דברי הכנסת

דברי הכנסת חוב' ח' ישיבה ע' הישיבה השבעים של הכנסת העשרים יום שלישי, י"ט בכסלו התשע"ו (1 בדצמבר 2015) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 4 נאומים בני דקה 4 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 4 יעקב מרגי (ש"ס): 5 יעל גרמן (יש עתיד): 6 סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 7 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 8 חנין זועבי (הרשימה המשותפת): 8 מירב בן ארי (כולנו): 9 עיסאווי פריג' (מרצ): 10 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 10 יפעת שאשא ביטון (כולנו): 11 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 12 דב חנין (הרשימה המשותפת): 13 מיקי לוי (יש עתיד): 14 ענת ברקו (הליכוד): 16 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 18 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 20 איציק שמולי (המחנה הציוני): 21 שרן השכל (הליכוד): 22 מיכאל אורן (כולנו): 23 עודד פורר (ישראל ביתנו): 23 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 24 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 25 הצעות לסדר-היום 26 ציון יום קידום ההוראה ומעמד המורה בישראל 26 היו"ר יצחק וקנין: 26 יפעת שאשא ביטון (כולנו): 27 עיסאווי פריג' (מרצ): 29 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 31 אלעזר שטרן (יש עתיד): 35 יעקב מרגי (ש"ס): 38 יוסי יונה (המחנה הציוני): 39 עודד פורר (ישראל ביתנו): 41 סגן שר החינוך מאיר פרוש: 44 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 49 דב חנין (הרשימה המשותפת): 51 יפעת שאשא ביטון (כולנו): 52 שאילתות ותשובות 53 110. מנהרות הכרמל 53 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 55 סגן שר האוצר יצחק כהן: 56 131. תקציב שנת השמיטה 59 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 59 סגן שר האוצר יצחק כהן: 60 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יצחק וקנין:> צהריים טובים. היום יום שלישי, י"ט בכסלו התשע"ו, 1 בדצמבר 2015. אני פותח את ישיבת מליאת הכנסת. כהרגלנו ביום שלישי – שאילתות ונאומים בני דקה, ויש לנו נושא של ציון יום קידום ההוראה ומעמד המורה בישראל. נפתח בהודעה של סגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון בהצעה לסדר-היום של חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא בנושא: אי-שוויון בבניית מבני חינוך למגזר הערבי. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לסגן מזכירת הכנסת. <נאומים בני דקה> <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, נאומים בני דקה. אני אלחץ על שעון ההצבעה. כל מי שמעוניין בנאום בן דקה, שיצביע עכשיו, ואז אנחנו נקריא את שמותיהם של חברי הכנסת בהתאם לסדר. טוב, אני אתחיל עם חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, ואחרי כן נמשיך לפי סדר הרשימה. אדוני, יש לך דקה, מהצד. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, הנושאים שהם על סדר-היום, ובכלל בשיח – בדקה – לבחור את הנושא המתאים – אנחנו ביום המורה, נושא חשוב מאוד, ואני רואה שרוב הנושאים קשורים אחד לשני: חינוך, ערכים, חברה, דמוקרטיה; ולכן, על עניין שקצת לא עלה על סדר-היום באופן ישיר: הצהרתו של סגן שר הביטחון שחברי הכנסת שהשתתפו בהפגנה באום-אלפחם בשבת, יש להזמין אותם לוועדת האתיקה, מה שלמעשה לא אתי, נוגד את כללי האתיקה של חברי הכנסת. אני רוצה להגיד שהוא חייב ללמוד שיעור בדמוקרטיה; כשאני בהפגנה, אני מגן על הדמוקרטיה. יש בתי-משפט, אז בתי-המשפט יחליטו מי אשם ומי לא אשם. כל עוד אני נציג ציבור, חבר כנסת, אני חייב להגן על הדמוקרטיה, עד שזה יגיע לבית-משפט. לכן, דבריו לא מקובלים עלי, ואני באמת פונה אליו שייקח את דבריו בחזרה, ואחרי שידע מה זה ערכי הדמוקרטיה, מה זה חוקים של ממשל צבאי, מה זה חוקים שיכולים להיות חס וחלילה התחלה של הסתה ונגד כל יסודות הדמוקרטיה, וחס וחלילה להתפתחות פאשיזם – עדיף שילמד מעכשיו את הלקח. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. אני בוודאי לא יכול להגיב על מה שאתה אומר, כיוון שאני יושב-ראש ועדת האתיקה. אז אמרת את הדברים; נרשמו בפרוטוקול. חבר הכנסת יעקב מרגי, הדובר הבא. <יעקב מרגי (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, זה כמה חודשים אנו חווים גל טרור מחודש. כולנו מצפים שגם גל זה יעבור אותנו במהרה ונשים מאורעות אלו מאחורינו, אך חשוב לדעת ולזכור: גם אם גל זה יחלוף, ותופסק האלימות לתקופת מה, נזכור תמיד שיש משפחות אשר ימשיכו לסחוב את האלונקה המדממת עוד זמן רב, ולעתים לכל חייהן. אדוני היושב-ראש, לפני כ-20 שנה בדיוק, בכ' בכסלו תשנ"ו, 13 בדצמבר 1995, עמד מעל במת הכנסת חבר הכנסת והשר לשעבר זבולון המר, זיכרונו לברכה, ואמר בזה הלשון: "אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, במוצאי שבת נפגעו ליד נווה-דניאל שבגוש-עציון יונתן מושיץ, תושב אפרת, ובתו ליאור". וכך כותבת היום אותה בת, ליאור, שהיא כבר אם צעירה ואחות בחדר מיון: היום, 20 שנה אחרי, וכאילו כלום לא השתנה. אותם פיגועים, אותו אזור, גוש-עציון, ירי מרכב חולף, משפחה שלמה באוטו, פיגוע עם פצוע קל עד בינוני וילדה פצועה קל מאוד. 20 שנה עברו, והפצוע קל כבר במצב ממש לא קל, והמשפחה, שעד אז חיה חיי שגרה נורמטיביים ומאושרים, מתמודדת היום יום-יום שעה-שעה עם חיי שגרה קצת שונים. היום במקרה יצא שהתאריך המיוחד שלנו מתאחד עם יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, אז בפעם הבאה שתשמעו בתקשורת על תקרית עם כמה פצועים קל/בינוני, תעצרו שנייה – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יעקב מרגי (ש"ס):> מייד אני מסיים, אדוני היושב-ראש. – – ואל תמשיכו כרגיל, כאילו כלום לא קרה. תזכרו שיש חיים שלמים – משפחה, חברים, שכנים ומכרים – שהתהפכו, ואולי אפילו קיבלו מכה קשה. הלוואי שהשינוי המשמעותי והשקט שאנו כל כך מייחלים לו יגיע בקרוב מאוד. אימה של אותה בת, ליאור, יושבת אתנו כאן ביציע, ואנחנו מאחלים לה רק חיים טובים וכל טוב. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת החינוך חבר הכנסת יעקב מרגי. תעלה חברת הכנסת יעל גרמן, ואחריה – חברת הכנסת סופה לנדבר. <קריאה:> אין שר במליאה? <היו"ר יצחק וקנין:> כרגע יש סגן שר, הרב פרוש. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, בלי שר, חברותי וחברי חברי הכנסת, השבוע מציינים ברחבי העולם את מחלת האיידס. מחלת האיידס פרצה לעולם לפני כ-40 שנה, בשנות ה-70, והפילה יותר מ-25 מיליון חללים, אולי המחלה הקטלנית ביותר. אבל דווקא חשוב מאוד ללמוד איך באמת הצליחו כמעט למגר אותה, ובכל מקרה הצליחו לעצור אותה. הצליחו לעצור אותה קודם כול על-ידי כך שאנשים נרתמו יחד להגביר את המודעות למחלה, להוריד את הפחד, להבהיר מה הם התסמינים, ובעיקר בעיקר להסביר כיצד אפשר למנוע את המחלה. היום יודעים איך למנוע אותה. היום יש כדורים שאפשר לקחת לפני ואחרי קיום יחסי מין ועל-ידי כך להימנע מהידבקות, והיום יש כמובן גם הקוקטיילים שמרפאים כמעט לחלוטין והופכים את המחלה לכרונית. אבל עדיין חשוב מאוד להיות עם מודעות; חשוב מאוד שתהיה לנו מודעות להיבדק בדיקת HIV, לראות אם אנחנו נושאים את הנגיף, בוודאי בקרב הומוסקסואלים, אבל לא רק, מפני שתתפלאו לשמוע שבמדינת ישראל מספר נשאי האיידס בקרב ההומוסקסואלים ירד, בעוד שמספר נשאי האיידס בכלל האוכלוסייה, לדאבוני הרב, עלה. לסיכום, בדיקות, מודעות, לא לפחד, ובעיקר בעיקר להימנע. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת יעל גרמן. תעלה חברת הכנסת סופה לנדבר, ואחריה – חבר הכנסת מסעוד גנאים. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לחלוק אתכם סיפור אנושי מאוד מאוד קשה. לקראת ראש השנה אני קיבלתי שיחה מנצרת-עילית, מנכה שאסף במקלט ציבורי משפחה של עולים חדשים. הוא יהודי, 20 וכמה שנים בארץ, היא לא יהודייה, שני ילדים משותפים, הילדה אחרי חיסון הפכה להיות נכה עם מכשירים. אני דיברתי עם העובדים הסוציאליים של נצרת-עילית לפני שהתחלתי לטפל במשפחה. אמרו לי שמקרה כל כך קשה במקלט ציבורי, ילדה נכה עם מכשירי נשימה, זה פשוט בלתי אפשרי לראות. בן-אדם נכה לקח אותם לדירה, ואני כאן, בהזדמנות הזאת, רוצה להגיד לשר הבינוי והשיכון תודה על זה שבעצם לאנשים האלה יש כבר קורת גג, ויש להם דירה בנצרת-עילית. אבל הסיפור לא נגמר. למשפחה הזאת – לאימא אין אזרחות. בזמן שאין לה אזרחות והילדים צריכים להיות רשומים בתעודת הזהות של האימא, והם כבר כמה שנים נשואים, בזמן שהילדים האלה אין להם ביטוח בריאות, ילדה אחרי פגיעה כל כך קשה, בלי ביטוח בריאות – אני פניתי לשר הפנים, ואני כאן, בהזדמנות הזאת, רוצה לפנות לעובדי משרד הפנים – להיות קצת יותר רגישים ויותר אנושיים, ולעתים קרובות לזרז את ההחלטות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת סופה לנדבר. יעלה חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בית-ספר מקיף בערערה הכריז על שביתה אתמול, לאחר שאחד התלמידים הכה מורָה בבית-הספר. בית-הספר כולו שבת. אני חושב, אדוני היושב-ראש, שהתופעה הזאת, שבית-הספר הופך לתוהו ובוהו ולשטח פרוץ, שטח הפקר, מערב פרוע, אני חושב שזה מחייב את כולנו באמירה, וגם בעשייה – על-ידי המשטרה, ובמיוחד על-ידי ההורים והחברה. אסור לתת גיבוי לשום בן-אדם אלים, אם זה תלמיד, אם זה מורה, אם זה בן-אדם אחר, אבל במיוחד בבית-הספר אסור להשתמש באלימות, וצריך להעניש את מי שמשתמש באלימות בין כותלי בית-הספר. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת חנין זועבי, ואחריה – חברת הכנסת מיכל בן ארי. <מירב בן ארי (כולנו):> מירב. <היו"ר יצחק וקנין:> מירב. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיב על כתבת "המגזין" שהתפרסמה בערוץ 10, שכולה הסתה נגד בל"ד. כמובן, מסיתים כאשר לא מצליחים להעלות שום טענה פלילית רצינית, אז פועלים מתוך מניעים אידיאולוגיים ופוליטיים ברורים, ואני רוצה להבהיר למה מענישים ומסיתים נגד הפעילות הפוליטית הלגיטימית שלנו. קשה כנראה שהפלסטיני גם יהיה צודק, גם ייאבק וגם ישתמש בכלים פוליטיים לגיטימיים. מענישים אותנו כי אנחנו לא יכולים לקבל פחות מאזרחות מלאה, זכויות אזרחיות מלאות וזכויות לאומיות מלאות, כי אנו לוקחים את האזרחות שלנו ברצינות; מענישים אותנו כי אנחנו לוקחים את הזהות שלנו ברצינות; מענישים אותנו אולי בגלל האומץ שלנו לדבוק במאבק פוליטי לגיטימי בלי לפחוד ממשטר דורסני, בלי לפחוד מחוקים גזעניים, בלי לפחד מדעת קהל שלא מאמינה בזכויות אדם. מענישים אותנו על זה שאנחנו פועלים מתוך הרגשת גאווה עצמית ולאומית עמוקה, ואין אנו מקבלים שום הרגשה של נחיתות, ואין אנו מקבלים שום הרגשה של אדנות מזה שנמצא מולנו. אנו גאים במאבק שלנו, שהוא המאבק היחידי האפשרי למען שוויון אזרחי ולאומי מלא. זה המאבק הלגיטימי היחידי למען מדינה שפויה, למען חיים שפויים, למען חיים נורמליים. אנחנו גאים בכל מה שהזכרתי. אנחנו גאים על כך שאנחנו מתייחסים לעצמנו כאל בני-אדם, 100% בני-אדם – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – 100% אזרחים, 100% פלסטינים. אנחנו לא ניסוג מילימטר אחד מהמאבק האנושי שלנו, שהוא בו בזמן מאבק צודק למען כולם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת חנין זועבי. תעלה חברת הכנסת מירב בן ארי, ואחריה – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <מירב בן ארי (כולנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי וחברותי חברי הכנסת, היום היה אירוע היסטורי בכנסת ישראל, ובפעם הראשונה הוקמה ועדת משנה שעוסקת בצעירים וצעירות חסרי בית, אחרי שנים שידענו שיש חסרי בית וצעירים שגרים ברחוב ולא חשבנו שזה מספיק חשוב כדי לקדם את הנושא. אז הוועדה הזאת, שאני היושבת-ראש שלה, נפתחה היום, ואני מודה לחברי הכנסת שהשתתפו בה, ואני רוצה לומר לכם שזו לא רק ועדה שבאה לדבר ולשנות את התקנות – שזו גם הכוונה – אלא היא מגיעה עם כסף, והיא מגיעה עם תקציב, והתקציב הזה מיועד גם לדירות עבור חסרי בית, אבל גם לשֶלטרים וגם להוסטלים שיקומיים. במדינת ישראל יש מאות צעירים שחיים ברחוב, בלי קורת גג, ותכף גם מגיע החורף, וזה חשוב. אני כמובן גאה שאני יושבת-ראש הוועדה, שסוף-סוף זה נמצא בסדר-היום החברתי של מדינת ישראל, ואני מבטיחה לכם לפעול ללא לאות כדי לתקן את המצב הזה ולמצוא מסגרת לצעירים וצעירות חסרי בית במדינה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. יעלה חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, היום התכנסה שדולת הספורט שלנו. כינסנו אותה, אני וידידי זוהיר בהלול וחבר הכנסת זוהר, לדון על מצב הספורט בארץ ומה עושים הלאה. רציתי לציין שתי עובדות. הייתה תמימות דעים אצל כל המשתתפים, שהם מהשורה הראשונה בעולם הספורט, שהבעיה היא תשתיות של ספורט במדינה. חזרתי אחורה, ואני רוצה להזכיר את זה. מאוד קל לנו, חברים, לייצר כותרות; לפני חמש שנים משרד התרבות והספורט יצא עם תוכנית 2020, של השקעת כמה מאות מיליוני שקלים בתשתיות ובמגרשים במדינה. עברו חמש שנים מאז, מהכותרת הצעקנית שהייתה אז – רק 10% מזה מומש. בינתיים הכותרת יצאה. והדבר השני, בשנה שעברה השרה יצאה בקול קורא חזק על תוכנית "פרחי הספורט", עם תקציב של 371 מיליון שקל, כדי לגייס צעירים לענף הספורט. עברה שנה, ומאז, אדוני היושב-ראש – רק 10 מיליון שקל מה-371, שמיועדים לתוכנית חומש. כותרות יש, מעשים אין, ואנחנו ממשיכים לדרוך במקום. תודה, אדוני. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חשוב לשמור על חופש עיתונאי, וחשוב באותה מידה להיאבק ולחשוף עיתונות מגויסת. מה שהיה במוצאי שבת בכתבה של ערוץ 10 היה דוגמה לעיתונאות מגויסת. בתוכנית "המגזין" של אושרת קוטלר, אושרת קוטלר הוכיחה שהיא עוד עיתונאית חצר, לא יותר. זו הייתה כתבת הסתה פרועה, ללא מעצורים. זה לא עיתונות. את זה, איך אומרים, יכול לכתוב איש הימין הקיצוני, עם מוזיקת רקע מתכתית חדה, מוזיקת רקע של ליברמן, והכתבה הייתה בעצם – זרמה עם הזרם שמוביל נתניהו היום – וזה עובר דרך ליברמן ודרך בנט, ומגיע לערוץ 10 – של הסתה נגד הנהגת הציבור הערבי. לא מפריע להם בכלל שאנחנו מעל כל במה ובכל מקום אומרים שאנחנו בעד מאבק פוליטי לגיטימי, ציבורי, שאנחנו כתנועה פועלים במסגרת החוק. כל זה לא מפריע להם, והם ממשיכים בהסתה שלהם. אני מבין שהסיבה היחידה – שיש אנשים לא דמוקרטים, כולל האחראים לתוכנית של אושרת קוטלר, שהם אויבי הדמוקרטיה, והם מתנגדים התנגדות חריפה למצע הדמוקרטי של מדינת כל אזרחיה. זה מוציא אותם מדעתם. אתה יודע מה, יכול להיות שאנחנו בכיוון הנכון, כי אם אני מעצבן גזענים ואנטי-דמוקרטים סימן שאני בדרך הנכונה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. תעלה חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, ואחריה – חברת הכנסת יעל כהן-פארן. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אומנם היום ציינו את יום המורה, אבל על כך אני אדבר מאוחר יותר במליאה. אני רוצה להקדיש את הדקה לדיון שקיימנו אתמול בוועדה לזכויות הילד בנושא עובדים זרים של ילדים. אומנם דיברנו על מקרה פרטי של ילדה בת שלוש, מונשמת 24 שעות ביממה, שהיה מאוד מאוד קשה למצוא עובדת זרה שתהיה מוכנה לאתגר הזה, ולגודל האחריות, ולעובדת הזרה הזאת נגמרה אשרת השהייה, ועכשיו אנחנו נדרשים להילחם על כך שהיא בכל זאת תוכל להישאר וללוות את הילדה. אז אומנם זה מקרה פרטי, אבל אנחנו בהחלט יכולים להקיש ממנו על מקרים נוספים. אנחנו שיתפנו את משרד הפנים, ואני יכולה לומר שיש היענות מאוד גדולה מצדו, אבל יש לי בקשה אחת: נכון שאנחנו מערכת, ונכון שאנחנו צריכים נהלים כדי לשמור באמת על הסדר, אבל כשמדובר בילדים, וכשמדובר במקרים קיצוניים ובמקרים קשים, אני חושבת שאנחנו חייבים לפתוח את הלב; אנחנו חייבים להגמיש את הנהלים ולזכור שילדים כאלה צריכים יציבות רגשית; ממילא הם מתמודדים עם מסכת חיים לא פשוטה. ולכן אני חושבת שבמקרה הזה, מבחינה הומניטרית, אנחנו צריכים לאפשר גם החרגה של אשרות שהייה של עובדים זרים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. תעלה חברת הכנסת יעל כהן-פארן, ואחריה – חבר הכנסת דב חנין. דקה, דקה. נא לפתוח את המיקרופון. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> תודה רבה, כבוד יושב-ראש הכנסת וחברי חברות וחברי הכנסת, אני רוצה לדבר על אסון שהתרחש בדיוק לפני שנה, השבוע – אסון הטבע הגדול ביותר שהתרחש בישראל, הגדול ביותר בהיסטוריה של המדינה. הוא התרחש בקצה הנידח, רחוק מריכוזי אוכלוסייה, אז למי אכפת שכמה עצי שיטה נפגעו? אני מדברת על אסון דליפת הנפט בעין-עברונה. ושנה אחרי, מישהו שמע בכלל על האסון? הוגשו כתבי אישום נגד מישהו? אנחנו רואים באסון הזה כמה נחשפת התנהלות בלתי תקינה, כושלת ורשלנית של חברת קצא"א לאורך שנים, שגרמה לדליפות רבות ולנזק שלא נאמד כיוון שהושתק והוסתר; בחלק מהמקרים הסביבה הפגועה אפילו לא שוקמה בכלל – והכול בחסות החיסיון של קצא"א, אותו חיסיון שמשמש גם לביצוע מינויים, כמו שאנחנו כולנו יודעים, והוא לא הוסר מאז. החיסיון הסביבתי, על האחריות הסביבתית, גם הוא לא הוסר מחברת קצא"א. שום דבר לא השתנה ביחס של המדינה אל החברה. תוקף חוק הזיכיון של החברה עומד לפוג בעוד שנתיים, והמדינה צריכה השנה לחדש אותו ל-49 שנים נוספות. לא ייתכן שלא יוחרגו מהזיכיון נושאים שאינם קשורים לבוררות מול איראן. לא ייתכן שהכול ימשיך כרגיל. המדינה כושלת בניהול המשבר, והציבור חייב להיות שותף וחשוף לחקירה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> ועל כן אני קוראת להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. יעלה חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, היום הזה הוא יום עצוב; היום הזה הוא יום שבו מדינת ישראל נכשלה בהגנה על חיי אזרחים ועל בריאותם. אני מדבר על ההחלטה לאשר ברמה העקרונית את כריית הפוספטים בשדה-בריר, למרות עמדתו של משרד הבריאות, שאומרת שהכרייה הזאת פוגעת בבריאות של תושבי ערד, של התושבים הבדואים ביישובים הקרובים, ועלולה להוביל למקרים של מוות מיותר; למרות חוות דעת של מומחה בין-לאומי שהוזמן על-ידי הממשלה כדי לבדוק את הנושא. הממשלה רמסה את כל חוות הדעת האלה, והכרייה אושרה ברמה העקרונית. ממשלת נתניהו הוכיחה פעם נוספת שהיא מצפצפת על חיי האזרחים בישראל, היא מצפצפת על הצורך להגן על הבריאות. היא מעוניינת אך ורק בקידום הרווחים של הטייקונים; רווחי האחים עופר יותר חשובים מחיי האזרחים. האחריות לבריאות ולחיים של התושבים בערד, בבקעת-ערד, ביישוב אל-פורעה, שהוא יישוב של 9,000 תושבים שעומד להיות מפונה ממקומו לטובת המכרה – האחריות לכל אלה היא באופן אישי על ראש הממשלה נתניהו, שלקח על עצמו לקדם את המהלך הפסול הזה, וקידם אותו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני רוצה להבטיח מכאן שאנחנו נמשיך לעמוד לצד התושבים במאבק על הבריאות שלהם, על החיים שלהם. נמצאת אתנו כאן שרת הבריאות לשעבר, חברת הכנסת יעל גרמן. משרדה הוביל באומץ את ההתנגדות למהלך הזה, ואנחנו נמשיך להיאבק על כך. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. יעלה חבר הכנסת מיקי לוי. נא לפתוח את המיקרופון. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי הכנסת, כל מי שצפה בסרטון המגוחך, הגזעני, המביש, שפרסמה חברת "אמנה" כדי לשווק דירות לציונים דתיים בעלי גון עור מסוים – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> "אמונה", "אמונה". <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> "באמונה", "באמונה". <מיקי לוי (יש עתיד):> "אמונה". עוד יותר גרוע. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לא, בוא נדייק. ככה משחירים פנים של חברה אחרת. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני מבין שזה מרגיז, שולי. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לא, חס וחלילה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – לא מתאים שמי שהיה סגן שר האוצר – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אין בעיה, "אמונה". <מאיר פרוש (יהדות התורה):> "אמונה". <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> "באמונה". <מיקי לוי (יש עתיד):> כל מי שצפה בסרטון המגוחך, הגזעני והמביש שפרסמה חברת "אמונה" כדי לשווק דירות לציונים דתיים בעלי גוון עור מסוים לא יכול שלא לכעוס ולהרגיש מושפל ומבוזה. שוב לועגים לאברג'יל, לביטון ולפרץ; שוב מוצגים מזרחים כנבערים וחסרי תרבות. חשבתי לתומי שהתקופה המכוערת הזאת נמצאת מאחורינו. מסתבר שלא. אני חייב להודות בכנות שלא הופתעתי לשמוע כי מי שעומד בראש החברה העומדת מאחורי הסרטון המבזה הזה הוא בכיר במפלגת תקומה, אותה מפלגה סקטוריאלית שחבריה מקדמים גזענות נגד ערבים, הומופוביה, מאחזים לא חוקיים, מלחמה ברשויות החוק, ויש בה מי שרוצים לעלות על בית-המשפט העליון עם D9. אני מברך את שר הבינוי והשיכון גלנט על פנייתו ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה להוציא הנחיה ברורה כי החברה לא תוכל יותר להתמודד במכרזים לשיווק דירות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <מיקי לוי (יש עתיד):> חברי חברי הכנסת, אסור לעבור על הסרטון הזה לסדר-היום, ומילים לא מספיקות. הגיע הזמן למעשים שימגרו את הגזענות המבחילה הזאת, שמפרקת את החברה הישראלית לשבטים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. תעלה חברת הכנסת ענת ברקו, ואחריה – חבר הכנסת באסל גטאס. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא אמרנו לכם? <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', למה כבודו מפריע לנו? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אמרנו שהגזענות תגיע גם אליהם. הם לא רצו להאמין. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. חברת הכנסת ענת ברקו, רשות הדיבור שלך. <ענת ברקו (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, תודה, כנסת נכבדה, שלום לחיילי צה"ל שיושבים שם למעלה, טוב לראות אתכם, כיף. אני רציתי לדבר – היום היה כנס של השדולה שעוסקת ביהודי מדינות ערב, שבעצם לא זכו למקום בהיסטוריה של מדינת ישראל. אני רוצה לשתף אתכם שאני באה ממשפחת פליטים מבגדאד. אני רוצה לנפץ את התזה ואת האמירה כאילו באמת היהודים חיו תחת המגף המוסלמי באושר ועושר, לספר שסבא של אימא שלי, יחזקאל ישראל, נזרק בתוך שק לנהר החידקל. המשפחה מספרת – אימא שלי כילדה, עוד לפני שהם ברחו לארץ – איך שבאו לעשות ולבדוק להם את הבית ביום שבת כדי לראות אם הם מדליקים אש בשבת – הם ביקשו קפה, השוטרים העיראקים, כדי לדעת אם מדובר במשפחה יהודית שומרת שבת; איך הם נאלצו להחביא את כלי הקודש בגינה, ולטשטש, שלא ימצאו מגיני-דוד, ופשוט להסתיר את היהדות שלהם. אז אפרופו, מכל הדברים שעלו כאן, בעיקר מאנשי בל"ד – התוכנית בערוץ 10 חשפה את הפנים של בל"ד. ואני תמיד אומרת: חבל שאין לנו הפינה של היכרות עם האויב – עם הצד השני, ולא רק עם האויב; גם עם אנשים שמתיימרים להיות אזרחי ישראל – לא כולם, אבל גם חלק מהיושבים פה – והם חותרים תחת אושיות המדינה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <ענת ברקו (הליכוד):> רוממות הדמוקרטיה בפיהם, אך הם כלל וכלל לא דמוקרטיים. הם מדברים על כך שהם נגד מדינת ישראל, נגד הציונות – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – כולל אתה, אדון גטאס. <היו"ר יצחק וקנין:> חברת הכנסת ענת ברקו, זה לא בהמשכים. <ענת ברקו (הליכוד):> כשאתה לא בקרוז, אנחנו רואים אותך פה משמיץ. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לסיים. <ענת ברקו (הליכוד):> אז תודה רבה לכם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. יעלה חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, רק התייחסות קטנה למה שאמר לפני חברי מיקי לוי: אני שוב חוזר ומדגיש שגזענות אין לה צבע או ריח או מוצא לאומי; גזענות היא גזענות היא גזענות. היא מתחילה בערבים, וגם יהודים למיניהם יהיו בין קורבנותיה. בכתבה המגמתית של ערוץ 10 על בל"ד, "המגזין" של מוצאי שבת, הפך עצמו הערוץ שופר לקמפיין – כנראה של גורמי ממסד המעוניינים להביא לדה-לגיטימציה של מפלגה – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אתה דיברת שם. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עודד פורר. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – אתה דיברת. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עודד פורר. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> לא הערוץ דיבר, רק אתם, אתה דיברת נגד מדינת ישראל. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עודד פורר. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אתה זה שרוצה להסית שם. <היו"ר יצחק וקנין:> אתה רוצה שאני – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עודד פורר, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. אנא מכם, אל תפריעו. אדוני ימשיך. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> מאשימים את ערוץ 10 במה שהם אומרים. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, אל תפריע לו. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אתה יכול לעלות לדקה. אני אאפשר לך דקה ותגיד את זה בזמנך החופשי, בלי להפריע. אדוני ימשיך. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אבל תיתן לי את הזמן, שאני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני אתן לך את הזמן, מבטיח לך. יש לך דקה מעכשיו. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> תודה. נראה שגורמי ממסד מעוניינים להביא לדה-לגיטימציה של מפלגה פוליטית המיוצגת בכנסת זה 20 שנה, שבבחירות דמוקרטיות מקבלת כ-100,000 קולות, ולנסות לקשור אותה לעבירות ביטחוניות. זהו ניסיון נואל לגמד – או לשלוט בייצוג הפוליטי של הערבים הפלסטינים אזרחי המדינה. ראינו ובזנו לתקשורת שבטית המתגייסת לטובת הקונסנזוס הלאומי. ערוץ 10 שבר שיאים בהסכימו להפוך מרצון לשפחה לממסד הביטחוני. העיתונאים הקטנים של הערוץ לא רק פגעו בערכי חופש וחירות, חופש ביטוי וחירות בסיסיים, הם גם הוציאו שם רע למקצוע. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. תעלה חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, ואחריה – חבר הכנסת איציק שמולי. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, היום, בכינוס של השדולה שעוסקת בשימור וזיכרון של יהודי ארצות ערב ואיראן, אחרי היום שצוין אתמול, עסקנו בדרכים להטמיע במערכת החינוך במדינת ישראל את התרבות העשירה והמגוונת שהביאו אתם יהודי ערב. אני מבקשת לשתף אתכם בשיר שכתב חכם דוד מנחם על הפרעות בעיראק ב-1941, הידועות בשמן ה"פרהוד": "הייתי שם. / כשם שהייתי בהר-סיני / במעמד מתן תורה – / כך הייתי ב'פרהוד' / בבגדאד של 1941, / בחג השבועות תש"א. // הייתי שם. // יצאתי עם סבי – כשעוד היה רק אב צעיר – / סבי, חכם גרג'י יאיר, / המורה הנודע של 'מדרש מנשה צאלח', / החזן החנון של כנסת 'צלאת' דינה' / שבשכונה החדשה באב א-שרק'י. // נצמדתי לחיקו / מתחת שכמו / וכפו הגדולה סוככה על פני / בכל עת שמראה קשה לצפייה / עמד בדרכנו. // סבי, מראהו כארזים / גבר תמיר וגבה קומה / משכמו ומעלה. / צ'ידרה משולשת על ראשו – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – "הולך בנחישות נכחו / לא פונה ימין ושמאל / כפי שהיה הולך בערוב ימיו / ברחובות שכונת מקור-ברוך / וחליפתו הלונדונית בעלת שלושת החלקים / סדורה וסגורה על-פי מידותיו". השיר כמובן נמשך, והוא בעצם מקאמה על רצח של 179 יהודים ופציעה של 2,000 יהודים נוספים ב"פרהוד" בבגדאד, 1941. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. יעלה חבר הכנסת איציק שמולי, ואחריו – חברת הכנסת שרן השכל. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני מביא את הדברים האלה גם בשם חברתי חברת הכנסת יעל גרמן ובשם השדולה למען בעלי-החיים. אני יודע שכולכם התעסקתם היום בהרבה דברים חשובים, אבל שנינו שמנו לעצמנו למטרה שהכנסת הזאת לא תרפה ולא תנוח עד שתורחב ההגנה על בעלי-החיים. אני רוצה לספר לכם על רשות ממשלתית מטומטמת במיוחד, שלפני בערך שעתיים העלתה פוסט לפייסבוק – תשימו לב: "הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול צריכה את עזרתכם" – כך היא מפרסמת – "לצורך ניסוי שיעזור לציבור בישראל להבין את ההשלכות הקשות וההרכב המסוכן של סמי פיצוציות, אנחנו צריכים כלבי ניסוי: הכלבים צריכים להיות בגודל קטן או בינוני, מעל לגיל שנה, רצוי כלבים רגועים ומחונכים, מבית טוב. יכולים לעזור? יש לכם כלב שאתם לא צריכים יותר? צרו אתנו קשר". מובן שזו הייתה פרסומת כדי לעודד את המודעות למה שהם לא עושים שם, אבל זו הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול. אם אלה האנשים שמטפלים בנגע הסמים והאלכוהול, גם האלכוהוליסטים וגם המסוממים במדינה יכולים לצאת חופשי לרחובות. צריכים לסגור את הרשות הזאת אם זה מה שהיא עושה. בושה וחרפה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. תעלה חברת הכנסת שרן השכל, ואחריה – חבר הכנסת מיכאל אורן. <שרן השכל (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, זה לא סוד שהזיהום בחופים הוא פשוט מזעזע; אין מילה אחרת לתאר את זה. והנה, התברר שנוסף על המצב הרגיל ניתן ל"איגודן" היתר להזרמה של כ-200,000 קוב שפכים בלתי מטוהרים למשך חמישה ימים, כלומר מיליון מטרים מעוקבים של זבל, פסולת וצואה יוזרמו לחופים שלנו. לא רק שאת הצואה שמוזרמת לים אוכלים גם הדגים שאנשים קונים, ולא רק שיש בזה פגיעה אנושה במרקם הביו-אקולוגי, יש כאן גם פגיעה אדירה בציוד של ספורטאים ימיים, שייטים וחותרים, ובגולשי גלים, צוללנים ומתרחצים, שצריכים להימנע מלהגיע לים, או לחלופין – לגלוש ולשחות בין תחבושות היגייניות, גושי צואה וחתיכות של נייר טואלט. לא ייתכן שהפתרון היחיד לכל דבר הוא הזרמה אוטומטית של שפכים לים. זה פתרון מאוד נוח, בפרט כשההיטל על הזרמת שפכים לים הוא נמוך בצורה מגוחכת. פעם זה בגלל עומס על המערכת ופעם אחרת – כמו היום – זה בגלל עבודות תחזוקה; כל פעם יש תירוץ אחר. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <שרן השכל (הליכוד):> אבל למה בכל חורף אומרים שאין ברירה ומזרימים שפכים לים? על-פי חוק הניקוז, מי גשמים וביוב אמורים לעבור בשתי מערכות נפרדות, אבל יש הרבה מקומות שמערכת הביוב מחוברת למערכת ניקוז הגשמים, בניגוד לחוק. אז השאלות שאני שואלת הן: 1. למה לא אוכפים את החוק? ו-2. למה לא מחייבים את "איגודן" למצוא פתרונות אחרים? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת שרן השכל. יעלה חבר הכנסת מיכאל אורן, ואחריו – חבר הכנסת עודד פורר. <מיכאל אורן (כולנו):> תודה, היושב-ראש, תודה לחיילים שמבקרים אותנו. ברצוני להקריא לך, היושב-ראש, שלושה שמות של שלוש נערות שחיו במקומות שונים לחלוטין ברחבי העולם: חאסנה אייט בולאשן, אניטה דאטאר והדס בוכריס – אחת נהרגה בפריז, השנייה נרצחה במאלי והשלישית – אצלנו, בדרך לגוש-עציון; שלוש נערות חפות מפשע שנרצחו על-ידי ג'יהאדיסטים, מחבלים ג'יהאדיסטים, שהשתייכו אומנם לארגונים שנושאים שמות שונים, אבל מונעים על-ידי אותה מטרה: להביס, להשמיד את הציוויליזציה המערבית הדמוקרטית, וקמו ורצחו נערות חפות מפשע. אז לכן אני רוצה קודם כול לחזק את ידיהם של כוחות הביטחון, של המשטרה, שמגינים עלינו, כולל החיילים, מדי יום, ולחזק את ידו של הרמטכ"ל, שנסע לא מכבר לבלגיה לתאם עמדות ולחזק גם את החזית הזאת בין מדינת ישראל לאירופה. ואכן, אנחנו עומדים באותה חזית, מול אותו אויב. מישהו היה מעלה על הדעת שאילו מחבלי "חמאס" היו חודרים לאולם של הופעת רוק בישראל, או לפני מסעדה בישראל, לא היו פותחים באש? אותה אש שרצחה את הפריזאים – פה. ולכן – לסכם – עלינו כמדינה להקדיש את המשאבים הנדרשים להכשיר את האנשים המוכשרים כדי להוכיח לעולם שאנחנו, בישראל, עומדים נגד אותו אויב, ושיום אחד, כשנרצחים ישראלים, שיצבעו גם את מגדל אייפל וגם את ה-New York State Building – ה-Empire State Building בניו-יורק – בצבעי כחול-לבן. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מיכאל אורן. יעלה חבר הכנסת עודד פורר. דקה. אחריך – אחרונת הדוברים, איילת נחמיאס ורבין, אבל אישרתי גם לקסניה סבטלובה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, לא מפתיע אותי שחברי הכנסת שמצדדים בדמוקרטיה כשהיא לטובתם ברחו מפה כדי לא לשמוע את האמת. והאמת היא שהם ישבו והסיתו והתסיסו אל מול המצלמה. ישב חבר הכנסת באסל גטאס, שעלה להר-הבית, כנוצרי, כשהיה איסור על חברי הכנסת לעלות להר-הבית, ושואל אותו הכתב: למה עלית? הוא אומר: כדי להתסיס, והוא אומר את זה כשמאחוריו דיוקנו של חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה, שנאשם בעבירות ריגול חמורות וברח מהארץ בגלל זה, ויושב בקטאר כדי לתת הוראות למחבלים כאן, משם, כשהוא משתמש בכסף זר. אז לשבת פה, בתוך הבית הזה, בדמוקרטיה הישראלית, ולהשתמש בכלים הדמוקרטיים שניתנים לאזרחי ישראל בדין, כדי להסית נגד הדמוקרטיה, זה מעשה שלא ייעשה. ואני מתכנן לפעול בכל דרך בבית הזה כדי שהבית הזה גם ידע להוקיע את אלה שמצדדים בטרור, שקוראים לטרור וקוראים להשמדתה של מדינת ישראל. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עודד פורר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> הוא אמר שהוא עלה כדי להתסיס. הוא אמר את זה. <היו"ר יצחק וקנין:> תעלה חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אדוני, אדוני, עודד. חבר הכנסת עודד, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת עודד פורר. אתה לא משתמש בכלים ההגונים, פה לפחות. אני אפשרתי לך לומר את הדברים גם כשלא נרשמת. ביקשת – אפשרתי לך. אנא ממך, אתה לא יכול אחרי זה גם לנהל דו-שיח כזה. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – אחרונת הדוברים, קסניה סבטלובה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> תודה רבה, היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מועצת הרבנות הראשית קיבלה החלטה מאוד משמעותית אתמול, או היום – אני לא יודעת בדיוק מתי נתקבלה ההחלטה – בנושא מזונות נשים, שנשים יהיו שותפות במזונות בעת גירושין. אני חושבת שזו הכרה מאוד מאוד חשובה בתרומתן של נשים למשק הבית הישראלי. אני חושבת שמועצת הרבנות הראשית חייבת לעשות עבודה מאוד מאוד מעמיקה באופן שבו היא מנהלת את הליכי הגירושין בישראל, לצד הדבר הזה, כי חשוב להכיר בתרומתן של הנשים למשק הבית הישראלי, וחשוב באותה מידה לבדוק אם אנחנו מונעים את עגינותן של נשים, ואם אנחנו לא כופים שלום בית על נשים במצבים קשים של גירושין. אני מוכרחה להגיד שבשנייה הראשונה קראתי את זה, ככה, באיזו דאגה מאוד גדולה, ואז אמרתי: רגע, רגע, אולי זה לטובה? ואולי זה משהו שאנחנו צריכים להבין – צריכות וצריכים להבין – אני אאמץ את הדפוסים של חברתי מרב – צריכות וצריכים להבין איך אנחנו משתמשים בזה, כי אני ראיתי בזה – אמרתי: רגע, למה אני קוראת את זה בצורה נגטיבית? בואו נקרא את זה בצורה פוזיטיבית, ונראה מה מועצת הרבנות הראשית מוכנה לעשות בהקשר של תהליכי גירושין בישראל בכלל, כשבמקרה הזה, בהקשר הזה, זה לטובת גברים, ואולי בצד השני זה גם יהיה לטובתן של הנשים, ובעיקר – לטובת המשפחה הישראלית. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. תעלה אחרונת הדוברים היום בנאומים בני דקה, חברת הכנסת קסניה סבטלובה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, רציתי לדבר על נושא כאוב, נושא שלצערי הרב אנחנו נדרשים לו יותר מדי, ואנחנו כל פעם מזדעזעים מחדש אבל לא לומדים את הלקח: גזענות, רבותי וגבירותי, גזענות. זאת חיה מכוערת, שמראה את פרצופה כל פעם בלבוש אחר, וכל פעם היא – בואו נגיד ככה – מפעילה מגזרים שונים, אבל לא את כל מדינת ישראל. כל פעם זה עוד איזשהו מגזר, זה עוד איזושהי עדה, זו עוד קבוצה באוכלוסייה, וכל פעם אותה קבוצה מזדעזעת: כיצד? איך זה ייתכן? איך זה יכול להיות? אז פעם זו הילדה ממוצא רוסי שמותקפת בבית-הספר בכינויי גנאי ובמילים הכי מכוערות שאפשר ולא מושיטים לה עזרה, ופעם אחרת זה הפרסום המזעזע והגזעני של חברה שמוכרת דירות לאשכנזים בלבד, ופעם שלישית אלה תלמידים ערבים שמותקפים באוניברסיטאות רק על זה שהם מדברים – מעזים לדבר – בשפה הערבית, שזו אחת השפות של מדינת ישראל, שפה רשמית במדינת ישראל, וגם חלק מהיהודים במדינת ישראל מדברים בה. ומי שלא מפנים, ומי שלא מבין, שפעם זה יופנה נגדו, ולא משנה מאיזו עדה הוא – אז הוא צריך עכשיו להזדעזע, לקרוא ולצאת להפגנה נגד גזענות, נגד גזענות, טוטלית, נגד גזענות בחברה הישראלית, שכל פעם, כל פעם אנחנו שוב אומרים: איך זה קרה? למה זה לא נגמר? כי אנחנו לא פועלים מספיק, כי הציבור לא מודע מספיק, וכל פעם מפעילים עוד מגזרים בחברה, ולא משתפים, בעצם, את כולם, כדי שכולנו נשמיד וכולנו נדיר את התופעה הזאת מתוכנו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. אני מודה לכל חברי הכנסת שהשתתפו בנאומים בני דקה. <הצעות לסדר-היום> <ציון יום קידום ההוראה ומעמד המורה בישראל> <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ציון יום קידום ההוראה ומעמד המורה בישראל, מס' 1729, 1268, 1787, 1792, 1818, 1824 ו-1825. היום מציינת הכנסת את יום קידום ההוראה ומעמד המורה בישראל. לפני כן אומר כמה דברים בשם כנסת ישראל, בשם יושב-ראש הכנסת. חברי הכנסת, אנחנו פותחים כעת דיון במסגרת יום בנושא קידום ההוראה וּמעמד המורה בישראל. בעבר הלא-רחוק, מורה ומחנך היו מושא להערכה גדולה, ולעתים – להערצה. מחנך היה שם נרדף לאדם שיחד עם ההורים עיצב את אישיותם של הילדים והנערים. בהתאם לכך רחשו לו כבוד רב, ומעמדו וסמכותו היו בהתאם. בין חמשת המ"מים המפורסמים שמנה זאב ז'בוטינסקי, הלוא הם היסודות שמוטל על המדינה להעניק לאזרחיה, נמצא גם מושג המורה, לצד צורכי קיום בסיסיים: מזון, מלבוש, מעון ומרפא – ללמדנו שהשכלה, אוֹריינות וחינוך אינם נופלים בחשיבותם מיתר צורכי הקיום ההכרחיים להתפתחות האדם. נכון ש"אם אין קמח – אין תורה", אבל תמיד היה מובן שלא על קמח זה לבדו יחיה ויתפתח הדור הצעיר כדי אישיות בוגרת ובשלה לקראת צאתו לחיים. לעומת זאת, המציאות בימינו שונה בתכלית. אלפי עובדי ההוראה בישראל סבלו במשך השנים משחיקה מתמשכת במעמדם ובסמכותם, לצד שכר ותגמולים שלא הלמו את המאמץ האדיר הנדרש בעמידה של שעות מול הכיתה מדי יום. במקרים רבים המאמץ כולל גם צורך להתמודד, מעֵבר לשעות הלימודים בבית-הספר, עם בעיות מיוחדות, עם הכנת מבחנים ובדיקתם, וכן בשיחות רבות עם הורים, לעתים עם צורך להתעמת אתם – שהרי לא כולם, לצערנו, מפרגנים למורה על עבודתו המסורה. המחנך היהודי הדגוּל יאנוש קורצ'אק אמר: "הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, והדואג לדורות מחנך אנשים". חינוך הוא משימה גדולה ומרובת אחריות. חשוב שניתן למורים ולמחנכים את הכלים הדרושים לכך, את הגיבוי ואת התנאים ההולמים, כי בסופו של דבר הרווח יהיה של כולנו. תודה. חברי הכנסת, אני פותח את הדיון בהצעות לסדר-היום. ראשון הדוברים בהצעות לסדר-היום – ראשונת הדוברים – חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, ואחריה, אם ירשה לי חבר הכנסת מסעוד גנאים, ביקש חבר הכנסת עיסאווי פריג' להקדים; יש לו איזה עניין, אם אדוני מסכים. אז מייד אחרי כן – חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – מסעוד גנאים. הצעות רגילות – חמש דקות. כל חבר כנסת חמש דקות, רבותי. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אכן, היום אנחנו ציינו את יום המורה בכנסת, והשקנו את השדולה לקידום מעמד המורה וההוראה בישראל, שדולה שאני עומדת בראשה וחברים בה חברי כנסת נוספים. התחושה היא שיש בציבור איזשהו פער בין המעמד שאנחנו מעניקים למורים ולמקצוע הכל-כך חשוב הזה כשאנחנו מדברים על כך שצריך להשקיע בחינוך, כשאנחנו מדברים על כך שהילדים שלנו הם דור העתיד, ובעצם המחנכים ומערכת בית-הספר הם שמכשירים את דור העתיד והם שמלמדים ומחנכים את דור המחר; ומצד שני אנחנו פוגשים איזשהו דימוי ציבורי קצת קשה, קצת בעייתי, לא מפרגן, לא מגבה את המערכת, באמת, מורים שלא מקבלים את המעמד שלו הם ראויים. ולכן חשבתי שנכון גם לציין את היום הזה בכנסת וגם להקים שדולה שתחשוב יחד איך אנחנו מקדמים את מעמד המורה וההוראה בישראל. החשיבה היא הרבה פעמים – ונוהגים לומר את זה – שהשכר הוא הפקטור המרכזי שבאמצעותו אנחנו נוכל להעניק קצת יוקרה למקצוע הזה. אני חושבת, ואני חושבת שגם הצלחנו להוכיח את זה היום, שהשכר הוא לא בהכרח הפקטור המרכזי. ראינו שגם אחרי הרפורמות שנעשו במערכת, ואחרי ששכר המורים השתפר מעט, עדיין אנחנו לא מצליחים להעניק למקצוע הכל-כך חשוב הזה – וגם היום בוועדת החינוך ביקשנו לתפוס אותו כפרופסיה, כי אנחנו באמת חושבים שהוא מגלם ערכים, והוא מגלם בעצם תרומה חברתית, והוא מגלם תחומי התמחות, הוא מגלם בתוכו כל כך הרבה דברים שהם הרבה מעבר למקצוע שיטתי, ולכן השכר הוא לא המרכיב העיקרי. בהצעה לסדר-היום אני בעצם ביקשתי לבחון את נושא הכשרת המורים, ואת המיון, תהליך המיון, לקראת הכשרה להוראה. אנחנו מדברים כל הזמן על מהפכות שאנחנו רוצים לעשות במערכת החינוך, אנחנו מדברים על למידה משמעותית, אנחנו מדברים על התאמת המערכת למאה ה-21, ואנחנו שוכחים פרט אחד חשוב, שאנחנו צריכים להתחיל את זה כבר בנקודת ההתחלה, לצד הפעולות שאנחנו עושים בתוך המערכת. ועוד משהו זיהינו – שכדי להיות מורה לא מספיק להיות אקדמאי טוב, לא מספיק להיות מומחה בתחום ידע; בשביל להיות מורה צריך עוד פרמטרים. ולכן אני מציעה להכניס את מבחני האישיות כחלק מתהליך המיון למועמדים שמבקשים להכשיר את עצמם להוראה. אנחנו מדברים על מועמדים שבסופו של דבר, לימים, יהפכו להיות מורים, ייכנסו למערכת, יעמדו מול הדבר הכי יקר לנו, ויצטרכו להתמודד עם לא מעט אתגרים. זה לא מספיק ללמד מתמטיקה, תנ"ך, ספרות, אלא אנחנו יודעים שבמלאכת החינוך יש המון אתגרים, יש המון לחצים, אנחנו מתמודדים לא רק עם התלמידים, אנחנו מתמודדים גם עם ההורים של התלמידים, ואנחנו מתמודדים עם דרישות של מערכת, ואנחנו מתמודדים עם התאמות שאנחנו צריכים לעשות עם הזמן למציאות שמשתנה. להיות מורה זה דבר מחייב, זה דבר גדול בעיני, ולכן אני חושבת שגם בתהליך המיון אנחנו צריכים ליצור איזשהו מהלך שייתן יוקרה למקצוע, ושיבינו שהטובים הם לחינוך, ולא רק הטובים לטיס. זה חלק מהתהליכים. זה לא הכול, זה לא כל מה שצריך לעשות, אבל זה חלק מהתהליכים שאנחנו צריכים לבנות כדי להעצים את מעמד המורה ואת מעמד ההוראה בישראל. נמצאים אתנו נציגים של משרד החינוך, שליוו אותי לאורך כל היום, והם לגמרי נמצאים בתוך תהליך החשיבה של איך אנחנו באמת נותנים את ה-benefit, איך אנחנו נותנים זריקת עידוד לכל נושא החינוך ולכל נושא ההוראה, כי בסופו של דבר, אם אני חוזרת לנקודת ההתחלה, זה העתיד שלנו. מי שנכנס לתוך מערכת החינוך ויוצא עם סיומה הם למעשה הילדים שלנו, שהופכים להיות אזרחי המחר, והם החברה העתידית שלנו. לכן אנחנו צריכים לשים את כל כובד משקלנו בעניין הזה. אם יותר לי לציין, אף שאני לא יודעת אם זה מקובל מדוכן הכנסת, נמצאים אתי גם שני סטודנטים, ספיר ואסף, והם סטודנטים לא להוראה, אבל הם בחרו, כחלק מהמחויבות החברתית שלהם, להשקיע בכל הנושא של קידום החינוך, הדגשת יום המורה, החשיבות שיש לתת למעמד המורה, ואני חושבת שזה מחמם את הלב כשזה בא מהציבור ולא רק ממי שנמצא במערכת. אז תודה לכל השותפים שהיו אתי היום, ואני מקווה שיחד נעשה ונצליח ובאמת נביא את ההוראה ואת מעמד המורה למקום שהם ראויים לו. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. יעלה חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. חמש דקות לרשותך, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה על זה שאפשרת לי להשתתף בישיבת ועדת הכלכלה שאמורה להתקיים ב-17:00. חברים, חברי, כשאנחנו אומרים את המילה "מורה", במקורות שלנו יש הרבה ביטויים והרבה משפטים שלקחו את המורה – איך אמרת, אדוני היושב-ראש? – למקום של הערצה. כשהיו שואלים הורה, בזמנו, מה אתה רוצה שהבן שלך יהיה? מורה. מורה – זה היה דבר גדול בזמנו. מורה זה משהו. אני בחרתי משהו מהמקורות, וידידי זוהיר עזר לי בתרגום. יש לי – – <היו"ר יצחק וקנין:> אחלה מורה שבעולם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – מורה שהוא מתרגם מצוין, אז תרגמתי את המקורות שלנו לאיזה משפט שאני אקריא. במקורות אמרו: עמוד דום בפני המורה והעריכו. המורה, הרי הוא כשליח האל. משהו כזה. נכון? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> שליח האל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> (אומר דברים בשפה הערבית, ומתרגמם:) זה המורה, יש לו מעמד של "רסוּל", שליח האל, מרוב שמדברים על המורה. ועכשיו אני רוצה לקחת אתכם למציאות. ידידתי יפעת ביטון, שהקימה את השדולה – נבצר ממני להמשיך שם, כי הייתה לנו ישיבת שדולה מקבילה, של הספורט, וקיבלתי בפלאפון שאני חייב להיות שם דחוף. אז אני מצטרף, והכינוסים עוד יגיעו – התחילה וציינה את זה, ואני רוצה לשתף אתכם: מה זה מורה היום בחברה הערבית. אני רוצה להתייחס מהאספקט של החברה הערבית, כי אני חי אתה; אשתי מורה 17 שנה, שלוש אחיות שלי מורות, אז אני נמצא באווירה של הוראה. מדי פעם בסוף היום האישה מספרת חוויות, מה היה לה שם, איזה מקרים היו, אתה שומע מקרים מאוד מעניינים. אז מה יש לנו היום? היום בחברה הערבית, אדוני היושב-ראש, יש לנו 15,000 מובטלות ומובטלים בתחום ההוראה. למה? כי יש לנו בתי-חרושת לייצור מובטלים בשם מכללות ההוראה. ממש בתי-חרושת לייצור מובטלים. כל אחד רוצה להיות מורה, במכללה, שלם את הכסף ו-99% מובטח לך, תקבל את התעודה. יפה. עוברים לשלב ב', החמולה והפוליטיקה, הפוליטיקה והחמולה: תמצא לי תפקיד, אחרת אני לא אצביע לך בבחירות. נכון, מר –? זאת המציאות. החמולה נכנסת לתמונה; מי שיש לה שייכות חמולתית חזקה וזיקה פוליטית מקומית מקבלת קידום ונכנסת ללמד. לא הפן המקצועי, לא משנה מה למדה. ואללה, קיבלנו מורה. זה השלב השני. השלב השלישי, היא צריכה להתמודד עם התלמידים, כל אחד עם אייפון 5, טכנולוגיה, יודע מאיפה זה נכנס ומאיפה זה יוצא. והמורה למד אל"ף-בי"ת, חמש פלוס שלוש, למד מלל שהוא צריך להעביר לתלמידים. אבל יש הפן הטכנולוגי ואייפון 5 שנמצא בכל פינה בכיתה, והוא צריך להתמודד עם הטכנולוגיה הזאת. ואז המורה או המורָה, לרוב המורה, מוצאת את עצמה במקום – חסרת אונים מול התלמידים. היא רוצה להגיב. היא נכנסת לפן מיוחד, שזה האלימות בחברה הערבית; שיש שניים, שלושה תלמידים שמטילים אימה על הכיתה, או על בית-הספר, והמורה חייבת להתיישר. למה להתיישר? דיר באלכ, את חייבת להיות מורה טובה. מכאן, חברים, אני אסכם ואגיד: תיארתי את המצב העכשווי, וכל מה שאני אומר – אין שום דבר חדש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כל דבר ידוע – ידוע לרשויות, לפיקוח, למשרד החינוך, לכולם. זה המצב. מי שמתמזל מזלו, ההורים לוקחים אותו לבית-ספר פרטי, ומצליח. מי שמזלו רע נשאר בממלכתי – הלך עליו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני, לסיכום, שני משפטים: מכאן אני אומר, חברים, שלהיות מורה זה ערכים, זה דבר טוב וזה דבר שאנחנו זקוקים לו. המקצוע הזה שוחק, וצריך לחשוב, לצאת מחוץ לקופסה ולהגביל את המורה בשנות ההוראה. אתה לא יכול להיות מורה 50 שנה; הנתינה היא לא אותה נתינה. צריך שיהיו לנו המחשבה, האומץ, לקבוע גיל פנסיה מוקדמת למורה, שדי – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – כי בלי זה לא נוכל להתקדם לשום מקום. תודה, אדוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת פריג'. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה, ואחריו – חברי הכנסת שטרן, יעקב מרגי ויוסי יונה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום ציינו בכנסת את יום מעמד המורה וההוראה, ואני באמת מודה לראש השדולה, יפעת, וגם ליושב-ראש ועדת החינוך ולכל אלה שהשתתפו ביום החשוב הזה. אני חושב שבעידן הזה שאנחנו חיים בו, להיות מורה זה לא כמו בעבר, לצערי הרב. כולנו צריכים לפעול כדי באמת להחזיר את הכבוד ואת היוקרה למעמד ולתפקיד של המורה. ואת היוקרה הזאת לא רק אנחנו מקנים למורים, אלא המורה גם מקנה לעצמו, וגם גורם לאחרים לכבד אותו. ותמיד אני מסייר, עד עכשיו – אני מורה לשעבר, ועד היום, כל שבוע, שבועיים אני מסייר בבתי-ספר, ואני גם הולך לבית-הספר שלי, שלימדתי בו, תמיד, ויושב עם המורים ועם המורות. ובסיורים שלי האלה אני תמיד אומר – לכל מורה אני אומר – החשיבות של התפקיד שלך לא נמדדת בגבולות התלוש שלך, אלא ברוחב ובכובד השליחות שלך. וזה הדבר החשוב, לפי דעתי. עיסאווי פריג' ציטט מהשיר של אחמד שאוקי, נסיך המשוררים הערבים (אומר בערבית: קום בפני המורה, תן לו כבוד). <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה יודע מה – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> בבית השני הוא אמר למה. הוא אמר בערבית – תרגם, מר מרגי (אומר בערבית: דע לך שאין מכובד ונעלה יותר מזה שבונה ומטפח נפשות ומנטליות) – כי המורה, הוא אומר, בונה את הנפשות ואת המנטליות ואת האישיות של התלמידים. לכן – מפה באה החשיבות של התפקיד של המורה. אדוני היושב-ראש, קודמך, וקנין, ציטט את קורצ'אק, שאמר: "תיקון העולם משמעו תיקון החינוך". כאשר אנחנו באים היום למציאות בבתי-הספר, לצערי הרב המורה מתמקד במשימה אחת; הוא היום, לפי דעתי, לא מחנך; אין לו זמן לחנך, כאשר מכבידים עליו מירוץ – בית-הספר נהפך למירוץ של ציונים ושל הישגים, ובית-הספר, לפעמים, אני חושב, הפך לבית-חרושת של תעודות ושל ציונים, או מרכז להכשרת פקידים. זה אסון, לפי דעתי. בסוף, בתי-הספר – לא בשביל זה נעשו; הם נעשו כדי לבנות את האדם, להכשיר אותו לחיים. לכן, אנחנו צריכים להחזיר את החינוך לבתי-הספר. צריך להחזיר למורה את המשימה שלו, את השליחות שלו, כדי שבאמת להיות מורה זה יהיה כבוד, ותהיה יוקרה. אדוני היושב-ראש, לפי דעתי – עכשיו אני מתייחס לחינוך הערבי ולמערכת החינוך הערבית – בחינוך הערבי, למרות שיש התקדמות, אנחנו לא יכולים להגיד שלא נעשה שום דבר; לא, יש התקדמות, אם זה בהישגים, אם זה בבינוי או דברים אחרים. ועדיין, כל המבחנים וכל הפער הזה בין ההישגים של תלמידים יהודים וערבים מצביעים על זה שעדיין יש הרבה מה להשקיע ומה לתת לחינוך הערבי. אנחנו רואים, לצערי, במבחני המיצ"ב, הבגרות והפסיכומטרי שהפער בין ערבים לבין יהודים נשמר, וזו התוצאה. צריך לטפל, בסוף, בגורמים ובסיבות. התוצאה היא של השקעה – של אפליה מההתחלה. כאשר אנחנו קוראים דוחות של משרד החינוך עצמו, שאם זה – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אבל אתם קורעים אותנו בכימיה וביולוגיה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> נכון, זה בתי-ספר, נכון, נכון, אני אומר: יש הישגים, לא – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כי אתם לא רוצים לתת לנו כסף, אז אנחנו – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> יש הישגים מאוד – – – <מירב בן ארי (כולנו):> מה אתה מתלונן? <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> יש הישגים. יש הישגים לבתי-ספר ערביים, אין ספק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא רוצים לתת לנו – – – אז הולכים לביולוגיה – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אין ספק. <מירב בן ארי (כולנו):> כימיה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא רוצים לתת לנו – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> בכימיה וביולוגיה ומדעים, כן. בתי-הספר הראשונים הם בתי-ספר ערביים, נדמה לי, שבהם יש כימיה, ביולוגיה וגם מדעים. אבל זה לא מספיק – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה? למה? למה? <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> למה? כי הם העדיפו את זה. כי בתי-הספר האלה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הם חסומים. ההורה הערבי רואה איפה הבן מסוגל למצוא עבודה. בבריאות יש עבודה לערבים – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הוא צריך לסיים, אז נא לאפשר לו רגע לסיים. בבקשה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אז – אדוני היושב-ראש, אני אומר שצריך להשקיע הרבה בשוויון ובצדק, כפי שאמרנו. אני מקווה שתוכנית התקצוב הדיפרנציאלי באמת תתממש ותיושם, כדי לתת יותר תמיכה לבתי-ספר ערביים ולחינוך הערבי. צריך להשקיע יותר שעות לימוד וגם תקציבים בילד ובתלמיד הערבי, משום שעד עכשיו משרד החינוך מקצה יותר לתלמיד היהודי מאשר לתלמיד הערבי. בקשר לבתי-ספר ערביים בכלל, אדוני היושב-ראש, משרד החינוך ומערכת החינוך צריכים להיות הדוגמה – הדוגמה, בסוף – של ללכת אחרי הערכים של השוויון, של הצדק, של הכרה באחר ושל פלורליזם. לכן, אני חושב שבתוכניות הלימוד ובספרי הלימוד צריך לערב אנשי מקצוע ערבים, וצריך שתהיה לנו מעורבות כדי לקבוע תוכניות לימוד, אם זה באזרחות ואם זה בהיסטוריה – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – שמתאימות לייחוד התרבותי והלאומי שלנו כערבים. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, מסעוד גנאים. חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה. עד שהוא יעלה, קשור ולא קשור לאותו נושא, צריך לפרגן לחברנו זוהיר בהלול, שעשה היום שדולה לספורט בישראל והראה גם מה זה דו-קיום וגם מה זה שוויון. יישר כוח, זוהיר. סחתיין גדול על האירוע המאוד-מרגש שעשית היום. בבקשה, אדוני, חמש דקות לרשותך. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> חברי, צריך להחזיר מהמקורות שלנו קצת, לא? על מעמד המורה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לך על זה. יש לי שני הורים מורים, אז אני יודע. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה זוכר שכשהיינו בבה"ד 1 יזמנו הבאת מורים לטקסי סיום, ושאלו: למה? רק הורים באים. אז אמרנו: כי גם למורים יש חלק חשוב בעיצוב. ואז כתבתי נייר שציטט את פרקי אבות: "הלומד מחברו פרק אחד, או הלכה אחת, או פסוק אחד, או דיבור אחד, או אפילו אות אחת, צריך לנהג בו כבוד, שכן מצינו בדוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו: רבו, אלופו ומיודעו". אני אומר את הדברים האלה – שאנחנו מהמורים שלנו לומדים הרבה יותר, ואולי שם הקשר הראשון בין אלוף לבין רב, או לפחות בין אלוף לבין מורה, בהקשרים האלה. כשאנחנו רוצים להעצים את המפקדים בצה"ל אנחנו אומרים: המפקד כמחנך. ואני רוצה אולי לומר רק משפט אחד – כיוון שנאמר פה על המדעים המדויקים ועל המורים; תפיסת העולם שלי אומרת – ואני בדקתי את זה במחקרים, בשאלות, עם מאות קצינים: מי הדמות שהכי השפיעה עליכם בתיכון? כ-70% אומרים: אחד המורים המקצועיים. רוצה לומר, שעצם הנוכחות בכיתה, לא משנה מה לומדים, היא משפיעה. התלמידים שלנו אוספים מהמורים מסרים גם כשהם רוצים ללמד אותם גיאומטריה או אנגלית. הם רואים על מה הם מגיבים, המורים. הם רואים למה הם מפסיקים את השיעור ולמה הם לא מפסיקים את השיעור. אם ילד אחד אומר לשני: שתוק, יא-לא-משנה-מה, תחזור לאיפה שבאת, והמורה אומר: רק רגע, אני מבקש שקט, אנחנו באמצע נוסחה, אז זה לא שהוא לא אמר כלום; הוא אמר שיש דברים שהם יותר חשובים מאשר: שתוק, תחזור לאיפה שבאת, וזו הנוסחה. כשהוא מפסיק את השיעור, הוא גם כמובן אומר. רוצה לומר, שאתה מעביר – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – מעבר לדיסציפלינה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> נכון. רוצה לומר, שאתה מעביר מסרים גם כשאתה, לא בא לך להעביר, כאילו. ולכן החשיבות של מעמד המורה, שאותו אנחנו צריכים לטפח מאוד. אני חושב שבחברה הישראלית מעמד וכוח משיכה הם שני דברים שמושכים אנשים טובים. הם מושכים אנשים טובים גם אם אתה יודע לתגמל – דרך אגב, גם החברה שופטת לפי התגמול. לא רק שזה מושך את הבן-אדם עצמו, גם החברה שופטת לפי איך אתה מתגמל, לצורך העניין הזה, את אותם בעלי מקצוע. אין ספק שאני אומר את זה, ואני חכם עכשיו, תגידו לי שאני על אזרחי – אני, דרך אגב, הייתי גם מורה בתיכון בנצרת-עילית – אבל אני אומר לכם שאם אנחנו מסתכלים על המעמדות, והמעמד של צה"ל הוא אולי הכי גבוה בחברה הישראלית, אני הייתי רוצה לראות את מעמד המורה מעליו, בהקשר הזה. אני חושב שהחובה הזאת מוטלת על כולנו. אני חושב שקובעים את זה המורים עצמם, קודם לכול, קובעים את זה גם אנחנו, באיזה רמת גיבוי אנחנו נותנים למורים – על שכר דיברנו, אבל גם בהתמודדות שלהם עם הורים, לצורך העניין הזה: כמה אנחנו, כהורים אחרים, או כמורים אחרים, או כמנהלים, או גם במערכת הפוליטית, באיזו מהירות אנחנו נוהגים למחוק את המורה ולתת גיבוי לתובנות ולדרישות של ההורים, כאילו כל הורה הוא מורה יותר טוב מהמורה של אותה כיתה. סתם, הבת שלי מורה, והיא שלחה לי גם רעיון, שבטח מכירים אותו הרבה: למה שהמורים יחליפו כיתות, שהתלמידים יחליפו כיתות. זאת אומרת, שלמורה יהיה מקום עבודה הרבה יותר מסודר, שהוא יטפח אותו. כיתה מסוימת תהיה בנויה להיות כיתה – כמו שמעבדה בנויה להיות מעבדה לכימיה, שכיתה תהיה בנויה להיות הכיתה של המורה להיסטוריה, או של המורה לגיאוגרפיה, והתלמידים, לפי הכיתות, יעברו לשם. מה זה עושה, בין השאר? שהמורה, לא רק שאין לו משרד, אבל יש לו לפחות את הכיתה שלו, בהקשר של המכובדות, של מי זז לפני מי. אני, דרך אגב, שמעתי הרצאה לא מזמן, ברשת אמי"ת, הביאו מומחים מהרווארד, ועשו דיון על החינוך של היום. אחד המומחים שם טען שבעצם היום התלמידים לומדים הכול מחוץ לבית-הספר. ובית-הספר – אז שאלו, למה יש בית-ספר? אמרו – בייביסיטר. כי פעם רק האבא או האימא – אחד הלך לעבוד. היום, כששניים הולכים, איפה נשים את הילדים? <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> בסדר, אני מסיים. אני חושב כמובן שהעניין הזה הוא אתגר לא של המורים אלא הוא אתגר שמונח לפתחנו כולנו. אני רוצה לסיים רק, ולומר בהקשר הזה, שגם אנחנו כאן – כן לקום למורה, לא לקום למורה – הדברים האלה, שאנחנו גדלנו עליהם, והיום, לצערי הרב, בחברה שלנו קצת מזלזלים בעניין הזה, זה תלוי, כמו שאמרתי קודם, ובזה אני מסיים, מי הולך ללמוד להיות מורה, מי מלמד את המורים להיות מורה. אני חושב שגם האתגר הזה הוא אתגר לא מפוצח מספיק באותן מכללות שמכשירים בהן מורים. ובשורה התחתונה, איך אנחנו כהורים וכחברה מתייחסים למורים עצמם. אני מסיים במה שפתחתי – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת אלעזר שטרן, אתה עובר הרבה יותר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> איך את יודעת כמה עברתי? <היו"ר נורית קורן:> עברת יותר מדקה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> סליחה, אז אני יורד. שמעתם? יותר מדקה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אבל זה מעניין. <היו"ר נורית קורן:> זה מעניין מאוד, ואני רוצה גם כן להביע הערכה גדולה למה שאתה אומר, כי גם אני חושבת שהחינוך של פעם היה חינוך מאוד טוב וצריך לחזור אליו. חבר הכנסת יעקב מרגי, בבקשה. <יעקב מרגי (ש"ס):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי סגן השר, היום ציינה הכנסת את יום קידום ההוראה ומעמד המורה, בניהולה, כמובן, ובניצוחה של חברת הכנסת ד"ר יפעת שאשא ביטון. יום גדוש, שלא אפשר לנו אפילו זמן לצרכים האישיים שלנו. יום גדוש, שהחל בוועדת החינוך, שאני עומד בראשה, בשעה 09:00 – ועד לרגע זה באולם המליאה. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מעמד המורה – השיח סביבו קיבל תאוצה בעשור האחרון, והצליח להביא את מעמד המורה למקום טוב יותר, לאחר כשני עשורים אבודים, אך אנחנו עדיין רחוקים מהמקום שהיינו רוצים להיות בו. הרצוי הוא – כפי שאמרתי היום בוועדה – שכשנשאל את הילד את אותה שאלה: מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? כשהתשובה תהיה: מורה או רופא, כפי שהיה בעבר הלא-רחוק, נדע שהצלחנו להניע את התהליך הרצוי והנכון. כדי להגיע לאותה משאלת לב ולאותה כמיהה לדמות המורה בחברה הישראלית כדמות מרכזית ומושא לחיקוי והערצה, אנחנו צריכים שילוב מערכות, שילוב ידיים של כולם. בראשונה, המכללות לחינוך והאוניברסיטאות צריכות להתאים את עצמן לרוח הזמן, הקידמה הטכנולוגית וצורת רכישת הידע. אני שומע את זה יום אחר יום, פעם אחר פעם, אבל עולם כמנהגו נוהג. חייבים להתאים את דרכי ההכשרה של המורים. צורת העברת הידע השתנתה. אמרתי לא אחת, יש שיטות שהוכיחו את עצמן. שיטת הלימוד העצמי. אנחנו סומכים על הילדים שלנו – אלעזר, עד כיתה י"ב, סוף י"ב, לא סומכים עליהם שהם יודעים ללמוד, אבל חודשיים אחרי כן, בהכשרה של 28 ימים אנחנו מפקידים בידיהם כלים ועוצמות, פתאום סומכים עליהם. אז אני אומר, רבותי, בצורת הלימוד אי-אפשר לעשות סטופ, לחשוב רגע? אולי אפשר לשנות את שיטת ההוראה בכיתה. כפי שאמרתי, המכללות לחינוך והאוניברסיטאות צריכות להתאים את עצמם לרוח הזמן והקידמה וצורת רכישת הידע. המורים וארגוני המורים השונים חייבים לחזור לתקופת השליחות והרגשת המחויבות האישית של המורה. ארגוני המורים – אנחנו כאן כדי להעצים את המורה, אבל הארגונים: לא רק ארגון עובדים ותו לא, לא רק מקום עבודה ותו לא – שליחות. כולנו מדברים על הנשמה של המורה. אנחנו מתגעגעים אליה. לעתים, צר לי לומר לכם, אנחנו מעלים רעיונות חיוביים וחשובים בוועדה, הקפיצה הראשונה והרגישות שזה מגרה להם, כמעט: הפרה של ההסכם הקיבוצי. כל דבר – הפרה של ההסכם הקיבוצי. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי סגן השר, חז"ל לימדונו ש"כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". זוהיר, כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. איזה מעמד, איזה כוח של שליחות נתנו ביד המורה, איזו חשיבות. כן, אנחנו מתגעגעים למורה לחיים, לאותו מורה עם נשמה. להורים אני קורא, להורים ולחברה בישראל אני קורא לתת למורה את מרחב המחיה שלו, את מרחב התמרון שלו. תאפשרו לו לתת את המיטב, את המקסימום, לבן ולבת שלכם. זה אפשרי. אנחנו לפעמים מגזימים כהורים. אנחנו סומכים על המורים, תעצימו אותם. יש חשיבות לאמירה של ההורה על המורה בבית. יש חשיבות לאמירה על המורה בשיחות הסלון. ולממשלה אני קורא: תמשיכו בהשקעה הרבה שהשקעתם, שאתם משקיעים, בחינוך. תמשיכו במגמה ההולכת ועולה הן בהעצמת המורה הן בהעצמת מערכת החינוך, בהגדלת התקציב. שימו את מערכת החינוך במרכז. לממשלת ישראל אני קורא: תמשיכו ושימו את מערכת החינוך במרכז, כי חינוך הוא תכלית הכול. והמגיד בהגדה של פסח מיקד את זה: עמלנו – של כולנו – אלו הבנים. הוא התכוון, והגדת לבנך. הגדה: ללמד, לחנך. אנחנו כאן, יחד עם הממשלה, יחד עם ההורים, כדי לומר למורה – להצדיע למורה – אנחנו כאן כדי להעצים אתכם, אבל גם אתם חלק מהמשימה החשובה הזאת. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה לחבר הכנסת מרגי. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה. עד שחבר הכנסת יוסי יונה יעלה אני אומר שהמורים מאוד מאוד חשובים, כי הם באמת מעצבים את הילדים ומעצבים את פני הדור. זה ממש חשוב. היום הזה מאוד מאוד חשוב. בבקשה. חמש דקות לרשותך. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני סגן השר, חברות וחברי הכנסת, אני רוצה תחילה להצטרף לברכות לחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון על היוזמה הברוכה הזאת. אני מבקש לומר לך שאני, ואני מתאר לעצמי שעוד, שותפים לכל פעילות, יוזמה שתעשי כאן כדי לקדם את מעמד המורה בישראל. חברות וחברי הכנסת, מי מאתנו אינו זוכר, זוכרת, מורָה או מורֶה שהותירו בנו חותם? אני מאמין שזיכרון מסוג זה אצור בקרב רבים מאתנו, ובכלל זה יושבי הבית. השהות בבית-הספר, בכיתה מסוימת עם מורה, מורה, לאורך תקופה ממושכת, יוצרת זיקה משמעותית בין מורים לתלמידים, בין התלמיד המסוים לבין המורה או המורה המסוימים. וכל אחד מאתנו, שיכול להעיד על מורה או מורה שהותירו בו חותם, יודע שהדבר לא קורה בהכרח משום שהם לימדו אותנו תוכן לימודים מסוים, אלא בעיקר בגלל אישיותם. חברת הכנסת שאשא ביטון ציינה זאת כאיזשהו מבחן אפשרי לאישיות של המורות והמורים העתידיים. ואכן, הם הותירו בנו חותם בגלל האישיות, בגלל היותם דמות מופתית עבורנו, בגלל היותם מחנכים, לא רק מורים. חשוב לומר את הדברים האלה בעת הזאת, בעת שבה מעמדם של המורים הולך ומצטמצם, הולך ופוחת. שרי חינוך בעבר ושרי חינוך בהווה מרבים לדבר על למידה משמעותית, על חינוך לערכים, על חשיבותו של החקר, אבל מצד שני, מערכת החינוך שלנו נפלה קורבן להשקפת עולם שאפשר לכנות אותה השקפת עולם אנטי-חינוכית. השקפה זו מעניקה חשיבות עיקרית למה שמכונה יעדים מדידים – ציונים. המורה נמדדת על-פי הישגי המיצ"ב של תלמידיה ועל-ידי הישגיהם בתעודות הבגרות. וגם אז, דגש מרכזי מושם על תחומי ידע המאפשרים כניסה לפקולטות ולמחלקות יוקרתיות במוסדות אקדמיים, בעוד תחומי ידע אחרים, הומניסטיים, מוזנחים ונדחקים לקרן זווית. ואני מדבר על תחומי דעת שבאמצעותם מפתח הילד את אופקיו ונחשף לאוצרות העולמיים והמקומיים; אני מדבר על ספרות, על היסטוריה ועל אמנות לסוגיה השונים, תכנים שבאמצעותם מתפתחת אישיותו של הילד ומתחדדת רגישותו החברתית והמוסרית. הפילוסוף של החינוך ריצ'רד פיטרס כתב שאין תפקידו של החינוך להגיע ליעד מסוים, אלא לאפשר לתלמידים לנהל את חייהם מתוך פרספקטיבה רחבה ועשירה. תפקידו של החינוך, אמר, הוא לאפשר לילד לחוות את המציאות שבה הוא חי מתוך פרספקטיבה המשלבת בין מופעיה השונים של המציאות: המופעים החברתיים, הפוליטיים, הכלכליים, הגיאוגרפיים והאסתטיים. אבל המגמות שמאפיינות היום את מערכת החינוך מעודדות, לצערי, תלמידים עתידיים להתבונן במציאות שבה הם חיים מתוך פרספקטיבה צרה מאוד ומוגבלת מאוד. אני מדבר על תהליכים ממושכים שאותם אני מכנה אינסטרומנטליזציית יתר של מערכת החינוך. כלומר, אלו תהליכים המובילים לכך שהתכנים התורמים להשתלבות התלמיד והתלמידה בשוק העבודה מקבלים חשיבות עיקרית, ולעתים אף בלעדית; בעוד אלה העוסקים במכלול התפתחותו של הילד כאדם נזנחים, ואלה הם התהליכים שתורמים בסופו של דבר לירידת מעמדם של המורים, חברות וחברי הכנסת היקרים. היעדים המדידים הופכים את המורים למיילדי ציונים, ולכן פוגעים ביכולתם לתפקד כדמויות משמעותיות עבור התלמידים; היעדים המדידים מורידים גם את קרנם של תחומי הדעת ההומניסטיים, התחומים שבאמצעותם יכולות להתגבש באופן מיטבי אישיותו של התלמיד והתפתחותו הרב-ממדית. ועל כך יש להוסיף את התופעה הבזויה המלווה את מערכת החינוך זה זמן רב – הגידול במספרם של עובדי קבלן, שלעתים מופקדים על חינוכם של התלמידים, הזקוקים ליד תומכת, לאוזן קשבת, לתמיכה שיכולה להבטיח את התפתחותם הלימודית והרגשית של הילדים והשתלבותם המיטבית בחברה. בתי-הספר ומורי בתי-הספר מספקים את המתווכים המרכזיים להתפתחותם הרגשית, האינטלקטואלית, התרבותית והערכית של ילדי ישראל. דומה שרבים מאתנו נוטים לשכוח עובדת יסוד זו – אני מייד מסיים, גברתי היושבת-ראש. אנחנו מציינים את יום המורה, שנועד להוקיר את המורים ולציין את תרומתם המכרעת לאיכותה של החברה, לשגשוגה התרבותי ולאיתנות המוסרית שלה, אך המגמות שעליהן עמדתי בתחום החינוך – ובעיקר רתימתו של החינוך למטרות צרות – פוגעות ביכולתם של המורים לשאת תרומה זו. אנחנו צריכים למתן מגמות נפסדות אלו, אם אנו רוצים לחזק את מעמד המורים ולהבטיח שתינתן להם האפשרות למלא את תפקידם החשוב. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה לחבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה. אני מברכת את הקהל שיש לנו, את התלמידים שבאו בדיוק לדיון בנושא ההוראה, וגם את החיילים היושבים פה. תודה לכם. <מירב בן ארי (כולנו):> כל הכבוד לך. <<היו"ר נורית קורן:> > המליאה ריקה, אנחנו צריכים לעשות משהו, קצת – יותר להפיח חיים. זה נושא כל כך חשוב, מורה לחיים, כל כך חשוב. בבקשה, חמש דקות לרשותך. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> גברתי היושבת-ראש, תודה, תראו, אני חייב לומר שזה יום חגיגי, מצד אחד, שכולם באים לדבר על מעמד המורה, ואני חושב שיש, מצד אחד, אחדות כזאת, שכולם אומרים: מעמד המורה חשוב, הוא קריטי, הוא חשוב לכולנו, לכל המגזרים. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> כולם תלמידים טובים. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> כולם ילדים טובים, אין הפרעות – אולי עוד יהיו. אולי עוד יהיו. אמר א"ד גורדון: החינוך הוא הדרך; האדם הוא המטרה. אני חושב שכך צריך להסתכל על מערכת החינוך שלנו, לגבי מה אנחנו רוצים ואיזה תוצר בסוף היא אמורה לתת, אם מדברים במונחים מדידים, כמו שאמר פרופסור יונה. וצריך להבין שכל טעות או כל הזנחה שעושים היום במערכת החינוך – מגלים את אותותיה אחרי כמה שנים. וכל פעם שאנחנו מזיזים את המבט הצדה, ומעדיפים לא להסתכל על איזושהי בעיה שקיימת, אנחנו מוצאים אותה פתאום הרבה יותר גדולה כעבור כמה שנים. לצערי, הייתי רוצה לדבר דווקא על הזנחה שנקט משרד החינוך לאורך שנים במגזר הערבי ובמגזר הבדואי במערכת החינוך. אני חושב שראינו לאחרונה רק – קצת פתאום התחילו להיפתח העיניים לגבי מה שקרה בתקופה האחרונה, וכשבחודש יולי האחרון חושפים שנעצרו שישה תושבי חורה, ובהם מורים, שהטיפו לאידיאולוגיית "דאעש" בתוך מערכת החינוך, אנחנו צריכים להיות מאוד מאוד מוטרדים, לאן מערכת החינוך הולכת ומה קורה שם או לא קורה שם. ורק באירועים האחרונים גם לקח חלק תושב מאותו יישוב, חורה – אזרח ישראלי לקח חלק בפיגועי הטרור, וזה פשוט כואב, ולו בגלל העובדה שהמגזר הבדואי הוא מגזר ששולב בתוך החברה הישראלית, בצה"ל, לקח חלק אתנו, ורבים מהם עדיין לוקחים חלק אתנו, אבל אני מרגיש שהולכים ומאבדים אותם לאט-לאט, ולמערכת החינוך יש חלק בזה. כי בסופו של דבר, אם אתה לא מתייחס לאוכלוסייה הזאת, שמשרתת בצבא, ונותן לה את העדיפות, אתה מגלה בסוף שהם הולכים ונעלמים כשאתה מזניח את מערכת החינוך. ואני דווקא רוצה לברך הפעם, באמת, את משרד החינוך, שהתחיל להשקיע בתקופה האחרונה בתוכניות מיוחדות למגזר, דווקא כדי לחזק את ההזדהות שלהם עם מדינת ישראל ועם הערכים של מדינת ישראל, ואולי ככה ידחקו את רגליהם של המורים מהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שהיו מוסעים דרומה כדי לחנך בנגב. אבל היום – ופה אני רוצה להעיר למשרד החינוך – הוא רואה את החינוך הערבי כמקשה אחת. הוא רואה את המגזר כמגזר, מקשה אחת, חינוך מוסלמי. אבל יש מקום לעשות שינוי; יש מקום לתת גם לחינוך הערבי-נוצרי את המקום שלו בתוך משרד החינוך, ובתוך ההנהלה, ובתוך הפיקוח – אני לא יודע אם כאגף נפרד, אלא לתת להם את המקום שלהם, כדי שיוכלו להתבטא. זה אולי ימנע תלונות. אני חייב להגיד, הגיעו אלי היום מספר לא מבוטל של תלונות מיישוב בצפון – אני לא אצטט מתוך התלונות, גם מפאת צנעת הפרט, ואני חושב שזה לא המקום – על מורות נוצריות שסובלות מאפליה דתית מצד מנהלת מוסלמית. ואני אומר שאני לא אקריא מתוך התלונות, אבל – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> עודד, אתה מלבה יצרים. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אני לא מלבה. אני לא מלבה. זאת בדיוק הבעיה. כשמסתכלים הצדה ולא מדברים על הבעיות, אז מלבים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> זה בין דתות. אנחנו לא מדברים על דתות. תכבד את היום הזה. מה זה נוצרים ומוסלמים? באמת. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> כל מה שאני אומר – זה לא יום זיכרון, זה יום לקידום מעמד המורה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> בוודאי. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> ואני חושב שבתוך קידום מעמד המורה צריך לתת גם לעדה הנוצרית את המקום שלה בתוך הנהלת משרד החינוך, כדי שלא יהיו התופעות האלה. ואם מישהו יסיט את עיניו הצדה ולא יסתכל על התופעות האלה, יגיד: הן לא קיימות, או לא נדבר עליהן – אז נמצא את עצמנו מתמודדים אחר כך עם בעיות והדרה של ציבור שלם רק בגלל דתו או בגלל אמונתו. וזאת היא אפליה גזענית, וזאת היא אפליה דתית, והיא קיימת גם בתוך המגזרים עצמם, כשלפעמים אנחנו מעדיפים לראות אותם מלמעלה, כמקשה אחת. לצורך זה אני חושב שצריך להבין שמעמד המורה נגזר גם מתוך הזהות שלו ומתוך היכולת שלו להזדהות עם מדינת ישראל. את זה צריך לייצר, את זה צריך להדגיש, כולל הדוגמה האישית שהמורים בסופו של דבר אמורים להוות בצמצום הפערים, ואני חושב שכאן ההכשרה והפיקוח של משרד החינוך חשובים פי-כמה. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה לחבר הכנסת עודד פורר. אני מבקשת לסכם את הדיון ולהשיב על ההצעות לסדר-היום. סגן שר החינוך מאיר פרוש, בבקשה. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, עובדי המשרד היקרים שנמצאים כאן אתנו ואורחים חשובים ונכבדים, חברי הכנסת יפעת שאשא ביטון, עיסאווי פריג', מסעוד גנאים, אלעזר שטרן, יושב-ראש ועדת החינוך יעקב מרגי, פרופסור יוסי יונה, עודד פורר וכל חברי הכנסת שנמצאים כאן אתנו במליאה. קודם כול, אני מבקש לברך, בשם משרד החינוך, על ההחלטה הנכונה והראויה של נשיאות הכנסת להקדיש יום מיוחד למעמד המורה ולקידום ההוראה במדינת ישראל. המורים הם המנוע לקידום, לפיתוח ולהצלחת החברה שלנו, על כל מגזריה. אשר על כן, ביוזמת יום המורה הצטרפו למשרד החינוך גופים מובילים העוסקים בחינוך, והצטרפו גם אנשי רוח ונבחרי ציבור. כולנו יחד מבקשים להלל את ציבור המורות והמורים; כולנו יחד רוצים לשים את מחנכי בנינו במקום של כבוד, במרכז השיח הציבורי; כולנו יחד רוצים להודות להם על עבודתם רבת המשמעות, על מסירותם ודבקותם בתפקידם החשוב, הייתי אומר: המאוד-חשוב. מעמד המורה זוכה בשנים האחרונות להתייחסות ממוקדת, לא רק בהיבטי השכר אלא גם בהיבטים של פיתוח מקצועי ופדגוגי. כיום אפשר לומר בסיפוק רב כי המורים הם האוכלוסייה השנייה במדינה המרוצה ביותר מעבודתה – בסוגריים אעיר: אחרי המרצים באקדמיה – כפי שזה משתקף במחקרים בין-לאומיים אובייקטיביים. אבל אל לנו לשקוט על השמרים; אל לנו לשבת שלווים ושאננים. צריך לחזק יותר את המורים, וצריך לתת להם תמיכה, והרבה אהדה. ליהדות יש יחס מיוחד למורים, ובארון הספרים היהודי אנו מוצאים ביטויי אהבה רבים; ההלכה היהודית קובעת שחובת האב – ללמד את בנו תורה. וחכמינו הדגישו: כל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה – כאילו הבן קיבל את זה – מהר-חורב, מהר-סיני. ואכן, שנים רבות, דורות רבים, עברה המורשת בדרך זו, כאשר האבות מקיימים בעצמם את המצווה: ולימדתם אותם, את בניכם. כאשר הועלה הרעיון שעקב ריבוי מספר הבנים, הוריהם לא ילמדו תורה בעצמם, התקין התנא שמעון בן שטח שיהיו הילדים הולכים לבית-התלמוד, לבית-הספר. והתלמוד מדגיש במיוחד שהמורה המלמד תורה הוא שליח ההורים – שליח ההורים לקיים את המצווה המוטלת על האב ללמד את הבן תורה ולהעביר את מסורת האבות. וכך, אבא שהביא את ילדו ביום הראשון לבית-הספר, לתלמוד-תורה, נהג לומר לו: הנה, בני, זה המורה שלך, והוא ימסור לך במקומי את מה שקיבלנו אנו מאבותינו, וזאת התורה שקיבלנו מאבותינו. ואתה, בננו, למד אותה והצלח בה, כי היא אושרך בחיים. וכמובן, על-פי הכלל הידוע ביהדות: שלוחו של אדם כמותו; המורה, כמוהו כאב. כך מתאר ומפרט זאת התלמוד הירושלמי במסכת ברכות. ולכן, גם בתקופתנו, גם בימינו, עלינו לראות ולהוקיר את חשיבות המורים, את משקלם של המורים, את ערכם ואת יתרונם. גברתי היושבת-ראש, ראוי לציין את העובדה שגם בין המורים שבקרב בני-המיעוטים – ערבים, דרוזים, צ'רקסים – משקל המורה גבוה; המורים בסקטור של בני-המיעוטים חדורי אמביציה להביא את התלמידים להישגים, והם אכן מגיעים להצלחות הלכה למעשה – הישגים בבחינות הבגרות, הישגים בגידול המשמעותי בסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה – ובזכות המורים במגזר המיעוטים מתגברים התלמידים שלהם על כל החסמים, שהופכים יותר ויותר לנחלת העבר. גברתי היושבת-ראש, בשנים האחרונות אנו עדים, ברוך השם, לשיפור בשכרו של המורה. את השיפור הזה אפשר לזקוף לזכות שרי החינוך בעבר ולזכות הרפורמות המכונות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה". וצריך גם לתת קרדיט לארגוני המורים, גם אם לא אהבנו תמיד את המיליטנטיות שלהם, אבל מגיעות לארגוני המורים מחמאות. לפני שבוע בלבד התפרסמו נתוני ה-OECD, וכדאי לצטט מהם את המספרים האלה: שכר הגננות עלה ב-31%; שכר המורים היסודיים עלה ב-26%; שכר המורים בחטיבה העליונה השתפר גם הוא, ב-10%. הדוח הזה, שציטטתי את נתוניו, מתייחס לשנים 2005–2013. בדוח הזה הודגש כי שכר המורים בבתי-הספר היסודיים הוא במקום השלישי בדירוג המדינות. אך מעל לכול – ואני אומר, מעל לכול – בהסכמי "אופק חדש" ו"עוז לתמורה" נקבעו הסדרים בעולם הפיתוח המקצועי של המורה בישראל. פיתוח מקצועי, משמע לאפשר למורים ללמוד לאורך הקריירה שלהם בתחומים אשר יעשירו אותם ויסייעו להם לרכוש כלים לשכלול דרכי ההוראה. ברשותך, גברתי היושבת-ראש, אוסיף כמה מילים בנושא הפיתוח המקצועי, שהוא מאוד חשוב וזוכה להצלחה בקרב המורים. מורים מובילים בתחומים שונים מלמדים מורים אחרים וגם לומדים מהם. כך נוצרות קהילות למידה בתוך בתי-הספר, וגם בין בתי-ספר שונים, והכול סביב נושאים מגוונים. משרד החינוך שם דגש על פיתוח מסלולי קריירה מגוונים למורים. בדרך זו אנחנו משמרים את המורים הטובים והאיכותיים במערכת – ולא פחות חשוב, תוך פתיחת אפשרויות התקדמות מגוונות ומעניינות. לצד כל אלה, ראוי לציין כמה רפורמות בעלות השלכות משמעותיות על עבודת המורה: רפורמת הסייעת השנייה בגני-הילדים, רפורמת הקטנת מספר התלמידים בכיתות בתי-הספר היסודיים. יש גם חידושים מעניינים פרי הגות משרד החינוך והצוות המצוין שפועל בו: תוכנית מורה שני בכיתה; רפורמת הלמידה המשמעותית, המקנה למורה אוטונומיה פדגוגית. גברתי היושבת-ראש, זהו סבב שני שלי במשרד החינוך; כידוע, כיהנתי בעבר בתפקיד סגן שר החינוך. וככל שאני מכיר יותר את המשרד, אני באמת רוחש הערכה לצוות העובדים המסור, המקצועי והמתמיד שלו. המשרד כולו, משר החינוך ועד אחרון העובדים, רואה במורים את המנוע ואת הלב של מערכת החינוך. המורים הם בעצם סוכני השינוי ובעלי ההשפעה על דורות העתיד שלנו. לכן אנחנו רואים ורוצים גם לראות ולעודד את המורים הקיימים, ואנו רואים חשיבות בשיפור מעמדם ומבקשים לקלוט להוראה את הטובים ביותר. חברת הכנסת שאשא ביטון, שאהבת החינוך וההוראה היא מאפיין חשוב בפעילותה הציבורית, הציעה הצעה מעניינת: לבחון את המרכיב האישיותי בתנאי הקבלה ללימודי ההוראה, כלומר לבחון את התאמת המועמד להוראה גם בהיבט האישיותי. אני מקווה, חברת הכנסת שאשא ביטון, שאשמח אותך במידע הבא, שמתפרסם כאן לראשונה: בחודשים האחרונים נמצא משרד החינוך בתהליך של למידה בנושא מיון טרום-הכשרה ובחינת תהליך הרישוי במקומות שונים בעולם. באמת, משרד החינוך בוחן אפשרות של בניית מערך מיון ועיבוי תהליך הרישוי. בינתיים, אני לא מציע שנטפח לעצמנו על השכם, כי עוד דרכנו ארוכה, אבל מותר לנו להיות מעודדים מן ההישגים שלנו. בשנים האחרונות, בעקבות פעולות ממוקדות של משרד החינוך, עלה פרופיל המועמדים להוראה, ויש גידול של 25% במספר המבקשים ללמוד הוראה, וזה מעיד שמעמדו ויוקרתו של המקצוע במגמת עלייה. בשנים האחרונות יש תופעה מעניינת – אנשים רוצים לעזוב את המקצועות שלהם, ובוחרים בהוראה כקריירה שנייה, כדי להשפיע על דור העתיד. לאחרונה הושק גם פורטל עובדי הוראה, שמרכז מידע נחוץ על כל עובד הוראה בישראל. כל עובד הוראה יכול לצפות בנתוניו האישיים ויכול גם לבצע פעולות שונות בצורה מקוונת, החוסכת הגעה פיזית למשרדים. ואחרון שהוא ראשון, ניתן כולנו כבוד למורה ולמורה, שבהם תלויה הצלחת החברה הישראלית. הבה ונזכור, אנחנו מפקידים בידי המורים את היקר לנו מכול, הדורות העתידיים. כל הכבוד למורים. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה לחבר הכנסת פרוש, סגן שר החינוך. אדוני השר, רק לא הצעת לנו אם אנחנו מסתפקים – לא הצעת לנו. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <יצחק כהן (ש"ס):> ועדת החינוך. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> זה נאום שלם. <היו"ר נורית קורן:> נכון. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> כי מי שמציע, בא למליאה, המשמעות היא שהוא מבקש שיהיה דיון במליאה. אבל מאחר שהדרך – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <היו"ר נורית קורן:> מאחר שזה ציון של יום – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> מי שמגיע לדוכן, כוונתו שיתקיים דיון במליאה. אני אומר לכם, זה נאום שלם. הרי אף אחד לא חושב לעשות דיון במליאה בעניין הזה, ואם זה יגיע פעם למליאה, מי יודע מתי זה יהיה. כדי להגיע לדוכן צריכים להגיד: אני רוצה להגיש הצעה לסדר-היום, ואז הוא נמצא פה. אז אני מעריך מאוד את העבודה הזאת, אבל אני חושב שאני מדבר בשם כל המציעים, שהטוב ביותר יהיה אם נעביר את הנושא הזה לדיון בוועדת החינוך. <היו"ר נורית קורן:> טוב, אז אנחנו נשאל בכל זאת את המציעים. חברת הכנסת שאשא ביטון, כל אחד שיאמר לי – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – אני אתייחס בסוף. ברשותך, אני אתייחס בסוף. אני רוצה לשמוע את – – – <היו"ר נורית קורן:> בסדר. חבר הכנסת זוהיר בהלול. לא, השאלה שלי – – – <קריאה:> – – – <היו"ר נורית קורן:> רק רגע, רק רגע, המציעים קודם. מסעוד גנאים, אלעזר שטרן – הלך, חבר הכנסת יונה – לוועדה, או אתם מסתפקים בתשובת השר? <קריאות:> – – – ועדת החינוך. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אני רוצה לומר משהו. אני מסתפקת במה שנאמר פה, אבל אני רוצה להביע דעה נוספת. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אני לא הצעתי – – – <היו"ר נורית קורן:> אוקיי, אוקיי, אז אנחנו נעבור עכשיו להבעת דעה נוספת מהצד, דקה אחת. חבר הכנסת זוהיר בהלול, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת דב חנין, ותסכמי, חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, בסדר? אז בבקשה, מהצד. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> ואני לתומי חשבתי שיש זמן, כי יש לי הרבה מה לדבר. <היו"ר נורית קורן:> לא, אין. יש דקה אחת בלבד. בבקשה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> כן, אבל – – – <היו"ר נורית קורן:> בבקשה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אז הדקה כוללת משהו על מאור. לכל אדם, אם איננו גזען, יש מאור. לך, ד"ר יפעת שאשא ביטון, יש מאור שיוביל אותך ללא מעט פרויקטים בעתיד, ערכיים וחשובים, ואני מעריך את המאור, שמתורגם לחזון, ואני תמה מדוע לא לקיים במליאה, אדוני סגן השר: האם הנושא הזה הוא פחות-ערך מנושאים אחרים שהמליאה מתחבטת בם ויושבת על המדוכה? אני חושב שדי ברור שמעמדו של המורה הוא אחד מהנדבכים החשובים בחברה הישראלית, ולכן תמהני מדוע הנושא הזה שוב חוזר לוועדת החינוך, ואיננו מתקיים תחת האורות של מליאת הכנסת. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> – – – <קריאות:> – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אז יכול להיות שיש לי בעיות של קשב וריכוז. <היו"ר נורית קורן:> לא, אין בעיות. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתה לא מבין עברית מספיק. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> כן. אז הואיל ואין לי הרבה זמן, אני רק יכול לומר ככה – – – <היו"ר נורית קורן:> אתה כבר סיימת, אז עוד משפט קצר כדי לסיים, כי הדקה הסתיימה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> כן, אבל הדקה הייתה קומפלימנטים וביקורת, אז עכשיו אולי – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת זוהיר בהלול, אני ממש מתנצלת, אני רוצה לתת לכולם את אותה במה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> רק משפט אחד, רק משפט אחד. <היו"ר נורית קורן:> תודה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> צר לי לקלקל את החגיגה ולומר שבית-הספר איננו משכיל להכין את התלמידים למציאות האמיתית של החיים. בית-הספר הפך לכל היותר למטפורה של החיים; במקום להיות המקור, ובמקום שבית-הספר יהיה הבית והמשכן, הוא הפך להיות לשחקן משני, וחבל לי על כך. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה, חבר הכנסת זוהיר בהלול. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. חבר הכנסת זוהיר בהלול, אני רק רוצה להסביר לך, היום בעצם זה ציון של יום, שבעצם נדון בוועדות וגם במליאה. אז ככה שכבר הקפנו את כל הנושא, ולטעמי אין טעם לחזור לוועדות, כי זה נעשה היום. ועצם העובדה שנקבע יום שלם לדיונים על מורים, זה מה שחשוב פה. תודה. בבקשה, חבר הכנסת דב חנין. דקה לרשותך. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה, גברתי היושבת-ראש, אני דווקא רוצה להתייחס לדברייך. אכן, חשוב שנעשה היום הזה, וברכות לחברת הכנסת שאשא ביטון על היוזמה; זו יוזמה חשובה, והדיונים הם חשובים. אבל המבחן האמיתי שלנו בכנסת הוא מבחן התוצאה. ובעיות של מורים קיימות – אני רוצה להזכיר בעיה אחת שהיא בעיה כואבת, ואני מקבל עליה הרבה מאוד תלונות: ההתפשטות של תופעת מורי הקבלן בישראל נמשכת. יותר ויותר מורים בישראל אינם עובדים לא של העיריות ולא של המדינה, אלא הם עובדי קבלן בצורה של כל מיני עמותות או רשתות או כל מיני מנגנונים אחרים. שכרם נפגע, מעמדם נפגע, זכויותיהם נפגעות, היכולת שלהם ללמד נפגעת, התלמידים נפגעים, מערכת החינוך נפגעת, התמונה הערכית של מה אנחנו רוצים בחברה הישראלית נפגעת. אני נותן את הדוגמה הזאת כנושא שמחייב הרבה מעקב ופיקוח, בין היתר גם מעקב אחרי משרד החינוך, כדי שהמילים היפות יתממשו בפועל. אני מציע להעביר את הנושא לוועדת החינוך, להמשך מעקב, בין היתר על סוגיית מורי הקבלן, אבל גם בנושאים אחרים. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. בבקשה, חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, שיזמה את היום וארגנה הרבה דיונים בוועדות. כל הכבוד. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> גברתי היושבת-ראש, וגם חברי דב חנין – זה נכון, יש לנו הרבה דברים שאנחנו רוצים לעשות, אבל היום אנחנו ביום החגיגי, ולפחות בהצעה לסדר-היום התייחסנו לעניין של תהליך המיון להכשרת מורים כדי להעלות מעט את קרנו של המקצוע, וגם לגרום לכך שיותר מועמדים מתאימים יעשו את המסלול בדרכם להוראה. אני מציעה להסתפק בדברי השר. אני חושבת שלאחר שדנו היום ברמה ההצהרתית והסברנו כמה הנושא הזה חשוב, אנחנו נעבור לשלב הפרקטי והמקצועי. אני שמחה שמשרד החינוך שותף בחשיבה, ואני בטוחה שנוכל לעשות חשיבה משותפת בעניין ולקדם את הנושא. הערה קטנה על שיח שהיה כאן לגבי העניין של – רמזו על קניית תארים או תעודות הוראה, ועל זה שיש הרבה מורים מובטלים במגזר הערבי. אני רוצה לציין משהו – לא בשביל להגן על המגזר, אלא רק כדי לחדד את העניין. ראשית, חשוב לציין שהיום סף הכניסה ללימודי הוראה עלה. וככל שאנחנו, ככה, מתקרבים בשנים, אנחנו רואים שגם הפסיכומטרי וגם הבגרות שנדרשת הם באמת תנאי סף מאוד גבוהים. אבל אני חושבת שמה שקשור למִסלול של אותם תלמידים בבחירת המקצוע הוא שישפיע, כי הם נוטים ללכת למקצועות שהם רוויים מבחינת מערכת החינוך, ולכן הם מוצאים את עצמם מובטלים. אז אם אנחנו נוסיף לתהליך המיון עוד פרמטרים, נוכל גם לגרום למִסלול נכון יותר בבחירה להכשרה להוראה. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> אוקיי, טוב. אז עכשיו אנחנו נשאל את שאלת המאה: האם להסתפק בתשובת השר, או להעביר לוועדת חינוך? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> מסתפקים. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת מסתפקת. שאר החברים המציעים? מסתפקים. אוקיי. אז אנחנו מסתפקים בתשובת סגן השר. <שאילתות ותשובות> <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים לשאילתות. סגן שר האוצר, מכיוון שחבר הכנסת איתן כבל היה צריך לנהל את ועדת הכלכלה בנושא הגז, אני אקריא את השאילתה, בבקשה, כי הנושא מאוד חשוב ואנחנו רוצים לקבל תשובה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> רגע, רגע, תני לי לעלות. <היו"ר נורית קורן:> לעלות, בבקשה. רציתי להקריא, לחסוך זמן. אפשר להקריא? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן, כן, בבקשה. <110. מנהרות הכרמל> <היו"ר נורית קורן:> הגיעו לידי פניות המעלות כי בהסכם שנכתב ונחתם עם "כרמלטון" הוכנסו סעיפים שאינם באים לקראת ציבור המשתמשים ואף פועלים נגדם, למשל קנסות חסרי פרופורציה, העלאת מחירים מרובה וכו'. ברצוני לשאול: 1. האם נכון הדבר? 2. אם כן – מדוע מוסתרים חלקים מההסכם מהציבור? 3. מדוע מדינת ישראל חותמת על הסכם כזה? 4. מי פיקח על ההסכם? 5. מה ייעשה בנדון? בבקשה, אדוני סגן שר האוצר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תודה, גברתי היושבת-ראש, חבר הכנסת איתן כבל ביקש ממני גם לשדר לו את התשובה. 1–5. ובכן, מנהרות הכרמל פועלות מכוח חוק כבישי האגרה (מנהרות הכרמל), התשנ"ה–1995, ובהתאם להסכם זיכיון להקמת מנהרות הכרמל והפעלתן. הסכם הזיכיון להקמת והפעלת מנהרות הכרמל נחתם לראשונה על-ידי מדינת ישראל באמצעות משרד האוצר, אגף החשב הכללי, בשנת 1999, עם הזכיין, קבוצת "כרמלטון". תקופת הזיכיון היא עד לשנת 2040. במסגרת הסכם הזיכיון, גברתי היושבת-ראש, נקבעו מחירי אגרת הבסיס לנסיעה ודרכי עדכון התעריפים לאורך שנות הזיכיון. זהו מרכיב מהותי בהסכם זה. חברת "כביש חוצה ישראל" קיבלה את האחריות למיזם לתקופת התפעול והאחזקה בסוף שנת 2010. באתר האינטרנט של החברה מוצג הסכם הזיכיון עם הזכיין, למעט מידע מוגבל הכולל סודות מסחריים. הנספחים להסכם יועלו גם הם בתקופה הקרובה. בחוק לא נקבעו קנסות, אלא הוראות בדבר פיצוי והחזר הוצאות שבעל הזיכיון רשאי לדרוש ממשתמשים שנסעו במנהרות בניגוד להוראות החוק, ובהם משתמשים שנסעו במנהרות בלי לשלם אגרה, משתמשים שפעלו כדי למנוע את זיהוים וכיוצא באלה. סכומי הפיצויים והחזר ההוצאות נקבעו בתקנות כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) (פיצוי והחזר הוצאות), התשע"א–2010, על-ידי שר התחבורה, בהסכמת שר האוצר ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת. גם סכומים אלה מתעדכנים בהתאם למדד בכל שנה. יצוין כי חברת "כביש חוצה ישראל" מפקחת באופן רציף גם על נושא זה. חברת "כביש חוצה ישראל", מתוקף סמכותה כרשות הממונה על פרויקט מנהרות הכרמל, אמונה על ביצוע בקרה על גביית התעריפים על-ידי הזכיין בהתאם מלא להסכם הזיכיון עמו. עד כאן. שאילתה נוספת, גברתי? <היו"ר נורית קורן:> כן, יש שאילתה נוספת. יש שאילתה נוספת של חברת הכנסת נאוה בוקר בעניין מחירי הדלק בישראל. חברת הכנסת נאוה בוקר איננה פה, ולכן אנחנו נמשיך לשאילתה הבאה. השאילתה הבאה היא של חברת הכנסת סתיו שפיר, וגם היא לשר האוצר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> סתם הערה, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר נורית קורן:> כן, רק שנייה, אני רק אסיים אתה. מדובר בתקציב שנת השמיטה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אנחנו שמחים מאוד לקבל שאילתות מחברי כנסת. רק להסביר לכם מה הולך מאחורי הקלעים: יושבים אנשים, מקבלים את השאילתה, מתייחסים אליה בכובד ראש, מכינים תשובות, והתשובות חייבות להיות מדויקות, ומוסמכות ומבוססות, ואנחנו טורחים ומגיעים לכאן להשיב את התשובה, והשואלים אינם נוכחים. במקרה שלי היום, היה לי אירוע חשוב מאוד בבני-ברק, והתנצלתי שאני לא אוכל להגיע מפני שאני צריך להשיב על שאילתות. אז אותם ח"כים, שאני מאוד מכבד, מכבד את השאילתות שלהם – אנחנו יושבים ושוקדים ומכינים תשובות, והם לא מופיעים. אני חושב שזה לא מכובד כלפי עצמם, ולא רק – זה גם גורם לעגמת נפש. אז אם ההערה שלי נרשמה בפרוטוקול. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני רוצה, ברשותך. <היו"ר נורית קורן:> רק רגע, רק רגע. אדוני סגן השר, אני חושבת שאתה צודק, ומן הראוי שההערה שלך תירשם בפרוטוקול. אני מבקשת ממזכירות הכנסת להודיע לחברי הכנסת שאם יש שאילתה, אז לפחות שהם יודיעו מראש שהם לא יהיו באותו היום. ובאמת חבל, כי בכל זאת סגן השר טרח והביא תשובה, והוא צודק. אני מתנצלת בפניך ובפני עובדי המשרד שטרחו. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, זה בסדר. לא, לא, זה בסדר. <היו"ר נורית קורן:> והיה צריך להודיע לפחות שלא יגיעו. אבל אנחנו מאוד מכבדים את אלה שטורחים בשעה הזאת להישאר פה במליאה. <מירב בן ארי (כולנו):> את היחידה שטורחת. <היו"ר נורית קורן:> כן. ואני שמחה – מי שנשאר פה, כל הכבוד לו. אנחנו מנהלים מליאה ריקה. אני הבעתי את דעתי בפני יושב-ראש הכנסת על העניין הזה, ואנחנו לא נוכל לתקן זאת. חברת הכנסת סתיו שפיר – בבקשה, השאילתה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> תודה רבה. אני רוצה לפני השאילתה להצטרף לדבריו של סגן השר, ולהוסיף עליהם שראוי לציין שהכלים הפרלמנטריים שברשותה של הכנסת הם דלים ביותר, והיה ראוי, אם אנחנו רוצים באמת להגדיל את הפרקטיקה החשובה הזאת של שאילת שאלות ומתן תשובות, לייצר זמנים קבועים של מענה על שאלות עם השרים, וגם, צריך להגיד, עם ראש הממשלה. זה קורה בפרלמנטים רבים ברחבי העולם. אצלנו זה נשמע כמעט הזוי להעלות את הרעיון שראש הממשלה יגיע ויענה על שאלות של חברי הכנסת. אני פה שלוש שנים ומעולם לא ראיתי את זה קורה, אבל בפרלמנט מתוקן, שבו באמת מתבצע שיח רציני ודמוקרטי על עמדות, על אידיאולוגיות, על תוכניות עבודה, על תכנונים, על מטרות, היה ראוי שמפגש כזה יתקיים באופן קבוע; שכל חברי הכנסת יוכלו לבוא ובזמן קבוע לשאול את השאלות, וגם לקבל עליהן תשובות – גם שאלות שצריך להכין מראש וגם שאלות שלא מכינים מראש והן נוגעות לעמדות. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת – – – אדוני סגן השר. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> גם אני רציתי לציין את זה לפרוטוקול. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> יש כלי של 40 חתימות, שראש הממשלה יושב פה לפעמים יום שלם. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> זה לא מענה על שאלה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא משנה, אבל אפשר תוך כדי. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני מתכוונת למה שקורה, למשל – – – <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת סתיו שפיר, אני רוצה, בבקשה – בואי נחזור לשאילתה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> בסדר, אני גם המתנתי הרבה זמן. <היו"ר נורית קורן:> נתתי לך. נתתי לך, אין בעיה. נתתי לך, לפנים משורת הדין, לומר את הכול. בואי נחזור לשאילתה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אין בעיה. בסדר גמור, רק לסיים את המשפט – בפרלמנט הבריטי, מדי שבוע ראש הממשלה מגיע. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת סתיו שפיר, לשאילתה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני לא מבינה, זה לא צריך – להגן על ראש הממשלה. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת, לשאילתה, בבקשה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> חברתי, המליאה ריקה. <היו"ר נורית קורן:> זה לא משנה. יש זמנים. אני צריכה לעמוד בתקנון. נתתי לפנים משורת הדין. בואי, תתחילי בשאילתה בבקשה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – אין לו תיק. הוא שר בלי תיק. <היו"ר נורית קורן:> בבקשה, תתחילי בשאילתה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני רוצה לחשוב שאמרתי דברי טעם, ולא היה צריך לקטוע אותם – – – <היו"ר נורית קורן:> אמרת דברי טעם, הם נרשמו בפרוטוקול. השר רוצה ללכת. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – ולא צריך לקטוע אותם בצורה כזאת, בטח לא כשחברי הכנסת לא מכבדים בכלל את המעמד ולא מגיעים למליאה. היה ראוי לפחות, אם נפתח פה דיון, בזכותו של סגן השר, היה ראוי גם לאפשר לו להמשיך. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. <131. תקציב שנת השמיטה> <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> שאלתי היא כזו: ביוני 2014 אושרה הקמת ועדת המשנה לטיפול בשנת השמיטה, והוקצו לנושא 203 מיליון שקלים. הוועדה פוזרה בשל הבחירות, ולא הוקמה מחדש עקב הזמן המועט שנותר לשנה. ברצוני לשאול: 1. האם נעשה שימוש בתקציב זה? 2. אם כן – איזה? 3. אם לא – האם נעשות פעולות כדי להעביר את התקציב שנותר, למשל לארגונים ועמותות, לטובת חלוקת מזון לנזקקים או לדרך אחרת שתאפשר את המטרה הזאת, שממשיכה את מטרות שנת השמיטה? תודה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תודה רבה. חברת הכנסת שפיר, בניגוד לאחרים, שואלת ומצפה לתשובה. היא מחכה גם אם השעה לא קונבנציונלית. בתשובה על שאלתך: בחודש יוני 2014 התקבלה החלטת הממשלה 1657 בעניין היערכות לשנת השמיטה תשע"ה. במסגרת החלטה זו הוקצה תקציב של 100 מיליון ש"ח לצורך היערכות המדינה לשנת השמיטה. חלק הארי של התקציב יועד לתמיכה בחקלאים ובמשתלות המשביתים את פעילותם עקב שנת השמיטה. יתרת התקציב יועדה לתמיכה בפעולות מעטפת להיערכות לשמיטה, כמפורט בהחלטה. כלל התקציבים למשרד החקלאות ופיתוח הכפר ולמשרד לשירותי דת בגין החלטה זו הוקצו בהתאם לקבוע בהחלטה, ומרביתם אף בוצעו בשנת 2014, וכן בתקציב שנת 2015 ובהצעת התקציב ל-2016, לשם עמידה בהחלטת הממשלה ככתבה וכלשונה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> מרבית התקציב או כל התקציב? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני מניח ש"מרביתו" מתכוון לכולו. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אפשר בבקשה לקבל את הפירוט? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בטח, בשמחה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני אודה לך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> בשמחה. אוקיי. <היו"ר נורית קורן:> יש שאילתה נוספת. חברת הכנסת משה גפני – איננו. אוקיי, אנחנו נמשיך הלאה. חבר הכנסת יואל חסון – גם הוא איננו. חבר הכנסת אלעזר שטרן – גם איננו. טוב, אדוני סגן השר, אני מאוד מודה לך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מוש חראם? <היו"ר נורית קורן:> אני מתנצלת שלא קיצרנו את זמנך. אני מקווה שתספיק להגיע לבני-ברק. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> את השאר לפרוטוקול? אין כבר לפרוטוקול. <היו"ר נורית קורן:> לא, לא, אין פרוטוקול. לא עונים על השאילתות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> גברתי, חבר הכנסת באסל גטאס ביקש להעביר את התשובה למזכיר הכנסת. <היו"ר נורית קורן:> ביקש את התשובה – אין שום בעיה. תודה רבה. בבקשה, אדוני המזכיר. אם כך, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ' בכסלו התשע"ו, 2 בדצמבר 2015, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה. שלום לכם. <הישיבה ננעלה בשעה 18:03.>