דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת ו' ישיבה ס"ד הישיבה השישים-וארבע של הכנסת העשרים יום שלישי, ה' בכסלו התשע"ו (17 בנובמבר 2015) ירושלים, הכנסת, שעה 10:00 תוכן העניינים הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015; 5 הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015; 5 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015; 5 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015 5 רועי פולקמן (כולנו): 5 רחל עזריה (כולנו): 11 יפעת שאשא ביטון (כולנו): 12 מירב בן ארי (כולנו): 15 דוד ביטן (הליכוד): 22 ענת ברקו (הליכוד): 33 טלי פלוסקוב (כולנו): 41 אורי מקלב (יהדות התורה): 48 אילן גילאון (מרצ): 55 נורית קורן (הליכוד): 62 חיים ילין (יש עתיד): 65 מיכל רוזין (מרצ): 76 שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 81 רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 88 רויטל סויד (המחנה הציוני): 92 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 95 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 100 יואל רזבוזוב (יש עתיד): 103 סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 108 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 111 מיכל בירן (המחנה הציוני): 117 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 121 יעל גרמן (יש עתיד): 124 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 127 דניאל עטר (המחנה הציוני): 133 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 141 חנין זועבי (הרשימה המשותפת): 144 הודעה אישית של שר החינוך נפתלי בנט 150 שר החינוך נפתלי בנט: 150 הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015; 155 הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015; 155 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015; 155 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015 155 קארין אלהרר (יש עתיד): 156 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 159 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 163 דברי ברכה של היושב-ראש למשלחת של הפרלמנט האירופי 170 היו"ר יחיאל חיליק בר: 170 הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015; 171 הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015; 171 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015; 171 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015 171 דב חנין (הרשימה המשותפת): 171 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 175 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 176 הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015; 176 הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015; 176 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015; 176 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015 176 עליזה לביא (יש עתיד): 177 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 188 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 194 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 198 יעקב פרי (יש עתיד): 201 איתן ברושי (המחנה הציוני): 204 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 208 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 209 הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015; 209 הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015; 209 הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015; 209 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015 209 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 210 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 214 מיקי לוי (יש עתיד): 218 עפר שלח (יש עתיד): 223 נחמן שי (המחנה הציוני): 226 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 231 איתן כבל (המחנה הציוני): 243 ציפי לבני (המחנה הציוני): 258 אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו): 262 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 266 אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 272 יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט): 276 סגן שר האוצר יצחק כהן: 279 שר הבריאות יעקב ליצמן: 282 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 283 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 283 <הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015;> [מס' מ/950; "דברי הכנסת", חוברת זו, עמ' 6029; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015;> [מס' מ/951; "דברי הכנסת", חוברת זו, עמ' 6029; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015;> [מס' מ/951; "דברי הכנסת", חוברת זו, עמ' 6029; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015> [מס' מ/951; "דברי הכנסת", חוברת זו, עמ' 6029; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום ה' בכסלו תשע"ו, 17 בנובמבר 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. אנחנו ממשיכים בדיון על הצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2015 ו-2016, התשע"ו–2015, לקריאה שנייה וקריאה שלישית; הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015, לקריאה שנייה וקריאה שלישית; הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015, לקריאה שנייה וקריאה שלישית; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. אנחנו מקיימים דיון משולב בכל ההצעות האלה. אני מתכבד להזמין את הדובר הבא, חבר הכנסת רועי פולקמן, מטעם סיעת כולנו. לרשותו 12 דקות. אם תתעקש על כך אני אפעיל את השעון רק כשתיכנס השרה התורנית. היא נמצאת בבניין. היא הודיעה שתוך כמה דקות היא כאן. <רועי פולקמן (כולנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, אני שמח לפתוח את הבוקר. תמיד שאלתי את עצמי אם זה טוב שמצלמים פה הכול או לא. לפעמים זה מייצר כאן שיח לא תמיד הולם, אבל הפעם נראה לי שזה דיבור אל המצלמות ואליך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אין לי שום בעיה כשמצלמים את הדובר. יש לי לפעמים בעיה עם צילומים אחרים. הנה, חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף בא להקשיב לך. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – אני בדרך כלל לא מאחר. <רועי פולקמן (כולנו):> לא, 10:02 זה יפה מאוד. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – ברשות היושב-ראש. <רועי פולקמן (כולנו):> לא, רק התחלתי. אני אדבר אליך, בהחלט, וכמובן – ליושב-ראש. כמה דברים מחוויות התקציב שאני רוצה לשתף אתכם בהן. בקיץ 2011 הייתה מחאה חברתית, שגם לי הייתה הזכות להיות חלק ממנה, וארבע שנים לאחר המחאה הזאת אנחנו נמצאים במקום קצת אחר. באותן שנים הנוער והילדים יצאו לרחובות, ואמרו בעיקר: אנחנו רוצים קורת גג. ולא פחות מזה שהם רצו קורת גג, אני חושב שהם ביקשו סולידריות חברתית; הם רצו להאמין בסוג של שותפות בין המדינה לבין האזרחים. אנחנו חיים במדינה שאתגרי הביטחון בה מידפקים על דלתנו לעתים קרובות, וכחברה אנחנו עומדים מול האתגרים האלה בצורה די מרשימה. אבל החוסן החברתי במדינת ישראל מתערער כשלילד אין מה לאכול בהפסקת הצהריים, והוא מתערער כשזוג צעיר מרגיש שהוא לא יכול לקנות דירה או לגור ליד ההורים שלו; החוסן החברתי מתערער כשילד ממוצא אתיופי נתקל בגזענות, והמדינה לא מצליחה לתת לו את הכלים להתפתח ולמצות את הכישורים שלו; והוא גם מתערער כשעסק קטן לא מצליח לשרוד אחרי שנתיים ונסגר, ובוודאי אם הוא לא מצליח להעסיק עובדים, לא מהמרכז ולא מהפריפריה. האתגרים החברתיים בישראל הם משקל כבד מאוד על החברה, על יוקר המחיה, מחירי הדיור, וכמובן – הריכוזיות במשק, והם סימפטומים של בעיות שזה שני עשורים לא טופלו. אני חושב שבתקציב הנוכחי סוף-סוף אנחנו יוצאים לדרך – בקטן, צריך להיות צנועים פה, אבל עם סדר לאומי חדש; לא הכול, כמובן, אבל יוצאים. לפני חודש, אחרי עבודה ממושכת, הצלחתי לקדם קצת, בתמיכה ובעידוד של שר האוצר, הגדלת סבסוד עבור חוגי העשרה לטובת תלמידים יוצאי אתיופיה. בתקציב שמו 7 מיליון לשנה לסבסוד 80% מחוג ליוצאי אתיופיה, במסגרת תוכנית שאני מקדם, שנקראת "חוג לכל ילד" – מין תפיסת עולם שאני מאוד מאמין בה, שמדברת על זה שהחינוך הבלתי-פורמלי הוא מפתח אדיר להתפתחות של ילדים, אפילו עוד יותר מהחינוך, לעתים. אני עבדתי בהוראה, אשתי מורה, אבל החינוך הבלתי-פורמלי הוא מקום לכישורי חיים. אנחנו לא משקיעים בזה מספיק – באמנות, בספורט – ואמרנו: נתחיל מהאוכלוסיות המוחלשות. עכשיו נתעסק בזה גם במגזר הערבי לא מעט, אבל בתקציב הקרוב יש תוכנית חשובה ליוצאי אתיופיה במטרה להגיע ל-50% מכל ילדי כיתות א–ו', שיקבלו חוגים משמעותיים במחיר סמלי. גם זה חלק מהתקציב. אין סיבה שילד שיד הוריו אינה משגת לא יוכל לקבל חוג משמעותי. אני רואה את הדיונים שאני מקיים עם ילדי על חוג הספורט או על חוג הרובוטיקה או על חוג אחר, ואני רוצה שכל ילד יקבל את הדבר הזה. אני מאמין שזה המפתח לכישורי חיים בשנים שלאחר מכן. באמת, זאת הדרך שילד יתפתח ויוכל לתרום לחברה הישראלית. אני חושב – גם זה נמצא בתקציב; אולי זה לא בכותרות של התקציב, אבל גם זה נמצא כאן. לפני שבועיים עבר כאן במליאה בקריאה טרומית החוק השלישי לטובת עסקים קטנים ובינוניים בישראל. אנחנו בסיעת כולנו, כמובן בשותפות רחבה עם חברי כנסת מסיעות נוספות, התחייבנו לטפל בנושא העצמאים והעסקים הקטנים כמנוע צמיחה, וכך עשינו. בשבעה חודשים הצלחנו להעביר – אומנם כרגע רק בקריאות טרומיות, אבל אנחנו נחושים להשלים את העניין הזה –את חוק חובת המכרזים שיטפל בהסרת חסמים בגישה של עסקים קטנים למכרזי המדינה; יחד עם שר הכלכלה אריה דרעי קידמנו את חוק "שוטף פלוס 30", חוק מוסר התשלומים, שמדבר על תשלום בזמן לעסקים, שזה חסם אדיר בפני עסקים קטנים ועצמאים, ואני מקווה שגם אותו נצליח להשלים בקריאה שנייה ושלישית; וגם הכנסנו לספר התקציב הזה את דמי האבטלה לעצמאים, 150 מיליון שקלים ששר האוצר התחייב להקצות, ואכן מוקצים בתקציב המדינה לדמי אבטלה לעצמאים. דרך אגב, זה בעיקר עצמאים חלשים. רבים מיושבי הבית הזה עבדו קשה לאורך השנים והגישו הצעות חוק לטובת עצמאים שלצערנו לא הגיעו לספר החוקים. ואמרו לנו את זה לא פעם: צריך רגל מסיימת, כמו שאומרים בספורט. אבל אנחנו שם, זאת אומרת, יצאנו לדרך, ואנחנו גם נביא את הרגל המסיימת. דרך אגב, זה לא הדבר היחיד. בחוק ההסדרים יש לנו הגדלת היקף קרנות ההשקעה ברשות לעסקים קטנים, הגדלת היקף האשראי החוץ-בנקאי וכו'. גם אלה דברים שהרבה מאוד שנים מדברים עליהם – הריכוזיות במערכת הבנקאות, ואיך היא חונקת את האשראי – וגם הדברים האלה יעברו. שלשום ישבנו שעות בוועדת הכספים בניצוחו של יושב-ראש הוועדה משה גפני יחד עם ראשי רשויות במגזר הערבי. האמת שהדיון גם קצת התלהט, אבל היינו שותפים להבנה אחת עמוקה: בלי צמצום פערים גם עם המגזר הערבי, צמיחה כלכלית בת-קיימא – לא נצליח להשיג אותה. זה אתגר לאומי ממדרגה ראשונה לעבוד עם המגזר הערבי ולייצר צמיחה כלכלית ושוויון, צמצום פערים, בדגש על הגליל והנגב, כמובן. אני רוצה לומר את זה כי זה עלה לדיון אתמול: הפעם בתוכנית – חלקה בתקציב וחלקה, אני מקווה, תגיע להחלטת ממשלה בשבועות הקרובים – אנחנו הולכים לעשות שינוי היסטורי בתפיסה. 15 שנה, מאז אירועי אוקטובר 2000, השיטה הייתה לשים בספר התקציב סכומים בכספים תוספתיים, שהרבה מהם היו הצהרות – הצהרות שלא מומשו. הפעם, מה שקורה בספר התקציב הזה – וצריך לדעת לקרוא אותו טוב – זה שהשינויים הם בבסיס הסעיפים. כלומר, אם יש סעיף בספר התקציב שמדבר על תחבורה ציבורית, 40% ממנו בשנת העבודה 2016 ילכו ליישובים ערביים. זה לא סעיף מיוחד לא לבדואים ולא לדרוזים, אלא זה סעיף בבסיס התקציב שאומר שפערים צריך לצמצם, וזה בבסיס העבודה של משרדי הממשלה. זה קיים בתחבורה, זה קיים בחינוך, זה קיים במקומות נוספים, וזה שינוי דרמטי בשיטת העבודה, עם בשורה מאוד גדולה. חוץ מזה, בספר התקציב ובחוק ההסדרים עסקנו בתוכנית "צוות 120 הימים": דיברנו על הסדרת בנייה; דיברנו ואישרנו הקמה של ועדות מקומיות לתכנון – חדשות; דיברנו על הסכמי-גג לערים מרכזיות בגליל ובנגב במאות מיליוני שקלים, לחיזוק תשתיות לשכונות חדשות, למבני ציבור. כל הדברים האלה זה התעסקות בסוגיות ליבה של צמצום הפערים עם המגזר הערבי ובשורה אמיתית. נכון, יש מחאות, אבל לא פעם המחאות האלה קיימות כיוון שלא קוראים עד הסוף את ספר התקציב, ויש כאן כמובן גם אינטרסים פוליטיים. אבל אנחנו על סף תקציב היסטורי בהקשר הזה של צמצום פערים במדינת ישראל, וזה מנוף אדיר לצמיחה. אני אומר את זה לחברי באופוזיציה שמדברים על סעיפים בתקציב המדינה בנושא צמיחה. זה עוד דבר שמאפיין את התקציב הזה, והוא ההתעסקות בסוגיות ליבה של החברה הישראלית באומץ שהרבה מאוד שנים לא היה כאן. היום, בעוד כחצי שעה, אנחנו מקיימים את ישיבת שדולת התעשייה, יחד עם חברת הכנסת איילת ורבין, שהיא יושבת-ראש השדולה, וחבר הכנסת ברושי. אנחנו נתעסק בצמצום ביורוקרטיה, שכמובן משפיעה, ורגולציה, שגם משפיעה באופן ישיר על יוקר המחיה; אנחנו מקדמים חזון של הקמת אזורי תעשייה מרחביים. גם בעניין הזה במדינת ישראל השקיעו שנים ארוכות בפיתוח של מאות ואלפי אזורי תעשייה קטנים, והייתי אומר כושלים. אנחנו הולכים לעשות שינוי דרמטי במדיניות הממשלתית בעניין הזה. אנחנו הולכים להתעסק בלייצר בגליל, בנגב ובכל מקום, במרכז, אזורים מרחביים – לא אלפים, לא מאות; בודדים, אבל משמעותיים – שייצרו יצוא ויביאו תעסוקה בערך מוסף גבוה לפריפריה, שבה בן-אדם לא ירוויח שכר מינימום אלא ירוויח שכר הולם, ויוכל לצרוך אחר כך מסחר ותעשייה ושירותים ביישוב שבו הוא גר. יש כאן צורך בפוקוס, במדיניות, דבר שהרבה שנים נעשה בלחצים פוליטיים – פה תקים לי אזור, שם תשתף אותי באיזה מענק; אבל הפעם אנחנו מדברים על מדיניות ממשלתית שתייצר פוקוס, שבאמת תייצר תוצאות לצמיחה וחיזוק הפריפריה. בוועדת הכלכלה, שבה יש לי הזכות להיות חבר, בראשות איתן כבל, קידמנו את החוק במסגרת חוק ההסדרים של חיבור מפעלים לגז טבעי. מדובר על רפורמה מאוד משמעותית, שתקל על הוזלת הייצור ותשפר את התחרותיות של מפעלי תעשייה במדינת ישראל, וגם הדבר הזה הוא חשוב. התקציב הזה מביא בשורה של ממש. יושבות כאן בבית הזה לא מעט מפלגות שבזמן הבחירות הבטיחו לציבור הבוחרים את הדברים שאנחנו עומדים לקיים בתקציב הזה. לצערי, הם כמובן מצביעים נגד, מסיבות פוליטיות, אבל אני יודע שלא מעט מהם היו רוצים להצביע בעד: דמי האבטלה לעצמאים, העלאת שכר של החיילים, מחיר למשתכן, הורדת מע"מ, פתיחת שוק המזון לתחרות, כמובן הפסקת ספסור בקרקעות, ושורה של מכרזים בהנחות של מאות אלפי שקלים לזוגות צעירים – זו רק רשימה חלקית של הדברים שקורים בימים האלה בכלכלה הישראלית ושהתקציב הזה מבשר עליהם. אני כמובן אומר לחברי באופוזיציה שזו חובתם, בעיני, לתמוך בלא מעט, ואני יודע שגם בוועדות הם תמכו בלא מעט. המשחק הפוליטי ברור לי, אבל בוועדות רבים מהם תמכו בסוגיות שאנחנו עומדים – וזה מראה שאנחנו גם עושים את הדברים בכיוון הנכון. יש כאן עיקרון בבסיס של התקציב הזה – בעיקר, כמובן, אתם תשמעו עליו בהרחבה מחברי לסיעה עוד מעט, גם על הפרטים – אבל יש כאן עיקרון אחד חשוב: 1. אנחנו מדברים הרבה על צמיחה, ויש בתקציב הזה הרבה מאוד צעדים – דיברתי קודם על המגזר הערבי ודיברתי על חיבור מפעלים – אלה שני עקרונות של צמיחה. אבל הצמיחה מיועדת לאזרח; היא מיועדת לקדם את האזרח, ולא בעלי הון, לא כלכלנים. הצמיחה צריכה להיות כזאת שמרגיש אותה האזרח בקופת-החולים, שמרגישים אותה בדיור המוגן, שמרגישים אותה החיילים בתגמול שהם מקבלים. צמיחה משרתת אזרחים, ולא הפוך; האזרח לא משרת צמיחה כדי שיהיו נתונים יפים בדוחות של המדינה; תקציב שעובד בשביל האזרח, ולא תקציב הפוך. גם חברי באופוזיציה יודעים שנגענו בנושאים ששנים פחדו לגעת בהם: רפורמות בפנסיה, טיפול ברפואה הפרטית, יבוא מקביל או תמלוגים על משאבי טבע – אלה דברים שכשיצאנו לדרך לפני כמה חודשים אמרו לנו: מצוין, הצהרות, הצהרות, הצהרות – נראה אתכם. עכשיו אנחנו עומדים בפני המליאה עם תקציב ש-90% מהדברים האלה, 90%, 95% מהדברים האלה מונחים בתוך ספר התקציב ובחוק ההסדרים. אנחנו מודעים למורכבות של סעיפי התקציב, וברור שלהעביר תקציב זה לא מספיק. יש כאן הרבה מאוד רפורמות שצריך לעקוב אחרי היישום שלהן; זה לא "שגר ושכח". צריך לראות שאכן מפעלים מתחברים לגז טבעי. זה לא מספיק להעביר חוק. הצבנו יעד של מאות מפעלים – בוא נראה שזה קורה, ואנחנו נעקוב אחרי זה. יש לכנסת הזאת תפקיד לא רק לחוקק – אני מדבר על זה הרבה – אלא תפקיד לפקח. ואני לפחות לוקח באחריות רבה מאוד את התפקיד של הפרלמנט בלפקח על עבודת הממשלה, ועל הרפורמות האלה אנחנו הולכים לפקח ולראות שזה אכן קורה, שמפעלים מתחברים, לא כי העברנו חוק. זה לא יקרה. אנחנו צריכים לראות שאכן תהיה ירידת מחירים בביקורים אצל רופאים פרטיים שעובדים בשירות הציבורי. שתהיה ירידת מחירים, כי אנחנו הסדרנו את ההסדר וההחזר. אנחנו נפקח על זה; שדמי הניהול בפנסיה אכן יורדים. העברנו רפורמה בפנסיה, זה לא מספיק – אנחנו נראה, אנחנו נפקח, אנחנו נעקוב אחרי זה; אנחנו כמובן עוקבים חודש-חודש אחרי מחירי הדיור. אלה לא הצהרות, אלה לא שיווקים, זה לא אם היה חודש אחד – אנחנו נראה, ואני אומר בהקשר הזה, אני מאמין ויודע שאכן אנחנו נראה לא רק התייצבות, גם ירידה בלפחות לא מעט אזורים בארץ. יש עוד הרבה מאוד מה לעשות, אנחנו רק בהתחלה, אבל אני רוצה לומר שני דברים לסיום: 1. מה שמשה כחלון ומפלגת כולנו הבטיחו בבחירות מתממש כמעט במלואו בתקציב הזה, אחד לאחד. זה לא מושלם, התקציב לא מושלם; יש בו דברים שלא עברו – יש רפורמות שאני יכול לומר שעברו ויש לי לגביהן סימני שאלה על הדיוק בהן, ואנחנו נמשיך לעקוב – אבל בשביל זה אנחנו פה. יש פה מהלכים מאוד אמיצים, שהרבה מאוד שנים דיברו עליהם, ואנחנו נמשיך לעבוד קשה יום-יום לממש את החזון למדינה צודקת יותר, רגישה יותר חברתית, מלוכדת יותר, שגם מביאה צמיחה, אבל גם לא פחות מזה – ומדברים על זה הרבה בימים האלה – מייצרת תקווה לאזרחים. זו החוויה שאני יצאתי ממנה מהמחאה ב-2011. אני עסקתי לא מעט בחיי בנושא של הוראה, בנושא של הדרכה, ואני מאמין שהמקום הזה צריך לשדר תקווה לאזרחים, תקווה לעתיד טוב יותר; תקווה שלילדים שלי יהיה יותר טוב מלי, ושאנחנו הולכים ומתקדמים, לא הולכים והמצב נהיה רע יותר. ואני חושב שאנחנו בדרך הנכונה. יש לנו עוד הרבה מאוד עבודה, אנחנו בימים מאוד מורכבים, אבל אני בהחלט חושב שהתקציב הזה הוא צעד אחד ראשון בכיוון הזה של לייצר תקווה לעם ישראל. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת רועי פולקמן, שדיבר מטעם סיעת כולנו. אני מתכבד להזמין את הדוברת הבאה, גם כן מטעם סיעת כולנו, חברת הכנסת רחל עזריה. <רחל עזריה (כולנו):> כבוד היושב-ראש, השרה, חברותי וחברי חברי הכנסת, מה מעיר אנשים באמצע הלילה? ממה אנשים מפחדים? מה מפחיד אותנו? כל אחד מאתנו יכול לעשות את הרשימה שלו, כל אחת מאתנו יכולה לעשות את הרשימה שלה. אני יודעת לעשות את הרשימה שלי. ועכשיו זו רשימה כללית, זו לא הרשימה שלי: המצב הביטחוני, בריאות היקרים לנו, הפחד שלא נוכל לשלם משכנתה, או שבעל-הבית יוציא אותנו מהדירה ונצטרך לחפש דירה בעיר אחרת או בשכונה אחרת, אולי נמצא את עצמנו ברחוב. יש גם ציבור לא קטן שחושש שהוא לא יוכל להאכיל את הילדים שלו בסוף החודש, שלא יוכל לשים אוכל על השולחן. מה יהיה כשנזדקן? מי יטפל בנו? האם טוב לילדים שלי בגן או בבית-הספר? למה הם מתנהגים אחרת לאחרונה? מה יקרה אם העסק שלי לא ישרוד? איך אני אסגור את החודש? הפחדים האלה מלווים אותנו. החששות, הם תמיד שם. ובעיני, אחד התפקידים שלנו, של המחוקקים, של בית-הנבחרים, של הממשלה, של המדינה, הוא להפחית את הפחדים, לגרום לכך שכל איש ואישה יוכלו לחיות את חייהם בשמחה, בבטחה. לעבוד, לחיות, ליהנות מהמשפחה, ליהנות מעמל כפיהם. וזה בדיוק מה שעשינו כולם יחד בתקציב הזה, קואליציה, אופוזיציה. אנשים יצטרכו פחות לחשוש מהזדקנות, כי טיפלנו ועוד נטפל בתחום הפנסיה, והגדלנו את קצבת הזיקנה למקבלי הבטחת הכנסה; אנשים יצטרכו פחות לחשוש ממצב רפואי, שלא יהיה להם כסף לטפל ביקרים להם, כי אנחנו פועלים לחיזוק הרפואה הציבורית ומחלישים את הכוח של הרפואה הפרטית – רפואה ציבורית מעניקה טיפול בלי צורך בתשלום; לילדים שלנו כבר יותר טוב בגן – לפחות לילדה שלי יש סייעת נוספת, ואני יודעת ששמים לב אליה יותר מאשר בעבר, ואם משהו לא טוב לה, יש עוד מבוגר שידע לשים לב. ובבית-הספר מקטינים את כיתות הלימוד; שוב, יותר תשומת לב לכל ילד וילדה. והבנקים – הפחד מהטלפון המאיים מהבנק, הטלפון הנוזף, הטלפון המפחיד – אז גם זה, אנחנו מגדילים את התחרות ומקטינים את הסיכוי לאותו טלפון. ובמזון, פעלנו להורדת מחירי המזון, ואנחנו נתחיל להרגיש את זה. ואז אותם אנשים שמפחדים בסוף החודש שלא יהיה להם כסף לשים אוכל על השולחן – מאוד יכול להיות שהם לא יחששו מזה. בתחום הביטחון העבודה עוד רבה, אבל כעת, אני חושבת שמזה הרבה זמן, יש שיתוף פעולה. אין הרגשה שהאוצר נגד הביטחון, או שהאוצר נגד משרד הביטחון או נגד הצבא, אלא יש שיתוף פעולה. והעבודה המשותפת – איך דואגים לזה שבסכום שיש לנו לביטחון נוכל לתת את הביטחון המקסימלי. וכמובן, מעלים את שכר החיילים, ויושבים פה חיילים שתכף ירגישו את זה. שלום. עקב בצד אגודל התקציב הזה מתמודד עם האתגרים הגדולים של מדינת ישראל, אתגרי היום-יום, להפוך את מדינת ישראל למקום שטוב לגור בו, למקום שאנשים חיים בו בכבוד, בלי חששות ובלי פחד. וזה נעשה באופן מפתיע בעבודה משותפת של הקואליציה ושל האופוזיציה, של הממשלה ושל השרים, של חברי הכנסת, של חברי ועדות הכנסת. ואנחנו עוד נמשיך, עקב בצד אגודל, לדאוג לאזרחי מדינת ישראל. הפחדים מלווים כל אדם, וגם היהדות ידעה לתת להם ביטוי. האמת היא שכל מוצאי שבת אנחנו נותנים לפחדים האלה ביטוי, בתהילים צ"א: "לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם, מדבר באֹפל יהלֹך, מקטב ישוד צהרים. יִפֹּל מצדך אלף ורבבה מימינך, אליך לא יִגש". פחדים מלווים כל אדם. אבל את הפחדים האלה צריך להקטין, בעיקר את הסיבות לפחדים, ואני מאחלת לנו, לכולנו, שכל שנה, בכל תקציב, נדע לאפשר לאזרחי מדינת ישראל חיים טובים יותר, חיים של הנאה מעמל כפיהם, נחת מהילדים וביטחון. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת רחל עזריה. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. בבקשה, גברתי. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תקציב המדינה שמונח לפנינו היום הוא מהתקציבים היותר-חברתיים שידענו. זהו תקציב שיש בו גם בשורה וגם תקווה; זהו תקציב שנלחם ביוקר המחיה בדיוק כפי שהתחייבנו, מלחמה שבה אנו נחושים לנצח. זהו תקציב שמתמודד עם מחירי הדיור, והתוצאות לא מאחרות לבוא. זהו תקציב שרואה את הילדים שלנו, את החיילים ואת אנשי הביטחון, את הקשישים, את הפריפריה, את העצמאים, את השכירים, את הזוגות הצעירים; זה תקציב שרואה את כולנו. אחרי כל הספינים והמניפולציות הפוליטיות, במיוחד אלה של השבועיים האחרונים, שהגיעו מכל חלקי הבית, צריך להודות על האמת, מונח לפנינו תקציב אחראי, חברתי, ובו התייחסות לכל מה שהתחייבנו לו במערכת הבחירות. לא תמצאו כאן שטחיות תקציבית. יש כאן מדיניות. אם דיברנו על קצבאות הילדים – יש בהן גם מרכיב של חיסכון לגיל הבגרות; אם אנחנו מדברים על העלאת שכר החיילים ובעלי תפקידים אחרים במערכת הביטחון – לצדה יש תוכנית של התייעלות במערכת; הכרזנו מלחמה על יוקר המחיה והדיור, אז הורדנו מע"מ; פתחנו את השוק לתחרות – רפורמת הקורנפלקס; הפסקנו את הספסרות בקרקע והחלנו במכרזים של מחיר למשתכן, המוזילים את הדיור לזוגות הצעירים באופן משמעותי, בהנחות של מאות אלפי שקלים. כאשת חינוך אני לא יכולה שלא להתייחס לרפורמות במערכת החינוך, להוספה של סייעת שנייה בגנים, לצמצום כמות הילדים בכיתות. אני גם מוכרחה לומר במאמר מוסגר, שבשביל להביא לשינוי האמיתי אנחנו גם חייבים לשנות את השיטה, אבל זה כבר לדיון אחר. על כל פנים, בכל התהליך הזה למדתי משהו מאוד מעניין – יש מי שצועקים, ויש מי שעושים. ואנחנו עושים. עושים את זה באחריות גדולה. לחברי מהאופוזיציה אני מוכרחה לומר בנימה אישית – אחרי שאני שומעת את השיח החברתי של חלקם, ועם חלקם אפילו יש לי שיתוף פעולה יוצא מן הכלל: אני מתקשה לראות אתכם מצביעים נגד התקציב; אני מתקשה לראות אתכם מצביעים נגד החיילים, מצביעים נגד הילדים, מצביעים נגד הקשישים, נגד העצמאים, נגד המלחמה ביוקר המחיה, מצביעים נגד האינטרס של הציבור שבחר בכם. אני חושבת שמן הראוי שתניחו לפוליטיקה, אף שאנחנו במקום פוליטי, ותצביעו בעד התקציב, שמקפל בתוכו את כל מה שאתם מאמינים בו בתוך תוככם, מה גם שבמרבית סעיפיו תמכתם בוועדות השונות. אז נכון, התקציב לא מושלם, לא תיקנו את כל העיוותים ולא השגנו את כל היעדים, אך זו רק ההתחלה, ואנחנו נחושים להמשיך לפעול כדי להשיג את כל היעדים שהצבנו. אבל מה שבטוח, בואו נודה, המהפכה החברתית יוצאת לדרך. אין כאן תקציב ארעי, יש כאן ראשיתה של מדיניות לטווח ארוך. ומעבר לצד התוכני, כמה מילים על השקיפות והכספים הקואליציוניים, שמרבים לצעוק געוואלד לגביהם. אז אם נבחן בעצם את התקציב שהוצע לשנת 2015 – ונכון, הוא לא עבר, בגלל הבחירות – אנחנו נראה שגם שם הופיעו סעיפים של כספים קואליציוניים, דוגמת 25 מיליון ש"ח למימון פעולות שונות בנושאי שנת שמיטה ושירותי דת שונים; 25 מיליון ש"ח לפעולות בתחום חיזוק הזהות היהודית והגברת השיח בחברה הישראלית; 30 מיליון ש"ח סיוע לרשויות המקומיות ביהודה ושומרון, ועוד ועוד ועוד, אני לא אלאה את החברים במליאה. אבל מה ההבדל? ההבדל הוא שבעבר הכספים הקואליציוניים היו עוברים ככה, מתחת לשולחן, בלי שאף אחד שם אותם באופן גלוי וברור, והפעם אנחנו לקחנו את כל הכספים של הציבור, הנחנו אותם על השולחן, והציבור יודע שקל לשקל לאן הוא הולך. אז ההבדל בין התקציב הנוכחי לתקציבים הקודמים זה לא שפתאום יש כספים קואליציוניים לחברי הכנסת, אלא שהפעם הכספים האלה גלויים לעיני כול. אנחנו בחרנו בדרך של שקיפות. אני רוצה, ברשותכם, בזמן שנותר לי להתייחס קצת לנושא הטבות המס. הטבות המס הן נושא שאנחנו דנים בו כבר תקופה די ארוכה. אני חושבת שזה נכון להסדיר את נושא הטבות המס בחקיקה, כדי שהיישובים שזוכים להטבות האלה יוכלו ליהנות מהן לטווח הארוך, ולא יצטרכו בכל שנה או שנתיים לפתוח את הסאגה הזאת מחדש ולראות מה יהיה גורלם. כמי שמגיעה מקריית-שמונה, עיר שבאמת זוכה להטבות מס מתוך עיקרון, מתוך מדיניות לחזק את היישוב ולגרום לכך שיותר ויותר אנשים ירצו גם להגיע אליו, אך גם להישאר בו. אנחנו מדברים על ערי קצה, אנחנו מדברים על יישובים שצריך להיות באינטרס הלאומי של מדינת ישראל ליישב אותם ולחזק אותם. ולכן, כל תהליך החקיקה הוא תהליך חשוב. אלא מה? תוך כדי תנועה, גם כאן, נכון, פוליטיקה זה שם המשחק, אך לפעמים צריך לדעת גם מתי לעצור. אי-אפשר כל הזמן לבוא ולהגיד: רק עוד יישוב, רק עוד אחוז. בסופו של דבר אנחנו אמורים לייצג מערכת, אנחנו אמורים לראות את טובת הכלל. ודווקא כמי שמגיעה מיישוב ש-נכון, הטבת המס בו נפגעת קצת, וירדו לנו מעט אחוזים, והתקרה שלנו מעט יורדת, אבל בראייה כוללת אני יודעת שהמתווה שהוצג בוועדת הכספים הוא המתווה הנכון לכולם, כולל קריית-שמונה. במיוחד כשאנחנו מדברים על מתווה שמסתכל על הטווח הארוך, שתושבי קריית-שמונה לא יצטרכו לקום בעוד שנתיים ולהתחיל להילחם מחדש על הטבות המס, אלא זה משהו שמקובע בחוק. ולכן אני אודה מאוד לכל חברי לבית – בואו נאפשר למתווה הזה לעבור, בואו נגיש את המתווה הזה כמו שהוא, ואחר כך אני בטוחה שאנחנו נוכל למצוא פתרונות נקודתיים לכל אותם יישובים שבהם אנחנו נצטרך לחזק עוד קצת. גם דיברנו על זה שהטבות המס זה לא חזות הכול. זה חשוב, זה נחוץ, זה נכון, אבל אנחנו צריכים להשקיע בעוד פרמטרים: צריך להשקיע בתעסוקה, וצריך להשקיע בחינוך, וצריך להשקיע בתרבות, בכל אותם יישובים שעליהם אנחנו מדברים. ולכן אני חושבת שאת הפערים שיוצר המתווה, שהם באמת לא פערים כל כך גדולים, אבל את הפערים האלה שיוצר המתווה נוכל לצמצם בכל אותן נקודות שהזכרתי. לכן אני אודה באמת לכולם אם אנחנו, ככה, נתגמש מעט, ונחליט שהמתווה הזה הוא המתווה הנכון לנו, ונעשה באמת את מה שנכון לכל אותם 407 יישובים, ונאשר אותו כמו שהוא. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת מירב בן ארי מטעם כולנו. אחריה – חבר הכנסת דוד ביטן מטעם סיעת הליכוד. <מירב בן ארי (כולנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי וחברותי חברי הכנסת, בקריאה הראשונה של חוק התקציב, וגם אתמול, בקריאה השנייה, הייתי היחידה – רוב הדיונים הייתי היחידה – מחברי הקואליציה שישבה והקשיבה לכל חברי האופוזיציה, כמעט בלי להפריע, אני מודה. שמעתי אותם, הקשבתי להם, לכל הדברים שנאמרו כאן גם אתמול, וגם לפני חודש בערך, וככל שהקשבתי, האמת, לא שמעתי משהו חדש, לא שמעתי איזו בשורה מיוחדת, האמת, לא שמעתי כלום – – <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> דוד ביטן בכניסה. <מירב בן ארי (כולנו):> מה? <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> אמרתי שדוד ביטן בכניסה. <מירב בן ארי (כולנו):> אה, אוקיי, סליחה. – – ולא שמעתי שום דבר. לא שמעתי איזושהי בשורה מיוחדת שבה בעצם אומרים שהתקציב הזה הוא לא טוב, הוא לא מספיק טוב. בעיני, תקציב המדינה שאנחנו הולכים להצביע עליו מחר הוא תקציב שמבטא תפיסת עולם, הוא תקציב שמבחינתי הוא מהפכה חברתית, וחבל שהם לא רואים את זה כך. זו פעם ראשונה אחרי כל כך הרבה שנים שיש תקציב עם בשורה, תקציב שייגע בכל אחד מאזרחי ישראל – בילדים, בהורים, בחיילים, בנגדים, במשפחות חד-הוריות, בתושבי פריפריה ובתושבי מרכז הארץ. אין אדם שלא ייגע, אין אדם שלא ייהנה מהתקציב הזה, ולא להצביע עליו מחר זה פשוט חוסר אחריות ציבורית. שר האוצר הצליח בפחות מחצי שנה ליישם מהלכים ששנים מדברים עליהם, שנים חולמים עליהם, והנה, הגיע שר אוצר ובאמת מצליח לעשות את המהפכה הזאת. זה תקציב שבא לטפל ביוקר המחיה ולחזק את העם. אני רוצה להסביר לכם כמה דברים על התקציב הזה, ואיזה חלומות אנחנו יכולים להגשים. אתמול, אגב, אמר חבר הכנסת מאיר כהן, שרוב הרפורמות שאנחנו הבאנו בתקציב הזה כבר היו; הן כבר היו על השולחן, הרפורמות בבריאות, הרפורמות ברווחה, ובעצם הוא אמר: אתם לא מחדשים שום דבר. אז אני שואלת: למה להצביע נגד? הרי הרפורמות האלה הן רפורמות שלכם, ואנחנו הבאנו אותן. הרפורמה ב-MRI, שהגיעה בתקופה שחברת הכנסת גרמן הייתה שרת הבריאות, הגיעה לידי מימוש אצל חבר הכנסת ליצמן, שר הבריאות היום, אז איך אפשר להצביע נגד רפורמות שלכם? איך זה הגיוני? הכול נובע משיקולים צרים של אופוזיציה–קואליציה? נראה לי קצת מטריד. שנים, 12 שנים ליתר דיוק, דיברו על להעלות את שכר החיילים. דיברו ודיברו ודיברו. אמר כאן אתמול חבר הכנסת יאיר לפיד, שהקשבתי לו, שהוא לא יודע מה להגיד לבנו על החוק של השוויון בנטל כשהוא יגיע הביתה. אז אני אומרת: למה שלא תגיד לו שהצבעת נגד להעלות את השכר שלו? הרי זה מה שאתה הולך לעשות מחר. בסופו של דבר, גם אם תרצה וגם אם לא, בינואר יעלה שכר החיילים ב-50%. יעלה, כמו ששנים רצו, אבל הפעם הגשימו. יעלה שכר הנגדים. שנים התייחסו לנגדים כחיילים סוג ב', והנה, כבר השבוע נחתם הסכם היסטורי להעלאת שכר הנגדים. השוטרים, שנמצאים בחזית בירושלים, יקבלו 10,000 שקל מענק. לא רק שאנחנו מודים לכם, אנחנו נותנים לכם בחזרה. אני יכולה להמשיך ולדבר על הרבה רפורמות, אבל אני רוצה דווקא להתייחס לדברים שקרובים ללבי: 1. הרפורמה בחינוך. כל כך הרבה דיונים היו גם בוועדת החינוך, כל כך הרבה שיחות, ובסוף, כשאתה מגיע לנקודת התקציב, אתה מבין ש-500 מיליון שקל יהיו לסייעת השנייה; 450 מיליון לצמצום מספר התלמידים בכיתה. התוכנית של שי פירון, של למידה משמעותית, שעליה דיברו כאן – ממשיכה ב-315 מיליון; 290,000 ש"ח לתלמידי הפריפריה בתוכנית ציל"ה, למי שלא יודע, זו תוכנית – 290,000 ילדים, סליחה, מתוקצבים במיליארד שקלים, שזו תוכנית ציל"ה, תוכנית מדהימה, ולמי שלא מכיר אותה – זו תוכנית יום לימודים ארוך בפריפריה חברתית וגיאוגרפית; 200 מיליון ש"ח לתלמידים מתקשים בבתי-הספר. כל כך הרבה תוכניות ותוכניות לחיזוק החינוך. בהשכלה הגבוהה גם כך התקציב הוא 10 מיליארד, ואנחנו לא נפגע בו, אבל בתוך התקציב הזה הכנסנו תוכניות, הכנסנו משמעות; 160 מיליון ש"ח למעונות לסטודנטים – שנים מדברים על מעונות לסטודנטים, למה אין מעונות לסטודנטים במדינת ישראל? כי מישהו צריך לשים את זה על סדר-היום. רפורמות ברווחה – אתמול דיבר חבר הכנסת מאיר כהן על דוח אלאלוף? סוף-סוף מישהו לוקח את דוח אלאלוף ועושה אתו משהו. סוף-סוף באים 2.65 מיליארד שקלים לקצבאות ילדים, ולא רק קצבה שנותנת לכם כסף, גם עם חשיבה, עם אחריות, עם חיסכון כל שנה, שבסוף ייתן אחריות להורים ולילדים לקבל את הכסף בגיל 18. 500 מיליון שקלים לקצבאות לקשישים – אם זה לא אימוץ של דוח אלאלוף, אני לא יודעת למה התכוון חבר הכנסת מאיר כהן אתמול; מיליונים לאימהות חד-הוריות; 150 מיליון לעסקים הקטנים – פעם ראשונה שאדם, יהיה לו עסק פרטי שלו וגם תהיה לו הגנה ביום שהוא יהיה מובטל. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – זה לא בחוק. <מירב בן ארי (כולנו):> בחוק, בחוק ההסדרים. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> נכון, אבל זה יעלה בתקציב. איך חברי האופוזיציה, שהצביעו על ששינסקי 2 בוועדה להגיש את זה as is בתקציב, בעצם מצביעים נגד? בכלל, אני לא מצליחה להבין איך אתם מצביעים בוועדת כספים – האופוזיציה – ברווחה, בחינוך – אני כבר לא זוכרת, כל כך הרבה ועדות התנהלו כאן בחודשיים – מצביעים בעד התקציב, ואז מגיעים לכנסת ומצביעים נגד? הרי אין גבול לציניות הזאת. ששינסקי 2 as is בתמיכה של שר האוצר עבר בוועדת הכספים. רפורמת הקורנפלקס, שדיברו עליה כאן חברותי לסיעה וחברי חבר הכנסת פולקמן, רפורמה שהיא נטו בעד האזרחים: מגדילה את היבוא, מגדילה את התחרות, מורידה את המחירים. כשהצבעתם בעד, גם כן פה תצביעו נגד? איך זה יכול להיות? התקציב הזה יפרק את המונופולים, יפרק את הקרטלים, יילחם ביוקר המחיה במדינת ישראל; יפריד את כרטיסי האשראי מהבנקים; יחסוך למדינת ישראל ולמשק הישראלי מיליונים, מיליונים – ועדיין, משיקולים של קואליציה–אופוזיציה אתם תצביעו נגד. צר לי שאתם לא רואים את הדברים. צר לי שאתם לא רואים את שר האוצר החברתי שנמצא במדינת ישראל, שמציג תקציב חברתי, שמציג רפורמות. נכון, היו עוד רפורמות; הייתה רפורמה בשוק הדגים והייתה רפורמה בלול, והיו רפורמות מרחיקות לכת שנכון, נתקלנו בקשיים גדולים בוועדות והן לא עברו, אבל עדיין, בתקציב הזה, יש רפורמות שפשוט יחזרו לאזרחי מדינת ישראל, ואני לא מצליחה להבין איך חברי כנסת שהם חברי הכנסת החברתיים יכולים להצביע נגד. באמת שאני לא מצליחה להבין. הרי התקציב הזה הולך לטפל במשבר הדיור, הולך לטפל בשוק הפנסיה, לקיים מהפכה בבריאות הציבורית – לאפשר לחולה להתנתק סוף-סוף מהרפואה הפרטית. הרי אין דבר יותר מהפכני מזה. ועדיין יצביעו נגד. אבל הדבר שהכי אבסורד בעיני זה שיש כאן חברי כנסת מהאופוזיציה שקיבלו כסף – אני אפילו לא קיבלתי כסף מהסכמים קואליציוניים – מהאופוזיציה – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תרגישי קצת לא טוב ותאשפזי את עצמך – – – אז תקבלי כסף גם כן. <מירב בן ארי (כולנו):> אדוני, תשמע, קודם כול, אני מרגישה מצוין עם זה שלא קיבלתי כסף, אל תדאג. שתנוח דעתך. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> חבר הכנסת פורר, אני בכלל לא מוטרדת. אני מוטרדת – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אני מוטרדת מזה שיש פה חברי כנסת מהאופוזיציה, שקיבלו כסף בהסכמים קואליציוניים ועדיין יצביעו נגד התקציב. איך זה יכול להיות? תסביר לי. מילא לא קיבלתם כלום, אבל קיבלתם והצבעתם נגד? זו שערורייה בעיני. אבל הדבר – אתה יודע מה? כל כך הרבה דברים אתה מבין כאן, ואז אתה רואה הסכמים קואליציוניים, ואז אתה רואה חברי כנסת שמצביעים, שאומרים לך – אתמול ישב אתי חבר כנסת מהאופוזיציה ואמר לי: חברת הכנסת בן ארי, אין משהו שאני יכול להגיד לכם נגד התקציב. זה התקציב הכי חברתי שיש, ואני אצביע נגד. מה? אתם באים ותוקפים כל הזמן אותנו בקואליציה, שאנחנו כל הזמן מצביעים בעד חוקים שאנחנו לא מאמינים בהם, ואתם, שחבל – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – לפני שבוע פסלתם את החוק שתינתן הכרה לרנטה של ניצולי השואה – – – <מירב בן ארי (כולנו):> קודם כול – תשמע. קודם כול, אתה יודע – תראה, אני רוצה להסביר לך משהו, חבר הכנסת פורר: יתרונות האופוזיציה, לפחות ממה שלמדתי בחודשים האחרונים שלי פה, זה שאתה יכול להצביע כמו שהמצפון שלך נותן לך. מתאים לך לתת מיליונים לרנטה לניצולי שואה? תצביע. מתאים לך לתת מיליונים – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> שנייה. שנייה. מתאים לך לתת מיליונים לחד-הוריות? תצביע, בכיף. אבל כאן יש לך אפשרות, כחבר אופוזיציה – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> וכשהתאים לכם לתת – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – לראות את תקציב המדינה, תקציב חברתי נטו, ועדיין להצביע נגד? אני חושבת שאתה צריך לשאול את עצמך, וגם את הספסלים הריקים פה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – לבעלי עסקים, ולא לתת להם – – – <מירב בן ארי (כולנו):> חבר הכנסת פורר, יש הרבה חוקים שהייתי רוצה להצביע בעדם ולחלק את תקציב המדינה לכל מי שרוצה, אבל מה לעשות שאנחנו כפופים לשיקולים אחרים. תראו, לסיכום העניין, וכמו שבאמת אמרתי בתחילת דברי: התקציב הזה – השרה גילה גמליאל, אני מסכמת, אני אשמח אם תקשיבי, וגם חבר הכנסת ביטן, שידבר אחרי. <דוד ביטן (הליכוד):> מה, אני הולך להגיד שמיליארד שקל נוספים צריכים להגיע לשרה גמליאל. <מירב בן ארי (כולנו):> יפה מאוד. <דוד ביטן (הליכוד):> מה זאת אומרת? <מירב בן ארי (כולנו):> אז תקבל את תמיכת הקואליציה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני יושב-ראש ועדת הכנסת, להתחיל הצבעה על זה? <מירב בן ארי (כולנו):> כן. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> אני בעד. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אפשר להתחיל להצביע? <שרן השכל (הליכוד):> האמת היא – – – <קריאה:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> מה זאת אומרת – – <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – יש פה רוב מוחלט. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> גברתי, השרה, תקציב זה זמן טוב להתחיל. <מירב בן ארי (כולנו):> דרך אגב, אתה במיעוט, חבר הכנסת פורר, אז התקציב יעבור פה בטוח. לסיכום, אני באמת באמת – גם מחברי הקואליציה שנמצאים פה, אבל באמת – חבל לי על חברי האופוזיציה שלא נמצאים כאן, אני מקווה שהם ישמעו את הנאום הזה, אבל בסוף אני חושבת שכל חבר קואליציה כאן – וחבל לי, חבל לי שחברי האופוזיציה, עיניהם לא רואות את התקציב החברתי הזה, עם הבשורה שהוא מביא לאזרחי ישראל. אני חושבת שאנחנו כחברי קואליציה יכולים להיות שקטים. אנחנו מצביעים בעד תקציב חברתי, אנחנו מצביעים בעד הגדלת החינוך, והבריאות, והתרבות, והצעירים, והסטודנטים, ואין – אין תחום שאנחנו לא נוגעים בו, וחבל, חבל שלא רואים את זה. יש לנו אחריות, ואנחנו נדאג לה, שהתקציב הזה יעבור מחר, וכל אזרחי ישראל יכולים להיות שקטים, כי יש שר אוצר חברתי במדינת ישראל – יש שר אוצר חברתי במדינת ישראל, יש תקציב חברתי, ואני מאוד מאוד מקווה שאולי מחר חברי הכנסת מהאופוזיציה יראו את זה ויבינו כמה חשוב להעביר את תקציב המדינה הזה מחר. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי – מטעם סיעת כולנו. מטעם סיעת הליכוד אני מזמין את יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת דוד ביטן. בבקשה, אדוני. <דוד ביטן (הליכוד):> טוב – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. <דוד ביטן (הליכוד):> בוקר טוב לכולם, קודם כול, כבוד היושב-ראש, קודם כול, בוא נדבר על מה שאין בתקציב. אולי לא שמתם לב, אתם לא יודעים את העבודה שנעשתה לפני שהונח התקציב וחוק ההסדרים על-ידי יושב-ראש הכנסת בעיקר, ואני עזרתי לו קצת בעניין הזה. חוק ההסדרים היה הרבה יותר גדול ממה שהונח על שולחן הכנסת. אתם יודעים שיש מאבק של יושבי-ראש הכנסת מול משרד האוצר, שרוצה תמיד להביא חוק הסדרים גדול, שלא תמיד הוא קשור לתקציב בכלל, אבל כדי להעביר חוקים כאלה ואחרים, ויושב-ראש הכנסת עומד תמיד כחומה בצורה ומקטין את מספר החוקים ותיקוני החקיקה שמובאים במסגרת הזאת. ועל כן היועץ המשפטי של הכנסת, יושב-ראש הכנסת, גם אני הייתי מעורב – הרבה מאוד חוקים שהאוצר רצה להביא במסגרת חוק ההסדרים הוסרו מחוק ההסדרים ולא הונחו, ואז לא היינו צריכים לדון בחוקים האלה, כמו למשל תיקון שרצו לעשות, האוצר, על מכירת דירה שהתקבלה בירושה, שזה חוק הזוי, מכיוון שהרבה מאוד – הרבה מאוד אנשים יורשים חלקים מאוד קטנים מדירה, אם יש הרבה אחים, או אחד ההורים ממשיך לגור, אין שום סיבה למכור את זה במהירות תוך שנתיים, כי אם לא, יחול על זה מס שבח. יושב-ראש הכנסת הוציא את זה מחוק ההסדרים, וכנ"ל עוד 13 חוקים כאלה, ועל כן, כל הכבוד. אנשים לא יודעים את זה, אבל אלה דברים שנעשים מאחורי הקלעים. אני רוצה לומר דבר נוסף שאין בחוק, וטוב שאין: יש ירידה חדה מאוד בהכנסות המדינה ממקרקעין. האוצר כבר – זה היה גם, זה התחיל כבר – המגמה הזאת התחילה כבר בקדנציה הקודמת, אבל היא באה לידי ביטוי בתקציב הנוכחי – ויתר על הרבה מאוד הכנסות שקשורות למכירת מקרקעין על-ידי מינהל מקרקעי ישראל. אתם יודעים שרוב הקרקעות הן קרקעות מדינה, ואחת הסיבות שמחיר הדירות עלה לאורך תקופה מאוד ארוכה הייתה קשורה למכרזי המינהל, שבעצם המינהל היה הספסר מספר אחת של מחירי הקרקעות, ובגללו מחירי הדירות עלו ועלו כל הזמן. אני אתן לכם דוגמה: בראשון-לציון, שזו העיר שאני גדלתי בה ומתגורר בה, פרסמו מכרז על מאות יחידות דיור. היו יכולים לפרסם את כל היחידות, אבל לא; פרסמו מכרז על חצי מהדירות. המחיר במכרז הזה עלה מ-500,000 שקל, שהיה מחיר קרקע לדירה בראשון, ל-715,000 שקל, וחצי שנה אחרי זה פרסמו מכרז נוסף, ומחיר המינימום במכרז הזה היה המחיר של המכרז הקודם, ואז התקבלה הצעה של 815,000 שקל. זה באופן מיידי הקפיץ את מחירי הדירות בראשון כמעט ב-20%. זה מעלה את היטלי ההשבחה שהעירייה גובה בעקבות המכרז הזה לכל הקרקעות במרכז העיר, ואז התוצאה היא שהמינהל בעצם גרם לעליית מחירי הדירות בעצם הוצאת המכרזים והאי-ויתור שלו על הכנסות מקרקע. וכך זה נעשה בכל עיר ועיר. הפעם הזאת, משרד האוצר ומינהל מקרקעי ישראל הסכימו והלכו במגמה לוותר על הכנסות מקרקע כמה שיותר, וזה מתחיל לבוא לידי ביטוי בעצירת עליית מחירי הדירות, וזה גם יוביל, עם הזמן, להפחתת מחירי הדירות, וירידה בעצם, בפעם הראשונה זה עשר שנים. וזה בדיוק מה שאין בתקציב. אין בתקציב הכנסות מקרקע שהיו בעבר – מיליארדים על מיליארדים. דבר נוסף שאין, ולצערי הרב, חבל שאין, זה השקעות בבריאות. אתם יודעים שהממשלה משקיעה זה שנים השקעות בתחבורה, בתשתית, ובעצם שינתה את מפת התחבורה בישראל; אתם רואים את זה בצפון, אתם רואים את זה בדרום, במרכז – איפה שנוסעים, רואים השקעה בכבישים, השקעה בגשרים, השקעה ברכבת, ואני עוד מעט אתייחס לזה, מה הסיבה להשקעה הזאת. אבל בגדול, אין השקעה בבריאות. הממשלה צריכה לקבל החלטה שהיא משקיעה בבריאות, בתשתית בריאות, שזה בדיוק כמו כל תשתית, דרך אגב. בבריאות היא צריכה להשקיע בדיוק כמו שהיא משקיעה בתחבורה. אם לקחנו את התחבורה כפרויקט לאומי בחמש השנים האחרונות, אנחנו צריכים עכשיו, בתקציב הבא, להחליט על יעד לאומי חדש, של השקעה בבריאות. אתם רואים מה קורה בבתי-החולים; בתי-החולים הם מיושנים, אין בהם השקעות – לא במכשור, לא במיטות, לא בבינוי, ואנחנו צריכים לקחת את זה כפרויקט לאומי ולעשות את זה אחת ולתמיד. השקעה נוספת שאינה, לצערי הרב, היא בנושא של הגברת היכולת של המשטרה לעשות את העבודה שלה, כולל משמר הגבול. אני טענתי לפני חודשיים שאין שום סיבה להפחית את המע"מ ב-1%, שזה קרוב ל-4.5 מיליארד שקל. את הכספים האלה, שלא הרגשנו – לא הרגשנו את ההפחתה, חוץ ממחיר החשמל, המים – איפה שהממשלה אחראית, לא – הסקטור הפרטי לא הפחית שקל אחד מהפחתת המע"מ. בעצם, מה שקרה, 4.5 מיליארד שקל הכנסות בוזבזו על דבר שלא צריך אותו, במקום להשקיע אותם בדבר אחר, וראינו את זה לאחר מכן. אמרתי שצריך לקחת את ה-4.5 מיליארד האלה, קודם כול להפחית חלק מהגזירות של חוק ההסדרים – כיוון שיש תקציב, אין שום סיבה לא להפחית ולבטל חלק מהגזירות של חוק ההסדרים, ודבר שני, לקלוט 4,000 שוטרים ואנשי משמר הגבול, שגם היו מסייעים היום במלחמה בטרור, כי היו נותנים יותר נוכחות בשטח, שזה הפתרון מספר אחת לטרור הסכינאות. ודבר נוסף, לאחר גל הטרור, האנשים האלה היו משקיעים את מרצם וזמנם בפשיעת רחוב ופשיעה שלא קשורה לעבריינות, אלא עבריינות רחוב ועבריינות רכוש, כפי שאני קורא לזה, שהיום למשטרה אין בכלל שום חלק. הדבר היחיד שהיא עושה – היא רק נותנת אישור לביטוח. בשביל זה לא צריך משטרה, בשביל זה – אפשר לקחת פקיד בעירייה שיעשה את זה וייתן את האישורים האלה. היו צריכים להשקיע בזה, וחבל שאין את זה. עכשיו נעבור למה שיש בתקציב הזה. קודם כול, יש רפורמות. זה לא אומר שהרפורמות יצליחו, אבל לפחות יש כוונה לעשות רפורמות. ראינו את זה גם בחוק ההסדרים וגם בתקציב שעומד מול חוק ההסדרים, כמו למשל רפורמת הקורנפלקס ורפורמות אחרות; משק החשמל, שכנראה מחיר החשמל יוכל לרדת יותר ויותר בעקבות הרפורמה שעומדים לעשות במשק החשמל, גם בייצור החשמל וגם מול חברת החשמל. צריך לעשות רפורמה במים, וזה דבר שיתחיל להתגבש לאט-לאט על-ידי איחוד תאגידי מים ועל-ידי כך שעיריות יפסיקו לבזבז כל כך הרבה כסף בתאגידי המים שלהן – זה יאפשר להוריד את המחיר. יש השקעה גדולה יותר בחינוך, השקעה גדולה יותר ברווחה – השר כץ הצליח להוביל את הממשלה להגדלת התקציב, שלצערי הרב לא הייתה זה הרבה מאוד זמן, אבל הפעם יש הרחבה של התקציב לרווחה. ודבר יותר חשוב, כל הזמן אמרו ודיברו על כך שהחרדים מקבלים, והגדילו את הקצבאות לילדים, אבל אם אתם תסתכלו על דוח אלאלוף – מה דוח אלאלוף אומר? שכדי לשפר את דוח העוני צריכים להשקיע קרוב ל-7 מיליארד שקל. אולי לא שמתם לב, אבל בתקציב הנוכחי – חלק מדוח אלאלוף הוא בעצם הגדלת קצבאות הילדים, שזה אחד המכשירים להקטנת העוני. כבר בתקציב הזה מדברים על הגדלה של מיליארדים בעניין הזה, ובעצם התחלנו ליישם את דוח אלאלוף בעקבות דרישה של המפלגות החרדיות, כך שזה לא רק עניין שלהם, זה עניין של כל מדינת ישראל, כדי לשפר את דוח העוני. יש השקעות נוספות, בעיקר בתחבורה. המדיניות שבהעברת הבסיסים לנגב – אומרים שהליכוד לא עושה רפורמות, אבל הרפורמות העיקריות נעשות דווקא על-ידי הליכוד. מדוע? מכיוון שהליכוד, בהשקעה חסרת תקדים – משקיע בנגב השקעות אדירות. בעצם הולכים לעשות פרוספריטי מאוד גדול בנגב. העברת הבסיסים לנגב זה הדבר הראשון, השקעה בסייבר, שזה היי-טק לכל דבר ועניין – אנחנו יודעים שרוב ההשקעה בהיי-טק במדינה התחילה בהיי-טק הביטחוני, ומשם עברה להיי-טק האזרחי. מה שיקרה בנגב בעקבות השקעות בסייבר, זה יהפוך להיות אחד המקומות – אני יודע שאתה חושב אחרת, אבל תהיה לך ההזדמנות להתייחס לעניין הזה. <חיים ילין (יש עתיד):> אתה קורא מחשבות? <דוד ביטן (הליכוד):> אני רואה את החיוכים שלך, אני רואה שאתה מחייך. אבל אתה יודע, צריך גם להודות על האמת. אתם כל הזמן אומרים – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אני מודה שתהיה מהפכה בנגב. <דוד ביטן (הליכוד):> אתם כל הזמן אומרים שהליכוד לא עושה רפורמות, אבל אנחנו לא סתם קיבלנו בנגב תוצאות טובות בבחירות, מכיוון שתושבי הנגב רואים בעיניים שלהם מה קורה; הם נוסעים בכבישים ורואים שהכבישים מתפתחים ומתפתחים ובעצם מקצרים להם את זמן הנסיעה מהנגב לתל-אביב, והיום אתה יכול לגור בקריית-גת ולעבוד בתל-אביב, מכיוון שהנסיעה מקריית-גת לתל-אביב התקצרה בקרוב לשלושת-רבעי שעה. אני עבדתי בתל-אביב, נסעתי מראשון לתל-אביב שעה ורבע. להגיע מקריית-גת לראשון לוקח אולי 35 דקות. זאת אומרת שבעצם ההשקעה של הליכוד בתחבורה, גם בהעברת הבסיסים, גם בסייבר, גורמת להתפתחות מאוד גדולה, ותגרום להתפתחות מאוד גדולה בנגב. אנחנו רואים את זה בדימונה, רואים את זה בירוחם – בירוחם, דרך אגב, אין כמעט אפשרות היום לקנות קרקע, הכול שווק, אנשים מגיעים לגור שם, וזה יפתח – אתם צריכים להבין שיש לזה דינמיקה, שלב אחרי שלב. ברגע שהאוכלוסייה תגדל בערים ותהיה אוכלוסייה עם כוח קנייה, זה יפתח את עניין התעסוקה, יפתח את המסחר, יפתח את המשרדים, והתפתחות החיים בכל עיר ועיר תגרום לעליית רמת החיים בנגב והיא תתחיל להשתוות לתל-אביב ולמרכז. לכן, זה התהליך שהליכוד עושה, ראש הממשלה עושה, הליכוד עושה, וזאת אחת הרפורמות המשמעותיות ביותר שיש בתקציב הזה; זה היה גם בתקציבים הקודמים, אבל עכשיו זה בא לידי ביטוי יותר, מכיוון שהיום אנחנו מתחילים לראות את פירות ההשקעה. <חיים ילין (יש עתיד):> אריק שרון, זיכרונו לברכה, הוא זה שקיבל את ההחלטה, ולאחר מכן המשיך אותה אולמרט. <דוד ביטן (הליכוד):> אני לא ראיתי איזה החלטה אולמרט קיבל. אולמרט היה טוב ביחסי ציבור, בביצוע הוא לא היה טוב. ראינו את זה בהרבה מאוד דברים שהיו. אני לא ראיתי – מתי אולמרט קיבל את ההחלטה על הסייבר? זה דבר שראש הממשלה הזה דוחף מהרגע הראשון, אז אני לא יודע מאיפה אתה מביא את שרון ומאיפה אתה מביא את אולמרט. אבל טוב, אתה יודע – – <חיים ילין (יש עתיד):> לפני שביבי הגיע רק גמלים היו בנגב, ומאז שביבי הגיע – – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – זה כמו שאתה אומר שהממשלה הזאת לא משקיעה בעוטף-עזה. אז היא כן משקיעה בעוטף-עזה, והיא כן עושה דברים בעוטף-עזה, אבל אתה, כראש מועצה קודם, לצערי הרב, במקום להודות ולהגיד מה עושים, אתה תמיד אומר מה לא עושים. אז בוא, עושים הרבה דברים גם בעוטף-עזה. <חיים ילין (יש עתיד):> מזל שהגעתי, אחרת לא היה לך עם מי לדבר. <דוד ביטן (הליכוד):> אני אומר, הרפורמה שהליכוד עושה בדרום, וההשקעות בדרום, זה אחד הדברים שהליכוד מוביל, הליכוד מוביל, לא אף אחד אחר, לא אף מפלגה אחרת. הליכוד מוביל, ראש הממשלה מוביל, ואנחנו רואים את זה כבר היום, ואנחנו נראה את זה יותר בחמש השנים הבאות. הנגב הופך את עצמו להיות אחד מהאזורים הטובים ביותר בארץ. אנחנו צריכים עוד להשקיע כמובן בגליל. בגליל הבעיה פחות בעייתית, אבל ההשקעה בגליל צריכה להיות בייהוד הגליל ובהגדלת הערים שהן ערים מאוד קטנות, עיירות פיתוח. יש שם קרוב ל-60 יישובים, וזה המון יחסית לגודל השטח שם, ומה שאנחנו צריכים לעשות זה בעצם ליצור מצב שהיישובים גדלים מ-7,000 ל-25,000, והסיבה היא פשוטה: כשהעיר גדלה אפשר לפתח את המסחר, אפשר לפתח את התעסוקה; עיר יכולה לחיות באופן טוב יותר אם יש לה שטחי תעסוקה ויש כוח קנייה, שאנשים יכולים להתקיים בכבוד, דבר שלא נעשה בערים של 5,000 או 7,000 תושבים. אחת מהמטרות של הליכוד, לדעתי אנחנו נראה את זה בעתיד, זה בעצם להשקיע בגליל באופן שהערים הקטנות יהפכו להיות בינוניות, והבינוניות – גדולות, וראש הממשלה התייחס לזה, דרך אגב, לפני שבוע, וזאת בעצם הרפורמה הבאה שאנחנו עושים. אנחנו עושים רפורמות בגדול, למען תושבי המדינה, ולא מתעסקים בדברים קטנים. בכלל, אני אומר, הנושא הזה של הרפורמות, כל דבר אומרים "רפורמה", לא בכל דבר צריך לעשות רפורמה, יש גם דברים טובים במדינה. לא בכל דבר צריך לעשות הפרטה. הממשלה חייבת להשקיע בדברים שהם בעצם לב-לבה של הפעילות הממשלתית, שהגוף האזרחי לא יכול לעשות. למשל, הפריטו את נושא בריאות הנפש, שזה דבר לדעתי מיותר בתקציב, מכיוון שזה אחד הדברים שהממשלה צריכה לעשות, הממשלה צריכה להשקיע. זה בדיוק כמו החלטת בג"ץ שמתייחסת לעניין של בתי-הסוהר – היא באה ואמרה, אני מבטלת את ההפרטה של בתי-הסוהר, מכיוון שזה נושא שהמדינה, בעצם הפעילות שלה, צריכה לעשות את הנושא הזה, ולא להפריט. גם את בריאות הנפש, רבותי, הממשלה לא הייתה צריכה להפריט. לצערי הרב, זו החלטה שהתקבלה לפני שנתיים, זה בתוך התקציב, יש שם קרוב ל-1.9 מיליארד שמעבירים לקופות-החולים. זאת טעות, ואנחנו מקווים שאנחנו נשנה את הטעות הזאת בעתיד, מכיוון שזה דבר שהממשלה צריכה לעשות באופן ישיר, ולא כל דבר מפריטים. ברגע שמפריטים, אחרי שנה, שנתיים, הממשלה מפחיתה את הכספים המועברים, ואז הגופים הפרטיים – וקופת-חולים היום זה גוף פרטי לכל דבר ועניין; אומנם יש לו סממנים ציבוריים, אבל זה גוף פרטי – והממשלה תעביר פחות כסף, יקטינו את השירות, והמשפחות יצטרכו לשלם תמורת השירות הזה, וזאת טעות. אמרו לי שאני יכול לדבר – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אתה יכול, אבל – – – <דוד ביטן (הליכוד):> כמה נשאר לי, כבוד היושב-ראש? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני אתן לך שתיים–שלוש דקות לסכם את הדברים החשובים שלך ונעבור לחבר הכנסת הבא. <דוד ביטן (הליכוד):> מאה אחוז. בנושא של ששינסקי, אני חושב שהדבר הזה שעשו הוא מבורך. היה צריך לעשות את זה מזמן. אנחנו רואים את התוצאה בסביבות ים-המלח, מה קורה: החברה בעצם מנצלת את משאבי הטבע אבל לא משקיעה במרחב הציבורי על מנת למנוע את ההשלכות של אותה פעילות. זה עולה הרבה מאוד כסף, ועל כן, כדי לעשות את זה, אנחנו צריכים בעצם להגדיל את ההכנסות שלנו, לא רק כדי להרוויח אלא כדי לתקן את הנזקים שהם עושים. רואים את הבולענים, רואים את הנסיגה של ים-המלח. מה שקורה בנסיגת הים – בעצם עוד מעט לא יהיה ים; ים-המלח לאט-לאט הולך ונעלם. ולא כל דבר זה כסף. צריך להבין דבר אחד: לא כל דבר זה תקציב. למרות שהעולם היום זז רק בתקציבים וכספים, יש דברים שצריך לעצור ולהגיד: הנזק למרחב הציבורי ולאיכות הסביבה כל כך גדול, שצריך לוותר על הפעילות הכלכלית שנובעת מזה. יש לנו – אנחנו מסוגלים לפתח הרבה מאוד דברים ולוותר על ההכנסות האלה. בשלב הבא, לדעתי, צריך להאט, לבטל את האפשרות של החברות לנצל את משאבי הטבע, כי הן גורמות נזק הרבה יותר גדול. עכשיו אני רוצה לומר דבר אחד: 80% מהתקציב הוא בעצם תקציב שאנחנו לא יכולים לגעת בו, אבל 20% זה התקציב שאנחנו יכולים לשחק ולשנות את סדרי העדיפויות בו. ברור מאליו שהרבה מאוד דברים שרצינו הם לא בתוך התקציב, אבל אלה אינטרסים כאלה ואחרים, בסופו של דבר זו הבנה בין האוצר לח"כים, לחברי הכנסת. אני רוצה רק לסיים בדבר אחד, ואני פונה אליך, יושב-ראש הכנסת, על מנת שתשנה את זה: הרי לא ייתכן – ראיתי מה פרסמו; פרסמו כמה כל חבר כנסת קיבל. אז קודם כול, אף חבר כנסת לא קיבל כלום, כיוון שההבדל – הבעיה היא, שאם פקיד ממשלתי מבקש לעשות תיקון תקציב, אז זה נקרא תיקון תקציב; אם שר מבקש להוסיף מיליארד, חצי מיליארד, זה בסדר גמור; אבל אם חבר כנסת, חלילה, אומר בדיונים: חסר כסף לשיקום שכונות, צריכים להוסיף כסף, חסר כסף לגליל והנגב, צריכים להוסיף – זה פתאום נהיה כסף ייחודי, פוליטי. אז זה לא המצב. אנחנו, בדיונים בתקציב, גילינו בעיות ושכנענו את האוצר ואת השרים בממשלה להוסיף לתקציבים סכומים מסוימים. אני אומר, זה לא תקציב פוליטי, זה לא תקציב ייחודי, ואני חושב שהפרסומים האלה סתם פוגעים בחברי הכנסת ובכנסת, כי לכנסת יש זכות בדיוני התקציב לעשות שינויים תקציביים. ולכן אני פונה אליך בעניין הזה: לתקציב הבא צריך לשבת עם היועץ המשפטי לממשלה, לשבת עם האוצר. אלה לא כספים פוליטיים, אלה לא זה כספים ייחודיים; אלה כספים לנושאים – מעבירים כסף לנושא מסוים שאנחנו רוצים לחזק והממשלה והאוצר לא חיזקו, ולכן צריך לטפל בזה, לא צריך להשאיר את זה כמו שהוא. לא צריך כותרת בעיתון שאני קיבלתי 50 מיליון. הלוואי שהייתי מקבל 50 מיליון, אבל לא קיבלתי. זה הלך לנגב, לגליל, זה הלך לדברים אחרים. ראיתי שגם כתבו שאתה קיבלת 30 ומשהו מיליון, אבל אתה לא קיבלת 30 ומשהו. אתה לא קיבלת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> על זה צריך לעשות ועדת חקירה. למה קיבלת יותר ממני – זאת השאלה. <דוד ביטן (הליכוד):> אז זאת באמת שאלה, אבל זה בגלל שלא נתת לי את קבוצת הידידות קובה–ישראל. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> זה ביניכם בלבד, לא כאן. <דוד ביטן (הליכוד):> אז אני אומר, אנחנו צריכים לתקן את זה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> היית צריך לבקש את ברזיל. <דוד ביטן (הליכוד):> אני רוצה להבהיר פה שאני ביקשתי מיושב-ראש הכנסת, יחד עם יואב קיש, לפתוח אגודת ידידות חדשה, אגודת ידידות ישראל–קובה, והסיבה היא שהם הולכים להתפתח שם; ארצות-הברית נכנסת לשם, מפתחת יחסים, וגם אנחנו צריכים לפתח יחסים אתם. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> יש לנו אגודת ידידות. אתה יכול להצטרף. <דוד ביטן (הליכוד):> יש שם קהילה יהודית, לא גדולה אומנם, קטנה, אבל יש קהילה יהודית, והגיע הזמן שהכנסת תיכנס. היושב-ראש לא אישר לי את הבקשה. לטענתו, אין לנו יחסים דיפלומטיים, ולכן אי-אפשר להקדים אגודת ידידות כזאת. <חיים ילין (יש עתיד):> דוד, אם אתה פותח, אני מצטרף אליך. <דוד ביטן (הליכוד):> זהו, אז אני עכשיו פונה ליושב-ראש הכנסת מעל הבמה להגיד לו שזה בסמכות שלו לאשר חריג לכלל, זה בידיים שלו, ואנחנו באמת רוצים את האגודה הזאת. אפשר לעשות ניסיון, ואם זה יצליח – יצליח; לא נצליח ליצור יחסים כאלה ואחרים עם הפרלמנט שם ועם הקהילה היהודית, אז נבטל את זה. זה בסמכות שלך. בדיוק כמו שעשית עם חוק ההסדרים, שהיה בסמכות שלך, ועשית עבודה מצוינת לציבור הישראלי – ואנשים לא יודעים את זה, לא יודעים מה לא נכנס, יודעים רק מה נכנס – והורדת הרבה מאוד הצעות חוק שפגעו בציבור הישראלי, על כל מגזריו, פחות מגזר אחד. אני חושב שהגיע הזמן שתהיה פתוח גם בעניין הזה ותאשר לנו את אגודת ידידות ישראל–קובה – לא בגלל שאנחנו רוצים לנסוע לקובה; אנחנו יכולים לנסוע לקובה לבד – – – <חיים ילין (יש עתיד):> זה לא יאומן. ליכודניק מבקש את זה. תקשיב, אין דברים כאלה. <דוד ביטן (הליכוד):> למה? מה הבעיה? למה ליכודניק לא יכול לבקש? <חיים ילין (יש עתיד):> מה, אתה תשים תמונה של צ'ה גווארה מאחוריך במשרד? בחייך. <דוד ביטן (הליכוד):> לא, אני אשים את התמונה – תקשיב טוב – – – <ענת ברקו (הליכוד):> תמונה שלך הוא ישים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זה מה שחששתי, שידפיסו פה חולצות עם צ'ה גווארה. <דוד ביטן (הליכוד):> אני אשים את התמונה שלך. <חיים ילין (יש עתיד):> ביחד עם ביבי וריבלין תשים את צ'ה גווארה? <דוד ביטן (הליכוד):> לא, אני אשים את התמונה שלך. <ענת ברקו (הליכוד):> צ'ה גווארה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> טוב, חברים. <דוד ביטן (הליכוד):> יש לנו כבר הרבה ח"כים שהוא הוציא, שתדע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זו הבעיה השנייה שלי. <דוד ביטן (הליכוד):> אני מבקש שתשקול את העניין. אין לזה היבטים תקציביים בתקציב המדינה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מאה אחוז. <דוד ביטן (הליכוד):> תודה רבה לכולם. הצבעה כיפית ביום רביעי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת דוד ביטן. בקשתו הנרגשת נרשמה גם בפרוטוקול וגם בפני. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת ענת ברקו מטעם סיעת הליכוד. בבקשה, גברתי. <חיים ילין (יש עתיד):> עשו לך אמבוש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, הייתי מודע היטב. עושים לי אמבוש כל חצי שעה. <ענת ברקו (הליכוד):> טוב, אז מה אתה רוצה? שאני אדבר על צ'ה גווארה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חס ושלום, חס ושלום. <חיים ילין (יש עתיד):> על פידל קסטרו, מה קרה? הציונים הגדולים ביותר בעולם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, גברתי, בואי נחזור לדיון רציני. <ענת ברקו (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מי שנמצא כאן, תודה שאתם כאן. כפי שאתם יודעים, טרור מאוד משפיע על הכלכלה, ואני חושבת שאנחנו נמצאים עכשיו בעידן שאפשר להגיד ש-Halloween, "ליל כל הקדושים" – אלה הצבעים שמככבים היום: הצבע השחור של דגל "דאעש" והצבע הכתום של הקורבנות לעריפת הראש, לשרפה ולמיתה, לכל המיתות השונות והמשונות שהם ממציאים לנו מדי יום. נכון היה מצד ראש הממשלה, שר הביטחון, השר לביטחון פנים, להוציא את התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק. בשלה העת. אני משוכנעת שיש תאים רדומים, ואני משוכנעת שעוד נכון לנו מאבק עם התנועה הזאת שחרתה על דגלה את 48' – לא את 67', את 48' – ונקראת "אוסרת אל-ג'יהאד". אני חושבת גם שאם אנחנו מדברים על התנועה האסלאמית, צריך לומר שעל אותה צלחת פטרי – אני הקשבתי לך, דוד. דוד, אני הקשבתי לך קשב רב, אני רוצה שתקשיב לי. <דוד ביטן (הליכוד):> אנחנו מסכמים על צ'ה גווארה – איך התמונה. <ענת ברקו (הליכוד):> זה די יעשיר אותך, אתה יכול אחר כך ללמוד מזה. <דוד ביטן (הליכוד):> אני מסכם אתה מה גודל התמונה של צ'ה גווארה מאחורי. זה לא פשוט. <ענת ברקו (הליכוד):> אוקיי, תעשה פוסטר, אבל על אופנוע – צ'ה גווארה על אופנוע. <דוד ביטן (הליכוד):> תגיד – – – לא רואה טוב, בחייך. <חיים ילין (יש עתיד):> אני אתך, אני אתרגם לך – אני דובר ספרדית – אם אתה רוצה. <ענת ברקו (הליכוד):> זה לא על חשבון הזמן שלי. התנועה האסלאמית, "דאעש", "אל-קאעידה", "ג'בהת א-נוסרה" – you name it – צמחו על אותה צלחת פטרי של האסלאם הרדיקלי. אין שוני. זה על אותו רצף, אותו מגוון, בעצם דרגות אחרות של התייחסות. אמרו "אל-קאעידה": הם היו צמחונים ליד "דאעש". מה, לא ערפו? מי ערף את ראשו של דניאל פרל? מי? "אל-קאעידה" ערפו את ראשו של דניאל פרל, כך שאי-אפשר לתת את הדוגמאות הללו, רק פשוט למערב יש זיכרון מאוד מאוד בעייתי. אתם יודעים שבדואי שהולך במדבר ונוקם לאחר 40 שנה, אומר: עשיתי את זה מוקדם מדי. אנחנו לא זוכרים שוב דבר. מדברים על צרפת, על הפיגועים בצרפת, שהם רק התבקשו, וראיתי את הדגלים המתנוססים בקריית הממשלה, דגלי צרפת. אנחנו מזדהים עם צרפת, אנחנו אומרים: Je suis Paris, Je suis Charlie, האם הם אומרים: Je suis Israel? לא, הם לא אומרים את זה; הם לא אומרים את זה, הם עסוקים בדברים אחרים, ובגלל שהם עסוקים בדברים אחרים קשה מאוד לנצח במלחמה הזאת. דוד, פעם אחרונה שאני מבקשת ממך. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <ענת ברקו (הליכוד):> פייר, אני אומרת לך – אתה יודע, אני מדברת מהראש, זה מפריע לי בריכוז, ואז אני חושבת שאני לא אומרת דברים חשובים וגם אני לא מעניינת אותך, וזה מטריד אותי. <דוד ביטן (הליכוד):> טוב, טוב. <ענת ברקו (הליכוד):> מדברים על צרפת? סדרה של פיגועי התאבדות, של כמה מחבלים מתאבדים, כשבעצם הם יצאו בזול. עמד מחבל מתאבד בכניסה לאצטדיון, איפה שהנשיא ישב, איפה שאלפי אנשים בורחים ורומסים אחד את השני. יצאו בזול. עמדו מעבר לדלת שוטרים ששמעו וקיבלו הודעת סמ"ס ששוחטים שם אנשים אחד אחד, וחיכו רבע שעה – הם בטח שאלו את עצמם אם זו אסלאמופוביה או לא. תקשיבו, האיום זה לא "דאעש". האיום זה "דאעש" ואיראן. "דאעש" קמה כתגובה לאסלאם השיעי. המערב עשה בחירה; המערב עשה בחירה באסלאם השיעי. צריך לומר את האמת. יש הסכם היום עם איראן – הגרעינית, המתגרענת, ההולכת ומתגרענת, בפועל היא די גרעינית, בואו נאמר, וזה לא "גרעיני עפולה". ולכן, ברגע שהמערב החליט שהוא הולך על השיעה המונוליטית, והיא הפכה – לשלוט גם בסוריה, גם בעיראק, היום אנחנו רואים גם את ההתרחשות בערב-הסעודית, עם הקרב by proxy, על-ידי שליח, עם החות'ים, וגם, כמובן, עם הציר שיש לה שם, של העלאווים ושל "חיזבאללה" – מה, הם לא טרוריסטים? הם לא עושים את אותם דברים? הם רוצים הרבה יותר גרוע בשביל המערב. ולכן, מאבק הענקים הזה, שחוזר למאה השביעית, מוליד את הקטסטרופה שאנחנו ניצבים בפניה. עזבו את צרפת, בואו נדבר קצת על בריטניה. בריטניה? ב-2006 רצו לפוצץ מטוסים עם נוזל. אגב, בגלל זה אנחנו לא יכולים לעלות עם בקבוק מים מינרליים, היום, על טיסות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שמפו. <ענת ברקו (הליכוד):> גם לא שמפו, גם לא אפטרשייב. אתה במקרה לא מתגלח, אבל – שום דבר, כלום. <דוד ביטן (הליכוד):> לא. – – – לעלות עם סנדוויץ', אי-אפשר לשתות מים אחר כך. <ענת ברקו (הליכוד):> בדיוק. אז אתה רואה? אתה לא יכול לעלות עם מעורב ירושלמי, למשל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מזל שאתה מקשיב, דוד. מזל שאתה מקשיב. <ענת ברקו (הליכוד):> אבל ברחוב אוקספורד לא מחלקים פרסומות לחנויות, לקניות. מחלקים פרסומות ל"דאעש", לגייס חבר'ה ל"דאעש", גלוי לאור יום. וחבר פרלמנט נדקר בתוך הפרלמנט על-ידי מוסלמית, ילידת לונדון, שדקרה אותו בתוך הפרלמנט, כי הוא תמך במלחמה בעיראק. מסכן, הצביע בפרלמנט, חטף סכין, לא שונה מהסכינים שאנחנו חווים כאן, רק על הסכין שלנו כתוב "יהודי", או "יהודייה" – היא יכולה להיות אישה בת 80, היא יכולה להיות ניצולת השואה, זה יכול להיות ילד בן 13, זה יכול להיות אדם שחזר מארוחת חג, מה זה משנה? זה לא משנה כלום. ויותר מזה, מה קרה בבריטניה? יותר מעשור שלם, בשנות ה-90, של אונס של יותר מ-1,400 ילדות קטנות מגיל 11, על-ידי כנופיה פקיסטנית, ש-איך הם קראו לזה? – הזבל הלבן. האונס של הזבל הלבן. המשטרה ידעה, כולם ידעו, שירותי הרווחה ידעו – הם לא הגנו על הילדות והילדים האלה, כי זה לא פוליטיקלי-קורקט. אנחנו בעידן של הפוליטיקלי-קורקט, ופוליטיקלי-קורקט, התקינות הפוליטית, זה לעוות את המציאות – אין מציאות. המציאות זה איך שאנחנו נייפה אותה, וכך ניצור לנו מציאות של הכול ורוד והכול נחמד, וכולנו שווים, וכולנו טובים, ובעיקר – אנו תומכים בזכויות אדם – חוץ מהזכות לחיים; הזכות לחיים, היא לא קיימת. היא לא קיימת. על מה צרפת מדברת עכשיו בדיוק? תקשיב טוב: סגירת גבולות, שלילת אזרחות, גירוש פליטים – נו, באמת, אתנו מדברים על so called פליטים של 70 שנה, פליטות הנצח; יש בתולות נצח ויש פליטי נצח. לא משנה שיש להם אזרחות ירדנית, אמריקנית, עדיין יש להם מפתח. תאמינו לי, גם לי יש כמה מפתחות בבית, אז מה? אז ההורים שלי יחזרו לעיראק? מה קרה, אחרי 70 שנה? תקבלו רק קצת, קצת – אנחנו נקים מדינה, אבל נשכן את אזרחינו במדינתכם. זה הרעיון המרכזי – קצת, תלכו לקראתם. הפייסנות הזאת, והרצון להקריב אותנו כדי לרצות את החיה הרעה הזאת, זה שם המשחק. זה שם המשחק, וצריך להגיד את זה. תראו, היום ב"אל-חיאת" כתב העורך, העורך של "אל-חיאת", שימו לב, עיתון שמתפרסם בלונדון – זה יומון סעודי, זאת אומרת, אי-אפשר לחשוד בו שהוא מערבי והוא אסלאמופוב. סעודיה, מולדת הווהאביזם, בבקשה: "במלחמה מסוג זה עליך לבחור צד. אל תתחמק ואל תחכך את ידיך במבוכה, מה שנקרא. יש צורך דוחק להבין את שורשי לידתו של הדינוזאור הטורף הזה. אך היזהר מפני הצדקת הרצח בתירוץ של דחיקת המוסלמים באירופה לשוליים. התסכול, העוני והעושק המכה פה ושם אינו מצדיק את הפצת החושך. שום דבר אינו מצדיק את הטבח הנודד הזה". את זה אנחנו מקבלים באדיבות ממר"י, שעושים עבודה נפלאה – "הדבר אינו קשור רק לסוריה, לעיראק, במקום שבו נערפים ראשים. העולם כולו מאוים. זו אינה הגזמה. הביטחון, היציבות, התיירות, הכלכלה, דו-קיום ותנאי הקדמה של העולם – כולם מאוימים. הטיפול באיום זה הוא ללא ספק מעבר לסכסוך בין המשטר הסורי למתנגדיו. ההתמודדות עם ההחלטה הזאת של "דאעש" לפתוח במלחמת עולם צריכה להיעשות באותה החלטה גם על-ידינו". אנו מציבים סטנדרטים למערב, שהמערב לא יכול לעמוד בפניהם. אין כזה דבר. תשמעו, לא מזמן האמריקנים הפגיזו בית-חולים באפגניסטן, על יושביו. אתם יודעים שב"צוק איתן" – וחבר הכנסת ילין יכול להעיד על זה, כן? – בית-החולים "שיפא" היה מוצף במחבלים. <חיים ילין (יש עתיד):> נו? נו? <ענת ברקו (הליכוד):> אנחנו לא הפגזנו אותו, כי אנחנו מאוד מוסריים. <חיים ילין (יש עתיד):> נו? נו? למה הוא עומד, הבית-חולים הזה, תסבירי לי? <ענת ברקו (הליכוד):> הטרוריסטים בונים על המוסריות שלנו. <חיים ילין (יש עתיד):> אז תלכי לראש הממשלה שלך, לא לי. את באה לאופוזיציה? תלכי לראש הממשלה שלך. <ענת ברקו (הליכוד):> תראו, ראש הממשלה שלנו, בהיבט הבין-לאומי, וגם בתוך מדינת ישראל, הולך בין הטיפות. תראו כמה זמן מתחנו את ההחלטה הזאת של התנועה האסלאמית. ניסינו. המיעוט המנצל הזה, שלקח תקציבים ועבד נגד המדינה בפעילות חתרנית. <חיים ילין (יש עתיד):> ענת, רצחו לנו שני אזרחים ביום שישי. ה"חמאס" יצא ומחא כפיים, והם מסתובבים בעזה חופשי שם. תלכי לראש הממשלה שלך. <ענת ברקו (הליכוד):> אל תבנה על זה. אני מבטיחה לך – לא לעוד הרבה זמן. לא לעוד הרבה זמן. <חיים ילין (יש עתיד):> 15 שנה אני מחכה לזה. ראש הממשלה – – – <ענת ברקו (הליכוד):> לא לעוד הרבה זמן. <חיים ילין (יש עתיד):> לא הרבה זמן. שמענו. <ענת ברקו (הליכוד):> תראה, לכל כדור יש כתובת, והם יודעים. הרבה מאוד אנשים חשבו שהם מוגנים, ואפילו בבית-חולים הם לא ניצלו מהגורל שהיה – רדף אותם, כי הגיע להם, כי הם רוצחים, והם פשוט טובחים באזרחים של מדינת ישראל. אני בטוחה שיבואו אלינו בבקשה – נתנו לי קצת יותר זמן, אז אם לא אכפת לך אני אשלים את הסקירה שלי – אני בטוחה שיבואו אלינו ברצון – בבקשות לשתף פעולה, לעזור בענייני ביטחון. לכל דבר יש מחיר, והיום אירופה, וגם אותה שרת החוץ של שבדיה – זה יפה שהיא עשתה השוואה בין הפלסטינים ל"דאעש", את זה דווקא אהבתי, במובן הזה של הטרור. אבל באמת, נו, אם אתם רוצים להמשיך לרמות את עצמכם, תמשיכו להעביר הצהרות באו"ם נגד מדינת ישראל. <חיים ילין (יש עתיד):> יש פה הסתייגות של 100 מיליון שקל על הסברה. <ענת ברקו (הליכוד):> תמשיכו – – <חיים ילין (יש עתיד):> 100 מיליון שקל – הסתייגות. איפה זה? <ענת ברקו (הליכוד):> – – תמשיכו להעביר – – – <חיים ילין (יש עתיד):> איפה? <ענת ברקו (הליכוד):> תמשיכו להעביר הצהרות באו"ם נגד מדינת ישראל, תמשיכו להוציא ולעסוק – – <חיים ילין (יש עתיד):> הם מנצחים מדינית, אין לנו הסברה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – במקום, כשבעצם אתם לא נלחמים באויב האמיתי, והאויב האמיתי הוא לא מדינת ישראל. לכו לאויב האמיתי, זה – איך אחמד יאסין אמר לי פנים מול פנים, לפני כמעט 20 שנה, בריאיון שערכתי עמו? היחסים בינינו לבין המערב הם יחסים כמו דבורה ופרח: אנחנו יונקים את הדבש, את הצוף, אבל משמידים את הפרח. אנחנו לא צריכים אותו, אנחנו שונאים את חיי הזנות ואת סגנון החיים במערב. זה מה יש למערב להציע. שימו לב, בונים על המוסריות של המערב. ולכן, אני למדתי שבצבא מגדירים את האויב, מיהו האויב. לא תגדירו – תפסידו. הדבר השני, לא מבזבזים תחמושת. וזה מה שעושים באו"ם בזה שמתעסקים אתנו – פשוט מבזבזים את הזמן על שטויות. זה יגיע גם אליהם, זה ברור שזה יגיע, המלחמה הזאת הגיעה כבר. אנחנו הקורבן, והגיע הזמן להפסיק לחפש בנו את האשמים – ואני מדברת על המערב, אני לא מדברת רק על מדינת ישראל. "דאעש" ו"תיירי הג'יהאד" ו"ג'יהאד אקסטרים" וכל הדברים הללו זה לא רק בני-אדם. יש היום יותר מ-100 ארצות שיש להן ייצוג בסוריה ועיראק – 100 ארצות. מאיפה האנשים האלה באים? ילדות בנות 15 עולות על מטוס ומגיעות לסוריה כדי להתחתן עם המוג'אהדין. מי מתעלם מזה? למה להתעלם מזה? זה מה שקורה. הפיגועים ב-11 בספטמבר – התא לא צמח באמריקה, התא הזה צמח במסגד בהמבורג בגרמניה. זאת אומרת שהטרור נטוע חזק במובלעות האסלאמיסטיות. זה לא ללכת לצוד את הטרור בסוריה – הטרור בתוככם, אירופה, כדאי שתקשיבו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> עברו 15 דקות. <ענת ברקו (הליכוד):> אני מסיימת. תראו, כשבדקתי את הנושא הזה, באמת אחרי הרבה מאוד שנים של מחקר, אפילו מחבלים מתאבדים, אי-אפשר להגיד – ובאחת ההזדמנויות אשמח לתת לכם סקירה גם על הנושא הזה – אי-אפשר להגיד שיש להם מחלת נפש. הם לא חולי נפש. אבל יש היום – ואני מציעה לפסיכיאטרים להרים את הכפפה – יש היום הפרעה נפשית קולקטיבית, במובן הזה של ההתנהגות הג'יהאדיסטית הקולקטיבית והבחירה בשהאדה, במוות, ובמה שיש אחרי המוות. כי לא סתם בוחרים במוות, מאמינים בכל תענוגות גן-עדן. אני רוצה לפנות לחברים ולומר לאנשים שבאמת בחרו לחיות במדינה הזאת – כולם, ללא הבדל דת, גזע ומין – חכמינו אמרו: איזהו מכובד? המכבד את הבריות. מי שלא יכבד אותנו ומי שלא יכבד את סמלינו ומי שלא יכבד את מדינתנו – שלא יבקש כבוד, כי לא מגיע לו. ואני רוצה להגיד לכם: כשמדברים על אסלאמופוביה – ואני מדברת על האסלאם הרדיקלי, מובן שלא על כל המוסלמים – זה לא אסלאמופוביה, כי פוביה זה פחד בלתי ממוקד, אבל פה זה פחד שמחובר למציאות, כי אנחנו בעיצומה – ואני אומרת את זה שנים רבות – בעיצומה של מלחמת עולם. תודה רבה, אדוני, על הזמן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת ברקו. חברת הכנסת טלי פלוסקוב, בבקשה. דיוני תקציב מעניינים יש פה היום, ללא כל ספק. <חיים ילין (יש עתיד):> לוחמני מאוד. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, אחרי ההרצאה המרתקת של חברתי חברת הכנסת ענת ברקו, נחזור לדיוני התקציב ונדבר על כמה דברים שבאמת מעניינים עכשיו את כל המדינה. חבל לי לראות את האולם הריק הזה, כאשר רק חבר הכנסת חיים ילין יושב לנו פה בצד הזה, ונציגי ישראל ביתנו וזהו. למה? כנראה קשה לשמוע דברים טובים. למה? כי הם החליטו להתנגד לתקציב שהכינו – – – <חיים ילין (יש עתיד):> טלי, אתמול לא היה אף אחד פה. אף אחד מהקואליציה. אחד לא היה – אחד – חוץ מהשרה איילת שקד. <טלי פלוסקוב (כולנו):> לא נכון. <חיים ילין (יש עתיד):> אף אחד לא היה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> לא נכון. בערב גם אני הייתי, וגם חברתי מירב בן ארי הייתה הרבה שעות כאן. טוב. אבל בכל אופן, תסכים אתי שקשה לכם להתמודד עם התקציב הזה. ואני מאמינה גם, חיים, שבתוך עצמך איפשהו אתה מבין שאתם הולכים להצביע נגד התקציב רק בגלל שאתם יושבים בספסלי האופוזיציה. כי יש פה המון דברים – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אם תחכי עד שאנאם, אז תשמעי את התשובה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אשמח לשמוע. יש פה המון דברים שקשה לא להסכים אתם, כי התקציב שמונח כרגע על שולחננו הוא תקציב חברתי, הוא תקציב שהרבה שנים חיכינו לשינויים האלה בתקציב שאנחנו מדברים עליהם – כמה דברים שכמובן אדבר עליהם. והחוברות האלה של בזבוז כספים שאני רואה כאן על השולחנות, והדפים – כמה הסתייגויות יש לנו כרגע? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> כנסת ירוקה, חשבתי כנסת ירוקה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> הכנסת עבדה כל הלילה כדי להדפיס ולהציג לנו את ההסתייגויות האלה, ומראש אנחנו יודעים – כשאני עברתי, עברתי על כמה, ראיתי שבאמת, חבר הכנסת חיים ילין, אין שם הרבה תוכן. אבל התרגלנו. אני לא אשכח, כשהרכבנו את הממשלה, את ההסתייגויות שהעליתם: אם יש שר בלי תיק, אז כנראה צריך להיות גם שר בלי תיק איפור. שטויות כאלה, שאני מתביישת שחברי כנסת כותבים על הניירות האלה ומבזבזים כסף על הדברים האלה. אבל מה שחשוב כאן, והשינוי שאני רואה בהשוואה לפעמים הקודמות, זה השקיפות. זו שקיפות שלא הייתה המון שנים. היום כל בן-אדם, כל חבר כנסת וכל אזרח במדינת ישראל יכול לראות לאן הכסף הולך. גם אם מעבירים ביקורת – וראיתי את הכותרות בעיתונים ותמונות של ח"כים שמקבלים כסף: זה קיבל ככה, זה קיבל ככה – שטויות. אם יש חברי כנסת שבאים לכאן עם אג'נדות, עם הדברים שהם מאמינים בהם, והם מנסים לקדם אותם, ולא להכניס את הכסף לכיסם הפרטי, אלא לטובת הנוער, אלא לטובת הפריפריה, אלא לטובת יהודה ושומרון, לצורך העניין – זאת הממשלה, והממשלה צריכה לקדם דברים שהיא מאמינה בהם, כי זאת המדיניות, וצריך להשלים עם זה שזאת המדיניות נכון לרגע שהחלטנו ללכת אתה. אני רוצה לדבר על כמה דברים שקיימים היום בתקציב ושאני אישית מאוד גאה שהצלחנו להביא אותם. רבותי, אני רוצה לקחת אתכם לנושא הדיור. השינוי שקורה בכל תחום הדיור הוא השינוי שכולם חיכו לו. ועוד דבר אחד אני רוצה להגיד לכם: התקציב זה לא רק מספרים, התקציב הוא האנשים. מאחורי כל מספר עומדים בני-אדם. ואני חושבת שאנחנו צריכים לחשוב שמאחורי הפלוס-מינוס הזה – שאנחנו דואגים כאן לאנשים. וכמה דברים שעשינו בתחום הדיור, שקיימים בתוך חוק ההסדרים שלנו: קודם כול, שינוי שיטת המכרזים. אני רוצה להגיד לכם: אני לא יודעת כמה מכם, ואני הרבה פעמים מדברת על זה, מבינים מה זה מחיר למשתכן. נכון שאנחנו רואים את הביטוי הזה, מחיר למשתכן, אבל הרבה אנשים – ואני מנצלת את ההזדמנות שאני עומדת כאן, אני רוצה להסביר: זה שינוי מאוד משמעותי בשיטת חלוקת הקרקעות. אם לפני השינוי היינו מחלקים את הקרקעות בשיטה של קבלן שהיה נותן למדינה את המחיר הגבוה ביותר על הקרקע – הוא היה זוכה ומקבל את הקרקע הזאת, ולכן אנחנו קיבלנו כאלה מחירים, מה המדינה היום החליטה? אני רוצה לשווק את הקרקע לפי המחיר שבו הקבלן הזה מוכר בסוף לאזרחים. ומי שייתן את המחיר הנמוך ביותר – הוא יקבל את הקרקע. חשבתם על זה? ואנחנו רואים ויודעים שהמדינה מפסידה לא מעט כסף על זה, אבל לטובת הזוגות הצעירים, שאנחנו רוצים לתת להם אפשרות לרכוש דירה במדינה הזאת, זה צעד מאוד מאוד מבורך. אני רוצה להתייחס לדיור הציבורי, ודיברנו פה המון. וכאן אני אומרת מהלב, רבותי: יש לנו הרבה מה לעשות עוד בנושא הזה, אבל יחד עם זאת, יש שינוי מאוד משמעותי שקורה במשרד הבינוי והשיכון בניהולו של השר גלנט. שינוי שיטה – אתם יודעים מה? אני שומעת אנשים, והרבה אנשים אומרים לי: לא חשבנו שגנרל של המדינה שלנו ידע פתאום לפנות לבן-אדם. יש פה רגישות לבני-אדם והבנה מה זה דיור ציבורי, מי צריך לקבל דיור ציבורי. ואנחנו רואים כמה כספים הושקעו כבר, ואני יודעת ש-300 דירות – בחצי השנה שהממשלה קיימת 300 דירות כבר חולקו לאנשים עם צרכים מיוחדים, נקרא לזה ככה, שזכאים לדיור ציבורי. אנחנו רואים הגמשת קריטריונים שלא הייתה שנים. וכאן אני שוב פעם חוזרת ואומרת: בן-אדם; רואים פה בני-אדם, ולא רק מספרים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> זה, אגב, בזכות ההסכמה של שר האוצר. <טלי פלוסקוב (כולנו):> בהחלט, בזכות הסכמה של שר האוצר. בהחלט. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> האוצר התנגד לשינוי קריטריונים שנים שנים, והחיבור עכשיו – – – <רחל עזריה (כולנו):> ושל ראש הממשלה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> רבותי, אני מציגה כאן לא רק נתונים של מפלגת כולנו, כאשר יש פה חלק מאוד גדול של מפלגת כולנו – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – אבל לרדת – – – אנשים יודעים – – – <חיים ילין (יש עתיד):> הכול בזכות בנט, שאמר שאם לא יחזירו לו את 200 מיליון השקל – – – <רחל עזריה (כולנו):> הכול בזכות כולם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת פלוסקוב, תמשיכי. את יכולה להתעלם מחבר הכנסת ילין, את לא חייבת להגיב לו. <טלי פלוסקוב (כולנו):> תודה. תודה, אדוני היושב-ראש. <רחל עזריה (כולנו):> יש קרדיט לכולם, הכול בסדר, לא צריך לריב. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אני דווקא שמחה על היריבות שקיימת פה. זה אומר שכולנו, בלי יוצא מן הכלל, גאים בהישגים שאני מציגה כאן. אז אני מדברת על ההקצאה של 700 מיליון שקל לבניית דיור ציבורי. אנחנו מדברים על רכישת 500 דירות מדי שנה, ויש לנו כאן תוכנית וחלוקה גם לרשימה של משרד הבינוי והשיכון וגם לרשימה של משרד הקליטה והעלייה. וכאן אני טוענת שיש לי הסתייגות קטנה, ואני מקווה מאוד שבעתיד נוכל לשנות זאת: אנחנו יודעים שבמשרד הבינוי והשיכון עומדות בתור 2,700 משפחות, ובתור במשרד הקליטה עומדות 27,000 משפחות שזכאיות לדיור ציבורי. החלוקה שכרגע קיימת, היא עד עכשיו לא מקובלת עלי: היא כרגע שליש לעולים ושני-שלישים למשרד הבינוי. אני מקווה שבהמשך עבודתנו – גם מול משרד האוצר, גם מול משרד העלייה והקליטה, גם מול משרד הבינוי והשיכון – נוכל לשנות את השיטה, ואני יודעת שכבר דיברו על זה – לפחות לשנות אותה בשיטה 50%–50%. אני שוב אומרת: המשרד לקח ושיפץ לא מעט דירות שהיו פשוט לא ראויות. אתם יודעים מה הייתה המדיניות של המשרד: למכור, למכור דירות, להכניס כסף לקופה. לאן הכסף הזה הלך? אף אחד מאתנו לא ידע עד כה. היום הכסף הזה הושקע, שיפצו דירות, ויש הרבה משפחות שכבר נמצאות בתוך הדירות. אני יודעת – שמעתי בכל אופן מהשר גלנט – שעד סוף השנה עוד כמה משפחות ייכנסו, ואני באמת מברכת על הצעדים האלה. אני רוצה לגעת בכמה מילים על מה שקרה בתחום המזון. רבותי, אנחנו מדברים על הורדת יוקר המחיה, אז אני אומרת שחוק הקורנפלקס – חוק מאוד מאוד קשה, אני חייבת להגיד לכם. עבדנו שעות, לילות, ימים, ופה באמת צריך להגיד תודה ליושב-ראש ועדת העבודה והרווחה אלי אלאלוף. אני לא חושבת שיש עוד חבר כנסת שניהל חוקים מסוג זה, ובכל כך הרבה נועם ובכל כך הרבה הבנות; לא היה ויכוח אחד שלא יצאנו ממנו. זאת אומרת, שיתוף הפעולה של המשרדים שישבו סביב השולחן – גם משרד המשפטים, גם משרד הבריאות, גם משרד האוצר – לראות כזה שיתוף פעולה, זה משהו שאני חושבת שמגיע גם לאנשים האלה קצת קרדיט על העבודה היפה והטובה שהם עשו. מה שאנחנו כולנו מקווים, שבסוף החוק הזה יביא להורדת יוקר המחיה, כי בעצם, על מה דיברנו שם? על כך שכבר בתקופה הקרובה נוכל לייבא את המוצרים, וברגע שאנחנו מרחיבים את התחרות, כולנו יודעים שזה צריך להביא אותנו להורדת המחירים. אני רוצה, בשתי מילים, לגעת בנושא הפנסיה. אתם בטח יודעים שאני עומדת בראש ועדת משנה בנושא קידום מעמד הקשיש. יש לנו הרבה עבודה בוועדה הזאת, ואחד הנושאים, כמובן, זה נושא הפנסיות, זה הנושא של ניצולי שואה, כל הנושאים שקשורים לאנשים בגיל – אני קוראת לזה גיל הזהב; אני לא אוהבת לדבר על אנשים מבוגרים. יצירת תחרות בשוק הפנסיה על-ידי הפרדת הגוף המתפעל מהגוף המשווק – רבותי, זה מוזיל לנו, יוזיל לנו, את העלויות; כשאף אחד מאתנו לא יודע כמה אנחנו משלמים. עשיתי סוג של סקר פנימי בין החברים שלי ושאלתי את האנשים אם הם בכלל מבינים משהו ממה שקורה בפנסיה שלהם. רבותי, צר לי לאכזב אתכם – אנשים לא מבינים מה קורה שם: כמה כסף הם משלמים דמי ניהול; מי לוקח; למה גוף מנהל כזה או אחר. מה שאומר להם המעסיק – לשם הם הולכים. הם לא מבינים שאם תהיה להם זכות לקבל החלטה לגבי הפנסיה שלהם הם יכולים להוזיל את העלויות האלה בצורה משמעותית ביותר. אני חושבת שזה שהיום פתיחת השוק של נותני שירותי פנסיה – זה, שוב, אותו נושא שאנחנו מדברים עליו: פתיחת התחרות, וזה יוזיל לאנשים הרבה דברים. אני רוצה לדבר על יצירת תקנון אחיד בפנסיה. גם זה לא היה, רבותי, וזה מופיע בחוק ההסדרים: follow-up פנסיוני, איחוד כל חשבונות המבוטח, כולל חשבונות רדומים, בכל פעם שעובד משנה מקום עבודה. אף אחד לא עשה את זה עד היום. זה כאילו מבחינתנו מובן מאליו, אבל לא עשו את זה עד היום. אני רוצה להגיד לכם, אני זוכרת את המילים של שר האוצר משה כחלון בליל הבחירות. אחרי הנאום שהוא הקריא מהדף הוא אמר: עכשיו אני הולך להגיד משהו שלא כתוב לי כאן, ויכול להיות אפילו שהיועצים שלי יכעסו על זה שאני אומר את זה. והוא אמר: לא יהיה קשיש במדינה שלי שאין לו מה לאכול. רבותי, העלאת קצבאות הפנסיה של אנשים – כרגע אני מדברת על קצבאות מהביטוח הלאומי לאנשים מבוגרים – זו העלאה משמעותית. אנחנו מדברים על תוספת של 500 שקל בחודש לזוג אנשים מבוגרים. זה משהו מאוד משמעותי. ואנחנו יודעים מה היו העליות בעבר: 50 שקל, 70 שקל. רבותי, 7,200 שקל בשנה זו תוספת שלא הייתה כבר שנים, ועל כך אני כמובן מאוד מברכת. אני לא מבינה איך אפשר להצביע נגד תקציב עם בשורות כאלה. אני רואה שאני צריכה לסיים, למרות שיש לי פה עוד המון דברים להעביר, אבל רק בכמה שורות: העלאת קצבאות לקשישים – אמרתי; העלאת קצבאות הילדים ותוכנית "חיסכון לכל ילד"; אנחנו מדברים על דמי אבטלה לעצמאים, רבותי. מי חשב ודאג לעצמאים עד כה? אין, לא היה. אז אני מברכת גם על זה, ויש לנו את זה בחוק ההסדרים; על חינוך כבר דיברו; על בריאות – יצירת פוליסה אחידה לכלל המבוטחים; ניתוק הקשר הכספי בין הרופא לחולה – רופא שקיבל חולה ברפואה הציבורית לא יוכל לקבל אותו במרפאה הפרטית. רבותי, בשביל מה כל זה? יותר נכון, שאלה יותר נכונה: בשביל מי כל זה? בשביל האזרחים שלנו, בשביל האנשים. אני לא מבינה איך אפשר שלא להצביע בעד תקציב כזה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת טלי פלוסקוב. חבר הכנסת אורי מקלב. אני מבין שהכנת לנו שיעור בעיון – לפי הזמן המוקצב לך כאן בטבלה. "חבורֶה". <אורי מקלב (יהדות התורה):> מי שלא מכיר את המושג "חבורה" יחשוב שזה חבּוּרָה תחת חבּוּרָה. אולי גם בזה נשתמש. אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, מן ההגינות ומן היושר להתחיל ודאי בחצי הכוס המלאה, או בשלושת-רבעי הכוס המלאה, לגבי התקציב שאנחנו דנים בו, תקציב 2015 ו-2016. אין ספק שהתקציב הזה – אני כבר עברתי כמה תקציבים בכנסת הזאת – שונה לחלוטין מתקציבים אחרים, ודאי וודאי מול התקציב של השנה שעברה, לא רק בגלל היותי באופוזיציה אלא גם לאור הביקורת שנאמרה על-ידי חברי הקואליציה. והמילים ששמענו בתקציב הקודם: שר האוצר מנותק; סגן שר האוצר טוען שאין ילדים שנמצאים בעוני, אין ילדים שהולכים לישון רעבים, ועוד מילים כאלה. הפעם אנחנו נמצאים בתקציב אחר. זה תקציב שאי-אפשר להניף דגל אחד – גם אם הייתי צריך להיות עכשיו חבר אופוזיציה – להניף דגל אחד ששם מדובר על פגיעה ישירה, ממוקדת, בשכבות החלשות, בילדים. אין – לא בקצבאות הילדים, לא בקיצוצים, לא העלאת מחירים, לא העלאת מחירי מוצרי יסוד, מים, לא מס ערך מוסף, מסים. אדרבה, יש גם הרבה בשורות. ואין ספק שאם יש טענות, זה על חוסר, ויש חוסר. יש חוסר גדול מאוד, ואנחנו גם נגיע לזה עוד מעט. אבל צריך גם לציין עוד דבר. לא רק שהתקציב הוא תקציב אחר, אלא גם כן הדרך לתקציב, הדרך שהוועדות פעלו בה – בצורה פתוחה יותר, שקופה יותר, גם בלי השוואה למה שהיה בפעם הקודמת. אתה חבר ועדת הכספים, פעיל מאוד, דומיננטי, אין לך את האפשרות לעשות את ההשוואות, לא היית בפעם הקודמת – אבל אנחנו היינו וראינו. זה הבדל בין חושך לאור. הדברים לא עמדו כאן – גם האוצר עמד והיה צריך להגן חזק על התקציב, באמת גם גילה גמישות, או שהגמישו אותו. התקציב לא יצא כפי שהוא נכנס, בהרבה הרבה דברים, בדברים מהותיים מאוד. והדברים נעשו – אם זה בוועדת הכספים או בוועדות אחרות – אני חושב שבצורה ציבורית, מקסימלית, בדרך שקופה, בדרך סבירה, בדרך מאוזנת. יש לזה משמעות, יש לזה משמעות גדולה מאוד. אפשר להגיד שיכול להיות שחצי תאוותם בידם, אבל איך שלא יהיה, אנחנו מקווים שיצאו דברים מתוקנים, על אף שאני באופן אישי – הרפורמות הרבות שנעשו פה – והייתי וליוויתי כמה, בחלק ודאי, בחלק מהרפורמות שנעשו, ונעשים דברים חשובים – אבל אי-אפשר להתעלם מהריזיקה, מהאחריות, מהחשש שטמון ברפורמות כאלה, מכיוון שכשאנחנו באים ועושים שינויים מבניים ומערערים מערכת בלמים או מערכת איזונים, מערערים אותם ופותחים אותם ופורמים אותם, ומדלגים על כל מיני ועדות, על כל מיני משימות או מטלות שיש, או דברים שצריך לעבור אותם, זה טומן בחובו – בהחלט יכול להיות איזה סיכון מסוים. וכל דבר שבא בחקיקה מהירה – ואני גם מברך על הדברים שהופרדו מחוק ההסדרים – במערכת האיזונים שיש, ודאי יש ממה לחשוש; ואני אביא רק דוגמאות קלות מאוד מהעניין הזה, כדוגמה, רק כדוגמית. מתן אשראי חוץ-בנקאי – רפורמה חשובה מאוד שבאה להקל על עסקים בינוניים, אולי על עסקים קטנים גם כן, לאפשר להם הלוואות מחוץ למערכת הבנקאית הקיימת היום, בצורה זולה יותר, מהירה יותר, עם בטוחות אחרות, עם דרישות אחרות. אולי זה גם יביא את הבנקים עצמם להתגמש. לכאורה, אם אנחנו נסתכל על זה מהמבט הזה, אני חושב שזו באמת הצעה טובה, אבל יש בתוכה גם סיכונים, והעלינו אותם. מערכת הגנה ללקוח, יכול להיות שהיא תיפגם. זו לא מערכת ההגנה שיש לבנק ישראל מול מערכת הבנקאות כשמישהו מקבל, כשלקוח מקבל הלוואות, שגם שם צריך הרבה הרבה רחמים – אנחנו יודעים, אנחנו מחוקקים עד היום חוקים על הבנקים. כשהם באים לגבות מלקוח, להפוך אותו ללקוח משפטי, איך הם פועלים מולו. ואנחנו ביקשנו לעשות מערכת איזונים, מערכת בלמים, אני לא ארחיב בנושא הזה, רק החוק, מאוד נהניתי לראות ככה בשבוע שעבר בעיתון רשימה שבאה להסביר ללקוח מה קורה כשהבנק בא לתבוע אותך, מה הוא צריך לעשות. ואחד מהם, הוא בא ואומר לו, הבנק, מה צריך להודיע לו – תדע לך, אתה הופך ללקוח משפטי. אם אתה הופך ללקוח משפטי, שאנחנו גובים ממך עכשיו את ההלוואה שלא עמדת בפירעון שלה, אז תדע לך כמה דברים שאתה עומד מולם: ראשית, כל ההלוואה שלך, אפילו שאיחרת רק ב-5% מההלוואה, כל ההלוואה עומדת לפירעון מיידי. לקחת הלוואה מהבנק, לצורך הדוגמה, 100,000 שקל, שילמת כבר 5,000, אתה מפגר ב-5,000, עדיין הייתה לך הלוואה של 90,000 שקל, נכנסת בעסק, אתה בתוך העסק, אתה צריך אותה – כל ההלוואה של כל 100,000 השקל עומדת לפירעון מיידי. לא רק ההלוואה הזאת, גם אם היו לך עוד הלוואות. לקחת גם הלוואה לרכב – גם היא עומדת מייד לפירעון, בגלל שאתה פיגרת קצת בתשלום. יש לך קשיים בעסק, ואנחנו יודעים מה זה קשיים בעסק, ונדמה לך, היה נדמה לך שאולי הבנק הוא הלקוח הכי קל, מבחינתך – זה לא אותו ספק סחורה שסיפק לך סחורה ועומד לך עכשיו, אומר לך: אם אתה לא משלם אוי ואבוי לך, זה באופן העדין, ויכול להיות גם הרבה יותר מכך. אתה צריך לבחור בין מי שצריך לשלם לו, אתה בוחר בבנק האחרון. אתה לא יודע שהבנק ממתין בסבלנות, אחרי זה העורך-דין שלו מעמיד את כל ההלוואה שלך לפירעון, הלוואות אחרות לפירעון, ובאיזו ריבית? של 21%. 21%. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, רק על הפיגור. <אורי מקלב (יהדות התורה):> על כל ההלוואה. כל הפיגור, מעכשיו ואילך, הכול. כל ההלוואה עכשיו עומדת – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> זה עכשיו עומד לפירעון? <אורי מקלב (יהדות התורה):> עומד עכשיו, אתה צריך לשלם את הכול. ואז, לפעמים אנחנו שאלנו את עצמנו – בטח גם אליך הגיעו אנשים – אני בסך הכול הייתי חייב לבנק 100,000 שקל, 200,000 שקל, כל הדירה שלי הלכה, ולא יכולתי להבין איך יכול להיות מחוב של 150,000, 200,000 שקל, שכל הדירה – העמידו את הדירה למכירה. איך יכול להיות דבר כזה? הנה. כל ההלוואות, בריבית כזאת גבוהה, אתה לא עומד בתשלומים – הבנק לוקח לך את הדירה, מוכר לך, ואתה מפסיד על הדרך – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> ועדיין נשאר חייב. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – – מפירעון, מפיגור, מקושי קטן – תראה מה שקורה. אנחנו עשינו חוק, חוקקנו כך, בקדנציה הקודמת – וראיתי שככה הוטמע כבר, גם במידע שיש לאנשים – שהבנק צריך להגיד לך את זה קודם, לשלוח לך מכתב: תדע לך, אתה מפגר בתשלומים, אתה לא עומד בפירעון, אבל תדע שאתה צריך – כל ההלוואה תעמוד לפירעון, כל ההלוואות יעמדו לפירעון, וב-21%. אדם יעשה חשבון אחר. אני אביא לך דוגמה קטנה – ועם כל זה, כשאנחנו היום עשינו רפורמות – זה הגיע מתוך הרפורמות שאנחנו עשינו להלוואות חוץ-בנקאיות, איזו הגנה אנחנו צריכים לתת לאותו לקוח בעקבות חברות לא בנקאיות שייתנו את ההלוואה הזאת. זה אומר שצריך כאן – אנחנו אישרנו את זה, אבל אנחנו צריכים באמת להתפלל ולהיות עם הרבה תקווה שבמערכות שעשינו, שאנחנו באמת נתנו מספיק הגנות לדברים מסוימים; ואנחנו יודעים שעל הציר הזה היום, למצוקות שיש, אנחנו לפעמים עושים דברים שהם לא כל כך קלים ולא פשוטים. דילגנו – ניקח דוגמה, דוגמה של יותר – אני לא אגיד "רפורמת המזון", היה לי גם שם סיפור של כל ההפרטה של הרופאים הווטרינרים, אז בריאות הציבור – מוציאים את זה לחברות, למכונים שעושים את זה, בלי שהרשות מעמידה רופאים שלה, ויש בזה הרבה חששות. גם על זה אנחנו אומרים – בתקווה שהמשימה, שהדבר הכללי יותר חשוב מהבעיות הקטנות שאנחנו חושבים עליהן, שבגלל יוקר המחיה יכול להיות מפגע בדרך. אנחנו פתחנו את זה, אבל ידענו שהייתה לנו משימה. הדבר הבולט במיוחד זה נושא משבר הדיור, מצוקת הדיור. במצוקת הדיור אנחנו הלכנו עכשיו ודילגנו על הליכים שפוגעים במערכת האיזונים שיש, ודאי. זה יכול להיות באיכות הסביבה ובהגנה על הטבע, בהחלט יכול להיות. אנחנו ממהרים, אבל מה לעשות, כשאנחנו יודעים שיש לנו מערכת של מצוקת דיור על ציר הזמן הזה של משימה לאומית, אנחנו מדלגים על דברים, לוקחים סיכונים. כולנו שותפים, ודאי מי שמצביע בעד זה ורוצה גם ללוות. הוא מלווה את זה בחשש, בחשש אמיתי. מדוע? אני אביא לך דוגמה קטנה, אדוני היושב-ראש; אם זה מעניין אותך, אני אתן לך דוגמה קטנה. בתוך הרפורמה הזאת של משבר ופתרונות מצוקת הדיור הלכנו על מהלך שיכול להיות שהוא מהלך דרקוני מאוד, ואנחנו מורים בחוק שאי-אפשר יותר לתת שימושים חורגים לדירות שמשמשות היום כמשרדים לרואי-חשבון, לאדריכלים, למהנדסים. החוק בא להגיד בתחילתו – גם לרופאים לא לתת. כל השימושים הרבים שנעשים, במיוחד בערים כמו תל-אביב ועוד ערים במרכז ובעוד מקומות, בחיפה, כשמשרדים ומרפאות ועוד דברים אחרים הם בתוך דירות, אנחנו באבחה אחת, אנחנו לא נותנים יותר לחדש ולתת שימושים חורגים. רוצים לקבל עוד 30,000 יחידות דיור, 25,000 יחידות דיור. זה דבר חשוב מאוד, אבל אנחנו לקחנו כאן סיכון. יכול להיות שלהרבה משרדים זה יעשה קשיים מאוד גדולים, אני לא אומר שגם משברים מאוד קשים. הם נמצאים במקום מסוים, יש לזה לפעמים יתרונות, או שעל זה מבוסס העסק, ואנחנו היום דורשים ממנו – אבל אנחנו הלכנו על זה. אבל אנחנו גם החרגנו, ואני רוצה לציין את זה, החרגנו בשיתוף פעולה – לא מיידית, אבל בשיתוף פעולה של חברים גם בקואליציה וגם באופוזיציה, החרגנו את כל המרפאות, את כל הרופאים. ודאי שאת מי שנותן שירות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי אנחנו החרגנו, מכיוון שחשבנו שיש הבדל גדול בין משרד אדריכל או עורך-דין או מהנדס שנותן שירות בדירה שיכולה לשמש למגורים, לבין מרפאה שהיא לצורך הדיירים עצמם במקום הזה. ואנחנו אסרנו בכלל שימוש חורג. גם אם נניח שיבואו דיירים לאותן דירות, מי ייתן להם את השירותים אם לא ניתן להם שימוש חורג בדירות? אבל אנחנו הולכים על זה, אנחנו חושבים שזה חשוב. אני גם רוצה לציין פה שפתרון מצוקת הדיור הוא דבר חשוב, ואנחנו מקריבים על זה, אבל אנחנו צריכים לדעת שאנחנו צריכים לתת פתרונות דיור לכולם, והחשש – ואני מקווה שאנחנו נתבדה בחשש הזה – הוא שיהיו מגזרים שלמים שלא ייכנסו לתוך פתרונות הדיור, שלא ימצאו להם את הפתרונות הנכונים. מעבר לכך שהם אזרחים שווי זכויות, ודאי בקואליציה הזאת, אם נדבר על המגזר החרדי, שצריך את הפתרונות הייחודיים לו – הוא משלם על כך, אבל צריכים לתכנן, בתכנון צריך לתת יותר מבני ציבור, עוד דברים שהם צריכים, שמייחדים את הציבור הזה בגלל אופיו, אופי הקן המשפחתי, והגרעין המשפחתי, ועוד דברים כאלה שמייחדים אותו, והוא לא יכול לגור בכל מקום, ולא שאחרי זה יבואו ויגידו שהוא זולג למקומות שלא מתאימים לו. אני מניח – לא החרדים רוצים לבוא ולגור במרכזים חילוניים, ואני חושב שהחילוני לא רוצה לגור במרכזים חרדיים. חיים זה ליד זה בשלום, אפשר לחיות בשלום, אבל צריך לתת לו את הכלים, ואחרי זה לא לבוא בטענות למה הוא בא לפה ולמה לשם, ויש כל מיני עימותים וחיכוכים. בידינו לפתור, ואם לא נותנים את הפתרון ולא שמים היום דגש, לא יהיה פתרון. אבל אני לא רוצה לבקש משהו ערכי, ולא בגלל שוויון זכויות, וגם משהו מעשי; לא יכול להיות פתרון דיור כש-25% מאלה שאמורים, שהם הקהל, הם השוק שקונים את הדירות, ויש מודעות יותר גדולה בציבור החרדי, אדם חוסך מרגע לידת ילדיו – חוסך מהלחם שלו, מהבילויים שלו, כדי שבסופו של דבר הוא יוכל לתת פתרון מינימלי. לכן שיעור הקנייה באופן יחסי הוא יותר גדול, בשביל לתת לו פתרונות. אני לא מדבר עכשיו על זה שגם בתקציב הזה מונצחת עדיין האפליה הגדולה בתקציבי החינוך, בתקציבי התרבות, לציבור שלם במדינת ישראל. מעבר לכול, אני רוצה לדבר על עוד משהו, וזה דבר שמעיק עלינו מאוד, ואני לא חושב שצריך להיות בעניין הזה הבדל בין קואליציה לאופוזיציה. מאשרים תקציב, מסכימים לתקציב, לא מסכימים לתקציב, אבל השאלה הגדולה – איך אחרי זה, אחרי שאנחנו באמת מוזילים, ומקציבים סכומים אדירים, סכומי עתק, למגוון הנושאים שיש בכל המשרדים, איך זה יוצא למעשה בפועל. האם באמת אנחנו עדים לכך שכל המשרדים יודעים לנצל את התקציב הזה בצורה יעילה, בצורה ישרה, בצורה אמיתית, לא בזבזנית, לא שבויה בקונספציות כאלה ואחרות, כשאנשים בקיבעון ככה רגילים לעשות, ככה רגילים לפעול בקשר בין האזרח לבין המשרד בהוצאת המשאבים האלה, בהקצאת משאבים – למה מקצים? אני אביא לכם דוגמה – ניקח משרד אחד, משרד התחבורה, בנושא של התחבורה הציבורית. זה נושא שמאוד מעיק עלינו. כמה מיליארדים – כמה מיליארדים אנחנו משיתים, מוזילים, נותנים, מייעדים עבור תחבורה ציבורית? ואני רוצה לשאול – שאלו אלה שמשתמשים בתחבורה ציבורית, האם הם באמת מקבלים את השירות, שהוא צריך להיות מבחן התוצאה מתוך ההשקעה הגדולה שלנו? האם הציבור, ציבור נוסעי התחבורה הציבורית, או ציבור שאנחנו רוצים שייסע בתחבורה ציבורית, מקבל תחבורה ציבורית יעילה, אמינה, זמינה, נותנת שירות טוב, אוטובוס נקי, יחס טוב ואדיב, אוטובוסים ממוזגים? בימים החמים אתה מקבל תלונות שלנהג יש מיזוג אוויר, ואוטובוס שלם נוסע בימים חמים בלי מיזוג אוויר; אוטובוסים שלא מתוחזקים טוב ועוד. מבחן הזמן – יגידו לך אנשים, אני לא יודע בשביל מה עשו רכבת קלה ועוד נתיבי תחבורה ציבורית ומסלולים של תחבורה, נת"צים ומת"צים. גרתי בקריית-מנחם פה בירושלים, עבדתי במרכז העסקים בגבעת-שאול, הייתי נוסע 20, 25 דקות, 30 דקות; היום אני נוסע 40, 45 דקות ו-50 דקות. ניסיון אישי מר. מה אני יכול לעשות? אשתי עובדת בקטמון בירושלים, ואני גר ברמות – אני אביא לכם דוגמה – הייתה נוסעת – לאורך שנים, עובדת 35 שנה באותו מקום – לאורך שנים – עד השנים האחרונות הייתה נוסעת 40 דקות, 50 דקות, לא בשעות לחץ, בשעות 13:00–14:00, בצהריים, בסיום הלימודים, היום זה שעה ו-40 דקות. וזה לא מקרה חריג, בסטנדרט. משקיעים כל כך הרבה כסף; ניקח את הדוגמה הכי קרובה אלינו, מי שמגיע מצפון, מי שמגיע מחוץ לירושלים אל ירושלים, הפקקים בבוקר – העומסים האלה בלתי סבירים. לא יעלה על הדעת שלוקח שעה לנסוע 3 ק"מ בכביש 1. כבישים חדשים – שעה לוקח כביש גולדה מאיר, שעה. איזה בזבוזים, איזה השלכות, באמת, גם בגלל העבודה, וגם יחסי העבודה בין עובד למעביד. הכספים הרבים האלה – דברים שהיו צריכים שהמשרד ישב. אני שואל כאן שאלה ואני יודע את התשובה – האם ישבו במשרד, הבכירים ישבו פעם אחת לראות איך פותרים את העומסים האלה? אין פתרון. תוכניות רבות. יש פתרונות. יש פתרונות, שלא תחשבו שאין פתרונות, לא צריך בשביל זה להיות מהנדס גדול, צריך כבר עכשיו לעשות תכנון. לדוגמה, הר-חוצבים לוקח חלק מהעומסים האלה. אם הייתה כניסה להר-חוצבים, כניסה צפונית מכביש 9, זה היה חוסך. זה לא דברים שרק אני אומר, גם מומחים לתחבורה ציבורית, אבל עדיין אף אחד עוד לא קידם משהו בעניין הזה, בהשקעה. קח את נושא ה"רב-קו" – תחבורה ציבורית משוכללת, כרטיס שיש ל-2 מיליון איש, יותר מ-2 מיליון כרטיסים של "רב-קו" יש בציבור, איך הוא לא עומד בשום שכלול טכנולוגי, עמידה טכנולוגית מינימלית, עם ערך צבור, עם מסלקה, כל קו תחבורה ציבורית בעצמו – טעויות, בליעה. קנסות יודעים לתת, קנסות במהירות. סיפרתי בישיבת הוועדה האחרונה שהייתי, שיש כאן צומת דמים, ממש כאן, 1.5 ק"מ מהכנסת, בכביש 9, החיבור בין כביש 9 לכביש גולדה מאיר. מי שנוסע שם רואה כמעט יום-יום תאונות. דיברתי עם תוכניתן לתחבורה, עשו ישיבה, יש איזה חמישה פתרונות או חמש הצעות לפתרון – להרחיב, שילוט ומצלמת מהירות. לפני שנה וחצי ישבנו, מה אתם חושבים מכל הפתרונות שהיו, מה באמת יישמו – שינוי הצומת? שילוט בצומת? אזהרה? דבר אחד – מצלמת מהירות. את זה שמו מייד, בחודש הקרוב. את זה מייד שמו. שאר הדברים נעלמו. לא עשו. אפשר ללכת בנושאים האלה ולהרחיב, הרבה להרחיב, בעניין הזה, ואני לא מדבר גם על אמינות, וצריך לדעת, צריך להיות גם יושר; כשאנחנו רואים היום כשיוצאים מכרזים חדשים, הופתעתי לשמוע – אני בטוח שגם אתה, אדוני היושב-ראש, תופתע – על מכרזים חדשים לתחבורה ציבורית. מה התברר? מה היה המקדם של חלק מהחברות שזכו במכרז? שהחברה נתנה למשרד התחבורה עשרות מיליוני שקלים כדמי זיכיון. חברה שזכתה עכשיו בקו תחבורה בצפון, איך היא זכתה? היא העבירה יותר מ-200 מיליון שקל למשרד התחבורה כדמי זכיינות. כאילו הם איזה מגרש חניה בבית-חולים, שהוא נותן לבית-חולים זיכיון כדי לקבל את ההכנסות, כך התחבורה הציבורית מתנהגת מול החברות הציבוריות. איך הם עכשיו מתנהגים? הרי צריכים להרוויח. מה עושים? נותנים שכר מינימום או פחות משכר מינימום לנהגים, בלי תנאים, בלי שום דבר. מי שסובל מזה ודאי זה גם הנהגים, שגם הם בני-אדם, ובסופו של דבר גם הנוסע. במקום שמי שנותן שכר יותר גבוה לנהג הוא זה שיקבל יותר נקודות זיכוי, עושים בדיוק דברים הפוכים. הזמן קצר. אני יכול לפנות לגבי מעונות-יום – מעונות-היום, מה שרק אימא יודעת – אני לא הצגתי, כיוון שהשרה לא נמצאת, מבחינתי זה בסדר – איזה ביורוקרטיה, איזה קשיים עושים להורים ברישום למעונות-יום. תאמינו שלקחו מיקור חוץ, וחברת מיקור החוץ נקנסת אם הם נתנו דרגה נמוכה – לא אם הם נתנו דרגה גבוהה; אם הם נתנו להורה דרגה נמוכה בטעות, הם נקנסים בהרבה כסף. מה תעשה החברה הזאת כדי שהיא לא תערים קשיים עד שהיא תיתן את הדרגה שלה? אישה חוזרת מחופשת לידה, גברתי השרה, היא רוצה לשלוח את הילד למעון, הילד נמצא במעון. אם היא חוזרת לפני 15 בחודש, היא צריכה להשלים את כל החודש, את כל השעות – היא הגיעה ב-13 לחודש; אם אין לה השעות המלאות, היא לא תזכה בסבסוד למעונות. ואם היא חוזרת ב-16, זה הזמן שנגמרו שלושה חודשים, היא לא תקבל בחודש הבא שום דבר. אפשר להאריך ולהאריך בנושא הזה בלי סוף, כל משרד שניקח. אני לא רוצה להגיד: שלטון הפקידים, אבל הביורוקרטיה מסאבת אותנו. כספים רבים שאנחנו נותנים כאן, לא פלא שהם לא מגיעים ליעדם, ולא פלא שמפכ"ל לשעבר – אני מסיים – שהיה אמור להיות מפכ"ל, רק גילו קצת משהו, מה ראו? שסכומים רבים הולכים – אני לא מדבר על "נתיבי ישראל" ועוד – על דברים, ומכיוון שאנחנו לא מוציאים ולא מתירים את הדברים האלה, ככה הם נראים. אדוני היושב-ראש, תרשה לי רק חצי משפט אחד. זה היה בשולי הדיון – ההצבעה אתמול בחוק הגיוס. אמרו לי אנשים, הסבירו לי בתקופת הבחירות, מדוע לפיד מצליח מאוד: הוא חזק מאוד ברשתות החברתיות, מה שהוא מוציא בטוויטר והוא כותב. הוא שם מסביר את עצמו, והציבור קונה את זה. ראיתי אתמול – הראו לי את הטוויטר שהוא הוציא אחרי שחוק הגיוס נתקבל. מה הוא כתב שם? הוא כותב שם ישירות. מכל מה שהיה לו להגיד, ליאיר לפיד, היה לו להגיד על חבר הכנסת יואב קיש, אישית: הסתכלתי עליך במחאות, ראיתי אותך צועק, והנה, כמה מהר הפוליטיקה השחיתה אותך. כמה מהר, הוא אומר לו. הנה, אתה לא הצבעת. הוא לא כותב, בצביעות, מה היה פה, שאנחנו ראינו, שהוא הגיע ועוד חבר כנסת, עפר שלח – הגיעו לחברת הכנסת בן ארי ולחצו עליה, ודיברו אתה, ואמרו לה, והשפיעו עליה, ולא נתנו לה מנוח: תגידי שאם יואב קיש מקוזז, לא עולה, גם את לא מצביעה. פעילות רבה רק כדי להכריח את יואב קיש לבוא להצביע, בפעילות לא חברית, לא מוסרית. בפעילות כזאת, מפה, כמה שרואים אותו מגיע לפה, וממקד בחברת כנסת: תגידי לו שאת רצית להתקזז כדי שיואב קיש יבוא ויעלה כאן להצביע, ואחרי זה לעלות בתמימות, בצביעות כזאת – איך הפוליטיקה השחיתה אותך. לפיד, אתה הגעת כבר מושחת לכנסת, לכן הפוליטיקה השחיתה אותך. לעשות מעשה נבזה כזה – עשר דקות לבוא לפה, להכריח את יואב קיש לעלות, על-ידי דרישה שחברת כנסת תדרוש שאם לא, גם היא לא מצביעה, ואחרי זה לכתוב: הסתכלתי על ההצבעה שלו וראיתי איך שהפוליטיקה השחיתה אותו. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת אורי מקלב. אכן, חמור ולעניין. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> בבקשה, אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> – – כנסת נכבדה, נאום כזה אולי היה ראוי שייפתח במילים: אוי ליצרי ואוי ליוצרי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. <אילן גילאון (מרצ):> האמת היא, אדוני היושב-ראש, שאמר ראש הממשלה אתמול בכנס של הליכוד שכלכלת ישראל חזקה. זאת עובדה, כלכלת ישראל חזקה; התוצר הגולמי הלאומי הוא טוב, מאזן התשלומים הוא טוב. הכלכלה, מצבה מצוין. אנחנו שואלים מה מצבם של האזרחים, בסופו של דבר, או מה מצבם של האזרחים, אדוני היושב-ראש, באופן יחסי לכלכלה הכל-כך חזקה. מי נהנה כל כך מן הכלכלה הישראלית החזקה? הנה, מפורסם נתון, ממש היום, שישראל נמצאת במקום השישי בבריאות תושביה, מקדימה מדינות בתוך ה-OECD; רק שכחו לציין שם שמדינת ישראל היא במקום הראשון בהשקעה פרטית בבריאות, בעולם כולו. את הנתון הזה שכחו לציין. לכן, הדיון הוא תמיד, אדוני, בשאלה מי מקבל בסופו של דבר, ומי משלם, מהי מידת האחריות ומהי מידת הביטוח שמדינת ישראל נותנת לאזרחיה. זאת השאלה המרכזית. לצערי – לפעמים אני אומר לעצמי, למה אני עולה בכלל לדבר על התקציב ואולי לבזבז עשר דקות יקרות מחיי, כי חבל על הזמן – אני עושה את זה שנה אחרי שנה, ואני יכול להגיד לך, אדוני, שהתקציב הרציף הזה הוא לפחות מאז 2009, ואני טוען שעוד קודם, עם כמה הפסקות באמצע – שהתקציב הבסיסי הוא התקציב מהתקופה של שמחה ארליך. משנים לו מדי פעם את הכריכה, מעדכנים את הנתונים, אבל אין שינוי במגמה, מהבחינה הזאת, אין להפוך את הקערה על פיה. התקציב הוא תמיד תוספתי, הוא תמיד שמרני, הוא תמיד פחדני. יש לו קיצוץ רוחב, כי הכי קל להתמודד עם קיצוץ רוחב, כשלוקחים מכולם. לא מעדיפים סדר עדיפויות, כי זה הדבר המרכזי, וזוהי בעצם ממשלת ביבי השלישית הרצופה – עוד מעט ראש הממשלה הזה שובר את השיא של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הוא עבר אותו, לא? <אילן גילאון (מרצ):> עבר אותו כבר? טוב, הנה, אתה רואה, אני לא הייתי מעודכן. עבר אותו. עבר אותו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> את הקדנציה הראשונה. <אילן גילאון (מרצ):> אפילו עבר אותו. אני רוצה להזכיר לך שהוא אמר: לאור חזונם של נביאי ישראל, אני מכריז בזאת על הקמת מדינת ישראל. ואילו ראש הממשלה הזה, הקפיטליסט הזה – קפיטליסט בהכרה – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אני הגעתי לשמוע אותך. אתה יכול להתחיל מהתחלה? <אילן גילאון (מרצ):> אני אעדכן אותך. אל תדאג. <קריאה:> תגיד עוד פעם "קפיטליסט". <אילן גילאון (מרצ):> קפיטליסט בהכרה, אבל הוא לא קפיטליסט סתם – קפיטליסט שורד, או קפיטליסט בולשביק, הייתי אומר, שבהחלט יש לו קפיטליזם ברוב תחומי חייו – הוא יכול – לעומת דברים מסוימים שהם לעולם לא מפריטים אותם, בהם משקיעים, כל המדינה היא עסק, מה שרנטבילי הולך, ומה שלא – חותכים, חוץ מכמה לקונות שהוא שורד מהן, שהוא מקיים אותן. ובסופו של דבר, השחיקה כאן היא בבנייתו של משטר לעומתי לרוב תושביה של מדינת ישראל. מה לעשות, אני מייצג את המעמד שממנו אני בא, אני מודה. והמעמד שממנו אני בא, באופן אישי – אני, אילן גילאון, יהיה תמיד מעמדו של ילד מהגר עם צרכים מיוחדים, בן לאם אורזת תפוזים בבית-אריזה ולאבא שעושה תעלות בקיר כחשמלאי. זה המעמד שאני מייצג כאן, ואני מזדהה עם כל הקבוצה הזאת יותר מכל זיהוי אחר בחלוקה אחרת. הציבור הזה, הורע לו. אני רוצה לעשות גם השוואה לתקופה של דוד בן-גוריון, כי לפטרנליזם של מפא"י, שהיה גרוע, ועשה כל כך הרבה טעויות, בתחום הרב-תרבותיות ובתחומים אחרים, וקיפוח, וקורופציה, ושחיתות – בסופו של דבר, לפחות ברמת ההתכוונות והאחריות, היו בסיסים שהייתי רוצה ממדינה שמכריזה על עצמה "לאור חזונם של נביאי ישראל"; והנביא המרכזי בנושא הזה, אדוני בוודאי יודע, היה הנביא עמוס, שדיבר על "צדק צדק תרדף" ולא תעשוק גר ויתום ואלמנה, ואנחנו הרחקנו ת"ק פרסה. הנה, היום, כשהכלכלה היא חזקה, יש כל כך הרבה פחות אחריות, אדוני. פעם הכלכלה הייתה מאוד מאוד חלשה, חיינו על קרעים; היו שהאשימו את בן-גוריון, למה הוא לקח את הפיצויים מגרמניה, וזה כי זה היה האוויר כדי להציל את הכלכלה הישראלית. והיום, כלכלה חזקה ואזרחים חלשים. לא רק חלשים – אזרחים שיודעים שבסוף נפילתם הם יישארו לבד, לבדם, אדוני. אתה רוצה לשאול אותי שאלות? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> באמת שאני שואל עכשיו, אמיתי, ממרום גילך: האזרחים היום – – – <<אילן גילאון (מרצ):> > אמיתי, ממרום גילי. בן כמה אני נראה לך, אדוני? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני שואל, האם באמת היום האזרחים – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אנחנו לא שומעים. <אילן גילאון (מרצ):> פעם שאלו אותי אם נולדתי לפני המלחמה, ואני חשבתי שהכוונה למלחמת ששת הימים. זה היה כשהצטרפתי למפ"ם, הייתה בחורה, והיא אמרה לי: חבר, אתה באת לפני המלחמה? אמרתי: כמובן, מה זאת אומרת? ואז אני שואל אותה: אבל לאיזו מלחמה את מתכוונת? אז היא אומרת לי: עולם, עולם. אז שאלתי אותה אם זו הראשונה או השנייה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני שואל: האם לדעתך באמת האזרחים היום חלשים יותר מאשר בעבר, או שרק הפער בין החוזק של הכלכלה לחוזק של האזרחים? <אילן גילאון (מרצ):> האנשים חלשים יותר, עובדתית. מה זה מה שבעבר? הכול צריך להיות – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> למשל תקופת הצנע. אבא שלי וסבא שלי – – – <אילן גילאון (מרצ):> אדוני, פעם רעב היה בטן מקרקרת או בטן תפוחה. אני מקווה שאנחנו לא מדברים במונחים האלה, כי תמיד אומרים לנו: מצבנו טוב. אני מתייחס למצב שלנו – על הרצפה לעומת התקרה, זה מה שקובע. אם מורה עובדת 35 שנים כדי לקבל את משכורתו של מנכ"ל בנק הפועלים בחודש אחד, יש לנו בעיה מבנית בחברה שלנו. לכן אני אומר: מה ששולט בה זו רמת הגרידיות והחמדנות של האנשים, אדוני. לו אני הייתי כותב את לוחות הברית, או שהייתי יכול לייעץ לכותב לוחות הברית לכתוב את הדברים הללו, הייתי מציע לו שאת החמדנות יקדים לגנבה, משום שלפעמים אנשים נאלצים לגנוב כדי לשבור – פת לחם. אבל חמדנות זה הרעיון הרע ביותר. אני יותר מדי הולך לכיוון הזה, אני רוצה באמת לדבר רק על התקציב, בכל זאת – יש בכל זאת ייחוד לתקציב הזה. <חיים ילין (יש עתיד):> חמדנות – תגיד עוד פעם ליושב-ראש, חמדנות זה – – – <אילן גילאון (מרצ):> חמ-ד-נות. <חיים ילין (יש עתיד):> בדיוק. <אילן גילאון (מרצ):> אני אגיד לך משהו, ואולי היושב-ראש גם מכיר את זה, מתוך דוגמאות מהבית שלו, ואולי הוא יודע על מה אני הולך לדבר, משום שהמציאות כאן היא שהכול צפוי אבל הרשות איננה נתונה. אנחנו עוסקים במשחק, בקרקס, בלהטוטנות. למעשה לכנסת אין כלים ואין לה גם יכולת להשפיע על התקציב הזה, ואז מה שקורה, בסופו של דבר, הוא שזה מתנהל כמו הביזה שאדוני רואה בחנויות הגדולות האלה כשפורצת רעידת אדמה – כל הבוזזים נכנסים, וכל אחד חוטף מכל הבא ליד: אחד טלוויזיה, אחד זה, אחד – ואחד 10 מיליון לקברי צדיקים, ואחד לדבר הבא. היהדות, אגב, עולה המון כסף, כפי ששמתי לב, והרוחניות עולה הרבה מאוד כסף, כפי ששמתי לב, אבל בסופו של דבר, הוא תקציב של ביזה. עכשיו, למה? כי הממשלה הזאת נמצאת על כרעיים – ובסופו של דבר היא תלויה בכל אחד שסוחט אותה באיומים, הייתי אומר, ועל זה הייתי אומר: כחלון, הגם אתה בסחיטים ובלחיצים? הרי ידענו שרק בנימין נתניהו הוא כזה. ואדוני אולי יודע על מה אני מדבר. יכול להיות שזה גם בישראל, הדברים האלה שאני מדבר עליהם, ואולי לא, אין לי מושג, אבל בוודאי אתה יודע. זה דבר שהוא לא נכון, הוא לא בריא, הוא בדיוק שייך לרפובליקת בננות בסופו של דבר – אדוני יודע כמה הוא לבד קיבל בתוך התקציב הזה. והמובלעת הגדולה ביותר, שאומרת שבעצם כאן לא קובעים שום דבר, היא תקציב הביטחון, אדוני. אגב, אין ביטחון. ככל שהתקציב עולה, הביטחון יורד; יש פה איזו משוואה הפוכה, וצריך גם להבין אותה. תקציב הביטחון, נאמר, היה לפני שבוע. שר הביטחון אמר שלא להצביע עבור תקציב הביטחון, משום שצריך להשלים השלמה כהנה וכהנה. מדובר בין 3 ל-7 מיליארד שקלים, והכול בסופו של דבר יסתדר, מדוע? משום שזה כנראה יסתדר, משום שאף אחד לא יודע על-אמת מה הוא תקציב הביטחון במדינת ישראל, איש לא יודע. אומרים לנו שזה עניין של חיים ומוות. כביכול, תקציב משרד הבריאות זה לא עניין של חיים ומוות. כביכול, מלחץ דם ומסוכרת אנשים לא מתים. אבל שם אפשר ללכת ולקצץ ולסגור, או להראות הישגים בכך שאנחנו גדלים בתקציבנו בריבוי הדמוגרפי ובגידול הדמוגרפי שאנחנו גדלים. אז יש לי כמה תהיות, אני רואה שהזמן מסתיים לי, ואני בכל זאת רוצה להעלות כמה תהיות, במסגרת – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> קח עוד שתי דקות. <אילן גילאון (מרצ):> לא, בסדר, תודה, אני אסתפק בזמן שלי, כפי שניתן לי. כמה תהיות וכמה מענות לגבי מה שקורה בתוך התקציב הזה בייחודיים, אבל לפני זה הייתי רוצה להציע שחוק ההסדרים ייקרא מעתה והלאה "חוק המסתדרים". זה נראה לי השם שהולם אותו יותר מכל דבר אחר, ואז יש לי תמיהות שונות, שאני לא מבין אותן: א. באמת מה יקרה עם תקציב הביטחון? ב. איזה גמ"חים, איזה "קניפלים"? האם אתם מנהלים ספרים כפולים בתקציב המדינה? האם כאן מתנהלים ספרים כפולים? האם יש תמיד איזשהו גמ"ח מאיזשהו מקום, שאנחנו יכולים להוציא כסף כדי לתת לפלוני ולאלמוני? ובסופו של דבר למי שלא נשאר תמיד, אנחנו יודעים. לפני שבוע ניסיתי להעביר את הורדת המע"מ על תרופות, בעוד חודש אנחנו ננסה להעביר את השוואת קצבת הנכות לשכר המינימום, ונראה מה יקרה אז. למה כל המיליונים האלה לא יהיו לטובת העניין הזה? בכלל, מה שהכי סקרן אותי, חבר הכנסת כהן, זה למה האשכנזים צריכים פי-שניים כסף להגדלת הפוריות לעומת הספרדים. מה, זה אומר משהו, שהאשכנזים פחות מבינים מהספרדים בנושא הפוריות איזשהו דבר? <ענת ברקו (הליכוד):> באמת? <אילן גילאון (מרצ):> כן, ככה זה היה, 4 מיליארד מול 2 מיליארד. <מאיר כהן (יש עתיד):> 4 מיליון. <אילן גילאון (מרצ):> 4 מיליון, סליחה, 4 מיליון. אתה יודע, אנחנו מדברים במיליארדים. 4 מיליון מול 2 מיליון. ולכן אני אומר – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> שם זה הפריה כהלכה יותר – – – <אילן גילאון (מרצ):> הפריה כהלכה היא יותר יקרה? אבל למה האשכנזים הם – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> כי אצלם עוד יותר. <אילן גילאון (מרצ):> אה, איך זה נקרא? <חיים ילין (יש עתיד):> זה מתחיל בבית-הספר, בחינוך. תבדוק את מי מקבלים ואת מי לא מקבלים, משם זה מתחיל. <אילן גילאון (מרצ):> זה כנראה הפריה "חָלָק", מה שקוראים, אנחנו מבינים את זה. <חיים ילין (יש עתיד):> "גלאט כשר". <אילן גילאון (מרצ):> בכל אופן, תקציב נתניהו השלישי, אדוני, הוא לא תקציב בשורה. הוא ממשיך את אותה מערכת של חלוקת העושר הלאומי על-פי הפירמידה שפחות מקבלים יותר, ויותר מקבלים פחות. אגיד לך את האמת, בסך הכול אתה יודע, יש מפלגות חרדיות – אני שייך למפלגה חרדתית. אנחנו אנשים חרדתיים, אנחנו מפחדים שמא מערכת הביטוח שהמדינה נותנת לנו איננה מספיקה, ולכן אנחנו אנשים שתמיד מעדיפים להעצים ככל שאנחנו יכולים להעצים את זולתנו, רק כדי שנשיג דבר אחד – כדי שנועצם בסופו של דבר, ואיש לא יעשה אתנו חמלה וצדקה. כמו שאומר שר האוצר שלנו, שהוא איש שיש לו חמלה ליברלית: אני לא זקוק לחמלה, יש ברוך השם כאן מדינה. אנחנו לא עיירה בסוף המאה ה-19 באיזו אוטונומיה בפולין. אנחנו מדינה ריבונית, והדברים צריכים להיות מנותבים על-פי אוניברסליות וחלוקה. לכן, השאלה המרכזית בכל תקציב היא: מי מקבל כמה ולמה ומי משלם כמה ולמה. מה באמת יעשו אותם בוגרי חמש יחידות מתמטיקה כאשר מצד אחד אתה מקצץ את תקציב המל"ג ב-250 מיליון? הם ילכו להשתטח על קברי צדיקים, אדוני? זה מה שיהיה להם לעשות? תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. חברת הכנסת נורית קורן, בבקשה. <נורית קורן (הליכוד):> בוקר טוב, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברים, מחר אנחנו הולכים להצביע על מאות מיליארדי שקלים. יחד עם זה, אני רוצה לספר שעיקר העבודה שלנו בנושא התקציב נעשה בוועדות הכנסת השונות, ותאמינו לי ששם היו הרבה מלחמות עד השעות הקטנות של הלילה. אני אישית, כחברה בוועדת הכלכלה, בוועדת העבודה והרווחה וגם בוועדת הכספים, ישבתי שעות רבות בדיונים מרתוניים במגוון רחב של נושאים. כל חוק שנכנס לדיון בוועדה, יוצא ממנה בצורה שונה לחלוטין, ואני מאמינה שהתוצאה הסופית, אחרי חודשים של עבודה קשה ומאומצת, מהבוקר ועד לשעות הלילה המאוחרות, היא תוצאה טובה; היא טובה לקשישים, טובה לצעירים, טובה לפריפריה, טובה למרכז, טובה לדיור, טובה לתעסוקה וטובה לכלל הציבור. אני רוצה לספר לכם שעבורי, כחברת כנסת חדשה, זאת הייתה חוויה אמיתית ומלמדת, איך עובדת ועדת הכספים על התקציב ואיך מתקבלות ההחלטות. בחודשים האחרונים, כחלק מדיוני התקציב השונים, פעלתי בוועדות השונות והייתי חלק מתהליך שינוי משמעותי עבור כלל הציבור. אישית, פעלתי רבות על מנת לעשות שינויים שהאמנתי בהם, והאמנתי שצריך לשנות על מנת למנוע פגיעה בציבור זה או אחר. בוועדת הכלכלה הייתי חלק מפיצול רפורמת הפטם מחוק ההסדרים. הבנו שמדובר ברפורמה רצינית, ולא ניתן להעבירה כלאחר יד, ויש לדון בה בנחת וללא לחצים. גם בוועדת הרווחה, בנושא של הפיקוח על המזון ומה שמכונה חוק הווטרינרים, עמדתי לצדם של העובדים. העובדים הם הווטרינרים שהיו עלולים להיפגע, וביקשתי בדיון שישבו ויסכמו עם האוצר, ההסתדרות והעובדים, ואכן נחתם הסכם לטובת העובדים, וכך יכולנו להצביע בהסכמה מלאה של אופוזיציה וקואליציה על חוק טוב, שקובע את הטיפול במזון מוקפא ושינועו בדרכים עד לאחסונו בבית הלקוח, וכל זאת על מנת שלא תהיה פגיעה במזון ובאיכותו. בעניין זה, ברצוני להסב את תשומת לבם של חברי חברי הכנסת במליאה והצופים בבית, אני פועלת ומקדמת מדיניות תזונה בת-קיימא – מדיניות שמספקת לאוכלוסייה מזון בריא במחיר שווה לכל נפש, תוך שמירה על הסביבה ופיתוח כלכלה מקומית מקיימת, כי יש קשר ברור בין המזון שאנו מכניסים לגופנו ולגוף ילדינו לבין הבריאות שלנו, והרבה מאתנו מונעים משיקולים בריאותיים כאשר אנחנו בוחרים מה לאכול. ברור לנו כי תזונה לקויה תוביל לפגיעה בבריאותנו ותזונה בריאה ומזינה תגרום לחיזוק הגוף ולשיפור החיים לאורך זמן. כמו כן, מדובר בחיסכון עתידי במשאבים למדינה ולאזרחיה. לפיכך, אני פועלת עם שר החקלאות וגם פעלתי עם שר הכלכלה ואמשיך לפעול גם לאחר שהתקציב שיאושר. נקודה נוספת שברצוני להעלות היא בנושא אנשים עם מוגבלות. חברים, עוד קודם לחברותי בכנסת, בהיותי עורכת-דין, עסקתי בסיוע ובמימוש זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, ולכן זה היה אך טבעי שכאשר נבחרתי לחברת כנסת אקדם את התחום כאחת מהמובילים בעשייה ובאג'נדה היומיומית שלי. בחודשים האחרונים נפגשתי עם אנשים עם מוגבלות ששטחו בפני את הקשיים שלהם, והעליתי הצעות לסדר-היום במליאה – את נושא הנגישות בבניינים ציבוריים; פגשתי ילדים והורים לילדים עם מוגבלות, ואף קיימתי סיורים במוסדות ציבוריים אשר מטפלים באוכלוסיית האנשים עם מוגבלות ובבתי-ספר בחינוך המשולב והמיוחד. כחלק מחברותי בוועדה לבחירת שופטים, אני עתידה לפגוש בשבוע הקרוב, עם חברי הוועדה, את השופט ריצ'רד ברנסטין, שופט בית-המשפט העליון העיוור הראשון בארצות-הברית. זה יהיה מפגש ראשון מסוגו. אנו עתידים לקיים דיון בנושא של קביעת קריטריונים למינוי שופטים עם מוגבלות במערכת בתי-המשפט בישראל. לטעמי, מערכת בתי-המשפט צריכה להיות אחת ממובילות דגל השילוב, וזאת על מנת להביא לייצוג הולם של כל מגזר בבתי-המשפט, והשופט ברנסטין יוכל לפרט בפני חברי הוועדה את החשיבות של שילוב אנשים עם מוגבלות בעיקר במערכת המשפטית. אדוני היושב-ראש, תקציב המדינה שאנחנו נאשר מחר הוא תקציב חברתי וחשוב. בשנים הקרובות אנחנו נקבל גם את ההכנסות מהגז. אני יודעת שרבים מיושבי הבית פה יצאו נגד מתווה הגז, וגם הציבור – – <מאיר כהן (יש עתיד):> זה לא – – – אם זה לא היה – – – זה לא היה עובר. <נורית קורן (הליכוד):> – – אבל, חברים, ראש הממשלה והשרים הממונים פעלו רבות כדי שמי שייהנו מההכנסות יהיו האזרחים, ואפשר לראות את זה כבר בתקציב הקרוב. יש יותר השקעה בחינוך, בתשתיות, בכבישים. נכון, חלק גדול מהתקציב הולך לביטחון – אינני מתיימרת לדבר בשם ועדת חוץ וביטחון, אבל לא צריך להיות ביטחוניסט כדי להבין את הסיטואציה והסביבה שבה אנו חיים. רק השבוע קיבל העולם סטירת לחי מצלצלת מארגון "דאעש". לצערי, אנחנו נמצאים בעיצומו של גל טרור רצחני, גם בארצנו; גל של אנשים אשר לוקחים סכין מטבח ויוצאים לרחוב לפגוע באזרחים חפים מפשע. אני לא מתכוונת לפתוח פה ויכוח או דיון ביטחוני, אבל מעל במה זו אני קוראת לשני הצדדים: הניחו את הסכינים והרובים. איננו צריכים להמשיך לחיות על חרבנו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שני הצדדים? <נורית קורן (הליכוד):> כן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שני הצדדים דוקרים? <נורית קורן (הליכוד):> שני הצדדים. לסיכום, אדוני היושב-ראש וחברי, שעות רבות עוד לפנינו. שעות של דיבורים, התנצחויות וויכוחים, אבל בואו לא נשכח עבור מי אנחנו פה, מי שלח אותנו ועבור מי אנחנו מצביעים מחר. ועל כן אני קוראת לכולם – הצביעו בעד התקציב. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת נורית קורן. חבר הכנסת חיים ילין. יש לך 11 דקות. חברת הכנסת רוזין. <חיים ילין (יש עתיד):> אמרו לי שיש יותר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 11 דקות. <חיים ילין (יש עתיד):> אמרו לי 15. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 11 דקות. בבקשה. חיימיקו, אם תדבר מעניין אנחנו נשקול להאריך לך. אם תשעמם, נוריד אותך באמצע. קדימה. <נורית קורן (הליכוד):> סליחה, שעממתי אותך? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חס וחלילה. <חיים ילין (יש עתיד):> יפה. זה יפה. אבל משעמם למי? <נורית קורן (הליכוד):> חיים ילין לא משעמם אף אחד. <חיים ילין (יש עתיד):> למי משעמם? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משעמם או מעניין זה לא עניין של – אתה צריך בעיקר אותי לעניין. <חיים ילין (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, "אם אין בזה משמעות, מה טוב. זה חוסך המון טרחה. את מבינה? כי לא נצטרך לגלות אותה" – מתוך הספר "הרפתקאות עליסה בארץ הפלאות", מפי הדמות: מלך הלבבות. משפט אחד שמתאר את כל המהות של ממשלת ישראל ותקציב המדינה שעליו אנחנו הולכים להצביע מחר: ממשלה ללא משמעות ותקציב מדינה ללא הבנה וחשיבה על הצרכים האמיתיים של מדינת ישראל. בעצם יש איזושהי הבנה וחשיבה קטנה, קטנטנה – הצורך לשרוד; להמשיך ולהחזיק בתפקיד, ולא משנה מה המחיר. בהכנת תקציב המדינה הנוכחי כל חבר כנסת הפך להיות מלך. מלך הלבבות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת ילין, הפתיחה הייתה מעניינת, הוספתי לך עוד ארבע דקות, כמו שהבטחתי. <חיים ילין (יש עתיד):> למה אתה חותך לי את חוט המחשבה עכשיו? בהכנת תקציב המדינה הנוכחי כל חבר כנסת הפך למלך. מלך הלבבות. כל חבר כנסת הוא שר אוצר שמחלק כספים למקורבים ולפעילים. אני לא צריך להגיד לך, כבוד היושב-ראש, כמומחה. אומנם אתה צעיר כמוני בכנסת, אבל הסחטנות של 280 מיליון שקל – אני חייב להגיד פה, על המקום: גם מפעל שמייצר נייר טואלט, יש לו חזון, אסטרטגיה, ויש לו גם תקציב, והוא מסתכל בראייה כוללת על כל מצב המפעל, כל מצב המדינה, ואז הוא קובע. יש דירקטוריון. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> איזה 200 מיליון? <חיים ילין (יש עתיד):> 280 מיליון שקל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> של מי? <חיים ילין (יש עתיד):> 278. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מה שדאגנו לחטיבה להתיישבות אתה מתכוון? התקציב שהבאנו לחטיבה להתיישבות? נגד זה אתה יוצא, חבר הכנסת ילין? <מאיר כהן (יש עתיד):> חיימ'קה, היושב-ראש מגחך. חיים, היושב-ראש מגחך. הוא אומר: איך הוא לא יודע שזה הרבה יותר? <חיים ילין (יש עתיד):> תכף, תכף, עוד לא סיימתי. אני רק בהתחלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, אני רוצה להבין אם הוא מתכוון לתקציבי החטיבה להתיישבות, שהוא רוצה שנקצץ אותם – – <חיים ילין (יש עתיד):> חברי, אני – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – רק שנבין. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, אתה בניגוד אינטרסים פה. אתה עכשיו היושב-ראש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> טוב, אני ממלכתי. עזוב. <חיים ילין (יש עתיד):> יפה. סחטנות ללא אסטרטגיה, ללא ראייה כוללת, אלא מחטף – לחטוף כמה שיותר לאלה שהצביעו בעדנו. זאת המהות. ממשלה של 61 חברי כנסת, שנבין, כל אחד שמחר יצביע נגד מפיל את הממשלה. אז מה זה עוד 2 מיליון שקל? מה זה עוד 6 מיליון שקל? כל אחד הופך להיות מלך במליאה ריקה לחלוטין. אבל אני עדיין – תאמינו לי, עם המבטא – עולה חדש. קראתי שם, באותם 280 מיליון שקל – הפריה. בהתחלה הייתי בטוח שכתוב שם "פריפריה". לא, לא כתוב פריפריה, כתוב הפריה. אני לא הבנתי. כתוב הפריה, ואז אני רוצה להסביר לכם: אנחנו, אלה שיושבים על גבולות מדינת ישראל, אנחנו, אלה החקלאים, מפרים את האדמה. לא רק מפרים את האדמה, מקימים יישובים. את שלומית, את נווה, את בני-נצרים, על גבול מצרים. את כל 11 הנקודות מול רצועת-עזה. זאת הפריה של האדמה, ולא התקציבים המגוחכים שאתם חוטפים שם. אין דברים כאלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חיים, תעשו את זה על-פי ההלכה, ניתן לכם גם. <חיים ילין (יש עתיד):> אין דברים כאלה, אין דברים כאלה. ואני אומר לכם את זה. אם לא הייתה ציונות, לא היית יכול לדבר פה עכשיו על הלכה בכלל. בטח לא בתוך מדינת ישראל. והמהפכה שעשתה הציונות במדינת ישראל זה להקים את המדינה. מעל הכול, מעל כל שיקול אישי של כל אחד. עם כל הטעויות שנעשו. אבל מה? מחר הולכים לזכור את בן-גוריון, מי שלקח את השממה, נתן דוגמה אישית – ואין לנו זמן, לח"כים, להגיע לשם. והקציבו לנו, כבוד היושב-ראש, שעתיים. ואף אחד לא יודע איפה שדה-בוקר, קיבינימט. שעתיים הלוך, שעתיים חזור, ולתת כבוד לבן-גוריון לפחות שעה – יש מטוסים? יש מסוקים? איפה אנחנו חיים בכלל? איפה אנחנו נמצאים? זה בדיוק מה שקורה כשחלק מחברי הכנסת, שחיים במרכז, לא יודעים איפה שדה-בוקר והפריפריה. כל כך רחוק מהעין רחוק מהלב. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת ילין, מאחר שבתפקידי אני עכשיו דורש את כבודה של הכנסת, הפסקת השעתיים תוכננה כדי לאפשר לראש הממשלה, במסוק, להשתתף באזכרה ולחזור. רק כדי שהציבור ידע את האמת. לכן השעתיים האלה לא מופרכות. <חיים ילין (יש עתיד):> סליחה, למה ראש הממשלה לבד? <מיכל רוזין (מרצ):> ואנחנו לא קיימים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מחילה, אפשר להתווכח אם רוצים עוד או לא, אבל אל תהפכו את נשיאות הכנסת לגוף בזוי שלא יודע איפה זה שדה-בוקר. <חיים ילין (יש עתיד):> זה מה שהיה כתוב. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הייתה החלטה לאפשר לראש הממשלה להשתתף, וכדי לאפשר לו לנסוע ולחזור הקצינו שעתיים. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, אני – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מותר לך להתווכח עם ההחלטה – אל תהפוך את הנשיאות לבזויה. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, עוד יותר – אם זה שעתיים עם מסוק, תבינו כמה זה לוקח ברכב. עוד יותר. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אבל אם הוא לא יהיה שם, היו מתלוננים למה הוא לא שם, זה הבעיה. <חיים ילין (יש עתיד):> לא לא לא לא לא. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> זה בדיוק הבעיה – – <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד השרה – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – כשהוא כבר שם – למה הוא שם, ואם הוא לא שם – למה הוא לא שם. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד השרה, אני נמצא בנגב בזכות בן-גוריון – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אתה לא היחיד. <חיים ילין (יש עתיד):> – – ואם אני יכול להגיע לשם, אני אעשה את זה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אתה לא היחיד. <חיים ילין (יש עתיד):> מה? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אתה לא היחיד שנמצא בנגב. <חיים ילין (יש עתיד):> אז למה – את, יש לך מסוק פרטי? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> מה לעשות שיש לנו יום תקציב. <חיים ילין (יש עתיד):> מה לעשות – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> מה לעשות. <חיים ילין (יש עתיד):> אז אפשר לעשות הפסקה – למען הציונות ולמען בן-גוריון אפשר לעשות הפסקה של חמש שעות. לא קרה כלום. לא קרה כלום. אבל זה ככה נראה – בדיוק כך הממשלה נראית – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – רק ראש הממשלה הוא זה שצריך להגיע לשם – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אם האופוזיציה הייתה מוותרת על שלוש שעות זכות דיבור של פיליבסטר היינו יכולים לעשות הפסקה של חמש שעות. <חיים ילין (יש עתיד):> – – רק ראש הממשלה, ראש הממשלה וראש הממשלה, אותו אחד שמפחד לקבל החלטות. זה בדיוק. ותגידו: אמן. אבל אחרי שעברנו מחקלאות להפריה ולפריפריה, עכשיו אנחנו נעבור לתקציב הביטחון. עכשיו אני אדבר על השלטון המקומי. שלטון מקומי – לא נמצאת פה טלי. חבל שאין פה אף אחד מהקואליציה. רק לפני שעה אמרו שאין מהאופוזיציה, עכשיו אין אף אחד מהקואליציה. אין שום ראש עיר, אין שום ראש רשות, שיכול להעביר תקציב בלי מקור. אם מישהו יעשה דבר כזה, שר הפנים מייד תופס אותו, מעיף אותו מהמקום. בזכות מלאה, לפי חוק. רק במדינת ישראל, המדינה שצריכה לתת אישור לאותו שלטון מקומי, מדינת ישראל יכולה שלא לתת דוגמה אישית, כי ממתי הממשלה נותנת דוגמה אישית? והם מקבלים, כבוד השרה, תקציב למשרד הביטחון, תוספת של 3 מיליארד שקל. כששואלים את הפקידות מאיפה יבוא הכסף – לא יודע. בוא נראה עכשיו עיר כמו ירושלים, שתקבל החלטה על תקציב כשיש לה חוסר – האם הוא יכול לעשות את זה. זה בניגוד לחוק. אבל הממשלה, היא מעלה חוק; ממשלה יכולה לקבל את זה. עוד יותר מגוחך – הבטחה של ראש הממשלה ושר הביטחון באוגוסט 2014, שיהיה מתוקצב מכשול בעוטף-עזה, אותו מכשול שצריך להציל חיי אדם של תושבים שהתיישבו שם. כן, התיישבו שם. לא הפריה; פריפריה, התיישבות. אין סעיף תקציבי כזה. אני שומע את משרד הביטחון רב עם משרד ראש הממשלה. מבטיחים עכשיו לראשי המועצות שזה יהיה, למרות שזה לא נמצא בתקציב; אולי יש קומבינה שאני לא מכיר. משתיקים את ראשי המועצות, ומודיעים שחיים ילין, זה שגר שם, דואג לאינטרסים פוליטיים. ומבקשים ממני: תעביר כל חוק שאתה רוצה, שוחד, בשביל שהדיון הזה יפסיק להתקיים. מבקשים ממני. אני באתי לכנסת להגן על התושבים האלה. אז יש לי חקיקה; לכל מי שהציע לי שוחד בחקיקה – יש לי חקיקה. החקיקה אומרת שעכשיו, מחר בבוקר, צריך לבנות את המכשול. איך זה? איפה נראה דבר כזה? אבל עכשיו אני מבין איך הכנסת עובדת. מי שחלש, לא ערכי, והוא לא יודע מה זה לעמוד איתן, כמו שאנחנו בעוטף יודעים – אז הוא מתקפל. הוא יצביע מה שהוא יצביע, תמורת כסף, תמורת חוק או תמורת איזו קומבינה שאנחנו לא יודעים. ואומרים שהכול שקוף. ואללה, שקוף. אנחנו החקלאים יודעים דבר אחד: השמש זה המחטא מספר אחת של האדמה. אתם יודעים מה זה שמש? זה שקיפות, ושקיפות זה הדבר החשוב ביותר שיכול להיות לעם הזה, מעבר לצרכים שאנחנו צריכים כקואליציה ואופוזיציה לשרת. ואז מגיע, תתפלאו, הסופר-טנקר. הרי זאת המצאה של ראש הממשלה, הסופר-טנקר – קיצוץ רוחבי בשביל שכל ה-280 מיליון שקל וה-200 מיליון שקל של החינוך וכל הלחצים הפוליטיים יצאו לדרך. אבל אני אגיד לכם מה הבעיה עם הסופר-טנקר – שמדינת ישראל, בתפיסה, וראש הממשלה, בתפיסתו, יודע דבר אחד: שאם הוא ימנע משהו, הוא לא יקבל צל"ש. הוא חייב שתהיה שרפה בשביל להביא את ה"סופר-טנקר", בשביל שכולם ימחאו כפיים, ואז יהיה לו צל"ש. זאת בדיוק הנקודה. ואז ההפחדה, הכלי שנקרא הפחדה, הופך להיות לגיטימי לחלוטין, כי אם הוא יפחיד, אז אנשים יצביעו בעדו. אין צל"שים אם מישהו מנע את שרפת הכרמל; אין צל"שים אם מישהו מנע מלחמה; אין צל"שים אם מישהו עושה מכשול בשביל למנוע את הסתננות המחבלים לתוך היישובים בעוטף-עזה. אין צל"שים על הדברים האלה. יש צל"שים אם המחבלים ייכנסו, ואז ייתנו הוראה להסתער בראש. אז מחלקים את הצל"שים. את זה אנחנו מחויבים לשנות. ואת זה, תקציב המדינה – והאסטרטגיה של מדינת ישראל לא קיימת. אמר יפה, ואני חייב להתחבר למה שדוד ביטן אמר, חבר הכנסת מהליכוד, מהקואליציה: אין תקציב בריאות. ואני אסביר לכם למה אין תקציב בריאות. ואני תומך בזה, אני חושב ש-1% המע"מ הזה היה צריך כולו ללכת לבריאות, ואני תומך במה שהוא אמר. אבל זה לא קרה. כי אם נשקיע בבריאות, תהיה פחות תמותה. אנחנו נמנע, נמנע מהפריפריה להיות בפערים של שלוש שנים, תוחלת חיים פחותה מזו של המרכז. אבל אז מה? על זה לא מקבלים צל"שים. מנעת משהו במדינת ישראל – בתפיסה, אתה לא מקבל צל"ש. אבל הזיכרון קצר, חברים. הממשלה הוקמה לא מזמן, ומהחוק של 20 חברי כנסת וסגנים הפכנו כבר להיות כמעט 30. שינו את החוק; חוק השוויון בנטל בקריאה ראשונה שוּנה. הכול כדי לשרוד. וגולת הכותרת, כבוד היושב-ראש, זה מתווה מס הכנסה; מתווה מס הכנסה, שאני אומר פה בגלוי: גפני עשה עבודה בלתי רגילה, אבל מישהו מהבית היהודי ערער בדקה התשעים, כי אמרנו – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> הטבות במס? – – – <חיים ילין (יש עתיד):> כן, מתווה המס. מתווה המס. <מאיר כהן (יש עתיד):> הטבות במס. <חיים ילין (יש עתיד):> כן. מישהו ערער בדקה התשעים, כי אמרנו: מלך הלבבות, כל אחד בתוך 61 חברי הכנסת יכול לשנות, וכך הוא עשה. ואיפה מתווה המס? עד 30 בנובמבר, אם זה לא יהיה, אוי ואבוי. שום דבר לא יקרה, אבל מה? יש קומבינה חדשה. אחלה קומבינה: מחברים את השוויון בנטל למתווה מס הכנסה; מחברים את השוויון בנטל לתקציב המדינה; מחברים, מחברים ומחברים. זה בדיוק כמו שחיברו לתקציבי עוטף-עזה את אותם תקציבים סמויים שאף אחד לא רצה לדעת מהם, כי אף אחד לא יצביע נגד עוטף-עזה, ואז כל הכסף עבר. זאת השקיפות. ותבקשו מהאוצר לשנות את זה – בלתי אפשרי לשנות את זה. כי מי מנהל את המדינה, הממשלה או הפקידוּת? מדינת ישראל עדיין נמצאת בגיל ההתבגרות, ללא גבולות ברורים – אני מבקש עוד דקה, אפשר? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אני מודה לך מאוד. מדינת ישראל עדיין בגיל ההתבגרות, ללא גבולות גיאוגרפיים ומדיניים, ללא גבולות חברתיים-כלכליים. מתי איבדנו את החמלה? מתי איבדנו אותה? כבני-אדם, כעם היהודי. מתי איבדנו אותם? אין לנו מקום אחר לחיות בו. אין לנו מדינה אחרת. איפה אנחנו נהיה? אנחנו צריכים פה להיות מאוחדים. התקציבים הסקטוריאליים הם לא מאחדים; הם לא מאחדים, הם מפצלים. הייתה הזדמנות למנהיגות ישראל לבוא ולאחד את העם. גם בתוך התקציב זה לא קרה. אבל אני לא כבר מצפה לכלום מראש הממשלה, שכל מה שהוא רוצה זה לשרוד. ואני רוצה לסכם ולהגיד עוד ציטטה מאותו ספר, "עליסה בארץ הפלאות". כשעליסה שואלת את החתול: באיזו דרך עלי לבחור? החתול אומר לעליסה: תגידי לי, עליסה, קודם כול, לאן את רוצה להגיע. ועליסה אומרת: אני לא יודעת. זה ראש הממשלה. הוא לא יודע באיזו דרך להוביל, כי הוא לא יודע לאן הוא רוצה להגיע. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין. חברת הכנסת מיכל רוזין. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד היושב-ראש, אני רוצה לנסות להתחיל דווקא במקרו. דיבר חברי הטוב מהסיעה, חבר הכנסת אילן גילאון, על ראשית המדינה, ואיך אנחנו נותנים לא פעם – לא אנחנו, אבל מתנגדינו לתפיסה החברתית-כלכלית – את הדוגמה של מפא"י לכישלון התפיסה החברתית-כלכלית, הסוציאליסטית, הסוציאל-דמוקרטית. אני חושבת שאנחנו קצת שפכנו את התינוק עם המים. אני חושבת שהטעות היא לערב בטעויות שהיו בעת הקמת האומה – ובהחלט היו טעויות, בוודאי ביצירת אפליה בין קבוצות שונות בתוך האוכלוסייה; ובוודאי היו גם טעויות ביטחוניות-לאומיות, ובוודאי גם חברתיות-לאומיות, בתחילת המדינה. אבל מאז שנחשפנו לשקר הניאו-ליברלי, שלכאורה – הוא לא בא באמת לשכנע את הציבור שזו השיטה הכלכלית הטובה והנכונה; הוא בא לשכנע למה מפא"י פגעו בציבור, או בחלק מהציבור; וכמובן, אני שותפה לדעה שנוצרה אפליה על-ידי מדיניות שלא הייתה רק מדיניות כלכלית, אלא גם חברתית. אבל מאז אנחנו בעצם אימצנו את השקר הניאו-ליברלי שמדבר על זה שליברליזציה של שוק ההון תביא לזרימה של השקעות עסקיות; שליברליזציה של שוק המוצרים באמצעות הסרת הגנות על הייצור המקומי ופתיחת המשק ליבוא ותחרות תביא באופן מיידי להוזלת מוצרי הצריכה וחומרי הגלם; הפחת מיסוי, ריסון מנגנוני רווחה, ריסון ההוצאה הממשלתית, הפרטת השירותים הממשלתיים והנכסים של המדינה ורכישת השכלה וצבירת הון אנושי בוודאות יביאו לשיפור ניכר במצב הכלכלי-חברתי. אנחנו רואים, לצערנו, זוגות שסיימו תואר ראשון ותואר שני, שני אנשים עובדים שהם מתחת לקו העוני. ולכן, התוצאות של המדיניות הזאת, שאנחנו רואים אותה כבר כמה עשורים, והממשלה הזאת ממשיכה להחזיק בה באופן כמעט דתי, אמוני, שזו הדרך היחידה, ובעצם אין אלטרנטיבה, אין דרך אחרת; כל דרך אחרת – ההפך, היא תיצור פה ממש קריסה של הכלכלה במדינה – התוצאות שאנחנו רואים לאורך עשרות השנים האחרונות הן עלייה דרמטית באי-שוויון, בעוני, חוסר ביטחון כלכלי-חברתי, גם של מעמד הביניים, ובוודאי של המעמדות הנמוכים בישראל. רמת האי-שוויון עלתה מ-0.25% ל-0.35% בעשור האחרון; ההכנסה הממוצעת של העשירון העליון גבוהה פי-12 מן ההכנסה הממוצעת של העשירון התחתון; רמת האי-שוויון בהכנסה הפנויה של משקי בית עלתה מ-0.32% ל-0.38%; יש פחות אוכל במקרר, פחות חינוך לילדים, פחות דיור, פחות אפשרות לפנאי למשפחה – לחיות את חייהם באופן שגם מיטיב עם המשפחות. ומי המרוויחים הגדולים? בעלי ההכנסות הגבוהות, בעלי ההון. 68% מההכנסות משכר נמצאות בידי המאיון העליון. שיעור העוני עלה מ-12% בשנות ה-80 ל-20% בשנים האחרונות. אני שותפה לביקורת הקשה על מה שקרה בוועדת הכספים, על החלוקות הקואליציוניות ועל משיכות השמיכה, אבל אני רוצה להגיד לכם: זו זריית חול בעיניים של הציבור. מדברים אתנו פה על 100 מיליון, פה אפילו על מיליארד; בסופו של דבר זה מסיט את הדיון, באמת, מהסכומים הגדולים, מהתקציב האמיתי ואיך הוא מחולק. אנחנו לא באמת מדברים על הדברים האלה, ושוב, יש לי ביקורת קשה: אני חושבת שזה התערבות של הרשות המחוקקת ברשות המבצעת. אם רוצים להוסיף תקציב לרווחה – תנו תקציב לרווחה; אל תחליטו לשר לאיזה סעיף זה ילך. אותו דבר לתרבות: אם רוצים להוסיף לתרבות – תוסיפו; אל תחליטו לשרה באיזה סעיף אתם מוסיפים, אלא אם כן – אתם רוצים? תעבירו חוק, תתקנו חוק, ותוסיפו סעיף בבסיס התקציב. אני חושבת שכל השיטה הזאת היא שיטה לא נכונה, מעורבות לא נכונה. שוב, כבר נאמר מספיק: מי שקרוב לצלחת – ואפילו אם זה למטרות חשובות, הכי טובות, הכי נכונות – בסופו של דבר זה מי שמגיע אליך, ומי שמגיע להוא, ומי שמדבר עם זה, ועמותות רבות ונושאים רבים בכלל לא מגיעים לשולחן, כי פשוט אין להם עם מי לדבר. ושנה אחרי שנה אני מופתעת כל פעם מחדש לגלות איך מחזיקי האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, הקפיטליזם הטהור, מדברים בלשון של תקציב חברתי, ואחריות ציבורית, ומעמד הביניים, מעגל העוני; מחפשים את שלל המושגים המדהימים האלה, ומעבירים מסר – ממש כתוב להם באיזשהו דף שמקבלים, דף מסרים: זהו התקציב החברתי ביותר. עשו את זה לפנינו יש עתיד, היום עושים את זה כולנו, ושאר הממשלה: התקציב הכי חברתי שאי-פעם היה. כמה פעמים שמענו את זה בשנים האחרונות? בלי הפסקה. בלי הפסקה. לצערי הרב, במדינה שבה 23.5% מהאוכלוסייה הם מתחת לקו העוני, 22.7% מהקשישים עניים, ולא פחות מ-33.7% מהילדים הם עניים, המילים האלה פשוט מאבדות מהתוכן שלהם, מהמשמעות שלהם. פשוט, כבר זילות של המילים. אני רוצה להגיד לך, חבר הכנסת ילין, אני לא רוצה חמלה. לא רוצה חמלה, ולא רוצה צדקה, ולא רוצה – אתה יודע מה? אפילו כבר לא אמפתיה. לא רוצה. רוצה צדק, רוצה שוויון. ואלה לא מילים מכובסות; אלה מילים שאני יכולה גם לפרוט אותן – מה הן אומרות. ולכן, אל תציע לי חמלה – חמלה יהודית, חמלה אחרת. אני לא רוצה חמלה, אני לא רוצה אמפתיה; אני רוצה שיהיה פה שוויון אמיתי, ואת השוויון הזה ניצור רק בשינוי כללי המשחק. <מאיר כהן (יש עתיד):> גם לשוויון צריך בחיים שלנו – – – <מיכל רוזין (מרצ):> צריך חמלה בין אדם לחברו, אבל לממשלה שקובעת מדיניות צריך תפיסת עולם, אידיאולוגיה, ושמתוך כך גם ייגזרו צעדים משמעותיים. חמלה זה מאוד נחמד. <חיים ילין (יש עתיד):> אני בעד חמלה לא – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אני רק ניצלתי את המילה חמלה – – – <חיים ילין (יש עתיד):> המילה חמלה – זה עניין רגשי עמוק של בין אדם לחברו. <מיכל רוזין (מרצ):> אני מסכימה אתך – – <חיים ילין (יש עתיד):> זה דבר – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – אבל אני רוצה שלממשלה יהיה פחות חמלה ויהיו יותר צעדים קונקרטיים לשיפור מצב האזרחים והאזרחיות במדינה. לשם כך יש ממשלות, מדינות, קהילות. <חיים ילין (יש עתיד):> לפחות מניסיון אני אומר לך: בשביל שוויון צריך המון כסף. המון. אם יש לך מכונה שמדפיסה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> לא, לא צריך מכונה שמדפיסה. הכול זה סדרי עדיפויות. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> גם בכל בית שיש בו תקציב, בסופו של דבר יש סדרי עדיפויות: על מה אתה מוציא כסף ועל מה לא ומה הם סדרי העדיפויות. גם זה חלק מהאשליה של: אוי, אם היה לנו הרבה כסף יכולנו לעשות הכול. מצד שני, מספרים לנו כמה מדינת ישראל היא כלכלה כל כך חזקה, אחת החזקות בעולם. אז איך זה מסתדר? אבל בוא ונדבר על התקציב הנוכחי, שמקשיח את החסמים. למשל, אני רוצה לתת לכם דוגמה: נשים. בתקציב הנוכחי יש חסמים נוספים שמקשים על נשים לצאת ממעגל העוני ומקשים בכלל על כל היבט בחייהן. הממשלה הודיעה על קיצוץ רוחבי של 60 מיליון מכל משרדי הממשלה. אין ספק שמדובר בפגיעה משמעותית בשירותים שהיא מספקת לכל האזרחים והאזרחיות, אבל בסופו של דבר הצרכנים העיקריים של השירותים החברתיים הם בעיקר צרכניות, הנשים – אם זה שירותי בריאות, דיור, רווחה, ואפילו דת. בכל מקום שבו הממשלה מתרשלת, היא פוגעת בעיקר, ישירות, בנשים. אני רוצה לתת לכם דוגמה, כדי, באמת, לא לדבר רק על תפיסות גדולות, אלא לדבר על אם יחידנית, שאני מנסה לסייע לה לממש את זכותה במשרדי הממשלה. נקרא לה שרה. יש לה ילדה בת 11, והיא עובדת בשני מקומות עבודה, שוכרת דירה בירושלים, וכבר זכאית לסיוע חודשי על סך 1,170 שקלים ממשרד השיכון. אני לא יודעת איזו דירה ניתן לשכור במחיר הזה – מחסן, גם זה לא; אם תמצא מחסן תגיד לי. אבל היא נאלצה לעבור דירה עקב חידוש חוזה. היא הלכה כמו שצריך לעדכן פרטים בחברת השיכון חודש לפני המועד שנקבע על-פי החוק, הגישה את כל הניירת המסודרת, אבל מה, במשך חודשים הניירת נתקעה, והיא לא קיבלה את הסיוע – למה? היו חגים, אין מספיק עובדים, אין מספיק כוח-אדם. כי ככה נראה קיצוץ במשרדי הממשלה; ככה נראה קיצוץ בעובדי המשרדים; ככה נראה קיצוץ בשירותים החברתיים. ואותה אישה כמעט נזרקה מדירתה מכיוון שלא היה לה במשך כמה חודשים הסיוע כדי לשלם את שכר הדירה שלה. כשאנחנו מדברים על נתוני ממדי העוני של המוסד לביטוח הלאומי, למשל ב-2013 אנחנו רואים שהקיצוץ הרוחבי מנע, או גרע, 9 מיליון מהתקציב של הביטוח הלאומי. כלומר, כל קיצוץ רוחבי מונע סכום גבוה שפוגע ישירות במשפחות, ובראש ובראשונה, דרך אגב, במשפחות יחידניות, וברובן עומדת בראש המשפחה הזאת אישה. שיעור העוני בקרב משפחות יחידניות עומד על 27.5%, לעומת 23% בקרב כל המשפחות. 36,000 משפחות יחידניות, ובהן 141,000 נפשות. אתם יודעים כמה מאותן נשים צריכות לכתת רגליהן למשרדי ממשלה באופן כמעט יומיומי כדי לממש את הזכויות – שאנחנו כבר נתנו להן, כבר חוקקנו, כבר אישרנו – כדי לממש את הזכויות האלה? והן נלחמות להתקיים פה, בעיקר, בראש ובראשונה בדיור. בראש ובראשונה – דרך אגב, שלא יקפצו עלי כל אבירי הקפיטליזם הנאור ויגידו לי: שיצאו לעבוד, וכל מיני משפטים ששמענו לאורך השנים. 80% מהאימהות היחידניות עובדות, לעומת 61% מהנשים הנשואות, כך שבהחלט רובן עובדות, רובן מנסות להתקיים בכבוד, אבל אחד החסמים הגדולים ביותר בפניהן הוא הדיור, כמו בפני רובנו, ואותו משרד האוצר השחית גם בתקציב הנוכחי. יש עוד ועוד תוספות לנהלים נוקשים של משרד הבינוי והשיכון, לנהלים של הביטוח הלאומי, לקבלת סיוע בשכר דירה, לקבלת דיור ציבורי. מי שלא יודע, תנאי לזכאות לדיור ציבורי הוא משפחה בת שלושה ילדים ומעלה, כשמספר הילדים הממוצע בקרב משפחות יחידניות הוא 1.7 בלבד, כך שזה תנאי שלא משקף את המציאות. הבטחת הכנסה, כמובן, מהמוסד לביטוח לאומי, היא עוד תנאי שמקשה; יש לא פעם ויתור גדול בגלל האי-אפשרות של כפל הכנסות מקצבאות. נשים רבות נאלצות לוותר על הזכאות שלהן לקבלת מזונות כדי לקבל הבטחת הכנסה, כדי שהן יהיו בכלל ברשימת המתנה לדיור ציבורי, ועוד ועוד קשיים ביורוקרטיים שאנחנו מטילים על אותן נשים. הקשיים האלה לא נובעים מכך שהפקידות היא לא טובה, או שהאנשים חסרי חמלה. הקשיים האלה נובעים מאיזה מסר שעובר מלמעלה כדי להקשות, כדי לא לאפשר, כדי שכמה שפחות יהיו זקוקים – או יותר נכון יהיו זכאים – לקבל את אותן זכאויות של המדינה. גם השר הזה, שמנסה בהחלט להיות שר חברתי, אני חייבת לומר שלפחות בנושא של דיור ציבורי חותם עכשיו ומצביע על תקציב של משרד הבינוי והשיכון שיורד מ-9.9 מיליארד בשנת 2000, למשל, ל-4 מיליארד בתקציב הנוכחי. התקציב לסיוע בשכר דירה ירד מ-2 מיליארד שקלים בשנת 2000 לקצת יותר מ-1.5 בתקציב הנוכחי. כלומר, אנחנו רואים שמגמת הקושי בהשגת דיור בשוק הדיור בארץ – רק יותר ויותר קשה לכל השכבות להגיע לדיור משלהן, ואנחנו – המדינה, הממשלה, דווקא מורידה את הסכומים שמוקצים גם לדיור ציבורי וגם לסיוע בשכר דירה. ושוב, יש פה נסיגה משמעותית מאוד, גם בתחום הדיור, כמו בהרבה תחומים אחרים – אנחנו רואים את זה גם בנושא החינוך: שוב אנחנו מעכבים את יום חינוך – לימודים – ארוך, שאין ספק שהוא כלי מרכזי לשוויון, לפריפריה ולקבוצות מוחלשות, אין ספק שהוא כלי לשוויון בין נשים לגברים, באפשרות של תעסוקת נשים, באפשרות ליצור משפחה – שוק עבודה פרו-משפחה, שיאפשר לשני ההורים גם לעבוד וגם לגדל את הילדים ולהיות בבית. לצערי הרב, ההכנסות של האוצר מנכסי הנדל"ן גדלו מ-5.08 מיליארד בשנת 2000 ל-7.78 מיליארד בשנת 2014. כלומר, מישהו מרוויח מכך – שוב אני חוזרת לתמונה הרחבה ולשיטה – מישהו מרוויח מכך שאנחנו לא מקלים על שוק הדיור, שאנחנו לא מאפשרים הורדת מחירים. יש מי שמרוויח מכך, ובסופו של דבר הרווחים האלה לא רק שהם לא למעננו, הם על גבנו. אז ממשלת ישראל יכולה להמשיך לנופף במונחים שזרים לה כל השנה, ואולי ראש הממשלה ינסה להסביר לאימהות שאני מלווה אותן, אימהות עם ארבעה ושישה ילדים שעומדות להיזרק מהדירה שלהן כי אין להן אפשרות להחזיק דירה בשכר דירה – בסיוע בשכר דירה שניתן להן – אין דירות בדיור הציבורי, ולמרות המסר החשוב שיקנו דירות חדשות ושכל מי שיזדקק לדירה תהיה לו דירה, אני אומרת לכם, אני קיבלתי תשובה רשמית חד-משמעית משר הבינוי והשיכון, שאנשים שאני מטפלת בהם, ובאמת במצבים הכי קשים הן נשים שצריכות לחכות שנה או שנתיים לדירות – הולכים להעלות להן את שכר הדירה, הן ימצאו עם עצמן ברחוב עם ילדים חולים, עם ילדים מוכרים על-ידי הביטוח הלאומי עם נכות 100% – אני כבר לא יודעת מה לומר לאימהות האלה. מבחינתן, דרך אגב, אני ונתניהו אותו דבר. מבחינתן אנחנו המדינה, חברי הכנסת. אנחנו, הם מסתכלים עלינו ורוצים את העזרה שלנו, של כולנו, ולכן, כולנו אחראים לתקציב הנורא הזה ולשיטה שממשיכה לחזק את עצמה ולשכפל את עצמה. לכן, שוב אנחנו חושפים את פרצופנו, גם את פרצופה של הממשלה, כמובן, אבל אני אומרת, זה פרצוף כולנו; כשהאזרחים והאזרחיות מסתכלים עלינו הם לא עושים את ההבחנה, לצערי הרב, הם מסתכלים על כולנו ואומרים: אוקיי, אז זה משך לפה, ההוא משך לשם, וההוא סחב כאן – והכול למטרות טובות – אני אומרת, אנחנו, מרצ, השגנו סכום לתעסוקת מבוגרים במדינת ישראל – בואו נניח שרוב תושבי ישראל המבוגרים הם לא אוטומטית מצביעי מרצ, אוקיי? לפחות תוצאות הבחירות מעידות על כך – וכן, יש נושאים חשובים רבים שאפשר להשיג להם תוספת, אבל לא פה טמון העניין. טמון העניין – איך אנחנו רואים את הכלכלה כולה, איך אנחנו רואים את האזרחים ואת האזרחיות, ואיך אנחנו מסתכלים על השוק כולו, ולדעתי, כמו שנאמר כבר בעבר, הכשל אינו בשוק, אלא השוק הוא הכשל. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת מיכל רוזין. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בבקשה. 15 דקות. בבקשה. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אני אדבר על תקציב קטן ושולי, תקציב הביטחון. 60.5 מיליארד שקלים לשנת 2016, זה המספר האמיתי. 56.5 זה המספר השקרי, שעליו הצביעה, לצערי, הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון, שאני חברה בה. שוב תקציב הביטחון, שהוא התקציב הגדול ביותר מכל התקציבים, עבר בחפיפניקיות, בהעמדת פנים, באופן בלתי תקין ולא חוקתי, בקריצה אחת גדולה, כמו שאנחנו רגילים. הייתי אומרת גם עם הרבה שקרים קטנים, אבל אי-אפשר לקרוא שקר קטן ל-4 מיליארד שקלים שמפרידים בין התקציב שהוצבע לבין התקציב בפועל. 4 מיליארד שקלים בין תקציב השקר, שאושר, לבין תקציב האמת. 4 מיליארד – מיכל, כמה אמרת שהעברתם לתעסוקת מבוגרים? <מיכל רוזין (מרצ):> 10 מיליון. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> מה זה, פרומיל מ-4 המיליארדים האלה? פי כמה וכמה מכל מהומה שהתחוללה כאן סביב כל סכום אחר, ואני באמת לא רוצה לזלזל בשום דיון שהתנהל כאן סביב סכומים שעברו מכאן לשם, אבל באמת, לעומת 4 המיליארד האלה, שמועברים מתחת לשולחן, פשוט מתחת לשולחן, מחוץ לתקציב, זה כסף קטן, זה משחק ילדים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> איך זה יעבוד טכנית? <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> תכף, אני אסביר את זה בהמשך. תרבות יהודית? כמה רעש היה מסביב לזה? 26 מיליון שקלים. זה נכנס 154 פעמים ב-4 המיליארד האלה, בדלתא שבין תקציב השקר לתקציב האמת. פרס שר הדתות, גם על זה הייתה מהומה – סחיטה, חרדים, כל המילים הרגילות – 8 מיליון שקלים. זה נכנס 500 פעם בדלתא של ה-4 מיליארד. תנועות נוער, תקציב שאני מברכת על כך שהוא עבר – 22 מיליון. 181 פעמים הוא נכנס ב-4 מיליארד. "יד ושם" – 8 מיליון, 500 פעם. בקיצור, התקציב הזה, שהוא כל כך חשוב לעצם קיומנו כאן, הוא תקציב פיקטיבי ומדומה, שהאישור שלו הוא חפיפניקי, שערורייתי, שקרי. לא שקוף זה יהיה אנדרסטייטמנט להגיד, יש דברים הרבה יותר חמורים להגיד עליו. זה כזה שקר כלשהו שמתוך הרגל מגונה חברי הכנסת משתפים אתו פעולה באופן מסורתי. ולא, לא תשמעו ממני כאן השמצות על מערכת הביטחון, ובטח לא כלפי משרתי הקבע. להפך, אני מבקשת להגן כאן על צה"ל ועל מערכת הביטחון מפני השמצות שכבר ככה מחליקות על הלשון בטבעיות: שמנים, מושחתים, כל מיני מילים שהאוזניים מצלצלות מלשמוע אותן. אני מסתייגת מהן עמוקות. אוי לנו ואבוי לנו אם זאת תהיה בושה לשרת שירות קבע, בין אם זה נגדים ובין אם זה קצינים. וזה לא שאין איפה לקצץ; יש. גם ברור שהמודל הפנסיוני הקיים לא יכול להישאר על כנו, שהשינוי המאוד-מאוד דרמטי בטיב הסכנות ובטיב האיומים מחייב חשיבה מחודשת, גם חשיבה כלכלית. אבל אני מבקשת היום בהזדמנות הזאת דווקא לגונן על מערכת הביטחון ולחזק אותה, ולנמק מדוע הצבעתי נגד תקציב הביטחון. קודם כול, אני רוצה לגונן על מערכת הביטחון בגלל שהאיומים עלינו רבים ומגוונים, באמת, ושצה"ל וכוחות הביטחון חייבים להיות רבי-עוצמה מאוד ומתוחכמים באופן יוצא דופן כדי לגונן על חיינו ולגונן על המפעל הציוני כולו. ואני גם מאמינה שחוסן אמיתי ועוצמה צבאית מעניקים איזושהי חומת מגן ואיזשהו טווח גמישות שמאפשר גם מהלכים מדיניים מרחיקי לכת שבסופו של דבר ישפיעו על ביטחוננו. לא שהממשלה הזאת נוטלת את האופציה הזאת של ההגנה שמעניק חוסנו של צה"ל. אבל כן, כדי לקיים תהליכים מדיניים – צריך לעשות זאת מתוך עוצמה. אני גם לא מאלה שכששואלים מאיפה נביא כסף לקיים את מדינת הרווחה שאני כל כך מאמינה בה אומרים מייד, נקצץ בתקציב הביטחון. ואתם יודעים למה? כי השירותים החברתיים הבסיסיים, שהם זכות יסוד במדינה מודרנית, כמו חינוך, כמו בריאות, כמו רווחה, מופרטים, מקוצצים, מדולדלים, ועוד יקוצצו בעקבות הקיצוץ flat שככה נוחת עלינו משום מקום ואף אחד לא מדבר עליו. הם מקוצצים ומדולדלים ומפוטרים ויוצאים ל-outsourcing בלי קשר לתקציב הביטחון, אלא מתוך אידיאולוגיה ניאו-ליברלית של הקטנת המדינה. אני מאמינה שגם אם תקציב הביטחון יקוצץ בחצי, עדיין בנימין נתניהו ושותפיו לאידיאולוגיה הכלכלית הזאת, עדיין הם יחשבו שהמגזר הציבורי שמן מדי, ועדיין הם יחשבו שהעובדות הסוציאליות צריכות לעבוד תחת עמותות וחברות כוח-אדם, ושהמגזר הציבורי שמן ושצריך להפריט הכול, ושכל העושר שיש לנו וכל הטוב שיש לנו צריך להיות בידיים מועטות של קומץ בעלי הון. זאת האמונה שלהם. זה לא קשור לתקציב הביטחון, כך אני לפחות מאמינה. תיאוריית השמיכה הקצרה שחייבים להזיז אותה ממקום למקום זאת תיאוריה שקרית שנועדה להסית ציבור אחד ברעהו. וגם, אני מגוננת על מערכת הביטחון כי התרומה של צה"ל וכוחות הביטחון למדינה לא ניתנים לכימות כספי. זה לא עסק שאנחנו מודדים כאן רווח והפסד, קודם כול, כי זה לא ניתן לכימות כספי, ההגנה על חיינו ועל שלומה של המדינה ועל עצם קיומה. <מאיר כהן (יש עתיד):> – – – התייעלות – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> נכון, אבל אני באמת מאמינה שהתרומה של צה"ל מעבר להגנה על חיינו – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> – – ומעבר לצורך בהתייעלות, ובוודאי לא בבזבוז כספים סתם, זו תרומה שהיא כבירה, גם לתעשייה הישראלית, גם לטכנולוגיה, גם במחקר ובפיתוח, גם בטיוב ההון האנושי – וכל מי שיש לו ילדים בצבא רואה את זה קורם עור וגידים לנגד עיניו; בחינוך, בתעסוקה. זו תרומה שאי-אפשר לחתוך אותה בגרזן או להפוך אותה לשקופה ונראית לעין, זו תרומה ענקית. אני גם, וכבר אמרתי, אני לא שותפה להשתלחות בתקציב הביטחון, כי אני מסתייגת ונחרדת מההשתלחות במשרתי הקבע, ואני חושבת שצה"ל צריך לעשות מאמצים כדי להשאיר בשורותיו את הטובים ביותר. ועוד דבר אחרון בנאום הסנגוריה הזה לפני שאסביר למה הצבעתי נגד, וזה דבר שהציבור לא כל כך ער לו – שיש עוול מאוד גדול שנעשה לצה"ל באופן שבו מוצג תקציב הביטחון. כי בעצם רק חצי מאותו תקציב ביטחון – 56 מיליארד שקריים ו-60 מיליארד אמיתיים – בעצם רק חצי מהתקציב הזה מגיע לצה"ל; ותקציב הביטחון הוא התקציב היחיד שכשמסתכלים עליו סופרים בתוכו גם מרכיבים רחבי יריעה כמו גמלאות. למשל, כשמסתכלים על תקציב החינוך ובודקים אותו, לא כלולות בתקציב הזה הפנסיות למורים שיצאו לפנסיה; או תקציב משרד הבריאות – לא כלולות בזה הפנסיות לרופאים ולצוותי הבריאות למיניהם. רק בתקציב הביטחון הפנסיות משוקפות בתוך התקציב, ויש בזה מידה רבה מאוד של הטעיה. שלא נדבר על טיפול במשפחות ועל תקציב שיקום – גם זה תקציב שבאופן ייחודי מופיע בתוך הסכום הענקי הזה של תקציב הביטחון. וכל זה קורה שעה שתקציב צה"ל עצמו, התקציב שהוא רלוונטי לביטחון, הוא הולך ונשחק כל הזמן. ובכל זאת הצבעתי נגד תקציב הביטחון יחד עם חברים נוספים בוועדה המשותפת לתקציב הביטחון, חברי הכנסת אראל מרגלית, פרופסור מנו טרכטנברג וחבר הכנסת עפר שלח. לכולם היו נימוקים מאוד מאוד בהירים וטובים מדוע הם מסרבים להרים יד בעד התקציב הזה: כי זה חוסר אחריות להצביע בעד תקציב שקרי, וזה חוסר אחריות להצביע בלי לדעת על מה מצביעים, וזה חוסר אחריות להצביע סתם ככה באיזו קריצה של "סמוך". כי פשוט אסור להצביע לתקציב מדומה ופיקטיבי של 56 מיליארד. על זה התבקשנו להצביע, על 56.5 מיליארד, שמלווה בקריצה גלויה שכמה מיליארדים יועברו בהמשך מחוץ למסגרת התקציב. מי שמע על דבר כזה? 4 מיליארד מחוץ למסגרת התקציב. זו התנהלות כל כך שטחית, כל כך חפיפניקית. והיא גם פוגעת ביכולת התכנון של צה"ל, כי מלכתחילה התקציב הוא לא אמיתי. איך אפשר להכין תר"ש ברצינות כשתמיד יש איזשהו סכום שאולי ואולי לא יעבור מתחת לשולחן? זה הופך את תקציב המדינה כולו לבדיחה, מפני שכולם יודעים מראש שתקציב המדינה ייפרץ במיליארדים, וכולם משתפים פעולה עם העמדת הפנים הזו. ובוועדה, בוועדה לתקציב הביטחון, אחרי ליל שימורים באוצר ובמערכת הביטחון – שוב, זה חוזר על עצמו – דיווחו לנו בכירי האוצר ובכירי מערכת הביטחון שהם לחצו ידיים, ולכן אנחנו צריכים להצביע בעד. והם הגיעו לסיכומים בלי לפרט את המשמעות התקציבית של הסיכומים, בלי טבלת "אקסל" אחת קטנה לפחות לסבר את האוזן – כלום. יהיה בסדר, הם לחצו ידיים. וועדת תקציב הביטחון זו ועדה שקיימת מתוקף חוק, והתפקיד שלה הוא לדעת על מה התקציב, לכן היא גם חסויה. היא הוקמה במיוחד לצורך העניין הזה. לא – לחצנו ידיים, יהיה בסדר. אבני דרך, דוגמה איך משפיעה הדלתא בין מה שאמרו שהם חייבים ואחרת צה"ל לא יוכל לנוע לבין מה שקיבלו, איך זה ישפיע על האימונים, למשל – אף מילה, יהיה בסדר, תצביעו. והם גם הודו בפה מלא ש-56 המיליארד האלה שמבקשים מאתנו לאשר ל-2016 והתוספת של המיליארדים מתחת לשולחן ממילא לא יהיו מושפעים אפילו מההבטחות המעורפלות שנשמעו בחדר הוועדה. כלומר, מלכתחילה אמרו לנו: תצביעו על שקר כלשהו. והאבסורד הוא שבשבוע הקודם אותה ועדה בדיוק סירבה בקול תרועה רמה לאפשר את אותו תקציב בדיוק. אז מה יום מיומיים? וראשי מערכת הביטחון באו וביקשו מאתנו לא לאשר את תקציב הביטחון, כי זה תקציב שלא מאפשר לצה"ל להגן על המדינה. הם אמרו: נמאס לנו, נמאס לנו שמעבירים סכום מסוים שהוא כתוב בספר, ואחר כך מעבירים עוד סכום בקריצה גדולה, עוד כמה מיליארדים, ואנחנו – אמרו לנו, אמר מנכ"ל משרד הביטחון דן הראל, שאני מאוד מעריכה אותו – אנחנו נשים לזה סוף. אי-אפשר לתכן ככה. הפעם נגיע ל-56 מיליארד ונעצור כל פעילות בצה"ל. ומזה, אגב, אני רוצה להסתייג. אין דבר כזה נגיע ל-56 מיליארד ונעצור פעילות בצה"ל. האיום הזה לא מקובל עלי. זה כאילו יעמוד כאן שר הבריאות ויגיד: אין לי מספיק כסף למערכת הבריאות, והחל מתקציב מסוים נסגרים בתי-החולים במדינת ישראל. האיום הזה – אני אומרת בסוגריים – לא מקובל עלי כאסטרטגיה. אבל בכל זאת אמרנו לעצמנו: אולי יש כאן שחר חדש של רצינות, של אמירת אמת, של חוסר רצון לשתף פעולה עם התקציב הפיקטיבי. והנה מצאנו את עצמנו באותה הצגה מגוחכת בדיוק, עם איומים מכאן ועד להודעה חדשה, מלחמת גוג ומגוג בין האוצר לבין מערכת הביטחון, יורים אש אחד לעבר השני, משמיצים, מתדרכים, מזהירים, מאיימים, אותו טקס ידוע. ובסוף יושבים כל הלילה, עד שיוצא עשן לבן, לוחצים יד על איזה מודל מעורפל, שאני אומרת לכם כאן, מעל הדוכן הזה, שאם 20% ממנו יצא לפועל, אני אוכל כאן את הכובע שלי – שאין לי, אז משהו אחר במקום זה, שאינו אכיל. ואז שוב אותו סרט רע. אומרים לנו: תרימו יד בעד 56 מיליארד ל-2016, למרות שללחיצות הידיים וההבטחות לא תהיה השפעה על זה, ואתם, אתם תצביעו, כי הנה אנחנו קורצים לכם, לחצנו יד, יהיה בסדר. שוב אנחנו באותו טקס עתיק, צייתני, שבו כולם משקרים לכולם ונהנים מזה, ומאשרים תקציב פיקטיבי ומדומה, ולנו אומרים: תהיו חותמת גומי, תמלאו את התפקיד המסורתי, תהיו להקת ליווי לטקס הפגאני הזה, ואם תתעקשו לשאול למה שוב הקומבינה הזאת, למה, למה הקומבינה, למה לא בבסיס התקציב אם זה דבר שהוא הכרחי לביטחון ישראל, אז נאשים אתכם בפגיעה בביטחון. וכאן אנחנו אמורים לרעוד מפחד ולהצביע מייד בעד עוד שקר, כי אחרת יאשימו אותנו בפגיעה בביטחון. אבל אתם אלה שפוגעים שוב ושוב בביטחון, אתם פוגעים ביכולת התכנון של צה"ל ובביטחון המדינה, ואתם אלה שהופכים את כל הדיון כאן בתקציב לבדיחה גרועה, כי ברור שהוא ייפרץ. וספרו לי, מאיפה יש לכם 4 מיליארד שקלים מתחת לשולחן? איפה נמצאים הבורות הסודיים האלה של המיליארדים? <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> יחזירו את המע"מ. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> כן. אם יש בורות סודיים של 4 מיליארד, ספרו לי, אולי יש עוד בורות סודיים כאלה. <מאיר כהן (יש עתיד):> יש. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אולי נשלח אליהם את הקשישים הסיעודיים שנמקים בעוני באחרית ימיהם כי אין ביטוח סיעודי ממלכתי. אולי נשלח אליהם את חצי מאזרחי מדינת ישראל שמרוויחים פחות מ-6,200 שקלים לחודש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת יחימוביץ, הזמן תם, אז נסי לקצר. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> ספרו לנו על הבורות הסודיים האלה, אולי אז ניראה קצת אחרת. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. חבר הכנסת רוברט אילטוב, בבקשה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> הם יעלו את המע"מ, כי הרי המע"מ, אף אחד לא הרגיש אותו. אז יבואו בטענה שאף אחד לא הרגיש אותו, אז יעלו אותו. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> זה רעיון לא רע. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת יחימוביץ, לא ענית לי על השאלה איך זה יעבוד חוקית. אם מאשרים מחר, מחרתיים, במליאה, 56 – איך אפשר להעביר עוד 4? לחדשים שבינינו. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> תתכנס ועדת הכספים ותאפשר העברה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אחרי התקציב? וזה לא צריך מליאה? <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אחרי. זה לא צריך – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> רגע, ומה אם זה עובר את תקרת ההוצאה שאישרנו בחוק וכל הדברים האלה? <מאיר כהן (יש עתיד):> זה לא שייך. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אין שום בעיה, או שיעבור או שלא יעבור. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד היושב-ראש, אם לא תפרק את הממשלה על נושאים אידיאולוגיים ועקרוניים, תהיה לך הזדמנות לראות זאת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תלוי כמה היא תבנה – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אגב, זה קורה כל שנה, אין חדש תחת השמש. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד היושב-ראש, כבוד השרה, חברי חברי הכנסת, בראשית דברי ברצוני להתייחס קודם כול לחוק שעבר אתמול בקריאה ראשונה בסוגיית החרדים, גיוס החרדים, שעליו עמלנו עם מפלגת הבית היהודי ועם יש עתיד וישראל ביתנו – כדי להעביר את החוק, ולפני לא הרבה זמן הצלחנו להעביר זאת, ולחוק הזה היו משמעויות רבות, כולל התקציב. אני זוכר שכבוד ראש הממשלה הצביע בעצמו. הוא ישב על אותו כיסא לפני כמה חודשים, קצת יותר משנה, ובעצם דרש להעביר את החוק. ואתמול הוא דרש להחזיר את החוק למקום אחר ובעצם לבטל את העבודה, עבודה מאוד קפדנית, שנעשתה בוועדת שקד. ואני אגיד איך זה מתקשר לתקציב המדינה. אני חושב שזה חלק מהבעיה של הסתכלות לטווח ארוך על מה אנחנו הולכים לעשות ומה מדינת ישראל הולכת לעשות עם כל הקבוצות והאנשים שחיים פה. בסופו של דבר, גם כשמגיעים להסדר מורכב, לא פשוט, עם מצבים שאנחנו, ישראל ביתנו – החלטנו לוותר ולוותר ולוותר רק כדי להכניס את הקבוצה הזאת למצב של שירות בכוחות הביטחון או בשירות אלטרנטיבי, כדי שהקבוצה הזאת תיכנס למעגל העבודה אחרי כן. ויש לזה משמעויות, גם בתקציב המדינה, שאותן אנחנו לא רואים. העיקר הוא שבנימין נתניהו לא מציג פתרונות לאותם החרדים, וגם אם הוא החליט לוותר על דבר כזה או אחר בחוק, שזו הסוגיה של ענישה פלילית על זה שלא מתייצב לשירות, אנחנו לא רואים פתרונות להמשך הדבר. כלומר, איפה אותם החרדים שהוא רצה לראות אותם בעצם יוצאים למעגל העבודה – איפה הדברים האלה מתוקצבים? איך הם מתוקצבים? איך החרדים האלה ייכנסו לאותה קבוצה של רוב הציבור, שעובד, מתפרנס, עובד קשה כדי לפרנס את המשפחה, כדי לרכוש בית, ובעצם לא רואה את היום ולא רואה את הלילה? אנחנו לא רואים איך הקבוצה הזאת, קבוצת החרדים, וקבוצות אחרות, ערבים, מיעוטים – אנחנו לא רואים השקעות בכל הסוגיה של הקורסים, של תמיכה ועידוד יציאה לעבודה. אני רוצה להגיד לך, אנחנו אומנם צעירים, אבל גם בנימין נתניהו היה איש צעיר ונמרץ ופוליטיקאי נמרץ, וכשהוא רצה שציבור יצא לעבודה, הוא עשה זאת. אני אזכיר לך סוגיה אחת, של משפחות חד-הוריות, שאז בנימין נתניהו אמר: צאו לעבוד. אני רוצה שהוא יגיד לחרדים: צאו לעבוד; אני רוצה שהוא יגיד את זה, ואני רוצה שהוא לא רק יגיד את זה, אלא שהוא גם ייתן תשתית כדי שהאנשים האלה יצאו לעבוד. לא רק להגיד "צאו לעבוד" – אני רוצה שהאנשים האלה, כמו משפחות חד-הוריות, יצאו לעבוד. אני אגיד לך, בהסכם הקואליציוני, כבוד היושב-ראש, אנחנו דרשנו תוספת תקציב לגני-ילדים ולמעונות-יום לילדים כדי שמשפחות צעירות תהיה להן אפשרות לעבוד יותר. הרי זה לא סוד שגנים עירוניים מפסיקים לעבוד בשעה 13:00; ומה אימא עובדת צריכה לעשות כדי שהיא תוכל לעבוד אחרי השעה 13:00? אין לה סיכוי לעבוד. מה קורה כשאין לה סיכוי לעבוד? היא צריכה לעבוד פחות, ההכנסה המשפחתית קטנה יותר, הם לא יכולים לצבור הון, שהם צריכים אותו לדירה, ואז יש לנו תגובת שרשרת שבעצם המשפחה איננה מסוגלת לצבור כסף, איננה מסוגלת לחיות בכבוד. משפחה ששני ההורים עובדים – הם אינם מסוגלים לפרנס. הדבר היחיד שיכולנו לעשות זה לתת להם אפשרות לצאת לעבודה הרבה יותר שעות, ואנחנו יכולנו לעודד, וזה עלה, כן, מיליארד שקל. אבל איך ממשלת ישראל ביטלה 4.5 מיליארד השקל בהחלטה שהציבור לא רואה אותה? הורדת מע"מ ב-1%, 4.5 מיליארד שקל עלות, ואנחנו לא רואים את הדבר הזה. מה שעשו אנשי העסקים, הסוחרים, האנשים – אני לא בא אליהם בטענות, הם עשו מקצה שיפורים, הם פשוט לא הורידו את המחירים, את ה-1% הזה הם שלשלו לכיסם. אין לי טענות, המצב הכלכלי לא קל, וכדי שהעסק ישרוד צריך הכנסות, וזו בדיוק ההכנסה שצריך. אבל לא ככה הממשלה צריכה לפתור את הבעיה של אנשי עסקים. ב-4.5 מיליארד שקל הממשלה הזאת יכלה לתת גני-ילדים אחרי הצהריים למאות אלפי משפחות במדינת ישראל, שיכלו לעבוד עוד ארבע שעות בכל יום, להכניס לקופת המשפחה עוד כסף, כדי שאפשר יהיה לשפר את המצב הכלכלי של המשפחה, כדי להשקיע בבית, לשפר דיור. אבל הכסף הזה פשוט נעלם, כי מישהו רצה כותרת שהוא הוריד את המע"מ ב-1%. נחמד מאוד. אבל בסופו של דבר אנחנו רוצים לראות את קבוצות האוכלוסייה – שיֵצאו לעבוד. אנחנו רוצים לראות את האידיאולוגיה הזאת שאנשים צריכים ללכת לעבוד. וכשאין פתרון למשפחה, זה חמור מאוד. היום אנחנו באים ואומרים: איפה הסופר-טנקר? ראש הממשלה רצה שלטון – קיבל שלטון. רצה רפורמות – קיבל רפורמות. איפה הסופר-טנקר לפתרונות הדיור? הוא העביר את רפורמות הדיור שהוא רצה בכנסת. את מה שהוא רצה הוא העביר. כל החוקים שהוא רצה, הוא העביר אותם. למה אין פתרונות דיור? למה הדירות האלה עדיין עולות? שוק הדיור נכנס להקפאה עמוקה כי אין ודאות – לא למשקיעים, לא לזוגות צעירים. אף לא יודע לאן הולך המחיר של הדירות, לא יודעים כמה דירות ייבנו, כמה מאושרות, האם הוועדות האלה, המיוחדות, שהוא רצה להקים, קמו ועובדות? מה בדיוק קורה פה? האם הוא יודע שאין בכלל עובדים שיעבדו בבניין היום? האם מישהו מתעסק במתן אישורים לעבודה? איפה ההסתכלות המערכתית על כל הסוגיה הזאת? בנימין נתניהו רצה שלטון – קיבל. רצה רפורמות – קיבל. למה הוא לא מקיים את ההבטחות שהוא נותן לציבור? איזה מין דבר זה? הוא ביקש להקים את ועדת לוקר; ועדת לוקר עשתה עבודה נהדרת, שיכולה לחסוך מיליארדי שקלים לתקציב הביטחון. למה הוא לא מממש אותה? אתה יודע מה, למה הוא לא בוחן אותה? למה הוא לא מביא את זה לכנסת כדי שאנחנו נבחן את זה כמו שצריך, בדיון? זה מיליארדים – מיליארדים של מיליארדים. אותם הדברים שהציבור צריך וחייב אותם, אנחנו לא מקבלים, הציבור לא מקבל. במקום להגיד לחרדים: צאו לעבוד, הוא נותן להם ומעודד אותם לא לעבוד. במקום להגיד לחרדים: צאו ותשרתו את המדינה, ואת הציבור שלכם גם, הוא אומר: לא, אין צורך. אני חוזר ואומר, כשהוא רצה שחד-הוריות ילכו לעבוד, עם כל הקושי, משפחה חד-הורית שיש בה ילדים, אין לה מה לעשות, גן-הילדים עובד עד 13:00. הוא הצליח להביא אותן כשהוא רצה, עם ניצוץ בעיניים. איפה הניצוץ בעיניים כשמדובר על חרדים? הם לא צריכים לעבוד? הם לא צריכים להיות חלק מאתנו? איפה אותו בנימין נתניהו עם אידיאולוגיה – הוא דיבר על קפיטליזם, חיסול מונופולים. קפיטליזם זה לא רע, שלי יחימוביץ. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> זה לא מה? <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> קפיטליזם זה לא רע, שלי יחימוביץ. כשמדובר על קפיטליזם אמיתי, לא חזירי. כשיש מלחמה במונופולים. אבל אין לנו כרגע מלחמה במונופולים, אין אנשים שרוצים להוציא אנשים לעבוד, אנחנו חוזרים לתקופה חשוכה. התקציב הזה הוא תקציב רע. כולם יודעים שתקציב הביטחון צריך להיות יותר מ-60 מיליארד שקל, ומעבירים אותו ב-4 או 5 מיליארד שקל פחות. האם זה נראה הגיוני, כאשר מערכת הביטחון אומרת שזה לא מספיק לנו? מצד שני, יש תוכנית מוסדרת, כתובה, של ועדת לוקר, והיא לא ממומשת. חברי חברי הכנסת, אני רוצה להגיד לכם שאנחנו באמת ניסינו, ומשקיעים, והממשלה הזאת פשוט יורדת מהמסלול. ראש הממשלה יושב היום על חמישה תיקים: ראש הממשלה ועוד ארבעה תיקי משרד אחרים, בין היתר זה משרד החוץ, ואחרים, כשיש לנו משברים במדיניות החוץ מפה עד הודעה חדשה, ואנחנו לא רק לא רואים שיש שיפור בתקציב של אותו משרד, שהוא נמצא בניגוד עניינים, כשהוא רוצה להוריד תקציבים, מצד שני הוא צריך להוציא תקציבים נוספים למלחמה בחזית הבין-לאומית. אנחנו לא רואים תקציבים נוספים. איפה הוא כשר החוץ? איפה הוא כשר הכלכלה, שצריך להוציא את אותם אנשים לעבודה? הוא בניגוד עניינים. הוא לא נלחם על התקציבים של אותם משרדים. בתעשיית ההיי-טק היום חסרים 5,000 מהנדסים – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הוא שומר לכם את כל התיקים. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> בסדר, הוא שומר לנו? אנחנו עם שישה מנדטים, בטח לא ניקח חמישה תיקים. בטח לא לנו הוא שומר את התיקים האלה. חמישה תיקים זה לסיעה קצת יותר גדולה, יכול להיות יש עתיד, יכול להיות שזה העבודה, ויכול להיות מחנ"צ, כאילו. לא רק העבודה. אז אנחנו לא יודעים בדיוק למה הוא מתכוון, אבל זה חמישה תיקים שהוא בעצם לא מנהל אותם, לא מתכוון לנהל אותם; הוא לא נלחם על התקציבים כשר שצריך להילחם על תקציבים, והוא בעצם מזניח כל נושא ונושא. אני חוזר לתעשיית ההיי-טק – 5,000 מהנדסים חסרים, ובתעשיות אחרות חסרים עוד אלפי מהנדסים. האם יש השקעות נוספות במל"ג, בוות"ת, כדי לפתח את התשתיות שאותם מהנדסים ילמדו? אין שום דבר, הדבר לא זז. אנחנו נכנסים לתרדמת כלכלית עמוקה. אני חושב שהתקציב הזה הוא רע. אנחנו, כמובן – סיעת ישראל ביתנו תתנגד לתקציב הזה. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת רוברט אילטוב. חברת הכנסת רויטל סויד – 11 דקות. בבקשה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, היום התקבלה, סוף-כל-סוף, החלטה. ההחלטה שהתקבלה היום על-ידי הקבינט הביטחוני הייתה להוציא את הפלג הצפוני של הארגון האסלאמי אל מחוץ לחוק. הפלג הצפוני של הארגון האסלאמי הוא פלג מסוכן, הוא פלג מסית, הוא פלג שחותר תחת הדמוקרטיה במדינת ישראל, תחת היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, וקורא לפגוע ביהודים באשר הם, בשם מלחמת הדת. ב-2007 נשא השיח' ראאד סלאח דרשה, ואמר: הרגעים הכי יפים שלנו הם כשנפגוש את אלוהים כשהידים באל-אקצא. בירושלים אמר: אנחנו עדיין בקרב על אל-אקצא, אנחנו מבקשים מכל מוסלמי לסייע לעם הפלסטיני, ועכשיו הגיעה חובתכם להוציא לדרך אינתיפאדה אסלאמית-ערבית מאוקיינוס לאוקיינוס. נגן ברוח ודם על אל-אקצא. לא מפחדים מהכלא. נמשיך להגן על ירושלים במסגד אל-אקצא. ובהמשך: יטוהרו מדמם של החפים מפשע אשר התירו את דמם והוציאו את נשמת חיילי הכיבוש הישראלי אשר כבשו את מסגד אל-אקצא המבורך. אם יציעו לנו לוותר על המקומות הקדושים, אנחנו מעדיפים למות, ונקבל את המוות בברכה. אי-אפשר שבמדינת ישראל יהיה ארגון שמסית וקורא קריאות כאלה, ולא יהיה מחוץ לחוק; ארגון שלכאורה מתכסה מאחורי קריאה של ארגון חברתי, ארגון צדקה, אבל בפועל מסית נגד מדינת ישראל, קורא למלחמה, קורא לרצח יהודים, חיילים, באשר הם. אני מברכת על ההחלטה הזאת – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> איפה זה – – – איפה זה? <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – היא מצטטת – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – אבל איך יכול להיות שהחלטה כזאת מתקבלת ובמקביל לה לא מתקבלת החלטה נוספת, וההחלטה הנוספת היא ההחלטה להוציא עוד ארגון מסית, עוד ארגון שקורא – ופוגע בדמוקרטיה במדינת ישראל – עוד ארגון שקורא לפגיעה בחפים מפשע, ארגון להב"ה. בדיוק באותה המידה, כל אחד בנקודת הקיצון של הקשת – ארגון שאומר שהוא בעד שרפת כנסיות, גם אם אחר כך, בחקירת משטרה, אמר ראש הארגון, מר בנצי גופשטיין, שהוא לא אמר את זה, או שהוא לא התכוון לזה – ארגון שאומר שהוא שמח שערבים ושמאלנים יצאו מהכנסת בזכותו; ארגון שאומר: תנו לנו לדבר, או שיהיה פה "תג מחיר"; ארגון שרודף ערבים באשר הם; ארגון שיש להוציא גם אותו אל מחוץ לחוק. כשם שהוציאו את הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, באותה מידה צריך להוציא גם את ארגון להב"ה, כי חייב לצאת מסר, והמסר הוא ברור, והמסר הוא שימין קיצון ושמאל קיצון, שחותרים תחת אושיות מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לא יכולים להיות במסגרת החוק. אבל מלבד זאת, בואו נשים לב לעיתוי. לפני שבועיים, כך נאמר לנו, התקבלה החלטה להוציא את הארגון מחוץ לחוק. שבועיים ימים יושב הקבינט המדיני ולא עושה מאומה. ושלא יגידו לנו שהקבינט המדיני שקל כל מיני שיקולים ביטחוניים באשר הם. אין ספק שהעניין היחיד שבגינו רק עכשיו מתקבלת ההחלטה להוציא את הארגון מחוץ לחוק זה אירועי הטרור בפריז. והנה מדינת ישראל מתכסה מאחורי עלה תאנה, עלה תאנה של טרור בפריז. עלה תאנה שכזה מעיד על היעדר מדיניות, והיעדר הנהגה, והיעדר קבלת החלטות, והוא נובע מהיעדר מדיניות של שנים ארוכות; שנים ארוכות שבהן לא הייתה שום התנעה של שום משא-ומתן או תהליך כלשהו. למה אנחנו צריכים אירועי טרור בפריז כדי להגיד אמירה במדינת ישראל? למה מוציאים את הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מחוץ לחוק ולא מוציאים באותה מידה גם את ארגון להב"ה מחוץ לחוק? למה מדינת ישראל מתנהלת בלי מדיניות? ואיך כל זה קשור לדיון על התקציב? קשור קשר הדוק; כי כשאין מדיניות, אין מדיניות לגבי כלום. אין מדיניות מדינית, אין מדיניות אשר לאיך מתנהלת הדמוקרטיה במדינת ישראל, ואין גם מדיניות כלכלית. והתקציב הזה מדבר בעד עצמו. 24 שעות עומדים פה חברי ואני ומדברים. לפעמים המליאה ריקה, ולפעמים היא מלאה, אבל מדינת ישראל שומעת, ומדינת ישראל רואה, ומדינת ישראל רואה את התקציב הזה, שאין בו חזון, והוא לא מוביל אותנו לשום מקום. האם גם פה נצטרך איזשהו אירוע באירופה או במדינה אחרת כדי שייאמר פה משהו? למה צריכים לעמוד אתמול ראשי רשויות מהנגב, מהפריפריה, מהגליל, יחד עם 700,000 תושבי מדינת ישראל, ולזעוק לגבי הטבות מס שלא מתקבלות? למה משסים אחד בשני את ראשי הרשויות, כי המתווה לא הכיל את כולם? מעלות לא חשובה? עכו לא חשובה? נהריה לא חשובה? מה זו הציונות אם לא התיישבות בפריפריה? איזה מסר אנחנו מעבירים לתושבי המדינה, שתקציב שעובר היום עובר בלי התייחסות לתושבי נגב-גליל, פריפריה חברתית וגיאוגרפית? איך יכול להיות שזנחנו את הצעירים במדינת ישראל, את הקשישים במדינת ישראל? איך יכול להיות שאנחנו לא רואים אותם? גם זו תוצאה של היעדר מדיניות. בחודשים האחרונים שלטון החוק במדינת ישראל עומד בסכנה גדולה; חברי כנסת פה, בבית הזה, מסיתים באלימות מילולית נגד בית-המשפט העליון ופסיקתו. בהתחלה אנחנו עולים עם 9D, ואחר כך אנחנו שולחים שופט להצטרף לאויב, ואחר כך יש כתובות גרפיטי על קירות בית-המשפט, ואז רב קורא לציבור שלו – סמכות רוחנית, שיש לו קבוצה גדולה של אנשים שמאמינים בו, קורא לאנשים לבוא ולמרר חיי שופטים: לא לתת להם ללכת ברחוב, לא לתת להם ללכת למכולת, לא לתת לילדים שלהם להתקיים; "הכול בדרכים חוקיות", הוא כותב. אז מה? אז מה אם אתה מוסיף, אדוני הרב, את הביטוי "הכול בדרכים חוקיות"? "למרר חיי שופטים" זו קריאה ברורה של סמכות רוחנית לפגוע בשוטרים. 20 שנה חלפו, ואנחנו אמורים להבין ולהפיק לקחים מהסתות לאלימות – חוקיות כמובן, הכול חוקי – שמובילות בסופו של דבר לרצח, כמו שנרצח ראש הממשלה יצחק רבין, זיכרונו לברכה. גם זה תוצאה של היעדר מדיניות. ואני קוראת לך, אדוני ראש הממשלה, שאינך יושב פה, לא היום ולא אתמול, ומחר תגיע רק להצבעות, אני קוראת לך להתחיל לנהוג במדיניות, מדיניות שתשמור על מדינת ישראל דמוקרטית; מדיניות שלא תיתן לקיצונים – לא בימין ולא בשמאל – זכות קיום; מדיניות שתגן על בית-המשפט העליון, ולא משנה מה הוא קבע, כי פסיקתו מחייבת, גם אם היא, לצערי – ואני אומרת את זה בכאב גדול – להרוס בית-כנסת כי הוא נבנה בדרכים לא חוקיות. תפעל להקים בית-כנסת אחר במקום סמוך, באופן חוקי, תיתן מענה לקהל הבוחרים שלך; אל תיצור בנו פחד, והסתה ובהלה. הדמוקרטיה במדינת ישראל בסכנה, והיא בסכנה מכיוון שיש קיצונים בינינו. ואני קוראת לכם, חברי פה בבית הזה, מכל הצדדים, ומכל הסיעות ומכל המפלגות: תנהגו באחריות. תנהגו באחריות כלפי קהל הבוחרים שלכם, אל תסיתו אותו – לא לעלות להר-הבית ולא לרדת מהר-הבית. אל תסיתו אותו לפעול באמצעים כאלה שקוראים לחיילי מדינת ישראל, שמגינים בגופם, הילדים שלנו ששומרים על מדינת ישראל, לפגוע בהם. אל תקראו בשום דרך וצורה לפגוע בערבים באשר הם ערבים. בואו נחיה יחד ובשוויון פה במדינת ישראל. ואדוני ראש הממשלה, שמעביר פה היום תקציב ללא חזון וללא מדיניות, הכול מתחיל בך. אל תתכסה מאחורי אירועים באירופה, תתחיל לפעול במדינה שלך, כי יש הרבה מה לעשות. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת רויטל סויד. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. 11 דקות לרשות אדוני. בבקשה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> 11. בדיוק, זה לא עשר ולא רבע. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מה זה 11, למה לא – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הוספנו לו דקה. במקום להגיד תודה – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אולי פחות. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני כמה דקות היינו עם ראשי הרשויות הערבים והעובדים ברשויות הערביות בהפגנה מול הכנסת ומול האוצר כמחאה, מחאה על זה שגם התקציב הזה, אפילו שהשר הוא כן חברתי – ואני חותם על זה בעשר אצבעות – התקציב הוא עדיין לא חברתי. אם אנחנו, כערבים וראשי הרשויות, סמכו עליו גם את יום עסל ויום בסל, וחשבו שבצל כחלון יהיה עסל, אז כנראה זה גם בסל – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מה זה עסל ומה זה בסל? <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – כמו שאר התקציבים ושאר הממשלות. אני קראתי לשר כחלון, מעל הדוכן הזה, ואמרתי לו: תהיה המהפכן, תהיה היוזם, תהיה הראשון ש-כן, תחת השלטון שלו, תחת המשרד שלו, הוא אכן יעשה את המפנה הבסיסי בתקציב ובמדיניות המדינה, המדיניות הזאת שאומרת שצריך סוף-סוף לעשות צדק עם הערבים, שהם 20% מהמדינה הזאת. אבל עד היום, לצערי הרב, גם התקציב הזה, שיוגש ונצביע עליו מחר, הוא עדיין תקציב שמפלה את הערבים ולא מכיר בהם כחלק, כ-20% לפחות – מהמדינה הזאת. אנחנו לא עוד מתלוננים, ולא עוד מוחים ככה סתם, כמחאה, אלא משום שאנחנו חושבים – ולפי כל המחקרים – שהמדינה היא שתפסיד. יש לנו פוטנציאל לקדם ולשגשג את כל הכלכלה בישראל, אם רק נותנים לנו את ההזדמנות. זה דרך תמיכה תקציבית, דרך מקומות תעסוקה, דרך תמיכה ברשויות הערביות, שצועקות לשמים. אדוני היושב-ראש, אי-אפשר להגיד לראש רשות: לך, תגיש ותיתן את כל השירותים לאזרח שלך, ובאותו זמן אנחנו לא ניתן לו את הנשק – הרי הוא החייל, הוא החייל במערכה – אתה לא נותן לו את הנשק כדי להילחם – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> זה ארנונה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> כן, ארנונה; יופי, קופצים על הארנונה. ואם גובים את כל הארנונה, עדיין, אדוני היושב-ראש – יש הרבה מחקרים, של "סיכוי", של הרבה עמותות, שאמרו שאפילו אם ראשי הרשויות גבו 100% ארנונה, זה לא נותן להם לתת את כל השירותים, כי אין אזורי תעשייה, אין משאבים אחרים חוץ מהארנונה הזאת. אז אני חושב, אדוני היושב-ראש, שלמרות – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> כן, אין מוסדות, אין שום דבר שיגבה את הארנונה, ואין אזורי תעשייה. אין שטחים לתעשייה שמהם אתה יכול לגבות ארנונה ורווחים. אדוני היושב-ראש, הפעם הזאת היא אולי הפעם הראשונה שראשי הרשויות הערבים, חברי הכנסת הערבים, גורמים מקצועיים במגזר הערבי, כולם שילבו ידיים יחד בתוכנית שהיא מקצועית – אמרו על זה גם אנשי האוצר, שזאת הפעם הראשונה שמגישים באמת תוכנית מקצועית כל כך כדי לעשות צדק עם המגזר הערבי וכדי לתת להם באמת את כל ההזדמנויות הראויות. אבל למרות זה, למרות כל המשא-ומתן, למרות כל הישיבות עם האוצר, עם הממשלה, עם כולם, לצערי הרב עדיין הממשלה, דרך התקציב הזה, נותנת מעט מאוד לאוכלוסייה הערבית. אז תתאר לך ראש רשות ערבית – יישובים ערביים, שסובלים מאחוזי אבטלה גבוהים, מאחוזי עוני גבוהים, באותו זמן אין אזורי תעשייה, אין משאבים אחרים – איך הוא יתמודד עם חיי היום-יום ואיך הוא ייתן את השירותים? כמו טיראווי, וזה בדיוק מה שאמר המשורר: (אומר בערבית ומתרגם לעברית) זרק אותו לים כפות בידיים ואמר לו: אל תירטב, אל תרטיב את עצמך. אי-אפשר. אי-אפשר שראשי הרשויות הערביות יוכלו לתת את השירותים לאזרחים שלהם. הם בסוף יבואו לראש הממשלה, למשרד הפנים, ייתנו את המפתחות של המועצות והעיריות, וזהו: בואו, בבקשה, אתם תנהלו את היישובים האלה. אדוני היושב-ראש, אני חושב שכפי שאמר גם שר האוצר – וכמה נכון הוא אמר כאשר עמד פה והציג את התקציב – הוא אמר, התקציב הוא ערכים – הוא ערכים – לפני שהוא כסף, וחלוקת כסף, וסכומים, הוא ערכים, הוא השקפת עולם. בסדר, אדוני שר האוצר, הערך הראשון הוא שוויון, צדק; לעשות צדק עם האוכלוסייה הערבית, שהפלו אותה בכל התקציבים מאז קום המדינה. והייתה לו ההזדמנות, אבל לצערי הוא פספס את ההזדמנות הזאת. אבל גם אני אומר, לא מאוחר, יש עוד מחר. מחר ההצבעות. היום אנשי האוצר יכולים לשבת עם ראשי הרשויות, עם כולם. יעשו צדק אתם, ייתנו להם לפחות מה שהם יכולים להתקיים בו כרשויות. אדוני היושב-ראש, אי-אפשר שלא להתייחס למה שקרה היום, או הלילה – החלטה של ראש הממשלה או של שר הביטחון להוציא אל מחוץ לחוק את התנועה האסלאמית ולהכריז עליה כהתארגנות בלתי חוקית. 1. התזמון, ובזה, אולי רק בזה, אני משתתף עם חברת הכנסת רויטל סויד – לא בשאר, אבל בזה כן. העיתוי – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> לפחות זה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – כבר חודש יש החלטה, אבל הוא בחר ביום הזה. נתניהו, מאז הפיגועים בפריז, שכולנו גינינו אותם – מעשה פשע כזה – וגם לידיעתכם, לידיעת השרה רגב – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> טוב שגיניתם בפריז, כי פה לא גיניתם. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> לא לא לא. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – פה מדובר על יהודים, ושם לא מדובר על יהודים. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> גם פה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – אבל זה לא לפי ההוראות שלך, גברתי השרה. זה המצפון שלנו, זה מבפנים. כל פשע נגד חפים מפשע – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – מאוחר מדי. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – פה, שם ובכל מקום, באנטרקטיקה, אנחנו נגדו. אני מצטער, יש לי בעיה במיתרי הקול, לכן אני שותה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לרוויה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אז גם לידיעת השרה, ולידיעת כולם: התנועה האסלאמית הצפונית הוציאה הודעת גינוי, והייתה חלק מהמשלחת של ועדת המעקב – היינו אמורים היום ב-15:00 ללכת לשגרירות צרפת, לנחם אותם. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> היא הוציאה גם הודעות גינוי – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> התנועה האסלאמית פועלת בניגוד לחוק. מה זה קשור? <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אז לא לעשות מהתנועה האסלאמית שהם השטן הגדול. תתחשבי במיתרי הקול שלי, גברתי השרה; רק תני לי לדבר. אז לבחור באיתות הזה, כאשר כל העולם – באמת כל העולם – נגד הפשעים האלה בצרפת, ושפיכות הדמים, ונתניהו בא היום כדי להגיד, נו, אני הראשון, אני חוד החנית בלחימה בטרור האסלאמי – בסוגריים – כי אני חושב שהאסלאם הוא לא טרור, אפילו אם יש תנועות שעושות את זה בשם האסלאם, אבל אנחנו כולנו נגד זה. אז נתניהו רוצה להגיד, אני חלק מעולם האור; אני חלק מהעולם התרבותי הזה, שנלחם בברברים, בטרוריסטים האלה, האסלאמיסטים, ולכן הוא רצה הצדקה למעשה ולהחלטה היום בבוקר להוצאת התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק. כל קישור בין התנועה האסלאמית לבין מה שקרה בצרפת הוא שקר גדול. מה שעשה ראש הממשלה זה רדיפה פוליטית, זה סתימת פיות. אני לא שמעתי ולא קראתי בכל הספרות של התנועה האסלאמית שהם קוראים לרצח או להרג של יהודים. אבל בכל משחק של "בית"ר" אני שומע: "מוות לערבים". אני שומע שיש עמותות, יש אגודות יהודיות, שכן אומרות לרצוח ערבים. אני שומע שרים, אפילו, שמתגאים שהם הרגו ורצחו ערבים. שם לא עושים כלום. אבל התנועה האסלאמית, בגלל אל-אקצא, מכיוון שהיא נגד הכיבוש – כולנו נגד הכיבוש, וכולנו נגד כל ניסיון לייהד את מסגד אל-אקצא. אז אם התנועה האסלאמית הוצאה מחוץ לחוק כי היא נגד הכיבוש והיא נלחמת בכיבוש ונלחמת למען מסגד אל-אקצא, תוציאו את כולנו אל מחוץ לחוק. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, ואחריה – חבר הכנסת יואל רזבוזוב. בבקשה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, שוב אנחנו עומדים על הדוכן ורוצים לדבר על תקציב המדינה, ואפשר לחשוב שכשמדברים ומנסים להבין את תקציב המדינה לשנת 2015–2016 אפשר להיכנס לדקויות ולהיכנס למספרים ולחשוב על התקציב כתקציב שהוא תרגום של צרכים, אבל בעצם אי-אפשר להתעלם מהעובדה שכל תקציב של מדינה אמור לשקף את המדיניות הכוללת של ממשלה מסוימת, שעומדת בראש הכנת התקציב; אמור לשקף צרכים ואינטרסים של כלל האוכלוסייה. וכשבודקים תקציב, מן הראוי לבדוק אותו לפי הכללים, ולחשוב, האם הממשלה הקיימת, ממשלת בנימין נתניהו, באמת הייתה לה מדיניות ברורה כאשר היא בנתה את התקציב הזה? רבים נוטים להגיד שחסרה כל מדיניות, ושהממשלה הכינה את התקציב בשליפות, והכינה את התקציב לפי לחצים של הקואליציה ולפי הסכמים קואליציוניים. כמובן, מה שקרה בימים האחרונים, החלוקה והשוק שנפתח פתאום לכל מי שמרבה בלחץ כדי לקבל תקציבים – ואני אגע בזה אחר כך – כמובן, זה היה מביש; כמובן, זה היה צריך להביא כל קבוצה של אוכלוסייה להתקומם על הצורה שזה התנהל בה. אבל זה לא דוחה על הסף את הטענה שכן קיימת מדיניות אצל הממשלה הזאת, והיא קיימת לא לפי ההצהרות שמוצהרות על-ידי שרים למיניהם, כולל שר האוצר; אי-אפשר להבין ששר אוצר הוא חברתי אבל התקציב שהוא בנה לא חברתי. אי-אפשר להגיד ששר דואג לנושא מסוים וכל ההצהרות שלו שהוא יעשה מהפך, והוא יושב ודן עם אנשים, ומבטיח הבטחות, ורוצה לשנות את העניינים של האוכלוסייה הערבית, וממשלה שמצהירה שהיא הולכת לשנות כיוון, כאשר בא התקציב, בעצם אפילו פירורים לא רוצים לזרוק. הרי סביב שולחן הממשלה כנראה מקיימים מלחמת עולם על הפירורים, גם כן. אפילו הפירורים לא נופלים מהשולחן כדי שיגיעו לאוכלוסייה הערבית או לקבוצות אחרות. אי-אפשר להתעלם מהעובדה שהתקציב הזה נותן תוספת למה שנקרא תקציב הביטחון. ואי-אפשר לא לראות את כל הסעיפים שהם כאילו לא תקציב הביטחון – אבל בסופו של דבר או שמוזרמים להתנחלויות או שמוזרמים לפרויקט הזה שנקרא לחזק את ההתנחלויות. ואם מוסיפים את כל הסעיפים האלה יחד רואים שבעצם זאת האמירה הראשונה שאפשר להבין מהתקציב הזה. עכשיו, יבואו יגידו: הנה, עוד חברת כנסת ערבייה שמדברת על התנחלויות ועל המשך הכיבוש. כן, נמשיך לדבר על זה. אף-על-פי שאנחנו גם מפתחים תוכניות מאוד מקצועיות ומגישים אותן ונדחים על הסף, נמשיך גם לדבר על הכיבוש. כי התקציב של המדינה – יש תקציב מוגדר; ככל שהכיבוש, מדיניות הכיבוש וההתנחלויות תגדל, היא תנגוס מהסעיפים האחרים, ואז גם הפירורים לא יגיעו, ואז גם לא יאשרו תקציבים לרשויות המקומיות הערביות, אבל כן להתנחלויות. אי-אפשר לא להיזכר בעובדה שפורסמה השבוע, לפני התחלת הדיונים האלה, שגני-ילדים בהתנחלויות מקבלים עשר פעמים מהתקציב שנותנים לגני-ילדים בתוך המדינה. אז איך אפשר לא לדבר על כיבוש? ולמה לא שואלים שאלות כאלה כאשר מישהו מחברי הכנסת האחרים עומד פה ומדבר על תקציבים לביטחון ומדבר על תקציבים להתנחלויות? למה, כי הוא לא קורא להן התנחלויות אלא התיישבות? ומכיוון שהוא לא מדבר על כיבוש אלא מדבר על חזרה לארץ של –? הוא מדבר על נושא מדיני, וגם אנחנו מדברים על זה; לפחות אנחנו מדברים על מה שאנחנו מאמינים שהוא האינטרס של כל האוכלוסייה. עכשיו, עוד מדיניות שמתבטאת בצורה הכי ברורה בתקציב הזה היא שהממשלה הזאת ממשיכה להתכחש לעובדה שיש 21% מכלל אזרחיה שנקראים האזרחים הערבים והאוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. הממשלה הזאת אומרת בצורה הכי בוטה והכי חוצפנית בעיני: אתם לא חלק מהכלל, ואנחנו נמשיך להפלות אתכם, ואנחנו נמשיך להזניח את הבקשות ואת האינטרסים של כלל האוכלוסייה, ובעצם אנחנו גם נחליט עם מי אנחנו נדבר, ואת מי נחזק, ואת מי נוציא מחוץ לחוק. וזה המשך של המדיניות שקבעה מהתחלה ש-אנחנו נגדל את הערבים הטובים, ואת אלה שיש להם עמדות פוליטיות, שיודעים לעמוד על שלהם, שמבטאים את כל מה שמתרחש בלבו של הציבור הערבי, אנחנו נדכא, ואנחנו נמנע מהם. היום היום, שר האוצר המהולל, החברתי – איפה הוא נמצא? במקום לכבד 64 ראשי רשויות מקומיות ערביות, שכבר חודש וחצי הוא מטרטר את הנציגים שלהם במשא-ומתן שווא על תוכנית מקצועית שהם בנו, במקום לכבד אותם, להיות פה כדי לפגוש אותם ולשמוע מהם מה קורה, הוא נוסע לנצרת. הוא נוסע לנצרת לפגוש כנראה את ראש העיר היחיד שלא הגיע להפגנה. זאת אמירה, אי-אפשר להתכחש לכך – זאת אמירה פוליטית מדרגה ראשונה, ומסר ברור. ותאמינו לי, אנחנו לא מטומטמים, אנחנו מבינים את המסר, ולא מקבלים אותו. אנחנו אזרחים שווים. הכנו תוכנית. אמרו: חברי הכנסת רק מדברים על העניין הפלסטיני. אוקיי, העניין הפלסטיני הוא העניין שלנו גם כן. התחלנו לדבר על רשויות מקומיות – סליחה, המשכנו לדבר – הפעם עם תוכנית מאוד ברורה. מה יצא מזה? השתנה משהו? החליט האוצר לקבל את התוכנית הזאת? תוכנית שמדברת על מבנים ציבוריים, תוכנית שמדברת על תיקון כבישים בשכונות הישנות בתוך הכפרים והערים. מישהו אכפת לו מזה? לא. ודווקא היום – היום מחליטים להכות בצורה ברורה, תחת המעטה של המתקפות הטרוריסטיות המצערות שקרו בצרפת, להכות באחד מהמרכיבים של האוכלוסייה הערבית. מסכימה אתם, לא מסכימה אתם, יש לי ויכוח עם התנועה האסלאמית הצפונית או לא, אבל הם מרכיב בתוך האוכלוסייה הערבית. יש להם ציבור משלהם. איפה רשם העמותות? מדברים על עמותות שמקבלות כסף ותומכות בטרור. אז בבקשה, תגישו את רשם העמותות לבית-משפט על זה שהוא לא עשה את העבודה שלו כמו שצריך. לפני שאפילו מגישים את העמותות האלה לבתי-משפט – מחליטים החלטה כזאת בימים האלה בדיוק, כהמשך של מדיניות ברורה של בנימין נתניהו. בערבית אומרים: (אומרת בערבית: נאכלתי כשאכלו את השור הלבן). אוקיי? זאת אומרת, זה יגיע, זה לא יפסיק שם, בתנועה האסלאמית. למה אני אומרת את זה? תזכרו את הנאום של בנימין נתניהו בפתיחת המושב הזה. הוא אמר: חברי הכנסת מבל"ד, הקומוניסטים – ככה הוא אמר – הלכו תחת הדגלים של "דאעש". <קארין אלהרר (יש עתיד):> מי אמר את זה? <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> בנימין נתניהו, ראש הממשלה. ככה הוא אמר מעל הדוכן הזה. זו בדיוק המדיניות הברורה של הממשלה הזאת – להסית נגד המנהיגות של האוכלוסייה הערבית, ולהתחיל כאילו מגוף שהוא מחוץ לכנסת, כי קל יותר, ולהשתמש בהחלטה פוליטית, במקום – אם יש האשמות, בבקשה, תביאו מול בתי-המשפט. יכול להיות שאפילו יש לי טענות איך בתי-המשפט מתנהלים, אבל יש בתי-משפט, יש מערכת משפטית במדינת ישראל; השרים הם לא המערכת המשפטית. אני יודעת שבקואליציה רוצים לקפוץ מעל בתי-המשפט, במדינת ישראל, אבל לא בבוטות כזאת, לא בצורה כל כך ברורה. יש לכם משהו נגד התנועה האסלאמית? תביאו אותם לבתי-משפט. אבל להוציא בצורה כזאת, זה אומר שכולנו מטרה, במקרה הזה, רק צריכים לעמוד בתור עד שיגיע התור שלנו. זה המשך של המדיניות שמתעלמת מקיום אוכלוסייה שיש לה מנהיגות, אוכלוסייה ערבית שהיא 20% מהמדינה. תסתכלו על התקציב הזה, ואז תבינו. וכמובן – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט אחרון. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – הייתי יכולה גם לדבר, והייתי רוצה לדבר, על התקציב המגדרי. האמת, הכנתי את הנאום שלי כיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה בהתמקד בנושא של תקצוב מגדרי ואיפה עומדות הנשים בתקציב של המדינה, אבל לצערי הרב ההחלטה הזאת גררה אותי לחשוב על הסכנות המיידיות הקשות שממשלת נתניהו מעמידה בפנינו. אבל זה לא אומר שאני לא אמשיך לעקוב גם כן אחר הנושא של איפה הנשים נמצאות בתקציב המדינה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת יואל רזבוזוב – 11 דקות לרשותך, אדוני. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבר ימים שלמים שמדינה שלמה מדברת על הדילים שנעשו מתחת לשולחן רק כדי שהממשלה הזאת תבטיח את ההישרדות שלה. אנחנו לא יודעים לכמה זמן, אולי לכמה חודשים, אולי שנה, לא כל כך – לא בטוח שזה יחזיק יותר. אבל אנחנו רואים את זה, ואנחנו גם רואים את זה על-פי התקציב ההזוי הזה. מעבר למה שפשוט – אני מבין מה זה הסכמים קואליציוניים, ואני מבין איך ועדת הכספים עובדת ואיך בונים את התקציב. ומעבר ל-4–6 מיליארד שקלים של הכסף הקואליציוני, שמבחינתי זה גם – אני קורא לזה כסף שאתה מייעד למישהו, ואני אפילו רואה בתקציב עיר מסוימת, ואתה אומר לחבר שלך ראש העיר: אני אתן לך עיר כזאת או אחרת – – – <חיים ילין (יש עתיד):> לא שומעים. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> אתה אומר לחבר שלך: אני אתן לך עכשיו כסף, ואתה תבוא ותארגן לי בעיר שלך חברי מרכז שיצביעו לי – אני רואה את זה כשחיתות. אבל ביום ראשון האחרון אושרו, בעלות של מאות מיליוני שקלים, הסעיפים ששמעתי עליהם. לא ידעתי אם לצחוק, לבכות, לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות במדינה מתוקנת. והמטרה של הסעיפים האלו הייתה לתמוך ולדאוג לסקטורים קטנים ומצומצמים. על מי? על חשבון מי? על חשבון כל משלמי המסים. אני בדרך כלל שומע – זאת נקודה שהיא חשובה, ורציתי להבהיר את זה היום – שאין כסף לספורט; ספורט זה תחביב, זה לא משהו חשוב. יש ביטחון ויש בריאות ויש רווחה, באמת, יש תחומים חשובים, אבל אף אחד לא מסתכל על זה כמשהו באמת חשוב, משהו שמחנך לערכים, משהו שמחנך לתרבות, משהו שמגדל כאן אזרחים טובים יותר, שבונה פשוט עם בריא ועם חזק יותר. וה-613.4 מיליון שקלים שחולקו בימים האחרונים, בעקבות הלחצים של חברי הכנסת, זה סכום שאני חושב שאנשי הספורט אפילו לא מעזים לחלום עליו. ואתם יודעים כמה שיחות טלפון למנצחים הייתם יכולים לעשות אם הייתם מעבירים את הכסף הזה לספורט הישראלי? לדוגמה, ראינו אתמול, כולנו היינו עדים לכך, הייתה כתבה גדולה על שחמט. בוריס גלפנד, שייצג אותנו בכבוד, לקח מקום שני באליפות העולם, היה אצל נשיא רוסיה פוטין, ישב, וכל המדינה התגאתה והיה כל כך הרבה כבוד. ואתמול, בשער "24 שעות", בוריס גלפנד אומר: ראש הממשלה עשה עלי סיבוב, הפוליטיקאים עשו עלי סיבוב. והיום, לנבחרת השח שצריכה לצאת לאליפות אירופה חסרים כמה עשרות אלפי שקלים – בשביל לצאת לאליפות אירופה לייצג את המדינה, בשביל שעוד פעם אנחנו נתגאה, ואפילו חלקנו, חלקכם תוכלו לעשות להם טלפונים. אבל אתם יודעים שבקואליציה שלנו, כמו שאתם רואים עכשיו, מעדיפים לקחת את הכסף לאינטרסים הצרים במקום לראות את טובת המדינה כולה. מבלי לדבר על ההשלכות החיוביות של העיסוק בספורט, כמו שאמרתי, ושל הפעילות הספורטיבית, אני חושב שהספורט זה הכלי היחיד שנותר לנו בשביל איכשהו לשפר את התדמית של מדינת ישראל, עם מדיניות החוץ הכושלת. כשדגל ישראל מונף במדינות העולם והספורטאים עומדים תחת דגל ישראל ושומעים את ההמנון, אני חושב שזה המסר הטוב ביותר, זה כלי הסברתי. אין לנו כלים היום. אנחנו רואים את החרמות, אנחנו רואים סימון מוצרים, אנחנו רואים איך מתייחסים, משווים אותנו לרוצחים, מה כבר לא עברנו. אז אם נניף דגלי ישראל ונשקיע – על מה אנחנו מדברים? ביקשתי פה לפני כן, אמרתי פה: כמה עשרות אלפי שקלים. על מה אנחנו מדברים, בשביל שדגל ישראל יהיה מונף. לזה אנחנו לא רוצים לתת את הכסף? אז איך אתם חושבים שבלי השקעה נוכל להגיע להישגים? איך? צריך להשקיע. אתמול במקרה הלכתי לאולם התעמלות אמנותית בחולון, נפגשתי עם מאמנת נבחרת אולימפית, נבחרת שעשתה קריטריון לאולימפיאדה, שהולכת לייצג אותנו באולימפיאדת ריו, נבחרת שיש לה מדליות מאליפות אירופה ומאליפות עולם. והמאמנות הראו לי את התוכנית של הנבחרת. והמתעמלות האלה מתאמנות שמונה שעות ביום. והמאמנות האלה, בשביל המשכורת הזעומה הזאת, כל היום, 24 שעות חיות את הענף. חסרים להם 200,000 שקל – בשביל להביא מדליה אולימפית – 200,000 שקל. תחשבו, עוד פעם, כמה טלפונים אפשר להרים אם נשקיע 200,000 שקל, כשאנחנו, 613 מיליון שקלים עכשיו פיזרנו ככה, על הדרך, ביום אחד. אני אתן כמה דוגמאות כאן מהתקציב, מהסעיפים. כמו שאמרתי, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. ועדת הכספים אישרה ביום ראשון 8 מיליון שקלים עבור פרס שר הדתות. מעניין מי יהיו הזוכים בפרס הזה. למה לספורטאים, שמייצגים את המדינה, מניפים את דגל ישראל, באמת, נותנים את כל הלב ואת הנשמה, והם השגרירים הטובים ביותר שלנו, המדינה – הפרס של שרת הספורט זה 1.3 מיליון שקלים בשנה ממינהל הספורט. ופרס שר הדתות 8 מיליון שקלים. רק תחשבו על זה. עוד אושרו 6 מיליון שקלים לצורך קשרים דתיים ורוחניים, סכום שבזכות ש"ס יגדל ב-3 מיליון שקלים נוספים ב-2016. אני רוצה להבין איך מתקשרים עם הרוחניות ב-9 מיליון שקלים? איך עושים זאת? מה זה קשרים רוחניים? 4 מיליון שקלים עבור שירותי ייעוץ להפריה במשרד ראש הממשלה. כנראה זה לא מספיק, אז הוסיפו גם 2 מיליון שקלים לפוריות על-פי ההלכה למשרד הדתות. וכאן, עכשיו – ניסיתי להבין את הסעיף הזה, באמת, וחברי חבר הכנסת מיקי לוי לפני שנייה הסביר לי את הסעיף, על מה הכסף. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אל תנסה. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> הכסף, נותנים לרב. קודם כול, יש ועדה שבוחרת רב שילווה את אותה אישה לבית-חולים ציבורי, שממילא נותן את הטיפול הזה בחינם. כמה כסף אמרתי על זה? 4 מיליון ועוד 2 – 6 מיליון שקלים. <מאיר כהן (יש עתיד):> 4 מיליון לאשכנזים, 2 – לספרדים. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> אה, נכון, 4 מיליון לאשכנזים, ולספרדים – טוב, ישנו – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> – – – <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> אני לא רוצה להתחיל, כי יש עוד – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ואם אני חצי-חצי, אז אני מקבל זה? <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> חברים, קודם כול, איך אנחנו עכשיו, ב-2015, אנחנו באמצע נובמבר, איך מקימים ועדה שתבחר את הרבנים האלה? הרי צריך לבזבז את הכסף הזה כמה שיותר מהר, ללוות. פשוט אבסורד. <חיים ילין (יש עתיד):> גם ככה מקימים ועדת שכר והם עושים מה שהם רוצים, אז מה נשאר? <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> ברור. ועוד פעם, בספורט מה? מאות אלפי ילדים, בעיקר בפריפריה, נשארים ללא מסגרות ספורטיביות, כי ההורים שלהם לא מסוגלים לעזור להם. הרשויות המקומיות לא מסוגלות לסבסד את המימון. מינהל הספורט מקצה לרשויות המקומיות בישראל 42 מיליון שקלים, שזה שביעית ממה שהוא מקצה למועצות דתיות; תחשבו: פי-שבעה. אתם יודעים, זה מאות אלפי ילדים שיכולים להיות היום במסגרות. מה היה רע להקים קרן נוספת, כמו קרן הקדש, שעוזרת למימון ספורטאים צעירים בעלי פוטנציאל שההורים שלהם מתקשים לממן אותם? היום, כשמישהו אלוף אירופה אז באמת המדינה – גם כבר יש חסויות, גם המדינה יותר עוזרת, באמת קצת יותר כסף. אבל בגיל 16, כשילד מהפריפריה רוצה להצליח, אין לו סיכוי. אין לו סיכוי להגיע לרמה גבוהה אם ההורים שלו לא משקיעים בו, ובשביל זה יש קרן הקדש. בשנה שעברה פעלתי על מנת להרחיב את הקרן הזאת, אבל זה עדיין לא מספיק. הרי, זה לא אותם השקופים של דרעי? זאת לא האוכלוסייה ששר האוצר כחלון הבטיח לדאוג להם לפני הבחירות? בכנסת הקודמת גם הגדלתי לספורטאי ההישג את המלגות במיליון שקלים כדי שיוכלו להתרכז אך ורק בספורט מבלי לעסוק בעבודות צד נוספות, אבל ברור לי שזו רק ההתחלה ויש הרבה מה לעשות. אבל אנחנו מבינים שלפי התקציב הזה זאת בכלל לא האג'נדה של הממשלה, אף אחד לא חושב על זה. בממשלה יודעים לעשות מצוין סלפי עם הספורטאים, אבל מה עם לתמוך בהם? לתמוך בהם לא יודעים. היום לחלק מהספורטאים האולימפיים יש ספונסר פרטי, שמשקיע, נותן להם מה שהם צריכים בשביל להצליח – ואני מזכיר עוד פעם: רק חלק. אבל מה המדינה נותנת להם? המדינה צריכה לתת, לא ספונסר פרטי. המדינה נותנת צרות: אזהרות מסע לקראת יציאות לחו"ל, ניסיונות לחרם פוליטי על ישראל דרך הספורט. מי סובל מזה? הספורטאים שלנו. אפילו ענף הכדורגל, הפופולרי והעשיר מבין ענפי הספורט בישראל, לא מסוגל להצמיח ספורטאים שיגיעו לרמות הגבוהות של הכדורגל העולמי. יש לנו באמת לא מעט שחקנים, אבל אין מגרשים. חסרים כ-200 מגרשים. אין כסף. אני תמיד שומע: אין כסף. אנחנו יודעים לכבות שרפות. מה יהיה עם הענפים האולימפיים? אני נפגש עם ראשי האיגודים היום, ופשוט אין להם כסף. יש עוד מעט אולימפיאדה. אין להם כסף לצאת ולייצג את המדינה. אז הייתה ועדת לובצקי, ונתנו תוספות. אבל הם צריכים להשלים חלק משלהם. החלק הזה חסר להם. אין להם. אז אני חושב שבפעם הבאה שדגל ישראל יתנופף בזירה הבין-לאומית, ובזירה הבין-לאומית היחידה שנותרה לנו כדי להיות גאים בה, רגע לפני שאתם מתקשרים לברך את הספורטאים, תשאלו את עצמכם מה עשיתם בשבילם. זה הנושא הספורטיבי, שבאמת אמרתי, כואב לי מאוד. ישנה כאן שרת התרבות והספורט – אני אוהב להגיד: שרת הספורט והתרבות, מאוד חשוב. אני חושב, תשימי לב לדברים האלה, כי באמת הספורטאים צריכים עזרה ממך. הדבר השני – ואני חושב שאחרי, ראיתי, חברת הכנסת סופה לנדבר, וסביר להניח שהיא תרחיב בנושא – זה נושא העולים. גם כן, זה בכלל לא באג'נדה של הממשלה הזאת. בכלל לא מתייחסים לזה. כל דבר שקורה הוא נגד אותם עולים. אנחנו רואים שאותם עולים שעלו בשנות ה-90 בגילי ה-40, ועבדו קשה, בנו כאן את כלכלת מדינת ישראל – תחשבו: מיליון איש קנו והצמיחו את המשק – פתאום, אחרי שהם לא הרוויחו פנסיה, לא בארץ המוצא, לא במדינת ישראל, פתאום הם נופלים אל מתחת לקו העוני. למרות שהם שילמו מסים מהיום הראשון, עבדו בעבודות הכי קשות, עבודות שהיום הן המשרות הדרושות במשק, שאף אחד לא רוצה לעבוד בהן בכלל, במשרות האלה, באמת, בעבודות הכי שוחקות הם נתנו את עצמם, אבל הם נופלים אל מתחת לקו העוני ולאף אחד לא אכפת. הממשלה אפילו לא רוצה לדון על זה. רדיו רק"ע – רוצים לסגור את הרדיו שמעלה שידורים לכל כך הרבה עולים שזקוקים לזה, שזה דרוש להם. אין להם את השפה. יש באמת כל כך הרבה דברים לשפר. אני התייחסתי כאן רק לשני פקטורים שאני ביום-יום מתעסק בהם, ופשוט לתקציב הזה, לממשלה הזאת, אין אג'נדה, ואנחנו נתנגד לתקציב הזה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> אני גם פונה לממשלה, לחברי חברי הכנסת מהקואליציה – ולא נמצא פה אפילו חבר כנסת אחד מהקואליציה. תחשבו. לא מעניין אותם. לא מעניין אותם להסתכל קדימה, להאמין במדינת ישראל. פשוט, הכול זה לשדוד את התקציב. השוד שראינו כאן, הגנבה של הכסף ביום-יומיים – אני לא ראיתי דבר כזה. אני חושב שזה אבסורד. אנחנו נתנגד, ואני מציע לכולם להתנגד. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת רזבוזוב. חברת הכנסת סופה לנדבר מישראל ביתנו, בבקשה. לאחריה – חבר הכנסת מנו טרכטנברג מהמחנה הציוני. לאחריו – חברת הכנסת מיכל בירן. בבקשה, גברתי. לרשותך 11 דקות. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> תודה רבה. אדוני היושב בראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני אתחיל מהמנון של בחירות, ותנחשו של איזו מפלגה: שמנו לנגד עינינו את האזרח, את הרצון שישראלי, ותיק ועולה חדש, יחוש שהוא חי במדינה שדואגת לפרט, והוא יכול ליהנות משוויון הזדמנויות בכל תחומי החיים. אתם יודעים של מי הציטוט הזה? של כולנו. של שר שחזר לפוליטיקה כדי שיתגשם החלום של החלשים במדינת ישראל; של עולים וותיקים, של אלו שזקוקים לממשלה חזקה שיודעת לדאוג לחלשים. אני לא רוצה להמשיך לצטט, אבל כאשר השר הזה, שר האוצר, חזר לפוליטיקה, אני חשבתי שאולי אלה לא יהיו הבטחות סרק; שאולי יהיו דאגה לשוויון, סולידריות חברתית, בתקציב הזה. חשבתי שכך יקרה; שיהיו דברים לצמצום פערים, שוויון בנטל. אבל התברר, רבותי, שאלה הבטחות סרק, וסתם תקווה של אלפי אזרחים שהתפוצצה לנו מול עינינו. למי התקציב הזה, רבותי, יכול להחזיר תקווה, או מחזיר תקווה? לאזרחים? לקשישים? קשקוש. לעצמאים? רק הכרזות. לפריפריה, צמצום פערים? קשקוש. עידוד תעסוקה – איפה היא? צמצום פערים ודאגה לפריפריה? ראינו כאן ראשי ערים ומועצות שהגיעו יום-יום כדי לדאוג לערים ולמועצות שלהם; לדאוג לאזרחים כדי שתהיה חלוקה צודקת. הייתה? אין. הבטחות סרק. אומרים: יוקר מחיה. הם ידאגו לנו להורדת יוקר המחיה. אני רוצה רק פשוט לספר, כאן באולם הזה, כמה דואגים היום לצמצום מחירים, יוקר המחיה. אתם יודעים כמה עולים קישואים היום? 20 ש"ח לקילו; קולרבי – 14 ש"ח. יוקר מחיה; תפוחי עץ – 15 ש"ח; תפוח אדמה – 6, 7 שקלים; בננה – 9 שקלים; כרובית – 15. אני כבר לא מדברת על עגבניות. לכולם זה כבר נמאס. <מאיר כהן (יש עתיד):> אני מציע לעשות קניות רק בשוק. זה קצת יותר זול. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> בסדר. סלט של הבטחות, רבותי. אחרי ההבטחות זה חייב היה להיות תקציב חברתי, של סולידריות חברתית, של צמצום פערים, שוויון בנטל. אנחנו ראינו איך הם אתמול הצביעו, רבותי. זה בושה לממשלת ישראל. אנחנו דאגנו שיהיה שוויון, ומה קורה עכשיו? דואגים לחיילים? דואגים לכולנו? לקבוצה אחת – כן, וקבוצה שנייה – לא. קבוצה אחת עובדת ומשלמת מסים, וקבוצה שנייה? ואני לא נגד חרדים, אבל זה לא חלק של צדק חברתי, רבותי. כך זה לא יכול להיות בחברה צודקת. לא צריך להיות. אלה אזרחי מדינת ישראל, כולם צריכים להיות שווים ושווים, וכולם צריכים לשרת, וכולם צריכים לעבוד, וכולם צריכים לשלם את המסים. אבל לא רק המפלגה הזאת חרתה על דגלה ססמת בחירות של אזרח חלש ודאגה לו. היא הייתה, אתם יודעים אצל מי? אצל ראש הממשלה, שחסר לנו כאן. השוויון בנטל בוטל. אז למה הבטחת, ראש הממשלה? דאגה לניצולי שואה – רבותי, כמה שהחבורה הזאת של חברי הכנסת בקואליציה צריכים להיות ציניים כדי להצביע נגד ניצולי שואה. יואל, אני זוכרת איך אנחנו הצבענו. עמדנו כאן, על חוק של רנטה מגרמניה במדינת ישראל. האנשים האלה, שעברו מה שהם עברו בחיים, ניצולי שואה, הממשלה הכניסה יד לכיס של אותם ניצולי שואה, שמה שהם עברו בחיים זה גיהינום. ואני הסברתי כאן: אנחנו במשך שנים רבות העברנו כמה חוקים; החוק של יורי שטרן ז"ל, שנתן להם סכום מסוים, 4,700 ש"ח, פעם אחת בשנה. הרנטה מגרמניה שהם מקבלים, זה כסף שגרמניה נתנה כפיצוי, רבותי. אני כבר אמרתי שלא יכול להיות פיצוי על הדבר הזה, אבל בכל זאת, גרמניה נותנת להם 1,300 ש"ח, אז מה קרה? אנחנו חילקנו בממשלה הקודמת מיליארד ש"ח, ואני אומרת שאנחנו צריכים כנראה לעשות חקירה פרלמנטרית כאן ולבדוק לאן נעלמו הכספים. זה כסף שצריך להיות מיועד לאותם ניצולי השואה, והם מאבדים כל חודש 1,300 ש"ח. ואתם יודעים מה קורה עם האנשים האלה – עולים כאן חברי כנסת מהקואליציה ואומרים: איך אפשר להצביע נגד חוק התקציב הזה? אז אני אומרת: לא רק להצביע, להצביע נגד החוק הזה בשתי הידיים, כי הוא לא חברתי, הוא לא אנושי, הוא לא דאגה לאותם אנשים שאנחנו מחויבים להם. הממשלה הכניסה יד – לניצולי השואה, וזו בושה. בושה. עכשיו, חברים, לפני הבחירות, ראש הממשלה – בחודש מרס, בערוץ 9, ראש הממשלה ביבי נתניהו הבטיח לניצולי השואה דאגה, הבטיח פנסיה, הבטיח בנייה, 17 מיליארד בבנייה לדיור ציבורי – אין דברים כאלה בתקציב הממשלה, אבל יחד עם זה הוא דיבר על פנסיה. הוא אמר: אני מבטיח כאן. ראש הממשלה, אתה הבטחת, אז תקיים. תראה לנו סעיף בתקציב – איפה יש פנסיות. והממשלה הייתה מחויבת למצוא מיליארד וחצי, 2 מיליארד, כסף לאנשים שעבדו כאן כל החיים, לאנשים שהרימו על הכתפיים את הכלכלה של מדינת ישראל, לאנשים שהיום הופכים להיות השלב החדש של העניים. לא יכול להיות שבן-אדם שעבד כל החיים – וכאן, 25-20 שנה שהוא היה רופא, שהוא היה מהנדס, שהוא היה מדען, שהוא היה בן-אדם שעבד, והיום הוא יוצא וסופר גרושים כדי לקנות תרופות או לקנות לחמנייה. הוא כבר לא חושב על שוקולד לילדים. ואני אומרת – פנסיה, פנסיה מינימום, זה חובה של ממשלת ישראל. זה חובה של הממשלה הנוכחית. זה חובה להצביע על פנסיה, ואני רוצה לראות את הכיסאות הריקים – איפה הם, חברי הכנסת? כי בושה להסתכל היום לפנסיונרים בעיניים ולהגיד: אין לנו תקציב, ולא יכול להיות תקציב, אנחנו לא חושבים שהם זקוקים לתקציב הזה. אז פנסיות אין, לניצולי שואה אין – ביטוח סיעודי, רבותי. ביטוח סיעודי, אדוני השר לשעבר – לפחות התחלנו לעשות צעדים. מה קורה במדינת ישראל – בממשלת ישראל לא יודעים שיש זיקנה? שאנשים חולים, שאנשים מתגלגלים למצב קשה ביותר? הבת שלי סיפרה לי לפני כמה ימים סיפור כל כך עצוב; הם הלכו לעשות ספורט, משפחה צעירה, הבת, בעלה ושתי הנכדות שלי, והתיישבו בקפה. ישב שם זוג מבוגרים, ולידם כנראה הילדים או הנכדים, ואחד מהצעירים לקח סכין והתחיל לחתוך את השניצל לקוביות. אז הבת שלי אומרת: אני חותכת שניצל לבנות הקטנות שלי, והוא חותך לבן-אדם המבוגר. ואז הבת שלי, כך היא סיפרה לי, שהתהפך הזמן, וכנראה הילדים האלה יצטרכו לדאוג למבוגרים ולזקנים במשפחה. ואני אמרתי: חלילה וחס שזה יקרה, אבל לא רק צעירים וילדים ונכדים צריכים לדאוג לביטוח סיעודי, לחיים סיעודיים נורמליים, אלא משפחה – לא רק משפחה, אלא ממשלה, ממשלה, ממשלה. זה האחריות של ממשלה, זה חובה של ממשלה. זה חובה שהאנשים האלה לא יהיו נטל במשפחה, כי משפחה של צעירים, הם מרוויחים 15-14 אלף ש"ח בממוצע, והם צריכים את הכספים האלה כדי להחזיק את המשפחה של הצעירים. אני שואלת את הממשלה: איפה הביטוח הסיעודי? ואזרחי מדינת ישראל יודעים שאין בתקציב הזה שום שינוי. השינוי – רק במזג האוויר הפוליטי. פעם אחת ככה ופעם אחרת – אחרת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אני מסיימת. אני הבאתי את התקציב שחילקו לחברי הכנסת, וזה נקרא שקיפות, רבותי. 884 מיליון ש"ח לחברי כנסת, ואין כאן ממשלה שיכולה לחלק לאותה נזקקים ומחויבת לאותם נזקקים. יש 800,000 ילדים שהולכים לבית-ספר בלי סנדוויץ'. אז הכסף הזה, היו יכולים למסור לפנסיות, לנזקקים. לא לסגור שבע נציגויות בחו"ל. מתווה סוציאלי חדש היה חייב להיות בתקציב הזה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אני מסיימת ואומרת: כולנו קראנו את הספר, ספר לילדים, "תום סויר", של מארק טוויין, ושם מחפשים את הילד ואומרים: "תום, תום, איפה אתה, ילד רע?" אני רוצה לצטט את זה אחרת ולהגיד: ממשלה, ממשלה רעה, איפה אתם? איפה אתם כדי לדאוג לאותם אנשים שהבטחתם – לפני הבחירות? בגלל זה אני אצביע נגד. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, גברתי. חבר הכנסת מנו טרכטנברג, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת מיכל בירן. בבקשה, אדוני. 11 דקות לרשותך. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> כל כך הרבה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה יכול להשתמש בשלוש, ארבע, כמה שאתה רוצה. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, דיוני התקציב הם הזדמנות חד-פעמית במהלך השנה לבחון בעין ביקורתית את פעולותיה של הממשלה, או יותר נכון את תוכניותיה של הממשלה, את השקפת עולמה, שבאה לידי ביטוי בספר התקציב, את דרכה של הממשלה או היעדר הדרך של הממשלה, וזה אחד מהתפקידים המרכזיים של אופוזיציה – זה לעשות את המלאכה נאמנה, לבחון בעין ביקורתית אבל גם ביושר את מה ששיש ומה שאין בתקציב. תרשו לי להתחיל מזווית מאוד לא קונבנציונלית, כמי שיושב בספסלי האופוזיציה: אני רוצה להתחיל באמירת מילה טובה לאוצר, למי שעומד בראש האוצר, שר האוצר משה כחלון, לאגף התקציבים באוצר, על שעשו את מלאכתם נאמנה. ואני רוצה להתריע כנגד כל ניסיון לייחס למשרד האוצר ולפקידות שם את העוולות של הממשלה עצמה. זו טעות גדולה. הפקידות היא בסדר. אם יש ביקורת, היא צריכה להיות מופנית לבעל הבית, ולא למי שעמל תחת השרביט של בעל הבית. אני רוצה להגיד גם לגבי האוצר, שאני מבחין שנושבת רוח אחרת במסדרונות אגף התקציבים; רוח של רגישות יותר גדולה לנושאים חברתיים, שימת דגש על עשייה חברתית, וצריך להגיד זאת ולהעריך זאת. כאמור, הביקורת לא צריכה להיות מופנית כלפיהם. השאלה המרכזית, כשאתה בא לבחון את התקציב, זה – האם התקציב מתמודד עם האתגרים הגדולים שניצבים בפנינו, ומה הם? ראשית כול, ההאטה במשק. קצב הצמיחה של המשק ירד אל מתחת לרף הקריטי של 3%, כיום הוא בסביבות 2.5%. רבותי, מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה קצב צמיחה כזה, שפירושו בעצם כמעט קצב אפסי מבחינת התוצר לנפש, כאשר הצרכים הביטחוניים והחינוכיים וכו' רק הולכים וגדלים. אנחנו התרגלנו, התפנקנו בקצב צמיחה של כ-4%, 3.5% במשך תקופה ארוכה, ולכן היינו יכולים לספוג גם אירועים ביטחוניים וגם אירועים חברתיים. אבל לא עוד. ואני רוצה להגיד את זה באחריות ובצער רב: בתקציב הזה אין התמודדות עם בעיית היסוד הזאת. ומי שבא וטוען כאן שיש מנועי צמיחה במשק, אז הוא לא יודע מכניקה, הוא לא יודע מה זה מנוע. אין. כמובן, האתגר השני הגדול שמלווה אותנו זמן רב, זה הפערים החברתיים. תראו, יש איזה מין תחושה שזה ישנו וזה יהיה, ואתה יודע, צריך פה ושם לשפץ את הבניין הרעוע הזה. זה לא הולך כך. יש שני נתונים מרכזיים שנוגעים לפערים: האחד, זה מה קורה לשכר הריאלי לאורך זמן, והשני, מה קורה לשיעור העוני. רבותי, אנחנו תקועים בשני הממדים האלה, ועל כן הפערים לא הולכים להיפתר, אלא להפך, עלולים להתרחב. ולשם כך, כדי להיאבק בתופעה הזאת, צריך להציב לעצמנו יעדים. יעדים ברורים, כמותיים, עם כלים לטווח ארוך שיכולים לעשות את המלאכה. וכמובן, בעניין הדיור, שזה משבר לאומי שנמשך כבר שנים מספר: יש צעדים, וצריך לברך על כך. יש תקציבים מסוימים. אבל, לצערי הרב, זה בגדר מעט מדי, מאוחר מדי. אם כן, אין התמודדות עם האתגרים האלה. מה כן יש בתקציב? אז קודם כול, יש הסכמים קואליציוניים נדיבים ביותר, שהם סקטוריאליים ברובם: 4.5 מיליארד שקל. רבותי, התופעה הזאת של הסכמים קואליציוניים סקטוריאליים היא תופעה די ייחודית למדינת ישראל, והיא תופעה בזויה, שפוגעת לא רק בזמינות של תקציב למטרות חברתיות ראויות, אלא גם פוגעת באמון הציבור, בתהליך התקצוב ובמערכת הפוליטית כולה. מה עוד יש בתקציב? יש קיצוץ רוחבי, שעכשיו עלה ליותר מ-5%. אני לא זוכר, ואני מעורב בתקציב המדינה כבר עשור – לא זוכר קיצוץ רוחבי כל כך עמוק שלא בתקופה של משבר כללי כמו ב-2001–2002. וכל זאת למה? כדי לממן את אותם הסכמים קואליציוניים. רבותי, קיצוץ רוחבי זה בריחה מהכרעות, בריחה מקביעת סדרי עדיפויות. מה עוד יש בתקציב? משכון העתיד. למה? זו לא סתם אמירה. הרי מה עשו כדי שיוכלו להגיד ולטעון שאין גזירות? מה עשו? לוקחים, מושכים כספים חד-פעמיים, ממה? מקק"ל; מרשות שדות התעופה – מיליארד ומשהו שקל; מהדיבידנדים, או יותר נכון מהרווחים של רפא"ל – התעשייה הביטחונית המפוארת שיש לנו. כולנו מבינים, זה חד-פעמי. מחר זה לא יהיה. אז מה יקרה מחר? יהיו בחירות. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – התחייבו על 3 מיליארד שקל למשרד הביטחון. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> כן. <חיים ילין (יש עתיד):> שאין לו כיסוי בכלל. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> כן, תכף אני מגיע לדבר הזה. אבל קודם כול, משיכת כספים חד-פעמיים, כדי שיוכלו לבוא ולטעון: אין גזירות. אז יש גזירות, כי הגזירות יבואו, אלא לא מחר, מחרתיים. זה מה שיש בתקציב. אני רוצה עכשיו לרדת קצת לעומק בהתנהלות. כי העניין זה לא רק מה שכתוב בספר, אלא מה ההתנהלות שמתלווה לדבר הזה. אז קודם כול, הזכרת, חיים, את תקציב הביטחון. אני חבר בוועדה לתקציב הביטחון. אני מלווה את הנושא הזה משנת 2006, כשהייתי חבר בוועדת ברודט, מכיר את הנושא לעומק. אני רוצה להגיד לכם באחריות, שאין תקדים למה שקרה הפעם. למה? מכיוון שהפעם רשמו מספר בתוך התקציב ל-2016: 56.1 מיליארד שקל. כולם ידעו ואמרו מפורשות – משר האוצר, שר הביטחון, ראש הממשלה ועד אחרון הרפרנטים באוצר – שזה לא סכום ריאלי. אף פעם לא היה דבר כזה. כלומר, תמיד היה, או כמעט תמיד, שהוסיפו תקציבים במהלך השנה, אבל התקציב הראשוני שנרשם בספר – שר הביטחון ידע להגן על זה, כולם ידעו להגן על זה, ראש הממשלה עמד כאן ואמר: רבותי, זה תקציב שאנחנו מתחייבים אליו. הפעם אפילו אותה העמדת פנים לא הייתה. אז יצאנו לדרך עם תקציב שמלכתחילה כולם אומרים שהוא לא ריאלי. ואז, מה קרה ברגע האחרון בוועדה לתקציב הביטחון? ודרך אגב, היא כמעט לא התכנסה, והתכנסה אך ורק מכיוון שאני איימתי בבג"ץ, והגשתי את הדבר הזה, ואז אמרו: אוקיי, צריך עוד פעם להתכנס – ברגע האחרון, ביום ראשון בבוקר. מה אמרו? הגענו – תקענו כף, ככה. הגענו להסכם בעל-פה על כך שנוסיף עוד 3, 4, 5 – ובאמת הטווח הוא בין 3 ל-5 מיליארד שקל – במהלך השנה. נוסיף את זה לתקציב הביטחון. ואמרו: סמוך עלינו – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אבל מה המקור – – – <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> רגע, אני נכנס לזה. אמרו: תסמכו עלינו, יהיה בסדר. <חיים ילין (יש עתיד):> נכון. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> רבותי, המדינה הזאת לא יכולה להמשיך להתקיים על סמך אמירות שיהיה בסדר – – <חיים ילין (יש עתיד):> גם אם יתהפך – – – <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> – – ויהיה בסדר בשני מובנים: א. יימצאו המקורות. אז אני אומר: אם אתם היום יודעים שיימצאו המקורות התקציביים לדבר הזה – – <קריאה:> – – – <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> – – תשימו את זה על השולחן. בואו נצביע על זה. מה זה האמירה הזאת: יהיה בסדר על 4, 5? אנחנו מתווכחים ונאבקים על 75 מיליון שקל – רופאים, עידוד מעבר רופאים לצפון. יעל, כן? <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – לא מראים את זה – – – <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> כן. ברור. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> ברור. אבל אתה יודע, מאבקים קשים על מה שנקרא כסף קטן, שהוא חשוב ביותר לצרכים חברתיים, ואומרים לנו: יהיה בסדר על 3, 4, 5 מיליארד שקל. ולמה המיליארדים האלה ילכו? זו הסמכות הבלעדית של הוועדה לתקציב הביטחון לאשר את זה, וזה לא הוצג. רבותי, זו לא התנהלות שאפשר להשלים אתה. דוגמה שנייה, העניין של הטבות המס ליישובים. תראו מה שקורה כאן: שנים לא נקבעו קריטריונים. כל פעם יש לחץ של מישהו אחר ואז מוסיפים עוד יישוב. ראש הממשלה לא רצה להתמודד עם השאלה הזאת, והפילו את זה על הרב משה גפני, יושב-ראש ועדת הכספים, שהוא יעשה את המלאכה. והוא הביא הצעה. הביא הצעה עם קריטריונים ברורים. ועמדנו להצביע על כך. ואז מה? התחילה מסכת לחצים מכל הכיוונים, כן, כדי להוסיף כזה ולהוסיף כזה ולהוסיף כזה ולהוסיף כזה, וכל העניין בעצם כמעט ירד לטמיון. עכשיו, ברגע האחרון, מנסים לעשות מהלך. איפה הממשלה, איפה ראש הממשלה, איפה האחריות, אל מול סוגיה כל כך חשובה. עוד דוגמה: הורדת המע"מ ב-1%. יום אחרי שהכנסת הצביעה על התקציב בקריאה ראשונה מקיימים מסיבת עיתונאים, ראש הממשלה והשר כחלון, ומודיעים על הורדה של מע"מ ב-1%. למה ומה? מה קרה, לא ידעו את זה 24 שעות קודם? מה, זה לא מהותי לתקציב? 1% של מע"מ זה כ-5 מיליארד שקל. איפה אנחנו? מה, איפה הכנסת? מה, אז רוצים לעקוף – זה לא מתקבל על הדעת. אי-אפשר להתנהל בצורה כזאת. דיברו כאן קודמי על ההסכמים הפוליטיים של הרגע האחרון, אותם כמה מאות מיליונים שיועדו למטרות מאוד ספציפיות, סקטוריאליות וכדומה. תראו מה שקרה כאן: הרי היועץ המשפטי לממשלה בעצם הכריח את המערכת לפרסם את זה; כן, שקיפות. אבל, רבותי, שקיפות זה רק הצעד הראשון. אחרי שאתה נחשף להסכמים האלה, צריך לבוא ולדרוש, בצורה מאוד ברורה, שלא יהיו דברים כאלה. זה לא תקין. זה לא יכול להיות שכסף ציבורי רשום על שם פרסונלי של חבר כנסת זה או אחר, למטרות שהן לא מטרות כלליות שוויוניות. לא יכול להיות דבר שכזה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> כן. תראו, אני רוצה להגיד, כדי לסיים: לצערי הרב, זה תקציב ללא בשורה. זה תקציב ללא נשמה, ללא נשמה יתרה – בטוח. זה תקציב שלא מפיח תקווה. עכשיו, אני רוצה להגיד: אנחנו בסביבה קשה, אנחנו מול מעין אינתיפאדה. כאשר אתה מציג לציבור תקציב כזה, שלא, אין בו שאר רוח, אין בו בשורה, ובו-זמנית אתה נמצא במצב שאנחנו מצויים בו, של התקפות מבחוץ ומבפנים – האזרח הישראלי, הציבור הישראלי, שואל את עצמו: לא לזה פיללתי, לא זו הממשלה שאני רוצה. לא שהמצב יכול להשתנות מקצה לקצה, אבל, רבותי, קצת לפתוח אופק, שנוכל להסתכל קדימה בתקווה שיהיה טוב יותר; לא ש"יהיה בסדר", בהבטחה חלולה. אז כנראה שלצורך זה צריך ממשלה אחרת, וצריך להביא את השינוי כמה שיותר מוקדם. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. חברת הכנסת מיכל בירן. אתה רואה, בסוף השתמשת ביותר מ-11 דקות. לפעמים הזמן עובר מהר. כשנהנים זה עובר מהר. <חיים ילין (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כשנהנים הזמן עובר מהר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני לגמרי נהנה פה. אני שוקל להאריך את התורנות שלי לפחות בעוד שעתיים. <חיים ילין (יש עתיד):> כאופוזיציה, צריך להביא את כולם לפה עד יום חמישי ב-05:00, שלא ילכו לישון. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מסכים אתך. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, גברתי, גם לך יש 11 דקות. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יש הרבה בעיות במדינת ישראל של 2015. טפו, טפו, טפו, הממשלה הזאת ממשיכה לייצר בעיות חדשות כל הזמן, חלקן מאוד מאוד דחופות, ממש עומדות על סדר-היום שלנו בצורה מאוד מאוד מיידית: האלימות, הגזענות, מה שקורה ברשת, סכסוכי עבודה שמגיעים אלינו למשכן מדי יום ומדי שבוע. מה שאנחנו עושים במשכן בחלק ניכר מהזמן שלנו זה מכבים שרפות. מכבים שרפות של בעיות מאוד מאוד דחופות שמתרחשות כרגע. סוג אחר של בעיות הן פחות מיידיות ואנחנו נוטים לא להתעסק בהן. אגב, השרפה בכרמל, אני חושבת שחברת הכנסת שלי יחימוביץ, שיושבת כאן, ישבה בדיונים על דיונים, התריעה על המחדל, התריעה על חוסר התקנים, על הציוד המיושן, אבל זה היה רחוק, רחוק מהעין, רחוק מהלב, עד שמתרחשת השרפה בכרמל. ואז פתאום כולם עומדים על הרגליים האחוריות ואומרים: וואו, איזה מחדל, איך לא ידענו, איך נתנו למערך הכבאות להידרדר כל כך. וראש הממשלה עושה גוגל ומוצא איזה "סופר-טנקר" והולכים להביא איזה מטוס כיבוי שיפתור את הבעיה. ויש בעיות שהן לטווח אפילו עוד יותר רחוק, שהן כל כך רחוקות מהעין – ואולי זה לא יפתיע אתכם, אני מדברת הפעם, גם הפעם, על המשבר הפנסיוני. זה כל כך רחוק, שאנשים לא מצליחים לדמיין את עצמם; הם לא מצליחים לדמיין את עצמם זקנים, הם לא מצליחים לדמיין את עצמם בעוד 30 שנה, בעוד 40 שנים, כשהמשבר הזה באמת יגיע, מה שנקרא יגיע לבשלותו. זה כמו הסיפור הזה על הצפרדע שמבשלים אותה לאט-לאט, ובגלל שזה קורה לאט-לאט היא לא נמלטת, היא לא קופצת מהסיר. בסופו של דבר, כשהיא מבינה מה קרה, זה כבר אבוד. <קארין אלהרר (יש עתיד):> פה אוכלים רק כשר, לא אוכלים צפרדעים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> היא אמרה את זה כמחווה לצרפתים. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> יפה. הבעיה עם המשבר הפנסיוני היא, שכשהוא יגיע, העוצמה שלו תהיה כל כך אסטרונומית, כל כך קטסטרופלית, שאי-אפשר יהיה לפתור את זה. אי-אפשר יהיה לעשות ישיבת ממשלה לחירום ולמצוא עוד 2 מיליארד שקלים, או להעלות את המע"מ בעוד 1%. יהיה מדובר במאות רבות של מיליארדים. יהיה מדובר במיליוני אזרחים שייגזרו עליהם עוני ודלות לעת פרישה. אלה יהיו מספרים כל כך מטורפים, שפשוט אי-אפשר יהיה לפתור אותם באיזה ישיבת ממשלה או באיזה הבטחה חפוזה על איזו תוכנית. ההנחה שלי, כסוציאל-דמוקרטית, היא שהמדינה אחראית לאזרחים שלה. היא אחראית לכמה דברים: לחינוך, לבריאות, לביטחון, והיא אחראית גם לביטחון הפנסיוני. היא אחראית גם ליכולת להזדקן בכבוד. מה הן שתי הבעיות הרציניות ביותר היום במערכת הפנסיונית, על-פי תפיסתי? האחת, שהאדם הבודד הופקר לחלוטין וכל הסיכון גולגל אל כתפיו של החוסך הפרטי. הבעיה השנייה היא דמי הניהול השערורייתיים שאנחנו משלמים על החיסכון הפנסיוני שלנו. בואו נדבר רגע על העניין הזה. אנשים אומרים לי, הכי פשוט שאני כבר אשים את החסכונות שלי מתחת לבלטה; עדיף, במקום שהכסף יהיה בשוק ההון, עולה, יורד, יש משבר, אין משבר. זה לא פתרון מערכתי טוב. זה אפילו לא פתרון אישי טוב, כי כשהכסף נמצא מתחת לבלטה, הוא לא נושא תשואות, הוא לא יצליח להגיע לסכומים שנדרשים כדי לחיות בכבוד. אז מערכתית, זה טוב שהכסף נמצא בשוק ההון – ויש שיחלקו עלי בתפיסה הזאת. אבל, זה לא הגיוני שאת הסיכון הזה נושא אדם בודד. דמיינו אדם אחד, דמיינו שני אנשים: אחד פרש ב-2008 ואחד פרש ב-2007. שניהם עבדו באותה עבודה, שניהם חיו בדיוק באותו אופן. הדבר היחיד שמבדיל ביניהם הוא מתי הם פרשו מהעבודה. זה שפרש ב-2008, אחרי המשבר הגדול, יגלה שלמרות שהוא עשה אותו הדבר בדיוק כמו שעשה הבחור מ-2007, הוא יזכה רק לשלושת-רבעי מהפנסיה. אנשים איבדו ברגע אחד, במשבר אחד, 25% מהחסכונות שלהם. אז אומרים: השוק יתאושש בסך הכול, לאורך זמן. והנה, יש מודל צ'יליאני, וככל שאנשים מתבגרים הם יעברו למסלול יותר סולידי. אני חושבת שבלי התערבות אנושית, המודל הצ'יליאני הוא לא מספיק, כי בסופו של דבר, אם אדם צריך לעבור לשלב יותר סולידי בדיוק אחרי משבר, הוא יימצא עדיין באותה בעיה בדיוק: הוא לא יצליח להחזיר לעצמו את החסכונות שהוא איבד ברגע שהוא יעבור למסלול סולידי. כך שבלי הגורם האנושי, שיהיה מסוגל להגיד: רגע, היה לנו פה משבר, נמתין עם המעבר לסולידי, הפתרון הזה הוא חלקי. עוד דוגמה לזה שמפקירים את האנשים לתנודתיות של השוק היא מה שקורה עכשיו עם משבר הריבית החישובית. אני לא אכנס לזה כי זה עניין לנאום בפני עצמו, אבל בסופו של דבר, בגלל טעויות בחישוב ובהערכה של מהי הריבית במשק, נוצר מצב שקבוצה של פנסיונרים בקרנות החלשות, הולכים להשית עליהם את כל הסיכון, והפנסיה שלהם הולכת להצטמצם בעד 30%, ועושים להם בדיוק מה שקרה עם הצפרדע. זה לא יקרה בבת אחת, כי אז הייתה פה התקוממות רחבה, אלא זה יקרה בהדרגתיות ויגיע לשיא המשבר כשהם יהיו הכי קשישים והכי חסרי אונים. הפתרון למשבר הזה, אגב, של הריבית החישובית, הוא לא פחות ערבות הדדית, הוא יותר ערבות הדדית. את האג"ח המיועדות – שזאת דרכה של המדינה, אחת הדרכים של המדינה לקחת אחריות על הפנסיה שלנו – צריך להפנות, או לנתב את חלקן הגדול, אל אותה קבוצה שעתידה להיפגע וכך לחסוך לקבוצה מאוד קטנה לשאת על עצמה ולשלם את המחיר של הטעויות בחישובים של המדינה ושל מי שהיה צריך לחשב את החישובים בזמן. הבעיה האחרת היא דמי הניהול השערורייתיים. צריך להגיד, מי שמשלם את מקסימום דמי הניהול, זה יכול להגיע לשליש מהחסכונות שלו. דמיינו שהייתם מכניסים כסף לבנק ואחד מכל 3 שקלים שהייתם מכניסים, הבנק היה לוקח את זה כדמי ניהול. הדבר הזה הוא לא סביר, והוא גם לא מתפלג באופן שוויוני. אני, וכנראה שגם חברי הכנסת שיושבים כאן, לא משלמים את מקסימום דמי הניהול. אבל אם תבדקו בבניין הזה, תגלו שהמנקה והמאבטחים – הם משלמים את מקסימום דמי הניהול. זה נשמע לאנשים לא הרבה, אבל לאורך השנים, כשמשלמים את המקסימום, זה מגיע לשליש מהחסכונות. ולמה זה קורה בעצם? מי משלם את המקסימום? חברת הכנסת יחימוביץ, אם אפשר. היו"ר, היא מפריעה. למה אנשים משלמים את מקסימום דמי הניהול? הם משלמים את מקסימום דמי הניהול כי הם עניים וכי הם לא מאורגנים והם לא מצליחים לעמוד מול חברות הביטוח במשא-ומתן. חוץ מזה, יש גם ניגוד עניינים מובנה במערכת. סוכן ביטוח שמוכר לכם פוליסה או קרן פנסיה בדמי ניהול נמוכים, מקבל על זה תגמול של אפס שקלים מחברת הביטוח. לא צריך להיות גאון בשביל להבין מה זה עושה למערכת התמריצים. רק מלאך היה עושה את זה, ושוב, זאת לא התנדבות, זו פרנסה של אנשים. חברות הביטוח משתמשות בסוכני הביטוח כשעיר לעזאזל וזורקות אותם, ככה, לזעמו המוצדק של הציבור. אני לא נכנסת אפילו למנהלי ההסדרים, שיוצרים לפעמים מצב שבו המעסיק מקבל הטבה על הביטוח של המחשבים והבניין, ומי שמשלם על זה בעקיפין הם העובדים שלו, שמשווקות להם קרנות פנסיה בדמי ניהול גבוהים מאוד. אז מצד אחד, אני מעריכה את ההסכם שהגיעו אליו המעסיקים וההסתדרות, שהמעסיקים יתחילו לשלם על דמי התפעול של סליקת הפנסיה של עובדיהם. אבל מה שקרה בחוק ההסדרים הזה, זה מזכיר את הטיולים שהיינו הולכים אליהם כשהייתי ב"הנוער העובד והלומד": איכשהו, כשהיינו נוסעים באוטובוס לטיול בדרום, איכשהו הוא היה עובר בירושלים ובפרדס-חנה. ואני חושבת שזה גם מה שקרה הפעם בחוק ההסדרים: למפקחת הייתה כוונה טובה, לנסות ולטפל בניגוד העניינים הזה. אבל במקום לטפל בזה באופן ישיר ונקודתי, בליבת הבעיה, מה שקרה זה מין מסלול מסובך של הפרדת התפעול מהשיווק, בלי לתת תשובות: מה תעשה מכולת עם חמישה עובדים, איך היא תעשה מכרז, איך זה יעבוד. ופה אני חושבת שהפתרונות הם מאוד פשוטים. יש מה לעשות. טוב, אולי "מאוד פשוטים" זאת הגזמה, אבל יש מה לעשות. הדבר הראשון: צריך לעשות הפרדה בין תגמול סוכני הביטוח לדמי הניהול שאנחנו משלמים. הצעת חוק כזאת הגשתי עם חברי חבר הכנסת מיקי זוהר ואחרים. אם השוק החופשי לא יצליח לחתוך את דמי הניהול, המחוקק צריך לעשות את זה. יחד עם משה גפני וכמעט כל חברי ועדת הכספים הגשנו הצעת חוק כזאת, שתחתוך בחצי את דמי הניהול. וכמובן, לכל העובדים החלשים, שבסופו של דבר אין להם יכולת ואנרגיה להתעסק באופציה הפנסיונית שלהם, צריכה להיות קרן פנסיה ממלכתית; צריכה להיות אופציה ציבורית, שהיא בטוחה, שהיא לא למטרות רווח, שלא עושקים בה את האנשים. כל הדברים האלה יכולים לקרות. ועכשיו אנחנו חוזרים בסופו של דבר למציאות. אני חושבת עכשיו על כחלון ועל כמה אנשים טובים שבכל זאת נמצאים בממשלה הרעה הזאת, ואני חושבת שבעוד 30 שנה, כשהם יסתכלו אחורה על הקריירה שלהם, אף אחד לא יזכור שהעלו 1% במע"מ או הורידו 1% במע"מ; אלה דברים שלאורך ההיסטוריה לא זוכרים אותם בכלל. אבל אם כחלון ימצא את עצמו שר האוצר שהחברים שלו והילדים של החברים שלו, נגזרו עליהם עוני ודלות, אני חושבת שהוא ישאל את עצמו, יתייסר ויתחרט: איך לא ראיתי את הכתובת על הקיר? איך לא הבנתי שזאת ה-בעיה של המאה הזאת? אבל, עכשיו אנחנו נמצאים ברגע כזה שההיסטוריה עוד לא קרתה, שהעתיד עוד לא הוכרע. אני מפצירה בשר האוצר ובכל מי שיש לו יכולת להשפיע על הממשלה הזאת: אל תשבו בחיבוק ידיים, אל תפקירו את העתיד של כולנו לכוחות השוק. במשבר הפנסיוני צריך להתערב ועכשיו, אחרת כולנו נשלם על זה מחיר שיהיה כבד מנשוא. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת מיכל בירן. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה – מהרשימה המשותפת. אחריו – חברת הכנסת גרמן מיש עתיד. אחריה – חבר הכנסת חמד עמאר. אדוני, 11 דקות לרשותך. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אעוד' באללה מן א-שיטאן א-רג'ים. בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בשעות הבוקר המוקדמות ממשלת ישראל וכוחות הביטחון השונים יישמו את ההחלטה האומללה, ההחלטה ההיסטרית של הקבינט, להוציא את התנועה האסלאמית הצפונית מחוץ לחוק, וזה לפי תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. והטענה: חלק ממנהיגי התנועה האסלאמית מסיתים. מה, אין חוק לטפל במסיתים? הרי רק לפני חודש ימים הייתי נוכח בבית-משפט שדן בערעור המדינה וערעור שיח' ראאד סלאח על עונש של 11 חודשי מאסר, על נאום שהמדינה טענה שהייתה בו הסתה, והנאום הזה היה לפני שמונה שנים. שמונה שנים לא הייתה, לא למשטרה ולא לכוחות הביטחון, שום טענה על הסתה. אז אם יש הסתה – יש בתי-משפט. כוחות הביטחון המליצו לראש הממשלה לא להוציא את התנועה האסלאמית מחוץ לחוק. מה הוא החליט? החליט שהוא צריך להיות מר ביטחון, שמבין יותר מהשב"כ, הוא צריך להחליט – שהוא השופט שמבין יותר מכל שופטי ישראל, והוא צריך לקבוע את הקביעות שלו מתוך עמדה היסטרית. ואני לא יודע אם זה קשור גם להעברת התקציב, כדי לרצות מישהו. ועדת המעקב של האזרחים הערבים התכנסה היום והחליטה החלטות: מחרתיים שביתה כללית, ויש הפגנה ארצית, המונית. כי כולם מבינים שההחלטה הזאת היא לא החלטה חוקית, והיא החלטה שבאה להדיר חלק מהאזרחים הערבים פה. ועדת המעקב לא התכנסה, ולא דנה ולא החליטה, לא על שביתות ולא הפגנות, כשבית-המשפט גזר פסקי-דין, ושיח' ראאד סלאח היה גם במעצר לפני זה. אבל מה? מדברים על הנושא של מסגד אל-אקצא. אני פה, מהבמה פה, אמרתי כמה פעמים והבהרתי: העניין של מסגד אל-אקצא הוא עניין שהוא חלק מהאמונה של כל מוסלמי בעולם ואסור לפגוע בו. הזהרנו והתרענו, אבל פה לא שמעו. ואני אומר פה, כל מוסלמי בעולם אמר וימשיך לומר: ברוח, בדם, ניפדיכ יא אל-אקצא, ולא רק שיח' ראאד סלאח. אז החלק הזה, להוריד – אני בעצמי, אני איש התנועה אסלאמית, אני מייצג את התנועה האסלאמית פה בכנסת. אנחנו פה שלושה חברים. אנחנו אנשים שמצייתים לחוק, אנשים שבאנו להיאבק על הזכויות שלנו, וחלק מהמאבק שלנו זה המאבק בתקציב הגרוע הזה. התקציב צריך להיות תרגום ישיר של מדיניות וסדר עדיפויות של כל ממשלה. שר האוצר טען שהוא מגיש תקציב חברתי. אדוני היושב-ראש, בכל מדינה דמוקרטית התקציב צריך להתבסס על עקרון יסוד והוא שוויון מלא לכל אזרח במדינה, וזה עקרון יסוד שאנחנו עליו לא מוותרים. היות שאין חוק מס הכנסה לערבים וחוק אחר ליהודים, ואנחנו משלמים לפי אותם קריטריונים גם מס הכנסה, אז אנחנו צריכים לקבל גם תקצוב לפי קריטריונים קבועים של שוויון. היום בשעת הצהריים השתתפתי בהפגנה של ראשי ועובדי הרשויות המקומיות הערביות, אשר מבקשים בקשה כל כך גדולה, מבקשים שוויון – ואפילו לא שוויון: תקציב המדינה הוא כ-400 מיליארד שקלים, הרשויות המקומיות מבקשות 32 מיליארד שקלים לחמש שנים, שזה אומר 6.4 מיליארד לשנה, שזה פחות מ-2% מהתקציב, ואנחנו כ-20% מהאוכלוסייה במדינה. את זה אנחנו לא מקבלים. המצב של הרשויות המקומיות הוא מאוד מאוד קשה ומאוד מאוד גרוע, כי חלק קרסו וחלק בדרכן לקריסה. וזה התחיל גם מראש הממשלה, ב-2003 הוא היה שר האוצר. הוא החליט לקצץ את מענקי האיזון בחצי, ואז, היות שהרשויות המקומיות, 25%–40% מהתקציב שלהן זה מענקי איזון, הן קיבלו את המכה הכי קשה. ואז 75% מהרשויות המקומיות הערביות נכנסו לתוכניות הבראה, ו-17 רשויות פיזרו אותן ומינו במקומן ועדות ממונות. אחרי שבג"ץ החליט שצריך לתקן את הנוסחה הזו, הנוסחה של מענקי האיזון, באה הממשלה ותיקנה את הנוסחה. אבל מה, היא תיקנה אותה עם שינוי פרמטרים כדי להרע את התנאים של האוכלוסייה הערבית. והיום, גם פקידי האוצר, גם פקידי משרד הפנים, מכירים ומודים בזה שיש אפליה ומגיע לאוכלוסייה הערבית בכל שנה כ-500 מיליון שקלים כדי לסגור את הפער. מה זה מענק איזון, אדוני היושב-ראש? מענק איזון הוא סכום שמעבירים לרשות המקומית כדי שלא תהיה בגירעון, כי אין לה מהמקורות העצמיים מספיק כסף כדי לתת את השירותים. אלא, הם החליטו, וממשיכים להחליט, בממשלה, שסל השירותים לאוכלוסייה הערבית, אסור שיהיה שווה בדיוק לאזרח היהודי, כי עד היום גם התלמיד הערבי בתיכון מקבל תקציב קטן ב-67% מהתקציב אשר מקבל תלמיד יהודי. אז האם זו ההחלטה? האם זה הכיוון? צריכים לעמוד על זה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בוועדת הכספים, ויושב-ראש ועדת הכספים, קבעו קריטריונים להטבות מס. אבל מה, אחרי שהביאו את הרשימה של היישובים, ובהם מספר גדול של יישובים ערביים – כי 50% מהאוכלוסייה הערבית מתחת לקו העוני – החליטו שההתנחלויות צריכות לקבל, למרות שגם חלק מההתנחלויות, לפי אותם קריטריונים, קיבלו. אבל, היות שאנחנו היום מונהגים במדינה הזאת על-ידי ממשלת מתנחלים, אז טרפדו את זה. גם, אזרחים ערבים לא יכולים לזכות להטבות מס כדי אולי שיוכלו לנשום קצת. ­­­­הממשלה הקודמת הקימה את "צוות 120 הימים" לטיפול, לבדיקה ולחקירת מצוקת הדיור במגזר הערבי. הצוות הזה הגיש את המלצותיו. יש לנו השגות על ההמלצות, אבל הממשלה החליטה לאמץ אותן. אם אתה מאמץ אותן, אז אתה צריך לתקצב אותן. שר הבינוי והשיכון, שהציג את התקציב של המשרד בוועדת הכספים, אמר שצריך מיליארד שקלים כדי ליישם את ההחלטות במשרד שלו. אבל כמה נתנו? חצי מהסכום הזה. וגם אין תקצוב למבני ציבור. והבעיה היותר גדולה, שגם המדינה, במתכוון כנראה, לא מאשרת תוכניות מתאר, לא מאשרת תוכניות בינוי, ולכאורה מאשרת – תקימו מבנה ציבור. איפה נקים אותו? אם אין לי אדמה, אם אין לי שטח למבני ציבור, איפה אני אקים אותו? אז מה עושים? לא ניצלת את התקציב הזה – חוזר לאוצר, והוא מעביר אותו לסמוטריץ וחבריו. בסדר? זה המצב. ולא רק זה, אלא גם החלק של התקציב הוא ממש ממש לעג לרש. התשתיות במגזר הערבי מאוד רעועות. חלק מהיישובים הערביים, עדיין אין להם מערכת ביוב מרכזית, אין להם אפילו רשתות מים שמגיעות לכל הבתים, אין להם כבישים סלולים. ואנחנו נגיד לראש הממשלה, שאמר "הערבים נוהרים באוטובוסים לקלפיות", אני אומר לו שאין לנו מספיק כבישים שיוכלו להסיע אוטובוסים כדי להגיע גם לקלפיות. אז קודם כול תקנו את הכבישים, כך שתהיה אפשרות גם לנהור לקלפיות, לפעם הבאה. התקציב הזה לא פותח אופק בפני האזרחים הערבים. מבחינת מקומות עבודה, האבטלה גואה, אחוז הבלתי-מועסקים הולך וגדל, ואין תוכנית ממשלתית לטפל במצב הזה. אקדמאים, אחרי שנים של לימודים, עם עלויות גדולות והפסד השתכרות, לא מוצאים מקומות עבודה. לדוגמה, יש אלפי בוגרים מבתי-הספר להכשרת מורים, שהם מובטלים, ואם משרד החינוך מכניס אותם למערכת, הם מתחילים בשליש משרה, בחצי משרה, וזה אחרי ארבע-חמש שנים מהיום שהם מסיימים את הלימודים שלהם. ואני אומר, יש מחקר שמרכז השלטון המקומי הכין לפני כמה שנים, שאומר שאם ממוצע התלמידים בכיתה במגזר הערבי יהיה שווה לממוצע במגזר היהודי, ייכנסו למערכת 3,000 משרות של מורים. זה אומר דורשני. תעסוקת נשים – וזה האסון החברתי והכלכלי, וזו הסיבה העיקרית שבגללה יותר מ-50% מהערבים מתחת לקו העוני. שר הכלכלה המתפטר עמד פה במקומי לענות על שאילתה, והוא אמר – יש תכנון במשרד הכלכלה, ותהיה מהפכה. ומה המהפכה? ב-2020 אחוז הנשים המועסקות במגזר הערבי יגיע ל-41%. זה המהפכה. וזה למה? כי לא מאשרים אזורי תעשייה, לא מאשרים אזורי תעסוקה ולא מתכננים מקומות עבודה. אז מי מפסיד? מפסיד האזרח הערבי, ומפסידה גם המדינה. לא רק זה, אלא היום, בתקציב הזה, פגעו בפנסיה של כולנו, אבל במגזר הערבי. אם 41% יגיעו בשנת 2020 למקומות עבודה, אז אני אומר שהעוני – התקציב הזה והתכנון הזה מנציח את העוני במגזר הערבי, ואז גם הזקנים שלנו ימשיכו להתלבט בהחלטה אם לקנות אוכל או לקנות תרופות. הממשלה הכריזה שהיא נלחמת בעוני, אבל אני אומר – בפועל היא נלחמת בעניים. היא לא נלחמת בעוני, היא נלחמת בעניים, והיא מוסיפה למעגל עוד ועוד ועוד עניים. לכן, התקציב הזה, אסור ואסור בהחלט לאשר אותו וצריך להתנגד לו. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. חברת הכנסת יעל גרמן, ואחריה – חבר הכנסת חמד עמאר. אחריו – חבר הכנסת דני עטר. בבקשה, גברתי. 11 דקות לרשותך. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כבוד השר, חברי וחברותי חברות וחברי הכנסת, הפתעה – אני מתכוונת לדבר על הסתייגות. חשבתי שבכלל אנחנו צריכים לדבר על הסתייגויות, יש לנו כל כך הרבה, אז אני מתכוונת לדבר על אחת ההסתייגויות; יהיו לנו הרבה. על הסתייגות שמבחינתי היא מאוד מאוד עקרונית. אחת הרפורמות המשמעותיות ביותר בחוק ההסדרים, בחוק התקציב, היא הרפורמה במערכת הבריאות. ואחד מהסעיפים בתוך הרפורמה הזאת בא להסדיר את ההסכמים של הרופאים וקופות-החולים. זה נקרא: הסדר החזר. כולנו יודעים שכאשר אנחנו הולכים לרופא מומחה, אנחנו משלמים לו כסף מזומן, לפעמים 600 שקל ולפעמים 900 שקל, וזה יכול להגיע גם ל-3,000 שקל. לאחר מכן אנחנו הולכים לקופת-החולים שלנו ומבקשים החזר. ההחזר הוא מקסימום 600 שקל. אבל אם לקופת-החולים יש הסדר עם הרופא, היא מנהלת אתו את המשא-ומתן, לא אנחנו; לא הפציינט, הלקוח, החולה, שבאמת תלוי ברופא, אלא הקופה. בא הלקוח, בא החולה, המטופל, ולא צריך לשלם שקל. מקסימום הוא משלם, אולי, השתתפות עצמית. חוק ההסדרים רצה להסדיר ורצה להביא את המהפכה שיהיה רק להתקשר בהסדר, ולא בהחזר. דרך אגב, זו אחת ההמלצות המרכזיות של הוועדה שעמדתי בראשה לפני כשנתיים. אבל החוק הזה עשה חצי מלאכה; הוא אומנם מדבר על כך שלמנתחים ונותני ייעוץ לניתוחים יהיה הסדר ולא החזר, אבל אז, אחרי שעשה צעד קדימה, הוא עושה צעד אחורה ואומר: אבל אנחנו מחריגים – מחריגים רופאים מומחים. וכמה רופאים מחריגים? 50 לכל קופה כפול ארבע – 200, 50 לכל חברת ביטוח כפול חמש – 250. 450 רופאים מומחים יהיו מוחרגים מההסדר-החזר. אם לא די בכך, יש אפשרות גם לשר האוצר ולשר הפנים להעלות את המספר, אם הם יראו שלא מספיק. זאת אומרת, למעשה החוק הזה עושה צעד נהדר, עם רצון נהדר, אבל הלך צעד אחד אחורה, והחשש הגדול שלי הוא שתוך שנתיים, שלוש, ארבע שנים אנחנו נחזור לנקודת המוצא ונראה שוב את כל הרופאים בהחזר ולא בהסדר. במקום באמת לחסוך את ההוצאה הפרטית על הבריאות, שהולכת וגדלה במדינת ישראל, אנחנו רק נגדיל אותה. לכן הגשנו הסתייגות – בשלושה שלבים. ההסתייגות העיקרית שלנו אומרת: בוא נמחק בכלל את הסעיף שמאפשר החרגה של רופאים. בוא נלך עם זה עד הסוף. אבל, אם לא יסכימו לא להחריג, בואו ניתן בידי השרים אפשרות להפחית את המספר, שיהיה פחות מ-50, ולא יותר מ-50. ולמצער, אם גם זה לא מתקבל על הדעת, לפחות שכאשר השרים רוצים להגדיל את המספר, הם יהיו מחויבים לתת דין-וחשבון בפני הוועדה, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. לדאבוני, ההסתייגות הזאת לא עברה. אולי, עדיין, יהיה בממשלה מי שיבין שאכן צריך לקבלה. ולתקציב עצמו. אני ניתחתי את תקציב הבריאות, אבל אני משוכנעת שהדברים שאני אומרת כאן נכונים לא רק לתקציב הבריאות אלא נכונים לכל משרדי הממשלה. אבל כדי להבין את התרגיל שקרה בתקציב 2015 אני חייבת הקדמה קטנה, הסבר מאוד פשוט: התקציבים שאנחנו מאשרים השנה – וכל פעם שמאשרים, כל שנה – אלה תקציבים שנקראים "תקציב מקורי". מה שקורה במהלך השנה, בכל המשרדים – יש תוספות, יש שינויים. אנחנו תמיד מדברים על כך שהתקציב לא אומר שום דבר, ויש תמיד עוד תוספות רבות. התקציב על שינוייו נקרא תקציב מאושר, ובדרך כלל, כמעט תמיד, הוא הרבה יותר גבוה מהתקציב המקורי, זאת אומרת, במהלך השנה מאשרים תוספות תקציביות. אני רציתי להביא לכם רק דוגמה ממשרד הבריאות. בשנת 2013 התקציב המקורי נטו במשרד הבריאות עמד על 22.7 מיליארד שקלים. במהלך השנה התקציב המאושר עמד על 24.1 מיליארד, זאת אומרת תוספת של 6%; זה בשנת 2013. ובשנת 2014 הייתה כבר תוספת של 13% – התקציב המקורי עמד על 23.6 מיליארד, והתקציב המאושר על 26.7 מיליארד. אני מזמינה כל אחד מכם, וכל מי שבאמת רוצה להבין מה קרה פה בתקציב, לעבור ולראות על-פני השנים, ויש לממ"מ ניתוח מאוד מפורט מה קרה על-פני השנים – תקציב מקורי, תקציב מאושר, יש כמובן גם הביצוע – ולראות מה קורה. תמיד התקציב המאושר על שינוייו יותר גבוה. אבל, חברות וחברים יקרים, השנה אנחנו מאשרים את תקציב 2015 בסוף השנה. לכאורה זה תקציב מקורי. בפועל זה גם מקורי וגם על שינוייו. איזה שינויים אפשר יהיה לעשות בחודש בקושי שייוותר מהרגע שיאושר התקציב? בכך גזלה הממשלה שנה של תוספות – לפחות ממה שאני ראיתי במערכת הבריאות, ואני מבקשת שיהיה מישהו שיעבור על כל התקציב, כי להערכתי זה לאורך כל התקציב. מהציבור במדינת ישראל גזלו תוספת של שנה בתקציב. ומה עשו עם הכסף? אני שואלת. אנחנו יודעים שבמהלך 2015 עבדו על תקציב של 1 חלקי 12. מאיזה תקציב? מ-2014, ללא שינוייו, המקורי, זה שהיה 23 מיליארד, לא 26, בבריאות. אבל כך עבדו בכל מקום. אז 1 חלקי 12 מ-2014, ללא תוספות, השאיר גם את עודף הגבייה, שהוא 9 מיליארד, וגם את הרזרבות שקיימות בתוך התקציב, וכולנו יודעים שיש רזרבות. ב-2015 ראיתי רזרבה גדולה של 7.5 מיליארד, וראיתי עוד רזרבות, של עוד חצי מיליארד, משהו כמו 8 מיליארד שאני ראיתי, ואולי ישנם עוד כמה מאות מיליונים, ואולי מיליארדים, שמתחבאים. בשנת 2016 זה כבר עולה ל-9 ומגיע כמעט ל-10 מיליארד. גם ב-2014 הייתה רזרבה, אבל לא ניצלו, וב-2015 בוודאי. מה עשו עם הכסף? אז אני רוצה לומר – בניגוד למנו טרכטנברג, שעמד כאן ואמר שיהיה בסדר והוא לא יודע מאיפה יהיה הכסף – שאני חושבת שאני יודעת מאיפה יהיה הכסף לכל התוספות. יש כסף, וזה הדבר שכל כך מצער אותי. כנראה שיש כסף, גם מעודפי גבייה וגם מרזרבות לא מנוצלות וגם מכך שב-2015 התקציב המקורי הוא גם התקציב המאושר. ואז השאלה שלי היא, אם יש כסף, למה לא נותנים אותו – לרווחה, לקשישים, לפריפריה, לבריאות? מערכת הבריאות שלנו מתוקצבת בחסר כבר שנים. מערכת הבריאות שלנו מתוקצבת פחות מכל מערכת בריאות אחרת במדינות ה-OECD; כשאנחנו מסתכלים בכל יחס, לא משנה מה, היא בתת-תקצוב. ואני חושבת שמה שצריך היה לעשות זה לקחת את הכספים, לפחות להוסיף ב-2015 בין 2 ל-3 מיליארד שקל, ועוד 2–3 ב-2016, ולחסל או לצמצם את הגירעונות האדירים בקופת-חולים, ובאותה הזדמנות לבוא ולחייב את קופת-החולים לעשות רפורמה בביטוחי השב"ן, בביטוחים, בביטוחי הבריאות, כדי להוזיל את ההוצאה הפרטית של כל אחד ואחד מאתנו; לבוא ולהוסיף לפריפריה – לתת לפריפריה, ולתת לפריפריה המגזרית. יש לנו מגזר שהוא כל כך מופלה מבחינת בריאות, גם מבחינת תוחלת החיים וגם מבחינת רמת הבריאות. במגזר הערבי כל כך הרבה חולים – גם בסוכרת, גם השמנה, גם בכל המחלות שנגרמות מעישון. בואו נפנה לשם משאבים, נוריד את הסוכרת, נוריד את העישון, נוריד את ההשמנה; נמנע, דרך אגב, הוצאות הרבה יותר גדולות במערכת הבריאות על הריפוי של כל המחלות האלה. בואו ונוסיף לסל התרופות. סל התרופות שלנו עומד על הסכום של 300 מיליון שקל כבר ארבע שנים, ללא הצמדה למדד. לאחרונה נמצאו תרופות מצילות חיים – לא מאריכות חיים, מצילות חיים; אותן תרופות שיכולות לרפא ב-12 טיפולים את הפטיטיס C, שהייתה פעם מחלה חשוכת מרפא והיום היא לא חשוכת מרפא. 12 טיפולים. אומנם התרופות האלה – תלוי בחברת התרופות – עולות בין 140,000 ל-300,000 לטיפול לבן-אדם, אבל אחרי 12 טיפולים, חד-פעמי – זה סכום חד-פעמי, שאם המדינה תקדיש אותו, היא תרפא את חולי ההפטיטיס C ותחסוך כל כך הרבה כסף על הטיפול בהם. ויש לנו היום את אותן תרופות שאנחנו קוראים להן התרופות הביולוגיות, שמרפאות סרטן על בסיס של למידת מערכת החיסון העצמית בגוף שלנו – לא על-ידי זה שאנחנו הורסים תאים, אלא על-ידי זה שאנחנו נותנים לתאים הבריאים לטפל בתאים החולים. אחת התרופות, שכולנו יודעים – אני לא יודעת אם אתם יודעים, מאוד מפורסמת – היא "קיטרודה", אבל כמוה יש רבים. היא עולה כל כך הרבה כסף, אבל היא חוסכת כל כך הרבה חיים. תבוא הממשלה ותוסיף לסל התרופות עוד 300 מיליון. במשך 15 שנים אפשר יהיה למגר כל כך הרבה מחלות. תבוא הממשלה ותוסיף לבתי-החולים עוד כסף כדי לקצר את התורים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <יעל גרמן (יש עתיד):> תוסיף פול-טיימרים, רופאים שיעבדו אך ורק במערכת הציבורית, ולא יעבדו במערכת הפרטית. אבל לשם כך צריך כסף. תבוא הממשלה ותכריז על רפורמה – שאנחנו ניסינו להתחיל בה ולא הצלחנו – רפורמה במערכת בריאות הנפש בבתי-החולים הפסיכיאטריים, שהם החצר האחורית של מדינת ישראל, שבושה לבקר שם, שכל כך זקוקים לכסף וכל כך משוועים לו. אבל זו אוכלוסייה שנעלמת ונאלמת ומתביישת בעצמה. תבוא הממשלה – שיש לה כסף, כי ב-2015 היא לא נתנה את התקציב שהיה ראוי למדינת ישראל, וודאי לא למערכת הבריאות – ותוסיף את זה, כי מערכת הבריאות זקוקה לזה. ומכיוון שהממשלה לא עשתה זאת, ומכיוון שבעיני מערכת הבריאות אינה פחות חשובה ממערכת הביטחון, כי במערכת הבריאות מגינים ומצילים חיי אדם כל שעה, כל שבוע, כל חודש, כל שנה, כל החיים, לפחות כמו במערכת הביטחון – ומכיוון שלא הוסיפו את זה, לא אוכל להצביע עבור התקציב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת גרמן. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דניאל עטר, ואחריו – חברת הכנסת סבטלובה. בבקשה, אדוני, 11 דקות לרשותך. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, אני לא אפתיע ואדבר על הסתייגות; אני אדבר על מה שאני מדבר תמיד, והדבר החשוב בשבילי זה מה שקורה עם העדה הדרוזית. אני ישבתי כאן, שמעתי את כולם. כולם מגיעים בזמן בחירות לעדה הדרוזית; מדברים על ברית אחים, ברית דמים, על שילוב העדה הדרוזית. אפילו לא שמעתי אחד שדיבר על העדה הדרוזית, אבל בזמן בחירות כולם יודעים להגיע לשם. כולם יודעים להגיע לשם. ואני אדבר על העדה הדרוזית. אני אמרתי: סוף-סוף יש את הטבות המס, רוב היישובים הדרוזיים נכנסים שם. אבל ראש הממשלה החליט לעצור את כל התהליך לבדיקה מחודשת. אתמול רוב ראשי הרשויות הדרוזיות היו כאן, הפגינו, כי הם רצו את ההטבות האלה. ותאמינו לי, אם אני בודק, כמעט חצי מהאוכלוסייה הדרוזית לא מגיעה לסף המס, שהיא צריכה לשלם מס הכנסה, אבל הם רצו את ההטבות האלה. אבל ראש הממשלה החליט לעצור, לבדוק. אני לא יודע מה הוא רוצה לבדוק. הרי ועדת הכספים אישרה את זה, בדקו את זה. אבל ראש הממשלה החליט. הלכתי, בדקתי את תקציב המדינה. ביקשתי גם מהממ"מ לבדוק לי איפה נמצא התקציב של העדה הדרוזית בבסיס התקציב. ותתפלא, אדוני היושב-ראש, בשום סעיף מהתקציב – אתה יכול לעבור עליו – שום משרד לא מתייחס לעדה הדרוזית, כי העדה הדרוזית מסתמכת על תוכניות חומש. אנחנו לא נמצאים בתקציב, מכינים לנו תוכנית חומש מיוחדת לעדה הדרוזית ומתחילים לרוץ. אבל מה נעשה, ב-2014 נגמרה תוכנית החומש. ואז, לפני הבחירות התכנסה הממשלה, ובהמלצת היועץ המשפטי לממשלה אישרו 187 מיליון שקל למגזר הדרוזי, שיועברו עד מרס 2015. אולי אנחנו לא הגענו למרס 2016, אבל אנחנו בנובמבר 2015 ועדיין מה-187 מיליון שהובטחו הועברו 5 מיליון לרווחה. אתמול ישבתי עם ראשי הרשויות, אתמול אמרו לי את זה, רק 5 מיליון הועברו לרווחה. לפני כמה חודשים הייתה אמורה להיות הפגנה גדולה של המגזר הדרוזי. כמו תמיד, ראש הממשלה מחכה לדקה האחרונה, מזמן את כולם, תמונות: יוצאים לתוכנית חומש חדשה. הזרמה מיידית של 187 מיליון שקל – זה היה ביולי – ועוד 200 מיליון שקל עד סוף השנה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> וכמה ראיתם? <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אמרתי, 5 מיליון. מצלמה הייתה שם, תמונות יצאו, אבל כסף לא עבר. כשאני דיברתי, שר האוצר ישב כאן ואמר לי: נאום חלול; לפני קרוב לארבעה חודשים. אבל התברר שכל ההחלטות שלהם החלטות חלולות, שעדיין לא יישמו שום החלטה ממה שדיברו. מ-200 מיליון שקל, שהובטחו עד סוף השנה, ו-187 מיליון שקל, הועברו 5 מיליון שקל. זה אומר שכמעט כל שנת 2015 לא יהיה תקציב פיתוח למגזר הדרוזי, לא יהיה תקציב לחוגים במגזר הדרוזי. לא יהיה תקציב. המגזר הדרוזי יכול להסתדר בלי תקציב. ואני מתפלא, אני יושב עם ראשי רשויות, והם אומרים לי כל הזמן: אבל הבטיחו לנו שיעבירו כסף. הבטיחו. אני אומר להם: אבל עדיין לא קיימו. הבטיחו לפני חצי שנה, הבטיחו לפני שנה, הבטיחו לפני שנתיים, אבל עדיין לא קיימו. <חיים ילין (יש עתיד):> לא הבטיחו לקיים. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אז אני אומר לראשי הרשויות: צריך לצאת למאבק. אתם אומרים: אחרי התקציב, ואני אומר לכם: אל תחכו שבוע אחרי התקציב, כי שנת 2015 נגמרת. תוכנית החומש, שאמורה להיכנס לתוקף, תיכנס ב-2016–2020, 1.8 מיליארד. 1.8 מיליארד. אם מ-387 מיליון שקל של 2015 עברו רק 5 מיליון שקל, אני לא יודע כמה יעברו מה-1.8 מיליארד שקל. כשאני הייתי בקואליציה והכנו תוכנית חומש, דאגתי שכל הכסף יועבר, קיימתי ועדות מעקב בוועדת הכספים, בדקתי איזה משרד לא העביר, הבאתי את כל המשרדים לוועדת הכספים, כיושב-ראש ועדת המשנה לענייני דרוזים. אני רוצה שהדבר הזה יתחיל לזוז, אבל אני לא רואה שזה זז, אני לא רואה שמתייחסים בכלל לעדה הדרוזית. אבל אספר לכם, חברי חברי הכנסת, הפתעה. ביום ראשון מתכנסת הממשלה להקים מינהלת למגזר הדרוזי, ומחליטה להקים מינהלת. ואז אני בודק איזה מינהלת; האם תוכנית החומש של 1.8 מיליארד שקל תועבר לאותה מינהלת ו-387 מיליון שקל יועברו לאותה מינהלת, או שהמינהלת תפקח שהמשרדים יעבירו? אני מברך על הקמת המינהלת, אני נלחמתי שתוקם מינהלת. אבל אמרתי, כשמקימים מינהלת, מקימים מינהלת עם תקציב; שהתקציב של העדה הדרוזית יעבור לאותה מינהלת. שהמינהלת תעביר למשרד השיכון ותגיד לו: תבצע; שהמינהלת תעביר למשרד הפנים ותגיד לו: תבצע; שהמינהלת תעביר למשרד התחבורה ותגיד לו: תבצע. לא מינהלת שתפקח – שכל פקיד באוצר יכול להחליט אם הוא מעביר כסף השנה או לא מעביר כסף השנה, אם הוא מעביר לפרויקט המסוים או לא מעביר לפרויקט המסוים. אמרתי: צריך לקחת את העדה הדרוזית כפרויקט לאומי, כפרויקט של המדינה. מחובתה לעשות את זה. אבל להקים מינהלת בלי תקציב? אני מברך על הקמת המינהלת, אבל אני לא מברך על הקמת מינהלת שלא יהיה לה תקציב ולא תהיה לה יכולת ביצוע. מינהלת צריכה להיות עם תקציב, מינהלת צריכה להעביר למשרדים, מינהלת צריכה לעבוד. ואני מקווה שהחבר'ה שלנו שנמצאים בקואליציה, ואיוב, שנמצא בקואליציה כסגן שר, ידאג שבמינהלת יהיו תקציבים והם ינהלו את התקציבים, ולא אותם פקידי אוצר שיחליטו: השנה מעבירים או לא מעבירים. כמו שכל שנת 2015 לא הועבר כסף, גם ב-2016, 2017, 2018, 2019 ו-2020 לא יעבור כסף. אזורי תעשייה – בפקיעין, בכסרא, יש אזור תעשייה מעולה שם, גדול. הוא יכול להכיל הרבה מפעלים, יכול להעסיק הרבה בחורים צעירים – גם דרוזים, גם לא דרוזים, גם יהודים, גם מוסלמים, גם נוצרים באזור. אבל אתם יודעים כמה מפעלים יש באזור התעשייה הזה, שהמדינה השקיעה בהקמתו כמעט 30 מיליון שקל? כמה מפעלים יש שם? כלום. מדינת ישראל משקיעה 30 מיליון שקל להקים אזור תעשייה, ועד עכשיו אין מפעל אחד. לא בשנה שעברה היא הקימה את אזור התעשייה, לא לפני שנתיים הקימה את אזור התעשייה, לא לפני חמש שנים ולא לפני עשר שנים; אני מכיר את אזור התעשייה הזה כבר יותר מעשר שנים. מפעל אחד לא קם שם. שמעתי שמתחילים שיווק שם עכשיו, אז אולי יקום מפעל בעוד חמש שנים. ואני מקווה שיקום, כי הבעיה של תעסוקת נשים במגזר הדרוזי היא בעיה מאוד מאוד רצינית, בעיה שמוסיפה עול כבד על המשפחות, כי זה מפרנס יחיד. משפחות שמתפרנסות עם שתי הכנסות בקושי יכולות לגמור את החודש, אז איך עם מפרנס יחיד? איך משפחה יכולה לגמור את החודש? וזה מה שקורה במגזר הדרוזי. ואני אגיע לדבר שדיברתי עליו ואני אדבר עליו ואמשיך לדבר עליו: הנושא של סבסוד 90%. כשלפיד היה שר האוצר ישבנו, הגענו להסכמים שמסבסדים את החלקות לחיילים משוחררים ב-90% בפיתוח ו-90% בקרקע. עד עכשיו – לא פיתוח, לא קרקע ולא שיווק של מגרש אחד במחירים האלה. אנחנו מדברים, מיולי 2014, שנה וחצי. אין שיווק של מגרש אחד במחיר הזה, ואין כמעט שיווקים במחיר הישן. אין שיווקים. אז יצאנו לפרסום, ובתמיכה של הממשלה, שהמחירים הולכים להיות – להוזיל את המחירים, שלא יעברו את ה-50,000 שקל. אבל בינתיים אין אפילו את השיווק של המחיר המלא. מדינת ישראל לא משווקת אפילו מגרש אחד במגזר הדרוזי היום לחיילים משוחררים. אותם חיילים שנמצאים בגבולות המדינה לא יכולים לחזור לבית שלהם ולא יכולים לבנות את הבית שלהם בתוך היישוב שלהם. ואני אחזור לנושא שכבר דיברתי עליו, וישבו כאן סגן שר האוצר וגם השר שיושב אתנו. אדוני השר, ישבת כאן, ואני אמרתי: לגזור סרטים זה יפה, ואני תומך בגזירת סרטים. על חיבור לחשמל של בית אחד – חודשיים ושלושה ימים עברו מאז הנאום שלי, ועדיין לא חובר בית אחד. חודשיים ושלושה ימים. אני סופר כל יום שעובר. אני רוצה לתמוך בשר האוצר, אני מעודד להגיע ולגזור סרטים, אבל אני רוצה תוצאות. אמרו: תוך שבוע יתחילו לחבר בתים לחשמל. אפילו בית אחד לא חובר. אחד. אף אחד כאן לא יכול להתווכח אתי – מה קורה במגזר הדרוזי, כי אני נמצא 24 שעות ביממה במגזר הדרוזי. אני יודע כל מה שקורה בכל כפר, מה קורה בכל מקום במגזר הדרוזי, ואני יודע שלא חובר בית אחד לחשמל, חוץ מהבית שגזרו את הסרט בשבילו – שהיה מחובר עם טופס 2, שהיה בו חשמל; לא הביאו לו חשמל. ואם היינו אומרים שאותן שכונות שלא מחוברות לחשמל, צריך להביא להן תשתית לחשמל – לא, יש תשתית שם, אבל אין חיבורי חשמל באותם יישובים. אפילו בית אחד עדיין לא חובר לחשמל. והנושא הכואב זה הנושא של תכנון ובנייה. היום הכול נמצא אצל שר האוצר, והוא יכול לקדם את זה, הוא יכול לעשות את זה. כל נושא התכנון והבנייה נמצא אצלו, ונמצא אצלו כבר חודשים. אני רוצה שהוא יתחיל לעבוד ולעשות במגזר הדרוזי, כמו שהוא הבטיח בזמן הבחירות. הוא אמר שיש לו חוב לעדה הדרוזית – לא רק הוא; כל מדינת ישראל יש לה חוב לעדה הדרוזית – והוא רוצה להחזיר את החוב הזה. אבל – להחזיר את החוב הזה במעשים, לא בדיבורים, כי דיבורים לא יכולים לעזור לנו יותר. אנחנו רוצים מעשים: שיתחילו לחבר בתים לחשמל, שיתחילו להיות תכנון ובנייה במגזר הדרוזי ושנתחיל להתקדם במגזר הדרוזי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, אני חייב להזכיר שתי נקודות בנושא משרד התחבורה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בחצי דקה. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> חצי דקה תספיק לי. הוחלט לקצץ ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים. ב-2008 התקציב היה 550 מיליון שקלים; היום התקציב ל-2016 הוא 122 מיליון שקלים – קיצוץ של יותר מ-60% מהתקציב. ואנחנו רואים עלייה בתאונות דרכים, לא ירידה בתאונות דרכים. עלייה. מאז 2013 אנחנו רואים רק עלייה, וב-2015 כבר יש עלייה מ-2014 בתאונות דרכים באחוזים רבים. לכן אני קורא לשר התחבורה: הרשות הלאומית היא רשות חשובה – לחוקק את חוק הרשות, להזרים את התקציבים הדרושים, כי כולנו צריכים לעבוד למען הבטיחות בדרכים. והנקודה האחרונה היא הנקודה של הבוחנים. אתה יודע שהבוחנים שובתים היום, והשביתה היא בגלל ששר האוצר רוצה להפריט את הנושא של הבוחנים ולהוציא את זה לשוק הפרטי, ויצא כבר מכרז – בינואר יהיה מכרז לנושא הזה. ואני אומר, מדינת ישראל מרוויחה 56 מיליון שקלים. איפה שחסר – יכולים למלא מאיפה שגובים, מהמבחנים של הילדים שעושים את המבחנים. המדינה יכולה לקחת 56 מיליון שקלים, להשקיע אותם במקומות אחרים, ולא לתת אותם לידיים פרטיות. לכן, אני קורא לכולם להצביע נגד התקציב. ישראל ביתנו תצביע נגד התקציב, ואני קורא לכולם להצביע גם הם נגד התקציב. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת עמאר. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת דניאל עטר – שזה נאומו האחרון, דני? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – נאום פרידה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> "זה שיר פרידה", כמו שאומרים. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> "זה שיר פרידה". <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה מוזמן לשיר את השיר. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> מותר לשיר פה בכנסת? לא שמעתי שרים. זה מותר, כאילו? <קארין אלהרר (יש עתיד):> יגיד היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז, גבירותי ורבותי, חבר הכנסת דניאל עטר בנאום הפרידה מן הכנסת. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> לא, אל תגזים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא? אתה רוצה לספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים? <דניאל עטר (המחנה הציוני):> תכף נראה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אוקיי. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי, כבר – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> רגע, זה נאום פרידה? נשמע אותך, לא נצא. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כן. תכבדו. תכבדו. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> נאחל לך – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> נאחל לך בהצלחה – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> תודה רבה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא. אולי אם לא תשבו הוא ירצה לחזור לעוד נאום אחרי זה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אני, ברשותכם, רוצה להתחיל דווקא בתקציב, כיוון שאני חושב שתקציב אמור להצביע על מדיניות. מי שלוקח את ספר התקציב יודע מה המדיניות של מי שמגיש את התקציב – במקרה הזה מה המדיניות של הממשלה – הוא יודע להסתכל על התקציב, לדעת איפה ריכוזי המאמץ ולאתר באמצעות זה איפה נקודות החולשה שבאמצעות התקציב רוצים לחזק אותן. אנחנו שומעים הרבה נאומים כאן באולם הזה, ובזמן האחרון, בהקשר של התקציב שומעים הרבה מאוד הערות וביקורות. אני מצטרף לדבריך, חבר הכנסת חמד, לדברים שאמרת כאן בהקשר של העדה הדרוזית – גם לאמץ את כל מה שאמרת וגם להוסיף עליהם, כי באמת, בכל מה שקשור לעדה הדרוזית אנחנו יודעים טוב מאוד לדבר גבוהה-גבוהה על ברית הדמים, על האיחוד הזה של שני עמים שהפכו להיות יחידה אזרחית אחת, על נאמנויות אנחנו אוהבים לדבר, וכשמגיעים לתכל'ס – בדיוק כמו שתיארת. ואני מצטער לומר לך שהיית מאוד אופטימי בתיאור שלך את התהליך של הקמת אזור תעשייה, למשל, כפי שציינת בדבריך. כי הבוקר התכנס כאן באולם "ירושלים" הלובי של התעשיינים, ושמענו שם גם את התעשיינים, גם את יושב-ראש האופוזיציה, חברי חבר הכנסת יצחק הרצוג, ושמענו הרבה חברים מדברים על הבעיה של התעשיינים. ואנחנו יודעים שהתעשיינים זה כלי יוצא מן הכלל, גם ליצירת מקומות תעסוקה חדשים וגם לחיזוק של הפריפריה. ואני רוצה לספר לך, כדי שתדע למה אני אומר לך שהיית אופטימי כשדיברת על חמש שנים: יצחק רבין, כשהיה ראש ממשלה, בחודש פברואר 1995 אישר הקמת אזור תעשייה. ההליכים הביורוקרטיים גרמו לכך שאזור התעשייה הזה אושר לפני שנתיים וחצי. ואם לא מספיק, אז במשך שנה אחת, אותו אזור תעשייה בגלבוע, כל 850 הדונם של אזור התעשייה תוך שנה אחת שווקו, ומינואר 2013 – תקשיב טוב לנתון – מינואר 2013 יושבים בעלי מפעלים עם כל החומר שלהם במשרד התמ"ת, וכל מה שצריך לעשות תחת הכותרת שלהם, "תעדופים", זה לאשר להם לעלות על הקרקע ולבנות את המפעל שלהם, כדי לייצר אלפי מקומות עבודה; והם תקועים בתמ"ת עד היום – מאות דונמים של תעשייה, אלפי מקומות עבודה. דיברנו על הבעיות של הרשויות. כל אחד יודע כמה ארנונה משלמים המפעלים, אגרות והיטלים, וזה היה משפר את התפקוד של הרשות המוניציפלית בצורה יוצאת מן הכלל – וזו דוגמה אחת, ועוד רבות הדוגמאות. הייתי אומר שאם יש שלטון, הוא צריך להביא את עצמו לידי ביטוי. ואין הזדמנות טובה יותר מהבוקר. התעוררנו כולנו עם ההחלטה להוציא את התנועה האסלאמית מחוץ לחוק. אני לא נכנס בעובי הקורה, לא מכיר את הפרטים, לא רוצה לעסוק בזה, אבל האם זו לא הזדמנות של המדינה, דווקא בתקציב, דווקא כשאנחנו בעיצומו של הדיון על תקציב המדינה לשנת 2016, דווקא בצומת הזה של הוצאת התנועה האסלאמית מחוץ לחוק, לבוא ולומר לערביי ישראל: זה הזמן לחבק אתכם, זה הזמן לחבר אתכם חזרה לחברה הישראלית, להביא את זה לידי ביטוי בערימות העצומות האלה של הניירות עם ים של מספרים שבהן? וזה דבר שקורה או יכול לקרות או צריך לקרות כאשר ממשלה מושלת, כאשר ממשלה מתייחסת לכל תא שטח במדינה הזאת ומתייחסת אליו בצורה רצינית. את אותו דבר ניתן לומר על הפריפריה. נראה לכם הגיוני, אחרי 67 שנות קיומה של המדינה, שיש ערים בפריפריה שחיים בהן פחות אנשים ממה שחיו בהן ב-1951, כמו העיר בית-שאן, כמו העיר קריית-שמונה? האם זו הדרך של הממשלה שלנו לומר מה הם סדרי העדיפויות? האם להמשיך את אותו דבר זו דרך נכונה? אם הכול היה בסדר, אז ממשיכים אותו דבר. אבל אנחנו יודעים שהשוליים של המדינה הם שוליים רכים, הם שוליים חלשים. רוב בוגרי האקדמיה שחיים בפריפריה מחפשים את דרכם במרכז הארץ, וזה לא קורה סתם. כשהוא כבר מגיע לאקדמיה ולומד ומסיים את לימודי התואר הראשון או השני שלו ומחפש את האפשרות להשתלב במקום המגורים שלו – ובדרך כלל הוא אוהב את המקום הזה – והוא לא יכול, אז אין לו ברירה; הוא עובר למרכז, ואז הערים מתרוקנות מכל הצעירים. הגיל הממוצע של האנשים בעיירות הפיתוח הולך ועולה. אני, לתומי, כשבאתי לכאן לפני זמן לא רב, לפני כמה חודשים, חשבתי שזה בדיוק התפקיד שלנו; חשבתי שזה בדיוק תפקידה של הממשלה: לשנות את סדרי העדיפויות, להקצות את המשאבים כדי שיאפשרו לכל פינה בארץ להתפתח בצורה הטובה ביותר. לצערי הרב, זה לא קורה. אבל אני ביקשתי לדבר היום גם על העובדה שבעוד כמה ימים אני אפרד מהכנסת, אפרד מכם. אני לא יודע לכמה זמן; אני מניח שאחזור לכאן מתישהו – – – <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> או שאנחנו נלך לקק"ל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תלוי איך תתנהג בקק"ל. בדיוק. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> סליחה? <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> או שאנחנו נלך לקק"ל. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אתם יודעים, למרות כל מה שאמרנו, אנחנו ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות, במידה מסוימת. חשבתי שזו הזדמנות טובה לומר כמה דברים. מכיוון שהחל מהשבוע הבא אני אתחיל בשליחות חדשה בשירות החברה הישראלית – תודה, חברי – בשירות החברה הישראלית והעם היהודי כיושב-ראש הקרן הקיימת לישראל, ואסיים את שליחותי כחבר כנסת בכנסת ישראל, אני מקפיד לזכור ולהזכיר כי בכל שליחות ציבורית שעשיתי במהלך חיי מעולם לא ניצבתי לבדי. אני שייך לקבוצה גדולה מאוד, ענקית, של ישראליות וישראלים שבחייהם עושים למען החברה והמדינה בתפקידים ציבוריים וממלכתיים; אני שייך לקבוצה גדולה מאוד של ישראליות וישראלים שאף פעם לא מתייאשים מהמדינה ואף פעם לא מאיימים לעזוב אותה; אני שייך לקבוצה ענקית של ישראליות וישראלים שזוכרים מה היה פה פעם וכמה טוב יותר יכול להיות כאן אם נתעקש ולא נוותר; אני שייך לקבוצה ענקית של ישראלים וישראליות שמאמינים שצריך פחות לדבר, לפרשן, לבקר, להשקיף, ויותר לעשות כדי לשנות את המחר. נולדתי במושב דבורה, שם גדלתי, שם התחנכתי, שם למדתי את עבודת האדמה, ושם גם פיתחתי את שורשי העמוקים והרחבים לארץ הזאת ולמדינה הזאת. שם גם כרכתי לראשונה את חיי עם האדמה. כשסיימתי את לימודי מצאתי את עצמי בשירות המדינה והחברה כחייל וקצין צעיר, כמפקד פלוגה, כמפקד גדוד, כלוחם בקו האש, וכמו שחינכו אותי, מעולם לא חיכיתי שמישהו יצעק "אחרי", אלא בחרתי להוביל. לאחר שחרורי מהשירות הצבאי שימשתי בתפקידים ציבוריים שונים בהנהגת החקלאים, מלח הארץ, אותם החקלאים שיישוביהם מסרטטים עד היום את גבולות הארץ. יצחק רבין, זיכרונו לברכה, מנהיגי הנערץ, אמר פעם, שאם יחשיכו את כל תאורת הארץ, למעט הקיבוצים והמושבים, ויעלו לצפות בישראל ממעוף המסוק, יראו את גבולות הארץ מוארים, ואני מוסיף על כך: גם עיירות הפיתוח וחלוציהן סרטטו את גבולות ארצנו. אחרי 21 שנה כראש המועצה האזורית גלבוע וכהונה קצרה בבית הזה אני עובר לתחנה הבאה בשירות עמי ומולדתי, כי אצלי, כמו אצל קבוצה ענקית בחברה הישראלית, שירות העם והמדינה – זו דרך. בשבוע הבא אני מתחיל את תפקידי כיושב-ראש הקרן הקיימת לישראל בהתרגשות גדולה. אני כבר מתרגש. <מאיר כהן (יש עתיד):> דני, האם הזכרת שהיית מאגיסט ואלוף – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> שמה? שמה? <מאיר כהן (יש עתיד):> – – שהיית מאגיסט ואלוף כושר קרבי של צה"ל? <חיים ילין (יש עתיד):> לא, אבל אתה יכול להגיד – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> לא, יש הרבה דברים שאפשר להגיד. <חיים ילין (יש עתיד):> דני, יש לך תפקיד מרכזי בבניית התקציב הזה. בלעדיך, כשתהפוך להיות יו"ר קק"ל, בלי ה-1.2 מיליארד שקל, התקציב הזה לא – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אני מסיים את הנאום הזה ואני צריך ללכת לחתום על ההסכם שאתה מדבר עליו. <חיים ילין (יש עתיד):> בפרגון אני אומר. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> יושב פה השר אבי גבאי, שהיה מאוד דומיננטי בגיבוש של ההסכם, ובזכותו יש הרבה דברים לומר. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> רק תחתום. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> סליחה? <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> תחתמו כבר. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> זהו. לפני חצי שעה סיימנו את הכול, ואנחנו בדרך – – – <חיים ילין (יש עתיד):> מה שיפה, שהוא יצביע נגד תקציב המדינה, והוא יעביר – – – לתקציב המדינה. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> חיים, מעניין שכל השנים שהיינו ראשי מועצות אף פעם לא הפרעת לי. בשבוע האחרון – – – <חיים ילין (יש עתיד):> לא יכולתי, אתה היית בצפון ואני בדרום, מה אני אעשה. אבל תמיד הבטתי עליך, בדו-קיום, כדוגמה במדינת ישראל. תמיד. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> זה נכון. <יעל גרמן (יש עתיד):> זה נכון. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> התחייבתי לפני שנבחרתי להפוך את קק"ל למופת להתנהלות ציבורית, אבל אני רוצה לומר לכם – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> זה לשבחך, דני. אנחנו נעמוד על זה – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – דווקא כמי שלמד, אני בהחלט – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> מבקר המדינה – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – רוצה לבקר בתפקידי הבא אצלך בוועדה – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> לקבל מחמאות. <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – כדי להצביע על כך שכל הליקויים תוקנו. ואני מאמין שזה יהיה. אני מאמין שזה יהיה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – זה גם לאזרחים הערבים – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> אבל אני רוצה לומר לכם, אני כבר שלושה שבועות עושה חפיפה בקק"ל, ואני חושב שנעשה עוול גדול מאוד לארגון הזה מבחינת הציבוריות הישראלית. זה לא שאין בו מה לתקן; יש הרבה מאוד דברים לתקן, כמו כל דבר אחר במדינה שלנו. אבל אף אחד לא יכול לבטל את הדברים הטובים שהקרן הקיימת לישראל עושה למען המדינה, בכל פינה ובכל קהילה יהודית ברחבי העולם, ואני מניח שעוד רבות ידובר בזה. מה אני אומר לכם? אני ברגשות מעורבים מאוד. אני אומנם הולך לתפקיד הזה בהתלהבות רבה, מתוך הכרה ברורה בעובדה שזה מקום שאפשר להביא בו לידי ביטוי את כל עולם הערכים שעליהם גדלתי וצמחתי כל שנות חיי, וודאי שאותם אני מייצג ביחד עם חברי בבית-המחוקקים הישראלי, ובכל זאת אני הולך ברגשות מעורבים, כי למרות התקופה הקצרה של כשבעה חודשים – זה בערך הזמן שאנחנו פה, נכון? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> מי סופר? <דניאל עטר (המחנה הציוני):> למרות התקופה הקצרה, אני חייב לומר – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> זה כמו – – – <דניאל עטר (המחנה הציוני):> – – שאני הופתעתי לחלוטין מהמקום, מהאינטנסיביות של המקום, מהיכולת שלנו להתחבר לעשייה כאן ולמצוא כאן הרבה מאוד חברים, גם בסיעה שלי, שהם אנשים יוצאים מן הכלל, וגם בסיעות אחרות, לפעמים גם מצדה האחר של המפה הפוליטית, ולראות שאפשר בכל זאת לעשות למען המדינה הזאת דברים. אדוני היושב-ראש, אני רוצה להודות לך על הזכות הזאת שיצא לך להיות אתי בנאום הפרידה. אני מודה לכם על הימים היפים כאן ומאחל לנו שניפגש פה בהזדמנויות אחרות. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> דני היקר, אחי היקר, אני לא יכול לקום ולחבק אותך, כי אני, במעמדי – אבל אני מאחל לך באמת את כל ההצלחה שבעולם. הצלחתך – הצלחתנו והצלחתה של מדינת ישראל. מזל טוב. בינתיים תעלה ותיגש חברת הכנסת קסניה סבטלובה. קסניה, תורך. אני אבקש מסגן היושב-ראש מאיר כהן לעלות להחליף אותי, כדי שגם אני אוכל לחבק את דני עטר. בבקשה, גברתי, 11 דקות לרשותך. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, שרים, חברי חברי הכנסת, כאשר אני מסתכלת על אולם המליאה הזה ועל האנשים שנמצאים כאן ועולים לנאום על התקציב של שנת 2015–2016, אני לא יכולה שלא לחשוב על כך שכולנו הגענו למשכן הזה ברכבים פרטיים. לכולנו יש אוכל במקרר, ויש לנו גג מעל ראשינו. ילדינו בטוחים שהם לא ילכו לישון רעבים, וזה חשוב מאוד. אנחנו, אנחנו לא זקוקים לקצבאות מזעריות על מנת לסגור את החודש, ולא נצטרך לריב עם פקיד בבנק שרוצה לעקל לנו את החשבון. אני אזכיר גם שחברי הקואליציה דווקא הצביעו לאחרונה בעד העלאה של שכר חברי הכנסת, וכנראה הלקח של מרי אנטואנט מלכת צרפת ולואי ה-15 לא נלמד ולא נקלט. אותם האנשים שהצביעו בעד העלאת השכר של חברי הכנסת גם עומדים להצביע בעד התקציב של 2015–2016 ולהכריע את גורלם של ישראלים אחרים – – – <היו"ר מאיר כהן:> חיימק'ה. סליחה, חבר הכנסת ילין, חבר הכנסת הרצוג. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אני מבקשת עוד דקה. <היו"ר מאיר כהן:> את תקבלי עוד דקה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – עומדים להצביע עכשיו בעד תקציב 2015–2016 ולהכריע את גורלם של ישראלים אחרים – עניים, חולים, נכים, יהודים וערבים, חילונים וחרדים, עולים חדשים וותיקים. אנשים אלה עושים בכל בוקר חשבון: האם כדאי לקנות תרופות או מתנה לנכד? האם אפשר להמשיך עם כיכר לחם אחת יותר משלושה ימים ולשחזר את הנס של הלחם והדגים? כיצד להסביר לבעל הדירה שהצ'ק שוב חזר? ומה לומר לילד שמבקש תיק חדש לבית-הספר? ישראלים אלה לא ימצאו בשורה בתוך תקציב 2015–2016, שבעיני הוא טעות מוסרית אחת גדולה. המדינה יודעת להעניש את אזרחיה שאינם עומדים בהתחייבויות כספיות; אנחנו יודעים בדיוק באיזו מהירות פועלות רשות המסים, העירייה, ההוצאה לפועל, כאשר משהו משתבש, והרבה דברים יכולים להשתבש במהלך החיים. אז מה קורה כשהמדינה לא עומדת בהתחייבות מול אזרחיה? אז אנשים מבוגרים – מרביתם במקרה עולים מחבר העמים, שעלו לכאן בגיל 45 פלוס, אך כמובן, לא רק הם; זה גם, כאמור, ותיקים, גם אנשים שנולדו כאן סובלים מהעניין הזה – ימשיכו להתקיים מקצבת זיקנה עלובה, שתגדל בסך הכול בסכום מגוחך של 150 שקלים בלבד. חברים, 150 שקלים בלבד. התרופה שנקראת "מגה גלופלקס", שאנשים מבוגרים לעתים נוטלים אותה בגלל כאבים במפרקים, עולה יותר מ-200 שקלים. וצריכים כמה כאלה בחודש. נכים ימשיכו להתקיים אף הם מקצבה עלובה שאינה מתקרבת כלל למשכורת המינימום. איך בן-אדם שכוחו במותניו בקושי יכול לגמור את החודש עם משכורת מינימום במדינת ישראל? התשובה היא – הוא לא יכול. אז איך בן-אדם קשיש, בן-אדם נכה, בן-אדם מבוגר, שמקבל פחות מחצי, עלול לסיים את החודש במדינת ישראל? חברים, ישראל יקרה לנו. ובדיוק בגלל זה אנחנו לא יכולים להרשות לדבר הזה לקרות ולעבור לסדר-היום. למדינה יש אחריות כלפי אזרחיה, והדרך לגלות אחריות זו היא דרך הקצבת התקציבים לחיים עצמם. כאשר מסבירים לנו שחייבים להגדיל את תקציב הביטחון, מעטים מאוד מעזים להתנגד. אך כאשר מדובר בחוסר שוויון, בחוסר צדק, נדמה שהממשלה יכולה לעשות קיצורי דרך פה ושם. אפשר להתפשר, אפשר לתת לאנשים האלה, מישראל השנייה, מישראל הענייה, פשוט להמשיך להיות עניים. אני רואה שחברי חבר הכנסת אלי אלאלוף, יושב-ראש ועדת העבודה, אינו נמצא כאן, וזה חבל, כי רציתי להזכיר כמה נתונים מדוח שלו, מדוח הוועדה שלו, הוועדה למאבק בעוני. אז מתברר שוועדת אלאלוף המליצה להגדיל את הבטחת ההכנסה ב-1,200–2,000 שקלים לבן-אדם; את קצבת הזיקנה – בסכום העומד על 600–800 שקלים. <היו"ר מאיר כהן:> זאת הייתה אחת ההמלצות, הייתה גם דעה אחרת. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> כן, הייתה גם דעה אחרת – – <היו"ר מאיר כהן:> אני חייב להגיד את זה, למען ההגינות. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – אבל אנחנו יודעים הרי היטב, מאיר, ואתה יודע הרי, כמה דברים עולים במדינת ישראל, וגם תוספת של 800 שקלים מתוך דוח אלאלוף – – – <היו"ר מאיר כהן:> גברתי, זה זמנך, אני רציתי שנדייק. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> גם 800 שקלים תוספת, גם זה אינו מספיק. לא מספיק. אני רוצה לראות שאחד מכם – אלי, שלא נמצא פה, אתה, כל אחד מכם, יסיים את החודש עם סכום מגוחך של 2,200 שקלים, או עם 3,000 שקלים – מה שהיה קורה אם ההמלצות של הוועדה הזאת היו מתקבלות. אני בספק אם זה אפשרי בכלל. אז כ-190,000 קשישים עניים במדינת ישראל – כ-150,000 מתוכם ישראלים ממוצא רוסי שעלו בתחילת שנות ה-90 – גוועים ברעב בשקט. בשקט בשקט, בלי למשוך את תשומת הלב של ישראל השבעה. כמובן, גם המלצות נוספות של ועדת אלאלוף לא יושמו ולא נלקחו בחשבון בתקציב הנוכחי. בדיוק בגלל זה אני קוראת לכלל חברי הכנסת להיזכר מאיפה הם באו, את מי הם מייצגים, מה האחריות המוסרית שלהם ומה החובה המוטלת על הכנסת, הפרלמנט הישראלי: לבקר את פעילות הממשלה, ולא להיות חותמת גומי לה. התקציב של 2015–2016 הוא תקציב רע. הוא תקציב שמגדיל פערים חברתיים ולא מחסל אותם; הוא תקציב שלא נותן מענה לצורכי חינוך בפריפריה, אלא רק נותן מכה אנושה לאותה פריפריה, ומנציח את העוני. בתולדות האנושות, חברי, שלושה דברים גרמו להתמוטטות של אימפריות: אסונות טבע, שחיתות ופערים חברתיים. אף אחד לא חסין מאסונות טבע, למרות שכמובן, אם הם מגיעים בכל חורף אז אפשר אולי להתכונן גם אליהם. אבל לגבי שני הדברים האחרים, אנו, בני-האדם, אנחנו אחראים להם. מה שנדרש לישראל היום זה שקיפות וצדק חברתי. בתקציב של 2015–2016 – שזו טעות מוסרית, אני חוזרת ואומרת את זה – אין רמז לכך שהדברים עומדים להשתנות. הממשלה האטומה מגישה לנו תקציב אנטי-חברתי, שרק יגדיל את הפערים החברתיים בישראל. לכן אני קוראת לכולם להתנגד לעוד תקציב של כלום ולממשלה שלא רואה את השקופים ממילימטר. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חברת הכנסת קארין אלהרר – לא, חנין זועבי. סליחה, גברתי. חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה. 11 דקות לרשותך, גברתי. בבקשה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, אני בחרתי דווקא לדבר על תקציב משרד החינוך. לא בגלל שהוא המשרד השני בגודלו ולא בגלל שאני חברה בוועדת החינוך, אלא בגלל שמדובר בבני-אדם, בחינוך של בני-אדם. מדובר בשאלה מאוד חשובה, מאוד גדולה, רחבה, של איזה סוג של חברה אנחנו נקבל בסופו של דבר ממערכת החינוך הזאת. עניין העוני חשוב, ההכנסות, התעסוקה, אבל בואו נדבר על בני-אדם. אולי בתקציב נהפוך את המספרים לא רק לחזון, אלא גם לערכים? אולי נדון קצת בסוגיה העמוקה יותר, כי ממילא לא משפיעים על התקציב. עד כמה יש מושג כזה, בן-אדם – מחוץ לזהות, מחוץ ללאומיות, מחוץ לשייכות הקבוצתית, אבל גם לא במובן המופשט, במובן הקונקרטי: בן-אדם שמגיב למציאות שלו, בן-אדם שיש לו עמדות, בן-אדם שיש לו דעות, הוא קשור לסביבה. אולי, גם כאשר יש לנו את ההערכה הזאת ללאומיות, אנחנו לא מאמינים בלאומיות כאשר היא דוחקת את הקול הביקורתי הפנימי שלנו. אולי לא נאמין בלאומיות כשהיא דוחקת את הרצון לשינוי, את הרציונליות, את החירות. כאילו כל ביקורת וכל נטייה שלנו לצאת מהשבט מאיימת עלינו ועל הקבוצה שלנו. ואני חושבת שאנחנו לא נרוויח מזהות – ואני מדברת על החזון של משרד החינוך – אנחנו לא נרוויח מזהות כאשר היא מייצרת בני-אדם ריקים מתוכן, ריקים מעומק, מאומץ ומביקורתיות. אנחנו רק נפסיד. חשבתי לדבר על זה. לדבר על משרד חינוך שנלחם בבתי-ספר כאילו הם בתי-ספר אליטיסטיים – והם לא, הלוואי שכן – כאשר אנחנו טובעים בשטחיות, בדוגמות, בתיוג של האחר, בחשיבה שיפוטית ושטחית, ולא בחשיבה מנתחת ומעמיקה. חשבתי לדבר על זה – לדבר על איך מוציאים עם שלם מהמקום שבו הוא חי, מהזמן שבו הוא חי. הופכים אותו ליצור שחי כאילו מחוץ למקום שלו, מחוץ לזמן שלו, מנותק מההיסטוריה שלו ומהאקטואליה שלו. כשמדברים על הפלסטיני – איך עושים את זה במערכת החינוך, איך עושים את זה בתרבות הפוליטית? כאשר מדבר על הפלסטיני, לא מדברים רק על כך שאין לו זכות קיום פיזית – פיזי זה אדמה, פיזי זה זכויות, פיזי זה הזכות לחיות; לא רק מדברים על הפלסטיני כאילו אין לו זכות קיום פיזית, אלא גם כאילו שאין לו זכות לקשר עם הזמן והמקום שבהם הוא חי. לכן, כאשר הוא מגיב, הוא לא מגיב, אדוני היושב-ראש, הוא לא מגיב, אין לו רציו, אין לו הרציונליות שלו, הוא לא מגיב לחייל שעומד מולו, לשוטר, למציאות שמתמלאת בחיילים ושוטרים ומחסומים והפקעת אדמות או בשביל לבנות בית-כנסת על האדמה הפרטית שלו, או בשביל לבנות בית למתנחלים, או בשביל לא לבנות, רק לקחת את האדמה שלו. אז הפלסטיני לא מגיב, אין לו קשר, הוא לא קונקרטי, הוא לא נמצא, הוא נמצא מחוץ לתודעה של החברה הישראלית. הוא – אני לא יודעת מה הוא. הוא רק מוסת, הוא רק מוסת. הוא יכול לקבל כל מציאות שאתה תכניס אותו לתוכה, אבל אין לו את השאיפה, את השכל, את החלום. לכן, רק כאשר אנחנו מקבלים את זה, אנחנו מגיעים למסקנה, אדוני היושב-ראש, שזה עם מוסת. מישהו מלמעלה שולט בו. חשבתי לדבר על זה, אדוני שר החינוך. רציתי לדבר על הספר האחרון לאזרחות, שאומר, ככה הוא מגדיר דמוקרטיה: דמוקרטיה איננה מכילה בהכרח תרבות דמוקרטית; זה הספר החדש – אני אמשיך עם היושב-ראש הבא. בספר האזרחות החדש, דמוקרטיה איננה מכילה בהכרח תרבות דמוקרטית. לא שזה לא נכון; דווקא בתיאוריות של דמוקרטיה זה נכון – מדברים על דמוקרטיה כפרוצדורה. אבל להגיד את זה במדינה שבה קונסנזוס שהוא קונסנזוס מסוכן לכל מי שלא נמצא בקונסנזוס הזה, קונסנזוס שתלטני, משתלט, מתנהג בבריונות נגד מי שנמצא מחוץ לקונסנזוס, זה כבר דבר מסוכן; להגיד את זה במדינה שבה נשמעת יום אחרי יום, אדוני שר החינוך, קריאה להרוג ערבים, זה מסוכן; במדינה שבה נחקקו 80 חוקים גזעניים ובעלי מאפיינים של אפרטהייד, זה מסוכן בזמן הזה להגיד: אין צורך בתרבות דמוקרטית. כלומר, אפשר להמשיך עם המדינה הזאת, מדינה שלמה שמסיתה נגד עם שלם. זו המציאות, וזו מציאות מסוכנת. מדובר במדיניות אובדנית, אדוני שר החינוך. מדובר בהתאיידות של הפלסטיני. ולא רק של הפלסטיני – גם של הישראלי, כי גם מחפשים כל ביקורת פנים-ישראלית: מחפשים אחרי כל מרצֶה, כל מרצָה, כל שופט, כל שופטת, כל עמותה של שמאל – כי אין שמאל, יש רק קולות של שמאל פה ושם. ומה זאת אומרת אין שמאל? מה זאת אומרת אין אלטרנטיבה? הנה, מר הרצוג מראה עד כמה אין אלטרנטיבה, עד כמה המחנה הציוני היא מפלגה מיותרת, מעין הד דהוי, מעין כלום, בקושי. מר הרצוג הוא חבר כנסת אפרורי, חסר אמירה, בזמן הכי קשה, במצב הכי מסוכן, הכי קריטי; הוא חסר אמירה, והוא ממש מיותר במפה הפוליטית. והנה, מר נתניהו, שספרי ההיסטוריה יזכרו לו עד כמה עזר למדינה היהודית להשלים עם האמת הפנימית שלה: מדינה יהודית לא יכולה להיות מדינה דמוקרטית. עכשיו כותבים את זה, עכשיו מצהירים את זה יום אחרי יום, על-ידי חוקים, על-ידי הצהרות, על-ידי ההודעה להוציא את התנועה האסלאמית מחוץ לחוק. הודעה זו באה בזמן, ולא במקרה היא באה בזמן, שחבורה של טרוריסטים שפלים, חסרי צלם אנוש, שהופכים כל בן-אדם למטרה לחיסול, בגלל שהם רוצים להשליט את תפיסת העולם שלהם על העולם, חבורה של טרוריסטים של "דאעש" – ופתאום מזהים אותה עם התנועה האסלאמית, תנועה שלא קשורה לאף פיגוע. <ענת ברקו (הליכוד):> התאומה של ה"חמאס", אותו דבר. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> בואו נהיה קונקרטיים: לאיזה פיגוע בדיוק מקשרים את התנועה האסלאמית? ואיך בדיוק היא איום אסטרטגי? איך בדיוק היא איום ביטחוני? היא אינה איום ביטחוני; היא אולי איום בגלל שהיא מזדהה עם המאבק של העם הפלסטיני, אותו מאבק שאתו אנחנו מזדהים. אין לנו שום צורך ב"דאעש" בשביל לזהות מי פה מסית, מי קורא להרג יומיומי, מי נותן לגיטימיות – – <ענת ברקו (הליכוד):> נו, מי? תגידי מי. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – לפעולה של רדיפה של עם שלם. <ענת ברקו (הליכוד):> תגידי מי. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> יש בינינו פה שרים וחברי כנסת שמתגאים שהם הרגו; יש לפנינו שר חינוך שאמר, שר חינוך שאמר: אני בזמני, אני הרגתי ערבים, ואין שום פסול בעניין הזה. זה היה בעיתון, והוא לא חזר בו; הוא לא אמר: את זה אני לא אמרתי. שר החינוך אמר: אני הרגתי ערבים, וזה בסדר. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> הוא ככה צוטט בעיתון, וזה שר החינוך שאנחנו מקבלים. <ענת ברקו (הליכוד):> ואם הם רוצחים? <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> יש הסתה נגד ערבים. <ענת ברקו (הליכוד):> מי שרוצח. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אפשר להוציא את "בית"ר" מחוץ לחוק, כאשר יום-יום הם קוראים "מוות לערבים"; אפשר להוציא חברי כנסת שאומרים: כבר הרגנו; לא שרוצים להרוג, לא שמותר להרוג – אומרים: כבר הרגנו. אפשר אותם להוציא מחוץ לחוק – את אורי אריאל, את השרה איילת שקד, כאשר היא אומרת – אבל היא מכירה; היא אמרה משפט חכם – רק דקה אחת, ברשותך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> היא אמרה – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – אנחנו מוציאים את התנועה האסלאמית בגלל שהיא חותרת תחת המדינה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אז אין הצדקה. זה נימוק אידיאולוגי. היא לא אמרה שהיא קשורה לאיזשהו פיגוע; היא מסיתה והיא חותרת. מסיתה. הכול מסיתים. פה יש לנו – – – <ענת ברקו (הליכוד):> נכון, את – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – יש לנו חברי כנסת שיום ולילה – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אפשר לסיים. נא לסיים. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> ולמי שאירופה חשובה לו, יש באירופה מי שיודע היטב על מה אנחנו מדברים. רק בשביל לסיים – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ממש משפט סיכום בבקשה, את מעבר לזמן. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> יש מי שרוצה את "דאעש". ולמה הם רוצים וצריכים את "דאעש"? על מנת לעשות בלבול, תערובת אחת גדולה. <ענת ברקו (הליכוד):> כי זה עוד מאותו הדבר. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> רוצים להשתמש ב"דאעש" על מנת לא להבחין בין מאבק לגיטימי לבין טרוריסטים; על מנת לשלול את הלגיטימיות של המאבק של העם הפלסטיני; על מנת לרדוף את המאבק הפלסטיני. אז צריכים את "דאעש" בשביל לפתוח – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> אפילו את לא מאמינה במה שאת אומרת. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – מאבק פוליטי בשם המלחמה ב"דאעש". המטרה אינה "דאעש"; המטרה היא מאבק פוליטי לגיטימי של עם שלם למען החירות שלו. ואם רוצים להוציא את התנועה האסלאמית, אז צריכים אולי להוציא את כל הזרמים הפוליטיים; אז אולי צריכים באמת באמת להוציא את כל חברי הכנסת הערבים; אז באמת אולי גם להכריז על העם הפלסטיני כעם שנמצא מחוץ לחוק, כי כולם שואפים לחירות, מה לעשות – – <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> נגמר כבר הזמן. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – כולם רוצים להיאבק נגד הכיבוש, כולם רוצים להיאבק נגד הנישול. אז אם זו ההאשמה, אז בבקשה להכריז על העם הפלסטיני כעם שהוא מחוץ לחוק. אנחנו נמשיך להיאבק. אני חושבת שצריכים דווקא לחזק את המאבק שלנו, הפוליטי, הלגיטימי, נגד אלה שנמצאים מחוצה לחוק – נגד נתניהו, נגד מדיניות פאשיסטית, נגד הכיבוש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. תודה, חברת הכנסת זועבי. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> מה לעשות, כל העולם מכיר בזה שהכיבוש הוא הטרור המרכזי. <קארין אלהרר (יש עתיד):> נו באמת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. <הודעה אישית של שר החינוך נפתלי בנט> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מאפשר לשר נפתלי בנט שלוש דקות בתגובה על הדברים שנאמרו אישית כנגדו. בבקשה. לאחר מכן נמשיך בדיון על התקציב. בבקשה, אדוני. <שר החינוך נפתלי בנט:> מכיוון שחברת הכנסת זועבי משקרת, כהרגלה, אני נאלץ לעלות ולתקן אותה. ראשית, היא ציטטה ציטוט שקרי כאילו אמרתי שהרגתי הרבה ערבים בחיי. מעולם לא אמרתי את זה, והנה אני מודיע. מה שנאמר שם זה שבמסגרת שירותי הצבאי חיסלנו הרבה מחבלים, וטוב שכך, וחבל שלא חיסלנו יותר מחבלים, כי כל מי שמרים יד על מדינת ישראל צריך למות. עכשיו, לך, חברת הכנסת זועבי, שאת מצטרפת למשט ה"מרמרה" ושמה את עצמך בצד של האויב – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – אני מודיע לך ולכם: אתם צריכים להחליט. הנהגת ערביי ישראל צריכה להחליט. היא צריכה להחליט אם היא רוצה להשתלב במדינת ישראל או אם היא רוצה להילחם. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אתם רוצים לעבוד? אז אני הראשון שמקים 12 מרכזי תעסוקה לנשים ערביות. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת זועבי, לא הפרענו לך. בבקשה. תודה. <שר החינוך נפתלי בנט:> רוצים להסית? אנחנו נעצור אתכם. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> רוצים ללמוד? אנחנו נביא עברית. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת זועבי, לא הפרענו לך. תקשיבי גם לדברים שלא נעימים לך. <שר החינוך נפתלי בנט:> אתם בוחרים – אתם רוצים ללמוד? <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – מחאה לגיטימית – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. שמענו. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> לא צריכים להתייחס לכל מילה שהיא אומרת. בואו נמשיך. גם ככה היא לא מדברת דברי טעם. רוצים ללמוד? אז כבר מגן-הילדים אנחנו נעניק לכם לימודי עברית. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> החלטנו: מאבק נגד גזענות. זה מה שהחלטנו. <שר החינוך נפתלי בנט:> רוצים להסית? אנחנו נעצור אתכם. רוצים להרעיל? נוציא אתכם מחוץ לחוק. רוצים להשתלב? נעביר תקציבים. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> רוצים לרצוח? הקם להורגך – השכם להורגו. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אני רוצה לומר: אנחנו נמצאים בקו פרשת מים מאוד מרשים של מדינת ישראל. בחודשים האחרונים פעלתי, וחברי פעלו, כדי לחולל שינוי, והשינוי קרה. השינוי הוא כזה: עברנו ממגננה אסטרטגית למתקפה. אמרתי לפני שנה שאין הצדקה לממשלה שנוקטת מדיניות של בטונדות. ועברנו מבטונדות למתקפה. המתקפה באה לידי ביטוי במעצרים מינהליים נרחבים למחבלים – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – היא באה לידי ביטוי בהוצאת התנועה האסלאמית המרושעת מחוץ לחוק; היא באה לידי ביטוי בזה שאנחנו הורסים בתי מחבלים. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> והנה, הרס בתי המחבלים מייד הניב את התוצאה – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> למה אתה – – –? למה – – –? <שר החינוך נפתלי בנט:> – – אולי יותר משציפינו. אותו אבא של מחבל שרצח את משפחת ליטמן, זכרם לברכה – ביקרתי שם לפני יומיים – הוא הסגיר את בנו, וטוב שכך. אנחנו שוללים תושבות ממרצחים, ואנחנו נמשיך. ידע כל מי שרוצה להרים יד על אזרח של מדינת ישראל שממשלת ישראל נחושה, וביד הכי קשה היא תכה באויבינו. וידע כל אזרח ערבי במדינת ישראל שאם הוא חפץ להשתלב במדינת ישראל, אנחנו מושיטים יד לשלב בשוויון זכויות מלא. תודה רבה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – תקציב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, השר בנט. חבר הכנסת ג'בארין, בוא אני אענה לך, אתה לא היית פה. אתה אמרת שהדיון הוא על התקציב ולמה הוא לא מדבר על התקציב. הוא לא דיבר מן המניין עכשיו. הוא עלה להגיב על דבריה של חנין זועבי, שעלתה לדבר על התקציב ובחרה לדבר על דברים אחרים. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הוא ענה לה בדיוק על הדברים שלה. אז בכל הכבוד – לא היית באולם. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> נכון, אבל זה דיון על התקציב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זה דיון על התקציב, והוא ענה לחברת הכנסת זועבי, שלא דיברה על התקציב אלא דיברה על מה שדיברה. <הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015;> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015;> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015;> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת אלהרר, בבקשה, לבריאות. נא לעלות. יש לך 11 דקות. אחריה – חבר הכנסת איל בן ראובן. בבקשה, גברתי. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר בנט, חברי וחברותי חברי הכנסת, האמת היא שזה מאוד מצער, כי נראה שפני המליאה כפני הממשלה וכפני תקציב המדינה. המליאה ריקה. סדרי הדין שכאילו נוצרו בהסכמה הביאו לכך שאנשים מדברים פה לניאונים ולכמה חברי כנסת שעברו באזור. אז זה מצער, כי בסוף יושבים בבית אזרחי מדינת ישראל וחוזים במופע הלא-מרהיב הזה. <מירב בן ארי (כולנו):> קארין, אני דיברתי היום לבד, לעצמי. <קארין אלהרר (יש עתיד):> זה מצער. <מירב בן ארי (כולנו):> היום בעשר בבוקר דיברתי לעצמי. <קארין אלהרר (יש עתיד):> חברת הכנסת בן ארי, זה מצער באותה מידה. העובדה שכנסת ישראל מתנהלת בצורה הזאת מעידה על דבר עצוב מאוד שעובר על עם ישראל. איך אפשר להעביר תקציב, הדבר המכונן שמתווה סדר עדיפויות של ממשלת ישראל? ככה הוא עובר? מה זה אומר עלינו? איך אנחנו מצפים שהציבור יאמין למילה שיוצאת לנו מהפה, להבטחה שמבטיחים לו, אם ככה אנחנו מתנהגים? הם בחרו בנו כדי שנהיה השליחים שלו, והשליחים שלו מדברים ללמפה. אני רק לא מצליחה להבין: אם תקציב אמור לשקף סדרי עדיפויות של מדינה, אז מה יש להגיד על התקציב הזה? קודם כול, גיליתי שתקציב הביטחון, למשל, הוא תקציב פיקטיבי. זרקו מספר, אמרו: איזה מספר נשמע הכי טוב? x מיליארדים? טוב, נלך עליו, כשברור שזה לא התקציב האמיתי, ברור שיהיו העברות תקציביות. אז למה כל מסיבת הגן הזאת? למה התכנסנו פה? סתם לטקס כי הוא אמור להתבצע פעם בשנה? מה העניין? אני באמת לא מצליחה להבין. מעבר לזה שהתקציב הזה אמור להיות עם איזשהו חזון, עם איזשהם מנועי צמיחה, מה הוא מביא? מה הוא מאגד? מה חוט השני בכל הרפורמות הגדולות שעליהן מצביע שר האוצר? מה? אין פה שום דבר שאני מוצאת שהוא איזה חוט מקשר בין כל הרפורמות. במערכת הבחירות האחרונה כל מפלגה התהדרה בסדר-יום חברתי שרואה את האזרח בקצה. איפה הוא? איפה סדר-היום הזה? כשאנחנו מסתכלים לאזרחים בעיניים, מה נגיד להם? ניקח את הנכים: החיים שלהם השתפרו? לא. ניקח את הקשישים: החיים שלהם השתפרו? לא ולא. ניקח את החיילים: מעלים ב-50% אולי בינואר. זה אומר שהם יוכלו לחיות ברווחה? <מירב בן ארי (כולנו):> לא אולי. <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא אולי, מירב, אבל 50% זה עדיין לא המינימום, את יודעת. הם יחיו ברווחה? לא. אז מה עומד מאחורי כל הסיפור? באמת אני גם שואלת איך אפשר לעמוד מאחורי התקציב הזה. ראיתי את הרשימה של המתנות והתופינים שקיבלו חברי כנסת מהבית הזה בתמורה להצבעה על התקציב. אם אנחנו מדברים על סדר עדיפויות, ואם אנחנו מדברים על מקום שבו אנחנו מייצרים איזה חזון, אז זה לא באמת חזון; זה גחמות של חברי כנסת. קודם כול, שאפו לחברי הכנסת, איך הם יודעים, ככה עד הדקה האחרונה, להוציא עוד ועוד כספים לכל מיני מקומות באמת מוזרים; עמד עליהם חברי חבר הכנסת יואל רזבוזוב. באמת נושא מעניין. אני באמת לא מבינה איך הדבר הזה מתיישב עם ראייה כוללת ועם חשיבה לטווח הארוך. כל אחד מושך את החבל לכיוון שלו. מה עם אלה שאף אחד לא מושך עבורם חבלים? אף אחד לא יודע לענות על זה. מי שאין לו לוביסט, אז הוא לא אזרח שווה זכויות במדינת ישראל. באמת קצת איבדנו את הדרך. המדינה הזאת צריכה לתת מענה לכלל אזרחי מדינת ישראל ולתת לכל אחד מהם הזדמנות שווה. לא אמרתי שלכולם ניתן אותו דבר בדיוק; אמרתי שניתן להם הזדמנות שווה, לכל אחד ואחת. מה הוא יעשה עם ארגז הכלים הזה שניתן לו? זה באחריות שלו. אבל אנחנו כמדינה צריכים לתת לכולם הזדמנות שווה? כן, וזה לא בא לידי ביטוי בתקציב הזה. תראו איך כולם בחירוף נפש מצביעים על תקציב כזה, שלא נותן באמת לאנשים שהם בשוליים של החברה הישראלית. לעומת זאת, לעומת זאת, חברים יקרים, כשדיברו על העלאת שכר חברי הכנסת, פה החגיגה הייתה בשיאה. איזה אבסורד זה, באמת איזה אבסורד. עזבו, אני לא מדברת על להוסיף יועצים, שזה יהיה באמת לרווחת האזרח שעומד בקצה; אני מדברת על השכר. זה החלק הקל, נכון? לא חשבנו – ואני מדברת לכל חברי הבית שהצביעו בעד – לא חשבנו מה אפשר לעשות עם הכסף הזה לטובת האזרחים. לא. לחשוב עלינו, על הכיס שלנו. לא חשבנו על האימהות החד-הוריות. וזה עצוב. זה עצוב, ומה שחברי הכנסת והממשלה לא מבינים, שבכל תום קדנציה יש בחירות. והאזרחים הם אלה שיקבעו מי יהיה כאן בפעם הבאה ומי לא. והם שוכחים את זה, כי הבחירות עוד מלא זמן – לא בישראל. איך יכול להיות, וזה דבר שהדהים אותי: כבר למעלה משנה, מסוף "צוק איתן", הבטיחו ראש הממשלה ושר הביטחון לבנות גדר מכשול; נכון, חיים? <חיים ילין (יש עתיד):> אבל הוא לא הבטיח לקיים. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אה, כן. תראו, זה מדהים. אני הייתי בטוחה שהגדר הזו כבר נבנית, ושהכול עובד פיקס, כי ראש הממשלה הבטיח. אבל בדיונים בוועדה לביקורת המדינה, מה הסתבר? התוכנית עוד לא הוצגה לשר הביטחון. שלא לדבר על זה שמשרד האוצר לא מכיר דרישה תקציבית כזאת. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> לא, אז אני אחדש לך. יש חדש. יש תוכנית. ביום חמישי האחרון היא אפילו הוצגה לשר הביטחון, אבל בוא לא נטעה, עדיין אין לה תקציב, והיא כמובן לא נמצאת בסדר העדיפויות של תקציב המדינה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> זה נקרא: אין תוכנית. <קארין אלהרר (יש עתיד):> בסדר, אני רוצה לתת קרדיט לממשלה. הנה התקדמתם שלב. שלא תגידו שאני רק מקטרגת. בסוף יושב האזרח בבית, בעוטף-עזה, ואומר: הממשלה בטוח דואגת לי. הבטיחו לי. זה יהיה. איפה זה יהיה? מתי זה יהיה? עם איזה תקציב? ושוב אני חוזרת לזה שאם זה לא בתקציב, אז למה כל האירוע הזה, שאמור להיות איזה אירוע מכונן? תקציב המדינה. העולם עוצר את נשימתו, יש תקציב מדינה. התקציב הזה לא שווה את הנייר שהוא כתוב עליו. אני רוצה לסכם ולומר שיש פה ממשלה שהיא מרוכזת בעצמה ובהסכמים הקואליציוניים שלה, ובאתננים הפוליטיים שלה. ואמר אחד השרים: ראש הממשלה לא מבין כוח, הוא מבין הרבה יותר כוח. וזה נכון, תראו איך ביטלו את השוויון בנטל, כי הוא מבין רק כוח. תראו איך ההסכמים הפוליטיים האלה הביאו אותו לעשות דברים שאני לא בטוחה שהוא מאמין בהם, ראש הממשלה. איך איבדתם את הדרך? תיקחו אחריות על המדינה הזאת. יושבים בבית אזרחים והם איבדו אמון בשליחי הציבור, איבדו אמון בממשלה. כל מה שהם רוצים, שתיתנו להם שוויון הזדמנויות. זה נשמע כמו ססמה, אבל זה אומר תקציב ביטחון, וזה אומר תקציב מספק לבריאות, וזה אומר תקציב מספק לרווחה, וזה אומר שנפסיק להיות סקטוריאליים, זה אומר תקציב שווה לכולם. אני לא חושבת שהבאתם פה גזירות קשות כמו שהבאתם אדישות וחוסר אכפתיות כלפי האזרח הישראלי. אז אני שוב חוזרת לנכים ולקשישים ולאימהות החד-הוריות ולחיילים – לא, אני מצטערת, גם השנה המצב שלכם לא יהיה יותר טוב. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת קארין אלהרר. חבר הכנסת איל בן ראובן, הדובר הבא – בבקשה, אדוני. יש לך עד 11 דקות. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר בנט, כבוד חברי וחברות הכנסת, אני רוצה לפתוח ואני מבקש ממך, כבוד השר, למסור לשר כחלון, להעביר לו מילה טובה על כך שדאג לשיפור השכר של חיילי הסדיר ושנראה גם שמגיע עם שר הביטחון להסדרה חדשה בנושא הפנסיות של אנשי הקבע, הנגדים והקצינים – נושא חשוב ביותר. <מירב בן ארי (כולנו):> אני אמסור לו, חבר הכנסת בן ראובן. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> מאה אחוז. <יעקב פרי (יש עתיד):> אל תשכחי, מירב. אל תשכחי. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> התקציב שאנחנו הולכים להצביע עליו הוא תקציב רע. והרי תקציב הוא שיקוף של מדיניות, ומכאן ברור שממשלה שהיא חסרת חוט שדרה, חסרת מדיניות מדינית-ביטחונית, חסרת מדיניות חברתית, חסרת מדיניות כללית ברורה – אזי מה כי נלין – ממשלה שפועלת לאור מדיניות שעניינה שרידות פוליטית, מייצרת תקציב שמשקף בדיוק את סדר העדיפות הזה. לצערי, בממשלת נתניהו זו כבר לא רק מדיניות, זו כבר תרבות. זו תרבות שבה כל חבר כנסת מהקואליציה הופך להיות משאבה לאור גחמותיהם של חברי מרכז זה או אחר. ואלו החברים, מושכים. הם מכירים את התרבות – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת בן ארי, בבקשה. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> חברת הכנסת בן ארי, אתם מאוד מאוד מפריעים. <מירב בן ארי (כולנו):> סליחה. <קריאה:> – – – <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> אלו חברים מושכים – הם מכירים את התרבות, ותקציב שאמור להיגזר מכיוון והכוונה של סדרי עדיפויות לאומיים מלמעלה, בהסתכלות רחבה על כלל צורכי מדינת ישראל, בעצם הופך לחוכא ואטלולא, תקציב שמובל ונמשך מלמטה, מטעמים סקטוריאליים, שכל קשר בינם לבין סדר עדיפויות לאומי הוא מקרי בהחלט. אומַר יותר מכך, ובזהירות: ברור לכולנו שתהליכים כאלה, שאין בהם כהוא זה מערכי ממשל בסיסיים נכונים, תהליכים כאלה נוגעים קרוב מאוד לעולם השחיתות. חברי וחברות הכנסת, מיליונים בתקציב שהולכים להסכמים קואליציוניים, ומשיכות לכיוונים של מקוואות, לשמירה על שטחים פתוחים ביהודה ושומרון, לסעיפי פוריות על-פי ההלכה, לפרס שר הדתות – בקיצור, מיליארדים שפונים למרחב האתנן הפוליטי, הם-הם הביטוי האמיתי לדרכה של ממשלה כושלת ומגמגמת בכיוונים שאליהם היא מובילה את המדינה הזאת שלנו. ואני שואל את ראש הממשלה: לאן? לאן אתה מוביל? כי התקציב זה הגה, התקציב זה ההגה של המדיניות, זה הביטוי למדיניות. אז ראינו את המפגש המפויס בארצות-הברית, שמענו דיבור והצהרות על כיווני הסדרה לעבר המרחב הפלסטיני, שמענו פתאום דיבורים על צעדים חד-צדדיים, כשלא ברור למה התכוון המשורר. ומייד ובמקביל ראינו שרים שיוצאים לתקשורת בגמגומים של: הוא לא מתכוון בעצם, ואין בעצם דבר כזה שהוא פתרון למרחב הפלסטיני שאיננו מדינה אחת ושליטה בכוח בעם הפלסטיני. ואני שואל: מה זאת הממשלה הזאת? יש רועה או אין? ומצבנו המדיני בעולם הוא כל כך טוב – כמובן במירכאות – שמי צריך בעצם שר חוץ במשרה מלאה? מספיק סגן, סגנית במקרה שלנו, שצועקת הפוך ממה שאומר ראש הממשלה. ובמשרד החוץ, באין מוביל, ניתן גם לקצץ בנציגויות בחו"ל. הרי מצבנו שם מצוין. רבותי, כן, זה קשור מאוד לתקציב המדינה, כי באין כיוון ברור וכשהגמגום שולט, התקציבים זורמים למקומות הלא-נכונים. אז מדברים על פריפריה, על אלו שיושבים אי-שם בגבולות המדינה, בצפון ובדרום. אז הגענו להבנה שהטבות מס הן גורם חשוב שמייצר תנועה של בנים חוזרים הביתה, וגם אנשים אחרים, לעבר אותם יישובים בארץ, אלו שאנחנו כל כך כמהים, ברמה הערכית והמעשית, לראות אותם צומחים ומתפתחים. ואחרי כל המילים היפות, אנחנו לא מצליחים לשים בלב שלם את המשאבים הנכונים לחברים האלו, ואני מתכוון גם לתוכנית של גפני, גם למעלות, לנהריה, לעכו, ולהגיד בפה מלא: הפריפריה היא בראש סדר העדיפויות. ואנחנו מאלצים את יושבי הפריפריה לשבות, להפגין, לרוץ אלינו כמקוששי מעות. הם תושבי הפריפריה, הם בדיוק סדר העדיפות הלאומי שהתקציב אמור היה לבסס. והטבות המס הן רק חלק מהמאמץ הלאומי הנדרש כדי להביא לשם תעשיות, משקיעים, להביא לגליל את צה"ל, דוגמת המהלך בדרום. כך מתבטא סדר עדיפות לאומי נכון. והצמיחה, הצמיחה שירדה כמעט לאפס, מה בתקציב הזה מייצר את המהפך? ומכאן אני רוצה לעבור לנושא הבא, ביטחון, שאני כמובן לא יכול להתעלם ממנו. כבוד היושב-ראש החדש, חברי וחברות הכנסת, אני קובע, מתוך היכרות עמוקה עם האיום מצפון, שהתושבים שם, בהיבט המיגון האזרחי, מופקרים בחירום לעשרות אלפי טילים, מרגמות וחימושים אחרים שמכוונים לעבר מרחב הצפון. הצעתי וביקשתי: בואו ניכנס לתוכנית מדורגת, שבה המדינה תשתתף משמעותית במיגון יישובי הצפון, במיגון קו העימות, ולא מתוך מיגון עצמנו לדעת אלא מתוך מיגון עצמנו מדעת ואחריות – וההבחנה הזאת, אגב, שייכת לידידי עמיר פרץ. אני מדבר על מיגון אזרחי, רלוונטי מספק. היום אין לזה מענה שמתחיל לגרד את רף הסביר, ואתה, חברי, שגר בצפון, כבוד היושב-ראש, יודע זאת היטב. ואני אומר, די לנו מלהשתמש במושג "הופתענו". המחיר הוא בחיי אדם, וזה נכון היום יותר מתמיד, כי הפתעה וחוסר היכולת לחזות מראש הם כמעט, לצערנו, הנחת עבודה, ולכך צריך להיערך. אנחנו במרחב האזרחי לא שם. צה"ל, דרך אגב, בהחלט שם, וזה כשלעצמו חשוב מאוד. בואו נסתכל לרגע דרומה, לעבר גדר הביטחון בעוטף-עזה. כבוד היושב-ראש, אין מילה אחרת למעט מביך, וזו מילה עדינה. שר הביטחון מאשר תוכנית, כולל תקציב. משרד האוצר מדווח: לא מכיר, לא יודע. המל"ל מדווח: אני עוסק בנושא, אבל בקצב שלי. וראשי המועצות בדרום, שהיו בטוחים שפרויקט הגדר יוצא לדרך, הייתם צריכים לראות את פניהם המופתעות. אין כרגע תקציב לגדר, כאשר ברור לכול שהיא מרכיב ביטחון נדרש לשמירה על חיי התושבים שם. אבל למקוואות, לשטחים הפתוחים ביהודה ושומרון, לפרס שר הדתות – לשם יש תקציב, וכפי הנראה לא בדיוק אחר דיון רציני עמוק. חברי וחברות הכנסת, ככה לא בונים בניין, ככה לא בונים ומקדמים מדינה. כשהכסף והמיליארדים נסחבים לכל עבר בהסכמי שרידות של ממשלה מגמגמת, אז הגיע הזמן שהממשלה הזו תביט בראי ותסיק מסקנות. ואני קורא לכם לא לאשר תקציב כזה שאין בו עדיפות לפריפריה, אין בו ביטחון מספק לתושבי הצפון, וגם לא לתושבי הדרום, אין בו צמיחה, ויש בו מדינה שצועדת לאחור. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איל בן ראובן. יעלה חבר הכנסת, סגן יושב-ראש הכנסת חיליק בר. ואחריו יעלה חבר הכנסת דב חנין. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> חברי חברי הכנסת, שמעתי את שר האוצר, האיש שהיה חברתי, ומתיימר להיות חברתי, אומר: הגשתי תקציב חברתי. ואללה, השר כחלון? עלינא? כמו שהיינו אומרים, מירב, בשכונה. הגשת תקציב חברתי? זה הציפיות שהיו לנו מכם, מכולנו? איפה ה"כולנו" בתקציב הזה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> תקציב חברתי, חברת הכנסת מירב בן ארי – ואגב, מבייש אותי שאת חברת הכנסת היחידה מהקואליציה שיושבת פה; אני ניהלתי את המליאה שעתיים, ולא היה פה אף חבר מהקואליציה, חוץ מהשר, הקואליציה שהעבירה את התקציב החברתי הזה. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – בן ארי – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> תקציב חברתי שאין בו, חברת הכנסת מירב בן ארי, דאגה לשכירים – איפה הדאגה לשכירים? <קריאה:> הלו, הלו, היא פשוט מסכנה, היא לא יודעת מה היא עושה כאן. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> תן לי. היא נמצאת בדילמה, היא נמצאת בדילמה. תכף נדבר על ה"כולנו" הזה. אבל, חברת הכנסת מכולנו, ממפלגתו של כחלון, אין בתקציב הזה דאגה לשכירים, ואת יודעת שגם אין בו דאגה לשכר. את מדברת על בשורה חברתית? השכר הריאלי בישראל לא עלה כבר 15 שנים. 15 שנים שאנשים – שניהם עובדים ונמצאים וחיים מתחת לקו העוני ואין להם יכולת לסיים את החודש. זה תקציב חברתי, חברת הכנסת בן ארי? תקציב שאין בו צמיחה. את יודעת מה, אותו זוג צעיר אומר, בסדר, אני אסבול עכשיו, אבל אני אראה צמיחה בעתיד. איפה הצמיחה בתקציב הזה? צעדים שמגדילים את הפריון – כל כך הרבה דיברו על פריון, ואין שום שוויון ושום פריון בתקציב הכל-כך לא חברתי הזה. תראי לי בתקציב הזה יצירת מקומות עבודה, שבאמת ישראל השקיעה בליצור מקומות עבודה, ולא באלה שעובדים בוועדה של פרס שר הדתות, שהוקצו לו 8 מיליון שקלים. איפה הדאגה לזוגות הצעירים, שמה לעשות, לצערי בחרו בכם, הרבה על חשבוננו? איפה הדאגה לעצמאים? אני רוצה להגיד לך, מירב בן ארי, 60,000 עסקים קטנים ובינוניים נסגרו השנה בישראל. 60,000 עסקים קטנים, שהם לב-לבה הפועם של הכלכלה הישראלית, נסגרו. היינו הבוקר, יושב-ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, ביוזמתו של אראל מרגלית, ואני, בשוק מחנה-יהודה. פגשנו את הסוחרים, מעוז הימין, מעוז הליכוד. אני לא רוצה להגיד לך איך דיברו על היחס לעסקים קטנים, על שוק שקורס, שלא מגיעים אליו אנשים – מצד אחד בגלל המצב הביטחוני, בגלל האינתיפאדה, שאתם לא רוצים לקרוא לה "אינתיפאדה" בירושלים, אבל גם בגלל שאין שום עידוד – שום עידוד – לעסקים קטנים ובינוניים בישראל. עמד פה חמד עמאר, דיבר על הדרוזים, על זה שנגמרה תוכנית החומש ב-2014 ושום משרד לא הבטיח תקציב לעדה הדרוזית. אוהבים פה להיכנס בערבים, בזה, בפה ושם; הדרוזים, בעלי הברית שלנו, ברית החיים הזאת בינינו לבינם, שמשרתים ביחידות הכי מובחרות בצה"ל, שעושים את כל השירותים ואת כל החובות שלהם כאזרחים – איפה יש בתקציב הזה בשורה לעדה הדרוזית בישראל? שום בשורה, ואת יודעת מה, כיהודי – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אפס. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אפס, בבקשה, ואת זה אומר דרוזי. מירב, תגידי לי שזה לא בושה להפקיר את העדה הדרוזית ומיעוטים אחרים בישראל ושכבות אחרות בישראל. ולכן, חברות וחברים, התקציב הזה הוא לא פחות מיריקה בפרצוף של תושבי הפריפריה החברתית ותושבי הפריפריה הגיאוגרפית, שממנה אני בא, ויריקה בפרצופה של ירושלים. אתמול הייתה לי חוויה. אני עליתי מצפת לירושלים – אני 20 שנה בירושלים, ו-20 שנה חייתי בצפת. אתמול הגעתי להפגנה מחוץ לכנסת, תראה מה זה, איל, כל החברים שלי מצפת היו שם, והחברים שלי מירושלים היו שם, כי שתיהן, שני הערים האלה – האחת מייצגת את הפריפריה, ואחת ירושלים – מופקרות לחלוטין בתקציב הזה, בנושא המבזה של ביטול הטבות המס של יישובים, גם בעוטפים מסוימים וגם בגליל הרחוק וגם בנגב הרחוק. ישראל נמצאת במצב מסוים כלכלית, אבל היא נמצאת במצב קשה חברתית ובמצב קשה ביטחונית. אבל הקואליציה של נתניהו, שאתם שותפים לה, ומנהלים את התקציב שלה, מעדיפה לתת שלמונים למקורבים, לסחטנים, לאלה שקרובים לצלחת, ולא לכלל עם ישראל ולא לכלל הציבור. לשמחתי, יש חברי כנסת שלנו במחנה הציוני – וגם עכשיו קיבלתי דיווחים – שעשו באמת עבודה מופלאה בוועדת הכספים, עם אראל ומיכל ומנו ואחרים, והצליחו לחלץ איזשהם הישגים, מינוריים, אבל שלפחות מראים שאכפת לנו, כמעט בכוח מהקואליציה הזאת: מאות אלפי שקלים רטרואקטיבית ליתומים שאיבדו את שני ההורים שלהם – אנחנו דאגנו לזה; תוספת של 75 מיליוני שקלים לעידוד מעבר רופאים לפריפריה, שהחליטו לבטל להם את זה, כאילו בא למישהו להיות תקוע בצפון הרחוק ובדרום הרחוק כשאין לו אינסנטיב מספיק לעשות את זה – אנחנו דאגנו לזה; העברת 170 מיליון שקלים לזכאי דיור במשרד השיכון למשכנתאות והורדת הריבית ל-2.5% – מזל שחברינו היו שם כדי לדאוג לזה; חיזוק תנועות הנוער והתנועות בפריפריה – תנועות שאני גדלתי בהן, ב"נוער העובד והלומד"; אני לא יודע איפה את. אולי נפתלי ב"בני עקיבא". אבל תנועות הנוער היו הלב הפועם של המפעל הציוני, של אהבת הארץ. הן היום מתחננות, הן באו אלינו בתחינה: תעזרו לנו. <מירב בן ארי (כולנו):> פה אתה ממש טועה. במקרה אני שולטת בחומר. הם לא התחננו. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני יודע. אני אומר, זה אחד הדברים שאנחנו דאגנו ודרשנו בוועדות, אולי ביחד אתך, אחרי שהם התחננו לדברים האלה. ואתה יודע, כבוד השר, כמה חשובות – אגב, אני הייתי שנה ב"בני עקיבא" בצפת. מודה. משם עברתי ל"נוער העובד". אם לא הייתי עובר אולי הייתי יושב – לא יודע. אבל זה נתן לי כל כך הרבה, בחינוך הלא-פורמלי. אתה יודע מה? הלוואי שכל ילד בישראל, יהודי וערבי, יזכה, אפילו כחובה, ללכת לתנועת נוער, ואז תראו הרבה פחות אלימות, הרבה פחות הסתה ברשתות החברתיות, הרבה פחות טרור. <מירב בן ארי (כולנו):> בגלל זה שר החינוך הוסיף 50 מיליון לתקציב – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> בסדר. תשמעי, אני מוקיר אותו על זה. זה לא בא בקלות, ואני אומר לך שאנשינו עשו שם מאבק על עוד תקציב. אני מצדיע לו; על זה שהוא הוסיף אני מצדיע לו. חבל שלפעמים הדברים האלה באים בכוח. <היו"ר יצחק וקנין:> דרך אגב, כל התוספות שדיברת עליהן היו ביחד. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני יודע איזה מאבקים אנחנו הובלנו ומה קרה שם. <היו"ר יצחק וקנין:> אני ישבתי בוועדה הזאת. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> רפורמת הקורנפלקס הידועה, שדאגנו שלא יהיו עובדי קבלן בתאגיד ושהווטרינרים ישמרו על המעמד והתנאים שלהם. <מירב בן ארי (כולנו):> כל הכבוד, כל הכבוד. מי הביא את רפורמת הקורנפלקס? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> גם זה לא היה קורה בלי הסיוע הקטן שלנו, מירב בן ארי. אישור המלצות ועדת ששינסקי 2. <מירב בן ארי (כולנו):> כל הכבוד, כל הכבוד. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני שמח שאת אומרת "כל הכבוד". <מירב בן ארי (כולנו):> מי הביא בסוף את החוק? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> ברור שבסוף אתם מביאים. ברור. השאלה היא עד כמה צריך לדחוף אתכם לעשות את זה על חשבון דברים אחרים שאתם רוצים לעשות ובסוף מבינים שזאת טעות. הוצאת נושא הפטם מחוץ לחוק ההסדרים – משהו שאיתן ברושי פה עמל בשבילו. בואי תראי על מה התעקשו חברי כנסת בקואליציה ומה הם קיבלו. <חיים ילין (יש עתיד):> משפט אחד: הרי כולם גוזרים את הקופונים של כולם עכשיו. אם כולם ככה וכולם צודקים, אז התקציב של מדינת ישראל צריך להיות פי-חמישה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אבל אני מדבר, חיים, על סדרי עדיפויות; על זה שביקשנו מהם: תורידו מפה ותביאו לפה. <חיים ילין (יש עתיד):> תסתכל על היושב-ראש, הוא אחראי לפטם יותר מכולם. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אוה, אז בוא אני אגיד לך על היושב-ראש. יש לי הרבה הרבה הערכה אליו, גם כמושבניק. <חיים ילין (יש עתיד):> את האמת צריך להגיד. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> היושב-ראש יישר את הקואליציה כשחברי הכנסת שלו דרשו כל מיני טובות אישיות. חבר הכנסת סמוטריץ דרש 2 מיליון שקלים לשמירת שטחים פתוחים באיו"ש. <היו"ר יצחק וקנין:> העיקר ששמי לא מופיע שם. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> סמוטריץ – שמירת שטחים פתוחים ביהודה ושומרון, זה הדבר הכי חשוב שיש; גפני – שמירה על שירותי דת, 4.2 מיליון שקלים; מיקי זוהר – שמירת תקציב לפרויקטים לתרבות תורנית, 2 מיליון שקלים, מירב; יו"ר הכנסת – קשרים דתיים ורוחניים, 6 מיליוני שקלים; יהדות התורה – 26 מיליון שקלים לתרבות יהודית, ובנוסף – 34 מיליון שקלים ללימודי תורה לא פורמליים. אני שמח שקצת התקדמו בעניין הזה. ש"ס, מפלגתו של היושב-ראש – 8 מיליון שקלים לפרס שר הדתות ו-2 מיליון ש"ח לפוריות על-פי ההלכה. אני לא אומר שזה לא חשוב. <היו"ר יצחק וקנין:> זה היה נהוג כל השנים – פרס שר הפנים לרשויות. הפרס הזה הוא למועצות דתיות שמתנהלות נכון. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, כשחושבים איפה לקצץ, בסוף למדינה יש סדרי עדיפויות. <היו"ר יצחק וקנין:> דרך אגב, כל השנים האלה הדבר הזה נעשה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> בסוף צריך לבוא ולחשוב. גם אם הדברים האלה חשובים, גם אם פרס שר הדתות חשוב, צריך לחשוב: זה הכי חשוב? בסדרי העדיפויות של המדינה, זה הכי חשוב? האם פרס הדתות – אדוני היושב-ראש, אתה תגיד לי – יותר חשוב מהגליל והנגב? יותר חשוב משיקום שכונות? משכונות מוחלשות? יותר חשוב מקידום דיור בר-השגה? מטיפוח זוגות צעירים? מעידוד צמיחה? מתמיכה בעסקים קטנים ובינוניים? יותר חשוב מיצירת מקומות עבודה? אז ברור שאם יש אקסטרות – ואנחנו מדינה עשירה כמו הנורבגים, שיש להם קרן בלתי נגמרת – אז נותנים 8 מיליון שקלים לפרס שר הדתות או ללימודים רוחניים. זה בסדר. אבל פה נותנים יותר לשמנת בגלל סחטנות קואליציונית על חשבון הדברים שהם הכי חשובים לחיים שלנו. על זה אני אומר: באמת, תתביישו לכם. איפה התקווה? הרי תקווה במדיני ובביטחוני כבר אין כמעט לאף אחד במדינת ישראל. ביטחון אין לנו; יש אינתיפאדה שלישית במקום ביטחון. מדיני – אין סיכוי לחדש אותו. השר נפתלי בנט – בהתמדה ראויה להערצה, אגב, ראויה להערצה – מוביל אותנו אל ספה של מדינה דו-לאומית, כך שגם במדיני אין לנו תקווה. לפחות תנו את המזור והתקווה בנושא החברתי, לשכבות החלשות, בעידוד הצמיחה. גם את זה אתם לא יודעים לעשות. תתביישו. אני קורא לכם, במיוחד לאלה מכולנו, מפלגתו של שר האוצר: תסתכלו לעצמכם בעיניים ותחשבו אם אתם יכולים להצביע לתקציב כל כך רע, כל כך לא חברתי. ובטח לא להגיד: הצגתי תקציב חברתי, כי התקציב הזה הוא הרבה דברים – אני לא רוצה להשתמש במילים לא יפות – אבל חברתי הוא לא. תודה, גברתי. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת חיליק בר, סגן יושב-ראש הכנסת. חבר הכנסת דב חנין. 11 דקות. <מירב בן ארי (כולנו):> חיליק, כשאני נאמתי היום אף אחד לא היה, וזה לא בסדר, כי אני תמיד מקשיבה. אם תרצו, אני אנאם שוב. <דברי ברכה של היושב-ראש למשלחת של הפרלמנט האירופי> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברות וחברי הכנסת, אני שמח שיש פה נציגות גם מהקואליציה, גם של הממשלה וגם של האופוזיציה. אני מבקש, לפני דבריו של דב חנין, לברך באמת מכל הלב את חברי משלחת הפרלמנט האירופי, האיחוד האירופי, לקשרים עם הכנסת. (מחיאות כפיים) ברוכים הבאים לכנסת. ברוכים הבאים לכנסת. המשלחת הזאת מורכבת מנציגי כמה מפלגות אירופיות, וחבריה מגיעים אלינו מכמה מדינות חשובות באירופה. בראשם עומד חבר הפרלמנט האירופי חברי פולביו מרטושילו מאיטליה, שהוא בהחלט ידיד אמת של ישראל. במסגרת הדיאלוג השנתי דנות שתי המשלחות, פעם בירושלים ופעם בבריסל, במגוון נושאים רלוונטיים העומדים על סדר-היום שבין ישראל לבין האיחוד האירופי. זאת הזדמנות טובה לקיים דיון הדדי וללבן את הסוגיות שבמחלוקת ולהגיע להבנות. שני נושאים מרכזיים נמצאים על סדר-היום של המפגש הזה ושל הביקור הזה שלכם בישראל: האחד הוא הטרור האסלאמי הקיצוני של "דאעש" ושל קבוצות טרור נוספות מן האזור, טרור שהכה קשות באירופה, ואנחנו – לבנו עם העם הצרפתי, הבענו את זה פה בכנסת, ולבנו עם אירופה. הנושא השני הוא ההחלטה של האיחוד האירופי לסמן מוצרים שמקורם בגולן, ביהודה ובשומרון. אני יודע שגם על זה דנתם הרבה, ושמעתם את דעתנו בנושא. נושא נוסף שבוודאי יתפוס חלק מרכזי בשיחות הוא משבר הפליטים וגלי ההגירה הגדולים שמציפים את אירופה, ואני מאחל לכם הצלחה בהתמודדות עם הנושא החשוב והטעון וההומני הזה. המשלחת החשובה הזאת מביאה בפני הכנסת את מגוון הדעות שרווחות בפרלמנט האירופי ומאפשרת לנו להכיר באמצעותה את המגמות בנושאים בעלי רלוונטיות לגבינו פה בישראל. בכוונתנו להעלות על סדר-היום בדיונים גם את יוזמת הכנסת לקידום פרויקטים של שיתופי פעולה אזוריים באמצעות ה-IPU, בדגש על מדינות ערב, במגוון תחומים, ובהם מים, מלחמה במדבור ואנרגיות מתחדשות. ליוזמה הזאת, כמובן, נשמח לצרף מדינות חברות מהאיחוד האירופי, כדי לקיים באמצעות השפעתן וקשריהן עם מדינות ערב את הפרויקטים הללו. בשם הכנסת אני מבקש לברך ולאחל לשתי המשלחות המשך עבודה פורייה ומוצלחת. ברוכים הבאים. Welcome to Israel. (מחיאות כפיים) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. <הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015;> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015;> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015;> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מבקש מחבר הכנסת דב חנין לעלות ולדבר. 11 דקות לרשותך. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, אדוני השר, עמיתי המעטים כרגע בכנסת וציבור גדול שאני מקווה שעוקב אחר הדיון שלנו, אני רוצה לומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, שביומיים האלה השתתפתי בשתי הפגנות שהתקיימו כאן מחוץ לכותלי הכנסת, שתי הפגנות שבהן נשמעו קריאות שלא שומעים אותן מספיק בבית הזה ולא נותנים להן מספיק התחשבות, תשובות ומענה, בבית הזה ובתקציב הזה. ההפגנה שאליה יצאתי אתמול הייתה הפגנת תושבי הפריפריות: ראשי ערים, עובדים, תושבים, אזרחים, אזרחיות, באו לכאן כדי להשמיע את קולם של אלה שכנראה לא נשמע מספיק בקריית-הממשלה בירושלים. והיום בצהריים השתתפתי בהפגנת ראשי הרשויות המקומיות הערביות. גם הם באו לכאן לכנסת כדי להשמיע קול של מחאה והתנגדות לתקציב שממשיך להפלות אותם, ממשיך לקפח אותם. עמיתי חברי הכנסת, הנה שתי קבוצות שנשארו מאחור: הפריפריה – נשארה מאחור; הציבור הערבי – נשאר מאחור. בפריפריה הפגינו שתהיינה הטבות מס על בסיס של קריטריונים אחידים ושוויוניים, כפי שהוסכם אפילו כאן בכנסת בוועדת הכספים – מהלך שמי שבלם אותו הוא ראש הממשלה. והוא בלם אותו פעם אחת כדי לקדם העדפה פסולה ליקיריו, ההתנחלויות, ופעם שנייה כדי לקדם אינטרסים פוליטיים של מפלגתו, הליכוד. ולכן, ההפגנה של הפריפריה אתמול הייתה הפגנה צודקת. והיום ראשי הציבור הערבי הפגינו על הדבר המינימלי ביותר. אדוני שר החינוך, הססמה המרכזית הייתה: תלמיד ערבי שווה תלמיד יהודי. כי תלמיד ערבי היום בישראל – וזה כואב ומבייש להגיד – תלמיד ערבי במדינת ישראל שווה היום פחות. בציבור הערבי יש פחות שירותים של תחבורה ציבורית; ויש משבר תעסוקה ואבטלה בציבור הערבי, הרבה יותר מאשר בציבור היהודי; ויש בעיה קשה של תעסוקת נשים, שמדברים עליה ומדברים עליה, אבל אין שום פתרון אמיתי ושום התקדמות אמיתית בתקציב המדינה הנוכחי; ויש משבר של תקציבים ברשויות המקומיות הערביות, כי מה לעשות, אלה רשויות מקומיות שאין להן אזורי תעסוקה ואזורי תעשייה, והאוכלוסייה שנמצאת בתוכן היא אוכלוסייה ענייה. ולכן, צריך תקציבי איזון, אבל אפילו את זה הממשלה לא מוכנה לתת – היא לא מוכנה לתת באופן שיספק מענה ויכולת לרשויות המקומיות הערביות באמת לתת מענה לדרישות המוצדקות של התושבים. כשאני מדבר על מצוקת הציבור הערבי בישראל, אני רוצה לומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, שהדרגים המקצועיים במשרדי הממשלה כבר הבינו את זה לגמרי. הם הבינו לגמרי שכאשר ציבור גדול מושאר מאחור, זה לא פוגע רק באותו מיעוט; זה פוגע בכלכלה כולה. הם הבינו לגמרי שצריך לעשות מעשה ולהתחיל בתוכנית אמיתית של סגירת פערים. אבל גם ההבנה הזאת נעצרת בדרג הפוליטי. ראש הממשלה מתעלם לגמרי מכל ההבנות המקצועיות, מכל ההבנות של הדרג המקצועי שצריך להתחיל מהלך אמיתי של סגירת פערים. ראש הממשלה הזה, שהתעלם לגמרי מהדרגים המקצועיים במשרד האוצר בעניין סגירת פערים בציבור הערבי, הוא אותו ראש ממשלה שהתעלם מעמדת גורמי הביטחון ובחר בהחלטה המסוכנת, המתלהמת, האנטי-דמוקרטית, של הוצאת התנועה האסלאמית הצפונית אל מחוץ לחוק. עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה להגיד לכם שמאחורי המהלכים האלה קיימת שיטה, ואת השיטה הזו חייבים להבין, ועליה אני רוצה לדבר. כי לא רק לפריפריה אין לנתניהו פתרונות, לא רק לאזרחים הערבים לנתניהו אין פתרונות; לנתניהו ולממשלתו אין שום פתרון לשום בעיה חברתית, ואת זה אנחנו רואים בצורה מאוד חדה ובולטת בתקציב המדינה הנוכחי. תיקחו למשל את סוגיית הדיור, את סוגיית הדיור, שהדרך היחידה להתמודד אתה היא בבנייה תקציבית בהיקפים עצומים, כמו שמדינת ישראל ידעה לעשות בעבר, בשנות ה-50 וה-60, וככה נפתרו מצוקות דיור יותר קשות ממצוקת הדיור שיש היום. אין בנייה תקציבית. סליחה, אדוני היושב-ראש, טעות: יש בנייה תקציבית רק באזורים שמחוץ למדינת ישראל; בשטחים הכבושים, בהתנחלויות – שם יש בנייה תקציבית. שם המדינה יודעת להוציא את היד מהכיס עם הרבה כסף, עם המון נדיבות ועם העדפה בכל תחומי החיים. אבל בתחומי מדינת ישראל אין בנייה תקציבית, וכשאין בנייה תקציבית יש מחסור בדירות. אבל הבעיה בשוק הדיור היא לא רק בעיה של מחסור בדירות, היא גם בעיה של עודף ביקושים. אז במקום לרסן את עודף הביקושים, שחלקו נגרם מכך שבמדינת ישראל אין דרך אמיתית לחסוך לטווח בינוני ולטווח ארוך, מה עושה ממשלת נתניהו החכמה? במקום לייצר מסלולים של חיסכון לטווח בינוני וארוך, היא פוגעת במסלולים הקיימים. תראו את המהלך הבעייתי והמסוכן הזה של הממשלה של הפגיעה במנגנוני הפנסיה ובשוק הפנסיה על-ידי פגיעה בהטבות מס לחוסכים פנסיונים. זה רע פעמיים: קודם כול, כי פגיעה בפנסיה תשאיר מתחת לקו העוני גם עובדים שהיום נחשבים לעובדים חזקים; זו התוצאה של המהלך שאתם עושים. והתוצאה השנייה, ועל זה מדברים בגלוי במשרד האוצר, היא יצירה של יותר עודפי ביקושים בשוק הדיור. כשאנחנו ביקרנו את המהלך שלהם, אדוני היושב-ראש, בנושא הפגיעה בפנסיות, אז הם אמרו: מה הבעיה? אנשים ישקיעו בקניית דירות. ככה מחוללים עוד עודף ביקושים. ואני שואל את עצמי: מה קורה כאן? יד ימין של שר האוצר לא יודעת מה יד שמאל של שר האוצר עושה? זה לא מחובר בסוף לאותו ראש? תמוה ביותר. בואו ניקח את סוגיית העוני. סוגיית העוני בישראל מתחילה מבעיית השכר. בישראל שכר לא מחלץ אנשים מהעוני, והסיבה לכך היא שהשכר בישראל נמוך מדי; השכר מפגר אחרי העלייה בפריון העבודה. והשכר הנמוך הוא בעיה כלכלית וחברתית ממדרגה ראשונה, ועם הבעיה הזאת צריך להתחיל להתמודד, וצריך להעלות את השכר. ולהעלות את השכר זה לא דבר רע למשק, זה דבר טוב למשק – בעיה ראשונה שקשורה לעוני. בעיה שנייה שקשורה לעוני – בעיית הקצבאות. אנחנו, אדוני היושב-ראש, למשל, עכשיו או אפילו בשעות האלה ניסינו לשכנע את הקואליציה שלפחות ילכו למנגנון של הצמדת הקצבאות לשכר המינימום. הרי מה קרה? העלו את שכר המינימום, וזה מהלך מבורך, וכולנו נלחמנו עליו, אבל לא העלו את קצבאות הנכים. לא העלו את קצבאות הנכים, ואז אותו נכה שצריך להעסיק עובד משלם לעובד הזה את שכר המינימום שעלה, אבל אין לו מאיפה, כי קצבת הנכות לא עלתה. אז אמרנו לממשלה: לפחות תעשו מהלך לקראת האופוזיציה ולפחות תבטיחו שהקצבאות יעלו כמו שעלה שכר המינימום; תצמידו את הקצבאות לשכר המינימום. גם לזה הממשלה הזאת לא הייתה מוכנה. תראו עד איפה רוע הלב מגיע, עד להיכן מגיעה הרשעות. אבל זה לא נכון להגיד שהממשלה הזאת לא דואגת לאף אחד. יש כאלה שהיא דואגת להם מאוד: היא דואגת לבעלי ההון בצורה מופלאה. אנחנו עוד נדבר פה ויהיו לנו הזדמנויות רבות לדבר גם בוועדת הכלכלה על מתווה הגז השערורייתי, שמעביר לידי מונופול של טייקונים, סכום – עמיתי חברי הכנסת, תקשיבו – של 1,000 מיליארד שקלים. זו המשמעות הכלכלית של מאגרי הגז – 1,000 מיליארד שקל – ואת זה הממשלה הזאת מנסה להעביר בערוצים לא דמוקרטיים, תוך עקיפה של הממונה על ההגבלים העסקיים ושל יושבת-ראש רשות החשמל, ואפילו שר הכלכלה לא מוכן לחתום. והכול עובר, וכך שודדים את הציבור לטובת בעלי הון מקורבים לצלחת, מקורבים לראש הממשלה, כי להם בהחלט דואגים. <היו"ר אחמד טיבי:> אגב, בעברית, נדמה לי, או אמריקאית, זה נקרא טריליון שקלים. נדמה לי שזה המון כסף. המון כסף. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> טריליון, בהחלט. טריליון. זה פשוט מספר דמיוני. זה המון כסף. ואני רוצה להגיד, כשדואגים לבעלי ההון האלה, דואגים על חשבוננו, על חשבון פתרון בעיות כמו, למשל, מערכת הבריאות הציבורית, שהולכת וקורסת תחת הלחץ, המשבר הכלכלי של בתי-החולים וקופות-החולים ומערכת ההפרטה והרפורמה בבריאות הנפש, שמשאירה את הציבור הכי מוחלש מופקר וחסר הגנה. וזו רפורמה שגם עליה נחזור ונדבר כאן בכנסת, אבל גם היא באה לידי ביטוי בספר התקציב הקלוקל והבעייתי הזה. אז אמרתי, הממשלה הזו דואגת לבעלי ההון, אבל חייבים – בוודאי כשנמצא אתנו פה שר החינוך – להזכיר עוד קבוצה שהממשלה תמיד דואגת לטפח, ואלה הן ההתנחלויות. זה מהלך פוליטי שהממשלה מקדמת ומשקיעה בו המון כסף. כי צריך לדעת, ואני מדבר כרגע על הצד התקציבי, שההתנחלויות לא היו מחזיקות יום אחד בלי צינור החמצן הכלכלי שמזרים אליהן כל הזמן כסף מהכיסים של כולנו. <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> ואני מסיים בכך, אדוני היושב-ראש: ההתנחלויות, שחיות על חשבון כולנו, עמיתי חברי הכנסת, גם פוגעות בעתיד של כולנו. כי המטרה העיקרית של ההתנחלויות היא מניעה של אפשרות של הגעה להסכם שלום היסטורי בינינו לבין העם הפלסטיני, בינינו לבין העולם הערבי. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, הממשלה הזו, שבתקציב הזה מנהלת מלחמה נגד הציבור ולא נותנת מענה לשום בעיה מבעיות הציבור, היא ממשלה שפעם אחר פעם בוחרת באפיק הזה של הסתה נגד המיעוט הערבי, של התלהמות, של מהלכים כוחניים נגד זרמים פוליטיים בציבור הערבי, כדי לטשטש בפני הציבור הרחב את העובדה שאין להם שום תשובה אמיתית לשום בעיה אמיתית. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אין להם תשובה לבעיות, הם בעצמם הבעיה. הממשלה היא הבעיה הגדולה של כולנו. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר אחמד טיבי:> הכרזה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס' 41), התשע"ו–2015, שהחזירה ועדת הכנסת. מסקנות הוועדה לזכויות הילד בעקבות דיון מהיר בנושא: שידורי תמונות קשות לצפייה מזירת הפיגועים, של חברי הכנסת יפעת שאשא ביטון, קארין אלהרר, נורית קורן, יעקב מרגי, סופה לנדבר וישראל אייכלר. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015;> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015;> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015;> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר אחמד טיבי:> (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: הד"ר עבדאללה שאל אותי, יוסף, מתי ברצוני לחזור לנהל את הישיבות, כלומר לאחר היעדרות מאולצת שנמשכה שבועיים. ד"ר עבדאללה, חזרנו, חזרנו ומוטב לחזור. דאגתי לכם. התשובה: דאגתי לכם, יוסף – זוהיר, אתה יכול לתרגם.) <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> מה קורה כאן? <היו"ר אחמד טיבי:> אני הסברתי את זה למזכירת הכנסת. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> שיבתו של הגביר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, אנחנו עדיין – – – <היו"ר אחמד טיבי:> לאחר היעדרות מאולצת של שבועיים מניהול הישיבות, חזרנו לנהל את הישיבות. (אומר בערבית: דאגתי לכם – בשפה הערבית.) חברת הכנסת עליזה לביא, אנא גשי לדוכן. 11 דקות. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, ברוך שובך. <היו"ר אחמד טיבי:> ברוך הנמצא. <עליזה לביא (יש עתיד):> אני שמחה שאני זאת שאתה מכריז על תורי בראשית חזרתך. <היו"ר אחמד טיבי:> חן חן. <עליזה לביא (יש עתיד):> אתה יודע, אחד הדברים שאני מצטערת עליהם הוא שאני לא יודעת ערבית. אני חושבת שראוי היה שהייתי מברכת אותך בערבית, אבל אני לא יודעת, וזה אחד הדברים שהיינו צריכים לשנות במערכת החינוך שלנו. <היו"ר אחמד טיבי:> תחזרי לכיתה א', השר בנט – – <עליזה לביא (יש עתיד):> השר בנט, אני יודעת שהוא שותף לדעה הזאת. <היו"ר אחמד טיבי:> – – הוציא הנחיה, נדמה לי שזו החלטה, ללימוד שפות מכיתה א'. <שר החינוך נפתלי בנט:> גן. <היו"ר אחמד טיבי:> מהגן. <עליזה לביא (יש עתיד):> מהגן. אני חושבת שבאמת – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אגב, אני אוסיף לך, אבל אני רוצה לנצל את העובדה ששר החינוך כאן – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני, לא על הזמן שלי. <היו"ר אחמד טיבי:> ממש לא, את תקבלי כפל תוספת. <עליזה לביא (יש עתיד):> לא, כי הזמן רץ. <היו"ר אחמד טיבי:> לא, לא, אני מנהל. אני הריבון בזמן שאני מנהל את הישיבה. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני. <קריאה:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> מה הרגישות הזאת שלכם רק כשאני יושב פה? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> עכשיו, כשראש הממשלה לא פה – – – <היו"ר אחמד טיבי:> רק כשאני יושב פה. זאת רגישות – לא רוצה להגיד יהודית – ישראלית טיפוסית, אבל. אדוני השר, שר החינוך, ירו על בית-ספר באום-אלפחם, על מנהל בית-ספר, לפני כמה ימים. בית-הספר "אִבן סינא". <שר החינוך נפתלי בנט:> יודעים מי? <היו"ר אחמד טיבי:> לא, המשטרה חוקרת. עד לרגע זה לא מצאו את המבצע. כידוע לך, לפני שנה נרצח מנהל בית-ספר בטייבה, יוסף חאג' יחיא, אללה ירחמו, ואני מבקש שאתה תתערב גם אצל המשטרה – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> גם גננת. גם גננת נרצחה לפני שבוע, אדוני. <היו"ר אחמד טיבי:> נכון. מורה נרצחה בצורה ברוטלית בג'לג'וליה, סוהא מנסור. <עליזה לביא (יש עתיד):> נכון. והיא התלוננה. <היו"ר אחמד טיבי:> אחרי שהיא התלוננה במשטרה. <עליזה לביא (יש עתיד):> נכון, התלוננה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני בטוח שאתה תתערב אצל פיקוד המשטרה, כדי – זאת חציית קו אדום, אדוני השר. וגם כל תושבי אום-אלפחם רוצים שמי שירה על בית-הספר, על מנהל בית-הספר, ייעצר וייענש. גברתי, אני מתחיל את הזמן מהתחלה. <עליזה לביא (יש עתיד):> תכבה גם את הטלפון, אדוני. <היו"ר אחמד טיבי:> בדיוק. <יעקב פרי (יש עתיד):> יצא לך יושב-ראש טוב. <עליזה לביא (יש עתיד):> לגמרי, אתה רואה? <היו"ר אחמד טיבי:> עליזה לא יכולה להתלונן. <עליזה לביא (יש עתיד):> וזה גם היה באמת פרומו לקראת מחר, שהוא היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים ובכלל אלימות. אז בואו נוריד את הלהבות. אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, באמת מתסכל לדבר בפני מליאה ריקה. אני מצרה על כך שאנחנו כולנו במובנים רבים מבזבזים יום שלם כדי לבוא ולטעון, ומכינים את הנאומים ובודקים וקוראים, ובסופו של דבר דיון אמיתי לא מתקיים כאן. אני הקשבתי בקשב רב לרבים מהדוברים, והייתי יכולה לדבר, להמשיך, על הרבה דברים, למשל על כך שהתקציב באמת לא מציג שום בשורה, אפילו לא יוזמה אחת שהיא חדשנית; אני יכולה להמשיך את הדברים שאמרו חברי – שהתקציב הזה הוא סקטוריאלי, ורק המקורבים ימשיכו ויקבלו ויצאו נשכרים; אני יכולה לדבר על זה שבתקציב הזה אין שום בשורה, אבל שום בשורה, למעמד הביניים. אבל התקציב הזה, חברים, הוא לא רק תקציב גרוע, גם הדרך שבה הוא מובל היא גרועה ביותר. התקציב הזה, כדי להעביר אותו, מחקו את חוק השוויון בנטל בצורה נמהרת, בצורה ברוטלית, עד כדי כך שאפילו היועץ המשפטי לכנסת אמר שלא בטוח שיהיה אפשר במהירות הזאת לבטל את החוק הזה. <יעקב פרי (יש עתיד):> לפי סדרי הדיון מחר, לא יכול להתקיים דיון בוועדת החוץ והביטחון ביום חמישי – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אז אתה רואה, הבהלה שאחזה בממשלה הזאת, וראש הממשלה, והקלות הבלתי-נסבלת של שרים, וחברי כנסת, שהיו שותפים להבנה שהנה, מובילים את השינוי, אבל בשביל להעביר את התקציב העלוב הזה, התקציב הזה, שאם נדמה אותו למגש פיצה אז יש משולשים שיהיו ערומים ויש משולשים שיהיו עליהם פטריות, זיתים, בצל – אתה יודע למי? למי שקרוב לצלחת. <יעקב פרי (יש עתיד):> אנשובי. <עליזה לביא (יש עתיד):> כן, יש גם קבוצות שיהיה להם אנשובי על משולש הפיצה שלהם. כי הממשלה הזאת מובילה אותנו לתרבות של 12 השבטים, כל קבוצה והמשולש שלה. ראינו את המחטפים האומללים שהיו כאן בוועדת הכספים, של חברים בוועדת הכספים. פתאום כל מיני סיבות לכך ולאחרת. מדוע אי-אפשר להעביר את זה בצורה ראויה בבסיס התקציב? למה לעשות את זה בכזאת צורה מכוערת? מדד האמון של הציבור גם ככה יורד, גם לגבי הכנסת וגם לגבי חברי הכנסת. ואז שמית, לכל חבר כנסת: זה עושה מקוואות, זאת עושה את זה, זה עושה – למה? מה, אין משרד לשירותי דת? מה, אין משרד חינוך? אין משרדים בצורה מסודרת? למה יושב-ראש ועדת הכספים משה גפני משיג סכום של 72.8 מיליון שקלים ועוד 22 מיליון שקלים דרך משרד החינוך ומחלק ונותן, ושוב אנחנו שומעים שיש קיצוץ רוחבי למשרד הממשלה? אז אני לא מבינה, יש כסף, אין כסף? יש כסף, אין כסף? יש קבוצות שיש בשבילן כסף ויש קבוצות שאין בשבילן כסף? אני כן יודעת שאני יכולה לומר דבר אחד בבירור: מפלגת יש עתיד, לא בתקציב הקודם, שהיא הגישה והובילה, ולא בפעם הזאת בוועדת הכספים, מעולם לא השתתפנו במכירת החיסול הזאת. מה שהיה פה בימים האחרונים זו לא העברה של תקציבים, זו מכירת חיסול, חיסול של איזושהי הבנה של חברה אחת, של מדינה אחת. הרבה מאוד – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> עליזה, אל תיתממי, זה פשוט היה בשקט. תשאלי את ניסן. <מירב בן ארי (כולנו):> כן, אני באתי לשאול אותך: לפחות אצלנו זה היה גלוי. אצלכם ה-700 מיליון היה תחת – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> מה היה גלוי? בואי נדבר על מה היה גלוי – – – <מירב בן ארי (כולנו):> לפחות אצלנו – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> בואי נדבר על מה היה גלוי. בואי נדבר על מה היה גלוי. למה יושב-ראש הכנסת צריך כספים לכל מיני נושאים דתיים? אני לא מבינה את זה. מה גלוי? מה היה גלוי? <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אנחנו מסכימים אתך, עליזה, אבל לפחות תודי שגם אצלכם היה – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אבל אני, חברים – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אני רוצה, אני רוצה – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <קריאה:> 2 מיליון שקל למקוואות. <עליזה לביא (יש עתיד):> אנחנו לא לקחנו כספים קואליציוניים ולא לקחנו גם הפעם כספים בחלוקת השלל העלובה הזאת שהייתה בוועדת הכספים. אבל אני רוצה לדבר היום דווקא – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – אפשר לחשוב – – – הם לא יעשו את אותם דברים – – – נו, אז מה? – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> עזוב, הרי הן לא מכירות – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – מפלגת העבודה נעלמה? בשביל לעשות קואליציה עם החרדים – – – נו, אז מה? – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> נו, ברור. אנחנו יודעים, וראינו את הכיסאות הריקים של חברי המחנה הציוני – – – <קריאות:> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, סליחה שהערתי את הדברים. היה כאן שקט עד שהגעתי. אבל, חברים, אני רוצה דווקא לדבר – – <היו"ר אחמד טיבי:> אני מאפשר את הדיאלוג הזה. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – על משהו חיובי שהיה פה בתקציב המדינה: זו הפעם הראשונה שתקציב מדינת ישראל, תקציב 2016, מוגש בחתך מגדרי, בפילוח מגדרי. בפעם הראשונה, בהתאם להחלטת ממשלת שקידמתי בכנסת הקודמת, תקציב המדינה, התקציבים של המשרדים, מוגשים בפילוח מגדרי; עד 40% מהתקציב של כל משרד ומשרד יוגש בפילוח מגדרי. זה אחד המהלכים המשמעותיים שבהם מדינת ישראל מצטרפת למדינות ה-OECD. היום, 44% ממדינות ה-OECD מגישות תקציב מגדרי מלא. זה כלי כדי שהתקציב יהיה יותר שקוף, כדי שיותר נבין לאן הולך הכסף, איך הוא מתחלק; שלא בסוף היום נבין ונראה למה בעצם אין מספיק כסף בנושאים הללו ואיך יש חלוקה מעוותת, בסוף הדרך, אלא מההתחלה נביט ונראה. אז הוקמה ועדה במשרד האוצר – שר האוצר הקודם, יאיר לפיד, הקים את הוועדה הזאת, וזו הייתה יוזמה שקידמנו אותה יחד עם "מרכז אדוה" – ובראש הוועדה עמדה יעל מבורך, סגנית הממונה על התקציבים. המסקנות של הוועדה הזאת יושמו, כמו שאמרתי, בתקציב הזה, תקציב 2016, בפעם הראשונה. קצת דוגמאות, כדי שנבין כולנו איך פילוח מגדרי יכול להיטיב גם בהיבט של שיקוף, אבל גם בהיבט של לעשות את מדינת ישראל טובה יותר. מאחר שהתקציב עצמו לוקח אותנו אחורה, אז בואו נראה איזה כלי יכול, גם במציאות העגומה שנוצרה, לקחת אותנו קדימה. למשל, אדוני היושב-ראש, זה נתון שיעניין אותך: משרד התחבורה – שבלט בפילוח המגדרי של המשרד. כאן ראוי לציון שהמשרד עצמו – אני בטוחה שמי שנמצא שם זה בוגרי החוג למגדר, בוגרות החוג למגדר – גילה – ולא תתפלא, אדוני היושב-ראש, שנשים הן הצרכניות העיקריות של התחבורה הציבורית. הן משתמשות בה בצורה מאוד משמעותית, גם בנסיעות עירוניות וגם בנסיעות אזוריות, אבל הן אינן נוסעות על-פי רוב בשעות העומס אלא בעיקר בהתאם לזמני הפתיחה והסיום של יום הלימודים. כך יוצא שאם אוטובוס עוזב את הכפרים בשעה 07:00, וזה האוטובוס היחידי, ומוסדות הלימוד נפתחים רק ב-07:30 או 07:45, למעשה אין להן דרך לצאת מהיישובים, מהכפרים, אל עולם העבודה. <היו"ר אחמד טיבי:> נכון. <עליזה לביא (יש עתיד):> בדרך כזאת, אם אנחנו רוצים לבוא ולקדם, אנחנו יודעים שיש שני נושאים שמקדמים: גם חינוך וגם תחבורה. ברגע שלא מתבוננים על מי נוסע, מי צורך, איך צורכים, אנחנו מאבדים יכולת להכניס יותר נשים אל תוך עולם העבודה. למשל, ניקח לדוגמה את הפילוח שהגיש משרד הרווחה. משרד הרווחה נתן לנו מבט שמרבית התקציב שמוקצה לטיפול בעבריינים, בחסרי בית, במכורים לסמים ולאלכוהול – רוב התקציב הולך לגברים. עיקר התקציבים שמופנים לנשים מיועדים לטיפול באלימות. כאן אנחנו יכולים לשאול – זה לא עניין של נשים או גברים; זה עניין שנבוא ונשאל: מה, אין נשים שמכורות לסמים? למה בעצם עיקר התקציב הולך לגברים? האם נשים פונות פחות? האם הן לא מודעות? האם יש חסמים נוספים שאפשר לבוא ולתקן אותם בעזרת הידע שנחשף? התקציב הזה, בהיבט הזה, נותן לנו הרבה מאוד מידע. דוגמה נוספת שאני רוצה להציג – ואני יודעת, חברי חבר הכנסת רזבוזוב, שהיא תעניין אותך מאוד – היא משרד העלייה והקליטה. למשל, יש לו קרן הלוואות לעולים ולתושבים חוזרים שמעוניינים לפתוח עסק בישראל או להרחיב עסק קיים, אבל 70% ממי שמקבלים את המענק הזה אלה גברים, לעומת 30% נשים. זה נתון שבטח אותך מעניין ומרתק, ובטח עם גל העלייה הנוסף שמגיע אלינו מאירופה בעקבות האירועים האחרונים – – – <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> אלו התוצאות או – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> כן. בעזרת מידע כזה אנחנו יכולים לבוא ולראות: אולי נשים פחות יודעות? למה זה קורה? למה בעצם יש פה כזה פער? לעומת זה, בסבסוד תשלום לפעוטונים עבור תינוקות של עולים, משרד הקליטה משתתף ב-100% הכסף שהולך לנשים. גם כאן – למה? איפה הגברים במקרה הזה? כלומר, הפילוח המגדרי הזה מאפשר לנו להתבונן על החברה בישראל במנעד של הנושאים השונים. משרדי הממשלה הגישו את זה בגובה של עד 40% מהתקציב עצמו. בשנת 2018 תקציב המדינה כולו יינתן בדרך מפולחת. אז גם בימים קשים כאלה, ובאמת הימים האלה קשים, של תקציב מדינה שהוא מאוד מאוד מאוד לקוי ומאוד לא ראוי, שמוגש בדרך כזאת עקומה, שמבטלת הרבה מאוד מהעשייה שנעשתה כאן כדי שהחברה תהיה צודקת יותר, כדי שתהיה שוויונית יותר, כדי שתהיה מונגשת יותר, אנחנו רואים שיש דרך נוספת לבוא ולהידמות למדינות מערביות, לחשוף נתונים ולהתבונן על המציאות הישראלית באמצעות התקציבים המפולחים הללו. נתונים נוספים שאני רוצה לדבר עליהם – ואת זה אנחנו יודעים – כן, אדוני? <יעקב פרי (יש עתיד):> דקה. <עליזה לביא (יש עתיד):> דקה. תודה, חברי חבר הכנסת פרי. – – – הם הנושאים של פערי השכר במדינת ישראל. בתוך מציאות לא שוויונית, מציאות מאוד מאוד מורכבת בתוך החברה בישראל, חבל לנו, מאוד חבל, שהתקציב שמוגש, התקציב לשנת 2016, הוא תקציב גרוע, לא שוויוני, שנותן לקבוצות מסוימות ולוקח מקבוצות אחרות. בדרך הזאת אנחנו לא נתקדם; בדרך הזאת אנחנו נלך כולנו אחורה. כך לא נתקן את החברה שלנו, כך לא נתקן את המציאות הישראלית, וחבל לי שהקואליציה זוכרת רק את האנשים שהיא מייצגת, והיא לא מתנהלת בצורה ראויה, ושרי מדינת ישראל שכחו שהם צריכים להיות ממלכתיים ולדאוג לכל האזרחים ולכל ילדי ישראל. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. אני מבקש מחבר הכנסת זוהיר בהלול לגשת לדוכן. בבקשה. 11 דקות. תפאדל. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, ד"ר טיבי, אני מברך אותך על חזרתך אל כס המלכות. אני מנסה להזכיר לך שהיה סרט אלמותי שעלה על האקרנים בשלהי שנות ה-70 בשם "השיבה הביתה", סרט שבו כיכבה אחת מאגדות הקולנוע, ג'יין פונדה. מדוע אני באסוציאציה נזכר בסרט שלבלב את נפשי אז? כיוון שאתה שב הביתה. נדמה לי שהתרגלת לכס הזה, למושב הזה, אז אני באמת – – – <היו"ר אחמד טיבי:> (אומר בערבית: חזרנו ומוטב לחזור.) <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> (אומר בערבית: חזרנו ומוטב לחזור.) אבל אני רוצה – – – <קריאות:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> כל מי שלא יודע ערבית, מוענש; עונש עצמי, אגב, ובצדק. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> עליזה, חברת הכנסת, ידידתי ויקירתי עליזה לביא, שלך אני רוחש כבוד גדול, סיימת את דברייך בביקורת די נוקבת על התנהלות מתנשאת של ממשלתו של בנימין נתניהו ושל הקואליציה – בהקשר של תקציב המדינה, כמובן. אז אני רוצה להיות מאוד אסוציאטיבי ומאוד מעניין ולהזכיר לך שיש מונח במיתולוגיה היוונית שקרוי היבריס. היבריס, על-פי הגדרתו של אריסטו, הוא התנהגות שכולה יוהרה, שיש בה השפלה לזולת וחוסר רגישות כלפי האחר. היבריס, על-פי הגדרתו של אריסטו, לא בא מתוך נקמה יצרית של האדם, אלא הוא בא כדי לענות על סיפוק מיידי של איש שנוגע בשררה. נדמה לי שההיבריס – אנחנו יכולים ממש להדביק את המושג הזה על ההתנהלות בעיצוב דמותה התקציבית של מדינת ישראל לשנים 2015–2016. תקציב המדינה של הקואליציה הוא תקציב היברי לכל הדעות, שיש בו גם את חטא היוהרה וגם את חטא הגאווה. מי שנוגע בשררה ומתרגל לשררה – לא מתוך נקמה אלא מתוך הרגל מגונה, טבוע ביצרו הרשע של האדם – סופו שיתרסק, כי מי שמאבד את הרגישות כלפי הזולת, מאבד את האחיזה באנושות. ממשלתו של בנימין נתניהו מתנהלת בתקציב המדינה כמי שאינה נוגעת בנימים של החברה הישראלית. איך יכול להיות שתקציב עונה בשלמונים שלו על האינטרסים של מתי-מעט, תוך התעלמות מוחלטת, בזויה, מהצרכים של האנשים שנמצאים בקצוות? ובמילים אחרות, כיצד תקציב מדינה לא נותן מענה לצרכים של הפריפריה, אדוני היושב-ראש, ושל המיעוט הערבי במדינת ישראל? אז אני מבין שמאוד קל לא להתייחס לצרכים של המיעוט הערבי, מכיוון שהמיעוט הערבי מוקצה מחמת מיאוס, ונתפס בציבוריות הישראלית, על-פי מסכת ההסתה היומיומית, כאויבי העם. אבל הואיל ובמדינה דמוקרטית – ואנחנו אכן נמצאים במדינה דמוקרטית – תפיסות עולם שכאלה עבר זמנן ובטל קורבנן, אז אני חושב שהתקציב הזה הוא תקציב שיש בו נקמה, נקמה יצרית, להתעלם התעלמות מכוונת מצרכיו של העם. חמד עמאר, באוזני עדיין מהדהדת סוגיית הטבות המס לפריפריה בתקופה האחרונה. אתה הרי במפלגה שהייתה שותפה בקדנציה הקודמת לניהול הממשלה, ואתה יודע על מה אני מדבר. בנימין נתניהו העניק לכאורה הטבות מס ליישובים על חשבון יישובים אחרים. מאוחר יותר בעתה אחזה בו, והוא הקפיא את כל הטבות המס, ומאז התלקחה האש. הפריפריה, באמצעות השיסויים ההדדיים – התחילה שם מלחמת חורמה בין אנשים שאמורים לשתף פעולה בינם לבין עצמם. ובשל אותה מדיניות מכוונת כדי להפריד ולמשול – מה שנקרא הפרד ומשול – זירת הפריפריה בערה והאש היתמרה והתלקחה. האם כך מנהלים מדינה? מי שאיננו רגיש לצרכים של האחר, ומי שפעם מקבל החלטה ונסוג ממנה, איננו יכול לנהל מדינה אלא אם כן השררה פושה בעורקים שלו. מהו תקציב המדינה אם לא שכר הולם לשכירים? השכר בישראל, גבירותי ורבותי, לא עלה ריאלית מזה 15 שנה. איך ייתכן שתקציב לא נותן מענה לאנשים דחוקים וקשי-יום שמשכימים קום וחוזרים הביתה מאוחר בלילה והשכר שהם מקבלים איננו מעניק להם אפילו אפשרות לגעת בכבוד העצמי שלהם ולסיים את החודש כנדרש. מדובר בתקציב שאין בו לא צמיחה ולא מענה לדרישותיו של העם. הואיל וידידי השר נפתלי בנט, ואני חושב שמדובר באחד האנשים המבריקים, אבל הוא איש שיודע גם ללהטט בנבכי נפשה של המערכת המשומנה של תקציב המדינה – הרי אתה, מר בנט, ידידי היקר, היית שר הכלכלה; באותה תקופה אתה הבנת שכשר הכלכלה אתה יכול להעביר תקציב להקמת מעונות-יום עבור מעמד הביניים. לכן ביקשת עוד תקציבים בתקופה הזאת, כדי להעביר אותם – לא לאותן חוליות חלשות שזקוקות למעונות-יום, אלא מצאת את הדרך המפתה שכולה אינטרסים אישיים ומניעים מפלגתיים כדי להעביר את התקציבים האלה דווקא לידי המועצה האזורית שומרון. מדוע אני נזכר בהתנחלויות? הרי ההתנחלויות מהלכות עלינו כמעט כל יום אימים. אירופה רוצה להחרים את ישראל, והחרמות הם חרמות רציניים. אבל בעודי עושה את דרכי מטירה שבמשולש ירושלימה שמעתי בחדשות השעה 16:00 ידיעה פותחת ברשת ב' של "קול ישראל" שתכליתה: השר אופיר אקוניס אמר במהלך סיור במרכז המחקר יהודה ושומרון שנמצא באריאל כי – זה הציטוט: "הם מחרימים, ואנחנו משקיעים". ובמחי יד של החלטה נמהרת, אבל פופוליסטית ומפלגתית צרה, הוא מכפיל את התקציב ואת ההשקעה של משרדו במרכזי מחקר ביהודה ושומרון. האם אין צרכים לפיתוחים שכאלה בתוך גבולות מדינת ישראל? מדוע ממשלתו של בנימין נתניהו מתגרה באופן בוטה בקהילה הבין-לאומית? האם גם בתקציב עסקינן? האם עד כדי כך היוהרה פושה בקרבכם, עד כדי התעלמות מצרכים בסיסיים של דיפלומטיה ומדעים מדיניים, שישראל תהיה כשאר קהילות העולם מחוברת בלי לפלרטט תוך כדי, לעתים, השתחוות מול האיחוד האירופי – הנציגים שהיו כאן לפני דקות אחדות? אז הנה, תקציב המדינה, אדוני היושב-ראש, משקף תפיסת עולם. תפיסת העולם הזאת אומרת: אנחנו ורק אנחנו, ביוהרה שבקרבנו ובחטא הגאווה שבתורתנו, ננהל את המדינה. ומדוע אני אומר את הדברים האלה? שלא תאמרו, חלילה, האיש הזה הוא נבוב, הוא מדבר בעלמא, ואיננו נסמך לא על נתונים ולא על פרטים. שימו לב, טלגרפית: לבקשתו של חבר הכנסת סמוּטריץ, כספים לשמירת שטחים פתוחים – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה יהיה עם השם הזה? מה יהיה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סמוֹטריץ. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – – כספים לשמירת שטחים פתוחים – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אולי נעברת את השם הזה כבר? חבר הכנסת בהלול, אולי נקרא לו פשוט בצלאל ריץ', כי הוא נהיה כל כך עשיר מהתקציבים שהוא גייס פה. אז נקרא לו בצלאל ריץ'. מה אתה אומר, השר בנט? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> יואל, מכיוון שדיברתי על ההיבריס מהמיתולוגיה היוונית, מבטיחך נאמנה שהשם סמוּטריץ – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סמוֹטריץ. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> סמוֹטריץ – בחולם, לא בשורוק, אני מצטער. – – יהיה כרוך עם מה שנקרא אדיפוס הסופר-מודרני או הפוסט-מודרני. אז זה יהיה משהו כמו תסביכי הקיום של האנושות. לבקשתו של חבר הכנסת ההוא, שמירה על שטחים פתוחים ביו"ש – 2 מיליון שקלים; לבקשתו של חבר הכנסת גפני, שמירה על שירותי הדת – יותר מ-4 מיליון שקלים; לבקשתו של חבר הכנסת מיקי זוהר, פרויקטים לתרבות תורנית – 3 מיליון שקלים; לבקשתו של יושב-ראש הכנסת מר יולי אדלשטיין, קשרים דתיים ורוחניים – וואי, הרוח מלבלבת בקרבי – 3, סליחה: 6 מיליון שקלים – הרי מעמדו רם, אי-אפשר להסתפק ב-3 מיליון שקלים; לבקשת יהדות התורה – 26 מיליון שקלים לתרבות יהודית – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אתם יודעים, הסוציולוגיה עברה מ-melting pot ל-multi-culture. מאוחר יותר עברה ל-parallel society, ומאוחר יותר עברה לתרבות השבטים של הנשיא ריבלין. עוד מעט אנחנו נייהד אפילו את תקציב המדינה. גבירותי ורבותי, אני רוצה לומר לכם, זוהי שירת הברבור של ממשלה כושלת ונכשלת וגם נחשלת – נכשלת בכ"ף וגם נחשלת בחי"ת. זו הממשלה הנגועה בחטא היוהרה ובגאוות היוהרה פול תיפול, מכיוון שכך לא מנהלים מדינה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת בהלול. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – יכול להגיד: ככה לא בונים תקציב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חיים, חשבתי שאתה רוצה להציע שמישהו יעלה לתרגם את העברית של חבר הכנסת בהלול, כי אני לא הבנתי חצי נאום. זה כל כך טוב. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת עמר בר-לב, בבקשה. <מירב בן ארי (כולנו):> עמר, תעשה לי טובה – – – <קריאות:> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אני יושבת שעות, גם אתמול, גם היום – – <חיים ילין (יש עתיד):> לא שעות – – – תקשיבי – – – עליסה בארץ הפלאות, איפה היית? <מירב בן ארי (כולנו):> – – ושמעתי – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> כל שעה שליש מימייה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כל אחד יש לו הזכות להגיד מה שהוא רוצה. זה בסדר גמור. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת בר-לב, בבקשה, 11 דקות לרשותך. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, מוגש לנו כאן תקציב בעייתי, תקציב קשה. אני לא חושב שאני מגלה סוד למישהו כאן באולם הזה; ממעוף הציפור נגלות לנו שלוש בעיות קשות, מרכזיות, בתקציב הזה. הנקודה הראשונה – שהצמיחה השנתית הצפויה היא של כ-2.6%, פחות מ-3%. לעומת זאת, הגידול באוכלוסייה, כולל עלייה שצפויה ב-2016, זה בערך 1.8%. זאת אומרת, במילים פשוטות, שאפילו אני מצליח להבין, בלי להיות כלכלן גדול, אין כאן צמיחה. לא רק שאין כאן צמיחה, אם אנחנו מסתכלים על השנים האחרונות, מה קרה בתקציב המדינה, יש כאן ירידה הדרגתית שמביאה אותנו למצב כלכלי מאוד מאוד קשה, ואין אירועים בעולם או אירועים מסביב, כמו שהיה ב-2008–2009, שאפשר לייחס אותם לתופעה הזאת. ולכן מצבנו מאוד מאוד בעייתי. הנקודה השנייה, שהיא כמובן קשורה לראשונה – שהתקציב לא מתייחס ולא מתמודד עם בעיית הפריון במדינת ישראל, וכפי שאנחנו יודעים, בעיית הפריון במדינת ישראל – יש לנו בעיה קשה, הפריון נמוך, בוודאי בהשוואה למדינות ה-OECD. והדבר השלישי, דבר שנדמה לי, אדוני היושב-ראש, שאתה הזכרת בנאומך: הקפאת השכר במדינת ישראל מזה 15 שנים. השכר פחות או יותר עומד, יוקר המחיה עולה, והתקציב לא נותן תשובה לבעיה הזאת. בלי להתמודד באומץ ובעקשנות עם שלוש הבעיות או תופעות-העל האלה, אין סיכוי לפרוץ קדימה, וגם אין סיכוי להתמודד עם יוקר המחיה ואין סיכוי לצמצם את הפערים הגדולים בחברה הישראלית. מה כן יש בתקציב? אפשר לקרוא לזה תקציב "מגש הכסף". חבר הכנסת בהלול, שהיה כאן לפני, הזכיר את הרשימה השלמה של "מגש הכסף", וגם אתה, אדוני היושב-ראש, הזכרת את הרשימה. לכן אני לא חושב שאני צריך, זה יחסוך איזה דקה בנאום שלי – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אולי מירב רוצה שתחזור על זה שוב. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> מירב רוצה שאני אחזור על זה? <מירב בן ארי (כולנו):> לא, תודה, עמר. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> היא רוצה שאני אעשה לה טובה, אז אני אעשה לה טובה – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> דואגים לך פה; שלא תגידי שלא דואגים לך. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – ואני אחסוך את קריאת כל השערורייה הזאת, נקרא לזה כך. בסופו של דבר זה מסתכם בסדר גודל של כמעט 300 מיליון שקלים, כל טובות ההנאה האישיות האלה לחברי כנסת מהקואליציה והגחמות האישיות שלהם. קרוב ל-300 מיליון שקלים. מנגד, לחברי האופוזיציה היו כמה נקודות אור וכמה הישגים חשובים במסגרת המאבק על התקציב. אני חושב שההבדל העיקרי, לעומת אותם 300 מיליון של גחמות אישיות, אני חושב שכולם, או כמעט כל ההישגים שהיו לחברי האופוזיציה, לחברי, אינם משרתים סקטור מסוים, כי הם נכונים לכלל הציבור במדינת ישראל. ואני אתן כמה דוגמאות: הסכמה עקרונית של הקואליציה בוועדת הכספים להצעת החוק של מיכל בירן, וגם שלי, להורדת גובה דמי הניהול הפנסיוניים בקרוב לחצי; הוצאת נושא הפטם מחוץ לחוק ההסדרים – הישג של חברי מכמה סיעות באופוזיציה, כולל חבר הכנסת וקנין מהקואליציה, ובפרט של חבר הכנסת איתן כבל, יושב-ראש ועדת הכלכלה; אישור ששינסקי 2 והקדמת הקמת "קרן העושר", שנלחם עליה חברי חבר הכנסת רוזנטל; 75 מיליון שקל תקציב לעידוד מעבר רופאים לפריפריה; חיזוק תנועות הנוער בפריפריה, שוב לפרגן לחברת הכנסת בירן; העברת 170 מיליון שקלים לזכאי דיור במשרד השיכון, ומשכנתאות, ועוד כהנה וכהנה. <מירב בן ארי (כולנו):> אז למה לא להצביע בעד אם יש כל כך הרבה הישגים? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> ושוב, מה שאני יכול לומר, כל ההישגים האלה אינם קשורים לסקטור מסוים, הם בוודאי לא קשורים למצביעים ספציפיים של מפלגה כזאת או אחרת, כי אם לכלל אזרחי מדינת ישראל. <מירב בן ארי (כולנו):> נכון מאוד. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אבל, בתור חבר בוועדת חוץ וביטחון אני חושב שהפארסה הגדולה ביותר הייתה קשורה בתקציב הביטחון, או בתקציב כאילו תקציב הביטחון. וגם בעניין הזה, לצערי, נרשם השנה הישג עצוב לכנסת, שוועדת החוץ והביטחון, או הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון, בעצם הצביעה נגד תקציב הביטחון, לפחות בשלב הראשון. ולמה הצבענו נגד תקציב הביטחון? כי הרמטכ"ל, מנכ"ל משרד הביטחון, שר הביטחון עצמו – כל השלושה האלה ביקשו מאתנו, חברי ועדת החוץ והביטחון, חברי ועדת התקציב המשותף, ביקשו מאתנו, קואליציה ואופוזיציה, להצביע נגד תקציב הביטחון. ואכן הצבענו נגד תקציב הביטחון. ולמה הם ביקשו את זה? יותר מזה, הם גם ביקשו את זה אחרי שראש הממשלה הופיע בוועדת תקציב הביטחון ואמר לחברים: תשמעו, יהיה תקציב, אבל יהיו תוספות בהמשך. אחרי זה, אחרי שזה נאמר על-ידי ראש הממשלה, בא שר הביטחון ואמר: אני מבקש מכם שתתנגדו לתקציב הביטחון המוצע. אז מה, שר הביטחון לא מאמין לראש הממשלה? אני לא מבין מה קורה כאן. אתם יודעים מה, אולי אני כן מבין. הטענה העיקרית שלהם – של שר הביטחון, של הרמטכ"ל, של מנכ"ל משרד הביטחון – היא שצריך להפסיק עם הישראבלוף הזה, שנמשך כבר הרבה שנים, שמצד אחד מתקצבים תקציב ביטחון לא מספיק ולא ראוי ומצד שני מוסיפים במהלך השנה כל מיני סכומים נוספים. ולמה הם אמרו את זה, ומנכ"ל משרד הביטחון אמר את זה כמה פעמים? כי בעצם השיטה הזאת גורמת לנו להפסיד פעמיים. פעם אחת, כי צה"ל ומשרד הביטחון חייבים לתכנן את התקציב שלהם על-פי החוק הקיים, ואם החוק הקיים אומר 56 מיליארד, אז הם צריכים לתכנן על-פי 56 מיליארד, הם לא יכולים לתכנן על-פי 60 או 62 או איזשהו סכום אחר. ואז מה קורה? בפעם השנייה שאנחנו מפסידים, זה ברגע שמגיעות התוספות, ואז זה הופך להיות שוב מאבק תקשורתי בין משרד האוצר למשרד הביטחון, מאבק תקשורתי שהוא לא ראוי. בסופו של דבר הסכומים מועברים, בסופו של דבר הבזבוז וחוסר היעילות – לא בזבוז, אבל חוסר היעילות בתקציב הרבה יותר גדול, ולכן אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, מפסידים פעמיים, ומי שהכי מפסיד זה הגורמים השונים, אנשי הסדיר, הקבע והמילואים של צה"ל. כי המאבק הזה כל שנה הולך על הראש שלהם. ולכן ביקש מאתנו מנכ"ל משרד הביטחון להפסיק את התופעה הזאת, כי היא לא טובה, היא לא נכונה בשום קנה מידה. והוא אמר כמה פעמים, הוא אמר: על-פי החוק, אם התקציב שלי הוא 56 מיליארד, אסור לי בשום פנים ואופן לעשות משהו אחר. והוא חזר כמה פעמים: על-פי החוק, ואני לא אעשה – אני, מנכ"ל משרד הביטחון, לא אאשר פעילות אחרת. אתם יודעים מה, הוא אמר את זה כל כך הרבה פעמים – אני גם מכיר אותו אישית – שאני באיזשהו שלב השתכנעתי. אבל לצערי כנראה גם במקרה הזה טעיתי, ובסוף מה קרה? בסוף ישבו ראש הממשלה, שר הביטחון ושר האוצר והחליטו יחד להמשיך את הישראבלוף הרגיל. החליטו להסכים על בסיס תקציב מסוים, במקרה זה 56 מיליארד, ואחריו יהיו העברות כספיות, כנראה של 6 מיליארד, שלא ברור מאיפה הם יגיעו, על חשבון מה הם יגיעו, כי התקציב הכולל של המדינה הרי הוא תקציב סגור. ואז קראו שוב לוועדה המשותפת לתקציב הביטחון, וישבו חברי הקואליציה וחברי האופוזיציה, וחברי הקואליציה הצביעו בעד אותו תקציב ששר הביטחון, שבוע קודם, ביקש מהם להצביע נגדו. אז תשאלו אותי, חברי הכנסת: אוקיי, מה יהיה בהמשך? אני אגיד לכם מה יהיה בהמשך. מכיוון שאותה תוספת של 6 מיליארד שקל, ובפרט החלוקה הפנימית שלה, לא הוצגה לוועדת חוץ וביטחון ולא הוצגה לוועדה המשותפת, ואין לנו מושג על מה מדובר, על מה מדובר באותו הסכם לילי בין ראש הממשלה, שר הביטחון ושר האוצר – הריטואל הקבוע של חוסר בקרה מצד אחד של הכנסת על התקציב, וישר בתקשורת, והמאבקים בין משרד האוצר למשרד הביטחון, ועצירת האימונים, כל זה צפוי לחזור. מה שהיה לנו ב-2014 צפוי לחזור ב-2016. אלא אם כן יחרוג מנכ"ל משרד הביטחון ממה שהוא התחייב כשהוא אמר: אני אפעל רק על-פי החוק. והחוק שמונח כאן היום הוא 56 מיליארד, אז הוא לא יכול לעשות משהו אחר. זה אומר שמ-1 בינואר אין אימונים בצה"ל. זאת תהיה התוצאה. וכשזה יגיע, שלא תאמרו שלא אמרתי לכם. זה מה שהולך לקרות. מילה נוספת – אני רואה שאין לי עוד הרבה זמן – על הקיצוץ הרוחבי. אז באו וסיכמו את כל התקציבים של כל המשרדים וראו: אופס, יש לנו יותר מדי, תקציב יותר מדי גדול. צריך לקצץ. אז מה עשו? עשו חיתוך רוחבי של אחוז מסוים בכל המשרדים. ומה אומרת השיטה הזאת? השיטה הזאת אומרת שלממשלה בעצם אין מדיניות. כי אם הייתה לה מדיניות ואם היה לה סולם קדימויות מסוים, שאפשר להתווכח עליו, היא הייתה אומרת: מהמשרד הזה נקצץ כך וכך, מהמשרד השני נקצץ אחרת ומהשלישי לא נקצץ. אבל ביורוקרטית הרבה יותר פשוט לומר: קיצוץ רוחבי לכול, ובזה נגמר העניין. וזאת השיטה. ומילה אחרונה. הציבור במדינת ישראל לא מטומטם, והציבור לא ישלם, בניגוד לדברי השיר המפורסם. וצריך לזכור שבסופו של דבר התקציב הזה זה כסף מכיסו של הציבור. ומי שחושב שהציבור ימשיך להיות אדיש, טועה, ואנחנו רואים את זה כבר קורה ברחובות – אלפים שיצאו להפגין כנגד מתווה הגז, אלפים שרואים את הסדרה "מגש הכסף", שהזכרתי אותה קודם, ושואלים את עצמם: רגע, מה קורה כאן? מאות שהגיעו – – – <חיים ילין (יש עתיד):> זה אותם אלפים. זה תמיד אותם אלפים. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> לא, אל תהיה פסימי, חיים. בלי אופטימיות, תאמין לי, אין לנו מה לעשות כאן. <חיים ילין (יש עתיד):> אני פסימי? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חיים, תאפשר לו לסיים. בבקשה לסיים. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> מאות שהגיעו להפגנה על בריאות הנפש; ההפגנות של הצעירים יוצאי העדה האתיופית, שלא מוכנים להשלים עם הקיפוח והאפליה; החסימה של תושבי ירושלים את הרחובות; המחאה של החקלאים לפני כמה ימים, שהגיעו הנה עם מאות טרקטורים – הציבור לא ימשיך לשתוק. אנחנו מתחילים לראות את זה, וזה הולך להתגבר. ומי שיתעלם מהדרישות ומהצורך ומהקריאות של הציבור היום, שלא יתפלא שמחר אותו ציבור לא יבחר בו. ולכן, אני אצביע נגד התקציב המוצע. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת עמר בר-לב. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת פרי. עד שהוא יעלה, נברך את תלמידות ותלמידי בתי-הספר שנמצאים אתנו פה ביציע, ואני מקווה שלומדים מה זו דמוקרטיה. בבקשה, אדוני, עד 11 דקות. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השר, אצלי במרפאה בירכא יש שלט קטן: כאשר אני נותן פרוסת לחם לעני הרעב אומרים עלי שאני קדוש, אבל כשאני שואל למה לעני אין לחם אומרים עלי שאני קומוניסט. את האמרה הזאת אני תמיד מזכיר לא רק מהיבט הצדק החברתי והשוויון, שאני שואף להם ונאבק למענם; כדי שהאזרחים, בני-האדם יבינו וידעו שאכן אפשר להשיג צדק חברתי ושוויון, וכמובן שיבינו שאפשר לממש את חמשת המ"מים אפילו בלי הלאמה – למרות שאני בוודאי בעד הלאמת כל אוצרות הטבע, וכמובן המים והגז. זוהי הדרך הקצרה, הטובה והיעילה ביותר שחמשת המ"מים יצאו לפועל. הממשלה הזאת היא אנטי-חברתית, ומציעה תקציב, כולל חוק ההסדרים, שרחוק מאוד מלהבטיח מעון, מרפא, מאכל, מלבוש ומורה לכל האזרחים. נתחיל בבריאות, מרפא: אין בשורה בתקציב לשיפור ולייעול הרפואה הציבורית, שקורסת מול עינינו; אין תוכנית של בניית בתי-חולים חדשים בכלל; אין תוכנית למשרות חדשות ולהעסקת רופאים ואחיות; אין תוכנית לשיפור השירותים הרפואיים ולקיצור תורים לניתוחים; אין תוכנית להפחית את דמי הבריאות או לבטלם בכלל; אין תוכנית לטיפול סיעודי טוב; אין תוכנית להכנסת, להוספת תרופות מצילות חיים לסל הבריאות, כולל למחלות נדירות, למחלות יתום. התוכנית המוצעת מעמיקה את הפערים הבריאותיים בין עניים לעשירים, כולל ההפרטה של שירותי בריאות הנפש; רפואה לעשירים ורפואה לעניים – מעמיקה. אבל צריך לציין לחיוב את חוק המזון שבא בחוק ההסדרים והוא עובר. מעון, דיור – בתקציב המוצע אין מענה טוב למשבר הדיור ולמחירי הדירות הגבוהים. אין יעד בכלל. הם לא בהישג היד של האזרח הפשוט. אין תוכנית ברורה להורדת מחירי הדירות; אין מענה לשאלה: מה יהיו מחירי הדירות עוד שנה וחצי, שנתיים או שלוש; אין תוכנית כמה דירות בדיור הציבורי יהיו בהישג ידם של האזרחים מחוסרי הדיור ושל אלו שחיים בשכירות המון שנים. מה עם המאכל והמלבוש? אין תוכנית כללית למלחמה בעוני. רק לאחרונה נסגרו 160,000 עסקים קטנים, ואין תוכנית ליצירת מקומות עבודה; אין תוכנית להעלאת השכר במשק ולהורדת מחירי המחיה הבסיסיים; אין תוכנית ברורה, לא לטווח הקצר ולא לטווח הארוך, להורדת האבטלה. וכל זה, למרות שישנו דוח מצוין, דוח אלאלוף, על העוני, אבל, לצערי, כמעט כולו נשאר במגירה, ועליו מתאימה מאוד האמרה שלי, שפתחתי בה את דברי: התקציב המוצע זה פרוסות לחם ללחימה בעוני. אין תוכנית להבטחת פנסיה ראויה לחיים בכבוד. להפך, בתקציב המוצע ישנה פגיעה בלתי אנושית בקרנות הפנסיה. אין בתקציב תוכנית או מענה ל-180,000 המשפחות העניות בישראל, ואין מענה לעוני המתפשט בקרב הקשישים, כולל 22% מהם שהחיים מתחת לקו העוני; אין תוכנית להורדת מחירי המים, שדיברתי עליהם מאז התחלת הכנסת הזאת, ואני שמח שישנה היענות – לא רבה – לזה מכמה חברי הכנסת, מכל הסיעות. שוד הגז נמשך, ואין תוכנית שהאזרח הפשוט ייהנה ממחירים סבירים ונמוכים מהאוצר הזה; אין תוכנית כוללת לביטול מע"מ, מס ערך מוסף, שהוא לא צודק ולא הוגן כלפי האזרח. מה שמציעה סיעת ש"ס בתקציב לא מספיק, וכמובן שאני בעד. מה בעניין החינוך – מורה? בתקציב המוצע אין תוכנית לצמצם באופן מעשי את מספר התלמידים בכיתות ואין בה מענה פדגוגי וראייה לתוכניות תרבותיות-חינוכיות למען חברה מודרנית תרבותית; אין בתקציב הצעה לצמצום שכר הלימוד במוסדות הגבוהים. כמובן, כל הדברים שאני מדבר עליהם מתייחסים לכל האזרחים, יהודים וערבים, אך ברור שהאי-שוויון, האי-צדק החברתי, עמוקים בהרבה בקרב אזרחים ערבים, להבדיל מהאזרחים האחרים. וכמובן, לא אפרט בעניין; רק לפני שבוע הייתה כאן הצעת דיון, ודנו על זה מעל במה זו, על עניין התקציבים והפערים בחברה הערבית. היום הייתה הפגנה של הרשויות הערביות כאן מול הכנסת במחאה על הדרת האזרחים הערבים מהתקציב המוצע. אומנם, בשביל האובייקטיביות והכנות אני מציין את הצעדים הראשונים הטובים והחיוביים בתכנון ובבנייה שוועדת הפנים החליטה ואישרה, שהייתי שותף ופעיל בהם. וכאן צריך לציין לשבח את מה שעשה יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת דוד אמסלם, וגם לציין לטובה ולחיוב את המלצות "צוות 120 הימים", שדן בעניין התכנון והבנייה. אבל אני מקווה ורוצה שאכן התוכנית הזאת תצא לפועל. ואם יהיו עוד כוונות טובות של צעדים חיוביים להפסקת האפליה כלפי האזרחים הערבים, יש להחזיר את כל האדמות שהופקעו ונגזלו מהם ללא סיבות מוצדקות, וזה בעצמו יצמצם פערים רבים בחברה הערבית. זאת תהיה התחלה של דרך ארוכה מאוד לשוויון אזרחי ולאומי לאזרחים הערבים במדינה. לא במקרה אנחנו אומרים "שוויון אזרחי ולאומי". היום הופתענו מהוצאתה מחוץ לחוק, לפי החלטת ראש הממשלה ושר הביטחון, של התנועה האסלאמית הצפונית. איזה חוק ואיזה משפט? אפילו השב"כ מסתייג מההחלטה הזאת. התקציב משקף מדיניות, נכון, והנה מוצע לפנינו תקציב עם מספרים מתמטיים לא ברורים. אך דבר אחד ברור, שישנה פרה קדושה שאוכלת בלי הפסקה את רוב התקציב שהאזרח הפשוט אמור ליהנות ממנו, וברור לכם, לכולם, אני מדבר על תקציב הביטחון. זה לא ביטחון אלא זה המשך הכיבוש, שהוא עוול כלכלי כבד. זה המשך ההתנחלויות, שהן לא חוקיות, שורפות לשווא המון משאבים על חשבון האזרחים. וכאן בבית הזה יותר מ-61 חברי כנסת בדעה שלי, וחלקם גם מהקואליציה, אבל לא מעזים להגיד שהמלך הוא עירום. התקציב אכן משקף מדיניות – מדיניות של המשך הכיבוש, המשך הדיכוי של העם הפלסטיני. ולא במקרה אנחנו אומרים: שלום ושוויון, ודוגלים בססמה הזו, ונמשיך עד סיום הכיבוש. ולכן השכל השפוי והנבון היה מוריד מהתקציב המנופח, הגדול הזה, של הביטחון לטובת הלחימה בעוני, כולל – מרכיבי חמשת המ"מים. ומן הנכון היה שהתקציב המוצע הזה יביא בשורה חברתית סוציאלית לכל האזרחים ולהחזרת גיל הפנסיה ל-65 לגברים ו-60 לנשים. בתקציב גם לא ברור לאן נעלמו 14 מיליארד שקלים שנחסכו בכהונתה של הממשלה הזאת בשל היעדר התקציב מאז כהונת הכנסת הזאת. ראש הממשלה מבטל את ההקלות וההטבות של המס, שהן מזעריות, לטובת הדילים, העסקאות הפוליטיות שלו לשם הבטחת הישרדותה של הממשלה הזו, שנשענת על חודו של קול. ולכן אני פונה לכל חברי הכנסת, לדחות את התקציב, להצביע נגדו, ולחזור לציבור, שיצביע מחדש, למען שלום, למען שוויון, למען צדק חברתי, ולא למען מלחמה וכיבוש. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת אבו מערוף. חבר הכנסת יעקב פרי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת איתן ברושי. אחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. בבקשה, אדוני. <יעקב פרי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אפשר להגיד: כנסת ריקה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> ריקה אבל נכבדה. <יעקב פרי (יש עתיד):> נכבדה. לא פעם ראשונה, אני מוכרח לומר לך, אדוני היושב-ראש, ראיתי מעמדים כאלה. זה די מביש, די מביש. בכל זאת, תקציב המדינה, אירוע חשוב, ויפה היה, חברתי, שאותך אני טורח לשבח – אני מקווה שאת לא עושה את זה בכפייה ובתורנות. <מירב בן ארי (כולנו):> לא. <יעקב פרי (יש עתיד):> יפה היה אם הקואליציה הייתה לפחות עושה איזושהי תורנות, אפילו למראית עין. עוד יותר יפה היה אם שר האוצר או פקידי האוצר היו יושבים ביציע, לכבד את עצמם. האופוזיציה מדברת עם עצמה, שזה גם בסדר, אבל לבי עליך, השר בנט, שנפלה עליך התורנות. אתה עושה את זה בהחלט בגאון. <מירב בן ארי (כולנו):> למה? הזדמנות. אנחנו נהנים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הוא עומד בזה בגבורה. <יעקב פרי (יש עתיד):> בהחלט בגאון. ואני רוצה, איך לומר, להתחיל את דברי בשתי הערות. אחת נוגעת להערה, לאמירה האומללה של שרת החוץ של שבדיה; השנייה, לגבי ההוצאה אל מחוץ לחוק של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. אני מוכרח לומר, לגבי האמירות של שרת החוץ של שבדיה, שמדבריה משתמע שישנו קשר ישיר בין פיגועי הטרור בצרפת ליחס של ישראל כלפי הפלסטינים, או לסכסוך הישראלי–פלסטיני – הם ללא ספק מהווים טענה חסרת בסיס, דבר שמעוות את המציאות. האמירה שלה מלמדת שוב, לצערנו, על הניתוק הבוטה של שבדיה מהמתרחש בישראל ומהמניעים של הטרור האסלאמי רדיקלי. הסכסוך הישראלי–פלסטיני, ולא חשוב מה דעת כל אחד מאתנו, אינו קשור לאירועים האחרונים בצרפת, לגל הטרור האכזרי וההמוני, שיש לו שורשים, כמובן, פונדמנטליסטיים, אסלאמיים ברחבי העולם. ואשר לנושא של ההחלטה להוציא אל מחוץ לחוק את הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית – הוא איננו בשום פנים ואופן – אני, כמובן, לא מוסמך לדבר בשם הממשלה ובשם הקבינט, אבל הוא בשום פנים ואופן איננו מהלך שמכוון נגד האסלאם או נגד כלל הציבור הערבי, המוסלמי, הנוצרי, הבדואי בישראל, שרובו המכריע של הציבור הזה שומר על חוקי המדינה ושולל פעילות הסתה וטרור. אני חושב שהדברים האלה, חשוב שייאמרו. אדוני היושב-ראש, כנסת ישראל עומדת בימים אלו בפני הצבעות קריטיות, לטעמי, מן המעלה הראשונה. לפנינו, כל חברי הבית, עומדת הצבעה על תקציב שלטעמי מעביר מסר מסוכן לעם כולו; מסר שבסופו של דבר, בשורה התחתונה, אומר שהשלטון הוא המטרה, שהעם הוא האמצעי. ועל כן צריך לעשות ככל שלאל ידנו לא לתת לתקציב הזה לעבור. יש פה בהחלט אלמנטים של חלוקת שלל ושל מכירת חיסול. ועל מנת להסיר כל צל של ספק, ואפילו למען ההגינות – יש גם לא מעט היבטים חיוביים בתקציב הזה; רובם מהווים, דרך אגב, המשך ישיר של הפעילות שהממשלה הקודמת החלה בה. אבל החלקים – כן, כן, מירב, אמרתי – – – <מירב בן ארי (כולנו):> למה לא להצביע? אם זה המשך של הפעילות שלה. <יעקב פרי (יש עתיד):> אני חושב שבהגינות אמרתי את מה שאמרתי, והחלקים הרעים בתקציב, ידידתי, מאפילים אפלה חשוכה על נקודות האור שקיימות בו, וקובעים בו את הטון, והופכים אותו בסופו של דבר לתקציב רע לרוב אזרחי ישראל. זהו תקציב שנובע משרידות פוליטית, כניעה ללחצים סקטוריאליים צרים; תקציב שבו הובטחו סכומי עתק של שוחד פוליטי במסגרת הסכמים קואליציוניים וחלוקת כספים קואליציוניים מושחתים. מעל 6 מיליארד שקלים מתקציב המדינה המוצע הנם כספים קואליציוניים; מעל 6 מיליארד שקלים, שיכלו ללא ספק לסייע לשכבות חלשות, לקצבאות לקשישים עניים, לבעלי מוגבלויות, לילדים, לניצולי שואה ועוד עוד עוד – הרשימה ארוכה. אבל לא. זוהי ממשלה שמונעת אך ורק מרצון עז ובלתי נשלט לשמור על הכיסא. כדי להצליח לשרוד מדי יום ביומו צריכה הממשלה הזאת לשלם כשוחד פוליטי לכל חבר כנסת מהסיעות החרדיות ומהבית היהודי, לפי מפתח של 20 מיליון שקלים חדשים לכל חבר כנסת. ולא די בכך. רק בשבוע האחרון ראינו כניעה נוספת. בשביל לענות על גחמות פוליטיות ולחצים של חברי כנסת מסיעות הקואליציה השונות, הועברו פה למעלה מ-200 מיליון שקלים נוספים. אז שוב, חברותי וחברי חברי הכנסת, תארו לכם כמה טיוב יכולתם-יכולנו לעשות עם הסכומים הללו, אילו היו מחולקים בצורה עניינית ושוויונית למען כלל האזרחים. נראה כי חברי הכנסת מהקואליציה קיבלו תשלום הלכה למעשה על הרמת האצבע בוועדת הכספים. כל חבר כנסת הצביע בעזות מצח, רק לאחר שקיבל את הבטחות התשלום על הדיל הפוליטי שלו. קצת לחבר הכנסת סמוטריץ, קצת לחבר הכנסת מיקי זוהר, עוד יותר לפוריות לפי ההלכה – שכנראה אף אחד עד היום לא לגמרי יודע מה זה ומה זה אומר ולאן ילך הכסף הזה. ולכן אני שואל את הממשלה היום, ממש כמו במשחק הילדים "סבתא בישלה דייסה": נחשו למי לא נשאר? – לצעירים בשביל לרכוש דיור במחיר בר-השגה; לקשישים הסיעודיים, שמשלמים הון עתק בשביל להתקיים בכבוד; לניצולי השואה, שהממשלה כבר שכחה; לכל אלה שבאמת אבל באמת זקוקים לתקציבים. שר האוצר משה כחלון אמר בעת נאומו לקראת הקריאה הראשונה של התקציב – ואני מצטט: "התקציב הזה הוא לא תקציב ממשלתי אלא תקציב לאומי-חברתי. הוא לא תקציב של ימין ושמאל ולא של קואליציה ואופוזיציה. התקציב הזה הוא תקציב שרואה בני-אדם ומשנה תפיסות של שנים. זהו תקציב שמבטא גישה שבה התקציב משרת את החברה ולא החברה משרתת את התקציב". גבירותי ורבותי, האומנם כך? לזה קוראים תקציב לאומי-חברתי? זהו תקציב ללא חזון, כזה שרק מעמיק ומשריש את הבעיות הקיימות בחברה. שר האוצר לא תכנן, לא הסתכל כנראה מעבר לחלון משרדו, אלא רק נתן למי שדרש, ולא לכל מי שזקוק וצריך. זהו תקציב של מחטף פוליטי, שמדלג ומצפצף על תכליתה של כנסת ישראל באמצעות כספים קואליציוניים ובאמצעות העברת חוקים ורפורמות בעלות פוטנציאל הרסני כלפי המשק וכלפי חלק נכבד מן הציבור, ללא דיון עמוק ויסודי בכלל הנושאים הבוערים שעל הפרק. אותו שר אוצר, משה כחלון, שאין לי ספק שמדובר באדם עם כוונות טובות – לא יעלה על הדעת שהוא יברח מאחריות וימנע עצמו מלהתעסק בנושאים המהותיים העומדים לפתחן של הכנסת והממשלה, כמו הגז, ועדת לוקר, הטבות מס ליישובי הפריפריה ועוד. שתיקה מוחלטת, שתיקה המסמלת את הכניעה לתכתיבים מלמעלה, ועל כן, את חוסר היכולת להביא לשינוי אמיתי במסגרת הממשלה הרעה הזאת. מטרתנו כנבחרי ציבור הנה לפעול כל העת על מנת לאחד את העם, להיטיב עמו, לאפשר לו לחיות בכבוד ולהציע לו עתיד טוב ובהיר יותר. הכניעה המבישה לסחיטה של הקופה הציבורית לטובת סקטורים בחברה הישראלית על חשבון טובת כלל אזרחי ישראל היא תעודת עניות לממשלת ישראל כולה, לממשלה המכנה את עצמה לאומית-חברתית. זוהי ממשלה שהיא תולדה של תרבות פוליטית קלוקלת, שדוגלת בשרידות פוליטית על פני ערכים, על פני החברה ועל פני טובת כלל הציבור, וכך גם נראה התקציב המוצע כאן היום. אני סמוך ובטוח, וכולנו יודעים, כי אפשר גם אחרת. אפשר לגשת ולעסוק בנושאים הרבים הדורשים טיפול מהשורש, ובכך להביא את החברה שלנו קדימה, להיות חברה טובה יותר וערכית יותר. ולכן, אני קורא לכולם להצביע נגד התקציב, נגד הממשלה הרעה הזאת ובעד הציבור. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יעקב פרי. יעלה חבר הכנסת איתן ברושי, ואחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי וקנין, חברי הכנסת, הנציגות של הממשלה, השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו בטרם דיון בתקציב – שביום ההצבעה הופך להיות תקציב של כולם, כמו שהממשלה היא של כולם – האם התקציב שמוצע, ואתו חוק ההסדרים, האם הוא מתמודד עם האתגרים המרכזיים והיעדים הלאומיים? התקציב הוא לא אוסף של מספרים, אלא הוא ביטוי ליעדים לאומיים – יעדים מרכזיים בעיני – שאני לא בטוח שראיתי אותם במלל של התוכניות שהממשלה הציגה. ואולי פתיחת התקציב הייתה צריך להיות על-ידי ראש הממשלה, שמציג את היעדים ואת החזון, כמו שמקובל במקומות מסודרים. אבל בעיני, בהקשר של הדיון, אני רוצה להקדיש את הדקות שלי – היעדים המרכזיים הם גידול האוכלוסייה והריבוי הטבעי, קליטת עלייה, חיזוק הפריפריה ופיזור האוכלוסייה, עם דגש על הנגב והגליל. לעתים, גם היום וגם בימים האחרונים, נדמה שיש לנו ממשלה ימנית עם שתי ידיים שמאליות. אין לי ספק – ושר האוצר, כפי שפורסם, אמר אתמול שהוא משוכנע שצריך להגדיל את הממשלה. ההרכב של הקואליציה, כפי שראש הממשלה ניווט אותה, של "השותפים הטבעיים", מוליד דברים לא טבעיים, או דברים שלא בדרך הטבע, כמו חלק מהתקציב שמוצג פה. הקואליציה הזאת היא קואליציה בעייתית, והתקציב כפי שהוא מוצג היום הוא לא תקציב שאפשר לקבל אותו ולתמוך בו. אני חושב שהדבר המרכזי שבימים האחרונים בא פה לידי ביטוי הוא שאלת ההטבות, אבל בעצם זו שאלת הפריפריה. ואני רוצה להתייחס לשאלת התעסוקה והתעשייה והפרנסה. בסופו של דבר, למדינה יש יעדים, והיא צריכה לתת לזה ביטוי לא רק במילים. ב-1 בדצמבר, בעוד כמה ימים, מתכנסת ועידת הגליל בעכו. אין להעלות על הדעת שהוועידה הזאת תיפתח ללא הצגת מפת העדיפות. נפגשתי היום עם היושב-ראש של ועדת הכספים, גפני, ואני מקווה – ואני מפה אומר לחברים ולתושבים בנגב ובגליל – שביום שני ועדת הכספים תאשר את מפת ההטבות. אין יותר אפשרות לדחות, ואין יותר אפשרות לסחוב לכאן להפגנות את ראשי היישובים ואת התושבים. אני חושב שהדבר שבולט בתקציב 15'–16' הוא שאין בו בשורה; אין בו תפנית ממציאות שאנחנו רואים של קיפאון במשק; אין בו בשורה לנגב ולגליל, אין בו בשורה לתעשייה, ובוודאי לא לחקלאות. היעדר הבשורה והיעדר התשובה מטילים ספק ביכולת לתמוך בתקציב, שוודאי שיש בו גם חלקים חיוביים. צריך לדעת שהממשלה לא יכולה לסמוך על כוחות השוק במה שקשור לפיתוח הנגב והגליל. חייבת להיות מדיניות אקטיבית ומעורבות ממשלתית בתנאים של היום, כפי שהדברים התבטאו בכינוס של שדולת התעשייה, שיחד עם חברתי איילת נחמיאס ועם פולקמן זימנו, והגיעו עשרות רבות של מנהלים מכל התחומים, כולל עסקים קטנים. מה שלמדנו היום משרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים – ולא סתרו את זה נציגי המדינה – שהשנה הוקמו רק עשרה מפעלים; ועשרות מפעלים, ולא רק קווי הייצור – יש לנו בנגב והגליל לא רק הגירה שלילית של תושבים, יש גם הגירה של פסי ייצור ומפעלים. חברי השר להגנת הסביבה, כפי שנמסר היום מגורמים מקצועיים, בתוך כמה שנים 50% מהמפעלים לא יהיו בישראל. אני חושב שהמציאות הזאת מחייבת תוכנית חירום, ולא תקציב שיש בו יותר שיקולים קואליציוניים מאשר שיקולים של יישוב ופיתוח הארץ. אני אמרתי לשר האוצר בדיון שקיימנו אתו – ויש בהחלט תנופה בנושא הבינוי והשיכון, ונראה שרוח אחרת נושבת, אם כי עדיין לא מרשות מקרקעי ישראל – ששום עידוד בנייה לא יכול להיות ללא תוכנית משלימה של תעסוקה ברמת הכנסה גבוהה. גם אם ייתנו קרקע חינם לא יהיה מי שיגור בנגב ובגליל בלי יכולת קיום. אנחנו רוצים להביא לידי ביטוי בתוכנית של ממשלה גם את יכולת הקיום וגם את טעם הקיום. לא ניתן לתאר אכלוס של אזורים קשים, שמי שעובר לשם יש בזה גם ויתור על חלק מהמאוויים האישיים, אם לא תהיה תוכנית משלימה, בוודאי בתעסוקה, שמביאה לידי ביטוי גם את המאוויים ואת היכולת של הדור הצעיר. אנחנו צריכים ליצור מגנט כזה גדול וחזק שמתגבר על כוח המשיכה של המרכז ומסוגל להביא בוודאי את הבנים להישאר ולהיות אבן שואבת לנוספים לאזורים הרחוקים. אנחנו חושבים שללא פיתוח וללא מחקר ופיתוח אי-אפשר לשמור על העליונות. המוח שלנו לא יכול להיות בלי מעורבות ממשלתית בפיתוח של מוצרים ולחזור ולהיות מובילים בשוק. חוק לעידוד השקעות הון בתעשייה לא מבטא את המגמות כפי שאנחנו היינו רוצים. היום נפגשנו עם מנהל בשדרות, והוא אמר שהוא צריך להחזיר כסף של מענקים כי הוא לא עמד בייצוא, אבל הוא כן עומד ביעד של תוספת עשרות מקומות עבודה במקום כמו שדרות. חייבים לשנות את החוק ולתת ליצירה של מקומות עבודה חשיבות לא פחות מאשר לייצוא, ולתעשייה המסורתית לא פחות מאשר להיי-טק, ולתת מחדש עדיפות לחינוך המקצועי. הגשנו הצעת חוק שנותנת מעמד שווה בנקודות זיכוי גם להשכלה האקדמית וגם להשכלה המקצועית. המדען הראשי, חוק לעידוד השקעות הון וחיזוק המו"פים הם חלק חשוב מהחינוך הטכנולוגי שבו נשמור על העליונות שלנו, גם בתחומים של הפיתוח הכלכלי. ישראל צריכה להיות בעלת יכולת של עצמאות כלכלית. בוודאי באיומים שיש עלינו לא נוכל להיות תלויים באחרים. ואין עצמאות כלכלית בלי תעשייה חזקה; היא המנוף הגדול ביותר, ויחד אתה גם העסקים הקטנים. אני חושב שהיכולת שלנו יותר גדולה מזאת שבאה לידי ביטוי, אבל יש משקל גדול ליצוא. ישראל זו מדינה לא גדולה, והשוק כאן אינו מספיק גדול כדי לפתח עוד תעשיות ועוד יכולת שיש לנו, שתבוא לידי ביטוי. לכן חשוב מאוד לעודד את הייצוא. אבל יחד עם עידוד הייצוא ועם קרנות ועם משאבים, צריך לומר שיש חשיבות למעמדה של ישראל בעולם. קשה מאוד לפתח כלכלה בעידן של חרם, קשה מאוד לפתח כלכלה בעידן שאין בו תהליך מדיני ואין בו הסדרים. אי-אפשר להטיל על היצואנים ועל מנהלי מפעלים לנהל גם את המאבק המדיני. מעמדה של ישראל ייקבע לא רק על-ידי איכות התוצרת אלא גם על-ידי אופי ההנהגה והמדיניות שאנחנו נוביל גם ביחסים בינינו לבין שכנינו, בוודאי גם בינינו לבין עצמנו. אני חושב שהיכולת הזאת של עצמאות כלכלית היא מפתח שאנחנו חייבים לקדם. ישראל בלי עצמאות כלכלית, ישראל תלויה בחסדי זרים – ואינני לוקח בחשבון את הסיוע הביטחוני, שהוא מאוד חשוב – זאת ישראל יותר חלשה. אני רוצה לומר על חוק ההסדרים, שפעם נוספת הוכח שזהו חוק לא נכון, בוודאי לא בעידן של היום. וחוק ההסדרים, לפחות לגבי החקלאות, התחלנו אותו בקול תרועה גדולה, ואני שמח שסיימנו אותו בקול דממה דקה. האוצר ניסה לשתול והצליח לשתול כמה עזים בחוק ההסדרים, והוצאנו אותן: את הצאן, את המדגה, את מועצת הצמחים, ולאחרונה גם את הפטם. לא כי אנחנו לא חושבים שצריך לטפל ביוקר המחיה, אבל לא בדרך שהאוצר ניסה – לא רק לא לקדם את החקלאות, לתת לה מכה חזקה. שאלת יוקר המחיה תיפתר קודם כול בטיפול בפערי התיווך; קודם כול בשליטה על המערכת שמעבר לחקלאי. החקלאות בישראל היא חקלאות מתקדמת, אולי המתקדמת בעולם. רק לאחרונה, בבית הזה, ראש הממשלה שיבח אותה בפני נשיא הודו, וזה לא סוד שהרבה מאוד מיחסי החוץ של ישראל, בוודאי עם הארצות המתפתחות – היחסים האלה נשענים על החקלאות שמקורה במושבים, בקיבוצים; שמקורה בפיתוח שנעשה כאן. אנחנו כן התצוגה שעל בסיסו ישראל מוכרת ידע ועל בסיסו ישראל מוכרת תשומות חקלאיות, שהן מרכיב חשוב ביצוא שלנו. החקלאות בישראל עוברת תקופה קשה. החקלאים במצב שאי-אפשר להסביר אותו, וראינו את זה גם בהפגנות, אבל גם בכתבות בתקשורת. חייב להיות פה שינוי דרמטי, ומערכת יחסים אחרת ואמנה חדשה בין הממשלה לחקלאות ולהתיישבות. אנחנו היינו עם של סוחרים וצוענים. רצינו להיות עם נורמלי, שחוזר לאדמתו ומתפרנס מעבודתו. והנה הממשלה, ולא רק האחרונה, ופקידות עוינת, מנסות להחזיר אותנו שנים אחורה, ולחשוב שאפשר עם טייקונים לעשות התיישבות וחקלאות, ואפשר להביא את הכול מחו"ל בסבסוד של הארצות. כמו סין ואירופה, רוצים להפוך אותנו למי שתלוי גם במזון הטרי ביבוא אין-סופי. אנחנו חייבים להבין שבתקציב הזה אין בשורה לחקלאות. משרד החקלאות והאוצר התחייבו להפסיק את הגזל של מס מעסיקים, אבל הוא מחכה לבית-המשפט כדי להחזיר את נקודות הזיכוי. אנחנו ראינו תופעה מוזרה מאוד, שבמס מעסיקים שלקחו מהחקלאים – – <היו"ר יצחק וקנין:> משפט אחרון. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – בעיקר במשק המשפחתי, רצו לממן יבוא ולתת לו רשת ביטחון. אני רוצה לומר שאנחנו צריכים לראות בתעשייה ובחקלאות פתרון, ולא בעיה. אלה מנופי הצמיחה. החקלאות צריכה להיות חשובה לא פחות מהביטחון והחינוך. והתעשייה היא המנוף המרכזי, גם בהתיישבות, לקיומו של המשק ולפיזור האוכלוסייה. אני רוצה בכל זאת, אדוני היושב-ראש, לומר שבשבילי, הדיונים שהיו כאן בתקופה האחרונה – זה פעם ראשונה. אני תמיד הסתכלתי על הכנסת מתפקידי האחרים, ואני רוצה בהזדמנות הזאת להודות ליושב-ראש ועדת הכספים, גפני, שניהל את הדיונים, ואני חבר ועדת הכספים, וזו הייתה בשבילי חוויה, ובחלק מהדברים גם השפעה. וגם בוועדת הכלכלה, שחברי במחנה הציוני נתנו לי להיות חבר עם סמכות של הצבעה – יחד אתך, אדוני היושב-ראש, בשתי הוועדות – במאבק על הפטם, ולהודות ליושב-ראש הוועדה איתן כבל ולחברים האחרים. בוועדת הכלכלה הוקמה ממשלת אחדות כדי להוציא את הפטם מחוק ההסדרים – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – ואני רוצה לומר שבסופו של דבר הצלנו את החקלאות מחוק ההסדרים, אבל חשוב לקדם אותה לחוף מבטחים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> הכרזה למזכירת הכנסת, ומייד אחרי כן תעלה חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת מכתבי בדבר המלצת הוועדה המשותפת של ועדת החוץ והביטחון וועדת החוקה, חוק ומשפט בעניין הכרזה על מצב חירום. כמו כן הונחה על שולחן הכנסת החלטת ועדת הכנסת בדבר סדרי הדיון בקריאה השנייה ובקריאה השלישית בהצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2015 ו-2016, התשע"ו–2015; בהצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015; בהצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015; ובדבר דיוני הכנסת והוועדות בשבוע שבו יידונו הצעות חוק אלה. כן התבקשתי להודיע כי אתמול, יום שני, ד' בכסלו התשע"ו, 16 בנובמבר 2015, הונח בטעות על שולחן הכנסת עדכון הסתייגויות להצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015, בעקבות תיקוני הסעיפים, ולכן הוא מוסר משולחן חברי הכנסת. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015;> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015;> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו–2015;> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 207), התשע"ו–2015> (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יצחק וקנין:> תעלה חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. ולאחריה – חבר הכנסת יוסף ג'בארין. 11 דקות לרשותך. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אחר-צהריים טובים, חברים וחברות, גם אני רוצה לשבח את חברתי מירב בן ארי, שמתחילת הדיונים על התקציב, באמת – הנוסע המתמיד של המליאה. אז באמת תודה רבה לך ותודה רבה שאת נמצאת כאן. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, השר להגנת הסביבה, כשאני הגעתי לכנסת, הדבר הראשון שאני עשיתי ביום ההשבעה היה להקים את השדולה למען התעשייה הישראלית. הצטרף אלי חבר הכנסת איתן ברושי, ולשמחתי הצטרף אלינו גם חבר הכנסת רועי פולקמן, והיום אנחנו השקנו את השדולה. כשהתחילו הדיונים על התקציב, אני מודה ומתוודה – כל אחד ניגש ככה לפינת הנוחות שלו אבל גם לפינת הסקרנות שלו – הספר הראשון שביקשתי זה הספר של משרד הכלכלה. שצריך להגיד שיש פה אנשים שהעובדה שלא קוראים למשרד הכלכלה "משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה", מכאיבה להם עד היום. אני נמנית עם האנשים האלה. אני מרגישה שהעובדה שהוציאו את התעשייה והתעסוקה משם המשרד, פשוט, באמת, זה היה איזה סוג של נטישת הספינה – בעיני, צריך להגיד, אחת מספינות הדגל של הכלכלה הישראלית. אני שואלת את עצמי לפעמים איפה אנחנו היינו אלמלא התעשייה במדינת ישראל. אני חושבת שכולנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלה הזו. הקמנו את השדולה. אני חייבת לספר לכם שמאז אני טיפלתי לפחות בעשרה מפעלים, כל אחד מהם עם בעיות שונות. מעניין, סאגה שהסתיימה השבוע, בעניין רכישה עוינת, ניסיון השתלטות עוינת של חברה בשם "מיילן", חברת תרופות אמריקנית, על חברת "פריגו", שממוקמת בירוחם וברמת-חובב – 850 מועסקים, עובדים ישראלים, שככל הנראה היו מאבדים את מקום עבודתם. חברי חבר הכנסת מיקי לוי וחברתי חברת הכנסת שלי יחימוביץ היו שותפים לקרב הזה. זה היה קרב מאוד מאוד קשה, כי לבוא ולהגיד: תשמעו, אנחנו נמצאים בכלכלה חופשית, קפיטליזם – הכול בסדר; רק שאנחנו צריכים להבין שאנחנו נמצאים בעידן של קפיטליזם קשוב, כזה שמסתכל על עוד דברים מלבד הערך. ולשמחתי, וזה היה תהליך מאוד מאוד ממושך, גם מול רשות ניירות ערך – חבר הכנסת יושב-ראש ועדת הכספים משה גפני עזר לנו בעניין הזה. ואנחנו אמרנו, אנחנו לא ניתן שירוחם תאבד מקומות עבודה, וגם לא רמת-חובב. הם מעסיקים בסך הכול 1,300 עובדים בישראל. והשבוע, ביום שישי, הסתיימה הסאגה הזאת, כשבעלי המניות החליטו לדחות את ההשתלטות העוינת, ולמעשה, בעצם הכריעו ש"פריגו" תישאר חברה בעלת מאפיינים ישראליים. כלומר, היא לא רשומה למסחר בישראל – היא רשומה למסחר בישראל, היא לא רשומה בישראל, אבל היא מעסיקה עובדים ועובדות ישראלים. פגשנו את חלקם בוועדת הכספים, הם ריגשו אותנו עד דמעות, צריך להגיד. לשמחתי, גם האנליסטים כבר מזהים את פוטנציאל הצמיחה של "פריגו" ומעלים את תחזיות הצמיחה שלהם לחברה ואת הערך של המניות, כך שגם בעלי המניות מרוויחים. אגב, כולנו בעלי מניות ב"פריגו", כי 10% מהמניות מוחזקות על-ידי ישראלים דרך הבורסה הישראלית. טיפלתי במפעל בשם "טוב טעם" בדימונה, שנקרע, בביורוקרטיה הישראלית, בין רשות מקרקעי ישראל לבין משרד הכלכלה. כל אחד דורש דברים אחרים, כל אחד מבקש דברים אחרים. אף אחד לא עובד במקביל, כולם עובדים בטור. אף אחד לא רואה שיש אנשים מאחורי הדברים האלה. אתה יודע, בחיים הקודמים שלי הייתי קמה בבוקר, וידעתי שבסוף החודש צריך לדאוג לפרנסתם של 120 איש. יושב כאן גם חברי עמר בר-לב, גם הוא עשה את זה 18 שנים מחייו. התעשייה הישראלית, צריך להגיד, פשוט ננטשה. ולצערי, גם בתקציב הזה התעשייה הישראלית ננטשה. דיברתי עם שר הכלכלה היוצא. שאלו היום בשדולת התעשייה, שאלו: איפה שר הכלכלה? אמרנו: עסוק בסעיף 52, במתווה הגז; לא עסוק באיך מייצרים ומגדילים את כוחה של התעשייה הישראלית, מחזירים עטרה ליושנה. כשקראתי את ספר התקציב לראשונה, אמרתי לשר דרעי: אין פה שום בשורה, למעט דבר אחד, ואנחנו גם עוד צריכים לראות איך זה יסתייע. היינו שותפים, לצד יושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת איתן כבל, לנושא של חוק חיבור מפעלים לגז טבעי. אבל בעצם, כשאתה קורא, אין הכשרות מקצועיות, אין הכשרות מקצועיות רלוונטיות, אף אחד לא חושב על השכלה טכנולוגית. השכלה טכנולוגית, אני אומרת לך, אורלי, אני רואה אותך מסתכלת, ללא השכלה, השכלה טכנולוגית כזאת שבאמת נותנת עוצמה – דיברו היום שני תלמידים מ"אורט סינגאלובסקי", עמית ויונתן, ילדים מדהימים, לומדים בתוכנית שנקראת טו"ב, טכנולוגיה ובגרות, עושים את המסלולים במקביל. מדהים. הם דיברו שם על כמה הם היו רוצים להשתלב בתעשייה הישראלית. אז עכשיו לנו יש אחריות לוודא שתהיה תעשייה ישראלית. תעשייה ישראלית זה המקום שבו נוצרים מקומות תעסוקה איכותיים. אני לא רואה שתהיה תעשייה רק בפריפריה. אני רוצה שתהיה תעשייה גם בפריפריה. אני רוצה שאנשים, העובדים והתעשיינים, יוכלו להתפרנס בכבוד. בשדולת התעשייה היה היום חברי אלירן קוזליק, יו"ר ועד עובדי חברת "טבע" בכפר-סבא. הוא דיבר על התחושה הזאת של השותפות. אין כמעט שום ענף כלכלי כמו התעשייה, שבו עומדים שכם אל שכם מעסיקים ועובדים, כי הם תלויים אחד בשני, אחרת יהיו תלויים אחד ליד השני. והאחריות התאגידית הזאת, גם לקהילה, גם לסביבה – כן, כן, תעשיינים צריכים לעסוק גם בנושאים הסביבתיים, זה מאוד חשוב; לא תמיד הם עושים את זה באופן מושלם, אין מושלם, אבל באופן טבעי, קשרי הגומלין האלה קיימים, כי זאת ההשפעה העודפת שיש לתחום הזה, לעולם שנקרא תעשייה, זאת ההשפעה העודפת שיש לו. ראיתי בספר התקציב שעסק במשרד הכלכלה, דיברו על החיבור לגז וחיברו את זה לדבר שאין לו שום קשר לחיבור לגז, העלאת הפריון. רוצים לדבר מה עושה חיבור לגז? הוא משפר את כושר התחרות של התעשייה הישראלית. הוא לא מעלה את הפריון; נכון, אבי? הוא לא מעלה את הפריון, החיבור לגז. אגב, בעולמות הביורוקרטיה של ישראל, אני אומרת, בואו נעשה הבחנה בכלל בין מפעלים גדולים למפעלים קטנים, בין צרכני אנרגיה גדולים לצרכני אנרגיה קטנים לצרכני אנרגיה בינוניים. יכול להיות שיש מפעלים בישראל שבכלל לא חשוב כל כך לחבר אותם לגז טבעי, הרבה יותר חשוב לדאוג להם למכסות לאנרגיה סולרית. אבל אין כתובת, אין כתובת שמסתכלת על מלוא התמונה ומלוא הצרכים. ובסוף כולנו צריכים להיות מודאגים מהדבר הזה. והלוואי, הלוואי שהייתי יכולה לעמוד כאן ולומר שהתקציב הזה מבין שהתעשייה היא אבן הראשה, אבן יסוד בכלכלה הישראלית. הלוואי שיכולתי להגיד את זה. הממ"מ הוציא דוח מיוחד לכבוד שדולת התעשייה, דוח מפורט מאוד. בין יתר הדברים שם אתה יכול לראות – דיברתי על ההכשרות הטכנולוגיות, אנחנו מהמדינות בעולם שמשקיעות הכי מעט בהכשרות טכנולוגיות. זה נשמע אבסורדי, נכון? בואו נגיד את האמת, היום התעשייה נשענת על הצבא, היא תלויה בצבא. אם בצבא לא יזדקקו למקצועות האלה, לתעשייה לא יהיה מי שיעבוד בה. בספטמבר 2015 – 9,500 משרות פנויות בתעשייה. אלה לא משרות של מה בכך. אנחנו נוטים לעשות – גם אני חוטאת בזה – נוטים להפריד בין תעשיית העילית, ההיי-טק, לבין התעשייה המסורתית, או כמו שקוראים לה, התעשייה הבשלה. אין שום צורך להפריד ביניהן. גם תעשייה לואו-טק – במירכאות, באמת במירכאות – גם תעשייה מסורתית מיוצרת היום באמצעים טכנולוגיים. לעמוד ליד מכונה כזאת זה לעמוד ליד מחשב, זה לעמוד ליד מחשב. ואתה מסתכל על העובדה שאין הכשרה, אתה מסתכל על העובדה שמרבית ההשקעה שהתבצעה בישראל בשנים האחרונות התבצעה רק בתעשיית ההיי-טק, רק בתעשיית העילית; לא כולם יכולים לעבוד בתעשיית העילית. כן, תעשיית העילית היא סופר-סופר-קריטית, סופר-קריטית למדינת ישראל, אבל זה לא מספיק, אנחנו צריכים גם תעשייה בשלה ומסורתית. אני מסתכלת על ההכשרות, אני מסתכלת על העתיד, ואני אומרת לעצמי: אילו הייתי רואה בספר של משרד הכלכלה, אילו הייתי רואה בתקציב הזה, את ההזדמנויות, אילו הייתי רואה איך בונים נדבך על נדבך על נדבך ומתחילים להשקיע מחדש בפיתוח התעשייה המסורתית כאן – הזכיר את זה קודם חבר הכנסת איתן ברושי. הוא אמר: עשרה מפעלים נפתחו, וכמו שתיקנו אותנו היום, השלימו לנו את המשפט, ולא דיברנו על כמה מפעלים נסגרו ועל כמה מפעלים מעבירים את הייצור שלהם למקומות אחרים. אני גאה להיות תעשיינית, אני גאה שבישראל יש משכורת מינימום, שאנשים עדיין, לא מספיק, אבל יכולים לחיות ממנה. אנחנו מקווים. כי אם במקביל ירד יוקר המחיה – הלוואי, אני רק יכולה לקוות. אני גאה. אני לא גאה במקומות האלה, ב-sweatshops האלה שיש בעולם, במקומות היזע האלה. אנחנו לא רוצים להיות כאלה. אנחנו לא דומים להם ולא רוצים להידמות להם. אבל אנחנו לא יכולים להתעלם מהעובדה שכושר התחרות שלנו נפגע פגיעה אנושה. צריך להשקיע גם בחברות מוטות ייצוא וגם בחברות מוטות ייצור מקומי. צריך להסתכל הסתכלות אסטרטגית איך אנחנו משקיעים מספיק הון על מנת שמפעלים ישרדו כאן שנים. זה נפלא. מרכזי פיתוח של חברות טכנולוגיה זה דבר אדיר, זה דבר סופר-קריטי. אבל קל לנייד אותו, קל שהוא ייעלם. היום הוא פה, מחר הוא שם. אנחנו צריכים תעשייה שנשארת. אנחנו צריכים לטפל בחברות הזנק שיוצאות מהחממות הטכנולוגיות המדהימות שיש בישראל – צריך להגיד את האמת – אבל אחרי שלוש שנים, כשתמה התקופה שלהן, הן הולכות לבית-הקברות לחברות הזנק, כי אין יותר מה לעשות אתן. את זה הייתי מצפה לראות בספר התקציב, את הפתרונות לדברים האלה, את צמצמום הביורוקרטיה; איזשהו מקום שבו נפגש – איזשהו צומת שבו נפגש משרד הכלכלה עם התאחדות התעשיינים ועם מרכז השלטון המקומי, כשכולם מבינים שצריך להסתכל על התעשייה בתור ידידת הקהילה. איפה שיש בעיות, לתקן – – – <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני מסיימת. איפה שיש בעיות, לטפל בהן. ואני אומר דבר אחד אחרון. זה גם כתוב בדוח של הממ"מ, אני מזמינה אתכם. מייקל פורטר, פרופסור מייקל פורטר מהרווארד מדבר על האשכולות. אנחנו מדברים על זה כאן לעתים מזומנות, אבל אנחנו לא מבינים באמת. מדבר פה ראש הממשלה הרבה פעמים על הסייבר. כן, הסייבר זה דבר מאוד מאוד מפואר, בכלל לא טריוויאלי שהוא קם כאן, ואנחנו צריכים להעריך את זה. אבל אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מייצרים אשכולות כאלה בתחומים שונים של התעשייה בכל מקום בארץ. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> בכל מקום בארץ. התקציב הזה לא עושה את זה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. יעלה חבר הכנסת יוסף ג'בארין. ולאחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. 11 דקות לרשותך. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> תודה. אדוני היושב-ראש, חברי הנכבדים, היום בבוקר היו שני אירועים חשובים לצורך הדיון הזה: האחד – זו ההפגנה של ראשי הרשויות המקומיות הערביות אל מול משרד האוצר בזמן שהתקיימו הדיונים הללו על התקציב, ולכן אני אייחד את הדקות הראשונות לנושא הזה; והנושא השני זה ההחלטה של הממשלה להוציא אל מחוץ לחוק את התנועה האסלאמית, החלטה שאני רואה אותה בחומרה רבה, ואני אקדיש את החלק השני של הזמן שלי לנושא הזה. כבוד היושב-ראש, בחודשים האחרונים, במשרד האוצר בעיקר, דיברו על הצורך לסגור פערים בתקציבים, שיקבל ביטוי גם כמובן בתשתיות, בשירותי חינוך וברווחה ביישובים הערביים, ואנחנו, בהנהגת הציבור הערבי, לקחנו את זה ברצינות. עבדנו במשך כמה חודשים על הכנת תוכנית מקצועית שהיא תוכנית חומש, לחמש שנים. זו קבוצה של ראשי רשויות מקומיות ערביות, ארגון "מוסאוא", ארגון "סיכוי", נציגינו ברשימה המשותפת, יחד עם אנשי מקצוע, רואי-חשבון, ופשוט חיברנו תוכנית מקצועית לחמש שנים, והסכום בה הגיע ל-32 מיליארד שקל שצריך להשקיע ביישובים הערביים בתקופה של חמש שנים כדי להגיע למצב של צמצום משמעותי בפערים בין שתי האוכלוסיות. משרד האוצר הביע נכונות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אללה מעכּ. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> שוכראן. מה שלומך? משרד האוצר הביע נכונות להתייחס באופן רציני לנושאים הללו, והתחלנו באמת במשא-ומתן, כשאנחנו מדברים גם על תוכנית שהכין האוצר עצמו, שהיא תוכנית לתיקון עיוותים בהקצאות של משרדי ממשלה שונים, אבל – וזה העיקר – דיברנו גם על תוספת תקציבית ליישובים הערביים. כמובן הייתה גם התייחסות לדוח "צוות 120 הימים" בתחום הדיור, דוח שקיבל ביטוי, באופן חלקי אולי, בתקציב המדינה. הנקודה המכרעת – ממש בשבוע האחרון אנחנו מגלים שבעצם אין תוספות תקציביות שהמשרד מבקש להקצות ליישובים הערביים. ממש אין. ולכן הייתה הפגנה היום בבוקר, פשוט כדי לומר במפורש שהממשלה מדברת בלה-בלה-בלה על צמצום פערים, אבל ברגע ההכרעה, כשמדברים על התקציבים, אין שום ביטוי מעשי לתוכניות הללו. גם כשצמצמנו את הדרישות שלנו למינימום, אמרנו: מיליארד וחצי, פשוט מיליארד וחצי לתקציבים של 2015–2016 – גם זה לא קיבלנו. כבוד היושב-ראש, אני אתן דוגמה לחברי שנותרו במליאה, אבל גם לך, למשל נוסחת החישוב של מענקי האיזון. זו אחת הסוגיות הכואבות בקרב הציבור הערבי, מענקי האיזון. הנוסחה הקיימת כיום מניחה הכנסה מדומה של סכום מסוים, ובעצם מניחים שזו ההכנסה של כל היישובים באותה נוסחה, אבל כל היישובים הערביים אינם מגיעים לאותה סכום בנוסחה, לאותו סכום מינימלי שמשולב בנוסחה, וכך בעצם ביחד היישובים הערביים מפסידים כחצי מיליארד שקל כל שנה, רק מהעובדה שיש כאן קריטריון שמפלה את היישובים הערביים. הוא מפלה אותם בתוצאה מעצם העובדה שהם נשארים בחוץ כשלוקחים בחשבון את הקריטריון הזה. כבוד היושב-ראש, הבוקר התבשרנו על החלטת הממשלה להוציא אל מחוץ לחוק את התנועה האסלאמית, ואני רוצה לומר באופן הכי ברור שאנחנו רואים בהחלטה הזאת רדיפה פוליטית מסוכנת של הנהגת הציבור הערבי. אנחנו רואים בה פגיעה קשה בזכויות יסוד של מיעוט לאומי ילידי לחופש ביטוי, חופש דת, חופש התאגדות וחופש פולחן. הנהגת הציבור הערבי בישראל מאוחדת בגינוי צעד דרקוני זה ומזהירה מפני השלכותיו הקשות על הפעילות הפוליטית של האזרחים הערבים. אנחנו סבורים שמדובר בדיכוי פוליטי ודתי שמהווה גם פגיעה קשה בשירותי דת, רווחה וחינוך שמסופקים לציבור רחב. זוהי רדיפה פוליטית אנטי-דמוקרטית, והיא חלק מקמפיין של דה-לגיטימציה של ממשלת נתניהו ושל שריו נגד הציבור הערבי במדינה. אני מדגיש שהתנועה האסלאמית – – <מירב בן ארי (כולנו):> שום מילה על ההסתה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – התנועה האסלאמית היא חלק אינטגרלי וחשוב מהפסיפס הפוליטי-חברתי של החברה הערבית בישראל – – <מירב בן ארי (כולנו):> מסית, מסית. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – היא חלק אינטגרלי מהמרקם הפוליטי, החברתי, התרבותי, של המיעוט הערבי, ולכן רדיפתה והוצאתה אל מחוץ לחוק היא רדיפה כנגד כלל הציבור הערבי ומנהיגיו. <מירב בן ארי (כולנו):> הוא כל הזמן מסית. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת מירב. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> זאת, מירב, כאשר ארגונים כמו להב"ה, "תג מחיר" ו"לה-פמיליה" פועלים בחופשיות גמורה – – <מירב בן ארי (כולנו):> גם אותם צריך להוציא. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת מירב בן ארי, נא לא להפריע. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – ואף בתמיכה מהממשלה או מהכנסת. נראה לי שהממסד מצא כאן עלה תאנה כדי להסתיר את כישלונותיו ואת תבוסתו אל מול התגייסות העולם לצד העם הפלסטיני ולצד מאבקו הצודק להקמת מדינה עצמאית לצד מדינת ישראל. כבוד היושב-ראש, צר לי, אבל הממשלה מנצלת את המצב בזירה הבין-לאומית, ובמיוחד על רקע המתקפה האכזרית והשפלה בפריז. אין לנו ספק שמדובר בניצול ציני של הפשע הנתעב בצרפת. תזמון ההחלטה הבוקר מראה כי נתניהו רוצה למצב את הסכסוך באזורנו כסכסוך דתי, אבל הסכסוך האמיתי מקורו בכיבוש הנמשך זה כחמישה עשורים שבהם שולטים ומדכאים את חירותו של העם הפלסטיני. יש בהכרזת נתניהו ניסיון להטיל פחד ואימה על הציבור הערבי בכללותו, ציבור שמתנגד למדיניות הכיבוש של ממשלת נתניהו. ממשלת ישראל מנסה להעניש אותנו על מאבקנו הפוליטי הלגיטימי ולהופכו להסתה, בזמן שנתניהו ושריו מסיתים נגד הציבור הערבי וגם נגד הרשימה המשותפת, שכן עוד לא שכחנו את נאומו של נתניהו מעל הדוכן הזה, כשהתייחס לחברי הרשימה המשותפת שנואמים ודגלי "דאעש" מאחוריהם. נתניהו ממשיך לנסות להסלים עוד יותר את המצב ולהבעיר את השטח על-ידי הסתה מתמשכת כנגד תנועה פוליטית שכל פעילותה נמצאת תחת מסגרת חופש הביטוי. חשוב להדגיש כי הכרזת הממשלה מהבוקר פוגעת ב-17 עמותות ערביות שמגישות שירותי רווחה, שירותי דת, שירותי חינוך, שירותי תרבות, בהרבה יישובים ערביים, עמותות שמגישות לציבור הערבי שירותים שהממשלה הפקירה במשך עשרות שנים. אז מה נתניהו עוד רוצה? מה ממשלת נתניהו עוד רצה? מה הלאה – להכריז על כל האוכלוסייה הערבית כהתארגנות בלתי מותרת? ואולי להכריז על הרשימה המשותפת כהתארגנות בלתי מותרת, כי היא מזדהה עם התנועה האסלאמית? הרי לפי נתניהו, אמרתי, כולנו מדברים, כלשונו, כששובל של דגלי "דאעש" מאחורינו. כבוד היושב-ראש, אם זו לא הסתה, מה זו הסתה? אנו מזהירים את נתניהו וממשלתו הימנית הקיצונית מהשלכות ההחלטה להוציא את התנועה האסלאמית ומוסדותיה אל מחוץ לחוק, ומדגישים כי זו החלטה דרקונית ואנטי-דמוקרטית בעליל. אנו מדגישים את התנגדותנו הנחרצת להחלטה זו, אשר מסתמכת על תקנות שעת חירום משנת 1945, שהן חקיקה מנדטורית דרקונית. ממשלת ישראל, כבוד היושב-ראש, מענישה אותנו בגלל שאיננו נענים לציפיותיה ואיננו נכנעים לגבולות הפעילות הפוליטית שהיא תוחמת – ולא רק, אגב, בכל מה שקשור לפעילות במסגד אל-אקצא אלא בכל מה שקשור לכלל מאבקנו הפוליטי. אנו ניזום פעילות מחאה במסגרת ועדת המעקב העליונה של האוכלוסייה הערבית ונפנה גם למוסדות בין-לאומיים כדי להגן על מעמדנו ועל זכויותינו כאן, במולדתנו. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. יעלה חבר הכנסת מיקי לוי, ואחריו – חבר הכנסת עפר שלח. שבע דקות לכל אחד. חבר הכנסת מיקי לוי, לרשותך שבע דקות ועוד 18 שניות של יוסף ג'בארין. <מיקי לוי (יש עתיד):> תודה רבה, אדוני, על 18 השניות. אני מודה לך. אני זקוק לכל שנייה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> בבקשה? <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> לא, אני חושב שלא צריך, גברתי, להרים להנחתה. זה לא יוסיף – – <היו"ר יצחק וקנין:> כמה שהוא צודק. כמה שהוא צודק. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – להתלהמות. אנחנו נאמין בדרכנו. אני יכול להעיד ממקור ראשון – ראיתי את ראש התנועה, מה הוא עושה בירושלים ומה הוא עושה בהר-הבית. תאמיני לי, אם ירצו חוות דעת מומחה, אני כאן. אדוני היושב-ראש, אני חושב ששיכרון הכוח של הליכוד והקואליציה, שעושים שימוש חוזר ונשנה בסעיף 98 לתקנון הכנסת, ובמסגרת סעיף זה דורסים את האופוזיציה – אין לי מילה אחרת אלא להגיד: דורסים את האופוזיציה, את סדרי הדין ואת תקנון הכנסת, ושוכחים שהתקנון בא להגן גם עליהם. אני רוצה להגיד לחברי מהליכוד, להזכיר להם נשכחות: היו להם 38 מנדטים, 38 מנדטים, אדוני היושב-ראש – אתה אחד הוותיקים בבית הזה – וירדו לאחר מכן ל-12 מנדטים, וזה יכול בנקל לקרות שוב. מישהו אמר לי, או לימד אותי, מה ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל אמר: פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה, אבל תמיד תדאג להיות על הגלגל. מ-38 מנדטים ל-12, ואמרתי, זה יכול, בתקופה קצרה – פעם ישבתי בצד הזה, אני יושב עכשיו בצד הזה. זה יכול לקרות לכל אחד. הכלים הפרלמנטריים האלה באים להגן על כלל חברי הכנסת על מנת לאפשר להם לבצע את העבודה, וחבל שחלק מהציבור מזלזל בהם. היכן אדוני שר האוצר, כחלון? הוא עזב את הליכוד, אבל הקומבינות של הליכוד לא עזבו אותו. וכולנו – שלא תטעו, מירב, אתם ליכוד ב'. אתם כאילו כולנו, אבל אתם ליכוד ב', שלא תטעו. <מירב בן ארי (כולנו):> אתה טועה. <מיקי לוי (יש עתיד):> ראיתי את זה היום בוועדת הכנסת ובמליאה ובוועדת הכספים, שוב ושוב. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> יותר טוב להיות ליכוד ב' מאשר שקופים. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מסכים אתך, אבל אנחנו לא שקופים, אדוני השר אבי גבאי. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> פרווה. פרווה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אנחנו לא. אתה תכף תשמע מה יש לי להגיד לך, וכיוון שאני מעריך אותך מאוד, גם כאיש מקצוע, אז אתה תשמע מה שיש לי להגיד לך. אם אתה אומר עלינו "שקופים" – אתה יודע מה? אצלך במפלגה אין אנשים שהצביעו אתמול בהצבעה המבזה של דחיית אותו חוק – וביטולו, למעשה – לשנת 2023, אותם אנשים שאך לפני שנה הצביעו בעד החוק הזה, ואמרו שהוא מאוזן. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> – – – שהוא לא התנגד לזה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל, אבי, אבל אתה אדם הגיוני וריאלי – אני מתנצל שקראתי לך – אדוני השר, אתה אדם הגיוני וריאלי. הרי כולכם יודעים שאין דבר כזה "סנקציות פליליות". כולכם יודעים שלא לוקחים את הבן שלי, ושל נחמן שי, ושל עפר שלח ושלך; לכולנו אותו חוק. זו המצאה. אתם פשוט מתכסים בעלה תאנה שאינו מכסה את אותה ערווה שנחשפה. אין אפשרות אחרת, כי אין שטות כזאת של סנקציות פליליות. וכמה מילים על חוק ההסדרים. לקחתם, באמת, כמה דברים טובים שאנחנו יזמנו, וגם ציינתם את זה, ברוב יושרכם, כמו ששינסקי 2, וכמו רפורמת הקורנפלקס, אבל חלקים רבים מהתיקונים שקידמנו נחסמו על-ידיכם או השתנו לרעה בגלל אינטרסים שאינם ממין העניין, ושלא תמיד היו תלויים בשר האוצר אלא בהסכמים קואליציוניים, כשעם 61 ח"כים קשה מאוד לעשות שמאלה וימינה. וכמובן, אני יכול לפתוח בקרן קיימת. אתם משתפים פעולה עם מהלך מושחת, והוצאתם את כל מנגנוני הפיקוח בתנאי שקרן קיימת תשלם 1.2 מיליארד שקל, ועד לעוד חמש שנים הוא מנוע מלדווח דיווחים כאלה ואחרים, מנוע מלהיות שקוף, מנוע שמישהו יבדוק את הדוחות הכספיים שלו, והוא יהיה אחראי – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> זה ממש לא נכון. <מיקי לוי (יש עתיד):> אז אחר כך תתקן אותי. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> זה לא נכון, מה שאתה אומר. <מיקי לוי (יש עתיד):> אז הוא יהיה כפוף, אדוני – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> הוא חברה לתועלת הציבור, הכול שקוף. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא. אני ביקשתי, בחוק שהגשתי, שמבקר המדינה יבקר אותו, החשבת הכללית באוצר – מי שאתם רוצים, העיקר שהוא לא יתנהל לבד, שהדוחות הכספיים לא יהיו גלויים לציבור, שלא יהיו. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> הם גלויים. <מיקי לוי (יש עתיד):> הם לא גלויים, אתה יודע, הם גלויים חלקית. הם לא יהיו גלויים. לך תבדוק. הם גלויים חלקית. אני יודע לקרוא דוחות כספיים. שהוא יהיה אצל מיכל – אני אהיה שקט. זה מה שאני צריך. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> אתה לא רוצה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> לא, אני לא רוצה. אני חושב שהוא גוף חשוב. אני רוצה שהוא ימשיך לפעול, ודאי שכן. ואני רואה שאני לא מספיק כלום, כלום, ממה שרציתי להגיד. אבל עכשיו אני אדבר אליך. אני עובר על הכול, אדוני השר להגנת הסביבה, כי אתה פה, ואני מעריך אותך מאוד כבעל מקצוע וכאחד שיש לו ניסיון רב בתחום הכלכלי. הבחירות הסתיימו במרס, התקציב הוא לשנת 2016 וחודש אחד, זה התקציב שהגשתם. מדינת ישראל איבדה את שנת 2015, שנה כלכלית שלמה בחיי כלכלת מדינת ישראל, ואתה, שזה המקצוע שלך, מבין מה זה לאבד שנה כלכלית שלמה – ללא השקעות, ללא מנועי צמיחה. יכולתם לצמצם את הטווח הזה לחודשיים–שלושה ולפחות להציל את השנה הזאת ולהגיש תקציב לחצי שנה, החל מיוני, אבל היה נוח לכולם לדחות את הקץ ולאבד שנה כלכלית שלמה. והצמיחה מאכזבת, אתה יודע. 2.5% – 1% אנחנו משייכים לגז; 1.5% צמיחה מול גידול באוכלוסייה של 1.9%, זה אומר שהצמיחה הריאלית הנה צמיחה שלילית של 0.4%. אין תרגום אחר לשנה האבודה הזאת. ואתה יודע מה, אדוני השר? אני מאחל ש-2016 תהיה טובה יותר ושתצליחו, כדי שכלכלת מדינת ישראל תצליח, אבל לפי הסימנים שאני רואה עכשיו מצבנו הולך להיות רע ומר, וכדאי שתיקחו את זה לתשומת לבכם. אני מסיים, אדוני. <היו"ר אחמד טיבי:> משפט סיום. <מיקי לוי (יש עתיד):> כן, אדוני השר, יש מקום לדאגה. מהתקציב הזה נעדרים מנועי צמיחה. יש גם מנועי צמיחה שפגשתי שם, אבל המנוע המרכזי, של יציאה לעבודה – על-ידי כך שהחזרתם תקציבי עתק לסקטורים החרדיים ובכך עצרתם את מגמת היציאה לעבודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <מיקי לוי (יש עתיד):> ואני יכול להמשיך בהחלטות רעות כמו הורדת המע"מ ב-1%, ששוויו כ-4.5 מיליארד שקל, אבל לא ראינו את זה על המדפים. מי שהולך לקנות מכונית חדשה נהנה מהעניין הזה. 4.5 מיליארד שקל שווה ל-1% מע"מ, והעראק, שהיה פופוליסטי לחלוטין, אבל הבירה, אדוני סגן שר האוצר – כוס בירה נשארה 35 שקלים בפאב. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מבקש לסיים. <מיקי לוי (יש עתיד):> והכי חמור: עשיתם, עבדתם – אני מסיים, משפט אחרון, אני מתחייב. עבדתם על התקציב הזה כל כך הרבה, ובסוף מגיעים ואומרים: 56.1 מיליארד שקל, זה תקציב הביטחון; אחרי שהוא נפסל בוועדה על דעת כולם. ובאים, ואנחנו מוצאים פתאום שיש טעות של 3 מיליארד שקלים – חברים, 3 מיליארד שקלים. ואומרים לי שזוהי טעות טכנית של 3 מיליארד שקלים. ואני רוצה להגיד: 56.1 מיליארד שקלים לתקציב הביטחון, כשכולכם אומרים שיהיו עוד 4–6 מיליארד שקל תוספת, אז כדברי "הגשש": כאילו יש תקציב, כאילו יש תקציב ביטחון וכאילו יש ממשלה. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה לך. חבר הכנסת עפר שלח, שבע דקות, מתוכן יקוצצו שלוש דקות של מיקי לוי שגלש. אתם מאותה סיעה. אבל נוותר לך. <עפר שלח (יש עתיד):> היושב-ראש, מכיוון שאתה הריבון פה אני נכנע לך. <היו"ר אחמד טיבי:> סוף-סוף מישהו מבין עניין. <עפר שלח (יש עתיד):> בדיוק. לא, אני חושד שתעשה בי – מכיוון שבערך נשארנו בישיבת סיעה של המשותפת, אני חושד שאתה תתפוס פה – – – <היו"ר אחמד טיבי:> נכון. <עפר שלח (יש עתיד):> דיברו פה בשתי היממות האחרונות הרבה מאוד על הכספים הקואליציוניים ועל השוחד שעבר פה מצד לצד, ובצדק. אבל האמת, לא באתי לדבר על זה, כי בסוף, אדוני היושב-ראש, מדובר בדברים מגונים, בדברים שממאיסים על האזרחים את השלטון ודברים שגורמים לאי-אמון בינם לבינו, אבל זה כסף קטן. אני רוצה, ברשותכם, לדבר על הכסף הגדול, על העתיד של אזרחי ישראל. אני רוצה לתת נתונים מתוך המצגת שהציג משרד האוצר עצמו. כשבא שר האוצר להציג את התקציב בוועדת הכספים הוא הציג נתונים. חברי מיקי לוי, אמרת פה צמיחה של 2.5% השנה, אני תוהה מאיפה לקחת את הנתון. יש לך כנראה הערכות אופטימיות לגבי מה שקרה ברבעון השלישי וברבעון הרביעי, שאנחנו מצויים באמצעו, מפני שלפי נתוני האוצר, הצמיחה, למשל, ברבעון השני של 2015 הייתה 0.1% בלבד. <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל הם צופים שברבעון הרביעי אולי – – – <עפר שלח (יש עתיד):> אז הם צופים, כן. גם אני הייתי ב"צופים", הרבה טוב לא יצא לי מזה. מה שברור הוא, ואתה אמרת את זה, שספק גדול אם הצמיחה בכל שנת 2015 תכסה את העלייה באוכלוסייה במדינת ישראל. ומה זה אומר? בפשטות, שרמת החיים במדינת ישראל נמצאת בירידה. אבל ההרכב של הצמיחה, מיקי, עוד יותר בעייתי. הרי ממה באה הצמיחה? שוב, הנתונים של האוצר: כמעט הכול בא מעלייה בצריכה הפרטית ובצריכה הציבורית. שום דבר לא מיצוא – שיורד, תכף נתייחס לזה; שום דבר לא מהשקעות. מה זה אומר? זה אומר שאנחנו, גם הצמיחה שבאה, באה מזה שאנחנו אוכלים את החסכונות שלנו; מזה שהממשלה מוציאה יותר כסף ומזה שאנחנו, כאזרחים – בעיקר העלייה בצריכה הפרטית, הרי היא לא באה מזה שהשכר שלנו גדל, השכר במדינת ישראל איננו גדל. זה אומר שאם המגמה הזאת לא תתהפך ולא תשתנה, יקרה דבר נורא פשוט, ואנחנו מכירים אותו מכלכלה של כל משק-בית: יום אחד החסכונות ייגמרו והעסק יתמוטט. אבל פה לא נגמרות החדשות הקשות. ההשקעות במשק, לפי אותה מצגת, ירדו בכמעט 4% ברבעון הראשון, 8% ברבעון השני. ואם אין השקעות – אם לא קונים ציוד, אם לא משפרים טכנולוגיה, אם לא פותחים מפעלים חדשים – ברור שגם בשנה הבאה לא תהיה צמיחה. אז האוצר מציג איזושהי תחזית. אני אמרתי לאנשיו ולשר כשהם הופיעו בוועדת הכספים: אני לא מבין על מה היא מבוססת, גם קשה מאוד לסמוך עליה לאור זה שבשנים האחרונות תחזיות האוצר לגבי צמיחה פספסו בהרבה מאוד. אבל אנחנו גם יודעים ששנת 2016, על-פי כל נתון, הולכת להיות שנה רעה. אנחנו לא נייצר יותר; אנחנו נצרוך יותר ממה שחסכנו; אנחנו נצטרך לממן את הילדים שלנו, כי לבד הם לא יוכלו לפרנס את עצמם, שלא לדבר על לקנות דירה; אנחנו נתקדם עוד יותר למשק שמתקשה לכלכל את עצמו. רוצים עוד? לא נגמרו החדשות הרעות. אז העולם במשבר, והכלכלה של ישראל היא מוטת ייצוא, אז התנאים האובייקטיביים אומרים שיהיה לנו יותר קשה למצוא שווקים לתוצרת שלנו, וזה עוד לפני שדיברנו על ה-BDS ועל כל המגמות שנובעות מיחסי החוץ של ישראל, שמטופלים, כמדומני, אדוני היושב-ראש, על-ידי כשישה שרי חוץ בפעם האחרונה שספרנו, אבל בעצם לא מטופלים על-ידי אף אחד. הפריון של העובד הישראלי לשעת עבודה נמוך ברבע מהממוצע של ה-OECD, אז חוץ מההיי-טק, אנחנו מתקשים להתחרות, אנחנו מתקשים ליצור מקומות עבודה חדשים, אנחנו מתקשים לפרנס את רמת החיים שלנו. אלה הנתונים. הציג אותם האוצר, הציג אותם שר האוצר פה, בבית הזה. מה עושה מול זה האיש שיושב במשרד הריק שעל הדלת שלו כתוב "שר האוצר"? מה הוא עושה? הוא לא עושה כלום, הוא מנוע. הוא מנוע מלטפל בגז, כי יש לו חברים; הוא מנוע מלטפל באמת בשינוי מבני במשרד הביטחון ובמערכת הביטחון, תכף אגע בזה בהרחבה, כי בזה צריך להבין, מה לעשות; הוא מנוע מלעשות צעדים אמיתיים לשינוי המצב, כי אין לו שם עניין. הוא גם לא יושב פה במליאה, אין לו עניין בדברים שאנחנו אומרים. גם לדבר מחר היה צריך לגרור בערך עם טרקטור. אין בתקציב שהוגש, שעומד לפנינו, שום בשורה, לא למשקיעים, לא ליצרני מקומות עבודה, לא למי שמבקש לראות שיפור בפריון ובתחרותיות. מה יש בו? יש בו חלוקה של כסף למי שקרוב לצלחת. חלק מהכסף הזה, כמו שהתייחסת, חברי מיקי לוי, משמש כדי לעכב צמיחה, מפני שהשיפור במגמת התעסוקה של גברים חרדים, שנבע בחלקו מהחקיקה שהעברנו בכנסת הקודמת – עכשיו היא עלתה, אבל היא תרד, כי מבטלים את חוק הגיוס ומחזירים אותם למקלט של הישיבה ומחזירים הבטחת הכנסה לאברכים ואת חוק נהרי. זאת אומרת, מערכת החינוך תמשיך להוציא מתוכה אנשים שלא למדו לימודי ליבה ולא כשירים לשוק העבודה. אז צ'רצ'יל הבטיח לעם שלו, בתנאים מאוד מאוד קשים, דם יזע ודמעות, וזה מה שמבטיחים לכם נתניהו וכחלון: שאם חס וחלילה יישפך דם, הוא כמובן יבוא רק מחלק אחד של האוכלוסייה; שהיזע שמפרנס את הקהילה יהיה של אלה שעובדים ונאנקים תחת נטל היום-יום ואחרים ייהנו ממנו בלי להשתתף במאמץ, ושהדמעות על המפעל העצום שהקהילה הישראלית בנתה פה יהיו רק הדמעות שלכם. אחרים ישפכו דמעות אושר על מאות מיליונים שעוברים בהסכמים הקואליציוניים. התכוונתי לדבר על תקציב הביטחון, אבל אני לא אכנס לזה בזמן הזה. וממילא, אדוני היושב-ראש, הרי זה תקציב זמני: עוד מעט מגיעים עוד 4 מיליארד שקל ואף אחד לא יודע איך הם יחולקו ולא יראו לנו את המקורות שלהם, ואז נעמוד פה ונתלונן. וגם אז, אדוני שר הבריאות, כנראה שר האוצר לא יהיה פה, כי מה לו ולתקציב הביטחון, הוא מנוע מלעסוק בו. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת איתן כבל, אחריו – חבר הכנסת סעדי. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> מתי התור שלי? <היו"ר אחמד טיבי:> אתה, מתי שאתה רוצה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> מתי שאתה רוצה. לך יש זכות יתר. <היו"ר אחמד טיבי:> שבע דקות שלמות. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על משרד החוץ. המשרד הנעלם, המשרד שתקציב המדינה מחליק אותו בקלות, המשרד שאין לו לובי. יושב פה שר חוץ לשעבר. אז, כשהוא היה שר הוא החזיק אותו בשיניים, בציפורניים וגם בתקציבים. אבל הוא איננו כבר. לכל אחד יש לובי בכנסת – לאנשי הצבא, לחקלאים, למורים, לעובדים הסוציאליים. לכל אחד יש מישהו ששומר על הזכויות שלו. משרד החוץ הוא משרד ללא אבא וללא אימא, הוא משרד יתום. שלוש בשורות גדולות נפלו על אנשי משרד החוץ בתקציב הזה. קודם כול, התקציב הזה הולך וקטן, כי הלוא אין לנו אתגרים מדיניים באמת, אז הוא הולך וקטן. וככה אנחנו מוצאים את עצמנו, חברים וחברות, עם תקציב חוץ שירד מ-0.5% ל-0.35%. כלומר, לא רק שאנחנו לא מגדילים את תקציב משרד החוץ בהתאם למטלות ולמשימות, ותכף אני אמנה אותן, אנחנו מקטינים את תקציב משרד החוץ. מדינת ישראל משקיעה בנושאי חוץ פחות מאשר מדינות שתכף אמנה אותן בשביל שתבינו, לשם השוואה, על מה אני מדבר; על מה אני מדבר כשאנחנו רוצים לדעת מה יש לנו. איראן, איראן, איראן, איראן – שמעתם? – משקיעה פי-1.1; ארגנטינה – 1.6; טורקיה – 2.4; ספרד – 3.8; בריטניה – 4.5; נורבגיה, מדינה ממש במצב מדיני מסובך – 5.3; שבדיה, חוץ מזה שיש להם מה להגיד עלינו ולנו יש מה להגיד עליהם – 5.3; בלגיה – פי-עשרה מאשר אנחנו; הולנד – כולן מדינות במצור, נכון? כולן לחוצות ביותר, הן משקיעות פי-עשרה מאשר אנחנו בתקציב החוץ שלהן. הן יודעות כנראה למה, אבל אנחנו לא יודעים. אז אנחנו מקטינים את תקציב משרד החוץ ואת תקציב החוץ שלנו מכנסת לכנסת ומתקציב לתקציב. זה דבר אחד. דבר שני, הממשלה החליטה – אגב, הממוצע במדינות OECD הוא 2%, זאת אומרת אצלנו 0.35%, שליש אחוז, ובמדינות OECD זה 2%. הדבר הבא שצריך לדבר עליו זה הקיצוץ בכוח-אדם של המשרד. החליטו לקצץ ב-6% את כוח-האדם של המשרד. כוח-האדם עמד על למעלה מ-1,000, 1,050 עובדים, וירד עכשיו ללמטה מ-1,000. מה קרה פה? אמרו להם: כן, נקצץ בכוח-אדם, נעביר את התקציב לסעיפי פעילות. זה כמובן לא קרה. מה הטמטום שעומד פה על סדר-היום, אני שואל, איך זה יכול להיות שעם כל האתגרים – אני אשוב ואמנה אותם תכף – של מדינת ישראל בשנת 2015, מקטינים את כוח-האדם, את משאבי האנוש במשרד החוץ? תסבירו לי, אולי אני לא יודע. לא יודע. אני לא יודע, אנחנו לא נתונים באיזושהי מלחמה דיפלומטית, אנחנו לא מנסים להילחם ב-BDS, אנחנו לא מנסים להסביר את פעילויותיה של מדינת ישראל? נגיד שהוציאו את התנועה האסלאמית, את הפלג הצפוני היום מחוץ לחוק, זה דבר שעובר בלי תגובה, בלי שאלות, בלי הערות, בלי רצון להבין למה ישראל עושה את זה? מי יסביר? מי ייתן תגובה כשהנציגויות שלנו מתרוקנות והולכות? מבקר המדינה בדוח מ-2015 ממליץ להוסיף 127 משרות של שליחים במשרד החוץ, במקום זה מקצצים. אלוהים יודע, אלוהים יבין, כי אני לא מבין כבר. יותר מכול, שבע נציגויות של ישראל בחוץ-לארץ, שבע נציגויות של ישראל בחוץ-לארץ עומדות להיסגר בשנה הבאה. שלוש קונסוליות בארצות-הברית. כבר לא צריך, אתם יודעים, ארצות-הברית בכיס שלנו, הכול בסדר, לא צריך לדאוג, עברנו את זה. <עפר שלח (יש עתיד):> לא, פשוט יורד כל הזמן מספר האנשים שמדברים אתנו שם, נחמן – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> יכול להיות, אז פרופורציונית כבר לא צריך כל כך הרבה. יכול להיות שאתה צודק, אחרי שאנחנו חיזקנו כל כך את היחסים עם ארצות-הברית בקדנציה הנוכחית. יש משהו במה שאתה אומר. הנציגויות שלנו באטלנטה, בפילדלפיה, בסן-פרנסיסקו, כבר לא צריך, אפשר לסגור. ועוד ארבע נציגויות בעולם. עכשיו, אני רוצה לתת לכם השוואה. כמה נציגויות יש לרוסיה? 250; בריטניה – קצת פחות מ-250; טורקיה, ספרד, איראן, הולנד, ארגנטינה, יוון – לכולם יש יותר נציגויות דיפלומטיות מאשר לנו. מי היחיד שיש לו מספר דומה של נציגויות כמו שלנו? <קריאה:> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> הרש"פ, הרשות הפלסטינית. הם ואנחנו, אותו מספר נציגויות. נכון, שתי מדינות בעלות – – <עפר שלח (יש עתיד):> שני עמים. <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – עניין משותף, חבר הכנסת טיבי בטח מסכים אתי. אז אני שואל את עצמי, מה ההיגיון שעומד מאחורי זה, או שפשוט אין היגיון, או שפשוט אף אחד לא מבין מה עומד מאחורי זה. כמובן, זה נעשה בלי ליידע את העובדים, בלי להתייעץ עם העובדים, בלי לשאול את דעתם של עובדי המשרד, הדיפלומטים הבכירים שלנו, בלי לנסות להסביר להם מה עושים ולקבל את חוות דעתם. ממש לא צריך. וכך אנחנו באים באמת, זה בצד התקציבי הארגוני של משרד החוץ. הבנו את הפרינציפ, נכון? מאחר שהיעדים המדיניים של מדינת ישראל התכווצו וקטנו, אין לנו הרבה מה לעשות כבר בחוץ-לארץ, אנחנו יכולים להתמקד בעניינינו שלנו, אז בואו ונקטין את משרד החוץ המיותר. אני רוצה עכשיו להזכיר לכם שגם בתוך ישראל, לקחו את המשרד הזה, האומלל – שכבר אין לו שר וגם לא רוצים כנראה למנות לו שר, כי זה נוח מאוד לראש הממשלה להיות בין היתר שר החוץ, בין היתר שר הכלכלה, בין היתר שר התקשורת, וכמובן במקצוע שולי גם ראש הממשלה – חילקו את הבשר הזה של משרד החוץ למשרדים אחרים. נתנו קצת לארדן – את ההסברה וה-BDS; נתנו קצת לסילבן – את השיח האסטרטגי עם ארצות-הברית; נתנו קצת לישראל כץ – את השיח המודיעיני; את התפוצות נתנו לבנט. מי מנהל את היחסים עם מצרים? כמובן, משרד ראש הממשלה. נתנו לזה, נתנו לזה, נתנו לזה, נתנו לזה, ולמי לא נשאר? למשרד החוץ. אותם שולחים לפינות של העולם, לנציגויות הפחות-מרכזיות, לנושאים הפחות-מעניינים, למקומות שכנראה לא צריך בהם את הידע, הניסיון והיכולות שלהם, כי את הליבה של המשרד, את הנושאים המרכזיים שלו, נתנו בידי כל מיני שרים כדי לצ'פר אותם. כל שר הולך ובאמתחתו השרביט של הדיפלומט, הוא עכשיו דיפלומט – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> יש לי הרושם שאם אתם תיכנסו לקואליציה, תקבלו חוץ. <נחמן שי (המחנה הציוני):> זה השלב שאנחנו מוציאים את הפתקים, הרב ליצמן. אני תכף עוד צריך לחזור על הסצנה של הפתקים, כי כל פעם שהיית עולה בכנסת הקודמת, היה לך פתק. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> יש לי. אתה רוצה לראות את זה? <נחמן שי (המחנה הציוני):> כן. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> היום אני יכול – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני מכיר את הפתק הזה. אין לנו פתק ואנחנו לא נכנסים לקואליציה, ואני לא הייתי שומר את התיק הזה יותר – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> לא אמרתי שאתם נכנסים. אמרתי, הפתרון של משרד החוץ, שר החוץ, תיכנסו לקואליציה, נדמה לי ששומרים לכם – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> הבנתי. זאת אומרת, אתה אומר לי, לאט-לאט – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – הפתרון אצלך. זה מה – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> כן. אז בוא נתייעץ על זה אחר כך, אחרי הישיבה. בשלב זה אנחנו לא בקואליציה, הדרך מאוד מאוד ארוכה, חבל על הזמן כמה דברים צריכים לקרות לפני כן. בינתיים, עד שנגיע בכלל, לא יישאר שם שום דבר, כבר לא יהיה מה למנות, כי גם לא יהיה תקציב, גם יהיו פחות נציגויות, גם יהיה פחות כוח-אדם, אז מה כבר מחכה? אבל לא על זה אני נלחם. אני לא נלחם בשביל שליושב-ראש המפלגה שלי יהיה תיק בבוא הזמן; הוא ידאג, לזה וליתר. אני דואג לאינטרסים של מדינת ישראל, מה חשוב לנו כמדינה, כי החזון הזה של עם לבדד ישכון, אתה ואני יודעים, ידידי השר ליצמן, שהוא לא אפשרי, לא אפשרי בעולם הגלובלי שאנחנו חיים בו. אי-אפשר לחשוב שאם נזניח את ענייני החוץ, לא ניפגע ולא נינזק. ההפך הוא הנכון. ותושבי מדינת ישראל, הרי כולנו בבית הזה כבר יודעים שטיפשים הם לא, ממש לא, וכששואלים אותם – שואל אותם "מתווים", מכון ישראלי שעוסק במדיניות חוץ: מה אתם חושבים על מדיניות החוץ של ישראל, עכשיו, לפני חודש? 7% חושבים שמעמד ישראל בעולם הוא טוב, 7%; 60% אינם מרוצים מתפקוד הממשלה בתחום מדיניות החוץ, 60%; 78% חושבים שהחלשת משרד החוץ פוגעת בביטחון הלאומי. את זה עושה מוסד מחקר עצמאי, הוא לא חייב למפלגת העבודה שום דבר, למחנה הציוני שום דבר, לא לממשלה, לאף אחד. הוא הולך ושואל את הישראלים: תגידו לנו מה לדעתכם מעמדה הבין-לאומי של מדינת ישראל. כל ישראלי וישראלית שיוצאים לחוץ-לארץ יודעים ורואים את זה. כל אחד מהם משוחח עם קולגות, עם ישראלים – עם ישראלים שבחוץ-לארץ, עם לא ישראלים – ושומע עד כמה מעמדנו הבין-לאומי פגוע. ואני רוצה רק לספר, לקראת הסוף: אתם יודעים כמוני שאנשי משרד החוץ הם גם המלאכים שמושיעים את הישראלים בכל פינות העולם. בכל האסונות שפקדו את העולם בשנים האחרונות, מהצונאמי ועד רעידת האדמה, מהצונאמי שם ורעידת האדמה פה, מי בסוף הגיע אל הישראלים, מי הושיט להם עזרה, מי חיבר אותם למשפחות, איפה התפוצצו הטלפונים אם לא בחדר המצב של משרד החוץ? והטלנו על משרד החוץ את האחריות, שהיא נדירה. אף מדינה בעולם, אף מדינה בעולם לא דואגת כל כך לאזרחיה שנמצאים ברחבי העולם, שומרת עליהם ורוצה שהם יחזרו בריאים ושלמים. לפעמים הם חוזרים בריאים ושלמים, לפעמים הם חוזרים לא בריאים ולא שלמים – – <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים. <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – אבל היא מחזירה אותם הביתה. אני חושב שזה אחד המחדלים הגדולים ביותר של ממשלת ישראל, מה שהיא עשתה ומה שהיא עושה בתקציב הזה למשרד החוץ. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי. 11 דקות. בבקשה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, כבוד היושב-ראש, אחרי הרחקה לא צודקת ולא מוצדקת, חזרת לנהל את הישיבות – – <היו"ר אחמד טיבי:> (אומר בערבית: חזרנו ומוטב לחזור.) <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – ואנחנו שמחים על כך. (אומר בערבית: חזרנו ומוטב לחזור. הר, בל תזיז אותך רוח.) <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אתה יכול להסביר? <נחמן שי (המחנה הציוני):> מה זה אומר? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> לא, לגבי ההשעיה. מירב, היית בפרק הזה, שמעת את התרגום. <מירב בן ארי (כולנו):> כן. <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת סעדי – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מברכים על החזרה של היושב-ראש. <היו"ר אחמד טיבי:> – – מברך על החזרה לאחר השעיה תמוהה, שהייתה במשך שבועיים. <נחמן שי (המחנה הציוני):> יש "הודנה" עכשיו? <קריאות:> – – – <קריאה:> לא "הודנה", לא "הודנה". חזרה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> רציתי גם לברך את חברנו באסל גטאס – – – <היו"ר אחמד טיבי:> ווין באסל? ווין באסל? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> הוא יצא החוצה. <היו"ר אחמד טיבי:> תקרא לו. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> הוא פשוט חזר עכשיו מבית-החולים, לאחר שחש לא טוב בדיוני – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אחרי דיוני ועדת הכספים. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> הוא לא ביקש אישור. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא אחרי ביקור במסגד אל-אקצא אלא אחרי – – – <קריאה:> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> הבנתי שנתת לו אישור, והכול על חשבון המדינה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> לא. <מירב בן ארי (כולנו):> יש לשר הבריאות פה שני חברי כנסת מאושפזים. <יעקב מרגי (ש"ס):> היושב-ראש, הוא מתעקש להיכנס באמצע. <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת באסל – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> התחלנו לברך על שובך למליאה ולאחל לך הרבה בריאות, חברנו באסל. באמת עברו עליך ימים קשים. <היו"ר אחמד טיבי:> יש הבדל בין היעדרות חברי כנסת מהקואליציה לבין היעדרות אותנטית של חבר כנסת מהאופוזיציה אחרי דיון מ-10:00 עד 22:00, של 12 שעות, בוועדת הכספים. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – "הדסה עין-כרם" – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> בשמי ובשם חברי הסיעה והרשימה המשותפת אנחנו מודים לך וגם לחברנו כבוד היושב-ראש, נציגינו בוועדת הכספים, שעשיתם עבודה קשה בוועדת הכספים בימים האחרונים. אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אפרופו, זה לא על חשבונך, חבר הכנסת סעדי. אתה בא היום מהפגנה. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, אני מאחל לך שתשב באופן רשמי על הכיסא הזה. לא מקובל – כשאני אהיה ריבון אמיתי אתה תשב שם. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אתה רוצה להיות סגן שר הבריאות, חבר הכנסת אבו מערוף? אדוני היושב-ראש, היום היינו, אתה ואני וחבר הכנסת אבו מערוף ושאר החברים מהרשימה המשותפת, וגם חברנו זוהיר בהלול, ארגנו והשתתפנו והובלנו הפגנה של ראשי הרשויות הערביות שהייתה היום בגן-הוורדים מול הכנסת, ולאחר מכן היינו בכניסה למשרד האוצר, אדוני השר, וזאת במחאה על ההתעלמות ועל הדרת המגזר הערבי והאוכלוסייה הערבית מתקציב המדינה. תמיד באו אלינו בטענות, חברי הכנסת הערבים, שאנחנו מתעסקים אך ורק בעניין הפלסטיני, בכיבוש, ואנחנו מדברים אך ורק על העניין של הכיבוש, ואנחנו לא מתעסקים בבעיות היום-יום של המגזר הערבי. אז אני אומר לכם: אני חבר כנסת חדש, ומאז שאני בכנסת הזאת אני 99.9% – אני ויתר חברי מתעסקים בבעיות היום-יום של המגזר הערבי. מאז אוגוסט, לפני ארבעה חודשים התחלנו לעבוד על תוכנית חומש למגזר הערבי, והקמנו צוות של ראשי הרשויות המקומיות הערביות יחד עם הנציגים של הרשימה המשותפת, יחד עם אנשי מקצוע ומומחים בדיני השלטון המקומי, חבר הכנסת מרגי, והגשנו תוכנית מקצועית שמגדירה את הצרכים של הציבור הערבי. והגשנו את זה למשרד האוצר כבר לפני כמה חודשים; לא חיכינו לדקה התשעים. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> התקדמתם. אני יודע שהתקדמתם. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> קיבלנו תוכנית נגדית. אמרו ואומרים שהתוכנית הזאת מקציבה בערך 10–11 מיליארד שקל לחמש שנים, תוכנית חומש, אבל, אדוני השר, אם נפרוט את זה – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – אם נפרוט את זה – אדוני השר, תשמע, אם נפרוט את זה, אנחנו לא נקבל אפילו 10% מתוך זה. <יעקב מרגי (ש"ס):> לעומת התוכנית שלכם – כמה? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אנחנו – 32 מיליארד שקל. <היו"ר אחמד טיבי:> תוכנית חומש. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> תוכנית חומש, זאת אומרת, 6.4 מיליארד לשנה. תקציב המדינה מגיע בערך ל-400 מיליארד ש"ח. אם מדברים על מדינה שוויונית ואנחנו כ-20% מהאוכלוסייה והיינו צריכים לקבל אותו יחס כמו האזרחים במדינה, היינו צריכים לקבל 20% מהתקציב. אולי, חבר הכנסת מרגי, תעזור לי: כמה היינו צריכים לקבל? <יעקב מרגי (ש"ס):> לא, זה לא הוגן. תבודד את מה שיש ממילא השקעה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> תבודד. בואו נראה כמה מגיע לנו. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – ביטוח לאומי – – – <קריאות:> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> 32 מיליארד – חומש. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> היינו צריכים לקבל 80 מיליארד בשנה. <מירב בן ארי (כולנו):> 80 מיליארד? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> 80 מיליארד בשנה. 20% מ-400 מיליארד זה 80 מיליארד. תבודד כמה אנחנו היום מקבלים – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – כוחות הביטחון שומרים עליכם. חלק ממה שיש בתקציב הביטחון זה גם לשמור על המגזר הערבי – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אוקיי, אז ננכה עוד כמה מיליארדים. <היו"ר אחמד טיבי:> עם תקציב הביטחון – – – <קריאות:> – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – ולא שיעור כזה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> חבר הכנסת, תנכה כמה מיליארדים לחינוך, לבריאות. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אתם מקבלים בסך הכול יותר ממה שאתם משלמים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כשמגישים תוכנית הגיונית, ריאלית, שעונה על הצרכים, אומרים: אין תקציב, אבל כאשר באים לתקציבים קואליציוניים, לשוחד קואליציוני, בערך 6 מיליארד ש"ח, אז פתאום, חבר הכנסת מרגי, יש כסף לאוצר. במגזר הערבי הרשויות ירדו וביקשו אך ורק 1.4 מיליארד שקל לשנת 2016. ראשי הרשויות באו אתמול, פגשו את שר הפנים ופגשו את השרה לשוויון חברתי, וראש המועצה המקומית ערערה מודר יונס אומר לשרה גמליאל: יש לי תוכנית למלחמה בסמים בערערה – כל התקציב שלו, אדוני השר, הוא 130,000 שקל; ואומר: אני נאלץ להפסיק את התוכנית הזאת כי אין לי מקור מימון. ולכן, כאשר ראינו את המחזה שהיה בוועדת הכספים לפני כמה ימים, כשאושרה הצעת התקציב לקריאה שנייה ושלישית, והייתי שם עם חברי, וכולם הסכימו, כל חברי ועדת הכספים, גם מהקואליציה, גם מהאופוזיציה, ואמרו לראשי הרשויות: אתם צודקים, מגיע לכם – פתאום נעלמו בהצבעה, ושום דבר לא קרה, אדוני השר. אחרי התערבות – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> כמה אושר בסוף? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא אושר. <יעקב מרגי (ש"ס):> כמה, 11? <היו"ר אחמד טיבי:> לא, לא. לא אושר. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> 11 זה במסגרת התקציב הכולל, תוכנית חומש. למשל, אומרים שאנחנו נקבל 40% מהתקציב של משרד התחבורה לתחבורה הציבורית, 40%, אבל אם נבוא לכפרים כשאין שם כבישים פנימיים, אז אין תחבורה ציבורית; אז אני לא יכול לנצל את התחבורה הציבורית. <יעקב מרגי (ש"ס):> תעשה רכבל. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> תעשה רכבל. <היו"ר אחמד טיבי:> אגב, חבר הכנסת סעדי, חברי, ציין שהייתה היום הפגנה מול משרד האוצר – – – <מירב בן ארי (כולנו):> שמעתי ששר האוצר – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אני אתייחס גם לזה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> תכף נתייחס לזה, חברת הכנסת. <היו"ר אחמד טיבי:> ברשותך, אוסאמה, אני אוסיף לך. היו שם ראשי הציבור הערבי, ראשי רשויות, חברי כנסת, מלבד חבר הכנסת אוסאמה סעדי, חבר הכנסת איימן עודה, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה ואנוכי, וניסינו להתקדם לשער. היחס של המג"בניקים לא היה יחס עדין, למרות שהם ראו דמויות מוכרות. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא יחס עדין בלשון המעטה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני אומר לך – איימן עודה, דחפו אותו והפילו אותו. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אחד מהקורבנות נמצא כאן. <היו"ר אחמד טיבי:> ראש הרשימה. ראש עיריית – מועצת עראבה – תהיה עוד מעט עירייה – נתנו לו מכה במקום מאוד רגיש, לידי. לא אדבר על עצמי. אנשים אחרים, מתייחסים אליהם אחרת גם כשהם מוחים. מה רצינו? להגיע למשרד האוצר, להשמיע את מה שחבר הכנסת אוסאמה סעדי השמיע, כדי אולי לקבל הקשבה והיענות. ולא היא. <מירב בן ארי (כולנו):> איפה הוא היה, אחמד טיבי – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לכן, אנחנו אומרים שהמאבק של ראשי הרשויות המקומיות הערביות, המאבק של האוכלוסייה הערבית כנגד ההדרה מחוק התקציב, כנגד ההדרה מתקציב המדינה – לא נסכים ולא נעבור על זה בשום פנים ואופן. כמו שאמר כבוד היושב-ראש היום – הערבים הוצאו מהתקציב והתנועה האסלאמית הוצאה מחוץ לחוק. ואנחנו אמרנו והזהרנו – ואני אישית נפגשתי עם חלק מהשרים, גם עם שרת המשפטים. אמרתי: מילא שאתם לא סומכים על בתי-המשפט, ואתם חוקקתם חוק עונש מינימום למיידי אבנים כי אתם לא סומכים לא על בתי-המשפט ולא על הפרקליטות; אבל עכשיו מתברר שהממשלה הזאת לא סומכת לא על בית-המשפט, לא על הפרקליטות וגם לא על השב"כ. אנחנו יודעים שהעמדה של השב"כ מזה שנים באופן עקבי מסתייגת – והסתייגה – מהוצאת התנועה האסלאמית מחוץ לחוק. אני עורך-דין במקצועי 25 שנה. אני אומר לכם, השיח' ראאד סלאח, ראש התנועה האסלאמית, נשפט ל-11 חודשי מאסר בפועל. אתם יודעים על מה? <מירב בן ארי (כולנו):> על מה? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> על מה, חברת הכנסת בן ארי? על מה? <היו"ר אחמד טיבי:> שאלת, הוא יענה לך. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> על הסתה. אבל לפני כמה זמן? אתם לא יודעים. האירוע הזה הוא מלפני שמונה שנים. הוא לא חדש. שמונה שנים עברו מאז אותה הדרשה בוואדי-ג'וז. שמונה שנים תמימות שהשיח' ראאד סלאח, הסגן שלו, השיח' כמאל ח'טיב, כל התנועה האסלאמית וכל העמותות שלהם נמצאים בפיקוח הדוק, 24/7, תחת מיקרוסקופ. עוקבים אחריהם יום ולילה. שום כתב אישום. שום כתב אישום. העמותות האלה מסייעות לסטודנטים, לנזקקים, נותנות תרופות שסל התרופות לא נותן, נותנות מלגות לסטודנטים, נותנות עזרה כלכלית לאנשים בנגב. אתם יודעים מה שיעור האבטלה בנגב? יותר מ-50%. אתם יודעים מה שיעור העוני במגזר הערבי? יש מיליון וחצי אנשים מתחת לקו העוני במדינת ישראל, מהם 750,00 מהמגזר הערבי. כל ילד עני שני הוא ערבי. אז כאשר המדינה לא מקיימת את חובתה הבסיסית לספק את הצרכים הבסיסיים – בריאות, לימוד, חינוך, דברים בסיסיים – יש כאלה שבאים ונותנים, ומגישים דוחות לרשם העמותות על מקורות המימון, על הכסף. אז איפה רשם העמותות? איפה מבקר הפנים? אם יש משהו לא חוקי, בבקשה, תבואו ותגידו: זו פעולה לא חוקית. האדם הזה, פלוני אלמוני, עושה מעשה בלתי חוקי, תעמידו אותו לדין. יש בית-משפט בישראל, לא? אז אתם לא סומכים. אתם מגישים כתב אישום, אתם השופטים ואתם התליינים. <היו"ר אחמד טיבי:> עוד דקה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> זה לא יהיה. אנחנו לא נעבור על זה לסדר-היום. התנועה האסלאמית לא תהיה היחידה במאבק הזה. כי היום זה התנועה האסלאמית, אחרי זה תבואו ותגידו לנו, גם אנשי בל"ד או הקומוניסטים שדגלי "דאעש" מאחוריהם, אחרי זה תבואו ותגידו, גם התנועה האסלאמית הדרומית, ואחרי זה תגידו גם חבר הכנסת אחמד טיבי, שהיה יום ולילה במסגד אל-אקצא, ואמר: יש שינוי בסטטוס-קוו. אולי גם אותו תוציאו מחוץ לחוק. ולכן, אנחנו מאוחדים, האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל מאוחדת נגד ההחלטה הגזענית הזאת להוציא את התנועה האסלאמית, ולכן היום ועדת המעקב העליונה התכנסה בנצרת, פי אל-נאצרה, וקיבלה החלטות: אנחנו מכריזים על שביתה כללית של המגזר הערבי ביום חמישי, ואנחנו נקיים שביתות מחאה והפגנות מחאה בכל כפר ועיר – – <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – בישראל, וב-28 בחודש אנחנו נקיים הפגנת המונים באום-אלפחם – עד אשר תבוטל החלטה זו. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה לחבר הכנסת סעדי. חברת הכנסת ציפי – חברת הכנסת ציפי לבני תהיה אחרי חבר הכנסת איתן כבל. <יעקב מרגי (ש"ס):> איתן, זה במסגרת הסיכומים? <היו"ר אחמד טיבי:> לא, זו הסתייגות רגילה שלו כחבר כנסת. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, רשמת פרלמנטרית, אני רוצה לומר לך, אדוני השר, שמע – אני תמיד חוזר על המשפט הזה: אני רק נראה טוב, אבל אני כבר ותיק פה. אני כבר לא צעיר. ואני לא זוכר תקציב זחוח כל כך, גם מבחינת ההתייחסות הפרלמנטרית של הכנסת אליו. כאילו הכול בסדר. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> כולם קיבלו. <איתן כבל (המחנה הציוני):> מי זה כולם, חוץ מכם? <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> הייתי חייב. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> בוא, אתה שכחת את מה שהיה אתמול בוועדת כספים. תפתח ועדת כספים, מה שהיה אתמול. <איתן כבל (המחנה הציוני):> בסדר, תן לנו קצת – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> לא ראית את התמונה – – – <היו"ר אחמד טיבי:> סמוּטריץ כבר אמרנו? <מירב בן ארי (כולנו):> סמוֹטריץ. <היו"ר אחמד טיבי:> בחולם. <איתן כבל (המחנה הציוני):> מה שאני מנסה לומר, קודם כול, באמת, שר האוצר – בשונה מהקודם, ואני אומר את זה גם לך, מיקי – לפחות ניסה להתעמת ולייצר רפורמות חדשות. את זה אי-אפשר לקחת ממנו. <מירב בן ארי (כולנו):> נכון. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני לא זקוק למעודדים ומעודדות. <היו"ר אחמד טיבי:> אבל זה רצוי. במקומו, הייתי מסכים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אוקיי. מה שאני אומר, את זה אי-אפשר לקחת ממנו. אתה יודע מה? אני מסיר את הכובע בפניו. כמובן, חובת ההוכחה היא עליו. בסך הכול אנחנו שבעה חודשים ברוטו אחרי התקציב. אבל לפחות הוא לא פחד לנסות להתעמת עם המערכות השונות, המפלגתיות והממשלתיות. אני מקווה שזה יצליח, בסוף כולנו אזרחים פה במדינה הזו. אבל קרו פה שני תהליכים שלא שמו לב אליהם, אדוני השר. ה-flat קיבל שדרוג. מה קורה? מי כמוך יודע, באמת, אתה אמן בדברים האלה. אני אומר עליך, אני מפרגן לך. הוא בקי מאוד, השר. אבל אתה יודע, כאילו אי-אפשר להציג על קיצוצים כאלה ואחרים. אין באמת איזה משהו שאתה יכול לומר, סגן השר מיקי לוי, שבו לקחת משהו ודקרת את הקבוצה המסוימת. אבל מה, מה זה flat? מה זה המושג flat, שאתה עושה חיתוך רוחבי? אם יש פגיעה בציבוריות הישראלית על רבדיה השונים והחלשים במושג ה-flat, הם נהיים עוד יותר חלשים מהקבוצות האחרות. כי אתה חותך לכולם, וגם ככה השירות הציבורי הוא מאוד בעייתי – ואני חסכתי מעצמי את המילה שרציתי לומר – כמעט בכל מקום. ואתה בא מקבוצת אוכלוסייה, אדוני השר – אתה גם מייצג את כל אזרחי מדינת ישראל, אבל אתה גם בא מתוך קבוצה שהקשיים שלה הם עוד לאין שיעור יותר מהקשיים של הקבוצות האחרות. ואם אנחנו לוקחים את סל ההוצאות למשפחה, ובסוף זה המבחן, ואנחנו בודקים: האם התקציב החדש משפר את סל ההוצאה? ממש לא. מרכיב הדיור הוא עדיין המרכיב הקשה ביותר, למרות שאפס פסיק – משרד השיכון נתן רוח גבית – – <מירב בן ארי (כולנו):> מחיר למשתכן. <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – לשר האוצר עם הסיפור של מחיר למשתכן, 6% ירידה. ובלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פתחו את המקרר, יצא אור, גם אוויר קר. קצת ציננו את האווירה. <מירב בן ארי (כולנו):> חכה, רק שבעה חודשים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> נשמה, אני בעדו. את לא צריכה להזכיר לי, אני בעד כחלון. <היו"ר אחמד טיבי:> ברמה ה-? <איתן כבל (המחנה הציוני):> ברמה האישית הוא חבר אישי שלי שאני מאוד אוהב ומעריך, אמיתי. זה לא בעניין שאני עושה פה למישהו איזה סיפור. אבל מה? אנחנו בסוף אופוזיציה. לא הייתה אופוזיציה שעשתה חשבון אמיתי והלכה עם שר האוצר כפי שהיה בפעם הזו, ויושבים פה ותיקי הבית. ולכן החובה עליו היא לאין שיעור יותר גדולה. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> כי כשאתה יוצא – עשה לי טובה אתה. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> עשה לי טובה. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> מע"מ אפס – אל תפריע לי. <יעקב מרגי (ש"ס):> קיבלו בוועדה – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> מע"מ אפס – אל תפריע לי. <יעקב מרגי (ש"ס):> החברים שלך בוועדה לא קיבלו? <קריאה:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אין, ודאי שאין. ודאי שאין. <יעקב מרגי (ש"ס):> מיקי, החברים שלו קיבלו בוועדה? <מיקי לוי (יש עתיד):> עזוב, לעומת ה-402 מיליארד שקל, זה אפילו לא 0.00 פרומיל. ומה, למה, זה הלך לכיס שלו? <איתן כבל (המחנה הציוני):> חבר הכנסת מיקי לוי, זה לפעמים נראה כמו תסריט שהוזמן מראש. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> למה שר האוצר הקודם לא נתן – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אתה צודק. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> למה הוא היה כזה, רק – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> סלח לי, אדוני שר הבריאות, אני עמדתי כאן ואמרתי שהשר הקודם חבר שלי ושאני אוהב אותו? לא, אז מה אתה רוצה ממני? <שר הבריאות יעקב ליצמן:> לא, אני שואל שאלה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אז עזוב, אני לא שם. אני, אל תיקח אותי למקומות האלה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני רק אומר לך שחובת ההוכחה על השר הנוכחי היא לאין שיעור יותר גדולה, כי הפער המתקיים – חברת הכנסת מירב בן ארי, חברתי – בין מה שהציבור מרגיש – מה שאת שומעת מהשכנים שלך ברחוב, בסופר, במכולת, זה לא דומה לזחיחות שעוברת עלינו כאן. לא קרוב אפילו. <מיקי לוי (יש עתיד):> מירב, אמרתי לך – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אנשים מסתובבים – אני אומר את זה – עם תחושה כבדה. ולצערי אני אומר לך את זה, האירועים הביטחוניים זרקו סוג של רימון עשן, שטשטש את הנושא הזה, כי בסוף בסוף אנחנו כאן, וכשעולים נושאים ביטחוניים זה מבטל את ההתייחסות לכל העניינים האחרים. זו האמת, הלוואי שלא היינו שם, אבל זו המציאות של חיינו פה. ובשורה התחתונה, זה העניין שצריך לשים לב אליו, כי יש חשש כבד למיתון בכלל, לא רק בישראל. המשק מתחיל – כשאתה רואה את הביצועים שלו, אתה מרגיש שמשהו כבר לא כתמול-שלשום, וכולנו יודעים את זה. הרי אני הייתי ממנה את השר, בשעות הפנאי, להיות רחרחן. אין רחרחן יותר גדול ממנו מהן הקבוצות שצריך להסתדר אתן. הוא רחרחן, הוא היה מוצא פטריות ביער יותר טוב מכולם. <אלי אלאלוף (כולנו):> אבל אין להן ריח. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אלי, הרי את מי שולחים? אתה יודע – – – <קריאה:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, חס וחלילה, להבדיל, אני אומר, היכולת שלו היא מופלאה. <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, לא, אל תיקח אותי למקומות כאלה. <אלי אלאלוף (כולנו):> אתה אמרת לבד, אני באתי – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, לא, אתה רמזת לי רמיזות. <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אלי, חברי, אל תיקח אותי למקומות האלה. <היו"ר אחמד טיבי:> איתן לא התכוון. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, אני חס וחלילה. אני, כשאני רוצה להגיד משהו על מישהו, אני לא מתחבט, אני אומר. מן המפורסמות, מה שנקרא. <היו"ר אחמד טיבי:> לפנק, לפנק. <איתן כבל (המחנה הציוני):> יש פה לידי מישהו שמנסה להתחרות בי כבר הרבה זמן. <היו"ר אחמד טיבי:> לא עולה בידי. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, לא עולה בידו. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> גם הוא לא מתייחס לאותה – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> מה שנכון נכון. לא, יש לו יכולת, ותשמע, הסיפור עם החיילים זה סיפור שלו. פה ישבו פה בדיונים – – – <מירב בן ארי (כולנו):> וגם הנגדים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> כדים? <מירב בן ארי (כולנו):> הנגדים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> מה זה? <היו"ר אחמד טיבי:> נגדים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני הרי הבנתי מה היא אומרת לי, אני יודע גם מה זה הנגדים. מה, אני לא יודע? <היו"ר אחמד טיבי:> מה המהות? <מירב בן ארי (כולנו):> יש הסכם היסטורי, מי כמוך יודע. <איתן כבל (המחנה הציוני):> הסכם היסטורי, כן. <מירב בן ארי (כולנו):> מי כמוך יודע, כמה כסף. <איתן כבל (המחנה הציוני):> הוציאו היסטוריונים מהקבר כדי שתרשמו את האירוע ההיסטורי על הנגדים. <מירב בן ארי (כולנו):> כסף לנגדים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> הנגדים. מירב, אל תיקחי אותי – באמת, נו – אירוע היסטורי עם הנגדים. <מיקי לוי (יש עתיד):> מירב, לא אכפת לי שיהיו ברקים ושגונבים לי את הברקים, העיקר שיורד גשם. תקשיבי טוב, תקשיבי למה שאמרתי, למה ההתחלה הזו התחילה עוד בקדנציה הקודמת. לא באה לידי מימוש. <קריאה:> אוה, זה הבעיה. <מירב בן ארי (כולנו):> זה בא לידי ביטוי בתקציב הזה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> לא אכפת לי שיגנבו לי את הברקים, העיקר שירד גשם. <איתן כבל (המחנה הציוני):> דרך אגב, זה נכון, אין מתחילים יותר טובים מלפיד והסגן שלו. זו האמת, התחלתם בכול. <מיקי לוי (יש עתיד):> הקשבתי. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני אמרתי – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> כן, מה לעשות, אם הייתם נשארים בממשלה הייתם גוזרים את הסרטים. <יעקב מרגי (ש"ס):> זה לא יפה. <מירב בן ארי (כולנו):> מזל שכחלון – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> למה אתה כל פעם מזכיר לו את זה? <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, חס וחלילה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – רפורמות שהתחילו אצלכם – – – <קריאה:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> לכן, לסיום, אומר לכם את זה כך, ברשותכם – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> נכון, ששינסקי אמר – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> חבר הכנסת מיקי לוי, נשארה לי דקה, ואני לא מתכוון לדבר יותר ממנה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – 15 שניות. <איתן כבל (המחנה הציוני):> למרות שאני נהנה, אין לי בעיה. <אלי אלאלוף (כולנו):> אנחנו גם. <איתן כבל (המחנה הציוני):> תודה. מה שאני, ברשותכם, אומר, באמת, ואני אומר את זה, חבר הכנסת מרגי, אדוני השר, באמת, אנחנו כבר פה – אפשר לומר מספיק שנים פה בבית הזה: אני מזהיר אותנו מהזחיחות סביב התקציב הזה. החיבוק הגדול הזה שאנחנו נותנים למה שקורה פה, כשהחברה הישראלית – ובאמת, אלי, אני פונה אליך כמי שאני רואה בו סמכות, אני אומר את זה לא מן הפה ולחוץ, כמי שעסק ועוסק בדברים של הפערים החברתיים כל חייך, זו המהות שהנחתה אותך. ואתה יודע, הפערים הולכים ומעמיקים. צריך שהדברים האלה ייאמרו, וזה המבחן. אין לנו פריבילגיה בישראל. כל חברה לא יכולה להרשות את זה לעצמה – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> כל זה ותצביע בעד? <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> השארת אותנו במתח – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> מה אתה רוצה, שהוא יחתום על סעיף 52 – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני רק רוצה, חבר הכנסת, באמת לך, להגן פה על כבודה של הכנסת, ואני מסיים בזה. הבלוף הגדול, אתה יודע, מי שחושב – אזרחים חושבים שמי שעשה עד עכשיו את מתווה הגז זה חברי הכנסת, ואני אומר לעצמי את הדבר הבא, באמת אמיתי – אתה יודע, אפרים סנה תמיד אמר לי: לכל אחד יש דעה טובה על עצמו. ולנו, חברי הכנסת, בכלל יש לנו דעה טובה – תשאל את טיבי מה הוא חושב על עצמו, אתה מבין? מה אני חושב על עצמי, אוקיי? <היו"ר אחמד טיבי:> אגב, אני יודע היטב מה איתן חושב על עצמו ממקור ראשון. זה הדדי. <איתן כבל (המחנה הציוני):> נכון, ואני אומר את זה בהקשר הזה, שעד לרגע הזה כנסת ישראל לא עיכבה את המתווה אפילו בשנייה אחת. עד לרגע זה, רשלנות, חובבנות, של כל התהליך, מתחילתו ועד סופו, של הממשלה והעומד בראשה. ובבניין ירושלים ננוחם. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך, חבר הכנסת איתן כבל. חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מטבע הדברים, כשאנחנו מדברים על תקציב, הדמות הכי רלוונטית בממשלה – ראש הממשלה תמיד – אבל שר האוצר. ושמעתי אתמול ששר האוצר משה כחלון, שהוא באמת אדם הגון בסך הכול, אומר שהוא משתוקק ומתכוון לפעול בכל הכוח להרחבת הממשלה בהקדם, אבל זה כמובן אחרי שיעבור התקציב. ואני שואלת שאלה מאוד פשוטה, שמאוד רלוונטית גם לדיוני התקציב – להרחיב את הממשלה על בסיס מה? על בסיס העובדה שביטלתם אתמול את השוויון בנטל ופגעתם בתחושת הצדק של מיליוני אזרחים, הורים וחיילים? על בסיס האין-חזון מדיני, או יותר נכון – תלוי באיזה יום ובאיזו שעה מדבר ראש הממשלה ובאיזה שפה מדבר ראש הממשלה על העניין המדיני? זאת אומרת, כדאי קודם שהממשלה הקיימת תחליט מה הכיוון המדיני שלה ולאיפה היא רוצה ללכת, ומה העמדה של הממשלה בנושא הפעוט הזה, שרק יקבע את כל העתיד שלנו כאן. אז על בסיס מה נצטרף? אנחנו במחנה הציוני לא שותפים שלכם, לא להעברת הכספים להתנחלויות מבודדות, לא להעברת כספים מתחת לשולחן ולא להעברת כספים למפרי חוק. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> הפעם זה היה על השולחן. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> וזה בדיוק מה שקורה פה בימים האחרונים. קודם כול, העובדה שעיגנתם אתמול בחוק את חוסר השקיפות והעברות הכספים הפסולות לחטיבה להתיישבות, בחקיקה שמסרבת להחיל על החטיבה להתיישבות איזשהו כלל, חוק ונורמה של מינהל תקין – שאני יודעת, אדוני השר ליצמן, שאתה מחיל על עצמך במשרד הבריאות, וכך אתה פועל כדין ובצדק. אבל אתמול העברתם חוק שמאפשר לממשלה להעביר כספים לחטיבה להתיישבות בלי שיחול עליה איזשהו כלל שחל עליך במשרד הבריאות. לא פחות חשוב מה שאתה עושה מאשר מה שעושה החטיבה להתיישבות. אז מכרז הם לא יכולים לקיים? מינהל תקין זאת מילה גסה? אצלם כן, אצלנו במחנה הציוני לא. <יעקב מרגי (ש"ס):> מה היה עד היום? מה היה עד היום, 70 שנה? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> או חלוקת כסף כיס מכיסי הציבור לח"כים שיצביעו בעד, כמו השערורייה שהייתה בוועדת הכספים. ואם מדברים כבר על הבית היהודי – האמת היא, זה לא סכום גדול, אבל אני לא יכולה להתאפק – זאת אומרת, לשמירה על שטחים פתוחים ביהודה ושומרון. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אבל מה את אומרת על מה שהיה – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> זה לא ביהודה ושומרון. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> כולם. כ-ו-ל-ם. כל האופוזיציות – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> כולם מה? מה? אני לא שומעת. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> מה? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אני לא שומעת מה אתה אומר. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> כולם בוועדת הכספים קיבלו כספים. פורסם אתמול. ראיתי תמונות של כל כך הרבה חברי כנסת. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> קודם כול, העובדה שהוחלה שקיפות זה רק חלק מהתרופה, זה לא התרופה המלאה. כי כשיש שקיפות, אז גם יודעים לאיפה הולכים הכספים. ואני מאוד אשמח לדעת מה זה שמירה על שטחים פתוחים ביהודה ושומרון שהבית היהודי לוקח. למיטב הבנתי, הם משתדלים להשאיר את השטחים הפתוחים ממש לא פתוחים וריקים, במטרה להגיע למצב שבו אנחנו לא נוכל להגיע אי-פעם להסדר, כי לא יישארו אותם שטחים פתוחים; או ההודעה שהמדינה תממן במיליונים – לא הרבה יחסית לתקציב; אני אומרת, אלה דברים לא דרמטיים תקציבית, אבל מאוד מעצבנים, אני מוכרחה לומר – את העברת בית-הכנסת שנבנה שלא כחוק. נבנה שלא כחוק. אותו דבר היה לנו עם אותם בניינים ואותן התנחלויות שנבנו שלא כחוק. ועכשיו המדינה מוציאה מכיסם של האזרחים שומרי החוק כדי להעביר. מה המסר שהממשלה הזאת מעבירה – לא רק בתקציב, ותכף נדבר על התקציב – אבל לאזרחי ישראל? תפרו את החוק, תבנו שלא כחוק, ואנחנו נממן לכם את הסידורים ביום שאחרי. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> כמה שנים – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> ומה עם תקציב הביטחון? ומה עם תקציב הביטחון, שהוא דווקא הרבה מאוד כסף במקרה הזה? אבל כנסת שלמה, הרי אנחנו לא באמת יודעים על מה אנחנו הולכים להצביע מחר, כי כבר הובהר שנעביר בינתיים ואחר כך יהיו עוד הרבה מאוד סידורים במהלך השנה. אז לא כדאי שהכנסת הזאת תדע בתקציב – וכאן באמת מדובר במיליארדים – על מה אנחנו מדברים ועל מה אנחנו מצביעים? ומה עם משרד החוץ, שדווקא בשעתה הקשה של מדינת ישראל, כשהעולם – לפי תפיסת הממשלה בוודאי – הולך בתהליך של נגדנו וחרמות ועוד כהנה וכהנה דברים? אז אני לא חושבת שההסברה היא חזות הכול, אני חושבת שהמדיניות היא שקובעת, אבל לפרק את משרד החוץ? לחלק אותו בין השרים? למנוע מאותם אנשים שהמקצוע שלהם הוא לייצג את מדינת ישראל? לצמצם אותם? לקחת מהם את התקציב המועט שהיה anyway במשרד החוץ כדי לעשות את ההסברה? וככלל, סדרי העדיפויות של הממשלה הזאת הם לא סדרי העדיפויות של המחנה הציוני. מה אפשר לעשות, אנחנו במחנה הציוני בעד חיזוק הפריפריה. אתם, בינתיים לא החלטתם מה מפת העדיפות הלאומית. הונחה מפה אחת, הוצאו בה יישובים שכבר אנשים עברו מהמרכז לגור בהם, ובצדק, בגליל, בנגב, ואז פתאום הממשלה אומרת: לא, לא; עכשיו כבר אתם חזקים מדי, לטעמנו, ולכן אנחנו ניקח את הכסף הזה ונעביר את זה לפי סדרי עדיפויות שלנו להתנחלויות או למקומות אחרים. ואז, בצדק, בוועדת הכספים גפני אומר: רגע, אי-אפשר להמשיך את התהליך הזה ככה. אבל הממשלה עוד לא החליטה מה סדרי העדיפויות. זאת אומרת, היא החליטה. הרגע נתתי גם תיאור מה סדרי העדיפויות של הממשלה הזאת, הפוליטיים והמדיניים, שהם גם משפיעים תקציבית. כי בסוף, התקציב – ואת זה כולם יודעים – הרי זה לא רק חלוקה של משבצות של מספרים; זה נועד לבטא את אותם סדרי עדיפויות. הטבות המס שאמורות באמת לחזק את הפריפריה – הממשלה הזאת לא מסוגלת להחליט מה כן ומה לא, מי כן ומי לא. ובעיני, רק להסיר ספק, מקומות בפריפריה, מקומות צמודי-גדר, מקומות שמייצגים בעינינו את ההתיישבות ואת הציונות, צריכים לקבל את הטבות המס. כי זה לא איזו טובה שנותנים לנתמכים, לכאלה שאין להם, כדי שימשיכו לחיות שם. זה צריך להיות להפך – לעודד אנשים חזקים לגור שם ולחזק את המקומות ולתת שם חינוך טוב ובריאות טובה – ואני יודעת שאתה עושה את זה. זה סוג הדברים הבסיסיים ביותר – מה מפת סדרי העדיפות הלאומית של הממשלה הזאת, ומתוך מה שהונח, זו לא מפת סדרי העדיפות הלאומית של המחנה הציוני. הרי כל הרעיון הזה נועד ליצור, כל התקציב אמור ליצור איזשהו סדר עדיפויות. ועוד לא דיברתי על העסקים הקטנים, שנאנקים היום תחת העומס, ולא דיברתי על החקלאים, ולא דיברתי על הזוגות הצעירים, ולא דיברתי על השכר שנשחק, ולא דיברתי עוד על הפערים החברתיים. ולכן, אני תמהה מה חושב שר האוצר כשהוא אומר: נעביר קודם את התקציב הזה שלנו, אחרי שעשינו את החלוקות הפנימיות של מה שנוח לנו, אחרי שביטלנו את החוקים שאתם תמכתם בהם, ועכשיו לא נוח לנו בגלל שותפים כאלה ואחרים, ואז תבואו להצטרף. למה? כי לא נעים לשר האוצר להסתכל על המצביעים שלו? כי זה לא כל כך נעים להיות בממשלה הזאת עם ההחלטות האלה? תיקחו אחריות; תקבלו החלטות אחרות. אלה ההחלטות שקיבלתם – תעמדו מאחוריהן. אל תחפשו עוד עלי תאנה, שיצטרפו עוד אצבעות שקונים אותן בכמה תיקים כדי שיתמכו בתפיסה הזאת שלכם, שאיננה השקפת העולם שלנו. לסיכום, התקציב הזה הוא תקציב שאין בו – הוגדר היום בסיור של המחנה הציוני במחנה-יהודה: "תקציב של כלום". זה שומר על ה-base הפוליטי של ראש הממשלה, זה דורס את אותם סדרי עדיפויות לאומיים בחקיקה שלפחות התחילה ללכת גם בכיוון הנכון. והציבור צריך – כי שמעתי גם שנאמר שהציבור צריך את האחדות. סביב מה? סביב מה נהיה מאוחדים? הרי זה הדבר הבסיסי כשמדברים – הרי הפוליטיקה היא לא רק לשבת כאן או לקבל תיק; היא צריכה להיות סביב איזשהו חזון משותף. והציבור לא צריך more of the same, או בעברית, הוא לא צריך עוד מאותו דבר, כי מהממשלה הזאת יש באמת די והותר. הציבור צריך ממשלה אחרת, דרך אחרת ותקציב אחר, ואנחנו נמשיך ונייצג את אותה הדרך, אותן אמונות, אותה השקפת עולם ואותה תפיסה תקציבית. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, חברת הכנסת ציפי לבני. חבר הכנסת ליברמן – 12 דקות. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, אני יכול להגיד שמאז 1996 הייתי מעורב כמעט בכל תקציב ותקציב. בטח השר ליצמן זוכר. ב-1996 גם הכרתי את הרב ליצמן. אז מ-1996 אני כמעט בכל תקציב הייתי מעורב עמוק עמוק. אני חייב לציין, דיון כזה עלוב כמו בתקציב הנוכחי אני לא זוכר. ואני אומר שהדיון עלוב. הוא באמת כנראה תואם את הקואליציה העלובה והממשלה העלובה, וזאת התוצאה. ב-20 השנים האחרונות לא היה דיון כה עלוב. אני חייב לציין שאני מצטער שאני לא רואה פה את שר האוצר. יש מסורת של שנים ששר האוצר בדיוני התקציב כמעט לא עוזב את המליאה – יושב פה, מקשיב, רושם, מעיר, מדי פעם עולה. פה זה כמו שאמרתי: עלובי החיים. הנקודה השנייה, שלא בדיוק שייכת לתקציב. מטבע הדברים – אני באופוזיציה; כל אופוזיציה מבקרת את התקציב, והקואליציה מגינה על התקציב. אבל יש גורמים אובייקטיביים. ואני מציע לכל אחד ואחד שישאל את הגורם הכי אובייקטיבי – בנק ישראל. אתמול שוחחתי עם אחד מבכירי בנק ישראל ושאלתי אותו: מה ההתייחסות של בנק ישראל לתקציב 2016? הוא אמר לי במילה אחת: קטסטרופה. שאלתי: זאת דעתך הפרטית או שזאת דעתם של כל בכירי בנק ישראל? הוא אומר: תזמינו אותם לדיון ותקשיבו לתשובה. עמדתו של בנק ישראל היא שהתקציב הזה הוא קטסטרופה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> גם בעבר לא הקשיבו לבנק ישראל. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> תקשיב, אני לא זוכר – והיו לי ויכוחים, והכרתי את נגידי בנק ישראל – אני לא זוכר התייחסות כזאת של נגיד או בכירי בנק ישראל או אחרים שם, התייחסות כזאת לתקציב המדינה. אין להם שום אינטרסים פוליטיים, אין להם אג'נדה פוליטית. וכדאי אולי, אורלי שם – פעם אחת תנסי בוועדת הכספים להזמין את בכירי בנק ישראל שייתנו את דעתם על תקציב המדינה. <היו"ר אחמד טיבי:> היא עושה עבודה מצוינת שם. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> אנחנו כולנו מעריכים. קיבלתי הרבה תלונות שהיא הצליחה להתיש את הקואליציה. לדעתי, לא מספיק. <היו"ר אחמד טיבי:> וחלק מהאופוזיציה גם. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> אבל באמת פה כבר הזכירו כמה סעיפים, ואני לא רוצה לחזור. לא יכול להיות שאת תקציב הביטחון מגישים על 56.1 מיליארד שקל, כשכולם יודעים שלפחות עוד 4 מיליארד שקל אמורים להוסיף. ואני אומר לכם, אי-אפשר לגמור את תקציב הביטחון בשנה הבאה בפחות מ-62 מיליארד שקל. כלומר, חסרים פה 6 מיליארד שקל. מגישים תקציב שכולם יודעים שאין שום סיכוי לעמוד בו. ישראבלוף, עוד הפעם. אותו דבר, לפני כמה ימים, פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, התבשרנו שיש קיצוץ רוחבי בכל תקציב המדינה, 600 מיליון שקל. ראש הממשלה מגיש בעצמו, בכבודו ובעצמו, מפת עדיפויות, הטבות מס ליישובי פריפריה. בוועדת הכספים לילות נלחמים על אותן הצעות שהגישה הממשלה, דנים, מגיעים לכל מיני הסכמות; בגלל לחץ של כל מיני חברי מרכז הליכוד, ברגע האחרון, בהינף יד הכול בוטל. אז מה יקרה? לא הביאו? בטח שהביאו. אבל הטבות מס ליישובי פריפריה, זה לא מדובר בפרוטות. מדובר במאות מיליונים, מיליארדים. אז ברור שהתקציב הזה לא משקף שום דבר. וכמובן, מדברים שחסר כסף. בטח שחסר כסף כשהכול פופוליזם. אז מבטלים את המע"מ, מורידים את המע"מ ב-1%. מישהו הרגיש פה? מישהו מאזרחי מדינת ישראל הרגיש? לא. אבל בתקציב המדינה, ב-4.5 מיליארד שקל היה אפשר באמת לספק פה את כל הצרכים, לפחות של כל אותן שכבות חלשות שכל כך מדברים בזכותן, כל הנושאים החברתיים. תאמינו, ב-4.5 מיליארד שקל היה אפשר לכסות הרבה הרבה צרכים. הורידו, עוד פעם, את המס על המשקאות החריפים. תאמינו, אף אחת – תיכנסו לחנויות בתל-אביב, תיכנסו פה לברים בירושלים, האם הצרכן הרגיש? שום דבר. אין שינוי. הרוויחו היבואנים, הרוויחו אולי בעלי הפאבים והמסעדות. אבל כמה מאות מיליונים הלכו לטמיון? אותם מיליונים שחסרים לנושאים חברתיים. אבל באמת פה, אני לא רוצה לחזור אבל לא יכול להתאפק, דיבר נחמן שי בפרוטרוט על תקציב משרד החוץ. אני לא מבין את הגישה, אני לא יודע אם זו נקמנות אישית של שר החוץ הנוכחי, מר בנימין נתניהו, או שזה אטימות או חוסר הבנה. תראו, כל תקציב ההסברה של מדינת ישראל, של משרד החוץ, עומד על סכום אדיר – 36 מיליון שקל. שנה שלמה 100 נציגויות צריכות ב-36 מיליון שקל להסביר את מדיניותה של הממשלה, ואחר כך אומרים: אין לנו הסברה טובה. כשהשגרירות שלנו, הכי טובה, צריכה להתמודד מול הסברה עוינת, נניח, בלונדון, בפריז, שגרירויות גדולות, עם צוות טוב, מולן מתייצבות 27 שגרירויות אחרות של מדינות ערב, של טורקיה, של איראן, של אחרים. ותאמינו, לא בערב הסעודית, לא בכוויית, לא במפרציות, לא בקטאר, אין להם בעיות תקציב. איך אתם מצפים לראות תוצאה? כמה מהווה תקציב משרד החוץ מתקציב המדינה? מישהו יודע? אני יכול להגיד לכם: זה התקציב הכי נמוך מאז קום המדינה – 0.35% מתקציב המדינה. אפילו 0.5% לא השכלנו לתת למשרד החוץ. 0.35% – זה תקציב משרד החוץ הישראלי מתקציב מדינת ישראל. איך אפשר לטפל בזירה הבין-לאומית? אחרי סגירת נציגויות, למדינת ישראל יהיו פחות נציגויות מאשר לרשות הפלסטינית. גם את זה צריך להבין. ואם אנחנו הולכים למדינות מתוקנות, אז רק כדי לסבר את האוזן, רק כדי להבין – מדינות שאין להן שום בעיה בזירה הבין-לאומית: בהולנד תקציב משרד החוץ זה 4% מתקציב המדינה, בבלגיה 3.8%. <אלי אלאלוף (כולנו):> וכמה תקציב הביטחון שלהם? <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> תקשיב, אין שום קשר בין תקציב הביטחון לתקציב משרד החוץ. כולנו למדנו שכרגע, מה שנקרא, ה-soft power, ההסברה – המדיניות היא לא פחות חשובה. תאמין לי, היה אפשר לוותר על מטוס F-35 אחד. ועלות מטוס אחד זה 20 נציגויות, זה לפחות 20 נציגויות בעלות מטוס אחד. ותאמין לי, כל נציגות מביאה גם דיבידנד כלכלי. מה שהנציגויות שלנו עושות בהרבה מדינות, תסתכל: פיתחו שם שווקים אדירים, במיוחד בדרום-מזרח אסיה, בסין, בהודו, אזרבייג'ן. הגענו למצב שהסחר שלנו עם אזרבייג'ן יותר גבוה מאשר עם צרפת. זה בזכות הדיפלומטיה הישראלית. ולכן זה פשוט גם טיפשות וגם רשעות. לא רוצה לתת נתונים נוספים, אבל אם מישהו חושב שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להחזיק את משרד החוץ עם תקציב שהוא 0.35% מתקציב המדינה, כשיש לנו תקציב הסברה לשנה שלמה לכל העולם של 35 מיליון שקל ויש לנו פחות נציגויות מלרשות הפלסטינית, אז אין לנו מה להיות מופתעים גם מהתוצאות. אני רוצה עוד קצת ככה לרוץ במה שנותר לי. מדברים על הפנסיה, דיברו הרבה על הפנסיה. צריך להבין, כשמורידים בהטבות מס לפנסיה מ-4% ל-2.5%, כל בן-אדם, כל אזרח במדינת ישראל, בחישוב שנתי בממוצע יפסיד 8,000 שקל. צריך להבין שכל המתנות שחילקו פה לכל המפלגות ולכל מיני קבוצות, זה על חשבון הפנסיה של כל אזרח ואזרח. מהשנה הבאה, כל אזרח, פחות 8,000 שקל שנתית בפנסיה שלו. אני יכול להזכיר עוד נושא – איפה הרב ליצמן? דווקא יצא? <היו"ר אחמד טיבי:> הוא ביקש רשות והוא ישוב. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> הנה, הרב ליצמן נכנס. בזכות אורלי פתאום מגלים שאותו הסכם בין משרד הבריאות למשרד האוצר, אותן הטבות לרופאים בפריפריה, שזה היה חלק מההסכם, זה נעלם, פשוט נעלם. רוצים להיטיב עם הפריפריה ורוצים לשלוח לשם רופאים צעירים, אבל את כל ההטבות מבטלים. אז טוב שאורלי לוי עלתה על זה וטוב שעלינו על זה, והחזירו 75 מיליון שקל – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> מגיע לה באמת תודה רבה. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> עוד פעם, אני חושב שמגיע לה תודה רבה, ולפחות בזכות זה שמרנו על משהו בפריפריה לטובת הבריאות. עוד דבר שהוא בהחלט מרגיז אותי מאוד. הקציבו, ראיתי, מיליוני שקלים, לכל מיני: פרס שר הדתות, פוריות לפי ההלכה, כל מיני שטויות. מה לא מצאתי בתקציב המדינה? תקציב ל"נתיב", 17 מיליון שקל, שזה גיור לחיילי צה"ל בשירות סדיר. כ-5,000 איש שמשרתים ביחידות, רובם ביחידות הכי קרביות, הם זקוקים, והם רוצים, הם חלק מעם ישראל. הם מוכנים לקחת סיכון יומיומי – רובם, אגב, היו יכולים להתחמק משירות צבאי. עמדו על כך, הלכו והתנדבו. 17 מיליון שקל. בכל התקציבים, בכל המתנות שחילקו, לא מצאו 17 מיליון שקל, עוד פעם, להכניס לתקציב המדינה, לגיור לחיילי צה"ל שבאמת הוכיחו נאמנות מוחלטת למדינת ישראל. זה לא טירוף הדעת? זה לא מקומם? אני יכול להמשיך הלאה, למה עוד לא מצאו כסף. לפני שבוע הייתה אמורה לצאת משלחת ישראל לאליפות אירופה בשחמט. יש לנו אחת הנבחרות הטובות. זכינו פעם במקום שני באליפות אירופה, זכינו באולימפיאדה במקום שני. עם כל התוספות, התברר שמשרד הספורט לא מצא 150,000 שקל לשלוח את נבחרת ישראל לאיסלנד, לאליפות אירופה בשחמט. אנחנו מדברים על מדינת היי-טק, אנחנו מדברים על הסייבר, אנחנו מדברים על מדעים מדויקים, ואין לנו כסף לשלוח נבחרת שחמט לאליפות אירופה? וגם בנושא המורים – היום פרסמו את הנתונים של מבחני המיצ"ב. אני מציע שנשים לזה לב. אין לנו פשוט מורים; היום חסרים כ-4,000 מורים בתחום המתמטיקה, הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה, לאלו שרוצים ללכת לחמש יחידות, בגרויות, י"א, י"ב. אי-אפשר לייצר מורה מהיום למחר. <היו"ר אחמד טיבי:> נא לסיים. בבקשה. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> אני מציע, באמת, שנחשוב פעם נוספת לפני שמחר נרים את היד עבור התקציב, שכפי שאמרו אנשים שהם כנראה יותר חכמים ממני, יותר מבינים ממני בכלכלה, זאת קטסטרופה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת באסל גטאס, בבקשה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, היום דיוני התקציב וההחלטה של הקבינט להוציא מחוץ לחוק את התנועה האסלאמית מספקות לי הזדמנות לדבר על עניין משותף בין ההחלטה הזאת לבין הדיונים על התקציב. אם היינו אומרים בעניין של מדינה יהודית ודמוקרטית שהיא מדינה יהודית לערבים ודמוקרטית ליהודים, אני אוכיח לכם היום שהיא כמובן לא דמוקרטית לערבים, אבל אני רוצה להראות לכם שהיא לא דמוקרטית גם ליהודים. ההחלטה היום של הקבינט, של הממשלה, שמה קץ לאמירה הזאת. אין יותר. היום לא יכולים יותר למכור לעולם ולנו מדינה יהודית ודמוקרטית. אין, תשכחו מזה. ההחלטה – שאפילו כל גורמי הביטחון, שמעתי היום, ומתגלה, ועכשיו מתחיל לדלוף מתוך דיוני הקבינט שכל גורמי הביטחון היו נגד – זוהי החלטה פוליטית לשימוש ציני של ראש הממשלה וחבר מרעיו השרים, רק להראות שהנה, הממשלה הזאת פועלת, ועובדת, ותופסת ומגיבה, ויוזמת. אני אומר לכם: רוב העמותות האלה שהראו שפשטו עליהן בבוקר, כל שנה וחצי, שנתיים המשטרה והשב"כ מבצעות את אותן פשיטות. אם היו מגלים שקל אחד, או פעילות הכי קטנה לא חוקית, היו מוציאים אותן מחוץ לחוק מזמן. הרי יודעים שמחפשים אותם שנים. כשהיום ראאד סלאח ייכנס, שיח' ראאד סלאח, לכלא ל-11 חודשים על נאום שנשא בתפילה לפני שבע שנים בירושלים – רדפו אותו שבע שנים על נאום בטענה של הסתה. אז להפסיק לפחות לשווק לעצמכם ולעולם את העניין של מדינה יהודית ודמוקרטית. היום האמירה הזו פשטה את הרגל, וברור שהניסיון של נתניהו ושל ממשלתו הוא להגיד לערבים: עד כאן. אלה גבולות השיח הפוליטי שלכם; אלה גבולות ההתארגנות הפוליטית שלכם. בצלמנו אתם תדברו; בצלם המערכת הפוליטית הישראלית אתם יכולים לנהוג. יותר מזה – אתם מחוץ. לא דרושה אפילו הוכחה, מספיק – כש"תג מחיר", וכשלהב"ה, וכש"לה-פמיליה" – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – התארגנות בלתי מותרת. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> לא, היינו צריכים להיות ארגון טרור. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – הכריז על זה שר הפנים, בדיוק את אותה הכרזה – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> לא, לא, הם לא התארגנות. תשמע, תבין רגע, "תג מחיר" הם לא ארגון. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> בדיוק את אותה הכרזה הכריזו – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אבל הם לא ארגון. הם צריכים להיות מוכרזים כארגון טרור, לא כהתארגנות – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – הרבה יותר טוב ממני. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> תבין, יש מה שנקרא "התארגנות בלתי חוקית" ויש מה שנקרא "ארגון טרור". הם צריכים להיות ארגון טרור. "לה-פמיליה" – צריכים להוציא אותם מחוץ לחוק, כמו להב"ה, במקום להיות מוזמנים לכנסת. בכל זאת, אנחנו נדע איך להדוף את ההתקפה הזאת עלינו, להתחזק ולהתארגן ולהמשיך להגן על זכותנו במולדתנו גם לפעילות פוליטית. <מירב בן ארי (כולנו):> מה, אדם שאומר שהחלום שלו זה להיות שהיד על הר-הבית – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> מה, מי אמר את זה? שיח' ראאד סלאח אמר את זה? <מירב בן ארי (כולנו):> בוא, אתה רוצה שאני אצטט לך את זה? <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אפילו סוגי – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אני מסכים אתך, תגיש אותו לבית-משפט. אם יש עליו משהו, ולו הקטן ביותר – מה, אתם חיים במדינת שב"כ, אתם לא יודעים? ישראל היא מדינת משטרה, מדינת שב"כ. אם היה משהו בלתי חוקי הקטן ביותר, הם היו נשארים? העמותות שלהם היו נשארות? תעזבו את זה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <קריאות:> – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> זה רק להצר את הפעילות, את המרחב של הפעילות הפוליטית, את מרחב חופש הביטוי, את מרחב ההתארגנות הפוליטית שלנו, ולא נעבור על זה לסדר-היום. עכשיו, תנו לי את הזמן להסביר לכם איך מה שקרה בתקציב השנה ובשנה שעברה גם מכרסם בדמוקרטיה של האדונים. דמוקרטיה ליהודים גם לא יהיה פה, לא רק לערבים, כפי שהראיתי בעניין של ההוצאה; גם לכם. מה שקורה כאן, ואני מדבר עכשיו גם ככלכלן, גם כחבר כנסת, שלקחתי ברצינות – בכנסת שעברה לא הייתי חבר בוועדת הכספים, הייתי ממלא-מקום, אבל עכשיו אני חבר בוועדת הכספים, ואני לוקח ברצינות, ואני אמשיך לקחת ברצינות. שידעו גפני ופקידי האוצר ושר האוצר שמחכה להם בדיונים של ועדת הכספים בחודשים הקרובים מישהו שיסתכל עליהם בעשר עיניים. אבל תשמעו מה קורה: אנחנו כאן, אדוני היושב-ראש – ואני, חלק גדול מהאשמה מטיל עליך – נמצאים במשחק כפול ומכור, ואני חלק ממנו ומשתתף בו בעל-כורחי. אני עולה כאן מול כנסת ריקה. אתמול ברוב הדיונים הייתה רק חברת הכנסת מירב, והיום טוב שיש לנו את אלי אלאלוף, וגם מרגי ישב. מדברים, מדברים, מדברים, ובסוף מגיעים להצבעות: תרים יד, תוריד יד – וכולם יודעים את התוצאות מראש. 32,000 ההשגות שהגשנו במערכת יצטמצמו איכשהו, כי כולם ירצו בסוף ללכת הביתה, ותקציב של כ-400 מיליארד שקל יעבור. עכשיו, זה החלק הראשון של המשחק המכור. מה החלק השני? הוא יותר חמור, הוא זה שלמחרת – אתה שותף שלי בהערכה הזאת, כבוד השר ליצמן. ישבנו שנתיים בוועדת הכספים, ואנחנו מכירים את כל התרגילים האלה. למחרת התקציב הזה יעבור מהעולם; יתחילו להביא את כל השינויים בתקציב, שהם התקציב האמיתי. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> גם אתה קיבלת אתמול בוועדת כספים חלוקה? כסף? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> לא, אנחנו באופוזיציה, במיוחד הערבים, מודרים מהכול. אפילו מהתרגילים הפוליטיים של הרגע האחרון של מאות מיליוני השקלים שעברו אלינו – גם לא. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – בקדנציה הקודמת, בתקציב, בלילה הייתם נגד, באור הבוקר קיבלתם 50 מיליון שקל. אני עד. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אני לא הייתי חלק מזה, ולא יודע על זה, ולא יודע אם הגיעו 50 מיליון שקל. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – חבר כנסת, 50 מיליון שקל – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> לפעמים, כשדיברו על מתווה הגז, וכאילו הספין שעשה נתניהו כשהוא התקשר – אני אומר, הלוואי שהיו לפעמים לוקחים אותנו אפילו כאופציה בתרגילים האלה. אנחנו לא שם. אנחנו מודרים לחלוטין מעוגת התקציב הכללית, ועל אחת וכמה בעניין הכספים הקואליציוניים, מאות המיליונים. אבל, אתה יודע היטב שלמחרת יהיה תקציב שונה. והעובדה, הראיה, השנה סיפקו לנו ראיה חותכת. אמרו: אתם מאשרים 56 מיליארד לתקציב הביטחון, וכולם ידעו שיתווספו עוד 4–6 מיליארד, שזה בניגוד לחוק שכבר התקבל כחלק מחוק ההסדרים, שנקרא "הנומרטור", שאומר, אתה צריך לספר מאיפה באים ה-4, 5, 6 מיליארד שקל האלה. על שקיפות, אדוני, אני דיברתי אתך כמה פעמים. למה אני מביא כאן לעניין הדמוקרטי? כי אין הפרדת רשויות, אין הפרדת רשויות. זאת סכנה מאוד דרמטית לשיטת המשטר. הדף הזה, זאת החותמת הסופית של איך הכנסת מתרפסת, איך הכנסת מסכימה להיות מריונטה, איך הכנסת מסכימה לעבוד באי-שקיפות טוטלית. דיברה היום שלי יחימוביץ, אמרה שיש מטמונים. איפה המטמונים? אני אראה לכם מטמון שגילינו ברגע האחרון בוועדת הכספים. זה נקרא סעיף 83: הוצאות פיתוח אחרות. אתה יודע, על כל תקציב חכם שמו סעיף שנקרא "שונות", או, כמו במקרה הזה, "הוצאות פיתוח אחרות". אנחנו מסתכלים, אני מסתכל, זה 4 מיליארד שקלים. ואנחנו נלחמים, מיליון וחצי ערבים, על 1.4 מיליארד מהתקציב של 2016. אומרים לנו: לא, אסור, כסף צבוע, למגזר הערבי לא יהיה. פה 4 מיליארד. התחלנו לתחקר את האוצר. רואים שיש כאן 2 מיליארד שקל בערך למה שנקרא "השקעות בחברות". מה זה השקעות בחברות? לא ידעו להגיד לנו. הלכו ובדקו וחזרו אחרי עשר דקות ואמרו: זה תע"ש. אבל לתע"ש יש עוד איזה עשרה סעיפים במקומות אחרים. לא, זה בכל זאת תע"ש. היה סעיף שגיליתי ברגע האחרון שנקרא "השקעות בטכנולוגיה", מיליארד שקל; זה לא הולך ברגל ולא ביד. מיליארד שקל; מה זה השקעות בטכנולוגיה, אני שואל אותם. אמרו: נספק תשובה. ואז התפוצצה הישיבה והאופוזיציה יצאה מהוועדה בלי תשובה. אני מתקשר היום לגפני וליועצת המשפטית ואני שואל אותם: סיפק לנו האוצר תשובה מה זה מיליארד השקל? אמרו: לא. אבל אנחנו מתעניינים, אנחנו סקרנים. כולם סקרנים לדעת מה זה מיליארד שקל השקעות בטכנולוגיה. אני עמדתי על שלי. אמרתי: גפני, אנחנו רוצים תשובות, עוד לפני שאני עולה כאן לנאום. ואז חוזרת אלי הגברת שגית, לפני כמה דקות. מה האוצר מספק? מה זה השקעה בטכנולוגיה, כבוד השר? זה לספק כסף לתוכניות הבראה של הדואר ועוד כאלה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> גם אני בתוכו? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אתה רוצה באמת תשובה מדויקת – אני אגיד לך לאיפה ילך המיליארד. זה רק כותרות: לדואר – שנייה, אדוני היושב-ראש – ולרשות השידור. רשות השידור והדואר. בסדר גמור, שיגידו. למה זה השקעות בטכנולוגיה? ולמה זה בסעיף "הוצאות פיתוח אחרות"? מי ששומע יחשוב שיש לנו פה מנוע צמיחה למשק. ככה מתנהלת הדמוקרטיה בישראל. אני חושב שבעניין התקציב ובשיטת התקצוב ואישור התקציב, הכנסת – הבעיה היא כאן – נותנת לממשלה לשחק בה ולהפוך אותה לחותמת גומי, וזאת סכנה גדולה. צריך שפעם אחת הכנסת תגיד: עד כאן, אנחנו מבקשים שקיפות, אנחנו מבקשים באמת מספרים נכונים, אנחנו מבקשים לדעת מה קורה, אנחנו מבקשים תקציב אחד שלם, לשנה שלמה, שלא ישתנה כל שני וחמישי. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. עד כאן דיון מטעם הסיעות, ואנחנו עוברים לשלב הסיכומים – גם ראשי הוועדות, ומחר גם שר האוצר וראש האופוזיציה. אני אזמין ראשון את יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, שחלק הארי מחוק ההסדרים נדון בה. חבר הכנסת אלי אלאלוף, אנא שתף אותנו בסיכום עבודתכם החשובה. <קריאה:> – – – <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר ליצמן, כבוד הרב ליצמן, אני חייב להתחיל בכמה נקודות אישיות, אם ירשה לי היושב-ראש. אני חבר כנסת חדש, זה לא חדש עבורכם, ואני לא מבין, אם אחד מאתנו היה מנהל עסק וכל הזמן מנסה באותה שיטה והעסק לא הולך, הוא ימשיך באותה שיטה לעבוד? זה בדיוק מה שאני מרגיש פה: האופוזיציה ממשיכה להיות אופוזיציה, לא קונסטרוקטיבית, לא מתמודדת, לפחות בפומבי, עם הבעיות האמיתיות; לבקר בצורה שיטתית את הממשלה; כל מפלגה יש לה עמדה מוצהרת וכל זה מופיע כשהתקשורת מגיעה. לעומת זאת, כשנכנסים לוועדות, אני חייב להגיד שהדיונים, לפחות בוועדה שיש לי הזכות לעמוד בראשה, הדיונים הם מאוד מאוד ענייניים – לכל תושבי מדינת ישראל. אני מדייק במילים. אני רואה את שיתוף הפעולה שיש בוועדה שלנו עם כל הפלגים, כל הסיעות השונות שיש בתוך הכנסת – המאוד-דמוקרטית, חברי גטאס. אבל, לצערי, ברגע שיש תקשורת, ברגע שרוצים לפנות לציבור הרחב, אז נוקטים שתי עמדות: עמדה קיצונית, התקשורת אוהבת את זה, על זה היא נותנת את הדגש; ועמדה פלגנית, שזה לא לטובת אף אחד, לא יהודים, לא ערבים, לא מזרחים, לא אשכנזים וכו' וכו'. וכולם ממשיכים בשיטה, כי זה קונה. אני מאוד נפגע. הוועדה, כמו שאמרת, אדוני היושב-ראש, קיבלה חלק גדול, טכני, של חוק ההסדרים. עשינו ביחד, כל אחד מחברי הוועדה, רובם, ואני תמיד מציין את איציק שמולי במיוחד, עשינו עבודת פרך באחת הרפורמות שכל תושבי מדינת ישראל ייהנו ממנה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> איזו רפורמה? <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> הרפורמה של הקורנפלקס, ואני קורא לו בערבית המרוקאית שלי – – –. זה שארוחת בוקר הייתה לאלה שלא היה, אני בטוח שזה גם במגזרים שונים. חוק המזון שעבר זאת מהפכה אדירה שלא נרגיש ביום אחד. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> נכון. אבל עבדת אתנו יפה מאוד. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אני אומר, זה מוכיח שבוועדות יש עבודה עניינית מקצועית. היכולת שלך, חבר הכנסת אבו מערוף, וחבר כנסת זחאלקה, עם הידע שלו בתחום הרוקחות – כל אחד מאתנו מצא את היכולת לבטא את המקצועיות, הידע. והמהפכה – שהולכת להיות בזכות ההתמודדות הזאת. חוק המזון אמור לפתור קודם כול את יוקר המחיה, אבל לפני הכול, והחשיבות היא פה עליונה – הבריאות של הציבור. פה אתה צריך לראות, אדוני יושב-ראש הכנסת, מהפכה גדולה. רפורמות גדולות לא ייעשו על-ידי אדם אחד; כל זה אשליות, אם לא יהיה שילוב של המערכות. פה היו כל המשרדים הממשלתיים – עבודה ענקית שנעשתה, בכלל לפני אישור וקריאה ראשונה של התקציב: על-ידי משרד הכלכלה, שלצערי יש לו מה להשתפר; אבל במיוחד משרד הבריאות: איזו עבודת פרך, איזו עבודה יסודית – ואני אומר את זה בנוכחותך, אדוני כבוד השר ליצמן, מפני שהם עשו עבודה מטורפת, לפרטי פרטים; משרד המשפטים, שעמד לרשות המערכת כולה; משרד החקלאות, שיצא מגדרו כדי לתקן עיוותים של שנים, של התקופה העות'מאנית והתקופה הבריטית. ואת כל זה מצאנו יכולת, פה-אחד, את כל הסעיפים האלה – 334, אדוני היושב-ראש, בלי לדבר על התת-סעיפים, שזה עוד מאות, עם עבודה אדירה של הלשכה המשפטית. אתמול הזכרתי לפניך אפילו את עובדי הדפוס. המערכת של הכנסת עבדה בצורה מדהימה, וזה הביטוי שהייתי רוצה שיצא מהתקציב הזה – לא הביטוי הקנטרני. אני לא מאמין באופוזיציה; זה לוקסוס שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. המדינה זקוקה לכל הכוחות של כל אחד מאזרחיה. אופוזיציה שיושבת בצד ומתפנקת והולכת לשוק ביום התקציב – לא רציני, אשליה. אשליה לחשוב שהעם קונה את הגימיק הזה. יש עבודה, יש לנו – וחבל, ונלחמנו, ואדוני היושב-ראש, אישרת לנו דיונים אל תוך הלילה, אחרי המליאה, לפני המליאה, בתוך המליאה, ואנחנו מודים לך על זה, כי הבנת את החשיבות של החוק הזה. אותו דבר לגבי ההפרדה בין הרפואה הפרטית לרפואה הציבורית. זה monster, מתוכנן, לא מקרי, שהרפואה הפרטית השתלטה עלינו. השתלטה על מי? על בעלי היכולת. והזניחה את מי? את האוכלוסיות החלשות, המוחלשות, שכולנו רוצים לשרת אותן. ואז הוצאנו גלגל ראשון, הוצאנו גלגל שני – למרות שאדוני מצא לנכון לעכב אותו עד אחרי אישור התקציב; אני מקבל את זה למרות שזה נעשה על-ידי חברת ועדה שאני עשיתי הכול כדי שתיכנס. אנחנו גם התמודדנו, הזנחנו נושאים, במכוון. לא במקרה לא הגיע לדיון הנושא של האבטלה, תקופת אכשרה ארוכה יותר לצעירים – פוגעת בצעירים. העתיד של המדינה הוא בצעירים, זה לא סתם משפט, והזנחנו אותו, בהסכמת האוצר. מפני שכשמבטלים או מאריכים את תקופת האבטלה, אנחנו יודעים שללא ליווי של הכשרה מקצועית ויישום ותוכניות להכנסתם לעבודה של הצעירים, זה כלאם פאד'י, זה בדיחה, ולכן מגיעים לאחוזים המטורפים של אבטלה באזור שלי. אני גר בבאר-שבע, אני שכן, 500 מטר מהאוכלוסייה הבדואית, ש-50% מהצעירים שלה מובטלים. מה אתם רוצים, שיפנקו אותנו? שיפנקו את ההורים שלהם? מאלצים אותם לתרבות נוראית, שלא הם רוצים אותה, אף אחד לא זקוק לה, ואנחנו מבזבזים פוטנציאל אדיר של מאות צעירים שיכולים להיות במערך היצרני של המדינה. אנחנו חייבים גם לשנות את תרבות הדיבור בינינו לבין עצמנו. אי-אפשר. כשבאתי לפה לא הייתי מודע, אני מודה – אני בן 70, וחייתי את החיים הציבורים – לא ידעתי שיש קרע כזה גדול, אדוני היושב-ראש. ואתה חייב, אתה במעמד כזה, אדוני היושב-ראש, שאתה יכול לשנות את תרבות הדיון. הקיצוניים – סליחה על הביטוי – השתלטו עליו. הם לא מאפשרים דיונים עניינים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> השוליים. <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> השוליים, אני מסכים, חבר הכנסת ידידי היקר יעקב מרגי. <יעקב מרגי (ש"ס):> זה איציק כהן. <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> הוא לא יכול – תרבות הדיבור, תרבות הדיונים, הביטויים הנבחרים – ולא במקרה הם נבחרים – הם לא יאפשרו בניית מדינה אחרת. אנחנו זקוקים לליכוד אדיר בתוך המדינה הזאת. הסכנה היא לא בתוכנו, הסכנה היא חיצונית. יש אפילו מדינות שנהנות מהעוצמה שלנו, אבל אנחנו חייבים להשתפר. אנחנו חייבים, מפני שהסכנות החיצוניות קשות לכל מי שמתיימר להיות טיפה דמוקרטי; ואין דמוקרטיה אבסולוטית טובה, אנחנו יודעים את זה, אבל בינתיים אנחנו עוד דמוקרטיה לא רעה יחסית לאזור הזה. אני גם אגיד משפט פוליטי-מדיני, למרות שאני לא במערכות האלה. אני כן רוצה שתי מדינות לשני עמים, אבל ששני העמים יובילו כל אחד את המדינה שלו. כן, חברי, אני רוצה מדינה יהודית, אבל לא לשכוח, לא להסתפק בחלק הראשון של האמירה: שתי מדינות לשני עמים, אבל כל מדינה עם ההובלה של העם שלה. כן, אנחנו זקוקים למדינה יהודית עם כבוד; לא כבוד – עם מחויבות גדולה מאוד, כי אנחנו רוב ומיעוט. אנחנו חייבים את זה. הגדול תמיד צריך לשמור על החלש; הגדול צריך תמיד להקדים את הצרכים של החלש. ולכן, בדוח – אני גאה שהייתי שותף לדוח העוני. זה דוח שלא כותב שום דבר, לא על חרדים ולא על ערבים בנפרד; הוא מדבר על ילד עני וקשיש עני. אנחנו חייבים ביחד להתלכד ולעשות, ועשינו בוועדה שלנו; עשינו דברים שהם טובים לכלל ישראל, גם אם זה בא כאילו לשרת קבוצה אחת מתוכנו. הנושאים הבוערים שעוד לא הספקנו לטפל בהם בצורה משמעותית – והרב ליצמן פה יודע טוב ממני – זה בנושא של הרפואה הציבורית. אני לא אוהב את המילה "קורסת". אני צרחתי, אני מודה, בוועדה כשבאו לדבר על מערכת קורסת. חבר'ה, יש מדינות שיודעות מה זה מערכת רפואית קורסת. אתם רוצים שמות? קל מאוד. תלכו לראות. אפילו צרפת צריכה ללמוד מאתנו. אבל יש מה לשפר. בתחום הרווחה ודאי שיש מה לשפר. בתחום התעסוקה והכלכלה לאזרחים החלשים – אני חייב להגיד, זו מערכת לא חלשה; שם אני חושש שהיא קורסת. כל החינוך הטכנולוגי, שהיה מספק עשרות מקומות עבודה ופיתוח כלכלי למדינה, לא מטופל. הוא הוזנח מאוד. ואת זה – היום במשרד האוצר הייתה לי הזכות לשבת על הנושאים האלה יחד עם מנכ"ל האוצר, בנושא של המכללות הטכנולוגיות, שזה מבטיח תעסוקה ומבטיח עתיד לאותם צעירים שהם היום out, באבטלה. אנחנו חייבים לשפר גם את נושא הדיור, כולל ביישובים הערביים. לא יכול להיות שההזנחה הזאת נמשכת שנים רבות, וחוק טוב הפך לחוק אסון. החוק של רן כהן על הדיור הציבורי פגע באוכלוסיות החלשות; מכרו 60,000 יחידות דיור וקנו אפס, ואנחנו יודעים לאן הלך הכסף של אותה מכירה. אבל כל המהפכות האלה שנדרשות לחברה שלנו – אי-אפשר לחכות להן לתקציב אחד. אני מפרש האי-נוכחות של חברי הכנסת – כי זה פשוט לא נוח להם לדבר על זה שלא היו קומבינות בתקציב הזה, שלא התגודדו ליד ועדת הכספים: "תביא לי", "השוד של הקופה". כל זה לא היה השנה. אבל זה רק שנה ראשונה. תיזהרו, אם תקציב חברתי יחיה רק שנה, אז זה הלך לאיבוד. אם לא נוכל לפחות עשור, כמו שכתבנו בדוח העוני, עשר שנים, כל שנה – והשנה, תדעו לכם, גם בזכות סיעות שונות: הסיעה של הרב ליצמן, אנשי ש"ס, כולנו – ואני לא מתבייש, ואני גאה שאני שם – והסכמת שאר הסיעות, תדעו, חברים, שתקציב – זה לא נאמר באף מקום – אבל אני עושה עבודה יום-יום. יש השנה בתקציב הזה 7 מיליארד שקל לאוכלוסיות חלשות. 7 מיליארד שקל, ללא הצהרות. ואני שונא שעושים מזה סטריפטיז. חבר'ה, 3 מיליארד רק בביטוח לאומי לקצבאות קשישים וילדים. והקצבה של הילדים – עם תחכום מדהים, ובראבו, וכל הברכות. בדוח כתבנו שצריך לחסוך לטובת הילדים, ללא הבדל דת ולאום, אוניברסלי. בתקציב שם, יש לגיל הרך לא מספיק. כל הסעיפים. אבל אנחנו חלמנו, ומאיר כהן, שלא פה, שבאמת היה עמוד תווך בדוח העוני שלי – אנחנו חשבנו, אם ייתנו לנו 2–3 מיליארד, נחגוג. חבר'ה, יש רשימה מפורשת, מפורטת, של 7 מיליארד. זה, הייתי רוצה פעם שנבוא ונציג אותה, בלי סטריפטיז; לא עשיתי את זה, לא הלכתי ואמרתי – מפני שבאמת יש צורך בעבודה של כולנו ביחד, כל הסיעות. כמו שזה מתבטא בוועדות, שזה יתבטא גם במליאה. תודה רבה, חברים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת אלי אלאלוף, יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, גם על דבריו וגם על כל העבודה שעשה יחד עם חברי הוועדה. אני מתכבד להזמין את יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט חבר הכנסת יעקב מרגי לסכם את הפרקים מתוך חוק ההסדרים שנדונו אצלו בוועדה. <יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, זכות גדולה נפלה בחלקי ששובצתי אחרי חבר הכנסת יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת אלי אלאלוף. אלי, אני אומר לך תודה על האומץ ועל היושרה. כי אנחנו נמצאים בכלוב של זכוכית, והרבה ציניקנים לא אוהבים לשמוע את האמת. ועומד פה חבר כנסת עם ניסיון עשיר ורב-עשייה בתחום הזה של צמצום הפערים בפריפריה, בשכבות החלשות ובכלל ברחבי הארץ, ואומר את התחושות שלו כמי שבפעם הראשונה מעביר. אני הייתי שותף לחלק מהדיונים בפרק המזון ברפורמה, ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, וזה התקציב ה-11 שאני שותף לו: אני לא זוכר רפורמות כאלה שמועברות – וכולנו דיברנו, שפכנו מלל רב על חוק ההסדרים וכמה שצריך להעלים אותו, כי תמיד הוא שימש לחיסול חוקים כבדים; והנה בחוק ההסדרים הזה, הרפורמה שחבר הכנסת אלי אלאלוף העביר בוועדה היא רצינית, עם מאסה של סעיפים, ושעות על גבי שעות של דיונים רציניים. הוא ציין את הצוות של משרד הבריאות. אני אומר לך, נושאים כבדים מאוד. ולא ראינו שם מצלמות, כי שם אין עניינים צהובים להתעסק בהם, להוציא מהם כותרות. נושאים כבדים, סליחה, שצריך כדורים, התערבות לא קונבנציונלית, כדי להחזיק ראש, וזה שעות על גבי שעות וימים ולילות, ובמהלך כל השבוע – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – לילות של הכנה. <יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> וחוץ מזה, לזה צריך גם הכנה, צריך גם להכין את כל הדברים – והכול מתקתק. ואני מודה לך על הנאום האופטימי. וצריך לומר, באמת: היינו גם באופוזיציה והיינו חלק גדול מהתקופות שלנו כאן בקואליציה; תמיד אפשר לבקר, תמיד אפשר לשאול שאלות: את החצי מיליארד האלה אולי היינו מעבירים לזה, לא יותר טוב? מה שלא תעשה, תמיד יש. לא עליך המלאכה לגמור. אבל אנחנו זוכרים תקציבים קשים מאוד. אלי, היו פה תקציבים אגרסיביים, פוגעניים כלפי אוכלוסיות מסוימות. הייתה פה הבעת מחאה, חברי כנסת שישבו פה על הרצפה. היו ימים של תסכול, שנזרקו פה באוויר דפי התקציב. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> שקיות חלב. <יעקב מרגי (יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט):> התקציב הזה, אין בו גזירות, קודם כול. יש בו "סור מרע". זה תקציב שאין בו גזירות. זה תקציב שנגע בהרבה סעיפים, והרבה דברים טובים, ולפעמים גם כאופוזיציה צריך לומר זאת. אני זכיתי לא להרבה בחוק ההסדרים, ואני אתייחס לכך, כי זו החובה שלי, ככה, בסיכום. בסעיף הראשון, שזה סעיף 52, שדוחה את היישום – לא של כל יום חינוך ארוך. זה נשמע כאילו זו גזירה, אבל עד הדחייה של מימוש יום חינוך ארוך במלואו פורסמו צווים רבים והוא מיושם; בגני-הילדים הוא מיושם, בחלק ממערכות החינוך באוכלוסיות שונות, כך שהכוס, עדיין לא מחציתה מלאה אלא רובה מלאה. ותיקנו עוולה בסעיף 54, שהועברה בממשלה הקודמת, ביטול של מה שהיה נקרא "חוק נהרי", שמחובת הרשויות לתקצב את כלל ילדי הרשות במידה שווה. ברצונה יכולה רשות – ואז אנחנו, בית-המחוקקים של מדינת ישראל, של העם היהודי, התיר, התיר להקצות משאבים לחינוך לא במידה שוויונית, על-ידי זה שאפשרו לראשי הרשויות, ואנחנו מתקנים זאת. ושוב, אדוני היושב-ראש, אני מצטרף לדברים שאמר פה חבר הכנסת אלי אלאלוף, וזה המקום גם להודות – זה לא מובן מאליו: זה מנגנון רציני, איכותי. איכות ההון האנושי של עובדי הכנסת, בעלי המקצועות והתפקידים בכנסת – אנחנו מרגישים זאת יום-יום בוועדות, יום-יום בדיונים. אתה רואה שהמערכת עובדת, משומנת, וזה המקום גם – כי זה לא מובן מאליו, ואנחנו תמיד רצים. ואם כבר, אסיים בנקודה הזאת, ואני חושב שדיברנו על זה על רגל אחת: סוגיית המצלמות. אני חושב שכדאי באמת באמת לחשוב ולשקול, אפילו תקים ועדה ציבורית שתחשוב על זה. מתקיימים פה בוועדות דיונים רציניים, איכותיים, שיכולים לזקוף את קומתו של העם הזה. אבל אנחנו מספקים לו את המראות האלה, כשמטבע הדברים אין חובה שכל חברי הכנסת יהיו; הציבור לא יורד לפרטים הקטנים. הוא חושב שזו התכלית, או שחושב שאותו שיח מתלהם מהקצוות זה מנת חלקנו 24 שעות פה בבית הזה. שווה לשקול מה כן משדרים, באופן קבוע, לא לפי נושא, באיזו נוסחה מאוזנת, מהמליאה, ולהכניס בלוח השידורים את דיוני הוועדות. כי דיוני הוועדות הם פניה האמיתיים של הכנסת המכובדת הזאת. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יעקב מרגי, יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט. עד כאן הסיכומים של ראשי הוועדות שרצו לסכם את הדיונים אצלם. יש לנו גם הודעה, שימסור אותה סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן – בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, כדי לשמור על רמת שקיפות מקסימלית, לפני ההצבעות על חוק התקציב לשנים 2015 ו-2016 אני מבקש למסור את ההודעה הזו. אבל לפני זה אני מצטרף לדבריהם של יושבי-ראש הוועדות על באמת – גם שגית פה. אני מברך אתכם על עבודה באמת יוצאת מן הכלל, בזמן קצר יחסית, עבודה מקצועית, מעמיקה, למרות כל הפירוטכניקה מסביב של חברי האופוזיציה, שלצערי, נער הייתי גם זקנתי, והייתי באופוזיציה – וזה לא רמה, אבל לא חשוב. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – הייתי ברוב הדיון, והם אמרו שהיה דיון יחסית רגוע. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> יפה. על כל פנים, אדוני היושב-ראש, זה אולי התקציב ה-15 שלי, ויש פה משהו מיוחד בתקציב הזה, משהו מאוד מיוחד, משהו ששונה באופן קיצוני משאר התקציבים שהיו עד היום, בהיבט החברתי שלו, בהיבט הכלכלי שלו, בכמות הרפורמות המאוד-מאוד משמעותיות, ברצינות של כל משרדי הממשלה, בלי יוצא מן הכלל, ברצינות של חברי הכנסת, שלקחו על עצמם משימה מאוד כבדה, שהם יודעים שהיא כפוית טובה: הם יודעים שהם לא יוכלו להביא את המהות האמיתית לעיון הציבור, מכיוון שכפי שאמרתי, הפירוטכניקה משתלטת על הדיונים. אבל בכל אופן, למרות הכול הם הצליחו להעביר תקציב יוצא מן הכלל, בעבודת כנסת, עבודת חקיקה מפוארת, ועל כך ברכותי לך, אדוני היושב-ראש, שאתה זה רוח המפקד, וליושבי-ראש הוועדות, לחברי הכנסת, לכבוד השרים. על כל פנים, כפי שאמרתי, כדי לשמור על שקיפות מקסימלית, אז לפני ההצבעות על חוק התקציב לשנים 2015–2016 אני מבקש ממך, אדוני היושב-ראש, למסור הודעה זו: מעבר להסכמים הקואליציוניים שנחתמו עם כינונה של הממשלה ה-34, אין הסכם בכתב בקשר להצבעה על חוק התקציב לשנים 2015 ו-2016, והצעת חוק התקציב משקפת את סדרי העדיפויות של הממשלה, כפי שאושרו על-ידה ביום 5 באוגוסט 2015, ובכלל זה מספר החלטות ליישום חלקים מההסכמים הקואליציוניים כאמור, בשינויים מסוימים. אדוני היושב-ראש, במצב זה, סעיף 1 לחוק הממשלה, המחייב להביא לפני הכנסת כל הסכם בכתב בקשר עם ההצבעה על התקציב, לא חל. עם זאת, לשם הזהירות ומתוך רצון לקיים את רוחו של הסעיף האמור באופן המלא ביותר, אני מבקש להפנות באופן מפורש למספר החלטות הממשלה שהתקבלו ליישום ההסכמים כאמור ואשר חלקן שולבו בהצעות החוק השונות שעומדות להצבעה: א. לצורך יישום סעיף 45 להסכם הקואליציוני עם סיעת כולנו וסעיף 95 להסכם הקואליציוני עם סיעת ש"ס, הוחלט בהחלטת הממשלה מס' 360 מיום 5 באוגוסט 2015 להגדיל את מלאי פתרונות הדיור הציבורי ולתקצב בהתאם 280 מיליון ש"ח בתקציב משרד הבינוי בשנת 2016. ב. לצורך יישום סעיף 51 להסכם הקואליציוני עם סיעת כולנו, הוחלט בהחלטת הממשלה מס' 361 מיום 5 באוגוסט 2015 לאמץ בשנת 2016 שורה של צעדים לצורך טיפול בעוני וליצירת שוויון הזדמנויות. ג. לצורך יישום סעיף 53 להסכם הקואליציוני עם סיעת ש"ס, הוחלט בהחלטת הממשלה מס' 718 מיום 15 בנובמבר 2015 להסמיך את שר האוצר ואת השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל ליישם את ההסכם האמור לעניין מימון הפחתת מס ערך מוסף לאפס לתחבורה ציבורית, למים ולחשמל למעוטי יכולת. ד. לצורך יישום סעיף 78 להסכם הקואליציוני עם סיעת יהדות התורה, הוחלט בהחלטת הממשלה מס' 362 מיום 5 באוגוסט 2015 על שינוי מבנה קצבת הילדים והנהגת חיסכון ארוך טווח לכל ילד. יישר כוח. ה. לצורך יישום סעיף 54 להסכם הקואליציוני עם סיעת כולנו, הוחלט בהחלטת הממשלה מס' 363 מיום 5 באוגוסט 2015 על הקמת צוות לבחינת סיוע לאוכלוסיית העצמאים במשק אשר נקלעים למצב אבטלה. ו. לצורך יישום סעיף 60 להסכם הקואליציוני עם סיעת יהדות התורה וסעיף 71 להסכם הקואליציוני עם סיעת ש"ס, הוחלט בהחלטה מס' 396 מיום 5 באוגוסט 2015 לקדם סיוע כספי לאברכים. בהמשך להחלטה האמורה, בכוונת משרדי הממשלה השונים לקדם, בעזרת השם, בשבוע הקרוב הצעת החלטה לממשלה אשר עניינה הפעלת מנגנון קרן סיוע ללומדי תורה נזקקים בסכום של כ-100 מיליון ש"ח בשנה, ובמקביל תקצוב נוסף של קרן הסיוע לסטודנטים, כך שהסכום הכולל של הקרן יעמוד על כ-117 מיליון ש"ח. ז. לצורך יישום סעיף 62 להסכם הקואליציוני עם סיעת ש"ס, הוחלט בהחלטה מס' 418 מיום 5 באוגוסט 2015 על תיקון חוק חינוך ממלכתי בעניין השתתפות רשות מקומית בתקציב מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים הפועלים בתחומה – מה שנקרא "חוק נהרי". ח. לצורך יישום סעיף 71 להסכם הקואליציוני עם סיעת כולנו, סעיף 39 להסכם הקואליציוני עם סיעת הבית היהודי וסעיף 37 להסכם הקואליציוני עם סיעת ש"ס, הוחלט בהחלטת הממשלה מס' 364 מיום 5 באוגוסט 2015 על הקצאת סכום של 600 מיליון ש"ח לצורך שיפור תנאי השכר של חיילי החובה. ט. בהחלטת הממשלה מס' 674 מיום 8 בנובמבר 2015, שהתקבלה בהמשך להחלטה מס' 359 מיום 5 באוגוסט 2015, הוחלט להקצות סכומים כמפורט בנספח להחלטה, וזאת לצורך יישום סעיפים בהסכמים הקואליציוניים עם סיעות הבית היהודי, ש"ס ויהדות התורה. עוד נקבע בסעיף 3(ג) להחלטה האמורה כי יוסמכו ראש הממשלה ושר האוצר להחליט על יישום נוסף של ההסכמים הקואליציוניים. בהתאם לאמור, ולנוכח הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 1.1801 בדבר יישום הסכמים פוליטיים בעלי משמעות תקציבית, ולפני אישור הצעת חוק התקציב לשנים 2015 ו-2016 בוועדת הכספים של הכנסת, פורטו בפני הוועדה ההקצאות שהוסכמו לצורך היישום הנוסף של ההסכמים כאמור. כלל ההקצאות כאמור מפורטות בהצעת חוק התקציב ואושרו בוועדה. בנוסף, אדוני היושב-ראש, בהתאם להנחיית היועץ המשפטי לממשלה האמורה, כל הסכם פוליטי תקציבי שנערך אגב אישור הצעת חוק התקציב בכנסת יוקרא לפרוטוקול בטרם אישור חוק התקציב. בהתאם לאמור, פורטה השנה לראשונה בפני ועדת הכספים של הכנסת רשימת ההסכמים הפוליטיים-תקציבים שאינם הסכמים קואליציוניים ואשר הושגו בעל-פה עם חברי כנסת מהסיעות השונות כחלק מקידום הפעילות בשלבים השונים של חקיקת התקציב והצעות החקיקה לתוכנית הכלכלית לשנים 2015 ו-2016 וההצבעה על הצעות החוק כאמור, בשים לב לתפקידם של חברי הכנסת בכנסת. עוד אבקש לציין, כי לנוכח התחייבויות תקציביות חדשות שהצטברו לאחר אישור התקציב בממשלה, החליטה הממשלה ביום 15 בנובמבר 2015, בין היתר, על הפחתה של בסיס תקציב משרדי הממשלה בשנת הכספים 2016 בשיעור של 0.7%, כמפורט בטבלה שבנספח להחלטה זו. כמו כן, הוחלט להפחית את בסיס ההרשאה להתחייב בהתאמה ולכל הפחות בשיעור האמור. מסיבות טכניות, השינויים התקציבים הכרוכים ביישום החלטה זו ייערכו לאחר אישורו של התקציב. אדוני היושב-ראש, אני מודה לך מאוד. אני מודה לכם, חברי חברי הכנסת, ומביע את תקוותי שמחר, בעזרת השם, יאושר חוק התקציב 2015–2016 בקריאה שנייה שלישית, ובא לציון גואל, ושעם ישראל יתחיל לצמוח ולפרוח ויבוא השלום בגבולנו, אמן כן יהי רצון. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו מודים לך, סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. שר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן ביקש להתערב בדיון בשלב זה, ואנחנו נאפשר לו ודאי. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> תודה, אדוני היושב-ראש, אני אקצר מאוד. אני נכחתי בדיון עכשיו, וחייבים לציין כמה נקודות לגבי התקציב. א. בתקציב הזה יש המון רפורמות רציניות שאני לא זוכר שהיו אי-פעם. לעומת זאת, יש כל כך הרבה הטבות שהשר נתן, שר האוצר נתן כסף. בדרך כלל, רפורמות זה גזירות. אתה לא שם לב שאין צעקות ברחוב. הורידו מע"מ – יש רפורמות, הכול בסדר. יש תוספות, ואני לא מדבר על מה שהיה אתמול בוועדת כספים. אגב, בדיעבד דווקא טוב שזה יצא, שכולם ידעו מה שזה, שלא רק הקואליציה מקבלת כסף. כולם מקבלים כסף. ראית שם באופוזיציה אנשים נכבדים, התמונה שלי לא מופיעה שם, אבל אחרים מהאופוזיציה כן מופיעים שם. זה דבר אחד. הדבר השני – צריך לברך את השר, וזה לא הודגש מספיק, על מה שעושים בדיור. מנסים לעשות מהפכות, שזה דבר – זה לא בן-יום שאפשר להפוך, אבל עושים עבודה טובה. אני דיברתי עם השר על כך שצריך לחשוב גם על מענקים לדירות יד שנייה בנגב ובגליל ובפריפריה. לא חייבים לקנות דווקא דירה חדשה; יש הרבה דירות ריקות שזוגות צעירים צריכים לקבל. זה הדבר השני. הדבר השלישי – בסופו של דבר, איציק כהן פירט היום את כל הדברים, והוא אמר שאין הסכמים. איציק, אמרת היום שאין הסכמים נוספים. מחר השאלה הראשונה מהאופוזיציה: האם יש הסכמים, הבטחות, של ראש הממשלה? ובדרך כלל אנחנו מקבלים את זה. אני מניח שהם מתכוונים בין הלילה למחר בבוקר. הודעת כבר שאין. <רועי פולקמן (כולנו):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> איך אומרים? הלילה עודנו צעיר. <רועי פולקמן (כולנו):> הלילה עוד צעיר. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> כן, אבל לא צופה משברים. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> איציק יודע על מה הוא מדבר. הוא יודע על מה הוא מדבר. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אני לא צופה שום משבר. אני חושב שצריך לשבח את שר האוצר ולהגיד לו מילה טובה על איך שהוא ניהל את זה, אף שאני לא מסיעתו, אבל הוא בקואליציה. אני אומר לכם: מזמן לא ראיתי דרך כזאת שכולם יוצאים מרוצים. הוא נותן כסף ועוזר במשברים. אני בטוח שבעזרת השם הוא ימשיך. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת יעקב ליצמן, שר הבריאות. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הכרזה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת לוח תיקונים להצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015 – לתחום ולתוכניות. כמו כן הונח היום על שולחן הכנסת לוח תיקונים להצעת חוק התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016, התשע"ו–2015 – תיקונים הנובעים מסכימה מחודשת של הסכומים ששונו בתוכניות, תחומי הפעולה וסעיפי התקציב. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן מזכירת הכנסת. חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום רביעי, ו' בכסלו התשע"ו, 18 בנובמבר 2015, בשעה 14:45. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 20:52.>