דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוב' ט'
ישיבה ע"ג
הישיבה השבעים-ושלוש של הכנסת העשרים
יום שלישי, כ"ו בכסלו התשע"ו (8 בדצמבר 2015)
ירושלים, הכנסת, שעה 13:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 5
עיסאווי פריג' (מרצ): 5
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 6
מיקי לוי (יש עתיד): 7
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 8
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 9
דב חנין (הרשימה המשותפת): 10
ענת ברקו (הליכוד): 11
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 13
אלעזר שטרן (יש עתיד): 15
באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 18
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 19
הודעת הממשלה על מינוי סגן שר 20
שר הפנים סילבן שלום: 21
הצעות לסדר-היום 21
ציון יום יציאתם של היהודים מארצות ערב ואיראן 21
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 21
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 23
שר הפנים סילבן שלום: 24
מיקי לוי (יש עתיד): 26
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 29
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 32
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 32
הצעות לסדר-היום 32
ציון יום יציאתם של היהודים מארצות ערב ואיראן 32
עיסאווי פריג' (מרצ): 33
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: 35
ענת ברקו (הליכוד): 41
יואל חסון (המחנה הציוני): 42
הודעה אישית של חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס 45
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 45
החלטת ועדת הכספים בדבר תיקון טעות בחוק הטבות במס וייעוץ מס (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2015 46
יצחק וקנין (בשם ועדת הכספים): 47
הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 38), התשע"ו–2015 49
דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 52
הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 40), התשע"ו–2015 55
דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 55
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 57
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום כ"ו בכסלו תשע"ו, 8 בדצמבר 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי על-פי סעיף 96(ד) לתקנון הכנסת, עם התפטרותו של חבר הכנסת ינון מגל מהכנסת, שנכנסה לתוקפה ביום כ"א בכסלו התשע"ו, 3 בדצמבר 2015, נמחק שמו מהצעות החוק שהוא היה שותף להן עם מציעים אחרים.
כמו כן, הצעות חוק שהוגשו מטעמו כמציע יחיד הורדו מסדר-היום. להלן הפירוט: הצעת חוק הממשלה (תיקון – ועדת שרים לענייני חקיקה), התשע"ה–2015, פ/473/20; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון – יידוע זכויות חשודים), התשע"ה–2015, פ/624/20; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (הודעת התנתקות משירות כהודעת סירוב לקבל פרסומות), התשע"ה–2015, פ/740/20; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – איסור הצגת תמונה מטעה), התשע"ה–2015, פ/822/20; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – פנייה מקדימה בעסקת מכר מרחוק), התשע"ה–2015, פ/847/20; הצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים (תיקון – איסור הפליה מחמת מקום מגורים), התשע"ה–2015, פ/897/20; הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – ביטול איסור הכללת תרופות מצילות חיים בשב"ן), התשע"ה–2015, פ/919/20; הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון – חניה חינם לאזרח ותיק שמלאו לו 70 שנים), התשע"ה–2015, פ/930/20; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – גמלת אבל), התשע"ה–2015, פ/949/20; הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – מסירת מידע רפואי לאחר), התשע"ה–2015, פ/950/20; הצעת חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות (תיקון – הודעה מוקדמת במקרה של פטירת המעסיק או העובד), התשע"ה–2015, פ/955/20; הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון – טעמים מיוחדים להעמדה לדין של מי שביצע עבירה בהיותו קטין), התשע"ה–2015, פ/1143/20; הצעת חוק-יסוד: קיצור תקופת הקמת ממשלה חדשה (תיקוני חקיקה), פ/1321/20; הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון – ועדת חריגים הומניטרית להעסקת עובדי סיעוד מעבר לתקופה המותרת), התשע"ה–2015, פ/1323/20; הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (ביטול העבירה של סירוב או הימנעות למלא שאלון), התשע"ה–2015, פ/1326/20; הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (תיקון – חובת הגשת תסקיר במעצר עד תום ההליכים), התשע"ה–2015, פ/1394/20; הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, פ/1990/20; הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון – התליית מספר ימי ההיעדרות במספר ילדי העובד), התשע"ה–2015, פ/1993/20; הצעת חוק לקביעת יום ראשון כיום מנוחה במקום יום שישי, התשע"ו–2015, פ/2141/20; הצעת חוק זכויות הסטודנט (תיקון – ארגון סטודנטים ארצי יציג), התשע"ו–2015, פ/2214/20.
כמו כן, הונחו מסקנות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת אחמד טיבי ורויטל סויד בנושא: מצוקות רפואיות של נשים במערכת הבריאות הציבורית. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, יום שלישי, ואנחנו נפתח בנאומים בני דקה. רק למען הסר ספק, אני מודיע שמיעוט חברי הכנסת נובע מכך שעד השעה 13:00 התנהלה ישיבת ועדת הכלכלה עם ראש הממשלה ושר האנרגיה בנושא הידוע של מתווה הגז, ולא נתבקשתי להאריך את הישיבה – לא התקבלה בקשה כזאת מן הוועדה, לא במזכירות ולא אצלי בלשכה – ולכן כולי תקווה שהופסק הדיון ונראה את חברי הכנסת במליאה. גם השר התורן נמצא אתנו.
נאומים בני דקה – אני כרגע לא רואה צורך להצביע. אני אתן לחברי הכנסת עיסאווי פריג', מיקי לוי ואחמד טיבי לפתוח את הדיון.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברים, אני ישבתי משעה 10:30 עד עכשיו בוועדת הכלכלה להתייעצות עם ראש הממשלה, שר הכלכלה, וכחבר ועדת הכלכלה חיכיתי שעתיים וחצי לקבל את תורי לדבר. צר לי מאוד – גם כחבר ועדת הכלכלה לא יצא לי לדבר שם; לא יודע מה שיקולי היושב-ראש, אבל תורי לא הגיע. אז חשבתי, אדוני, שאני אבוא לכאן ואשאל כאן את ראש הממשלה את השאלות.
שמענו את דברי ראש הממשלה על ההתייעצות בסעיף 52. בהמשך למה ששמעתי, אני רוצה לשאול את ראש הממשלה – הוא דיבר רבות על האבטחה של אסדות הגז בים ואבטחת המים הכלכליים של מדינת ישראל. אני שואל, אדוני, את ראש הממשלה: מי יממן את עלות אבטחת האסדות? האם כל האבטחה תיפול על הציבור? האם הציבור ישלם על האבטחה בשביל תשובה? זו השאלה הראשונה. שאלתי השנייה לראש הממשלה: אנחנו מתעסקים עם אישור המתווה – אחרי שהממונה על ההגבלים הוסר מהדרך וקיבלת את כובע שר הכלכלה, כדי להעביר את המתווה השתלטת על כל התפקידים הרלוונטיים בדרך. האם זה לא נראה לך פגום? אנחנו שמענו רבות בהמשך הדיון על השמירה על האינטרסים הביטחוניים והמים הכלכליים בשמירה על האסדות. כל הטיעונים שטענת, אדוני ראש הממשלה, יכולים להיות נכונים גם על כביש 6 ועל כל דבר שהוא חיוני למדינת ישראל. אין שום קשר בין זה לבין סעיף 52.
ודבר אחרון, אדוני – ראש הממשלה התייחס לכך שיוצא שם רע למדינת ישראל כתוצאה מההתנהלות. אני, לא יצא לי להגיד לו את זה שם, ואני אומר את זה כאן: השם הרע יוצא לנו מהקיפאון המדיני ומחוסר המעש המדיני במתווה המדיני. תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת מיקי לוי.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על מקרה של תלונה של עובד מד"א בשם ס"ט – נגיד בראשי תיבות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
זה ספרדי טהור.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
הוא במקרה לא ספרדי טהור, הוא ערבי טהור. הוא עובד מד"א. במד"א בדרך כלל מחליפים משמרות, אז המשמרת שלו הייתה צריכה להתחלף, הוא וצוות מד"א השני, בכניסה לקרני-שומרון, להתנחלות. הוא חיכה עם לבוש מד"א – הערבי עובד מד"א – חיכה לצוות השני, לחברים שלו לעבודה. כל הזמן השומר בכניסה שם ראה אותו מחכה ברכב שלו עם לבוש מד"א. הגיעו השניים שצריכים להתחלף, הלכו לשומר, אמרו לו משהו – הם מכירים את החבר שלהם לעבודה – ואז השומר לקח נשק והגיע אליו. אמר לו: מי אתה, וכו' – התייחס אליו כאל מתחזה במד"א. לקחו אותו לחקירה, לבדיקה וכדומה וכדומה. אפשר להגיד שזה מעשה קונדס. בתקופה, באווירה הזאת, אפשר היה, למשל – ערבי כאילו מתחזה, באים אליו עם נשק – אפשר היה גם לירות בו, אם החשד היה מסתבך. הוא הגיש תלונה, נעשתה בדיקה, נעשה שימוע. הוא מבקש את תוצאות השימוע נגד שני חבריו לעבודה. מסרבים לתת לו בכתב את תוצאות השימוע. הם אומרים לו שהם כנראה ננזפו וכדומה.
מדובר בהתנהלות חמורה ביותר. בארגון שמגיש עזרה רפואית לאנשים, דווקא באווירה הזאת, שני עובדים יהודים אומרים לשומר: ההוא חשוד, הוא מחבל וכדומה – זה דבר חמור ביותר. אבל ההתנהלות של הממונים עד לרגע זה היא התנהלות לקויה. אנחנו דורשים שהעובד יקבל בכתב את תוצאות השימוע, ואם הוא לא יקבל – אני אעביר את זה לדיון בוועדת העבודה והרווחה כדיון מהיר, אבל אחכה לתשובת הנהלת מד"א על הדברים שאני אומר עכשיו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. רק נזכיר, בלי להכיר את פרטי המקרה, שהיה לנו גם מקרה של בדיחה לא מוצלחת שהסתיימה במותו של אותו מתבדח, כנראה. אז כנראה צריך להתחשב בסימני התקופה ולא להגזים. ודאי שהמקרה צריך להיבדק.
חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי הכנסת, הדחת מנהל המחוז החרדי במשרד החינוך – פרשה מאוד מאוד חמורה של הדחתו של מר מאיר שמעוני, מנהל המחוז החרדי במשרד החינוך – חושפת בפנינו טפח מהצורה העקומה שבה מבקשים גורמים בממשלה הזאת להתנהל. בשבוע שעבר פורסם מכרז כניעה מבזה של משרד החינוך להדחתו של שמעוני. הכניעה הזאת באה לאחר ההודעה של מועצת גדולי התורה על החרמת משרד החינוך והפסקת שיתוף הפעולה עמו ועם מפקחיו עד להחזרת מצב הפיקוח לקדמותו. אתם הבנתם את זה, ברוך? לקבל כספים – כן; לפקח – לא. רוצים לשמור על השמנת בעצמם, ולא מתאים להם שמישהו רציני כמו מר שמעוני יפקח עליהם באמת באופן רציני.
הלחץ להדחתו של מר שמעוני הגיע דווקא משום שעשה את עבודתו נאמנה; משום שהגביר את הפיקוח והבקרה של משרד החינוך במוסדות החרדיים; משום שלא נתן לשלוח יד לקופה הציבורית; ובגלל החלטת המחוז לחייב כמה סמינרים חרדיים לקבל תלמידות ממוצא מזרחי, אוי ואבוי, שנדחו על רקע אפליה עדתית. ממש פושע, מר שמעוני; איך הוא מעז לערב דתיות אשכנזיות עם אחיותיהן המזרחיות? באמת ביזיון המחייב את הדחתו של מר שמעוני.
אני פונה אל שר החינוך וחבר הכנסת החדש-ישן נפתלי בנט: אל תיתן ידך לשחיתות ולאפליה. גם אם לפתע הוחלט על קיום מכרז לתפקיד – מכרז שתנאי הסף שלו הורדו באופן משמעותי כדי לתפור אותו לאדם ספציפי – עשה חסד קטן, אדוני שר החינוך, ודחה את ההדחה עד לסיום השלמת הקמת המחוז החרדי על-ידי מר שמעוני, שעשה עבודתו נאמנה. זה המינימום הנדרש. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
תודה.
אדוני היושב-ראש, הכותל המערבי הוא המקום שאיחד ומאחד את עם ישראל לדורותיו. מי שראה שלשום את הכותל המערבי – מצד אחד, הדלקת נר חנוכה על-ידי ראש הממשלה ועוד חשובי הציבור, רבנים, כדת וכדין, כמו שראוי בכל הדורות, ומצד שני, באה לשם קבוצת נשים, עשרות נשים שאני לא יודע מה להן ולקדושת הכותל המערבי, ושיבשו שם את כל המערכות, והכניסו שם מצב של בוקה מבוקה ומבולקה.
מה להן ולכל ההתרפקות על אבני הכותל המערבי, שאנחנו מבקשים: "והשב ישראל לנויהם כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם"? הרי הרפורמים האלה כבר הוציאו את יום ירושלים לפני כ-100 מספרי התפילה, והוציאו – במקום "שפוך חמתך על הגויים", "שפוך אהבתך על הגויים". ומה לא עשו כדי להתאחד ולהיות ככל הגויים בית ישראל? ועכשיו מה רוצים – להפוך את הכותל המערבי למקום כזה?
אבל מה שיותר כואב לי, אדוני היושב-ראש – באה חברת כנסת, שאני לא יודע אם היא כבר ביקרה פעם בכותל המערבי, אני לא יודע אם היא כבר אמרה פעם – – –
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
מותר לה? היא אישה, למה שתבקר?
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
תגיד לי, אתה שוב ממשיך לנבוח עלי? תעזוב כבר, מספיק.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
– – – כל הזמן.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
– – – באה בחסות החסינות, מכניסה לשם את המנורה – המשטרה לא נתנה, המאבטחים לא נתנו – בחסות החסינות באה והכניסה את המנורה. ואיזה ניצחון מוחץ היה שם, איזה ניצחון; קטניה סלבטניה, אני לא יודע איך קוראים לה, מה השם בדיוק – טניה.
בכל אופן, הדבר הזה, אדוני היושב-ראש – לא יכול להיות שבשם החסינות יוכלו לעשות כאלה דברים, ועל אחת כמה וכמה במקום הקדוש הזה, שפעם היה מאחד, והיום זה פשוט היה מעמד של חרפה ובושה, לראות מה שהיה שם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים.
אדוני היושב-ראש, אנחנו כמה שבועות מגישים הצעות לסדר-היום, שאילתות, והן לא מאושרות. אני לא רואה שום סיבה שלא לדון, למשל, בדוח של מבקר המדינה על הרשויות המקומיות – הצעה לסדר-היום שנדחית – ויש עוד ועוד הצעות.
בסוף השבוע – זה נושא אחר – אנחנו קוראים כתבה שיש רבנים ויש בתי-כנסת שחילקו להם תפילות בעד הטרוריסטים ששרפו את משפחת דוואבשה. האם זה לא הזמן להפעיל את החוק נגד עידוד טרור ולהכניס אותם ל-30 שנים בבית-הסוהר, לפי החוק?
אבל באתי עכשיו מישיבת ועדת הכלכלה, שהייתה בה התייעצות עם ראש הממשלה. לא התאפשר לי לדבר – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
גם לי לא.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
– – אבל יש שאלות שצריכות להגיע לראש הממשלה, והן באוויר, ואני מקווה שמתישהו אנחנו נקבל עליהן תשובות. השאלה הראשונה – והמצב הוא כזה שהאוצר של הגז הוא אוצר לאומי לכל אזרחי המדינה: האם הגיע הזמן, עם המאות הרבות של מיליארדים שראש הממשלה בישר לנו מעל הדוכן פה שייכנסו לקופת המדינה מהגז – האם המיליארדים האלה יגרמו שאנחנו נגיע בתוך כמה שנים לשוויון של האזרחים הערבים במדינת ישראל? האם יש תוכנית כזאת? האם הממשלה תסגור גם את גירעונות החוץ שלה, או שתייצר עוד ועוד? האם הממשלה תביא את החוק של שוויון קצבת נכות או קצבת זיקנה לשכר המינימום? כסף יהיה; השאלה היא אם אנחנו נשכיל, והממשלה תשכיל, להשתמש בו נכון. זה – 1.
2. המתווה הזה – הוא לא נותן את המחיר הסביר גם לאזרח, ואני אתן דוגמה – היות שזה אוצר לאומי – לפני שנתיים ולפני שלוש שנים הייתי בסעודיה. אני רק אומר לכם, שם מייצרים את הנפט, אבל ליטר סולר שם ברבע שקל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, תודה לך, אכן, ראש הממשלה הגיע אלינו, לוועדת הכלכלה, כדי לדבר על ביטחון אנרגטי, ואני שאלתי אותו בענייני ביטחון אנרגטי. שאלתי אותו: אדוני ראש הממשלה, אתה אומר שדחוף לפתח את מאגר "לווייתן", אבל אתה מסכים לדחיית הפיתוח שלו לשנת 2020 או 2021 בלי סנקציות אמיתיות על הפרה. למה? שאלתי את ראש הממשלה: אתה אומר שצריך לחזק את הביטחון האנרגטי שלנו לטווח קצר, אבל אתה מוותר על צינור נוסף ממאגר "תמר", שגם ראש המוסד החדש אומר שהוא חיוני ודחוף. למה? שאלתי את ראש הממשלה: אתה אומר שצריך לחזק את הביטחון האנרגטי שלנו לטווח בינוני ולהגביר את יתרות גז שיש לנו, אבל הממשלה שלך עוקפת את מגבלות הייצוא שאתם בעצמכם אישרתם ביוני 2013. למה?
אתם אומרים שלמצרים אין גז, ולכן צריך דחוף חיבור גז למצרים, ואז מתגלה מאגר Zohr העצום במצרים, ובלי למצמץ אתם אומרים פשוט, חוזרים ואומרים, שצריך חיבור גז דחוף למצרים, ואז המצרים אומרים שהם משהים את דיוני הגז, ואז אתם אומרים לנו שהעניין הוא בכלל לא מצרים.
שאלתי את ראש הממשלה: תמיד הטפת על חשיבות התחרות, אבל אתה מסכים למונופול אימתני, הכי גדול שהיה כאן בהיסטוריה, שכולנו נהיה בני-ערובה בידיו. למה?
לכל השאלות האלה, אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה, לצערי, לא נתן תשובה. אז אני מציע תשובה אחת, ובצדה שאלה: הממשלה בפועל, במתווה הזה, מפקירה את הביטחון האנרגטי של ישראל. היא מבטיחה ביטחון אחר – את ביטחון הרווחים, רווחי הענק, של הטייקונים. השאלה היא: למה?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת ענת ברקו, ואחריה – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, כנסת נכבדה, הייתי רוצה להתייחס, להקריא לכם משהו, כי החלטתי להקדיש את סדרת הנאומים בני דקה לכל מיני שקרים שמופצים על-ידי פלסטינים. אני רוצה לקרוא לכם ציטוט: "אני לא חושב שיש אומה פלסטינית בכלל – – – תמיד חשבתי ככה – – – לא שיניתי את דעתי. אני לא חושב שיש Palestinian Nation – – – זו המצאה קולוניאלית. מתי היו פלסטינים? – – – אני חושב שיש אומה ערבית – – – למרות מאבקי הנחרץ בכיבוש, לא הפכתי אף פעם ללאומן פלסטיני – – – פלסטין עד סוף המאה ה-19 הייתה דרום סוריה הגדולה". אגב, ISIS זה א-שאם, זה גם חלק מהעניין.
תתפלאו, מי אמר את זה? עזמי בשארה, בריאיון לערוץ 2, לירון לונדון. זה אפילו מופיע ביוטיוב. זה היה עוד לפני שהוא ברח, כשהוא נמנע מלתת את הדין – –
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
– – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – על ריגול וסיוע לאויב. ואכן, הוא סייע ל"חיזבאללה", שהוא כמובן חלק מסוריה הגדולה בתפיסה שלו.
<שר הפנים סילבן שלום:>
– – – בפעם הבאה, תיזהר.
<ענת ברקו (הליכוד):>
ועד היום גם. ועד היום – אני צופה אדוקה ב"אל-ג'זירה" – אנחנו רואים אותו ממשיך לפרשן, יושב לו בקטאר. הכול מתפוצץ בעולם הערבי – "דאעש", "מלחמת הסו–שי" – סונה, שיעה; מה זה משנה. הוא עדיין עסוק בלהשמיץ ולהכפיש את מדינת ישראל, כשבכל מדינה אחרת הוא כמובן לא היה מגיע לשבת בפרלמנט שלה.
אז גם התוכנית המצוינת של אריק וייס בערוץ 10 על התופעה שנקראת בל"ד – ראיתי את האנשים כאן עומדים במצעד ורוממות הדמוקרטיה בפיהם, ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות, כי בסך הכול, אם רבכם המלומד עזמי בשארה עומד ובריש גלי אומר את הדברים הללו, בשם מה אתם מדברים? ואם הוא אומר "המצאה קולוניאלית", כאשר זו האמירה שלכם כלפי הציונים הקולוניאליסטים, אז איך אתם מרגישים עם זה? הפוסל, במומו פוסל.
ולסיום, אני חושבת שתעשיית השקרים – ואנחנו נחשוף חלק מהם בסדרת הנאומים הבאים – היא או להתנער מהמנטור בשארה, הקרוב של חבר הכנסת גטאס, קרבה אידיאולוגית וגם משפחתית, או מהעיוות שעושים בסיפור הזה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
תודה, אדוני, אבל מילה אחת אני חייבת לענות בנושא הגז. זה לא: כן, לא, שחור, לבן. מה שהיה כאן היום זה ניסיון לגרור את מדינת ישראל לבתי-משפט, לבזבז ולהפקיר את הביטחון הלאומי והאנרגטי של מדינת ישראל. וכפי שאמרה אחת מחברות הכנסת מהאופוזיציה: יש זמן, עוד ועדה ועוד ועדה – פשוט על חשבון האזרחים של המדינה. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, ואחריה – חבר הכנסת אלעזר שטרן, והרשימה סגורה.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
לפני שאני מתחילה את הנאום בן הדקה שלי, קצת לא הבנתי אם בכוונה או לא בכוונה חברת הכנסת ברקו שמה את ההצהרה של עזמי בשארה תחת ההגדרה "שקרים שמפיצים". אז כנראה כן – זה שקר, יש עם פלסטיני. כנראה את מסכימה לזה.
בואו נעבור הלאה למה שרציתי לדבר עליו.
<ענת ברקו (הליכוד):>
השקר הוא "הקולוניאליזם הישראלי". זה השקר.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
אני רוצה להתייחס לנושא שהייתי רואה לנכון, דווקא, שכלל חברי הכנסת יתייחסו אליו, וזה מצעד הגזענות שמתבטא בימים האחרונים בעפולה. בעיר עפולה יוצאים אזרחים ומשתוללים ומנסים לתקוף ראש עיר רק בגלל העובדה שבמכרז מסוים זכו אזרחים ערבים בחלקות אדמה לבנות שם את בתיהם.
רק לאחרונה, לפני שבועיים או שלושה, פורסם מדד הדמוקרטיה, ויש בו הצהרה מאוד גלויה, לצערי הרב, שרוב יהודי העיד שהוא לא היה רוצה לגור ליד ערבים. אני רוצה להתריע פה: אם מסע ההסתה – שמתחיל גם בהתבטאויות בתוך הכנסת הזאת ומתחיל בנאום, לצערי הרב, של ראש הממשלה – אם יימשך מסע ההסתה הזה, אנחנו עוד נראה הפגנות יותר גרועות; עוד נראה שמה שקורה עכשיו אולי כמקרים בודדים של תקיפות ברחוב של אזרחים ערבים – אני מתריעה עכשיו: אם לא נקום – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – – תקיפות של אזרחים יהודים.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
חברת הכנסת ברקו, אני לא התעמתי אתך – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – – שום דבר על זה.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
אתה תשמור על זכותי, כבוד היושב-ראש?
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת ברקו.
<ענת ברקו (הליכוד):>
לא, כי לא שמעתי שום דבר על הטרור נגד יהודים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בסדר, אבל איכשהו יש לי תחושה שגם היא לא הסכימה לדברים שלך, והיא לא התערבה. תני לה לסיים.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אוקיי. בסדר.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
תודה. אני חושבת שהגיע הזמן שכולנו נקום ונתנגד לכל גילויי הגזענות. לכל גילויי הגזענות. לצערי הרב, מה שקורה בעפולה, למרות שהתקשורת קוראת לזה "מאבק" ו"מחאה", זה גילוי של גזענות מאוד בוטה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חבר הכנסת אלעזר שטרן, ואחריו – חבר הכנסת באסל גטאס.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, רציתי לקחת דברים שמצטברים פה אחד לשני. אני חושב שמסתכלים גם על מה שאנחנו אומרים ואיך אנחנו מתנהגים כאן. אני חושב שמה שעשה חברי חבר הכנסת מוזס קודם – אני רוצה שתדע, אדוני היושב-ראש, ואתה בטח יודע את זה, מה שהוא אמר על נשים ועל הרפורמים, כמעט גם עלי – אנחנו אחרי זה יכולים לצאת ולהתחבק.
אני חושב שיש לנו בעיה בדימוי של הכנסת. אנחנו יכולים להיות חלוקים מאוד; כשאנחנו מתחילים לדבר על קהלים שלמים בהגדרות – מה יש לנשים לעשות בכותל, מהסוג של הדברים האלה, או הרפורמים והקונסרבטיבים מה הם – ואני לא צריך לשכנע פה אף אחד כמה מדינת ישראל זקוקה לתמיכה שלהם, כמה רואים בהם אחים. אז יש לו מחלוקת דתית אתם, אבל מכאן ללכת ולהגיד או להתייחס בצורה הזאת – מזל שהוא שם את הנשים יחד אתם באותו דבר – כאילו הכותל שייך רק לגברים. ואתה יודע מאיזו תפיסת עולם אני בא.
ברוח אותם דברים אני גם רוצה להגיד לחברתי ענת ברקו: לא צריך לדחוף את הקהילה הערבית, פלסטינית, תקראי לזה איך שאת רוצה, לידי עזמי בשארה. עזמי בשארה הוא פושע נמלט, בעיני לפחות.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
סליחה, תני לי רגע להגיד לך משהו.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אבל הוא מנטור.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אבל תני לי להגיד לך. בסדר. מי שמסתכל עליו כמורו ורבו – בסדר. אני חושב שחברי גטאס הוא פושע נמלט. בסדר? לקחת את זה – אבל הרי אנחנו רוצים לחיות פה יחד. אולי את לא; אני רוצה לחיות פה יחד.
<ענת ברקו (הליכוד):>
גם אני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חבר הכנסת אלעזר שטרן, שנייה, פשוט יש פה פרוטוקול – – –
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
סליחה, אז אני מסיים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
רגע, רגע, רגע, יש פה פרוטוקול. חבר הכנסת באסל גטאס טרם נמלט לאנשהו. פושע נמלט זה עזמי בשארה, בעיניך – – –
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אמרתי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
פשוט השתמע כאן משהו – – –
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
סליחה. אני פשוט מתנצל ומבקש סליחה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אני שמח שגם היושב-ראש ידע למי אני מתכוון.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בסדר גמור. לא, לא, פשוט שלא יירשם בפרוטוקול משפט שלא התכוונת לומר.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אז אני מבקש לתקן את זה כמה שאפשר גם בפרוטוקול. ברור שהתכוונתי לפושע הנמלט. ואני אומר את זה עוד פעם, בשביל להעמיד את הדברים על דיוקם: לא צריך בדיבורים שלנו להפוך אותו למנהיג של התושבים הערבים בישראל.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – – הוא מנטור של הרבה מאוד אנשים שיושבים כאן.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אני רוצה רק לסיים במשפט הזה: אחרי זה, כשאנחנו מדברים על הסתה, זה לא רק שאומרים למישהו: קום תעשה. הסתה זה גם מה האנשים מבינים מתוכן הדברים שאנחנו אומרים פה.
לא תכננתי לדבר. לא נהניתי מהנאומים בני דקה, שנוצלו, לפחות לעניות דעתי, לסוגים של הסתה כלפי כל מיני מגזרים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. חבר הכנסת באסל גטאס, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה, שתהיה גם אחרונת הדוברים בנאומים בני דקה.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אדוני, כל פעם שאני עומד פה ומדבר, אני מקבל חשמל.
<משה גפני (יהדות התורה):>
כולם מקבלים.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, בלי לתת תשומת לב מרובה למה שאמרה ענת ברקו, אבל עזמי בשארה – שמונה שנים שהוא כבר יצא מכאן, ואתם יצאתם מהראש שלו, והוא עדיין מככב.
<ענת ברקו (הליכוד):>
הוא לא יצא – – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
כנראה הוא גורם לכם סיוטים.
<ענת ברקו (הליכוד):>
הוא מככב בבל"ד.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אני לא יודע אם לשמוח או לא, אבל אם גם אחרי שמונה שנים את עדיין מתייחסת אליו – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
הוא פשוט חסר לי – – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – והוא גורם לך כל כך הרבה מחשבות, אז זה אומר משהו לגבייך.
היום התקיים הדיון בוועדת הכלכלה, האחרון, בנושא ההתייעצות. אני רוצה להביע כאן דעה, שדווקא מאוד שמחתי שבסוף גילו איזשהו סעיף בחוק ההגבלים העסקיים שקשר את נושא הגז עם הפוליטיקה ועם הביטחון הלאומי ועם העניינים האסטרטגיים, ושסוף-סוף הוויכוח על הגז יצא מתוך מדורת השבט הפנים ישראלית-יהודית על צדק חברתי ועל חלוקה, ועל מונופולים, ועל תחרות וכו'. זה טוב דווקא. אומנם לקחו אותו לעניין של ייצוא למצרים ויחסים בין-לאומיים אסטרטגיים עם מדינות באזור עכשיו – טורקיה ויוון – אבל מה עם העניין המרכזי, המרכזי, בביטחון האזורי, ביטחון ישראל? מה עם העניין של השלום? מה עם העניין של פתרון הסכסוך והגעה לפתרון צודק? איך הגז יכול להשתרבב לתוך הוויכוח המדיני?
יש שדה גז מול עזה, והוא דווקא הראשון שהתגלה, אדוני היושב-ראש, ועל סמך קרבה אליו התגלה אחר כך מאגר "תמר". עד היום הפלסטינים מנועים מלפתח את השדה הזה. אתה יודע, "בריטיש גז" עזבה אחרי שכבר התייאשו מזה. ויש את העניין שלנו; אנחנו 20% מהאזרחים. יש פה הזדמנות היסטורית שהתמלוגים ממשאב הטבע הנוסף הזה יביאו סוף-סוף לשוויון ולסגירת פערים ולתיקון עוול היסטורי. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. חברת הכנסת קסניה סבטלובה, ולאחר מכן נעבור לציון יום יציאתם של היהודים מארצות ערב ואיראן.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני כמה ימים דיברתי כאן במליאה על הגזענות שקיימת במדינת ישראל. אז באתי להגן על ילדה, ילדה קטנה, שסבלה מגילויי גזענות בבית-הספר של האירוניה – באופן אירוני השם של בית-הספר הוא "קיבוץ גלויות". והיום, רבותי וגבירותי, אני באה להגן כאן על שמי. כן, על שמי.
קסניה סבטלובה, כך קוראים לי. יש אנשים כאן, במליאה שלנו, בין חברי הכנסת, שלא מוצא חן בעיניהם שהשם שלי הוא כזה, ואני רוצה להקריא להם קטע משיר יפה מאוד של משוררת ששמה זלדה, שאתם כולכם מכירים אותו; השיר נקרא "לכל איש יש שם": "לכל איש יש שם / שנתן לו אלוהים / ונתנו לו אביו ואמו" – האם שמעתם אותי? אביו ואמו. אבי ואמי נתנו לי את השם קסניה. אז אם חבר הכנסת אליעזר מוזס מוצא לנכון להעליב אותי בגלל השם הזה, להשפיל אותי, להקניט אותי ובעצם לפגוע בכבודי, כאזרחית מדינת ישראל, כנבחרת ציבור, כאישה ששמה הוא קסניה, אני רוצה להגיד לכם שהמצב שלנו עגום מאוד.
איך נדבר כאן על מאבק נגד גזענות? איך נתייחס למאבק נגד גזענות במדינת ישראל כשפוגעים בעולים מחבר המדינות, כשפוגעים בעולים מאתיופיה, כשפוגעים בערבים אזרחי ישראל, כשבינינו יש את הגזענים הכי גרועים? ואני רוצה להזכיר לכם כמובן את הקמפיין המבזה של מפלגת ש"ס עם ה"כוכבית גיור". הכול מתקבץ לאותו עניין, רבותי.
יש ציבורים שונים, שלמים, ואם למישהו קוראים אחמד, ולשנייה – קוראים לה קסניה, ולשלישית קוראים עאידה ולרביעי קוראים אליעזר, זה בסדר, גבירותי ורבותי, כי אנחנו חיים במדינת ישראל, והיא שייכת לכולנו.
העניין האחרון שאני אתייחס אליו, כי הנאום הוא קצר, ואני לא רוצה לחרוג ממסגרת הדקה שניתנה לי, הוא כמובן להגיד גם לחבר הכנסת מוזס, שאני כן יודעת את שמו, והוא לא טרח לברר את שמי לפני שהוא בא לכאן לדוכן והעליב אותי; הוא העליב חברת כנסת, חברה שיושבת יחד אתו במליאה כאן ומייצגת חלק נכבד מהאזרחים במדינת ישראל. אני רוצה להגיד לו שאין לו זכות – לא לו, לא לרב רבינוביץ ולא לאף אחד אחר – על המקומות הקדושים ליהודים, למוסלמים לנוצרים. אין לו שטר קניין כזה, ואין לו זכות לקבוע האם אישה כן יכולה להדליק חנוכייה בכותל המערבי או לא; האם מוסלמים יכולים להתפלל בהר-הבית, כן או לא. הזכות הזאת ניתנה רק לאנשים שמאמינים ובאמונה שלמה באים ומקיימים את המצוות, המצוות של דתם, כמו שמילאתי אותן אני יחד עם "נשות הכותל" ביום ראשון זה, כשהדלקנו בפעם הראשונה בכותל את הנר הראשון של חנוכה. ואני מקווה מאוד שנמשיך ונתמיד במנהג הזה, למרות יומרותיו ולמרות הביקורת הכל-כך לא עניינית של חבר הכנסת אליעזר מוזס.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת קסניה סבטלובה. אכן, לא תמיד ליושבי-ראש הישיבה קל לבטא את כל השמות במליאה, אבל לכל איש אכן יש גם שם וגם זכות לשם משלו או משלה, לכן הייתי מאוד מקווה שזאת הפעם האחרונה שמישהו לועג לשמות של אחרים כאן.
<הודעת הממשלה על מינוי סגן שר>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אנחנו נשמע את השר סילבן שלום מוסר לנו הודעה בשם הממשלה: הודעת הממשלה על החלטתה בהתאם לסעיף 25(א) לחוק-יסוד: הממשלה על מינוי חבר הכנסת מאיר פרוש על-ידי שר החינוך ובהסכמת ראש הממשלה לתפקיד סגן שר במשרד החינוך. בבקשה, אדוני.
<שר הפנים סילבן שלום:>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת, כי הממשלה החליטה, בהתאם לסעיף 25(א) לחוק-יסוד: הממשלה, לאשר את מינויו של חבר הכנסת מאיר פרוש על-ידי שר החינוך ובהסכמת ראש הממשלה לתפקיד סגן שר במשרד החינוך. בהתאם לסעיף 25(א) לחוק-יסוד: הממשלה, ייכנס חבר הכנסת מאיר פרוש לתפקידו כסגן שר במשרד החינוך עם מסירת הודעה זו לכנסת.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לשר סילבן שלום. כאמור, זו הודעה בלבד. אין צורך בדיון ובהצבעה על-פי החוק.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום יציאתם של היהודים מארצות ערב ואיראן>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו עוברים לציון יום יציאתם של היהודים מארצות הברית במסגרת הצעות לסדר – – –
<שר הפנים סילבן שלום:>
מארצות ערב.
<יולי יואל אדלשטיין:>
מארצות ערב ואיראן. תודה. הלוואי. אתה יודע מה, השר שלום? זו משאלה. אולי גם משאלות לב מותר במליאה?
<שר הפנים סילבן שלום:>
היית שר הקליטה, אתה יודע.
<יולי יואל אדלשטיין:>
וגם התפוצות.
<שר הפנים סילבן שלום:>
וגם התפוצות.
<יולי יואל אדלשטיין:>
נכון, אדוני.
אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד בנושא: ציון יום יציאתם וגירושם של היהודים מאיראן ומארצות ערב – הצעות לסדר-היום מס' 1888, 1893, 1902 ו-1903.
למרות חשיבותו הגדולה לדיון המתמשך בסכסוך הישראלי–ערבי, הנושא נדחק על-פי רוב לשולי הדיון, אולי שלא במקרה. כמעט בכל ויכוח על שאלת ההסדרה הראויה בינינו לבין האוכלוסייה הערבית או הפלסטינית בישראל חוזר ונשנה המרכיב של "הפליטים" – אותם ערבים שהתגוררו בעבר בערים ובכפרים שבתחומי ישראל, בעיקר לפני מלחמת העצמאות, וברחו או גורשו מהם. ההנהגה הפלסטינית איננה מרפה מדרישתה להכרה בהם – דרישה שסיכלה עד היום כל משא-ומתן אפשרי, גם כשהיו כאן ממשלות שהביאו בפניהם הצעות מפליגות ביותר. גם יוזמת השלום הערבית, היא התוכנית הסעודית, איננה פוסחת על מימוש מה שמכונה "זכות השיבה" של פליטים למקומות מוצאם.
מופרזת ככל שתהיה, דרישה זו גם עושה עוול בכך שהיא מתעלמת מהצד השני של המשוואה – מהפליטים היהודים שהתגוררו במדינות ערב וגורשו משם. אלה הנתונים המדברים בעד עצמם: בשנת 1948 התגוררו במדינות ערב וּצפון-אפריקה מעל 850,00 יהודים, בקהילות רבות; עד שנת 1967 נעלמו כמעט כליל כל הקהילות הללו. אם כן, רוב הפליטים היהודים נעקרו מאדמות מולדתם, שבהן התגוררו במשך מאות שנים לפני הכיבוש המוסלמי, דהיינו בטרם באו הערבים לאזורים האלה במאה השביעית לספירה. קשה להתעלם מכברת הדרך שעברה האוכלוסייה היהודית בארצות ערב במרוצת הדורות: עד למאה העשירית לספירה התגוררו 90% מיהודי העולם באזורים שהיו במדינות ערב; ואילו במהלך שנות ה-70 נעלמו רוב הקהילות היהודיות בארצות אלה, ורק אלפים בודדים נותרו. היהודים גם זנחו בלית-ברירה מאחוריהם רכוש בהיקף אדיר, וכמובן, לא זכו לפיצוי בגינו. אלו עובדות שנוטים אצלנו לשכוח, ויהיו שיאמרו – גם להשכיח.
לכן, מן הראוי כי בבואנו לקיים דיון רציני ומקיף על זכויות היסטוריות וטבעיות, כשמקוננים על נישול ועל פליטים, זה לא יכול לבוא רק מן הצד האחד. הדיון הזה מתקיים כאן היום, ולא בפעם הראשונה, כדי להזכיר שאי-אפשר לשכתב ללא הרף את ההיסטוריה. אם דנים ברצינות בפיצוי מוסרי והיסטורי של מי שסבל מגירוש, נישול וקיפוח, לכל הפחות הבה נעלה לדיון את גורלם של אלפי היהודים, מאות-אלפי היהודים, יוצאי מדינות ערב, איראן וצפון- אפריקה.
יישר כוח ליוזמי הדיון החשוב. אני מזמין את הראשונה שבהם, חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. אחריה יעלה חבר הכנסת יואב בן צור.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי השר, חברתי חברת הכנסת וחברי חבר הכנסת עודד פורר, האמת, כואב לדבר על נושא כל כך משמעותי בפני מליאה ריקה. אני מדברת על הבית שלי, על המשפחה שלי. הורי הגיעו ארצה ממרוקו, כמו יהודים רבים מארצות ערב.
יום למחרת הצהרת בלפור, ב-30 בנובמבר 1917, מתחילה מסכת פרעות, תלאות וייסורים ליהודים בכל ארצות ערב. אתן כמה דוגמאות לאותם מעשי שטנה: ה"פרהוד" בעיראק ב-1941, שבו נרצחים 170 יהודים ונפצעים 2,000; ב-1945 – 133 יהודים נרצחים בטריפולי שבלוב; בעדן בתימן 90 יהודים נרצחים ב-1947; בחלב, בקהיר, באלכסנדריה, בין 1947 ל-1948 נרצחים עשרות יהודים; ובפרעות ב-1948 במרוקו נרצחים 42 יהודים. שרשרת של רדיפות והתנכלויות, שלא פוסקת עד שיהודי ערב – המונים, כמיליון איש – עוזבים את ארצות מגוריהם, עוזבים ומגורשים. יישוב יהודי שמתקיים כ-2,500 שנים פוסק מלהתקיים. עוד לפני בוא האסלאם אל ארצות המזרח התיכון וארצות צפון-אפריקה ישנה נוכחות יהודית שם – תרבותית, ספרותית, תורנית. בתוך 25 שנים מתחסלת כל הקהילה היהודית, פחות מ-1% נשאר בארצות ערב, וכל זה קורה בגלל תהליך פוליטי ציבורי בארצות האלה.
הסיפור הזה שמלווה את הקמת הבית היהודי בארץ-ישראל מעולם לא סופר. לא סופרו ההתנכלויות והפרעות, ובנוסף, לא מסופר סיפור הרכוש שנשאר בארצות ערב שמהן מגורשים היהודים. ההערכה הבסיסית היא כי למעלה מ-400 מיליארד דולר מושארים בארצות ערב. בתוך שנה, לדוגמה, 130,000 יהודי עיראק עוזבים את עיראק ולכל אחד מהם מותר לקחת רק 50 דינר – כ-200 דולר של ימינו – ואת כל הרכוש הם נאלצים להשאיר מאחור.
את הסיפור הזה לא סיפרו ולא למדו במדינת ישראל, והסיפור הזה חייב להילמד, חייב להיות חלק ממערכת החינוך במדינת ישראל, כדי ליצור חיבור ולהפחית את הניכור, שגם אם נחשוב שלא – עדיין מתקיים בתוכנו. אנחנו, שרוצים לשמור על החוסן החברתי והלאומי, חייבים לתת מקום ושייכות לכל קהילה בתהליך של כתיבת הסיפור של תקומת מדינת ישראל. רק תחושת היכרות ושותפות של כל קהילות ישראל, רק היא תתרום לחוסן הלאומי של החברה ומדינת ישראל. עלינו להכיר את הסיפור ולהוקיר את המחיר ששילמו הקהילות בארצות ערב ובאיראן בתהליך תקומתה וכינונה של מדינת ישראל.
אני רוצה בסיום דברי להזכיר חברים יקרים שאף-על-פי שאינם כאן, כבודם כאן: חבר הכנסת נסים זאב וחבר הכנסת שמעון אוחיון, שבזכות פעילותם רבת-השנים התקבלה הצעת החוק שלהם בכנסת הקודמת, והשרה גילה גמליאל, שתחת המשרד לשוויון חברתי מתקיימים כל האירועים והתהליכים כדי שנגיע באמת ליום שבו הסיפור הזה לא רק יצוין אלא יהיה חלק ממה שכולנו שייכים אליו – החברה הישראלית ומדינת ישראל. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
השארתי את הנאום במשרד, אני מתנצל.
<שר הפנים סילבן שלום:>
אני רוצה להגיד כמה מילים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בסדר. אדוני יכול לגשת למשרדו או לבקש מעוזריו להביא את הנאום, ואני אאפשר בינתיים לשר סילבן שלום להשתלב בדיון. עד חמש דקות לרשות אדוני.
<שר הפנים סילבן שלום:>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי הכנסת, אין ספק שמדובר בנושא מאוד חשוב, שעלה לדיון בממשלה בצורה מאוד מאוד משמעותית – נושא שאני עוסק בו כבר עשרות שנים, והצלחתי, ברוך השם, להביא לכך שיהיה מדי שנה יום מיוחד באו"ם שהנושא הזה נדון בו, ומתקיים שם דיון. אני בטוח שעם המרץ של השרה גמליאל הדבר הזה יימשך ביתר שאת, ובסופו של דבר אותו עוול יתוקן.
היו כאלה שיצאו כי ברחו, היו כאלה שיצאו כי הם לא רצו להישאר שם, אבל כולם נאלצו לעזוב את הרכוש. האמירה שהם דומים לערביי ארץ-ישראל מקוממת, בלשון המעטה. היה ראש ממשלה בישראל שאמר לי כל הזמן: תשמע, אבל אם אנחנו נעלה את הנושא הזה אז הם יעלו את הנושא הזה. אמרתי לו: אדוני ראש הממשלה, אין שום קשר בין הדברים. כמו שאנחנו תובעים את רכוש יהודי גרמניה ורכוש יהודי פולין והונגריה באופן מלא, ללא שום קשר לערביי ישראל, כך אנחנו דורשים את רכוש יהודי תוניסיה, מרוקו, לוב, עיראק, תימן, פרס, מצרים, סוריה, לבנון – כולם. אני חושב שלקשור בין שני הדברים זה דבר לא נכון, ואין צורך לעשות זאת.
מעבר לכך, אין ספק שבתוכנית הלימודים – לא ידוע דבר על אותן קהילות. כשהייתי ילד חשבתי שהמילה גולה – כשהייתי ילד קטן – גולה שווה ליהודי אירופה; לא ידעתי בכלל שהמילה גולה היא גולה, עד כדי כך. כאשר היה צורך ללמוד את תולדות עם ישראל בדורות האחרונים היה ספרו של ד"ר קירשנבאום הידוע, והיו שם בספר שמונה עמודים – מתוך 470 עמודים, שמונה עמודים בלבד.
וכשאמרת שהם היו שם 2,500 שנה – הנשיא בורגיבה, נשיא תוניסיה, ב-1965, כשהגיע לגשר אלנבי ואמר: צריך לעשות שלום עם ישראל. תקפו אותו בכל העולם הערבי ואמרו לו: הכיצד? הוא אמר: רבותי, הם קיבלו אותנו לתוניסיה, לא אנחנו קיבלנו אותם; הם היו שם הרבה לפנינו. בית-הכנסת "אלגריבה" בג'רבה נבנה ב-586 לפני הספירה. אתם יודעים מה היה ב-586 לפני הספירה? חורבן בית ראשון. תרשיש, העיר – יונה – תרשיש נחשבת לתוניס. שלא לדבר כמובן על חורבן בית ראשון. עד היום התלמוד הוא התלמוד הבבלי; יש גם תלמוד ירושלמי, שהוא חשוב, אבל התלמוד הבבלי – עליו אנו נסמכים, כולם, בכל ההלכות של העם היהודי. מהו התלמוד הבבלי? נכתב בבבל. איפה היא בבל? הלוא היא עיראק. אז נכון שעלינו משם, לאחר חורבן בית ראשון עלו חזרה – לא כולם, דרך אגב; חלקם נשארו.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
רובם נשארו, יש לומר, בצער גדול. מעט באו עם עזרא ונחמיה.
<שר הפנים סילבן שלום:>
גם אותו עזרא שהזכרת, דרך אגב, יש לו מקום מיוחד בעם ישראל, כי כל הכתב העברי שאנחנו היום קוראים הוא הכתב שהביא לנו עזרא הסופר. עזרא הסופר הרי שינה את הכתב העברי הקדום הקרוי דעץ, שהוא די דומה לכתיבה הערבית, השומרונית בוודאי. דרך אגב, לשומרונים יש טיעון מאוד מאוד טוב; הם אומרים: עם כל הכבוד לעזרא הסופר, איך אפשר לכתוב את ספר התורה באותיות אחרות מאשר אלה שהן משה רבנו קיבל אותו? הם אומרים: אנחנו נאמנים לאותו כתב שהיה קודם. אבל זה רק איזה פאוזה לעניין.
לצורך העניין עצמו, לא ניתן ללמוד, לאמוד בצורה מלאה – והנה, את הגעת. משכתי את הזמן עד שתגיעי, גברתי השרה גמליאל, וכמובן שיבחתי את פעילותך כבר קודם ואני משבח אותה גם עכשיו. אי-אפשר לאמוד את הערך הכספי של הרכוש שהיה שם, גם כי חלק גדול כבר אינם אתנו. הדברים גם אינם ידועים. ואספר לכם סיפור: כשהייתי שר החוץ הגעתי לביקור בתוניסיה. זה היה ביקור ממלכתי, בטיסה ישירה מהארץ, עם דגל ישראל. לקחתי לשם את אמי. הגענו לעיר שממנה יצאה משפחתי, שנקראת גאבס, על חוף הים התיכון בדרום תוניסיה – כל המדינה היא על חוף הים התיכון – וזה לפני ג'רבה, עיר של 400,000 תושבים בערך. כשהגענו לשם, כולם הולכים לבית שממנו באה משפחתי, ואנחנו רואים בכל השורה בית אחד משופץ, ששיפצו אותו לפני שהגענו, ואיך שאנחנו מגיעים לבית אימא שלי אומרת: זה לא הבית, זה הבית של הדוד; הבית שלנו היה שם. אז אני אומר, גם אלה שרוצים לעשות, לא יודעים בדיוק איפה היה הרכוש, כמה. ולכן, אם תהיה פעילות – והייתה בזמנו פעילות אמריקנית – לבוא ולהגיד שיהיה פיצוי כספי, אין ספק שהפיצוי הזה צריך לכלול את כולם. אני בטוח שאנחנו נעשה את זה בצורה ראויה ונכונה.
אני מודה לך, אדוני היושב-ראש, על כך שהחלטת לעשות את היום הזה כאן, ואני מציע בכלל להפוך את זה ליום בשנה, כמו שהשרה גמליאל עשתה השבוע, וראש הממשלה החליט על פרס ראש הממשלה שהוא ייתן לעניין הזה – והוא שלח גם סרטון, כי הוא היה בפריז – לעשות יום בשנה לציון הנושא של יהדות ארצות ערב ואיראן. זה דבר שיתרום מאוד להעלאת הנושא למודעות – כמובן, יחד עם קריאה לשר החינוך, שהוא ראש מפלגתך, הגברת שולי מועלם, השרה – חברת הכנסת, שרה בעתיד, בעזרת השם – שולי מועלם, שכמובן הוא יעשה את מה שנדרש. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לשר סילבן שלום. זה ודאי לא מבטל את תשובת הממשלה בסוף הדיון. חבר הכנסת לוי, אתה ערוך? אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה, ולאחר מכן נשמע את תשובת השרה. עיסאווי פריג' גם, נכון.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה, אדוני, חמש דקות לרשותך.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מה קרה?
<מיקי לוי (יש עתיד):>
השארתי את זה על השולחן.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת לוי הביא נאום אחר. מיקי, אתה צריך נאום אחד ביום וזהו. הוא יחזור, הוא יחזור, הוא פשוט שכח את הנאום.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
אז אולי נעשה חילופים בינו לבין חברת הכנסת קסניה?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מיקי, אתה כבר לא סגן שר האוצר שנותן 15 נאומים.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
קסניה, אולי תעלי לפניו?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, חבר'ה, הוא רק מביא את הנאום הנכון, אין דרמה. אין דרמה, השרה לעתיד שולי מועלם.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
בינתיים אני רק לוקחת אחריות על מה שהתחייבתי – – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
תסלחו לי, חברי ואדוני, אני לא יכול להסתפק בנאום אחד ביום.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
זהו, אנחנו מכירים אותך ואתה צודק. בבקשה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
תודה רבה, אדוני. חברי חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, האמת היא שאני בהחלט מתרגש וגם שמח שהכנסת בחרה לציין את היום החשוב הזה במליאה. בהיסטוריה של שיבת ציון, שיבת העם היהודי לארצו, הושמטו פרקים חשובים מאוד, הקשורים בקהילות מפוארות של יהודי ארצות ערב, איראן וכו'. הם לא נכתבו ולא נלמדו בבתי-הספר, כחלק מהאפליה הממסדית שליוותה לצערנו הרב את הקמת המדינה, ואשר הרימה את ראשה מפעם לפעם – ממש עד ימינו אנו.
אני זוכר, בקטנותי, כאשר למדתי היסטוריה וכאשר הסתובבתי לא רחוק מכאן, בשכונה שנמצאת למרגלות הכנסת, שכונת-הפחים, בחדר אחד היה הס מלהזכיר מהיכן הגיעו הורי – אבי הגיע מכורדיסטן בגיל שנה ואמי מטורקיה. לא הייתה שום היסטוריה בעניין הזה, למרות שהם הגיעו עם ספרי התורה שליוו אותם מאות שנים קודם לכן. אלה לא נלמדו ולא נכתבו בבתי-הספר, כחלק מהאפליה הממסדית, ולצערנו מפעם לפעם הם עלו וצצו, אבל ישר ירדו חזרה לתהומות השכחה.
כשמדברים על העלייה הראשונה, שהחלה בשנים 1881–1882, מתייחסים בדרך כלל ל-25,000 היהודים היקרים שעלו מרוסיה בשנים אלו ובשנים שלאחר מכן, בעקבות הפרעות ברוסיה והגזירות נגד היהודים, מזכירים את "חיבת ציון" ואגודת ביל"ו, אך מתעלמים לחלוטין מעליית יהודים מתימן לארץ-ישראל כבר ב-1881. נכון, העלייה מתימן נבעה ממניעים דתיים, אך ההתעלמות מעליית תימן זועקת לשמים.
מאז שנות ה-40 של המאה הקודמת ועד היום עלו ארצה מעל 850,000 יהודים מארצות ערב ומאיראן. סיפור עזיבתם כמעט לא סופר, ורק בשנים האחרונות מתחילים להיפרס בפנינו, באמצעות מחקרים, ספרים וסרטים, הסיפורים המרגשים והכואבים שליוו את העלייה של קהילות המזרח לארץ. והארץ בתחילת דרכה, ללא אמצעים, ללא מבנים, שיכנה את אותם עולים במעברות, ולא אחת אנחנו וילדינו נחשפים לאותם סיפורים, לאותם קשיי קליטה של אותם יהודים שעלו מארצות ערב ושוכנו באותם מקומות.
אין ספק כי רגשות לאומיים ודתיים חזקים היוו מרכיב משמעותי בעליית יהודי המזרח לארץ. יחד עם זאת, במקרים רבים הדיכוי, ההתעללות, הגזירות נגדם והנישול מהרכוש זירזו את עלייתם ארצה. התופעות המכוערות, הקשות, האלימות, והרדיפה המדינתית הקשה שהופנתה כלפי יהודי ערב תוארו בצורה יוצאת דופן ברומן של הסופר אלי עמיר. רכוש בשווי של מאות מיליארדי דולר הושאר שם, וכל מעיינם של אותם יהודים – להגיע ארצה, להגיע אל ציון וירושלים, שאליה נשאו עיניים כל חייהם.
חשוב שסיפורם ייחקר, ייכתב ויילמד בבתי-הספר. זה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של העם היהודי השב לארצו. עם שלא יודע את עברו אין לו עתיד. טוב עשתה הממשלה, טוב שנקבע הדיון הזה כדי לזכור את היום הזה, להציף אותו, להעלות את ההיסטוריה של יהודי ארצות ערב, של העולים מארצות הערב, כדי שנדע את העבר שלנו.
קליטתם של יהודי ערב, יישובם במעברות והאפליה הנמשכת – כל אלה השאירו פצע עמוק. אנחנו בשנה ה-67 למדינת ישראל. הפצעים עדיין לא הגלידו, ויש לעשות רבות לטובת העניין.
אני מסכים לדבריו של קודמי, השר סילבן שלום, שצריך למצוא את הדרך להשיב את אותו רכוש במיליונים או במיליארדים; לא לטובת מדינת ישראל – לאותן משפחות שזהו רכושן, שהגיעו לארץ בחוסר כול והתמודדו עם קשיי הקליטה. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת מיקי לוי. חברת הכנסת קסניה סבטלובה, בבקשה. אחריה, אם לא יהיה פה חבר הכנסת עיסאווי פריג', תשיב השרה גילה גמליאל. בבקשה, גברתי. עד חמש דקות.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כשבגוגל, מנוע החיפוש הבין-לאומי, כותבים את המילים "פליטי 48'", מקבלים בעשרת העמודים הראשונים כמעט – ומי הולך אחרי עשרה עמודים, בינינו? אנחנו מסתפקים בדרך כלל בעמוד אחד, מקסימום שניים – אבל עברתי על עשרה עמודים, וכשכותבים "פליטי 48'" בשפה האנגלית או בערבית או בעברית, אז מקבלים רק התייחסות לפליטים הפלסטינים. רבותי, כיצד זה ייתכן? כיצד זה ייתכן, כל כך הרבה שנים אחרי שגורשו 850,000 יהודים ויהודיות מביתם בלוב, תוניסיה, אלג'יר, מצרים, עיראק, איראן וכל כך הרבה מדינות אחרות, בעצם ללא שום סיבה מלבד אנטישמיות, מלבד שנאה, מלבד שנאה יוקדת ותהומית לכל דבר שהוא יהודי? ואז, כשהם באו ארצה, אפשר היה לחשוב שכאן, מדינת ישראל תעשה למען האנשים האלה, לא רק במישור הגשמי – לשכן אותם כמובן, לעזור לכולם ולעזור לכולנו לבנות חיים משותפים ביחד – אלא גם במישור הבין-לאומי. מי יודע? מי מכיר את הסיפורים האלה? מי שומע את הקולות האלה?
בעצם, התקומה של הסיפורים האלה החלה לפני שנים בודדות בלבד. ועצוב מאוד שזה לא רק במישור הבין-לאומי, ששם אנחנו מפגרים בהרבה אחרי הפלסטינים, שמשקיעים כל כך הרבה כסף ואמצעים עד שהביטוי הזה refugees of '48"", "פליטי 48'", שגור בפי כול. אין אדם אחד עלי אדמות שאינו יודע שיש פליטים פלסטינים, וכמה הם היו וכמה הם עכשיו, ומה הם דורשים ואיפה הם מתגוררים. ומי יודע ומי שמע את סיפורם העצוב, סיפורם הטרגי, של הפליטים היהודים? ואם כבר אנחנו מדברים על העולם, אז בואו קודם כול נתבונן לתוכנו, נסתכל מה קורה אצלנו, מה קורה במערכת החינוך שלנו, מה קורה בתרבות שלנו. למה אנחנו מתייחסים בחוזר של משרד החינוך מ-2013 "האחר הוא אני"? סליחה, חצי מהמדינה פה הוא אחר. כיצד זה ייתכן שאנשים שהם ישראלים, שבנו את המדינה הזאת ובאו בשנות ה-40 וה-50, הם "האחר" של החברה הישראלית?
זאת תמונת מראה, רבותי וגבירותי. זאת תמונת מראה עצובה מאוד, שהקשיים שעברו ואתם התמודדו ואתם מתמודדים עד היום בני העליות ההן, שבאו מארצות ערב והאסלאם, אתם מתמודדים גם בני העלייה האתיופית; אתם מתמודדים אנחנו, העולים מחבר העמים: הגזענות, הזלזול, הנטייה להדיר ולשים באיזשהו מקום של "האחר"; שם מקומכם, לא אתנו. לא אתנו, עם האליטה הנאורה; לא אתנו, עם עמוד השדרה של החברה הישראלית. רבותי, אנחנו כולנו עמוד השדרה של החברה הישראלית. אנחנו קטנים מדי בשביל דברים כאלה.
אז עצוב לי מאוד שאנחנו הגענו, אחרי כל כך הרבה שנים, למצב שבו תלמידי ישראל לא שמעו, כי בעצם מה שלומדים במערכת החינוך – ואני בוגרת של בית-ספר בישראל – לומדים שהיו ישיבות מפוארות, סורא ופומבדיתא, בבבל, בעיראק, ואחרי זה קופצים לרמב"ם, ואחרי זה לומדים אולי בשתי שורות על העלייה מתימן – התייחסות קטנטונת לעומת כל מה שבא לאחר מכן – וכמובן שאין מקורות, אין מאיפה לשאוב את הידע הזה. ואחרי זה, השאלות האלה של את מי משמיעים ב"גלי צה"ל" ואיזו תזמורת מקבלת תקצוב מהמדינה – ודרך אגב, אני עד עכשיו לא קיבלתי התייחסות ממשרד התרבות והספורט לעניין הזה, מדוע תזמורת מזרחית לא יכולה לקבל תקצוב כי היא שונה במהותה מתזמורת שהיא תזמורת קלאסית-סימפונית או אחרת.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
– – –
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
הקריטריונים נבנו לקבוצה אחת מסוימת, ואנחנו קבוצות כל כך רבות בתוך מדינת ישראל.
אז החוסן שלנו, גבירותי ורבותי, תלוי לא רק במערכת הביטחון; הוא תלוי לא רק בכמות הטילים והצוללות שיש לנו. מובן שהדברים האלה חשובים, אבל המאבק בגזענות, המאבק לקבלה, הפתיחה של הלב, הפתיחה של הראש ושל הנשמה כדי לקלוט את כולנו, כדי להבין שאף אחד לא פחות טוב מהאחר, תרבותו לא פחות טובה, והתרבות הזאת היא תרבות מדהימה – ואני אומרת את זה לכם כמישהי שלא באה דווקא מהעדות האלה, לא באה מעדות המזרח, ונחשפתי לעולם הזה רק בפתח שנפתח לי באופן אישי, כשיצא לי בתור כתבת ועיתונאית לסייר בעולם הערבי, ואז ראיתי את בתי-הכנסת, ואז שמעתי את הסיפורים מערבים, ממצרים, מעיראקים, מבחריינים; מהם שמעתי את הסיפורים על העדות שלנו, על הפאר שלהן, על ההיסטוריה שלהן.
אז, רבותי, עד ששמות כמו האחים אל-כוויתי, שניגנו בתזמורת העיראקית המפורסמת, שכמעט כל נגניה היו יהודים, שמות כמו לילה מוראד, השחקנית היהודייה-המצרייה אולי הכי מפורסמת בעולם הערבי, השם של ז'קלין כהנוב, מחברת המסות המדהימה, שבעיני חייבים ללמד אותה, גם מהטעם של ההבנה של מה זה העולם הערבי – לא רק מה זה עדות המזרח אלא גם מה זה העולם הערבי.
וכאן אני באה לסכם את דברי ולומר שכאשר אמרנו, בתור מדינה: אתם לא חשובים, התרבות שלכם לא חשובה, שמנו את עצמנו בתוך פינה חשוכה ובודדה מאוד, כי הרי ישראל נמצאת במזרח התיכון. איך אפשר להתכחש לשורשים המזרח-תיכוניים של עם ישראל, שיושב כאן? איך אפשר להתכחש לכך שיש לנו משהו משותף עם העמים שנמצאים פה מסביב? לפחות השפה, שבמהלך כל כך הרבה שנים ניסו בכוח להשכיח אותה מבני עדות המזרח. ומה אנחנו איבדנו? אנחנו איבדנו את הקשר לעצמנו, רבותי וגבירותי.
אז עוד לא מאוחר מדי. אומנם איבדנו כל כך הרבה שנים, אומנם כל כך הרבה דורות של ישראלים התחנכו – חלקם התביישו במוצא שלהם, וחלקם ידעו עליו, ככה, קטעים מסוימים, פה ושם, ונשענו על הסיפורים של סבתא וסבא, ועכשיו מנסים לברר מה עם הסבתא והסבא, מאיפה הם באו, ומה הקשר שלהם, של כולנו בעצם, אל ההיסטוריה היהודית ארוכת השנים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
משפט סיכום.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
כן, לסיכום אני רוצה רק להביע משאלה – לשם כך הקמתי את השדולה למען השימור והטיפוח של התרבות והמורשת של יהדות ארצות ערב והאסלאם, וכל כך שמחתי שחברתי חברת הכנסת שולי מועלם הצטרפה אלי כיו"רית: אני רוצה להזמין את כולכם להצטרף לשדולה הזאת ולעבוד ביחד, כי אני חושבת שהמאבק הוא לא רק של בני עדות המזרח – וכמובן, העניין של הפיצויים עלה פה, זה עניין מאוד חשוב; העניין שלדעתי הוא עוד יותר מהותי זה ההשתלבות, זה הקבלה וזה ההבנה שכולנו נמצאים בסיפור הזה ביחד. ביחד – זאת מילת המפתח. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת סבטלובה. אחרון הדוברים לפני תשובת הממשלה – חבר הכנסת עיסאווי פריג'.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לפני כן נשמע הודעה של מזכירת הכנסת, בבקשה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
החלטת ועדת הכספים בדבר תיקון טעות בחוק הטבות במס וייעוץ מס (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2015.
לקריאה ראשונה, מטעם ועדת הכנסת: הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 42) (שקיפות בעבודת שדלנים), התשע"ו–2015, כ/608.
לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 216) (פטור על הכנסה מרבית המשולמת מכספי פיצויים לעיוור או לנכה), התשע"ו–2015, של חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב, כ/609. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, גברתי.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום יציאתם של היהודים מארצות ערב ואיראן>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
שלום, אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, שר הפנים סילבן שלום, שמעתי אותך, ושמעתי את החוויה שלך מאיפה שבאת, העיר ליד ג'רבה. ועכשיו, חברים, חברת הכנסת מועלם שואלת את עצמה: מה לעיסאווי, ערבי, לעלות על הפודיום ולהתחיל לדבר? מה לו וליהודי ערב?
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
ההפך.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
שאלת את השאלה הזאת?
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
לא, זה מאוד מאוד ברור לי מה לך וליהודי ערב. אתה מכיר בקיומם של יהודים בכל המרחב המזרח-תיכוני וארצות ערב – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
כולל ארצות ערב. אני קיבלתי את זה.
עכשיו, חברים, כשקוראים היסטוריה – ולמען האמת, אחת התכונות שלי היא שאני מרבה לקרוא היסטוריה, ודווקא היסטוריה של היהודים והאסלאם וכל זה – אני יכול לתמצת את זה במשפט אחד: לאורך כל השנים, חברים, חיו האסלאם והיהדות במדינות ערב בשגשוג. כל האסונות שהיו ליהודים – אם זה חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, גירוש ספרד, המונגולים, השואה – כל האסונות האלה וצווי הגירוש בכל מדינות אירופה, לאסלאם לא היה בהם יד ורגל. איפה שהיה אסלאם, היהדות שגשגה, ואנדלוסיה יכולה להעיד. אני אישית קראתי ויודע שהרמב"ם ויהודה הלוי כתבו בערבית, נכון, כבוד הרב? הרמב"ם היה הנגיד של מצרים, נכון, כבוד הרב? תראה איזו היסטוריה. עד שב-100 השנים האחרונות התחילו האירופים להיכנס בינינו ולעשות מה שעשו. זה – על הדרך. אבל הנושא שרציתי – –
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
אתה רוצה להחריב את האיחוד האירופי?
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
לא הבנתי. לא שמעתי אותך.
זה, איך אומרים? על הדרך. אלה עובדות, זאת היסטוריה, חברים; אני לא ממציא את זה ממני, וגם היהודים והסופרים אמרו את זה.
קראתי מחקר של יהודה שנהב. ומה הוא אומר, חברים – במיוחד חברי המזרחים שנמצאים כאן, תקשיבו. מה אומר המחקר? כותב כך יהודה שנהב: מסתבר שדווקא דור שני ושלישי של יוצאי מדינות ערב, דור שני ושלישי של יוצאי מדינות ערב, הכי מסתייגים מהשפה הערבית, והם מסתייגים מהערבים. זה המחקר. ההורים והסבים שלהם חיו עם ערבים בדרך כלל בשלום, זה מה שהוא כותב; בדרך כלל בשלום. הם פיתחו בחלקם הגדול רתיעה, ואולי יותר מזה, הדור השלישי. רואים את זה בעפולה ורואים את זה באופקים היום.
אני שואל את השאלה: דווקא היהודים הערבים, שבאו ממדינות ערב, שעל-פי המחקר סולדים מהשפה הערבית ויש להם תחושות אנטי כלפי הערבית יותר – אין מה להשוות עם האשכנזים. אשכנזים, על-פי המחקר, מגלים פתיחות לשפה, לחדש; נורמל. דווקא יוצאי הדור השלישי – אני מקפיד: הדור השלישי של יוצאי מדינות ערב – מגלים סלידה מהשפה ומהערבים. בימים אלו אנחנו רואים ומרגישים את זה, אתמול וגם היום. קחו למשל את עפולה ואופקים, פריפריה. אני קורא: באופקים לא רוצים את הבדואים שזכו במכרז כדת וכדין; בעפולה מקיימים הפגנה שקוראת לראש העיר, שאין לו יד ורגל במכרז: בוגד, עוד מעט תבנה מסגד כאן, אתה מחבל. ראינו את זה בטלוויזיה, ראינו את זה בחדשות.
אני שואל את עצמי מתוך הנחה וידיעה ושכנוע – לא יעזור בית-דין, יהודים וערבים יחיו כאן, ואת הדבר הזה צריך להכניס לתודעה של הדור השלישי, חברים. לא. הערבי לא ילך לאף מקום, והיהודי לא ילך לאף מקום; ערבים יגורו בחיפה, כמודל לחיקוי, יגורו ביפו, יגורו בנהריה, יגורו בכרמיאל, ובעפולה, וביערה, שיש בה 30 משפחות בדואיות, נכון, אדוני? נכון? ואתה חי בשלום ובכיף אתם.
אז אני שואל אתכם: איפה זעקתכם? איפה כולכם? למה אתם שותקים על גילויי הגזענות הזאת? ערבים זכו כדת וכדי במכרז ממינהל מקרקעי ישראל. למה בעפולה ובאופקים אנחנו ב-2016 – 2015–2016 – נמשיך לשמוע את האמירות האלה: לא רוצים לגור אתם? תראו מה כותבים בפייסבוק באופקים, וגם בעפולה. תראו, אני רק אקריא לכם, כדי שתבינו את החומרה, ושתיקתכם היא מין הסכמה, כי הכול בא מלמעלה, ואנחנו הדוגמה. תראו מה אומרים. תושב באופקים אומר: לתשומת לבכם, בשכונת נווה-מנחם החדשה יש 20 משפחות בדואיות משבט טראבין שזכו במכרזים "בנה ביתך", והיד עוד נטויה. ראו הוזהרתם, התושב אומר. תושב אחר אומר – התייחס והוסיף שמן למדורה: תמיד אמרתי שאופקים היא הבית שלי, ולא אעזוב את עיר הולדתי, שבה גדלתי ובה חשבתי שגם אמות, אבל לא במצב שמתחיל לרקום גידים בעירנו, כתב.
אז אני פונה אליכם, שרים וחברי כנסת: עזבו אותי עכשיו מהנושא המדיני, יש לי משהו יותר חשוב בסדר העדיפויות: החיים המשותפים בתוכנו. אם נמשיך לשתוק על גילויי הגזענות שאנחנו רואים, אנחנו שותפים; שתיקתנו היא הסכמתנו. אתם צריכים להשמיע קול זעקה בנושא. תודה, אדוני.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת פריג'. תודה לכל הדוברים. תסכם ותשיב השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל. בבקשה.
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
אדוני היושב-ראש, השר סילבן שלום, חברות וחברי הכנסת, היום אנחנו מציינים, בשעה טובה, בכנסת ישראל, את היום – זה באמת יום היסטורי, וצריך גם לדאוג שמכאן והלאה מדי שנה נציין את היום הזה בכנסת ישראל – אנחנו מציינים את היציאה ואת הגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
הכותרת היא "יציאה", לא "גירוש".
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
כן. החוק מדבר גם על הגירוש.
חבר הכנסת לשעבר שמעון אוחיון נמצא אתנו כאן, והוא ממובילי החקיקה, הוא וחבר הכנסת נסים זאב. נמצא אתנו גם, כנראה לא בכדי, השר סילבן שלום, שאף דאג לעגן את ציון היום הזה באו"ם; חזרתי בשבוע שעבר – בדיוק בזכותך, בזכות זה שאנחנו מציינים את היום הזה גם באו"ם, והיה מאוד מרגש לייצג את מדינת ישראל בנושא הספציפי הזה. קל וחומר, כפי שהציגו כאן קודם, שבאו"ם העבירו מאות החלטות בנושא הפליטים הפלסטינים, הוקמה אונר"א כדי לתת את כל המשאבים, במיליארדי יורו, בעבור הנצחת הפליטים הפלסטינים לדורותיהם.
חשוב לציין שבסוגיית הפליטים הפלסטינים, כבוד היושב-ראש, יש סוגיה תמוהה. אתה יודע, בעידן של היום, כשאנחנו רואים את כל הפליטים שצובאים על דלתות אירופה, ובכל העולם, אנחנו נופתע לשמוע שיש הגדרת פליט מאוד מאוד מיוחדת לפליטים הפלסטינים. כדי להנציח את הסכסוך הישראלי–פלסטיני, גם דאגו להנציח את עצם היותם פליטים לדורי דורות, כלומר, הפליטים היחידים בעולם שמוגדרים לא רק הם, אלא הם וכל הדורות, והצאצאים שלהם, והנכדים שלהם, הם הפלסטינים.
וכאן נשאלת השאלה: מה שקרה בשנת 48' – שנוצרו שני סוגי פליטים, מצד האחד הפליטים הפלסטינים, מצד אחר הפליטים יוצאי מדינות ערב שנאלצו לעזוב את המדינות מפאת העובדה שהתחילו פרעות באותן מדינות – הנושאים האלה, כפי שנאמר כאן קודם, לא נלמדים במדינת ישראל, ואלה חלק מהשינויים שאנחנו נבצע כאן, ואני אומרת את זה חד וחלק.
נכון, חברי חבר הכנסת עיסאווי, שהיו תקופות רנסנס במערכת היחסים בין יהודי ערב לבין המוסלמים במדינות ערב, לאורך שנים. עם זאת, לאחר אותה הודעה דרמטית על הקמת מדינת ישראל הייתה, לצערנו, בהרבה מאוד מהמדינות התייחסות קשה נגד היהודים; חלקם סבלו מפרעות, מאונס, מרצח, מגזל ומדרישה לעזוב את הארץ, ולא בכדי הנתונים העובדתיים, לצערנו, מדברים בעד עצמם: רק 2% נותרו היום באותן מדינות, מבחינת אחוז היהודים שנשארו במדינות ערב.
לא בכדי אנחנו רואים שמייד לאחר קום המדינה הגיעו לכאן יהודים חסרי כול; את כל הרכוש שלהם הם השאירו במדינות ערב. נכון להיום, אני רוצה לומר, כמי שאמונה, כשרה לשוויון חברתי, על הטיפול בנושא, שהעליתי את הנושא הזה גם בישיבת הממשלה, ושם הבהרתי שאני מתכוונת לקחת חברה כלכלית בין-לאומית, שתהיה נטולת אינטרס, ותקבע את האומדן של הרכוש של יהודי צפון-אפריקה ואיראן, כדי לעגן תביעה פוטנציאלית עתידית לזכות של אותם יהודים על הרכוש שלהם.
חשוב לי לציין שכבת לפליטים יוצאי עדות המזרח, אני שמחה לעמוד כאן ולומר שאנחנו, במדינת ישראל, התמודדנו טוב יחסית; עובדה שאני כאן שרה בישראל, יש כאן את השר סילבן שלום, יש כאן חברי כנסת, סגן השר לשעבר מיקי לוי, ויואל חסון, ויש כאן את שולי מועלם, ואת יצחק וקנין – אנחנו רואים פה שבכלל, הכנסת שלנו שופעת – – –
<קריאה:>
וחיליק.
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
וחיליק.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
ממני מתעלמת.
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
חיליק, אתה – – –
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
חיליק משתכנז.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
הוא חצי-חצי.
<עיסאווי פריג' (מרצ):>
הוא השתכנז.
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
חיליק, ועוד רבים וטובים – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני מצטער שיש לי גם אימא אשכנזייה. אני מתנצל – – –
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
אני אומרת שיש לנו רבים וטובים כאן, בבית הזה – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
למרות זה היא מכינה אוכל מרוקאי יותר טוב ממך.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – –
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
– – ואנחנו רואים את ההצלחה של ההשתלבות בחברה הישראלית. אבל נאמר את האמת: עדיין – וכמובן פרופסור יונה היקר – אבל עדיין אנחנו רואים את הפערים בחברה שלנו, ומרבית הצאצאים של הפליטים יוצאי ערב עדיין גרים באזורים פריפריאליים, ועדיין הפוטנציאל הכלכלי שלהם לא מומש כאן, בארץ-ישראל. ואני אומרת שמחובתנו כממשלה לדאוג גם לזכותם על הרכוש הקנייני שלהם, ואנחנו נפעל לזה.
אני שמחה שבממשלה הועברה דרישה שאני והשר בנט נציג ביחד תוכנית להטמעת הנושא בלימודים. מערכת החינוך כשלה, ואנחנו לא מחפשים אשמים. אנחנו נבצע את השינוי הראוי לצדק היסטורי, שהסיפור של יוצא עדות המזרח יישמע ויילמד בבתי-הספר. ואני אומר לכם שוב: לא יעלה על הדעת – אימא שלי נולדה בלוב, הסבא שלה נרצח בדרך לברגן-בלזן, מג'אדו, ואני אומרת לכם, הסיפור הזה לא רק שלא נלמד – יש גם בורות שלמה בחברה הישראלית, שאינה יודעת שבסוגיית השואה, ממצרים, מסביב לכל המדינות, עד יוון, כל היהודים סבלו מהנאצים ומהניסיון לרצוח את העם היהודי. והדברים האלה צריכים להילמד בבתי-הספר. הנרטיב הציוני צריך להיות שלם. הפוגרומים ב"פרהוד" בעיראק, הפוגרומים בטריפולי, בעדן, צריכים להילמד. זה דבר שהוא לא מתקבל על הדעת שאנחנו מיוזמתנו מלמדים חלק קטן מהנרטיב הציוני במדינת ישראל; זה דבר שלא יימשך; זה דבר שאנחנו נבצע – נבצע את תיקון העוול ההיסטורי הזה, כדי שהבנות שלי וכל הילדים והילדות במדינת ישראל יזכו ללמוד את הסיפור הציוני השלם, על כל הפסיפס האנושי הכל-כך יפה ומושלם שקיים לנו כאן בארץ-ישראל.
דבר נוסף – אני רוצה לציין שמלבד האירוע המאוד-מאוד מרגש שקיימנו בשבוע שעבר, בפעם הראשונה הסיפור של כל עדות המזרח סופר, הפעם מטעם הממסד, לא מטעם כל קבוצות המחאה למיניהן שניסו לקדם זאת – ואני מברכת אותן על כך, כי בעצם זה שהן ניסו לאורך השנים, הגענו היום ליום הזה שבו אנחנו מציינים את זה באופן ממלכתי.
ואני אומרת לכם כאן, בכנסת, אני ממש קוראת לכולכם ולכולכן לראות את התערוכה, תערוכה מאוד מאוד מרגשת, שנמצאת ליד אולם "ירושלים". אני בחרתי, ברשותכם, לשתף קצת בסיפורים האישיים מן התערוכה, שנקראת "געגוע לבית". הפקנו את זה במשרד לשוויון חברתי, והיא מאוד מאוד מרגשת, ואני ממליצה לכולם ללכת ולראות. אני אספר לכם קצת על התערוכה. בתערוכה מצולמים עשרה אזרחים ואזרחיות ותיקים שעלו מארצות שונות במזרח. ד"ר נאוה ירדני מתוניס, שעלתה ארצה בגיל 17, מתגעגעת לאחיה המבוגר ממנה, שנפטר ממחלה במחנה הכפייה והוא בן 23; תראו שם את אליהו חסון מסוריה, שגדל בדמשק, ולמרות שעברו למעלה מ-70 שנה, הוא עדיין מריח את ריחות הטבע של ילדותו. בית הוריו היה גדול והיו בו למעלה מעשרה חדרים, והם חיו בפאר ועושר רב. הוא היה רגיל שלקראת חג הפסח עצי האגוזים לאורך השביל המוביל לבית-הספר היו מבשילים. "מילאו כיסי באגוזים" – זו הייתה חוויית הילדות המתוקה שלו. וכשהוא הגיע לארץ והקים את ביתו במבשרת-ציון, הוא שתל בחצרו שני עצי אגוזי מלך, שמזכירים לו את אותם זיכרונות מתוקים מילדותו.
תפגשו גם את ד"ר צבי יהודה מעיראק – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת מוזס, בבקשה לדבר עם קסניה בחוץ.
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
– – שמתגעגע לביתו שעל שפת נהר הפרת בעיראק, בצמוד לקבר יחזקאל. בחגים הייתה מתמלאת החצר של הקבר בעולי רגל מכל קצוות תבל, שהיו מגיעים למקום הקדוש, מתפללים, מנגנים. הוא ממקימי מוזיאון יהדות בבל, וגם כתב את הספר "האלף האחרון" על יהדות בבל. תפגשו שם את פרופסור רפאל ישראלי ממרוקו – ציטוט מטעמו: יש לי לבוש מרוקאי ואני אוהב אוכל מרוקאי. כל אחד קשור בנימי נפשו לשורשיו, אך אני מתייחס אל העבר שלי כמו אל ביקור במוזיאון – אני מתבונן בו דרך ויטרינה, מתפעל ממנו, אך אין לי שום רצון לגעת בו או לחזור אליו. פרופסור ישראלי נולד במרוקו ועלה בגיל 13 בגפו לישראל, כשהוא מותיר שם את כל משפחתו. היום הוא מזרחן, מומחה לאסלאם, ובאמת מדהים לקרוא את כל 100 המאמרים שהתפרסמו בעיתונות המקצועית בארץ ובעולם מטעמו. יש שם את אמיר אליאסי מתרשיש שבגבול עיראק, שסיפר כי אבא שלו פעמיים עלה ברגל עם כרכרה לירושלים, ולכן קראו לו חאג'י – עולה לרגל; דרך עיראק, סוריה, ירדן, עם כרכרה.
ואלה הסיפורים – סיפורים אותנטיים, שורשיים, שלנו. יש את רוזה מולכו ממצרים, שעלתה לארץ בשנת 1949, בגיל 15, ובכל יום היא נושאת את הגעגוע למצרים, שם היא השאירה את קבר אמה – אמה, שהצילה שלוש משפחות כשהתריעה על עגלת תופת ברובע היהודי בקהיר. היא אומרת שאלה סיפורי הילדות של כל אחד מאתנו. יש את מרים חדד מלוב, שהגעגוע עבורה זה הפרחים בחצר של הבית שלה; כשהיא רואה את הפרחים זה גורם לה געגוע. כל הסיפורים האלה מראים לכולנו את הצד היפה שבסיפורי הילדות ואת הסיפורים שבגינם עלו לארץ. היא נולדה ב-1935 בטריפולי שבלוב, ובמהלך מלחמת העולם השנייה אביה ואחיה נלקחו למחנות העבודה, והיא חוותה את מאורעות 1945, שבהם המון ערבי טבח בתושבי הרובע היהודי בטריפולי. לאחר מות אביה ב-1946 היא עלתה לארץ ביחד עם אמה, אחותה ואחיה, והותירו מאחור את אביה ואחיה.
שושנה שמחי מתימן היא אזרחית ותיקה במדינת ישראל. היא עלתה ב-1948, בגיל שמונה, מצנעא שבתימן. היא שהתה במחנה "חאשד", גאולה, בעדן, ושם היא למדה עברית והתכוננה יחד עם רבים כמוה לעלייה לארץ הקודש: ערבים ויהודים חיו יחד, לא היה חשמל ולא היה גשם. היינו הולכים לשאוב מים מהנחל עם כדים די גדולים. היינו שמים את הכד בצורה מיוחדת על הראש. היינו רוקדים בחתונות, בחינות – חיינו ממש טוב. כל היום עבדנו בשטח, בחקלאות. החברות, הידידות, השירים של החגים, האחווה. התימנים היו מאוד מלוכדים, לא חשבנו לעזוב בחיים.
יש את ריטה שלחון מלבנון, אזרחית ותיקה, זמרת ואשת עסקים מצליחה, שעלתה מביירות בשנות ה-90. מופע השירים שלה משלב שירים בצרפתית ובערבית, וכולו בניחוח של געגוע לימים שבהם לבנון הייתה ממש שוויצריה.
כל הסיפורים האלה שמתועדים בתערוכה ממחישים את הסיפורים האישיים של אותם יהודים שקולם לא נשמע, ואנחנו בבית הזה נדאג לבצע את השינויים המדוברים.
אני מברכת את ראש הממשלה נתניהו, שנענה לבקשתי ומקים קרן שתהיה פרס בעבור כל מי שילמדו באקדמיה ויפַתחו את המחקר בתחום של עדות המזרח וכל המקורות שלהם. יש לנו עבודה רבה. אנחנו אומנם לא מחפשים אשמים, אבל בהחלט נעשה כאן עוול היסטורי, ואני שמחה שגם בבית הזה, בכנסת ישראל, אנחנו נתקן אותו וניצור מצב שכפי שאמרתי בתחילת דברי, הפסיפס האנושי של מדינת ישראל על כל גווניו, התרבות שלו, המורשת שלו, ההיסטוריה שלו, יהיה למקור גאווה לעם ישראל ולארץ-ישראל. תודה רבה.
מבחינתי, המציעים והמציעות – ראשית, אני רוצה לברך כל אחד מכם. מבחינתי הדיון יכול להימשך גם במליאה, גם בוועדות. זה תלוי ברצונכם.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
או להסתפק בתשובתך. אנחנו תכף נחליט, אחרי – – –
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
מה שיחליטו. אני מציעה שיהיה המשך דיון.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
רגע, יש עמדה אחת של דקה מהצד, של חברת הכנסת ברקו, ואז אנחנו נחליט אם מסתפקים בתשובתך או מעבירים לדיון.
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
בשמחה. תודה רבה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
תודה לכבוד השרה גמליאל. כל הכבוד, הגיע הזמן, מה שנקרא. ואני רוצה להודות לשר סילבן שלום על הסקירה המעמיקה והמחכימה שהוא נתן לגבי ההיסטוריה של הדברים.
אני לא רוצה לחזור על דברים שנאמרו, אני רק רוצה לספר לכם ברמה האישית. גם אני בת למשפחת פליטים, מבגדאד, ואבא שלי, כשהוא ברח לארץ, נס על נפשו, עסק בפעילות של העלייה הבלתי-לגלית דרך איראן. זאת אומרת שבבית שמעתי אותו שומע "קול ישראל" בפרסית, כדי לא לאבד את השפה, וגם את הדיאלקט העיראקי העתיק של יהודי עיראק, שהוא כל כך קרוב ללבי – ולפעמים חבר הכנסת יונה ואני מדברים כאן בערבית עיראקית, ששמורה – רק היהודים יכולים להבין אותה, יהודי עיראק.
מה שחשוב לומר כאן הוא שיש פליטים נעלמים. יש פליטי נצח מצד אחד, ואנחנו רואים מיליוני פליטים במרחב, מיליונים, שהיום חלקם הגדול בדרכם לאירופה, ויש פליטים ממדינות ערב, תרבויות שלמות שנכחדו, שקדמו, כמובן, לאסלאם, קדמו לנצרות, והן כבר לא שם. ומי שלא רואה ולא הזדהה אתנו, עם מה שקרה לעם היהודי – בעצם את חילופי האוכלוסיות שהיו כאן – לא מבין גם מה שקורה היום. כי מה שקורה היום זה גל הניפוץ השני; גל הניפוץ השני הוא שהנוצרים במרחב עוברים את אותו תהליך של טיהור אתני, של שלילת אזרחויות ושל גירוש. זה מה שקרה לנו, היהודים בעיראק, לפחות.
המשפחה שלי, שהייתה משפחה מסודרת מכל הבחינות – הם לא באו לארץ וקיטרו, אלא גם במעברות השקיעו בלימודים ובהשכלה כדי לקדם את הילדים. ואת זה אנחנו היום רוצים להנחיל, גם לילדים שלנו – את הזיכרון הזה מבית אימא ואבא. אימא שלי מספרת על עלוויה, הרובע היהודי שהם גרו בו. וכשאני רואה את התמונות, או כשאני מספרת בהרצאות שלי, אני אומרת: הבית מאבן, והמכונית – בשנות ה-40 – ליד הבית, והילדה הקטנה שעומדת שם, בגיל עשר, זה לא בפוטומק ולא בבוורלי-הילס; זה בבגדאד. ואת כל זה השארנו, ונשללה מאתנו זהותנו, אזרחותנו, ובאנו לארץ-ישראל כדי באמת לבנות ולהיבנות – קיבוץ הגלויות. לא נאחזנו בפליטות – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת ברקו. משפט אחרון ממש.
<ענת ברקו (הליכוד):>
באמת משפט אחרון. לא נאחזנו בפליטות הנצח, לאחר 70 שנה, פליטות שכמובן לא ניתנת להורשה – רק במקרה הפלסטיני, כשהמדינות השכנות סירבו לתת אזרחויות לפליטים, מלבד ירדן, ובכך גרמו להם עוול. ולכן הגיע הזמן שנשיל, נצא מטענת השיבה, שלא מאפשרת להתקדם בשום תהליך מדיני, ובאמת יבוא גם לציון גואל, אבל גם לפלסטינים. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, ד"ר חברת הכנסת ברקו. חבר הכנסת יואל חסון. אני מבקש לנסות להיצמד לדקה שיש לכם בפרוטוקול. בבקשה, אדוני.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה. דיון שלכאורה לא היו ציפיות גבוהות ממנו, דווקא ממלא אותי באופטימיות רבה. אני רוצה באמת לברך את השרה על הדברים שהיא אמרה, וגם את השר סילבן שלום, על הדברים שהוצגו על-ידי הממשלה. נראה שיש כאן תוכניות אמיתיות שהולכות לשנות את הכיוון לגבי היחס לתרבות עדות המזרח, בני – המזרחים, שהגיעו מכל רחבי המזרח התיכון לישראל. אגב, אומרים עדות מזרח; רובם לא באו מהמזרח בכלל, באו – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
מזרחים. אומרים מזרחים.
<שר הפנים סילבן שלום:>
אמרתי בישיבת הממשלה שכל אלה שהגיעו מצפון-אפריקה הגיעו מהמגרב. מגרב זה מערב.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
בדיוק.
<שר הפנים סילבן שלום:>
אלה שהגיעו ממזרח-אירופה – מערביים. איך יכול להיות דבר כזה?
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
נכון, הם המזרחים.
<שר הפנים סילבן שלום:>
אלה שהגיעו מהמערב הם מזרחים; אלה שהגיעו מהמזרח הם מערבים.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
אז זאת באמת נקודה – – –
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
ביהדות, מזרח זה המקום המכובד.
<שר הפנים סילבן שלום:>
זה נכון.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בואו נאפשר לחבר הכנסת חסון לסיים.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
השר צודק, באמת כשאומרים "עדות המזרח" – רובם הגיעו בכלל מהמערב. אז אתם יודעים מה? לא יודע באמת מי מזרחי ומי מערבי, בסוף כולנו ישראלים, אבל אסור לנו לשכוח את התרבות. ואני רוצה במילה וחצי לספר על סיטואציה משפחתית; כשסבא שלי היה בן 88-87, אני לא זוכר, חגגו לו יום הולדת. אני הייתי ילד קטן. סבא שלי עלה מתוניסיה וגר באותה דירה עד סוף ימיו, בראשון-לציון, שלושה חדרים, אבל כל המשפחה מסביב התפתחה, התקדמה, התרחבה, השכילה, ואני זוכר שהאווירה שם הייתה – וכשהוא אמר את זה, הוא אמר: אני שילמתי את המחיר בשבילכם, וכשאני רואה אתכם היום, לאן הגעתם, איך השכלתם, מה עשיתם, אני אומר: היה שווה. והדור הזה, סבא שלי, אימא שלי, שתזכה לחיים ארוכים וטובים, זה הדור ששילם מחיר כדי שאנחנו נחיה במדינה יהודית ודמוקרטית לתמיד. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת חסון. אם כן, אתם רוצים להסתפק בתשובת השרה?
<השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:>
עוד דיונים בוועדה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אה, השרה רוצה. אוקיי.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
אנחנו הולכים עם השרה בעניין הזה, לגמרי.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אז מה, איזו ועדה?
<ענת ברקו (הליכוד):>
ועדת חינוך.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
לדעתי ועדת החינוך. זאת המטרה של כל הדיון הזה, שהנושא יוטמע במערכת החינוך.
<ענת ברקו (הליכוד):>
כדי להכניס את העניין לספרי הלימוד.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
טוב, אז אנחנו עכשיו מצביעים בעד או נגד העברת הנושא לדיון בוועדת החינוך. מי שבעד להעביר – ללחוץ בעד; מי שנגד – נגד. נא להצביע. ההצבעה החלה.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אם כן, 13 בעד, ללא מתנגדים. אני קובע שהנושא הזה, יציאתם של היהודים מארצות ערב ואיראן, יועבר להמשך דיון בוועדת החינוך.
<הודעה אישית של חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לפני שנעבור לנושא הבא, חבר הכנסת מוזס מבקש להבהיר כמה דברים. הבנתי שהייתה פה איזושהי סולחה.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, אני מודה לך מאוד. אין לי כמה דברים, רק דבר אחד. בנאום שלי קודם על מה שקורה ברחבת הכותל המערבי כל ערב, הדלקת נרות וכל התעלולים והדברים האלה, הזכרתי כאן חברת כנסת ולא זכרתי את שמה. מכיוון שראיתי שהיושב-ראש שואל גם את ירדנה, ואף אחד לא יודע, לא היה לי את מי לשאול, וממש לא הייתה לי שום כוונת מכוון, חלילה, לזלזל בשם של חברת הכנסת קסַניה סבטלובה.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
קסֵניה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
קסֵניה סבטלובה.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
קסֵניה סבטלובה. קסניה, אני מבקש את סליחתך. אין אני בן-אדם כזה שחלילה חושב לפגוע בשמך הטוב, מה שההורים נתנו לך ואיך שקוראים לך. ייקח לי זמן להתרגל, אבל אני מבקש את הסליחה בפני כולם. לא הייתה לי שום כוונת מכוון, ועמך הסליחה. תודה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
מודה ועוזב ירוחם.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. אנחנו נצביע על התנצלותו של חבר הכנסת מוזס. תודה, חבר הכנסת מוזס.
<החלטת ועדת הכספים בדבר תיקון טעות בחוק הטבות במס וייעוץ מס (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2015>
[נספחות.]
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת וקנין, סגן היושב-ראש וקנין, יציג במקום יו"ר ועדת הכספים משה גפני את החלטת ועדת הכספים בדבר תיקון טעות בחוק הטבות במס וייעוץ מס (תיקוני חקיקה). בבקשה, אדוני.
<יצחק וקנין (בשם ועדת הכספים):>
אדוני היושב-ראש, השרה גילה גמליאל, השר סילבן שלום, שר הפנים, חברי הכנסת, בחוק הטבות במס וייעוץ מס (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2015, בסעיף 1(1)(ג), בהגדרה "ניקוד פריפריאליות" המובאת בו בטור "מספר נקודות", במקום 40 צריך להיות 50.
חוק הטבות במס וייעוץ מס (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2015, התקבל בכנסת ביום י"ח בכסלו התשע"ו, 30 בנובמבר 2015, וטרם פורסם ברשומות. בשל טעות הדפסה, בהגדרה "ניקוד פריפריאליות" שבסעיף 11 לפקודת מס הכנסה, שתוקן במסגרת החוק האמור, בטור "מספר נקודות" הוקלד "40" במקום "50". מוצע לתקן את הטעות. תודה.
רבותי, צריך להצביע על התיקון הזה, כדי שהנושא יפורסם ברשומות והטבות מס יופעלו על כל היישובים בהתאם למה שהצביעה הכנסת. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני.
אם כן, אנחנו עוברים להצבעה על תיקון הטעות. מי שבעד – נא להצביע בעד. ההצבעה החלה.
<יצחק וקנין (בשם ועדת הכספים):>
גם אני לא אספיק.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הנה, עוד שבע שניות, וקנין.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
אתה מספיק, אתה מספיק.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
לא.
הצבעה מס' 3
בעד ההחלטה – 9
נגד – אין
נמנעים – אין
החלטת ועדת הכספים בדבר תיקון טעות בחוק הטבות במס וייעוץ מס (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2015, נתקבלה.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
זה רציני – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
וקנין, אתה הצבעת במקום יואב בן צור – –
<יצחק וקנין (ש"ס):>
לא, הצבעתי במקום יואב בן צור.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
– – אז אנחנו נרשום שזו טעות ונספור את זה כהצבעתו של וקנין.
<יצחק וקנין (ש"ס):>
חברות, זו לא הצבעה כפולה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
ואנחנו תשעה בעד, אפס מתנגדים. אני קובע כי התיקון עבר ואושר.
<הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 38), התשע"ו–2015>
[מס' כ/606; "דברי הכנסת", חוב' ח', עמ' 7122; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו עוברים עכשיו להצעת חוק הכנסת, התשע"ו–2015, קריאה שנייה וקריאה שלישית.
<שר הפנים סילבן שלום:>
אין יושב-ראש של הוועדה. הלאה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
– – – בפרסה דחוף.
<שר הפנים סילבן שלום:>
מה הנושא הבא? גם – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הנושא הבא – גם כן דוד ביטן. אם הוא באמת לא יגיע, זה מה שנעשה. זה פשוט לא בסדר. בדרך.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
זה בהסכמה, אפשר שמישהו אחר יעשה את זה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, אין בעיה. מישהו יכול לעשות? אתה רוצה לעשות – – –?
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
אני יכול להציג את זה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אפשר להציג את זה כחבר כנסת.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, לא, לא.
<שר הפנים סילבן שלום:>
יש כאן חבר כנסת מוועדת הכנסת?
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
חייב מהוועדה?
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
חבר ועדת הכנסת לא יכול להציג את זה?
<שר הפנים סילבן שלום:>
כן, יש פה חבר ועדת הכנסת?
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
מה זה, פה מחפשים – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אבל צריך הסמכה מיו"ר הוועדה. אנחנו נמתין עוד דקה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אז מה, נשיר עכשיו שירים?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אתה מוזמן לשיר, נחמן, אם אתה רוצה.
<שר הפנים סילבן שלום:>
שירי חנוכה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
לא, ענת ברקו – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
מה אתה רוצה, שאני אשיר?
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
– – נאום קצר על הטרור.
<ענת ברקו (הליכוד):>
זה שירת נשים, זה אסור.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
מה עם איזה שיר מבית אבא או אימא?
<ענת ברקו (הליכוד):>
שירת נשים.
<שר הפנים סילבן שלום:>
אני אשיר לך מבית אבא: חנוכה, אוי חנוכה א יום טוב, א שיינע א ליכטיגע, א פרייליכע נישט דא נאך א זיינע.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
נו, וחשבו שהשר סילבן שלום מזרחי, אתה מבין? והוא שר ביידיש, יא אללה. התפוצצה האשליה שלך, סילבן שלום.
חבר הכנסת ביטן, בשם המליאה אני קודם כול נוזף בך על חוסר האחריות.
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
לא, אמרו 15:00.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מה זה? יש לשים לב לסדר-היום. זה לא בסדר.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, ביטן, תסמיך אותי להבא אוטומטית – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אבל בגלל שאתה בדרך כלל בסדר, אנחנו מוותרים לך.
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
רק שתדעו שהוועדה התכנסה היום והחליטה נגד העוזר השלישי.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת ביטן, יו"ר ועדת הכנסת, יציג עכשיו את הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 38) לקריאה שנייה וקריאה שלישית.
<שר הפנים סילבן שלום:>
תעביר לו את החוק.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אתה צריך את החוק?
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
לא, על איחוד התקציבים?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תיקון 38.
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
כן, מה שקורה הוא שעד השנה, כולל, היו כמה תקציבים שחברי הכנסת יכלו לעשות בהם שימוש לצורך הפעילות הפרלמנטרית שלהם, אבל בחלק גדול מהתקציבים לא היה אפשר לעשות שימוש. למשל: דואר – 31,000 שקל, שהיום בעידן האינטרנט והווטסאפים והפייסבוק הרבה חברי כנסת לא עושים בזה שימוש; פלאפון – 27,000 שקל, שזה שייך לעידן אחר, והיום ההוצאה היא מאוד נמוכה; ושכירות – 19,000, שאי-אפשר היום לעשות בזה שימוש, כי אי-אפשר לשכור ב-19,000 שקל. לכן ביקשנו לאחד את התקציבים, וכדי שלא לפגוע בתקציב – כי הורדנו והפחתנו את זה ב-15% – הוועדה הציבורית הסכימה לדבר הזה, ורק הפחיתה עוד 7%. הסכמנו גם לזה, כי העיקרון קובע, לא גובה התקציב, והתיקונים האלה שאנחנו מביאים היום הם תיקונים שנובעים מההחלטה לאחד את התקציבים.
על כן אני מבקש מהכנסת לאשר את התיקון הזה בקריאה שנייה ושלישית, כדי שנוכל ב-2016 לעשות את האיחוד, ויעמדו לרשות כל חבר כנסת כ-93,000 שקל לכל סוגי הפעילות שהוא רוצה, בהתאם למה שהיה קודם, אבל הוא יכול לעשות בהם שימוש כפי שהוא רוצה כדי שתהיה לו מקסימליזציה של היכולת שלו לתקשר עם הציבור ולעשות את העבודה שלו.
דבר שני – חבר כנסת חדש מקבל עוד 10,000 ש"ח בשנה הראשונה, כי באופן טבעי יש לו יותר הוצאות שקשורות להתחלת הפעילות שלו, אוקיי? תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה לחבר הכנסת ביטן. אין הסתייגויות, ובקשות רשות דיבור – לא נמצאים פה, אז אנחנו עוברים – – –
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
רגע, תן לי להגיע. יש פה מסלול מכשולים.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
הוא לא יכול לרוץ כמו וקנין.
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
לא, זה – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
ניתן. למרות שאתה צריך כבר להציג עוד אחד, ביטן, אז אולי תישאר באזור.
מי בעד, מי נגד, בקריאה שנייה?
הצבעה מס' 4
בעד סעיפים 1–4 – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–4 נתקבלו.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
11 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אני קובע כי הצעת החוק הזאת עברה בקריאה שנייה.
אנחנו מצביעים עכשיו על חוק הכנסת (תיקון מס' 38) בקריאה שלישית. נא להצביע.
הצבעה מס' 5
בעד החוק – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק הכנסת (תיקון מס' 38), התשע"ו–2015, נתקבל.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
11 בעד, ללא מתנגדים. אני קובע כי הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 38), התשע"ו–2015, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים.
<יואל חסון (המחנה הציוני):>
מה התחולה של החוק?
<הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 40), התשע"ו–2015>
[מס' כ/606; "דברי הכנסת", חוב' ח', עמ' ; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר הכנסת ביטן, שוב אלינו כדי להציג את הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 40), התשע"ו–2015, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. בבקשה, אדוני.
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
ההצעה הנוספת קשורה לוועדה הציבורית. היום יש לקונה בחוק, במובן הזה שהוועדה הציבורית איננה כפופה לשום מגבלות זמן במתן התשובות שלה על פניות של ועדת הכנסת. זאת אומרת, בעיקרון היא יכולה להחזיק את זה בצד כמה זמן שהיא רוצה. על כן, ביקשנו לתקן את החוק באופן שאם ועדת הכנסת פונה, תהיה תקופת זמן, נדמה לי של 25 יום – ימי עבודה, לא ימים אלא ימי עבודה – בפנייה ראשונה לתשובה הראשונה שלה, ו-15 יום לתשובה על פנייה נוספת, כדי שכשוועדת הכנסת פונה לוועדה, מן הראוי שאפשר יהיה לסיים את העניינים האלה כמה שיותר מהר.
אנחנו לא פוגעים בעצמאות הוועדה הציבורית, מכיוון שהוועדה הציבורית כמובן יכולה להחליט מה שהיא רוצה בעניין הזה. היא לא כפופה לחברי הכנסת, הדברים נתונים לשיקול דעתה, ורק רצינו לקצוב את זה בזמן.
על כן, אני מבקש מחברי הכנסת לאשר את זה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת ביטן. נאפשר לך לחזור למקום.
עד אז נברך שגרירים ונציגים ממדינות רבות שהגיעו לחגוג אתנו את חג החנוכה משגרירויות רבות בעולם:
Welcome to Israel and thank you for celebrating Hanukkah with us. Thank you so much.
אפשר למחוא להם כפיים.
(מחיאות כפיים)
גם לחוק זה אין הסתייגויות ואין כרגע בקשות דיבור, ולכן אני עובר להצבעה על החוק הזה, הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 40), בקריאה שנייה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? ההצבעה החלה.
הצבעה מס' 6
בעד סעיף 1 – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיף 1 נתקבל.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
11 בעד, ללא מתנגדים. אני קובע כי הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 40) עברה בקריאה שנייה.
אנחנו עוברים ללא שיהוי להצבעה בקריאה שלישית. נא להצביע.
הצבעה מס' 7
בעד החוק – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק הכנסת (תיקון מס' 40), התשע"ו–2015, נתקבל.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
11 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 40) עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים.
הודעה למזכירת הכנסת, בבקשה.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
כידוע, התקבלו זה עתה בקריאה שלישית שני תיקונים לחוק הכנסת, מס' 38 ומס' 40. תיקון מס' 39, שהונח אתמול על שולחן הכנסת, טרם הובא להצבעה בקריאה השנייה והשלישית. לכן, תיקון מס' 40 יסומן בספר החוקים לפי הסדר שבו אושרו החוקים, כתיקון מס' 39. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חברות וחברים, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"ו בכסלו התשע"ו, 16 בדצמבר 2015, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 14:49.>