דברי הכנסת

דברי הכנסת חוב' ג' ישיבה נ"ה הישיבה החמישים-וחמש של הכנסת העשרים יום שלישי, י"ד בחשוון התשע"ו (27 באוקטובר 2015) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4 נאומים בני דקה 4 נחמן שי (המחנה הציוני): 5 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 5 אורן אסף חזן (הליכוד): 8 יעל גרמן (יש עתיד): 9 מאיר כהן (יש עתיד): 11 ינון מגל (הבית היהודי): 11 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 13 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 13 תמר זנדברג (מרצ): 14 סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 15 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 16 ענת ברקו (הליכוד): 16 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 18 חיים ילין (יש עתיד): 20 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 22 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 23 דב חנין (הרשימה המשותפת): 24 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 25 מירב בן ארי (כולנו): 26 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 26 אברהם נגוסה (הליכוד): 27 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 27 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 28 דוד ביטן (הליכוד): 30 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 30 דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 30 חילופי גברי בוועדות הכנסת 31 דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 31 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 31 דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 31 הצעות לסדר-היום 32 ציון יום הדיור 32 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 32 דב חנין (הרשימה המשותפת): 33 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 36 קארין אלהרר (יש עתיד): 39 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 40 יעקב מרגי (ש"ס): 42 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 44 אילן גילאון (מרצ): 48 אלי כהן (כולנו): 51 אורן אסף חזן (הליכוד): 53 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 55 שעת שאלות 71 איתן כבל (המחנה הציוני): 71 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 72 איתן ברושי (המחנה הציוני): 73 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 75 ענת ברקו (הליכוד): 76 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 77 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 79 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 79 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 81 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 81 קארין אלהרר (יש עתיד): 83 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 83 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 84 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 84 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 86 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 86 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 87 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 87 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 89 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 89 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום י"ד בחשוון התשע"ו, 27 באוקטובר 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת ההסכמים הבאים: הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם בדבר העסקה בשכר של תלויים של חברי משלחות דיפלומטיות או נציגויות קונסולריות; אשרור הסכם פטור מאשרה בדרכונים דיפלומטיים, דרכוני שירות ודרכונים לאומיים עם ממשלת הרפובליקה של בוטסואנה; אשרור מזכר הבנה בתחום הגנת הסביבה בין המשרד להגנת הסביבה של מדינת ישראל למשרד לאנרגיה, סביבה ושינוי אקלים של הרפובליקה ההלנית. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <נאומים בני דקה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, יום שלישי – נאומים בני דקה. אבקש מן הנוכחים להצביע על מנת להירשם לנאומים; מי שמעוניין, ודאי, אין חובה. אני אבקש מחבר הכנסת נחמן שי לפתוח, ואחריו – חבר הכנסת איימן עודה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לספר סיפור קטן: רשות השידור עוברת רפורמה. אפשר להיות בעד או נגד – יש רפורמה. מה עשו? דבר ראשון – פגעו בכבשת הרש. במדינת ישראל היה שידור של רבע שעה באנגלית ביום; רבע שעה – מעט מאוד – לאוכלוסייה גדולה שדוברת אנגלית וזקוקה לשידור הזה, מכל הצדדים, כולל אוכלוסייה לא יהודית, כולל תושבי מזרח-ירושלים, כולל תושבים ביהודה ושומרון שלא דוברים עברית. האגף הקטנטן הזה, המקום הקטנטן הזה, משבעה עובדים התכווץ לשניים, ומשידור יומי זה הפך לשידור של רבע שעה בשבוע. עכשיו, אני שואל את עצמי, באמת: מי מקבל החלטות במדינת ישראל, או שכבר אין? מי מסתכל לכל הכיוונים? מי שואל את עצמו איך מתמודדים עם הסתה, עם רעל, עם פרסומים מוטעים, עם כל מסעי השמועות שמתרוצצים מעל גלי האתר ובאוויר שלנו? אז בסך הכול הייתה רבע שעה של מעין – לא תשובה אפילו – של שידור שיוצא מישראל, של רשות השידור; אף אחד מאתנו לא אחראי לזה. גם את השידור הזה הצליחו לחסל. אז אני קורא מפה, אם יש למישהו, עוד נשארו בו איזושהי הבנה ושכל ישר: תחזירו את השידור הזה. תנו לדוברי אנגלית את הפינה היומית הקטנה שהייתה להם כדי שיוכלו לקבל שידור, תמונת מצב, אינפורמציה, בשפה שלהם. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת איימן עוּדָה – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת חזן. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, שמי בערבית זה איימן עוּדֵה, לא עוּדָה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עוּדֵה. טוב. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> תודה רבה. אז אני מבקש, תתחיל מחדש עכשיו לספור. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <קריאות:> – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> כן. <קריאות:> – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> טוב. אדוני, הנשיאות לא קיבלה את ההצעה שלי לדון בנאום המופתי של ראש הממשלה. אדוני, השואה היא האירוע המכונן עבור היהודים; המכונן ביותר – אפילו יותר מקום המדינה בשנת 1948. וראש הממשלה הוא הבן-אדם המשפיע ביותר במדינה. אז אולי יש מישהו שחושב שזה שגרתי שהמופתי אכן שכנע את היטלר, ושאיש רוח פלסטיני שכנע אותם בתורת הגזע, והפלסטינים הם שהיו מאחורי האנטישמיות והפוגרומים, ואולי אחד פלסטיני הוא שלחש באוזנו של השופט של דרייפוס, ואולי הפלסטינים הם ששכנעו את פרעה לרדוף את היהודים. אדוני, כל העולם דיבר על הנאום הזה; פובליציסטים כתבו על זה; הקנצלרית הגרמנייה התייחסה לנאום הזה. פה, בכנסת, החליטו, כמו בת-יענה, לטמון את הראש בחול. אחד האנשים שאל את ליבוביץ פעם: מזג האוויר – קר בחוץ, אולי נסגור את החלון? אז פרופסור ליבוביץ השיב לו: אם נסגור את החלון, האם לא יהיה קר בחוץ? אז אני אומר לך: בכל העולם מדברים על זה חוץ מבכנסת ישראל. זו שערורייה לדמוקרטיה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת – עוּדֵה? בסדר? לא צריך להוסיף עוד דקה? <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עוֹדֵה. אוקיי. <ינון מגל (הבית היהודי):> אבל הוא היה בכל מקרה נאצי. <ענת ברקו (הליכוד):> נכון. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> עוֹדֵה זה עאודה – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – היה נאצי. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> עוֹדֵה זה עאודה. זה – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> המופתי היה נאצי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אורן חזן – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת יעל גרמן. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני אחרוג. שנייה אחת, ברשותך, אדוני היושב-ראש. טוב. דווקא כשצריך נתקע הפלאפון, אז נשמור את זה לפעם אחרת. זו הייתה תשובה מעניינת לחבר הכנסת עוּדֵה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. בבקשה, אדוני. <אורן אסף חזן (הליכוד):> ברשותך, שנייה אחת. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> תישארו עם עוּדָה, בבקשה. אם זה – – – תישארו עם עוּדָה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי, חברותי חברי הכנסת, נתקע הסלולר, אז אנחנו נקריא את התגובה המעניינת לדבריו של עודה פעם אחרת. אבל אני רוצה לדבר על משהו אחר. היום שוב נחשפנו לבלוף של החבר'ה מהרשימה הפלסטינית המשותפת, ספק מאוחדת. הם מתרעמים, מזדעקים, זועקים מכל עבר: מה פתאום הוחלט לשים מצלמות בהר-הבית? אני יכול להבין למה הם כועסים כשאני אומר: צריך לשים את דגל ישראל בראש הר-הבית; אני יכול אולי להבין את הכעס שלהם. אני לא מסכים לזה שלא צריך – צריך לשים. עת וזמן לכל דבר, וגם לדבר הזה. אבל איזה מין דבר זה שחברי הרשימה הפלסטינית המשותפת החליטו לצאת נגד אחד מחבריהם הטובים, מלך ירדן? אולי גם עליו הם השפיעו. הרי ידוע לכולם שהר-הבית הוא אחד המקומות הכי מצולמים בעולם. ואם לחבריהם שנמצאים שם בלילה, ספק מתפללים ספק מתכוננים לקרב, אין מה להסתיר, אז מה הבעיה לשים מצלמות בהר-הבית? יש היום תוכנית "האח הגדול"; אנחנו נעשה את תוכנית "ההר הגדול": נשדר מהר-הבית 24 שעות ביממה, ופעם אחת ולתמיד נעשה סוף להסתה הפלסטינית, לשקר הנורא הזה, כאילו אנחנו מנסים לשבור את הסטטוס-קוו. עוד דבר אחד אחרון, ברשותך, אדוני היושב-ראש. אומרים: האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. אז אני מספר סיפור של אבא אבן, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, שסיפר באו"ם, וצבי יחזקאלי משתמש בו חדשות לבקרים. הוא מספר על ישו שהגיע לטבול בירדן. כאשר הוא הגיע לטבול בירדן, פשט מעליו את כל בגדיו; נכנס עירום כביום היוולדו למים. כאשר יצא, גילה שנגנבו לו הבגדים. אז מי גנב לישו את הבגדים? מספרים שהפלסטינים גנבו לו את הבגדים. מזדעקים אחרים ואומרים: מה זאת אומרת? אז לא היה עם פלסטיני. אז, חבר'ה, די לבלוף. אנחנו מוכנים לקבל את האוטונומיה שיצרתם לעצמכם, איזה יציר כלאיים כאן, אבל לא מעבר. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חזן. חברת הכנסת יעל גרמן – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת מאיר כהן. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, היום דנו בוועדת הכנסת על ערר שאנחנו הגשנו, חברת הכנסת שלי יחימוביץ ואני, על החלטת הנשיאות שלא לקיים דיון מיוחד בנושא העלאת שכר חברי הכנסת. אנחנו החלטנו להוריד את הערר, מפני שבסופו של דבר יתקיים דיון מחודש בנושא, אבל יש לי תחושה שהדברים לא כל כך ברורים. כשאנחנו מדברים על כך שאנחנו מתנגדים להעלאת שכר חברי הכנסת, אנחנו לא מדברים על הורדה בשכר. אנחנו, כולנו, גם חושבים שמגיע לכל אחת ואחד מאתנו שכר ראוי וגבוה; אנחנו עובדים מאוד מאוד קשה. אני בטוחה שאלה שנמצאים כאן וגם אלה שלא נמצאים כאן הגיעו היום מוקדם ויחזרו מאוחר ועובדים שעות רבות. אבל כאשר ישנה ועדה ציבורית חיצונית שנקבעה על-ידי הכנסת ובחוק, והוועדה הציבורית הזאת מגישה המלצה לוועדת הכנסת שאומרת שיש לבטל את ההצמדה של השכר לשכר הממוצע במשק ולהצמיד אותו למדד, ולכן לא להעלותו, לא יכול להיות שאנחנו כחברי כנסת נסתור ונתנגד להחלטה של ועדה מקצועית. אני גם רוצה שכולנו נבין שכאשר אנחנו צמודים לשכר הממוצע במשק, אז ככל שיש יותר מובטלים וחסרי עבודה השכר הממוצע עולה, ואתו גם השכר שלנו. ואני משוכנעת שאף אחד מחברי הכנסת לא מוכן לכך; אני גם בטוחה ויודעת שאף אחד מחברי הכנסת לא רוצה לקבל משהו שלא מגיע לו. לכן, אני מאוד מאוד מקווה שבדיון הנוסף שיתקיים בוועדת הכנסת בראשותו של דוד ביטן, תתקבל החלטה שלפחות תאמר שעד שכל הנושאים יתבררו – בואו נקפיא את השכר שלנו ולא נעלה אותו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת גרמן. הייתי רוצה גם להתעניין, כמי שהשתתף בישיבת הנשיאות, מטבע הדברים: מי לדעתך מטעם הממשלה צריך להשיב על הצעה דחופה לסדר-היום בנושא הזה? איזה שר יבוא להשיב? <קריאה:> יושב-ראש הכנסת. <יעל גרמן (יש עתיד):> ראש הממשלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ראש הממשלה? עוד חסר לי שהוא יעלה ויוריד לי את המשכורת. אבל כדאי לחשוב לפני שעושים מהלכים בכנסת. כדאי לחשוב. <יעל גרמן (יש עתיד):> דרך אגב, אתה יודע, אדוני היושב-ראש, שראש הממשלה צמוד למדד, ולא לממוצע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הנושא מאוד מעניין – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – אבל פרוצדורלית אני שואל, כשיש הצעה דחופה כזאת לסדר-היום, ונניח שהנשיאות אישרה אותה, איזה שר נזמן להשיב על זה? טוב, בסדר, אלה דברים – כדאי לקרוא בתקנון. בבקשה, חבר הכנסת מאיר כהן, ואחריו – חבר הכנסת ינון מגל. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אני רוצה לשתף אתכם ב-50 שניות בסיור שערכנו במגזר הבדואי בדרום ביום חמישי האחרון, השדולה לצמצום פערים, ובמה שראינו שם. ראו, חברים, בדרום הארץ יש אוכלוסייה של 210,000 איש שמאז קום המדינה גילו נאמנות מלאה, ולצערי הגדול מדינת ישראל דוחקת אותם לפינה והופכת אותם לאט-לאט לאזרחים סוג ב' וסוג ג'. אנחנו יוצאים לשם לפגוש את ראשי הרשויות, אני וחבר הכנסת עפר שלח. אני מזמין כל חבר כנסת – ואני מודה למירב שהצטרפה אלינו – כל חבר כנסת לבוא לשבת עם ראשי הרשויות, מכל סיעות הבית, ולהקשיב לכאב של האוכלוסייה הבדואית בדרום. יש בכוחנו לשנות את המציאות שם. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר מאיר כהן. חבר הכנסת ינון מגל, כאמור, ואחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי. <ינון מגל (הבית היהודי):> כבוד היושב-ראש, אני רוצה לדבר על ההבהרה שהבהיר ראש הממשלה לסגנית השר ציפי חוטובלי בעקבות הדברים שהיא אמרה על הר-הבית, שהיא כמהה שיום יבוא ויתנוסס שם דגל ישראל. טוב, אני לא התפללתי אלפיים שנה לדגל ישראל על הר-הבית, אלא לבית-מקדש על הר-הבית, אבל אני חושב – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – אלפיים שנה? <ינון מגל (הבית היהודי):> אני, כן, אני. הדנ"א שלי, כן. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> לא, אבל חשבתי שאתה יותר צעיר. <ינון מגל (הבית היהודי):> כן, כן. אני, כשאני מסתכל על עצמי – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> כשאני מסתכל על עצמי, אני מסתכל אחורה וקדימה. <קריאה:> גלגול נשמות – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> אז לא התפללנו אלפיים שנה לדגל ישראל על הר-הבית; התפללנו לבית-מקדש. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> צריך לזכור שבעצם כל השקר שהערבים אומרים, שיש סכנה למסגד אל-אקצא, הוא לא נכון, כי בכלל, המסגד נמצא מחוץ לתחום של בית-המקדש. כלומר, גם, בעזרת השם, כשיבוא היום וייבנה בית-המקדש, אל-אקצא יוכל להישאר ומוסלמים יוכלו להמשיך להתפלל שם, כמו שנאמר: "וביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". אז ככה שזה שקר, וצריך להגיד את זה. אבל עם כל הכבוד, השאיפה שלנו לריבונות על הר-הבית והמקדש, בעזרת השם, ביום מן הימים, ולכך שנוכל כבר בקרוב להתפלל על הר-הבית, זו שאיפה שמותר לנו לשאוף. כי בינתיים, עם כל הכבוד גם לראש הממשלה, הוא דיבר על כך שאסור להתפלל בהר-הבית; הוא לא אמר שאסור להתפלל גם מחוץ להר-הבית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ינון מגל. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הסערה שפקדה את המדינה ביום ראשון גבתה מחירים כבדים וגרמה לנזקים אדירים ברכוש ובתשתיות, ועד היום אנחנו רואים את הנזקים ברשת החשמל, כשאלפי בתים עדיין מנותקים מחשמל. אני מברך את חברתנו קארין אלהרר שיזמה היום דיון בוועדה לביקורת המדינה בעניין הזה. אבל לא רק זה, אדוני היושב-ראש, אלא הסערה הזאת גבתה מחיר כבד בחיים. אחד מאלה שקיפחו את חייהם הוא עימאד עיסא נג'אר; הוא מהכפר שלי, מכפר עראבה. הוא היה בן 21 ומצא את מותו בתאונת עבודה כאשר קיר התמוטט וקבר אותו מתחתיו. בן 21. הוא שכן שלי, ולכן מפה אני שולח למשפחת נג'אר, לשכנים שלי, להורים שלו, לכל הכפר, את תנחומי: (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: למשפחת נג'אר ולהורי המנוח עימאד עיסא נג'אר רחמי האל על עימאד. אנו שייכים לאל ואליו אנו חוזרים. רחמים עליו ומי ייתן והאל ישרה על משפחתו ועל כפרו סבלנות ונחמה. תודה.) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. חבר הכנסת חמד עמאר – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת תמר זנדברג. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום לא התקיימו מבחני נהיגה. יותר מ-1,500 תלמידים חיכו לזה חודשים, ולא יכלו לגשת למבחני נהיגה. למה? כי הבוחנים היו בשביתה, והשביתה היא בגלל הכוונה של שר התחבורה להפריט את מבחני הנהיגה. אני פונה לשר התחבורה ושואל אותו: למה אתה רוצה להפריט את זה? והוא אומר: בגלל התור הארוך והזמן הארוך שמחכה תלמיד לנהיגה – הוא צריך לחכות שלושה חודשים. אז אני בדקתי: בשנת 2005 היו 149 בוחנים במדינת ישראל, והיום, בשנת 2015, יש רק 132 בוחנים. אוכלוסיית ישראל גדלה אבל מספר הבוחנים לא גדל. דבר שני, אדוני השר, הוא העניין הבטיחות בדרכים. אנחנו נלחמים בזה. אתה רוצה להפריט את זה לידיים פרטיות? אנחנו לא יכולים לדעת מה יקרה שם. אנחנו רואים – הוא אמר שישים מפקחים. אנחנו רואים את המפקחים שנמצאים היום בתיאוריות ובמשרדי הרישוי. אז, אדוני השר, תחזור בך. דבר שלישי – אתם יודעים שמדינת ישראל מרוויחה 58 מיליון שקל בכל שנה ממבחני הנהיגה? אנחנו מוותרים על זה בשביל להעביר את זה לידיים פרטיות? איפה האוצר? איפה שר האוצר? לכן, אני קורא גם לשר האוצר וגם לשר התחבורה לעצור את ההפרטה, למלא את התקנים של הבוחנים ולצאת לדרך חדשה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חברת הכנסת תמר זנדברג, ואחריה – חברת הכנסת סופה לנדבר. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה רבה, אדוני. הכנסת מציינת היום, בעוד שעה קלה, פה במליאה, את יום הדיור. זאת הזדמנות לשאת כמה ברכות, וקודם כול לברך את היוזמים, ראשי שדולת הדיור, שאני באמת חושבת שהם מכל סיעות הבית; את השר שנכנס, וספציפית בנושא הדיור הציבורי, עם הרבה מאוד מרץ. ושמענו כרגע – אנחנו עומדים בפני הבטחה על 1,000 דירות חדשות בדיור הציבורי כל שנה, שזאת הבטחה שלא שמענו הרבה שנים. תודה וכל הכבוד. אני חייבת לציין גם את חבר הכנסת לשעבר רן כהן, שהיה כאן היום בהרבה מהדיונים. לי באופן אישי יש זכות לקרוא לו מורי ורבי. הוא באמת חתום על דבר שאולי אנחנו במרצ, מהשמאל גם החברתי, לא רגילים אליו, אבל הוא חתום על "הפרטה חברתית" מהחשובות שהיו כאן, של דירות הדיור הציבורי, שמחקיקת החוק בסוף שנות ה-90 ועד היום למעלה מ-60,000 מהן נמכרו לזכאים, לדיירים, והיוו בפעם הראשונה בחיים של המשפחות האלה קורת גג שמהווה להם בית, שמהווה להם אלמנט של ירושה לדור הבא; זה דבר שמאוד מאוד חסר למשפחות האלה, כי כמו שאנחנו יודעים, לא רק עושר עובר בירושה – גם עוני עובר בירושה. החוק הזה היווה לעשרות-אלפי משפחות יציאה ממעגל שהיה נראה שאין ממנו יציאה. יש כאן 120 חברות וחברי כנסת, ואני חושבת שמעט מהם יכולים לדעת בוודאות שהם שינו את החיים באופן ישיר ומיידי לעשרות-אלפי משפחות, ועל כך הברכה והתודה. לסיכום, יש לנו עוד הרבה אתגרים. אנחנו בעיצומו של משבר דיור די חריף, ונעשים הרבה ניסיונות לפתור אותו. אני חושבת שבעזרת מאמץ של כולנו להבין שבאמצעות דיור ציבורי, דיור בר-השגה, תכנון עירוני נכון ודאגה לערים חכמות, טובות ושטוב לחיות בהן, נוכל לצאת ממשבר הדיור הזה. אז ברכות לכנסת ולכל העושים במלאכה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת זנדברג. חברת הכנסת לנדבר, ואחריה – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני חושבת שהדיון היום על דיור ציבורי הוא דיון נכון ובזמן. יכול להיות שהוא באיחור של 20 פלוס שנים, אבל טוב שהוא מתקיים. אני רוצה פשוט להזכיר לציבור ולכנסת, ויותר מזה – לאזרחי מדינת ישראל: כאן במדינת ישראל אף אחד לא עושה לנו טובות. מינהל קרקעי ישראל, האדמות של המינהל, הן של כולנו, של כל אזרחי מדינת ישראל, ובגלל זה ההתייחסות של ממשלת ישראל לדיור הציבורי היא התייחסות של חובות של הממשלה כלפי הציבור. אני רוצה לבקש ממך, אדוני השר: החלוקה בין משרד העלייה והקליטה ובין משרד השיכון היא מאוד לא צודקת. אני הגשתי הצעת חוק, אבל אני חושבת שההחלטה שלך החלטה נכונה. החלוקה בין משרד הבינוי והשיכון למשרד העלייה והקליטה צריכה להיות 50%–50%, בגלל שאותו תור – במשרד העלייה והקליטה 27,000 איש זכאים, במשרד הבינוי והשיכון – 2,700. ובגלל זה אתה מחויב לא רק לוותיקים אלא גם לעולים חדשים. ועוד דבר אחד, אתגר אחד: השתתפות בשכירות לעולים ולוותיקים צריכה להיות אותה השתתפות, בגלל שהם שכנים אחד של השני, באותו רחוב, באותו אזור, שוכרים את אותן דירות, אבל ההשתתפות של המדינה היא השתתפות אחרת לגמרי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת סופה לנדבר. חברת הכנסת קסניה סבטלובה – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת ענת ברקו. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> כבוד יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, אנחנו מציינים החודש את חודש הקשיש הבין-לאומי, ובימים אלה אנחנו עורכים ביקורים בבתים של אנשים מבוגרים ומנסים להציף את השיח בבעיות שהן אופייניות לגיל הזה, לגיל השלישי. רציתי להסב את תשומת לבכם לתופעה שהיא בעיני בלתי נסבלת, בלתי נסבלת במדינה שלנו, במדינה שבה גרים ניצולי שואה רבים מאוד. החודש כ-11,000 ניצולי שואה לא יקבלו את המענק שמשולם להם פעם בשלושה חודשים, העומד על 2,700 שקלים, וזה בגלל סכסוך משפטי של החברה להשבת נכסים של נספי השואה. זוהי חברה ממשלתית, שמקבלת מימון רב מאוד מהמדינה שלנו – בעצם מאתנו, משלמי המסים – והשכר של העובדים ושל המנהלים הבכירים, שמקבלים אלפי אלפי שקלים, עשרות-אלפי שקלים, מאות-אלפי שקלים, לא נכנס אליהם לכיס. אבל כיצד ייתכן שלאותם אנשים שאמונים בעצם על דבר יחיד – לעזור לניצולי השואה לסיים את החיים שלהם בכבוד, ולא להביא אותם למצב של חרפת רעב, שהם צריכים לבחור בין לחם לתרופות, בין לחם שהוא הכי זול ומזיק להם דווקא – כי אנחנו יודעים שהלחם הטוב יותר עולה יותר כסף – ואנחנו מביאים אותם לא מתחת לקו העוני, הם כבר מתחת לקו העוני; אנחנו מביאים אותם לאשפתות, רבותי. אני קוראת באופן דחוף להתערבות ממשלתית במשבר הזה. לא מעניין אותי הסכסוך המשפטי וזה לא צריך לעניין אף אחד. קודם תשלמו להם, אחרי זה תיפטרו ותפתרו את כל הסכסוכים שלכם. השרה גילה גמליאל, לעיונך, לתשומת לבך. וראש הממשלה בנימין נתניהו, שהדליק לפני שנה בחנוכה נרות חנוכה עם הניצולים, אז זה היה לפני בחירות, זה היה בתקופה של הבחירות, תקופה של הבטחות – שוב חנוכה: בוא לא רק תדליק אתם נרות ותבטיח הבטחות; תקיים את ההבטחות שלך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת סבטלובה. חברת הכנסת ענת ברקו – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי. <ענת ברקו (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, תודה, כנסת נכבדה, לא התכוונתי לדבר על חאג' אמין אל-חוסייני, אבל אני אגיד מילה אחת, בהמשך למה שאמר חבר הכנסת עודה. היה נאצי, נקודה. היטלר וחאג' אמין אל-חוסייני – התמונה המפורסמת הזאת היא בעצם – למה נועדו מלבד השמדת היהודים? בשנות ה-30 הוא כמובן הוביל גם פרעות נגד היהודים, חבר ל"אחים המוסלמים". אידיאולוגיה נאצית – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – הוואפן אס.אס. כולל בנייה של פלוגה, חטיבה נאצית מוסלמית, כדי לעבוד על השמדת היהודים. זה מה שהניע אותו. היטלר אחראי לשואה, אבל בואו נגיד שחאג' אמין אל-חוסייני היה נאצי, וגם היום תנועת "האחים המוסלמים" שואבת מוטיבים נאציים, כולל קריקטורות, כולל הדימוי של היהודי, בדיוק עם העניין הזה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> את מסכימה למה שאמרתי או שאת מתנגדת? <ענת ברקו (הליכוד):> מה שאמרתי – לזה אני מתכוונת. אני רציתי אולי מילה אחת, אם אפשר. התכוונתי לדבר על שבדיה, אבל אם חרגתי מהדקה שלי אז אני לא אעשה את זה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כבר סיימת את הדקה שלך; מחר או בהזדמנות אחרת. <ענת ברקו (הליכוד):> אוקיי. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת חיים ילין. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, היא חלמה חלום בלהות. קוראים לה חוטובלי, היא סגנית שר, היא סגנית שר החוץ של ממשלת ישראל. אז חלמה. היא חלמה שהדגל שיונף במסגד אל-אקצא, קראה לו – שו קראה לו, היא? הר-הבית, אה – קראה לו דגל ישראל. ועוד אומרים שהח"כים הערבים מסיתים. היה אחד, שר חקלאות, נכנס, התפלל ואמר שבית-המקדש יוקם כאן. אז היא חלמה. היא תמשיך לחלום. <אורן אסף חזן (הליכוד):> יקום, יקום, אחמד. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כי אל-קודס תחת כיבוש. אל-קודס תהיה בירת המדינה הפלסטינית שתקום. <אורן אסף חזן (הליכוד):> כיבוש ירדני ופלסטיני. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כיבוש של 67'. והדגל היחיד שיונף שם, יש לו צבעים: שחור, לבן – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> כחול ולבן. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – ירוק ואדום – עלם פלסטין, או כמו שמישהו, סמל – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> מתי תהיה חבר הפרלמנט הפלסטיני? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – ענה בדיוק לנקודה הזאת: (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: אחד מגורי האריות שלנו או אחת מן הפרחים שלנו יניפו את דגל פלסטין על צריחי המסגדים של ירושלים, על חומותיה של ירושלים ועל כנסיותיה של ירושלים, בירת מדינת פלסטין, ירצה מי שירצה וימאן מי שימאן.) <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת חיים ילין, ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס. <ינון מגל (הבית היהודי):> יש כוח שיכול לעצור את העם היהודי בעולם? בטח שלא. יש כוח, אחרי אלפיים שנה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, חבר הכנסת ילין. דקה לרשותך. <ינון מגל (הבית היהודי):> משהו יכול לעצור את היהודים? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתם, אתם. אנשים כמוך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתם – – – לעם – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתם הזויים. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, חברי הכנסת, השאלה הייתה רטורית, אתם לא חייבים לענות. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – אתם – – – אתם. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אחמד טיבי, בדקתי באתר הכנסת, כולכם בעלי השכלה גבוהה; אתם יודעים שלא חייבים לענות על שאלה רטורית, אז זהו. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, נדמה לי שלכולם קוראים חיים ילין, כי כולם נואמים עכשיו בדקה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, בדיוק. <חיים ילין (יש עתיד):> ככה זה נראה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז לך קוראים חיים ילין, והדקה לרשותך. בבקשה. <חיים ילין (יש עתיד):> אני מודה לך מאוד, אבל תתחיל אותה. אני ב-25 שניות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הנה. <חיים ילין (יש עתיד):> אני מודה לך מאוד. היום היה דיון בוועדה לביקורת המדינה. היושבת-ראש, קארין אלהרר, העלתה לדיון ביקורת שהייתה לגבי כל נושא היערכות החירום של החשמל. היום זה היה על החשמל – דיון מרתק, באמת; כולנו למדנו. אני חושב שבסופו של דבר אני יכול להביא לפה משהו שכולנו יכולים ללמוד ממנו. במקום ש-95% פוליטיקה תהיה בכנסת, אם נצליח להוריד את זה ל-70% ו-30% ניהול, היינו מונעים הרבה מאוד בעיות. ולמה אני מתכוון? במשך 19 שנה כל גוף מאשים את השני, והיום אפילו השכילו משרד החקלאות ומינהל החשמל לריב על מי האחריות להוריד את העצים. בסופו של דבר יש פתרון אחד – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> גיזום עצים. <חיים ילין (יש עתיד):> כן, גיזום עצים. שיעור על גיזום עצים, לא על תספורת – – – <מירב בן ארי (כולנו):> לא צריך לגזום, צריך להטמין – – – <חיים ילין (יש עתיד):> רגע, שנייה, מירב, אני אמרתי, היום כולם חיים ילין. אני כל כך שמח, כזאת שותפות לא הייתה לי אף פעם, באמת, אני מוריד את הכובע. דרך אגב, בתספורת של הגיזום – בדרך כלל זה לא מגיע לפה – כל העם אוכל אותם, גם אנחנו. אבל יש פתרון אחד, והוא הטמנת כבלי החשמל. הטמנת כבלי החשמל ב-30 מיליארד שקל. זה לא צריך להיות תוכנית פוליטית של מפלגה, זה צריך להיות צורך שלנו, ככנסת ישראל. אז אני מבקש עכשיו מחברי הכנסת של הקואליציה, אני אחתום לכם: כל מי שיביא חקיקה – חקיקה לכנסת ישראל, למען עם ישראל – להטמין את הכבלים של החשמל בתוך האדמה, יבורך. אני אהיה אתו. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ילין. חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כנראה ההיסטריה ההמונית שמתרחשת כאן גם פגעה במערכת אכיפת החוק ובתי-המשפט. היום הוגש בעכו כתב-אישום נגד בחור צעיר ערבי בשם אנס ח'טיב משפרעם והוארך מעצרו עד תום ההליכים, וזה על שלושה פוסטים שכתב בפייסבוק. ההאשמה נגדו היא הסתה. כל עורך-דין מתחיל יודע שהסתה, יש לה הגדרה מאוד מובהקת בחוק. הסתה צריכה להיות מאוד קונקרטית, עם סיכוי רב שהיא תביא לאלימות פיזית, ומי שמסית אמור להיות מישהו שיש לו השפעה, שאנשים ייאותו להיענות להסתה שלו. בחור צעיר בן 19, פעם ראשונה, על שלושה פוסטים שהוא כותב לתמיכה במה שקורה בירושלים, אינתיפאדה וכו'. זוהי סתימת פיות נמשכת, היסטריה, שלצערי הרב – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> זה מאבק טרור. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – גם בתי-משפט נגועים בה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. חבר הכנסת ישראל אייכלר, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, מעל במת הכנסת נעברה אתמול העבירה החמורה ביותר על תקנון הכנסת, שכפי ששמעתי לא הייתה מעולם. חברת הכנסת זהבה גלאון הלשינה והדליפה בגלוי מדברים שנאמרו בוועדת החוץ והביטחון בדיון עם ראש הממשלה, והיא איננה ראויה לשבת בחדר הסגור ביותר בבניין החסוי ביותר, שהוא בניין הכנסת, מעצם העובדה שהיא הדליפה. לכן אני שמח – לשמוע שמהיום היא לא תמשיך לשבת בוועדת החוץ והביטחון. אל תיבהלו, זו לא הייתה עוד מסירה לארגונים מדיניים אנטי-ישראליים באירופה, כפי שהם עושים שנים רבות. הם רגילים להסית ולהלשין לכל העולם נגד המתנחלים והימין והחרדים, ומציגים את ישראל כמדינת "טליבאן" ואיראן ו"דאעש" לכל הארגונים התומכים בהחרמת מוצרים ישראליים. אבל לא זה מה שהיא עשתה אמש. המסיתה הראשית, המטילה אימה על חברי כנסת ושרי ממשלה וראש הממשלה, יצאה נגדי – והיא טעתה בכתובת. אחת הסיבות לאיסור להדליף מוועדת החוץ והביטחון היא ביטחון הדיון והדעות שנאמרות בחדר הסגור ביותר בבניין, שאנשים ירגישו חופשי להביע דעות. גלאון יצאה מפה לעשות שיימינג, והלשינה עלי לארגוני הרפורמים, שמזרימים מיליונים ללוחמה בחרדים, על דברים שאמרתי לראש הממשלה בוועדת החוץ והביטחון. ומה אמרתי? דובר שם על התנועה האסלאמית, שמממנת את ה"מוראביטאת", שאלה הנשים שמחוללות מהומות בהר-הבית וזועקות שם. אמרתי שגם בכותל המערבי בכל ראש חודש באות לחולל מהומות ה"מוראביטאת" שלנו, שממומנות גם הן מכסף רפורמי. על כך היא קראה לי: המסית הגדול ביותר. זהבה גלאון ידועה כמסיתה הגדולה ביותר נגד ישראל, מוציאה דיבתה הרעה בעיני העולם כולו כל שעה וכל יום ויוצאת נגד חברי כנסת באלימות מילולית. אז אני דורש ומבקש שהיא לא תוכל להיות – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> שלוש דקות – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – זו לא הסתה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – שהיא לא תוכל להיות חברה בוועדת החוץ והביטחון, מעצם העובדה שהיא מוציאה משם דברים בפומבי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, ביום שישי האחרון הותקף הרב אריק אשרמן, מנכ"ל ארגון "רבנים לזכויות אדם", בזמן מסיק זיתים ליד ההתנחלות איתמר. הוא הותקף על-ידי אדם רעול פנים, ככל הנראה איש ימין. האדם הזה תועד כשהוא מאיים על הרב אשרמן בסכין, משליך עליו אבן ותוקף אותו באלימות. המסיק הזה, אגב, תואם עם כוחות הביטחון. אחרי שהמסיק הסתיים כמה קיצונים יהודים הגיעו לאזור ואחד מהם הצית אש במטע זיתים פלסטיני. הרב אשרמן ניסה לכבות את האש בעצמו, עד שיגיעו כוחות כיבוי אש לאזור, ואז החל אותו קיצוני רעול פנים ליידות אבנים ברב אשרמן, ולאחר מכן הוא התנפל עליו תוך כדי איומים בסכין ששלף. האירוע כולו תועד בסרטון, והסרטון הזה נמצא ברשת. קשה לצפות בו, אבל חייבים לצפות בו. כי לאחר מכן אותו רעול פנים עוזב את המקום ובעצם לא זוכה לשום טיפול ולשום התייחסות. אדוני היושב-ראש, זה איננו מקרה בודד. השבוע הותקפו פלסטינים במסיק בדיר-אל-חטב; פלסטינים במסיק הותקפו גם בכפר עזמוט ביום שני; ומקרים כאלה, אדוני היושב-ראש, מגיעים אלינו בכל שבוע כמה. צר לי מאוד שנשיאות הכנסת לא אישרה לנו לקיים דיון דחוף בנושא הזה, כי אנחנו מדברים אכן על תופעה מסוכנת, אנחנו מדברים אכן על אלימות מסוכנת, אנחנו מדברים אכן על נושא שחייבים לטפל בו במלוא העוצמה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, ואחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, גם אני מברך את מי שיזם את ציון יום הדיור היום, והכנסת כולה מציינת את יום הדיור, אבל אני מקווה שבמהלך הישיבה הזאת יצטרפו עוד חברי כנסת, נבחרי ציבור, שאכן מעוניינים וחשוב להם הדיור – אנחנו במשבר. אני לא רק שמח שהכנסת מעלה את אחד המ"מים שאני דוגל בהם ואמשיך לדגול בהם בכנסת הזאת – ולא רק בכנסת אלא בעבודתי הציבורית בכלל – המעון; אני מקווה שהרפורמות שמוביל שר האוצר לא יישארו על הנייר ואכן יהיו ירידות דרסטיות במחירים, יהיה דיור בר-השגה, יהיה דיור ציבורי. זאת אחריות של כולנו. זאת זכות בסיסית, שלכל האזרחים תהיה אפשרות לזכות בדירה במחירים נמוכים, כולל הדיור הציבורי. ובהקשר הזה, הייתה סופה – טוב שהיו גשמים רבים, אבל נכון שהיה נזק, ועובדה שחברת החשמל היא, מה שנקרא, ישנה בשמירה. בהקשר הזה אני גם מבקש ודורש מכל חברי הכנסת ומהכנסת בכלל, מוועדת הכלכלה: אכן, היו כאן הצעות חוק לחבר את הבתים שכאילו ללא היתרי בנייה, לחשמל. תראו מה קרה – 50,000 או 40,000 בתים או היו ללא חשמל, ומה קרה; סך הכול יום או יומיים, או 50 שעות. תתארו לעצמכם אנשים שהם עם חשמל או בלי חשמל, עם הפסקות, המון בתים – 50,000 בתים ללא חשמל, תחת תירוץ שהם ללא היתרי בנייה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> זה גם חשוב, ולכן אני מבקש ורוצה שאכן הכנסת לא רק תציין את יום הדיור, שזה מבורך, אלא שגם החשמל יחובר לכל בית ובית. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אבו מערוף. חברת הכנסת מירב בן ארי, ואחריה – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <מירב בן ארי (כולנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, בשבוע שעבר הייתה בערוץ 10 תוכנית שקראו לה "נעורים בהפרעה". אני לא יודעת מי מכם ראה אותה, אבל במשך התוכנית ארבעה בני-נוער תיעדו את עצמם, את השנה שלהם, את שנת הלימודים שלהם, ומה שמשותף לכל בני-הנוער האלה היה השימוש ב"ריטלין". עכשיו, אני בעשר השנים האחרונות עקבתי אחרי הנושא של ה"ריטלין", ליוויתי עשרות משפחות ונערים שהשתמשו ב"ריטלין", ואני רוצה להגיד לכנסת הזו דבר אחד – ומחר, כמובן, גם אעלה את השאילתה שלי על ה"ריטלין". 30, 40 שנה יש ילדים וילדות בהפרעת קשב שמטופלים; 30, 40 שנה סל הבריאות לא מעודכן. "ריטלין" עובד. נכון, אני יודעת. אני בעצמי המלצתי למשפחות על "ריטלין". אבל המחיר האישי שילדים משלמים כשהם נוטלים "ריטלין" הוא גבוה מדי. המחיר האישי שכל ילד וילדה – אם זה הדכדוך, אם זה חוסר התיאבון, אם זה לעתים התנהגות כמו זומבי – הוא מחיר אישי גבוה. ולכן אני חושבת, ואני אמשיך את זה גם מחר, שהגיע הזמן להכניס עוד תרופות, ויש תרופות טובות – בלי מחיר אישי גבוה ובלי תופעות לוואי כאלה קשות – כדי לעזור לילדים ולילדות עם הפרעות קשב וריכוז. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת אברהם נגוסה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול העבירו בוועדת הכנסת החלטה שהכנסת תעדיף רכישת מוצרים מההתנחלויות. ההחלטה הזו היא לא ערכית, לא מוסרית, כי היא מנסה להכשיר מפעל לא מוסרי והמושתת על הפקעת חירותם ואדמתם של בני העם הפלסטיני. וגם, החלטה כזו מנסה להצדיק הכיבוש ולנרמל אותו. הכחשת הכיבוש והניסיון להכשירו ולהצדיקו לא ישנו את העובדה והאמת שישראל בגדה ובשטחים הכבושים – היא כיבוש; אין לו שום הצדקה או לגיטימיות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת אברהם נגוסה – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <אברהם נגוסה (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, במסגרת יום הדיור בכנסת, שיזמה שדולת הדיור הציבורי, קיימתי הבוקר בוועדה דיון בראשותי בנושא דיור ציבורי לעולים. זאב ז'בוטינסקי לימד אותנו, כי לצד חשיבות השוק החופשי, על מדינת ישראל לדאוג לצרכים הבסיסיים של אזרחיה – חמשת המ"מים: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. לצערנו, דיור ציבורי הוא צורך בסיסי עבור ישראלים רבים. 30,000 אזרחים ממתינים לדיור ציבורי ו-90% מהם, כלומר 27,000 איש, הם עולים חדשים. בתוך 27,000 העולים אשר ממתינים לדיור ציבורי נמצאים 20,000 קשישים החיים בעוני. אלה מקרב העולים הממתינים שגרים בשכירות זכאים לסיוע בשכר דירה, אולם ממשרד הקליטה הם מקבלים סכום נמוך בהרבה מהסכום הניתן לזכאי משרד הבינוי והשיכון. לאור הנתונים הקשים שעלו הבוקר בדיון לגבי העולים הקשישים החיים בעוני, הוועדה קוראת למשרד הבינוי והשיכון ולמשרד העלייה והקליטה: 1. לפנות את כל העולים התקועים במרכזי קליטה לדיור קבע; 2. להגדיל באופן משמעותי את הסיוע בשכר דירה לעולים קשישים; 3. להבטיח כי ההשתתפות העצמית בשכר דירה לא תעלה על 15% מהכנסתם של השוכרים הקשישים; 4. להגדיל את היקף בניית הדיור הציבורי; 5. להגדיל את הסיוע להחזר חלקי של משכנתאות לזכאים; 6. להגביל את שיעור שכר הדירה שגובים מהעולים המתגוררים בהוסטלים. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אברהם נגוסה. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לפני עשרה ימים, שבועיים, בעיצומם של פיגועי הטרור, אני – במקרה אצל חברי כנסת, אנשים לא יודעים את זה – במקרה הייתי בבית ובמקרה ראיתי חדשות, וצפיתי בכתבה בערוץ 10 שבעקבותיה התגלה לי בעצם שמגן-דוד-אדום, מד"א – שבעצם נותן לתושבי ישראל את כל השירותים, את כל שירותי הטיפול המיידי, העזרה הראשונה, האמבולנסים וכו' – לא מתוקצב על-ידי המדינה. אני הגשתי בעניין הזה בקשה לדיון מהיר. הבקשה תתקיים בוועדת הכספים, אני מקווה שמאוד מאוד בקרוב. אבל מה שצריך להטריד כל אחד ואחד מאתנו זה שארגון כמו מד"א בעצם עומד הרבה פעמים על כרעי תרנגולת, מתבסס בעיקרו על תרומות, ועל מה עוד? על מה שמשלמים תושבי ישראל למד"א בגין מה שנקרא, מה שמכונה, הסעות באמבולנסים. כי באמבולנס כשאתה נוסע, זה הסעה שווה הנאה; לא, זה לא. בשנה שעברה ניתן להם אפילו אישור להעלות את התעריפים שלהם כי כולם מבינים שגוף כזה לא יכול להימצא בגירעון לאורך זמן. אנחנו חייבים למצוא את הדרך. אתם יודעים, זה נשמע נורא נורא מוזר: האם מד"א דומה למכבי אש – מכבי אש מקבלים תקציב מהמדינה, מד"א לא מקבלים תקציב מהמדינה. כולנו יודעים שצריך לחייג 100, 101, 102. העניין הזה חייב להיות מטופל על-ידי המדינה לאלתר. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – בבקשה, אדוני, ואחריו – אחרון הדוברים בנאומים בני דקה יהיה חבר הכנסת דוד ביטן. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, משפחת הצעיר מג'לג'וליה שעבר את הגבול לסוריה בשבת פנו אלי, ויש להם כמה תהיות וכמה שאלות כאזרחים: הראשונה, למה המדינה לא מנעה מהצעיר לעבור ברגע שהיא גילתה שהוא עובר את הגבול? המשפחה לא קיבלה מהמדינה שום מידע מה אתו. היא מכירה את הבן שלה, לא הרגישה שיש נטיות לכיוון "דאעש" או לכיוון אחר. באו הביתה, לקחו את המחשב שלו בלי שהעבירו מידע, אפילו הקטן ביותר, על הבן שלהם. שאלו: האם המדינה עושה משהו כדי להחזיר אותו? ואני שואל כי שר הפנים מדבר על שלילת האזרחות של הצעיר הזה בלי שאנחנו נדע מה הוא עשה, ואם כן, ואם זה נכון או לא נכון. <קריאה:> – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> תשמע, היה קצין שעבר את הגבול ברגליו ללבנון, והקצין הזה – בטוח שיש לו מידע שיכול גם לעזור לאנשים אחרים שיבצעו מעשים נגד מדינת ישראל. אף אחד לא חשב לשלול ממנו את האזרחות, ואפילו שחררו הרבה אסירים כדי להחזיר אותו. אז לפחות, מה שאני מבקש – קודם כול, שהמדינה תעשה כל מאמץ להחזיר אותו. ואם הוא עבר עבירה, שיועמד לדין, וזה החוק וזה מה שצריך לעשות. ואם יקבל עונש אז הוא יישא בעונש כדין, ולא משיקולים זרים, שהם לא יכולים להיות נכונים. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת דוד ביטן – בבקשה, אדוני. <אורן אסף חזן (הליכוד):> למה – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> שיחזירו אותו וישפטו אותו. מה הבעיה? <אורן אסף חזן (הליכוד):> למה צריך להחזיר אותו? – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שניכם לא דוד ביטן. בבקשה, חבר הכנסת ביטן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> היושב-ראש, אני בדרך. <דוד ביטן (הליכוד):> אני רוצה לדבר על הנושא של הרפורמה בחברת החשמל. החובות של חברת החשמל הגיעו כבר ל-73 מיליארד שקל. שום רפורמה לא יכולה לעזור כדי לכסות את החוב הזה. מדינת ישראל צריכה להשקיע בתשתית החשמל כמו שהיא משקיעה בתשתית התחבורה, ולא להעמיס את מחיר ההשקעה בתשתית על חברת החשמל ועל מחיר החשמל. זה כמו לקחת היום את מחיר האוטובוס ולהעמיס עליו את ההשקעות בתחבורה ובהשקעה בתשתית בתחבורה. אני אומר: צריכים לעזור לחברת החשמל, המדינה צריכה לבוא ולהוריד את נטל החוב מחברת החשמל, ולהתחיל להשקיע בתשתית החשמל ללא קשר לחברת החשמל וללא קשר למחיר החשמל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דוד ביטן. עד כאן נאומים בני דקה. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מזמין את אותו חבר הכנסת דוד ביטן למסור הודעה מטעם ועדת הכנסת למליאה, בהיותו יושב-ראש ועדת הכנסת. <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> זה ללא הצבעה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ועדת הכנסת קבעה כי ועדת החוקה, חוק ומשפט תדון בהצעות החוק הבאות לשם הכנתן לקריאה שנייה ושלישית: הצעת החוק לצמצום השימוש במזומן, התשע"ה–2015; הצעת חוק להעמקת גביית המסים והגברת האכיפה (אמצעים לאכיפת תשלום מסים ולהרתעה מפני הלבנת הון) (תיקוני חקיקה), התשע"ה–2015. <חילופי גברי בוועדות הכנסת> <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> הודעה שנייה: אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אבקש להודיע כי חברת הכנסת שרן השכל תכהן כממלאת-מקום קבועה מטעם סיעת הליכוד בוועדת החוץ והביטחון, במקום חברת הכנסת מיכל רוזין. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> הודעה שלישית: אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בהתאם לסעיף 68 לתקנון הכנסת, מחליטה ועדת הכנסת להקים ועדה משותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת החוקה, חוק ומשפט לעניין הצורך להכריז על מצב חירום. הוועדה המשותפת תהיה בת עשרה חברים, חמישה מכל ועדה, כדלקמן: מטעם ועדת החוץ והביטחון יכהנו חברי הכנסת אבי דיכטר, יואב קיש, מוטי יוגב, ציפי לבני ועפר שלח. מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט יכהנו חברי הכנסת ניסן סלומינסקי, יואב בן צור, אורי מקלב, אוסאמה סעדי ומיכל רוזין. יושב-ראש הוועדה המשותפת יהיה חבר הכנסת אבי דיכטר. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דוד ביטן, יושב-ראש ועדת הכנסת. <הצעות לסדר-היום> <ציון יום הדיור> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ציון יום הדיור – הצעות לסדר-היום מס' 739, 1263, 1273, 1277, 1335, 1354, 1381, 1383 ו-1389. חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא. כפי שציינו כבר כמה דוברים במהלך נאומים בני דקה, הכנסת מציינת היום את יום הדיור. אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד בנושא יום הדיור. זאב ז'בוטינסקי קבע בשעתו – הזכירו את זה חבר הכנסת אבו מערוף וחברי כנסת נוספים – את חמשת המ"מים, שהיו בעיניו חובותיו הבסיסיות של השלטון כלפי אזרחיו. מ"ם חשוב הוא מעון, כלומר דיור, ולא במקרה זהו המרכיב הראשון ברשימה. היכולת של אדם או משפחה לחיות בבית, המקנה להם שלווה וביטחון אישי ונפשי, היא מאושיותיה של חברה מתוקנת. זה לא סוד שבישראל שורר משבר מתמשך בנושא הדיור. אין הכוונה דווקא לדרי רחוב, שאף הם מצויים אצלנו וזקוקים לפתרון, אך הם רק מיעוט קטן. אנחנו עוסקים במספרים מדאיגים ביותר של זוגות צעירים, ופעמים רבות גם פחות צעירים, ובהם משפחות חד-הוריות, שמתקשים לאורך זמן לרכוש דירת מגורים, ואפילו בעזרת משכנתה. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מסרטטים תמונה לא פשוטה, שלפיה בתוך חמש שנים, בין השנים 2007 ל-2012, זינקו מחירי הדירות בישראל בלא פחות מ-72%. שורש הבעיה נעוץ בפער הקיים בין ההיצע והביקוש: יש קופצים רבים על מעט מדי דירות. זהו גורם מרכזי המשפיע על רמת המחירים ומביא רבים לראות את חלום הדירה שלהם הולך ומתרחק, לעתים עד הפיכתו לבלתי אפשרי, או לכזה שעבורו נדרש שעבוד כספי כבד לפרק זמן ניכר מחייהם. אין צורך לומר שמחירי השכירות אף הם הולכים ומאמירים ואינם שווים לכל כיס. ממשלות ישראל ניסו להתמודד, כל אחת בדרכה, עם הקשיים, ובדקו הצעות שונות להתמודדות עם הבעיות. כל השרים מגיעים עם כוונות טובות, וברור ששינויים מסוג זה אורכים זמן ודורשים סבלנות. עם זאת, ואף-על-פי שאין פתרונות קסם, הציבור אינו יכול לחכות לנצח, ואנחנו, נבחריו, נדרשים לפעול ללא דיחוי ולמצוא פתרונות שיובילו לשינוי ניכר בשטח. יש לקוות שהכוונות הטובות יתורגמו למעשים שיהפכו את הדיור בישראל לבר-השגה. בית הוא לא רק ארבעה קירות, רצפה ותקרה; בית הוא המרחב הפרטי שלנו. הוא חלק מהותי בהכרה שיש לנו מקום משלנו בעולם; הוא חלק מהגדרתנו, ממעמדנו ומכבודנו כבני-אדם. ביתנו הוא מבצרנו, כפי שאומרים. ראוי שנגיע למצב שכל אחד יוכל להגיע לבית משלו. אני מברך את כל היוזמים של הדיון. לא מעט חברי כנסת הגישו הצעות לסדר-יום בנושא. הראשון בהם הוא חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אחריו – מנחם אליעזר מוזס, קארין אלהרר, מנואל טרכטנברג וכן הלאה. בסוף ישיב לכולם שר הבינוי והשיכון, שהיום יעמוד לרשות חברי הכנסת גם במהלך שעת השאלות לשר הבינוי. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך; תודה גם על רשות הדיבור וגם על שנענית ליוזמתנו, שדולת הדיור בכנסת, לציין לפי המסורת את יום הדיור בכנסת בדיונים בוועדות ובמליאה. ואכן, מכובדי השר, שר הבינוי והשיכון, שר האוצר וחברי כנסת רבים השתתפו כל היום בדיונים שהיו כמעט בכל ועדות הכנסת, ובדיון מרגש וקשה וחשוב שהיה עכשיו בשדולת הדיור בכנסת – שדולה, אדוני, שהיא שדולה מאוד רחבה. נמצאים אתנו חברי כנסת וחברות כנסת פעילים, שמובילים את הנושא. אנחנו קבוצה גדולה מסיעות רבות בבית – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, חבר הכנסת אילן גילאון, חברת הכנסת סתיו שפיר, חבר הכנסת עמר בר-לב. אני מציין רק אנשים שהם מובילים; כמובן, חברי כנסת רבים נוספים הצטרפו למאמץ הזה. אדוני השר, אדוני היושב-ראש, אנחנו נמצאים במשבר דיור קשה ביותר. והמשבר הזה איננו גזירה משמים. הוא לא תוצר של טעות; הוא תולדה של מדיניות. ובשורה אחת, אם לסכם את המדיניות הזאת, אם לסכם את השגיאה הגדולה שנעשתה בתחום הדיור בשתי מילים, שתי המילים הן: נסיגת המדינה. נסיגת המדינה מתבטאת בהרבה דברים. קודם כול – בהיעלמות הבנייה התקציבית. מדינה שידעה לבנות מאות-אלפי דירות בעבר – כך בשנות ה-50 נקלטו המוני אנשים, וגם, אגב, בשנות ה-90 – לא בונה. בונים קצת בנייה תקציבית בהתנחלויות, אבל כמעט שלא בונים בנייה תקציבית בישראל. הדבר השני – תקציבי הדיור הלכו ונשחקו, מסדר גודל של 9.9 מיליארד שקלים לפני 15 שנה, לסדר גודל של 3.1, 3.2 מיליארד שקלים. הדבר השלישי – חיסול הדיור הציבורי, מ-130,000 דירות לפני קצת יותר מעשור, ל-60,000 דירות היום. אנחנו נמצאים במצב שהדיור הציבורי הולך ונעלם. הזכאים לדיור הציבורי – במתמטיקה קוראים לזה הקבוצה הריקה, כיוון שכל כך מעט דירות יש, העלו את הקריטריונים, וכבר קשה מאוד למצוא אנשים שזכאים לדיור ציבורי. היום במסדרון הכנסת פגשה אותי אישה מבוגרת, שדיברה קצת במבטא שאדוני היה מזהה, וסיפרה לי בכאב: היא אישה שחולה בסרטן, והיא חשבה שהיא זכאית לדיור ציבורי, ויש לה שני ילדים, אבל הסבירו לה שהיא לא זכאית לדיור ציבורי כי כדי לקבל דיור ציבורי היא צריכה עכשיו להביא עוד ילד. אני חשבתי שהסיפורים האלה כבר פסו מן העולם, אבל מסתבר שלא. זה היום, במסדרון של הכנסת, והשם שלה שמור אצלי. כאשר החמירו את הקריטריונים בדיור הציבורי – היו, אגב, גם כאלה שהתגאו בכך. היו כאלה שאמרו שבמדינה מודרנית אין מקום לדיור ציבורי; זה מנגנון אנכרוניסטי; לא צריך את זה. הרגו את הדיור הציבורי עם חיוך. אבל החיוך הזה לווה בהמון המון סבל של ציבור מאוד גדול, והבעיות שהצטברו בדיור הציבורי היו רבות ומגוונות, וכל מיני צורות של התעללות – אני ממש משתמש בביטוי הקשה הזה כדי לתאר את המצוקה שדיירי דיור ציבורי סבלו ממנה. וכמובן, מצב האוכלוסייה הערבית בתחום הדיור – על זה ממש לא צריך להרחיב את הדיבור. גם כאן המדינה נסוגה. במקום לייצר תוכניות מתאר שיאפשרו לאנשים לבנות על הקרקע שלהם, בתוך היישוב – על הקרקע שלהם – כשאין תוכניות מתאר, אז אנשים לא יכולים לבנות; לא יכולים לבנות – בונים בלי היתר, בלי רישיון. זה לא מצב יוצא דופן, אדוני היושב-ראש. יש לך היום יישובים ערביים, שכמעט כל הבנייה בהם היא בנייה שאנשים בונים בעצמם, וללא היתר. זה נסיגה של המדינה. ממש נסיגה של המדינה. וכשלא מבינים את הבעיה גם לא יודעים ליצור פתרונות. האידיאולוגיה ששולטת בממשלה היא אידיאולוגיה של צד ההיצע, אז גם כאן התמקדו ומתמקדים עדיין רק בשאלה של לייצר יותר דירות – ואני בעד לייצר יותר דירות. אבל כשלא מסתכלים על צד הביקושים בכלכלה עושים טעויות גדולות. ואנחנו מדברים על כלכלת ביקושים בתחום הדיור שהיא כלכלה של שוק מפולח: למעלה למעלה נמצאים קוני דירות, ובתחום קוני הדירות יש עודף ביקושים. למה יש עודף ביקושים כל כך גדול? בין היתר, כי במדינת ישראל אין היום דרך לחסוך לטווח בינוני או ארוך, ולכן אנשים שיש להם כסף משקיעים בנדל"ן. זו בעיה. מתחת לאלה נמצאים נזקקי המשכנתאות, שגם הם במצוקה, וגם פה המדינה מנהלת מדיניות של "נדמה לי"; חברת הכנסת לוי אבקסיס תיארה את זה באחד הדיונים. מדברים על הון עצמי, יש דרישה של הון עצמי לזוג צעיר שמבקש משכנתאות, אבל זו פיקציה. למי יש הון עצמי של 30%? זה הלוואות ממקומות אחרים. ומתחת לאלה יש את ציבור השוכרים, שגם הם הופקרו על-ידי המדינה לעליית מחירים בלתי-נסבלת, וגם עליהם צריך להגן. ומתחת לרצפה, אלה שהזכרתי קודם, אנשי הדיור הציבורי. אז מה צריך לעשות? ובזה אני מסיים: ללכת בכיוון ההפוך. להחזיר לתמונה את המדינה: בנייה תקציבית, כסף, עדיפויות, דיור ציבורי כפתרון חברתי, רצף של פתרונות חברתיים למגוון הבעיות. אולי נהיה כמו הולנד, או לפחות נשאף להולנד. שם שליש מהאנשים חיים בדיור ציבורי. ואני רוצה לסיים, אדוני, במשפט אחד. אדוני שר הבינוי והשיכון, אני רוצה לסיים במשפט של להודות לך. ביום הזה, בעזרתך ובעזרת המאבק הנחוש שאתה ניהלת, אנחנו הצלחנו לא רק להביא דיבורים יפים לכנסת אלא גם הישג מעשי. ואתה, בזכות מאבקך, החוק שלנו לשקיפות בדיור הציבורי מקבל ויקבל את תמיכת הממשלה ואנחנו נוכל להמשיך את החקיקה החשובה הזו. אז אני רוצה להביע הערכה על ההתייצבות הזאת ועל העמדה הזאת, לא רק בשמנו, חברי הכנסת שיזמנו את החוק הזה, אלא בשם אלפים רבים, עשרות אלפים של דיירי דיור ציבורי, שכל כך צריכים את השקיפות הזאת. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. כרגיל, לא אוכל להתאפק ואשאל אם אדוני גם רואה את חוק הדיור הציבורי כאחד מסימני נסיגת המדינה מתחום הדיור הציבורי. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אם תיתן לי עוד כמה דקות אני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, בסדר. אתה הרי מבין את הערתי. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת קארין אלהרר. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אבל איפה שר השיכון? מה, אני אדבר – – – <מירב בן ארי (כולנו):> הוא כאן, הוא כאן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שר השיכון איננו. יש שר הבינוי, והוא נמצא אתנו כאן מן הרגע הראשון של הישיבה. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> יש חובה לשבת? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אין שום חובה לשבת. אדוני יכול לעמוד. יש אומרים שזה יותר בריא. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אפשר להסתובב, אבל רק האוזניים שישמעו. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אותך אני שומע רוב קשב. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני, עד חמש דקות לרשותך. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר הבינוי מר גלנט, אני רק רוצה להקריא כאן נאום שנאמתי באותו מקום לפני שש שנים, חשוון תש"ע, נובמבר 2009, דיון בהשתתפות ראש הממשלה בנושא הדיור. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> מי היה שר הבינוי? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מתי? מתי? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> לפני שש שנים. לפני שש שנים, תראו איך הכול אקטואלי. ואני מקריא לכם: אנו נמצאים בשותפות קואליציונית. זה הזמן לפעול לזירוז וקידום נושאים החשובים לעם בישראל. בתחילת כהונתך אמרת, ראש הממשלה, שתפעל להורדת החסמים והביורוקרטיה בנושאי הבינוי. כיושב-ראש השדולה לפתרון מצוקת הדיור אני מקבל טלפונים, מיילים ומכתבים של אנשים המתגוררים במחסנים, במרתפים ובתת-תנאים ומשלמים שכר דירה בגובה המשכורת כמעט. את הכול אמרתי לפני שש שנים. אדוני היושב-ראש, שר הבינוי שומע את זה בקשב רב. עשרות אלפי זוגות צעירים בישראל אין להם דירה משלהם ואין להם גם שום אפשרות כמעט להגיע לדירה. מחירי הדיור גבוהים מאוד, וגם אדם שמשתכר ומרוויח טוב, צריך לשעבד כמעט את כל חייו כדי לממן את הדירה. מציאות שלא קיימת כמעט בכל העולם. המצב הזה הוא פועל יוצא מכך ששום פרויקט משמעותי לזוגות צעירים לא נבנה בארץ בעשור האחרון, כי ראשי הרשויות, כל אחד מלך לעצמו ומעוניינים באנשים ומשפחות מבוססים. ואני מביא דוגמה, למשל ראש-העין מזרח, שם קיימים מגרשים לבנייה של 14,000 יחידות דיור, וזה תקוע כבר עשר שנים – את הכול אני אומר לפני שש שנים – בגלל שזה תקוע בבית-המשפט. על מחנה צריפין שהולך להתפנות היו אמורות להיבנות 100,000 יחידות דיור. הממשלה הקודמת – קרי, ממשלת אולמרט – החליטה לא למכור את השטח לדיור ומזה לממן את בניית עיר הבה"דים, כפי שהייתה התוכנית הקודמת של הממשלה, אלא עיר הבה"דים תמומן מתקציב המדינה, ועל השטח של צריפין המפונה יוקם פארק בין-לאומי לבעלי-חיים ההולכים על ארבע. זאת אומרת, להולכים על ארבע דואגים לדיור, והולכים על שתיים במקום דיור יקבלו פארק שעשועים, על-פי המשקל: אם אין לחם, ניתן לכם עוגות. אומרים לנו: לכו לפריפריה, אבל גם את הפריפריה מזניחים. אנשים שכבר עברו להתגורר בפריפריה חוזרים לאזור המרכז. המפעלים בפריפריה נסגרים ולתושבים אין תעסוקה, אין תחבורה נאותה ואין תנאים. אני רוצה ליידע את ראש הממשלה כי גם ביישובים החרדיים בפריפריה כמעט אין מרכזי תעסוקה, והתושבים אין להם עבודה. גם אלה שרוצים לצאת לעבוד במרכזי הערים נתקלים באפליה ולא מתקבלים לעבודה. בשנות ה-90 – זה זכור לכולם מימי אריק שרון, בזמן העלייה הגדולה מברית-המועצות, ומר דוד לוי גם היה פעם שר השיכון שידע לבנות אלפי-אלפי-אלפי יחידות דיור – אישרה הממשלה, אדוני השר, מענקי זירוז, תמריצים מיוחדים כדי לבנות אלפי יחידות דיור במהירות האפשרית. כיום חסרות בשוק עשרות אלפי יחידות דיור. עכשיו, קטע שלא אמרתי לפני שש שנים: אדוני השר, אתמול שמעתי ממך שהיום יש כבר מחסור של כ-800,000 יחידות. כן? <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> ככה צוטטת. 200,000 במגזר החרדי ו-600,000 במגזר הכללי. זה מצב הדיור היום, מה שצריכים לבנות לעשר השנים הבאות. ככה אמרו. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> – – – ב-20 השנים הקרובות, מיליון דירות. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> צריכים מיליון דירות. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> 20 שנה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אז היו חסרות רק עשרות אלפי יחידות דיור, ובכל אופן אז החליטו להקים ועדת סופר-טנקר, שהשתתפתי בה, בלשכת ראש הממשלה. וכאשר בא אז נגיד הבנק מר סטנלי פישר, והוא אמר שהורדת מחירי הדיור תסכן את הבנקים, וכתוצאה מזה את הכלכלה הישראלית, וכתוצאה מזה אנחנו נרד ב-OECD, וכתוצאה מזה כל מיני מדדים יביאו חלילה להתמוטטות השוק, ראש הממשלה סיים את הנאום, עד כאן – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – גמר את הדיון. ובזה, עד היום אנחנו עומדים עם הבעיה הזאת, ומצפים כבר לישועה אמיתית, והיא עדיין אינה נראית לעין. אלא אם כן שר השיכון תכף יעלה וישכנע אותי שהמצב ישתפר. בכל אופן, המצוקה היא אותה מצוקה, והדפים האלה אקטואליים כפי שנאמרו לפני שש שנים – בדיוק לפני שש שנים, בחודש חשוון, עכשיו. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. תעלה חברת הכנסת קארין אלהרר. גם לך חמש דקות. אני לא מפעיל את השעון. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, בראשית הדברים אני כמובן רוצה לברך את יוזמי השדולה, את אנשי השדולה ואת היוזמים של היום המיוחד הזה, ובאמת הם רבים. תבוא עליכם הברכה על קיומו של היום ועל הדיונים בוועדות השונות בכנסת. היום, במסגרת היום המיוחד, היה גם דיון מאוד – אני יכולה להגיד, עם בשורות טובות בוועדה לביקורת המדינה, שבה נכחו גם שר הבינוי והשיכון וגם שר האוצר, ואני חושבת שהבשורה שיצאה משם היא שבאמת יש עתיד לדיור בישראל, ואני מברכת על כך. זה הרי ברור – אומרים שביתו של אדם מבצרו, ואם אנחנו מוצאים את עצמנו היום במקום שבו זה נראה רחוק עבור – אני כבר לא מדברת על האוכלוסיות המוחלשות, שלהן זה רחוק עד בלתי אפשרי, אני מדברת על מעמד הביניים, ומעמד הביניים הגבוה; גם להם החלום הזה הוא בגדר חלום בלבד. ואני רוצה להתייחס, כמובן, גם לאוכלוסיות המוחלשות. שמענו היום בדבריו של השר גלנט את הבשורות, גם לעניין הדיור הציבורי, שאני יודעת שהוא במקום גבוה בסדר העדיפויות של השר. אני אחזור בקצרה. מדובר באזרחים שהם בקצה השרשרת, שעליהם מסתכלים, וראוי ונכון שהם יקבלו קדימות. כי אותה אם חד-הורית ואותה משפחה קשת-יום הם אנשים שגם אם ננגיש להם את המשכנתאות הם עדיין לא יוכלו לקחת אותן. חשוב שהדבר הזה יקרה. אני רוצה, בזמן הקצר שנותר לי, להתייחס לאוכלוסייה שהיא אוכלוסייה שקשה לה פי-כמה, וזו אוכלוסיית האנשים עם מוגבלויות. אני מבינה שגם בדיור הציבורי יש בעיות בעניין הזה. דיברתי עם השר גלנט, ואני בטוחה שהדבר יבוא על פתרונו – הרחבת האפשרויות לדיור ציבורי עבור אנשים עם מוגבלויות שמותאם לצורכיהם. כי להגיד דירה בדיור הציבורי בלי שהיא תהיה מותאמת, זה כמו להגיד "אין לי". ו"אין לי" זו בוודאי לא תשובה טובה. אני רוצה לדבר על אופציה שעד לפני 20–30 שנה הייתה אולי לא ריאלית, כי את כל האנשים עם מוגבלויות היו סוגרים במוסדות רחוקים מעין ורחוקים מלב. אבל מדינת ישראל עשתה צעד או שניים או שלושה קדימה, והיום אנשים עם מוגבלויות רוצים וצריכים להיות חלק מהחברה הישראלית. וזה אומר שהם רוצים וצריכים לגור בדירות כאחד האדם בישראל. זה אומר שלפעמים שפר עליהם גורלם ויש להם משאבים – וראו זה פלא, הם לא יכולים לקחת משכנתה. למה הם לא יכולים לקחת משכנתה? כי כדי ליטול משכנתה צריך ביטוח חיים; זאת דרישתו של הבנק. העובדה המצערת היא שחברות הביטוח הן חברות להשאת רווחים. הן מחשבות את הסיכונים, ואנשים עם מוגבלויות זה high risk, הם בסיכון גבוה, ולכן להם לא ייתנו ביטוח חיים. ואז נוצר מצב שחרף קיומם של משאבים – שזה כשלעצמו נס גדול – הם עדיין לא יוכלו לקחת משכנתה ולא יוכלו לממש את חלום הדירה. אני מאוד מקווה שמשרד האוצר, המפקחת על הביטוח והמפקחת על הבנקים יתרצו ויקבלו את הצעת החוק שהגשתי בעניין הזה. אני חושבת שאפשר לדבר הרבה על שוויון זכויות, אפשר לנאום נאומים מן הלב אל הלב, אבל אם אנחנו לא נעשה את זה, אנחנו לא שווים את הנייר שזה כתוב עליו. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר. יעלה חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. אחריו – חבר הכנסת יעקב מרגי. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר הבינוי, חברי חברי הכנסת, תרשו לי להתחיל מציון אמת כואבת, צורמת. מדינת ישראל כשלה בחובה הבסיסית של כל מדינה לדאוג לכך שאזרחיה ייהנו מדיור הולם. במהלך שבע השנים האחרונות מחירי הדיור זינקו וטיפסו לגבהים חסרי תקדים, והשאירו מאחוריהם, מתוסכלים ומיואשים, את רוב המבקשים בסך הכול קורת גג. לכישלון הקולוסלי הזה יש כתובת אחת: הממשלות שכיהנו מתחילת הנסיקה של מחירי הדיור ב-2009 ועד היום הן הנושאות באחריות המלאה והבלעדית למשבר הלאומי החמור הזה. מלבד צעדים הססניים, חלקיים וקוסמטיים, מאומה לא נעשה אז, עד שבקיץ 2011 פרצה המחאה החברתית הגדולה, מחאת האוהלים, אשר ניזונה בעיקר ממשבר הדיור. בדוח הוועדה שהוקמה בעקבות המחאה מוקדש פרק נרחב לדיור, ובו עשרות המלצות ברורות ומפורטות, שכוללות עלויות תקציביות ודרכי יישום. הגשנו את הדוח לפני ארבע שנים וחודשיים, 50 חודשים. מה קרה מאז? מעט מדי, מאוחר מדי. המחירים רק המשיכו לטפס, ועלו מאז בעוד 40%. שני שרי שיכון, שני שרי אוצר וראש ממשלה אחד שכיהנו מאז 2009 ועד לממשלה הזאת, שותפים לכישלון האדיר הזה. אבל בישראל כמו בישראל, אין לקיחת אחריות, אין שכר ועונש. המשק הישראלי חווה שני משברים כלכליים חברתיים עצומים מאז קום המדינה, שניהם תוצאה מכשל שלטוני מתמשך – ההיפר-אינפלציה ההרסנית של תחילת שנות ה-80 וההיפר-אינפלציה בדיור בשבע השנים האחרונות. בשנות ה-80, הקברניטים דאז ניסו תחילה להתמודד עם המשבר בעזרת ארגז כלים קונבנציונלי, אך ללא הועיל, המצב רק החמיר. ההיפר-אינפלציה הוכרעה רק כאשר הם הבינו סוף-סוף את חומרת המצב ואזרו אומץ להפעיל את תוכנית הייצוב הדרקונית של יולי 1985. והנה, 30 שנה לאחר מכן, שר אוצר חדש וראש ממשלה ותיק, ושוב נראה כי לא מבינים עד הסוף את עומק המשבר, ועל כן את הצורך לפעול בצורה הרבה יותר נחרצת. במהלך שבע השנים האחרונות – שבע השנים הרעות האלו – הצטבר גירעון של יותר מ-100,000 יחידות דיור, כאשר בכל שנה צריך לבנות לפחות 50,000 יחידות חדשות רק כדי לתת מענה לצרכים השוטפים. מכאן שכדי לסגור את הפער, נניח בחמש השנים הקרובות, צריך התחלות בנייה של כ-70,000 יחידות בשנה. אנחנו רחוקים מאוד מיעד זה. גם אם ייושמו במלואן התוכניות הטובות – והן טובות, אדוני שר הבינוי – שהוצגו לאחרונה, זה לא יקרה. וכל זמן שהגירעון הזה יהיה אתנו – הגירעון שדובר עליו – המחירים, לצערי, לא ירדו. זה אלף-בית של הכלכלה. יתרה מזאת, האוצר ממוקד – האוצר, אתם, אדוני שר הבינוי , ממוקדים בעיקר בבניית דירות לרכישה בהנחה, וזה טוב, אבל מה עם עשרות-אלפי המשפחות הצעירות שאין להן הון עצמי – השאלה הזאת עולה שוב ושוב – שאין להן יכולת להעמיד את מאות-אלפי השקלים הדרושים גם אם המחיר למשתכן יהיה נמוך, נגיד, ב-25%, כפי שקורה במכרז האחרון שלכם? מה אתן? אין לכך מענה מניח את הדעת. מה שדרוש זה מגוון של פתרונות דיור מותאמים לצרכים וליכולות של כל קבוצה באוכלוסייה. בפרט, אין בתוכניות שהוצגו עד כה דיור בר-השגה, לאמור, שכירות לטווח ארוך שמותאמת להכנסה של הדייר, ולא הנחה ביחס למחיר השוק. זה לא קורה, ואני חושש מאוד שזה לא יקרה, כי הממשלה הזאת כנראה לא מסוגלת להסתכל על המציאות בעיניים, להכיר בחומרת המשבר ולפעול באומץ הנחוץ. הממשלה הזאת רוצה להיות נחמדה, להציג תקציב שכולו טוב, נטול גזירות, לכאורה, למראית עין. <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר לסכם. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אבל, רבותי, התקציב הזה זורה חול בעיניים, הוא לא מקצה לדיור את הנדרש, הוא לא מביא בשורה, הוא סוגר גירעון רק לכאורה, על-ידי משיכות חד-פעמיות מכל הבא ליד. אדוני היושב-ראש אני מסכם. כמו שניהול הסכסוך עם שכנינו לא מנע את ההתפרצות הרצחנית של החודש האחרון, כך גם אופן הניהול הזה של משבר הדיור לא ימנע, לדאבוני הרב, את התפרצות המחירים הבאה. אני קורא לשר האוצר, ידידי משה כחלון, שלצערי לא נמצא כאן, שחזר לפוליטיקה כדי לעשות טוב על אמת, והביא אתו אנשים טובים, כשר הבינוי – אני קורא להם להתעשת. במסגרת הממשלה הזאת לא תוכלו לממש את אשר חרתֶם על דגלכם. ומוטב שעה אחת קודם. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מנואל טרכטנברג. יעלה חבר הכנסת יעקב מרגי. אחריו – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. חמש דקות לרשותך. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, תחילה אני רוצה להודות באמת למובילים, שאת חלקם אני רואה ומכיר, ובראשם, אני חושב, הלוחמת הגדולה בעניין הדיור הציבורי, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. אך טבעי שהיא מובילה את הפורום הזה יחד בשדולה. אני חושב שהיום הזה הוא חשוב. מכובדי השר, אתה השר השלישי שנכנס ומכהן בעתו של משבר הדיור. אבל אם נחזור אחורה, לשורשי המשבר – הוא תוצאה של שנים רבות קודם, שיצרו שרשרת של טעויות בתחום הדיור בישראל. מאז שנות ה-90 אנחנו רואים התנהלות לא מוסדרת, לא מכוונת, בתחום הדיור. בשנות ה-90, לאחר גל העלייה הגדול, המבורך שהיה, ראש הממשלה אריאל שרון לקח את סוגיית הדיור לידיים, וידע לעשות, אני אומר – ידע לעשות מה שאנחנו לא עושים היום. המדינה יודעת וידעה ליישב יותר ממיליון עולים בבתיהם, בדיור קבע, בצורה כזאת או אחרת. באותן שנים, גם הממשלה ידעה לעשות את הצעד. חשבנו כולנו – אורלי, כנראה האוצר ידע מה הוא עושה, ואנחנו היינו נאיביים; אומנם לא הייתי כאן, אבל הפוליטיקאים היו נאיביים. חוק הדיור הציבורי – כולם חשבו שהם מביאים את הבשורה. מצד אחד שמחנו שהנה, דיירי הדיור הציבורי מגיעים אל היעד, אל המנוחה והנחלה, ירכשו את בתיהם, יגיעו לממש את מאוויי נפשם. אבל כנראה האוצר ידע מה הוא עושה. כולנו חשבנו שהכסף שייכנס ממכירת הדירות בדיור הציבורי ילך למאגר דירות חדשות, לשיפוץ והתאמה של הדירות. אך לא בדרך פלא – ביד מכוונת אותם כספים נעלמו. הדיור הציבורי כמעט חוסל. המספרים שישנם היום קטנים לעומת הצורך האמיתי. הזעקה היא זעקת שבר של אותם אנשים שאין להם מענה, ובחלק השני של הנאום שלי אני הולך להתייחס אליהם, אל אותם אנשים שרוצים להגיע לדירה ואין – הם לא נכנסים לקטגוריה הזאת. ואין מדינה נאורה, מדינה שמגדירה את עצמה מדינה חברתית עם מדיניות חברתית – ויש לנו את הממשלה הכי חברתית הפעם, אני אומר לכם. אורלי, אם זה לא יהיה בממשלה החברתית הזאת, אני לא יודע אם זה יהיה אי-פעם. מספיק עם הכרזות. מכובדי כבוד השר, אין מה לעשות, אתה בא ממערכת הביטחון, ואני אומר זאת כמעט בכל דיון: מדינת ישראל יודעת לעבוד בחירום. בשגרה מדינת ישראל מאבדת כיוון; היא לא יודעת לעבוד בשגרה, לצערי הרב. למה? דווקא בשגרה – זה הזמן הכי טוב לתכנן ולחשוב לטווח ארוך. בנושא הדיור אנחנו נמצאים בחירום. בחירום יש תקנות לשעת חירום. אם אריאל שרון ידע בשנות ה-90 לצאת – ותסלחו לי, גם עקפנו וגם אכפנו את חוקי הבנייה, משני הכיוונים, והוא ידע להרים שכונות וערים שלמות, וידע לדפוק על השולחן – כל אחד יכול לעשות זאת. מדינה שיודעת להגיע לחלל, לייצא את הסטרט-אפים הכי מבוקשים בעולם – מגיעים לדיור, אנחנו מה? לוטים בערפל? פתאום לא שולטים בכוחות השוק? פתאום לא יודעים? אני יודע, המחנכת שלי ביסודי אמרה לי: אין לא יכול; לא רוצה. ואני מתחיל להאמין לאותם אנשים שחשבתי שהם קונספירטיביים, שיש מישהו שלא רוצה. יש כנראה מישהו שטוב לו המצב הזה. אנחנו בפני שוקת שבורה, חברתית, וזה עלול להתפוצץ לנו בפנים. ההשלכות החברתיות של מצוקת הדיור – אנחנו נאכל אותה; נאכל את הפירות הבאושים האלה. ומכובדי השר – ובזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש: אל תתפתה לאותן פונקציות מקצועיות שיגידו לך: נקים ועדה ונתחיל תהליך. הנה, אני אומר לך חד-משמעית: אתה צריך בשנה הזאת לתת push של 100,000 יחידות דיור במסלול עוקף. לא יעזור כלום, אין דרך אחרת. אם חלומו של ראש עיר להרים שכונה במדינת ישראל מתגשם במקרה הכי טוב אחרי 15 שנה, אנחנו בכישלון. אתה צריך להרים בשנה הראשונה 100,000 יחידות דיור, ובחמש השנים הבאות בכל שנה 50,000 ו-60,000 יחידות דיור. לאחר מכן נבחן אם אנחנו באמת צריכים לבנות עוד. אל תתפתה ואל תחשוש, אל תפחד: לא יהיה משבר משכנתאות ולא בנק ישראל ולא אף אחד אחר. צריך לפתור את מצוקת הדיור, ויפה שעה אחת קודם. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי. חברת הכנסת אורלי לוי, ואחריה – חבר הכנסת אילן גילאון. אני כבר אמרתי כמה פעמים בנושא הדיור – אדוני השר, אתה יצאת מישיבת ועדת הכלכלה אתמול – אמרתי שבתחבורה – סליחה שאני מפריע, הנושא כל כך חשוב – שבתחבורה החלטנו לפני שמונה שנים להשקיע 30 מיליארד שקל בחמש שנים, ואנחנו רואים איך המחלפים זזים, ואיך הכבישים, ואיך מסדרים. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> נכון. <היו"ר יצחק וקנין:> אני כבר זועק שנים רבות ואני אומר: לא יהיה שום פתרון לדיור אם הממשלה, ככיוון, לא שמה 30 מיליארד שקל בשיכון בחמש, עשר השנים הקרובות. אין לך פתרון; כל התוכניות שנעשות לא יביאו אותנו לשום מקום. צריך 30 מיליארד שקל להשקיע בדיור, ותאמין לי שזה ייתן תשואה גבוהה – יותר מהפחד הגדול של אלה שאומרים שערך הדירות ירד. שום דבר לא ירד, כי לפי השיטה של השר, אם אנחנו צריכים מיליון דירות – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> ב-20 שנה. <היו"ר יצחק וקנין:> – – ב-20 שנה, אז גם אם נחלק אותן ב-20 שנה, זה 50,000 בשנה. ניקח את הפיגור של עוד 100,000 – אנחנו צריכים 60,000–70,000 דירות בשנה, אם נרצה ואם לא נרצה. הפתרון זה כסף. תודה. סליחה שלקחתי לך כמה דקות. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לא, לא. אני נהניתי מכל רגע. אתה יכול לקחת עוד שתי דקות. <היו"ר יצחק וקנין:> חמש דקות. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת, חברי לשדולה אילן גילאון, סתיו ואחרים, חלקם כבר נאלצו בטח להמשיך הלאה. אני רוצה לומר שהיום, באמת, כמו בכל שנה, ציינו את יום הדיור, והפעם כן שמנו את נושא הדיור הציבורי בפרונט. זה לא אומר שאין עוד נושאים שחשוב וראוי לדון בהם, אבל הנושא הזה היה מוזנח יותר מדי שנים, ואני אספר לכם למה: כי כנראה במדינת ישראל הערך של הנדל"ן קצת יותר חשוב מהערך של חיי אדם, וזה לא משנה אם מדובר בילדים קטנים עם פוטנציאל להצליח בעתיד, להתקדם, להפוך להיות אזרחים מן השורה, אזרחים מניבי פרי. אותו ילד שתהיה לו קורת גג – הסיכויים שהוא יחפש איך לשרוד תוך כדי גנבה או בלגנים כאלה ואחרים ילכו ויתמעטו; ילד שיש לו את המיטה החמה, את החדר שלו, את הבית הבטוח שלו, ולא איזה חוסר ידיעה: איפה אני אישן מחר. יש ילדים הומלסים במדינת ישראל; אף אחד לא יוכל לומר שלא. הרשימה כל כך ארוכה, והמדינה, בציניות הבלתי-נסבלת שלה, ניסתה להראות שהתור הולך ומצטמצם. איך היא עשתה את זה? היא הוציאה זכאים מהרשימה. ואיך עושים את זה? פשוט קובעים קריטריונים כמעט בלתי אפשריים. מיטת סדום. מי שצריך להיכנס לקריטריונים האלה והוא בריא – בואו נוריד לו את הרגליים, יותר קל לו להיות נכה, כדי לקבל את הזכאות הזאת. זה הזוי, זה לא נתפס. הילדים של אותם דיירים של הדיור הציבורי, של אותה אם חד-הורית – כן, היא צריכה שלושה ילדים כדי לזכות בדירה של דיור ציבורי. אין לה. אם היא רוצה לגרום להישרדות שלה ושל השניים שכבר ברשותה – ואללה, חוכמה: ללכת להביא עוד אחד. טיפשות של מדינה. טיפשות של מדיניות. לאן להביא את הילד הנוסף? וגם אז – אין דירות. היא הביאה את הילד השלישי? אולי תקבלי תעודת זכאות, אבל היא לא שווה הרבה, כי היא לא יכולה להבטיח לך את הזכאות שכתובה לך בדף הזה. לכן נותנים השתתפות בשכר דירה. בוא תקשיב לאבסורד. אתה דיברת על 30 מיליארד? בוא ואספר לך מה קורה. מדינת ישראל צמצמה את רשימת הזכאים בצורה אפקטיבית, מדויקת לחלוטין, רצתה להראות כאילו אנחנו ב-2,500–2,700 רק ברשימה של משרד השיכון. הוציאה אנשים קשי-יום, באמת, בקצה הרצף החברתי של המדינה, ומה קרה? היא נאלצה להודות בכך שיש אנשים שלא רק זכאים לדירה, לדיור ציבורי, ואולי השתתפות בשכר דירה, והם ברשימה בחוץ; יש עוד רשימה של עשרות-אלפים שזכאים לסיוע בשכר דירה. אותם אלה שנפלטו החוצה, במקום לתת להם דירה או סיוע ריאלי, אז נותנים להם 300, 500, 700 שקל למשפחה לעזרה בסיוע בשכר דירה. עכשיו, תחשבו על זה. המדינה מוציאה בכל שנה כמיליארד ומשהו שקל רק על הסיוע הזה. האבסורד מתחדד כאשר אתה מגלה – למי משלמת המדינה את הסיוע בשכר דירה, את המיליארד ומשהו האלה? לאותם ספקולנטים בשוק החופשי, שהמדינה מכרה להם במחיר מתנה את הדירות של הדיור הציבורי, שאמורות היו לשמש את אותם דיירים. יש כאלה שאמרו: חלם; אני אומרת: זה גאוני. משרד האוצר לאורך שנים רוצה להיפטר מהכאב-ראש הזה. כשאני דיברתי עם פקידים של משרד האוצר, וביניהם גם כאלו מאוד בכירים, כשהייתי מדברת אתם, איך שהתחלתי לומר דיור ציבורי, או זכאים, הייתי מרגישה שאני מדברת והם אומרים: כאב ראש, כאב ראש, כאב ראש, כאב ראש, כאב ראש; בדיוק כמו בפרסומת. אבל בפרסומת יש איזו תרופה שבאה לפתור את זה בסוף הפרסומת. פה? לכי מכאן. עכשיו, תקשיבו למה זה הולך ומה מתכננים לנו עכשיו. התכנון הוא נורא ואיום. רוצים למכור את כל הדירות של הדיור הציבורי – או להעביר אותן, סליחה, לבעלות חברת "עמידר", שתהיה בעל-הבית, ורוצים לאפשר להם נתיב לבורסה. זה הפרטה. זה לא הנפקה – רוצים להנפיק את הדירות האלה. עכשיו, אני באה ואומרת דבר פשוט: חבר'ה, שלא תטעו, אנחנו בדרך כלל באים ומבקרים – כשצריך לומר משהו טוב צריך להגיד גם משהו טוב. במשרד השיכון, הבינוי והשיכון – תודה לאל שהוספת בחזרה לשם את "השיכון", שנזכור שאנחנו גם משכנים אנשים, ואנחנו לא איזה חברה קבלנית – יש רוח חדשה, והיא רוח טובה. הלוחם הזה, שידע להסתער ולכבוש יעדים, ואולי גם לשמור עלינו, לא מפחד לצאת לקרב הזה, גם כאשר – אני יודעת שיש הרבה כאלו שרוצים לשים לו מוקשים מתחת לרגליים או להקשות עליו, ובדרך כלל אלו פקידי האוצר שמחזיקים באיזושהי תפיסת עולם מעוותת, שאם אנחנו ניפטר מהם והם יהיו הכאב-ראש של "עמידר", שתהפוך להיות חברה פרטית וכדומה, הם כבר לא יצטרכו לטפל בהם. הוא נעמד בצורה אמיצה, יש לומר, ומגן על הדיירים האלה, ובחלק מהדברים אנחנו רואים, תוך כדי התקדמות, באמת בשורות אמיתיות. ראשית, הדירות הריקות. מה שאנחנו בשדולה שנים קובעים ואומרים: בואו ניקח את הדירות הריקות, נשפץ אותן, ניתן אותן לאותם זכאים, נשכן בהן אנשים. לא, דירה ריקה שנה אחת – היא מיועדת למכירה בשוק החופשי, לא לזכאים. בא השר – ונכון, אנחנו קצת עזרנו; עצרנו את המכירה, השדולה עצרה את המכירה דרך היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה – – <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר לסכם. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> כן. סוף-סוף אני אומרת משהו טוב על הממשלה, תן לי את הזמן. <היו"ר יצחק וקנין:> אני כבר דקה וחצי נותן לך. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> פעם ב-, מותר – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – בכמה חודשים ספורים שיפץ בכסף שהיה לו, לא בכספים חדשים מהאוצר, והצליח לשכן בתוך ארבעה חודשים, אם אינני טועה, למעלה מ-350 משפחות – דירות שעמדו להימכר לכאלו שאין בינם לבין הדיור הציבורי כלום. זה בעיני רוח חדשה. האם זה נגמר בזה? לא. יש לו עוד תוכניות מרחיקות לכת, אני מאמינה שהוא יפרוס אותן פה בפנינו. אבל תודה רבה על ההתייצבות. מזמן לא הייתה לנו התייצבות כזו של שר שיכון. ואני רוצה לומר עוד שני דברים. אתה צריך להיות כל כך חזק ולהביא לבנייה כל כך גדולה, בנייה ציבורית של דיור ציבורי, אני אגיד לך למה: כי בעוד עשור, או פחות משניים, הולכים להצטרף לרשימה פנסיונרים, עשרות-אלפי פנסיונרים – כל אלה שעברו מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, כל דור הביניים, שהמדינה אומרת להם עכשיו: אין לכם הון עצמי? אנשים עובדים, מרוויחים גם יפה, אבל לא הספיקו לצבור את הפנסיה שתספיק להם לכל אורך השנים שיישארו אחרי שיצאו לפנסיה, ואומרת להם דבר פשוט: תמשיכו לשכור בשכר דירה בשוק החופשי. סתיו יכולה להגיד לכם כמה מטורף השוק הזה, כמה הם באמת שבויים שם. אבל מה יקרה כשהם יגיעו לגיל הפנסיה, ואולי יש להם בקופה בין 1,000 ל-2,000 שקל לכל חודש – הם, בכסף הזה, יצטרכו גם לשכור דירה בשוק החופשי. הפנסיונרים האלו הופכים להיות זכאים לדיור ציבורי. האם יהיו לנו עשרות-אלפים נוספים, ואולי מאות-אלפים לדיור ציבורי? הפתרון היחידי הנוסף לאנשים האלו זה משכנתה בערבות מדינה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> הון עצמי נמוך. כשהם יגיעו, בסוף תקופה, הכסף לא הלך לרוח. הכסף ישמש כקורת גג, שלפחות תהיה להם, והם לא יצטרכו להוציא 4,000 שקל מאיפה שאין להם. תודה רבה לכם, ואנחנו נמשיך ונעקוב, ונסייע, אדוני השר, איפה שנצטרך. אנחנו לרשותך. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת אורלי לוי. יעלה חבר הכנסת אילן גילאון, ואחריו – חבר הכנסת אלי כהן. <קריאה:> – – – יגיע. <היו"ר יצחק וקנין:> אם לא יהיה, אני אחליף אותו עם אורן חזן שידבר לפניו ואחרי כן הוא. חמש דקות, חבר הכנסת אילן גילאון. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברי לשדולת הדיור והשיכון – זאת שדולת היו"רים. יש לשדולה הזו שמונה יושבי-ראש. יש לנו מקום לעוד 112 יושבי-ראש. זה יחייב את כולם, כמובן. כשאנחנו קוראים את הדוח האחרון של מבקר המדינה, הוא בעצם מעיד על דבר אחד – על משבר חמור שיש בדיור, בעצם על אי-מדיניות. אבל הדוח הזה איננו שונה, אדוני היושב-ראש, מהדוח שקדם לו, ומהדוח שקדם לדוח שקדם לו, ובעצם איננו שונה גם מתחומים אחרים שבהם אנחנו מנהלים את המשבר אבל איננו מנסים לפתור אותו. המשבר בדיור הוא סטיכיה של אותה תופעה של התפרקות המדינה מאחריותה, של הפרטה מטורפת של כל תחום וכל דבר בשל אי-רצון להכליל – דיברו קודם, היושב-ראש, קודמך דיבר על חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי, שזה מרפא, מלבוש, מעון, מורה – ההתפרקות מהדבר זה. וגם מלבוש. היינו מוותרים היום על מלבוש, נניח, אבל היינו רוצים את האחריויות האחרות. ההתפרקות הזו מובילה לחוסר אחריות של המדינה כלפי אזרחיה. בסופו של דבר – אני מכיר בכך שיש רצון טוב היום ושרוח טובה מנשבת מכיוון הממשלה ויש שר רציני שאני מאמין בכל כוונותיו; בסופו של דבר, המבחן יהיה בכמויות. בסופו של דבר, המבחן יהיה מבחן התוצאה. נאמרו כאן מספרים קודם, ואני שותף להם. אני חושב שמן המספרים האלה, 15,000 דירות בשנה צריכות להיבנות לדיור ציבורי. אני רוצה לצטט את הדברים של השר. הוא אמר שהתוצאה, בסופו של דבר, צריכה להיות קורת גג הוגנת לכל אזרח במדינת ישראל. זה חלק מהפק"ל. זה חלק מהפק"ל של כל אזרח במדינת ישראל, יהיה אשר יהיה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> ולכן אני יודע שאנחנו כבר מבולבלים, כל מיני מושגים – – <היו"ר יצחק וקנין:> הבעיה היא רק שהפק"ל הזה ריק. <אילן גילאון (מרצ):> – – של וד"לים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני אומר לךְ שהפק"ל ריק. אני אומר לךְ את זה באחריות. אני יושב פה, ובצער גדול אומר את זה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> השר לאט-לאט ממלא אותו. <ענת ברקו (הליכוד):> חייבים לעשות את זה. <אילן גילאון (מרצ):> לכן, אדוני, מעבר לכל המונחים החדשים, שכל אדם שמגיע בתורו באופן יצירתי ממציא אותם, כמו וד"לים וונד"לים, ומחיר למשתכן, ומחיר המטרה, בסופו של דבר מה שקובע זה מה יהיה מחיר הדירה. מחיר הדירה בהכנסה של כל אזרח ואזרח במדינת ישראל, ומחיר דירה בהכנסה של כל אזרח לא יכול להיות יותר מאשר שליש מהכנסתו. זה מה שבסופו של דבר קובע. לכן היום צריך ללכת אל תוכנית חירום, הייתי קורא לה ה"ניו דיל" בתחום הדיור. לצורך העניין, החוזה החדש, כי זה חוזה שכירות חדש. הפתרון חייב להיות פתרון משולב של דיור ציבורי. אני יודע שיש אנשים שמבקרים את הרעיון – מדוע מכרו דירות מתוך מאגר הדיור הציבורי. חברות וחברים, זה היה חלק מהצדק החלוקתי, שגם אותם אנשים שגרו בשכונות האלה, משפחות קשות יום, גם הם יוכלו להוריש לבנים שלהם משהו. לא קרה שום דבר. המדינה יכולה להיות קצת יותר נדיבה. לכן, השאלה היא לא כמה דירות מכרו, אלא מדוע לא הושלם המלאי של הדירות הללו, שהוא כל כך נחוץ. <היו"ר יצחק וקנין:> מכרו ולא בנו. <אילן גילאון (מרצ):> ולכן, תוכנית משולבת של דיור להשכרה – המדינה צריכה להפסיק לפחד להיות בעל הבית, בעלת דירות. היא צריכה לשאת על גבה את הרעיון הזה, היא צריכה להיות בעל הבית לטווח ארוך; דיור להשכרה בתנאים מועדפים ומוגנים לטווח ארוך, כדי שלאנשים יהיה ביטחון. דיור ציבורי, דיור בר-השגה, בניית דירות קטנות בתוך הדירות הגדולות במרכזי הערים, תמ"א 38 – יש אין-סוף פתרונות, ובסופו של דבר מה שיקבע זה קביעת קורת גג; לאחר מכן נוכל לדבר גם על חוק שיהיה בו מרחב מינימום. אז אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש: המדינה צריכה באופן הדרגתי לקבל את האחריות לאזרחים שלה. היינו פעם הולנד – לפחות בתודעה היינו פעם הולנד – כשהיינו הכי אומללים והכי מסכנים. לו היה לנו אז את המשאבים שיש היום, לו הייתה האחריות של אז עם המשאבים והטכנולוגיות של היום, יכולנו להיות כאחת המדינות הסקנדינביות, או צרפת, שאנחנו כל כך רוצים להידמות להן. השאלה היא מי מקבל ומי משלם, בסופו של דבר. ולסיום, אני רוצה להגיד שהגירעון בדיור הוא גירעון קשה ולא אפשרי, אבל אפשר להדביק אותו אם תהיה החלטה פוליטית, בסופו של דבר. מה שיקבע את זה, זה מהי מידת הגרידיות של המעטים ומהי מידת הנדיבות של מדינת ישראל ואחריותה לגבי אזרחיה. סבא שלי, אדוני היושב-ראש, תמיד היה אומר שכדי שלא תהיה אבטלה, צריך עבודה. אני אומר לך: כדי שלא יהיו מחוסרי דיור, צריך פשוט דירות וקורות גג. לכן התשובה היא: דירות, דירות, דירות, דירות; הכמות במקרה הזה היא האיכות. אני מקווה שאלה יהיו גם דירות באיכות טובה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת אלי כהן. ואחריו – חבר הכנסת אורן אסף חזן. <קארין אלהרר (יש עתיד):> הרשימה לא מעודכנת במחשב? <היו"ר יצחק וקנין:> היא מעודכנת. הדובר האחרון הוא אורן אסף חזן. ישיב שר הבינוי והשיכון, השר יואב גלנט. חמש דקות לרשותך. <אלי כהן (כולנו):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום צוין בכנסת ישראל יום הדיור. אני חושב שאחד הנושאים המרכזיים במערכת הבחירות האחרונה היה סוגיית הדיור, ואני חושב שאת ההשלכות שלה ואת הכשלים שלה במהלך כל השנים האחרונות אנחנו חווים. אנחנו מדברים לא רק על הנושא של הדיור ככלל, אלא גם על הנושא של שכבות הביניים, שנכון להיום ידן אינה משגת. גם כשאנחנו מדברים על מעמד הביניים, היום חלום הדירה הפך להיות בלתי מושג. כאשר מחיר דירה ממוצעת בישראל עומד על 1.3 מיליון שקל וההון העצמי הנדרש על מנת לרכוש דירה עומד על 400,000 ו-500,000 שקל, למעשה היכולת שהייתה בעבר של זוגות צעירים להגיע לדירה בסיסית וממוצעת הולכת ומתרחקת. אני חושב שבמהלך חמשת החודשים האחרונים פעלו שר האוצר ושר הבינוי והשיכון עם סדרת החלטות שבאה לטפל במשבר העמוק הזה, במטרה להוציא את העגלה מהבוץ. נקבעו גם הסכמי גג, גם הקמתה של הרשות הלאומית להתחדשות עירונית, גם נושא של פיתוח תשתיות, הסרת חסמים, ריכוז ועדות תכנון ובנייה וכן הלאה. במסגרת הוועדה בראשותי – הנושא הראשון שעומד לפניה הוא הקמת הרשות הלאומית להתחדשות עירונית. הקמת הרשות הלאומית להתחדשות עירונית היא פתרון חשוב במסגרת היצע הדיור, והיא באה לענות על שלושה מרכיבים עיקריים: 1. לבוא ולבנות באזורי הביקוש תוספת של עשרות ומאות אלפי יחידות דיור על בסיס התשתיות הקיימות; 2. לבוא ולתת פתרון חשוב מאוד בנושא של חיזוק מבנים; 3. ופתרון לא פחות חשוב, פתרון ברמה החברתית – כמעט בכל עיר קיימת אותה פריפריה חברתית, אותם מקומות שצריך לבוא ולעשות בהם את אותה התחדשות. היום, במסגרת יום הדיור, אני חושב שיצאה בשורה לדיירי הדיור הציבורי. אני רוצה לספר לכם שאני ביקרתי בשכונת גילה בירושלים, במקבצים של הדיור הציבורי, ואמרו לי: אנחנו ממש מבקשים שלא תקדמו את הרשות הלאומית להתחדשות עירונית. שאלתי: למה? יש לכם כאן אפשרות לבוא ולעבור לבתים חדשים, לבוא ולשפר את התשתיות, לבוא ולשפר את המבנים. אבל הם אמרו: החשש שלנו הוא שכשיבנו את הבניינים החדשים אנחנו לא נהיה שם. לאחר שיחות עם משרד הבינוי והשיכון, גם עם השר גלנט וגם עם סגנו, הגענו למסמך שאנחנו מגדירים אותו "מסמך ארבעת העקרונות", שהובלנו יחד עם חברי הפורום. המסמך הזה מדבר על כך שלא תהיה הגליה, ושכל דיירי הדיור הציבורי יישארו לגור באותן שכונות. אותה אינטגרציה חברתית שכולנו מדברים עליה, הקואליציה והאופוזיציה, תהיה הלכה למעשה. לא יהיה מצב שבו אנחנו נרכז את החלשים באותן שכונות, אלא ניתן להם מנוף וכלי להתקדמות ולהשתלבות חברתית. לא בכדי הדיור הוא מחולל העוני המשמעותי ביותר; לא בכדי הדיור נותן גם סביבה תומכת של חברה, של חינוך, של תרבות, של תעסוקה, ומכאן החשיבות שלו. עוד נקבע ששכר הדירה לאותם אנשים לא יעלה, שהדירה תגדל, וגם תהיה השתתפות בתשלומים של ועד הבית במסגרת קריטריונים שייקבעו. אני חושב שבמסגרת יום הדיור – ואם אנחנו נמצאים כאן בכנסת ורגילים לבוא ולתת נאומים ולדבר, אני מאמין שצריך לתת גם תוצאות, להראות מעשים ולהוכיח אותם בשטח. אני חושב שהיום, גם אני במסגרת הוועדה להתחדשות עירונית וגם חברי לשדולת הדיור הציבורי – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, חברי הכנסת אילן גילאון, דב חנין ואחרים – אנחנו מוכיחים שאין כאן, במקרה הזה, קואליציה–אופוזיציה. יש לנו מחויבות לבוא ולפתור את משבר הדיור – גם למעמד הביניים – גם לתת אפשרות לזוגות הצעירים לבוא ולרכוש דירות וגם לבוא ולטפל בנושא של השכבות החלשות. וגם בנושא של ההון העצמי, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – ואני יודע שגם השר גלנט יתייחס לנושא הזה – צריך למצוא פתרונות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> למה? זו כותרת, זו כותרת. <אלי כהן (כולנו):> אני אומר שוב, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס: אנחנו צריכים לתת להם אפשרות לבוא ולמצוא פתרונות. אני רוצה לסיים ושוב להודות לכל חברי הפורום, ולהודות, באמת בהערכה אישית, גם לשר גלנט וגם לסגנו ז'קי לוי. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אלי כהן. יעלה אחרון הדוברים, חבר הכנסת אורן אסף חזן. גם לך, חבר הכנסת חזן, חמש דקות. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברותי, חברי חברי הכנסת, אפשר לעמוד פה שעות ולספר על המצוקה. אני דווקא רוצה לגעת במקום אחר – אני רוצה לתת פתרונות. כשאני מסתכל על הדור הצעיר, שאני נמנה עמו, כשאני מסתכל על חברי וחברותי, אלה שרק התחתנו וגם אלה שעברו כמה שנים מאז היום שהניחו טבעת ועמדו תחת החופה, ואני רואה שחלקם עדיין גרים בבית של ההורים, חלקם זרוקים באיזושהי יחידת דיור, אחרים גרים בשכירות ודה-פקטו, בפועל, הכסף הולך לפח – אני נזכר בהורים שלי, זוג צעיר שמחליט לקנות דירה בשנת 1983 בעיר אריאל במחיר של 53,000 דולר, ואז הוא מגיע, והפלא ופלא – הבנק נותן לו משכנתה מלאה, ללא שום צורך להביא הון ראשוני, הון מקדמי, הון חברי, הון משפחתי או כל הון שלא נקרא לזה. הוא מקבל משכנתה מלאה והוא יכול להרשות לעצמו לקנות דירה. אז אני בא ושואל ותוהה באמת, מה עובר לנו בראש כשאנחנו לא מקדמים בחקיקה או בכל דרך אחרת שזוג צעיר יוכל להגיע לבנק ולקבל את מלוא הכסף כדי להגשים את חלום הדירה, בין שזו תהיה משכנתה ל-20 שנה או משכנתה ל-25 שנה. מה זה משנה בכלל? הרי בסופו של יום אותן שנים מצטמצמות כאשר הוא זורק את הכסף שלו על שכירות. השיח והוויכוח – דירה במיליון שקל, דירה ב-800,000 שקל, דירה ב-1.5 מיליון – הוא בכלל לא רלוונטי, כי גם דירות ב-700,000 שקל זוגות צעירים לא יכולים לקנות היום, אז על מי אנחנו עובדים? בשביל עוד כותרת? אני לא מצליח להבין מדוע ראשי ערים – אני יודע את התשובה, רק לא מצליח להבין – מונעים קידום של דירות בנות שניים ושלושה חדרים. זוג צעיר צריך דירת ארבעה, חמישה חדרים? דופלקס, קומפלקס קרקע-שמרקע, מה זה משנה בכלל? זוג צעיר שרק התחתן, חלקו עדיין יושב על ספסל הלימודים, מספיקה לו דירה קטנה. אני חושב שהגיע הזמן שנקדם בחקיקה חיוב ראשי ערים להקצות אחוז מהבנייה לדירות של שניים ושלושה חדרים, נקודה. הם חוששים שזה יביא להם אוכלוסייה חלשה. אז אנחנו נחזק את האוכלוסייה. בפעם האחרונה שבדקתי, המשאב היחיד שיש לנו, נכון לכרגע, אולי זה ישתנה עם עניין הגז, זה ההון האנושי. ביום שאנחנו, כמו שאמרה חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, מונעים מאדם את הצורך הבסיסי שלו לשמור על עצמו תחת קורת גג, הוא עסוק בלהתפזר מסביב לשעון, והוא גם לא מחזיר חזרה לחברה. אז הגיע הזמן שנבטל את ההון העצמי, ההון הראשוני במשכנתאות, נקודה. לא 90%, לא 80% – 100%. אומרים: ארצות-הברית קרסה. נכון, כי שם חילקו כסף בחינם. אני זוכר את עצמי נמצא בארצות-הברית, אבא שלי בשעתו היה פה חבר כנסת, אני מרים לו טלפון, אני אומר לו: תעזוב הכול, מחלקים פה כסף חינם. אדם נכנס לבנק, אומרים לו: אדוני, כמה אתה רוצה? נותנים, בלי לבדוק, יכולת החזרה, אין יכולת החזרה, עובד, לא עובד. אנחנו קצת יותר מתוחכמים. אפשר למצוא את הפתרון ואת המפתח לבנות קריטריון נכון לקבלת משכנתה מלאה בשביל לקנות דירה. אבל כדי לקנות דירה צריך גם בסוף להשפיע על המחירים. צריך להודות, מאז ממשלת נתניהו, התחלות הבנייה רק עלו. אי-אפשר להתעלם מהעובדה הזו. יהיו אלה שיקפצו ויגידו: היה מחסור. נכון, 100,000 דירות. אבל כשאני נוסע בדרך לעיר אריאל – היום אני כמעט לא נוסע בכביש 60 בלילה כי מסוכן, אז אני עושה את כל הסיבוב – כשאני עובר בכביש 5 ומסתכל על המנופים בראש-העין, אי-אפשר להתעלם מתנופת הבנייה. כך גם בהוד-השרון, כך גם בכפר-סבא. יודעים את הדבר. אבל כשקבלן קונה קרקע במחיר של 40,000 דולר ליחידת קרקע ומוכר את אותה קרקע במחיר של 160,000 דולר ליחידת קרקע, לא פלא שהדירות עולות 1.5 מיליון שקל. אני חושב שצריך לעשות פיקוח, שתהיה תקרה. קנית יחידת קרקע כולל פיתוח במחיר x? קח לך כמה גרושים, תתפרנס מהם, ובזה זה מסתכם. רגע לפני שאני מסיים אני גם רוצה לפנות בקריאה לשר האוצר, חברי משה כחלון: לפני 15 שנה מאיר שטרית ביטל את מס רכוש. חבריו הקבלנים, כאב להם לשלם עשרות אם לא מאות אלפי דולרים בשנה על קרקעות שמאושרות בתב"ע לבנייה אבל עומדות מיותמות, והחליט שלא נשלם עוד. מעבר לעובדה שזרקנו כ-700 מיליון שקל של חובות אבודים לפח והקופה לא תופחת – ומהכסף הזה עוזרים לחלשים, למסכנים, וכן, גם לצעירים בדיור – יש היום עשרות-אלפי יחידות דיור שמאושרות בתב"ע לבנייה ואין שום אינטרס לשחרר את הקרקע – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> ברשותך, משפט אחרון. – – כי בעל הקרקע באמת לא צריך את הכסף, אז שיישאר לדורות הבאים. אז הגיע הזמן שנבטל את המשכנתה, נבנה דירות קטנות, נחזיר את מס רכוש. ובמילה אחת אחרונה: כבר עשיתם דבר יפה, הגדלתם את מס הרכישה, אבל לבן-אדם שקונה דירה שנייה ושלישית ורביעית ולפעמים גם שביעית, כשמעלים את מס הרכישה בשיעור של 8% לדירה שנייה, שלישית, דירה שעולה 1.5 – אז עוד 40,000 שקל, סליחה, זה בדיחה, ובפעם האחרונה שבדקתי, פה זה כנסת ישראל, לא "קאמל קומדי קלאב". ומילה אחרונה לכבוד השר: אני רואה שאתה עושה דברים יפים. אני פניתי אליך לא מעט בחודשים האחרונים לעזור, גם במקרים נקודתיים וגם בעניינים של תוכניות מתאר. אני שמח שאתה שר הבינוי והשיכון, ואנחנו לרשותך; כמו שראית, כולם פה, כל הקשת, לרשותך. הגיע הזמן שנשנה את הפיוז ואת הפאזה בראש ונתחיל לעשות ולא רק לדבר בססמאות. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אורן אסף חזן. יעלה שר הבינוי והשיכון, השר יואב גלנט, וישיב לכל הדוברים, ומייד אחרי כן נמשיך בשעת שאלות לשר. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אלה ששאלו ואלה ששאלו והלכו ואלה שנשארו, אני שמח שהנהגתם את היום הזה. אני מודה לך, חברת הכנסת אורלי לוי, על זה שאת עומדת בראש הפורום המאוד-חשוב הזה, שלדעתי מסמל בדיוק את הבקרה שכנסת ישראל צריכה לעשות על הגוף המבצע, שזה ממשלת ישראל, לדחוף אותו לאן שצריך; ואני אנסה לענות לכם. ראשית, בואו נתחיל מהמצב, כיוון שכאשר אתה רוצה לדעת לאן ללכת אז כדאי שתדע איפה אתה נמצא, ואני רוצה לומר לכם איפה אנחנו נמצאים. קיבלתי לידי ביראת כבוד את תפקיד שר הבינוי והשיכון, ואני עוסק בעניין הזה בחמשת החודשים האחרונים באינטנסיביות. אני לומד את התחום, דרך אגב, כל יום. בלוח הזמנים שלי, שחלקו פורסם, החודשים הראשונים, אפשר לראות שלבד מהדיונים והמפגשים בממשלה, בכנסת, בקבינטים השונים, אני מקדיש לפחות יום שלם בשבוע, כל יום שלישי, ואני גם מזמין את חברי הכנסת, על מנת להסתובב בארץ. הייתי לפחות ב-40 יישובים ומועצות עד כה, והיד נטויה, אנחנו ממשיכים. זה מאילת בדרום ועד, נכון לעכשיו, לדעתי מגדל-העמק, אבל בקרוב זה מגיע גם לקריית-שמונה ולצפת ולמקומות אחרים; זה כולל יישובים יהודיים, זה כולל יישובים ערביים – הייתי בכמה וכמה כאלה – זה כולל יישובים חרדיים, זה כולל התיישבות עובדת, זה כולל את כל המגזרים ואת כל המתחמים. עם כולם אנחנו מדברים ולכולם אנחנו קשובים, משתי סיבות. סיבה ראשונה, כי כולם זכאים לעניין הזה. לכולם מגיעים פתרונות דיור; לא משנה מי הם – הם אזרחי מדינת ישראל. הסיבה השנייה היא, שכאשר אתה מסתובב ורואה, אתה מקבל פרופורציות על הבעיות השונות במקום מסוים אל מול מקום אחר. במקום אחד מבקשים ממך לסייע בבנייתה של בריכת שחייה כשבכסף הזה אתה יכול לבנות שלושה בניינים במקום אחר, כן? אז פרופורציות. זה קורה בזוויות שונות במקומות שונים. אני מספר לכם את הדברים. עכשיו אני רוצה לתת לכם תמונת מצב – מהי הסיטואציה, מה קיבלנו. ראשית, מחירי הדיור עלו בעשור האחרון ב-100%. אלה עובדות סטטיסטיות. הדבר השני, 50% מאוכלוסיית ישראל ולמעלה מ-60% מהאוכלוסייה היהודית מתגוררים בין קו רוחב חדרה לקו רוחב אשדוד. אני חושב, כתפיסת עולם, שעיר-מדינה, בוודאי מדינת היהודים כפי שהיא מוגדרת, לא יכולה להתקיים במזרח התיכון בשיטה הזאת. יתרה מזאת, העניין הזה גם יקר מאוד מבחינה כלכלית, מכיוון שלהעביר קו חשמל, קו ביוב, כביש, בתוך שטח אורבני צפוף – זו מציאות מאוד מאוד בעייתית; היא עולה פי-שניים. הנושא הבא: במדינת ישראל, מהרגע שמחליט שר הבינוי והשיכון לבנות שכונה במקום שתוכנית המתאר הארצית מאפשרת את זה לפי ה"כתמים" הקיימים ועד לרגע שלמקום הזה ייכנסו הדיירים הראשונים – נניח שכונה של 1,000 או 2,000 יחידות דיור – יחלפו 15 שנים, במציאות שהייתה עד היום. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> 15? <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> 15 שנה, במציאות שהייתה עד היום. אני אומר לכם את זה כדיווח על הזמן שאתם ישבתם פה ואני עסקתי בדברים אחרים. זו תמונת המצב שקיבלתי. מתוך 15 השנים הללו, שבע עד שמונה שנים – בוועדות התכנון השונות ובפינג-פונג שבינן לבין האזרחים, בתי-המשפט, הארגונים השונים, כל אלה שמערערים וכל אלה שאינם מערערים. זוהי התמונה. ואני רוצה להזכיר עוד דבר: אנחנו בחוסר בסדר גודל של קרוב ל-100,000 יחידות דיור, כתוצאה מזה שבמשך שנים אחדות צברנו חוסר של כ-15,000 יחידות דיור כל שנה; זה מצטבר. יש כאלה שאומרים שזה לקראת 100,000, יש כאלה שאומרים שזה מעל 100,000. אלה המספרים. כאשר אתה מסתכל קדימה – ואני מתחבר לשאלות של חבר הכנסת מוזס – למעשה נצטרך ב-20 השנים הקרובות כמיליון יחידות דיור, אפשר להגיד קצת יותר. זה טבעי, זו התפתחות האוכלוסייה. אגב, 20% מזה בערך למגזר החרדי, לפי נתונים סטטיסטיים, בערך 60% לאוכלוסייה הכללית ובערך 20% לאוכלוסייה הלא-יהודית. אלה המספרים לפי גידול השנתונים הסטטיסטיים. כדאי להכיר אותם. זוהי תמונת המצב כפי שאני קיבלתי אותה. אינני בא בטענה לאף אחד – לא אל מי שפעל ולא אל מי שלא פעל. יש כאלה שבעצם זה שפעלו שיפרו ויש כאלה שבעצם פעולתם הזיקו, להבנתי. לפעמים החידלון היה יותר טוב מהעשייה; תלוי מי עשה ולאיזה כיוון. אבל בסך הכול, בואו נניח שכולם התכוונו לטוב, כולם רצו לתת פתרונות. אני אומר לכם את זה כך: בניתוח ובהערכה – אני נותן ציונים טובים להרבה מאוד אנשים שפעלו פה במערכת; בתהליך קבלת החלטות – ציונים לא רעים; הבעיה היא בתהליכי הביצוע. זאת אומרת, זה לא עניין של חוסר הבנה, זה לא עניין של חוסר ידיעה וזה אפילו לא עניין של החלטיות. בסוף יש שאלה של איך אתה מביא את הדברים לידי ביטוי. ובנושא הזה אני חש שלא היינו מספיק נחרצים. יכול להיות שאלה הנסיבות, יכול להיות שאינני יודע עדיין את התמונה במלואה, אבל זו התחושה. אני רוצה לומר לכם כיצד אנחנו מתכוונים – או התכוונו ומתכוונים – להתגבר על הדברים, ודרך זה גם לענות על חלק מהשאלות שעלו כאן. הנושא הראשון – ברור שצריך בנייה חדשה בהיקפים משמעותיים, בסדר גודל של 50,000, 55,000 יחידות דיור בשנה. למעשה, בנושא הזה עשינו שני דברים – משמעותיים, לטעמי. שניהם, דרך אגב, רעיונות שהשר משה כחלון, שר האוצר, הוביל אותם מהיום הראשון, זאת אומרת, אני לא לוקח לעצמי מהעניין הזה דבר; אני מייצג את תפיסת העולם שהוא ישב ועבד עליה במשך שנתיים, ואני נכנסתי כגורם שמסייע לו בתחום הזה ומנסה להוציא את הדברים לפועל. הדבר הראשון – חלוקה של הסמכויות והאחריות בצורה יותר נכונה מכפי שהייתה עד היום. היום כל הסמכויות בנושאי הבנייה, התקציב, התכנון והקרקע מרוכזות במשרד האוצר. אתם מכירים את הגופים: אגף התקציבים, החשב הכללי, רמ"י, רשות מקרקעי ישראל, ומינהל התכנון. המשאבים נמצאים שם, מקורות הסמכות נמצאים שם, את תפיסת העולם אנחנו מעצבים ביחד, אבל זה שם. משם יש את גופי הביצוע. גוף הביצוע העיקרי הוא משרד הבינוי והשיכון. משרד הבינוי והשיכון מיישם את הדברים, עובד מול הקבלנים, עובד מול ראשי הערים, עובד מול האזרחים, עובד מול חברות הביצוע. עכשיו אני בא לדבר השני. באנו עם תוכנית מחיר למשתכן – החדשה, דרך אגב. מה אומרת התוכנית – ודרך זה גם תקבלו מושגים על הכספים, שלדעתי נבלעו פה מתוך אי-הבנה או אי-היכרות של חלק מהתוכנית? אנחנו אמרנו שאנחנו נוזיל את הקרקע לקבלן – וכתוצאה מזה למשתכן, כיוון שהקבלן איננו יכול לספסר בקרקע בשיטה הזאת – בסדר גודל של 100,000 או 120,000 או 150,000 שקל ליחידת דיור. הדברים האלה כמובן מוכיחים את עצמם כבר היום, ואתם רואים את זה. הפרסומים והשיווקים בעפולה לפני שבוע ובקריית-מוצקין אתמול והיום מראים הוזלה משמעותית: בעפולה המחירים ירדו בין 300,000 ל-400,000 שקל; בקריית-מוצקין המחירים ירדו בין 400,000 ל-500,000 שקל, כיוון שהמחיר שם יותר גבוה. הם מגרדים מלמעלה ומלמטה את המחיר של מיליון שקל לדירה של 120 מטר, שהייתה ב-1.5 מיליון שקל. אלה העובדות, קודם כול. עכשיו אני רוצה לומר משהו על מחיר למשתכן. כאשר אנחנו נותנים את הדירה ב-100,000 שקל פחות, לקבלן אנחנו עושים עוד דבר. אנחנו אומרים לקבלן: תשמע – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אתה מדבר על הקרקע. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> כאשר אנחנו נותנים את הקרקע לקבלן ב-100,000 שקל פחות, אנחנו אומרים לו עוד דבר; אנחנו אומרים לו: אנחנו דואגים לך לרשימה של האנשים שיבואו. אתה לא צריך לשווק, אין לך צורך. אנחנו מקלים עליך מאוד בעלויות המימון, כיוון שכל בנק יודע שהעניין הזה מכוסה, יש מאחוריו את המדינה, והוא ייתן לך את המימון. אנחנו מחלצים אותך מנושא הפרסום ומדברים דומים. כתוצאה מזה הקבלן יכול להוריד את הרווח הקבלני – יש לו עסקה בטוחה. הוא מפסיק להיות יזם. הוא קבלן. כל הרעיון הזה הוא רעיון שהוצב בשנתיים, שלוש האחרונות. ואז, כאשר אנחנו מורידים 100,000 או 150,000 שקל, הקבלן מוריד עוד 150,000 שקל. התוצאה היא שלאזרח זה מגיע ב-300,000 שקל פחות. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> יואב, חסר לי משהו בשרשרת הזאת. את מחיר הקרקע – מי קובע? <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> הנה, הסברתי. אני נותן את הקרקע לקבלן ואני אומר לו את הדבר הבא: אדוני, הקרקע עלתה לך עד היום 200,000 שקל? מהיום היא עולה לך 50,000 שקל. תתחרה עם שאר הקבלנים כאשר המחיר הוא 50,000 שקל על מחיר הדירה או על מחיר המטר הסופי. הוא מתחרה – יצאו 62 קבלנים למכרז, היום, בקריית-מוצקין; הכול נרכש. וראה איזה פלא, הם הורידו את המחיר חוץ מה-150,000 האלה בעוד 250,000 שקל, והמחיר ירד ב-400,000 שקל. אלה עובדות. תראו, עכשיו דיברתם כאן על המיליארדים. אני רוצה לספר לכם מה עשינו במיליארדים, בשביל שהעניין הזה לא יהיה בלתי ברור. ואני אומר את זה לכל מי שאומר: צריך פעולה דרמטית, נחושה, בתחום הדיור. מה עשינו? אם אתה מוזיל את הקרקע לאזרח ב-100,000 שקל, אתה לא צריך לקחת את זה בכסף חי ולתת לו; אתה מוציא את זה מתקבולי המדינה, כך שאין הכנסות מדינה על הקרקע. אגף התקציבים ומשרד האוצר נאלצים לאזן את התקציב בלי הכסף הזה. 100,000 שקל כפול 50,000 דירות זה, אם אתם עושים את החשבון, 5 מיליארד שקל בשנה. 5 מיליארד שקל בשנה מתקבולי הקרקע הועברו בשנת 2015, בעיקר 2016, ששם המספר יהיה 50,000, אל האזרחים; כפול חמש שנים זה 25 מיליארד. זה אותו סכום שאתה – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> יואב, יש מעט שנים שבנו בהן את מספר הדירות האלה. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> רבותי, אנחנו נשווק בשנה הבאה לפחות 50,000 יחידות דיור במחיר למשתכן. השנה אנחנו נגיע למעלה מ-20,000 בחלק הקטן שהיה לנו. אתם יודעים שהיה – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> כל ה-50,000 במחיר למשתכן? <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> כל היחידות יהיו במחיר למשתכן. אנחנו לא דואגים לאוכלוסיות שידן משגת. זה יקרה מעצמו. לא שזה לא חשוב – זה יקרה מעצמו. כל היחידות הן במחיר למשתכן, בכל הארץ. עשינו הסכם גג בבאר-שבע – 20,000 יחידות דיור בחמש שנים, כולן במחיר למשתכן. יכול להיות שיהיו צמודי קרקע בודדים, בגלל האופי של השכונות, וזה לא יהיה במחיר למשתכן. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> זה לזכאים, אני מבין, נכון? <היו"ר יצחק וקנין:> רק זכאים. בלבד. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> רק זכאים. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אני תכף אסביר מי זכאי. אנחנו נשווק בסוף השבוע, אנחנו נגיע להסכם גג באשקלון – 28,000 יחידות דיור. יש הסכמי גג בדרך במקומות נוספים. רבותי, כל הדברים האלה ייכנסו לפעולה. בשנה הבאה, 5 מיליארד שקל מתקבולים שהיו צריכים להיכנס לא יגיעו אל תקציב המדינה. אגף התקציבים, משרד האוצר, יצטרכו לאזן את התקציב – והם יודעים את זה – בלי להכניס את ההכנסה הזאת. <היו"ר יצחק וקנין:> האמן לי שהכסף ייכנס מהתקבולים של כל הבנייה הזאת, של כל המאסה של הפרויקטים האלה. יכניסו את הכסף בחזרה, האמן לי. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אני מקווה מאוד. אני רק מספר שאנחנו לא עוסקים במיליונים אחדים של מתן סבסוד. אנחנו מדברים על כסף משמעותי שהועבר אל האזרחים באמצעות מנגנון מחיר למשתכן. עכשיו לשאלתך, אדוני. הזכאות הייתה פעם דבר מאוד מורכב: מספר הילדים, אזור המגורים, שירת או לא שירת, כל מיני שיטות. שינינו. יש רק שיטה אחת: האם זו דירתך הראשונה או לא. אם זו דירה ראשונה, אתה זכאי להיכנס. <ענת ברקו (הליכוד):> כן שירת, לא שירת – לא משנה? <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> רק שנייה. זה מאוד משנה, אבל זה לא יכול לשנות מבחינת החוק במדינת ישראל לגבי השיטה. אם רוצים, הגוף הזה מוסמך לשנות את החוק. לי, כידוע, אין שום דבר נגד המשרתים והמתגייסים, גם אני מכיר את התחום הזה. אבל לכולם מגיע. המדינה קבעה שלכולם מגיע, ואנחנו פועלים בהתאם לחוק. השיטה תהיה כזאת שכולם יכולים להיכנס להגרלה: יהודים וערבים, כל הזרמים בתוך המגזר היהודי – אין שום בעיה. כולם באותו תנאי: אם מדובר על בודד – מעל גיל 35; אם מדובר על זוג, ובתנאי שזו דירתו הראשונה. כל היתר מחכה להזדמנות אחרת. אני, ברשותכם, רוצה לתת עוד כמה פרטים. יש לי זמן, או שאתם – איך, זאת אומרת, זה – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אולי, אדוני השר – – – <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אני מאוד נהנה פה. <היו"ר יצחק וקנין:> לא – – – <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אולי במסגרת השאלות של חברי הכנסת – – <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> בבקשה. <היו"ר יצחק וקנין:> – – אתה תוכל להרחיב על כל שאלה, אולי זה גם ייגע. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אז – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – – אנחנו חשבנו שהשר מבין שיש קיצור הליכי בנייה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – זה הנושא – – – <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> זה כבר חלק מהשאלות? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא. הוא השואל הראשון, אז אם – – – <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אז – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני השר – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש – – – <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אז – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> כן. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> היום, יום הדיור בכנסת צוין בעיקר בנושא הדיור הציבורי. אז אם אפשר, התייחסות קטנה של השר – – <היו"ר יצחק וקנין:> כן. בבקשה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – בנושא הדיור הציבורי, ואז – – – <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אז אני אומר כמה מילים על הדיור הציבורי ונעצור – ואולי על עוד נושא שיעלה לאחר מכן, או על הנושאים האחרים, אני אשיב דרך השאלות. אני אומר לכם ככה על הדיור הציבורי: בעיני נושא הדיור הציבורי איננו נושא כלכלי, כיוון שמי שנמצא בתחתית רשימת ההכנסות במדינה נמצא בסיטואציה שיהיה לו קשה מאוד לחלץ את עצמו ולתת לעצמו פתרון של דיור ציבורי. אני פוגש את האנשים האלה כל הזמן. אני מכיר את הבנים שבאים משם, שהיו חיילי לאורך שנים בהרבה מאוד מקומות. אתה רואה את האנשים חוזרים ממבצע בעזה, נשארים ביום שישי במחנה בנחל-עוז. ואתה שואל את החייל – שיכול להיות עולה חדש, יכול להיות חרדי לשעבר שלא חוזר לביתו, יכול להיות סתם חייל בודד או משהו אחר – אתה שואל אותו: למה אתה נשאר? הוא אומר: כי אין לי לאן לחזור. אז, ברוך השם, יש גם אנשים טובים במדינת ישראל, והקימו הרבה מאוד עמותות שמסייעות ודברים אחרים ואימוצים וכן הלאה. אבל בסוף, יש חיילים שמעדיפים לאכול ולהישאר ולראות טלוויזיה במחנה בסוף השבוע, או להתפלל, כי אין להם לאן ללכת. תזכרו את הדבר הזה. ואני מכיר את האוכלוסייה הזאת, ואני רוצה לומר לכם איך אני תופס את הדברים. אנחנו נמדדים ביכולת שלנו לסייע לאוכלוסיות חלשות. זו מדידה מוסרית. היא בכלל לא קשורה לצד הכלכלי. עכשיו, אילו היינו במצב שבו ההורים שלי היו, או חלק מההורים שלכם, בקום המדינה או קצת אחר כך, כשכולם הגיעו ולאף אחד לא היה וכל אחד חי מהיד לפה, והסתדרו – זה מציאות אחת. אבל כאשר המציאות היא שיש במדינת ישראל אנשים שמרוויחים 4,000 שקל בחודש ויש אנשים שמרוויחים 400,000 שקל לחודש, אפשר לאזן קצת את הדברים. אפשר לאזן, ואפשר לתת לחלשים קצת יותר. ועכשיו, אני רואה את זה כתפקידי, ואני אסביר לכם למה אני מתכוון: אנחנו נשקיע בשנת 2016 – בוא נגיד בזנב שנשאר ב-2015 וב-2016, למעלה ממיליארד שקל בדיור ציבורי, ואני אתן לכם את הפירוט: יש 700 מיליון שקל – ואני כבר עונה על השאלה הראשונה של חבר הכנסת כבל – יש 700 מיליון שקל בקרן הדיור הציבורי. היה שם פעם 3.3 מיליארד, לאורך השנים. אני למדתי את הנתונים. מכרו דירות. מתוך ה-3.3, בדרכים שונות – חלק עניינים חשבונאיים, חלק שיטות אחרות, למעשה נשארו בקצה 700 מיליון. אנחנו מתכוונים לקנות ב-700 מיליון שקל האלה דירות. ויתרה מזאת, אנחנו מתכוונים לעשות את זה עד סוף 2016. זאת אומרת, להשתמש בכסף לייעודו על-פי החוק, כרוחו וכלשונו. זה דבר ראשון. הדבר השני: הגענו להסכם – עוד לא הגענו אבל אנחנו בתהליכי גיבוש הסכם בין משרד האוצר, משרד הבינוי והשיכון, הסוכנות ו"עמיגור", לבנות 2,600 יחידות דיור קטנות, בסדר גודל של בין 50 ל-60 מטר, על גבם או לידם של בנייני ומתחמי ציבור, מה שנקרא מקבצים, או אשכולות דיור של חברת "עמיגור" בעשרות ערים ברחבי הארץ. זה למעשה מין פינוי-בינוי משופר כזה, והסוכנות תקצה את הקרקע, היא כבר שלה. אנחנו נשתתף חצי-חצי. סדר הגודל של ההוצאה המשותפת הוא מיליארד שקל על פני חמש שנים. זאת אומרת, 200 מיליון כל שנה בחמש שנים. חצי מהסוכנות, חצי מאתנו. זה עוד 100 מיליון שאנחנו נכניס בשנה הקרובה. אני מקווה שהדבר הזה ישמש את כל האוכלוסיות. דרך אגב – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – הבנייה תהיה מהירה כמו – – – הפרויקטים עכשיו – – – <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> הבנייה שם, לדעתי, תהיה מהירה ברגע שההסכם יסוכם, כיוון שלחברת "עמיגור" יש מוניטין טובים. הם בנו בשנים האחרונות יחידות קטנות בשקט, בצורה מאוד יפה, ואני ראיתי את זה וחשבתי שאני צריך להגיע אתם להסכם ולנצל את היכולת שלהם. <יעקב מרגי (ש"ס):> אני מבקש לשאול. <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, רבותי, זה כבר הופך להיות שאלות. אני מציע ככה – – <קריאה:> – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – – שאלות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – השר סיים את התשובה על ההצעות. <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רגע. דקה. שנייה אחת, תקשיבו לי. אנחנו חייבים להצביע על ההצעות לסדר-היום. אנחנו נצביע ונעבור לשאלות, ואז, בהתאם לכך, אני אאפשר לכל חברי הכנסת. הנושא מאוד – – <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> – – חשוב, אבל, רבותי, אני לא יכול למשוך, אני חייב להפסיק את ההצעות לסדר-היום, להצביע, ונמשיך. אדוני השר מסכים? <מירב בן ארי (כולנו):> כן. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אתה היושב-ראש, מה, אנחנו – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא, אני פשוט – – – <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> – – עפר לרגליך. רק תגיד מה אתה רוצה. <היו"ר יצחק וקנין:> אוקיי. אז, רבותי, אני מודה לשר על תשובתו לכל הדוברים, לכל המציעים – – – <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> החלקית. החלקית. <היו"ר יצחק וקנין:> חלקית, ודאי. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> עוד לא השלמתי את הכול. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני – אתה לא חייב. אני אוסיף את הקול שלך להצבעה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, המציעים – מה, מה אדוני השר מציע – אתם מסתפקים בתשובה או שיש לכם איזו הצעה אחרת? אדוני השר. <קריאה:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> לבנות 150,000 דירות. <היו"ר יצחק וקנין:> מה אתם רוצים? רוצים שזה ילך לוועדת הכלכלה? <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מסתפקים? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אנחנו רוצים דירות. <ענת ברקו (הליכוד):> אני אומרת – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אתם מסתפקים. <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> כולם מסתפקים, רבותי? <ענת ברקו (הליכוד):> לא. לגבי חיילים משוחררים, אני לא מסתפקת בתשובה הזאת. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> ועדת הכספים. <היו"ר יצחק וקנין:> ועדת הכספים. <קריאה:> מה? <מירב בן ארי (כולנו):> למה? <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – – <קריאה:> – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – חיילים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> נו, רבותי, רוצים ועדה או מסתפקים? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – כסף. כספים – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> אורלי, מה אומרת? כספים? <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, ממילא אנחנו מתכוונים לקיים דיון – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> כספים, כספים. <היו"ר יצחק וקנין:> דיון. אוקיי. רבותי, אם ככה, זה ירד לאחת הוועדות. אנחנו נצביע על המשך הדיון בנושא באחת הוועדות, ואני חושב שזה צריך להיות בוועדת הכלכלה – מאופי הדיון. כל הנושאים של השיכון הולכים לוועדת הכלכלה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> השר היה אצלנו וסוכם – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לא – – – אתם רוצים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> טוב, אדוני השר, אני אוסיף את הקול שלך להצבעה. אין טעם שאתה תרד ותעלה בחזרה. רבותי, מי בעד העברה לוועדה – ועדת הכלכלה? מי נגד? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – הנושא עדיין על – – – <היו"ר יצחק וקנין:> בשביל זה זה הולך לוועדת הכלכלה, וימשיך, ואני בטוח – כפי שאני מכיר את יושב-ראש ועדת הכלכלה הנמרץ – שהוא ימשיך ויעשה את זה במלוא המרץ שלו. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 13 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> 13 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, הנושא יועבר לוועדת הכלכלה להמשך דיון. <שעת שאלות> <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני השר, אנחנו נעבור לשאילתות. שאלה ראשונה – כן, בוודאי, שעת שאלות. השואל הראשון – חבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת כבל, מה שאני מבקש מכל השואלים: נא להיצמד לטקסט. זה חשוב מאוד לצורך התקנון של הכנסת. אדוני חבר הכנסת איתן כבל. <איתן כבל (המחנה הציוני):> תודה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רשמים, חברי וחברותי חברי הכנסת, למרות שהשר כבר השיב על השאלה הראשונה, אני אשאל אותה לפרוטוקול בכל זאת: 1. כמה כסף יש היום בקופת הדיור הציבורי, כמה דירות נרכשו ואיך מתמודד המשרד עם מיעוט הרכישה? השר כבר השיב שיש 600 מיליון, ובכוונתם עד סוף 2016 לרכוש את כל הדירות הנדרשות. 2. בידי רשות הפיתוח יש יותר מ-6,000 דירות המוגדרות נכסי נפקדים בערים מעורבות – חיפה, עכו, יפו, ירושלים. מדוע לא מוסבות חלק מהדירות לטובת הגדלת מלאי הדיור הציבורי? 3. כמה דירות של רשות הפיתוח נמכרו בשנים האחרונות ליזמים פרטיים שהפכו אותן לדירות פאר או למלונות בוטיק, ומה נעשה עם ההכנסות מהמכירה? תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל. אדוני השר, רשות הדיבור שלך. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אני אענה על השאלה הראשונה, כיוון שהיא שאלה בתחום סמכותי, ותחום סמכותי הוא משרד הבינוי והשיכון על אגפיו וחברותיו. כמו שאמרתי, יש 700 מיליון מתוך 3.3 מיליארד, ואנחנו נרכוש בכסף הזה דירות. השינויים שעשינו – אגב, חשוב שתכיר אותם – יאפשרו רכש יותר גדול. הרי לא רכשו, גם בגלל שלא הקצו את הכסף, אבל גם המעט שהיה לקה בביורוקרטיה מאוד קשה. ראשית, שינינו את הקריטריון ביחס למחירים. אנחנו לא מתייחסים למחיר חציוני אלא למחיר הממוצע, וזה מאפשר לנו לקנות דירות קצת יותר יקרות. שחררתי, בפעם הראשונה אחרי שנים רבות – אני לא יודע אם בכלל – את הזכות לקנות דירות חדשות, דבר שלא קרה. בתוך הדירות החדשות, כאשר נרכוש דירות חדשות, אנחנו נקפיד שהן יהיו במקומות שבהם יש מעליות, על מנת שגם נכים יוכלו להשתמש, והעניין הזה יאפשר דואליות של שימושים. ואני יכול להמשיך. בסך הכול אני מתכוון להשתמש בכסף. דרך אגב, צריך לדעת את הנתונים: 70%–80% מהדירות שאנחנו נזקקים להן נמצאות באזורי הביקוש במרכז הארץ, ועם תוספת מסוימת של באר-שבע. בשאר המקומות הבעיות יותר קטנות, וגם דרך הפתיחה של הדירות הריקות אנחנו פותרים הרבה מאוד מהבעיות האלה. הדבר הזה מביא לכך שמחיר דירה, בוודאי דירה חדשה, הוא גבוה מכפי שיכולנו לעשות. ואם תכננו מלכתחילה לרכוש ב-700 מיליון 700 דירות, אני לא בטוח שנצליח לעמוד בזה, כי מחירי הדירות יותר גבוהים. חלק מהרעיון הוא להשתמש במה שנקרא מחיר למשתכן בחלק מהכסף על מנת לרכוש במקומות יותר בזול. מצד שני, זה יביא את זה מאוחר יותר. אבל לזה יש סכום נפרד, חוץ מה-700 מיליון; זה עוד 150 מיליון שהקצינו ככסף חדש לרכז דירות חדשות במסגרת – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> מעבר ל-700. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> מעבר ל-700, במסגרת מחיר למשתכן, והוא מופיע, ואתה תוכל כמובן בוועדת הכלכלה לעקוב אחרי המספרים. עכשיו באשר לכל הנושא שקשור לרשות הפיתוח. כידוע לך, רשות הפיתוח נמצאת בידי מינהל מקרקעי ישראל. אני אבקש מהם לבוא לוועדה אתי על מנת להציג את הנתונים לאשורם. אני יכול להבטיח לך דבר אחד: אני אסרתי מכירה של דירות לשוק הפרטי בכל דרך. אדם יכול לקנות את דירתו. לא תהיה מכירה של דירות לאנשים פרטיים על מנת שלא להקטין את המלאי, כי גם ככה המלאי הזה הוא מלאי קטן. צריך לזכור שבכל שנה נוספים לנו סדר גודל של 1,000 אנשים שהם נכנסים חדשים, כתוצאה מלידת ילד, ירידת הכנסה, נכות, חס וחלילה. הם נכנסים חדשים לרשימה. איך אני מצליח לפתור לחלק גדול מאלה? לצערנו, אנשים גם נפטרים. עכשיו, מתוך 60,000 אנשים, יש אחוז מסוים שנפטרים. כשהיה 100,000, המספרים היו יותר גדולים. ולכן, קצב כניסת הדירות מתוך המלאי של ה-60,000 לא מספיק להזין את קצב הנכנסים. ולכן, אנחנו גם נרכוש, אבל צריך להכיר את כל המעגל הזה. את כל זה, אם תרצו, אנחנו נציג בהרחבה. אני מתנצל שאני לא יכול ולא מוסמך להביא את תשובת רמ"י. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אתה צודק. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל. תודה לשר. חבר הכנסת איתן ברושי. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה קודם כול לברך את השר. אני חושב שהוא מביא לכאן משב רוח רענן שלא תמיד אנחנו זוכים לו, ואני חושב שהדבקות במשימה והחתירה למגע שהוא התחנך וחינך עליהן דורות של לוחמים, ומבחן התוצאה שהוא מדגיש, הם בוודאי הוכחה למסלול הכשרה טוב שהשר עבר. אני מאמין שתהיה תוצאה טובה לכהונתו בממשלה בכלל ובמשרד השיכון בפרט, שנחוצים לו כוחות רעננים וחדשים כדי לעמוד באתגר שכולנו שותפים לו. בוודאי גם שאלת ההתיישבות ידועה לשר השיכון. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני חבר הכנסת. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אני כבר מגיע לשאילתה. <היו"ר יצחק וקנין:> לא, לא, אין אפשרות כזאת. אני לא מבין למה אתם לא – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> מה, אסור לברך? <היו"ר יצחק וקנין:> תברך, אבל, חברים, אין לנו זמן. זה – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אתה צודק. אבל בכל זאת ראיתי הזדמנות – – <היו"ר יצחק וקנין:> עדיף שתיצמד לטקסט. לטקסט. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – לברך את שר הבינוי והשיכון. אני חושב שמחמאות, בוודאי מהאופוזיציה, זה לא דבר שכדאי לוותר עליו. לפני למעלה משנה קיבלה מועצת מקרקעי ישראל – אז היא עוד הייתה רשות מקרקעי ישראל – את החלטה 1380, העוסקת בבנייה בקיבוץ המשתנה, המתחדש. אף-על-פי שעברה שנה, ההחלטה לא יושמה, לא בוצעה באף קיבוץ, וגם לא התקבלו כללים לביצועה. מדוע ההחלטה לא מבוצעת, ומה מתכוון השר לעשות, ברוח הברכה שלי – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – כדי שנהפוך את המילים למעשים? תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. אדוני השר. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> חבר הכנסת ברושי, ראשית, אני מודה לך על השאלה. אתה כנראה יודע כמוני שנושא ההתיישבות קרוב ללבי. אף-על-פי שהנושא שאתה מציין הוא בסמכותו ובאחריותו של שר האוצר מתוקף אחריותו למינהל מקרקעי ישראל בעבר, רמ"י של היום, אני רוצה לתת לך תשובה. ציינתי ש-50% מאזרחי המדינה, 60% מהאוכלוסייה היהודית, גרים במרכז המדינה. זו תופעה מאוד בעייתית. אנחנו לוקחים כיוון חדש, ובמסגרתו אני רואה גם בצפון המדינה וגם בדרומה שתי ערי מטרופולין: האחת קיימת, באר-שבע, והיא תגדל בתוך עשור עד 12 שנים לעיר של חצי מיליון, ובתוך דור אחד – לעיר של מיליון איש. אם באר-שבע תהיה מטרופולין של מיליון איש, דימונה, אופקים, נתיבות, ירוחם, ערד וכדומה יהיו שכונות או פרברים של המקום הזה, שיהיה קרוב אליהן. כי האיש יהיה קרוב לעיר הגדולה, והוא יוכל לראות שם סרט; הוא יוכל ללכת לקונצרט; הוא יוכל לקנות בסופר כל דבר; הוא יוכל ללמוד באוניברסיטה; וכמובן – לקבל שירותים בבית-החולים, אם יידרש. בדומה, בצפון אנחנו שוקדים – ונביא את זה גם בפני הממשלה וגם בפני הכנסת – על מתיחת פנים בסדר גודל אחר ויצירתה של עיר מטרופולין צפונית על בסיס ערים קיימות; לא עיר חדשה, אלא חיבור, איגוד והרחבה, עם מה שנדרש. בבאר-שבע התקדמנו מאוד כתוצאה מזה שיש לנו את כביש 6 ואת רכבת ישראל, את צה"ל שיורד דרומה ואת הסייבר, שראש הממשלה כל כך עמל עליו והצליח להביא בו הישגים מאוד מאוד יפים, וכמובן – את כל המוסדות שישנם. בצפון יש יתרונות, יש חסרונות – אנחנו נגיע גם לזה – אבל ליד הערים האלה, הגדולות, יהיו גם ערים קטנות יותר שייהנו, אלה הכוכבים שמקיפים את השמש, ולידן יהיו יישובים. היישובים האלה הם המושבים והקיבוצים בסדרי גודל של כמעט 1,000 יחידות או 1,000 נקודות ברחבי הארץ. אני חושב שחבר הכנסת ברושי מציג בעיה מאוד נכונה: למה בקיבוץ שנמצא בדרום המדינה, ברביבים או בצאלים, צריכות להיות 50 משפחות אם יכולות להיות שם 200 משפחות? וזה נכון לחניתה, וזה נכון למסדה ולשער-הגולן ולכל מקום שנחליט בשוליים של המדינה. המשמעות של העניין הזה היא שיש כבר את התשתיות של החשמל ושל הכבישים ושל הדברים האחרים; צריך להרחיב. אנחנו מצאנו את הנושא הזה לפתחנו, ואני עובד בשיתוף פעולה גם עם חברי כנסת, עם ועדה מקצועית שאני אקים בזמן הקרוב, וגם עם מטה הדיור ועם שר האוצר, על מנת לשנות תפיסה בנושא הזה. ואני אומר לחברי איתן ברושי: הצגת לנו בעיה שלטעמי היא הרבה יותר מאשר בעיית בנייה. מדובר פה על בעיית התיישבות; מדובר פה על התכנסות המדינה למרכז – דבר שאסור לקבל אותו. ולכן אנחנו נפעל במלוא המרץ. אני חושב שבמקום שיש אזרחים, יש חקלאות, יש התיישבות, יש עבודה בשטח, והדבר הזה במרכז עיסוקנו. עניתי על זה למרות שהשאלה למעשה מופנית למינהל מקרקעי ישראל. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. חברת הכנסת ענת ברקו. שוב אני חוזר, נא להיצמד לטקסט. <ענת ברקו (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, תודה רבה, אדוני השר, על התשובה המפורטת ועל ההוריקן שבעצם אתה מביא אתך לנושא שהוא כל כך חשוב, וזקוק באמת לאנרגיה כזו וליכולת ביצועית ברמה גבוהה כמו שלך, כדי לשפר את המצב הכל-כך עגום. אני באה לדבר בשמם של אנשים שמוכרים לך היטב משירותך ושירותי הצבאי, אותם חיילים משוחררים שנותנים את השנים הכי טובות שלהם למדינה הזו ולא זוכים לקבל ממנה, לצערי הרב, דבר. אנחנו מדברים על שנים קודמות – – – <היו"ר יצחק וקנין:> מה השאלה? נא להקריא את השאלה. <ענת ברקו (הליכוד):> הנה, השאלה היא – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא עוזר לי, כנראה. <ענת ברקו (הליכוד):> השאלה היא בעצם – – <היו"ר יצחק וקנין:> לקרוא אותה מהנייר. את חייבת לקרוא אותה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – מה אנחנו, מה משרד השיכון עושה לטובת דיור עבור חיילים משוחררים? יש מקום להעדיף ולתגמל אותם עבור שירותם לטובת המדינה. זה היה בעבר, היו פרויקטים לחיילים משוחררים, ואנחנו לא רואים את זה יותר. דירות קטנות, משהו להתחיל אתו את החיים, משהו, בעצם לתת איזושהי הכרת תודה מטעם המדינה לאותם אנשים שעושים כל כך הרבה עבורה. ואתה יודע בדיוק מה הם עושים. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. אדוני השר ישיב. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> טוב, תודה לחברת הכנסת ענת ברקו על השאלה. בואו נגיד עוד הפעם: החוק במדינת ישראל לא מאפשר לנו לתעדף אוכלוסייה אחת על פני אוכלוסייה שנייה בנושא כל כך מהותי כמו דיור, להבנתי. יחד עם זה, אני חושב שכאשר אנחנו אומרים מחיר למשתכן ומדברים על המגזר שהוא המגזר הכללי-ציוני, שהוא בערך 60% מהאוכלוסייה, רוב רובם של האנשים האלה הם חיילים משוחררים – או שני בני-הזוג או אחד מהם, תעשי בדיקה סטטיסטית. לשמחתנו, רוב האנשים האלה משרתים, ואם לא, אז לפחות אחד מהם. התוצאה היא שההטבה הראשית מתוך הסכומים הגדולים שדיברתי עליהם באה באופן טבעי לקבוצה היותר-גדולה, שזאת קבוצת החיילים המשוחררים. אלה הילדים שלנו, שהם בגילים של בין 20 ל-30, פחות או יותר, והם ייכנסו לתוך תוכנית מחיר למשתכן. אין הטבה גדולה מזו. אבל במקומות מסוימים שבהם החוק כן מאפשר לנו, למשל במקומות שבהם יש שכונות של צבא הקבע, אני מניע עכשיו מהלכים עם ראשי הערים לאפשר לחיילים משוחררים בגילאים דומים לאלה שנמצאים בצבא הקבע, נגיד בגיל 30 או משהו דומה, שעובדים במקצועות מסוימים והם בני המקום, להצטרף באחוז מסוים לתוך שכונות הקבע. נגיד בשכונה יש 100 משפחות, אז 20 מהן יהיו של תושבי ירוחם או דימונה שבאו משם, עובדים במשהו אחר ומקבילים למג"דים או למ"פים שנכנסים לדירות האמורות. יש עוד רעיונות דומים, אבל פה מדובר על קבוצות קטנות יחסית. במאסה הכללית אנחנו הולכים לקראת אוכלוסייה שהיא האוכלוסייה הזאת, של משרתים שהשתחררו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. ישאל חבר הכנסת יוסף ג'בארין. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> גם אני, להיצמד לטקסט, או – – – <היו"ר יצחק וקנין:> זה ממש מחייב אותנו. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> זה תלוי, אם יש לך ברכות. <היו"ר יצחק וקנין:> ברכה זה לא מהטקסט, זה – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> זהו, אז אני רוצה לברך את השר על העשייה ועל האנרגיה שהוא מגלה בקידום הנושא הזה של הדיור. יצא לנו לדבר קצת על הנושא של דיור בחברה הערבית, שהוא לא עוד נושא, אלא נושא מאוד מאוד מרכזי, ודיברנו גם בישיבת אחת הוועדות על הצורך גם להרחיב תחומי שיפוט אבל גם להכשיר קרקע ציבורית לצורך בנייה. אז השאלה הקונקרטית: כבוד השר מודע לביקוש הרב לדיור ביישובים הערביים. מה המשרד עושה במענה לביקוש זה, ובעיקר לעניין אספקת תכנון מפורט, הן על קרקע פרטית – ואני מתייחס להחלטת הממשלה 4432 – והן ביחס לקרקע ציבורית? מה הן התוכניות העכשוויות של המשרד ומה תוכנית המשרד בשנים הקרובות? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ג'בארין. אדוני השר. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> תודה לך. כמו שציינתי, אני לא מבדיל בין האוכלוסיות השונות, והביקור השני או השלישי שלי היה אצל עלי סלאם, ראש עיריית נצרת, בפורום של העיר, בסיור בשכונת-הגליל ביחד עם כל חברי העירייה. וזה לא המקום היחיד. בכל יישובי ואדי-עארה, ואתה יודע את זה, אני בן בית, גם בימים האלה שיש מתיחות. אני מכיר את הסיטואציה, אבל אני רוצה לתאר לך קודם כול את הבעיה מנקודת מבטי ביחס למקומות אחרים. הבעיה הראשונה זה שהקו שהוא, נקרא לזה, הקו הכחול, סביב היישוב, הוא קו צפוף יחסית. יש מעט מקום להתרחב. הדבר השני, רוב האדמות הן אדמות פרטיות. המשמעות הנגזרת היא שהמדינה יכולה לפעול בתנאים מאוד קשים שם. כלומר, כאשר אנחנו מגיעים למקום ועושים שכונה, וזה על אדמת מדינה, מינהל, העסק מתבצע. כאשר זה מושע, שיש בה 100 אנשים שהם משפחות וחמולות ואחרים, ואחד מתנגד והשני מתנגד, הבעיה היא בעיה לא פשוטה. יחד עם זה, אני רוצה לומר לך מה קרה. אחד הדיונים הראשונים, סדרת הדיונים הראשונים שעשיתי במשרד, היה עם "צוות 120 הימים", שהתעקשתי שהוא לא יביא לממשלה ולקבינט הדיור את החלטותיו לפני שהוא עובר אצלי ומציג לי בפרטים את הדברים, על מנת שנוכל ללמוד אותם. וציינתי כבר בתחילת הדברים ש-20% מיחידות הדיור בשנים הקרובות יידרשו לטובת האוכלוסייה הלא-יהודית; במספרים זה סדרי גודל של 200,000 יחידות דיור. החלטנו והעברנו בהצעת התקציב – בהחלטת הממשלה זה כבר עבר – הקמה של אגף מיעוטים בתוך משרד הבינוי והשיכון, עם כמות אנשים לא רבה אבל שיוכל לטפל באופן ספציפי במגזר. בימים האלה אנחנו בתקצוב ובקידום של 74,000 יחידות דיור בכלל המגזר. צריך לדעת את המספר. זה לא להיום, אבל התהליך הזה הוא תהליך נמשך. הקצינו סדר גודל של 75 מיליון שקל בשנים 2013 ועד 2016–2017 לתכנון על קרקע פרטית; עד כה נוצלו מזה 36 מיליון שקל. אנחנו הקצינו עכשיו 100 מיליון שקל לתכנון על קרקעות מדינה, ואני אומר לך, אם אני מסתכל על הדרך האמיתית להשקיע מאמץ ולפתור את הבעיה במגזר הערבי, זו בחינה של גבולות השיפוט של היישובים הערביים, צירוף קרקעות מדינה בשוליים שלהם והקמה ביוזמת המדינה, על קרקע מדינה, פתרונות דיור לאוכלוסייה הערבית בסמוך אליהם. בזה אני מרכז מאמץ. אני מסתובב בכל הארץ, מוואדי-עארה עד ג'דיידה-מכר, נצרת, וגם למקומות דרומיים. בקרוב אני אגיע לטירה ולטייבה ולקלנסואה ולשאר המקומות במשולש הקטן, ואני מאמין שניתן פתרונות. אני חושב שהאוכלוסייה הערבית צריכה פתרון, קודם כול לטובתה, וב. על מנת לסדר את אורח החיים במדינה כך שכל אחד יוכל לחיות בסביבה שהוא רוצה לחיות. זה מאוד חשוב, כי בזמן שאחד רוצה לצום ביום כיפור, השני רוצה לעשות את עיד אל-אדחא, ולפעמים זה יוצא ביחד וזה לא נוח לשני הצדדים. תמיד טוב שאפשר להיפגש כשרוצים, בקניון, בשוק, בחנות, בסרט, אבל גם להיות לבד כאשר רוצים, באזורים, כל אחד לפי שיקוליו. תוכנית מחיר למשתכן, דרך אגב, פתוחה לכולם בכל המקומות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ג'בארין. תודה לשר. אנחנו נעבור לשואל הבא, חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – חברת הכנסת קארין אלהרר; איננה. חמד עמאר אחריו. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כבוד השר בהחלט מוזמן לסיור באום-אלפחם. אני אומר את זה על דעת ראש העיר. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אם ראש העיר יזמין אותי, אני אגיע. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> זה יקרה בקרוב. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. חבר הכנסת עמר בר-לב. נא להיצמד לטקסט, אבל תברך, גם לך מותר לברך. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני, אתה מכיר אותי, אתה יודע שאני ממושמע, וגם כבוד השר יודע. כבוד השר, במצב הקיים, לרשויות המקומיות ולעיריות יש אינטרס להניב בנייה מניבה, כלומר בעיקר שטחי בנייה למסחר ופחות בנייה למגורים, שההכנסות ממנה הן נמוכות, והיא גם מחייבת השקעה בתשתיות – מכבישי גישה ועד לגני-ילדים ובתי-ספר. במילים אחרות, אין לעיריות ולרשויות אינטרס כלכלי לבנות למגורים, ובוודאי לא דירות של שלושה וארבעה חדרים למשפחות צעירות. כיום, גם אם נעשית בנייה למגורים, ישנה העדפה של ראשי ערים והמועצות האזוריות לבנות דירות יוקרה לעשירונים עליונים על פני דירות למשפחות צעירות. ברצוני לשאול: אילו תוכניות ו/או תמריצים מציעים לראשי הערים והרשויות בשביל לבנות דירות המיועדות למשפחות צעירות? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. אדוני השר. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> תודה רבה לחבר הכנסת בר-לב, הייתי אומר גם ידידי עמר בר-לב. אני רוצה לתת לך תשובה. הנושא שאתה מעלה הוא נכון מאוד. כל אזרח במדינת ישראל שנכנס לדירה, זו עלות שהיא בסדרי גודל של בין אלפים לעשרות אלפי שקלים לשנה לרשות המקומית, כאשר היא עושה את המאזן בין ההכנסות שהיא מקבלת ממנו מארנונה לבין ההוצאות שהיא מוציאה עליו בחינוך, כבישים, מים וכדומה. אלה העובדות. כתוצאה מכך, הערים החזקות הן ערים שיש להן תשתיות משמעותיות בתחום התעשייה והמסחר. הדוגמאות במרכז הארץ ידועות, בתל-אביב, בהרצליה, במקומות אחרים, ויש מקומות שהמצב הזה יותר חלש. עכשיו, אנחנו צריכים ליישב אנשים בכל המקומות, ואנחנו צריכים שהם יגיעו לכל המקומות, ולכן, השאלה היא שאלה רבת טעם. הפטנט להתמודד עם זה לא הומצא על-ידי, קוראים לו הסכמי גג; אני קיבלתי אותו כדבר מוכן. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> הסכמי מה? <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> הסכמי גג. אני אסביר. אני קיבלתי אותו כדבר מוכן מהממשלה שקדמה לי, ואנחנו שכללנו אותו קצת. מה אומר הסכם הגג? אני אקח את הדוגמה של ההסכם שעמלנו עליו זמן ממושך, אולי קצת למעלה ממה שהיה צריך אבל תוך ארבעה חודשים סיכמנו אותו, עם באר-שבע: 20,000 יחידות דיור במשך חמש שנים. בשביל שראש העיר יסכים לבנות 20,000 יחידות דיור, אנחנו היינו צריכים לסייע לו בדברים אחרים. היחידות האלה הן לאוכלוסייה שהיא אוכלוסייה של מעמד הביניים. בשביל לעזור לו, סייענו לו באופן משמעותי בתקצוב של חובות שהיו בכל מיני דברים, בסיוע במתקני ציבור גדולים, קריית ספורט וכדומה. ואנחנו כממשלה גם מביאים לו מעטפת שלמה, שכוללת גם את הפיתוח, גם את החינוך, גם את נושא התחבורה, וכמובן גם את נושא מבני הציבור. התוצאה הכוללת היא שיש מוטיבציה לראש העיר להכניס את אלפי האנשים האלה, כי תמורת זה הוא מקבל מהמדינה את הצד השני של העניין. זו השיטה, בכללותה, שאנחנו נוקטים. כאשר זה במקום גדול כמו באר-שבע, שהיא גם עיר מטרופולין, אפשר להחריג אותה מהממוצע בכל מקום, כי יש לה ייחוד משל עצמה; כאשר זה במקומות אחרים, אנחנו צריכים למצוא את השיטה איך לעשות את זה, בעיקר במקומות חלשים. אבל הבעיה שאתה מציין היא בעיה שאנחנו מתמודדים אתה, וזו פחות או יותר השיטה, ואני מרשה לעצמי להגיד שהיא שיטה טובה, כי לא אני המצאתי אותה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> גם בראשון-לציון זה ככה? <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> גם בראשון-לציון יהיה, אבל לראשון-לציון יש מספיק כסף, באופן יחסי. יש קניונים, יש אזורי מסחר, יש חוף – יש הרבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אני מחפש פתרון כזה במקום כמו אלעד. שם אני צריך את זה. תאמין לי, הייתי שם וראיתי. אלעד, שהיא עיר ברמה, אשכול סוציו-אקונומי 2 – מעבר למחצבה צפונה, אתה רואה את ראש-העין, שהיא עיר של אשכול סוציו-אקונומי 7. היעד שלי זה להביא את אלעד למצב של ראש-העין. הפתרון האמיתי זה אזורי מסחר, אם נגיע אליהם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. חברת הכנסת קארין אלהרר, השואלת הבאה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר הנכבד, אני מבקשת לשאול אותך: אילו פעולות נוקט המשרד כדי להבטיח כי אדם עם מוגבלות אשר נמצא זכאי לסיוע בדיור יקבל את המגיע לו בצורה מותאמת עבור צרכיו המיוחדים, ולא יסורב בשל מוגבלותו? אני מבקשת רק חידוד של השאלה: כשאני אומרת "לא יסורב", זה גם שלא תינתן לו דירה שלא מתאימה לצרכיו. זה, מבחינתי, עדיין סירוב. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר. אדוני השר ישיב. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> ראשית, אני מודה לך, גברתי חברת הכנסת אלהרר. גם נפגשנו יותר מפעם אחת, כולל היום. אני רואה את הטיפול באוכלוסיית הנכים כאבן הבוחן הראשונה של אמות המידה שלנו כחברה, ולכן אני קבעתי שהראשונים בכל הרשימות, בכל התעדופים, בכל המקומות, יהיו הנכים, במיוחד הנכים הרתוקים. אם את לא יודעת, הייתי בשנתיים שלפני הגעתי לכנסת יושב-ראש אגודת הידידים של נכי צה"ל. אז זו לא כל אוכלוסיית הנכים, אבל אני חשוף ומכיר גם באופן אישי את הבעיות, וגם אחרי 35 שנים בצבא למדתי הרבה כאשר הצטרפתי לשם וראיתי את הסיטואציה הזאת. רבים מחברי נותרו נכים ומשותקים ופגועים אחרי קרבות ומלחמות, ואני מבין לחלוטין את הבעיה הזאת. ולכן, ראשית, בתקציב הזה, כחידוש, יש 14 מיליון שקל לרכש דירות רק לנכים רתוקים באופן ספציפי. תקציב 2015–2016. הוא יגיע, אתם תראו אותו. הדבר השני, כאשר אנחנו נרכוש דירות חדשות הן יהיו – בהנחיה – בבניינים שיש בהם מעליות. ברגע שהמעלית מותאמת לכיסא גלגלים, כמעט כל הדירות יכולות לשמש לנכים. זה חלק מהפעולה הזאת. גם היום, ההנחיה שלי, והיא מבוצעת ואני בדקתי את זה, היא שכאשר מאתרים דירה שמתאימה לנכים אין מגבלת תקציב; 100,000 שקל לא ישנו. את העלית נקודה אחרת, שקשורה למסייעים לנכים, ואנחנו דיברנו עליה לפני כן, למרות שזה לא עלה כאן. לעניין הזה אנחנו נצטרך לראות אם זה כרוך בשינוי תקנות או במשהו אחר, אבל ברור לגמרי שאם מישהו הוא נכה באחוזים גבוהים, בוודאי 100%, הוא צריך מישהו שיטפל בו. יש לי, כמו שאמרתי, חברים לא מעטים שנמצאים בסיטואציה הזאת, ואני רואה אותם עם המטפלים והעוזרים והמסייעים, ואת הקשיים של המשפחות. ברור לגמרי שגם האנשים האלה צריכים לגור איפשהו בשביל לאפשר לנכה לחיות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר. תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר. השואל הבא, חבר הכנסת חמד עמאר. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, אני גם מצטרף לברכות. ביולי 2014 הגעתי להסכם עם משרד השיכון, משרד האוצר ומינהל מקרקעי ישראל על סבסוד של 90% במחיר הקרקע ובביטוח לחיילים משוחררים. למרות שההסכם אושר על-ידי הממשלה, טרם שווק מגרש אחד ביישובים הדרוזיים והצ'רקסיים במחיר הזה. מדוע? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. אדוני השר. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> ראשית, אני חושב שאם יש אוכלוסייה שצריך למצוא את הדרך לסייע לה, זו האוכלוסייה הדרוזית. אני אומר את זה כיוון שבהתייחס למה שאמרה כאן חברת הכנסת ברקו לפני כן, זו אוכלוסייה שנושאת בנטל יותר מהממוצע בקרב כלל האנשים, ומצד שני הפתרונות לדיור הם פתרונות מאוד בעייתיים. אני כבר קיימתי שני סיורים ודיונים על הנושאים האלה באופן ספציפי, וגם אירועי ביניים במסגרת ביקורים. אני אהיה גם ב-3 בחודש במגזר הדרוזי, גם בדאלית-אלכרמל לדיון על הכרמל, גם בסאג'ור וגם, נדמה לי, במע'אר, ככל שאני יודע. הזמנתי את כל חברי הכנסת הדרוזים, לא משנה מאיזו סיעה, לבוא ולהצטרף אלי ולראות את הדברים. קיבלתי רמזים מפה ומשם שיש כל מיני חילוקי דעות לאחרונה – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> 5 לחודש. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> 5; אני מתנצל. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אני הוזמנתי – – – <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אני אשמח אם תבוא. קיבלתי כל מיני דברים שקשורים לחילוקי דעות ולבעיות בקרב ראשי המועצות. אמרתי: רבותי, אני לא מסתכל על העניין הזה בשום ראייה שהיא לא ראייה מקצועית. כל העניין הזה מקצועי, אני בא לסייע. ריכוז המאמץ על מנת לסייע לאוכלוסייה הדרוזית צריך להיות בפתרון לזוגות צעירים, שזה באופן טבעי גם חיילים משוחררים. במספרים וב-90% – אתה צודק. אני חושב שהתהליך הוא תהליך שלא קרה עדיין מספיק מהר, ואני בא בשביל לראות איך עושים את זה. עשיתי כמה דיונים במחוז חיפה על מקומות ספציפיים, וזה יתחיל לזוז, והסרנו חסמים. הדרך עוד לא הסתיימה, אני מזדהה עם מה שאתה אומר, ואנחנו נעבוד ביחד בשביל לעזור לזה לקרות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. תודה לשר. השואל האחרון הוא חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואם חבר הכנסת מוזס, שישב פה לאורך כל הישיבה, ירצה לשאול את השר, אני אאפשר לו. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> גם הגשתי הרי את ההצעה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה, כבוד השר, ברכות בהתחלה. השיטה שבה מינהל מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון משווקים קרקעות למגורים ביישובים בכלל, ובמיוחד ביישובים הערביים, שסובלים מבעיית דיור קשה, מעודדת ספסור בקרקעות על-ידי קבלנים זוכים, קבלני משנה, עמותות, מתווכים וספסרים, שמוכרים את הקרקעות לתושבים במחירים מאוד גבוהים. בסופו של דבר, מי שיש להם כסף הם אלה שקונים קרקעות, ואילו התושבים העניים, שהם הזקוקים האמיתיים, לא יכולים לרכוש דירה במחירים כה גבוהים. דוגמה לשיטה זו, שנכשלה והביאה לזעם רב בקרב התושבים, היא פרויקט שיווק הקרקעות בעיר סח'נין בשכונת אל-ואדי. ברצוני לשאול: למה משרדך והמינהל לא חוזרים לשיטת שיווק הקרקעות לפי תעודת זכאות, שבה רק מחוסרי דיור יזכו בחלקות, ובמחירים סבירים? מה עושה משרדך כרגע על מנת למנוע ספסרות ושיטות סחר-מכר? ואיפה עומד פרויקט שיווק הקרקעות בעיר סח'נין בשכונת אל-ואדי החדשה? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. אדוני השר ישיב. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> תודה לחבר הכנסת גנאים. אני חושב שאתה מכוון לנקודה נכונה, וגם נדרשנו אליה בעבר. התהליך שבו מספסרים בקרקע, או שמקפיאים את השיווק וכתוצאה מכך – מחכים לעליית מחירים, או תהליך דומה, אלה לא דברים ששייכים רק למגזר הערבי, אבל יכול להיות שהם יותר מפותחים במגזר הערבי. הפרויקט שתיארתי קודם לכן, שנקרא מחיר למשתכן, למעשה בא לתת את הפתרון לעניין הזה. אנחנו, כאשר אנחנו משווקים את הקרקע במחיר מסוים, אי-אפשר לעקוף את זה. הקבלן לא יכול להגיד למשתכן – המשתכן יודע בדיוק מה מחיר הקרקע; הוא יודע מה המחיר הסופי שהוא ישלם; אנחנו מפקחים על הקבלן שזה המחיר שהוא מוכר בו, אחרת לא יהיה לו משתכן; ההגרלה היא בהתאם; הכול שקוף ופתוח. ולכן אני חושב שאת הדבר הזה צריך להחיל גם על מה שקורה בסח'נין. ואני את אזור סח'נין ועראבה ודיר-חנא מכיר היטב מהרבה שנים של הסתובבות, גם בין חברים וגם במסגרת של אימונים וטיולים וכדומה. שיווק הקרקעות בשכונת הוואדי בסח'נין, שזה נדמה לי 246 יחידות דיור, יבוצע בשיטת מחיר למשתכן בשבועות הקרובים. זאת אומרת, אנחנו נגיד שמחיר הקרקע הוא x, נבקש מהקבלנים הצעה, ניתן סבסוד נוסף אם מחיר הקרקע יהיה נמוך – כי ברגע שמחיר הקרקע הוא מתחת למחיר מסוים יש סבסוד – וניתן גם סבסוד למשתכנים. כתוצאה מזה, אם זה יתנהג כמו שהתנהגו המכרזים בעפולה ובמוצקין, זה ירד מתחת לעפולה, ולמחירים כאלה שאני חושב שאפשר יהיה להיכנס, להשתמש בהם. וזאת גם בשורה לאוכלוסייה הערבית, שאנחנו נמשיך בה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר. אדוני חבר הכנסת מוזס, אני מאפשר לך לשאול את השר, ובזה נסכם את הדיון החשוב הזה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה, ברכותי באמת לשר, שכל אשר תפנה, תצליח בעזרת השם. שאלתי: איך אתה חושב להתמודד עם ראשי עיר המעוניינים באוכלוסייה חזקה ולא זקוקים להסכמי גג? השאלה השנייה: איך אתה חושב להתגבר על הגורמים המעכבים עד היום, כששמונה שנים – כפי ששמעתי גם ממך – התוכניות נופלות בין הוועדות ובין כל הגורמים המעכבים בינוי? כפי שאנחנו יודעים, ארגונים למיניהם. השאלה השלישית: במכרז כתוב שהבחירה של הדירה לא תקרה לפני שנתיים וחצי מפרסום התוצאות. זה לאחר האישור במשרדך, אחר כך בעירייה, אחר כך הבינוי. כמה זמן ייקח לך מהיתכנות הבינוי ועד שיוכלו לקבל את המפתח? תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מוזס. אדוני השר. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> תודה לחבר הכנסת מוזס. על מנת שאני לא אשכח, אני אענה מהסוף להתחלה, זה יהיה לי יותר קל, ברשותך. אנחנו קבענו שמהרגע שהתקבלו האישורים תתרחש ההגרלה. מהרגע שהקבלן קיבל את הדברים זה רץ במקביל, כלומר, ייקח לו לקבל היתרים – גם אם הם היתרים מותנים – מספר חודשים. יש לו עניין לעשות את זה כמה שיותר מהר, כי הוא לא מרוויח מזה שהקרקע אצלו. ההערכה שלנו – אני מקווה – שתוך חצי שנה נהיה במצב שהקבלן מתחיל לעבוד, ואז עוד שלוש שנים בסך הכול. אני מעריך שאנחנו נגיע ללוחות הזמנים האלה. זו הכוונה בקשר ללוחות הזמנים. הנושא השני, ראשי הערים החזקות שמתמודדים עם כל מיני תופעות. בסופו של עניין, כמו שאתה יודע היטב מהחיים הפוליטיים, צריך למצוא פשרות. לריב זה קל, אבל זה לא מביא תוצאות, לא בטווח הקצר ובוודאי לא בטווח הארוך. ולכן אנחנו ננסה להגיע לפשרות במסגרת המנופים והיכולות שיש לנו. בסופו של עניין למדינה יש הרבה כוח, והיא צריכה להפעיל אותו: המדינה קובעת את החוקים, למדינה יש קרקע ולמדינה יש כסף. ולכן כשהיא באה אל ראש העיר במשא-ומתן מתאים, אני מקווה שאנחנו נמצא לזה פתרון. הייתה עוד שאלה ששכחתי. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> שאלתי: כמה זמן ייקח לך מהיתכנות הבינוי ועד קבלת מפתח? שלוש שנים – שמעתי, אבל זה עדיין לא מהיתכנות הבינוי. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> הנושא של ועדות הבנייה והיתכנות הבינוי נמצא כולו היום במשרד האוצר, גם הקרקע וגם התכנון. אני חושב שמה שנעשה היום במטה הדיור המתוכלל – שיושבים בו כל הגופים, כולל משרד הבינוי והשיכון, ואנחנו מארגנים את הדברים בשולחן אחד – ייעל מאוד את התהליכים. הדבר השני, כמו שקורה בכל דבר, זה השאלה מי יושב איפה. אם יהיו בוועדות אנשים מתאימים, שיעבדו מסביב לשעון ומה שיהיה לנגד עיניהם זה איך לפתור את הבעיות ואיך לא להשהות אותן – כי להתנגד תמיד אפשר – זה יעזור. אני מקווה שבשני הדברים האלה אנחנו נצליח לפעול כראוי, כי, בסופו של דבר, כפי שאמרתי, אנחנו נמדדים בביצוע ולא בדיבורים התיאורטיים. הדיבור לא עוזר לשום דירה, צריך להביא יחידות דיור בנויות, ואני מקווה שזה יקרה עוד בקדנציה הזאת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מוזס. אדוני השר, אני מאוד מודה לך על הבקיאות הגדולה ועל הרצון לקדם את הנושאים החשובים הללו. אני חושב שמדינת ישראל זקוקה היום לתהליך מואץ בכל הנושא של פתרונות הדיור לזוגות הצעירים. אני תמיד אמרתי שזה יכול להיות חבית חומר נפץ שתתפוצץ לנו בפנים אם לא נטפל בה מהר ונשקיע את המשאבים הדרושים. אני מאחל לך הרבה הצלחה – ההצלחה שלך היא הצלחה של כולנו. תודה, אדוני השר. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> תודה רבה לכם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברי הכנסת. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בעקבות דיון מהיר בנושא: פרשת האונס במועדון "אלנבי 40", הצעתם של חברי הכנסת נחמן שי ועליזה לביא. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה למזכירת הכנסת. רבותי, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ט"ו בחשוון התשע"ו, 28 באוקטובר 2015, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. תודה. <הישיבה ננעלה בשעה 18:58.>