דברי הכנסת

דברי הכנסת ו / מושב שני / ישיבות ס"ג–ס"ה / ד'–ז' בכסלו התשע"ו / 16–19 בנובמבר 2015 / 6 חוברת ו' ישיבה ס"ג הישיבה השישים-ושלוש של הכנסת העשרים יום שני, ד' בכסלו התשע"ו (16 בנובמבר 2015) ירושלים, הכנסת, שעה 10:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 21), התשע"ו–2015 7 שר הביטחון משה יעלון: 7 יעל גרמן (יש עתיד): 9 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 10 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 10 הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 21), התשע"ו–2015 11 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 11 מיקי לוי (יש עתיד): 12 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 13 עודד פורר (ישראל ביתנו): 18 קארין אלהרר (יש עתיד): 19 יואל רזבוזוב (יש עתיד): 20 אלעזר שטרן (יש עתיד): 22 חיים ילין (יש עתיד): 29 עפר שלח (יש עתיד): 32 יואל חסון (המחנה הציוני): 33 אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו): 35 עליזה לביא (יש עתיד): 36 נחמן שי (המחנה הציוני): 38 יעקב פרי (יש עתיד): 39 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 40 מאיר כהן (יש עתיד): 41 מאיר פרוש (יהדות התורה): 47 יואב בן צור (ש"ס): 55 עודד פורר (ישראל ביתנו): 58 רויטל סויד (המחנה הציוני): 60 יאיר לפיד (יש עתיד): 62 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 63 סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 64 ציפי לבני (המחנה הציוני): 65 עמיר פרץ (המחנה הציוני): 67 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 68 איתן כבל (המחנה הציוני): 69 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 71 רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 73 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 74 איתן ברושי (המחנה הציוני): 75 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 77 שר הביטחון משה יעלון: 78 הצעת חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל (תיקון מס' 2) (מעמד החטיבה להתיישבות), התשע"ו–2015 93 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 93 זהבה גלאון (מרצ): 98 עליזה לביא (יש עתיד): 105 דב חנין (הרשימה המשותפת): 106 מיכל רוזין (מרצ): 108 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 110 אילן גילאון (מרצ): 112 מיקי לוי (יש עתיד): 113 עודד פורר (ישראל ביתנו): 115 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 117 יעל גרמן (יש עתיד): 118 איתן ברושי (המחנה הציוני): 119 מאיר פרוש (יהדות התורה): 121 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 122 רויטל סויד (המחנה הציוני): 126 נחמן שי (המחנה הציוני): 127 מאיר כהן (יש עתיד): 128 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 129 שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: 130 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 134 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 146 דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 146 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 147 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 147 הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015; 148 הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015; 148 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015; 148 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015 148 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 148 אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 171 איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה): 175 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 182 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 182 הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015; 183 הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015; 183 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015; 183 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015 183 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 183 דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה): 187 יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): 194 אלי כהן (יו"ר הוועדה המיוחדת): 196 זהבה גלאון (מרצ): 202 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 207 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 207 הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015; 208 הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015; 208 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015; 208 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015 208 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 208 עיסאווי פריג' (מרצ): 212 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 216 תמר זנדברג (מרצ): 220 יאיר לפיד (יש עתיד): 225 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 228 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 229 שרת המשפטים איילת שקד: 233 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 235 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 237 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 240 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 242 אלעזר שטרן (יש עתיד): 246 מיקי לוי (יש עתיד): 249 עודד פורר (ישראל ביתנו): 253 איציק שמולי (המחנה הציוני): 256 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 258 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 263 מאיר כהן (יש עתיד): 267 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 273 יואל חסון (המחנה הציוני): 278 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום ד' בכסלו התשע"ו, 16 בנובמבר 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. אנחנו נכנסים לשבוע התקציב, לפי סדרי דיון מיוחדים שנקבעו בוועדת הכנסת, ולכן נא לעקוב אחרי כל מה שנקבע. הזמנים הם לא בדיוק זמנים רגילים; יש גם עניין של חלוקת הזמן להסתייגויות ולהצגת הדברים ולהצבעות, אז אנא מכם, תעקבו. הודעה למזכירת הכנסת – בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 21), התשע"ו–2015; הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו–2015. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/2211/20 וכלה בהצעת חוק פ/2223/20 – הצעת חוק קיצור תקופת הצינון לבכירי מערכת הביטחון (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2015, מאת חבר הכנסת אלעזר שטרן; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – מס בשיעור אפס על תרופות), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק שקיפות בהצהרת הון לנבחרי ציבור בכירים, התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת רוברט אילטוב, אביגדור ליברמן, אורלי לוי אבקסיס, סופה לנדבר וחמד עמאר; הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון – ארגון סטודנטים ארצי יציג), התשע"ו–2015, מאת חבר הכנסת ינון מגל; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – העברת סמכויות למשרד להגנת הסביבה), התשע"ו–2015, מאת חברת הכנסת ציפי לבני; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – סייגים להגבלת הספקת חשמל, מים וטלפון), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, דב חנין, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (תיקון – ביטול כלובים בתעשיית הביצים), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת יעקב מרגי, שרן השכל, יואב בן צור, איציק שמולי, מאיר כהן, דב חנין, איל בן ראובן, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, מכלוף מיקי זוהר ומירב בן ארי; הצעת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) (תיקון – ביטול החוק), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת עאידה תומא סלימאן, איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, דב חנין, טלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, באסל גטאס, אוסאמה סעדי ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק שמירת הניקיון (תיקון – פטור מהיטל הטמנה בגניזת תשמישי קדושה), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת יואב בן צור, משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק מימון מפלגות (תיקון – שלילת מימון ממפלגה שקוראת להטלת חרם על מדינת ישראל), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת אביגדור ליברמן, אורלי לוי אבקסיס, סופה לנדבר, חמד עמאר, רוברט אילטוב ועודד פורר; הצעת חוק העונשין (תיקון – גזר-דין עונש מוות למורשע ברצח בנסיבות טרור), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת אביגדור ליברמן, אורלי לוי אבקסיס, סופה לנדבר, חמד עמאר, רוברט אילטוב, עודד פורר, בצלאל סמוטריץ ואורן אסף חזן; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – זכאות לדמי אבטלה ודמי לידה למי ששהה בשליחות מטעם גוף מוכר), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת שולי מועלם-רפאלי, יפעת שאשא ביטון, רחל עזריה, נורית קורן, יעקב מרגי, אורי מקלב, רוברט אילטוב, עודד פורר, חמד עמאר ורועי פולקמן; הצעת חוק איסור הונאה בכשרות (תיקון – הגברת התחרותיות בשוק הכשרות), התשע"ו–2015, מאת חברי הכנסת ינון מגל, טלי פלוסקוב, איתן כבל, יואל חסון, רויטל סויד, אורן אסף חזן, סופה לנדבר, אברהם נגוסה ונאוה בוקר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 21), התשע"ו–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/973); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כאמור, אנחנו נעבור לאחת מהצעות החוק שהוזכרו, הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 21), התשע"ו–2015, קריאה ראשונה. ההצעה, שימו לב, קיבלה פטור מחובת ההנחה, והונחה כראוי על שולחן הכנסת כרגע. יציג את הצעת החוק כבוד שר הביטחון חבר הכנסת משה בוגי יעלון. <שר הביטחון משה יעלון:> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא לאישור מליאת הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 21), התשע"ו–2015. תיקון מס' 19 לחוק, ממרס 2014, אשר החליף את חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם משנת 2002, הוסיף לחוק שירות ביטחון את פרק ג'1 וקבע במסגרתו הסדרים חדשים לגיוס חרדים. מאחר שתיקון מס' 19 עורר התנגדות עזה בקרב הציבור החרדי, עלה חשש לפגיעה בתהליך החיובי, שניצניו החלו קודם לכן, אשר הצביע על עלייה מתמדת והדרגתית במספר המתגייסים בקרב ציבור זה, שהתחוללה ממילא עוד טרם הפעלת הוראות התיקון האמור. על-פי מדיניות הממשלה שהתגבשה בעניין זה, נכון וראוי להמשיך ולקדם את העמידה ביעדי הגיוס בקרב הציבור החרדי למערך השירות הצבאי והשירות הלאומי-אזרחי בדרך מאפשרת, תוך יצירת אמצעים ממשיים להשגת מטרה זו. החוק המוצע בא לתקן את ההסדר בחוק שנקבע במסגרת תיקון מס' 19, מתוך כוונה להגיע לעמידה ביעדי הגיוס בקרב הציבור החרדי על יסוד שיתוף פעולה אמיתי. על-פי החוק המוצע, תוארך תקופת ההסתגלות משלוש שנים, מיום תחילתו של תיקון מס' 19, לשש שנים, מהיום האמור, והיא תיקרא "תקופת ההסתגלות הראשונה". תקופת הקבע תהפוך לתקופת הסתגלות נוספת, ותיקרא "תקופת ההסתגלות השנייה", ואורכה יהיה שלוש שנים. במסגרת תקופת ההסתגלות הדו-שלבית האמורה יקודם הליך שילובו של המגזר החרדי בשירות הצבאי או האזרחי במתכונת וולונטרית. ההסדר המוצע אינו קובע הוראות לעניין טיבו ואופיו של הסדר קבע שיחול ביחס לגיוס בקרב המגזר החרדי בהמשך. הארכת תקופת ההסתגלות הראשונה תאפשר התנסות ארוכה יותר והפקת לקחים לגבי תהליכי הגיוס, ותאפשר השלמת ההליכים להקמת מנגנונים לשם פיקוח ואכיפה על הוראות פרק ג'1 לחוק – הליכים שהתעכבו בין השאר בשל התפזרות הכנסת התשע-עשרה. בנוסף, הארכת התקופה תאפשר לגבש אמצעים שיסייעו לקידום שילובם של בני המגזר החרדי בשירות סדיר ובשירות לאומי-אזרחי, ולמצות את הניסיון לקדם את שילוב המגזר החרדי במסגרות השירות תוך נקיטת אמצעים שקיימת הסתברות ממשית שישיגו שילוב כאמור בדרך של שיתוף פעולה ובהסכמה. במהלך תקופת ההסתגלות השנייה ימשיכו לחול הוראות סימן ה' לפרק ג'1 לחוק, ואולם, במקרה של אי-עמידה ביעדי הגיוס, יהיו זכאים כלל תלמידי הישיבה לדחיית שירות עד גיל 21 בלבד, ודחיית השירות למי שגילו עולה על 21 תתאפשר רק בשיעורים שיקבע שר הביטחון לפי שיקול דעתו לכל שנת גיוס, בשים לב ליעדי הגיוס באותה שנה. לשם קידום העמידה ביעדי הגיוס לשירות צבאי ולשירות לאומי-אזרחי מקרב המגזר החרדי, הן במהלך תקופת ההסתגלות הראשונה והן במהלך תקופת ההסתגלות השנייה, מוצע על-פי החוק להקים צוות בין-משרדי, שיקדם תוכניות רב-שנתיות לשתי התקופות האמורות, הכוללות אמצעים שיש הסתברות סבירה וממשית שיביאו לקידום העמידה ביעדי הגיוס כאמור. מסקירה על פני השנים האחרונות, אנחנו עדים לתהליך חיובי מאוד של השתלבות תלמידי הישיבות במעגלי השירות הכלליים, הן בצה"ל והן בשירות האזרחי. ראוי לעודד את המשך התהליך הזה בשנים הקרובות באופן מאפשר, ולהאריך את תקופות ההסתגלות, כפי שמוצע בהצעת החוק שלפנינו, כדי שהמגמות החיוביות של ההשתלבות תימשכנה ללא איום על פגיעה באורחות חיים ובאמונות. אני מבקש כי הצעת החוק תאושר ותועבר להמשך דיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לשר הביטחון חבר הכנסת יעלון. אנחנו מדברים על קריאה ראשונה, ולכן יש לנו כאן רשימת דוברים. הראשונה תהיה חברת הכנסת יעל גרמן – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר הביטחון, חברותי חברות הכנסת וחברי חברי הכנסת, אני כל כך מעריכה את שר הביטחון, מכל הבחינות, מקצועית ואישית, שאני בטוחה שהוא לא מאמין למה שהוא אמר כרגע ושהוא אמר את מה שהוא אמר בכורח הנסיבות הפוליטיות. החוק שמונח בפנינו ושאנחנו מתבקשים לאשר הוא חוק ציני שעושה חוכא ואטלולא מהחוק ומפסק-דין שניתן כבר בשנת 2012 בעניינו של חוק טל; פסק-דין שבא ואמר שחוק טל לא הצליח ויש לבטל אותו ולא לחדש אותו, מפני שכל הזמן דחו את מועד הגיוס. בפסק-הדין הזה שופט אחרי שופט ושופטת באים ואומרים מדוע אין סתירה בין ההלכה לבין חובת גיוס; באים ומצטטים שלא רק חובה היא ללמוד תורה אלא יש גם חובה לצאת למלחמת מגן. גם זה כתוב בתורה, שחייבים לצאת למלחמת מגן. ומי יצא למלחמת מגן אם לא חיילים? כך שבואו נשים את הדברים בפרופורציה. החוק הזה לא בא לשרת את התורה; החוק הזה לא בא מפני שבתורה מבקשים שלא יהיו חיילים. החוק הזה בא כאתנן פוליטי למפלגות חרדיות שהנבחרים שלהן אפילו אינם שועים ואינם מקשיבים לרצון של הבוחרים שלהם ושל הרוב. כי, להערכתי, בקרב החרדים יש רצון להתגייס, יש רצון להיות חלק מעם ישראל, יש רצון להשתלב בכוח העבודה, יש רצון ללמוד ולהגיע לאקדמיה ולהגיע לכל מה שכולם מגיעים. אבל אתם מונעים את זה מהם. למה? למה אתם מונעים מהם? למה הממשלה הולכת בעקבות דרישה חסרת היגיון, חסרת צדק, חסרת תוחלת, דרישה שהבג"ץ קם נגדה? מה אנחנו עושים היום? באים ואומרים שהחוק שאנחנו העברנו לפני שנה וחצי, באפריל 2014 – לא כל כך הרבה זמן, אנחנו היום רק בנובמבר – חוק שהיה מידתי, חוק שבא ואמר: בואו ניתן ארכה לשלוש שנים, בואו נגייס בצורה מתונה, בואו נציב יעדים שאם הם יתמלאו, אנחנו נוכל בהמשך בכלל לבטל את החובה – לא את החובה של הגיוס, אלא את היעדים. כל כך נכון וכל כך מאוזן וכל כך מידתי. ומה היום אנחנו באים ועושים? עושים צחוק מבית-המשפט ומבית-המחוקקים שהצביע בעבור החוק הזה לפני שנה וחצי. באים ואומרים: בואו נאריך את זה בשש שנים, לאחר מכן – בעוד שלוש שנים. אבל על זה דיבר בית-המשפט בחוק טל, בבג"ץ ב-2012 – על כך שהדחיות הן לא סבירות. ומה נעשה? למעשה, אנחנו היום מעבירים מסר למגזר החרדי: אנחנו מוותרים לכם. אם ב-2012 הייתה איזו תזוזה – וצדק שר הביטחון, ואני מצטערת שהוא לא פה; זה נכון, מספר המתגייסים הלך ועלה. אני מחזיקה בידי כאן את הנתונים: ב-2012 – 1,300, ב-2013 – 1,400, ב-2014 – 1,900, ב-2015 – 2,300 וב-2016 – 2,700 מתגייסים, זאת הייתה איזו מגמה – הרי שהיום, עם החוק הזה, בשנה הבאה אנחנו נחזור ל-600 או 700 מתגייסים, כמו שהיו בשנת 2010 ושבגלל זה בג"ץ 2012 פסל את חוק טל ואמר שיש לחוקק חוק יותר מתון, מאוזן וצודק. אז אני מבקשת היום מבית-הנבחרים שלא לעשות צחוק מבג"ץ, לא לעשות צחוק מבית-הנבחרים ולא לעשות צחוק מהאוכלוסייה החרדית, שרוצה להשתלב במדינת ישראל, והיא תהיה מוכנה להשתלב, והיא תהיה מוכנה גם לעשות שירות חובה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחברת הכנסת יעל גרמן. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2015 ו-2016, התשע"ו–2015, שהחזירה ועדת הכספים; הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015, שהחזירו ועדת הכספים, ועדת הפנים והגנת הסביבה, ועדת הכלכלה, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות והוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית ובסעיפים מהצעת חוק התוכנית הכלכלית; הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015, שהחזירו ועדת הכספים, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ועדת הפנים והגנת הסביבה, ועדת החינוך התרבות והספורט והוועדה המשותפת לוועדת הכספים וועדת העבודה, הרווחה והבריאות; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015, שהחזירה ועדת הכספים. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 21), התשע"ו–2015> (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שוב אנחנו עדים לזיגזג של ממשלות נתניהו – פעם לכאן, פעם לכיוון ההפוך. שוב אנחנו עדים לאובדן דרך. אין אסטרטגיה לממשלות נתניהו לקדם ולהתמודד עם האתגרים הכי משמעותיים שיש לחברה הישראלית. האתגר הוא השילוב של כל השבטים שעליהם דיבר הנשיא ריבלין. החברה הישראלית היא מגוונת, מורכבת מקבוצות שונות, ועלינו למצוא את המכנה המשותף. התפיסה של הציבור האחר את החרדים כאילו הם רוצים להמשיך ולהסתתר מאחורי חומות הגטו היא תפיסה לא נכונה. הציבור החרדי ברובו רוצה להיות חלק אינטגרלי של מדינת ישראל, והשאלה היא אם אנחנו מאפשרים בחוכמה, באורך-רוח, בכבוד הדדי, לאפשר להם את הכניסה לתוך החברה הישראלית, על כל המרכיבים המרכזיים שלה, בין שזה ההשכלה, בין שזה ההכשרה, התעסוקה, וכן, גם השירות – השירות הלאומי, השירות הצבאי, השירות האזרחי. לצערי הרב, התשובה היא שהממשלות האחרונות לא השכילו לפלס דרך לציבור החרדי בצורה עקבית, בצורה שמכבדת, בצורה שלא עושה צחוק מהחוק וגם לא מהציבורים השונים. אני, כראש המועצה להשכלה הגבוהה במשך חמש שנים, פעלתי רבות לשלב את הציבור החרדי, את הצעירים החרדים, בתוך האוניברסיטאות והמכללות, כדי שיוכלו לרכוש את הכלים שיאפשרו להם להשתלב בתעסוקה; ואכן, זה קורה. רבותי, זה סוד כמוס שיש כיום יותר מ-11,000 סטודנטים חרדים שלומדים במוסדות להשכלה גבוהה ורוכשים מקצוע, ואחוזי ההסבה המקצועית שלהם מגיעים ל-80%–90%, וזו הצלחה אדירה – בלא שהלכנו על הראש שלהם, בלא שיצאנו בהכרזות פומפוזיות שאחר כך התהפכו. אני מציע לכולנו קודם כול להיות עקביים, להכתיב לעצמנו מטרות נכונות באשר לשילוב של הציבור החרדי, ולא כל פעם להתגושש אתם ואחר כך להתקפל בגלל לחצים פוליטיים. זה לא מכבד את מדינת ישראל וזה לא מכבד את הציבורים השונים שבה. אני אצביע נגד החוק הזה כהצבעת מחאה על אובדן הדרך, על חוסר העקביות ועל חוסר הכבוד ההדדי. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לפרופסור מנואל טרכטנברג, חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת נחמן שי. אם הוא הודיע, אז נאחר אותו, אבל כעיקרון, חברי הכנסת, זה לא דיון סיעתי; זה דיון אישי. מי שהפסיד את תורו – תרם לקיצור ההליכים. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה. אחריו – חברי הכנסת מנחם אליעזר מוזס, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, אלעזר שטרן וכן הלאה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חוק השוויון בנטל הביא מזור לאזרחי מדינת ישראל. סוף-סוף, אחרי 67 שנים, הובא לפתחה של הכנסת חוק שתיקן קרעים בחברה הישראלית מאז הקמת המדינה, במשך 67 שנים; סוף-סוף אין הבדל בין דם לדם וכולנו נקראים אל הדגל. אני מאוד מעריך את שר הביטחון, אבל ההסברים שהוא הביא בפנינו אינם רציניים. אני מאמין שגם שר הביטחון בעצמו אינו מאמין בדברים שהוא אמר. הרי רק לפני כשנה שר הביטחון, ראש הממשלה ושאר שרי הליכוד וחברי הליכוד וחברי הקואליציה הקודמת הצביעו בעד החוק הזה. איך אותם שרים, איך אותם חברי כנסת, יכולים להסתכל היום על עצמם בראי ולהצביע אחרת? איך אפשר לחיות עם הדבר הזה? הם עושים שקר בנפשם. בעניין הזה אתם תביאו בעצם ההצבעה על החוק הזה לקרע בחברה הישראלית. נשאלת השאלה: האם הציבור החרדי אינו רוצה בהשתלבותו בחברה? התשובה הנחרצת: ודאי שהוא רוצה. הדרך היא דרך השירות הצבאי. מי שתורתו-אומנותו – גם על זה ניתנה התשובה בוועדת פרי. ההשתלבות נעשתה בשלבים ולא בבת-אחת ולא בכפייה. מי שלא רוצה ללכת לשירות הצבאי, ניתנה לו האופציה ללכת לשירות הלאומי ולשירות האזרחי. הרי אלה בדיוק אבני היסוד להשתלבותם לאחר מכן בשוק העבודה ולהיותם חלק מהחברה שלנו. הדבר ידוע עוד מימי עברו הקדום של העם היהודי. היה גדעון בן יואש, השופט החמישי בספר שופטים, שהציל את ישראל מיד מדיין ועמלק. הוא מהווה מופת של מנהיג שקול, מצביא נועז ומקור למורשת הדוגמה האישית. הרי כל העם יצא למלחמה כדי לשרוד, כדי להילחם בעמלקים. כל הגעתו של העם היהודי ממצרים לארץ-ישראל, בערך 40 שנה – כל המהלך הזה לווה במלחמות על מנת להגשים את החלום ולהתיישב בארץ הזאת. מי שיצביע היום נגד החוק הזה מצביע נגד המורשת שלנו כעם שוחר שלום אבל כעם לוחם כדי להבטיח את עצמאותנו. תסתכלו בראי תשאלו את עצמכם אם זאת הדרך. בושה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת קארין אלהרר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> רשימת הדוברים לא מעודכנת על המסך. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני חושב דווקא שדברי עכשיו יהיו מיועדים לחברי יש עתיד ובראשם השר פרי, שהיה יושב-ראש ועדת פרי. אבל אני לא יודע למה ראש המפלגה יאיר לפיד משום מה לא נמצא כאן, כי את הציטוט הראשון אני רוצה להביא מדבריו, משני מקורות: אחד במערכת הבחירות ואחד מעיתון חרדי שהוא התראיין בו. הוא מודיע שם כך: סנקציות פליליות לא היו יצירתי או יצירת אנשי יש עתיד. זה בכלל לא היה אצלנו, כל העניין הזה, בראש המערכה. זה דווקא בא משולחנו של היועץ המשפטי לממשלה, ולא ממני ולא מאנשי מפלגתי. אם כן, נשאלת השאלה: אז מה קרה היום? מה קרה היום שאני שומע כל הזמן על הנושא הזה? שמעתי גם את אחד החברים כאן. אדון שלח, שמעתי אותך היום בריאיון ברדיו על זה שאם לא יהיו סנקציות פליליות אז אנחנו מפלים בין דם לדם; זה צריך לחול על כל אחד. איך מסתדרים הדברים האלה עם מה שקורה עכשיו? <יעל גרמן (יש עתיד):> החוק הזה לא מביא סנקציות פליליות. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> שמעתי את הכול, שמעתי את הכול. אני רוצה להתמקד בנקודה הזאת. לשיטתכם, כשאתם רוצים שהציבור החרדי ישתלב – למשל בעבודה, נכון? <יעל גרמן (יש עתיד):> ובלימודים. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> ובלימודים. אני שואל אתכם שאלה. הרי מדובר כאן, שאם בשנת 2017, לפי החוק שנקרא "חוק לפיד", תיקון 19, אם לא יהיו 5,300 חיילים מהמערכת החרדית, אז יישארו רק 1,800 מתמידים, מילואים, והשאר – סנקציות פליליות. מה זה סנקציות פליליות? קודם רישום פלילי. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> איפה זה כתוב? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תקרא, תקרא את החוק הקודם. <מיקי לוי (יש עתיד):> אתה לא קראת את החוק. אין מושג כזה סנקציות פליליות. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> זו המשמעות של החוק. <מיקי לוי (יש עתיד):> אין מושג כזה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> זאת המשמעות. אם לא יהיו 5,300 גולגולות מהחרדים – אני אומר דווקא מס גולגולות, כדי להשוות את זה למה שהיה בימי הצאר ניקולאי, כשכל החרדים מכל עיירה היו צריכים להביא מס כך וכך; עצם הדבר הזה – אם אתה לא תביא את המספר הזה, אז תהיה סנקציה פלילית על כל השאר. <מיקי לוי (יש עתיד):> אין מושג כזה. אין לך מושג על מה אתה מדבר. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אז אני שואל: האם סנקציה פלילית, רישום פלילי – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אין לך מושג על מה אתה מדבר. אין לך מושג. אתה תלוש מהמציאות. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> תן לי לדבר. אתה דיברת, לא הפרעתי לך. תתנהג כבן-אדם ואל תפריע. אני לא הפרעתי לך. שמעתי אותך. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> ממשלת ישראל זה הצאר ניקולאי? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אלעזר, די, מספיק. זה לא מתאים לך. לא מתאים לך, השטויות ששמעתי אותך אומר בשבוע שעבר בתקשורת. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> ממשלת ישראל זה הצאר ניקולאי? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> תן לי לדבר. אני לא יכול לדבר כאן. אדוני היושב-ראש, זכותי לדבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני מקבל עוד דקה. אני מבקש לא להפריע. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> הצאר ניקולאי? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> כן, כן, כן. אני יודע בדיוק מה דעתך על הציבור החרדי. בדיוק אני יודע מה דעתך. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תגיד מה דעתי. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> בדיוק אני יודע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אלעזר שטרן, מספיק. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> מספיק, מספיק. תשמעו אותי טוב, אני שואל שאלה: מה זה סנקציות פליליות? רישום פלילי. עם רישום פלילי, שמעתם שמישהו יכול להתקבל לעבודה? אם למישהו יש רישום פלילי הוא יכול להתקבל לעבודה? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> יכול לקבל. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> לא. יכול לקבל אפילו דרכון? יכול לקבל ויזה ברישום פלילי? אתם לוקחים את כל האלפים האחרים, אם לא יהיו 5,300 – תקראו את החוק שלכם, תיקון 19. <מיקי לוי (יש עתיד):> מה יקרה לבן שלי אם הוא לא ילך לצבא? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> תן לדבר כבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מיקי לוי, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אתם לא נותנים לדבר. אני מבין שאתם מלאים אמוציות, כי ברוך השם הציבור העניש אתכם – הוריד אתכם מ-19 ל-11. הודות לזה אתם יושבים בצד הזה של הבמה של הכנסת. <מיקי לוי (יש עתיד):> אל תדאג, זה ישתנה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אנחנו הפעם בקואליציה, ברוך השם. ממשלת הזדון חלפה מהארץ, ובעזרת השם אנחנו נעביר את החוק הזה. אני מקווה שבאמת תפסיקו – שתיפסק השנאה הזאת שמפיצים היום בין דם לדם ובין דין לדין. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת פורר, נא לא להפריע. חבר הכנסת מוזס, אתה סיימת אפילו את הדקה הנוספת. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מוזס, אתה סיימת אפילו את הדקה הנוספת. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אי-אפשר לדבר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סיימת. דיברת, הבהרת את הדברים. רק בקשה קטנה לי ממך: בזמנו הייתה פסיקה של הרב עובדיה יוסף – חבר הכנסת מוזס, חבר הכנסת מוזס. <מיקי לוי (יש עתיד):> אתה מדבר שטויות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מוזס, גם זה לא מכבד את הכנסת – אחרי זעקות שבר ככה לחייך ולהתחבק מול המצלמות. חבר הכנסת מוזס, בקשה לי אליך: אני לא נוהג – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אתה רוצה שאני אעלה עוד הפעם? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא לעלות, אלא אם כן אתה, אדוני – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הוא מדבר אליך. חבר הכנסת מוזס, הוא מדבר אליך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם אדוני יקשיב לי שנייה. אני לא נכנס לתוכן דבריך, הם מדם לבך, אבל הייתה פסיקה של הרב עובדיה יוסף בזמנו, בימים מאוד חשוכים, לפני 20 שנה שאלו אותו אם אפשר להתכוון ב"תעביר ממשלת זדון מן הארץ" לאיזו ממשלה. הוא פסק חד-משמעית שלא. אז אנא ממך, ממשלת זדון זה לא אצלנו, אוקיי? אז בוא נעזוב את הביטוי הזה למקומות חשוכים ואחרים. חברת הכנסת קארין אלהרר. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני יושב-ראש הכנסת, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, האמת היא שהכנתי נאום שמסביר לגמרי למה אני מתנגדת לשינוי החוק, אבל אחרי הדברים של חבר הכנסת מוזס קצת קשה לחזור לשגרה – החל באמירות כמו "ממשלת זדון" ועובר ב"הממשלה הרעה", "הצאר ניקולאי". אני חייבת לומר, חבר הכנסת מוזס, גם אם דרכך שונה מדרכם של אחרים, גם אם יש לך מחלוקת אידיאולוגית – יש דרך ויש צורה. אנחנו נמצאים בכנסת ישראל. אנחנו לא נמצאים באחרונת הבסטות בשוק. ויש צורה לנהל את הוויכוח הזה. עכשיו, בוא נדבר באמת על האידיאולוגיה. היה תיקון לחוק שירות ביטחון. בניגוד לעגה המפורסמת, זה לא באמת "חוק השוויון בנטל" – זו הססמה. החוק הוא חוק שירות ביטחון כללי. החוק, למיטב ידיעתי, אבל יכול להיות שפספסתי איזה שיעור באזרחות, חל על כל אזרחי מדינת ישראל, לרבות הציבור החרדי. אני לא מצליחה להבין איך אני אסתכל לצעירים ולצעירות בעיניים ואגיד להם: כן, החוק חל, אבל רק עליכם, על האחרים טיפה פחות. בימים האלה, כשמדינת ישראל חווה חוויה ביטחונית מאוד לא נעימה, ימים שבהם אנשים נרצחים ברחוב, בתחנות האוטובוס, בדרך הביתה על האופניים, בדיוק בימים האלה אנחנו מבטלים איזה עוגן, עוגן של שוויון. מה נגיד לחיילים שלנו – תמשיכו, אתם עושים עבודה נפלאה, אבל האחרים לא יחלקו אתכם? אני גם מנסה להבין, על מה אתם מתרעמים? אתם הרי – או לפחות ככה מנסחים את זה – לא אומרים: לעולם לא נהיה חלק מהעניין. אתם פשוט דוחים את הקץ. אבל הקץ יגיע. אז אתם תבטלו את זה עכשיו, ומה יהיה ב-2023? אתם פשוט מעבירים את האחריות למישהו אחר, שהוא יקבל את ההחלטה הנכונה, הצודקת, המוסרית, שאתם הייתם צריכים לקבל? זה מה שאתם עושים. עכשיו, מה קרה? החוק עבר, התחלנו בתהליך, יש תוצאות בשטח. אבל לא, אנחנו רוצים להיות צודקים, שידנו תהיה על העליונה, לא משנה במה זה כרוך; אז נבטל. וראש הממשלה עושה אתכם יד אחת ומבטל. וזה היה מדהים – אתמול התפרסם מכתב שכל סיעות הקואליציה מתחייבות לתאריך מסוים. יש סיעה אחת בממשלת ישראל שמחזיקה את כולם במקום הכי כואב. על מה? על שוויון? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. תודה לחברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת יואל רזבוזוב – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אז קודם כול, אני שמח. מלמדים פה היסטוריה רוסית, הצאר ניקולאי. אני, את האמת, עדיין ביקטרינה – יליזבטה, יקטרינה, עוד לא הגעתי לצאר ניקולאי. עכשיו ב"ויקיפדיה" דילגתי על כמה שלבים, כי אני מתעניין בהיסטוריה הרוסית. ואני חושב שיש כאן תקיעות. אנחנו מדברים כאן – גם שמענו את חבר הכנסת מוזס על סנקציות פליליות. עוד הפעם, אנחנו מבינים שזאת המצאה. אני סתם אתן לך דוגמה: לא מזמן טיפלתי באיזה תיק, בחור ממוצא קווקזי, באמת ממשפחה קשת-יום, באמת משפחה קשה. הוא נאלץ לא לשרת בצבא כי הוא היה צריך לפרנס את המשפחה. ואנחנו אומרים: שוויון בנטל, ולכולם יש את הזכויות ולכולם יש חובות, אבל הוא יושב כבר שנה וחצי בכלא, שנה וחצי בכלא. למה טיפלתי בסיפור הזה? כי הייתה לו חתונה ולא רצו לשחרר אותו לחתונה שלו, שנקבעה לפני, והייתה הזמנה, אבל הוא יושב בכלא. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אבל איך הוא ישתלב בשוק העבודה? <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> איך הוא ישתלב בשוק העבודה? לפני זה הוא היה בשוק העבודה, והוא יֵצא והוא יהיה בשוק העבודה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – על חשבון החרדים. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> אבל הוא נושא בעונש שלו. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – לשרת את מדינת ישראל, ואחר כך – – – <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> ההמצאה של הסנקציות הפליליות – אם אני לא הייתי הולך לצבא, הייתי בכלא. ואם הילדים שלי לא ילכו לצבא, הם יהיו בכלא. זה חל על כולם. זה לא חל אך ורק על המגזר החרדי. זאת המצאה של המגזר החרדי. הרי המטרה של החוק היא לשלב, לעשות חברה אחידה, שיהיו לה חובות ויהיו לה זכויות. ואנחנו מדברים על כך שהיום אנחנו נמצאים במצב שהגענו לקו אדום – מהמושגים של ראש הממשלה. מי בסוף ישרת? מי בסוף ישתלב בשוק העבודה? מי ישלם מסים? לאיפה אנחנו נגיע? חבר'ה צעירים, אחת הסיבות שאני בכנסת – חברים שלי קמים ועוזבים את המדינה כי לא רואים עתיד; הם שירתו כאן בצבא, הם למדו כאן, והם קמים ועוזבים, כי הם לא רואים עתיד. יוקר המחיה, הכול נהיה פה יותר קשה, יותר כבד. למה? כי חלק מהעם, חלק שהוא חלק גדול היום, צריך לשלם על חלק אחר, ולאט-לאט זה הולך ונהיה יותר גרוע ויותר גרוע. הרי גם הציבור החרדי, גם הצעירים החרדים, דיברתי לא מעט – הם מרוצים מהחוק הזה. למה הם מרוצים? כי זה משלב אותם. הם לא רוצים לחיות בעוני. הם לא רוצים לחיות חמישה-שישה אנשים בחדר אחד. הם רוצים לחיות כמו כולם, וזאת ההזדמנות. וכשאנחנו דוחים את החוק הזה עכשיו – לאן? אז שמעתי אתמול, ראיתי בתקשורת שזה 2020, היום קיבלתי שזה ב-2023. בתוך עוד שעתיים זה יהפוך ל-2026. למה, למה אנחנו דוחים? הרי זה עובד. אנחנו רואים שזה עובד. ואף אחד לא נפגע, ואף אחד לא מת, ואף אחד לא בכלא. אנשים, בסופו של דבר, משתלבים בחברה ומשלמים מסים. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת רזבוזוב. חבר הכנסת אלעזר שטרן, ואחריו – חבר הכנסת חיים ילין. בבקשה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה רוצה להתנצל, חבר הכנסת מוזס? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אני כאן. אני כאן. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה רוצה להתנצל? תתבייש. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> על מה? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה יודע מה אני חושב על החרדים? תתבייש. מגביר שנאה שכמוך. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> ממש. ממש. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> עם אותם ביטויים של "ניקולאי" ושל "ממשלת זדון", לאן תיקח את עולם התורה? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לאן תיקח את עולם התורה? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לאן תיקח את עולם התורה? משניא יהדות שכמוך. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זה מה שעשית. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> זה מה שעשית – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה יכול לצרוח כמה שאתה רוצה. תתבייש. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> צר לי ששר הביטחון לא – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> שונא חרדים כמוך. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה יכול לצרוח כמה שאתה רוצה. אתה הדוגמה לכל הדברים הרעים שבעולם החרדי. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אם היית בן-אדם היית מתנצל על "ממשלת זדון", על "הצאר ניקולאי" – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – על "מס גולגולות". <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> הילדים שלנו גולגולות? תתבייש לך. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> "גולגולות" קראת לחיילים. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אתה רוששת – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זה מס גולגולות, הא? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> רוששת אותנו – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מוזס, מאוד לא אהבת כשהפריעו לך. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> הוא דיבר אלי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מאוד לא אהבת כשהפריעו לך. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> הוא דיבר אלי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בסדר. גם אתה דיברת אליהם. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> הוא דיבר אלי, אני עונה לו. אני עונה לו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גם אתה אמרת שהוא כן חושב כך או לא חושב כך. אז אנא, נא להקשיב. <מאיר כהן (יש עתיד):> הכול אצלך מותר? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> הכול אצלך מותר. אתה מסתתר אחרי – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת כהן, אתה מפריע לחבר הכנסת מסיעתך לדבר. חבר הכנסת כהן. <מאיר כהן (יש עתיד):> – – – והגיע הזמן שתשתוק. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – הוא מדבר אלי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת כהן – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> מה אתה? מה אתה כאן, מלך של המקום? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מאיר כהן, את מפריע לחבר סיעתך לשאת דברים. <מאיר כהן (יש עתיד):> יש לך תחושה שהכול מותר לך? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת כהן, מספיק. אני מוסיף לך דקה, אדוני. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה. צר לי ששר הביטחון אינו כאן. אני מעריך אותו. שלא כמו עבור חלק מאנשי מפלגתו, בשבילי הוא שר הביטחון ולא שר האין-ביטחון. וצר היה לי לשמוע אותו כשהוא דיבר על החוק הזה, הנוכחי, כעל מכשול לגיוס חרדים. זה נכון, גם אני הייתי מוכן מראש לוותר על הרבה דברים בתוך החוק הזה. וגם שתקופת הביניים תהיה ארוכה יותר. אבל מה קרה? החוק עובד. וצריך לומר את האמת, החוק הזה הוא מכשול של שנאה, וזה מה שמפריע לחבר הכנסת מוזס ולחברים שלו. מפני שהנה, כבר אין עכשיו דיון על השוויון בנטל – שבאמת אין שוויון – כי הילדים של מוזס לא יתגייסו, וגם לא הנכדים שלו בקצב הזה, וזאת הבעיה, ולא של חברי הכנסת האחרים שמוליכים את זה. הרי הם יודעים שהילדים שלהם לא יתגייסו והילדים שלנו והנכדים שלנו כן. אז מה מפריע להם? שבדיוק פתאום החבר'ה מתחילים לעבוד ומיעוט מתחיל לשרת. על איזה מספרים אנחנו מדברים? מתוך עשרות אלפים, על 3,000. זה שוויון? אני כבר אמרתי לכם אז: במקום להוציא עשרות אלפים לרחובות, תגידו הלל, מפני שזה מה שהייתם צריכים לעשות. ואיימתם עלינו שלא יתגייסו והנה מתגייסים, וזה מה שמפריע לכם. והנה, משתלבים בשוק העבודה, וזה מה שמפריע לכם. וזה המכשול למה? מכשול של שנאה. מילא, אם זה היה רק מכשול של שנאת חרדים, שצר לי על זה מאוד; זה מכשול של שנאת היהדות, מפני שיש אנשים שטועים וחושבים שאתם מייצגים את היהדות ולא אני. ולא אנחנו. והחוק הזה כאילו אומר: אוקיי, הנה יש מי מנוחות. מי היה צריך עכשיו להעלות את זה? בשביל מה היה צריך להעלות את זה עכשיו? והחוק הזה, צריך לומר את האמת, זה אצבע בעין למשרתים. גם את המינימום הזה של חוק שירות חובה אחרי מכסות כל כך קטנות – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – אז אנחנו גם בזה נשים לכם אצבע בעין מפני שאנחנו גדולים. מה אתם? שבעה חברי כנסת? אתה מדבר על יש עתיד? מי אתם? שבעה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אנחנו 11, אז אל תאיים עלינו. רק עשיתם קומבינה – משפט אחרון – ובמסגרת הקומבינה הזאת זה לא חוק הגיוס, זה גם חוק הגיור, וכל דבר שמנסה לגשר במדינה הזאת בין הציבור ליהדות, בין חרדים לחילונים לחרדים – אתם מפרקים. והיום אתם בונים עוד נדבך בפירוק הזה ולטובת השנאה הזאת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת שטרן. חבר הכנסת חיים ילין. אחריו – חבר הכנסת עפר שלח, ואחריו – חבר הכנסת יואל חסון. בבקשה, אדוני. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, חברי כנסת, כנסת נכבדה, צר לי על הוויכוח. אני לא יודע ממתי מי שנלחם על שוויון או על צמצום פערים במדינת ישראל הוא שונא. ממתי המילה שוויון הפכה להיות שנאה. אני לא מצליח להבין את זה. אני אומר את זה לכל חברי הכנסת. אנחנו חייבים לנסות לשנות את השיח הזה. השיח הזה בא ואומר שהמדינה הזאת שייכת לכולם, וכולנו באופן שוויוני צריכים לתרום לה – מי שיכול דרך הצבא, מי שיכול דרך שירות לאומי, אבל לתרום לה. היא לא יכולה להיות על אותו שליש או שני-שלישים או על חצי מהעם. הנטל הזה הוא כבד. הוא נושא בו המון אחריות ומוסריות. ולכן זה נדרש, ועוד יותר נדרש למי שלוקח את המקום הזה לקשר בין שוויון בנטל ויהדות. מאיפה? על סמך מה? האמונה שלנו בצדקת הדרך, האמונה שלנו שאנחנו כולנו נותנים למען מדינת ישראל היא אותה אמונה שצריכה להביא את החוק – לא דרך חוק, אלא מוסרית – את השוויון; לסגור מוסרית את השוויון הזה כך שכולנו ניקח את המדינה הזאת על הכתפיים. תראו, כל פעם שאני צריך לדבר על הנושא הזה אני מאוד מאוד מאוד נרגש. כי הבן שלי, שנפצע – תסלחו לי, הוא לא גולגולת. הוא בן-אדם. הוא בן-אדם שבא ונלחם למען זה שאנחנו נוכל להמשיך לחיות במדינת ישראל, בדיוק כמו כל החיילים. ו-67 חיילים שהלכו לעולמם ב"צוק איתן" הם לא גולגולות. המושגים האלה של לבוא ולשים מספרים נגמרו מזמן. לא רוצה לשמוע מספרים. המספרים האלה הם אות קין לאנושות כולה. ולכן אנחנו חייבים להתעלות מעל זה. גרעיני "צבר" – 250 חיילים בודדים מגיעים למועצה אזורית אשכול כל שנה כמעט. חיילים שהשאירו את ההורים שלהם במדינות שלהם ובאו לתרום למען מדינת ישראל, באו לעשות צבא. אתם יודעים מהם גרעיני "צבר", שמתיישבים בנגב, בקיבוצים, ותורמים? זה לא שוויון בנטל. זה סופר-שוויון בנטל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <חיים ילין (יש עתיד):> וכבוד חבר הכנסת יואב קיש, אני זוכר אותך נלחם, נלחם בחירוף נפש על שהשוויון הזה יהיה שוויון אמיתי, שכולנו נסחף את המדינה. אל תמכור לי לוקשים. אל תמכור לוקשים פה לאף אחד. דחייה של החוק הזה כמו שהוא, as is, בשש שנים, זה בעצם – – – <יואב קיש (הליכוד):> אתה רוצה מלחמת אחים פה? זה מה שאתה רוצה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. <חיים ילין (יש עתיד):> לא, לא. שנייה, לא. אני רוצה משהו אחר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא, לא, לא. <חיים ילין (יש עתיד):> לא, סליחה, אני לא רוצה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני מוזמן לשבת ליד חבר הכנסת קיש ולסיים אתו את השיחה. <חיים ילין (יש עתיד):> חבר הכנסת קיש, סלח לי. אם שמעת אותי אתה יודע שאני לא רוצה מלחמת אחים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת ילין. חבר הכנסת ילין, אני ביקשתי ממך לסיים לפני שפנית לחבר הכנסת קיש. <חיים ילין (יש עתיד):> אני מציע לך, בוא נדחה את הממשלה הזאת בשש שנים. בוא נדחה. תבואו עוד שש שנים, אנחנו בינתיים ניקח פיקוד על המדינה. איך זה נשמע? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. <חיים ילין (יש עתיד):> זה נשמע גם טוב? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מאה אחוז. תודה רבה, חבר הכנסת ילין. <חיים ילין (יש עתיד):> המדינה הזאת שייכת לכולם. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת עפר שלח – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת יואל חסון. <עפר שלח (יש עתיד):> כמה עלוב הכול. לפני שנתיים עסקנו בחוק הזה יותר משנה. ועדת פרי ישבה תוך כדי דיוני הממשלה יותר מחצי שנה. ועדת שקד, בראשות שרת המשפטים הנוכחית, דנה פה שמונה חודשים. עכשיו מעבירים בכנסת ריקה, בדיון של שלוש שעות, בקומבינה עלובה שאין לה דבר וחצי דבר עם החוקתיות – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גם אז זה עבר בקומבינה. <עפר שלח (יש עתיד):> זה לא עבר בקומבינה, חבר הכנסת דב חנין, זה עבר בדיון ציבורי ודיון פרלמנטרי. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> שלוש הצעות חוק ביחד. <עפר שלח (יש עתיד):> זה היה בהצבעה האחרונה. למעלה משנה דנו הממשלה והכנסת בחוק הזה. שמונה חודשים היית יכול לבוא כל יום לדיונים של ועדת שקד, אם היית רוצה. חבר הכנסת פרוש היה שם כל יום. זה נקרא דיון ציבורי, לא מה שאנחנו רואים פה היום. אבל כמה זה עלוב, ובראש ובראשונה מפני שאתם עצמכם, השר לוין, יודעים שזה לא יעבור. אני רוצה לצטט שני ציטוטים מתוך בג"ץ, פברואר 2012, שפסל את חוק טל. נשיאת בית-המשפט דאז השופטת בייניש: "על הכנסת ליתן דעתה לפגמים עליהם הצבענו, הנובעים, בין היתר, מכך שהחוק אינו כולל כל אמות מידה, קריטריונים ויעדים לביצועו, וכן מכך שהחוק איננו כולל מרכיב כלשהו של חובת שירות". השופט רובינשטיין: "על הפתרון להיות רדיקלי בהרבה הפעם. מובן כי אחת האפשרויות היא שלאחר גיל מסוים, נאמר 21 או 22 – – – יתגייסו הכול למעט מספר שיוסכם על-פי מדדים שייקבעו, ואשר יביאו בחשבון את צורכי עולם התורה והמשכיותו – – – ההסדר צריך להיות מותאם ומכוון למציאות ולהתבסס פחות על ציפיות ותקוות לשינויים עתידיים". בג"ץ אומר לכם איזה חוק הוא רוצה, וזה החוק שחוקקנו פה לפני שנתיים. ובג"ץ לא ייתן גם לדבר הזה לעבור, אבל הרי אתכם זה לא מעניין. שרת משפטים שעמדה פה בראש הוועדה, ומה שהיא חושבת על החוק הזה אני יודע יותר מכל אדם אחר – הייתי שותף לה בחקיקת החוק הזה – מעבירה פה חוק או תיקון שלא יעבור בבג"ץ. ראש ממשלה, שאצלו משילות זה להפוך את מה שהיה ויכוח, לפארסה, שכל פעם מיילל שהקואליציה שלו היא זו שאונסת אותו לעשות דברים, מעביר את הדבר הזה בשלוש שעות. ומעל כולם – מעל כולם – שר ביטחון שאמון על צבא העם; שמכוח מילתו אנשים מתגייסים לצבא; שמכוח החלטתו אנשים עומדים אל מול פני הסכנה; שהיה שותף בוועדת פרי – והיום הוא שותף לתהליך המבזה שיש כאן, ומאבד בו את סמכותו המוסרית להיות שר ביטחון במדינת ישראל ולגייס אנשים לצבא מדינת ישראל. מכאן הגענו, מהוויכוח העצום של לפני שנתיים, לפארסה העלובה של היום. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עפר שלח. חבר הכנסת יואל חסון – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דניאל עטר. אם לא נזכה לראותו – אז חבר הכנסת אביגדור ליברמן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אין לי שום טענה אליך, חבר הכנסת מוזס; אין לי שום טענה אליך, חבר הכנסת אייכלר, חבר הכנסת פרוש. איזו טענה יש לנו אליכם? שלום לך. אין לנו טענה אליכם. אתם כבר שנים עוסקים ועושים כל מה שאתם יכולים כדי לתקוע ולהשאיר את הציבור שלכם במקום. הציבור שלכם רוצה להשתלב; הציבור שלכם רוצה לעבוד; הציבור שלכם רוצה לשרת. אפשר – ואתם יודעים שאפשר – למצוא את האיזון הנכון בין ללמוד לבין לשרת, בין ללמוד לבין לעבוד. מה לעשות, יש מספיק מקומות בעולם שאפשר לראות בהם את המגזר החרדי משתלב יפה מאוד בשוק העבודה, אבל גם שומר על אמונתו ועל לימודיו ועל המצוות. אפשר לעשות את זה. אבל אין לי טענה אליכם, באמת, אתם עושים את העבודה שלכם. הטענה היחידה שיש לי כלפיכם – דיברת, חבר הכנסת מוזס, על הצאר. מי זה ניקולאי? מי זה הצאר? זה אותו צאר שחתם על החוק הזה לפני שנתיים, שאתם באתם, דיברתם עליו – על ראש הממשלה נתניהו; הוא הרי הביא עליכם את הגזירה הזאת. הרי אם הוא לא היה רוצה זה לא היה קורה. הוא הביא עליכם את הגזירה הזאת. ואותו "צאר", "ניקולאי", שאתם נלחמתם נגדו, באפלה, במחשכים, עוד בקדנציה הקודמת – סגרתם אתו קואליציה. וככה מחלתם וסלחתם ואמרתם: יאללה, נתקן את זה בהמשך. אתו אתם שיתפתם פעולה. הוא שהביא את זה עליכם, ועכשיו אתם משתפים אתו שוב פעולה, ואתם סומכים על זה שהוא שוב יעשה משהו אחר. אז כן, זה יקרה, כנראה, אבל זה לא יקרה בשטח, כי כמו שאמר חבר הכנסת שלח, לצערי את ההחלטות החשובות באמת ייאלץ בג"ץ לקבל. ושוב בג"ץ יראה מסר – לצערי; אני לא בעד זה, אני לא אוהב את זה. פה יושב הריבון, פה נציגי הריבון יושבים ופה צריכות להתקבל ההחלטות. אבל אתם שוב משתפים פעולה עם נתניהו, ושוב סולחים ומקבלים. נענשים וסולחים, ומקווים לקבל, ועושים דחייה לשש שנים, ועושים את השת"פ הזה עם ראש הממשלה, אותו זה שדיברנו עליו. ולסיכום, חברי חברי הכנסת, אתם לא תהפכו אותנו לשונאי חרדים. אני אוהב את הציבור החרדי; אני מכיר את הציבור החרדי. אני יושב שם ומסתובב שם, ויש לי חברים רבים בציבור החרדי. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אני לא אמרתי עליך את הדברים האלה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> ואני אומר לכם – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> למה אתה – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – תעשו. תעשו. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> – – – <קריאה:> אתה דיברת על שנאה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> חבר הכנסת מוזס, אני אומר לך, אני אוהב אותך. אני אוהב את הציבור שלך. אתם אחים שלי, ואני אומר לכם שהאחים שלי צריכים לשאת חלק מהנטל – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – והאחים שלי צריכים לעבוד בכלכלה הישראלית, להיות חלק ממנה, להשתלב וללמוד – זו הדרך היחידה – ולא לתקוע את הציבור החרדי במקום. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. חבר הכנסת עטר – איננו. חבר הכנסת אביגדור ליברמן – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת עליזה לביא. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> כבוד יושב-ראש הכנסת, כבוד השר, כנסת נכבדה, הדיון הזה הוא לא רק מיותר, אלא דווקא בעיתוי הזה, כשאנחנו רואים אתגרים ביטחוניים, איומי טרור יום-יום בכל העולם, גם במזרח התיכון אבל גם מחוצה לו, דווקא עכשיו למצוא את העיתוי לדון בביטול חוק השוויון בנטל – אין דבר ציני יותר. ואני שואל: למה דווקא עכשיו? דווקא עכשיו? כי ברור שמרכיבי הקואליציה לא מאמינים זה לזה, לא סומכים זה על זה. הרי החבר'ה ביהדות התורה ובש"ס יודעים בדיוק עם מי יש להם עסק. הרי הם לא במקרה דורשים לפני התקציב: אנחנו רוצים דיון לפני התקציב. אנחנו רוצים התחייבות בכתב מראשי הקואליציה, כי אנחנו לא מאמינים. אתה, ראש הממשלה, אתה, שר הביטחון – אנחנו לא מאמינים לכם. אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק. אנחנו דורשים עכשיו דיון על זה, לפני שאנחנו נצביע ונעביר את התקציב. אני חושב שגם בנושא התקציב – אנחנו עוד נדבר על התקציב. מ-1996 התעסקתי הרבה שנים בתקציבים והעברתי לא מעט. תקציב כמו שהבאתם עכשיו – דבר כזה עוד לא ראיתי. אבל גם מעבר לזה, אמרתי – ואמרו לפני, ואני מסכים לכל מילה: אי-אפשר להציג את הדבר הזה כמשהו אנטי-חרדי, אנטי-דתי, אנטי-יהודי. להפך. כל גדולי ישראל, כולם היו לוחמים. יהושע בן נון – מה, הוא לא היה לוחם? דוד המלך – הוא לא לחם? יהודה המכבי – לא לחם? אבנר בן נר – הם לא היו לוחמים? הם היו פחות טובים בתורה מפרוש או ממוזס? אני חושב שהם היו יהודים מכובדים, ואף אחד לא מפקפק ביהדות שלהם, בנאמנות ליהדות. הם לחמו לא פחות טוב. אבל מציגים את זה בצורה כזאת, וזה באמת דבר מקומם. אני אומר, אין לי טענות לחרדים. לי יש, כבוד השר לוין, הרבה טענות לתנועה הלאומית. מבחינת התנועה הלאומית, מבחינת הליכוד, מדובר בבגידה בכל הערכים של הציונות, לא פחות מזה. אני רוצה להזכיר לך שהתנועה הציונית הוקמה על-ידי אנשים חילונים כחלק מהמהפכה החילונית בעם היהודי. ז'בוטינסקי והרצל היו אנשים חילוניים לגמרי; גם מקס נורדאו, גם פינסקר. הם לא היו חרדים. ומה שאתם עושים היום – אתם בוגדים בכל הערכים של הציונות, ואתם מנסים להחליף את הציונות בקלריקליות, בכניעה מוחלטת לקלריקליות. זאת לא הציונות, זו לא המדינה שאנחנו באמת רוצים לראות. אני מצטער על התפנית הזאת ומקווה שבסופו של דבר היוזמה הזאת תיכשל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אביגדור ליברמן. חברת הכנסת עליזה לביא – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת נחמן שי. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברותי וחברי חברי הכנסת, ממשלת ישראל, שרי הממשלה, אתם גוררים אותנו אחורה. אתם לוקחים אותנו לאחור. הייתם שותפים לתהליך, ואתם מבינים בדיוק מה הובלנו ולאן אנחנו צריכים להמשיך. אתם רואים את השינוי מתחולל מול העיניים שלכם – גם נתונים על אחוז המתגייסים לצבא, גם כניסה לתוך עולם העבודה. אבל אתם התקפלתם. התקפלתם, לצערי הרב, מהרגע הראשון לישיבה שלכם בממשלה. למה? הרי רק לפני כמה חודשים עמד פה שר הכלכלה לשעבר, השר דרעי, והעביר פה חוק – חוק שגם האופוזיציה וגם הקואליציה, כולם סומכים את ידיהם על החוק הזה: העדפה מתקנת לציבור החרדי בשירות הציבורי. למה צריך את ההעדפה המתקנת הזאת כשאנחנו יכולים לחיות יחד, לשרת יחד בתוך נשמת אפה של החברה בישראל? אתם גוררים אותנו עכשיו אחורה. הבן שלי והחברים שלו היו בשבועיים האחרונים פה בירושלים. הם שמרו ברחובות שלכם על האוכלוסייה – ברחובות החרדיים – על האוטובוסים, על הרכבת הקלה. אי-אפשר להמשיך כשרק ילדים של קבוצות מסוימות בחברה בישראל משרתים, שומרים, מתגייסים, הולכים ליחידות הכי קרביות, נותנים מהחיים שלהם, בעוד אחרים לא. אז מי שלומד באוהלה של תורה, שימשיך ללמוד באוהלה של תורה. אבל אי-אפשר להמשיך כשאוהלה של תורה הוא אצטלה עלובה לבריחה מאחריות. אתם מנציחים את הבערות, את תפקידי השרתות בתוך החברה שלכם. ואתם יודעים מה, הדור הצעיר שלכם כבר מזמן, אבל מזמן, לא אתכם. והפחד הזה, שירת הברבור הזאת – ואתם, שרי ממשלת ישראל, מאפשרים למפלגות החרדיות לבוא ולהמשיך ולסחוט, להמשיך להיות בפריפריה החברתית. הרי הצמיחה כבר קורית מאליה. אנחנו רואים איך החוק בעצם אפשר לרבים מהצעירים החרדים כן לבוא וכן להתגייס וכן לבחור את היחידות. וכן, גם לבוא ולקחת את הצעד הבא קדימה ולהיכנס אל תוך עולם העבודה. אנחנו רואים את העלייה הגדולה בתוך עולם העבודה, גם של נשים חרדיות, שמובילות את התהליך, אבל גם של גברים חרדים, שמבינים את אופק ההזדמנות. אז מה אתם? אתם לוקחים אותנו, את כולנו, וגוררים אותנו אחורה. יש פה התבוננות צינית ונוראית שלכם אל החברה בישראל. חוסר אחריות, חוסר הבנה, חוסר ראייה של מה שנכון וטוב לכולנו. הילדים של כולנו בחברה בישראל ראויים לטוב ביותר. זה לא מה שראינו בוועדת הכספים אתמול. ואתם, באופן עקבי, בדפוסים הללו של ההעדפות שלכם, שכחתם מה זה להיות ממלכתיים; שכחתם מה זה לקחת אחריות ולגלות הבנה ורגישות לכל ילדי מדינת ישראל. זה מתחיל בתקציבים, זה ממשיך בגיוס לצבא, ואחרי זה אתם באים בסוף תהליך ואומרים: כן, אנחנו רוצים העדפה מתקנת לציבור החרדי. <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <עליזה לביא (יש עתיד):> למה? על מה מלמדת הצביעות האומללה הזאת? ואחרי זה, כשלא מקבלים, באים חברים חרדים ואומרים: לא מקבלים אותנו לעבודה, ורכשנו השכלה. זה לא יכול להיות בסוף תהליך, חברים. ואתם, שרי ממשלת ישראל, אני לא יודעת איך הצלחתם לישון אתמול בלילה אחרי שהצבעתם נגד החוק הזה של שוויון בנטל, ואתם גוררים כולכם את מדינת ישראל אחורה. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. אני מודה לך. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. בבקשה, אדוני, שלוש דקות עומדות לרשותך. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי וחברותי חברי הכנסת, זה לא חוק נגד חרדים, אבל נורא קל לעשות אותו כזה, כי אז מייד כולם מתקבצים האחד ליד האחר, נעשים קהילה מלוכדת, והודפים כל התקפה חיצונית – יש אויב, מצאנו את האויב. אז אני רוצה לקלקל את זה, לקלקל את זה לציבור החרדים, למאות-אלפי חרדים שחיים במדינת ישראל, אזרחים שווים, ולומר להם: אף אחד לא רוצה את רעתכם. אף אחד לא מבקש לפגוע בכם. אף אחד לא מבקש להדיר אתכם. אף אחד לא מבקש להעניש אתכם. מה שאנחנו רוצים זה לראות שוויון בין כל הישראלים שנולדים וגדלים במדינת ישראל. כל אחד רשאי ליהנות מהזכויות שהארץ הנפלאה הזאת מציעה, אבל גם למלא את החובות של אזרחים ואזרחיות במדינת ישראל. אין פה אפליה לרעה. עוד הפעם, זה נורא נוח. יש פה דרישה חזקה שבאה מציבור של מיליוני אזרחים במדינת ישראל, מיליונים, שאומרים: אתם ואנחנו שווים. אתם ואנחנו נישא ביחד במטלות שמדינת ישראל דורשת מאתנו, כי אחרת אנחנו לא יכולים לחיות פה ביחד. לא יכול להיות ישראלי וישראלית – אחד – שנותנים יותר, וישראלי וישראלית – אחר – שנותנים פחות; זה לא יכול להיות כך, והגיע הזמן להפסיק את זה. גם בממשלה הקודמת, שלא נמנינו, כידוע, עם חבריה, אנחנו תמכנו בחוק הזה. אנחנו רצינו בו, כי אנחנו חשבנו שיש פה סיכוי. אבל אמרנו: שימו לב, יהיה איזה טריק, יהיה איזה שמיק, משהו כזה שיחליק בין השורות, וזה בדיוק מה שקרה. לדחות ולדחות ולדחות, משהו יקרה בדרך – או שהכלב ימות, או שהפריץ ימות, או שיגרשו אותנו מהעיר, או שנאכל את הדג המסריח. הכול יקרה, אבל רק דבר אחד לא יקרה: שחרדים יתייצבו לשרת בצה"ל כמו כל אזרח אחר. זה לא יקרה במדינת ישראל. ואתם יודעים, כל הבית הזה יודע שהמצב הביטחוני הולך ומידרדר, לא צריך בשביל זה להיות פרשן גדול, כל אחד מבין את זה. רק עכשיו צה"ל הודיע שהוא מגייס גדודי מילואים מתחילת השנה הבאה כדי להתחיל לשאת במטלות החדשות של ביטחון ביהודה ושומרון – אתם ודאי בעד. מי יעשה את העבודה, מי יהיה שם? רק אלה ששירתו בסדיר ואחר כך הולכים למילואים. ואחרים מה? הם אזרחים מועדפים, יש להם איזה זכויות יתר במדינת ישראל? אז אי-אפשר, הנה לכם, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אי-אפשר ליהנות מכל מה שהמדינה הזאת מציעה, ולא לשאת במינימום של ההתחייבויות שנדרשות מכם. את זה צריך להפסיק. <היו"ר יואל חסון:> תודה לך, חבר הכנסת שי. חבר הכנסת יעקב פרי, בבקשה. <יעקב פרי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, אנחנו עומדים כאן היום לקראת ההצבעה הבאה לשנות את חוקי השוויון בנטל; לשנות אותם ולפגוע בערכי הערבות, בתנאי חיים שווים, במודל צבא העם, ואפשר לומר גם בעתיד הביטחוני של מדינת ישראל. במילה אחת, הכוונה היא למוסס את החוק להופכו לבלתי רלוונטי. רפורמת הגיוס, אדוני היושב-ראש, היא מהלך הכרחי לחברה הישראלית ולכלכלת ישראל. כניסת בני הקהילה החרדית לשירות הצבאי והאזרחי היא מחולל צמיחה בפני עצמו. ברור לנו כי כוחם נחוץ, כוחם הכרחי, לא רק לביטחון המדינה ושירותה אלא גם לכלכלת ישראל. הנתונים שהוצגו לי בזמן חקיקת חוקי השוויון בנטל היו חד-משמעיים, והם לא השתנו: כ-87% מהחרדים אשר שירתו בצבא ובשירות האזרחי השתלבו בשוק העבודה הישראלי. פחות משנתיים לאחר חקיקת חוקי השוויון בנטל יש עלייה מהותית בהשתלבות של חרדים בשוק העבודה הישראלי. אני סמוך ובטוח כי פריצת הדרכים לתוך החברה החרדית היא קריטית, מפני שהיא אפשרה, מאפשרת ותאפשר בעתיד תנועה דו-כיוונית. היא מאפשרת התפתחות של החברה הישראלית כולה וצעידה קדימה אל עבר צמיחה, חדשנות ועשייה משותפת. ועכשיו, שינויי החוק הולכים לעצור הכול ולהחזיר את ישראל כולה לאחור. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלמדים אותנו כי בעוד פחות מ-50 שנה, בשנת 2059, יהווה המגזר החרדי יותר מ-30% מהאוכלוסייה במדינת ישראל. ולכן אין צורך בדמיון מפותח על מנת להבין את הצורך של נשיאה משותפת בנטל במציאות זו. זוהי נשיאה משותפת בנטל האזרחי, הלאומי. לתת כתף מתחת לאלונקה האזרחית, לעבוד, לשלם מסים ולכלכל את ישראל, לטובת כלל האוכלוסייה, לטובת הדורות הבאים, לטובת הנעת המשק קדימה – בנטל הצמיחה. זהו מאבק משותף, שהייתי סבור שהוא של כולנו. זה איננו מאבק של קבוצה אחת כנגד קבוצה אחרת. זהו איננו מאבק רק על מי שישרת בצבא העם והאחר לא. זהו מאבק על עתידה של מדינת ישראל. זהו מאבק בעד היחד, ההתכנסות אל המשותף, לעומת ההיפרדות וההסתגרות; ציבור כל כך גדול לא יכול לעמוד מן הצד ולהגיד לעצמו שהמדינה אינה הבעיה שלו. המשמעות היא ברורה: אם נמשיך לעצום עיניים, כולנו כאן, ולהתכחש לנתונים, אנו נמצא עצמנו עדים לקריסת מודל צבא העם, לכלכלה תקועה ללא צמיחה, לעוני ולאבטלה מחפירים. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת פרי. חבר הכנסת עמר בר-לב, בבקשה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, החוק הקיים הוא לא חוק אידיאלי. בעצם, במשך החודשים שישבנו, ניסינו ליישב את המחלוקת או את ההתנגשות בין שני עקרונות. עיקרון ראשון, חוק שירות ביטחון; הוא נקבע ב-1948–1949, חוק שירות ביטחון לכול, שהוא הבסיס לתפיסה שלנו, לתפיסה של בן-גוריון בזמנו, שכל אזרח במדינת ישראל חייב לשאת בנטל הביטחוני. זה עיקרון אחד. העיקרון השני, ההכרה שלימוד תורה הוא ערך עליון, ואי-אפשר לתת לכך משמעות מספרית. ולכן, בפועל, אין שום בעיה כמותית בחוק הזה. הבעיה היא ההתנגשות בין העקרונות האלה. לכן בזמני ישבתי – חבר הכנסת פרוש נמצא כאן – עם חבר הכנסת פרוש ועם חבר הכנסת גפני שלא נמצא כאן, ויחד גיבשנו הצעה איך מגשרים בין שני העקרונות האלה; איך מגשרים בין העיקרון של חובת שירות ביטחון לכול, ומצד שני, שמדינת ישראל מכירה בערך לימוד התורה. לצערי, ההצעה שגיבשנו יחד – בהסכמתם, כולל השר אטיאס מש"ס – לא התקבלה, ולכן חשבתי שכשבאים עכשיו לעשות תיקון בחוק הזה, ייקחו את ההצעה שהגענו, אז בזמנו, להסכמה לגביה, ואותה יכניסו לחוק הקיים. אבל, לצערי, זה לא נעשה. אבל הדבר החמור ביותר – וכאן אני פונה אליך, השר לוין – בעצם אתם ויתרתם על העיקרון של שירות ביטחון לכול. כי גם אז, ב-2023, השר לוין, כשתיגמר התקופה של ההסתגלות, לא ברור, לפי החוק הזה, מה קורה. לכן, אתם ויתרתם על עיקרון של הנושאים בנטל שאומר: שירות ביטחון לכול. הנקודה השנייה היא המכסות. ברגע שאת המכסות, באמת המכסות הצנועות, של 5,200, שמתוכם 3,200 לשירות צבאי והיתר לשירות לאומי – אותן דוחים ל-2023, זה אומר שממשלת ישראל הנוכחית לא רוצה שהחרדים יישאו בנטל הביטחוני ולא רוצה שהחרדים באמת ישתלבו בשירות בצה"ל. ומילה אחרונה על הצביעות המתמשכת של הבית היהודי. בכל הקשור לישיבות ההסדר הייתה להם הזדמנות, חברי הכנסת פרוש, וגפני, וחברי הכנסת מש"ס, לפחות את העיוות הזה לתקן ולפחות שהעיוות שבני הישיבות האלה משרתים רק 17 חודשים בצה"ל – לפחות שהם ישרתו אם לא 32 חודש לפחות 24 חודש, כמו ששר הביטחון והרמטכ"ל דרשו בדיונים של ועדת שקד. וכל זה לא נעשה; לצערי, לא נעשה, והצביעות ממשיכה לשלוט בבניין הזה ובממשלת ישראל. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. חבר הכנסת מאיר כהן, בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה לא מקרה שאף אחד מהבית היהודי אינו במליאה. לא מקרה. <היו"ר יואל חסון:> בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת יקרים, אני רוצה לפנות אליך, אדוני חבר הכנסת שעמד כאן – – – <קריאה:> מוזס. <מאיר כהן (יש עתיד):> חבר הכנסת מוזס – – <היו"ר יואל חסון:> כן, כן. הוא עוד זוכר. <מאיר כהן (יש עתיד):> אתמול מלאו לי 60, אבל אני עדיין זוכר קצת. – – עמד כאן ובאמת בהשתלחות חסרת תקדים קרא לממשלה ממשלת זדון – "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". אתה יודע שיש הבדל, וכדאי להזכיר לך: את זה אומרים בתפילה, ולא על ממשלת ישראל, וצר לי שאמרת את זה. הדבר השני – החיילים שלנו הם גולגולות, הא? אתה יכול ללכת עכשיו, לצאת מכאן ולשתות כוס קפה ולהרגיש שזהו, שמותר להגיד הכול בבית הזה. אני לא נוהג לכעוס ולא נוהג להפריע, אבל דע לך שאני חוזר על דבריו של חבר הכנסת אלעזר שטרן: מן הראוי שתמצא זמן אם לא להתנצל, לפחות לחזור בך מדבריך האיומים והנוראים, כי בלהט הוויכוח כנראה מותר להגיד הכול אצלכם. אני קצת לא מבין את השיח הזה כאן. עולה חבר הכנסת בר-לב ומדבר על הצביעות של הבית היהודי, והוא רק שוכח שהם לא הצביעו על השוויון בנטל. אבל מה הבעיה? זיכרון קצר. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> בחייך. העסקה שלכם עם הבית היהודי בכנסת הקודמת – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> עמר, עמר, עמר, חבר הכנסת בר-לב, לא הפרעתי לך. אתה תצטרך לשמוע את הדברים. תתגרד באי-נוחות כמה שאתה רוצה, אבל תשמע את הדברים. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אני ממש לא מתגרד ולא באי-נוחות. <מאיר כהן (יש עתיד):> אני חושב – זה כואב לי שאתה לא מתגרד באי-נוחות, כי אתה צריך להתגרד באי-נוחות, עם העבר שלך, ועם זה שאני באמת מאמין שאתה באת מהמקום הטוב ביותר. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אם אתה מאמין, אז אני רגוע. <מאיר כהן (יש עתיד):> אוקיי, תהיה רגוע, אבל כן, תתגרדו כולכם באי-נוחות, כי כשהיינו צריכים אתכם לידנו, העדפתם ללטף את השותפים שאולי יהיו לידכם. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> לא נכון. זה ממש לא נכון. <מאיר כהן (יש עתיד):> כל הסיפור הזה של היום: אין לנו שום דבר נגד החרדים ואין לנו – ודאי שאין לנו דבר וחצי דבר נגד החרדים. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> ההתעקשות שלכם על סעיף הפילה את החוק עכשיו. <מאיר כהן (יש עתיד):> אתה ממשיך להפריע לי, עמר. ודאי שאין לנו דבר וחצי דבר כנגד חרדים, ובאמת, מה יש לי כנגד חבר הכנסת מרגי, ששירת בצבא, וקנין ועוד? חלילה וחס. יש לי כנגד – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אני לא שירתי? <מאיר כהן (יש עתיד):> תבורך. להבדיל ביני לבינך, אני לא אקרא לך "גולגולת". אם שירתָּ, אני מברך אותך. אני מקווה ששירתָּ בצבא. <יצחק וקנין (ש"ס):> בסיירת. <מאיר כהן (יש עתיד):> בסדר גמור. <היו"ר יואל חסון:> בסיירת – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> חברים, אתם ממשיכים להפריע. <היו"ר יואל חסון:> חברי הכנסת, אני מבקש. <יואב בן צור (ש"ס):> הוא שירת בצבא. <היו"ר יואל חסון:> בסדר גמור. אני שמח. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אני אביא לך את התעודה. <היו"ר יואל חסון:> זה אמור להיות מובן מאליו, לא? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אני אביא לך את התעודה. <היו"ר יואל חסון:> שירות בצבא אמור להיות מובן מאליו. זה לא אמור להיות איזה פרס גדול. <מאיר כהן (יש עתיד):> אני מבקש להוסיף לי את הדקות שבהן קיבלנו את הרזומה של חבר הכנסת מוזס. <היו"ר יואל חסון:> קיבלת עוד דקה, אדוני. <מאיר כהן (יש עתיד):> אני רוצה להגיד לכם דבר אחד ברור, חברי בצד שמאל שלי עכשיו: אתם כל כך מנותקים מהאנשים שלכם. כשאני פוגש יהודים חרדים שמספרים לי כמה הם כן רוצים להתגייס וכמה הם כן רוצים לצאת למעגל העבודה – – – <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> מי מפריע להם? <מאיר כהן (יש עתיד):> אתה. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> למה? <מאיר כהן (יש עתיד):> אתה ושכמותך. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> למה אתה – – –? <מאיר כהן (יש עתיד):> כי אתם נוהגים במנהגם של אנשים שמובילים ציבור שלם, ונוח כל הזמן למצוא איזו ססמה שמלכדת אותו. אלוהים אדירים, עד כמה שאתם טועים. אני מטייל בירושלים, בדימונה ובבאר-שבע ופוגש אנשים שחזותם חרדית. הם מסתכלים ואומרים לי: אין דבר יותר טוב ממה שעשיתם אתם, מפלגת יש עתיד. אתם באתם והוצאת את תפוח האדמה הלוהט הזה ושמתם אותו על השולחן – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. נא לסיים. <מאיר כהן (יש עתיד):> – – וכן, למרות המנהיגות שלנו, הלוואי שהיינו מתגייסים. <היו"ר יואל חסון:> תם זמנך. <מאיר כהן (יש עתיד):> כי הם חוזרים הביתה לבית דל, הם חוזרים לבית שבו חסר להם יותר ממה שיש; הם רואים את הילדים שלהם גדלים בישיבות; הם רואים את הילדים שלהם שנגזר עליהם מראש לא להיות במעגל העבודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <מאיר כהן (יש עתיד):> אז טלו קורה מבין עיניכם. <היו"ר יואל חסון:> אדוני, נא לסיים. תודה. <מאיר כהן (יש עתיד):> זה לא נגד החרדים – זה נגדכם, המנהיגות שכל כך, כל כך הופכת את הסיפור הזה לא לתורה שכל נתיבותיה שלום. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת מאיר פרוש, בבקשה. אדוני, בבקשה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ההסדר של דחיית השירות הצבאי לבני ישיבות הוא כימי שנות קיומה של המדינה. להסדר זה היו עליות וירידות. אני לא בא לתת היום דיאגנוזה מה הן הסיבות שחברי הכנסת מהציבור החילוני חלקם בעד ההסדר וחלקם נגד ההסדר. האמת היא ששתי קבוצות חברי הכנסת האלו – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – לא נגד. הם פשוט מפחדים מכם. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – רוצים לראות יותר ויותר מהמגזר החרדי שבאים לשרת בשירות צבאי, אלא שיש קבוצה של חברי כנסת שמבקשת לגייס חרדים גם במחיר של כפייה, עם סנקציות, ויש קבוצה של חברי כנסת אשר למרות רצונה בגיוס של חרדים מבקשת להימנע מכפייה ומסנקציות. במקרה שלנו הפעם, הגוש הזה, הליכוד, קיבל 30 מנדטים, הרכיב קואליציה, והקואליציה הזאת – החילונים האלה שנמצאים שם רוצים בגיוס של חרדים, אבל לא רוצים את זה עם סנקציות וכפייה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אין מושג – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> תלמד לשמוע גם מה שאתה לא אוהב. עכשיו תשמע עוד משהו: הייתה משמרת קצרצרה, קצרצרה, כאשר לפיד שלט בממשלה, ואנחנו אומרים שדרכו התבלטה בהשנאת החרדים – – <יאיר לפיד (יש עתיד):> חס וחלילה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – אבל ברוב שנות קיומה של המדינה שולטת ממשלה שמבקשת להמשיך את ההסדר ולא לפגוע בסמכות שר הביטחון לתת דחיית שירות למי שתורתו אומנותו. בתווך יש הקבוצה החרדית. היא חיה עם המסורת מאז מעמד הר-סיני. אצל הקבוצה החרדית לימוד התורה הוא ערך עליון, עליון מעל הכול. הוא עליון עד כדי כך שכאשר במשמרת הקצרצרה של לפיד הממשלה החליטה על גיוס חרדים בכפייה עם סנקציות, הרבנים אמרו שנלך כולנו לבית-הסוהר. אני, כחבר כנסת מהקבוצה החרדית, מבקש לצטט את הגמרא בדף היומי שלומדים היום מאות אלפים של יהודים, והגמרא היא במסכת סוטה דף כא. הגמרא אומרת: "זכות דמאי" – איזו זכות – "אילימא" – אם נאמר – "זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא" – אישה אין לה מצווה ללמוד תורה – "אלא זכות דמצווה". והגמרא שואלת: "כות דמצווה מי מגנא כולי האי" – זכות של מצווה יכולה להגן? – "והתניא" – למדנו – "את זו דרש רבי מנחם בר יוסי 'כי נר מצוה ותורה אור'. תלה הכתוב את המצווה בנר ואת התורה באור. את המצווה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצווה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם". וכך הוא מביא את הפסוק ומסביר משל: "משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפלה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטין" – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> עוד לא הסתיים. <מיקי לוי (יש עתיד):> אחלה נאום. אחלה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> ואז – – – <היו"ר יואל חסון:> בבקשה, אדוני. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> ואז – – – <היו"ר יואל חסון:> נא לסכם. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> ואז אני בא ואומר: אלה שהם בקבוצה החרדית – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת שטרן. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אלה שבקבוצה החרדית הם אלה שמאמינים בלימוד התורה, שהיא מגינה ומצילה – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – ולכן אתם היום נמצאים בקבוצה הזאת – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת לוי, אתה מפריע לו. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – בקבוצה הזאת שרוצה לגייס בכפייה עם סנקציות – – – לתקופה קצרצרה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אין מושג כזה סנקציות – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> סיפור למליאה. אתם כולכם תאהבו את הסיפור. <עליזה לביא (יש עתיד):> כשאתה רואה את החיילים ברחובות שלכם בשבועיים האחרונים, אתה לא מתבייש? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> סיפור למליאה. <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת לביא, אתם לא נותנים לסיים. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> סיפור למליאה: כאשר בגין נבחר להיות ראש ממשלה ב-1977 – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מה, אתה נותן זמן לסיפורים? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – חנה זמר כתבה אז – עורכת "דבר" כתבה מאמר ראשי בעיתון "דבר", והכותרת הייתה: וכי תעביר ממשלת זדון מן הארץ. עמד פה בגין ואמר: חנה זמר, איך העזת? תקוצץ ידך על מה שכתבת. <היו"ר יואל חסון:> אתה רואה שהיה שווה – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> גם אם מוזס אמר: כי תעביר ממשלת זדון – באים לרגעים – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> חנה זמר אמרה "ממשלת זדון" על בגין, הוא אומר "ממשלת זדון" על לפיד. <מיקי לוי (יש עתיד):> חבר הכנסת פרוש, אתה חבר באותה ממשלה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אנחנו נמצאים פה – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. תודה. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה אותם אנשים. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – והתפקיד שלנו למצוא את הדרך – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – איך אנחנו בכל אופן – – – <היו"ר יואל חסון:> היה שווה, אדוני, לתת לך – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> זו אותה ממשלה, זה אותם אנשים. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת לוי, אני מבקש. מה זה הצעקות האלה? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מיקי, אתה מבייש את הקבוצה שלך. <היו"ר יואל חסון:> תודה. תודה, אדוני. תם זמנך. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> עם הצעקות שלך אתה מבייש את הקבוצה. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת פרוש, תם זמנך. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> לא מתאים לך. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מודיע לך: זה אותם אנשים. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אתה נראה לי כמו אחד – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת פרוש. חבר הכנסת פרוש, תרד מהדוכן. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אתה נראה לך כמו אחד אוהד כדורגל, יושב באצטדיון וצועק. <היו"ר יואל חסון:> אני אבקש להוריד אותך. תרד מהדוכן. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> זה לא יפה. אתה מבייש את הקבוצה. <היו"ר יואל חסון:> תרד מהדוכן. מספיק כבר. <עפר שלח (יש עתיד):> לא הייתה אף מילה על הנשים הדרוזיות. אף מילה. אתה לא יכול לחקות עוד קצת? <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. חבר הכנסת נהרי, סגן השר נהרי – לא נמצא. חבר הכנסת יואב בן צור, בבקשה. חבר הכנסת יואב בן צור, בבקשה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מי ממשלת זדון? תקוצץ ידה. <היו"ר יואל חסון:> הרב פרוש, רק בשביל החיקוי של בגין היה שווה לתת לך דקה נוספת. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> תן לי, נו. <היו"ר יואל חסון:> די, קיבלת מספיק. אתה לא שבע אף פעם. אדוני, אתם לא שבעים אף פעם. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> בן צור, אתם יודעים שלא צריך לשנות את החוק, תגיד את האמת. תגיד מה חושבים בסיעה שלך, את האמת. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת שטרן, התקדמת כמה כיסאות כדי לצעוק מהיציע, אני מבין. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> כן. כן. <היו"ר יואל חסון:> מאה אחוז. טוב, אני אהיה ערני אליך. <יואב בן צור (ש"ס):> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר יואל חסון:> בבקשה. שלוש דקות. <יואב בן צור (ש"ס):> – – חברי חברי הכנסת, אדוני יושב-ראש סיעת יש עתיד מר יאיר לפיד, אני רוצה לומר לך תודה רבה. עם חקיקת חוק הגיוס בממשלה הקודמת הצליחה סיעת יש עתיד ואתה בראשה לחולל דבר נדיר – להוציא את כל הציבור החרדי, על כל גווניו וקהילותיו, חרדים ודתיים, כיפות סרוגות וכיפות שחורות – – <יאיר לפיד (יש עתיד):> איחוד העם. <יואב בן צור (ש"ס):> – – כלום, כולם בלי יוצא מן הכלל, לעצרת אדירה, עצרת תפילה אדירה של מאות-אלפי אנשים בירושלים. אחדות השורות שכמותה לא נראתה זה שנים רבות. באמת תודה. אף שכל המתפללים היו חרדים ודתיים, זה עוד לא אומר שכולם יכולים לצאת לעצרת תפילה אחת, בקריאה אחת, במקום אחד, בזמן אחד, עם מסר אחד. את זה יכלו לעשות רק על דבר אחד. עוד לא היה דבר כזה בהיסטוריה, בוודאי של מדינת ישראל, בטח לא כשהציבור גדל על כל פלגיו ועל כל זרמיו. אמרו שיש דבר אחד: פגיעה בתורה ופגיעה בלומדי התורה – אף אחד לא ייתן. כולם נמצאים כאחד, כאיש אחד קיבלו תורה, וכאיש אחד יילחמו נגד אלה שרוצים לפגוע בלומדי התורה, כקולקטיב אחד גדול, נמצאים בעניין הזה. ולכן, אני כאן עומד ואומר: כל הכבוד לכם. בזכות גזירת הגיוס איחדתם היטב את כל שורות המחנה. רבות אנחנו מדברים על שלמות העם. יש מישהו שהיום חושב שתהליך חקיקת החוק המבקש להטיל סנקציות פליליות על לומד בישיבה – מה שלא היה על-ידי ריבונות יהודית, על-ידי אחים יהודים, שלא היה עוד אף פעם שהטילו משהו, שלא נתנו ללמוד תורה; לא נתנו, אבל גם הפכו אותו לאדם פלילי, סנקציות פליליות? על-ידי איזה משטר או על-ידי איזו ריבונות שהייתה, יהודית? <מיקי לוי (יש עתיד):> מליאת הכנסת. <יואב בן צור (ש"ס):> זו פעם ראשונה שקורה דבר כזה. מדינה יהודית לא יכולה להיות יהודית אם מונעים בה את לימוד התורה ממי שלומד תורה. כמו שהדברים האלה ברורים, גם זה צריך להיות ברור. לומדי התורה לא הגיעו ב-65 השנה האחרונות; לומדי התורה הגיעו הרבה קודם – למדו תורה בארץ-ישראל וימשיכו ללמוד תורה בארץ-ישראל. בפסק-הדין שביטל את חוק טל ציירו שופטי בית-המשפט העליון את קלסתרו של הפתרון המיטבי מבחינתם. את קווי המתאר שלו סרטטה הנשיאה דאז, השופטת דורית בייניש, המתארים את מה שלא היה בחוק טל וצריך לדעתה להיות בהסדר החדש: "חוק דחיית השירות אינו כולל אמות מידה למתן פטור משירות צבאי ואין בו יעדים לגיוס לצבא או להצטרפות לשירות אזרחי. אין בחוק מסגרות ביניים לבחינת התקדמות היישום של החוק ואין בו כל אמצעי פיקוח על יישומו. אף אין בחוק קביעה המחייבת שירות משמעותי – מכל סוג שהוא – לכול". ובהמשך: "על הכנסת יהא לגבש הסדר חדש, שיכול ויתבסס על המסגרת שהוקמה כחלק מחוק דחיית השירות, אך מתחשב בקביעותינו בפסק-דין זה. בכלל זה על הכנסת ליתן דעתה לפגמים עליהם הצבענו, הנובעים, בין היתר, מכך שהחוק אינו כולל כל אמות מידה, קריטריונים ויעדים לביצועו, וכן מכך שהחוק אינו כולל מרכיב כלשהו של חובת שירות". אני מסיים. <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <יואב בן צור (ש"ס):> אני מסיים. כל אלה ועוד תוקנו בחוק המובא לפניכם היום: יש יעדים, יש תמריצים חיוביים ושליליים, המשכה של מערכת פיקוח חסרת תקדים, הכוללת אחריות אישית להצהרות שקר וחובת דיווח בפני הממשלה והכנסת. אך מעל הכול, אדוני היושב-ראש, היום הזה תוסר החרפה מספר החוקים של מדינת ישראל – חרפה, לא פחות מכך. <היו"ר יואל חסון:> עדיין החוק לא עבר בקריאה שנייה ושלישית. <יואב בן צור (ש"ס):> ספר חוקים של מדינת היהודים אשר משית סנקציות פליליות אינו אלא חרפה. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <יואב בן צור (ש"ס):> לומדי התורה אשר תורתם אומנותם אינם עבריינים פליליים בשום פנים ואופן. אילו לא באנו לתקן אלא דבר זה בלבד – דיינו. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת בן צור, תודה רבה לך. <יואב בן צור (ש"ס):> תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> אני מודה לך. חבר הכנסת יצחק וקנין – לא נמצא; השר דוד אזולאי – לא נמצא. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה. בבקשה, אדוני. שלוש דקות עומדות לרשותך. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, תראו, החוק הזה, גם כשחוקק, הוא באמת לא היה החוק הטוב ביותר שמסדיר את סוגיית השירות בצה"ל, אני חושב. הוא לא היה החוק הטוב ביותר. אני חייב לומר שאני חושב, וציינתי את זה כבר לא פעם, שהחוק היה צריך לעסוק בשירות לכולם, שירות לכולם – גם לאזרחים הלא-יהודים, והוא לא עסק בזה. ולמשל, החוק שהגיש בזמנו חבר הכנסת דוד רותם, שרבים מיושבי הבית הזה התנגדו אז גם לו, לא כלל סנקציות פליליות, אבל גם אז הסיעות החרדיות התנגדו לו. אבל בסופו של דבר, בכנסת הקודמת חוקק חוק שבא להסדיר ולתקן עוול. הוא בא להסדיר ולתקן עוול של 67 שנים שהדיר חלק מהעם הזה מהשירות, שאפשר לחלק מהעם הזה לא לקחת חלק בעשייה ובשמירה על ביטחונה של ישראל. ודווקא כאן, הציבור היהודי, לפני שהוא בא לדבר על השירות לכולם, הוא צריך לבדוק שכל הציבור היהודי משרת, כולו. ובואו נדבר על העוול הזה. חברי חברי הכנסת, זה עוול שפוגע בראש ובראשונה באוכלוסייה החרדית, וזה עוול שמציג את האוכלוסייה החרדית באור לא טוב. וכדי להבין מי התייחס לזה, אז עוד התייחס לזה משה רבנו. ובפרשת מטות, לפני הכניסה לארץ, באים בני גד ובני ראובן ומבקשים ממשה רבנו: "ויאמרו אם מצאנו" – אני מדבר דברי תורה, הרב מוזס – "אם מצאנו חן בעיניך יֻתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחֻזה אל תעבִרנו את הירדן". ומה עונה משה רבנו לבני גד ולבני ראובן? "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?" והוא אומר: למה? "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבֹר את הארץ אשר נתן להם ה'" אלוקים. ורש"י מפרש "למה תניאון": תסירו ותמנעו לבם מלעבור, שיהיו סבורים שאתם יראים לעבור מפני המלחמה. חברי הכנסת החרדים, אל תיתנו לנו לחשוב שאתם חוששים מפני המלחמה או מפני שמירה על צדקת דרכנו. אני חושב שהסיכום הזה שהגיעו אליו סיעות הקואליציה, שאומר שהואיל ובשל טעמים טכניים לא יעלה בידי הקואליציה להעביר את התיקון לחוק שירות הביטחון בעניין דחיית שירותם, כפי שנקבע בהסכמים הקואליציוניים, וכולם מתחייבים שהתיקון יעבור עד ליום 25 בנובמבר, הוא סיכום לא ראוי, הוא סיכום לא צודק. הוא לא יכול לעמוד בפני הציבור הישראלי, ולכן בסופו של דבר זה גם לא יקרה. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, אדוני. ממש חבר כנסת מצטיין, הראשון שסיים בזמן, אפילו שמונה שניות לפני. כל הכבוד, אדוני. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> תן לי אותן. <היו"ר יואל חסון:> חבר כנסת חדש וחבר כנסת מצטיין. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אני רוצה את השניות שהוא – – – <היו"ר יואל חסון:> לא, הן כבר עברו. הן עפו מהעולם. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> כבר עפו. כבר התפוגגו. <היו"ר יואל חסון:> פרחו להן, השניות הללו. בבקשה, גברתי חברת הכנסת סויד, שלוש דקות לרשותך. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, השר, חברי חברי הכנסת, לפני כחודש הייתה לי הזכות להשתתף, ביחד עם חברי חבר הכנסת דודי אמסלם, חבר הכנסת אברהם נגוסה וחבר הכנסת דוד ביטן, במשלחת – לבקר את קהילת הממתינים באתיופיה, שארית הקהילה שנותרה מאחור. כולנו פה בארץ יודעים פחות או יותר את הסיפור, שנשארו שם בני פלאשמורה, עם טענות שהסיפור הזה לעולם לא ייגמר, ובואו נעלה את האנשים או לא נעלה אותם. המדינה היחידה שמדינת ישראל סגרה את שעריה מפני עלייה ממנה זו אתיופיה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> לא נכון. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> הגענו לשם – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> לא נכון. זה לא נכון. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – ומה שראינו זה דבר מטלטל, חוויה קשה של אנשים שממתינים במחנות ובקהילות במשך 18 שנה, עם כיסופים לארץ – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> לא נכון. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – עם אחים פה, אחיות פה, הורים פה, סבים וסבתות. פגשתי סב שהבן שלו, לוחם בצנחנים, ביקר אותי פה בכנסת. יש לו שמונה ילדים כאן, 42 נכדים, אבל הוא יושב 18 שנים וממתין לעלות לארץ. פגשתי אישה שארבע בנותיה כאן, נישאו, היא לא השתתפה בחתונה של הבת שלה. פגשנו אנשים שמתפללים, רוצים לעלות ורק מייחלים. הגענו לפה לארץ עם החלטה ברורה: אי-אפשר להשאיר את הקהילה הזאת, 9,146 אנשים, משפחות שנקרעו ונגזרו, אי-אפשר להשאיר אותם מאחור. הגשנו לשר הפנים סילבן שלום נוסח של הצעת מחליטים, ואני מברכת את כבוד שר הפנים סילבן שלום, שהגיש את ההצעה הזו בשבוע שעבר לישיבת הממשלה, ואתמול קיבלה הממשלה החלטה פה-אחד להעלות את האנשים האלה לארץ. ואני רוצה לומר לכם: זה רגע היסטורי, זה רגע היסטורי לקהילה האתיופית בארץ, זה רגע היסטורי למשפחות, וזה רגע היסטורי מכיוון שלא יכול להיות שחיילים – ו-87 חיילים כאלה יש לנו, רובם חיילים קרביים, וחיילות, לוחמות מג"ב – ישרתו ויילחמו פה במדינת ישראל, יסכנו את חייהם, אבל האחים שלהם, סבא שלהם, סבתא שלהם, יישארו מאחור. זה רגע היסטורי, כי יכול להיות שאחרי המחאה שהייתה לנו כאן בקיץ האחרון, מחאת יהודי אתיופיה, יכול להיות שזה יהיה אחד הצעדים הראשונים – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – מול הקהילה, כדי להראות לכם: תם הסיפור הזה, מתחילים פרק חדש בחיי קהילת יהודי אתיופיה בארץ. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת סויד. חבר הכנסת לפיד, בבקשה. <יאיר לפיד (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני לא יודע מה אני אגיד לבן שלי. ביום שישי הוא אמור לבוא הביתה מהצבא, הוא עכשיו ברמת-הגולן, ואני לא יודע מה אני אמור להגיד לו. זאת אומרת, אני אמרתי לו, תשמע, אנחנו פה, אתה חייב ללכת לצבא ואני רוצה שתהיה לוחם, והוא הלך לצבא והוא לוחם. והוא היה מאוד מעורב בשוויון בנטל כי זה היה לפני הגיוס שלו. ופעם ראשונה מהיום שהוא התגייס, במקום לחכות בכיליון עיניים לרגע שהוא יבוא ביום שישי הביתה, אני טיפה פוחד מהרגע הזה, כי אין לי מה להגיד לו. מה אני אגיד לו? ששר הביטחון, המפקד העליון שלו, מכר אותו בגלל כל מיני משחקים קואליציוניים? ושבנט ואיילת שקד, כל הציונים שמדברים על מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל, וראש הממשלה – בסוף, הוא יודע שאבא שלו ממפלגה אחרת מזו של ראש הממשלה, אבל אני חינכתי אותו שראש ממשלת ישראל הוא אדם שאמור לטפל ולדאוג לכל אזרח ולכל אדם, ובטח לכל חייל, ועכשיו אני אצטרך להסביר לו שלא; שיש פוליטיקה, ובפוליטיקה מותר למכור כל אחד, והכול ציני ואין שום בעיה לרמות. ואני אגיד לו, תראה, כן, הם משקרים. נכון שלא אמרתי לך את זה כשהיית ילד, אבל הם כולם כל הזמן משקרים, ועכשיו הם משקרים על חשבון חיילי ולוחמי צה"ל. והם אומרים לך ולחברים שלך שאתם צריכים לשרת, ואנשים שיש להם מפלגה שתייצג אותם, הם לא צריכים לשרת. וכל הדבר הזה שדיברו על זה שכל צעיר ישראלי צריך ללכת לשרת בצבא, זו לא הייתה אמת, ראש הממשלה לא התכוון לזה, ושר הביטחון, הוא לא באמת חושב ככה. זאת אומרת, הם אולי כן חושבים ככה אבל אין להם שום בעיה למכור את זה בשביל איזה בעיה קואליציונית קטנה או בשביל להעביר תקציב, או בשביל כל קוניונקטורה אחרת. וזה מסובך עוד יותר מפני שהחברים שלו בצבא מצפים ממנו לחזור ביום ראשון עם תשובות. הם יודעים שאבא שלו חבר כנסת, והם חושבים שהוא יבוא הביתה ביום שישי ואני אסביר לו איך זה קורה ואצוק איזה היגיון לתוך זה. אבל אני לא יכול, אין שום היגיון בתוך זה. יש רק שחיתות פוליטית, מכוערת, קטנה, עלובה, שבה ראש ממשלה יכול ארבע פעמים להצביע בעד חוק ולהסביר לציבור כולו שהחוק הוא מצוין, ואז התברר שהוא שיקר. ושר הביטחון יכול לשבת בוועדת פרי ולנסח את החוק ולהגיד שהוא טוב לחיילי צה"ל, ואז התברר שהוא שיקר. ואיילת שקד, שרת המשפטים, יכולה לעמוד בראש ועדת שקד ולהגיד שהכול בשביל חיילי ולוחמי צה"ל, והשוויון, והתחושה הזאת שכולנו מגינים על המדינה ואנחנו חברה אחת ויש לנו חיים משותפים, ואז מתברר שגם היא שיקרה. אז – – <היו"ר יואל חסון:> תודה, נא לסיים. <יאיר לפיד (יש עתיד):> – – בפעם הראשונה מהיום שהתגייס – ליאור יהיה שנה בצבא בסוף החודש הזה – אני לא יודע מה אני הולך להגיד לו ביום שהוא יחזור מהצבא. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת לפיד. חברת הכנסת לבני – לא נמצאת. חבר הכנסת פרץ – לא נמצא. חבר הכנסת איל בן ראובן, בבקשה. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, השוויון בנטל ושילוב החרדים בצה"ל ובשוק העבודה הם אחד מרכיבי הבסיס החשובים ביותר של החברה הישראלית, והחברה הישראלית עדיין הולכת ומתפתחת. בפתח דברי אני תוהה כיצד חברי ממשלה מצביעים בעד חוק, מדברים, עושים, ושנה וחצי אחרי מצביעים הפוך. אבל כנראה זוהי דרכה של הממשלה הזו מאז הקמתה, וחבל. ההישרדות מובילה, לפני צורכי החברה הישראלית. הייתי מאלו שהתחילו בתהליך גיוס החרדים, כמפקד אוגדה של גדוד "נצח יהודה". ראיתי את הקשיים ביציאה לדרך, והם היו גדולים. עזרנו לבחורים הצעירים האלה, וזכינו גם לשיתוף פעולה בקרב אנשים בחברה החרדית. היום חיילים חרדים משרתים בגדודי חי"ר מבצעיים, הם משרתים בחיל האוויר, הם משרתים בחיל הים, והיום נבנה בסיס לחיילים חרדים בפיקוד הצפון, לחרדים שמתגוררים בפיקוד הצפון. ואני שואל אתכם, מנהיגי החברה החרדית: מדוע אתם בולמים את התהליך? מדוע לקחת ולמסמס ולהאריך את תקופת ההסתגלות? מדוע? החוק שהתקבל היה גמיש, יצר דרך פעולה שאין בה – כמעט אין בה – שום איום. יש בו מרכיבים שאולי הייתי כותב קצת אחרת, אבל בסך הכול ההפך הוא הנכון: החוק הזה יצר חובה נכונה, חובה נכונה וטובה, שבאה לעזור לצעירים החרדים ופותחת להם אופציות נכונות לחיים. אגלה לכם שגם בקרב הציבור החילוני ישנם בחורים שהיו מעדיפים שלא להתגייס. החובה בחוק להתגייס עוזרת להם, ובסופו של שירות הם מודים לנו על כך שלא ויתרנו להם. <היו"ר יואל חסון:> אדוני, נא לסיים. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> אני מייד מסיים. אומר לכם, לחברי בקואליציה, ובעיקר לכם, מנהיגי החברה החרדית: הפכתם את נושא הגיוס לעניין שבמחלוקת, במקום גורם מאחד ותורם לחברינו בחברה החרדית ולחברה הישראלית בכלל. אני אצביע נגד החוק, אבל אמשיך לעשות הכול כדי שצעירים חרדים יתגייסו לצה"ל ויגיעו לשוק העבודה, בדיוק כמו שהחוק הכווין – החוק שהתקבל לפני שנה הכווין לכך. בסופו של דבר צה"ל צריך אתכם לביטחוננו, נערי וצעירי החברה החרדית, ולא פחות מכך, אולי יותר, אתם צריכים את צה"ל כמפתח לשילובכם הנכון בחברה הישראלית. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. חברת הכנסת סופה לנדבר, בבקשה. בבקשה, גברתי, שלוש דקות עומדות לרשותך. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, היה מבצע "צוק איתן" לפני זמן לא רב, ואנחנו כולנו, אזרחי מדינת ישראל, ליד קברים טריים של חיילים שהלכו לשרת את מדינת ישראל, להגן על מדינת ישראל, להגן על אזרחי מדינת ישראל – מה איחד אותם, את כולם? החובה מול המדינה הזאת. הם גדלו במשפחות שגידלו אותם: לפני הכול אתה מחויב למדינת ישראל, אתה מחויב לאזרחים של מדינת ישראל. אנחנו נמצאים בזמן כל כך לא פשוט, כל כך קשה למדינת ישראל, כאשר כל כוחות הביטחון מסכנים את עצמם, אזרחים חיים מול סכנות. אסור לממשלת ישראל לבגוד באזרחים ואסור לממשלת ישראל לבגוד בחיילים. ביטול החוק זה צעד אחורה; ביטול החוק זה בריחה מאחריות, כניעה לסחטנות. על מה הוויכוח, רבותי, כאן? על מה אנחנו מתווכחים? הרי אנחנו מגדלים ילדים במדינת ישראל, וחלק כבר נכדים, ומדינת ישראל היא מדינה לשני עמים – לחילונים ולחרדים, לאלו שחווים את חוויית מדינת ישראל ומחויבים למדינת ישראל ואלו שרק מקבלים. על מה הוויכוח כאן? רבותי, אנחנו 120 חברי כנסת, ואנחנו כולנו נבחרנו לשרת ציבור אחד, הציבור של מדינת ישראל, ואסור לנו לחלק את הציבור הזה. אנחנו כולנו מחויבים למדינת ישראל. אני חושבת שכל אחד בוחר את הדרך לאלוהים בדרך שלו, אבל זה לא מחסל את החובה של אלו שצריכים לקבל הגנה מאותם חיילים. מה שקורה היום כאן, ביום הזה, זו הישרדות של ממשלת ישראל. בכל מחיר להישאר בשלטון, ולא משנה במי הם בוגדים – באותם חיילים שנמצאים היום בשירות, באותם חיילים שבעתיד יהיו חיילים. זו בגידה בחיילים, בגידה בצעירים. ואני חושבת שכאן אנחנו כולנו פונים לראש הממשלה – חבל שהשולחנות האלו והכיסאות האלו היום ריקים, מפני שאני חושבת, אדוני, שזה לא ויכוח, זו חובה מוסרית של ממשלת ישראל; אנחנו כולנו מחויבים לעם הזה, ולא יכול להיות שכאשר אנחנו נמצאים מול אותם קברים, לצערי, אנחנו אומרים: האחד מקבל והשני משרת. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת לנדבר. חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה. שלוש דקות. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> העניין שלפנינו עוסק – הוא הרבה מעבר לשאלה של סעיף כזה או אחר בחוק שנחקק. העניין שלפנינו עוסק גם בביטחון ישראל, ולא רק; הוא עוסק בחברה הישראלית, איך תיראה ומה תהיה מערכת היחסים בין חבריה, ובעיקר עד כמה המחירים הפוליטיים הם כאלה – התשלום הפוליטי הוא כזה שהוא עולה הרבה יותר מכסף, ואת זה גם נראה בהצבעות על התקציב, אלא עולה בתפיסה של החברה הישראלית את עצמה. אז אפשר לומר קודם כול בציניות שמדהים עד כמה ממשלה שמדברת ביטחון מוכנה לשחרר עוד ועוד חלקים מהציבור הישראלי מנשיאה בנטל הביטחון. אבל ברור שלא מדובר רק בזה. לכן, מבחינתי עמדתי מאוד ברורה: כל אזרח בגיל 18 צריך לתרום למדינה ולחברה שבה הוא חי. שירות צבאי הוא לא נטל, הוא חובה שבצדה גם, נכון להיום, שער הכניסה אחר כך לחברה הישראלית. והרבה יבואו ויאמרו: אבל עזבי, אז הם לא יכולים, הכי חשוב שנכניס אותם לתוך שוק העבודה. אני שומעת את הדברים האלה מזה הרבה שנים, ועסקתי בחוק טל עוד בהיותי שרה בממשלת שרון, ויש בזה הרבה מן ההיגיון – אז נשחרר מהצבא, העיקר שיהפכו להיות אחר כך אזרחים מועילים ויוכלו להיות חלק משוק העבודה. אבל האמת, אני לא יכולה. אני כל-כולי מתקוממת על האי-צדק שבדבר. עמדתי כאן על הבמה, אני זוכרת, כבר לפני שנים וסיפרתי את התחושה של אם עברייה, של הורה עברי שלוקח את הילד לבקו"ם, ושם האותיות מתחלפות על הקיר כמו שפעם היה בשדות תעופה. ופתאום מופיע השם של הילד שלך על הקיר הזה, ואתה מוסר אותו, ומה שנשאר לך זה להתפלל, וכל אחד מתפלל בדרכו: רק שיחזור הביתה בשלום. והתחושה הזאת מלווה אותך כל יום ראשון כשהוא חוזר ובשבתות כשהוא לא בא, וגם עכשיו, השבוע, כשהבן שלי יצא למילואים. ואת התחושה הזאת, את החוויה הזאת אי-אפשר להחליף באמירה כללית של: אז אין דבר, אחר כך ישתלבו בעבודה. מצטערת, יש בזה דבר מקומם, חוסר צדק בסיסי. זה יותר מאי-שוויון, זה חוסר צדק בסיסי. עכשיו, אני יכולה להבין שיש מגזרים, שיש קבוצות בציבור הישראלי שאורח חייהן ואופיין מאפשר או מחייב התייחסות מיוחדת. וקודם כול, שנעשה סדר: שוויון בנטל זה לא הריסת עולם הישיבות, ואני חושבת שבמדינת העם היהודי צריך לשמר גם, בוודאי באופן סמלי, חלקים מאותה קבוצה שבאמת עסוקים בלימוד תורה, וזה בסדר גמור – – <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – אבל אי-אפשר לא להסכים למכסה, ולא להסכים לשום דבר שמקדם לקראת שוויון כלשהו. ולצערי הרב, כבר בעת שחוקק החוק נתניהו ידע שהוא ישנה אותו. ואיך אני יודעת את זה? כי כשדיברנו על הגיור, עוד חוק שהשתנה, אמר לי כבר אז נתניהו: אני צריך לחשוב גם על הקואליציה העתידית שלי. ולצערי הרב – מילה אחרונה על עוד קבוצה שנמצאת כאן, וזאת קבוצה שבאמת תורמת למדינה, אבל כבר אז לא יכולתי לקבל את העובדה שבישיבות ההסדר משרתים רק חלק מהתקופה. הדבר הזה הוא עוד חלק מהעיוות הזה. וגם אם הם הולכים ליחידות קרביות, אי-אפשר לנצל אותם במסגרת היחידות האלה, וזה חלק מאותו עיוות מתמשך שבו בממשלה הזאת כל אחד לוקח את ליטרת הבשר שלו – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – ובסופו של יום נשארת אותה קבוצה שהיא הקבוצה ששולחת את בניה לצבא. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, חברת הכנסת לבני. חבר הכנסת עמיר פרץ, בבקשה. בבקשה, עמיר פרץ. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, אני מאוד שמח שחבר הכנסת יעקב פרי נמצא כאן. הוא עמד בראש ועדת השרים שהתוותה את המנגנון הכמעט-בלתי-אפשרי שהצלחנו לבנות שם, ואני ביליתי אתו לילות ארוכים. ובלילה האחרון, לפני שכמעט כל הסיפור התפוצץ לנו, הצעתי את הנוסחה הזו, הנוסחה שאומרת שאנחנו בעצם קובעים תאריך מאוחר, ורק אם החרדים לא יעמדו במכסות שייקבעו להם, אז ייכנס לתוקף חוק שירות ביטחון, שלמעשה קובע שאכן כולם כפופים לאותו חוק, ויכולים גם להפעיל נגדם סנקציות. עכשיו, למה עשינו זאת, חברי חברי הכנסת מהמפלגות החרדיות? הרי לא עשינו זאת כי באמת מישהו רצה לרדוף מישהו. עשינו זאת במצוות בג"ץ, עשינו זאת כדי ליצור איזה מכנה משותף שוויוני, שנותן סיכוי לשפר את התחושה של כל המשרתים בצה"ל. אבל יותר מזה, אני אומר לחברי החרדים: החוק הזה בין היתר היווה עבור הקהילות החרדיות איזה הפלת חומות ביניכם לבין האוכלוסייה החילונית. וכמה חבל שבן-רגע מישהו מרים את החומות האלה. הרי סופו של דבר, החומות האלה, לא יהיה אפשר להחזיק אותן עד אין-סוף. ואני מאוד מקווה שחברי מהסיעות החרדיות מבינים שהיום, חלילה, הם תוקעים לעצמם כדור ברגל, כי בסוף-בסוף משהו השתנה בהוויה, בסוף-בסוף אנשים כן רוצים להשתלב, כן רוצים לעבוד. ואנחנו רואים את העלייה הגדולה במספרים. אבל אני בהחלט חושב שהניסיון להתעלם מקבוצה נוספת – וחבל, כי אם הנושא הזה לא היה עולה היום, חברי חברי הכנסת החרדים, היום היינו עוסקים רק בישיבות ההסדר. זה מה שקיוויתי. אסור להתעלם מהעובדה שלצערי הרב, תחת הוויכוח הפוליטי, הציבורי הזה, עדיין תלמידי ישיבות ההסדר משרתים רק 17 חודשים. עכשיו, תבינו, כל חודש נוסף שישיבות ההסדר יקבלו כדי לשרת בצה"ל שווה ערך – ושר הביטחון נמצא כאן – לכשבעה גדודי מילואים. זה מספר מדהים. עכשיו, מה ביקשנו בסך הכול? ביקשנו שתלמידי ישיבות ההסדר ישרתו 24 חודשים, אפילו לא שלוש שנים, כמו שהילדים שלנו משרתים. וכל הניסיון הזה לומר שיש להם מסלול מיוחד והתרומה שלהם – מאה אחוז, גם הילדים שלנו שהולכים לאוניברסיטאות תורמים לא פחות למדינה, לתשתית הכלכלית. ולכן אני פונה לחברי החרדים: אל תיתנו שיהפכו אתכם לכתובת. תהיו מספיק אמיצים היום לומר: אנחנו מוותרים על החקיקה החדשה – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> – – ותנו לנו לבוא ולנסות ללכת למדרגה נוספת של שוויון גם מול ישיבות ההסדר. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני חבר הכנסת פרץ. חברת הכנסת נחמיאס ורבין, בבקשה. בבקשה, חברת הכנסת. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חברי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שר הביטחון, תודה שהצטרפתם לדיון החשוב, החיוני הזה, שבעצם עוסק במהות שלנו, בערכים שעליהם נבנתה המדינה הזאת. וזה לאו דווקא עניין הגיוס. בחברה כמו החברה הישראלית, שהיא חברה מרובת רבדים, מרובת מגזרים, אנחנו הרבה פעמים נדרשים לפשרות, והרבה פעמים נדרשים לפשרות קשות. אבל אני חושבת שכשאנחנו מדברים על השוויון בנטל, כשאנחנו מדברים על חוק הגיוס, זה לא משנה איך אנחנו קוראים לדבר הזה, בסופו של דבר אנחנו מדברים על משהו שדווקא בעיני בציבור החרדי לא נעלם בכלל – הרבה פעמים דווקא בחברה החילונית אני מרגישה שאנחנו חסרים אותו – וזה הסולידריות, והרעות, ועמידה כקהילה האחד לצד השני. ואנחנו כחברה ישראלית שחותרת להיות יותר חזקה, להיות עמידה לא ל-100 השנים הקרובות – חבר'ה, בואו נתעורר, אנחנו בני 67, אנחנו צריכים לחשוב על המילניום, אנחנו צריכים לחשוב על 1,000 השנים הבאות. אני רוצה לראות איך אנחנו, מתוך ההבדלים שבינינו, מתוך ההבדלים שלפעמים הם קשים, איך אנחנו מצליחים באמת להושיט זרועות. ואמר כאן יפה חברי חבר הכנסת עמיר פרץ, אמר יפה: שבירת החומות – כן, לעתים אנחנו צריכים לשבור חומות, לבנה אחר לבנה. אני לא מאשימה את הציבור החרדי. גם אני, כמו שאמרת קודם, חברי יואל חסון, גם אני, יש בי הרבה הערכה ואהבה לציבור החרדי. אבל הרבה פעמים אני מבקשת מכם, חברי חברי הכנסת החרדים: בואו לא נאבד את ההבנה שגם יש רצון חופשי, ויש צורך חופשי של אנשים בציבור שאתם מובילים, שמסתכל עליכם ומבקש מכם: תנו לנו גם את האפשרות לבחור ולהיות חלק מהצבא ולהיות חלק מהשירות האזרחי ולהיות חלק משוק העבודה. כל מי שראה חרדי שהצטרף לשוק העבודה – והרבה פעמים, אני מודה, אני חושבת שההתגייסות לשוק העבודה יותר חשובה לאורך זמן עבור החברה הישראלית. אבל אתם חייבים להיות אלה שנותנים את הטון. אנחנו צריכים לדעת איך לתת לכם, יחד, איך לייצר את הכלים הנכונים. אבל בואו לא נסתכל בהתנשאות האחד כלפי השני, ובואו לא נחשוב כל הזמן שאנחנו מבינים האחד את השני יותר טוב. ובעיקר, כמו שאנחנו קוראים הרבה פעמים מעל הדוכן הזה, בואו נפסיק להאשים האחד את השני בשנאה. אנחנו זקוקים האחד לשני, אנחנו זקוקים לסולידריות הזאת, אנחנו זקוקים לכם ואתם זקוקים לנו באותה המידה. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת נחמיאס ורבין. גם את חברת כנסת מצטיינת – עמדה בזמנים, יפה מאוד. חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה. חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רשם פרלמנטרי, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני לא רואה כאן – חוץ ממעטים מאוד – את חברי הכנסת החרדים, אבל לי יש תמונה, חבר הכנסת אייכלר, שלא אשכח אותה לעולם, ולו רק בשל העובדה שהרקע שלי הוא דתי עד חרדי: זה שלפני לא הרבה שנים עמדתם שם ועשיתם קריעה, שזו אחת הפעולות היותר דרמטיות, לי לפחות. אני לא יודע מה רוב האנשים הרגישו כאן, אני יודע מה אני הרגשתי כשנעשתה הקריעה הזאת. והאמנתי לכל מילה. וחבר הכנסת פרי, ראה זה פלא, עברנו את התהליך הזה, והם חלק מהממשלה, שאני לא רוצה להגיד – אני בחיים שלי לא חושב איך לכנות ראש ממשלה, בשום מקום, בוודאי לא בישראל, בשמות שראש הממשלה כונה. ואתם חלק מממשלתו, והכול נראה סוג של איזו קומבינה, ואני אומר לכם את זה כך, את מה שאתם עדיין לא מבינים: מה שמקומם את החברה הישראלית זאת לא השאלה אם תגויסו או לא. יושב פה שר הביטחון ומדבר עם שר התיירות, ואומַר לך כך: על-פי התוכנית, אפילו, של הרמטכ"ל החדש, הצורך בכל החיילים האלה הולך ונהיה הרבה יותר קטן. גם אם תרצו להתגייס, בשלב מסוים יגידו לכם לא להתגייס. השאלה היא מה היא נקודת המוצא של כל אזרחי מדינת ישראל כשהם יוצאים לדרך. הרי ברור כבר היום שלא מעט מהאזרחים, חבר הכנסת עמיר פרץ, שמבקשים להתגייס, והם חילונים לעילא ולעילא, צה"ל אומר: אנחנו לא צריכים אתכם. אבל מה? הם מגיעים לבקו"ם, הם מתייצבים, עוברים את כל התהליכים. חלקם אפילו אומרים: אנחנו מתעקשים, למרות שצה"ל לא רוצה אותנו, לא רוצה במובן, מבחינת הצרכים של צה"ל. אז במקום להעמיד את עצמכם בצורה הזו, כשהיום צה"ל יוצא מגדרו לתת את כל ההכשרים; היום לבוא, להגיע למטבח בצה"ל – אני לא מכיר דבר כזה. הכשר א' – אתה יודע מה זה להיות רס"פ היום, בפלוגה? אדוני שר הביטחון, רק על ההכשרים רס"פ צריך להיות מומחה לפחות שנה א' בישיבה קטנה. רק על ההכשרים. באמת, צה"ל יוצא מגדרו, אמיתי. וראה איך אתם, לצערי, אני אומר את זה בכאב גדול; אינני חשוד, לא בשנאה, נהפוך הוא, אני מרגיש את עצמי חלק בלתי נפרד מהחברה עד היום. ולא כי אני זקוק לאיזה ליטוף מהחברה החרדית, אין לי ציפיות. ברוך השם, היהדות, כוחה הוא בזה שאתה יכול לשאת את כפיך לבורא עולם ולהגיד את מה שאתה רוצה, לא משנה איפה אתה, מי אתה, מתי אתה, ולא צריך לקבל הכשר משום רב לעניין הזה. אבל במקום – ונפלה לידיכם הזדמנות פז, כי זה בדיוק בא מאותו מקום של חייל מילואים. הרי ממה נפשך? זה שהוא חלק ממערך המילואים, אם הוא לא מגיע, הוא נכנס לכלא. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני מסיים. הוא נכנס לכלא על זה שהוא לא מגיע, כשיש עשרות אם לא מאות אלפים שאפילו לא נקראים לשירות. אבל זה – אלה החיים. לאלה ביקש צה"ל לומר, אני לא זקוק לכם, אבל אלה שהוא זקוק להם, הוא יעשה את הכול כדי שיגיעו. ואתם מפספסים בגדול. אתם רק מרחיבים את הקרע, במקום שתהיה הזדמנות לאחות אותו. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת כבל. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת רוברט אילטוב. חבר הכנסת אראל מרגלית – אחריו. אחריו – שני הדוברים האחרונים: חבר הכנסת ברושי וחבר הכנסת יצחק הרצוג, יו"ר האופוזיציה, ונשמע את סיכום השר לפני ההצבעה. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, תודה לחבר הכנסת איתן כבל שחלק גדול מהנאום שלי הוא כבר אמר, והוא גילה את אחד הסודות הביטחוניים הגדולים ביותר, שיש היום עודפים גדולים מאוד, יש הרבה אנשים שהצבא לא זקוק להם, יש הרבה אנשים שהצבא כן זקוק להם, והצבא, אין לו ברירה, בגלל חוק גיוס החובה, אלא לגייס את כולם, גם אנשים שלא מתאימים לצבא והצבא לא מתאים להם. ולכן אני לא אפתיע אתכם אם אומר – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – שגיוס החובה הפך לגורם מפלג, והוא צריך להפוך לגיוס מרצון. זו דעתי. זכותכם לא לקבל אותה, כי יש איזה אתוס שכולם עם אחד – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> מה, אתה רוצה – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – על-ידי הצבא – – אני מבקש מאדוני היושב-ראש שלא יפריעו לי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לאפשר לחבר הכנסת אייכלר לדבר. תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – שרוצים ליצור סוג אחר של עם, כור היתוך של עם חדש. ואנחנו יש לנו עם עתיק יומין, והתורה אומרת לנו איך אנחנו עם אחד: "הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך". אז נהיינו לעם. אנחנו אסופים ואספסופים מכל העולם כולו, והקדוש-ברוך-הוא עשה אותנו עם אחד, כולל אנשים שאינם מזרע ישראל. גר צדק הוא חלק מעם ישראל. למה? אומרת התורה, לא אני: "ושמעת בקול ה' אלוקיך ועשית את מצותו ואת חקיו אשר אנכי מצוך היום". זה מה שעושה אותנו לעם. לכן, כל הסיפור הזה של גיוס החובה, לדעתי הוא אנכרוניסטי, ומותר לי לומר זאת, ולכן גם החוק הזה הוא לא חוק טוב, כי כמו שצעקתם פה: למה ילד אחד צריך ללכת – הוא לא חייב. ואני רוצה לציין פה, הרבה דוברים דיברו פה על ההשתלבות של הציבור החרדי, שרוצה, ורואים איך שהוא משתלב, ורק המנהיגים לא נותנים לו. אדוני היושב-ראש, האמת היא כזאת: בכל אירוע, בכל פיגוע, בכל אסון, בכל מקרה, החרדים המתנדבים עומדים בראש. לא מהיום, אלא מלפני קום המדינה. ואנחנו יודעים ששר הביטחון כבר שנים רבות, בשקט האופייני לו, עושה יותר ויותר, כמו שציינו כבר, אפשרויות, כדי שיוכלו אנשים שאינם לומדים תורה והם רוצים להתגייס לצבא ולא לרדת מדרך התורה וכן לשמור על אורח החיים – כדי שיוכלו לעשות את זה. וזה עדיין לא מספיק. אני רוצה לומר פה משהו שעלול להקפיץ את כולם: כל זמן שיש גיוס נשים חובה בצה"ל – אנחנו המדינה השנייה בעולם, חוץ מצפון-קוריאה, שיש חובה לנשים להתגייס, גם אם הן לא רוצות. גם את זה צריך לתקן. ולכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, שהחוק הזה – הוא לא חוק טוב, אגב. הציבור החרדי לא מאושר ממנו. בסך הכול מדובר פה בדחייה של שש שנים בכל הדבר הזה. אבל יש שיקול לשר הביטחון, ולא כמו שהיה החוק הקודם – שהוא חייב לגייס את כולם וביחד, ובכוח, וסנקציות פליליות, וכל הדברים שדובר בהם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לכן אני אומר שהתיקון הזה הוא רע במיעוטו, ואנחנו נהיה חברה אחת ותרבות אחת רק אם אנחנו נעשה את דבר ה'. ואני רוצה להעיר לחברת הכנסת סופה לנדבר, שאני מאוד מעריך את מה שהיא עשתה למען העלייה הרוסית, במשך הרבה שנים. אם אני הייתי מעז לעמוד פה ולומר שזה סחטנות וסחטנות וסחטנות, מה שאת עושה בשביל הציבור הרוסי, היית מאוד נעלבת. אני מבקש ממך שלא תתייחסי לציבור החרדי אחרת מאשר לציבור שאותו את מייצגת. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. חבר הכנסת רוברט אילטוב, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מרגלית. אחרוני הדוברים – חבר הכנסת ברושי וחבר הכנסת יצחק הרצוג, ולאחר מכן סיכום של השר. לרשותך שלוש דקות, אדוני. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, שר הביטחון, שר התיירות שהיה יושב-ראש הקואליציה הקודמת, ובעצם הוביל, ביחד עם ראש הממשלה ושרים אחרים, את חוק השוויון בנטל – שגם אז אנחנו לא כל כך הסכמנו לו, כי הוא לא בדיוק שוויון ולא בדיוק בנטל, מכיוון שהיו שם מדרגים שונים לקבוצות שונות של אוכלוסייה. חברת הכנסת ציפי לבני אמרה היום שהיא תתמוך בחוק שאומר שמגיל 18 גיוס חובה לכולם, אם גיוס אלטרנטיבי או גיוס צבאי. אנחנו באמת נשמח מאוד, כי בקדנציה הקודמת נציגך אלעזר שטרן לא תמך בתיקון שלנו בוועדת שקד לגיוס חובה מגיל 18, לצערנו. אני היחיד שהצבעתי על התיקון הזה בוועדת שקד. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> איזה תיקון? <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> תיקון שכולם יתגייסו בגיל 18 לשירות צבאי או שירות אלטרנטיבי. אנחנו היחידים, סיעת ישראל ביתנו היא היחידה שתמכה בתיקון הזה. לצערנו, אף אחת מסיעות הבית לא תמכה בזה. אני חושב ששוויון בנטל חייב להיות שוויון בנטל, ולא מדרג כזה או אחר לקבוצות כאלה ואחרות, וכל האוכלוסיות צריכות להיות שותפות לשוויון בנטל, כולל אוכלוסיות ערביות, כולל כל האוכלוסיות שהיום פשוט לא נכנסות לאותה מסגרת, כולל החרדים. כי השירות הוא לא רק חובה, הוא גם ההזדמנות של ציבורים שלמים להיכנס למעגל, להיות ישראלי. לכן, כבוד שר התיירות – אני ראיתי אותך פה ואני רואה שהברזת לנו – צר לי שאתה, כיושב-ראש הקואליציה הקודמת, תמכת בהצעת החוק יחד עם חבריך לסיעה, עם אותו ראש ממשלה שהצביע בעד החוק. החוק הקודם, שאנחנו בעצם העברנו אותו, היה הפשרה של הפשרה של הפשרה כדי לבוא ולהכניס את החרדים למעגל העבודה, למעגל ההתנדבות, למעגל השירות וגם למעגל ההזדמנות. וצר לי שהיום הקואליציה הזאת, אחרי קצת יותר משנה, משנה את החקיקה הזאת, הולכת הרבה מאוד צעדים אחורה. בעצם אנחנו חוזרים לאותה תקופה חשוכה שציבור אחד נושא את כל הקושי על הגב שלו והציבור האחר פשוט לא משתתף בזה. ואני רוצה להדגיש לחברי החרדים: זו לא רק החובה, זו גם ההזדמנות של אותם הצעירים שיבואו וייכנסו למעגל העבודה הישראלי. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת אילטוב. חבר הכנסת אראל מרגלית, בבקשה. חבר הכנסת ברושי – אחריו. אחרון הדוברים – חבר הכנסת הרצוג. בבקשה, אדוני. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אחת הדרמות הגדולות ביותר שמתרחשות בחברה הישראלית בעשר השנים האחרונות היא השותפות האסטרטגית החדשה בין הקהל החרדי לקהל החילוני והציוני-דתי. והמילה המרכזית שעומדת במרכז הברית הזאת – ואתם זוכרים איך היו פעם בעיני כל חילוני במדינת ישראל החרדים בירושלים: הסמל שלהם היה ההפגנות בכביש בר-אילן. היום זה לא המצב. היום יש שותפות. המילה המרכזית שמובילה את השותפות הזאת זו המילה פרנסה, "פרנוסה", ומי שמובילות את התמורה הגדולה ביותר במשק החרדי הן נשים. והיום גם הגברים מצטרפים למהפכה. מי שמבין את המהות, מי שמכיר את העיר ירושלים ויודע מה זה אומר עיר משוסעת או עיר שעובדת ביחד, מי שמסתכל חמש, עשר, 15 שנים קדימה ומבין לאן אנחנו הולכים, מבין את הדבר הבא: האופן שבו אנחנו חייבים לעבוד ביחד, עם החברה החרדית, זה אופן של שותפות. נכון, יש לי שלוש בנות ששירתו בצבא. לכל אחד מאתנו יש האנשים. אני שירתי בצבא, ואנחנו רוצים לראות שוויון בפני החוק בקרב אזרחי ישראל, גם בקרב האוכלוסייה החרדית. אבל מה שאני אומר, בואו נעשה את זה בצעדים, אחד-אחד, ולא במכה אחת; בואו נפתח את אותה דרך של פרקטיקה לפני שאנחנו הופכים חלק גדול מהדברים לפליליים. בואו נאמר שחלק גדול מהחרדים שרוצים ומשרתים עושים את זה על-פי בחירתם, ובואו נגיד שחלק גדול נוסף יכול להיכנס לשירות לאומי, כמו שהוא יכול להיכנס לצבא ההגנה לישראל, כצעד ראשון. ואני אומר לכם שבשנים הקרובות, אם – והממשלה הזאת, אני מצטער שדווקא החרדים יושבים בתוכה. זו אחת הממשלות שהביאו את התוכניות הקטנות ביותר, והיא ביטלה תקצוב של שילוב חרדים במעגל העבודה, לצערי. אני מצטער על כך, כי אני הייתי בין אלה שדחפו לזה, ובממשלה הקודמת קוננו על כך שזה לא קורה. אז אני אומר את הדבר הבא: אנחנו עומדים בפני המשך השותפות. עיקר המילה זה שותפות סביב פרנסה, כי הרבה מאוד מהציבור החרדי רוצה היום לבוא ליצור, להתפרנס, לעשות ולהיות חלק מהחברה היוצרת במדינת ישראל – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – גם אם על חלק מהדברים אנחנו חלוקים. <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כן לשרת – לא לדין פלילי; כן לפתוח לשירות לאומי; לא להפוך את כולם לחיילי סיירת מטכ"ל, כי זה לא יהיה. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אז לעשות את זה בעיניים פקוחות. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. חבר הכנסת ברושי, בבקשה. שלוש דקות. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הדיון הזה הוא לא קל, והוא ארוך, אבל על הדיון הזה אפשר לומר, לצערי – על הממשלה, שיש לנו ממשלה ימנית עם שתי ידיים שמאליות. אין ספק שלהפוך את הדיון הזה כאן למהלך שיוצר איזו תחושה שהקואליציה הזאת יכולה לייצר מוטציות – ההרכב הזה, הלא-מובן, שמוביל להחלטה לביטולה – לפי דעתי זו טעות גדולה במובן החינוכי והערכי. אנחנו נמצאים בממשלה שלא פעם אומרת שנחיה על החרב, ממשלה שלא מובילה לפשרות, אבל היא מוכנה להתפשר עם חוסר הנכונות לשרת, להגן על המדינה. לפי דעתי, אנחנו יודעים לציין לא מעט מבחני בגרות. בעיני, יש מבחן בגרות אחד משמעותי באמת בגיל 18, אחד – זו הזכות להשתתף בבחירות ולקבוע את דמותה ואופייה של החברה בקלפי, והחובה לשרת, הזכות לשרת בצה"ל. אנחנו לא יכולים לנתק את הזכויות האלה – גם להצביע ולקבוע את דמותה של המדינה ואת קווי המדיניות שלה, וגם לא לשרת את מה שמתחייב מהחלטות ממשלה ריבונית. החיבור הזה הוא לא אפשרי, ולכן המציאו גם את השירות הלאומי ואת השירות האזרחי, ואת הנכונות להתפשר על יותר מאפשרות אחת לשרת את המדינה. תראו, דיברו פה כל היום וכל השעות על אלה שלא משרתים. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, שר הביטחון – שהוא סמל ומופת לשירות – כדאי להגיד מילה גם על מי שכן משרת. רוב הציבור משרת. אני בא מהמרחב הכפרי, מההתיישבות, מהקיבוצים והמושבים והיישובים הקהילתיים והמועצות האזוריות. שם כמעט 100% משרתים, והבודדים שלא – מתנדבים, גם בשירות משמעותי וגם בשירות של קבע. אני בא ממשפחה – אבא שלי ז"ל היה המפקד הראשון של גדוד ברק של גולני; אני סגן-אלוף במילואים; שלושה מילדי הם קצינים ואחד בקבע. זו באמת לא חלוקה צודקת. אנחנו נעשה את זה בכל מקרה. אנחנו משרתים בשירות לאומי ובשנת שירות לפני השירות הצבאי, ורבים מאלה שעושים שנת שירות – 1,000 במחזור – הולכים גם לקבע ולקצונה. אנחנו נמשיך לשרת, אבל החלוקה הזאת של החברה – מי שמתחת לאלונקה ומי שנמצא מהצד – זאת לא חלוקה נכונה. היא לא טובה לחרדים, היא לא נכונה לממשלה, היא טעות שאנחנו הופכים אותה כתוצאה מהרכב קואליציוני. תראו, עוד מעט ידברו על התקציב. אדוני שר האוצר לא נמצא פה, אבל יושבים פה שרי ממשלה. תראו איזה חוסר פרופורציה יהיה בין התקציבים הקואליציוניים, בין ההסכמים הקואליציוניים, ובין חלקי החברה שמשרתים. <היו"ר יואל חסון:> תודה. נא לסיים. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> לאן הולכים המשאבים? בסוף, חברי, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> זה לא דבר נכון. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, אדוני. אדוני יושב-ראש האופוזיציה, חבר הכנסת הרצוג, בבקשה. <צחי הנגבי (הליכוד):> יש עוד מישהו אחריו? <היו"ר יואל חסון:> השר יסכם. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, אם תסתכלו ב"דברי הכנסת" תמצאו דיונים אין-ספור בסוגיה המורכבת והקשה של גיוס הציבור החרדי לצה"ל. אני יכול להזכיר לכם – ויש פה מעטים שהיו – שכאשר הובא חוק טל המפורסם בתקופת ממשלת ברק למליאת הכנסת לאישור, קם הליכוד במחאה נוראית ונשא נאומים חוצבי להבות על האפליה, ועל השוויון בנטל, ועל אפליה בין דם לדם, ומה לא. שנתיים לאחר מכן מנהיג הליכוד דאז אריאל שרון – אותו אחד שהוביל את ההתנגדות – כמובן האריך את תוקף חוק טל. אני חושב שחוק טל היה נקודת המפנה, ואין בכלל מה להשוות בין שילוב וגיוס של בני הציבור החרדי לצה"ל ולשירות לאומי היום למה שהיה בשנת 2000. ולכן מוכח לכולנו שמדובר בתהליכים חברתיים עמוקים. והגם שיש המצב הרצוי, בסופו של דבר אנחנו צריכים לקבל את המצב המצוי, והמצב המצוי נובע מן העובדה שהציבור החרדי עובר תמורות ושינויים מפליגים, ואנחנו רואים היום תוכניות מתוכניות שונות, רבות ומגוונות, המאפשרות השתלבות במעגלי שירות רבים, ואני חושב שזה יוביל לשינוי גדול הרבה יותר בדור הבא. לכן, אני מעולם לא האמנתי בהטחת האשמות, בהשפלה, בהדרה של קבוצות אחרות בחברה הישראלית, אלא רק בדיאלוג, בהשתלבות, בתהליכים חברתיים שמבינים לעומק מה עוברות קבוצות שונות בחברה הישראלית. אני קראתי בזמנו מכתבים שהוחלפו בין דוד בן-גוריון לבין הרב הרצוג, סבי, ונפשי יצאה לשניהם. הבנתי לחלוטין, מעומק הלב, את מה שכתב דוד בן-גוריון, ואני עומד על דבריו של דוד בן-גוריון, ואנחנו הצענו כאן לפני שלוש שנים את חוק דוד בן-גוריון, שתמכה בו אז גם חברתי שלי יחימוביץ, כיושבת-ראש מפלגת העבודה דאז, ואנוכי, וכמובן שהקואליציה והליכוד הפילו את החוק. לפני כשנה וחצי, שנתיים, כאשר הובא החוק במין קומבינה פוליטית של הממשלה הקודמת שהייתה מעורבבת בחוק משאל עם ובחוק המשילות, החרמנו את ההצבעה מן הטעם הפשוט, שנושא כל כך משמעותי ורציני כמו השירות בצה"ל והנשיאה בנטל, מן הראוי לו שייוחד לו דיון נפרד ולא יקשרו אותו בתקציב המדינה, ולא יקשרו אותו בחטיבה להתיישבות. והנה, היום הקואליציה חוזרת על אותו חטא, אותו חטא על פשע, חוזרת באותה קומבינה פוליטית ובעסקה קטנונית, כאשר הנושא עצמו הוא נושא גדול, בעל משמעות חברתית מרחיקת לכת. אשר על כן, אנחנו סבורים, בסופו של דבר, שהתהליך הנכון הוא תהליך חברתי. אנחנו מאמינים שערך השירות בצה"ל הוא ערך נעלה ביותר; אנחנו מאמינים שנשיאה בנטל – הנטל הוא ערך נעלה ביותר, ואנחנו לא צריכים לקרוא לו נטל אלא לבוא ולומר: זו זכות גדולה לשרת בצה"ל, זו זכות גדולה לשרת את העם ואת המדינה. אבל יש לעשות זאת כמובן בתהליכים חברתיים נבונים וחכמים, שלא מחזירים קהלים וציבורים לגטו אלא להפך – פותחים אותם לתהליך ארוך ומשמעותי. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה ליושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת הרצוג. יסכם את הדיון שר הביטחון, השר יעלון. בבקשה. <שר הביטחון משה יעלון:> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי הכנסת, הנושא שאנחנו עוסקים בו היום הוא נושא חשוב ביותר לחברה הישראלית בראייה היסטורית, והוא איננו רק שאלת השירות בצה"ל או בשירות הלאומי-האזרחי. הנושא הוא כפצע פתוח בחברה הישראלית – שאלת המשרתים, הלא-משרתים, מי משרת. אני אף פעם לא קראתי לזה "השוויון בנטל", משום שראיתי בשירות זכות ולא נטל. בחברה הישראלית, שהיא רבגונית, יש לנו אוכלוסיות שאנחנו מתייחסים אליהן באופן מיוחד: נשים דתיות למשל, נשים דרוזיות – כשהגברים הדרוזים משרתים באופן בולט לחיוב, ערבים, וגם המגזר החרדי. היו ימים שבהם, דווקא כתוצאה מהתביעה מהציבור החרדי לשרת, יצרנו מעגל קסמים שבו הציבור החרדי גם לא שירת וגם לא עבד. כי מדינת ישראל, על-פי חוקיה, לא אפשרה למי ששוחרר משירות תחת הכותרת תורתו-אומנותו לצאת לשוק העבודה אלא אם כן קיבל פטור מהשירות, וגיל הפטור היה בכלל 36. בתהליך שהחברה הישראלית עברה, מהבחינה הזאת חוק טל היה נקודת ציון מאוד חיובית, חוק נכון גם בתקופתו. לצערי, הבעיה לא הייתה בחוק אלא ביישום שלו. הוא הביא לשבירת מעגל הקסמים הזה באופן שהייתה הורדה בגיל הפטור והחלה חשיבה על עידוד הגיוס, ולאו דווקא כפייתו. שמעתי בדיון כאן היום אנשים שאומרים – אחרי שהצגתי את החוק – שאני בוודאי, כמי ששירת, לא מאמין בו. אני מאמין בו מאוד, וכמי שעסק בנושא גיוס חרדים גם בהיותי במדים וגם בשנים האחרונות כשר, דרכי היא לאפשר את השירות, ולא לכפות אותו. משום שהתחלנו באמת באותו מעגל קסמים שבו המגזר החרדי גם לא שירת וגם לא עבד עד גיל 36, הגענו למצב שבשנת 1999 גייסנו את פלוגת הנח"ל החרדי הראשונה – הייתי אז אלוף פיקוד המרכז, כשקלטנו אותם, 89 בחורים חרדים, לשירות קרבי – משום שהבנו שהדרך הנכונה היא לאפשר לשרת. לאפשר זה אומר לאפשר אורח חיים חרדי גם בצבא ההגנה לישראל; להתאים את היחידה, את האופי שלה – כן נשים, לא נשים בתוך היחידה, ואני מכיר את ההשגות בעניין – במציאת שביל זהב שלא פוגע בשירות נשים ובזכותן לשרת; לאפשר למגזר החרדי לשרת ביחידות סגורות יחסית; אוכל כשר למהדרין ועוד ועוד; מתן אפשרות ללימודי תורה במהלך היממה תוך כדי השירות. כל זה החל עם 89 בחורים. השנה, כשאנחנו סופרים שנות גיוס מיולי עד יולי, לשנה שהחלה ביולי 2014 והסתיימה ביולי האחרון, היעד שקבענו היה 2,400 משרתים, והגענו ל-2,380 משרתים – לא בגלל המגזר החרדי; גם בגלל צורכי הצבא והאפשרות לגייס. והנה, אנחנו רואים ברכה: היום משרתים בצה"ל למעלה מ-5,000 חרדים ברגע זה, במסלולים שונים, קרביים ולא קרביים: נח"ל חרדי זה הגדוד הידוע; נפתח מסלול בגבעתי, מסלול קרבי; מסלולים טכנולוגיים בחיל האוויר, בחיל הים, בחיל המודיעין, בלוגיסטיקה – מסלולים שלוקחים בחשבון לא רק את השירות הצבאי שמאפשר לחרדים לשרת על-פי אורח חייהם, אלא גם על-פי נקודת התחלה לחייהם האזרחיים. חיילים חרדים קרביים, כמו חיילים אחרים שאנחנו משקיעים בהם – בדואים ואחרים או חיילים עם קשיים כאלה ואחרים – מאפשרים להם בחודשי השנה האחרונים לשירותם רכישת מקצוע כנקודת פתיחה לדרך. <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת מועלם, אני מבקש שלא להפנות גב. חברת הכנסת מועלם. חבר הכנסת יוגב, אני מבקש שלא לעמוד בצורה הזאת. חברי הכנסת, נא לשבת. השר ליצמן, נא לשבת. חברת הכנסת זנדברג. השרה שקד, נא לשבת. בבקשה לא לעמוד. חברת הכנסת גרמן. חברת הכנסת גרמן, תודה. חבר הכנסת אלקין וחברת הכנסת בוקר, נא לא לעמוד בצורה הזאת. זה פשוט בלתי אפשרי. אתם לא מבינים איזה רעש יש פה. <שר הביטחון משה יעלון:> וכמובן, אלה שמשרתים שירות מקצועי טכנולוגי רוכשים את מקצועם תוך כדי השירות הצבאי, וכשהם משתחררים – אלא אם כן הם נשארים לשירות קבע, ויש לא מעטים חרדים שממשיכים בשירות קבע בצה"ל – הם מבוקשים בשוק העבודה. משוחררי השירות הצבאי באשר הם מהמגזר החרדי מוצאים את מקומם בשוק התעסוקה. למעלה מ-90% מהם, הרבה מעל הממוצע במשק, מוצאים את מקומם בשוק התעסוקה. ובזה יש תרומה גם לכלכלה, גם לחברה, משום שהיום, כתוצאה מזה, חרדי אינו שווה עני; איננו שווה מי שתלוי בקצבה; איננו עוד מי שנאמר בעבר: איננו משרת, איננו עובד, איננו משלם מס. ולכן אנחנו רואים בזה ברכה – לא רק בשירות הצבאי-ביטחוני, גם בתרומה הכלכלית, ובוודאי בהשתלבות החברתית. אני חושב שמהבחינה הזאת יש לעשות עוד במה שקשור לשירות הלאומי האזרחי. היו עיכובים בזה בשנתיים האחרונות, אבל מה שברור זה שניסיון לכפות תמיד גרם לנזק, ואני מזכיר את ההיסטוריה: לאחר שחוק טל לא יושם כמו שצריך, הוקם צוות, עוד בתקופת הממשלה הראשונה שלנו, לאחר 2009, בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, גבאי, שהמליץ בעצם לחזק את מה שקשור לאפשור השירות בצה"ל עם קביעת יעדים. על הבסיס הזה אחר כך הגענו למשבר פוליטי עם ועדת פלסנר, שחיפשה את הכפייה, את הסנקציות, מהר מאוד להביא את כולם לגיוס. אחר כך, בממשלה הקודמת, חוקקנו חוק שלכל אורך הדרך העברתי ביקורת על ההתעקשות להכניס סנקציה פלילית – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר הביטחון משה יעלון:> – – באופן שמאיים – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <שר הביטחון משה יעלון:> – – – באופן שמאיים – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אתה אומר דבר כזה? <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר הביטחון משה יעלון:> – – על המתגייסים. <יעל גרמן (יש עתיד):> אבל זה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> שר ביטחון אומר דבר כזה? <שר הביטחון משה יעלון:> ואני יכול להגיד לכם – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר הביטחון משה יעלון:> ואני יכול להגיד לכם – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> איך אתה אומר דבר כזה? <שר הביטחון משה יעלון:> אני יכול להגיד לכם שעצם הדיון המתלהם שהיה אז, אז, הביא לירידה משמעותית מאוד בהתייצבות החרדים בלשכות הגיוס. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אז תבטל את – – – <שר הביטחון משה יעלון:> לכן, הדרך – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אז תבטל את – – – <שר הביטחון משה יעלון:> – – מהמצב שבו התחלנו באפס – – <קריאות:> – – – <קריאה:> – – – למה אתם מפחדים? <שר הביטחון משה יעלון:> – – היא הדרך לאפשר. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – – <קריאה:> – – – <שר הביטחון משה יעלון:> לא תמיד צריכים להיות צודקים. <קריאה:> – – – <שר הביטחון משה יעלון:> צריכים להיות חכמים. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר הביטחון משה יעלון:> וזו הדרך הנכונה. אני יכול להגיד לכם גם – – <קריאות:> – – – <שר הביטחון משה יעלון:> – – שכאשר עסקנו אז בחוק הגיוס ונכנס העניין של סנקציה פלילית, באופן לא מפתיע גם ירד מספר החרדים המצטרפים ללימודים האקדמיים, דבר שגם הוא תופעה טבעית מקבילה של השתלבות. יש למעלה מ-10,000, כבר 12,000 סטודנטים, אקדמאים, בשעה זו, בשנת הלימודים הזאת, מהמגזר החרדי. שוב – איך? על-ידי אפשור; מכללות שמאפשרות גם לחרדים גברים, גם לנשים חרדיות, ללמוד במסגרת שניתן לשמור בה על אורח חיים חרדי. וראה זה פלא, גם נשים חרדיות משתלבות יותר ויותר בשוק התעסוקה. רק בשבוע שעבר ביקרתי במפעל כזה, "מטריקס", במודיעין-עילית. לפניו היה עוד מפעל, של האחים רייך, של עבודות תוכנה, מחשבים, שירותים שניתנים למשרדי הממשלה, למערכת הביטחון. נשים חרדיות, בסביבה שמאפשרת להן לעבוד, עובדות שם ומתפרנסות בכבוד; בכבוד רב. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – אדוני שר הביטחון, אתה אומר שהחוק הוא טוב, שהחוק הצליח, אז למה לשנות אותו? <שר הביטחון משה יעלון:> איך זה מתאפשר? זה מתאפשר כי כשמתייחסים לאוכלוסייה בהתאם ומאפשרים – דרך אגב, זה נכון גם לנשים דרוזיות, שנהגו בעבר לשבת במתפרות ולתפור. אני מקווה שאותו מפעל, "מטריקס" – ואני אעזור להם כשר הביטחון – ידעו להקים בית-תוכנה כזה בגליל לטובת נשים דרוזיות; שוב, בתנאים שמתאימים לנשים דרוזיות. יש לנו כבר חלוצות, 20 נשים דרוזיות שעושות את זה, משולבות בעבודה ביטחונית, אפילו בחברה ביטחונית – בתנאים מתאימים, לפי דרישותיהן. ואני מקווה שאם נפעל פה בחוכמה נדע לשלב גם נשים דרוזיות, גם נשים חרדיות, גם גברים חרדים, יותר ויותר בשוק התעסוקה. אני גם, דרך אגב, דוגל בשירות לאומי-אזרחי לערבים, מעודד אותם גם להתגייס לצה"ל, אם זה אפשרי, אם אין להם דילמה עם זה; להגביר את ההתנדבות לשירות בצה"ל של ערבים. נוצרים מתגייסים יותר; מוסלמים מתגייסים במספרים נמוכים; בדואים – עם עליות וירידות. ואם לא, אז שירות לאומי-אזרחי. דרך אגב, מאז שעלה נושא החוק, עלה השירות הלאומי-אזרחי. מ-2007, גם השירות הלאומי-אזרחי של ערבים הלך וגדל. אני יכול להגיד לכם שהיום יש פי-שלושה ביקוש לשירות לאומי-אזרחי, בעיקר אצל נשים ערביות, ביחס למשרות שפנויות, פתוחות. גם פה עלינו לעשות עוד עבודה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <שר הביטחון משה יעלון:> אני אומר את כל זה משום שאני יכול להגיד, ויש פה כאלה שעוד זוכרים את זה: עד כמה החברה החרדית הסתייגה מהמדינה הציונית. אני יכול להגיד לכם שאחד הרגעים המרגשים בשנים האחרונות היה כשראיתי חרדי שהכרתי מהפגנות בכיכר-השבת או בבר-אילן – עמד והדליק משואה ביום העצמאות שלנו. ולכן, ככל שנרבה בפעילות הזאת – באופן הזה, שמאפשר ולא כופה – אנחנו נראה ברכה, כפי שאנחנו רואים במספרים ההולכים ועולים של המשרתים החרדים בצה"ל. <קריאה:> – – – <שר הביטחון משה יעלון:> השנה, שנת הגיוס האחרונה, היו 2,400. היעד לשנה הקרובה – 2,700, ואני משוכנע שאנחנו נעמוד בו. לכן אני מתנגד באופן קטגורי, כשעוסקים בנושא הזה, כמו בנושאים רגישים אחרים, לשיח פוליטי מתלהם שגורם להתקפדות של מגזרים – זה חרדים, זה ערבים, זה נשים, זה לא משנה מה, זה בעלי נטיות מיניות. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר הביטחון משה יעלון:> שיח פוליטי מתלהם. אני בעד, אני דוגל בשיח שמאפשר השתלבות. ואני חושב שהוכחנו בשנים האחרונות – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר הביטחון משה יעלון:> – – בשאלת גיוס החרדים, שבחרנו בדרך הנכונה. המספרים מדברים בעד עצמם: מאפס בשנת 1998 – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר הביטחון משה יעלון:> – – 1989 עד 1999 – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר הביטחון משה יעלון:> – – 2,380 בשנת הגיוס 2015 – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר הביטחון משה יעלון:> – – 2,700 בשנה הבאה. ואנחנו נלך ונוכיח שבחרנו בדרך הנכונה. לכן, כשאני מביא את החוק הנה היום – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אתה משנה את – – – <שר הביטחון משה יעלון:> – – החוק הזה יאפשר לנו – ללא איום, אלא להפך. מה יהיה בקצה, בעוד שנים? אפשר לדבר על זה אחר כך. הייתי מאוד רוצה לראות יותר ויותר, והכול, וכו', משרתים, אבל הדרך להגיע לשם איננה בכפייה, איננה בחוק שמייד מאיים בשוטרי משטרה צבאית שנשלחו לעקור תלמידי ישיבה – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שר הביטחון משה יעלון:> – – מספסלי הלימוד או באופן אחר, ולכן, אני חושב שהדרך של לאפשר היא הדרך הנכונה. בשנה הקרובה אנחנו נפתח מסלולים נוספים, כולל מסלול קרבי נוסף – אנחנו מתלבטים בין חיל ההנדסה לצנחנים – מה שמוכיח שההשתלבות הזאת משתלמת. לכן, אני ממליץ להצביע בעד החוק. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני שר הביטחון. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 21). ההצבעה היא שמית, על-פי בקשת הממשלה והאופוזיציה. גברתי מזכירת הכנסת, נא להתחיל בהקראת שמות חברי הכנסת. בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח טלב אבו עראר – אינו נוכח יולי יואל אדלשטיין – בעד מיכאל אורן – בעד דוד אזולאי – בעד ישראל אייכלר – בעד רוברט אילטוב – נגד אלי אלאלוף – בעד קארין אלהרר – נגד זאב אלקין – בעד דוד אמסלם – בעד אופיר אקוניס – בעד גלעד ארדן – בעד אורי אריאל – אינו נוכח זאב בנימין בגין – בעד זוהיר בהלול – נגד נאוה בוקר – בעד דוד ביטן – בעד מיכל בירן – נגד מירב בן ארי – בעד יואב בן צור – בעד איל בן ראובן – נגד אלי בן-דהן – בעד יחיאל חיליק בר – נגד איתן ברושי – נגד עמר בר-לב – נגד ענת ברקו – בעד יוסף ג'בארין – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח אילן גילאון – נגד זהבה גלאון – נגד יואב גלנט – בעד גילה גמליאל – בעד מיקי לוי – נגד יריב לוין – בעד אביגדור ליברמן – נגד יעקב ליצמן – בעד מסעוד גנאים – אינו נוכח משה גפני – בעד יעל גרמן – נגד אבי דיכטר – בעד אריה מכלוף דרעי – בעד צחי הנגבי – בעד יצחק הרצוג – נגד שרן השכל – בעד יצחק וקנין – בעד מכלוף מיקי זוהר – בעד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח תמר זנדברג – נגד עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח ציפי חוטובלי – בעד אורן אסף חזן – אינו נוכח דב חנין – אינו נוכח יואל חסון – נגד אחמד טיבי – אינו נוכח מנואל טרכטנברג – נגד מרדכי יוגב – בעד יוסי יונה – נגד שלי יחימוביץ – נגד חיים ילין – נגד משה יעלון – בעד איתן כבל – נגד אלי כהן – בעד יצחק כהן – בעד מאיר כהן – נגד משה כחלון – בעד חיים כץ – בעד ישראל כץ – בעד עליזה לביא – נגד ציפי לבני – נגד אורלי לוי אבקסיס – נגד ז'קי לוי – בעד סופה לנדבר – נגד יאיר לפיד – נגד ינון מגל – בעד מנחם אליעזר מוזס – בעד שולי מועלם-רפאלי – בעד ירון מזוז – בעד מרב מיכאלי – נגד אורי מקלב – בעד יעקב מרגי – בעד אראל מרגלית – נגד אברהם נגוסה – בעד משולם נהרי – בעד איילת נחמיאס ורבין – נגד בנימין נתניהו – בעד קסניה סבטלובה – נגד רויטל סויד – נגד ניסן סלומינסקי – בעד בצלאל סמוטריץ – בעד אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – אינו נוכח רחל עזריה – בעד דניאל עטר – אינו נוכח חמד עמאר – נגד רועי פולקמן – בעד עודד פורר – נגד טלי פלוסקוב – בעד מאיר פרוש – בעד יעקב פרי – נגד עיסאווי פריג' – אינו נוכח עמיר פרץ – נגד נורית קורן – בעד יואב קיש – אינו נוכח איוב קרא – בעד מירי רגב – בעד מיכל רוזין – אינה נוכחת מיקי רוזנטל – נגד יואל רזבוזוב – נגד יפעת שאשא ביטון – בעד יובל שטייניץ – בעד אלעזר שטרן – נגד נחמן שי – נגד סילבן שלום – בעד עפר שלח – נגד איציק שמולי – נגד סתיו שפיר – נגד איילת שקד – בעד עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת <היו"ר יואל חסון:> נא לקרוא שוב בשמותיהם של אלה שלא ענו בפעם הראשונה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח טלב אבו עראר – אינו נוכח אורי אריאל – בעד יוסף ג'בארין – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח מסעוד גנאים – אינו נוכח חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח אורן אסף חזן – אינו נוכח דב חנין – אינו נוכח אחמד טיבי – אינו נוכח אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – אינו נוכח דניאל עטר – אינו נוכח עיסאווי פריג' – אינו נוכח יואב קיש – בעד מיכל רוזין – נגד עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת <היו"ר יואל חסון:> האם יש מישהו באולם שלא קראו את שמו או לא הצביע? <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) דניאל עטר – נגד <היו"ר יואל חסון:> ההצבעה נעולה. גברתי המזכירה, נא לספור את הקולות. תוצאת ההצבעה היא: בעד הצעת החוק – 60 חברי כנסת; נגד הצעת החוק – 45 חברי כנסת. לכן אני קובע שהצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 21), התשע"ו–2015, אושרה בקריאה ראשונה ותועבר לדיון בוועדת החוץ והביטחון – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> לא לא, אדוני, ביקורת המדינה. <היו"ר יואל חסון:> – – להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני, ביקורת המדינה. <היו"ר יואל חסון:> ביקורת המדינה, אוקיי. אנחנו נעביר את זה לוועדת הכנסת, וועדת הכנסת תכריע היכן לדון בהצעת החוק המדוברת. <הצעת חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל (תיקון מס' 2) (מעמד החטיבה להתיישבות), התשע"ו–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/602); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יואל חסון:> אנחנו עוברים להמשך סדר-היום: הצעת חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל (תיקון מס' 2) (מעמד החטיבה להתיישבות), התשע"ו–2015, של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ – לקריאה ראשונה. יעלה ויציג את ההצעה חבר הכנסת סמוטריץ. בבקשה, אדוני, עשר דקות עומדות לרשותך. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אשתדל לסיים בהרבה פחות. אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אנחנו נעביר היום, בעזרת השם, בקריאה ראשונה, את הצעת החוק להסדרת מעמדה, תפקידה וסמכויותיה של החטיבה להתיישבות. אני חושב שאנחנו מתקנים בזה עוול שנעשה בשנים האחרונות לחטיבה, שהיו מי שניסו להציג אותה כאיזה מין ארגון צללים כזה – אז אנחנו שמים עכשיו את הדברים על השולחן. אנחנו מסדירים את הסמכויות בחוק. אנחנו, בעזרת השם, גם נכפיף את החטיבה לחוק חופש המידע ולחוק חובת המכרזים ונחיל על עובדיה את הדין המשמעתי כפי שהוא חל על עובדי המדינה. נאפשר לה לרתום את כל הידע והניסיון המוכח וארוך השנים שלה בפיתוח ההתיישבות בכל מרחבי ארץ-ישראל, בנגב, בגליל – וכן, גם ביהודה ושומרון, גם זה חלק מארץ-ישראל וגם זה חלק מהמפעל הציוני הגדול, שהחטיבה להתיישבות עושה בהרבה מאוד שנות פעילותה, עוד לפני קום המדינה ועד ימינו אלה. התזמון, אדוני היושב-ראש, של העברת החוק הזה הוא מתאים מאוד, אחרי שאישרנו אתמול בוועדת הכספים, אחרי חודשיים של דיונים עמוקים מאוד, יסודיים מאוד, את תקציב המדינה. וברוך השם, השנה, בתקציב המדינה הנוכחי, עשינו תיקון גדול של שקיפות, והתקציב כולו גלוי וידוע ומפורסם, וכל ההסכמים וההתחייבויות הקואליציוניות הונחו על שולחנה של הוועדה ומוכרים לכל אחד מחברי וחברות הכנסת ולציבור הרחב. ואתם יודעים מה טוב בזה? סוף-סוף האופוזיציה צריכה להסתכל לנו בעיניים ולהתווכח אתנו לגופם של דברים. שנים שלאופוזיציה הייתה פריבילגיה שלא לדבר לגופו של עניין, להפריח לאוויר כל מיני ססמאות על שקיפות ושחיתות והסתרה וקומבינות, וסוף-סוף זה נגמר. אין יותר תירוצים. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אז הנה, תוקפים אותי על זה שאני דאגתי בתקציב המדינה השנה לתקציב לקרן שמירת שטחים ביהודה ושומרון. אני שומע את זה, ככה, בתקשורת. אני שומע את יושב-ראש האופוזיציה – אפילו הכתיר אותי לראש ממשלה. בוז'י, אולי אתה רוצה לנהל מגעים לממשלת אחדות? <ינון מגל (הבית היהודי):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אז אני רוצה לספר לכם: לפני כמה שנים מדינת ישראל הקימה בחוק – אגב, צעד חשוב ומבורך מאוד – הקימה בחוק את הקרן לשמירה על שטחים פתוחים, והיא קבעה שהיא תתוקצב ב-1% מסך הכנסות רשות מקרקעי ישראל – קרוב, נדמה לי, ל-100 מיליון שקל בשנה. והתקציב החשוב הזה מועבר לרשויות מקומיות בתחומי מדינת ישראל, לפרויקטים חשובים של שמירה ופיתוח שטחים פתוחים: לשבילי אופניים, לאתרי תיירות ולמיזמי שימור חינוכיים. אבל מה? איכשהו 400,000 אזרחי מדינת ישראל, תושבי יהודה ושומרון, לא נהנים מהקרן הזאת. הקרן לא מאשרת באופן קטגורי בקשות שמוגשות אליה מרשויות מקומיות ביהודה ושומרון. שם אין סביבה. חבר הכנסת מגל, אין סביבה; לא צריך לטפח את הסביבה ביהודה ושומרון. הביוב שם לא מפריע לנו, והעשן שמזהם את האוויר לא מפריע לנו, והמפחמות ואתרי שפיכת הפסולת – עזוב, זה לא מגיע אלינו בכלל, הקו הירוק עוצר את כל המפגעים – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> אנחנו ירוקים עד הקו הירוק. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> ירוקים עד הקו הירוק. אז כל מה שעשינו, חברים, זה שתיקנו עוול והפסקנו אפליה שקיימת כבר כמה שנים, מאז הוקמה הקרן החשובה הזאת, ויצרנו תקנה במשרד הפנים – חלף אותה קרן שמירת שטחים פתוחים – שתעביר תקציבים לרשויות מקומיות על בסיס בקשות פרטניות לפרויקטים חשובים של שימור שטחים פתוחים. חברים, אני רוצה לספר לכם: גם ביהודה ושומרון יש שטחים פתוחים. ואתם יודעים מה? לצערי הרב, הם סובלים מנזקים הרבה יותר גדולים מאחיהם או חבריהם בתוככי הקו הירוק, מכיוון שיש אתנו עוד שותפים שחיים על פיסת הקרקע הזאת, שכנראה פחות מודעים לצורך לשמור על איכות הסביבה, ואנחנו צריכים להתמודד עם זה ולתת לזה מענה. אז במקום שתבקשו שנכפיל את התקציב כדי שנוכל לשמור על השטחים הפתוחים ולקדם את הגנת הסביבה חוצת-הגבולות גם מעבר לקו הירוק, אתם צועקים – – – <היו"ר יואל חסון:> אדוני, אולי תסביר לציבור על מה החוק בכלל. אתה מדבר פה – על מה החוק? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אני מתקדם – – – <היו"ר יואל חסון:> תתקדם. הזמן שלך עובר. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אז גם על החטיבה להתיישבות, אמרתי קודם – גוף סופר-חשוב, ציוני, ואני פונה עכשיו, כן, אליכם, חברי מפלגת העבודה: הייתם – ואני רוצה להאמין שאתם עדיין – מפלגה ציונית שדוגלת בערכי הציונות וההתיישבות, ואתם יודעים מצוין, וראשי המועצות שלכם בעוטף-עזה ובעמק-יזרעאל וברמת-הגולן, לא אלה שמצביעים לי, דורשים מכם שתאפשרו את המשך פעילותה של החטיבה להתיישבות, כי הגוף קריטי, והוא היחיד במדינת ישראל שיודע היום להתמודד ולתת מענה הוליסטי, כולל, מקיף, ליישובים הקטנים – לשתולה ולזרעית וליישובים בעוטף-עזה; גוף שיודע להסתכל על יישוב ולתת לו מענה כולל – חברתי, כלכלי, תשתיתי, של קליטה, של עוגנים, של תעסוקה. להגיד שהכול היה מושלם בחטיבה? לא, אבל להפוך את החטיבה לגוף שעליו עושים את קמפיין הפריימריז, הופכים אותו לשעיר לעזאזל – הוא האויב? לאן הגענו? אז אנחנו מסדירים את זה היום בחוק, בעזרת השם, ויסתתמו כל הטענות, והכול יהיה שקוף, והכול יהיה גלוי, וכל שקל שיגיע לחטיבה, ידעו בדיוק לאן הוא הולך. ואז לא תוכלו יותר להתחבא מאחורי ססמאות של מינהל תקין, ססמאות נבובות, ונראה אתכם יוצאים נגד ההתיישבות בנגב ובגליל. תתווכחו אתנו לגופם של דברים על ההתיישבות ביהודה ושומרון. תהיו גברים. כן, אנחנו אנשים פוליטיים, יש לנו אג'נדה. ההתיישבות ביהודה ושומרון חשובה לנו. אנחנו רואים בה ערך כלל-ישראלי שמשרת את טובתה של מדינת ישראל. וככל שאנחנו בשלטון – וגם את זה, אגב, תפנימו: שהימין גם יודע לשלוט – מרגיעים אותי. סליחה על הלהט. כל זמן שאנחנו בשלטון, אנחנו נמשיך, בעזרת השם, לבנות ביהודה ושומרון, בדיוק כמו שאנחנו בונים ונמשיך לבנות בנגב ובגליל ובעמק-יזרעאל ובעוטף-עזה וברמת-הגולן; ונעשה את זה גם, בין היתר, באמצעות הכלי הכל-כך חשוב והכל-כך יעיל והכל-כך הכרחי הזה שנקרא החטיבה להתיישבות. ועוד מילה אחת, אדוני היושב-ראש, ואני מסיים: אני חושב שאנחנו עושים היום צדק עם 80 עובדים מסורים ויקרים, שעובדים עשרות בשנים בחטיבה להתיישבות, והיו שם ב"צוק איתן", והיו שם במלחמת לבנון השנייה, והיו שם בפיגועים הקשים בגב-ההר ובדרום הר-חברון, ומגיעים לכל יישוב, לילות כימים, הרבה מעבר לשעה שבה אמורים לסיים את העבודה לפי תלוש המשכורת שמקבלים בשירות הציבורי. ונעשה להם עוול בשנים האחרונות. כי אותם חברים כאן, בבית הזה, שניסו להיבנות על גבה של החטיבה להתיישבות, רמסו את העובדים, השאירו אותם פצועים בשטח. ואנחנו מתקנים היום את העוול הזה, ואנחנו אומרים תודה לעובדים המסורים והיקרים והחלוצים והציונים האלה; ואנחנו מרימים אותם על נס, ואנחנו מוקירים את העבודה החשובה שהם עושים; ואנחנו מסדירים אותם ואת הגוף היקר שהם עובדים בו ואת הפעולות ואת הסמכויות, וכמובן – את החובות שלהם היום בחוק, כדי שהם יקבלו את המעמד המכובד והראוי להם במדינת ישראל היהודית והציונית. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, סמוטריץ. רציתי לתת לך משהו, אבל עברת כבר. חבר הכנסת שמולי – אתה הראשון, בבקשה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני מוותר. <היו"ר יואל חסון:> מוותר. חבר הכנסת אייכלר – לא נמצא; חבר הכנסת אראל מרגלית – לא נמצא; חבר הכנסת עמר בר-לב – לא נמצא; חברת הכנסת זהבה גלאון – בבקשה, גברתי. <ינון מגל (הבית היהודי):> אנחנו ירוקים עד הקו הירוק. <זהבה גלאון (מרצ):> אנחנו קונים כחול-לבן. <ינון מגל (הבית היהודי):> – – – צרפת. <היו"ר יואל חסון:> שלוש דקות עומדות לרשותך, בבקשה. <חיים ילין (יש עתיד):> אתה רוצה לעמוד? <היו"ר יואל חסון:> מה קרה? <חיים ילין (יש עתיד):> עכשיו עומדים בכל העולם דקה דומייה. <היו"ר יואל חסון:> על מה? <חיים ילין (יש עתיד):> על האסון בפריז. אם אתה רוצה, בשעה 13:00. <היו"ר יואל חסון:> אני לא יודע אם אני יכול לעשות את זה. <חיים ילין (יש עתיד):> איך שאתה רוצה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יואל חסון:> אנחנו רק נציין, חברי חברי הכנסת, שעכשיו, בשעה 13:00, בכל מיני מקומות בעולם עומדים דקה דומייה לזכר קורבנות פיגוע הטרור בפריז. אני מאמין שכל חברי הכנסת כאן גם הם משתתפים בצערו של העם הצרפתי ובצערן של המשפחות. נמשיך את הדיון. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אני מצטרפת לדברים שלך. אני רוצה לדבר על הצעת החוק של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ על החטיבה להתיישבות. לא מקרי שיושב כאן במליאה השר אורי אריאל – אל תקום – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> מקרי, לגמרי מקרי. אין שר תורן. אני חייב ללכת. <זהבה גלאון (מרצ):> אז זה די מתקשר, כי גם אתה קשור לעניין הזה. חברי חברי הכנסת – – – <היו"ר יואל חסון:> אם תצא, אדוני השר, זהבה גלאון תדבר כל היום. <זהבה גלאון (מרצ):> נכון. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> עד שבת היא יכולה לדבר. <זהבה גלאון (מרצ):> תודה. <היו"ר יואל חסון:> מאה אחוז. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – – שתעצור את זה. <היו"ר יואל חסון:> לנו יש זמן, אדוני השר. נראה לי שלממשלה קצת פחות. אבל, גברתי – – – <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת, החטיבה להתיישבות היא הזרוע הביצועית של הממשלה לבנייה בשטחים. כולם יודעים את זה. התקציב שלה גדל כל שנה במאות אחוזים. רוב התקציב הזה זורם להתנחלויות, לבנייה. חלק גדול ממנו עובר לפעילות של גרעינים תורניים וישיבות בכל מיני יישובים ברחבי הארץ. לפני כמה חודשים היועץ המשפטי לממשלה, בעצם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר, הודיעה שהגיע הזמן לסגור את החטיבה להתיישבות. מה זאת אומרת לסגור את החטיבה להתיישבות? שני דברים: דבר ראשון זה להפסיק לתקצב את החטיבה; דבר שני זה לגזול ממנה את כל הסמכויות כגוף שמתכנן מדיניות. אם הממשלה מעוניינת להמשיך ולהפעיל אותה, אמרה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, זה יכול להיות רק אחרי שוועדה מיוחדת שתקום תסדיר את כל הבלגן והשחיתות, ורק אם תוחל עליה בסופו של דבר שקיפות, ורק אם היא תפעל כגוף שמבצע מדיניות, אבל בוודאי לא כגוף שקובע ומתכנן אותה. ואז בא חבר הכנסת סמוטריץ לממשלה או לוועדת השרים לחקיקה ומגיש הצעת חוק, והממשלה מאשרת לחבר הכנסת סמוטריץ לעגן בחקיקה ראשית את ההתקשרות בין המדינה לחטיבה להתיישבות, שעליה אמרתי את כל מה שאמרה קודם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. אם זה לא ביזיון של החלטת הממשלה, אני לא יודעת מה המשמעות של ביזיון. בא חבר הכנסת סמוטריץ ומבקש לעגן בחקיקה את מערכת היחסים המושחתת בין המדינה לחטיבה להתיישבות. זה חוק, חברי חברי הכנסת, שנקרא חוק עוקף-יועץ-משפטי-לממשלה, חוק ששולח מסר גם למשרד המשפטים וגם לבית-המשפט העליון שהמערב הפרוע של ההתנחלויות הוא מחוץ לאזור השיפוט שלהם. יש דין ואין דיין; למה שקשור לחטיבה להתיישבות אין דיין, כי השליחים שלה בכנסת מהבית היהודי דואגים לאינטרסים שלה. ולמה פניתי קודם לחבר הכנסת – סליחה, לשר אורי אריאל? כי אם לא מספיקה לנו היוזמה הזאת שבאה לכאן למליאה, בא אתמול חבר הכנסת אורי אריאל לממשלה וביקש מהממשלה להצביע על הרחבת הסמכויות של החטיבה להתיישבות, ולהעביר אותן – לא פחות ולא יותר, אחרי שהיועץ אמר שצריך לסגור אותה – להעביר אותן לאחריות של שר החקלאות אורי אריאל. <ינון מגל (הבית היהודי):> – – – אמר? הרבנית דינה זילבר. <זהבה גלאון (מרצ):> התקציב ההתחלתי, חברי חברי הכנסת, שהציע אורי אריאל, יגדל פי-שלושה, ובמסגרת הסמכויות החדשות של אורי אריאל, הסמכויות המורחבות, החטיבה להתיישבות בכלל תהפוך לגוף מתכנן, שיוכל לתכנן הקמת יישובים חדשים. אני בכלל לא מבינה למה יש בממשלת ישראל משרד הבינוי והשיכון. בשביל מה יש השר גלנט, שהוא שר הבינוי והשיכון, אם עושים לו דרך עוקפת לשר אורי אריאל? במסגרת תפקידו כשר החקלאות, אחרי שהוא כבר לא מסרס חתולים, הוא עכשיו מגדיל את תקציב החטיבה להתיישבות והולך לבנות בכלל; תהיה לו אפשרות להיות זרוע ביצועית. אני לא מבינה את זה. איזו סיבה יש להעביר את הסמכויות של החטיבה להתיישבות דווקא לאורי אריאל? ממש ניחשתם נכון, חברי חברי הכנסת – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> יודע לעשות התיישבות. <זהבה גלאון (מרצ):> – – אין כמו אורי אריאל שיודע לנצל את כספי הציבור – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> שיודע לעשות התיישבות, זה הכול. <זהבה גלאון (מרצ):> אין כמו אורי אריאל – חבר הכנסת סמוטריץ, אתה אומנם מתחיל, אבל עוד לא הגעת לדרגת אורי אריאל, אני חייבת לומר – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – שיודע לנצל את כספי הציבור כדי לרפד את ההתנחלויות, את העמותות התורניות של המתנחלים. ומי באמת מתאים יותר ממנו לנצל לרעה גוף פרוץ כמו החטיבה להתיישבות – גוף פרוץ שאין עליו חובת מכרזים, וחוק חופש המידע לא חל עליו, למרות הניסיונות שלנו להחיל עליו את חוק חופש המידע? אז לאן הגענו, חברי חברי הכנסת? <ינון מגל (הבית היהודי):> – – – "בצלם" עם "שוברים שתיקה". <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת, לאן הגענו? <היו"ר יואל חסון:> – – – לסיים, אני מוציא להפסקה. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, אין לי שר. <היו"ר יואל חסון:> אני מוציא להפסקה. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, אי-אפשר. אז תן לי עד שאסיים. <היו"ר יואל חסון:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> תן לי באמצע – – – <קריאות:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – טקסטים של עצמך. <ינון מגל (הבית היהודי):> – – – פה טקסטים של "שוברים שתיקה". <מיכל רוזין (מרצ):> היא מדברת דברים לעניין, ואתה, במקום להתווכח עם טיעונים לעניין, אתה עושה דמגוגיה ופופוליזם – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> יש לי מחלוקת אתה. <מיכל רוזין (מרצ):> תחשוב על האינטליגנציה של כולנו ושל הציבור כולו, גם שלך. <ינון מגל (הבית היהודי):> יש לי מחלוקת אתה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת – – – <מיכל רוזין (מרצ):> מחלוקת זה בסדר – – – <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת רוזין, תודה. חבר הכנסת מגל, תודה גם לך. אתם יכולים לשבת האחד ליד השני, זה יהיה נחמד. חברת הכנסת גלאון ממשיכה. <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת, אני קוראת לכם לדחות את ההצעה – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – של חבר הכנסת סמוטריץ ולפנות לממשלה לדחות את היוזמה להעביר את הסמכויות של החטיבה להתיישבות לשר אורי אריאל. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <זהבה גלאון (מרצ):> אתם עושים כבתוך שלכם. אתם עושים מה שאתם רוצים. אין לכם אלוהים; אולי יש לכם אלוהים – במקרה הזה הוא שלכם. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. חברי חברי הכנסת, הזלזול הזה של הממשלה בדיוני הכנסת לא מקובל עלי. לפיכך, אני מודיע על הפסקה בדיון. תודה רבה. <(הישיבה נפסקה בשעה 13:07 ונתחדשה בשעה 13:08.)> <היו"ר יואל חסון:> אנחנו מחדשים את הישיבה, ובאמת מודים לשר ישראל כץ שהציל את כבודה של הממשלה. יש כרגע נציג של הממשלה במליאת הכנסת, ולכן אנחנו מחדשים את הדיון. הדובר הבא הוא חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, שלא נמצא; חבר הכנסת איתן ברושי – לא נמצא; חברת הכנסת תמר זנדברג – לא נמצאת; חברת הכנסת עליזה לביא – בבקשה, גברתי. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת – – <היו"ר יואל חסון:> בבקשה, גברתי, שלוש דקות. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – החטיבה להתיישבות – הלהט והעניין הרב שמגלים חברי מהבית היהודי לא ברורים לי מספיק. הלוואי שהייתי רואה אתכם עם אותו להט ואותה התארגנות גם בנושאים נוספים. באנו כולנו מבית-המדרש היוצר של הציונות הדתית: עם, תורה, ארץ, ודווקא בממשלה שאתם חברים בה שכחתם עם, שכחתם תורה. הרי מה אתם עושים עכשיו, אחרי הביטול של חוק השוויון בנטל? אתם מחזירים לכאן את תרבות 12 השבטים, אותה תרבות שליוותה את עם ישראל במשך אלפיים שנות גלות, שכל קבוצה דואגת לעצמה, כל קהילה שורדת בעזרת הכוחות של עצמה. והנה, אנחנו חוזרים לכאן, ואתם באים ומתעדפים. היהודי הנודד – זה מה שמעניין ומאפיין את החטיבה להתיישבות. כל פעם החטיבה להתיישבות ממוקמת במשרד אחר, על-פי היושבים בבית היהודי: פעם היא במשרד החקלאות, ולפני זה היא הייתה במשרד הבינוי, ואחרי זה – במשרד ראש הממשלה, וחוזרת למשרד החקלאות. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> הנדנדה הזאת – הנדודים הללו מספרים את הסיפור של החטיבה להתיישבות. ואל תשימו אותנו בצד שכנגד; אנחנו לא נגד. כולנו רוצים התיישבות; כולנו בעד חיזוק היישובים כולם. כולם. אבל צריכים לחול פה כללים. צריכים לחול פה כללים ברורים, וחברי בבית היהודי, אתם נרדמים במשמרת שלכם. במשמרת שלכם בוטל חוק הגיור, במשמרת שלכם אי-אפשר לקדם שום דבר בנושאים של דת ומדינה. הכול עומד במקום. אז אולי מעט, אבל מעט, מהלהט שלכם ומהדבקות במטרה שלכם לגבי ארץ-ישראל תגלו גם כלפי עם ישראל, אבל עם ישראל כולו. בשבת תהיה "שבת ארגון" של "בני עקיבא", ורבים, כמעט כולם בבית היהודי הם בוגרי "בני עקיבא", אז בואו נחזור למשולש הזה, שכולנו גדלנו עליו: עם, תורה, ארץ. לפחות שהמשולש הזה יהיה שווה צלעות. אי-אפשר, בשם השבט שלכם, לבוא ולמחוק את כל מה שצריך להיות בצורה מאוזנת. זה לא מה שלימד אותנו רבי עקיבא. אז כדאי מאוד שתתעוררו, ואל תעשו פה את המעשים הציניים, העלובים הללו. ואם – אז בואו ניקח את אותם כללים שאתם מבקשים, של שקיפות; כמו בגליל, בגולן, בנגב, אז גם כל מה שקשור לכל היישובים שאתם מבקשים לחזק. הכללים צריכים לחול על כולם, כי אם לא, לאחר מכן לא תהיה לכם שום זכות דיבור. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יואל חסון:> תודה לך, גברתי. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. בבקשה, אדוני, שלוש דקות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, על הצעת החוק הזאת בעצם צריך לומר רק ארבע מילים: אין גבול ואין בושה. אבל בואו ניתן הסבר קצר על המילים האלה. אין גבול – אין גבול כי המהלך הזה הוא מהלך כוחני, שנועד לשריין בחוק מנגנון פוליטי, אפשר להגיד אפילו מנגנון מפלגתי, שמקדם, מטפח, מחזק את הבית היהודי בשטחים – כמובן בהתנחלויות, אבל לא רק בהתנחלויות. זה אחד המנגנונים היותר-בעייתיים, היותר-מסואבים, היותר-לקויים שקיימים במדינה הזו. ואת זה רוצים לעגן בחקיקה ראשית? כמה מתאים לכם. כמה ראוי. וכיוון שאתם מבינים שהמהלך הזה הוא מהלך בעייתי, כיוון שאתם מבינים שהמהלך הזה מנוגד להמלצות של היועץ המשפטי לממשלה, אתם כופים את זה במסגרת של דיל שבו אתם, כמו בחבורה רגילה של עבריינים, מציעים לשותפיכם אקדח לרקה ואומרים להם: אם זה לא יעבור בקריאה ראשונה, לא יהיה תקציב. כך מתנהלת באמת חבורה בריונית, חבורה של עבריינים, ולא אנשים שאמורים לנהל מדינה. אמרתי "אין גבול", כי באמת למנגנון הזה שאתם מייצרים אין גבולות. הוא חי לו באופן אקסטריטוריאלי; לא חל בגבולות מדינת ישראל. להפך, מטרתו העיקרית היא לטשטש ולהרוס ולחבל באפשרות של גבולות, באפשרות של מדינה שחיה בשלום, באפשרות של הסדר באזור הזה. כי אותה חטיבה להתיישבות שאתם מקדמים, מטרתה העיקרית היא מתחת לשולחן, בדרכי עורמה, בצורה בלתי ישרה ובלתי אמיתית – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> דב, הכול מעל השולחן. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – להעביר כספים לפרויקט ההתנחלות שיקר ללבכם. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> נכון, נכון. תתווכח על זה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אמרתי "אין גבול", אבל גם אין בושה. כי להביא את הדברים האלה לכנסת בצורה כזאת, להביא לכנסת בצורה כזאת את החוק שמחייב את הממשלה להטיל על החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית ביצוע של משימות לאומיות בתחום ההתיישבות, אחרי שאנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים על החטיבה להתיישבות, על האופן הלוקה, הלא-הוגן, הלא-שקוף, הלא-ישר, הבלתי-חוקי של ההתנהלות שלה – להביא את זה בחוק היום לכנסת זה מהלך שאין בו בושה, ואין בו גם מצפון. עמיתי חברי הכנסת, אנחנו את הדיל הזה חייבים לעצור; אנחנו את הדיל הזה גם נעצור, כי החוק הזה עובר היום בקריאה ראשונה, אבל אנחנו חייבים לעשות את הכול כדי להיאבק בו, כדי להילחם בו בדרך אל הקריאה השנייה והשלישית – – <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – ולמנוע כתם שחור בספר החוקים של מדינת ישראל. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. תודה רבה לך. חבר הכנסת טלב אבו עראר – לא נמצא; חברת הכנסת רויטל סויד – לא נמצאת; חבר הכנסת אחמד טיבי – לא נמצא. חברת הכנסת מיכל רוזין – בבקשה, גברתי. בבקשה, גברתי. <מיכל רוזין (מרצ):> רגע, צריך פה התחשבות במאותגרים. בצלאל סמוטריץ – – – <היו"ר יואל חסון:> צריך גם את סדר הנואמים לפי סדר הגבהים. <מיכל רוזין (מרצ):> ברור. ולפעמים להתחיל את ההצבעות מתי"ו ולא מאל"ף. צריך פה איזה שוויון בדברים האלה. בוא נגיד את האמת, מה שאתה לא אומר לציבור כשאתה עומד פה ותוקף את האופוזיציה – בעצם מהות העניין היא שאתה צריך לתקוף את הקואליציה, את ראש הממשלה, את הממשלה. כי הרי אתה יודע שהחוק שלך הוא בעצם סוג של עיוות. שקיפות מה-שקיפות – בסוף זה עיוות; בסוף יש ממשלה, יש רשות מבצעת, יש לה כוונות, יש לה מדיניות. ואם היא רוצה לבנות התנחלויות, ואם היא רוצה להקים מאחזים, ואם היא רוצה לבנות במה שאני קוראת לו השטחים הכבושים, ולא מדינת ישראל, אז מן הראוי שאתה תדרוש את זה מהממשלה שלך. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> תפסיק להגיד לאופוזיציה. לנו יש עמדה, העמדה שלנו מאוד ברורה – שהשטחים האלה הם אינם מדינת ישראל. אנחנו אומרים אותה בצורה ברורה. מי שלא אומר את האמת לציבור בצורה ברורה זה הממשלה שלך והקואליציה שלך. וזה שאתה חריג שם – אתה צריך לדפוק על השולחן ולהגיד להם: אנחנו בשלטון; לא מרצ, לא אחרים. לא אני בשלטון, אתה בשלטון. ובמקום למצוא כל מיני מעקפים שנוצרו ב-1967, כשלוי אשכול פנה להסתדרות הציונית כדי שההסתדרות הציונית תיישב בשטחים הכבושים מכיוון שהם לא רצו ליישב שם – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אתה ממשיך לשמר את זה. אתה ממשיך להטעות את הציבור, לסמא את עיני הציבור, לזלזל באינטליגנציה של הציבור. להאשים את האופוזיציה אפשר בכול. אתם בשלטון, בשביל מה אתם יושבים שם? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> לחלק ג'ובים? לחלק כספים? זה מה שעשיתם בשבוע האחרון – חילקתם כספים לעצמכם. שקיפות–לא-שקיפות – מה זה מעניין את הציבור? אז הוא רואה את מה שאנחנו מחלקים, אז מה? אז הוא חושב שזה בסדר, כי עכשיו הוא יודע למה הלכו הכספים? הוא עדיין חושב שזה לא תקין. זה לא תקין, כי יש רשות מבצעת. רוצים להוסיף תקציב לרווחה, רוצים להוסיף תקציב לחינוך, רוצים לבנות בהתנחלויות – תגידו את זה, על השולחן; תוסיפו תקציב שהרשות המבצעת תחלק ותארגן. זה מי שנבחר, זה מי שהעם בחר. במקום זה עושים כל מיני משיכות שמיכה ולוקחים פה מיליון ושם 100 מיליון ופה מיליארד. מה זה השטויות האלה? אז השקיפות, זה מה שיפתור בעיני הציבור? השקיפות זה רק שלב ראשון; זה תנאי הכרחי, אבל הוא לא מספיק. במדינה מתוקנת, מודרנית, דמוקרטית, צריך להיות סדר. זה השלטון – זה מה שהוא רוצה? שיגיד את הדברים, שיבנה איפה שהוא רוצה, אבל שיעשה את זה באופן כשיר וישר, ולא במעקפים על היועץ המשפטי – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> זה מה שאנחנו – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – על החקיקה, על המוסדות של המדינה; כל הישראבלוף הזה שאתה נותן לו יד ומוביל, במקום להגיד: המלך הוא עירום. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה לחברת הכנסת רוזין. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני. שלוש דקות לרשותך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מיכל, נתנו לי דקה תוספת זמן להגבהת הדוכן אחרייך. אדוני היושב-ראש, חברי דיברו על החטיבה להתיישבות. אני רוצה לדבר על ידיעה ו"עליהום" שהיה על "הסהר האדום" הפלסטיני לפני יומיים, כאשר היה פיגוע בחברון. חלק מהעיתונאים עזבו את הדיווח על הפיגוע והתלבשו על "הסהר האדום" – על אמבולנס שהגיע למקום – ואמרו שהוא לא הגיש עזרה. אין הדבר כך. מדובר באמבולנס פלסטיני שהגיע למקום וראה נשקים שלופים. ומה לעשות, לאחרונה החוויות שעוברים אנשי "הסהר האדום" וצוותים רפואיים מול חיילים, מול שוטרי מג"ב, הן חוויות עצובות וברוטליות לפעמים, כמו התזת פלפל בפנים שלהם או התקפה פיזית והכאה – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> איפה יש דבר כזה? אתה לא מתבייש, אחמד? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> איך? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> במקום להגיד: אני מוקיע את ההתנהגות שלהם, כרופא אומר דבר כזה, אתה מתחיל לספר סיפורים פה? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> יכול להיות שאתה רגיל לשקר, כי אתה בנוי על שקר, ההוויה שלך היא הוויה של שקר. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> נכון – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> פה אני מספר עובדות. זה מפריע לך. אני מספר עובדות שמנתצות את הסיפור השקרי. ואז אני בא לומר – גם לך, אבל גם לאלה שדיווחו, עיתונאים שאני מכבד – איזו חוצפה ויהירות ישראלית טיפוסית היא זאת, שדווקא בשבוע שבו חיילים מסתערבים פרצו לבית-חולים פלסטיני ורצחו מבקר – בן-דוד של הפצוע שנחטף, רצחו אותו. יצא מהשירותים – ירו בו כדור ורצחו אותו; הוצאה להורג בתוך בית-חולים. אז אתם אומרים: הוא הגיש או לא הגיש? אני מחזיק בתמונות ששלח לי צוות "הסהר האדום" הבוקר בחברון – שהוא מגיש לאורך השבועות האחרונים סיוע רפואי למתנחלים ולחיילים. הוא אומר: אני רופא בכל מצב, גם אם מי שפצוע הוא האויב שלי. כל צוות רפואי שנתקל בפצוע, לא חשוב מי הפצוע, חייב להגיש לו עזרה. ואסור לפרוץ לבתי-חולים. לא שמעתי אף אחד מאלה שמותחים ביקורת. הרי עצם העובדה שהוא הגיע לשטח – הוא יודע שהנפגעים הם מתנחלים – אומרת הרבה. לא שמעתי אתכם מותחים ביקורת על הפריצות ועל הכניסות הברוטליות של חיילים לתוך בית-חולים, שהן עבירה על החוק הבין-לאומי. דווקא סיפרתם שמדובר בסיפור הירואי – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – של אנשים עם נשק בתוך בית-חולים. איזה הירואי ואיזה בטיח? אלה סיפורי הגבורה שלכם? לפרוץ לתוך בית-חולים? לרצוח מבקר בתוך חדרו של חולה? קצת בושה לא תזיק. גם עוזר לחטיבה מושחתת של מה שקרוי "התיישבות" וגם תובע שחיתות מוסרית. אשריך. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה לחבר הכנסת טיבי. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת אילן גילאון – בבקשה, אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו אמר שהבושה היא בת לווייתה של היכולת להבחין בין טוב לרע; וכאשר לאנשים אין בושה, חבר הכנסת סמוטריץ, הם לא יודעים להבחין בין טוב לרע. עומד חבר הכנסת סמוטריץ על הדוכן – בעיני ברל'ה, ציגל'ה, פרפר נחמד כזה, עלם חמודות, כל כך צעיר וכל כך תכמן; כל כך צעיר וכל כך עסקן. הרי אותך, חבר הכנסת סמוטריץ, מעניין אותך הנגב והגליל בערך כמו שמעניין אותי לרקוד על הגג של הבניין הזה ברגע הזה – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> עוד התעסקתי בזה – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – וזה שיהיה ברור – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> לא, לא, לא – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – ומשום שהמדיניות שלך, כמו של הקבוצה שלך בתוך הבית היהודי שלך, היא אנטי-ממלכתית ואנטי-ציונית – היא כל הזמן מחפשת "קניפלים", גמ"חים באיזה מקום. והרי אתה יודע שהגמ"ח הזה הניב לכם תשואה גבוהה מאוד: בשנת 2014 75% מהכסף הזה של הגוף האנכרוניסטי הזה הלך להתיישבות בשטחים, לא להתיישבות. עכשיו אני שואל אתכם: ב-1948 הוקמה מדינת ישראל, והמוסדות של המדינה שבדרך הלכו ונעלמו לאט-לאט מן העולם משום שהם מוסדות אנכרוניסטיים לא שקופים; צינורות להוביל את החוק למקומות שלא יאה להם. הצינורות האלה מובילים לדבר אחד. אז אני מציע לך, חבר הכנסת סמוטריץ: תיזהרו שלא תיחנקו מרוב אתנן שאתם לוקחים בכל תחום. אתה התגאית קודם על ההישגים שלך. אני יודע שבציבור שלך אתה זוכה לתשואות גם על כך שאתה מביא את גופשטיין המתועב הזה לפה, גם על כך שאתה עושה מעשים שבציבור המצומצם שלך הם מועילים לך. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> אני אגיד לך משהו: ההצעה שלך היא הצעה שמסכמת שאזובי הקיר שלפני 20 שנה הגיעו לתוך הבית הזה, חלקם מפעילים ציוד מכני כבד כלפי בית-המשפט, חלקם בוני גמ"חים, כמוך, שיהיה למגזר שלנו, וחלקם, לא עלינו, אפילו שרי משפטים ואחרים. זעקי ארץ אהובה, אדוני. צריך לשים לאל את הארגון הזה ואת החטיבה הזאת ואת כל החטיבות האנכרוניסטיות ולחזור ללאומיות ולממלכתיות. יש למדינת ישראל, ברוך השם, ממשלה. אומנם זאת – אין מה לברך עליה, אבל יכולה להיות ממשלה מתפקדת שיש לה גם משרדים שמטפלים בהתיישבות בתוככי הקו הירוק. כן, בקו הירוק מסתיים הכול, אדון סמוטריץ. אתה כל כך צעיר, והספקת ללמוד כל כך הרבה. תאמין לי, פנחס רפאל היה גאה בך. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, חבר הכנסת גילאון. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יחד עם כמה חברי כנסת ביקרנו לפני כמה דקות בכיכר התחתונה בואך הכנסת, בין האוצר לבין הכנסת, ופגשנו שם את תושבי הפריפריה, אותם תושבים שממתינים עד בוש להחלטת ראש הממשלה ושר האוצר בנושא הטבות המס. שר האוצר, שברח כבר מכמה וכמה מוקדים, כמו מוקד הגז, כמו מוקד החשמל ועוד כהנה וכהנה, בברכתו של ראש הממשלה ועם ראש הממשלה, ברח גם מהנושא הזה, והפיל את הנושא לפתחה של ועדת הכספים בכנסת. ועדת הכספים עמלה על הנושא הזה, והבסיס היה הטבות המס שגובשו בשנת 2015 והובאו בפני הוועדה. הגענו לוועדה ללא-מעט שעות, כדי לעבד את הנושא הזה מחדש, ואכן גיבשנו, יחד עם יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת גפני, וחברים אחרים בוועדה, הצעה להטבות מס, שזכתה בקרב כל חלקי הוועדה – דהיינו כל חברי ועדת הכספים, מכיוון שהם היו שותפים לגיבוש התוכנית, התחייבו להצביע בעד התוכנית. כשהתוכנית יצאה אפויה מתחת ידיה של הוועדה, לפתחם של שר האוצר וראש הממשלה, ראה זה פלא, יום למחרת קיבל יושב-ראש הוועדה הוראה לא לעסוק בה, ולא לעסוק בה כי באו דרישות כאלה ואחרות לשיפורים כאלה או אחרים, ומתוך פחדנות פשוט ברחו מקבלת החלטה, כמו שקורה תמיד. ירדתי למטה ופגשתי את אנשי הפריפריה שמגיעים לכנסת היום בדרישה צודקת: גיבשתם את מפת הטבות המס, תוציאו אותה החוצה. <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> קודם כול, אני מברך על – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> בבקשה, אדוני השר? <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אני אמרתי; אתה פספסת אותי. אמרתי, לא זאת ועוד: לקחו את המתווה של השנה שעברה, הרחיבו אותו, והוא זכה להתחייבות מכל חברי ועדת הכספים: קואליציה ואופוזיציה, כיד אחת להרמה, בעד המתווה הזה. <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> בשבוע הבא זה יהיה, בעזרת השם. <מיקי לוי (יש עתיד):> מה לעשות, השבוע זה עוד לא גובש. פגשתי את אנשי הפריפריה למטה – ואתה, אדוני, שר הפריפריה. <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אני שמח לשמוע. אני מאוד מקווה שהפעם לא יברחו מהחלטה, אדוני השר, כי אם זה יבוא לפתחו של בג"ץ ובג"ץ יבטל את זה – אף אחד לא יקבל, חברים. הסיפור הזה נגמר, ולכן יפה שעה אחת קודם. נא אשרו את מפת הטבות המס כפי שהובאה על-ידי יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת גפני וחברי ועדת הכספים. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, חבר הכנסת מיקי לוי. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – לא נמצאת; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – לא נמצא; חברת הכנסת קארין אלהרר – לא נמצאת; חבר הכנסת דב חנין – לא נמצא. דב? <מיכל רוזין (מרצ):> דיבר. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת חנין דיבר. חבר הכנסת יוסף ג'בארין? חברת הכנסת יעל גרמן? חבר הכנסת עודד פורר? בבקשה, אדוני. שלוש דקות לרשותך. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אשתדל לעמוד בזמן. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברים, מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית לארץ-ישראל הוא מעמד שנגזר משנים ארוכות של עבודה בהקמה ובבניין של העם והארץ. צריך להבין שהחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, שלצערי הצליחו איכשהו להפוך אותה לאיזה שם גנאי בצורה מסוימת, היא החטיבה שבנתה והקימה עשרות יישובים לאורך השנים. ממשלת ישראל, באמצעות החטיבה הזו, יישבה את הנגב ואת הגליל, וכן, גם ביהודה ושומרון. אני חושב שמצד אחד צריך לשמור על האיזון. מי שמכיר יודע גם שהחטיבה להתיישבות מקיימת מכרזים. בחטיבה להתיישבות יושבים נציגים של הממשלה ושל החשב הכללי ושל היועץ המשפטי לממשלה, כדי לעקוב אחרי הביצוע של הדברים, והביצוע של הדברים באמת צריך להיות שקוף. אבל כן יש ייחוד לאותה חטיבה בפעילות שהממשלה רוצה לבצע. הרי בסופו של דבר יש מקומות שבהם ממשלה צריכה להיכנס כשיש כשל שוק; הנושא של תכנון והקמה של יישובים הוא אחד הדברים, ולצערי, לא עושים את זה מספיק ולא הקימו מספיק יישובים בתקופה האחרונה. אבל גם לא יוכלו להקים יישובים אם לא תהיה איזו זרוע שיכולה לעשות את התכנון, להוציא את זה לביצוע בצורה מהירה, טובה ויעילה. כמובן, זה לא אומר שצריך לוותר על כל ההגנות ועל כל הבדיקות ועל כל המעקב אחר ביצוע הדברים כמו שצריך – הליכים מכרזיים, בדיקה של החשבת הכללית, אבל בסופו של דבר – – <היו"ר מאיר כהן:> סמוטריץ – סליחה, אדוני – נא להירגע. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – הזרוע הזו היא זרוע שהממשלה יכולה להשתמש בה כדי לבצע אתגרים, ומהר. אני אומר לכם שהיום, לצערי, נוצרה סיטואציה שבה חוץ ממשרד הביטחון, שיש לו כל מיני הקלות, אף משרד לא יכול לבצע מהר ובקצב הרצוי את מה שהוא צריך. מרוב חסמים עצרו את זרם המים. אתה לא יכול לשים בצינור עוד חסם ועוד חסם ועוד חסם ולצפות שגם יצא זרם. זו אחת היכולות של ממשלת ישראל לבצע ולהגשים את המדיניות שלה. ובסופו של דבר, אני חושב שצריך לרדת מכל ההצהרות הבומבסטיות שמתנגדות לחטיבה ולהבין שיש פה איזה מקום שעוסק בבניין העם והארץ. אפשר לאפשר לו. צריך להחיל את כל השקיפות שצריכה להיות, אבל מצד שני, לא לשפוך את התינוק עם המים. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. לפנים משורת הדין אני חוזר שוב: עאידה תומא סלימאן – לא נמצאת; ג'מאל זחאלקה – לא נמצא; חברת הכנסת קארין אלהרר – לא נמצאת; חבר הכנסת דב חנין – לא נמצא. חבר הכנסת יוסף ג'בארין – – – <מיכל רוזין (מרצ):> למה אתה חוזר אחורה? מי שלא היה – – – <היו"ר מאיר כהן:> אוקיי, בסדר גמור. תודה על ההצעה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, כששואלים אותי, תצביע על חקיקה ישראלית שמבדילה בין אזרח לאזרח על בסיס לאום, זאת אומרת, חקיקה מפלה בין האזרחים, אחת הדוגמאות המובילות שאני נותן זו הדוגמה של אותה חקיקה שנותנת מעמד מיוחד למוסדות הלאומיים הציוניים במדינת ישראל; מוסדות שבעצם מצהירים בריש גלי, בתקנון שלהם, בתוכניות העבודה, שהם משרתים רק את הציבור היהודי. לכן, אנחנו כאן מדברים על חקיקה שנועדה להעמיק את פערי האזרחות בין יהודים לערבים, וזאת עוד לפני שדיברנו על מה שחברי כבר התייחסו אליו, כל מה שקשור להעמקת ההתנחלויות הלא-חוקיות בשטחים. כבוד היושב-ראש, אני רוצה להתייחס בדקות שלי למקרה מאוד חמור שאירע בעיר מושבי, באום-אלפחם, ביום חמישי, כאשר נורו יריות מנשק חם אל חצר בית-ספר יסודי בשעות הצהריים, כשהתלמידים בתוך בית-הספר. זה נושא שלא הגיע, לצערי, לתקשורת, במיוחד לתקשורת העברית, כי כנראה ירי בנשק חם בבית-ספר ערבי באום-אלפחם זה לא נושא שמעניין את התקשורת. ביקרתי באותו בית-ספר אתמול; עמדתי מקרוב על חומרת המעשה שהיה שם. באותו יום ביקרו עשרות, גם פסיכולוגים חינוכיים וגם עובדים ועובדות סוציאליים, אשר דאגו לספק שירותי תמיכה וליווי לתלמידים באותו בית-ספר. אני כמובן מאוד מעריך את העירייה וצוות המנהלים בעיר, ארגון הורי התלמידים, המורים בתוך בית-הספר, אבל מעל כל זה אני רוצה לפנות על הבימה הזו הן לשר לביטחון פנים והן לשר החינוך, פשוט להתייחס באופן מאוד חמור, בדיוק כמו שאני התרשמתי מהביקור שלי, למקרה הזה. אנחנו מודעים אולי לאלימות פנימית קשה ביישובים הערביים בכלל, אולי גם בארץ, ויש אצבע מאשימה כל הזמן אל המשטרה, על אוזלת יד ועל חוסר התעניינות ועל חוסר הקצאת משאבים לטיפול באלימות הפנימית בתוך החברה הערבית. אבל עם כל הביקורת הכללית הזו, אני רוצה לפנות לשני השרים האחראים לנושא הזה ולבקש מהם לקחת את המקרה הזה בחומרה הנדרשת כדי להקצות את כל המשאבים הנדרשים כדי למצות את החקירה, למצוא את המעורבים בפרשה, להעמיד אותם לדין. אין שום ספק שמוסדות חינוך, בתי-ספר יסודיים בעניין הזה, צריכים להישאר מחוץ למעגל האלימות. זו חצייה של קו אדום, ואסור לנו לחזור לשגרה אל מול המקרה הזה. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת איתן ברושי. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני וחברי היושב-ראש, אדוני כבוד השר, חברותי וחברי חברות הכנסת וחברי הכנסת, להצעת החוק של בצלאל סמוטריץ יש מטרה אחת ויחידה, והיא לעקוף את חוות הדעת המלומדת והרצינית של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עורכת-דין דינה זילבר. בחוות הדעת שלה קובעת המשנה כי המדינה האצילה לחטיבה סמכויות באופן פסול; כי המדינה מתקצבת את החטיבה באופן פסול; כי המדינה מעבירה תקציבי עתק לחטיבה ללא שום שקיפות. בחוות הדעת קובעת המשנה ליועץ המשפטי כי החטיבה להתיישבות מעבירה את כספי הציבור לארגונים שונים ללא שום פיקוח, ללא משטר של סבירות, ללא שקיפות, ללא שוויון. למעשה, חוות הדעת באה ומנחה את הממשלה להעביר לאלתר את אופן ההתקשרות עם החטיבה: להחזיר לידי הממשלה את כל ההחלטות הנוגעות לחטיבה ולהשיב לידיה את הסמכויות שניתנו לחטיבה באופן לא תקין, וכמו כן, קובעת חוות הדעת, להפסיק לאלתר כמובן את התקציב ואת התקצוב הבלתי-ראוי. למעשה, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עורכת-דין דינה זילבר באה ואומרת: בואו נחזיר לממשלה את עקרון המשילות, שאנחנו מדברים עליו כל כך הרבה, ובואו נחזיר לממשלה גם את הממשל התקין, את המינהל התקין. ומה באה הצעת החוק של בצלאל סמוטריץ לעשות? היא לא מבקשת להחיל שקיפות על החטיבה להתיישבות, היא לא מבקשת לקבוע כללי מינהל תקין על החטיבה להתיישבות, והיא גם לא מסדירה את הסמכויות בין החטיבה למדינה. כל מה שההצעה באה לעשות זה לקבע את המצב הקיים ולאפשר להתנהלות הלא-תקינה להמשיך כאילו באופן כשר. ואם לא די בכך, הרי שהחטיבה ניתנה בידי הבית היהודי כדי שהחתול יוכל ללקק את השמנת באופן חופשי. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת גרמן. חבר הכנסת איתן ברושי, בבקשה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני קמתי לומר כמה משפטים במגבלות הזמן – שלא יתקיים פה הרושם שההתיישבות היא רק חלק של הצד הימני של המפה או דבר פרטי – – – <אילן גילאון (מרצ):> בטח שלא, אבל הכסף שם – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אתה יודע שאני לא מתקשה בדיבור. אני רוצה שהתמונה פה תהיה יותר מאוזנת. ההתיישבות ברובה היא התיישבות בנגב ובגליל, ובשנים האחרונות החטיבה להתיישבות מסייעת גם באזורי הנגב והגליל, ויעידו על כך עשרות ראשי מועצות אזוריות שעובדים עם החטיבה ורואים בה ברכה. מה שקרה, ואינני חושב שזה היה צריך לקרות, זה שכתוצאה משאלות שאין אפשרות להרחיב עליהן את הדיבור – ולצערי, הביקורת מתייחסת לזה גם בהקשרים של גופים אחרים – הייתה התנהלות שאיננה נכונה, והיא הביאה גם לחוות דעת מחמירות, אולי מדי, באשר לעתיד החטיבה. אני לא חושב שצריך לסגור אותה, אני חושב שצריך לנהל אותה יותר נכון, ונדמה לי שגם נעשים צעדים – נבחר יושב-ראש חדש, והוא עכשיו גם מחפש מנכ"ל חדש. אני חושב שצריך לומר שנעשו שגיאות שאינן מחויבות המציאות, בטח לא בעת הזאת, אבל מצד שני יש לחטיבה כלים ייחודיים שהם חיוניים לפיתוח ההתיישבות, וגמישות שאני לא מציע לקחת, כי לא לכל גוף יש יכולת לענות על הצרכים של המרחב הכפרי, שהם יותר מגוונים מאשר לרוב חברי הכנסת ידוע. ולכן אני חושב שצריך שיהיה פה ברור: ההתיישבות היא לא חלק בלתי נפרד מהבית היהודי. אנחנו, כמי שמייצגים את התנועה ההתיישבותית, נושאים בעול של ההתיישבות ומקיימים אותה בכבוד גדול למעלה מ-100 שנות ציונות. אנחנו לא התחלנו את ההיסטוריה מאז מלחמת ששת הימים; בטרם מלחמת השחרור כבר קבענו את גבולות המדינה. ואנחנו גם יושבים ביהודה ושומרון, אני לא מתבייש בזה. רמת-הגולן זה התיישבות, בקעת-הירדן זה התיישבות, צפון ים-המלח זה התיישבות, גוש-עציון זה התיישבות. אותנו לא ילמדו מה זה התיישבות. אבל מהצד השני, אנחנו לא מוכנים לאמץ כללים שאינם מקובלים ואינם נחוצים. כדי לחזק את ההתיישבות לא צריך לעשות דברים שאינם נכונים. ולכן אני חושב שההצבעה הזאת בעייתית. כי מה שקרה זה שהפכו את זה להצבעה בעד ונגד בצלאל או בעד ונגד הבית היהודי, כאשר בעצם עומדת פה על סדר-היום שאלת ההתיישבות כולה, והמשאבים הם משאבים ממשלתיים והם נועדו למטרות שהן נכונות. אבל ביצוע לא תקין לא הופך את המשימה לפסולה. ולכן אני חושב שצריך למצוא את החיבור בין ועדת מנכ"לים, שמשום מה לוקח לה הרבה זמן להתכנס, לבין הצעת החוק, שכנראה איננה לגמרי מושלמת, וצריך למצוא את הדרך בקריאות הנוספות למצוא את האיזון בין דאגה להתיישבות לשמירה על הכללים. אני מאמין שעל ניסיון שהצטבר ועל לקחים יכולים ליצור מנגנון נכון למשימות לאומיות חשובות תוך כדי הפיכת החטיבה לגורם סטטוטורי-משפטי שיכולים להחיל עליו את כל הכללים שאנחנו רוצים, בדיוק כמו שהתחייב דני עטר בקרן קיימת לישראל, ואני מקווה שהוא יעמוד בכך; כמו כן – לשמור על החטיבה ככלי ייחודי בהתיישבות בנגב ובגליל – – <היו"ר יואל חסון:> תודה, נא לסיים. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – שאותה אנחנו מייצגים גם כאן, ולא להפוך את החטיבה להתיישבות לכלי פרטי, ולא להפוך את ההתיישבות לנחלת הימין. אנחנו מתיישבים לא פחות, אנחנו אחראים אולי יותר ליישובה של הארץ ולביטחונה, ולא באנו לכאן לקבל שיעורי מולדת. באנו לומר שאנחנו חושבים שהתיישבות היא חשובה וצריך לעשות אותה בדרכים הנכונות, ואם צריך לתקן – לתקן. אבל לא לשפוך את המים עם התינוק ולא לסגור אלא לנהל את זה כמו שצריך. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת ברושי. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, נכנסת בזמן – מוותר; חבר הכנסת אלעזר שטרן – לא נמצא; חברת הכנסת מרב מיכאלי – לא נמצאת. חבר הכנסת מאיר פרוש – בבקשה, אדוני. שלוש דקות, אדוני, ולא יותר. אתה קיבלת מספיק בדיון הקודם, תרתי משמע. בבקשה, אדוני, שלוש דקות. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בדברי בדיון אמרתי קודם שאני חבר כנסת מהקבוצה החרדית ואצלנו התורה היא ערך עליון, עליון מעל הכול. ואני מבקש להוסיף ולספר שלפני שלושה חודשים, כאשר הייתי בדיון במשרד הביטחון על תיקון חוק הגיוס, שדנו עליו קודם והצבענו, אמרתי להם שבשעתו שמעתי את מסרו של מרן הרב שך, זכר צדיק וקדוש לברכה, לפתיחת "ירחי כלה". וכאשר הוא דיבר על חשיבות לימוד התורה ונגד הניסיון לפגוע במעמד בני הישיבות מול שלטונות הגיוס, הוא אמר: מהי השאיפה שלנו? אני אומר זאת ביידיש ואתרגם זאת (אומר דברים ביידיש ומתרגמם). <מאיר כהן (יש עתיד):> ברשותך, אני רוצה תרגום. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מהי השאיפה שלנו, שאל הרב שך. כל אימא, כשהייתה מנענעת את העגלה של הילד, של התינוק שלה, מה היא ביקשה? ילד שלי, תהיה תלמיד חכם, תהיה יהודי ירא שמים. ובעצם, זו השאיפה של כל אימא חרדית. כאשר היא מדליקה נרות בערב שבת, על מה היא מזילה דמעות? מה היא מבקשת? מהי התפילה? אני אקריא לכם: יהי רצון מלפניך – – – <היו"ר יואל חסון:> שהוא יהיה דוקטור או עורך-דין, לא? <מאיר פרוש (יהדות התורה):> יהי רצון מלפניך, ה' אלוקי ואלוקי ישראל, שתחונן אותי ואת אישי ואת כל קרובי, ותיתן לנו לכל ישראל חיים טובים וארוכים. והיא ממשיכה: וזַכֵּנוּ לגדל בנים ובני-בנים חכמים ונבונים, אוהבי ה', יראי אלוקים, אנשי אמת, זרע קודש, בה' דבקים ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל עבודת הבורא. אנא – וככה היא ממשיכה את התפילה. אני אומר שוב כאן: אני חבר כנסת מהקבוצה החרדית. אנחנו נעשה כל מה שביכולתנו עד כדי כלות הנפש שכל מי שיושב ולומד, מי שתורתו אומנותו, יקבל את הדיחוי. ובכלל כל הוויכוח: אנחנו מבקשים שיהיה כמו שתמיד, ששר הביטחון תהיה לו הסמכות לתת דיחוי למי שיושב ולומד, למי שתורתו אומנותו. בכול אנחנו סומכים על שר הביטחון: המבצעים הכי נועזים, פעולות יום-יום שהוא אחראי להן, על כך אנחנו סומכים על שר הביטחון. רק אנחנו לא סומכים על שר הביטחון בשיקול הדעת שלו לתת דחייה לבן ישיבה? זו בושה לחברי הכנסת האלו. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, אדוני. אני אגיד שוב, אני מכיר אימהות שרוצות שהילד שלהם יהיה עורך-דין ודוקטור – אימא יהודייה ממוצעת. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אני מהקבוצה הזו, אני מהאוכלוסייה החרדית. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> עורך-דין כבר לא. <היו"ר יואל חסון:> עורך-דין פחות, את אומרת. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – שקצת התבלבלו בנושא. <היו"ר יואל חסון:> לזה כבר שמנו לב מזמן, חברת הכנסת גרמן. חברת הכנסת סתיו שפיר, בבקשה. בבקשה, שלוש דקות. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, זה ייקח קצת יותר משלוש דקות לספר לחברי הכנסת המכובדים איך נראית קומבינה לפרטי פרטים, כולל שימוש במספרים – מה שלא טרח לעשות מגיש ההצעה, חבר הכנסת סמוטריץ, אבל אני אשתדל בכל זאת. החטיבה להתיישבות – ככה נראית קומבינה: לוקחים גוף שיש לו מטרות חשובות מאוד, עקרונות חשובים מאוד, וגם יכולות ביצוע לא רעות בכלל; שמים אותו בידיים של פוליטיקאים שיש להם מטרה אחת בלבד, וזה לחזק את כוחם הפוליטי, ומתחילים להזרים לתוכו כסף מתוך הקופה הציבורית. אז מה קרה לחטיבה להתיישבות שככה עורר את הסערה הגדולה שאנחנו רואים פה בשנה האחרונה? החטיבה מתוקצבת בתחילת השנה ב-58 מיליון שקלים בתקציב – זה לפני ההמלצות החדשות של היועמ"ש, שכמובן דרשו להפסיק ולתקצב אותה. עד אמצע 2014 התקציב של החטיבה כבר נופח במאות אחוזים באמצעות ועדת הכספים. המחוז שתקציבו נופח בהכי הרבה אחוזים הוא מחוז מרכז, שאחראי לבנייה ביהודה ושומרון. ואני רוצה לחלוק אתכם כמה מהסכומים. ב-2014 ההשקעה פר-אזרח בהר-חברון עמדה על 1,417 שקלים. בהר-חברון יש 6,400 תושבים במועצה. בשער-הנגב ההשקעה עמדה על 49 שקלים בלבד. כמה תושבים יש במועצת שער-הנגב? 6,900 – יותר מבהר-חברון. במועצת חוף-אשקלון ההשקעה מהחטיבה להתיישבות עמדה ב-2014 על 11.9 שקלים בלבד. כמה תושבים יש במועצת חוף-אשקלון? 14,700 תושבים. כשמדברים פה על אזרחים ששווים פחות ואזרחים ששווים יותר, אז ברור למי שווים האזרחים יותר. בבית היהודי, שמנהלים את החטיבה להתיישבות ביחד עם ישראל ביתנו, רק האזרחים ביהודה ושומרון שווים. בנגב, בגליל, בגולן, שווים הרבה הרבה פחות. אבל לא סיימתי כאן. השקעה בתשתיות – כל הזמן אומרים לנו: אבל החטיבה משקיעה בתשתיות. אז בהר-חברון החטיבה השקיעה בתשתיות ב-2014 – 8 מיליון שקלים; בשער-הנגב – ניחוש – 338,000 שקלים; בחוף-אשקלון – 135,000 שקלים. גרעינים עירוניים – גם אנחנו בעד גרעינים עירוניים, אנחנו בעד פעילות התנדבותית של אנשים צעירים שיוצאים לשטח, חיים בפריפריה, מחזקים את השכונות. אבל איך יכול להיות שהחטיבה להתיישבות מטפחת בעיקר את הגרעינים העירוניים של הבית היהודי? 81% מהגרעינים העירוניים שקיבלו תקציב מהחטיבה להתיישבות, ורובם מוקמים בכלל, הפלא ופלא, במרכז הארץ, לא בפריפריה – בתל-אביב, ברמת-השרון, בהוד-השרון, ברעננה. 81% גרעינים תורניים. אבל אני עוד לא סיימתי. פה אני אבקש ממך, אדוני, עוד דקה, מאחר שמעבר להעדפה הכל-כך מפלה הזו שעושים בבית היהודי באמצעות הקופה הציבורית – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – יש פה גם ממש, ממש אבל, סימנים לשחיתות, ומכאן הגיעו ההנחיות של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר. ואני רוצה לפרט בפניכם: אברהם דובדבני, יושב-ראש ההסתדרות הציונית, שלו כפופה החטיבה להתיישבות, ובמקרה יושב גם בוועד המנהל של שני גופים שנתמכים על-ידי החטיבה, ישיבת ההסדר ברמת-גן וישיבת ההסדר בירוחם; הראשונה – 195,000 שקלים מהחטיבה, השנייה – 900,000 שקלים מהחטיבה. העמותה שבראשה עומד דניאל טרופר, יו"ר ועדת החוקה בבית היהודי, גם היא מקבלת חצי מיליון שקלים בשנה מהחטיבה להתיישבות. תחתיה יש 15 גרעינים תורניים, גם הם מחוברים לבית היהודי, גם הם מקבלים תמיכה מהחטיבה להתיישבות. העמותה שמנהל אריאל דורפמן, ראש מינהלת הגרעינים התורניים, פעיל בבית היהודי, שאותו מינה אורי אריאל – גם עומד בראש המינהלת, גם הגרעינים שלו מקבלים כסף מהמינהלת. מימון מוסדות שהקים סגן שר החינוך לשעבר אבי וורצמן, שתי עמותות של אבי וורצמן מקבלות תקציב מהבית היהודי דרך החטיבה להתיישבות, מהכסף שלנו: 180,000 שקל האחת ו-65,000 שקל השנייה. <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> ממש עוד שנייה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> ואיך זה מתחבר פוליטית? כשראש ישיבת ההסדר בחולון אלעזר אהרנסון מורה לתלמידים שלו להצביע בנט, הוא מקבל מהחטיבה תמיכה של 210,000 שקלים ב-2014. כשמנהל הגרעין התורני בקריית-גת לשעבר רץ בבחירות המקומיות מטעם הבית היהודי, הוא מקבל יותר ממיליון שקלים מהחטיבה להתיישבות בתמיכה – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> כל האמנים שקוראים להצביע למפלגת העבודה – – – <ינון מגל (הבית היהודי):> – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> מנהל הגרעין התורני בחולון מתמודד בבחירות המקומיות מטעם הבית היהודי, גם הוא – 148,000 שקלים מהחטיבה. יוסי הירש, חבר הגרעין התורני בלוד, הוצב בראש הרשימה של הבית היהודי בבחירות המקומיות – הופה, חצי מיליון שקלים מהחטיבה. ועכשיו תדברו אתי על זה שאתם נגד שחיתות. זאת שחיתות וזאת הקומבינה, וכל הדבר הזה ממומן מכספי ציבור. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> ורק דבר אחרון, כי אני באמת – זה פשוט בושה. אני מחזיקה פה מסמך, מכתב ששלחו בצלאל סמוטריץ ואורי אריאל, שר השיכון לשעבר, שמונה ימים לפני הבחירות, והמכתב הזה נשלח אל הגרעינים התורניים, אל המוסדות התורניים, ונכתב בו מפורשות: אנחנו טיפחנו את הגרעינים התורניים – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יואל חסון:> אל תפריע. אני יכול לעשות אם אני רוצה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – ועכשיו כולנו חייבים לשנס מותניים ולפעול למען בית יהודי חזק. ומה מבקשים פה? אומרים בבית היהודי: אנחנו הרי העברנו כסף – זה מה שקורה כאן – – <היו"ר יואל חסון:> תודה, תודה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – ועכשיו אנחנו מבקשים ארבעה אנשים מכל ארגון ומכל מוסד שיבואו לעזור לנו בבחירות. ככה נראית קומבינה פוליטית. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> החטיבה להתיישבות צריכה לדאוג באמת לפריפריה, לא לקומבינות של הבית היהודי. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת שפיר. רויטל סויד – בבקשה. <קריאה:> – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, ימים ארוכים אנחנו יושבים פה, וחברינו בוועדות השונות – ועדת הכספים, ועדת הכלכלה, ועדת הכנסת, ובעצם בכל הוועדות – דנים בתקציב. דנים בתקציב כדי שבסופו של דבר מדינת ישראל תוכל לבוא ולקבל תקציב, תקציב לשנתיים, תקציב שיהיה באמת מה שיממן את הצרכים החשובים למדינת ישראל. והנה, ממש כאן, פחות מכמה מאות מטרים בחוץ, עומדים רוב תושבי מדינת ישראל ומפגינים. הפריפריה – צפון, דרום, נגב, גליל – מפגינים. מפגינים כי הוציאו אותם; מפגינים כי שכחו אותם; מפגינים כי לא הכניסו את הטבות המס לתקציב שאנחנו אמורים להצביע עליו בימים הקרובים. איך יכול להיות שהפריפריה טובה אך ורק בבחירות? איך יכול להיות שהפריפריה לא קיימת? איך יכול להיות שהפריפריה, רוב המצביעים בה הצביעו לקואליציה, ויש כאן עכשיו שלושה חברי כנסת בלבד שמכבדים את הדיון הזה, וכשיצאנו החוצה לא היה שם אף נציג? איך יכול להיות שנמצאים אנשי פריפריה, זועקים להטבות המס, התקציב אמור לעבור, והם לא נמצאים בהטבות מס? ואני אגיד לכם דבר מאוד מאוד פשוט: כאשר יש 61 חברי קואליציה ו-59 חברי אופוזיציה, מספיק ששני חברי כנסת שהפריפריה חשובה להם והפריפריה היא בדמם והם אפילו אולי מתגוררים בפריפריה, מספיק שהם יבואו ויגידו: לא, עד שהטבות המס לא נכנסות לתקציב עכשיו ועד שכל היישובים יהיו בתקציב עכשיו, כולל נהריה, כולל מעלות, כולל עכו, כולל כפר-ורדים. כולם, כולם ייהנו מהטבות המס באופן מלא. לא לדחות את זה לאחר מכן ולא להעביר חלק מהיישובים. זה רק מראה דבר אחד, שבעצם לא בכדי האולם הזה פה ריק ולא נמצאים פה חברי קואליציה. לא בכדי זועקים אנשי הפריפריה בחוץ. הפריפריה מתנהלת – יותר נכון, הקואליציה מתנהלת והממשלה מתנהלת כמי שהפריפריה לא חשובה לה אלא בזמן בחירות. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, בין שתי ההפגנות שהתרחשו או מתרחשות היום מחוץ לכנסת, אני רוצה לדבר על ההפגנה של ירושלים. מה שאנחנו מוצאים, חברות וחברים, זה שממשלת ישראל החליטה להזניח את ירושלים. אני לא אומר לחלק את ירושלים, את זה כבר מיצינו. גם זה היה איזה רעיון שעלה לאחרונה בתוך ההיסטריה הביטחונית שתקפה את ממשלת ישראל. שמו איזה בטונדות, עכשיו הוציאו אותן, אני מניח, אולי לא. בכל אופן, אני לא אומר שהם רוצים לחלק את ירושלים פיזית, אבל הם רוצים אולי להרחיק את ירושלים מכלל המדינה. יהיו לנו אולי שתי מדינות, מדינה של השפלה ומדינה של ההרים. בהרים כנראה חיים אנשים אחרים, שמגיע להם פחות, שנותנים להם פחות ושיהיה להם פחות, וזאת המציאות. העובדה היא שהאנשים שפגשנו היום, חברי אראל ואחרים, מחוץ לכנסת – עובדי עירייה, בעלי עסקים קטנים בעירייה – תושבי ירושלים משלמים מחיר מאוד כבד על ההזנחה של העיר, ואף אחד לא יודע להסביר למה. הלוא כל אחד מבין, איפה שאנחנו נמצאים, בשורות של האופוזיציה או בשורות של הקואליציה, כל אחד מבין שלבה הפועם של מדינת ישראל הוא ירושלים, ירושלים. השר כץ, אני יודע שאתה משקיע הרבה בירושלים, ואני מכבד אותך על כך, גם בדרכים לירושלים וגם בירושלים. אני מוציא אותך לצורך העניין מהכלל. אני יודע גם שלבך עם ירושלים. אבל זה לא עוזר לי. איפה נמצא שר האוצר? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> נחמן שי, גם במבשרת. <נחמן שי (המחנה הציוני):> וגם מבשרת, אמת ויציב. זה בסדר. היו לנו ימים יותר קשים, הכול בסדר. <היו"ר יואל חסון:> אדוני, תם זמנך. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לכן אני קורא מפה, מהדוכן הזה, לממשלת ישראל, לראש הממשלה ולשר האוצר להתגייס במהירות למען ירושלים, במיוחד במיוחד בימים האלה. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. אני מודה לך. חבר הכנסת מאיר כהן, בבקשה. שלוש דקות, אדוני. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אני רק רוצה לומר מילה אחת על הסאגה שמתרחשת בחוץ עם ראשי הרשויות מהפריפריה. אני רוצה לשאול שתי שאלות: האחת, איפה שר האוצר? אני שואל באמת, מה קורה? לפני שנתיים, כשנדרשנו לסוגיה הזאת, הייתה כתובת מאוד ברורה, לא יושב-ראש ועדת הכספים ולא שר זה או אחר; באנו לשר האוצר, אמרנו שזאת הבעיה, התקבלה החלטה והמשכנו קדימה. לצערי הרב, חברת הכנסת מרב מיכאלי ­– סליחה, מירב בן ארי – לצערי הגדול שר האוצר בוחר לו כל מיני שטחים שכנראה הם קצת מסובכים אז הוא זז הצדה. מה הבעיה לקרוא לראשי הרשויות ולפתור את העניין? למה למשוך אותם עד השבוע הבא? למה? למה צריכים ראשי הרשויות מערד, שלומי ומעלות, במקום לנהל את היישובים שלהם, להיות כאן? עומדים בגשם ומתחננים, פושטים יד בפני הממשלה. ושר האוצר, אותו זה לא מעניין. הוא שלח את גפני להוציא לו את הערמונים מהאש. אני קורא לשר האוצר לא לחכות לא למחר ולא למחרתיים – היום. תפנה את סדר-היום שלך, תקרא לאותם ראשי רשויות, תוסיף את מה שצריך להוסיף. ידעת להוסיף ולהעלים עין מהסכמים קואליציוניים איומים ונוראים. אז לתת רווחה לתושבי ערד, שלומי, מעלות ונהריה, אתה לא מוצא? קחו את זה לתשומת לבכם, אנשי כולנו. לכו עכשיו, תעזבו את המושבים שלכם, תביאו את שר האוצר, שיזמן אותם ויסגור היום את הסיפור הזה. זה מביש, לא מגיע לאנשים האלה. אנחנו בוודאי נראה אותו ואת ראש ממשלתנו, ירום הודו, בכנסים בבחירות הבאות מדברים על כמה הם חברתיים וכמה הם עזרו לפריפריה. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. אחריו – השר אורי אריאל. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושבת-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השר ישראל כץ, הכותרת של החוק המוצע, מעמדן של הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, היא לא במקומה בכלל. מה אכפת לכנסת ישראל מעמדה של הסוכנות היהודית? הצעת החקיקה הזאת היא לא כבוד לכנסת, היא ביזיון לכנסת ישראל. ההצעה היא סחיטה פוליטית בזויה, שנוגדת את כל יסודות הדמוקרטיה. ההצעה הזאת אונסת את הממשלה, וכנראה הממשלה נהנית מזה, וגם אונסת את כנסת ישראל, וכמובן הכנסת, לא כולה, נהנית מהאונס הזה. הדיל הזה, יש לעצור אותו כדי שלא נבזה את הכנסת. החקיקה הזאת, אם תאושר, תהיה כתם שחור שאי-אפשר למחוק, וכל מי האוקיינוס לא ימחקו את הכתם השחור הזה. הרי ההתנחלויות הן מכשול לשלום, וזו עובדה, ימצא חן בעיני המציעים או לא. מי שמציע מבין בתובנה שהוא לא צודק. הרי הממשלה בונה התנחלויות בלי חוק, ממשיכה את הכיבוש הנתעב, שהוא נטל כלכלי, ולא רק על כל אזרחי מדינת ישראל. רק עכשיו, לפני שעה, היינו בחוץ בהפגנה של כל יישובי הפריפריה, ערים וכפרים, ערבים ויהודים, שמבקשים את מה שמגיע להם, את הטבות המס, שבאופן מאוד מאוד פזיז ראש הממשלה מחק. הוא לא מאשר את המתווה של גפני, שמגיע לתושבים שהמצב האקונומי שלהם שהוא באמת קשה, ולכן הכסף צריך להיות שם ולא בהתנחלויות. בהפגנה הזאת, לצערי הרב, לא ראינו אף אחד ממי שמבקשים, מי שאומרים שצריך לתת כסף להתנחלויות. היו כמה חברי כנסת וכשעה הייתי לבד שם. אף אחד מהקואליציה לא העז להראות את הפנים שלו לאנשים שמבקשים את מה שמגיע להם. הגיעו מכל הכפרים, מצפת, מטבריה, מירכא, מיאנוח, ממרום-גולן, מכל מקום, לבקש את מה שמגיע להם. החקיקה הזאת נוגדת את החוק הבין-לאומי. יש כיבוש, ואי-אפשר לשנות מה שיש במקומות הכבושים. לכן, יש לדחות את ההצעה הזאת על הסף. ההצעה לא מתאימה לכנסת ישראל. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. חבר הכנסת השר אורי אריאל, בבקשה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> גברתי היושבת בראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, ברצוני לברך את גאל גרינוולד, שנבחר להיות יושב-ראש החטיבה להתיישבות; אני בטוח שהוא יעשה עבודה מצוינת, יחד עם כל עובדי החטיבה, שאפשר לומר עליהם, לפי דעתי, בהסכמה של רוב חברי הכנסת, שהם עובדים מצוינים, מסורים, יצירתיים, ואני, שמכיר אותם כ-40 שנה, יכול לומר דברים רבים בשבחם – אם היה לי זמן. אני רוצה להודות להם על עבודתם המסורה, יומם וליל. אלה האנשים היחידים כמעט בארץ שמופיעים ביישובים בשעות הלילה המאוחרות כדי לעשות עבודה חברתית, קהילתית, והם עושים זאת באמונה. שנית, אני מבקש להודות לחברי חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ על החוק החשוב הזה, שמסדיר את העניין, לאחר שבמשך 47 שנים המדינה היא זו שעשתה את התקלה, ולא סידרה את הדברים, ואכן, הגיע הזמן. אני מברך את חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ על החוק הזה, שיעבור במהירות – אני מקווה כך – יעבור במהירות לקריאה שנייה ושלישית – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – ובזה העניין הזה יוסדר באופן חוקי ומלא, ללא שום בעיות וללא שום פרצות. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אני כתבתי לחטיבה להתיישבות לפני כמה שבועות, שהחטיבה תעמוד בכל כללי השקיפות, מה שנעשה בין כה וכה, אבל למען הסר ספק הוצאתי את זה בכתובים, וכך יהיה ככל שהחטיבה להתיישבות תהיה תחת אחריותי כשר החקלאות ופיתוח הכפר. אני אומר לחברתי חברת הכנסת זהבה גלאון, יש לנו אלוהים; אומר את זה בפסוק אחד שאתו הולכים היהודים במשך אלפי שנים: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". כן, יש אלוהים, ואנחנו מאמינים בו, ואנחנו נמשיך כך. חטיבה להתיישבות שעוסקת בפריפריה, עם הנתונים המטעים – שיש פה חברי כנסת שמנסים להוליך אתכם שולל – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> תגיד מה הנתונים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – לא תעמוד לחברי הכנסת כאשר הם טועים ומטעים. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אם יש משהו לומר תגיד בדיוק. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> החלוקה היא – שליש לנגב, שליש לגליל ושליש ליהודה ושומרון. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – ממשלה – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> זה שקר. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אנחנו נמשיך עם החלוקה הזאת, ונפעל – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – כדי לחזק את כל האזורים הללו ולהביא אותם לפריחה הרבה יותר גדולה ממה שיש עד עכשיו. ביום רביעי יהיה יום הזיכרון לראש הממשלה ושר הביטחון הראשון בן-גוריון. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> לצערי הרב, חלק מחברי שפעם היו מפא"י, לימים מפלגת העבודה – חלק מהם שכחו את תורתו של "הזקן". למדנו ממנו – מי שהקים מאות יישובים בשנים בודדות – להמשיך במלאכה, ואני הכינותי עוד במשרד הבינוי כמה החלטות על יישובים חדשים בנגב וגם בגליל. אני מקווה מאוד שהן יאושרו בשבועות הקרובים, אולי אפילו בשבוע הבא. העבודה של החטיבה, שמשתלבת יחד עם משרדי הממשלה, היא דבר שהוא במקומו והוא צורך אמיתי, עוד הפעם, לפי דעת רוב מוחלט של האנשים שעוסקים בעניין הזה, והלוואי שמפלגת העבודה תחזור לשורשיה ובמקומי יעמוד פה מישהו אחר ויהלל את החטיבה להתיישבות. מי שרוצה להיאחז בכמה דברים שכנראה לא היו בסדר, ובגלל זה להרוג את החטיבה להתיישבות – אני אומר לכם פה ועכשיו: זה לא יהיה. אם יש דבר שהוא לא בסדר, צריך לעקור אותו מהשורש, אין על זה ויכוח. אין אף אחד שיצדיק פעולות שהן לא לפי החוק ולפי התקנות ולפי הצורך שנקבע על-ידי הכנסת והממשלה. הייתי לפני שבועיים אצל גדי, ראש המועצה של אשכול; פשוט תענוג – ציונים, ציונות 2015, מעבדים עד המטר האחרון. הם ראויים לכל עזרה. והחטיבה, אכן, קיבלה מהממשלה משימה בהיקף כספי מאוד גדול להביא את זה לידי פיתוח, מיגון ויצירת מקומות עבודה. הייתי במרום-הגליל, אנשים שיושבים על הגבול, יחד עם ראש המועצה, מר סופר, ואכן, חקלאים מסורים, שהחטיבה להתיישבות תעזור להם יחד עם משרדי ומשרדים אחרים, ונפתח גם את הגליל, גם את הנגב וגם את יהודה ושומרון. מי שרוצה להפוך את זה לפוליטיקה ולא רוצה שיפתחו את יהודה ושומרון – זה בסדר, זה זכותו. אבל כשיש ממשלה כמו זו הנוכחית, ברור שנפתח את כל האזורים בד בבד, מתוך ראייה כוללת ואחראית. אנחנו לא נעשה קיפוח של שום אזור, אלא להפך, נדאג להעצים את האזורים האלה ולהביא אותם למקומות הרבה יותר טובים. אני מקווה מאוד שבזמן הקרוב, כפי שסוכם בהסכם הקואליציוני, תוקם ועדת שרים להתיישבות, יחד עם הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, כפי שהיה במשך עשרות שנים, ונוכל לקדם את ההתיישבות בכל חלקי ארץ-ישראל. טוב עשתה המדינה שהכירה בגרעינים המשימתיים בכל רחבי הארץ, לאחר ששנים רבות זה היה דבר וולונטרי. יש קרנות רבות שמסייעות, כמו קרן שח"ף ואחרים, ואנחנו עושים את זה מתוך דו-שיח, או רב-שיח, עם התנועות, עם הגרעינים המשימתיים ועם הקרנות, שרוצות לעזור יותר ויותר בגלל הערך המוסף של צעירים שבאים לאזורים האלה, עושים עבודתם נאמנה ומביאים אותנו למקומות הרבה יותר טובים ממה שהיינו עד עכשיו. סך הכול, לסיום ולסיכום, אני חושב שהצעת החוק הזאת היא טובה. היא תעבור היום בקריאה ראשונה, והיא תגיע לקריאה שנייה ושלישית, למרות כל מיני אנשים בבית הזה שטועים ומטעים. לפי דעתי חלקם עושים זאת בכוונה, אבל אני מוכן לשמוע. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אני סובל את השטויות שהם מדברים פה בלי הפסק, צורחים וצווחים ללא הרף, לא מאפשרים לאף אחד לדבר, ואני לא חושב שזה ישפיע על החלטת הבית. החוק יעבור בקריאה ראשונה עכשיו, יחד עם ישראל ביתנו ואחרים, ברוב גדול, משמעותי, ונמשיך לבנות את ארץ-ישראל, על אפכם ועל חמתכם. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ יסכם את הדיון. השר דיבר כדובר. השר עלה כדובר, ובצלאל, זו ההצעה שלו, והוא מסכם. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אני מבין שנורא לא רוצים לשמוע אותי בספסלי האופוזיציה מדבר שוב; זה כמובן מובן. נכון, אדוני, השר לוין? זה בסדר גמור. אני חושב שהחברים בספסלי מפלגת העבודה, שהולכים ומתמלאים פה לקראת ההצבעה, בוודאי לא היו רוצים לשמוע אותי חוזר לדבר, כי אני בעיקר רוצה לתהות כאן מעל הדוכן בקול רם – אדוני שר החקלאות, אם החטיבה להתיישבות היא כזה גוף בעייתי, איך אתה מסביר לי את זה שבהסכמים הקואליציוניים שהיו רק לאחרונה סביב איוש התפקידים במוסדות הלאומיים, הגישה, אדוני יושב-ראש מפלגת העבודה – חבר הכנסת הרצוג, אני רוצה לשאול – אם החטיבה היא כזה דבר בעייתי, איך אתה מסביר את זה שבהובלתך מפלגת העבודה הגישה את החטיבה להתיישבות על מגש של כסף לבית היהודי במסגרת הדילים האחרונים שהיו במוסדות הלאומיים? <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> זה לא מדויק. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> זה לא מדויק? טוב, אני ככה חשבתי. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> בגלל שהיושב-ראש של מפלגת העבודה מאוד מעריך את החטיבה ורוצה אותה, הוא דרש – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> היא הנותנת. היא הנותנת, אדוני שר החקלאות. האמן לי שלשם רציתי להגיע. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> הגעת. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> הרי מפלגת העבודה כל כך רצתה את החטיבה להתיישבות אצלה במסגרת העסקאות האלה, את הגוף הכל-כך בעייתי הזה. אז ברוך השם, החטיבה להתיישבות הגיעה לידיים הנכונות שלה. היא הגיעה למקום שחרת על דגלו להמשיך – אגב, את המפעל שאכן אתם התחלתם אותו בקום המדינה – את המפעל הציוני, את ההתיישבות הזאת בנגב ובגליל, ואני חוזר ואומר שוב: כן, גם בחבלי המולדת ששחררנו בחסדי שמים ביהודה ושומרון. שמעתי פה את חברת הכנסת שפיר מדברת על הפער בין בסיס התקציב לבין התוספות. אז גם זאת חוכמה מאוד מאוד גדולה. החברים של חברת הכנסת שפיר הולכים לבג"ץ ומבקשים להרוס את מגרון ועוד יישובים אחרים, ומה לעשות, אנחנו רוצים לבנות את ההתיישבות ביהודה ושומרון, אז כשהורסים את מגרון צריך לייצר אלטרנטיבה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אגב, כידוע, אני התנגדתי. אבל אחרי שהורסים את מגרון צריך להקים יישוב חדש. אנחנו לא נפנה, חלילה, יישובים בארץ-ישראל, ואם, חס וחלילה, חס וחלילה, אנחנו אנוסים על-פי הדיבור, חבר הכנסת כץ, לעשות את זה בצו בג"ץ, ודאי שנבנה יישוב אחר, נכון? אז לוקחים את החטיבה להתיישבות בהחלטת ממשלה מוסמכת – – – <קריאה:> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> ביישוב אחר ומורחב – מתקן אותי השר כץ – בוודאי. אז אנחנו לוקחים החלטת ממשלה גלויה, פומבית, על השולחן, בלי להתנצל, ומקצים את התקציב הדרוש כדי להקים יישוב חלופי. וכך זה היה בגבעת-האולפנה, וכך זה יהיה – חיליק, אתה כל כך סובל לשמוע אותי? כמה אני מדבר פה כבר? <היו"ר נורית קורן:> חברים, הוא לא מוגבל. הוא מסכם. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> יש לי קושי לדבר. אז אני אומר לכם: חס וחלילה, חס וחלילה, כל בית או כל יישוב שחלילה, חלילה, חלילה ייפול עליו הכורת, אנחנו נבנה פי-עשרה ממנו; ואם צריך בשביל זה את החטיבה להתיישבות, אז בעזרת השם היא תעשה את זה בסמכות וברשות ובגלוי על השולחן. שיהיה ברור לכולם. עכשיו אני אומר לחברת הכנסת סתיו שפיר: תראי, זה שבנית את הקמפיין שלך על החטיבה להתיישבות, זה בסדר. אבל אל תבני אותו – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> לא אני – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אל תבני אותו על הנבזות של לסכסך בין החלקים השונים בחברה הישראלית. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> את יודעת יפה מאוד שמתיישבי יהודה ושומרון לא מקבלים שקל אחד יותר מאחרים במקומות אחרים. וזה כל כך פופוליסטי להשוות רק את התקציב של החטיבה להתיישבות. איפה שאר התקציבים שמקבלים אותם אנשים – וטוב שמקבלים – בשדרות ובעוטף-עזה? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> באמת. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> בתקציבי – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אז בתקציבי החטיבה להתיישבות הייתה השקעה מסוימת לתקופה מסוימת במועצה מסוימת יותר, אבל צריך להסתכל על זה בתוך המכלול הכולל. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> זה המכלול הכולל. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אז אתם משחקים עם המספרים, ואתם בפופוליזם זול זורעים מריבות – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אל תתחמק, תענה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – ומסכסכים את החברה הישראלית. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> פעם אחת תגיד את האמת. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> חברת הכנסת סתיו שפיר, אתם תישארו באופוזיציה, כי העם הזה רוצה להיות מאוחד, והעם הזה אוהב אחד את השני, גם כשהוא מתווכח. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> והעם הזה לא מוכן למריבות ולסכסוכים, למדון שאתם מתעקשים לזרוע בין חלק אחד לשני. אז עשיתם את זה – גם אתם וגם יש עתיד, אגב, כל האגף השמאלי פה. עשיתם את זה בכנסת הקודמת למהדרין כשסכסכתם בין חרדים וחילונים, ועכשיו אתם מסכסכים בין מתנחלים ופריפריה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתה מסכסך. אתה מנסה להבעיר. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> העם הזה הוא אחד, והעם הזה לא קונה את הלוקשים האלה שלכם. אל תעשו הון פוליטי מלזרוע ריב ומדון בחברה הישראלית. נורא מדהים לראות את התגובות פה, חברי לקואליציה, בספסלי האופוזיציה. אני, כשהייתי ילד לימדו אותי שמי שמתעצבן, סימן שנגעו לו בנקודה כואבת. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתה עדיין ילד. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> ככה אמרו לי. שאם איזה חבר אומר לי משהו – יש רוב? אפשר לרדת? יש רוב, אפשר לרדת. אז רק אגיד מילה אחת. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא סחטת בוועדת כספים? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> רק אגיד מילה אחת באמת על הגרעינים המשימתיים, כי גם כאן – דיברנו על הנגב, על הגליל, על יהודה ושומרון, וגם כאן יש מי שנהנים לתקוף את זה. תראו, אנחנו אומרים את זה בלי לגמגם: מפעל הגרעינים המשימתיים, שאכן מוביל בשנים האחרונות חברי השר אורי אריאל, הוא אחד המפעלים החברתיים הגדולים ביותר שקורים כאן בשנים האחרונות. קבוצות אוכלוסייה חזקות שעוזבות את החיים הטובים ביישובים החזקים והמבוססים ובקהילות המחבקות שלהן, והולכות בשליחות חברתית ציונית לפריפריה, לשכונות מצוקה, למקומות שבהם צריך אותן; מוותרים על החיים הטובים. ואתם מכירים את זה, חברי הכנסת, מפלגת העבודה; חבר הכנסת שמולי, אתה מכיר את זה מצוין. ויש קבוצות משימתיות כאלה של "השומר הצעיר" ושל "בני עקיבא" ושל "קרן קהילות", וכולם-כולם במועצת הקהילות המשימתיות, כולם-כולם במועצת הקהילות המשימתיות עובדים ביחד כדי להביא בשורה לחברה הישראלית, להביא בשורה לפריפריה. ולחטיבה להתיישבות הייתה הזכות, בעזרת השם עוד תהיה, לתמוך במפעלים החשובים האלה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> כמו שאמרתי בראשית דברי, נגמרה לכם האפשרות להפריח ססמאות. <היו"ר נורית קורן:> חברים, הוא הציע את ההצעה, והוא המסכם, והוא לא מוגבל. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא נכון. יש לו עשר דקות. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אתם צריכים היום – עוד לא עברו עשר דקות, חבר הכנסת בר. תנוח דעתך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> לך תנוח. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אתם צריכים היום להישיר מבט אל החברה הישראלית ולהתמודד עם הטענות לגופן. אין לכם יותר אפשרות לדבר על ססמאות של שקיפות ושל הסתרה ושל שחיתות. נגמר. הכול גלוי, הכול ידוע. החוק הזה, שאתם אמורים לתמוך בו, רק הופך את זה לעוד יותר גלוי, לעוד יותר מוסמך, לעוד יותר רשמי. זה נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל עם חופש המידע ועם חובת המכרזים ועם הדין המשמעתי. זה הופך להיות מסודר. ועכשיו תצטרכו להסביר לחברה הישראלית למה אתם נגד – חבר הכנסת מאיר כהן – למה אתם נגד אותן הקהילות המשימתיות בדימונה, בעיר שלך, שעושות עבודה כל כך חשובה; למה אתם נגד פיתוח ההתיישבות בעוטף-עזה ובקו העימות בגבול הצפון. תתווכחו על זה. תסבירו לחברה הישראלית למה אתם רוצים לדפוק את זה. תתווכחו גם על יהודה ושומרון. תפסיקו לברוח לססמאות; תפסיקו לברוח למעטפת שמכסה על הוויכוח האמיתי. רוב העם הזה הוא לאומי וציוני וימני, ורוב העם הזה תומך גם בהתיישבות ביהודה ושומרון, תפנימו את זה. אתם פעם אחר פעם נמצאים באופוזיציה, ואתם כנראה תישארו שם, ואנחנו בקואליציה כדי לשלוט; למדנו לשלוט. מה, להגיד דבר תורה, מנהלי הקואליציה פה? אני מקבל פה הנחיות מהנהלת הקואליציה, השר אריאל. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> עדיף, אגב, אולי להגיד דבר תורה. <מיכל רוזין (מרצ):> ממש תקדימי, מה שקורה פה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אני גמרתי. אני קורא לכל חברי, גם בקואליציה וגם באופוזיציה, לתמוך בהצעת החוק החשובה הזאת ולעזור למפעל הציוני שלנו במדינת ישראל להמשיך ולהתקדם. תודה. <היו"ר נורית קורן:> חברים, סיכמנו את הדיון, ואנחנו נעבור להצבעה. אנחנו עוברים להצבעה שמית, לבקשת הממשלה. הצעת חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל (תיקון מס' 2) (מעמד החטיבה להתיישבות), התשע"ו–2015, של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, קריאה ראשונה – אנחנו עוברים להצבעה. אני מבקשת, חברים, חברי הכנסת, בבקשה יותר שקט, כדי שיקל עלינו לעשות את ההצבעה השמית. בבקשה, מזכירת הכנסת. בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – נגד טלב אבו עראר – נגד יולי יואל אדלשטיין – בעד מיכאל אורן – בעד דוד אזולאי – בעד ישראל אייכלר – בעד רוברט אילטוב – בעד אלי אלאלוף – בעד קארין אלהרר – נגד זאב אלקין – בעד דוד אמסלם – בעד אופיר אקוניס – בעד גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – בעד זאב בנימין בגין – אינו נוכח זוהיר בהלול – נגד נאוה בוקר – בעד דוד ביטן – בעד מיכל בירן – נגד מירב בן ארי – בעד אלי בן-דהן – בעד יואב בן צור – בעד איל בן ראובן – נגד יחיאל חיליק בר – נגד איתן ברושי – אינו נוכח עמר בר-לב – אינו נוכח ענת ברקו – בעד יוסף ג'בארין – נגד באסל גטאס – אינו נוכח אילן גילאון – נגד זהבה גלאון – נגד יואב גלנט – בעד גילה גמליאל – בעד מסעוד גנאים – נגד משה גפני – בעד יעל גרמן – נגד אבי דיכטר – אינו נוכח אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח צחי הנגבי – בעד יצחק הרצוג – נגד שרן השכל – בעד יצחק וקנין – בעד מכלוף מיקי זוהר – בעד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – נגד תמר זנדברג – נגד עבד אל חכים חאג' יחיא – נגד ציפי חוטובלי – בעד אורן אסף חזן – אינו נוכח דב חנין – נגד יואל חסון – נגד אחמד טיבי – נגד מנואל טרכטנברג – נגד מרדכי יוגב – בעד יוסי יונה – אינו נוכח שלי יחימוביץ – נגד חיים ילין – נגד משה יעלון – אינו נוכח איתן כבל – נגד אלי כהן – בעד יצחק כהן – אינו נוכח מאיר כהן – נגד משה כחלון – אינו נוכח חיים כץ – בעד ישראל כץ – בעד עליזה לביא – נגד ציפי לבני – אינה נוכחת אורלי לוי אבקסיס – בעד ז'קי לוי – בעד מיקי לוי – נגד יריב לוין – בעד אביגדור ליברמן – בעד יעקב ליצמן – בעד סופה לנדבר – בעד יאיר לפיד – נגד ינון מגל – בעד מנחם אליעזר מוזס – בעד שולי מועלם-רפאלי – בעד ירון מזוז – בעד מרב מיכאלי – נגד אורי מקלב – בעד יעקב מרגי – בעד אראל מרגלית – נגד אברהם נגוסה – בעד משולם נהרי – בעד איילת נחמיאס ורבין – נגד בנימין נתניהו – בעד קסניה סבטלובה – נגד רויטל סויד – נגד ניסן סלומינסקי – בעד בצלאל סמוטריץ – בעד אוסאמה סעדי – נגד איימן עודה – נגד רחל עזריה – בעד דניאל עטר – אינו נוכח חמד עמאר – בעד רועי פולקמן – בעד עודד פורר – בעד טלי פלוסקוב – בעד מאיר פרוש – בעד יעקב פרי – אינו נוכח עיסאווי פריג' – נגד עמיר פרץ – נגד נורית קורן – בעד יואב קיש – בעד איוב קרא – בעד מירי רגב – בעד מיכל רוזין – נגד מיקי רוזנטל – נגד יואל רזבוזוב – נגד יפעת שאשא ביטון – בעד יובל שטייניץ – בעד אלעזר שטרן – נגד נחמן שי – נגד סילבן שלום – בעד עפר שלח – נגד איציק שמולי – נגד סתיו שפיר – נגד איילת שקד – בעד עאידה תומא סלימאן – נגד <היו"ר נורית קורן:> יש מישהו שלא קראו בשמו? נא לחזור שנית על שמות אלה שלא נכחו בפעם הקודמת. בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) גלעד ארדן – אינו נוכח זאב בנימין בגין – בעד איתן ברושי – אינו נוכח עמר בר-לב – אינו נוכח באסל גטאס – אינו נוכח אבי דיכטר – אינו נוכח אריה מכלוף דרעי – בעד חנין זועבי – אינה נוכחת אורן אסף חזן – אינו נוכח יוסי יונה – אינו נוכח משה יעלון – אינו נוכח יצחק כהן – אינו נוכח משה כחלון – אינו נוכח ציפי לבני – אינה נוכחת דניאל עטר – אינו נוכח יעקב פרי – נגד <היו"ר נורית קורן:> יש מישהו שנמצא באולם ולא הצביע עדיין? אני מבקשת לסגור את ההצבעה. תמה ההצבעה. נא לספור את הקולות. בבקשה. התוצאות הן: בעד – 61, נגד – 46. הצעת החוק התקבלה: הצעת חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל (תיקון מס' 2) (מעמד החטיבה להתיישבות), התשע"ו–2015, של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, התקבלה בקריאה ראשונה. הצעת החוק תועבר לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנה לקריאה שנייה ושלישית. אנחנו עוברים הלאה בסדר-היום. חברת הכנסת שפיר, את ביקשת לדבר לפי סעיף 94. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> 34. <היו"ר נורית קורן:> 94. אוקיי. כתוב 94. זאת הודעה אישית. היושב-ראש ביקש להמעיט בהודעות אישיות. הוא אזכר אותך ואת ענית לו. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – מותר לי להגן על עצמי. זאת לא הודעה אישית. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <היו"ר נורית קורן:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. אני קוראת – בבקשה – ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת דוד ביטן. הודעה לכנסת, בבקשה. <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, ועדת הכנסת קבעה כי ועדת החוץ והביטחון תדון בהצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 21), התשע"ו–2015, לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> למה לא בדיון פתוח? <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת)> יושב-ראש הוועדה, ועדת חוץ וביטחון, בדיון, הצהיר שהדיון יהיה פתוח. זה לא צריך להיות חלק מהחלטת הוועדה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תודה. <היו"ר נורית קורן:> אוקיי. תודה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת ממזכירת הכנסת – יש לה הכרזה. בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, אני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת מאיר כהן, מירב בן ארי, יחיאל חיליק בר ואורן אסף חזן בנושא: קידום אידיאולוגיית "דאעש" במערכת החינוך. תשובות שר החינוך נפתלי בנט על מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון בהצעתם של חברי הכנסת דב חנין, נחמן שי, מיקי לוי, יואב בן צור, זהבה גלאון, ענת ברקו ומירב בן ארי בנושא: ציון מאה שנים לרצח העם הארמני; בעקבות דיון בהצעתו של חבר הכנסת יוסף ג'בארין בנושא: סכנת סגירת בתי-הספר הכנסייתיים הנוצריים; בעקבות דיון בהצעתם של חברי הכנסת אורלי לוי אבקסיס, יוסי יונה, מיכל רוזין, מירב בן ארי ומסעוד גנאים בנושא: הכרזת סכסוך עבודה של מורי תוכנית היל"ה מול מעסיקם רשת "עתיד"; בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת חנין זועבי, סופה לנדבר, מיכל רוזין, ישראל אייכלר ויוסי יונה בנושא: הצפיפות בכיתות הלימוד – "מחאת הסרדינים". החלטת ועדת הכנסת בדבר המלצה של הוועדה הציבורית לקביעת שכר ותשלומים אחרים לחברי הכנסת בנושא: איחוד תקציבי הפעילות הפרלמנטרית והפחתת סכומי ההוצאה המקסימליים. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. <הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015;> [מס' מ/950; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ח, עמ' 3786; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015;> [מס' מ/951; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ח, עמ' 3786; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015;> [מס' מ/951; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ח, עמ' 3786; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015> [מס' מ/951; "דברי הכנסת", חוב' ג', עמ' ; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015, קריאה שנייה וקריאה שלישית. כפי שקבעה ועדת הכנסת, יהיה דיון משולב בכל הצעות החוק. ההצעות הנוספות הן: הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015, קריאה שנייה וקריאה שלישית; הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015, קריאה שנייה וקריאה שלישית; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015, קריאה שנייה וקריאה שלישית. ושוב, כפי שהכרזתי קודם, ועדת הכנסת קבעה שיהיה דיון משולב בכל ארבע ההצעות. אני מתכבדת להזמין את חבר הכנסת משה גפני, יושב-ראש ועדת הכספים. בבקשה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפניכם את שתי הצעות החוק שעניינן חוק ההסדרים. הצעה אחת היא הצעת חוק ההתייעלות לשנים 2015 ו-2016, והצעת החוק השנייה היא הצעת חוק התוכנית הכלכלית לשנים 2015 ו-2016. מהמועד שבו הועברו לוועדת הכספים לדיון הפרקים שבסמכותה של הוועדה, קיימנו דיונים ברצף מיום ראשון עד חמישי. במהלך דיונים אלה פגשנו גם את שרי הממשלה השונים ולמדנו את צורכיהם ואת תקציבי המשרדים השונים. אני רוצה לשבח את חברי הוועדה מהקואליציה ומהאופוזיציה, שלמרות העומס הגדול שהוטל על הוועדה נכחו בכל הדיונים, תרמו מידיעותיהם, וביחד ביצענו שינויים רבים המיטיבים לדעתנו עם הציבור לשנות הכספים 2015–2016. להלן אסקור בפניכם את הנושאים המרכזיים שבהם קיימנו דיונים. אציין שכבר במהלך הדיונים הבאנו בפני הכנסת ארבעה נושאים שונים שחוקקנו אותם כהצעות חוק נפרדות: שבח אינפלציוני, שבעקבותיו אנשים מקבלים החזר מס; ביטול השבח בעסקה בין אחים, שהייתה פטורה אלמלא הוראת השעה; חוק הפחתת הגירעון, וחקיקה שעניינה התאמות לתקציב דו-שנתי. נושא נוסף שפיצלנו ותכננו להביא בנפרד אך לא הספקנו להביא, והוא כעת מובא בפניכם, הוא העברת מידע לרשויות מס זרות. בחוק התוכנית הכלכלית (ייעוץ פנסיוני), הפרק שהגיע אלינו בנושא זה במקור היה שנוי במחלוקת בין כל הגורמים. הוועדה קיימה ישיבה אחת שבה שהתברר שרבים מהנושאים שבפרק אינם מעובדים דיים. ביקשנו מנשיאות הארגונים העסקיים, מההסתדרות ומסוכני הביטוח לשבת עם הממונה על שוק ההון ולנסות להגיע להסכמות. אף שקלנו, חברי הוועדה ואנוכי, לפצל את הפרק האמור ולהמשיך לקיים בו דיון לאחר סיום חוק ההסדרים. בינתיים, לשמחתי, שרגא ברוש ואבי ניסנקורן הרימו את הכפפה והגיעו להסכמות ביניהם ומול הממונה על שוק ההון. כמו כן, שר האוצר הבהיר שמדובר בפרק שקרוב ללבו ושהוא מבקש שנעביר, אפילו שהתחלנו כבר בהצבעות. עצרנו את ההצבעות וקיימנו דיון בפרק בנוסח חדש לחלוטין מהנוסח המקורי בנושא זה. לפי הנוסח החדש נקבעה הפרדת התפעול מהשיווק הפנסיוני כדי לצמצם את ניגודי העניינים של המעסיק וסוכן הביטוח הפנסיוני, אלא אם כן המעסיק ישלם לסוכן דמי סליקה, שיהיו או 0.6% מהתשלומים שהופקדו על-ידי המעסיק לקופה עבור העובד או 10.5 שקלים חדשים, לפי הגבוה. עמלות ההפצה מהגוף המוסדי לסוכן יופחתו בהתאמה, וכן יופחתו לעובד דמי הניהול בשיעור הפחתת עמלות ההפצה. כן הוספו מקרים שבהם לא יידרש ייעוץ או שיווק פנסיוני; נקבע איסור על סוכן ביטוח פנסיוני לקבל טובת הנאה בקשר לשיווק, למעט שכר והחזר הוצאות המשולמים במישרין מהלקוח או עמלת הפצה. כן נקבע שמעביד יוכל לתת לעובדיו את הסכומים ששילמו עבור שיווק פנסיוני או ייעוץ פנסיוני. במקרים רבים טבעה ועדת הכספים את חותמה והיטיבה עם הציבור בנושאים חשובים שונים, שעמדתי עליהם. שמעתי שיש אומרים שהדיון בוועדה או הדיונים בוועדה עלו כסף. אבל הפרק הזה, למשל, מלמד על כך שאלמלא הוועדה, שהביאה את כל הגורמים לשבת יחד והשיגה נוסח אחר לחלוטין ממה שהובא על-ידי משרד האוצר, הפרק הזה היה עתיר התנגדות של כל הגורמים הנוגעים בדבר. בסופו של דבר, הוועדה, בסיוע הגורמים עצמם, הצליחה להביא אותם להסכמה מלאה מבלי שתהיה עלות כלשהי. פרק הבריאות בחוק ההסדרים שהובא בפנינו קבע איסור על חברות הביטוח ועל קופות-החולים במסגרת תוכניות שב"ן לתת למבוטח החזר על ביצוע ניתוח. במקום זאת נקבע שהתשלומים של חברות הביטוח וקופות-החולים בשל ניתוח ישולמו במסגרת הסדר שבו מחיר הניתוח נקבע בהתקשרות בין הגורם המבטח לבין הרופא והתשלום עבור הניתוח משולם על-ידי הגורם המבטח ישירות לרופא. לפי מה שהוסבר לוועדה על-ידי משרד האוצר, צעד זה אמור להפחית את הוצאות משקי הבית על ניתוחים פרטיים. ההנחה של משרד האוצר היא כי הירידה בשכר הרופאים בעד הניתוחים הפרטיים בעקבות ההסדר המוצע תוביל להקטנת התמריץ של הרופאים לעבוד במערכת הפרטית ולחיזוק מערכת הרפואה הציבורית. ועדת הכספים עמדה על כך שלצד האיסור על מתן החזרים על ניתוחים פרטיים תיקבע חובה ליצור הסדרי ניתוח בהיקף מספק ובפריסה גיאוגרפית ראויה, לרבות פריסה בפריפריה. בדיונים על פרק זה התברר לוועדה כי אזל התקציב למימון מענקים לרופאים בפריפריה ולמקצועות במצוקה. לכן הוועדה סיכמה – גם האופוזיציה, חבר הכנסת אראל מרגלית – גם האופוזיציה וגם הקואליציה – הוועדה סיכמה עם האוצר שהמענקים האמורים יימשכו בסך 75 מיליון ש"ח. חיזוק הפריפריה: כפי שהתברר – מבחינת הרופאים שעברו בגלל ההטבות – הצעדים הללו היו צעדים מוצלחים. אני הייתי אז שותף לעניין הזה, כשזה נעשה בפעם הראשונה, אבל התברר לנו שההסדר הזה עומד להסתיים בשנת 2016. הוועדה עמדה על כך – עצרנו את הדיונים באמצע, ישבנו גם האופוזיציה וגם הקואליציה בוועדת הכספים, ובסופו של דבר סוכם כי סך 75 מיליון ש"ח יועברו לצורך העניין הזה במשרד הבריאות, כדי להמשיך לעודד רופאים שיעברו לפריפריה. מיסוי רווחים ממשאבי טבע, מיסוי – מה שמכונה ששינסקי 2: הצעת החוק מעגנת את המלצותיה של הוועדה לבחינת המדיניות לגבי חלק המדינה המתקבל בעד השימוש של גורמים פרטיים במשאבי טבע לאומיים. העמדה שלי בכלל הייתה – השר שטייניץ, גם כאשר הייתי בקדנציה הקודמת יושב-ראש ועדת הכספים, כשהבאת את ששינסקי 1, דיברנו על העניין הזה, גם על האומץ שלך בעניין וגם על זה שמשאבים שהקדוש-ברוך-הוא נתן לכל אזרחי המדינה, הם שייכים לכל אזרחי המדינה. וברגע שיש את הגז הטבעי – אז הבאת את דוח ששינסקי, מינית אותו לעמוד בראש הוועדה, עכשיו הוא עמד בראש ועדה שנייה בעניין הזה, משאבי הטבע שנמצאים באזור ים-המלח. אנחנו סברנו – וזאת הייתה המדיניות שלך – שמשאבים שהקדוש-ברוך-הוא נתן לאזרחי המדינה שייכים לאזרחי המדינה ולא לקבוצה קטנה, שאומנם היא מתעשרת מזה, אבל האזרחים לא מקבלים. כך העברנו את ששינסקי א'. אני עשיתי הרבה שינויים אז בחוק, אבל את מה שקבעת, שאלו יהיו האחוזים שמשלמים, שאת זה קבעה ועדת ששינסקי על-פי המדיניות שלך – לא סטינו מהאחוזים הללו כמלוא הנימה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> האמת, עלינו מ-20% ל-60% ו-65%. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מגיע לו הרבה מחמאות. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – – 300 – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה? <<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> > הוא עמד בהרבה לחצים. מגיע לו הרבה מחמאות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני יודע. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> 300–400 מיליארד שקל – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מגיע לו הרבה מחמאות. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – רווחי מדינת ישראל. עכשיו רק צריך לחכות שגם הגז יגיע, כי הגיע הגז ועוד לא הגיע הכסף. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> על זה מגיע לו קצת פחות מחמאות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> חבר הכנסת מיקי רוזנטל אומר, השר שטייניץ, שעמדת בלחצים בלתי רגילים, ואני אומר לו שאני מעיד על כך. הלחצים עליך היו ממש בלתי רגילים. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> גם היום יש לחצים והשמצות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> היום זה כבר פחות. אז זה היה נורא. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> זה מצד אחר, אבל זה אותו סיפור. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> זה לא דומה, אתה לא יכול להשוות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן כן, בדיוק. בהצעת החוק, מה שנקרא ששינסקי 2, כפי שאמרתי, מוצע להסדיר את המערכת הפיסקלית שתחול על כלל משאבי הטבע בישראל, למעט גז ונפט, שהסדרנו בעבר בששינסקי 1, שעבר בכנסת השמונה-עשרה – שהעברנו אותה אז בוועדת הכספים – ברום, חשמל המופק מפצלי שמן, כלוריד האשלג, כלוריד המגנזיום, נחושת המופקת מעופרת נחושת, נפט המופק מפצלי שמן ופוספט. לפי המוצע, נוסף על התמלוגים ועל מס החברות הקיימים כיום ישלם בעל זכות לניצול משאב טבע היטל רווחי יתר על רווחים הנובעים מהפקת משאבי הטבע. ההיטל ישקף את בעלות הציבור על המחצבים שהם הבסיס לרווח של בעל הזכות. המס שיוטל על הרווחים כאמור יהיה בשתי מדרגות, 25% ו-42%, בהתאם לתשואה. ההיטל ייגבה על בסיס שנתי, ובשנים שבהן המס יהיה שלילי יהיה אפשר להעביר את הסכום לשנה העוקבת. נוסף על כך, בהצעת החוק מוצע להעלות את שיעור התמלוגים הקיים כיום לגבי חלק מהמחצבים מ-2% ל-5%. לגבי שלושה סוגים של משאבים נקבעו בהצעת החוק הסדרים ייחודיים – ברום, פוספט וסילבניט – נכון? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> סילבניט. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> סילבניט. ההסדרים הייחודיים נועדו להבטיח שלא תהיה פגיעה בתעשיית ההמשך ולשמר קשרי גומלין בכל הקשור להליך הפקת המשאב. אגב, אני לומד היום את הליבה בוועדה. מה זה את הליבה? אני לומד בכלל, כימיה – – – <היו"ר נורית קורן:> עכשיו אתה רואה כמה חוקים העברת. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, את זה אמרתי בהומור. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> ואנחנו לומדים משניות בוועדת הכספים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, בדיוק, וגם אומרים תהילים לנוכח המצב. לאחר ששמענו את עמדותיהם של הגופים השונים, ולאחר שבחנו את מכלול ההתייחסויות לעניין, החלטנו בוועדה לקבל כמה שינויים, בהם קביעת הוראת מעבר שלפיה יראו בהפסדים צבורים של בעל זכות לניצול משאב טבע שטרם החל בהפקה מסחרית רווחי יתר שליליים. הוראה זו תשפיע לטובה בין היתר על חברה המפיקה נחושת שהופיעה בפנינו, אך היא נועדה לחול כמובן על כל חברה לניצול משאב טבע שיש לה הפסדים. כמו כן, קבענו הפחתת הוצאות על פירוק ופינוי הרכוש הקבוע ושיקום האתר ותיקון השומות בהתאם ומתן הזדמנות לבעל זכות לניצול משאב טבע להשמיע טענותיו לפני שתיעשה שומה לפי מיטב השפיטה. כמו כן, קבענו הקלה לעניין ייצור מוצרי המשך על-ידי בעל זכות לניצול משאב טבע מסוג ברום או מסוג פוספט, ביטול ההוראה המסמיכה את מנהל רשות המסים לקבוע מחיר נורמטיבי ביחס לברום אחת לחמש שנים, ותיקון חשוב מאוד, העברת הכספים שיתקבלו מההיטל על רווחי היתר לקרן לאזרחי ישראל בדגש על עידוד תעסוקה בנגב. בהצעה המקורית, רווחי ששינסקי 2 היו אמורים להיות מוחרגים בכלל מהקרן שנקבעה בששינסקי 1. אנחנו קבענו, אופוזיציה וקואליציה, שהכסף יועבר לקרן לרווחי הגז והנפט. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא סתם. לא סתם. לטובת ייצור תעסוקה בנגב. לייצור תעסוקה בנגב. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> תעסוקה בנגב. אמרתי. לתעסוקה בנגב. הוספנו את זה גם במטרות הקרן. לקראת סיום דיוני הוועדה עודכנה הוועדה על סיום דיוניה של ועדת הארבעה בממשלה, שבחנה שינויים נוספים והדגשים נוספים להצעה שהונחה בפנינו. מהעדכון שקיבלנו – הוחלט בוועדת הארבעה שלא להגיש תיקונים לנוסח ההצעה שהונח בפנינו. אני מעריך שבהמשך יהיו דיונים נוספים, אבל מה שאנחנו עשינו בסופו של דבר, פחות או יותר – דוח ועדת ששינסקי 2 אושר כחוק עם התיקונים שאמרתי שעשינו. יישובי המיעוטים – היה פרק שעסק בעניין הזה. זו הטבה שמהווה השלמה לפרק שנחקק בוועדת הפנים בנושא זה. פרק זה מקנה אפשרות למנהל ליתן אישור על תשלום המס בעסקת מקרקעין ביישוב מיעוטים גם אם לא שולם המס בעסקאות קודמות. התיקון אינו מבטל את חבות המס בגין העסקאות הקודמות, אלא נועד לשחרר קרקעות לבנייה ביישובי המיעוטים. הוספנו הבהרה לפרק, שאם המוכר מצהיר כי אינו יודע פרטים על עסקאות קודמות, יש לקבל את עמדתו. המטרה היא להפחית את הביורוקרטיה ולאפשר שחרור קרקעות ביישובי המיעוטים. הגדלת היצע הדירות – מדובר בהוראת שעה. אגב, זו הוראה מיטיבה. מדובר בהוראת שעה עד סוף שנת 2018, שקובעת מס בשיעור אחיד של 25% לקרקעות שיש לגביהן תוכנית המאפשרת בנייה של שמונה דירות או יותר. הצעת החוק המקורית התייחסה לעשר דירות, והפחתנו לשמונה. כמו כן אפשרנו להחיל גם על עסקאות קומבינציה. הוראת שעה דומה הובאה על-ידי שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ לתקופה של שלוש שנים בכנסת השמונה-עשרה. זאת הוראה מיטיבה – כדי לאפשר לקבל את ההטבה הזאת. אנחנו הוספנו בפרק הזה – תוספת לחוק הלוואות לדיור קובעת ששיעור הריבית על הלוואה שנותן משרד הבינוי והשיכון יהיה 3% או שיעור הריבית שנותן הבנק. קבענו הוראה קבועה שמחליפה הוראה זו, ולפיה שיעור הריבית יהיה 2.5% מדצמבר 2015. במשרד האוצר טענו שהעלות של זה עלולה להיות גבוהה מדי, ולכן קבענו מנגנון שלפיו שווי ההטבה של 0.5% יינתן עד לעלות של 170 מיליון ש"ח. אני רוצה לומר, ממשלה שחרתה על דגלה את הנושא הזה של פתרון בעיית הדיור איננה יכולה להתעלם מהתיקון הזה, ובסופו של דבר, אחרי דיון ארוך – שוב אני אומר, אופוזיציה וקואליציה; הלוואי שהייתי יכול להגיד את המילים האלה, אופוזיציה וקואליציה, בקדנציה הקודמת, כשאני הייתי באופוזיציה, שאפילו קמצוץ לא קיבלתי שם. כל הדיונים שהתקיימו – בסופו של דבר הממשלה נפלה. ולכן אני למדתי מזה לקח. גם בכנסת השמונה-עשרה, כשהייתי יושב-ראש, וגם היום: אני בעד שיתוף פעולה, כי רוב הדיונים הם דיונים מקצועיים אמיתיים. כשיש דיון פוליטי אז יש דיון פוליטי – אז יש בכלל מחלוקת. ב-80% מהדיונים לא היו ויכוחים, להפך; וההטבה הזאת היא הטבה שנזקפת לזכות כולם. אגב, גם משרד האוצר הסכים בסופו של דבר. עם קרעכץ כזה, אתה יודע, איך שאומרים בוועדת הכספים. צמצום ההטבות במס בהפרשה לפנסיה – אני לא אוהב את זה, אבל אני חייב לומר את זה: קבענו שזה יהיה פי-2.5% מהשכר הממוצע במשק. לא אהבתי את זה, אבל משרד האוצר טען שכדי לממן את ה-75 מיליון של הרופאים בפריפריה וכדי לממן את הפחתת הריבית, הוא צריך את זה. זה סעיף לא טוב. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> עכשיו אנחנו יודעים שזה גם לא היה ממש מדויק. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> זה לא משנה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא, זה משנה, אדוני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל, חבר הכנסת מיקי רוזנטל, אני עומד כאן, במליאה, ואומר: אני לא אוהב את זה. מה לעשות, אם הייתי באופוזיציה, על הסעיף הזה אני הייתי מצביע נגד. אתם הצבעתם נגד. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא רק שהם הביאו את זה, הם הביאו את זה אחר כך – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – בתואנה שזה משהו חדש – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – ואז, מה פשר ההישגים אם לוקחים את זה מכיס אחר? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> מה הפשר? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל זה היה עובר – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה שתגידו – אתם תהיו צודקים בעניין הזה. אז למה צריך? הרוב טוב, אז למה צריך לדבר על הרע? שומה ושומה חלקית – שינוי התקופה שבה אפשר לפתוח דוח שהגיש נישום משלוש שנים פלוס שנה אחת באישור המנהל, לארבע שנים. לגבי שומה חלקית, הוחלט שיהיה אפשר לעשות שומה חלקית על נושא אחד או יותר גם בפעולות שאינן חייבות בדיווח, אולם האפשרות לערוך שומה חלקית הוגבלה לפעם אחת בלבד לגבי אותה שנת מס. כמו כן, המנהל יודיע לנישום על הנושא או הנושאים שבכוונתו לבחון בטרם יחליט אם לקבוע שומה חלקית. אני מתנצל, גברתי היושבת-ראש, שזה כל כך זה, אבל – – – <היו"ר נורית קורן:> בסדר. זה לפחות, אולי, קצת משקף את השעות שישבנו בוועדת הכספים. <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נקודות זיכוי לאקדמאים – הביאו את זה לחמש שנים וזה ירד לשלוש שנים, זה גם לא כל כך. עוד נושאים במסים שטיפלנו בהם הם הדוחות המקוונים – המסמכים בכל סוגי המס בדיווח מקוון. נושא אחרון במסים, שעניינו חובת דיווח על חוות דעת – פיצלנו ונקיים דיון בו בהקדם. קצבאות ילדים וחיסכון ארוך טווח: בעקבות ההסכם הקואליציוני של יהדות התורה יוגדלו הקצבאות בחזרה לסכומיהן – אגב, כל ההסכם שלנו, של יהדות התורה, בקדנציה הזאת בעצם מבוסס על זה שאנחנו מבקשים לחזור ל-2012. אין כמעט דברים חדשים, להוציא דברים שהם כורח המציאות. המציאות השתנתה, אבל העיקר מבוסס על זה שאנחנו מבקשים לחזור ל-2012. אחרי 2012 הכו בציבור החרדי ללא רחם, ואנחנו פשוט מבקשים להחזיר את הגלגל אחורנית. <קריאה:> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא משנה. אני לא רוצה לחזור לתקופה ההיא, אבל היו מקרים, ואני יכול להצביע עליהם – רצו להכות בכולם, העיקר שגם החרדים ייפגעו. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אבל אנחנו, שאנחנו לא חרדים, תמכנו במתווה החדש. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון, נכון לחלוטין. אני מסכים. זה באמת לא נוגע לציבור החרדי. הדבר החרדי היחיד בעניין הזה הוא שיהדות התורה שמה את זה בהסכם הקואליציוני שלה, אבל הילדים החרדים בהסכם הזה הם בקושי 8%. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אתם רגילים. גם בבריאות אתם דואגים לכולם. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. שיניים – פעם אמרו לי – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מה זה כל המחמאות האלה? חכה, חכה. חכה שאני אעלה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אמרו לי – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא, לא, לא. עד כאן. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אמרו לי שליצמן סקטוריאלי – הייתי באיזושהי הרצאה ואמרו לי שליצמן הוא סקטוריאלי, אז אמרתי: לא ידעתי שלחילונים אין שיניים. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> גפני, בקיצור, אתה רוצה לחזור למה שהיה – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בכנסת השמונה-עשרה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – בתקופתנו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> האמת? כן. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> סיעת גפני היא הסיעה הכי גדולה בכנסת, ואנחנו מריצים אותה לראשות הממשלה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בעקבות ההסכם הקואליציוני של יהדות התורה יוגדלו הקצבאות חזרה לסכומיהן שהיו לפני חוק ההסדרים לשנים 2013–2014, כלומר ל-2012, של הממשלה הקודמת. לפי הצעת החוק שהביאה הממשלה בפנינו נקבע חיסכון לילדים בסך 50 ש"ח מדי חודש החל בשנת 2017, שהוא חלק מההחזר של סכומי קצבאות הילדים, והחלק הרטרואקטיבי ממועד הקמת הממשלה החדשה, מאי 2015, עד היום יוחזר אף הוא לחיסכון, בתשלומים חודשיים שווים שייפרסו על שלוש שנים. חברי הוועדה ואני הוספנו כמה שיפורים לתוכנית החיסכון שהובאה בפנינו: לפי הצעת החוק הממשלתית היה אפשר למשוך את הכסף רק לצרכים מאוד ספציפיים. אנחנו קבענו שיהיה אפשר למשוך את הכסף כבר בגיל 18 עם אישור של אחד ההורים לכך. כמו כן קבענו שני מענקי משיכה בסכום כולל של 1,000 ש"ח שיתחלקו כך – ובעצם זה תחליף למס שיש על הריבית של החיסכון הזה: 500 ש"ח בהגיע הילד לגיל 18 ו-500 ש"ח נוספים בגיל 21, אם הילד לא משך קודם לכן את סכום החיסכון הצבור הכולל, כולו או חלקו. כמו כן קבענו אפשרות להורה להפקיד סכום חיסכון נוסף מקצבת הילדים ששר האוצר יקבע. כמו כן קבענו שאת דמי הניהול של תוכנית החיסכון ישלם המוסד לביטוח לאומי ואוצר המדינה ישפה אותו על כך. יתומים משני הורים: הופנתה תשומת לבי, לפני זמן מה, שיש יתומים משני הוריהם – אגב, זה דבר שקיים בספר החוקים בכמה דברים, ואמרתי את זה גם בוועדה – יש כמה חוקים שאני תיקנתי במשך כל השנים. יש אפליה משום שלא היה כסף באוצר, וזה אחד המקרים שהופלו בחקיקה שנעשתה למתן קצבאות ומענקים בשנת 2000 ואילך. בעזרתו הרבה של שר הרווחה חיים כץ ובעידודו של יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין, וגם שר האוצר היה בסופו של דבר בעניין, הצלחנו, חברי הוועדה ואנוכי, לקבוע מענק מיוחד נוסף, של 200,000 ש"ח, לקבוצה של 80 יתומים – אגב, ההבדל ביניהם הוא השנה, ואין הבדל; הם באותו מעמד, והם יתומים מפיגועים, אבל הפלו אותם כי לא היה כסף. מבחינת חקיקה, שלושה חוקים נעשו בעניין הזה, והחוקים הפלו אותם לרעה – שהוריהם נהרגו בפעולת איבה לפני אוקטובר 2000 או בין אוקטובר 2000 לתיקון משנת 2011. אנחנו הכנסנו לחוק ההסדרים את החוק שמונע את האפליה הזאת, ואני יודע שיש עוד נושאים שאמורים להיות מטופלים בעניין, אבל זה כבר נמצא בחוק ההסדרים, והוא קיים, ואם החוק יאושר כאן זה עובר בקריאה שנייה ושלישית. יש עוד כמה נושאים – אני לא חושב שאני צריך להקריא את כולם. יש השיבוב שהעברנו, יש כמה דברים שהעברנו. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> על המשכנתאות זכרת להגיד? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אמרתי, אמרתי, אמרתי. חבר הכנסת אלי אלאלוף, הייתה ועדה משותפת של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות וועדת הכספים, ואנחנו החלטנו להגדיל את גמלת הבטחת ההכנסה המשולמת למי שהגיע לגיל פרישה ומשולמת לו קצבת זיקנה, שאירים או תלויים לפי חוק הביטוח הלאומי בסכומים הנעים בין 135 ש"ח ל-511 ש"ח בהתאם לגיל ולהרכב המשפחתי של מקבל הגמלה, במטרה לשפר את מצבם הכלכלי של קשישים מקבלי גמלת הבטחת הכנסה. תיקון זה מבוסס על מסקנות הוועדה למלחמה בעוני שבראשה עמד ידידי הטוב חבר הכנסת אלי אלאלוף. נושא נוסף הוא: העברת נפגעי תאונות עבודה לטיפולן של קופות-החולים. מעבירים אותם, זה היה ההסכם. בעצם, לכאורה, זה היה צריך להיות הסכם טכני. בדיונים בוועדה התברר שיכולה להיות פגיעה בנפגעי תאונות עבודה, ואז ניסחנו את זה באופן כזה שלא תהיה פגיעה בזכויות: לא באיכות ולא בכמות, כי יש כאלה שצריכים לקבל יותר טיפולים אם הם נפגעי תאונות עבודה. נקבע בנוסח בחוק שלא יהיה בעניין הזה שום שוני. יש את הנומרטור. אני לא אוהב לדבר על זה. אני לא יודע. אני לא יודע מי בעד ומי נגד. העברנו את זה. זה היה חלק מחוק ההסדרים, שכאשר מעבירים תקציב צריך לעשות את החשבון אם עומדים בגירעון ואם זה חורג מהגירעון. הממשלה לחצה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> חוץ ממשרד הביטחון, שזה 4 מיליארד, שזה לא קשור – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן כן, זה בסדר. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> זה 4 מיליארד. אלה כספים קטנים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> על כל פנים, אני לא הסכמתי, והחברים בוועדה היו שותפים אתי בעניין הזה, שזה יפגע בחקיקה של חברי הכנסת – החקיקה הפרטית. החקיקה הפרטית מאוד מוגבלת בשנים האחרונות, באופן רחב מאוד. למשל, אי-אפשר להעביר חוק פרטי אם הממשלה לא מסכימה, אלא אם כן מדובר בפחות מ-6 מיליוני ש"ח. אם מדובר ב-6 מיליוני ש"ח, צריך 50 חברי כנסת. בכלל, בוועדת השרים לחקיקה קשה מאוד להעביר היום הצעת חוק תקציבית. לכן אמרתי: אי-אפשר לשים מגבלה נוספת, של הנומרטור. הממשלה רוצה – רוצה, שהיא תתמודד עם זה. אני לא בטוח שזה דבר נכון, אבל הממשלה, אני לא אומר לה מה לעשות. אבל לא הסכמתי, בשום פנים ואופן, שתהיה הגבלה על חברי הכנסת, בוודאי לא עד 6 מיליוני ש"ח, ולכן, זה לא יחול על חקיקה פרטית של חברי הכנסת.   נוסף על כך, מוצע לקבוע כי תקנות שבביצוען כרוכה הפחתה של הכנסות המדינה שתגרום לחריגה ממגבלת הגירעון או הגדלה של ההוצאה הממשלתית שתגרום לחריגה מסכום ההוצאה הממשלתית המותרת – – – רשות שדות התעופה: קבענו שנוסף על התשלום השנתי הקבוע שרשות שדות התעופה משלמת למדינה, בסך 10 מיליון ש"ח בשנה, החל בשנת 2016 ולמשך שלוש שנים תשלם הרשות למדינה תמלוגים בשיעור 12.5% לשנה מהכנסותיה מפעילות מסחרית, כדי לשקף את הגידול החד בהכנסות הרשות, שנובע מהזיכיון שקיבלה. חברי הוועדה ואנוכי הצענו למשרד האוצר להגדיל את התמלוגים החד-פעמיים כאמור או להופכם להוראת קבע, אבל משרד האוצר אמר: זה היה ההסכם. בעצם התוצאה היא שהשארנו את זה כהוראת שעה לשלוש שנים. חבר הכנסת מיקי לוי, רצינו להביא יותר, אבל משרד האוצר אמר שזה ההסכם. לא המשכנו. מערכת פוטו-וולטאית: בכנסת השמונה-עשרה, עת שימשתי יושב-ראש ועדת הכספים, הובאו בפני תקנות לקביעת שיעורי ארנונה מופחתים ביחס למערכת הפוטו-וולטאית שמותקנת על הקרקע או על גג הנכס. הוועדה דאז דרשה שייקבע פטור ביחס לצרכן פרטי המתקין מערכת כאמור. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> 200 מטרים פטור ותעריפים – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> ואחרי זה התעריפים שהם הביאו לנו בתקנות – לא יכול להיות שמדינה שמתהדרת בעניין שהיא רוצה להיות ירוקה, והיא לא רוצה לזהם את האוויר, ואדם מתקין על גג ביתו – הוא מתקין את המערכת הזאת שמייצרת את החשמל, הוא עושה את זה לשימושו הביתי, וגבו ממנו ארנונה בשיעור גבוה. זה נראה דבר שהוא בלתי מתקבל על הדעת. עמדנו על העניין הזה, ובסופו של דבר בחוק ההסדרים הכנסנו את התיקון לחוק, בהסכמה שעד 200 מטר יהיו פטורים לחלוטין מארנונה ומעל 200 מטר יהיו תקנות. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אתה בסוף או שאתה עושה פיליבסטר לעצמך? <יעקב מרגי (ש"ס):> גפני, הדיון מסתיים ב-20:00. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסוף. בסוף. זה לא פיליבסטר. <איתן כבל (המחנה הציוני):> רק ענייני התנהלות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> עזוב, שיבחתי את האופוזיציה כל הזמן. אני בסוף. בסדר, אני מסיים. איתן, רק חילופי מידע ותקציב הביטחון ואני יורד. <איתן כבל (המחנה הציוני):> בסדר גמור. לא, אתה יכול כמה שאתה רוצה, רציתי לדעת. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> ענייני. ענייני. חילופי מידע – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תגיד מילה טובה, גפני. גפני, קח את הזמן – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> קם לך מתחרה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – תשבח את צוות הוועדה. <יעקב מרגי (ש"ס):> זו הצעת התקציב, נכון? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן. <יעקב מרגי (ש"ס):> אתה חייב להיות רציני, תמשיך. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, לא, אני כבר מסיים. חילופי מידע בין רשויות מס זרות – זה החוק שאמרתי בתחילת דברי שפיצלנו אותו, אבל אנחנו מביאים אותו עכשיו יחד עם חוק ההסדרים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> רגע, את המס פיצלת. מה אמרת שפיצלת? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא. אני פיצלתי את חוות הדעת, שזה יהיה אחרי התקציב. זה פוצל מחוק ההסדרים. פיצלתי את הנושא של חילופי מידע בין רשויות מס זרות בגלל שרציתי להביא את זה קודם. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא הייתה ברירה – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, היות שהיה תאריך עם ה-OECD – לא זוכר – זה בסוף לא עלה, זה עולה עכשיו יחד עם הכול, אבל זה מפוצל. הדבר היחיד שפוצל זה חוות הדעת. האחרים פוצלו, הובאו ואושרו במליאת הכנסת. ארבעה חוקים כאלה. נושא זה, שהיה חלק מהצעת חוק ההתייעלות הכלכלית, פוצל על-ידי הוועדה ויוצבע בנפרד. אני לא הולך להאריך בעניין הזה. אני מבקש את תמיכת חברי הכנסת בהצעה הזאת. צריך להעביר את המידע, אבל שנדע שהולך להגיע חוק ששם נצטרך לתת את דעתנו שלא ייפגעו אזרחים תושבי המדינה או אזרחים תושבי חו"ל, שהם אזרחי מדינות אחרות, שלא תהיה פגיעה בחופש הפרט. זה לא בחוק הזה, בגלל ששינינו אותו באופן כזה שהחוק הזה עומד באמנות ובהסכמים, אבל אמור להגיע חוק נוסף שרשות המסים אמורה להביא, ושם הדיון יהיה יותר מורכב. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> צריך לפקוח עיניים עליכם. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> ולא בלחץ. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון, נכון. אני מסכים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> גם אם החוק רטרואקטיבי לארבע שנים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, אני מסכים. יש עוד דברים נוספים שוועדת הכספים עסקה בהם באופן אינטנסיבי, אני לא הולך להלאות את חברי הכנסת. חברי הוועדה ודאי מכירים את זה. את הרוב כבר אמרתי כאן. אני רוצה להגיד משפט לגבי – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תודה. תודה. תודה לצוות של הוועדה. חייבים. חייבים להגיד תודה לצוות של הוועדה. עבודה כזאת לא ראינו כבר הרבה שנים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> שגית, טמיר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> שנייה. אני רוצה להגיד מילה לגבי תקציב הביטחון – הרי אני לא יכול להיות פה כל הזמן נחמד וזה. הייתה בעיה אמיתית עם תקציב הביטחון. בעיה אמיתית, אני אגיד לכם את האמת. אנחנו התכנסנו כדי לאשר את התקציב – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> והיא לא נפתרה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> היא לא נפתרה, אבל מבחינתי זה כבר הרע במיעוטו. מדינת ישראל נמצאת במצב – מדינת ישראל היא מדינה שהיא מאוימת ביטחונית מהרבה מדינות, מהרבה מקומות; תקציב הביטחון הוא חלק מרכזי בתקציבה. חלק מרכזי. עד היום, כולל השנה הזאת, שאנחנו הולכים לאשר את תקציב המדינה, לא נקבע מהו תקציב הביטחון. לא נקבע. השנה זה הגיע לשיא מאוד קשה מבחינתי כיושב-ראש ועדת הכספים כאשר הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון הצביעה נגד תקציב הביטחון ל-2016. היא הצביעה נגד; לא אמרה: בואו נעביר את זה לוועדת הכספים שיחליטו מה שיחליטו. היא הצביעה נגד. ישבו שם שר הביטחון, הרמטכ"ל, מנכ"ל משרד הביטחון ואמרו: התקציב הזה הוא תקציב לא ריאלי, הוא תקציב – אי-אפשר להגן על מדינת ישראל עם תקציב כזה, ולכן הם הצביעו נגד. ואני הייתי בדילמה – כולם יודעים את זה – בדילמה מאוד קשה. אני לא רציתי להיות הגוי של שבת. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> ביקשו גם שלא נאשר. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> מה שאתה אומר לא יכול להיות, כי שר לא יכול להתנגד להחלטות הממשלה בכנסת. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> השר שטייניץ, אני לא הייתי באותה עת – אני חבר בוועדה המשותפת, אבל לא הייתי באותה עת בוועדה המשותפת. שר הביטחון, מנכ"ל משרדו, הרמטכ"ל, ביקשו להצביע נגד. הם היו, תשאל אותם. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> נכון, אבל הם גם הסבירו שבלי תקציב מאושר הם לא יכולים לעבוד. מה השתנה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> נכון. נכון. ואז הייתי בדילמה, כיושב-ראש ועדת הכספים, בדילמה קשה מה לעשות, איך אני מעביר תקציב כזה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – – זה בלתי אפשרי. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה? מה? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> בלתי אפשרי מה שאתה מתאר, כי זה מנוגד לתקנון הממשלה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> השר שטייניץ, בלתי אפשרי זה לא בלתי אפשרי אנליטית, זה בלתי אפשרי ברצינות, ואתה ראית – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> השר שטייניץ, מה שקרה זה שראש הממשלה היה בארצות-הברית, הוא חזר מארצות-הברית, הם ישבו במוצאי-שבת, ישב הקבינט וישבו גם שר הביטחון וגם שר האוצר, גם ראש הממשלה, והגיעו למסקנה כדלהלן, וזה מבחינתי – אני יודע מה – הרע במיעוטו, ולכן יכולתי לאשר. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> עד איזו שעה הם ישבו? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> עד 04:00. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> לא, עד 03:45. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> 03:45 – זה אתה יודע, בגלל שהיית שם – – – <היו"ר מאיר כהן:> אדוני, יש עוד הרבה ראשי ועדות – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מסיים. אני מסיים. אני קיבלתי את זה רבע שעה מאוחר יותר, אז אצלי כבר היה 04:00. על כל פנים, ההחלטה הייתה שמאשרים את תקציב הביטחון כמות שהוא, 56.1 מיליארד שקל. הוועדה המשותפת התכנסה מחדש, אישרה את התקציב הזה בשמונה נגד ארבעה – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> זה פורמליסטיקה – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, כן, בסדר. <איתן כבל (המחנה הציוני):> שזה אומר כמה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אוה, זה אומר כנראה 60, 61, אבל זה לא נכלל בתוך התקציב. בתוך התקציב מה שיהיה – – – <קריאות:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> זה ישראבלוף. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> יש 66 במבצע. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר. בסופו של דבר, השר שטייניץ, אתה שר בכיר בממשלה, צריך – בעניין הזה, בסופו של דבר, צריך לעשות איזשהו סדר. הרי בסופו של דבר יוגדל תקציב הביטחון. הגיעו גם להסכם שלפי דעתנו, אני חושב גם בוועדה המשותפת, ההסדר הוא הסדר טוב. אם הוא היה נעשה חודש קודם הוא היה מצוין. הוא נעשה מאוחר מדי, ואני מקווה שיותר טוב מאוחר מלא כלום. בכל מקרה, רבותי חברי הכנסת, אני מבקש את אישורכם לשתי הצעות חוק ההתייעלות הכלכלית, שהן שתיהן חוק ההסדרים, לחוק של העברת מידע בין רשויות המס השונות ולתקציב המדינה לשנים 2015–2016. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. אתה לא פטור מתודות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> חשבתי שבסוף, חשבתי שביום רביעי. אני רוצה להגיד לכם, לא היה דבר כזה בכנסת. הלשכה המשפטית, שגית אפיק ושלומית, וטמיר מנהל הוועדה, והצוות של ועדת הכספים – אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איזו עבודה הם עשו, באמת. כל מה שאני עומד פה, משוויץ בחוק ההסדרים והתקציב – "שלי ושלכם, שלה הוא". תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. אנחנו נאפשר לראשי הוועדות – תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. יושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת – החליפו, כך הודיעו במזכירות. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אין לי בעיה. <היו"ר מאיר כהן:> אין לך בעיה. חבר הכנסת אלי אלאלוף, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אמרתי שאין לי בעיה – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> בוא נעלה שנינו, נעשה חידוש. <היו"ר מאיר כהן:> אדוני. בבקשה, אדוני יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת אלי אלאלוף. חבר הכנסת כבל, ננסה להיות ענייניים. לא תמציתיים, אבל ענייניים. בבקשה. <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר יובל שטייניץ, קשה להתחיל את הדברים שלי בלי להזכיר את האסון הנורא שקרה בליל שבת בפריז, ואני מקווה שהכנסת תדע להתייחד בימים הקרובים עם זכר הנפגעים באירוע הנוראי הזה, שלא פגע בדת אחת, אלא פגע בכל אזרחי צרפת, ללא הבדל דת ואמונה. לכל אחד מאתנו, או רובנו, יש משפחה, אבל כל צרפת נפגעה, וזה היום מצב של אימה ופחד על כולם. פעם ראשונה אני בכנסת, ופעם ראשונה אני לומד מה זה חוק ההסדרים, וציפו לי הפתעות לא קטנות. קודם כול, חוק אחד בנושא המזון, הקורנפלקס, או בערבית המרוקאית שלי זה "זְמֵתָה". זה פשוט נושא שקשה להאמין, זה 334 סעיפים עם כמה מאות תת-סעיפים, ואני פה חייב להתחיל בברכות ובמחמאות לחברי הכנסת, ובמיוחד למי שאינו פה, אבל בכל הישיבות היה שם, איציק שמולי. באמת הייתה פה עבודה מאוד גדולה, אנחנו עבדנו גם בפגרה וגם לאחר מכן, וההתמודדות לא הייתה קטנה. כל קבוצות בעלי אינטרס, וזה לא אומר שכולם אינטרסנטים – ומאיר, היית שם אתנו וראית שהיה פה שיתוף פעולה מדהים של כל הגורמים, כולל כל המשרדים הממשלתיים הרלוונטיים שהיו שם. אני רוצה לציין שגם בנושא של תיקון הדוח המקוון של הביטוח הלאומי היה שינוי מאוד חשוב, שפעם ראשונה הביטוח הלאומי יקבל דוח מקוון על העובדים העצמאים ומקבלי הפנסיה מוקדם יחסית. הדוח הזה יועבר למינהל המסים, ושם יוכלו להשתמש בו רק למטרות שנקבעו. הדוח הזה, המקוון, מאפשר עוד דבר טוב, לדעתי, וזה צוין על-ידי נציגי רשות המסים: הנושא של האפשרות לחלק מס הכנסה שלילי או מענק עבודה יותר מפעם בשנה, ובמהירות יחסית טובה יותר ממה שקורה היום, למרות שכבר נעשו דברים מאוד מאוד חיוביים בנושא הזה. הנושא השני הוא ההתמודדות מול הרפואה הפרטית במדינה. לצערי, הנושא הזה נהיה מערכת – אני מת להשתמש במילים קשות, אבל מפאת כבודם של חלק גדול מהרופאים, אני אגיד שהיום זאת לא מכונה קטנה, הרפואה הפרטית; היא מכונה משומנת, מתוכננת, עשירה, חזקה, ללא שליטה של המדינה כמעט, ובסיוע המערכות הציבוריות. אני חושב שהמערכת הזאת חייבת לקבל תיקון, תיקון מהותי יותר ממה שהתחלנו בו. טיפלנו בשני דברים בשלב זה – אחד שהוצא מחוק ההסדרים, מסיבות שונות, ואחד שהיה בחוק ההסדרים. לפי סעיף 350, תשלום עבור שירותי רפואה פרטית במוסד ציבורי – תקשיבו טוב למושגים – נאסר עכשיו לעשות את זה באופן פרטי, חולה מול רופא; זה יכול להיעשות אך ורק באמצעות המוסד שבו הרופא מקבל את החולה שלו, את המטופל שלו. וזו נקודה מאוד מאוד מרכזית, כי זה משנה את היחס בין המטופל לבין הרופא ומחזיר יותר אנושיות, וגם שליטה אדמיניסטרטיבית טובה יותר, וגם, בלי בושה, ירידה בעלויות שהיום חלק מהרופאים מעזים לבקש על טיפול כזה או אחר. דבר שני, חוק שלא מאפשר יותר לרופא שמקבל באופן ציבורי פציינט, לקוח, אחר כך להפנות אותו לרפואה פרטית שלו. נאסר היום לעשות את זה, ומחויב פרק זמן של בין ארבעה לשמונה חודשים בין הפגישה הראשונה שנעשית במסגרת הציבורית לבין הפגישה השנייה או השלישית, וכן הלאה, שנעשית באופן פרטי. לא ישתמשו יותר במערכת הציבורית כמערכת שמספקת לקוחות לשירות הפרטי. חוק המזון, כפי שאמרתי, הוא חוק כבד מאוד, הוא אמור לעשות הרבה מאוד רפורמות, שיתחילו 90 יום אחרי אישור החוק, ויימשכו – וזה לא קצר וזה לא ארוך, למרות שניסינו בכל כוחנו לצמצם – עד שש שנים, כדי שנרגיש את המהפכה שיכולה להיות בזכות החוקים האלה. חיפשנו שני דברים: קודם כול, את בריאות הציבור. הכי חשוב זה לדאוג לבריאות הציבור – ויש פה חברה שתמיד קפצה על הנושא הזה, מיכל בירן היקרה, שבאמת דאגה כל הזמן לבריאות הציבור – ומצד שני גם הורדת מחירים של המוצרים. היה פה תהליך בשנים האחרונות שהוא פשוט – לא גילדה, כמעט הייתי אומר מאפיה, של יבואנים בתחום המזון. הסכומים שפורסמו על-ידי משרד האוצר מוכיחים שרווחים עצומים של מאות מיליארדי שקלים נעשו במשך שש-שבע שנים על הגב של האזרח, והתעשרו בהם מעט מאוד יבואנים, מעט מאוד, עד עשרה. בכל תחום, לפי המסמך שהאוצר סיפק לנו, אפשר היה לראות שכל מוצר יכול להיות בשליטה של שניים, שלושה עד ארבעה יבואנים. דבר שני, הוזלת המחירים תתאפשר בזכות זה שגם הביורוקרטיה השתנתה אבל גם האפשרות לייבא, לא במקביל אלא בנוסף ליבואנים הנוכחיים, את המערכת, וכך לאפשר תחרות אמיתית על המחירים, וניתנו שם דוגמאות מדהימות. אני חייב גם לציין שמה שלקח הכי הרבה תשומת לב זה שני נושאים, הייתי אומר: אחד זה המזון הרגיש, שדורש פיקוח אדיר, והנושא של הבשר. הפיקוח הווטרינרי חייב להשתנות, חלק ממנו היום הוא עוד מתקופת הטורקים, והחלק החדש הוא מתקופת המנדט הבריטי. אנחנו ממש, בנושא זה – אני מבקש את סליחתכם – – – <קריאה:> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> כולנו ישר בדקנו, שלא נפריע לך, חבר הכנסת – – – <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> לא, לא, אתם לא מפריעים, רק תתעניינו – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מתעניינים. <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> – – אבל היו לכם נציגים טובים שוודאי יספרו לכם. בנושא הזה של הטיפול הווטרינרי הולכת להיות רפורמה מאוד בסיסית. הווטרינרים, שהיום עובדים במשרות מאוד חלקיות – לפעמים 10%, שליש משרה – בכמה רשויות או בכמה תפקידים שונים, יתחילו לעבוד באמצעות תאגיד ציבורי ממשלתי, שיפקח על הבשר מהמפעל ועד לשווקים. הפיקוח הזה יאפשר קודם כול את טובת בריאות הציבור. דבר שני, יתקן את כל הנושא של ההברחות שבאות מהאזור, כפי שזה נקרא בחוק, ויאפשר לנו לתקן עיוותים היסטוריים כמו כל בדיקות הביניים. נכון שזה יעלה הרבה כסף לגופים שונים, כולל רשויות מקומיות ומרכז השלטון המקומי, אבל מצאנו נוסחה שתאפשר את זה: חלק גדול מהווטרינרים יהיו בתאגיד ויעבדו בעיקר במפעלים, ובשלב יותר מאוחר בפיקוח בשווקים, וחלק יישארו ברשויות. חיפשנו לפי הנחיית שר האוצר את טובת העובד, ועשינו אתם משא-ומתן ארוך, מייגע, אבל חיובי, בעזרת ההסתדרות, והגענו למסקנה שאפשר למצוא פתרון בלי לפגוע בעובד, לשמור לו את כל הזכויות שלו היום, והן יישמרו לו גם בעתיד עד היציאה לפנסיה בצורה מסודרת. הנושא הזה של הפיקוח הווטרינרי באמת יהיה בכל השלבים של התחום – אם זה בייצור, אם זה בהובלה – כל המשאיות שמובילות היום בשר יצטרכו להיות מפוקחות ומתוכננות מבחינה טכנולוגיות בצורה אופטימלית כדי שהאוכל, הבשר, לא יתקלקל בדרך. שמעתם את כל המלחמות על סוגי הבשר. אנחנו מדברים על בשר טרי, בשר קפוא, בשר קפוא מופשר, ובכל הדרכים להוביל אותו כך שהאזרח יקבל אותו בצורה האופטימלית ביותר. כל הדברים האלה נעשו במשא-ומתן מתמיד וארוך, אני אומר לכם, אבל בלי שום רגע דל. אני חושב שאנחנו הגענו בנושא הזה עם הצעת חוק מאוד מאוד מסודרת, ואני שמח על כך שזה נעשה בהסכמה מלאה. אי-אפשר לגמור – וביקשת לסיכום גם תודות, נכון, אדוני יושב-ראש הישיבה שלנו? אי-אפשר להאמין איזו עבודה אדירה נעשתה על-ידי נציגי המשרדים. רפורמה רצינית לא תיעשה על-ידי משרד אחד, רפורמה רצינית לא תיעשה ללא שיתוף פעולה אדיר, ואני חושב שפה הייתה הדוגמה. ראינו את משרד האוצר, ראינו את משרד המשפטים, ראינו את משרד החקלאות, משרד הבריאות כמובן, ובכל תחום המומחים של כל אחד מהתחומים שבמשרדים, וראינו את שיתוף הפעולה האדיר וההבנה בין הצדדים. אם היה לי זמן ולא הייתי משעמם אתכם הייתי אומר לכם את השמות של כל אחד ואחד, שבסוף נעשינו מין משפחה, עם זכות לתמונת מחזור אפילו, מרוב זה שאנשים שמחו להיפגש. שיתוף הפעולה היה אדיר, אני מקווה שיימשך. כדי שיימשך אנחנו קבענו, כוועדה, שבכל כנס של הכנסת – ככה זה נקרא, כל מושב שלה – יהיה דיון על החוק הזה, יהיה מעקב על החוק הזה, כי מאוד חשוב שנבין שהתהליך לא נגמר בחקיקה; התהליך לא ייגמר לעולם, אבל הוא חייב להיות בליווי, כדי שהיישום יהיה רציני כפי שהחוק הוכן. אנחנו טיפלנו גם בנושא של דמי אבטלה לעצמאים, אבל היות שלא הספקנו ביקשנו לפצל אותו בחלקו, ודיון ההמשך ייעשה אחרי אישור התקציב. לא למרות – בזכות זה, גם, ששוריין סכום לא מבוטל, בסך 150 מיליון שקל, כהתחלה של קרן לאבטלת עצמאים. התחום שלא ניגשנו אליו, במכוון וביודעין, זה הארכת תקופת ההכשרה של הצעירים בדמי אבטלה עד גיל 35. לא הסכמתי, אני מודה באשמה, ושכנעתי גם את יושב-ראש הסיעה שלי, שבמקרה הוא שר האוצר, שאי-אפשר לעסוק בהארכת תקופת ההכשרה בלי ללוות את זה בתוכניות נלוות שמאפשרות לצעירים לקבל הכשרה מקצועית – ולצערנו, בחוק ההסדרים לא ראינו שום מהפכה בתחום של העבודה; לא הוכנו שום תוכניות מיוחדות ולא הוכנו גם תוכניות להכשרה מקצועית לאותם אנשים – שילובם בעבודה, והכשרה מקצועית. תוכנית שנוגעת לדמי אבטלה חייבת להיות מלווה בשתי התוכניות האלה, הבסיסיות. אנחנו ביקשנו לדחות את זה ולקיים דיון רק לאחר מכן, כשתוצג בפנינו תוכנית שלמה, שכוללת הכשרה מקצועית לאנשים צעירים עד גיל 35, וכמו כן דרכים להשמתם בעבודה. הצוות שעשה את העבודה, כמו שאמר גם ידידי הרב גפני – אני חייב להוריד את הכובע קודם כול לייעוץ המשפטי, ובראשו לנועה בן-שבת, והסגנית שלה והעוזרות שלה; למנהלת הוועדה, שבאמצע התחלפה לנו – וילמה, וענת, החדשה; אני רוצה גם להודות לכל הצוות, ובמיוחד – אני חייב להזכיר אותם פה – לבית-הדפוס, כי כל הזמן הדוחות השתנו וקיבלנו עדכונים, וקיבלנו ניירות ממש חמים מבית-הדפוס; וליושב-ראש הכנסת, כבודו במקומו מונח, על זה שאפשר לנו דיונים חריגים, גם לתוך הלילה וגם בימים לא רגילים. תודה רבה לכם. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, חבר הכנסת אלי אלאלוף. חבר הכנסת אלאלוף, האופוזיציה, לפחות, באה לכבד את ראשי הוועדות. חבר הכנסת איתן כבל, יושב-ראש ועדת הכלכלה – אדוני. <איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):> אדוני היושב-ראש, רשמת פרלמנטרית, חברותי וחברי חברי הכנסת, ברשותכם, אני מתכבד להציג בפניכם את פרק ח': גז טבעי בהצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. הפרק האמור, שהועבר לדיון בוועדת הכלכלה, עוסק בעיקר בנושא חיבור מפעלי תעשייה ומוסדות אחרים לרשת הגז הטבעי. בשל קוצר היריעה לא אכביר מילים על חשיבותו של הגז הטבעי כמקור אנרגיה מועדף לתעשייה, הן מבחינת עלויותיו והן מבחינת תרומתו להפחתת הזיהום הסביבתי. לאור חשיבות הנושא, ועדת הכלכלה עסקה בכך בהרחבה עוד בטרם יזמה הממשלה את הצעת החוק, וקראה לממשלה להסדיר את הנושא בהקדם כדי לתת מענה למצוקתם של המפעלים המעוניינים לעבור לשימוש בגז טבעי. המציאות העגומה, שלפיה רק 25 מפעלי תעשייה חוברו עד כה לרשת הגז הטבעי ונהנים היום מיתרונותיו, נובעת מכמה כשלים שאפרט כעת. דרך אגב, מדובר ביותר מ-400 מפעלים שיכולים להתחבר – תיאורטית – מחר בבוקר, שיכולים להעביר אותם, אדוני השר, ממצב א' – חלקם ממש מפעל שנמצא במצב שעלול להימצא בסגירה, למצב של מפעל רווחי. לא אקריא את כל הדברים, זה ייכנס לפרוטוקול. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – – פחות מזה. <איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):> כן כן, אמרתי. חד-משמעית. הכשל הראשון נוגע לאישור מתקני הגז הטבעי שבמפעלים עצמם. לפי חוק הגז (בטיחות ורישוי), התשמ"ט–1989, הפעלת מתקן גז טבעי או הסבת מתקן לשימוש בגז טבעי מחייבת לקבל היתר מרשות הגז הטבעי במשרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים לגבי כל מתקן ומתקן. מיותר לציין כי חובה זו יצרה נטל רגולטורי כבד מאוד ולמעשה חסר תקדים במובן זה שרשות רגולטורית נדרשת לאשר כל מתקן לפי הנחיות ודרישות שהשתנו מזמן לזמן ויצרו אי-ודאות במשק בעניין זה. הכשל השני הוא במישור התכנוני: הנחת רשת החלוקה של הגז הטבעי, כלומר רשת הצינורות שאמורה להזרים את הגז אל המפעל, טעונה היום קבלת היתר לפי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה–1965, וכן אישור של תוכנית עבודה לפי חוק משק הגז הטבעי, התשס"ב–2002, הכוללת בין היתר את סימון מקומם של צינורות החלוקה. ההליכים הסטטוטוריים לפי חוקים אלה, שחלקם יצרו כפל רגולציה, התמשכו זמן רב – אפשר לומר שנים רבות – והביאו לכך שמכ-1,000 ק"מ של רשת חלוקה מתוכננת, הונחו עד כה רק כ-100 ק"מ. נוסף על כך, בעלי רישיונות החלוקה, הנדרשים לתאם את הנחת קווי הצינורות של רשת החלוקה עם גורמי תשתית אחרים, כגון חברות ממשלתיות ורשויות מקומיות, נתקלים בקשיים רבים בעניין זה, המביאים לעיכובים נוספים בהשלמת הנחתה של רשת החלוקה, בעיקר בשל היעדר מנגנון ליישוב סכסוכים שיפסוק במחלוקות שהתגלעו בין גורמי התשתית לבין בעלי רישיונות החלוקה. הכשל השלישי נוגע למחלוקות בין משרדי הממשלה הנוגעים בדבר. בתמצית, כוונתי למחלוקת בין משרד התשתיות הלאומיות ומשרד הכלכלה על סמכויות הפיקוח על מתקני הגז הטבעי שבמפעלים, וכן למחלוקת בין משרד התשתיות הלאומיות ומשרד התחבורה בעניין כפל הרגולציה הקיים היום, למעשה, בנוגע להובלת גז טבעי במכליות. הצעת החוק נועדה לתת מענה לכשלים שציינתי, תוך שמירה מרבית על הבטיחות. מוצע לקבוע הסדר רגולטורי חדש לעניין הפעלת מתקני הגז הטבעי במפעלים או הסבתם לשימוש בגז טבעי. מוצע כי מתקני גז טבעי לצריכה, ובכלל זה תחנות לתדלוק כלי רכב בגז טבעי ומתקנים המשמשים לפריקת גז טבעי דחוס המגיע במְכוֹלות לשערי המפעלים, לא יחויבו עוד בהיתר מרשות הגז הטבעי, אלא בקבלת אישור תקינות מגופים בודקים – מכון התקנים וגופים הפועלים במגזר הפרטי שיוסמכו על-ידי הרשות הלאומית להסמכת מעבדות ויאושרו על-ידי הממונה על התקינה במשרד הכלכלה בהתאם לאמות מידה מקצועיות לפי החוקים המסדירים את פעילות הרשות והממונה כאמור. הרציונל שבבסיס ההסדר החדש הוא רמת הסיכון הנמוכה יחסית הנשקפת מהפעלת מתקנים אלה, המאפשרת להעביר את הפיקוח עליהם לידי גופים פרטיים מקצועיים, שיבדקו את אותם מתקנים בהתאם לאמות מידה בטיחותיות ברורות שיהיו כלולות בתקנים ישראליים לעניין זה וכפוף לבקרה של הרשות הלאומית להסמכת מעבדות. חשוב לציין כי לפי הצעת החוק, מפקחי העבודה הפועלים מטעם משרד הכלכלה לפי פקודת הבטיחות בעבודה יהיו מוסמכים לבדוק אם קיים אישור תקינות לגבי מתקן גז טבעי במפעל שעליו הם מפקחים. תקופת תוקפו של אישור התקינות מעוגנת בהצעת החוק, ולא בתקן או בתקנות שהציעה הממשלה, ותהיה חמש שנים מיום מתן האישור. זה שיפור של הצעת הממשלה. בהתאם לדרישת הוועדה נקבעו בחקיקה לוחות זמנים מחייבים לכל שלב ושלב בהליך האישור של המתקנים. נוסף על כך הוחלט להחיל על הגופים הבודקים חובות הדומות במהותן לחובות המוטלות על גופים ציבוריים, בין היתר מתוך תפיסה כי הגופים הבודקים ישמשו למעשה כזרועו הארוכה של הרגולטור לעניין הבטחת בטיחותם של המתקנים. מוצע כי מעורבותו של המנהל ברשות הגז הטבעי תהיה מצומצמת למדי בעניין זה, והוא יהיה מוסמך לתת הוראות למפעילי המתקנים, ובכלל זה להורות על הפסקת השימוש במתקן, אך ורק בהתאם לפניית גורם מוסמך, למשל גוף בודק או הממונה על התקינה, ובנסיבות שיש בהן משום חשש לסכנה לבטיחות הציבור. בדיונים בוועדה הצלחנו לשלב בהצעת החוק תיקון להגדרת "מתקן גז" הקיימת היום בחוק, כך שהגדרה זו לא תכלול עוד רכב מסחרי או מתקן אחר המשמש להובלת גז טבעי. תיקון זה פותר למעשה את הכשל שהזכרתי בראשית דברי לעניין כפל הרגולציה הקיים היום בתחום זה בין משרד התשתיות הלאומיות ומשרד התחבורה, שכן מוצע כי נושא הובלת הגז הטבעי יישאר בתחום סמכויותיו של משרד התחבורה בלבד, מכוח הוראות לפי פקודת התעבורה וחוק שירותי הובלה, התשנ"ז–1997, וללא מעורבות משרד התשתיות הלאומיות. נושא מורכב שנדון ארוכות בוועדה הוא הוראות המעבר לעניין המפעלים שצלחו את ההליך הארוך והמורכב של חיבור לרשת הגז הטבעי או קיבלו אישור להזרמת גז טבעי למתקניהם אך בפועל הגז טרם הוזרם אליהם. בעניין זה, עמדנו על כך שאותם מפעלים לא יידרשו לעבור שוב את כל ההליכים לפי החוק המוצע, אלא יוכלו להפעיל את המתקנים שנבדקו כאמור ללא אישור תקינות, בתקופות של שלוש או חמש שנים לפי סוג האישור שניתן להם. כמו כן, דרשנו שמתקנים אלה ייבדקו, כהסדר קבוע שיחול מעתה ואילך, לפי דרישות מיוחדות, פחות מחמירות, שייקבעו בתקן, וכן בהתחשב באישורים שקיבלו בעבר. בנוסף, עד להסמכתם ולאישורם של גופים בודקים לפי החוק המוצע, ישמש מכון התקנים כגוף בודק. כדי למנוע מצב שבו מכון התקנים יהיה הגורם היחיד שיוכל לבדוק את המתקנים בתקופה האמורה, החליטה הוועדה להסמיך את שר התשתיות הלאומיות, בהתייעצות עם מנכ"ל הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, לאשר גופים הפועלים במדינות מפותחות וכשירים לבדוק מתקני גז טבעי לפי דרישות החוק, כדי שישמשו גופים בודקים, לצד מכון התקנים. עוד מוצע לקבוע כי מפעלים שהיו בעיצומו של הליך אישור מתקניהם נכון ליום 26 באוקטובר 2015 יוכלו לבחור אם להשלים את הבדיקה בידי הגוף שהחל לבדוק אותם או לפנות לגוף בודק אחר שיבצע את הבדיקה. לעניין הכשל הקיים במישור התכנוני, מוצע לקבוע כי הנחת רשת חלוקה תהיה פטורה מהחובה לקבל היתר בנייה לפי חוק התכנון והבנייה, בדומה לפטור הקיים היום לפי החוק לגבי קווי תשתית תת-קרקעיים אחרים, וכן לקבוע מועדים מחייבים הן לעניין אישור מפרט לרשת חלוקה על-ידי רשות הגז הטבעי והן לעניין אישור תוכנית העבודה לרשת החלוקה על-ידי רשות הרישוי למתקני גז טבעי, שהיא מוסד תכנון הפועל לפי חוק התכנון והבנייה. כדי להקל על הליכי אישורה של תוכנית העבודה, ובכלל זה להבטיח כי רשות הרישוי תעמוד במועדים הקצובים שנקבעו בחוק לעניין זה, מוצע להקים מוסד תכנון ייעודי – ועדת משנה לעניין תוכניות עבודה, שתורכב מחברי המועצה הארצית לתכנון ובנייה, ועדת משנה שתהיה מוסמכת לדון בתוכנית עבודה, לבקשת מגיש התוכנית, אם רשות הרישוי לא עמדה בלוחות הזמנים הקבועים בחוק לעניין אישורה, או אם החליטה לדחות את התוכנית עוד בטרם קיבלה החלטה סופית לגביה. ביחס לפטור מהיתר בנייה לפי חוק התכנון והבנייה, כפי שציינתי קודם לכן, מוצע להרחיב את הפטור הקיים היום לגבי מתקני תשתית תת-קרקעיים, כך שיחול גם על הקמת מערכת הולכה ורשת חלוקה של גז טבעי. הפטור האמור לא יחול על מערכת הולכה המוליכה גז בלתי-מעובד או על מערכת הולכה הפועלת בלחץ של מעל 80 בר, שכן לטענת גורמי המקצוע, הסיכון הטמון במערכות אלה גבוה יותר. הוועדה שוכנעה כי אין בהרחבת הפטור משום סכנה לבטיחות הציבור, ולעומת זאת, יהיה בכך כדי לקצר באופן משמעותי את ההליכים להנחת קווי החלוקה. במהלך הדיונים בוועדה טענו בעלי רישיונות החלוקה כי לשם האצת ההליכים לחיבור מפעלים לרשת הגז הטבעי אין די בהסדרים הכלולים בהצעת החוק, כל עוד לא ניתן מענה לסוגיית התיאום עם גורמי התשתית השונים. לשמחתי, הממשלה נענתה לקריאה זו והביאה בפני הוועדה הצעה להקמת ועדה לתיאום תשתיות. הוועדה לתיאום תשתיות, שתורכב בעיקר מעובדי המדינה, תהיה מוסמכת לפסוק בסכסוכים בין חברות תשתית ממשלתיות, תאגידי מים וביוב ורשויות מקומיות לבין בעלי רישיונות החלוקה. ההסדר המוצע לעניין הוועדה דומה במהותו לוועדה ליישוב סכסוכים לפי חוק החברות הממשלתיות, התשל"ה–1975, אך אני מקווה כי בניגוד לאותה ועדה, שעד היום טרם מונתה, הוועדה לתיאום תשתיות תוקם במהרה ותהווה נדבך נוסף להאצת ההליכים לשם הנחת קווי רשת החלוקה. נושא נוסף הכלול בפרק זה אינו נוגע לחיבור מפעלים לגז טבעי אלא להקמת צינור לייצוא גז טבעי, שיוליך את הגז מהמאגרים השונים שבתחומי המים הכלכליים של ישראל למדינת חוץ. הגורם המוסמך היום להקים ולהפעיל צינורות מסוג זה הוא מי שקיבל זכויות להפיק גז טבעי מהמאגר, דהיינו בעל חזקה לפי חוק הנפט, התשי"ב–1952. ההסדר המוצע, שיעוגן בחוק משק הגז הטבעי, נועד לאפשר הקמה של צינור לייצוא גז טבעי על-ידי גורם שאינו בעל חזקה כאמור. מדובר בצינור שאינו עובר כלל במימי החופין של ישראל, אלא ישירות מהמאגר אל המדינה שאליה מיוצא הגז הטבעי. מוצע לקבוע כי הקמה והפעלה של צינור לייצוא גז טבעי תחויב בקבלת רישיון לעניין זה מאת שר התשתיות הלאומיות, בהתקיים תנאים שונים לקבלת הרישיון, הכלולים בהצעת החוק, וכן בהתאם להוראות נוספות בחוק משק הגז הטבעי, החלות על סוגי רישיונות אחרים לפי אותו חוק. חברי הכנסת, אין לי ספק שפרק הגז הטבעי הוא אחד הפרקים המשמעותיים ביותר בהצעת החוק המונחת בפניכם, ואין להפריז בחשיבותו ובתרומתו לתעשייה הישראלית. על אף לוחות הזמנים הצפופים המתחייבים מהדיונים בהצעת חוק ההסדרים, ועדת הכלכלה קיימה סדרת דיונים בהצעת חוק מורכבת זו, תוך שמיעת כלל הגורמים הרלוונטיים וניסיון לתת מענה לסוגיות העקרוניות שהתעוררו תוך כדי הדיונים, ואני סבור כי ההסדר המובא השבוע לאישור הכנסת משופר לאין-ערוך מההצעה המקורית. אני מקווה, אדוני השר, שהנושא הוא בעצם בראש ובראשונה בתחום אחריותך, כי תדע לפעול במהירות המתחייבת להשלמת כל ההליכים הנדרשים ליישום הצעת החוק, ובכלל זה תוודא כי תושלם הכנתו של התקן הישראלי הרלוונטי לבדיקת המתקנים, והכול למען קידום התעשייה הישראלית ורווחיותה, ובסופו של דבר גם להוזלת התוצרת הנמכרת לצרכנים ולהפחתת יוקר המחיה. אני, קודם כול, אדוני השר, רוצה לומר שאני מקווה שהתהליכים יהיו יותר קצרים מהנאום שלי, כי באמת אני לא רוצה – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> קצב הדיבור הזה שלך, איתן – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> התפעלנו עכשיו. באמת, התפעלנו. <איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):> מה שאני, ברשותכם, רוצה לומר, אדוני השר, שזו אחת מהצעות החוק היותר חשובות שהונחו בשנים האחרונות, לפחות שאני זוכר. אני לא רוצה להפריז בחשיבותה, כי היא יכולה – היא באמת, כשמדברים על שינוי יוקר המחיה, מפעלים, מעבר ממצב א' למצב ב', ממצב של חוסר רווחיות למצב של רווחיות, זו הצעת החוק הזו. ובעצם אני פונה אליך ואל הממשלה עצמה: אנחנו, חברי הכנסת, עשינו באמת את כל אשר לאל ידנו להוציא מתחת ידינו את העבודה הטובה ביותר, ואני חושב שכך עשינו. ובהזדמנות הזו, כשאני מדבר על הצעת חוק מהלא-פשוטות שהוגשו, אני רוצה להתחיל בתודה באמת ליועץ המשפטי של הוועדה – היועצת המשפטית היא המשנָה כמובן, אתי, אבל מי שליווה אותנו בדיון הזה זה עורך-דין איתי עצמון. אני אומר לך, אני מלא התפעלות ממך. אני אומר זאת ואמרתי זאת בכל מקום, היית לכבוד לייעוץ המשפטי של כנסת ישראל. הצעת חוק מהמורכבות והקשות ביותר שהונחו; ידעת לעמוד מול אנשי המקצוע מהמשרדים השונים בצורה – באמת אומר לך, אני פה הרבה שנים – מעוררת התפעלות. אתה ראוי להיות יום אחד אחד היועצים המשפטיים המובילים בכנסת, אני אומר את זה לך. <היו"ר מאיר כהן:> רק שנדע מי זה. <איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):> זה איתי. <היו"ר מאיר כהן:> מי זה איתי? <איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):> הבחור השמאלי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> איתי, תעמוד רגע. <היו"ר מאיר כהן:> טוב. <איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):> אז אתה יכול ככה – – – <נורית קורן (הליכוד):> כל הכבוד לו וכל הכבוד לפרגון. <איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):> ואני אומר את זה במלוא ההערכה. וקשה להוציא ממני דברים כאלה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אנחנו עדים. לנו הוא אף פעם לא אומר כלום, שום מילה טובה. <איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):> זה קשה, זה באמת קשה. ולכן אני מרשה לעצמי לומר זאת, והבאתי את הדברים גם לידי היועצת המשפטית וגם לידי היועץ המשפטי של הכנסת. מי שמגיע לו – בוודאי. עכשיו ככה: למנהלת הוועדה המיתולוגית, שאני אסקופה נדרסת לעבודתה – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> אצלך כולם מיתולוגים. <איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):> סליחה, אל תתערב, אתה. תעשה מה שאתה רוצה בוועדה שלך. באמת לומר לך תודה על שעות-לא-שעות, על ניהול מופתי. יישר כוח, את אלופה, אני אוהב אותך על כל אשר את עושה. באמת, לכבודה של הכנסת. ובהזדמנות זו גם אני רוצה לומר תודה לדקלה – נשארה עד "בחצי הלילה", ובאמת, בזמן אמת, לדעת להוציא לנו ולהדפיס, להפיק במקצועיות ובנועם הליכות סדרי-יום לדיון מחודש, רוויזיה, פנייה לוועדת הכנסת לעניין נושא חדש. וכמובן, לדובר ליאור רותם שעשה את עבודתו נאמנה. אני רוצה לומר תודה לאנשי האוצר: לשירה גרינברג, סגנית הממונה על התקציבים, אבל אי-אפשר בלי לומר תודה לרכז תעשייה ומסחר אמיר רשף, באמת שליח ציבור מן המדרגה העליונה, שלולא הוא, אני אומר, התוצאה הזו לא הייתה מובאת בפנינו במלוא עוצמתה ובמלוא כוחה, ויישר כוח על עשייתו; לעורכת-הדין מאיה לסר וייס; רכזת אנרגיה עדי חכמון; מנהלת מינהל התכנון בינת שוורץ. משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים: למנכ"ל הנכנס, שאני שוב מנצל את ההזדמנות לומר לו בהצלחה; לשר שיושב כאן, שכל הזמן דאג לבדוק מה קורה עם החוק; לצחי בר ציון, יועץ משפטי, רשות הגז; לאלכסנדר ורשבסקי, מנהל רשות הגז, וליאשה המיתולוגי – אי-אפשר בלי יאשה המיתולוגי – יאשה יורבורסקי, מהנדס ראשי, ממונה בטיחות. ולמשפטנים, לעורכת-הדין יערה למברגר; לחבר'ה מכלכלה, לינון אלרואי ויובל אביעד, ולכל מי שהגיע. ואני רוצה לומר תודה לחברותי ולחברי לוועדה: לך, איילת נחמיאס, חברתי, וראיתי כאן את נורית, ובאמת ליעקב פרי ולחבר הכנסת רועי פולקמן. אבל למרות כל העבודה שעשיתם צריך להגיד גם תודה מיוחדת לחבר הכנסת עיסאווי פריג', שהיה לאורך כל הדרך – שתה לי את הדם עם קשית, אבל אני חושב שביחד הוצאנו את התוצאה הטובה ביותר למען מדינת ישראל. וכל מילה שאוסיף איננה קלישאה, היא באמת רק תמעיט מערכו של החוק החשוב הזה. תודה, אדוני השר. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל, יושב-ראש ועדת הכלכלה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר מאיר כהן:> אדוני, סגן מזכירת הכנסת, בבקשה. הודעה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> תודה, אדוני. ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת הכלכלה בעקבות דיון מהיר בהצעת חברי הכנסת מיכל בירן, ינון מגל, עליזה לביא ואורן אסף חזן בנושא: המדינה חוסמת תעסוקת ישראלים ופוגעת בספנות הישראלית פגיעה אנושה. תודה. היו"ר מאיר כהן: תודה רבה. <הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015;> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015;> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015;> (קריאה שנייה ולקריאה שלישית) <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) היו"ר מאיר כהן: אדוני השר, תגובתך. התבקשת, קיבלנו אישור מוועדת הכנסת, רק אנא, קצר בדבריך. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> תודה. ראשית, איתן, אני עליתי כדי להתייחס קודם כול לדבריך, אבל כבר אני רואה שאני הולך ליצור פה שני תקדימים: אחד, אני הולך להיות יותר קצר ממך, וזה בהחלט תקדים – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> לגמרי תקדים. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – והשני, אני לא מבין איך, אבל כשאני הגעתי לכאן אחריך הייתי צריך להנמיך את הדוכן. גם זה תקדים. על כל פנים, כל מה שאמרת, איתן, אמת ויציב ונכון. הרפורמה הזאת, בחיבור מפעלים לגז טבעי ברחבי הארץ, היא ברכה והצלה לתעשייה הישראלית. זה לא רק לתעשייה של מפעלים, בעתיד זה גם לבתי-מלון, לבתי-חולים, אבל קודם כול, בראש ובראשונה, לתעשייה הישראלית, והיא זקוקה לחיזוק הזה. היא תקבל אנרגיה יותר זולה, יותר נקייה, יותר טובה. אני חושב שהוועדה שלך הוכיחה – ועבדה בצורה בלתי רגילה. אני חושב שחלק גדול מהתיקונים הם אכן שיפור של מה שאנחנו הגשנו, ולכן אני רוצה להגיד – אתה אמרת פה תודה פחות או יותר לכולם, אבל לא היה מי שיגיד לך תודה, אז אני, כשר האחראי לנושא הזה – – – <עמיר פרץ (התנועה):> יובל – – – זה לא כל כך עוזר לו – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אז בסדר, אני מה שאני, ומה שעוזר לו או לא עוזר לו הוא יחליט. על כל פנים, זה ענייני, זה נכון, וצריך להגיד לך תודה. ניהלת את זה בצורה מעוררת כבוד, מקצועית ויעילה בצורה בלתי רגילה, בלי קשר לאופוזיציה–קואליציה, בצורה הכי עניינית לטובת מדינת ישראל, לטובת התעשייה בישראל, לטובת המרכז, ועוד יותר – הפריפריה. הדבר המוזר באמת – שזה לא קרה בעשר השנים האחרונות. אנחנו היינו בקצב חיבור מפעלים, כשאני נכנסתי לתפקידי, ושאלתי – מה הקצב, תכל'ס בשטח, שאפשר לחבר מפעלים לגז טבעי – ארבעה-חמישה מפעלים בשנה. הרפורמה הזאת תוביל לכך שכבר ב-2016 נוכל לחבר קרוב ל-100 מפעלים, ומ-2017 הקצב יהיה 200 מפעלים בשנה. מפעלים ומוסדות. לכן – זו רפורמה נורא חשובה. הדבר המוזר, שזה לא קרה לפני כמה שנים, אבל טוב מאוד שזה קורה היום, וזו עוד דרך להשתמש במאגרי הגז הטבעי שמצאנו, באוצר הטבע הזה, לטובת מדינת ישראל ולחיזוק התעשייה. לכן אני מודה לך גם אישית, אתה הודית לכולם, אני מודה לך על הדבר הזה. דרך אגב, בהתחלה, כשרצינו להגיש לכם את החוק ועיבדנו אותו, חלק מהאנשים, מהמומחים והיועצים המשפטיים, אמרו: עזבו, זה לא ילך, צריך להגיש חקיקה רגילה, אי-אפשר להספיק בחוק ההסדרים, אתם לא תספיקו, והוועדה בכנסת לא תספיק. זה באמת חוק מאוד מורכב, עם ענייני בטיחות וכל הדברים האלה – אנחנו הספקנו, אבל מה שיותר חשוב – אתם הספקתם, בצורה מעוררת כבוד, ועל זה אני מודה לך, על העניין הזה, מקרב לב. גברתי היושבת-ראש, זה כמובן מצטרף לצורך הדחוף, אחרי עיכובים של שנים, גם בפיתוח, המשך הפיתוח של מאגרי הגז האדירים שהתגלו בחופי הארץ, ובחידוש החיפושים, כדי שיתגלו עוד מאגרים. ואני שומע – ויכוח הוא דבר לגיטימי, גם פה, בכנסת, מותר שיהיו דעות שונות, אני אומר לכם עם יד על הלב, כבן-אדם שמשתדל להיות בן-אדם ישר, והגון וענייני: אני שלם לחלוטין עם מתווה הגז, למרות ההשמצות והדיסאינפורמציה, ואני משוכנע שהמתווה הזה הוא לא טוב – הוא טוב מאוד, לעם ישראל ומדינת ישראל, ואני גיבשתי אותו אחרי עיכוב של שנים ונזקים של עשרות מיליארדים רק מתוך ראייה אחת: איך דואגים לעם ישראל, למדינת ישראל, לאזרחי ישראל, לתעשייה הישראלית, להכנסות של מאות מיליארדי שקלים שאנחנו צריכים לקבל, ואת זה הזכיר גפני – לזה עוד דאגנו כשהייתי שר האוצר, בוועדת ששינסקי, שאת רוב ההכנסות מהגז יקבלו אזרחי המדינה, ורק את החלק הקטן יותר יקבלו חברות האנרגיה והמשקיעים. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אז למה אדוני השר לא מצליח לשכנע את שר הכלכלה? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> את מי? <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> שר הכלכלה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> שר הכלכלה זה בנימין נתניהו, הוא תומך לחלוטין במתווה. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> כן, אבל למה הוא לא חותם? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> הוא יחתום אחרי התייעצות מכובדת עם הוועדה של איתן, שאני בטוח שתהיה מהירה ועניינית ורצינית. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – – ומיותרת, אתה אומר. הוא יחתום בכל מקרה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני לא אמרתי בכל מקרה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא, אמרת שהוא יחתום – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני מעריך שהוא יחתום. בהסתברות גבוהה מאוד. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אולי הוא ישמע משהו אחד, יגיד – ואללה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> ראש הממשלה יכול – – – השר? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> מאוד יכול להיות. אני משאיר את זה לראש הממשלה וליו"ר הוועדה. אני ודאי, אם יו"ר הוועדה הנכבד יזמין אותי, אני ודאי אגיע. עכשיו, אבל – רגע, שנייה – אני רוצה גם לומר משהו בתוספת לדברים שאמר גם יו"ר ועדת הכספים, חבר הכנסת גפני, לעניין תקציב הביטחון. אני לא הולך להתייחס בהרחבה לתקציב הביטחון, אני רוצה רק לתת מחמאה אחת – קודם כול, לשר האוצר ולאנשי האוצר, ראש אגף תקציבים אמיר לוי, מנכ"ל האוצר שי באב"ד, וכל האנשים שעסקו במלאכה הזאת; שר האוצר, וגם שר הביטחון, אבל במידה רבה מאוד המחמאה מגיעה פה גם לרמטכ"ל, גדי איזנקוט. הרפורמה, גם תהליכי ההתייעלות, אבל גם הרפורמה בפנסיה, היא טובה, ואם היא תמומש זו הצלחה גדולה, זו התקדמות. אני זוכר שכשר אוצר, בזמנו – – <היו"ר נורית קורן:> אדוני השר, אני מבקשת לסיים. בבקשה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – ירקתי דם כדי להעלות את גיל הפנסיה, וכאן הגיעו בהסכמה לשיפור ניכר, כולל תאריך יציאה עם – במקום פנסיית גישור – עם מענקים, בגיל 35. אני חושב שמגיע יישר כוח גם לשר האוצר משה כחלון, גם לאנשי האוצר, גם לאנשי מערכת הביטחון וגם לרמטכ"ל, כי הגמישות שהוא גילה כאן, והענייניות, הן אפשרו את המהלך הזה. תודה, גברתי. <מיקי לוי (יש עתיד):> אם זה יצא לפועל – אני מסכים אתך, אבל חשבתי שתדבר על טעות של – – – מיליארד שקל. <היו"ר נורית קורן:> אנחנו ממשיכים. יושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת דוד אמסלם, בבקשה. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, האמת היא שחשבתי שאני קיבלתי את הנאום הכי גדול, והסתבר לי שהאחרים נאמו נאומים באמת הרבה יותר ארוכים. ועדת הכנסת החליטה להעביר לדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה את פרקים ב' וג' של הצעת חוק התוכנית הכלכלית, שעניינם דיור והסרת חסמים בתחום הביוב, ואת סעיפים 51-50 להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית, שעניינם העברת תשלומים מהמדינה לרשויות המקומיות. הוועדה קיימה דיונים בכל אחד מנושאים האלה. בדיונים הגיעה הוועדה למסקנה כי נושא אחד, שעניינו הטלת היטל ציפוף על מי שמקבל זכויות בניה עודפות, אינו ראוי לדיון בזק במסגרת חוק התוכנית הכלכלית ויש לפצלו מן החוק ולדון בו בנפרד בשל מורכבותו והשינויים המהותיים שהוא מיועד להחיל. מליאת הכנסת קיבלה את הצעת הוועדה והרשתה לפצל נושא זה מן החוק. נוסף על כך החליטה ועדת הפנים והגנת הסביבה שלא לקבל את הצעת הממשלה בעניין שינוי ההסדרים הקיימים בחוק התכנון והבנייה לעניין תוכניות איחוד וחלוקה. להלן פירוט הנושאים שלא פוצלו ומובאים היום כחלק מהחוקים האמורים לעיל: טיפול בסוגיות דיור ביישובי מיעוטים – מדובר בנושא כאוב שהוזנח שנים רבות, וכאן אנו עושים צעד חשוב לקראת הציבור הערבי במדינה, כדי לתקן עיוות של שנים, במתן אפשרות להכשיר בנייה שנעשתה שלא לפי החוק במסלולים מיוחדים ומהירים שנכללו בהצעת החוק. בהצעת החוק מוצע ליישם כמה המלצות של "צוות 120 הימים" שהוקם על-פי החלטת הממשלה הקודמת לטיפול בסוגיות דיור ביישובי מיעוטים שהרקע לעיקרן הוא שהיבט התכנון ורישום הקרקע ביישובים אלה לא הוסדר באופן מספק במשך שנים. ראשית, מוצע להפחית את מספר יחידות הדיור הכלולות בתוכניות שניתן להביאן לדיון בוועדה לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור, הוותמ"ל, כך שככל שמדובר ביישובי מיעוטים מספר יחידות הדיור המינימליות יהיה 200, ולא 500 כפי שהמצב היום, זאת על מנת להגדיל את פוטנציאל התוכניות שיוכלו ליהנות מהמסלול התכנוני המהיר. שנית, מוצע כי במחוזות הצפון, חיפה והמרכז, שבהם יש ריכוזים של יישובי מיעוטים, יוקמו ועדות משנה מצומצמות של הוועדות המחוזיות שיוקנו להן מלוא הסמכויות של מליאת הוועדה המחוזית ואשר יעסקו בתוכניות להסדרת הרישום ביישובי מיעוטים. ככלי נלווה לעידוד הרישום מוצע כי ועדות המשנה יוכלו לאשר תוכניות נקודתיות הכוללות הוראות מפורטות לבניית עד 50 יחידות דיור. לא ניתן יהיה לבקש דיון חוזר בהחלטות ועדות המשנה במליאת הוועדה המחוזית, וכך יואץ הדיון בתוכניות מסוג זה. הרכב ועדות אלה יכלול את יושב-ראש הוועדה המחוזית, נציגים של שרי המשפטים, הבינוי, הגנת הסביבה והפנים, שני חברי הוועדה המחוזית מבין נציגי הרשויות המקומיות ומתכנן המחוז. במהלך דיוני הוועדה הודיעו נציגי הממשלה כי הממשלה מתכוונת להקצות משאבים מיוחדים, לרבות כוח אדם ייעודי, לשם הבטחת פעולתן התקינה והיעילה של ועדות משנה אלה, וזה כמובן תנאי להצלחת המהלך. הסדר נוסף שמוצע לכלול במסגרת החוק נוגע לאחת הבעיות העיקריות העומדות בפני פיתוח יישובי מיעוטים, והיא היקף הבנייה הבלתי-חוקית. במקרים רבים בנייה מסוג זה נבעה מאילוץ ולא מחוסר כבוד לשלטון החוק. כיוון שלא היו תוכניות שאפשר לבנות לפיהן לא הייתה לתושבים ברירה והם בנו בנייה שלא כדין. כאן מוצע להקל בעניין זה, להבדיל ממצבים של פריעת חוק מכוונת ובנייה בלתי חוקית במקומות שהדבר אסור בהם, כגון שמורות טבע, או בנייה בלתי חוקית בהיקף ניכר, שלצערי גם היא תופעה לא נדירה שצריך להילחם בה. על מנת לאפשר המשך פיתוח יישובים אלה מוצע לקבוע הוראה ייחודית ליישובי המיעוטים, שלפיה אם חלה על מגרש מסוים תוכנית למגורים והבנייה שנבנתה בו חורגת מן המותר בתוכנית, תוסמך ועדה מקומית לתת הקלה בעניין היקף זכויות הבנייה, ובלבד שלא תעלה על 30% מהשטח הכולל המותר לבנייה לפי התוכנית. בהצעת החוק המקורית ביקשה הממשלה לקבוע כי תנאי לאישור התוספת כאמור יהיה כי נבנתה לפני 1 בינואר 2011, ואולם הוועדה החליטה כי ניתן יהיה לאשר תוספות שנבנו עד 1 בינואר 2014, על מנת להגדיל ככל הניתן את היקף הבנייה המוסדרת בתום תקופת הסדר ייחודי זה, כך שיתאפשר פיתוח מהיר וחוקי של יישובי המיעוטים. יחד עם זאת, כדי לא לתת פרס למפרי חוק בוטים, הוחלט כי מי שיש נגדו צו שיפוטי סופי להריסת התוספת והוא לא ביצע אותה, לא יוכל ליהנות מההסדר. אני מקווה ומאמין שהסדרים אלה, בליווי צעדים נוספים שנוקטת הממשלה בתחום זה, יקרבו עוד יותר את בני המיעוטים במדינה למצב של שוויון והיעדר קיפוח שהיה מנת חלקם בעבר. אני רוצה להדגיש את הנושא הזה. עד היום הייתה באמת בעיה של כל מיני תב"עות ותוכניות במגזר הערבי; כאן הם מקבלים מסלול מהיר שלא קיים במגזר היהודי. קרי, בעצם הערבים מופלים לטובה בעניין הזה, וכאן יש שכר ועונש, במובן הזה שמהיום אנחנו רוצים לפרמל את מה שלא חוקי, אבל מכאן ולהבא, מי שיבנה בנייה בלתי חוקית, אנחנו מבקשים – ביקשנו גם ממשרד הפנים – לנקוט יד קשה, בדיוק כמו לכל יהודי או לכל אזרח אחר שלא נמצא, לא גר ביישובי המיעוטים. פטור ממכרז להסכמי פיתוח – דרך אגב, זאת בשורה מאוד חשובה לכל הכפרים והיישובים שמתגוררים בהם בני המיעוטים. כאן אני רוצה גם לציין את חבר הכנסת זוהיר בהלול, שגם הוא פנה אלי בנושא, עשינו דיון, אנחנו ובינת שוורץ, לפני כשלושה חודשים, הוא הציף בפני את העניין ואנחנו גם הצפנו את זה בפניה. הוא באמת תרם גם לקידום הסוגיה הזו. פטור ממכרז להסכמי פיתוח: אחד הכלים המסייעים לרשויות מקומיות וליזמים בפיתוח מתחמי בנייה חדשים הוא כריתת הסכמי פיתוח שבהם נוטל על עצמו היזם עבודות פיתוח מסוימות הקשורות למתחם שהוא בונה כנגד קיזוז אגרות והיטלים החלים עליו לטובת הרשות המקומית. הסכמים כאלה היו נהוגים בעבר ברשויות מקומיות רבות, אך בשנים האחרונות נעשה השימוש בכלי זה בלתי אפשרי. לפני כמה שנים פסל בית-המשפט העליון, בפסק-דין שנקרא "דירות יוקרה", הסדרים שנערכו בין העירייה ליזמים אשר עניינם פטור ממכרז להתקשרויות לביצוע עבודות פיתוח, בשל היעדר בסיס חוקי להסדרים אלה, חוסר שוויון וקביעת סכומי הגבייה ויחסי כוחות הנוטים לטובת העירייה. הצעת החוק מבקשת ליצור הסדר חוקי, שוויוני ושקוף בנושא זה, וזאת כדי לאפשר לרשויות וליזמים לבחור להשתמש בכלי יעיל זה של הסכמי פיתוח, אך בתוך גבולות ברורים ובתנאים מוגדרים. מוצע לקבוע כי רשות מקומית תהיה רשאית להתקשר בחוזה בפטור ממכרז עם מי שמחזיק בזכויות לגבי מחצית או יותר משטח המגרשים בתוכנית לביצוע עבודות תשתית והקמת מוסדות ציבור בכפוף לכמה תנאים המפורטים בהצעת החוק. הוועדה החליטה כי פטור כאמור יתאפשר רק לאחר אישור מועצת הרשות המקומית, לאחר המלצת ועדה מקצועית שחבריה הם המנכ"ל, הגזבר, המהנדס והיועץ המשפטי של הרשות המקומית. בנוסף, מוצע לקבוע כי כנגד עבודות הפיתוח שיבצע היזם יהיה ניתן לקזז אך ורק אגרות, היטלים ודמי השתתפות שהיזם חב בהם לפי חוק העזר של העירייה וכן היטל השבחה. מעבר לכך, החליטה ועדת הפנים על כמה שינויים בהצעה, כך שתוכל לפתור באופן מיטבי את הבעיות המשפטיות שעליהן הצביע בית-המשפט העליון מצד אחד, ומצד שני תגדיר גבולות ברורים ומוגדרים לאפשרות השימוש בכלי זה. כך, למשל, הוחלט כי עבודות פיתוח שיהיה אפשר לכלול בהסכם כאמור יהיו מיועדות לשרת במישרין בעיקר את המגרשים בתוך התוכנית, לשם בנייה ואכלוס של יחידות הדיור החדשות, או שטחי המסחר או התעסוקה החדשים בתוכנית. קרי, כל העסק הזה בעצם קשור רק לנושא של התוכנית הספציפית ולא מחוץ לתוכנית. עוד הוחלט כי מחיר עבודות הפיתוח שייקבעו בהסכם לא יחרוג מהתמורה המקובלת לביצוע עבודות כאמור. בנוסף החליטה ועדת הפנים כי החלטות הוועדה המקצועית וחוות הדעת ינומקו ויפורסמו באתר האינטרנט של העירייה שבעה ימים לפחות לפני הבאת הנושא לאישור המועצה, וכי הסכם הפיתוח יפורסם באתר האינטרנט של העירייה לא יאוחר משבעה ימים מיום כריתתו. עיגון האפשרות לעריכת הסכמי פיתוח הנו חלק ממהלכים לעידוד הבנייה בקרקע הפרטית, אשר מהווה נתח חשוב בפוטנציאל הקרקעות במרכז הארץ ואשר בנייה בה תקל גם היא על מצוקת הדיור. במסגרת הדיונים בנושאים האלה החליטה הוועדה, ביוזמתי, על תיקון נוסף בפקודת העיריות, שעניינו הגברת הפיקוח על הקצאת מקרקעין על-ידי רשויות מקומיות. על-פי התיקון המוצע, הקצאת מקרקעין ששטחם עולה על 30 דונם לתקופה העולה על חמש שנים תהיה טעונה אישור של שר הפנים לאחר התייעצות עם ועדת הפנים והגנת הסביבה, אם ייעודם של המקרקעין לפי התוכנית החלה עליהם לא שונה בשלוש שנים קודמות למועד ההרשאה וההרשאה לא הותנתה בתנאי שלפיו ייעוד המקרקעין והשימוש המותר בהם לפי התוכנית החלה עליהם לא ישונו. כך יובטח פיקוח נאות על הקצאת מקרקעין בהיקף משמעותי על-ידי רשויות מקומיות. שימוש חורג ביחידות דיור: נוכח עליית מחירי הדיור בכל הארץ ונוכח תופעה של שימוש רחב-היקף בדירות מגורים במרכזי ערים כמשרדים, מוצע כהוראת שעה, לתקופה של עד 31 בדצמבר 2020, כי במחוזות תל-אביב, חיפה והמרכז – ששם בעיקר הבעיה – יהיה איסור על מתן היתר לשימוש חורג בדירות מגורים למטרות אחרות, זאת על מנת להביא להגדלת היצע דירות המגורים באזורי הביקוש בטווח הקצר וכן לתרום לבלימת העלייה במחירי הדיור. הצעת החוק מבקשת לקבוע כי ההוראה הזו לא תחול על גני-ילדים, לרבות פעוטונים ומעונות-יום, על מנת שלא לפגוע יתר על המידה באוכלוסייה המתגוררת באזורים אלה. על מנת לא לפגוע יתר על המידה באוכלוסייה המתגוררת באזורים אלה החליטה ועדת הפנים כי יינתן פטור כאמור גם לשימוש חורג המיועד למתן שירותים רפואיים הכלולים בסל שירותי הבריאות וממומנים במימון ציבורי, וכן לרפואת השן. זאת אומרת, כל מה שקשור – מה אתה אומר? להמשיך? <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> זה עוד הרבה? <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> לא, לא, אין עוד הרבה. אתה יכול לצאת לקפה ולחזור ואני גומר. אספרסו קצר וגמרתי. מוצע לקבוע תקופת מעבר שבה יהיה אפשר לחדש היתר שפקע לתקופה נוספת של שנה אחת, בהתחשב באינטרס ההסתמכות של בעלי הזכויות במקרקעין. דרך אגב, עמיר, גם את כבל שאלת אם יש לו הרבה או אין לו, או ששם אתה לא מסתבך? <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אני אוהב לשמוע אותך. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> יש פה נסיבות מיוחדות. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> יש פה איזה נסיבות מיוחדות. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> אה, התכוונת אם הרבה – הכוונה להאריך אני מתכוון. אתה אוהב לשמוע אותי – להאריך. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> לא, לא. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> הסדרת חסמים בתחום הביוב: אחד החסמים המרכזיים לקידום הבנייה הוא היעדר פתרונות ביוב מתאימים לשכונות החדשות, ועד למציאת פתרונות כאלה נגרמים עיכובים רבים בקידום הבנייה. פתרונות ביוב דורשים במקרים רבים שילוב ידיים בין מספר רב של גורמים, ולפיכך נדרשת ראייה כוללת ורחבה של משק הביוב והתגברות על החסמים הנובעים ממצב הדברים הנוכחי. גם כאן מוצע בהצעת החוק ההסדר שיאפשר הסרת חסמים בתחום הביוב – שוב, כדי לקדם במהירות וביעילות בנייה חדשה של יחידות דיור רבות ככל האפשר. נכון להיום, תשתיות ביוב מסופקות על-ידי מספר רב של גורמים, בהם איגודי ערים למים וביוב, רשויות מקומיות ותאגידי מים וביוב. זאת אומרת, באותן רשויות, בעצם, הרבה פעמים רשויות מקבילות, יש כמה גופים שמטפלים באותו נושא, שהקו בעצם אמור לחצות את כל הרשויות, מישהו צריך להיות האינטגרטור ולעשות סדר בעניין. זה כל הרעיון פה. לאור האמור, מוצע לקבוע כי מנהל רשות המים, באישור מועצת הרשות, יהיה מוסמך להורות לספק שירותי ביוב אחד להתקין בתחומו מערכת ביוב, לשדרגה או להרחיבה לשם אספקת שירותי ביוב עבור ספקי שירותי ביוב אחרים, לספק בתחומו שירותי ביוב עבור ספק שירותי ביוב אחר וכן להעביר דרך מערכת הביוב שלו שפכים עבור ספק אחר כאמור. הוועדה החליטה כי הוראה כאמור יכול שתינתן לשם ניצול מיטבי של תשתיות מים וביוב, השגת יעילות כלכלית, מניעת פגיעה סביבתית או בריאותית או הסרת חסמי פיתוח. כמו כן הוחלט כי תחילה תינתן לשני הספקים המעורבים הזדמנות סבירה להגיע להסכמה באותו עניין, לרבות לעניין התנאים והתמורה לכך, ובלבד שהסכמה כאמור תובא לאישור מועצת רשות המים והביוב. נוסף על כך, בדיוני הוועדה בפרק זה הוחלט, על-פי הצעתי ובהסכמת הממשלה, לדחות בשנתיים נוספות את המועד האחרון שבו על הרשויות המקומיות שאינן מפעילות את משק המים והביוב שלהן באמצעות תאגידי מים וביוב להתאגד כאמור, כדי לאפשר לממשלה זמן נוסף לגבש את עמדתה בעניין זה. זאת אומרת, אנחנו ביקשנו לדחות עוד בשנתיים את חוק חובת ההתאגדות עד שהעסק יוסדר לכאן או לכאן. העברת תשלומים מהמדינה לרשויות המקומיות: חוק הרשויות המקומיות (העברת תשלומים מהמדינה), התשנ"ה–1995, קובע את המועדים שבהם נדרשת המדינה להעביר את התשלומים, לרבות מענקים שהיא מעבירה לרשות מקומית. מאז חוקק, נדחה יישומו של חוק זה שוב ושוב. מאז 1995 הוא כל הזמן נדחה, בטענה כי שלילת שיקול הדעת של המדינה לגבי המועדים עלולה במקרים מסוימים למנוע מהרשויות המקומיות את היכולת לעשות שימוש בכספים, כמו למשל במקרים שבהם קיימים עיקולים על חשבונות הרשות. בהצעת החוק המקורית הוצע לדחות את תחילתו של החוק בשנה וחצי נוספות, אך בשל הזמן הרב שעבר מאז חוקק החוק והעובדה שתחילתו נדחתה מספר רב של פעמים, החליטה ועדת הפנים והגנת הסביבה לדחות את תחילתו רק עד 31 ביולי 2016, ודרשה מהממשלה לגבש באופן סופי את עמדתה לעניין יישומו של חוק זה, בשיתוף פעולה עם השלטון המקומי, עד למועד האמור. זאת אומרת, בעצם החוק הזה נדחה כבר עשר שנים. החלטנו – – – <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> יושב-ראש הוועדה, אכפת לך אם היושבת-ראש תברך איזו משלחת שנמצאת פה? <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עמיר פרץ, אתה רוצה שנעשה הפסקה? <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> דרך אגב, עוד דקה – סיימתי. <היו"ר נורית קורן:> הנה, הוא מסיים. למען הסדר הטוב נמתין עוד רגע. <דוד אמסלם (יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה):> עמדה זו צריכה להתגבש גם לאור הרצון להגביר את מוסר התשלומים של הרשויות המקומיות בכלל. לסיכום, למעט לעניין פרק הדיור, לא הוגשו הסתייגויות לנושאים אלה, והם התקבלו בוועדה בהסכמה רחבה. אבקש כי תדחו גם את ההסתייגויות – דרך אגב, על זה עשו עלי קטע באחת התוכניות – שהוגשו בפרק הדיור ותצביעו בעד סעיפים אלה בנוסח המוצע על-ידי הוועדה. לסיום, אני רוצה להודות – קודם כול לכל חברי הוועדה; היו פה הרבה דיונים טכניים, כל מה שהקראתי שעמם אתכם, אתם לא כל כך בקיאים בעניין, אבל ברמת הרזולוציה היומית זה מאוד חשוב, ולכן היו פה הרבה מאוד דיונים, שחברי הוועדה כאן השתתפו בהם, ואני רוצה להודות להם מקרב לב. אני גם רוצה להודות לחברי ורעי עורך-הדין תומר רוזנר, היועץ המשפטי של הוועדה שלנו, לגלעד וללירון, זה הצוות המשפטי שלנו – באמת, אני מת עליכם, אוהב אתכם, אתם אחלה, תותחי-על בלשון המעטה. אין אומרים שבחו של אדם בפניו, אבל אני אומר: תותח 105, קוטר 105, במינימום. אני רוצה להודות גם לצוות האוצר: ערן ניצן, אודי אדירי, עורך-הדין ארז קמיניץ מהמשרד המשפטי, בעיקר החבר'ה של האוצר, ישבו אתנו ימים כלילות, חבר'ה נהדרים, מסורים, אחלה אנשים, נהניתי מאוד לעבוד אתם. אני כמובן רוצה להודות גם לצוות המסור שלי, יפית, נמרוד ודודו עמר, אני אוהב את כולכם, חבר'ה, תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה, חבר הכנסת דודי אמסלם. אני מבקשת שיושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט חבר הכנסת יעקב מרגי ייגש. בינתיים אני רוצה לברך את האורחים שנמצאים פה ביציע, שהם מוזיקאים ומפיקים, בראשות סיימור שטיין וג'רמי הולש, שהגיעו מארצות-הברית ומבריטניה, תודה רבה לכם שאתם צופים בשיא הסבלנות. תודה רבה ובילוי נעים בארץ. בבקשה, חבר הכנסת מרגי. <יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי כבוד השר, דודי, אצלי אין דרמות, זה לא חיבור הגז, זה לא כל הרפורמות – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> זה לא נכון, אצלך הדרמות האמיתיות. <יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> ועדת החינוך, התרבות והספורט הכינה לקריאה שנייה ולקריאה שלישית את סעיפים 52–54 להצעת חוק התוכנית הכלכלית לשנים 2015 ו-2016, והנני מתכבד להביאם בפני הכנסת לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. את סעיף 52 הייתי מעדיף שלא להביא לכם, אבל מה לעשות, הכרח שלא יגונה, אתם מייד תשמעו מה זה. סעיף 52 להצעת חוק התוכנית הכלכלית בא לתקן את חוק יום חינוך ארוך ולימודי העשרה, התשנ"ז–1997, ולדחות את סיום ההחלה-בהדרגה שלו. כיום קובע סעיף 4(א) לחוק זה שהחוק יוחל בהדרגה, החל בשנת הלימודים התשנ"ח, ביישובים, בשכונות, במוסדות חינוך או בשכבות גיל שיקבע השר בצווים, במתן עדיפות לכאלה שלדעת השר זקוקים לסיוע נוסף בחינוך, ובלבד שהחלתו תושלם לא יאוחר מתחילת שנת הלימודים התשע"ו. עד היום הוצאו צווים המחילים את החוק באופן חלקי, וקיימת הארכה מסוימת של יום הלימודים גם במסגרת יישום רפורמת "אופק חדש" ובמסגרת הפעלת מסגרות הצהריים בעקבות יישום דוח הוועדה לשינוי כלכלי-חברתי, מה שנקרא בזמנו ועדת טרכטנברג. עקב העלות התקציבית הגבוהה של השלמת החלת החוק האמור, מוצע לדחות אותה בשנתיים נוספות, עד שנת הלימודים התשע"ח. מאחר ששנת הלימודים התשע"ו כבר החלה, מוצע בסעיף 53 להצעת החוק כי תחילתה של ההוראה המוצעת תהיה ב-1 בספטמבר 2015 – תחילתה של שנת הלימודים הנוכחית. אז כפי שהבנתם, חלק מאותן מסקנות של ועדת טרכטנברג, בסעיף 52 – צריך לומר ביושר, חלק גדול מהמסקנות יושמו, בצווים, על-ידי השר, אבל ההשלמה – הוועדה אישרה דחייה בשנתיים עקב עלויות תקציב גבוהות. סעיף 54 להצעת חוק התוכנית הכלכלית בא לתקן את סעיף 11א לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג–1953. סעיף זה נוסף לחוק בשנת 2007 וקבע בזמנו כי רשויות החינוך המקומיות חייבות להשתתף בתקציב של המוסדות המוכרים שאינם רשמיים הפועלים בתחומן, בשיעורים שקבע שר החינוך, לפי סעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי, לעניין השתתפות המדינה בתקציבי שעות הלימוד של מוסדות אלה ביחס לתקציבם של מוסדות חינוך רשמיים. בחוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014) תוקן הסעיף האמור באופן שבו הרשויות המקומיות אינן חייבות עוד לתקצב את מוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים, אלא רק רשאיות, והשאירו זאת לרצונן הטוב של אותן רשויות. אני לא יודע איך אפשר לעשות שוויון בין ילדים במערכות חינוך כשזה רק "רשאיות", אם יחליטו על כך ובמידה שיחליטו. התיקון האמור, מה שאנו מתקנים היום, הוביל לכך שיש פערים בשיעורי ההשתתפות של רשויות מקומיות בתקציבי מוסדות חינוך אלה, שבהם לומדים תלמידים רבים, ואף יש רשויות מקומיות שאינן משתתפות בתקציביהם כלל. כעת מוצע להחזיר את ההוראה המקורית שנחקקה ב-2007 על כנה, ולקבוע כי רשות מקומית המשתתפת בתקציבי מוסדות חינוך רשמיים הפועלים בתחומה תהיה מחויבת להשתתף גם בתקציביהם של מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים הפועלים בתחומה, בשיעורים ובתנאים שבהם המדינה תומכת באותם מוסדות. אני מבקש מחברי הכנסת לדחות את ההסתייגויות ולאשר את הסעיפים בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. וזאת ההזדמנות להודות לצוות המסור של ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, מנהלת הוועדה, העוזרות, המזכירות, הרכזות, וליועצת המשפטית מירב ישראלי, שנמצאת אתנו כאן ומלווה אותנו בנבכי הסוגיות המשפטיות בכל הקשור לחינוך ילדי ישראל. שוב, התודה והברכה. תודה רבה לכם. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה לחבר הכנסת יעקב מרגי. יושב-ראש הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית ובסעיפים מהצעת חוק התוכנית הכלכלית מוזמן – חבר הכנסת אלי כהן, בבקשה. <אלי כהן (יו"ר הוועדה המיוחדת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני שאני, ברשותכם, אבוא ואדבר על הסעיפים הספציפיים שנדונו בוועדה בראשותי, אני רוצה באמת לנצל את ההזדמנות לדבר גם על הנושאים התקציביים שאני חושב שעומדים, בעזרת השם, להיות מאושרים ביום רביעי הקרוב. אני חושב שהתקציב שמוגש הוא אחד התקציבים הכי חברתיים שהיו במהלך השנים האחרונות. לצד זה, הוא תקציב אחראי שישמור על רמת גירעון סבירה שתוכל להבטיח שהאיתנות הכלכלית של מדינת ישראל תוכל לבוא ולהישמר. התקציב הוא לא רק חלוקה של הכספים לסקטורים ולמגזרים השונים, אלא הוא כולל בתוכו גם לא מעט רפורמות ולא מעט השקעה במנועי צמיחה. אני חושב שאחד הדברים שאפשר לבוא ולהיות גאים בו – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> כמו מה, אלי? איזה מנוע צמיחה – – –? <אלי כהן (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אני אגיד לך. אני אגיד לך בהחלט, חברי מיקי לוי. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <אלי כהן (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אני אגיד לך. אני אגיד לך, אדוני. כמו 2.5 מיליארד שקל השקעה בתשתיות הגז של הים; כמו רפורמות במערכת הבנקאית, שבין היתר – אני אדבר אצלי, לצורך העניין – גם הנושא של המזון, ידידי חבר הכנסת מיקי לוי – – <מיקי לוי (יש עתיד):> הרגשנו את 1% המע"מ על המדפים – – – <אלי כהן (יו"ר הוועדה המיוחדת):> – – שגם כאן, בוועדת העבודה והרווחה – – <מיקי לוי (יש עתיד):> הרגשנו את 1% המע"מ על המדפים. <אלי כהן (יו"ר הוועדה המיוחדת):> – – שזאת רפורמה משמעותית שתוכל לבוא ולהכניס שחקנים נוספים. <מיקי לוי (יש עתיד):> 1% הרגשנו כולנו – – – והנחה – – – <אלי כהן (יו"ר הוועדה המיוחדת):> אבל אני רוצה להגיד לך, חבר הכנסת מיקי לוי: הדבר המרכזי שאני גאה בו זה מעל 7 מיליארד שקל שהולכים לנושאים החברתיים, ואני חוזר, מיקי, וחבל שזה לא נעשה בעבר. ואני מדבר על הנושא של קצבאות קשישים, על הנושא של שכר חיילים, וכן, גם הנושא של תוכנית לחיסכון לכל ילד. <מיקי לוי (יש עתיד):> תבדוק את תקציב 2015. תבדוק. <אלי כהן (יו"ר הוועדה המיוחדת):> למה לא עשיתם את זה בשנים הקודמות, ידידי הטוב מיקי לוי? <מיקי לוי (יש עתיד):> תבדוק את תקציב 2015. <אלי כהן (יו"ר הוועדה המיוחדת):> ואני מדבר על הנושא של הורדת – – <מיקי לוי (יש עתיד):> לקחתם את תקציב 2015 שאין לך – – – <אלי כהן (יו"ר הוועדה המיוחדת):> – – הריבית למשכנתאות, שהיא גם חשובה. <חיים ילין (יש עתיד):> תיזהר שביבי לא יעשה מה שעשה – – – <אלי כהן (יו"ר הוועדה המיוחדת):> ועם הסעיפים האלה אי-אפשר להתווכח. חברים, עכשיו אני אומר לכם דבר נוסף – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – 16 – – – <אלי כהן (יו"ר הוועדה המיוחדת):> – – ההשקעה של 7 מיליארד השקל בנושאים החברתיים לא רק תבוא ותוציא משפחות ממעגל העוני – היא תטפל בדבר מרכזי: היא תבוא ותניע את המשק. מכיוון שהשכבות החלשות, ברגע שאנחנו באים ונותנים להן למעשה יותר כלים, בסופו של דבר זה חוזר למשק. זה לא כמו מישהו שמרוויח 60,000 ו-70,000 שקל, שכשאתה נותן לו עוד 500 או 1,000 שקלים הוא חוסך את זה בבנק או מוציא את זה בחו"ל, ולכן זאת נקודה חשובה. ובהחלט, כפי שאני חושב שהיה דבר ראוי ומכובד מאוד בין ראש הממשלה לבין שר הביטחון לבין שר האוצר – זה לבוא ולקבוע תקציב חמש-שנתי למערכת הביטחון, ואני חושב שזה דבר שהוא חשוב לכולנו, מכיוון שהביטחון הוא דבר מרכזי. וכאן אני חושב שהדברים התנהלו בצורה יפה ומכובדת לטובת ביטחון המדינה. ובנוסף – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <אלי כהן (יו"ר הוועדה המיוחדת):> – – גם בנושא הנדל"ן – אנחנו אומנם צריכים לאשר את התקציב ביום רביעי, אבל גם בנושא הנדל"ן אנחנו רואים את ההשלכות של מחיר למשתכן. אני, אגב, לא מתבשם מהירידות של החודשיים האחרונים במדד הנדל"ן, אלא אני מחכה להשפעה שתהיה למחיר למשתכן, וזה יהיה רק עוד חצי שנה ושנה, ויש כאן אמירה ברורה: שאנחנו עוזרים לזוגות הצעירים לבוא ולרכוש דירה במחיר שפוי. ואם תכננו הנחות של 200,000 שקל לזוג צעיר, אנחנו מגיעים ל-300,000 שקל, ולהערכתי בראשון-לציון ובמקומות מרכזיים נגיע ל-400,000 שקל ויותר. אני, ברשותכם, רוצה לעבור לנושאים הספציפיים שהיו לפתח הוועדה, והנושא הראשון מתייחס לנושא של תיקון לחוק הבנקאות, וליתר דיוק לנושא של האשראי החוץ-בנקאי. אם דיברנו על מנועי צמיחה – הריכוזיות במערכת הפיננסית מובילה בסוף היום לריכוזיות במערכת הריאלית. בעוד רק גופים גדולים ומעטים זוכים לבוא ולקבל אשראי, אותם עסקים קטנים ובינוניים נשארים מאחור. ולכן, ברגע שהם נשארים מאחור, אז יש לנו גופים גדולים ויש לנו גופים קטנים – היעדר תחרות, ואנחנו רואים את זה גם ביוקר המחיה וגם בצמיחה. ואני חושב שהצמיחה של 2.5% היא צמיחה מאכזבת; היא צמיחה – ברגע שאנחנו מייחסים לה 1% מתגליות הגז, כלומר צמיחה של 1.5%, כאשר אוכלוסיית ישראל צומחת ב-1.8%, וזה – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> 1.9%. <אלי כהן (יו"ר הוועדה המיוחדת):> 1.9% – אומר ידידי חבר הכנסת רוזנטל. זו צמיחה ריאלית שלילית. ואם אנחנו רוצים להבטיח גידול, אני חושב שהסעיף הזה, המטרה שלו: 1. לבוא ולהגדיל את עוגת האשראי, שיותר גופים יזכו לבוא ולקבל, וגם להוריד את העמלות ולהוריד את הריביות. הסעיף הספציפי הזה, המטרה שלו היא לבוא ולהתייחס לעסקים קטנים ובינוניים, ובמהלך החודש הקרוב יביא לנו דרור שטרום המלצות שיתייחסו לעניין התחרות במערכת הקמעונאית. אנחנו כאן פעלנו על מנת להבטיח שהגופים שיוכלו לפעול באותו ענף יהיו גופים איתנים, כלומר רק גופים שמפוקחים על-ידי רשות ניירות ערך, כלומר חברות ציבוריות, ובנוסף לכך חברות שתהיינה חברות מדורגות בדירוג אשראי מינימלי – בהתייעצות עם בנק ישראל. מכיוון שרצינו להגיע להסכמה מלאה, קבענו שהיקף האשראי בשלב זה, כל עוד לא יתוקן אחרת בחוק, יעמוד על 2.5 מיליארד ש"ח, ובאישור שר האוצר הסעיף הזה יכול לבוא ולגדול ל-5 מיליארד ש"ח. מכיוון שאנחנו חושבים שאם אנחנו ניתן יותר מקורות מימון – יותר מקורות מימון בהחלט ייתנו לעסקים הקטנים והבינוניים יותר כלים לצמוח. לא בכדי אני אומר שגם "ישקר" וגם "רמי לוי" היו בעבר עסק קטן, ולכן אנחנו כאן צריכים לבוא ולפעול. בנוסף, אנחנו קבענו שהגופים שיוכלו לבוא ולזכות באותו אשראי הם גופים שהמחזור שלהם הוא מתחת ל-400 מיליון ש"ח, ושר האוצר יכול לקבוע בתקנות שאחוז מסוים ילך גם לגופים שהמחזור שלהם הוא מתחת ל-100 מיליון ש"ח. כלומר, אנחנו באים ורוצים לשים באופן ספציפי את אותם תחומים שאנחנו רוצים להגדיל בהם את התחרות, אם זה בעסקים הקטנים והבינוניים ואם זה במשקי-הבית. על מנת לשמור על משקי-הבית, קבענו שאנשים פרטיים לא יוכלו לבוא ולמשכן את ביתם, מכיוון ששוק המשכנתאות הוא יחסית תחרותי, ונרצה שכל אחד יוכל לשמור על ד' אמותיו בנושא הזה. ויש נושאים בעניין גובה הריבית, והם יידונו בחוק אחר, לא במסגרת החוק הזה. אני חושב שהחוק הזה הוא חוק מאוזן, הוא חוק שבהחלט יבוא ויקדם את הצמיחה; ההשפעה שלו תהיה מהירה – כבר בשנת 2016, ולכן אני מבקש מכם, כשזה יעלה לקריאה שנייה ושלישית, לבוא ולתמוך בחוק. החוק השני שאני רוצה להציג בפני החברים מתייחס לנושא של משק החשמל, שגם אותו הכנו לקריאה שנייה ושלישית. למעשה, כיום במשק באים ופועלים שני רגולטורים: הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל, ומשרד התשתיות, האנרגיה והמים. פיצול סמכויות הרגולציה בין גורמים אלו הוביל לכפל רגולציה ואף לפגיעה בוודאות עבור שחקנים קיימים ופוטנציאליים. ודאות בכל תחום, גם בתחום הזה, היא חשובה, במיוחד על רקע היקפי ההשקעה העצומים שמאפיינים אותו. המטרה שלנו היא לבוא ולטפל בהסדרת משק החשמל, וכולנו ראינו עד כמה הנושא הזה חשוב; לבוא ולהסדיר גם את ההשקעה, גם את התשתיות, גם את העבודה מול אותם גופים. אנחנו, במסגרת החוק, פעלנו והדגשנו את העצמאות שתהיה לרשות החשמל בנושא התעריפים, ובנוסף, החוק מחדש, לעומת המצב כיום, בשני נושאים עיקריים: הראשון, האפשרות לבוא ולתת רישיונות ייצוא עד 100 מגה-ואט, מה שבמצב כיום נדרשת חתימת השר, ולכן זאת רשות נוספת שקיימת, שלא הייתה בעבר; ובנוסף, האפשרות לבוא ולתת גם רישיונות חלוקה. בעניין רישיונות החלוקה, סברנו גם אני וגם יתר חברי הוועדה שחשוב שתהיה להם העצמאות לבוא ולתת רישיונות חלוקה, אך יחד עם זאת הגבלנו, כל עוד לא יוחלט אחרת, בשיעור של עד 10%. משמע, אנחנו רוצים שהתשתיות הלאומיות של מדינת ישראל יישארו בידי מדינת ישראל. אין לנו שום כוונה – וזו רוח ברורה שעולה מהחוק לקראת הקריאה השנייה והשלישית, שאנחנו אומרים שאנחנו לא רוצים לקחת את אותו מונופול חשמל ולהעביר אותו לידיים של מונופולים מקומיים, וגם לא לידי מונופולים פרטיים כאלה ואחרים. לכן גם בסעיף הזה דאגנו לשמור על כך שבמקומות שיש לנו את אותו מונופול שאנחנו רוצים שיישמר לטובת כל אזרחי ישראל, הוא ימשיך להיות בידיים ממשלתיות. יכול להיות שצריך לייעל, יכול להיות שצריך לטפל בהוצאות, אבל בסעיף הזה דאגנו שזה יהיה. מבחינת הנושא של הרכב הרשות, ככלל, אנחנו חושבים – המבנה של חמישה חברים נותר ללא שינוי. עם זאת, המינויים יהיו בצורה קצת שונה, כך שנציגי ציבור ימונו בנפרד, הן על-ידי שר האוצר והן על-ידי שר התשתיות. עוד קבענו שהרשות, כמו כל רשות אחרת, תפעל לפי מדיניות השר. ברגע שיש ממשלה נבחרת, ברגע שיש חוקים שנבחרים, צריך לפעול ולעבוד על-פיהם וליישם אותם. וכאן, בסעיף הזה, וגם הוראות המעבר בכל הסעיפים, יחולו מתחילת שנה הבאה. אני חושב שקיימנו דיונים מקיפים ורבים בנושא, ונתנו באמת את ההזדמנות לכל הגורמים שרצו לבוא ולהביע את עמדותיהם – לשמוע אותם. כפי שאתם רואים, בהחלט נכנסו שינויים והתאמות, במטרה לראות איך אנחנו מסייעים גם למשק החשמל וגם לצרכנים. לעניין ההסתייגויות, אני מבקש שתדחו אותן ותקבלו את הצעת החוק בקריאה שנייה ושלישית בנוסח שגיבשה הוועדה. ברשותך, גברתי היושבת-ראש, אני רוצה להודות לכל מי שסייע בידי: לחברי הכנסת שהיו שותפים לוועדה; למנהלת הוועדה הגברת אריאלה מלכה; ליועצים המשפטיים, שבאמת נתנו עבודה טובה, ראויה ומשכילה, ובהחלט הם חיוניים לעבודה התקינה של הכנסת ובהחלט סייעו לנו, חברי הוועדה, להוציא מתחת ידינו חוק טוב – אז באמת לך, הגברת אתי בנדלר, תודה, וגם לצוות שלך, וכן למר אייל לב-ארי, וכמובן הערכה אישית ממני גם ליועצות שלי, הגברת יהל וולך-זילברברג ואושרת קובר. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה לחבר הכנסת אלי כהן. אנחנו פותחים עכשיו את הדיון המשולב. אני מבקשת מחברת הכנסת זהבה גלאון לפתוח. לרשותך עשר דקות. אני מבקשת לעמוד בזמנים. תודה. <זהבה גלאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה להודות לחברי באופוזיציה, בוועדת הכספים, שניהלו, הייתי אומרת, קרב, אין לי דרך אחרת להגדיר את זה, נגד התקציב שהממשלה מביאה. התקציב הזה בעצם הוא דמותה של הממשלה הזאת: ממשלת סחטנות ומקורביזם, ממשלה שמקדמת כאן אוליגרכיה של בעלי הון וטייקוני גז, ממשלה שמוכרת לציבור אשליות ריקות שגובלות בהונאה. הממשלה הזאת מנהלת את התקציב בדיוק כמו שהיא מנהלת כל דבר אחר: אפס אחריות כלפי הציבור בישראל ואפס כבוד להליך הדמוקרטי התקין. אני מודה שאני לא זוכרת פארסה כמו זאת שהיינו עדים לה בימים האחרונים. אתמול בבוקר נודע לנו במהלך הדיונים שהממשלה מוסיפה קיצוץ רוחבי בגובה של כ-600 מיליון שקלים, וזה נוסף לקיצוץ הרוחבי האדיר שכבר היה כלול בתקציב הזה – בחינוך, ברווחה, במשטרה, בהשכלה הגבוהה, בבריאות. ובשביל מה, חברי חברי הכנסת? בשביל להעביר עוד כסף לעמותות של מקורבים ולרפד עוד את המגזרים הכי מרופדים במדינה? אני שואלת, ועם כל ההערכה לחברי במפלגות החרדיות, לא הספיק למפלגות החרדיות ולבית היהודי שהתקציב המקורי כולל כמעט מיליארד שקלים של שוחד פוליטי שכל המטרה שלו זה לשמר את הקואליציה החלשה והמפוררת של נתניהו? אבל אם אפשר לסחוט עוד, אז למה לא? חברי חברי הכנסת, משרד האוצר וראש הממשלה מנהלים את תקציב המדינה כאילו שהיה מדובר בקופה הפרטית שלהם; הם נותנים ולוקחים לפי שיקולים פוליטיים ולא לפי הצרכים האמיתיים של אזרחי ישראל. וכל הקיצוצים וכל התוספות של הרגע האחרון בעצם מצביעים על זה שיש כאן היעדר מנהיגות, שעושים צחוק מעבודת הכנסת, שעושים צחוק בעיקר מהציבור. הטבות לשכבות החלשות, או תוספות למטרות חברתיות, בינן לבין ההטבות הפרועות האלה, שכל המטרה שלהם זה לעשות הון פוליטי על חשבון משלמי המסים, מה הקשר בכלל, חברי חברי הכנסת? ויש הבדל בין משא-ומתן ענייני על התקציב, משא-ומתן ענייני שיתקיים בוועדה, אופוזיציה וקואליציה גם יחד, לבין מתן שוחד פוליטי לקבוצות אינטרס. אני רוצה לשתף אתכם, חברי חברי הכנסת, ולתאר בפניכם כמה מהתופינים שהמפלגות האלה קיבלו רק אתמול, ברגע האחרון, במהלך שאי-אפשר להגדיר אותו בשום דרך אחרת חוץ מאשר סחיטה באיומים. למשל, שימו לב: מענקים למועצות בשטחים, תוספת למינהלת הזהות היהודית, תוספת למוסדות החרדיים וכל מיני סעיפים עלומים עם כל מיני שמות מעורפלים כמו: קשרים דתיים ורוחניים. מה זה אומר? כל מיני פרויקטים ייחודיים בנושא תרבות תורנית ומרכזים להעמקת התרבות היהודית, שכל המטרה שלהם, בואו נודה – להעביר כסף לכל מיני עמותות ספציפיות. וזה בזמן שבוועדת הכספים חברי לאופוזיציה – מרכז האופוזיציה חבר הכנסת אראל מרגלית, מיקי רוזנטל וחברים נוספים – התווכחנו על כל שקל, על כל שקל שילך לרופאים בפריפריה, לעידוד תעסוקת מבוגרים, להקמת קרן לתעסוקה בנגב, בעקבות הדרישה שלכם. התקציב שבעצם נרקם לנגד עינינו, אנחנו רואים, לעומת הדרישות שאנחנו באופוזיציה דרשנו, הוא אחד התקציבים הכי סקטוריאליים שהיו כאן בשנים האחרונות. אני אומרת את זה עוד לפני כל התוספות האחרונות של כמיליארד שקלים מהתקציב שמיועדים למגזרים שכבר היום נהנים מתקצוב יתר; כל מיני תוספות לחינוך הממלכתי-דתי, להתנחלויות, לתמיכה בארגונים אורתודוקסיים וארגונים לאומניים ובעוד כל מיני תכנים ללימוד – תכנים יהודיים במערכת החינוך – על חשבון תכנים דמוקרטיים – לישיבות הסדר, למוסדות תורניים, לרבנות הרשמית. אני אומרת לכם, חברי חברי הכנסת, כל מי שירים היום יד בעד התקציב הזה מצביע בעד מכירת המדינה לאינטרסנטים, לסקטורים צרים שיש להם כוח בממשלה הזאת, והם סוחטים, והם סוחטים. חברי חברי הכנסת, יושב פה שר האוצר, ואני חייבת להודות, הוא דיבר – סלח לי, אדוני שר האוצר, ככה שמעתי אותך – מדבר על זה שזה התקציב הכי חברתי; אולי לא אמרת "הכי" – – – <שר האוצר משה כחלון:> את דיברת על סקטורים. חיילים באיזה סקטור? הקשישים באיזה סקטור? השוטרים באיזה סקטור? <זהבה גלאון (מרצ):> קשישים, חיילים ושוטרים זה בסדר. תרבות תורנית באיזה סקטור? תכנים יהודיים – – – <שר האוצר משה כחלון:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> מיליונים, מיליארדים, מיליארד ש"ח. <שר האוצר משה כחלון:> אימהות חד-הוריות באיזה סקטור? <זהבה גלאון (מרצ):> אני בעד אימהות חד-הוריות. <שר האוצר משה כחלון:> נשים מוכות באיזה סקטור? הרווחה? תגידי באיזה סקטור. <זהבה גלאון (מרצ):> חכה, חכה, חכה. למה זאת הונאה? למה זאת הונאה? כי אם הכול היה מנותב לשם, אני הייתי אומרת מה שאומר השר, אכן זה תקציב חברתי. אבל כשאנחנו רואים שבאים חברי כנסת ובעצם מאיימים על כלכלת ישראל כשהם דורשים ברגע האחרון, והם לא באים לוועדה – סמוטריץ, איפה סמוטריץ? כבר אמרנו, הוא לא בא להצבעה. כן, אדוני השר, הוא לא בא להצבעה. העוזרים שלך מצלצלים אליך: סמוטריץ, כמה ניתן לסמוטריץ? כמה נקצה? 600 מיליון שקלים אתמול? או כמה? מיליארד שקלים קיצצנו. כמה סמוטריץ קיבל? כמה החברים של סמוטריץ קיבלו? <שר האוצר משה כחלון:> במיליארדים מדברים רק בעיריית ירושלים. פה מדברים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> עיריית ירושלים חסמו לנו היום את הכניסה, זה נכון, ואני מבינה שזה כואב, אבל מה שמקומם, אדוני השר – והלכת כמה מהלכים חשובים, ונקבת בכמה דברים מאוד מאוד חשובים – – – <שר האוצר משה כחלון:> ששינסקי באיזה סקטור? – – – איזה סקטור? <זהבה גלאון (מרצ):> לא לא לא, תן לי להשיב לך. זה לא ככה, אתה תגיד לי ששינסקי, תנופף לנו בכמה ששינסקי – ואני לא מזלזלת – תנופף לנו בקצת פירורים לאימהות חד-הוריות, קצת לנשים מוכות, ואחר כך תפזר לחברים שלך בקואליציה, ביהדות התורה, בש"ס, בבית היהודי. דרך אגב, עיני לא צרה בהם – במה שמקובל במסגרת הסכמים קואליציוניים סבירים. מה שראינו אתמול היה מכירת חיסול. מכירת חיסול, אדוני השר. אפשר היה בכסף הזה שהעברתם עכשיו מעבר לקו הירוק לא לקבור את רפורמת יום לימודים ארוך; אפשר היה לשלב הורים רבים, ובעיקר אימהות, בשוק העבודה; אפשר היה להגדיל אתו הכנסות של משקי-הבית העניים יותר. אם הייתם, למשל, מכניסים את ההמלצות של אלאלוף לגבי דוח העוני לתוך התקציב, הייתם מתמודדים עם קבוצות הלחץ הסחטניות ששולטות במשק הישראלי, שממשיכות לזכות בפטורים וביחס מועדף מצד מערכות המיסוי. חברי חברי הכנסת, אני יודעת שהדבר שהכי הסתכלנו עליו – ואמרנו: מה יהיה עם תקציב הביטחון? היו כל מיני מניפולציות לנסות להגדיל את תקציב הביטחון באמצעות כל מיני הסתייגויות. בסוף, תקציב הביטחון הוא 56.1 מיליארד שקלים. עכשיו, זה הסכם טוב. פעם ראשונה הוא כלל התחייבות של מערכת הביטחון לשקיפות, להגדלת שכר החיילים, לצמצום השיעור האדיר של ההוצאה הביטחונית ביחס להוצאות האזרחיות במדינה. אבל, חברי חברי הכנסת, השיטה רקובה, כי מה שיקרה עם תקציב הביטחון – יבואו גורמי מערכת הביטחון לוועדת הכספים ושוב יבקשו העברות תקציביות. אז אין בכלל חשיבות למספרים שאנחנו מאשרים כאן היום; אין חשיבות לעבודת ועדת הכספים של הכנסת; אין משמעות לכסף שהבטחנו לתוספת סייעת שנייה בגנים, להגדלת מלאי הדירות בדיור הציבורי, לתוספת רופאים ורופאות בפריפריה. את כל הדבר הזה אפשר לבטל מחר, כי מחר עוד פעם תבוא מערכת הביטחון לוועדת הכספים ותבקש העברות תקציביות. חברי חברי הכנסת, כל שנה עולה תקציב הביטחון ב-20%, כ-10 מיליארד שקלים. הסכמים זה יפה, אבל דיבורים זה לא מספיק, ולכן הגיע הזמן – – – <שר האוצר משה כחלון:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> חבר הכנסת כחלון, בוא תזמין אותי לשיחה, נדבר על זה. <שר האוצר משה כחלון:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אבל כרגע, לצערי, בקואליציה הזאת כנראה אין לי מה לחפש – – – <שר האוצר משה כחלון:> מה רע בסמוטריץ, תגידי? <זהבה גלאון (מרצ):> סמוטריץ? מה אני אעשה עם סמוטריץ? <קריאה:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> כן, אפילו לא בצחוק. לא לפרוטוקול. חברי חברי הכנסת, אני רוצה לסיים ולקרוא לכם ולומר: אני יודעת שיעלו כמה חברים אחרים שבאמת פעלו בוועדה וחשים תסכול שאחרי שישבנו בוועדה על המדוכה, וכל הדיונים בוועדות, אנחנו הולכים להעביר כאן תקציב שנצביע עליו והוא יהיה בעצם אות מתה, כי מי שמצביע היום בעד התקציב הזה משתף פעולה עם הונאה ממוסדת ומשקר לציבור לגבי סדרי העדיפויות האמיתיים של הממשלה והכנסת. אני קוראת לכם: אל תרימו יד בעד התקציב הזה, שמחלק את הכסף שהציבור עבד בשבילו כל כך קשה לקבוצות אינטרסים ולסקטורים צרים. אל תרימו יד בעד תקציב שפניו כפני הממשלה, תקציב חסר תקווה, שכולו סחטנות פוליטית והונאת הציבור. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר נורית קורן:> מזכירות הכנסת רוצה להכריז הכרזה. בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – מסקנות הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בעקבות דיון בהצעתם של חברי הכנסת איילת נחמיאס ורבין ומירב בן ארי, תמר זנדברג, עליזה לביא ואחמד טיבי בנושא: רצח נשים על-ידי בני-זוגן. עדכון ההסתייגויות להצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015, בעקבות תיקוני הסעיפים, וכן תוספת להסתייגויות לסעיף 7, תוספת להסתייגויות לסעיף 15 ותוספת להסתייגויות לסעיף 16. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. <הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015;> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015;> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015;> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו ממשיכים. חבר הכנסת אראל מרגלית – עשר דקות לרשותך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, תקציב המדינה ל-2016, לצערי, הוא תקציב שאינו רלוונטי למצב הקשה שמדינת ישראל נמצאת בו; לא אקטואלי, לא אחראי ולא רציני. זה תקציב שלא נותן פתרון לבעיות הדחופות של המשק, והאזרחים לא מתמודדים עם מצב החירום הביטחוני והכלכלי. אתמול ראינו, באישון לילה, כשוועדת הכספים נגמרה, שבתקציב 2016 אזרחי מדינת ישראל נאלצים לשלם מכיסם מיליארדי שקלים כ"פרוטקשן" לראש הממשלה וממשלתו כדי שהם ימשיכו לשרוד. אני חוזר מההפגנות של אזרחי ישראל ותושבי הפריפריה, שהיו פה מחוץ לכנסת ובתוך הכנסת, ואני רואה אותם זועקים זעקת שבר. ישב פה שר האוצר, ואני שואל אותו: איפה אתה? איפה אתה כשהיה מתווה שהיה כל כך קרוב להטבות המס, והיה צריך איזושהי התערבות כדי לעשות סדר, והיה צריך לקחת איזשהו סכום ולפטור אותו, עם כל הזעקה שעלתה ממקומות שונים בדרום, וזה לא היה בשמים? ואז, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר נתנו לאיזה סמוטריץ אחד, שיש לו קול בוועדה, לפוצץ את ההסכמות של האופוזיציה והקואליציה בצורה שלא תיאמן; כמה שאדם קיצוני יכול להשפיע על אג'נדה שלמה של מדינה, כשראש הממשלה נותן לו. הממשלה הזאת זונחת את הפריפריה ומזלזלת בה באופן דרמטי, כשהייתה אפשרות לתת להם בהוראת בג"ץ את אותו מתווה שהם ייחלו אליו. אבל לא רק את הפריפריה הממשלה הזאת מזניחה; העסקים הקטנים בירושלים היו פה היום בחוץ, ואני אומר לכם: נוכח המצב הביטחוני – אני ירושלמי, אנחנו בנינו פה את העיר הזאת אחרי האינתיפאדה השנייה בכוחות רבים ונתנו לה לעבור מעיר בצורה ומבוצרת לעיר פתוחה. ועכשיו, הפחד חזר לאנשים. וכשיש פחד, הם לא יוצאים לרחובות, הם לא קונים, והעסקים הקטנים נמצאים במצב קשה. אחרי "צוק איתן" נדרשנו כולנו לדרום והבאנו מתווה שנתן להם פתרון – לא מושלם, אבל נתן להם פתרון. מי שלא מבין שעכשיו החזית היא ירושלים ושמה שקורה ברחובות הוא לא פחות ממלחמה, מבחינת האפקט על העסקים הקטנים, חייב להתעורר ולהביא קרן חירום. כמו שהייתה לנו קרן של 1.5 מיליארד ב"צוק איתן", נשים 250 מיליון שקל בשביל ירושלים ובשביל המקומות האחרים שמודרים מכל מה שקורה, והמחזורים שלהם יורדים ב-90% או 80%. ואני אומר לכם שאחרי שמקומות נסגרים, אתם תיתנו יד להפוך את ירושלים לחברון שנייה ואת שוק מחנה-יהודה לרחוב השוהדא. ואנחנו אומרים לכם שבבטונדות בלבד לא פותרים ולא מנצחים. מנצחים בזה שהעסקים נשארים פתוחים ואנשים קונים. ואם לא תבינו את זה ותיתנו לעסקים להתמוטט, אתם תמוטטו הרבה מאוד מהחיוּת ומהפרנסה של אזרחי ירושלים. הקרב על ירושלים הוא הקרב על דמותה של מדינת ישראל, לא רק בהצהרות ריקות מתוכן אלא בעבודה אמיתית למען אזרחיה, שהיום זקוקים לכם. אל תטעו, מע"מ אפס פה ושם או הורדת 1% במע"מ – זה לא שאלה לא דברים טובים, אלה דברים חיוביים, אבל במדינת ישראל הם לא פותרים את הבעיות המרכזיות ולא נותנים שינוי אמיתי. ישבנו בוועדה, היו אתי, אני חייב לומר – חברי האופוזיציה עבדו כמו נמרים ביחד. אני רוצה לציין את חברי מיקי רוזנטל, שעשה עבודה נהדרת; את מנו טרכטנברג, את מיכל בירן, את שלי יחימוביץ, שהובילה את העניין של ששינסקי 2; את איתן ברושי, את סתיו שפיר; ממרצ אני רוצה לציין את חברתי הטובה זהבה גלאון, שאנשים פה – אני לא יודע מה כתבו בעיתון, שכאילו היא הביאה לזה ולזה? אני רוצה להגיד לכם, שאם האופוזיציה לא הייתה נלחמת כאיש אחד על רופאים בפריפריה, שקיבלו 75 מיליון, ועל 170 מיליון שקל בשביל המסגרת – בשביל אנשים שיוכלו לקחת משכנתה לדירה הראשונה שלהם, וליתומים שמקבלים כל אחד 200,000 שקל, יתומים שאיבדו את שני ההורים שלהם, ולקרן תעסוקה בנגב, שמיקי רוזנטל כל כך נלחם עליה, ודאגנו שזה יהיה חלק מהתקנות, ועוד הרבה – ותנועות הנוער, שמיכל בירן נאבקה עליהן. אומרים לנו "תנועות הנוער" – כל מה שביקשנו זה שתנועות נוער מסוימות יושוו לתנועות הנוער של "בני עקיבא". זה מה שביקשנו, כדי שלא יפלו אותם לרעה, וגם על זה יש פה איזושהי צעקה. האופוזיציה כולה עבדה יחד, וגם אנשים מיש עתיד. אני חייב לציין את עפר שלח בנושא של תקציב הביטחון; ואת מיקי לוי, שנלחם כמו אריה בוועדת הכספים. אני חייב לציין את הרשימה המאוחדת – את באסל גטאס, שכל כך הרבה אנשים פה אוהבים להשמיץ ועשה עבודה חשובה, ואת אחמד טיבי, שעשה עבודה חשובה, ו-כן, הם עבדו יחד, שכם אל שכם, גם עם אורלי לוי וגם עם עודד פורר, שיושב פה, שגם הם עשו עבודה חשובה, וגם הם נאבקו על הדברים החשובים. וככה אפשר היה לעבוד – יחד, למען דברים חברתיים. אני רוצה גם לציין את חברי יושב-ראש הוועדה גפני, שחוץ מחלק מהכספים הקואליציוניים שהוא לקח, ועל זה יש לי ביקורת חמורה, נתן אפשרות לדבר על חלק מהחוקים ולהעלות אותם לדיון בצורה אמיתית. ופה אני מוריד בפניו את הכובע, כי חלק גדול מהחוקים היו הרבה יותר טובים, נכון, בתרומה מכרעת של חברים פה, באופוזיציה, אבל באופן כזה שיושב-ראש הוועדה נתן לדיון להתקדם, ועל זה אני אומר לו: כל הכבוד. ועכשיו, ראש הממשלה – תשימו לב באיזה מצב המשק נמצא – אדוני השר, תראו באיזה מצב המשק נמצא: הרי ברמה הפרטית יש ירידה של 50% בהשקעות הפרטיות; יש מינוס 4% – האטה במשק; העסקים הקטנים, 60,000 מהם נסגרו בשנה האחרונה; התעשייה במצב של קריסה – פתחו שלושה מפעלים חדשים בשנה האחרונה, והממוצע הוא 26 בדרך כלל; והמשק בהאטה. משק בהאטה זה כמו בן-אדם בדיכאון. הוא לא רוצה לקום בבוקר, הוא לא רוצה לפגוש חברים, והוא לא רוצה לעשות דברים חדשים. ככה נמצא המשק. ובמצב הזה של המשק, אין שר כלכלה. אין שר כלכלה. מי צריך לטפל במדען הראשי שצריך להשקיע בחממות בפריפריה? מי צריך לטפל ברשות ההגבלים העסקיים שצריכה לעשות סדר במונופולים, כשעדיין לוקחים על כל מוצר צריכה רגיל פי-שלושה או פי-ארבעה ממה שלוקחים באירופה ובארצות-הברית? מי צריך לטפל בתעשייה? מי צריך לטפל בכל אותם מנועי צמיחה שיכולים לתת תעסוקה ברמה? ואני שואל אתכם, עם יד על הלב, אדוני השר – הבת שלי גמרה את מכללת תל-חי עכשיו, אוניברסיטה – גומר סטודנט את המכללה בצפון, או גומרת סטודנטית את המכללה בדרום, אנחנו יכולים להציע להם מקום עבודה שמשקף את מה שהם למדו ונותן להם את האפשרות להישאר בצפון או בדרום? לא. למה? כי המדינה הזאת מתייחסת לשעתיים נסיעה צפונה – פריפריה קוראים לזה פה. מה זה פריפריה? ברומא אני נוסע ב"אלפא רומיאו" עשר שעות צפונה, אני מגיע לפיימונטה, יש לי את ה"קיאנטי" שלי, את קבוצות הכדורסל, ולכולם הגאווה של הצפון. פה אני נוסע שעתיים צפונה – הגליל, שזה אחד המותגים החזקים של ישראל, קוראים לו פריפריה. פריפריה קוראים לו. זה לא שהאנשים שם מסכנים; אותו בחור שגומר את "אורט בראודה", הוא רוצה הזדמנות כמו מי שגומרת את הבין-תחומי בהרצליה, זה הכול. אבל אנשים לא יכולים לבד, הם צריכים עזרה, הם צריכים שהמדינה, יחד עם המנהיגות המקומית – והיום בכל מקום בארץ יש מנהיגים ברמה – תיתן להם יד ואפשרות להשקיע הרבה יותר, ובצורה הרבה יותר רצינית. אנחנו עומדים לאשר תקציב שהוא תקציב של כלום, ושר האוצר צריך להבין שהוא לא רק שר השיכון; אם הוא רוצה להיות שר השיכון – שפה הוא פועל, זאת דוגמה – אני לא יודע אם מה שהשר כחלון עושה בשיכון באמת יוריד את מחירי הדיור, אבל אני חייב לומר לכם, אני רואה אותו פועל, אני רואה אותו מקים קבינט דיור אמיתי, אני רואה אותו מטפל בבעיות. רבותי, את אותו הדבר צריך לעשות עם הכלכלה הישראלית, את אותו הדבר צריך לעשות עם הצמיחה, את אותו הדבר צריך לעשות עם מקומות תעסוקה, את אותו הדבר צריך לעשות עם צעירים, ומבוגרים, ובני 45 פלוס, ואנשים שרוצים לתרום. מעולם לא היה כישרון גדול יותר במדינת ישראל, ומעולם מצב העוני והפערים לא היה חמור יותר. לסיום אני אומר דבר אחד – – <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת לסיים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – אני אומר משפט אחד. אנחנו מובילים את מדינות ה-OECD בחדשנות, ואנחנו מובילים את מדינות ה-OECD בעוני ילדים, של 30%, ובעוני מבוגרים, של 21%. ורוב העוני הזה, רוב הקושי הזה, נמצא בדרום הארץ, בצפון הארץ, באוכלוסייה הערבית, שהיום היא משכילה יותר מתמיד, ובאוכלוסייה החרדית, שבאמת רוצה להשתלב. אם לא ניקח את העניינים לידיים, עם יכולת של יצירת כלכלה ומקומות תעסוקה – – <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת לסיים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – אנחנו נעשה תקציב לשקופים במקום תקציב לאנשים שרוצים לצמוח ולהצליח ולהיות חלק מהכלכלה היצירתית של מדינת ישראל. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה לחבר הכנסת אראל מרגלית. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – עשר דקות לרשותך. אני מאוד מבקשת לעמוד בזמנים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> עמדתי. <היו"ר נורית קורן:> כמעט. <עיסאווי פריג' (מרצ):> היה פרגון הדדי, זה בסדר. <היו"ר נורית קורן:> נכון, אבל גם לקואליציה אפשר לפרגן בוועדת הכספים, נכון? <עיסאווי פריג' (מרצ):> משתדל. <היו"ר נורית קורן:> משתדל. תודה. בבקשה, לרשותך עשר דקות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, מכובדי השר, חברים, למען האמת, זה תקציב שני שאני חווה בכנסת – – <היו"ר נורית קורן:> ששש. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – פעם שעברה היה אותו תהליך, תקציב דו-שנתי. ניהל את ועדת הכספים ניסן סלומינסקי, ועכשיו ניהל את ועדת הכספים גפני. גפני אז היה בצד של האופוזיציה, ועכשיו היה בצד של הקואליציה. ראיתי את יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת גפני משני הכיוונים – מכיוון האופוזיציה ומכיוון הקואליציה. עכשיו הוא עסוק בחלוקת דמי החנוכה שהם קיבלו, אני לא רואה אותו כאן, וחבל. חברים, אתם זוכרים את הילד שצעק "המלך עירום"? זוכרים את זה, נכון? זה לא דבר – אז זה בדיוק מה שקורה בתקציב. התקציב הזה הוא כמו הבגדים של אותו מלך, וזה עבודה בעיניים. אני הסתכלתי בתחילת הדברים על הרפורמות בספר הרפורמות שחולק לנו. לאורך כל הפרומו, לפני שדיברו על הרפורמות, שר האוצר וראש הממשלה ושות', היו מילות קסם שהשתמשו בהן כשדיברו על התקציב. מה מילות הקסם האלה? מנועי צמיחה, תחרותיות, מלחמה בעוני, יוקר המחיה – כולם פיזרו את המלל היפה הזה כדי לתת לגיטימציה למה שמחכה לנו. וכל מלל יפה, שייכו לו רפורמה: אני רוצה להילחם ביוקר המחיה, אז אני צריך את רפורמת הקורנפלקס, המזון, שיהיה – נפתח, כי תחרות היא מילת המפתח. מנועי צמיחה – מצאתי לה רפורמה. אני אעבור אתכם על כמה מהרפורמות, ואנחנו נדבר על זה. והדבר השני שקיבלנו – נפלאות חוק ההסדרים. נפלאות חוק ההסדרים, חברים – חוק ההסדרים – היום זה יום ההולדת ה-30 של חוק ההסדרים. אז ביום ההולדת הזה צריך לחלק יותר סופגניות, יותר דמי חנוכה. אז לעמוד בתור – שרים, ח"כים, כל אחד יקבל את המנה שלו, זה 30 מיליון, זה 10 מיליון, זה איזה 15 מיליון – קיבלו. יום הולדת 30, אז מגיע לכם. קיבלנו רפורמה, קיבלנו נפלאות חוק ההסדרים, וקיבלנו טייס אוטומטי של נערי האוצר לחבר את התקציב. הטייס האוטומטי הזה – גם בדרך הוא טעה. טעה בטעות טכנית, נימקו לנו את זה, בטעות של 3 מיליארד שקל. נעלמו לנו איפשהו, לא שמנו לב. אז הטייס הטכני לא הצליח למצוא את האיזון הזה. זה מראה לנו שכשאני אומר לכם "עבודה בעיניים" – זה באמת עבודה בעיניים. התקציב הוא עבודה בעיניים; זה מספרים שרצים כמו טייס אוטומטי, ועל הדרך, כדי שאני אעביר אותו, אני אחלק את דמי החנוכה שחילקתי ואני אביא כאילו כמה רפורמות, שנעבור בקצרה על הרפורמות, ובשם האידיאולוגיה. זה המתכון. ואני שואל את עצמי: האם המספרים – תראו איזה ערימות בצהוב, לא חבל על הנייר הזה? לא, אני שואל, לא חבל? תראה איזה ערימות. כנסת ירוקה אנחנו רוצים. <היו"ר נורית קורן:> בסדר, אבל יש 32,000 הסתייגויות, שזה סיפור. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן, אני רואה. אני רואה. <היו"ר נורית קורן:> זה האופוזיציה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אפשר היה לשים אותן במחשב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ובסוף מביאים לנו תקציב, ואני שואל: האם זה באמת מה שיהיה ב-2016? אני אומר לכם שלא. צר לי מאוד שהניסיון אומר לא. הניסיון אומר לא, כי יש מגבלות. בוא ניתן להם, הנייר סובל את הכול. אבל בזמן הביצוע נמצא להם את החסמים. נמצא להם את החסמים. הרי שם המשחק הוא חסמים: חסם תזרימי, חסם משפטי, חסם גירעוני; אין צמיחה, משק באי-ודאות. נמצא את החסם. אז בוא נשחק את המשחק הדמוקרטי, נרוץ עם זה, ובזמן הביצוע נמצא את הדרך. מתאים לנו – נשחרר; לא מתאים – לא נשחרר. והרי אנחנו, אחד המושגים שמשתמשים בהם כל הזמן, מושג הבריכה. יש בריכה שכל הכסף מתנקז לשם, ומהבריכה הזו התקציב מתחלק. חברים, כל דמי החנוכה שחילקתם לחברים, הרי זה יבוא מאיזשהו מקום. אתה לא יכול לתת, לתת, ולא לקחת ממקום אחר. אז המציאו לנו את ההמצאה, עושים קיצוץ רוחבי, יפה. קיצוץ רוחבי, כדי לתת לזוהר ולתת לאמסלם ולתת לכל מיני, ראיתי בעיתון, כל מיני דמי חנוכה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> תאמין לי, את הרוב לא ראית. בעיתון הם שמו רק קצת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא ראיתי, וזה המדאיג. אז הראו לנו את העזים. עושים קיצוץ רוחבי. ואם לא יספיק נעשה שוב קיצוץ רוחבי. בא גפני, עומד כאן, ומה אומר גפני? אני מבקש את תמיכת בית-הנבחרים בחוק ההתייעלות הכלכלית ובחוק התוכנית הכלכלית. על איזו תוכנית כלכלית אתה מדבר? על איזו תוכנית כלכלית, מר גפני, אתה מדבר? אתה מדבר על טייס אוטומטי ורפורמות, קומבינות ודמי חנוכה שמשלמים לחבר כנסת לפי מידת הלחץ שלו. לזה אתה קורא תוכנית כלכלית? איזו תוכנית כלכלית? מה היעדים שלך? וכשאתה עושה לי קיצוץ רוחבי בכל המשרדים, מי משלם את הקיצוץ הרוחבי? מי שאין לו מרפקים? מי שאין לו קבוצות לחץ? ומי שיש לו קבוצות לחץ מקבל כסף שאני צריך להביא ממקום אחר? שיום חינוך ארוך יחכה, אני צריך לרצות את סמוטריץ בכמה מיליונים. שיחכה יום חינוך ארוך, מה בוער? מה בוער? החברה הערבית, שתחכה. הרי נבטיח לה, אבל נמציא לה חסמים. אז מכאן, חברים, תקציב זה "שמור לי ואשמור לך". אני קורא לזה "תקציב לשמור על סטטוס קוו קואליציוני". חברים, תנו לי לעבור את זה. בזמן שנותר לי אני רוצה להתייחס לרפורמות. לא הספקתי להשתתף בכל נפלאות חוק ההסדרים בוועדות, וחברי הוועדות כאן עלו ונתנו כל אחד את הזווית שלו – איך שהוא רואה את זה. אני רוצה להתייחס לרפורמה שלקחתי חלק בדיונים עליה בצורה מסיבית; אחד מהם מה שנקרא חוק הבנקאות. חוק נאוי, אני קראתי לו. תקשיבו, חברים. חוק הבנקאות הזה זה שוד לאור היום – זה לאפשר גיוס כספים מהפנסיה של כל אחד ואחד מאתנו תחת המסווה של תחרות, כדי להגדיל תחרות כסף בשוק. המציאו חוק כדי לאפשר לגייס 2.5 מיליארד שקל לשתיים-שלוש חברות בורסאיות, בטענה שזה יביא ליותר תחרות ויביא ליותר כסף בשוק. לאן הכסף הזה הולך? לכותרת "עסקים קטנים". אני שואל אתכם, מה זה עסק קטן? על-פי הצעת החוק הזו, עסק קטן – שיש לו מחזור 100 מיליון שקל. מחזור של 100 מיליון שקל זה עסק קטן, ולשם כך אני משאיר לו את 2.5 מיליארד השקל. זו גנבה לאור היום, זו גנבה לאור היום, זו גנבה לאור היום – – <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – וימים יגידו. אמרו שההיסטוריה תשפוט? גם ההיסטוריה תשפוט. היו רפורמות? היו רפורמות. התוצאות יגיעו ונראה, ונמצא את הדרך. <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לשם כך, חברים, אני קורא לכם להתנגד לתקציב. תודה, גברתי. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. לרשותך עשר דקות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, במשך חודשים רבים ניהלנו מגעים, משא-ומתן, מול האוצר, מול אגף התקציבים, מול שר האוצר, ראשי הציבור הערבי. הקמנו צוות מיוחד המורכב מכמה ראשי מועצות מקומיות מוכשרים, מקצועיים, מכירים את המאטריה היטב, יחד עם אנשי מקצוע, תקציבאים. מדי פעם חברי הכנסת של הרשימה המשותפת, לרבות חברי ועדת הכספים, חבר הכנסת באסל גטאס ואנוכי, ושאר חברי הכנסת של המשותפת, נטלו חלק במפגשים האלה מול האוצר, מול השרה גילה גמליאל, מול נשיא המדינה שמגלה מעורבות חיובית בנושא הזה. המפגש האחרון עם הנשיא התקיים היום בבוקר. נכחו בו חברי מאזן גנאים, ראש הוועד הארצי של הרשויות; מודר יונס, ראש מועצת ערערה, שנמצא כאן – אני מברך אותך; עאדל בדיר, ראש עיריית כפר-קאסם; עלי עאסלה אבו חסיין, עראבה; אדגר דקואר, פסוטה. לפני שעה קלה הייתה פגישה דומה עם שר הפנים סילבן שלום והמנכ"לית, כדי להציג בפניו את הדרישות. כבר בהתחלה הוצג למשרד האוצר, לשר, למר אמיר לוי, ראש אגף תקציבים, נייר עבודה עם הדרישות המקצועיות העדכניות לחמש השנים הקרובות, סך 32 מיליארד שקל לחמש שנים, אדוני היושב-ראש. הם אמרו שזה הרבה, ונקבו במספרים מוקטנים, מצומקים. לפני כחודש הייתה כוונה להשבתה כללית של היישובים הערביים. היה טיפול במשככי כאבים, אקמול. הובטח שיהיה כסף תוספתי ל-2016, במקביל לתוכנית שמשרד האוצר הודיע לנו אז שהוא שוקד על פיתוחה, לרבות על-ידי מר אמיר לוי, ראש אגף תקציבים, שיש לו כוונות טובות. אנחנו מדברים על שני דברים מקבילים: גם מקשיבים, מנהלים משא-ומתן, מציעים, מסכימים, לא מסכימים, לתוכנית החומש הזאת, של משרד האוצר, שהובטח לנו כי היא תאושר בהצעת מחליטים בישיבת הממשלה כבר באוקטובר, ולא הוא – הדבר הזה לא יצא אל הפועל. עכשיו אומרים לנו: נעשה את זה אחרי התקציב, לפני סוף השנה. הוצעו שם דברים בכיוון הנכון; יש דברים שלא מספקים. אגב, נדמה לי, בחוק ההסדרים, לראשונה, גם עבר בוועדת הפנים פרק על תכנון ובנייה – רישום מקרקעין. חבר הכנסת טלב אבו עראר, אתה משתתף בוועדה הזאת, הצבעת עבורה. צעד בכיוון הנכון, אבל זה לא מספיק. הפער הקיים בין יישובים יהודיים ליישובים ערביים הוא פער עשורים מבחינת תשתיות, מבחינת צרכים. יש התעלמות של משרד האוצר מהדרישות העיקריות של ראשי הרשויות, והן בעיקר מענקי איזון, כדי לצמצם את הפער הקיים. אז האוצר אומר: לא. גם משרד הפנים אומר: אתם צודקים, הנוסחה הקיימת של מענקי האיזון פוגעת בערבים, אבל לא נשנה אותה. אז מה הציעו ראשי הרשויות גם לאוצר? דרישות מינימום, עיסאווי, דרישות מינימום. מה הן דרישות המינימום? 1.4 מיליארד שקל, שמחולקים כדלקמן: מענקי איזון – 500 מיליון שקל לשנה; מענקי פיתוח – 200 מיליון שקל; סבסוד פיתוח קרקע מדינה – 400 מיליון שקל; מבני ציבור – 300 מיליון שקל לשנה – 1.4 מיליארד. זה הכול. לכן, הצעות שהן רחוקות מאוד מדרישות המינימום האלה יהיו אקמול ויחס לא רציני לדרישות הצודקות. אגב, כל מי שנפגשו אתו ראשי הרשויות ונציגי הרשימה המשותפת, אמרו: אתם צודקים. עפר, כולם אומרים: אתם צודקים. ההחלטה בסוף – כלום. בכל זאת לסמוטריץ יש יותר השפעה. אולי גם לאורן חזן. יכול להיות שהוא יודע להציג את זה בצורה יותר מושכלת, יותר משכנעת. חלק מחברי הקואליציה תמיד סובלים – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – אני מדבר בתור רופא, אני לא מקל ראש בתסמינים כאלה – ערב התקציב מתפרץ במליאת הכנסת וירוס מיוחד במינו שלא היה מוכר קודם – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ושמו? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – שנבדק, והתברר שמדובר במוטציה של וירוס קודם – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> נו, ו-? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – הפוגע אך ורק בחברי קואליציה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> רגע, ושמו? שמו בישראל? <עפר שלח (יש עתיד):> בשיחה אחת של כסף הוא מסתדר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ושמו? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> קוראים לו, עכשיו מצאתי את השם: "קואליויר". שום משחה לא יכולה לטפל – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> יש לו מוטציה – "היעדריטיס". <היו"ר מאיר כהן:> יש לו גם תרופה גנרית. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – אחד מהתסמינים הוא היעדרות. <עפר שלח (יש עתיד):> נבצרות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> חלקם נבצרים, חלקם מגיעים לבית-החולים, חלקם מגיעים למיון. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> חלקם מנוטרלים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אנחנו לא נעשה את זה. א. אנחנו באופוזיציה; ב. אנחנו ערבים, שגם אם לא מקשיבים – כל הממשלות, לא רק הממשלה הזאת – לאורך שנים לא מקשיבים לתביעות הצודקות – האזרחיות. אתמול הגענו לוועדת הכספים – גם ראשי הרשויות, גם חברי באסל גטאס ואוסאמה סעדי, ואנוכי, והצגנו את הדרישות. אמרנו, אתם מאשימים אותנו כל הזמן, שלא בצדק, שאנחנו עוסקים בדברים גלובליים מזרח-תיכוניים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אנחנו יום-יום, עיסאווי, יום-יום, עוסקים בנושאים של התקציב. ומי מתנגד? מי מכשיל אותנו? הממשלה. לזכותם של רבים מחברי הכנסת, מהקואליציה ומהאופוזיציה, כולם אמרו: נכון; לאחרונה – הם אומרים – לאחרונה, הח"כים הערבים עוסקים בנושא התקציב, התשתיות והיישובים הערביים; פקחו את עיניהם. אבל מה בסופו של דבר – זה מביא מזור? זה משנה את החלטת משרד האוצר? לא. נדרשת החלטה אמיצה של שר האוצר משה כחלון, שמאז שהוא בתפקיד נפגשתי אתו כמה פעמים, והוא מגלה רצון להקשיב. אנחנו רוצים שהרצון להקשיב יתורגם לרצון לממש, לבצע, לעשות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ומה גפני? גפני חבר טוב שלך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> נכון. חבר הכנסת גפני, יושב-ראש ועדת הכספים, הוא מהחוליות החיוביות בשרשרת היעדר-המזון הקיימת לגבי הציבור הערבי. כלומר, אתמול הוא הפסיק את הישיבה, התקשר, עשה טלפונים, ואמר: התביעות של הציבור הערבי הן תביעות צודקות. כמובן, יש לי אספירציה – יכול להיות שאני מגזים, יכול להיות שאני מדמיין לעצמי, יכול להיות שאני לא רציונלי; אני רוצה, שואף, שגפני ינהג בדרישות האלה כאילו היו שלהם. יכול להיות שאני לא עם רגליים על הקרקע כשאני אומר את הדברים האלה. אבל אני שואף – אני מנסה לדבר אתו, מנסה לדבר עם שר האוצר. חברי, כל אחד מדבר עם כל שר שהוא פוגש שנוגע בדבר. ממשיכים לנסות, מנסים לגייס אנשים גם מהאופוזיציה, גם מהקואליציה – אלה דרישות מינימום צודקות כדי שהאזרח ירגיש שמקשיבים לתביעות שלו, ברהט, בטייבה, בסח'נין, באום-אלפחם ובכל מקום ביישובים הערביים. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> האם יש מישהו שגם שומע וגם מקשיב? תודה רבה, אדוני. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. תעלה חברת הכנסת תמר זנדברג. בבקשה, גברתי. עשר דקות לרשותך. <תמר זנדברג (מרצ):> תודה. אחמד, אני מורידה את הדוכן אחריך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> חברות וחברים, 600 מיליון שקלים – עלות הכספים הקואליציוניים – וגם האופוזיציוניים, אני חייבת להגיד – כמובן הרבה פחות – שהממשלה חילקה כדי להעביר את התקציב הזה. הייתי אומרת – ואפשר לקרוא לזה שוחד חוקי לא תקין, בעייתי, הגם שלראשונה בתולדות המדינה הוא שקוף – וגם את זה צריך להגיד. אני חושבת שלאף אחד מאתנו לא הוסיפו כבוד הרשימות האלה שכתוב בהן שם חבר או חברת הכנסת והכספים – למה זה יועד. אנחנו כולנו היינו רוצים תקציב עם חזון, שמוביל את מדינת ישראל לכיוון חיובי, שמחלץ אותנו מהמשברים שישראל נתונה בהם – כל מיני סוגים של משברים, החל במשבר הדיור, דרך משבר יוקר המחיה והמזון, ואפילו עד המשבר הביטחוני והפוליטי. אבל לממשלה יש צרכים, היא חייבת לשרוד, אם עד עוד 24, 48, 50-ומשהו שעות – סליחה, אני לא טובה בחשבון – התקציב לא עובר, הממשלה נופלת, הכנסת מתפזרת והולכים לבחירות. ולכן, אמרו את זה לפני חברי שהובילו את המאבקים בוועדת הכספים באופוזיציה – אני חייבת לציין את חבר הכנסת אראל מרגלית, חברת הכנסת זהבה גלאון וחברינו הנוספים – דיברו על היעדר החזון, דיברו על היעדר התוכנית, היעדר הבשורה, תקציב של הישרדות פוליטית ותו לא, שלפעמים, וזה מתבטא בעיתונות בצורה מאוד ברורה, מגיע למחוזות האבסורד, שאם הם לא היו עצובים הם בטח היו מצחיקים. אקריא לכם רק חלק מהם: פוריות כשרה כהלכה; תרבות תורנית; שמירת שטחים פתוחים בגדה המערבית – סליחה, יהודה ושומרון קוראים לזה – יש מישהו שמשום-מה נזכר בעקרונות שמירת הטבע שלו תמיד מעבר לקו הירוק; שמירה על שירותי דת; קשרים דתיים ורוחניים – מישהו יכול להסביר לנו למה הכוונה? – תרבות יהודית; לימודי תורה פורמליים; לימודי תורה לא פורמליים; פרס מפעל הדתות – כסף נורא חשוב, אני רק לא בטוחה אם התקציב לתחזוק קברי צדיקים נכלל בספירה הזו או שהוא שייך לספירה של לפני שבועיים, זה לא ברור. <היו"ר מאיר כהן:> הוא בתקציב. <תמר זנדברג (מרצ):> עכשיו, כל זה, כל החבילה הזאת, יחד עם עוד מטרות צודקות וראויות לטובת כלל הציבור הישראלי – 600 מיליון שקל, מתוך תקציב של למעלה מ-400 מיליארד. וזה – אני אומרת לנו, גם לחברים בקואליציה, שהשיגו כמה הישגים, וגם לנו באופוזיציה, שהשגנו כמה הישגים – אפילו לא מעוגן בבסיס התקציב. כלומר, אנחנו, בשביל פירורים – לנו באופוזיציה כמובן לא הייתה ברירה, התקציב עובר גם בלעדינו, זה לא כל כך משנה, אבל את הפירורים המסכנים האלה שקיבלו חברי הכנסת, איזה סוכריות, איזה זירעונים שפוזרו בשדה, בעוד שספר התקציב שמונח כאן לפנינו ושבעוד יומיים אנחנו נתחיל להצביע עליו כולל טייס אוטומטי, הרבה כלום ושום דבר, הרבה הישרדות פוליטית, כבר אמרנו, הרבה תקציב ביטחון פיקטיבי, שאומרים לנו כבר היום שרגע אחרי הוא כבר ישונה ללא הכר. אבל הוא כולל גם הרבה מאוד פגיעות, שהן אלה שנכנסו לספר, ובניגוד להישגים, שהם בני-חלוף, הפגיעות הן אלה שנכנסו לספר והולכות ללוות אותנו לדורות. לשנים ולדורות קדימה. אני רוצה להתייחס לאחת הפגיעות הכי חמורות ואולי אפילו הכי שקופות מכולן, שעברה ככה – למעט איזה כמה טורי פרשנות תיאורטיים והגיגיים בעיתונות הכלכלית, עברה מתחת לרדאר כמעט בלי רעש, והיא אולי הפגיעה החמורה ביותר, שקצה קרחון שלה נמצא עכשיו בספר התקציב, חלקה נמצא בשורה של פגיעות שכבר התרחשו בשנים האחרונות וחלקה בפגיעות נוספות שעוד צפויות להגיע בשנים הקרובות. מדובר בנושא כל כך משעמם, כל כך משמים, כל כך לא סקסי, כל כך לא מעניין, אף אחד לא נפגע ממנו כרגע וגם אף אחד לא מרוויח ממנו כרגע; אין איזה קברי צדיקים ציוריים שחברי הכנסת החילונים יכולים לרדוף אחריהם, וגם אין איזה מנגנון העברה תקציבי של חטיבה להתיישבות; אין איזה מנגנון שחברי ועדת הכספים, אנחנו, יכולים להתנפל עליו, בצדק כמובן, כמוצאי שלל רב. אין שום דבר כזה. זה נושא כל כך רע, שמרוב שהוא רע, הדבר היחיד שאפשר לעשות אתו זה להחביא אותו בתוך משהו משעמם – ואני מדברת על הפנסיה. הפנסיה זה נושא מאוד משעמם. נורא משעמם. כך שגם אם קורה בה משהו רע, אף אחד לא מתעניין בו. אבל מי שהולך לסבול זה דורות שלמים קדימה, החל מהדור שלי, או אולי טיפה יותר מבוגר ממני, והרבה מאוד דורות קדימה, צעירים ממני, כשכבר היום, בגלל הסכום הנמוך של קצבאות הזיקנה, ישראל מובילה את ממוצע ה-OECD בשיעור הקשישים העניים. רק לסבר את אוזנכם, בשעה ששיעור העוני הממוצע בקרב בני 65 ומעלה ב-OECD הוא 12.8%, בישראל שיעור הקשישים העניים היום עומד על 23%. לאור משבר הפנסיה שצפוי לדור שלי והלאה, חברות וחברים, אני חייבת לשתף אתכם בבהלה אמיתית שצריכה לאחוז בנו, כי שיעור המבוגרים העניים עומד לזנק ממש בקרוב, וזה אם אתם מתייחסים לטווח של 15, 20 או 25 שנה כ"ממש בקרוב". אני בטוחה שאם נשאל מבוגרים מאתנו כמה זמן עבר מאז שהם היו בני 40 ועד שהם היו בני 65, הם יגידו שזה עבר ככה; זה ממש ממש קרוב. זה לא הזמן להיכנס לשיעור היסטוריה – למה זה קרה. יש כאן בבית אנשים שבקיאים ממני בנושא שורשי המשבר בשנות ה-90 – התבגרות האוכלוסייה, עלייה בתוחלת החיים, יחד עם פער בלתי ניתן להסבר ובלתי ניתן לגישור בין היקף ההפקדות והיקף הקצבאות, יחד עם נסיבות מקרו-כלכליות שהביאו למה שמכונה "המשבר האקטוארי", שהביא בשנות ה-90 לרפורמה רדיקלית בקרנות הפנסיה, למעבר לקרנות חדשות בתנאים גרועים בהרבה ולהפסקת הכניסה לפנסיה התקציבית. כל זה ידוע. אבל עדיין הולכת ומתרגשת עלינו פגיעה נוספת, שמאיימת מעבר לפגיעה שכבר קרתה ושאנחנו עוד איכשהו התחלנו להתמודד אתה, פגיעה שמאיימת על דור שלם. בתקציב הזה מובא בפנינו דבר קטן, קטנטן, לא משנה להרבה אנשים – יושבת כאן אורלי לוי, את יודעת בדיוק על מה אני מדברת, לכן את מחייכת ומהנהנת – פגיעה בהטבת המס לבעל השכר הגבוה. פעם היה פטור ממס עד פי-ארבעה מהשכר הממוצע במשק, זה ירד לפי-שלושה, בהסכמת ההסתדרות, ועכשיו זה פי שניים-וחצי. האוצר אומר: לא נורא – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לא, לא, לא, בהצעת התקציב המקורית היה פי-שלושה – – <תמר זנדברג (מרצ):> פי-שלושה, נכון. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – אבל תוך כדי הדיונים חיפשו כסף בשביל לשלם את ההסכמים הקואליציוניים החדשים – – – <תמר זנדברג (מרצ):> יפה, בדיוק, לשם אני חותרת. עכשיו, מה אומר לנו האוצר? האוצר אומר לנו שתהיה פגיעה לא משמעותית בנטו, של כמה מאות שקלים בלבד, למקבלי השכר הגבוה. מישהו בדק את זה? היה איזה מודל כלכלי? מישהו יודע האם באמת תהיה פגיעה לא-משמעותית בנטו או שתהיה פגיעה בחיסכון? יש איזה מודל אקטוארי? מישהו בדק? לא. הביאו. מה גובה הפגיעה החדשה זאת, ההפחתה מפי-שלושה לפי שניים-וחצי מהשכר הממוצע במשק? הופ, חצי מיליארד שקל. הסכום הזה נשמע לכם מוכר? כרגע תיארתי את אותם פירורים, מה שקראתי להם, את אותן סוכריות בנות-חלוף שניתנו, בגובה 600 מיליון. ופתאום יש קיצוץ בגובה חצי מיליארד. הופ, זה סכום דומה מדי, לא? רק שאותם 600 מיליון מחולקים השנה, ומה שנקרא, חולפים עם הרוח; אבל החצי-מיליארד הזה נשאר בבסיס התקציב לדור-דור, וכשאני וחברי ובני גילי וצעירים ממני, כולל כאן, בני הדורות הצעירים שנכנסו לכנסת לאחר שתי מערכות הבחירות האחרונות – בדור שלנו תהיה צניחה משמעותית ברמת החיים. אם היום יש 23% קשישים עניים, אנחנו צופים עלייה דרמטית, דרסטית, במספר הקשישים העניים, שזה אנחנו, כשאנחנו נפרוש ונזדקן. אז יש כמה הצעות – מפאת קוצר הזמן אני לא רוצה להיכנס – שמתגלגלות כרגע, ואני חושבת שגם בבית הזה כדאי שאנחנו נפסיק להסתכל עד לקצה האף בלבד ונסתכל טיפה איזה עשור, שניים, אולי שלושה קדימה, כי זה באמת מגיע יותר מהר ממה שזה נראה. אבל אין את החשיבה הזאת פה, ובאמת הייתה כאן הסתכלות לקצה האף בלבד. כל הפתרונות המוצעים כרגע בתחום הפנסיה מסתכלים מה נעשה עם הפורשים היום, עם הפורשים בחמש השנים הקרובות, כדי שלא נעמוד מול שוקת שבורה. ואת כל זה מממנים אנחנו, החוסכים הצעירים. הכול. אבל מה יקרה כשאנחנו נגיע לגיל פרישה? מה אנחנו יודעים? איך אמר לא מזמן בכיר באוצר? מי יודע אם תהיה מדינה עוד 30 שנה. ומה יעשו החוסכים לפנסיה עוד 30 שנה, העובדים שיפרשו עוד 30 שנה? את זה אף אחד לא יודע. אז היום מה שנעשה בתקציב הזה הוא חמור במיוחד, כי לא רק שהחוסכים הצעירים מממנים את ציבור הפורשים העכשווי, או המיידי, בשנים הקרובות, אלא היום ציבור החוסכים העכשווי, כלומר ציבור הפורשים העתידי, מממן את המטרות הקואליציוניות אד-הוק שחולקו אך ורק בשביל להעביר את התקציב. או אם תרצו, במילים אחרות, העתיד שלנו, של דורות שלמים, נשדד בשביל קברי צדיקים והפריה כשרה לפסח. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <תמר זנדברג (מרצ):> ואני שואלת אתכם – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> עושים הפריה – – – <תמר זנדברג (מרצ):> סליחה, כשרה על-פי ההלכה. ואני רוצה לומר לכם שאין – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת זנדברג, זמנך עבר. <תמר זנדברג (מרצ):> – – חוסר תכנון, אין היעדר חזון, אין פגיעה יותר משמעותית מאשר הימור על הדורות הבאים בשביל הישרדות קואליציונית קצרת טווח. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חבר הכנסת יאיר לפיד – בבקשה, אדוני. <יאיר לפיד (יש עתיד):> יושבים לנו שם חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ומנסים להבין למה לא רק המליאה ריקה, אלא יש איזו תחושת ריקנות כוללת סביב התקציב הזה. <תמר זנדברג (מרצ):> למה נכנסת רק עכשיו? <יאיר לפיד (יש עתיד):> והתשובה היא שבדרך כלל התקציב הוא מצב שבו הממשלה מנסה לעשות משהו, והיות שהממשלה מנסה לעשות משהו, האופוזיציה יש לה הזדמנות להתנגד, כי זה תפקידה של האופוזיציה. הממשלה תעשה משהו והאופוזיציה תתנגד. במקרה הזה הממשלה לא מנסה לעשות שום דבר, אז לאופוזיציה אין כל כך למה להתנגד. היא לא מנסה לשפר את חיי האזרחים בשום צורה שהיא, היא לא מנסה לשפר את הכלכלה בשום צורה שהיא; היא לא מנסה לעזור לאימהות חד-הוריות; היא לא מנסה להגדיל את הצמיחה. היא לא מנסה לעשות כלום. הם לקחו המון כסף וחילקו אותו אחד לשני ואמרו: תודה רבה, זה מבחינתנו תקציב, והלכו לדרכם. וכשמישהו לא מנסה לעשות שום דבר למען אזרחי ישראל, אז האופוזיציה אומרת: רגע, אז נגד מה אני אמורה להיות? אין פה, לא קורה כלום. זה תקציב שבו לא קורה שום דבר, והיות שלא קורה שום דבר, אין לנו כל כך למה להתנגד, חוץ מלעובדה שלא קורה שום דבר. אני לפני ארבע שנים עמדתי במקומות אחרים ואחר כך פה ואמרתי: איפה הכסף? והכוונה הייתה: מה קורה עם תשלומי המסים של אזרחי ישראל? ואז נבחרנו ונכנסנו וגילינו את המספרים והתברר איפה היה הכסף: הוא חולק בחגיגה בזבזנית מחרידה שיצרה בור תקציבי של 39 מיליארד שקל, עם גירעון של 4.5%, שזה היה עם תחזית של 5.5%, עם אבטלה שזינקה ל-6.5%, עם צמיחה שהתחילה להידרדר, והיינו באזור אסון והתברר איפה הכסף. ואז היה תהליך של יותר משנה של שיקום ומניעה של זה שמדינת ישראל תיכנס למצב של יוון, והצלנו את הכלכלה הישראלית. <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו מנהלים ישיבה בלי שר תורן, או שהוא מסתתר באיזו פינה? <יאיר לפיד (יש עתיד):> איפה השר התורן? <היו"ר מאיר כהן:> בבקשה, אדוני. תמשיך, אנחנו נדאג לשר התורן. <יאיר לפיד (יש עתיד):> הבנתי. השרה שקד פה? נכון, השרה שקד שם, והיא נראית לי מרותקת. <קארין אלהרר (יש עתיד):> היא מתחבאת, לא נעים לה לשמוע. <היו"ר מאיר כהן:> תמשיך, אדוני. השרה שקד – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – 39 מיליארד – – – <יאיר לפיד (יש עתיד):> לא, לא. אני זוכר, אני זוכר. מדובר ביותר משנה מחיי, חבר הכנסת פריג'. אין שום חשש שאני אשכח את זה. ואז עשינו תהליך ארוך של הצלת הכלכלה הישראלית והחברה הישראלית ושיקום, שדווקא מאוד הצליח, ובסופו ביום שעזבתי את משרד האוצר לא היה יותר 39 מיליארד שקל של בור תקציבי; הגירעון היה 2.6%; האבטלה הייתה מהנמוכות בתולדות המדינה, בסביבות ה-5%; המספרים הבסיסיים עמדו, ובעיקר – השארנו המון כסף בקופה הציבורית שיועד לבריאות, לחינוך ולרווחה, ושמנו את תקציב 2015. בתקציב 2015 שעבר אז בממשלה הייתה תוספת של יותר מ-10 מיליארד שקלים לאזרחי מדינת ישראל, לחינוך, לבתי-ספר טכנולוגיים; הוספנו 80% למכללות הטכנולוגיות, בנינו בתי-ספר תיכון חדשים מקצועיים; תשלום כספים לאימהות חד-הוריות, לכל מה שבאמת חשוב לכל מה שבאמת סובסטנטיבי ואמיתי. רק שאז הממשלה נפלה מסיבות שאיש עד היום לא מצליח להסביר; צריך לשאול את ראש הממשלה. ובדרך החוצה הוספנו עוד כסף. ביום שעזבתי את משרד האוצר, מלבד העובדה שלא היה בור תקציבי, הגירעון היה 2.6% כאמור, וה-5%, ועוד היו שם עוד 9 מיליארד שקלים של עודפי גבייה. זאת אומרת, היה הרבה מאוד כסף, וחשבת שהממשלה החדשה תיקח את הכסף הזה ותתחיל לנצל אותו לטובת הציבור. במקום זה הם התחילו לחתום אחד עם השני הסכמים קואליציוניים, שהם בעצם התקציב המונח היום לפנינו. וכל התקציב הזה אומר: אתה תקבל ככה, ואתה תקבל ככה, ואתה תקבל ככה. וכל כך הייתה גדולה ושמחה חגיגת השחיתות הציבורית המוחלטת הזו, שלא הספיקו להם לא 10 מיליארד השקל שהיו בתקציב, ולא 9 מיליארד השקל של התוספת, ואז הם התחילו לעשות קיצוצים רוחביים. הקיצוץ הרוחבי הנוכחי של ה-0.7% הוא השלישי בחודשים האחרונים. שלוש פעמים הם הולכים לקיצוצים רוחביים כי לא מספיק להם הכסף לחלק אחד לשני. זה אומר: גם אני רוצה, וההוא אומר: אני לא קיבלתי מספיק; הוא אומר: עוד קצת בשבילי, ולי יש עוד איזו מטרה, ולי יש שני חברי מרכז שהבטחתי להם ולא קיימתי, ופה אנחנו מקימים איזה מוסד פיקטיבי ומזרימים לתוכו כסף, ושם מקורבים, ושם הקרובים, כי לזה הם ייעדו את התקציב. והם ממשיכים לבזבז ולבזבז ולבזבז ולבזבז את הכסף שאנשים עבדו נורא קשה בשבילו. לפעמים אנחנו שוכחים בבניין הממוזג היטב הזה שהכסף הזה הוא כסף שאנשים קמו מוקדם בבוקר והלכו לעבוד בשדה, במפעל, בחנות, בשביל להביא אותו בחזרה לאזרחי ישראל. אבל הם לא חושבים שזה כסף של מישהו, הם חושבים שזה הכסף שהם יגלגלו אחד לשני, וזה מה שהם עשו, וזה כל התקציב הזה. אין בו בעצם מטרה אחת ערכית שהאופוזיציה יכולה להסכים אתה או לריב אתה; אין בו מטרה חברתית שהאופוזיציה יכולה להסכים אתה או לריב אתה. אנחנו רק יכולים לעמוד פה ולהגיד: תשמעו, זה נורא מושחת, ונורא ציני, ונורא עצוב, ונורא עלוב, ועל כך מסתכלים עלינו אזרחי ישראל ואומרים: מה אתם רוצים? הרי אנחנו יודעים שהכול נורא מושחת, ונורא ציני, ונורא עלוב, ונורא עצוב, והם אפילו לא מעמידים פנים שזה משהו אחר. אז איך אפשר לכעוס על מישהו שמראש בא ומודה ואומר על עצמו: תשמעו, אני מושחת ואני ציני; מה אתם רוצים מהחיים שלי? כזה אני ואיני יודע אחרת. אז כל מה שנותר לנו להגיד: כן, גם אנחנו וגם הציבור הישראלי יודעים שכאלה אתם – מושחתים וציניים – ושאינכם יודעים אחרת. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – בבקשה, גברתי. חברת הכנסת תמר זנדברג, הזכרת לי, לבני ה-60, שהזמן עובר מהר. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מזל טוב לאדוני היושב-ראש בפועל. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. בבקשה, גברתי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לא, אני מסרבת לדבר. אדוני היושב-ראש, זה שחברי הכנסת מהקואליציה לא נמצאים פה – אף אחד לא יכול להכריח אותם; זה לא חלק מהתקנון. הם התעלמו מאתנו בוועדות, גם בוועדת הכספים, גם בוועדות האחרות, גם כאשר נלחמנו והבאנו באמת טיעונים עובדתיים ומאוד עניינים. אבל השרים מחויבים להיות פה, ואם לא כולם, לפחות אחד מהם. ואני לא אתחיל לדבר עד שלא יכבד אותנו שר אחד לפחות. לא שם מאחורי הפרגוד, פה מלפנים בשולחן הממשלה. תהיו מספיק אמיצים כדי לשמוע את מה שיש לנו לומר. אני ממתינה, ואדוני יעצור את השעון עד אשר התקנון ימולא במלואו. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> בבקשה, גברתי. גברתי השרה. בסדר? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> תאמין לי שזה לא נוח לעשות את זה, אדוני היושב-ראש. אבל זה מתבקש, כי לדבר בינינו לבין עצמנו אנחנו יכולים. <היו"ר מאיר כהן:> תקבלי עוד דקה. בבקשה, גברתי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> נציג אחד מהקואליציה לא ראה לנכון להיות פה. אפילו תעשו משמרות. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הם לקחו את הכסף, למה הם צריכים להיות? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לא יודעת. מה אנחנו פה? תפאורה? אז לא. יש לנו טענות אמיתיות. אנחנו באים, יושבים פה, מקשיבים, שומעים, ועוד נשמע אחד אחרי השני כמה התקציב הזה הוא התקציב החברתי ביותר, אם לא בשנים האחרונות אז לפחות בעשורים האחרונים. ויעלו פה חברי כנסת ויציגו כמה הדברים באים לידי פתרון, כמה מאמצים עשו כדי להביא לנו את התוצר הטוב ביותר, כמה הם דואגים לפריפריה ולחלשים ולצמצום הפערים. אבל בואו נרד טיפה לפרטים ונגלה מה בדיוק חברתי בתקציב הזה. אז אני לא אבוא ואומר שכל התקציב הזה הוא אנטי-חברתי, כי יש בו נקודות קטנות של אור, קטנות, קטנטנות. לפעמים זה מהבהב לרגע ונעלם כמו איזה כוכב שביט כזה, ואם הספקת תפסת. אבל לרוב, אתה מגלה שאותו תקציב שמוגש לנו – כן, בלי העלאת מסים, כביכול – מלא בהעלאת מסים דה-פקטו. כשאתה צולל לעומק התקציב אתה מגלה, כמו שאמרה חברת הכנסת תמר זנדברג, שהפנסיה של הדור החדש הועלתה קורבן כדי למלא אחר הדרישות הקואליציוניות. באו ואמרו וחשבו שמאחר שאנחנו חברי כנסת, והתדמית שלנו חשובה, שלא יהיה נאה ויאה לומר: חבר'ה, פוגעים בפנסיה – של מדרגות מס מסוימות, כי הם כביכול מרוויחים הרבה. אנחנו רק נזכיר לאנשים שעברנו מפנסיה תקציבית, די מזמן, לפנסיה צוברת. לצערי הרב, הדור הזה, בני ה-40, הם אלה שייפלו בין הכיסאות; בני ה-40 היום הם הקשישים העניים של העתיד. אף אחד לא בא לבדוק את תוחלת החיים הפנסיונית שלהם – כמה הספיקו לצבור, אדוני שר הרווחה לשעבר. אף אחד לא בא לבדוק את המקדם של ה-220, אם הוא בכלל קיים, אם בסוף התקופה, כשיצאו האנשים האלה לפנסיה, יש להם משהו בקופה, האם הם הספיקו – יכול להיות שהם אורחים לרגע באותה מדרגת מס. זה מה שדרשנו בוועדת הכספים: בואו נבדוק. הגיעו אלינו נציגי האוצר ואמרו שהפגיעה היא כמה עשרות שקלים, וזה כשרצו להוריד עד פי-שלושה מהשכר הממוצע במשק. תוך כדי פעולה הם גם קיבלו תיאבון. אבל אדוני יודע שכאשר יש מחלוקת בין הנתונים של משרד האוצר לבין הנתונים של מחלקת המחקר של הכנסת, מחלקת המחקר של הכנסת גוברת. ומחלקת המחקר של הכנסת הגישה לנו מסמך מאוד מאוד מפורט, ובאה לבדוק כמה כסף נלקח מהצעירים של היום על חשבון הפנסיה שלהם – משעבדים את זיקנתם. וגילינו – כאשר המטרה עוד הייתה שלוש משכורות של השכר הממוצע – גילינו שהחיסכון לפנסיה פר-חודש יהיה פחות כ-700 שקלים לחודש. זאת אומרת, בחישוב מהיר, 8,000 שקלים פלוס בשנה. האם זה לא מס, אדוני שר הרווחה לשעבר? האם אותו בן אדם פרטי שעכשיו לקחו לו בין 8,000 ל-10,000 שקלים בשנה לא משלם מס? מישהו בדק אם אשתו עובדת? האם הם סטודנטים? מישהו בדק כמה ילדים יש, אם הם בעלי דיור, בעלי נכסים? אף אחד לא בדק. אבל זה נוח להגיד: טוב, מי יילחם על אלו במדרגת המס הזאת. נלחמנו, וחבר הכנסת מיקי לוי היה אתי עד השעות הקטנות של הלילה, וחברים נוספים. ונכשלנו, נכשלנו מול קואליציה דורסנית. אבל זה לא רק זה, אדוני שר הרווחה לשעבר, אדוני היושב-ראש. אומרים שיש בשורה לפריפריה. אם ישנה, היכן היא? <חיים ילין (יש עתיד):> הם לא יודעים איפה הפריפריה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> צריך לתת להם מפה חדשה. הם יודעים רק בתקופת בחירות. הם יודעים להגיע לפריפריה בתקופת בחירות, ועוד מתלוננים אחר כך על הפקקים והשעות. אדוני היושב-ראש, פרט לנושא של הטבות המס לפריפריה, שבאיזו יד מכוונת המתינו אתן, וקפצו חברי כנסת מהקואליציה כדי לעצור את אותו מתווה, והיום באים אלה שמנהלים איזו שדולה – זוכר אתה מה היה בוועדת הכספים כאשר היושב-ראש של הוועדה עוד ישב על המדוכה והגשנו איזה מתווה שמוסיף 200 יישובים? הקואליציה בעצמה טרפדה, למה יהודה ושומרון לא בפנים. גם אני בעד חיזוק ההתיישבות, אבל האם זה המקור? ברגע שהכנסת את הקריטריון הזה, פלטת את הפריפריה החוצה. ואז אני מגלה, לפני קצת יותר משבוע, בוועדת הכספים, תוך כדי כך שאנחנו בדיון מאוד מעמיק בנושא הבריאות בפריפריה, שהאוצר והבריאות קשרו יד – ביטול המענקים לרופאים שילכו להתמחות בפריפריה. לולא נעזרתי בתקשורת הארצית, ולולא העיתוי שבו הבאתי לוועדת הכספים – באותו רגע, זה היה קורה, זה עבר. יעיד על כך חברי אראל מרגלית, מרכז האופוזיציה; ברגע שהצגתי את המסמך – הנה בדיוק נכנס יושב-ראש הוועדה – ביקש תשובות מהמשרדים הרלוונטיים והבין שמישהו פה עשה יד ופגע בפריפריה שוב. נעצר הדיון, גם בעזרתו של היושב-ראש. נלחמנו והצלחנו להציל 75 מיליון שקלים לעידוד רופאים בפריפריה. אני רק אזכיר לכם שתוחלת החיים בפריפריה קצרה בשלוש שנים מאשר במרכז, בגלל הקושי בנגישות של שירותי בריאות. אתמול אנחנו בוועדת הכספים מגלים תוך כדי תנועה שיש חבר'ה בקואליציה שעושים עוד שרירים; פתאום סמוטריץ נעלם לנו, די בתחילת הדיונים. אי-אפשר היה להעביר תקציב, אדוני היושב-ראש. קיבלנו איזושהי הפסקה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> יש קריקטורה כזאת, "איפה אפי?" – איפה סמוטריץ? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> איפה סמוטריץ? ואז אנחנו מתקבצים, ומצאו את סמוטריץ, אבל מצאו אותו עם חבילת הטבות נוספת, גברתי השרה שקד. <שרת המשפטים איילת שקד:> את רוצה שאני אגיד לך איפה סמוטריץ? תכף אגיד לך איפה סמוטריץ. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אני אשמח מאוד אם תעני לי. גם האבטחה במזרח-ירושלים יורדת ממשרד השיכון. מי יממן אותה? הזכאי של הדיור הציבורי? זה שניצל ממשרד השיכון של הקדנציה הקודמת? זה – הצלחנו להציל בקדנציה הקודמת כמה דירות, שלא יימכרו. אז כן, יש היום רוח חדשה במשרד השיכון, אני מודה על כך. אבל האם משרד השיכון צריך להיות זה שיממן את השמירה? האם זה חלק מהתפקידים שלו? האם זה לא מתאים יותר למשרד לביטחון פנים או לצה"ל? אני לא יודעת, אני פשוט תוהה פה בקול. אדוני, אתה יודע למה לא מצאו כסף? לדין רציפות ל-30 מיליון שקלים בסך הכול לשכר דירה ריאלי לאותם זכאים שמכרו להם את הדירות לכל מי שחפצו ביקרם, והם נושאים תעודת זכאות אבל הם לא יכולים לממש אותה כי אין דירות, ושולחים אותם לשוק החופשי. בשוק החופשי אף אחד לא רוצה להשכיר להם. בשוק החופשי הזה הם נאלצים לגבש מאיפה יביאו את הכסף. אדוני היושב-ראש, זה לא נגמר בזה. כשאתה מגלה שתוך כדי תנועה כל אותן חבילות, חוץ מה-600 מיליון – – – <היו"ר מאיר כהן:> אני מוסיף לך עוד דקה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> תודה. – – – אנחנו מגלים שמשרדים מסוימים שהיו צריכים לממן את ה-600 מיליון של הדרישה של הימים האחרונים, הצליחו לעשות שריר ולהתחמק מהגזירה. אז מאיפה יבוא הכסף, ממשרד הרווחה? מי יממן את ה-600 – כי בפנסיה כבר לא נשאר מה. שתו את כל מה שהיה. אם הייתה הכוונה לשלושה – בעצם לרדת לשלוש משכורות ממוצעות במשק, הטבות מס לחיסכון לפנסיה, קיבלו תיאבון וירדו לשתיים-וחצי. ואין פנסיה לעולים, ואין פנסיה לעצמאים, ואין פנסיה לשכירים – ובזה לא נגמר: אנחנו מגלים שמשרד הרווחה יצטרך לשלם, מההסכמים החדשים של אתמול, של סמוטריץ וחבריו, עוד 22 מיליון שקלים, הקיצוץ האחרון. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> מארבעה-וחצי לשניים-וחצי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> ומה קורה עם מדיניות החוץ של מדינת ישראל? משרד החוץ נאלץ לשלם, ולא בפעם הראשונה בתוך שנה, קיצוץ של 3%, אחר כך קיצוץ של 1.5%, ועכשיו של כמעט 1%. הולכים לסגור עוד שבע נציגויות בעולם. אנחנו הולכים להיות במספר מועט לעומת הנציגויות שיש לפלסטינים בעולם. האם המצב ההסברתי שלנו כל כך טוב? איפה הנציגים של הקואליציה במשרד החוץ? <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת לוי, תסיימי. הוספתי עוד דקה, אנא ממך, תסיימי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> הפקירו את האינטרסים. האיוולת היא כל כך גדולה, שאני לא מצליחה להתגבש, אבל אני אתן לך אבסורד אחד קטן, אדוני. <היו"ר מאיר כהן:> רק תסיימי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> האם אדוני יודע שבהסכמים האחרונים יש, למשל, סעיף מסוים, שאמור להגיע דרך משרד ראש הממשלה – אתה יודע איך נקרא אותו סעיף? שירותי ייעוץ והפריה, במשרד ראש הממשלה. מה ראש הממשלה רוצה לעשות בשירותי הפריה? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הוא דופק אותנו ואחר כך צריך להפרות את זה. <היו"ר מאיר כהן:> תשאירי את זה בסימן שאלה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אני לא אמרתי, אבל אני מקבלת. תודה. אני מבקשת להצביע נגד התקציב. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה לך, גברתי. השרה ביקשה להתערב. אני רק מבקש שזה יהיה קצר. תודה, גברתי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אני אבקש לענות, אם צריך. <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו לא רוצים לנהל שיח, אז תעשו את זה – בבקשה. תודה רבה לחברת הכנסת אורלי לוי. גברתי השרה. <שרת המשפטים איילת שקד:> אני אענה לחברת הכנסת אורלי לוי איפה היה סמוטריץ. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ קיבל הוראה לא להיכנס לוועדת הכספים, מכיוון ששר החינוך קיבל ידיעה שמקצצים 200 מיליון שקל מתקציב משרד החינוך – מהילדים שלך, חברת הכנסת לוי, מהילדים שלי ומהילדים של כל אזרחי מדינת ישראל. <קריאות:> – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – הגיע אתמול – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> בנוסף, מכיוון שאתם ניהלתם באופן – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> ידוע – אתמול בבוקר חבר הכנסת סמוטריץ קיבל הוראה מאתנו לצאת מוועדת הכספים. ומכיוון שאתם ניהלתם את החטיבה להתיישבות באופן כושל, ואני עדינה, אז אנחנו עכשיו מנסים להסדיר את ההתנהלות שלה, וגם בגלל זה הוא יצא. <קריאות:> – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת אורלי לוי. תודה רבה, גברתי. אני מזמין את חברת הכנסת מרב מיכאלי; בבקשה, גברתי. חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה. עשר דקות לרשותך, בבקשה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני, חברי, חברותי חברות הכנסת, אין מה לעשות, צריך להגיד את זה שוב: תקציב שלא פותר את הבעיות של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית, בראש ובראשונה תקציב שלא מטפל בבעיה הגדולה והקשה ביותר היום בחברה ובכלכלה הישראלית – השכר. חברות וחברים, שכר ריאלי שלא עלה כבר 15 שנה; שוק עבודה, עולם עבודה, שבו חצי מהעובדות והעובדים משתכרים ומרוויחים פחות מ-6,000 שקל בחודש, והם לא באמת יכולות ויכולים לשלם את העלייה המתמשכת, הקבועה, העקבית והגדולה בהוצאות על החינוך, בהוצאות על הבריאות, בהוצאות על המזון, בהוצאות על הדיור – בכל ההוצאות שהממשלה הזאת, וממשלות נתניהו הקודמות, לא זאת בלבד שלא ניתנו, לא עצרו ולא הורידו, אלא להפך, כל הזמן המשיכו לעלות, בעוד השכר תקוע, תקוע ותקוע. התקציב הזה שוב מתעלם מבעיית השכר של אזרחיות ואזרחי ישראל. אבל באותה נשימה הוא לא מביא צמיחה. הצמיחה במדינת ישראל, שהיא בערך 2.5%, מתקזזת עם 2% גידול באוכלוסייה, ואנחנו בעצם ממש בדשדוש מסוכן במקום. אין צמיחה, אין עלייה בפריון העבודה, אין אפילו תוספת של מקומות עבודה בשכר התקוע שמשתכרות או משתכרים חברות וחברי – אזרחיות ואזרחי ישראל. אין אפילו תוספת של מקומות עבודה בשכר גרוע. אין דאגה לשכירות ושכירים; הייתה פגיעה, למעשה, בזכות שלהם – עמדו על כך חברותי בהרחבה – בזכות שלהם לעשות הפקדות לפנסיה; פגיעה שתעלה לנו אחר כך, תעלה לממשלות עתידיות, שלא יהיו הממשלות של נתניהו – אנחנו נהיה אלה שנשלם, כולנו, את המחיר של הפגיעה הזאת. מה זה להגיד "אין דאגה לעצמאיות ולעצמאים"? זה ממש לעג לרש. 60,000 עסקים קטנים נסגרו השנה, חברות וחברים, ובממשלה הזאת, בתקציב הזה, קיצצו את הייעוץ לעסקים קטנים, שלא לדבר על כל שאר הפגיעות שפוגעות גם הן בעצמאיות ועצמאים. מכל הצדדים והכיוונים, באמת – עמד פה חברי יאיר לפיד ואמר כל מיני דברים מוזרים, כן; אבל בכל מקרה, אמר: לאופוזיציה אין למה להתנגד כי התקציב לא מביא שום דבר. ואני אומרת: אי-הבנה – האופוזיציה מתנגדת לתקציב הזה כי הוא לא מביא פתרון לבעיות של החברה בישראל, של מדינת ישראל, של האזרחיות והאזרחים במדינת ישראל, ולכן האופוזיציה התנגדה ומתנגדת לו בכל הכוח. לשמחתי, סיעתי, סיעת המחנה הציוני, בסך הכול בשיתוף פעולה מאוד מרשים של האופוזיציה, של כל הסיעות, הצלחנו להביא בכל זאת כמה הישגים. אם בכל זאת כסף שיעודד תעסוקה בנגב; כמו שאמרתי, יצירת מקומות עבודה היא דבר חשוב מאין כמותו לפריון, לצמיחה, ליכולת הפרנסה והקיום הבסיסיים של כל אחד ואחת. ודאי, במה שאנחנו חוזרות ואומרות את המילה הזאת, שכאילו כבר נשמעת כמו קלישאה, פריפריה, אבל מה לעשות שבגליל ובנגב שהופקרו על-ידי ממשלות ימין לדורותיהן, יש היום קושי אמיתי למצוא עבודה, עבודה שהיא מעבר לעבודת קבלן הכי בסיסית. אז כן, כסף לעידוד תעסוקה בנגב. הבאנו 170 מיליון שקל לדיור ציבורי. חברות וחברים, דיור ציבורי הופכת להיות אחת המוגלות, אחת המורסות הכי כואבות, הכי קשות, הכי מודלקות בחברה הישראלית. העובדה שיש יותר ויותר אנשים בלי קורת גג, לא ברמה של לא יכולות ויכולים להרשות לעצמם לקנות דירה, אלא באמת מחוסרי בית ברמה הבסיסית והכואבת ביותר – הצלחנו לגרום לכך שהתווסף כסף לדיור ציבורי; קיבלנו התחייבות להורדת דמי הניהול מקרנות הפנסיה. שוב, אנחנו חייבות וחייבים לדאוג לעתיד שלנו: אם ההפקדות לפנסיה קוצצו, לפחות יקוצצו גם דמי הניהול המופרזים, הבלתי-סבירים שנלקחים היום. אבל אני רוצה לסיים, אדוני, ברשותך, לקנח, איך לומר – מכל הפארסה של התקציב הזה, אדוני היושב-ראש, וחברותי וחברי חברי הכנסת, מכל פארסת התקציב הזאת עולה וזוהרת פארסת תקציב הביטחון. בתקציב הזה נתניהו הביא לשיא את השערורייה, את השקר, את חוסר האמינות שלו בנושא תקציב הביטחון. הוא לקח את הנורמה המשתרשת וממש מיסד אותה. כבר שנים שמאושר תקציב ביטחון אחד, ובפועל תקציב ביטחון אחר. אבל השנה – השנה באו בעצם לוועדה המשותפת לתקציב הביטחון ואמרו לה: תעשו לי טובה, אחרי שהוועדה המשותפת, בהמלצת שר הביטחון, סירבה לאשר את תקציב הביטחון משום שהיא השתכנעה שתקציב הביטחון לא עונה על הצרכים – גם לא עונה על הצרכים הביטחוניים, גם לא עונה על התכנונים של צה"ל שנערך לאיומים, גם לא עונה על מה שמשרד הביטחון אומר שצריך לתקציב הביטחון – היא השתכנעה, ולכן לא אישרה את תקציב הביטחון באופן תקדימי, הצביעה נגד, כמו שראוי, אגב, היה שתעשה אם השתכנעה שהתקציב איננו מתאים ואיננו הולם. אחרי שהצביעה נגד, באה הממשלה לוועדה המשותפת ואומרת לה: תקשיבו, תאשרו את זה, כי ככה מסתדר לנו עכשיו במספרים. אז נכון, זה לא מספיק בשביל האיומים, ונכון, זה לא עולה בקנה אחד עם התוכנית של צה"ל, ונכון, זה אפילו לא עולה בקנה אחד עם דוח לוקר שמשרד ראש הממשלה קידם כל כך. אבל בחייאת, מה זה משנה? תאשרו, ואחר כך נוסיף כסף. אחר כך נביא כסף, עוד כסף. הוא לא יעבור את פיקוח הכנסת; הוא לא יאושר על-ידי ועדת החוץ והביטחון כמו שצריך; הוא לא יאפשר עכשיו את התכנון הראוי קדימה, כמו שצריך להיות לפי התוכנית הרב-שנתית של צה"ל, לפי דוח לוקר – אבל בחייאת, אנחנו חייבים להעביר את התקציב הזה, אז תעשו טובה, תאשרו, ואחר כך נביא את השאר. ואכן הקואליציה, למרבה החרפה, הצביעה בוועדה המשותפת בעד, כדי לאפשר לממשלה להעביר את התקציב הזה שאיננו מתאים לצורכי הביטחון של מדינת ישראל. אדוני היושב-ראש, בתקציב שעבר, אחרי שמישהו היום – באמת, נשיא המדינה שלנו אמר: רועדת לי היד להצביע את ההצבעה הזאת על תקציב הביטחון – אתה ודאי זוכר את זה, עפר – אנחנו הגענו למצב שצה"ל נתקע בלי אימונים. אני לא יודעת אם אתם זוכרות וזוכרים, אבל היה משבר גדול, ובאמת הופסקו האימונים. אני ממש חרדה לחשוב עם מה ניתקע הפעם; עם מה ניתקע עכשיו, כשתקציב הביטחון שאושר הוא ביודעין תקציב שלא מתאים? אבל בוא נניח, נניח, שבשיטת ה"סמוך" וה"יהיה בסדר" שוב יקרה נס, אדוני היושב-ראש, ושוב איכשהו נינצל, והכסף יסתדר, וברוך השם, טפו, אולי השנה לא תהיה מלחמה, אבל באיזה עולם מתנהל ככה הליך של תקציב מדינה, ובפרט כמובן של תקציב ביטחון? רק בעולם המעוות, הלא-דמוקרטי, ההזוי והשערורייתי שמביא עלינו ראש הממשלה נתניהו באמצעות הממשלה הזאת ובאמצעות התקציב הזה. זה תקציב לא ראוי, אדוני ראש הממשלה וחברי חברות הקואליציה וחברי הקואליציה, הנעדרים מהאולם. זה תקציב לא ראוי, ולכן אנחנו נצביע נגדו. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה לך. יש לך עוד שתי דקות לדבר; זו חוכמה גדולה להגיד הרבה דברים במעט זמן. חבר הכנסת מיקי רוזנטל – בבקשה, אדוני. עשר דקות לרשותך. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, הקואליציה לא נמצאת פה, אז אפשר להגיד שהתקציב, יש בו גם דברים טובים. אני דווקא מעדיף לפתוח בזה ולומר שיש בו באמת גם כמה דברים ראויים מאוד, בין היתר – גם בחוק ההסדרים – ההגבלה של הרפואה הפרטית היא חשובה, חוק ששינסקי הוא הגון, מס על משאבי הטבע הוא מצוין, ייתן עוד כסף לתושבי מדינת ישראל, ועוד שורה של דברים בהחלט ראויים, בהחלט – אני לא יכול להגיד שהם גרועים. אבל רוב האנשים, כשהם חושבים על תקציב המדינה, שואלים את עצמם – אלה שיודעים מה זה תקציב המדינה – זה 400 מיליארד שקל. ופעם אחת צריך לפרק את הבלוף הזה, של 400 מיליארד שקל, כי בסוף לשיפור רווחת תושבי ישראל נשאר – תכף תגלו את המספר ותהיו די המומים. תקציב המדינה של 400 מיליארד שקל מורכב כך: 40 מיליארד שקל אנחנו משלמים ריבית כל שנה על ההלוואות שלקחנו, על המשכון של העבר. 60 מיליארד זה החזרה של הקרן. נשאר 300. מה-300 – 270 זה טייס אוטומטי – זה טייס אוטומטי; זה משכורות, זה שום דבר שאתה יכול לגעת בו כמעט, וכו' וכו'. אני לא רוצה להיכנס לפירוט, כי אין לי המון זמן. נשאר 30 מיליארד. תאמינו לי, אני יודע מה אני מדבר. מ-30 המיליארד האלה ירד הפעם – לתקציב הביטחון ירדו 4-3 מיליארד לפחות. 4.5 מיליארד – בניגוד למה שאמרתם פה, 600 מיליון, 4.5 מיליארד זה כספים קואליציוניים. חלקם לא מיועדים לסקטור מסוים, וחלקם אפילו מבורכים; אני אומר לכם. זאת אומרת, החזרת קצבאות הילדים בעיני היא מבורכת והיא חשובה, ורק 8% מהם, מהילדים, הם חרדים. זה לא כסף שהולך לחרדים; זה עוד כסף שהולך לכל הציבור הישראלי, אבל זה 4.5 מיליארד. תורידו – אנחנו כבר נמצאים ב-20 מיליארד. עכשיו בואו נתחיל לדבר – מה עושים ב-20 מיליארד האלה. זה כל הסיפור. המאבק הוא על ה-20 מיליארד. כל היתר – איננו. וב-20 מיליארד שקל אלה ממשלת ישראל החליטה לא להחליט, לא לעשות שום דבר משמעותי, כי השמיכה קצרה, ואומץ לב אין בממשלה הזאת, ולכן אמרו: ניתן קצת לרפואה, וקצת לזה, וקצת לחינוך, ונעשה כאילו אנחנו מצמצמים את הכיתות, וכאילו עשינו רפורמה, פה ושם, ושר הרווחה מתגאה בזה שהוא הוסיף שכר להוא – הכול נכון, אבל זה הכול פתיתים; אין ארוחה. יש מעט מאוד, והשאלה המרכזית שאזרח ישראלי צריך לשאול את עצמו – התקציב ואני; איך זה משפיע עלי? האם מצבי יהיה יותר טוב או פחות טוב? האם שכרי יעלה? האם המחירים ירדו? האם הדיור יותר קרוב אלי או יתרחק דווקא? מה קרה פה, בכל העניין הזה? ובכן, צר לי לאכזב, ואני דווקא אוהב להיות איש בשורות, אבל מצבו של האזרח הישראלי הממוצע, אם הוא לא גר בשטחים כמובן, לא ישתפר הרבה מאוד מהתקציב הזה; ההפך. כי בסופו של דבר, התקציב הזה אין לו שום קשר למציאות הישראלית. זה הוזכר כאן לפני, וזה מאוד נכון. יש למדינת ישראל, הייתי אומר, לכלכלה הישראלית, ארבע-חמש בעיות יסודיות, שאפשר לפתור אותן באמצעות התקציב. הבעיה המרכזית היום במשק הישראלי היא לא תעסוקה, אלא היא הפריון. הפריון הוא אחת הבעיות היסודיות של המשק הישראלי. עכשיו, בשביל לפתור את בעיית הפריון אתה צריך לומר: אני משקיע בדבר הזה בעשור – – – <עפר שלח (יש עתיד):> ראש הממשלה השקיע בהפריה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> בהפריה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הרסתם לי את הבדיחה, אבל בסדר. אין בעיה. אני אוהב אתכם. הרסתם לי את הפאנץ'. לא נורא, אני אוהב אתכם, כולכם. נחזור לפן הרציני. הפריון הנמוך של העובד הישראלי הוא בעיה לאומית, לא שנויה במחלוקת בכלל. לא שנויה במחלוקת. זה מימין ומשמאל. עכשיו, איך פותרים את בעיית הפריון – בהשקעה בטכנולוגיה, בהשקעה בחינוך, בהשקעה בלימוד, בהשקעה בהשכלה. זה פרויקט שאם מדינת ישראל משקיעה בו בעשור 7 מיליארד דולר, אנחנו מכפילים את התוצר שלנו. זה לא איזה דברים בדמיון. וזה לא שנוי במחלוקת. זה לא איפה יעבור הגבול. זה לא מאבק על הזהות שלנו. כולם מבינים שפריון זה דבר חשוב. עכשיו, מדינת ישראל יש לה תקציב – היית צריך להגיד: אנחנו מקצים לעניין הזה בעשור 7 מיליארד, מכפילים את הפריון. אבל בשביל זה צריך אומץ. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> בשביל זה צריך אומץ ושר כלכלה ושר אוצר. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אנחנו מדברים פה על ממשלה של שפנפנים – ושל שפנפנות, שלא ייעלבו. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> במקרה הזה עדיף שפנפנים. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> עדיף שפנפנים. לא לא, אני אומר את זה כי ככה זה. אבל בסוף צריך להעביר את התקציב הרע הזה, וזה החלק המצחין, ואי-אפשר לדלג עליו. כדי להעביר את התקציב שילמו שוחד פוליטי – אין לזה מילים יפות: זה קנייה של שלטון בכסף, ותו לא. כי אם אתה בא ואומר – כבר לקחו את הרשימה לפני, ובכל אופן לא הבנתי. אני רוצה דווקא לדבר על יושב-ראש הכנסת. גם הוא צריך כספים קואליציוניים? אין סוף לביזיון? מה קרה? אה, אין לו פריימריז? למה יושב-ראש הכנסת צריך לדאוג למקוואות? מה, אין משרד דתות? למה יושב-ראש הכנסת צריך לדאוג לפעילות של סטודנטים? מה, אין משרד החינוך? הרי ברור שהאיש הזה, שהוא יושב-ראש הכנסת, שאמור להיות ממלכתי יותר מכולנו, מקבל פה שוחד פוליטי – או נותן. וזה בושה. זה ביזיון. זה פשוט ביזיון. למה הוא צריך להכניס את הידיים שלו לתוך הטינופת הזאת? הרי הוא יושב-ראש הכנסת של כולנו. מילא סמוטריץ. ניחא, הוא עסקן, הוא מייצג את הציבור שלו. לוקחים קצת מפה, גונבים שם קצת – מה קיבל סמוטריץ, אגב? בוא נראה: קרן לשמירה על שטחים פתוחים – אמרנו. מיזמים ופעולות נוער – אמרנו. מענקים ביטחוניים למועצת יו"ש – למה, אין להם את זה בתקציב הרגיל? <עפר שלח (יש עתיד):> – – – בתקציב הרגיל – יש להם גם עוד גישה, ממרכז הקואליציה בוועדת הכספים. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> חכה. תראו, אפשר לצחוק על זה, והסכומים הם לא ענקיים, בסך הכול זה באמת מסתכם בכ-200 ומשהו מיליון שקל, אבל זה צובע את כל התקציב בצבע הנכון שלו. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> תראה מה יש בדף השני. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אני יודע, תאמיני לי, אני לא רוצה להעליב יותר מדי ולא לפגוע יותר מדי, אבל מדובר פה בטינופת פוליטית, בקניית שלטון בכסף, בגועל נפש, וזה לא יעזור אחר כך שהכנסת תשכור לעצמה יועצים – כמה אישרנו לעצמנו עכשיו? 10 מיליון שקל לשיפור תדמיתנו? אל תגנבו, ואל תשלמו כסף ליחצנים. מה שעשיתם עכשיו זה גנבה, גנבת כספי ציבור, ותו לא. אין לזה שם אחר. אתם יכולים לקרוא לזה מה שאתם רוצים – כספים קואליציוניים, סבתא של מנשה, פריון בעבודה, פריון אצל ראש הממשלה – זאת גנבה וזאת קנייה של שלטון בכסף. אני רוצה להגיד עוד כמה מילים על התקציב והמציאות. תראו, ציינתי את בעיית הפריון כבעיה לאומית שאפשר היה לפתור אותה. גם חברתי חברת הכנסת מיכאלי ציינה את נושא השכר, שתקוע כבר שנים. ויש דרך. יש דרך – אם הממשלה הזאת, שבאמת שואבת את רוב קולותיה מהפריפריה, מסוגלת להסתכל על האנשים בפריפריה שבאים פה להפגין, והלב נשבר, ורובם הצביעו לליכוד, בואו נודה – והיחידים שנאבקו בשבילם בוועדה זה אנחנו, האופוזיציה. <מירב בן ארי (כולנו):> אז למה – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מי דאג להעביר 75 מיליון שקל לנושאים בפריפריה? האופוזיציה. <מירב בן ארי (כולנו):> למה – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מי דאג לקחת את הכסף של ששינסקי ולהפוך אותו לקרן שתייצר מקומות עבודה בנגב? אנחנו, האופוזיציה. <מירב בן ארי (כולנו):> אנחנו. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מה אתם? אתם גזלנים. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מדברים רווחה ודופקים את הפריפריה. זה כל הסיפור. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <מירב בן ארי (כולנו):> לא להיתמם. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אל תיתממי, מירב. כשמפקירים אנשים – הם לא מצביעים למי שעובד בשבילם. זה הכול. זה מי שדואג להם. <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת טלב אבו עראר – בבקשה, אדוני. <מירב בן ארי (כולנו):> למה אנשי הפריפריה לא מצביעים למחנה הציוני? זה עם סימן שאלה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> את רוצה באמת תשובה? לא כדאי לך. <מירב בן ארי (כולנו):> לא, אני יודעת את התשובה. <היו"ר מאיר כהן:> היה מותר להפריע כשהוא עלה. אנא מכם, שקט. תודה רבה. בבקשה, עשר דקות לרשותך. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תקציב המדינה משקף את מדיניות הממשלה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> כל הערבים רצים לקלפיות, זו התשובה. אני השבתי בשמם. <היו"ר מאיר כהן:> מיקי, אנא ממך. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> בצורה הכי ברורה. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא, המחנ"צ לא השיב לה. אני השבתי בשמם. <מירב בן ארי (כולנו):> תודה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> תקציב הממשלה משקף את מדיניות הממשלה בצורה הכי ברורה כלפי אוכלוסייה שהיא כ-21% מאוכלוסיית מדינת ישראל, האוכלוסייה הערבית. אפילו שתקציבי מדינת ישראל בשנים האחרונות עברו שינויים רבים, חלקה של האוכלוסייה הערבית בתקציב לא השתנה מהותית. ניתוח התקציב מראה אפליה שיטתית הנובעת מאסטרטגיה ותפיסת עולם של ממשלות ישראל כלפי הציבור הערבי בישראל. אפליית הציבור הערבי לרעה במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל יצרה פערים גדולים המחייבים יחס מיוחד הבא לידי ביטוי בהקצאת משאבים מיוחדים במטרה לסגור פערים, או לפחות לצמצם פערים אלה ולהביא את הציבור הערבי למצב של שוויון יחסי, ולא להמשיך להפלות את הציבור הערבי ולהעמיק את הפער בין האוכלוסיות. <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת מירב בן ארי, אנא ממך. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מדיניות האפליה הנה משפטית ותקציבית בו-זמנית, והיא הביאה לפערים בתשתיות, בשירותים ואף באיכות כוח-האדם הערבי במדינה. קרקעות שהופקעו וממשיכים להפקיע עד היום מידי אזרחים ערבים, כדי למסור אותן לאזרחים יהודים ממניעים לאומיים. המדינה, מכובדי היושב-ראש, ממשיכה גם היום להפקיע ולהרוס בתים ערביים, ובמיוחד בתים של בדואים בנגב, ומקצה את הקרקעות לאזרחים יהודים, החל מחוות בודדים ועד עיר הבה"דים. עיר הבה"דים, דרך אגב, יושבת על קרקע של בדואים ביישוב הבלתי-מוכר ואדי-אלנעם, המונה כ-15,000 נפשות. עוקרים יישוב ערבי בדואי בשם אום-אלחיראן ומקימים שם – וכבר התחילו בהקמת היישוב חירן. רוצים גם לעקור את היישוב אלזרנוג – שמעת, מכובדי היושב-ראש, על היישוב אלזרנוג – אבו קוידר? זה בכביש 25. <היו"ר מאיר כהן:> זה שתי דקות מהבית שלי. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> נכון. מי כמוך, מכובדי היושב-ראש, יודע על המצב שם – כדי להקים יישוב יהודי חדש בשם עומרית. ישנם, חברי חברי הכנסת, כ-40 יישובים בדואיים שחיים תחת איומי העקירה והגירוש לטובת הקמת יישובים יהודיים. בתקציב הזה הוקצו מיליארדים לטרנספר של הערבים הבדואים בנגב. התקציבים מחולקים בין מינהל מקרקעי ישראל, משרד הבינוי והשיכון, משרד החקלאות, משרד ראש הממשלה, משרד הכלכלה והמשרד לביטחון הפנים. כל התקציבים המוקצים במשרדים האלו לנגב הם תקציבים מיועדים להרס ולא לבנייה. מיועדים לייהוד הנגב. הרשות שנקראת הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת מרגלית, זה אתה היית עם – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא. <היו"ר מאיר כהן:> סליחה, אדוני. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – היא באמת הרשות להסרת הבדואים, להריסת הבדואים, זו מטרתם וכך היא עובדת. הוקצו לה, מכובדי היושב-ראש, 200 מיליון שקל לשנה הבאה. לצורך מה? לאיזו מטרה? לאיזה ייעוד? השאיפה של האוכלוסייה הערבית בישראל לשוויון מוחלט וסגירת פערים הנה שאיפה לגיטימית של האזרחים מתוקף אזרחותם במדינה. ומימוש השאיפה הזו הלכה למעשה מחייב נקיטת מדיניות של אפליה מתקנת והקצאת משאבים מיוחדים בחינוך. אני אביא לך דוגמה, מכובדי היושב-ראש: ילדי גני טרום-חובה – יש לא עשרות, מאות ילדים ביישובים הבלתי-מוכרים, ללא מסגרת, ללא גן טרום-חובה, והם גרים ונחשבים כאזרחי מדינת ישראל. הרי מה הכוונה שלנו כאן כשאנחנו נואמים, מדברים, צועקים? אנחנו מדברים מול ממשלה אטומה, אטומה. אין אף אחד כאן. אבל מה? איך אומרים? מספיק שנעשה פאדיחה, לפחות. הרי כל העולם יודע על תקציב ישראל שהוא תקציב – במה שנוגע לאוכלוסייה הערבית או לבדואים, במיוחד בנגב, הוא תקציב טרנספרי. הכירה המדינה לפני יותר מעשר שנים ב-11 יישובים בדואיים. יש שתי מועצות שהיו במקור מועצה אזורית אחת בשם אבו-בסמה, היום שתי מועצות: אל-קסום ונווה-מדבר. מקבלים מיליונים או מיליארדים שקלים. בשטח מה עושים? מישהו שאל? מישהו בדק? בכל יישוב בקושי רואים בית-ספר או גן אחד. מה עם השאר? מה עם התשתיות? מה עם המבנים? מה עם אזורי תעשייה? בוא נגיד, משנת 2000 – לא בעשר השנים האחרונות, אלא ב-15 השנים האחרונות – מה נעשה שם? ולכן באים גם לבקש לפחות הטבות מס, הטבות מס למתיישבים שמתגוררים ביישובים הבלתי-מוכרים, שלא נזכרים בכלל. הם לא בקטגוריה של אזרחי המדינה, לא זכאים ולא מקבלים כלום. למרות שלפחות לסייע, לחזק אותם, לחיות שם – הדאגה, כל הדאגה, אך ורק ליהודים. אנחנו בקושי נחשבים כאזרחים כאן. מחר הרשויות הערביות בישראל שובתות או מפגינות. יש הפגנה מחר מול הכנסת כאן. כולם שמעו על ההפגנה הזו, שאמורה להיות מחר, אבל מישהו שאל: למה אתם שובתים? מה חסר לכם? אין מקום להשוואה בין רשות ערבית לבין רשות יהודית. אין. אין מקום להשוואה. ולכן אני בא ואומר: מישהו כאן צריך להתעורר. המשך מדיניות גזענית כזאת, חונקת, תגרום, יא ג'מעת אל-ח'יר, יא ג'מעה, תגרום לפיצוץ. כשאתה בא והורס לי את הבית, מפקיע את הקרקע, חונק אותי, לא נותן לי כלום – מה אתה מצפה ממני? אני אתקומם. אני אפגין. אני, ואני, ואני, ואני – אבל המדינה, האם המדינה תיתן מענה לזה, או לא? בשום מצב מדיניות כזאת לא תביא לשקט או לחיים משותפים. ואם לא טוב לי, איך יהיה טוב למכובדי היושב-ראש, שהוא בעצם השכן שלי, מאיר כהן? (אומר בערבית: איך? תסכים, מאיר כהן, שלך יהיה טוב ולי לא? תסכים?) אתה לא תסכים. אף פעם לא תסכים שאני אחיה חיי גיהינום ואתה מלך. <היו"ר מאיר כהן:> – – – האם אתה תסכים. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> הא? <היו"ר מאיר כהן:> – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> שוכראן. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת אלעזר שטרן – בבקשה, אדוני. שמונה דקות לרשותך, אדוני. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, רצינו שקיפות. ביקשנו לפני שנה, נלחמנו כל אחד בדרך שלו, עד בית-המשפט העליון, וקיבלנו יריקה בעיניים. זאת אומרת, עכשיו עושים את זה מהמקפצה. כאילו אין ממשלה בישראל, כאילו אין הפרדת רשויות, יש תקציבים לפי שמות של חברי כנסת. ואם אני אגיד לכם על שיחות טלפון של חברי כנסת, שזה היה גם בכנסת הקודמת, אבל גם עכשיו, של חברי כנסת לפעילים פוליטיים – השגתי לך מיליון, השגתי לך 5 מיליון, תלך למשרד החינוך, תמצא דרך להעביר את זה; תלך למשרד הבריאות, תמצא דרך להעביר את זה – אז מה יחשבו עלינו, שאנחנו צוחקים? שזה לא אמת? הרי ראינו את זה בבוקר גם כן, שהממשלה יש לה כל מיני טכניקות לדברים שהיא לא רוצה. למה הדברים האלה הם לא בספר התקציב מראש? איזה יתרון יש לחבר כנסת – לא משנה, יושב-ראש ועדת הכנסת או מרכז הקואליציה בוועדת הכספים – לדעת איך לנהל כספים, לאן הוא מנהל כספים? למה אנחנו צריכים להעביר את זה? אבל אני רוצה להגיד לכם משהו, כיוון שיש לי רק שמונה דקות – יש פה גילוי. שולי, חברתי, ושרת המשפטים, אתן תשמעו משהו שאתן לא יודעות – שגם אני לא יודע. תדעו, יש הבדל איך עושים ילדים – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> – – – משעמם. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא לא לא לא, לא צחוק. לא צחוק. יש הבדל. איילת, לך זה עוד רלוונטי, אנחנו כבר בגיל אולי – זהו. יש הבדל איך עושים ילדים ספרדים ואשכנזים. תדעו. אתם לא מאמינים? לכו לספר התקציב. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> נכון, נכון, גם ש"ס לקחו. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> כן. הרי יש פה שתי מפלגות יחידות בבניין הזה שמחולקות בצורה עדתית. <שרת המשפטים איילת שקד:> אז מה אני אעשה? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תכף אני אגיד לך, איילת. בואי נלך לדילמות. סליחה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> צריך סנדק, שני סנדקים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> הרי איך זה יכול להיות? איך אנחנו מסתכלים על זה שיהדות התורה האשכנזית משיגה 4 מיליון שקל לשירותי ייעוץ והפריה וש"ס הספרדית משיגה רק 2 לפוריות על-פי ההלכה? איילת, את במפלגה – סליחה, שרת המשפטים, את במפלגה דתית. את צריכה לשמוע את זה. זה פוריות על-פי ההלכה. זה לא מה שהיית רגילה. לא, באמת. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> מאיפה אתה יודע? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מה? אני מקריא. חבר'ה, למה אתם צוחקים? למה אתם צוחקים? האמת היא, למדתי בישיבות, בחינוך הדתי, לא ידעתי שיש הבדל בפוריות בין אשכנזים לספרדים, עד שבאה הצעת התקציב הזאת. עכשיו, אני נותן את הדברים האלה כאילו אין גבול לאבסורדים. כאילו אין מדינה, כאילו אין היגיון, כאילו כל אחד – דרך אגב, אבל יש פה עוד משהו. משרד הדתות, שירותי דת, הוא בידי הספרדים. עכשיו, האשכנזים בענייני פוריות לא סומכים עליהם, אז הם רוצים שהתקציב ילך למשרד ראש הממשלה, כדי שלא יהיה במשרד הדתות; איך עושים ילדים על-פי ההלכה הספרדית. <היו"ר מאיר כהן:> דרך משרד ראש הממשלה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> דרך משרד ראש הממשלה. יכול להיות שראש הממשלה מבין בזה. לא, באמת. כי יכול להיות שגם ראש הממשלה – לא יודע מה הוא, אשכנזי או ספרדי – אני לא מבין בזה. <עפר שלח (יש עתיד):> הפריה חוץ-גופית. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זה אחרת נעשה אצל הספרדים והאשכנזים, בחוץ-גופית? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אתה רוצה פירוט עכשיו? עכשיו אתה רוצה את הפירוט? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא, אני אומר את האמת. כי כל השיטה הזאת שאנחנו – דרך אגב, אני יודע למה הם לא נמצאים פה גם עכשיו. כל אחד שיחשוב לבד – אחרי שהם השיגו את התקציב, למה הם לא פה. ליל ההפריות. א. הם עבדו בלילה והם רצים לספר לחבר'ה, והם רצים לספר שעכשיו גם יש פתרונות. סליחה שאני ככה – סליחה שאני ככה. אם זה לא היה כל כך עצוב, זה באמת היה מצחיק. אני נותן את הדוגמאות האלה רק – באמת – ואני רוצה לחזור למה שהתחלתי. כש-200 מיליון שקל מחולקים באישון לילה, לא לפי משרדי ממשלה אלא לפי שמות של חברי כנסת, אז אני לא מצליח להבין מה זה הפרדת רשויות. אני אומר לכם שזה לא הדבר הכי קרוב לשחיתות, הדבר הזה. זה לא הפתח הכי גדול לשחיתות שחבר כנסת רץ לספר לחבר'ה למה הוא השיג, רק תמצאו איפה לדחוף את זה בגלל שאת הכסף כבר השגתי לכם. זו שחיתות. ואם אתם שואלים אותי עוד דבר אחד – אוקיי, אז בית-המשפט העליון אמר את דברו. אז בממשלה הזאת, כמו בהרבה נושאים אחרים, גם כאן מצאנו דרכים איך לעקוף את בית-המשפט העליון; איך כן יש כספים קואליציוניים, איך כן יש כספים לחברי כנסת לפי שמות, ואיך עושים את זה מהמקפצה, והראינו לבית-המשפט העליון שלמרות מה שהוא אומר, אנחנו יותר חכמים ממנו. תודה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> בממשלה הזאת זאת מצווה יותר גדולה מ"פרו ורבו" – לעקוף את בית-המשפט העליון. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, חבר הכנסת אלעזר שטרן. חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני. שמונה דקות לרשותך. בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ביומיים הקרובים עומדים חברי הקואליציה לאשר תקציב שאפילו הם לא מאמינים בו; תקציב שכדי שהם יתמכו בו שילם שר האוצר סכומי כסף נדיבים בתמורה לתמיכה, ותוך כדי כך הקטין ופגע בפנסיה של האזרחים, שהייתה בפי ארבעה-וחצי – לפי שניים-וחצי. וזה שר אוצר שמתיימר להיות חברתי. ואמרו לנו כמה שזה חשוב. אז – לפגוע בפנסיה? איך אמרו לנו? מי שיש לו, שימשיך לחסוך, אבל לא ניתן לו הטבות. אז מי יחסוך בלי כל הטבות? הרי התפיסה הרווחת הייתה שצריך לחסוך. וכשאתה מקבל את הטבלה המפורטת, שבה חברי כנסת קיבלו אתנן – ואין שם אחר כדי להצביע על התקציב – ואתה מוצא את חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ – קרן לשמירה על שטחים פתוחים. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> שיהיה מקום לעשות את ההפריות. <מיקי לוי (יש עתיד):> כן. ועוד סעיף אחד – תכף ניגע בהפריות – מענקים ביטחוניים למועצת יש"ע. מה ההבדל בין שמירה על שטחים פתוחים לבין מענקים לשמירה על מועצת יש"ע? מה ההבדל? אולי תחכימו אותי. וכשחברי חבר הכנסת אלעזר שטרן מדבר על הפריה, פעם אחת על-פי ההלכה ופעם אחת במסגרת ש"ס, במסגרת משרד הדתות, שזה אותו סעיף, אבל דרישות שונות של חברי הכנסת, אז חברת הכנסת עאידה סלימאן, יש לי טענות כלפייך, גברתי. ברשימה המשותפת יש חבר כנסת שהוא גינקולוג. מדוע, אני מתנצל למפרע, לא בכוונתי לפגוע, כי אני לא מתמצא – אולי אתם הייתם צריכים לבקש הפריה על-פי הקוראן? אולי – שיהיו איזונים, מדוע לא? ויש לי טענות לאחמד טיבי בעניין הזה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> טיבי אשם, טיבי אשם. <מיקי לוי (יש עתיד):> בהחלט טיבי אשם. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> יש גם אורולוג. <מיקי לוי (יש עתיד):> וחינוך יהודי בתפוצות, שביקש חבר הכנסת סמוטריץ – יושב-ראש הכנסת מבקש את אותו סעיף: חינוך יהודי בתפוצות. אז יסבירו לי מה ההבדל; אולי התפוצות של יושב-ראש הכנסת שונות מהתפוצות של סמוטריץ? אולי. אולי יגלו לנו. <מירב בן ארי (כולנו):> הפכתם את סמוטריץ כוכב התקציב. <מיקי לוי (יש עתיד):> כן, גברתי, חברת הכנסת בן ארי, בבקשה. <מירב בן ארי (כולנו):> הפכתם את סמוטריץ כוכב התקציב. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> התפוצות של סמוטריץ זה מעבר לקו הירוק. <היו"ר מאיר כהן:> תמשיך, אדוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> ויושב-ראש הכנסת מבקש קשרים דתיים ורוחניים, ושר הדתות בש"ס מבקש אותו תקציב, על קשרים דתיים ורוחניים – ממש באותן מילים שניהם קיבלו 3 מיליון שקל. אבל בעניין של ההפריה דפקו את הספרדים, מה שאמר לפני כן חבר הכנסת שטרן; הם קיבלו פחות – אם זה אותו סעיף, למה לא יקבלו אותו דבר? לממשלה היה חצי שנה, כפול זמן מאתנו, כדי לגבש תקציב. ובסופו של עניין ההתנהלות של הממשלה בוועדת הכספים הייתה מבזה, ומזכירה בזאר טורקי. ניירות שהונחו תוך כדי הדיון על שולחן חברי הכנסת, שאלות שלא נענו, עזיבת חברי הכנסת מהאופוזיציה בכעס – לא היה כדבר הזה – את אולם הוועדות. כי חבר הכנסת, שעד שעה לפני כן, גפני, ניהל את העניין הזה ביד רמה, כנראה איבד את העצבים שלו בגלל שהובאו ניירות עבודה חדשים וביקש להצביע בניגוד, ולא ניתנו לנו תשובות. והכול ברגע האחרון, וכל דאלים גבר, וכל אחד מושך לכיוון שלו – זה לכאן וזה לכאן. ועם קצת לחץ, גם חברי הכנסת משיגים. התקציב הזה, אדוני היושב-ראש, מראה פעם נוספת שמפלגת הליכוד היא לא מפלגת השלטון. תקציב שסדרי העדיפויות בו כוללים כוללים ומדרשות על-פני הכשרות מקצועיות; דמי אבטלה לאברכים על-פני העלאת שכר החיילים – וזה לא מופיע בתקציב; הזרמת כספים לאנשי מפלגת תקומה בצורה עקומה, שיש לי יותר מהרגשה שהבסיס החוקי שלהם רעוע, ועוד יתברר בהמשך. עכשיו נעבור לנתונים היבשים. כשנכנסנו לתפקידנו, קיבלנו 39 מיליארד שקל מינוס. החזרנו את הקופה הציבורית עם עודפים של 9 מיליארד שקל בגלל מהלכים כאלה או אחרים – בגלל מלחמה בהון השחור, בגלל מאבק של רשות המסים. עכשיו, חלוקת הכספים שנעשית בצורה פראית לחברי הקואליציה – זה יתבטא בתקציב הבא. האזרחים הנושאים בנטל המסים, שמשלמים מסים, ישלמו את מחיר ההתנהלות חסרת האחריות של שר האוצר וראש הממשלה בתקציב הזה. תקציב הביטחון, שאך שבוע לפני כן נפסל על-ידי הוועדה המשותפת בהצבעה אחת, שהוא לא מספיק, מגיע לוועדת הכספים, ואי-אפשר להצביע על התקציב, נדחה על-ידי ועדת הכספים – והנה, חוזר לוועדה המשותפת ומופיע בהצבעה על אותו סכום בדיוק, 56.1 מיליארד שקל. ואומרים לנו: אנחנו נצביע לזה, ואנחנו כבר יודעים שעוד 4, 5, 6 מיליארד שקל בדרך. אז זה ישראבלוף. האוצר מתנהג "כאילו" – כדברי "הגשש": כאילו יש לנו תקציב, כאילו יש לנו תקציב ביטחון. הכול כאילו בתקציב הנוכחי. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> ישראבלוף. <מיקי לוי (יש עתיד):> ישראבלוף מלכתחילה. נתוני הצמיחה המדאיגים שאנו רואים בשני הרבעונים האחרונים הם תוצאה ישירה של מריחת הזמן ואובדן שנה כלכלית שלמה. אדוני השר כחלון, נפלת בפח של נתניהו. אצה רצה לך הדרך לאשר תקציב דו-שנתי, והפקרת את תקציב 2015 לחלוטין; ללא תקציב, אנחנו בסוף נובמבר, ובזבזת שנת תקציב שלמה. זה תקדים מסוכן, שאני מקווה שאחריך זה לא יקרה. פגיעה בכלכלה. פגעת בצמיחה. ואם זה לא מספיק, אתה נוהג בחוסר אחריות בכספי הציבור. בסופו של יום, אדוני היושב-ראש, המספרים אינם מתכנסים. לא זאת ועוד, שמעתי שאומרים "ששינסקי 2". אז טוב, שר האוצר כחלון, אתה מינית את ששינסקי 2. אתה הבאת אותו לכדי ביטוי. חברת הכנסת מירב בן ארי, חבל שיצאת. אני מסתכל על הכיסא הריק שלך ועל הכיסאות הריקים של כל הקואליציה, כי לא אכפת לכם. כי לא אכפת לכם מהתקציב הזה, ולא אכפת לכם מהמדינה הזו. אכפת לכם רק מההישרדות האישית שלכם. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה. תודה רבה, אדוני. אני מזמין את חבר הכנסת עודד פורר. בבקשה, אדוני. עשר דקות לרשותך. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תודה, אדוני. כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, מה זה בכלל תקציב? מנהלים פה איזשהו דיון על תקציב, ולכאורה אולי הציבור שיושב בבית חושב שהדיון הוא על מספרים – אם הוספנו פה עוד 10 מיליון, או 20 מיליון, או 100 מיליון; כל מיני מספרים שזורקים פה באוויר. חברים, תקציב זאת מדיניות. הרי ממשלה, איך היא מממשת את המדיניות שלה? היא מממשת אותה באמצעות תקציב כשהיא מחליטה לאן הולך הכסף. וזה לא משנה כמה תקציב יש לך, זה משנה אם אתה מחליט להיכן אתה מתעל את התקציב שלך, איזה נושאים אתה מקדם, מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. על התקציב הזה שהניחו פה על שולחן הכנסת יש שתי דרכים להסתכל: או שזה תקציב רע, והממשלה בכוונת מכוון, מתוך החלטה מחליטה לאן היא מתעלת את התקציב, מחליטה לעשות תקציב רע שלא מטפל בבעיות שמונחות לפתחה; או שהתקציב הזה הוא תקציב רע מכך שהממשלה לא מסוגלת להחליט, ובוחרת שלא להחליט, ונענית לכל מיני סחטנויות מצד לצד. אני לא יודע איזו מבין האפשרויות היא רעה יותר. אבל כשחושבים על זה, לפחות באפשרות הראשונה יש מדיניות. זה מה שהממשלה רוצה, לשם היא מכוונת. ודווקא האפשרות השנייה היא האפשרות המדאיגה. כי אתה לא מצליח להבין מה הכיוון – לאן הממשלה הזו רוצה ללכת? מהי הדרך? אילו יעדים היא רוצה להשיג? ולצערי, נראה לי שממשלת ישראל הזו בוחרת דווקא באפשרות השנייה, בוחרת לא להחליט. חוסר ההחלטיות בסוף מייצר את אותה מדיניות רעה, את אותה מדיניות מסוכנת, שמתעלמת מהאתגרים שמדינת ישראל ניצבת בפניהם. והאתגרים הם רבים. מדינת ישראל נמצאת היום בפני שוקת שבורה ברמה הכלכלית. מי שלא מסתובב ברחובות, מי שלא רואה את העסקים הריקים, לא מבין לאן פנינו מועדות. הצמיחה הולכת ודועכת. המשק הישראלי נכנס למשבר גם בגלל האין-מדיניות כלכלית אחרי שנה בלי תקציב, וגם בגלל האין-מדיניות בתחום הביטחון, שמובילה למשבר גדול בקרב חלק מהעסקים. למדינה הזו אין מדיניות כלכלית, כמו שאמרנו, אבל יש לה איזושהי מדיניות כותרתית, או מדיניות של כותרות. כי בלי שום קשר, out of nowhere, פתאום לפני זמן לא רב, מבשרים לנו שמורידים את המע"מ ב-1%. בלי תוכנית, בלי הבנה לאן ילך הכסף הזה, או איזה כסף יורד מהכנסות המדינה ואנחנו מפסידים אותו, מה שמוביל בסוף למחסור בתקציב. ובונים תקציב שהוא לא הגיוני, והשיטה היא ברורה: נכין איזשהו תקציב, נעביר אותו מהר-מהר כדי שנעמוד בלוחות הזמנים שהמחוקק קבע, אחר כך נביא איזשהו קיצוץ רוחבי. למה? כי פשוט חילקנו כאן כסף שאין. ומה אין בתקציב הזה? אם חילקו כל כך הרבה, מה חסר? אין פה תקציב ביטחון שהממשלה באמת עומדת מאחוריו. הרי לכולם ברור – גם כשבוחנים אחורה את תקציב הביטחון וגם כשמסתכלים קדימה אל האיומים שניצבים בפנינו – שחסרים פה עוד 5 מיליארד שקלים בתקציב הביטחון. ואני מבטיח לכם שימצאו בסוף את 5 מיליארד השקל האלה. איך? יעשו פלסטר. בעוד שלושה חודשים יחזרו לוועדות, יקצצו קיצוץ רוחבי במשרדים, יזיזו כסף מהמשרד הזה למשרד הזה, וייתנו עוד כסף לביטחון. כי באמת צריך. או שמישהו לא חושב שצריך? ואז זה עוד יותר מטריד. כי אם מישהו לא מבין שהמצב הביטחוני – גם המקומי וגם הגלובלי – מחייב היערכות מחדש, זה מאוד מאוד מטריד אותנו לגבי החבר'ה שיושבים בממשלה. וצריך לזכור שביטחון לא נגזר רק מתקציב הביטחון. הוא נגזר גם מתקציבם של המשרדים האחרים. למשל, תקצוב כביש עוקף. הנה, בצפון, כביש עוקף כפר-כנא שאמור לאפשר לתושבי נצרת-עילית נסיעה בטוחה גם בימים של מהומות. כיום היציאה מהעיר לוקחת בשעות מסוימות למעלה מ-45 דקות, וכשיש טיפה מהומות ברחבי הארץ, כולל בחודש האחרון, סוגרים את הכביש ואין מעבר לתושבי נצרת-עילית דרך הכפר. ואז הם צריכים לנסוע לטבריה דרך עפולה. זה ביטחון. זה ביטחון של התושבים שיושבים בנצרת-עילית, וזה גם מייצר כלכלה. הרי נגישות לערים האלה מייצרת צמיחה, ותשתית תחבורתית מסייעת לערים האלה להתפתח. ואם לא עושים את זה, אז לא מפתחים את הגליל, ולא מפתחים את נצרת-עילית. אבל לזה לא מוצאים תקציב. וכמובן, גם לעסקים הקטנים ולעצמאים לא מוצאים תקציב. הנה, למשל, חוק דמי אבטלה לעצמאים, שהקואליציה מקדמת, וחלק מחברי האופוזיציה, ואנחנו דנים בו הרבה. אז אומרים לנו: לא, לחוק הזה יש רק 150 מיליון שקל. זה לא משנה כמה דמי אבטלה באמת צריכים העצמאים, וזה לא משנה שעצמאי משלם יותר מהשכיר לביטוח הלאומי – יש רק 150 מיליון שקל. את זה עושים עם יד שמאל. אבל יד ימין מעבירה פה חוק לטובת השכירים, שמוסיף עוד ימי חופש, וזה מבורך, אבל החוק הזה עולה 350 מיליון שקל, שאותם משיתים על המעסיקים, ואותם משיתים על העסקים הקטנים ועל העצמאים. אז גם משיתים עליהם עוד 350 מיליון שקל הוצאות, וגם לא מוצאים את התקציב כדי לתת להם דמי אבטלה ראויים כשהם בקשיים, כי זאת ממשלה שלא דואגת לעסקים הקטנים, אלא מרסקת אותם, כי אם היא הייתה דואגת להם, אז בימים האלה, כשהעסקים בירושלים קורסים, היא הייתה מוצאת את הפתרון, והייתה יודעת איך לתת להם לפחות לצוף עד – שהם יצליחו להחזיק את הראש מעל המים ולעבור את התקופה הזאת. כי כל עסק כזה שייסגר, בירושלים – ובקרוב יתחילו להיסגר עסקים בירושלים – מוביל את הבעלים שלו, וכמובן גם את העובדים שלו, לשירותי הרווחה. אבל כדי לעשות את זה צריך להחליט, צריך לקבל החלטות. אדוני היושב-ראש, אתה היית שר, ואתה מבין את זה שכשבאים אליך עם תקציב אתה צריך להחליט לאן מנתבים אותו ולהחליט מה חשוב ומה לא. אבל הממשלה הזאת לא מחליטה, ובסוף היא מוותרת על הרופאים בפריפריה, במחשכים, באיזשהו ניסיון להסתיר את זה מעיני הוועדה, כשבמזל חברת הכנסת אורלי לוי מגלה את ההסתר הזה ומצליחה להחזיר את זה – אבל צריך לזכור מה רצתה הממשלה: הממשלה רצתה לוותר על הרופאים בפריפריה, או שהיא שוב לא החליטה. זו אותה הממשלה שביום ראשון אומרת לנו: אנחנו בעד מתווה גפני להטבות המס, ואנחנו עושים תיקון יחד, הקואליציה והאופוזיציה, אבל ביום שני היא מבטלת אותו, כי מישהו מושך את השמיכה קצת יותר חזק. כשאין יכולת לקבל החלטות, ומישהו שיבוא וידפוק על השולחן ויגיד: חברים, זאת המדיניות שלנו, זאת המדיניות שהממשלה רוצה להוביל – אז אין מדיניות. זה הכי קל. מפזרים הבטחות לכולם, נותנים קצת כאן, נותנים קצת שם, מצליחים להשיג איזשהו שקט, ומעבירים תקציב שכולם יודעים שהוא לא הגיוני וכולם יודעים שהוא לא משקף מדיניות, אבל העיקר שהוא עובר ושהממשלה שורדת. אבל חשוב לי לציין שיש נושאים שבהם הממשלה כן מגלה עקביות. שם היא כן קיבלה החלטות. שם היא נוהגת בעוצמה ובנחישות. למשל, היא נחושה שלא לתת פנסיה לעולים. היא נחושה שעולה שעלה לארץ, עבד כאן, יצר כאן, שילם מסים, עבד בבתי-חולים, בבתי-אבות, ברשויות, במשרדי הממשלה ובכל המשק, אבל לא צבר מספיק לפנסיה, מגיע לגיל הפנסיה עם פנסיית רעב שלא מגיעה לסף ההכנסה ומקטינה את ההכנסה שלו ב-75% – הוא לא זכאי לפנסיית מינימום. ישבנו עם האוצר והצגנו להם מתווה ראוי, שייתן ביטוי לאזרחים האלה, גם לאזרחים הוותיקים שעבדו ושילמו מסים כל תקופת העבודה, אבל מה הייתה התשובה? לא נצליח להעביר את זה פוליטית. את זה לא. אין כסף בתקציב לפנסיה לעולים, אבל יש 900 מיליון שקל שראש הממשלה הבטיח לרשימה הערבית המשותפת. ואיפה עוד יש נחישות? כשצריך לעצור חוק שמיטיב עם ניצולי השואה וקובע שהכנסתם מרנטה תהיה פטורה ממס – אתה רואה התגייסות של הממשלה, אתה רואה התגייסות של הקואליציה. כנראה לניצולי השואה אין מספיק נציגים שיכולים להרגיש לא טוב ולהתאשפז בזמן הצבעה, כי חלקם, לצערנו, גם מאושפזים וזקוקים להכרה הזאת. אז, לצערי, חוק התקציב הזה ממחיש את העובדה שיש כאן ממשלה בלי מדיניות, שלא מוכנה לקבל החלטות אלא אם כן סוחטים אותה, אלא אם כן מכריחים אותה, וכשאין מדיניות לממשלה גם אין צמיחה, וכשאין צמיחה גם אין מי שישלם מסים, ואז גם אין תקציב. חברים, אתם הולכים להצביע כאן על תקציב לא נכון, לא ריאלי ולא הגיוני, וצר לי לאכזב את הציבור וגם את כל מי שהשיג לעצמו איזשהם הישגים בתקציב הזה: הממשלה הזאת תקצץ וקיצוצים רוחביים, כי גם הם מבטאים היעדר מדיניות. כל התקציב הזה לא רלוונטי. אני הייתי מצפה שיוצג כאן תקציב שיוצר השקעות, שמצמיח את המשק, שמשקיע בעסקים הקטנים ומבטא מדיניות שבה מי שתורם ונותן – מקבל, ומי שלא תורם ולא נותן – מקבל פחות. אבל זה תקציב שמצ'פר את מי שלוחץ, ולא את מי שיוצר, ואך סמלי הוא שקושרים את התקציב הזה עם ביטול השוויון בנטל, וכך יוצרים תקציב שבמקום שססמתו תהיה: ישרתו – יקבלו, לא ישרתו – לא יקבלו, בונים ססמה חדשה: לא תשרתו – תקבלו, תשרתו – לא תקבלו. כמו שציינתי, עוד נמצא את עצמנו כאן מצביעים על הקיצוצים האלה ומנסים לתקן את העוולות. אנחנו לא נתמוך בתקציב. אני קורא לשאר חברי הכנסת להתנגד לו. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אני מזמין את חבר הכנסת איציק שמולי. בבקשה. לרשותך עשר דקות. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני, כמובן, אדבר על התקציב, אבל לפני שעליתי לפה נתקלתי באמירה מטומטמת במיוחד, אני חושב שזאת הייתה שרת החוץ של שבדיה, שקשרה בין מה שקרה בפריז לבין המצב מול הפלסטינים. אדוני היושב-ראש, אני יושב בצד הזה של המליאה. הביקורת שלנו על המדיניות של הממשלה בנושא הפלסטיני היא ברורה מאוד. חוסר התוחלת של הממשלה והתקיעות מול הפלסטינים מובילים אותנו לאבדון, וצריך להזכיר פה כל יום ששעון החול עובד לרעתנו. אבל צריך להיות מנותק ואטום בצורה יוצאת דופן כדי להוציא מהפה אמירה שמשלבת שילוב נדיר של טמטום, של בורות ושל דעה קדומה. להגיד שהטבח בפריז או שדות הקטל בסוריה הם תוצאה של מה שקורה עם הפלסטינים, זו אמירה שהיא אומללה, והיא אמירה פוגענית, שמחלישה בעיקר את הצדדים המתונים, שרוצים בקידום ההסדר. די אם נסתכל בכך שעיקר הקורבנות של הג'יהאד העולמי הם בכלל מוסלמים, שלא פגעו באיש ולא כבשו אף אחד, כדי להבין כמה האמירה הזאת היא אמירה מטומטמת. כל בן-אדם הגון בבית הזה, ולא משנה אם הוא מגיע מהימין או מהשמאל, בעיקר מהשמאל, צריך לעמוד ולגנות את האמירה הזאת, חד וחלק. לענייננו, תקציב הוא גם הזדמנות, הזדמנות להסתכל באופן רציני ועמוק על הבעיות שאתן מתמודדות החברה והכלכלה בישראל, ולהחליט מה אנחנו עושים ביחס אליהן. שלוש בעיות היסוד בנוגע לכלכלה הישראלית הן מאוד מאוד ברורות: השכר שעומד במקום, העוני והאי-שוויון, והשירותים שמתרסקים – השירותים החברתיים. אלו שלוש בעיות היסוד של הכלכלה הישראלית. תקציב הוא גם הזדמנות, מכיוון שברגע כזה עיר כמו לוד, או קשישים סיעודיים, או ילדים שנמצאים מתחת לקו העוני – פעם אחת בשנה יכולים להגיע לכאן, לכנסת, או לדבר עם נציגי הממשלה ולהגיד להם: אל תיתנו לנו לבוא 364 ימים בשנה כדי לחזר על הפתחים ולבקש מכם העברה תקציבית כזו או אחרת. לא, אנחנו רוצים פעם אחת, כפי שאמרנו פה לא מזמן, אדוני היושב-ראש, ביום המאבק בעוני: עוני הוא תוצאה של מדיניות, עוני הוא תוצאה של קבלת החלטות לא נכונות. כשאנחנו רוצים להילחם בעוני, אנחנו לא מבקשים צדקה – אנחנו מבקשים חלוקה אחרת של המשאבים. הסיפור הגדול של הכלכלה הישראלית, של העיוות שלה, הוא שיותר ויותר אנשים מקבלים פחות ופחות, ופחות ופחות אנשים מקבלים יותר ויותר. והנה, בתקציב הזה יש לנו הזדמנות לתקן את זה. לכאורה תבואו ותגידו: מה אתם רוצים? הפרמטרים של הכלכלה הישראלית חזקים מאוד: אבטלה נמוכה, החזר גבוה של החוב הלאומי, צמיחה שהייתה בשנים האחרונות בסדר גמור, כשהעולם הכלכלי מסביב געש וסער. אבל, כשעושים drill down ומסתכלים היטב היטב על המחיר של הפרמטרים הכלכליים המצוינים הללו, מגלים שמול האבטלה הנמוכה יש שוק תעסוקה שמתנהג לעובדים בישראל כמו בג'ונגל, ואנשים יוצאים ויוצאים לשוק העבודה ולא מצליחים לסיים את החודש. 15% מהעובדים במשק הם עובדי קבלן, 20% מהעובדים במשק, השכירים, מחליפים בכל שנה את מקום עבודתם. כשמנהל יודע שבמקום עובד אחד הוא יכול להביא מחר בבוקר עובד אחר, מה זה יעשה לשכר? זה ילחץ אותו כלפי מטה. פערי השכר הגבוהים ביותר בעולם המערבי הם בחברות הציבוריות שלנו, פערים של עד פי-160 באותה חברה. מה שבן-אדם אחד עושה בחודש אחד, אחר באותה חברה לא יעשה חיים שלמים. אז מדברים אתנו על אבטלה נמוכה, מדברים אתנו, אדוני היושב-ראש, גם על צמיחה, מדברים אתנו על זה שאנחנו מחזירים בקצב גדול מאוד את החוב הלאומי, אבל תראו מה המחיר – שירותים חברתיים שנמצאים בתחתית בכל קנה מידה, בכל השוואה למדינה אחרת. דיברו פה ארוכות כל היום על המחזה המביש הזה, שבאישון לילה חברי כנסת מתגנבים לוועדת הכספים, לוחצים, מאיימים, סוחטים, ולא נמצא חבר כנסת אחד בקואליציה שינצל את כוחו ויגיד: אני לא מוכן להצביע בעד התקציב כל עוד לא פותרים את הבעיה של הקשישים הסיעודיים, כל עוד לא פותרים ומציעים דרכים אפקטיביות כדי להילחם בעוני של הילדים – 33% מהילדים מתחת לקו העוני. 7.5 מיליארד שקל, אדוני היושב-ראש, הטבות מס לחברות הגדולות דרך החוק לעידוד השקעות הון, על זה אף אחד לא מדבר, זה עובר באוטומט; 7 מיליארד שקל למסקנות ועדת אלאלוף, נתנו קצת בקצבאות של הקשישים, אז כל הכנסת צריכה לעמוד ולמחוא כפיים. יש עוד 6 מיליארד שקל המלצות, איפה הן? למה הן לא מיושמות? ואפשר להמשיך עוד ועוד. הפריפריה, שמוחה כבר שבועיים פה מחוץ לכנסת – פעם אחרי פעם הפריפריה במדינת ישראל מגלה שהימין יורק לה בפרצוף ברגע האמת. ברגע האמת הפריפריה היא לא הבן המועדף של הימין; ברגע האמת אין מישהו בימין שייכנס לחדר ועדת הכספים, יהפוך את השולחן כמו שעשה בצלאל ויגיד: לא מעניין אותי, כן קריטריונים, לא קריטריונים, אם ההתנחלויות של יהודה ושומרון לא בפנים, אין מתווה מס. ותראו, אין מתווה מס. ומה יצא היום בבניין הכנסת? הפריפריה האמיתית נלחמת מול הפריפריה האמיתית השנייה – יישובי הגליל המזרחי והגולן נלחמים מול יישובי הגליל המערבי. יש אבסורד גדול מזה? במקום שהפריפריה תהיה מאוחדת במאבק מול הממשלה, הפריפריה נלחמת עכשיו אחד בשני; יישובים במקום אחד נגד יישובים במקום אחר. לא נמצא גם, אדוני היושב-ראש, מישהו שייכנס ויילחם על הקשישים הסיעודיים. כבר שנתיים אנחנו נלחמים על הדבר הזה פה. תגידו, מי יותר חלש? מי יותר חלש מקשישים סיעודיים שלא באים ומבקשים טובה או חסד, שהם באים לבקש כולה מה שהם שילמו עליו במשך 30 שנה? כל חודש שילמו במשך 20 או 30 שנה עבור הפוליסה שלהם, עבור ביטוח סיעודי. הרגולטור, הממשלה, אפשרה במשך השנים לחברות הביטוח למכור את הפוליסות האלה, והנה עכשיו יש הזדמנות. יש הזדמנות, למרות שנעשתה טעות, טעות מתמשכת של 30 שנה, שהפילה לבור, אדוני היושב-ראש, לא 10,000 מטומטמים שלא ידעו לקרוא את האותיות הקטנות בפוליסות – זה מה שאומר האוצר, אנשים צריכים לדעת על מה הם חותמים. האוצר צודק בעניין הזה, אבל אם היו פה 10,000 מטומטמים שלא יודעים לקרוא, הייתי אומר ניחא, אבל יש פה מיליון איש שנפלו במכה הזאת, מיליון איש, ולהאשים את חברות הביטוח זה קל מדי. נתנו להם לקחת והם לקחו, הם מכרו לאנשים פוליסות שלא שוות את הנייר שעליו הם החתימו את האנשים. זה קל מדי. הסיפור הגדול פה זה ממשלה שנתנה לחברות הביטוח היתר במשך 30 שנה לגנוב פה כסף מאנשים. והנה עכשיו, ברגע התקציב, במקום שתבוא הממשלה ותגיד: הנה, אמרנו, שלוש בעיות היסוד: שכר שעומד במקום, שירותים חברתיים שמתרסקים ועוני משולב עם פערים חברתיים, ורוצים לטפל בעוני, מי יותר מוחלש מהקשישים הסיעודיים? שתבוא הממשלה בתקציב הזה ותגיד: אנחנו מבינים שנעשתה פה טעות מתמשכת של 30 שנה; אנחנו מבינים שכדי להמשיך ולהעניק לקשישים הסיעודיים את הביטוח שהם שילמו עליו במשך 30 שנה – רק אף אחד לא סיפר להם שהם שילמו עבור אוויר – אנחנו כמדינה מוכנים להיכנס לעניין ולהעמיד רשת ביטחון. לא נמצא חבר כנסת אחד, אחד, שייכנס לוועדת הכספים ויעשה את זה. ולכן, אדוני היושב-ראש, כשמביאים לכנסת תקציב כזה, כשבאקורד הסיום שלו מתבצע מחזה כל כך מביש כמו שהיה אתמול בלילה בוועדת הכספים, ובמקביל אף אחד לא שואל את עצמו שאלות רציניות – איך מטפלים בעוני, בפערים החברתיים, איך משקמים את השירותים החברתיים ואיך מטפלים בשכר שעומד במקום – אז קריאתנו לבית הזה היא להתנגד לתקציב, ולקוות שיימצא לפחות חבר כנסת אחד בקואליציה שיהיה מוכן להסתכל על עצמו במראה ולהגיד ביושר: אני, עבור הדבר הזה, לא מוכן להצביע בעד. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת סתיו שפיר – בבקשה, גברתי. עשר דקות לרשותך. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, שאלה אישית: אתם שואלים את עצמכם לפעמים למה אתם פה? <יעל גרמן (יש עתיד):> הם פה? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> למה אתם פה? למה אנחנו פה? <יעל גרמן (יש עתיד):> את רואה אותם? את רואה אותם? את רואה מישהו פה? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני שואלת את עצמי בכל יום למה אני כאן. ואני שואלת את זה לא כי המטרה והיעד לא ברורים – הם שם כל הזמן, וזה מה שנותן את הכוח ואת היכולת להיות פה כל הזמן; אבל אני שואלת כי המקום הזה הוא גם מאוד מבלבל ומאוד מטעה. יש הרבה אנשים שנכנסו לתוכו והתבלבלו, שכחו. הם באו כדי לייצג ציבור, את הציבור, את החברה הישראלית, את מדינת ישראל, ואז הם התמסרו לכל מיני מטרות שהגיעו בדרך – לקומבינות, לצרכים המגזריים הקטנים האינטרסנטיים שלהם, לריצה הזאת אחר ניסיון לצבור עוד ועוד כוח פוליטי, כשכבר לא ברור לאן הכוח הזה אמור להוביל, ונכון, כוח פוליטי יכול מאוד לסחרר, בעיקר כששוכחים לאן זה אמור להוביל, בעיקר כששוכחים מה החזון ומה המטרה. כמה נציגים מהממשלה ראיתם עומדים פה על הדוכן ומדברים על החזון שלהם בחודשים האחרונים, בשנים האחרונות? כמה? ממש חזון. כמה, אדוני היושב-ראש? לאיפה מדינת ישראל צריכה ללכת? מה המטרה שלנו? למה אנחנו פה? השפה הפוליטית הפכה להיות שפה שכל-כולה מלאה בשקרים, מלאה בהשמצות, בהכפשות. אין נתונים. תראו את הוויכוח שהיה פה ממש לפני כמה שעות ביני לבין השר אורי אריאל וחבר הכנסת סמוטריץ. אני עמדתי פה והצגתי נתונים ומספרים והראיתי איך מפלגת הבית היהודי מעבירה בצורה מושחתת כספים לפעילים שלה, ובמקום לקבל פה תשובות שמעתי אותם אומרים "שקרנית", שמעתי אותם נוזפים בי על פופוליזם לכאורה. אבל מה עם תשובות? מה עם מספרים? מה עם להביא את הנתונים? מתי הפוליטיקה הפכה להיות כזאת קומבינה מכוערת? תסתכלו על התקציב הזה. מגיע תקציב מדינה, וכולם פה יודעים שזה בדיחה, כל האנשים שיושבים פה וכל האנשים שלא יושבים פה יודעים שהתקציב הזה הוא בדיחה, הם יודעים שהתקציב הזה פשוט לא אמיתי, אין שום קשר בין התקציב הזה לתקציב האמיתי של המדינה. הם יודעים, כולם יודעים. אין פה אף אחד שלא יודע. יותר מזה, הם גם יודעים בדיוק למה. אתם יודעים מה אמרו לי כשנכנסתי לוועדת הכספים לפני קרוב לשלוש שנים? אמרו לי: איזה יופי, ועדת הכספים זה מקום מאוד מאוד טוב, ככה את יכולה לפעמים להעביר כספים לכל מיני מקומות, את יודעת. ואז, כשהתחלתי להילחם בשיטה הזאת שמעבירה כספים בקומבינות ועושה סחר-מכר בכספי המסים של אזרחי ישראל, אז ניגשו אלי פוליטיקאים כאן מהבית הזה והסבירו לי שאני מסכנת את הקריירה הפוליטית שלי, כי כך המשחק עובד, ואת חייבת לשתף פעולה, ואם את לא משתפת פעולה אז יתנכלו לך, ויצעקו עלייך, ויהרסו לך ואת לא תתקדמי פה. מה זה "תתקדמי פה"? בשביל מה אנחנו מתקדמים פה? כדי לאפשר למערכת הזאת להמשיך לגנוב כספי ציבור, או כדי להשתמש בכספים של אזרחי ישראל כדי לבנות פה מדינה לתפארת, כדי לשפר את איכות החיים של כולם? מה קורה בתקציב? קצת להבין את המבנה: כמעט כל התקציב הוא הרי תקציב קשיח, יותר מ-90%, אי-אפשר בכלל לשנות אותו. בעצם, כשממשלה נבחרת, יש לה אפשרות לגעת בפחות מ-10% מהתקציב ולשנות אותו לפי סדרי עדיפויות שלה. רוצה הממשלה, החליטה שבראש סדר העדיפויות דיור – יופי, אני מברכת – בבקשה, היא מתקינה את התקציב בהתאם. החליטה – והיא יכולה להחליט – שבראש סדרי העדיפויות ההתנחלויות, זאת ממשלת ימין – בבקשה, גם את זה היא יכולה להעביר ברוב ולקבוע את סדרי העדיפויות. ככה זה עובד עם התקציב. מה שאני גיליתי בוועדת הכספים זה שהתקציב הזה, מאחר שהוא לא התקציב האמיתי, בעצם משתנה לחלוטין. אתם תראו את זה, אנחנו נצביע על התקציב בעוד יומיים, ואז כמה שבועות או אולי אפילו כמה ימים, תלוי בגודל החוצפה, יגיעו לוועדת הכספים בקשות לשינויים תקציביים, וכל התקציב הזה יתחיל להתחלף. הכול יתחיל להשתנות. כמה משתנים? ב-2013 השתנו 13% מתקציב המדינה, זאת אומרת יותר ממה שאמור להיקבע בסדרי העדיפויות החדשים האלה. ולאיפה הם עברו? היו כל מיני יעדים סבירים לחלוטין, אבל היו גם כל מיני יעדים סודיים כך שמעולם לא הבנו לאיפה הם מגיעים. מיליונים ועשרות מיליונים הועברו למטרות שאף אחד לא יודע מה הן, שהציבור משלם המסים בוודאי לא היה מסכים להן. אבל הם עברו, ככה, כי יש פה כמה פוליטיקאים שחושבים שזה הכסף שלהם. וכולם יודעים שככה זה עובד. בעקבות העתירה שהגשתי לבג"ץ כבר לפני שנתיים, שעדיין תלויה ועומדת, כבר חלו כמה שינויים בשיטת התקצוב הזו, כבר יש שקיפות של ההעברות התקציביות; זה באמת דבר מבורך. גם אחר כך היועץ המשפטי לממשלה הנחה את הממשלה בהנחיות חדשות לגבי הסכמים קואליציוניים, ובאמת אתמול ראינו את התוצאה – טבלה עם הסכמים קואליציוניים. ומה אנחנו רואים בטבלה הזאת? באמת, אני הראשונה שאברך על שקיפות, אבל כשאני הסתכלתי על הטבלה חשכו עיני – רשימה של קומבינות. כל חבר כנסת והמגזר שלו והחברים שלו והמקורבים שלו, כאילו שזה מה שחשוב. ובעצם, זה אומר שכל התקציב הזה הוא תקציב מגזרי, הוא בכלל לא תקציב של מדינה. איפה המדינה בתקציב הזה? איפה העתיד של המדינה בתקציב הזה, כשכל אחד כאן דואג רק לחברים שלו? מה זה הדבר הזה? וכולם פה יודעים שזה המשחק. כולם פה יודעים שהמשחק הזה מכור. למה חברי כנסת אפילו לא מתרגשים להגיע לפה למליאה? כי הרי אסור, לחברי כנסת בקואליציה אסור להצביע נגד התקציב, שבטוח חצי מהם לא מאמינים בו. אסור להם, המפלגה שלהם – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – תקציב, בלי לחשוב – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> גם באופוזיציה יש מפלגות שבהן אסור להצביע נגד דברים כאלה, כי גם שם יושבי-הראש קובעים מה להצביע – בעד או נגד. חברי כנסת מגיעים לוועדות, וגם שם, הם נכנסים לוועדות ומצביעים לפעמים בלי לראות בכלל את התוכן. או אתמול, כשישבנו בוועדת הכספים, וב-18:00 הגיע משרד האוצר והחליט לתקן את התקציב, ואפילו לא היה להם זמן להדפיס אותו מחדש, אז הם רק הקריאו לנו את השינויים, כאילו שמישהו יכול להבין לעומק מה באמת קורה בתקציב כשאומרים לך פתאום – כן, פה במקום מיליארד ו-800 מיליון, יהיה פה שינוי למיליארד ו-650 מיליון – לך תדע לאיפה זה עבר, מאיפה זה עבר, מי לקח, מי הרוויח. זה לא תקציב, זה בושה, ואין פה שום חזון. כשאני מסתכלת על הדברים האלה – ואומנם אני כאן קדנציה שנייה אבל אני עדיין מרגישה כמו חברת כנסת יחסית חדשה – וכשאני מסתכלת על איך שמתנהלת הוועדה, כשאנחנו שואלים שאלות את האוצר ופתאום משתיקים אותנו כי עכשיו בדיוק הצליחו להכניס את הרוב של הקואליציה, אז צריך כבר להצביע, ואם פתאום אין רוב אז אי-אפשר להצביע – כל הכללים האלה שפשוט משחיתים לחלוטין את התפקיד של הכנסת. ואני רואה כמה חברי הכנסת פשוט התרגלו לכללים האלה, כאילו שמדובר באיזושהי תורה, חוק משמים, כאילו שאנחנו לא יכולים לשנות את זה. אנחנו הכנסת. ואני יודעת שכל מי שיושב פה מבין על מה אני מדברת, ואני יודעת שגם כולם מבינים כמה שזה היה נכון לשנות את הכללים האלה, כמה שהיה נכון להכניס לפה תרבות פוליטית אמיתית, כמה שזה נכון כשיש תקציב אמיתי, לא כזה שמשתנה ככה בגלל איזו קומבינה של ראש הממשלה, שרצה להעיף איזה שר מתפקידו כדי שלא יצביע נגד דבר שחשוב לו ונגד האינטרס של אזרחי ישראל, אז הוא מעביר לו מיליוני שקלים מכיסם של אזרחי ישראל, כמו שראינו שקורה ממש בשבועות האחרונים עם מתווה הגז. אני יודעת שעמוק בלב כולכם יודעים שזה יכול להיות אחרת, והשאלה היא למה הדבר הזה פשוט לא קורה פה, את מי זה משרת, איך מעבר לאינטרסים האישיים לא רואים באופק את המדינה. אתם יודעים מה קורה כשאזרחי ישראל מבינים שככה נראה התקציב שלהם? הרי כל המערכת של תשלום מסים מבוססת בסופו של דבר על אמון. אנחנו משלמים מסים, כי עם המסים האלה, עם הכסף הזה, אנחנו סוללים פה כבישים ובונים בתי-חולים ומספקים שירותים רפואיים ועושים תחבורה ציבורית ומוודאים שלכל אזרח יהיו הזכויות שלו והיכולות שלו לממש את הפוטנציאל שלו, וככה אנחנו מממנים מחקר וטכנולוגיה, ככה אנחנו שומרים על עצמנו ומייצרים לעצמנו ביטחון מעולה, הכול באמצעות תשלום המסים הזה. ואתם יודעים מה קורה כשאזרחי ישראל מבינים שכספי המסים שלהם הם כזה הפקר? שכל התהליך רקוב ומכור מהיסוד? אתם יודעים איך הדבר הזה גורם לאזרחי ישראל להרגיש? רמז: ממש ממש ממש לא טוב. לי כמשלמת מסים זה קשה. אנחנו לא אמורים לפעול ככה. זה יכול להיות שונה לחלוטין. הכנסת הזו יכולה להיות – למרות חילוקי הדעות בינינו – גוף ששומר על כבודו, על כבודו העצמי, גוף שמפקח באמת על עבודת הממשלה, שמחייב את הממשלה להיות יעילה יותר, לגבות את האמירות שלה בתוכניות עבודה מסודרות, ביעדים, לתת דין-וחשבון לציבור, לפעול בצורה שקופה, לשתף ציבור, לבדוק בכל יום שמה שאנחנו עושים באמת משרת את הציבור, את הציבור כולו, ליצור מדינה שהיא לא מדינה מבוססת מגזרים, כמו שאולי הייתה הצדקה פעם אבל היום כבר אין הצדקה. היום אנחנו מדינה, מדינה חזקה ואיכותית ומופלאה, והמדינה הזאת תהיה אך ורק יותר טובה אם היא תבנה פה חברה ישראלית אחת, סולידרית, אמיתית, שבה לכל אזרח יש את היכולת לממש את עצמו, להגשים את עצמו ולהיות פה מאושר. זה הכול, בשביל זה אנחנו כאן. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת זחאלקה – בבקשה, אדוני. עשר דקות לרשותך, אדוני. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> מי השר, אדוני היושב-ראש? <היו"ר מאיר כהן:> השרה נמצאת כאן, השרה שקד נמצאת באולם. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> חשבתי שמינית את רויטל לשרה – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> ממילא לא שומעים אז זה לא משנה הרבה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אתה רומז למשהו? – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אני פה, והשרה מקשיבה לך, זחאלקה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני הבנתי, אבל אני לא חושב שהשרה מקשיבה. וגם אם השרה מקשיבה, זה לא עוזר הרבה, אבל אנחנו נגיד מה שיש לנו. מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, טועה מי שחושב שמדובר בתקציב אחד, מדובר בשני תקציבים, והכוונה היא לא לתקציב של שנת 2015, שזה בכלל עולם קפקאי, בסוף השנה מחליטים על השנה אחורה. סיפור בפני עצמו, המצאה של נתניהו וממשלת נתניהו. אני לא יודע אם יש דבר כזה בעולם. אני לא שמעתי על שום מוסד בעולם שמחליט על תקציב השנה בסוף השנה. בדרך כלל מחליטים בתחילת השנה או לפניה, אבל להחליט על תקציב 2015 בסוף שנת 2015 – זה, איך אומרים, המצאת הגלגל של ממשלת נתניהו. היות שאנחנו מבינים שהזמן ליניארי והולך בכיוון אחד, ולא נכנסנו למנהרת הזמן כדי שנחזיר את ההיסטוריה אחורה, זה, איך אומרים – אבל העניין הוא לא שני תקציבים של שתי שנים, אלא תקציב ליהודים ותקציב לערבים, וזה נראה ב-bottom line, בשורה התחתונה של התקציב ונראה בכל סעיף מסעיפי התקציב. אין אף סעיף בתקציב, כבוד היושב-ראש, שעושה צדק עם הציבור הערבי. אין אף סעיף שעונה על הצרכים האמיתיים, האובייקטיביים, של הציבור הערבי. אין אף סעיף בתקציב שיש בו לעשות שינוי בעל משמעות בעניין הפערים ההולכים וגדלים. הרבה דברים השתנו בתקציב בשנים האחרונות. הוספו סעיפים, הורדו סעיפים, אך שני דברים נשמרו: מדיניות הדרוויניזם הכלכלי של נתניהו והאפליה נגד הציבור הערבי. כלכלני האוצר, ממשלת ישראל, שומרים בקנאות על כך שתהיה אפליה בכל סעיף ובכל תת-סעיף. ואם חס וחלילה יוצא מהאוצר ומפקידי האוצר משהו שיש בו כדי לעשות איזשהו צדק, מייד נתניהו מחזיר אותם למקומם ודורש מהם לגזור – לגנוז, סליחה, את ההצעה שלהם. הנה, למשל, אנחנו יודעים והממשלה יודעת שהוכנו במשרד האוצר כמה חוקים לעשות איזשהו צדק בתקצוב הרשויות המקומיות. חוק אחד זה חוק הארנונה הממשלתית, שאומר דבר פשוט: הממשלה משלמת ארנונה, המבנים של הממשלה נמצאים בערים החזקות. לא יכול להיות שהערים החלשות והיישובים החלשים יידפקו פעמיים: פעם – אין להם מבני ציבור, ופעם שנייה – הם לא נהנים מהארנונה של מבני הציבור. וההצעה הייתה להקים קרן, שאליה יוזרמו כל הכספים של הארנונה הממשלתית, והקרן הזאת תחלק את הכסף בין הרשויות על-פי מפתח סוציו-אקונומי, לעשות איזשהו תיקון של עיוותים ושל צדק. ראו נתניהו וממשלתו שהנהנים העיקריים מחוק כזה הם היישובים הערביים, שנמצאים בתחתית הסולם הכלכלי-חברתי, ואמרו: מייד לגנוז. איך עשו את זה? ברגע שהיה ציוץ הכי קטן מהערים החזקות, מ-15 הגדולות, החוק נגנז, הוקפא ונכנס לכספת, ולא מוציאים אותו משם. שאל את פקידי האוצר, יגידו לך שזה דבר מקובל, הגיוני, ומדובר בכסף של הממשלה. הצעה שנייה, שגם היא, איך אומרים, לא נתנו לה לצאת אפילו מבין כותלי האוצר, הייתה לעשות איזושהי חלוקה צודקת בחלוקת המימון הממשלתי לרשויות המקומיות בעניין תקצוב של חינוך ותקצוב של רווחה. וההצעה אומרת דבר פשוט: לא יכול להיות שהממשלה תסבסד רווחה וחינוך ברשות חזקה באותה מידה ובאותם אחוזים כמו שהיא מסבסדת רשות חלשה. לא יכול להיות שהממשלה תשלם, נגיד, 65% לפסיכולוג בבית-ספר גם ברעננה וגם בג'סר-א-זרקא. לא יכול להיות. ג'סר-א-זרקא – אין להם ממה לשלם על זה, אז אין להם פסיכולוג, וברעננה הם שוכרים עוד שני פסיכולוגים נוסף על הפסיכולוג שמומן על-ידי – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת רויטל סויד, מתנהל פה שיח בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת, כמו שבוודאי את יודעת, ומן הראוי היה שלא תפריעו לשיח הזה, והשרה הייתה מואילה ובאה לכאן להקשיב. הייתי גם שר, וגם אני ועוד הרבה שרים טובים הקפדנו לשבת במקומנו ולהקשיב. זאת התורנות, יושבים במקום ומקשיבים. סליחה שאני מטיף לך מוסר, אבל זה צורם שהשרה לא יושבת ליד שולחן הממשלה ומקשיבה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש – – – <היו"ר מאיר כהן:> לא, זה לא משנה על מה אתן מדברות. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש – – – <היו"ר מאיר כהן:> את יודעת, כשהייתי מורה, תמיד היו אומרים לי: המורה, זה קשור לנושא. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> בואו, תכבדו. תודה רבה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> שני חוקים אלה – אנחנו מסתכלים לא רק על מה שיש בחוק ההסדרים, אלא גם על מה שלא הוציאו מחוק ההסדרים, שלא הוסיפו לחוק ההסדרים. שני החוקים האלה, וחוקים דומים, היו מזרימים, כבוד היושב-ראש החדש, היו מזרימים כמיליארד שקל לרשויות המקומיות הערביות. ולמה זה חשוב? כי בימים האחרונים מתנהל ויכוח מר, קשה, משא-ומתן קשה ביותר בעניין הדרישות התקציביות של הרשויות המקומיות הערביות, ומחר תהיה הפגנה, והרשויות המקומיות הערביות דורשות מיליארד ו-400 מיליון ש"ח תקצוב נוסף: 500 מיליון שקל מענקי איזון, 200 מיליון שקל תקציב פיתוח, 400 מיליון שקל סבסוד פיתוח קרקע מדינה ו-300 מיליון שקל מבני ציבור. האוצר מוכן לתת 150 מיליון, ורק אתמול דובר על 150 מיליון נוספים. הפער הוא אדיר. אבל אם הייתה איזושהי חלוקה צודקת קודם, הדרישות היו הרבה פחות. אז היה תקציב. הדרישה הזאת באה בגלל חוסר צדק בסיסי, בגלל אפליה עמוקה. וכשאתה עושה תקצוב לא דיפרנציאלי, זה אפליה. כאשר אתה אומר לג'סר-א-זרקא ולרעננה: קחו אותו סכום, תשלמו אותו סכום – הנה, אלה לא ישלמו ולא יהיה להם פסיכולוג, ואלה ישלמו ויהיה להם. זה גם משתקף בהשתתפות הרשויות המקומיות החזקות בתקצוב החינוך. רשויות ערביות, מכיוון שאין להן, מתקצבות את החינוך בתחומן רק ב-740 שקל בערך, כי אין להן. לעומת זאת, רשויות מקומיות יהודיות בעשירונים 1–5 משלמות 3,300, ובעשירונים 6–10 משלמות כ-6,000 שקל פר-תלמיד – כמעט פי-עשרה. ולמה? בגלל המבנה המפלה של הטיפול ברשויות המקומיות. ודבר עוד יותר בסיסי בעניין הזה: רשות מקומית ערבית גובה רק 12% מהארנונה שלה ממסחר ותעשייה. 88% באים מדיור. <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים, אדוני. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> רשויות יהודיות, לעומת זאת: 75% ממסחר ותעשייה, 25% מדיור. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> המצב הזה מראה שהממשלה הביאה תקציב של אפליה. אני מצטער, זה לא תקציב אחד אלא שני תקציבים – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – תקציב ליהודים, תקציב לערבים, ולמעשה אפרטהייד כלכלי. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת מאיר כהן, בבקשה. בבקשה, אדוני. עשר דקות – שמונה דקות, סליחה. שמונה דקות, אדוני. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת יקרים, גברתי השרה, שרת המשפטים, אני מוצא חובה לפתוח ולהגיד כמה מילים על ההתבטאות האומללה והנוראה של שרת החוץ של שבדיה, מרגוט ולסטרם, שאמרה בסוף השבוע, אחרי הפיגוע הרצחני – יצרה קשר בין הפיגוע האיום והנורא הזה, של "דאעש" בפריז, לבין תסכולם של הפלסטינים. היא המשך ישיר לאותו עיתונאי שבדי, כמדומני, שלפני כשבע-שמונה שנים טען שחיילי צה"ל, אתם זוכרים, קוצרים איברים. משהו רע קורה בשבדיה. משהו רע קורה – זה מפריע לי שם, בצד ימין, תודה רבה, גברתי – משהו רע קורה בשבדיה, משהו רע קורה, וזה בא לידי ביטוי בהתבטאויות של המנהיגים, במיוחד שרת החוץ. טוב שיעשו מי שצריכים, שיזמנו ויזעזעו את אנשי הציבור השבדים על האמירות חסרות האחריות שלהם. אלה בדיוק האמירות שמעוררות תחושה כל כך קשה. אלה בדיוק האמירות שמעוררות ומייצרות קרקע פורייה לעלילות דם, ומה שאמרה השרה זו עלילת דם. ואשר לתקציב, אדוני היושב-ראש, מי שאתמול צפה בישיבת ועדת הכספים ששודרה בערוץ 99, חברת הכנסת גרמן, יקירתי, בטח חשב לרגע שהוא נמצא בערוץ הקניות של הטלוויזיה הישראלית. ככה זה נראה, במיוחד בתוכנית הזו שנקראת "הדיל היומי". ככה זה נראה – חטוף כפי יכולתך. מכרו, חברת הכנסת מרב מיכאלי הטובה. <מירב בן ארי (כולנו):> די לקרוא לי מרב מיכאלי. <מאיר כהן (יש עתיד):> מירב בן ארי. ייקח לי זמן, את צודקת. <היו"ר יואל חסון:> היא חגגה יום הולדת. <מאיר כהן (יש עתיד):> מזל טוב. <קריאות:> – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> כן. זה היה איום ונורא, איך שלחברי כנסת היה תג מחיר. שימנו את האצבעות שלהם בעזות מצח. רק לפני שבועיים אותם חברי כנסת, שלכל אחד יש תג מחיר – הנה, יש לי כאן פירוט: חבר הכנסת מיקי זוהר, למשל, שווה על-פי המחירון של ערוץ הכנסת, ערוץ המכירות של הכנסת, 3.7 מיליון שקל; חבר הכנסת סמוטריץ נושא תג מחיר צנוע, רק 10 מיליון שקלים. <היו"ר יואל חסון:> הוא rich. הוא עשיר. <מאיר כהן (יש עתיד):> יושב-ראש הוועדה, הוא בכלל טייקון. יושב-ראש הוועדה, תג המחיר שלו הוא 72 מיליון שקלים. ועם זה אתם צריכים ללכת לישון? אתם, אנשי הקואליציה, שהצבעתם נגד הצעת חוק שלי, של חברי ביש עתיד, של האופוזיציה, לביטחון תזונתי. ביטחון תזונתי. 180,000 משפחות, כל סוף שבוע, צובאות על משרדי הרווחה ומבקשות עזרה בדבר הבסיסי – מזון. על זה אתם הצבעתם נגד. בזה אתם לא טיפלתם. אבל בעזות מצח אתם מגיעים, וכל אחד גוזר את הקופון שלו, לא מתביישים. לא מתביישים. כל אחד גוזר את הקופון, כל אחד מחכך ידיים ורץ – כמו שאמר חבר הכנסת אלעזר שטרן – רץ מייד להתקשר לחבר המרכז ולהגיד לו: הנה, השגתי לך. בשבוע שעבר שני ראשי ערים פנו אלי ואמרו לי שהם קיבלו טלפון מחברי מרכז, ששאלו אותם – איזו בעיה יש לכם בעיר, אנחנו נשיג לכם כספים קואליציוניים. בושה וחרפה. וצר לי שרק את נמצאת, מירב בן ארי, כי באמת, את מהטובות שבהם. אבל תעבירי את המסר הזה לחברים שלך, חבל שהם לא נמצאים כאן. יש לי הערכה גדולה מאוד לאלי אלאלוף, אבל באמת אנחנו יכולים להגיד שהתקציב הזה מגרד את ההמלצות של דוח אלאלוף? איפה אתה, אדוני שר האוצר? שר האוצר החברתי, שלפחות חלק מהאנשים שפגשתי תלו בך תקוות שהנה תבוא ותכניס את הנשמה החברתית שלך. אתה נוהג בדיוק כמו כולם, בדיוק כמו כולם, ולא כמו זה שהיה לפניך, כי לפחות היה לו אומץ להתמודד עם השאלות והסוגיות הקשות ביותר, בין שזה מצא חן או לא מצא חן. אבל מה אתה עושה? בורח. דוחף לקדמת הבמה את גפני בנושא של הטבות המס. מה לגפני ולהטבות המס? אתה צריך, שר האוצר, לעמוד ולהתמודד עם ראשי הערים, כמו שידענו להתמודד עם הסוגיה הזו לפני שנתיים. איזה מין מסר יש בתקציב הזה? קצת לכולם. אין שום חזון. אני בא מדימונה – 15% אבטלה; ירוחם – 15% אבטלה; ערד – 10% אבטלה; קריית-שמונה – מתקרב ל-10% אבטלה. מה בין התקציב הזה לבין הפריפריה? שואל הזוג הצעיר: האם אני אוכל לקנות דירה בעוד שנה, עוד שנתיים? התשובה היא: לא. ואתם יודעים את זה. לפחות אנחנו התמודדנו עם זה, הצענו משהו. שואל העני: האם בעוד חצי שנה, בעוד שנה, אני אלך ויהיה שיפור ביוקר המחיה? התשובה היא: לא. <מירב בן ארי (כולנו):> לא נכון – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> מירב, התשובה היא לא, כי שר האוצר לא עשה את הדבר הכי פשוט שכל שר צריך לעשות – להסתכל טיפה מעבר לאף, לתכנן תקציב עם חזון, שהוא חלק מתוכנית חומש או מתוכנית של שלוש שנים, ולגזור את סדרי העדיפות. אבל מה הוא עשה? רצה להיות נחמד. כל אחד שפנה אליו – נתן לו קצת. אבל שום דבר לא מהותי. תקראו את התקציב. אני ישבתי לקרוא. ישבתי לבדוק, לראות עם איזו בשורה אני חוזר לפריפריה, עם איזו בשורה אני בא לבן שלי, שגר במודיעין, עם איזו בשורה אני בא לחיילים – עם איזו בשורה? <מירב בן ארי (כולנו):> 680 מיליון שקל, 50% העלאה במשכורת, זה לא בשורה לחיילים? – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> את יודעת, הדבר הכי מעניין שאתם, כולל שר האוצר הנוכחי, מתנהגים כאילו שום דבר לא קרה לפניהם, הם התחילו את הכול. עוד הרבה וטובים זרעו את הדברים שהיום אתם קוצרים. <מירב בן ארי (כולנו):> כן? – – – <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת בן ארי. <מאיר כהן (יש עתיד):> סליחה, יש לי עוד דקה, ואני רוצה לסיים את דברי. <היו"ר יואל חסון:> אין לך דקה. <מאיר כהן (יש עתיד):> פחות מדקה. דבר אחד אני מבקש, ואני מבקש מכל חברי הכנסת; זה דבר מאוד חשוב כי, באמת, אני משער שאתמול בלילה כל אחד מכם קיבל עשרות אם לא מאות טלפונים מסתם אנשים שהסתכלו על הפארסה הנוראה הזו ואמרו: עד לאן הגעתם. וצר לי מאוד שברשימת הקניות הזו היו גם חברי אופוזיציה. ומי שנמצא בתוך הרשימה הזו, שלא יעלה לדוכן הזה ויטיף. <מירב בן ארי (כולנו):> הם כבר עלו. <מאיר כהן (יש עתיד):> צר לי מאוד שזה קרה, כי אנחנו לא העזנו, כשהיינו בממשלה, לעשות את זה. לא העזנו לחשוב על כספים קואליציוניים לחברי כנסת. כנראה התקציב הזה יעבור, אבל אני מאוד מקווה שחלק מכם יתהפך בשנתו בלילה. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת מאיר כהן. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת בן ארי, את כבר דיברת פה? <מירב בן ארי (כולנו):> לא. אני רק מקשיבה. <היו"ר יואל חסון:> כל הכבוד. <מאיר כהן (יש עתיד):> היא הכי חרוצה פה. <היו"ר יואל חסון:> טוב מאוד. הנוכחות במליאה זה אחד התפקידים החשובים של חברי הכנסת. <מירב בן ארי (כולנו):> זה באמת חשוב – – – <היו"ר יואל חסון:> נכון, אני מסכים. במיוחד כשהוא חוגג יום הולדת. תברכי אותה. חברת הכנסת בן ארי, אני לא אגיד כמה, אבל חוגגת יום הולדת 25. <טלי פלוסקוב (כולנו):> חשבתי שעוד מישהו. <מירב בן ארי (כולנו):> אני מזכירה לך – – – ביום הולדת – – – שאתה לא נראה בגיל שלך. <היו"ר יואל חסון:> אני אתן גם לך מכתב, גברתי. אישור מסגן היושב-ראש. חבר הכנסת אייכלר – בבקשה, אדוני. עומדות לרשותך 15 דקות – יש לך קשרים פה, אדוני. הכול פרוטקציה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> זה מתן קואליציוני. <היו"ר יואל חסון:> החלק השבע של הקואליציה, אדוני. תרתי משמע. איך זה להיות בחלק השבע, אתה רוצה לספר לנו? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כשאני אהיה שבע אני מייד אודיע לך. <היו"ר יואל חסון:> אני מודאג. אם אתה עדיין לא שבע אני מודאג. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> בינתיים. <היו"ר יואל חסון:> בבקשה, אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, כבוד חברי הכנסת, אני רוצה לפתוח בפסוק מקרי שפתחתי בספר ישעיהו שאומר: "ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סגיך, ואסירה כל בדיליך; ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחלה; אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה". אני שומע פה הרבה הרבה תלונות אמיתיות ונכונות על התקציב ויש לי רק להוסיף עליהן, אבל אני אתחיל מהסוף – אני לא סובל את האמירה ש-400 מיליארד שקלים זה בסדר, אבל כמה המיליונים שמקבלים האחרים ולא אני, פה כל הבעיה של המדינה. זו צביעות, זה עוול ואוון כפול. אני רוצה להתחיל מהעניין הזה של מעונות-יום – למה? כי במקרה עכשיו באו אלי אנשים ואמרו שהצרות שאזרחים, אזרחיות בעיקר, עוברות במשרד הכלכלה עד שהן מקבלות אישור לסבסוד מעונות-יום – שבעה מדורי גיהינום. כבר דיברנו על זה, ואדוני היושב-ראש, היית ממונה על פניות הציבור בלשכת ראש הממשלה. לוועדות האלה לפניות ציבור באות הבעיות האמיתיות, וכיושב-ראש הוועדה לפניות הציבור הגיעה אלי הבעיה הזאת. כבר בתמוז עשיתי דיון על זה, ועכשיו ראיתי, הגיעו אלי אנשים שעד היום הזה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, 13 דקות? מ-15 הלכו שתי דקות, זה לא שמונה דקות. <היו"ר יואל חסון:> מי סופר, אדוני? <מיקי לוי (יש עתיד):> אני. <היו"ר יואל חסון:> למה? <מיקי לוי (יש עתיד):> ככה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> יש לחבר הכנסת מיקי לוי מזוכיזם כזה שהוא רוצה לסבול והוא יושב פה לשמוע – – – <היו"ר יואל חסון:> השעון האנושי שלנו. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> 13 דקות. תצא החוצה, תשתה קצת מים וקפה, אתה לא תצטרך לשמוע אותי. בכל מקרה, העניין הזה של מעונות-היום עד היום לא סודר, וזו רק דוגמה למה שעובר האזרח בתקציבים הגדולים והאמיתיים שנועדו מלכתחילה לכאורה לתת לאנשים לצאת לעבוד. את הנשמה האזרח מוציא עד שהוא מקבל משהו מהמנגנון השלטוני. ולכן, כל התקציב הזה – רובו, לא נאמר כולו – רובו בנוי על חוקי אוון ועוול, ומאות-אלפי פקידים, שתפקידם לשרת את האזרח, על כל אחד שעובד נאמנה יש עשרה שתפקידם לעשות בעיות לאזרחים או לא לעבוד בכלל. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אז אתה תצביע נגדו? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> וכשאנחנו משלמים מסים למדינה הזאת – וכל אזרח משלם מסים, אני לא מכיר אזרח שפטור גם ממסים עקיפים וגם ממסים ישירים, ופקידי המס מוציאים את הנשמה לכל אחד, באים האנשים ואומרים: אלה משלמי המסים, אנחנו מייצגים את משלמי המסים. ואם תבדקו תראו שאלה שמדברים גבוהה-גבוהה על משלמי המסים אלה דווקא אותם שכל המשכורת שלהם, כולל המסים שהם משלמים, באה מקופת הציבור – עובדי המגזר הציבורי, ומדובר ב-700,000 אנשים. הם מדברים על תשלומי מסים, ואנשים שמשלמים מסים מהמגזר הפרטי, או אלה שלא מסוגלים ולא יכולים ולא נותנים להם להיכנס למגזר הציבורי, אלה נקראים הסחטנים. אחת העוולות הנוראיות שאני מדבר עליהן תמיד, ולא יספיק לזה רבע שעה, ולדעתי, עוד יבוא יום ואנחנו נעשה זאת, שמדינת היהודים לא מכירה בהשכלה תורנית, לא לגבי קבלה לעבודה ולא לגבי דירוג שכר, וכך הם חוסמים מלומדי תורה שסיימו לימודיהם, או מיהודים שצריכים לצאת לעבודה, אפשרות להתפרנס. והאנשים האלה משלמים מסים יותר מאחרים, א. בגלל שהמסים העקיפים מהצרכנות הם 51% מההכנסות ממסים, וב. גם במסי ההכנסה, הם הולכים למגזר הפרטי ומשלמים מסים – למי הם משלמים מסים? לאנשים שעוינים אותם, לאנשים שרודפים אותם, לאנשים שרואים בהם נטע זר, מדברים בשם עם אחד ורואים בהם זרים, אנשים ש-30% מהם הצהירו שהם שונאים אנשים חרדים. אין מדינה בעולם ש-30% מהאנשים יגידו שהם שונאים, בגלוי, שהם שונאים יהודים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> איפה יש את זה? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> היה סקר רק לפני שבועיים, ש-32% אמרו בגלוי שהם שונאים חרדים. זה היה באתרים שמשניאים את החרדים השכם וערב, יומם ולילה. אגב, אני התפלאתי שעדיין נותרו שני-שלישים שלא שונאים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אבל זה מה שהיה פה בבוקר – תרמתם, לצערי הרב, לזה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> היהודים תמיד תרמו לצרותיהם, תמיד הם היו אשמים. עכשיו לגבי העניין של התעסוקה. אני מבקש, אדוני היושב-ראש – אתה, שהיית שר הרווחה, יודע את הנושא הזה – העניין של התעסוקה הוא נושא שיש בו המון המון עוולות, גם כאשר אנשים לא יכולים לקבל עבודות וגם כאשר אין להם עבודה, מוציאים להם את הנשמה. אתה זוכר את תוכנית ויסקונסין – אתה ביטלת את ויסקונסין, נדמה לי? לא, לפניך. אבל ביטלו את ויסקונסין ועדיין עושים צרות גדולות לאנשים. במקום לתת לאנשים תעסוקה, מעסיקים אותם בטרטורים. נושא אחד ששר האוצר אמר לי היום: כולם עלו עלי בעניין הזה – מחירי המים. אבל, מה לעשות שאצלי בוועדה – וסליחה שאני מדבר מהוועדה שלי, אין מישהו אחר שידבר – היה דיון על תאגידי המים, ויצאנו כולנו נגד תאגידי המים, למה מחירי המים עלו בעשור שנים ב-100%? למה בשנתיים האחרונות הם עלו ב-30%? וכולנו מאשימים את תאגידי המים על הבזבוזים וכו' וכו'. עמדו תאגידי המים וגילו לנו סוד קטן – שהחקלאים מסובסדים במשך שנים, מחירי המים בחקלאות, על-ידי "מקורות"; ובשנים האחרונות שמו את זה על תאגידי המים. זאת אומרת, צרכני המים מממנים את הסבסוד של החקלאות בכמעט חצי מיליארד שקל בשנה. מה הבעיה? שעניי ישראל, שאין להם מאיפה לשלם, אין שום סמכות לתאגידי המים לתת להם הנחה; לא לקשישים, לא לחולים, לא לאף אחד. יש תיקון אחד שעשה משרד האוצר, שקבוצה מסוימת של חולים וניצולי שואה כן זכאים להנחה במים, והקציבו לזה 70 מיליון שקל; יפה, נכון? מה עשה המנגנון הביורוקרטי? הוא קבע שזה מ-3.5 קוב ומעלה. אותו קשיש, אותה קשישה, אם היא תוציא, תשפוך 3.5 קוב ויותר, אז היא תזכה להנחה. <היו"ר מאיר כהן:> מעל. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> מעל, ומעל היא לא משתמשת. נשארו מ-70 המיליון – רק 20 מיליון השתמשו ו-50 מיליון הלכו חזרה לאוצר. זה תחכום ביורוקרטי, הייתי אומר, מרושע. אתה רוצה לתת לזקנים, ניצולי שואה, חולים ונכים – תן להם מהקוב הראשון את ההנחה הזאת. לא. ואני חושב שלא רק נכים וזקנים, יש אנשים עניים שאת מחירי המים האלה לא מסוגלים לשלם. אז תקימו ועדות הנחה בתאגידי המים, כמו שהיו בעיריות, עם עובד סוציאלי ועם כל מה שצריך, שיעסקו בהנחה. הגשתי הצעת חוק כזאת. יושבת-ראש ועדת השרים, הגברת השרה שקד, ישבה שם והייתה הסכמה, אבל נציג האוצר אמר: לא, "נייט". וגם בישיבה שהייתה להם בשבוע שעבר אמרה נציגת האוצר שאם זה יגיע הם יתנגדו לזה. ואמרתי למשה כחלון, שהוא יהודי חביב וחברותי וחברתי: משה, אתה לא מתבייש? למה תאגידי המים לא יכולים לעשות – יש כאלה שאומרים שצריך לבטל בכלל את תאגידי המים, אבל בוא נעזוב את זה. היום הוא אמר לי: כולם עולים עלי עם המים. אמרתי: כולם עם המים אבל תעשה את זה, אתה צריך לעשות את זה. הוא אמר לי: תן לי עד יום חמישי. אתה יודע למה יום חמישי? כי ביום רביעי מצביעים על התקציב. אני אספר לכם ביום חמישי מה הוא אמר לי אז. אבל, אני מאוד מאמין במשה כחלון, כי אנחנו מכירים אותו שנים רבות, ואני מאוד מקווה שלפחות העניין הזה, של שערוריית מחירי המים – לא רק לחולים ולנכים. זו שערורייה. מים זה דבר שלא צריך לעלות כל כך הרבה כסף. ואחר כך נטפל בתאגידי המים. אבל, אתה רואה, 13 דקות כמעט בורחות ומיקי לוי עוד לא יצא אפילו, אז עכשיו נעבור לנושא הדיור. אחד הפשעים הגדולים, שעכשיו המדינה והממשלה כבר מכירות בזה, הוא העניין של המכרזים, שהמדינה הקצתה קרקעות מדינה על-פי המרבה במחיר. זה הרס את העניין כולו. אתה דיברת קודם על זה שזוגות צעירים לא יכולים לקבל דירה – אם היו רק מחזירים את מחירי הקרקעות למה שהיה לפני המכרזים והיו נותנים או מחיר למשתכן או כל מיני דברים בשביל לגור, רוב הזוגות הצעירים היו יכולים להשיג דירה. ואם לא תאמינו, אני תמיד מזכיר את זה, וזה לא נעים לי להזכיר, לא נמצאים מאנשי מפא"י – אם יש אחד, הוא היה ליכודניק – אבל מימי מפא"י, כשאני התחתנתי, 50% מערך הדירה היו משכנתה לא צמודה למדד, עד כדי כך ש"טפחות" ו"פרזות" שלחו לנו מכתבים: תסיימו את כמה המאות, חבל לנו על הדואר, לשלוח לכם, וחיסלנו את המשכנתה. מדינת ישראל ידעה שהיא חייבת לדאוג לכל אדם לקורת גג, בלי הבדל אם הוא חרדי, או חילוני, או קיבוצניק, או לא משנה מה. היום, בגלל שהפכנו למדינה רעה, אז כל אחד רוצה שהשני לא יהיה לו, כל אחד דואג שלשני לא יהיה. מי כן נהנה? מכרזים. מה זה מכרזים, מי שמרבה במחיר. מי שמרבה במחיר זה הקבלנים, המשקיעים, היזמים, שהריצו את המחירים ועכשיו כולנו חנוקים בעניין הדיור. אני לא יודע איך יוצאים מזה. אומנם כחלון הבטיח שהוא מוריד את מחירי הדיור, אני מאוד מקווה שהוא יצליח, אנחנו נעזור לו. בעניין הבריאות אני חייב לומר, שיש המון בעיות בבריאות, בוועדת הסל. היות שהחבר שלנו, הרב ליצמן, הוא שר הבריאות, אני חייב לשבח אותו בעניין של ה-MRI וביטוח השיניים לילדים, ולעודד אותו שלא יוותר על העניין של הרפורמה בביטוח סיעודי. אלה דברים שנוכל לבוא ולומר, שנשאר לנו משהו מהמדינה הסולידרית, מדינת רווחה שהיינו כמדינה יהודית. תחבורה ציבורית, רבותי. תחבורה ציבורית, אחד העוולות הגדולים ביותר, ומשקיעים המון כסף. אני רוצה לשבח את שר התחבורה שעושה כמה דברים טובים, אבל לא תאמינו – אני רוצה שהצופים ידעו את זה: יש מושג שנקרא "רב-קו". אנחנו חברי הכנסת לא סובלים ממנו כי יש לנו מכוניות, אבל מי שאין לו מכונית – ה"רב-קו" הוא מסכת ייסורים לנהג, לנוסעים וגם לאלה שעומדים בתור, בשיירה מאחוריו; עד שהוא מתווכח עם כל נוסע ועד שהוא משלם, אז כל אלה שעומדים למטה, עומדים בדרך. דיברנו כבר הרבה פעמים על זה. חוקקנו הצעת חוק, שיהיה "רב-קו", יהיה מרכז שירות ל"רב-קו", שאנשים יקבלו החזרים, אבל מה מתברר? בוועדה בכנסת, ועדת הכלכלה לא מוכנה לדון ב"רב-קו". למה? כי כל ה"רב-קו" עדיין לא חוקי, כי יש שאלות של צנעת הפרט שמשרד התחבורה עוד לא סידר. אז לא מאפשרים לדון בנושא ה"רב-קו", לא מקדמים שום חוק בנושא ה"רב-קו", כי ה"רב-קו" עצמו לא סודר. ביורוקרטיה. שואלים אותי, מי הרשע הגדול ביותר במדינה? אמרתי, קוראים לו ביורוקרטיה. מי זה הביורוקרט? אותו בן-אדם שכשתפגוש ברחוב ותבקש ממנו לעזור לך, הוא יעזור לך בשמחה – הוא יחליף לך גלגל עם פנצ'ר, הכול הוא יעשה. <היו"ר מאיר כהן:> אנשי המחנה הציוני שם במזכירות, אנא מכם, זה נסחב ונסחב עד שאי-אפשר לשמוע אותו. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> האולם לא כל כך מלא ואני לא יכול לצעוק מעבר לשיחה. העניין של ה"רב-קו" הוא סבל נוראי, ומי שנוסע, יודע את זה. גם העומסים והתגבור בתחנות – אנשים מחכים שעות על גבי שעות, מדובר באנשים שנזקקים לתחבורה ציבורית. כמה שאנחנו זועקים ומנסים – אני לא אומר שאין שיפורים, אבל עדיין בנושא הזה של התחבורה הציבורית יש עוול גדול מאוד. אחד הדברים שהרגיזו אותי, אדוני היושב-ראש, היום בנאומים – שרוב הנואמים לא דיברו על הבעיות שאני נגעתי בהן. משרד הרווחה, עובדי הרווחה – יש שם אלפי עובדים סוציאליים שלא יכולים לעזור לאנשים, אין להם אפילו תקציב לעזור להם. חוץ מהמשכורת שלהם – הם לא יכולים לעשות שום דבר, אלא להפנות לעמותות פרטיות שיעזרו לאנשים. אבל על מה דיברו פה כולם? על 3 מיליון לחינוך יהודי בתפוצות, שאני לא יודע מי, מה; על מקוואות – 2 מיליון שקל. למה זה מרגיז אותי? כי על-ידי זה, השלטון מצליח להעביר 400 מיליארד שקל מבלי שהעם מתקומם. אומרים לעם – הנה, העם צופה בנו – תראו, מקוואות; תראו, דתיים; תראו, קואליציה. שוחד, או – זה מה שמעסיק. רק אל תדברו על הבעיות האמיתיות. אל תדברו על התחבורה הציבורית – שאתם עומדים בגשם שעות בתחנות. אל תדברו על תעסוקה ופרנסה, אל תדברו על דיור. דברו על משהו שאנחנו נקבע באג'נדה. ואגב, התקשורת גם משחקת עם זה. אמר לי חבר כנסת ותיק: אני יכול לשבת שעות בוועדות על דברים שעוזרים לאנשים בענייני רווחה, בענייני כלכלה, בכל מיני עניינים; שורה אחת אני לא אקבל. אבל אם אני אגע בנושא דתי, כל הכותרות יהיו שם. לכן הם עושים את זה. אני לא מאשים אותם, אבל אני שואל את עצמנו, למה אנחנו משלימים עם זה? מתי אנחנו נוכל להודיע, שנזכה – "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות – – – והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו; כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם". תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> אמן. תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת יואל חסון – בבקשה, אדוני; אחרון הדוברים להיום, ובכל זאת אני אבקש להישאר עד שהוא יסיים את דבריו, ותודה רבה לכם על שאתם מואילים להישאר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אומנם אני אחרון הדוברים אבל אני מקווה שלא יתפזר הקהל. בכל אופן, חברי חברי הכנסת, הייתי היום בחוץ – בהפגנה של ראשי הרשויות של הליכוד. רובם היו ראשי רשויות ופעילים של הליכוד. הם עמדו כאן במשכן הזה – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> של מי? <יואל חסון (המחנה הציוני):> של הליכוד, ראשי רשויות מטעם הליכוד. הם עמדו כאן, ראשי רשויות מטעם הליכוד, עמדו פה מחוץ לכנסת. לא הוזמנו פנימה, לא ישבו עם שרי וח"כי הליכוד, אלא נדרשו להפגין שם בחוץ. ואותם חברי כנסת מהליכוד ראו אותם בחוץ, שמעו את קולותיהם, וגם לא התביישו. הם התחבאו. הם גם לא כאן עכשיו, אבל הם התחבאו. ולמה הם התחבאו, חברי חברי הכנסת? מכיוון שאותם חברי הליכוד, שהגיעו לכנסת הזאת בזכות השכונות ועיירות הפיתוח, ישבו בוועדת הכספים וחילקו לכולם, במיוחד למגזר מסוים, ולא להם. חברי חברי הכנסת, אני רוצה לתת לכם כמה דוגמאות; אתה גם דיברת עליו בהקשר אחר כמה הוא שווה, אבל אני אגיד לך כמה הוא שווה ביחס לאלה ששלחו אותו – חבר הכנסת מיקי זוהר לדוגמה. הוא נבחר במשבצת הדרום של הליכוד, בחרו בו נציגי הדרום של הליכוד. הוא עצמו גר בקריית-גת. הצביעו שם לליכוד בבחירות האחרונות למעלה מ-10,000 אנשים – אגב, עלייה משמעותית; הצביעו לו והצביעו לליכוד. בתמורה, חבר הכנסת זוהר היה נדיב אתם. הוא העביר להם מיליון שקל. מיליון שקל בתקציב הנוכחי תחת הסעיף מענקי פיתוח ליישובי הדרום כולם. מיליון שקל ליישובי הדרום, כל יישובי הדרום. סכום לא מבוטל, מדהים, עפר של כסף בתקציב המדינה. במקומונים של יום שישי, חברי חברי הכנסת, הוא יופיע על השערים כגיבור גדול ויתגאה באותם מיליון שקלים שהוא חילק ליישובי הדרום. אבל מה הוא לא יספר לשכנים שלו? מה הוא לא יספר לשכנה שלו? הוא לא יספר להם, שלציבור המתנחלים הוא לא העביר מיליון, הוא העביר להם קצת יותר, קצת הרבה מאוד יותר, חברי חברי הכנסת. <מיקי לוי (יש עתיד):> טלי, איך תופיעו ב"קול העיר" בערד? <טלי פלוסקוב (כולנו):> אני לומדת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תכף נגיע גם לערד, אדוני. אבל חבר הכנסת מיקי זוהר לא יספר לשכן ולשכנה שהם לא שווים כלום כי הם לא גרים בהתנחלויות. כי אתמול בלילה חבר הכנסת זוהר העביר 9 מיליון שקל מענק ביטחוני למועצות האזוריות באיו"ש. 9 מיליון שקל העביר נציג הדרום בכלל של תנועת הליכוד. 9 מיליון שקל שיכלו לעשות כל כך הרבה בעוטף-עזה, יכלו לעשות כל כך הרבה לקריית-גת. יש לנו גם את סגן השר ז'קי לוי, שנבחר כנציג הצפון. הוא מבית-שאן, משפחת לוי הידועה. חברים, בבית-שאן 51% הצביעו לליכוד. רוב. אין דוגמה כזאת במקום אחר. 51% הצביעו לליכוד. אבל הוא לא היה אתמול בוועדת הכספים. הרי מספיק שחבר הכנסת ז'קי לוי היה יושב בוועדת הכספים, או היה שולח חבר כנסת כי הוא סגן שר אז הוא לא יכול לשבת שם; הוא היה שולח חבר כנסת, היה מבקש מאחד מחברי הכנסת "החברתיים" של הליכוד, שגם לא כאלה חברותיים אז הם גם לא חברתיים, והיה אומר בוועדה: בית-שאן. היה אומר בית-שאן, זה הכול. בוא נגיד, מיליון שקל למתנ"ס בבית-שאן. היה מיליון שקל יותר למתנ"ס בבית-שאן. אבל הוא לא עשה את זה. כי חילקו כספים להתנחלויות. גם אברהם נגוסה לא עשה את זה. נציג העדה האתיופית בליכוד, שלדוגמה בשכונת המצוקה הידועה קריית-משה ברחובות, שרובה מורכבת מהעדה האתיופית – קיבל שם הליכוד 51%. 51%. אבל כשהגיע נגוסה או הגיעו חברי הליכוד, הם בעיקר הגיעו לוועדת הכספים כדי לעזור לסמוטריץ – להעביר עוד 10 מיליון, עוד 20 מיליון, פה לדרום הר-חברון, פה לאיתמר. עכשיו, לא שהם לא צריכים לקבל, אבל למה לקבל יותר? ולמה לקבל יותר ממקומות הפריפריה? יותר מעוטף-עזה? יותר מהשכונות? וגם אבי דיכטר כמובן, חבר הכנסת דיכטר, לא בא לעזור לאשקלון להתמודד עם העובדה שהיום זאת עיר בקו עימות. ממש לא. הוא רק בא להתגייס, להעביר עוד 20 מיליון שקל להתנחלויות. אגב, באשקלון 40% מהציבור הצביעו לליכוד, אבל אף חבר כנסת אחד לא בא להצביע עבור אשקלון בוועדת הכספים. חברים, הליכוד מפקיר את הפריפריה והשכונות בגלל שהוא שבוי של ההתנחלויות ושל המתפקדים בתוך הליכוד, ושל הבית היהודי, השרה שקד, בתוך הממשלה, והם פשוט עובדים אצלכם. את יכולה להרגיש עם זה בנוח, גם בכיסא הזה וגם בכיסא ההוא. תרגישי בנוח, הצלחת. הצלחתם באמת. הליכוד עובד אצלכם. תהיו גאים בכך. הליכוד עובד אצלכם. הליכוד מקדם את האג'נדה שלכם אחד על אחד, על הגב של מי שהצביעו עבורו, אבל הוא מקדם את האג'נדה שלכם. ככה הם עושים, כל אותם סגני שרים וחברי כנסת מטעם הליכוד: לא מגייסים לפריפריה. חבר הכנסת איוב קרא לא מגייס לדרוזים. הם כולם עובדים בשביל ההתנחלויות. ושוב, לא כי להתנחלויות חסר, לא כי להתנחלויות לא מגיע כמו לכולם, אבל לא מגיע להם יותר ולא מגיע להם יותר מלשכונות. ואני רוצה להגיד לכם משהו על השכונות, חברי חברי הכנסת: אתם יודעים, אני בכנסת משנת 2006. מהיום הראשון שאני כאן, יש כאן צעקה אמיתית ואותנטית של האנשים מכפר-שלם; השכונה הזו בתל-אביב, כפר-שלם, שתקועה כל כך הרבה שנים ומנסה לצאת ולהיחלץ מהפחונים ומחוסר התכנון ומהפיתוח של המקום הזה, שאף אחד לא מזיז את זה. שנים. והם באים ומתחננים, והיו פה בכל ועדות הכנסת, ועזרנו להם. ואני הייתי ראש הוועדה לביקורת המדינה, ואני הבאתי לכך שמבקר המדינה יבדוק את הסוגיה הזאת, אבל עדיין זה לא זז. כל פעם שהיה כאן חוק, חוק כפר-שלם – מי הראשונים שקמו להפיל את החוק הזה? הליכוד. הקואליציה של הליכוד. אני, תחת ממשלת קדימה, הצלחתי להעביר את החוק הזה בקריאה טרומית – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> סליחה, גם אני העברתי – – – בקריאה טרומית בכנסת הקודמת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מאה אחוז. לא ידעתי את זה, אז אני שמח לשמוע, אבל זה רק עובר בטרומית. <שרת המשפטים איילת שקד:> מי – – – זה משרד האוצר. מי שלא הסכימו שנעביר את זה בקריאה ראשונה, זה היה משרד האוצר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז החוק הזה אין לו מזל, כי לא רק האוצר, אלא גם היו בחירות – גם כנראה במקרה שלך וגם במקרה שלי. הכנסת התפזרה והלכנו לבחירות. ואני רוצה לראות, לשאול, את חברי בליכוד, שבכפר-שלם קיבל רוב מוחלט, והאנשים האלה בהמוניהם מצביעים ליכוד – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אז למה הם מצביעים ליכוד? <יואל חסון (המחנה הציוני):> שאלה טובה. שאלה טובה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – אז – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> את יודעת, את יודעת מה – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – מ-2006 – – – <היו"ר מאיר כהן:> מירב בן ארי, אני מבין שאת נציגת הליכוד, לא? <מירב בן ארי (כולנו):> זה – – – כבר. זה מטריד אותי, חבר הכנסת כהן – – – <היו"ר מאיר כהן:> אוקיי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> בסופו של דבר, האנשים האלה מצביעים ליכוד כי באים ומוכרים להם את הביטחון. המעטפת של הביטחון. כאילו הליכוד טוב בביטחון. נתניהו טוב בביטחון. ואנשים, מתוך פחדים, כאלה ואחרים, מצביעים לליכוד, למרות שהם אומרים לך שזה נגד הכלכלה שלהם וזה נגד העתיד שלהם. הם באמת, הם יודעים את האמת על הליכוד. הם יודעים שהליכוד היא לא באמת תנועה חברתית. הם מכירים את סדרי העדיפויות של הליכוד. היום פגשתי פה חברי מרכז מהליכוד, פעילים, אומרים לי; אני לא אגיד את שמם כמובן, אבל אומרים לי: אנחנו מתביישים לראות את חברי הכנסת של הליכוד בוועדת הכספים מדברים רק על ההתנחלויות. עוזרים של סמוטריץ. עכשיו נותנים לנו עוזר שלישי, עוזר פרלמנטרי שלישי. אדוני, לחבר הכנסת סמוטריץ יש 30 עוזרים פרלמנטריים מהליכוד. 30 עוזרים פרלמנטריים. מה הוא צריך עוד עוזר שלישי? כל חבר כנסת בליכוד, חברת הכנסת, השרה שקד, רץ לעזור לסמוטריץ. עוד 10 מיליון נתן להר-חברון, עוד 5 מיליון לאיתמר, עוד התנחלות, עוד כביש עוקף, עוד פרויקט הגנה, עוד הסעות, עוד זה. מצוין. <היו"ר מאיר כהן:> עוד עשר שניות. <יואל חסון (המחנה הציוני):> לכן – אדוני, תן לי עוד דקה, ברשותך. <היו"ר מאיר כהן:> בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> השורה התחתונה היא שהממשלה הזאת, במיוחד הליכוד בממשלה הזאת, הוא בסופו של דבר קבלן ביצוע מאוים; כזה שמצד אחד חברי הכנסת דואגים לעתיד הפריימריז שלהם – כי מה לעשות, בבית היהודי חכמים: מצביעים לבית היהודי אבל פוקדים לליכוד, ומחזיקים יפה מאוד שבויים את שרי וח"כי הליכוד, ומצד שני, בקואליציה הזאת – הבית היהודי משתלט עליה. אין פה באמת מסר חברתי. שכחו את כפר-שלם, את אשקלון, את קריית-גת, את עוטף-עזה. בתקציב הזה אין שום בשורה. והבושה, אדוני, לסיום, הבושה האמיתית – ואני התביישתי להסתכל בעיניים היום של אותם ראשי רשויות מטעם הליכוד שעומדים מחוץ לכנסת. אותם אלה, אדוני, שהצילו את נתניהו מתבוסה. הם הצילו את נתניהו מתבוסה בבחירות האלה. שלושה ימים לפני הבחירות ראש הממשלה נתניהו קרא להם בבהילות: תצילו את שלטון הליכוד. שהשמאלנים לא יעלו. תצילו את שלטון הליכוד. תצילו את השלטון שלי. והם התקבלו בלשכת ראש הממשלה, בבית ראש הממשלה. הגישו להם אוכל טוב והוא נשבע להם אמונים. והנה, הם הצילו אותו. ברגע האחרון הם באו להציל אותו בקלפיות. הם יצאו מהבתים – להציל את נתניהו, להציל את הליכוד. <היו"ר מאיר כהן:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> ומה השורה התחתונה? אין להם אפילו מפתח, אדוני, ואישור כניסה לבית הזה, והם נאלצו להפגין פה בחוץ. וזאת הנאמנות – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – הגזמת – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – וזה מה שיש להם מהליכוד. זאת הנאמנות. אני מקווה מאוד, חברת הכנסת בן ארי, אני מקווה מאוד שאותם מצביעי ליכוד ילמדו את הלקח סוף-סוף – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – ויבינו – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – שאנחנו, בספסלים האלה – – <קריאה:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – לא פחות טובים בביטחון. <היו"ר מאיר כהן:> תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> יודעים לעשות ביטחון, יודעים לשמור על הביטחון, אבל גם יודעים לעשות כלכלה הוגנת – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, חבר הכנסת חסון. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> תן לו – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – שמתייחסת לכל החלקים באוכלוסייה הישראלית – – <קריאה:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – באופן שווה. <קריאות:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> למה? למה? <היו"ר מאיר כהן:> תם סדר-היום. הישיבה הבאה תהיה, אם ירצה השם, מחר, יום שלישי, ה' בכסלו התשע"ו, 17 בנובמבר 2015, בשעה 10:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 19:57.>