דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוב' ז'
ישיבה ס"ז
הישיבה השישים-ושבע של הכנסת העשרים
יום שלישי, י"ב בכסלו התשע"ו (24 בנובמבר 2015)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 5
יעל גרמן (יש עתיד): 5
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 6
רויטל סויד (המחנה הציוני): 7
יפעת שאשא ביטון (כולנו): 8
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 8
מיקי לוי (יש עתיד): 9
ענת ברקו (הליכוד): 10
מאיר כהן (יש עתיד): 11
אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 11
חיים ילין (יש עתיד): 12
דב חנין (הרשימה המשותפת): 13
שרן השכל (הליכוד): 15
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 16
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 18
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 22
אלעזר שטרן (יש עתיד): 23
הצעות לסדר-היום 24
ציון יום המאבק באלימות כלפי נשים 24
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 24
היו"ר אחמד טיבי: 25
מירב בן ארי (כולנו): 27
עיסאווי פריג' (מרצ): 31
מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 34
הצעה לסדר-היום 37
רצח נארימאן מוגרבי ובתה סונדוס שמרוך 37
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 38
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: 54
שרן השכל (הליכוד): 58
הצעות לסדר-היום 60
ציון יום הפג 60
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 60
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 60
עליזה לביא (יש עתיד): 65
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 69
שר הבריאות יעקב ליצמן: 71
הצעות לסדר-היום 77
ציון היום הבין-לאומי לזכויות הילד 77
יפעת שאשא ביטון (כולנו): 77
טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 81
שר הבריאות יעקב ליצמן: 85
יואב בן צור (ש"ס): 86
נחמן שי (המחנה הציוני): 88
מרדכי יוגב (הבית היהודי): 90
סגן שר החינוך מאיר פרוש: 92
יפעת שאשא ביטון (כולנו): 96
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום י"ב בכסלו התשע"ו, 24 בנובמבר 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: מטעם ועדת הכנסת – הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 39) (תשלומים לחברי הכנסת ולשרים), התשע"ו–2015; הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 40) (ויתור על עדכון שכר של חבר הכנסת), התשע"ו–2015; הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 41) (סדרי עבודת הוועדה הציבורית), התשע"ו–2015. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, יום שלישי, נאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה על מנת שתוכלו להירשם. בבקשה, ההצבעה הופעלה.
<קריאה:>
120 רוצים לדבר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
שמתי לב, כן. מקרה נדיר בכנסת. חבר הכנסת חמד עמאר יפתח היום נאומים בני דקה. אחריו – חברת הכנסת יעל גרמן.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, בשבוע שעבר הייתה כתבה באתר "וואלה", כתבה מרעישה: הדרוזים מנצלים את המלחמה בסוריה על מנת לסחור באיברים. כשהתחילה הכתבה אפילו הגדירו זאת שהדרוזים נהנים מהמלחמה בסוריה. חשבתי שיש רכבת אווירית של חלקי גופות שטסה מסוריה לישראל על מנת לשרת את העדה הדרוזית. ואז אני מתעמק בכתבה וקורא את הכתבה – עם הסברים כמה עולה לב, כמה עולה קרנית, כל דבר ודבר, מה המחיר שלו היום בסוריה – ומה היה שם? תושב רמת-הגולן אחד שנסע לסוריה, באישור של ממשלת ישראל ובאישור של השלטונות בסוריה, להשתיל כליה. מי שקורא את הכותרת חושב שאנחנו, הדרוזים, חיות אדם, נהנים מהמלחמה בסוריה. לכן אני פונה לאותו כתב קטן: כתבה בגרוש, הכתבה שלך. לא היית צריך לקשר את אותו איש שנסע לסוריה להשתלת כליה לכל המחירון שהופיע שם. לעורך של האתר: שיתחשבו באנשים, שיתחשבו – כותרת מרעישה על חשבון עדה שלמה. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר על דבריו החשובים. חברת הכנסת יעל גרמן – בבקשה, גברתי. אחריה – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום בכנסת את יום זכויות הילד. ובהקשר זה אני רוצה להזכיר רק חלק מהזכויות שיאנוש קורצ'אק כתב שמגיעות לילד. הוא, דרך אגב, היה הראשון שכתב את האמנה לזכויות הילד, עוד לפני שהאו"ם חשב על זה. וכותב יאנוש קורצ'אק: לילד הזכות להיות הוא עצמו, לילד הזכות להערכה על מה שהוא. וכמובן, מה שברור לנו: לילד הזכות לאושר, ולילד הזכות לשוויון.
ובהקשר זה אני רוצה לקרוא לכם מכתב של נ', חניכה ב"איגי", שכותבת לסבא שלה: סבא יקר שלי, אני כותבת לך כי זו הדרך הכי טובה בשבילי להעביר לך את הדברים הבאים. אנחנו קרובים מאוד. אתה החבר הכי טוב שלי, היועץ שלי, יד ימיני. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך. יש בינינו קשר אחר, כך אני מאמינה, מכל שאר הנכדים שלך. סבא, אני אוהבת נשים. זה לא דבר נורא. אני אוהבת בדיוק כמו כולם ורוצה להקים את התא המשפחתי שלי בבוא היום כמו כולם. וכן, הייתי רוצה שתכיר את בת-הזוג שלי. היא קצת כועסת שהבן-אדם שאני מדברת ומשבחת כל כך בפניה לא מכיר אותה. אני יודעת שחיית בתקופה אחרת, ואולי האמת שלי בנוף הפסטורלי סביב שולחן האוכל בשישי תיראה קצת אחרת. אולי יהיה לך קשה להכיל את הגוון הזה. הוא ייראה לך לא מתאים. אבל תאמין לי, הוא לא מכוער, הוא רק קצת מיוחד. פעם יצא לנו לדבר על הנושא. סיפרת לי שהלכת לאכול ארוחת ערב אצל המשפחה של חתנך. אחת הבנות שם היא לסבית, והחברה שלה הייתה אתה. סיפרת לי שהיא הניחה עליה יד, ואתה, בתור ההורים, היית מתבייש. המשפט הזה הרג אותי.
אני עובדת כל כך קשה כדי לא לאכזב אותך. זה מצליח לי, אתה לא מפסיק להלל אותי. אבל מה, דבר כזה קטן ירסק את כל מה שבניתי? חשוב לי שתדע מי אני, סבא. שתדע שאני מוכנה לספר לאימא. היא בוודאות גמורה תקבל אותי, אין לה בת אחרת. אבל אתה המעצור היחידי שלי, כשלך יש עוד שלוש נכדות נפלאות שיכולות למלא את מקומי. וכן, הן יכולות לתת לך את מה שאני לא מסוגלת – בני-זוג סביב שולחן שישי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת רויטל סויד.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים.
כבוד היושב-ראש, בשבוע שעבר שר החינוך שלח מכתב לראשי המוסדות להשכלה גבוהה. הוא מבקש למנוע פעילות של סיעה בוועד הסטודנטים הערבים באוניברסיטאות, וקשר את זה להוצאת התנועה האסלאמית מחוץ לחוק. על זה הגשתי שאילתה, כבודך לא אישר אותה, ולכן אני מנצל את ההזדמנות של הנאום של דקה כדי לדבר על זה, כי חשוב שגם הבית הזה ישמע על מה מדובר.
כנראה שר החינוך לא יודע או לא מכיר את אופייה של פעילות הסטודנטים בתוך האוניברסיטאות. כל פעילות בתוך האוניברסיטה מחייבת את אישורם של דיקן הסטודנטים ואיש הביטחון שלה. הסטודנטים מצייתים להנחיותיהם, ולא פעם לא אישרו בקשות לפעילות מסוימת, או בוטלו פעילויות אחרות שהאוניברסיטה ראתה שהן לא מתאימות.
במכתב זה הוא בא להגביל את חופש הפעולה, הביטוי והפעילות של הסטודנטים. ארגוני הסטודנטים הערביים נכנסים לנעליהן של האוניברסיטאות במקומות שהן לא ממלאות את חובתן בהדרכה, במיוחד לסטודנטים החדשים. הם באים להדריך אותם ולעזור להם כדי שיוכלו להשתלב בלימודים שלהם. לא פעם הם נכנסו גם לבתי-הספר התיכוניים כדי להדריך ולכוון תלמידים לקראת הרישום לאוניברסיטאות, לדעת לאיזה מקצוע כדאי להירשם ומה הם עושים.
הנושא הזה הוא התערבות. המכתב הזה הוא התערבות בוטה של שר החינוך בענייניהן הפנימיים של האוניברסיטאות, וזה דבר לא מקובל. על שר החינוך לחזור בו ממכתב זה, כי זה לא מקובל. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת רויטל סויד – בבקשה, גברתי, ואחריה – חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון.
<רויטל סויד (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, השר, חברי חברי הכנסת, השבוע הייתה לי פגישה מעניינת מאוד עם כמה נשים בכפר, בעוספיא, כאשר ישבנו לשיחת נשים שחשבתי שתלך למקום של תפיסות תרבותיות, מעמד האישה וכיוצא בזה. הדברים ששמעתי כאבו לי מאוד.
ישבה מולי קבוצת נשים אסרטיביות, חזקות, מובילות דעה, שרוצות ומאמינות שמגיע להן ולילדיהן חיים טובים יותר במדינת ישראל, ואז נאמר המשפט הבא: אני אוהבת את מדינת ישראל, היא המולדת שלי, כאן גדלתי וכאן נולדו לי ילדי; למה מדינת ישראל לא מתייחסת אלי כמו לכל תושב אחר במדינה? ואז אמרה אחת אחרת: בואו נניח שיש משפחה, ובמשפחה יש כמה ילדים, וילד אחד הוא קצת מוגבל או קצת שונה, לא מתייחסים אליו ומשקיעים בו ונותנים לו את הצרכים המיוחדים שלו?
לא היה נעים לי לשמוע את זה. לא היה נעים לי לראות ולהיווכח איך נשים משכילות, מדהימות ואסרטיביות מרגישות תחושה של חוסר שוויון מוחלט במדינה שלהן שהן אוהבות. את הבנים שלהן הן שולחות לצבא בדיוק כמו שאנחנו שולחות את הבנים שלנו. הבנים שלהן רואים את עצמם כאזרחי המדינה ונאבקים עבורה בדיוק כמונו.
למה יש חוסר שוויון? למה אין תעסוקה ייעודית גם עבורן? למה כשמנסים, וכשכבר יש להם השכלה, והם כבר עורכי-דין ורופאים, למה אין יכולת להכניס אותם למקומות עבודה, בדיוק כמו שיש כלפי בני מיעוטים אחרים, מהמגזר הערבי? גם למגזר הדרוזי. למה נשים דתיות בכפר, שלא יוצאות, כי זאת התרבות שלהן וזו הדת שלהן, לא יכולות לזכות בהשכלה, כי לא פותחים להן מקומות ללימודי תעסוקה? למה? למה נשים במגזר הדרוזי מביעות תסכול כזה, כשבעצם אין שום הבדל בינן לבינינו? תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, ואחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אז נכון, היום ציינו את יום זכויות הילד, וחבל שלא הגעתם, אבל אנחנו נדבר על יום זכויות הילד ביום המיוחד. אני רוצה לייחד את הדקה הזאת לנושא של מעונות היום, שאני יודעת שמרבים לדבר בו בתקופה האחרונה.
לפני כעשרה ימים נחשפנו למקרה באמת קשה של גננת שהתמוטטה בגן-הילדים ונפטרה, ואני כמובן שולחת את תנחומי הכנים למשפחה, אבל זה מחזיר אותנו לנושא של איפה אנחנו בתוך כל הסיפור של פיקוח על מעונות היום. אני יודעת שהוגשו כמה הצעות חוק בנושא, גם אנוכי הגשתי וגם חבר הכנסת חיים ילין הגיש, וחבר הכנסת מרגי, ואני חושבת שאנחנו חייבים לשים את השיח הזה במרכז העניינים ושאנשים יתחילו להבין שיש לנו אחריות על הילדים מגיל לידה והלאה.
אנחנו נשמח מאוד אם נקיים בתהליך הזה גם את ההעברה של האחריות על מעונות היום ממשרד הכלכלה למשרד החינוך, וניתן באמת לנושא הזה את החשיבות שהוא ראוי לקבל. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, היום הצביעה ועדת הכספים פה אחד על רשימת היישובים עם הטבות מס, לאחר דיונים ארוכים וויכוחים שכמעט הכשילו את הרשימה.
השתתפנו יחד, חברי באסל גטאס ואני, בשם הרשימה המשותפת, בכל הדיונים האלה. היו לנו מגעים גם עם שר האוצר, גם עם יושב-ראש ועדת הכספים משה גפני, שעשה עבודה מצוינת כדי לקדם את הרשימה הזאת, ולראשונה זה שנים רבות, לראשונה יש עשרות יישובים ערביים הנמצאים ברשימה עם הטבות מס.
ברשותך, אדוני, אני אקריא את שמות היישובים האלה: אבו-סנאן – 7%; אבו-תלול – 75; אום-בטין – 7%; א-סייד – 7%; ביר-הדאג' – 7%; בית-ג'ן – 12%; בענה – 10%; ג'דיידה-מכר – 10%; ג'וליס – 7%; ג'ש – 12%; דיר-אל-אסד – 10%; דיר-חנא – 7%; דריג'את – 7%; חורה – 15%; חורפיש – 12%; טובא-זנגרייה – 12%; תמרה – 7%; ינוח-ג'ת – 7; ירכא – 10%; כאבול – 10% כחלה – 7%; כסיפה – 15%; כסרא-סמיע – 12%; כפר-יאסיף – 7%; לקיה – 15%; מג'ד-אלכרום – 10% מג'דל-שמס – 19% מע'אר – 10%; מג'דל-שמס היא מחוץ לרשימה עבורנו, אבל הזכרתי את שמה. מזרעה – 10%; מכחול – 7%; מעיליא – 10%; מעלות–תרשיחא – 10%; נחף – 10% סאג'ור – 7%; סח'נין – 10%; עין-אל-אסד – 7%; עכו – 7%; עראבה – 10% עראמשה – 10% ערערה-בנגב – 15%; פסוטה – 12%; בוקייעה – 12%; קסר-א-סיר – 7%; רהט – 12%; ריחנייה – 12%; שגב-שלום – 15%; שיח'-דנון – 7%; שעב – 10%, תל-שבע – 15%; תראבין-אלסאנע – 7%; אבו-קרינאת – 7%.
תודה לכל מי שעמלו. לפעמים חשוב להיות חבר בוועדת הכספים, חשוב לעקוב אחרי הדברים האלה. מדי פעם יש תוצאות. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. אני מצטרף ודאי לברכות ליושב-ראש ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני, שאכן עשה עבודה לא פשוטה וסיים את המלאכה. חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
תודה רבה, אדוני. כנסת נכבדה, לרגל יום זכויות הילד המצוין היום במליאה פנו אלי נציגי ארגון הנוער הגאה בבקשה להקריא דברים שכתבו נערים על ההתמודדות כנוער להט"ב, ונעניתי בחיוב.
איתי, שם בדוי, בן 18, תלמיד י"ב מהקריות: בסיום כיתה י"א, לפני החופש הגדול, החברה הכי טובה שלי הוציאה אותי מהארון בפני כל השכבה. במשך חודשי החופש הגדול איבדתי את החברים הכי קרובים אלי, שהיו לידי עוד מכיתה א' ואף לפני כן. בזה אחר זה, כשרפה בשדה קוצים, הם עזבו אותי. הסיפור התגלגל בכל פה אפשרי בשכבה ובבית-הספר, עם אמירות כמו: להומואים אין מקום בבית-הספר שלנו, מבלי שאף גורם רשמי בבית-הספר יתערב או יתפוס אומץ לפעול בנושא. כל יום מאז חזירתי לספסל הלימודים, ועד היום, אני רואה את העיניים הבוהות עם כניסתי לכיתה, את הלחשושים שבאים מייד לאחר מכן, ומבט הסלידה ניכר בעיניהם.
באחד משיעורי האזרחות על נושא מצעד הגאווה בירושלים ורציחתה של שירה בנקי ז"ל, בלי יוצא מן הכלל, כל קולות התלמידים – והמילים שנזרקו לאוויר יכולות לגרום לפחד לא רק אצל אדם להט"בי אלא גם אצל כל אדם שהאחר חשוב בעיניו. אמירות כמו: הומואים זו מחלה, למה להוציא עיניים ולעשות דווקא, על מה יש להתגאות במשהו שיש בו קונוטציה שלילית – כשמנגד שתיקה מביכה וצורמת מצד הסגל.
אני בסך הכול ילד בן 18, שרוצה לשרת בצבא וללמוד רפואה כדי לעזור לבני-אדם. מה אני עשיתי רע? מדוע יש שנאה כל כך עזה כלפי? אני לא האויב שלכם, אני בסך הכול אדם, אזרח שרוצה לחיות בשלווה וברוגע ולדעת מה זאת אהבה, גם אם היא טיפה שונה מתפיסת עולמך.
זה עניין של זמן עד שיקום אחד התלמידים בבית-הספר ויחליט לוותר על חייו, כי הנזק הנפשי שאני חווה כאדם מחוץ לארון הוא כבד כפליים על מי שעוד בתוכו ולא יהיה מוכן לקבל את עצמו. לכן, יש לי עבורכם בקשה אחת: תנו לי להיות אני, למדו את האחר ושברו את מסך הסטיגמות והשנאה העיוורת, כי חיי תלויים בכם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת לוי. חברת הכנסת ענת ברקו – גברתי, ואחריה – חבר הכנסת מאיר כהן.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לדבר על האירופים. באמת, יש לנו גל של טרור, אבל אני הייתי קושרת אותו גם למה שקורה היום באירופה. האירופים נחלקים לשלוש גישות ביחס לטרור האסלאמיסטי שהם חווים היום: הנכנעים; למשל ספרד, שב-2004 בפיגועים ש"אל-קאעידה" ביצע שם, הטרוריסטים דרשו מהם לצאת מעיראק – התקפלו, הלכו, אבל הם שכחו שבעצם הדרישה היא לאנדלוסיה. לא רק זה.
המבולבלים ובעלי המוסר הכפול; אלה שמדברים, כמו בצרפת ובבלגיה – שיש בה עוצר, ולבנו עמם, אנחנו מאוד מבינים את זה, והצרפתים, שסופגים כרגע פיגועים איומים – וגרמניה, שהיא מבולבלת: היא לא רוצה לסמן מוצרים, אבל יש בתי-עסק שכן מסמנים מוצרים, אותם אלה שהיו בבעלות יהודית ולאחר מכן עברו לבעלות נאצית. אבל אולי כדאי לסמן – אני בעד לסמן מוצרים, דרך אגב, מעזה; made in Gaza יכול להיות פנטסטי. אה, אבל שכחתי. אין להם בעצם מה למכור חוץ מטרור. מה הם מייצאים משם? האם יש משהו שתורם לחברה שהם מייצאים משם? הם ואותה צלחת פטרי של ה"חמאס", של "האחים המוסלמים", של "דאעש", שכולם תחת אותה מטרייה של אסלאם ג'יהאדיסטי.
ומצדיקי הטרור; כמו שבדיה – אותה שרת חוץ של שבדיה, שמדברת על נואשות שמובילה לאלימות, ועל ה-mindset של הטרוריסטים ועל זכויות אדם. האם היא ביקרה במאלמו לאחרונה? האם היא יודעת שאת ה-mindset של השבדים מזמן פיצחו, רק להפך – זה לא עובד?
וחוסר ההבנה ביחס להבחנה בין הטרור הסוני לשיעי, שהגיעו אתו להסכם, כמו עם איראן, וגם הרמאות הכי גדולה – לגבי הנשק הכימי בסוריה. לא משתמשים בנשק כימי בסוריה? כל יום משתמשים בנשק כימי בסוריה. אבל פתרו את זה בדרכי שלום, אנחנו יודעים.
לכן, מה שאני מציעה לאירופים: à la guerre comme à la guerre, פשוט – במלחמה כמו במלחמה. כדאי שתבינו את זה ותגדירו את האויב – יהיה לכם יותר קל להתמודד. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חבר הכנסת מאיר כהן – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, אקפיד על דקה. היום הוא היום הבין-לאומי לזכויות הילד. כשאנחנו מנתחים את תוצאות המיצ"ב, אז מסתבר שאנחנו לא יכולים לברך על המוגמר ולהגיד שאנחנו אכן מעניקים לילדי ישראל זכות שווה להתפתח וכולם מתחילים מאותו קו זינוק. צר לי על כך. צר לי על כך שמערכת החינוך עדיין עסוקה בתיוג תלמידים, בהסללה של תלמידים. בשבוע שעבר פגשתי ילדים בכיתה ה', אדוני היושב-ראש. ומספר לי אחד מהם: אני נמצא בהקבצה א'; והשני אומר לי: אני נמצא בהקבצה ב'. איזו זכות יש לאיש חינוך, ויהיה הטוב ביותר, לקחת ילד או ילדה כבר בגיל 11, 12 ולתייג אותם, מי לשבט ומי לחסד? אני מקווה שאנחנו באמת נלמד לקח. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת מאיר כהן. אני מזמין את חבר הכנסת אוסאמה סעדי, ואחריו – חבר הכנסת חיים ילין.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, טוב שהשר לביטחון פנים, השר גלעד ארדן, נמצא כאן, כי אני רוצה לדבר על נושא שהוא בתחום אחריותו. לפני כמה ימים השתתפתי בהלווייתו של החאג' אחמד שהואן, בן 75 מהכפר אכסאל, שארבעה כדורים, אדוני השר, פילחו את גופו. באמצע היום נכנס רעול פנים לספרייה שלו, ירה בו לעיני רבים וברח. בשבוע שעבר השתתפנו בהלווייתם של נארימאן מוגרבי ז"ל והבת שלה סונדוס שמרוך ז"ל, אלמנתו והבת של חברנו שיח' איוב אל-מוגרבי מרמלה. מאז תחילת השנה נרצחו 11 נשים ערביות. מאז שנת 2000 נרצחו למעלה מ-1,100 אזרחים ערבים.
אנחנו כל הזמן מדברים על העניין הזה של אלימות בתוך החברה הערבית, בתוך המגזר הערבי. דיברנו עם כבוד השר וקיימנו ישיבות בעניין תופעת הנשק הלא-חוקי והמחדל של המשטרה באי-איסוף הנשק הזה. המשטרה לא מפענחת אחוז גבוה ממקרי הרצח, ולכן הרוצחים השפלים ממשיכים במעשי הרצח ללא הרתעה, כי הם יודעים שהמשטרה לא חושפת אותם, לא עוצרת אותם, לא מגישה נגדם כתב אישום, והם לא יושבים מאחורי סורג ובריח. לכן, הפשע הולך, מתפשט וגואה בחברה הערבית.
ולכן ישנה הפגנה והלוויה סמלית מחר ברמלה בשעה 16:00, ואנחנו קוראים לכולם – ואנחנו כמובן נהיה שם ונשתתף בהלוויה הסמלית ובהפגנת המחאה מול תחנת המשטרה ברמלה מחר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דב חנין.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, ב-2008 נפגשתי עם אחד הבכירים באוצר, והוא אמר לי: שמע, חיים, הסיכוי שמפת המס תעבור שואף לאפס. שאלתי אותו למה, והוא אמר לי: אף אחד לא ירצה – איפה אחמד? אחמד, תקשיב טוב – אף אחד לא ירצה להוציא יישובים יהודיים ולהכניס ערביים, זה יפרק את הממשלה. משפט שלו, ככה, אני לא מסתיר כלום, אחד הבכירים. היום כולנו היינו ביחד. אבל למה אני אומר לך, כבוד היושב-ראש? כי כולנו צריכים ללמוד גם מהתהליך הזה, איך קואליציה ואופוזיציה, פה-אחד, מצביעות בעד מתווה שאין שם נגיעות פוליטיות, למרות שניסו.
כשאתה עובד בשקיפות, ואתה עובד נכון, ואתה מחבר את כל הצרכים של כולם בו-זמנית, פעם אחת – הכול נראה אחרת לגמרי. אני, קטן, כראש מועצה אזורית אשכול הצלחתי להעביר החלטת ממשלה שכאשר 50% מהיישובים באותה מועצה נמצאים בקו עימות, יראו את כל המועצה כקומפלקס שלם. ההחלטה הזאת, שזו החלטה 2017 – והבאנו אותה לפה בגלל שיש כמה דברים שחורקים – יישמו אותה גם בוועדת הכספים. וכך גם הצפון, גם הדרום, כל מדינת ישראל נהנית מתוצאה של אחדות העם. אני אציין את זה. והקוסם שהצליח לעשות את כל הדבר הזה זה חבר הכנסת גפני. למרות הלחצים הפוליטיים הוא ידע לעמוד שם למען כולם, והמתווה הזה ייקרא "מתווה גפני". סליחה?
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
כן, כן, ושגית המדהימה, שהיא היועצת המשפטית. באמת אין עליה. אבל אולי אפשר ללמוד משהו, כולנו, מזה, מהתהליך הזה. אם נצליח ליישם אותו בעוד מקומות, אז באמת נהיה כנסת לדוגמה, לעומת כל מה שקורה היום בתקשורת. אף אחד בכלל לא כותב לא על זה, לא על מה שהיה אתמול, וחבל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
מסכים מאוד אתך. בואו נתחיל מהמליאה. בוועדה כבר עשינו; בוא נתחיל מהמליאה. להתאחד סביב כמה נושאים שהם לא במחלוקת, ולשמור על כבודה של הכנסת. בינתיים כמה עושים הפוך.
חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מירב בן ארי.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תודה לך, אדוני היושב-ראש. שני עניינים: גם אני רוצה להתחיל ביום זכויות הילד ולהביא את עדותו של סער בן ה-16 ממושב ליד רחובות. אדוני יושב-ראש הכנסת, אני אשמח שתשמע את החלק השני של דברי.
החלק הראשון, אני מקדיש אותו לחלק מעדותו של סער בן ה-16 ממושב ליד רחובות. הוא אומר: אם תסתובבו בבתי-ספר ברחבי הארץ, בכולם, הקללה הנפוצה ביותר היא הומו, או כינויים כמו מתהפך, קוקסינל, ועוד תיאורים גסים ומשפילים. ילדים וגם מבוגרים חושבים שזה בסדר ושזה מצחיק לקחת את המילה הכל-כך משמעותית הזו, מילה שמשנה חיים שלמים של בן-אדם, ולהפוך אותה למילת גנאי. בשבילם הומו זה סתם עוד סוטה או פדופיל; בשבילם זו סתם חיה ללא נפש וללא רגשות, שאפשר למעוך אותה עד הסוף. ואני, אני אחד האנשים הרגישים שאני מכיר ובכל פעם שאני שומע מישהו שקורא לחברי הומו כקללה, הלב שלי פשוט מתפורר. סער בן ה-16 ממושב ליד רחובות.
ואני אומר, עמיתי חברי הכנסת, הכנסת הזו העבירה את חוק זכויות התלמיד שאוסר אפליה מטעמי נטייה מינית וזהות מגדרית, והגיע הזמן ליישם את החוק הזה גם בשטח.
אדוני יושב-ראש הכנסת, אני מאוד מברך על דבריך, שאותה גישה רצינית ויפה שראינו בוועדת הכספים צריכה להיות במליאה. ואני רוצה להתייחס למה שקרה הבוקר, לפנות בוקר, במליאת הכנסת, כאשר בוטלו הדיונים שהיו צריכים להיות על שורה ארוכה של חוקים – ואני מברך על ביטול הדיונים האלה, למרות שאני נשארתי כאן במיוחד בשביל לדון, להיות חלק מהדיונים האלה. אבל אני חושב שמשהו בעייתי היה בהתנהלות שלנו ככנסת. לחשוב שבשעה 01:00 או 02:00 אנחנו נעסוק ברצינות בחוק הביטוח הלאומי, בדיני מסים, דיני תכנון ובנייה, פיקוח על שירותים פיננסיים, ביטוח בריאות ממלכתי, חוק בתי-המשפט, חוק האזנת סתר, שחרור על-תנאי ממאסר, חוק העונשין – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
– – חוק חסינות חברי הכנסת, חוק-יסוד: הכנסת – כל הדברים האלה, אחרי 01:00, עם כל הכבוד לנו, חברי הכנסת, זה לא באמת ריאלי.
ופה הפנייה שלי אליך, אדוני היושב-ראש. אני יודע שיש אילוצים ולחצים, וצרכים, גם של המערכת וגם של הממשלה. אני חושב שנשיאות הכנסת צריכה לעמוד כחומה שתגן על היכולת לנהל דיון ענייני בכנסת. וצריך לחלק כנראה את הנטל בין ימים שונים, ואי-אפשר כנראה את כל העומס הזה להפיל על יום אחד. מה שקרה לנו הלילה – ולטעמי קרה לטובה, שזה בוטל ברגע האחרון – צריך לשמש אותנו כלקח להבא, שנימנע ממצבים כאלה בעתיד. תודה רבה.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
נסתפק בזה שהדיונים יהיו עניינים.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה. חברת הכנסת בן ארי.
<מירב בן ארי (כולנו):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, חברי, חברותי חברי הכנסת, האמת שקיבלתי לקרוא כאן לרגל יום זכויות הילד – חבר הכנסת ביטן, אתה מפריע לי. אני קיבלתי דף, לקרוא על ילד מ"איגי", טרנסג'נדר, ואני גם ככה מלווה גם את "איגי" וגם את חוש"ן, זה מאוד חשוב לי. וגם, ברכות לחברתי חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון על היום המיוחד הזה לזכויות הילד.
אבל, אני מצטערת, אני לא יכולה להתעלם ממה שהיה כאן אתמול במליאה. אני גם כתבתי על זה אצלי בטוויטר ואני גם אעלה את זה היום, הסיפור שהיה עם חברת הכנסת קארין אלהרר וחבר הכנסת עיסאווי פריג', או לצורך העניין זה שהיא קראה לו.
זה היה פשוט מביך. היו גם תגובות שהקואליציה שתקה. אז שלא תתבלבלו, גם אני, גם חברת הכנסת טלי פלוסקוב וגם חברת הכנסת שולי מועלם, משם, מהפינה – אנחנו בהחלט הגבנו לו ובהחלט ניסינו לפחות ליישר אותו. אולי לא ראיתם את זה כי כולם היו עסוקים כאן, אבל אנחנו רואים את הדברים ואנחנו לא מתעלמים מהם. גם לי, באופן אישי, היה חשוב לבוא ולהגיד לו פשוט שיפסיק עם העניין הזה, זה פשוט הביך אותי. אבל, אתם יודעים, זה לא שאני התביישתי, כי באמת אני לא עשיתי כלום; התביישתי מהסיטואציה, התביישתי מכל מה שנוצר כאן.
חבר הכנסת ביטן, חבר הכנסת ביטן, דוד ביטן, אני רוצה לדבר על זה כי גם דיברנו על זה אני ואתה היום בבוקר – אני מקווה שאתה שומע את מה שאמרתי. אבל ההתנהלות הזאת של חבר הכנסת חזן בצורה כזאת מול חברת הכנסת קארין אלהרר היא פשוט הייתה נוראית ומשפילה. ושלא תבלבלו, לאף אחד מאתנו בקואליציה אין יד בדבר ואין לנו כוונה גם לקחת יד בדברים כאלה. תודה רבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
אני מודה לך, חברת הכנסת בן ארי. חברת הכנסת השכל.
<שרן השכל (הליכוד):>
אנחנו מציינים היום את יום זכויות הילד, ובחרתי להתייחס לקושי שעמו מתמודד הנוער. אני מביאה סיפור מטעם האגודה "איגי", כמו שמירב אמרה, אז אני מניחה שאני אקרא את זה בשביל שתינו, אחרי מה שנאמר פה.
כך מספרת חניכת "איגי", בת 15, דתייה ממרכז הארץ: שלום, אני בת 15 ולומדת בבית-ספר דתי במרכז הארץ. כל החיים שלי הרגשתי שאני לא נמצאת בגוף הנכון, שמסתכלים ומתייחסים אלי בצורה שונה מאיך שאני תופסת את עצמי. כבן-אדם שנולד וגדל בבית דתי הציפיות ממני לעתיד היו שונות ממה שייחלתי לעצמי מגיל צעיר מאוד ועד היום. אני לא מסוגלת לכבול את עצמי לחיים שהם לא שלי, לא מסוגלת להיכנע ללחצים שמפעילים עלי מכל כיוון ודורשים ממני להתאים את עצמי למגדר שבו נולדתי.
מהארון הטרנסי יצאתי כבר בפני ההורים שלי וחברים קרובים שהכרתי בקהילה הלהט"בית, ואת האלימות המילולית שספגתי מהורי אני לא מאחלת לאף אדם, לא משנה באיזה גיל או באיזה מעמד היא או הוא נמצאים. ההורים שלי מתכחשים למי שאני, מכריחים אותי לדבר בלשון זכר, להתלבש בדרך שלא תואמת את רצונותי וללכת לישיבה עם נערים שמתעללים בי כל היום על היותי בעלת תווי פנים נשיים ונשית יותר בהתנהגותי. קריאות גנאי, בוקסים לפנים, משיכות בשיער ובעיטות זה משהו שכבר לא מלחיץ ולא מפתיע, לא מכעיס ולא מעליב אותי. זה פשוט גורם לי לשנוא את עצמי. כמובן שאינני יכולה לפנות להנהלת בית-הספר ולהסביר מה אני עוברת כל יום בהפסקות ועם כמה קשיים אני מתמודדת בבית, מכיוון שבוודאות אמצא את עצמי מחוץ לשערים.
האמת היא שאני לא רוצה להיות שם, לא רוצה להיות במקום שלא מקבל אותי, שאלים כלפי ומונע ממני את החופש הבסיסי להיות אני. לא רוצה את בית-הספר ולא רוצה את הבית שבו אני חיה, לא ככה. למה אני, כנערה צעירה, צריכה להתמודד עם שנאה והסתרה? מתי יבינו שאני אותה ילדה בת 15 כמו יעל ב"אנקורי" בתל-אביב, דנה ב"אורט" בחיפה ורחלי באולפנה כלשהי בארץ?
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה, חברת הכנסת השכל. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
תודה רבה לך.
אדוני היושב-ראש, אני חושבת שיש פה איזשהו משהו סימבולי ביום הזה, שהכנסת מציינת כאן את היום המיוחד למאבק באלימות כלפי נשים, את יום הפג הבין-לאומי – שאותו אני מובילה והובלתי במשך שש שנים, גם היום בכנסת, ואני גם אנאם על זה בהמשך – וגם את היום הבין-לאומי לזכויות הילד. ואני רוצה לומר כמה מילים על יום שהובלתי גם בעבר.
בדרך כלל, בימים כאלה מגישים גם הצעות חוק שמקובלות על הממשלה. הצעת חוק אחת שעומדת היום על שולחן ועדת שרים לחקיקה היא הצעת חוק שכבר עברה בכנסת הקודמת, ואני הובלתי אותה, והצלחתי להעביר אותה לא רק ועדת שרים ולא רק קריאה טרומית, גם קריאה ראשונה. כל מה שנדרש היה זה פשוט לעשות דין רציפות, דין רציפות לנציבות זכויות הילד, אותה נציבות שבאה בעצם להסתכל על מכלול הדברים, על התהליכים שעוברת החברה, לקיים את אותה אמנה בין-לאומית לזכויות הילד ולצקת בה תוכן.
ואני, ברשותך, אומר עוד כמה מילים לגבי האי-שוויון – – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
תאמרי, תאמרי.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
ראשית, אולי בגלל שאני חברה באופוזיציה היום ואף אחד לא רוצה לתת מתנה – אבל זה לא בעבורי, זה בעבור אותם ילדים שהיום חשופים, לצערי הרב, גם לחוקים כאלה ואחרים והם הנפגעים העיקריים. שנים אנחנו מדברים על הנציבות הזו, והגיע הזמן שוועדת שרים תתעלה קצת מעל השיקולים הפוליטיים ותראה את טובת הילד. אז היום אין חוקים, לא כלפי יום המאבק באלימות כנגד נשים, לא בנושא יום הפג ובוודאי לא בנושא היום הבין-לאומי לזכויות הילד.
אני אציין עוד כמה נקודות שהן חשובות ביותר בציון היום הזה, וזה נושא החינוך הדיפרנציאלי – התחיל לדבר עליו חברי חבר הכנסת מאיר כהן. לא ייתכן שילד שמגיע מהפריפריה יקבל פחות הזדמנויות, פחות ארגז כלים, רק בגלל שהעיר שממנה הוא יוצא היא עיר חלשה מבחינה פיננסית, מבחינה סוציו-אקונומית, והרשות – תהיה זו רשות ערבית, תהיה זו רשות יהודית – לא יכולה לספק את האקסטרה שבמדינת תל-אביב יכולים לספק.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אני רוצה לומר עוד דבר אחד, וזו התופעה הבזויה בעיני, הנושא של הסלקציה בתוך בתי-הספר. מתעלמים מדוח דורנר, והיום מנהלי בתי-ספר בודקים את נתוני הילד, ואם הוא טיפה בעייתי או אם הוא יכול טיפה להוריד את תוצאות מבחני המיצ"ב מאיימים על ההורים ומבקשים להוציא את הילדים למסגרות של חינוך מיוחד.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
בושה למדינה ובושה לחברה שככה נוהגת בילדים שלה. תודה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה. חבר הכנסת ג'בארין, בבקשה.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
חברי הנכבדים, כבוד היושב-ראש, האמת היא שזו הפעם הראשונה שאני זוכה לדבר במליאה, חבר הכנסת טיבי, כשאתה יו"ר, אז אני שמח על ההזדמנות הזאת. לא תמיד ניתן לזכות לדבר במליאה כשהריבון זה חבר כנסת ערבי.
<היו"ר אחמד טיבי:>
זו עוד הרחקה לעוד שבועיים.
<ענת ברקו (הליכוד):>
מי שיושב על הכיסא תמיד הריבון.
<היו"ר אחמד טיבי:>
ברקו נכנסה למגננה, חברת הכנסת ענת ברקו.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
לא, היא דווקא מחייכת.
<ענת ברקו (הליכוד):>
מי שיושב על הכיסא הזה הוא הריבון.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
היו"ר הוא תמיד הריבון.
<ענת ברקו (הליכוד):>
זו הגדולה של המדינה שלנו, זאת הדמוקרטיה שלנו. תהיו גאים – – –
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
הבעיה שזה מסתכם רק בזה, הלוואי שזה יתרחב עוד קצת.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אני לא יודעת, שמעתי כאן רשימה של יישובים ערביים מכאן ועד – – – אז זה לא רק בזה. תודה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
נאום הדקה שלו.
<היו"ר אחמד טיבי:>
הדקה שלו עוד לא התחילה, חבר הכנסת דב חנין.
אגב, את צריכה להודות שהדמוקרטיה מתגלמת בעובדה שאני מגלה נדיבות כלפייך כל הזמן שאת מפריעה לו, ולא מחשיב את זה ונותן לך פתחון פה חסר גבולות.
<ענת ברקו (הליכוד):>
עלא כיפאק.
<היו"ר אחמד טיבי:>
כשאני בשלטון אני מגלה נדיבות. תלמד את זה, ביטן. תלמד את זה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
אמרתי לשר לשעבר, שהוא חבר של השר הנוכחי, לפני יומיים, כאשר הוא הובס 0:4 באיזה משחק מפורסם – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
עת להתעשת.
<היו"ר אחמד טיבי:>
הוא תקף אותי על רקע לאומי, משום מה. אמרתי לו: אני שומר על רמה מקסימלית של איפוק ומגלה נדיבות של מנצחים. 0:4 – מחייב נדיבות. בבקשה, חבר הכנסת ג'בארין. קוראים לו גדעון סער, למי שלא הבין. בבקשה.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
אני לא רוצה להרחיב. אולי דוד ביטן ייזום איזשהו תיקון של חוק חסינות חברי כנסת או משהו, אז נסתפק בזה.
חברי דיברו על ציון היום הבין-לאומי לזכויות הילד. האמת היא שליום הבין-לאומי יש גם אמנה בין-לאומית, משנת 1989, ויכול להיות שהדרישה העיקרית שאנחנו יכולים להעלות בהקשר הזה היא שאולי סוף-סוף הגיע הזמן, חברת הכנסת יפעת ביטון, שאולי ניקח ברצינות את האמנה הזאת ונבחן, אולי על-ידי מרכז המחקר של הכנסת, באיזה היקף היא מיושמת. אני יודע את התשובה: הרבה מההוראות העיקריות של האמנה הזאת אינן מיושמות, אינן מקבלות ביטוי בחקיקה. ולכן אני מקווה שאולי אפשר למנף את היום הזה כדי להגיע לרמה יותר גבוהה של יישום עקרונות האמנה.
בהקשר של זכויות הילדים – – –
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
תעשו קצת סדר בעניין, תהיו יותר מפוקסים – – –
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
בהקשר של זכויות ילדים, שני דברים חשובים שצריך להעלות בדיון, לפחות בנושאים שאני עוסק בהם: אחד, סוגיית העוני. אנחנו יודעים ששני-שלישים מהילדים הערבים הם מתחת לקו העוני, וזה פשוט עובר כל פרופורציה במדינה ששואפת להיות מתוקנת. לכן סוגיית העוני צריכה להיות סוגיה מאוד מרכזית בנושא הזה של זכויות הילדים. הנושא השני – היום באתי מכנס בשדרות בנושא של פערים בחינוך וסוגיית הדיפרנציאציה בחינוך, וכשאנחנו רואים את הפערים בהשקעה בחינוך, בין ערבים ליהודים, בין חרדים לחילונים, בין פריפריה למרכז – זה בדיוק הגיל של הילדים, עד גיל 18 – נראה לי שהמספרים שם מאוד בעייתיים, בלשון המעטה, ומחייבים התעסקות יותר רצינית עם הסוגיה. תלמידינו, ילדינו, מגיע להם שוויון הזדמנויות בחינוך. תודה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
אני מודה לך, חבר הכנסת ג'בארין. תענוג לשמוע חברי כנסת כמוך, תמיד. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף.
<מירב בן ארי (כולנו):>
למה לא אמרת את זה גם לי?
<היו"ר אחמד טיבי:>
אפליה ברורה. הסיבה, אפליה ברורה.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
אני רוצה לגלות – לעשות לך שיימינג חיובי? אני אומר לך את זה תמיד, כי מגיע לך.
<קריאה:>
ככה זה יזיק לה.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר ארדן, לציון היום הזה, היום הבין-לאומי לזכויות הילד, אני אדבר על עניין שהוא קצת זנוח ולא עולה הרבה בכנסת ובתקשורת, והוא חשוב מאוד, וזה הבטיחות והתאונות אצל ילדים בכלל ובמיוחד באוכלוסייה הערבית. התאונות הן דבר גרוע ביותר, ו-60% מהתאונות בכלל הן בקרב הילדים האזרחים הערבים. זה הורס משאבים רבים וזה עומס רב, על כל ההיבטים שלו – – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
90% מההרוגים בתאונות חצר הם ערבים, ילדים ערבים.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
על זה רציתי לדבר.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
100%.
<היו"ר אחמד טיבי:>
לקחתי שוליים של ביטחון.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
לכן אני מדבר על הדבר הזה ביום הזה, אני לא מדבר על העוני ועל הדברים האחרים. מה עוד, בבתי-החולים בכל שנה יש 24,000 אשפוזים מתאונות, ורובם של האזרחים הערבים, הילדים. לפני שנה וחצי כמעט הייתה תוכנית, ועקב לחצים – אני לא הייתי שם – של כל מיני ארגונים על הממשלה; הייתה תוכנית, שנשארת עדיין במגירה, של 60 מיליון שקל, שמחולקים ל-16 משרדי ממשלה. אני לא יודע למה חילקו את זה ל-16 משרדי ממשלה. לכן, בציון היום הזה אני אגיד שאנחנו נעקוב אחרי זה. בעוד חודשיים יהיה יום בטיחות הילד, ואני מקווה שהעניין יהיה על סדר-היום שלנו ונטפל בתופעה הזאת בצורה הנכונה והמתאימה בכל התחומים.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה. חבר הכנסת אלעזר שטרן.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אני ביקשתי לומר משהו קצר, אבל, אדוני היושב-ראש, רציתי להגיד לך נקודה למחשבה, לא על חשיבות השירות הצבאי, אלא שאני חושב ששירות צבאי, שמטמיעים בו בחיילים נושא של נת"בים, ניתוח של נקודות תורפה בטיחותיות בכל דבר – יש לזה השלכה על החיים בכלל. כשהערת על המגזר הערבי, צריך לחשוב איך משלימים את הפער הזה שם גם בלי שירות צבאי.
<היו"ר אחמד טיבי:>
נת"ב, למי שלא יודע, זה נקודות תורפה בטיחותיות.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
כן, אמרתי את זה. לי, במקום הכי אובייקטיבי, זה מעורר מחשבה. לא מקימים צבא בשביל שיחנך לתרבות כזאת, אבל זה סוג של רווח.
אדוני היושב-ראש, רציתי לעלות פה ולהגיד, גם ליושב-ראש הכנסת – אתמול בלילה היה פה דיון על חוק השוויון בנטל. שר הביטחון לא היה צריך לשבת כאן את כל השעות שהוא ישב כאן. הוא בר-פלוגתא שלי לעניין הזה, ואני חושב שהדוגמה שהפגין שר הביטחון, בעצם הישיבה שלו ליד שולחן הממשלה וההקשבה לדוברים שדיברו ומשך הזמן – הוא יכול היה להתחמק ושר תורן אחר היה יכול להיות פה, לשבת במקום אחר. ואני אומר את זה גם כמי שהוא בר-פלוגתא שלו בעניין הזה – אני חושב שהוא הוסיף או נתן תוכן אמיתי למה שנקרא נוכחות שר במליאה כשהכנסת דנה. אני מודה לו על כך, ובעיני לפחות, בערב שלא הוסיף כבוד לכנסת, לפחות בסופו, היה פה סוג של תרומה למעמדה של הכנסת. תודה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה, חבר הכנסת שטרן.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום המאבק באלימות כלפי נשים>
<היו"ר אחמד טיבי:>
אנחנו נעבור לציון יום המאבק באלימות כלפי נשים. הצעות לסדר-היום מס' 1147, 1266, 1617, 1685, 1690, 1716 ו-1719. תפתח את הדיון חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, שהיא גם יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה. בבקשה, גברתי.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, מלה עוז, גוניה מטיקו, סבטלנה וורוביוב, שאדיה שיבלי, ויקטוריה שטיינגרברט, רחל אמזלג, ראידה ניג'ם, בהייה מנאע, תסנים אבו קווידר, אירנה בונגרט, אולגה מכניצקי, גברמסקל סלמאויט, אמנה אל-עביד, סלמלק טסרה, סוהא מנסור, נור אל ע'וטי, נארימאן אל-מוגרבי, סונדוס שמרוך – תזכרו את השמות האלה.
אלה שמותיהן של הנשים שנרצחו השנה הזאת. מתחילת השנה עד היום הזה נרצחו 19 נשים, שכולן מזכירות לנו במוות שלהן את המציאות הקשה שאנחנו חיים בתוכה, את המציאות של חברה פטריארכלית, שעדיין מפעילה אלימות ועדיין משתמשת בכלי הרצח כדי להשתיק את קולן של הנשים; מפעילה אלימות על רקע מגדרי כדי למנוע מאתנו – אנחנו, הנשים; זה לא הן, זה אנחנו, הנשים – לאתגר את השיח השוביניסטי הפטריארכלי הקיים ולנסות ולגלוש לתחומים חדשים שבהם אנחנו נרצה, כנשים, להיות מה שאנחנו רוצות להיות, ולא מה שרוצים מאתנו להיות.
משנת 2013 עד היום נרצחו 78 נשים במדינת ישראל. 80% מהנשים האלה נרצחו על רקע מגדרי בהיותן נשים. במשטרה נפתחו 3,727 תיקי עבירות מין. מרכזי הסיוע מדווחים על יותר מ-40,000 פניות שהם טיפלו בהן בשנה הזאת, ומתוכן רק 13% פנו למשטרה. אז תתארו לעצמכם את אלה שפנו למרכזים, בנוסף לאלה שפנו למשטרה, בנוסף לעשרות אלפי נשים שלא מדווחות.
ואני חייבת ברגע הזה, ביום הזה, לעמוד ולהוקיר, ולהכיר באומץ שיש לנשים רבות, כולל אלה שיצאו היום ודיווחו על הטרדות מיניות – ולא על שיח חברים, ולא על שיח ידידים, אלא על הטרדה מינית. ואני חושבת שאם אנחנו כבר מציינים את היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים, אז בואו נתחיל מעצמנו; בואו נתחיל מהבית הזה; בואו ניתן דוגמה איך שאין לנו – zero tolerance; אין לנו – אפס סובלנות, אפילו. לקבל על עצמנו שנהווה דוגמה – יש השתקה של הנשים שמעזות ומתלוננות; הייתי מצפה שאנחנו, גם כבית-המחוקקים, והנשיאות של הכנסת – ואני פונה מפה ליועץ המשפטי לפתוח בחקירה רצינית, שתגלה את האמת. והייתי מצפה משרת המשפטים ומשר החינוך, שגם הם אנשים האמונים על המאבק באלימות נגד נשים, שתהיה להם אמירה ברורה, לפחות עד שתצא האמת.
לצערי הרב, אתמול אנחנו קיימנו דיון מצד אחד מאוד מכביד, ומצד שני – מעורר השראה. בדיון של הוועדה לקידום מעמד האישה – שני דיונים היו: אחד, שבו מרכזי הסיוע הגישו את הדוח השנתי שלהם, ושם הייתי גאה שחלק גדול מהחיים שלי, 23 שנים, הייתי חלק מהנשים הנהדרות והגברים שמתנדבים במרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. שם גם הרגשתי את החשיבות של העשייה שנעשית. אבל מצד שני, כאשר אני יודעת שפחות מ-15% מהתלונות שמגיעות למשטרה הופכות לכתבי-אישום, זה אומר דורשני; כאשר אנחנו יודעים שרוב הקורבנות של האלימות הם ילדים – אפרופו היום הבין-לאומי לזכויות הילד – ילדים וילדות שנפגעים מינית, ואין מי שיגן עליהם – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
– – או שהאחראי להגנה שלהם מועל באמון הזה.
אני רק רוצה להגיד מה הייתה התקווה. אתמול השקנו בוועדה את הרעיון להקמת רשות ממשלתית למאבק באלימות נגד נשים – למאבק באלימות במשפחה ונגד נשים בפרט. זה מחייב שיקום גוף שידע באמת לאגם את כל המשאבים וידאג שהנושא הזה יהיה בראש מעייניו ויוכל להוביל מדיניות ברורה שתיישם את ההגנה, את האכיפה, את ההרתעה ואת העלאת המודעות לתופעה זו. תודה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה. הייתי צריך לקרוא מייד בתחילת הדיון את דברי היושב-ראש לרגל יום המאבק באלימות נגד נשים, ואלה הם דברי היושב-ראש:
אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד, כחלק מיום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות כלפי נשים – יום שהוכרז על-ידי האו"ם בשנת 1999.
אנחנו שומעים על יותר מדי מקרי רצח של נשים בידי בני-זוגן בישראל. בימים אלו הוגש כתב אישום כנגד אדם שרצח את אשתו לפני כחודש בדקירות סכין לעיני ילדיהם. השנה האחרונה רשמה שפל חדש של מקרי רצח, עם עלייה חדה בהיקף המקרים. על-פי נתוני המשטרה שמביא מרכז המחקר והמידע שלנו בכנסת, בתוך פחות משלוש שנים, מתחילת 2013, נרצחו 75 נשים, מתוכן 60 בתוך המשפחה ו-33 על-ידי בן-הזוג. מדי שנה נפתחים אלפי תיקי חקירה ומוגשים מאות כתבי אישום בגין עבירות אלימות כלפי נשים, דווקא בתוך המשפחה. רק השנה הוגשו, למשל, 2,607 כתבי אישום בגין אלימות במשפחה כלפי נשים. כל אלה מציירים תמונה קודרת של תופעה חברתית קשה ביותר, שדומה כי לא מספיק ניתנת עליה הדעת.
לצערנו, נושא זה אינו נדון בחלל ריק. אנחנו עדים לתופעות מכוערות של אלימות במקומותינו כמעט בכל תחום וכלפי כל מגזר ומגדר. ראינו אותה במגרשי הספורט, ולצערנו – גם ברחובותינו ובבתינו. האלימות היא רעה חולה, מגפה של ממש, הדורשת התמודדות בכמה מישורים במקביל.
לצערנו, גם בחברה מודרנית ומשכילה כשלנו, נשים עדיין פגיעות יותר ומועדות יותר לפורענות. שיעור הנשים שנפלו קורבן לאלימות מינית הוא פי שלושה-וחצי משיעור הגברים. למרות חקיקה ענפה ומתקדמת, יש לצערנו אווירה עכורה, שמצמיחה קלות בלתי נסבלת של הטרדות ושל אלימות כנגד נשים. כל עוד לא תחלחל התובנה הבסיסית שאלימות היא קו אדום, שפגיעה וניצול של אישה, כמו של כל אדם, הם עוול מוסרי ופשע חברתי – כנראה שום חוק לא יעזור.
זה מסוג הנושאים המחייבים אותנו לחזור אל השורש. עוד מימי בריאת האדם היה השוויון המגדרי מהות בסיסית: "ויברא ה' את האדם בצלמו בצלם ה' ברא אֹתו זכר ונקבה ברא אֹתם". ההגדרה הזאת שוללת כל ניצול, אפליה ובוודאי אלימות הנובעים מתחושה מסולפת של עליונות המין האחד על פני האחר.
כאן אולי טמון פתרון השורש לעוולות כלפי נשים, שלא בכדי אנחנו שבים להתריע מפניהן שנה אחר שנה: במודעות, בחינוך, בהרגל ובהפנמה שאלימות איננה אופציה, בתקווה שאולי בשנה הבאה נתבשר על צעד נוסף בתיקון עולם ובצמצום התופעה. תודה. סוף דברי היושב-ראש.
חברת הכנסת מירב בן ארי. תוך כדי כך שאת עולה, אני רואה כאן שמי שיענה על ההצעות לסדר-היום היא השרה גילה גמליאל. אני יכול להבין שהשרה גילה גמליאל, בהיותה שרה לשוויון חברתי, תענה על ההצעות לגבי היום, אבל לגבי ההצעה הנוספת, על רצח נארימאן מוגרבי ובתה סונדוס, אינני מבין למה צריכה השרה גילה גמליאל לענות כאשר יושב כאן השר לביטחון פנים בכבודו ובעצמו.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
נכון, אבל במקרה הזה השר נמצא פה. אולי הוא יואיל, אולי הוא ישקול – זה נושא שאני בטוח שקל לך מאוד להתמודד אתו. זו לא תשובה מאתגרת.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אין לי מידע. אני לא מכיר את המקרים האלה.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
אולי – – – מידע – – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
זה מוזר שאף אחד לא הודיע לו. בבקשה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי וחברותי חברי הכנסת, אדוני השר, היום מצוין בכנסת היום המיוחד, יום המאבק באלימות נגד נשים. אתמול השתתפתי עם חברתי חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, יושבת-ראש הוועדה למעמד האישה, בדיון מרתק שהתנהל בוועדה.
אם יורשה לי לציין, ביום ראשון בלילה יצאנו לסיור עם ניידת של משרד הבריאות לתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב כדי לראות את התופעה של הנשים בזנות – בכלל, את התופעה הקשה שיש שם, בתחנה המרכזית של תל-אביב. אני חייבת להגיד שבתור אחת שגרה בתל-אביב כבר הרבה שנים, והייתי שם כמה פעמים, גם כשהייתי חברת מועצת העיר, עדיין, בכל פעם שאתה מגיע לשם, אתה מופתע; ובכל פעם אתה מבין כמה אנחנו מתעלמים מהתופעה וכמה חמור וקשה מה שקורה שם, בעיקר הנושא של זנות של נשים.
חברת הכנסת עאידה תומא באמת הציגה את הנתונים ששמענו בוועדה, ואני דווקא, ברשותך, רוצה להתייחס לשני נושאים שעלו בוועדה גם הם. אחד הנושאים המעניינים שדיברנו עליהם הוא שרוב הפגיעות המיניות שנעשות נגד נשים מגיעות ממישהו שהן מכירות – אם זה שכן, אם זה מכר, אם זה בן-זוג, אם זה בן-משפחה. דווקא, כשהלכו לנתונים של הגשת התלונה, רואים שרוב התלונות הן נגד אדם זר. זאת אומרת, הנתונים לא מסתדרים. מה שהבנו כאן זה שלמרות שרוב התלונות הן נגד מישהו שאנחנו מכירות, יותר קל לנו להגיש תלונה נגד אדם זר. זה נתון מאוד מטריד, כי זה אומר שרוב התלונות, רוב הפגיעות המיניות, בעצם אנחנו לא מגישות עליהן תלונה. אני קראתי גם בעמוד הפייסבוק שלי, וגם בכלל מפה: תלכו, תתלוננו, וכמובן – לא לחשוש.
אני רוצה לדבר על עוד נושא שדיברנו עליו בוועדה, והוא אלימות כלכלית. אנחנו מדברים המון על אלימות פיזית, על אלימות מילולית, על השפלות, על איומים, על הטרדות שנשים עוברות, אבל חשוב לי לציין את האלימות הכלכלית. אלימות כלכלית היא אלימות שבה בדרך כלל הבעל הוא ששולט במשאבים הכלכליים בבית, והאישה, שהיא בדרך כלל הצד החלש – ממדרים אותה, אם זה בכך שאין לה כרטיס אשראי, אם זה בכך שאין לה פנקס צ'קים.
הדבר הכי בעייתי ששמענו הוא על אותן נשים שמקבלות קצבה. אני לא יודעת מי מכם קרא עיתונים לאחרונה, אבל לא מדובר על משפחות שאין שם כסף, אוקיי? ראינו משפחה מאוד עשירה שגם שם הייתה אלימות כלכלית כלפי האישה. כלומר, הנושא של אלימות כלכלית לא מבדיל בין עשיר לעני, אלא העניין זה שבאמת אנחנו מגבילים את האישה ואומרים לה: זוהי הקצבה שלך, תסתדרי. ואם את חורגת או קונה משהו שהבעל לא הסכים, את חשופה כמובן לאלימות. לעתים גם האישה משתכרת סכום, אבל היא משתכרת סכום כזה נמוך שהיא פשוט נותנת אותו לבעל והוא שולט במשאבים בתוך המשפחה.
תראה, הנושא הזה של אלימות כלכלית – אני גם הגשתי שתי הצעות חוק בנושא הזה, שכבר עברו – זה נושא שהולך ומתחיל לקבל תאוצה ומתחיל לקבל הבנה. נכון שהאלימות הפיזית והמילולית קיימות והן ביתר שאת, אבל הנושא הזה של אלימות כלכלית כלפי נשים חייב, חייב לקבל מקום בשיח בחברה הישראלית.
לסיום, בגלל שאני עוסקת באלימות כלכלית, אני רוצה להקריא לכם קטע שהקראתי גם בוועדה למעמד האישה. מכיוון שפגשתי את האישה הזאת באחד הסיורים שלי במקלט לנשים מוכות וראיתי אותה, אז חשוב לי בהחלט להקריא את הסיפור שלה – עדות שהגיעה אלי מעמותת "רוח נשית", שאני מלווה כבר מיום כניסתי לכנסת: קוראים לי י'. אני גרה עכשיו במקלט לנשים מוכות בגלל אלימות. אני גרה פה עם הילדה שלי בת השנתיים. אני אימא לילדה ואני עולה חדשה. אני עולה חדשה ללא אזרחות ישראלית. לילדה שלי יש אזרחות ולי אין. הילדה שלי צריכה לקבל מאבא שלה מזונות, 1,000 שקלים כל חודש, אבל האב אינו משלם. כיום הביטוח הלאומי משלם לילדה שלי, במקום האבא, את הכסף. אני לא עובדת, כי אף אחד לא רוצה להעסיק מישהי שאין לה אזרחות והיא לא מדברת עברית. אם אני אצליח למצוא עבודה, אז יורידו לילדה שלי את תשלומי המזונות שהביטוח הלאומי משלם. מצד אחד, אני רוצה מאוד לעבוד. מצד שני, אני יודעת שאם אעבוד, זו הקצבה היחידה, ואני אצטרך לוותר עליה ואין לי שום ביטחון כלכלי.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
מירב, תבקשי מהשר שלך שאת הצעת החוק שביקשתי – נפגעות האימהות החד-הוריות, כאלה שמקבלות מהביטוח הלאומי – –
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
אבל אנחנו כבר מטפלים בזה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – כאלה שמקבלות מזונות, לקדם את החוק הזה – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
חבר הכנסת לוי – זה בסדר, חברת הכנסת שאשא ביטון. אני יודעת על מה אתה – – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
נראה לי שזה יהיה – – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
אגב, היא סיימה, אבל בשל הדברים החשובים שהיא אומרת, והיא עושה עבודה מצוינת – שלא תגידי שאני – אני אתן לך עוד חצי דקה בלבד.
<מירב בן ארי (כולנו):>
תודה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
לא אכפת לי שזה יהיה ממשלתי, העיקר שזה ייכנס.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה, חבר הכנסת מיקי לוי.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אנחנו, בימים אלה ממש – אני אסביר: אני וחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון מקדמות את הנושא הזה של ביטול ה-disregard. אני יודעת שגם שר הרווחה כבר יצא עם זה. יש כוונות ברורות לבטל את העול הזה, שנחקק פה ב-2003, ומאז נשים חד-הוריות שיוצאות לעבודה, פוגעים להן במזונות. אנחנו יודעות, אנחנו מטפלות בזה. תאמין לי שזה בסדר.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
רק אם אפשר לסיים. אני רק מסיימת.
<היו"ר אחמד טיבי:>
בבקשה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אני רק רוצה להגיד על י', שגם היא סבלה מאלימות כלכלית, וגם היא במשך שנים לא ידעה על זה ולא ידעה שזה נקרא ככה. היה לה חשבון משותף עם בעלה, וההלוואות שהוא לקח והיו בחשבון המשותף – היא נאלצה לשלם את ההלוואות שלו. ולמרות שאין לה פנקס צ'קים, אין לה בחשבון כסף, היא נמצאת בחובות בהוצאה לפועל, בגלל חוב שבכלל הוא לקח ורשום על חשבון משותף לשניהם. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה, חברת הכנסת בן ארי. אמרת דברים חשובים. כך גם אמרת בבוקר בישיבה למען חולי צליאק.
<ענת ברקו (הליכוד):>
את רואה, אין אפליה מגדרית פה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
לא. ברור. הוא האחרון שמפלה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
חברת הכנסת בן ארי מתבלטת בחודשים האחרונים כחברת כנסת רצינית.
<מירב בן ארי (כולנו):>
כמעט נפלתי – – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
לא ליפול כאשר מחלקים לך דברי שבח.
<ענת ברקו (הליכוד):>
כשאתה מחלק דברי שבח.
<היו"ר אחמד טיבי:>
כשאני מחלק לה דברי שבח. אבל את זכית ממני לדברי שבח ונשארת יציבה. תודה.
חבר הכנסת יעקב מרגי – לא כאן. חבר הכנסת עיסאווי פריג', שלאחרונה עלה לכותרות, בבקשה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אין לי כוח, אין לי כוח בשביל – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
בניגוד לרצונו הוא עלה – – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
כן, בניגוד לרצונו. על מנת שענת ברקו תגיד שיש שוויון במדינת ישראל, תגיד תודה – גם לך יש חמש דקות.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
תודה, אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, הייתי מעדיף לעלות לכותרות בנסיבות הרבה יותר משמחות.
<היו"ר אחמד טיבי:>
אכן, אנחנו כולנו מסכימים אתך.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אבל עדיף להתעלם מהנושא ומבעליו.
ידידי חבר הכנסת טיבי, יושב-ראש המליאה, חברים, אנחנו מציינים היום את יום המאבק באלימות נגד נשים. אני לתומי, כאזרח ערבי במדינת ישראל, שמנסה להיכנס ולחשוב על זה, על אלימות נגד נשים, באופן טבעי אני נמשך לחברה הערבית שלי, החברה הזכרית – מלשון זכר – שמדכאת את האישה בכל תחומי החיים; אנחנו מדברים על הרוב. אבל אני לא יכול להתנתק ולנתק את האלימות נגד נשים מהאלימות בכלל במגזר הערבי.
יושב כאן השר לביטחון פנים, שמכוח תפקידו ממונה על ביטחון אזרחי מדינת ישראל, ללא הבדל דת, גזע או מין, ואני מודיע לך, אדוני השר: אני לא מרגיש ביטחון במדינה שלי. אני פוחד מכדור תועה בכפר-קאסם; אני פוחד מביקורת שאני אשמיע שהיא לא במקום; אני פוחד מאלימות בבית-הספר – כל יום אני מתקשר לילדים אם הכול עבר בשלום; ואני אומר לך, אני לא מרגיש ביטחון איפה שאני גר, וכמוני רבים. כמוני רבים, אדוני השר.
ואני לא אומר את זה בתחושה פתאומית ובתחושה עכשווית. זאת תחושה של שנים על גבי שנים. אנחנו נמצאים במצב שילדים בכיתה ט' וי' חוסכים את מיטב כספם – ואני אומר את זה מתוך ידיעה, ואני אומר את זה לא כמקרה בודד – חוסכים את מיטב כספם כדי לרכוש כלי נשק. וכשואלים – ואני אישית שאלתי חלק מהם: למה אתם עושים את זה? אנחנו רוצים לשמור על עצמנו. זה המצב במדינת ישראל, אדוני השר, בחברה הערבית. וכשאני אומר החברה הערבית, אני לא מתכוון רק לכפר-קאסם; זה המצב בטירה, זה המצב בטייבה, זה המצב בג'לג'וליה, וחברים כאן יחזקו את דברי. אני לא בטוח בעירי, ואתה כאן אחראי לתת לי את הביטחון הזה.
ולמה אני אומר את זה? אני לא מאשים רק אותך; סליחה – את המנגנון; אני מאשים את החברה שלי. כי אחרי כל רצח – וצר לי מאוד, הרצח של השיח' באכסאל והרצח של פארידה והבת שלה סונדוס, צר לי מאוד – – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
נארימאן.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
נארימאן. סליחה, אדוני.
<היו"ר אחמד טיבי:>
אום נידאל.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אום נידאל, הרצח של אום נידאל והבת שלה, זיכרונן לברכה – צר לי מאוד, בעצב רב אני אומר, זה לא הולך להיות הרצח האחרון. רתיעה בחברה הערבית לא קיימת; פענוחי רצח כמעט לא קיימים – בודדים, בודדים מאוד, אדוני השר. וכשאני קורא – אני אקרא כמה משפטים של אישה שהשתתפה בהלוויה של אום נידאל והבת שלה ברמלה. תראה מה כתבה. מורה מהעיר, מרמלה, בבית המנוחמים העידה שהמשטרה שלחה להנהלת בית-הספר תמונות של ילדים שהשתתפו בהפגנה ברמלה, הפגנה, ושכעת המשטרה מבקשת לתפוס – זה לדברי המורה. אז המורה ממשיכה: איזו מקצועיות. הילדים המשועממים האלה הם טרוריסטים, ועברייני הנשק שרוצחים אותנו, מה הם? הנשק הבלתי-חוקי וגורם ההרתעה, הנעדר במיוחד בחברה הערבית, הם הסיבה הישירה והראשונה להמשך מעשי הרצח.
וכאן אני לא פוטר את החברה שלי מאחריות; גם לה יש אחריות. החברה שלי, שמחכה 67 שנה שהישועה תבוא מהממסד כדי להשליט סדר – היא לא מגיעה. אנחנו לא בסדר העדיפויות, אז אתה שומע את האנשים: "פיהם אללה", יש לנו אלוהים. לא, יש לנו הרבה מעבר לכך.
אני קורא מכאן, אדוני היושב-ראש, לחברה שלי, למנהיגי החברה, לכל נכבדי היישובים: חברים, אם לא ניקח את עצמנו בידיים, אנחנו נאבד את עצמנו כחברה, נהפוך להיות יחידים בג'ונגל, כשאף אחד לא בטוח בביתו. אנחנו יכולים לשנות. אנחנו יכולים לשנות. אם אין לנו מספיק כסף לחינוך, נוכל – כמו שנהרנו בהמונינו לקלפי אנחנו גם יכולים לנהור בהמונינו ולעצור את הפושעים שבתוכנו.
וכאן אני מסיים, אדוני היושב-ראש, ואני פונה לשר לביטחון פנים: אדוני, אני מכיר אותך ומכיר את הנחישות שלך כשאתה רוצה, אבל אנחנו נשפוט אותך על-פי מבחן התוצאה. ומבחן התוצאה נכון לעכשיו הוא לא לזכותך, תזכור את זה. מבחן התוצאה הוא לא לזכותך, ותעשה שינוי – שכל מי שיושב על הכיסא של השר לביטחון פנים לא מסיים קריירה פוליטית, אלא מתחיל קריירה פוליטית. תודה, אדוני.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר אחמד טיבי:>
בבקשה, גברתי.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
תמיד תענוג לבוא לדבר כשאתה יושב בראש.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תענוג לשמוע אותך.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
זה באמת בזמן האחרון קורה מעט מדי. אנחנו חשות בחסרונך.
<היו"ר אחמד טיבי:>
היעדרות מאולצת.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
חבר הכנסת טיבי, כדאי לטפל בנקודה הזאת. לא היינו רוצות שזה ימשיך ויקרה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
אני אגיד את מה שאני תמיד אומרת כשאני באה לדבר על אונס, כי אונס הוא אלימות נגד נשים: אלימות נגד נשים הייתה פה מאז ומעולם. היא הייתה לחם חוקנו כאנושות, כי מאז ומתמיד היה אי-שוויון במציאות שאנחנו מכירות, בציוויליזציה שאנחנו מכירות – אי-שוויון עוצר נשימה בין גברים לבין נשים. הנשים היו חשופות לדיכוי, לאלימות. רק שאנחנו ב-100 השנה האחרונות הפכנו את זה לפשע. ב-100 השנים האחרונות, שבהן המאבק הפמיניסטי עלה מדרגה מאוד דרמטית ונשים קיבלו זכות לבחור ולהיבחר, ונשים קיבלו גישה אל החוק, אל הפרשנות של החוק, אל אכיפת החוק, אל חלוקת משאבים ואל תפקידי מפתח וכוח בהרבה מאוד חלקים, אנחנו הפכנו את האלימות נגד נשים להיות דבר שהוא נגד החוק, שהוא לא לגיטימי, שהוא אסור, באופן רשמי.
בפועל, זה כבר סיפור אחר לגמרי, חברות וחברים. ולפעמים זה מבלבל, כי המאבק הפמיניסטי, כמו שאמרתי, הצליח לא רק בלהפוך אונס והטרדה מינית ואלימות כלכלית ואלימות נפשית ואלימות מילולית וכל מיני דברים כאלה לפשע, אלא הוא הצליח באמת להביא נשים גם לתפקידי מפתח – לכנסת, לממשלה, למרכזי עסקים, לכל מיני תפקידים שבהם יש לנו כוח. וכבר יש לנו קצת קצת קצת נכסים. תמיד תזכרו שלפי דוח האו"ם על נשים בשנת 2015, הנכסים וההון בעולם מתחלקים – 99% בידי גברים ורק 1% בידי נשים.
אז זה נראה כאילו, בכלל, על מה אנחנו מלינות? על מה אנחנו באות להתלונן כשאנחנו כאלה חזקות, מצליחות, נמצאות בכל מקום והכול בכלל בסדר? על מה אנחנו בכלל באות להתלונן? מה בכלל צריך עדיין את היום הבין-לאומי הזה למאבק באלימות נגד נשים כשהשוויון הוא נר לרגלינו כולנו?
ממש בזמן האחרון הייתה לנו התנגשות כזאת מסביב לנושא הזה, שהפך להיות סמל, וכל כך הרבה לא באמת יודעות ויודעים מה הן אומרות כשהן אומרות את הדבר הזה מסביב לחזקת הגיל הרך; שוב המקום הזה שאמרו: מה בכלל – למה הפריבילגיות האלה לנשים? למה מערכת המשפט מעדיפה נשים בכל דבר ועניין ואנחנו הגברים כל כך מקופחים? אז לא, חברות וחברים, בואו נעשה סדר. נכון, התקדמנו בחיים, חד-משמעית. נשים באמת נמצאות היום, ברוך השם, במוקדי כוח, בפוליטיקה, בכלכלה, בחברה, במקומות שלא היינו בהם מעולם.
אבל הזוועה היא שעדיין מאות אלפי נשים מוכות באופן שבשגרה, כל יום, בכל מקום בארץ. עדיין המציאות היא שכל אישה שלישית תעבור אונס ואין אישה שלא עוברת הטרדה מינית. עדיין המצב הוא שאלימות כלכלית היא עניין קל לביצוע, אפשרי, ועובר מתחת לרדאר. עדיין התעללות מינית ומילולית והשפלות הן לחם חוקן של נשים. והחמור ביותר הוא, כמובן, שזה קורה גם בתוך מערכות יחסים קרובות, שלא לומר בעיקר בתוך מערכות יחסים קרובות – אבל לא רק בהן: גם במקומות העבודה, גם ברחוב, גם בצבא. אין עדיין מקום בעולם שהוא מקום בטוח ומוגן לנשים, שבו הן יודעות שהן לא תסבולנה מאלימות.
חברות וחברים, אני, בתור מי שעובדת בזה כבר יותר מ-20 שנה, לפעמים מתקשה למצוא מילים חדשות להגיד על הדבר הזה, שהוא כאילו אמור להיות כל כך מובן מאליו לכולנו; כאילו, מה יש להגיד? אלימות נגד נשים זה דבר רע נורא. אבל עדיין המערכות לא מתאימות את עצמן כדי להגיע למצב שנמנע את האלימות הזאת.
אני אסיים בלספר לכם קוריוז שעשוי היה להיות משעשע אלמלא היה כל כך עצוב. לפני 20 שנה הקמתי את קבוצת "עזרת נשים", שעובדת בשביל מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, ובתור אחד הדברים הראשונים והמרכזיים שניסינו לעשות נסעתי להיפגש עם שר החינוך דאז, השר המנוח זבולון המר, כדי לשכנע אותו להכניס למערכת החינוך כבר מגיל גן את התוכנית לשוויון בין המינים, שכבר אז הייתה כתובה בשיתוף עם אגף במשרד החינוך המכונה שפ"י. כבר אז היא הייתה כתובה ומוכנה להטמעה מגיל גן לאורך כל מערכת החינוך, משום שמגיל גן צריך ללמד כל ילד וכל ילדה מה שלו, מה שלה, ושהן שוות ושווים. עד עצם היום הזה הדבר הזה לא קרה.
זאת תעודת עניות חד-משמעית למקום שבו נמצא חוסר השוויון בין נשים לגברים. זאת תעודת עניות לכך שהמערכות השונות, כולל מערכות אכיפת החוק, לא עושות את המאמץ הנדרש כדי להטמיע את העבודה שצריך לעשות כדי שנתחיל באמת למגר את האלימות הזאת. תודה רבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה, חברת הכנסת מרב מיכאלי. חברת הכנסת עליזה לביא? לא כאן.
הדיון הזה הוא דיון חשוב. הוא דיון חשוב כי הוא דן בנושא כאוב, שגובה חיי אדם, בעיקר נשים. חבר הכנסת טלב אבו עראר, אתה הזכרת בפני, במיוחד היום, בישיבה, את התופעה הקשה של רצח נשים, במיוחד הרצח שהיה ברמלה, רצח נורא: אשתו ובתו של השיח' איוב מוגרבי. ותהינו לגבי המניעה ולגבי ההרתעה, או פתרון הפרשיות האלה, הפשעים הנוראיים האלה.
כאן, כפי שכל הדוברים שעלו כאן על הדוכן היטיבו להסביר את התופעה, הם פנו למשטרה. אבל מדובר גם בתופעה חברתית: יש תרבות של אלימות, רצח נשים, כאילו שמדובר ביתרון של מין אחד על מין אחר. זוהי מחשבה פרימיטיבית, ולכן הניצול הזה הוא ניצול ציני ומכוער.
אני מודה ליושב-ראש שהגיע, ואני אעבור לשם עכשיו.
<הצעה לסדר-היום>
<רצח נארימאן מוגרבי ובתה סונדוס שמרוך>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מזמין את חבר הכנסת אחמד טיבי. הנשיאות אישרה לו אתמול הצעה דחופה לסדר-היום בנושא רצח נארימאן מוגרבי ובתה, מס' 1646 – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אבל השרה לא ענתה.
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
לא השבתי על – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לא, את תוכלי להשיב.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
משולב.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
זה לא במסגרת ההצעות, אבל החלטנו בנשיאות שיהיה הכי ראוי לא לקיים על זה דיון חוזר מחר אלא שחבר הכנסת אחמד טיבי יציג את הנושא, והשרה תשיב גם למציעים של הדיון המיוחד וגם לחבר הכנסת טיבי להצעה דחופה לסדר-היום. אדוני, לרשותך עד שלוש דקות.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, אני מודה לך, גברתי השרה, אדוני השר, רבותי חברות וחברי הכנסת, זו אולי הפעם ה-20 שאני עולה על הדוכן ומדבר על אלימות, רצח, לרבות רצח נשים.
אני כאן כדי לדבר על הרצח הנורא של נארימאן מוגרבי וסונדוס שמרוך, הבת שלה – אום נידאל, אשתו של השיח' איוב מוגרבי, אדם אציל נפש, עושה טוב כל חייו, וכך גם אשתו, אום נידאל, נארימאן – שנרצחו בדם קר במכונית, ברכב שלהם ברמלה, לפני כמה ימים. בן בליעל, פושע אחד או יותר, ירו בהם, בהתנהגות מוגת-לב, בתוך הרכב.
מספרים שהרקע הוא שמישהו ביקש להינשא לבת השנייה, הצעירה, והמשפחה סירבה. גם הבת סירבה. והיו איומים לפני הרצח – חבר הכנסת מיקי לוי, היית מפקד משטרת ירושלים; היו איומים טלפוניים, מסרונים, מישהו נעצר, גם הייתה לו היסטוריה של סיוע ברצח אישה אחרת, ובית-המשפט שחרר אותו. ואחרי השחרור, אומרים במשפחה, הוא המשיך לאיים. עבר ליד הבית, ראה שהם משפצים את החצר, עיסאווי, התקשר ואמר להם: לא תוכלו ליהנות מהשיפוצים בבית שלכם לאורך זמן, עוד מעט אתם תחוסלו.
<מרב מיכאלי (המחנה הציוני):>
אשכרה?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אשכרה. הדברים האלה הועברו למשטרה. הייתה תלונה של סונדוס. וראה זה פלא, למרות התלונות, למרות האיומים, למרות הבקשה לבדוק את המסרונים ולזהות את מי ששלח אותם – דבר שלא בוצע על-ידי המשטרה – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
מאיפה אתה יודע? מאיפה אתה יודע מה בוצע?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אז אני אגיד לך – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אתה לא תגיד לי, כי אני אומר לך שאתה לא יודע.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אז אם אתה יודע, תעלה פה ותענה. אל תגיד שאין לך מידע. פתאום יש לך מידע?
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
מאיפה אתה יודע? יש לך דיווח מהחקירה – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
פתאום יש לך מידע? אני יודע מה שאמר לי האבא שלשום.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
חוצפן, מסית, בכל תחום אתה מסית. לך טפל מול החברה שלך.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
הנשים נרצחות ואתה יושב על הכיסא – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אתה המנהיג של האנשים שרוצחים, אתה המסית, אתה – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אתה חצוף.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
תתעסק בזה ביום-יום.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
תתבייש לך על מה שאתה אומר – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
מספיק, מספיק, השר ארדן – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני – – – רוצחי נשים?
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
חוצפן.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
בוז לך – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
השר ארדן, וחבר הכנסת טיבי, מספיק.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
תתבייש לך.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
חוצפן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
מספיק, חבר הכנסת טיבי.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
זה מה שאתה אומר? אני מסית את האנשים שרוצחים נשים?
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אתה מסית רק – – – האשמות של אחרים.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
כי הפלתי עליך את התיק? כי מתחתי עליך ביקורת?
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
תסתכל פנימה, תסתכל – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת ארדן – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
כי מתחתי עליך ביקורת?
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
– – השר לביטחון פנים, תודה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
האבא הגיש תלונה, והוא שוחרר ורצח את אשתו ואת הבת שלו. אתה צריך להתפטר, אתה אחראי לרצח הזה. אתה, גלעד ארדן, אתה מטיל את האשמה על הח"כים הערבים שמלבים ומעלים – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת טיבי, אני מציע שתחזור לדיון. אני מציע שאדוני יחזור לדיון.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
היושב-ראש – – – פענוח.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אולי תבקש מהשר לחזור מהדברים החמורים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
ביקשתי – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אתם רק מתעסקים בלהסית ולהאשים אחרים – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
ביקשתי מן השר להפסיק עם קריאות ביניים, ואכן השר גלעד ארדן – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – – מאה אחוז, המשטרה אשמה בכול. המשטרה בכלל רצחה – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
השר גלעד ארדן, השר גלעד ארדן, אתה יודע שכעיקרון השרה גמליאל אמורה לענות. אנחנו מבינים שלא תוכל – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אני לא מתכוון לענות – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אתה לא תוכל להביא פרטים מהחקירה, זה ברור ואין ציפייה. אבל אם תרצה להגיב – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
המשטרה כבר אשמה, היא הפקירה אותם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אוקיי, אנחנו בהחלט נמתין בסבלנות. כולנו תקווה, בלי כל קשר, שזה לא יהיה המקרה.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
חודשים לפני הרצח הוגשו מספר תלונות על איומים – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בסדר, בסדר, אז – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אז זה הפתרון הקל: המשטרה אשמה, החברה אשמה, בסדר?
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
לא, גם אנחנו – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברים, אנחנו מיצינו את הדיאלוג הזה. אני מוסיף ודאי זמן לחבר הכנסת טיבי. נא להמשיך, ולא להגיע לפסים אישיים.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
תעשו יום מיוחד למחדלי המשטרה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, חבר הכנסת גלעד ארדן, השר לביטחון פנים.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
תשמע, אני חבר כנסת, אדוני היושב-ראש, מ-1999 – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
ולא ראית דבר כזה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – ואני עברתי ויכוחים רבים, יש חילוקי דעות בנושאים שונים, בעיקר בנושאים פוליטיים אנחנו חלוקים, ולפעמים הדיונים מתלהטים. אבל כאשר אני מביא את עדותו של האבא, ששמעתי אותה שלשום, על התלונות שהוגשו למשטרה, קופץ השר לביטחון פנים ואומר לי: אתה מנהיג את האנשים שרוצחים נשים?
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
זה לא מה שאמרתי, אבל אין בעיה. אנחנו רגילים להסתה השקרית הזאת, זה בסדר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
טוב, מספיק – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
זה לא מה שאמרת?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
– – תחזור – לא, זה לא מה שהשר אמר. חבר הכנסת טיבי, בוא. אתה כמו שאמרת, מ-1999 פה. הנושא שאתה מעלה מאוד חשוב, ולכן הנשיאות אישרה אותו. בבקשה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
כמה פעמים עמדתי פה, ועמדו חברי, ואמרנו שהאחריות היא גם על אלה שרוצחים, ומתחנו ביקורת, וביקורת עצמית, אבל גם על – – –
<קריאה:>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אולי תשתקי. מי זו שמדברת עכשיו?
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
לא – – –
<קריאה:>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
כשהשר מטיח בי שאני מסית את רוצחי הנשים, את צריכה לעמוד ליד חבר כנסת גם אם קוראים לו אחמד.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
טוב, זה לא מוביל לשום מקום.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אתה לא שמעת מה היא אמרה. גם אני לא שמעתי.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
לא, כשהתווכחתי עם השר היא תמכה בשר.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
לא, אבל "תשתקי" זה לא מתאים. אל תגיד לה "תשתקי". אני לא מוכנה שתגיד לה – – –
<קריאות:>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני אומר, גם לו אני אומר: תשתוק. גם לו אני אומר: תשתוק.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
לא – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
מה קרה? סליחה, אנחנו אלימים, את רוצה להגיד לי?
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
אני מבינה – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת. חברי הכנסת.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני אומר שצריך לגלות מידה של סבירות בוויכוח. אנחנו שנים מטיחים ביקורת במשטרה. מעולם לא הייתה תגובה כזאת. מעולם.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
נכון, הגיע הזמן – – – הגיע הזמן.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
השר גלעד ארדן.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אומר האבא של האישה – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אל תהפוך את המשטרה לשק החבטות. תתמודדו עם הבעיה. תתמודדו עם הבעיה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
השר גלעד ארדן.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – – המשטרה. מה זה, המשטרה זה גוף קדוש? זה גוף קדוש?
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – – לברוח מזה.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
– – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אני לא בורח מזה, אני לא בורח. אני עושה פי-מאה, מכולכם, נגד אלימות נגד נשים – – – מחפש להאשים אף אחד – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
יש לך אחריות. אין לך אחריות, אין לך אחריות למה שקורה?
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
היושב-ראש, היושב-ראש, אני לא – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אם אתה לא יכול לקבל ביקורת – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אם אתה לא יודע – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת והשר.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – – לשמוע ביקורת, ביקורת – לא יכול לקבל ביקורת?
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – רצח לא מתחיל בחקירה משטרתית. רצח מתחיל בחינוך – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
השר ארדן, נא לשבת, אדוני.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
– – רצח מתחיל במה המנהיגות מדברת עם האנשים. רצח לא מתחיל בחקירת משטרה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
את זה אנחנו אומרים, לא אתה. את זה אנחנו אומרים. אבל גם המשטרה, שלא מפענחת את רוב מעשי הרצח – – –
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
טוב, חבר הכנסת טיבי.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – – הרוצחים אשמים, ומי שלא מוצא אותם אשם.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
סליחה, לא שומעים אותך. חבר הכנסת טיבי, אנחנו לא מתקדמים לשום מקום. או שתחזור לנושא או שתסיים את דבריך.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
זה בדיוק הנושא. אמרתי דברים שאנחנו אומרים תמיד.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בסדר, אמרת. הבנו, קלטנו.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
השר לא אוהב ביקורת על המשטרה.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אני אמרתי שאין לי ביקורת על המשטרה?
<קריאה:>
חבר'ה, די. מה קרה לכם?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
מתחתי ביקורת על המשטרה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
השר ארדן, נו. אנחנו ככה לא נצא מזה. עוד סיבוב ועוד סיבוב ועוד סיבוב.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
למרות הצעקות, למרות הביקורת, נשים ממשיכות להירצח. זה צריך להדיר שינה מעיני כולנו, בעיקר מעיני מי שנושאים באחריות. יש להם כלים למנוע או לפענח. את זה המשטרה לא עושה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אבל מה עם האחריות של החברה?
<קריאות:>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אמרתי, אני אומר. אני אומר שהאחריות – אני פה 20 פעם אמרתי שצריך להעלות את המודעות בבית, בבית-ספר, בעיתונות, ברחוב, בכל מקום. מי שמאמין בתרבות של אלימות הוא פרימיטיבי. גבר שרוצח אישה הוא לא גבר, הוא פרא אדם. לצד זה יש גם אחריות של המשטרה, זה מה שאמרנו. זה מה שאני אומר תמיד. מותר למתוח ביקורת על המשטרה. אתם עושים את זה תמיד, והשר לא צריך לתקוף ולא צריך להאשים אותי שאני מנהיג את הציבור שרוצח נשים.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
תן לי הערה אחרונה, אוקיי? אם אתה אדם אחראי, ואתה אמור להיות כזה, אתה לא יכול להחליט כבר שהמשטרה התרשלה, לפני שנתת – לחכות למינימום זמן שהחקירה תתקדם. אתה לא יודע, שמעת צד אחד – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני השר, האישה והבת כבר בקבר.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אז עכשיו – – – שאשם בזה – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
נארימאן וסונדוס כבר בקבר, אדוני השר. עדכנו אותך שהם נרצחו? עדכנו אותך? התוצאה היא מוות נורא. התוצאה אומרת הכול.
<קריאות:>
– – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת טיבי, נא לסיים. הנקודה ברורה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
עכשיו אתן מגינות על המשטרה? אתן שתי נשים, אתן אחראיות ליום הזה. תמתחו ביקורת על המשטרה, על רשלנות.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אני לא מגינה על המשטרה – – –
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אז זה למעשה יום מחדלי המשטרה וההגנה על – – – זה היום, זה היום.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
לא. מותר לציין שהמשטרה אחראית. מותר להגיד שהמשטרה אחראית.
<השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:>
אז בעיני זה יום מחדלי החברה הערבית – – –
<קריאות:>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. השר ארדן, השר ארדן, תעשה לי טובה אישית. מספיק עם קריאות ביניים. מספיק. אתה שר, אתה שר לביטחון פנים. חובתך להגן על המשטרה, אבל מספיק. הבהרת את הנקודה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת מירב בן ארי, תודה רבה. חבר הכנסת טיבי רוצה לסיים את דבריו.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
צר לי על הקורבנות באשר הם. צר לי על כל אישה שנרצחת. צר לי על מעשי אלימות. אני גאה שמאז שאני חבר כנסת תמיד קראתי פה מעל הדוכן לגדוע את התופעה הזאת של רצח נשים ותמיד אמרתי שגבר שרוצח הוא לא גבר (אומר בערבית: אין כבוד ברצח כבוד). למרות שהמקרה הזה הוא מקרה שהרצח בוצע על כלום, שטות – הוא ביקש להינשא לבחורה וההורים סירבו. זה פרא אדם, מי שביצע את המעשה הזה. א. צריך היה לעצור אותו ולא לשחרר אותו. אבל גם אחרי זה צריך לפענח ולשלוח אותו להמון זמן להירקב בכלא. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. אני מתכבד להזמין את השרה גילה גמליאל, השרה לשוויון חברתי, להשיב לכל המציעים הצעות לסדר-היום, וגם על הצעתו של חבר הכנסת אחמד טיבי.
אתמול כבר היו לי תקוות, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, שלפחות בנושא הזה יכולים לשבת אנשים ממה שנקרא שמאל קיצוני ועד לימין קיצוני ולשמוע בזעזוע עמוק את כל העדויות ואת כל הדברים שנאמרו. לצערי הרב, במליאה אנחנו כנראה מקבלים איזושהי זריקת עידוד מוזרה מאוד. בבקשה, גברתי השרה.
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
אדוני היושב-ראש, השר, חברות וחברי הכנסת, אני חושבת שהמחזה שהיינו עדים לו רק ברגע זה הוא התחלה של שיח שלצערי עלול לגרור שיח אלים יותר, ובהמשך גם לפעילות – כך מסתכלים עלינו וקולטים מתוך הבית הזה.
גם בהמשך לפרסומים האחרונים בדבר חבר הכנסת ינון מגל, אני חושבת שבאמת אנחנו צריכים לעשות חושבים כאן, בבית הזה, ובטח ובטח שלא לעבור לסדר-היום כשמקרים מעין אלו קורים כאן, לחקור את הדברים לעומקם ולהוריד את העננה הזאת מעל הבית הזה.
נשים בישראל צריכות ללכת לעבודה, ללכת לכל מקום, בלי חשש מהטרדות, לא הטרדות מיניות ולא אלימות. בטח ובטח, חבר הכנסת טיבי, הן לא צריכות למצוא את עצמן חוששות לקבל הכרעות לגבי עתידן: למי הן נישאות, מה הן רוצות לעשות. ועל כן, אני מבינה את עומק התחושות הקשות על רצח נארימאן מוגרבי והבת שלה סונדוס שמרוך, שהייתה רק בת 28.
הדברים האלה בהחלט – מפאת העובדה שהם נתונים לחקירה וממילא הם חסויים לפי שעה, לא נדבר על המקרה הפרטני. אבל אני רוצה לומר לשניכם, גם לשר גלעד, מפאת העובדה שבנושא הזה אני מכירה את שניכם בתחום הפעילות הזה ויודעת עד כמה שניכם פועלים למיגור התופעה, צר לי שהיום זה עלה לשיח שלא במקומו, מפאת הצורך לשמור על כבודן של אותן נרצחות, בטח בציון שאנחנו מציינים היום את יום המאבק הבין-לאומי באלימות, שקיימת לצערנו בכל חלקי העולם, בכל חלקי הארץ שלנו, בכל הרבדים, כלפי נשים ממעמד גבוה ונמוך, בכל העדות ובכל המקומות.
האלימות, לצערי, כפי שציינה גם יושבת-ראש הוועדה עאידה תומא סלימאן, מקבלת ביטויים רבים בכל ההיבטים, גם, לצערנו, בשיח וגם באלימות כלכלית. עכשיו אני רוצה לעדכן את כבוד היושב-ראש שהמשרד שלי, יחד עם חברת הכנסת זהבה גלאון ועם משרד המשפטים – אנחנו מגבשים הצעת חוק, תזכיר חוק, שיעגן בספר החוקים את כל הטיפול בסוגיית האלימות הכלכלית. אלימות כלכלית זה נדבך נוסף באלימות שמופעלת כנגד נשים, עם סיפורים נוגעים ללב, לא נתפסים בכלל, על התנהלות של הפחדות ואלימות. היינו עדים לחלק מהסיפורים בתקשורת גם לאחרונה, והדברים האלה יקבלו ביטוי בספר החוקים על מנת שיהיה ניתן לתת את הסעדים השונים, את הטיפול, גם בסוגיות אלו.
אני רוצה לברך את השר גלעד ארדן על עצם ההקמה של ועדת השרים, שאני חלק ממנה, למאבק באלימות בכלל בחברה שלנו, תוך מתן דגש למוקד מרכזי – המאבק באלימות נגד נשים. אני ביקשתי מכבוד השר לייעד כינוס של הוועדה בנושא של אלימות כנגד נשים, והוא מייד הרים את הכפפה בנושא. אני חושבת שאנחנו צריכים להיות ערים לנתונים, שהם נתונים לא נתפסים, על רצח של נשים בישראל. מרביתן – ואולי מכאן קמה זעקתו של חבר הכנסת טיבי – יותר משליש מהנרצחות בישראל הן נשים ערביות. 26 נשים שהן ערביות נרצחו מ-2013 עד 2015; בישראל נרצחו 72 נשים במהלך התקופה הזאת.
אני אומרת שכאן הרבה מאוד הם סכסוכים על רקע משפחתי, רצח בתוך המשפחה. וכאן, מן הצד האחר, אחמד, רציתי להאיר את עיניך אל מול העבודה שכן מתבצעת: בשנת 2014 נפתחו במשטרה 22,123 תיקים בגין תלונות על אלימות במשפחה; 14,288 מהם הם תיקים של נשים. כאן חשוב לציין שהיו מקרים בעבר שהטחנו כנגד משטרת ישראל האשמות נוקבות בדבר זילות של פניות שהגיעו לפתחה, תלונות של נשים שפנו למשטרה. יש שינוי מגמה בשנים האחרונות. עדיין יש מקום לשיפור ותמיד יש מקום להיות יעילים יותר, גם במקרים האלה, יותר ערנות לתלונות; לפעמים, לצערנו, אנחנו מודעים ורואים את מה שאומרים תמיד: הכול היה על הקיר ויכולנו לראות את התמונה. יחד עם זאת, לצערנו, בשגרה של כמות תיקים כזו אני יכולה תמיד לבוא לשר בבקשה לרענן מחדש את הפניות והדרישות, ולהיות ערניים לפניות נוקבות שיש בהן ממש ולתת את העזרה עבור אותן נשים.
צריך לציין שהפניות שאני מדברת עליהן – יש לנו עוד אלפי נשים בישראל שסובלות מאלימות ולא מתלוננות כלל. אז ברגע שיש לנו את אותן תלונות, כל תלונה צריכה להיבחן בצורה יסודית, כדי שאותה אישה שכבר עשתה את הצעד והתלוננה, יינתן לה המענה האמיתי. כך יינצלו חיים של נשים.
כתוב אצלנו במקורות: המציל נפש אחת מישראל הציל עולם ומלואו, וכך צריכה להיות ההתייחסות של כל הגורמים בנושא הזה.
התלונות: מה שאנחנו רואים הוא שיהודיות מתלוננות יותר, ערביות נרצחות יותר. מהנתונים עולה כי 70% מהתלונות הן של נשים יהודיות ו-30% בלבד מהתלונות הן של נשים ערביות. כשאנחנו מתייחסים לנתונים – פניתי כדי לבחון, לאור הדרישה לדון בסוגיה הזאת. אל המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית ופיזית שנמצא בנצרת, של עמותת "נשים נגד אלימות", היו בשנת 2014 762 פניות חדשות. 81% מהנשים, כאשר הן פנו למרכז הסיוע – לצערנו, אנחנו רואים שאותם נתונים הם נתונים כואבים, אנחנו צריכים לראות כיצד נותנים להן את המענה, כי כפי שאנחנו רואים, אחוז גבוה מאוד מאותן נשים במגזר הערבי לא מתלוננות, ואחוז הנרצחות הוא אחוז לא נתפס.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
למה?
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
נכון, צריך לשאול למה. צריך לשאול למה. זאת שאלה, ואני חושבת שהשיח היום – צריך להיות לו שיח המשך, ואני בהחלט אאשר את האפשרות לנהל פה דיון יותר מעמיק על מנת לפתור את הסוגיה. אנחנו גם נעלה את הדברים האלה בוועדת השרים, אבל, חברת הכנסת עאידה, יושבת-ראש הוועדה, אני חושבת שמן הראוי לקיים על זה שיח נוקב, מדויק, עם נתונים של כל הגורמים המטפלים בנושא.
אמרו כאן קודם שהכול מתחיל ונגמר בחינוך. אני מסכימה עם זה. צריך לנהל במערכת החינוך – בגני-הילדים, בבתי-הספר, על מנת שזה יוטמע כבר מגיל צעיר – את כל ההיבט של השוויון המגדרי. אבל לא פחות חשוב, לתת את הרענון הזה גם במשטרת ישראל. לתת את המענה הזה גם כן בכל גורמי אכיפת החוק, על מנת שמקרים מעין אלו לא יהיו בנמצא. לא יעלה על הדעת המספר של הנשים שנרצחו משנת 2013 עד אוקטובר השנה – 72 נשים. אני חושבת שהמספר אומר הכול.
אנחנו נעשה כל מה שניתן. מחר אהיה גם כן בסיור עם ראש הממשלה באחד המקלטים לנשים מוכות. במדינת ישראל היום יש 14 מקלטים לנשים מוכות.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
צריך עוד.
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
לצערי, עדיין אין מספיק מקומות לגברים מכים, לשיקום. המדינה עדיין לא מטפלת באותם ילדים שהם ילדים להורים מכים – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – – בתוך המקלט שם הם גרים.
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
– – אולם ילדים מוכים הופכים להיות, לאחר מכן, מילדים להורים מכים. הפתרון לזה – חברות הכנסת, צריך לשים את הדגשים בדיוק בנקודת האלה על מנת לתת את הפתרון המונע, ולא לאחר מכן להתמודד עם התוצאות הבלתי-נתפסות האלה.
משרד הרווחה אמון – יש הרבה מאוד משרדים שאמונים על הטיפול. ועדת השרים שהקים השר גלעד ארדן היא זו שתתכלל את כל הפעילות של כל המשרדים השונים בטיפול בבעיית האלימות בכללותה, אבל גם כן תוך מתן דגש לפתרון בנושא אלימות נגד נשים.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
יש לך בשורה לגבי התקציב?
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
על הנושא הזה כבר דיברנו, גם אני וגלעד. אני יכולה לעדכן על המשאבים שהיום ניתנים בנושא. יש המרכזים, תקצוב המרכזים לטיפול באלימות במשפחה – 35 מיליון שקלים; מענקים לנשים היוצאות ממקלטים – כ-2.5 מיליון שקלים; תקצוב מקלטים לנשים מוכות, 14 מקלטים, מתוכם שלושה במגזר הערבי – 25 מיליון שקלים. אבל אני אומרת שוב, אם נדאג לתעל משאבים למערכת החינוך, אם נדאג לתעל משאבים למערכת האכיפה, אם נדאג לתעל משאבים לאותם ילדים אומללים שעברו אלימות כבדה במשפחתם, שיקבלו את הטיפול והשיקום, ואותם גברים מכים בתחילת דרכם, שיקבלו את הטיפול בזמן אמת – המשאבים האלה יכולים להוביל אותנו למזעור ומיגור של תופעת האלימות בכללותה בחברה שלנו.
אבל בראש ובראשונה אני פונה אלינו, חברי וחברות הכנסת: בואו נבין שעיני כל העם נשואות אלינו. מספיק עם "הם" ו"אנחנו". אנחנו כאן חברה משותפת. החברה הערבית בישראל היא חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית, חברה שוות זכויות, ואת זה אנחנו צריכים לראות מול עינינו בכל השיח שלנו, כולל בשיח על האלימות. אנחנו נמגר את התופעה הזו, בראש ובראשונה בשיח שלנו פה, בבית הזה.
אני רוצה להודות לך, כבוד היושב-ראש, שאיחדת את כל הנושאים. אכן היה מקום להזכיר את הרצח המזעזע הזה של אם ובתה, שכל עוולן היה שרצו לבחור בבחירה חופשית את דרך חייהן. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
מה גברתי השרה מציעה לעשות עם ההצעות?
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
מה שרוצים המציעים. אני מציעה – – –
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
למליאה.
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
רוצים דיון במליאה – נצביע על זה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
השרה מסכימה לדיון במליאה. מה שנקרא, עמדה נוספת מפי חברת הכנסת שרן השכל. בבקשה, גברתי. עד דקה לרשותך מן המיקרופון באולם.
<שרן השכל (הליכוד):>
תודה. מאז תחילת השנה נרצחו 19 נשים על-ידי בני-זוגן או בני משפחה אחרים, כולם גברים. קל מאוד להיתפס לנתון הזה, אבל האלימות נגד נשים אינה נגמרת רק בשורה סטטיסטית של מספר הנרצחות. האלימות נגד נשים היא יומיומית, והיא שקטה, והיא לא עושה כותרות. נשים חוות אלימות ברחוב, באוטובוס, במקומות עבודה; הן סובלות הטרדות, התעללות נפשית וכפייה; הן סובלות תקיפות מיניות והן סובלות מאפליה. כל אלה הם ביטויים של אלימות.
אפשר לתלות את זה בעובדה שאנחנו חברה מרובת תרבויות, והנורמות התרבותיות בכל מוצא ועדה הן שונות; אפשר לתלות את זה במה שרואים בטלוויזיה או במצב הביטחוני; אפשר להגיד שהמשטרה לא עושה מספיק או לא יכולה לעשות מספיק; ואפשר להפנות אצבע מאשימה למערכת המשפט, שאינה מתייצבת לצדן של הנשים כדי לשים סוף לתופעה. לצערי, הכול נכון. המדיה אשמה בהצגת תמונת עולם שוביניסטית ואלימה; המשטרה אינה מצליחה לטפל בתופעה; מערכת המשפט מפגינה עדינות-יתר בתיקי אלימות כלפי נשים; הנורמות התרבותיות והדתיות בקרב מגזרים שונים בחברה מתייחסות לאלימות כזאת בסלחנות; מערכת החינוך לא משקיעה מספיק כדי לחנך לשוויון מגדרי ולכבוד; והכנסת – כן, הכנסת, ואני בתוכה – לא עושה די להילחם בתופעה האיומה הזאת. מספיק להסתכל על הכיסאות הריקים במליאה ברגע הזה ולהבין שזה נושא לא מספיק סקסי ולא עושה כותרות.
אז אני מבקשת להפנות מכאן קריאה דווקא לחברי הכנסת הגברים, אשר מהווים רוב של שלושה-רבעים בכלל יושבי הבית הזה, ובעיקר לאלו שלא הגיעו; אני קוראת אליהם: תתייצבו לצד המאבק באלימות נגד נשים. האחריות היא גם עליכם, והגיע הזמן שתשמיעו את קולכם ותגידו: די. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת שרן השכל.
אם כן, אנחנו נעבור להצבעה. השרה הסכימה לבקשת המציעים להמשך הדיון במליאה, ולכן ההצבעה היא פשוטה מאוד: מי שבעד – בעד דיון במליאה; מי שנגד מבקש להסיר את הנושא מסדר-היום. אני מפעיל את ההצבעה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
13 בעד, אין נמנעים או מתנגדים. לכן, אני קובע שהנושא מאבק באלימות כלפי נשים יידון בהמשך במליאת הכנסת.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום הפג>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, חברות הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא: ציון יום הפג, הצעות לסדר-היום מס' 1608, 1622, 1630 ו-1684, של סדרה, שורה של חברי כנסת.
חברות וחברי הכנסת, אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד לרגל יום הפג הבין-לאומי, המצוין מדי שנה במהלך חודש נובמבר, וגם אצלנו כבר כמסורת בכנסת.
כ-10% מן התינוקות בישראל נולדים טרם זמנם, לפני השבוע ה-37 להיריון, כלומר, כ-16,000 פגים מדי שנה. הטיפול בפגים בעולם, ובישראל בכלל זה, רשם התקדמות משמעותית במרוצת השנים, ועדיין יש מקום לשפר ולייעל. התינוק הפג, מטבע הדברים, חשוף לסיכונים ונזקק לטיפול מיוחד. כפועל יוצא מכך, גם הוריו נדרשים להתמודדות שונה, מורכבת יותר וארוכה יותר מזו של הורים רגילים. גם המחוקק נתן דעתו לכך, ותיקון חקיקה אפשר את הארכת חופשת הלידה בשישה שבועות נוספים במקרה של אשפוז היילוד.
עם זאת, עלינו לתת דעתנו על הצורך הגובר בהתמודדות עם צורכי הפגים עצמם, שמספרם בארץ נמצא, לצערנו, בעלייה מתמדת. אנחנו שומעים לא אחת על מחסור בצוותים רפואיים בתחום היילודים, בעיקר פגים, שמספרם איננו מדביק את קצב הילודה. הפגים אינם יכולים לזעוק, אך אני מקווה שאנחנו, בין היתר בדיון חשוב שתכף נקיים, נהיה להם לפה ונתריע על מצוקתם ועל צורכיהם המיוחדים.
כמו שאמרתי, כמה חברי כנסת הציעו לדון בנושא במליאה. אני קורא קודם כול לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, ואחריה – לחברת הכנסת עליזה לביא.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. צדקת, זה כבר הפך להיות מסורת פה, ציון יום הפג הבין-לאומי בכנסת ישראל. גאווה גדולה. זו השנה השישית שאני מובילה את היום המיוחד הזה בכנסת, ואני שמחה לומר שיש לנו הישגים, והישגים יפים. התחלנו אותם בכנסת השמונה-עשרה, כאשר שר הבריאות, השר יעקב ליצמן, היה אז סגן שר הבריאות אבל השר בפועל, והתחלנו מהלכים שבחלקם אנחנו רואים את הפירות כבר היום. אבל הדרך לפנינו עוד ארוכה.
לא אתחיל לפני שאומר תודה רבה, תודה ענקית, ליושב-ראש איגוד הנאונטולוגים ד"ר מולי צנגן, שעושה עבודה ולא מחכה ליום הפג. הוא מפעיל אותי כעניין שבשגרה, ולא רק אותי – את כל המערכת ואת משרד הבריאות, ולארגון לה"ב, הורים למען הילדים הללו. ואני חייבת להגיד: רומי, תודה רבה. הילדים שלהם כבר לא פגים, הם כבר גדלו, אבל פעם הורה לפג – תמיד הורה לפג, והם מלווים את ההורים החדשים ברמה הרגשית, הנפשית, בליווי, באיך להסתדר בכל התסבוכת הזאת ואיך להבין מה הזכויות שלך.
אז ראשית, נתקן ונאמר שהארכת חופשת הלידה בתשלום – אולי זו הארכת חופשת הלידה היחידה בתשלום כולל כל ההפרשות הסוציאליות – כבר לא מוגבלת בזמן. תיקנו שוב, וכמספר הימים של האשפוז כך התוספת לחופשת הלידה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
מקבל באהבה את התיקון.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אני שמחה לשמוע. עשינו את זה באמת בעבודה קשה. גם את חיים כץ ראוי להזכיר פה. ואתה יודע, קודם נשים פשוט ויתרו על מקום העבודה, כי נגמרה חופשת הלידה, הגיעו הביתה אחרי האשפוז של הילד – אז חלק מהימים קיבלו וחלק לא. אבל את הילד הזה גם אי-אפשר להכניס למעון כמו ילד רגיל, בגיל שלושה חודשים; הגיל הביולוגי והגיל הכרונולוגי לא בדיוק זהים.
אני רוצה לומר כמה דברים. ראשית, מספר הילדים הפגים בשנה, בערך, במדינת ישראל הוא בין 13,000 ל-15,000 פגים בשנה. אולי הצלחנו, ככה, לעצור טיפה את הלידות בטרם הזמן, אבל לצערי הרב לא הצלחנו להוריד בהרבה את אחוזי התמותה של אותם תינוקות.
אתה יודע, מדינת ישראל מתקצבת את בית-החולים, דרך הביטוח הלאומי, בסביבות 200,000 שקל על כל לידת פג. גילינו לאורך השנים ובמאבקים שלנו שמנהלי בתי-החולים עושים בכסף הזה כבשלהם: במקום להקדיש את הכסף לפגיות, לשיפור התנאים, למלחמה בזיהומים, לשיפור התשתיות, לתקנון של יותר כוח-אדם כדי שיהיה טיפול כמו שצריך, הרבה פעמים היו מסיטים את הכספים – אם זה למחלקות אחרות, אבל הם יכלו בהחלט גם לשלם בזה את חשבון החשמל או את יחסי הציבור שלהם.
לא הצלחנו במאבק לצבוע את הכסף, שהכסף ילך ישירות לפגיות, אבל בעזרת השר ליצמן ומי שהיה אז מנכ"ל המשרד רוני גמזו, וזה המשיך אחר כך גם עם ארנון אפק, הצלחנו ליצור איזשהו מודל תמריצים שאומר שפגיות שישתפרו, או בתי-חולים שיעשו שיפור אמיתי בפגיות – אם זה מבחינת התשתיות ואם זה מבחינת מלחמה בזיהומים ואם זה מבחינת תקנון כוח-אדם וכדומה – יבדקו את השינוי שלהם לטובה, ואלו שיעשו את השינוי הגדול ביותר גם יקבלו תמריץ כספי צבוע לפגיות. ובתי-החולים הבינו שעכשיו משרד הבריאות בודק אותם, ולא רק בודק אותם – הוא בסוף גם מפרסם את הנתונים.
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
– – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
נכון. ובפרסום היום גילינו, לשמחתנו, שמתוך חמשת המצטיינים, חמש המחלקות בבתי-החולים, הפגיות המצטיינות, יש לנו נציגות לא רעה של שלושה בתי-חולים מהפריפריה. אז אני שמחה – חלקם, שלושה מהצפון, ואזכיר את אלה מהצפון: פוריה, "העמק", "כרמל". וזה אומר שזה מצליח, שזה עובד.
המודל הזה עוד צריך להשתכלל, צריך לראות איך בונים אותו, איזה עוד קריטריונים יוצקים לתוכו, ולהבין שגם יש פגיות שמצבן היה בסדר, אבל צריך להתחשב בכך – לדוגמה, בבית-חולים שניידר יש הרבה יותר לידות, ופגיות, והרבה יותר ילדים עם מומים מגיעים לשם, ולכן הצפיפות שם גדולה מאוד. יש עדיין קושי אמיתי במספר הרופאים שהולכים לרפואת פגים, לנאונטולוגיה, וזה בגלל הקושי האמיתי: הם עובדים סביב השעון, והמשמרות והתורנויות הן כאלו שהן כמעט לא משאירות להם זמן למשפחה שלהם. הצלחנו במאבק הרופאים להפוך את המקצוע הזה למקצוע במצוקה. לתמרץ את הרופאים שילכו למקצוע הזה. והצלחנו להציל מהקטסטרופה שהייתה. רוב הרופאים עמדו לצאת לפנסיה ורק שני מתמחים היו בצינור. אז המצב היום קצת יותר טוב, אבל עדיין אנחנו בחוסר של איזה 40% מהתקינה שמשרד הבריאות הציג כְמה שצריך להיות.
הקטסטרופה היותר-גדולה זה מספר האחיות בפגיות, כי ביחס לעולם המערבי, אנחנו בחוסר מאוד מאוד גדול. אז נכון, הוספו כמה אחיות, אבל רובן הן לא אחיות עם התמחות-על – ההתמחות של הרפואה המאוד-מסוימת הזו, ודרך אגב, לוקח כחמש שנים לעשות את ההתמחות הזו. והאחיות האלו, שנדרשות לעבוד סביב השעון גם כל הזמן, כי לא הרבה רוצות להגיע לשם, נאלצות לשלם מהכיס שלהן את ההתמחות. זה מחסור אדיר.
אני אנסה, ככה, בנקודות, כי אני מבינה שהזמן שלנו קצר, לומר עוד כמה דברים. צריך להגדיל את מספר האחיות, אבל את מספר האחיות שהמומחיות שלהן בטיפול נמרץ יילודים. לא ייתכן שמיטות טיפול נמרץ בפגיות בעצם מתוקצבות אחרת, או שהתקנון שלהן שונה ממיטות טיפול נמרץ בכל המחלקות האחרות. מחלקת טיפול נמרץ ילדים, למשל, אם הילד שם הוא אפילו בן שלושה חודשים או חודשיים, יש עליו כ-3.5 אחים או אחיות, כוח סיעודי פר מיטה – לעומת הפגייה, ששם זה פחות מחצי. ולכן, אותה אחות – תחשוב – היא צריכה לטפל בארבעה או בחמישה פגים במקביל, ופתאום שניים במקביל מגלים מצוקה, סטורציה וכדומה, וצריך להגיש להם, באמת, את הטיפול המציל חיים – איך היא יכולה לעבור בין האינקובטורים ולשמור על שטיפת ידיים באמצע? כי לפעמים, אתה יודע, החיים קודמים לאיכות החיים. אז כדי להציל את התינוק לפעמים אתה לא ממש יכול לשמור גם על ההיגיינה. ואז הזיהומים שם הם רבים.
הבעיה הקריטית שנתקלתי בה אז, בלחימה בדרום, היא שרוב הפגיות – וד"ר מולי צנגן, אנחנו היינו אצלו – לא ממוגנות. כשיש אזעקה אתה צריך לראות את ההיסטריה של ההורים. הם נשכבים על האינקובטורים בגופם כדי להגן על אותו עולל קטן כזה שרק נולד ואין לו שום הגנה. במקרים אחרים סיפרו לי על הורים שמשכו ילדים, ניתקו אותם מהמכשירים. ילדים כאלה קטנים, אולי אפילו קילו אין להם, וכיסו אותם בגופם ורצו אתם לאזורים מוגנים. זה מטורף.
יש הנושא של הטיפול בקהילה, שהוא עדיין לא מפותח מספיק. על קופות-החולים להגיע להסדר עם רופאים נאונטולוגים שיוכלו לבנות תוכנית שמתאימה לפג. פג שמשתחרר מבית-החולים ומגיע לקהילה, הטיפול בו צריך להיות שונה, כמו טיפול בילדים עם צרכים מיוחדים. צריך לקחת בחשבון שהתזונה שלהם אחרת, שהם צריכים יועצת, תזונאית, שתבנה להם איזשהו תפריט. סרגל הגדילה שלהם לא יכול להיות סרגל הגדילה של ילד רגיל שנולד בתנאים אופטימליים. צריך לזכור שהם צריכים, מן הסתם – אין מה לעשות – טיפולים פארה-רפואיים נוספים, כמו פיזיותרפיה, שזה כל כך חשוב לגבי ההמשך שלהם.
אני רוצה באמת לשבח את אדוני השר על ההתגייסות ועל כך שהמודל לבנק חלב-אם, אני יודעת, מתחיל לקרום עור וגידים. הייתי רוצה לדעת מתי המכרז יוצא לדרך. אני יודעת שמשרד הבריאות הבטיח להקצות גם תקציבים בנושא הזה. ואני אספר לך למה, אדוני. כאשר נולד פג, הרבה פעמים אמו, גם בגלל הטראומה וגם בגלל שעוד לא ממש הצליחו לפתח את החלב בשביל להיניק את הילד, עדיין מבחינה ביולוגית זה עדיין לא קרה – אז נשים טובות רוצות, מתוך כוונה טובה, לעזור. אז הן שואבות ובאמת נותנות את זה כתרומה לאלה שזקוקים לזה. והתרומה הזו מתקבלת בברכה, רק אף אחד לא שם לב שאף אחד לא בדק את איכות החלב. האם, חלילה וחס, החלב הזה נושא אתו גם זיהומים כאלה ואחרים, חיידקים כאלה ואחרים, מה רמת השמירה של אותו חלב, וכדומה. את השוק השחור הזה צריך להפסיק. ואני שמחה לשמוע ולדעת שמשרד הבריאות ממש התקדם בכך.
אני רוצה לפנות לאדוני השר ולומר לו דבר פשוט.
<היו"ר אחמד טיבי:>
נא לסיים.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אני מסיימת. בנוגע למספר הרופאים: עדיין 50% מהרופאים הולכים לצאת לפנסיה, מהרופאים המומחים.
<היו"ר אחמד טיבי:>
משפט סיום, אורלי.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
יש לנו חלק מהמתמחים בקנה. אנא ממך, תדאג שהמקצוע הזה, שהוכרז כמקצוע במצוקה, ידע עדיין לתת את התמריצים, כדי שאנחנו לא נישאר בשנים הקרובות עם מחסור נוסף ברופאים.
בקשה אחרונה: זכאות לטיפול ראשוני – המחלקה שבה מאושפז היילוד והצוות המטפל – – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, גם היושב-ראש אמר לי שגלשת מעבר לזמן ואפילו הציבור שולח לי הערות. תודה רבה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אני מודה לך.
<היו"ר אחמד טיבי:>
אני מודה לך.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
ואני מקווה מאוד שאנחנו נעשה פה גם דיון במליאה – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
היטבת להציג את הדברים.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
– – משהו יותר מורחב, כי הנושאים חשובים וארוכים. תודה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה. חברת הכנסת עליזה לביא – בבקשה, גברתי.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברותי, חברי, השרים – שר הבריאות, השר לביטחון פנים – יום הפג. אז אני קודם כול רוצה, חברתי היקרה, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, לברך אותך. חברת הכנסת אבקסיס, אני מברכת אותך על קיומו של היום החשוב הזה בכנסת ישראל. את ממשיכה בעקביות את העבודה הנהדרת שלך למען ילדים.
את יודעת, כולנו במדינת ישראל אוהבים ילדים. זה לא עניין של אופוזיציה וקואליציה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אני מסכימה לחלוטין.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
למרות שלצערי הרב, שר האוצר גם כאן עושה פוליטיזציה עלובה.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
אוי, באמת.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אז ילדים זה שמחה וכולנו אוהבים ילדים. ובטח אני רוצה לחזור ולציין את זה שכן, אנחנו אוהבים ילדים במדינת ישראל ולעתים יילודים נולדים מתחת למשקל הרצוי. הלידה הרגילה מתרחשת לרוב סביב השבוע ה-40 של ההיריון. על-פי ההגדרה של משרד הבריאות, וכל מי שנולד לפני השבוע ה-37 נחשב פג.
אני רוצה לשתף אתכם בביקור שקיימנו בבית-החולים סורוקה במהלך "צוק איתן". הפגייה שם לא ממוגנת. חמש פעמים פינו את הפגים הרכים בבהלה – הורים, בני משפחה, רופאים ואחיות מסורים. לא יעלה על הדעת, אדוני שר הבריאות, שפגייה באזור כזה לא ממוגנת. נדרשים 70 מיליון שקל כדי למגן את הפגייה. זה לא סכום שקופת-החולים הכללית יכולה לשאת בו לבדה. זו חובה של מדינה לבוא ולאפשר להיות בתנאים ראויים, בטח באזור שכזה ובמציאות חיים כמו מציאות החיים בישראל. צריך למגן את הפגייה בבית-החולים סורוקה, ובטח לא לעשות, אתה יודע, את המקום הזה דווקא ליילודים.
דוח העמותה למען פגים בישראל והאיגוד הישראלי לנאונטולוגיה חושף אותנו לנתונים קשים מאוד על מצב הפגיות בישראל. שיעור הפגים שלוקים בזיהומים במדינת ישראל עומד על 19%, וזה פי-ארבעה מאשר במדינות מערביות. זה אחוז מאוד מאוד גבוה. לפי דוח העמותה למען פגים בישראל והאיגוד הישראלי, 13,148 פגים נולדו במדינת ישראל בשנת 2014, וזה מתוך, רק כדי שנבין את האחוז גבוה, מתוך 176,000 לידות; וכמעט 20% לקו בזיהומים. זיהומים, אדוני היושב-ראש – זאת בכלל אחת המכות של בתי-החולים במדינת ישראל. קמה ועדה ציבורית בנושא הזה, אבל אנחנו רואים כאן שפגים, באחוז גבוה מאוד לוקים בזיהומים. זיהומים בדם הם הסכנה הגדולה ביותר, והיא יכולה לגרום לפג בעיות לכל החיים וגם לגרום למותו.
<היו"ר אחמד טיבי:>
אז את מותחת ביקורת על בתי-חולים.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
תראה, אני לא – – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
ובכל זאת שר הבריאות נשאר שקט.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אני אומרת לך – נמצא פה שר הבריאות. אני מזכירה לך – – –
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
לא, אני אענה – – –
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אני מזכירה שקמה ועדה לא תלויה, שאמורה – תראה, זה לא עניין של בעד או נגד ולא קואליציה ואופוזיציה. כולנו נזקקים לבתי-החולים. לכולנו יש ילדים שנולדו כפגים – במשפחות. זה לא עניין לא של חרדים ולא של חילונים ולא של דתיים ולא של שמאל ולא של ימין. נכון, למרות שאנחנו אחרי לילה ארוך מאוד ומילים קשות ובוטות שנאמרו כאן, אדוני, הנושא הזה של פגים משותף לכולנו. אין הבדל של צבע, גזע, מין.
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
עוד מעט נראה, עוד מעט נראה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אדוני, עם קצת סבלנות. אתה יודע, הנושא הזה – אתה יודע, לא כל דבר – – –
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
יש לי סבלנות.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
כן, אבל יש פה מצוקה מאוד גדולה, גם של זיהום. לא סתם, לא בכדי, יש יום היילוד. אני אשמח. אני אחכה פה בשקיקה רבה לשמוע את המענה, את התשובות. אתה ידוע כשר חרוץ, שהנושאים האלה חשובים לך. אז קצת פחות ציניות, ותן לי לנצל את הזמן שמותר לי בו לבוא ולומר, מההיכרות שלי עם פניות הציבור – לא בכדי יש פה יום בנושא הזה.
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
אני מוכן לתרום לך כמה דקות.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
יש לך יועץ מומחה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אז אני שמחה מאוד, כי פספסתי את ההזדמנות שלי לדבר על יום האלימות נגד נשים, ואתה יודע, אדוני, גם בבתי-החולים זה קורה.
אדוני, אם אתה נותן לי ואתה נדיב כל כך, אז אני רוצה לשתף אותך שביום ראשון הקרוב תעלה הצעת חוק שלי בוועדת השרים. אני מקווה מאוד שתתמוך בה ושאתה תומך בה. היא תאפשר להורים ללוות את היילודים לבדיקות. מה שקורה היום במדינת ישראל זה שבתי-חולים עושים כרצונם. יש בתי-חולים שמאפשרים להורים ללוות את הילדים, את היילודים, לבדיקות, ובהרבה בתי-חולים לא יכולים. אני קיבלתי הרבה מאוד פניות ציבור מהורים. אתה יודע, למשל, שפרית, מנהלת הסיעה שלנו, שעוד מעט, בעזרת השם, תלך ללדת, היא בוחרת ללדת בעין-כרם. היא אומרת לי: עליזה, רק בעין-כרם אפשרי שהורים ילוו את הילדים לבדיקות. אתה יודע, הזכויות נמנעות מחסרי ישע. כאנשים מבוגרים אנחנו זכאים לבקש מי ילווה אותנו, ויילודים לא יכולים. יש המון המון המון תלונות שמגיעות על בתי-חולים. אנחנו בדקנו את זה. אין מדיניות אחידה, אדוני השר, וזה נושא שצריך – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
– – להסדיר אותו בחקיקה. אנחנו מדברים פה על יילודים, על חסרי ישע. צריך גם למגן, גם לראות איך אנחנו מתמודדים עם הסוגיה הקשה מאוד של זיהומים, וגם לאפשר להורים ללוות את היילודים שלהם, את התינוקות שנולדו – גם את הפגים וגם את התינוקות. ואני מקווה, אדוני, שתתמוך בהצעה שעולה ביום ראשון.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר אחמד טיבי:>
חבר הכנסת ד"ר אבו מערוף.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר ליצמן והשר ארדן, אפילו אם הדברים יחזרו על עצמם, טוב שאנחנו מציינים את היום הזה. אני מקווה ורוצה שציון יום הפג בכנסת אכן יתרום לשיפור ושינוי המצב הקשה הקיים בעניין הפגים, גם במהלך האשפוז שלהם וגם במהלך השנתיים הראשונות לחייהם אחרי השחרור. אני מקווה שמהיום הזה יצאו המלצות לתיקון הליקויים בכלל בכל הקשור לנאונטולוגיה. לא במקרה אנחנו היום מציינים את יום הפג, פחות משבוע לאחר הדיונים על תקציב המדינה, כולל תקציב משרד הבריאות. במהלך הדיונים על התקציב ציינתי שאין תוכנית ברורה למשרד הבריאות לתקנים בבתי-החולים, לא לאחיות ולא לרופאים, והנה, עובדה, לפנינו נתונים שמעידים על חוסר בתקנים בנאונטולוגיה בבתי-החולים.
בישראל 9% מהנולדים הם פגים, שהם כמעט 13,000 יילודים בשנה. מתוכם, 1,600 פגים הם במשקל נמוך מ-1,500 גרם. יש במדינה 28 פגיות שבהן מטפלים רופאים נאונטולוגים, שהם רופאי ילדים שעברו התמחות-על של שלוש שנים במקצוע. מספרם הוא 140–142 רופאים. מספר האחיות הוא רק 800. ולמה אני מדגיש את הנתונים האלה? כי לפי הסטנדרטים הרפואיים והנתונים במדינות המפותחות, על כל פג מונשם צריכה להיות אחות צמודה שמטפלת בו, אבל בישראל, לצערנו הרב, אחות מטפלת בארבעה–שמונה פגים מונשמים. כרופא שמודע למצב, אני אומר שלפעמים גם אחות אחת לכל פג לא מספיקה. מה עם כוח העזר, שגם חסר? מה שמטעה ומעוות את הנתונים עוד יותר הוא שמיטות הטיפול הנמרץ לא מתוקננות כמיטות טיפול נמרץ בנושא תקינות האחיות והרופאים.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר, הליקויים בפגיות הם לא רק בתקנים ובשירות הרפואי. כמובן, אין לי טענות על המקצועיות ועל רמת הטיפול הרפואי בכלל, שהוא טוב מאוד, אלא על הצפיפות הגדולה בפגיות, וגם על התשתיות, שלא עומדות בסטנדרטים הרפואיים. זה, כמובן, מגביר את זיהומים וגורם לתחלואה רבה, וגם, לצערנו, לתמותה. כבר נאמר ששיעור הזיהומים הוא 19%, שזה פי-ארבעה מבמדינות במערב; תמותה – 50% ממקרי המוות של תינוקות בכלל הם של הפגים. בנוסף, התמותה רבה יותר אצל פגים שהם במשקל 500–1,500 גרם, והיא בין הגבוהות ביותר בכלל המדינות המפותחות: בישראל – 40%, בארצות-הברית – 30%, ובגרמניה ובאוסטרליה – רק 20%. רק שמונה פגיות מתוך ה-28 הן ממוגנות. בישראל אין עדיין בנק חלב. בעולם המערבי ישנם 300 בנקי חלב, ואין צורך להרחיב כאן על חשיבותו וערכו הרפואי של חלב האם, ואין צורך לפרט כמה הוא נחוץ לפג, ושהוא גם מוריד תחלואה וגורם להתפתחות טובה יותר של הפג.
הנאונטולוגיה מוכרת כמקצוע במצוקה, וחסרים היום כ-80 תקנים. החוסר בולט בפריפריה. אני יודע שיש הרבה רופאי ילדים שמעוניינים בהתמחות-העל הזאת, אבל אין תקנים במשרד הבריאות, לצערנו הרב. שליש מהמיטות בפגיות הן מיטות של טיפול נמרץ, אבל זה לא מוכר כששוכבים בהן פגים באינקובטורים. חוזר משרד הבריאות אומר שיש להוסיף אחיות ותקנים, אבל זה רק חוזר, ועדיין אין הוספה של תקנים.
הטיפול בפג לא מסתיים בשחרור מהפגייה, מבית-החולים, אלא יש צורך רפואי חשוב מאוד בהמשך מעקב וטיפול רפואי בשנתיים הראשונות לחייו, כולל פיזיותרפיה, דיאטניות, צרכים מיוחדים, עובדים סוציאליים. וכאן יש לציין את המצב הקשה בפריפריה ובכפרים הרחוקים מהמרכזים בהמשך הטיפול והמעקב, וקשה להגיע אליהם. יש נתונים שהתמותה, הסיבוכים והתחלואה של הפגים במקומות אלו הם גבוהים, ומסתבכים יותר. במיוחד יש לציין את הכפרים הבדואיים, שאנחנו רואים שהמצב שלהם גרוע בגלל המרחק הרב מהמרכז ומהמרכזים הטיפוליים. כמו כן, חשוב לציין שאי-המשכיות המעקב אחר הפגים תביא למצב של חוסר גילוי ואבחון מחלות וליקויים התפתחותיים שהיה אפשר לגלותם ולמונעם אם היו מרכזים בהישג-ידם של המטופלים.
בציון היום הזה אני דורש לחייב את משרד האוצר ומשרד הבריאות להקצות את המשאבים הדרושים לתקנון של מיטות טיפול נמרץ בפגיות, כולל הוספת תקנים לאחיות ורופאים. המדינה צריכה להכיר בפג כילד עם צרכים מיוחדים ולאפשר מעקב וטיפול לפי הסטנדרטים המקובלים עם שחרורו לקהילה במהלך השנתיים הראשונות, וגם להגדיר מה זה פג בצורה ברורה, כי ההגדרה במשרד הבריאות היא אחת וההגדרה של הביטוח הלאומי היא אחרת.
יש להמשיך לשפר ולשדרג את מודל התמרוץ לפגיות – מודל הכוכבים של משרד הבריאות – שהוא טוב – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
נא לסיים.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
אני מסיים. – – ויש למנף אותו, ושלא ייכתב שוב בעיתונות מה שנכתב היום: מחדל הפגיות; שזה יימחק בכלל מהלקסיקון שלנו. תודה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה. חבר הכנסת יצחק וקנין – לא נמצא. ישיב שר הבריאות יעקב ליצמן. בבקשה, אדוני.
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברת הכנסת עליזה לביא אמרה שבילדים אין פוליטיקה. אני סומך את ידי על כל מילה. אבל, לצערי, אני אציין רק שתי עובדות, מה שהיה, ואתם תגידו, חברי הכנסת, אם יש פוליטיקה או אין. שר האוצר הקודם ביטל את קצבאות הילדים, ושר האוצר הנוכחי החזיר. שרת הבריאות ביטלה את טיפולי השיניים לילדים בגיל 12–14, את מה שאני עשיתי בקדנציה הקודמת, ואני החזרתי את זה עכשיו בחזרה. אז האם יש פוליטיקה או שאין פוליטיקה? יש פוליטיקה. מבטלים דברים. אולי יש ילדים חרדים שנהנים מטיפולי שיניים. מה, אין לכל הילדים? אין ילדים במגזרים אחרים? אין לערבים? רק לחרדים? למה לבטל את זה? אני עזבתי את תפקידי באפריל, וזה היה צריך להיכנס מגיל 12–14 ביולי, והיא ביטלה; 8 מיליון שקל היא החזירה לאוצר. שר האוצר הקודם קיצץ בקצבאות הילדים. בא שר האוצר הנוכחי, אומר: לא, ילדים חשובים לו, והוא החזיר. אז מה העוול שאמרו ששר האוצר אמר כאן במליאה – שהוא אמר ששר האוצר לא אוהב את הילדים. עובדה שהוא לא אוהב, עובדה שהוא קיצץ להם בתקציב. עם עובדות אי-אפשר להתווכח.
<עליזה לביא (יש עתיד):>
אתה יודע שנתנו את זה בדרך אחרת, אתה יודע את זה.
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
הוא לא נתן את זה. הוא קיצץ. בכל מקום שיש ילדים הוא קיצץ.
<קריאות:>
– – –
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
עובדה היא עובדה. אני מוכן להתמודד אתך על כל סעיף וסעיף שהוא קיצץ. עובדה שאנחנו בהסכם הקואליציוני החזרנו את כל מה שהוא קיצץ, ותתפלאי כמה סעיפים החזרנו. זה – א. אבל זה לא שייך ליום הפג. זה סתם חיסול חשבונות, מה שנקרא.
דבר שני, אדוני היושב-ראש, נושא הטיפול בפגים וקידומן של היחידות לטיפול ביילוד נמצא על סדר-יומו של משרד הבריאות, אשר עוסק רבות בתחום זה ובקידומו. מתוך ראייה זו, נושא הפגיות והפגים הוגדר כאחד הנושאים החשובים שבראש סולם העדיפויות של משרד הבריאות.
מספר לידות הפג במדינת ישראל הולך וקטן בשיעור של 1% לשנה, בעוד מספר הלידות הכולל גדל ב-2% לשנה. בשנת 2011 היו במדינת ישראל 169,853 לידות, ומהן 17,359 לידות פגים, בעוד שבשנת 2014 היו 180,783 לידות, ומהן 16,809 לידות פגים. עלו הלידות, ירד מספר הפגים. מקרי התמותה בפגים, בישראל ובעולם, הם עקב בעיות רפואיות בעקבות הלידה המוקדמת: מומים מולדים, חוסר התפתחות הריונית נאותה לשבועות לידה מאוחרים וזיהומים.
בין הצעדים שנקטנו כאן במשרד הבריאות: 1. הוקצו כ-240 מיטות מתוך תוכנית – אתם זוכרים שהבאתי 960 מיטות? מתוך זה 240 מיטות זה לטיפול נמרץ ביילוד.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אבל זה לא מתוקנן עם מספר האחיות.
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
מה?
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אבל זה לא מתוקנן עם מספר האחיות כמו בטיפול נמרץ אחר.
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
לא, זה רק ליילוד. אני מגדיר.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
כן, אבל חסרות שם אחיות ביחס למיטה לטיפול נמרץ.
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
אני יודע שתקן זה לא מיטה. תקן זה תקן, מיטה, רופא, אחות. יש כמות לכל דבר. אני לא זוכר כמה זה – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
יש הבדל בין טיפול נמרץ פגים לטיפול נמרץ – – –
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
אבל אם אנחנו מקצים מיטות, זה כולל תקנים, אחיות ורופאים. מישהו – – –
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
לא – – –
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
רגע. אני לא יכול לשאול אותו מרחוק, אבל אני אשמח, אם הוא ירצה, שיבוא אלי ושיסביר לי את זה; אני אזמין את האנשים. אם זה לא נכון – בלי נדר, יתוקן.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אני סומכת עליך.
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
2. הקצאת תקני רופאים צבועים לפגיות מתוך הסכם הרופאים, ובנוסף, מתן מענקים למתמחים הפונים למקצוע זה.
3. פורסם חוזר מינהל הרפואה המתווה סטנדרט טיפול רצוי במחלקות לטיפול נמרץ וטיפול מיוחד ביילוד, ומונה בקר ייעודי לניטור ובקרה לנושא הפגיות. בהמשך לפרסום חוזר מינהל רפואה בנושא, נבנה מודל תמרוץ, בשיתוף איגוד הנאונטולוגים, שתפקידו לקדם השקעה בפגיות ולשפר את איכות הטיפול בפג. המודל מדרג את הפגיות בהתאם לרשימת פרמטרים ומתגמל את הפגיות שציוניהן הם הגבוהים ביותר, וזאת גם בהתחשב בשיפור עם השנים. בין הישגי מודל התמרוץ: א. ירידה של 43% בשיעור הזיהומים הנגרמים מהכנסות צנתר; ב. גידול של 14 מתמחים חדשים במקצוע הנאונטולוגיה; ג. תוספת של 50 אחים ואחיות חדשים ו-75 אחים ואחיות שעברו הסמכה על-בסיסית בטיפול נמרץ ביילוד; ד. תוספת של 14 תקנים במקצועות הבריאות; ה. השלמת פערי בינוי והצטיידות בפגיות השונות. עוד מעט נגיע גם – עליזה, איפה היא? היא כבר עזבה.
4. בשנת 2016 מודל התמרוץ, שהוא מודל דינמי, יעסוק ויקדם, בנוסף לנושאים שבהם התמקד עד היום, גם ברצף טיפול-אשפוז-קהילה עם שחרור הפג לביתו ובהכשרת צוות הפגייה וההורים בקורסי החייאה לפגים.
5. זה כשנה וחצי מתנהלת תוכנית לאומית, מה שנקרא "לגעת באפס", שמטרתה הורדת שכיחות זיהומים נרכשים בפגייה. התוכנית מבוצעת בהובלת האיגוד הישראלי לנאונטולוגיה ובשיתוף אחיות הפגייה ומשרד הבריאות. בנוסף, משרד הבריאות והאוצר הסכימו על תוכנית לאומית לצמצום הזיהומים בכלל בבתי-חולים, ובמסגרתה יופצו לבתי-החולים הנחיות למניעת זיהומים, תשודרג מערכת המחשוב בנושא, יועברו הדרכות רוחביות לכלל הגורמים המטפלים – אנחנו עוסקים בימים אלה בכל נושא הזיהומים – החל ברופאים וכלה בעובדי המשק. וכן, תינתן תמיכה לבתי-חולים שיראו הישגים בצמצום הזיהומים.
6. בשנת 2015 נפתח קורס אחות מומחית בנאונטולוגיה, תפקיד חדש במערכת הבריאות, המקנה לבוגר הקורס סמכויות טיפול רחבות יותר, שיקל על עומס העבודה בפגייה ויהווה אופק מקצועי חדש למקצועות הסיעוד.
7. משרד הבריאות מקדם הקמת בנק חלב-אם וצפוי לצאת בפנייה למציעים בנושא זה בשבועות הקרובים.
8. פגיות ממוגנות נבנות בימים אלה בבתי-החולים "נהריה" ולניאדו. בתי-החולים הבאים שצפויים להתחיל בנייה של פגייה ממוגנת הם הלל יפה, זיו, שניידר, סורוקה – איפה עליזה? – והצרפתי בנצרת.
בשנת 2014 חולקו 20 מיליון שקל, בהתאם לציוני הפגיות. השנה, בשנת 2015, לאחר שבוצעה בקרה בכלל הפגיות בארץ, יחולקו בימים אלו 40 מיליון שקל לפגיות על-פי דירוגן בקטגוריות השונות. חמש הפגיות שהראו את השיפור הגדול ביותר בין 2014 ל-2015, לפי סדר האל"ף-בי"ת, הן "המשפחה הקדושה" בנצרת, "סנט וינסנט" בנצרת, פוריה, שיבא ו"שערי צדק".
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
היה גם "העמק".
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
רגע, רגע. רגע.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
– – –
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
רגע, רגע. אני מבקש, תנו לי לסיים. אני לא אקפח אותך. חברת הכנסת אורלי, תקשיבי. חמש הפגיות שזכו בציונים הגבוהים ביותר בבקרות משרד הבריאות לשנת 2015, לפי סדר אל"ף-בי"ת: "העמק", "כרמל", מאיר, פוריה ושיבא. זה עונה על מה שרצית להגיד לי.
לסיכום, הפגים והפגיות הם בין הנושאים שהמשרד מקדם וימשיך לקדם. על-פי הנתונים ניתן לראות כי חל שיפור משמעותי. אנו בשנת ההפעלה השנייה של המודל. אין לי ספק שבשנים הקרובות נמשיך ונראה שיפור בנושא.
אני חושב שפחות או יותר עניתי לכל השאלות. אני מסכים – אם רוצים דיון במליאה, בוועדה; מה שאתם רוצים, אני אשמח. אני חושב שזה נושא חשוב.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
אנחנו מציעים מליאה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
מה אתה מציע?
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
אמרתי, מה שרוצים.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
מה מציע היושב-ראש?
<היו"ר אחמד טיבי:>
מליאה.
<אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):>
מליאה.
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
בעד מליאה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה.
אנחנו עוברים להצבעה. מי שבעד, הוא בעד מליאה. מי שנגד, הוא בעד הסרה.
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 10
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
בעד – 10, אין מתנגדים. הוחלט להעביר את ההצעות לסדר-היום בעניין יום הפג להמשך דיון במליאת הכנסת.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון היום הבין-לאומי לזכויות הילד>
<היו"ר אחמד טיבי:>
אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום בנושא: ציון היום הבין-לאומי לזכויות הילד, מס' 1270, 1607, 1683, 1694 ו-1699. תפתח את הדיון חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. בבקשה.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתחיל בזה שאני שמחה שהיה זמן בין הנאום בן דקה לבין העלייה שלי לדוכן כאן לציון יום זכויות הילד, כי זה עזר לי קצת להצטנן, כבוד היושב-ראש. אני אספר לך גם למה: בנאומים בני דקה ראינו כאן מצעד של חברי כנסת – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
נא להקשיב לחברת הכנסת ד"ר יפעת שאשא ביטון.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
– – שעלו ודיברו על זכויות הילד. תודה, כבוד היושב-ראש.
<היו"ר אחמד טיבי:>
יש שר במליאה. אוקיי, בבקשה, גברתי. זה לא מזמנך, עוד לא הפעלתי.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
אין שום בעיה.
ראינו, בעצם, מצעד של חברי כנסת שעלו ודיברו על זכויות הילד, ואף אחד מהם, אבל אף אחד מהם, לא הגיע היום ליום המיוחד כדי לדבר עם הילדים. היום אנחנו באופן מיוחד החלטנו שאנחנו לא מקדישים את הדיון ביום זכויות הילד לנושא כזה או אחר שבו אנחנו דנים בדרך של שגרה, אלא הזמנו לכנסת כ-200 ילדים, לשני מושבים של דיון, ודיברנו עם הילדים. שמענו מהילדים מה הם רוצים לקדם לטובת זכויות הילד, מה הם רוצים שאנחנו נעשה כדי לשפר את סביבת החיים שבה הם נמצאים.
אבל זה לא הדבר היחידי שקומם אותי.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – – בשדרות גם – – –
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
חברת הכנסת מירב בן ארי, החברים שהיו כאן לא כולם היו בשדרות. תאמיני לי, אני יודעת מה אני אומרת. את מכירה אותי איזה דקה וחצי.
אבל לא רק זה קומם אותי.
<קריאה:>
– – – ועדה אחרת.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
לא זה מה שקומם אותי. אני אגיד לכם מה עוד קומם אותי – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
מה קומם אותך?
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
– – שהשיח סביב זכויות הילד היה בצבע אחד. במדינת ישראל יש 2.7 מיליון ילדים, מכל הצבעים, מכל המינים, מכל הגוונים, ובחרו לקחת ולהתמקד בנושא אחד – שהוא חשוב, וצריך להביא אותו, והיה אפשר לחיות עם זה בשלום אם היו מדברים על מכתב מילד שהוא מתנועת "איגי", והיו מדברים על ילד שהוא עם מוגבלות כזאת או אחרת, והיו מדברים על ילד מהפריפריה, והיו מדברים על ילד מחונן, שאולי אנחנו לא נותנים לו את כל הכלים – היו מביאים למליאה את כל הגוונים, כדי שנבין שהתפקיד שלנו הוא לתת מקום לכל הילדים במדינת ישראל ולשמור על הזכויות של כולם.
אז אני מקווה שבפעם הבאה, ברוח ישיבת הוועדה, לפחות, שקיימנו היום, אנחנו נזכור ביום המיוחד לבוא ולתת את המקום והכבוד גם לילדים, ואני אשמח אם הפופוליזם שהיה פה, גם סביב הביקורת של מה צריך לבוא ביום כזה, שצריך לחוקק ביום כזה – אז אני באמת מתנצלת בפני המליאה שאני לא משתתפת בפסטיבל הזה. מי שחשובים לו הילדים מחוקק כל השנה, ואנחנו יודעים שתהליך של חקיקה הוא תהליך ארוך, ואני בחרתי ביום המיוחד הזה לעסוק בפרקטיקה ולהביא למליאת הכנסת הצעה לסדר-היום שיכולה לקדם ולטפל בסוגיה שהיא בכאן ועכשיו, והיא לא דורשת תקציבים, היא לא דורשת פרוצדורות – היא דורשת התייחסות והסכמה מצד המשרד כדי שאנחנו נוכל לקיים אותה.
ההצעה לסדר-היום שאני מבקשת לקדם היא הכנסה של לימוד זכויות התלמיד לתוך המערך הבית-ספרי. אנחנו כולנו אוהבים ילדים, ואני באמת מתכוונת לזה. אנחנו כולנו חושבים ומדברים על כך שהם דור העתיד, ושאנחנו צריכים להשקיע בהם, ואני בטוחה שכולם גם מתכוונים, בלי הפוליטיקות. אמרתי: די, הפוליטיקה על הגב של הילדים היא עלובה ופתטית בעיני. בואו נשים אותה בצד.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
נא לאפשר לה.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
אנחנו כולנו אומרים ללא הפסקה כמה הילדים חשובים לנו. אלא מה? כמו שהיה פה בנאומים בני דקה – אנחנו יודעים לדבר עליהם ולא לדבר אתם. והגיע הזמן שאנחנו נדבר עם הילדים על זכויות הילדים. בחוזר המנכ"ל של משרד החינוך מופיעה פסקה שאומרת שצריך להכניס את נושא זכויות הילדים לתוך הכיתות ולתוך בתי-הספר, ומתוך הלימוד של הילדים על זכויות הילדים הם גם ילמדו על האחריות האזרחית והאחריות האישית שלהם בתוך החברה שבה אנו חיים. אז לא צריך לרוץ ולחוקק; אפשר פשוט לבקש לאכוף את מה שאנחנו כבר מסכימים עליו. ואנחנו יכולים לעשות את זה או במסגרת שיעורי חינוך או במסגרת שיעורי אזרחות, בכיתות הגבוהות יותר, ובאמת לאפשר לילדים ולהורים שלהם להכיר את הזכויות הבסיסיות שלהם. אנחנו כולנו מדברים על זכויות ילדים; אני לא בטוחה שכולנו מכירים באמת את אמנת זכויות הילד ויודעים להגדיר מהי.
ועכשיו אני רוצה לספר לכם קצת בכל זאת, בהתרגשות, על היום המיוחד שהיה היום. כמו שאמרתי, אנחנו בחרנו היום לדבר עם הילדים, והזמנו ילדים לדיון שהוא כולו ילדים. כיבדו אותנו בנוכחותם חבר הכנסת גנאים וחברת הכנסת זועבי וחברת הכנסת איילת ורבין, והדיון, שלא כפי שאנחנו רגילים, התנהל בצורה כזאת שכשהגיע חבר כנסת, הוא בירך את הילדים שישבו סביב השולחן. אנחנו פשוט עשינו חילוף בתפקידים ליום אחד, ונתנו אפשרות לילדים להיות במוקד העניינים, והם שיתפו פעולה באמת בצורה יוצאת דופן, ואני כולי מלאת הערכה על זה שהם קיבלו את היפוך התפקידים הזה.
ותתפלאו. בדיון שבו דיברו הילדים, הם העלו את כל אותן סוגיות שאנחנו מדברים עליהן כאן במליאה; הם דיברו על הפערים בין פריפריה למרכז, והם לא השאירו את זה ברמה של קנטרנות או ביקורת, אלא גם הציעו בפרקטיקה: בואו תתקצבו אותנו דיפרנציאלית – ילדים שמדברים על תקצוב דיפרנציאלי ואומרים: לא כל יישוב צריך לקבל את אותו דבר. תתייחסו לאופי היישוב, ובהתאם לזה תדאגו שלכולם במדינת ישראל תהיה הזדמנות שווה. הם דיברו על הוועדות לזכויות הילד ברשויות המקומיות; הם דיברו על הכרטיסיות של ה"רב-קו" למערכת החינוך, שהרי אנחנו יודעים שחוק חינוך חובה הורחב אומנם עד לכיתה י"ב, אבל הכרטיסיות לא ממשיכות, הזכאות שלהם, בכיתות י"א–י"ב; הם דיברו על נושא התחבורה הציבורית בכלל; הם דיברו על הורדת גיל הבחירה. הם דיברו על סוגיות שאנחנו כולנו נוגעים בהן, וזה היה פשוט תענוג, ואני אשמח אם בפעם הבאה, בחוויה הבאמת כל כך מרגשת הזאת, כל הבית הזה יהיה שותף.
אני מבקשת להעביר את ההצעה לסדר-היום לדיון בוועדת החינוך. אנחנו נקיים דיון משותף לוועדת החינוך ולוועדה לזכויות הילד. תודה רבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה. חבר הכנסת אבו עראר, בבקשה. חמש דקות. בבקשה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, ביום הבין-לאומי לזכויות הילד ברצוני לדבר על הילד הערבי שחי במדינת ישראל. על-פי עמותת "בטרם" – לבטיחות ילדים, הנתונים מצביעים כי הילדים הבדואים בנגב הם האוכלוסייה הפגיעה ביותר להיפגעות בלתי מכוונת ביחס לחלקה באוכלוסייה. הסיכוי להיפגעות של ילד בדואי הנו פי-שבעה משל ילד יהודי באותו מחוז. בשנים 2008–2013 שיעור הילדים הבדואים הנפגעים היה כ-18%, על אף העובדה שהם רק 4.3%. מכובדי היושב-ראש, מקרי מוות כתוצאה מתאונת דרכים מהווים כ-51% ממקרי התמותה המדווחים בקרב ילדים במגזר הבדואי, לעומת כ-40% או 41% ממקרי התמותה המדווחים אצל ילדים יהודים. 55% ממקרי התמותה בקרב הילדים באוכלוסייה הבדואית מתרחשים בזירת הבית או בחצר הבית. המספרים כאן מראים איך הסביבה הקשה והיעדר התשתיות גוזלים חיים בקרב הילדים הבדואים. אם אתה נולד ביישוב לא מוכר, סיכוייך להיפגע הנם פי-שבעה מביישוב יהודי.
מספרים אלה מטריפים את הדעת. לא ייתכן כי מהיוולדך ביישוב בלתי מוכר – גורלך כל הזמן שתיפגע או תמות. כל זה קורה בגלל תשתית לקויה ביישובים. האי-הכרה ביישובים מובילה לסלילת כבישים עצמית ולתשתיות רעועות, ובגשם הם ממש מנותקים מהעולם. ממשלת ישראל אשמה במספר הפגיעות הגבוה של הילדים הללו בכך שהיא לא מאפשרת להם לפתח ולבנות, ולבנות תשתית נאותה אשר תבטיח עתיד טוב לילדים.
כאשר הילד רואה שהרשויות הורסות את הבית והוא עומד בצד חסר אונים – אני אומר לגברת יפעת, לחברת הכנסת יפעת: הדברים שלך, ואת אוהבת ילדים, כמו שציינת עכשיו, וכולנו אוהבים ילדים – איך הילד שעומד בצד, הורסים לו את הבית, מפקירים אותו בלי קורת גג בחורף, בקור העז, ולא עושים כלום. לא מוצאים תחליף לבית הזה.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
ומה עם הילדים שנפטרים? בואו, תשאירו את הדיון הזה חגיגי ונקי פעם אחת. באמת, כבדו את הילדים, תשאירו את הדיון הזה נקי.
<היו"ר אחמד טיבי:>
הוא לא הבין מה הביטוי "נקי" פירושו.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
נקי זה בלי פוליטיקה. ביקשתי את זה גם מעל הדוכן. תשתחררו רגע מהמקום הזה, תשאירו את הדיון הזה חגיגי.
<היו"ר אחמד טיבי:>
פוליטיקה היא לא לכלוך. את חלק מהפוליטיקה.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
אגב, אגב – – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
אני מדבר עכשיו רחוק מהפוליטיקה – מדבר על הילדים האלה שנפגעים נפשית בצורה הכי קשה שיש, שהורסים להם את הבית. מה תשובתך, גברתי? יש לך תשובה?
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
יש לי הרבה תשובות. אני רוצה שתכבדו את היום הזה ותשמרו עליו חגיגי, זהו. זה מה שאני ביקשתי.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
מה לעשות, אני לא שומע – מה אמרת?
<היו"ר אחמד טיבי:>
היא ביקשה להישאר "חגיגי".
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
להישאר חגיגי? אני בצורה הכי חגיגית שיש. ילד בלי בית – מה יש חגיגי? ילד בלי בית. ממשלת ישראל לא מפתחת מסגרות חינוכיות ביישובים – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
היא רוצה – – –
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
אתה מדבר על הילדים של – – – או – – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
אל תפריעי, תעשי לי טובה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
נא לאפשר לחבר הכנסת טלב אבו עראר לומר כל מה שהוא רוצה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
ממשלת ישראל לא מאפשרת – לא מפתחת מסגרות חינוכיות. יותר מ-30% מהילדים הבדואים בנגב בגילי שלוש-ארבע הם ללא מסגרות חינוך; אין להם גנים ללמוד, אין להם, מסתובבים ברחובות – 30%. הילדים הבדואים, רובם מוסעים לבתי-הספר ולגנים. בתקציבים המוקצים, המושקעים בהסעות, אפשר להקים בכל יישוב בית-ספר חדש, אפשר להקים גנים. אני חושב, מכובדי היושב-ראש – ואתה יותר בקי ממני בחוקים, יותר בקי מכולנו, מאלה שיושבים כאן, לגבי מה אומר החוק, כמה קילומטרים אפשר להסיע ילד לגן. מה אומר החוק? 2 קילומטרים, אם אני לא טועה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
2.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
2 – אצלנו מוסעים עשרות קילומטרים, ילדי גן. איך אפשר במדינה דמוקרטית?
<מירב בן ארי (כולנו):>
מה אתם עושים?
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
אפשר להקים בתי-ספר וגני-ילדים ביישובים. ממשלת ישראל אינה יכולה לעמוד דום ליד נתונים מדאיגים אלה. ממשלת ישראל צריכה להכריז על מצב חירום בתחום זה ולטפל בו מהשורש. לא ניתן להמשיך במצב הזה – היעדר מסגרות חינוך, היעדר מקומות ופיתוח מקומות משחק לילדים, היעדר מועדוני נוער. אני חושב שהגיע הזמן שהילדים הערבים בכלל והבדואים בפרט יחיו כמו כלל אוכלוסיית הילדים שחיים במדינת ישראל.
לסיכום, מכובדי היושב-ראש, אני פונה בזה גם לכל חברי הכנסת וגם לכבוד השר, שר הבריאות: ילד שמבקש להציל את חייו, ילד בן 12 מרהט שנולד עם מחלה כזאת – ואתה רופא, מכובדי היושב-ראש – המחלה נקראת 1MBS, אתה יודע מה זה, בטוח. מחלה נדירה וחמורה, המשפיעה על חייו בכל דרך אפשרית. הוא, אגב, החולה היחיד במדינה – כבוד השר לביטחון פנים, אני לא מעצבן אותך עכשיו, בנושא אחר, בסדר? תחייך, תחייך, זה נושא אנושי לחלוטין, לחלוטין, ממש. הוא ילד יחיד שנושא את המחלה הזאת. פניתי בכתב אל ועדת סל שירותי הבריאות כדי לכלול את התרופה – וישנה תרופה בישראל למחלה הזאת, ישנה תרופה – ולצערי הוועדה החליטה שהדירוג נמוך. מה זאת אומרת דירוג נמוך? יעני לא ראוי, לא מגיע, כי התרופה יקרה. אני שואל את שר הבריאות ואת חברי הכנסת כאן: מה יותר יקר, התרופה או חייו של אדם שפונה אלינו יום-יום: תצילו את חיי?
<מירב בן ארי (כולנו):>
למה לא התקשרת לליצמן?
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
אדוני היושב-ראש, האם תאפשר לי לענות לו?
<היו"ר אחמד טיבי:>
כן.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
בבקשה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
כן, בהחלט, הוא רוצה תשובה.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
גם אני רוצה להתייחס. הוא הזכיר את שמי.
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
אדוני חבר הכנסת, שתי תשובות לדבר: א. כלל יסוד ברזל – אני לא יודע מה שרי בריאות אחרים עשו: אסור לשר הבריאות להתערב, להכניס תרופות לסל. אני לא יודע אם זה על-פי חוק אסור, אבל ברור לי שאסור לו להגיד איזה תרופות כן, איזה תרופות לא.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
על-פי חוק אסור.
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
על-פי חוק, אוקיי. לא משנה, מעולם לא התערבתי. ב. אחרי ועדת הסל, כשיסיימו את העבודה, אחרי שלא ייכלל – זה בסך הכול עוד כמה שבועות – תפנה אלי ונראה מה ניתן לעשות. תודה רבה.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
נמתין כמה שבועות?
<שר הבריאות יעקב ליצמן:>
ועדת הסל מסיימת את עבודתה בסוף דצמבר, אז בסך הכול חודש ימים בערך. נראה מה הם יחליטו. אני לא הולך להגיד להם שום דבר. אני אומר לך מייד, אסור לי. אסור לי להתערב, או, כפי שחבר הכנסת מיקי לוי אומר, על-פי חוק, או לא – לא משנה, אני לא מתערב. אבל אחרי ועדת הסל, אחרי שיפרסמו את כל הדברים, תפנה אלי ונראה איך אני יכול לעזור לך.
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
אני מודה לאדוני ואני מסתפק בכך. תודה רבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה, חבר הכנסת טלב אבו עראר.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
יפה שגמרת בשנייה שהוא הבטיח לך את מה שהוא הבטיח.
<היו"ר אחמד טיבי:>
נכון. שר הבריאות הזה – ואני רופא ואני חבר כנסת ותיק – שר הבריאות ליצמן, מבחינתי, מתוך ניסיוני, הוא שר הבריאות הטוב ביותר, באופן המקצועי, שמילא את התפקיד הזה, גם כשהיה סגן שר הבריאות. הוא קשוב גם לחולים, גם למשפחות וגם לאוכלוסיות מסוימות. אני אומר את זה גם כרופא וגם כחבר כנסת.
חבר הכנסת יואב בן צור.
<יואב בן צור (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, אבקש לברך את העוסקים במלאכה, את הכנסת ואת חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, על היוזמה ועל ציון היום הזה שבו אנו עוסקים בזכויותיהם של ילדים באופן רשמי. כולנו יודעים שילדים זה שמחה. כולנו יודעים שילדים זה המשאב הכי יקר שיש לאדם. אבא ואימא מוכנים לא לאכול, לא לישון, לעשות הכול למען ילדיהם, ואפילו לתת חלק מגופם, אם צריך, לטובת אותם ילדים. ילדים הם ילדים, ללא שום צורך לציין את הגדרתם הלאומית ואת שיוכם הדתי והעדתי.
יום זכויות הילד הבין-לאומי, המצוין במערכת החינוך ב-20 בנובמבר, מגיע באיחור קל למליאת הכנסת, בוודאי עקב אילוצים ולא מחמת חוסר חשיבות, חלילה.
כמי שעסק רבות בחינוך ילדי ישראל, הן כמחנך והן כמנהל רשת "מעיין החינוך התורני" על רבבות תלמידיה, אקדיש את דברי לנושא זה דווקא בראייה רחבה, המייחסת חשיבות למצבם העולמי של ילדים בכלל. החוק מגדיר בדרך כלל ילד כאדם שטרם מלאו לו 18 שנים, אך כיצד ייתכן שישנם כל כך הרבה אנשים מתחת לגיל 18 שאינם ילדים יותר? עבור ילדים רבים בעולם, אלימות, ניצול והתעללות הם מציאות יומיומית; עבור ילדים רבים בעולם הגישה למים, למזון, לתרופות ולבתי-הספר אינה דבר מובן מאליו.
אני מדבר בשמם של מיליוני הילדים שרבים מהם במצוקה ושלא יכלו להיות כאן היום. רבים מאותם ילדים אינם מסוגלים לצאת ממעגל העוני, הבורות והניצול. חינוך הוא כרטיס הכניסה היחיד שלהם לחיים טובים יותר. רק הענקת חינוך, בדגש של חינוך ערכי ואיכותי, לכל הילדים, מכל השכבות הסוציו-אקונומיות ומכל המוצאים, ובכלל זה ילדים בעלי מוגבלויות שונות, היא אשר תאפשר לילדים רכישת מקצוע משמעותי והשכלה נאותה, ואלה יובילו אותם לחיים טובים ולעתיד מבטיח יותר.
הייתי מבקש לספר לכם, חברי חברי הכנסת, על צעדים, לא רק מילים, שמדינת ישראל נוקטת כדי להעצים את ילדיה, וכן אף לטפוח לעצמנו על השכם, יש מקרים שזה לגמרי לא מזיק.
בשנת 2000 נחקק בכנסת החוק לזכויות התלמיד. בעקבות חוק זה הוקמה מחלקה מיוחדת במשרד החינוך הפעילה בנושא זה, אשר למעלה מעשור מהווה חלק פעיל במשרד החינוך. רוב הילדים אינם מודעים כלל לזכויותיהם אלא אם כן מישהו מספר להם על כך. אין מקום טוב יותר כדי ליידע אותם, אדוני סגן שר החינוך, מאשר בית-הספר, מקום שבו רבים מהם מבלים את מרבית שעות היום. יידוע התלמידים על זכויותיהם מהווה חלק מתוכנית הלימודים במקצועות אחדים, מאזרחות ועד לימודי תקשורת, עבור כל ילדי ישראל, כולל קבוצות מיעוטים, ילדים מוגבלים ואחרים, החל מהגן ועד סוף התיכון. פרויקטים רבים, הכוללים רדיו לעיוורים, תחרויות, אמנויות שעוסקות בזכויות שונות ותוכניות חירום לילדים במצוקה – הרעיון המרכזי בהם הוא החשיבות של עידוד התלמידים לפתח עמדה אקטיבית ולהפוך לחלק מתהליך קבלת ההחלטות. על כולנו לזכור כי ידע הוא כוח, ועל מנת להעצים את ילדינו עלינו לא רק לתת להם זכויות אלא להראות להם כיצד משתמשים בהן.
אני שוב רוצה להודות לחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון – הדברים שאמרת. התובנות שהעלו הילדים במפגשים אתכם, הן בהחלט תובנות חשובות. הילדים שלנו בתקופה הזאת הם ילדים חכמים יותר, מודעים יותר, אבל עדיין חסר להם ידע רב, שאותו אנחנו חייבים להשלים להם, כי בעזרתו הם יוכלו להתקדם לעתיד טוב יותר. תודה רבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
אני מודה לך. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תודה לחברתי יפעת שאשא ביטון, שניכר בה שהיא קרובה לנושא של ילדים, במקרה הזה ילדים בגיל הרך, מטפלת ומטפחת אותו בכנסת.
אנחנו נוטים לראות את הצרות שלנו כשהן כבר גדולות. אנחנו נוטים או פוגשים את המחדלים האלה כשהם כבר בלתי ניתנים לשינוי או לתיקון. אבל העיסוק בגילאים האלה מלמד שמשם הכול מתחיל, ואם שם נעשים הדברים בצורה תקינה, אז יש סיכוי גדול להצלחה. ואם שם הדברים נעשים בצורה עקומה, אז לא עלינו, כך גם גדל דור שלם של אנשים צעירים במדינת ישראל, שדרכם בחיים תהיה קשה.
קיבלנו לאחרונה דוח שנעשה על-ידי מכון ברוקדייל ועוסק בקבוצת הגיל הרך, והוא מנסה לשאול כמה שאלות – מדוע אנחנו לא מצליחים לתת לגילאים האלה את החינוך המתאים להם. הוא אומר בצורה מפורשת, הדוח הזה, וכדאי לחזור עליו, לצערי, גם מעל הבמה הזאת: כשל ארגוני בחינוך שמקבלים ילדים מגיל אפס עד שלוש במדינת ישראל, לרבות מחסור חמור במסגרות לתינוקות ופעוטות, תנאים קשים לעובדים, הכשרה דלה ולא מעודכנת וצפיפות גדולה בהרבה מהתקן שאימץ משרד הכלכלה.
כל הדברים האלה קורים במדינת ישראל, וכך אנחנו מגיעים לנתון שהוא, הייתי אומר, אפילו מזעזע: 35,000 ילדים עד גיל שלוש, תשימו לב – בצעד הראשון שהם עושים בחייהם, הילדים האלה כבר נמצאים במצבי סיכון. מה זה אומר, מצבי סיכון? זה אומר שיש להם אי-ביטחון תזונתי, זה אומר שהם נמצאים באיום להתעללות, פגיעה, מצוקה, בשלב הכי קריטי לגידול שלהם.
אנחנו מקדישים את היום הזה לנושא של ילדים, אבל העיסוק בקבוצה הזאת הוא מאוד חשוב, כפי שאמרתי קודם.
אני רק רוצה להוסיף עוד כמה מהנתונים שדובר בהם. קודם כול, מדובר כבר שנים על הצורך להעביר את המעונות האלה ממשרד הכלכלה למשרד החינוך. איך הם הגיעו למשרד הכלכלה? זה כנראה משהו היסטורי, בימים של הקמת המדינה, שהאימהות העובדות היו הולכות לעבודה ואז היה צריך לשמור על הילדים שלהן. אז אמרו, זה יהיה חלק מהגיבוי שהמדינה נותנת להן כדי שיוכלו ללכת לעבודה. אבל זה כבר לא שם. היום זה חלק בלתי נפרד מהחינוך, ולכן גם ילדים או צעירים בגילים האלה צריכים להיות מטופלים על-ידי מערכת החינוך. העובדה שיש שתי מערכות חינוך, לכאורה, היא לא נכונה. אבל, לצערי הרב, בקיבעון שלנו במנגנון הממשלתי, אם משהו כבר ניתן למשרד, מה שהיה פעם משרד המסחר והתעשייה והיום נקרא משרד הכלכלה, אם הוא כבר ניתן פעם, אז נשאיר אותו שם ולא נשנה אותו, וזו טעות גדולה מאוד.
הדבר השני, ואני רוצה לחזור לדוח הזה, כי הוא אומר משהו שהוא נכון גם לגבי תחומים אחרים: לא קיימת בארץ הסתכלות כוללת בנוגע למכלול צרכיה של אוכלוסייה זו. מערך השירותים אינו מקיף את כל התחומים, וגם באותם תחומים שקיימים שירותים, לא תמיד אספקתם מוסדרת בחקיקה. במילים אחרות, זה אותו קושי שאנחנו סובלים ממנו גם במערכות אחרות, שאין לנו תפיסה מערכתית שרואה את כל התמונה אלא יש תמונה חלקית וגוף כזה מטפל בה וגוף אחר מטפל בה. ובסופו של דבר, הילדים הללו משלמים את המחיר על כך שהם אינם מטופלים כהלכה.
אני לא רוצה להיכנס לכל הדברים שנאמרו פה, אני רק רוצה לומר שגם ביום הזה אנחנו צריכים לזכור דבר אחד שהוא בעיני, לאורך הדרך, החמור ביותר: במדינת ישראל למעלה ממיליון ילדים, כ-30% נמצאים מתחת לקו העוני. זה כולל את האוכלוסייה הזאת, זה כולל גם ילדים יותר מבוגרים. זה נתון שאנחנו הולכים לישון אתו בלילה, אבל צריכים להתעורר כנראה שלוש פעמים בשעה ולזכור אותו. יש עוני גדול בחברה הישראלית בכלל, ובתוך הקבוצה הזאת שנתונה בעוני יש אחוז גבוה של ילדים. זה לא מפתיע, כי אנחנו יודעים איזה קהילות הן הקהילות העניות, ובתוך הקהילות העניות יש מספר גבוה של ילדים.
ולכן, במדינת ישראל – אנחנו משווים את זה ל-OECD ומוצאים את עצמנו במקום גרוע יותר – – –
<טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):>
הכי עניים שם.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
כן. אז אנחנו בתחתית הסולם של ה-OECD, שאנחנו כל כך גאים בו, בעוני בילדים. ולכן, כשאנחנו כל כך גאים בהצלחות שלנו בכל מיני תחומים, ובצדק גאים, כאן החברה הישראלית נכשלה כישלון חמור.
גם עכשיו, כשיש לנו תקציב חדש, והוא אושר בשבוע שעבר בקול תרועה גדולה, לא ראיתי שאנחנו הולכים – אנחנו, זה כבר לא עניין פוליטי – הולכים להתמודדות עם העוני בכלל והעוני בקרב ילדים בפרט. לכל אחד שיהיה ברור: כשיש עוני, גדלה האוכלוסייה שנתונה לסיכון, וכשהאוכלוסייה הזאת נתונה לסיכון, תצמח בתוכה עבריינות, יצמחו מתוכה סטיות מהנורמה שאנחנו כל כך רוצים בה, יהיו כישלונות בחינוך, ובסופו של דבר נקבל דור חדש, צעיר, שגדל פה, שכבר גדל בצורה עקומה ושלא יכול לעלות על מסלול תקין של התפתחות וצמיחה. בזה אנחנו חייבים לטפל.
מה שהדוח הזה מלמד אותנו, מה שהדיון הזה צריך ללמד אותנו, שאנחנו חייבים להתמקד בגיל הצעיר ביותר, אבל לעשות את זה בצורה הנכונה, כדי לא לראות אחר כך איך הדור החדש שלנו, שאנחנו כל כך רוצים בהצלחתו, יוצא לדרך כבר מראש לכיוונים הלא-נכונים. תודה רבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה. חבר הכנסת מרדכי יוגב, אחרון הדוברים המציגים. אחריו יעלה סגן שר החינוך פרוש.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
כבוד היושב-ראש, השר לביטחון פנים, חברי חברי הכנסת וחברתי חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, היושבת-ראש של הוועדה לזכויות הילד, אני שמח שאת שם. גם אני בחרתי, זו הקדנציה השנייה, להיות חבר בוועדה לזכויות הילד, למרות שאני לא תמיד מצליח להגיע אליה בפעילות המקבילה עם ועדות המשנה – כמעט תשע ועדות שאני חבר בהן. אבל בחרתי בחירה מתוך חשיבות הנושא.
ילדים זה שמחה, אמרו פה כבר לפני, וילדים זה ברכה. ואני רוצה להצביע על עוד נקודה אחת, מרכזית: ילדים זה גם תמימות. תמימות, תום ורצון לטוב ולאהבה, וזה כמובן גם העתיד של האנושות בכלל ושל עם ישראל, כמו כולם. התמימות הזאת, שלא יודעת ופחות מבינה – האחריות שלנו כמבוגרים, כחברה מבוגרת, לדאוג ולוודא שלא תיפגם התמימות הזו. שלא יפגעו בהם ושלא נפגע אנו בהם, בוודאי לא בשנות ילדותם, שנים שבהן בכושר הבנתם, כוחם הפיזי ומידותיהם הטובות, הם לא תמיד יודעים ומסוגלים להגן על עצמם. התמימות הזאת גם בונה בילדים, מעבר לידע החינוכי, את הרצון לטוב, שאם הוא לא מתקלקל, אז הוא גם מוביל אותם לעשות הרבה טוב בשנות בגרותם.
הדבר החמור ביותר, שנוצר גם בעקבות הרשת הפתוחה, הוא החשיפה של הילדים, יותר מאשר ברחוב או בסביבה הקרובה, אם לגילויי עריות, אם לשפיכות הדמים, פגיעות שונות, עד כדי ניצולם לעתים כחסרי ישע. החשיפה הזו, שאיננה מיטיבה אלא אפילו מדרדרת את הילדים, היא השיטוט באינטרנט, או בטלוויזיה, שהוא לעתים חמור משיטוט ברחובות.
הילדים מתמודדים היום עם שעות ארוכות של חיפוש נורמות, לאו דווקא חיוביות, בלשון המעטה – מתמודדים יותר מאתנו כשהיינו ילדים – ועם דפוסי התנהגויות, חלקן חריגות. אני הצעתי – אני אומר לסגן השר שנמצא פה אתנו, סגן שר החינוך – אני הצעתי בשעתו לשר החינוך הנוכחי נפתלי בנט, שמשום שהילד במסגרת פורמלית בין השעות 08:00 עד 14:00 בממוצע, ואילו בין 14:00 ל-02:00 הוא משוטט או ברחוב או באינטרנט, הצעתי שתינתן תוספת של ואוצ'ר לכל ילד; לא רק לאלה שהם בתנועות הנוער או במועדונית או במסגרת כזו או אחרת, אפילו בקבוצת הכדורגל, אבל מוצאים מה לעשות עם עצמם; הצעתי שלכל ילד יהיה ואוצ'ר של פעילות של אחר-הצהריים, והוא יוכל ללכת אתו: אם לתנועת הנוער – על-ידי משרד החינוך – אם למועדון, אם לפעילות שהוא בוחר בה, כדי שימלא את אותן שעות במשהו אקטיבי, חיובי בעשייה. זה כדבר ראשון.
כדבר שני, ואני מוצא את עצמי מקצר בו כי חברי נחמן שי כבר דיבר עליו ואין לי ספק שסגן שר החינוך יתמוך בו, זה באמת העברת הגיל הרך לתחום משרד החינוך, ולא אאריך בכך.
אסיים את דברי בכך שאומר שיש לנו אחריות כמבוגרים להגן על שנות ילדותם, שנות תומתם של הילדים; על התום, הטוב הזה, שצומח בשנים האלו. על הטוב שצומח. ומצד שני, לחזק את הכוחות החיוביים שבהם ולתת להם כלים מתאימים לדברים הנהדרים שבהם הם פעילים: מהלימודים, דרך ההתנדבויות השונות, מנהיגות צעירה, יוזמות חינוכיות ועוד יוזמות חיוביות. ובהמשך שנות התבגרותם – וגם זה עוד נושא שלא אפתח אותו כרגע – ללוות אותם באופן החיובי, עם גילויי החיים המתחדשים להם בגופם, בנפשם ובסביבתם, ולכוון אותם להמשך של חיים ערכיים, לעשיית טוב, בריאות ושמחה; חיים תורמים, שמתקנים ובונים עולם של יותר טוב. זאת האחריות שלנו כלפי הילדים, כלפי העתיד.
ואסיים רק בדבר אחד שלא הצלחנו בו עדיין: שהוועדה לזכויות הילד תהיה ועדה סטטוטורית, ושתופיע גם בפרוספקטים של הכנסת. כי זה חשוב.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
עובדים על זה. ואמרתי שאני אתייחס כשאני – – –
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
כי זה חשוב.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
תודה – – –
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
אולי – – –
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
מסכימה.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
תודה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
– – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
סגן השר.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, גברתי חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון וכל אלה שלקחו רשות דיבור בעניין, אני הקשבתי בקשב רב לאלה מחברי הכנסת שנאמו בקשר להצעות לסדר-היום בנושא לימוד זכויות הילד, ואני חייב לומר שיש לי כבוד רב לאלה המעלים את ההצעות לסדר-היום, ויש לי גם, כמובן, הערכה רבה לתוכן ההצעות. אלא שאלה שהעלו, חברי הכנסת שהעלו את הנושא הזה במסגרת הצעה לסדר-היום התפרצו לדלת פתוחה, ואני מקווה שיקבלו את זאת ברוח טובה.
כי אכן ישנה אמנה בין-לאומית לזכויות הילד, שקבעה את הזכויות, ושקובעת גם את מכלול החובות שיש למדינה כלפיה ילדיה. אמנה זו נחתמה, לשמחתנו, על-ידי מדינת ישראל ב-1990, וגם אושררה על-ידי הכנסת ב-1991. וזה לא היה אקט פורמלי כדי לצאת ידי חובה. בהמשך דברי אני אביא גם דוגמאות בפועל ליישום אותה חתימה, אך לפני כן אציין כי בסעיף 42 לאותה אמנה נקבע מפורשות, ואני מצטט: המדינות השותפות לאמנה מקבלות על עצמן להביא את העקרונות וההוראות לידיעת הציבור באמצעים יעילים למבוגרים ולילדים כאחד. ואכן מיום שחתמה מדינת ישראל על האמנה הזו, מערכת החינוך שלנו שקדה והתמידה בהפצת המידע, בין היתר בחוזרי מנכ"ל המשרד, אבל לא רק בהם. העיקרון המנחה הוא פשוט וברור: במקום שבו מכבדים תלמידים ושומרים על זכויותיהם, מתחנכים אזרחים שימלאו את חובותיהם כבוגרים בחברה, יכבדו את הזולת ויקפידו על שמירת זכויותיו של הזולת.
ובכן, כיצד מיישם משרד החינוך את הפצת המידע? ישנה יחידה לזכויות התלמיד במשרד החינוך. היחידה המינהלית פועלת בכתיבת מערכי שיעור בנושא. יחידה מינהלית זו מפיצה גם חוברות וחומרי לימוד, וחשוב מכול, יחידה מינהלית זו מקיימת ימי עיון, כנסים והרצאות שוטפות. אביא כאן כמה דוגמאות להמחשה: מדי שנה נשלחות לבתי-ספר הנחיות, חוברות מפורטות, מותאמות לגילאים השונים, כרזות הסברה, גם בגרפיקה צבעונית ומושכת. הנה, בחודש שעבר גם נבחרה כרזה מייצגת של תלמידה ממגדל-העמק, שהוצגה בישיבה השנתית של גוף בין-לאומי, וכרזה זו נבחרה בתחרות כרזות ארצית.
פעילות נוספת: משרד החינוך הקים, בשיתוף יוניסוף, מעגלי שיח בכמה ערים. יוניסוף זה קרן החירום הבין-לאומית לילדים של האו"ם.
<היו"ר אחמד טיבי:>
יוניסף.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
יוניסף.
<היו"ר אחמד טיבי:>
כן.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
תודה על התיקון. מישור אחר: משרד החינוך, בשיתוף הסנגוריה הציבורית לנוער במשרד המשפטים, מוביל שיח בדבר זכויות הקטין בהליך פלילי. ראוי לציין שעד כה השתתפו כ-50,000 תלמידים בפרויקט זה. וכך, בין היתר, מופקים ספרי יצירות של תלמידים, תחרויות של סרטי תלמידים, כולם בנושא זכויות ילדים בחברה, כמובן.
אדוני היושב-ראש, אני אבקש לציין במיוחד את פרלמנט הילדים בחינוך היסודי. זהו פרלמנט אשר פועל בקהילה, למען קהילת הילדים.
וראוי להדגיש כי בקרב אנשי החינוך קיימת הסכמה על החשיבות הגדולה של החינוך ליצירת תרבות של זכויות. אשר על כן, מערכת החינוך מובילה פעולות רבות ומגוונות להטמעת האמנה הבין-לאומית. וכאשר אמרתי בראשית דברי שהמעלים על סדר-היום את הנושא מתפרצים לדלת פתוחה, אני מבין שהם אינם מודעים למכלול המגוון של הפעילות שלנו, החל בהכשרת המורים ועד האקטיביות האינטנסיבית והשוטפת בקשת העשייה עם התלמידים.
אדוני היושב-ראש, אני לא אוכל לסיים את דברי אם לא אדגיש גם את זווית הראייה של היהדות. כאן לא מדובר באמנה, במירכאות כפולות, אלא ביסודות תורתנו הקדושה. לפני הזכויות באות החובות. ותורת ישראל מחייבת את האב ללמד את ילדיו תורה ומידות טובות. והכלל הידוע שכל ישראל ערבים זה בזה, מלמד שהחברה והמדינה נוטלות על עצמן את המחויבות. וישנו, כידוע, גם כלל פדגוגי חשוב: "חנך לנער על-פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". כבר אמרו חז"ל: "ושיננתם לבניך – אלו התלמידים".
אני מבין שאני עניתי להצעות לסדר-היום של חברי הכנסת, כמו שהזכרתי קודם, יפעת שאשא ביטון וטלב אבו עראר וחבר הכנסת יואב בן צור וחבר הכנסת מרדכי יוגב; ואילו חבר הכנסת נחמן שי, שהחליף את חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, התייחס למעונות היום, שהם מופעלים לילדים מתחת לגיל שלוש. מאחר שחבר הכנסת שי לא נמצא באולם, אני אסתפק בכך שאני אעביר את מה שרציתי לומר ומה שהוכן לומר לכבודו למחלקת הסטנוגרמה. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה. מה אתם מציעים?
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אני – – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
ועדה.
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
אני אומר כך, אדוני היושב-ראש: סדר הדברים הוא שכאשר חבר כנסת בא לכאן למליאה ומעלה נושא, הכוונה שהוא רוצה להעלות את זה במליאה. זו המשמעות: אני מבקש להעלות. אבל אני חושב שאחרי מה שפירטתי – ולפעמים גם הדיון במליאה לא מקבל את האפקט הנכון – אני מציע לחברי שיעבירו את זה לוועדת החינוך. אבל it's up to you, כמו שאומרים.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
אני מקבלת בהחלט – – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
כולם מסכימים על ועדת החינוך?
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
כן.
<היו"ר אחמד טיבי:>
את רוצה להביע דעה אחרת?
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
אני רוצה להביע, וגם הוזכר שמי, אז אני רוצה – – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
לא. אם לפי זה, אני לא מאפשר.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
אז אני אביע דעה אחרת.
<היו"ר אחמד טיבי:>
דעה אחרת.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
– – –
<סגן שר החינוך מאיר פרוש:>
מה, עוד פעם היא? עכשיו אני אענה – – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
לא, לא, לא.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
עוד פעם אני, כן.
<היו"ר אחמד טיבי:>
בבקשה, חברת הכנסת ביטון.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
ראשית, תודה רבה על הזכות. אני באמת מרגישה שאני בכל זאת רוצה לענות מה זה "בואו נשאיר את היום הזה נקי", ואני אומר: יש לנו יום אחד בשנה שהוא יום זכויות הילד, וזה לא כי אנחנו כל השנה חושבים שזכויות הילד זה לא דבר חשוב. אבל אני אומרת שיש באמת כל כך הרבה דברים שצריך לטפל בהם ולתקן, ואנחנו דנים בהם כל השנה, ולכן אני חושבת שיום אחד בשנה – אם אפשר לדבר על הדברים הטובים, כמו שראינו היום. באמת, אני יוצאת מיום כל כך מרגש עם כל כך הרבה ילדים, ואני אומרת שיש בזה כל כך הרבה טוב. בואו פעם אחת ניתן מקום לטוב.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה.
<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>
רגע, רגע. יש לי משהו נוסף וחשוב בהקשר של מה שהעלה חבר הכנסת מוטי יוגב על הנושא של בריונות ברשת. אנחנו השקנו היום, יחד עם איגוד האינטרנט, סרטון הסברה שקורא להורים לגלות אחריות ולהיות נוכחים גם במרחב הווירטואלי. אני חושבת שזו נקודה שחשוב להעלות אותה.
לגבי הוועדה הסטטוטורית יש לי בשורה: אני, יחד עם חבר הכנסת דוד ביטן, יחד עם יו"ר הכנסת, כבר תקופה די ארוכה עובדים על כך שהוועדה תקבל באמת את המקום הראוי לה ותקבל מעמד של ועדה סטטוטורית. אז אני מקווה שהמהלך יצליח. תודה רבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה. בהצלחה.
הצבעה. מי שבעד, הוא בעד העברה לוועדה – במקרה זה ועדת החינוך. מי שנגד – הוא בעד הסרה.
הצבעה מס' 4
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 7
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
בעד – 7, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה עוברת להמשך דיון בוועדת החינוך.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"ג בכסלו התשע"ו, 25 בנובמבר 2015, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 19:13.>