דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת י'
ישיבה ע"ו
הישיבה השבעים-ושש של הכנסת העשרים
יום שלישי, ג' בטבת התשע"ו (15 בדצמבר 2015)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
מאיר כהן (יש עתיד): 5
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 5
נאוה בוקר (הליכוד): 6
יוסי יונה (המחנה הציוני): 6
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 7
איתן ברושי (המחנה הציוני): 7
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 8
איל בן ראובן (המחנה הציוני): 9
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 9
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 10
ענת ברקו (הליכוד): 11
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 12
מיקי לוי (יש עתיד): 13
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 13
דב חנין (הרשימה המשותפת): 14
הצעות לסדר-היום 15
ציון יום זכויות האדם 15
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 15
זהבה גלאון (מרצ): 16
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 18
קארין אלהרר (יש עתיד): 19
מירב בן ארי (כולנו): 20
שלי יחימוביץ (המחנה הציוני): 22
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 23
סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי: 25
קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 28
מיכאל אורן (כולנו): 29
ציון היום הבין-לאומי למען זכויות אנשים עם מוגבלויות 29
היו"ר יחיאל חיליק בר: 29
הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – חובת ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות), התשע"ה–2015 30
נורית קורן (הליכוד): 31
הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – חובת ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות), התשע"ה–2015 33
איציק שמולי (המחנה הציוני): 34
נורית קורן (הליכוד): 40
הצעות לסדר-היום 41
ציון היום הבין-לאומי למען זכויות אנשים עם מוגבלויות 41
אילן גילאון (מרצ): 42
קארין אלהרר (יש עתיד): 45
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 49
מיכאל אורן (כולנו): 51
מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 52
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 55
עודד פורר (ישראל ביתנו): 57
שרת המשפטים איילת שקד: 58
הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 216) (פטור על הכנסה מריבית המשולמת מכספי פיצויים לעיוור או לנכה), התשע"ו–2015 61
משה גפני (יהדות התורה): 61
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 63
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 64
הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 49) (מניעת עיקול מיטלטלין המשמשים לקיום תפילה), התשע"ו–2015 67
יואב בן צור (ש"ס): 68
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום ג' בטבת תשע"ו, 15 בדצמבר 2015. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (עצור החשוד בעבירת ביטחון) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4), התשע"ו–2015; הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 16), התשע"ו–2015 – שהחזירה ועדת החוקה, חוק ומשפט.
המלצה של הוועדה הציבורית לקביעת שכר ותשלומים אחרים לחברי הכנסת בנושא: הגדלת מספר היועצים הפרלמנטריים. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, אני מפעיל את ההצבעה לצורך הרשמה לנאומים בני דקה. בבקשה, נא להירשם. בינתיים אני אודה לגברת תמי שמע, שעוזרת לנו עם התרגום לשפת הסימנים. תודה רבה לך, אנחנו מעריכים את זה מאוד.
בינתיים אתכבד להזמין את חבר הכנסת מאיר כהן לפתוח נאומים בני דקה. אחריו – חבר הכנסת זחאלקה.
<מאיר כהן (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אורחים – ציון היום הבין-לאומי לאנשים עם מוגבלויות. ב-20 שניות אני רק רוצה לספר על סיורי בבתי-הספר ברחבי הארץ. אדוני היושב-ראש, המצב מחריד. עד כמה לצד חקיקה פורייה – כמעט כל חבר כנסת מעביר חוק – בפועל המציאות היא קשה מאוד. מספרים לי מנהלי בתי-ספר ששכבות שלמות יורדות מקומה ב' לקומה א', כי בשכבה יש ילד עם כיסא גלגלים שצריך נגישות, ובתי-ספר אין בהם מעליות והם לא נגישים. חמור הדבר שבעתיים במגזר הערבי. אז לפחות שביום הזה נזכיר את הדברים האלה ונתלכד, קואליציה ואופוזיציה, כדי לשפר את המצב. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מאיר כהן. אכן, אנחנו עוד נגיע לציון היום המיוחד. אנחנו מקבלים כבר בברכה את אורחינו הרבים ביציע האורחים, שמשתתפים אתנו.
חבר הכנסת זחאלקה – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת נאוה בוקר.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בעקבות האסונות הרבים שהתרחשו בשבועות האחרונים, שבהם נהרגו אנשים רבים בתאונות עבודה בבניין, התקיים היום דיון בוועדה. בדרך כלל, בתאונות כאלה נעשית חקירת משטרה, אבל מתברר שרק באחד מכל עשרה מקרים זה מגיע לידי כתב אישום. ויש כאן – אם מישהו מואשם, אז הוא מואשם בגרימת מוות ברשלנות. ואני אומר שגרימת מוות ברשלנות היא לא רק של הקבלן ושל מנהל העבודה אלא גם של האחראים, כאשר יש בארץ רק 17 מפקחים על 13,000 אתרי בנייה. רק 17 מפקחים על הבטיחות ב-13,000 אתרי בנייה. אני שמעתי וראיתי סרטים של סופרמן, אבל גם סופרמן לא היה מספיק לעבור על אתרי הבנייה האלה פעם בשנה, כאשר פיקוח ראוי צריך להיות פעם בחודש. צריך לשנות את המצב הזה באופן מיידי ובאופן דרמטי. צריך לא 17 אלא 170 מפקחי בנייה, ואולי אפילו יותר, כדי שיהיה פיקוח נאות. אבל מה לעשות, כבוד היושב-ראש, שההרוגים הם אזרחים ערבים, פלסטינים ועובדים זרים. זה לא מעניין כל כך את הרשויות.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת זחאלקה. חברת הכנסת נאוה בוקר – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת יוסי יונה.
<נאוה בוקר (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חייבת להודות שאני עדיין נסערת מהדיון שנערך פה אתמול בערב, הדיון הקבוע סביב ארגון "שוברים שתיקה" ודומיו. עלו פה חברי כנסת ממרצ ואחרים, ובלי בושה היללו ושיבחו את פעילות הארגון; פשוט כך, בלי למצמץ אפילו. אני שואלת את חברי מרצ: תגידו, אתם לא מתביישים? אין בכם טיפה של הגינות? לתמוך בארגון שכל עיקרו הוא להכפיש את שמם של חיילי צה"ל בעולם; ארגון שממומן בכסף של ממשלות זרות; ארגון שמתיימר לתקן ולחקור לכאורה עוולות שנעשו בצה"ל אבל מפרסם את כל העדויות שלו באנונימיות ובלי שום הוכחה? אבל למה לכם לבדוק אם אפשר פשוט להכפיש, לשקר ולהמציא? פשוט תתביישו.
טוב עשה שר הביטחון כשאסר כל שיתוף פעולה של צה"ל עם נציגי "שוברים שתיקה", כי הגיע הזמן שנפסיק את הקרקס הזה. לא ניתן יותר ששמם הטוב של חיילי צה"ל ייפגע. מספיק עם האבסורד הזה שקציני צה"ל מסתובבים בעולם עם צווי מעצר מעל ראשם. נמשיך להגן על שמו הטוב של צה"ל, כי אין צבא מוסרי ממנו.
אני רוצה לברך את חיילי צה"ל ולומר להם מפה: אנחנו אוהבים אתכם. המשיכו לשמור על עם ישראל, ובעיקר – על עצמכם. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת בוקר. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יוסי יונה, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<יוסי יונה (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לדבר על תופעה שאני רואה אותה כתופעה מקוממת ומבישה שקורית בשוק העבודה הישראלי, שבו חברות שבידן גם חברות-בנות, עושות לעצמן איזשהו סידור מניפולטיבי שבו הן מפרקות את החברות-הבנות שלהן, וזאת כדי להעסיק את העובדים מחדש בתנאים פוגעניים.
הפעם, מי שעשה את זה בצורה מאוד מאוד בוטה וצינית היה רמי לוי, שמכונה "אביר הצרכנות". מה שהאיש הזה עושה – האיש שהדליק משואה ונחשב למישהו שיכול לשלב השקפת עולם חברתית ודאגה לעובדי ישראל – הוא מפטר, הוא בעצם סגר את חברת-הבת שלו "ביכורי השקמה", ואז הוא רוצה להעסיק אותם מחדש בחברת-האם בתנאי העסקה פוגעניים.
אני קורא מכאן להסתדרות לנהל מאבק עיקש, נחוש, נגד התופעה המבישה הזאת ולא לאפשר את התופעה, את הפרקטיקה המבישה הזאת, שבאמצעותה אנחנו פוגעים בתנאי ההעסקה של העובדים ודוחקים אותם מתחת לקו העוני. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יוסי יונה. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת איתן ברושי.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום עוד בית נהרס בעיר תמרה – הבית של האזרח עומאר יאסין, שבנה אותו בגלל הדוחק, בגלל הצורך לבנות לבנים שלו. משרד הפנים טוען שהקרקע הזו היא של מינהל מקרקעי ישראל; הוא אומר שהקרקע הזו היא של אבותיו והבעלות היא שלו. הם אומרים שהיא הופקעה והיא של המינהל. הוא היה במשא-ומתן אתם. הוא היה מוכן להחליף, מוכן לקנות, לכול, והם היו בהידברות. היום בבוקר הרסו לו את הבית שלו.
אז אני שואל: מתי הממשלה תשקיע בתכנון ובנייה במקום בהריסה? זה משתלם יותר, זה טוב יותר וזה צודק יותר. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת איתן ברושי, ואחריו – חברת הכנסת יעל כהן-פארן.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ארגון "המדינה האסלאמית" מצוי כל העת בתהליכי גיוס המתמקדים בפרסום סרטוני זוועה ותעמולה קיצונית ובנוכחות משמעותית ברשתות החברתיות. שיטות אלה פונות לקהלים צעירים הניתנים להשפעה ברחבי העולם, ומטבע הדברים אינן פוסחות גם על מדינת ישראל. ההיקפים בשלב זה אומנם קטנים, אך הפרסומים בתקשורת מעידים על מספר לא מבוטל של אזרחים ישראלים שקיימו או מקיימים קשרים כאלה ואחרים עם הארגון, ואף יצאו את גבולות המדינה במטרה להצטרף לשורותיו.
עלינו לזכור כי על אף העובדה שהתופעה מצומצמת בשלב זה, פוטנציאל הפגיעה במדינה הוא משמעותי. ארגוני הביון במערב מודאגים מחזרת אזרחים מקומיים, לאחר שהות בקרב הארגון, מיומנים וחדורי מוטיבציה לבצע פיגועי טרור. לאיום זה מצטרפת גם האפשרות להעברת מידע מאזרחים ישראלים לגורמים בארגון על מתקנים ביטחוניים בארץ, ומודיעין אחר. כל אלה הופכים ממשייים עוד יותר נוכח העדויות להימצאות "דאעש" בסיני.
פניתי השבוע ליושב-ראש הכנסת בבקשה לדון בנושא, אך לצערי הנושא נדחה. אין לעבור על כך לסדר-היום. עלינו להציף את הנושא ולדון בהשלכות רוחב שלו, הכוללות גם ביטויים בחברה הישראלית. יש להיערך נכון ובזמן לכל מצב. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. חברת הכנסת יעל כהן-פארן, אחריה – חבר הכנסת איל בן ראובן.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
תודה. אמש הוכח כי השיקולים הביטחוניים שבגינם ראש הממשלה, כשר הכלכלה, מפעיל את סעיף 52 לאישור מתווה הגז אינם אלא אמתלה, שקר וכזב. כנראה אותה מניפולציה מופעלת כלפי הציבור, בחוסר שקיפות, גם לגבי המידע הבסיסי ביותר של חישובי התמלוגים והכנסות המדינה מהגז. אני כבר למעלה משבוע מנסה להשיג ולקבל לידי את הנתונים ואת אופן החישוב של בנק ישראל ושל משרד האוצר, את טבלאות ה"אקסל" – איך הם חישבו ואיך הם תמחרו את ההכנסות שיגיעו, לפי איזה הנחות; כי המידע הזה פשוט לא גלוי, וכל יום אנחנו שומעים מספר חדש. הטבלאות האלה הן קריטיות, כי בחצי השנה האחרונה, מאז הוצג המתווה, צלל מחיר הגז בעולם בעשרות אחוזים, דבר שמטיל צל כבד על נחיצות המתווה ועל מידת האפקטיביות שלו בהבטחת תחרות, יתירות וביטחון אנרגטי לישראל, וכמובן – שאלה מאוד גדולה לגבי ההכנסות הצפויות מהגז.
מכאן אני קוראת לבנק ישראל ולמשרד האוצר לחשוף את ה"אקסלים". לחשוף את ה"אקסלים", כי מגיע לנו לדעת בשביל מי אתם נאבקים; לחשוף את ה"אקסלים", כי מדובר לא בכיס שלכם אלא בכיס של ריקי מחדרה, של גאולה מתל-אביב ושל ויקי ממצפה-רמון. תחשפו את ה"אקסלים", כי המדינה עדיין לא של תשובה, ואתם את השכר שלכם עדיין לא מקבלים ממנו. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. חבר הכנסת איל בן ראובן – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה.
<איל בן ראובן (המחנה הציוני):>
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה כאן, מעל הבמה המכובדת הזאת, להעמיד במקום הנכון את כבודו ואישיותו הייחודית של נשיאנו מר ראובן ריבלין. ברור שהרקע למילותי הוא מסע ההסתה נגדו, מסע בלתי שפוי ומסוכן לנו כחברה ישראלית.
אינני שייך למחנה האידיאולוגי של נשיאנו, ואני אומר לעם ישראל: מר ראובן ריבלין ממלא בצורה יוצאת דופן את ייעודו כאיש מספר אחת במדינה – בדוגמה האישית שהוא מבטא, בראייה המפוקחת וההבנה העמוקה של צרכיה של המדינה שלנו בהיותה מדינה יהודית, דמוקרטית, מוסרית, חזקה וצודקת.
ואני אומר לכם בוודאות ובהערכה עמוקה: הנשיא איננו חרד לשלומו אלא לשלומה של החברה הישראלית. וכאשר בני בליעל מעזים לכתוב ולהסית נגדו בצורה שבה הם מתבטאים, עלינו להתייצב כקיר מגן כנגד תופעת ההסתה המשתוללת שפשתה בנו ולהוקיע תופעות מעין אלו כנגד הנשיא וכנגד כל אדם בחברה הישראלית.
ואני מציע גם לנו כאן, בבית הזה, לשקול מילים ולנסות ולהוות דוגמה אישית נכונה יותר בשיח הציבורי הישראלי. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איל בן ראובן. חברת הכנסת קסניה סבטלובה, ואחריה – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רציתי היום לדבר אתכם על שני אנשים, שמם ג'ג'או בימרו מחיפה ומרגריטה שולמן מאשקלון, וגם על הגוף הידוע שנקרא מח"ש ועל תפקודו. מה שמשותף בין שני הישראלים שהזכרתי כרגע את שמם הוא ששניהם היו קורבנות לאלימות משטרתית, ובשני המקרים מח"ש התעלמו מהתלונות שלהם וגם מהתלונות של נציגי הציבור, שלי: אני, כחברת כנסת בישראל, ביקשתי לחקור את הנסיבות של התקיפה של מרגריטה שולמן במאי השנה בעיר אשקלון, ובעצם עד עכשיו, אנחנו כבר בחודש דצמבר, עד עכשיו לא קיבלתי תשובות.
מה שאנחנו יודעים, שבעצם 90% מהתיקים שמוגשים למח"ש, נסגרים מפאת מה שנקרא היעדר עניין לציבור. אני שואלת, על איזה ציבור מח"ש מדבר? על הציבור של אזרחים ישראלים ממוצא רוסי, ממוצא אתיופי, ערבים ישראלים – שהם הקורבנות המיידיים של האלימות המשטרתית, שהם אלה שמגישים את התלונות למח"ש בניסיון להגיע לאמת ולהגיע לאיזושהי תשובה בנוגע לעניינם? ומה זה הציבור הזה, שאין לו עניין? הרי הוא אותו ציבור שמגיש את התלונות האלה. כשגם נציגי הציבור מתערבים בעניין ועדיין לא מקבלים תשובות, אז אנחנו נמצאים במצב מאוד מאוד חמור. אנחנו נמצאים במצב שבו המשטרה היא התוקף ולא הגוף שאמור להגן על האזרחים והגוף שעליו אנחנו אמורים להישען כשאנחנו צריכים כל כך את העזרה של הגוף הזה.
אז אני דורשת מהשר גלעד ארדן מייד לבדוק את ההתנהלות של מח"ש, להתערב בעניין הזה עכשיו, לפני שאנחנו מתמודדים עם קורבנות חדשים של האלימות המשטרתית. על רוב המקרים האלה אנחנו באמת לא שומעים, כי גם התקשורת לא כל כך משתפת פעולה. רק במקרים נדירים אנחנו כן יודעים מה קורה שם. המצב הזה פשוט לא יכול להימשך. אנחנו יודעים על תהליכים אחרים שהמשטרה שלנו עוברת אותם, אנחנו יודעים על ריבוי מקרים של אינוס ועבירות מין למיניהן שקורים בשורות המשטרה, אבל גם אלימות משטרתית היא בעיה חמורה מאוד, והיא בעיה שפוגעת במוסדות של הדמוקרטיה שלנו ובאמון הבסיסי שקיים בין האזרח במדינת ישראל לבין המוסדות שלה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חברת הכנסת ענת ברקו.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים.
כבוד היושב-ראש, אתמול היה משחק בין "מכבי תל-אביב" ל"בני סח'נין" בסח'נין. המשטרה עצרה שישה אוהדים של "מכבי תל-אביב" בגין יידוי אבנים. אני שואל: האם יופעל נגדם החוק נגד יידוי אבנים או לא? זו שאלה שאני כל הזמן חוזר עליה, כי יש איפה ואיפה בעניין של החוקים ויישום החוקים. זה – 1.
2. היום בוועדת הכספים ביקשו להעביר יתרות עודפים משנת 2014 – שלושה שבועות אחרי אישור תקציב המדינה. יש לי דרישות ובקשות: משרדי ממשלה אישרו למגזר הערבי פרויקטים בשיטת המצ'ינג, שבהם הרשויות המקומיות הערביות משתתפות באחוזים מסוימים מול השתתפות הממשלה, וזה בדרך כלל 75% של המדינה ו-25% של הרשות. בדרך כלל הרשויות הערביות לא מצליחות לגייס את ה-25%, ואז משרד הפנים לא מאשר את התקציב הבלתי-רגיל. אם יש לנו עודפים ויש רזרבות, למה לא לבצע את כל אותם פרויקטים שאושרו, שיש להם 75% תקציב – להשלים להם את ה-25% במקום הרשות, ואז לפחות להקל חלק מהסבל של האזרחים? זה – 1. 2. יש גם פרויקטים שאושרו, כמו בניית בתי-ספר, כמו בניית מבני ציבור אחרים. האחראים על הבנייה במשרד החינוך אומרים: הייתי רוצה לבנות לפי הצרכים, ויש לי תקציב לכולם – אני לא יכול לבנות יותר מ-10% בתי-ספר במגזר הערבי. לכן אני רוצה שהתקציבים האלה יישמרו לאותם יישובים ולא יועברו לשום מקום אחר, ולזרז את העניין של אישור תוכניות, כדי שתהיה אפשרות לבנות מבני ציבור על אדמה שהיא לצורכי ציבור.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת ענת ברקו, ואחריה – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, כנסת נכבדה, תודה על התרגום לשפת הסימנים. אני ממשיכה בסדרת הנאומים אודות השקרים הפלסטיניים.
כשראיינתי את אחמד יאסין ב-1996 הוא אמר לי שבעצם אין קשר בינינו לבין היהודים האמיתיים, ומבחינתם, מבחינת הפלסטינים, אין ליהודים קשר היסטורי לארץ הזאת. קחו למשל את סאיב עריקאת – אותו אחד שלא היה מוכן לדבר – נושא ונותן בשם השלום כשדגל ישראל מתנוסס מאחוריו, בארצות-הברית בכנס האחרון, והוא גם נושא ונותן מטעם הרש"פ. הוא גם חובב היסטוריה, והוא טען שהוא בן למשפחת כנענים; אבותיו היו ביריחו 3,000 שנה, עוד לפני שהעיר נכבשה על-ידי יהושע בן נון; והרי לכם רצף היסטורי יוצא דופן. אבל כמובן שזה לא שינה לו שהוא בכלל בדואי ירדני משבט חוויטאת, ולא פלסטיני. בסופו של דבר מה גרם לו להודות בכך? היו איזשהן שמועות, ושמועות עושות נזק; מבחינתו, הדבר הכי נורא זה שיהיו שמועות שיש לו זיקה ליהדות. ואז הוא רץ להתראיין ב"דוניא אל-וטן", ושם הוא הודה במפורש: זהו כבוד גדול עבורי להיות בדואי, ערבי וירדני.
הנקודה היא לא מוצאו האישי של עריקאת או קרבתו המשפחתית לטרוריסט – איש מנגנוני הביטחון שירה על יהודים בנשקו האישי לאחרונה, קרובו של עריקאת – אלא שהפלסטינים מחפשים באופן נואש אחר שורשים היסטוריים כדי לקעקע את הזיקה ההיסטורית העמוקה ואת הקשר המיוחד שיש ליהודים, עם ישראל, לארץ-ישראל. והם אפילו מתעלמים לפעמים מהקוראן שלהם עצמם, שבו זיקה זו מדברת על כך שאללה הוריש לעם ישראל, לבני ישראל, את הארץ הזאת. הזיקה היהודית היא בעייתית מבחינתם לצורך מימוש השאיפה האולטימטיבית שלהם: היעלמותם של היהודים ושל מדינת ישראל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
ולכן הם מחפשים בנרות את אותם שורשים מומצאים כקונטרה לזיקה היהודית.
אני מסיימת, אדוני היושב-ראש. בניגוד אליהם, אנחנו היהודים לא צריכים לחפש אחר שורשים. הם פה בכל פינה; הם ממשיים; הם זועקים מכל אבן, כאן בירושלים, ורק לפני כמה שבועות קיבלנו דרישת שלום מהמלך חזקיהו בדמות אותו חותם אישי שנתגלה בחפירה ארכיאולוגית למרגלות הכותל הדרומי. אין צורך להמציא סיפורי אלף לילה ולילה. העובדות הללו גוברות על כל שקר.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת ענת ברקו. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מיקי לוי.
<מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, תודה, היום בדיון בוועדת הכספים על עודפי תקציב שלא בוצעו במהלך 2014 התברר לי שמונח אחר כבוד סכום של 10 מיליון ש"ח שלא נוצל עבור קבר הרשב"י במירון, המקום המתויר מספר שתיים, לאחר הכותל המערבי, ומבחינת מספר המבקרים והמתפללים – קרוב ל-2 מיליון איש.
הייתי אתמול באשמורת הבוקר לתפילת ותיקין של זאת חנוכה. היו אלפים, ובמשך היום – רבבות. המקום משווע, בעלייה להר, לציוד ולתאורה נאותה, לספסלים, לברזייה, לשירותים נורמליים, ולא בקרוונים כפי שזה היום, ובוודאי להנגשה למוגבלים. וזה אני אומר בציון יום הזכויות למוגבלים. וכאן, כפי שציינתי, מונחים זה שנתיים אחר כבוד 10 מיליון ש"ח. שיבחתי את הרב גפני בוועדה על כך שידאג שהכסף לא ילך לאיבוד וינוצל עוד השנה.
אבל בכלל, אדוני היושב-ראש, צריכים להבין מה הזלזול בהתייחסות למקום: מגיע מכתב מהמשטרה שאם לא יסודר נושא האבטחה הבטיחותית במקום הזה – וזה ויכוח בין אנשי האבטחה ובין המשטרה – ייסגר האתר תוך 48 שעות בגלל הסיכון הממשי לשלום הציבור.
על משקל זה, אני חושב, במצב של היום צריכים לסגור הרבה מקומות, מה עוד שקמה כבר תחנת משטרה קבועה רק לפני שבוע, אחרי שבע שנים שדרשנו כאן מעל במת הכנסת לא פעם ולא פעמיים. האם שמענו כבר – לסגור מקום כזה בתוך 48 שעות במכתב רסמי ממשטרת ישראל.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אומנם לא הייתי במליאה, אבל אני מצטרף לדבריו של חבר הכנסת איל בן ראובן. אני מזועזע עד עומק נשמתי מההסתה, מדברי הבלע שנכתבים ברשתות החברתיות כנגד נשיא המדינה. בתקופה האחרונה הרף הזה עלה מדרגה, ונראה כי כולם מרשים לעצמם לגדף, לקלל ולאחל איחולים שונים למוסד הנשיאות במדינת ישראל ולנשיא המדינה הנוכחי בפרט. נכתבים דברים נוראיים, קללות, איחולי מוות – דברים שאינני מוכן להעלות על דל שפתי. לאן הידרדרנו? אני שואל. היכן טעינו? האם טעינו בחינוך? האם טעינו בהלכות דרך ארץ? היכן טעינו – אנחנו, אבותינו – שאנחנו משתלחים במוסד כל כך חשוב במוסדות מדינת ישראל?
אני רוצה להביע תמיכה מלאה, אדוני, בנשיא המדינה – איש ירושלים, דמוקרט אמיתי, אדם יקר, אדם צנוע. ואני מבקש, לפני שהמצב יידרדר, להרים דגל אדום ולהגיד לכולנו: ראו, היזהרו. אינני רוצה לחזור למצב שבו היינו לפני 20 שנה, שראש ממשלה נרצח. בואו נעצור את ההידרדרות לפני שיהיה מאוחר מדי.
אני קורא לראש הממשלה, לשרי הממשלה: צאו בקולכם, גנו באופן ברור והחלטי את המסע הזה כנגד נשיא מדינת ישראל. בואו כולנו נגלה אחריות. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני. אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת דב חנין.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, היום הכנסת תקיים דיון לציון היום הבין-לאומי למען זכויות אדם עם מוגבלויות, אחד הדיונים החשובים שהכנסת מקיימת. אני רוצה לנצל את הדקה כדי לדבר על המספר הכולל של אנשים עם מוגבלויות במגזר הערבי. לפי "מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל", המרכז לחקר מוגבלויות ותעסוקת אוכלוסיות מיוחדות, המספר הוא 170,000 איש, ומתוכם כ-100,000 בעלי מוגבלות קשה. שיעור בעלי מוגבלות קשה בקרב כלל הערבים המבוגרים גדול פי-שלושה מאשר בקרב כלל המבוגרים היהודים – 14% לעומת 5%. ממוצע שנות הלימוד של ערבים עם מוגבלות עומד על 7.9 שנים, לעומת 12 שנים בקרב יהודים עם מוגבלות – שיעור גבוה של בעלי השכלה נמוכה, המובילה בהחלט להדרה בשוק העבודה ובהכרח לרמה סוציו-אקונומית נמוכה, לבדידות, לתלות, לדימוי עצמי ירוד, שמתווספים לסטיגמה כלפי אנשים בעלי מוגבלות בחברה הערבית, שממנה הם סובלים; נוסף על כך, שרשרת בעיות גישות והנגשה, בעיית נגישות השירותים על רקע מיקום ושפת דיבור, בעיית נגישות לבתי-מגורים, לסביבת מגורים, צרכים בתחום פיתוח שירותים, ייעוץ מקצועי לאדם בעל מוגבלות בנושא שימוש בשירותים ובמיצוי זכאות.
ועל כן, הממשלה, אדוני, מוטלת עליה האחריות המלאה לתת סעד לאוכלוסייה הזאת, וגם סיוע לבני-המשפחה התומכים: פיתוח מסגרות תעסוקה מוגנת, הגברת נגישות המרפאות וסניפי המוסד לביטוח לאומי.
הפער הגדול בבין רמת השירותים הרפואיים הניתנים לאוכלוסייה הערבית, רבותי חברי הכנסת, לאלה המוענקים לאוכלוסייה היהודית, עשוי להעלות את הסיכוי שאנשים עם בעיות רפואיות כרוניות יפתחו מוגבלויות חמורות. פער זה מסביר את האחוז הגבוה של בעלי מוגבלות עם נכות פיזית חמורה בקרב האוכלוסייה הזאת.
ולסיום, מצבן של נשים ערביות, אדוני היושב-ראש, קשה עוד יותר, מאחר שלאפליה על הבסיס הלאומי מצטרף קיפוח מגדרי. הדבר מקשה את השתלבותן בשוק העבודה ובחיים החברתיים והקהילתיים.
נוכחים כאן, אדוני היושב-ראש, אנשים יקרים – גם אנשים עם מוגבלויות, גם פעילים בעמותות האלה. מגיעה לכולם מילה טובה. אני גם רואה כאן את חברי עורך-דין עבאס עבאס, שהוא הרוח החיה מאחורי עמותת "אלמנארה" לאנשים עם מוגבלויות, עם אנשים מהגליל, מהמשולש. מגיע לכולכם, לכל אלה שנמצאים כאן, מילת הערכה והוקרה. תודה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. כאמור, אחרון הדוברים בנאומים בני דקה הוא חבר הכנסת דב חנין. לאחר מכן נעבור לציון יום זכויות האדם הבין-לאומי.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תודה, אדוני היושב-ראש. אני מצטרף לחברי חבר הכנסת טיבי בברכות לאורחים שלנו, לעורך-דין עבאס ולכל יתר הפעילים בנושא אנשים בעלי מוגבלויות.
אני רוצה, אדוני היושב-ראש, להצטרף לדברי חברי שהוקיעו את ההסתה נגד נשיא המדינה; עוד קו אדום אחד שנחצה בימים האחרונים, יחד עם קווים אדומים רבים נוספים, מדאיגים ומסוכנים.
ברגעים אלה, אדוני היושב-ראש, אנחנו סיימנו כנס שהתקיים לציון יום זכויות האדם ביוזמת חברי הכנסת בני בגין, קארין אלהרר ואנוכי, בנושא זכויות האדם בשעת חירום. הכנסת היא זירה טבעית וחיונית לדיונים האלה. בכנס הזה הושמעו השקפות שונות, לעתים גם מנוגדות, אבל נעשה שם דיאלוג, וזה הדבר החשוב. חשוב לנהל את הדיאלוג גם כשאנחנו לא מסכימים וגם כשאנחנו חולקים, אפילו בחריפות, אחד על השני. ודיאלוג כזה חסר אצלנו. אנחנו מגיעים לדיונים האלה במקרים רבים מדי במצבים של מקרים קשים, שמייצרים חוקים רעים, ואז העמדות מקובעות, המחנות מגובשים, וכל אחד מנהל את המונולוג שלו. אני מקווה שאנחנו נמצא את הדרך ואת האמצעים לקיים דיונים כאלה, כמו זה שהתקיים היום ביום זכויות האדם בכנסת, במקרים רבים יותר שאינם קשים, כדי להקל על עצמנו כשנגיע למקרים קשים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. אכן, זה מעבר מתאים מנאומים בני דקה לציון במליאה של יום זכויות האדם הבין-לאומי במסגרת הצעות לסדר-יום, כמקובל, כפי שכבר גם חבר הכנסת חנין וגם אנוכי אמרנו.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום זכויות האדם>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ציון יום זכויות האדם, מס' 1265, 1384, 1912, 1918, 1924, 1983, 1996 ו-2019.
אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד לציון יום זכויות האדם הבין-לאומי ברוח ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו"ם משנת 1948.
חכמינו אמרו "חביב אדם שנברא בצלם", והוסיפו כי חיבה יתרה נודעה לו בשל כך, שנאמר: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אֹתו". ערכו ומעמדו של אדם באשר הוא מקבלים משנה תוקף בכל עת שניזכר ברעיון מקראי זה, המדמה את האדם לבוראו.
ערך החיים וכבוד הבריות תפסו מקום של כבוד במסורת ישראל. תורת ישראל מעמידה בראש מעייניה את המוסר האנושי, את הרגישות לחיי האדם ולזכותו לקיום בכבוד. גם המחוקק השכיל להטמיע את זכויות האדם בספר החוקים, כאשר לפני 23 שנים הפך חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו לעיקרון מנחה. עם הזמן זכה עיקרון זה גם בפסיקה למעמד מעין-חוקתי, המגן לא רק על חייו, גופו וכבודו של האדם, כמו שקבוע בו, אלא גם על זכויות הנגזרות ממנו, כמו השוויון וחופש הביטוי.
המושג זכויות אדם הוא אפוא כללי, אנושי, חוצה השקפות עולם, עמים ומגזרים. עם זאת, לא אחת נדמה שהוא קיבל במקומותינו קונוטציה מסוימת מאוד, שעשתה לו יחסי ציבור גרועים ביותר. הוא אומץ בידי חלקים בציבור והפך מוטו של ארגונים המזוהים עם צד מסוים של המפה הפוליטית. במקביל, הפך המושג זכויות אדם בידי חלקים אחרים בציבור שם נרדף למושג ציני בעיניהם; שם קוד או כיסוי לתפיסת עולם אוניברסלית הניצבת כביכול – אני מציין, כביכול – בניגוד לערכים פטריוטיים ולאומיים.
יש להצטער על זילות העיסוק בזכויות האדם ועל כך שאין הן אצלנו נחלת הכלל אלא פעמים רבות בלב המחלוקת הפוליטית. חבל שחלק גדול מאתנו מסתייג מן העיסוק בזכויות אדם, כשם שצר לי מאוד על הפיכת המושג הזה לחד-צדדי.
הומניסט, במובנו הטהור של מושג זה, הוא כל אדם שיש בו רגישות אנושית בריאה לזולת, בלי כל קשר להשקפתו הפוליטית ולעמדתו בשאלת הסכסוך הלאומי במקומותינו. מי שמונע מערכי מוסר אנושי ויונק גם מערכיה ההומניים של מסורת ישראל הוא באופן טבעי רגיש לזכויות אדם, גם אם הוא דורש את טובת עמו וחרד לשלום ארצו ומדינתו. אין בכך כל סתירה, ולוואי שנשתחרר מהתפיסות המקובעות הללו.
בימים של מתיחות גואה, של גילויי אלימות וטרור – וכן, גם של הסתה – ראוי שתצא מכאן קריאה משותפת, שאיננה שנויה במחלוקת, לדאגה לזכויות אדם של כל בני-האדם, ברוח מגילת הזכויות של האו"ם וברוח ישראל סבא ועל יסוד קריאות נביאי ישראל, שקדמו לה, כמובן, בהרבה.
אני מברך על הדיון החשוב שהתקיים היום בשדולה, כפי שהזכיר חבר הכנסת חנין, שארגן את זה יחד עם חברי הכנסת בגין ואלהרר, ואני מצפה לדיון, שמתחיל כרגע, ומזמין את ראשונת המציעים, חברת הכנסת זהבה גלאון. אחריה יעלו חברי הכנסת יוסף ג'בארין וקארין אלהרר, מירב בן ארי, שלי יחימוביץ, יואב בן צור, בצלאל סמוטריץ וחמד עמאר.
<זהבה גלאון (מרצ):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אורחים יקרים, הכנסת מציינת היום את יום המאבק להגנה על זכויות האדם, שבדרך כלל מצוין ב-10 בדצמבר, ואת המאבק להגנה על אנשים עם מוגבלויות. אני חושבת שהשילוב של הדיונים האלה במליאה הוא ראוי.
זה לא חוכמה – אמרת בצדק, אדוני היושב-ראש – לשמור על זכויות אדם – אני אולי מוסיפה – בעתות של שלום ופיוס. החוכמה היא לשמור על זכויות האדם של כל בני-האדם דווקא כשהדם רותח, כשהמציאות היא קשה. ואנחנו נמצאים במציאות קשה של פיגועים וטרור, מציאות קשה שאנחנו מתמודדים אתה; הייתי אומרת אפילו מציאות מדממת. ויש חובה לבית הזה, שפה מתקיים היום הדיון, להיות הגוף שמבצר את ההגנה על זכויות האדם, שמגן על הדמוקרטיה, שפועל להגנה על כל הקבוצות באוכלוסייה שהזכויות שלהן מופרות, ולדאוג לחוקק חוקים שייטיבו עם הקבוצות המופלות, המודרות – על בסיס אתני, יהודים וערבים, נשים וגברים, יוצאי אתיופיה, יוצאי ברית-המועצות לשעבר, משפחות עניות, אנשים עם מוגבלויות.
אני אומרת בצער, וקשה לי לומר את זה ביום שאנחנו לכאורה צריכים להיות קצת יותר חגיגיים, אני אומרת בצער שרוח רעה מנשבת מהכנסת. במקום שהכנסת תהיה זו שמגינה ומבצרת את ההגנה על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם, הכנסת, באיזשהו שטף של אקטיביזם חקיקתי, מחוקקת חוקים פוגעניים, פולשניים, חודרניים, מפלים, גזעניים, מדירים ומשתיקים. והדבר הזה לא מגיע רק מהכנסת, זה מגיע גם מהממשלה.
המיעוט בכנסת צריך לקבל את העובדה שיש רוב ששולט. אבל הרוב צריך להגן על זכויות האדם. וכשהרוב משתמש בעריצות שלו, בכוח הקואליציוני שלו, כדי לקדם יוזמות חקיקה, בין על-ידי שרת המשפטים, לסמן ארגונים בחברה האזרחית, ובין על-ידי יוזמות של חברי כנסת כאן בבית הזה להקמת ועדות חקירה ולהשתקת גופים וארגונים שיש להם, מה לעשות, גם ביקורת על השלטון – כן, חברה מתוקנת צריכה להכיל גם ארגונים שיש להם ביקורת על השלטון. וגם כשזה לא נעים לשמוע, אסור להשתיק אותם ואסור לפגוע בחופש הביטוי שלהם ואסור לרדוף אותם ואסור להדיר אותם.
והיום, מי שפוגע גם באזרחי ישראל הערבים ובנציגים שלהם בכנסת, גם בקבוצות מופלות, גם בארגוני החברה האזרחית, בארגונים – מה שנקרא ארגוני שמאל – זו כנסת ישראל, שחוטאת לתפקידה המקורי לפעול ברוח מגילת העצמאות, לפעול לטובת כלל הציבור ללא הבדל דת, גזע ומין, לפעול ברוח אמנת זכויות האדם שנחקקה באו"ם לאחר השואה, לאחר מוראות השואה וזוועות השואה, שבה עצרת האומות קמה והתאחדה ואמרה: אנחנו עושים או מסרטטים קו תיחום ברור בין מה שמותר למה שאסור. לצערי, הייתי אומרת שבשנת 2015 כנסת ישראל לא עומדת במבחן הזה. תודה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יוסף ג'בארין; בבקשה. אחריו – חברת הכנסת קארין אלהרר.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, חברי הנכבדים, אני רוצה לפתוח את דברי ולברך את העושים במלאכת הקודש של הגנה על זכויות האדם, ובעיקר אני מפנה את דברי לפעילי, מנהיגי, מובילי ומתנדבי ארגוני זכויות האדם בישראל, שזה כמובן כולל את הארגונים שמגינים על זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות. אני אפתח בלהגיד להם: יישר כוח, אתם עושים עבודה מאוד חשובה, וכמובן עדיין הדרך ארוכה עד שנרגיש את השינוי המיוחל, שכולנו מקווים לממש אותו, בתחום הזה של קידום ערכי זכויות האדם, ערכי השוויון והכבוד והסובלנות וכבוד האחר.
אני רוצה לציין במיוחד את ידידי שהגיעו היום והשתתפו בכנסים, בעיקר הכנס על זכויות אנשים עם מוגבלויות – ידידי ועמיתי בארגון "אלמנארה", שמגן על זכויות אנשים עם מוגבלויות בעיקר בחברה הערבית, לרבות עורך-הדין עבאס עבאס, שמוביל את המערכה הזאת. לו ולשאר החברים והאורחים כאן אני שוב אומר: יישר כוח, ואני מחזק את ידיכם.
חשוב לי לציין שגם ברמה התיאורטית המשפטית של ההגנה על זכויות האדם, המשפט הישראלי, לצערי, עדיין מפגר. כשאנחנו מסתכלים על מדינות אירופה, מדינות צפון-אמריקה, ואנחנו רואים עד כמה המשפט שם מפותח בהגנה החוקתית והחוקית, חקיקת זכויות אדם שמעגנת את ההגנה הראויה על זכויות האדם, אפשר רק לקנא בהם; בישראל החקיקה הראשונה בתחום הזה הייתה ב-1992, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק, אבל בחקיקה הזאת רק מעטות הן הזכויות שזכו להגנה החוקתית הזאת, כאשר עד היום, בתחילת המאה ה-21, כמעט שבעה עשורים לאחר קום המדינה, זכויות מרכזיות עדיין לא זוכות להיות מעוגנות בחקיקת היסוד שלנו. אתייחס בעיקר, למשל, לזכות לשוויון, לזכות לחופש ביטוי ולהרבה מהזכויות הפוליטיות והזכויות החברתיות: הזכות לחינוך, הזכות לדיור, הזכות לתעסוקה, הזכות לבריאות – זכויות שעד היום לא זכו להיות מעוגנות באופן מפורש בחקיקה הישראלית. אני חושב שזה צו השעה של הכנסת הזו, להוביל מהלך שיביא לחקיקתו של חוק-יסוד: זכויות אדם בישראל, חוק שעדיין כנראה אינו בר-השגה.
דיברה חברתי זהבה גלאון על מגמה הפוכה בכנסת ישראל – מגמה שבמקום שתלך ותחזק את ההגנה על זכויות האדם בישראל, היא רק מחריפה את הפגיעה בהן, והיינו עדים בתקופה האחרונה לשורה של חוקים כאלו.
אז, כבוד היושב-ראש, יכול להיות שבאמת זה יהיה אתגר מאוד משמעותי לנסות לעגן בחקיקה פשוט זכויות אדם בסיסיות שאנחנו, לתומנו, חושבים שאכן הן מוגנות מספיק במשפט הישראלי, אבל הן לא. אני רואה שכבוד שרת המשפטים נמצאת כאן. אז פשוט, עקרונות כמו עקרון השוויון, חופש הביטוי, הזכות לחינוך, זכות לדיור, זכות לבריאות. אלה נושאים שאנחנו מדברים הרבה עליהם, גם מעל הדוכן הזה וגם בפסיקה של בית-המשפט, אבל עד היום זה לא מעוגן בחקיקת יסוד. אני מקווה שגם למשרד המשפטים יהיה מה לומר בעניין הזה.
אני רוצה לסיים ולומר גם שקשה לדבר על עקרונות של זכויות אדם ועל דמוקרטיה במצב שבו המדינה ממשיכה לשלול את חירותם ואת זכויותיהם של מיליוני פלסטינים בשטחים הכבושים. העיקרון הראשון בכל האמנות המרכזיות בתחום זכויות האדם זה העיקרון שיש לכבד את זכותם של עמים להגדרה עצמית, זכותו של כל עם להגדרה עצמית. אני רוצה לקוות שפוליטיקאים ישכילו להבין שפשוט דמוקרטיה וזכויות אדם לא יכולות לדור בכפיפה אחת עם כיבוש ועם שליטה בעם אחר, ולכן הגיע הזמן גם לחשוב על דמוקרטיה ישראלית אמיתית בתחום גבולות 48' ומדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67'. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יוסף ג'בארין. חברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה. אחריה – חברת הכנסת מירב בן ארי.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי וחברותי חברי הכנסת, בראשית הדברים אני רוצה להודות על קיומו של היום הזה, ובמיוחד לחברי חבר הכנסת דב חנין, חבר הכנסת בני בגין וחבר הכנסת יוסף ג'בארין, שהיו שותפים, ובאמת ביחד הרמנו את היום הזה, שהוא יום משמעותי.
אני רוצה לומר את הדבר שהוא מתבקש, אבל הוא לא תמיד מובן: זכויות אדם הן לא נחלת צד אחד בפוליטיקה; זכויות אדם חוצות מפלגות וחוצות סקטורים. לכולם מגיעות זכויות אדם. מדינת ישראל קמה מהמקום שבו לא היו זכויות אדם, והגענו למדינה, והמדינה צריכה לשמור על זכויותיהם של כל אזרחיה במידה שווה.
כמדינה שמכירה מקרוב – אומרים עלינו שאנחנו חיים בשכונה משוגעת – מדינה שמכירה מקרוב עתות משבר ומכירה הרבה יותר מדי שנים שעת חירום, באמת תמיד ההכרה בזכויות האדם נמדדת – או היכולת שלנו להימדד ככאלה שמכירים בזכויות אדם ומוקירים זכויות אדם – נמדדת תמיד במתי כואב לנו, מתי זה פחות נוח לתת או להקנות את אותן זכויות בסיסיות. המקום שלנו, גם כנסת ישראל ובוודאי גם בתי-המשפט, שגם להם יש חלק משמעותי מאוד בהכרה בזכויות אדם ובשמירת האיזונים והבלמים, שלא פעם ולא פעמיים הם חסרים, הוא חשוב מאוד. זה מתחיל בדיונים מהסוג הזה, זה נמשך בדיונים בוועדות, ומתקיימים דיונים לא רק ביום הספציפי הזה אלא גם דיונים, למשל, על חוק הטרור. זה חוק, אבל עדיין צריך שיהיו בו איזונים ובלמים שמחד מגינים על ביטחון המדינה, שהוא ערך חשוב לא פחות, ומצד שני באמת מכירים בזכויות של אזרחים ואזרחיות.
אני רוצה לנצל את היום הזה ואת הדיון הזה ולהגיד שזכויות אדם זה גם חופש הביטוי. התייחסו לזה קודם כמה חברי כנסת בנאומים בני דקה. זכויות אדם זה גם ללכת ולנאום בתפקיד ייצוגי במקומות שהם אולי פחות נוחים ופחות נעימים, ואני מדברת על הנשיא הנבחר, הנשיא שהוא מקור הגאווה שלנו, רובי ריבלין, וזה לא עניין של עמדה פוליטית. הוא הלך למקום שהרבה פחות נוח לדבר בו. הוא הלך למקום שהיה ברור שיבקרו אותו על כך, אבל הוא אמר את מה שהוא אמר, וזו שמירה על חופש הביטוי. אני דוחה מכול וכול את האמירות כנגדו, את ההסתה הפרועה שמתחוללת כנגדו. אפשר לנהל ויכוח אידיאולוגי, אבל כחלק מזכויות אדם צריך לעשות את זה בצורה תרבותית, טובה ונכונה.
אני רוצה לקוות שבחלוף השנים ימעט הצורך בדיונים מהסוג הזה כי זכויות אדם יהיו חלק מהדנ"א שלנו, ממי שאנחנו; לא יצטרכו להיות כל כך הרבה דיבורים בנושא, זה יהיה בחיי המעשה. כשמדברים על זכויות, זה כדי להגיד את המובן מאליו כמעט. כמובן, אומר חברי היקר, חבר הכנסת אילן גילאון: אין חוק שאפשר לאכוף כדי שבני-האדם יהיו טובים יותר, אבל בינתיים כן יש דיונים נוקבים שהחברה הישראלית צריכה לעבור ולברר עם עצמה, עד איפה זכויות האדם שבה מגיעות.
אני רוצה להודות שוב ליושב-ראש הכנסת על היום הזה ולאחל המשך דיון נעים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת אלהרר. חברת הכנסת מירב בן ארי, בבקשה. אחריה – חברת הכנסת יחימוביץ. בבקשה, גברתי. חמש דקות.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, גברתי השרה, חברי וחברותי חברי הכנסת, ראשית, גם אני רוצה להודות לחברתי חברת הכנסת קארין אלהרר, לחבר הכנסת דב חנין, לחבר הכנסת בני בגין ולחבר הכנסת אילן גילאון על קיום היום החשוב הזה. היום זכיתי, בפעם הראשונה שלי בכנסת, לנהל כל היום ישיבות ועדות. כבר ניהלתי בעבר ועדות אחרות – ועדה פעם אחת – אבל הפעם באמת כל היום ניהלתי, שלוש ישיבות של ועדת החינוך וישיבה של הוועדה לביקורת המדינה, ובכל הוועדות האלה עסקנו בנושא זכויות האדם. אז זכיתי שדווקא ביום כזה יש נושא מרכזי. אני גם רוצה להודות לחברת הכנסת קארין אלהרר וחבר הכנסת יעקב מרגי – ונאחל לו איחולי החלמה – על האמון שנתנו בי להוביל את הוועדות האלה ולעסוק בנושאים חשובים כאלה.
בוועדת החינוך עסקנו בנושא של זכויות תלמידים בעלי מוגבלויות. ראינו כמה משרד החינוך באמת נרתם לנושא הזה. כמובן, יש עוד דרך ארוכה ועוד הרבה עבודה, אבל הכיוון וההשקעה – גם בכספים, של קרוב לחצי מיליארד שקלים בנושא של ילדים עם מוגבלויות. בנוסף, בוועדת הביקורת עסקנו בנושא של מעצרים מינהליים, שבהחלט עוסקים מדי יום בחיי אדם. אני מאוד מקווה שבאמצעות הדיונים בוועדות גם נצליח לקדם את הנושאים החשובים האלה.
אבל אני דווקא רוצה, בזמן שנותר לי, לדבר על זכות אחרת, הזכות לדיור, שמבחינתי – היא זכות שאני מטפלת בה גם בתור יושבת-ראש ועדת המשנה לצעירים וצעירות חסרי בית. הזכות לדיור היא זכות המעוגנת באמנות בין-לאומיות שונות של האו"ם. סעיף כ"ה של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם קובע כי כל אדם בעולם זכאי לרמת חיים, לבריאות, לרווחה, לרבות שיכון. סעיף 11 באמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות קובע כי מדינות שהן צד באמנה הזאת, וביניהן גם מדינת ישראל, מכירות בזכות של אדם לרמת חיים נאותה, לרבות דיור נאות ושיפור מתמיד בתנאי קיומו. גם סעיף 27 באמנה בדבר זכויות הילד, גם סעיף זה קובע כי כל ילד בעולם – ובמדינת ישראל, החתומה על אמנה זו – יזכה לרמת חיים ההולמת את התפתחותו, והמדינות החברות באמנה ינקטו צעדים נאותים לסייע להורים ולאחראים לילד לממש זכות זו באשר לתזונה, ביגוד ודיור.
הזכות לדיור מובנת בכל האמנות הבין-לאומיות, ומדינת ישראל חתומה על כל האמנות. למרות זאת, הרבה ילדים, ובעיקר צעירים, נותרים חסרי בית במדינת ישראל. אם פעם דיברנו על עשרות ילדים, היום זה כבר מגיע למאות צעירים. אני שמחה שהכנסת, לראשונה בחייה, החליטה להקים ועדת משנה לצעירים וצעירות חסרי בית והחליטה להבין שבאמת הזכות לדיור היא זכות בסיסית במדינה, וזו בעצם המטרה.
אני חייבת לציין נתון. בשנים האחרונות, ובעיקר לפי מה שאנחנו רואים הרבה בטלוויזיה – יש תופעה בשנים האחרונות של עקירה של תושבים מבתיהם. לפי נתונים שהגיעו לידי, בסוף המאה ה-20 יש בעולם קרוב ל-100 מיליון אנשים חסרי בית. זה מספר מדאיג, ומה שבעיני מדאיג ביותר זה שישנם הרבה ישראלים שבמקביל גם נכפה עליהם פינוי כפוי מבתיהם. מדינת ישראל מצטרפת לאותו דוח שהגישה מועצת הפליטים בנורבגיה, לעניין הזה של עקירה של משפחות מבתיהן.
באמת, זה לא קשור לעניין של ימין ושמאל וזה לא קשור לעניינים שבטח החברים – גם שמעתי את חבר הכנסת ג'בארין מדבר על עניין של כיבוש. אני מדברת על ישראלים, ערבים ויהודים, שגרים במדינת ישראל ונעקרים מביתם. אני שמחה שהשר של המפלגה שלי, שר השיכון, החליט לעצור את התופעה שאנשים נפלטים מביתם בדיור הציבורי בשל החלטה של פקידי ממשלה, והחליט לבחון כל מקרה לגופו, בעיקר בנושא של הדיור הציבורי.
לסיכום אני רוצה לומר: ועדת המשנה לצעירים וצעירות חסרי בית במדינת ישראל רואה את הזכות לדיור כזכות בסיסית. אני מאוד מקווה שגם השרה תתייחס לדברים האלה, תתייחס לזה שבשנים האחרונות מאות צעירים נמצאים במדינת ישראל ללא קורת גג, והפתרונות שישנם עדיין אינם מספקים. אני מאוד מקווה שהוועדה תראה את זה לנגד עיניה. המטרה שלי בסופו של דבר היא למצוא פתרון הולם לחסרי בית צעירים במדינת ישראל. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת בן ארי. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת יואב בן צור. אם לא יהיה, אחריו – חבר הכנסת חמד עמאר. בבקשה, גברתי. חמש דקות.
<שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לעתים קרובות מדי זכויות אדם הן זכויותיו של האדם הפריבילגי, ולא של האחר. הזכות לקבל ייצוג משפטי נאות היא לפעמים זכותו של מי שיש לו כסף לשלם עבור ייצוג משפטי; הזכות לקבל טיפול רפואי – אם כי בישראל מערכת הבריאות שלנו עדיין עומדת על רגליה היטב – היא בדרך כלל זכות עודפת למי שיש לו כסף לקנות טיפול רפואי יותר טוב, וככל שהרפואה מופרטת כך זה גדל; הזכות לקנות בזול היא לעתים קרובות על חשבון זכותו של האדם העובד, שלפעמים עובד בתנאי עבדות ממש בסדנאות יזע; זכות הקניין היא מטבע הדברים זכותו של מי שיש לו קניין.
וגם הזכות לקורת גג, שהיא באמת זכותו של כל אדם עלי אדמות, שאנחנו כל כך מזדהים אתה ועושים הכול כדי שהיא אכן תינתן לכל בני-האדם באשר הם – בשיח הזה אנחנו שוכחים קבוצה אחת קטנה ושולית: אלה שבונים לנו את הבתים, אלה ששמים לבנה על לבנה, עם מלט בין הלבנים, עומדים על פיגומים ובונים את הבתים שלנו. להם אין זכויות; אין להם אפילו את הזכות לחיות. אני מקשרת כאן בהמשך ישיר לדיון כאוב ביותר שהיה היום בוועדת העבודה והרווחה ובו דובר על תאונות עבודה בענף הבניין. זה נשמע שם נורא נורא יובשני, אבל האם אתם יודעים שרק השנה, רק השנה, נהרגו באתרי בנייה 26 בני-אדם, שזה יותר מההרוגים בגל הטרור הקשה הנוכחי? האם מישהו יודע את שמותיהם? האם מישהו שמע עליהם? האם מישהו שמר על חייהם?
מספר ההרוגים בבניינים שנבנים במדינת ישראל הוא תמיד תמיד יותר מ-50% מכלל כל תאונות העבודה במדינת ישראל. אבל אלה אנשים שאין להם זכויות. ולמה אין להם זכויות? כי מדובר בדרך כלל בהרוגים שהם או פועלים פלסטינים או סינים או ערביי ישראל, ואם הם יהודים, הם או עולים חדשים או מזרחים.
זה כואב להגיד את המדרג הזה של זכויות אדם, אבל זה מדרג זכויות האדם. כי לו 26 ההרוגים בתאונות הבנייה במדינת ישראל, אלה שבונים לנו את הבתים ומממשים את הזכות שלנו לקורת גג, היו 26 יהודים ישראלים אשכנזים ממעמד הביניים, היינו שומעים על כל אחד מהם וקוראים עליהם בעמוד הראשון בתקשורת.
מה קורה כשנהרג פועל בניין, אתם יודעים? מה צריך לקרות? כמובן, צריך להגיע אמבולנס, וצריכה להגיע משטרה, ואתר הבנייה צריך להיסגר לאלתר, כי הרי מישהו גרם לזה שהוא ימות, שחייו יהיו כל כך זולים, איזושהי רשלנות מאוד מאוד כבדה, שלפעמים גם כתב אישום בצדה; גם אין כתבי אישום – זה סיפור אחר. מגיעה המשטרה, לוקחת את הפרטים, מגיע אמבולנס, מפנה את הגופה, והאתר חוזר לעבוד כאילו לא קרה דבר. ציפור לא צייצה, כלום לא קרה, הכול חוזר לקדמותו. זה מבטא את היחס שיש לנו לבני-האדם שעובדים במקומות האלה. והפקח של משרד הכלכלה, שמגיע כדי לבדוק אם באמת צריך להגיש כתבי אישום על רשלנות ומה קרה שם, הוא לא מגיע עם רכב עם צ'קלקה לאזור האירוע החמור שקרה, אלא באוטובוס, כי לא משלמים לו דמי נסיעה, ושכר היסוד שלו הוא 3,100 שקלים לחודש. זו גם דוגמה ליחס שאנחנו נותנים לחקירת מקרי המוות האלה, שלא לדבר על ההמונים שנשארים נכים ופצועים אחרי מוות באתרי הבנייה.
לפני עשר שנים חיפשתי דירה ומצאתי אחת ממש מושלמת ברחוב יוסף הנשיא בתל-אביב. אבל ידעתי שחצי שנה קודם נהרג שם פועל בניין ולא הייתי מסוגלת לקנות את הדירה הזאת, פשוט לא הייתי מסוגלת. הייתי בטוחה, או משוכנעת, או חששתי שהדם של הפועל ההרוג יזעק אלי מקירות הבית. והגיע הזמן – אנחנו בעידן השיימינג, הגיע הזמן לשיימינג, מעבר לחקיקה מקיפה ועמוקה שאנחנו לוקחים על עצמנו עכשיו; לשיימינג של קבלנים שלא חסים על חיי אדם כי חייהם זולים, ויותר זול לא לנקוט את אמצעי הבטיחות שנדרשים על-פי חוק. וגם, שמי שקונה דירה בבניין ידע שאנשים נתנו את דמם על הבניין הזה. יכול להיות שהחשיפה ואור השמש, כדרכם של אלה, שהם כל כך טובים ומועילים, יובילו גם לזה שפחות אנשים חפים מפשע, חלשים ומעונים וחסרי זכויות ימותו על מזבח בניית הבתים שלנו. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה לחברת הכנסת יחימוביץ. חבר הכנסת בן צור – נוכח? לא. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה, ולאחריו, אם יהיה פה – חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. בבקשה, אדוני.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ב-2009 נאמתי נאום על זכויות האדם ודיברתי על הדברים שחסרים במגזר הדרוזי. הלכתי ובדקתי את הנאום, אמרתי: אולי השתנה משהו. תאמינו לי, אני יכול לקחת את אותו נאום ולנאום אותו עכשיו, שום דבר לא השתנה.
אני חושב שהזכות הבסיסית של האדם היא מגורים. את זה כמעט אין לנו במגזר הדרוזי, כי תוכניות מתאר ותוכניות מפורטות לא מאושרות יותר מ-30 שנה. חשמל – ואני אתן לכם דוגמה של שכונה שאני מכיר ואני מטפל בה שנים רבות, בשפרעם, איפה שאני גר, שכונת אבו-שאח. היא נבנתה לפני 40 שנה. עד היום השכונה הזאת לא מאושרת. אין לה לא תוכנית מתאר, לא תוכנית מפורטת. בשביל להיכנס לאותה שכונה אתה צריך אוטו 4X4, כי אין כביש אחד, לא יכולים לסלול שם, כי העירייה לא תעשה את זה כל עוד אין תוכנית מתאר ואין תוכנית מפורטת. הדוגמה הזו קיימת בכל היישובים הדרוזיים. רוב היישובים הדרוזיים – בשביל לנסוע אתה צריך ג'יפ, 4X4. אותה שכונה, כמו הרבה בתים במגזר הדרוזי – לא מחוברת לחשמל, בגלל טופס 4. הרי כל מי שאין לו רישיון בנייה לא יכול לקבל טופס 4. לכן השכונה הזו לא מחוברת לחשמל, ואלפי בתים כאלה לא מחוברים לחשמל.
לפני שלושה חודשים, ואני אזכיר את זה תמיד, היה טקס בדאלית-אלכרמל עם שר האוצר, לחיבור בית לחשמל, ונאמר שם: תוך שבועיים מתחילים לחבר, מצאנו פתרון לבתים שלא מחוברים לחשמל. עברו שלושה חודשים – אפילו בית אחד לא חובר. ואותו בית היה מחובר לחשמל, אבל בטופס 2. אבל נעשה טקס שם וחתכו סרט. בשנת 2015 חתכו סרט על חיבור לחשמל של בית שהיה מחובר לחשמל.
אני אתן לכם דוגמה מדאלית-אלכרמל. 70% מהיישוב לא מחובר למערכת הביוב; דאלית-אלכרמל של שנת 2015, ואנחנו יכולים להגיד, עוד כמה ימים, 2016. 70% מהיישוב לא מחובר למערכת הביוב. והדוגמה שאני נתתי, של שכונת אבו-שאח בשפרעם – גם שכונת אבו-שאח לא מחוברת לביוב, ואנחנו יכולים לעבור בהרבה הרבה יישובים שגם בהם אותה בעיה.
והנקודה של תעסוקה, במיוחד תעסוקת נשים. כמעט אין יישוב אחד במגזר הדרוזי עם אזור תעשייה. להגיד: השכלה – אחוז ההשכלה של הנשים הדרוזיות יותר גבוה אפילו משל הגברים הדרוזים, בהרבה. היום הסטודנטים שלומדים – 70% הם נשים, 30% גברים. לכן, הנושא של השכלה לא מהווה בעיה. אבל חוסר באזורי תעשייה, חוסר בתחבורה ציבורית לאותה בחורה צעירה, שתוכל לנסוע מהיישוב חורפיש לחיפה, כשהמרחק הוא כמעט שעה ורבע נסיעה לכל כיוון – גם זה לא מתאפשר.
ואני חייב לבסוף להזכיר את הנקודה של הפנסיה לעולים. אותם אנשים שעלו למדינת ישראל לפני 15 ו-20 שנה, עבדו, השקיעו במדינת ישראל, תרמו, אבל אין להם פנסיה היום. הם עלו בגיל 45 ובגיל 50, אבל נתנו את השנים הטובות שלהם למדינת ישראל. אנחנו חייבים את הזכות הבסיסית הזאת לתת להם. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני. חבר הכנסת סמוטריץ – לא הגיע, אני מבין. אם כן, אני מזמין את סגן השר משולם נהרי לסכם בשם הממשלה את היום הזה. בבקשה, אדוני.
<סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני מספר ימים, ב-10 בדצמבר, ציינה הקהילה הבין-לאומית את יום זכויות האדם הבין-לאומי, היום שבו נתקבלה בעצרת האו"ם בשנת 1948 ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. בהכרזה מונומנטלית זו חזרו והכירו מדינות העולם בזכויותיהם וחירויותיהם של כל בני-האדם, מתוך הנחת היסוד כי כל בני-האדם נולדו בני-חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם ומתוך התפיסה כי הכרה בכבודם ובזכויותיהם של בני-אנוש היא יסוד החופש, הצדק והשלום בעולם.
הזכויות הכלולות בהכרזה מבטאות, בין היתר, את רעיון ההגנה על היחיד מפני השלטון, המתגלם בזכות הגישה לערכאות, בזכות למשפט הוגן, בזכות לפרטיות, בזכות לחירות הדעה והביטוי ובזכות לחיים, לחירות ולביטחון אישי; וכן את הרעיון של ההגנה על המיעוט מפני הרוב, המתגלם בזכות לשוויון ובתוכה הזכות שלא להיות מופלה, הזכות לחירות המחשבה, המצפון והדת, ועוד כהנה וכהנה.
ההכרזה התקבלה באו"ם ביום 10 בדצמבר בשנת 1948. באותה שנה ממש, כמה חודשים לפני כן, עם הקמתה של מדינת ישראל, נקבע בהכרזת העצמאות, כי המדינה "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אורחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות". ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם והכרזת העצמאות, הורתן במשותף ולידתן במשותף, בנות אותו הגיל הן.
זכויות האדם השונות שנכללו בהכרזה קיבלו פירוט מעשי ומשפטי באמנות בין-לאומיות שנחתמו בשנים מאז נתקבלה ההכרזה. ישראל הפגינה את מחויבותה המתמשכת לזכויות האדם כאשר בתחילת שנות ה-90 הצטרפה לאמנות זכויות האדם החשובות ביותר של האו"ם. אמנות אלה מעניקות הגנה נרחבת בנושאים כגון זכויות הילד, שוויון זכויות לנשים, הגנה על זכויות כלכליות, זכויות חברתיות, אזרחיות ופוליטיות, הגנה נגד גזענות ואיסור עינויים.
מלבד בזירה הבין-לאומית, נתנה מדינת ישראל ביטוי להכרה בזכויות אלו במסגרת המשפט המדינתי הישראלי – במסגרת החקיקה ובייחוד במסגרת חוקי-היסוד, בפסיקת בתי-המשפט ובמסגרת המדיניות הממשלתית.
ממשלת ישראל בכללותה, ושרת משפטים בפרט, נושאים באחריות הכבדה מחד ובזכות הגדולה מאידך להמשיך ולחתור למימוש מלא של ההכרה בזכויות האדם השונות ולהמשיך ולפעול לשם הגנה עליהן.
משרד המשפטים פועל לקידום זכויות האדם בישראל, מימושן וההגנה עליהן. כך, למשל, העבירה שרת המשפטים באחרונה בכנסת תיקון לחוק ההוצאה לפועל שמאפשר לתת פטורים לחייבים מוגבלים באמצעים שנמצאים במערכת שנים רבות ללא מוצא. התיקון יסייע לאותם חייבים לשקם את חייהם ולהשתלב מחדש במרקם החיים הכלכליים. בנוסף, בימים אלו המשרד לקראת סיום העבודה על תזכיר חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, לקראת הבאתו ואישורו בוועדת שרים לענייני חקיקה. חלק מרכזי בחוק עוסק בהליכי חדלות פירעון של יחידים ומציב כערך מרכזי את שיקומו של החייב. השיקום מאפשר לחייב, לקרובים לו ולסביבתו – להשתקם, לחזור למעגל העבודה ולשמר את כבודו.
בנוסף, לאחרונה החלה עבודתה של הוועדה הציבורית לגיבוש אמצעים להגנה על הציבור ועל נושאי משרה בשירות הציבורי מפני פעילות ופרסומים פוגעניים, כמו גם בריונות ברשת, בראשות כבוד השופטת בדימוס הגברת עדנה ארבל. ועדה זו מונתה על-ידי שרת המשפטים לשם בחינת אמצעים להגנה על הציבור ועל נושאי משרה בשירות הציבור מפני פעילות ופרסומים פוגעניים, לרבות ברשת האינטרנט.
מלבד בזירה המשפטית, פועל משרד המשפטים לקידומן של זכויות האדם בזירות נוספות. כך, בחודש יוני 2015 הושק קמפיין "מונעים עבריינות נוער ברשת", שמטרתו למנוע עבריינות של בני-נוער ברשתות החברתיות, בשים לב לפגיעה בכבוד ובפרטיות, ולהעביר מסר חד וברור גם להורים, גם לילדים, שמעבר למעשה לא ראוי ולא מוסרי מדובר במעשה פלילי. כמו כן, ממשיך משרד המשפטים בהפעלתו של קמפיין נגד גזענות ואפליה הפועל מינואר 2014. כחלק מהקמפיין מופעל מוקד טלפוני לנפגעי אפליה וגזענות, שבו מספק האגף לסיוע משפטי של המשרד מידע על האפשרויות העומדות בפני הנפגעים. כחלק מקמפיינים אלו עובדי משרד המשפטים העבירו שיעורים בבתי-ספר, בשיתוף משרד החינוך, להטמעת תכנים אלו.
ברי כי בתקופה שבה אנו נמצאים נראה שחשיבות ההכרה בזכויות האדם ובחתירה למימושן וההגנה עליהן מקבלת משנה תוקף. מחד גיסא, כחלק מהמהפכים המדיניים והגיאו-פוליטיים המטלטלים את המזרח התיכון הרימו ראשן תנועות אידיאולוגיות אשר שמות לאל את זכויות האדם ואת הנחות היסוד העומדות בבסיסן. מאידך גיסא, לראשונה מזה עשרות שנים חוות מדינות העולם החופשי, אלו אשר חרתו על דגלן את תורת זכויות האדם, אירועים ביטחוניים קשים בתוככי שטחן הריבוני. אירועי הטרור הרצחניים שהתרחשו בצרפת, בארצות-הברית של אמריקה ובמדינות נוספות מעלים מחדש את המתח בין המחויבות לזכויות האדם השונות ובין מתחם הפעולות העומד לרשותה של מדינה ריבונית לצורכי שמירה על זכות אזרחיה לחיים ולביטחון. למרבה הצער, גם מדינת ישראל חוותה וחווה גל אלימות וטרור בחודשים האחרונים ומתחים ולבטים דומים עולים גם בה.
אל מול שני אתגרים אלה ממשיכה מדינת ישראל בכלל וממשלת ישראל בפרט לשאת בגאון את המחויבות לפעול במסגרת ההכרה בזכויות האדם, בערכן ובחשיבותן, תוך יצירת איזון ראוי. גם זאת, כחלק מניסיוננו רב-השנים בשמירה על זכויות האדם גם בעתות משבר וקשיים ביטחוניים ולאומיים, והכול בהתאם לדין ולחוק. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני. מה אתה מציע? מה המציעים – – –
<סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:>
איזה עוד הצעות יש?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מציעים להסתפק?
<סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:>
אני מציע להסתפק.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אתה מציע להסתפק.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
להעביר לוועדה, לדעתי – לאיזו?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני רק אציין שזה כבר היה היום בלא-מעט ועדות. מוכנים להסתפק בתשובת הממשלה?
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
נסתפק בתשובת השר.
<שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):>
כן, נסתפק בתשובת השר.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אם כן, אנחנו נסתפק בתשובת השר. ואנחנו, בכל זאת, לפנים משורת הדין, נשמע שתי הבעות עמדה של דקה מהצד. הראשונה, חברת הכנסת קסניה סבטלובה, בבקשה, ולאחריה – חבר הכנסת מייקל אורן. בבקשה, חברת הכנסת סבטלובה.
<קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):>
כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לצערנו, התקפות על זכויות האדם ומגיני זכויות האדם הפכו לדבר שבשגרה במדינה שלנו, ויש רבים, כמו חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, שמאמין בזכויות סלקטיביות וכנראה לא במקרה לא הגיע לאולם המליאה.
היום אני רוצה להזכיר לכולכם, ולתת טעימה קטנה, איך נראים חיים בלי זכויות אדם: רכב שחור נעצר ליד הבית, אתה שומע באישון לילה את חריקת הגלגלים ויודע בדיוק מי יצא מהרכב. אנשים עם פנים חתומות ובידם צו חיפוש עם מעצר החתום על-ידי בית-משפט, שאינו אלא כלי שרת בידי השליט הכול-יכול. חיפושים נמשכים כל הלילה בשקט, ובסופו של התהליך הבן-אדם, שעוד לפני דקה היה מנהל חשוב במפעל או מפקד בכיר בצבא ובן-רגע הפך לבוגד, לאויב המדינה, מובל החוצה, ולעולם לא יחזור. במקרה לאחד מהאנשים האלה קראו קונסטנטין ולריוס והוא היה סבי. הזכות לחופש שלו, לחיים שלו, לביטוי, לתנועה, למשפט הוגן – נרמסה. כך נראתה ברית-המועצות בשנת 1937, גרמניה – ב-1939, סוריה, עיראק, ארגנטינה, צפון-קוריאה – במהלך שנים רבות. אנחנו בישראל צריכים לעשות כל מה שבידינו כדי לא להגיע למצב הזה. אין זכויות אדם סלקטיביות, יש זכויות אדם לכולם.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חברת הכנסת סבטלובה. חבר הכנסת מיכאל אורן, בבקשה.
<מיכאל אורן (כולנו):>
תודה. כבוד היושב-ראש, לפני כמה ימים התקשורת בישראל עסקה בהרחבה בפרשה שבה מועמד לנשיאות אמריקני בארצות-הברית – לא אזכיר את שמו – שלל את הזכות של מוסלמים להגר לארצות-הברית, וחברי כנסת מהשמאל וגם מהימין יצאו להסתייג בחריפות ואף לגנות את האמירה של המועמד הזה. לפני כמה ימים חבר בכיר ברשימה המשותפת, גם את שמו לא אזכיר, הוזמן להשתתף בשיחה בוועידת הנשיאים בניו-יורק, ארגון של ארגונים יהודיים, ביניהם ארגונים ציוניים שתומכים בעלייה, ואותו חבר כנסת מהרשימה המשותפת סירב להשתתף בדיון הזה בטענה שהארגונים היהודיים הללו תומכים בעלייה של יהודים.
עצם העובדה שאנחנו יצאנו לגנות ולהסתייג מדבריו של אותו מועמד אמריקני לנשיאות לגבי הגירה של מוסלמים וזכותם של מוסלמים לעלות או להגר לארצות-הברית, ואותו חבר ברשימה המשותפת מתנגד לזכותם של יהודים לעלות למדינת ישראל – יש כאן מה לגנות, מה להסתייג, יש כאן מידה של צביעות, אם לא של גזענות. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת אורן. הנושא הזה תם, הסתפקנו בתשובת הממשלה.
<ציון היום הבין-לאומי למען זכויות אנשים עם מוגבלויות>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו עוברים לנושא הרביעי בסדר-היום, והוא ציון היום הבין-לאומי למען זכויות אנשים עם מוגבלויות.
חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום את יום זכויות האנשים עם מוגבלויות.
לא תמיד אנחנו זוכרים זאת, אבל בישראל חיים למעלה מ-1.6 מיליון אנשים עם מוגבלויות מסוגים שונים, שהם לא פחות מ-20% מהאוכלוסייה.
חוסנה של חברה, של קהילה ושל קבוצה נמדד למעשה ביחס שלה לאלה מבין חבריה החלשים יותר, לאלה הזקוקים לתמיכה, לסיוע, לכבוד, להושטת היד ולפתיחת הלב והעיניים. לא פעם נדמה שרבים מאתנו מתעלמים מסבלם ואדישים למצוקותיהם של האנשים עם מוגבלויות, לא מתוך קהות חושים או רוע לב אלא פשוט מתוך חוסר מודעות, מתוך אי-ידיעה או אי-הבנה של מה משמעות הדבר להיות נכה, כיצד הוא מסתדר בהתנהלות היומיומית בבית ומחוצה לו, מה דרוש לו כדי לתפקד באופן נאות, כיצד מרגיש אדם עיוור או כבד ראייה, כיצד מתנהלת שגרת יומו של אדם חירש או כבד שמיעה, איך הם מתגברים על המחסומים הגבוהים כל כך הניצבים בפניהם.
האתגרים העומדים לפתחם של אנשים עם מוגבלות, ואף של בני-משפחתם ושל הסובבים אותם, הם רבים וקשים מנשוא. אלו לא רק קשיי ההתניידות או הנגישות – ולגביהם אומנם חל שיפור עם השנים, אולם הנושא רחוק מאוד מלהשביע רצון; אלו גם הקשיים לזכות בכל מה שגם לאדם בריא מהווה אתגר, אך כאן הוא קשה פי כמה וכמה: מציאת עבודה, השתלבות במסגרות לימודיות וחינוכיות, רכישת השכלה והשתלבות בכל רובדי העשייה ובשעות הפנאי והבילוי.
רבים מהאנשים עם מוגבלויות החיים אתנו סובלים עדיין מסטיגמות הסוגרות בפניהם שערים רבים. יש דוגמאות נפלאות של אנשים שהגיעו רחוק, אפילו רחוק מאוד, למרות מוגבלות זו או אחרת. די אם נזכיר את בנו של ראש המוסד החדש, יהונתן כהן, הסובל משיתוק מוחין המגביל מאוד את תנועותיו, אבל הדבר לא מנע ממנו לגייס את ראשו ומוחו המצטיינים ולשרת ביחידה הצה"לית המובחרת 8200. זו דוגמה אחת מני רבות לכך שעלינו להטמיע בתודעה שלנו כי לא כל מגבלה הופכת את האדם למוגבל.
עם המסר הזה אנחנו מקווים לשפר באופן ניכר את ההבנה של יותר ויותר חלקים בציבור, אזרחים מן השורה, בעלי עסקים, ראשי מוסדות ציבור ומעסיקים: פתחו את הראש ואת הלב, התבוננו באדם שמולכם, ראו את הטוב שבו, את יכולותיו, כישוריו ושאיפותיו, ותנו לו הזדמנות להפיק מעצמו את המיטב, למענו ולמען החברה כולה.
ביום הזה אי-אפשר שלא להזכיר את הבית הזה, את כנסת ישראל, שכבר שנים רבות מעסיקה לא מעט בעלי מוגבלויות הנמנים עם עובדיה ועושים את עבודתם בהצלחה מרשימה ביותר. אין יום שהלב לא מתרחב כאשר אנחנו רואים את האנשים הנפלאים הללו לוקחים חלק משמעותי בעשייה הדמוקרטית בעבודתם היומיומית. יש רק לקוות כי מודל זה יהווה השראה גם למוסדות ציבור, גם למעסיקים פרטיים, ובכל מקום. תודה רבה.
<הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – חובת ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות), התשע"ה–2015>
[הצעת חוק פ/1568/20; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו נעבור לסעיף הראשון: דיון מוקדם בהצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – חובת ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות), התשע"ה–2015, של חברת הכנסת נורית קורן וקבוצת חברי הכנסת, בתמיכת הממשלה. חברת הכנסת קורן מוזמנת לעלות ולהציג את הצעת החוק. עשר דקות לרשותך.
<נורית קורן (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני לא רואה שיש לנו פה שר.
<מירב בן ארי (כולנו):>
סגן השר נהרי כאן.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
יש לנו אישור של יו"ר הכנסת שסגן השר יהיה.
<נורית קורן (הליכוד):>
בסדר, כבוד סגן השר. יש לנו סגן.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
יש אישור מיוחד של יו"ר הכנסת שהיום סגן השר יחליף את השר.
<נורית קורן (הליכוד):>
היום אנחנו מציינים בכנסת את היום הבין-לאומי לאנשים עם מוגבלות. ראשית, אני רוצה לציין את חברי הכנסת אילן גילאון וקארין אלהרר, שהם חברי לשדולה לאנשים עם מוגבלות. אני רוצה להחמיא להם ולומר: כל הארגון של היום הזה בוועדות – ארגון למופת. האירוע שהיה באודיטוריום, הצגת הדברים והצגת האנשים עם מוגבלות ופועלם, אנשים שעשו למען עצמם ולמען אחרים – והייתה להקה של אנשים עם מוגבלות עם ילדים בריאים, שניגנו על כלים – זה היה מדהים ומרנין. תודה רבה לך, אילן, באמת, תודה רבה לשניכם, גם לך, קארין, תודה.
אני שמחה לומר שהטיפול באנשים עם מוגבלות, אנחנו מקדמים אותו בכנסת באופן שהוא חוצה מפלגות, בלי הבחנה בין ימין לשמאל, בין קואליציה לאופוזיציה.
אוכלוסיית האנשים עם מוגבלות מוגדרת כקבוצת המיעוט הגדולה ביותר בעולם, והיא מונה למעלה ממיליארד בני-אדם ומהווה בין 10% ל-15% מאוכלוסיית העולם. על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חיים כיום בישראל מעל 1.5 מיליון אנשים עם מוגבלות, שהם מעל 20% מהאוכלוסייה. כ-800,000 מאוכלוסיית האנשים עם מוגבלות הנם אנשים בגילי העבודה. לצערנו, על-פי נתוני נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, 50% מהאנשים בגילי העבודה אינם מועסקים כלל וחיים על קצבאות הנכות.
אי-העסקתם של אנשים עם מוגבלות היא הפסד גדול לכולנו: ראשית, לאנשים עם מוגבלות ולבני-משפחותיהם, מבחינת רווחה כלכלית, אך בעיקר מבחינה נפשית ובמיוחד עבור האדם עם מוגבלות, יציאה לעבודה הנה מימוש עצמי, מסייעת ותורמת לשילובו בחברה, ויותר מכך – נותנת רווח עצום למעסיק.
אני רוצה לספר לכם, אתמול התוודעתי לכך שיש אנשים טובים שמעסיקים אנשים עם מוגבלות. סוכן ביטוח סיפר לי שהוא העסיק עובדת עם נכות של 100% והוא נוכח לדעת שהרווח היה רק שלו. לשמחתי, זה רק אחד מהמקרים הרבים שמגיעים ללשכתי, ואני שמחה לגלות את הנכונות לקליטת אנשים עם מוגבלות גם בסקטור הפרטי.
סוגיה נוספת שעולה מאי-העסקתם של אנשים עם מוגבלות היא ההפסד הגדול למשק הישראלי. בנתונים של משרד הכלכלה בדוח מבקר המדינה לשנת 2014 נקבע כי המשק הישראלי מפסיד כ-5 מיליארד ש"ח כתוצאה מאי-שילובם של אנשים עם מוגבלות בעבודה, וזה לא כולל כ-20 מיליארד ש"ח שהמדינה משלמת כקצבאות בכל שנה.
אדוני היושב-ראש, לפני שאני מספרת על הצעת החוק שאני מעלה היום לקריאה טרומית, אני מבקשת לספר לכם שלפני כחודש אירחתי בכנסת את השופט העליון ריצ'רד ברנסטין, עיוור מלידה, שהגיע להיות שופט בבית-המשפט העליון במישיגן בארצות-הברית. מבחינתי הוא דוגמה ומופת לכל האנשים עם מוגבלות וראיה לכך שאנשים עם מוגבלות יכולים וצריכים להיות בתפקידים בכירים ולממש את עצמם.
הצעת החוק שאני מעלה היום לקריאה טרומית מהווה תיקון לחוק חובת המכרזים ונותנת עדיפות לחברות המעסיקות אנשים עם מוגבלות. היא מהווה שלב נוסף בחקיקה הקיימת, ומטרתה להעניק הזדמנות הוגנת ושווה לשילובם של אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה החופשי ובחברה בכלל.
הצעת החוק נועדה לתת תמריץ למעסיקים להעסיק אנשים עם מוגבלות, וזאת באמצעות מתן יתרון במכרזים לעסק המעסיק אנשים עם מוגבלות. העדפה מתקנת הנה אחד האמצעים העיקריים להגשמת עקרון השוויון, שהוא עקרון-על וזכות יסוד במערכת המשפט הישראלית.
אני רוצה לציין את סעיף 3 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, אשר קובע: "אין רואים כהפליה פסולה פעולה שנועדה לתקן הפליה קודמת או קיימת של אנשים עם מוגבלות או שנועדה לקדם את השוויון של אנשים עם מוגבלות".
חוק חובת המכרזים הוא המקום הטבעי להטמעת תהליכים ליצירת שוויון מהותי באמצעות אפליה מתקנת, וקיימים בו סעיפים המתעדפים את תוצרת הארץ, עסקים בבעלות נשית ועוד כהנה וכהנה.
הצעת החוק שאני מעלה היום מהווה המשך ישיר להצעת חוק שהגשתי יחד עם חבר הכנסת יואב קיש ואושרה בקריאה טרומית במושב הקודם, המחייבת את שילובם של אנשים עם מוגבלות, בשלב הראשון 5%, ואחר כך – סליחה, בשלב הראשון 2%, ואחר כך 5%, וחשוב – בכל גוף שבו יש 25 עובדים.
הצעת החוק נועדה להיות שלב נוסף בחקיקה הקיימת, ומטרתה להעניק הזדמנות הוגנת ושווה בשילובם של אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה החופשי ובחברה בכלל. החלת עקרון האפליה המתקנת בחוק הוא ערובה לשינוי ולפתיחת השערים להעסקת אנשים עם מוגבלות ולשילובם בשוק העבודה ובחברה וליצירת חברה ערכית ושוויונית.
הצעת החוק שלי היא בעצם המשך ישיר ליום שאנחנו מציינים היום, היום הבין-לאומי לאנשים עם מוגבלות. אני מאוד מקווה שנוכל לשנות סדרי עולם ולהעניק משאבים רבים יותר ובכמות שתספק את הצרכים של אנשים עם מוגבלות, ונוכל להתגאות שאנחנו חברה שמאפשרת גם לאנשים עם מוגבלות להשתלב בה – גם בתעסוקה וגם בחברה. ומכאן אני קוראת לחברי הכנסת להצביע בעד הצעת החוק ולאשר אותה בקריאה טרומית. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בהחלט תודה, חברת הכנסת קורן.
<הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – חובת ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות), התשע"ה–2015>
[הצעת חוק פ/1381/20; נספחות.]
(הצעת קבוצת חברי הכנסת)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
להצעת חוק זו הוצמדה הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – חובת ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלויות), של חבר הכנסת איציק שמולי, שיקבל שלוש דקות להציג את הצעתו. אתה יכול לעלות, איציק, יש לך שלוש דקות מהדוכן.
<נורית קורן (הליכוד):>
לא, זה מהצד.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אתה יכול לעלות.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
לא, אבל אמרו לי – –
<נורית קורן (הליכוד):>
מהצד, מהצד.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
– – שלא לבזבז מכסה, אז אני אעשה את זה מפה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, לא, לא. אתה יכול בהצמדה. זה חוק מוצמד. אתה יכול. אלא אם כן יותר כיף לך שם. זה לא הנמקה מהמקום.
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
רגע, מה, זה לוקח לו מכסה או משהו?
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
לא. אז אני אעשה את זה – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
רגע. ואם הוא עושה את זה מהמקום, זה לא לוקח לו מכסה? איך זה הולך? רגע.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אין הקלות בימים מיוחדים?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, אני לא רוצה על מצפוני שאני אקח לו מכסה. ירדנה, את – – –
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אני לא רוצה – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בסדר. רגע. איציק, כל הכבוד על הערנות. איציק, אתה יודע את התקנון יותר טוב – אז בסיעה – בפעם הבאה להגיד את זה.
שלוש דקות. בבקשה, אדוני. דקה מהמקום? דקה מהמקום. אוקיי. בבקשה, אדוני.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
– – –
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
טוב – – –
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה.
<קריאה:>
– – –
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אני חושב שמדובר בהצעת חוק חשובה, וחברת הכנסת קורן אמרה את כל הדברים הנכונים והטובים שהצעת החוק הזאת מקדמת.
צר לי מאוד שראיתי את הצעת החוק על סדר-היום, והצעת החוק שלי מהכנסת הקודמת מקודמת ככה, באופן כזה. ואני אומר את הדברים בכאב, וזו לא הפעם הראשונה ולא השנייה. קל וחומר שביום המיוחד – נורית, את מזכירה שתי הצעות חוק שלי: גם הצעת החוק הזאת וגם הצעת החוק של חבר הכנסת קיש, וכאילו, אני יושב פה – –
<נורית קורן (הליכוד):>
אני מתנצלת. אתה צודק.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
– – וכאילו אני אוויר.
<נורית קורן (הליכוד):>
אתה צודק.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
וזה פשוט לא הגון. אני עבדתי על ההצעה הזאת בכנסת הקודמת. בכנסת הזאת החתמתי 80 חברי כנסת על ההצעה הזאת. 80.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
לא עברה.
<נורית קורן (הליכוד):>
בצדק. לא ידעתי אפילו שהגשת אותה – –
<מיקי לוי (יש עתיד):>
לא עברה – – –
<נורית קורן (הליכוד):>
– – רק עכשיו, לפני שעליתי לדוכן. מתנצלת – – –
<קריאה:>
איציק – – –
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אז אני מברך – אני מברך מאוד על הצעת החוק, ואני פחות מברך על האופן שבו זה נעשה.
<קריאה:>
אנחנו – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. אני אגיד רק לזכותך שאפילו ה"פ" שלך קודם להצעה המקורית, אבל זה בטח לא מפתיע אותך. תודה רבה, חבר הכנסת איציק שמולי.
אין פה שר שישיב, אבל מאחר שהממשלה – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
יש – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, אבל הוא – –
<קריאות:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
– – אין לו תשובה.
<קריאה:>
אין לו תשובה?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
היה צריך להגיע השר איציק כהן ולא הגיע.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אז מצביעים?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
השר משולם, יש לך תשובה? אתה רוצה להשיב? מאחר – לא, לא, חבר'ה, מאחר שהממשלה תומכת, אנחנו עוברים להצבעה.
<קריאות:>
– – –
<סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו נצביע – מה? לא, לא, לא, לא. השר, סגן השר, אתה לא יכול להשיב בלי – – –
אנחנו נעבור להצבעות בנפרד על כל אחת מהצעות החוק. אנחנו עכשיו נצביע קודם כול על הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – חובת ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות), פ/1568, של חברת הכנסת קורן. נצביע עליה בעד ונגד. נא להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 22
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – חובת ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות), התשע"ה–2015, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
22 בעד, ללא מתנגדים. הצעת החוק עברה, והיא תעבור להמשך דיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט, להכנה לקריאה ראשונה, כמובן.
אנחנו עכשיו נעבור להצבעה על פ/1381, הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – חובת ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלויות), של חבר הכנסת איציק שמולי. בבקשה. נא להצביע.
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 21
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – חובת ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות), התשע"ה–2015, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
21 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. גם הצעת החוק הזאת עברה ותעבור להכנה לקריאה ראשונה בוועדת החוקה, חוק ומשפט.
חברת הכנסת קורן, אני מאשר לך הערה מהצד.
<נורית קורן (הליכוד):>
תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה.
<נורית קורן (הליכוד):>
אז ככה, היום היה לי יום מאוד מאוד ארוך. ההצעה שלי, לא הייתי בטוחה שהיא תעלה בכלל, רק ביום שני ידעתי שהיא תעלה. ואני רוצה באמת להתנצל בפניך, איציק. רציתי להגיד תודות, וביקשתי מהעוזרים שלי לראות למי אני צריכה לומר תודות. ואז העוזר שלי, שהוא כבר הרבה זמן פה, אמר לי: התודות הן לא בשלב הזה, הן בשלב של הקריאה השלישית. אז לקריאה השלישית אני מבטיחה שאני אומר הרבה דברים. אנחנו עושים הרבה דברים ביחד. אתה חבר כנסת מאוד מוערך בעיני, ואני מתנצלת, ויש לך חלק בזה שאני מעבירה את זה, ואני מאוד שמחה שהצמדת את ההצעה שלך להצעה שלי. אני בכלל לא ידעתי שהחתמת עליה. מתנצלת. תודה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
– – – מתקבלת – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני רושם בפרוטוקול שההתנצלות מתקבלת על-ידי חבר הכנסת שמולי – – –
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
והאהבה תימשך.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
והאהבה תימשך. זה רגע רומנטי במליאה. כל הכבוד. כל הכבוד. מודה ועוזב ירוחם.
<קריאה:>
יש – – – אחווה – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
יש. יש גם אחווה ורעות בפוליטיקה, וזה יפה מאוד, וכל הכבוד.
<קריאה:>
– – –
<הצעות לסדר-היום>
<ציון היום הבין-לאומי למען זכויות אנשים עם מוגבלויות>
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו עוברים עכשיו להצעות לסדר-היום בנושא: ציון היום הבין-לאומי למען זכויות אנשים עם מוגבלויות, מס' 1498, 1871, 1913, 1984, 1987, 1988 ו-1998. ראשון הדוברים – חבר הכנסת אילן גילאון. אחריו – חברי הכנסת אלהרר, מסעוד גנאים, יעקב מרגי, מיכאל אורן, מיקי רוזנטל – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
מרגי איננו – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מרגי – מי שלא פה אז לא. – – שולי מועלם ועודד פורר, אחרון הדוברים. סגן השר נהרי ישיב בשם הממשלה. בבקשה, אדוני, יש לך עד חמש דקות.
<אילן גילאון (מרצ):>
אדוני, תודה, כבוד סגן השר, חברי הכנסת, אני צריך שתיתן לי שש דקות, כי בדקה הראשונה אני רוצה להוציא את הקריזה שיש לי, ותאמין לי, מזל שיושב-ראש הכנסת לא נמצא כאן. כי אני באמת רוצה לדעת מי ליהק באופן הזה את החוקים, כאילו יש הבדל בין זכויות האדם לזכויות האדם עם מוגבלויות – 1; 2. אני מבין שאתם עושים פה אינוונטר כדי לדחוף את כל יום הזכויות באותה הזדמנות. אז אני רוצה להגיד שהכנסת, במקרה הזה – מי שליהק את הדברים בצורה כזאת, שהסעיף הראשון זה ציון יום זכויות האדם והסעיף השני זה ציון היום הבין-לאומי למען זכויות אנשים עם מוגבלויות – זה לא מקובל, והכנסת, שהיא כנסת נגישה וטובה, ויושב-ראש הכנסת השתתף היום בכל היום הזה, וזה היה פנטסטי, משולה בעיני לפרה חולבת שנותנת חלב ובועטת בדלי, ככה זה נראה עכשיו. לא מכובד, לא נכון, ועכשיו לעצם העניין, ואני אומר גם למה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני מתחיל לך מעכשיו את הזמן.
<אילן גילאון (מרצ):>
אין דבר כזה, אדוני, אנשים ואנשים עם מוגבלויות. כל האנשים הם אנשים מוגבלים או נשאי מוגבלות או יהיו מוגבלים או הם מוגבלים לפרקים או הם יזדקנו ויהיו מוגבלים, ולכן צריך להבין את האוניברסליות של הדבר. כל זמן שהדבר הזה לא יובן, זאת תהיה תמיד קבוצה מודרת, מטופלת מתוך חמלה והרצון הטוב של הפריץ ושל השלטון, ולא היא.
מדובר כאן בציבור – ואני רוצה להגיד לך, אדוני, יש סיכוי, מבחינה סטטיסטית, פי-מיליון להיות אדם מוגבל מאשר להיות טייקון. אני לא יודע, בתוך עמי אני יושב, ובתור אדם חרדתי אני רוצה להיות מבוטח בתוך הביטוח הכולל הזה מבלי שמדינת ישראל תעשה שום טובה לאף אחד. ולכן צריך להבין שלהיות מוגבל, אדוני סגן השר, זה לא סטטוס נרכש, אתה לא לומד את זה, לא באוניברסיטה, לא בישיבה, לא בבית-הספר, לא בשום מקום כזה; זה דבר שאתה יכול לקבל אותו מלעבור לא נכון את הכביש, או מלא לקבל בזמן את החיסון, או מלא לקבל מספיק חמצן בלידתך, ולכן צריך להבין שמדובר כאן בתופעה אוניברסלית לגמרי. כל זמן שהנושא הזה לא יובן, שום דבר לא יובן, ונדמה לי שזה באמת קורה כאן.
נדמה לי שאנחנו מדברים היום על זכות אוניברסלית, על ערסול, על לערסל – לערסל מבחינת ערסל – של כל הזכויות שיש לאנשים עם מוגבלויות במדינת ישראל, כשבתוך הרעיון הזה, היוצא מן הכלל הוא הכלל היחיד שישנו כאן: כל אדם על-פי המטריצה שלו, על-פי הדגם שלו. זה הרעיון המרכזי. ופעם אחת שהאדם הזה קיבל והוגדרו זכויותיו, ולא משנה מה המניע – העילה בכלל לא מעניינת פה; מה שמעניין פה זה מה מצבו האובייקטיבי של האדם מבחינת היכולת שלנו כחברה לתת לו מעלון או מעלה או רמפה – במשל אני אומר את זה – כדי שיגיע יותר רחוק ויותר מהר.
מה שהיה נפלא היום, ביום זכויות האדם הבין-לאומי בכנסת, פגשנו באודיטוריום שלושה אנשים שמתמודדים, מתמודדים כל יום עם קושי רב, באומץ רב. תפקידנו כחברה לאפשר לכל אחד מאתנו את העלייה הזאת במעלה הנהר. הייתי עושה פרפראזה על קורצ'אק; קורצ'אק אמר: מה הם ילדים? ילדים הם כמו אנשים מבוגרים, רק שהם יותר קטנים, נמוכים. מה הם אנשים מוגבלים? הם כמו כל האנשים, רק שהם קצת יותר אטיים. חברה נמדדת ביכולת שלה לתת להם את הטרמפולינה הזאת, שהם יכולים ממנה לצאת החוצה. ולכן הנגישות היא הדבר, היא הכול בעצם, היא תכלית הכול, כי היא מגדירה באופן מדויק: מהו תפקידה של החברה – זה להנגיש את עצמה לפרטיה; מהו תפקידם של הפרטים – זה לגשת.
סליחה, יש לי בעיות של הפרעות קשב וריכוז, ואני תמיד מבקש את זה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
כן, כן. בבקשה.
<אילן גילאון (מרצ):>
לגשת – מה רציתי להגיד עכשיו? נתקעתי. אני אומר שזאת ההגדרה המדויקת ביותר: לאפשר לכל אחד להגיע למחוז חפצו בצורה מכובדת ועצמאית.
הטכנולוגיה עובדת לטובתנו. היום, עם הטכנולוגיה ועם הצמיחה הנוכחית ועם המשאבים הנוכחיים, אנחנו בעצם יכולים להביא להשוואה כמעט מוחלטת בין בני-אדם מבחינת היכולות שלהם, אבל בהחלט לאפשר לכל אחד להגיע למחוז חפצו על-פי יכולותיו, בלי חסדים, בלי רחמים, בלי חמלה, בלי כלום, אלא בזכויות אוניברסליות. לא מדובר כאן על חמלה, מדובר כאן על אוניברסליות ומדובר כאן על חלוקה, בסופו של דבר.
לפני שבועיים ניסינו להעביר כאן חקיקה שבאבחה אחת הייתה אמורה לעשות קצת צדק חלוקתי, להסביר שאין קיום לאנשים מ-2,342 שקל – לא קיום מכובד; אין קיום בכלל. זה לא קיים, זה פיל שנמצא בחדר וכולם מתעלמים ממנו. יש אנשים שלא קיימים, הם פשוט לא קיימים. פעם קראו להם שקופים, עכשיו שכחו את זה, כי יש רעיון שדברים שרואים מכאן לא רואים משם.
ולכן אני רוצה לדבר אתכם היום על בניית ערסל של זכויות שיש לאנשים כתוצאה מחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שהוא בעצם הסילבוס של כל תחומי החיים בכל תחומי המוגבלויות: בפיזי, שאנחנו יותר מכירים אותו; בקוגניטיבי, שאנחנו פחות מכירים אותו אבל הוא בעיה מאוד מרכזית; ובנפשי, שהוא בכלל החצר האחורית שלנו. הוא החצר האחורית שלנו, אדוני היושב-ראש, משום שכל אחד מאתנו הכי קרוב לסוג המוגבלות הזה, כל אחד מאתנו נמצא על הספקטרום, כל יושבי הבית הזה על הספקטרום, כל אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל על הספקטרום, ולכן האוניברסליות ביום הזה היא הדבר החשוב ביותר.
אני רוצה לאחל לכם, בדרך אל המאמץ הזה, להבין שאנחנו בתוך המשחק הזה, ולאחל לכם שתהיו אנשים נגישים, כי נגישות היא לא רמפה, היא תכונת אופי. היא תכונת אופי אוניברסלית, שעוזרת לכל אחד, היא רעיון שאתה מנגיש את הסביבה ולא את הבן-אדם. אתה מתאים את הסביבה לאנשים שמגיעים אליה. ואני מאחל לכם שתהיו תמיד ולעולם מספיק חלשים כדי להרגיש את זולתכם אבל מספיק חזקים כדי לשנות את המציאות של כולנו. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת אילן גילאון. חברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה.
לפני זה אני רק רוצה לתבוע פה את כבוד היושב-ראש והנשיאות והמזכירות ולומר לך, אילן, שמי שהגיש את שתי ההצעות השונות – הראשונה, לציון יום זכויות האדם, של זהבה גלאון מסיעתך, ושלך – ההצעה הזאת. הגשתם אותן – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
– – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אני אגיד לך, הגשתם אותן בנפרד, ומאחר שרצינו לכבד, ששתיהן יהיו בדצמבר, לפני סוף השנה, כדי שנציין אותן השנה – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
איך? את כל הזכויות שמו בדיון אחד – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אז הייתם יכולים להגיש ביחד, אבל אתם הגשתם את זה בנפרד, אילן.
<אילן גילאון (מרצ):>
אתה יודע, ברוב תמימותי לא יכולתי להבין דבר כזה. אני לא רוצה להפריע לקארין היקרה שלי והנהדרת, אבל זה לא – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, אבל יכול להיות שגם הייתם צריכים להיות מתואמים ביניכם. מי שהגיש את זה זה אתה וזהבה, בעניין הזה.
<אילן גילאון (מרצ):>
אה, יופי, באמת.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
צריך להגיד את האמת, אילן, נו באמת.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, אדוני סגן השר, חברי וחברותי חברות הכנסת, יום מיוחד בכנסת אנחנו מציינים היום, ומהבוקר אנחנו קיימנו דיונים ב-11 ועדות הכנסת, לרבות כנס מאוד גדול ומרשים בהובלתו של חברי חבר הכנסת גילאון; וזה הזמן להודות לו, לצוות שלו, לקסם, וגם להודות לצוות שלי, למעיין אבימאיר. אני חושבת שזה עניין גדול להרים את הדבר הזה, ומגיעה תודה גדולה.
אילן, אני אומרת את זה תמיד, חברי אילן, אתה באמת מורה דרך ופרטנר לעשייה הזאת. נכון, יצא שאנחנו עם המוגבלות ואנחנו מובילים את זה, אז יצא ככה, אבל נדמה לי – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
אם עיוור יכול להיות שופט אז נכה יכול להיות חבר כנסת – – –
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
זה נכון, זה בהחלט נכון. אני רוצה להודות גם לוועדות השונות שנרתמו, ליושבי-ראש הוועדות שנרתמו ליום הזה.
אפרופו ועדות ואפרופו דיונים בוועדות, וגם בהמשך לאמירה שלך לגבי הצעת החוק החשובה – ובאמת, אני חושבת שזו הצעת חוק שהיא אבן יסוד. כי בסוף, אפשר לדבר על זכויות מהיום ועד מחר, אבל עם זכויות לא הולכים למכולת אם הן לא באות עם צ'ק בצד. ואני שמעתי – היה היום דיון בוועדת כספים בנושא תעסוקת אנשים עם מוגבלויות. אני הייתי בתחילת הדיון – ניהל את הדיון חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר. ומסתבר, נאמר לי שאחרי שיצאתי מהחדר חבר הכנסת שהיה בראשות – יושב-ראש הוועדה – סיפר לאורחים המכובדים שבפעם הבאה אין להם מה להצטרף להצעות פופוליסטיות של חברי כנסת מהאופוזיציה: אנחנו נדאג לכם, הקואליציה תדאג לכם, עזבו אתכם מהצעות חוק פופוליסטיות.
עכשיו, אני פונה למכלוף מיקי זוהר. אולי הוא רוצה לנהל את המדינה, הוא מעביר חוקים – בינתיים לא ראינו שום הטבה שבאה מהצד שלו במליאה לטובת אנשים עם מוגבלויות. אני באמת מצרה על האמירות האלה; הן אמירות אומללות, ואני מאוד מקווה שיום יבוא והוא יחזור בו מהאמירות האלה. הצעת החוק – הפופוליסטית, כמו שהוא רואה אותה – אמורה לתת לאנשים את הזכות לא להצטרך לבחור בין תרופות לטיטולים לאוכל לחשמל. ולכן אני הייתי מציעה לו לשקול את המילים לפני שהוא מוציא אותן. באמת אמירה מאוד מאוד אומללה.
בעבר מדינת ישראל דאגה ליצור כמה שיותר מסגרות מיוחדות, סגרגטיביות, עבור אנשים עם מוגבלויות, מתוך תפיסה – שהייתה נהוגה, דרך אגב, בעולם, אבל תפיסה שהיום היא מיושנת וארכאית – לבנות כלובי זהב כאלה לאנשים עם מוגבלויות, ושם ידאגו להם בדרך הטובה ביותר. אבל העולם השתנה, ולאט-לאט, לאט-לאט גם מדינת ישראל משתנה. אומנם אנחנו לא רואים את זה עד הסוף, לא בחינוך ולא בבריאות – אפרופו הדיון בבריאות הנפש שקיימנו הבוקר בוועדה לביקורת המדינה; וגם בזכויות שנוגעות לרווחה עדיין לא הגענו למקום של המנוחה והנחלה. עדיין, לצערנו, אנחנו מקיימים ימים מיוחדים שיזכירו לכנסת ישראל וגם למדינת ישראל – כי כאן מעלים נושאים לשיח הציבורי – שאנשים עם מוגבלויות הם אנשים.
ובהזדמנות הזאת, חברי חברי הכנסת, אנחנו לא בעלי מוגבלויות, אנחנו אנשים עם מוגבלויות. אם זה היה משהו בבעלותי הייתי מוכרת את זה. אני לא בעלים של כלום, בסדר? זה קצת סמנטיקה.
הדרך הטובה ביותר, דרך המלך, היא העלאת המודעות, וזה משהו שעדיין חסר. אם עדיין אנחנו נמצאים במקום של סטיגמה שבשלה אנשים עם מוגבלויות לא מועסקים ולא משולבים בשוק התעסוקה, אז זה לא בגלל שמדובר באנשים לא יצרניים, לא בגלל שמדובר באנשים שאין להם יכולות. מדובר באנשים שנראים שונה ומתנהגים שונה ומתניידים בצורה שונה, וזו הסיבה העיקרית לכך שהם לא משולבים בשוק התעסוקה.
אני באמת חושבת שהדבר החשוב ביותר, האמירה הטובה ביותר שצריכה לצאת מכנסת ישראל, לא רק בימים המיוחדים אלא בכל יום בשנה – וזה כולל גם התנהגות של חברי כנסת בעניין הזה – זו ההבנה שמדובר בבני-אדם עם פוטנציאל גבוה לא פחות משל אלה שלא מאובחנים בשום דבר, וטוב יעשו כולם אם במקום לראות את מה שמפריד יראו את הדבר השווה, המחבר.
מבחינה חוקית מדינת ישראל נמצאת במקום לא רע. חברי חבר הכנסת אילן גילאון עמל בוועדת המשנה על התקנות לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ואנחנו בהחלט מתקדמים. אנחנו לא מתקדמים במובן הזה שלא כל התקנות הגיעו לשולחן הוועדה בכלל, כי עדיין שרים לא אישרו אותן, ואנחנו לא מתקדמים ביישום. עדיין היישום חסר מאוד, והגיע הזמן שמדינת ישראל תקבל החלטה שיש חוק והוא לא בגדר המלצה. החוק הוא בגדר "כזה ראה וקדש". לא סתם כנסת ישראל מכלה את ימיה ולפעמים גם את לילותיה ביצירת הסדרים נורמטיביים – שלצערנו לא מיושמים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. נא לסיים.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
אני מסיימת, אדוני. אני באמת רוצה לקרוא לקואליציה, וכמובן גם לחברי מיקי זוהר, להפסיק לראות בנושאים הללו נושאים שהם מפלגתיים, קואליציוניים, אופוזיציוניים. יש אנשים עם מוגבלויות גם בקואליציה ויש אנשים עם מוגבלויות גם באופוזיציה, ואני באמת חושבת שזה לא נושא – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
בקואליציה אין. בקואליציה אף אחד.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
– – – זה לא נושא – – –
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
בקואליציה יש רק אנשים מושלמים.
<קארין אלהרר (יש עתיד):>
ברור. זה באמת לא נושא שצריך להתווכח עליו בהיבט המפלגתי, זה נושא שהוא חוצה מפלגות, ורואים את זה יום-יום בעבודת הוועדות.
אני רוצה לסיים בלייחל ליום שבו לא נזדקק ליום המיוחד הזה, יום שבו השוויון ושוויון ההזדמנויות יהיו לא רק הצהרה אלא דרך חיים, לא רק נאומים אלא מציאות וחיי מעשה, גם בתור בדואר, גם בנגישות, גם בדיור, בבריאות – בכול. זאת החברה שאנחנו רוצים לחיות בה, ולכך אנחנו מחויבים. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אמן. תודה, קארין אלהרר, חברת הכנסת.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, אולי תקבל בשלום ובברכה את חיילי צה"ל?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בוודאי, אבל קודם כול נזמין את חבר הכנסת מסעוד גנאים.
בוודאי, אנחנו מקבלים בברכה את חיילי צה"ל, שיושבים פה אתנו באולם. בהצלחה לכם, ברוכים הבאים לכנסת. מאיזה יחידה – אני לא יודע. מה זה, גולני?
<מיקי לוי (יש עתיד):>
גולני.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
מה זה, אתה לא רואה?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא, אני רואה את התג, אבל יש שם כמה עם תג אחר, אני לא יודע.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
זה תג של מודיעין אולי.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
גולני, גולני.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מודיעין אני רואה, גולני, בסדר. ברוכים הבאים.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בבקשה.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תחילה תודה לכל אלה שעבדו ועמלו למען היום החשוב הזה, עם כל הדיונים והישיבות בכל הוועדות. אני השתתפתי ברוב הדיונים של ועדת החינוך, ושמענו ממשרד החינוך מה הוא עושה בתקציבים שהוא מקציב למען החינוך המיוחד ולמען תלמידים עם מוגבלויות שונות, מכל הסוגים ומכל הדרגות.
אבל גם נוכחנו לדעת, אדוני היושב-ראש, שב"מתאר", כפי שאומרים, אין כמעט בעיות – יש תקציבים, התקציבים עולים, אבל ב"מפורטת" התברר שיש הרבה הרבה בעיות. שמענו מההורים ומהתלמידים איך יש בעיות עם הנסיעות, יש בעיות עם שירותי הרווחה, עם הקצבאות. ואז נוכחנו לדעת שהבעיה היא בפרקטיקה, במעשים. צריך לרדת לשטח כדי לדעת באמת מה קורה עם האנשים האלה, שמתמודדים יום-יום, שיש להם ילד, שיש להם ילדה עם מוגבלות. זה המבחן האמיתי.
ביום הזה, אדוני היושב-ראש, חשובה האמירה, משום שהיא אמירה ערכית, מוסרית, לגבי אנשים עם מוגבלות: הם חלק מאתנו, אלה אנחנו, משום שכל אחד מאתנו נולד עם מוגבלות מסוימת. אבל מה שחשוב זה השילוב וההנגשה; חשוב, כפי שאמר חבר הכנסת אילן גילאון, הייתי אומר: חשובים הפיגומים. הכוונה: האם אנחנו חברת פיגומים, ועושים פיגום כדי שהאיש הזה עם המוגבלות יוכל באמת לממש הפוטנציאל שלו, היכולות שלו – כי יש לו כאלה, והוא יכול להיות שותף בכל עשייה ובכל יצירה, למען החברה, למען הקהילה, אם רק ניתן לו את ההזדמנות, רק ניתן לו את ההנגשה הזו כדי שיממש את הפוטנציאל הזה.
אדוני היושב-ראש, יש רבים שיש להם האמירה הזאת, כפי שאמרתי, הערכית, המוסרית, שאנשים עם מוגבלות יש להם הזכויות – הם חלק מאתנו, צריך לקבל אותם, צריך להנגיש, צריך לשלב. אבל שעת המבחן היא החשובה, ובבית הזה היו ימים כאלה, היו שעות כאלה. כאשר הביאו, למשל, הצעת חוק להגדלת קצבת הנכות של אנשים עם מוגבלות, יש כאלה שנפלו במבחן והעדיפו חישובים וחשבונות פוליטיים, קואליציוניים, מפלגתיים, על חשבון האמירה הערכית, משום שבסוף, המבחן, כפי שאמרתי, הוא מבחן העשייה.
לגבי החברה הערבית, אדוני היושב-ראש, יש יותר מ-400,000 אנשים מוגבלים, והאחוז של האנשים המוגבלים שם, בחברה הערבית, הוא יותר גבוה קצת – 24%, לעומת 21% בחברה היהודית. בחברה הערבית, לצערי הרב, עדיין אנשים עם מוגבלות סובלים מהרבה בעיות, הרבה חסמים, ובהם העניין, עדיין, של ההכרה ושל הקבלה. למרות שיש עלייה במודעות הזו, יש בעיה בהנגשה ובשילוב.
לכן, עד היום יש מוסדות חשובים מאוד, שלמרות שיש חוק שמחייב להנגיש מוסדות ציבור, עיריות, מועצות, בנקים, ביטוח לאומי, כל הדברים האלה – למרות זה, עדיין יש מקומות שהם לא מונגשים, וצריך לאכוף את החוק שם.
אדוני היושב-ראש, קיימים גם הרבה חסמים: למשל, קיים מחסור בנתונים ובמידע מהימן ומדויק על מצב המוגבלים בחברה הערבית; קיים גם מחסור גדול בשירותי שיקום והשמה המתאימים למוגבלים הערבים. עדיין רווחת התייחסות שלילית להעסקת אנשים עם מוגבלות, כאילו זאת סוגיה משנית, או לא חשובה. לצערי, היא גם לא נכללת באופן מהותי בתוכניות הפיתוח הכלכלי-חברתי בחברה הערבית.
עדיין הדרך ארוכה. זה תחום שכולנו יכולים לשלב בו ידיים, אם באמת אנחנו עומדים מאחורי האמירה המוסרית והערכית. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני, חבר הכנסת גנאים. חבר הכנסת יעקב מרגי – אינו נוכח. חבר הכנסת מיכאל אורן, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת רוזנטל.
<מיכאל אורן (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני רוצה להחזיר אתכם לאיזה גלגול בחיים הקודמים שלי, במסגרת תפקידי כשגריר ישראל בארצות-הברית. השגרירים מתגוררים בבית השגריר, בית מרווח, מכובד, ושם גרו כל שגרירי ישראל בוושינגטון מאז ראשית שנות ה-60; מקום ממש ראוי. הוא מתקן לכל דבר של מדינת ישראל, ומשמש את המדינה כמקום אירוח לקבלות פנים חשובות: בראש השנה, ביום העצמאות, ארוחות של קבלת פנים לשרים בכירים, ראש ממשלה ואפילו נשיא המדינה. בכל פעם שאירחנו אירוע שכזה מצאתי את עצמי בפני מצב מביש לכל הדעות. בוושינגטון יש בעל טור – אדוני, אתה בטח מכיר אותו, הוא מפורסם, משפיע, ושמו הוא צ'רלס קראוטהמר. שמעת עליו?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
שמעתי עליו.
<מיכאל אורן (כולנו):>
איש מבריק, פרו-ישראלי בצורה מובהקת. אך צ'רלס קראוטהמר לא יכול להשתתף בקבלת פנים בבית השגריר של ישראל בוושינגטון, כי צ'רלס קראוטהמר מגיל צעיר מרותק לכיסא גלגלים. כמו כן, לא יכולתי לארח את המחוקקת הדמוקרטית ממוצא אסייתי טמי דוקוורת'. טמי דוקוורת' אף היא מאוד מאוד פרו-ישראלית. היא שירתה כקצינה בצבא האמריקני במלחמה בעיראק ושם איבדה את שתי רגליה. טמי באה לקבלת פנים בבית השגריר, אך נאלצתי לרדת לחניון סמוך לפח הזבל לקבל אותה, משום שגם היא לא יכולה לעלות. שם קיבלתי אותה, ממש מתבייש.
אז צ'רלס וטמי לא יכלו להיכנס לבית השגריר בוושינגטון כי במשך שנים רבות לא הותקנה שם נגישות לבעלי מוגבלויות, למרות שהנגישות הזאת מתחייבת על-פי חוק. אני התביישתי. אני חייב לומר, התביישתי על כך שמדינה שידעה כל כך הרבה מלחמות, שמכילה כתוצאה מכך כל כך הרבה נכים, שחייבת להפגין הכי הרבה רגישות לנושא – מדינה יהודית, שאמורה לתמוך בחלשים; מדינה יהודית, שמצווה לאכוף את הציווי "ואהבת לרעך כמוך" ואת "כל ישראל ערבים זה לזה", שלא לדבר על מדינה שביטחונה תלוי משמעותית בברית אסטרטגית בינה ובין ארצות-הברית ומדינות אחרות.
היום הוא היום הבין-לאומי למען זכויות אנשים עם מוגבלויות. הגיע הזמן שנמלא את מחויבותנו ונגשים את אופיינו וננגיש כל בניין ומוסד הנתון לשירות הציבור, וקל וחומר כל בניין ממלכתי – כמו בית השגריר בוושינגטון, שהוא מתקן של מדינת ישראל לכל עניין. חוק כזה קיים, אך לא נאכף במלואו. רק 30% מהמבנים הקיימים נגישים לנכים בכיסא גלגלים. זה משפיע על כ-50,000 בעלי כיסא גלגלים במדינה מתוך 800,000 בעלי מוגבלויות שקיימים. הגיע הזמן שנתקן את העוול הזה, לא רק בבית השגריר בוושינגטון אלא בראש ובראשונה בתוך מדינת ישראל. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה לחבר הכנסת אורן. חבר הכנסת רוזנטל יעלה, ואחריו – חברת הכנסת מועלם. אחרון הדוברים – חבר הכנסת עודד פורר.
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, חברי ראש הממשלה ושגרירי האנשים עם מוגבלויות אילן גילאון וחברת הכנסת קארין אלהרר – אתם מופת עבורי במאבק למען אנשים, בני-אדם בכלל.
אני נכה. בדרך כלל אני לא נוהג לדבר על עצמי מעל הדוכן הזה, מעל דוכן הכנסת, אלא על נושאים עקרוניים ועל סוגיות שמעסיקות את החברה הישראלית. אני נוהג לדבר על העוולות שהחברה הישראלית עושה והן זועקות לשמים, לעתים אני זועק את זעקתם של החלשים ושל הנפגעים והמקופחים, אבל אף פעם לא על עניין אישי. אני מרשה לעצמי לדבר על עצמי בשל היום המיוחד הזה שאנחנו מציינים היום, היום הבין-לאומי לזכויות של אנשים עם מוגבלויות, פשוט כי אין דרך יותר טובה להסביר את העניין הזה מאשר לספר את הסיפור שלי. אני מתנצל ומבקש סליחה מראש על העניין הזה.
אני נכה. זאת אומרת, פעם קראו לי "נכה". היום כבר לא מקובל יותר לקרוא לאנשים "נכים"; אומרים: אנשים עם מוגבלויות. אני, אגב, מעדיף את הביטוי "איש עם בעיות", כי כולנו בני-אנוש ולכולנו יש בעיות. מושלמים יש רק באגדות ובפרסומות, אבל לא בחיים. לבני-אדם יש בעיות. יש כאלה שהבעיות שלהם נראות – – –
<אילן גילאון (מרצ):>
לקרוא לך איש בעייתי?
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
איש מאוד בעייתי, כן. יש אנשים עם בעיות שרואים אותן, שהבעיות שלהם נראות והן גלויות; יש אנשים שהמוגבלות שלהם היא פנימה, אבל זה בעצם לא משנה. יש כאלה שיש להם בעיות גדולות ויש כאלה שיש להם בעיות קטנות. בני-אדם הם מוגבלים, וכדאי לזכור את זה וכך להתייחס לכל מי שנברא בצלם.
הנכות שלי מקורה במחלת פוליו. הייתי זאטוט כשחליתי. במשך חודשים רבים הייתי משותק בחצי גוף. התמונה הראשונה שזכורה לי מחיי היא של הורי נושאים אותי על ידיהם, כשאני כמובן לא יכול לעמוד, בטח לא ללכת. כשחלפה המגפה נותרתי עם רגל פגומה וקצרה ב-3 ס"מ מרעותה ועם פגיעה עצבית קשה מאוד. הייתי ילד צולע. היה לי קשה ללכת, לרוץ, לשחק תופסת. כשהילדים היו משחקים כדורגל בשכונה, תמיד היו מעמידים אותי בשער. לא נעלבתי, כי רציתי לשחק כדורגל עם כולם, כמו כולם, אבל בגלל המגבלה שלי כמובן לא יכולתי להיות כמו כולם. אבל היו לי חברים נהדרים שדאגו לי – הם דאגו לשתף אותי במשחק, הם דאגו למסור לי את הכדור, הם דאגו שאני אבקיע שער. לא בשביל לעשות לי טובות. זה בדיוק מה שנחוץ לאנשים עם מוגבלות – שלא יעשו להם טובות, שלא ירחמו עליהם, אלא פשוט יראו אותם כבני-אדם. זה כל הסיפור. רק תסתכלו עליהם ותראו בני-אדם, ולא אנשים עם מוגבלויות ולא שום דבר אחר. רק בני-אדם. אסור לפחד מנכים ואסור לחשוש מנכים. אסור בכלל לפחד מאנשים שונים, אלא פשוט להתייחס אל כל בני-האדם כאל בני-אדם.
<אילן גילאון (מרצ):>
פוליו זה לא מידבק?
<מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):>
פוליו לא מידבק, כיסא גלגלים לא מידבק, מחלת נפש לא מידבקת. אין כמעט שום נכות שאני מכיר שהיא מידבקת. אין דבר כזה. יש טונות של דעות קדומות וזה הכול. רק דעות קדומות.
אבל אני אחזור רגע לסיפור ילדותי, כי היו גם ילדים שהציקו לי ולעגו לי, כמו שילדים לפעמים עושים. אבל היו גם אחרים, שבזכותם ורק בזכותם אני עומד פה ומסתכל על חיי אחורה בגאווה גדולה; שבזכותם הצלחתי לדלג על רוב הבעיות שלי – לדלג, לא סתם.
אני, בגלל שכף הרגל השמאלית שלי היא שונה בגודלה, נזקקתי לשני זוגות נעליים תמיד: לרגל הבריאה הייתי צריך מספר אחד, ולרגל החולה הייתי צריך מספר אחר, הרבה יותר קטן. זוג נעליים, כשאני הייתי ילד, היו מותרות. למי היה כסף לקנות עוד זוג נעליים בשביל שיתאימו? זה היה משהו בלתי אפשרי. ואני זוכר את המורה להתעמלות שלי, קראו לה דליה. היא אמרה: אצלי לא תהיה אפליה. היא לקחה את הנעליים שלי, והיא תפרה לי אותן – נעל אחת לגודל הרגל, ומילאה אותן כדי שלא אדדה בריצה, ואמרה: אתה תרוץ 800 מטר כמו כולם. בשבילי לרוץ 800 מטר זה כמו בשביל אדם רגיל לעשות מרתון בערך. ואני רצתי, ואני הגעתי אחרון, אבל הצלחתי לסיים את המירוץ. הגעתי אחרון, אבל הגעתי. ומאז אני נשבעתי שאני ארוץ קדימה. אני לא אוותר.
אני זוכר שרציתי להתגייס לצבא, והצבא לא רצה לגייס אותי. אמרו לי: אתה נכה, מה אנחנו נעשה אתך? ואני עמדתי ליד השער של הקריה וחיכיתי לרמטכ"ל, אז זה היה דדו. אמרתי לו: תקשיב, אני מוכרח להיות חייל. הוא אמר לי: מה הבעיה שלך? אמרתי לו: יש לי רגל קצרה וכואבת כל הזמן. הוא הסתכל לי בעיניים, ואמר לי: יש קריטריונים, וזה. אמרתי: לא, לא, לא, עזוב אותי מהשטויות, תגיד שאני אהיה חייל. הוא אמר: אתה תהיה חייל. ונהייתי חייל.
מי שמכיר אותי יודע – ומי שלא, חשוב שאגיד את זה כאן – שאני איש עם מגבלות לא מעטות, ועם כאב גדול. אני איש עם כאבים. הרבה פעמים אני נמצא אתכם אבל אני לא תמיד נמצא, כי הכאבים מעבירים אדם סביר על דעתו. אני עברתי חמישה ניתוחים בגפיים וניתוחים רבים בגב. אני נוטל הרבה מאוד תרופות כדי להתגבר על כאבי תופת שאני סובל מהם, אבל כל פעם שאני חושב לוותר, כל פעם, אני נזכר באלה שפשוט התייחסו אלי כאל אחד האדם, כמיקי. ואני נזכר במה שהבטחתי לעצמי כשהייתי ילד – שאני אף פעם לא אוותר. וכל אחד ואחד מכם יכול להבטיח עתיד טוב יותר לאדם עם בעיות אם רק יתייחס אליו כאל בן-אדם. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. אני מודה שזו הפעם היחידה שמישהו אי-פעם הקשה עלי אפילו להעיר לו שנגמר הזמן. אני בהחלט שמח, וואו. תודה על הדברים המרגשים, מיקי. סתיו, תני לו עוד חיבוק, בשבילי גם.
<אילן גילאון (מרצ):>
בוא, אני ארוץ אליך – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
שולי, קשה לדבר אחריו, לא מקנא בך. תודה שוב לחבר הכנסת רוזנטל על הנאום המאוד-מאוד-מאוד מרגש הזה. תאספי את הכוחות ותתחילי את דברייך, חברת הכנסת מועלם, בבקשה.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
המקום הזה, שלפעמים נראה בחוץ, ואולי בצדק, ציני ופופוליסטי וקשה, הפך בדקות האחרונות למקום טוב יותר בזכות השיתוף והאמון שנתת בנו לשאת אתך את הקצת-משא הזה. תודה. תמיד אני זוכה, בנושאים שעליהם אנחנו מדברים עכשיו, לפרגן ולאחוז בשולי גלימתם, או מכנסיהם, של חברינו אילן וקארין, ועכשיו, ברשותך, אני מרשה לעצמי לאחוז גם בשולי גלימתך.
אדוני היושב-ראש, חברתי השרה, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני רוצה בפתח דברי להודות לתמי, שמתרגמת אותנו לשפת הסימנים ומעלה את הכנסת בעוד קצת, להיות מקום טוב יותר ומונגש יותר.
בהסתכלות שלנו על זכויות של אנשים עם מוגבלויות אני מבקשת להמשיך ולהוביל את הגישה הפחות-מוכרת, שנקראת על-ידי אנשי המקצוע גישה ביקורתית על אנשים עם מוגבלות. והם משנים את התפיסה, ומפסיקים לראות את המוגבלות כמרכז חייו של האדם. אנחנו מאמינים שהמוגבלות היא לא גורל אכזר, היא לא אסון טבע והיא גם לא נחיתות שטבועה באדם עצמו; מוגבלות היא תוצר של הבניה חברתית. לכן התיקון שאנחנו רוצים להוביל הוא תיקון חברתי. התיקון לא ידבר על האדם עם המוגבלות; הוא ידבר על התיקון של החברה. הוא ידבר על התיקון המחשבתי והפנימי שכל אחד ואחד מאתנו צריך לעשות, ועל התיקון החקיקתי שצריך ויוצא מהבית הזה.
אנשים עם מוגבלויות, לפי התפיסה הזאת, הם חלק מהמגוון האנושי של החברה שאנו חיים בה. אנחנו מסתכלים על החברה ורואים גברים ונשים וילדים ומבוגרים, ואנשים עם מוגבלויות ואנשים בלי מוגבלויות. והדבר השני שרואה התפיסה הזאת זה שכל תיקון חברתי שנעשה לא יכול להיות בלי האנשים עם המוגבלויות. כפי שאמרנו כבר יותר מפעם אחת – שום דבר עלינו בלעדינו. אין יותר מציאות שבה האנשים הלא-מוגבלים יגידו למוגבלים מה הם צריכים, אלא כל תיקון ייעשה יחד, ובעיקר מתוך מה שהאנשים עם המוגבלות מביאים מהחיים שלהם, מניסיון החיים שלהם.
כל תיקון חברתי שנעשה כאן ישקף תפיסה ערכית, תפיסה שמסתכלת על אנשים עם מוגבלויות כעל חלק מהחברה, שמסתכלת עליהם כעל בני-אדם שלמים. ביום הזה ובכל יום ויום במהלך השנה אנחנו מכניסים למעגל החברתי את כולם, ואנחנו עושים שינוי בשיח, בתודעה, בלב ובעיקר בעיניים של כולנו: לראות בני-אדם מלאים ולא אנשים שקופים.
הכול, חברים וחברות, מתחיל בחינוך. והמטרה היא שילוב מלא במערכת החינוך. שילוב ילדים עם מוגבלויות במערכת החינוך הוא מטרה עליונה. עלינו לתפור, למצוא פתרון לכל ילד לפי צרכיו. אנחנו חייבים לשלב אנשים עם מוגבלות בשירות הצבאי, בשירות הלאומי-אזרחי. כן, להגדיל את מספר התקנים.
השבוע התחלנו לדון בוועדת העבודה והרווחה בחוק השירות הלאומי-אזרחי, ואחד הנושאים המרכזיים בחוק הזה יהיה הגדלת מספר התקנים לאנשים עם מוגבלויות; שילוב של אנשים עם מוגבלויות בתעסוקה, כי תעסוקה היא לא רק מקור פרנסה, היא חיים משמעותיים כחלק מחברה יצרנית; ובעיקר, חברים וחברים, לפעול במרץ ליישום חוק הנגישות, ליישם את התקנות בכל רובדי החיים בישראל. התיקון הוא בראש ובראשונה בשביל כולנו, הוא לא רק בשביל האנשים עם המוגבלויות. החברה שלנו, ששואפת למצוינות, צריכה לשאוף למצוינות ערכית, שבה כל אדם מביא לידי ביטוי את עצמו ומממש את היכולות האישיות שלו; מצוינות ערכית, שבה יש הזדמנות שווה לכולם להביא לידי מיצוי מרבי את האישיות שלהם.
אני רוצה להאיר בפניכם נקודה שאני חושבת שהיא חלק מתהליך שאנחנו מובילים אותו ונמצאים בתוכו.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
במשפט סיכום.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
ממש בשלושה משפטים, אדוני, אם תרשה לי. בעקבות ההתפתחות שהייתה בשפת הסימנים בסוף המאה ה-19 התעורר דיון ער בין הפוסקים בשאלת מעמדו של אדם חירש שלמד להשתמש בשפת הסימנים. הרב עזריאל הילדסהיימר, ראש בית-המדרש לרבנים בברלין, טבע משפט שאני מבקשת שכולנו ניקח מהיום הזה; הוא כתב – ביציאה שלו מחוץ לקופסה של המחשבה עד אותה תקופה – שעיקר הדבר תלוי בשאלה אם כוח השכל של החירש לקוי באופן מוחלט או שהוא נורמלי כשלעצמו, והוא כעין אוצר גנוז. עד הנקודה ההיא, בעולם הסתכלו על אנשים חירשים כאילו יש להם איזה פגם שכלי ולא רק נקודה מוגבלת בשמיעה. ואני חושבת שהאוצר הגנוז שנמצא בכל אחד ואחד מאתנו הוא האוצר שאנחנו חייבים ביום הזה, ובכל יום ויום, לשאוף להוציא, להאיר, ולאפשר לכל אחד להוציא בעצמו את האור הגנוז שקיים בתוכו. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אמן. תודה רבה, חברת הכנסת מועלם. חבר הכנסת עודד פורר, אחרון הדוברים. חזרה שרת המשפטים איילת שקד. אז היא תשיב לאחר דבריו של חבר הכנסת פורר, אחרון הדוברים. יש לך עד חמש דקות.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברות וחברים, חברי הכנסת, תראו, ציון היום הבין-לאומי למען זכויות אנשים עם מוגבלויות הוא רגע קטן שאנחנו עוסקים בו בתחום הזה. אבל עבור אותה קבוצה באוכלוסייה זה לא רגע, מדובר על יום-יום. וזה היום שבו מגיעה נערה בת 18 עיוורת למסעדה עם כלב נחייה, ולא נותנים לה להיכנס למסעדה כי לא מכניסים כלבים למסעדה. וזה אותו יום שבו אדם עם כיסא גלגלים מחכה לאוטובוס, אבל מגיע אוטובוס שלא מותאם לעלייה עם כיסא גלגלים והוא לא יכול לעלות ולהשתמש בתחבורה הציבורית, כי אין נגישות. והדוגמאות הן רבות, כי זה יום-יום, וכל פעולה שנראית לנו פעולה טבעית ופשוטה הופכת לפעולה מורכבת.
ולכן אני רוצה לקחת דווקא – להבהיר ליושבי הבית הזה שאני חושב שבנושא הזה אנחנו צריכים לעסוק גם יום-יום, גם אם זה לא בדיוק על סדר-היום, אבל בכל פעולה ובכל עשייה שלנו כן לעסוק בנושא הזה. כי אחד התפקידים שלנו הוא לאפשר את אותה התמודדות יומיומית כהתמודדות טבעית, ולא כאיזה אירוע חד-יומי שמציינים פעם בשנה בכנסת ודנים עליו בוועדות.
ואני אומר את זה קצת בצער, כי רק היום שמענו בוועדת הכספים שיש 4 מיליארד שקל תקציב עודף, לא עודפים אלא תקציב עודף, שפשוט נשאר מ-2014, ורק אתמול אישרו כאן הורדה של 1.5% במס החברות, שזה שווה לעוד כמה מאות מיליונים אם לא מיליארדים, ורק לפני חודשיים הורידו את המע"מ ב-1%, שזה בין 4 ל-6 מיליארד שקל. אבל גם רק לפני שבועיים הכנסת הזאת דחתה הצעת חוק להעלאת קצבת הנכות, באיזושהי התגייסות חסרת תקדים של הקואליציה, עם נימוק תקציבי. חברים, צריך להסביר לממשלה, אני חושב, ששוויון עולה כסף, ואי-אפשר להצדיק אי-שוויון מנימוקים תקציביים.
זה קצת מזכיר לי איזשהו סיפור שאני מספר לילדות שלי לפני השינה, על משפחה שיוצאת לטיול, והאבא לוקח את כולם לטיול במערה, ופתאום הנר כבה והם נותרים בחושך, והילדים קצת מפחדים ודואגים. ואז האבא שלהם מספר להם על הלן קלר, ועל הפיכתה בגיל צעיר מאוד לחירשת-עיוורת, ועל איך היא התמודדה והצליחה למצוא את האור בתוך החושך הזה ולהפוך לפעילת ציבור מוכרת ולגורם השראה למיליוני אנשים בעולם. ומוסר ההשכל של האבא למשפחתו, כשהם יושבים בחושך, זה שצריך להתמקד במה שיש. ואם מתמקדים במה שיש, אז היש גדל. וכך, לאט-לאט הם מתמקדים במה שיש, ובחוש המישוש ובחוש הריח, ומצליחים להוציא את עצמם לאט-לאט מהמערה החשוכה אל תוך האור. אבל בשביל להתמקד במה שיש, צריך שיהיה "יש". והמסר שהממשלה העבירה לפני שבועיים, לצערי, הוא שאין.
ואני רוצה דווקא לנצל אולי את היום הזה, שיש תקווה, עם הצעת החוק שהעברנו קודם לכן, של חבר הכנסת שמולי וחברת הכנסת נורית קורן וחברי כנסת נוספים בוודאי – שהיא תהיה סנונית ראשונה לגבי השינוי הזה, ושהממשלה תעשה איזשהו שינוי ביחס לאנשים עם מוגבלויות ונתחיל לייצר הרבה יותר יש במקום אין: יש בתעסוקה, יש בשירות הלאומי והאזרחי והצבאי, כמו שאמרה חברת הכנסת שולי מועלם, יש בנגישות. שוויון עולה כסף. בואו נהיה מחויבים לשוויון הזה גם כשזה עולה לנו קצת יותר. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, חבר הכנסת פורר. תשיב שרת המשפטים חברת הכנסת איילת שקד בשם הממשלה. בבקשה, גברתי.
<שרת המשפטים איילת שקד:>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום אנחנו מציינים בכנסת את היום הבין-לאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות. בשנת 1998 נחקק בכנסת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, אשר נועד להגן, ולקדם את הזכות לשוויון של ציבור זה. חוק השוויון מנוסח כחוק זכויות אדם במטרה להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, לעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים ולתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות תוך מיצוי מלוא יכולתו.
ישנן משמעויות רבות להשתתפות שוויונית בחברה. בראש ובראשונה האפשרות לעבוד ולהתפרנס, אך לא פחות חשובות מכך גם פעולות שגרתיות יומיומיות: אפשרותו של אדם המתנייד בכיסא גלגלים לנסוע באוטובוס, אפשרותו של אדם עם מוגבלות שמיעה להבין את המתרחש בסרט, אפשרותו של אדם עם מוגבלות שכלית להתמצא במרחב הציבורי באופן עצמאי ועוד.
בשנת 2012 מדינת ישראל חתמה ואשררה את אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, אמנה המאמצת את עקרון השוויון והשילוב של אנשים עם מוגבלויות בכל התחומים. במסגרת תפקידי כשרת המשפטים אני ממונה על נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שהוקמה במסגרת חוק השוויון, ומטרתה ליישם את הערכים וההוראות המופיעים בחוק ובאמנת האו"ם. בין היתר, פועלת הנציבות באמצעות הסברה והדרכה, נותנת מענה לפניות הציבור ומקדמת חקיקה ומדיניות ואכיפה כנגד מפרי חוק.
אני רוצה לציין את הנציב שעומד בראש הנציבות – הוא עוד חודש או חודשיים, אם אני לא טועה, יסיים את תפקידו – אחיה קמארה, העושה את תפקידו בצורה יוצאת דופן. הוא בעצמו בעל מוגבלות, והוא באמת ראוי לציון ולשבח.
על-פי הדוח השנתי שפורסם על-ידי הנציבות לקראת היום הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, בישראל עדיין קיימים פערים בין אנשים עם מוגבלויות לבין שאר האוכלוסייה בכל תחומי החיים. על-פי הנתונים, רמת ההשכלה, שיעור התעסוקה ורמת השכר של אנשים עם מוגבלויות נמוכים יותר בממוצע משל אנשים ללא מוגבלויות. כמו כן עולה כי בעלי מוגבלויות נהנים פחות מחיי חברה ופנאי.
במהלך השנים האחרונות חלה התקדמות משמעותית בדרך לשוויון. כך, למשל, בשנה שעברה נחתם הסכם בין הסתדרות העובדים לארגוני המעסיקים, המחיל חובת העסקת אנשים עם מוגבלות בתנאים מסוימים. לאחר מכן חתם שר הכלכלה דאז נפתלי בנט על צו הרחבה המחייב מעסיקים הן במגזר הפרטי והן במגזר הציבורי לקלוט עובדים עם מוגבלויות בחברות המעסיקות לפחות 100 עובדים. כמו כן, הממשלה קבעה בשנה שעברה חובת ייצוג של עובדים בעלי מוגבלויות במגזר הציבורי. על-פי ההחלטה, המגזר הציבורי יחויב בהעסקת עובדים עם מוגבלויות בגובה של 3% מכלל כוח-האדם במגזר, והשיעור עתיד לעלות בשנה הבאה. השר בנט כשר החינוך הקצה מיליארד שקלים להנגשה של מוסדות החינוך של משרד החינוך.
משרד המשפטים, גם הוא מהווה דוגמה חיה למשרד ממשלתי הדואג לשילובם התעסוקתי של בעלי מוגבלויות. בסוף החודש יערוך המשרד כנס גיוון בתעסוקה, שמטרתו לקרוא לשילובם של בני מיעוטים ובעלי מוגבלויות במשרדי ממשלה. משרדי הממשלה צריכים להיות נותני הדוגמה המרכזיים לשילובם של בעלי מוגבלויות ומיעוטים בתעסוקה ובחברה הישראלית. אני מאמינה ומקווה שהסדרים אלו יהיו הפתיח לשינוי המיוחל בתחום התעסוקה של אנשים עם מוגבלות.
לצורך קידום מטרות החוק הותקנו תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, המחייבות, בין היתר, את הנגשת המרחב הציבורי והשירותים הציבוריים – חברת הכנסת סתיו שפיר, אני זוכרת, אם אני לא טועה, בכנסת הקודמת, או שזה היה בכנסת הזאת, הייתה הצעה לסדר או דיון כאן עד כמה משרדי הממשלה באמת – זה היה בכנסת הזאת?
<סתיו שפיר (המחנה הציוני):>
הקודמת.
<שרת המשפטים איילת שקד:>
הקודמת. אני לא זוכרת כבר. אבל אני חושבת שמאז כבר חל קצת שיפור במשרד החינוך. אני, כפי שאני חושבת שאמרתי לך אז, אני מדברת עם השרים, אנחנו שמים על זה דגש, ונעשה על זה follow-up, לראות באמת שהתקנות מתוקננות ומתקיימות.
שינוי לא מתבצע בן-לילה, אך אנו נרתמים ומפעילים את כל הכלים האפשריים, מתוך הבנת החשיבות הגדולה של הזכות לנגישות של כ-1.6 מיליון אזרחים בעלי מוגבלויות.
אני סבורה כי תקנות הנגישות, המיושמות באופן מדורג, יביאו לשינוי בהנגשת המרחב הציבורי כולו ויאפשרו השתתפות שוויונית בחיי היום-יום. אני מאמינה שכאשר בעלי מוגבלויות יוכלו לבלות בבתי-קולנוע, ללמוד באוניברסיטאות, לקבל שירות בכל סניף בנק ובכל משרד ממשלתי, וכיוצא בזה, הדבר ישפיע על הסרת הדעה הקדומה בקרב החברה ועל היכולת של אותם אנשים לקחת חלק שוויוני במגוון תחומי החיים.
אתגרים רבים ומורכבים עוד נכונו לנו בהמשך הדרך עד שנגיע ליעד של מימוש הזכות לשוויון באופן מלא. אנו בעיצומו של תהליך שיביא לשינוי החברתי המיוחל. במשרד המשפטים אנחנו רואים לעצמנו חובה וזכות להוביל תהליך זה יחד עם שותפים רבים בשאר משרדי הממשלה, ברשויות המקומיות ובחברה האזרחית.
בין יתר האתגרים העומדים לפתחנו ניצבות סוגיות רבות ומורכבות: הגברת המודעות של כלל הציבור לצורך בשוויון, הקלת השתלבותם של אנשים עם מוגבלויות בקהילה, שילוב ילדים עם מוגבלויות בבתי-ספר יחד עם כלל האוכלוסייה, הכפלת המאמצים במציאת פתרונות תעסוקה, יידוע כלל האנשים עם מוגבלויות על זכויותיהם וסיוע בכל דרך אפשרית לממשן.
אני תקווה כי נמשיך לפעול למען קידום השתלבותם המלאה של אנשים בעלי מוגבלויות בחברה הישראלית, ומייחלת ליום שבו ייפסק הצורך בציון יום מיוחד זה. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אמן. גברתי השרה, מה את מציעה?
<שרת המשפטים איילת שקד:>
לאיזה ועדה?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
את מציעה להסתפק? ועדה? מה? להסתפק? ועדה? הם מציעים להסתפק. זה בסדר מבחינתך?
<שרת המשפטים איילת שקד:>
בסדר גמור.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
טוב, אז אנחנו נסתפק בתשובת השרה. תודה רבה לשרה ולמציעות ולמציעים בראשות אילן גילאון וקארין אלהרר.
<הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 216) (פטור על הכנסה מריבית המשולמת מכספי פיצויים לעיוור או לנכה), התשע"ו–2015>
[רשומות (הצעות חוק, כ/609); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו עוברים עכשיו להצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 216) (פטור על הכנסה מריבית המשולמת מכספי פיצויים לעיוור או לנכה), התשע"ו–2015. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת ויושב-ראש ועדת הכספים משה גפני. בבקשה. אני מבין שיש רשימת דוברים. לי אין. בבקשה, אדוני.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, גברתי שרת המשפטים, אני מתכבד להביא את הצעת החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 216) (פטור על הכנסה מריבית המשולמת מכספי פיצויים לעיוור או לנכה), התשע"ו–2015, של חבר הכנסת אורי מקלב ושלי.
הייתה העלאה של המס על רווחי הון ולא העלו את הפטור במקביל, את הפטור מכספי פיצויים לעיוור או לנכה. אני רוצה בדקה אחת להסביר לחברי הכנסת במה מדובר. יש מקרים, ופנו אלינו בכמה מקרים מהסוג הזה: ילד נפצע בתאונת דרכים, איננו יכול יותר לתפקד, והוא מקבל פיצויים. ההורים שלו לוקחים את כספי הפיצויים והם מניחים את זה בתוכנית, לא חשוב במה, והילד או הילדה, אחד המקרים זה של ילדה אפילו די מוכרת – לאורך כל החיים היא חיה מהכספים האלה. צריך לזכור שבמקרים מהסוג הזה פעמים רבות כשילד נהיה נכה או כשהוא נהיה עיוור, ההורים מוכרים את הדירה שלהם ומשקיעים את הכסף של הדירה, בגלל שהם יודעים שהם לא יחיו לעולם, הם משקיעים את הכסף של הדירה שלהם באיזושהי תוכנית, ומהתוכנית הזו, מפירותיה, חי הילד במשך כל חייו. הוא לא יכול יותר לעבוד, הוא קיבל פיצויים מכיוון שהוא נכה לצמיתות או שהוא עיוור, והכסף הזה – מזה האנשים, אותם אנשים, חיים.
לא מדובר על הרבה כסף ולא מדובר על הרבה מקרים, אבל כל מקרה שעליו מדובר הוא מקרה הומני מהמדרגה הראשונה. ואנחנו אמרנו: אתם העליתם את המס על רווחי הון, ויש פטור ממס עד סכום מסוים, ולא העליתם במקביל את הפטור ממס, באותם אחוזים, לעומת מה שהיה קודם כאשר המס על רווחי הון היה נמוך יותר.
היה ויכוח, זה הגיע לוועדת שרים לחקיקה. גברתי שרת המשפטים, אתם אישרתם את זה בוועדת שרים לחקיקה, אבל שמתם הגבלות מול רשות המסים, בגלל שרשות המסים היו לה טענות וכו'. אני דיברתי עם רשות המסים ורשות המסים בסופו של דבר הסכימה לחלוטין. היא באה לוועדה, באו הנציגים שלה ואמרו שהם תומכים בהצעת החוק הזו. זו הצעת חוק הומנית.
ואני, אדוני היושב-ראש – – –
<קריאה:>
– – –
<משה גפני (יהדות התורה):>
אה, לא חשוב – בסדר. זה דווקא בסדר. שני יושבי-ראש על החוק הזה – זה חשוב.
<היו"ר אחמד טיבי:>
חשוב, חשוב.
<משה גפני (יהדות התורה):>
אני מבקש את תמיכת מליאת הכנסת בהצעת החוק הזו – בהכנה לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה, חבר הכנסת גפני. הדוברת הראשונה, חברת הכנסת גלאון – לא נמצאת. חבר הכנסת חאג' יחיא – לא נמצא. חבר הכנסת ברושי, נמצא – מוותר. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – לא נמצא. אני אדלג מעל חבר הכנסת אחמד טיבי כי הוא במשימה אחרת. חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר. חבר הכנסת איציק שמולי – חבר'ה, אני רוצה לדבר, שמישהו יעלה. נחמן שי – – –
<נורית קורן (הליכוד):>
אני אחליף אותך.
<היו"ר אחמד טיבי:>
בואי. אראל מרגלית – לא נמצא. תמר זנדברג – לא נמצאת. באסל גטאס – לא נמצא. עאידה תומא סלימאן – לא נמצאת. יעל גרמן – לא נמצאת. איילת נחמיאס ורבין – לא נמצאת. מיכל רוזין – לא נמצאת. רויטל סויד – – –
<נורית קורן (הליכוד):>
– – – תסיים את הרשימה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
עפר שלח – לא נמצא. סתיו שפיר – מוותרת. דב חנין, ג'מאל זחאלקה, עיסאווי פריג', קארין אלהרר, עליזה לביא, ישראל אייכלר, יואל חסון, טלב אבו עראר. עבדאללה אבו מערוף. מדובר בניהול המרתק ביותר, מה שהיה בדקה האחרונה.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושבת-ראש והיושב-ראש שיוצא לרגע, חברי חברי הכנסת, אני מנצל את הבמה הזו, כבוד השרה, בשביל לדבר על החוק, לא רק בגלל שאני רשום ולא רק בגלל שרוב חברי הכנסת ויתרו על זכות הדיבור, ולא רק בגלל שאני תומך בחוק הזה, לא רק האנושי – אלא גם משום שחבר הכנסת גפני אמר שמס הכנסה כאילו מסתייג או לא הסכים. זה משהו מזעזע. איזו זכות חוקית ואנושית יש למס הכנסה, השלטון הזה, מה שנקרא – ובכלל צריך לעשות שם רפורמה רדיקלית, בכל המיסוי בישראל – להתנגד לחוק האנושי הזה.
יש לי כאן הרבה מה להגיד. במיוחד אנשים שחסכו – ומה שהסביר גפני, הייתי מסתפק בדברים שלו. אבל צריך עוד לחדד את הדברים יותר, ובאמת צריך לחשוב עוד יותר איך לעשות רפורמה רדיקלית במיסוי בישראל. מה הם, יורשים של אנשים עם מוגבלות? בן-אדם עיוור או נכה, הם יורשים שלו, שותפים אתו בירושה, שייקחו לו את הכסף ויעשו מיסוי על כסף שנחסך בשביל להיות – כל החיים שלהם ימים שחורים, ואולי קצת ייטיב להם החיסכון הזה, שיהיה ככה צל אור כזה קטן בחיים שלהם. ובא מס הכנסה, באופן טפילי, סליחה על הביטוי, ומשתף אותם במיסוי. ולכן, באמת זה חוק לא רק אנושי, חוק נכון, ואנחנו חייבים לעבוד ביחד ולהמשיך עוד לשפר ולשנות בכל הנהלים במס הכנסה.
אני הייתי רוצה שהסכום – לא רק 300,000 שקל. אפשר גם בלי הגבלה, אפשר להגיד שעד 500,000 שקל, שנהיה יותר הגונים. אומנם אין כסף, אבל בכל זאת. תודה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה, אחרון הדוברים.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
תודה, גברתי היושבת-ראש. רבותי, אני אומנם התייחסתי לנושא לפני כשעה. אני רוצה לדבר על נושא אחר, כואב מאוד, וזה הריסת הבית בתמרה לפני כמה שעות, ביתו של עומאר יאסין בחי אל-חמרא פי תמרה.
אתמול התקשר אלי ראש העיר תמרה, ד"ר סוהיל דיאב, והודיע לי שיש צו מינהלי להריסת בית של משפחתו של עומאר יאסין. הבית כמעט במרכז הכפר. הם גרים שם עשרות שנים. כמו שאמר עומאר, זה בירושה מהאבא, מהסבא ומהסבא-רבא. היה צו מינהלי. הוא הודיע אתמול. מייד כשהוא הודיע לי, ד"ר סוהיל דיאב, פניתי גם לאביגדור יצחקי, שנמצא בחוץ-לארץ, גם לשר כחלון, גם לשרה גילה גמליאל וגם ללשכת המפכ"ל, כדי לנסות להגיע להסדר שימנע את ההריסה. אמרתי מה שאמר לי ראש העיר ואמרו לי תושבים מתמרה – שמוכנים להסדר של חילופים בקרקע ואפילו תשלום כספי, הכול, והעיקר לא להרוס. אני חוזר ואומר שמדובר בצו מינהלי ולא שיפוטי. התחלנו רק אתמול. אומנם זה זמן קצר, ונודע לנו על כך רק אתמול, וקוצר הזמן בעייתי, אבל התחלנו לדבר עם כל מי שנוגע בדבר, גם במשרדי הממשלה וגם במשטרה, כדי לנסות להגיע להסדר שימנע את הריסת הבית, שימנע את המחזה הנורא הזה של האבא הזקן עם הדמעות האלה, שקורעות את הלב. התזה של השר כחלון תמיד הייתה שלא צריך – הוא אמר לי כמה פעמים: לא צריך להרוס; צריך להגיע להסדר, מה עוד – ואני חוזר פעם שלישית – שמדובר בצו מינהלי.
היום הגיעו מאות שוטרים לעיר תמרה, נחושים לבצע את ההריסה. מה כל כך – למה הם להוטים ונחושים לבצע את ההריסה בצו מינהלי דווקא היום? הם יודעים שהתחילו מגעים עם כל הנוגעים בדבר. למה לרוץ להרוס ולפגוע ככה במשפחה? הזכות לקורת גג היא לא זכות יסוד? זו זכות אלמנטרית לחיות. תנו לחיות לפחות.
<היו"ר נורית קורן:>
נא לסיים.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
תנו לאנשים להרגיש שהזכות הזאת ניתנת לכולם. דווקא בתמרה לא נותנים מספיק רישיונות בנייה. גם זורקים מישהו לים וגם אומרים לו: אל תירטב. גם לא נותנים רישיונות לבנות וגם הורסים. יש טענות למינהל? אפשר להגיע להסכם גם עם המינהל.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
נכון.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
במרכז העיר. חבר הכנסת איציק, במרכז העיר.
<היו"ר נורית קורן:>
חבר הכנסת טיבי, נא לסיים.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
זה לא בכביש הראשי, זה בשכונת מגורים שמסביבה כולם אנשי משפחה. כואב, מקומם ונורא.
<היו"ר נורית קורן:>
חבר הכנסת אחמד טיבי, נא לסיים.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אני מסיים, גברתי. אני מודה לך. לכן, גם אני וגם חברי ניסינו אתמול – מסעוד, אתמול יחד ניסינו והתקשרנו, והיה אפשר, למרות דוחק הזמן, לבוא ולתת אפשרות. אני מעלה את השאלה: למה המשטרה הייתה להוטה להיכנס בכל כך הרבה כוחות לעיר תמרה ולהרוס בית במרכז היישוב? תענו לי על השאלה הזאת. תענו לזקן שהדמעות שלו קרעו את הלב של כולם.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אבל לא המשטרה הורסת – –
<היו"ר נורית קורן:>
תודה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – המשטרה היא הכלי. יש לה שיקול דעת. לכן, אחד מהגורמים שפנינו אליהם זה לשכת המפכ"ל.
<היו"ר נורית קורן:>
חבר הכנסת אחמד טיבי.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אגב, לגבי מקום אחר באזור קרוב, בגבעת-זאב, המשטרה אמרה: אנחנו לא רוצים להרוס מחשש לפגיעה בסדר הציבורי. היא אמרה. יש לה שיקול דעת. כדי להיות יותר הגון: בקלנסואה, כאשר התערבנו – וזה לקח לנו חודשים – למשטרה הייתה עמדה יותר טובה מאשר העמדה כאן. העמדה כאן היא עמדה להוטה להרוס בתמרה. במקומות אחרים הייתה לה עמדה אחרת. תודה רבה.
<היו"ר נורית קורן:>
תודה רבה. עכשיו נעבור להצבעה. רגע, אני אמתין. חבר הכנסת אחמד טיבי, אתה רוצה להצביע – אז אני מפעילה הצבעה. חבר הכנסת טיבי, אתה ניגש למקומך כדי שאני אפעיל הצבעה? אתה רוצה להצביע על החוק?
בבקשה. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 4
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 19
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 216) (פטור על הכנסה מריבית המשולמת מכספי פיצויים לעיוור או לנכה), התשע"ו–2015, לוועדת הכספים נתקבלה.
<היו"ר נורית קורן:>
התוצאות: בעד – 19, אין מתנגדים ואין נמנעים. הצעת החוק חוזרת לדיון בוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית.
<הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 49) (מניעת עיקול מיטלטלין המשמשים לקיום תפילה), התשע"ו–2015>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/607); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר נורית קורן:>
אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 49) (מניעת עיקול מיטלטלין המשמשים לקיום תפילה), התשע"ו–2015, של חבר הכנסת יואב בן צור, לקריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת יואב בן צור. בבקשה. לרשותך עשר דקות.
<יואב בן צור (ש"ס):>
גברתי היושבת בראש, מכובדתי השרה, חברי חברי הכנסת, אנחנו מדברים על הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון) למניעת עיקול מיטלטלין מבתי-תפילה. במצב הדברים הקיים, כאשר בית-כנסת, מסגד או כנסייה חייבים, ומתנהלים נגדם הליכי הוצאה לפועל, אין מניעה כי יעוקלו מיטלטלין מן המקום, וכאשר הליך זה מתנהל יש בכך פגיעה חמורה ברגשות המתפללים ובקדושת המקום. חרף המוצע בהצעת חוק זו, אין מניעה שאפשר יהיה לפעול נגד חייבים אלו באמצעות עיקולים בבנקים ותפיסת כספים אחרים, לטובת תשלום החוב, תוך פגיעה מינימלית בקדושת המקומות הקדושים במקום שאין בכך צורך.
הצעת החוק הזאת מבקשת להורות כי נוסף על תשמישי קדושה הפטורים מעיקול בהתאם לחוק, בבתי-כנסת, מסגדים או כנסיות לא יתאפשר עיקול מיטלטלין לטובת גביית החוב בהוצאה לפועל, כגון ריהוט, ספרים ואפילו מזגנים – דברים שבהחלט משמשים לצורך קיומה התקין של התפילה או לצורך קיומה התקין של הפעילות במקום זה. אנחנו מבקשים שלא לאפשר את עיקולם של מיטלטלין אלו. אין בכוונת החוק הזה לתת לאנשים איזושהי לגיטימציה לא לשלם את חובותיהם. יש דרכים נוספים, כגון בנקים וכספים, כמו שאמרנו.
<היו"ר אחמד טיבי:>
נוספות.
<יואב בן צור (ש"ס):>
אני מבקש מחברי הכנסת לתמוך בחוק הזה. אני רוצה להודות לשרת המשפטים, לוועדת השרים ולכל מי שבוועדת החוקה – להודות להם על העבודה, הרצון והנכונות להעביר חוק זה. תודה רבה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
תודה רבה לך. חבר הכנסת ברושי?
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
לא, לא. להצביע.
<היו"ר אחמד טיבי:>
להצביע. אני מקריא: חברי הכנסת טרכטנברג, מיקי לוי, נחמן שי, אראל מרגלית, תמר זנדברג, עאידה תומא סלימאן – ווינאכּ, יא עאידה? יעל גרמן, איילת נחמיאס, מיכל רוזין, רויטל סויד, עפר שלח, סתיו שפיר, דב חנין, ג'מאל זחאלקה, עיסאווי פריג', קארין אלהרר, עליזה לביא, ישראל אייכלר, יואל חסון, טלב אבו עראר – מוותרים.
אנחנו עוברים להצבעה.
הצבעה מס' 5
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 15
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 49) (מניעת עיקול מיטלטלין המשמשים לקיום תפילה), התשע"ו–2015, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
<היו"ר אחמד טיבי:>
בעד – 15, אין מתנגדים ואין נמנעים. הוחלט להעביר את החוק לוועדת החוקה, חוק ומשפט להמשך דיון, להכנה לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה.
<קריאה:>
– – –
<היו"ר אחמד טיבי:>
לצערי הרב, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ג' בטבת התשע"ו, 16 בדצמבר 2015, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:50.>