דברי הכנסת

דברי הכנסת חוב' א' ישיבה מ"ט הישיבה הארבעים-ותשע של הכנסת העשרים יום שלישי, ל' בתשרי התשע"ו (13 באוקטובר 2015) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 נאומים בני דקה 4 מרדכי יוגב (הבית היהודי): 5 איתן ברושי (המחנה הציוני): 5 ענת ברקו (הליכוד): 7 יעל גרמן (יש עתיד): 8 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 10 חיים ילין (יש עתיד): 13 ינון מגל (הבית היהודי): 15 סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 17 מאיר כהן (יש עתיד): 18 נחמן שי (המחנה הציוני): 19 דב חנין (הרשימה המשותפת): 20 יעקב מרגי (ש"ס): 21 מירב בן ארי (כולנו): 23 אורן אסף חזן (הליכוד): 24 עליזה לביא (יש עתיד): 25 עיסאווי פריג' (מרצ): 26 תמר זנדברג (מרצ): 27 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 30 הצעות לסדר-היום 30 ציון יום מיגור השיח האלים והבריוני במרחב הווירטואלי וברשתות החברתיות 30 היו"ר יחיאל חיליק בר: 30 רויטל סויד (המחנה הציוני): 32 ענת ברקו (הליכוד): 35 דב חנין (הרשימה המשותפת): 36 עליזה לביא (יש עתיד): 38 אורי מקלב (יהדות התורה): 41 יעקב מרגי (ש"ס): 43 רועי פולקמן (כולנו): 44 תמר זנדברג (מרצ): 47 ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה, במלאות ארבע-עשרה שנים להירצחו 49 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 50 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 52 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 54 שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: 56 הצעות לסדר-היום 58 ציון יום מיגור השיח האלים והבריוני במרחב הווירטואלי וברשתות החברתיות 58 ינון מגל (הבית היהודי): 58 סגן שר הפנים ירון מזוז: 60 אורן אסף חזן (הליכוד): 64 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום ל' בתשרי תשע"ו, 13 באוקטובר 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – תשובות שר הבינוי והשיכון חבר הכנסת יואב גלנט על מסקנות ועדת הפנים והגנת הסביבה בעקבות דיון בהצעה לסדר-היום בנושא: שכונת הארגזים בדרום תל-אביב, הצעתו של חבר הכנסת אורן אסף חזן; על מסקנות ועדת הפנים והגנת הסביבה בעקבות דיון מהיר בנושא: הטיפול בנפגעי הגז בשכונת גילה, הצעתם של חברי הכנסת מיקי לוי ואורי מקלב; על מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון בהצעות לסדר-היום בנושא: אי-יישום תוכנית להקמת מעונות סטודנטים, הצעותיהם של חברי הכנסת רועי פולקמן ויוסי יונה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <נאומים בני דקה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, יום שלישי – נאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה לצורך הרשמה בלבד. עד שיביאו לי את הרשימה אני אבקש מחבר הכנסת מוטי יוגב לפתוח, ואחריו – חבר הכנסת איתן ברושי. <מרדכי יוגב (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו בימים שאינם קלים, ימי התמודדות ביטחונית עם טרור שמתגבר ועם חוסר ביטחון ואובדן של הרתעה, וגם אובדנם של חיים, ולבנו עם המשפחות השכולות, ותפילה להחלמתם של הפצועים. בנאום בן דקה אני רוצה לומר: יש דרכים להתמודד עם הטרור. קודם כול, צריך לטפל בשורשי ההסתה, והם נמצאים במקומות רבים. יש שורשים להסתה, אם בהסתתם של האימאמים במסגדים, אם בחינוך של הרשות הפלסטינית בשטחי הרשות – אבל גם בחינוך, במוסדות החינוך, לצערי, במזרח-ירושלים – אם במחוללי ההסתה בפייסבוק, ואם בכל מקום שבו יש ראשים להסתה. שם זה צומח. הדבר השני, משטרת ישראל זקוקה לעוד חיזוק בכוח המבצע, אם בתגבור, גם על-ידי צה"ל, במקומות הקשים, כגון מחנה הפליטים שועפאט. כאשר זירת הטרור המרכזית היא ירושלים והשוטר פחות מיומן בכך, יש צורך בכוחות קבועים ולא רק בתגבורים. אני מקצר את דברי. ולכן, אני הולך בעיקר לצד של ההרתעה. צריך לשאול מה ירתיע. בשאלה מה ירתיע, אומר מחוסר ניסיוני: אינני בטוח שעונש מוות מרתיע, ואני אינני בעדו. אבל הריגת המחבל, הרס ביתו, הגליית משפחתו לפי מה שאפשר בחוק – למדבר יהודה, למאהל דוגמת מאהל "חולות" של העובדים הזרים – הדברים הללו מרתיעים. שלילת תעודת הזהות הכחולה, אם זה מחבל תושב ישראל, מרתיעה ביותר, וכך גם שלילת תושבות והפסקת תשלומי הביטוח הלאומי. צריך לשאול מה מרתיע, ויש דברים שירתיעו ובאמצעותם נוכל גם להיאבק בטרור הזה ובסופו של דבר ללא ספק גם לנצחו. חיזוק גדול למשטרת ישראל ולכל כוחות הביטחון. אין לי ספק שביחד, באחדות, ננצח. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יוגב. חבר הכנסת איתן ברושי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת רועי פולקמן. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אין ספק, אלה ימים קשים, אבל ידענו קשים מהם, ואנחנו נתגבר גם על אלה. זאת הזדמנות להודות ולברך על המאמץ הגדול שמשקיעים באמת כוחות הביטחון, אבל גם אזרחים רבים, וכמובן להשתתף בצערן של המשפחות ולאחל החלמה לפצועים. רציתי לומר נקודה שנדמה לי שלא נאמרה מספיק – על ההתגייסות של האזרחים. היו תקופות קשות יותר, ובאותן תקופות הוקם המשמר האזרחי, וישראל ידעה לגייס את הכוחות מקרב האזרחים ביישובים העירוניים והכפריים, וגם הערביים. לא ניתן לבנות את ההגנה רק על פלוגות מג"ב ועל גיוס מילואים. יש לנו יכולת גיוס פנימית גדולה מאוד ויש פוטנציאל של אזרחים שהיו בצבא ולוחמים ויש בני-נוער מצוינים. צריך לחזור לתקופה שבה הוקם המשמר האזרחי. המשטרה הקימה אותו, היה ניצב מיוחד שפיקד על כך. נדמה לי שבנסיבות האלה שהטרור מתרחב, והעומס הזה הוא לא לתקופה קצרה, וזה נכון גם לימים שאחרי, צריך לחזור ולגייס את הכוחות. זה מחזק את הביטחון, זה תורם לחוסן הלאומי. אני קורא מכאן להקים מחדש את המשמר האזרחי. יש לזה חשיבות רבה, גם בתחושת הביטחון וגם ביכולת להחזיר את הביטחון לאזרחי ישראל בכל מקום ומקום. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <מאיר כהן (יש עתיד):> יש פה שר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שאלה בהחלט במקום. הסוגיה הזאת נדונה ביני לבין גורמים שונים בממשלה, מה שאני בדרך כלל לא נוהג לעשות. הממשלה הודיעה על כינוס הקבינט. השרה התורנית, שרת המשפטים, כפי שבדקתי אכן נמצאת שם, בכינוס הקבינט. ולכן הסכמתי כחריג – ושוחחתי אישית עם מזכיר הממשלה והבהרתי לו שזה לא מהווה תקדים – שסגן שר הפנים ייצג במהלך השעה הקרובה את הממשלה כאן במליאה. אתכם הסליחה, אבל בנסיבות האלה אני חשבתי שלסגור את המליאה יהיה הדבר הכי לא נכון לעשות לעת הזאת. בבקשה, חברת הכנסת ענת ברקו – בבקשה, גברתי, ואחריה – אני עובד בלי רשימה, כך שאם אני קורא למישהו שלא נרשם אז – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – כולם נרשמו – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, אחרי חברת הכנסת ברקו. <חיים ילין (יש עתיד):> יש שיטה חדשה, אלקטרונית: עוברים עם פתק ורושמים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר גמור. לא, לא, אני רק אומר שאם מישהו שקראתי לו לא התכוון או לא התכוונה לדבר, זכותכם המלאה להודיע לי על כך ונמשיך הלאה. בבקשה, גברתי. <ענת ברקו (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, תודה, כנסת נכבדה, קודם כול, אני רוצה באמת להביע הרבה תמיכה והערכה לאזרחי מדינת ישראל, אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל, על החוסן שהם מגלים, על היוזמה, על התושייה והיכולת להתמודד בכל מצב – אנחנו חברה חזקה מאוד; לחזק את משטרת ישראל ולהשתתף בצער המשפחות השכולות ולאחל החלמה לפצועים. אני רוצה להקדיש את הדקה הזו לדבר על התנועה האסלאמית. התנועה האסלאמית היא האחות התאומה של תנועת ה"חמאס". ראאד סלאח נקרא "השהיד החי". ראאד סלאח היה גם על ה"מרמרה", אף אחד לא זוכר – כולנו זוכרים את חברת הכנסת זועבי, אבל משום מה הנוכחות שלו נבלעה שם. הוא גם היה על המשט. התנועה הזו נכנסה – בעצם מגיל אפס היא מחנכת ילדים על ברכי "אוסרת אל-ג'יהאד": גני ילדים, פעילות צדקה, כשהכסף לא תמיד הולך למקומות הנכונים, כפירה בקיומה של מדינת ישראל כשהם קוראים לעצמם, ערביי 48', דאח'ל, שהם בתוך המדינה, ומתייחסים לערביי 67' כאל ערבים שמחוץ למדינה. מה שעוד מדובר, ראינו גם את הסגן של ראאד סלאח שמדבר על התקופה שבעצם היהודים היו תחת שלטון האסלאם באנדלוסיה, ומה זה היה להם טוב, עם רמז לבאות, באופן מתריס – בסרט שהוצג על-ידי אלי, אני לא זוכרת, מערוץ 1 – באופן מתריס ובוטה, כשהם משתמשים במסגדים כבקו"ם לגיוס טרוריסטים ועושים שטיפות מוח באמירה שאל-אקצא בסכנה, וסביב זה כבר נהיה לנו נסיך אל-אקצא; אפקט ההילה, כדי לגרור את ההמונים ולגרור למעשי טרור. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <ענת ברקו (הליכוד):> השהאדה היא אמונה, וחובה על כל אחד מאתנו לקוות ולמות כשהוא מייחל לה – זה בעצם הסגן של ראאד סלאח, ח'טיב, והוא קורא לשהאדה ולג'יהאד נגד עצם קיומה של מדינת ישראל, ולהרג יהודים. לכן עשה נכון ראש הממשלה שקרא להוציא את התנועה האסלאמית מחוץ לחוק, ויפה שעה אחת קודם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חברת הכנסת יעל גרמן – בבקשה, גברתי, ואחריה – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, אין לי פתרונות, אין לי פתרונות קסם. אני משערת לעצמי שלרבים וטובים אין היום פתרונות קסם. אני גם לא מרגישה בת-סמכא לבוא ולייעץ לכוחות הביטחון, לא בעניין הוראות פתיחה באש וגם לא בעניין כן או לא לערוך סגר על השכונות הערביות. אני חושבת שראשית אנחנו צריכים באמת לגבות, לתת תמיכה ולומר יישר כוח לכוחות הביטחון. אתמול ראינו אותם בשער האריות, במיוחד מג"ב והמשטרה, פשוט עוצרים בגופם את הפיגועים. זה דבר ראשון. אבל אני חושבת שמחובתנו לדבר על דבר נוסף, שלא מדברים עליו מספיק, על כך שהיום כל אחד מאתנו, גם אם הוא לא מומחה לביטחון, יכול לעשות דבר אחד: להרגיע. לדבר על כך שלא להסית. לא לדבר את כל דיבורי השנאה שאנחנו שומעים. ובמסגרת הזו אני רוצה גם לגנות את הקריאה להחרים עסקים ערביים. זהו עונש קולקטיבי, שקודם כול הוא לא צודק, והוא יביא בדיוק את ההפך ממה שאנחנו רוצים. הוא יביא רק לתסיסה, הוא יביא לקרע נוסף. בואו נזכור, גם בזמנים הנוראיים האלה שבאמת אנחנו רואים כל כך הרבה שנאה והרג, בואו נזכור שבשני הצדדים כולם רוצים בסך הכול פרנסה טובה, חינוך טוב לילדים ושקט. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> איפה את חיה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> תגידי, גרמן, לא למדת שום דבר? גרמן, לא למדת כלום? גם – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> בדיוק התגובה שעליה אני דיברתי, שאסור – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני חושב שהכנסת צריכה להתאחד סביב הקריאה שייפתחו עסקים במגזר הערבי – – <יעל גרמן (יש עתיד):> נכון. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – כי מי שקורא לסגור אותם, ברור מה הכוונה שלו. ושמענו את ראש עיריית נצרת אומר כמה מילים – אולי לא יפות אבל נכונות, לאותם אלה שקוראים לסגור את העסקים. חברת הכנסת סבטלובה – בבקשה, גברתי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – טכנאי ב"בזק", אין לו פרנסה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הזמן הוא כרגע של חברתנו חברת הכנסת קסניה סבטלובה. בבקשה, גברתי. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> כבוד יושב-ראש הכנסת, חברים, חברי חברי הכנסת, עכשיו, לפני תחילת המליאה, נסעתי לכמה פגישות בירושלים, והסתובבתי בעיר הזאת, שהיא גם עירי – גרתי שם 17 שנים, מהיום הראשון שעליתי ארצה. דיברתי עם ירושלמים, יהודים וערבים, נסעתי באוטובוסים, הסתובבתי בין הנהגים, בין הנוסעים, רציתי לשמוע מהם מה הם אומרים. חברי, הם הרבה יותר מאופקים מכל אחד – ממי שיושב כאן באגף הזה וגם מרבים שיושבים באגף שלי. הירושלמים חזקים, הירושלמים מאופקים. הם אינם צמאי דם. הם אינם קוראים לנקמה בכל מחיר. הם לא רוצים להיכנס ב-, להרוס את ולהשמיד את. הם רוצים שאנחנו נדאג להם, שאנחנו נגביר את תחושת הביטחון האישי – לא חלילה שנקצץ, כמו שמתוכנן בתקציב של השנה הבאה, נקצץ בתקציב שמיועד להגברת תחושת הביטחון של תושבי ירושלים במערב העיר ובמזרח העיר. אז מכאן אני רוצה להעביר את הקולות שאני שמעתי היום, את הדברים ששמעתי היום: תדאגו לנו, אל תסכסכו בינינו, אל תתקפו אותנו, אל תתקפו את הצד השני. אל תסכסכו. אל תסיתו. תעשו הכול להרגעת המצב, כמו שאמרה עכשיו חברתי חברת הכנסת יעל גרמן, ואני מצטרפת לקריאתה. אני רוצה למסור עוד מהקולות שאני שמעתי היום, שהם כולם אומרים: תפסיקו את ההסתה לאלימות. מהאנשים שראיתי שמסיתים לאלימות ראיתי את אנשי להב"ה, שמסתובבים בשוק ומנסים לתקוף חלק מהעובדים הערבים שהיו שם. אני ראיתי את זה במו עיני, וחברי, אני מתביישת במראות האלה שאני ראיתי. המצב הזה הוא אכן מצב קשה, אבל כבר התמודדנו עם מצבים קשים כגון אלה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אז היום אנחנו חייבים להתאחד סביב נושא אחד. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אנחנו חיים כאן ביחד, ביחד. דו-קיום, חיים ביחד, חיים משותפים. אלה מילים – חלקכם שכחו את המילים האלה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> חשוב מאוד שתיזכרו שוב שאתם חייבים היום לכל אזרחי מדינת ישראל, יהודים וערבים; יהודים, מוסלמים, נוצרים – כל אחד מהם. אז למי שיכול לתרום להרגעת המצב, מהמקום הזה שאנחנו נמצאים בו, שזה בית הדמוקרטיה, שזה המקום העיקרי של הדמוקרטיה – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> את לא רואה – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – לא לבוא לכאן עם סכינים, לא לבוא לכאן עם רובים ועם אקדחים ורק להגביר את תחושת השנאה ההדדית, שממילא משתוללת בעירנו, בבירתנו, במדינתנו. אז אני קוראת לכולכם, לאזרחי מדינת ישראל ולחברי חברי הכנסת, לפעול להרגעת המצב. אנחנו אחראים, בהרבה מהמקרים אנחנו אחראים ללהבות האלה, שפורצות עכשיו כל כך גבוה – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – ומאיימות להשמיד את כולנו, גם אותנו, אלה שיושבים באולם זה. תודה לכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני. <אורן אסף חזן (הליכוד):> עד שחיים – קסניה, אני כל יום נמצא בסרט שאתם חיים בו. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אתה יכול – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הזמן כרגע הוא של חבר הכנסת חיים ילין. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – אני רוצה לחיות במדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, חבר הכנסת ילין. דקה. <חיים ילין (יש עתיד):> תודה, כבוד היושב-ראש. אני רוצה קודם כול להשתתף בצער המשפחות, כי אני חושב שצריך לחבק את המשפחות, ולאחל לפצועים החלמה מהירה. אני לפעמים לא מבין איפה אני נמצא. מצד אחד יש במליאה הזאת אנשים שרוצים מדינה אחת לשני עמים. מה המשמעות, מדינה אחת לשני עמים? עזבו כרגע את הקיצונים, שרוצים להביא לנו מלחמת דת, אותם מוסלמים שרוצים בחורבן מדינת ישראל. עזבו אותם. אנחנו רוצים מדינה אחת – אני אתכם – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> זה לא – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אל תענה לי. אני לא מורה ואל תענה לי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> תתקן, תתקן. <חיים ילין (יש עתיד):> אני עכשיו בא ואומר: מדינה אחת – בבקשה, אני אתכם. אני אפילו, ואמרתי את זה גם לראש הממשלה, אני אהיה אתכם. אבל איך אתם רוצים עם השנאה הזאת? עכשיו, אני פונה למפלגה שנמצאת פה. רק דב חנין נמצא פה. אתה נמצא במפלגה, דב, שהיא ההפך ממך. ההפך. כשלא צריך לעלות להר-הבית, הם עולים; כשצריך לפתוח את החנויות כדי שתהיה שגרה, גם במגזר הערבי, אתם סוגרים. הכול הפוך על הפוך. איפה אנחנו נמצאים? איפה ההיגיון בכלל בזה? ואף אחד מאתנו לא ייקח נשק מחר ויעשה שקט פה במדינה, וכולנו יודעים לתת עצות, כולנו. אז יש לנו רק דבר אחד לעשות, וצילמתי את זה אתמול בערב. אתמול בערב, בשעה 20:30, כשהיה אוכל פה, מאחורה, ישבו אנשי דת, אנשים דתיים מש"ס, וישבו שם מהמפלגות הערביות, וישבו שם משמאל ומימין, ואכלו ביחד שם מהצלחת. אז מה זה אומר, שפה זאת הצגה אחת גדולה, מה שאתם עושים כולכם? מה זה? שם ­– ככה צריך. צריך לשמור על השקט. השקט הזה זה המנהיגות שלנו כלפי עם ישראל, והחוסן של עם ישראל נמצא באחדותנו. תבינו את זה. ככה עברנו 15 שנה של טילים, וצמחנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <חיים ילין (יש עתיד):> לא בהתלהמות. ממש לא בהתלהמות, אלא בשקט. זה מה שתמיד היה בעם ישראל: השקט והחוסן. הצעקות האלה הורסות את הכול. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין. אני רק יכול לבוא להגנתו של חבר הכנסת דב חנין ולומר שאת כל הפעילות שלו, חיים, בכנסת הקודמת, הוא הקדיש לכך, על מנת שלא להיות באותה מפלגה שהוא נמצא בה כרגע, ולצערי חברים מסיעה מסוימת מאוד מאוד דאגו שדב חנין יהיה באותה רשימה. הוא לא נוהג לקפוץ כל פעם ולמסור הודעה אישית, אז אני מגן עליו כאן, במקרה הזה. <חיים ילין (יש עתיד):> אני לא בא אליו בטענות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת ינון מגל – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת סופה לנדבר. <ינון מגל (הבית היהודי):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, בסך הכול זו בהחלט שעה קשה, ואני לתומי חשבתי שאת הבמה הזאת ינצלו אותם אנשים שיש להם כל הזמן ביקורת על מדינת ישראל ועל ממשלת ישראל, ועל המתנחלים ועל היהודים, ועל תושבי מערב ירושלים; שכל הזמן הם אומרים כמה אנחנו לא בסדר וכמה אנחנו לא טובים, שיבואו ויגידו עכשיו, לצורך העניין, שהם מגנים את הפעילות של הערבים. איפה זהבה גלאון? איפה חברי הרשימה המשותפת? איפה הם? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> איפה אתה, עיסאווי? תגיד: אני קורא להפסיק את האלימות, להפסיק את הרצח, להפסיק את מה שקורה פה. איפה אתה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז תפסיק לאטום את האוזניים שלך – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> רק לצעוק כל היום, לצעוק כל היום על היהודים? <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא צריך את מרצ וזהבה גלאון – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> איפה כל האנשים הגיבורים האלה שיודעים להעביר ביקורת יום וליל על היהודים? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – מה שאתה רוצה רק. <ינון מגל (הבית היהודי):> למה שביתה היום? למה ערבים אזרחי מדינת ישראל עשו שביתה, שביתת הזדהות? עם מי הם מזדהים? עם מה הם מזדהים? עם הרצח של חפים מפשע? עם לשחוט אנשים? עם מה הם מזדהים? באיזה צד הם? הם אתנו, עם הנרצחים, או עם הרוצחים? אתם יודעים שאין באמת סכנה לאל-אקצא. אתם יודעים באמת. למה אתם לא אומרים את זה, עם גל ההסתה הזה? <מאיר כהן (יש עתיד):> – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> הייתי קורא לזה "שתיקת הכבשים". הבעיה היא שעם כל השחיטות האלה, הכבשים זה אנחנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ינון מגל. חברת הכנסת סופה לנדבר – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת מאיר כהן. <מאיר כהן (יש עתיד):> ינון, תגיד את זה כשהם נמצאים כאן, לא – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני חושבת שברגעים האלה, עם כל מה שקורה בלב של כל אחד מאתנו, אנחנו צריכים לכבד את הציבור של מדינת ישראל בפחות צעקות. כל אחד יכול להביע את זה בשקט. אני רוצה להגיד שאנחנו שולחים ניחומים למשפחות והבראה שלמה לאלה שנפצעו. אני דווקא רוצה לדבר עכשיו, ברגעים האלה, על חבר הכנסת גנדי ריגר. אתמול, בזמן שהצבעתם כאן על אי-אמון בממשלה, אני הייתי בהלוויה בכפר-סבא. גנדי ריגר היה אחד מהחברים שלנו, בקדנציה שלך, יולי, נתן שרנסקי וחברים נוספים. היה חבר, בן-אדם, חבר כנסת נאמן. אבל לכל דבר, הוא היה – אחרי שלא נבחר לכנסת, הוא היה פעיל ציבור, שנים רבות הוא נלחם למען הציבור. הוא נלחם על זכויות עולים ועל זכויות ותיקים. אני הייתי אתו בקשר כל הזמן, וכאשר גילו אצלו מחלה קשה, דיברתי אתו בהתחלה כמעט כל יום, אחר כך כל שבוע, אחר כך הכוחות עזבו אותו. והוא דיבר על המצב במדינה, ונלחם בעד אנשים. הבן-אדם הגיע בשנות ה-90. בדירה שכורה הוא נפטר. 20 וכמה שנים במדינת ישראל – בלי פנסיה. לא דאג לעצמו, דאג לאחרים. ותמיד, בכל השיחות, כאשר הייתי שרת העלייה והקליטה, הוא דאג לניצולי השואה, דאג לאנשים שאין להם דירה, דאג לאלו שאין להם פנסיה, לכל בן-אדם שפנה אליו; לא לעצמו, לכולם. היה בן-אדם לדוגמה. אתמול ליווינו אותו בדרכו האחרונה. המחלה ניצחה אותו, ואני צריכה להגיד ששם, בדקת הדומייה, עמדנו ליד הקבר הטרי ואמרנו: להתראות, חבר. הוא היה בן-אדם לפני הכול, מה שלא תמיד קיים בעולם הזה. להתראות, חבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת סופה לנדבר. אנחנו ודאי, כמקובל, נאמר דברים לזכרו של חבר הכנסת גנדי ריגר במליאה בתום השבעה שהמשפחה שלו יושבת עליו. תודה על דברייך, שהם בהחלט שינוי מרענן באווירה. חבר הכנסת מאיר כהן – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אני שם לב לתופעה שכל פעם שחברי הכנסת הערבים לא נמצאים כאן, אז מחפשים מישהו, ובדרך כלל זה עיסאווי. הוא לא צריך את הגנתי, אבל זה בדיוק מקרין על המציאות היום, חבר הכנסת חזן. אין לי שום ויכוח עם אלה שאומרים שצריך להיות נחושים. הנחישות שלי ומחשבותי לגבי מה אנחנו צריכים לעשות עם מה שקורה בירושלים שייכות לאנשי ימין. אני יכול להגיד את זה. אני מדבר על סגר ואני מדבר על עוצר ואני מדבר על הכול. אבל יחד עם זה אני עושה הפרדה ברורה, ואנחנו צריכים לעשות הפרדה ברורה: יש בתוכנו 20% ערבים בשטחי מדינת ישראל. צריך להיזהר לא לשים את כולם כמקשה אחת. יש בתוכם קיצונים, וצריך להוציא את התנועה האסלאמית מחוץ לחוק, וצריך לטפל בה ביד קשה, ומי שמערער על יסודות המדינה הזאת צריך להוציא אותו מכאן. יחד עם זאת, אילו יכולתי להציע לראש הממשלה, דווקא בימים הקשים האלה, אם הוא היה מזמין את המנהיגות הערבית במדינת ישראל אליו ומרגיע ומחזק את המתונים – כי לא כולם שולפי סכינים, ולא כולם מערערים על המדינה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אבל אתה רק מחזק את חבר הכנסת מגל. <מאיר כהן (יש עתיד):> סליחה, חזן, אל תפריע לי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה רק מצדיק את חבר הכנסת מגל. <מאיר כהן (יש עתיד):> סליחה. אילו היית יורד לדברי – אני לא אמרתי שאני מתווכח עם חבר הכנסת ינון מגל. תעצור, חבל, יש לי דקה לדבר וכבר עברתי את זמני. אני רק אומר שאנחנו צריכים להיות זהירים בכבודם של האזרחים הערבים במדינת ישראל. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – שהח"כים הערבים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת חזן, אתה נרשמת. <מאיר כהן (יש עתיד):> אני חוזר על ציטוט דברי הנשיא, ואת זה לקחתי מהנאום שלו, אדוני היושב-ראש: אם נסגור את החלון, הם לא ייעלמו, ואם נסגור את הדלת, הם לא ילכו למקום אחר. זכרו את זה. הם נמצאים כאן. צריך לחזק את המתונים ולהילחם בקיצונים בכל דרך. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מאיר כהן. חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חצי השעה האחרונה מלמדת שבאמת הכנסת זה הלב הפועם של הדמוקרטיה הישראלית. כמה שאנחנו לפעמים חושבים שאנחנו חיים בבועה, אנחנו חיים במקום שדם זורם בעורקיו, וכל אחד מאתנו חש את הרגעים הקשים האלה ומרגיש גם את הצורך – היא או הוא – להגיב בהתאם. אנחנו כירושלמים ראינו דברים יותר קשים. זה לא עוזר בכלום למה שעברנו היום. ירושלמים הם אנשים – יחד עם, כמובן, כל תושבי הארץ, אבל באיזשהו מקום נקודת המוקד הזאת יצקה עיר בעלת אופי מיוחד. לא בורחים מהעיר הזאת, לא מפגינים בה בהמונים, אלא יודעים לנשוך שפתיים ולהמשיך הלאה. וזה מה שאנחנו עושים היום, מאות-אלפי אנשים שהעיר הזאת היא חלק בלתי נפרד מהם. אבל זו לא יכולה להיות המציאות בשום פנים ואופן. זה לא יכול להיות תוכן החיים, לא של ירושלים ולא של ישראל בכלל. ולכן, אני חושש מאוד שמה שקרה לנו בשלושת או ארבעת השבועות האחרונים מוכיח שאי-אפשר לדרוך במקום בלי לחפש פתרון. אי-אפשר. הרעיון שאפשר להכיל את הסכסוך הזה – זה לא קיים. <קריאה:> לנהל אותו. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לנהל אותו, כן. לנהל, להכיל, לחיות אתו ביחד – זה לא יכול להיות. עכשיו, אני יודע שאצלנו הלחץ להגיע לפתרון יותר גדול מאשר הלחץ אצלם. הם מאמינים שאנחנו – הצלבנים החדשים יעזבו בסופו של דבר. אז אין לנו כוונות כאלה. אבל עלינו להשקיע מאמצים בחיפוש פתרון. לא יכולים להשאיר את זה כך. ואני אומר את זה גם לחברינו פה שמאמינים שהפתרון הסופי של הסכסוך הזה יהיה חיים במדינה אחת. זה לא יהיה. זה לא יהיה. אנחנו כל פעם רואים מחדש את התסריט שמראה לנו למה זה בלתי אפשרי. זה לא יהיה כך. לא נוכל לחיות כך לאורך עשרות שנים. והמילה האחרונה שלי: לי יש מחויבות – כך אני באתי לבית הזה, וכך אני גם אצא ממנו ביום מן הימים – להבטיח שהנכדים והנינים והדורות הבאים יחיו אחרת. ואם לא נדאג לעשות את זה בתקופתנו שלנו, אנחנו מועלים באמון שהציבור נתן בנו. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אני רוצה לפתוח בהשתתפות בצער משפחות האזרחים שנפגעו בימים האחרונים. אני מאחל החלמה לפצועים הרבים, שלמרבה הצער נעשים רבים מיום ליום. מזעזעת במיוחד הפגיעה בילדים, התמונות של ילדים, נערים, שנפגעים, נדקרים, נהרגים. אלה הם דברים איומים, והם פוצעים את הלב וקורעים אותנו מבפנים. אדוני היושב-ראש, אלה ימים קשים, ימים של הרבה מאוד כאב, הרבה מאוד דאגה, הרבה מאוד פחד. הורים חוששים לילדים – אני שומע שלוקחים ילדים מוקדם מגני-ילדים; אזרחים יהודים חוששים להיכנס ליישובים ערביים; אזרחים ערבים חוששים להגיע לתל-אביב, להגיע ללמוד באוניברסיטה. מי שנמצא בבור עמוק, אדוני היושב-ראש, צריך לפחות להפסיק לחפור. אנחנו נמצאים במעגל של אלימות ובאווירה קשה מאוד של אלימות. יש ויכוח קשה בחברה שלנו, והוויכוח הזה הוא חשוב, וצריך לנהל אותו. יש לנו ויכוח על הדרך. יש אנשים שמרגישים צורך למחות – מחאה היא לגיטימית; הפגנות – לגיטימיות; שביתה – מהלך לגיטימי. הסתה זה דבר פסול; גזענות זו שרפה של הבית של כולנו; אלימות זה דבר שפוגע בסופו של דבר בכולם, לא רק בקורבן אלא גם במי שמתקיף. ולכן, לדברים האלה אנחנו כולנו ביחד צריכים לשים קץ. אני הצטערתי מאוד לשמוע את תחילת הדיון הזה כאן, כשחברותי, חברות כנסת שדיברו נגד הסתה, זכו לקריאות ביניים. אני חושב שכולנו צריכים לקחת רגע אחד של שקט עם עצמנו ולעשות עם עצמנו חשבון. אנחנו מנהיגי הציבור בארץ הזאת, יש עלינו אחריות מאוד כבדה. המצב מסובך גם בלעדי עוד הוספה של שמן למדורה. אמרתי שצריך להפסיק לחפור, אבל, אדוני היושב-ראש, דעתי היא שמהתהום שבה אנחנו נמצאים אנחנו חייבים למצוא את הדרך, והיא קשה, להתחיל לטפס למעלה, החוצה מהתהום. ולדעתי, הדרך היחידה שמובילה אותנו החוצה מהתהום היא דרך שתבטיח עצמאות וצדק לשני העמים. או שיהיו כאן חיים לשני העמים, או שחס וחלילה לא יהיו חיים, לא לנו ולא לשכנינו. אני מקווה שזה לא יהיה מצב. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת יעקב מרגי. אחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תחילה תנחומים למשפחות, החלמה מהירה לפצועים. הלב פועם בחוזקה, הכעס עצור וכבוש, כי על מי אפרוק אותו? על מי? אבל, אני שואל את עצמי, ואנחנו מהקולות שבאמת השמענו, ותולים תקוות – אני לא רוצה לדבר בלשון עבר – אבל, דב חנין, אני אתחיל מהסיפה: לצערי הרב, כנראה שלא יהיה לנו טוב גם אם ניקח את הפתרון שלך. כשהנהגת ציבור שלם, הנהגת הציבור הערבי בישראל, ראשי המפלגה המשותפת – אני מדגיש, כדי לעשות עמך חסד – ראש המפלגה אומר שאין לו קווים אדומים במחאה – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> הוא לא אמר את זה אף פעם. <יעקב מרגי (ש"ס):> שאין לו קווים אדומים במחאה – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> הוא לא אמר את זה אף פעם. <יעקב מרגי (ש"ס):> טוב, אני אשמע את זה ממנו, בסדר. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> הוא לא אמר את זה. <יעקב מרגי (ש"ס):> בסדר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה רוצה הקלטה? <יעקב מרגי (ש"ס):> והגינוי והמחאה על האלימות מתמהמהים. ולו יאמינו בבלוף שהם סיפרו – כי יש תכונה פסיכולוגית מוכחת קלינית: ככל שאדם מספר בלוף פעם, פעמיים, שלוש, הוא מתחיל להאמין בו. הרי כל העולם יודע שאל-אקצא לא בסכנה. הביטחון היחיד שאל-אקצא לא בסכנה – שמדינת ישראל שולטת בהר-הבית. ואני לא אומר את זה לא ביהירות ולא בהתנשאות. ראינו מה קורה במשטרים השכנים שלנו. זו הנהגה של ציבור שלם שחיה בתוכנית ריאליטי של "המירוץ לקיצון". הם מתחרים ביניהם מי יותר קיצוני. זה היה אופייני בקדנציה הקודמת לכמה ח"כים, ואנחנו, עם הקיצוניות המטומטמת, המטופשת, של אותן מפלגות שתמכו בהגדלת אחוז החסימה, שיפרנו ושפצרנו אותה – תודה, אדוני היושב-ראש, על התזכורת. הם נמצאים, סלחו לי, חברי הכנסת של הרשימה המשותפת נמצאים ב"מירוץ לקיצון"; ככל שהם יותר קיצוניים – הם מתחרים מי יותר קיצוני: זו אמרה ככה, למחרת ההוא עוקף אותה מימין ומשמאל, ובזה הם יביאו כליה על הציבור שלהם. אם הם חושבים שדרך הסכינאות ודרך ההתקוממות – שהיא כבר לא עממית, ואל תמכרו לנו ביטויים, והגיע הזמן שגם ראש הממשלה יבין שההתקוממות התחילה. מכבסת המילים לא תעזור לטיפול בבעיה. אם נגדיר אותה נכון, נדע לתת את הטיפול הנכון. וחברתי חברת הכנסת יעל גרמן, אנחנו נבחרנו כדי לתת עצות ולייצר פתרונות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מרגי. חברת הכנסת מירב בן ארי. אחריה – חבר הכנסת אורן חזן. <מירב בן ארי (כולנו):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, אלו בהחלט ימים קשים, ואני רוצה לשלוח מכאן תנחומים למשפחות של הנרצחים היום ונפגעי פעולות הטרור בימים האחרונים. אני שמעתי כאן גם את חברי הכנסת האחרים, ואני בסך הכול אומרת משהו פשוט: למה אף אחד לא בא ואומר: מספיק? למה אף מורה בבית-ספר, מנהל בית-ספר? עזבו את מה שראינו כאן גם אתמול. באמת ראיתי כאן הנהגה – דיברת עליה, חבר הכנסת מרגי – אף אחד לא קם ואומר: מספיק עם שפיכות הדמים. כל מה שאתה שומע: זה דו-צדדי, יש כאן שני צדדים. לא, זה לא נכון. זה לא נכון. יש כאן יהודים שיוצאים לרחובות ונדקרים ונפגעים, והיום, לצערנו הרב, גם נרצחים. מתי יקומו? מתי יבואו האנשים, מתי יקום המבוגר האחראי? אתה יודע, חבר הכנסת כהן, נכון, יש – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> חבר הכנסת מאיר כהן, שמעתי אותך ואני תמיד מקשיבה לך, וגם לחברת הכנסת גרמן, שבמיוחד אני אוהבת לשמוע את דבריה. נכון, יש בינינו ארגונים כמו להב"ה, נכון, שאני נגדם, וכמובן כל מיני אנשים שמתקיפים, אבל אם תסתכלו על השבועות האחרונים תראו שאנחנו כל הזמן נפגעים וכל הזמן חוטפים. חבר הכנסת חנין מדבר על זה שילדים מפחדים ללכת לגן או לקניון – מה? למה? למה אנחנו כל הזמן חוטפים, וכל הזמן יושבים פה ואומרים: לא, זה שני צדדים? לא. יש כאן צד אחד שכל הזמן נפגע. תקומו, תהיו אחראיים, המורים, מנהלי בתי-הספר, ראשי הרשויות, ותגידו: מספיק, מספיק לפגוע בחפים מפשע. מספיק – אני לא רוצה לקרוא לזה אינתיפאדה – תפסיקו את גל הטרור הזה. האחריות היא שלכם. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חבר הכנסת אורן חזן, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת עליזה לביא. <אורן אסף חזן (הליכוד):> חברותי וחברי חברי הכנסת, כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לפתוח דווקא בציטוט, היום, ל' בתשרי: "כל הישגינו היו בזכות הכוח ובכוח הזכות. הזכות שנתנה לנו עוצמה מוסרית ואימצה את כוחנו להיות עצום יותר, אף שביחסי הכוחות היינו נחותים". את הדברים האלה נשא בשעתו רחבעם זאבי גנדי, שהיום מציינים את יום הירצחו בישיבה מיוחדת שתהיה, כבוד היושב-ראש, אחר כך. היום אנחנו לא נחותים יותר; היום אנחנו חזקים יותר, והיום יש לנו את כל הכוח להתמודד עם המצב. אנחנו רק צריכים להפעיל אותו, וזו לא בושה להגיד את הדברים, ויתרה מכך – לקיים אותם בפועל. אני רוצה לדבר על דבר נוסף – ראשית, לשלוח באמת השתתפות בצער למשפחות שנוספו למשפחת השכול, לחזק את הפצועים, ואת חלקם פגשתי היום בבתי-החולים, ולקוות שלא יקרה עוד. אבל אני רוצה לפנות לציבור בישראל בבקשה אחת: חברים, תעצרו את הסרטונים האלה, תעצרו את ההפצה הזאת. הציבור שמניע את גלגלי הטרור מהצד השני, הרשות הפלסטינית ושולחיהם של המחבלים, משתמשים בסרטים האלה כדי לצייר כאילו כוחות הביטחון שלנו, השוטרים והחיילים, מבצעים יום-יום, שעה-שעה, רצח באזרחים חפים מפשע לכאורה, כאשר אנחנו כולנו יודעים שמדובר במחבלים צמאי דם. אני מבקש – בבקשה אל תיתנו עוד כוח ויד לאותם מרצחים. ומשפט אחד אחרון, ברשותך, אדוני היושב-ראש. אני רוצה לספר לכם על בחור צעיר שעלה בגיל חמש לארץ-ישראל עם משפחתו. הוא גר כאן כל חייו, ויתר על האזרחות הקודמת שלו ולפני שנתיים התגייס לצבא. הוא משרת כחייל בבסיס שדה-דב בחיל האוויר, ולפני כחודש וקצת, ב-25 באוגוסט, טס לביקור שורשים בארמניה. החייל הזה חשב לשוב הביתה, חשב לשוב לארץ-ישראל, ליחידה שבה הוא משרת, אבל הוא נעצר בארמניה והוא לא יכול לחזור לארץ מכיוון שהשלטונות שם טוענים שהוא הבריז מהצבא שם. הוא תקוע במדינה. אני פונה לחברי כנסת: מי שיכול לעזור לאריק לחזור הביתה – זו החובה שלנו. הוא חייל בצבא ההגנה לישראל, ואנחנו לא מפקירים חיילים מכל סיבה שהיא. פניתי כבר לראש הממשלה, הוא אמר שהוא יתערב. הוא הנחה גם את סגנית השר. אבל אם יש כאן מישהו שיש ביכולתו לעזור להשיב את אריק מארמניה, אנחנו נשמח. תודה רבה. תודה, אדוני היושב-ראש. בשורות טובות לכל עם ישראל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חזן. חברת הכנסת עליזה לביא – בבקשה, גברתי. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברותי, חברי חברי הכנסת, ימים קשים, יום קשה. הבוקר ביקרתי את הפצועים בבית-החולים "שערי צדק", ובסיום הביקור הגיעו עוד אמבולנסים, בעקבות הפיגועים הקשים שאירעו כאן בירושלים היום. אם ניקח את בית-החולים "שערי צדק" כמיקרוקוסמוס – עובדים בו גם אנשים ערבים, גם אנשי צוות יהודים, עובדים ביחד. מקבלים פצועים אזרחי ירושלים ומדינת ישראל, כולם. אבל האירועים הקשים שקורים כאן היום הם פשעי שנאה כנגדנו. החשש הזה שב וחזר לחיינו, וזאת לא הפעם הראשונה. הזהירות והאחריות מחייבות את כולנו להחזיר את הסדר הביתה, ולהחזיר אותו מהר. הקולות שנשמעים כאן בבית הזה לעתים הם חסרי אחריות לחלוטין, ואני קוראת לכל החברים בבית הזה להוריד את הלהבות. מתבוננים, מסתכלים והרבה פעמים גם מקבלים כוח מחילופי הדברים המאוד-מאוד קשים שנאמרים כאן. כן, אנחנו נבחרי ציבור. כן, יש לנו את הבמה. אבל בואו ניקח כולנו אחריות, גם אם הדעות שלנו שונות לגבי הפתרון. אנחנו נעבור את הגל הנוראי הזה; עברנו גלים קשים יותר. כוחנו באחדותנו, ובואו נראה איך אנחנו נותנים את הדוגמה האישית ומובילים מכאן, מהבית הזה. ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לציין עוד נקודה. יש הרבה מאוד אנשים שמאוד חוששים. נתקלתי בפחד הזה, בחשש הזה. יש מוקדי סיוע לאנשים שמרגישים שהם חוששים, פוחדים, ומבקשים סיוע ועזרה במצוקתם. יש מוקד ער"ן, מוקד שנותן סיוע, גם טלפוני וגם מקוון. אבל צריך לבוא ולחזק אותו. ולא רק שהמדינה לא נותנת סיוע באופן ישיר, אלא רק דרך עמותות – העמותה הזאת צריכה תמיכה, סיוע, והיא לא מקבלת את התקציב. נדרש סכום פעוט של 300,000 שקל כדי להכשיר מתנדבים נוספים. הקו המקוון לא מאויש 24 שעות, אבל כן מתקבלות הפניות והן נענות. צריך סבלנות. אני קוראת כאן לכולם: כל מי שזקוק לעזרה – יש מענה. יש גופים במדינת ישראל: גם ער"ן, גם נט"ל, גם עוד גופים. אבל כאן, קריאה גם לאוצר וגם לשר הבריאות ליצמן: תנו תקציב. לא מדובר בתקציב גדול למוקדים הללו. צריך לבוא, לסייע, לתת את החוסן שאנשים מבקשים וזקוקים לו. בואו נחזק ביחד גם את המענה האזרחי. מדברים על חוסן חברתי. אני רק היום שמעתי את הרופאים ב"שערי צדק" מדברים על כך שאזרחים לא חוששים, נותנים סיוע מיידי. יש מקצוענות בשטח. הפצועים מגיעים מטופלים היטב. אבל צריך לתת גם מענה במקום הרגשי. יש לנו את הכלים, את הניסיון. מדובר בתקציב מזערי. זה הזמן. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת לביא. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, איפה חבר הכנסת מגל? הוא הוציא את הגל ויצא. טוב, בהזדמנות אחרת. חברים, יש לי המון מה להגיד, ולכל אחד מאתנו יש המון מה להגיד. זה לא הזמן. אני לא באתי עכשיו להתנגח ולא לסתור את התיאוריה של מרב או של מגל, חבר הכנסת מגל. אני אומר לכם, חברים: האירועים ייגמרו. שבוע, שבועיים, הכול ייגמר. יש מחר. מוחמד ומשה שעובדים באותו מפעל, או שנהגו לשבת בבית-קפה, יחזרו וירצו לפגוש אחד את השני. בשביל המחר אנחנו צריכים לחשוב אחרת. והוא קרוב. ימים. למה אני מציין את זה? עובר עלינו טירוף. צלם האנוש שבנו, מתחילים לאבד אותו, מתחילים לאבד אותו. תסתכלו בסרטונים האיומים שנמצאים בידיהם של בני 12 ו-13. הולך לגדול לנו דור מטורף, מעוות, שמחזיק אייפון ורואה סרטונים שמזינים את הטירוף למחרת. אני אומר לכם, אני לא רוצה להאריך ולא להתנגח. המגזר הערבי שובת היום. יש לי הסתייגויות לגבי השביתה, יש לי את הדרך שלי ויש לי את הדעה שלי. אבל, חברים, אוי לכם ואוי לנו מלקחת את הזכות של קבוצה אצלנו, בתוך החברה, להביע את זעמה, את מחאתה. גל השנאה והפחד ששוטף אותנו מחייב קול זעקה, וזאת מחאה. שני דברים, ברשותך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה הזמן להרגיע את הלהבות. לא פתרונות כמו סגר או משטר צבאי וימי החושך, או כל כותרת פופוליסטית שחברי כנסת מהבית הזה מביאים, יפתרו את העניין. להוריד להבות. להוריד להבות. יש אחריות לכל אחד ואחד מאתנו. לכל אחד ואחד יש חבר, אם זה ערבי או זה יהודי: ברמה של שכונות, ברמה של ראשי רשויות, כל אחד יש לו תפקיד וכל אחד צריך לעשות משהו בתחומו. ונצא מהתפיסה שהאזרח הערבי, כדי להרגיע אותו צריך לשלוח לו בן-אדם עם מדים כחולים. חברים, יש מחר. הכול נוסה, בואו נלמד מהלקח. לא נאשים צד ולא נגיד קורבן ולא נגיד א' וימין ושמאל. יש לנו מצב מיוחד שמחייב להוריד להבות ולהפסיק לדבר שטויות. שמעתם, חברים? תודה לכם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת פריג'. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה, אדוני היושב-ראש. אני ישבתי, האמת, בחדר שלי והאזנתי לתחילת הדיון ובאיזשהו רגע החלטתי לעלות לפה ולהשתתף בו, ואני רוצה לתאר בפניכם איזושהי אנומליה מוזרה ששמתי לב אליה: אנחנו נמצאים בימים מאוד מאוד קשים. היום הזה הוא באמת מייאש וכואב ומעורר חרדה ועצב ואבל במיוחד. שלושה נהרגו, אנשים נפצעו, אנשים – – – <קריאה:> נרצחו. <תמר זנדברג (מרצ):> נרצחו. אנשים מפחדים ללכת ברחובות. הילדה שלי לא הלכה ל"צופים". ההורים פוחדים לשלוח. פשוט פוחדים לצאת לרחוב, וזה יהודים וערבים. זה באמת קשה, וקשה לתאר את החרדה ואת הפחד מהאלימות הרצחנית שמשתוללת ברחוב. ואז כאן, בבית הנבחרות והנבחרים של ישראל מתחיל דיון ועולים חברות וחברי כנסת מהצד הזה. כולם מדברים באמת, בלב כבד, בקול שפל, כאילו איזשהו כובד של אחריות ועצב והכרה בגודל השעה רובץ על כתפינו. ובאמת הדמעות עולות בעיניים ומנסים למצוא פתרון, מנסים לתאר. וכאן יושב המחנה שלא נמצא בשלטון כרגע, ולמרות זאת הוא מנסה וחותר ומתאר פתרון של תקווה, ומתנגד להסתה ומתנגד לאלימות. ועולים – ואני מצטערת להגיד – חברי כנסת מהצד הזה, צועקים, מקללים, מתלהמים, ומנסים להסביר לנו שרק בכוח ועוד כוח ועוד כוח ובעוד אלימות נצליח לפרוץ את האלימות. אני שואלת אתכם: אתם השתגעתם? אתם בממשלה – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – הכוח בידיים שלכם – לא דיברתי עלייך, מירב. לגבי השאלה שהעלית בנאום שלך יש לי תשובה. אני כבר אגש אלייך, כדי לא לגזול את הזמן. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – את אומרת שזאת אסימטריה. <תמר זנדברג (מרצ):> מירב, אני אומרת לך מהלב, לאסימטריה שהעלית כאן – – <ינון מגל (הבית היהודי):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – יש תשובה מאוד מאוד ברורה. אני כבר אגש אלייך ואציג לך אותה. אבל הדברים שאני מתייחסת אליהם התרחשו לפני שעלית. אני באמת שאלתי את עצמי: זה עולם הפוך? אלה שכוח בידיהם, אלה שנמצאים בשלטון, שבידיהם יש מנדט להביא להרגעה ולהביא לפריצת דרך שתביא לפתרון, עומדים כאחרוני האספסוף הטוקבקיסט ומטיפים וצועקים לעוד כוח ועוד אלימות; ואלה שנפגעים בעיקר – ואני מדברת, כן, על ערבים ועל שמאלנים – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> איזה עולם הפוך? – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אתם פיתחתם לדרגת אמנות את השיטה הידועה מתקופת הצאר הרוסי: הכה ביהודי והצל את רוסיה. אתם חושבים שבאמצעות הסתה נגד ערבים ואחר כך נגד שמאלנים אתם תביאו פתרון. <ינון מגל (הבית היהודי):> ערבים רוצחים יהודים. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> ולנו כואב לבשר לכם שלא זו הדרך. אנחנו משוועים להפסקת האלימות, ולא להסלמה שלה, ואנחנו בלב קרוע מסתכלים עליכם לא עושים את זה, וכואב לנו הלב והעיניים שלנו דומעות. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת זנדברג. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – בבקשה, אחרונת הדוברים. לאחר מכן אנחנו נעבור לציון יום מיגור השיח האלים והבריוני במרחב הווירטואלי וברשתות החברתיות. בבקשה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני מודה ומתוודה שזה מסוג הימים – אתם יודעים, המיקרופון הוא כלי העבודה שלנו, ככה אנחנו מנסים לחלוק עם הציבור את התחושות שלנו. ואני חושבת שיש לנו סוג של אחריות כחברי כנסת לנוכח מה שקורה בחוץ, כל הזמן לבוא אל אנשים – וזו אחריות מאוד כבדה – להגיד לאנשים: תמשיכו בחיים שלכם כרגיל, תנהלו את השגרה שלכם כמו שצריך, אל תעשו שינויים דרמטיים. ואתה מוצא את עצמך ביום כל כך קשה, מעבר לזה שהלב שלך נשבר לנוכח משפחות ההרוגים, והעיניים זולגות לנוכח הפצועים, שיש להם עוד התמודדות ארוכה. אבל אני מודה ומתוודה שהדבר שהיה לי הכי קשה אתו הבוקר זה לחשוב על ילד שהולך לדקור ילד. ואמרתי לעצמי – אתם יודעים, ברשת כל הזמן רצות בדיחות, שחורות כבר, כי אחרת כנראה קשה לחיות – ואני כל הזמן חושבת לעצמי: מה רואה לנגד עיניו ילד שרואה ילד וחושב שהוא הולך לדקור אותו, והוא מבין שזה מה שהוא הולך לעשות. ואנחנו מוצאים את עצמנו – תמר תיארה את זה יפה – כי גם אני עשיתי את זה. אצלי כן הלכו ל"צופים", אבל מישהו היה צריך להסיע, ופתאום הילדים לא יכולים ללכת לגינה, ומישהו צריך לאסוף מהגן. ובסופו של דבר, אני כל הזמן חוזרת, והמעגל כל הזמן נסגר, ואני דואגת לילד של כולנו, לאותו ילד מפסגת-זאב, שמצבו עדיין קשה. ואני מרגישה שכולנו מנסים לדבר היום יותר בשקט, והלב מאוד מאוד כבד. הבית הזה חייב לקחת אחריות אמיתית, ויחד עם ראש הממשלה ועם הממשלה, שהם אלה שמחליטים איך המחר שלנו ייראה, לשים ביחד ידיים על ההגה ולנסות לנהוג את הספינה הזאת לחוף מבטחים. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת איילת נחמיאס. <הצעות לסדר-היום> <ציון יום מיגור השיח האלים והבריוני במרחב הווירטואלי וברשתות החברתיות> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים לנושא שמאוד מאוד קשור למרבית הנאומים בני דקה ששמענו עכשיו, וזה בעצם ציון יום מיוחד, ציון יום מיגור השיח האלים והבריוני במרחב הווירטואלי וברשתות החברתיות, הצעות לסדר-היום מס' 1096, 1107, 1132, 1135, 1137, 1150, 1153, 1167, 1173 ו-1180. חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח כעת את הדיון הזה, שהוא ראשון מסוגו במליאה, בנושא מיגור השיח האלים והבריוני במרחב הווירטואלי וברשתות החברתיות. כולנו מבינים היטב שהמציאות החברתית שלנו השתנתה ללא הכר בשנים האחרונות. אם בעבר הלא-רחוק מרכז הכובד החברתי היה הרחוב, מקומות ההתכנסות הציבוריים וכיכר העיר לדורותיה, הרי שכיום תפסו הרשתות החברתיות את מקומם של מקומות המפגש המסורתיים האלה. ממילא ההשפעה החברתית ההדדית, סוכני החִברוּת, עברו אל המרשתת, האינטרנט. מציאות חדשה זו הולידה תופעות שלא הכרנו עד היום, והן מחייבות התמודדות אחרת, בכלים חדשים. אבל בשלב הראשון הן מחייבות הבנה מלאה שאסור לעצום עין או לפטור אותן במשיכת כתף. זה גם התפקיד שלנו פה בכנסת. הפייסבוק, הווטסאפ, הטוויטר הם כיום כיכר העיר לכל דבר ועניין, אבל הם מתעלים עליה. בחסות המרחק, ולא אחת גם האנונימיות, משחררים רבים את חרצובות לשונם, ידם קלה מאוד על המקלדת, והם מתירים כל רסן בהשתלחות לשון. הבוטות וגסות הרוח הופכות משוליים לסוג של שפה כמעט מקובלת. בדרך, גורמים הללו לפגיעה קשה בזולת – מביישים אותם, ולעתים הורסים את שמם הטוב באופן שלא אחת קשה מאוד לתקנו. דומה כי העכבות הטבעיות שהיו נחלתנו בעבר כמעט אינן קיימות היום. הכותב האלים כמעט אינו חייב לשאת באחריות ליוצא מפיו, ממקלדתו, אם זה טוקבק אנונימי ואם זאת תגובה, הודעה תחת שם בדוי או אפילו בשמו-שלו. אין עוד בושה לעמוד ולהתריס בראש חוצות, לבייש, להטיח דברים, ואף לקלל ולהמציא בדותות. כשהנזק נגרם בחסות שיתופים, שהופכים אותו ויראלי, בלתי אפשרי כמעט להחזיר את הגלגל אחורה. חברות וחברים, במקרים רבים, רבים מדי, הנזקים של כל אלו הם חמורים מאוד. חכמינו אמרו: מוטב לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. המעשים שנעשים במרחב הווירטואלי, ובעיקר ברשתות החברתיות, הם לעתים קרובות פגיעה קשה ביותר בכבוד האדם. לא מדובר באמירות מהשפה ולחוץ; לעתים הן חורצות את מעמדו ואת גורלו של אדם. וכבר ראינו לאחרונה, לצערנו, מקרי קצה, שבהם שמו של אדם הוכפש עד כדי שפיכת דמו בראש חוצות, עד שהוא חש שאין עוד טעם לחייו, והוא לוקח ונוטל את חייו בידיו. מדי יום אנו עדים להרבה מאוד מעשי ביוש בדרגות שונות, שכבר זכו לכינוי שיימינג. נזקי התופעה הזאת קשים ביותר, ועל כן שומה עלינו ככנסת וכחברה להילחם בה בכל דרך חוקית וציבורית. היום הזה, שהוכרז עליו כיום שמוקדש למיגור השיח האלים והבריוני ברשת, וכחלק ממנו גם הדיון הזה כאן, הוא חלק חשוב בהעלאת המודעות לתופעה. זהו שלב נוסף ומסוכן בהתפתחות האווירה האלימה שהולכת ופושה בקרבנו, ואנחנו רק בתחילתו של מאבק חשוב כדי להשיב את השפיות, את כבוד האדם ואת כבוד הזולת לשיח הווירטואלי. תודה רבה. אני מבקש לקרוא לראשונת הדוברים, חברת הכנסת רויטל סויד, שגם יוזמת – אחת מיוזמי ויוזמות היום החשוב הזה. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה. אני גם מבקש להקפיד על הזמנים. יש חמש דקות לכל דוברת ודובר, אז בבקשה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כשפניתי לפני כשלושה חודשים ליושב-ראש הכנסת, כיושבת-ראש השדולה למרחב הווירטואלי והרשתות החברתיות, בנוגע למאבק בשיח אלים ובריוני ברשת, אמרתי ליושב-ראש הכנסת שיש נושא שהוא עדיין בתולי – בתולי במובן הזה שלא מדברים עליו יותר מדי, המחוקק ודאי שלא נגע בו: אלימות ובריונות ברשת. עמדה שם איזושהי זכות שעומדת כנגדו, ולא כולם ידעו איך להתייחס לנושא הזה. ביקשתי ממנו לקיים יום מיוחד בכנסת: יום למאבק באלימות ובבריונות ברשתות החברתיות. לא דימיתי לעיני רוחי, גם לא לשנייה, שהיום הזה יהיה יום, ימים, שבוע, כל כך קשה לציבור במדינת ישראל ולעם ישראל. לא ראיתי בעיני רוחי שביום הזה יירצחו יהודים רק מפאת שהם יהודים, וזאת אחרי קריאות אלימות, בריוניות ברשת לפגע ולרצוח. אני אעבור לנאום שכתבתי. הוא לא תלוש מהקונטקסט, אבל הוא נאיבי. הוא נאיבי לעומת התוצאות הכל-כך קשות של היום הזה ושל הימים האלה. כיושבת-ראש השדולה למרחב הווירטואלי יזמתי היום יום מיוחד בכנסת: יום שיעסוק במיגור שיח אלים ובריוני; יום שבו הוועדות השונות תדונה, בדיונים, וגם אנחנו, במליאה. כל חברי הבית, סיעות הבית, התנדבו היום לנאום בנושא. אנו מצויים בעידן שבו החלפנו את כיכר העיר, את צהלולי ההמונים, במרחבי הרשת. את חצר המשחקים השכונתית הפכנו לווטסאפ הכיתתי, את המפגשים החברתיים – לשיטוט בלתי פוסק בפייסבוק. המרחב האינטרנטי הוא מבורך, הוא מאפשר לחופש הביטוי – אדוני, אדוני יושב-ראש ועדת הכנסת, אתה מפריע לי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת ביטן, תשומת לבך מתבקשת. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> המרחב האינטרנטי הוא מבורך. הוא מאפשר לחופש הביטוי – שהוא אחד האדנים המרכזיים שעליהם נשענת הדמוקרטיה – להגיע למימוש מלא. כל נער, כל נערה, איש ואישה יכולים להביע דעתם בכל נושא, בתפוצה רחבה; לבקר, לשתף, לחוות חוויית עמידה על דוכן נאומים בפני המון רב, להביע דעה. דמוקרטיה בהתהוותה. לצד פן חיובי זה התפתח עם השנים פן אחר, שלילי, מסוכן, אלים, בריוני, מבייש, מסית, גזעני. התפתחה מה שאנו קוראים שפת הפייסבוק. שיח זה, קולו הולך וגובר. אפשר לבקר ולומר הכול; השאלה איננה מה אומרים, אלא איך אומרים. חופש הביטוי איננו חופש השיסוי. אסור לנו להגיע למצב שבו רב השלילי במרשתת על החיובי. איך נמגר את השיח הזה? איך נותיר את הזירה המרהיבה הזו ככיכר שוקקת חיים של העברת מידע, ידע, תכנים, החלפת דעות, אך לא כזירה שבה משפדים מדי יום אנו זה את זה? ובימים האלו משפדים גם ברמה הפיזית. אין חולק כי אנו כאן בבית-המחוקקים נרדמנו, נרדמנו בשמירה. הזירה הווירטואלית התקדמה והתפתחה לה, ואנחנו המחוקקים נותרנו מאחור. ההתמודדות עם הרשת חייבת להיות מהירה וזריזה, ולהתעדכן בחקיקה, בחינוך, בהעלאת מודעות. אבל איך נחנך את ילדינו לשיח לא אלים אם אנו המבוגרים איננו מהווים עבורם דוגמה? איך נדרוש מהציבור שיח לא פוגעני ולא מבייש אם אנו, נבחרי הציבור בבית הזה, מובילים מעל לכול תרבות של שיח מאיים, משפיל ומבייש? זה היה רק לפני שלושה חודשים. והנה, בשבועות האחרונים נערות מתמודדות עם סרטונים פוגעניים מיניים ברשת – דברים שהם עבירות פליליות, פליליות ממש. ואף אחד, גם לא משטרת ישראל, לא מסוגל לתת להן מזור, להסיר תכנים מיניים פוגעניים, סרטונים שבהם הן צולמו שלא על דעתן והופצו בניגוד לעמדתן. והיום, מה אנחנו קוראים ברשת החברתית הזו? מה אנחנו רואים? שורוק דויאת, צעירה פלסטינית בת 18 שביצעה את פיגוע הדקירה בשער-האריות בירושלים, פרסמה שעות ספורות לפני כן בחשבון הפייסבוק שלה כתבה שהחלום שלה הוא להפוך לשהידית. מחבלת מעפולה, אסראא עבד, בת 31, בעלת תואר ראשון מהטכניון. סטודנטית לתואר השני בת 33 נעצרה שלשום בבוקר אחרי שהביעה בפייסבוק כוונה להיות שהידית ולמות מות קדושים. אנחנו נמצאים בזירה שהפקרנו. אנחנו נמצאים במקום שהותרנו אותו פרוץ. אנחנו חייבים להתעורר. אנחנו חייבים לחוקק. אנחנו חייבים להבין שאנחנו, נבחרי הציבור, איננו יכולים יותר לתת לזירה הזו להתנהל באופן שבו היא מתנהלת. הזדעזענו רק לפני כמה חודשים מההתאבדות של אריאל רוניס, זיכרונו לברכה, שחווה תופעה של שיימינג. חייבים למנוע את מקרה ההתאבדות הבא. אסור לנו לאפשר לאף נער או נערה, מבוגר, איש או אישה לאבד את חייו – לקפד את חייו במו ידיו רק בגלל שהותרנו זירה פרוצה. האם אנחנו יודעים שבסקר שנערך ונבחן, 42% מדווחים ששיתפו בתכנים פוגעניים? כמעט כל בני-הנוער מספרים שהם בעצמם חוו – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – או השתתפו בפעילות אלימה באינטרנט. 45% מספרים שבדיעבד היו נמנעים מלכתוב פוסטים פוגעניים. 77% מדווחים על כתובות פוגעניות, שאם היו עוצרים לעשר שניות למחשבה נוספת, לא היו עושים את אותה נקישה על ה-send ולא היו שולחים את זה. ולכן, היום, כשאנחנו נמצאים פה – ואנחנו, כן, אנחנו חברי הכנסת, מימין, משמאל, אנחנו עוזרים ללבות את ההסתה הזו – אנחנו צריכים לומר די. די. מי שמאבד את החיים שלו זה הילדים שלנו: הילדים שלנו, שנרצחים ברחובות, החיילים ואנשי כוחות ההצלה שנפגעים, וזה בהקשר של אירועי הטרור שפוקדים אותנו, והילדים שלנו שעומדים מאחורי המקלדת ונמצאים שם בתוך הווטסאפ הכיתתי ונפגעים על בסיס קבוע, ורוצים לא ללכת לבית-הספר, וחלקם רוצים להתאבד. ואנחנו חייבים להיות האדם המבוגר האחראי בסיפור הזה. וממה שהזדעזעתי – המילה היא לא "הזדעזעתי", בהקשר של אירועי היום. אבל מה שהיה הכי נורא להיווכח בו היום בשיח המאוד-פורה שהיה בוועדות השונות עם איגודים שהגיעו ואגודות שהגיעו – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – עם נציגי פייסבוק העולמי שהגיעו, זה שאין במדינת ישראל אפילו לא גוף ממשלתי אחד שמבקר והוא הרגולציה של המרשתת והמרחב הווירטואלי. ואם יש משהו שיוצא היום מהיום המיוחד הזה שארגנתי בכנסת, זו הקריאה לבוא – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – ולהקים גוף ממשלתי שיפקח על הזירה הזאת. כך נמנע את ההתאבדות הבאה, כך נמנע את השהיד הבא, וככה נגן על הילדים שלנו. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת סויד. חברת הכנסת סויד יזמה את היום הזה, ולכן היא קיבלה הנחה קטנה. אני כבר אומר שאף אחד לא ידבר יותר מהזמן שמוקצה לו. חברת הכנסת ענת ברקו, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת דב חנין. עד חמש דקות. בבקשה לעמוד בזמנים. <ענת ברקו (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לברך את חברתי חברת הכנסת סויד על היוזמה הברוכה ועל הקישור שעשית גם לנושא של הטרור ברשת. כי זה כל מיני סוגים של טרור, אבל טרור הוא טרור. ואני רוצה להגיד לך שזה לא התחיל עכשיו. כבר ב-2001 – אני רוצה להקריא לכם ציטוט מדבריה של מחבלת שדרך הרשת יצרה סיטואציה של פיגוע, ואני מניחה שחלקכם אפילו תדעו במה מדובר. היא שלחה בתוכנת ה-ICQ מסר לנער בן 16, והיא פנתה אליו בהבטחות מיניות – יהיה לנו טוב ביחד, חברה שלי נתנה לנו דירה שנוכל להיות ביחד, תביא אתך קונדומים. ולאחר מכן הוא הגיע לאזור ירושלים והיא הייתה – אני לא רוצה להקריא לכם את כל התיאורים. הוא הגיע לאזור ירושלים, והיא הייתה זו שעמדה מאחורי הרצח שלו. זה היה ב-2001. זאת אומרת שמה קרה מאז? חברי ד"ר טל פבל, שחוקר את הרשתות, מספר שבעצם יש בלבול בין המרחב הווירטואלי לחיים עצמם. אני ראיתי את זה גם לאורך השנים. אנחנו רואים היום את מכתבי השהידים בפייסבוק, אותם מכתבים שמפורסמים, ואותם צעירים שמדמיינים את עצמם עם התמונות. זה על ה-wall של הפייסבוק וזה יכול להיות על ה-wall שבשכונה. הקריאה לאינתיפאדת הסכינים, הקריאות הלאומניות, האלימות בפרסום תמונות פוגעניות, שעושות בנאליזציה של אלימות – רצח, גופות מרוטשות. נקרופיליה במיטבה. ה"חמאס" הגדילו לעשות: הם משגרים את זה כבר בטוויטר, וככה הם קוראים לאנשים לפעול. בעצם, מדינת ישראל נתונה במלכוד. למה? כי מצד אחד, אם ממציאים רציחות, או אם ממציאים אירועים, או אם ממציאים כל מיני סיטואציות שכאילו עשו את זה ישראלים, זה מלהיט את היצרים; אם באמת קורה משהו, זה גם מלהיט את היצרים. זאת אומרת, אנחנו בסיטואציה שאנחנו תמיד נצא נפסדים – תוקפים כקורבן ושוב תוקפים כתוקפן. זאת ממש בעיה. התמונות בחלקן שקריות, מפוברקות, ערוכות, רק כדי להניע אנשים לפעול. המציאות הווירטואלית הזאת מכתיבה את המציאות בשטח, כפי שאנחנו רואים היום – ברציחות, בגישה צמאת הדם, שמניעים אותה לא המפגע הבודד; יש יד מכוונת, והיא לא יד נעלמה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לחברת הכנסת ברקו. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת לוי אבקסיס, אם תהיה פה; אחריה – חברי הכנסת מקלב, יעקב מרגי, רועי פולקמן, תמר זנדברג וינון מגל. <עליזה לביא (יש עתיד):> מה אתי? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אה, נכון. את רשומה אחרי אורלי לוי. התנצלותי. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, זה דיון חשוב, ואני רוצה לפתוח בתודה והערכה לחברת הכנסת סויד שיזמה את הדיון הזה. היא יזמה אותו בימים קשים וסוערים, אבל נדמה לי שאפילו היא לא חשבה עד כמה קשים וסוערים עוד יותר יהיו הימים שבהם הסוגיה הזאת תעלה לדיון שלנו. אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו עוסקים באלימות ובבריונות ברשת. צריך לפתוח באמירה שהרשת איננה הבעיה; הרשת היא המראה. במראה הזאת אנחנו רואים חברה פצועה, חברה חולה, חברה שיש בה תופעות של בריונות, של אלימות, של גזענות, של להט"בופוביה, של שנאה, של התפרעות, של התלהמות. כל התופעות האלה, עמיתי חברי הכנסת, מלמדות על משבר ערכי עמוק שקיים בחברה שלנו, משבר ערכי שהתשובה לו איננה טכנית, איננה טכנולוגית, ואני מעז לומר – גם איננה משפטית; התשובה לו היא תשובה ערכית, פוליטית, חברתית. שינוי גדול צריך להתנהל בארץ הזאת, צריך להתרחש בארץ הזאת, כדי שנצליח לעצור, לבלום את הגל העכור הזה שמאיים לשטוף את כולנו. עמיתי חברי הכנסת, הרשת היא כלי רב-עוצמה. יש לרשת הרבה יתרונות. היא זירה של ויכוח, זירה שמאפשרת לדעות להישמע. ברמה האישית, אדוני היושב-ראש, אני חייב לומר, כמי שמייצג עמדת מיעוט בחברה, שאני לא מכיר שום דרך אחרת שבה המסרים שלי היו יכולים בשבוע הזה להגיע למיליון בני-אדם – אלמלא אתר הפייסבוק שלי. באתר הפייסבוק שלי המסרים שלי, האמירות שלי – שאינן מקובלות, אני מניח, על רוב הציבור – הגיעו למיליון אנשים, ומיליון אנשים לפחות יכלו לשמוע את מה שיש לי לומר ומה שאני מנסה לשכנע בו. הרשת כזירה של ויכוח היא זירה חשובה. אנחנו צריכים לשמור עליה; אנחנו צריכים לשמור על מרחב הוויכוח הזה. לפעמים זה ויכוח נוקב, לפעמים עמדות בו אינן מקובלות, אבל חשוב שהדברים יישמעו. אבל ברשת יש גם בעייתיות. בעיה אחת היא העובדה שקו התיחום בין הפרטי לציבורי מיטשטש ואולי אפילו נעלם ברשת. אני בסך הכול הרי יושב מול המחשב בביתי הפרטי ומקליד למחשב האישי שלי, אבל הדברים שאני כותב יוצאים ומגיעים למאות-אלפי אנשים, פתוחים לציבור כולו. בעיה אחת. בעיה שנייה: לשימוש ברשת יש אופן מונולוגי. אין שם דיאלוג. אתה לא רואה את מי שאתה מתווכח אתו. אתה מתווכח מול ולא מדבר עם. בעיה שלישית: השיח המתלהם והמופע שלו ברשת יוצרים סוציאליזציה רבת-עוצמה לאנשים, ובמיוחד לאנשים צעירים. בימים מתוחים וקשים כמו אלה שאנחנו חיים בהם, הרשת משמשת כלי רב-עוצמה, למשל – אני מדבר על דברים שקורים ממש ברגעים אלה – לגל אדיר של שמועות שקריות ומסיתות נגד ערבים. לכן, עם הדברים האלה צריך להתמודד. צריך להתמודד אתם בחינוך, צריך להתמודד אתם גם בחקיקה, כי גם ברשת, אם נעשות עבירות פליליות, הן ממשיכות להיות עבירות פליליות של הסתה, של גזענות, של אלימות ושל קריאה לאלימות, גם אם הן קורות רק ברשת. יש גם כלים אזרחיים של תביעה. יש את הצעתה של חברתי חברת הכנסת סויד למנגנון של עזרה ראשונה מיידית, שיאפשר אולי איזו הסרה מיידית ובזמן מאוד קצר של מסר פוגעני, כדי שיתאפשר לבדוק אם צריך להסיר אותו או להחזיר אותו. אלה דברים שנצטרך לבחון אותם ולבחון אותם לעומק. אבל, עמיתי חברי הכנסת, כשאנחנו מדברים על גלי ההתלהמות וההסתה, אני רוצה להקריא לכם אמירה, ואני שמח שחברי חבר הכנסת אורי מקלב נמצא כאן. מה דעתכם על האמירה הבאה: חברי אגודת ישראל, המרצניקים, הולכים עם דגלי "כהנא חי" ו"נאמני הר-הבית", והם אחראים לגל האירועים שיש היום. מה דעתכם על האמירה הזאת? הרי ברור שמי מאתנו שהיה שומע כזאת אמירה, היה אומר מייד: אלה דברי הבל ורעות רוח. מי שאומר אותם הוא מופרע, ומסית, ומבלבל ומערבב מין בשאינו מינו בשביל לפגוע ולהסית. אבל, עמיתי חברי הכנסת, בדיוק הדברים האלה נאמרו כאן, על הדוכן הזה, אתמול על-ידי ראש הממשלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> מה אמר ראש הממשלה? אני מסיים בזה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> חברי בל"ד הקומוניסטים – חברי בל"ד הקומוניסטים? מישהו מחברי בל"ד הוא קומוניסט? מישהו מהקומוניסטים הוא חבר בל"ד? אבל הוא לא נעצר בזה. חברי בל"ד הקומוניסטים – זה רק מעיד עד כמה הבן-אדם הזה הוא או שקרן מוחלט או מסית חסר מעצורים. אולי שניהם – אולי גם שקרן מוחלט וגם מסית חסר מעצורים. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> הוא בעיקר בור. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> בורות היא לא התשובה המלאה, מכיוון שהוא ממשיך ואומר: חברי בל"ד הקומוניסטים הולכים עם דגלי "דאעש". מישהו – בל"ד, קומוניסטים, מישהו אחר – הולך עם דגלי "דאעש" במדינת ישראל? יש כזה דבר? זאת הסתה שקרית, מופקרת, של ראש ממשלה, שבימים שבהם צריך להרגיע וצריך למתן, הוא שופך שמן למדורה והוא מסית, כמו שהוא עשה בבחירות, כדי לקושש עוד כמה קולות. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת. חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה. חמש דקות לרשותך. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברותי וחברי חברי הכנסת, חברתי חברת הכנסת רויטל סויד, יושבת-ראש השדולה למרחב הווירטואלי ולרשתות החברתיות, אני רוצה לברך אותך ולהודות לך על היום המאוד-חשוב הזה שיזמת למיגור השיח האלים והבריוני במרחב הווירטואלי וברשתות החברתיות. חברי וחברותי, זה יום בתוך ימים מאוד קשים, והנושא הזה מקבל משמעות רבה – על שיח בריוני, שיח אלים, על הסתה שנעשית באמצעות הרשתות. אנחנו צריכים לבוא ולראות איך אנחנו ממגרים יחד, גם בחקיקה, בפיקוח, במחשבה ובאחריות לכל מה שנעשה כאן. דוד-אל מזרחי היה בן 15 במותו. דוד-אל לא נפטר ממחלה. הוא גם לא נהרג בתאונת דרכים או נרצח בפיגוע. דוד-אל היה ילד שמח וחיובי, אבל הוא שם קץ לחייו. בן 15 היה במותו. דוד-אל מזרחי תלה את עצמו אחרי שקרא מה שכתבו בני כיתתו על קיר הפייסבוק שלו. במקרה הזה אפשר לומר, חברי וחברותי, שהכתובת הייתה על הקיר. הוא לא היה קורבן פייסבוק הראשון, ולצערי הרב גם לא האחרון, אם אנחנו לא נתעשת ונפעל. ב-2012 ניסו שתי נערות לשים קץ לחייהן בעקבות הצקות והתנכלויות בפייסבוק, ובמאי האחרון שם אריאל רוניס קץ לחייו בעקבות הפוסט – וקיימנו פה כמה וכמה דיונים – שפרסמה אישה ברשתות החברתיות ובו סיפרה על יחס מפלה וגזעני מצדו. כמו שאתם יודעים, הפוסט הזה שותף אלפי פעמים ברשת הפייסבוק והמקרה הגיע גם לטלוויזיה, והלאה לגורמים אחרים, ובסופו של תהליך הוא בחר לשים קץ לחייו. כן, בשנים האחרונות יש שימוש גובר והולך בתקשורת האלקטרונית על מנת להתעלל באדם כלשהו, בעיקר על-ידי שליחה של הודעות בעלות אופי מטריד או מאיים. התופעות הללו, של הטרדה, של בריונות ברשת, אינן שונות במידה רבה מהטרדה במרחב הפיזי הציבורי והסיבות והגורמים לשתיהן דומים, והן עלולות לגרום לאותם נזקים. להטרדות באינטרנט, כמו להטרדות רגילות, עלולות להיות השפעות פסיכולוגיות עמוקות על ילדים ועל מבוגרים, גם ליצור טראומות לכל החיים. הטכנולוגיה תמיד תקדים אותנו, את המחוקק, אבל זה לא פוטר אותנו מלגלות אחריות ולהוביל בחשיבה משותפת ומחוץ לקופסה. השיח לא מפוקח דיו, ובדיוק נגד התופעה הזו יצאנו במפלגת יש עתיד והובלנו את חוק הסרטונים, החוק של חברת הכנסת לשעבר יפעת קריב. זהו חוק פורץ דרך, שאומץ על-ידי מדינות נוספות. רק היום בבוקר היה לי דיון בוועדת החוקה עם עורכת-הדין הדס פורר ודיברנו על הקשיים הרבים שמשרד המשפטים הערים על חקיקת החוק החשוב ופורץ הדרך הזה. הייתה לי הזכות, כיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, להוביל את החוק הזה ולהתמודד עם הדברים המאוד-מאוד מורכבים שמשרד המשפטים שם לפתחנו. צריך לצאת מהקיבעון המחשבתי, והבוקר, כשעורכת-הדין פורר אמרה: כן, הפכנו להיות מאוד מאוד סביב החוק הזה ומאוד תומכים בו היום, לאחר מעשה, אני אומרת לכולנו: בואו נצא מהקיבעון המחשבתי. סליחה – לילך וגנר, ממחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים. צריך לבוא ולצאת ולחשוב יחד איך עושים את החוקים הללו טובים יותר. מצד אחד כן לבוא ולשמור על מרחב פתוח, שיח אינטרנטי שמאפשר לכולנו להשמיע את הדעות שלנו גם במקומות שאנחנו לא יכולים להגיע אליהם, מכל מיני סיבות, אבל בה בעת לבוא ולראות איך אנחנו כולנו, גם בחקיקה, גם בחינוך, גם במודעות וגם בהבנה – צריך לגלות אחריות אישית, וכל אחד מאתנו שמשתף, אנחנו שותפים לפשע ולעבריינות. חוק הסרטונים – חמש שנים לכל מי שמשתף פעולה במידע ובתמונות פוגעניות. זה רצח, רצח וירטואלי, אם אנשים נפגעים בעקבות שיתופים שלנו. מצד אחד, אדוני היושב-ראש, אני לא קוראת לחדירה לתחומי הפרט; אנחנו צריכים כן לכבד את הפרטיות של כל אדם ואת חופש הביטוי שלו, ויש פתרונות. יש לנו פתרונות, יש לנו ידע, אנחנו מדינה מתקדמת בעולם, רק אתמול ראש הממשלה דיבר פה על הסייבר. בואו נקרא לכולנו לגלות אחריות, גם אנחנו כחברה, כמחוקק, אבל גם פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות. צריך להבין שיש אחריות קהילתית. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <עליזה לביא (יש עתיד):> כולנו חלק בלתי נפרד מהקהילה בעולם המודרני, ואת האחריות הזאת אנחנו צריכים לבוא ולשתף. אני קוראת מכאן שוב – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – להקמה של מועצה ציבורית לאינטרנט פתוח, מועצה שתיתן מענה לבעיות הקשות שהעלינו כאן, ונדבר עליהן. יש ידע, יש דעת, יש ניסיון, יש מחוקק, אבל אין מועצה אחת שתכנס את הכול תחת ידיה. צריך לשמור על שיח פתוח, שמכבד את חופש הביטוי, אבל צריכה לקום מועצה שתדאג לאינטרנט פתוח ובטוח. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת לביא. חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה. אני עוד פעם מבקש לשמור על זמנים. יש לנו עוד יום מיוחד ולא נוכל לעשות הנחות פה. אחריו – חבר הכנסת מרגי וחברי הכנסת פולקמן, זנדברג וינון מגל. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, אשתדל באמת לעמוד בלוח הזמנים. ודאי גם אני אתחיל בברכה ובהוקרה לחברת הכנסת סויד שיזמה את היום המיוחד הזה למיגור השיח האלים והבריוני ברשתות האינטרנט. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> תודה לך על דיון מאוד פעיל ומפרה בוועדה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> תודה על השותפות, אני אזכיר את זה. תודה רבה על השותפות ועל הדברים המעשיים. את באמת פעילה בעניין הזה, לקחת את זה כפרויקט, ואנחנו מחזקים את ידייך, מפני שאנחנו יודעים שהדברים האלה – זה לא רק יום אחד. הפעילות שלנו היא יומיומית, עם עקביות בטיפול שלנו, במיוחד כשאין לנו איזו מסגרת, אנחנו עדיין לא יודעים מה בדיוק אנחנו רוצים. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים מצד אחד – וגם אם אנחנו לא רוצים, אנחנו יודעים שיש – שיח פתוח, אנחנו לא הולכים לצנזר, אבל מצד שני אנחנו יודעים שדברים נעשים, לא טובים. עדיין אין לנו את המתכון שאנחנו בטוחים בו, איך לפעול. אנחנו מנסים, מעלים רעיונות, רוצים לשבת. אנחנו חושבים שצריכה להיות פעולה של הרגולטור, פעולה ממשלתית של המדינה, של המשטרה, של הפרקליטות. כולם צריכים להיות שותפים, ואנחנו מנסים להקים את המסגרת. אבל גם יצא שהיום הזה נפל ביום מאוד מאוד קשה, שבאה בו לידי ביטוי הסתה חריפה נגד ישראל ונגד תושבי מדינת ישראל, בנוסף לתעמולה שקרית. ולא צריך להיות מומחה גדול כדי לדעת שלולא הרשתות הפתוחות האלה לא היו מצליחים, רבים לא היו מבצעים את מה שהם מבצעים, וגל הטרור הזה לא היה קורה אם לא המרחב הפתוח הזה, שהוא נותן את הבסיס, את הבמה ואת האפשרות להסתה כזאת פרועה ולתעמולה שקרית. זה נכון שזו אחת הסיבות; אני גם חושב שעלייה הפגנתית ומתגרה להר-הבית היא גם דבר שלא צריך להיות, שהוא גם גורם. בעקבות היום הזה ועדת המדע, שאני עומד בראשה, קיימה דיון שהוא דיון המשך. אבל אנחנו לא נקטנו לשון חריפה כמו: שיח אלים ובריוני. אנחנו נקטנו, בישיבה הקודמת, והמשכנו גם כן בישיבה הזו, כותרת – בעקבות הצעה לסדר של כמה חברי הכנסת, בראשותה של חברת הכנסת מיכל רוזין – שהיא: גבולות השיח במרחב האינטרנטי. גבולות. אם אנחנו חושבים שאנחנו רוצים לפעול ולתת איזה מצע, גבולות בעניין הזה, קודם כול צריך לקבוע את המסגרת. אי-אפשר לקבוע גבולות של שיח במרחב האינטרנטי אם לא קבענו מה המסגרת הנכונה. וזה חלק מהפעילות, אנחנו צריכים להגיד מה מותר, מה אסור, מה הם חמשת הדיברות או עשרת הדיברות או גם שני הדיברות. אנחנו צריכים לדעת שאנחנו מדברים על מרחב פתוח, על דבר חדש שיש בו היבטים רבים, שהוא ממלא אותנו במשך כל היום, ובני-הנוער והילדים היום ודאי וודאי פתוחים הרבה יותר מאתנו ונפגעים הרבה יותר מאשר אנשים מבוגרים. שם צריך לעשות פעילות מכוונת יותר ומתאימה יותר. אבל זה לא רק הילדים, גם בנושא של המבוגרים, בנושא הכללי, חייבים לקבוע נורמות. אי-אפשר שלא נקבע נורמות, אי-אפשר להשתמש במילה הזאת, חופש הביטוי, ובזה להתיר את הכול, ואם יש חופש ביטוי אז כבר מותר – יש גם חופש שיסוי, ויש גם חופש של הסתה ויש גם חופש של ביזוי. חופש ביטוי עדיין לא מחייב שבשאר הדברים צריכה להיות הפקרות מלאה, הסתה לאלימות וגזענות. אלה דברים שאנחנו יודעים שלא עומדים בסתירה לחופש הביטוי, ואנחנו יודעים שהשמת גבולות זה דבר בסיסי בכל מסגרת שלטונית, חברתית, קבוצתית. אין דבר שבו אנו לא שמים לעצמנו גבולות. גבולות זה הדבר הראשון שאנחנו צריכים להקים היום, ואנחנו צריכים לקבוע אותם. ולכן אנחנו צריכים שיתוף פעולה של כל המערכות. אנחנו מציינים את היום הזה, מציפים את הנושא, יש מודעות לדבר, אבל עדיין לא קבענו את הדברים הבסיסיים כדי שנוכל מכאן ואילך לפעול. לכן, גם אם זה נושא של המשרדים הממשלתיים – הקמת מועצה ציבורית בעניין הזה זה חלק, חלק מדברים. היום נציגי פייסבוק הגיעו לארץ באופן מיוחד, פעם שנייה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> פייסבוק העולמי. <אורי מקלב (יהדות התורה):> פייסבוק העולמי. עדיין אני אפילו לא יודע אם יש גם פייסבוק ארצי, ישראלי. אנחנו דורשים את זה מהם, אבל יש איזושהי פעילות. הם באו ואמרו פה, אדוני היושב-ראש, שמהפעם הקודמת שהם הגיעו במיוחד, נציגי פייסבוק, עד לפעם הזאת, שהם הגיעו במיוחד ליום הזה, הם כבר שינו דברים; הם באו עם דברים אחרים, הם שינו גם אצלם: הם הכניסו אנשים שיותר – גם בשפה, גם מודעים יותר; גם כתובת; יש להם מסקנות שהם הסיקו בעצמם. זה לא הגיע מהאוויר, אלא בגלל שמעלים את זה לסדר-היום. כשמעלים את זה לסדר-היום, יש לזה תוצאות. לכן אנחנו מקווים שיהיה לזה המשך. היושבת-ראש היוזמת ודאי תמשיך את הדברים האלה. אנחנו מוכנים להיות שותפים אתך, יחד עם הוועדות הרלוונטיות כאן בכנסת. ודאי שוועדת המדע, שהנושא הזה תחת אחריותה – ובסמכותה גם בהרבה נושאים – רואה אחריות להיות שותפה מלאה בעניין. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. חבר הכנסת יעקב מרגי, בבקשה. אני מקדם את פניו של חבר הכנסת לשעבר סאלח טריף, שיושב אתנו. ברוך הבא, אדוני. אנחנו שמחים לראות אותך פה ביום הזה. זכית לשמוע את הרב מרגי בהופעה חיה. <יעקב מרגי (ש"ס):> גם אנחנו מקדמים. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תחילה ארצה שוב להשתתף בצער המשפחות, לאחל החלמה מלאה לפצועים ולהודות לאזרחי מדינת ישראל על תושייתם ועל עמידתם האיתנה. בתחילת דברי ביום חשוב זה אבקש לכבד את זכרם של תלמיד התיכון דוד-אל מזרחי, זיכרונו לברכה, בן ה-15, ושל אריאל רוניס, בכיר ברשות האוכלוסין, אשר שמו קץ לחייהם בעקבות פגיעות ואלימות ברשת החברתית. זה המקום גם להודות לחברת הכנסת רויטל סויד על היום החשוב הזה. היה רצף דיונים, וגם אצלי בוועדת החינוך, התרבות והספורט התקיים דיון. חברי חברי הכנסת, בילדותנו הייתה האלימות נשארת בינינו, במגרש המשחקים, בתחום בית-הספר, וגם יכולנו למחוק אותה מהזיכרון. והיכן שהתקוטטנו או רבנו תמיד היה מבוגר אחראי שידע לשמור עלינו. היום הוויכוחים, המריבות, הדעות השונות, נהפכו לנחלת הכלל, וממגרש המשחקים נותר רק המרחב הווירטואלי, הפתוח לכלל הציבור, בלי שיהיה מבוגר אחראי שיפקח על ההתנהלות ברשתות אלו. חברת הכנסת רויטל סויד, אני רוצה לומר לך, ממרומי הקדנציות שלי בכנסת – בקדנציה הראשונה שלי, שהייתה לפני חמש קדנציות, גם דיברו על זה, ואת יודעת איזה קולות נשמעו בבית? מה פתאום? אנחנו מדינת עולם שלישי? אנחנו לא סומכים על הילדים שלנו? וכל מי שהעז לחשוב קצת קדימה, ללכת יחד עם העולם הווירטואלי, עם האינטרנט, אבל לצדו, כדי שנדע להפיק ממנו רק את הדברים החיוביים – השתיקו אותו. הוא שייך למדינת עולם שלישי. לצערי הרב, בעטיים של האירועים שאנו חווים, אנחנו מדינה שיודעת לתפקד מצוין בשעת חירום. ברגיעה יש לנו זמן, ואנחנו דוחים וסומכים על הנס. ואנחנו מצאנו את עצמנו בדבר מבורך: קצב ההתקדמות וההתפתחות – אנחנו המבוגרים לא מצליחים להדביק את הקצב של הילדים שלנו, כי בזמן שאנחנו עסוקים כל אחד בעיסוקו, הם שם כל הזמן. לפעמים אני שומע ביישוב שבו אני גר איך מבוגרים קוראים לילד: בוא, תעשה טובה, תיכנס ותסדר לי, תלמד אותי איך עושים. אנחנו לא מסוגלים. מה גם שאנחנו באמת לא רוצים להיות הבלשים של הילדים שלנו, אנחנו לא רוצים להיות החוקרים של הילדים שלנו. אנחנו באמת רוצים לסמוך על הבנים שלנו. אבל לא כולם חושבים וחיים עם מחשבות חיוביות כפי שאנחנו חושבים. לכן, יום כזה הוא חשוב להגברת המודעות. אני בוועדת החינוך, אדוני היושב-ראש, נחשפתי לגודל הבעיה, אבל נחשפתי גם ליוזמות חשובות. וחבל שאין מודעות גדולה. גברתי חברת הכנסת רויטל סויד, אחת מנקודות הסיכום שלי בוועדה – יש מיזם של "כפתור אדום". אני לא יודע עד כמה כל התלמידים מכירים את "כפתור אדום"; אני לא יודע עד כמה כל המחנכים מכירים את זה, כל בתי-הספר. תאמינו לי, אני מסתובב בבתי-הספר, עוד לפני שהתמניתי ליושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, ואני יודע במה עמוסים לוחות המודעות של בתי-הספר. אני חושב שדבר כזה חשוב שיהיה בלוח המודעות של בית-הספר – לא פחות חשוב מאותו עלון של זכויות התלמיד. ואני קורא, וקראנו באמת, לעודד קבוצות דיון של תלמידים סביב האלימות במרחב הווירטואלי – קבוצות של מורים, כי לא כל המורים יודעים להתמודד עם הבעיה. אני חושב שזה לא נגמר, כי בדרך כלל, ימים כאלה, ההישגים בהם: א. הגברת המודעות; ב. כל ועדה סיכמה את דיוניה בתובנות ובמשימות. ואני אומר לכם, למרות הסכנות הגדולות ולמרות כמה שזה פתוח – ואנחנו רואים מה ההסתה במרחב הווירטואלי יכולה לעשות – אנחנו יכולים להיות אופטימיים ולמזער; למגר – הכותרת ההיא יומרנית, אבל למזער את הבעיה. תודה רבה לכם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת מרגי. חבר הכנסת רועי פולקמן, בבקשה. אחריו – עוד שני דוברים אחרונים, ונקווה שנספיק – חברת הכנסת זנדברג וחבר הכנסת מגל. אז אם אפשר טיפה לקצר ולפרגן להם, נשמח. בבקשה, אדוני. <רועי פולקמן (כולנו):> חברת הכנסת סויד, תודה על הארגון של היום הזה. אני אומנם תכננתי לדבר על כמה דברים אחרים, אבל אנחנו באמת בימים מיוחדים, ימים קשים, ואני אתאים את דברי לנושאים. אני בוודאי רוצה להתחיל באיחולי החלמה לפצועים, ולחזק את ידי כוחות הביטחון שפועלים בימים האלה – גם אלה שנמצאים כאן, וכמובן האלפים הרבים שנמצאים בחוץ – וגם את ידי אזרחי מדינת ישראל שמגלים תושייה וערבות הדדית ועוזרים אחד לשני. ברגעים האלה ובימים האלה הערנות והיכולת לעזור ולהתגייס הן צו השעה. אני גם רוצה להוסיף את הציפייה שלי מכולנו לתת גיבוי לצעדי הממשלה ולא לצאת בהצהרות נמהרות. אני חושב שברגעים אלה – אנחנו מעכבים, אני מניח, את הדיון בגלל שהקבינט מתכנס ברגעים אלה. יש שם מספיק אנשים שיודעים לטכס עצה. אנחנו לא צריכים בכל צעד ושעל להמציא פתרונות. אני רוצה להתייחס, בהקשר של היום הזה, שבו אנחנו עוסקים בהסתה, לכמה דברים שגם נאמרו פה בימים האחרונים, ואפילו למשפט אחד שנאמר כאן אתמול, אדוני היושב-ראש, בהקשר של המנון בית"ר ושירו של ז'בוטינסקי על חזונו של הדור. אני אומר, ינון, לא אתה אמרת את זה אתמול; אמר את זה חבר הכנסת פורר, ודיבר על היותו של הדור "גאון ונדיב ואכזר", ודיבר על תפקידו של האכזר. ואני רוצה לומר שאני מקווה שלא הבנתי נכון אז את דבריו, כי הרעיון של ז'בוטינסקי היה "למות או לכבוש את ההר". תקן אותי, ינון, אם אני לא מבין, אבל האכזר היה כלפינו, העובדה שאסור לנו לוותר לעצמנו. כוחנו מאז ומעולם היה האיזון הזה, או השלם הזה, בין הנחישות שלנו והגבורה לבין המוסר והאחריות, ותפקידם של המנהיגים שיושבים בבית הזה בוודאי לחזק את העם, אבל לא לשלהב את העם. אני שוחחתי הבוקר עם חבר טוב, הרבה מאוד שנים לוחם באחת הסיירות המובחרות של צה"ל והיום בכיר בנט"ל, ואמרתי לו: מה אנחנו עושים עם בני-הנוער שנחשפים – אין לי מילה אחרת – לפורנוגרפיה של אלימות ומוות? האוסף האין-סופי של סרטונים ברשת, בווטסאפים, בפייסבוקים וגם במדיה, בערוצי הטלוויזיה; פורנוגרפיה של מוות שעושה שני דברים: בצד אחד מעודדת הסתה מטורפת. כשבירושלים ילד בן 13 הופך מחבל, ולא סתם; יש מקומות כמו ג'בל-מוכבר, שבאמת אנחנו יודעים ששנים יש שם בעיה, ואני מניח שיצטרכו למצוא לזה פתרונות, אבל יש כפרים, כמו בית-חנינא, שאף פעם לא היו מקומות של אלימות וטרור בהיקפים האלה. לא היו. וכשילד בן 13 דוקר ילד בן 13 ואחד הופך מחבל והשני קורבן של טרור, משהו מקולקל. זה לא דיון על צדקת הדרך. זה דיון על מה שמקולקל, שבצד אחד הופך להיות הסתה מטורפת, ובצד השני – פניקה. אני רואה את הודעות הווטסאפ; אשתי מורה, אני רואה מה מסתובב אצל התיכוניסטים, אצל הנוער. אנחנו צריכים להיזהר כי המדרון הוא חלקלק ביותר, ויש כאן צעדים שאנחנו צריכים לנקוט. זה לא רק הנחישות והעמידה שלנו. אנחנו צריכים לעזור לצעירים ולנוער לא לתרגם פחד ופניקה – לא לחוסר אונים אבל גם לא לשנאה. כי בסוף שני הדברים האלה, המחירים שלהם בשנים הקרובות יהיו כאלה שאנחנו לא נרצה לשלם, כי בסוף נחיה פה ביחד. אז לא פניקה, אבל גם לא שנאה. את שני הדברים האלה לא יכולים לתת. אני סומך על ממשלת ישראל ועל כוחות הביטחון. בטרור אנחנו נדע לטפל, בטרור אנחנו נדע לטפל. יש לנו כוח, נחישות, כוח עמידה, ואנחנו נדע לטפל בטרור. אנחנו נעמוד. עמדנו בימים קשים כאלה בירושלים ונדע לנצח גם את הגל הזה. אבל אני קורא גם ליושבים כאן, ובוודאי להורים בכל רחבי מדינת ישראל, ולכל מי שמשתמש במדיה הווירטואלית: נפסיק עם הפורנוגרפיה של המוות. לחשוב פעמיים לפני שמעבירים הלאה סרטון של הטירוף שקורה כאן היום, כיוון שבסוף – ואני אומר את זה כמובן, אני אמרתי את זה גם לחברי ברשימה המשותפת – יש כאן מדרון חלקלק של טירוף, של טירוף. ולעזור לבני-הנוער, זו האחריות שלנו כאן. אני כהורה, כמחנך, היום כמנהיג ציבור – האחריות שלנו היא לעזור לצעירים לתרגם את הדברים האלה לתחושה שיש מה לעשות, שהם לא אובדי עצות. אפשר לעזור לאנשים לא להרגיש אובדי עצות במצב הזה, כולל לדעת איך להתגונן אם תוקפים אותך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <רועי פולקמן (כולנו):> אבל לא להפוך את זה לדו-שיח של שנאה והקצנה. זו אחריות של כל אחד. אנחנו נטפל בחקיקה וכו', אבל זו האחריות של כל מי שיושב כאן היום. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <רועי פולקמן (כולנו):> אני מסיים, באמת אני ממש מסיים. זו האחריות של מי שיושב כאן. זו האחריות של מי שיושב כאן היום לא לשלהב, לגלות אחריות, כוח עמידה, אבל גם קצת חמלה. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת פולקמן. חברת הכנסת זנדברג, בבקשה, ולאחריה – אחרון הדוברים, חבר הכנסת מגל. ייתכן שנעבור באמצע לציון – זה תלוי בראש הממשלה ויו"ר הכנסת, נשיא המדינה, זה לא תלוי בי. אז מתי שיגידו אנחנו נפסיק. בבקשה, תמר. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. זה יום קשה מאוד. יום קשה שהוא שיאם של ימים וכבר שבועות קשים. רוח רעה ביותר מנשבת על-פני הארץ, ולצערי אנחנו לא יכולים להגיד שהרוח הזו לא מוכרת לנו. זה פחד, ייאוש וסבב אלים נוסף, שבו אנחנו מוצאים את עצמנו בהאזנה לחדשות, מפחדים מכל צפצוף, בודקים כמה פעמים ביום עם חברים והמשפחה שהכול בסדר, נחשפים לסיפורים קורעי הלב, מנחמים משפחות נרצחים, שומעים סיפורים על יתומים, סיפורים אישיים, והעיניים של הנרצחים וההרוגים והפצועים מהעיתונים. ושוב, ושוב, ושוב אנחנו שואלים את עצמנו האם, האם יש מזה מוצא. ואני חייבת להגיד שהמעגל השוטה, ואפילו העקר הזה, תוקף אותנו פעם אחרי פעם, ודווקא ביום כזה חשוב להגיד את זה, מפני ובגלל שאין פתרון לסכסוך, למצב ארוך הטווח שאנחנו נתונים בו. אני שייכת למחנה פוליטי שביום כזה, גם ביום כזה ובימים האחרונים, שואלים אותנו: אז מה תעשו? מה הייתם עושים עכשיו? אנחנו כבר בפעם השנייה בקצת יותר משנה, מאז "צוק איתן" בקיץ 2014, ששואלים אותנו: מה תעשו עכשיו? אז מייד כשהסתיים מבצע "צוק איתן" ועד שהתחיל גל האלימות הנוכחי אנחנו באנו בתביעה אליכם, חברי וחברותי השרים בממשלה ובקואליציה, ושאלנו אתכם: מה אתם עושים עכשיו? התשובה שלכם הייתה שתיקה רועמת. ועכשיו אנחנו שוב רואים תחילה של גל אלימות נוסף, ולצערי הרב, התשובה שלכם היא עוד אלימות. נדמה לי שברור לכולנו שבאלימות ואלימות נגדית, ואלימות נוספת, וטרור, ותקיפות והריסות ויריות ופתיחה באש ועוד אלימות ועוד סגר ועוד עוצר – ברור לנו שלא יעלה מזה דבר, דבר וחצי דבר, כלום ושום דבר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> רק אם נשכיל כולנו לפרוץ את מעגל האלימות, אז נוכל להביא שקט ושלום ושלווה שכולנו כל כך זקוקים להם. והנושא של היום הזה – חברתי רויטל סויד, תודה לך על היוזמה, אני בכוונה פתחתי בדברים האלה כי הנושא הוא לא מנותק. גם אחרי "צוק איתן" הייתה לנו התפרצות אלימה שבאה לידי ביטוי גם ברשתות החברתיות. אני לא שייכת לאלה שחושבים שהרשתות החברתיות זה עולם מנותק. האלימות שברחוב מיתרגמת לאלימות שברשת, וחוזרת ומלבה בתורה את האלימות, וברשתות. אני רוצה להקריא לכם – אדוני יושב-ראש הכנסת, אני שמחה שנכנסת, והמכובדים השרים, אדוני ראש הממשלה, שזורמים פנימה. אני מודה שקצת לא נעים לי להקריא את הדברים שאני עומדת להקריא עכשיו, אבל אני אעשה את זה כי הם משקפים, הם פורסמו בצורה פומבית והם משקפים באופן מאוד מאוד קולע איפה אנחנו נמצאים ואיפה אנחנו חיים. "יא חלאת אדם. אני מחכה ליום שיתקשרו לילדה שלך ויספרו לה שרצחו אותך", כתב לי קובי כהן. "את תגיבי ככה אם ידקרו למוות את אימא שלך", כתב לי אליה אלגוזי. "שימות לך ילד בפיגוע", "חתיכת פח אשפה", "צריך לתלות אותך", "שיאנסו אותך ערבים", "שידרכו לתינוק שלך על הראש ושיאנסו את אימא שלך מול העיניים שלך", "תישרפי למוות", "שיתפוצץ לך מחבל בבית", "שתסבלי כל החיים שלך והמשפחה שלך תגסוס בסבל מול העיניים שלך". כתבו לי אוסף – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אני אמרתי, אדוני. אם אתה חושב שלהקריא את הדברים זה יותר נורא מאשר לכתוב אותם, לקרוא להם, ולצערי הרב, גם הרבה פעמים להתנהג ככה, אז אני חושבת שחובה עלינו לדעת איפה אנחנו חיים, חובה עלינו לדעת – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> הדברים האלה פורסמו באופן פומבי, אדוני חבר הכנסת חזן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אני לא בדו-שיח אתך. אני נושאת את דברי כמו שאני רואה לנכון. וכן, אני חושבת שחלק מהאווירה האלימה שאנחנו חיים ונמצאים בה זה מעגל שמזין – הרחוב את הרשת, הרשת את הרחוב, המרחבים האלה מצטלבים אחד בשני. זה חלק מהדברים שעל כולנו לקחת עליהם אחריות. ודקה לפני שכולנו, גם אנחנו, נבחרות ונבחרי הציבור, מתבטאים בביטויים, בוחרים להתייחס לציבור שלם, ודווקא ציבורים חלשים ומוחלשים – אני שייכת למחנה פוליטי, זה קל לכם לדבר נגד ערבים ושמאלנים, שמאלנים וערבים. לדברים האלה זה מגיע, לשם זה הולך, יש לזה תוצאות אלימות. ובבקשה, כחלק מלקיחת האחריות וההרגעה הכללית, בואו נעשה את זה גם על זה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. אני חושב שדבריה מעידים שלמרות שהדיון הזה נקבע ביוזמת חברת הכנסת סויד ממש מזמן, מה לעשות, הנושא הזה אקטואלי לא רק מאותן סיבות שהובילו אותך לקיים את הדיון החשוב הזה בכנסת. אני מתנצל מאוד בפני חבר הכנסת ינון מגל וסגן שר הפנים, שאמור למסור לנו את תשובת הממשלה. אבל גם המשפחה של רחבעם זאבי, גנדי, זיכרונו לברכה, ממתינה בסבלנות לפתיחת הטקס, גם ראש הממשלה אמור לחזור לעיסוקים הידועים, ולכן אנחנו נפסיק כרגע את הדיון. נחדש אותו מייד בתום הישיבה המיוחדת. עם הח"כים ועם השרים שאמורים עוד לדבר הסליחה. <ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה, במלאות ארבע-עשרה שנים להירצחו> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי מזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> אבקש מחברי הכנסת והקהל לכבד את כניסת הנשיא בקימה. כבוד הנשיא! (חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.) בבקשה לשבת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח את הישיבה המיוחדת של הכנסת לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת לשעבר רחבעם זאבי, גנדי, ז"ל, במלאות 14 שנים להירצחו. כבוד נשיא המדינה מר ראובן רובי ריבלין, כבוד ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו, חברי הממשלה, ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, חברי הכנסת בהווה ובעבר, מנכ"ל הכנסת, מזכירת הכנסת, משפחת זאבי היקרה – אלמנתו יעל, הילדים, הנכדים והנינים, קהל נכבד, אבקש מחברי הכנסת ומאורחינו לקום לדקת דומייה לזכרו של רחבעם זאבי. (חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של המנוח.) נא לשבת. האלוף במילואים, השר וחבר הכנסת לשעבר רחבעם זאבי, גנדי בפי כול, נרצח לפני 14 שנים בידי מחבלים בני עוולה, לא הרחק מכאן, בפתח חדרו במלון בירושלים. בתקופה שבה נדמה לעתים שלהיות פטריוט זה כמעט מחוץ לשיח הלגיטימי, גנדי היה כזה ברמ"ח אבריו. הוא הוביל חיילים ומפקדים בשדות הקרב, מימיו בפלמ"ח ועד תפקידי פיקוד בכירים בצה"ל, ובהם אלוף פיקוד המרכז, עוזר הרמטכ"ל וראש אגף המבצעים. קריאתו הנודעת של דוד המלך עם מות שר הצבא, אבנר בן נר: "הלוא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל", מהדהדת בנו עד היום, מאז היוודע דבר הרצח הנתעב של גנדי. הלב והראש מסרבים להשלים עם רצח של שר בישראל כאן בלב בירתנו ולאור יום. רבותי, הטרוריסטים צמאי הדם, שונאינו, אינם יודעים מנוח. באחרונה, גם היום, הם השתוללו ברחובותינו, פצעו ורצחו ללא הבחנה. לב כולנו בשעות הללו עם המשפחות האבלות, בתקווה ובתפילה להחלמתם של כל הפצועים. אנחנו מאוחדים גם בכך שאנו מחזקים את ידיהם של כל אנשי כוחות הביטחון – צה"ל, מג"ב, המשטרה והשב"כ. אנחנו היינו אמורים פה להיות עם המון אורחים ביציע, כדרכנו, מהמשטרה, מהצבא, ורק נציגים בודדים, המייצגים את אלפי חבריהם שכרגע שומרים על הביטחון של כולנו, נמצאים כאן. כל השאר עושים מלאכה סיזיפית סביב השעון כדי לשמור על ביטחוננו ולתת מענה מהיר לאלימות המשתוללת. אני מבקש לחזק גם את כל אותם אזרחים ערניים שגילו ומגלים תושייה ומסירות נפש תוך שניות, ברגעים קשים שבהם מתבררת המציאות הקשה, ומצילים בכך נפשות רבות. רבותי, אומנם אינני בטוח – ואולי אחרי השיחה עכשיו עם המשפחה אפשר לקוות – אינני בטוח עדיין שגנדי היה מסכים לכל מילה שאומר עכשיו, אבל כמי שעומד בראש כנסת ישראל, אינני יכול להחריש. אזרחים רבים זועקים כבר ימים ושבועות, מאז החל גל הטרור הזה, שהגיעה השעה לעשות מעשה. זוהי שעת מבחן לישראל; זוהי השעה להניח את המחלוקות בצד; זוהי השעה להתאחד כולנו אל מול הטרור; זוהי השעה לעמוד כחזית אחת, חזקה ואיתנה. לכן אני קורא לכולכם בבית הזה, ולהנהגה בישראל, בממשלה ובאופוזיציה, לכל מי שגורלה, עתידה וחוסנה של ישראל חשוב ויקר לו, לקום ולהצטרף לממשלה. זוהי השעה לממשלת אחדות. אין זו שעה של חשבונות קטנים; אין זה הזמן למשחקי כבוד או כיסאות. אין לי ספק שרוב-רובו של הציבור המביט בנו משתאה ומודאג, מצפה מאתנו לגלות בגרות ואחריות, לזנוח חשבונות של יום-יום, כי אין זו שעת שגרה אלא שעת חירום. נוכח המתקפות הנבזיות והשפלות, אין מחנות; מול האויב הרצחני, שכל מבוקשו הוא להחליש אותנו ולהעלים אותנו מכאן, אין מפלגות ואין פלגנות. הבה נהפוך את שעת המבחן המורכבת הזאת לשעת רצון. רק כך ניטיב להתמודד עם האויבים, עם המרצחים וגם עם האתגרים העומדים לפתחנו. מכובדי, האתגרים הללו פושטים ולובשים צורה. גנדי הכיר אותם היטב, הישיר אליהם מבט ולא נבהל, אלא עשה את מה שראה לנכון. הוא היה איש עקרונות, ישר-דרך ועקבי, ללא פשרות. דאגתו העמוקה לגורל הארץ ויושביה ומסירותו ללא תנאי לשלומה ולביטחונה היו ויישארו מושא להערכה ולהשראה. אך סמלי הוא שהדסקית שענד ובה שמות שבויי צה"ל הייתה לאחד מ"סמליו המסחריים". גנדי היה עשוי ללא חת במובן הטוב של הביטוי. הוא השמיע קול בוטח בדבר זכותו של העם היהודי על ארצו, ולא פלא אפוא שדווקא אותו השיגו כדורי המרצחים. היו שייחסו לו מניעים גזעניים. באחד הדיונים הסוערים כאן במליאה אף העז חבר כנסת להשוות אותו פעם ללה-פן. רבותי, רחבעם זאבי היה אדם בעל עמדות מוצקות, אבל למיטב הכרתי – לא גזען. גזענות היא תפיסת עולם שרואה כנורמה אפליית בני קבוצה אחת על פני האחרת ממניעים של לאום, דת או מוצא. גנדי לא היה כזה. הוא לא ביקש להפלות אף אחד, אלא רק להעצים את אחיזת העם היהודי במולדתו. יחסיו עם רבים מחברי הכנסת הערבים היו טובים, ענייניים ואף חבריים, ואני ורבים בבית הזה יכולים להעיד על כך באופן אישי. בכלל, אני מציע לכולנו, בעיקר בימים סוערים אלו, למתן מאוד את השימוש הנדיב הנעשה במונח גזענות בהקשרים שונים. הבה ונשמור על פרופורציות ולא נגמד כל טענה בהטחת דברים. בעולם שבו הכול מתויקים ומתויגים, קל מאוד לראות בעמדותיו של גנדי קיצוניות, שהרי הדעות האלה היו הרחק בקצה רצף הדעות המקובל שלנו. אך מבט רוחב על פועלו יבהיר שיש מקום להטיל בכך ספק. לדוגמה, כששירת ב"הגנה", סירב לקחת חלק ב"סזון", אותו מאבק חורמה ש"ההגנה" ניהלה נגד האצ"ל. גם תפקידיו הממלכתיים והצבאיים, ויחסיו הקרובים עם יצחק רבין המנוח כשהיה יועצו לענייני מודיעין, מלמדים על ההערכה הגבוהה שזכה לה, וגם הדרך שבה תפס את מקומו ואת תפקידו. חברי הכנסת, בדיון סוער שהתקיים באולם זה לפני 23 שנים, בשנת 1992, בנושא "ליל הבדולח", עלה רחבעם זאבי לדוכן זה וסיכם בתמצית את הלקחים שבעיניו יש ללמוד מן השואה לימינו. ברשותכם, אצטט את הדברים החשובים והנכוחים, שיפים כמובן גם לעצם הימים הללו: "הלקח הראשון – שנאת ישראל לא עברה מן העולם. קדמה ותרבות אינן ערובה וסכר מפני אנטישמיות. הלקח השני – שתיקת העולם למראה השמדת היהודים יכולה לחזור על עצמה. הלקח השלישי – עלינו להאמין להכרזת האויב באשר לכוונותיו. היטלר אמר ופעל למען 'הפתרון הסופי' – – – כדאי להאמין לאויב". הוא אמר את הדברים אז על ערפאת, ואנחנו יודעים היטב על מי ניתן לומר את הדברים האלה גם היום. "הלקח הרביעי", על-פי גנדי, "אשליית היהודים באה לשרת מנהיגים נבוכים ומחירה היה איום שבאיומים. הלקח החמישי: מקומם של היהודים במדינת היהודים, מדינת ישראל. תהיה השתלבותם וטמיעתם של היהודים בארצות מושבם ככל שתהיה, הם לא משיגים בכך ביטחון פיזי. הם לא משיגים שוויון זכויות מלא והכרה אמיתית. רק במדינת ישראל היהודי הוא אזרח אמיתי וכאן מולדתו". עד כאן דבריו של גנדי. אלה דבריו של רחבעם זאבי, גנדי, הספוגים בציונות בוטחת ובאמונה גדולה בעתידו, בזכותו של העם היהודי לבנות את חייו בגבולות בטוחים בארצו. נדמה לי כי לא חייבים לקבל במדויק את משנתו, תפיסתו או אפילו סגנונו, כדי להזדהות עם עקרונותיו. עקרונות אלה ראויים להיות יסודותינו ונר לרגלינו. יהי זכרו של רחבעם זאבי גנדי ברוך. אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו לשאת דברים לזכרו. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> מכובדי הנשיא, אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, יעל ומשפחת זאבי, משפחתו של גנדי, וכל מוקירי זכרו, הישיבה הזאת לזכרו של רחבעם זאבי מתקיימת בעיצומו של גל טרור, ולכן אקצר בדברי ואייחד אותם למאבקנו המתמשך בטרור, אותו טרור שפגע בגנדי לפני 14 שנים. לצערנו, הטרור הזה גבה גם היום מחיר כבד של הרוגים ופצועים. ומכאן אני שולח את תנחומי למשפחות ואת איחולי ההחלמה לפצועים. לפני שעה קלה כינסתי את הקבינט ואת הצמרת הביטחונית, ומכאן אשוב לדיונים. עוד היום נחליט על שורה של צעדים תקיפים נוספים במלחמתנו בגורמי ההסתה והטרור. הם ייושמו בשטח במהירות האפשרית. ישראל תבוא חשבון עם המרצחים, עם אלה שמנסים לרצוח, וכל מי שמסייע להם; לא רק שלא ייהנו מזכויות, נגבה מהם את כל המחיר. כל מי שירים ידו לפגוע בנו – ידו תיגדע. אנחנו נשתמש, ואינני מהסס להשתמש בכל האמצעים שעומדים לרשותנו כדי להחזיר את השקט לערי ישראל. במקביל, נמשכים בשטח צעדים רבים שבהם כבר התחלנו בתגובה לגל הטרור הנוכחי. אני מבקש לומר לאזרחי ישראל: אנחנו במאבק. זהו מאבק של כולנו, ונעמוד בו יחד. ידענו בעבר גלי טרור ויכולנו להם. הם לא השיגו את מטרתם לעקור אותנו מארצנו, להשמיד את מדינתנו. הם לא ישיגו זאת גם הפעם. אנחנו ממוקדים במשימתנו להילחם במרצחים ובמסיתים, ואני בטוח שהפעולות שננקוט יביאו להכרה בצד השני שהטרור איננו משתלם. מחולליו ישלמו את המחיר המלא. ומעל הכול, ישראל חזקה, ועל אפם וחמתם היא תהיה כאן לנצח. אני גם רוצה לומר לראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן: תפסיקו לשקר, תפסיקו להסית. מנהיג אמיתי חייב להפגין אחריות. עליך לעצור את ההסתה שיוצאת מתחומי הרשות, גם לגבי הר-הבית וגם לגבי פעולות ההגנה הלגיטימיות שנוקטים כוחות הביטחון של ישראל ואזרחי ישראל שמותקפים על-ידי מרצחים. עליך להילחם בקיצונים שגורמים לחפים מפשע לשלם מחיר יקר. ההסתה השקרית והמשתלחת נגדנו נמשכת. נער ערבי פוצע בצורה אנושה ילד יהודי, ולאחר שכוחות הביטחון בולמים אותו כדי שלא ימשיך במסע הדקירות, הוא הופך לקדוש מעונה שכביכול הוצא להורג על לא עוול בכפו. אז קודם כול, הוא לא מת. הוא חי. שנית, הוא לא הוצא להורג. הוא ניסה להוציא להורג, הוא ניסה להרוג ולרצוח. אבל את ההפך הגמור מציג בצורה מעוותת ומקוממת הדובר שלך. אני אומר ליושב-ראש הרשות הפלסטינית: אל תהפוך רוצחים לגיבורים. ואם תהיה הידרדרות כתוצאה מההסתה הזאת של ה"חמאס" ושל התנועה האסלאמית ושל הרשות הפלסטינית, הרי תישאו באחריות לכך. וכדי לעצור את הרעה, כדי להחזיר את השקט והיציבות ששני העמים זקוקים להם, אתה חייב לעשות את מה שמוטל עליך, ואנחנו נעשה את מה שמוטל עלינו. ואני מבקש להוסיף מילה לערביי ישראל: אל תלכו שולל אחרי המסיתים שרוצים להצית תבערה במדינה. אנחנו חיים יחד. אנחנו מאמינים בדו-קיום. קל מאוד לפרום את החוטים שקושרים אותנו אלה לאלה. אל תתפתו לכך. אני יודע שיש ציבור גדול, וגם מנהיגי ציבור בקרב האזרחים הערבים במדינת ישראל, שמבין בדיוק את מה שאני אומר. ומנהיגים צריכים למצוא את העוז להגיד את הדברים הללו ולהתייצב מול הקנאים ומול הקיצונים. קראתי ואני קורא שוב לכל אזרח בישראל: אסור להרים יד על חפים מפשע מכל צד שהוא. ישראל היא מדינת חוק, ומי שייקח את החוק לידיו ישלם את המחיר. אני מבקש להוסיף שסיפור חייו של גנדי, ההירואיקה והטרגדיה שבו, שופך אור על הימים האלה. גנדי נהג לספר שזיכרון הילדות הראשון שלו הוא התקפות של ערביי ירושלים על שכונת ימין-משה, שבה התגוררו הוריו במאורעות 1929. הוא אמר: ראיתי את המוני הפורעים קוראים להרוג את היהודים, ועם הזיכרון הזה התגייסתי לפלמ"ח ושירתּי בצה"ל בכל המלחמות; אתו גם זכיתי להיכנס במלחמת ששת הימים בשערי ירושלים העתיקה, ולהישבע לירושלים נאמנות לעד. גנדי, שהגן על ירושלים כל חייו, נרצח בה על-ידי מחבלים, שגם הם היו מוסתים. המחבלים הללו, המרצחים הללו, ראו בו סמל של עוצמה ציונית, ולכן ביקשו לפגוע בו, דווקא בו. הציונות של גנדי הייתה מכלול אחד מוצק: הכרת הארץ, הגנת הארץ, יישוב הארץ. וכל זה הצטרף למבנה שלם. את המטען הזה גנדי הביא לכל תפקידיו הביטחוניים והציבוריים. הוא יצק נדבכים חשובים בקיר הברזל שמגן עלינו מפני אויבינו. אבל מה שיש לנו לא פחות הוא רצון ברזל להילחם במבקשי נפשנו, ואתו ננצח גם הפעם. יעל, משפחת גנדי היקרה, הילדים והנכדים, אני נאלץ לקצר את דברי כדי לשוב למלאכה. כך, אני משוכנע, היה עושה גם גנדי אהובנו. יהי זכרו ברוך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו. אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג לשאת דברים. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> נכבדי, כבוד נשיא מדינת ישראל ראובן רובי ריבלין, יושב-ראש הכנסת יולי יואל אדלשטיין, ראש הממשלה בנימין נתניהו, צוות הכנסת, האלמנה היקרה יעל, הילדים, הנכדים, בני המשפחה, מכובדי כולם, י"ד שנים חלפו מהיום שבו נרצח אחד מגיבורי צה"ל, האלוף רחבעם זאבי, בהיותו חבר הממשלה, והנה אנחנו שוב כאן היום כשירושלים בוערת מגל טרור קשה ואכזרי, שנטל חיים של אזרחים תמימים וחפים מפשע. מכאן אנחנו שולחים את תנחומינו למשפחות השכול ותפילה לרפואה שלמה לפצועים. אותן תחושות קשות שפקדו אותנו בבוקר הנורא ההוא שבו נרצח גנדי חוזרות ומכות בנו שוב בימים האחרונים, במיוחד ביום הזה, שבו נרצחו ישראלים ברחבי הבירה באירועי ירי, דריסה ודקירה. דמותו של גנדי כאיש ביטחון, כמומחה לטרור וכלוחם ישראלי גאה חסרה לנו מאוד. זה לא סוד – ואני אומר זאת כל שנה ובכל טקס לזכרו – שלא הסכמתי עם תפיסת עולמו של רחבעם זאבי כלפי ערביי ישראל. אנחנו, תנועתי ואני, דגלנו תמיד בשוויון מלא לערביי ישראל ברוח מגילת העצמאות וסלדנו, והוקענו, גם היום, כל דיבור על טרנספר. אך תמיד אכבד את גנדי, לא רק כרע לנשק של אבי חיים הרצוג ז"ל ושל חמי שאול אפק, ייבדל לחיים ארוכים, אלא גם בשל העובדה שהיה מנהיג שפיו ולבו שווים ושטובת המדינה הייתה עמוד האש שלו. לו היה גנדי יושב כאן אתנו היום היינו כנראה מתווכחים ויכוחים מרים על המצב ועל דרכה של מדינת ישראל. אני מתעקש, במיוחד בימים קשים אלה, לומר שאל לנו לאבד צלם אנוש ואל לנו לזנוח את עקרונות היסוד שלנו, שנקבעו במגילת העצמאות – דמוקרטיה המכבדת שוויון מלא. אבל, אני יכול לומר לך היום, ראש הממשלה, כי ביום הזה, ומעבר למחלוקות בינינו, שמניתי אמש כאן במליאה, אנחנו נגבה כל צעד ביטחוני שתיזום וממשלתך תאשר ותובילו בלי להסס ולגמגם כדי להשיב מייד את הביטחון למדינה ולאזרחיה, ובכלל זה צעדים שאני מציע זה כמה ימים, ובהם סגר שיתמקד בראש ובראשונה במזרח-ירושלים, פריסת כוחות נרחבת וגיוס מילואים במידת הצורך, מלחמה חסרת פשרות, ביטחונית, משפטית ומודיעינית, באתרי ההסתה האסלאמיים וצעדים רבים נוספים, כולל צעדים מדיניים מרגיעי-מצב, כי אנחנו לא נהיה בשום אופן אף פעם אופוזיציה לעם ישראל ולביטחונו. מכובדי, אדוני היושב-ראש, גנדי היה איש ארץ-ישראל במלוא מובן המילה, אדם שאהב את מולדתו, הכיר כל רגב בה, האמין בה והיה בקי מופלג בסיפוריה. אחד הפרקים הפחות-מוזכרים בשלל פועליו היה הוצאת סדרת הספרים שערך ושמה "ספריית מסעות ארץ-ישראל" – ספרי נוסעים, עולי רגל, סיירים וחוקרים של ארץ-ישראל בדורות קודמים. הספרייה כללה ספרים מרתקים על מסעותיהם של חוקרים כמו צ'רלס וורן, חוקר ירושלים, ויליאם פרנסיס לינץ', חוקר ים-המלח, וג'ון מקגרגור, חוקר נהר הירדן וארץ-ישראל. כשקוראים את ההקדמה שכתב גנדי לכל אחד מן הספרים היפהפיים הללו, שהופקו באיכות נדירה, נדמה לרגע שגנדי עצמו הוא הסייר שכתב אותם, הוא הצליין או הארכיאולוג עצמו. גנדי ראה בהוצאת ספרים הללו שליחות, ציווי להנחלת הטופוגרפיה, הגיאוגרפיה, הזואולוגיה וההיסטוריה של ארץ-ישראל לדורות הבאים. אהבת הארץ שפיעמה בו באה לידי ביטוי בכל עמוד בספרים האלה, ואולי זה מסביר הכיצד העניק לבנו את השם המיוחד סייר. גנדי מצא שליחות גם בפרויקט היסטורי נוסף – תיעוד הטבח בחברון בתרפ"ט. הוא הפיק בשנת 1994 ספר ובו תיעוד נדיר של הטבח, מעין גלעד לטבוחי הטרור, בלי שידע ופילל שיבוא יומו ויהיה אחד מהם. הפרעות היו אירוע שצרב את תודעת ילדותו של גנדי. הספר כלל תיעוד היסטורי ודוקומנטרי ואוסף תמונות נדיר שהביא לו גבי קדמון, חברו לשירות הצבאי מפלוגה ד' בפלמ"ח. הגם שהיה אדם קשוח, כתב גנדי: "אף שהשתתפתי במלחמות ישראל וכאילו הורגלתי בחוויות קשות ומזעזעות, נחרדתי מהתמונות באלבומים, וחשבתי להביאן לרשות הרבים". אכן, התמונות והעדויות מספרות את סיפורם של הקורבנות כאילו היו הקורבנות היום ברחובות ירושלים. אגב, אחת התמונות הקשות בספר היא של סבתא רבתא שלי, פיה הילמן ז"ל, שניצלה בנס בפרעות לאחר שעשתה עצמה מתה. גנדי ראה חובה בהנצחת הטבח כדי להפיק ממנו את לקחיו ההיסטוריים. מי שיער כי 72 שנה לאחר מכן יהיה הוא קורבן הטרור הפלסטיני, כמו זה של הפרעות; שהוא שייטול את חייו. הטרור שרצח את גנדי עוד כאן, מפגע באזרחי ישראל, דוקר, יורה, פוצע ורוצח. ידענו גלי טרור קשים, ידענו כאב גדול, ויכולנו להם, וגם הפעם נוכל לטרור. גם הפעם נדע להילחם ביד ברזל במפגעים ולהתגבר יחדיו. בשעה זו נחזק את חיילינו, שוטרינו ולוחמינו ואזרחינו. מכובדי, האלמנה יעל, בני המשפחה ומוקירי זכרו, רחבעם זאבי היה לנו בר-פלוגתא קשה, חריף וידען, אבל נזכור אותו כמומחה למאבק בטרור, כמפקד גדול, כאחד מבוניה של המדינה ואוהביה הגדולים, כמגלה צפונותיה ומספר סיפוריה, כאיש ירושלים, חברון וארץ-ישראל, ולצערנו, גם כשר בישראל ששילם בחייו, בטרור נפשע, טרור שנמשך גם בימים אלה ועל-פי תפיסתו של גנדי יכול נוכל לו. יהי זכרו ברוך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. אני מתכבד להזמין את השר אורי אריאל לשאת דברים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> מכובדי היושב-ראש, אני מודה לך על האפשרות לשאת פה דברים, מכובדי הנשיא, ראש הממשלה, שיצא כרגע עקב הנסיבות, מכובדי יושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת הרצוג, יעל, הילדים, הנכדים והנינים, שבט זאבי לדורותיו, מוקירי זכרו כולם, ראשית, תנחומי למשפחות השכולות, איחולי החלמה מהירה לפצועים, ואני מחזק יחד עם כולכם את כוחות הביטחון על העשייה החשובה בימים אלו ובשעות אלו. "עת צרה היא ליעקב וממנה יִוָּשֵׁעַ". 14 שנים מאז נדם קולו של מורי ורבי, אלוף במילואים רחבעם זאבי גנדי, השם ייקום דמו; 14 שנים מאז נדם קולו של מצביא, מנהיג, שר ואלוף בישראל; 14 שנים מאז נגדעה עשייה ציבורית ארוכת שנים למען כלל ישראל; 14 שנים מאז הושתק ביריות הטרור, ביריות המרצחים, וקולו, משנתו נכונה יותר מתמיד. גנדי היה מהלוחמים הגדולים בטרור מאז קום המדינה, יועץ לראשי ממשלות בישראל בתפקיד רשמי ולא רשמי. אנו עוברים ימים לא קלים, כאשר הטרור שב ומרים ראש ותושבי ישראל ההולכים ברחוב אינם מהלכים בביטחון מלא. נדמה כי דבריו כאן מעל הדוכן ב-1996 רלוונטיים מתמיד, ואני מצטט: "אתם רוצים להילחם בטרור? יש לי כל המתכונים, כולם. במלחמה בטרור מפעילים נכון את זרועות הביטחון, את קהילת המודיעין ואת קהילת הביטחון, ובעיקר מדיניות נחושה, תקיפה, החלטית וברורה של הקברניטים – – – מלחמה אמיתית בטרור היא צירוף של עבודת נמלים קשה, ארוכה, מורכבת, של קהילת הביטחון וקהילת המודיעין. אבל היא מצליחה רק כאשר מעל הקהילות האלה יש קברניטים, יש ממשלה, שנותנים פקודות ברורות ואומרים מה צריך לעשות – – – לא מנצחים טרור באמצעים דפנסיביים. אם נוקטים אמצעים דפנסיביים – יש פחות דם, פחות שכול, פחות משפחות אבלות. אבל אם רוצים לנצח את הטרור, אם רוצים להכריע את הטרור, שזה דבר קשה, הרבה יותר קשה מאשר במלחמה גלויה בשדה המלחמה, את זה לא עושים באמצעים דפנסיביים". מכובדי חברי הכנסת והשרים, טרור לא מנצחים בבטונדות, לא מנצחים במגנומטרים ולא מנצחים כאשר מקבלים את תכתיבי הפורעים; מנצחים כאשר שוטרים וחיילים יכולים להגיב לכל פרובוקציה של פורעים בתקיפות, בלי לחשוש שהם יודחו בגלל שצילמו אותם; מנצחים כאשר מפסיקים לתת את הלחי השנייה; מנצחים כאשר ניתנות פקודות ברורות שלא כובלות את ידי חיילינו ושוטרינו; מנצחים כשנותנים תשובה ציונית הולמת ובונים בירושלים עיר הקודש. גנדי אמר, תחילת ציטוט: "אין דבר יותר מוסרי מתחת לשמים האלה מאשר לתת לעם היהודי מולדת משלו, ורק משלו. ואנחנו בדרכנו עושים מאמץ גדול להמשיך ולקדם את הדרך שהתחיל בה אברהם אבינו". בלקסיקון של גנדי לא תמצאו מושגים כמו הקפאה. גנדי ז"ל היה איש התיישבות, שפעל לשמירה על זכויותינו ההיסטוריות על מולדתנו. אני מצטט: "אני כחייל שהלך בשדות ישראל 30 שנה רוצה שלום לא פחות מאזרחים שאולי היו פחות שנים בשדה המלחמה, ואולי בכלל לא היו בשדה הזה, מפני שאני יודע שממלחמה חוזרים בלי חברים, ממלחמה חוזרים עם חברים קטועי איברים, ממלחמה חוזרים עם אלונקות גונחות, ממלחמה חוזרים ומשפילים עיניים אל האלמנות ואל היתומים וההורים השכולים. לכן אני שונא ומתעב את המלחמה. אבל אני יודע" – כך דבריו של גנדי, השם ייקום דמו – "אני יודע שבמזרח התיכון, כדי למנוע מלחמה צריך להיות חזק, צריך להיות מרתיע, ועוצמתה של מדינה נמדדת קודם כול בנכסים הקרקעיים שלה. מי שרוצה שלום, או לפחות מי שרוצה לדחות את המלחמה, חייב לשבת על הירדן. מי שיחזיר אותנו לשיח'-ג'ראח ולהר-גילה ימצא מהר מאוד שהמלחמה בשער, יגלה מהר מאוד שבמלחמה הזאת בתוך שלוש–חמש שעות הם יגיעו לבית הזה והם יגידו: זכות השיבה, כי כאן היה פעם כפר שקראו לו שיח'-באדר, והם דורשים את זכות השיבה". מורשתו של גנדי היא בנייה בכל מקום ובכל זמן בלי כניעה לתכתיבים של אף גורם. ארץ-ישראל לעם ישראל על-פי תורת ישראל, והוא המחליט והריבון במדינתו. מעבר לכול, מוכרחים להדגיש כי למרות שנושא ארץ-ישראל בער בעצמותיו הוא היה קודם כול איש של כלל ישראל, של האזרח הפשוט ומצוקותיו היומיומיות. גנדי כאב את כאבם של החלשים. במיוחד הייתה ניכרת בו דאגתו לשבויים ולנעדרים, אשר את שמותיהם נשא בדסקית לצווארו. גנדי איש הספר, אוהב שירה וספרות, שלט בכל ידיעות ההיסטוריה היהודית וארץ-ישראל, וכך אמר: "כאשר מטיילים בארץ יש ללכת יחפים, כי אנחנו דורכים על הפסוקים". אדוני ראש הממשלה, חברי הכנסת, מכובדי הנשיא, אורחים נכבדים, אני מציע שכולנו, במיוחד בימים הללו, לא נפסיק לשיר את מורשתו של גנדי, השם ייקום דמו, מורשת של ביטחון, מורשת של התיישבות בארץ-ישראל, ומעל הכול מורשת של אהבת ישראל ומסורת ישראל. אסיים בפסוק שרחבעם, השם ייקום דמו, היה נוהג לסיים בו את נאומיו: "ה' עֹז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". יהי זכרו ברוך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לשר אורי אריאל. תמה ישיבה מיוחדת לזכרו של רחבעם זאבי גנדי במלאות 14 שנים להירצחו. חברי הכנסת, אני מבקש לכבד את נשיא המדינה לפני – משום מה כולם קמו להתפזר, יש לנו עוד סדר-יום. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> כבוד הנשיא! (חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. אני מודה מאוד למשפחה היקרה ולכל המוזמנים, למכבדי זכרו של רחבעם זאבי – גנדי. <הצעות לסדר-היום> <ציון יום מיגור השיח האלים והבריוני במרחב הווירטואלי וברשתות החברתיות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מחדש את הישיבה הרגילה של הכנסת, הדיון החשוב על האלימות ברשתות החברתיות. חבר הכנסת ינון מגל, הפסקנו את הדיון לפני שהגיעה לך זכות דיבור – בבקשה, אדוני. <ינון מגל (הבית היהודי):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, הערבים שוב פתחו במלחמה. הם עשו את זה ב-1920, ב-1921, ב-1929, ב-1936, הם עשו את זה ב-1948 בגדול, אבל אז הם שילמו את המחיר. אחר כך היה משטר צבאי, היה 1967 ושחרור יהודה ושומרון, וירושלים כמובן. הם היו בהלם, הם פחדו. אחר כך באו התנועה לשחרור פלסטין, שחברים בה יהודים וערבים, הם המציאו עם והם החליטו שמגיעה לו מדינה. מעניין שהעם הזה חי בדיוק בגבולות של ישראל. ואני אומר בקול חד וברור: די לשקר. זה לא עם ולא תהיה לו מדינה. זה הכול אומה ערבית אחת גדולה, אומה רצחנית, ששוטפת את המזרח התיכון בדם, ייאוש ואלימות. אז התקווה הזאת למדינה כביכול מפיחה בהם את רוח הקרב. אבל האמת היא שזה לא קשור בכלל למדינה, זה קשור לחיסול הישות הציונית, להחריב את מה שהיהודים האלה מצליחים לעשות ולבנות פה כנגד כל הסיכויים, כנגד כל היגיון; זה מטריף אותם. זו קנאה צרופה, אלימה, שיגעון. הם מסתכלים ולא עומדים בזה: המגדלים, המנופים, מדע, לוויינים, פרסי נובל, תרבות, אמנות, דמוקרטיה, כלכלה. ומה להם יש? כלום. כרגיל. כמו מה שהיה לפני שחזרנו לפה, ומה שיש מסביבנו, ומה שיהיה אם חלילה נפסיד ולא נהיה פה, כלום. הדבר היחיד שעליו הם חיים, שעליו הם מחנכים דור אחרי דור, הוא להשמיד את מדינת ישראל, להחריב אותה עד היסוד; להסית את הילדים שלהם כבר מחלב אמם ועד שהם יכולים לאחוז בסכין, לצאת ולרצוח, לפרוע, להחריב. כמו זומבים הם עולים עלינו. רבותי, וזה מכוון בייחוד לאנשים מסוימים פה, אנשי הבועה, אנשי הבועה שהתנפצה: מלחמת השחרור לא נגמרה; זהו הקרב על חיינו, על הזכות לחיות בארץ-ישראל. תרשו לי לצטט מנהיג דגול, את בן-גוריון, בישיבה הדרמטית ביותר בתולדות מדינת ישראל, שבה למרות לחצים אדירים ולמרות הפחד הוא הכריז על הקמת המדינה. ואז, אם צריך להזכיר, מצבנו היה קשה הרבה יותר, והוא אומר לחברי מינהלת העם: "הגיע הזמן שנחדל להאמין בכישוף. כישוף – זאת אמונה במילים. מי שאינו מאמין בכישוף ובמילים – הבין שהעניין יהיה עניין של הכרעה בכוח. אם יהיה לנו כוח לעשות זאת בעצמנו – נעשה את זה". אז, חברים, הגיע הזמן להפסיק להאמין בכישוף. ב-1987 הם התחילו באינתיפאדה הראשונה, אחר כך, ב-2000 – באינתיפאדה השנייה, וזה היה גל, אני מזכיר לכם, הרבה יותר קשה ממה שקורה היום. ואנשי הכישוף אמרו לנו שאי-אפשר לנצח את הטרור. וניצחנו. ואחר כך – גל של סכינים וגל של טרקטורים וגל של דריסות, ואנשי הכישוף בשלהם: ננסה לדבר אתם, שוב ושוב ושוב ושוב. ועל זה כבר אמר פעם יהודי חכם שקראו לו איינשטיין: אי-שפיות זה לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות. בואו נפסיק עם הכישוף. בואו נחזור לשפיות. והשפיות היא שמי שפותח במלחמה הוא שישלם את המחיר; שאם הם יוצאים לדקור יהודים ברחובות אז הם יהיו בעוצר, לא סגר; שהם לא יצאו מהבתים ויפחדו, לא אנחנו; שמי שבוחר בטרור ישלם מחיר יקר ויסולק מפה לעזה, כולל מיידי אבנים ומשליכי בקבוקי תבערה. והערבים צריכים לזכור מההיסטוריה הקצרה שלהם פה אתנו שהם כבר שילמו בעבר מחיר כבד, ואם הם ימשיכו בדרך הזאת הם ישלמו אותו שוב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת ינון מגל. ישיב בשם הממשלה סגן השר ירון מזוז. בבקשה. <קריאה:> יישר כוח. <סגן שר הפנים ירון מזוז:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת הנכבדים, אני רוצה לפתוח קודם כול בהשתתפות בצער על נרצחי העם היהודי היום, ואני מאחל החלמה מהירה לפצועים. נקווה שזה היום האחרון שיהיו בו הרוגים שרוצחים אותם פלסטינים במדינת ישראל. האינטרנט הוא כלי טכנולוגי נפלא בשל הנגישות שלו לכל אחד, פוטנציאל התפוצה הרחב והאפשרות לשתף בכך אנשים רבים. הכלים שהאינטרנט מציע, כגון הרשתות החברתיות, מנוע חיפוש ועוד, מאפשרים קבלת מידע והעברתו, חשיפה לדעות של אחרים והבעת דעות עצמאיות. האינטרנט הפך לאמצעי ביטוי דמוקרטי מובהק. לצד היתרונות הרבים שמציע האינטרנט וההתפתחות הטכנולוגית של המרחב הווירטואלי, יש גם צדדים שליליים. ההיבט העיקרי שאנו עדים לו הוא תופעת השיח האלים, ולעתים אף הבריוני, המתנהל ברשתות החברתיות. כל אחד עלול למצוא את עצמו מוכפש ומושמץ. לאחרונה אנו עדים לפרסומים פוגעניים כלפי עובדי ציבור, כגון עובדים סוציאליים, שופטים ושוטרים. לעתים, כתוצאה מכך, אנשים אלו נשברים, ולעתים שמים קץ לחייהם. לאור התפשטות התופעה והיבטיה הרבים הוקמה באוגוסט השנה ועדה ציבורית שתבחן ותגבש אמצעים בתחומים שונים להגנה על הציבור ועל נושאי משרה בשירות הציבורי מפני פרסומים פוגעניים ובריונות ברשת. בראש הוועדה עומדת השופטת עדנה ארבל, שופטת בית-המשפט העליון בדימוס, והיא כוללת אנשי ציבור, עיתונאים, גורמים מרשויות האכיפה, אנשי חינוך, משפטנים ועוד. הוועדה התחילה לקיים דיונים ופרסמה קול קורא לציבור להבעת עמדות בנושא. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. מה מציע כבוד סגן השר? <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מה מציע? ועדה? מסתפקים בתשובתו? <אורן אסף חזן (הליכוד):> אם אני – – – <סגן שר הפנים ירון מזוז:> קמה ועדה – – – <מירב בן ארי (כולנו):> כן. אנחנו מסתפקים בתשובת השר. כל המליאה – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כל המליאה מסתפקת בתשובת השר. <סגן שר הפנים ירון מזוז:> סגן השר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סגן. <מירב בן ארי (כולנו):> סגן השר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה רואה, אני מקדם אותך, מזוז. מה, מה אתה רוצה? <סגן שר הפנים ירון מזוז:> תתקדם לפי השלבים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה לא צריך את מרכז הליכוד, אני עושה לך את העבודה. אם כך, לצערי, אין עמדות נוספות, חבר הכנסת – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> רגע, אם אני, אם אנחנו רוצים לדון בזה, אם אני רוצה לבקש לדון בזה בוועדה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יש מציעים. אתה לא מציע. <אורן אסף חזן (הליכוד):> גם הם לא מציעים. בגלל זה – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, הם אומרים שהם מסתפקים. <רועי פולקמן (כולנו):> טוב, אז אני מבקש להעביר את זה לוועדת – – – <מירב בן ארי (כולנו):> הוא יכול להגיש – – –? איזו ועדה? יכול להיות; יש איזה משפט – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אם אתם – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה תכין לנו את זה. <רועי פולקמן (כולנו):> אנחנו – – – להעביר את זה לוועדת חינוך, מפני – – – <מירב בן ארי (כולנו):> האמת – – – <רועי פולקמן (כולנו):> – – – ואז נברר – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> את רוצה – – – <רועי פולקמן (כולנו):> בסדר. נבקש להעביר לוועדת החינוך; דיון בוועדת – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> טוב. סגן השר, אתה מסכים להעביר לוועדת החינוך? <סגן שר הפנים ירון מזוז:> כן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מה? אז הנושא יועבר לוועדת החינוך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אפשר – – – <מירב בן ארי (כולנו):> הוא רוצה לדבר עוד קצת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יש עמדה נוספת של חבר הכנסת אורן אסף חזן. לאחר מכן נצביע, כמובן. יש לך דקה, נכבדי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברותי, חברתי, חברי חבר הכנסת, אני אעשה את זה באמת זריז. עצוב דווקא שכולם בחרו – לא רק עכשיו, גם כשהתחיל הדיון החשוב הזה – לא להיות נוכחים במליאה. השיח הציבורי בתוך הרשתות החברתיות, שמלא להט והסתה, הוא לא רק ברמה הגזענית, הוא לא רק ברמה הלעומתית, הוא לא רק זה שמלבה את האינתיפאדה; הוא כזה שבגינו יש לנו זיכרון קצר. לא מזמן התאבד ילד, לא מזמן שם קץ לחייו נציג של מס הכנסה, ועוד. אני אישית, ברמה האישית שלי, גם עברתי ועובר יום-יום, שעה-שעה, מסכות של הכפשות מרובות ברשתות החברתיות. אבל יותר מזה, וחשוב מזה – ואלה הדברים שאני מכוון להגיד: אני חושב שכדי להשפיע על הציבור אנחנו צריכים להתחיל קודם כול בדוגמה אישית מהבית. הגיע הזמן שחברי כנסת מתוך הבית הזה יפסיקו להסית, יפסיקו להשתמש ברשת החברתית שלהם ככלי שרת ביד טרוריסטים, ביד מרצחים, וגם ביד אלה שמנסים לעשות חרם חברתי. הכוונה הישירה שלי היא לחבר הכנסת טיבי וחבריו, שבגנותו גם הגשתי תלונה במשטרה בגין הסתה לאלימות ברשתות החברתיות, כאשר הוא היה זה שצייר את העובדה כאילו אותם מחבלים הם קדושים מעונים שנרצחו בידי שוטרים, ולא חלילה מחבלים מתאבדים. הדברים האלה נאמרו קודם, והם גם – ציין אותם ראש הממשלה נתניהו. אני פונה לחברים שנמצאים כאן ולחברים שבבית ששומעים את הדברים: באמת ובתמים, תיקחו אחריות. אנחנו מנהיגי ציבור, אנחנו מובילים דעת קהל. הדברים שלנו והמעשים שלנו מחלחלים עד למטה. די להסתה, שמתחילה ברשת החברתית ונגמרת בקץ החברתיות. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת חזן. אם כן, חברות וחברים, אנחנו נעבור עכשיו להצבעה על העברת ההצעה הזאת לסדר-היום לוועדת החינוך. נכון? זה מה שהסכמתם? <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לוועדת החינוך, בסדר? אז מי שבעד להעביר – להצביע בעד, ומי שנגד – להצביע נגד. ההצבעה החלה. בבקשה. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 5 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אם כן, חמישה בעד, ללא מתנגדים. אני קובע כי הנושא ציון יום מיגור השיח האלים והבריוני במרחב הווירטואלי וברשתות החברתיות יעבור לדיון בוועדת החינוך של הכנסת. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, א' בחשוון התשע"ו, 14 באוקטובר 2015, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 18:38.>