דברי הכנסת

דברי הכנסת ג / מושב שני / ישיבות נ"ד – נ"ו / י"ג–ט"ו בחשוון התשע"ו / 26–28 באוקטובר 2015 / 3 חוברת ג' ישיבה נ"ד הישיבה החמישים-וארבע של הכנסת העשרים יום שני, י"ג בחשוון התשע"ו (26 באוקטובר 2015) ירושלים, הכנסת, שעה 17:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 נאומים בני דקה 6 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 7 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 8 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 8 חיים ילין (יש עתיד): 9 עיסאווי פריג' (מרצ): 10 דברי ברכה של יושב-ראש הכנסת ליושב-ראש הפרלמנט של ניגריה יעקובו דוגרה 11 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 11 נאומים בני דקה 12 דב חנין (הרשימה המשותפת): 12 יעל גרמן (יש עתיד): 13 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 14 יעקב מרגי (ש"ס): 14 זהבה גלאון (מרצ): 15 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 15 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 16 אילן גילאון (מרצ): 17 תמר זנדברג (מרצ): 18 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 19 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 20 רויטל סויד (המחנה הציוני): 20 דניאל עטר (המחנה הציוני): 22 מיקי לוי (יש עתיד): 23 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 23 אורן אסף חזן (הליכוד): 24 ענת ברקו (הליכוד): 24 מיכל רוזין (מרצ): 26 עליזה לביא (יש עתיד): 26 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 28 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 28 ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות עשרים שנה להירצחו 29 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 32 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 34 הצעת חוק להפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 15), התשע"ו–2015 42 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 42 הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 33) (תיקון מס' 3), התשע"ו–2015 47 איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה): 47 הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 62 – הוראת שעה) (תיקון מס' 3) (חלוקת תיקים בענייני סמים), התשע"ו–2015 50 שרת המשפטים איילת שקד: 50 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 51 זהבה גלאון (מרצ): 54 נחמן שי (המחנה הציוני): 60 אורן אסף חזן (הליכוד): 60 הצעת ועדת הכספים בדבר פיצול הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015 70 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 70 הודעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק חניה לנכים (תיקון מס' 6) (חניה באזור המיועד לפריקה ולטעינה), התשע"ד–2014 72 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום י"ג בחשוון התשע"ו, 26 באוקטובר 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון מס' 13 והוראת שעה), התשע"ו–2015, שהחזירה ועדת הכספים. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 81) (משמר בתי-המשפט), התשע"ו–2015. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס' 41) (הרחבת סמכויות ועדת האתיקה), התשע"ו–2015, מטעם ועדת הכנסת; הצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס' 42) (חיוב חבר הכנסת בנזק כספי שגרם לרכוש הכנסת), התשע"ו–2015, מטעם ועדת הכנסת; הצעת חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל (תיקון מס' 2) (מעמד החטיבה להתיישבות), התשע"ו–2015, מאת חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/2139/20 וכלה בהצעת חוק פ/2159/20 – הצעת חוק הבוררות (תיקון – ערעור לפני בורר), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת ניסן סלומינסקי ומרדכי יוגב; הצעת חוק העסקת עובדי הוראה, התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת יעקב מרגי, איל בן ראובן, עבדאללה אבו מערוף, דב חנין, עליזה לביא ויוסי יונה; הצעת חוק לקביעת יום ראשון כיום מנוחה במקום יום שישי, התשע"ו–2015, מאת חבר הכנסת ינון מגל; הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון – הסדרת מקצוע הרנטגנאות והדימות), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת יעקב מרגי, דב חנין, עליזה לביא ויוסי יונה; הצעת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (תיקון – פשעי שנאה), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק גמול שיתוף לעובדים, התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת איציק שמולי, אורי מקלב, שלי יחימוביץ, יעקב מרגי, יואב בן צור, אילן גילאון, קארין אלהרר, עאידה תומא סלימאן, אורלי לוי אבקסיס, עמיר פרץ, מנחם אליעזר מוזס ויצחק וקנין; הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון – הליך שימוע), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת יואל רזבוזוב, יעקב מרגי, דוד ביטן, טלי פלוסקוב, איציק שמולי ויעל גרמן; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – הגבלת תקופת ההפקעה לייעוד ציבורי), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, דב חנין, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – זכאות לדמי אבטלה לעובד שהתפטר לשם טיפול בילדו), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת יעקב מרגי, דב חנין, מרב מיכאלי, זהבה גלאון, איציק שמולי, עמר בר-לב, אלי אלאלוף, עבדאללה אבו מערוף ויואל חסון; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – משרד החינוך), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת יעקב מרגי, עבדאללה אבו מערוף, עליזה לביא ויוסי יונה; הצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון – הסדרי פשרה והסתלקות), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת מירב בן ארי, רועי פולקמן, בצלאל סמוטריץ, שרן השכל, טלי פלוסקוב, יצחק וקנין, יעקב מרגי, אורי מקלב, יעל גרמן, מרדכי יוגב, מיכאל אורן, ינון מגל, יפעת שאשא ביטון ואיציק שמולי; הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון – תקצוב מאבטחי המחלקות לשירותים חברתיים ומקומות המספקים שירותי רווחה ברשויות המקומיות), התשע"ו–2015, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – עיסוק בפעילות ספורט במנוחה השבועית), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת יואל רזבוזוב, קארין אלהרר, אלי אלאלוף, איתן כבל, טלי פלוסקוב, יואב קיש, עפר שלח, ענת ברקו, קסניה סבטלובה, תמר זנדברג, זוהיר בהלול ואבי דיכטר; הצעת חוק הדיור המוגן (תיקון – הבטחת כספי הפיקדון), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת נורית קורן, מירב בן ארי, עליזה לביא, דב חנין, ענת ברקו, יואב בן צור, מאיר כהן, יחיאל חיליק בר, נחמן שי, איתן כבל, איציק שמולי, איילת נחמיאס ורבין, ניסן סלומינסקי, אילן גילאון, רועי פולקמן, מנחם אליעזר מוזס, יואל חסון, אורי מקלב ואיתן ברושי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק איסור הפרטת שיקול דעת שלטוני (הסדרת מעמדה של החטיבה להתיישבות), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת סתיו שפיר, יצחק הרצוג, משה גפני, ציפי לבני, אורי מקלב, איתן כבל, מרב מיכאלי, עמיר פרץ, מנואל טרכטנברג, מיכל בירן, עמר בר-לב, דניאל עטר, איציק שמולי, יוסי יונה, יחיאל חיליק בר, נחמן שי, איל בן ראובן, זוהיר בהלול, קסניה סבטלובה, אראל מרגלית, יואל חסון, איילת נחמיאס ורבין, קארין אלהרר, מאיר כהן, יעקב פרי, תמר זנדברג ואילן גילאון; הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון – אישור הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון להחלטות הממשלה להצטיידות או התעצמות), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי, עפר שלח ועמיר פרץ; הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון – דחיית חובת התאגוד ברשויות המקומיות שאין להן תאגיד), התשע"ו–2015, מאת חבר הכנסת דוד אמסלם; הצעת חוק חלוקת עודפי מזון הראוי למאכל אדם שלא נמכר, התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, אלי אלאלוף, יצחק וקנין, מיקי לוי, מיקי רוזנטל, דוד אמסלם, דוד ביטן, יואב קיש, איימן עודה, מיכאל אורן, איתן כבל, עפר שלח, זוהיר בהלול, יוסי יונה, מירב בן ארי, קסניה סבטלובה ואיציק שמולי; הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון – תשלום פיצוי מיוחד בביטוח סיעודי), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת יואב קיש, מכלוף מיקי זוהר, נאוה בוקר, דוד ביטן, אלי אלאלוף, רחל עזריה, מיכל רוזין, ניסן סלומינסקי, חמד עמאר, אורלי לוי אבקסיס, קארין אלהרר, עיסאווי פריג', עפר שלח, חיים ילין, מאיר כהן, יעקב פרי, מנחם אליעזר מוזס, מיכל בירן, יפעת שאשא ביטון, ינון מגל, טלי פלוסקוב, אלי כהן, רוברט אילטוב, סופה לנדבר, מירב בן ארי, אורי מקלב, יעקב מרגי, רויטל סויד, דניאל עטר, מרב מיכאלי, מיקי רוזנטל, רועי פולקמן, אברהם נגוסה, מרדכי יוגב, תמר זנדברג, זוהיר בהלול, יואל חסון, איילת נחמיאס ורבין, אילן גילאון, יואב בן צור, ענת ברקו, ישראל אייכלר, איתן כבל ובצלאל סמוטריץ; הצעת חוק הקצאת קרקע לאכלוס ולאזורי תעסוקה ועיגון זכויות החקלאים בקרקע, התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת דניאל עטר, דוד אמסלם, אורן אסף חזן, איתן כבל, יחיאל חיליק בר, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל ואיילת נחמיאס ורבין; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – פרסום סמוי), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת ינון מגל ומיקי רוזנטל. לוח תיקונים להצעת חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 15), התשע"ו–2015. החלטת ועדת הכספים לגבי צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 8), התשע"ה–2015, לגבי סעיף 1(1) – פרט 10 שבקבוצה 1 בלבד. מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת אלי כהן, מיקי לוי, מכלוף מיקי זוהר, יואב בן צור ויוסי יונה בנושא: תופעת ההימורים של בני-נוער על משחקי כדורגל ב"ווינר". הסכם כולל בין הארגון האירופי לבטיחות הטיס, "יורוקונטרול", לבין מדינת ישראל. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <נאומים בני דקה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, כידוע, אין היום הצעות אי-אמון, ואני מברך על כך, ודאי, את סיעות האופוזיציה, כי היום בעוד כשעה, בשעה 18:00, נפתח ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון חבר הכנסת יצחק רבין במלאות 20 שנה להירצחו, ולכן גם הממשלה נענתה להצעת האופוזיציה לא להביא לסדר-היום נושאים ששנויים במחלוקת או שאמורים לגרום לוויכוחים סוערים כאן, ואני מקווה שגם נצליח לשמור על האווירה המתאימה במהלך היום. אם כן, אין הצעות אי-אמון, התקנון קובע שבמצב כזה נתחיל עם נאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה רק לצורך ההרשמה. מי שמעוניין להשתתף בנאומים יוכל להצביע. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן לפתוח את הפרק של נאומים בני דקה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אתמול התעוררנו לידיעה מצערת, הרצח של סלמלק טסרה – ואני מאוד מקווה שאני מבטאת את השם נכון – אישה שנרצחה על-ידי בן-זוגה מפני שביקשה גט. סלמלק, שהיא אחות של מלקם, שגם היא נרצחה על-ידי בן-זוגה לפני חמש שנים, היא האישה התשיעית הנרצחת השנה בהיותה אישה – ואני אומרת את זה כדי שלא להשתמש במונח של נשים שנרצחו על-ידי בני-זוגן או נשים שנרצחות על-ידי בני משפחה וקוראים לזה "על רקע כבוד המשפחה", אלא אני אומרת "אישה שנרצחה בהיותה אישה", בגלל המגדר שלה. סלמלק הייתה אימא לשלושה ילדים. לצערי הרב, ב-12 בחודש קיימה הוועדה – קיימנו דיון חירום על רצח נשים, מפני שהמספר הגיע אז לשש נשים בתוך חודש אחד, וראינו את חומרת המצב. המסקנה העיקרית, חוץ ממעקב אחר המקרים האלה, הייתה מאוד ברורה: אי-אפשר להמשיך במצב הזה כאשר הרשויות – יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. צריך לסנכרן את כל המאמצים, צריך לאחד את כל המאמצים כדי להיאבק בתופעה הזאת, על-ידי הקמת רשות ממשלתית למאבק באלימות נגד נשים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת איל בן ראובן – בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת אבו מערוף. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ככה מופיע לך בסדר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> ככה מופיע לכם בסדר? לחצתי ראשון. אמרתי, אולי ייפול בחלקי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> באולימפיאדה הזאת אתה לא הגעת למקום הראשון. בבקשה, אדוני. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> כבוד יושב-ראש הכנסת, חברות וחברי הכנסת, כל בני-הנוער הצעירים שיושבים פה ביציע, מפקדנו, מנהיגנו, יצחק רבין – שנת 1994, תל-שיפון ברמת-הגולן, אני עומד עם ראש הממשלה יצחק רבין ומסביר לו מהלכי תרגיל חטיבתי שאני מפקד עליו במסגרת קורס מפקדי חטיבות. הוא מבקש, רוצה לדבר עם המפקדים. יורדים מהתל, נעים מאחורי הטנקים באבק, אני עוצר את התרגיל, ויצחק עומד מולם, המפקדים, משוחח, מתחקר, ואני מסתכל עליו, ואני רואה אדם מאושר, אדם מלא. יצחק רבין גדל בעולם המלחמה, אהב את צה"ל, אהב את המפקדים והחיילים, ומכאן גדולתו של האיש – יכולתו להבין את מגבלות הכוח, להבין את המציאות המשתנה, ומכאן את הצורך בשינוי, את הצורך בפשרה מתוך כוח ועוצמה. יצחק רבין הבין את איוולת המלחמה וכמה חשוב לעשות כל שניתן על מנת למנוע אותה. ויצחק עשה, עשה הרבה, ועל כך שילם בחייו. אנחנו, המפקדים, החיילים והאזרחים דאז והיום נעשה הכול להמשיך את דרכו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איל בן ראובן. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, ואחריו – חבר הכנסת חיים ילין. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, באמת היום 20 שנה להירצחו של יצחק רבין. אנחנו חייבים ביום הזה להפיק לקחים, ואם אפשר רק להנציח את זכרו – ללמוד את השיעורים ואת הלקח של ההיסטוריה. אני כאן פונה לאנשים שהם עכשיו בעלי ההחלטה. אם ראש הממשלה רוצה להנציח את מה שיש, את הכיבוש, ורק לדבר מילים על מורשתו של רבין המנוח, איך הוא ילמד את השיעורים של ההיסטוריה? רבין נרצח לא רק מפני שהוא רצה שלום ורצה לסיים את הכיבוש. הוא נרצח גם מפני שהוא רצה להביא תרבות חדשה, תרבות שונה, תפיסת עולם שונה שקיימת, נגד הגזענות ובעד שוויון. לכן ביום הזה באמת, המעט שמנציחים את זכרו, צריך ללמוד את הלקח ולא להנציח את הכיבוש. צריך באמת להתחיל בתרבות חדשה, חינוך חדש של אי-גזענות, אי-הסתה ושוויון. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אבו מערוף. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. לפחות תהיה ראשון בסיעה שלך, גם זה משהו. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש – – <אילן גילאון (מרצ):> מפעיל לחץ, אה? <חיים ילין (יש עתיד):> – – חברי הכנסת, בעקבות האמירה האומללה של חבר הכנסת מוטי יוגב לגבי בית-המשפט העליון בפעם הקודמת, ועכשיו באופן אישי לגבי שופט, כתבתי לו תשובה מנומקת למה אני חושב שאנחנו צריכים לשמור על הדמוקרטיה במדינת ישראל. וכאחד שחי בדיקטטורה, שנרצחו בה הרבה מאוד אנשים רצח פוליטי, ובדיעבד גם בית-המשפט בארגנטינה הלבין את אותן רציחות ונתן את האות שמותר, אז השאלה הבסיסית לחבר הכנסת מוטי יוגב היא: האם הוא רוצה להביא את מדינת ישראל לדיקטטורה? זאת הייתה השאלה, ואני עוד נותן לו את הצ'אנס לבוא ולהתנצל. בית-המשפט העליון שלנו, בג"ץ, הוא אחד הדברים החשובים ביותר במדינת ישראל, ולפעמים הוא גם מרסן, ולפעמים גם פוליטיקאים משתמשים בכל מיני שאילתות כדי שהם יגידו לא. ואני רוצה לקרוא – תסלחו לי – מה שאני קיבלתי. אושריקו מהפייסבוק כותב לי: הם כבר מנהלים דיקטטורה, חתיכת שמאלן נאלח, הדיקטטורה של בג"ץ. לך קיבינימט, חזיר אדום שכמותך. ואני, כואב לי הלב כשאני רואה את הדבר הזה. למה? כי אני אוהב את המדינה לא פחות מהבחור שכותב את הדבר הזה. בעשר שניות – ב"צוק איתן", גם הבן שלי, שבשפה של כולם הוא השמאלן הקיבוצניק, ואמיר וינברג, שהוא מתנחל מהימין, שניהם ביחד היו בקרב מול מנהרה, שניהם נפצעו, האחד הציל את השני, ואני לא ראיתי שאחד מקלל את השני ואני לא ראיתי שאחד לא הגן על השני. רק בכנסת ישראל כל אחד יכול לבוא ולהשפיל את השני. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ילין. יש לך עוד למה לשאוף, כי אני מאותו מחבר זכיתי לציור במדי אס.אס, אתה עוד לא; אז יש לך עוד למה לשאוף מאותו אושריקו, אשריקו, איך שקוראים לו. <חיים ילין (יש עתיד):> אני מנסה להישאר תמים ושלא – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת עיסאווי פריג' – בבקשה, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, איך אפשר ביום כזה לעבור ולא לזכור את אותם רגעים איומים, רגעים שקטפו לנו עתיד ותקווה? 20 שנה אחורה, יום אחד, רגע אחד, החזיר אותנו למצב שמערכת ההסתה במדינה הפכה להיות אסטרטגיה. אמרנו כל הזמן "מילים הורגות", וההיסטוריה מחזקת את זה. ואני כאן כדי לחזור על אותם דברים, חברים. הפכנו ב-20 השנה האחרונות לחברה לא סבלנית, לא סובלנית, ממדרים את האחר, לא סובלים את האחר – אם זה ערבי, התחלנו, שמאלנים, כל מי שהוא שונה מאתנו. באנו עם חקיקה אנטי-דמוקרטית בשנים האחרונות, שאין לה גבולות, והמשכנו לסלוח. והחקיקה האנטי-דמוקרטית הזאת נתנה רוח גבית לאנשים דוגמת חבר הכנסת יוגב לבוא ולצאת עם אמירות שבחברה מתוקנת ובמשטר פרלמנטרי דמוקרטי, אנשים שמוציאים אמירות כאלה מקבלים את עונשם. להזכיר, אני רק אזכיר לכם במשפטים, ואני אמשיך באותו קו של חברי חבר הכנסת ילין: צריך להרים D-9 על בית-המשפט העליון – משפט; והמשפט השני לגבי השופט פוגלמן: הוא מייצג עמדות של אויב ולא מרחם או חס על תושבי ישראל. הוא דוחה הרתעה ואולי הוא מקרב את הפיגוע הבא. צר לי מאוד שאני נמצא בכנסת עם אנשים – הדמוקרטיה היא המעוז היחידי שאני כבן מיעוט נכנס ממנו למדינה; צריך לשבת בבית הזה. ואנחנו, אסור לנו לעבור לסדר-היום על דברים כאלה. תודה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. <דברי ברכה של יושב-ראש הכנסת ליושב-ראש הפרלמנט של ניגריה יעקובו דוגרה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מתכבד לקבל בברכה את אורחנו הנכבד, יושב-ראש הפרלמנט של ניגריה, לרגל ביקורו בכנסת, בליווי משלחת מכובדת. (מחיאות כפיים) כבוד יושב-ראש הפרלמנט של ניגריה מר יעקובו דוגרה, חברי הסנאט וחברי הפרלמנט של ניגריה, יתר חברי המשלחת המכובדת, הממונה בשגרירות ניגריה גברת פרנקי אוביאנג'ה, שגריר ישראל, השגריר שלנו באבוג'ה מר אורי פלטי, חברי חברי הכנסת וכל האורחים הצעירים שלנו ביציע, אני מבקש לקבל כעת בברכה חמה את אורחינו הנכבדים מניגריה: ברוכים הבאים לירושלים ולכנסת, משכן הדמוקרטיה הישראלית. גבירותי ורבותי, ישראל מייחסת חשיבות רבה ליחסיה עם יבשת אפריקה בכלל ועם ניגריה בפרט. רצוננו בהידוק ובחיזוק הקשרים בין הכנסת לפרלמנט הניגרי. הקשרים האלה הם המשך ישיר לקשר החם והחזק השורר בין שתי המדינות ואשר החל עוד בימי האבות המייסדים של שתי מדינותינו. אורחינו היקרים, זהו כבוד גדול לארח אתכם כאן. אני מבקש להודות לך, היושב-ראש, מר דוגרה, שהגעת אלינו מניגריה לירושלים בראש המשלחת. אחת המטרות של המשלחת היא צליינות, ואנחנו מאוד שמחים על כך. אנו מקווים כי יותר ויותר משלחות צליינים יגיעו לארץ הקודש ויחזקו את הקשרים בין עמינו תוך היכרות עם ההיסטוריה המשותפת. הייתה לי הזכות הגדולה להיפגש עם כבודו בניו-יורק במהלך כנס ה-IPU לפני שבועות מספר, ודיברנו על תחומים שונים בעלי עניין משותף עבורנו. אני שמח שכעת יש לנו גם האפשרות להמשיך דיאלוג שבו התחלנו. אנו עדים לקשרים מגוונים בין מדינותינו, החובקים את כל תחומי החיים, בתחומי הכלכלה והמסחר, כמו גם לשיתופי פעולה בתחומי החקלאות, ניהול המים, תקשורת, אנרגיה מתחדשת, ביטחון ועוד. יש כמה קווי דמיון בין מדינותינו, גם מבחינת האתגרים שמולם מתמודדים. לצערנו, מדינותינו נאלצות להיאבק בתופעת הטרור האסלאמי הרדיקלי אשר גובה חיים של אזרחים תמימים כתוצאה ישירה של הסתה קיצונית. זהו מאבק שאיננו יכולים להרשות לעצמנו להפסיד בו. נכבדי, אני תקווה כי נראה את הקשרים בין הפרלמנטים שלנו הולכים ומתהדקים, הן באמצעות אגודות הידידות הבין-פרלמנטריות והן באמצעות עבודת הוועדות ומינהל הכנסת. אני שב ומברך אתכם, ומאחל לכם ביקור מהנה ופורה בירושלים. Welcome to Jerusalem, welcome to the Knesset. (מחיאות כפיים) <נאומים בני דקה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי חברי הכנסת, אנחנו נמשיך בנאומים בני דקה. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת יעל גרמן. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, למה נרצח יצחק רבין? הוא נרצח כי הוא עשה מאמץ חסר תקדים להתקדם להסכם שלום עם הפלסטינים. לא פחות חשוב, הוא נרצח כי הוא היה מוכן לתת לגיטימציה אמיתית לאזרחים הערבים בישראל בכך שהוא עמד בראש ממשלה שנשענה על קולות נציגיהם בכנסת, רוב אזרחי ולא רוב יהודי. 20 שנים מאוחר יותר, הדרך הזאת נמחקת על-ידי השלטון והנגררים אחריו. חתירה לשלום? ברגע נדיר של כנות ראש הממשלה נתניהו מגלה לנו היום בכנסת שמבחינתו לנצח נחיה על חרבנו. לא שלום, לא ביטחון, ובטח לא שוויון אמיתי לאזרחים הערבים, שחס וחלילה עוד ינהרו לנו בכמויות לקלפיות. מול המחיקה הזו, חייבים לחזור ולסמן את הדרך. בלי שלום של צדק ועצמאות לשני העמים לא יהיה כאן עתיד לאף אחד מהם. בלי שותפותם של האזרחים הערבים, לא נוכל לקדם כאן שלום ושוויון. רק אתם נוכל לבנות כאן מקום לכולנו. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת יעל גרמן – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת איימן עודה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, אני לא יכולה להבין כאשר באים ואומרים שזכויות הפרט עומדות נגד זכויות המדינה. אלה שני דברים שלא צריכים לסתור; זכויות הפרט וזכויות המדינה צריכות לשרור אלה ליד אלה. אבל אם כבר מעמידים האחד מול השני, ברור שאנחנו כמחוקקים ובכלל צריכים לקדש את זכויות הפרט; כי למדינה יש צבא ויש כוחות ביטחון, ויש הכנסת גם כדי לחוקק חוקים, אם היא צריכה, ולפרט אין כלום. לפרט יש בית-המשפט שיבוא ויפסוק פסקי-דין, שיבוא ויעשה עמו צדק. לכן, מי שפוגע בבית-המשפט פוגע בבית-המשפט, מי שמנסה לפגוע בשופטי בית-המשפט, פוגע למעשה בפרט, פוגע בכל אחד ואחד מאתנו; פוגע בזכויות האדם. ואמר כבר מי שאמר – וזה לא היה רבין – שיש שופטים בירושלים. אמר את זה בגין. ולא בכדי הוא אמר את זה. הוא ידע עד כמה חשוב לשמור על בית-המשפט העליון; עד כמה חשוב לשמור על העצמאות של שופטים. אתם יודעים, לפני כמה ימים נתקלתי בהגדרה ל"עריצות" מול "דמוקרטיה": עריצות היא מצב שהעם מפחד מהשלטון; דמוקרטיה היא מצב שהשלטון חושש מהעם. אני תמיד מעדיפה שהשלטון יחשוש מהעם וגם מבית-המשפט העליון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת גרמן. חבר הכנסת איימן עודה – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> מאיפה ההגדרה הזאת, יעל? את המצאת? <יעל גרמן (יש עתיד):> לא, לא, קראתי את זה. אני אביא לך את זה. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי הכנסת וחברות הכנסת, היום ראש הממשלה אמר: לעד נחיה על חרב. האמת, תמיד ידעתי שרבין נרצח בשנת 1995, אבל הוא נרצח פוליטית בבחירות של 1996. שמעתי הרבה דברים היום על רבין. הדוברים פסחו על דבר כל כך חשוב שהיה בשנות ה-90, והוא הקשר של רבין עם האוכלוסייה הערבית. האוכלוסייה הערבית רוצה שלום, שוויון, הכרה ולגיטימציה. רבין, באומץ, התחיל בתהליך השלום; הוא התחיל גם בשוויון. הוא הביע הכרה לא בעוול הלאומי אבל בוודאי בעוול האזרחי, ולכן התחיל בתיקון העוול האזרחי. לגבי הלגיטימציה, הוא אכן נשען על הקולות של האוכלוסייה הערבית. לכן הוא שאב את הלגיטימציה שלו מהאזרחות ולא מהלאומיות. הממשלה הנוכחית דורסת ברגל גסה את הערכים הללו, שראיתי לנכון להדגיש אותם ביום זה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עודה. חבר הכנסת יעקב מרגי – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת זהבה גלאון. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, בשעות אלה עדיין יושבות משפחות רבות ללא חשמל בבית. ולמה אני מדבר על זה היום? כי אם פעם זאת הייתה בעיה של חברת החשמל או של הממשלה או של שר האנרגיה – אני רוצה לומר לכם, חברי הכנסת, את האצבע המאשימה אזרחים היום מפנים אלינו: איפה אתם, חבורת פחדנים; שנים רבות אתם מדברים על זה; כולכם פוחדים, מסתכלים אחורה על הפריימריז; למי שייך הכוח הזה; ועד עובדים חזק. אני אומר לכם, רבותי, אני מתבייש לקרוא למה שהיה אתמול מבחינת מזג האוויר "סופה". סופונת קטנה, ותראו לאן הגענו. משק האנרגיה במשבר, וכולם פוחדים לגעת בזה. למה? הבית הזה צריך לכפות על הממשלה, בלוח זמנים מצומצם, לפתור את הסוגיה הזאת שנקראת חברת חשמל אחת ולתמיד – להפריד את התשתיות מהייצור, ייצור לבד, תשתיות לבד; לתת לנו סוף-סוף תשתיות ראויות, כפי שראוי לעם הזה. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, חבר הכנסת מרגי. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, ראש הממשלה יצחק רבין נרצח לפני 20 שנה בשל דרכו המדינית והפוליטית, בשל חתימתו על הסכם אוסלו ובשל הנכונות שלו לוותר על שטחי ארץ-ישראל, תוך שהוא מסתמך על הקולות של אזרחי ישראל הערבים, על חברי הכנסת הערבים. ראש הממשלה נרצח בשל ההסתה, בשל דרכו הפוליטית, כי היו אנשים בימין שחשבו שאין לראש הממשלה זכות לוותר על שטחי ארץ-ישראל, בעיקר כשהוא נסמך על הקולות של האזרחים הערבים. הדבר המקומם הוא שאנחנו 20 שנה אחרי ושום דבר לא השתנה. ההסתה נמשכת; כבר למדנו שמילים הורגות, וההסתה נמשכת. אין ספק שמבחינתו של הרוצח יגאל עמיר זה היה רצח מושלם ומשתלם: אין הסכם; אנחנו ממשיכים לחיות על הדם, על החרב. וכשראש הממשלה אומר: לנצח נחיה על החרב, יגאל עמיר הצליח. זה היה רצח מושלם ומשתלם. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת ג'בארין, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אל חכים. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להעלות את הסוגיה של הניתוק מהחשמל במשך כל כך הרבה זמן, סוגיה שהתחיל בה חברי יעקב מרגי. אני חושב שמה שקרה אתמול, וזה נמשך עד היום, זה פשוט שערורייה. אני יכול לדבר בנימה אישית על כך – פשוט גם בבית שלי, מאז אתמול בבוקר, 09:30, 10:00, ועד לפני שעתיים לא היה חשמל. זה יותר מ-30 שעות. זה מצב של אלפים של תושבי העיר שלי, אום-אלפחם – אבל אני מבין גם שיש עשרות אלפים אם לא מאות אלפים. אני חושב שקשה לעבור לסדר-היום אל מול בעיה כל כך קשה שהאזרחים סובלים ממנה, ואני חושב שיש מקום אפילו להקים ועדת חקירה או ועדה ציבורית שתבדוק מה גרם לכך שעשרות אלפים במשך כל כך הרבה זמן חיים בלי חשמל. אנחנו מכירים את כל ההשלכות של הדבר הזה. לגבי אום-אלפחם באופן פרטי – אני התקשרתי מאתמול בלילה – האחראים בחברת החשמל, גם במחוז עפולה, אמרו לי שזה ייקח שעות. אחר כך: זה יהיה מחר בבוקר. ובבוקר אמרו לי שזה עד הצהריים. גם לאחראים לא היה ברור מה קורה והם לא שלטו במצב. אחד הדברים ששמעתי בעניין אום-אלפחם היה שיש עומס יתר מכיוון שהרבה בתים מחוברים באופן לא חוקי. למה באופן לא חוקי? כי אין להם אותו טופס אכלוס, טופס 4. <היו"ר מאיר כהן:> תסיים, אדוני, בבקשה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> לכן אני אומר, שאם ככה, אז הגיע הזמן גם לטפל בבעיה הקשה מאוד שממנה סובלים אלפי בתים בחברה הערבית, שהם קיימים בתוך מתחם המגורים אבל לא מחוברים לחשמל, וצריך לשים קץ, כמובן, גם לבעיה הזאת. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אל חכים, בבקשה. דקה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. אני אמשיך את דבריו של חברי יוסף. אתמול אני הייתי אחד הקורבנות של הסופה, כי שמשת הרכב שלי נשברה, וממש כמו שמישהו נכנס למלחמה גם הרכב שלי נשבר בכמה מקומות – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> מזל – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – מהברד שירד. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – משמים – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> על זה לממשלה וליושבים ותומכים בה אין שליטה. אבל על החשמל, על הטלפונים, על הניידים ועל הפסקת המים יש לממשלה שליטה. אני אומר, הבית שלי נותק מהחשמל במשך 28 שעות. יש הפסקת מים, ילדים הוחזרו מבתי-הספר – אתמול חזרו מוקדם, והיום הרבה בתי-ספר החזירו את הילדים כי אין להם לא חשמל ולא מים. מצב כזה לא יכול להימשך במדינה מתוקנת. אנחנו צריכים לבדוק את זה, כי אנחנו לא יכולים להיות בני-ערובה להרבה זמן בידי עובדי חברת החשמל. אנחנו בני-ערובה, ומצב כזה לא יכול להימשך. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג. <אילן גילאון (מרצ):> תודה, אדוני. מזל טוב על ניהול הבכורה שלך של המליאה, נדמה לי. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <יעקב פרי (יש עתיד):> מזל טוב, כהן. <אילן גילאון (מרצ):> מה אומר היום, אדוני, 20 שנה אחרי? אולי: זעקי, ארץ אהובה. 20 שנה עברו וכאילו לא נלמד דבר. אזובי הקיר של אז, אדוני, חלקם הגיעו אל תוך הבית הזה היום. הם אלה ששולחים כלים כבדים נגד בית-המשפט, אלה שמסיתים ואלה שמשמשים כמפוחים גם מול הטרור שמתחולל עלינו. יש מי שמבעיר את האש הזאת גם מן הצד הזה. קראתי אתמול, אדוני, שבממלכתי-הדתי מלמדים בתוכנית הלימודים על הערגה לבית-המקדש. ידעתי, אדוני, שיש לימודי מגדר, לא ידעתי שיש לימודי מקדש. אני שואל את עצמי, ובדאגה רבה אני מוכרח לומר לך, שכל זב חוטם ומצורע היום מצית אש מעל כל גג. <ינון מגל (הבית היהודי):> מקדש – – – <אילן גילאון (מרצ):> אני שואל, האם השלב הבא הוא שילמדו אותנו איך מעלים קורבנות בבית-המקדש – ואוי ואבוי, שהקורבן הזה לא יהיה המדינה הזאת; ואני אומר את הדברים האלה בדאגה ובדאבה גדולה מאוד. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה, זו הזדמנות לברך אותך על ישיבתך בראש הישיבה לראשונה. בעוד שעה קלה נציין כאן את יום השנה ה-20 לרצח רבין. במוצאי-שבת צעדנו ברחובות תל-אביב למען מורשת רבין, למען השלום, למען הסדר מדיני, ואני חייבת לומר שהייתי במאות הפגנות בחיי, וזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהלך לידנו מאבטח, ליד חברי וחברות הכנסת, ועיתונאים שאלו אותי – בפעם הראשונה בחיי, במקום על העמדות שלי שאלו אותי איך אני מרגישה ואיך הביטחון האישי; ונדהמתי לרגע, ואמרתי: למה שואלים אותי את השאלה הזאת? <היו"ר מאיר כהן:> סליחה שאני מפריע לך. אדוני יושב-ראש קק"ל, אנא ממך. סליחה, גברתי. בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> שאלתי את עצמי, איך זה יכול להיות שזאת השאלה שמופנית אלינו? ואז הסתכלתי סביב, ושמתי לב שבדיוק כמו לפני 20 שנה, ההסתה, בדיוק הזאת, היא עדיין כאן, ולא רק שהיא כאן, היא גוברת, והיא מסוכנת. אנחנו כבר יודעים שהיא הורגת, אבל יש הבדל אחד בין לפני 20 שנה והיום, וההבדל הזה חשוב: ב-1995 רבין הוביל דרך ברורה, לשלום, ומיעוט קיצוני השתיק אותו באלימות. היום הקיצוניות היא זו שיושבת בממשלה, ובמקומה שם היא לא בוחלת בהסתה נגד מיעוט ונגד האופוזיציה, נגד ערבים ונגד שמאלנים. ולרגל יום השנה ה-20, כדאי שנאמר במילים ברורות, שלא נסתתר מאחורי חיבוקים ומאחורי פיוס מזויף, אלא נחזור למורשתו האמיתית של רבין, זאת שעליה הוא נרצח – שלום. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת זוהיר בהלול, ואחריו – חבר הכנסת גנאים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני מאוד שמח שאת היציעים של בניין הדמוקרטיה הזה גודשים צעירים וצעירות. כן ירבו מפגשים חשובים שבהם העדים יהיו האנשים שיעצבו את הדורות הבאים של מדינת ישראל ושל החברה בישראל. יום העצמאות 1995, יום העצמאות של היהודים, יום הנכבה של הערבים הפלסטינים. אני כעיתונאי בשיא עשייתו מביט מבעד לחלון ביתי ורואה לא מעט מכוניות עם דגל ישראל מתבדר באוויר, באמצעות חלונות הרכבים, ואני, יתרה מכך, רואה ושומע צפירות של מכוניות, אנשים שחוגגים את יום העצמאות. חשבתי לתומי שמדובר ביהודים, אבל הואיל והחיישנים העיתונאיים שלי היו בשיאם באותה תקופה, ירדתי לכביש כדי לבחון מקרוב מהו מקור הצפירות של הרכבים והדגלים שמתבדרים דרך חלונות המכוניות. מָה הסתבר לי? או בעברית טובה, מֶה הסתבר לי? הסתבר שלא מעט ערבים, אזרחי מדינת ישראל, חגגו באמצעות אותם סממנים, שהם לא כל כך אוהבים ביום-יום. מוסר ההשכל: תנו לערבים תקווה, הפיחו רוח של אופטימיות באזרחים הערבים, והם לא ישנאו ולא יתעבו אפילו סממנים כאלה. מה אנחנו מתבשרים אתמול? שבמקום לחזק יישובים שיש בהם שותפות חיים בין ערבים ליהודים, בוועדת הכספים, מסתבר, יש נטייה, אולי אפילו החלטה, להוריד באופן משמעותי את הנחת היישוב. במקום לחזק את החיים המשותפים בין ערבים ליהודים, באים וגודעים את התקווה הזאת. זה בא גם בעקבות הסתה והתנגחות והתלהמות של אנשי הממסד הישראלי כלפי האזרחים הערבים. חבל, זהו רגע שחור בחיי הדו-קיום. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת גנאים – בבקשה, אדוני. דקה לרשותך. בבקשה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תחילה אני מאחל לך הצלחה, אדוני היושב-ראש, כסגן יושב-ראש הכנסת. <היו"ר מאיר כהן:> תודה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> הסטודנטית ביאן ח'אלד, בת 23, מכפר מועאוויה ליד אום-אלפחם, היא סטודנטית לתואר שני בסיעוד באוניברסיטת בן-גוריון. היא מנהלת מוקד של קופת-חולים כללית בבאר-שבע. ביום ראשון, 18 באוקטובר, ביאן ח'אלד, שעלתה לאוטובוס מעפולה לבאר-שבע, קו 870, הורדה מהאוטובוס בחשד שהיא מחבלת. שוטרים חקרו אותה בתחנת דלק, ואחר כך נהג האוטובוס סגר את הדלת ונסע. השוטרים חקרו אותה ונסעו, והיא נשארה עזובה לבד, מושפלת ונעלבת – לא עזר לה שהיא סטודנטית, שהיא מנהלת מוקד קופת-חולים כללית, שיש לה כרטיס סטודנט, שיש לה תעודת זהות ישראלית – עד שבאו הוריה ואספו אותה. אני שואל, מי יחזיר את כבודה של ביאן ומי יתבע את עלבונה? תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת דני עטר. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת – – <היו"ר מאיר כהן:> חברי, הרשימה נסגרה, אז אנא מכם. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – אתמול שיגר מנהל בתי-המשפט, השופט שפיצר, מכתב ליושב-ראש הכנסת, ובו הוא זעק זעקה על כך שדמם של השופטים הותר ועל כך שאנחנו נמצאים במתקפה חריפה על בית-המשפט העליון, מתקפה שמגיעה כדי איומים, הסתה וקריאה משתמעת לאלימות. מי שמכיר את מערכת המשפט יודע עד כמה פנייה כזאת של מנהל בתי-המשפט היא החריג שבחריג, ואם היא נעשית, זה מכיוון שהגיעו מים עד נפש, ומערכת המשפט, הרשות השופטת, שאין לה יכולת להתבטא אלא בפסקי-הדין, מוצאת את עצמה באופן היחיד שהיא יכולה לזעוק, בפנייה ליושב-ראש הכנסת שיקרא לחברי הכנסת – די להסתה. ואני קוראת לחברי, 20 שנה חלפו מרצח רבין, ראש הממשלה, זיכרונו לברכה. 20 שנה שאנו מציינים היום במליאה, 20 שנה, ונדמה שלא למדנו כלום: לא הפקנו לקחים, ממשיכה ההסתה, ממשיכה התרת הדם, והחמור הוא שזה מתחיל בבית הזה. <היו"ר מאיר כהן:> אבקש לסיים. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ואני קוראת לחברי חברי הכנסת, לשרים, לכל נבחרי הציבור, להבין שיש לנו אחריות, אחריות גדולה. הציבור מסתכל עלינו ולומד מאתנו. <היו"ר מאיר כהן:> תודה, גברתי. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ואם אנחנו רוצים למנוע הסתה, הראשונים שצריכים למגר אותה ולהיאבק בה זה אנחנו, נבחרי הציבור, חברי הכנסת. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. חברי חברי הכנסת וחברות הכנסת, אני מבין את ההתרגשות, אבל אנא, הקפידו על דקה. תודה רבה. דני עטר, ואחריו – מיקי לוי ובאסל גטאס. בבקשה, דקה לרשותך. אני אקפיד. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום 20 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. בעיני, מעבר לרצח הפוליטי המתועב הזה – זה גם היה רצח של התקווה. כולנו צריכים לזכור, וזו החובה שלנו כאן בבית הזה, שלרבין היו שתי נקודות מבט: אחת פנימה, לתוך החברה הישראלית; ונקודת המבט השנייה החוצה, אל המרחב של המזרח התיכון, שבו מדינת ישראל צריכה להשתלב. את מעט השניות שיש לי אני רוצה להקדיש למבט פנימה, אל החברה הישראלית, אל מערכת היחסים המחויבת בין ערבים ליהודים. את המסר שהעביר לנו יצחק רבין, שהדרך היחידה לקיים אורחות חיים סבירים, נורמליים, היא להדק ולחזק את הקשר ואת היחסים בין יהודים לערבים – ואני אומר זאת דווקא על רקע מה שקורה בשבועות האחרונים, שמישהו מנסה לערער על המציאות הזו, מנסה לערער על היציבות הזו, מנסה לערער על התפיסה הזו. אבל אם יש למישהו פתרון אחר, יגיד לנו מהו הפתרון. הפתרון היחיד הוא להשקיע ולתת תחושה של שייכות לערביי ישראל. אנחנו, כמדינה, לא עושים זאת כמעט מיום היווסדה. אולי השנים היחידות שעשו את זה – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת עטר, אני מבקש ממך. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – אלה השנים שיצחק רבין היה ראש ממשלה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אני מציע לנו לחזור לדרך הזו. זו הדרך היחידה, וממנה נצא החוצה אל המרחב שאנחנו חיים בו. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת מיקי לוי, ואחריו – חבר הכנסת גטאס. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, צר לי שאני מביא ביום כזה גם נושאים כלליים, אבל כבר תקופה ארוכה שאני מחפש את שר האוצר ולא מוצא אותו. אולי חברי מפלגתו יוכלו לעזור לי, כי היום הוא היה מאוד מאוד חסר לי. מצד אחד, בוועדת הכספים אומרים לנו שאין כסף לסטודנטים, אז שר האוצר החליט לפגוע בסטודנטים ולהאריך עד 2020 את הוראת השעה שמונעת מהם לקבל נקודת זיכוי במס במשך שנתיים ושלוש שנים מתום תקופת לימודיהם. ומצד שני, בוועדת השרים אתמול עוברת לה הצעת חוק שמוסיפה מאות מיליוני שקלים לעידוד אבטלה ואי-יציאה לעבודה של אברכים, אותה הצעה שבג"ץ פסל כבר פעמיים בעבר מכיוון שאינה שוויונית. אני רוצה להבהיר: אין לי ולו חצי טענה לחברי גפני שעושה עבודה מופלאה בייצוג הציבור שלו. אני בא בטענות לשר האוצר, שאמור לשמור על הקופה הציבורית, לדאוג לכלל הציבור ולעודד יציאה לעבודה ולשוויון. בקיצור, אדוני היושב-ראש: יש כסף או אין כסף? אני פשוט לא מבין. ואלי יש כסף רק לסקטורים מסוימים שיודעים ללחוץ. אשמח לגלות לאיפה נעלם שר האוצר, מדוע קולו לא נשמע בנושא ולמה הוא מאפשר את החרפה הזאת. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת אורן חזן, ואחריו – חברת הכנסת ענת ברקו. בבקשה, אדוני. דקה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מצטרף לאיחולים של חברי לך, להיותך מנהל את הישיבה הזו – ניהול הבכורה שלך. רציתי בעצם, חברי, לדבר על מה שקורה כאן: על העונשים הקולקטיביים שסובלים מהם מאות אלפים של פלסטינים שחיים בירושלים; על הפיכת העיר הזאת לבלפסט שנייה; על סגירת מאות אלפים מאחורי גדרות ובטונדות. אבל היום הזה, בייחודיות שלו, ובמיוחד בזה שהרבה חברים השתמשו במשפט שפשוט גרם לי לשנות ולדבר גם על העניין של רצח רבין. כולם אומרים שהלקח לא נלמד. כולם הולכים – לקחים לא נלמדו, הגזענות גואה. אני חושב שהלקח נלמד, ועוד איך נלמד. מה שקורה היום מוכיח שהלקח נלמד, שאפשר ברצח פוליטי לשנות, אפשר שאותם קיצוניים מטורפים, סהרוריים, משיחיים, ישתלטו ויגיעו לשלטון. כך הלקח נלמד. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אורן חזן – בבקשה, אדוני. ואחריו – חברת הכנסת ענת ברקו. אני מבקש שוב להקפיד על דקה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, כנסת נכבדה, בעוד כמה רגעים באמת נחל את הדיון לציון יום הרצח הארור של יצחק רבין, זיכרונו לברכה. אני מתרגש בכלל מעצם המעמד, אבל גם המציאות שאנחנו חיים בה צריכה להימשך. אני רוצה להביא לידיעת כולם סיפור מאוד מאוד עצוב. לפני כשבוע נרצח בפיגוע משולב אברהם אשר חסנו, ועד לרגע זה עדיין המשפחה נשארת ללא מענה ותשובות אם יש הכרה בו כנרצח פעולות איבה או שמדובר בתאונת דרכים תמימה. כאילו לא למדנו ממקרי העבר, כאילו לא מספיקים הצילומים, ומפאת כבודם של כולם לא אספר איך המשאית נסעה וחזרה, הלוך וחזור, ורמסה את גופתו. אני קורא לממונים, אני קורא לשר יעלון: קום, תתפכח, תיקח אחריות ותטפל בנושא הזה. לא ייתכן שיהודים יירצחו חדשות לבקרים ואנחנו נעצום את עינינו. אני מזכיר לכולם שגל הטרור הנוכחי לא נגמר, פיגועים מתבצעים פה חדשות לבקרים ואל לנו לעצור. ומילה אחת אחרונה, ברשותך, היושב-ראש. אכן 20 שנה חלפו, וכאילו דבר לא קרה וכאילו לא למדנו כלום. אבל אני רק מבקש מחברי חברי הכנסת, גם מהצד השמאלי של המפה: מספיק לחפש להאשים את הימין, כולנו; מספיק להגיד כאילו רק אנחנו אלה שמובילים להסתה; מספיק להאשים אותנו כאילו אנחנו היינו בחזקת אלה שלחצנו על ההדק. ראש הממשלה רבין היה ראש הממשלה שלנו, וגם אם קשה לכם לקבל את זה – הוא היה גם ראש הממשלה שלי. יהי זכרו ברוך. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, חבר הכנסת חזן. חברת הכנסת ענת ברקו, בבקשה. ואחריה – חברת הכנסת מיכל רוזין. <ענת ברקו (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, בהצלחה לך. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <ענת ברקו (הליכוד):> כנסת נכבדה, יצחק רבין, זיכרונו לברכה היה פטריוט. הצבר הג'ינג'י האולטימטיבי הזה היה איש של מעשה ולא העביר יום אחד בחייו הבוגרים שלא בשירות המדינה, שלא בשירות ישראל, אם במסגרת צבאית ואם לאחר מכן במסגרת האזרחית. למען הדיוק, הוא החל לעשות זאת עוד בנערותו, בפלמ"ח. לכן ניתן לומר על רבין שהוא השקיע את כל חייו למען ישראל ובניינה, ולא תהיה בכך מליצה אלא אמת לאמיתה. במשך 20 שנה, מאז אותה התנקשות של רוצח ארור, אנו דנים בשאלה מה היה חזונו של רבין, מהי המורשת שהותיר. ובכן, בעיני התשובה ברורה: אהבת הארץ, בניינה, שמירה עליה, ערכים של ערבות הדדית והחוויה הישראלית – זו מורשתו. כל תכלית חייו הייתה מופנית לביטחונה של מדינת ישראל, אם כמפקד חטיבת הראל שפעל לשבור את המצור על ירושלים במלחמת העצמאות, ואם כרמטכ"ל הניצחון של מלחמת ששת הימים ששחרר את ירושלים. וכן, גם להסכמי אוסלו, כך אני משוכנעת, הוא הלך כראש ממשלה מתוך אותה דאגה לביטחונה של ישראל. הוא העריך באותה העת כי ההסכמים הללו יביאו להגברת הביטחון ויצא מנקודת הנחה כי הם הפיכים. הרצח מסמל את השבר בחברה הישראלית. ובמדינה שאויביה אורבים לה בכל פינה – – <היו"ר מאיר כהן:> אנא סיימי, גברתי. <ענת ברקו (הליכוד):> – – אנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו. ביטחון המדינה זה משהו שאמור להיות בגדר קונסנזוס בבית הזה. ולכן, במיוחד היום, ביום הזה, ביום הזיכרון לרבין – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת ברקו, אלה לא נאומים, את כבר מדברת שתי דקות כמעט. אנא ממך. <ענת ברקו (הליכוד):> אני מסיימת, דקה. – – הבה נשאיר את רבין בקונסנזוס הלאומי – הוא ראוי לו ומגיע לו להיות בו. רבין, גיבור ישראל – יהי זכרו ברוך. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חברת הכנסת מיכל רוזין, ואחריה – חברת הכנסת עליזה לביא. בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> 20 שנה אחרי, אחרי אותה עצרת, עצרת השלום של הדור שלי, שבה חשנו בפסגת התקווה, והחזון, והאופק, והנפילה כמובן, לאחר הרצח עד היום. 20 שנה, ומה למדנו? למדנו שרצח פוליטי יכול לקרות, למדנו שמילים הורגות, אבל בעיקר למדנו שלא למדנו כלום: ההסתה ממשיכה, נגד מיעוטים, נגד בית-המשפט, נגד שמאלנים, נגד ארגונים לזכויות אדם, נגד זרים שנמצאים כאן על-כורחם, נגד ועדי עובדים אפילו, שמענו. וההסתה לא מגיעה רק מהשטח, מהציבור, מלמטה. ההסתה מוזנת גם מלמעלה, אם בתמיכה ואם בשתיקה. אני רוצה לסיים בדבריה של דליה רבין מהחלקה בהר-הרצל, מהטקס היום; אני מקווה שאני מצטטת במדויק: אין תהליך מדיני, יש טרור; אין לי ארץ אחרת, וארצי שינתה את פניה. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת עמר בר-לב. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לברך אותך – הישיבה הראשונה שאתה מנהל, אז ברכות והרבה הצלחה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <עליזה לביא (יש עתיד):> חברותי, חברי, חברי הכנסת, הקשבתי קשב רב לדוברים. רבים מכם בחרו, מטבע הדברים, לדבר על הרצח הנורא, רצח של ראש ממשלה במדינת ישראל, ואני רוצה לשתף אתכם בפנייה שקיבלתי אתמול. אתמול, יחד עם חברי הכנסת שולי מועלם וחיליק בר, היינו בירוחם, השתתפנו בכנס – – <היו"ר מאיר כהן:> סליחה, גברתי. חבר הכנסת דני עטר, ידידי הטוב. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אני מברך אותך על הניהול של הישיבה ומתנצל בפניך. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. אנחנו רוצים לאפשר לחברת הכנסת עליזה לסיים את 60 השניות שנותרו לה – פחות. בבקשה, גברתי. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה, אדוני. – – בכנס של התיכונים, של כל בתי-הספר התיכוניים בירוחם. ושם דיברנו עם הדור הצעיר, שעבורו רצח ראש ממשלה, רצח רבין – זה קרה לפני שהם נולדו. ודיברנו על משמעות ועל שיח ועל כוחה של דמוקרטיה, אבל גם על גבולות שאסור לעבור. אבל אז הם ביקשו, ובצדק: תתחילו אתם, שם בכנסת, לדבר באופן מכבד, מכיל, קשוב. תפסיקו אתם להשתלח, מה אתם רוצים מאתנו? אתם הדוגמה, אתם המודל. חברי היקרים, כולנו – קואליציה, אופוזיציה, שרים, ראש ממשלה – בואו אנחנו ניקח את המושכות ונחזור לדבר כמו שצריך. יש הרבה חילוקי דעות, וטוב שיהיו חילוקי דעות, אבל בואו נלמד לדבר, ולפחות בכך נמלא צוואה. קל לדבר ולנאום, בואו ניישם. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת עמר בר-לב – בבקשה, אדוני. דקה לרשותך. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> ראשית, ברכות גם ממני על ניהול הישיבה הראשונה שלך. אתמול פנה מנהל בתי-המשפט, השופט מיכאל שפיצר, ליושב-ראש הכנסת בדרישה לקרוא לסדר את חבר הכנסת מוטי יוגב על כי התיר את דמו של שופט בית-המשפט העליון פוגלמן. וזה אירע 20 שנה אחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין. הסתה היא הסתה היא הסתה. היא לא מתחילה ביום אחד, היא לא מתחילה מבן-אדם אחד, היא לאט-לאט חודרת לתוך השיח שלנו, לתוך השיח שלנו כאן בכנסת, ולצערי, חבר הכנסת מוטי יוגב עבר כל גבול בהסתה הנוראה שלו. ולכן, חבר כנסת שלא מבין את ההבדל ואת הפערים בין הרשות השופטת לרשות המבצעת ולרשות המחוקקת, לחבר כנסת כזה אני קורא שהוא יסיר את מדי חבר הכנסת שלו. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת חיליק בר, דקה לרשותך. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אדוני, תודה רבה, 20 שנה לרצח רבין, ואני רק מקווה שהעם הזה, ובמיוחד הבית הזה שמייצג את העם, ולפעמים, לא נעים לי להגיד, מגבה את השיסוי וההסתה, ילמדו מהרצח הנורא הזה לא רק על שלום, לא רק להביא פתרון מדיני, אלא גם איך לדבר האחד על השני, איך לדבר האחד עם השני, איך לא להסית את השני בשלישי. אנחנו עם אחד ותלויים האחד בשני. אני רוצה לברך את כל מי שעוסק בזיכרון מורשת רבין, וגם את "חוג ה-4 בנובמבר", בראשות אשר זנזורי, פה, שנמצאים ועוסקים בזה יום ולילה במפלגה שלנו, מפלגתו של יצחק רבין. תודה רבה, אדוני היושב-ראש, ומי ייתן ונלמד מהרצח הנורא הזה. <היו"ר מאיר כהן:> אמן. אני מפסיק את הישיבה לחמש דקות, עד לשעה 18:00, לפתיחת הישיבה לזכרו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. <(הישיבה נפסקה בשעה 17:55 ונתחדשה בשעה 18:00.)> <ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות עשרים שנה להירצחו> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי המזכירה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> אבקש מחברי הכנסת והקהל לכבד בקימה את כניסת נשיא המדינה. כבוד הנשיא! (חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.) נא לשבת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח ישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה, במלאות 20 שנה להירצחו. כבוד נשיא המדינה מר ראובן רובי ריבלין והגברת נחמה ריבלין; אדוני ראש הממשלה, חבר הכנסת בנימין נתניהו; נשיאת בית-המשפט העליון השופטת מרים נאור והפרופסור אריה נאור; שופטי בית-המשפט העליון ונשיא בית-המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר ורעייתו; שרי הממשלה בהווה ובעבר; ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג והגברת מיכל הרצוג; היועץ המשפטי לממשלה עורך-הדין יהודה וינשטיין; יושב-ראש הכנסת השלוש-עשרה חבר הכנסת לשעבר שבח וייס; חברי הכנסת בהווה ובעבר; שר החוץ של פנמה ופמלייתו המכובדת; ראשי הנציגויות הזרות; ראשי העדות הדתיות בישראל; מנכ"ל הכנסת מר רונן פלוט; מזכירת הכנסת הגברת ירדנה מלר-הורוביץ; היועץ המשפטי לכנסת עורך-הדין איל ינון; נציבי משטרת ישראל, תלמידים, חניכי תנועות הנוער, חיילים, שוטרים, סוהרים, משפחת רבין – הילדים דליה ויובל, הנכדים והנינים, וכל בני המשפחה והמוזמנים שלה, אורחים נכבדים, אזרחי ישראל, אני אבקש מן הקהל לקום לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זיכרונו לברכה.) נא לשבת. אלברט איינשטיין אמר פעם: "אל תהיה אדם מצליח – היה אדם של ערך", והוסיף: "האיש המצליח לוקח מן החיים יותר משהוא נותן להם, ואילו אדם של ערך נותן לחיים יותר ממה שהוא נוטל". יצחק רבין, כפי שקורותיו ופועלו מעידים עליו, היה ללא עוררין אדם של ערך. במשך עשורים, כל חייו הבוגרים, הוא עמד בצומתי ההנהגה הישראלית, הצבאית והמדינית, והיה שותף במו ידיו ואישיותו לטוויית קורותיה של מדינת ישראל, במלחמה ובשלום, במאבקים המרים והעזים וברגעי התקווה הגדולים. בנאומו בהר-הצופים כרמטכ"ל, במעמד קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית, עם תום מלחמת ששת הימים, שיבח את חיילי צה"ל שלחמו בגבורה בכל החזיתות, וכך אמר: "לאחר לחימה של שעות על שעות, כשהם חותרים הלאה הלאה, ומימינם ומשמאלם נופלים חברים רבים – – – הפלוגות האלה נישאו על גבי ערכים מוסריים, על גבי מאגרים רוחניים, לא על גבי הנשק או הטכניקה הקרבית". הנה כי כן, מפקדו העליון של צה"ל, שפיקד גם על חטיבת הראל במלחמת העצמאות, איש צבא ברמ"ח אבריו, לא קשר כתרים לעליונות הצבאית כשלעצמה, או לטקטיקה של ניהול שדה הקרב, אלא לערך המוסף, הערכי והמוסרי, שהיה בהם, בחיילינו. וכך הוסיף רבין: "כשאמרנו 'הטובים לטיס' – – – התכוונו לכך שעל מנת שיהיו טייסינו מסוגלים להביס את כל חילות האויב של ארבע מדינות בתוך שעות ספורות, חייבים היו להיות בהם ערכים של טוב מוסרי, של טוב אנושי". זהו אכן, כדברי איינשטיין, אדם של ערך. כזה היה רבין, הן באישיותו, שנותרה צנועה ובגובה העיניים גם כשהוביל את ישראל להישגים מזהירים, והן בהתנהלותו ובהנהגתו לאורך שנות פעילותו הציבורית הענפה. חברי הכנסת, לצערנו – הייתי אומר לצערנו העמוק – רבין נרצח מתוך מחלוקת פנים-ישראלית, והירצחו אף העמיק אותה עשרת מונים. בשנים שחלפו מאז הרצח הרבו לעסוק אצלנו במה שכונה בהכללה "הפקת לקחים". כמעט תמיד נשמעה הטענה, גם כאן בכנסת, כי לא למדנו דבר. כמעט תמיד הופנתה הקריאה וההאשמה הזאת אל מחנה אחד בתוכנו, והיא גרמה לתגובה אוטומטית אצל ציבור גדול – אגב, ציבור יקר ומסור – ששנים ארוכות הסתגר בד' אמותיו בימים שבהם צוין הרצח; הציבור הלאומי והדתי הרגיש שלא יעזור לו דבר, תמיד סביב יום השנה לרצח תשוב ותגולגל לפתחו ההאשמה הקולקטיבית ויופנו אליו הקריאה לחשבון נפש וגם הגינוי הגורף שמטיל דופי לא רק ברוצח עצמו אלא בציבור הרחב, כולו כאחד, ללא הבחנה, כאילו הוא ורק הוא נושא באחריות לטרגדיה, כאילו הוא תמך בכך בשתיקה אם לא באמירה, בהסכמה שבדיעבד אם לא בעידוד מלכתחילה, בעצימת עיניים אם לא בהסתה שהובילה למעשה השפל. ובכן, במלאות 20 שנים לקו השבר הישראלי הזה, דומני כי הגיעה השעה שכולנו נתנער מתסמונת זו של הטלת כתם מוסרי קולקטיבי. יש לומר ביושר: רוב-רובו של הציבור הישראלי לגווניו – ימין ושמאל, דתי וחילוני – שותף מלא לזעזוע ולסלידה מן המעשה הנפשע. אלימות, ובוודאי רצח, אינה דרכנו. היא אינה דרכו של איש, היא בוודאי איננה נורמה, ורק במיקרוסקופ נוכל למצוא מי שמעודד אותה ומטפח אותה. הצו "לא תרצח" מהדהד באופן חוצה מחנות – הוא איננו דתי בלבד, אלא מוסרי, אנושי ואלמנטרי. אולם היום, בעיקר עקב ההתפתחויות הטכנולוגיות ועידן הרשתות החברתיות, נדמה כי עלינו לחקוק על לבנו צו נוסף, צו חברתי, והוא "לא תסית", שלא פעם מהווה זרז שלילי לאלימות פיזית ולפגיעה בחפים מפשע. הצורך הטבעי של בני-אדם לפרוק את זעמם ותסכולם באמצעות פוסט או ציוץ, שטחיים ורדודים ככל שיהיו, הוא צורך שכולנו צריכים לרסן. לצערי, ואף לתדהמתי, אם פעם ההסתה הפרועה ברשתות הייתה אנונימית, היום לא פעם העומד מאחוריה חושף עצמו בגאווה, ללא חשש וללא פחד. הדבר הזה חייב להיפסק, אחרת האצבע הקלה על המקלדת תהיה אותה אצבע שתהיה גם קלה על ההדק. האלימות איננה רק כרסום יסוד הדמוקרטיה, כפי שאמר רבין, בצדק, בעצרת בכיכר; היא הפכה ברבות השנים לאיום גם על מרקם חיינו ועל יכולתנו לנהל כאן שיח שפוי, מכובד ומכבד. האלימות איננה נחלת הכלל אצלנו. רוב-רובו של הציבור מסתייג באופן חד-משמעי מכל גילוי של אלימות ובריונות ושואף להתנהל באופן מכבד וענייני גם כאשר המחלוקות בינינו עמוקות מני ים. ההכללות הנן רעה חולה שעלינו להישמר מהן מכל משמר. לצערנו, מעת לעת אנחנו מקבלים תזכורות כואבות לכך שיש בינינו בכל זאת מי שרואים באלימות דרך לגיטימית להביע מחאה או להשתיק את היריב. עלינו לפקוח שבע עיניים כדי שאותם עשבים שוטים לא יפלשו לערוגות חיינו וירעילו אותן. אסור לנו לטמון ראשנו בחול נוכח תופעות שוליים המאיימות על כולנו. נשלב ידיים ונישא באחריות משותפת למאבק בקיצוניים מכל צד, בהסתה באשר היא ובאלימות על צורותיה. זוהי משימה המוטלת על כולנו – המנהיגים, מובילי דעת הקהל ואזרחי המדינה באשר הם – למגר את האלימות לסוגיה: גם בשיח, גם במרחב הווירטואלי, שהפך ממש למערב פרוע ולכר נרחב של ביוש וגסות רוח, וכן, גם בדרך ניהול המחלוקות הציבוריות. עיני רבים נשואות לכאן ואלינו, נבחרי הציבור, שלוחיו ונציגיו. לעתים, פני הדור כפני נבחריו, ואם אנחנו לא נשכיל לנהל מחלוקות ביישוב דעת, בהגינות ובכבוד לזולת, נתקשה לבוא בטענות לאחרים. ראוי הוא יצחק רבין, זכרו לברכה, שנזכור אותו כמצביא, כמנהיג, כאדם אמיץ שחתר תמיד לפריצת דרך וכמי שהיה לו חלק מכריע בעיצובה של מדינת ישראל מראשית דרכה ועד להירצחו. לכם, בני משפחת רבין, אני שולח בשם העם בישראל ובשם הכנסת כולה יד מחבקת ומחזקת. יהי זכרו של יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הביטחון, ברוך וצרור לעד בזיכרון האומה. אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו לשאת דברים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> מכובדי נשיא המדינה ראובן ריבלין והגברת נחמה ריבלין; יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יולי יואל אדלשטיין; נשיאת בית-המשפט העליון השופטת מרים נאור ובעלה הפרופסור אריה נאור; שופטי בית-המשפט העליון ונשיא בית-המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר ורעייתו; ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג והגברת מיכל הרצוג; שרי הממשלה בהווה ובעבר; חברי הכנסת בהווה ובעבר; היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין; יושב-ראש הכנסת השלוש-עשרה שבח וייס; מכובדי סגל א' של המדינה, וכמובן, משפחת רבין היקרה, דליה ויובל ורחל, הנכדים והנינים וכל בני המשפחה; כל מוקירי זכרו של יצחק רבין, קהל נכבד, הרצח הנורא של ראש הממשלה יצחק רבין פער פצע עמוק בקיומנו הלאומי; הוא מצטרף לשורת מאורעות גורליים בתולדות עמנו שנגרמו כתוצאה מקיטוב הרסני, מקנאות בלתי מרוסנת. ידענו חורבן וגלות בעברנו הקדום, בין השאר בגלל שנשלחה יד איש באחיו. ובשעת כינונה של הדמוקרטיה הישראלית, מדינתנו המודרנית, הבטחנו לעצמנו שלקח תקדימי העבר הופנם, שמלכות ישראל לא תחרב בשלישית. מאז הרצח אנחנו עומדים למבחן יומיומי. האתגר שלנו הוא לנהל דיון ציבורי נוקב, אמיתי, דמוקרטי, באקלים שבו נשמרת אחדות העם. אחדות העם זה לא פראזה, יש משהו שמאחד, כמה דברים שמאחדים אותנו מעבר לכל ויכוח של ההיסטוריה שלנו, של השאיפה שלנו להיות ריבונים חופשיים בארצנו, והאחדות הבסיסית הזאת היא בסיס כוחנו. במאמצים משותפים תקענו יתד מחודשת במולדת, ובהתלכדות פנימית ניצחנו את אויבינו והבטחנו את קיומנו. כך עשינו וכך עשה יצחק רבין בשתי מערכות גורליות: במלחמת הקוממיות, שבה לחמנו למען עצמאותנו, ובמלחמת ששת הימים, שבה אוחדה בירתנו ירושלים. האחדות הבטיחה לנו את הניצחון. בתום כל מערכה קיווינו שזאת תהיה המלחמה האחרונה, אבל לצערנו העמוק, המציאות באזורנו חזקה יותר מכל משאלת לב. הצלחנו לעשות שלום עם שתיים משכנותינו: תחת הנהגתו של מנחם בגין, זיכרונו לברכה, עם מצרים; ותחת הנהגתו של יצחק רבין, זיכרונו לברכה, עם ירדן. אבל למרות כל המאמצים, כל המאמצים של שישה ראשי ממשלה מאז הסכמי אוסלו, לא הושג השלום עם הפלסטינים. יש לכך סיבה עמוקה: הפלסטינים אינם מוכנים להכיר במדינת הלאום של העם היהודי; הם אינם מוכנים לסיים אחת ולתמיד את הסכסוך ולוותר באמת על החלום של החזרה לעכו, לחיפה, ליפו; הם אינם מוכנים לוותר על החלום של הקמת מדינה פלסטינית – לא לצדה של מדינת ישראל אלא במקומה; הם עדיין מחנכים את ילדיהם לשנוא יהודים, לראות בישראל ישות קולוניאליסטית, אימפריאליסטית, מקור כל רע. יצחק רבין קיווה שיחול שינוי אמיתי ועמוק במגמה הזו, אבל גם הוא, כשתהליך השלום היה בשיאו, נתקל בגלי טרור עזים ואכזריים. כבר אז הוא זיהה שלסרבנות הפלסטינית מצטרף זרם אסלאמי קיצוני שהולך ומתעצם במזרח התיכון, ושבמרוצת הזמן הפך לנחשול אדיר ששוטף את האזור כולו. ואנחנו רואים מה קורה סביבנו – גבולות נמחקים, מדינות מתפוררות, מאות אלפים נטבחים, מיליונים עוזבים את בתיהם והופכים לפליטים. זוהי תוצאה של ההתכתשות הפנים-אסלאמית שפוגעת בכל החברות המוסלמיות, כולל החברה הפלסטינית. אנחנו פינינו את עזה, ומה קרה? חצי מהפלסטינים, אלה שחיים שם, נתונים לשלטון האסלאם הקיצוני, והם המטירו עלינו משם אלפי טילים ורקטות, ואילו החצי השני מסרב להתעמת עם החלק הראשון. החברה הפלסטינית שסועה בתוך עצמה, אבל, לצערי, אינה מפולגת סביב שאלת היסוד של ההכרה במדינת היהודים. לכן, זו איננה באמת תמונת ראי של החברה שלנו, שרוצה בשלום אבל חלוקה על הדרך להשגתו. אני חושב שיצחק רבין הבין את זה, במעמקי נפשו, וגם בשכלו – היה אדם מאוד חכם. קראתי לאחרונה דברים של פרופסור שלמה אבינרי. אני מבטיח לכם – כמובן, הוא לא חסך את שבטו ממני, הרי זה ברור, וריטואל הכרחי, שאם מישהו כותב את האמת על הפלסטינים הוא חייב לאזן זאת בכמה דברי ביקורת נגד ראש ממשלת ישראל. אבל אבינרי כתב דבר פשוט: "אם הפלסטינים רוצים בשלום" – אני מצטט – "עליהם לשנות את הנרטיב שלהם, השולל את קיומה של מדינה יהודית. אין אנו מבקשים מהפלסטינים אלא את מה שעשינו אנחנו". והוא כותב: "הפלסטינים נלחמים נגד המדינה היהודית, ואם הם מבקשים באמת ובתמים לכונן שלום, עליו להיכון עם המדינה היהודית, במפורש ובלי גמגומים". ובכן, זה לא קרה עד היום; ההסתה הפרועה נגד ישראל מתגברת וגורמי הטרור מנסים לזקוף ראש. אנחנו עומדים מולם איתן, כפי שעמד יצחק רבין. הוא נלחם בטרור ללא היסוס, בתקיפות רבה, וכמו אז, ההסתה לא תחליש את אמונתנו בצדקת דרכה של הציונות, הטרור לא יעקור אותנו מארצנו. אנחנו נלחמים גם בהסתה וגם בטרור בכל כוחנו. רובנו יודעים אמת פשוטה: השלום מוכרח להיות מעוגן בביטחון, כי הביטחון הוא יסוד השלום. צריך לשלול את התקווה של הפלסטינים, ושל כל אויבינו, שיום אחד יכניעו אותנו בכוח החרב. הלנצח תאכל חרב? – אם נשמוט את חרבנו, החרב שלהם תאכל אותנו. רק כשיבינו שהדבר לא יעלה בידם, נוכל להחזיר את חרבנו לנדנה. רבין הבין זאת היטב. הוא היה מנהיג מפוכח. הוא לא האשים את עצמנו בטרור. הוא היה חף לחלוטין מהלקאה עצמית. הוא ידע שבטרור צריך להילחם בלי פשרות. אם כך נעשה, יש סיכוי ששכנינו ישתכנעו שמדינת ישראל תתקיים כאן לנצח, ובזכות. אז ייפתח פתח לשלום אמיתי. אבל גם אז, רק בתנאי שנוכל להגן על עצמנו. ועד אז, נעשה צעדים גם כשאין שותף להסדר סופי – צעדים להורדת החיכוך, לקרֵב פיוס, לקדם פיתוח כלכלי, בד בבד עם לוחמה עיקשת בגורמי הטרור. אני מאמין שזה הדבר שכל מנהיג מפוכח יעשה, ואנחנו עושים, בכל מיני דרכים ידועות, וגם דרכים שאינן ידועות, בניסיון גם להסתייע במדינות האזור, משום שיש כאן שינוי – אל מול פני אסלאם קיצוני, לא כולו רע, חלקו טוב ויכול לסייע לטוב. ידידי חברי הכנסת, בתחילת מלחמת העצמאות יצחק רבין היה מפקד חטיבת הראל של הפלמ"ח. על אנשי החטיבה הוטל לפרוץ את המצור על ירושלים. רבים נפלו בקרבות, והלוחמים העייפים והפצועים שאלו: מדוע אין תחמושת? למה עלינו להיות חשופים לכדורים, לנסוע במשאיות פתוחות? כדאי להקשיב למה שרבין השיב להם: מי שאינו רוצה – לא ילווה עוד שיירות. אבל הוא סיפר לימים שהוא אמר את הדבר הבא: איש לא ויתר על הזכות להילחם באבטחת הדרך לירושלים. האויב נסוג לבסוף, כי מנצח תמיד הצד שיש לו יותר נשמה ויותר נשימה. לעמנו יש נשמה עתיקה, שמתחדשת במדינת ישראל הריבונית. יש לנו אורך נשימה, ואיננו מפחדים מדרך ארוכה. באלפי שנות קיומנו התמודדנו עם אתגרים רבים, ויכולנו להם בהצלחה. אין דוגמה לעם שעבר את מה שאנחנו עברנו במשך אלפי שנים, לא נעלם מההיסטוריה וחידש את קיומו הריבוני. אין אף דוגמה כזאת. ב-140 שנות הציונות הפרחנו ובנינו את הארץ, וב-67 שנות עצמאותנו השגנו הישגים מופלאים. ליצחק רבין זכויות רבות בהצלחה, בכל התהליך של תקומתה וקיומה של המדינה. נכיר לו תודה עמוקה, וננצור את זכרו בכבוד וביקר. יהי זכרו ברוך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו, ומזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג לשאת דברים. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> כבוד הנשיא ראובן רובי ריבלין ורעייתו הגברת נחמה ריבלין, משפחת רבין האהובה – הילדים דליה ויובל, הנכדים יונתן, נועה, מיכאל, עומר ורעות, ובני המשפחה האחרים, ידידי יושב-ראש הכנסת יולי יואל אדלשטיין, ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיאת בית-המשפט העליון השופטת מרים נאור ופרופסור אריה נאור, שופטי בית-המשפט העליון, חבריו לנשק של יצחק רבין, חברי "חוג ה-4 בנובמבר" של מפלגת העבודה וחבריו לדרך של יצחק מחוג מחנה רבין, שרי הממשלה וחברי הכנסת שנמצאים במליאת הכנסת הזאת, במיוחד הרשו לי להזכיר את אלה שכיהנו עם יצחק, את חברנו, השר היחיד בממשלת ישראל שכיהן בממשלת רבין, אריה דרעי, חברי הכנסת שהיו עמו בסיעה או לצדו בלשכת ראש הממשלה – עמיר פרץ, איילת נחמיאס ורבין, איתן ברושי, נחמן שי, ורבים מחברי הכנסת והשרים לשעבר שהיו אתו בסיעת העבודה ובממשלה, אורחות ואורחים נכבדים מהארץ ומחו"ל, מכובדי כולם, אזרחי ישראל, כמו ב-19 השנים האחרונות, גם לפני שעה קלה, בפעם ה-20, חזרנו מהר-הרצל. שם, בפסגתו של ההר שבו קבור בנימין זאב הרצל, חוזה הציונות והמדינה היהודית והדמוקרטית, נח את מנוחת העולמים יפה הבלורית והתואר, לוחם "ההגנה", המפקד בפלמ"ח, מפקד חטיבת הראל, משחרר ירושלים, אלוף פיקוד הצפון, רמטכ"ל הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, משחרר הכותל המערבי ושטחי האבות, ראש הממשלה בזמן מבצע אנטבה, ראש הממשלה ושר הביטחון, מר ביטחון, מר אחריות, גיבור ישראל יצחק רבין. אני מהרהר לא מעט, בימים האלה, על אסון הרצח. חשבו לרגע, מדינת ישראל העמידה סנגור לרשות הצורר אדולף אייכמן, שהיה אחראי ל"פתרון הסופי". מדינת ישראל זיכתה בדין את המנוול דמיאניוק. והנה קם לו צעיר ישראלי מתועב, שהחליט לשבת בדין, לשפוט, לגזור את הדין ולהוציא לפועל את גזר-הדין. אפילו לא שמע אותו מתועב, שלא לומר חלאת אדם, את הנסיבות המקילות. אולי היותו איש פלמ"ח מנעוריו? אולי פיקודו על קרבות הדמים של חטיבות הראל בדרך לירושלים במלחמת העצמאות? אולי נסיבות מקילות לעונש היו שנות הבנייה וההכנה של צה"ל למלחמה הגדולה או הניצחון הגדול, אם מותר לקרוא למלחמה בשם תואר שכזה? ניצחון צבאי שלא היה כמותו בהיסטוריה, בוודאי לא הישראלית. אולי השלום שעליו חלם ולחם? אולי? אבל חלאת האדם החליט והוציא לפועל את גזר-הדין שהוציא בעצמו. תודה לך, אדוני נשיא המדינה, על הכרזתך הנחרצת כי לא תחון את הרוצח בן-העוולה. מהכלא הוא יצא רק בארון מתים. מכובדי, חזרנו, כאמור, לפני שעה קלה מפסגת ההר שלמרגלותיו נחים אלפי פקודיו, חייליו, את מנוחת הלוחמים שלהם, מנוחה אחרונה, מנוחת עולם. אך טבעי הוא שהמפקד אשר שלח אותם אל המרים שבקרבות ינוח אתם, למראשותיהם, למנוחת עולם. המפקד שתמיד לקח על עצמו אחריות הלך אתם ובדרכם, ושילם בחייו על שאיפתו שלא לשלוח עוד את ילדינו לשדה הקרב. מר אחריות, יצחק רבין. בכל תפקיד שבו שירת, ובמיוחד כרמטכ"ל, כראש ממשלה וכשר הביטחון, חש יצחק רבין בכל עומקה וכובדה של האחריות המוטלת על כתפיו לביטחונה, לשגשוגה ולעתידה של מדינת ישראל ולעתיד אזרחיה. לא גרם אחד של קלות ראש, לא שנייה של הרפתקנות ולא רגע של זחיחות דעת. יצחק רבין לא היה נואם גדול, אבל כל מילה שלו הייתה אמת ובסלע. וכשאמר "אני אנווט", חשבת ביטחון, הרגשת שהקברניט יודע איך ולאן צריך לשוט; וכשאמר "אני אחליט", סמכנו על כושר הניתוח, יכולת ההכרעה וניקיון הדעת שלו; וכשיצחק רבין דיבר על סמכות ואחריות, ידענו שדבר אחד הוא לא יחלוק עם איש: האחריות המלאה והבלעדית שלו לכל מעשה ומחדל. בלי לתרץ, בלי להאשים, בלי להתחמק ובלי להתגלגל. "אני אחראי", על כל המשתמע מכך. 20 שנים חלפו מאז שמו שלוש יריות קץ לחייו של יצחק רבין משחרר ירושלים. אתם שקראתם לו בוגד, שעשיתם עצמכם כלא שומעים שקוראים לו בוגד, השכחתם מלב עם שזהו האיש שאִפשר להתהדר ולהתפאר בירושלים כבירת הנצח של מדינת ישראל וכמוקד חייו של העם היהודי. "אני ירושלמי", כך הוא הגדיר את עצמו, והוסיף דברים שקולעים במיוחד למציאות ימינו בעת הזאת: "ירושלים שלי היא מוקד געגועיו, מחוז חלומותיו של העם היהודי. היא החלום להגיע, היא השם שמיליונים מלמלו על שפתותיהם גם על ערש מותם. היא המקום שאליו נושאים עיניים ואליו נושאים תפילה. ירושלים שלי היא ג'ריקן המים שחולק במשורה לנצורים במלחמת העצמאות, והיא גם פני התושבים הדואגים בתורים לחלוקת מנת הלחם, והשמים האפלים בירושלים, שפגזי התאורה קרעו את צבעם השחור. ירושלים שלי היא הדרך אל העיר. היא פניהם האפורים של החברים המתים שלי והקו הצורב של המשוריינים החלודים בצל האורנים בצד הדרך. ירושלים שלי היא ההר הגדול, בית-הקברות בהר-הרצל, קריית הדממה שאוצרת באדמתה את האלפים אשר הלכו אל המלחמות הכבדות ולא חזרו מהם. ירושלים שלי היא הדמעות של הצנחנים בכותל ב-67', והדגל שחזר להתנוסס על שריד המקדש. ירושלים שלי היא הצבעים המשתנים של החומות, הריחות של השווקים ומראה פניהם של בני כל העדות וכל הדתות, שלכולם חופש דעה ולכולם חופש פולחן, בעיר שהקדושה עוטפת כל אבן שלה, כל מילה וכל מבט. ירושלים שלי היא עיר השלום", אמר רבין, "שממנה תצא הבשורה הגדולה לכל הדתות, לכל העמים. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". הוא הוסיף: "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך". עד כאן דבריו. שימו לב עד כמה ירושלים שלו היא לא עיסאוויה, כפר-עקב או מחנה הפליטים שועפאט. 20 שנים חלפו מאז נורה האיש שכל יודעיו ופקודיו ראו בו ראש ממשלה ושר ביטחון אחראי, זהיר ושקול, שכל אחד ואחת מאנשי כוחות הביטחון נחשבו בעיניו כבנו וכבתו. עליו ועל שכמותו אמר בזמנו דוד בן-גוריון: "תדע כל אם עברייה שהפקידה בניה בידי מפקדים ראויים לכך". לא היה ראוי לכך מיצחק רבין. כך גם הוביל, הנהיג ועיצב את צה"ל לדורות, בתארו את חיילינו בתיאור מקסים, נוגע ללב וכל-כך אותנטי. הוא אמר: "בין אימת המוות לבין חדוות החיים, בין סכנת הכיליון לבין המשך הקיום, בין הכוונה שעדיין קיימת לחסל את מדינת ישראל לבין המשך קיומנו על האדמה הזאת, חוצצת חבורה נפלאה של אנשים שאין עוד כמותם בעולם. זאת חבורה שאין לה יום ואין לילה, שאין לה שבת, אין לה חג ואין לה מועד. זו חבורה נלהבת, חבורה מסורה, מקצועית וחדורת אמונה, שיודעת כי על כתפיה מונח גורל חייהם של מיליוני יהודים, אשר אחרי אלפיים שנות תקעו כאן יתד ורוצים לבנות כאן בית. אלה הם חיילי צה"ל ומפקדיו, שאין כמותם. הם תעודת הביטוח של עם ישראל". "רק צבא חזק יכול לאפשר להביא שלום. רק צבא חזק יכול לשמור על השלום. בעולם ההפכפך הזה אסור לחדול אף לרגע אחד מן הכוננות וההתכוננות, מן הערנות וההתעצמות. ידנו תושט תמיד לשלום, אבל אצבעותיה יהיו תמיד על ההדק. גורלנו נתון כולו בידיכם ובידי חבריכם, ואנחנו בוטחים בכם". 20 שנים חלפו, ומדינת ישראל מתגעגעת למנהיגותו האחראית שמקבלת החלטות; מתגעגעת ליצחק רבין מר אחריות, וסולדת ממנהיגות שכל-כולה אומרת: על מי אני מגלגל היום את האחריות? לו רבין היה יושב היום בכיסא ראש הממשלה הוא היה מוכיח שוב, כפי שעשה לאורך כל שליחותו הצבאית והפוליטית, שהדבר היחיד שעומד לנגד עיניו הוא השמירה על מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. הוא דאג לגורלו של העם היהודי, הבין את האחריות המוטלת עליו. הוא לא עסק בעיצוב העבר ושכתובו, הוא בנה את ההווה ואת העתיד. הוא סירב להיות מנהיג של חרדה. כמו קודמיו, מבן-גוריון ואילך, הוא סירב לטפטף חרדה לעצמו. הוא אמר, אדוני ראש הממשלה: "כשהחרדה לגורל העם היהודי הופכת לפניקה, כשהיא המנוע והדלק של מלחמה ומדיניות, היא מחלישה ולא מחזקת. אני יכול להגיד", אמר רבין, "שמחרדה לא בונים מדינה. ובחרדה לא בונים צבא ותורת ביטחון". כן, רבותי, חרדה היא לא תוכנית עבודה. ואתה, אדוני ראש הממשלה, נאומיך, מעשיך והחלטותיך, חרדה טבועה בהם. שמעתי אותך היום, חרדה עמוקה מקטבת ומבעבעת. למול מנהיגותו של מר אחריות, אתה חוזר: על מי אני מגלגל היום את האחריות. ב-20 השנים שיצחק רבין איננו אתנו, עוד מעט מציינים עשור לכהונתך. ישראל בוערת עוד מעט חודש, מצפון ומדרום, ממזרח וממערב. נדקרים ונורים ישראלים וישראליות יום-יום. אתה מכהן בתפקיד כבר עוד מעט עשר שנים, ואין על מי לגלגל את האחריות, לא אתמול, לא היום וגם לא מחר, שכן אתה אחראי למצב. אחרי הרבה שנים, בממשלת ישראל חברים רק מימין. זו ממשלת ימין מלא-מלא – אין בה שמאלנים, אין בה את מי להאשים; ראש הממשלה יכול לעשות מה שהוא רוצה, מה שהוא מאמין בו – לספח את יהודה ושומרון, לבטל את הסכמי אוסלו, לאסוף את הרובים ששנים האשימו את רבין ופרס שנתנו לפלסטינים, לתת לצה"ל לנצח. ועוד מעט חודש שאין מקום בטוח בישראל, וממשלת הימין מלא-מלא לא ביטלה את הסכמי אוסלו, ובנט לא הניח בפני הממשלה הצעת חוק לסיפוח יהודה ושומרון, ונתניהו שב וקורא לאבו מאזן להיפגש אתו ללא תנאים מוקדמים. ואתם עדיין, כאלה ואחרים, מאשימים את רבין שנרצח לפני 20 שנים. אין רבין. אדוני ראש הממשלה, עוד מעט עשר שנים שאתה אחראי, ובתקופת כהונתך ירושלים נמצאת בחילוק ובפילוג. לא אצל פרס ולא אצל רבין. ודוד בן-גוריון שהקים את המדינה היהודית מסתכל בעיניים כלות, וגם יצחק רבין, שכן מול עינינו מוקמת מדינה פלסטינית–יהודית בין הירדן והים, שנראית לעתים כמו בוסניה, בימים הרעים, ועוד חלילה תיראה כגיהינום עלי אדמות אם לא נשנה את הכיוון שבו היא צועדת. כי מי שגורל מדינת ישראל יקר לו חייב לנפץ את ההזיה הגורסת כי בארץ-ישראל השלמה יוכלו היהודים להשליט את רצונם על מיליוני פלסטינים. זה לא יקרה. ומי שגורל מדינת ישראל יקר לו חייב לנפץ את ההזיה הגורסת כי במדינה פלסטינית–יהודית יוכלו היהודים לחיות בביטחון. זה לא יקרה. וזה לא ילך בכוח, כי זה לא הצליח אף פעם באף מקום, וגם כאן זה ייכשל. זה לא הצליח באלג'יריה ובדרום-אפריקה, לא בהודו, ולא באירלנד ולא בברית-המועצות לשעבר. את זה בדיוק ניסה יצחק רבין למנוע, ועל כך שילם בחייו. יצחק רבין ניסה למנוע מישראל להיות ישראסטין, גיהינום; יצחק רבין ניסה להוציא את השטחים מתל-אביב ומירושלים ומאשקלון ומעפולה; יצחק רבין ניסה להוציא את השטחים מישראל – להוציא את השטחים מישראל. וגם כשיצחק רבין פעל להוציא את הפלסטינים מישראל, הוא הבין שחייבים להפוך את ערביי ישראל לאזרחים שווי זכויות. וממשלת רבין השקיעה כספים עצומים במגזר הערבי. רבין הבין שמהפלסטינים צריך להיפרד, אבל את ערביי ישראל צריך לחבר, כי תמיד נחיה ביחד. יצחק רבין ניסה, ואתם על המרפסת שמעתם שקוראים לו "בוגד" – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> תתבייש. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – ואז הגיעו היריות, ויצחק רבין נרצח. <קריאות:> – – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> תתבייש. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אנחנו מכבדים את היום הזה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, מספיק. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, מספיק. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> יצחק רבין לא היה נותן לטרור – – – <קריאות:> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מספיק. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> יצחק רבין לא נתן לטרור לנצח, והגיע הזמן להפריך גם את השקר הזה. יצחק רבין לא היה בין החיים כשנרצחו פה למעלה מ-1,000 יהודים. זה קרה שנים לאחר מכן, בזמן שלטונה של ממשלה בראשות הליכוד. וייתכן מאוד שלו המשיך יצחק רבין בכהונתו, אולי היה מונע את האינתיפאדה השנייה, כי יצחק רבין ידע להילחם בטרור במעשים קשים ולא בדיבורים. לא בנאומים בעברית או באנגלית. כי יצחק רבין לא – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – את היום הזה. ניסינו לכבד את היום הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מספיק, מספיק. השרה רגב, מספיק. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השרה רגב. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> מירי, האמת כואבת. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, חברי הכנסת, אני לא אתן לכם את התענוג לקרוא לכם בשמות על מנת שעם ישראל ישמע מי מתפרע באולם, אז מספיק. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> יצחק רבין לא שגה באשליות. הוא ידע שאנחנו נשלם בדם על הניסיון האמיץ להוציא את השטחים מישראל. הוא ידע שאחרי שנשלם בדם בנינו, ניתן יהיה להציל את ישראל ולהציל את המדינה היהודית. בריאיון האחרון שהוא העניק, יממה לפני שנרצח, לעיתונאי הנריקה צימרמן, הוא אמר כי הוא מאמין בכל לבו ביכולתנו להביא שינוי לפני המציאות האזורית, והתייחס בכובד ראש לשיתוף הפעולה עם המדינות המתונות באזור; שיתוף פעולה שלדידו היה חיוני להשגת הביטחון לאזרחי ישראל. רבותי, אנחנו מתקרבים לרגע ההכרעה הגורלי על דמותה וגורלה של מדינת ישראל. וכעת, פן יהיה מאוחר מדי, ברגעים אלה האחריות העליונה היא כאן, בבית הזה: האם נגלוש למצדה, למדינת הסיקריקים, ונחריב את עצמאותנו השלישית, או שמא נלך בתעוזה ובכוחות משותפים לתיקון אמיץ וגדול שיביא אותנו לגבולות בטוחים, ברורים, מוכרים ומוגדרים במדינת ישראל, שישמרו עליה כבית הלאומי שלנו כעת ולתמיד. שכן, בקש שלום ורודפהו, וגם אם יתמהמה בוא יבוא. מכובדי, אנו, חניכיו, ידידיו ומוקיריו של יצחק, לא זקוקים ליום זיכרון אחד בשנה כדי לזכור את יצחק רבין. אנו במפלגתו, מפלגת העבודה, זוכרים אותו ולומדים ממנו כל יום, כל היום. יצחק רבין הוא היום סרגל המדידה היומי שלנו למנהיגות, לאמינות, למעשים ענקיים למען המדינה, לפטריוטיות, להתנדבות, להצלחות גדולות ולקבלת אחריות. אנו בודקים את עצמנו לפי הביקורת העצמית שלו, ויודעים שאנחנו בדרך הנכונה. אנחנו לא מתכוונים להרים ידיים, ובי נשבעתי שאנחנו עוד נגשים את מורשתו של יצחק רבין. עוד נגשים את צוואתו. ישראל תינצל מהסיקריקים, ישראל תינצל מעתיד מצדה, ישראל תישאר יהודית ודמוקרטית. עוד נוציא את השטחים מישראל כפי שרבין רצה, כפי שרבין פעל וכפי שרבין חלם. שם, בפסגתו של ההר, קבור מר ביטחון, מר אחריות, יצחק רבין, ליד אשת נעוריו ואהבת חייו לאה. הקדשת את כל חייך למען מדינת ישראל, ואנו מחויבים להמשיך בדרכך, ועוד נגשים את צוואתך, יצחק. יהי זכרך ברוך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, תם סדר-היום של הישיבה המיוחדת לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, זכרו לברכה. מזכירת הכנסת, בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> אבקש מחברי הכנסת והקהל לכבד את הנשיא בקימה. כבוד הנשיא! (חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.) נא לשבת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעוד שלוש דקות – אנחנו פשוט נאפשר לקהל המוזמנים לצאת. בעוד שלוש דקות יחדש סגן היושב-ראש חבר הכנסת מאיר כהן את הישיבה הרגילה של הכנסת, על מנת שנשלים את סדר-היום שלנו להיום. הפסקה שלוש דקות. <(הישיבה נפסקה בשעה 19:48 ונתחדשה בשעה 19:55.)> <הצעת חוק להפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 15), התשע"ו–2015> [מס' מ/951; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ח, עמ' 3786; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר מאיר כהן:> חברי הכנסת, הצעת חוק להפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 15), התשע"ו–2015, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. בבקשה, אדוני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש לברך אותך על בחירתך לסגן יושב-ראש הכנסת. זו הפעם הראשונה שאני מדבר ואתה מנהל את הישיבה, ואני מברך אותך בהצלחה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כמו את כל התפקידים שעשית בהצלחה רבה, גם את התפקיד הזה אני כבר רואה שאתה עושה בהצלחה. בכל מקרה, שתעשה את זה כמו שאתה יודע, ובאמת אני מאחל לך הצלחה. חברי הכנסת, אדוני, רבותי השרים, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק להפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 15), התשע"ו–2015. בהצעת חוק זו מוצע לתקן את חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית, התשנ"ב–1992, ולהעלות את שיעור הגירעון הקבוע לשנים 2015–2020. כך, לשנת 2015 הגירעון יהיה בשיעור 2.9% במקום 2.5%. אנחנו בוועדה החלטנו לא לשנות את זה, אף שאנחנו כבר יודעים שהגירעון בשנת 2015 יהיה פחות. להערכתי הוא יהיה גם פחות מ-2.8%, אבל בוועדה החלטנו – החברים ואני החלטנו – שלא לשנות את זה. <יעל גרמן (יש עתיד):> בזכות מי? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה? <יעל גרמן (יש עתיד):> בזכות מי? קצת לפרגן. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני לא שומע, יותר בקול. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> בזכות מי, היא שואלת. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אה, זה בזכות זה – – <יעל גרמן (יש עתיד):> בין השאר. אפשר, אפשר, אפשר לפרגן. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – שלא היה תקציב בשנת 2015. יש לזה כמה סיבות אובייקטיביות וכמה סיבות סובייקטיביות, אבל בסדר, אני לא נכנס לעניין הזה. אני רק מציין את העובדות, ללא פרשנות. לשנת 2016, הגירעון יהיה בשיעור 2.9%, במקום 2%. כמו כן מוצע בהצעת החוק להגדיל את סכום ההוצאה הממשלתית לשנים 2015 ו-2016. לשנת 2015 מוצע לעשות כן לנוכח האיחור החריג באישור התקציב לשנת 2015, ולשנת 2016 מוצע לעשות כן לנוכח שינוי באופן ההתחשבנות בין הממשלה לבין המוסד לביטוח לאומי. אבקשכם לאשר את הצעת החוק המונחת בפניכם בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. להצעה הזאת אין בקשות דיבור ואין הסתייגויות. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. אני מבקש מכולם לשבת – עוברים להצבעה. הצבעה מס' 2 בעד סעיפים 1–2 – 31 נגד – 4 נמנעים – 1 סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר מאיר כהן:> 31 בעד, ארבעה נגד. בבקשה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, התבלבלנו. <היו"ר מאיר כהן:> כולכם? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אני התבלבלתי. <היו"ר מאיר כהן:> נוסיף את זה לפרוטוקול. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> תוסיף אותי בבקשה. אדוני היושב-ראש, אני בעד. <היו"ר מאיר כהן:> שנייה, נגיע לכולם. <דוד ביטן (הליכוד):> לא הספקנו. מה קרה, מיהרתם היום? <היו"ר מאיר כהן:> לא מיהרנו. ביקשנו לשבת. הצעת חוק להפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 15), התשע"ו, עברה בקריאה שנייה; 31 בעד, ארבעה נגד. אנחנו נרשום את כל מי שלא הספיק – חבר הכנסת אראל מרגלית. בשנייה, כולל לוח התיקונים. אמרתי: בשנייה, כולל לוח התיקונים. חברת הכנסת סתיו שפיר בעד. מי עוד? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> לא, נגד. <היו"ר מאיר כהן:> נגד? סליחה. אלי אלאלוף בעד. חבר הכנסת ביטן בעד, שולי בעד. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> תסביר להם, שבשלישית הם יצביעו נכון. <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו עוברים לקריאה שלישית. אפשר לתקן. אנא מכם, לשבת כולם. בבקשה. הצבעה בקריאה שלישית, אמרתי. אני מבקש מכולם. הצבעה מס' 3 בעד החוק – 34 נגד – 14 נמנעים – אין חוק להפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 15), התשע"ו–2015, נתקבל. <היו"ר מאיר כהן:> הצעת חוק להפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית (תיקון מס' 15), התשע"ו–2015, קריאה שלישית – 34 בעד, 14 נגד, אין נמנעים. כולל התיקונים. אני חוזר ואומר פעם שלישית, כולל התיקונים. חבר הכנסת יוסי יונה, כן אדוני? <יוסי יונה (המחנה הציוני):> בעד. תוסיף אותי בבקשה. <היו"ר מאיר כהן:> בעד. <הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 33) (תיקון מס' 3), התשע"ו–2015> [מס' מ/962; "דברי הכנסת", חוב' ב', עמ' ; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו עוברים, ברשותכם, להצעת חוק – חברי הכנסת, אני מבקש – הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 33) (תיקון מס' 3), התשע"ו–2015, קריאה שנייה וקריאה שלישית. גם להצעה זאת אין הסתייגויות ואין בקשות דיבור. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה, אדוני. <איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברותי וחברי חברי הכנסת, רשמת פרלמנטרית, קודם כול, אדוני היושב-ראש, אני מברך אותך בתפקידך – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):> – – אני בטוח שאתה תעשה את זה בטוב טעם ובשכל, כפי שאתה תמיד נוהג לעשות כל דבר. בהצלחה. אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 33) (תיקון מס' 3), התשע"ו–2015, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. הצעת חוק זו היא הצעת חוק שיזמה הממשלה, והיא כוללת שני נושאים: האחד, ביטול פרק ב' לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 33), התשע"א–2011 – עניינו של תיקון 33 הוא שינוי שיטת האסדרה בתחום השידורים המסחריים כך שלא יוענקו עוד זיכיונות לשידורי הטלוויזיה המסחריים, ובמקומם יוענקו רישיונות לשידורי הטלוויזיה המסחריים. במסגרת אותו תיקון נחקק גם פרק ב' האמור, שעניינו התאמה טכנית של חוק – – – <היו"ר מאיר כהן:> סליחה, אדוני, שאני מפריע לך. כל כך הרבה דברים סביב החוק הזה, אז אנא מכם – אנא מכם, אני מבקש שקט. בבקשה, אדוני. סליחה. <איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):> האחד, ביטול פרק ב' לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 33), התשע"א–2011 – עניינו של תיקון 33 הוא שינוי שיטת האסדרה בתחום השידורים המסחריים כך שלא יוענקו עוד זיכיונות לשידורי הטלוויזיה המסחריים, ובמקומם יוענקו רישיונות לשידורי הטלוויזיה המסחריים. במסגרת אותו תיקון נחקק גם פרק ב' האמור, שעניינו התאמה טכנית של חוק הרשות השנייה לשיטת הרישיונות, ובו התייחסות רק לבעלי הרישיונות. תחילתו של פרק ב' האמור נקבעה ליום 1 בנובמבר 2015. חרף האמור, בחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 37), שנחקק בסוף שנת 2012, נקבע כי אם ביקש בעל זיכיון לשידורי טלוויזיה בערוץ 2, עד ליום 31 באוקטובר 2014, כי זיכיונו יוארך, וניתנה לכך הסכמת בעל הזיכיון השני לשידורי טלוויזיה בערוץ 2, תאריך מועצת הרשות השנייה את זיכיונו עד יום 31 באוקטובר 2017, ובלבד שבעל הזיכיון עומד בתנאים הקבועים בחוק. ואכן, כידוע, מועצת הרשות השנייה האריכה את הזיכיונות ל"רשת" ול"קשת" עד ליום האמור, דבר שאינו מתיישב עם כניסתן לתוקף של ההוראות לעניין מעבר מזיכיונות לרישיונות. לפיכך נדרש, כאמור, לבטל את כניסתו לתוקף של פרק ב' שציינתי. אוסיף כי משרד התקשורת הודיע כי קרוב למועד שבו למעשה יסתיימו הזיכיונות, והזכייניות של ערוץ 2 יעברו לשיטת אסדרה של רישיונות, הוא ייזום תיקון חקיקה שיתאים את המצב החוקי לשיטת הרישיונות. יצוין כי האמור לעיל אינו רלוונטי לערוץ 10, שכן, כידוע לכם, במסגרת ההסדר שנעשה עם ערוץ זה לפני חודשים מספר, הוא עבר לשיטת האסדרה החדשה ומחזיק ברישיון. הנושא השני שנכלל בהצעת החוק הוא הוראות בנושא בעלויות צולבות החלות על בעל רישיון מכוח חוק הרשות השנייה. במסגרת ההוראה, שלפיה על בעל זיכיון לשידורי טלוויזיה חלים איסורים לעניין בעלויות צולבות כך שלא יוכל להיות בעל רישיון לשידורי כבלים או בעל רישיון לשידורים לפי דרישה או מפיק חדשות עצמאי, מוצע לכלול גם בעל רישיון לשידורי טלוויזיה מכוח חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. לטענת נציגי משרד התקשורת, מדובר בתיקון שבשוגג לא נכלל בתיקון מס' 33 לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, ועתה מוצע לתקנו. אציין כי בדיוני הוועדה לא הובעו התנגדויות, לא מטעם זכייניות הערוץ השני "רשת" ו"קשת" ולא מטעם ערוץ 10. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות. אני מבקש מהכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה, אדוני. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אני חוזר: אין הסתייגויות ולא הוגשו בקשות לדיבור. אני מבקש מכולם לשבת. אנחנו עוברים להצבעה. חבר הכנסת אמסלם, אני מחכה. הצבעה – חבר הכנסת ביטן – בקריאה שנייה, בבקשה. הצבעה מס' 4 בעד סעיפים 1–3 – 43 נגד – 2 נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. <היו"ר מאיר כהן:> הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 33) (תיקון מס' 3) התקבלה בקריאה שנייה ברוב של 43 בעד ושני מתנגדים. אנחנו עוברים, ברשותכם, לקריאה שלישית. אנא מכולכם לשבת. הצבעה מס' 5 בעד החוק – 42 נגד – 2 נמנעים – אין חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 33) (תיקון מס' 3), התשע"ו–2015, נתקבל. <היו"ר מאיר כהן:> הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 33) (תיקון מס' 3), התשע"ו–2015, עברה בקריאה שלישית. תודה רבה. 42 בעד, שניים נגד. תודה רבה. <הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 62 – הוראת שעה) (תיקון מס' 3) (חלוקת תיקים בענייני סמים), התשע"ו–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/955); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר מאיר כהן:> הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 62 – הוראת שעה) (תיקון מס' 3) (חלוקת תיקים בענייני סמים), התשע"ו–2015, לקריאה ראשונה. להצעת החוק הזאת יש רשימת דוברים. תציג את הצעת החוק שרת המשפטים חברת הכנסת איילת שקד. בבקשה. <שרת המשפטים איילת שקד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ההצעה שהבאתי בפניכם קובעת קריטריונים לחלוקת תיקי סמים בין המשטרה לבין הפרקליטות. כיום החלוקה של כלל התיקים בין המשטרה לבין הפרקליטות מעוגנת בתוספת לחוק סדר הדין הפלילי כהוראת שעה שעומדת בתוקפה עד יום ג' בטבת התשע"ז, 1 בינואר 2017. לגבי סמים, לרוב חומרת העבירה היא פועל יוצא של כמות הסם שמדובר בו. התוספת קובעת כיום באופן פרטני, לגבי סוגי הסם השונים הכלולים בפקודת הסמים המסוכנים, עד איזה כמות יועבר תיק לטיפול התביעה המשטרתית. אם לא קבוע דבר, התיקים מטופלים בידי פרקליטות המדינה, בהתאם לעונש המרבי על העבירה. התוצאה היא שכאשר נוספים סמים חדשים לפקודת הסמים המסוכנים, הם מטופלים בידי פרקליטות המדינה גם כשמדובר בכמויות קטנות, וגם כשסמים דומים שנכללו בתוספת קודם לכן מטופלים בידי התביעה המשטרתית. כדי לכלול כמות מסוימת של סם חדש שהוכנס לתוספת לפקודת הסמים נדרש תיקון חקיקה, אחרת הטיפול בו נותר בידי פרקליטות המדינה בכל כמות. בשנים האחרונות הורחב היקף התופעה שבה סוחרי הסמים משנים חדשות לבקרים את הרכבי הסמים, כך שיש שינויים רבים בתוספת לפקודת הסמים. לכן מוצע לקבוע קריטריונים כלליים של כמויות אשר יחולו על כל סם חדש שמוכנס לפקודת הסמים המסוכנים, ואשר התיקים לגביהם יועברו לטיפול התביעה המשטרתית ללא צורך בתיקון התוספת לחוק סדר הדין הפלילי בכל פעם מחדש. לפי ההצעה, כשמדובר בחומרים המופיעים בצורת אבקה – עד 20 גרם; כשמדובר בחומרים צמחיים – עד 5 קילוגרם, וכשמדובר בתמיסה או נוזל – עד 200 מיליליטר. קריטריונים אלו יחולו רק על סמים חדשים המוכנסים לפקודה, ואילו חלוקת הטיפול בסמים הקיימים כיום בפקודת הסמים המסוכנים תיוותר בעינה. נוכח האמור לעיל, הממשלה תומכת בהצעת החוק. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי השרה. כאמור, יש רשימת דוברים. אני מזמין את הדובר הראשון, חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – איננו; חבר הכנסת מיקי רוזנטל – איננו; חברת הכנסת תמר זנדברג – לא נמצאת; חבר הכנסת דב חנין – מוותר; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – איננו. נמצא? איננו. חבר הכנסת טלב אבו עראר – איננו; חברת הכנסת רויטל סויד – איננה; חבר הכנסת באסל גטאס. חבר הכנסת יוסי יונה – מבטל; חבר הכנסת מיקי לוי – מבטל. חברת הכנסת יעל גרמן, גברתי – מוותרת. חבר הכנסת ישראל אייכלר – בבקשה, אדוני. שלוש דקות לרשותך. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, ברכות על ניהול הישיבה הראשונה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> שתהיה לך הרבה הצלחה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס למה שהיה פה היום, ואני מתכוון לא רק לטקס שהיה לזכרו של יצחק רבין, זיכרונו לברכה, אלא לנושא שעומד מאחורי זה. השאלה הנשאלת היא: מה הסתה גורמת? כולם אמרו שהסתה גרמה לרצח יצחק רבין. אנחנו לא צריכים לחזור 20 שנה אחורה, אנחנו יכולים לצאת עכשיו לרחובות, בשבועות האחרונים, ולראות מה ההסתה עושה לבני-אדם. פלסטינים שרואים באינטרנט – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברי הכנסת, אפילו אני לא שומע אותו, אז אנא מכם. חברי הכנסת, לא שומעים אותו, אנא מכם. בבקשה, אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, שאתה מגן על זכות הדיבור שלי. כי לדבר – התוקע לתוך הבור, או לתוך הדות, לא יצא, כי לא שומעים; בתקיעת שופר. אני אומר ככה: מי שרואה את הצעירים שיוצאים עם סכין בידיעה ברורה שהם הולכים להיהרג, או לאיזו סכנה – זה מוכיח שהסתה הורסת את נפש האדם, מובילה אותו לדברים הנוראים ביותר. ולכן, כבר עשרות שנים אני עומד וטוען שההסתה במדינת ישראל היא אבי כל הבעיות שאנחנו רואים במדינה. כי אם אנחנו היינו חיים היום – וכולם ציינו את זה היום – בימי רבין – היום אנחנו מחולקים לשבטים, לשנאות, כולם שונאים את כולם. אני רוצה לגלות לך – אדוני היושב-ראש יודע את זה יותר טוב ממני – יש מדינות שבהן אנשים לא שונאים האחד את השני. יש מדינות כאלה בעולם – ואלו מדינות מהגרים ממקומות שונים – כי אין הסתה. אם אנשים מוסתים – אני רוצה לספר לך על מעשה שהיה, או לא היה, אבל כך מספרים, על שני עיתונים שגרמו למלחמת עולם בעיירה מסוימת בקנדה. כל העיר התפצלה לשניים, משפחות נקרעו, מלחמות, מאבקים. עיתון אחד השמיץ את העיתון השני, והעיתון השני את המחנה השני. הייתה אש להבה. עד שהגיע ראש העיר ואמר: אני מזמין את שני עורכי העיתונים אלי ללשכה, אחת ולתמיד לגמור את המלחמה הזאת. הגיע איזה אדם זקן, עם מעיל גדול, נכנס ללשכת ראש העיר. אז הוא אומר לו: אדוני, אתה העורך של העיתון x? אז הוא אומר: כן. אז הוא אומר: אני מחכה עכשיו לעורך של עיתון y, כדי שתשבו יחד ותגמרו את העניינים, אי-אפשר ככה, אתם מבעירים לי את כל העיר. הוא יושב ויושב, ואף אחד לא בא. אז הוא אומר לו: אדוני, אולי תסביר לי למה העורך של עיתון y לא מגיע? אז הוא אומר: כי זה אני. אני עורך את שני העיתונים, אני מדווח פה, מדווח שם, כותב מאמרים זה נגד זה, וכך כולם נותנים לי מודעות. הצד הזה נותן לי מודעות נגד הצד השני, והצד השני נגדו, ואני מתפרנס, וזו הפרנסה שלי. רבותי – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אייכלר, תספר את הסיפור על – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – זה קורה בכל המקומות. אם אתה רוצה לדעת מאיפה מתחילה הסתה, לך תבדוק בכלים שמשתמשים בהם אלה שיש להם אינטרסים להפיל, ובדרך כלל אלו כלי תקשורת. למה כלי תקשורת? כי כלי תקשורת הם כלי הפצה המוניים. היום כלי התקשורת המסורתיים כבר לא רלוונטיים. היום יש ווטסאפ, ופייסבוקים, וכל מיני דברים כאלה, שמבעירים אש. ולכן אני רוצה לומר, מי שמדבר נגד הסתה צריך קודם כול להוקיע את ההסתה נגד ציבורים שהוא לא שייך אליהם. למשל, אני מוקיע את ההסתה נגד השמאלנים. אני רוצה לראות את השמאלנים, שיוקיעו את ההסתה נגד החרדים. אני אתן לכם – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אנחנו מוקיעים. אנחנו נגד. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדרבה, כל הכבוד. רק השבוע, ב"קול ישראל", בין פיגוע לפיגוע, הייתה ידיעה דרמטית, שמשרד החינוך עשה כנס, והיו שם כמה כיסאות מיוחדים לנשים, ועשו בלגן, ומשרד החינוך טוען שיש שם אנשים דתיים, אנשי מקצוע, והקצו להם 15 כיסאות. זה עבר וחזר, ועוד הפעם בחדשות. אמרתי: סליחה, זה כל כך חשוב לחדשות? אז היו שם כמה כיסאות לנשים. לא. זו דוגמה קטנה וקלה. אני לא רוצה לקחת מזמנכם, כי נגמר הזמן שלי; אני רוצה לומר, רבותי, ההסתה תזיק לכולנו. אבל הסתה לא יכולה להיות רק כשהצד השני עושה את זה, אלא גם כשאני עושה את זה. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. תודה רבה. חברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה. חברת הכנסת קארין אלהרר מוותרת. חברת הכנסת זהבה גלאון – בבקשה, גברתי. שלוש דקות לרשותך. בבקשה. חברים. <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת, שמעתי את חבר הכנסת אייכלר עומד כאן על הדוכן, מזיל דמעות תנין על ההסתה נגד החרדים. אני כבר אומרת לך, אני מתנגדת להסתה נגד החרדים, אבל אתה המסית הראשי. היום בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת העזת, כשראש הממשלה דיבר, כשעצרו את ה"מוראביטאת" – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – זה חסוי. <זהבה גלאון (מרצ):> למה אתה קופץ? למה כל הזמן אתה קופץ? <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת חזן, בבקשה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – אבל הדיון חסוי. <זהבה גלאון (מרצ):> יש לך הקפיץ הזה. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת חזן, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> תרגיע עם הקפיץ הזה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אומנם את חברה בוועדה, אבל הדיון חסוי. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, היום חבר הכנסת אייכלר בוועדת החוץ והביטחון – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> זה דיון חסוי. <זהבה גלאון (מרצ):> – – כשראש הממשלה אמר – – <קריאות:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – שעצרו את ה"מוראביטאת" וה"מוראביטון", אמר: "נשות הכותל" – – – <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברי הכנסת. חבר הכנסת חזן, אם משהו לא בסדר – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מבין שהשמאל – – – אבל היא לא יכולה להוציא כלום מוועדת החוץ והביטחון. זהבה, זה לא מקובל. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברי הכנסת חזן ואייכלר, אני מבקש מכם. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אולי תקשיב קודם למה שהיא רוצה להגיד? <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני יודע מה היא רוצה להגיד – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת חזן. חבר הכנסת חזן, יקירי. זהו. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> תן לה לדבר. <זהבה גלאון (מרצ):> ממתי הפכת להיות השומר של מה שמדברים? אתה לא צריך להפעיל את הקפיץ הזה כל פעם. תרגיע רגע. חברי חברי הכנסת. אני רוצה להביא לידיעתכם מה אמר אותו חבר כנסת שעמד כאן עכשיו על הדוכן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, אני מוחה. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת אורן חזן, בבקשה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> שנייה. שנייה. <היו"ר מאיר כהן:> לא, לא. חבר הכנסת אורן חזן, אנא ממך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> היא לא יכולה להוציא חומר מדיון. היא לא יכולה לספר מה היה. <זהבה גלאון (מרצ):> אני יכולה כל מה שאני רוצה, עוד לא הבנת את זה? ותפסיק להפריע לי כבר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> את לא יכולה כל מה שאת רוצה. <זהבה גלאון (מרצ):> כל מה שאני רוצה אני יכולה. <היו"ר מאיר כהן:> אני מבקש שתחזור למקום. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> אני מבקש שתחזור למקום. חבר הכנסת אייכלר. אני מפנה את תשומת לבך, גברתי, לדברים שנאמרים בוועדת החוץ והביטחון. אנא, המשיכי בדברייך. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני לא שנה ולא שנתיים בכנסת הזו – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> זה פורסם בתקשורת. <יעל גרמן (יש עתיד):> זה לא סודות מדינה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – ואני יודעת מה מותר ומה אסור, ולא ילמד אותי חבר הכנסת חזן מה מותר ומה אסור, ואני רוצה לחזור ולומר מה אמר חבר הכנסת אייכלר. זה ממש לא בגדר סוד ביטחוני – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> זה עניין עקרוני. <זהבה גלאון (מרצ):> – – ולא משהו שהאומה לא תעמוד בו. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת חזן. <זהבה גלאון (מרצ):> חבר הכנסת אייכלר אמר ש"נשות הכותל" הן ה"מוראביטאת" וה"מוראביטון". ואם זו לא הסתה, אני לא יודעת מה זאת הסתה. אז לפני שאתה עולה לכאן על הדוכן ומזיל דמעות תנין וזועק את זעקת הקוזק הנגזל – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> עכשיו זה לא הסתה? <זהבה גלאון (מרצ):> – – כדאי שתיזכר בדברים שלך האלו. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חברת הכנסת מיכל רוזין – בבקשה, גברתי; מבטלת. חבר הכנסת איציק שמולי, אדוני. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> מוותר. <היו"ר מאיר כהן:> מבטל. חבר הכנסת נחמן שי, אדוני, בוא בבקשה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לחזק מפה את ידיו של ראש הממשלה על ההצעה שהציע ושנראית כרגע קצת כמו ריקוד תימני, כלומר צעד אחד קדימה ושניים לאחור, בעניין התושבים, תושבי מזרח-ירושלים, שנמצאים מעבר לגדר. אני רוצה לחזק את ראש הממשלה בכיוון הזה, כדי שידע שאם ביום מן הימים יבוא הסדר, ההסדר הזה לא יוכל להתבסס על הקווים הקיימים, לא על ירושלים בגבולות המוניציפליים שלה ולא על השטחים שבהם אנחנו עדיין מחזיקים, שטחי יהודה ושומרון. הכרחי שתהיה פשרה. בלי פשרה לא נוכל להתקדם. אז אני יודע שההצעה הזאת הועלתה תוך כדי דיונים, והועלתה באופן לא בשל, אבל אולי היא הייתה איזו יריית ניסיון, אולי היא הייתה איזו יונה ששלח ראש הממשלה מהתיבה כדי לחפש ולראות אם יש איזו פיסת אדמה יבשה שהציפור יכולה לנחות עליה רגע, ואולי לחזור ולהביא לו עלה של זית. אולי. אני מקווה שכך, מפני שכל אחד מאתנו צריך לדעת, במציאות שבה אנחנו חיים היום, בגל הטרור הזה – גל הטרור הזה ידעך ואחריו יבוא עוד גל ועוד גל, כי אי-אפשר יהיה למנוע בסופו של דבר מאנשים שחיים ביהודה ובשומרון, מהפלסטינים שחיים שם – לא נוכל למנוע מהם את הזכות הבסיסית לחופש. לא נוכל. נעשה ככל שביכולתנו, נהיה הכי ליברליים והכי דמוקרטיים, נהיה הכי אנושיים והכי מתחשבים, עדיין שליטה צבאית שלנו ברוב השטחים האלה, ואפילו השטחים שנתונים לממשל אזרחי שלהם, בסופו של דבר נמצאים תחת שליטתה של ישראל. קוראים להם A, קוראים להם B, קוראים להם C, ואולי יקראו להם D – בסוף זה אותו דבר. עד אשר נבין שהאנשים האלה ראויים לזכויות הבסיסיות, כולל הזכויות הלאומיות שלהם, לא יהיה פה שלום, לא יהיה הסדר ולא נוכל להתקדם. לכן ההצעה של ראש הממשלה שהועלתה, בוודאי חברי השר בנט יילחם בה ככל שהוא יכול, אני מניח – הוא לא יודע עליה או כן יודע עליה – אני מניח, אבל ההצעה הזאת, שהיא בגדר יריית ניסיון, היא בכיוון הנכון. ולכן אני רוצה מפה לחזק את ידיו של ראש הממשלה: לך בדרך הזאת, כי זאת הדרך הנכונה. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אורן חזן, בבקשה. חבר הכנסת חזן, שלוש דקות לרשותך, בבקשה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, ראשית ברכות, אנחנו שמחים על הצטרפותך. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> כבוד השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, אני לא מפסיק להתפלא, להתפעל – הנה, סימן אמת, אפצ'י. לבריאות, ידידי. <ינון מגל (הבית היהודי):> תודה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> איך ייתכן שבכנסת ישראל בראש הוועדה למלחמה ומאבק בנגע הסמים עומדת מישהי שלא מפסיקה לעשן סמים? אני לא רוצה לומר נרקומנית, חלילה וחס, אבל עומדת ומצהירה – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני לא מאמין. אני לא מאמין. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מבקש. איך ייתכן שבכנסת ישראל, לא רחוק מהמקום שבו אני נמצא, יושבת חברת כנסת שחדשות לבקרים אומרת: כן, אני משתמשת. כן, אני לוקחת סמים. אף אחד לא חשב לשאול איזה סמים? <נחמן שי (המחנה הציוני):> אנחנו שואלים אותך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני רוצה להגיד לך, אדוני, חברי חבר הכנסת נחמן שי, שבסופו של יום כנראה בג"ץ יצטרך לתת את התשובה על השאלה הזאת. יש פה פרדוקס – מאבק מול תמיכה. עומדת חברת כנסת שמצהירה ביודעין – אני תכף אגלה לכם מי היא, אנחנו נעשה חידון, אולי אתם לא יודעים – עומדת חברת כנסת שמצהירה ביודעין שהיא עוברת על החוק, שמצהירה ביודעין שהיא משתמשת בסמים – אף אחד לא יודע איזה סמים, אולי סמים קלים, אולי סמים קשים – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> למה מכל חברי הכנסת אתה בוחר לדבר דווקא על זה? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> גם עליך אמרו את זה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני אענה לך, כי אני – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> רגע, גם עליך אמרו. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – כי אני מכל חברי הכנסת תמיד באתי ואמרתי בלי לעשות חשבון את שעל לבי, לטוב ולרע – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> איך אתה אומר את זה שעליך העלילו שאתה לוקח סמים? אתה לא מתבייש? <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – בניגוד לחברת הכנסת תמר זנדברג, שיושבת בוועדה למאבק והמלחמה בנגע הסמים והאלכוהול, בשעה שאולי באותו בוקר מי יודע מה היא לקחה. <קריאות:> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא יפה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אותה חברת כנסת שלא מתביישת להדיר את הרשות למלחמה בסמים, להדיר את אלה שצועקים, להדיר מהוועדה את אלה שמייצגים את הנפגעים, להדיר מהוועדה את בתי-המחסה – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתה חבר ועדה? <אורן אסף חזן (הליכוד):> ביקשתי להצטרף, אני מקווה שזה יקרה בקרוב. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> יאשימו אותך שאתה לוקח סמים. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת בן ארי, תיתנו לו לסיים את דבריו. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני יכול לספר לך שההבדל ביני לבינה ולרבים אחרים, שעלי יש רכילות צהובה, ופה יש חברת כנסת שאומרת "אני משתמשת". אמרתי: שלא לומר נרקומנית, חלילה וחס, שלא ישתמע מדברי. אבל לא יכול להיות מצב – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת אורן חזן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מציע – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת אורן חזן – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני קורא – – – <היו"ר מאיר כהן:> שנייה, ברשותך. אתה אמרת: לא מפסיקה. אנא, תחזור – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> סליחה, אני רק מצטט מדבריה, אל תתבלבל – – – <היו"ר מאיר כהן:> לא. היא לא אמרה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> היא אמרה. <היו"ר מאיר כהן:> אני לא – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> היא אמרה, ואם תרצה ותיתן לי – פשוט אסור פה להוציא אובייקטים ולא קטעי עיתונות וגם לא להשמיע הקלטות מתוכניות רדיו, אבל היא אמרה שהיא משתמשת בסמים, נקודה. עכשיו, יש פה ויכוח אמיתי: גראס? מריחואנה? כל מיני דברים אחרים שאני לא יודע איך קוראים להם בכלל? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> קריסטל מת', כחול. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מבין שגם חיליק בר, אחרי ששתה מהבאקט בתאילנד – – – <היו"ר מאיר כהן:> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מבין שאחרי שחיליק בר שתה לא מעט מהבאקט בתאילנד הוא גם ראה את "שובר שורות" ונכנס לפנטזיה. <קריאות:> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מה עם הקריסטל מת'? <אורן אסף חזן (הליכוד):> אבל הגיע הזמן שנהיה רציניים, הציבור מסתכל עלינו. שמים בראש הוועדה למאבק בסמים מישהי שמקדמת את הסמים? <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <קריאות:> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> ואיפה היא אותה תמר זנדברג? <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת חזן, אתה חבר – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אם לא היית, היה צריך להמציא אותך. תאמין לי, אם לא היית, היה צריך להמציא אותך. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת חזן, עוד שנייה אחת. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> הבעיה, שהמציאו. <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חיליק, חבר הכנסת – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש שתגן עלי פה – – – <היו"ר מאיר כהן:> אני מגן עליך. יש לך עוד חמש שניות. בבקשה, אדוני. <קריאות:> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא, לא, סליחה. <היו"ר מאיר כהן:> חמש שניות, ותפסיקו – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה לקחת לי דקה מזמני. <היו"ר מאיר כהן:> לא, לא. לא לקחתי לך דקה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> ברשותך, אדוני היושב-ראש, משפט סיכום. אני קורא ליושב-ראש הכנסת, אני קורא לראשי הסיעות, אני קורא לכל אחד ואחת מחברי וחברותי חברי הכנסת להצטרף אלי בפנייה להזיז מתפקידה כיושבת-ראש – אני מדגיש – הוועדה למאבק בנגע הסמים והאלכוהול, את תמר זנדברג, שמקדמת ומהללת את הסמים, אולי גם את האלכוהול. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> חברים, הציבור מסתכל עלינו. מותר לחייך, מותר גם לצחוק מעט. הרי תמיד אמרתי שמי שלא יודע לצחוק מעט על עצמו – ברשותך, נחמן שי – מי שלא יודע לצחוק מעט על עצמו, לעולם לא יכול להיות מספיק רגיש כדי להיות שליח ציבור. <קריאה:> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אבל אל לנו להקל ראש במקום שבו בני נוער וילדים מסתכלים עלינו, ובסוף עושים בדיוק ההפך ממה שאנחנו מכוונים. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, חבר הכנסת חזן. חברת הכנסת עליזה לביא – בבקשה, גברתי. <קריאה:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> לא נמצאת. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני בעד למנות אותך לראשות הוועדה. מה אתה אומר? מתוך ההבנה שלך בנושא – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת יואל חסון – לא נמצא. חבר הכנסת אראל מרגלית, אדוני. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> מוותר, תודה. חבר הכנסת דניאל עטר – לא נמצא; חבר הכנסת זוהיר בהלול – לא נמצא. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה ראשונה – אני מבקש מכולם לשבת. אני חוזר, אנחנו מצביעים על הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 62 – הוראת שעה) (תיקון מס' 3) (חלוקת תיקים בענייני סמים), התשע"ו–2015, בקריאה ראשונה. בבקשה. הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 38 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 62 – הוראת שעה) (תיקון מס' 3) (חלוקת תיקים בענייני סמים), התשע"ו–2015, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר מאיר כהן:> הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה. 38 בעד, אפס נמנעים, אפס מתנגדים. הוועדה המוסמכת לדון בהצעת החוק היא ועדת החוקה, חוק ומשפט, שתכין את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <הצעת ועדת הכספים בדבר פיצול הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015> [נספחות.] <היו"ר מאיר כהן:> בקשת ועדת הכספים בדבר פיצול הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015 – פיצול סעיף 13(14) ו-(15) שעניינו העברת מידע עם רשויות מס זרות. יציג את הבקשה יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. בבקשה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת שאשא ביטון, אנא. חבר הכנסת קיש. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – אדוני השר, חברי הכנסת, מונחת בפניכם החלטת ועדת הכספים לפצל את סעיף 13(14) ו-(15) להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015, שעניינו הסדרת העברת מידע בין רשות המסים בישראל לבין רשויות מס זרות על בסיס הסכמים ואמנות מס שמדינת ישראל צד להם. ועדת הכספים מבקשת לפצל את הפסקאות מתוך חוק ההסדרים, כי מדובר בפרק שלא מתאים לחוק ההסדרים. הוא אף הוגש כהצעת חוק ממשלתית שעברה קריאה ראשונה. רשות המסים הסבירה לנו שמדינת ישראל היא החברה היחידה ב-OECD שעד כה טרם חתמה על הסכם היישום שקובע את אופן העברת המידע לרשויות מס זרות בדבר תושבי חוץ. זאת ועוד, נכון לעכשיו מדובר בהסדרה כללית, ורק בהמשך יובאו בפני הוועדה ההסדרים הפרטניים במסגרת הצעת חוק נפרדת. כמו כן, בכנסת הקודמת הניחה הממשלה הצעת חוק זהה לתיקון פקודת מס הכנסה, הצעה שעברה בקריאה הראשונה. ועדת הכספים לא ראתה לנכון בנסיבות אלה שהתיקון יעבור כעת במסגרת חוק ההסדרים. אם מליאת הכנסת תאשר את הפיצול, אני מתכוון להביא את זה מכיוון שלא הצבענו עדיין על החוק הזה. אני אביא את זה לדיון והצבעה בוועדה, ואני אחזיר את זה למליאת הכנסת לאישור שלא במסגרת חוק ההסדרים. אני מבקש את אישור מליאת הכנסת לבקשת הפיצול. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. לא נרשמו דוברים. אני מבקש לשבת. אנחנו עוברים להצבעה על בקשת ועדת הכספים. אני מבקש לשבת. בבקשה. הצבעה מס' 7 בעד ההצעה – 30 נגד – אין נמנעים – אין הצעת ועדת הכספים בדבר פיצול הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ה–2015, נתקבלה. <היו"ר מאיר כהן:> בקשת ועדת הכספים התקבלה ברוב של 30 בעד, אין נגד, אין נמנעים. <רועי פולקמן (כולנו):> אדוני היושב-ראש, בעד גם. <היו"ר מאיר כהן:> אוקיי. לפרוטוקול, חבר הכנסת רועי פולקמן – – – <הודעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק חניה לנכים (תיקון מס' 6) (חניה באזור המיועד לפריקה ולטעינה), התשע"ד–2014> [מס' כ/549; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ד, עמ' 2597.] <היו"ר מאיר כהן:> הודעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק חניה לנכים (תיקון מס' 6) (חניה באזור המיועד לפריקה ולטעינה), התשע"ד–2014. ההודעה נמסרה ביום 20 ביולי 2015. אנחנו עוברים להצבעה. אני מבקש לשבת, מצביעים. בבקשה. הצבעה מס' 8 בעד הודעת הוועדה – 29 נגד – אין נמנעים – אין הודעת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק חניה לנכים (תיקון מס' 6) (חניה באזור המיועד לפריקה ולטעינה), התשע"ד–2014, נתקבלה. <קריאה:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> אוקיי. בעד ההודעה – 29, אפס מתנגדים, אפס נמנעים. <קריאה:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> כן, כן. החלת דין הרציפות התקבלה. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, אם ירצה השם, ביום שלישי, י"ד בחשוון התשע"ו, 27 באוקטובר 2015, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. תודה רבה. <הישיבה ננעלה בשעה 19:37.>