחננו, ובתוכו יש שתי רפורמות. תראו, האוצר ופקידיו – וכחלון באמת פחות מבין בנושא החקלאות, אף שהוא גדל בקיבוץ גן-שמואל, והוא זוכר את זה לטובה – האוצר ופקידיו רוצים שני דברים להעלים: האחד – את התכנון, והאחר – את המכסים וההגנה על תוצרת הארץ. אלה הם שני מרכיבים שהם תנאי לחקלאות מקומית, גם בענפים שאין בהם מכסות, כי חקלאות היא לא חולצות, חקלאות היא ענף רגיש, ולא כולם, כולל בבית הזה, מבינים שזה לא אפשרי לנהל את זה בכללים רגילים. הטיפול בענף הצאן נועד לאיים על ענף הרפת והחלב, שהוא ענף מרכזי בהתיישבות, וחלים עליו כללים של מכסות ותכנון. וענף הפטם – זאת הטעיה, ואנחנו נציג את המספרים. האוצר זורה חול בעיניים. הוא נאחז בענף הפטם, הפך אותו לרפורמה יותר מהגז. על הגז אי-אפשר לקבל החלטות, ועל הפטם הם הולכים נגד החקלאים החלשים. מי שייפגע זה קודם כול המשק המשפחתי. ראינו שאחרי רפורמת לוקר נסגרו עשרות רפתות פרטיות; עכשיו ייסגרו גם לולים. אני חושב שזאת הטעיה, היקף התקציב שיכול להיחסך בעניין, אבל דבר אחד ברור: אי-אפשר בלי תכנון, אי-אפשר בלי החיבור של המגדלים והמשווקים ובעלי המשחטות. ואני אומר פה לממלא-מקום יושב-ראש הכנסת: זה דבר שלא ייעשה. לפני תקופה לא ארוכה סוכם על הפטור מההגבלים העסקיים. באים פקידי האוצר, שהפסידו אז בדיון, ומחזירים אותנו אחורה. אני קורא מפה לחקלאים שלא להיכנס להידברות עם משרד האוצר ועם הממשלה עד שלא יחליטו להעביר את הרפורמות בנוהל מקובל, ולא דרך חוק ההסדרים. ואני רוצה לומר איך עוד שר האוצר תוקע את ההתיישבות, וגם את היישובים בפריפריה – אדוני השר הנוכח פה. כידוע, בג"ץ צריך לטפל בהטבות. הנה הממשלה החליטה להימנע מהחלטות, וגם לא תקצבה, לא בתקציב ולא בחוק ההסדרים. <היו"ר שי פירון:> אנחנו נסיים בזמן. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> עוד משפט. <היו"ר שי פירון:> משפט אחד. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> לכן אני אומר פה שב-1 בדצמבר מסתיים עידן ההטבות. הבג"ץ הטיל על הממשלה. תראו, ממשלה שנועדה למשול בורחת מהחלטות. היא לא הביאה את זה, לא בתקציב ולא בחוק ההסדרים, ואזורים כמו הערבה הדרומית, התיכונה, ערד, בית-שאן וחצור-הגלילית ייפגעו מייד מחוסר יכולת המשילות של ממשלה, שמזה היא בורחת. לסיכום, אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, שאין ציונות בלי התיישבות, וזאת ממשלה שהציונות נישאת מגרונה ללא סוף. גם אנחנו לא צריכים שיעורי מולדת. אין התיישבות בלי המתיישבים, ואין חקלאות בלי החקלאים; אין מדינה בלי מושבים ואין קיבוצים בלי חקלאות. ואני אומר שכרגע זה מוסכם – – – <היו"ר שי פירון:> חבר הכנסת ברושי, אנחנו נסחפים. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> עוד משפט – אחרון. מה שאמרתי, לפי דעתי מוסכם על כולם, אבל בהצבעה נראה שהרוב מצביע נגד ההתיישבות, נגד החקלאות בכל רחבי מדינת ישראל. אני קורא לכם להתעשת ולהוריד את הנושאים של הרפורמה בחקלאות מסדר-היום. תודה. <היו"ר שי פירון:> לא ייאמן, חברת הכנסת בן ארי, עכשיו תורך. מי יפריע למירב בן ארי? <קריאה:> יאללה, בואו נפריע. <היו"ר שי פירון:> יאללה. <קריאה:> תן לה שתי דקות נוספות – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא נכון, לא נכון, לא מדויק. <מירב בן ארי (כולנו):> לפחות מישהו מהקואליציה. <היו"ר שי פירון:> אדוני סגן יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יואל חסון, חברת הכנסת בן ארי ביקשה שרק אתה תהיה היושב-ראש כשהיא מדברת. בוא. <מירב בן ארי (כולנו):> רגע, אדוני היושב-ראש, אני רק רציתי להגיד משהו לך: אני אומנם צעירה פה ולא זכיתי, אבל ממה שזכיתי להכיר, אני ממש מתחברת למה שחברת הכנסת גרמן אמרה. אני מצטערת שאתה עוזב. <היו"ר שי פירון:> תודה רבה. <מירב בן ארי (כולנו):> לא נהנינו ממך מספיק. אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת – רגע, חבר הכנסת רוזנטל, שתספיק – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא, אני רק חוזר למקום שלי כדי להפריע לך. <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת בן ארי, אני פשוט מבקש להצטרף לדברייך על סגן היושב-ראש פירון – לאחל לך הצלחה בהמשך דרכך. <מירב בן ארי (כולנו):> בהצלחה. אני גם יודעת שאתה בטוח תצליח, כי אתה הולך להיות מנהל בית-ספר וכאלה. חברי וחברותי חברי הכנסת, התקציב המובא בפניכם, למרות כל הטענות ששמעתי כאן, הוא תקציב חברתי, והוא תקציב שמשרת את החברה. חבל שאתם לא רואים את זה, אבל כדי להאיר את עיניכם, אני אומר כמה דברים. מעבר לקיצוץ שדיברתם עליו, שבאמת במספרים הוא 3.3, צריך לזכור שיש גם 23 מיליארד ש"ח להרחבה ולגידול של תקציבי החינוך, הבריאות, הרווחה וכאלה. לגבי חוק ההסדרים והחוק שהתייחסתם – במחשכים – אני רוצה להזכיר לכם שחוק ההסדרים הגיע עקב משבר, משבר ברמה כזאת, שאם לא היה נחקק חוק ההסדרים כנראה ב-1985 כל שכר העובדים היה נשחק. אני רוצה לתת לכם קצת מההיסטוריה של חוק ההסדרים. ב-1991 חוק ההסדרים פתח את המשק לתחרות ממזרח אסיה, וכך הוא הוריד את מחירי הטקסטיל והאלקטרוניקה. חולצה שעלתה 200, היום היא עולה 50; במקום שטלוויזיה תעלה 4,000, היא עולה 1,200. זה נורא שאין תחרות, נכון. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – לדבר על הרס התעשייה הזאת. זה הרס התעשייה. <מירב בן ארי (כולנו):> מביאים מסין, פוגעים בתחרות, נכון, אבל מה לעשות, לאזרחי ישראל זה יותר טוב. ב-1987 הוא אפשר את ביצוע הרפורמה – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> כן, לאזרחי ישראל אין עבודה, אין מפעלים. <מירב בן ארי (כולנו):> – – בביטוח רכב חובה, שחתכה בחצי את המחיר של הביטוח – טוב לאזרחי ישראל. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא טוב לאזרחי ישראל, חברת הכנסת בן ארי. <מירב בן ארי (כולנו):> סליחה, בזכות חוק ההסדרים – שורה ארוכה של רפורמות בתחום התקשורת, כמו הגדלת מספר חברות הסלולר, מעבר קל מחברה לחברה, ניידות של מספרים – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> גם לא כל הפרטה היא חיובית. <מירב בן ארי (כולנו):> – – כל זה בסוף הוריד את הסכום לאזרחי ישראל. אם לא, אם לא היה חוק ההסדרים, אני מצטערת, יכול להיות שזה לא היה קורה. אולי זה היה קורה בהסדר חקיקה רגיל, הכול יכול להיות. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מירב, את צריכה לענות על השאלות האלה בדיוק כמו ששר האוצר צריך לענות על השאלות האלה. <מירב בן ארי (כולנו):> ההתנגדות הזאת לחוק היא – כל אחד לפי איפה שהוא נמצא הוא מחליט אם הוא בעד החוק או אם הוא מתנגד לחוק. ההתנגדות הזאת לחוק תמיד מגיעה מחברי כנסת שרואים הכול הפוך. כל חברי הכנסת שבאים – וגם שמעתי וקראתי – ואומרים: אין רפורמה אחת בחוק, אין פה רפורמה שמחוללת צמיחה, אין רפורמה שמעניקה תקווה. אז אני רוצה לתת לכם דוגמאות לרפורמות, רק דוגמה. <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת בן ארי, את אמרת שחברי הכנסת רואים את זה הפוך. באמת את לא חושבת שמישהו מהאופוזיציה, אחד אולי, יש לו טענה עניינית על החוק? <מירב בן ארי (כולנו):> לא, אני קודם כול פרגנתי לחלק מהאופוזיציה, ותודה רבה על ההערה שלך, אבל – – – <רחל עזריה (כולנו):> כן – – – <מירב בן ארי (כולנו):> חברת הכנסת עזריה, אל תדאגי, אני מסתדרת. – – – אבל לא יכול להיות שבאים ואומרים על חוק כזה שאין בו שום רפורמה, אחת, ואין בו צמיחה. אז הנה, אתן לך דוגמה – רפורמת הפטם, שעליה דיבר חבר הכנסת ברושי, תוריד את מחירי העוף, לאחר שהיא תבטל את הקרטל של המגדלים, שכל מה שהוא עשה בשנים האחרונות הוא להקטין את הייצור, והעלה את המחירים ב-25% בשלוש שנים. אין שום קרטל לצורך העניין, או איגוד – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> שלוש שנים, 25% על חשבון – על הגב של אזרחי ישראל. רגע, רפורמת הקורנפלקס, אותם חסמי שכר – אפילו הגברת חברת הכנסת גרמן התייחסה לזה – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – את האחריות, לא ביומרנות. <רחל עזריה (כולנו):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אני מסתדרת. רפורמת הקורנפלקס, שתוריד את המחירים של הקורנפלקס ושל הפסטה והסוכר, קפה, חטיפים, עוגות, כל המוצרים היבשים – תוריד את המחיר לאזרחי ישראל. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> זאת לא רפורמה שלכם, ושר האוצר אמר את זה. <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת ורבין, אני מבקש. <מירב בן ארי (כולנו):> זאת כל הזמן הפרעה ממקום אחד. הרפורמה בבנקים תכניס מתחרים חדשים ותוריד את הריבית שמשקי-הבית משלמים בבנקים. הרפורמה בביטוח הבריאות, שהתייחסה אליה גם הגברת גרמן, תצמצם את הביטוחים הכפולים והיקרים לטובת האזרחים. הרפורמה של הגז, לא הגז שאתם מדברים עליו אלא הגז הביתי, תאפשר חיבור מהיר ויעיל של מפעלי תעשייה לגז טבעי ­– כל הרפורמות האלה, ללא יוצא מן הכלל, יכניסו תחרות למשק, יורידו מחירים, יעלו את הצמיחה ויגדילו את התעסוקה, הפוך בדיוק ממה שאתם אומרים. והחוק הזה, שיעבור דרך לא פשוטה מהיום שהוא יצא מפה, והוא עבר סינון של שר האוצר ושל ראש הממשלה ושל יושב-ראש הכנסת וגם של היועץ המשפטי, ואחרי זה כמובן בוועדות, וכניסה של אותן נקודות חשובות שכולם ירצו להכניס לחוק – זה לא יהיה בצורה כזאת פשוטה. ואת יודעת מה – לאותם חברי כנסת שאין להם זמן יש עכשיו חודשיים, אפשר להתחיל לקרוא בספרים. ההתנגדויות לחוק ההסדרים נובעות בעיקר מהעבודה של לוביסטים שמקבלים הרבה כסף כדי לייצג את האינטרסנטים, את בעלי ההון, את התעשיינים, את החקלאים, את הגילדות ואת הוועדים הגדולים שמתנגדים לחוק ההסדרים כי הוא פוגע להם בבור השומן שלהם. ומי שמשרת את האינטרסנטים האלה הם חברי כנסת שכמובן קוראים לעצמם "חברתיים". הגיע הזמן שיהיה תקציב חברתי. אני יודעת שאתם לא רואים את זה, אבל בתקציב הזה יש ערכים חברתיים, ערכים של ערבות הדדית. <רחל עזריה (כולנו):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אני מסתדרת. אני מסתדרת. זה בסדר. זה בסדר. אין כאן גזירות על הציבור, אין העלאה של מסים. כל מה שרואים, אתם רואים רק שחור. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – <קריאות:> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> זה תקציב – – – <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת לנדבר. חברת הכנסת עזריה. <מירב בן ארי (כולנו):> זה תקציב שלא גוזר – – – <רחל עזריה (כולנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> אני לא חושב שהיא צריכה עזרה ממך – – <מירב בן ארי (כולנו):> באמת שלא. <היו"ר יואל חסון:> – – היא מסתדרת לא רע. <מירב בן ארי (כולנו):> זה בסדר. באמת זה רק מפריע לי. <היו"ר יואל חסון:> היא אומרת. היא אומרת וזועקת. היא זועקת: אל תעזרי לי. <מירב בן ארי (כולנו):> אני זועקת ואפילו הם מקשיבים לי – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתם מדברים על מה שנוח לכם. על מיסוי לא נוח לך לדבר. <מירב בן ארי (כולנו):> – – חוץ מחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. אני באמת מסתדרת. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אזרחי ישראל קיבלו שר אוצר אמיץ, שכולם פה יודעים, גם בקואליציה וגם באופוזיציה – יודעים עד כמה הוא שר אוצר חברתי, יודעים כמה חשוב צמצום הפערים והורדת יוקר המחיה והתחרותיות בתחומי הדיור, המזון, הבנקאות והבריאות. ואני חייבת לומר משהו אחד, כי באמת גזלו לי מלא – – – <היו"ר יואל חסון:> אני אתן לך עוד דקה. <מירב בן ארי (כולנו):> תן לי דקה. <היו"ר יואל חסון:> בבקשה. <מירב בן ארי (כולנו):> אני רוצה רגע להתייחס למצע של המחנה הציוני, כי קיבלנו כאן הרבה תגובות מהמחנה הציוני. הרבה דברים דווקא, אדוני היושב-ראש, שמגיעים בחוק ההסדרים, מגיעים מתוך המצע של המחנה הציוני. בוא אני אתן לך דוגמה שקראתי מהמצע: המחנה הציוני קורא לאיחוד סמכויות בתחום הדיור – הופה, במקרה גם כחלון מדבר. הנה, אתם רואים עין בעין. המחנה הציוני מדבר על הגדלת קצבאות הזיקנה – תתפלאו, גם זה נמצא אצלנו. המחנה הציוני מדבר על צמצום מספר הילדים, כיתות קטנות – הנה, תראו, חדשות נפלאות, גם זה מופיע. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אנחנו מודים לך שאת מודה בכך. אני מודה לך. אני מודה לך באמת. <מירב בן ארי (כולנו):> רגע, חכי. בבריאות – הגבלת השימוש במשאבים ציבוריים לרפואה פרטית – בול חוק ההסדרים מדבר על זה. גם בגז. גם בבנקים – הקמת פלטפורמה לשוק אשראי חלופי שיסייע בהפניית הכסף. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אינטרנט – – – <מירב בן ארי (כולנו):> כל מה שהמחנה הציוני אמרו במצע מוגשם בחוק ההסדרים ובתקציב. אני אומרת לכם: נכון, אתם תצביעו נגד, כי אתם אופוזיציה, אבל אני בטוחה שאתם תבואו לוועדות ותוסיפו את הדברים החשובים והמלומדים שלכם, ובסוף תבינו שזה תקציב חברתי שבא לעזור לאזרחי מדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, חברת הכנסת בן ארי. חברת הכנסת – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> הפעם היא לא רבה אתי. <מירב בן ארי (כולנו):> אני לא רבה עם אף אחד. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> על הדברים – – – <היו"ר יואל חסון:> התרשמתי מהדרך שבה היא הקריאה את מצע המחנה הציוני, ואנחנו שמחים שהם למדו מדעת גדולים. יפה, תודה לך. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לפני כמה חודשים – – – הם רבו אתי – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. חברת הכנסת יעל גרמן – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> רגע. אני רוצה לחזור לנושא הסייעות. לא רבנו אתך – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יואל חסון:> אה, כבר דיברת. אוקיי. אני מנסה להבין את הרשימה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, כבר מזמן לא קראת לי לדבר. <היו"ר יואל חסון:> אל תנצל פרצות. לא לנצל. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה, ואחר כך – חבר הכנסת עמר בר-לב. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, טוב לפגוש אתכם אחרי איזה חודש שלא היינו פה, התגעגעתי אליכם מאוד מאוד מאוד. ואני דווקא רוצה לפרגן על התקציב. <קריאה:> או – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אני רוצה לפרגן על התקציב. אני רוצה להסביר פה כמה דברים במהות – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> מה קרה לך שם בעוטף? <חיים ילין (יש עתיד):> שנייה, תכף, א. קודם כול, קיבלנו הרבה כסף. אני רוצה לפרגן על שני דברים – – – <קריאה:> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> דווקא לא על השר, פשוט באחת הנסיעות שלי שמעתי את אמיר לוי, אמיר לוי שהוא הבוס באוצר. הוא אומר: נקודת המוצא שלנו לבניית התקציב מאוד בעייתית. התוצאה של ההסכמים הקואליציוניים – זה פחות או יותר המילים שלו – מביאה אותנו לתקציב שהוא מאוד בעייתי. למה אני מפרגן? כי אתם בכלל לא התייחסתם להסכמים הקואליציוניים. יש הרבה דברים טובים. אין לי ספק שאנשים שבאים לכנסת, אנשים כמו כחלון, שהוא באמת בא והקים, הוא רוצה לעשות טוב לאנשים; אין לי ספק בכלל בזה. יש פה מישהו שחושב אחרת? אנחנו אופוזיציה, אתם קואליציה, אז עכשיו בואו נראה. לא בכל מה שאני אומר אני צודק, אבל בטוח שבחלק מהדברים אני צודק. אם באים ואומרים שיש הסכמים קואליציוניים, אני רוצה להסביר לכם על מה מדובר, ואתם יודעים את זה יפה מאוד. יש כולנו, חברות הכנסת לא מקבלות את 20 מיליון השקלים שמקבלים 21 חברי הכנסת הדתיים והחרדים – 420 מיליון שקל. זה תקציב טוב? טלי – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> טלי, מה היית עושה – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> סליחה. לא, לא. תקשיבו לי טוב. תקשיבו לי טוב, כי אם כחלון היה צריך לבנות את התקציב, הוא לא היה עושה את ההסכם הזה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> חיים, אני רוצה להגיד לך משהו. יש מקום לשיפור, זאת רק ההתחלה. לצערי הרב, אי-אפשר להתקדם בכול בבת-אחת. <חיים ילין (יש עתיד):> תמיד אפשר להשתפר, וזה לא משנה מי יציג את התקציב, תמיד יגידו שיהיה יותר טוב. אבל, ריבונו של עולם, אין אפילו שוויון. <טלי פלוסקוב (כולנו):> גם זה נכון. <חיים ילין (יש עתיד):> מילא היו נותנים 20 מיליון שקל לכל חברי הכנסת בקואליציה, אבל אפילו בזה יש סלקציה. איפה אתם עומדים? או שכולם מקבלים או שלא. מה לעשות. <קריאות:> – – – <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת עזריה, תודה רבה. <קריאות:> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> תקשיבו, אתם לא חייבים לתקוף כשאני צודק. אתם לא יכולים לתקוף – – – <קריאות:> – – – <רחל עזריה (כולנו):> – – – אנחנו לא רוצים להיות סקטוריאליים. <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת עזריה, את לא נואמת, את קוראת קריאות ביניים, וכרגע את נואמת. <רחל עזריה (כולנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> אז אני מודה לך. תודה רבה. <רחל עזריה (כולנו):> – – – כולנו נגדם. כולנו וכולנו – – – <היו"ר יואל חסון:> מאה אחוז. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> יפה שהן עושות את זה. "נשות יש כולנו", כך כינה אותן חבר הכנסת ילין. <חיים ילין (יש עתיד):> לא משנה בכלל מה אני אגיד, אתם תתקפו. זה לא משנה. גם כשאני אומר שהתקציב הוא סביר והוא בסדר וכחלון רוצה לעשות טוב והכול, אני בא ומעיר על הדברים שהם אסורים בתכלית, בבסיס, ואתן יודעות את זה מצוין, יותר טוב מכולם. ערכית אתם יודעים את זה. <רחל עזריה (כולנו):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> רחל, תעשי לי טובה, את יודעת שזה מיותר לגמרי; ש-420 מיליון שקל יכולים ללכת לחינוך, לבריאות ולרווחה, והערך המוסף של זה לצמצום הפערים יהיה הרבה יותר גדול מאשר כשנותנים לכל חבר כנסת 20 מיליון שקל והוא יקבע מה לעשות בהם. בזה סיימתי את הנושא הזה. <קריאות:> – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. תודה רבה. חברת הכנסת עזריה, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. נראה לי שזו פעם ראשונה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אוה. <היו"ר יואל חסון:> אירוע דרמטי. <חיים ילין (יש עתיד):> מתוך 1 חלקי 12, יש יתרות של 9 מיליארד שקל, כי ככה זה – לא יעזור כלום, לא משנה איזו ממשלה תהיה ומי בקואליציה, מי באופוזיציה, ברגע שמחלקים 1 חלקי 12, אז לא כל הכסף יוצא. 9 מיליארד שקל. כל 9 מיליארד השקל, אתם בדקתם שהולכים בדיוק לצמצום הפערים? אני אומר לכם: לא. לא שבדקתי את הכול; אני אומר לכם: לא. הנושא השלישי, ביטול הטבות המס – ערבה תיכונה, חבל-אילות, חצור, בית-שאן. טלי, איך את הולכת להצביע על זה? <טלי פלוסקוב (כולנו):> מי אמר שאני הולכת להצביע על זה? <חיים ילין (יש עתיד):> אבל את חייבת להצביע בקריאה ראשונה. אז אני מבקש ממך עכשיו, תילחמי. אלה האנשים שלנו שנמצאים שם. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – ושר האוצר לא – – – <חיים ילין (יש עתיד):> טלי, אני מבקש ממך. <טלי פלוסקוב (כולנו):> גם כשהייתי ראש העיר נלחמתי עבור זה; גם עכשיו אני נלחמת עבור זה. <חיים ילין (יש עתיד):> אין לי שום בעיה, אני אתכם. אני אומר לכם, ארבעת היישובים האלה, תכניסי אותם פנימה. הערה: אנחנו קצת מתבלבלים בין נושא השקיפות, שזה במהות ואני מקווה שכולנו רוצים את זה, לזה שחברת הכנסת סתיו כל פעם מגיעה לפה ויורדת על החטיבה להתיישבות. אני חייב לשים את זה פה פעם אחת: 400 ומשהו מיליון שקל תת-ביצוע של החטיבה להתיישבות, יתרות מ-2014, עוברים ל-2015. עכשיו, מה זה הכסף הזה? אני אגיד לכם מה: כ-200 מיליון שקל, באוקטובר 2014, עברו לטובת עוטף-עזה, לא להתנחלויות. בואו נשים את הדברים באמת. אי-אפשר כל הזמן לרדת על החטיבה. עכשיו, מי שיודע לבצע 200 מיליון שקל באוקטובר-נובמבר-דצמבר, כאשר יש שוטף פלוס 60 בתשלומים – הרי ברור שהכסף יצא בינואר-פברואר. <רחל עזריה (כולנו):> לכן אנחנו משלמים את השוטף פלוס 60. זה אחד הדברים שאנחנו עושים. זה אחד החוקים שלנו, אחת הרפורמות שלנו – – – <חיים ילין (יש עתיד):> רחל, תקשיבי, אני בא להגן עליכם. את לא היית בדיון של סתיו ואת סתם מתנפלת עלי. סתם. סתם. אני בא להגיד את האמת, לא בא עכשיו על שום דבר, זאת האמת. בעצמי הגעתי לוועדת הכספים ונלחמתי מול כולם שהכסף הזה יעבור. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. <חיים ילין (יש עתיד):> אי-אפשר, לא. עכשיו אני רוצה להגיד משהו. <היו"ר יואל חסון:> זמנך תם. <חיים ילין (יש עתיד):> רגע, כל הזמן הפריעו לי. זה פשוט לא ייאמן. <היו"ר יואל חסון:> אלו החיים פה. <חיים ילין (יש עתיד):> תראו, אני אגיד לכם משהו, שכולם נופלים בו, בכל הממשלות, כל הממשלות, גם הממשלה הזאת. שימו לב לתמצית של התקציב שחולק היום: הבלו, סעיף 015, הבלו ב-2015 – 700 מיליון; ב-2016 – 700 מיליון – מיליארד, סליחה. אין שינוי. עכשיו בואו תראו את מס הדלק: גם אם מחר בבוקר יימצא נפט במדינת ישראל, והנפט יינתן חינם אין כסף, בחינם לגמרי לתושבים, שימו לב, מס הדלק ב-2015 – 17 מיליארד, לא גרושים, 17 מיליארד; ב-2016 עוד עולה. אז תקשיבו טוב, אם זה לא מסים ולא העלאת מסים, אז איך קוראים לזה? <היו"ר יואל חסון:> תודה. <חיים ילין (יש עתיד):> בסופו של דבר, אני מציע הצעה, כבוד היושב-ראש. המקצוע שלי הוא לבנות תקציבים. אפשר את כל התקציב שנותנים פה ב-500,000 דפים לתמצת ל-30–40 עמודים. להביא מה היה התקציב ב-2014, ואם הממשלה כל כך חברתית, להראות מה השינויים שבוצעו בשנת 2015, ב-2016; להראות את הצדק בשקיפות מלאה, לא בהסתרה, ותאמינו לי, כולם ימחאו כפיים. אף אחד לא יצטרך לקרוא את זה, אף אחד לא ייכנס למחשכים ויבדוק כל מספר. אפשר לבנות תקציב ולתת חוברת לכל חבר כנסת, היא גם חוסכת ביערות של כל העולם. אם רוצים גם כנסת ירוקה צריך לתת דוגמה, אי-אפשר לעבוד בצורה כזו. לבסוף, יש פה סתירה לוגית בכל נושא הדיונים בוועדות. אי-אפשר לקחת – והערתי את זה היום – אי-אפשר לקחת את כל נושא התכנון ממשרד הפנים לאוצר ולדון בכל נושא התכנון והבנייה במדינת ישראל בוועדת הפנים. אין לזה היגיון, אין לזה היגיון. צריך פעם אחת להכניס את הפוליטיקה – לשים אותה בצד ולהתחיל לנהל את המדינה בצורה ניהולית לא מפלגתית. בסוף מה אנחנו עושים פה? בשביל מה מקבלים משכורת? לשרת את העם – – <היו"ר יואל חסון:> וגם לעמוד בזמנים. <חיים ילין (יש עתיד):> – – לא לשמור על הכיסא. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> וגם לעמוד בזמנים. תודה רבה לך, אדוני. חבר הכנסת עמר בר-לב, בבקשה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, פחות מ-48 שעות מרגע שהונח התקציב, הערמות האלה – קודם הייתי צריך לסחוב את זה לחדר, מזל שהתאמנתי הבוקר. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> צריך לקנות את המזוודות עם הגלגלים. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אף אחד לא יכול באמת בתוך 48 שעות לעבור על מאות-אלפי הסעיפים בתקציב הזה. אני חושב שבמידה רבה זה מביע את הזלזול של הממשלה בכנסת ובתפקידה של הכנסת להיות גורם המבקר את המערכת המבצעת. אז אנחנו מתפלאים שאזרחי מדינת ישראל, כששואלים אותם על ההערכה לבעלי מקצוע שונים, הפוליטיקאים וחברי הכנסת הם בתחתית הרשימה. למה הם בתחתית הרשימה? כי הם רואים – אם הממשלה לא סופרת את הכנסת, אז למה אזרחי מדינת ישראל יספרו את חברי הכנסת וגם את חברי הממשלה? זה באמת מאוד מאוד מביש ומביך. אתם יודעים, אפילו בתוכניות ריאליטי שאנחנו רואים בטלוויזיה, הדיונים לפני ההצבעות בתוכניות הריאליטי יותר עמוקים מאשר הזמן שכאן נותנים לנו לעסוק בתקציב המדינה. אני רוצה לומר כמה דברים על משהו שהוא סדר גודל של בין 15% ל-20% מתקציב המדינה – תקציב הביטחון. כולנו רוצים ביטחון, אין על זה, אני חושב, שום ויכוח. קואליציה, אופוזיציה, כולנו רוצים ביטחון. אתם יודעים מה? כולנו גם מומחים לביטחון. כל אזרח במדינת ישראל הוא מומחה לביטחון ויודע מה צריך. אבל מה, כולנו מדברים על משהו, אבל אנחנו לא באמת יודעים על מה אנחנו מדברים ואין לנו באמת יכולת לדעת על מה אנחנו מדברים בכל מה שקשור בתקציב הביטחון. כשאני מסתכל על הצעות התקציב השונות ששמו כאן בפני החדר הזה ב-18 החודשים האחרונים, מהממשלה הקודמת דרך הממשלה הזו, אני נזכר באותו תקציב של 51 מיליארד שקל שהיה ב-2014. אחרי זה, אם מוסיפים לזה את ההצמדות של 2015 ואת התוספות, כאשר אני מנכה, מזיז הצדה את 8 מיליארד השקל של "צוק איתן", אנחנו מגיעים בערך ל-55 מיליארד שקל. כאן, בתקציב הזה, מדובר על, נדמה לי, 56.8 מיליארד שקל; ועדת לוקר דיברה על 59 מיליארד שקל; שר הביטחון דורש 64 מיליארד שקל. בקיצור, במילים אחרות, יש כאן איזה 10 מיליארד שקל שלא ברור מה הסיפור שלהם. לא ברור מה הסיפור שלהם, לא ברור האם צריך אותם, לא צריך אותם. אני שואל את עצמי, כשאני מסתכל אחורה על 18 החודשים האחרונים, מה השתנה? מה השתנה שפתאום יש לנו מנעד של תקציבים, של 10 מיליארד שקל? 10 מיליארד השקל האלה זה כמעט כל תקציב המדינה שאינו מה שנקרא הטייס האוטומטי. ברור שהם מאוד מאוד משמעותיים לכל מה שיקרה כאן במדינת ישראל. אז הייתה ועדת לוקר. ראש הממשלה מינה את ועדת לוקר לדון בדיוק בנושאים האלה, בנושאים של תקציב הביטחון, והוועדה הציגה את מסקנותיה. מי שהסתכל במסקנות ועדת לוקר, שתי התובנות – זה נקרא התובנות המרכזיות – שתי התובנות הראשונות שמופיעות בדוח לוקר: הראשונה היא היעדר תפיסת ביטחון מעודכנת; מדינת ישראל פעלה במשך כמה עשורים ללא תפיסת ביטחון כתובה ומעודכנת. התובנה השנייה היא תובנה בעניין תפיסת הפעלת הכוח, וכתוב שם: השינויים החריפים שהתחוללו בשנים האחרונות בסביבה שלנו מתחילים להיות מתורגמים לשינויים בבניין הכוח. מתחילים להיות מיושמים. זאת אומרת, ההערות המרכזיות של ועדת לוקר לא קשורות לתקציב, הן קשורות לנושאים ערכיים, לתפיסת הביטחון, הם קשורים לתורת ההפעלה של צה"ל, ואין בהם שום הסבר לאותו מנעד של 10 מיליארד שקל. אני יכול לומר בשמחה, בסיפוק, שהרמטכ"ל איזנקוט – בהחלט אני מתרשם גם מההצהרות הפומביות שלו, גם מתר"ש "גדעון" שהוצגה בוועדת חוץ וביטחון – שהוא בהחלט מסכים שאלה התובנות המרכזיות שצה"ל צריך ליישם, ואני מתרשם שהוא גם מיישם. אבל שוב, בין זה לבין הסבר לגידול בתקציב – אין. אז אם אתם שואלים אותי: אוקיי, בתור אחד שישב בוועדת חוץ וביטחון בכנסת הנוכחית, מה אני חושב שצריך להיות תקציב הביטחון? התשובה שלי שאני לא יודע. אני באמת לא יודע. למה אני לא יודע? אני לא יודע, בין היתר, בשל הערות נכונות, לדעתי, של ועדת לוקר, שמתייחסות לנקודה הזאת, שאומרות – גם לא לקבינט המדיני-ביטחוני, אבל בוודאי לא לוועדת חוץ וביטחון – שבאים עם אותו תקציב שהוא כמעט 20% מתקציב המדינה, לא מוצגות אלטרנטיבות, לא מוצגות התלבטויות. חברי הוועדה, היכולת שלהם באמת לקבוע עמדה ולומר: זה יותר חשוב מזה, זה פחות חשוב, סדר העדיפויות צריך להיות כך או אחרת – היכולת שלנו היא קרוב לאפסית. זו הערה נוספת של ועדת לוקר. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אל תחמיא לעצמכם. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> איתן, ישבת לידי. ישבת לידי – אני ישבתי לידך בוועדת חוץ וביטחון. <איתן כבל (המחנה הציוני):> כן, נכון, אמרתי. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> והערה נוספת שלהם, שהיא הערה מאוד מאוד כבדה, אומרת: הצורה שבה מערכת הביטחון מציגה את התקציב היא מאוד מאוד קשיחה וקשוחה, ובאמת היכולת שלנו להביע דעה היא מאוד מאוד מוגבלת. לכן אני אומר בצורה ברורה כאן מעל בימת הכנסת: אני בתור חבר כנסת, בתור חבר ועדת חוץ וביטחון, אני לא יודע מה צריך להיות תקציב הביטחון. אני לא יודע אם הוא צריך להיות 54 מיליארד או 64 או 74. עוד בכלל לפני שמדברים על סדר עדיפויות אחר. כאשר מדובר בתקציב שהוא 20% מתקציב המדינה, אני חושב שהגיע הזמן – ובנקודות האלה, בנושאים האלה, בהחלט ועדת לוקר שמה את האצבע על הנקודות הנכונות – הגיע הזמן, איך אני אקרא לזה, שתרבות המשילות שלנו והתרבות של היכולת של הכנסת לבקר את המערכת המבצעת, ובפרט מערכת הביטחון וצה"ל, תשתנה. הגיע הזמן. ולכן, מכיוון שזה עוד לא קרה, אני לא אוכל להצביע בעד תקציב המדינה הנוכחי שמוצג בפנינו. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת בר-לב. הדובר הבא – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. בבקשה, אדוני. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. אדוני היושב-ראש, תקציב המדינה הוא מדיניות. הוא לא רק מספרים, הוא לא רק סכומים, אלא מה הכוונות ומה ה"אני מאמין" של הממשלה. לפי התקציב שהונח בפנינו, אף שאנחנו עוד לא למדנו אותו לעומק, אנחנו רואים שאין מדיניות. הרבה דפים ריקים. הרבה דפים שאתה לא יודע מה מתכוונים ולמה; הרבה סכומים שאתה לא יודע מה היעד שלהם ואתה לא יכול להבין. אני, סתם, מסתכל על משרד הפנים – כשמדברים על השנה ועל השנה הבאה, עשרות-מיליוני שקלים לבחירות לרשויות המקומיות. בכמה רשויות מקומיות יש בחירות בשנה הזו, בשנה הבאה? אף אחד לא יודע. התקציב של השנה, מדובר על 383 מיליארד שקל. הרשויות המקומיות הערביות הגישו תוכנית חומש על 32 מיליארד שקל לחמש שנים, זאת אומרת 6.4 מיליון שקל לשנה. <קריאה:> מיליארד. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> מיליארד, סליחה. מיליארד שקל. אנחנו לא התרגלנו למיליארדים. מיליארד שקל, שזה פחות מ-2% מהתקציב. אנחנו 20% מהאוכלוסייה. עדיין צריך לאיים בשביתה ולא לפתוח את שנת הלימודים כדי שיחליטו שמקימים צוות למשא-ומתן כדי לבדוק אם לאשר או לאשר, וכמה לקזז מהסכומים האלה. זה תקציב עם בשורות שאנחנו רואים. התקציב של השנה יאושר בנובמבר, אבל עד היום ההוצאות בפועל היו 1 חלקי 12 מתקציב שנה קודמת, שזה אומר שיש הרבה עודפים ורזרבות שנשארים לקראת סוף השנה. מה עושים אתם? האם לא היה מקום לסגור פערים למגזר הערבי על-ידי העברת סכומים רציניים לשיפוץ והכנת בתי-ספר במגזר הערבי? האם לא היה מקום להגדיל את מענקי האזור לרשויות המקומיות, כדי שיוכלו לתת את השירותים המינימליים לאזרחים? כי רוב הרשויות הן על סף קריסה. הם לא הגיעו לשם. או תקציבי פיתוח, כדי לתקן בורות בכבישים, אם יש כאלה כבישים. כי הרבה כבישים הם דרכי עפר ואפילו לא פרצו אותם. האם לא היה מקום לממן תב"ע, תוכניות מפורטות בתוך הרשויות המקומיות, או, או, או? במיוחד כששר האוצר אומר במפורש מעל הבמה פה שאפילו ההכנסות ממסים הן מעבר לציפיות ומעבר למה שחשבו בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בחינוך במגזר הערבי – אני אתרכז קצת בחינוך – האם לא היה מקום להחלטת ממשלה שעד סוף 2016 לא יהיו במגזר הערבי כיתות בשכירות, וזאת לפני שמדברים על הצפיפות בתוך הכיתות או על "הסרדינים"? בתוך התקציב הזה של החינוך לא רואים שורה שמדברת על הוצאת מורים שחוקים לפנסיה כדי להכניס אלפי בוגרים ומורים מבתי-ספר להכשרת מורים שמחכים שנים כדי להיכנס למערכת. ואנשים מתחננים: תוציאו אותנו, כי אנחנו שחוקים, אנחנו לא יכולים לעזור ואנחנו לא יכולים לקדם את החינוך במגזר הערבי. אין תקציב, אין שורת תקציב לזה? למה שלא תהיה החלטת ממשלה להקים צוות לחינוך, בדומה ל"צוות 120 הימים" שדיבר על מצוקת השיכון במגזר הערבי? למה שלא יבדקו את המצב של מבני החינוך במגזר הערבי, דבר שאני עשיתי כראש עיר בטייבה? הכנתי תוכנית; קראתי לזה תוכנית-אב למבני חינוך של שנת הלימודים 2007-2006, בלי להיכנס אפילו לגידול הטבעי, והתברר שבטייבה היו חסרים אז ארבעה בתי-ספר יסודיים, בית-ספר תיכון אחד ובית-ספר לחטיבת ביניים, וזה נוסף על מספר גדול של גני-ילדים. מאז בנו בית-ספר לחטיבת ביניים וחצי בית-ספר יסודי. חצי, כי זו חטיבה צומחת, זה כמה כיתות. וזה היה לפני החלת החוק של הגנים לגילאי שלוש-ארבע. בנוסף, אנחנו רואים את שירותי הדת במגזר הערבי. הם שייכים למשרד הפנים. איזה פלא: יש משרד דתות, אבל הדתות של המוסלמים עדיין במשרד הפנים. הרבה מסגדים, אין להם לא אימאם ולא מואזין. ולא רק זה – המואזין, כשיש, גם צריך לעסוק בניקיון של המסגד, בניקיון של השירותים, שזה גם מוריד מהכבוד שלו. למה שלא יהיו בכל המסגדים שלושה עובדים בשכר הוגן? אבל בכל זאת יש נקודת אור שנותנת קצת תקווה: בחוק ההסדרים רואים כמה סעיפים בכיוון הנכון בעניין מצוקת הדיור, שהם תוצאה של עבודת צוות מקצועי. צעדים אלה מבורכים, אף שהם לוקים בחסר, כי הם לא נותנים פתרונות לבתים הקיימים ללא היתר עם היתכנות תכנונית ולא ליישובים הלא-מוכרים במרכז, כמו דהמש, או בנגב, שם יש עשרות כאלה. ואנחנו לא רואים בשום מקום בעולם שיש יישוב שקיים עשרות שנים והוא עדיין לא מוכר. אבל המסקנה מ"צוות 120 הימים" היא: כשמקשיבים יכולים להגיע גם למסקנות נכונות. אני אתן דוגמה: בישיבה שלנו עם "צוות 120 הימים" היום עלתה בעיה של משכנתאות במגזר הערבי, והתברר שהסיבה העיקרית לאי-קבלת משכנתאות היא הרישום בטאבו. ואז הצעתי לצוות הקלות ברישום בטאבו, לפטור את שרשרת העסקאות מאגרות ולאמץ את העסקה האחרונה ולרשום את הקרקע בטאבו. הדבר מבורך, הצוות קיבל את ההמלצה וגם ועדת השרים אישרה אותה, ואנחנו רואים אותה פה בחוק ההסדרים. אבל יש הרבה דברים שהם גם בחוק ההסדרים – אני לא יכול להבין למה מעסיק לא יכול להעביר את הכסף, כמו שהוא מעביר אותו היום, דרך סוכן הביטוח, ומבקשים שאנחנו נעביר אותו כמעסיקים דרך עוד יד שנייה. במקום לבוא ולטפל בעניין של הפרמיות שמקבלות חברות הביטוח ולהקטין אותן, ולהשאיר את זה שם כי הסוכן מקבל מאותו סכום שאנחנו משלמים – שהעובדים משלמים – היום הם רוצים שזה יעבור דרך רואה-חשבון או משרד, לא יודע איזה משרד. שם צריך לשלם לו, וזה תשלום נוסף על מה שמשלמים בביטוחי הפנסיה. ברור שהמעסיקים יגלגלו את זה על העובד, והעובד המסכן הזה לא יודע מה לעשות. מדינה, ממשלה שמתעסקת עם אשליות של מה אנחנו נעשה עם הגז, ופתאום הגז הפך לעניין שהוא פוליטי – ויש לנו השר שיושב פה – וכולם הופתעו שיש הגז המצרי, כי רצו מהר מאוד לאשר את מתווה הגז כי הם רוצים להציל את השלטון של סיסי – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> כן. – – שלטון דיקטטורי שכולם יודעים מהו ולמה. ואנחנו מדברים על הדמוקרטיה, ואנחנו יודעים כמה דמוקרטי השלטון הזה. ופתאום יש להם גז, וכל התוכנית וכל המתווה הולכים לטמיון. העיקר הוא רק לקדם את האינטרסים של הטייקונים. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. שש דקות שלך, בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני שאתייחס לתקציב הייתי רוצה בדקה מזמני להתייחס לבית הזה, לחברי הכנסת. אני כמובן לא שופט אף אחד מחברי הכנסת שמחליט לפרוש מהבית הזה, כל אחד וסיבותיו, כל אחד ורצונו, וכמובן, יש זכות מלאה לכל אחד. אבל קצת מפריע לי לאחרונה שנראה שיש קצת פחיתות כבוד בתפקיד של חבר כנסת, כאילו יש אנשים שחושבים שחבר כנסת זה לא מספיק. <יעל גרמן (יש עתיד):> זאת לא הסיבה שהוא פרש. <יואל חסון (המחנה הציוני):> רגע, אני לא מתייחס לשי פירון. אני מתחייב ומבטיח, בסדר? <יעל גרמן (יש עתיד):> אז למי כן? <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני מתייחס להרבה אחרים. ואני מתייחס לאנשים – חברת הכנסת גרמן. <יעל גרמן (יש עתיד):> עם שרון גל זאת לא פחיתות כבוד. פחיתות כבוד לכנסת שהוא היה חבר כנסת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני מתייחס לאנשים שחלקם גם לא יושבים פה כי הם חושבים שתפקיד חבר כנסת הוא לא מספיק טוב, אוקיי? ואני מתייחס לאנשים שישבו כאן בעבר ולאנשים שאולי יושבים כאן. אני באמת לא מתייחס לשי פירון בשום הקשר. אני לא שמעתי אותו אומר – חברת הכנסת גרמן, את שאלת שאלה. אני לא שמעתי את שי פירון אומר שתפקיד חבר כנסת קטן עליו, ואני בטוח שהוא לא חושב כך. בסדר? אבל אני אומר לך, כמי שנמצא בבית הזה כבר מעל שבע שנים ומאמין בבית הזה, ומאמין בתפקיד של חבר הכנסת וחושב שחבר כנסת זה לא רק תפקיד שהוא מקפצה לתפקיד בממשלה – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אז אתה מתחייב לא להתפטר? <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – והוא לא רק תפקיד של מקפצה לממשלה, אלא הוא שליחות אמיתית ונחוצה – זה בית-הנבחרים של מדינת ישראל. יושבים פה אנשים – רוב האנשים – שעבדו קשה מאוד כדי להגיע לכאן, והרבה מאוד היו רוצים להגיע לכאן ולא מצליחים להגיע לכאן. ומאוד כואב לי, כאדם צעיר ואדם ותיק בבית הזה, כואב לי שאנשים נותנים תחושה כלפי חוץ כאילו להיות חבר כנסת זה לא מספיק, זה לא באמת משפיע, אין בזה עשייה, רק מדברים. אז זה לא נכון. אני מכיר כל כך הרבה חברי כנסת שיושבים כאן, וגם שישבו כאן, ששינו את החיים של המדינה הזאת; שינו מציאות, יצרו אג'נדה והובילו אג'נדות, נלחמו את המלחמות הגדולות ביותר. חברים, המנהיגים הכי גדולים שלנו ישבו שנים על-גבי שנים בכנסת, אם בקואליציה או באופוזיציה: מנחם בגין, יצחק רבין, יצחק שמיר – יצחק שמיר, לדוגמה, כשהפסיד ב-1992, התעקש להישאר כחבר כנסת בכל קדנציית ארבע השנים, כחבר כנסת מהשורה – ראש ממשלה לשעבר – וישב והיה בישיבות והיה נוכח. הכנסת היא שליחות, הפרלמנט הוא חשוב, אנחנו צריכים לחזק אותו. המעמד של הכנסת הוא מעמד חשוב; חברי הכנסת צריכים להיות כאן כי הם מאמינים שהם משנים ומשפיעים, ולא כי הם רואים בזה מקפצה להיות שרים בממשלה; כי הם חושבים שהתפקיד בכנסת הוא חשוב. אני רואה את זה ככה, אני יודע שהרבה מחברי הכנסת רואים את זה ככה, ואני מקווה שכך גם הציבור יבין את זה. אז באמת, אני כבר לפחות שבע פעמים – אולי צריך להגיד שש פעמים, כי היה פעם תקציב דו-שנתי – הייתי במעמד הזה של דיון על תקציב המדינה. ואני חייב לומר שאני מצטער – זה לא מעודף ציניות, כי אני לא כזה – הפסקתי להתרגש ממסמכים של תקציב המדינה, או מהספר או הספרים עבי-הכרס שנמצאים על שולחננו, מכיוון שכולנו יודעים, חברי הכנסת, שהספר הזה הוא במקרה הטוב המלצה. הרי כמה פעמים ראינו כאן את הממשלה, אחרי הגשת התקציב, מגישה תיקונים ומגישה שינויים ומקצצת בסעיף הזה ומקצצת בסעיף ההוא, ומבצעת למעשה שינוי מהותי בתקציב? אני לא מדבר אתכם על רוב הנושאים שהם סוג של טייס אוטומטי, מה שנקרא "התקציבים הקשים", שמממנים פה עובדי מדינה ומשכורות ומורים ומערכות חינוך וצבא וכל הדברים האלה, אלא על הנקודות החשובות באמת שמשנות; על תקציבים לגופים חשובים, אם – סתם דוגמה, ויש עוד המון כאלה: מעונות-יום ופנימיות-יום ומתנ"סים ותחומים אחרים ופרויקטים של רווחה, שפה הם נראים יפה מאוד, אבל פתאום – חס ושלום – בא עלינו איזה מבצע צבאי, או חס ושלום איזו מהפכה או איזה אתגר תקציבי כזה או אחר, ואז מקצצים פה ומקצצים שם. אין באמת קשר בין התקציב הזה לבין מה שיהיה התקציב שלנו. ולפעמים כשאתה יושב בוועדות הכנסת ואתה רואה שסוגרים פרויקטים על 6-5 מיליון שקל, על 3 מיליון שקל שלא מוצאים – חברי חברי הכנסת, זה עפר של כסף במושגים של מדינה. אבל אז אתה שומע שהממשלה הזאת עוסקת בשינוי שמות משרדי ממשלה. סתם שתדעי, גברתי היושבת-ראש, ואני מקווה שתיתני לי עוד איזה דקה בגלל הפתיחה שלי על מעמדה של הכנסת – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> שמתי לב, שמתי לב. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז אני מודה לך, אבל אני רוצה שתשימי לב – – – <רחל עזריה (כולנו):> אם היינו צועקים יכולת לבקש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> לא, לא, לא. זה על חשבון. הוא יודע טוב מאוד. הוא גם יושב בשולחן הזה, אז הוא יודע איך זה עובד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני ממש מאוכזב שאתם כאלה שקטים, אבל אולי עוד מעט תהיו פחות. <מיכאל אורן (כולנו):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה שאני רוצה לומר, גברתי היושבת-ראש, לדוגמה – הנה, אולי עכשיו קצת תתעוררו – תראו, רק השינוי הזה, ההחלטה הזאת לשנות את שם המשרד, ששינו אותו למשרד הבינוי לפני שנתיים, ועכשיו השר החדש ביקש לשנות אותו למשרד הבינוי והשיכון – אתם יודעים כמה עלו לנו השינויים האלה? 142,000 שקל. 142,000 שקל. תראו, נכון, חבר הכנסת אורן, עפר של כסף במושגי מדינה. מסכים אתך לחלוטין. אבל זה לא עפר של כסף כשזה מצטבר לעוד ועוד ועוד, כל מיני גחמות ושינויים כאלו שמגיעים לעשרות ומאות מיליונים. זה כבר לא עפר של כסף. <היו"ר טלי פלוסקוב:> צריך לתת למשרד הזה לפחות ארבע שנים להישאר ללא שינוי שם. <יואל חסון (המחנה הציוני):> היה עדיף לא לשנות. <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> סליחה, חבר הכנסת אלאלוף? <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – עד הסוף לפני שידפיסו מחדש. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כן, אבל הדפסות עולות כסף, אדוני. אני רוצה לומר לכם, חברי חברי הכנסת, לכן אני, כמובן, שמח על הדיון הזה. זהו תפקידה של הכנסת, לקבל החלטה על התקציב. אגב, אני לא מאלה שחושבים שכל התקציב הזה הוא תקציב רע. ממש לא. יש בו נקודות אור חשובות. כמו שחברת הכנסת מירב בן ארי ציטטה את הסעיפים שמקבילים לסעיפים של מצע המחנה הציוני, יש דברים שאנחנו האמנו בהם והם נמצאים בתקציב הזה, חברי חברי הכנסת. בסופו של דבר, אני מבקש להקדיש שיר ישן לשר האוצר מר כחלון, שאני מכבד אותו, והוא שר טוב ויש לו רצונות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> עוד דקה. אני מבקשת לסיים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כן. ולכן אני אומר לך, גברתי היושבת-ראש, השר הזה יש לו כוונות טובות, אבל הוא כבול. הוא כבול בדרישות הסקטוריאליות של הקואליציה הבעייתית הזאת. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – את שכר החיילים – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> בואי נחכה לביצוע. אני לא תוקף ולא מתרגש. אני מחכה לביצוע. אני לא תוקף ולא מתרגש. אני מחכה לביצוע. אבל אני רוצה לומר לכם, חברי, את השיר שאני אקדיש לשר האוצר: יש חור בתקציב, תביט נא משה / הכספים נוזלים, יש חור בדלי. / תסתום אותו משה, הו משה, הו משה. / תסתום אותו משה, הו משה, תסתום. / במה לסתום, תגיד לי, ביבי? / במה לסתום? תגיד במה? חברים, למלא את הדלי בכסף ולהשאיר את החור שמגיע לסקטורים זו לא חוכמה. צריך לסתום את החור. המשמעות של לסתום את החור זה להגיד לא לסקטורים ולא לכספים קואליציוניים, וזה מה שנדרש משר אוצר. זה אומץ, זו בשורה וזו מנהיגות. אם החור נשאר, אין בשורה ואין מנהיגות. תודה רבה. <רחל עזריה (כולנו):> איזה מזל שיש – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. אין ספק שכישרונות לא חסרים בכנסת. חבר הכנסת יעקב פרי, ואחריו – חבר הכנסת עמיר פרץ. <יעקב פרי (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, אופוזיציה מלאה ופעלתנית וקואליציה ריקה – כרגע, לפי דעתי, רק חברת כנסת אחת כאן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> שתיים. <יעקב פרי (יש עתיד):> שתיים. סליחה, גברתי היושבת-ראש. מה שנקרא: יום חגיגי. וזלזול הקואליציה, והייתי אפילו אומר זלזולו של שר האוצר בדיון כל כך חשוב, כל כך ערכי, נקודת ציון – – <קריאה:> אין שר. אין שר. <קריאה:> יש שר. <יעקב פרי (יש עתיד):> – – בדרכה של הממשלה, מדבר בעד עצמו. וצר לי, באמת צר לי על כך, כי מטרתנו כנציגי ציבור היא אחת: להיטיב עם הציבור – להיטיב עם הציבור באמצעות קבלת החלטות ביטחוניות, כלכליות ומדיניות אמיצות שאמורות לשמור על ביטחוננו ולהבטיח את עתידנו; להיטיב עם הציבור באמצעות שימוש במשאבים כלכליים של המדינה כדי לשפר את המצב ולספק תקווה לעתיד; ואפשר לומר גם: להיטיב או לנסות להיטיב עם הציבור על-ידי יצירת אחדות בעם כמה שאפשר. במיוחד במהלך הפגרה הארוכה – לטעמי הארוכה מדי – על כולנו לקיים חשבון נפש עמוק וביקורתי: האם הגשמנו או ניסינו להגשים את המטרות שלשמן נבחרנו? האם פעלנו כראוי, בהתאם למנדט הערכי שקיבלנו מהציבור? התשובות, לצערי, הן שליליות. יש כסף בקופה, אך הוא הולך לתשלומים פוליטיים. שר האוצר, שמילא את הציבור בכל כך הרבה הבטחות, מגיש לנו תקציב שיש בו ללא ספק גם סעיפים חיוביים, אבל זהו בעיקרו תקציב שדואג להישרדות של ראש הממשלה ושל ממשלתו. זהו אותו שר אוצר שבורח משתי החלטות מקרו-כלכליות, אולי הגדולות ביותר בכלכלה הישראלית בעשור או בעשורים האחרונים: מתווה הגז ודוח לוקר, שכבר הפסקנו כמעט לדבר עליו. יש עודפי גבייה ממסים של כ-9 מיליארדי שקלים בשנים 2014–2015. עם כל הביקורת, אנחנו, הממשלה הקודמת, השארנו כלכלה חזקה ויציבה ומשק במצב טוב. כשנכנסנו למשרד האוצר היה לנו גירעון של 4.5% ואבטלה של 6.5%; כשיצאנו ממשרד האוצר, הגירעון עמד על 2.6% והאבטלה עמדה על 5.6%. עלות ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה החדשה היא כ-10 מיליארד שקלים, שהולכים לטובת אתנן פוליטי ולטובת הישרדותה של הממשלה הזאת. אריסטו, החכם היווני, אמר שהאושר לא מושג בעצם ההוויה האנושית אלא בעצם העשייה שמגשימה את התכלית האישית של כל אדם, ואני מביא ציטוט שאני בקי בו והוא מקובל עלי: "מוזיקאים אינם מוזיקאים משום שיש להם כלי נגינה, אלא משום שהם מנגנים בהם". בהמשך לחשבון הנפש האישי שלי, קראתי את הצעות התקציב, את חוק ההסדרים ואת החלטות הממשלה, ואני קורא היום לכולכם, חברי הקואליציה – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – סקסופון, נכון? <יעקב פרי (יש עתיד):> חצוצרה, כן. וכשיהיה לי זמן, חבר הכנסת זחאלקה, אני אשמח לנגן לך. <קריאה:> – – – <יעקב פרי (יש עתיד):> – – אל תיתנו יד לתקציב הזה. ממש כפי שאריסטו קבע את הטלוס של המוזיקאים בעצם הניגון ולא בעצם החזקת כלי הנגינה, אני קורא היום לכם: עצם זה שהשלטון נמצא בידיכם, עצם העובדה שאתם בשלטון, לא עושה אתכם מנהיגים. רק אם תנהיגו ורק אם תשלטו תוכלו לממש את מטרות השלטון ולהיטיב עם הציבור. התקציב שמוצע כאן היום הוא תקציב של הישרדות פוליטית וכניעה ללחצים סקטוריאליים צרים; הוא תקציב של מחטף פוליטי שנועד לדלג על תכלית הכנסת באמצעות העברת חוקים ורפורמות בעלות פוטנציאל הרסני כלפי המשק וכלפי חלק נכבד מהציבור – – <רחל עזריה (כולנו):> כמו מה? איפה אתה רואה את זה? <יעקב פרי (יש עתיד):> – – בלי דיון עמוק ובלי דיון יסודי. <רחל עזריה (כולנו):> – – – של אריסטו. <יעקב פרי (יש עתיד):> מטרתנו כנבחרי ציבור היא לפעול כל העת על מנת לאחד את העם, להיטיב עמו ולאפשר לו עתיד טוב ובהיר יותר. חברותי וחברי מהקואליציה, התקציב המוגש פה היום מעביר מסר מסוכן לעם כולו, מסר שאומר שהשלטון – – <רחל עזריה (כולנו):> במה? במה? <יעקב פרי (יש עתיד):> אני מסביר לך. – – הוא המטרה. <רחל עזריה (כולנו):> אבל הבעיה – – – <יעקב פרי (יש עתיד):> אם תקשיבי, אם תואילי להקשיב, אני אסביר לך. זה מסר שאומר שהשלטון הוא המטרה ושהעם הוא האמצעי, ואסור, לכן, לתת לו לעבור. <רחל עזריה (כולנו):> איפה אתה רואה את זה? <מיכאל אורן (כולנו):> – – – <יעקב פרי (יש עתיד):> על מנת להסיר כל צל של ספק – יש בתקציב היבטים חיוביים. חלקם הגדול, דרך אגב – וגם פה צריך להיות מספיק נדיבים על מנת להודות באמת, ומזה אתם נמנעים – הוא המשך ישיר של הפעילות שהממשלה הקודמת החלה. אבל החלקים הרעים בתקציב מאפילים אפלה חשוכה על נקודות – אני שמח שאני משעשע אותךְ – מאפילים אפלה חשוכה – זה רק מראה באיזה מקום על ההתייחסות הרצינית של הקואליציה שבה את חברה. לכן אנחנו צריכים באמת לבצע חשבון נפש עמוק, ללמוד את התקציב, לבחון אותו, כאשר הציבור עומד כנר לרגלינו, כאשר הערכים שנבחרנו לייצג בכנסת מהווים את עמוד התווך של נקודת המבט שלנו ושל אופן קבלת ההחלטות שלנו. לכן אני קורא היום לכל חברותי וחברי להצביע נגד התקציב ובעד הציבור. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך. חבר הכנסת עמיר פרץ, בבקשה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חסר לי שר פה. מה, אני לא – – – לממשלה? <היו"ר יואל חסון:> אז אתה יכול לדבר כמה שאתה רוצה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> לא. הנה, בעצם, השר פה. שר האוצר לשעבר נמצא כאן. אבל הדבר הכי חשוב שכרגע אני רואה במליאה זה ששלי יחימוביץ ודני עטר מסתודדים שם. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> זה באמת הדבר הכי חשוב עכשיו במליאה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> כרגע. אדוני היושב-ראש, כפי שאתה יודע, אני נמצא הרבה שנים בכנסת, והאמת היא שדיון כל כך רגוע על התקציב לא היה מעולם. יש שתי אפשרויות – – – <רחל עזריה (כולנו):> אנחנו מנסים. אנחנו מנסים. אנחנו מנסים יותר – – – <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> נכון, נכון. <רחל עזריה (כולנו):> אין – – – <מיכאל אורן (כולנו):> אתם לא – – – <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> לכן, יש שתי אפשרויות: או שהתקציב מדהים – – <קריאה:> מדהים. <היו"ר יואל חסון:> – – או שאדישים אליו. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <רחל עזריה (כולנו):> לא. כי קצת – – – <מירב בן ארי (כולנו):> הוא מדהים – – – <היו"ר יואל חסון:> בואו כולנו נהיה בשקט. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> היה בסדר דווקא. מה? סוף-סוף קצת חיים במליאה. <היו"ר יואל חסון:> אתה רוצה קצת? אז בבקשה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> תן להם, מה קרה? <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> יואל, זה היה מבריק. ה"כולנו נהיה בשקט" היה מבריק. <היו"ר יואל חסון:> אבל זה לא עוזר לי. <קריאה:> זה – – – הכי שחוקה אצלנו. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אבל אנחנו לא – – – <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אבל או שבאמת התקציב מדהים או שבאמת מדובר בהחלט במצב שבו חברי הכנסת פשוט מבינים שהטיעונים הכי טובים שלהם כנראה לא ישנו הרבה. ואתם יודעים מה, אני דווקא מאוד אוהב את שר האוצר, ואתם יודעים, זה כל כך קשה לבוא ולבקר שר אוצר שהוא בסך הכול איש כלבבנו. אבל אני רוצה לומר דבר אחד – ואני שמח שיש כאן הרבה מאוד חברים מכולנו שאולי יעבירו לו את המסר. שר האוצר שלנו הגיע עם הרבה רוח טובה ועם רצון טוב ויכולות ביצוע מוכחות. יש רק דבר אחד ששר האוצר לא מבין: שהפעם, כשהוא בא עם התקציב שלו, זה לא כללי המשחק שהיו קודם. כבר ראש הממשלה והרבה מאוד שרים בממשלה הבינו, מכל מה שקרה עם השינויים ברפורמת הפלאפונים, שכנראה, איך לומר, שר האוצר, ידידנו משה כחלון, הוא לא בדיוק איזה פראייר שיוותר על הקרדיט שלו. פתאום ראש הממשלה מתעורר ואומר: רגע, מה פתאום מי שהיה שר התקשורת אצלי חושב שהוא בעל-הבית של הרפורמה? איך הוא מעז? זה אני ראש הממשלה שמנחה, מתכלל, אומר, אני זה שעושה את הכול – ברשותי יהיה, ברשותי לא יהיה. ולכן, אנחנו מטפלים פה בנושאים באמת מהמורכבים ביותר. ואתם יודעים מה, אני אגע רק בכמה משפטים בנושא השיכון. הרי אחת הבעיות בנושא השיכון בסופו של דבר היא בצורך לשנות את האיזון בין ההיצע לביקוש במדינת ישראל; זאת השאלה המרכזית. זה בכלל לא משנה מה יהיו התוכניות, והיו פה הרבה מאוד תוכניות טובות, חבל על הזמן. אני אמנה לכם רק כמה מהן: תוכנית מע"מ אפס, תוכנית מחיר מטרה, ומחיר למשתכן, ותמ"א 38, ותמ"א 38/1, ותמ"א 38/2. מה עוד יש לנו עכשיו חדש? אה, יש בהחלט חברה חדשה, חברה של "דירה להשכיר". התוכניות מדהימות, ואני אומר לכם, אני גם משבח את שר האוצר הקודם, שאין לי ספק שהוא בא מתוך כוונות טובות, וגם שר האוצר הזה, אבל, חברי מכולנו, תעבירו למשה כחלון ידידנו – לא מוכרחים ללמוד הכול על ניסיונך. הרי אומרים: אין חכם כבעל ניסיון, אבל חכם יותר לומד מניסיונם של אחרים. שילמד מניסיונו של לפיד. מה, משה כחלון חושב שבאמת בנימין נתניהו ייתן לו לצמוח עם המגדלים שייבנו במדינת ישראל? הרי משה כחלון מגיע למצב שחרף העובדה שנראה שיש לנו שקט כלכלי, השקט הוא מדומה לחלוטין, כי יש לנו שנה אבודה. שנת 2015 היא שנה אבודה מבחינה תקציבית, לכן רוב משרדי הממשלה כמעט שלא ביצעו את מה שהיו צריכים לבצע, כי הכול היה דרך ועדות חריגים, ונוצרו עודפים עצומים שנותנים תחושה שהכול בסדר, שאפשר לעשות כל דבר שנדרש. אני רוצה לומר לשר האוצר, שלצערי הרב, אתה נכנס לים סוער, סערה שלא הייתה כמותה. המים נראים שקטים – למטה יש לך כרישים רבים שנעים להם וממתינים לשעת כושר. זה לא רק כרישי הנדל"ן, זה לא רק כרישי הגז, זה בעיקר כרישים פוליטיים. ואתה, שר האוצר, מגיע להתמודד עם הסערה הזאת לא עם הספינה המתאימה. אתה במקרה הטוב מביא איזה דוגית קטנה, ואִתה אתה רוצה להתמודד. אתה תתנפץ אל תוך המים הסוערים האלה בדיוק, לצערי הרב, כמו אחרים שניסו לצמוח ליד ראש הממשלה בנימין נתניהו. כי בסוף, וראינו זאת פעם אחר פעם, מה שמנחה את ראש הממשלה בנימין נתניהו זה שני דברים: 1. ההישרדות הפוליטית שלו; 2. לדאוג ששום דבר לא יצמח לידו, לא בתוך מפלגתו, לא במפלגות קואליציוניות – ואת הדברים האלה הוא עושה מצוין. ולכן, לצערי הרב, מה שאנחנו רואים היום זה אותו דבר, בניסיון אולי להאיץ קצת את הדברים, אבל זה לא יעזור. רק נתון אחד – לתת לכם: הרי יש ויכוח כמה דירות חסרות באמת, מה הפער שנוצר לנו כל שנה בין הגידול הטבעי מהתוספת של הזוגות הצעירים לבין הדירות שנבנות בפועל, התחלות הבנייה? יש כאלה שאומרים: אוקיי, הגידול הטבעי דורש מאתנו בין 50,000 ל-55,000 דירות בשנה, יש כאלה שטוענים שאולי נגיע ל-70,000. נניח שאנחנו הולכים על 50,000 – ואנחנו יודעים שהתחלות הבנייה נעות כל שנה בין 40,000 ל-50,000, בשנים טובות היו 60,000 – אבל הפער של הדירות שחסרות במדינת ישראל, עם אלה שמצמצמים, זה מינימום 90,000 דירות. לפי הבדיקות שלי, חסרות לפחות 200,000 דירות כדי להגיע ולצמצם, להגיע לנקודת האפס הראשונה. כלומר, מחיר המטרה אולי יכול להוריד את המחיר בדירות מסוימות, בשכונה מסוימת, בעיר מסוימת; הוא לא משנה מהותית את הפער הגדול שקיים בין ההיצע לביקוש. ואני מצטער לומר שבעניין הזה אין לי ברירה אלא לומר לכם: יכול להיות שמישהו יגיד: מה, הוא רוצה להחזיר אותנו 50 שנה אחורה? אני לא מתבייש לומר זאת, אני בהחלט בעד בנייה תקציבית. אני בעד שמדינת ישראל תחזור לבנייה תקציבית, שממשלת ישראל תהיה הקבלן הראשי. כי מי שמשלה את עצמו שקבלנים פרטיים היום יעשו מאמצים להוזיל את הדירות, פשוט טועה. אם מישהו מכם היה קבלן והיה אומר לעצמו: אני בונה 100 דירות בשנה, מרוויח x; אם אני אבנה 200 דירות בשנה, רוצים שאני ארוויח את אותו x, שאני ארוויח רק חצי על כל דירה – למה? אז אני מנציח – – – <רחל עזריה (כולנו):> אבל יש מסלול – – – <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> המסלול הזה בטל בשישים, ואת תראי מה תהיה בשנה הבאה התגובה אם לא תשנו את ההיצע ואת הביקוש ויבנו 100,000 דירות ביוזמה ממשלתית, בניהול ממשלתי. כי זו שעת חירום, כי הדיור משפיע על הכול – על יוקר המחיה; משפיע על היכולת של הזוגות הצעירים להתקיים, על כל דבר הוא משפיע. הוא משפיע על השינוי הדמוגרפי בישראל, על התנועה של אוכלוסיות מאזור לאזור, הכול מושפע מהדיור. ולכן, אדוני שר האוצר – – <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> – – תבחר לך נחתת. הדוגיות שאתה בוחר היום כדי לנוע במים סוערים, כשיש כרישים כל כך מסוכנים כמו בנימין נתניהו וחבריו שממתינים לך בפינה – הם לא ייתנו לך חבל הצלה. ביום שאתה תתחיל לשקוע, לא רק שהם לא ייתנו לך חבל הצלה, הם ייתנו לך לטבוע, ויחייכו ויחייכו ויחייכו. תודה. <רחל עזריה (כולנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת פרץ. הם יוסיפו לו משקולות. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> כן. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת איל בן ראובן, בבקשה. שש דקות עומדות לרשותך. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, מדינת ישראל צועדת בכיוונים רעים. כדי להבין עד כמה רע, צריך להסתכל על האסטרטגיה שמובילים ראש הממשלה וממשלתו ולראות שהתקציב הנוכחי הוא אוסף של מספרים ונושאים שהרצף שלהם בסופו של דבר איננו משנה כיוון מהותי, גם אם יש בו כמה דברים נכונים וחשובים. במהות, זה עוד תקציב פופוליסטי שלא משנה את היותנו מדינת סטטוס קוו, מדינה המתנהלת וצועדת לאחור בנושאים רבים ומהותיים; ממשלה ללא כיוון של יוזמות מדיניות, ללא כיוון להסדרים אפשריים, ויוזמות כאלה נדרשות לאור המציאות האזורית המשתנה. במצב שכזה ברור שתקציב הביטחון צריך לעלות, ובצדק, מ"צוק איתן 1" ל"צוק איתן 2", ל"צוק איתן 3", וכך הלאה. ואז בעצם למספרים אין משמעות, כי תקציב הביטחון עולה ללא שליטה אמיתית, כי הרי היוזמה היא לא בידינו, היא בידי אויבינו. ואז צריך לקחת משאבים ממקומות אחרים, ואז הפתרון – כמו שאנחנו רואים גם בתקציב הנוכחי – הוא קיצוץ רוחבי. וקיצוץ רוחבי מהו אם לא בריחה מהכרעות קשות, מיצירת סדרי עדיפויות ברורים. חברי וחברות הכנסת, כלכלת ישראל בנסיגה מדאיגה. האבטלה יורדת, וזה חשוב מאוד, זה מצוין, אבל מאלה שעובדים, 50% לא מצליחים לפרנס את משפחותיהם כי הם מרוויחים פחות מ-6,000 שקלים לחודש, מול יוקר מחיה שהולך וגדל. איזה בשורות מביא התקציב? שר הבינוי והשיכון כבר מכריז כי מחירי הדיור לא ירדו. אומרים פריפריה. פריפריה. אני גר בפריפריה. תקציבים לצפון, בעליות לגליל, עוצרים ומידרדרים אחורה. הזרימה לעבר מדינת תל-אביב וסביבתה הולכת וגוברת. הבנים הולכים לתל-אביב, וחמור מכך – לברלין. אילו מקומות עבודה מייצרים בעבורם בפריפריה? ומי מהם שחוזר לא מקבל קרקע לבנייה, כי היישובים הכפריים מוגבלים ל-300 משפחות. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> והאבסורד חוגג. מיליארד ש"ח שהובטחו בעבר לפיתוח תשתיות של יישובים כפריים ותיקים עצרו בדרך, לא הגיעו; פרויקט העברת בסיסי צה"ל לנגב תקוע. אז אני יודע שיש שורה בעניין הזה, אבל מה מבטיח שזה יקרה? שורות כאלה כבר היו בעבר, וצה"ל לנגב – הפרויקט תקוע. למה? כי הפריפריה, הגליל והנגב, והחקלאים, אלה שעושים את הציונות העכשווית, כנראה חשובים פחות מנושאים אחרים – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> – – לדוגמה, ההתנחלויות, כאלו שאליהם המשאבים מגיעים. חברי הכנסת, עוד ועוד דוגמאות שתוצאתן אחת: הפריפריה, החקלאות, ההתיישבות בגליל ובנגב – כל אלו נשארים מאחור. כבוד היושב-ראש, המשקיעים לא מגיעים לישראל. ההפך הוא הנכון. כמה מפעלים חדשים הוקמו בישראל בשנת 2014? עשרה מפעלים, לעומת 56 ב-2006, וזאת לעומת סגירת מפעלים מסיבית ויציאה החוצה. והתעשייה הישראלית, אין צורך להגזים בחשיבותה כמנוע צמיחה. הכאב הוא כפול כאשר אנחנו יודעים בדיוק אילו איכויות יש לנו מבחינת ההון האנושי בארץ הזאת. אנשים שמסיימים תואר ראשון ושני, הילדים שלנו, שבסופו של דבר משמשים מלצרים במסעדות ויוצאים לחפש עבודה בחוץ. צעירי החברה הערבית – חברים, זו טרגדיה אמיתית. אנשים שמסיימים תארים בהצטיינות – שכנים שלי בכפר-מנדא, בכאוכב, בעראבה, בסח'נין – מחפשים, מבקשים, מחפשים עבודה, ולא מוצאים את מקומם. ובסופו של דבר, במדד העוני בין מדינות ה-OECD אנחנו במקום הכל-כך לא מכובד, בראש הטבלה. רבותי חברי ממשלת ישראל, תתעוררו. יש לנו כאן מדינה וציבור יוצאים דופן באיכותם. התוצאה שאתם מביאים היא צעידה לאחור, צמיחה כמעט אפס. אין לכם תשובות לנוער הישראלי, לצעירי ישראל, ועל כך אני מקווה שהציבור הישראלי ימצא את הדרך להגיד את דברו, ובהקדם, כדי לקדם פתרונות מערכתיים אמיתיים. אני קורא לחברי הכנסת לדחות את התקציב. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת בן ראובן. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, בבקשה. <מירב בן ארי (כולנו):> וואו, תעלי, יש לי אתך חשבון – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חשבון גדול או קטן? <מירב בן ארי (כולנו):> כן, חשבון גדול. <היו"ר יואל חסון:> אז מה, אני צריך להיות פה ערני יותר עכשיו? <קריאות:> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> רגע, מירבי, זה איום? אני לא מבינה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> דיון ראשון בנושא התקציב. פעם ראשונה שאני קוראת את התקציב וגם צריכה לדבר עליו – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש – – – בקואליציה יהיו רק נשים? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני אגיד לך משהו: כמו בכל מקום, הנשים הן הכי רציניות בקואליציה. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת עטר, בחרו אותן – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, דני, אתה רוצה שאני אתכתש אתן או שאתה רוצה שאני אתנחמד אתן? <היו"ר יואל חסון:> בחרו את הלביאות הגדולות ביותר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אין. הלביאות, באמת. יש לשר האוצר צוות, בהיבט הזה אני מוכרחה – מסירה בפניכן את הכובע. אבל אני אומר לכם דבר אחד: אתם ממזרים. אתם ממזרים וממזריות. תקשיבו, הבאתם תקציב – – – <היו"ר יואל חסון:> מותר להגיד את זה? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מה, אני חושבת שזו מילה שמותר להגיד. אתה בודק? <היו"ר יואל חסון:> זה ביטוי פרלמנטרי, חברי חברי הכנסת? מה אתם אומרים? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני לא יודעת, אני החלטתי שהוא פרלמנטרי מאוד. <היו"ר יואל חסון:> אני בפעם האחרונה הורדתי חברת כנסת מהדוכן בגלל ביטוי לא פרלמנטרי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני חושבת שזה ביטוי מאוד פרלמנטרי. <היו"ר יואל חסון:> הקואליציה, אתן מקבלות שזה ביטוי פרלמנטרי? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני טוענת שחברת הכנסת יחימוביץ יכולה להכריע. בעיני זה ביטוי לגמרי פרלמנטרי. <היו"ר יואל חסון:> יושבת-ראש ועדת האתיקה לשעבר. אמרו פה עכשיו – היא אמרה שהם ממזרים, וממזריות, כאילו במובן של כנראה תרגיל או משהו כזה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מה, אני לא מבינה. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> לגיטימי לחלוטין. <היו"ר יואל חסון:> לגיטימי, את אומרת. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> יש לנו אישור של יושבת-ראש ועדת האתיקה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אז אני רוצה לומר לכם, ואני חוזרת ואומרת, אני חוזרת להתחלה: אתם ממזרים. שתלתם לפנינו ארגז עם תקציב, עם המון המון המון מילים, הרבה מספרים, יפעת ואני יודעות בדיוק כמה, 5,000 סעיפים ותתי-סעיפים, 60 סעיפים מרכזיים. אבל אני רוצה לומר לכם דבר אחד: עם תקציב חלל בסך 25 מיליון שקלים – אני מקווה שאת עדיין זוכרת את זה, יפעת, פשוט היינו הבוקר בחידון על התקציב – ואני רוצה לומר לכם שאני באמת אומרת לעצמי, אני מסתכלת על התקציב ואומרת: באמת, יש פה, ככה – אני מעיינת בחוק ההסדרים, מסתכלת בספרי התקציב ואומרת: באמת, המון מילים יפות, טובות, אפילו יש רפורמות – הנה, רחל, את בונה עלי – חברת הכנסת עזריה, יש רפורמות שאני שמחה עליהן, שאני מברכת עליהן, שאני מעריכה אותן. אבל אני אומר לכם דבר אחד: התקציב הזה לא פותר ולו במאומה את ההאטה הדרמטית בתוצר של המדינה, בצמיחה של המשק, סגירת המפעלים, והגרוע מכך – אי-פתיחת מפעלים, צמצום הסכומים שמוקדשים לפיתוח עסקים קטנים ובינוניים, ואתם לא יכולים להתעלם מזה. גם אם אתן מאוד רוצות, אתן לא יכולות להתעלם מהדבר הזה. מירב בן ארי ואני היינו במכללה הטכנולוגית באר-שבע לפני בערך חודש וחצי. ישבנו והקשבנו להרבה מאוד אנשים שלא רוצים להיות דווקא אקדמאים. לא, הם רוצים לעסוק במקצועות הטכנולוגיים, ממכונות ועד – תאמינו או לא – הנדסאי גז. כי אני שמעתי פעם מאי-שם, מאזורי הקואליציה, שבעצם אפשר לא לדרוש מהחברות האלה, מחברות הגז, אפשר לא לדרוש מהן רכש גומלין והעסקת עובדים. אז יש לי חדשות בשבילכם, ואני כבר אמרתי את זה פה במליאה: יהיו פה הרבה הנדסאים בתחום הגז. אז יש ממי לדרוש את זה. ואני קוראת ככה, הולכת, באמת, בעיקר לתקציב שעוסק במשרד הכלכלה – תקציב, אגב, צריך להגיד, באופן כללי, משרד הכלכלה הוא משרד מאוד מאוד מרכזי, ואנחנו יודעים את זה, גם בתחום הטכנולוגי וגם בתחום שרחל ואני עוסקות בו הרבה וזה הנושא של חינוך הילדים, מעונות-יום וגני-ילדים בכלל, שלא לדבר על תעסוקה, ותכף גם נגיע לנושא התעסוקה. כשאתה מסתכל על מה נעשה במסגרת החינוך הטכנולוגי אתה מבין שלא נעשה שם כלום. מירב, תקראי טוב-טוב את הסעיף הזה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> הם מדברים בדיוק על הנושא של התפוקות, שאנחנו הבנו שלא עובד. אתם יודעים מה התקצוב של מי שלומד במכללות הטכנולוגיות? 8,000 שקל. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת בן ארי, אני מבקש. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מי שלומד הנדסה באקדמיה מתוקצב ב-30,000 שקל, ומי שלומד י"ג–י"ד, לא הנדסאי במכללה, מתוקצב ב-14,000 שקלים – אבל לא; מוסדות אקדמיים פטורים מארנונה, אבל לא מכללות טכנולוגיות. ומי שחושב שאנחנו יכולים להצעיד את המדינה הזאת קדימה מבלי להחזיר לתעשייה הישראלית את מקומה החיוני גם על-ידי הכשרות טכנולוגיות, טועה, וחמור מכך: מטעה, מטעה את הציבור. אני מסתכלת גם על הסעיפים שעוסקים בהכשרה מקצועית, ותסלחו לי שאני אומרת, מבלי לפגוע באף אחד ובאף אחת – הכשרות מקצועיות שעוסקות בבניית ציפורניים אינן מספקות במשק הישראלי. מה לעשות, צריך הכשרות מקצועיות בתחומים הרבה יותר מגוונים, ולאו דווקא כדי שמישהו, יחתמו לו על הצ'ק. אלה דברים מאוד מאוד חמורים בעיני. כן, צריך להגיד, יש, במסגרת – הנה, רחל ביקשה שאני אומר גם דברים טובים, אני אומר גם דברים טובים – עידוד חיבור מפעלי תעשייה לגז הטבעי. כן, תודה רבה שהממשלה באמת התעוררה, כי אנחנו רוצים להבין איך באמת מעודדים את הפריון במדינת ישראל. אני מסתכלת על איזו תוכנית שאני התוודעתי אליה לאחרונה, של פרופסור צביקה אקשטיין – איך אנחנו באמת מחזירים עטרה ליושנה, מחזירים את ישראל לישראל שאנחנו מכירים. הבוקר התקיים כנס חירום של השדולה החקלאית. חברים וחברות, מי שישב סביב השולחן שמע אנשים במצוקה אדירה. אז החקלאות והתעשייה, אלה אותם עוגנים שהפכו את המדינה הזאת למה שהיא. ואנחנו הורסים אותם ושוחקים אותם אט-אט ובביטחון. ואני רוצה להגיד לכם: תעשייה מסורתית – גם היא היי-טק; חקלאות – גם היא היי-טק. וצריך להבין במה. אומר, למשל, פרופסור צביקה אקשטיין שצריך להתמקד בעובדים שלא בחרו בלימודים אקדמיים; לייצר הכשרות מקצועיות רלוונטיות; להפסיק להנפיק אישורים לעובדי בניין וחקלאות, ובאמת להחזיר לאנשים את התחושה שלעבוד בתעשייה ובחקלאות זה דבר גדול, שלא לומר, דבר ענק. אנחנו פשוט לא מבינים מה קורה כאן, לאט-לאט, בישראל שנשחקת – אגב, אני חיפשתי, כל הזמן אני מחפשת, את המשפטים הרלוונטיים שבאמת נוגעים בציבור, שככה, מי שאני רואה לנגד עיני, למשל: אנשים בני 45, מכל מיני תחומים, שלא מצליחים לחזור למעגל העבודה, איפה הם מוזכרים. אז אתה מוצא איזה רבע משפט בנושא ההכשרות המקצועיות, וזה גם – – – <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מייד. – – – וגם זה רק במי שעוסק במקצועות השוחקים. בחור שפוטר מעבודתו בתחום ההיי-טק בגיל 45 ולא מצליח לחזור למעגל העבודה, זה לא בן-אדם שצריך להדאיג את 120 היושבים כאן סביב השולחן? זה לא אדם שצריך להדאיג כאן את שר האוצר – שלצערי – ואני באמת מצטערת, כי אני הקשבתי לו רוב קשב – אני חושבת שהלב שלו נמצא במקום הנכון, אבל הוא היה צריך להיות כאן בדיון ולשמוע את הדברים שנאמרים כאן, לא רק לחכות לחוקים שיגיעו לוועדות השונות ושם נראה איזה צורה וצבע הם מקבלים, ואחר כך בקריאה שנייה ושלישית. אמר את זה פה חברי חבר הכנסת עמיר פרץ, זקן חברי הכנסת, הוא אמר את זה מאוד יפה: מקשיבים לשר כחלון, באמת נעים להקשיב לו. אני רוצה להקשיב לו. אני גם מאמינה שהלב שלו נמצא במקום הנכון. רק, ידידותי, שישבו כאן כל הדיון ואני מודה לכן על כך: אתם פשוט נמצאים בממשלה הלא-נכונה. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> תודה רבה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יואל חסון:> הודעת מזכירת הכנסת. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> תעשי לי טובה – – – <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> – – הנני מתכבדת להודיעכם – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> – – כי הונח היום על שולחן הכנסת – – <קריאות:> – – – <היו"ר יואל חסון:> לא מפריעים למזכירת הכנסת. אני מבקש. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> – – לוח תיקונים – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> – – להסתייגויות ובקשות רשות דיבור להצעת חוק השידור הציבורי (תיקון מס' 2), התשע"ה–2015. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. <הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ה–2015;> <הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015;> <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015;> <הצעת חוק להפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 15) (שיעור הגירעון בשנות התקציב 2015 ואילך וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015> <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת חמד עמאר. אני יכול לומר לכם, חברי חברי הכנסת מכולנו, שבדבר אחד אתן יכולות להתנחם, יכולים ויכולות להתנחם: שיש לכם פה את שר האוצר האהוב ביותר שהיה אי-פעם בהיסטוריה של מדינת ישראל. אם מסכמים פה את ממוצע הנואמים, לא שמעתי שהיו כל כך, בתקציבים אחרים, כל כך הרבה סופרלטיבים על שר אוצר. אז לפחות את זה הרווחתם. אז תיהנו מזה ותתענגו על העניין. <קריאה:> – – – <היו"ר יואל חסון:> לא יודע אם זה יחזיק בתקציב השני, אבל. בבקשה, חבר הכנסת חמד עמאר. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, עברתי על התקציב של 2015–2016, או 2013–2014 – המגזר הדרוזי, בבסיס התקציב, לא נמצא. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתה מתפלא, חבר הכנסת עמאר? <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אני לא מתפלא. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יואל חסון:> – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אני לא מתפלא. אני אומר ונותן עובדות. אני נותן עובדות. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, לא, מאה אחוז. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> המגזר הדרוזי לא נמצא בבסיס התקציב. לא היה ב-2013–2014 ולא יהיה ב-2015–2016. הוא הסתמך על תוכניות חומש. כל ארבע-חמש שנים הביאו תוכנית חומש ואמרו: המגזר הדרוזי, נטפח את המגזר הדרוזי. הם לא זכרו – בשביל לצמצם פערים צריך להביא את המגזר הדרוזי בבסיס התקציב ולהוסיף לו את תוכנית החומש. בשביל לצמצם את הפערים. לא להשאיר אותם פערים. אבל מה נעשה? תוכנית החומש הסתיימה בשנת 2014. בסוף שנת 2014 הסתיימה תוכנית החומש. אנחנו עכשיו לקראת סוף שנת 2015, המגזר הדרוזי לא נמצא בבסיס התקציב, לכן אין תקציב: אין תקציב פיתוח, אין תקציב למשרד השיכון, אין למשרד הפנים תקציב להעביר לתוכניות מתאר ולתוכניות מפורטות. אין תקציב לרווחה. אין תקציב לחינוך בלתי פורמלי. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> כל התוכניות – הקפיאו אותן. <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת בן ארי – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> תודה רבה לך. כל התוכניות – הקפיאו אותן. <היו"ר יואל חסון:> אני – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – מה אמרתי? <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> ומה קרה לפני שלושה חודשים? לפני שלושה חודשים המגזר הדרוזי החליט, ראשי הרשויות החליטו: יוצאים להפגנה גדולה ומכריזים על יום הזעם. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אבל איוב קרא לא טיפל בזה? <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> לפני ההפגנות ולפני יום הזעם אני שמעתי את שר האוצר ושמעתי את ראש הממשלה, וגם אתם שמעתם אותם ושמעתם את התשובה של ראש הממשלה. הגיעו להסכם עם ראשי הרשויות וחתמו על ההסכם, ואני עברתי על ההסכם: בתוך שבועיים יעבירו 200 מיליון שקל. עד סוף 2015 עוד 187 מיליון שקל, ותוכנית חומש של 1.8 מיליארד שקל לשנים 2016–2020. שבועיים – הכסף עובר. שר האוצר דיבר בטלפון עם יושב-ראש פורום ראשי הרשויות הדרוזיות. אתם חושבים – זה היה ביוני – כמה כסף עבר עד עכשיו מ-200 המיליון שהיו צריכים לעבור בתוך שבועיים? אפס. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אבל למה אתם מופתעים? <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אפס. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> זה קורה כל פעם. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אפס כסף עבר עד עכשיו. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אתם תמיד נופלים – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> ואתם שומעים, כל – אני יכול להגיד למגזר הדרוזי: שנת 2015, תשכחו ממנה, לא הייתה. בואו נרדים את שנת 2015. אנחנו לא היינו בתוך מדינת ישראל. אנחנו לא היינו חלק ממדינת ישראל. אנחנו היינו – ריחפנו באוויר כל שנת 2015. סוף שנת 2015 – נחזור. אנחנו יכולים להתנהל בלי תקציב. זה – להגיד לכם שזה הפתיע אותי? זה לא הפתיע אותי. כשאני נאמתי כאן, כשראשי רשויות הכריזו על שביתה, שר האוצר אמר לי: הנאום שלך חלול. אז אחרי שהוא חתם הסכם, יותר מחודשיים וחצי אחרי שהוא הבטיח בתוך שבועיים, אני רוצה לדעת מי החלול: הנאום שלי או ההבטחה שלו ושל ראש הממשלה? אני חושב שההבטחה שלו וההבטחה של ראש הממשלה חלולות. אם חודשיים וחצי אחרי חתימת ההסכם לא מעבירים שקל? שקל אחד לא העבירו עד עכשיו. דיברתי עם כל ראשי הרשויות. רציתי לשמוע מראש רשות אחד שמתוך 200 מיליון שקל העבירו שקל אחד. לא העבירו. אז בואו, תגידו לו עכשיו, בסוף השנה יעבירו להם את 200 מיליון השקלים. מה יספיקו לעשות ב-2015? הרי מובטחים להם 387 מיליון שקל. אז הכסף הזה יעבור אתם לשנת 2016. כמו שנעשה עם ראשי הרשויות הערביות. אני אומר לכם, אני בעצמי קיימתי דיון בוועדת הכספים על תוכנית של ברוורמן, והתברר לי שם שהביצוע היה פחות מ-20%, 800 מיליון שקל. ועשיתי את זה רק בשנה שעברה. זה יהיה אותו דבר. הובטח, יצאו בכותרות – גם הרשימה הערבית, גם משרד ראש הממשלה. אבל אני אומר לכם, אני גם אומר למגזר הערבי: כמו שהיה בתוכנית ברוורמן של 800 מיליון שקל, יהיה אותו דבר גם עכשיו. רק היום קראתי בעיתון, בדרך לכאן, שחבר'ה צעירים דרוזים, לוחמים, רצו להחזיר את האות, את האות שלהם, אות הלחימה שקיבלו במבצע "צוק איתן". אני מאוד הצטערתי לשמוע את זה, כי הם קיבלו את זה בזכות. והם נלחמו שם. אבל מה נעשה, כשאתה מסכם עם שר הפנים בממשלה הקודמת, השר גדעון סער, שכל מי שמפקיד תוכנית מפורטת יחובר לרשת החשמל; בכל רשות מקומית במגזר הדרוזי שתפקיד את התוכנית המפורטת יתחילו בחיבורי חשמל. אני שומע וקורא, רק בשבוע שעבר, שכל הסיכומים שנעשו, ונעשו אתי בוועדת הפנים, מבוטלים. לא יהיו חיבורי חשמל ברגע שמפקידים את התוכניות המפורטות. הסכם של 90% הנחה על חלקות לחיילים משוחררים אושר בממשלה הקודמת – עד עכשיו חלקה אחת לא חולקה. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> חלקה אחת לא חולקה. תרשה לי רק להגיד לכולם: לעדה הדרוזית נמאס מההתייחסות המבזה של הממשלה הנוכחית. לעדה הדרוזית נמאס ממשחקים פוליטיים על גבם; נמאס מספינים פוליטיים – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> – – ומססמאות ריקות מתוכן. הצעירים הדרוזים לא מחפשים שתחבקו אותם – ואני רואה הרבה ביקורי פוליטיקאים אצל העדה הדרוזית – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> – – ותגידו להם שיהיה בסדר. הם רוצים שתבצעו, הם רוצים שתעשו, הם רוצים שתקיימו. הצעירים של היום רוצים שוויון, רוצים זכויות, לא רק חובות; רוצים להתנהל בכבוד ובביטחון אישי, כלכלי, תעסוקתי. וזו אינה בקשה, זוהי דרישה: אדוני ראש הממשלה, תעביר את הכסף כפי שהבטחת. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת עמאר. חברת הכנסת חנין זועבי. איפה שרון גל? יש לו עוד יומיים. אולי הוא יתחרט. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> את רוצה שהוא יתחרט? חברת הכנסת זועבי, בבקשה. את רוצה שהוא יתחרט או לא? <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> לא. אני רוצה שגם אחרים יחליטו כמוהו. <היו"ר יואל חסון:> מי? תני לנו רשימה, מי את רוצה? יש כמה שרוצים שגם את, את יודעת. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> יש הרבה, לא כמה. <היו"ר יואל חסון:> אז מעניין כמה כמה – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> יש הרבה. <קריאה:> – – – <היו"ר יואל חסון:> אולי עדיף לא להתחיל לספור. בואי נעצור את זה כאן. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> האמת שזה לא משנה לי. אתם יודעים שזה לא משפיע עלי, הרצון שלכם, של חלק גדול מכם. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, כבר נאמר אבל צריכים לחזור על זה שאין בשורות, אין שינוי מגמה, אין רפורמה אמיתית. מה זאת אומרת רפורמה אמיתית? זאת אומרת שוויון. ולפני שאנחנו נענה על השאלה אם יש שוויון או אין שוויון בין חזקים לבין חלשים, כלומר גם בין יהודים לבין ערבים, איך אפשר למדוד את הפער בין תקציב שהולך ליישובים הערביים, לחינוך הערבי, לתעסוקת נשים ערביות, להלוואות לתעסוקת נשים – איך אפשר למדוד את הפער כאשר התקציב עצמו אינו שקוף? לא רק שהוא לא שוויוני – איך אפשר להילחם בתקציב ערמומי? אנחנו מתחילים לנתח את סעיפי התקציב של החינוך בשביל לאמוד את הפער ולא יכולים: חינוך פורמלי – כמה הולך לחינוך הערבי, כמה לבתי-הספר היהודיים; תשתיות – כמה ליישובים הערביים, כמה ליישובים היהודיים – אי-אפשר. אז קודם כול, ולפני שנדבר על שוויון, ובשביל למדוד את האי-שוויון, צריכים לדבר על תקציב שקוף, שקיפות בתקציב – גם זה אין. אני מתעניינת בעניין של תעסוקת נשים, ועיינתי בשביל לענות על שאלה פשוטה: כמה הלוואות לעסקים קטנים ובינוניים, שזה עפר של כסף, של תקציב, כמו שנאמר פה – כמה הולך לנשים ערביות? אין תשובה. אין תשובה בספר התקציב על הרבה שאלות כמו תעסוקה לנערים, תעסוקה לנשים – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> מירב, יש לי כאב ראש. אני איבדתי את המשקפיים שלי ויש לי כאב ראש, אני לא יכולה לשמוע צעקות, אז תחסכי את הצעקות שלך לחברי כנסת אחרים. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – זה מה שאני אומרת, אי-אפשר גם למדוד את הכסף שעובר ליישובים הערביים, לחברה הערבית, מול הכסף שעובר ליישובים היהודיים. ויש עוד בעיה, לפני התוכן של התקציב, התקציב המנוצל – אז קודם כול, יש בעיה של שקיפות התקציב ושל ניצול התקציב. התקציב, הסעיפים שיש בידינו עכשיו, אינם מנוצלים כולם ליעדים שהם רשומים תחתם. כלומר, יש גם בעיה של ניצול כספים. ביטוח לאומי – אומרים שיש אי-ניצול של כספים בכמה סעיפים מתקציב הביטוח הלאומי, ובמיוחד בסניף של נצרת. אז כמה לא מנוצל? כמה חוזר לתקציב המדינה? האם הוא חוזר לתקציב המדינה או שהוא נשמר לסניף של ביטוח לאומי? מה עושים עם התקציבים האלה? גם על השאלות האלה אין תשובה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אז התקציב הוא לא דיפרנציאלי – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> נא לשבת, חברת הכנסת בן ארי, אין קריאות ביניים בעמידה ואין גם נאומים בעמידה. נא לשבת. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – כל המחקרים מעידים שהפער בין הערבים לבין היהודים – – – <היו"ר יואל חסון:> אין קריאות ביניים בעמידה. זה כמעט כמו קריאה למרד, חבר הכנסת מרגלית. <קריאה:> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – אז אם התקציב אינו דיפרנציאלי והקריטריונים הסוציו-אקונומיים הם לא הקריטריונים הכי מרכזיים, גם בתקציב החינוך וגם בתקציב הרווחה וגם בתשתיות, אז אין תקציב שוויוני. עכשיו, פחות משוויון – יעדים מאוד חשובים, כמעט מהפכניים, כמו תעסוקת נשים, נשארים כסעיפים צנועים בתקציב תחת כותרות של סדנאות, של מרכזי תעסוקה, ולא מדובר על לב הבעיה. מדברים יותר על היצע ופחות מדי על ביקוש של עבודה; יותר מדי על הון אנושי, פחות מדי על חלוקה, על הגינות בשוק העבודה עצמו; יותר מדי על הקישור האנושי, ההון האנושי של הנשים הערביות, פחות מדי על מקומות עבודה. הבעיה של תעסוקת נשים ערביות אינה ההכשרה ומידת הכושר וההון האנושי של הנשים הערביות; הבעיה היא מקומות תעסוקה, ועל זה לא מדברים. אין שום סעיף בתקציב משרד הכלכלה שמדבר על יצירת מקומות עבודה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> יש במרכז ההשקעות 25 מיליון שקל לתעסוקת ערבים, נותן סטיפנדיות – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> לא, אני אמרתי, זה רק למען סדנאות – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> חבר הכנסת, זה רק למען סדנאות ומרכזי תעסוקה. אני אומרת – חוץ מהסעיפים של סדנאות ומרכזי תעסוקה, אין טיפול במחסור בכיתות, אין טיפול בנשירה. אחוז הזכאים לתעודת בגרות הוא 38%, ורק לרבע מהם יש ציונים שמזכים אותם להיכנס לאוניברסיטה. רבע משליש הסטודנטים הערבים. אין תוכניות לטפל בכל זה. עכשיו, הובטחו 600 מיליון שקל לרשויות הערביות, הבטחה שעוד צריכים לקיים. אבל אנחנו לא רוצים את ההבטחות האלה כל שנה. אנחנו לא רוצים להתנהג כמו נתינים שבאים כל שנה לפתחו של המלך בשביל לסגור פערים. אנחנו רוצים הצעה של 20% בצורה אינטגרלית בתוך כל סעיפי התקציב. ואם לפי צורך, אז לא מספיק 20% – – – <מירב בן ארי (כולנו):> ואז – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> מירב, אל תסכימי אתי. אל תסכימי אתי בכלום, אבל – – – <היו"ר יואל חסון:> זמנה הסתיים, אז בואו ניתן לה לסכם. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אנחנו רוצים הצעה – זה שוויון. תן לי עוד דקה. 20% בתוך כל סעיפי התקציב, ויש צורך בסעיפים מסוימים, לא בשביל לסגור פערים, לסגור עשירית מהפער או רבע מהפער, 30% הקצאה לפעמים, ואנחנו צריכים תקציב שקוף בשביל לאמוד את זה, בשביל לעקוב אחרי התקציבים האלה. עכשיו אני אדלג, ורק, ברשותך, אדוני היושב-ראש, מילה על בתי-הספר – – – <היו"ר יואל חסון:> אחרונה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> בתי-הספר – אני לא יודעת אם הם בתי-ספר נוצריים, חצי מהתלמידים שלהם הם מוסלמים. הם בתי-ספר שהם חלק אינטגרלי של מערכת החינוך הערבית, והם בתי-ספר שאחראים ל-90% מהתלמידים המצטיינים ולחלק גדול מהסטודנטים שנכנסים לאוניברסיטה. אני למדתי בבתי-הספר האלה. כמעט חצי – יותר מחצי, שלושה-רבעים מחברי הכנסת שנמצאים פה למדו בבתי-הספר האלה. עכשיו, מה הם רוצים? אומרים "חוק חינוך חינם" ואומרים "הקצאה שוויונית" – הם רוצים את ההשקעה שהמדינה נותנת, הממוצע של ההשקעה שהמדינה נותנת לכל תלמיד במדינה הזאת. אבל מה אמרו? משרד החינוך אמר שתי תשובות: התשובה הראשונה היא לא, אין תקציב; והתשובה השנייה היא כן, יש תקציב, אם אתם עוברים לחינוך המוכר הרשמי. כלומר, הבעיה אינה תקציבית. כלומר, התשובה שאין תקציב – קודם כול, יש תקציב, בטח, יש ויש תקציב במשרד החינוך. <מירב בן ארי (כולנו):> יש תקציב גם – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אבל כאשר אומרים: הבעיה והתנאי, זה בתנאי שאתם תעברו לחינוך ממלכתי רשמי מוכר – זאת אומרת שיש שיקול זר מאחורי התשובה הזאת; זאת אומרת שצריכים לשלוט במוסדות שהוקמו לפני קום המדינה, 400 שנה קודם, חלק מהם – "טרה סנטה" בעכו. 400 שנה לפני קום המדינה הזאת, ורובם – כולם לפני קום המדינה הזאת – – <היו"ר יואל חסון:> משפט סיום. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – והם לא צריכים הכרה. <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> הם צריכים הכרה – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> הם צריכים הכרה באחריות שלהם לקלוט וללמד בצורה האיכותית ביותר 30% מהתלמידים. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. יש לנו יום ארוך. חברת הכנסת חנין, תודה רבה לך. חבר הכנסת אראל מרגלית, בבקשה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, מדינת ישראל נמצאת בהאטה כלכלית חמורה וממשלת ישראל בתרדמת. אנחנו הגענו למצב של האטה גדולה יותר מההאטה של יוון, וזאת כאשר השווקים בעולם מגיעים למצב קשה – זה לא אשמת הממשלה שסין מאטה, המזרח מאט, ובעצם ההאטה שאנחנו נתקלים בה לגבי השנה הקודמת היא האטה שהעולם צמח בה. כלומר, רק לשם השוואה, כשפה הצמיחה היא אפס, בארצות-הברית הצמיחה ברבעון האחרון הייתה 3%, רק כדי לסבר את האוזן. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> יש פה איזה שר? משהו? <היו"ר יואל חסון:> כן, יש פה שר, כן. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> בסדר גמור. ועכשיו, הממשלה הזאת, שמדברת – אפילו במה ששר האוצר עצמו אומר, הנושא של צמיחה, של התעוררות הכלכלה הישראלית, של הנעה של הגלגל של הכלכלה הישראלית בכלל, לא נמצא על סדר-היום של המדינה הזאת והממשלה הזאת. עכשיו, זה לא שזה התחיל אתמול. בממשלה הקודמת, תזכרו שהיו לנו נתניהו ושטייניץ שנתנו לנו את הגירעון הכי גדול שהיה פה; אחרי זה נתניהו המשיך; ועכשיו נתניהו וכחלון מביאים למשק הישראלי דיכאון. מה זה אומר שמשק מדוכא? זה כמו בן-אדם שמדוכא – לא קמים בבוקר, לא רוצים לפגוש אנשים, לא מתחילים עסקים חדשים, כלום. מה זה בעצם אומר? זה אומר שעשרות-אלפי הסטודנטים והתלמידים במכללות, שנכנסים למכללות בעוד כמה שבועות ומשלמים עשרות-אלפי שקלים מהכיס שלהם – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> עשרות-אלפי – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כשהם יגמרו את המכללה – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> מירב, כדאי שתקשיבי ותרשמי. תאמיני לי, כל מה שאני אגיד – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כל מה שאני אגיד על כל סקטור, אני מוכן להתדיין אתך. תרשמי. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כל סטודנט שגומר היום, בצפון, בדרום – אני שואל אתכם, הסטודנטים שהשקיעו עשרות-אלפים, לפעמים אפילו יותר מ-100,000 שקל, בהשכלה שלהם, חסכו מהמשפחה שלהם, איזה מקום עבודה מתגמל המשק הישראלי מציע להם? איזה מקום עבודה מתגמל? גמר תואר שני, גמרה תואר שני, והרבה מאוד פעמים מקבלים אולי מנהל משמרת בבית-קפה, זאת האמת. המשק הישראלי תחת נתניהו ותחת כחלון לא יודע לייצר מקומות עבודה ברמה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> ואם החבר'ה הם בני 45 פלוס, בני 45 פלוס, נשים, גברים, חוזרים מחופשת לידה, חוזרים מנסיעה, חוזרים מדברים אחרים, אין מקומות עבודה איכותיים. תשימו לב, בואו נתמודד עם זה. <מירב בן ארי (כולנו):> מה אחוז האבטלה במדינת ישראל? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> תקשיבי, מירב, בואי אני אגיד לך, אני שואל אותך את הדבר הבא: האם – תסתכלי סביבך, איתן כבל ואני מנהלים את השדולה הזאת וכל כמה חודשים אנחנו רואים קבוצה אחרת, בכל הסקטורים של האוכלוסייה, אנשים משכילים. תאמיני לי, תסתכלי, אני לא מדבר על עבודות שהחציון שלהן – חציון המשכורת במשק היום – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – זה 6,000 שקל. אוקיי, חצי מהאנשים מקבלים עד 6,000 שקל. אז אני לא אומר שאין עבודות מזדמנות ואין עבודות דחק ואין עבודות כאלה ואחרות. אני מדבר על זה – אתם הבאתם פה תקציב של בית-תמחוי. אני מדבר על זה שמדינת ישראל, אנשים פה הם מצטיינים, אנשים רוצים לעבוד ברמה, אנשים רוצים להתפרנס, הם מוכשרים כפי שהם לא היו מוכשרים שנים. ואני רוצה להגיד לכם, דווקא חבל שחברת הכנסת שאשא ביטון לא נמצאת פה, רציתי לתת לה את הדוגמה של מעונות-יום בקריית-שמונה, ודווקא האימהות שם. העלו, לקחו את הסובסידיה למעונות, במקום 660 שקל לילד זה הפך להיות 2,400 שקל לילד עד גיל שלוש. עכשיו תקשיבו, מי שרוצה – – – <מירב בן ארי (כולנו):> איפה הבעיה? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> מי שרוצה להתייחס לקריית-שמונה כמו לאיזה "מסכונים", אני יודע מה, שיהיה בריא. קריית-שמונה, האימהות הצעירות האלה, המשפחות הצעירות האלה הם אנשים שהם כל כך מוכשרים, הם כל כך רוצים הזדמנות לעבוד, הם כל כך רוצים לצאת. מורה למדעים, עובדת במפעל היי-טק, עובדת במפעל כזה – איך אפשר, עם שני ילדים, כשאתה צריך 4,800 שקל לשלם למעון-היום? זה אתם שלקחתם את הסובסידיה, כי הפסיקו לירות עליהם. הפסיקו לירות עליהם טילים אז לקחתם להם את הסובסידיה. בושה. אתם יודעים כמה היה צריך, מכל ההסכמים הקואליציוניים האלה שלכם, של 4 מיליארד שקל – נגיד שהיינו אומרים: מדינת ישראל מסבסדת אפס עד שלוש, כמה זה היה עולה למדינת ישראל? 1.5 מיליארד. 1.5, ותחשבו כמה אלפי שקלים – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – מפלגות שקיבלו – – – אני לא קיבלתי – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – כמה אלפי שקלים היינו חוסכים לכל משפחה במרכז הארץ ובטח בגליל ובנגב ובמקומות אחרים. <מירב בן ארי (כולנו):> אם לי היה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> ההיי-טק הישראלי – וכולנו גאים בהיי-טק הישראלי, תאמינו לי – ההיי-טק הישראלי בשנה האחרונה, עם חוסר התקצוב של הממשלה הזאת, איבד אלפי עובדים, אלפי עובדים. כלומר, במקום שההיי-טק הישראלי יגדל, מ-185,000 עובדים הוא ירד ל-180,000, בשנה שנחשבה לשנה טובה, כי אין מכניזם להביא אותו למקומות אחרים בארץ. התעשייה הישראלית – בשנת 2012 הקימו ארבעה מפעלים בישראל, כששנתיים, שלוש שנים קודם הקימו 56 מפעלים בישראל. התעשייה הישראלית היום בקריסה, בלי שום תוכנית. עסקים קטנים ובינוניים, שזה בעצם 66% מהעובדים במגזר העסקי במדינת ישראל, רבותי, תקשיבו טוב – לא היה מספר כזה בתולדות מדינת ישראל, זה תחת המשמרת שלכם: 60,000 – – – <מירב בן ארי (כולנו):> בשלושת החודשים האחרונים – – – <רחל עזריה (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> שנה, שנה, אני אומר שנה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני אומר שנה, אני מדבר על שנה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> תקשיבי, אחרי זה תתווכחי אתי. <מירב בן ארי (כולנו):> אני לא מתווכחת. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> 60,000 עסקים קטנים ובינוניים במדינה הזאת נסגרו בשנה האחרונה, לא היה כדבר הזה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <רחל עזריה (כולנו):> דמי אבטלה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא היה כדבר הזה. <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים, נא לסיים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> רגע, מה לסיים? רק התחלתי. <היו"ר יואל חסון:> אה, לסיים. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <רחל עזריה (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> רק שנייה, אם נצטרך אני – גם תן לי, תן לי רגע. <היו"ר יואל חסון:> יש לך עוד דקה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> בכל זאת, מרכז האופוזיציה – – – <היו"ר יואל חסון:> עוד דקה, בבקשה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <רחל עזריה (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> ועכשיו אני רוצה להגיד את הדבר הבא – – – <היו"ר יואל חסון:> נא לא להפריע. אני אפסיק להיות סובלני להפרעות האלה, באמת. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אתם יודעים – – – <רחל עזריה (כולנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> אוי, נו באמת. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> דיברנו על קריית-שמונה. אתם יודעים, היום בבוקר היו אצלי מבית-ספר תיכון "דנציגר" מקריית-שמונה, הם נוסעים לתחרות בין-לאומית ב-MIT בנושא של מזון מרפא, Medical Food, לא משנה. <מירב בן ארי (כולנו):> בעניין של הצליאק. <היו"ר יואל חסון:> שנייה, לא להפריע, נו. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> נכון, בדיוק. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> נכון, זה מכשיר לגילוי צליאק תוך כדי הארוחה. עכשיו אני רוצה להגיד לכם משהו – חבל ששאשא ביטון לא נמצאת פה, כי אנחנו עוזרים להם ביחד. תקשיבו, החבר'ה האלה מוכשרים – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> אבל אני פה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> נכון. <מירב בן ארי (כולנו):> אני פגשתי אותם. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> החבר'ה האלה מוכשרים כמו החבר'ה בהרצליה. <רחל עזריה (כולנו):> נכון. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא פחות. <רחל עזריה (כולנו):> אולי יותר. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> הם הולכים ללמוד בקריית-שמונה, נניח שילכו למכללת תל-חי, נניח שילכו למקום אחר, יחזרו. אני שואל אתכם: המשק הישראלי היום יודע לייצר מקומות עבודה לצעירים יהודים או ערבים או דרוזים בצפון? את האמת. את האמת. <מירב בן ארי (כולנו):> אז איפה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> את האמת. <מירב בן ארי (כולנו):> אז מה אתה אומר? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> עכשיו תקשיבו – מה שצריך לעשות. <מירב בן ארי (כולנו):> לתושבים בצפון, אין להם מפעלים? אין להם עבודה? <היו"ר יואל חסון:> תקשיבי, אנחנו לא נמצאים בוועדת הכספים. זה לא ועדה פה, זה מליאה, אי-אפשר להתווכח עם הדוברים כל הזמן. אי-אפשר. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> את האמת, את האמת, אתם לא יודעים, נתניהו הוא כמו אחד שלא יודע לנהוג על הרכב הכלכלי של המדינה. כששרון היה ראש ממשלה, הוא ידע להיות מנהל החשבונות של המדינה, אבל עכשיו צריך מנהל חשבונות? צריך פה יזם, צריך פה מישהו שיודע להזיז את הכלכלה הזאת קדימה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> וירושלים, את מדברת, אני אגיד לך משהו: אתם יושבים פה, ראיתם את הדוח על העוני של ירושלים? ראיתם איזה כמות מטורפת – – – <רחל עזריה (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> את עובדת בשכונות האלה, זה תחת המשמרת שלך היום. אתה, חבר הכנסת הנכבד, עשית אולי יותר מכמעט כל אחד אחר למען חינוך שוויוני, יש בתוכנית הזאת איזו בשורה לילד או לילדה מקטמון ח'-ט', שנגיד שיש להם פחות? לא. <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <רחל עזריה (כולנו):> ודאי שכן. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא. הרבה פחות. הרבה פחות. <אלי אלאלוף (כולנו):> ראש העיר שלך מאיים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> ראש העיר שלי? ראש העיר שלך. <אלי אלאלוף (כולנו):> כן, זה מראשון-לציון. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> תגיד: ראש העיר של רחל עזריה. <אלי אלאלוף (כולנו):> שמאיים – – – <היו"ר יואל חסון:> ראש העיר של ירושלים? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> ראש העיר של ירושלים. <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני אומר לכם את הדבר הבא. <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> רבותי, אני אומר לכם את הדבר הבא – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> זה בגללך, חברת הכנסת זועבי, את עשית פה תקדים, ביקשת דקה, הוא ביקש גם. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – הדבר האחרון – יוקר המחיה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> יוקר המחיה, אתם מנסים להתמודד עם החקלאים, אבל אתם צריכים לזכור שצריכה בסוף להישאר חקלאות. החקלאים מוכנים להתדיין אתכם. <רחל עזריה (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אתם מוכנים להתדיין בכל מיני דברים, אבל עם אחד אתם לא מוכנים להתדיין, וזה המונופולים במדינת ישראל. <היו"ר יואל חסון:> משפט אחרון, תודה. <רחל עזריה (כולנו):> אנחנו – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> תקשיבו, חוץ ממונופול הגז, שאדון כחלון – – – <רחל עזריה (כולנו):> אנחנו לא – – – <היו"ר יואל חסון:> אני אוסיף עוד דקה על כל הפרעה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – אדון כחלון לקח את הנושא המרכזי, שבו הוא היה צריך להתעמת, ואמר שהוא לא משחק במשחק על הגז – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <רחל עזריה (כולנו):> – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – אבל חוץ מהנושא של הגז, במוצרי הצריכה, במוצרי הצריכה – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. תודה רבה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – מוצר אחרי מוצר הוא פי-שניים, פי-שלושה ופי-ארבעה מבאירופה ובארצות-הברית – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת מרגלית – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – כי אתם את המונופולים השארתם בשקט. <היו"ר יואל חסון:> תודה. תודה רבה לך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אבל מה, אכלתם קורנפלקס. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אני מודה לך. באמת חרגנו פה בזמן מעל ומעבר, באמת. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. כולנו, מה יהיה? <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <רחל עזריה (כולנו):> – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אני לא אפריע להן. <היו"ר יואל חסון:> אני שמח שאת נהנית, חברת הכנסת עזריה, אנחנו פה כדי שתיהני. <רחל עזריה (כולנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> בבקשה, אדוני. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> גבירותי, אני לא אפריע לכן – בבקשה. לפני שאתחיל, תספיקו להגיד ולצעוק את הכול, בסדר? תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> כי לפעמים מתבלבלים פה, חושבים שזה דיון בוועדה, וזאת מליאה, ואי-אפשר לנהל דו-שיח עם הנואם. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> נכון, זה כמו הפרסומות והסרט. אומרים, למה קוטעים את הפרסומות עם הסרט? הפרסומות הן הדבר הבסיסי. אז, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האמת שהיום שמענו דברים טובים משר האוצר: תקציב זה קודם כול ערכים, תקציב זה השקפת עולם, זה לא רק מספרים; אין חברתי מהתקציב שמגישים היום שר האוצר והממשלה. דברים באמת טובים, באמת יפים, אבל, 1. שוואיה שוואיה, בואו נחכה ונראה מה יישאר מכל הדברים האלה עד הסוף, בסדר? 2. כל הדברים היפים האלה לא יכולים להסתיר את המציאות, את העוני, את האבטלה, את יוקר המחיה, את האפליה. לכן כאשר שמעתי את שר האוצר נזכרתי בפתגם מצרי. הפתגם המצרי, מה אומר? (אומר בערבית ומתרגם:) שומע דבריך – מוצאים חן בעיני, אבל רואה את המצב שלך – אני מתפלא. הכוונה – הניגוד בין הדיבורים לבין המציאות והמעשים. נכון, תקציב, אכן, זה ערכים, זה השקפת עולם, אלה לא רק סכומים שמחולקים לתחום הזה או לתחום ההוא. לכן, שוויון זה ערך; צדק חברתי זה ערך; תמיכה בשכבות חלשות זה ערך גם. בואו נראה מה יתממש ומה יישם שר האוצר מהערכים האלה כלפי שכבה אחת חלשה ומוזנחת ששמה החברה הערבית. היה משבר, ונשאר, ברשויות הערביות. לפי הרבה מחקרים, אפילו אם הרשות, רשות ערבית, גובה 100% ארנונה, ראש הרשות לא יכול לספק את כל השירותים הבסיסיים הדרושים, וזה למה? משום שאין משאבים אחרים, אין תמיכה. ביישובים הערביים אין שטחים ואין אזורי תעשייה. לפי דוח מבקר המדינה מלפני שנה או שנתיים, רק 2% משטחי אזורי התעשייה בישראל הם ביישובים ערביים, ואנחנו יודעים כמה ארנונה גובים וכמה כסף גובים מאזורי תעשייה. איפה המשאבים? איפה מוסדות המדינה שיש ברשויות ערביות? להפך, אני אומר לכם, כאשר, למשל, המוסד לביטוח לאומי או לשכת תעסוקה – אני אגיד לך את האמת: לדוגמה, בעיר שלי, סח'נין, הייתה לשכת תעסוקה, והעבירו אותה למועצה האזורית משגב, וגם את סניף הביטוח הלאומי – לאזור התעשייה של המועצה האזורית משגב. כאילו סח'נין, עיר של 30,000, זאת פריפריה. זאת פריפריה והמרכז הוא כרמיאל, הוא המועצה האזורית משגב. כדי לממש את הדברים ואת הססמאות שאמר פה שר האוצר, צריך מדיניות אמיצה, צריך לשנות את הדיסק 180 מעלות, צריך להגיד: הרשויות הערביות הן חלשות, הן צריכות תמיכה, לכן אנחנו מבטלים את המצ'ינג; לכן אנחנו מנהיגים שם תקצוב דיפרנציאלי, למשל; לכן אנחנו נותנים יותר העדפה לאזורים האלה ולא להפך. אדוני היושב-ראש, מערכת החינוך היא דוגמה. כל המחקרים – יש מחקר שהתפרסם ב"הארץ" רק אתמול שמראה את הפערים הגדולים מאוד במערכת החינוך, אם בתוצאות – אם אתם רואים את התוצאות מכל המבחנים, מבחני המיצ"ב ביסודי, הבגרות בתיכון ואחר כך הפסיכומטרי, כל הפערים הם לטובת המגזר היהודי על חשבון החברה והתלמידים הערבים – אם ב-100 דרגות, ב-100 ציונים וכו'. מאיפה באו הפערים האלה? הפערים האלה באו משום שיש תקציב לא שוויוני ומפלה. משם. אם החינוך הוא מנוף לשינוי, משם צריך לתקן את העניין וצריך לעשות את הצדק כלפי החברה הערבית. לפני שנים – יש פרופסור גרמני בשם אנדריאס שלייכר, המנהל את מבחני פיז"ה העולמיים; הוא קרוי שר החינוך העולמי. הוא אמר על מערכת החינוך בישראל, שהיא היותר-משוסעת, היותר-סובלת מאי-שוויון ומפערים. צריך לתקן את כל זה, אם בתקציב, אם בשעות לימוד לתלמיד, משום שיש אפליה גם שם. נכון, משרד החינוך יודע איך להתחמק, יודע איך להתחכם בתקציבים, אבל בסוף יש אפליה שם. עדיין חסרות כיתות לימוד, אלפים. נכון, יש הבדל ויש שינוי בין מה שאומר משרד החינוך לבין מה שאנחנו אומרים, אבל כולם מודים שיש שם מחסור באלפי כיתות לימוד. מערכת החינוך היא דוגמה. אם מתחילים לתקן שם, אכן הכול יהיה מתוקן. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. השארת 45 שניות; למי אתה רוצה לתת אותן? <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> לטלב אבו עראר זה בסדר? <היו"ר יואל חסון:> לטלב אבו עראר. <איתן כבל (המחנה הציוני):> שום טלב אבו עראר. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> לאיתן, בסדר. <היו"ר יואל חסון:> בסדר גמור, חשבתי דווקא תיתן לאיתן כבל, שהוא הבא בתור. <קריאה:> נתן, נתן. <היו"ר יואל חסון:> אז קיבלת, אדוני. הנה אני מוסיף, יש לך. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, שר לא חייב שיהיה – – – <היו"ר יואל חסון:> יש, יש. <איתן כבל (המחנה הציוני):> איפה? <היו"ר יואל חסון:> שר צנוע בספסלים האחוריים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> למה במדרון אחורי, אדוני השר? ההפך, כאילו, אתה צריך להיות – – – <קריאה:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – – תקציב חברתי, אתה צריך לשבת – רשמות פרלמנטריות יקרות, אדוני השר, האמת היא שאני לא יודע איך להתייחס לתקציב הזה. אני אומר את זה בכנות, והביטוי, אולי, הפרלמנטרי החזק ביותר, חבר הכנסת אלי אלאלוף, הוא העובדה ששנים אני כאן ולא הייתה קריאה ראשונה כמו שהייתה הפעם. כאילו לא היה. זאת אומרת, מעין בשר, חלב, כאילו בסך הכול אולי צודק גפני: אין גזירות, אין איזה משהו שמוציא אנשים לרחובות, אבל לא בשביל זה הרי רצתם, הקמתם רשימה. השר, שר האוצר כחלון, באמת נתפס כמישהו הזה, כאיש אולי החברתי, כך לפחות בדימוי – והפופולריות, ובדין, על מעשיו. אבל מה עם התקווה? מה, למען השם, עם התקווה? בשביל זה מקימים מפלגה? בשביל לעשות דברים בסדר, כשכולם איכשהו מרוצים? העניין הוא לא לרצות את אלה שיושבים כאן. הרי מה אנחנו נסביר לציבור, חברת הכנסת מירב בן ארי? נספר להם על ה-flat? הרי עד שנסיים לספר מה זה flat ומה המשמעות שלו, שהוא יותר גרוע לעתים מקיצוץ ישיר – חבר הכנסת השר לשעבר מאיר כהן, אתה מבין על מה אני מדבר – על מה? שציפיתי ממנו ועדיין אני מצפה בדין שייתן תקווה בדיור, שייתן תקווה במה שחבר הכנסת אראל מרגלית דיבר עליו. בסוף, החיים שלנו הם – אנחנו עושים את השינוי, אנחנו מובילים שינוי, כדי להחזיר לאנשים את התקווה, ואבד להם הזיק בעיניים. <מירב בן ארי (כולנו):> יש תקווה. יש תקווה. <רחל עזריה (כולנו):> יש. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני שמח שלך יש תקווה. אני שמח שאת מסתובבת גם בשכונת-התקווה, אבל התקווה היחידה היא שאת מסתובבת שם. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> היא הייתה בשקט, הערת אותה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני עושה טובה. היא מנמנמת. <מירב בן ארי (כולנו):> איזה מנמנמת? – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אתם, גם רחל עזריה – זה נהיה דיון של נמנום – – <מירב בן ארי (כולנו):> איזה נמנום? <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – במקום – היינו מצפים שהיו עומדים כאן ומתארים מצב איך עשרות-אלפי יחידות דיור בונים, כן בנייה תקציבית, לא בנייה תקציבית – – – <רחל עזריה (כולנו):> אבל יש בנייה של מאות-אלפי יחידות. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אולי בשכונה שלך. אני אגיד לך: אם יש בנייה, היא סודית. <מירב בן ארי (כולנו):> בראש-העין יש – – – <קריאות:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> חברת הכנסת מירב בן ארי, אני עם מכשיר שמיעה פול-ווליום, את לא צריכה לצעוק – קודם כול. דבר שני, אם יש בנייה, אז מה, יואב גלנט, שר הבינוי והשיכון, לא עדכנו אותו? <אלי אלאלוף (כולנו):> אולי לא עדכנו את – – – <היו"ר יואל חסון:> כי רק עכשיו הוסיפו לו את – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> סליחה, אולי לא עדכנו אותו? <היו"ר יואל חסון:> רק עכשיו הוסיפו לו את "השיכון", אתה יודע. <אלי אלאלוף (כולנו):> חבר הכנסת כבל, אולי לא התכוננת טוב ולא למדת טוב את התקציב? <איתן כבל (המחנה הציוני):> מה? <אלי אלאלוף (כולנו):> אולי אתה לא יודע – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> חבר הכנסת ידידי וחברי המוערך, יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה אלי אלאלוף, אולי אני אגיד שאתה קראת את התקציב ולא הבנת מה כתוב? <אלי אלאלוף (כולנו):> אולי. אולי גם. אבל אני לא – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> למה צריך להאשים אותי אם קראתי או לא? <קריאה:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> למה? למה? <אלי אלאלוף (כולנו):> כי בתקציב שלך – – – <קריאה:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> בשורה התחתונה, חברות וחברים, בסוף, בסוף, בסוף, הוא לא תקציב אם הוא נותן לכם תקווה או לא בישיבות סיעה. <רחל עזריה (כולנו):> רגע, אתה רוצה יותר – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> התקווה הגדולה צריכה להיות – ואני באמת, אלוהים בשמים עדי, שרק עצם העובדה שמשה באמת אדם שאני אוהב ומעריך, אני חוסך את שבטי. <רחל עזריה (כולנו):> לא, אל תחסוך. <מירב בן ארי (כולנו):> אל תחסוך. <רחל עזריה (כולנו):> תגיד הכול. <קריאות:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> כבר אתם מחפשים סיבות להדיח אותו? מה אתם, מה "תגיד הכול", שאני אוציא לכם את הערמונים מן האש, על הגב שלי? בואו נחזור לעניינים שלנו. בשורה התחתונה, בסוף, בסוף, השאלות העומדות לפתחנו הן שאלות כלכליות חברתיות אמיתיות, חבר הכנסת אראל מרגלית, ובזה אתה צודק. אנחנו באמת, כאופוזיציה, אנחנו מבינים: 59–61 עושה את זה הרבה יותר קשה מאשר אם הקואליציה היא 75 מול מספר אחר. <רחל עזריה (כולנו):> אז תצטרפו לממשלה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> הנקודה היא כזאת שבסופו של עניין זה לא מדד הצעקות או המדד של מי שרושם בסיעה כמה הערות הערת כשאמרנו מילים על כחלון, הסיפור הוא אמיתי במובן הזה – יש בנייה, אין בנייה. <מירב בן ארי (כולנו):> יש בנייה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אוקיי, בסדר. היזמת. באמת. מה שאני מנסה לומר לכם, שנקודת המבט שלכם – והקמתם סיעה לתפארת, אנשים חברתיים אחד-אחד, מי יותר, מי פחות – האם באמת אתן מאמינות, אתם מאמינים – – – <מירב בן ארי (כולנו):> גם אתה מאמין. <איתן כבל (המחנה הציוני):> נשמה שלי, מה, את אחראית לאמונה שלי? <רחל עזריה (כולנו):> קודם כול – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני בסך הכול מנסה להגיד לך – – – <רחל עזריה (כולנו):> לא, שנייה – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני בסך הכול מנסה להגיד – חברת הכנסת רחל עזריה, כל אשר אני – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יואל חסון:> את ירדת אליה כדי לעשות את זה יותר זועק? <איתן כבל (המחנה הציוני):> כל אשר אני אומר לכן – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת כבל, זמנך – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני מסיים. – – שלצערי הציפיות ממשה – אמרנו "ממשה ועד משה לא קם כמשה" – רצינו באמת להרגיש שזה לא רק דיבור אלא מעשה. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אכזבה. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת כבל. חבר הכנסת ישראל – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, על הנאום הזה, שהוא עורר כך את המליאה, מגיעות לו עוד שתי דקות. <היו"ר יואל חסון:> הוא לא ביקש. <רחל עזריה (כולנו):> הוא לא הצליח. <היו"ר יואל חסון:> – – – ישראל אייכלר. אם הוא היה מבקש הוא היה מקבל; אתה יודע, דני. <קריאה:> לא נוכח. <היו"ר יואל חסון:> ישראל אייכלר – לא נוכח. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – בבקשה, גברתי. <אלי אלאלוף (כולנו):> חייבים לא להפריע לה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש – – <היו"ר יואל חסון:> בבקשה, גברתי. שש דקות. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – חברי כנסת נכבדים, אני – – – <קריאות:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> את לא צועקת מפה. משתמשים בה בפורים לרעשן. <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת בן ארי, במרכז הבין-תחומי היית יותר שקטה ורגועה. <מירב בן ארי (כולנו):> כן, אבל – – – <היו"ר יואל חסון:> אני מכיר אותך מהכיתה. בכיתה לא היית כזאת רועשת. להפך, היית שקדנית. כן, גברתי, זה פשוט חוויות מהמרכז הבין-תחומי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אני מחכה. אני מחכה. בינתיים – – – <היו"ר יואל חסון:> מגיעה לך עוד דקה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> בינתיים ניצלתם דקה מהזמן שלי. יופי. תודה. הוספת, תודה. <היו"ר יואל חסון:> יש פה ניהול הוגן. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> שמתי לב, תודה. בעצם לפני שהגעתי לכנסת שמעתי כל הזמן על הקופסאות הגדולות שמקבלים עם כל חוק הסדרים, על כל הפרטים שלו ועל כל ההסברים שניתנים בקופסה הזאת. והיום הצטרכתי לסחוב את הקופסה הזאת עד למטה, לחדר שלי, והרגשתי כמה העול הוא כבד, תרתי משמע. כי בעצם ניסיתי להתחיל לקרוא את החומר שהונח – מתי? אתמול או שלשום – והאמת, לא מצאתי את הזמן המספיק רק כדי לקרוא, בלי להבין; אפילו לעבור, לקרוא את זה. כמעט לא ניתנה לנו ההזדמנות האמיתית לקרוא את התקציב הזה, לעיין בו, על פרטי פרטיו, ולנסות להבין את התמונה הכללית שמביא התקציב הזה. ואני מבינה שהדיון היום בעצם אמור להתנהל – אי-אפשר להיכנס לפרטים, אבל הוא אמור להתנהל על המדיניות הכללית שמביא התקציב הזה ומה הוא משקף באמת. והאמת, התמונה שנראית, ממה שהצלחתי לקרוא עד עכשיו – כאשר ההנחיה הבסיסית היא: תסתכלו באותיות הקטנות, כי בעצם עושים לנו בתקציב הזה מה שרוב הבנקים וחברות הביטוח עושים: נותנים לנו חוזה כל כך גדול, שאי-אפשר להיכנס ולקרוא את האותיות הקטנות, ואז נופלים בפח. האם התקציב הזה מביא לנו בשורה אמיתית של שינוי מהותי, אמיתי, איך תתנהל המדינה בשנתיים הבאות? על עצם הערעור על זה שמאשרים תקציב לקראת סוף שנה ועל זה שעושים את זה לשנתיים, הממשלה עושה את זה לשנתיים, אני כבר לא אדבר, כי בעצם ערערנו על זה, אמרנו מה שיש לנו, ובכל זאת הרכבת דוהרת ואין דרך לעצור אותה. אבל לפחות, האם התקציב הזה מביא בשורה טובה? האם הוא באמת יפתור את הבעיות הכלכליות והחברתיות של החברה הישראלית באופן כללי והחברה הערבית וקבוצות מנושלות אחרות, קבוצות מודרות אחרות? האם הוא מוצא את הפתרונות – או לפחות חלק שנותן תקווה שהנה, התחלנו לעלות על דרך המלך ואנחנו רוצים לפתור את הבעיות? אני חושבת, לצערי הרב, לא ראיתי את זה. לא ראיתי את זה בבירור ולא ראיתי את זה במעומעם ולא הצלחתי באמת להבין איך זה יתנהל. מדברים, שמעתי את שר האוצר מדבר על תוכנית – "צוות 120 הימים", וכשמסתכלים יותר לפרטים, מה אומץ, אילו חלקים אומצו ושובצו כבר בתקציב, עולה שבאמת רוב ההמלצות שהתקבלו לא יעלו סכומים אמיתיים או שבאמת יוקצו להן משאבים שיפתרו את הבעיה, אלא להפך, אומצו דווקא הסעיפים וההמלצות שלא יעלו הרבה ולא יצטרכו הקצאת משאבים אמיתיים לפתור את הבעיה. אני לא רוצה להיכנס לכל הנושא של קיצוץ רוחבי בכלל המשרדים, כי בעצם מה אנחנו אומרים? כאשר אומרים שזה קיצוץ רוחבי זה לא להסתכל על הצרכים האמיתיים של כל משרד ועל הפיתוח שהוא אמור לעבור כדי לענות על הצרכים, שהולכים ומתפתחים לאורך השנים באוכלוסיות השונות, אלא זה לבוא ולהגיד: הנה, עושים קיצוץ רוחבי בתקציב, ואף אחד לא ידע כמה מהרזרבות השמורות בצד, שתמיד תמיד הממשלות ידעו להוציא אותן ברגע של פלא ולהשתמש בהן, ברזרבות האלה. איך ישתמשו בהן, ברזרבות, כאשר יהיה גם כן הקיצוץ הזה? אחד הסעיפים הברורים בחוק הזה הוא שלא ייקלטו עובדים חדשים עד סוף 2016 במשרדי הממשלה. מה זאת אומרת, כאשר מחליטים החלטה מראש שלא יקלטו עובדים כאלה? האם זה יתבטא בצמצום השירותים הניתנים על-ידי עובדי המשרדים לכלל האוכלוסיות? כי בעצם יש גידול של האוכלוסייה ויש צרכים חדשים שצריך לענות עליהם, ואם מורידים את מספר נותני השירותים, האם זה יפגע – ואני בטוחה שכן יפגע – בשירותים? או שיעשו קניית שירותים מגורמים חיצוניים, דבר שיוביל ויעלה את ההעסקה הלא-ישירה שאנחנו מתנגדים לה. היא גם מביאה בדרך כלל לפגיעה קשה בטיב השירות הניתן. אפשר גם להתייחס לכל מיני נושאים אחרים. אני מעדיפה להתייחס לשני נושאים, ואני רוצה להקריא לכם מאוד מהר עדות: "אני דנה, שם בדוי, בת 28, חוויתי בעברי תקיפות מיניות. הפעם הראשונה הייתה כשהייתי בת שש. כשהתבגרתי התחלתי לעבוד בזנות. רק כשהתחלתי טיפול בתחנה לבריאות הנפש הבנתי מה קורה אתי, מה הביא אותי לבחור בזנות כמקצוע. היום אני בוחרת להפסיק עבודה שמשחזרת את הטראומות שלי מהילדות. אני קצת יותר רגועה, הטיפול עזר לי. אבל הפסקתי אותו מאז תחילת הרפורמה". הרפורמה בבריאות הנפש, שמכניסים אותה לתוך חוק ההסדרים בלי להתייחס לזה בכובד ראש ובלי לתת לזה – אנחנו אמורים לעבור על זה בהצבעה אחת, או בעד או נגד, כל החוק, בלי להיכנס לפרטים. הבחורה הזו, שהקראתי את העדות שלה, הפסיקה את הטיפול שלה, כי בכל מצב נתון, כשהיא תיכנס לרופאת המשפחה כדי לבקש או הארכה של הטיפול או מתן טיפול, היא תצטרך לדעת שכולם כבר יודעים על העבר שלה. עדויות כאלה יש בטונות. היום בבוקר אירחנו את בתי-הספר הפרטיים – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – שנותנים שירותים ל-33,000 תלמידים ערבים – בתי-ספר שהבוגרים שלהם מהווים 87% מהערבים המשולבים בתעשיית ההיי-טק. האם בתי-הספר האלה אמורים להתמוטט בגלל 200 מיליון שקל בשנה שהממשלה לא רואה לנכון לכסות? אני מציעה שאולי יתחילו לחפש בתקציב המדינה של 2015–2016 איך יבנו בתי-ספר שיקלטו את 33,000 התלמידים הערבים, כאשר ייתנו לבתי-הספר להתמוטט. אם לא יהיה הסכם עכשיו – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – בתקציב, להקצות את התקציבים האלה ולהשוות אותם לשאר בתי-הספר, זה מה שיקרה, והממשלה הזו תצטרך לתת תשובה בעניין הזה בתקציב של 2015–2016. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. יעלה חבר הכנסת מאיר כהן, ואחריו – חברת הכנסת ציפי לבני, אם תהיה. אני רואה שהיא לא נוכחת, ראיתי אותה פה היום. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת וחברות הכנסת, אין לי שום ספק בכוונות הטובות, אלי, של שר האוצר; באמת שאין לי שום ספק, אני אומר את זה מעומק הלב. אני חושב שהוא איש ראוי והוא איש טוב ואיש חברתי לגמרי. אני גם מאמין להצהרות שלו שהוא בא מהמקום הטוב ביותר כדי לשנות, לצמצם פערים ולעשות כמיטב יכולתו לחברה הישראלית; כך הוא מצהיר ואני מאמין לו. אבל הדרך, אליהו, הדרך – איך עושים את זה. אני ציפיתי שבספר התקציב, וכמוך ישבתי וקראתי, ציפיתי שבספר התקציב יהיה חלק מחזון לארבע, חמש, שש שנים. מה שמצאתי, אלי ידידי, זה תקציב של מה שנקרא לירות מהמותן; לדאוג שכל אחד יהיה מרוצה קצת, לרשום "וי" על כל דבר ולעמוד פה ולהגיד: רבותי, הנה נתתי קצת לחיילים ונתתי קצת לקשישים ונתתי קצת לצעירים – ועל דיור אנחנו לא מדברים, כי, מירב, גלנט אמר את מה שהוא אמר; אמר את דברו, וזה מספיק. אבל דבר אחד צריך לזעזע אותנו, ואלי, אני אוהב אותך אהבה אמיתית ואני כל כך מאמין בך ואפילו היית הרבה שנים מורי ורבי: איך אתם יושבים בשקט כש-420 מיליון שקלים – ותגידו לי שזה מעט, אבל זו בדיוק הדרך הקלוקלת – 420 מיליון שקלים מחולקים ככספים קואליציוניים, כקופה פרטית לחברי כנסת מסיעות מסוימות. איך אתם ישנים בשקט כשמקצצים בהשכלה הגבוהה 120 מיליון ומחלקים 420 מיליון שקלים? על זה אף אחד לא מדבר. כאילו זה דבר, אתנן שאתם חייבים לשלם. <מירב בן ארי (כולנו):> מקצצים 120 ומעלים – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אני שואל את שר האוצר, למה אין לך אומץ, כמו שאתה מגלה במצבים מסוימים, לבוא ולהגיד: זה לא יהיה אצלי בתקציב? כי זה בדיוק התפוח הרקוב שמקלקל את כל הארגז. לא משנה מה תעשה, ברגע שאתה מתכופף וברגע שאתה מסכים וברגע שאתה מנסה לטשטש, תפוח רקוב כזה נמצא אצלך בתקציב, וזה הופך את כל התקציב ללא טוב, לרע. יושבים עכשיו ראשי הרשויות של ערד, בית-שאן, חצור, ערבה תיכונה, חבל-אילות, עם שר האוצר. <טלי פלוסקוב (כולנו):> סיימנו את הפגישה. <מאיר כהן (יש עתיד):> ומה שהם אמרו לי – שהפגישה הייתה לא טובה, לצערי הגדול. את, טלי, גרה שם בערד. יעידו כאן חברי, כשאני ישבתי בממשלה והיה איום על הטבות המס של הנגב, הודעתי לכל חברי: אני לא אצביע על התקציב, גם אם אצטרך לעזוב את הכנסת. מה קרה? איך אפשר להפקיר חמישה יישובים? ערד, שיד אחת – אני שומע את שר האוצר, שרוצה לחזק את העיר הזאת, אבל באותה נשימה לא מכניס לתקציב את החלטת הבג"ץ, שאני – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אל תפריעי לי. טלי, אני אף פעם לא אפריע לך, אל תפריעי לי. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אל תפריעי לי. אם אני אומר דברים לא נכונים, תעלי לכאן, תתקני אותי. אני אשמח. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אני אעשה את זה. <מאיר כהן (יש עתיד):> אני יודע שאת במבוכה גדולה, כי את היית ראשת עיריית ערד. אבל התושבים מצפים ממך, ואם יש לך פתרון אחר, תעשי אותו. אני אשמח מאוד. אני אהיה הראשון שיברך אותך, טלי. <טלי פלוסקוב (כולנו):> תודה. <מאיר כהן (יש עתיד):> אני מכיר את העשייה שלך. אבל טוב לעכשיו, מפקירים חמישה יישובים. ידענו לעשות את זה בתקציב הקודם. הגיעו אותם ראשי יישובים, ישבו אתי, ישבו עם יאיר, שר האוצר. זה לקח בדיוק דקה אחת לפתור את זה. כן, זה עולה כסף, נכון. אבל כדי לתחזק את ערד, ושתהיה שם הגירה חיובית, ואת בית-שאן ואת חצור ואת המועצות בדרך לאילת, שהחיים שם קשים, שהחקלאים שם סובלים – אז הבין שר האוצר הקודם, והוא אמר לאנשי האוצר: רבותי, כאן לא תהיה אפליה. ואם יש בגליל ובנגב, גם הם יקבלו. ועל זה אתם צריכים להתעקש. כמו שאלי אמר אתמול באחד מהמפגשים הנדירים שהיו כשישבנו חברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה; אלי אמר את אחד הדברים החשובים: יש דברים שהם מעבר לפלגנות ומעבר לפוליטיקה. ועוד דבר אחד, אדוני, לפני שאני מסיים – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <מאיר כהן (יש עתיד):> – – דבר אחד. אליהו, אתה ישבת בראש הוועדה למלחמה בעוני. עשית עבודה מצוינת, ואתה האיש הראוי. אני כל כך שמח שאתה עשית את זה. אני מבקש ממך, בין הקריאה הראשונה לקריאה השנייה והשלישית, שנשב ונתמקד ונראה איך אנחנו ממקדים מאמץ. טוב שיש תוספת לקשישים, אבל זה לא מספיק. זו טיפה בים בתוכנית הגדולה שאתה הגית, ואנחנו חייבים לא לחכות לפעם הבאה. אנחנו חייבים, אלי, לעשות את זה עכשיו. ונשב ונדאג שזה יקרה, וכשזה יקרה אנחנו נדע לברך את כחלון ונדע לברך אותך ונדע לברך את הקואליציה – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <מאיר כהן (יש עתיד):> – – כי מעבר לפוליטיקה, אנחנו ואתם משרתים את מדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מאיר כהן. תעלה חברת הכנסת עליזה לביא, ואחריה – עבדאללה אבו מערוף. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> איזו הגייה. <היו"ר יצחק וקנין:> מה אתה רוצה, אני בכל זאת מזרחי, לא? חבר הכנסת זוהיר, אני מזרחי. קשה לי לצאת עם הברה אחרת. שש דקות. <עליזה לביא (יש עתיד):> אנחנו היהודים המזרחים, אדוני היושב-ראש. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אבל איזו הגייה מרנינה. הגייה מרנינה. <עליזה לביא (יש עתיד):> יהודים שהתחילו לומר סליחות בראש חודש אלול, נכון? <היו"ר יצחק וקנין:> כן. זה הספרדים. האשכנזים, יש להם עוד זמן. <עליזה לביא (יש עתיד):> יש להם עוד זמן. פחות חטאים. <היו"ר יצחק וקנין:> בשביל זה הם אוכלים תפוח-אדמה בפסח, ואנחנו אוכלים אורז. <עליזה לביא (יש עתיד):> זה המזל שלנו. אני לא מבינה איך אפשר לחיות בלי אורז. אבל – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> אנשי פס זה בלי אורז. <עליזה לביא (יש עתיד):> בלי אורז? אבל "במבה" כן או לא? "במבה" מותר או "במבה" אסור? <אלי אלאלוף (כולנו):> אסור, אסור. <עליזה לביא (יש עתיד):> בלי "במבה"? אוה, בכלל יש לנו בעיה. פסח בלי "במבה". איזה מזל שאנחנו בני עדות המזרח, אה? אדוני היושב-ראש, באווירה נעימה ובבדיחות הדעת – זה לא מה שמביא אותי לדבר על תקציב המדינה שהוגש לכנסת ישראל. חברותי, חברי חברי הכנסת, התקציב שקיבלנו הוא פוגעני, הוא מביש; תקציב שמתעלם מהצרכים של אזרחי מדינת ישראל בני כל העדות. תקציב שלא מקדם אותנו לשום מקום ולוקח אותנו, לצערי הרב, אחורה. גיבוב של הטבות לכאורה, אבל הטבות שלמעשה לא מתבוננות על העתיד. על העתיד של כולנו. אם נציב הדורות הבאים היה מתבונן על התקציב שנוגס בעתיד, בכסף העתידי, שמביא אותנו לגירעון כל כך גדול, היה באמת נותן את דעתו על התקציב האומלל. כשהיינו לא מזמן – מפלגת יש עתיד החזיקה בתיק האוצר – התנהגנו בצורה אחראית. אחריות היא לא נושא של ימין ושמאל. אחריות צריכה להיות משותפת לכולנו, ולא משנה מי נמצא היום על המדוכה ומי מגיש את התקציב. אי-אפשר שתהיה אווירה של באנו, הבאנו ואחרינו המבול. וזאת האווירה שסביב התקציב הזה. תקציב חסר אחריות. אנחנו השארנו אחרינו כלכלה חזקה ויציבה במשק במצב טוב, ואת זה יגידו גם חוקרים באקדמיה וגם פרשנים כלכליים וגם אזרחי מדינת ישראל. כשנכנסנו למשרד האוצר היה לנו גירעון של 4.5% ואבטלה של 6.5%. כשיצאנו ממשרד האוצר הגירעון עמד על 2.6% והאבטלה על 5.6%. אבל כל העבודה החשובה הזאת, כל העבודה הקשה הזאת הייתה לשווא. התקציב שאותו ניהלנו, עודפי הגבייה שהיו בידינו, כולם הולכים עכשיו למימון ההסכמים הקואליציוניים. כן, קונים מפלגות. כן, קונים חברי כנסת. העלות – תקשיבו, חברים, בואו רגע נחשוב על זה: העלות של ההסכמים הקואליציוניים היא 4 מיליארד שקלים; 4 מיליארד שמקוצצים מהמשרדים השונים, במקום שהכסף הזה ילך לטובת כל אזרחי המדינה. כן, בקמפיינים היה קל לבוא ולדבר על כל אזרחי המדינה, על "בלי הבדלים", על "למען כולנו". אבל – אתנן פוליטי, לטובת ההישרדות, הדבק שמדביק את הממשלה הזאת, דבק שמרופד בכל כך הרבה כסף. במקום לממן את ההסכמים הקואליציוניים היה אפשר לבטל את הקיצוץ של 120 מיליון שקלים במערכת ההשכלה הגבוהה; היה אפשר לצמצם באופן ניכר – והזכיר חברי חבר הכנסת כהן – את ממדי העוני; היה אפשר להשקיע, כן, במדיניות החוץ של מדינת ישראל. מדיניות חוץ מבולבלת, שלא לדבר עכשיו על כל המסגרות שמוקמות כדי להסביר. אבל היא לא מוסברת, ולא רק שהיא לא מוסברת, גם התקציב קוצץ ב-100 מיליון שקלים, כדי שיהיה אפשר לחזק את הדבק הזה שמדביק את הקואליציה. חברים, יש כסף בקופה. אבל במקום שהכסף יגיע לציבור, הוא הולך לתשלום פוליטי, למפלגות סקטוריאליות, ומאות מיליונים מחולקים כשוחד פוליטי לחברי כנסת מהקואליציה. זה תקציב שמצד אחד קובע קיצוצים שיפגעו בכל אחת ואחד מאתנו – בחינוך, בבריאות, ברווחה, בביטחון האישי – אבל מהצד השני, הממשלה שהגישה את התקציב הזה שופכת מאות מיליונים לשרידות שלה ולהישרדות שלה. ואחד הנושאים שהכי מפריעים לי – כשאנחנו רוצים לבוא ולתקן חברה ולאפשר למגר את הפערים, יש שני נושאים מרכזיים שאתם צריך לבוא ולהתמודד. אין לי זמן לדבר על החינוך – על החינוך דיברו קודמי. אני רוצה לדבר על התחבורה. כדי להנגיש, כדי לאפשר השכלה, תעסוקה, אותם דברים שאנחנו מדברים עליהם כל הזמן, צריך להביא תחבורה. ואחד הנושאים החשובים שקוצצו כאן זה הנושא של התחבורה הציבורית; קיצוץ שהמשמעות שלו היא דחיית תכנון וביצוע של פרויקטים בתחבורה הציבורית. ב-2014 תקציב פיתוח התחבורה עמד על 12 מיליארדי שקלים, והתקציב הנוכחי עומד על 9.8 מיליארד, ורק שליש מהסכום ילך לפיתוח של התחבורה הציבורית. גם ככה התחבורה הציבורית בישראל מפגרת משמעותית אחרי העולם, וגם ככה התשתיות שלנו רעועות ולא מתקדמות, וההשקעה לנפש, אם ניקח ונשווה למדדים – ויש על זה בממ"מ הרבה מחקרים – היא מהנמוכות בעולם ועומדת על 86% פחות מהממוצע. 86%. הנסיעה בתחבורה הציבורית אטית במיוחד לעומת מה שקורה במדינות אחרות. הכשלים הללו פוגעים בכולנו, בכל מי שצריך את התחבורה הציבורית, וגם באלה שנאלצים לבחור בכלי רכב פרטיים. גם משבר הדיור הוא תולדה של המשבר שלנו בתחבורה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת דני עטר וחבר הכנסת מאיר כהן. חסר לכם עוד אחד שתהיו חמישייה. אתם מפריעים לדוברת. <עליזה לביא (יש עתיד):> חברים, זה נושאים שאני בטוחה שאתם – לא על חשבון זמני. יש פקקים איומים. כל מי שמגיע לכאן כל בוקר יודע – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – על הפקקים. אבל, אדוני, אתה יודע, אני יכולה לבוא ולדבר, אבל אני חייבת לדבר על נקודת אור אחת. <היו"ר יצחק וקנין:> אני רואה שהכנת נאום ארוך. זה לא לשש דקות. <עליזה לביא (יש עתיד):> כן, אתה יודע. הנושא שאני רוצה לדבר עליו, וזו נקודת אור בתקציב – התקציב הזה מוגש בפעם הראשונה – בשנה שעברה הגשנו את זה, אבל הפעם זה לעומק – זה הנושא של התקציב המגדרי. פעם ראשונה שתקציב מדינת ישראל מוגש בהיבט המגדרי. כל משרד ממשלתי, כל שר חייב להגיש את ההיבט המגדרי של תקציב משרדו, יוזמה שהובלתי בכנסת הקודמת ועברה בהחלטת ממשלה. ישבנו ביום עיון מיוחד עם נציגי המשרדים, ובאמת הוכנה פה עבודה של בחינת תקציב המדינה בהיבט המגדרי. ובכך הצטרפנו למדינות מערביות. המקום הזה, של התיקון מההתחלה, הוא זה שיביא לסגירה של הפערים, ובתקווה, באמת, לחברה שוויונית. אז יש גם נקודת אור, ובטח, אדוני, בימים שלפני ראש השנה – אז נקודת אור תמיד צריך למצוא, ואני שמחה שהתקציב מוגש גם בהיבט המגדרי. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. יעלה חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. אדוני, אני מציע שתשאיר את זה למטה, אחרת אני לא אתן לך לנאום. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אתה הבנת, כנראה. <היו"ר יצחק וקנין:> כן. אני רציתי למנוע את הדבר הזה, כי אני חושב שמן הראוי – אני אכבד אותך, תכבד גם את הכללים שיש. שש דקות לרשותך, אדוני. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> מקובל. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד שר האוצר משה כחלון, שאני מעריך אישית, ולא סוד שיש לי הערכה כלפיו אישית, וגם לאלי אלאלוף ולכל כוונותיו הטובות, אבל בחוק התקציב, בתקציב המוצע, אני חולק עליו מאוד מאוד מאוד. ציפיתי משר האוצר משה כחלון שיביא תקציב עם ראייה אחרת. כמובן, לא ציפיתי ממנו שיהפוך לסוציאליסט ויכריז על הלאמות ויקבל את הדעות שלי. לא ציפיתי ממנו שילאים את הגז, לא את הבנקים, לא את החשמל, לא את המים. אבל ציפיתי שלפחות יוריד את מחירי המים מעט, יבטל את המע"מ בכלל. ציפיתי שיציל את קרנות הפנסיה, שהן בסכנה של טריפה על-ידי הטייקונים, ויחזיר אותן לחסות המדינה והממשלה, ושהממשלה תבטיח פנסיה עם חיים בכבוד לכל אזרח בגיל הפנסיה. ציפיתי שיעלה את קצבת הזיקנה ל-60%, אפילו יותר, משכר המינימום. באמת ציפיתי משר האוצר ליותר, ולכן, למרות כוונותיו הטובות, ואני בטוח שהוא אכן עם כוונות טובות ורוצה להתחיל בעשייה טובה, הוא לא מצליח להביא את הבשורה שהוא רוצה. התקציב המוצע הזה הוא מצב של חצי היריון ואפילו פחות מזה, והוא יסתיים בהפלה קשה מאוד עם דימומים ממושכים וכאבים חזקים ביותר ואחריו לא נראה עוד לא הריונות ולא עוברים. הרי התקציב הוא ראייה כוללת פוליטית-אידיאולוגית של הממשלה והוא האחריות של הממשלה כלפי אזרחיה, כלפי העתיד שהממשלה מצפה לו. ואיזה עתיד מצפה לנו בתקציב הזה המוצע? אין בו תוכנית, לא לטווח קצר, לא לטווח ארוך ולא לטווח ארוך ביותר. כמה שקלים מהתקציב הזה מיועדים לשלום? להפך, חלק ניכר מיועד להמשך הכיבוש, להתנחלויות, להצלחת הכיבוש ואיבוד תקווה לשלום. כמה מהתקציב מיועד ומוצע ל-22% מאזרחי ישראל כאפליה מתקנת? מחויב שזה יהיה בתקציב, כהתחלה לכוונה טובה של הממשלה כלפי האוכלוסייה הערבית, והתחלת דרך והתחלת, אולי, אור בקצה המנהרה וכוונות טובות – התחלה של שוויון ונגד האפליה הממושכת הנתעבת כלפי האזרחים הערבים בכלל במדינה. ולא אפרט מה שהלך לפני שבוע, האיומים בשביתות, והיום ציפינו לאורחים שלנו מבתי-הספר הלא-רשמיים הקהילתיים, שהם ממש באמת במצוקה. בסך הכול, כמה מיליוני שקלים שם יצילו אותם, זה גם אומר דורשני. אין כתובות ברורות בכלל בתקציב. אין יעדים. לאן עוברים כל הכספים, לא ברור. אין פירוט, אין תוכניות צמיחה. למשל, כמה תעלה דירה בסוף שנת 2016? הם מבטיחים דיור, האם יש הערכה כמה תעלה דירה? מה היעד? אם יבטיח שר האוצר, למשל, שדירה בת 70 מ"ר תעלה עד 400,000 שקל, אז אולי יש מקום לדבר, כי אולי יש תקווה. אבל אין בכלל. כל המספרים בחוק הגדול הזה, הכול מספרים דמיוניים והזויים, לא ברור לאן. מה עם הדיור, לא רק במגזר, בכלל, גם במגזר הערבי? זו בעיה קשה מאוד. אין בשבילו תוכנית בכלל. אין תוכנית לבניית מפעלים חדשים ויצירת מקומות עבודה. אין תוכנית לבניית בתי-חולים חדשים והצלת מערכת הבריאות מקריסה. אין תוכנית למשרות חדשות של אחיות, רופאים, צמצום תורים, ניתוחים, ובכלל העלאת רמת השירות הרפואי, שהוא באמת ברמה מאוד נמוכה. אין בתקציב יעד ותוכנית להורדת שכר הלימוד בכלל. בכלל, אין בתקציב יעדים לאף אחד מהמ"מים המפורסמים ההיסטוריים הידועים: לא יעד של מלבוש, לא יעד של מרפא, לא יעד של מאכל, לא יעד של מחסה ולא של מורה – פרט למתמטיקה. חוק התקציב, באמת אני מציע לדחות אותו על הסף. ואתו בא חוק ההסדרים, שאני מתנגד לו בכלל, גם בצורה הזאת. אומנם יש בו כמה דברים שיכולים להיות מקובלים בכלל ומקובלים אפילו עלי. אבל להביא אותם בצורה הזאת, הצורה הלא-טובה, הלא-חוקית, הלא-דמוקרטית – גם לא מקובל. ולכן אני מציע לדחות את התקציב. אפשר לדון על חוק ההסדרים לבדו. כל חוק וכל סעיף בנפרד, לדון על זה ולהצביע על מה שאפשר להצביע, ואני מציע לכנסת לדחות את חוק התקציב בכלל. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. יעלה חבר הכנסת עפר שלח, ואחריו – חברת הכנסת מיכל בירן. <עפר שלח (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, קצת לא נעים – תודו, אלה המעטים המועטים שנמצאים פה – לשאת נאומים חוצבי להבות על התקציב בנוכחות – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <עפר שלח (יש עתיד):> נדמה לי, חברת הכנסת מירב בן ארי, שאת כרגע מחזיקה את הקואליציה. את והיושב-ראש. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> חבר הכנסת שמולי – – – חיזוק באגף ההוא. <עפר שלח (יש עתיד):> זה מאוד לא נעים. חברי היותר ותיקים ממני אומרים לי שזה חסר תקדים, אבל בעיני זה גם לא מפתיע. מפני שכשאני הסתכלתי בתקציב הזה, וכמובן, מכיוון שהוא הונח שלשום כולנו כבר קראנו אותו ולמדנו אותו בעל-פה, כשאני הסתכלתי בו דבר אחד חסר לי בו, וזה שר. זה, אני חושב, חידוש עולמי בתולדות התקציבים במדינת ישראל ובתולדות המדינות. תקציב ללא שר אוצר. שר אוצר שכהונתו, החודשים הראשונים שלה בעיקר מאופיינים בבריחה משמעותית מכל נושא משמעותי שמונח על השולחן. שני הנושאים התקציביים הכבדים ביותר שבאו אל שולחנה של הממשלה, מאז קמה הממשלה הזאת, הם מתווה הגז ודוח לוקר. האחד עוסק בהחלטה כלכלית שהיא בערך של טריליון שקל, אולי, ב-20 או 30 השנים הבאות. השני עוסק בסעיף התקציבי הגדול ביותר בתקציב המדינה – 60–70 מיליארד שקל בשנה, תלוי. אנחנו, בתקציב הביטחון יודעים איך הוא מתחיל, לא יודעים איך הוא נגמר. יש דוח של ועדה שעבדה עליו יותר משנה, דוח שהתעכב במשך חודשים כי ניסו לשנות אותו, דוח שבסופו של דבר מניח לפתחו של שר האוצר, כל שר אוצר, הזדמנות – לא חד-פעמית – אבל הזדמנות שלא קורית הרבה להיכנס לנבכיו של התקציב הזה ולעשות רפורמה, לא רק כדי שיהיה לנו תקציב יותר טוב אלא כדי שיהיה לנו ביטחון יותר טוב. אנחנו בתוך הוויכוח הזה – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <עפר שלח (יש עתיד):> מירב, שר אוצר איננו מצביע. שר אוצר קובע מדיניות. שר אוצר ניגש אל הדוח הזה כנקודת התחלה למשא-ומתן בינו לבין משרד הביטחון, שבסופו של דבר, בסופו, יביא לנו גם תקציב מדינה יותר טוב וגם ביטחון יותר טוב. שר אוצר שרוצה להיות שר אוצר איננו אומר: אני בדבר הזה אינני נוגע. <מירב בן ארי (כולנו):> מי שהיה שר האוצר מהמפלגה שלך היה ביכולתו להגיד: אני הורדתי שקל אחד מתקציב הביטחון? <עפר שלח (יש עתיד):> א. הורדנו. <קריאה:> מירב – – – <עפר שלח (יש עתיד):> מירב, תעשי שיעורי-בית. הורדנו הרבה יותר משקל. הורדנו הרבה יותר משקל מתקציב הביטחון, והיה עיסוק. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <עפר שלח (יש עתיד):> אבל אני אפילו לא מתעסק במספרים הסופיים. אני אפילו לא מתעסק במספרים הסופיים של התקציב. <היו"ר יצחק וקנין:> מירב, אני מציע לך, תשמרי על הגרון. <עפר שלח (יש עתיד):> נכנס לאולם שר הביטחון. שר הביטחון הביע את עמדתו ביחס לדוח לוקר, ואפשר להסכים אתה או לא להסכים אתה. אבל שר הביטחון עומד לבד בסיפור הזה, מפני שאין בצד השני, לצד התקציבי, שאמור להבטיח לנו תקציב יותר טוב וביטחון יותר טוב – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת מירב בן ארי. <עפר שלח (יש עתיד):> – – אין בו שר. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת מירב בן ארי, אני יודע שהדברים אולי לא כל כך נעימים, אבל אין מה לעשות. <מירב בן ארי (כולנו):> לא – – – <היו"ר יצחק וקנין:> זה תפקידה של האופוזיציה. <עפר שלח (יש עתיד):> חברת הכנסת בן ארי, תבדקי עם חברי הבית הזה, היותר-ותיקים, והם יגידו לך שלא הרבה חברי כנסת עוסקים בתקציב הביטחון כמוני, וכשאני אומר את זה אני יודע – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני יכול להעיד. <עפר שלח (יש עתיד):> – – – אני יודע על מה אני מדבר. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> הנה, עדות ראשונה. <עפר שלח (יש עתיד):> ואני אומר לך שסיטואציה שבה שר האוצר – אני עכשיו בכלל לא נכנס לשאלה מה צריך לעשות עם הדוח הזה, אם צריך ליישם אותו או לא צריך ליישם אותו. זה ויכוח מאוד גדול. אנחנו גם נעסוק בו פה, בכנסת. אני אומר לך שכשבסוגיות התקציביות הגדולות ביותר, כמו מתווה הגז ודוח לוקר – שנתתי אותו דוגמה לא בגלל תוכנו אלא בגלל גודלו, בגלל חשיבותו היחסית – שר האוצר איננו עוסק, אז אין שר אוצר במדינת ישראל. ועכשיו אנחנו מסתכלים על התקציב הזה, ובואו ונחיל את זה על הערמה הגדולה הזאת של החוברות הכחולות שקיבלנו. בערמה הזאת, ואמר את זה חברי מאיר כהן פה, יש קצת לפה וקצת לפה ו-420 מיליון של כספים קואליציוניים ואיזה כסף שמוסיפים פה וכסף שמורידים שם. אין בו שום חזון, אין בו שום ראייה של מה מדינת ישראל רוצה להיות כשהיא לוקחת את התקציב הזה – שמה הוא, בסופו של דבר? הוא פרי עמלם של האנשים העובדים במדינת ישראל – ושמה אותו במקומות שהמדיניות הציבורית רוצה להוביל לשם את מדינת ישראל. היום בבוקר היה כנס – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <עפר שלח (יש עתיד):> אני אתן לכם נושא שאני בספק אם דיברו עליו עד עכשיו; היום בבוקר היה פה כנס של השדולה החקלאית. <מירב בן ארי (כולנו):> כולם דיברו על זה. <עפר שלח (יש עתיד):> כולם מדברים על החקלאות בצד הערכי שלה – וזה בוודאי נכון; בצד ההתיישבותי שלה – וזה בוודאי נכון. אני רוצה לדבר על החקלאות כמנוע צמיחה במדינת ישראל. היצוא החקלאי של ישראל בשנת 2012 היה 2.5 מיליארד דולר, וזה בסדרי גודל לא רחוק – בוודאי יחסית לכמות האנשים וכמות ההשקעה שם – אפילו מהתעשיות הביטחוניות שמרבים כל כך לדבר עליהן. אין בתקציב הזה דבר שמסתכל על החקלאות במדינת ישראל ואומר: איך אנחנו, בסופו של התקציב הזה, או במורד הדרך בעוד שנתיים או שלוש שנים, עושים את זה, לא 2.5 מיליארד דולר אלא 5 מיליארד דולר. אותו דבר נכון בתיירות, ואותו דבר נכון בכל מקום שיכולה להיות בו צמיחה. אגב, לא אני אמרתי שאין בתקציב הזה מקדמי צמיחה; אומר את זה ראש אגף התקציבים באוצר. אז מה יש לנו? יש לנו שלוקחים את הכסף הזה עם העודפים העצומים – שכבר היום אנחנו מקבלים עליהם רמזים, ואנחנו נקבל את המספרים; עודפי הגבייה העצומים שנותרו בתקציב, בין השאר מפני ששנה שלמה המדינה הזאת עובדת על 1 חלקי 12, ואנחנו הולכים ב-19 בנובמבר 2015 לאשר את תקציב 2015 – ומחלקים: לזה נתן, לזה נתן; אפשר להתווכח על החלוקה, עשו את זה קודם יותר טוב ממני. אין פה חזון. אין פה ראייה קדימה. אין פה דרך שבה מדינה משתמשת בתקציב כדי שהחיים פה יהיו יותר טובים. ובעיקר אין פה שר אוצר. תודה רבה לכם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עפר שלח. תעלה חברת הכנסת מיכל בירן, ואחריה – חבר הכנסת איציק שמולי. שש דקות לרשותך. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני ראש הממשלה ואדוני שר האוצר, אולי זה יפתיע אתכם, אבל באמת הגעתי היום במטרה לשבח אתכם. לראשונה, כמעט עשיתם משהו בשביל השכבות החלשות. אתם הרי יודעים שמדינת ישראל מחולקת לשתיים – לישראל השבעה ולישראל הרעבה. הפערים בחברה הישראלית הם עצומים, כמעט בלתי נתפסים, ברמה של השירותים החברתיים, החינוך, שירותי הבריאות והרווחה, בין המרכז לפריפריה החברתית והגיאוגרפית. רק כדי לסבר את האוזן, ההשקעה לילד בתל-אביב מסתכמת בכ-16,000 שקלים, בראשון-לציון – בכ-13,000 שקלים, אבל באופקים – בכ-3,000 שקלים בלבד. ועדיף שלא ניכנס בכלל להשקעה בילדים במגזר הערבי או שנתחיל בהשוואה למדינות המפותחות האחרות. הפערים ניכרים אפילו בנגישות של חדרי מיון, כמות מכשירי ה-MRI, המזגנים בכיתות, מספר העובדים הסוציאליים, מספר חוקרי הנוער שיכולים לטפל בנפגעי תקיפה מינית. לדבר הזה יש מחיר ברור. המחיר הוא שמדינת ישראל היא אחת המדינות המערביות עם הכי מעט ניידות חברתית. אם נולדת עני, צר לי לבשר, גורלך כמעט ידוע מראש. ואל תספרו לי על אותו טייקון שעלה לגדולה מחיי דלות – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> – – הוא בגדר היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. <מירב בן ארי (כולנו):> תשאלי את שר האוצר שלך – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> היוצא מן הכלל, חברת הכנסת מירב בן ארי, שאינו מעיד על הכלל. <מירב בן ארי (כולנו):> תספר – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מירב בן ארי, את לא חייבת להגיב על דברי כל דובר שעולה פה ואומר דברים בניגוד לדעתך. <מירב בן ארי (כולנו):> כן, אבל יש – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> זו לא סתם דעתי אלא עובדות; אפילו המחקר שהתפרסם אתמול בעיתון "הארץ" על ההישגים הלימודיים במערכת החינוך ועל הפערים הגדולים בין רשויות חזקות ועשירות יותר לבין רשויות יותר חלשות, שאין להן התקציבים להשקיע בתלמידים שלהן באותה מידה. לכן שמחתי מאוד כשמצאתי בחוק ההסדרים בשורה בדמות הצעה לתקצוב דיפרנציאלי של השתתפות המדינה בשירותים החברתיים ברשויות המקומיות השונות. מה זה אומר? להוסיף יותר כסף לחלשים כדי לצמצם את הפער. אם רוצים לצמצם את הפער, זו השיטה היחידה. ראש הממשלה ושר האוצר, כמו שאמרתי, התכוונתי לבוא לכאן ולהחמיא לכם – להחמיא לכם על הניסיון לעשות פה קצת יותר טוב, קצת יותר צדק, לקרב בין ישראל השבעה לבין ישראל שלא גומרת את החודש. אבל הממשלה הזאת מומחית בלעשות הכול הפוך, ודווקא את הדברים הטובים הוצאתם מחוק ההסדרים, ואיך לא – גם את ההחלטה החשובה הזאת. האזרח התמים יכול לחשוב ששיניתם את דעתכם, שההצעה כבר לא נחוצה או לא חשובה, אבל לא כך הדבר. תנו לי לספר לכם מה קורה מאחורי הקלעים, מה מפחיד כל כך את שר האוצר וראש הממשלה עד שהחליטו להוציא את הרפורמה החשובה הזאת מחוק ההסדרים. הסיפור האמיתי הוא לובי של ראשי הערים החזקות והמבוססות, שעומד כולו על רגליו האחוריות ומפעיל לחץ ואיומים על נבחרי ציבור כדי לשנות ולעכב החלטות שחורצות גורלות, שחורצות את עתידם של ילדי ישראל. אני גם לא אסתיר את זה: אני מבינה את ראשי הערים. הם מצוינים, הם עבדו קשה בשביל להביא את העיריות שלהם למצב שבו הן נמצאות היום, והם מרגישים שהם חייבים לעשות כל שביכולתם כדי לדאוג לתושבים שבחרו בהם. אבל זו לא רק העבודה הקשה שלהם שהביאה את הערים שלהם לנקודה שבה הן נמצאות – זו גם נקודת הפתיחה. לא דין ירוחם כדין תל-אביב. האפשרויות שפרוסות בפני כל אחת מהן שונות בתכלית. אני עומדת כאן כדי לספר לכם שבעקבות החתימה שלי על הצעת חוק פרטית שמוביל חברי חבר הכנסת יוסי יונה, וחבר הכנסת מיקי זוהר, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, גם אני הייתי נתונה לאיומים בוטים בבקשה להסיר את חתימתי – בעקבות סירובי לבחור בפוליטיקה על פני צמצום פערים בחינוך. אני ויתר חברי סיעתי קיבלנו מכתב חריף מכמה ראשי ערים, ונדהמתי לגלות שאחד מראשי הערים החתומים עליו הוא ראש עיריית תל-אביב רון חולדאי. לא סתם. אומנם רון חולדאי חבר במפלגתי, יש לו אפילו יומרה להנהיג את מפלגתי והצהרתו היא להיות מועמד מטעמנו לראשות הממשלה. במכתב, שנשלח לחברי סיעת המחנה הציוני השבוע, וכל החתומים על הצעת החוק קיבלו אותו, הוזכר שלא עברו ימים רבים מאז שבאנו לבקש תמיכה בפריימריז, והנה, כך אנחנו תומכים בהצעת החוק הזאת, והתבקשנו להסיר את חתימתנו. אין לי קשיים בהבנת הנקרא – – <קריאה:> – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> – – אני מבינה היטב את האיום המרומז: אם לא אסיר את חתימתי יחסלו אותי בפריימריז. אני לא מתבלבלת. מדובר בכוחות אדירים, זה בהחלט יכול לקרות. מבחינתי, להיות חברת כנסת זה אמצעי לטובת קידום תפיסת עולמי, ולא מטרה בפני עצמה. יש רגעים שנבחר ציבור לא יכול להמשיך לשבת על הגדר. והבחירה כאן היא ברורה. היא בחירה בין שינוי המציאות וחלוקה מחדש של ההון לטובת הרשויות החלשות לבין קפיאה על השמרים והשלמה עם כך שיש כאן אזרחים ששווים פחות. ראש הממשלה ושר האוצר בחרו את הבחירה הקלה. הם בחרו בפוליטיקה הקטנה על פני צמצום הפערים, על פני אזרחי המדינה, על פני מה שצודק ונכון. למרות הרצון הטוב של ראשי הערים להיטיב עם התושבים שלהם, מפלגת העבודה היא לא מפלגה סקטוריאלית ואנחנו לא יכולים לתפקד כלוביסטים של קבוצות לחץ. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אני ממש קרובה לסיום. אודה לך אם תיתן לי עוד דקה. <היו"ר יצחק וקנין:> דקה לא, אבל משפט לסיום. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> ההתנהלות הפוליטית שלנו חייבת להיגזר מתפיסת עולם שלמה וברורה, כזו ששואפת לצמצום הפערים בחברה; כן, גם על חשבון הרשויות והערים החזקות. אני מסיימת. יושב-ראש מפלגת העבודה, בעיני, הוא ראש החץ. הוא מי שנלחם לצמצום הפערים בחברה הישראלית, הוא שדואג לכל חלקי החברה הישראלית – לאלה שבחרו בו וגם לאלה שלא. מר חולדאי, אתה אדם מוכשר, אין פה ספק. כנראה אתה מוכשר בהמון תחומים, אבל אולי הגעת לתקרת הזכוכית. יש תפקיד אחד שאתה פשוט לא יכול למלא – יושב-ראש מפלגת העבודה. תודה רבה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מיכל בירן. יעלה חבר הכנסת איציק שמולי – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> תשמעי, ואללה. <היו"ר יצחק וקנין:> – – ואחריו תעלה חברת הכנסת מיכל רוזין. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת שמולי, שש דקות לרשותך. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני אצטרך דקה אחת בשביל ההלם מהנאום של מיכל. <קריאה:> – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, תקציב זה רגע מכונן בחיים של מדינה, מכיוון שתקציב משקף בסופו של דבר את סך כל ההתחייבויות והמימוש של הערכים בין הממשלה לבין האזרחים. וכשאתה מגיע, ומאז מערכת הבחירות האחרונה שומע את כל ההבטחות מצד כולם, ובסוף יש פה ממשלה שנבחרה, ואתה בא ובודק מה יש בתקציב הזה, אז האמת היא שאני לא חושב שהוא – הדבר המעציב בתקציב הזה הוא שאתה אומר לעצמך: ואללה, סתם. בשביל זה? סתם. הרי בתחום החברתי-כלכלי שלושת האתגרים הגדולים ביותר הם: 1. שוק התעסוקה הקניבליסטי שיש לנו, שבא לידי ביטוי במשכורות זעומות, בהעסקה קבלנית, בפערי שכר מטורפים, בזה ששליש מהשכירים במשק כל שנה מחליפים את מקום העבודה שלהם, שהשכר נלחץ יותר ויותר למטה, ואולי בצורה המובהקת ביותר בשכר. דיברו פה היום הרבה פעמים על הצמיחה. אתם יודעים שבשנים האחרונות המשק צמח, לא בהיסטריה, אבל גם בשנים רעות, כשדיברו בבית הזה על יוון ועל ספרד, אפילו בשנים האלה המשק הישראלי צמח. אבל מה, זה מעולם, או כמעט אף פעם בעשור האחרון, בטח ובטח לא במצטבר, זה לא בא לידי ביטוי בשכר של העובדים. הנקודה השנייה זה כמובן הפערים החברתיים והעוני. אי-שוויון הוא לא תופעה ייחודית למדינת ישראל, אבל במדינת ישראל התופעה הזאת יצאה מכל פרופורציה. במדינת ישראל יש באופן יחסי הכי הרבה עניים מבין כל המדינות בעולם המערבי. במדינת ישראל יש אי-שוויון, פערים חברתיים בממדים מפלצתיים, עד כדי כך – היום אנחנו ב-2 בספטמבר, איך זה יכול להיות שבמדינה שאתה יכול לעבור אותה בשש שעות מהצפון לדרום, הנתון שהכי מכריע לגבי מי תהיה ולאן תגיע וכמה מתוך החלומות שלך תוכל לממש זה איפה נולדת? זה אומר שמערכת החינוך שלנו נכשלת בדבר הכי בסיסי שלה, וזה לספק לכל ילד את הסיכוי השווה להצלחה. והמרכיב השלישי זה כמובן הצמיחה. כשאתה בא ובוחן אם בתקציב הזה יש איזשהם מנועי צמיחה, משהו שיוציא אותנו מתוך הבוץ הזה שנקלענו אליו – הרי הנתון הרשמי כבר מדבר על זה שמדינת ישראל לא צומחת, בנק ישראל כבר מזהיר מפני צמיחה שלילית – אז ברגעים כאלה באה הממשלה, צריכה לבוא ממשלה ולשאול את עצמה: לנוכח האתגרים האלה, של השכר שעומד במקום, של הפערים החברתיים והעוני, של אי-צמיחה, שלא לדבר על יוקר המחיה והדיור, שזה בעצם הצד השני של המשוואה של השכר התקוע – אבל ברגע כזה שכותבים תקציב, ממשלה צריכה לבוא ולשאול את עצמה: מה אני עושה לנוכח האתגרים האלה? זה נכון, עמד פה שר האוצר. להגיד לכם שאין דברים חיוביים בתקציב? יש דברים חיוביים בתקציב. כשמדברים על תוספת של כמות ניכרת בדיור הציבורי, זה משהו שלא היה שנים, צריך להגיד את האמת; כשמדברים על החזרה של קצבאות הילדים, וקצבאות ילדים זה דבר חשוב, כי במצב שבו כל כך הרבה ילדים, 30% מהילדים בישראל מתחת לקו העוני, אז זה דבר חשוב, והממשלה עושה את זה, וצריך לברך אותה. אבל גם כשאתה מקבל ואתה מחבר את כל הקווים האלה לכדי תמונה אחת כוללת, ואתה אומר לעצמך: מה עשתה הממשלה הזאת מול האתגרים הללו – של האי-צמיחה, של הפערים החברתיים והעוני ושל השכר שעומד במקום – אז התשובה היא מאוד מאוד דלה והיא מאוד מאוד לא מספקת. אני חושב שאצל כחלון מהסלולר, התקציב הזה לא היה עובר בחיים. אם היו מביאים את התקציב הזה לכחלון מהסלולר, הוא היה הופך שולחן. הוא היה אומר, אני רוצה לראות מחדש את האזרח מול העיניים, אל תספרו לי על אילוצים ועל מגבלות ועל זה שאי-אפשר, ועל יועצים משפטיים ועל חברות הביטוח. אז זרקתי היום בהערת אגב לשר האוצר את ההערה על הקשישים הסיעודיים. אתם רוצים לדבר על עוני ועל טיפול בעוני – אין אנשים יותר מסכנים במדינה הזאת, אין, יותר מהקשישים הסיעודיים. 200,000 קשישים, שבמשך 20­–30 שנה שילמו כל חודש לחברות הביטוח, כל חודש, ומה הם מבקשים עכשיו? – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – שבסך הכול ייתנו להם את הכיסוי הביטוחי שהבטיחו להם. ובמשפט סיכום, אדוני היושב-ראש, מה החליט משרד האוצר לעשות, בגיבויו של שר האוצר? להסביר לנו שחברות הביטוח לא יוכלו לשאת בעול הזה של פשוט לעמוד בהתחייבויות כלפי האוכלוסייה המסכנה הזאת. אז לוקחים 200,000 קשישים וזורקים אותם מתחת לגלגלים של האוטובוס. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. תעלה חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי. שש דקות לרשותך. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר, אנחנו – אני חייבת לומר שהתסכול הוא לא תסכול שלנו כחברי כנסת מהאופוזיציה, על מה שקורה פה באולם; התסכול הוא תסכול כלפי הציבור, ששוב אנחנו מתכנסים לאיזושהי הצגה שבה כולנו מתבקשים להציג מצג שווא של דמוקרטיה לעם. מממשלה לממשלה נתניהו מצליח לשחוק את כוחה של הכנסת עד כדי כך שכנראה הוא מייאש את חברי הכנסת. כי תראו את התמונה שקורית פה: אומנם כינוס מיוחד ביום פגרה לתקציב, קריאה ראשונה לתקציב, ואין לי ספק שחברי הכנסת נכונים לקרב, אבל הייאוש באמת הוא ייאוש גדול, כי התחושה שהיא ששוב ושוב הופכים אותנו לחותמת גומי כדי לאשר החלטות שנרקמות במקומות אחרים ולא מביאים אותן לדיון אמיתי, רציני, מעמיק. מבקשים מאתנו להצביע על תקציב שהונח אתמול בכנסת. כמו שאתם רואים, הקופסאות הגדולות האלה עם החוברות של כל משרד ומשרד, היכולת באמת ללמוד את התקציב הזה לעומק מאתמול להיום היא אפסית, ולא רק לחברי האופוזיציה, בעיקר לחברי הקואליציה שתומכים בתקציב הזה. ולצערי הרב, בסופו של דבר מטרת הכינוס הזה היא באמת שכולנו נצביע בעד, נגד, בלי לקיים באמת דיון מעמיק ורציני. נתניהו מתנהל כמו איזה מנכ"ל חברה שיש לו דירקטוריון שמגיע לאכול בורקס וקרואסון, ורק מצביעים בעד ונגד, לצערי הרב. אנחנו משתדלים שזה לא ייראה ככה, אבל, לצערי הרב, הזילות במעמד הכנסת הולכת וגוברת, ובעיני זילות הכנסת זה זילות מעמד הציבור כולו. אני רוצה לדבר על כמה נקודות מאוד כואבות במדיניות הכלכלית-חברתית שבכל זאת הצלחנו להבין מהתקציב, שהונח פה רק אתמול. קודם כול, נושא החינוך. התחלנו עכשיו את שנת הלימודים, בקרוב מתחילה שנת הלימודים באוניברסיטה. התקציב הקרוב, יש בו פגיעה בסגל האקדמי הזוטר. הקיצוץ בתקציב ההשכלה הגבוהה, שפוגע בכל הסטודנטים, הולך לפגוע – – <מירב בן ארי (כולנו):> איזה קיצוץ? <מיכל רוזין (מרצ):> – – אנושות גם בעובדי הסגל האקדמי בכלל ובסגל הזוטר בפרט. <מירב בן ארי (כולנו):> איזה קיצוץ? – – – <מיכל רוזין (מרצ):> גם אם תמשיכו להגיד שזה לא נכון, תראו לי את הסעיף שזה לא נכון. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת מירב בן ארי. <מיכל רוזין (מרצ):> עובדי הסגל הזוטר במוסדות המחקר נושאים בנטל ההוראה העיקרי במערכת ההשכלה הגבוהה, ולמרות זאת הם נתפסים במשך שנים ארוכות, לא בצדק, כעובדים זמניים שמפוטרים חדשות לבקרים. יחידות שלמות שבהן הם מועסקים במשך שנים נסגרות בהינף יד, דבר שמוביל לפיטורים, מיידיים, חרף העובדה שרבים מהם מלמדים שנים רבות באקדמיה ומהווים את עמוד התווך של ההוראה האקדמית. הקיצוץ הצפוי יפגע בביטחונם התעסוקתי של כל אותם עובדים. התקציב גם לא מבטיח לממן, להקים, לפתח ולפתוח עוד מעונות יום לילדי משפחות עובדות, מעונות יום שמן הראוי היה להעביר אותם, ואולי זו ההזדמנות – הייתה – בתקציב הזה, ממשרד הכלכלה – שזו איזושהי החלטה פרה-היסטורית, מקום המדינה, שמכיוון שמעונות יום הוקמו למען נשים עובדות אז זה היה תחת משרד הכלכלה. מזמן כבר היה צריך להיות תהליך נכון, להעביר אותם למשרד החינוך, ואני בהחלט חושבת שזה היה הדבר הנכון לעשות, לפיקוח של משרד החינוך. כשאנחנו מדברים על חינוך, החינוך הוא מהגיל הרך, מהרגע שילדים נולדים. פעם פחות חשבו על זה, לא דיברו עם ילדים כשהם היו קטנים; היום אנחנו מדברים אתם מהרגע שהם נולדים ומחנכים אותם מההתחלה. נכון והגיוני יותר שזה יהיה תחת משרד החינוך. זה יסייע גם, כמובן, לעניין הנטל שעל מעמד הביניים והמשפחות הצעירות, אבל ודאי גם ישפר גם את החינוך בהמשך החיים. חוק יום לימודים ארוך, שמוקפא כבר 20 שנה – נכון, זה לא רק שר האוצר הזה, אבל אתם יודעים, יש לנו כל פעם ציפייה. עולה לפה שר חינוך שזה הקמפיין שלו, קמפיין חברתי, ואומר: התקציב הכי חברתי. אז שמענו את זה מיאיר לפיד, וכמובן לא האמנו, אבל כנראה מהשר כחלון הייתה לנו איזושהי ציפייה, ומשותפיו – כן, כן – שותפיו גם לממשלה הזו, שדיברו על השקופים, ונראה את השקופים. יום לימודים ארוך מוקפא כבר 20 שנה. זה הדבר שהיה מצמצם את הפערים בחינוך. בעצם אין שום מהפך אמיתי בחינוך, אין החלטה לעשות תקצוב דיפרנציאלי אמיתי – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – יש – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אמיתי. בואי, מירב. אין החלטה על תקצוב דיפרנציאלי אמיתי. אז ישקיעו פה וישקיעו שם – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – ושר החינוך בנט יחליט שהדבר החשוב ביותר והאינטרס הלאומי של מדינת ישראל זה ללמוד מתמטיקה חמש יחידות, אבל הוא שוכח שלצד זה שאנחנו צריכים מדענים ורופאים ומהנדסים, חשוב שבחברה יהיו גם סוציולוגים, והיסטוריונים, ולומדי תנ"ך, וספרות, וספורטאים, ועוד ועוד ועוד, ובוודאי מנהיגים, ומנהיגים חברתיים – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <מיכל רוזין (מרצ):> לא, פשוט צריך לטפח – תן לי בבקשה רק לסיים את הנקודה הזאת – צריך לטפח כל ילד, כמו שאת יודעת, והיית מורה, צריך לטפח מה שטוב אצל הילד. להגיד לכל הילדים: אם תרצה אתה יכול לעשות חמש יחידות במתמטיקה, זה טעות וזה עיוות, וזה מסיט את החברה שלנו, כשאנחנו מכינים את הילדים מבית-הספר שמה שחשוב זה איך הם יהיו מוכנים לשוק העבודה, ולא איך הם יהיו בני-אדם. ואז מגיע סקר, כמו שהיא ציינה, חברתי חברת הכנסת זהבה גלאון, של מורים שלא יודעים לצטט את מילות "התקווה", לא יודעים מהם חמשת חומשי תורה – שמעת דבר כזה, חבר הכנסת וקנין? חמשת חומשי תורה. ועוד אמרו להם: תגידו, אפילו לא לפי סדר. הם לא ידעו להגיד את זה. הם לא ידעו מה זה כ"ט בנובמבר, הם לא ידעו מתי יצחק רבין ז"ל נרצח, הם לא ידעו דברים מאוד בסיסיים, ואלה המורים שאנחנו שולחים לבית-ספר, כי אנחנו אומרים להם שמה שחשוב זה חמש יחידות במתמטיקה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. תודה. תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. יעלה חבר הכנסת אחמד טיבי, ולאחריו – חברת הכנסת סופה לנדבר. שש דקות, אדוני חבר הכנסת אחמד טיבי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, רבותי, חברי הכנסת, כבכל דיון על התקציב אנחנו חוזרים ואומרים שהתקציב הוא הצהרה אידיאולוגית של ממשלה, הצהרת כוונות ומעשים ותוכנית מדינית, חברתית, כלכלית, ביטחונית, רווחה, תשתיות, תחבורה, בריאות – כל אספקט ואספקט של החיים. ואנחנו שבים ואומרים כי אין שינוי קיצוני, ברור, מובהק במדיניות הממשלה, באידיאולוגיה העומדת מאחורי התקציב. ולכן אנחנו אומרים שזה המשך המדיניות, שבה עדיין יש רבדים רחבים של החברה בישראל ומגזרים שלמים שלא מקבלים את חלקם, לא הפרופורציוני ולא הצודק, ולא הדרוש, כדי לקדם אותם, כדי לצמצם פערים, פריפריה, חברה ערבית, נזקקים – גם בתקציב הזה אין בשורה לאנשים האלה. עסקתי במשך שנים רבות בנושא קליטת ערבים בשירות הציבורי, כאשר הייתה לפני כמה שנים החלטה של ממשלת ישראל להגיע ל-10% מועסקים ערבים בשירות הציבורי. אנחנו מהווים 20% מהאוכלוסייה, כשהוועדה שעמדתי בראשה התחילה לפעול היו 5%, היום – קצת יותר מ-8%. לא הגענו ליעד שהממשלה הציבה לעצמה לפני כמה שנים – 10% מועסקים. רק 8.5%. זה אומר הרבה. אפשר היה בתקציב הזה לייחד סכום מיוחד, חבר הכנסת טלב אבו עראר, כדי להגדיל את שיעור הערבים בשירות הציבורי, לרבות תעסוקת נשים ערביות. והדבר הזה לא נמצא בתקציב הזה, כך שלא רק שאין בשורה, המצב ימשיך לדשדש במקום. אני רוצה לומר שאנחנו נפגשים לאחרונה, חברי באסל גטאס, חבר ועדת הכספים, ואנוכי, עם אנשי אגף התקציבים, כדי להתוות מדיניות או תוכניות לעתיד. נפגשנו עם אגף התקציבים כדי להתוות מדיניות או תוכניות לעתיד. נפגשנו עם אגף התקציבים, ואני רוצה לומר – אנחנו חשים שיש כיוון חדש. יש רצון להקשיב יותר מאשר בעבר. הגישה של אגף התקציבים אומרת כי – אנחנו, אומרים באגף התקציבים, למען, לטובת המשק במדינת ישראל, חייבים לפתוח את השערים ולהעסיק את הערבים, לנצל את כוח העבודה של הערבים, כי כל שנה שהפוטנציאל של כוח העבודה הערבי לא מנוצל זה הפסד של עשרות מיליארדי שקלים; יש כאלה שאומרים 40, יש כאלה שאומרים 30. יש כיוון חדש. זה לא מה שאנחנו רוצים, לא כל מה שאנחנו רוצים, אבל הכיוון קיים. אנחנו רוצים שהכוונות האלה יתממשו ומישהו ייצוק תוכן, על-ידי תקציב אמיתי, לא מאות מיליונים פה ושם, אלא מיליארדים. הצורך שהגישו ראשי הרשויות הערביות – אני מבין שזה לא כל כך חשוב לאנשי סיעת העבודה, אבל אני אמשיך. <קריאות:> – – – <קריאה:> לנו זה חשוב כי – – – <קריאה:> למחנה הציוני זה כן חשוב. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> למחנה הציוני לא חשוב, כי הציונות לא בדיוק – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> רגע, אנחנו מקשיבים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אה, עכשיו אתם מקשיבים, אוקיי, אוקיי. הצלת את הציונות בזה הרגע מהמשפט שרציתי להגיד. הרי אנחנו קורבן של הציונות, אבל לפחות שהמחנה הציוני יקשיב לטענות שלנו. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אבל, חבר הכנסת טיבי – – – היה גזעני כלפי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אוקיי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא הייתה – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ולכן יותר מ-30 מיליארד שקל, זה הדרישות שהגשנו לאוצר, לחמש שנים; לא לשנה, לחמש שנים. זה לא התקבל. אנחנו רוצים היענות לדרישות האלה. חבר הכנסת טלב אבו עראר, עמיתי וחברי, ואוסאמה סעדי, היינו בדיון בוועדת העבודה – אם להגיד מילה טובה; אני יכול להגיד מילים טובות כאשר צריך – בנושא קדחת מלטה שמתפשטת בדרום. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נכון. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> גם באזור ואדי עארה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> כמה כסף קיבלת? <מירב בן ארי (כולנו):> אני חושבת – – – התקציב. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מייד, מייד, מייד אני – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> רגע. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מייד אני אדבר. אני רוצה לגלות לכם מה התרחש. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נכון. <רועי פולקמן (כולנו):> – – – איזה מתח – – – <קריאה:> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אוקיי. עד שאני אומר מילה טובה – תקשיבו. קדחת מלטה גרמה, למשל, למותו של ילד – – <קריאה:> נכון. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – בן 12 בדרום. זה מתפשט. לא מטפלים בזה בצורה הנכונה. לא מטפלים, לא מקצים לזה משאבים. יזמתי דיון, יחד עם חברי אוסאמה סעדי, והשתתף בו חברי טלב אבו עראר, בוועדת העבודה, בראשות חבר הכנסת אלאלוף, שגילה מעורבות ישירה ונכונה ואקטיבית, ודרשנו להעלות, לייחד תקציב מיוחד. מחוץ לתקציב. <מירב בן ארי (כולנו):> ויש תקציב, נכון? בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מחוץ לתקציב. והתבשרנו, לפני עשרה ימים, ששר האוצר הקציב לזה 50 מיליון שקל נוספים. <קריאה:> – – – שר אוצר – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> במקום מיליון שהיה מתוקצב. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתם מסיעת כולנו, נכון? <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <רועי פולקמן (כולנו):> לא, לא, אנחנו – – – <קריאות:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי. אני מבקשת לסיים. <רועי פולקמן (כולנו):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ולכן זו החלטה טובה. היא טובה לבריאות של כולם. בשלב מסוים היא יכולה להציל חיים. נכון, דרשנו 100, קיבלנו 50. זו החלטה נכונה. אגב, זה אומר – הוציא הודעה, חבר הכנסת אלאלוף, ואמר: כשיש שיתוף פעולה בין חבר כנסת מהקואליציה וחבר כנסת מהאופוזיציה בצורה עניינית, מקצועית – ולבדוק מול כל פקיד, מול כל נושא משרה – אפשר להשיג תוצאות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת טיבי, אני מבקשת לסיים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לפני חמש דקות פניתי בעוד נושא, ואני חושב שאני אקבל עוד 50 מיליון שקל. עכשיו – – – <קריאה:> רגע, כל פעם אתה – – – <מירב בן ארי (כולנו):> מה? מה הנושא? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> עכשיו – לא, אני לא אגיד מה. לא אגיד במה. <רועי פולקמן (כולנו):> – – – תספר לכולם. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לא אגיד. לא, אני לא אספר לכולם. אוקיי. <קריאה:> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כשזה יתקבל תהיה הודעה. אבל זה לא מספיק. זה פירורים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אדוני, אני מבקשת לסיים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לא. יכול להיות שאני אזכיר עוד 100 מיליון שקל. חכי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני במתח. יש לך עוד דקה לסיים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ולכן אני אומר: הדרישות שלנו הן מעל 30 מיליארד שקל, כדי להקפיץ את הסטטוס החברתי, תשתיתי, חינוכי, לימודי, אקדמי, בריאותי, של הציבור הערבי, ובתקציב הזה זה לא קיים. תודה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חברת הכנסת סופה לנדבר, ואחריה – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. בבקשה, שש דקות, גברתי. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> גברתי היושבת בראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, מובן שהיום, כאשר אנחנו מאשרים את התקציב, הבית הזה מחולק. וזה מאוד טבעי. בגלל שחלק של הקואליציה, או הקואליציה בכלל, בעת התקציב – מנסים לשווק אותו בצורה טובה. אבל זה קשה. לא פשוט. ומובן שאנחנו כאופוזיציה נגד התקציב. ואני, כאופוזיציה אחראית, החלטתי שאני אפנה לאנשי ציבור, לציבור במדינת ישראל, כדי לחזק את הדעה, מה אנחנו צריכים לעשות: להצביע בעד או נגד. החלטתי לפנות לציבור, לאנשים פשוטים, לאנשים באשדוד, בפריפריה, לאנשים בתל-אביב, בירושלים, בדרום, בצפון של החברה הישראלית, עם שאלה: מה אתה מצפה מהתקציב הזה? אנחנו כבר בסיום שנת 2015 ומאשרים תקציב, שזה בדיחה בפרט; מה אתה מצפה מהתקציב הזה? התשובות שקיבלתי, רבותי, כדאי להקשיב, הנה התשובות: הציבור רוצה קידום בהטרוגניות של החברה הישראלית; לפתוח שערי תקווה לכל אזרח; סולידריות חברתית; כלים – קסניה, שומעים אותך גם כאן. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> קסניה, יש הרבה – – – תלונות עלייך ועל – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> סולידריות חברתית; כלים לחיים ולא לסבל; יחס ראוי לכל אזרח; מלחמה בעוני; מתי מתחילים ומתי מסיימים; לא לסגור את השגרירות ברוסיה הלבנה. את יודעת, גברתי, מתכוונים לסגור את השגרירות ברוסיה הלבנה. בתקציב של מדינת ישראל, שגדל, אין שם כסף ליחסי ציבור בין המדינות. גרוע ביותר, רבותי. במקום סקטור אחד, האזרחים רוצים דאגה לכל האזרחים במדינת ישראל, וזה מאוד טבעי. לדאוג לניצולי שואה, וממש לדאוג, לא בדיבורים. ואת יודעת, אני פניתי לא פעם אחת לשר האוצר. צריכים להגיד שהשאירו לו נדוניה. מיהרו לאשר את התקציבים לניצולי שואה, ואישרו מיליארד ש"ח, וחלק מניצולי השואה שהיו צריכים לקבל תוספת, לקחו מהם כסף, והם איבדו 1,000, 1,300 ש"ח בחודש. ופתאום במדינת ישראל – תקשיבו, רבותי – פיצויים מגרמניה נחשבים כהכנסה. ממתי זה? אז ניצולי שואה ממתינים לטיפול, אבל ממש לטיפול. דאגה לסיעוד. אתם יודעים מה זה היום לקבל שעות למטפלת? בושה למדינת ישראל. אנחנו מקצצים על אנשים, אנשים זקנים, מבוגרים, חולים, שהם חייבים לקבל את השעות האלו. אני חושבת שכולנו קראנו לפני כמה ימים באחד העיתונים: בן-אדם בגיל 80 פלוס, בודד במדינת ישראל, ניצול שואה, שדורש מטפלת ולא מקבל שעות – זה, צריכים לבכות על תקציב כזה. השעות שחוסכים, הגרושים שחוסכים על האנשים האלו, שמדינת ישראל חייבת לשרת אותם – הציבור הזה ממתין למטפלת, ובמקום צמצום הם רוצים פטנט איך להגדיל את מספר שעות המטפל או המטפלת. הציבור ממתין שהתקציב הזה ייתן תוספת לבתי-חולים. אתם זוכרים, לפני כמה חודשים אנשים שכבו בחורף בפרוזדור כמה ימים. וחלק מהאנשים המתינו, המתינו שיעלו אותם מחדר המיון למחלקה. כמה ימים המתינו, בחדר מיון. אז האנשים האלה רוצים תקציב, ואני חושבת שבצדק. הם רוצים וחייבים תקציב למערכת הבריאות, והם חשבו שלבתי-החולים מגיע התקציב הזה, לרופאים מומחים, למשרות, לקיצוץ ולקיצור התור להמתנה לניתוחים, למשרות של רופאים, לתקנים של אחיות. זה כל כך מובן. לחינוך: רוצים אנשים יותר כסף לחינוך, לחוגים איכותיים. אתם יודעים כמה משקיע הורה צעיר בחינוך בחוגים? 1,000, 1,300 ש"ח בחודש לחוג איכותי. האם מדינת ישראל לא צריכה לסבסד את החוגים האלו, כדי שיקדמו את הילדים, הנמצאים במסגרת בתי-הספר אבל חייבים לקבל את החוגים האיכותיים? וזה צריך להיות בתקציב הזה במימון המדינה. ואנשים ממתינים לסדר בביטוח לאומי ולתקציבים לילדים נכים, למפוטרים, להמון דברים. יש בלגן בביטוח לאומי, וזה דורש תקציבים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אני מסיימת. מגיע למובטלים, מגיע לקשישים, רבותי. זה צחוק. מה זה? ועדה שבמשך כמה חודשים נלחמה בעוני במילים, אבל כאשר סיימו את העבודה בוועדה למלחמה בעוני, החליטו שמוסיפים כסף לקשישים – צחוק עשו מהקשישים. פגעו בקשישים. היו צריכים להוסיף עד 500 ש"ח. כמה הוסיפו? 150 ש"ח. עם הכסף הזה קשיש הולך למכולת? את יודעת, עידוד עלייה: העלייה לא נפלה על מדינת ישראל. עשינו הכול כדי להרחיב פעילות במשרד העלייה והקליטה, נכנסנו לעידוד עלייה. והיום, כאשר השמים נפתחו, אין בשורה בתקציב. אין תוספת לאנשים שמגיעים למדינת ישראל, להורדת חסמים, לוואוצ'רים ללימוד השפה העברית, כסף נוסף להמון דברים. אין כסף במדינת ישראל? איפה בתקציב יש ביטוי לזה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני מבקשת לסיים. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אני מסיימת. את יודעת, צריך לתת כבוד לאזרח. אנחנו ממתינים לשינוי. אמרו אנשים: קצבה לזיקנה בכבוד, גיור, הורדת חסמים, סיוע בשכר דירה, דיור, בנייה, בנייה ציבורית – רבותי, הבטיחו שיקיימו – תעסוקה, פנסיות – בעיה עם פנסיות במדינת ישראל. הציבור רוצה לקבל את התשובות על הדברים שאמרתי עכשיו. ובגלל שאני רוצה לסיים אני אומרת כך: יש עודפים בתקציב, יש עודפים, כסף שאספו ממסים, תחלקו את זה לאותו ציבור שזקוק לכסף הזה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> תנו לאנשים לחיות בכבוד, ואז כל המדינה תהיה מרוצה. עד שאנשים לא יקבלו תשובה על כל השאלות ועל כל הדרישות, אנחנו נצביע נגד התקציב. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת סופה לנדבר. חברת הכנסת קסניה סבטלובה. רבותי, אני מבקשת לעמוד בזמנים. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> כבוד היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, שרים, אני רוצה לשאול אתכם היום שאלה חשובה: האם לדעתכם מדינת ישראל מוכנה להפקיר את חיילי צה"ל בשדה הקרב או בשדה הקרב הדיפלומטי? האם אנחנו מוכנים להפסיד בקרב מול איראן – קרב אמיתי, צבאי, או קרב דיפלומטי? האם הרמנו את ידינו בקרב על דעת הקהל באירופה, בארצות-הברית ובמקומות נוספים בעולם, בין אם זה אמריקה הלטינית, בין אם זה חבר המדינות לשעבר? האם זה אפשרי שאנחנו התקפלנו אל מול איומי ה-BDS, מול הסנקציות האירופיות שהולכות ומתחזקות נגדנו ומול איומים נוספים? אם התשובה היא לא, אז אני מציעה לכל חברי הבית המכובד הזה לא לתמוך בתקציב, שיש בו קיצוץ נרחב מאוד בתקציב של משרד החוץ הישראלי. הקיצוץ הזה, רבותי, יעלה לנו ביוקר. למה? כי כל קיצוץ של כל שגרירות, של כל איש בשגרירות – כרגע אנחנו נמצאים במצב שבכל שגרירות יש לא יותר משני עובדים מקצועיים. ומי זה עובד מקצועי? זה בחור צעיר או בחורה צעירה שרק סיימו את קורס הצוערים ונשלחים החוצה לייצג אותנו, את מדינת ישראל, ולהילחם את הקרבות של מדינת ישראל – אחרי ארבעה חודשים של הכנה בלבד, קורס ועוד ארבעה חודשי הכנה במשרד החוץ. האם זה מספיק? האם זה מספיק כשאנחנו ניצבים מול אשפי התעמולה, ההסברה, מהצד השני? מה נעשה כאשר יבואו באמת מומחי ה-BDS למיניהם ויתחילו לדבר עכשיו אל מול הפרלמנטים באירופה על סנקציות, על החרפת הסנקציות מול מדינת ישראל? האם ידוע לכם שאנחנו כרגע מפגרים אחרי איראן בכמות הנציגויות בחו"ל? וזה לא מקרה שאיראן דווקא, כשהיא רצתה לשנות את התדמית הדיפלומטית שלה הרי היא הגבירה והיא הגדילה את התקציב שלה למשרד החוץ. וכתוצאה מכך לנו, למדינת ישראל, יש היום נציגויות רק ב-100 מדינות בעולם מתוך 194 מדינות, מה שקורה זה שלאיראן יש 167 נציגויות. אנחנו מפגרים ב-67 נציגויות אחרי הרפובליקה האסלאמית, שעושה כל מאמץ, והיא עושה – ואני מכירה את הדיפלומטים האיראנים: הם אנשים מקצועיים, ובדרך כלל הצוותים שלהם גדולים, הרבה יותר גדולים מאשר הצוותים שלנו בחו"ל. כאשר אנחנו שולחים את האנשים שלנו, אנשים מצוינים באמת, שעובדים בשירות החוץ, להילחם מול איומי ה-BDS, מול האיומים בקמפוסים, מול האנטישמיות הגואה באירופה – כשלמרות גלי הפליטים, למרות האביב הערבי, בעצם שום דבר לא השתנה ושום דבר לא ישתנה לעולם. בגלל זה אנחנו צריכים להתרכז בפעילות של משרד החוץ שלנו, חס וחלילה לא לקצץ את תקציבו. דיברה פה לפני חברת הכנסת סופה לנדבר על סגירה אפשרית של השגרירות בבלרוס. ואני רוצה לספר לכם על עוד מדינה שהשגרירות שם יכולה להיסגר, וזו לטביה. זו מדינה קטנה, מדינה בלטית קטנה מאוד, אבל היא חברה באיחוד האירופי. וכאשר אנחנו באים להצבעות חשובות במועצת אירופה, אז ללטביה יש קול כמו לכל אחד אחר, כמו גם לאסטוניה וכמו גם לליטא. אז איזו סיבה באמת יש למדינה ישראל דווקא עכשיו לקצץ במקומות החשובים האלה, שבסך הכול עובדים שם שניים וחצי אנשים שעושים את העבודה, וגם שגרירים שככה מדלגים בין מדינה למדינה? האם אנחנו יכולים ככה להפקיר את יחסי החוץ השלנו? בשביל מה בדיוק? כאשר משרד החוץ מעולם לא היה מקום שמן. לא חותכים שם שומנים, חותכים שם מהמקום שאין, ממקום של חוסר. וכאשר בא ראש הממשלה ואומר לנו שאנחנו חייבים לנצח בקרב התודעתי על איראן, למה הוא מתכוון בדיוק? האם הוא מתכוון לזה שהוא יציג עוד פעם פצצה שלו באו"ם, הפצצה הדמיונית כמובן, הוא יעמוד עם הציור הזה ויגיד: אוקיי – זה הנשק שלו? אז כנראה זה לא עבד. זה לא עבד בקונגרס, שעכשיו רק אשרר את ההסכם הזה שאנחנו מכנים אותו "הסכם רע" ו"הסכם מסוכן". מי יילחם את המלחמה הזאת, חוץ מראש הממשלה באספה הכללית של האו"ם? מי יילחם את המלחמה הזאת למעננו, למען האזרחים של מדינת ישראל? והאם זה מקרי שאנחנו היום ניצבים, בשנת 2015, מול איומי האביב הערבי, או החורף האסלאמי, איך שאתם רוצים לקרוא לזה, אבל בכל מקרה אין לנו מדיניות ברורה של מה אנחנו עומדים לעשות מול האתגרים, שאנחנו סופגים אותם עכשיו? אין לנו מדיניות ברורה בנוגע לסוגיה חשובה, כמו למשל המיעוטים האתניים האחרים במזרח התיכון – הפריפריה שכל כך חשובה לנו, הפריפריה המזרח-תיכונית, בין אם זה הכורדים, בין אם זה מקומות אחרים, כמו סודאן. אז כשאנחנו מדברים עכשיו, למשל, על מצב השגרירות שלנו בדרום-סודאן, בג'ובה, אז עוד פעם, אנחנו פתאום מגלים: הופה, עומדים לקצץ גם שם. מדינה חדשה, ומדינה חשובה מאוד, כי הרי סודאן היא בפריפריה של העולם הערבי, אבל היא לא מדינה שהיא בלתי חשובה. ויש לנו עכשיו נציגות שעובדת שם, אז מדוע בכלל להטיל ספק בקיומה? כאשר אנחנו מדברים על מלחמה אמיתית מאוד שמתרחשת היום כמעט בכל מקום שיש שם יהודים, ואנחנו לא מעבירים כספים שהם חיוניים מאוד לעניין של הסברה – אני לא אוהבת את המילה הזאת, אבל אנחנו חייבים להשתמש גם בה לפעמים – ולפעילות דיפלומטית ממדרגה ראשונה, העניין הזה יעלה לנו ביוקר. התקציב שמוצע לפנינו, התקציב שאנחנו מסתכלים עליו היום, לא עונה על אף אחת מהדרישות האלה. אנחנו חייבים להתאים את עצמנו למציאות של שנת 2015, שהיא שנה לא פשוטה, ו-2016 תהיה – זאת התחזית שלי, אתם יכולים לצטט אותי – תהיה שנה עוד יותר קשה מבחינת התסבוכת הבין-לאומית שאליה אנחנו נכנסים. יהיה עכשיו עוד פעם הנאום של אבו מאזן, או אולי של מי שייקח את מקומו, באספה הכללית של האו"ם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> ושוב פעם אנחנו ניצבים בחידלון, ואנחנו מסתכלים על האומות שמסתכלות עלינו ואומרות: היכן ההתקדמות במישור המדיני מול הפלסטינים? ואנחנו נצטרך לענות על השאלות האלה. לא כל דבר משרד החוץ יכול לפתור, אבל בהחלט, במקומות שאנחנו כן יכולים להסביר את עמדתנו, שבהם אנחנו כן יכולים להסביר את ניהול המדיניות שלנו מול המדינות הערביות או מול מדינות אחרות – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – שם חייבים להשקיע. אני מקווה שכל מי שאכפת לו מיחסי החוץ של מדינת ישראל לא יתמוך בתקציב בצורתו הנוכחית. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, חברת הכנסת קסניה סבטלובה. חבר הכנסת מרדכי יוגב. <איתן כבל (המחנה הציוני):> מוטי, כבר כתוב: אל תעשה דרכך קפנדריה. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> ברשות היושבת-ראש, שר הביטחון, חברי חברי הכנסת, שמעתי הבוקר במליאה נציגים מהאופוזיציה שמדברים בהרבה פסימיות על עתיד המדינה, על חוסר צמיחה, על עוני ופגיעה באוכלוסייה. ואני באמת שואל את עצמי ומתפלא: אם כך, מדוע לא זכו מפלגות אופוזיציה בבחירות? ואני חושב שגם אם הייתה נערכת מערכת בחירות היום, עדיין הקואליציה הזו, של המחנה הלאומי, עם התקציב הזה או בתיקונים קלים, הייתה זוכה, גם בנתח גדול יותר. אכן, יש מצוקות ואסור להתעלם מהן, וגם לי יש כמה הערות לתקציב ואציין אותן ואשתדל לפעול בעניינן, אך אי-אפשר להתעלם מכך שמשרדי החינוך והרווחה, וכך גם משרדים ומשימות חברתיות נוספות, זכו בתקציבים מוגדלים, שכבר פוגשים את האזרח. שיעור האבטלה קטן, קצבאות הילדים יגדלו. הצפיפות בכיתות תקטן, לילדים בגנים יש סייעת נוספת, ואין לי ספק שגם מחירי הדירות בסוף ירדו, ותשתיות הכבישים – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מתי זה בסוף? <רועי פולקמן (כולנו):> תוך חודשים ספורים. זוגות צעירים רואים כבר עכשיו, החודש. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> גם משרד האוצר אומר שלא – – – <רועי פולקמן (כולנו):> ממש לא נכון. זוגות צעירים – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא נכון? לא נכון? אני לא מאמינה. רועי, אתה יודע מה – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> זה הזמן של חבר הכנסת יוגב. אני מבקשת לא להפריע. חברת הכנסת נחמיאס ורבין. <רועי פולקמן (כולנו):> – – – וירדו כבר. איילת, ירדו וירדו. עכשיו, תוך חודש. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – די – – – משרד האוצר אומר את זה. <רועי פולקמן (כולנו):> לא. תוך חודש הם ירדו. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> שר השיכון – – – שר השיכון ממפלגתך. <רועי פולקמן (כולנו):> הוא דיבר על תל-אביב. לזוגות צעירים המחיר ירד. כבר עכשיו הוא – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו ממשיכים בנאום של חבר הכנסת יוגב. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> די. הוא לא ירד בשקל והוא לא ירד. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת פולקמן, תזמין את חברת הכנסת נחמיאס לכוס קפה ותסביר על הורדת הדיור. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – עם כל הכבוד, חברתי, אני יודעת להסביר טוב מאוד על מחיר למשתכן – – – <רועי פולקמן (כולנו):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> זה הזמן של הנאום של חבר הכנסת יוגב. אני מבקשת לא להפריע. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אני לא אדבר שש דקות, רק עוד שתיים. שר הבריאות כבר הספיק להטביע את חותמו על שיפור שירותי הבריאות והרפואה בישראל, ותודה ליש עתיד בעניין. עברתי ב-48 השעות האחרונות על רוב סעיפי התקציב, וכך גם על חוק ההסדרים. אין לי ספק שהתקציב בעיקרו הוא טוב. יחד עם זאת, אני מבקש להצביע על כמה דברים, מהם חברתיים, מהם ביטחוניים, שיש צורך לבחון אותם שוב בין ההצבעה היום לקריאה השנייה והשלישית. אציין ארבע עד חמש נקודות ואסיים. נושא הטבות המס בפריפריה מחייב בחינה ושינוי. לא יעלה על הדעת שמקומות כמו חצור-הגלילית או בית-שאן או ערד שבדרום יקבלו אפס הטבת מס. הנושא מחייב בחינה מחודשת. חיזוק מנועי צמיחה דמוגרפיים ותשתיתיים בצפון, ומימוש החלטות ממשלה בנושא: גם זה לדעתי מחייב בחינה נוספת במקביל לנגב. החקלאות כעוגן ציוני ולאומי: צריך לבחון שם מספר דברים, כמו בתחום העובדים הזרים – אפשרויות של הקלה או ביטול מס המעסיקים; כך גם בענפים נוספים כמו המדגה או הצאן והפטם. להיות חקלאי זה להתמודד יום יום, לילה לילה, וחקלאות זה לא רק סעיף תקציבי, כבר אמרו רבים, אלא ערך חשוב שחשוב לחזק ולשמר. בנוגע לתקציב הביטחון, אני מאלה שסבורים שיש צורך להגדיל אותו ולהעמידו לפחות, כמינימום, על הסכום שקבעה ועדת לוקר, ולא ב"הכול כלול" אלא מתוך הערכת מצב, ואולי אף מעבר לכך. זו לא הבמה לפרט אבל זו הבמה לומר את זה ולהיכנס לדיונים עד הקריאה השנייה והשלישית. ביטחונה של ירושלים וכך גם חיזוק ביטחון הפנים מחייבים, ושמחתי לשמוע היום על דיונים על תוספת של "מענק הבירה" לשוטרים שמתמודדים בקו ראשון עם הטרור, ובכך לעודד את המתאימים לכך גם להתגייס למשטרת ישראל ולחזק את ביטחון הפנים בכלל ואת ביטחונה של ירושלים בפרט. יש עוד סעיפים שאמצא את המסגרות לדבר עליהם, כולל דרכים להורדת מחירי הדירות ועד למשימות העלייה והקליטה ומלחמת ההסברה של ישראל בעולם. יחד עם זאת, אין לי ספק שהתקציב בכללותו הוא טוב, ואני קורא גם לחברי מהשמאל הישראלי והציוני להיות יותר אחראיים ולהצביע בעד התקציב בקריאה הראשונה. תודה ושנה טובה ומבורכת. <חיים ילין (יש עתיד):> מוטי, אני מוכן. אם כל מה שאתה אמרת יהיה בתקציב, אני מצביע אתך. איך זה? אבל אם כל מה שאמרת לא ייכנס, אתה מצביע אתנו. איך זה? <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אני מוכן להשתדל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מרדכי יוגב. חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – אוסאמה סעדי. <קריאה:> לעזור לך עם החבילה? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כן, מישהו היה צריך לעזור לי, מהסדרנים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> עכשיו אני מאפסת. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, מידת הזלזול שבהצגת התקציב בטיפול בנו כחברי כנסת – וזה, אני חייב להגיד, זה לא מנת חלקה של הממשלה הזאת בלבד; יצא לי גם לראות את התקציב שהוצע בסוף הקדנציה שעברה, שכמובן לא הגיע לטיפול, וגם זה שלפניו. אבל הגיע הזמן שאנחנו גם נזלזל בממשלה ובצורת העבודה הזאת, ונראה לציבור שלפני 48 שעות בלבד הונח על שולחננו התקציב הזה. שפעם אחת ולתמיד ידעו, יראו: אלה ספרי התקציב. מישהו אמר היום שזה מגיע ל-6 קילו, ואני תהיתי, כשהוא אמר 6 קילו, אמרתי: כמה קילו מזה מגיע לציבור הערבי? מישהו חושב שבאמת, ברצינות, אפשר לקיים דיון רציני, קריאה ראשונה, על חוק כה חשוב, ושנמלא את תפקידנו כנבחרי ציבור כשנותנים לנו את הערמה הזאת 48 שעות לפני הדיון – מישהו רציני כאן יכול לעמוד כאן ולהגיד: קראתי אותם? גם אם אתה נגד, כאופוזיציה, אתה יכול להצביע באמת על החוליים ועל החסרונות והמגרעות של התקציב הזה? אני, התלונה שלי היא לא נגד הממשלה. באמת, אני חושב שההאשמה צריכה להיות מופנית כלפי יושב-ראש הכנסת, שמתיר לממשלה להתייחס אלינו ככה ולהפוך את הכנסת לסמרטוט, ולמנוע, ליטול מאתנו את היכולת לתפקד כנבחרי ציבור בעניין כל כך חשוב כמו תקציב המדינה. עכשיו, אמרתי את זה, ואם הדבר הזה היה באמת תקציב המדינה – מילא. היית באמת כועס שזה מכיל את הדברים החשובים באמת ונמנע ממך לשבת וללמוד אותם. אבל אני עשיתי את זה לפני שנתיים, ישבתי כמו ילד קטן ועברתי על כל החוברות, רק כדי לגלות שיום אחרי אישור התקציב מתחיל התקציב האמיתי של ועדת הכספים, שזה נקרא: השינויים בתקציב המדינה. אני פה חותם על כל מה שאמרה סתיו שפיר, על צורת ההתנהלות, אבל זו השיטה, רבותי, וצריכים להיות הוגנים ולומר שהשיטה יותר חשובה ויותר חזקה מהממשלה, וגם אם אתם הייתם יושבים בממשלה זו הייתה השיטה. צריך לשנות את השיטה, לא רק את הממשלה; השיטה של תקציב ערמומי, לא ברור, לא שקוף. אני לקחתי – יש אפיזודות ממש מצחיקות; אפילו בספר הזה, שמסכם. אם אתה פותח עמוד מסוים בתקציב שנת 2015, שנקרא נמל חדרה – אני לא יודע מה זה נמל חדרה – יש שם הכנסות והוצאות בסך כמה מיליוני שקלים, 44,441,000 שקלים – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> יכול להיות שזה של הפחם שם. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כן, יכול להיות. – – אבל תפתח אותו ב-2016, יעני עוד שנה – אותם מספרים. העתק. <יעקב פרי (יש עתיד):> זה כמו תקציב הביטחון. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> יעני, עושים מאתנו לא רק סמרטוט, לא רק – אהבלים. אבל אני לא אהבל, אני קורא מספרים. ההתמחות שלי היא קריאת דוחות כספיים, ניתוח דוחות כספיים, זו הייתה ההתמחות שלי. איזה דוח כספי יש כאן? תלכו לפרק של בתי-החולים. תלכו לפרק – הכי טוב, הכי מצחיק הפרק של המינהל. מינהל מקרקעי ישראל, הכנסות: 10 מיליארד פסיק זה וזה וזה שקל, הוצאות: 10 מיליארד – אותו סכום. כאילו, מה זה אומר לך? כאילו זה – – <יעקב פרי (יש עתיד):> מאזן. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – מאזן של מינהל מקרקעי ישראל. לך תדוש שם בתוך המספרים האלה – מה זה הכנסות הון 6 מיליארד שקל, מה זה עסקאות, וכו' וכו' וכו'. זה צחוק בעיניים, רבותי. אני רוצה לדבר, אם תיתני לי עוד דקה, על פערים. אני אומר לכם, הרבה דברים רציתי להגיד, באמת, ואני יכול להגיד על התקציב ועל צורת החלוקה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אבל יש לך עוד חצי דקה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – אבל אגיד רק על הפערים. פרסם אחד העיתונים הכלכליים על הנושא – והוא תוהה, ממש כתבה על פערים בחינוך שעם הזמן הולכים וגדלים. הוא הראה מה היו הפערים ב-2008 בזכאות לבגרות ומה ב-2012. ואני אומר לכם, רבותי, פערים בחברה קפיטליסטית דינם רק ללכת ולגדול. גם אם יש שיפור במעמד הצד החלש, הפער בינו לבין החזק רק הולך וגדל. תסתכלו מה קורה בין הציבור הערבי לציבור היהודי, אפילו, אפילו בתמותת תינוקות. בתמותת תינוקות, שהיא אחת מהנמוכות אצל הערבים בישראל, אבל הפער בתמותת תינוקות בין יהודים לערבים ב-30 שנים האחרונות הלך וגדל. למה? כי לא מספיק שהתל"ג יגדל ולא מספיק שתהיה צמיחה כלכלית, ולא מספיק להשקיע בכלל המשק והתשתיות כדי שהצד החלש ילך ויתחזק ויסגור פערים; צריך השקעה מיוחדת – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – מה שנקרא affirmative action, צריך אפליה מתקנת. ולצערי, התקציב הזה לא הולך בכיוון של אפליה מתקנת, לא לציבור הערבי ולא לשכבות החלשות. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת גטאס. חבר הכנסת אוסאמה סעדי. אולי הסדרנים יעזרו. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> במיוחד שזה לא שלי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> תשאיר, תשאיר לי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> הוא רוצה להמשיך? שש דקות, אדוני, שלך. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני ישבתי במליאה כאשר שר האוצר הציג את התקציב, ונשארתי בדיוק על מנת לשמוע את המצגת. הוא אמר: יש לי 18 עמודים, ואני רוצה להציג את התקציב, ואמר שהתקציב הוא לא מספרים. נכון, אנחנו לא מדברים על מספרים, לא מדברים אך ורק על ספרות, אלא מדברים, כמו שהוא אמר בצדק, על אנשים. וכל מספר כזה, כל אפס בתקציב יכול להשפיע, חבר הכנסת בהלול, על עשרות אלפי אנשים, ויכול לשנות חיי הרבה אנשים. והוא אמר והדגיש שמדובר – שהוא מביא היום חזון לתושבים ולאזרחים במדינת ישראל. ואני קטעתי אותו פעמיים, ואני, גברתי היושבת-ראש, לא רגיל לקטוע, אלא לדבר בזמן שלי. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אבל שאלתי אותו פעמיים, וגם חברי חבר הכנסת באסל גטאס, גם הוא עמד ושאל את אותה שאלה, כאשר ישבו ביציע אנשים מכובדים, בראשם הארכיבישוף של א-נסרה, מנהלים, מורים בבתי-הספר הכנסייתיים הפרטיים, שמלמדים שם יותר מ-33,000 תלמידים, והיום הם ביום השני לשביתה והם לא לומדים. אני שאלתי אותו: אדוני השר, מה יש לך להגיד לאנשים האלה, שעכשיו יושבים ביציע ושומעים אותך? ולא רק עכשיו אנחנו מעלים את הסוגיה הזאת, חברי רועי. אנחנו דשים בנושא הכאוב הזה כבר יותר מחודשיים ימים. נפגשנו כבר כמה פעמים עם כל המשרדים, היינו בהפגנות מול משרד החינוך בירושלים, והנושא הזה כבר נלעס ונלעס, וכל הגורמים יודעים על מה מדברים ומה התקציב שדורשים, ולא דורשים הרבה. <רועי פולקמן (כולנו):> לא, אוסאמה, ל-2016 זה סודר, למיטב ידיעתי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> ל-2016? <רועי פולקמן (כולנו):> כן. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <רועי פולקמן (כולנו):> בתקציב 2016 – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> גם לא. גם לא. יש ויכוח. אנחנו נפגשנו אתם היום; הם אומרים: אנחנו עוד לא קיבלנו את הנוסחה ויש ויכוח על הפרשנות של הנוסחה. וגם, לפי הנוסחה הזאת מגיעים להם 50 מיליון תוספת ב-2015, וגם את זה לא נותנים להם. אומרים להם – יש להם כמה, חבר הכנסת גטאס? 20 מיליון. והם רוצים 150 מיליון לשנה, לעשרות בתי-ספר, שמלמדים יותר מ-33,000 תלמידים. צריך לזכור שבתי-הספר האלה – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> זה 20 מיליון כשהם מרוויחים מעל 100. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מעל ה-100. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> ההבדל הוא בין 120 ל-150, זה רף תחתון שמוכנים לחשוב עליו. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> צריך לזכור שבבתי-הספר האלה כל התשתיות, כל הקרקע, כל המבנים, כל הציוד הם על חשבון בתי-הספר האלה של הכנסיות, והמדינה לא משתתפת במימון – לא בבנייה ולא במבנים ולא בקרקע ולא בציוד. ולכן, הדרישה שלהם צודקת מאוד. אני, כאחד מהבוגרים של אחד מבתי-הספר האלה, המכללה הנוצרית כוליית אלג'ליל אלמסיחיה בכפר עילבון, ואני גאה להיות אחד מהבוגרים של בית-ספר כזה, אני רואה חובה לעצמי לבוא היום ולטעון ולסנגר על בתי-הספר האלה, ומבקש משר האוצר, מראש הממשלה, משר החינוך כן להיזקק ולהידרש לנושא הזה ולהכריע כמה שיותר מהר ולתת להם את התקציב. כאשר אנחנו מדברים על תקציב המדינה לשנתיים, 2015–2016 – אין שום חזון לא לאזרחים באופן כללי במדינת ישראל, וכמובן ובמיוחד אין שום חזון, אין שום בשורות למגזר הערבי, למיעוט הערבי בישראל, שסובל מאפליה מתמדת סיסטמטית במשך עשרות שנים. אנחנו, חבר הכנסת עטר, שבענו כבר מכל התוכניות הגרנזיוניזיות – אני יודע איך אומרים את זה, חבר הכנסת בהלול? – גרנדיוזיות, ו-4 מיליארד, 5 מיליארד, 10 מיליארד, כל כמה שנים – – – <רועי פולקמן (כולנו):> עשו ועדות מקומיות חדשות, תוכניות מתאר – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אז תכף אני אגיע לזה. <רועי פולקמן (כולנו):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> רועי, תכף אני אגיע לזה. תכף אני אגיע לזה. <רועי פולקמן (כולנו):> לא היה כזה דבר אף פעם. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אבל כאשר אנחנו שבענו – פעם הייתה תוכנית של 4 מיליארד, אבל בפועל לא התקיים ולא התממש שום דבר. אנחנו, רועי – – – <רועי פולקמן (כולנו):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> רועי, אנחנו הגשנו לשר האוצר, לראש הממשלה, תוכנית – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – לשנים 2015–2016, ביקשנו תוספת 5.5 מיליארד שקל, כאשר אנחנו – – – <רועי פולקמן (כולנו):> 10, 10. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <רועי פולקמן (כולנו):> 10 מיליארד תוספת – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא, 5.5 לשנים 2015–2016, והגשנו תוכנית חומש לשנים 2016–2020, ביקשנו 32 מיליארד לחמש שנים, בממוצע – 6 מיליארד. אם אנחנו מדברים על תקציב מדינה בסדר גודל של 328 מיליארד, לפי האחוז של האוכלוסייה הערבית, 20% מהתקציב זה 65 מיליארד ש"ח. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> תבדקו כמה אנחנו מקבלים בכל הסעיפים ותת-הסעיפים והסעיפים הקטנים, לא תמצאו אפילו 3%, 4%. רועי, כאשר אנחנו מדברים על 32 מיליארד, שזה 6.4 לשנה, אנחנו מדברים בקושי על תוספת של 2%, זה ותו לא. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, חבר הכנסת סעדי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אתה מדבר על תוכנית – גברתי היושבת-ראש, דקה תוספת, אני אענה לרועי על התוכנית וההמלצות של "צוות 120 הימים". <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> 380 מיליארד. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> 328, וב-2016 – 348, נדמה לי. לגבי התוכנית של "צוות 120 הימים", אתה צודק, יש המלצות חיוביות, ועדות מקומיות, רישום מקרקעין, הרחבת גבולות, כל הדברים האלה, אבל אני לא ראיתי בתקציב 2015–2016 תקצוב של ההמלצות האלה. ואתה יודע שצריך תקצוב של ההמלצות האלה, אחרת ההמלצות האלה תישארנה על הנייר. אומרים שזה יהיה במסגרת תוכנית החומש. אז אנחנו ואתה – ואני מזמין את כל חברי הכנסת – יש לנו חודש ימים; אנחנו הקפאנו את כל הפעילות המחאתית, לרבות בפתיחת שנת הלימודים ושביתה של הרשויות המקומיות – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – הקפאנו את זה ל-30 יום, גברתי היושבת-ראש – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חייבים לסיים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – על מנת לדון בתוכנית חומש. אם תוכנית החומש הזאת לא תענה על הצרכים של הציבור הערבי, אנחנו נפתח במאבק קשה מאוד על מנת להשיג את הזכויות שלנו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. חבר הכנסת זוהיר בהלול, ואחריו – חברת הכנסת רויטל סויד. בבקשה, אדוני. שש דקות. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אתם המצאתם את האמרה האלמותית: לא חשוב הקנקן אלא מה שיש בו, או בעצם: אל תסתכל על הקנקן אלא במה שיש בו – נכון, גברתי היושבת-ראש? אז אם זה הקנקן, תכולתו בעייתית. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> עדיף להסתכל על הקנקן ולא על מה שיש בתוכו. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> גבירותי ורבותי, יש בתוך הקנקן הזה, בתוך המארז הזה, 330 מיליארד שקלים. ועוד מעט קט, בתום שש הדקות, תבינו מדוע הרמתי את המארז הזה. ד"ר באסל גטאס ואני שקלנו את המארז הזה – זה יותר מ-6 קילו. הלכנו לאחד המחסנים הנסתרים בבניין, בבניין הדמוקרטיה הישראלית, הבניין הנשגב הזה, ובדקנו, ומדובר ב-6 קילוגרם ו-682 גרם. גבירותי ורבותי, יש בתקציב זה 504 סעיפים, ויש, אדוני שר הביטחון, למעלה מ-5,000 תת-סעיפים; אי-אפשר לומר "תתי-סעיפים", כי "תת" זה אחד; "בר" זה אחד, הרבים זה "בני", אז אין "תתים" – תת-סעיפים. אני מחובר בכל נימי נפשי למה שאמר קודמי ד"ר באסל גטאס, שאם הייתי האינטלקטואל מספר אחת ביקום הזה, לא הייתי יכול לפענח את שפת הסתרים של התקציב הזה. לא ניחנתי, לצערי הרב, במנת משכל של 180 או 190, ולכן נשגב מבינתי לפרש את תעתועי האשליות בתוך הפטה-מורגנה של המארז הזה. אני צפיתי בשקיקה והקשבתי קשב רב לדבריו של שר האוצר משה כחלון. אני מצטרף לדעתם של רבים וטובים ממני: מדובר בשר אוצר חברתי, שכל נימיו מחוברים אל טבורו של האזרח, כלומר זה שר אוצר חברתי מאין כמותו, קשוב, רגיש, וגם מקצוען. אבל גם הוא התפתל כאן על הדוכן. גבירותי ורבותי, ראיתי את השר משה כחלון מתפתל כפי שלא ראיתיו מעולם, כי אין בתקציב שלו – בשל מגבלותיו בתוך קואליציה סבוכה ומסובכת – אין לא חזון, ואין זה תקציב מעורר השראה, אין בו תקווה ואין בו בשורה. אני מצטער, אני מקדים מכה לתרופה ואומר לאגף השמאלי, שהוא האגף הימני של המפה הפוליטית הישראלית: צר לי, על זה אמרו – רועי, ידידי ורבי בכלכלה – על זה אמרו, על ויכוח הסרק שהתנהל בינך לבין אוסאמה סעדי, העורך-דין המשפטן, לפני כמה דקות: אל תבלבלו אותי בעובדות, כי כבר העובדות לא כל כך חשובות. התקציב הזה לא רק שאיננו מעורר השראה אלא שהוא מעמיק את הפערים בין האזרחים במדינת ישראל. תאמרו לי, לעזאזל, חברי וחברותי, האם התקציב הזה יכול לצמצם את הפער בתוחלת החיים בין הפריפריה במדינת ישראל לבין מדינת תל-אביב? <רועי פולקמן (כולנו):> כן, קיצור תורים, MRI, ברור שכן. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אני אבדוק את העניין הזה בעוד כמה שנים. אני רוצה לבדוק, האם אתם בתקציב הזה מחברים את האוכלוסייה הפריפריאלית בישראל אל הציוויליזציה באמצעות תחבורה ציבורית אפקטיבית ואולטימטיבית? האם אתם בתקציב הזה יכולים לומר לי משהו על מדיניותה הקשוחה של שרת המשפטים במדינת ישראל, בממשלת ישראל, הגברת איילת שקד, שרוצה להילחם מלחמת גוג ומגוג בפוליגמיה בקרב האוכלוסייה הבדואית שלך בנגב, אדוני וחברי ורעי אבו עראר? <מירב בן ארי (כולנו):> אתה בעד הפוליגמיה במדינת ישראל? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> איך נלחמים בפוליגמיה, לעזאזל, מבלי להעצים את יכולתה הכלכלית וחוסנה החברתי של האישה הבדואית, שתחליט לומר לגבר שייקח אותה תחת חסותו: לא, אני לא מתחתנת אתך כאישה שנייה, שלישית או רביעית? אם את לא מחסנת, מהמילה חוסן, את תעצומות נפשה, והחוסן הכלכלי והחברתי של האישה הבדואית, את לא יכולה לטפל בסוגיה הפתולוגית הזו מהקודקוד. העצימי את יכולותיה ההישרדותיות ואת עוצמתה וחוסנה הכלכלי והחברתי של האישה הבדואית, כדי שהיא תאמר לא לגבר הבדואי. היא מתחתנת כמפלטו האחרון של הנבל, כדי לשרוד כלכלית וכדי לייצר את שרידות חייה במדינה דמוקרטית. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> ולכן אני אומר לכם, חברי וחברותי, במקום 420 מיליוני שקלים להסכמים הקואליציוניים, הקציבו 150 מיליון שקלים לבתי-הספר הכנסייתיים. לא רק המשפטן אוסאמה סעדי הוא יציר הכפיים של בתי-הספר האלה אלא גם אנוכי, ובצניעותי כי רבה היא, כולנו למדנו בבתי-הספר האלה. איך אמות הספים של מדינת ישראל לא הזדעזעו לנוכח העובדה שיומיים תמימים 33,000 תלמידים ותלמידות עדיין לא נכנסו לכיתות שלהם, איך? זו מדינה של איפה ואיפה, והתקציב רק מנציח את האיפה והאיפה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> איך אמרתי בהתחלה? אמרתי בהתחלה: אל תסתכלו בקנקן אלא במה שיש בו. צריך לזרוק, לשפוך את התינוק עם המים שלו, לעזאזל 330 מיליארדי השקלים. תודה רבה. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – בקנקן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> זה היה מיותר, ועכשיו הסדרנים פה יצטרכו לעשות פה סדר. תודה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה, ואחריה – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. אני מבקשת להמתין דקה, עד שאנחנו נסדר את המקום. תודה רבה. אני מתנצלת בשם חברי הכנסת. כן, גברתי. שש דקות שלך, בבקשה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, כשאני מסתכלת פה על האולם, אני מסתכלת על האגף הימני ואני מסתכלת על האגף השמאלי, ואני רואה שחברי באגף הימני לקחו את החוק – לקחו את חוק התקציב, ההסדרים. לקחו את הערמה הזאת כדי לנסות לקרוא אותה ולהבין אותה ב-48 השעות. וכשאני מסתכלת פה על האגף השמאלי, על הקואליציה, אני רואה שזה עדיין מסודר כמו שזה היה היום בבוקר – – – <מירב בן ארי (כולנו):> הם קוראים הכול – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> חברתי חברת הכנסת מירב בן ארי, חברתי הטובה, חבל ששמו רק אותך פה להגן על חוק התקציב. אין מה לעשות, זה קשה. קשה לך. וכשאני יושבת ואני מסתכלת אני אומרת: לא בכדי. נדמה שרק בצד הימני פה אכפת לאנשים ממה שקורה. לקחתי את החוברות האלה, וחברי עשו כאן קודם את ההצגה של איך שזה נראה, ואמרתי: בואו נדבר על מה יש. הרי אנחנו היום עומדים ואנחנו רוצים לדון פה על חוק התקציב, ובואו נדון על מה שיש. אבל, לצערי הרב, אין מה לדבר על מה שיש. מה שיש לי לומר היום זה על מה שאין – על מה שאין בחוק התקציב וההסדרים, על מה שלא קיים. לא קיים חזון, אין תוכנית אב, אין כאן מסלול שאפשר לומר לתושבי מדינת ישראל: הנה, אתם עולים עליו, ואנחנו, הממשלה, הולכים להוביל אתכם לצמיחה, לפריחה כלכלית, להתמודדות עם יוקר המחיה. אין שום דבר שמאפשר לבוא ולומר: תושבי מדינת ישראל, תראו, תוך חודש-חודשיים, שנה-שנתיים מדינת ישראל נמצאת במקום אחר. אין. וחברי עומדים פה ואומרים את זה פה היום, ואני מצטרפת. וזה לא בכדי. במה מתהדרים? בלבוא ולומר שאין גזירות כלכליות, שאין מסים? אז מה אם אין מסים. אתם יודעים שהדלת האחורית של "אין מסים" זה קיצוץ רוחבי בכל המשרדים? ואז יבוא מישהו ויאמר: איזה יופי, קיצוץ רוחבי, שווה בשווה, כולם תורמים את חלקם. לא, לא כל המשרדים צריכים לתרום באותה מידה. קיצוץ רוחבי מראה שלא הייתה פה אף יד אחראית, מנהיגה, שעמדה ואמרה: יש לנו אסטרטגיה, והאסטרטגיה אומרת שאנחנו מקצצים ממשרד זה ולא ממשרד אחר כי אנחנו בונים את זה ובונים במשרד אחר. לא בכדי עמד פה שר הבינוי והשיכון לפני ימים ספורים בלבד ואמר: לא נפתור את בעיית הדיור, לא בשנה ולא בשנתיים הקרובות. הדבר שמתהדרת בו הקואליציה ומתהדר בו משרד האוצר, שהם הולכים לפתור – לא פותרים כלום. ובואו נסתכל, ככה באופן אקראי, על החוברות. משרד העלייה והקליטה – הרי ראש הממשלה נפגש עם יוצאי העדה האתיופית ואמר שתיבנה תוכנית, יהיה מתווה ותהיה פה באיזושהי דרך השקעה בעדה האתיופית. מה בתקציב מיועד פה, באיזושהי דרך, לסיוע – שיקום באיזשהו אופן – לעדה האתיופית? כלום, מילה לא, שקל, אגורה. כל דבר שהובטח, לא קיים. משרד החקלאות ופיתוח הכפר – תקשיבו טוב למשפט הזה, משרד החקלאות ופיתוח הכפר: עוד מעט, ולא רחוק היום, ולא נצטרך שיהיה בכלל משרד החקלאות, כי החקלאות, ההתיישבות העובדת, החקלאות במדינת ישראל בהידרדרות. כשאני הגעתי לכנסת הייתי בטוחה שהחקלאות תופסת פה את עיקר התושבים בארץ. אנחנו מדברים פה על כמה מאות משפחות ומושבים וקיבוצים, ולא יותר. אנחנו מדברים פה על ענף שהולך ונגדע; אנחנו מדברים פה על ניסיון להכניס את החקלאים דרך חוק ההסדרים ולבוא ולגדוע את הענף היחיד שהם עוד יושבים עליו. מה משווקים לנו במשרד החקלאות? משווקים לנו: נוריד את מחיר הפטם, העוף, יהיה לכם עוף בשקל, כמו בסלולר. הכול יהיה מצוין. אבל תשימו לב שהדבר הזה יוביל לכך שלא ירחק היום ואנחנו בסופו של דבר נבוא ונצטרך לייבא את כל התוצרים האלה, כי החקלאות היא ענף שהולך ונגדע. ותשימו לב – החקלאות היא הציונות האמיתית: היא הציונות שתופסת שטחים, היא הציונות ששומרת את הגבולות. לא ירחק היום ובחוק התקציב בכלל לא נצטרך את משרד החקלאות. משרד הבינוי והשיכון – דיברנו. משרד הרווחה והשירותים החברתיים – מי? הקשישים? אנשים שלא מסוגלים לגמור את החודש? אנשים שלא נותנים להם להזדקן בכבוד? אנשים שבקושי מתמודדים עם חיי היום-יום? רק התרופות שהם צריכים לרכוש זה יותר מקצבת הזיקנה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> משרד המשפטים – אתם יודעים מה הגזירות שעומדים להטיל? להטיל אגרות. אז תבואו ותאמרו: מצוין, אגרות, שלא תהיה יותר מדי התדיינות. לא, האגרות הולכות להיות מוטלות על האזרח הקטן, שכל בקשה שהוא ירצה להגיש לבית-המשפט תהיה כרוכה באגרות. לא ישלמו אותה התביעות הייצוגיות, המתדיינים הגדולים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> משרד התחבורה, תחבורה ציבורית – תחבורה ציבורית בפריפריה תהיה לנו? לא, הבשורה הזו איננה בחוק התקציב. משרד החוץ – קיצוץ – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת סויד, אני מבקשת לסיים. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אני מסיימת. ואני עוד לא עברתי על הכול. אני רק רוצה לומר: זהו יום עצוב; יום עצוב למדינת ישראל, יום עצוב לממשלה, יום עצוב פה לכנסת, שיש לנו פה חוק תקציב שאין בו בשורה, אין בו חזון, והוא רק מדרדר את מדינת ישראל למקומות כלכליים שלא היינו בהם. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת רויטל סויד. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, ואחריה – חבר הכנסת יואב קיש. כן, גברתי. שש דקות. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני כמה שעות הודיע שר הנפט המצרי שריף אסמאעיל שהמגעים בין החברות הפרטיות במצרים לבין מדינות באגן המזרחי של הים התיכון יימשכו – בעניין הגז הטבעי, כמובן. בסביבת לשכתו של ראש הממשלה ממש נפתחו בקבוקי שמפניה; הגיעה ההודעה הגואלת, המצרים כן ימשיכו באיזשהו משא-ומתן והם כן, אולי, רוצים את הגז שלנו. איך בשנייה אחת נשמט מגדל קלפים שקרי שלם מתחת רגליו של ראש הממשלה, שבנה לנו את המתווה הנואל והמופרך הזה, שכל כולו, כל מתווה הגז, הוא בעצם העסקה עם מצרים. כל ההנמקה להפעלת סעיף 52 חסר התקדים, שקובע שמנימוקים מדיניים וביטחוניים מיוחדים אפשר שיהיה מונופול פרטי שישלוט במשאב החשוב ביותר לגורלה של המדינה, כל ההנמקות המדיניות והביטחוניות נשענו על היחסים עם מצרים, על היחסים האסטרטגיים עם מצרים, עד כמה חשוב לנו לייצא עבורם גז טבעי. זה היה בתדרוכים, זה היה בגלוי, בהמלצות של המועצה לביטחון לאומי, במסמך הבלתי-מסווג וגם בתדרוכים מסווגים – מצרים, מצרים, מצרים. והנה בא המאגר הגדול לחופי מצרים והתברר שמצרים לא צריכה אותנו. נפלו פניהם. כל מגדל הקלפים התמוטט. אבל ראש הממשלה, הוא בשלו. אני באמת מנסה לכבד את ראש הממשלה נתניהו; מדובר בראש הממשלה של כולנו. אבל ההודעה הבוקר שהוא יביא לכנסת בכל מקרה את מתווה הגז, הבלתי-רלוונטי לחלוטין, מבלי להצביע עליו, היא ילדותית ומטופשת. ילדותית ומטופשת. כאילו אמר "נה-נה-נה, לא שומע, לא רואה, מכסה את העיניים", והוא יביא את המתווה לכנסת. כמו ילד שכועס שגילו אותו במערומיו: "לא מקשיב לכם, מביא את המתווה, לא מתכתב עם המציאות". אני קוראת לראש הממשלה נתניהו להתעשת – כי הדבר הזה, ככה, מתחלף: פעם זה פארסה ופעם זה טרגדיה. היום זה פארסה, מחר זה כבר יהיה טרגדיה – ולא להסתפק בדחייה של מתווה הגז אלא פשוט להשליך אותו למקום שהוא צריך להיות מושלך אליו, והוא פח האשפה של ההיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל. אני מודה שאחרי שראיתי את תגובות הצהלה על ההודעה של שר הנפט המצרי הבנתי כמה גיחוך טמון במסכת הטיעונים הזאת ואיך נתלו, כמוצאים שלל רב, בהודעה הזאת, ואגב, מן הסתם גם הופעל לחץ על מצרים כדי שהיא תוציא את ההודעה הזאת, שתגאל את כבודה של ישראל ותאפשר ל"נובל" ולתשובה להמשיך אולי לסחוט אותנו עוד קצת. אם כי, תראו, יש לנו מה ללמוד מהמצרים. באותה הודעה מודיע שר הנפט המצרי שריף אסמאעיל שהגז שלהם לא ייוצא; לא, הוא ילך לצורכי המשק המצרי. הם לא ייצאו אפילו יחידת חום אחת. יש לנו מה ללמוד מהם; לנו, שמפקירים בקלות כזאת את משאבי הטבע שלנו. ולדבר הזה יש – גברתי היושבת-ראש, אני רואה שמתנהל שם דיון סוער ביותר בשורות הליכוד. אני בטוחה שהוא יותר חשוב מהתקציב. <היו"ר טלי פלוסקוב:> השר אקוניס. תודה רבה. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> לא, אקוניס לא אשם, הוא הגיע לשם במקרה, באמת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני ראיתי רק אותו שם. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> הגה לא הוצאתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> העיקר שהכול נרגע. שמת לב? רק אמרתי את שמך, הכול נרגע. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> זה טוב. אבל לא הוצאתי הגה. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> ולמה הדבר הזה קשור קשר ישיר לתקציב המדינה? בואו נודה, בתקציב הזה אין גזירות איומות ונוראות; כבר ראינו תקציבים שבהם פשוט שחטו את הציבור בברוטליות ובלי מסכות. אבל איזה בשורה יש בתקציב הזה? איזה רפורמות? ספרו לי. איך נתמודד עם יוקר המחיה? איך תיפתר סוגיית הדיור? איך תיפתר העובדה השולית שחצי מאזרחי מדינת ישראל – השכר החציוני הוא פחות מ-6,000 שקלים? באיזה אופן ייפתרו כאן הלחץ הבלתי-פוסק על מעמד הביניים והשחיקה המתמשכת של העניים? איך? הנה, כאן, כאן, בסוגיית הגז הטבעי יכולתם להביא את הבשורה. הרי לו הדברים היו מתנהלים בצורה נורמלית וישרה ולטובת הציבור, כבר היה צינור שני ב"תמר" וכבר היה גז מוזרם למפעלים, ולא הייתם מפנטזים על "לווייתן" ונותנים לחברות הפרטיות לסחוט אתכם, ולא הייתם מוכרים בקלות כזאת את משאבי המדינה, ומפעלי התעשייה כבר היו מייצרים בזיל הזול ומוכרים מוצרים בזול, וחשבון החשמל שלנו היה יורד. אבל זה לא. רפורמות גדולות? את זה דוחקים הצדה. פכים קטנים? זה כן, בזה אפשר להתהדר. גם לבוא פתאום, ביום של הנחת התקציב, עם הרעיון של להוריד את המע"מ ב-1% בלי שיש לזה זכר בתקציב, כי יש עודפי הכנסות מדינה – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> הרי כל הכנסות המדינה, כל הצפי על הכנסות המדינה, לא שווה פרוטה שחוקה אם אנחנו כבר בעיצומו של תהליך של האטה במשק. זה משנה לחלוטין את תחזית ההכנסות. לו היה גז זורם מ"תמר", כפי שהיה צריך, לו הייתם נוקטים יד קשה בחברות שהפרו את ההסכמים, לולא הייתם משתחווים בפניהם או פורצים בצהלות עכשיו לשמע איזו הודעה שולית של שר הנפט המצרי – כי אז היו לנו גם מנועי צמיחה וגם חיסון מפני ההאטה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. חבר הכנסת טלב אבו עראר, ואחריו – חבר הכנסת אורן אסף חזן. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, אתמול בשעה טובה נפתחה שנת הלימודים בכל הארץ, מלבד כמה מוקדים, בעיקר במגזר הערבי, מפאת מחאה על המצב הקיים במוסדות החינוך הן מבחינת הצפיפות והן מבחינת המצב הפיזי של המוסדות. שר החינוך במדינת ישראל מדבר על צמצום הפערים במערכת החינוך. הוא מדבר על תוכנית "חמש לחמש" להגדלת מספר זכאי בגרות בחמש יחידות במתמטיקה. ואני כאן שואל את עצמי מה קודם למה. הוא מדבר על חמש יחידות, או חמישה תלמידים בכיתה בהתמחות במיוחד במתמטיקה. האם, מכובדי השר, שר החינוך, ביקר בבתי-הספר אצלנו וראה את רמת הצפיפות הקיימת בשטח? איך הוא מתכוון ליישם תוכנית זו ביישוב לא מוכר, יישוב ללא חשמל וללא מים, גברתי היושבת-ראש – למרות שיש החלטת בג"ץ מלפני עשר שנים לחבר את בתי-הספר הקיימים ביישוב יישוב ואדי-אלנעם לחשמל ולמים? החלטת בג"ץ במדינת ישראל תכובד אם היא בהתאם למדיניות – גברתי היושבת-ראש, רק אם היא בהתאם למדיניות הממשלה. אבל כשהיא בניגוד למדיניות, היא לא תיושם ולא תכובד. ומאז, מלפני עשר שנים, תושבי ואדי-אלנעם מחכים ליישום ההחלטה לחיבור בתי-הספר למים ולחשמל; ואז, לפני כמה חודשים ידענו, התבשרנו, שהממשלה מתנה את יישום ההחלטה, ביצוע ההחלטה הזו, בהסכמת התושבים שם להעברה או לגירוש למקום אחר. ואני באמת שואל, גם את שר החינוך, איך הוא רוצה ליישם כאשר הכיתות במערכת החינוך הערבית הן מהצפופות במדינה. חוששני כי מכובדי השר מתכוון ליישמה במקומות שבהם זה ניתן ליישום, ולשכוח את מערכת החינוך הערבית, ובמיוחד הערבית-בדואית בנגב. לצערי ההדרה תמשיך להתקיים, כי כשמשרד החינוך חושב על תוכנית אסטרטגית, כל הדברים לא יורדים לעומק השטח, נתקעים, כי אין יכולת יישום הלכה למעשה והדברים נשארים כדיו על נייר ותו לא. על כן, מכובדי היושב-ראש, הצעתי לתקציב הנה תגבור והקצאה של עוד משאבים, הן לצמצום הצפיפות במערכת החינוך הערבית והן לתגבור פיתוח היישובים הערביים מבחינת תשתיות ובניית עתיד טוב לצעירים שלנו, שתהיה להם תקווה. התקציב הזה לא מצמצם פערים אלא דווקא מעמיק פערים. ואני שואל כאן, מכובדי היושב-ראש: אנחנו, החברה הערבית במדינה הזו, כאזרחים במדינה הזו – למה כל הזמן מדברים על פערים? למה יש פערים בין אזרח לאזרח? למה מדינת ישראל – חברת הכנסת זהבה גלאון, איך המדינה הזו, שהיא מתייחסת ואומרת, ומשדרת בתקשורת העולמית אפילו, שערבים גם הם אזרחי המדינה, איך באה המדינה ועוקרת יישוב ערבי ועל חורבנו מקימה יישוב יהודי? הרי זה אזרח שלה וזה אזרח שלה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> בארץ? <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> איפה? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> בארץ? <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> זה באום-אלחיראן, בארץ. מכובדי השר, אתה חי בארץ, לא? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> בסוריה יכול להיות. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> זה באום-אלחיראן, יישוב בדואי צפונה לחורה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> בארץ? <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> בארץ. עוקר את היישוב הערבי, ובמקומו הוא מקים יישוב יהודי. והיושב-ראש שותף ומעורב במדיניות זו, כי הוא בבית היהודי, כן. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> נכון. זה יושב-ראש עמותת "רגבים", שהיא נישלה אותנו – את כל הקרקעות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> בשביל הפרוטוקול – אין דבר כזה. תהיה בריא. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מכובדי, מכובדי השר, זה לא רק צחוק. אתה מוזמן לבקר שם ולראות שלמרות שלתושבים שם אין התנגדות שיוקם שם יישוב יהודי, ליד – אין להם בעיה – הממשלה נחושה בדעתה לעקור את היישוב הערבי הבדואי, למרות שהתושבים שם הועברו בשנת 1956 מיישוב ממערב לרהט למקום הזה. אם הם אזרחי המדינה, תדאגו – מכובדי השר, ממשלת ישראל – שהיישוב הזה יישאר שם. למרות שהוא זכה להכרה בזמן ממשלת שרון, בא נתניהו, וכדי להוכיח לבוחרים שלו, לציבור בישראל, שהוא אדם שבאמת מייצג אותם טוב, אז הוא הסיר את ההכרה וציווה על הריסה ועקירה של היישוב הזה לטובת היישוב חירן. לכן, התקציב הזה לא מצמצם פערים. התקציב הזה מיועד להריסת הבתים. להריסה ולא לבנייה, לעקירה ולא להכרה. הייתכן, מכובדי שר הבריאות – ובזה אני מסיים, מכובדי היושב-ראש – שביישוב ואדי-אלנעם, שמונה כ-15,000 נפשות, ביישוב הזה יש רק מרפאה אחת עם רופא אחד, ללא חשמל? אתה, ד"ר עבדאללה, רופא. איך זה ייתכן במדינה דמוקרטית נאורה? יישוב עם 15,000 נפשות. הייתכן שיש יישוב יהודי כזה, שיש בו 15,000 נפשות, עם מרפאה אחת ורופא אחד, ואין חשמל אלא המרפאה מופעלת על-ידי גנרטור? זה במדינה דמוקרטית. זה בממשלה שטוענת שהיא מייצגת את כל מרכיבי האוכלוסייה בישראל. לצערי – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת אבו עראר, זמנך תם כבר מזמן. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – התשובה היא שהתקציב הזה הוא תקציב שנבנה בצורה גזענית ומפלה לרעה את הערבים בארץ. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. חבר הכנסת אורן חזן, בבקשה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> הוחלט אם זה שלוש דקות או שש דקות? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שש דקות לרשות אדוני. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, כבוד השרים, השרה, כנסת נכבדה, אדוני ראש הממשלה, אני פונה אליך כי כלו כל הקצים. אני פונה אליך במכתב אישי כנציג ההתיישבות, כחבר כנסת מטעם תנועת הליכוד. אני פונה אליך כחבר ועדת החוץ והביטחון, כמי שנאבק יומם וליל למען ביטחון המתיישבים, עם ישראל. אדוני ראש הממשלה, אינני יכול להתאפק עוד, אינני יכול לשתוק. אני אפילו מתקשה להוציא את המילים. אני עומד כאן יותר נסער מנרגש, וזה מגיע לאחר אין-ספור עימותים עם שר הביטחון, משה בוגי יעלון, שמפקיר את ביטחון מתיישבי ואזרחי מדינת ישראל. היום, לאחר תקופה ארוכה מאוד שבה אני שומר על אותו איפוק, הגיעו הדברים לרמה האישית. שר הביטחון איבד את העשתונות, ובמקום להתמודד עניינית עם בעיות הביטחון שאתן מתמודדת מדינת ישראל, בעיות קשות שאני מציג ומציף בפניו רגע-רגע, שעה-שעה, בעיות שהוא נכשל בפתרונן, במקום לחסל את הטרור בחר שר הביטחון לחסל את השליח, לחסל אותי. אדוני ראש הממשלה, שרים, חברותי וחברי חברי הכנסת, איבדתי אמון בשר הביטחון של מדינת ישראל. איבדתי אמון מהסיבות הבאות: שר הביטחון הבטיח למצוא פתרון לבעיה הקשה, הביטחונית, המתחוללת יום-יום, שעה-שעה, ומהווה סכנה קיומית, ביטחונית ואישית לחיי המתיישבים בתחבורה הציבורית. הבטיח, וכשל בלקיים; שר הביטחון, שבאישון לילה שולח דחפורים על בתי-דריינוף כדי להרוס את אותם מבנים בבית-אל, שמסרב לחתום על תב"עות לפתח את ההתיישבות, מתבייש להגיד: זו הארץ שלנו ונבנה בה; שר הביטחון שהרס את לשכתי במקום – הוא אינו מייצג את עמדת תנועת הליכוד ואת עמדת ממשלת הימין שנבחרה ברוב קולות. אותו שר ביטחון שנותן יד להכפשת ציבור שלם ולהשחרתו בשעה שהוא מתעכב קלות בניסיון להביא תוצאות למה שקורה בכפר דומא, להצתות המרובות, ולא לוחץ לסיים את החקירה ולשפוך אור על המקרה, שר הביטחון החליט בימים האחרונים לשלוח את הזרוע הארוכה שלו, המינהל, כדי להרוס את שמורת עוז וגאו"ן, אותה שמורה שהוקמה לזכרם של איל, גיל-עד ונפתלי, השם ייקום דמם, אותה שמורה שמהווה אתר הנצחה, אתר של אחדות, אתר של אהבת חינם. רק לאחר התערבותי ופניותי הרבות החליט לחזור בו מההחלטה השגויה. חברים, במדינת ישראל מתבצעים בממוצע שלושה פיגועים ביום. בשלושת החודשים האחרונים – מעל 600 פיגועים בירושלים. אני מודיע לכם: בוגי יעלון, שר הביטחון של מדינת ישראל, מתעסק יום-יום בשמירה על הכיסא שלו, בהישרדות אישית, במקום להתעסק בטיפול במצב הביטחוני, תוך כדי הפקרת אזרחי מדינת ישראל. אדוני ראש הממשלה, אני חוזר ואומר, איבדתי את האמון שלי בשר הביטחון של מדינת ישראל. הוא איננו מייצג, בדרכו הרופסת, המתחננת, החתולית, לא את מדיניות הביטחון של מדינת ישראל, לא את תנועת הליכוד, ואדוני ראש הממשלה, גם לא את דרכך. דברי מוכיחים עובדה פשוטה: המלך הוא עירום ודמנו אינו הפקר. חברים וחברות, כחבר בוועדת החוץ והביטחון אני מנוע מלספר פרטים נוספים. אני מתחייב ומחויב לנהוג באיפוק ובאחריות, וכך פעלתי. ולכן אני פונה אליך, ראש הממשלה, להעביר את שר הביטחון, משה בוגי יעלון, מתפקידו. אני, כפי שהצהרתי בעבר, משרתם של אזרחי ישראל ושליחם של המתיישבים, ואני פועל מתוך אחריות לביטחונם, ומכאן פנייתי אליך. חברים, לא רבות הפעמים שבהן אני עומד ובאמת מתקשה לדבר. הדבר קשה לי מאוד לא רק בגלל ההפקרה, לא רק בגלל המצב הביטחוני. רק היום – רק היום – ירי מעזה, אבנים, פיגועים בכל מקום, אלימות באוטובוסים, הטרדות. רק היום. ושר הביטחון עוצם את עיניו. אבל אני לא שוכח ששר הביטחון הוא חבר שלי. אני לא שוכח שרצתי אתו, לצדו ובשבילו במערכת הבחירות האחרונה, תוך אמונה שלמה שהוא האיש הנכון במקום הנכון לקיים את דרכנו ולשמור על ביטחון מדינת ישראל. בערב הזה, ערב התקציב, הדבר קשה שבעתיים. חברים, כחבר ועדת החוץ והביטחון, חבר ועדת הכספים וחבר בוועדה לתקציב הביטחון, אני מודיע לכם, שר הביטחון יצטרך להראות איך הוא מנהל את המערכת הזאת, לאן הולך הכסף, ולמה צריך עוד. כל דבר שייעשה, ייעשה באחריות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני לא כאן כדי להיות מונהג. האצבע שלי היא לא כפתור enter על מחשב, שמעביר מסך, והדברים האלה יוצאים עמוק מהלב. אין לי ספק שיהיו כאלה שיחשבו שזה מגיע מתוך – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת חזן, רק זמנך תם, אז משפט אחרון. <אורן אסף חזן (הליכוד):> ברשותך, מילה אחרונה. – – – מתוך מניע אישי, אך שר הביטחון היום, בדרכו שלו, שחרר אותי מכל הכבלים ונתן לי את הבמה להגיד את מה שאני חושב, את מה שהמתיישבים חושבים ומה שרוב אזרחי מדינת ישראל חושבים. תודה רבה. אני קורא לך, שר הביטחון: תתפקח. אני קורא לך, אדוני ראש הממשלה: תעביר אותו מתפקידו, ויפה שעה אחת קודם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. שש דקות, אדוני. בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, כמו כל דבר, תקציב נבחן באמצעות או על-ידי מה שיש בו ועל-ידי מה שאין בו. היש ישנו, והאין ישנו. ובתקציב הזה אין צעדים אמיצים למלחמה בעוני, אין צעדים אמיצים לסגירת פערים, אין צעדים אמיתיים שעומדים בקריטריונים המינימליים של צדק חברתי; ואני לא שמעתי אחד שעלה לבמה ואמר: אני נגד צדק חברתי, אלא תמיד-תמיד כשפוגעים באנשים ובאים עם תוכניות, מטרת-העל היא צדק חברתי. והנה, למשל, עמד כאן שר האוצר ואמר שיש תקציב שאין בו גזירות, שהוא תקציב, איך אומרים, חסר תקדים. ואני קורא מה עושים למובטלים המסכנים, ובמיוחד לצעירים שבהם, ומקשיחים עוד ועוד את התנאים. אני קורא את סעיף 18 בחוק ההסדרים ואני רואה שם: צמצום הזכאות לדמי אבטלה לצעירים עד גיל 35. כלומר, במקום לעזור לצעירים האלה פשוט מקשים עליהם. הרי כל מי שמקבל דמי אבטלה חייב להתייצב ומציעים לו עבודה. כלומר, זה שמקשים עליו, זה לא עוזר לו למצוא עבודה. פשוט פוגעים בזכויות שלו. ודורשים כאן שהוא יעבוד, אם הוא עד גיל 30 – 24 חודשים מ-30 החודשים האחרונים. פעם היה שישה חודשים בשנה האחרונה. כל פעם מקשים ומקשים ומקשים ומצמצמים ומצמצמים ומצמצמים. ואיזה היגיון כלכלי יש בעניין הזה? הרי אותה ממשלה אומרת שהיא צמצמה את האבטלה, כלומר, לא משלמים כל כך הרבה, ומצמצמים עוד ועוד. יש כאן פגיעה קשה באנשים קשי יום שאיתרע מזלם והם מבקשים או צריכים או מגיע להם לקבל דמי אבטלה. דמי אבטלה, דרך אגב, הם מהביטוח הלאומי, ועובד משלם כסף, ממיטב כספו, כדי שאם ביום מן הימים הוא יפוטר מעבודתו תהיה לו אפשרות לקבל דמי אבטלה לגישור, עד שהוא ימצא עבודה חדשה, והנה כאן באים ופוגעים. בתקציב הנוכחי עדיין ממשיכים לדחות את יישומו של אותו חוק ישן-נושן מ-1997 של יום חינוך ארוך. בתקציב הזה אין את הצעד האמיץ הנדרש, הצודק, הכמעט מובן מאליו, שעושים כאשר באים ורוצים לתת זריקת עידוד לכלכלה של השכבות החלשות – עושים אזורי עדיפות על-פי מפתח סוציו-אקונומי. הרי מדובר בכלכלה, מדובר בקבוצות או ביישובים שיש להם בעיה כלכלית. תארו לעצמכם שבאה הממשלה ואומרת שכל היישובים, ללא הבדל דת, גזע ומין, מאשכולות 1 ו-2, יהיו אזורי עדיפות – שיקבלו הטבות במס, שיהיה עידוד של פתיחת מקומות עבודה, ייצור מקומות עבודה באזורים האלה, עידוד התעשייה, הקלות במס וכל מיני דברים שהממשלה יודעת לעשות. אבל למה לא עושים את זה? כי הרוב המכריע של היישובים באשכולות 1 ו-2 הם יישובים ערביים, ועדיין לא קמה ממשלה בישראל שתגיד: אנחנו עיוורי צבעים, לא מבדילים בין יהודים לערבים, אין ממשלה כזאת. הם דיברו על צדק חברתי – אז זה לא צדק לכולם. זה לא צדק עיוור צבעים, זה צדק שרואה את הלאום ואת ההשתייכות הלאומית, ועדיין הגזענות והתפיסה הגזענית והעיוורון הגזעני שולטים בכיפה; שלא ידברו אתנו על צדק חברתי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> הם דיברו על צדק חברתי – אז לא צדק חברתי לכולם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> גם בתקציב הזה אין אותם סעיפים שמדברים על חלוקה צודקת של העוגה, על כך שהארנונה הממשלתית תחולק בצורה צודקת – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. חבר הכנסת זחאלקה, אמרת את הדברים. תודה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – ושהחינוך והרווחה גם יחולקו בצורה צודקת, והשוויון צריך להיות על-פי המצב הסוציו-האקונומי של השכבות – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – ולא על-פי שום שיקול אחר. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת אביגדור ליברמן, בבקשה. שש דקות לרשות אדוני. בבקשה. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, התקציב שהונח היום פה בכנסת הוא עוד דוגמה קלאסית של ישראבלוף, ישראבלוף קלאסי. מה זאת אומרת שהניחו תקציב בלי שאנחנו יודעים מהו תקציב הביטחון? המשרד הגדול ביותר עם התקציב הגדול ביותר – שום דבר לא סגור. יעד הגירעון, פתאום מקפיצים אותו. מדברים על קיצוץ רוחבי של 4%. כל אחד שהיה שר יודע שבקיצוץ רוחב של 4% אין שום פעילות, הכול יהיה משכורות ודמי שכירות בלבד; קיצוץ רוחבי של 4% בפעילות המשרדים זה להרוג כל פעילות שאפשר לחשוב עליה. אנחנו מדברים על הכלכלה. כמה פעמים ראש הממשלה השתמש בדוגמה של יוון? הצמיחה של מדינת ישראל בחודש יולי יותר נמוכה משל יוון. אנחנו מדברים פה באמת על הנתונים הכי אובייקטיביים. ראיתי מסמך שפרסם הכלכלן הראשי של משרד האוצר – לא מהאופוזיציה – יואל נוה. תסתכלו על המסמך שלו – המצב הכלכלי של מדינת ישראל הוא עגום, הוא עגום לפי קביעה של משרד האוצר. מה מספרים לנו פה סיפורים על התקציב החברתי, על הצמיחה, על יוקר המחיה? אבל הבעיה היא לא שר האוצר, הבעיה פה היא ראש ממשלה שלא יודע לקבל החלטות, ראש ממשלה שלא יודע לעשות שום דבר, הוא יודע רק דבר אחד – לקשקש ולדבר. אתם זוכרים את ועדת לוקר? דוח לוקר. מי מינה את ועדת לוקר? האופוזיציה מינתה אותו? לוקר היה האיש הכי קרוב לראש הממשלה. יותר משנה חבורה של האנשים הכי מקצועיים, כלכלנים בכירים, אלופים במילואים, עבדו בהתנדבות, הכינו מסמך הנוגע לתקציב הביטחון, מסמך שאמור לשנות את כל סדרי בראשית. מה קורה עם המסמך הזה? ראש הממשלה בורח מאחריות, בורח מלקבל החלטות. דוח לוקר, שהכינו אותו כל כך הרבה זמן, אפילו לא הובא לדיון בממשלה, לא הובא לדיון בקבינט. זה ראש ממשלה? זו קבלת החלטות? ואומרים לנו יש תקציב. על מה דיבר ראש הממשלה פה, במליאה, מעל הדוכן הזה? שפרויקט הגז, מתווה הגז, זה הקרב הפוליטי הכי חשוב בחייו. זה הקרב הכי חשוב שלו, הפוליטי, ככה הוא הגדיר. נו, מה קורה עם מתווה הגז? אנחנו רואים שיש תנופה בפיתוח מקורות האנרגיה, ורק במדינת ישראל לא מסוגלים לקבל החלטה. זה ראש ממשלה? אתה לא יודע לכפות על השרים החלטה שאתה מוביל – תתפטר. אתה לא מסוגל להוביל מהלך – תתפטר. הפרויקט הכלכלי הכי גדול, שאמור להביא תנופה לכל המשק הישראלי. אם אין לך יכולת לקבל החלטות, להגיע להכרעות, תגיע למסקנות. אנחנו בהחלט מצפים מראש ממשלה לקחת אחריות, לקחת מנהיגות; ככה הייתי נוהג לו הייתי במקומו. שר שלא רוצה לבצע את מדיניות הממשלה, או שילך הביתה או שתפטר אותו, או שתתפטר אתה. אבל, את דוח לוקר אתה לא מסוגל ליישם, מתווה גז אתה לא מסוגל ליישם, אז מה אתה מסוגל? אני מסתכל על הדברים האחרים. כל משרד הביטחון הגדול, איפה הקיצוץ? מה קיצצו בתקציב משרד הביטחון? קיצצו בתקציב לגיור לחיילי צה"ל. אותו פרויקט "נתיב", אותם חבר'ה צעירים שמוכנים למות עבור מדינת ישראל – כל התקציב פחות ממיליון שקל. לזה לא נמצא כסף במשרד הביטחון. לכל דבר מצאו. זה היה פרויקט דגל, פרויקט לדוגמה, איך עושים גיור באופן ידידותי, באופן ליברלי, מקרבים אנשים ליהדות, אנשים שכבר עשו הכרעה, אנשים שמשרתים ביחידות הכי קרביות. שם החליטו לקצץ, להקפיא. אין תקציב "נתיב", אין תקציב גיור. אני מסתכל גם בדברים קטנים. משבר שעוד מעט מתפתח – ליגת הכדורגל. פתאום אי-אפשר לשחק כדורגל בשבת. איפה ראש הממשלה? מחכים פה להכרעות, מחכים פה למה? שליגת הכדורגל תושבת, שיהיה פה תוהו ובוהו? גם בזה אתה לא מסוגל לקבל הכרעות ולהיכנס לגופו של עניין. אני מדבר על דברים אולי יותר קטנים בנושאים אחרים. הרי אנחנו בהחלט רוצים מדינה יותר מתוקנת, יותר שוויונית. אתה ראש ממשלה; בזמן הבחירות, חודש, יום אחרי יום הופעת בכלי תקשורת ברוסית, דיברת בפני עולים. מה הבטחת להם? אני יכול להביא לך את כל תדפיסי "יפעת" – כמה דיברת אתם על הפנסיה לעולים; הבטחת, התחייבת. איפה הנושא של הפנסיות? הרי לא מופיע פה כלום, מילה אחת. להזכיר לך? לשלוח לך בדואר את כל ההופעות שלך, כל ההקלטות, כל ההדפסות? הרי זה ראש ממשלה שלא מסוגל להכריע בשום דבר. הדבר היחידי שמעניין אותו זה רק הישרדות. לא דוח לוקר, לא גיור, לא מתווה הגז, לא נושא הכדורגל, לא נושא הפנסיות לעולים. אז בשביל מה צריך אותך? שרק תשב בלשכה ורק תזגזג, כל הזמן תזגזג? מה התגובה של ממשלת ישראל – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה, חבר הכנסת ליברמן. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> היום כמעט הרגו כמה ילדים שם בעוטף-עזה. איפה מדינת ישראל? ככה אתה מטפל ב"חמאס"? ככה אתה מבטיח ביטחון לתושבי הדרום? ככה הבטחת אפס סובלנות לטרור? זה ראש ממשלה? תסיק מסקנות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת אביגדור ליברמן. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לפני שעה אמרו שיש עוד שני דוברים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הפעם היא האחרונה באמת. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אחרונה באמת. השר כץ, תנוח דעתך. חברת הכנסת אבקסיס היא האחרונה ומן הסתם היא גם תקצר. שש דקות לרשותך, גברתי. בבקשה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אדוני היושב בראש, תודה רבה לך, אדוני השר, השרים כץ, חברי חברי הכנסת, אני יודעת, אנחנו נמצאים בפתח של תקציב שהוא מאוד חשוב, תקציב גם ל-2015 וגם ל-2016, וכולנו מצפים שהתקציב יהיה תקציב חברתי. אותו שר אוצר שנשא את הדגל החברתי בבחירות האחרונות התמנה באמת לתפקיד המשפיע ביותר במדינת ישראל. הבטחנו לסייע איפה שצריך והבטחנו גם לבקר איפה שצריך. היום אני רוצה, לצערי הרב, לבקר; לא בגלל שאני רוצה, בגלל שאני חייבת. בואו אני אספר לכם קצת על מה שמתחבא בתקציב 2015–2016. ראשית, די מוזר, זו הפעם הראשונה, אולי, בעשור האחרון שכמעט אין פיצולים. איפה יושבי-ראש הוועדות? איפה – אדוני שר הרווחה חיים כץ, האם יכול היה להיות מצב שבו בחוק ההסדרים תהיה החמרה והארכת תקופת האכשרה לכל אותם נפגעי אבטלה במדינת ישראל והדבר היה עובר מתחת לאפו של יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת? אדוני שר הרווחה חיים כץ, חברי, יקירי, האם היית נותן לדבר כזה לעבור? האם היית נותן לוועדה אחרת לדון בנושאים של אבטלה, בנושאים של פנסיה? האם היית נותן להם להיות מוחבאים בתוך חוק ההסדרים? אני לא מכירה מציאות כזו, אלא אם כן שינית את עורך. אבל אני יכולה להאמין ולשער ולא אטעה בכך שדבר כזה לא היה עובר. אנחנו, שדיברנו על עובדי קבלן, על כך שחייבים לקלוט אותם בחזרה, האם ייתכן מצב שאותם עובדי קבלן – דווקא עובדי קבלן, המוחלשים ביותר – אותם עובדי קבלן מחזוריים, שכבר היום אין להם מספיק זמן כדי ליצור את תקופת האכשרה שתזכה אותם בדמי אבטלה, האם ייתכן שהדבר הזה יקרה והם ייפגעו הכי הרבה? גם ככה לחלקם חודשיים בשנה אין הכנסה והם לא יכולים לדרוש דמי אבטלה. האם נקשה עליהם את זה? זו הבשורה החברתית? אבל זה לא נגמר רק בכך. אדוני סגן שר הבינוי והשיכון – חבל ששר הבינוי והשיכון לא נמצא כאן, חבל ששר האוצר לא נמצא כאן. אני רוצה לספר לכם משהו. בשנת 2015 מתוקצב פרויקט שיקום שכונות חברתי ב-11.7 מיליון. אתם יודעים כמה כסף יש לפרויקט שיקום שכונות חברתי לשנת 2016? אפס. אפס. נגמרו הבעיות. אין צורך בפרויקט שיקום שכונות חברתי. אז שיתכבד שר האוצר לבוא הנה ולהגיד: אני לא מאמין בפרויקט ואני רוצה לחסל ולסגור את הפרויקט. מתקופתו, ועל שמו, ייזכר לדיראון עולם איך פרויקט, שפעם היה פרויקט הדגל החברתי ביותר במדינת ישראל – חוגים לילדים, שיפוץ המבנים, הסדרה של המקום הפיזי של אותם תושבים. יספר לכם מאיר כהן איך זה שינה את פני עיירות הפיתוח, איך אותם אנשים פתאום הפכו להיות גאים במקום שבו הם נמצאים. אותה אוכלוסייה שלא הייתה יכולה להרשות לעצמה שילדים שלה יגיעו לחוגים כאלה ואחרים, בעבר יכלה לקבל סבסוד מלא מהמדינה. היום שר האוצר מגיש לנו תקציב, שר האוצר כחלון מגיש לנו תקציב מדינה ל-2016 עם אפס לפרויקט שיקום שכונות חברתי. איך זה מסתדר? מי שר האוצר? מה הזהות שלו? לא יודעת. אני נמצאת היום בדיסוננס אמיתי, וכשאני מנסה לחפור, וזימנתי אנשי מקצוע כדי שיסבירו לי מה קורה בתקציב, אמרו לי: את צודקת, סוגרים את הפרויקט. אפס שקלים לפרויקט כזה בשנת 2016 זה פשוט לסגור אותו. זה לא נגמר רק בזה. אתם יודעים את מה שר האוצר רוצה לתקצב דרך משרד הבינוי והשיכון? שמירה במזרח-ירושלים. אז אפס שקלים לפרויקט שיקום שכונות חברתי, ו-53 מיליון שקלים לשמירה במזרח-ירושלים. מה משרד הבינוי והשיכון, מה תפקידו? האם רוצה שר האוצר כחלון לבטל את שר הבינוי והשיכון שלו? האם הוא רוצה לעשות מהלכים מסוימים שבעצם מכתיבים מציאות מסוימת? אם הוא לא מסתדר, אם יש פה שיקולים פוליטיים ואחרים, אל תענישו את האוכלוסייה החלשה ביותר במדינת ישראל. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> זו חרפה. מי שחושבת שעניים צריכים להישאר ולהיראות עניים, אין לה זכות דיבור. אין לה זכות דיבור. מי שמדברת כמו טומי לפיד, שלא תדבר אתי חברתית. תודה. <מירב בן ארי (כולנו):> מה קשור לטומי לפיד? שאלת על תחרות – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> נמנעתי מלדבר ולהגיב. אני מבקשת ממך, טלי קורה מבין עינייך ותהיי נאמנה לעצמך. <ז'קי לוי (הליכוד):> בפרויקט שיקום שכונות היא צודקת – – – עדיף, בואי נשאיר את זה כאן. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> חברי – – – <ז'קי לוי (הליכוד):> אם נושא שיקום שכונות לא יתוקצב, גם אני אצביע נגד. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> סגן שר הבינוי והשיכון אומר שנכון הדבר. לאוצר יש אינטרס לסגור את פרויקט שיקום השכונות החברתי. זו בושה וחרפה. יותר מכך, זה נסגר, ומה מתוקצב ב-53 מיליון שקלים, מתוך תקציב משרד הבנוי והשיכון, לא מתוך תקציב המשרד לביטחון פנים, חברים – שמירה במזרח-ירושלים. חשוב שתהיה שם שמירה, אבל האם הכסף של פרויקט שיקום שכונות חברתי צריך לממן את זה? בושה וחרפה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לא, לא סיימתי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת, אבל זמנך תם. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> עוד שני משפטים. הפריעו לי, אני מבקשת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, אבל נתתי לך אחרי – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אתם רוצים לשמוע אבסורד נוסף? עמלות הניהול בסיוע בשכר דירה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> השר כץ נהנה מאוד מהדברים, אז אני נותן לך עוד. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> בכל שנה, לפי תקציב 2015 ו-2016, 200 מיליון שקלים מתוך תקציב מענקי בינוי ושיכון הולכים לאן? לעמלות ניהול הסיוע בשכר דירה. יש חברות משכנות, יש מנגנון, מדוע אתם צריכים לעשות outsourcing אחר? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת אבקסיס, בבקשה לסיים. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> יש לנו 200 מיליון שקלים שאנחנו צריכים לדאוג בהם לכיס של מישהו? לכיס של מי? זו שאלה אחת. נושא אחרון. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה, תודה. לא. חברת הכנסת אבקסיס, לא, יש לנו לילה ארוך. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אני ניהלתי – משפט אחרון, הוא כל כך חשוב. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> משפט. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> משפט. אתם כולכם יודעים ומכירים את המאבק שאני ניהלתי בעבור אותם צעירים על משכנתה בערבות מדינה, 10% מימון. ישבתי על כך עם גדולים ממשרד האוצר, מאגף החשבות, עם שר האוצר בכבודו ובעצמו, שהבטיח לי שהוא כל כך אוהב את הרעיון, רק יש לו בעיה, כי השוק כל כך בוער, ולכן במחיר למשתכן, בפרויקטים אחרים, נעשה שיתוף פעולה. יתרה מכך, אמר לי השר – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט ארוך, חברת הכנסת אבקסיס. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – בואי נצא לפגרה, תסירי את הצעת החוק שלך מוועדת שרים לחקיקה – משכנתה בערבות מדינה – אנחנו נעשה את הפרויקט ביחד, גם נוציא הודעה משותפת, ביחד, באיזה פרויקטים זה יינתן. ואז אני מתעוררת ומגלה, באים אלי עיתונאים כלכליים ואומרים לי: גנבו לך את החוק. אז לא קוראים לזה "משכנתה בערבות מדינה", שאתה צריך להביא רק 10% מההון העצמי, קוראים לזה "ליסינג". מישהו המציא פה משהו חדש – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה, חברת הכנסת אבקסיס. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – תביא 10% מהבית – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לא, רגע, שנייה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, לא רגע. חברת הכנסת אבקסיס, תודה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> תביא 10% מהבית, תשלם 18 שנה, והבית יהפוך להיות שלך. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. יסכם את הדיון סגן שר האוצר יצחק כהן, בכבוד. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אז אני לא חזירה על קרדיטים. שר האוצר יכול לקחת את הקרדיט, רק שהוא באמת יביא את הדבר הזה, כי הוא יכול להיות מזור. זה רק ככה על קצה המזלג – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – אנחנו עדיין לא נחשפנו לכל העיוותים, אבל זה בהחלט צריך להדיר שינה מעינינו. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה, תודה. סגן שר האוצר, בבקשה, יסכם את הדיון. אדוני סגן השר, בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה אתה עולה עם הספרים? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני יודע שאתה לא תקרא אותם, אז אני אקריא לך אותם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא הכנת את התקציב? הכול בראש, לא? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה הרבה. הרבה לזכור. אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אזרחי ישראל עקבו אחרי הדיון המרתק הזה, שמעו את התובנות של הקואליציה ושל האופוזיציה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> איציק, איפה אתה היית? חיכינו לך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> על כל פנים, לגבי כמה שאלות שעלו כאן, הכנתי כמה תשובות, ולאחר מכן, אם זה לא יספיק, הלילה ארוך, אנחנו נקריא את כל הספר, את כל דברי ההסבר, שורה-שורה, מילה-מילה. יהיה זמן גם לשאלות. כבוד השר ליצמן, מכיוון שזה יהיה ארוך אני מציע לך לשבת. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אני כבר בא. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בכל אופן, זה תקציב שמאזן את הצורך בשמירה על מדיניות פיסקלית אחראית והצורך בהגדלת השירותים החברתיים. ואכן זה נעשה, אדוני היושב-ראש. זה התקציב הראשון שיש בו גידול עצום בכל המשרדים החברתיים – בחינוך, ברווחה, בבריאות – ענק, ענק. מאות מיליונים, כבוד השרה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אתה לא היית כאן כשניתחתי – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תכף אני אגיע לפרק של הבריאות, אני אקריא לך. סיכמנו עם עפר שאם ייגמר הוא יביא לי את הקופסה. <עפר שלח (יש עתיד):> אתה לקחת את החומר – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> היה גידול. <יעקב פרי (יש עתיד):> צריך להצביע כבר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתה רוצה להצביע? <יעקב פרי (יש עתיד):> כן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תצביע. אתה יכול להשאיר פתק. <זהבה גלאון (מרצ):> רגע, נגמרה הישיבה של ש"ס? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בבקשה? <זהבה גלאון (מרצ):> נגמרה הישיבה של ש"ס? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> פה, פוליטיקה בבית הזה? בבניין הזה פוליטיקה? באמת, כולם פה ענייניים. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> מה קורה עם ש"ס? מה קורה עם ש"ס? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> יושב-ראש האופוזיציה, חברי בוז'י הרצוג, בתקציב יש תוספות תקציביות משמעותיות שהוכנו למשפחות עם ילדים, לקשישים, לחיילים משוחררים. יש כאן בשורה אמיתית לאוכלוסייה שבאמת צריכה את התקציב הזה. התקציב כולל גידולים משמעותיים, כפי שאמרתי, של תקציבי החינוך, התרבות, הרווחה, קצבאות הביטוח הלאומי, כל הקצבאות. התקציב הוא תוכנית כלכלית שמטרותיה העיקריות הן הגדלת הפריון והורדת יוקר המחיה באמצעות הגדלת התחרות. הצעדים בתחום יוקר המחיה נוגעים לכלל ההוצאות המרכזיות של המשק – הדיור, שירותי בנקאות ומזון. שמעתי פה את אורלי לוי. התוכנית של זכות רוכשת לא קשורה למה שאת אמרת פה בכלל. הצעדים בתחום הגדלת הפריון כוללים, בין היתר, הקלה ברגולציה הקשורה בחיבור מפעלים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני השר, אם התקציב כל כך טוב, למה השר דרעי מתבצר בחדרו ולא בא? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> יש תפילת ערבית, אחרי זה תיקון חצות ואחרי זה סליחות. <זהבה גלאון (מרצ):> אה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אוקיי? אז זה הזמן. כפי שאמרתי, הצעדים בתחום הגדלת הפריון כוללים, בין היתר, זהבה, הקלה ברגולציה הקשורה בחיבור מפעלים לגז הטבעי והקמת רשות חשמל חדשה. כלכלת ישראל זקוקה בתקופה זו לוודאות ולאחריות כלכלית, וזה הזמן להתעלם – זה אלייך. <זהבה גלאון (מרצ):> אני מקשיבה, אדוני, אבל מה קורה במשרד הכלכלה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה אלייך, תקשיבי טוב. זה חרוט בעט ברזל. אני אומר לך, זה הזמן להתעלם משיקולים פוליטיים ולתמוך בתוכנית הכלכלית האחראית, שמביאה בשורה אמיתית לאזרחי המדינה, לאזרחי ישראל. <זהבה גלאון (מרצ):> ברור. איפה השר דרעי? מה קרה? <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אז למה ש"ס התכנסה? <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני השר, זה נכון שהשר דרעי מתבצר? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, כדי להקל על חברי הכנסת נתחיל להקריא את חוק ההסדרים ואת כל דברי ההסבר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> זה עם ניקוד אבל? אני אסתדר עם זה? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גלאון, פעם אחת הקואליציה יכולה לעשות פיליבסטר לאופוזיציה. אנחנו ניהנה מזה עד תום. <זהבה גלאון (מרצ):> מה זה אומר אבל על שר הכלכלה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה בעמוד 300, התשובה. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> מה קורה בסיעת ש"ס? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> התשובה בעמוד 300, אנחנו נגיע אליה. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> 20 מיליון שקל כל ח"כ – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> התאריך הוא ט"ז אלול התשע"ה, 31 באוגוסט – הונח – 2015. הצעת חוק התוכנית הכלכלית ותיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ה–2015. סך הכול 1,352 עמודים. אנחנו נקרא אותם, השר פרץ, לאט-לאט. אני מקל על חברים שלא קראו את זה. אני אקריא להם את זה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אבל אני הבנתי. אם אתה רוצה תקרא לאחרים, אני גמרתי לקרוא עכשיו. <יעל גרמן (יש עתיד):> איציק, אפשר לעשות שירה בציבור. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אפשר, אפשר. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתה עכשיו מתחרה בזהבה, זה לא הוגן. <חיים ילין (יש עתיד):> תביא להם עוד צ'ק, אולי זה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הצעת חוק התוכנית הכלכלית לשנים 2015 ו-2016, הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית לשנים 2015 ו-2016 (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), והצעת חוק להפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 15) (שיעור הגירעון בשנות התקציב 2015 וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2015 ו-2016), למי ששכח. נתחיל, רבותי, בפרק א'. אדוני היושב-ראש, אולי אפשר לבקש מהיועצת המשפטית של ועדת הכספים, אם ההקראה פה תחסוך – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אולי תסביר לנו למה לא הוצאת את הנושא של העובדים הזרים מהחקלאות וכל המשחקים האלה. למה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתה יודע שמטפלים בזה. אתה יודע שמטפלים בזה. מטפלים בזה. שליש מהבעיה כבר נפתר. אתה יודע. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אנשים כוססים ציפורניים. סמכנו עליך, בנינו עליך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה באמצע הטיפול. זה באמצע הטיפול. זה יטופל, אל תדאג. חלק כבר נפתר, אגב. ההוצאות על לינה כבר נפתרו. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> לא נפתרו. פשרה לא טובה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתם, האיגודים החקלאיים, תעשו סדר. תעשו קואליציה בין כל הארגונים. זה לא עסק. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> הבטחה אחת לא קיימת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני סגן השר, אנחנו במתח. אדוני הבטיח שהוא יקרא ואנחנו במתח. <חיים ילין (יש עתיד):> איציק, אנחנו אוהבים אותך. תמשיך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אוקיי. חיים, חוק זה בא לתקן חוקים שונים במטרה לחזק את הצמיחה במשק, להגדיל את הפריון ואת רמת התחרות ולהוריד את יוקר המחיה, ובכלל זה להוזיל את מחירי מוצרי המזון, מחירי הדיור ומחירי השירותים הפיננסיים, והכול בהתאם ליעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנים 2015–2016. בנושא הדיור – פרק ב'. בחוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד–2014 – (1) בסעיף 2, בהגדרה "תוכנית מועדפת לדיור", במקום "500" יבוא "200"; (2) בסעיף 3(ב), במקום "500" יבוא "200"; (3) בסעיף 4(א), במקום "500" יבוא "200". אני חייב משקפיים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתה חייב משקפיים? אנחנו נשמח לעזור לך, אדוני סגן השר. אני רק תוהה לעצמי היכן שר האוצר. אני מבינה שגם אתה תוהה היכן שר האוצר. אני אביא לך את המשקפיים שלי, אולי זה יעזור לך. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> הנה, הנה, הנה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אה, הנה, הנה. עמיר נותן לך. זה נראה לי יותר טוב מאשר שלי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תודה. זה סיוע מהותי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> רציתי לעזור. אני לא רוצה שהוא יטעה במספרים. עזר לך? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> יותר טוב. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אז עכשיו קל לך יותר לענות לי על השאלה איפה שר האוצר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> סיוע מסיבי מהאופוזיציה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אל תדברו – – – אל תשאלו שאלות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מיקי, יש פה ספר שלם להקריא. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אם אתם עוברים אלינו אתם מקבלים מע"מ אפס. עכשיו תחליטו. עכשיו. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני השר – – – מע"מ אפס תמורת מתווה הגז? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> וואו, לא חשבתי על זה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גלאון, אנחנו משתדלים לדבר בישיבה. זה הכלל פה. <זהבה גלאון (מרצ):> אפשר לשאול את השר? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, אבל רק בישיבה. <זהבה גלאון (מרצ):> אבל יש לי שאלת הבהרה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אבל בישיבה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תעני "אמן". ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אמן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> גברתי המזכירה, את יכולה לפתוח את המיקרופון שם מהצד? תודה. כן, חברת הכנסת גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני יושב-ראש הישיבה, תודה שאפשרת לי לשאול את השר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> סגן השר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> סגן השר. <זהבה גלאון (מרצ):> בשבילי הוא שר, אדוני. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> כל סגן שר הוא שר עכשיו. <זהבה גלאון (מרצ):> האם ייתכן, אדוני, שסגן השר קורא לכנסת עכשיו את חוק ההסדרים כי השר דרעי מתבצר על מע"מ אפס תמורת מתווה הגז? תודה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> איך את יכולה להגיד דבר כזה? חלילה. איך את אומרת דבר כזה? איך את מעלה על דעתך דבר כזה? <זהבה גלאון (מרצ):> לא יעלה על הדעת, אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא יעלה על הדעת. באמת, נו. <זהבה גלאון (מרצ):> כל מה שלא יעלה על הדעת עולה על הדעת. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> נו, באמת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. תודה, חברת הכנסת גלאון. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> התשובה היא לא. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, גם לי יש שאלה. גם לי יש שאלה, שאלת הבהרה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> יש לך גם שאלה? אז לשם, למיקרופון. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> התשובה היא לא, זהבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> רגע. גברתי המזכירה, אפשר לפתוח את המיקרופון מימין? בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> איפה הקואליציה? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת פריג', אנחנו ניתן פה להתבטא לכל מי שרוצה, אבל בצורה מסודרת. כן, חברת הכנסת. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני סגן השר, אני מבקשת לדעת היכן נמצא שר האוצר – מעבר להקראה של חוק ההסדרים. שר האוצר, בניגוד למקובל, לא ישב כאן במשך כל הדיון ולא שמע אף אחת מההסתייגויות של חברי הקואליציה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הוא ישב, הוא ישב. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> הוא לא היה בדיון. אנחנו עקבנו היטב היטב מי מהשרים נמצא במליאה. תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> איפה חברי הקואליציה? תגיד לי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני אגיד לך. כבר, כבר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – הכיסאות ריקים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> טוב, פריג'. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני השר – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אי-אפשר, אנחנו לא נגמור ככה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גלאון, שאלת שאלה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אי-אפשר, באמת. אתם מעכבים אותי ואני לא יכול. <חיים ילין (יש עתיד):> הרי אתה לא תסיים עד שלא יבואו כולם. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, הם יחכו. ישמעו את זה עד הסוף. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תבקש הפסקה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת פריג', גם אתה רוצה לשאול מהמיקרופון? יש לנו איזה פרץ נדיבות, ככה, מאוד גדול. אנחנו מוכנים לתת לאופוזיציה להתבטא מעבר לשש הדקות שהיא קיבלה קודם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש – – – שאנחנו לא יודעים עליו. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> פריג', פריג', תקשיב טוב. "הוועדה למתחמים מועדפים לדיור שהוקמה לפי החוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד–2014 (להלן: חוק הוותמ"ל)". אתה שאלת אותי פעם מה זה ותמ"ל, אני מסביר לך, תקשיב: "הוא כלי משמעותי להגדלת היצע הדיור המתוכנן. כיום ניתן לדון בוועדה המיוחדת שהוקמה בחוק הוותמ"ל בתוכניות החלות ברשויות מקומיות במגזר המיעוטים" – אותך זה צריך לעניין – "ככל שהן מאפשרות להקים 500 יחידות דיור לפחות, בעוד שביישובים אחרים נדרשות התוכניות לאפשר הקמה של 750 יחידות". <זהבה גלאון (מרצ):> זה לא בהטעמה הנכונה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה? <זהבה גלאון (מרצ):> זה לא בהטעמה הנכונה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא שומע, זהבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גלאון, לא בעמידה. אני מבקש. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> קחי, קחי מיקרופון. קחי מיקרופון. כן. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני סגן השר – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> גברתי המזכירה, אפשר לפתוח לחבר הכנסת איציק שמולי – בבקשה – את המיקרופון? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> יישובי המיעוטים לא מעניין אותך? לא מעניין אותך יישובי המיעוטים? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> רגע, רגע, סליחה. אדוני סגן השר. אדוני סגן השר, ברשותך. חבר הכנסת רוזנטל. רגע, רגע. חבר הכנסת שמולי, רגע. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> איציק, איציק, יותר טוב תאלתר. זה יותר נחמד. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אדוני סגן השר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת רוזנטל, חבר מפלגתך קיבל רשות דיבור. אנחנו נהיה מנומסים. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הוא לא מפריע לו. בבקשה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן, איציק. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> דווקא כאדם מאמין אני רוצה לשאול אותך אם אתה מאמין למה שאתה קורא, לאור התבטאותו – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני קורא מהחוק. דחילק. איציק, אני קורא מהספר. מילה-מילה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – של שר הבינוי והשיכון שמחירי הדיור לא הולכים לרדת. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> איציק, אני מתפלא על השאלה שלך. מה מקור השאלה? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מסכת אבות, פרק ג'. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני ממש מתפלא על השאלה. כן, זהבה. חבר'ה, להצביע. כולם יקבלו מיקרופון. <נחמן שי (המחנה הציוני):> זה לא לכבודו של הבית הזה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הופה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אדוני, אולי תעשה הפסקה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אם בכבוד עסקינן. כן. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני סגן השר, מכיוון שאני מכבדת אותך ואני מקשיבה בקשב רב לאופן שבו אתה קורא את החוק, קורא בפנינו – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אגב, ביקשתי משגית שתחסוך את ההקראה בוועדת הכספים. <זהבה גלאון (מרצ):> אה, הבנתי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אבל היא דחתה את הבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, אבל זו לא ההטעמה הנכונה בקריאה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אה, אוקיי. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה קורא במלעיל ולא במלרע. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אוקיי. <זהבה גלאון (מרצ):> אני מבקשת, אם אתה יכול, באמת להשיב על השאלה הרצינית. תראה, עושים קצת קרקס מהכנסת. אדוני, האם אתה עלית לדבר – אני שואלת ברצינות. שר האוצר הציג היום את החוק, לא ישב כאן דקה לאורך הדיון. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה לא נכון. <זהבה גלאון (מרצ):> דקה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הוא כן ישב. הוא ישב ושמע. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, לא דקה. דקה הוא לא ישב אחרי שהוא סיים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הוא שמע את בוז'י. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, אז האם ייתכן שאתה, אתה עכשיו חומת מגן? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברי הכנסת, בואו ננהל דיון מנומס. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, שנייה. אדוני סגן השר, תתרכז בי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת פריג', אני אתן לך עוד מעט מהמיקרופון. <זהבה גלאון (מרצ):> האם אתה עכשיו עולה כחומת המגן של שר האוצר בתפקידך או כחומת המגן של השר דרעי, שמבקש להשיג מע"מ אפס תמורת מתווה הגז? תענה. לא ענית למליאה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה, חברת הכנסת גלאון. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני עולה לענות כסגן שר האוצר, לסכם את הדיון הכל-כך מעניין שהיה פה, הכל-כך מרתק. אני הולך לסכם אותו, מה הבעיה? יש עם זה בעיה? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', אתה רוצה לשאול מהמיקרופון? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זהבה, בסופו של יום תצטרכו להצביע. על מה תצביעי? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני רואה שאתה כל הזמן צועק. נעשה את זה מסודר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> שתדעי על מה את מצביעה אני מקריא לך את החוק. <נחמן שי (המחנה הציוני):> מה ההצגה הזאת? מה ההצגה הזאת? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> איי, באמת, שי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת שי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתה יודע מה? תשתה מים. תשתה מים. <נחמן שי (המחנה הציוני):> נו, באמת. אתה לא רציני עם הבדיחות החבוטות האלה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אפשר להמשיך? אפשר להמשיך? <נחמן שי (המחנה הציוני):> אתה רוצה למשוך זמן? תקרא את התנ"ך. תקרא את התנ"ך. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, אנחנו מעדיפים לשמוע את פרשת השבוע. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, אני חייב להמשיך. אתה חייב להגן עלי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת נחמיאס, קיבלת רשות דיבור. אנחנו לא צועקים בעמידה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הוא חייב להגן עלי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', אנחנו מבקשים לא בעמידה, אלא אם כן זה מהמיקרופון, מסודר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> באמת, עוד לא היה דבר כזה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת נחמן שי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה פתאום? חלילה, נחמן. מה פתאום? <נחמן שי (המחנה הציוני):> מה מה פתאום? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתה הולך להצביע על חוק, שתדע על מה אתה מצביע. אני אקריא לך אותו מילה במילה. אתה יודע מה? אני אבחן אותך. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני סגן השר – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן? תמיד אמרתי שעלייך אפשר לסמוך. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אפשר הצעה לסדר? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אבל מהמיקרופון. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> למה? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> כי אנחנו עושים את זה מסודר. חבר הכנסת עמיר פרץ, הצעה לסדר, בבקשה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה להודיע לך כי לפי מיטב ידיעתי מתנהלים עכשיו דיונים קדחתניים באוצר מול כמה סיעות כדי להגיע להסדרים כאלה ואחרים. אנחנו מכבדים את הדמוקרטיה, וזה בסדר שמתנהלים דיונים כאלה, אין לנו שום בעיה עם העניין, אבל אנא בחסדך, כמה שאני מעריך את כישוריו של חברי יצחק כהן, הוא לא יוכל להחזיק אותנו עוד שלוש שעות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> למה? <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> בואו נעשה הפסקה, כי חבל עליך, חבל עלינו. בואו נעשה הפסקה, נחזור בחצות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני מתנגד, אדוני היושב-ראש. אני חייב להקריא להם את החוק עד הסוף, שידעו על מה הם מצביעים. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> חברי יצחק כהן, אתה יודע שאני מכבד אותך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אגב, תודה על המשקפיים. אבל זה הדדי. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> בגלל זה המספרים גדלו בתקציב – יש לי משקפיים שמכפילים את המספרים, אם לא שמת לב. חברי יצחק כהן, ראשי סיעות האופוזיציה רוצים להודיע שכולנו עוזבים את המליאה, כי זה ביזיון לדיון. אני מכבד אותך – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אל תעשו את זה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> – – ומפאת כבודך נזעקתי הנה, ולכן אני מציע, בואו נעשה הפסקה לשלוש שעות, ובזה נגמר העניין. נלך לנוח, כי הם לא יגמרו בשלוש שעות. או בואו נתחיל נושא מחדש. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הערה חשובה, אבל – לדחות אותה. אני אקל עליך, אקריא את זה במהירות. זה ייגמר מהר. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> או שאתה עושה הפסקה או שאנחנו יוצאים; כולם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת פרץ, הצעתך לסדר לא מתקבלת. תודה רבה. סגן שר האוצר, אדוני ימשיך, בבקשה, אבל באמת, כדי שנספיק את כל הספר הזה, תזדרז. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> השר כץ, היינו ביישובי המיעוטים. לאחר שהוכרז על המתחמים המועדפים לדיור בהיקף של למעלה מ-24,000 יחידות דיור במגזר המיעוטים – איפה פריג'? כשצריכים אותו הוא לא נמצא. כן. כדי להגדיל עוד את הפוטנציאל, התוכנית – – – מהמסלול התכנוני המהיר, מוצע להפחית – – – הוועדה, כך שככל שמדובר ביישוב מיעוטים, מספר יחידות הדיור המינימלי יהיה 200. תיקוני החקיקה המוצעים בסעיף 2 ובסעיף 5 פסקאות (1), (3) ו-(5) נועדו ליישם כמה המלצות של "צוות 120 הימים", שהרקע לעיקרן הוא שבמשך שנים היבט התכנון והרישום במקרקעין ביישובי המיעוטים לא הוסדר מספיק. בחלק מהמקרים מדובר בהטבה שמוענקת בחוק על רקע שונות הקיימת ביישובים אלה, אשר אינה מתקיימת ביישובים אחרים. לפסקה (1), השר לוין, אזכיר לך שהגדרה לתוכנית מועדפת לסעיף 2 לחוק, הוותמ"ל קובעת כי ביישוב מיעוטים תוכנית מועדפת לדיור כוללת הוראות הקמת 500 יחידות דיור לפחות. מוצע לקבוע כי תוכנית מועדפת לדיור ביישובי המיעוטים תכלול 200 יחידות דיור לפחות. לפסקה (2), אדוני היושב-ראש – – – <זהבה גלאון (מרצ):> איזה עמוד? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> 1352. את לא עוקבת, זהבה, וזה לא טוב. את לא תדעי מה להצביע, ואני מודאג. אני מוטרד. בסוף תצביעי נגד כי לא שמעת טוב. חבל. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני מבטיחה לך שהיא תצביע נגד בכל מקרה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, אני אשכנע אותה. סעיף 5(2) לחוק הוותמ"ל מסמיך את הממשלה או ועדת שרים שמינתה לעניין זה, להכריז בצו על קרקע כעל מתחם מועדף לדיור. סעיף 3(ב) קובע כי הכרזה כאמור תינתן לפי המלצת מנהל מינהל מקרקעי ישראל – מינהל התכנון, סליחה, לאחר ששוכנע כי ניתן לתחם באותה קרקע 750 יחידות דיור לפחות, 500 יחידות דיור לפחות; מוצע לקבוע כי ביישובי מיעוטים תתייחס המלצה לאפשרות של תכנון 200 יחידות דיור לפחות. אנחנו, ברשותכם, נדלג. או-אה, זה ארוך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מעוניין לשמוע. לא למדתי עדיין. אני לומד. סגן שר האוצר הוא מומחה. אני לומד. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> שנייה אחת, או – מינוי רופאים וטרינרים מוסמכים למפעלים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> כמה נשאר לך? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> עוד 1,000 עמודים. צחי, אתה לא מקשיב לי. עוד דקה, בבקשה. חובת משווקים של מוצרי בשר: משווק לא ימכור מוצר בשר אלא אם כן התקיימו התנאים האמורים בפסקאות (1)–(3) לסעיף 214 לגבי תעודות המשלוח של מוצרי הבשר. 1474. רבותי, בהזדמנות זו אני רוצה לברך את השרה גילה גמליאל, השרה לשוויון חברתי. יש החלטת ממשלה, שבפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל יש תקציב מגדרי. כל המשרדים פילחו את 40% התקציב לפי חלוקת התקציב, ויישר כוח על כך. מגיע לה יישר כוח. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אפילו את הברכות של סגן השר לא שומעים. חבל, דווקא ברכה במקום. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> חברת הכנסת נחמיאס, אנחנו נגיע לפרק שמעניין אותך. רק רגע. כן, או. <זהבה גלאון (מרצ):> באיזה עמוד אתה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הגנה על בריאות הציבור. 1401. צחי לא מקשיב להסברים, וזה לא כל כך טוב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני אתך, אדוני. אני מקשיב לכל מילה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אז ככה, אדוני היושב-ראש: פרק זה בא להסדיר את אחריותו של יצרן מזון, את הפיקוח על ייצור מזון, את אחריותו של יבואן מייצא מזון ואת הפיקוח על ייבוא מזון, והכול לשם אספקת מזון ברמת איכות וכשרות, תקינות ובטיחות נאותות לציבור, ובכלל זה בתנאי ייצור נאותים, המתאימים לאמות המידה שנקבעו בחקיקת המזון בישראל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> רגע, זה קשור גם לסעיף של מינוי וטרינר מומחה למפעלים, או שזה סעיף נפרד? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, הבנתי שמבינים, אז דילגתי על זה. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה לא בעניינים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, שאלתי אם הסעיף הזה קשור. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הבחנתי בעיניהם של חברי הכנסת, ראיתי שמבינים את זה הבנה מוחלטת, אז דילגתי על זה. דברי ההסבר לפרק ז'. בסעיף 24, בהתאם למצב הקיים כיום, מעסיקים רבים מוכנים לבצע פעולות בעבור לקוח באמצעות בעל רישיונות – כבר דיברנו על זה. <זהבה גלאון (מרצ):> איפה אתה? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> 1401. ביום כ"ה בסיוון תשע"א, 27 ביוני 2011, מינו שר האוצר ושר התעשייה, המסחר והתעסוקה צוות בין-משרדי לבחינת רמת התחרותיות והמחירים בתחום מוצרי המזון והצריכה, להלן: הצוות, כדי ללמוד את מאפייניהם של שוקי המזון ומוצרי הצריכה, לאתר כשלי שוק ולגבש המלצות לצורך שיפור רווחת הצרכן – בין היתר, על-ידי הגבלת התחרותיות. אני לא רואה את צחי. הוא בסוף לא ידע על מה להצביע. זהבה, ביום כ"ח בתמוז תשע"ב, 18 ביולי 2013, פרסם הצוות הבין-משרדי את המלצותיו. חלק מהמלצות הצוות, בעיקר בהיבטי צרכנות ותחרות, במקצה האספקה ובמקצה הקמעונאים, ביחסי ספקים–קמעונאים, עידוד מותגים פרטיים ועסקים קטנים ובינוניים – אוקיי? אתם רוצים שאמשיך? <זהבה גלאון (מרצ):> לא. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אז אני אפסיק. תודה. תודה על ההקשבה, הייתם נהדרים. הייתם מקסימים. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר האוצר. בצער רב אני מודיע שהוא נאלץ להפסיק את הסבריו המפורטים לגבי חוק התקציב וחוק ההסדרים ושאר החוקים שתכף נצביע עליהם, אבל אני סמוך ובטוח שאנחנו נמשיך את העבודה על החוקים גם ללא ההסברים של סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. חברי הכנסת, נא לשבת. חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעה. כידוע, יש לנו ארבעה חוקים שהוצגו על-ידי שר האוצר חבר הכנסת משה כחלון. אנחנו קודם כול נצביע על הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ה–2015, בקריאה ראשונה. הממשלה ביקשה הצבעה שמית ולכן, מזכירת הכנסת תתחיל בהליך ההצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – נגד טלב אבו עראר – נגד יולי יואל אדלשטיין – בעד מיכאל אורן – בעד דוד אזולאי – בעד ישראל אייכלר – בעד רוברט אילטוב – נגד אלי אלאלוף – בעד קארין אלהרר – נגד זאב אלקין – בעד דוד אמסלם – בעד אופיר אקוניס – בעד גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – בעד זאב בנימין בגין – אינו נוכח זוהיר בהלול – נגד נאוה בוקר – בעד דוד ביטן – בעד מיכל בירן – נגד מירב בן ארי – בעד אלי בן-דהן – בעד נפתלי בנט – בעד יואב בן צור – בעד איל בן ראובן – נגד יחיאל חיליק בר – אינו נוכח איתן ברושי – נגד עמר בר-לב – נגד ענת ברקו – בעד יוסף ג'בארין – אינו נוכח באסל גטאס – נגד אילן גילאון – נגד שרון גל – אינו נוכח זהבה גלאון – נגד יואב גלנט – בעד גילה גמליאל – בעד מסעוד גנאים – נגד משה גפני – בעד יעל גרמן – נגד אבי דיכטר – בעד אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח צחי הנגבי – בעד יצחק הרצוג – נגד שרן השכל – בעד יצחק וקנין – בעד מכלוף מיקי זוהר – בעד חנין זועבי – נגד ג'מאל זחאלקה – נגד תמר זנדברג – נגד עבד אל חכים חאג' יחיא – נגד ציפי חוטובלי – בעד אורן אסף חזן – אינו נוכח דב חנין – נגד יואל חסון – נגד אחמד טיבי – נגד מנואל טרכטנברג – נגד מרדכי יוגב – בעד יוסי יונה – נגד שלי יחימוביץ – נגד חיים ילין – נגד משה יעלון – בעד איתן כבל – נגד אלי כהן – בעד יצחק כהן – בעד מאיר כהן – נגד משה כחלון – בעד חיים כץ – בעד ישראל כץ – בעד עליזה לביא – נגד ציפי לבני – נגד אורלי לוי אבקסיס – נגד ז'קי לוי – בעד מיקי לוי – אינו נוכח יריב לוין – בעד אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – בעד סופה לנדבר – נגד יאיר לפיד – נגד ינון מגל – בעד מנחם אליעזר מוזס – בעד ירון מזוז – בעד מרב מיכאלי – נגד אורי מקלב – בעד יעקב מרגי – בעד אראל מרגלית – נגד אברהם נגוסה – בעד משולם נהרי – בעד איילת נחמיאס ורבין – נגד בנימין נתניהו – בעד קסניה סבטלובה – נגד רויטל סויד – נגד ניסן סלומינסקי – בעד בצלאל סמוטריץ – בעד אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – אינו נוכח רחל עזריה – בעד דניאל עטר – נגד חמד עמאר – נגד רועי פולקמן – בעד שי פירון – נגד טלי פלוסקוב – בעד מאיר פרוש – בעד יעקב פרי – נגד עיסאווי פריג' – נגד עמיר פרץ – נגד נורית קורן – בעד יואב קיש – בעד איוב קרא – בעד מירי רגב – בעד מיכל רוזין – נגד מיקי רוזנטל – נגד יואל רזבוזוב – נגד יפעת שאשא ביטון – בעד יובל שטייניץ – בעד נחמן שי – נגד סילבן שלום – אינו נוכח עפר שלח – נגד איציק שמולי – נגד סתיו שפיר – נגד איילת שקד – בעד עאידה תומא סלימאן – נגד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אבקש מגברתי לקרוא בשמות חברי וחברות כנסת שלא ענו לך בסיבוב הראשון של ההצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) גלעד ארדן – אינו נוכח זאב בנימין בגין – אינו נוכח יחיאל חיליק בר – אינו נוכח יוסף ג'בארין – אינו נוכח שרון גל – אינו נוכח אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח אורן אסף חזן – אינו נוכח מיקי לוי – אינו נוכח אביגדור ליברמן – אינו נוכח אוסאמה סעדי – נגד איימן עודה – אינו נוכח סילבן שלום – אינו נוכח <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי וחברות הכנסת, האם יש מישהו באולם שמעוניין להשתתף בהצבעה ולא קראו בשמו או בשמה? <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) אורן אסף חזן – בעד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ההצבעה הסתיימה. נא לספור את הקולות. חברי הכנסת, הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ה–2015, קריאה ראשונה: 57 בעד ו-53 נגד. הכנסת אישרה את הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016 בקריאה הראשונה, והיא תועבר לוועדת הכספים של הכנסת. אנחנו מצביעים על הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות 2015 ו-2016), התשע"ה–2015, בקריאה ראשונה. גם כאן ביקשה הממשלה הצבעה שמית. גברתי מזכירת הכנסת, נתחיל להצביע. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – נגד טלב אבו עראר – נגד יולי יואל אדלשטיין – בעד מיכאל אורן – בעד דוד אזולאי – אינו נוכח ישראל אייכלר – בעד רוברט אילטוב – אינו נוכח אלי אלאלוף – בעד קארין אלהרר – נגד זאב אלקין – בעד דוד אמסלם – בעד אופיר אקוניס – בעד גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – בעד זאב בנימין בגין – אינו נוכח זוהיר בהלול – נגד נאוה בוקר – בעד דוד ביטן – בעד מיכל בירן – נגד מירב בן ארי – בעד אלי בן-דהן – בעד נפתלי בנט – בעד יואב בן צור – בעד איל בן ראובן – נגד יחיאל חיליק בר – אינו נוכח איתן ברושי – נגד עמר בר-לב – נגד ענת ברקו – בעד יוסף ג'בארין – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח אילן גילאון – נגד שרון גל – אינו נוכח זהבה גלאון – נגד יואב גלנט – בעד גילה גמליאל – בעד מסעוד גנאים – נגד משה גפני – בעד יעל גרמן – נגד אבי דיכטר – בעד אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח צחי הנגבי – בעד יצחק הרצוג – נגד שרן השכל – בעד יצחק וקנין – בעד מכלוף מיקי זוהר – בעד חנין זועבי – נגד ג'מאל זחאלקה – נגד תמר זנדברג – נגד עבד אל חכים חאג' יחיא – נגד ציפי חוטובלי – בעד אורן אסף חזן – בעד דב חנין – נגד יואל חסון – נגד אחמד טיבי – נגד מנואל טרכטנברג – נגד מרדכי יוגב – בעד יוסי יונה – נגד שלי יחימוביץ – נגד חיים ילין – נגד משה יעלון – בעד איתן כבל – נגד אלי כהן – בעד יצחק כהן – בעד מאיר כהן – נגד משה כחלון – בעד חיים כץ – בעד ישראל כץ – בעד עליזה לביא – נגד ציפי לבני – נגד אורלי לוי אבקסיס – נגד ז'קי לוי – בעד מיקי לוי – אינו נוכח יריב לוין – בעד אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – בעד סופה לנדבר – נגד יאיר לפיד – נגד ינון מגל – בעד מנחם אליעזר מוזס – בעד ירון מזוז – בעד מרב מיכאלי – נגד אורי מקלב – בעד יעקב מרגי – בעד אראל מרגלית – נגד אברהם נגוסה – בעד משולם נהרי – בעד איילת נחמיאס ורבין – נגד בנימין נתניהו – בעד קסניה סבטלובה – נגד רויטל סויד – נגד ניסן סלומינסקי – בעד בצלאל סמוטריץ – בעד אוסאמה סעדי – נגד איימן עודה – אינו נוכח רחל עזריה – בעד דניאל עטר – נגד חמד עמאר – נגד רועי פולקמן – בעד שי פירון – נגד טלי פלוסקוב – בעד מאיר פרוש – בעד יעקב פרי – נגד עיסאווי פריג' – נגד עמיר פרץ – נגד נורית קורן – בעד יואב קיש – בעד איוב קרא – בעד מירי רגב – אינה נוכחת מיכל רוזין – נגד מיקי רוזנטל – נגד יואל רזבוזוב – נגד יפעת שאשא ביטון – בעד יובל שטייניץ – בעד נחמן שי – נגד סילבן שלום – אינו נוכח עפר שלח – נגד איציק שמולי – נגד סתיו שפיר – נגד איילת שקד – בעד עאידה תומא סלימאן – נגד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי, נא לקרוא בשמות חברי וחברות כנסת שלא ענו לך בסבב הראשון של ההצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) דוד אזולאי – בעד רוברט אילטוב – נגד גלעד ארדן – אינו נוכח זאב בנימין בגין – אינו נוכח יחיאל חיליק בר – אינו נוכח יוסף ג'בארין – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח שרון גל – אינו נוכח אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח מיקי לוי – אינו נוכח אביגדור ליברמן – אינו נוכח איימן עודה – אינו נוכח מירי רגב – בעד סילבן שלום – אינו נוכח <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי וחברות כנסת, האם יש באולם מישהו או מישהי שמעוניינים להשתתף בהצבעה ומזכירת הכנסת לא קראה בשמם? חבר הכנסת גטאס? חבר הכנסת גטאס. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) באסל גטאס – נגד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש עוד מישהו? אין נוספים. גברתי המזכירה, ההצבעה הסתיימה. נא לספור את הקולות. חברי הכנסת, הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות 2015 ו-2016), התשע"ה–2015, קריאה ראשונה: 57 בעד, 53 נגד. מליאת הכנסת אישרה את הצעת החוק בקריאה הראשונה והיא תועבר לוועדת הכספים של הכנסת. <קריאה:> ועדת הכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ועדת הכנסת. אם כן, הצעת החוק תועבר לוועדת הכנסת והיא תכריע לגבי עתיד החקיקה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – ועדת הרפורמות או ועדת רשות השידור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אין בכנסת ועדת הרפורמות, אדוני. אתה יודע זאת. הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015, קריאה ראשונה – הצבעה שמית. גברתי המזכירה, הממשלה מבקשת הצבעה שמית. נא להתחיל את תהליך ההצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – נגד טלב אבו עראר – נגד יולי יואל אדלשטיין – בעד מיכאל אורן – בעד דוד אזולאי – בעד ישראל אייכלר – בעד רוברט אילטוב – נגד אלי אלאלוף – בעד קארין אלהרר – נגד זאב אלקין – בעד דוד אמסלם – בעד אופיר אקוניס – אינו נוכח גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – בעד זאב בנימין בגין – אינו נוכח זוהיר בהלול – נגד נאוה בוקר – בעד דוד ביטן – בעד מיכל בירן – נגד מירב בן ארי – בעד אלי בן-דהן – בעד נפתלי בנט – בעד יואב בן צור – בעד איל בן ראובן – נגד יחיאל חיליק בר – אינו נוכח איתן ברושי – נגד עמר בר-לב – נגד ענת ברקו – בעד יוסף ג'בארין – אינו נוכח באסל גטאס – נגד אילן גילאון – נגד שרון גל – אינו נוכח זהבה גלאון – נגד יואב גלנט – בעד גילה גמליאל – בעד מסעוד גנאים – נגד משה גפני – בעד יעל גרמן – נגד אבי דיכטר – בעד אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח צחי הנגבי – בעד יצחק הרצוג – אינו נוכח שרן השכל – בעד יצחק וקנין – בעד מכלוף מיקי זוהר – בעד חנין זועבי – נגד ג'מאל זחאלקה – נגד תמר זנדברג – נגד עבד אל חכים חאג' יחיא – נגד ציפי חוטובלי – בעד אורן אסף חזן – בעד דב חנין – נגד יואל חסון – נגד אחמד טיבי – נגד מנואל טרכטנברג – נגד מרדכי יוגב – בעד יוסי יונה – נגד שלי יחימוביץ – נגד חיים ילין – נגד משה יעלון – בעד איתן כבל – נגד אלי כהן – בעד יצחק כהן – אינו נוכח מאיר כהן – נגד משה כחלון – בעד חיים כץ – בעד ישראל כץ – בעד עליזה לביא – נגד ציפי לבני – נגד אורלי לוי אבקסיס – נגד ז'קי לוי – בעד מיקי לוי – אינו נוכח יריב לוין – בעד אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – בעד סופה לנדבר – נגד יאיר לפיד – נגד ינון מגל – בעד מנחם אליעזר מוזס – בעד ירון מזוז – בעד מרב מיכאלי – נגד אורי מקלב – בעד יעקב מרגי – אינו נוכח אראל מרגלית – נגד אברהם נגוסה – בעד משולם נהרי – בעד איילת נחמיאס ורבין – נגד בנימין נתניהו – בעד קסניה סבטלובה – נגד רויטל סויד – נגד ניסן סלומינסקי – בעד בצלאל סמוטריץ – בעד אוסאמה סעדי – נגד איימן עודה – אינו נוכח רחל עזריה – בעד דניאל עטר – נגד חמד עמאר – נגד רועי פולקמן – בעד שי פירון – נגד טלי פלוסקוב – בעד מאיר פרוש – אינו נוכח יעקב פרי – נגד עיסאווי פריג' – נגד עמיר פרץ – נגד נורית קורן – בעד יואב קיש – בעד איוב קרא – בעד מירי רגב – בעד מיכל רוזין – נגד מיקי רוזנטל – נגד יואל רזבוזוב – נגד יפעת שאשא ביטון – בעד יובל שטייניץ – בעד נחמן שי – נגד סילבן שלום – אינו נוכח עפר שלח – נגד איציק שמולי – נגד סתיו שפיר – נגד איילת שקד – בעד עאידה תומא סלימאן – נגד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי, נא לקרוא בשמות חברי וחברות הכנסת שלא ענו לך בסבב הראשון של ההצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) אופיר אקוניס – בעד גלעד ארדן – אינו נוכח זאב בנימין בגין – אינו נוכח יחיאל חיליק בר – אינו נוכח יוסף ג'בארין – אינו נוכח שרון גל – אינו נוכח אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח יצחק הרצוג – נגד יצחק כהן – בעד מיקי לוי – אינו נוכח אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב מרגי – בעד איימן עודה – אינו נוכח מאיר פרוש – אינו נוכח סילבן שלום – אינו נוכח <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי וחברות הכנסת, האם יש באולם מישהו שלא קראו בשמו או בשמה ומעוניינים להשתתף בהצבעה? <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת פרוש, אתה מעוניין להשתתף בהצבעה? <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) מאיר פרוש – בעד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יש חברי וחברות כנסת נוספים? אין כאלה. ההצבעה הסתיימה. גברתי, נא לספור את הקולות. חברי הכנסת, הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015, קריאה ראשונה: 57 בעד, 53 נגד. הכנסת אישרה את הצעת החוק בקריאה ראשונה, והיא תועבר לוועדת הכספים של הכנסת להמשך חקיקה. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ועדת הכנסת? אז ועדת הכנסת תכריע לגבי המשך החקיקה של החוק הזה. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה נוספת. הצעת חוק להפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 15) (שיעור הגירעון בשנות התקציב 2015 ואילך וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015. האם גם כאן הצבעה שמית? <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. מבקשים הצבעה שמית, הממשלה. גברתי המזכירה, נא להתחיל. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – נגד טלב אבו עראר – נגד יולי יואל אדלשטיין – בעד מיכאל אורן – בעד דוד אזולאי – בעד ישראל אייכלר – בעד רוברט אילטוב – נגד אלי אלאלוף – בעד קארין אלהרר – נגד זאב אלקין – בעד דוד אמסלם – בעד אופיר אקוניס – בעד גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – בעד זאב בנימין בגין – אינו נוכח זוהיר בהלול – נגד נאוה בוקר – בעד דוד ביטן – בעד מיכל בירן – נגד מירב בן ארי – בעד אלי בן-דהן – בעד נפתלי בנט – בעד יואב בן צור – בעד איל בן ראובן – נגד חיליק בר – אינו נוכח איתן ברושי – נגד עמר בר-לב – נגד ענת ברקו – בעד יוסף ג'בארין – אינו נוכח באסל גטאס – נגד אילן גילאון – נגד שרון גל – אינו נוכח זהבה גלאון – נגד יואב גלנט – בעד גילה גמליאל – בעד מסעוד גנאים – נגד משה גפני – בעד יעל גרמן – נגד אבי דיכטר – בעד אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח צחי הנגבי – בעד יצחק הרצוג – נגד שרן השכל – בעד יצחק וקנין – בעד מכלוף מיקי זוהר – אינו נוכח חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח תמר זנדברג – נגד עבד אל חכים חאג' יחיא – נגד ציפי חוטובלי – בעד אורן אסף חזן – בעד דב חנין – נגד יואל חסון – נגד אחמד טיבי – נגד מנואל טרכטנברג – נגד מרדכי יוגב – בעד יוסי יונה – נגד שלי יחימוביץ – נגד חיים ילין – נגד משה יעלון – בעד איתן כבל – נגד אלי כהן – בעד יצחק כה ן – בעד מאיר כהן – נגד משה כחלון – בעד חיים כץ – בעד ישראל כץ – בעד עליזה לביא – נגד ציפי לבני – נגד אורלי לוי אבקסיס – נגד ז'קי לוי – בעד מיקי לוי – אינו נוכח יריב לוין – בעד אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – בעד סופה לנדבר – נגד יאיר לפיד – נגד ינון מגל – בעד מנחם אליעזר מוזס – בעד ירון מזוז – בעד מרב מיכאלי – נגד אורי מקלב – בעד יעקב מרגי – בעד אראל מרגלית – נגד אברהם נגוסה – בעד משולם נהרי – בעד איילת נחמיאס ורבין – נגד בנימין נתניהו – בעד קסניה סבטלובה – נגד רויטל סויד – נגד ניסן סלומינסקי – בעד בצלאל סמוטריץ – בעד אוסאמה סעדי – נגד איימן עודה – אינו נוכח רחל עזריה – בעד דניאל עטר – נגד חמד עמאר – נגד רועי פולקמן – בעד שי פירון – נגד טלי פלוסקוב – בעד מאיר פרוש – בעד יעקב פרי – נגד עיסאווי פריג' – נגד עמיר פרץ – נגד נורית קורן – בעד יואב קיש – בעד איוב קרא – בעד מירי רגב – בעד מיכל רוזין – נגד מיקי רוזנטל – נגד יואל רזבוזוב – נגד יפעת שאשא ביטון – בעד יובל שטייניץ – בעד נחמן שי – נגד סילבן שלום – אינו נוכח עפר שלח – נגד איציק שמולי – נגד סתיו שפיר – נגד איילת שקד – בעד עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי, נא לקרוא בשמות חברי וחברות הכנסת שלא ענו לך בסבב הראשון. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) גלעד ארדן – אינו נוכח זאב בנימין בגין – אינו נוכח יחיאל חיליק בר – אינו נוכח יוסף ג'בארין – אינו נוכח שרון גל – אינו נוכח אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח מכלוף מיקי זוהר – בעד חנין זועבי – נגד ג'מאל זחאלקה – נגד מיקי לוי – אינו נוכח אביגדור ליברמן – אינו נוכח איימן עודה – אינו נוכח סילבן שלום – אינו נוכח עאידה תומא סלימאן – נגד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי וחברות הכנסת, האם יש מישהו באולם שמעוניין להשתתף בהצבעה ולא קראו בשמו או בשמה? אין כאלה. ההצבעה הסתיימה. גברתי המזכירה, נא לספור את הקולות. חברי הכנסת, הצעת חוק להפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 15) (שיעור הגירעון בשנות התקציב 2015 ואילך וסכום ההוצאה הממשלתית בשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015, קריאה ראשונה – 57 בעד, 53 נגד. אני קובע כי הכנסת אישרה את הצעת החוק בקריאה הראשונה, והיא תועבר לוועדת הכספים של הכנסת להמשך החקיקה. עד כאן ארבעת החוקים שהציג לנו שר האוצר חבר הכנסת משה כחלון – הכנסת אישרה את כולן. <הצעת חוק המאבק בטרור, התשע"ה–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/949); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים להצעת חוק המאבק בטרור, התשע"ה–2015, קריאה ראשונה. מי מציג מטעם הממשלה את החוק? שרת המשפטים איילת שקד – בבקשה, גברתי. <שרת המשפטים איילת שקד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבדת להביא בפניכם את הצעת חוק המאבק בטרור, התשע"ה–2015, מטעם ממשלת ישראל. מדובר בהצעת חוק בעלת חשיבות עליונה לביטחונה של מדינת ישראל ולחוסנה, וזאת לנוכח איומי הטרור שאנו חשופים אליהם במשך שנים רבות. הצעת החוק נועדה להעמיד לרשות מערכת אכיפת החוק את מרב הכלים הנדרשים כיום לצורך מאבק אפקטיבי בארגוני הטרור, בפעילותם המתרחבת ובאמצעי המימון המאפשרים פעילות זו. המלחמה נגד הטרור היא מלחמה שישראל חייבת לנצח בה. מעבר לפגיעות הפיזיות ולקורבנות הרבים, הטרור הוא קודם כול התקפה על הערכים היסודיים שהחברה שלנו מבוססת עליהם. הטרור מבקש לפצל אותנו למחנות שונים, לכאלה שנוקטים עמדה כזו ולכאלה שנוקטים עמדה אחרת, אלא שבעניין המלחמה בטרור אין ימין ואין שמאל, אין מחנות ואין קבוצות. זו מלחמה שאנחנו חייבים לנצח בה וזו מלחמה שאנו ננצח בה, וזו מלחמה שננצח בה ביחד. גל הטרור העצום, ששוטף את המזרח התיכון כולו, מחריב מדינות קיימות ומייצר חדשות. אין צורך להביט במשקפת כדי לראות כיצד המציאות שאליה התרגלנו במשך עשרות רבות של שנים משנה את פניה לבלי הכר. האיום העיקרי שבעבר נשקף לישראל מצד כוחות צבא הולך ופוחת, וזאת בשעה שאיום הטרור נגדנו הולך ומתעצם. אבל לצד החזית הביטחונית, אל לנו לשכוח את החזית השנייה שבה מתנהל המאבק חסר הפשרות הזה, החזית המשפטית. על מנת לשדרג את יכולותיה המשפטיות והחוקיות של מדינת ישראל במאבקה בטרור, נבחנו הכלים המשפטיים הקיימים כיום בתחום המשפט הפלילי, האזרחי והמינהלי וגובשו, במסגרת החוק שלפניכם, הסדרים חדשים שנועדו לתת מענה לקשיים ולאתגרים שארגוני הטרור מציבים בפנינו היום. הנושאים המרכזיים המוסדרים בהצעת החוק כוללים, בין היתר: קביעת מנגנון ההכרזה על ארגון טרור, הן ארגונים הפועלים נגד מדינת ישראל והן ארגוני טרור זרים; קביעת קטגוריה חדשה של עבירות טרור, הנוגעות הן לפעילותם האסורה של ארגוני הטרור ופעילי הטרור עצמם והן לתופעה של תמיכה בארגוני טרור על-ידי העברת כספים, העמדת אמצעים לרשותם או הבעת תמיכה בפעילותם; סמכויות חילוט ותפיסה של רכוש הקשור לטרור; סמכויות המשטרה למניעת פעולת טרור ולסגירת מקומות המשמשים לארגוני טרור; הסמכת שר הביטחון להוציא צו הגבלה נגד אדם מטעמי ביטחון, ועוד. הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה בכנסת השמונה-עשרה. בכנסת התשע-עשרה הוחל דין רציפות על ההצעה. במהלך כהונתה התקיימו 11 דיונים בענייניה בוועדת החוקה, חוק ומשפט – חברת הכנסת לבני, אני אומרת מה שביקשת ממני לומר. נוסח הצעת החוק המובא כעת להצבעה במליאה הוא בעיקרו הנוסח שעבר קריאה ראשונה בעבר, עם תיקונים להגדרת מעשה טרור, וכן תיקונים קלים בהתאם לעדכונים שנעשו בחוקים שאת הוראותיהם הוצע לאמץ במסגרת הצעת חוק זו. הצעת חוק זו אושרה בוועדת השרים, בכפוף להסכמת ועדת החוקה, חוק ומשפט להמשיך את הדיונים בהצעת החוק מהנקודה שבה הופסקו בכנסת התשע-עשרה, ובהתבסס על ההסכמות שהושגו בדיוני הוועדה והשינויים שהוכנסו בהצעת החוק הנוכחית. אנו סבורים כי חקיקתו של חוק המאבק בטרור בנוסח המוצע היא צעד חשוב, הכרחי וחיוני לקידום המאבק בטרור. הצעת החוק היא תוצאה של עבודת מטה, שארכה למעלה מחמש שנים, בראשותה של הגברת רחל גוטליב, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה – פלילי – הקודמת, ומר רז נזרי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה – פלילי – הנוכחי, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי לומר להם תודה רבה על העבודה הקשה שהושקעה פה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לשרת המשפטים. ראשונת הדוברים – חברת הכנסת זהבה גלאון. חברת הכנסת גלאון, בבקשה. שלוש דקות, גברתי. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שמעתי את השרה איילת שקד מציגה את חוק המאבק בטרור, וזה הזכיר לי את הדיבורים של אריק שרון, בזמנו: מי בעד חיסול הטרור? – מי לא תומך בחיסול הטרור, השרה שקד? ההצעה שאתם מביאים כאן לא רק שהיא לא נותנת מענה אמיתי – היא הצעה שמעקרת את עצמה בגלל הדברים המופרכים, חסרי האחריות, הייתי אומרת, שלא יאפשרו לכם לממש את המאבק בטרור. אין ויכוח, חברי חברי הכנסת, על זה שהמאבק בטרור הוא חשוב, בוודאי נגד אזרחים חפים מפשע. אבל גם כשנלחמים בטרור – אני רוצה להזכיר לכם את הדברים הנכוחים שאמר בזמנו נשיא בית-המשפט העליון השופט ברק: גם את המאבק בטרור צריך לנהל כשיד אחת קשורה מאחור. אני מזכירה לכם את זה, כי אני עוקבת אחרי החוק הזה כבר כמה שנים; הוא מגיע לוועדת החוקה של הכנסת. ועכשיו, בחסות הדיון המיוחד על התקציב, חוק ההסדרים, מביאים כאן חוק מקיף, כולל, מעגנים בחקיקה סמכויות דרקוניות שאין מקום להכניס אותן לחקיקה. חוקי חירום שמאפשרים צווים מינהליים וצווי הגבלה מכניסים לחקיקה? להשתמש בחומר חסוי, ראיות חסויות, אנשים לא יודעים על מה הולכים לקרוא להם – זה מכניסים בחקיקה באופן הזה? אני רוצה להגיד לכם, חברי חברי הכנסת, שמרוב שרוצים להילחם בטרור הגדירו סעיפים שמאפשרים להכניס סמכויות פשוט טוטליטריות, מאפשרים אמצעים דרקוניים כלפי חשודים, שלא רק שזה לא יאפשר לממש אותם, חברי חברי הכנסת – מכיוון שההצעה היא כל כך גורפת, הולכים להפוך אנשים שלא מעורבים בטרור לחשודים בטרור, לטרוריסטים. אני רוצה לתת לכם כמה דוגמאות, חברי חברי הכנסת. אחת הדוגמאות שדיברתי עליה היא כמובן המעצרים המינהליים וצווי ההגבלה. דוגמה נוספת היא הגדרה רחבה וגורפת למושגים כמו ארגון טרור, חבר בארגון טרור, מעשה טרור, באופן שמתייג אזרחים וארגונים כמעורבים בטרור. אני רוצה לספר לכם שכשישבנו בוועדת החוקה דיברו על ארגוני מעטפת. אמרתי לנציג השב"כ שישב שם: תעביר לנו רשימה של מה זה הארגונים האלה, את מי אתם מכנים ארגוני טרור. ואכן קיבלנו רשימה לוועדת החוקה. אני רוצה להגיד לכם שאם החוק הזה יתקבל כל אחד כמעט יוכל להיות מוגדר כארגון טרור, כל אחד שאין לו קשר לארגון טרור יוגדר כארגון טרור. אני חושבת שהכנסת הזו לא ערה עד כמה צריך להיזהר מכך שהסמכויות הדרקוניות האלה בעצם יאפשרו גם לחקור חשודים באמצעים שכרגע אסור להשתמש בהם: עינויים, אמצעי חקירה פסולים. אני מזהירה שהשימוש בחוק הזה יאפשר להכניס לכלא אנשים שהם חפים מפשע – כן, אפשר גם לומר את זה. למשל, אני רוצה לתת לכם עוד דוגמה: החוק קובע, חברי חברי הכנסת, כי עונשו של מי שמביע הזדהות פומבית עם ארגון טרור או מסייע לארגון טרור, העונש שלו יהיה כמו מבצע הפעולה עצמה. הרי זה מופרך – אני מסיימת, אדוני – הרי זה מופרך, זה לא מתקבל על הדעת. אני חושבת שמדינה צריכה לעשות מאמצים בלתי נגמרים כדי להיאבק בטרור, כדי לא לאפשר טרור. אבל לקחת חקיקה ארכאית, חוקי חירום, שנת 1945, לעגן אותם בחקיקה באופן שיפגע בישראל כמדינת חוק, באופן שיעשה לה נזק בין-לאומי, באופן שלא יאפשר לה לממש את החוק הזה, שיפגע פגיעה פוגענית בזכויות אדם – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – זו חקיקה שאין לה מקום. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כפי שאמרה חברתי זהבה גלאון, בעצם מובא לנו כאן הערב בדיון מיוחד שהתכנס לצורך הדיון בתקציב – אחר כך נוסף עליו גם דיון בחוק השידור, ועכשיו המהלך הגדול של הממשלה הזו, כי הרי מהלכים מדיניים אין ויוזמות ביטחוניות אין, אז מה נשאר לנו? היוזמה הגדולה להיאבק בטרור. עכשיו, בואו רגע נפרוט את החוק הזה על מה שהוא מכיל, חוק כאמור מאוד מאוד מאוד מקיף וגדול, שברציונל שלו יכול היה להיות איזה היגיון. הרי אנחנו לא רוצים – ואנחנו כאן, חברי האופוזיציה מהשמאל, חוזרים ועולים על הדוכן פעם אחר פעם ואומרים שאנחנו לא רוצים להתנהל לפי תקנות שעת-חירום. הרי אנחנו מדינה עצמאית בת-קיימא, אנחנו כבר לא בשעת חירום; אנחנו לא רוצים לא מעצרים מינהליים מתוקף תקנות שעת-חירום, לא כל מיני מהלכים דרקוניים אחרים, אנחנו רוצים הסדרה דמוקרטית. והנה, בא החוק הזה ובאמת מבטל את ההכרזה המתמדת על מצב חירום, כאילו בכל רגע קיומנו כאן מוטל בספק, ויש בכך דבר מבורך, אבל בוא נראה לטובת מה. וצריך קודם כול להקדים ולומר שהמאבק בטרור – וצריך לשים את הדברים בהקשר שלהם: המאבק באלימות, באלימות השרירותית נגד חפים מפשע – הוא אחד הדברים החשובים ביותר שמדינה דמוקרטית צריכה ויכולה לעשות. אלא מה? מה מותר הדמוקרטיה ממשטר דכאני? מה מותר הדמוקרטיה מהטרוריסטים עצמם, מארגוני הטרור עצמם, שפוגעים כאמור באלימות שרירותית נגד חפים מפשע? <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> מותר הדמוקרטיה, שבזמן שהיא נלחמת בטרור ושומרת על ביטחון אזרחיה החפים מפשע, היא שומרת הקפדה קפדנית מאוד על זכויות האדם ועל עקרונות היסוד של הדמוקרטיה. וכאן, בהצעת החוק הזו, אנחנו נתקלים בכמה אתגרים קשים ביותר, ששמים סימן שאלה גדול מאוד מעל כל המהלך הזה. והראשון הוא בהגדרה. בשנות ה-80 וה-90 דנו כאן בבית בשאלה מיהו יהודי, והחוק הזה מבקש לתת הגדרה מאוד מאוד רחבה ועמומה לשאלה מיהו טרוריסט. טרוריסט הוא כבר לא זה שמבצע אלימות רצחנית נגד חפים מפשע, שבו צריך להיאבק במלוא הכוח; טרוריסט הוא גם מי שמבצע פעילות מחאה, אולי פוליטית, מי שמבצע הפרות סדר. מי שעוסק בפעילות הומניטרית עלול למצוא את עצמו תחת ההגדרה של טרוריסט. חברות בארגון טרור בלי נטילת חלק פעיל במעשי טרור יכולה גם היא לזכות את אותו אדם באותה הגדרה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> רק משפט אחרון. <תמר זנדברג (מרצ):> ודבר נוסף – משפט אחרון – התחלתי ואמרתי שבנושא המעצרים המינהליים, דיברנו כאן בין היתר הרבה, אפרופו חוק הזנה בכפייה ואחרים, אמרנו שכאן אנחנו לא רוצים לפעול מתוקף תקנות שעת-חירום. אלא שבמקום לבטל את הפרקטיקה הזו של המעצר המינהלי, שזאת שלילת חירות חריפה ללא משפט וללא הליך הוגן, באה הצעת החוק הזו ומעגנת את המעצר המינהלי ככזה, והופכת אותו כביכול לפרקטיקה קבועה בתוך החוק הישראלי – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – בלי – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – כאשר ההליך עצמו הוא חסוי – משפט אחרון. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפטים ארוכים. <תמר זנדברג (מרצ):> סליחה? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפטים ארוכים היום. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – ההליך עצמו חסוי, הוא לא שקוף לציבור, וכאמור, הוא שולל חירות מאדם ללא שהוא זכה למשפט הוגן, וזה נגד עקרונות היסוד והבסיס של הדמוקרטיה, וזה שם אותנו במקום אחד עם משטרים שאנחנו לא רוצים להידמות אליהם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> עם רוב מדינות העולם. <תמר זנדברג (מרצ):> לא רוצים להידמות אליהם. וכל זה במקום לעשות את מה שבאמת צריך כדי להיאבק בטרור, וזה לחתור לשלום באמצעות יוזמה מדינית. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה, תודה. חבר הכנסת עיסאווי פריג', תשתדל להקפיד על הזמנים פשוט כדי שנסיים עד תפילת שחרית עם המשפטים הארוכים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – שלא ישעמם. שלא ישעמם לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שלוש דקות לרשות אדוני. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברים, עם כל הצער והיגון, היום בעוד מהלך נוסף מכריזה ממשלת בנימין נתניהו על עוד צעד לכיוון חיסול הדמוקרטיה. אני שואל, חברי מהקואליציה – באופוזיציה בינתיים אני לא אגע – מהקואליציה, שם כל הכיסאות ריקים: האם מישהו מהקואליציה קרא את 113 העמודים של הצעת החוק? האם מישהו מהקואליציה, הכיסאות הריקים האלו, יודע על מה הצעת החוק הזו באה לדבר? האם מישהו בכלל חושב פעם לא להיות חותמת גומי, אדוני היושב-ראש? יודעים על מה אנחנו מדברים? הכול תחת המאבק, השם: מאבק בטרור. אדוני היושב-ראש, חברים, זה לא חוק של מאבק בטרור, זה חוק של רדיפה פוליטית, חוק של פגיעה בזכויות האזרח – בואו נקרא לילד בשמו. הכול תחת הכותרת "מאבק בטרור". תרחיבו את זה כמה שאתם רוצים. תרחיבו את זה. לאן זה יגיע? אני שואל את עצמי, אני, מה אני אתייחס לזה כאזרח ערבי במדינה. אני לא אגע בצד שגם מדבר אליך, בעניין הרדיפה הפוליטית, עם מתן סמכויות והרחבות בצורה חסרת תקדים לשר הביטחון ולגורמי ביטחון לקבוע מה זה ארגון ומה זאת פעילות טרור. אני אומר, זה חוק שאני רוצה למצוא לו שם. זה חוק טרור לשארית הדמוקרטיה בצל ממשלת נתניהו, זה החוק. זה החוק. אין הגדרה אחרת לחוק. אין. עם כל המאבק – אני רוצה למצוא לו שם אחר. אדוני היושב-ראש, אתה מכיר את הסיפור של הזאב – "זאב, זאב"; וזה בדיוק חוק "זאב, זאב". מרוב שמגדירים טרור, מרוב שכולם רוצים לדבר על טרור, שהופכים את הכול לטרור, אף אחד לא יאמין לכם כשתבקשו לתת מאבק אמיתי בטרור האמיתי, כי הכול הופך להיות מאבק בטרור. מכאן, מה שצורם בי וכואב לי – עמדת מפלגת העבודה. אני מצפה שמפלגת העבודה – המחנה הציוני, שמתיימרת להיות אלטרנטיבה, אלטרנטיבה שלטונית, אבל מה קורה? היא רוצה להוכיח את האלטרנטיבה, למי יש יותר כוח לתת מאבק בטרור. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת פריג', הזמן הסתיים, אנחנו מקפידים עליו. משפט אחרון, בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> למי יש יותר את האלטרנטיבה לתת מאבק של שיח לאומני. זאת האלטרנטיבה של מפלגת העבודה – המחנה הציוני. מפלגה בשיטה הזו היא לא אלטרנטיבה, היא חיקוי, ולחיקוי אין מקום. תתחילו להפנים את זה. תודה, אדוני. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי – אינו נוכח. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. שלוש דקות, אדוני. בבקשה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני, תודה לך, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> איפה השרים? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> יושבים על שולחן הממשלה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – אסור לך לשבת שם. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> זוהיר הוא לא שר. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> זו שרה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אה – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, נשיא בית-המשפט העליון לשעבר השופט ברק אמר פעם: מלוא הארץ משפט. אני קראתי את 113 העמודים של הצעת החוק שהממשלה מביאה בפנינו, ואני רוצה לומר לכם שאחרי שקוראים את ההצעה הזו, ברור לגמרי: מלוא הארץ טרור. אין בעצם שום דבר שאיננו נופל תחת הגדרת הטרור בהצעת החוק הזו. בעיית הבעיות של החוק היא הרחבה דרמטית קיצונית של מושג הטרור, של הגדרת מעשה טרור, של הגדרת ארגון טרור, של מיהו חבר בארגון טרור. ההגדרה הזו כוללת פעולות מחאה, למשל, פעולות מחאה שיש בהן הפרת סדר; כוללת הרבה מאוד מעשים שלכל דבר ועניין לא תפסנו אותם כטרור, לא צריך לתפוס אותם כטרור ולא צריך להתייחס אליהם כטרור. ההצעה מאפשרת הכרזה על ארגוני מעטפת שלא מתעסקים בכלל בפעילות טרוריסטית כארגוני טרור; ההצעה מאפשרת לקבוע שאנשים שלא נטלו שום חלק בפעילות טרוריסטית ובפעילות של ארגון טרור ייחשבו כחברים בארגון טרור. וכנגד כל אותם אנשים, כנגד כל אותן פעילויות, כנגד כל אותו רוחב של עשייה מחאתית, שהיא אולי לא מקובלת לפעמים, נגד כל הדברים האלה ניתן להפעיל סמכויות דרמטיות וקיצוניות ביותר. קודם כול, את הסמכות של מעצר מינהלי, את הסמכות של הגבלת תנועה בצווי הגבלה – ניתן לפעול בשורה ארוכה של עבירות פליליות דרקוניות שפוגעות הרבה מעבר לנדרש בחופש הביטוי. יש בחוק הזה מנגנוני הכרזה על ארגון כארגון טרור בלי שום ערבויות לשימוע, לבירור, לדיון. יש בחוק הזה שימוש אינפלציוני בחיסיון, בחומר חסוי, במגוון הליכים – בלי לקבוע הסדרים מינימליים להבטחת הליך הוגן – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אתה לקראת סיום. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני מסיים. – – ובלי לקבוע דרישות מינימליות לגילוי מידע שיאפשר לאנשים להתמודד מול הטענות שמועלות נגדם. החוק הזה גדוש בהסדרים שסוטים מעקרונות יסוד של המשפט הפלילי, אין בו צורך, אין בו טעם. החוק הזה מייצר דרך סלולה של דריסה של זכויות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> החקיקה הישראלית – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת חנין, משפט סיכום. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> משפט סיום. החקיקה הישראלית עשירה בחוקים נגד טרור, אין לנו עוד צורך באינפלציה של חוקים נגד טרור. יש לנו צורך במדיניות שתשמיט את הקרקע מתחת לטרור ותייצר מציאות יותר טובה לטובת כל האנשים בארץ הזאת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> איפה הקואליציה? לאן נעלמה? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אין קואליציה, אין אופוזיציה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שלוש דקות, בבקשה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, החוק הזה – שוב מעלים חוק שכתוב בצורה כאילו מפורטת, כאילו רחבה, כדי לתת את הרושם שבאמת מביאים חוק רציני, חוק שמטרותיו נכתבו בכותרת שלו: המאבק בטרור. ובעצם החוק הזה מאגד בתוכו חלקים ניכרים מהוראות לשעת-חירום; מכניסים אותן והופכים אותן לנורמות בתוך החוק, וכך אפשר להשתמש בהן לא בשעות חירום אלא כחלק רגיל מיישום חוק שהוא כאילו נורמטיבי. הממשלה בהצעת החוק הזו גורמת נזק קשה ובלתי הפיך למצב זכויות האדם בישראל, נזק שיהווה בכייה לדורות. חלק גדול מהחוק הזה מתייחס לכל העניין של שימוש בראיות חסויות, ובעצם מידע שאפילו מי שמעמידים אותו למשפט לא ידע מה הראיות שמשתמשים בהן נגדו. הצורה הזו של שימוש בראיות חסויות מנוגדת לכל הליך הוגן שמאפשר שפיטה או התנהלות של בית-משפט בצורה צודקת ועניינית ומאפשרת להתגונן בפני ההאשמות. החלק שמציע את ההגדרות – ניסיתי להבין באמת מה עומד מאחורי ההגדרות האלה, כל מה שכרוך: מה זה ההגדרה שנקראת "ארגון טרור מוכרז", ומה זה "מעשה טרור" ומיהו "חבר בארגון טרור". כל ההגדרות האלה הן בעצם הגדרות דורסניות, רחבות, שאפשר להשתמש בהן גם על רקע פוליטי, אפשר להשתמש בהן כדי לחסל חשבונות על רקע פוליטי, כדי להגביל את האפשרות להתנגד להחלטות מסוימות או למדיניות מסוימת, שלפעמים, והרבה פעמים, היא עצמה מלבה כל מיני פעילויות שמוגדרות כטרור. כל הנושא של רכוש טרור – מהו רכוש טרור, מהם הכספים המיועדים לטרור. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו לקראת סיום, חברת הכנסת סלימאן. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אני חושבת שהגיע הזמן באמת להתנגד לחוק הזה בגלל ההשלכות שלו על כל הנושא של זכויות אדם – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – אבל בעיקר כי הוא לא מטפל בבעיה האמיתית שמביאה אותנו, כולנו, למצב הזה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח. חבר הכנסת דניאל עטר – אינו נוכח. חברת הכנסת קארין אלהרר – איננה נוכחת. חבר הכנסת עמר בר-לב, בבקשה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> במושב הקודם של הכנסת מצאתי את עצמי עומד כאן כמה פעמים ונואם, וקורא גם כלפי השר לביטחון פנים, גם כלפי שרת המשפטים ושר הביטחון ובכלל על זה שצריך לחוקק חוק נגד טרור, בעיקר כנגד תופעות של טרור יהודי, מה שנקרא "טרור יהודי". באותו זמן ההתייחסות הייתה בעיקר למה שנקרא "תג מחיר" – אירועים של "תג מחיר". לצערי, ככל הזמן עבר – אני חושב שהפעם הראשונה שעסקתי בזה מעל הבימה הזאת הייתה לפני בערך שנה וחצי – בשנה וחצי האחרונות האירועים האלה של "תג מחיר" הלכו ותכפו וגם הידרדרו מאירועים רק של סימונים כאלה או אחרים. אנחנו יודעים איזה אירוע היה, אירוע של שרפה באתר קדוש לנצרות בכנסייה בכינרת, שלא לדבר על אירועים קשים בהרבה, שהאחרון היה כמובן ביישוב דומא, שבו נשרפו אב ותינוקו וגם האם והאחות במצב מאוד מאוד קשה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מה זה קשור לדומא? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> לכן קשה לי לעמוד כאן כאשר מציגים הצעה לחקיקה ועשיית סדר בנושא הזה, ולומר: אני נגד החוק. אני לא אומר שאני נגד החוק; אני אצביע בעד החוק, אני גם המלצתי לחברי סיעתי להצביע בעד החוק. כאשר קראתי את תקציר החוק – כי את אותם 100 ומשהו עמודים שקיבלנו רק לפני יומיים – היה בלתי אפשרי להיכנס לעומקם של הדברים. אבל גם מהתקציר ומהכותרות – יש בחוק לא מעט נושאים מאוד מאוד בעייתיים. אני בהחלט מכיר בזה, אני מבין בזה. מצד שני, יש בחוק גם לא מעט דברים – שוב, אני סומך על הארגונים ורשויות הביטחון של ישראל במאבק שלהם ושלנו כנגד הטרור הפלסטיני, אני קצת יותר מודאג לגבי המאבק כנגד הטרור היהודי. לכן אני חושב שהחוק הזה, בוודאי אחרי שיעבור את הדיונים בוועדה, ואני מאמין, ובוודאי אני אעשה – וגם חברי – את המקסימום כדי שבוועדות השונות, בדיונים בוועדה, הסעיפים הפתוחים בחוק, הבעייתיים בחוק, יבוטלו ויצומצמו. אבל עיקרו של החוק – שהוא נותן כלים למדינה לפעול כנגד טרור באשר הוא. ואם לא הייתי מספיק ברור, אני אומר את זה שוב: אני בעיקר מודאג לגבי מה שנקרא טרור יהודי. אני משוכנע שבסופו של דבר, בשעת החירום הזאת, שהדמוקרטיה הישראלית מאוימת מבפנים על-ידי אזרחי מדינת ישראל, אני משוכנע שהחוק הזה יעזור לנו למגר את התופעה הזאת ולשמור על הדמוקרטיה הישראלית. תודה רבה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> לא מכירים בהם כארגוני טרור. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> "תג מחיר". <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> "תג מחיר" זה טרור. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אבל לא לפי החוק. אז מה שאמרת לא תקף. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה. שלוש דקות, אדוני. בבקשה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כאילו החוק הקיים לא מספיק, היום באים עם חוק כזה כדי להרחיב את הסמכויות של שר הביטחון ושל כוחות הביטחון בהגדרת מעשה או אמירה כפעולת טרור באופן גורף, ולא מפרידים בין אמירה או מעשה בהגדרות שלהם. לכן, צריך לפחות להגדיר בחוק מה זה טרור. האם מי שירה בגבו של המנוח ח'יר חמדאן מכפר-כנא ורצח אותו הוא טרוריסט, או שדווקא המנוח הוא הטרוריסט, כמו שהגדיר אותו שר בממשלה? יש לנו שר בממשלה שהגדיר כטרוריסט את ח'יר חמדאן, שירו בו בגבו. האם יוגדר כתומך טרור ויוענש במאסר של שלוש שנים כל מי שתמך במעשה הטרור הנפשע בכפר דומא או הצדיק אותו, ואפילו תקף בפומבי את הנשיא על זה שגינה את המעשה הנפשע? האם, במידה שחוק זה יעבור, יוטל עונש של 30 שנות מאסר על רוצחיו של מוחמד אבו ח'דיר ואותו עונש לאלה שסייעו לרוצחים הטרוריסטים? והאם ימנעו מטרוריסטים אלה ודוגמתם חופשות, טלפונים, ביקורים מאנשים שאינם מקרבה ראשונה? האם שר הביטחון יכריז על עשרות ארגונים ימניים הקוראים לפגוע בערבים? האם יוכרזו כארגוני טרור ויעמידו אותם לדין לפי החוק המוצע? מי שייתן פקודה להפציץ בית מגורים על תושביו הזקנים, הנשים והילדים לאחר התראת פינוי של 26 שניות, האם מפקד כזה יועמד לדין לפי החוק הזה? האם נסכים לכל הגדרות טרור מהתקשורת, ויחילו עליהם את החוק הזה? כי שמעתי כמה פעמים בתקשורת שכוחות הביטחון עצרו אנשים שהתעסקו בטרור עממי. את האמת, אני מודה, לא מבין מה זה טרור עממי. היות שאני יודע את התשובה וכולנו יודעים את התשובה – שחוק זה לא ייושם על כל אלה שהגדרתי לעיל, כמו שלא הפעילו את חוק ירי האבנים על אלה שירו אבנים על כוחות הביטחון בבית-אל – אני אומר לממשלה, לשרי הממשלה: לפחות תשמרו על שארית הבושה שיש לכם, אם בכלל נשארה כזו, ותסירו את החוק הזה מסדר-היום, כי אפילו לא חיכיתם לסוף הפגרה. חוק כזה, דינו לרדת מסדר-היום, ואנחנו נתנגד לו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. שלוש דקות, אדוני. בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כולנו מבינים שחוק הטרור הוא חוק דרמטי שמסרטט קווים ברורים בתפיסת הביטחון של ישראל. הסיעה שלי, סיעת המחנה הציוני, ואני בתוכה, תתמוך בחוק הזה. נכון, אנחנו לא שלמים עם כל סעיפי החוק, אבל הוא יגיע לוועדה ונשפיע עליו. לעומת זאת, אני חייב להתייחס גם לחברת הכנסת זהבה גלאון; גם להתייחסויות שלך בתקשורת וגם לנאום שלך כאן. את הודעת שאת מתנגדת בנימוק התמוה, חברתי זהבה גלאון, שכולם רוצים להילחם בטרור, אבל אסור להקריב ערכים וזכויות אדם בסיסיות; זה הציטוט שלך. את טוענת, חברת הכנסת גלאון, שצריך להתייחס בכבוד למחבלים, לתת להם זכויות, להתחשב בהם, אולי גם ללטף אותם לפני השינה ולתת להם סוכרייה אחרי כל פיגוע. <זהבה גלאון (מרצ):> לא זכור לי שאמרתי את זה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> לא אמרתי שאמרת את זה; אני שואל אותך. <זהבה גלאון (מרצ):> יש לך בעיה בסיסית בהבנת הנקרא. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני שואל אותך: איפה את חיה, חברת הכנסת גלאון? איפה את – – – <זהבה גלאון (מרצ):> תקרא את החוק ותבין שאין קשר בין החוק הזה לבין – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני קראתי את החוק הזה. המון. <זהבה גלאון (מרצ):> אז אם היית קורא – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני גם רוצה לומר לך שהחוק הזה, שאני שמח שקידמה אותו חברת הכנסת ציפי לבני – אני מכיר אותו לכל סעיפיו. ואני שואל אותך, חברת הכנסת גלאון: איפה את חיה? על איזה זכויות אדם את מדברת? על הזכויות של המחבל הארור ששיגר את הפצמ"ר שהרג את דניאל טרגרמן בן הארבע ב"צוק איתן"? על המחבל – – – <זהבה גלאון (מרצ):> לא מדובר על זה. מדובר על – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> על המחבל שזרק את האבן – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גלאון – – – <זהבה גלאון (מרצ):> לא קראת את החוק – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גלאון, את לא מפסיקה לדבר. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אפילו לא קראת את זה. אתה יודע – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> על איזה זכויות אדם את מדברת? על איזה זכויות אדם את מדברת? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה קראת את החוק? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת פריג', לא בעמידה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה קראת את זה? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת פריג', לא בעמידה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה מייצר משפטים. קראת את החוק? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – יש חוקים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גלאון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> זהבה, זהבה גלאון, על זכויות של המחבל שזרק את האבן שהרגה את אשר פלמר ויונתן פלמר בן השנה? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת סעדי, אני מבקש. <יואל חסון (המחנה הציוני):> את באמת חיה באותה מדינה שאנחנו חיים, חברת הכנסת גלאון? מי שמר על זכותם של דניאל ויונתן זיכרונם לברכה לחיות ולגדול? את חושבת שהאמירות האומללות שלך מקדמות זכויות אדם? הן מעודדות פגיעה בזכויות אדם. במדינה שבה אנחנו חיים, מדי יום נזרקות פה אבנים, אזרחים נפגעים מבקבוקי תבערה ומפיגועי ירי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> איך זה קשור לחוק? <יואל חסון (המחנה הציוני):> כדורים חיים היום בערב – היום נורו כדורים חיים לתוך בית בנתיב-העשרה – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – יואל, תענה לי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת סעדי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – שם ניצלו בנס שני אחים בני שש ותשע. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> יואל, תענה לי – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, חבר הכנסת סעדי – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> יואל, תענה לי. על זריקת אבנים עשינו חוק רק לפני חודש, ל-20 שנה – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> מעולה, מעולה, מעולה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה זה קשור לחוק? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת פריג', אתה דיברת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני אגיד לכם למה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> איך זה קשור לחוק? <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה זה קשור? <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני אגיד לכם למה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – תעניש אותו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', אתה דיברת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כל מי שמאמין – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אתה דיברת, אז תיתן בבקשה עכשיו לחבר הכנסת חסון לדבר. חבר הכנסת פריג'. <יואל חסון (המחנה הציוני):> לא נתנו לי לדבר בכלל. <זהבה גלאון (מרצ):> מה זה קשור לחוק מה שאתה אומר? <יואל חסון (המחנה הציוני):> חברי חברי הכנסת, במדינה שבה אנחנו חיים לא מנצחים טרור בחיבוקים ומילות אהבה, במדינה הזאת מנצחים טרור בכוח, בעזרת צבא לוחם. שרון הכניס, כזכור לכם, את רב-המרצחים ערפאת למוקטעה, חרש את קני המחבלים של ג'נין ושכם, וכך הוא הצליח להילחם בטרור. נכון, הטרור לא הוכנע לגמרי, וזה יקרה. וזה יקרה שגם נגיע להסדר. על המטרה אין ויכוח, אבל הדרך שלך, חברת הכנסת זהבה גלאון, היא דרך שתוריד את ישראל על הברכיים אל מול המחבלים של ה"חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי". אחרי ששרון נאבק בטרור ב"חומת מגן", רק אז הבינו הפלסטינים שכדאי להם להכתיר מנהיג שאין לו דם על הידיים, כמו אבו מאזן. הם לא הבינו את זה כי יצאת להילחם על זכויות האדם שלהם; הם הבינו את זה, חברת הכנסת גלאון, כי שרון נלחם בטרור ונלחם בערפאת הטרוריסט. המחנה הציוני מציע מנהיגות שחותרת להסכם מדיני תוך מאבק עיקש, הסכם מדיני תוך מאבק עיקש, מתמיד ובלתי מתפשר בטרור. כי לאזרחי ישראל נמאס – נמאס – מטרור ומאלה ושמקדמים את הקיצוניים משני הצדדים. לאזרחי ישראל, גברתי זהבה גלאון, נמאס לשמוע – – – <זהבה גלאון (מרצ):> לאזרחי ישראל נמאס ממך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – נמאס לשמוע את העמדות ההזויות שלכם, שמתרפסות מול טרוריסטים עבור הסדר מדיני. בואי נבהיר דבר אחד: אני רוצה הסדר מדיני לא פחות ממך, ורוצה אותו יותר בהבנה שכדי לקדם אותו צריך להילחם בקיצוניים ולהילחם בטרור. ובשביל להילחם בטרור יש לתת לכוחות הביטחון את הכלים לעשות את זה. ולכן אנחנו תומכים בחוק המאבק בטרור הלילה. אני, להבדיל ממך, חברת הכנסת גלאון, סומך על השב"כ ועל צה"ל שידעו להשתמש בכלים שניתנו להם בתבונה. אני לא מאמין שהם רוצים בחוק הזה כדי להתעלל בפלסטינים – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – הם רוצים בחוק הזה כדי להגן על חבריהם הקטנים של דניאל ויונתן, שנרצחו בידי טרוריסטים. אהוד אולמרט – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני, תשתדל לקצר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני מסיים. אהוד אולמרט, שניהל את המשא-ומתן המדיני, בזמן שאבו מאזן ישב אצלו בלשכה – חברת הכנסת גלאון, תקשיבי טוב – בזמן שישב אצלו אבו מאזן בלשכה או בבית ראש הממשלה – – <זהבה גלאון (מרצ):> כל המושחתים – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – אהוד אולמרט במקביל אישר תקיפות וחיסולים מהחדר השני. כי הוא הבין שצריך הסדר מדיני, אבל גם להילחם בטרור שפוגע בזכות לתהליך מדיני. מאבק בטרור תמיד הלך יד ביד עם הסדר מדיני. חשוב להדגיש שהתמיכה היא נקודתית, והיא לא תמיכה, גברתי, במדיניות הליכוד, ואני אגיד עכשיו משהו על הליכוד, חברת הכנסת ברקו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אבל משפט אחרון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתם מדברים עם ה"חמאס", נתניהו מדבר עם ה"חמאס". אני אגיד את זה שוב ושוב, השרה רגב, את האמת המזעזעת הזאת: בנימין נתניהו מדבר עם ה"חמאס". בנימין נתניהו מנהל משא-ומתן עם ה"חמאס". כל אחד ואחד מחברי הכנסת המתלהמים של הליכוד נותנים ידם ושתיקתם למהלך הזה. תגידי לי את, חברת הכנסת ברקו, למה את לא אומרת על זה כלום? למה את לא מוחה על המשא-ומתן שיושב-ראש המפלגה שלך מנהל עם מרצחים של ה"חמאס"? אתם תומכים במשא-ומתן עם טרוריסטים, אתם גם מאשרים שוב ושוב שחרור מחבלים עם דם על הידיים. כדאי שהציבור ידע – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> כדאי שהציבור ידע: הליכוד מדבר עם ה"חמאס". אתם מדברים עם ה"חמאס". <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> טוב, חברים, לא – משפט אחרון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כל יום יש כאן פיגוע טרור – אני מסיים. כל יום, השרה רגב, יש כאן פיגוע טרור. אין פה ביטחון ואין פה שלום. כל יום יש כאן פיגוע – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> התחלת כל כך טוב – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – כל יום יש כאן מפגעים. אתם לא השתלטתם על הטרור, אתם לא נותנים ביטחון, ואתם גם לא עושים שלום. אז כדאי, חברי חברי הכנסת, לסיום, לדעת – ותלמדי טוב, השרה רגב: לבגין היה ברור שאסור להתנצל על זכותנו להגנה עצמית; ואני מצטט, בגין אמר: שהכנסת לא תשאיר שום ספק בעיני עמנו ובעיני עמים אחרים, שזכותנו להגנה עצמית, גם על-ידי התקפה, עומדת לנו כפי שהיא עומדת לכל עם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> ורבין השכיל להבין, חברת הכנסת גלאון, ואמר: מנהיגות שנלחמת בטרור כאילו אין שלום, ועושה שלום כאילו אין טרור. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כואב לי, אדוני היושב-ראש, שמצד אחד זהבה גלאון אומרת "מחבקים מחבלים" משמאל – – <זהבה גלאון (מרצ):> יש גבול לכל דבר. – – – חצוף – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – ונתניהו והליכוד משחררים מחבלים ומדברים עם "חמאס" מימין. הנחמה היא שבערב הזה ברור יותר שהמחנה הציוני עומד בין שני הקצוות הקיצוניים והמנותקים האלה. הוא עומד במרכז ואומר בלי פחד: אנחנו מייצגים את האינטרס הישראלי – להיפרד מהפלסטינים לטובת מדינה יהודית ודמוקרטית, ולהילחם בטרור בכל הכוח. תודה רבה לך, אדוני. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, אדוני. אני לרגע תמהתי מי מחליף את שרון גל בישראל ביתנו, ועכשיו יש לי תשובה די ברורה. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – היא נוכחת עכשיו בדיון של ועדת הכנסת. אני מבקש להודיע לפרוטוקול, שחברי כנסת שרשומים כאן לדיון ונמצאים עכשיו בדיון של ועדת הכנסת יוכלו לדבר כשישובו מהדיון בוועדה. חבר הכנסת חמד עמאר – איננו נוכח. חברת הכנסת חנין זועבי. <זהבה גלאון (מרצ):> אני אגיד את ההודעה האישית – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הודעה אישית זה רק אחרי הצבעה, כך אומרים מביני הדבר בתקנון. שלוש דקות לרשות גברתי. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> שלוש דקות כמו שלוש הדקות של חבר הכנסת יואל חסון – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו ניתן גם לך משפט אחרון, ככה נהוג היום. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – שזה 12 דקות כמעט. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, לא להגזים. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה לתת לך? שמך זועבי, שמו חסון. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מילא היית אומר סמוטריץ, חבר הכנסת פריג', אבל זה – לא כזה הבדל. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> בהתייחסות שלנו לחוקים השונים, אנחנו בדרך כלל מתייחסים לתוכן שלהם, וצריכים להתייחס לתוכן שלהם, לפן המשפטי; לתוכן שלהם, לפן המשפטי, לשאלה עד כמה הם סותרים כללי יסוד וזכויות אדם. אבל לפעמים, ולגבי כמה חוקים, צריכים דווקא לנתח את המניע, לנתח את תפיסת העולם של המדינה, של הכנסת ושל המחוקקים שרוצים להעביר חוק כזה; לקרוא את החוק קריאה פוליטית, לאו דווקא משפטית. לא מספיק לבקר את החוק בתור טקסט חוקי, צריכים לקרוא אותו גם כטקסט פוליטי, כהצהרת כוונות פוליטיות. מה חוק זה אומר? הוא מצייר תמונת עולם על-פי הגדרתה של המדינה מה זה טרור, מיהו טרוריסט – שאלה שהיא הרבה יותר קלה מאשר השאלה מיהו יהודי. אז יודעים בדיוק מיהו טרוריסט. לפי החוק הזה – ופה חלק מחברי הכנסת במחנה הציוני – שלפעמים מתחרים במידת תפיסת העולם האנטי-דמוקרטית, הגזענית, עם הליכוד, ולכן המחנה הציוני לא יגיע לשום דבר, הרי הוא כבר מזמן לא אלטרנטיבה, הוא מתחרה עם הימין – שואלים, למה להתנגד לחוק הזה? החוק הזה מגדיר כל פלסטיני כטרוריסט בפוטנציה. הוא מגדיר ארגוני צדקה כארגונים טרוריסטיים – – <ענת ברקו (הליכוד):> כי הם – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – הוא מגדיר עם שנלחם למען החירות שלו, שמזדהה עם המאבק נגד הכיבוש, בתור טרוריסט. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אז אנחנו חולקים על המדינה באיך להגדיר טרור. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אין כיבוש. עוד פעם התחלת לדבר שטויות באמצע הלילה? <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אנחנו חושבים שהטרור הבסיסי – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא הבנת – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – הוא הכיבוש. אנחנו נאבקים נגד הטרור, לא אנחנו הטרוריסטים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> מאבק נגד הכיבוש של מחמוד א-תמימי, שהחייל חנק אותו, בן 12. חנק אותו בידיים שלו. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> ועוד מזדהים עם חייל שחונק ילדים פלסטינים. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – אבא שלו – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> בגלל שהם רוצים – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – להיאבק על החירות – חלאס. חלאס. חלאס. די. די. די. <אורן אסף חזן (הליכוד):> חשבתי שתוכלי לראות את המציאות קצת יותר טוב – – – המשקפיים. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – על החירות – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת חזן, אני מבקש. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – ועל החיים שלהם. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת חזן, אני מבקש – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> כן. כן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – עכשיו חברת הכנסת זועבי מדברת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – הלצות ושקרים. הלצות ושקרים – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת חזן. חבר הכנסת חזן, פה צריך לשמוע את הכול, ותהיה לך, בעזרת השם, זכות דיבור. הוספנו אותך עכשיו, למרות שלא – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> בסדר, מאוחר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אל תדאג – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת חזן, הוספנו אותך לרשימת הדוברים. תהיה לך הזדמנות לדבר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, אני מבקש לא להפריע. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מבין שאתם שמחים ששר הביטחון משרת אתכם, טוב? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת זועבי, תמשיכי בבקשה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> יש לכל העולם הגדרה מה זה טרור. העולם מגדיר את הכיבוש בתור טרור. העולם מגדיר מי שמפציץ – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> מה שאת עושה זה טרור. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – אנשים והורג 500, 400, 600 – בסיטונאות – כטרור. יש חוק בין-לאומי – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – אתם מפציצים – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – לא חברי כנסת שאין להם שום נגיעה לזכויות אדם. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתם מבצעים פיגועים כל יום. יום-יום פיגועים. על מי את עובדת? <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אתם לא יכולים להגדיר מה זה טרור. אין לכם נגיעה בזכויות אדם. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – החברים שלך יורים בכל מקום. באמת. <קריאה:> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> די, חבר הכנסת חזן. הוספנו אותך לרשימת הדוברים, תהיה לך הזדמנות לדבר. בואו נשתדל לעשות את זה מסודר. חבר הכנסת עיסאווי, אתה הרי דיברת קודם, אז בואו ניתן לחברת הכנסת זועבי להשלים את דבריה בנחת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הנה, אז אני ביקשתי. אז אני ביקשתי. אתה צודק. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה מגן עליה? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אתה צודק. לא, חבר הכנסת חזן, אני באמת מבקש. <זהבה גלאון (מרצ)> תקפת את בוגי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> את תכבדי – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אורן, אני לא רוצה לקרוא אותך לסדר. חבר הכנסת חזן, אני לא רוצה לקרוא לסדר. בואו, אנחנו מוסיפים זמן לחברת הכנסת זועבי. בבקשה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> כן. לא רק שאי-אפשר להגדיר את אלה שנאבקים בכיבוש כטרוריסטים, אלא זו חובה להיאבק נגד מי שמפציץ – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> נכון. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – מי שרודף – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> נכון. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – מי שהורג בכל 3.7 ימים ילד פלסטיני. כל 3.7 ימים – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> נכון, בסוריה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – יש ילד פלסטיני שנהרג. <אורן אסף חזן (הליכוד):> בסוריה, במצרים. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> לכן החוק הזה הוא סיפורה הפוליטי של מדינה שלא תופסת את המציאות שלה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> של המדינה שלנו, לא שלך. של המדינה שלנו. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> היא לא תופסת שהיא נלחמת בעם שלם, ורוצה להצדיק את הפשעים שלה. זה המניע. זה המניע. רוצים להצדיק את הפשעים, העוולות, ההפצצות, הרג ילדים, רדיפה, גזל של אדמות ושלילת החירות של עם שלם. אז איך מצדיקים? <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אז איך מצדיקים? צריכים – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> כמה זמן, אדוני היושב-ראש? <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – להעביר חוקים כאלה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת חזן – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אנחנו פה – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – אני מבקש שתיתן לי לנהל את הישיבה. בבקשה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – כעם הפלסטיני – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתם לא תישארו פה – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – אנחנו פה מכריזים – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> די. חבר הכנסת חזן, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – שכולנו תומכים במאבק נגד הכיבוש – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> נכון, גם אני נגד הכיבוש הפלסטיני. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – ואף פרלמנט בעולם לא יכול להגדיר את המאבק שלנו בתור טרור. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אנחנו מזדהים עם – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> את טוענת – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – המאבק – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת חזן, אני נאלץ לקרוא אותך לסדר בפעם השנייה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – הצודק, הנחוש, של העם שלנו נגד הכיבוש – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – נגד כל מי שרוצה – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת זועבי, תנסי בבקשה לסיים. הארכתי לך כבר ביותר משלוש דקות נוספות – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – לשלול את החירות שלנו ואת הזכויות שלנו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – עברת את שש הדקות. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> משפט אחרון. כן, צריכים להגדיר מה זה טרור. הטרור הוא הכיבוש, ונגד זה אנחנו נאבקים. מקומה של המדינה הכובשת – אין למדינה הכובשת זכות להגן על עצמה. אין למדינה הכובשת זכות להגן על הכיבוש שלה. אין לה זכות. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, היא – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> יש זכות למדינה נורמלית להגן על עצמה – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת זועבי, תודה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – אבל אין זכות – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – להגן על הכיבוש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> יש זכות וחובה ואחריות להילחם – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. תודה. חברת הכנסת זועבי, תודה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – נגד הכיבוש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – זו הסתה מעל דוכן הכנסת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת מסעוד גנאים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> צריכים לשמוע את דברי ההבל האלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> בבקשה. מאחר שחבר הכנסת חסון האריך, נתתי גם לחברת הכנסת זועבי להאריך. עכשיו אנחנו חוזרים להיצמד – בבקשה – לשלוש דקות. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אל תפריעי, הפרעת מספיק. אל תפריעי. הפרעת מספיק. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו חוזרים לשלוש דקות, ואני אקפיד על זה מכיוון שיש לנו לילה ארוך. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> לילה ארוך, נכון. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת גנאים, שלוש דקות. בבקשה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו פנינו ליושב-ראש כדי למשוך את החוק, לפנות לממשלה כדי שתמשוך, משום שלא מובן מה הנחיצות הזו. מה צריכים עכשיו להעלות חוק בפגרה – זאת פעם שלישית שהוא מובא לקריאה ראשונה. מה הנחיצות? בזמן שדנים על התקציב וחוק ההסדרים, מביאים את החוק שמכונה חוק הטרור. האם מישהו באמת משלה את עצמו שהוא יכול למגר מה שמכונה טרור דרך חוק? איזו שטות זו? אתה לא יכול לעשות דבר כזה, זה – 1. 2. טרור, שפיכות דמים, יכולים להפסיק דרך שלום צודק, דרך לתת לעם הפלסטיני את הזכויות שלו, דרך דיאלוג אמיתי ותהליך שלום אמיתי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> נכון. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> משום שתוקפנות וכיבוש הם טרור. זה – 1. 2. בדרך למיגור, הדבר הטוב, אולי – במירכאות – בחוק הזה, שהוא מבטל מה שמכונה מצב החירום, שבכל שעה-שעתיים מביאים בגלל מצב חירום. הרע הוא שהוא מקבץ את כל מצבי החירום ביחד בצורת החוק הרע הזה. החוק הזה, שיש בו היבטים משפטיים, ערכיים, פוליטיים – מביאים אותו בבזק, בלי כל דיאלוג ציבורי, בלי כל ויכוח, בלי שום דבר, במכתב אפילו? אולי ראש הממשלה רוצה להראות לימין – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה עומד ומדבר, איזה מכתב? <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – – רוצה להראות לימין, לעולם, שהוא כאילו "אבו עלי", שהוא כאילו מר ביטחון, כדי למצוא חן בעיניהם של המתנחלים ושל הימין? אדוני היושב-ראש, החוק הזה רומס את זכויות האדם, רומס את הדמוקרטיה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> חברי, אבו עלי בכניסה לאריאל, אני קונה – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> מדינת ישראל שמתגאה בעולם שהיא מדינה דמוקרטית, ואפילו כאשר היא נלחמת במה שמכונה טרור היא שומרת על הערכים הדמוקרטיים, בחוק הזה היא רומסת את הערכים האלה דרך עיגון המעצר המינהלי, והיא נותנת לו עוד לגיטימציה והצדקה דרך השימוש הנרחב במה שמכונה "החומר החסוי", שלא לתת לנאשמים שום דרך ושום אופציה להגן על עצמם, אפילו לדעת מה האשמה שלהם. במקום שהמדינה תבוא ותגיד: אני מבטלת את המעצר המינהלי, אני מבטלת את המשקל הכבד של החומר החסוי של השב"כ וכל הדברים האלה, היא מביאה את כל הרוע הזה בחבילה של חוק המכונה חוק נגד טרור. אבל זה לא חוק נגד טרור, זה חוק שרומס את זכויות האדם, ובמקום לטפל בסיבות של שפיכות הדמים והעימותים, שזה הכיבוש, הם בורחים מהמציאות הזאת. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, חבר הכנסת גנאים. חברת הכנסת מירב בן ארי – איננה נוכחת. חבר הכנסת ישראל אייכלר – גם כן איננו נוכח. חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה. שלוש דקות, גברתי. בבקשה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מאוד גאה בעובדה שהעברתי את החוק הזה לכנסת ישראל – להצביע בעדו – בכהונתי הקודמת כשרת המשפטים. מדובר בחוק הכרחי למדינה דמוקרטית שצריכה להגן על עצמה מפני הטרור. אנחנו נמצאים היום במצב שבו במשך שנים ארוכות נעשתה עבודה על החוק הזה, עוד בתחילת כהונתו של מי שהיום הוא שופט בית-המשפט העליון, אז היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ועד היום. זהו חוק שנתקל בהתנגדויות משני כיוונים שונים לגמרי: מצד אחד, חלק מחברי הימין הקיצוני, שחוששים שמא יחילו את הוראות החוק על מה שנקרא "טרור יהודי", והוראות החוק הזה יחולו גם על טרור יהודי; ומצד שני, מצד חלק מהסיעות הערביות ומרצ, בהתנגדות על בסיס הטיעון של שמירה על זכויות אדם. ובוודאי שהחוק הזה צריך לאזן, אבל זכותה של מדינה דמוקרטית להגן על חיי אזרחיה, ומדינת ישראל היא מדינה שעד היום חיה מתוך תקנות הגנת שעת-חירום, מתוך תקנות מנדטוריות, בסיטואציה בלתי נסבלת, שמצד אחד לא נותנת מענה כפי שצריך לגורמי אכיפת החוק נגד הטרור, ומצד שני אותן תקנות שכבר חלות הן לא רלוונטיות, הן משונות עד מאוד, ולעתים אפילו יותר קיצוניות, ללא פיקוח שיפוטי, כפי שנהגו כאן בימי המנדט, ואולי על הבסיס הזה עצרו הבריטים את הורי ושמו בכלא, אבל זה לא הבסיס שמדינת ישראל צריכה לעבוד לפיו, ולכן החוק הזה צריך לעבור. הובטח על-ידי שרת המשפטים שתיקונים שנעשו בוועדת החוקה עד היום כבר נכנסים פנימה לתוכו, ואני חוזרת ואומרת: אני מאמינה שלחוק הזה צריכים לחבור כל אלה שמבינים את זכותה של דמוקרטיה וחובתה להגן על אזרחיה מפני הטרור. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז תבטלו את כל החוקים שקוראים – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת לבני, רק שאלת הבהרה שלי. אמרת שהיו כבר תיקונים שנעשו בוועדת החוקה. החוק כבר עבר בקריאה ראשונה ועבר לחוקה? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> כן, החוק עבר קריאה ראשונה, הובא לוועדת החוקה – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אז למה הוא לא בדין רציפות? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – נעשו 11 תיקונים. מאחר שכבר פעמיים הוחלה רציפות על החוק, אי-אפשר היה רק דרך החלת רציפות. העבירו אותו שוב לקריאה ראשונה, תוך התחייבות של שרת המשפטים, שאמרה את זה כאן גם בהכרזתה על החוק, שכל הדיונים שהיו – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שימשיכו מאותו מקום. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> בדיוק. ימשיכו מאותו מקום, והם כבר ייכללו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אבל יש דבר אחד – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – שאלה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> כל עוד זה לא על הזמן שלי, אני אשמח לענות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לפי הטיעונים שאני שומע, שהחוק חשוב, למה ממשיכים עם חקיקת חוק האבנים, חוק טרור, כל שבוע? אם החוק יכלול את כל – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת פריג', תודה. השאלה הובנה. הוספתי דקה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> קודם כול, החוק עצמו באמת לוקח חלק מסעיפי חוק העונשין שקיימים היום, שעוסקים בפעילות טרוריסטית, כולל אותם בתוכו, ומהרגע שהחוק יעבור, ההוא יבוטל. אבל לא כל זריקת אבנים גם עולה בגדר הגדרת הטרור, ובכל זאת ראוי לו לזורק האבנים שיושם בכלא, ולהרבה זמן. ולכן גם פעולה כזאת שאיננה עולה בגדר הגדרת טרור, אבל משבשת את חיינו כאן ופועלת מסיבות שיכולות להיות גם סיבות אידיאולוגיות וגם אחרות, ראויה להגדלת העונש. אבל החלק שיותר חשוב לומר באירוע הזה – לא יותר חשוב, אבל לא פחות חשוב – שבעוד אנחנו מדברים ופועלים כדי להיאבק בטרור, ראש ממשלת ישראל מדבר עם הטרור ומשלם לו. ומה שנתניהו עושה זה מדבר עם ה"חמאס", משלם ל"חמאס", ובדרך הזאת, במקום להעביר מסר של מלחמה נחרצת וחשובה נגד הטרור, מה שעושה ראש הממשלה זה מפייס את הטרור, משלם לו, אבל מובן שהוא ימשיך לבוא ולומר: אני זה שנלחם בטרור. ואני אומרת לו: אנחנו אלה שנלחמים בטרור, אנחנו אלה שנקדם את אותם דברים שייתנו כלים למערכת הביטחון להילחם בטרור, אבל אנחנו גם נילחם, פוליטית כמובן, בראש ממשלה שרק מפייס את הטרור ומשלם לו, כפי שראש ממשלת ישראל, לצערי הרב, עושה עם ה"חמאס". תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. תודה רבה. חבר הכנסת איל בן ראובן. שלוש דקות, אדוני. בבקשה. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, המלחמה בטרור היא חובתה של מדינה דמוקרטית, המלחמה הזאת היא קשה ומסובכת, המלחמה בטרור היא במגרשים רחבים של יוזמות מדיניות, של טיפול במעטפות הטרור וכמובן בטרוריסטים עצמם. כשהחלו גלי הטרור בשנות ה-90 עלו סוגיות קשות באיזונים הנכונים שבין בלימת הטרור ופגיעה בו לבין דרכי הלחימה מול טרור שנלחם באזרחים ומתוך אזרחים. אני אומר לכם את זאת, כי כשניצבתי בשטח ונאלצתי להילחם עם פקודי בטרור, היו אז בעיות קשות של הסדרת מה מותר ומה אסור. החוק הזה מנסה להתמודד ולתת כלים למלחמה בטרור ללוחמים בשטח, על מנת למצוא את האיזונים הנכונים למלחמה הזאת, והמלחמה הזאת היא מלחמה מול טרור מכל סוג שהוא, אם זה טרור בתל-אביב, אם זה טרור בירושלים או זה טרור בכפר דומא. חברי הכנסת, אני מבין את התחושות שעולות פה מחברי שעלו קודם לכן, אבל בטרור צריך להילחם, וצריך לנצח בו, וצריך גם להישאר מדינה דמוקרטית ששומרת על זכויות וכבוד אדם וחירותו באשר הוא. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני לא בטוח בכלל שהחוק הזה מאזן. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> אני אתמוך בחוק, אבל אני מדגיש שהחוק הוא ללחימה בטרור באשר הוא, טרור ערבי, יהודי ואחר. אין ספק שהחוק ראוי לבחינה נוספת בוועדת החוקה, כזאת שתיצור את הדרך, שתאפשר ללוחמים, ללוחמי צה"ל, השב"כ, המוסד, להילחם ולנצח, אבל תוך שמירה אופטימלית על מוסר הלוחמים. ולבסוף, אני קורא לממשלת נתניהו: לצד הלחימה בשטח בטרור צריך גם ליזום ולעשות כדי להוריד את פוטנציאל הטרור. באלו עד כאן, לצערי, אתם כישלון מוחלט, וחבל. המלחמה בטרור חייבת להיות שילוב בין לחימה לבין מדינאות. לצערי, במדינאות אתם אינכם. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שלוש דקות לרשות אדוני, בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – יש מצב שהוא מצב יסוד, שממנו נגזר המצב הקיים: כאשר יש כיבוש, ומהכיבוש נגזר הצורך – של כל עם שנמצא בשלטון זר – לנסות להשיג חירות ולהשתחרר מעול הכיבוש, הדברים האלה יכולים להוביל למעשי אלימות, ולעתים גם למעשי אלימות שאי-אפשר לקבל אותם, אבל זה ממשיך. כולנו חייבים להכיר בעובדה ששורש העניין הוא בכיבוש. צריך לקרוא למצב כך, ולא לטפל או לנסות למצוא כל מיני תרופות שנכשלו בתוצאות ובהשלכות של הבעיה היסודית שהיא בעיית הכיבוש. אין עם בעולם שהיה תחת כיבוש שלא נאבק כדי להיות חופשי. אין. גם לא יהיה. מה עוד שהכיבוש הזה, או הכיבוש האחרון כיום, הוא הארוך ביותר. והתמונות שלעתים נראות, של אנשים במחסומים, של פגיעה באנשים, של שרפת אנשים, של ירי באנשים, בילדים, בחפים מפשע, או עימותים מלחמתיים בין חמושים משני הצדדים – יש לשים להן קץ. ניסו את כל הדברים האפשריים: ניסו עוצר, ניסו גירוש, ניסו הפקעות, הגליות, בתי-כלא, מאסר ארוך, מעצרים מינהליים, חיסולים, מה לא. ניסו הכול כדי להסדיר את הכיבוש מראש ולא לסיימו; להסדיר את הכיבוש מחדש ולא לשים לו קץ. ולכן מצב האלימות יימשך באופן גלי, פעם יותר, פעם פחות. כדי למנוע אלימות, שאנחנו לא רוצים, חייבים לשחרר את העם הפלסטיני מעול הכיבוש. באים, מציעים הצעות תמוהות, קשות, רדיקליות. כמה פעמים עשו חוקים כדי לטפל בעניינים האלה, כמה פעמים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני, זמנך לקראת סיום, אז משפט אחרון בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> שום חוק לא ימנע מעם להשתחרר, גם לא חוק שמונע ללבוש טי-שירט. טי-שירט. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה החוק נגד טי-שירטים? עד כדי כך? טי-שירט ככלי של מאבק בכיבוש? עד איפה הגענו? תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת טיבי, תודה רבה. חבר הכנסת דני עטר – אינו נוכח. חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נוכח. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – אינו נוכח. חבר הכנסת זוהיר בהלול, בבקשה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני לא קראתי לך, קודמי קרא לכם. אני אשקול את בקשתכם מחדש. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אני לא בטוח שלפי התקנון מותר לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> אתה לא יודע איזה סמכויות יש ליושב-ראש. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> הוא עוד ילמד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה לא מנצל אותן, סמוטריץ. <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, בשעת ליל מאוחרת שכזו קשה להכביר במילים, אבל בכל זאת צריך לומר כמה דברים: טרור הוא טרור הוא טרור הוא טרור, וכל בר-דעת בעולם יגנה טרור ולא יקבל טרור. אבל צריך לזכור כמה הנחות יסוד: א. אין עם בעולם – מר גלנט, אדוני השר גלנט, יואב, יואב גלנט, אני מאוד מקווה שאתה גם תקשיב לי קצת. אין עם בעולם – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אני הולכת. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> לא, זה בסדר. אין עם בעולם שיוותר על זכותו לשחרור ולעצמאות. אין. גם היהודים, כאשר היו בגולה – 2,000 שנות גולה, הכמיהה לשחרור ולעצמאות הביאה אתכם עד הלום. מדוע אתם מצפים מהעם הפלסטיני שיוותר על הזכות הזאת? זו זכות לגיטימית, מוסרית, מצפונית, לאומית, ערכית אפילו – שעמים יקבלו את השחרור ואת העצמאות. עדיף כמובן בכל הפרמטרים לא לעשות זאת באמצעות פגיעה בזולת, אבל מה לעשות, עולמנו עתיר במלחמות ובשפיכות דמים. אבל קרה משהו מאוד מעניין בתקופה האחרונה: הטרמינולוגיה השתנתה. עם ישראל, לפחות התקשורת הישראלית, הפנימה שעליה לשנות את הטרמינולוגיה ולייחס, מר אלי אלאלוף, גם פעולות של טרור ליהודים, לא רק לערבים. אין זכות יוצרים לפלסטינים ולערבים על המילה טרור. <ענת ברקו (הליכוד):> יש זכות יוצרים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> לא, אין זכות יוצרים. אני מזכיר לך – – <ענת ברקו (הליכוד):> יש ממש זכות יוצרים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – "ההגנה", האצ"ל, הלח"י יצקו את עצמם ויצרו את האתוס באמצעות מלחמה שקרויה בז'רגון האמיתי טרור. מה, מותר לעם היהודי להתקומם ואסור לאחרים להתקומם? נו, באמת. את לא מדברת עם איש שאיננו מכיר את ההיסטוריה. <ענת ברקו (הליכוד):> תאמין לי שאני מכירה את ההיסטוריה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אז אני מכיר את ההיסטוריה. הרי הגעתם עד הלום לא רק באמצעים מיופייפים, אלא גם באמצעות פצצות, מוקשים, התקפות, מתקפות. אלו הם הכלים, לצערי הרב. אני איש שלא רק מגנה, אלא שבערכי, לפגוע בזולת זה משהו בלתי נתפס, אבל מה לעשות ואלו הם הכלים. לפיכך אני רוצה לומר לכם, מעבר לאתוס הזה שאני מדבר עליו, זה אתוס. את מדברת על אתוס ולא על עובדות. האתוס נבנה בעמל רב וגם בהדר, אבל גם בדם וגם בפגיעה בזולת. ולכן אני אומר כדלקמן: המיעוט הערבי בישראל הוא מיעוט ממושמע וצייתן, רוצה לחיות בצלם האל, אבל מה לעשות ותקציב המדינה לא מאפשר זאת. ולכן, על אף זאת ואף-על-פי-כן, אני חושב שהערבים בישראל עדיין מאמצים, אדוני היושב-ראש, את הכלים הדמוקרטיים האלמנטריים. אבל הפלסטינים מעבר לקו – זה סיפור אחר. אבל גם כאן אנחנו יכולים לדבר – – <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – על שליטה ללא מצרים של אבו מאזן על הרחוב הפלסטיני, שעל אף חוסר התקווה באופק עדיין מאמץ כללי משחק שפויים. ולכן אני, עם כל הצער, לא יכול להצטרף להצבעה שתיתן לגיטימציה לחוק הזה, אדוני היושב-ראש. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה לך, חבר הכנסת זוהיר בהלול. לפנים משורת הדין – חבר הכנסת באסל גטאס. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, אני רוצה להסב את תשומת לבך שיש לי הודעה אישית אחרי ההצבעה. <היו"ר אחמד טיבי:> הודעה אישית? <זהבה גלאון (מרצ):> הודעה אישית. תיאמתי עם המזכירות ועם חבר הכנסת סמוטריץ. <היו"ר אחמד טיבי:> לא קיבלתי. <זהבה גלאון (מרצ):> איפה חבר הכנסת סמוטריץ? <היו"ר אחמד טיבי:> הנה, הנה. תרשי לעיין בה, חברת הכנסת זהבה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> זהבה, אני מקווה שאת לא מתפטרת. יש גל התפטרויות. <היו"ר אחמד טיבי:> אני החלטתי להיענות לבקשה. זה יהיה אחרי סיום הדיון באייטם הזה, אחרי ההצבעה. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה עומד על זה? זה יכול להיות גם לפני ההצבעה. <היו"ר אחמד טיבי:> לא. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, השעון רץ. <היו"ר אחמד טיבי:> אני אתן לך זמן. מזכיר לי סגן מזכירת הכנסת, שלתיקון הזה של הודעה אישית אחרי ההצבעה קוראים תיקון טיבי. אני יזמתי את התיקון הזה. <זהבה גלאון (מרצ):> ליושב-ראש יש שיקול דעת. אני מכירה את התקנון, אני מנסה את היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> זה לא היה בעבר. זה היה בסוף היום. אני מתחיל מחדש. בבקשה, חבר הכנסת באסל גטאס. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> יותר מפעם אחת, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, כשעמדתי כאן, ביותר מפעם אחת נזכרתי במה שקוראים במורשת הערבית: חוכום קראקוש. קראקוש היה קצין מעולה ששירת את צלאח א-דין אלאיובי בתקופת שליטתו במצרים ובאזור. נשאר מאותו מנהיג דגול וקצין מבריק מה שאמרו עליו – שהוא היה עושה דין ומשפט שנקרא על שמו; הפך לדיני וחוקי קראקוש, שהם חוקים דרקוניים – ככה השמועות לפחות אומרות – הוא שהיה עושה ככל העולה על רוחו. ומפורסם הסיפור שהוא רצה לתלות מישהו, ואמרו לו: אל תתלה אותו, הוא עוזר לך בניהול הסוסים שלך. אז הוא מצא מישהו אחר שעבר ברחוב, לקח אותו כדי לתלות במקומו. בערך, החוק הזה מזכיר, אולי יותר מכול, את דיני קראקוש. זהו חוק דרקוני שמכשיר את כל – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> בעברית אפשר לומר: חוק קפקא, חוק קפקאי. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> במקום חוק הטרור, חוק קראקוש. הוא מכשיר את כל השרצים של תקנות, מצבי חירום למיניהם, של שימוש בהגדרות גורפות בלי הוכחת אשמה. אפילו עיוות של כל סוג של דין פלילי מבלי להוכיח כוונה פלילית כלשהי, שאפשר להאשים ולהעניש מישהו שכביכול סייע, בלי לדעת, למעשה טרור כפי שמגדיר אותו החוק; אפשר להגיש כתב-אישום. זה חוק אנטי-דמוקרטי, אנטי-אנושי, מנוגד לכל האמנות הבין-לאומיות שישראל חתומה עליהן. זהו חוק שאסור לחוקק. זהו חוק אנטי-דמוקרטי, והכי הכי קשה לי עם החוק הזה, שמזכירים שהחליטו להביא אותו אחרי הרצח המתועב של משפחת דוואבשה. כאילו זה חוק נחוץ. זה הדבר האחרון שהיה נחוץ לכוחות הביטחון כדי להיאבק בטרור היהודי ובהכשרת מעצרים מינהליים. זה רחוק מהמציאות. זה חוק לא נחוץ, והוא רק יזיק אם יש עוד מישהו שמאמין בערכים דמוקרטיים במדינה הזאת. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך, חבר הכנסת גטאס. חבר הכנסת אוסאמה סעדי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, אנחנו כבר ארבעה חודשים מאז שנבחרנו לכנסת, ובחודשים האלה, אדוני היושב-ראש, עברנו סדרה ארוכה של חוקים ושל הצעות חוק, וכל הזמן הביאו לנו חוקים על-ידי הוראת שעה; ואני מזכיר לכם שורה של חוקים שעברו בהוראת שעה. אבל הפעם מדובר בחוק דרקוני, חוק חמור במיוחד, שמדבר על פגיעה קשה מאוד בזכויות אדם, בזכויות חוקתיות. שמענו היום שלמעשה החוק הזה נולד עוד בכנסת השמונה-עשרה, והוחל עליו דין הרציפות בכנסת התשע-עשרה, ועכשיו אנחנו בכנסת העשרים. אבל תראה איזה פלא, אדוני היושב-ראש, עכשיו, ביום שהביאו לנו את חוק התקציב לקריאה ראשונה, מביאים לנו במחטף את החוק הזה, שהוא חוק חשוב מאוד ומלא פרשנויות והגדרות משפטיות שצריכות לימוד, הבנה, ניתוח. ולא עושים חוק כזה – מאבק בטרור, כפי שמכנים זאת, והוא כל כך רחוק מהעניין הזה – שמשנה מצב משפטי קבוע מאז קום המדינה; כשכל הזמן מגדירים שמדינת ישראל נמצאת במצב חירום ולא מבטלים. <זהבה גלאון (מרצ):> משנת 1945. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. התקנות הן מ-1945, אבל מאז 1948 אומרים שמדינת ישראל נמצאת במצב חירום, ולא מבטלים את מצב החירום הזה. ולכן כל הזמן השתמשו באמצעים והגבלות, לרבות המעצרים המינהליים הידועים לשמצה, בגלל מצב החירום. עכשיו זאת הפעם הראשונה שמבטלים בחוק מצב חירום במדינת ישראל, ואומרים: עכשיו החוק הזה, חוק המאבק בטרור, כבר לא תלוי ולא קשור בהכרזה על מצב חירום. וגם אם מחר או מחרתיים יבוטל מצב החירום במדינה, המאבק בטרור, החוק הזה עם כל ההגבלות, עם כל הצעדים, לרבות צווי הגבלה, מעצרים מינהליים, ימשיכו להתקיים. אני מזכיר לכל אלה, ובמיוחד, לצערי הרב, לאלה מהאופוזיציה ולחברי יואל חסון, שדיבר בשצף קצף כל כך בעד החוק הזה, שכביכול הוא בא להיאבק במחבלים ולהיאבק בטרור – יואל, החוק הזה חל אך ורק בתחומי מדינת ישראל. הוא לא חל בשטחים הכבושים. בשטחים הכבושים יש חקיקה צבאית, תאמין לי, לא צריך את החוק הזה. <יואב קיש (הליכוד):> לא השטחים הכבושים. אתם אולי כבשתם כשבאתם לפה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> שטחים כבושים ועוד איך. ולכן, המאבק בכיבוש הוא זכות חוקית לפי המשפט הבין-לאומי. המשפט הבין-לאומי הכיר בזכות הזאת, ולכן לא ישנה לכם. כל מה שתעשו פה – מאבק ולא מאבק וחוק כזה, לא יעזור לכם. ולכן אני אומר, לא יעלה על הדעת חוקים והוראות ומגבלות וצווים ומעצר מינהלי על סמך חומר סודי. <טלי פלוסקוב (כולנו):> נגמר הזמן. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> נגמר הזמן. <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> חומר חסוי. זה לא יעבור במבחן בג"ץ. ולכן אני חושב שאת החוק הזה צריך להסיר מסדר-היום כמה שיותר דחוף. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> ואנחנו בוועדת החוקה נדאג שהחוק הזה לא יתקדם. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. רויטל סויד – חברת הכנסת רויטל סויד. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. שלוש דקות. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש – – – <היו"ר אחמד טיבי:> נא להרגיע שם בצד של הקואליציה. אתם מפריעים. חבר הכנסת ביטן. אנשי הסדרנים, אני מבקש להרגיע. להרגיע את פרח, להרגיע את – נא לפזר את ההפגנה בפינה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני יכול להתחיל? <היו"ר אחמד טיבי:> אני מחזיר מאפס. שלוש דקות. עכשיו. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> הפגנה זה רק ערבים. דוקטור, הפגנה זה רק ערבים. על מה אתה מדבר? <היו"ר אחמד טיבי:> ערבים זה הפרות סדר. יהודים זה הפגנות. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> איך התאפס השעון? <היו"ר אחמד טיבי:> אני איפסתי אותו בכוונה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – כל מבנה לוגי, תיאורטי, חוקי, שבנוי על – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – הנחה מוטעית – כל-כולו טעות אחת גדולה, גם אם על פניו נראה שיש משהו שיש בו היקשים ויש בו קונסיסטנטיות – קונסיסטנטיות – קשה לי להגיד את המילה הזאת. <היו"ר אחמד טיבי:> טוב, אנחנו בשעה 01:00 עכשיו. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> במיוחד בשעה כזאת. <היו"ר אחמד טיבי:> בשעה כזו הכול מותר. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> קונסטיטנטיות. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מוסיף לך עוד עשר שניות. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> הנחת היסוד של החוק היא שמדינת ישראל נאבקת בטרור, כלומר מדינה שוחרת שלום, הכול טוב ויפה, ויש ארגוני רשע שנלחמים בה. זה התיאור, זה המצב שבו הנחת היסוד של החוק הזה. אני לא רוצה להיכנס לפרטים בתוך החוק, אני רוצה להתעכב דווקא על הנחת היסוד הזאת. הדברים אינם כך בכלל, המצב שונה לגמרי: מדינת ישראל נמצאת במצב של תוקפנות מתמדת נגד העם הפלסטיני. מאז 1948, גירוש העם הפלסטיני ממולדתו, הפיכת הרוב של הפלסטינים לפליטים, אחר כך בכיבוש הארץ אפילו מעבר להחלטת החלוקה, אחר כך, 1967 – כיבוש, התנחלות. הקורבן כאן הוא העם הפלסטיני; התוקפן כאן הוא מדינת ישראל. זו משוואת הדברים. ניסיון להפוך את העניין ולהפוך את ישראל למדינה שמגינה על עצמה מפני כוחות הרשע, הוא דבר לא נכון, פשוט לא נכון. לכן, כל החוק הזה בנוי על הנחה לא נכונה. הוא בנוי על הנחה של תיאור מאבקו הלגיטימי של העם הפלסטיני לעצמאות ולשחרור לאומי. כשאר עמי העולם, אנחנו – העם הפלסטיני לא המציא את השחרור הלאומי; העם הפלסטיני לא המציא את המושג עצמאות; העם הפלסטיני לא המציא את העניין של חיים נורמליים, של שאיפה לחיים נורמליים. כשאר העמים, הוא רוצה לחיות, ואת זה מתארים בארץ כטרור. למה? זה תיאור פוליטי. זה לא תיאור חוקי, זו קביעה פוליטית. זה חוק פוליטי, שבא להגיד שיש כאן מאבק לא לגיטימי של עם שנאבק לחירות, ויש מאבק לגיטימי של מדינה תוקפנית ששוללת את חירותו של האחר. זה העניין, ולכן זה לא חוק – – <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – זה פוליטיקה. זה פוליטיקה מהסוג הגרוע ביותר. פוליטיקה שמנסה, איך אומרים? לא מוסרית, אנטי-מוסרית. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אנחנו נלחמים מלחמה מוסרית למען חירות, למען שלום לכולם, ולא למען שליטה של צד אחד בצד השני. תודה רבה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת ינון מגל. <אורן אסף חזן (הליכוד):> במציאות אתה יכול ללכת רוורס, כי בדרך הזאת לא תגיע לשום מקום. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מבין שאתה חש בטוב, אורן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> ד"ר אחמד טיבי – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אתה רוצה הודעה מהצד? <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> לא, לא. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אין לך חוש הומור אפילו. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני כמו הערבים. נותנים לי – אני לוקח. – – – <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה. <ינון מגל (הבית היהודי):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, התפרסמה היום תמונה שזעזעה את העולם. <היו"ר אחמד טיבי:> נכון. <ינון מגל (הבית היהודי):> תמונה של תינוק שוכב על חוף הים, מת, ואפשר היה לשמוע את השקט. אני לא מכיר בן-אדם שרואה תמונה כזאת ונשאר אדיש. ולכן מדהים אותי המקום הזה, כשעולים חברי כנסת ומדברים על מדינת ישראל, עולים ומדברים נגד חוקים שרוצים לאכוף חוקים על טרור. בסוף, אני אומר, גם צריך איזושהי מידה של יושרה פנימית. אתם עולים ומדברים – מה, נגד זה שעושים צעדים לאכוף טרור? מה העניין? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> הדרת הטרור. <ינון מגל (הבית היהודי):> מה העניין? אתם מרגישים נוח לבוא ולהגיד: יש טרור – צריך להילחם בו. אם זה מאבק צודק – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> אם זה מאבק צודק, אז מאבק צודק. אז בסדר, תעשו מאבק צודק. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> יש טרור. <ינון מגל (הבית היהודי):> ראיתם מה קרה כאן במדינת ישראל כשנשרף תינוק למוות. ראיתם מה קרה כאן, איך כל המדינה כולה גינתה את זה. אבל אני לא חושב שאנחנו רואים כאן איזושהי תמונת מראה. בואו תגידו פעם את האמת. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> בואו תגידו פעם את האמת. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> הכול על חשבונך. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אמרנו את האמת. <ינון מגל (הבית היהודי):> כמה ימים התעסקו פה באיזה ילד עם גבס, אם הוא זרק אבן, לא זרק אבן, ולקחו לו את המעיין, לא לקחו לו את המעיין. תגידו לי, אתם מסתכלים מסביב? אתם רואים כמה ערבים הורגים ערבים כל יום? למה הם הורגים אחד את השני? תגידו לי. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> בגלל שערבים הורגים ערבים, אתה רוצה להרוג ערבים? <ינון מגל (הבית היהודי):> למה ערבים הורגים ערבים? הורסים מסגדים? למה? על מה אתם מדברים? על כיבוש? אין מחסום אחד בשטח. אין מחסום אחד. על איזה כיבוש? <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, מפריעים לחברי היקר. <היו"ר אחמד טיבי:> הוא יקבל יותר זמן. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> את לא מתביישת כל היום לעלות ולשקר? את לא מתביישת? בשם איזה צדק? <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> בשם נתון של 3.7 – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> הרי הכול שקר. אין כיבוש. <היו"ר אחמד טיבי:> הזמן שלך הסתיים, אבל אתן לך עוד עשר שניות. <ינון מגל (הבית היהודי):> אין כיבוש, אין עם. עורבא פרח. מת תינוק כמו מאות-אלפים שנרצחים, מאות-אלפים שנרצחים, ואתם באים ומדברים פה על כיבוש? על רצח? אתם מצדיקים טרור? <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> את מחבלת. <היו"ר אחמד טיבי:> נא להירגע. נא לסיים. <ינון מגל (הבית היהודי):> תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חברת הכנסת ענת ברקו. אגיד לפרוטוקול – התמונה הזאת של הילד על חוף הים היא אות קין על מצחה של כל הקהילה הבין-לאומית, לרבות העולם הערבי, אבל לנסות להשתמש בתמונה הזאת כדי להקל בתמונות אחרות, קשות לא פחות, כמו דוואבשה שנשרף למוות, זה מוסר כפול. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – נא לכבד את התקנון. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> תיסעי לחוף עזה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. נא להתחיל. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> תיסעי לחוף עזה. <היו"ר אחמד טיבי:> לא כדאי להתחרות בתמונות. זו לא תחרות של תמונות. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> נא להירגע. <אורן אסף חזן (הליכוד):> נשלח אותך לשם – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת חזן, נא להירגע. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חברת הכנסת זועבי, נא להירגע. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חברת הכנסת זועבי. חבר הכנסת ינון מגל, אני מבקש לתת לה להתחיל. בבקשה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> תן לה גם הודעה אישית – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אתחיל מההתחלה – בבקשה. זה לא היה על חשבונך. בבקשה. <ענת ברקו (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, תודה, כנסת נכבדה, אני רוצה לספר לכם שהיה לי מפגש, באחד הראיונות שעשיתי, עם טרוריסט שישב בכלא – כי אלה התחומים שחקרתי במשך שנים רבות. הוא אמר לי את הדבר הבא: אנחנו, אני יכול לעשות לכם דברים איומים; אתם בדמוקרטיה שלכם במדינת ישראל אף פעם לא תוכלו להשיב לי. הוא אמר את זה, והוא התכוון לזה. אני רוצה לברך את כל מי שעמל ועשה וטרח על החוק הזה כדי שאנחנו נגיע למצב שגם מבחינה משפטית נוכל לטפל בטרור. <מיכל רוזין (מרצ):> במקום להתגאות שהדמוקרטיה – – – <ענת ברקו (הליכוד):> ואני רוצה להמשיך ולומר – – <קריאה:> – – – <קריאה:> – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – במאה הקודמת היה זה צלב הקרס השחור, היו אלה נהרות הדם של הצבע האדום של הקומוניזם. בזמן הנוכחי זה הצבע הירוק של האסלאמיסטים שעל דגלם גם עומד הדגל השחור של "דאעש". אי-אפשר להתעלם מזה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <ענת ברקו (הליכוד):> בעוד כמה ימים ימלאו 14 שנה למגה-פיגוע של ה-11 בספטמבר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <ענת ברקו (הליכוד):> אורן, אתה מפריע לי. בעוד כמה ימים ימלאו 14 שנה למגה-פיגוע של ה-11 בספטמבר – "אל-קאעידה", בית גידול גם – בעצם המוטציה של "אל-קאעידה" זה מה שאנחנו רואים היום ב"דאעש", בדיוק אותו בית גידול. וגם אותו הדבר – כדאי להביא לעולם את הבשורה שהתבשרנו אתמול, שיש מחבל מתאבד מה"חמאס" שעשה הסבה ל"אל-קאעידה" והתפוצץ בעיראק. הכול שייך לאותו עניין. יש מיליונים של פליטים, יש אנשים שנמכרים לעבדות, נשים וילדים – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> אני לא מבין, את בעד הטרור? את בעד הטרור? <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – ותרבויות שנמחקות. תדמור, למשל, עתיקות ותרבויות, ואנחנו רואים את מדינת ישראל, בשפיץ של המאבק, נלחמת בטרור למרות ההפרעות שלכם. <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת ינון מגל, חברת הכנסת רוזין, נא לא להפריע. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חברת הכנסת רוזין. <ענת ברקו (הליכוד):> אתם לא תקשרו את הידיים שלנו – – <מיכל רוזין (מרצ):> מי זה "שלנו"? – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – בכלים משפטיים נוסף על הכלים הצבאיים והכלים הטכנולוגיים שעומדים לרשותנו. נילחם בטרור, וכולם היו צריכים להצביע בעד, כי אף אחד לא צריך להסכים לסוג כזה – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <ענת ברקו (הליכוד):> הטרור הזה מגיע ופוגע בסופו של דבר גם בשולחיו. האקדח שמונח על השולחן במערכה הראשונה יורה גם במערכה השלישית. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> מי אמר את זה? מי אמר את זה? – – – <ענת ברקו (הליכוד):> אותו בית גידול של חטיפות המטוסים, המחבלים המתאבדים – תחשבו לאן זה הלך ולאן זה הביא אותנו. ואז מדינת ישראל צריכה להתגונן, והיא עושה את זה. ובאמת בשלה העת שלא נשתמש רק בכלים המנדטוריים שניתנו לנו, חוקי ההגנה, אלא בחקיקה שהיא מתקדמת, שהיא מקיפה, ואגב, חוק הפטריוט, לאחר הפיגועים ב-11 בספטמבר, התקבל שנה לאחר מכן. החוק הזה הוא עדיין לא חוק הפטריוט שנחקק על-ידי הדמוקרטיה הגדולה בעולם, אבל הוא בכל זאת נותן כלים למאבק בטרור ולשמירה על חיי אזרחינו, כי זו חובתה של כל מדינה שחפצה חיים. תודה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת אורן חזן. אחרי חבר הכנסת חזן – השרה תסיים. שלוש דקות, בבקשה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> רק שלוש? כבוד היושב-ראש חברי, חברותי וחברי חברי הכנסת, כבוד השרים, ראשית, אני רוצה לאחל החלמה מהירה לחברנו היקר איימן עודה. אני שם לרגע בצד הכול. אני מקווה לראות אותו חוזר לכאן במהרה להמשך הפעילות. באמת אני חושב שכולנו צריכים לשלוח לו איחולי החלמה. שנית, אני המום. בפעם השנייה היום ואחרי כמה חודשים לא קלים שבהם אני אוגר בפנים את תחושותי הקשות תוך כדי איפוק נגד התנהלותו של שר הביטחון, אני תוהה איפה שר הביטחון באחד הדיונים החשובים ביותר שקיימים פה במאבק נגד הטרור; מה יותר חשוב מלקחת חלק בדיון הזה במאבק נגד הטרור? אדוני שר הביטחון, אם אתה רואה אותי, אני מזמין אותך להצטרף אלינו, להגיע להצביע בדקות הקרובות בעד החוק הצודק הזה. עכשיו, שואלים: למה החוק הזה צודק? אתם יודעים, אני רוצה להקריא לכם מקצת מאירועי היום שהמחבלת בתהליך השלום חנין זועבי מגבה יום-יום: כדורים מעזה, ירי בחוף אשקלון, ירי נוסף בחוף אשקלון, ניסיון חדירה, אבנים, חשש לירי בציר 60, וזו רק רשימה חלקית שפורסמה בכלי התקשורת הלגיטימיים. חברים, טרור שמשתולל פה בוקר-בוקר, שעה-שעה, וכבר ראינו שיש מי שמפחד לקבל עליו אחריות. לא מזמן עמדתי כאן ואמרתי: מיהו אותו, לא אומר פחדן, אבל חלש סביב שולחן הממשלה? וכולנו קיבלנו את התשובה. ואם לא היה לי כבוד מלכות, כנראה שדברי היו חריפים יותר. אבל אומר זאת בצורה פשוטה. ראשית, אני רוצה לברך את חברי הרשימה הפלסטינית המשותפת על הכבוד שהם רוחשים לי. יושבים בשקט כמו תלמידים טובים, והמורה גרמן אפילו לא כאן, ומאזינים בסבלנות לדברי החוכמה שהם: ארץ-ישראל היא שלנו, אנחנו לא נוותר עליה. <זהבה גלאון (מרצ):> מה זה – – –? <אורן אסף חזן (הליכוד):> כבר תבעתי ואמרתי: אתם מוזמנים לקחת בזה חלק, אבל לא מעבר. אנחנו לא ניתן לכם אותה. והמחבלת חנין שמחבלת בתהליך השלום – לא יעזור לה. היא כל כך מתגעגעת. כיסופים לחוף עזה? אני מזמין אותה לעבור לשם. חברים, אני אסכם ואומר, זה רגע מכונן ומרגש. הוא מהול בהתרגשות ועצב כי שר הביטחון לא נוכח פה. אבל לטובת אזרחי מדינת ישראל ולטובת המאבק בטרור שעולה פה, אנחנו היום מביאים סימן לשלום, סימן לעתיד טוב יותר, ובעיקר בטוח, לכל אזרחינו באשר הם, יהודים וערבים כאחד. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אורן חזן. האם הממשלה מעוניינת לסכם? אין רצון כזה. לכן, חברי הכנסת, אנחנו נעבור להצבעה. הצעת חוק המאבק בטרור, התשע"ה–2015, קריאה ראשונה, הצבעה אלקטרונית. נא לשבת, חברי הכנסת, ואנחנו נוכל להצביע בקריאה ראשונה – אלקטרונית. ההצבעה החלה. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 45 נגד – 14 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק המאבק בטרור, התשע"ה–2015, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 45 בעד, 14 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. הכוונה של חבר הכנסת איל בן ראובן הייתה לתמוך בחוק. הוא לא הספיק לעשות זאת. זה לא משנה את תוצאות ההצבעה. <הודעה אישית של חברת הכנסת זהבה גלאון> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> קודמי יושב-ראש הישיבה חבר הכנסת אחמד טיבי אישר הודעה אישית לחברת הכנסת זהבה גלאון. גברתי, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, עלה על דוכן הנאומים חבר הכנסת יואל חסון, שעושה קריירה בשבועות האחרונים מהסתה נגד מרצ, ובצורה פופוליסטית ומתלהמת הביע כאן אמירות כנגד סיעת מרצ וכנגדי שלא היו מביישות את הבית הפוליטי שלך – אבל אני מודה שאני לא ממש מצליחה להיזכר מה זה בדיוק הבית הפוליטי שלך, אולי מישהו יכול לעזור לנו כאן. <קריאה:> אני לא זוכר – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני ממש לא מוכנה לקבל הטפות מוסר, חברי חברי הכנסת, מאדם שהפעם האחרונה שנתקל במילה אידיאולוגיה הייתה לפני שיצא למסע בין מפלגות; חיפשת אותן. התחלת בליכוד, עברת לקדימה, גמרת במחנ"צ. <קריאה:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתם יודעים, חשבתי על זה שאם יואל חסון, חברי חברי הכנסת, היה נקלע לאי בודד, הוא היה מקים שתי מפלגות כדי שיוכל לנטוש אחת לטובת השנייה. ואתה עומד כאן ומסביר לנו מה זה אידיאולוגיה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> זאת תגובה – – – <יואב קיש (הליכוד):> מי שלא מסכים אתך לא בסדר? – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתה יודע למה אנחנו מתנגדים לחוק, חבר הכנסת חסון? אנחנו מתנגדים לחוק בגלל סיבות אקזוטיות. מה זה אומר – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – די להשתלח באנשים – – – <היו"ר אחמד טיבי:> נא לא להפריע לה. נא לא להפריע לה, חבר הכנסת חזן. חבר הכנסת חזן, חזן. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> על זה נאמר, אדוני היושב-ראש, הלך הזרזיר אצל העורב. חברי חברי הכנסת, אנחנו מתנגדים לחוק הזה בגלל סיבות אקזוטיות. קוראים לזה עקרונות, קוראים לזה אידיאולוגיה. אבל כנראה כשלימדו על זה, חבר הכנסת חסון, היית עסוק בלחפש לך ג'וב. איפה זה היה, בליכוד, בקדימה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <קריאות:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> תתבייש לך. אתה מעז לעמוד כאן – – – <קריאות:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני לא שומעת את עצמי, חבר הכנסת טיבי. <היו"ר אחמד טיבי:> נא לאפשר לה לסיים את הדברים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> גם חבר הכנסת חסון וגם חבר הכנסת חזן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת חזן, אני קורא אותך לסדר. אתה מאיים עליה באופן פיזי על הדוכן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> למה אתה מתקדם לכאן? <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מרגיש מאוים – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אל תתקדם לעבר הדוכן. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, זה לא יכול להיות שבהודעה אישית יש הפרעה, בהודעה האישית. <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה. אני אביא את זה בחשבון. <זהבה גלאון (מרצ):> אני מודה לך. חברי חברי הכנסת, למען הסר ספק, לאף אחד אין מונופול, בטח שלא בצד הזה – זה מה שנהייתם, המחנה הציוני – כדי לתת ציונים מי חשוב לו להיאבק בטרור ומי לא. ומה נראה לך, אתה מעז לעמוד כאן ולהגיד שסיעת מרצ מחבקת מחבלים? חצוף שכמוך. איפה היית כשלימדו על אידיאולוגיה – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> באמת – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – איזה ג'ובים, באיזה מפלגה חיפשת? השתחלת לרשימה של המחנה הציוני אחרי שעברת את כל המפלגות האפשריות, ואתה בא ללמד אותנו עקרונות של זכויות אדם ואידיאולוגיה? חצוף – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> את באה ללמד אותנו? אותנו? – – – <זהבה גלאון (מרצ):> כן, חתיכת חצוף. עכשיו אני בהודעה אישית, שלא יפריע לי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> את לא היית – – – בכלל – – – <קריאות:> – – – <נורית קורן (הליכוד):> דיברנו על זה שלא קוראים "חצוף" לאנשים – – – <היו"ר אחמד טיבי:> נשארה לך דקה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> מי אתה? מי אתה, תחפש את החברים שלך. מי אתה? <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת חזן. חברת הכנסת. נא לאפשר לה לסיים. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חברת הכנסת רוזין, את מפריעה לחברת הכנסת גלאון. <קריאות:> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, זה – – – <נורית קורן (הליכוד):> סליחה, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חברת הכנסת רוזין, תירגעי, תירגעי. גם אתם תירגעו. נא לשבת במקום. נא לשבת במקום. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני הייתי – – – <היו"ר אחמד טיבי:> נא לשבת במקום. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תירגע. אתה לא מרגיש טוב, חבר הכנסת חזן. <נורית קורן (הליכוד):> סליחה. סליחה, אדוני היושב-ראש, אנחנו דיברנו במושב הקודם – שחבר כנסת לא יקרא לחבר כנסת אחר בשמות גנאי כמו חצוף. אני חושבת שזה כבר פעם שנייה – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – תלונה לוועדת האתיקה – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אפשר להגיש תלונה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> הפוסל במומו פוסל. מספיק. <היו"ר אחמד טיבי:> אפשר להגיש, אתה רשאי להגיש. בבקשה, חברת הכנסת גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מה שעשה חבר הכנסת חסון כאן היום על הדוכן, המילה "חצוף" קטנה עליו, חברת הכנסת בוקר, "חצוף" קטנה עליו. אני רוצה לסיים – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> מה שאת עושה יום-יום, המילה – – – קטנה עלייך. <זהבה גלאון (מרצ):> אני רוצה לסיים, חברי חברי הכנסת, ולהגיד – כדאי שתבחנו את עצמכם, המחנה הציוני, שאתם עושים קריירה על הסתה נגד מרצ. כדאי שתבחנו את עצמכם לאן הגעתם – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <זהבה גלאון (מרצ):> רגע, אני רוצה לסיים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> משפט אחרון, חברת הכנסת. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר אחמד טיבי:> משפט אחרון. <זהבה גלאון (מרצ):> מי שרוצה להיאבק בטרור, צריך לחסל את בית-החרושת – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> צריך להוציא אותך מהכנסת – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – שיוצר מוטיבציה לטרור – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת חזן, אתה כל הזמן מאריך לה את הנאום. <אורן אסף חזן (הליכוד):> בסדר. <זהבה גלאון (מרצ):> כבר פיטרת את שר הביטחון. <היו"ר אחמד טיבי:> תוספת חזן – עשר שניות. <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת, מי שרוצה להילחם בטרור צריך לחסל את בית-החרושת שיוצר מוטיבציה לטרור. קוראים לזה הכיבוש, חברי חברי הכנסת. רוצים לחסל את הטרור? תחסלו את הכיבוש. תודה רבה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <הצעת חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה) (תיקון מס' 2) (דחיית תחילה), התשע"ה–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/952); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר אחמד טיבי:> אנחנו עוברים לנושא הבא: הצעת חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה) (תיקון מס' 2). <קריאות:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> חברת הכנסת מרב מיכאלי. אה, קודם השרה שקד, אני מתנצל. <יואב קיש (הליכוד):> האחרון שהיא העליבה התפטר מהכנסת היום. מה יקרה ליואל? <שרת המשפטים איילת שקד:> די, חברים, תפסיקו לריב באחת בלילה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – – <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה, גברתי. <שרת המשפטים איילת שקד:> – – בואו נירגע. החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), אשר נחקק ביומה האחרון של הכנסת הקודמת, הוא חוק בעל חשיבות רבה. החוק נועד לסייע לבני-זוג ולהורים וילדים ליישב את הסכסוכים ביניהם בדרכי שלום, תוך צמצום ההתדיינויות המשפטיות ביניהם, וזאת בכל הערכאות השיפוטיות הדנות בסכסוכי משפחה, הן בתי-המשפט לענייני משפחה והן בתי-הדין הדתיים השונים. החוק, שנחקק כאמור בשלהי כהונתה של הכנסת הקודמת, היה אמור להיכנס לתוקפו ב-17 בספטמבר בכל הנוגע לבתי-הדין הרבניים ובתי-המשפט לענייני משפחה שבהם כבר היו קיימות יחידות במועד פרסומו של החוק. מאז חקיקתו של החוק נעשתה היערכות לקראת יישומו, ואולם מדובר בחוק הדורש גם היערכות תקציבית. נוכח תקופת הבחירות שחלה בסמוך לאחר חקיקתו והעובדה שמאז חקיקתו לא אושר תקציב המדינה החדש, לא ניתן יהיה להפעיל את החוק בערכאות השיפוטיות שבהן הוא אמור להיכנס לתוקף. לאור האמור, מוצע לדחות את תחילת החוק בעשרה חודשים, על מנת לאפשר את ההיערכות התקציבית והמינהלית הנדרשת לצורך קיומו, לרבות ניהול מכרזים לאיוש התקנים המשלימים הנדרשים ביחידות הסיוע, יחידות המופעלות על-ידי עובדי משרד הרווחה ואשר אמורות בהתאם לחוק לבצע את פגישות המהו"ת. הצלחתו של החוק ליישוב סכסוכים בין בני-זוג בדרכי שלום ולמניעת התדיינויות בין הצדדים טמונה בהיערכות מתאימה, ולפיכך יש צורך בדחיית תחילתו בעשרה חודשים. על כן, אני מבקשת מן הכנסת לאשר את הצעת החוק. אני מודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי, לחברת הכנסת לשעבר שולי מועלם ולחברת הכנסת עליזה לביא שהובילו את החוק, ואני מאוד מקווה שאנחנו ניישם אותו בשנה הבאה. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה, גברתי השרה. חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה. שלוש דקות. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברות הכנסת, ממש לבי-לבי על השרה איילת שקד שנשמעת עייפה ויגעה ומסכנה ואומללה, ורוב הזמן שבו הממשלה הייתה צריכה להיערך ליישום החוק החשוב, המצוין והבאמת-מהפכני הזה, רוב הזמן הזה היא אפילו לא הייתה שרת המשפטים, רק חלק ממנו. חלק זה היה עוד שאריות של הממשלה הקודמת של נתניהו שלא עשתה את העבודה שלה. חברות וחברים, אני רוצה להגיד לכם, הדחייה הזאת היא לא פחות משערורייה. היו לממשלת ישראל תשעה חודשים להיערך ליישום החוק הזה, שהוא חוק שיביא לפחות סירובי גט, לפחות סירובי מזונות, לפחות ילדות וילדים שנקרעים והחיים שלהם נהרסים, לפחות אלימות בזירת הגירושים, למשפחות שלא יבזבזו את כל הכסף של המשפחה על מריבות איומות ואין-סופיות בבתי-משפט או בבתי-הדין. החוק הזה באמת באמת נחוץ לחברה הישראלית כמו אוויר לנשימה. תשעה חודשים זה המון זמן להיערך לחוק שהתשתית שלו כבר פשוט קיימת. וצריך להגיד בהקשר הזה, אני אומרת, החוק הזה הוא, לשמחתי, חוק שלי שמוזג עם הצעה ממשלתית. אף שזאת ממש לא העבודה שלי, אחרי שעבר החוק, אני ישבתי עם הצוותים במשרד המשפטים, עם אנשי משרד הרווחה, ואפילו ניסיתי לדבר על לבם של אנשי האוצר, שצריך להגיד שלפני שהחוק עבר, התחייבו לנו שיהיה התקציב להעביר אותו. אבל אז, אחרי שהחוק עבר, פתאום הם חזרו ואמרו – שליש, שליש, שליש, וכל התרגילים הרגילים האלה של האוצר. החוק הזה, חברות וחברים, עולה באופן יחסי פרוטות, מיליונים בודדים ביותר, למספר יחסית מאוד זעום של תקנים, אבל הוא יכול להציל כל כך הרבה חיים, וצריך גם להגיד את זה – הוא יכול לחסוך למדינה הון עתק בימים על גבי ימים על גבי ימים של התנהלות המערכת המשפטית. ובכל זאת, הממשלה הזאת כשלה, כשלה כישלון חרוץ ומחפיר, להיות מסוגלת להיערך אליו. אז עכשיו היא באה ומבקשת עוד עשרה חודשים, עוד יותר זמן מהזמן שהיה לה להיערך אליו מלכתחילה. חברותי וחברי, אני מפצירה בכן ובכם לא לתת לממשלה את ה"גרייס" הזה. אין שום סיבה שהממשלה לא תאסוף את עצמה, את מעט הכסף שנדרש ואת המאמץ המרוכז שצריך, כדי להוציא את החוק החשוב הזה אל הפועל. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חברת הכנסת זהבה גלאון. דני עטר לא נמצא. <זהבה גלאון (מרצ):> מוותרת. <היו"ר אחמד טיבי:> את מוותרת, זהבה גלאון. טוב, אחרי נאום כזה אני הייתי מוותר. איתן כבל. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אחרי יום כזה. <היו"ר אחמד טיבי:> אחרי יום כזה. עמר בר-לב. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אחרי יום כזה. <היו"ר אחמד טיבי:> יום כזה. אראל מרגלית – איננו; יעל גרמן – איננה; יצחק הרצוג – אינו נוכח; רויטל סויד – איננה – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> מוותר. <קריאה:> נוכח ומוותר. <היו"ר אחמד טיבי:> – – עבד אל חכים חאג' יחיא – איננו; עאידה תומא סלימאן – איננה; קארין אלהרר – איננה; מנחם מוזס – איננו; מאיר כהן – איננו; איציק שמולי – מוותר; תמר זנדברג – מוותרת; טרכטנברג – איננו. עליזה לביא. <עליזה לביא (יש עתיד):> לא מוותרת. <היו"ר אחמד טיבי:> לא מוותרת. <עליזה לביא (יש עתיד):> ככה? ביום כזה? אתה? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> מי שנואם עכשיו גורם לסכסוכי משפחה בבית. <היו"ר אחמד טיבי:> הברקה. <עליזה לביא (יש עתיד):> אוי, מי שיושב בממשלה הזאת מביא לסכסוכים בעם ישראל. אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, ההיסטוריה של החוק להסדרת התדיינות בסכסוכי משפחה מתחילה בהצעת חוק שלי שכללה את הסדרת ההתדיינות בסכסוכי משפחה וכללה ביטול של מוסד מירוץ הסמכויות. הצעת החוק שלי בכנסת הקודמת עלתה לוועדת שרים לחקיקה פעמיים. בעקבותיה הוקם צוות למשא-ומתן קואליציוני בנושא, שבחן פשרות שונות, וביניהן – אדוני, מפריעים לי. אדוני היושב-ראש, מפריעים לי. <היו"ר אחמד טיבי:> נא להמשיך. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – וביניהן קידום הצעה של חבר הכנסת לשעבר שטרית מהכנסת השמונה-עשרה שלפיה תיקבע ברירת מחדל של 30 יום לפנייה לבית-המשפט לענייני משפחה. בעקבות עבודת הצוות היא הונחה מחדש על-ידי שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני כתזכיר ממשלתי, יחד עם הסדרת ההתדיינות המשפחתית. ועדת השרים הקודמת, לצערי רב, הסכימה להעביר רק חלק מההצעה הממשלתית, שכלל את ההסדרה של הדיון בסכסוכי משפחה, ולא את החלק שעסק במירוץ הסמכויות. ההצעה הממשלתית מוזגה בוועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת הקודמת עם הצעת חוק פרטית שלי, וכן עם הצעת חוק של חברת הכנסת מרב מיכאלי וחברת הכנסת – שתיכנס עוד מעט – שולי מועלם. חברי, היו לי חששות רבים לגבי ההצעה הזאת – היא עברה כהוראת שעה – לבטים רבים וארוכים. התייעצתי עם כל הגורמים הרלוונטיים, עם חברותי חברות הכנסת, עם ארגוני הנשים, עם חוקרים מהתחום, וזאת הצעת חוק שעוברת ועברה בחששות מאוד מאוד כבדים, בחששות שבגללם התנינו מתן תקציב לכל אותם כלים שיאפשרו לבוא ולבדוק, לבוא ולעקוב, לבוא ולאבחן. ההצעה הזאת היא חלק מההצעה הגדולה של מירוץ הסמכויות. זאת הצעה שצריך להעביר. אני יודעת, לצערי הרב, שבכנסת הזאת, בממשלה הזאת, אין סיכוי – במבנה הזה ובווטו ששמתם על כל הנושאים של דת ומדינה – להעביר את מירוץ הסמכויות. אבל מירוץ הסמכויות הוא קללה בתוך החברה בישראל. אין עוד מדינות שיש בהן שתי מערכות, גם מערכת אזרחית של בתי-המשפט לענייני משפחה וגם המערכת הדתית. צריך לבוא ולעשות סדר. הדוגמה של מה שלקחנו כאן היא טובה, אבל בזמן הזה, כשאין תקציב וכשהממשלה מבקשת לבוא ולעכב, אי-אפשר על גב אנשים לעשות פיילוט. אני תומכת בבקשה של הממשלה ושל שרת המשפטים לבוא ולדחות. תציגו, תיתנו. יחד עם זאת, ובאותה נשימה, זה לא בסדר שלא טיפלתם; זה לא בסדר שדחיתם. אבל כאן, במקרה הנקודתי הזה, על גבם של זוגות, דווקא ברגע הקשה הזה צריך לעצור, צריך לבוא ולבדוק – שתהיינה החלופות, שיהיו הכלים לבוא ולבדוק. לא עושים פיילוט ברגע שלא בטוחים. הנושא הזה לא נלמד מספיק, ולא רק זה – אי-אפשר לצאת לדרך כשאין תקציב. זו רעה חולה. אין לכם תקציב, לא טיפלתם בזמן. אבל מצד שני צריכה להיות – דיברנו כבר על אחריות בנושא של התקציב. גם בנושא הזה, אדוני היושב-ראש, צריכה להיות אחריות, ואני חושבת שצריך לדחות את זה, כמו שהממשלה מבקשת. תודה, אדוני. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו עוברים להצבעה. את רוצה לסכם? אוקיי. אז השרה מבקשת לסכם, ומותר לה. לכן, ההצבעה תהיה אחרי סיכום השרה. בבקשה, גברתי. <שרת המשפטים איילת שקד:> טוב, אני רוצה לדבר על תרבות הדיון פה, בעיקר מקרב האופוזיציה, כי מה לעשות – ואני מבינה, יום יבוא וגם אני אהיה באופוזיציה, ובאופוזיציה – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> יגיע, יגיע, אני יודעת שיגיע, אני יודעת. ככה זה, החיים זה גל של סינוס, פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> הם לא למדו לוגריתמים. <שרת המשפטים איילת שקד:> הם לא למדו מה זה. אבל גם כשנהיה באופוזיציה, לא אדבר על החברות שלי בצורה כזאת. אני, לפחות על כבוד החברות שלי אשמור. לא לא, מרב, אתן עושות את זה כל הזמן, גם בפייסבוק, בצורה מאוד לא יפה, בעיקר כלפי נשים, בעיקר כלפי וכלפי חברות כנסת אחרות מהימין. ואני חושבת שבשמאל צריך לשמור על מינימום של אינטגריטי לפחות כלפי השותפים שלכם פה בכנסת, כי הרי על מעל 50% מהדברים אנחנו מסכימות בינינו. לדוגמה, החוק הזה, אני חושבת שזו יוזמה מבורכת שלכן. ולכן אני אומרת – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> להפך, אני אמרתי – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> אני לא מדברת רק על המקרה הזה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אז חבל – – – על המקרה הזה. <שרת המשפטים איילת שקד:> אני לא מדברת רק על המקרה הזה. אני מדברת גם על מקרים שקרו בעבר; אני מדברת על מקרים שקרו בעבר. אני מצפה לפחות מחברות הכנסת – כי צריך לומר, מגיע לנו מזל טוב, אנחנו 25% מהכנסת היום, 30 חברות כנסת. זה הישג בלתי רגיל. לפחות מחברות הכנסת אני מצפה לטיפה קולגיאליות נשית, וגם אם אני בקואליציה ואתן באופוזיציה, לשמור על טיפת אינטגריטי וכבוד. וכשאתן מעלות פוסטים – אם יש לכן ביקורת, זה בסדר, זה לגיטימי, תגיבו, תמחו, תהיו אפילו מאוד ביקורתיות ונוקבות, אבל תשמרו על טיפה של כבוד הדדי ושל אינטגריטי. כשאהיה באופוזיציה ואתן תהיו בקואליציה, אני אשמור עליכן. אתנגד, אמחה – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> איילת, זה לא יקרה. אל תיתני להם לחלום, זה לא יקרה. <שרת המשפטים איילת שקד:> אתנגד, אמחה, אבל אשמור עליכן. את זה היה חשוב לי להגיד. עכשיו, האם יושב-ראש הקואליציה – אה, סיימתי, תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. אני לא הבנתי. מי שלא הבין, נא לפנות לדפי הפייסבוק של חברות הכנסת x ו-y. נא לעבור להצבעה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, אפשר שאלה תוך כדי? מרב, אמרת שהחוק נתקע תשעה חודשים אצל שרת המשפטים – – – <היו"ר אחמד טיבי:> למה? הצבעה. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 33 נגד – 12 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה) (תיקון מס' 2) (דחיית תחילה), התשע"ה–2015, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> מרב מיכאלי, לפרוטוקול, הצביעה – מה הצבעת? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> נגד. <היו"ר אחמד טיבי:> נגד. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אראל מרגלית – נגד. <היו"ר אחמד טיבי:> נגד – אראל מרגלית. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> גם אני. <היו"ר אחמד טיבי:> גם אתה נגד. גם אתה נגד. גם אני, חבר הכנסת טיבי, נגד. גם אתה נגד. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אדוני, ליצמן היה בעד. <היו"ר אחמד טיבי:> ליצמן היה בעד. רשמתי בפרוטוקול, הודעה היסטורית, ליצמן היה בעד. ליצמן היה בעד. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה לא יכול – – – לקבל את ההצבעה שלהם. <היו"ר אחמד טיבי:> לא, קוראים לזה הודעה לפרוטוקול. <קריאות:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> לא לא, לא קיבלתי. לפרוטוקול. למה אתה קופץ? לא לא. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מה זה התוספות האלה? זה לא מקובל. מה הדבר הזה? דרעי היה בעד. ביבי היה בעד. <היו"ר אחמד טיבי:> גם ביבי היה בעד? אגב, אני בטעות הצבעתי בעד ואני נגד. <קריאה:> אדוני היושב-ראש, האם אפשר הצבעה חוזרת? <היו"ר אחמד טיבי:> לא לא. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אתם עושים צחוק מהכנסת? <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. ההצעה עברה. רשמתי אותך לפרוטוקול. הצעת החוק התקבלה, והיא עוברת להמשך דיון בוועדת החוקה, שם היא תוכן לקריאה שנייה ושלישית. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. לא הבנתי את הבקשה. לא הגשת בקשה כדין. ככה לא מגישים. את לא כתבת מה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> כתבתי בבקשה – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אבל מה? למה? גם היא לא יודעת וגם אני לא יודע. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אי-אפשר כל פעם שנוקבים בשם. <היו"ר אחמד טיבי:> לא, לנקוב בשם אפשר, אבל אם הייתה התקפה אישית היית צריכה לפרט אותה במכתב. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> האשימה אותך באופן שמי? <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> באופן שמי לגמרי. <היו"ר אחמד טיבי:> מה, מה היא כתבה? בדרך כלל מקובל, חברת הכנסת מרב מיכאלי, שאת לא כותבת לי הערה אישית: אני מבקשת; את כותבת לי: חבר הכנסת x, y, תקף אותי ואמר שאני לובשת לבן במקום שחור, מסבירה לי, ואז אני מחליט. אז זה לא נכתב, צר לי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, אני מצדיע לך. <היו"ר אחמד טיבי:> או הפוך, או הפוך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני רק רוצה לדעת מתי מרב לבשה לבן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש עושה עבודתו נאמנה. <היו"ר אחמד טיבי:> לסעיף קוראים 34(א). תודה רבה. <הצעת חוק השידור הציבורי (תיקון מס' 2), התשע"ה–2015> [מס' מ/942; "דברי הכנסת", חוב' י"ד, עמ' 2525; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אחמד טיבי:> אנחנו עוברים לנושא הבא: הצעת חוק השידור הציבורי (תיקון מס' 2), קריאה שנייה ושלישית. כפי שסיכמו הסיעות ביניהן, אחרי שיציג את החוק חבר הכנסת צחי הנגבי, יושב-ראש הוועדה המיוחדת, יינתנו זכויות דיבור לחברי הכנסת כמוסכם בין הסיעות, אלה שהגישו את ההסתייגויות באופן שמי. בבקשה, חבר הכנסת צחי הנגבי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אין, אין, זה רק עם מסתייגים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא, רשות דיבור – – – <היו"ר אחמד טיבי:> לא, לא, לא, רק מי שהגיש הסתייגויות. תודה רבה. בבקשה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אורן, אין מושג כזה. <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה. אורן, אתה אחרון, חמש דקות. <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אפילו שש. <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא, 15. <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מתכבד להגיש לפניכם את הצעת חוק השידור הציבורי (תיקון מס' 2), התשע"ה–2015, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. אני שמח שנמצא אתנו השר הממונה על רשות השידור, שבינתיים גם נהיה שר המדע והטכנולוגיה, אבל פעולתו – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> מה שמו בישראל? <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> שמו בישראל א"א, אופיר אקוניס, אבל זה שמו לא רק בישראל. אני מביא את זה לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. עניינה של הצעת החוק, אדוני היושב-ראש, הוא תיקון לחוק השידור הציבורי, התשע"ד–2014, שאושר בשנה שעברה אחרי דיונים בוועדה המיוחדת שבראשה עמדה חברת הכנסת קארין אלהרר. בחוק שאושר נקבע שתאגיד השידור הציבורי יוקם ויחל לפעול ביום 1 באפריל 2015. משנוכח שר התקשורת כי אין היתכנות להקמת התאגיד ביום זה, הוא הפעיל את סמכותו הקבועה בחוק ודחה בצו את התחילה בשלושה חודשים, ולקראת תום תקופת ההארכה הראשונה נדחתה התחילה בצו, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, בשלושה חודשים נוספים, עד ליום 1 באוקטובר 2015. חשוב לציין, אדוני היושב-ראש, כי ביום התחילה אמורים להתחיל שידורי תאגיד השידור הציבורי החדש, ובאותו יום לא רק ששידורי הרשות הקיימת היו נפסקים, אלא שכל עובדי רשות השידור למעשה היו מסיימים את העסקתם ופיטוריהם היו נכנסים לתוקף, וזה בסוף החודש הזה, ב-30 בספטמבר. מאחר שאין מחלוקת על כך שאין היתכנות לתחילת שידורי תאגיד השידור החדש ב-1 באוקטובר השנה, הממשלה יזמה תיקון לחוק, והתיקון הזה אושר בקריאה הראשונה ביום 20 ביולי 2015, לפני צאתנו לפגרה, והועבר על-ידי המליאה להכנה לקריאות השנייה והשלישית לוועדה המיוחדת בראשותי – שוב, ועדה שבה ניתן ייצוג הולם לכל סיעות הבית. במסגרת התיקון מוצע, בין היתר, לדחות את תחילתו של חוק השידור הציבורי עד ליום 31 במרס בשנה הבאה, 2016. השר הממונה על רשות השידור העריך כי תאגיד השידור הציבורי יוקם עד אז, ויהיה ערוך ומוכן לשדר לכלל הציבור במדינת ישראל. בנוסף, הממשלה הציעה כמה תיקונים לחוק, שיפורטו בהמשך, וגם ביצעה כמה שינויים שעל עיקריהם אעמוד בדקות הקרובות. הוועדה התכנסה לדיון ראשון ביום 3 באוגוסט. הדיון הזה ארך כמה שעות. הוא נפתח על-ידי השר אופיר אקוניס – כאמור, השר הממונה על רשות השידור – ושם הוצגו העובדות שכרגע פירטתי. למעשה, הופיעו בדיון הזה נציגי ממשלה, ובהם מנכ"ל משרד התקשורת ומנכ"ל משרד האוצר, ונציגים רבים נוספים, וגם נציגים מטעם העובדים וגורמים אחרים מטעם ההסתדרות ומטעם האמנים, וכמובן חברי הכנסת, שהאזינו ברוב קשב לדברי האורחים, וכמובן גם הביעו את עמדותיהם. מי שלא נשמע בדיון הראשון זומן לדיון נוסף, שהתנהל ביום א' האחרון. אני שמח לציין שבאותו דיון, שהתחיל עם הרבה מתח והרבה מועקה מוצדקת בגלל גורל עובדי רשות השידור, הושגו הסכמות בין יושב-ראש ההסתדרות אבי ניסנקורן לבין נציג הממשלה אופיר אקוניס ונציגי האוצר ולביני כיושב-ראש הוועדה. למעשה, אפשר לומר שההסכמות שהושגו אפשרו להתקדם בצוותא, למרות מחלוקות מסוימות שעדיין נותרו, בכמה וכמה נושאים משמעותיים. בישיבה ההיא הושמעו הערות על-ידי חברי הכנסת, על-ידי היועצת המשפטית של הוועדה אתי בנדלר ועל-ידי אחרים, ונעשו תיקונים משמעותיים בנוסח הצעת החוק. הנוסח שהובא לפני המליאה היום משקף במידה רבה רוח של הסכמה כללית. עדיין נותרו סוגיות לדיון בין ההסתדרות לבין הממשלה. נקבע שהדיון הזה יחל ויתקיים בהקדם, ויתקדם בהקדם, וגם יסתיים בהקדם, כדי שניתן יהיה באמת לקבל תמונה בהירה ויותר ודאות לגבי לוחות הזמנים של הקמת התאגיד הציבורי החדש. אז כמובן, כמו שציינתי, הנושא המרכזי שעמד על סדר-יומנו, אפשר לומר גם עמד על לבנו – על לב השר, על הלב שלי, על הלב של כל חברי הכנסת שהשתתפו בדיון – היה עניין פיטורי העובדים. כידוע, בחוק נאסר על המפרק לפטר עובדים לצורכי ייעול או לצורך צמצום מספר העובדים, הגם שאין מחלוקת שחלקם – הייתי אומר חלק משמעותי מן העובדים היום – לא נדרשים לקיום השידורים, וכתוצאה מהעובדה הזאת אפשר לומר שקופת המדינה לאורך זמן נאלצה לממן מכספי הציבור משכורות לעובדים שלא הייתה הצדקה מיוחדת להמשך העסקתם. הדבר הזה בסך הכול מקובל על כולם. כולם מבינים את הרצון שהתאגיד החדש ישדר בלא פחות איכות מהתאגיד הציבורי הנוכחי, אבל תוך הקפדה על יתר התייעלות. ולכן, הוועדה מציעה למחוק את ההוראה שאוסרת על המפרק לפטר עובדים כאמצעי לצמצום מספר העובדים או להתייעלות. בנוסף, בסעיף 113 לחוק כנוסחו היום, המטיל את חובת מימון הוצאות ניהול ופירוק ופירעון חובות הרשות על האוצר, וקובע גם את ההליך להעברת הכספים מהאוצר לכונס הנכסים הרשמי המכהן כמפרק הרשות, נקבע, ואני מצטט, כי "נציגי משרד האוצר לא יסרבו לבקשה לפי סעיף קטן זה, אם סירובם יגרור פגיעה בשידורים, כפי שהיה נהוג בשנתיים שקדמו ליום הפרסום". בעניין זה הוצע בהצעת החוק המקורית כי לא יראו כפגיעה בשידורים פגיעה שנגרמה בשל פיטורי עובדים שנעשו כאמצעי לצמצום מספרם או להתייעלות הרשות, או פגיעה מפעולה אחרת שנעשתה לצורך התייעלות הרשות. אחרי שהשר הממונה הצהיר בפני הוועדה שפיטורי העובדים לא אמורים להביא לפגיעה בשידורים או בהיקפם, תיקנה הוועדה את הנוסח המוצע כך שלא יראו את צמצום מספר העובדים כשלעצמו כפגיעה בשידורים. בהצעת החוק המקורית נכלל סעיף שהיווה מקור להתנגדויות רבות, שלפיו, בנוסף להוראה המאפשרת לכונס הנכסים הרשמי פיטורי עובדים, תנאי למימון פעולות הרשות החל ב-1 באוקטובר יהיה צמצום משמעותי במצבת העובדים ברשות; או כלשון הצעת החוק: החל בחודש באוקטובר תתבצע התייעלות בעלויות השכר ברשות השידור בסכום שאינו פוחת מ-10 מיליון שקל לעומת שכר חודש ספטמבר 2015. משמעות ההוראה היא חובה על-פי חוק לפטר עובדים. אחרי שכידוע לכם, גם רבים מחברי הכנסת – חלקם נמצאים כאן, כמו חבר הכנסת אילן גילאון ואחרים – וגם יו"ר ההסתדרות התנגדו נמרצות לפיטורין באמצעות חקיקה, וההסתדרות אף הביעה את מחאתה באמצעות יוזמה של צעדים ארגוניים, ולמעשה כל חברי הכנסת, גם מהקואליציה, גם מהאופוזיציה, גם השר וגם אני כיושב-ראש הוועדה, הבענו התנגדות להליך פיטורים בתקופת חגי ישראל, נועדו חברי הממשלה וההסתדרות והגיעו להסכמות שלפיהן, בכפוף להשהיית כל הצעדים הארגוניים, יוסר הסעיף האמור מהצעת החוק. כמו כן סוכם בעניין העובדים כי ינוהל משא-ומתן לגבי מספר עובדי רשות השידור שיעברו לעבוד בתאגיד השידור שיוקם כקבוע בחוק, שיעלה על 25% משיא כוח-האדם בתאגיד, וכן לגבי מספר העובדים שיפרשו מרצון. באותו סעיף, אדוני היושב-ראש, שהוצע ונמחק, נכלל תנאי נוסף להמשך המימון על-ידי האוצר, והוא שמתחם רשות השידור בתל-אביב, הידוע כמתחם שׁרונה או שֹרונה, יפונה עד 1 באוקטובר. גם בעניין זה הגענו לסיכום, שמוצא את ביטויו בנוסח הצעת החוק שמונחת בפני הבית, ולפיו עד ליום 1 בדצמבר 2015 ייחתמו החוזים לפינוי מתחם רשות השידור בתל-אביב. כלומר, האוצר יצא, אפשר לומר, כשמלוא תאוותו בידו. אנחנו לא התנינו את ביצוע התהליכים בפינוי בפועל, כי הובהר לנו שהתהליכים עשויים להתארך מעבר למה שקיווינו, ולכן מצאנו את הנוסח שמאפשר להתקדם תוך קביעת מהלכים ריאליים, לפחות בהקשר הזה. כאמור, ההסכמות האלה, גברתי היושבת-ראש, היו בסיס לאישור הצעת החוק ולתיקונים נוספים שהתקבלו, ואני מברך על כך שכל הצדדים הבינו את הבעייתיות והסכימו להגיע לפשרה הוגנת. כמובן, יש מתנגדים ויש כאלה שהיו רוצים לראות איזשהו חזון אוטופי שעל-פיו כל העובדים נשארים בתאגיד החדש. אנחנו חושבים שראייה ריאלית של החזון הזה מלמדת שאולי יש בו מידה יתרה של פופוליזם, כנהוג במקומותינו, אבל זה לא באמת דבר שאנחנו יודעים להתחייב לו. לכן, אני חושב שאם יש התנגדות, וודאי נשמע פה הסתייגויות והתנגדויות, הן במידה רבה איזשהו רפלקס מותנה, ולא באמת הבנה לעומק של המרחק הרב שעברנו מן הרגע שהצעת החוק המקורית של קארין אלהרר באה לעולם ועד הצעת החוק הזאת שבאה לפניכם. בקצרה אני אזכיר, בשעה המאוחרת הזאת, כמה נושאים נוספים שהצעת החוק מתייחסת אליהם. נושא חשוב בעינינו הוא שינוי שם החוק ל"תאגיד השידור הציבורי הישראלי" – השם של התאגיד ישונה ל"תאגיד השידור הישראלי" – ועיגון שמה של תחנת הרדיו "קול ישראל" בחוק. אנחנו לא חושבים שהתיקון הזה הוא טכני, בניגוד לכמה דעות שהושמעו. יש לו משמעות עקרונית, והשר הציג אותה בלהט רב, גם בוועדה וגם בפומבי בכמה הזדמנויות. אני לא יודע אם השר אמור לדבר היום, אבל אם כן, בוודאי הוא יוכל לשחזר ולמחזר את הלהט הזה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> לגבי הלהט – – – <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אבל בעינינו זה דבר שיש לו משקל. יש דוגמאות רבות, השר הזכיר אותן, וודאי יזכיר אותן גם פה. בנוסף, בהצעת החוק מוצע להסמיך את המנהל הכללי הזמני לעסוק בכל הפעולות שנדרשות לשם היערכות התאגיד לקיום השידורים ביום התחילה. זאת המטרה. אנחנו רוצים להגיע אל יום התחילה שהחוק הזה קובע באופן שלא נצטרך לבוא מחדש אל הכנסת ולבקש הארכה של תוקף החוק, למעשה לחוקק מחדש את החוק. אנחנו מטילים על המנהל הכללי הזמני את הסמכות למלא את כל התפקידים המוטלים על המנכ"ל לפי החוק, לרבות רכישת תוכן חדש, ויחולו לגביו הוראות החוק החלות על המנכ"ל, נוסף על תפקידו לפי החוק המקורי, שהוא הקמת התשתית הנדרשת לתחילת פעולתו של תאגיד השידור הישראלי. מוצע לקבוע, גברתי היושבת-ראש, כי תקופת הכהונה של המנכ"ל הזמני תהיה עד תום שנה מיום תחילת השידור הציבורי. אציין כי אין מניעה למנות אותו לתפקיד המנכ"ל הקבוע של התאגיד, אולם בדיוני הוועדה הוסף שתקופת כהונתו כמנכ"ל זמני תובא בחשבון לעניין תקופת הכהונה הקבועה בחוק למנכ"ל התאגיד. נושא שהיה קצת שנוי במחלוקת נבע מן הצורך להטיל על המנכ"ל הזמני את האחריות לקבל לעבודה לפני יום התחילה עד 400 עובדים הנדרשים לשם היערכות לקיום שידורים ביום התחילה, גם אם טרם נקבעה מגבלת שיא כוח-אדם על-ידי המועצה, כי המועצה טרם הוקמה. על כך היו דעות לכאן ולכאן, מתוך תחושה של מה המשמעות שאדם אחד הוא שיקבל מאות עובדים. בהחלט הביקורת הזאת, או ההסתייגות הזאת, לא הייתה מיותרת. נקבע שקבלת העובדים תיעשה בתהליך שוויוני ושקוף, לפי כללים שיקבע המנכ"ל הזמני ושיפורסמו באתר האינטרנט של התאגיד או של משרד התקשורת. קבענו גם שמכיוון שלא מדובר בהליך מכרזי, אז הכללים האמורים ייקבעו בהתייעצות עם נציב שירות המדינה. בנוסף, לאחר מינויו של מנהל חטיבת החדשות הראשון, קבלת עובדים למשרות עיתונאי, עורך חדשות או מגיש תוכניות בחטיבת החדשות תיעשה בידי מנהל חטיבת החדשות, באישור המנכ"ל ובכפוף לכללים שיפורסמו. עוד מוצע בעניין זה לקבוע כי אם מונתה המועצה, המשך קבלת העובדים יהיה טעון את אישורה, והיא אף רשאית להתנות את האישור בתנאים. הוראות אלה הן נוסף על הוראות שכלולות בחוק, ונכללו שוב בהצעת החוק, שלפיהן קבלה לעבודה של עובדי רשות השידור והטלוויזיה הלימודית בתאגיד השידור הישראלי פטורה ממכרז. בנוסף, מוצעות הוראות לעניין ועדת איתור מיוחדת לבחירת נושאי משרה עד למינוי המועצה. בוועדה יכהנו המנכ"ל הזמני כיו"ר הוועדה, יו"ר ועדת האיתור, שהוא שופט בדימוס, ונושא משרה נוסף שקבע המנכ"ל. הצעת החוק כוללת הוראה לעניין אגרת רשות השידור. כידוע, מתחילת השנה רשות השידור לא גבתה מהציבור אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה, אף שעל-פי החוק הפסקת תשלום האגרה הייתה אמורה להיכנס לתוקף רק ביום תחילת שידוריו של תאגיד השידור. לפיכך, מוצע לקבוע כי בעד שנת 2015 ואילך לא תיגבה אגרה. יש לציין כי הוראה זו מחייבת ביתר שאת את משרד האוצר להעביר כספים לרשות השידור, כמתחייב בחוק, ואני מקווה כי כך ייעשה וכי האוצר יאפשר לכונס הנכסים הראשי לנהל את רשות השידור שבפירוק כמתחייב מהוראות החוק. לסיום, ובנימה אישית, אני יכול לציין כי אין עוררין – לא אצלי, לא אצל השר, לא אצל אף אחד מחברי הוועדה שדנו בנושא, ואני משוכנע גם שלא אצל אף אחד מחברי הכנסת, אלה שכאן ואלה שלא כאן – לגבי המצב הקשה של עובדי רשות השידור; הייתי אומר מצב קשה מאוד: חוסר ודאות, חוסר בהירות לגבי עתידם. רבים מהם פנו אלי, כתבו אלי, שוחחו אתי. אני מבין את המצוקה, ועשינו כל מאמץ כדי להקל את אותה מצוקה. זה דבר שהוא קשה להם ולבני משפחותיהם, ולכן אנחנו מקווים שהמשא-ומתן שמתנהל בעניינם של העובדים יישא במהרה פרי, וגם העובדים שיפרשו מרשות השידור, פרישה מרצון או פרישה בעקבות הליכי סיום העסקתם, ימצאו מקומות עבודה הולמים, ופיצויי הפרישה יהיו כאלה שיאפשרו להם באמת לחזק ולקדם את עתידם. ובכלל, אנחנו כולנו היינו רוצים לראות תאגיד שידור ציבורי ישראלי ראוי, ומתבקש בהקדם. גברתי היושבת-ראש, הוגשו הסתייגויות רבות להצעת החוק, ואני מבקש כמובן לדון בהן. אני חושב שאנחנו גם נבקש לדחות אותן, אולי למעט הסתייגות אחת. המטרה היא לאשר את הצעת החוק בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בנוסח שאישרה הוועדה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה ליושב-ראש הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת החוק, חבר הכנסת צחי הנגבי. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר טלי פלוסקוב:> לפני שאנחנו עוברים להנמקת ההסתייגויות – הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת מתווה להגדלת כמות הגז הטבעי המופק משדה הגז הטבעי "תמר" ולפיתוח מהיר של שדות הגז הטבעי "לווייתן", "כריש" ו"תנין" ושדות גז טבעי נוספים. תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> לא הונח פיזית. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברי הכנסת, בשל ריבוי עמודים – מדובר במסמך של 86 עמודים – הדפסנו רק שני עותקים. כל חבר כנסת מקבל בדקות אלו את המתווה בדואר האלקטרוני שלו. <הצעת חוק השידור הציבורי (תיקון מס' 2), התשע"ה–2015> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר טלי פלוסקוב:> עכשיו אנחנו עוברים להנמקת הסתייגויות שסוכמה עם האופוזיציה. ראשון הדוברים – חבר הכנסת נחמן שי. אדוני, עשר דקות להנמקה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, האמת, אני מאוד התרשמתי מההצגה של חבר הכנסת הנגבי. במילים שקטות ורגועות הוא הצליח להעביר מהפכה אדירה בשידור במדינת ישראל. אני מזמין אותך בכלל להפוך להיות מרגיע, כי בטון הזה, אי-אפשר לדעת, הכול עובר. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> נחמן, אולי דובר צה"ל? <נחמן שי (המחנה הציוני):> יכול להיות. אנחנו נבחן אותו לתפקיד, אם הוא רוצה. אני חושב שהוא כבר עשה תפקידים יותר בכירים בקריירה שלו, אז זו תהיה התקדמות לאחור. בכל מקרה, חברות וחברים, הלוא מה שהולך להיעשות פה הוא רעידת אדמה אמיתית בשידור במדינת ישראל, רעידת אדמה שאיננה מתנהלת נכון, ושמיועדת להפוך את שירות השידור הציבורי שלנו לחתלתול חמוד שאפשר יהיה ללטף אותו, שהוא ייכנס בשקט מתחת לשולחן ושיהיה בן הטיפוחים של הממשלה. והכול נעשה איך ולמה? בסגנון, אבל הסגנון לא יכול לעקר את המטרה האמיתית שעומדת לפני החוק הזה. האמת היא שרשות השידור כבר תקופה ארוכה היא שק חבטות. היא סופגת מכל הכיוונים – קצת בצדק, כן? היו שם דברים לא תקינים, בהחלט, אני מכיר אותם מקרוב, אבל הרבה גם מתוך רצון עקבי ונחוש של הממשלה הזאת ושל ראש הממשלה הזאת להפוך את רשות השידור לגוף שהממשלה מנהלת אותו, שולטת בו, יכולה להכתיב לו בצורה ישירה או עקיפה את התכנים ושישרת אותה. וזה לקח הרבה זמן. על הגדר שכב ראשון השר ארדן. הוא עשה את שלו, הוא העביר את החלק הראשון של הרפורמה, אבל אז הוא הוזז הצדה, ראש הממשלה לקח את המושכות, ועכשיו הוא הביא את ידידי השר אקוניס לסיים את המלאכה. תראו, יש שני מתגים ברשות השידור שצריך לשים את היד עליהם כדי לנהל אותם. מתג אחד הוא המתג של כוח-אדם, של משאבי אנוש; מתג אחר הוא של הכסף, של האמצעים הכספיים. מי שמחזיק את שני המתגים האלה מנהל את הרשות. כל עוד הם לא היו בידיה של הממשלה, רשות השידור הייתה עצמאית. מרגע שהם נתפסו בידיה – ועכשיו הם בידיה ממש – אין דרך אחרת להגדיר את זה: רשות השידור איבדה את הדבר הכי יקר לה, וזה עצמאות; עצמאות של גוף שידור. בלי עצמאות רשות השידור לא שווה, היא לא קיימת, אין בה ערך, לא צריך אותה, ואפשר באמת לסגור אותה. אז כשמדובר בכסף, היום רשות השידור תלויה באופן מוחלט במשרד האוצר. מוחלט. אם משרד האוצר רוצה, הוא נותן, ואם הוא לא רוצה, הוא לא נותן. ועל זה בדיוק היה הוויכוח הגדול: האם יהיה כסף להמשך השידורים או לא יהיה כסף להמשך השידורים. אז באמת הושג שם איזשהו הסדר ויש כרגע כסף, אבל במנות קטנות, כדי שלא יתלהבו יותר מדי: 10 מיליון ועוד 10 מיליון ועוד 10 מיליון, ובכל חודש יעלה המפרק אל משרד האוצר ויתחנן ויבקש ויסביר ויראה ויציג שפוטרו עובדים, שעזבו עובדים, ויקבל כסף. ככה זה המסחר: תן עובדים, תן ראשים, ותקבל כסף. עסקה מצוינת. וזה היום הדבר האחד. כלומר, בלי הכסף של משרד האוצר, כסף של הממשלה, שאף פעם לא רצינו בו ברשות השידור, אין רשות השידור. והדבר השני זה עובדים, שזה הנכס הכי יקר של רשות השידור; בלי עובדים אין רשות השידור. עם כל הכבוד, זה לא איזושהי מכונה שמייצרת, לא תוכניות רדיו, לא תוכניות טלוויזיה, לא הפקות, שום דבר. בלי אנשים – אין. מה עושים? דוחפים את כל העובדים האלה למטחנה ומתחילים לטחון. חלק יצאו לכאן, חלק יצאו לשם, קצת פורשים, קצת מתפטרים, קצת אנחנו קולטים. כולכם תתחרו על אותו מספר מצומצם של מקומות שאנחנו מכינים לכם – קטן, לא כולם, רק 25% ייקלטו, אולי קצת יותר בעקבות ההסכם; אולי, אבל לא בטוח. ואתם עכשיו תריבו ביניכם, ביניכם אתם תריבו. ראינו שם סצנה שלעובדי הגבייה אמרו – עובדי הגבייה לא כלולים, כי הלוא הם לא חלק ממערכת השידור: אתם לא תקבלו את המכסה הזאת. זה סחר באנשים. זה גורם לאנשים להיחשף בדברים הכי גרועים שלהם, כשהם מתחרים אחד עם השני על מקום העבודה. עכשיו, איך הממשלה תבטיח שהיא תשלוט? נתנו לאדם אחד, למנהל הזמני, ישר ומקצועי ככל שיהיה – ואני מכבד אותו, אני לא אומר עליו מילה רעה – נתנו לו אפשרות לקלוט 400 עובדים. 400 עובדים בשירות הציבורי? אני לא מכיר שום תפקיד כזה ושום מקום כזה, ועוד בגוף כל כך רגיש וכל כך מורכב וכל כך מסובך ושכל כך רוצים לשלוט בו. 400 עובדים הוא יכול לקלוט. אז הנה סוף-סוף שתי הידיים מונחות על שני המתגים, ושני המתגים האלה הם בידיה של הממשלה, כי גם המנהל – רק להסביר – הוא מנהל זמני, הוא לא קיבל מינוי קבוע, אז הוא תלוי. במילה אחרונה – המועצה הציבורית. הלוא כל התהליך הזה, מתחילתו ועד סופו, צריך היה להיות תחת פיקוח ציבורי. הלוא זה כל העניין: בלי פיקוח ציבורי, בגוף ציבורי הדברים לא יכולים להתנהל בצורה תקינה. זה ברור על פניו. אז המועצה הציבורית – ידידי אראל בוודאי ידבר על זה, חבר הכנסת מרגלית, הוא נקט פעולה מאוד חשובה בתחילת השבוע. כבר מונו, כלומר, הוצגה כבר המועצה לפני ראש הממשלה, לפני הממשלה, ועכשיו ראש הממשלה לא מאשר. הוא מחכה. הוא מחכה. הוא יחכה עד שייגמרו כל התהליכים האלה, ואחר כך או שהוא יאשר או שהוא לא יאשר, אני לא יודע מה יקרה שם. בכל מקרה, גוף ציבורי במדינת ישראל – בלי פיקוח ציבורי. זו התוצאה שהרווחנו. אז אני רוצה להגיד לכם משהו. רשות השידור חייבת להמשיך ולהתקיים; אין דמוקרטיה בלי שידור ציבורי. תזכרו בבקשה את המשפט הזה: אין דמוקרטיה בלי שידור ציבורי. זו אבן מאבני היסוד של הדמוקרטיה. ומה שאנחנו רואים עכשיו זה לשבור את כללי המשחק, זה לפגוע בדמוקרטיה. ואם הדברים האלה יתרחשו כפי שאני תיארתי – אולי לא, אבל אם הם יתרחשו כך, תהיה פה פגיעה עמוקה ויסודית בדמוקרטיה הישראלית. אני לא מאמין בסופו של דבר שיצליח השר או שתצליח הממשלה לבצע את זה, כי בתוך התהליך הזה עוד יהיו אין-סוף תקלות, אין-סוף מעצורים ואין-סוף שיבושים שיפריעו לו בסופו של דבר, וגם לוח הזמנים לא יישמר. אני אומר: לא יישמר. לכן, אני חשבתי שצריך לחזור לרפורמה ההיא. לא חזרתם. לכו בדרך הזאת, אנחנו גם נתנגד היום לחוק וגם נמשיך ונפקח עין אחרי כל מהלך ומהלך, כי רשות השידור היא לא רכושה של הממשלה, היא רכושו של הציבור הישראלי, רכושו של כל אזרח ואזרח במדינת ישראל. לא במקרה קראת לו "גוף שידור ישראלי" – זה בסדר, זה של עם ישראל, של הציבור כולו שחי בארץ, ואנחנו נשמור שכך יהיה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת יוסי יונה, ואחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, השר אקוניס, זו ההזדמנות לאחל לך הצלחה ומזל טוב לרגל מינויך לשר. שיהיה בהצלחה. החוק שמובא היום להצבעה בקריאה שנייה ושלישית הוא חוק שהיה רע והפך לגרוע. אין ספק שכולנו בעד הרפורמה בשידור הציבורי – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> גם בשירות הציבורי. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> וגם בשירות הציבורי; תודה, אופיר. – – ואני יכול גם להוסיף ולומר שמן הסתם, גם העובדים בשידור הציבורי מעוניינים ברפורמה, כך שזה מקובל על כולנו שיש מקום לעשות רפורמה. תקצר היריעה מלתאר את הסאגה הארוכה, הממושכת, שעבר השידור הציבורי ואת הדיבור במהלך השנים האחרונות על הצורך בעשיית רפורמה. יש כאלה שדיברו על חוסר יעילות. אני דיברתי דווקא המון שנים על ייבוש ועל שליטה של הפוליטיקה בשידור הציבורי, שליטה שמגיעה לעתים – ואולי תמיד – עד למשרד ראש הממשלה, שמשל ביד רמה בשידור הציבורי וניסה לכוון את מסריו, וזאת למרות הרצון הטוב והכן – והמוצלח פעמים רבות – של עובדי השידור הציבורי להבטיח עצמאות בפעילותם. אבל בואו נניח לזה. בואו נניח לזה. באה רפורמה לעולם, ובא השר ארדן והניח על השולחן הצעת חוק. כן, ניתן לומר שהיו בה היבטים חיוביים. והיו בה היבטים בעייתיים עד למאוד, במיוחד בנושא שעסק במעמדם העתידי של העובדים. אנחנו היום ניצבים, כפי שחבר הכנסת הנגבי אמר, בפתחו של איזשהו משא-ומתן שכולנו מקווים שהוא יניב תוצאות טובות. ותוצאות טובות משמע שיבטיחו מספר גדול ביותר של עובדי השידור הציבורי של התאגיד הוותיק, הישן, שיוכלו למצוא עבודה בתאגיד החדש. אנחנו מקווים. אנחנו לא יודעים מה תהיה התוצאה. לעתים אני עדיין חושש, אבל אני מקווה שהאמון ההדדי בין המתדיינים יביא לכך שרובם, או לפחות החלק הגדול, חלק הארי שלהם, יישאר בתאגיד החדש. אבל רוב הדאגות שמקננות אצלי ואצל אחרים, ואכן, אמר חברי נחמן שי – אני לא יודע אם הוא התכוון להחמיא לך, חבר הכנסת הנגבי, על יכולתך לחולל מהפכות: ברוגע עשה לך מהפכות, או ברוגע עשה לך רפורמות. ואכן, מדובר ברפורמה, מדובר במהפכה שיכולה לטלטל את עתידו של השידור הציבורי במובן הלא-טוב של המילה, לטלטל במובן הזה שאפשר שאנחנו נתעורר לשידור ציבורי נרפה, מקרטע, רופס, ולא בגלל עובדיו. לא בגלל עובדיו. המון פעמים המבנה הארגוני, המון פעמים ההייררכיה הפיקודית – בואו נכנה את זה כך – היא שיכולה "להבטיח" שזו התוצאה שנקבל. חברי נחמן שי הזכיר את הדברים. ברפורמה שהציע ארדן, כפי שאמרתי, היו כמה דברים חיוביים: דובר על המועצה הציבורית של התאגיד החדש, ודובר על כך שהיא – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> איפה השר? <יוסי יונה (המחנה הציוני):> – – תמנה ועדת איתור, או שהיא תהיה אחראית – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> איפה השר? <יוסי יונה (המחנה הציוני):> – – למינוי של בעלי תפקיד במקומות רגישים מאוד מאוד, כמו מנהל חטיבת החדשות, כמו בעניין התוכן, שהמנכ"ל הזמני לא ייגע בדברים הללו. והנה, בהצעת החוק שמוצגת לפנינו הסמכויות של המנכ"ל הזמני גורפות. ואולי הבעיה היא בכך שהוא זמני, וכאשר המנכ"ל הוא זמני, היכולת להשפיע עליו היא רבה מאוד. אני לא מטיל ספק באיש; אין כאן האשמה של המנכ"ל הזמני. אבל אני אומר, במסגרת יחסים כאלה ואחרים, הוא יכול להיות נרפה; במסגרת יחסים כאלה ואחרים, הוא יכול להיות רופס, לא בגללו – בגלל ההקשר שבתוכו הוא פועל. ואכן, קיימת סכנה מוחשית, ולא בכדי חברי אראל מרגלית עתר לבג"ץ בנושא המועצה הציבורית. בהיעדר מועצה ציבורית, אנחנו הולכים לכונן כאן שידור ציבורי שנעדר עצמאות, שנעדר יכולת לתאר את המציאות נכוחה; שידור ציבורי מוטה, שמופעל ממשרד ראש הממשלה או ממשרדים אחרים. לכן אנחנו כאן בוודאי נתנגד לחוק הזה, ואנחנו רוצים להתריע על הסכנות הכרוכות בו. אנחנו נלווה את אופן יישומו כדי להבטיח שיהיה מינימום פגיעה משעת כינונו, משעת יישומו. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת אראל מרגלית, ואחריו – חברת הכנסת קארין אלהרר. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> רגע, את יכולה – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> הפוך? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> חברת הכנסת קארין אלהרר תעלה לפני. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה, חברת הכנסת קארין אלהרר. יש לך שבע דקות, גברתי. <קארין אלהרר (יש עתיד):> תודה רבה. גברתי יושבת-ראש הישיבה, אדוני השר אופיר אקוניס, חברותי וחברי חברי הכנסת, מדינת ישראל צריכה שידור ציבורי. היא חייבת את זה לעצמה, לאזרחיה, להיותה מדינה דמוקרטית. 13 ניסיונות נעשו בהיסטוריה הצעירה שלנו לתקן עיוותים שנוצרו בשידור הציבורי – אותו שידור ציבורי שליווה את מדינת ישראל בכל שנותיה הטובות יותר והטובות פחות, והפך עם השנים להיות בית נוח לתרבות ארגונית בעייתית, חוסר יעילות והתנהלות לא תקינה. המצב של השידור הציבורי הלך והידרדר ככל שעברו השנים. נעשה ניסיון לתקן בחקיקה את העוולות. אז יש חוק. אבל היי, אנחנו מדינת ישראל, ונראה שחוק לא צריך לקיים, כי החוק עבר לפני שנה, והיו צריכים לעשות דברים, כמו למנות את אותה מועצה ציבורית, כמו להתחיל להפעיל את המוסדות של התאגיד החדש. אבל למה? אפשר להגיע לדקה התשעים ולהגיד "לא הספקנו", ושהעובדים יעמדו באמת בפני שוקת שבורה. זה הרבה יותר טוב. השידור הציבורי החדש, ככל הנראה, לא יהיה מנותק מהפוליטיקה כפי שהחוק התכוון ונכתב. הוא לא יתנתק מראש הממשלה, מכל מפלגה שלא יהיה, אבל בטח לא מראש הממשלה המכהן, שכמו איזה סוג של אוקטופוס, הוא שולח את ידיו לכל עבר במה שקשור לתקשורת. הוא דאג לעצמו למקומון, הוא דאג לעצמו לחינמון, והוא לא שוכח גם לנגוס באמצעי התקשורת האחרים. ערוץ 10 רק לא מזמן ניצל מציפורניו, אבל ממש בדרך נס. זה כנראה לא היה בתוכניות שלו. לכו תדעו, אולי ערוץ 2 בתוכניות לבקרוב. תראו, ראש הממשלה עדיין לא מוכן למנות את המועצה הציבורית, וגם בדיונים שהיו בוועדת הנגבי, הוועדה המיוחדת לעניין התיקונים, לא אמר מנכ"ל משרד התקשורת: נמנה. אמר: בואו, תביאו את התיקונים, ואנחנו נשקול את זה, אולי אחרי זה נמנה. למה? יש חוק, החוק מאוד ברור, אבל כנראה שלא לכולם. המנכ"ל הזמני שנותר – על פיו יישק דבר: גיוסים של עד 400 עובדים, רכישת תוכן, התקשרויות עם גורמים חיצוניים. כל הרעיון של החוק המקורי היה ליצור דנ"א חדש לארגון, אבל זה לא יקרה. בדיון שהתקיים ביום ראשון האחרון הגשתי הסתייגויות ענייניות ומקצועיות, שהמטרה שלהן היא לוודא שהחוק החדש יהיה חסין בפני כל הניסיונות – ויש הרבה כאלה – להרוס אותו. כדי שבאמת ייווצר פה שידור ציבורי עדכני, ראוי לדמוקרטיה הישראלית, אני לא רוצה שרשות השידור תיעלם וייווצר ואקום, ולכן אני לא אתנגד לתיקונים שמובאים כאן היום. אבל המאבק האמיתי הוא בפרטים הקטנים. החוק הזה חייב להוביל לשקיפות מלאה בהתנהלות ובהקמה של השידור הציבורי החדש. הוא חייב לקיים הוראת חוק קיימת של מינוי חברי המועצה, שתבנה מאפס את כל היסודות, שתקבל את ההחלטות המקצועיות ולא תיתן יד לחלוקת ג'ובים, כי לא בשביל זה מקימים שידור ציבורי; שתיצור הנהלה חזקה ומקצועית, ותוביל את השידור הציבורי קדימה, למה שכולנו היינו רוצים לדמיין – כולנו, או לפחות חלקנו. אדוני השר אקוניס, אתה מתעקש עקשנות גדולה על שינוי שמו של חוק השידור הציבורי, להפוך אותו ל"ישראלי". אני לא מתנגדת להיותו ישראלי, אני פשוט חושבת שלא כל דבר שקיים במדינת ישראל צריך להצמיד לו את התואר "ישראלי". <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני חושב שכן. <קארין אלהרר (יש עתיד):> הוא ישראלי מכללא. הוא יהיה ישראלי אם תקרא לו כזה והוא יהיה ישראלי אם לא תקרא לו כזה. ולכן אני בטוחה – ולא רק אני בטוחה – ולכן אני הייתי מציעה להתמקד בעיקר ולא בטפל. השם הוא חשוב, אבל השינוי שאתה מציע, איך לקרוא לזה, הוא לא העיקר, הוא לא הדבר המהותי. אחרי שנים של מאבקים וניסיונות, מגיע לנו ליצור קרקע נוחה ופורייה לקיומו של שידור ציבורי חדש. אסור שהדבר הזה ייבנה בידיים לא נקיות, או לתת למי שאינו מקצועי דיו להתעסק בעולם התוכן הזה. מגיע לנו שידור ציבורי במלוא מובן המילה, נקי כפיים, מנותק לחלוטין מהפוליטיקה. למנות את חברי המועצה, השר אקוניס, כחותמת גומי, זו הייתה הכוונה, ואני אגיד את זה כמה פעמים שצריך עד שתחתמו על זה כחותמת גומי. אף אחד לא התכוון לתת לכם סמכויות אחרות, וזו כוונת המחוקק – והמחוקק הזה, להזכירך, היה שר ממפלגתך, שקיבל את תמיכתו של ראש הממשלה, שהוא מנהיג סיעתך. אז אני לא מצליחה להבין איך קמים בוקר אחד ואומרים שחוק שאתם חוקקתם והייתם שותפים לו, לא נראה לכם יותר ואתם לא רוצים לקיים אותו. אני ממש קוראת מכאן לכל מי שמעורב בהקמתו של השידור הציבורי החדש: זה לטובת כולם שהוא יהיה בהיר ונקי מכל הכתמים המיותרים שרוצים להוסיף לו. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת אראל מרגלית. לך, אדוני, יש חמש דקות. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, אדוני השר, אני רוצה לברך אותך על המינוי שלך היום. שיהיה לך בהצלחה. כבוד יושב-ראש הוועדה, חברי חברי הכנסת, אני חושב שהשידור הציבורי בישראל עומד בסכנה מהותית, ואני חושב – לפני שניכנס לפרטים – שיש שתי סכנות גדולות באופן שבו אתם מתנהלים: אחת, שרשות השידור תהפוך לגוף הרבה יותר פוליטי ממה שכל אחד מאתנו רוצה. אבל הסכנה הגדולה יותר – וכירושלמי אני אומר את זה בחרדה גדולה – שבעצם לא תהיה רשות שידור ציבורי אמיתית בעיר הזאת. בזמנו עבדתי עם טדי קולק, ב-1992, ועוזי וכסלר, שהיה מנכ"ל הרשות לפיתוח ירושלים, דרש את 24 הדונם ואת הבניין הישן של "שערי צדק", שישפצו אותו ויקצו אותו לרשות השידור. ולכן אני אומר שחוסר הטיפול וחוסר ריכוז כל רשויות השידור במתחם אחד לא התחיל בכם. אני לא מאשים אתכם בזה שזה לא בוצע הרבה מאוד שנים. אבל במשך שנים זה לא בוצע. הפוליטיקאים למיניהם ולדורותיהם ניהלו את העסק בצורה מאוד מאוד בעייתית, ואתם באמת קיבלתם בעיה. אתם לא המצאתם אותה, אתם קיבלתם בעיה שישבה לכם על השולחן. הדבר שהכי מדאיג אותנו, ויש לנו פחות שליטה על הדברים מלכם, זה שאנחנו רואים את ההתנהלות של ראש הממשלה בעניין התקשורת. קודם כול אנחנו רואים את זה שהוא נהפך לשר התקשורת, שזה דבר יוצא דופן. דבר שני, אנחנו רואים את ההסכמים הקואליציוניים שראש הממשלה דרש שייחתמו, ונראה לנו שהם בלתי חוקיים בעליל במובן זה שזאת הפעם היחידה – ויש הרבה מאוד הסכמים קואליציוניים בעייתיים, אבל זאת הפעם היחידה שראש הממשלה דרש שהסיעות האחרות, המפלגות האחרות, יפקידו בידיו את שיקול דעתן בכל הנוגע להחלטות קריטיות בנושא התקשורת. וזה מדאיג לחלוטין בזמן שאנחנו רוצים לעבור – יש ערוץ 10, יש רשות השידור, יש הרבה מאוד גורמים שאנחנו רוצים לראות שיש בהם שידור חופשי ואמיתי. ואז מגיע העניין הזה של התהליך שגלעד ארדן בעצמו הוביל. הוא הוביל, ואנחנו פה בכנסת קבענו על-פי הצעתו, שתהיה ועדה ציבורית שתמונה, ונבחרו חבריה, והיא תעזור למנכ"ל הזמני החדש, כדי לעבור למנכ"ל קבוע, ותאפשר לקחת את 400 אנשי היסוד שיקימו את רשות השידור החדשה, ולהמשיך להתנהל. ודווקא בנקודה הזאת, שזה היה הדבר החופשי היחיד, עצרתם. ואחרי שלא קיבלנו תשובות, ושוב לא קיבלנו תשובות, ואנחנו לא באמת מבינים, כלומר אנחנו דואגים לגבי הכוונות שלכם, אז לא הייתה לי ברירה ואני ביקשתי מבג"ץ להקפיד אתכם על התהליך, שאתם אכן תבצעו אותו. אני אומר לכם את הדבר הבא: אם, אדוני השר, אתה באמת רוצה לבנות את רשות השידור מחדש, אנחנו נהיה השותפים הראשונים שלך. השותפים הראשונים שלך. לא באיזה מין ישות כזאת שיש לה איזה 20, 30, אולי 100 איש, והיא עושה subcontracting, כלומר היא מוציאה הרבה מאוד מההפקות החוצה והיא לא עושה אותן בעצמה. תשימו לב, השידור, הטלוויזיה התחילה בירושלים;. זה חלק מהכישרונות של העיר הזאת. אין לנו המון כישרונות, והרבה מאוד מהעולם העסקי עבר לתל-אביב, אבל הנושא הזה של שידור, של תקשורת, של הפקות, של תוכן, של דוקומנטציה, של כל אותם נושאים, של חדשות – את זה אנחנו בירושלים יודעים. זה גם קשור לכנסת; זה קשור לממשל; זה קשור למקום שבו אפשר לעשות את הדברים האלה. גם הקצינו בזמנו – הקצינו, כן? כאילו שאני עדיין בעירייה – הקצו שם שטח ממש קרוב לפה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אז אני מתחנן בפניכם ועומד על המשמר: שכל התהליך לא יהיה פוליטי, כי ברגע שהוא יהיה פוליטי אתם תשרפו את הרצון הטוב שנשאר, מעט הרצון הטוב שנשאר לאזרחים כדי לבנות רשות שידור. ושבאמת ובתמים, גם ברמה הפיזית וגם ברמה התוכנית, נקים פה רשות שידור ציבורית עם הפקות מקור, עם עבודה, עם תוכן, ושזה יהיה פה בירושלים ולא במקום אחר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אראל מרגלית. חברת הכנסת ציפי לבני. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> האמת היא ששאלתי את עצמי לפני שעליתי לדבר מה בעצם ב-02:00 יש לדבר על חוק. סביר להניח שגם תהיה הצבעה והוא יעבור. מה ההשפעה שתהיה לדברי על תוצאות ההצבעה? כנראה שום דבר. אבל אני מאוד מאוד מוטרדת – לא רק מעתיד השידור הציבורי אלא בכלל מסוג של השתלטות פוליטית על כל גורמי התקשורת, מהתקרנפות של גורמי תקשורת בעתיד. ואני מקווה, שאולי מתישהו – אם זה לא יקרה, אז בזבזתי כמה דקות מחיי, אבל אם זה יקרה, אולי פעם יקראו ויגידו: גם היה מי שהזהיר. אני מוטרדת מתהליך שבו יש השתלטות מכוונת על התקשורת. וכבר דובר בהסכם הקואליציוני שנחתם עם הקמת הממשלה, שבו ראש הממשלה רוצה לעשות רק דבר אחד. כי אנחנו נמצאים בתהליך, סוג של שטיפת מוח לאומית כזאת, ממשלתית, פוליטית, כל השנים האחרונות, מתוך מחשבה שככל שהציבור ישמע קול אחד, אז אנחנו גם ניכנס לתחומים שבהם יש את המותר והאסור – מה מותר לדבר, מה אסור לדבר, מה מותר לחשוב, מה אסור לחשוב, יש דברים שהם לגיטימיים. זה לא שאסור לדבר. אבל יש דברים שהם מספיק לאומיים, כאלה שעולים בקנה אחד עם התפיסה הלאומית, ויש כאלה שנתפסים כשיתוף פעולה. וכמובן שעמדותינו, אלה שנמצאים בחלק הזה של האולם – ולא משנה שגם בינינו לבין עצמנו יש מחלוקות, וחלקן גם התגלעו היום – הופכים להיות סוג של לא לגיטימיים, משתפי פעולה עם האויב, כאלה שלא אכפת להם מהמולדת, ועוד כהנה וכהנה דברים. אני קיבלתי פעם לתקופת זמן קצרה את רשות השידור. התקשר אלי אריק שרון, אחד השרים עזב – הממשלות כל הזמן זזות ושרים מתחלפים, והתקשר אלי אריק שרון וביקש ממני להיות אחראית על רשות השידור. עשיתי דבר אחד: קודם כול, שאלתי את עצמי מה אפשר לעשות כדי לייעל באמת, באופן אמיתי, וצריך היה להעביר כל מודל שהוא שיעשה שינוי; אני בעניין הזה שותפה לגמרי. אבל אספתי אז את מליאת רשות השידור ואמרתי להם: תשמעו דבר אחד, כל מה שקשור להתארגנות ולארגון – אני השרה הממונה. כל מה שקשור לתוכן – מראש אני מודיעה לכם שאני לא מתכוונת להתקשר, לבקש או לעשות דבר-מה, ואם מישהו יגיד לכם בשמי שאני ביקשתי מכם לשדר או לא לשדר משהו, תדעו שזה לא נכון, כי אני לעולם לא אבקש מכם כזה דבר. כנראה שזו טעות, כי אלה שעושים את זה בסוף מקבלים את התמורה. אבל בכל זאת, זה כן חלק ממערכת ערכים שאני מאמינה שהיא לא רק שלי אלא של כלל המחנה הציוני. ככה אנחנו נוהגים בממלכתיות הראויה ושומרים על תקשורת חופשית, שתפקידה בין היתר להיות באופן אמיתי כלב השמירה של הדמוקרטיה, לבקר את הממשלה. ואני בין אלה שחטפו מהתקשורת מכאן ועד הודעה חדשה – חלק לא בהגינות, לא בגלל שזה נגע בי אלא גם עם עובדות שגויות ועם אתיקה לא-אתיקה. עם כל הביקורת שיכולה להיות לי עליהם, בכל זאת אני אעמוד על המשמרת כדי למנוע תהליך של השתלטות זוחלת. כי בעצם, מה שמבדיל בין דמוקרטיה לבין משטר טוטליטרי זה תקשורת חופשית. ואם בישראל לא תהיה תקשורת חופשית, נמשיך לקרוא לעצמנו "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אבל לא נהיה כזאת. אז זה יכול לשרת חלק. זה מאוד ישרת את ראש הממשלה, שבונה, ככה, חושב על זה שהוא יישאר כאן לתמיד, אבל זה מאוד יפגע במדינת ישראל. אני תמכתי בהצעת החוק שהגיש השר ארדן כשרת משפטים, אחרי שעבדנו וישבנו וביקשתי לוודא כמה דברים, ובראשם הקמת המועצה הציבורית – החומה הסינית שאמורה להיות בין המנכ"ל לבין הממשלה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> התמוטטה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> ורק אחרי זה – סליחה? <נחמן שי (המחנה הציוני):> היא התמוטטה, החומה הסינית. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> רק אחרי זה תמכתי בחוק, כולל מודל הסגירה-פתיחה, בהבנה שכנראה אין דרך לרפא את הגוף הזה בלי מודל סגירה-פתיחה, אבל לוודא שלא יישאר מסך חשוך בין לבין. ועובדים עלינו היום. אין מועצה ויש איזה מנכ"ל זמני שיכול לעשות כמעט מה בראש שלו. אז צמצמו. בעיני הסיפור של רשות השידור – סליחה, העובדים – זה לא הסיפור של העובדים, זה חלק מהסיפור, אלא באמת הסיפור הגדול של תקשורת ודמוקרטיה והשתלטות ושטיפת מוח ומה עושים עם זה. והעובדה שמנכ"ל זמני בסוף יכול למנות מחר בבוקר את עורך החדשות הראשי ועוד כהנה וכהנה מינויים, בעיני זה מאוד מסוכן. לכן בחרתי, בשביל להגיד את הדברים האלה, לנצל את השעה המוזרה הזאת בלילה ולשתף אתכם במחשבותי המאוד-לא-אופטימיות ביחס לעתיד השידור במדינת ישראל בכלל והשידור הציבורי בפרט. כמובן שאצביע נגד החוק, אבל בעיקר חייבים – ואני תומכת באותו בג"ץ שהגיש חבר הכנסת אראל מרגלית, שנועד להקים את המועצה הציבורית הזאת, להקים מחדש את החומה הסינית הזאת, ולהפריד אותה מהפוליטיקה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת ציפי לבני. חברת הכנסת מיכל בירן. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אדוני היושבת-ראש, חברי הכנסת – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אדוני היושבת-ראש? השעה כנראה מדברת – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> וואי, השעה. אבל אתך זה קרה לי כבר פעם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נכון, זה פעם שנייה. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> לגמרי. גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, ביום שישי שמעתי ברדיו, בדרכי, נוסעת ברכבי, שהעובדים מתבצרים ברשות השידור. מייד החלטתי ללכת ולנסות להגיע, לקפוץ, להביע את הזדהותי, לתמוך. השר אקוניס, הסתבר שממש קינא בזה שהלכתי לבקר ברשות השידור והוא לא הוזמן. הקניט אותי. הקניט אותי בישיבה, השר אקוניס. והאמת היא שאף אחד לא הזמין אותי. פשוט שמעתי שהם מתבצרים ונקטתי יוזמה והחלטתי לבוא ולחזק. כשהעליתי תמונה בפייסבוק נתקלתי, כמובן, באופן שלא יפתיע אף אחד, בקיתונות של בוז כלפי רשות השידור, כלפי עובדי רשות השידור, באופן מדהים. הדבר שהיה הכי בולט זה שהיו דיונים על הנושא, שבעצם כבר מזמן מאחורינו. אנשים המשיכו לדבר על רשות השידור הלא-יעילה, ושוב אמרתי: חברים, את הדיון הזה כבר עברנו. כבר היינו בהצעת חוק, היו בה דברים רעים. אני הצבעתי נגד. יושבים פה עוד כמה וכמה אנשים שהצביעו נגד, למרות שההסתדרות בסוף הסכימה להסכם הפשרה – ואני התנגדתי מאוד לקונספט שסוגרים גוף אחד בשביל לבנות גוף אחר. זה כמעט חסר תקדים, אני חושבת. במדינת ישראל זה חסר תקדים, הדבר הזה. אגב, גם בחוק – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> זה לא חסר תקדים. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> ממש לסגור ולפתוח חדש? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> היה בהיסטוריה. לא תקשורת, אבל – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אני חושבת שזה דבר מאוד לא ראוי, גם כשרוצים. ושוב, כולנו מסכימים, היה שם צורך ברפורמה. כשראיתי את חברי מיקי רוזנטל מצביע בעד החוק של גלעד ארדן, זה גם היה לי איזשהו סמן שבהחלט יש כאן בעיות כן מהותיות. אבל שוב, היינו כבר אחרי כל הדיון הזה, ובא גלעד ארדן, שר מהליכוד, שלוחו של ראש הממשלה, מעביר את הצעת החוק הזאת בוועדה מיוחדת. וסיימנו את זה ואנחנו אחרי זה. ואיכשהו – וזאת הבעיה המרכזית שלי עם ראש הממשלה, כי איכשהו מילה שלו היא אף פעם לא מילה. זה אומר שעם כל אדם אחר, אתה מגיע לאיזשהו הסכם, אתה משלם מחיר, ובתמורה אתה מרוויח כל מיני הישגים; אתה יודע למה אתה נכנס, ואתה מקבל את זה. הבעיה עם ראש הממשלה, שאתה תמיד משלם את המחיר, וכשמגיע הרגע להרוויח את אותם דברים שבשבילם שילמת את המחיר, פתאום משתנה התוכנית, פתאום הוא רוצה משהו אחר. הפעם הוא שולח שליח אחר, הפעם את השר אקוניס. וזו הייתה תופעה מדהימה. קודם הכניסו את העז מהסיפור המפורסם, ואז אמרו: אנחנו הולכים לפטר 1,500 עובדים, ואז אמרו: וואו, תגידו תודה, רק 500. לא, לא נגיד תודה. הסיבה היחידה לכך שהיה צורך לפטר עובדים היא כי אתם חדלי אישים, ולא עשיתם מה שאתם צריכים לעשות, ולא הקמתם את המועצה הציבורית, ולא הקמתם את התאגיד החדש, ואז, במקום להגיד: ואללה, אנחנו כשלנו, את האחריות גלגלתם ישירות על העובדים, ושמתם אותנו עם הגב אל הקיר, שאם לא נאשר את החוק החדש והמופרך שלכם – שוב, שקורה באמצע פגרה – כל העובדים יפוטרו. אז מצד אחד, אני שמחה שהגיעו בסוף לאיזושהי פשרה שהיא פחות גרועה מאיך שהבאתם את החוק. מצד שני, אני חייבת להודות שאני מלאת חששות. מכיוון שאני מכירה את ההתנהלות של ראש הממשלה ושל הליכוד, אין לי ספק שאנחנו שוב נגיע לעוד חוק חדש של רשות השידור, ועוד טלאי על טלאי על טלאי, אחרי שהליכוד וראש הממשלה שוב לא יעשו את מה שהם היו אמורים לעשות, ואת כל האחריות שוב יגלגלו לפתחם של העובדים. ואני כן חושבת, חברת הכנסת ציפי לבני, שזה מאוד חשוב, השידור הציבורי, יחד עם העובדים. שוב – עובד שלא עושה את עבודתו, צריך ללכת הביתה. התאגיד החדש צריך להיות יעיל, וצריך לתת לציבור את מה שהוא משלם עבורו דרך כספי המסים שלו. הכול נכון. זה יכול ללכת ביחד. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אני מסכימה שצריך ללכת יחד, אבל אמרתי בהגינות, מתוך הפוליטיזציה של הרשות – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אותי שני הדברים מטרידים מאוד: גם השידור הציבורי החופשי וגם מה יקרה לעובדים האלה, שהם הרבה מאוד עובדים, עם אלפים-אלפים של בני משפחה. אגב, הקטע הכי מצחיק זה שכבר סוכם שהם הולכים, סוכם כבר על פרישה מרצון, והאוצר לא העביר את הכסף שיועד לפרישה מרצון. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> ואז באים בטענות למה זה לא קרה. בקיצור, הלוואי שסוף-סוף תצליחו לעשות משהו, אופיר, הלוואי, כי אני ממש ממש לא רוצה שנהיה פה שוב עוד שלושה חודשים, ויביאו שר אחר מהליכוד, שלוחו של ראש הממשלה, לעוד ורסיה. רבאק, תסיימו את זה כמו שצריך. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל בירן. חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, מכובדי השרים, השר אקוניס, למה אתה לחוץ? אתה הולך להיכנס להיסטוריה. מה הלחץ? אתה הולך להיכנס להיסטוריה של מדינת ישראל. אתה מקים שידור ממשלתי במסווה, בתחפושת של שידור ציבורי. מה אתה לחוץ? אתה נכנס עכשיו להיסטוריה, אני אומר לך. הרגעים האלה, נדבר עליהם רבות, וימים יגידו. ההיסטוריה תשפוט, וההיסטוריה בפוליטיקה הישראלית הולכת כל כך מהר, שאתה לא תצטרך לחכות הרבה זמן. חברים, יש לי המון מה להגיד. אני אשתדל לצמצם, אבל לפני כן, יש לי מחויבות אישית: רציתי להגיד תודה לחבר הכנסת יואל חסון, שאני אישית בזכותו כאן, אבל אני, חברים, חייב להתייחס לזה לפני שאני מגיע להיסטוריה של השר אקוניס. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> ההיסטוריה שלי לא החלה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש לי זמן, אתה רואה, 24 דקות. תאמין לי, יש לי זמן. אני יודע מה יש לי להגיד. חברתי חברת הכנסת זהבה, אומנם אני חייב לציין לשבח את ההתאפקות שלה בתגובה על יואל חסון, ועל זה היא ראויה לזה, אבל אני, למען האמת, שאלתי את עצמי, אחרי שסיימת, לגבי הזרזיר והעורב. ורציתי להבין: מי הזרזיר ומי העורב ומי הלך למי? כי זאת שאלה שנשארה פתוחה, והתודה צריכה לבוא, לפי דעתי, מיואל, חבר הכנסת חסון. הנאום שלך חסם את דרכו למרצ, כי לא נשארו תחנות. עכשיו לענייננו. חברים, תראו מה אנחנו מקבלים. היה חוק שעמלנו עליו קשות, עם הצהרות טלוויזיוניות ומסיבות עיתונאים, של השר גלעד ארדן ושר האוצר יאיר לפיד, החומה הסינית, עבדנו יומם ולילה, והיועצת המשפטית, שאני חייב להגיד שיצא לי לעבוד כל כך צמוד אתכם, ולמדתי רבות. למדתי, אני חייב להגיד את זה. וידענו. עם כל מה שהיה, השתכנענו. אני אישית הצבעתי בעד. עכשיו התחילה כנסת חדשה. באה אותה ממשלה, בתחפושת אחרת, אותה ממשלה, בוא נגיד, ותראו, חברים, תקשיבו מה היא מציעה לנו: היא מציעה לנו תיקון החוק בשמונה סעיפים. תיקון החוק בשמונה סעיפים. וכשאני קורא את החוק, מה התיקון בא להגיד? אני מבטל את כל החוק שהיה ומשאיר רק דבר אחד: פיטורי עובדים, ומחזיר את הדבר כמו שהיה קודם. זה מה שהתיקון שלכם מציע. אתם רוצים לחזור לתקופת הרשות הישנה, אבל רוצים לוותר, להיפטר מהעובדים: בואו נעשה תיקוני חקיקה. זה בפועל מה שקורה. אני אשתף אתכם, וחברים לפני התייחסו לסוגיה, והיא המהות. תראה מה שקורה. מונה מנכ"ל זמני, קובלנץ, שאני חייב להגיד – איש מעולה, איש ששמו הולך לפניו. אני לא שוכח, ואני לא יכול לקחת לו את זה. אבל ידידי קובלנץ – תקשיבו, חברים – מונה לשנה, זמני, עד שתוקם המועצה הציבורית ותבחר מנכ"ל קבוע. אני קובלנץ, יושב לי השר הממונה אקוניס, ויושב לי שר התקשורת, ראש הממשלה, ובוחנים אותי – זו לא סחיטה? מה התהליך שקובלנץ אמור במהלך השנה לעשות? אני אגיד לכם. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מפריע? אני ארד, אין בעיה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אני רק מתכננת את המשך הלילה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תתכנני. יש לנו יום ארוך. עכשיו החברות ויתרו לי – נאריך את זה ל-40 דקות. <היו"ר נורית קורן:> אוהה. בינתיים יש לך 18 דקות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תנו לי, רצף המחשבות. <היו"ר נורית קורן:> אין בעיה. אנחנו לא נפריע לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, המנכ"ל הזמני קובלנץ – אילן, תקשיב. תיכנס לעומק העניין. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, לא, לא, זה המהות. תקשיב. המנכ"ל הזמני, אם לא יפעל – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> הוא איירון-מן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, אם הוא לא יפעל על-פי רוח המפקד וימנה את מי שהם רוצים, מי יבטיח שיהיה המנכ"ל הקבוע? אני שואל אתכם. הזמני לא רוצה להיות קבוע? מינו אותו זמני, לשנה, ונתנו לו סמכות: תבחר 400 עובדים ותוכל לקנות ב-400 מיליון שקל תוכן. אמרו לו: זאת הסמכות שלך בשנה. אתה זמני. דיר באלכ. אנחנו בוחנים אותך. יש לנו ליכודניקים שם. הם צריכים להיות. אם לא – אתה לא תהיה המנכ"ל הקבוע. הרי הוא צריך להיות מנכ"ל קבוע, הוא רוצה. תגידו לי: זה תהליך תקין? אני שואל אתכם: זה תהליך תקין? המנכ"ל הזמני, איך הוא צריך להתנהל בשנה הזאת? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אי-אפשר בשעות כאלה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, אני שואל, אני באמת שואל את עצמי. אני רוצה להיות הוגן. אני שואל אותך, מכובדי השר, מכובדי השר: רשות השידור הישראלית – הישראלית, כאילו גילית לנו את אמריקה. לא ידענו שזה ישראל. חשבתי לעצמי שזה פולניה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> עיסאווי, דבר לחבר'ה האלה באמצע. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, לא. השר אקוניס, תראה, הוא נכנס להיסטוריה ומגיע לו שיקבל את תשומת הלב הזאת. אז זו נקודה אחת. אז התיקון – אמרנו שהמסקנה של התיקון: אני ממנה מנכ"ל זמני וסוחט אותו וסוחט אותו על-פי חוק. חברים, תזכרו את זה: אני ממנה מנכ"ל זמני ואני אומר לו: בתוך שנה אתה צריך לבחור 400 עובדים, ובתוך שנה יש לך רשות לקנות ב-400 מיליון שקל תוכן, ועם עין פקוחה של הוועדה הציבורית שאמורה להתמנות על-ידי החברים. זה דבר אחד. הדבר השני, חברים, אני עקבתי אחרי ההצהרות בתקשורת של השר אקוניס. עקבתי. דיברת על הפרדה של הפוליטיקה מהשידור הציבורי, דיברת על דעות מגוונות, גיוון של דעות; אמרת כמה חשוב לך כל העניין. דיברת, אבל בפועל מה עשית, אתה ובעלי העניין? ניהלתם קמפיין הסתה נגד העובדים. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> ממש לא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן כן. כשרצית, כשלחצו אותך, אמרת לנו: חברים, התקשורת לא מאוזנת – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> נכון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – אנחנו צריכים ליצור תקשורת מאוזנת, העובדים לא היו בסדר. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> זה הסתה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> ניהלת מערך הסתה, קמפיין נגד העובדים. ניצלת את אווירת האנטי שנוצרה נגד רשות השידור – וגם לכם יש חלק בהיסטוריה הזאת. ניצלת את זה בשביל קמפיין הסתה, שזה מנוגד לכל האמירות. וגם שמעתי אותך, אמרת: ועדה – תקשיבו, חברים. אילן, אילן, באמת, נו. חברך לסיעה מדבר, תן לי קצת רספקט, בחייתכ. נו, באמת. נו, אילן. אני מבין אותך שבשעה כזאת לראות את חברת הכנסת ציפי אתנו זה לא בשגרה, אבל זה נותן – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> למה לא בשגרה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, בשעה כזאת. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> יש כאלה שהיה – – – ועזבו – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> "לייק", ביג "לייק". קיבלה ביג "לייק". תמשיכי. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, שמעתי את השר אקוניס אומר: ועדת – – – <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> השר אקוניס – הוא שיחק אותה בגדול וקיבל על זה. כשהוא העביר את זה הוא קיבל פרס – שר המדע; למה אין ארוחות חינם. אין ארוחות חינם. <היו"ר נורית קורן:> שר המדע והחלל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חלל לא, הוא לא רוצה חלל. הוא לא רוצה חלל. בואו לא ניכנס לזה, הוא לא רוצה חלל. ואגב, יש צדק. יש צדק. כן, יש צדק. החלל – לא, אתה לא צריך להיות שם. ארצות-הברית זה חלל קרוב לעומת החלל הבא. חברים, שמעתי את השר אקוניס אומר: ועדת אלהרר – אתה אמרת – ועדת אלהרר ניהלה והביאה את החוק בחופזה. אמרת, בסדר? אמרת. ואני רציתי לגלות מה החופזה. אמר: היא קראה לשידור הציבורי בלי המילה "ישראל", ואז – "רשות השידור הישראלית", הוסיף. אז קראתי בספרות, השר אקוניס, קראתי בספרות שיש איזה משורר בריטי – מה שמו? סמואל אנא עארף, מה שמו? זה שאמר: הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל. בשביל מה, יעני, הלאומניות הזאת? מה זה מוסיף? כאילו אתה מגלה לי שאני נמצא במדינה אחרת. מה גילית בזה? אני המשכתי לקרוא את החוק, והחלפתי גם שיח עם השר אקוניס ואילן על זה. יש סעיף בחוק שמעניין אותי. מה אומר תיקון סעיף 113? תקשיבו, חברים, מה אומר החוק, מה ההצעה, ותקנו אותי אם אני טועה – בעמוד 4: "לעניין זה לא יראו את צמצום מספר העובדים כשלעצמו כפגיעה בשידורים". זה התיקון. אני שואל אתכם, יעני, מספר העובדים הוא לא עילה לפגיעה בשידורים? אני שואל אתכם: כל רפורמה בכל ארגון, אם אתה מפטר 20%, 30, 40% מהעובדים – היא מתמוטטת. איזה ארגון ימשיך להיות בפיטורי עובדים בקצב כזה? אז מה שאני מבין מהסעיף – על-פי הסעיף אפשר לפטר את כל העובדים, לעשות כמו שאמר אגף התקציבים, חדשות במיקור-חוץ, ורק נקיים את הרדיו; הייתה הצעה פנימית כזאת – יעני, נבטל את רשות השידור, כולם מיקור-חוץ. בעצם החוק הזה, הסעיף הזה, מאפשר לי לפטר את כל עובדי רשות השידור על-פי החוק עם כניסת החוק לרשומות. אני שואל אתכם, אני שואל את עצמי: "מבט שני". "מבט שני" על-פי התכנון אמורה לחזור למסך אחרי החגים. על-פי החוק הזה וצמצום מספר העובדים, שהוא לא פגיעה בשידורים, האם אתה מבטיח לי ש"מבט שני" תחזור? הרי אין עובדים, אתה אומר. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> הרי אני לא יכול להתערב בתכנים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, אני סומך עליך. יש לך את האינטליגנציה שתמצא את הדרך. כי הרי מה זה שידור ציבורי, חברים? שידור ציבורי – לא חדשות; חדשות – אני אראה את זה בערוץ 2, בערוץ 10. יש לי מקורות. שידור ציבורי זה תכנים, זה סדרות כמו "שומרי הסף"; זה לב-לבו של השידור הציבורי. זה תוכניות כמו, אנא עארף, ישראלים בארצות-הברית, יעני, שעובדים עליהן שנים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> דוקומנטרי, תעודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה השידור הציבורי, כשאני אראה שזה משקף את הלך רוח בציבור בכל מיני כיוונים. וכשאני בא ומסתכל על זה, ואתם מציעים תיקונים – לא תעמדו בזה, הכול בולשיט. אתם לא תעמדו במרס בכל התיקונים, אתם לא תעמדו. כל זה, עד אז ההיסטוריה תגיע ואנחנו נעמוד כאן ונדבר על זה. חברים, כדי להכין תכנים ולהכין מלאי תוכניות לשידורים, אתה צריך לעבוד שנים להכין את התוכנית; כמו "שומרי הסף" – עבדו עליה כמה שנים טובות. אתה צריך תסריט, כתבים, הפקות, מחשבות, חזרות. זה עבודה, זה עבודה. ואין לך את זה במלאי. אין לך את זה במלאי. ותגיד לי שאתה תעמוד בלו"ז שאתה קובע בחוק. אדוני השר, אתה לא תעמוד בזה. אתה לא תעמוד בזה. אני לא יודע אם אז אתה תהיה השר הממונה; יכול להיות שלא תהיה. הכול הדינמיקה אצל ראש הממשלה. אף אחד לא חוזה אותה. ואז תהיה לך התשובה: רציתי, לא נתנו לי; כמו שעשה גלעד ארדן – והטרגדיה התחילה משם, חברים, מהשר גלעד ארדן. יכול להיות שהיו לו כוונות טובות, אבל לפי דעתי, הוא צריך לשאת באחריות לכל מה שקורה, כי הוא שיתף פעולה עם ראש הממשלה. אגיד את זה במילים אחרות: ראש הממשלה עשה לשר גלעד ארדן כיפה אדומה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוא עשה לו כיפה אדומה. אמר לו: יאללה, רוץ, רוץ, רוץ, רוץ, רוץ. כשרץ ומוטט את רשות השידור, אמר לו: די, תעצור. עכשיו – אני, אני צריך להיות שם. ולזה, אדוני השר, קוראים בפוליטיקה, בחיים, קנוניה. אתה שותף שלא בידיעתך. שלא בידיעתך אתה עלית על המסילה. אבל אתה צריך לעבוד ברוח המפקד, כי רוח המפקד רוצה הישרדות. איך אני אתרגם את המציאות השקרית ואת חוסר ההצלחה שלי לציבור? אני לא מצליח מדינית, יש לי משבר ביטחון פנים, יש לי משבר חוץ, יש לי משבר רווחה, יש לי משבר חינוך – יש לי משבר בכל מקום. איך אני אסביר את זה לציבור? אני צריך שליטה בתקשורת כדי לתרגם את המציאות השקרית לאמת לציבור. אז לצורך זה אני צריך את החברים לידי, שיעזרו לי בזה. וכולכם עוזרים. למה? רוח המפקד, אחרת אני לא אשב על הכיסא. ולזה כולכם שותפים, ולזה, אדוני השר, קוראים בדמוקרטיה "הרס הדמוקרטיה". אתה וכל מי שמצביע לחוק הזה נותן יד להרס הדמוקרטיה, כי רשות השידור היא התחנה הראשונה ברכבת, וימים יגידו. והשרה, חברת הכנסת לבני – אני רגיל לקרוא לה שרה, אינשאללה תהיי שרה – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> השררה. השררה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> השררה – אתה באריאל. הצרה – היישוב שלך באריאל. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הזרזיר או העורב, אני לא יודע איך לקרוא, אבל אתה הצרה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> גם כפר-קאסם שלנו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן. עכשיו – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> גם כשאנחנו עושים משהו טוב אתה יודע לברבר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> וואלכ, אוסקוט, תתעסק עם שר הביטחון, אחסאן לכ. <אורן אסף חזן (הליכוד):> סליחה, סליחה, סליחה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תתעסק עם שר הביטחון. <אורן אסף חזן (הליכוד):> סליחה, מה זה הדיבור הזה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה זה? <אורן אסף חזן (הליכוד):> תתנצל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> באמת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> עיסאווי, תבקש סליחה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> עיסאווי, תבקש סליחה. <מיכל רוזין (מרצ):> סליחה, אולי – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אורן, אורן – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת אורן חזן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת אורן חזן, אני מבקשת, גם כל אחד – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> סליחה, מה זה אוסקוט? מה זה הדיבור הנגוע הזה? מה זה הדיבור הזה? <היו"ר נורית קורן:> גם חבר הכנסת עיסאווי פריג', אנחנו ביקשנו – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> מה, אנחנו בשוק? אני מבין שעיסאווי מתגעגע לנופי ילדותו – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה, לבקש ממנו סליחה? <היו"ר נורית קורן:> לא, לא, לא – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני גם עשיתי לו הנחות. <היו"ר נורית קורן:> לא, אני מבקשת שלא להגיד – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> ב-02:30 – – – <היו"ר נורית קורן:> – – "שקט", ואנחנו ביקשנו שנדבר אחד לשני כמו בני-אדם. <קריאות:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, למה – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> אורן, בבקשה. אורן – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מקבל את סליחתך באהבה. <היו"ר נורית קורן:> – – אל תפריע. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חלאס, יאללה. <זהבה גלאון (מרצ):> לך תפטר את שר הביטחון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> את תלכי ללמוד מה זה זכויות – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אוי, באמת – – – <היו"ר נורית קורן:> אורן. חבר הכנסת חזן, אני מבקשת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אוי, באמת. עכשיו, חברים, נותרו לי חמש דקות. החברות, אני מבין, לא מוותרות לי על שארית הזמן, אז אני אנסה להתכנס למסקנות. תראי ותראו מה קרה: אני, לימדו אותי, ולומדים במשפט, שעבריין צריך להיענש. כל מי שעובר על החוק צריך להיענש. אני שואל אתכם: אם ראש ממשלה ושר התקשורת עוברים על החוק, לא צריך להעניש אותם? לתת להם פרס? תראו מה שקרה. על-פי החוק הקודם, שר התקשורת צריך לחתום על גביית אגרת טלוויזיה. השר גלעד ארדן היה אמור לחתום, אחריו ראש הממשלה היה בתפקיד שר התקשורת והיה צריך לחתום. ושניהם לא חתמו. שניהם עברו על החוק. שניהם עברו על החוק. אני שואל את השאלה: האם זה לא במתכוון? איך שאני רואה את תהליך קבלת ההחלטות, זה כן במתכוון. אמרתי: קנוניה. הם התכוונו לייבש את רשות השידור. התכוונו. קיבלו שנה, שנה – והיה ויכוח על התאריכים – שנה כדי להתחיל בהקמת הגוף החדש. לא עשו מאומה. כלום. לא עשו כלום. רק דאגו בשיטות שלהם לייבש את רשות השידור ולהכניס אותה לגירעון. למה? ואז, ברגע שאני מייבש ומכניס לגירעון, נכנסה ביצת הזהב – מצב חירום. אז נכנס מצב חירום לתמונה. וכשיש מצב חירום, ראש הממשלה פורח. מתחיל – אוהו, מצב חירום, עכשיו צריך לחוקק חוק תחת מצב חירום. ככה השר אקוניס, כשבא אלינו לוועדת הכלכלה, אמר: חברים, אני רוצה לעזור לעובדים, יש מצב חירום. אם לא נאריך בשלושה חודשים, העובדים יפוטרו. אני רוצה לעזור, תבינו – ככה אמר השר מולי, אמר בוועדת הכלכלה: אם לא תיתנו לי שלושה חודשים נוספים, העובדים יפוטרו. אני רוצה לעזור להם, תחת השם והכותרת: מצב חירום. ואכן, זה עבד. קיבלתם מצב חירום ויצרתם מצב חירום. וכאן, אדוני, השר לשעבר גלעד ארדן וראש הממשלה עברו על החוק, במתכוון. במתכוון; התכוונו לייבש, התכוונו להכניס את רשות השידור לגירעון כדי ליצור מצב חירום ולהביא לחוק, בעצם חזרה לאחור במסווה. זו נקודה שאתם – העבירה הכלכלית, אתם צריכים לדעת וללמוד אותה. חברים, אני אומר, ואומר לכם לסיכום את המשפט הבא – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – – עוד חצי שעה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – חברת הכנסת לבני, אני מתחבר לנאום שלך, והדקות שכאן עלית ודיברת – אכן עשית את זה להיסטוריה, כי יזכרו שאמרת אותן, כי המהלך של חיסול התקשורת וההשתלטות של ראש הממשלה על התקשורת וצריבת התודעה הציבורית באמצעות התקשורת מתחיל היום. ואתם תראו, זה מתחיל היום, וימים יגידו. הרכבת השנייה שמדברים עליה – פיצול ערוץ 2, חוסר כדאיות כלכלית, הליכודניקים באים, ה"שלדונים" באים. עוד נגיד את זה, ולשם כך, חברים – חותמת הגומי. אני לא מדבר אליהם, כי הם חייבים, הרי ממילא הם חותמת גומי, מה לעשות. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, יזכרו לנו את זה. זאת הסיבה שאני מתנגד לחוק. אני מתנגד נחרצות, כי זה מסכן כל חירות של כל אחד ואחד מאתנו. אסור לנו לשתוק. אסור לנו לשתוק. תודה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר נורית קורן:> תודה גם לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש לי עוד 40 דקות. <היו"ר נורית קורן:> 40 שניות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> 40 שניות. תוסיפי לאורן חזן. <היו"ר נורית קורן:> לאורן חזן? <עיסאווי פריג' (מרצ):> לחבר הכנסת חזן. <היו"ר נורית קורן:> אוקיי. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> סליחה, הוזכר שמי? אני מבקש הודעה אישית. הוזכר שמי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> לפחות גם אתה יודע שאני גבר-גבר – – – <קריאות:> – – – <היו"ר נורית קורן:> אחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין. <אילן גילאון (מרצ):> כמה זמן יש לי, גברתי? <היו"ר נורית קורן:> חמש דקות. בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> תודה. גברתי היושבת-ראש, זה כל כך סמלי שדיון בחוק על סגירת רשות השידור מתקיים כמעט במניין של חברי כנסת, קצת יותר, באישון לילה – אותו דבר שבקליפת אגוז הוא מדינת ישראל כולה בעצם. ההתגלגלות שלנו למקום הזה נובעת מאותן בעיות שמהן נובעות כל הבעיות האחרות שלנו. את יודעת, גברתי, זו פעם ראשונה שכורת בא לכרות רשות ציבורית בסדר גודל כזה, שימיה כימי מדינת ישראל ותחלואיה היו כתחלואיה של מדינת ישראל. ערך היעילות, גברתי, הוא ערך מאוד חשוב, ואנחנו כולנו תומכים בו, אבל הוא בשום פנים ואופן איננו ערך עליון. כי ממה נפשך? ממשלה שאם היא לא מזיקה היא כבר מועילה, יש לה את עזות המצח להטיף למישהו ולדבר על יעילות? על מה אנחנו כאן מדברים, גברתי? חברו כאן אגו, מגלומניות. חבר הכנסת הנגבי, אתה יודע מה זה פופוליזם? לבוא ולרוץ מהר לספר לחבר'ה שאתה מבטל להם את האגרה. הרי לרשות שידור עצמאית צריכה להיות משענת, אגרה. אפשר לגבות אותה בדרכים שונות: באמצעות מס, בדרך אחרת. כל רשות ציבורית כזאת, כשהיא תקבל מקופת האוצר, היא תלויה. אבל לראש ממשלתנו, גברתי, יש דחף בלתי נשלט לשידור c'est moi. כל אדם בתקשורת הוא אויבו, מתוך רצון ללכת לשבור ולשבר את אותה מראה שבתוכה הוא ניבט. ולכן הוא מקיים מלחמה – גברתי, אני מבקש, את חייבת להשתיק פה את – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת אורן חזן, בוא תשב במקומך, אתה עושה הרבה רעש. בבקשה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אורן, אתה מחולל מהומות. <אילן גילאון (מרצ):> ולכן התאריך הזה – אני מבין שזה הבריון של הכיתה, שמותר לו לעשות – – – <היו"ר נורית קורן:> לא לא. <אילן גילאון (מרצ):> לא? טוב. <אורן אסף חזן (הליכוד):> סליחה, מה זה הדיבור הזה? <אילן גילאון (מרצ):> אני מבין שזה הבריון של הכיתה, גברתי? טוב, אז אולי תקראי למנהל, אני לא יודע, תראי מה את צריכה לעשות. <אורן אסף חזן (הליכוד):> יש מנהלת, היא לא פה. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת אורן חזן, בבקשה לא להפריע. <אילן גילאון (מרצ):> ולכן, היום כל חבר כנסת שיש לו מצפון צריך להיות המגיש והבמאי והצלם וה"גריפ" והמאפרת ונער המים. ודור המדבר כולו שנמצא היום ברשות השידור, מעל 1,000 אנשים שימצאו את עצמם מחוץ לעבודה, רובם בגילים שהם גילי המוות הקליני מבחינת שוק העבודה – מעל גיל 50. פופוליזם זה להבטיח ביטול אגרה, אבל האמת היא שכל אזרח במדינת ישראל צריך לדעת שהוא עצמו עלול להיות במצב הזה – מצב בלתי אפשרי. מה האנשים האלה עוברים בלילותיהם? ואולי, אולי המנכ"ל הזמני החדש, שקיבל סמכויות אבסולוטיות של מונרך – מעניין ממי הוא מקבל את השראתו בסופו של דבר, ויהיה האיש מוכשר ככל שיהיה, ומה הוא יצטרך להחזיר בעתיד למי שדואג שהוא יהיה במקום הזה. אז אנחנו מדברים על שירות שידור עצמאי. ואנחנו קוראים לו ישראלי – my foot – סבבה, בסדר גמור, השידור הציבורי הישראלי זה בסדר גמור. השאלות המרכזיות: מאין הדבר הזה יונק? אני לא תמים, גברתי. אני יודע שאין אף בן-אדם שיש לו חבירה פה של אומץ ויכולת לקבל החלטות ולעצור את הדבר הזה. הרי כל אחד יודע שזה רעיון נואל. החוק הראשון היה נואל, וזה נואל עוד יותר, משום שהוא חטא על פשע. וזה הבר-מצווה של הרפורמות שיש. 13 רפורמות היו. מה היה רע ברפורמה ה-12? היה לה קצב יותר מתון, יותר אטי. הוא התחשב בדור המדבר, באנשים שהתקדמו יחד עם ההתקדמות של כולנו במדינה. אבל לא יכולנו, כי האגו חייב מישהו כאן להוציא רפורמה שרשומה על שמו, חייב היה שהיא תהיה רשומה על שמו. היא על שמם של שרים שאמרו: אנחנו באים לקבור את רשות השידור. זאת הייתה המגמה. כך היה אסור להצביע בעד החוק הקודם בשום פנים ואופן; כך אסור היום להצביע בעד החוק. גברתי, אני נשבע לך, מתחייב בשם עצמי: אחפש כל אגורה שעולה המפרק הזה והמפרקים של המפרק הזה, וכמה נמכר הנדל"ן הזה, ולמי נמכר הנדל"ן הזה, ומי גוזר קופון על הנדל"ן הזה, ואיזה outsourcing המפרקים, הכנ"ר – "כנר על הגג" הזה – מקבל. מכל מקום, כבר פניתי למבקר המדינה בנושא. כל חשבון ייעשה כדי שנראה היטב אם פירוק רשות השידור כפי שהוא נעשה היום לא עלה בסופו של דבר למדינת ישראל בטבין ותקילין יותר מאשר הוא עשוי לחסוך, גברתי. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. <אילן גילאון (מרצ):> מי שפירק את רשות השידור, פירק את העיקרון של האחריות של מדינת ישראל כלפי האזרחים שלה, ופגע אנושות בדמוקרטיה, ופירק את רשות השידור הציבורי, גברתי. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה, חבר הכנסת גילאון. חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה. חברים, לשמור קצת על השקט. לרשותך שש דקות. <מיכל רוזין (מרצ):> תודה. בתחילת היום לא יכולתי, לא הצלחתי להבין למה מתעקש ראש הממשלה ומתעקש יושב-ראש הכנסת להעלות היום, עם כל סדר-היום העמוס הזה, גם את חוק הטרור. אמרתי: הרי אין שום דחיפות. כמו שאר הנושאים שעלו היום, בפירוש אפשר לדחות את זה לתחילת המושב הבא. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אבל, חברת הכנסת ברקו, את נתת לי את התשובה. את נתת לי את התשובה. הדחיפות היא לא בלהעביר; יש חודשים עד שוועדת החוקה תדון בחוק הטרור ותעביר. אבל את נתת לי את התשובה. את אמרת לנו: מה אתם רוצים, לכבול לנו את הידיים, קשורות מאחורי הגב? וזה בדיוק העניין. וכאן זה מתקשר בדיוק לחוק הזה; זה מתקשר בדיוק לחיסול השידור הציבורי במדינת ישראל. כי ראש הממשלה לא רוצה שנקשור לו את הידיים מאחורי הגב, הוא לא רוצה שהדמוקרטיה תפריע לו למשול. הוא רוצה למשול פה באופן חופשי ולשלוט בכול. מראש לא הייתה סיבה אמיתית להפריט ולפרק את השידור הציבורי. אבל מעבר לרמה העקרונית, מאז שעברה ההחלטה על המהלך, האופן שבו הוא מבוצע הוא רשלני, הוא פוגעני. ועדת אלהרר – ושוב, לא הייתי בעדה, אבל היא הבטיחה לפחות שרשות השידור תיסגר לא לפני שהתאגיד החדש יתחיל לשדר. במצב הנוכחי, מה שיקרה אחרי שאתם, חברי הכנסת, תאשרו היום את הצעת החוק הזאת, יכול להיות שיוחשך המסך עוד לפני שהתאגיד החדש יתחיל בכלל לפעול. השינויים האחרונים בחוק, ובפרט שינוי השם, הוציאו את המרצע מהשק. כל המהלך כולו, המטרה שלו היא פוליטיזציה של השידור הציבורי. למה צריך להחליף, כל כך קריטי, "ציבורי" ל"ישראלי"? כאילו, מה זה אומר – שעד עכשיו השידור הציבורי לא היה ישראלי? הוא היה שייך לאיזה מישהו אחר? עכשיו אנחנו משנים אותו, מתקנים אותו? עד עכשיו הייתה חסרה לו איזושהי ממלכתיות? אולי הוא לא שימש מספיק שופר של השלטון? הסירוב של נתניהו לאשר את הדירקטוריון והשארת הכוח בידי המנכ"ל ובידי שר התקשורת, שזה הוא-הוא עצמו, מצביעים בדיוק על כך ומעלים חשש כבד מאוד לדמוקרטיות של המהלך כולו. וייתכן שגם היה ניתן למנוע פיטורים. 800 מתוך 1,500 העובדים הביעו נכונות לפרישה מרצון, אבל ההנהלה פנתה ודיברה רק עם 100 מתוכם. יש כאן זלזול בעובדים ובמערכת כולה. החוק הקודם הדגיש את חשיבות תנאי הפרישה המוקדמת. הסמכויות החדשות מאפשרות למנכ"ל לפטר בלי ההליכים האלה. זה משדר מסר מטריד מאוד של זלזול בעובדים בתאגיד העתידי: גורלכם בידינו, ולא נהסס לפגוע בכם אם לא תעשו מה שאנחנו אומרים. התהליך כולו מתאפיין בחוסר תום-לב משווע. זה ברור לכולם שלוח הזמנים שנקבע ואושר השבוע לא מספיק להקמת התאגיד החדש. בדיון שהיה בכנסת נאמר בפירוש, בצורה גלויה, בזלזול בכנסת, בחוקי הכנסת, ברצינות של הכנסת, שמקסימום, במרס נתכנס שוב ונדחה שוב עוד את המועד. זה זלזול בראש ובראשונה בעובדים, בציבור, שלא יכול לקבל תוכן ראוי בהיעדר תכנון מתאים ותקצוב מתאים, ופגיעה קשה בתקשורת החופשית, בתקשורת הישראלית ובדמוקרטיה הישראלית. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת רועי פולקמן. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, תודה לך, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני מסכם, אני מבין, את דוברי האופוזיציה בדיון הזה, אז אני לא מתכוון לחזור על הדברים החשובים שאמרו קודמי נציגי האופוזיציה. אני מצטרף לכל הדברים החשובים שנאמרו כאן. אני רוצה להדגיש כמה היבטים נוספים. כולנו מסכימים – שידור ציבורי חיוני לדמוקרטיה. צריך לומר בצורה ברורה: שידור ציבורי איננו שידור ממשלתי. המהלך שהממשלה מקדמת הוא הרס של השידור הציבורי. יש מה לתקן ולשפר ברשות השידור: צריך לשחרר אותה מהתערבות מוגזמת של הממשלה; צריך ניהול יותר מקצועי ויותר רציני – בוודאי בעבר, הניהול דווקא בשנה האחרונה השתפר; צריך רשות שידור יותר ביקורתית. צריך רשות שידור יותר פתוחה לקולות של מיעוט ואופוזיציה; צריך רשות שידור יותר שוויונית – כן, רשות שידור שתיתן יותר מקום ויותר מרחב לפריפריות, לציבור הערבי, לצרכים של הציבור הערבי, לתרבות הערבית, לשפה הערבית. צריך שינוי ברשות השידור, אבל לא זה הכיוון שהממשלה הזאת הולכת בו. והכיוון שממשלת נתניהו הולכת בו בשנים האחרונות הוא כיוון של הרס, כיוון של חורבן, כיוון של פירוק והחלפה במשהו אחר לגמרי. עמיתי חברי הכנסת, אמרתי, צריך לשנות ברשות השידור, אבל אסור להכפיש ואסור לזרוק את כל מה שנעשה ברשות השידור לפח הזבל. רשות השידור והשידור הציבורי כוללים הרבה הישגים. אנחנו מדברים, למשל, על הטלוויזיה הלימודית, שזו מערכת סופר-יעילה, סופר-יעילה מבחינת רמת ביצועים, איכות, איכות מבחינת תכנים, מבחינת עושר של שידורים ושירות לציבור – אדוני השר. <היו"ר נורית קורן:> ששש. בבקשה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> חבל שהטלוויזיה הלימודית, חבל שהטלוויזיה החינוכית נכנסה גם היא ל"קוראלס" הזה של השמדה וחיסול. אחד הדברים שצריך היה לעשות זה להפריד את הטלוויזיה הלימודית ולהשאיר אותה כמערכת נפרדת, כי היא מערכת מצוינת; היא אפילו לא צריכה לעבור ייעול, היא יעילה מאוד. ורשות השידור כוללת גם את הרדיו – את רשת ב', עם תוכניות מצוינות ועם אחוזי האזנה מאוד גבוהים. גם את זה רוצים לפרק; גם בזה רוצים לפגוע. וכן, יש גם את הערוץ הראשון של הטלוויזיה, שיש מה לשפר בו. אבל בערוץ הראשון, למשל, שידרו את "שיטת השקשוקה" כשאף אחד מהערוצים המסחריים לא היה מוכן לשדר את השידור החשוב הזה בגלל החשש הגדול מאימתם של טייקונים. גם בזה רוצים לפגוע. כאשר תגיע "שיטת השקשוקה 2" או "שיטת השקשוקה 3" – ואני מקווה שיהיה מי שיעשה את הסרט הזה, כי הסרט הזה הוא על מה שקורה אצלנו כאן והיום ועכשיו בגז, ובמשאבי הטבע בים-המלח, ובפוספטים, ועל מה שקורה בתחום הבנקים. אז כשמישהו יעשה את "שיטת השקשוקה 2" או 3, לא תהיה רשות שידור עצמאית שתוכל לשדר את זה. המהלך שהממשלה מקדמת הוא מהלך מסוכן – מהלך של הכפפת רשות השידור לממשלה. וההכפפה התקציבית באמצעות ביטול האגרה והכנסת רשות השידור לתקציב הממשלתי הרגיל היא חלק מרכזי מהדבר הזה. ובדרך ניסו פה לעשות עוד עוולות – לפטר עובדים בחוק תוך דריסה של הסכמים קיבוציים, תוך דריסה של כל התקדימים. אני רוצה לברך מכאן את ההסתדרות על המאבק שהיא ניהלה; אני רוצה לברך את העובדים שקיימו שביתות סולידריות ותמיכה בעובדי השידור הציבורי. אני חושב ששביתות כאלה הן הדרך להבטיח שמהלכים כוחניים כאלה של פגיעה בעובדים לא יעברו. ואני רוצה לסיים ולומר, עמיתי חברי הכנסת: המאבק הזה לא תם. אנחנו נמצאים כאן, עמיתי לאופוזיציה, אנחנו, חברי ואני, אנחנו נמשיך להיאבק על שידור ציבורי; אנחנו נמשיך להיאבק בניסיונות שלכם לייצר פה מערכת כנועה לממשלה, מערכת של שידור ממשלתי חסר עניין וחסר תוכן; אנחנו לא נסכים להפוך את "קול ישראל" ל"קול ישראל היום"; אנחנו לא נסכים להפוך את רשות השידור לחלופה הישראלית של ה-BBC בדמות "רשות הביבי". תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. חבר הכנסת ישראל אייכלר – לא נמצא. <קריאה:> אבל יש לו הסתייגות. <היו"ר נורית קורן:> כן. חבר הכנסת אורן אסף חזן, בבקשה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – – הסתייגות. <אורן אסף חזן (הליכוד):> רוצים – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> תעלה, תעלה. <קריאה:> איתן, אתה לא מדבר? <היו"ר נורית קורן:> איתן מדבר אחרי – חבר הכנסת איתן כבל אחרי חבר הכנסת חזן. <איתן כבל (המחנה הציוני):> קשה אחרי אורן. <היו"ר נורית קורן:> כן. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אבל אתה תשתדל. תעשה כמיטב יכולתך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, חברי היקר כבוד השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, אחרי ערב באמת קשה בדיון מעמיק על טרור שבו, כאמור, חיפשנו את שר הביטחון, לרגע קל בשעה המאוחרת הזאת של הלילה זכיתי – – – <ענת ברקו (הליכוד):> הוא עובד, הוא עובד. <אורן אסף חזן (הליכוד):> הוא עובד. <ענת ברקו (הליכוד):> הוא צריך לעבוד. <אורן אסף חזן (הליכוד):> עוזרת לי חברת הכנסת היקרה ד"ר ברקו, שהוא עובד. <ענת ברקו (הליכוד):> יש לנו שר ביטחון שכבר יודעים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מצליח להעלות חיוך על הפנים בשעה הזאת, כי בשעה טובה ומוצלחת מפלגת הליכוד, מפלגת השלטון, ראש הממשלה העומד בראשה, השרים הנכבדים – שתכף נודה להם – הביאו בשורה לעם ישראל: יוקם, יקום תאגיד שידור ישראלי, תבוטל אגרת הטלוויזיה, ובא לציון גואל בשעה טובה, ועל כן אני מחייך. אני אתחיל בחבר יקר שלי, חבר הכנסת, כבוד השר אופיר אקוניס. אני רוצה להגיד לך תודה בשם כל אזרחי מדינת ישראל, יהודים וערבים כאחד, אשר שנים על גבי שנים היו תקועים וקבורים בתוך שלשלת תלאות של רשות שידור שלעתים לא ידעה מימינה ומשמאלה אבל ידעה מאיפה לקחת את הכסף. אני רוצה להגיד לך תודה רבה על המאבק העיקש, על הדרך שהתחילה עוד טרם היותך שר, שאתה מלווה אותה הרבה זמן. הציבור בישראל צריך לדעת את זה, לזכור לך את זה ולהכיר לך טוב על זה. אני באמת מקרב לב אומר לך תודה. אני רוצה גם להגיד תודה לשר כץ, שליווה את העובדים, נאבק, לא התקפל, לא לפופוליזם הזול שלהם, אבל גם לא לדרך שלו. השר כץ, שדרכו היא דרכם של האנשים הפשוטים, עמלי היום, העובדים שעובדים לטובת כולנו בכל מגזר שהוא. גם לו מגיעה תודה. <יואב קיש (הליכוד):> אורן, חיים או ישראל? <אורן אסף חזן (הליכוד):> השר חיים כץ. צריך להגיד, אגב, תודה גם לשר ישראל כץ על ההחלטה האמיצה סוף-סוף, אחרי מעל 100 שנה, להקים רכבת קלה בתל-אביב. <קריאה:> אבל? <אורן אסף חזן (הליכוד):> זה מדהים, אכן – יש אבל, יש אבל גדול, אבל זה לא הדיון. אנחנו כולנו זוכרים שבסוף המסילה יש בני-אדם, ואנחנו נטפל בזה ביחד. אנחנו עושים דברים יפים ביחד, ונמשיך, אבל בואו לא נהרוס את החגיגה של הקמת הרכבת הקלה, כמו שלא נהרוס את החגיגה של הקמת תאגיד השידור הישראלי וביטול האגרה לציבור בישראל. צריך להגיד תודה רבה – ואני אקצר בזמנים כדי שנספיק את כולם – ליתר שרי הממשלה: לשר התקשורת הקודם גלעד ארדן, ובראש ובראשונה לראש הממשלה שלא פחד ללכת כנגד כל ההשמצות ולהוביל את הרפורמה הזאת. אני רוצה להגיד תודה גם לחברי מהאופוזיציה – איתן כבל, דב חנין, שלנגד עיניהם אכן עומדים העובדים, אבל עומד גם הציבור בישראל. אני סמוך ובטוח שהם יצביעו בעד הרפורמה, בעד החוק היום. אני רוצה להגיד תודה לציבור שנתן לנו את ההזדמנות. חברים, יש לי גם קצת תהיות. מדהים אותי לראות – אוה, חברים, ברוכה הבאה, חברת הכנסת סתיו שפיר, שלא מכבר פרסמה תמונה ריקה של המליאה וכתבה בטוויטר: דיון חשוב מתנהל, והראתה כיסאות ריקים. איפה הכיסא שלך היה עד עכשיו? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> היה לי דז'ה-וו של יאיר לפיד ונאום הכיסאות הריקים שלו. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> היה לי דז'ה-וו של יאיר לפיד, רק בהבדל אחד – לך יש שיער ג'ינג'י. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> כל מה שאתה עושה זה לעמוד פה – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> בואו ניתן לה לגמגם. גברתי היושבת-ראש, אני אשמח לקבל עוד קצת זמן, היא מפריעה לי, או להוציא אותה החוצה. אצלנו אין הנחות כשבאים לעבוד ולעמול למען הציבור. אנחנו עובדים – היא צועקת. לא בבית-ספרנו. אז תודה באמת שאת מכבדת אותנו בנוכחותך. בפעם הבאה, אשמח שכשאת מעלה תמונה ריקה, תעשי אותה בסלפי. חברים, תראו איזה דבר מדהים. אני רוצה גם להודות לך, זהבה גלאון – אנחנו נגיע לזה עוד רגע. בטרם ייגמר לי הזמן, אני רוצה להגיד דבר מדהים לציבור בישראל שרואה אותנו, והחל ממחר גם רואה אותנו חינם: איך ייתכן שגם כאן הצלחתם ליפול לבלוף של עצמכם שוב? איך יכול להיות מצב שהליכוד שומר על העובדים, מבטל פיטורים בחקיקה, מבטל את אגרת הטלוויזיה לכל אזרחי מדינת ישראל, ואנחנו עדיין לא בסדר? אתם עומדים וצועקים ומברברים, ובובו פה, ובובו שם, ובובו בכל העולם. מתי תתעוררו ותבינו שיש עניינים שבהם, כן, מותר גם לפרגן? זהבה גלאון, אהבת חינם, את יודעת מהי? הרי למה אנחנו צריכים – – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מסיים במשפט, באמת. למה אנחנו צריכים – – – <קריאות:> – – – <היו"ר נורית קורן:> חברים, יש תקנון. צריך לעמוד בתקנון. חבר הכנסת חזן, דקה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> ברשותכם, אני אסכם. אני מסכם. דקה. <היו"ר נורית קורן:> משפט, סליחה. משפט. <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא, לא. אמרנו דקה. הפריעו לי. <היו"ר נורית קורן:> לא. משפט. טעיתי. משפט. <יואב קיש (הליכוד):> אהבת חינם – – – <היו"ר נורית קורן:> אהבת חינם. משפט. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני אומר: חברתי היא יהודייה ציונית אמיתית, זהבה גלאון – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר נורית קורן:> איפה הוא היה? אפשר להעיד עליו? <אורן אסף חזן (הליכוד):> שעות של דיונים בוועדת הכנסת על סעיפי תקציב מוציאים את – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת חזן, אני מבקשת משפט אחד ולרדת, לרדת מהדוכן – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> ברשותך – לסכם. משפט אחד, בבקשה. <היו"ר נורית קורן:> – – ולאפשר לחבר הכנסת איתן כבל לדבר. <יואב קיש (הליכוד):> אורן, אהבת חינם. אורן, אהבת חינם. <היו"ר נורית קורן:> חברים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אורן, אבל משפט אלמותי. משפט לפנתיאון. <קריאה:> חברים, לא להתלונן אחר כך שאני מאפשרת לו עוד משפט. <אורן אסף חזן (הליכוד):> זהבה גלאון היקרה, חברתי, אחותי, יהודייה ציונית אמיתית; לא לצחוק. אהבת חינם – זהבה, מדוע אנחנו צריכים ביטוי שנקרא אהבת חינם? הרי ברור לכולם, אולי לך קצת פחות, שאהבה לא עולה כסף. הרי ברור לכולנו שאת האהבה ניתן לקבל, ובעיקר לתת, בחינם. אז למה אנחנו צריכים את הביטוי? ואיך אני מקשר אותנו? אני אספר לך למה. כי בבואנו לבחון אדם – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת חזן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> ואני מסכם במשפט אחרון: בבואנו לבחון את האדם שעומד למולנו ומצדנו, לא מסתכלים רק על יכולותיו, על היופי שלו, על כישרונותיו – מסתכלים גם על חסרונותיו וגם על המקומות שבהם הוא חלש. פעם ב"ערוץ הילדים" היה קמפיין: "כולנו שונים וכולנו שווים". אבל באהבת חינם שאני מדבר עליה, גם לך, זהבה גלאון, מותר לפרגן לראש הממשלה נתניהו, לשר אקוניס, לשר חיים כץ – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת חזן, אני מבקשת – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – לעתים אולי גם לשר – – – <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת לסיים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> ואני אומַר לכם, אני רוצה להגיד תודה – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת חזן, לסיום, עכשיו. <אורן אסף חזן (הליכוד):> מילה אחרונה, ברשותך. אני רוצה להגיד תודה על ההזדמנות שניתנה לי להצביע בעד ביטול האגרה לאזרחי מדינת ישראל. אני בטוח שהכנסת הזאת תשלים את ימיה, ונוביל עוד רפורמות חשובות וטובות למען הציבור היהודי והערבי כאחד בארץ-ישראל. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת חזן, תודה רבה. חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. חמש דקות עבורך. חברים, בואו נשמור על הסדר. עד חמש דקות. <איתן כבל (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, רשמת פרלמנטרית, קודם כול, אני אומר לך, אדוני השר, בנימה אישית, האמת, די חבל שהקמתם את הוועדה, זאת אומרת, רק כדי – אתה יודע, מי כמוך יודע – רק כדי לעקוף את האפשרות שאני אנהל את הדיון. כי בסופו של עניין, ראית את ההתנהלות, גם של האופוזיציה, בעניין של רשות השידור. בסך הכול הכללי, תרומתנו הייתה תרומה מכרעת, גם לחוק הזה. והעניין הוא, ואני אומר את זה גם לך – בסופו של עניין, עכשיו זה נתון לפתחך. זה כבר לא שאלות של פוליטיקה כזאת או פוליטיקה אחרת. אני מקווה מאוד שראש הממשלה, יום אחד – כפי שגם אמר מנכ"ל משרד התקשורת, שברגע שהחוק יעבור בקריאה שנייה ושלישית, הוא ימנה את המועצה. אני אומר את זה כי זה אחד המבחנים הגדולים לכולנו. <יואב קיש (הליכוד):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> סליחה, חבר הכנסת קיש, אני יודע שבקדנציה הקודמת היית בטיסה ארוכה, אבל אני רק רוצה להזכיר לך שהחוק הזה, מי שכתב את רובו היה אני. מי שהעביר אותו לממשלה – – – <יואב קיש (הליכוד):> – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת קיש, נא לא לקרוא קריאות ביניים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> סליחה, חבר הכנסת קיש, תנער את האוזניים, תשחרר את הסתימות ותקשיב לי. בסך הכול, מה אני מנסה לומר לך? שגם בקדנציה הקודמת, כשהשר אקוניס התנגד לחוק, העברתי אותו לשר ארדן ולראש הממשלה. זה לא העניין. נושא רשות השידור והשידור הציבורי, ההתייחסות שלי אליו היא מעבר למחלוקת פוליטית. <יואב קיש (הליכוד):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> זה לא כולנו. אל תטעה – כולנו. זה לא כל כך כולנו. <יואב קיש (הליכוד):> – – – אמרתי: מצוין. <איתן כבל (המחנה הציוני):> סליחה. אז הבעיה היא אצלי הפעם. אוקיי? בשורה התחתונה, מה שאני מנסה לומר לכם, שעכשיו זה המבחן האמיתי. אז הצלחנו להגיע להבנות בנושא העובדים. המבחן עכשיו הוא להוציא את זה מן הכוח אל הפועל. המבחן הוא גם של האוצר, שלא ינסה להתחמק עכשיו, אחרי שעברנו את כל הסאגה הזאת והגענו להבנות לגבי שרונה, כפי שאתה הערת לנו, וכפי שסיכמנו לגבי מועדי ההתנהלות ויציאת עובדים. והחוכמה הגדולה – אני אומר את זה גם לכולנו – שנדע לשמור על כבודם של העובדים. אני אומר את זה בצורה הכי חברית, הכי נכונה. ובעניין הזה אני פונה אליך; אתה זה שאמור ללוות, ואני סומך עליך בעניין הזה, כי שוחחנו לא פעם ולא פעמיים על ענייני העובדים, והיחס שלך בעניין הזה היה קצת שונה משל אחרים, לטובה, ואני מצפה ממך שתדע ללוות את ההליך הזה. ובאמת, אדוני השר, חטאי הממשלות השונות לגבי רשות השידור כבר נכתבו ועוד ייכתבו, כולם. יש לכם כאן הזדמנות אמיתית, אמיתית, להרים חזרה על הרגליים את השידור הציבורי. אני באמת מצפה שאכן כך הדברים ייעשו. ובדברים האלה ניתן את הרוח הגבית. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל. בבקשה, כבוד השר אקוניס. בבקשה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> גברתי היושבת-ראש, אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני מבקש להתחיל מן הסוף דווקא, מאחד הסעיפים האחרונים בחוק. אדוני היושב-ראש, הלילה הזה חבר הכנסת פריג' כבר אמר שניכנס להיסטוריה. ובכן, לאחר 47 שנים, מאז 1968, שאז נדרשו בחוק, בחוק, אזרחי ישראל לשלם את אגרת הטלוויזיה עבור החזקת מַקלט הטלוויזיה, ועל כך הייתה אגרה בישראל, מס, במשך 47 שנים – על החזקת המַקלט; לא על צפייה בשידורי הערוץ הראשון – על החזקת המַקלט. <זהבה גלאון (מרצ):> ובג"ץ אמר – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> לא עוד. אגרת הטלוויזיה, הידועה בשם אגרת רשות השידור, בטלה ומבוטלת. והיא, חברת הכנסת גלאון, בטלה ומבוטלת רטרואקטיבית, החל מ-1 בינואר 2015. ולא תהיה, אדוני היושב-ראש, עוד אגרת טלוויזיה בישראל, כפי שהתחייבתי ביום שבו קיבלתי את המינוי מראש הממשלה. חברת הכנסת אלהרר, שמעתי את הערותייך בנושא החשיבות – או לשיטתך, חוסר החשיבות – של שינוי השם ל"תאגיד השידור הישראלי", ונשאלתי גם על-ידי השרה לשעבר לבני בעניין זה. בעניין זה – החוק הקודם דיבר על שידור ציבורי. אני בעד שידור ציבורי. בצעירותי, אפילו השתתפתי בשידורים רבים של השידור הציבורי ברשתות הרדיו של "קול ישראל". בריטים קוראים לשידור שלהם "השידור הציבורי הבריטי", וכך עושים הקנדים, כך עושים הנורבגים, היפנים, האיטלקים. כל מדינה שמכבדת את עצמה קוראת לשידור הציבורי שלה יחד עם שמה של המדינה, וכך גם אנחנו נעשה. השידור יהיה ישראלי. השידור יהיה ישראלי; תחנות הרדיו, חברת הכנסת גלאון, תיקראנה "קול ישראל" בחקיקה. השידור הזה ישקף את מגוון העמדות, הדעות והתרבויות בחברה הישראלית. היא תשדר, חבר הכנסת מרגלית – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – שמשלמים מסים – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> British Broadcasting Corporation. שמעת, חבר הכנסת פריג', איך הם לא מתביישים שהם בריטים? British Broadcasting Corporation. וגם פה תאגיד השידור יהיה ישראלי, גם אם זה לא מוצא חן בעיניך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ביבי ישראל, ביבי ישראל. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת מרגלית דיבר על כך שהשידור עלול לצאת מירושלים. הוא לא עמד בשעה המאוחרת והסתלק, אבל השידור, כפי שהודעתי בוועדה המיוחדת בראשות חבר הכנסת הנגבי, ימשיך להיות מירושלים, מרוממה וממה שמכונה "בניין החוטים", שממנו משדרת תחנת רשת ב' של "קול ישראל". לכן, חבר הכנסת פריג', בעולם כולו, כמובן בישראל, ימשיכו לשמוע, כפי ששמעו שנים ארוכות, "קול ישראל מירושלים", ומי שלא מוצא חן בעיניו מוזמן להעביר תחנה, ושם הוא יכול אולי לשמוע "גלי צה"ל" – שידורי צבא ההגנה לישראל. אולי תציע להוציא את המילה "ישראל" גם מהדבר הזה. אולי. זה לא בסדר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אדוני היושב-ראש, העובדים והעובדות של רשות השידור, 1,500 איש ואישה, שהם ברובם הגדול עובדים חרוצים ומוכשרים, גם הם יודעים וגם אתה, חבר הכנסת גילאון, וחבריך, כפי שאמרה בצדק חברת הכנסת לבני כאשר הייתה הממונה על רשות השידור – כולם יודעים שבמבנה של רשות השידור נדרש שינוי. שינוי, לעתים, אדוני היושב-ראש, כרוך גם, לדאבון לבנו, בקשיים אישיים, כפי שחוו עובדים רבים, השרה לשעבר לבני, גם בחלק מן החברות הממשלתיות – וכאן איננו מפריטים את רשות השידור – גם בחלק מהחברות הממשלתיות, שאני לא רוצה להגיד "הופרטו", אם כי הן הופרטו, גם בממשלה שבה את היית ממונה על רשות החברות, גם לפנייך וגם אחרייך. אנחנו מבינים, אדוני היושב-ראש, את כאבם של חלק מעובדי רשות השידור שייאלצו, אחרי שנים ארוכות במקום העבודה האהוב עליהם, לעזוב את עבודתם – אגב, בתנאי פרישה לא רעים בכלל. כמובן, לא ניכנס לעניין הזה. אני חושב, עם כל הכבוד – ויש כבוד גדול לעובדות ועובדי רשות השידור – שהדבר העיקרי בחוק תאגיד השידור הישראלי הוא השידור עצמו, כלומר, מה יראו אזרחי ישראל על מסכי הטלוויזיה ומה ישמעו בתחנות הרדיו. כפי שאמרתי פעמים רבות, ואני אחזור על כך גם כאן: השידור הזה יביא לידי ביטוי, אדוני היושב-ראש, בצורה פלורליסטית, בצורה דמוקרטית, בצורה שוויונית ובאופן מאוזן את מגוון העמדות, הדעות והתרבויות בחברה הישראלית. זהו, אדוני היושב-ראש, הדבר החשוב ביותר שאנחנו נוציא מתחת ידינו, אם אכן מליאת הכנסת תקבל את הצעת החוק ותאשר אותה ברוב קולותיה. אנחנו רוצים שהדבר הזה, חבר הכנסת פריג', ואני מאמין – כן, אני מאמין, ולכן הקפדתי לא להכניס לתיקון החוק את האופציה שהייתה נתונה, כפי שהציעה חברת הכנסת אלהרר בכנסת הקודמת, להארכות של שלושה חודשים נוספים – שאפשר לבנות את המערכת, כפי שמציעה הצעת החוק, חברת הכנסת אלהרר, שיחל התאגיד בשידוריו ב-31 במרס 2016. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה תגיד לנו – – –? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> לסיום, אדוני היושב-ראש, אין לנו שום כוונה – כפי שלא הייתה לנו לא רק כוונה אלא גם מעשה – להתערב בתכנים המשודרים של שידורי רשות השידור. אין לנו שום כוונה להתערבות פוליטית. מי שטוען להתערבות פוליטית עושה זאת ממניעים פוליטיים – מי שרוצה, אולי, בהמשך שליטתו הרעיונית בשידוריה ובתכניה של רשות השידור. אנחנו רוצים, אדוני היושב-ראש, תאגיד שידור ישראלי שיביא לידי ביטוי, חבר הכנסת כבל, פתיחת פיות ולא סגירת פיות, ואני מאמין שכך יהיה. אני מבקש לנצל את ההזדמנות להודות, כמובן, לכל ועדת הנגבי, בראשות חבר הכנסת צחי הנגבי, וגם לחבריה של הוועדה המיוחדת הזאת; ובאמת התכנסנו לדיונים מרתקים, חשובים. אגב, הערות רבות כן התקבלו, כמו הוצאת סעיף הפיטורים בחקיקה, חבר הכנסת שמולי, כפי שדרשו, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת מכל סיעות הבית, מהקואליציה ומהאופוזיציה. אנחנו אנשים קשובים – לא שאני הצעתי את הסעיף הזה, אבל גם האחרים שכן הציעו את הסעיף הזה היו קשובים. הסעיף הזה יצא מן החוק. אני מבקש בהזדמנות הזאת לאחל שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל עובדות ועובדי רשות השידור, וכמובן לחברות ולחברי הכנסת, ומבקש להצביע בעד הצעת החוק ונגד ההסתייגויות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר אופיר אקוניס. יושב-ראש הוועדה לעניין חוק השידור הציבורי, חבר הכנסת צחי הנגבי, מבקש לסכם בשם הוועדה. בבקשה, אדוני. <השלמת הרכב ועדות הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אוקיי, לפני ההצבעה, אני מאפשר גם לקרוא הודעה מטעם ועדת הכנסת על מנת שהיא תזכה לתשומת לב ולא לפיזור לאחר ההצבעות. <צחי הנגבי (בשם ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, בהמשך לאישור הרכב הוועדות במליאה, הריני מתכבד להודיע בשם ועדת הכנסת על איוש המקומות הפנויים לסיעות כדלקמן: בוועדה המיוחדת ליישום והנגשת המידע הממשלתי – מטעם סיעת מרצ תכהן חברת הכנסת מיכל רוזין; בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי – מטעם סיעת מרצ יכהן חבר הכנסת אילן גילאון; בוועדה המיוחדת ליישום והנגשת המידע הממשלתי – מטעם סיעת הליכוד יכהנו חברת הכנסת שרן השכל וחבר הכנסת יואב קיש; בוועדת החוץ והביטחון – כממלאת-מקום קבועה תכהן מטעם סיעת הליכוד חברת הכנסת שרן השכל; בוועדת המדע והטכנולוגיה, בוועדה המיוחדת לפניות הציבור ובוועדה המיוחדת למאבק בנגע הסמים והאלכוהול – מטעם סיעת הליכוד תכהן חברת הכנסת שרן השכל; בוועדת הכספים – מטעם סיעת יש עתיד יכהן חבר הכנסת יוסף ג'בארין ממכסת הסיעה כממלא-מקום קבוע. עד כאן חובתי לוועדת הכנסת. כמה מילים על הדיון שהתנהל כאן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <צחי הנגבי (בשם ועדת הכנסת):> בוועדת הכספים, מטעם סיעת יש עתיד, יכהן חבר הכנסת יוסף ג'בארין, ממכסת הסיעה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> על המכסה של סיעת יש עתיד יכהן. כנראה אלו ההסכמות של האופוזיציה. <הצעת חוק השידור הציבורי (תיקון מס' 2), התשע"ה–2015> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> ראשית, אני רוצה להודות לצוות הוועדה המיוחדת לחוק השידור הציבורי, למנהלת הוועדה עדית חנוכה, ליועצת המשפטית של הוועדה אתי בנדלר ולכל צוות הוועדה, על הירתמותם בתקופת הפגרה, על חשבון ימי החופשה שלהם בתקופת הדממת הכנסת, וכמובן, לכל חברי הוועדה על כך שנטלו חלק בשני הדיונים של הוועדה. הדברים שנאמרו כאן על-ידי אנשי האופוזיציה ברובם באמת יצאו מן הלב, כי הם שיקפו חשש שאני יכול לצאת מנקודת הנחה שהוא חשש אמיתי ולא מדומה, מלאכותי, מעושה, לגבי הסכנה של השתלטות הממשלה, ראש הממשלה, על רשות השידור. אני מחייך, כי אני יודע עד כמה, ברגע שמבינים את נתוני הסיפור של התאגיד הישראלי החדש, מבינים שלחשש הזה אין באמת איזשהו שמץ של בסיס. ממש שמץ של בסיס. הזכירו פה למה נולד החשש: כסף ועובדים – זה השילוב הקטלני שמייצר בסופו של דבר את מנופי ההשתלטות. בעיקר נחמן נתן פה באמת תיאוריית קונספירציה קלאסית. אבל מה לעשות, החוק הועבר בתקופת הממשלה הקודמת. זה נכון שגלעד ארדן, שר מטעם הליכוד, הוביל אותו, אבל הוא הוביל אותו בסופו של דבר בטקסט שקארין אלהרר, שהייתה יושבת-ראש הוועדה, יכולה בוודאי לצטט. <קארין אלהרר (יש עתיד):> זה היה – – – ממשלתי – – – <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> לא, לא, לא, אני לא אומר שזה לא ממשלתי, אני אומר שאת יכולה לצטט את זה מילה במילה, ואת יודעת לאשר את דברי שהמנכ"ל הזמני, אלדד קובלנץ, נבחר בלי שום מעורבות. וגם אם היינו רוצים לגלות את מלוא האסרטיביות שבעולם – הוא נבחר על-ידי ועדה בראשות שופט. מינויו המחודש של אותו קובלנץ, שהוזכר פה כאיזה מסכן שאם חס וחלילה לא נאשר את מינויו – אם הוא לא יעמוד דום למצוות בית ראש הממשלה, אז הוא לא יאושר שוב. אבל גם המינוי של המנכ"ל הקבוע הוא על-ידי ועדה בראשות שופט. לפחות לגבי השופטים לא אמרתם שהם עובדים אצל ראש הממשלה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> זו לא הבעיה. הבעיה היא איך הוא יקבל החלטות. <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> מה הבעיה? <קארין אלהרר (יש עתיד):> איך הוא יקבל החלטות – – – <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> לא, אבל למה שהוא יקבל החלטות כדי לרצות מישהו כשהמישהו הזה לא יכול להשפיע כהוא זה על המינוי העתידי? <קארין אלהרר (יש עתיד):> סליחה? ודאי שהוא יכול. <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> באיזה מובן? <קארין אלהרר (יש עתיד):> בכל מובן שהוא. <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> תסבירי את המובן. <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – יכול. <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אם זו ועדה בראשות שופט, אז ראש הממשלה לא יכול, דרך אגב – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> מי ממנה את המנכ"ל? את יודעת, את ניסחת את זה: ועדה בראשות שופט. השופט כבר נבחר, ולראש הממשלה לא הייתה יד ורגל במינוי אותו שופט. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> ראש הממשלה, לא הייתה לו יד ורגל במינוי השופט שמינה את חברי המועצה הציבורית. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל הוא צריך לאשר את המועצה. מי מאשר את המועצה? מי מאשר את החברים הנבחרים? <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> השופט. <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא. <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> כן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שר התקשורת. השר אקוניס. <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> לא, אתה טועה. ועדה בראשות שופט בחרה, ועדה בראשות שופט מאשרת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> עיסאווי, תפנה לקארין אלהרר, היא תספר לך את הפרטים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שר התקשורת חייב לאשר. <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> טוב, אז איך אומרים? יש ביטוי: אל תבלבלו אותי עם העובדות. לא נבלבל לכם את המוח עם העובדות. שמחתי לשמוע אצל כמה חברים פה את המילים ימים יגידו – אז ימים יגידו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה. ימים יגידו. <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> בהצלחה לחוק החדש, אם הוא יאושר. תודה רבה – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> תודה, יושב-ראש הוועדה, על העבודה הגדולה שעשית, על המתנה הגדולה שהבאת – – – <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אני מודה לך. אתה רוצה לשחזר את הנאום הקודם שהפסדתי? <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא, אני רוצה להגיד לך תודה רבה. <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה ליושב-ראש הוועדה חבר הכנסת צחי הנגבי. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. יש, כידוע, כמה הסתייגויות לחוק, ואנחנו בוודאי שנצביע. על שם החוק אין צורך בהצבעה, כי זה תיקון. לסעיף 1 יש הסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני, המורכבת מכל חברי הכנסת של המחנה הציוני: יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, דניאל עטר, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה ואיל בן ראובן. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הסתייגות לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד ההסתייגות – 18 נגד – 25 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם כן, חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – 18, נגדה – 25. ההסתייגות לסעיף 1 לא התקבלה. קבוצת יש עתיד – יש כאן מישהו? כן, חברת הכנסת קארין אלהרר מייצגת את קבוצת יש עתיד כאן. הסתייגות מס' 2, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא צריך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא צריך, מסירים את ההסתייגות. מצביעים על סעיף 1 כנוסח הוועדה. מי בעד הסעיף? מי נגד הסעיף? נא להצביע. סעיף 1 כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 5 בעד סעיף 1 – 26 נגד – 18 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 26, 18 נגד, אין נמנעים. סעיף 1 התקבל כנוסח הוועדה. הסתייגות לאחרי סעיף 1 של חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג – להלן: קבוצת סיעת מרצ, ושל חברי הכנסת איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, דב חנין, טלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, באסל גטאס, אוסאמה סעדי ועבדאללה אבו מערוף – להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת. להצביע? הסתייגות מס' 3, לאחרי סעיף 1. מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? הצבעה מס' 6 בעד ההסתייגות – 19 נגד – 25 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לאחרי סעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסתייגות מס' 3, לאחרי סעיף 1, בעדה – 19, נגדה – 25, אין נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה. לסעיף 2, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, להצביע? לא, מסירים. הסתייגות מס' 5, של קבוצת סיעת מרצ, להצביע? כן. מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? הסתייגות מס' 5. הצבעה מס' 7 בעד ההסתייגות – 19 נגד – 25 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 19, נגד – 25, אין נמנעים. הסתייגות מס' 5 לא התקבלה. סעיף 2, כנוסח הוועדה – מי בעד הסעיף? מי נגד? סעיף 2 כנוסח הוועדה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> בעד החוק המוצלח הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בואו נפסיק לנאום בזמן ההצבעה. הצבעה מס' 8 בעד סעיף 2 – 26 נגד – 18 נמנעים – אין סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 26, 18 נגד, אין נמנעים. סעיף 2 התקבל כנוסח הוועדה. לסעיף 3, הסתייגות מס' 6, הרשימה המשותפת – מסירים. לסעיף 4, הרשימה המשותפת, מסירים? מסירים. אם כן, סעיפים 3 ו-4 כנוסח הוועדה, מי בעד? מי נגד? מי בעד ומי נגד סעיפים 3 ו-4 כנוסח הוועדה? הצבעה מס' 9 בעד סעיפים 3–4 – 26 נגד – 18 נמנעים – אין סעיפים 3–4 נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 26, 18 נגד, אין נמנעים. סעיפים 3 ו-4 התקבלו כנוסח הוועדה. לסעיף 5 – הסתייגות מס' 8, של חברי הכנסת יאיר לפיד, שי פירון, יעל גרמן, מאיר כהן, יעקב פרי, עפר שלח, חיים ילין, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, עליזה לביא ומיקי לוי – להלן: קבוצת סיעת יש עתיד. להצביע? להצביע. הסתייגות מס' 8, מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 10 בעד ההסתייגות – 19 נגד – 25 נמנעים – אין ההסתייגות (8) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 5 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 19 בעד, 25 נגד, אין נמנעים. הסתייגות מס' 8 לא התקבלה. הסתייגות מס' 9, לסעיף 5? מצביעים. הסתייגות מס' 9 – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 11 בעד ההסתייגות – 18 נגד – 25 נמנעים – אין ההסתייגות (9) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 5 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 18, 25 נגד, אין נמנעים. גם הסתייגות מס' 9 לא התקבלה. הסתייגות מס' 10, של המחנה הציוני? מצביעים. מי בעד הסתייגות מס' 10? מי נגדה? הצבעה מס' 12 בעד ההסתייגות – 19 נגד – 25 נמנעים – אין ההסתייגות (10) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 5 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם כן, הסתייגות מס' 10: 19 בעד, 25 נגד, אין נמנעים. לא התקבלה. הסתייגות מס' 11, מצביעים? כן? כן מצביעים. הסתייגות מס' 11, מי בעד? מי נגד? המחנה הציוני, כפי שהודיע חבר הכנסת נחמן שי, מסירים את שאר ההסתייגויות. הצבעה מס' 13 בעד ההסתייגות – 19 נגד – 25 נמנעים – אין ההסתייגות (11) של קבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 5 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסתייגות מס' 11: בעד – 19, 25 מתנגדים, אין נמנעים. לא התקבלה. 12, של הרשימה המשותפת? מצביעים. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? נא להצביע. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתם תראו שההסתייגות הזאת תעבור; אתם לא תעמדו בחוק הזה, ואתם תביאו את התיקון הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ביקשתי שלא לנאום בזמן ההצבעה. הצבעה מס' 14 בעד ההסתייגות – 16 נגד – 27 נמנעים – אין ההסתייגות (12) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 5 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 16, 27 נגד, אין נמנעים. גם הסתייגות מס' 12 לא התקבלה. 13? לא להצביע. מסירים. אם כן, סעיף 5 כנוסח הוועדה – מי בעד? מי נגד? סעיף 5 כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 15 בעד סעיף 5 – 25 נגד – 18 נמנעים – אין סעיף 5, כהצעת הוועדה, נתקבלה <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 25, 18 נגד, אין נמנעים. סעיף 5 אושר כנוסח הוועדה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לסעיף 6 – הסתייגות של הרשימה המשותפת. מצביעים על הסתייגות מס' 14 לסעיף 6. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 16 בעד ההסתייגות – 19 נגד – 25 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וקבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 6 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסתייגות מס' 14 לסעיף 6 – בעדה הצביעו 19, נגדה הצביעו 25. לא אושרה. 15 – חבר הכנסת חנין? מסירים. 16, של יש עתיד – להצביע. הסתייגות מס' 16 – מי בעד? מי נגד? לסעיף 6, הסתייגות מס' 16. הצבעה מס' 17 בעד ההסתייגות – 18 נגד – 25 נמנעים – אין ההסתייגות (16) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 6 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסתייגות מס' 16, בעד – 18, 25 נגד, אין נמנעים. לא התקבלה. 17? מצביעים. הסתייגות מס' 17 לסעיף 6 – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 18 בעד ההסתייגות – 17 נגד – 25 נמנעים – אין ההסתייגות (17) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 6 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם כן, הסתייגות מס' 17 – 17 בעד, 25 נגד, אין נמנעים. לא התקבלה. מס' 18 – יש עתיד ורועי פולקמן. פולקמן הוריד. יש עתיד, להצביע? <קארין אלהרר (יש עתיד):> בוודאי להצביע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ודאי להצביע. מצביעים. הסתייגות מס' 18 – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 19 בעד ההסתייגות – 18 נגד – 25 נמנעים – אין ההסתייגות (18) של קבוצת סיעת יש עתיד לסעיף 6 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 18 בעד, 25 נגד, אין נמנעים. גם הסתייגות מס' 18 לא התקבלה. 19, של המחנה הציוני – הוסרה. אנחנו מצביעים על סעיף 6, וכן סעיפים 7, 8 ו-9, שלהם מלכתחילה לא היו הסתייגויות, כנוסח הוועדה. 6, 7, 8 ו-9 כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 20 בעד סעיפים 6–9 – 26 נגד – 18 נמנעים – אין סעיפים 6–9 נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 26, 18 נגד, אין נמנעים. סעיפים 6, 7, 8 ו-9 אושרו כנוסח הוועדה. לסעיף 10, הסתייגות 20 – להצביע? <קריאה:> כן. כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? הצבעה מס' 21 בעד ההסתייגות – 18 נגד – 25 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 10 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 18, 25 נגד. לא התקבלה הסתייגות מס' 20. סעיף 10 כנוסח הוועדה – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 22 בעד סעיף 10 – 25 נגד – 19 נמנעים – אין סעיף 10, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 25, 19 נגד, אין נמנעים. סעיף 10 התקבל כנוסח הוועדה. סעיף 11 – קבוצת מרצ, להצביע? לא להצביע. הרשימה המשותפת? לא. סעיף 12, ישראל אייכלר? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> להצביע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> להצביע. סליחה, קודם כול, רק בדקתי. לסעיף 11 אין עוד הסתייגויות. כנוסח הוועדה – סעיף 11. כרגע – סעיף 11 כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 23 בעד סעיף 11 – 25 נגד – 17 נמנעים – אין סעיף 11 נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 25 בעד, 17 נגד, אין נמנעים. סעיף 11 התקבל כנוסח הוועדה. עכשיו לסעיף 12, הסתייגות מס' 22 של חבר הכנסת אייכלר – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 24 בעד ההסתייגות – 25 נגד – 18 נמנעים – אין ההסתייגות של חבר הכנסת אייכלר לסעיף 12 נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לסעיף 12 הסתייגות מס' 22, בעד – 25, 18 נגד, אין נמנעים. התקבלה ההסתייגות. אם כן, כל החוק, לרבות ההסתייגות, אושר בקריאה שנייה. סליחה, נכון, עוד לא הצבענו על סעיף 12 עם ההסתייגות, אז בואו נצביע. סעיף 12, כולל ההסתייגות; לא כנוסח הוועדה, אלא כולל ההסתייגות. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 25 בעד סעיף 12 – 25 נגד – 19 נמנעים – אין סעיף 12, כהצעת הוועדה ועם ההסתייגות שנתקבלה, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 25, נגד – 19, אין נמנעים. סעיף 12 אושר, כולל ההסתייגות. לכן חובתי לשאול את יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת צחי הנגבי: האם לעבור לקריאה שלישית עם ההסתייגות? <צחי הנגבי (יו"ר הוועדה המיוחדת):> בהחלט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם כן יש הסכמה של יושב-ראש הוועדה. כל החוק, לרבות הסתייגות מס' 22, בקריאה שלישית – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 26 בעד החוק – 25 נגד – 18 נמנעים – אין חוק השידור הציבורי (תיקון מס' 2), התשע"ה–2015, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הצעת חוק השידור הציבורי (תיקון מס' 2), התשע"ה–2015, בקריאה שלישית: 25 בעד, 18 נגד, אין נמנעים. החוק אושר כנדרש בשלוש קריאות. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, כ"ט בתשרי תשע"ו, 12 באוקטובר 2015, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 03:26.>