דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת י"א ישיבה פ' הישיבה השמונים של הכנסת העשרים יום רביעי, י"א בטבת התשע"ו (23 בדצמבר 2015) ירושלים, הכנסת, שעה 11:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 7 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 7 שאילתות דחופות 8 113. מענק התמדה לגננות עולות 8 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 8 סגן שר החינוך מאיר פרוש: 9 112. תוכניות הלימודים הנלמדות במזרח-ירושלים 11 ענת ברקו (הליכוד): 11 סגן שר החינוך מאיר פרוש: 11 109. מחיר המים לחקלאות בבקעת-הירדן 15 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 15 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 16 דב חנין (הרשימה המשותפת): 19 חיים ילין (יש עתיד): 20 106. סלילת כביש בלתי חוקי על אדמות מדינה 27 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 27 סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 27 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 28 115. עצירת עבודות מעקף לצומת גוש-עציון 30 שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 30 סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 30 114. איסור על כניסת "שוברים שתיקה" לבתי-הספר 32 זהבה גלאון (מרצ): 32 שר החינוך נפתלי בנט: 32 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 42 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 42 ישיבה מיוחדת לכבוד נשיא הרפובליקה של אוקראינה פטרו אולכסיוביץ' פורושנקו 43 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 43 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 45 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 49 שאילתות דחופות 59 114. איסור על כניסת "שוברים שתיקה" לבתי-הספר 59 זהבה גלאון (מרצ): 59 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 64 נחמן שי (המחנה הציוני): 65 הצעת חוק איסור הפליה בדיור, התשע"ה–2015 74 דב חנין (הרשימה המשותפת): 75 הצעת חוק שוויון הזדמנויות במקום מגורים, התשע"ה–2015 78 עיסאווי פריג' (מרצ): 78 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 80 דב חנין (הרשימה המשותפת): 86 עיסאווי פריג' (מרצ): 87 הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (קרן לחלוקת כספים בעד נכסים של גופים ממשלתיים), התשע"ו–2015 89 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 89 הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – זכות לנוכחות הורה בעת טיפול ביילוד), התשע"ה–2015 93 עליזה לביא (יש עתיד): 94 שר הבריאות יעקב ליצמן: 98 הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – שלילת סמכותו של בית-המשפט העליון להתערב בהחלטת ועדת הבחירות המרכזית לעניין אישור או פסילת מועמד או רשימה מלהשתתף בבחירות) 104 אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו): 105 הצעת חוק הרשות לוועדות ערר רפואיות, התשע"ה–2015 108 מאיר כהן (יש עתיד): 111 שר הבריאות יעקב ליצמן: 114 מאיר כהן (יש עתיד): 116 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס על משיכה הונית מקופת גמל), התשע"ו–2015 121 סגן שר האוצר יצחק כהן: 121 הצעת חוק הענקת אזרחות כבוד לחללי מלחמת הקוממיות (תיקון – הענקת אזרחות ישראלית), התשע"ו–2015 125 אלעזר שטרן (יש עתיד): 125 הצעת חוק הכנסת (תיקון – מועדי כינוס הכנסת), התשע"ה–2015 127 איימן עודה (הרשימה המשותפת): 127 הצעת חוק לעיגון מעמדם של בתי-המשפט הצבאיים (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2015 133 ענת ברקו (הליכוד): 133 שרת המשפטים איילת שקד: 136 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 137 ענת ברקו (הליכוד): 142 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חישוב דמי לידה של עובדת עצמאית), התשע"ה–2015 146 טלי פלוסקוב (כולנו): 146 סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי: 147 הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון – העלאת סכום המחיר הבסיסי), התשע"ה–2015 149 אלי כהן (כולנו): 150 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 155 הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (עונשין), התשע"ה–2015 157 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 157 שר התיירות יריב לוין: 158 הצעת חוק ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת, התשע"ה–2015 160 איתן ברושי (המחנה הציוני): 160 שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ: 162 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 166 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 166 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגבלת התקופה לבירור תביעה), התשע"ה–2015 167 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 167 סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי: 170 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 174 הצעת חוק הממשלה (תיקון – כללי אתיקה לחברי הממשלה), התשע"ה–2015 176 ציפי לבני (המחנה הציוני): 176 שר התיירות יריב לוין: 178 הצעות לסדר-היום 186 ההתססה והאיומים על חיי הנשיא ראובן ריבלין 186 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 186 קארין אלהרר (יש עתיד): 187 שר התיירות יריב לוין: 189 הצעות לסדר-היום 191 שיאנות השכר במגזר הציבורי 191 אורי מקלב (יהדות התורה): 191 יוסי יונה (המחנה הציוני): 193 עיסאווי פריג' (מרצ): 194 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 195 סגן שר האוצר יצחק כהן: 200 הצעות לסדר-היום 206 אישור כריית פוספטים בשדה-בריר והפגיעה הצפויה בתושבי ערד והסביבה 206 עודד פורר (ישראל ביתנו): 206 מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): 208 דב חנין (הרשימה המשותפת): 208 תמר זנדברג (מרצ): 210 טלי פלוסקוב (כולנו): 211 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 215 השר להגנת הסביבה אבי גבאי: 218 שר הבריאות יעקב ליצמן: 223 שרן השכל (הליכוד): 225 יעל גרמן (יש עתיד): 226 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 227 הצעות לסדר-היום 232 אי-ניצול תקציבים המיועדים לניצולי השואה 232 מיכל בירן (המחנה הציוני): 232 יעל גרמן (יש עתיד): 234 טלי פלוסקוב (כולנו): 235 סגן שר האוצר יצחק כהן: 237 הצעות לסדר-היום 248 פעילות ארגון "שוברים שתיקה" נגד אזרחי ישראל וחיילי צה"ל 248 עודד פורר (ישראל ביתנו): 248 יואב קיש (הליכוד): 251 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 254 סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 266 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 267 מירב בן ארי (כולנו): 268 הצעה לסדר-היום 275 מחסור בתקנים ובעובדים סוציאליים 275 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 275 סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי: 277 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 281 הצעה לסדר-היום 283 החלטת ההסתדרות הרפואית שיש לטפל בפצוע הקשה יותר גם אם מדובר במחבל ולהעדיפו על הקורבן היהודי 283 יואב בן צור (ש"ס): 284 שר הבריאות יעקב ליצמן: 285 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 287 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 289 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 289 הצעת חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל (תיקון מס' 2), התשע"ו–2015 289 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 289 ציפי לבני (המחנה הציוני): 310 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 323 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 342 אלעזר שטרן (יש עתיד): 357 יאיר לפיד (יש עתיד): 365 מיכל רוזין (מרצ): 367 יואל חסון (המחנה הציוני): 385 רויטל סויד (המחנה הציוני): 413 דב חנין (הרשימה המשותפת): 431 יעל גרמן (יש עתיד): 439 חיים ילין (יש עתיד): 444 עיסאווי פריג' (מרצ): 448 סתיו שפיר (המחנה הציוני): 453 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 460 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 466 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 482 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 484 מיכל רוזין (מרצ): 524 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 528 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר טלי פלוסקוב:> בוקר טוב, חברי הכנסת, היום י"א בטבת התשע"ו, 23 בדצמבר 2015. אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הכנסת. מתחילים בהודעה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> תודה, גברתי. ברשות יושבת-ראש הישיבה, אני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – הסכם בין ממשלת ישראל לממשלת הרפובליקה של חוף-השנהב בדבר שיתוף פעולה בסוגיות של ביטחון פנים וביטחון הציבור. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 40) (פיצול שידורים של בעל זיכיון לשידורי רדיו), התשע"ו–2015, של חברת הכנסת נאוה בוקר וקבוצת חברי הכנסת. עוד אודיעכם, כי חבר הכנסת אלעזר שטרן מבקש לחזור ולהיות מציע של הצעות החוק האלה: הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול (תיקון מס' 2) (הרחבת ההגדרה "אלימות מילולית"), התשע"ה–2014, שמספרה פ/2030/19; הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון מס' 7) (שמירת זכויות בשל אלימות בן-זוג), התשע"ה–2014, שמספרה פ/2020/19; הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 23) (איסור מכירה בבית-עלמין), התשע"ד–2014, שמספרה פ/1595/19; הצעת חוק הגנה על זכויות אמנים במוזיקה, התשע"ה–2014, שמספרה פ/2391/19; הצעת חוק לתיקון פקודת העדה הדתית (המרה) (מס' 2), התשע"ה–2014, שמספרה פ/795/19. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה, אדוני. <שאילתות דחופות> <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו עוברים לשאילתות דחופות. אני מתכבדת להזמין את סגן שר החינוך חבר הכנסת מאיר פרוש להשיב על שאילתות. ראשון השואלים, חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, נא לגשת למיקרופון. סגן שר החינוך, בבקשה להגיע לדוכן. בבקשה. <113. מענק התמדה לגננות עולות> <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני סגן שר החינוך, בשנת 2013 נחקק חוק מענק התמדה למורים עולים, שעל-פיו מורים שמלמדים – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> סליחה שאני מעיר, אבל אתה צריך להקריא מתוך השאילתה שאושרה לך. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> סליחה. נודע לי כי מורות עולות בעלות ותק זכאיות למענק התמדה, אך גננות עולות בעלות אותו הוותק אינן זכאיות למענק. רצוני לשאול: 1. האם נכון הדבר? 2. אם כן – מדוע לא יינתן המענק גם לגננות העומדות בקריטריונים כמו המורות? 3. מה נעשה כיום לחיזוק מעמד צוותי הגנים? תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> גברתי היושבת-ראש, חבר הכנסת טרכטנברג, התשובה תהיה קצת יותר ארוכה, אז אתה יכול גם לשבת. It's up to you. 1. נכון. על מנת לעודד עובדי הוראה ותיקים במקצועות נדרשים מתחומי המדע והטכנולוגיה להמשיך ללמד במערכת החינוך, החליטו משרדי החינוך והאוצר על תשלום מענק התמדה למורים אלו. הוחלט כי מענק ההתמדה ישולם לעובדי ההוראה העומדים בתנאי הזכאות בכל חודש אוגוסט, החל משנת הלימודים תשע"ד ועד לשנת הלימודים תשע"ז. סוכם שהמענק הוא של 4,000 שקל לעובד במשרה מלאה. בתום התקופה האמורה ייבחן מתן המענק מחדש. 2. הדגש במענק זה הוא במקצועות נדרשים בתחום המדע והטכנולוגיה, ועל כן הגננות אינן נכללות בהסדר זה. 3. עם פתיחת שנת הלימודים הנוכחית התחלנו ביישומה של רפורמת הסייעת השנייה. לכן נוספה סייעת בגנים לגילאי שלוש–ארבע. מדובר בכוח עזר משמעותי לצוותי הגנים אשר הקל באופן משמעותי את עבודת הגננות ואפשר להן להעניק חינוך איכותי ואישי יותר לילדי הגן. במסגרת רפורמה זו הוחלט על מינויה של גננת מובילה לכל 15 גנים. גננת זו מתוקצבת ביום הדרכה, ותפקידה ללוות את הגננות, לתמוך בהן ולהוביל יחד אתן יוזמות משותפות. נוסף על כך, קיים מערך תמיכה לגננת באמצעות המפקחת, היועצת החינוכית או המדריכה. כמו כן קיימים ערוצי פיתוח מקצועי המוצעים לגננות – כל גננת בהתאם לצרכיה. ראוי לציין בהקשר זה את רפורמת "אופק חדש", אשר הביאה לשיפור משמעותי ביותר בשכרן של הגננות. על-פי נתוני ה-OECD, משנת 2005 ועד 2013 שכר הגננות עלה בשיעור של 31%, לעומת 3% בממוצע בקרב מדינות ה-OECD. לסיכום, משרד החינוך רואה חשיבות רבה בעבודתה של הגננת, בייחוד לאור מדיניות היפוך הפירמידה, אשר באה לידי ביטוי בתוכניות רבות. המשרד משקיע רבות בגיל הרך, מתוך הבנה כי השקעה בגילאים האלה תניב פירות בעתיד, ולכן פירטתי את מה שהמשרד עושה. ספציפית, אמרתי, נושא מענק ההתמדה נותן מענה לצורך במורים במקצועות מדעיים טכנולוגיים ומביע הכרה והערכה למורים אלה, ואינו נוגע כלל לעבודת הגננות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. חבר הכנסת טרכטנברג, אתה יכול לשאול עוד שאלה. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> שמעתי את ההסבר, אדוני סגן שר החינוך, ואני מקבל בשמחה את האמירה לגבי הגננות ומעמדן, אבל להבנתי – ואני אשמח לשמוע ממך אחרת – להבנתי מענק ההתמדה היה גם בגדר מתן הכרה למורות עולות שנמצאות בארץ לפחות עשר שנים אבל עם ניסיון הוראתי קודם של לפחות 15 שנה, ובמובן הזה אין הבדל בין גננת לבין מורה עולה. בעובדה שהמענק לא ניתן לגננות – יש מעין אפליה ואיפה ואיפה. מדובר על כמה עשרות בודדות של גננות כאלה שעונות על הקריטריונים האלה. אני מאוד אשמח אם תשקלו מחדש את עניין המענק. תודה. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> עוד מישהו? <היו"ר טלי פלוסקוב:> אין יותר שאלות. בבקשה, סגן השר. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אני רוצה לומר לחבר הכנסת טרכטנברג – אני מבין את השאלה שלו, וקטונתי מלהתווכח עם פרופסור טרכטנברג. אבל יחד עם זאת אני חייב לציין, המענק הזה נועד לעודד ולתת כוחות חדשים מאלה הוותיקים דווקא במקצועות נדרשים כמו – הזכרתי, תחומי המדע והטכנולוגיה, שאת זה אתה לא מוצא אצל הגננות. אז גם אם הגננות עושות עבודת קודש – ואני משלב את זה עם השאלה הנוספת בשאילתה השנייה שלך – גם אם הן עושות עבודת קודש, אז ציינתי מה שהמשרד עשה השנה עם הסייעת השנייה, שזו גם עבודה מאוד מאוד חשובה בשביל הגננות. נכון שלגבי מורות עולות יש המענק של 4,000 השקל לתקופה של ארבע-חמש שנים, ואצל הגננות יש משהו אחר שיכול לעזור ולתת את התמריץ או את העידוד או את החיזוק. אז אין דבר מושלם אצל שום מגמה, אבל זה מה שהמשרד עושה. אז למורות הוותיקות נותנים את זה ולגננות נתנו צ'ופר אחר. <חיים ילין (יש עתיד):> יש דבר מושלם אחד; הוא נמצא מעלינו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> כן. שאילתה נוספת של חברת הכנסת ענת ברקו. בבקשה, ענת ברקו, לגשת למיקרופון. <112. תוכניות הלימודים הנלמדות במזרח-ירושלים> <ענת ברקו (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אנו עדים לאחרונה למסע הסתה ברשות הפלסטינית שמסתיים בשטח גם ברציחות של אנשים, אזרחים. רצוני לשאול: 1. האם תוכנית הלימודים הנלמדת במזרח-ירושלים – תוכניות הלימודים, הן של מדינת ישראל? 2. אם אכן כן, ובמימונה, האם יש פיקוח עליהן? על-ידי מי הוא נעשה? כיוון שמה שקורה כרגע, התוכנית הזאת מובלת על-ידי בל"ד ועל-ידי תנועות שלוחמות במדינת ישראל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, גברתי. כן, אדוני סגן השר, נא להשיב. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> גברתי היושבת-ראש, חברת הכנסת ענת ברקו, 1. תוכנית הלימודים הנלמדת במזרח-ירושלים היא תוכנית לימודים פלסטינית. 2–3. תוכני הלימוד בתוכנית הלימודים הפלסטינית מבוקרים על-ידי מנח"י – מינהלת חינוך ירושלים – אשר מדפיסה ומחלקת את הספרים לכל בתי-הספר. מנח"י מעבירה את הספרים המתקבלים מן הרשות הפלסטינית לקריאה של בודק חיצוני, שמסמן כל קטע שיש בו הסתה נגד ישראל והיהודים. לאחר בדיקתם של ספרי הלימוד ועריכתם, שכוללת גם הסרת סממנים ריבוניים של הרשות הפלסטינית והחלפתם בסמל עיריית ירושלים, נשלחים הספרים להדפסה מחדש ללא הקטעים שנפסלו. כך נעשה הן בספרים חדשים והן בספרים שמתפרסמים במהדורה מחודשת. ספרים אלה מיועדים הן לבתי-הספר הרשמיים והן לבתי-הספר המוכרים שאינם רשמיים. במקביל, מנח"י מעבירה הנחיות ברורות לכל בתי-הספר במזרח-ירושלים, שלא לאפשר שימוש בספרי לימוד פלסטיניים שנרכשו באופן עצמאי, אלא רק בספרי הלימוד שעברו בדיקה והודפסו מחדש. במקרים שבהם יש חשד להסתה בספרי הלימוד, ולאחר ביצוע הבירור הנדרש, פועל המשרד מכוח סמכויותיו הקבועות בדין, ובתוך כך מכוח חוק פיקוח על בתי-ספר וחוק חינוך ממלכתי. מכוח הדין נתונות למשרד סמכויות שונות, לרבות ביטול אישור העסקה של מנהל מוסד החינוך או התלייתו, ובמוסד חינוך רשמי – נקיטת הליכים משמעתיים נגד מנהל המוסד; ביטול רישיונו של מוסד החינוך; הפסקת העברתו של התקציב או הפחתתו. ככלל, בעת הזו ברצוני להדגיש כי משרד החינוך עושה מאמץ רב למיגור האלימות וההסתה במזרח העיר ירושלים ובכלל. רק לאחרונה פוטרו מנהלת ומורה מבית-ספר היסודי בבית-חנינא שבמזרח-ירושלים בעקבות הסתה ועידוד לאלימות נגד חיילי צה"ל. משרד החינוך רואה בחומרה רבה קיום פעילות כלשהי שהיא תעמולה פוליטית אסורה, הסתה ואלימות ושיש בה כדי להשפיע השפעה מזיקה על התלמידים. משרד החינוך יפעל בכל האמצעים שברשותו על מנת להוקיע תופעות אלה. לצד הדברים האלה, ראוי להוסיף ולציין כי משרד החינוך ומנח"י עושים מאמצים רבים על מנת לעודד בתי-ספר במזרח-ירושלים ללמוד במתכונת הישראלית אף במקביל ללימודים במתכונת הפלסטינית – בתי-ספר משולבים. זהו תהליך שיש בו מורכבות, ואנחנו עדים לעלייה במגמה זו. לימודים במתכונת הישראלית יאפשרו צמצום פערים ויקלו גם את השתלבותם של בוגרים אלה בשוק העבודה ובאקדמיה הישראליים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. גברתי חברת הכנסת ענת ברקו, האם יש לך שאלה נוספת? <ענת ברקו (הליכוד):> אדוני סגן השר, מה שאני רוצה לומר לך, שאנו בעצם מממנים פעילות אנטי-ישראלית כי אנחנו רואים שמבית-ספר אחד, למשל בית-הספר הרב-נתיבי היסודי "סח'נין" לבנות בשועפאט שבמזרח-ירושלים, המנוהל על-ידי גברת ג'יהאן אבו אלחוף זה יותר מ-15 שנה, שהוא בית-ספר מוכר לא רשמי וחלק מרשת "סח'נין", שמבתי-הספר שלה יצאו ארבעה מפגעים – משהו לא בסדר. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> מבית-ספר אחד? <ענת ברקו (הליכוד):> כן, מאותה רשת "סח'נין", הרב-נתיבי "סח'נין", בתי-ספר אחרים שהם קבלן המשנה לביצוע החינוך של ילדים, וזה מה שקרה. המנהלת הזאת משתמשת באמצעים של בתי-ספר, של בית-הספר שהיא מנהלת, לצורך פעילות אנטי-ישראלית. היא פעילה ידועה ב"חזית העממית", נשואה לתושב יו"ש שהיה כלוא בישראל, אסיר ביטחוני, מעסיקה מורים שהם אסירים ביטחוניים, חותמת על הסמכות ותעודות הוראה שצריך לבדוק את כשרותן. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> מי זאת? המנהלת? זו המנהלת? <ענת ברקו (הליכוד):> גם המנהלת. וזה לא משהו חדש. הם משתתפים בפעולות אנטי-ישראליות, בהפגנות תמיכה במשטרו של בשאר אל-אסד – באיו"ש הם עושים את זה, גם ברמת-הגולן. היא מפרסמת תמונות והערות שקוראות להתנגדות ולחרם, מדברת נגד ישראל, ואף בבית-ספר עצמו היא עושה פעילות, גם בפייסבוק, גלויה, שאין שום בעיה. היא אומרת שהיא מייחלת ומקווה לראות את בטני הנשים ההרות משוסעות. המנהלת הזמינה ומזמינה אנשים ששייכים לארגונים במזרח-ירושלים, כמו חאתם עבד אל-קאדר וכל המתבצרים מאל-אקצא, ובעיקר הנושא של – אני חושבת שיש כאן בעיה גם ביטחונית ממדרגה ראשונה – – <זהבה גלאון (מרצ):> מה, אתה משטרה? תגישו תלונה למשטרה. מה אתה עונה לה? <ענת ברקו (הליכוד):> – – לא רק – וזו רק דוגמה, ואגב, את כל הדוגמאות האלה קיבלתי ממורים ממזרח-ירושלים שחרדים לגורל הילדים הללו, שעוברים הסתה ושטיפת מוח ובעצם אין להם נתיב אמיתי בחיים. אני חושבת שגם הפיקוח, כנראה, של משרד החינוך לוקה בחסר. אני מבינה שמנהל מערכת החינוך הערבית, מר עבדאללה ח'טיב, מפקח על העניין הזה. היו תלונות אליו. צריך לבדוק מה נעשה עם כל תלונה ותלונה, ופשוט לעצור מימון לאלה שרוצים לרצוח אותנו. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> עוד מישהו רוצה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> לא, אין עוד שאלות. בבקשה, אדוני. נא להשיב. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אני מודה לחברת הכנסת בַּרקו על – – – <ענת ברקו (הליכוד):> בֶּרקו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בֶּרקו. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> בֶּרקו, סליחה. – – – על הפירוט הרחב והמלא של הדברים שקשה מאוד לשמוע. מנהלת בבית-ספר של רשת "סח'נין", שמתוך בתי-הספר האלו, מהרשת הזו יצאו ארבעה מפגעים וכו' וכו' – לא רשמתי אפילו את הדברים המאוד-מאוד-מאוד קשים ופוגעים. אני חייב לומר לפרוטוקול שחברת הכנסת ברקו מצטיינת – כאשר היא מבקשת שאילתה דחופה היא גם מצטיידת בפרטים מדויקים, ובדרך כלל אני גם מבקש ממנה שתיתן לי את זה כדי שאוכל לבדוק במשרד. אז אני מבקש, אני בטוח שאלה שראו את השאילתה הדחופה שלך במשרד, לא היו לנגד עיניהם הפרטים המלאים שפירטת הבוקר כאן במליאה. אני מבקש ממך להעביר לי את הפרטים האלה עוד היום, כדי שבאמת נוכל לטפל בדברים החמורים והקשים שהשמעת כאן. וכמובן, המשרד ירצה לבדוק את זה. אני מתאר לעצמי שחברת הכנסת ברקו לא הייתה עדה בפועל ובעיניה לראות את הדברים האלה, אלא הדברים הם מפי השמועה, ובוודאי שהמשרד יצטרך לבדוק את זה. אבל מספיק רק שיש חשדות כאלה, מספיק רק שיש – – – <ענת ברקו (הליכוד):> זה מפי מורים מאותו מוסד. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אז אני אומר שוב: ודאי שאת מאפשרת ואת חושבת שמשרד החינוך צריך לבדוק דברים כאלה. לכן אני מבקש להעביר לי היום את הפרטים, כדי שבאמת נוכל לבדוק את זה. ואם צריך למצות את הדין ולעשות משהו, אז המשרד אכן צריך לעשות את זה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לכבוד סגן שר החינוך חבר הכנסת פרוש. אנחנו עוברים לשאילתה הבאה. אני מתכבדת להזמין את שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים חבר הכנסת שטייניץ להשיב על שאילתה של חבר הכנסת איל בן ראובן. בבקשה, חבר הכנסת. <109. מחיר המים לחקלאות בבקעת-הירדן> <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני שר התשתיות מר יובל שטייניץ, ההתיישבות בבקעת-הירדן מבוססת חקלאות, באמת נשמת אפו של האזור. באזורים אחרים יש הסדרים למחיר, ומחירי המים בבקעת-הירדן – החמה, אני מוכרח להגיד – הם מהיקרים ביותר בארץ. הם כפולים, למשל, מאלה של עמק-המעיינות, שכמו שאתה מכיר, נמצא מצפון להם ממש. רצוני לשאול: 1. מדוע לא מסייעים לחקלאי האזור בנושא? 2. האם יש תוכנית להקטנת עלות המים לחקלאות לחקלאים באזור? תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> תודה, גברתי, תודה, אדוני. חבר הכנסת איל בן ראובן, אני שותף לדאגה ולאכפתיות שלך לגבי ההתיישבות בבקעת-הירדן, הגבול הביטחוני המזרחי של כל מדינת ישראל, והתיישבות ציונית בתנאים לא פשוטים, מפוארת כשלעצמה. <חיים ילין (יש עתיד):> מילה טובה ליגאל אלון. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> בהחלט מילה טובה ליגאל אלון. בהתאם לחוות הדעת של אנשי המקצוע במשרד וגם ברשות המים, אני מתכבד להשיב על השאילתה שלך כדלקמן: בבקעת-הירדן מסופקים לחקלאות כ-40 מיליון מ"ק של מים בשנה. מחצית מהכמות הם מים שפירים המסופקים על-ידי חברת "מקורות" במחיר הקבוע בכללי המים – תעריפי מים המסופקים מאת "מקורות" – תעריף לחקלאות שהוא אחיד בכל הארץ ועומד על 2.34 שקלים למ"ק בתוספת מע"מ. מים אלה מתאימים לכל הגידולים החקלאיים. אני אומר במאמר מוסגר, הדוגמה שאתה הזכרת, של מחירים הרבה יותר זולים בעמק-המעיינות, היא נכונה; אלה לא מים שמסופקים על-ידי "מקורות", וזה מה שיוצר הבדלים במחירי המים, שזה בהחלט נושא שאני נדרש אליו, נושא שמחייב חשיבה כוללת ומעמיקה, כי העיוותים הם לא רק באזור הזה, לא רק בגזרה הזו; גם בגזרה הזו. המחצית השנייה של המים לחקלאות לבקעת-הירדן מורכבת ממה שמכונה "מים נחותים" – מים נחותים הם מי קולחין שעברו תהליכים ברמה כזו או אחרת של טיהור והשבחה, סינון; מי שיטפונות ומי הירדן הדרומי. בשל איכותם, מים אלה מתאימים בעיקר להשקיית תמרים, ותמרים הם אכן הגידול החקלאי המוביל בבקעת-הירדן. מפעל אספקה של מים נחותים הוקם על-ידי אגודות המים האזוריות בסיוע משמעותי ביותר של המדינה. כך, בין השנים 2004 ו-2015, במהלך כעשר שנים, סייעה רשות המים במענקים של 81 מיליון שקל, 94 מיליון שקל כולל מע"מ, לצורך הקמת תשתיות לניצול מים נחותים – או מה שאנחנו מכנים בדרך כלל מים מושבים; חלק גדול זה מים מושבים – עבור חקלאי בקעת-הירדן. מחיר המים המושבים, או הנחותים, לחקלאי בקעת-הירדן עומד כיום על 1.12 שקל למ"ק, בתוספת מע"מ, מחיר המשקף את עלותם, בשים לב למענק המשמעותי של קרוב ל-100 מיליון שקל שניתן על-ידי המדינה. <קריאה:> – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אמרתי, זה בעיקר לתמרים. כיום עומדת בפני רשות המים בקשה נוספת לאישורם של כ-13 מיליון שקל לצורך הקמת תשתית חדשה שתאפשר הרחבת ניצול מי הירדן הדרומי. בקשה זו נבחנת על-ידי הצוות המקצועי של רשות המים. עוד יצוין כי כחלק מהסיוע לאגודה הסכימה המדינה לבצע פריסת הלוואות מחודשת בגין ההלוואות שנטלה אגודת המים בבקעת-הירדן מהמדינה בסוף שנות ה-90. לאור הגידול המשמעותי בצורך למים נחותים בבקעת-הירדן, נבחנת כרגע ברשות המים חלופה או חלופות להרחבת המפעל עד היקף כפול של 40 מיליון מ"ק לשנה. גם במקרה זה הכוונה כי ההשקעות הנדרשות לפיתוח ולהרחבת המפעל יזכו לסיוע משמעותי של המדינה, בכפוף, כמובן, לעמידה בנוהלי הסיוע. עם סיום המהלך הזה, תמהיל המים הצפוי בבקעת-הירדן ישתנה. במקום 1:1, או 50% מים שפירים ו-50% מים נחותים, התמהיל החדש יכלול שני-שלישים מכמות המים מים נחותים ושליש מים שפירים שמאפשרים השקיה לכלל הגידולים. כלומר – שליש שפירים, שני-שלישים מים בתעריף הנמוך, כפי שצוין, ובדומה לחלק גדול מהאזורים בארץ. אז זה, קודם כול, לגבי הסוגיה המקצועית. בהחלט יש לנו כוונה לסייע לבקעת-הירדן ולהגדיל את כמות המים הנחותים, חלק מהם מסוננים או מושבים, וחלק ממי נהר הירדן הדרומי. שנית, לגבי שאלתך שחורגת בעצם גם מעבר לבקעת-הירדן, כי אתה דיברת בשאלתך על הקיפוח במחירי המים לחקלאים בין אזורים שונים בארץ – בעיה כזו קיימת. אני לא אנתח אותה כאן. אני רק יכול לומר שבאו אתי בדברים גם יושב-ראש המועצה האזורית בקעת-הירדן, גם נציגים של חקלאים, של יישובים חקלאיים, של מועצות אזוריות באזורים אחרים בארץ, לגבי הדבר הזה. הדבר הזה מחייב הסתכלות מערכתית, ואני בפירוש, בשנת 2016, הבאה עלינו לטובה, אני מקווה, מתכוון לתת את דעתי גם על הסוגיה הרחבה יותר שעולה מהשאילתה שלך שמתמקדת בבקעת-הירדן. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר, תודה לחבר הכנסת איל בן ראובן. יש לך שאלה נוספת, ואחריך – שאלה לדב חנין שביקש, וחבר הכנסת חיים ילין. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> תודה, אדוני השר. מה שאני הייתי מבקש, היות שאני ביקרתי שם, אני מניח גם שאתה נפגש עם האנשים, אנחנו צריכים לדאוג שמשקים לא ייפלו. אני הייתי ממליץ, או מציע, לחשוב על אפשרות – היות שהתהליך שאתה מדבר עליו ב-2016 הוא תהליך שייקח זמן – השאלה היא אם אפשר לחשוב על תקציב גישור כלשהו שיאפשר למנוע נפילה של משקים שם. זה מה שמטריד היום. יש שם אנשים יוצאים מן הכלל, באמת, יצא לי לבלות הרבה שם באזור הזה, וחבל, חבל, שבגלל איזה מהלך מעכב או מתעכב או זמן – אני מבין שעושים מאמץ, אבל אני ממליץ לשקול איך אנחנו מטפלים בזה בלוח-זמנים מאוד מאוד קצר, כדי למנוע נפילה בעיקר, ולאחר מכן – המראה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אוקיי, אני מודה לך גם על התוספת – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רק רגע, אדוני, אדוני. שאלה לך, חבר הכנסת דב חנין. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אתה לא רוצה שאני אענה על כולן ביחד? <היו"ר יצחק וקנין:> כן, אבל הם צריכים לשאול. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> בסדר, הוא שאל כבר את שלו. <היו"ר יצחק וקנין:> הוא שאל, ואחריו – זה הנוהל, שכולם שואלים, ואחרי כן השר משיב לכולם. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, אתה מכיר את הנוהל הרבה יותר טוב ממני. <היו"ר יצחק וקנין:> כן, אני משתדל ללכת לפי הנוהל. חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, לפני ימים מספר חתם ראש הממשלה, בתפקידו כשר הכלכלה, על מתווה הגז, מתווה שעורר ויכוח קשה, גם בציבור, גם בכנסת. אחד הטעמים המרכזיים לחתימה על המתווה היה הרצון לפתח את מאגר "לווייתן". בפועל, הפיתוח של מאגר "לווייתן" מתמהמה. גם לפי המתווה הוא מתמהמה. המאגר התגלה ב-2012, אבל הוא לא מפותח ב-2015, הוא יפותח במקרה הטוב ב-2020, וגם על זה אין סנקציות. <היו"ר יצחק וקנין:> שאלה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אנחנו בימים האחרונים קוראים שהוגשה תוכנית אחרת לפיתוח "מיני לווייתן", פיתוח קטן יותר של מאגר "לווייתן", בגלל שיקולים שלא קשורים למתווה, אלא שיקולים שאולי קשורים לקשיים בייצוא או אולי למחיר הגז בעולם. מה בדעתו של משרד האנרגיה לעשות, ומה עמדתכם ביחס למתווה הפיתוח "מיני לווייתן"? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. חבר הכנסת חיים ילין, ולאחר מכן השר ישיב לשואלים. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד השר, אני רוצה להתמקד בשאלה הראשונה של המים בבקעה; לא רק בבקעה, גם בערבה ובאזורים שהם מאוד מאוד מרוחקים ושאין להם אפשרות לפתח את החקלאות. תפיסתי באה ואומרת – מאז לוי אשכול, שלימד אותנו שצינור מים שהוא קנה מעודפי מלחמת העולם השנייה וחיבר להתיישבות בנגב, הביא לחיים והביא את הנגב למדינת ישראל. כשיש מים יש חיים, יש חקלאות, יש התיישבות, בבקעה, בערבה. אני מתנצל, אני פשוט לא שומע את עצמי. <היו"ר יצחק וקנין:> נא לשמור על השקט ביציע, אני ממש מבקש מהאורחים. זה מפריע לדיון. סדרנים, תשתדלו לעשות סדר ביציע כדי שלא יהיה רעש גדול. <חיים ילין (יש עתיד):> אבל יש שני דברים שאתה מכיר מצוין – רשות החשמל ורשות המים. למה אני אומר שאתה מכיר אותן? למה הן קמו? הן קמו למען המתיישבים, למען התושבים, למען האזרחים, שלא יהיה מצב כזה שהממשלה היא הרגולטור של עצמה. ואז קמה רשות המים. עכשיו, רשות המים כבר לא שייכת למשרד החקלאות. פעם משרד החקלאות היה אומר: פה צריך מכסות, פה צריך מים, פה יש התיישבות חדשה, פה צריך לתמוך. ואז נוצר מצב, כשיש יותר מדי משרדים, שאין תכלול. אין תכלול – זה נופל בין הכיסאות. בדיוק כמו הגנת הסביבה והחקלאות, בדיוק כמו המים, האנרגיה והמשרדים השונים. לכן הבקשה היא לא להקים את הגוף ברשות המים, אלא קודם כול להקים איזה פורום שיקבע את המדיניות, איך תומכים באותם אזורים שאין להם ברירה, פשוט אין להם סיכוי אחר להצמיח את החקלאות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <חיים ילין (יש עתיד):> כל קוב מים שאתה תביא לערבה, כל קוב מים נוסף שאתה תביא לבקעה, אתה תביא עוד משפחה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת חיים ילין. אדוני השר ישיב. לא חייבים להשיב לשואלים. יש שאלות שהן לא מסוג העניין של השאילתה הראשונה, אבל, אדוני, הזכות שלך להשיב על מה שאתה חושב. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני דווקא אשמח להשיב לשלושת השואלים, שלושה חברי כנסת מאוד רציניים ונכבדים; מהאופוזיציה, אבל מאוד ראויים ונכבדים. <חיים ילין (יש עתיד):> על הגז זה ייקח לך שעה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> קודם לשאלה של חבר הכנסת איל בן ראובן. כפי שאתה מבין וכפי שאמרתי, ביקרתי לא פעם אחת ולא פעמיים ולא שלוש בבקעת-הירדן; אני מודע למעשה הציוני הגדול שמתרחש בבקעת-הירדן, ואני מודע לקשיים, לחום הרב, לבעיות המים, לבעיות בייצוא חלק מהמוצרים בעקבות הניסיון לנדות את המתיישבים ולהטיל עליהם חרם, ואנחנו מנסים לעזור. עוד בהיותי שר האוצר סייעתי רבות לבקעת-הירדן, ואני מאוד גאה על כך, כמו גם לאזורים אחרים בפריפריה בארץ. אבל אני רוצה להפריד בין שני דברים. לגבי סיוע בעניין המים, הנושא בטיפול, גם התוכניות שפירטתי, שהן תוכניות שייקחו כמה שנים, כי זה להכפיל את הנפח, אבל הן באמת תוכניות שיאפשרו להרחיב בגדול את ההתיישבות. וגם בטווח יותר קצר, יש גם דברים יותר קונקרטיים, יותר קטנים, שלא פירטתי אותם, גם לא שאלת לגביהם. יחד עם זאת, אין סיוע במחיר המים. מחיר המים נקבע לפי קריטריונים ברורים. גם אם יש משקים או מפעלים לעתים, שיכולים להיקלע לבעיות, אין סבסוד של מחיר המים. כלומר, לא מסייעים על-ידי הנחות במים או על-ידי מים בחינם. ולכן, אם יש משקים שנקלעו למצוקה בבקעת-הירדן – זה מצער לשמוע על כך – ויש להם סיכויי התאוששות סבירים, אני מציע להפנות את השאילתה הזאת למשרד החקלאות. אני לא יודע אם לו יש היכולת, אבל ודאי שמשרד האנרגיה, או רשות המים שעוסקת במים ולא בסיוע למשקים שנקלעו למצוקה, גם אם יכול להיות שהרחבת המים המוזלים, המושבים או הנחותים יכולה לפתור חלק מהמצוקות האלה ולהגדיל את ההתיישבות. אני עובר לשאלה של דב חנין לגבי מתווה הגז ופיתוח "לווייתן". קודם כול, דב, דווקא כחבר כנסת מאוד רציני, שעוקב אחרי הדברים הללו שנים ארוכות, קודם כול חייבים לדייק בנתונים. שדה "לווייתן" לא התגלה ב-2012, גם לא ב-2011, הוא התגלה ב-2010. זאת אומרת, אנחנו היום חמש שנים לאחר מכן, או-טו-טו תחילת 2016. לכן העיכובים והדחיות בפיתוח השדה, שגרמו למדינת ישראל נזק – כל שנה בין מיליארדים לעשרות מיליארדים; ההערכה המתונה יותר מדברת על מינימום של 8 מיליארד נזק כל שנה בשל עיכוב בפיתוח "לווייתן" ו"כריש" "תנין", וההערכה הגבוהה יותר מדברת על 20 ואפילו על מעל 20 מיליארד שקל לשנה. כלומר, אם אני לוקח את האמצע, בין שתי ההערכות האלה, בכל שנה של עיכוב נגרם נזק של כ-15 מיליארד שקל – נזק ישיר, אני לא מדבר על נזקים עקיפים. זה, כמובן, נזק חמור, כי בעצם כל המתווה, על כל ההכנסות, של מאות מיליארדים, זז שנה אחת קדימה. אז קודם כול, למען הדיוק, "תמר" התגלה ב-2009 ופותח בזמן שנחשב מהיר מאוד, בתוך ארבע שנים. באפריל-מאי 2013 "תמר" התחיל להפיק גז. "לווייתן" התגלה ב-2010. לכאורה, לפי לוחות זמנים דומים, היה אפשר להתחיל להפיק גז ב-2014. אנחנו בתחילת 2016 ועכשיו נורתה יריית הפתיחה לפיתוח "לווייתן". לכן, מה שציינת איננו נכון, אלא טעות בידך, ולכן גם דבריך מטעים. כמו "תמר", גם "לווייתן" הוא שדה במים עמוקים מאוד. וכאן צריך להבין: שדות הגז העיקריים שהתגלו בישראל, "תמר" ו"לווייתן", הם שדות גז מצוינים, גדולים יחסית, עם איכות גז טובה, אבל יש הבדל גדול מאוד בין שדה גז ביבשה לשדה גז בים, ובין שדה גז במים רדודים, כמו בים הצפוני, של עשרות מטרים, שצוללנים יכולים לטפל בו, להגיע אליו, להגיע לקרקעית הים ולטפל במה שמונח שם, לבין שדות גז שנמצאים בעומק 1,700 או 1,800 מטר מתחת לפני הים. השדות שלנו, "תמר" ו"לווייתן", הם מהשדות העמוקים ביותר בעולם. יש עוד כמה כאלה, יש שדה אחד כזה במצרים שהתגלה, Zohr, ויש גם באוסטרליה ובארצות-הברית שלושה-ארבעה שדות כאלה, אבל הם בין הבודדים בעולם. לכן, פיתוח "תמר" בארבע שנים נחשב פיתוח מהיר ולא אטי. לכן, אם השתמע מהשאלה שלך, לכאורה, שאפשר לפתח את "לווייתן" בתוך שנה או שנתיים, אני אומר לך שכל מומחה בין-לאומי רציני לפיתוח שדות בים יאמר לך שהדבר הזה הוא פשוט בלתי אפשרי. לכן מי שאומר, למה לא עומדים על זה ש"לווייתן" יפותח מחר בבוקר או בתוך שנה, פשוט מטעה את הציבור. ואם מישהו אמר לך דבר כזה, הוא הטעה אותך, ודרכך – את הציבור. שדה Zohr, למשל, שהתגלה במצרים, ההערכות הן – ואני שמעתי את זה מהמומחים הכי רלוונטיים, אם תרצה אחר כך אני איידע אותך – שיידרשו בערך חמש שנים, במקרה הטוב, לפתח אותו. למה הנושא הזה כל כך מורכב וגם כל כך יקר? אני אתן דוגמה: הפיתוח של שדה "תמר", למשל, העלות הכוללת של שני השלבים של הפיתוח שלו – שלב א' שכבר פותח ושלב ב', אנחנו אמורים עכשיו, בשנים הקרובות, גם לפתח את שלב ב' ב"תמר" – עולה 7 מיליארד דולר, 7–7.5 מיליארדי דולרים. בשקלים אנחנו מדברים על סכום שמתקרב ל-30 מיליארדי שקלים ב"תמר"; ב"לווייתן" הסכום גבוה בהרבה. אם שדה "תמר", במקום בים מול חופי חיפה, בעומק 1,800 מטר, היה ממוקם למשל בכרמל או בעמק יזרעאל, במקום 7 מיליארד דולר לשני השלבים, העלות הייתה 700 מיליון דולר או מיליארד דולר. כלומר, העובדה שהשדה הוא במים עמוקים מאוד גם מאריכה את משך הזמן וגם מגדילה עד כדי פי-עשרה את עלות הפיתוח הראשוני של השדה, לפני שזורם ממנו בכלל גז. למה? מסיבה מאוד פשוטה: אין צוללן ואין צוללת בחיל הים הישראלי, גם לא בחיל הים האמריקני, שמסוגלים להגיע לעומק של מינוס 1,800 מטר. הלחץ בעומק הזה הוא 180 אטמוספירות. שום צוללת של שום חיל ים בעולם לא מסוגלת להגיע לעומק כזה. שום צוללן כמובן לא מסוגל להגיע לעומק כזה, זו גם חשכה מוחלטת. ולכן, ההבניה, הפיתוח של שדות גז בעומק 2 ק"מ, 1.5–2 ק"מ מתחת לפני הים, דורש צוללות ננס מיוחדות, לא מאוישות בדרך כלל, רובוטים תת-מימיים מיוחדים, והם יוצרים את התשתית בעומק הזה, גם בשדה עצמו וגם בצנרת שמובילה ממנו אחר כך לכיוון החוף. לכן בוא לא נטעה את הציבור. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, חבר הכנסת דב חנין, תן לנו לסיים, זה כבר הפך להיות לא שאילתה דחופה, אפילו לא הצעה לסדר-היום. צריך להתקדם בסדר-היום. אני פשוט מכבד – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, יש לנו סדר-יום וצריך לעמוד בו, חבר הכנסת דב חנין – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, דווקא מפני שאני מכבד מאוד את חבר הכנסת דב חנין – – <היו"ר יצחק וקנין:> גם אני, אני יכול להגיד שהוא – – – <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – ודווקא מפני שאני זוכר לו לטובה שבימים הכי קשים, כשירקתי דם במאבק קשה מול הטייקונים של הגז והנפט, מול "דלק" ו"נובל", מול תשובה והשותפים שלו, כדי שרוב ההכנסות, רוב הרווחים, ילכו למדינת ישראל, ואת הדבר הזה הסדרנו אז כשהקמתי את ועדת ששינסקי, וכשחוקקתי ואתה היית מראשי התומכים והמגבים, ואפילו היום, כשאתה מתווכח אתי ויוצא נגדי, אני לא אשכח לך את התמיכה החשובה שנתת לי אז במהלך החשוב ההוא. דווקא בגלל זה נתתי תשובה קצת מפורטת, כי אני חושב שדב גם מקשיב. הוא יכול לא להסכים או כן, אבל לעובדות הוא בוודאי מקשיב. לכן, הפיתוח של "לווייתן", כפי שקבענו במתווה הגז – אני אוסיף: במתווה הגז הטוב, הטוב בכל השוואה בין-לאומית, הטוב מבחינת ההכנסות, כי אנחנו נקבל חלק גדול יותר בהכנסות מהגז ונשלם פחות מהממוצע במערב עבור הגז; נשלם פחות בעבור הגז ונקבל יותר מההכנסות, מהרווחים של הגז, מרוב מדינות המערב. דרך אגב, זה לא גז שהולך לבית. הרבה אנשים חושבים שזה גז הבישול. גז בישול הוא תוצר לוואי של תהליך זיקוק של נפט. מדובר פה בגז טבעי. לפחות בשנים הקרובות הוא הולך רק לייצור חשמל או למפעלים גדולים ולא לבית, זה לא הגז של הבית. לכן, לוח-הזמנים שקבענו, של ארבע שנים, הוא לוח-זמנים רציני, שאפתני ומאתגר. לא ניתן לפתח שדות במים עמוקים בפחות. גם "תמר", שנחשב להישג, פותח ונתן גז ארבע שנים מיום הגילוי שלו. שלוש שנים וחצי מיום התחלת הפיתוח זה נחשב פיתוח מהיר מאוד, ולכן אלה גם לוחות-הזמנים ב"לווייתן". לגבי תוכניות, הכוונה שלנו כמובן לפיתוח מלא של שלב א' של "לווייתן", בשלב ראשון. זה הדבר הכי טוב למדינת ישראל, גם לצורכי המשק המקומי, התחרות, הגיבוי האנרגטי, הביטחון האנרגטי, וגם לצורכי יצוא. ואתה יודע שאני שוקד עכשיו על כמה אופציות של יצוא, כדי שלא נישען על רגל אחת – גם מצרים, גם ירדן, גם טורקיה, גם יוון וגם מעבר לכך. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> מובן שתמיד צריך לחשוב על אופציות נוספות או תוכניות אלטרנטיביות, אבל הכוונה שלי כשר אנרגיה ושל משרד האנרגיה היא להביא לפיתוח כמה שיותר רציני, מלא וגם מהיר של "לווייתן". לגבי השאלה של חיים ילין – אני אשתדל לקצר, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר לקצר, אנחנו – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אני מרגיש שהשאילתה היא גז לבקעה ולא מים לבקעה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> בערך, בערך. קודם כול, אמרת: יש מים – יש חיים. זו ססמה כל כך יפה, זה מלווה את הציונות מתחילת דרכה. יש מים – יש חיים, יש חקלאות יש התיישבות. מסכים עם כל מילה. לגבי רשות המים: הוקמה רשות מים לפני כעשר שנים, במהלך די דומה למהלך של הקמת רשות החשמל החדשה עכשיו, אף שהמבנה קצת שונה. ברשות המים הזו יש נציגות לכולם, גם למשרד החקלאות ולחקלאים, ואין לי ספק שרשות המים מתחשבת גם בצורכי החקלאות. הזכרת – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – מונעת מכל מיני החלטות, שהיא לא מסוגלת לתת דיפרנציאציה במחיר למקום שאתה כשר אומר: עכשיו זה חשוב לנו. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> נכון שההחלטה העקרונית היא מחירים אחידים גם לצריכה ביתית וגם לחקלאות בכל הארץ. כמו שאנחנו יודעים, זה לא בדיוק קורה. לכן אמרתי כבר קודם שצריך לבדוק את הדבר הזה, בשאיפה כן ליצור מחירים אחידים לחקלאות, לא רק בצפון אלא גם בדרום, באזורים הקשים יותר. אני אכן חושב שיש פה מצב לא תקין, לא רצוי, ואני מקווה למצוא לו פתרון. ואני מקווה שברגע שיהיה פתרון מלא או חלקי אני גם אזכה לגיבוי של כל האנשים ששואלים כאן. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> גם לגבי הערבה, אני יכול לומר לך שיש לנו תוכנית ספציפית להגדיל את כמות המים בערבה בכל מיני דרכים, אבל לא נפרט כאן, כי היושב-ראש, בצדק, רוצה תשובות – – <היו"ר יצחק וקנין:> קצרות. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – פחות רציניות ומפורטות. <היו"ר יצחק וקנין:> לא, לא, חלילה וחס. את זה לא אמרתי, אבל מאחר שזה נמשך הרבה זמן ויש עוד שואלים וסדר-היום הוא ארוך, יש דברים שנקבעו בסדר-היום המיוחד של היום: בשעה 12:00 מפסיקים את הדיונים, ואני צריך לסיים את השאילתות עד השעה 12:00. לכן כל דקה חשובה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, אני מתנצל על התשובות המפורטות, ואני אשמח לרדת מהבמה. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים, השר יובל שטייניץ. תודה לשואלים, חברי הכנסת איל בן ראובן, חיים ילין ודב חנין. אנחנו עוברים לשאילתה 106. אני מתכבד להזמין את סגן שר הביטחון הרב אלי בן-דהן לעלות לדוכן ולהשיב על שאילתה מס' 106: סלילת כביש בלתי חוקי על אדמות מדינה, של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. אפשר להפעיל את המיקרופון לחבר הכנסת סמוטריץ. <106. סלילת כביש בלתי חוקי על אדמות מדינה> <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני סגן השר, פורסם כי הפלסטינים סוללים כביש בין תקוע הערבית לכיוון מעלה-עמוס, במימון זר, וזאת על אדמות מדינה. רצוני לשאול: 1. האם נכון הדבר? 2. אם כן – מה נעשה עד היום כדי למנוע סלילה זו? 3. מה ייעשה להפסקת המשך סלילת הכביש הבלתי-חוקי? תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, 1. מדובר בפריצת ציר באדמות פרטיות, למיטב ידיעתנו, מכיוון חרבת א-דיר מזרחה לכיוון בקעת-הירדן. 2–3. בתאריך 29 ביולי 2015 נמסר צו הפסקת עבודה לעבודות לפריצת הדרך. בסיור שבוצע ביום 7 בדצמבר 2015 באזור, לאורך הדרך, אותרו המשך עבודות במקום לבניית גדר בסמוך לציר, ולכן בוצעה תפיסת כלי עבודה, מערבל בטון וגנרטור, ונמסר צו הריסה. המינהל האזרחי יאכוף את צו ההריסה אשר ניתן במקום בהתאם לסדרי העדיפויות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. אדוני סיים את התשובה. תודה. שאלה נוספת לחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> תודה רבה, אדוני סגן השר. אני מבקש לומר לאדוני היושב-ראש ולפרוטוקול: אנחנו ניסינו בשבועיים האחרונים – ותודה רבה גם ליושב-ראש הכנסת, שאִפשר דחייה בשבועיים של השאילתה הזאת, לנסות לייעל את עבודת הכנסת ולהיכנס לבדיקה יותר מעמיקה של העניין מול שר הביטחון. אני העברתי ללשכת שר הביטחון פנייה יותר רחבה, ששוטחת את ההקשרים היותר-רחבים של הפעילות הבלתי-חוקית הזאת – חלק מפעילות בלתי חוקית הרבה יותר רחבה, שיטתית, של הרשות הפלסטינית, כדי לקבוע עובדות בשטחי C, ויש לי הבטחה משר הביטחון שאני אקבל תשובה מפורטת ומעמיקה יותר לאחר שהשר ילמד את הסוגיות האלה לעומק. אז אני מודה מאוד על תשובת סגן השר בשם משרד הביטחון, ואני מקווה שהכנסת תקבל את המענה היותר-מעמיק אחר כך בכתב כהשלמה. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. שאלה נוספת לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. תודה לחבר הכנסת, סגן יושב-ראש הכנסת, בצלאל סמוטריץ. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, בעניין פעילות בלתי חוקית, ברצוני לשאול: האם ממשלת ישראל מתכוונת לפעול על-פי החוק הבין-לאומי ולפרק את כל ההתנחלויות? תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אדוני סגן השר ישיב לשואלים. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> לגבי שאלתו של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, אדוני היושב-ראש, אכן החומרים שהעברת הגיעו ביום שני בערב למשרד הביטחון. אתמול בבוקר הם הועברו לבדיקה ולטיפול. הובטח גם לי לקבל תשובות מסודרות בעניין, ואני אשמח להביא אותן בפניך. אדוני חבר הכנסת זחאלקה, אני לא יודע כנראה באיזה עולם אתה נמצא, אבל מדינת ישראל, ככל שאנחנו נמצאים בקואליציה, לא רק שלא תפרק את ההתנחלויות, אנחנו בעזרת השם נוסיף לחזק אותן, ונדאג לכך שהן יישארו, בעזרת השם – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> ולעבור על החוק הבין-לאומי. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> – – לעולמי עולמים. שום חוק בין-לאומי לא דורש לפרק את ההתנחלויות. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לסגן שר הביטחון. אנחנו עוברים לשאילתה הבאה, שאילתה מס' 114: איסור על כניסת "שוברים שתיקה" לבתי-הספר. נזמין את שר החינוך חבר הכנסת נפתלי בנט – – – <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> לא, לא, זה אני. זה אלַי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> רגע, רגע. אני מתנצל, אני מתנצל. אני טעיתי. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אני מוכן לתת – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> רק רגע, רק רגע. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> יש לי עוד שאילתה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני טעיתי. אני מתנצל. אנחנו ממשיכים לשאילתה מס' 115. עוד שאילתה שישיב עליה סגן שר הביטחון. חברת הכנסת שולי מועלם – עצירת עבודות מעקף לצומת גוש-עציון. <115. עצירת עבודות מעקף לצומת גוש-עציון> <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי השרים, חברי וחברותי חברי הכנסת, ראש הממשלה ושר הביטחון הורו על ביצוע מיידי של מעקף לצומת גוש-עציון. העבודות הופסקו, למרות הסיכון הביטחוני הממשי. ברצוני לשאול: 1. האם נכון הדבר? 2. אם כן – מי הורה על הפסקת העבודות? 3. מתי ייפתח המעקף לתנועה? 4. כיצד תימנע הפרעה לביטחון על-ידי פקידים במינהל האזרחי? <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אכן, כחלק מהמענה המבצעי בצומת גוש-עציון, שספג בעת האחרונה כמה פיגועים, הוחלט בצה"ל ליצור מעקף מזרחי לצומת, שתכליתו הפרדת התנועה הפלסטינית המגיעה מדרום וכן הפחתת עומסי התנועה בצומת. כל זאת במסגרת המאמצים והאמצעים שרוכזו להגנת המרחב. בניית המעקף לא הופסקה, היא נעצרה זמנית בגלל בעיות הקשורות בתהליכי אישור מבצעיים, ביטחוניים וסטטוטוריים שונים. כל זאת על מנת לספק את המענה הביטחוני המיטבי, תוך שמירה על הנחיות הבטיחות של משרד התחבורה. העיכוב הוא זמני, ובטוחני כי בזמן הקרוב יינתנו האישורים המתאימים והעבודה תימשך. בנוסף, יש לציין כי בחודשים הקרובים, וזאת ללא קשר למעקף המדובר, מתוכנן פרויקט המובל על-ידי חברת "נתיבי ישראל" ומועצת גוש-עציון לשיפור התנועה בצומת. פרויקט זה קיבל עדיפות לאור ההסלמה, ומתוכנן לצאת לפעולה בתקופה הקרובה. נדגיש כי מערכי ההגנה באזור צומת הגוש בפרט ובאזור יהודה ושומרון בכלל נבחנים ונשקלים בהתאם להערכת המצב, והם ניתנים לשינויים בהתאם לכך. מערכת הביטחון תעשה כל מאמץ להגן על תושבי יהודה ושומרון, במיוחד באזורים מועדים לפורענות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, סגן השר. יש לנו שאלה נוספת של חברת הכנסת מועלם. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> שמחתי לשמוע, אדוני, את התשובה המלאה, שבאמת מדברת על שמירת מרקם החיים של תושבי גוש-עציון בכלל, יהודים וערבים. בסוף, הפגיעות בצומת גוש-עציון פגעו בחיים של כולנו. יחד עם זאת, ברצוני להבין על כמה זמן מדובר. אנחנו נמצאים תחת מתקפת טרור כבר מעל חודשיים, יום-יום בצומת הגוש, והאמירה של הפסקה זמנית – אני אשמח אם היא תוכל להיות מוגדרת יותר ויינתן מענה על איזה לוח-זמנים אנחנו מדברים. תודה. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אין לי כרגע לוח זמנים מדויק לומר. לפחות ממה שנאמר לי, מדובר בעניין של שבועות. אני אשתדל לעשות מאמץ לזרז את התהליכים כדי שהעבודות תימשכנה – כמה שיותר מהר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לסגן שר הביטחון. תודה רבה לחברת הכנסת מועלם. אנחנו עוברים לשאילתה מס' 114 של חברת הכנסת זהבה גלאון: איסור על כניסת "שוברים שתיקה" לבתי-הספר. ישיב על השאילתה שר החינוך חבר הכנסת נפתלי בנט. יש לנו כאן שני שואלים נוספים, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה וחבר הכנסת נחמן שי. <114. איסור על כניסת "שוברים שתיקה" לבתי-הספר> <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> רגע, חברת הכנסת גלאון, תמתיני, שהשר ישמע את שאלתך. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> תודה, אדוני. אדוני השר, שר החינוך הכריז השבוע כי קיבל החלטה לאסור על כניסת ארגון "שוברים שתיקה" לבתי-הספר. אני רוצה לשאול: 1. האם יש לשר סמכות להחלטה כזו? 2. אם כן – מתוקף איזה נוהל? 3. האם יצאה הוראה או חוזר מנכ"ל המבהיר את האיסור? 4. אם כן – מה תוכנו? תודה, אדוני. <שר החינוך נפתלי בנט:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אכן בשבוע שעבר קיבלתי החלטה להוציא את ארגון "שוברים שתיקה" מבתי-הספר במדינת ישראל. למה? האם באמת טוהר – – – <זהבה גלאון (מרצ):> לא – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אני אגע בכול. האם באמת טוהר הנשק – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גלאון, עכשיו השר משיב. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> כשהשר יסיים להשיב את תוכלי לשאול שאלת המשך. <שר החינוך נפתלי בנט:> אני ממליץ, שומעים אותך הרבה, שווה שאת גם תקשיבי. לפעמים מנסים לצייר את זה כאילו לנו לא אכפת מטוהר הנשק. אני חושב שכל מי שיושב באולם הזה, בבית הזה, ושירת בצה"ל, אכפת לו מטוהר הנשק. כחייל, כולנו עברנו את ההדרכה על הטבח בכפר-קאסם ומה זה דגל שחור שמתנוסס. <מיכל רוזין (מרצ):> להכניס את זה לספר החינוך. <שר החינוך נפתלי בנט:> ולו היה לי חייל שהיה מעז לקחת אפילו טופי אחד מבית פלסטיני, הוא היה חוטף ממני עונש קשה מאוד. לא בזה מדובר. לא בזה מדובר. כי אף אחד לא צריך להטיף לנו מה זה טוהר הנשק. מדובר פה על דבר אחר. מי שטוהר הנשק – חרד לזה, היה בא עם אירוע, אומר: אדוני צה"ל, בתאריך כזה וכזה האנשים האלה עשו את הפעולה הזאת והזאת; נותן לנו לחקור. והאמינו לי שאם היינו מוצאים חלילה אירוע של חייל שאנס או רצח או גנב, הייתי הראשון לעמוד על כך שהוא ייחקר, יעמוד לדין וילך לכלא. אבל לא בזה מדובר. מדובר בחבורה שעושה שני דברים, שני פשעים. הפשע האחד הוא להפוך מקרי קצה ולצייר אותם כנורמה. הם מתארים, וממש רואים את זה, תיאור שאני מתחייב שלא היה ולא נברא. חיילים שרוצים לראות כביכול את המונדיאל, מחפשים בית פלסטיני עם אנטנת לוויין, הולכים לבית הזה, אוזקים את בני המשפחה, קושרים את עיניהם וצופים להם להנאתם במונדיאל. אני אומר לך, הייתי בעזה ובלבנון ובג'נין ובקבטיה וברמאללה ובחברון כחייל, הדברים האלה לא קיימים. זו המצאה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> גם אני. גם אני. <שר החינוך נפתלי בנט:> וגם איציק שמולי היה. זה לא עניין של ימין ושמאל. אותם קצינים שבאו אלי כמעט בבכי, חלקם הם בוחרי מרצ, זהבה. זה לא עניין של ימין ושמאל, זה עניין של צבא ההגנה לישראל. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אבל הדבר החמור יותר, חברת הכנסת גלאון – זה לא רק שהם לוקחים מקרי קצה ומציירים אותם כנורמה, אלא איפה הם עושים את זה. החבורה הזאת מסתובבת בבירות העולם, בבלגיה ובניו-יורק ובצרפת ובלונדון, בכל רחבי העולם – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> בכפר-סבא. <שר החינוך נפתלי בנט:> – – ומציירת את הדברים האלה, מוציאה את דיבת ישראל בעולם. מי שטוהר הנשק אכפת לו, לא מסתובב ברחבי העולם. שיביאו לנו פעם אחת – ואני אומר פה באחריות: פעם אחת הם לא ניאותו להביא לצה"ל את החומרים. אדרבה, אנחנו נחקור. לכן, מי שפוגע בצה"ל ומפקדיו ולוחמיו, ומי שמבקש להשחיר את מדינת ישראל בעולם, לא יהיה בבתי-הספר שלנו. ארגון "שוברים שתיקה" אינו מחנך, אלא מחרב. אני רק רוצה לצטט לכם מתוך הפגנה באירופה. אחד ממובילי ההפגנה אומר ככה: אין שני צדדים, יש משטר ישראלי טרוריסטי, אפרטהיידי, שבאכזריותו, ברשעותו, ברצחנות, הורג אזרחים חפים מפשע. חיילים ישראלים משוחררים, מארגון "שוברים שתיקה", באו אלינו בשבוע שעבר – גברת גלאון – כולם צריכים לקרוא את הדוח שלהם כדי שנבין: מה שישראל עושה הוא לחלוטין, באופן מכוון, רצחני – זה אנשי "שוברים שתיקה"; למה את מגינה עליהם? – החיילים שבאו אלינו היו ברורים מאוד, הם אומרים שהאיחוד האירופי הוא התומך המרכזי כיום בכלכלת ישראל. לכן אנחנו לא ניתן לאנשים האלה להיות. לעצם השאלה, אני, שר החינוך, אמון על המדיניות של המשרד. לאחר היוועצות בדרג המקצועי הבכיר במשרדי, החלטנו לתקן את חוזר המנכ"ל שעניינו הנחיית מורים בדבר ניהול שיח פוליטי מורכב ואיסור הבעת דעות מסיתות. בימים אלה אנחנו מתקנים את החוזר, עמלים על תיקון החוזר, באופן שימנע מארגונים שפוגעים במדינת ישראל בעולם, כדוגמת "שוברים שתיקה", להיכנס לבתי-ספר. כמו כל חוזר מנכ"ל, הוא יפורסם. יש לי עוד שתי דקות? אני גם רוצה, אבל, ברשותכם, לגעת בעניין נוסף. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, אני רוצה שאלה נוספת. זה לא בא בחשבון, השר נואם נאום ולא עונה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני השר, אולי תשיב אחרי – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> לא, לא, לא. יש משהו שהוא דווקא נוגע אליך, אדוני היושב-ראש. אני רוצה להתייחס במילה אחת – אני רוצה להתייחס במילה אחת לעניין הטרוריסטים של דומא. <זהבה גלאון (מרצ):> לא – אבל, אדוני, סליחה. <שר החינוך נפתלי בנט:> בימים האחרונים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, אם השר רוצה לדבר, שיעלה לדוכן בכל רגע. אני רוצה לשאול שאלה נוספת. <שר החינוך נפתלי בנט:> אני חושב שכדאי שתקשיבי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תהיה לך. תהיה לך שאלה נוספת. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, הוא רוצה לדבר עכשיו על נושא אחר – – – בדומא. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני מאוד לא רוצה לתת לו לדבר על הנושא האחר, אבל אין לי ברירה. תהיה לך עוד רגע שאלת המשך. תהיה לך עוד רגע שאלת המשך. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, ממש לא. הוא לא ינצל את הבמה. <שר החינוך נפתלי בנט:> זהבה, מה את קופצת? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> חברי חברי הכנסת – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גלאון, אני מבטיח לך שתקבלי שאלת המשך. <שר החינוך נפתלי בנט:> – – בימים האחרונים נחשף – – – <זהבה גלאון (מרצ):> לא, הוא לא יכול לדבר עכשיו על דומא ולנצל את הבמה – – – שלו. <שר החינוך נפתלי בנט:> הרבה אנשים – – <זהבה גלאון (מרצ):> זה לא מעניין אותנו מה הוא חושב. <שר החינוך נפתלי בנט:> – – ראו כביכול בווטסאפים סיפורים כאילו תולים ילדים מהרגליים שלהם. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש – – – שאלות נוספות, הוא רוצה לדבר על זה, תן לו לעלות – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני השר, בוא ניתן רגע שאלות נוספות, ויהיה לך אחר כך זמן. <שר החינוך נפתלי בנט:> אני דווקא פה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אל תנצל את הבמה, בכל הכבוד לך. <שר החינוך נפתלי בנט:> זהבה, אם היית משתמשת באוזניים היית מבינה שכדאי להקשיב. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, אתה לא תנצל את הבמה עכשיו לפרופגנדה שלך. <שר החינוך נפתלי בנט:> אבל זו כנראה הדרך. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> זה לא קשור לשאילתה. אתה רוצה לדבר, זה חשוב? – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גלאון, אני – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> יש פה עוד דוברים, נפתלי – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גלאון, אני לא רוצה לקרוא אותך לסדר בהצעה שלך. <נחמן שי (המחנה הציוני):> נפתלי, לא מיציתי את העניין. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אמרתי, ואני חוזר ואומר – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> האמיני לי, זה חשוב מאוד למדינת ישראל. אני מופתע ממך. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> זה מעניין ועוד איך, תגיד את זה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גלאון, חבל – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – לא יהיה לך זמן לשאלת המשך. <זהבה גלאון (מרצ):> אז אל תיתן – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני אתן לך כשהשר יסיים. אין דבר כזה שמפסיקים שר. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, הוא לא יכול לדבר – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הוא יכול. אין דבר כזה, אין תקדים לזה שמפסיקים שר. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני מבטיח לך שהוא הולך לומר דברים שאני לא אוהב, ואף-על-פי-כן – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> טוב, בוא נתקדם. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה עושה – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני השר, תמשיך. <זהבה גלאון (מרצ):> – – מעשה חסר תקדים בזה שאתה נותן לו לדבר – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> בימים האחרונים רצים בווטסאפ סיפורים שכביכול ילדים נתלים מהרגליים, עוברים עינויים מיניים, ושאחד מהם אפילו ניסה להתאבד. אנחנו מתייחסים לחשודי הטרור בדומא – ואני משתמש במילה טרור מסיבה פשוטה, כי הגדרת טרור היא פגיעה אלימה באזרחים חפים מפשע על מנת לקדם יעדים פוליטיים. והאנשים האלה ממלאים את כל התנאים. מדובר על פגיעה אלימה באזרחים חפים מפשע. הם ניסו והצליחו לרצוח משפחה בשנתה על מנת לקדם מטרה פוליטית. והמטרה הפוליטית שלהם היא לא לשנות את מדינת ישראל, אלא למוטט את מדינת ישראל. אני רוצה להקריא לכם ממסמכי היסוד של תשתית הטרור. הם אומרים – ואני מצטט: להפלתה של מדינת ישראל, להפיל את המבנה של המדינה, את יכולת השליטה שלה, ולבנות ממסד חדש. בשביל זה – הם אומרים – צריך לפעול מחוץ לכלים הרגילים, צריך לערער את יכולת השלטון במדינה עד למצב שבו היהודים מוכרחים להכריע אם הם חפצים במהפכה או בדיכוי המרד, כי לא יהיה אפשר להתעלם מהם. ואז הם אומרים: למדינת ישראל – אני מצטט – יש המון נקודות תורפה, נושאים שבהם מהלכים על קצות האצבעות כדי לא לעורר מהומות. מה שאנחנו נעשה זה פשוט להדליק את כל חביות הנפץ הללו, את כל השאלות והסתירות בין היהדות לדמוקרטיה, בין הצביון היהודי לצביון החילוני, בלי לפחד מהתוצאות. מדובר פה על טרור. אלה טרוריסטים שרוצים להפיל עלינו את ביתנו. והממשלה קיבלה החלטה להתייחס לזה כאל טרור. מה שנעשה להם בימים אלה נעשה דרך קבע מול הטרוריסטים הפלסטינים. יש כאלה שאוחזים בדעה שאסור לעשות את זה, שהפגיעה בזכויות הפרט – ויש פגיעה בזכויות הפרט – היא לא כדאית אל מול הצלת חיי אדם. אני בוודאי אוחז בדעה שבאיזון, בצד הפלסטיני – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני השר, הנשיא בדרך. <שר החינוך נפתלי בנט:> – – ראוי הדבר הזה, ואני חושב שגם במקרה הזה זה מהלך נכון. אנחנו מאמינים במדינת ישראל, מאמינים במוסדותיה, ולא רוצים לפרק אותה. ואנחנו צריכים להתאחד סביב המלחמה בכל מי שרוצה לפגוע בה. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, אדוני השר. שאלות נוספות תהיינה מייד אחרי שתסתיים הישיבה המיוחדת – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני מבקשת שהשר יישאר פה וישמע. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – עם האורח הנכבד שלנו. השר כמובן יישאר וישמע גם את השאלה הנוספת. <נחמן שי (המחנה הציוני):> זו לא שאלה נוספת. גם אנחנו צריכים לשאול. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> גברתי המזכירה, הודעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון מס' 6), התשע"ו–2015, שהחזירה הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי; הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול (תיקון מס' 2), התשע"ו–2015, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, גברתי המזכירה. <ישיבה מיוחדת לכבוד נשיא הרפובליקה של אוקראינה פטרו אולכסיוביץ' פורושנקו> <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> אנחנו ממתינים לכניסת כבוד הנשיאים וכבוד יושב-ראש הכנסת, וכשהם יגיעו אנחנו נכבד את כניסתם בקימה. אני אודיע לכם על כך. אבקש מחברי הכנסת והקהל לקום. כבוד נשיא אוקראינה! כבוד נשיא מדינת ישראל! כבוד יושב-ראש הכנסת! (חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה, נשיא אוקראינה ויושב-ראש הכנסת.) (תרועת חצוצרות) נא לשבת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מתכבד לפתוח ישיבה מיוחדת לכבוד ביקורו של נשיא אוקראינה, הוד מעלתו פטרו פורושנקו, כאן בכנסת. כבוד נשיא המדינה מר ראובן רובי ריבלין; נשיא אוקראינה, הוד מעלתו פטרו פורושנקו והגברת מרינה פורושנקו; כל חברי המשלחת; שר החוץ ושרים נוספים; חברי הפרלמנט האוקראיני; שגריר אוקראינה בישראל ושגריר ישראל באוקראינה; ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו; שרי הממשלה; אדוני ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג; חברות וחברי כנסת בהווה ובעבר; מנכ"ל הכנסת מר רונן פלוט; מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ; היועץ המשפטי לכנסת עורך-דין איל ינון; מכובדי נציגי סגל א' של המדינה; ראשי הנציגויות הזרות; ראשי העדות הדתיות בישראל; מוזמנים מהתאחדות יוצאי אוקראינה בישראל; כלל האורחים היקרים – נשיא הרפובליקה של אוקראינה מר פטרו אולכסיוביץ' פורושנקו, אני מקדם אותך, אדוני הנכבד, את רעייתך ואת כל הפמליה הנלווית אליך בברכה. ברוכים הבאים לישראל, לירושלים בירתה המאוחדת ולכנסת ישראל, משכנה של הדמוקרטיה הישראלית, Laskavo prosymo (באוקראינית: ברוכים הבאים). אדוני הנשיא, זהו ביקורך הממלכתי הראשון אצלנו, ועל כן הוא בעל משמעות מיוחדת. אני משוכנע שהספקת להתרשם מיופייה ומייחודה של ישראל, מגווניה ומפניה הרבות, המעניקות לה אופי כל כך תוסס, עשיר ויוצא דופן. מכובדי הנשיא, בשנה הבאה נציין 25 שנים לכינון היחסים בין ישראל לאוקראינה. ביקורך כאן היום מעיד על הקשר החם והדינמי בין המדינות בזירה הבין-לאומית. אוקראינה וישראל משתפות פעולה בתחומים רבים, ובהם הסחר, המדע והתרבות. בימים אלו מתנהל בקייב בירתכם משא-ומתן לפתיחת אזור סחר חופשי בין מדינותינו. הסכם זה ישמש פלטפורמה חשובה למימוש פוטנציאל הסחר בין המדינות. אנו מקווים כי שיתוף הפעולה הכלכלי ימשיך להתחזק, ומקווים כי ייחתמו הסכמים בתחומים נוספים. יש לציין בסיפוק כי הסכם הפטור מאשרות שנחתם לפני שנים אחדות הכפיל פי כמה את התיירות בין המדינות. עדות נוספת לקשר ההדוק בין המדינות אפשר למצוא גם בכך שמאז תחילת שנות ה-90 הגיעו נשיאי אוקראינה לבקר בישראל בתדירות ממוצעת של אחת לארבע שנים, והדבר הזה, בעיני, מצביע על מסורת של יחסים קרובים. ישראלים ילידי אוקראינה תרמו רבות לעיצובה של החברה הישראלית והגיעו לעמדות מפתח בכל התחומים. עם זאת, אדוני, יש נושא אחד שטרם נפתר, והוא סוגיית הישראלים יוצאי אוקראינה בני גיל הזהב, שתרמו רבות למדינתכם וטרם זכו להגיע להסדר תשלומי פנסיה עבורם. כפי שאמרת אצלי במשרד ובהזדמנויות אחרות, אתה מתכוון בעתיד הקרוב ביותר לפתור את הסוגיה הזאת, ואני, בשם כל יוצאי אוקראינה בישראל, מודה לך על כך מאוד, בתקווה שנראה את התוצאה בקרוב. העמים שלנו חולקים היסטוריה משותפת בת למעלה מ-1,000 שנים. באוקראינה צמחה וגדלה תנועת החסידות, פעלו בה מנהיגים ציונים ופרחו בה אמנות ותרבות יהודית. לצערנו, כוללת היסטוריה משותפת זו גם לא מעט תקופות ואירועים קשים של פוגרומים והתנכלויות ליהודים, עוד מימי חמלניצקי במאה ה-17 ועד לשיאם בתקופת השואה. כמיליון וחצי יהודים אוקראינים נהרגו בידי הנאצים, שכידוע זכו, למרבה הצער, לשיתוף פעולה של אוקראינים רבים. בסוף השנה הבאה נציין במשותף מלאות 75 שנים לטבח הנורא בבאבי-יאר, גיא ההריגה שהיה קברם של רבבות מבני עמנו. המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו כתב בפואמה הנודעת שלו "באבי יאר": "על באבי יאר אין יד ואין מצבת / ערוץ תלול – כדמות גולל על קבר / אני אחוז אימה / היום זקנתי כמו / לו אני העם היהודי עצמו". שמחתי לשמוע, אדוני הנשיא, שאתה כבר הורית לרכז את ציון 75 שנים לאירועים הטרגיים של באבי-יאר והזמנת גם אורחים רמי דרג מישראל, ואני כולי תקווה שיהיה זה אחד מן הסמלים של יחסים שונים ואחרים לגמרי בין העמים. אדוני הנשיא, יש לנו לפחות דבר אחד במשותף. שמעתי או מצאתי איפשהו שבצעירותך, לאחר סיום לימודיך, ניסית לפתוח בית-ספר קטן לשפות, והקג"ב אז סגר לך אותו. בצעירותי, ניסיתי גם אני ללמד עברית, לרבות באוקראינה, אלא שבמקרה שלי הקג"ב לא הסתפק בהפסקת פעילותי אלא שלח אותי רחוק מאוד משם. אנחנו מצויים בעידן אחר לגמרי, אדוני. לכאורה, עידן של גבולות פתוחים, של חופש ביטוי ושל משטרים דמוקרטיים. בכל זאת, כוחות רבים מאיימים על יציבות זו. האסלאם הרדיקלי פועל בשיטות נפסדות של טרור והטלת אימה על אוכלוסיות אזרחיות בכל מקום: בפריז, בקליפורניה, במאלי ובירושלים. על אומות העולם החופשי לשלב ידיים ולאחד כוחות כדי להילחם מלחמת חורמה באלימות, בהסתה הקשה ובשנאה היוקדת. לצערנו, הזכות המוקנית לעמנו לחיות בשלום ובביטחון איננה מובנת מאליה. אני מייחל שהמחלוקת הפנימית הממושכת בארצך והמאבקים שגבו קורבנות רבים יבואו בהקדם על פתרונם. ישראל מצדה מתמודדת עם אתגרים משלה. אנו עושים כל שלאל ידנו כדי לקדם יוזמות של שלום ושיתופי פעולה עם שכנות ועם ידידות מעבר לים כדי ליצור עולם טוב יותר וחברה אנושית מתוקנת. אני מודה לך ולפמלייתך על ביקורכם החשוב כאן היום, ומשוכנע שהדבר יקדם את הידוק היחסים הטובים בין שתי המדינות. ברוכים הבאים לישראל, ברוכים הבאים לירושלים, ברוכים הבאים לכנסת. (מחיאות כפיים) חברי הכנסת, אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל, חבר הכנסת בנימין נתניהו, לשאת דברים. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> כבוד נשיא המדינה ראובן ריבלין, נשיא אוקראינה פטרו פורושנקו והגברת פורושנקו, כל המשלחת המכובדת מאוקראינה, ברוכים כולכם; יושב-ראש הכנסת יולי אדלשטיין, שרי הממשלה, ראש האופוזיציה חבר הכנסת הרצוג וחברות וחברי הכנסת בעבר ובהווה, מכובדי, הנשיא פטרו פורושנקו, ברוך בואך לישראל ולירושלים בירתנו. זה היום השלישי של ביקורך כאן, ואני בטוח שאתה מרגיש היטב עד כמה אנו רואים בך אורח רצוי וידיד קרוב. בשבילי זו הזדמנות מיוחדת לפגוש אותך כאן. לפני כן שוחחנו כמה וכמה פעמים בטלפון, ונפגשנו לאחרונה בוועידת האקלים בפריז, ועתה יש לי הזכות לקבל אותך כאן בירושלים, בירתנו הנצחית, בביקור רשמי שלך כנשיא אוקראינה בכנסת. אתמול שוחחנו באריכות על הדרכים להדק את הקשרים בינינו – לא רק העלאת מספר התיירים, וכל הזמן המספר הזה הולך וגדל, וזה חשוב; על אזור סחר חופשי, שהזכיר יושב-ראש הכנסת, וזה חשוב; על פתרון בעיית הפנסיות של הווטרנים אצלנו שעלו מאוקראינה – סליחה, של האזרחים שעלו מאוקראינה, וזה חשוב. אמרתי לך שיש דבר עוד יותר עמוק. אנחנו עם עתיק שחובק את העתיד, ואני מאמין ששני העמים שלנו עתיקי יומין, אבל מדינותינו צעירות, ואנחנו מסתכלים קדימה ואנחנו רוצים לחבוק את העתיד יחד. והקשר בינינו הוא ארוך, הוא קשר של מאות רבות של שנים; בין אוקראינה ומדינת ישראל באופן רשמי – חצי יובל שנים, ואנחנו מוסיפים לכך עוד ועוד נדבכים. ואנחנו רוצים לנצל את פירות הקדמה לרווחת אזרחינו; אנחנו חותרים יחד לאופקים חדשים של שיתוף פעולה בכלכלה, במסחר, במדע, בטכנולוגיה, ברפואה, בחקלאות, בתיירות, בתרבות. דיברנו על כל התחומים הללו. יש לנו הערכה רבה למאמציך, אדוני הנשיא, להצעיד קדימה את אוקראינה. מניסיוני, אני יודע שהדרך ליעד הזה היא לא תמיד קלה, בלשון המעטה. היא זרועה בהרבה מהמורות ומכשולים שצריך לדלג מעליהם. לא מעט מהם המון ביורוקרטיה, המון, וגם לא מעט פופוליזם. צריך להתגבר על כל המכשולים הללו. אני בטוח שאתה יכול לספר לי לא מעט על הבעיות הללו כפי שאני יכול לספר לך, ואכן עשינו זאת. אבל מה שנותן לנו את הכוח לעמוד בקשיי הדרך הוא האמונה העמוקה ביכולתנו לעצב עתיד טוב יותר לנו ולדורות הבאים. העולם משתנה בקצב מהיר מאוד, וחייבים לנוע אתו קדימה, למצות את הפוטנציאל האדיר של חדשנות וכושר ההמצאה, כי רק כך נבטיח את השגשוג של שני עמינו. אדוני הנשיא, ידידי פטרו, הביקור שלך מאפשר לך לעמוד מקרוב על הישגיה של ישראל ב-67 שנות עצמאותה. הישגים אלה אינם מובנים מאליהם. במשך דורות ארוכים נשללה מאתנו היכולת לבנות את ארצנו. הורחקנו ממנה בכוח החרב, וחלק הארי של עמנו התפזר בכל קצות תבל. בסיפור הגלות של עם ישראל, פרק אוקראינה תופס מקום מרכזי. יש פה דפים שחורים ורוויי כאב, ולצדם דפים שזוהרים באור גדול. איננו יכולים ואיננו רשאים לשכוח את הזמנים שבהם היינו חסרי כוח ומגן, נרדפים עד צוואר. דמנו נשפך כמים בפוגרומים וברדיפות אלימות, ששיאם בטרגדיה העצומה שפקדה אותנו במאה ה-20. בשואה ירד הכורת גם על יהודי אוקראינה; רובם הגדול הושמדו באכזריות על-ידי כוחות הרשע הנאציים ומשתפי הפעולה אתם. ב-1999, בזמן כהונתי הראשונה כראש ממשלה, ביקרתי בבאבי-יאר. עמדתי על סף גיא ההריגה המחריד בקייב, שאליו הוטלו גופותיהם של רבבות אחינו ואחיותינו. חברי הכנסת, לשוני דלה מלתאר את החלחלה שחשתי נוכח ממדי הטבח האכזרי שבוצע במקום. בשנה הבאה ימלאו 75 שנים לזוועה של באבי-יאר, ואפעל יחד אתך, אדוני הנשיא, כפי שהצעת, ואני מעריך מאוד את הצעתך, לקיים טקס זיכרון מיוחד לקורבנות. ידידי פטרו, אני רוצה לשבח את נחישותך האישית להיאבק באנטישמיות ובגזענות. בעשורים האחרונים פועלת באוקראינה קהילה יהודית גדולה, אחת מהגדולות בעולם. אנחנו מעריכים מאוד את הרצון הטוב של ממשלתך לשמור על זכויותיה ולהבטיח את פעילותה הסדירה. כשהנגיף האנטישמי מתפרץ הוא תוקף קודם כול את היהודים, אבל אם לא מחסלים אותו הוא מתפשט הלאה ומרעיל כל חברה, כל מדינה. הדבר הזה היה ברור לראשי הציונות, וגם בשל כך הם שאפו לחולל מפנה מהותי בחיי עמנו, להקים מדינה ריבונית, מדינה עצמאית, במולדתנו ההיסטורית. אני סיפרתי לך אתמול שניצוץ התחייה הלאומית שלנו הבליח בשלהי המאה ה-19 במידה רבה באוקראינה. בינות סופות שלג, נהרות שופעים, יערות עד, מן האדמה הדשנה של אוקראינה צמחה תרבות עברית: יצירות כבירות של ספרות, של שירה, של מחשבה. אנחנו מתהדרים באנשי עט כמו שלום עליכם, חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי; באנשי חזון ומעש כאחד-העם וז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי היה מורה רוחני, מורהו הרוחני הגדול של אבי שעבד יחד אתו, במחיצתו, והוא משמש לי גם מקור השראה תמידי. הוא נרתם בפתח המאה ה-20 לארגון ההגנה היהודית באודסה. הוא גם העריך מאוד את המשורר האוקראיני הנודע טאראס שבצ'נקו. אף שהוא הסתייג מכמה דברים ששבצ'נקו כתב על בני עמנו, ההערכה שלו הייתה עצומה. וכך הוא כתב: שבצ'נקו הנו משורר לאומי. זהו כוחו ועוצמתו. הוא העניק לעמו ולעולם כולו הוכחה ניצחת כי נפש אוקראינית מסוגלת להמריא לשחקי היצירה התרבותית העצמאית. אודסה, שאותה הזכרתי, התאפיינה בפריחה תרבותית ובחוגי משכילים תוססים. היא זכתה לכינוי "שער ציון", משום שממנה הפליגו לארץ-ישראל על מימי הים השחור באֵי העליות הראשונות; ביניהם היה גם ההיסטוריון הדגול יוסף קלוזנר, שאני ואחי יוני, זיכרונו לברכה, היינו מבקרים אותו מדי שבת בביתו הסמוך לביתנו בשכונת תלפיות בירושלים. אדוני הנשיא, אתה רואה שיוצאי אוקראינה תופסים מקום של כבוד ברשימת הנשיאים – ברשימת האישים וההוגים, אבל גם ברשימת הנשיאים וראשי הממשלה שכיהנו בישראל: יצחק בן-צבי, אפרים קציר, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר. מלבדם באו לארצנו במשך השנים מאות אלפים נוספים של יהודים שנולדו באוקראינה, והם אזרחים גאים במדינת ישראל וגשר חי בין מדינותינו. רובם המכריע הגיע הנה מתוך הזדהות עם נס התקומה של העם היהודי, והשפעתם בולטת בתחומים רבים של חיינו. הם חדורי רצון לתרום לחיזוק כוחה של ישראל, ועוצמה זו נחוצה לנו לפני כל דבר אחר כדי להגן על חיינו, על עצם קיומנו. מולנו עומדים שנים רבות אויבים מרים. הם מסרבים להכיר בקיומה של ישראל; הם מפיצים הסתה שקרית, מבצעים מעשי טרור רצחניים. מחוללי הטרור שואבים השראה ישירה מקנאי האסלאם ששוטפים בשנים האחרונות את המזרח התיכון, שוטפים את העולם כולו. אותם קנאים רוצים בשלב הראשון להשתלט על אזורנו, אבל בהמשך – על חלקים נוספים מהעולם. גם על המדינות השוכנות לחופיו של הים השחור, ולא רק שם. יש פה מאבק עולמי מול כוח שרוצה להחזיר את העולם אחורה. האנשים הללו שבויים ברעיון, והרעיון שלהם הוא ח'ליפוּת עכשיו. הם מוכנים להרוג ולמות למען הרעיון הזה שמקורו במקום אחד, כרגע במפגש בין עיראק – מה שהייתה עיראק – ומה שהייתה סוריה, אבל השלוחות נמצאות בלוב, והשלוחות נמצאות בפריז, והשלוחות נמצאות בתימן. זה אותו רעיון – אותו רעיון באמצעים של חיבור טכנולוגי של תקשורת – אבל רעיון איום ונורא, שנוגד את כל הערכים של עמנו ומדינתנו. ולכן אנחנו חייבים, מול הברבריות הזאת, שרוצה להחזיר את העולם לימי הביניים, אנחנו כתומכי הקדמה, אוקראינה וישראל, יחד עם המדינות האחרות, אנחנו חייבים להתייצב בחזית אחת. האיום הוא על כולנו, והמערכה נגדם חייבת להיות משותפת לכולנו. הבחירה היא חדה וברורה: או מרחץ דמים המוני ואיום מוחשי על הציוויליזציה, או ניצחון מוחץ של הכוחות הנאורים והבטחת החיים. כעם שמקדש את החיים, אנחנו נלחמים בכל כוחנו במי שרוצים לגדוע חיים; זוהי הדרך היחידה להבטיח את התקווה, ואולי, כך אני מקווה – גם את השלום. יש לנו הסכמי שלום, אדוני, עם שתיים משכנותינו – מצרים וירדן, ואנחנו נשמח תמיד להרחיב את המעגל, בייחוד עם שכנינו הפלסטינים. אבל טרור ושלום לא הולכים ביחד. על ההנהגה הפלסטינית להתחיל לחנך את עמה לשלום, להפסיק לעודד טרור, להפסיק להסית לטרור ולהכיר סוף-סוף בזכות קיומה של מדינת הלאום היהודית, כשם שהם מבקשים מאתנו להכיר בזכות קיומה של מדינת לאום פלסטינית. וכמובן, השלום חייב להיות מעוגן בהסדרי ביטחון בשטח, שלום אמיתי ובר-קיימא. אדוני הנשיא, אני יודע שאוקראינה מזדהה עם ישראל ועומדת לימינה, ואנחנו מעריכים את זה. יש קרבה רבה מאוד בין המדינות שלנו, לא רק במובן הגיאוגרפי – אני מזכיר לכם, למי שלא נסע, למי שלא טס, שאוקראינה נמצאת בסך הכול שלוש שעות טיסה מכאן – אבל אני חושב שגם במובנים רחבים של ראייה משותפת של צורכי ההווה והעתיד. אנחנו מברכים על כך. אנחנו מודים על תמיכתם בעמדותינו בפורמים בין-לאומיים. אני רוצה להביע את תקוותי כאן, אדוני הנשיא, שיימצא פתרון מהיר בדרכי שלום לסכסוך שפוקד את אזורכם. אני יודע עד כמה הדבר חשוב לכם, להבטיח עתיד של שלום ושגשוג וביטחון לאוקראינה ולעם האוקראיני. אתה יודע, כמובן, אדוני הנשיא, שעשרות-אלפי ישראלים נוסעים מדי שנה לאוקראינה, בין שמדובר על ביקור קרובים, מסעות שורשים או רצון לפקוד את קברו של רבי נחמן באומן ואתרים יהודיים אחרים. אוקראינה היא ערש החסידות, וממנה היא התפשטה לכל רחבי מזרח-אירופה. ולא פחות מכך, מבקרים מאוקראינה, בעיקר תיירים וצליינים, המגיעים לישראל בכל שנה. כאמור, הורדת המגבלות, הוויזות, שממשלתי החליטה עליה יחד עם ממשלת אוקראינה, הביאה לפריחה גדולה, וזה מורגש במיוחד עכשיו, ערב חגיגות השנה הנוצרית החדשה. ישראל היא אחד המקומות הבודדים במזרח התיכון – אני חושב שאני צריך לתקן את זה; ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שבה מובטח חופש פולחן מלא של מאמינים נוצרים, ללא איום, ללא סייג. מכובדי הנשיא, ביקורך מבטיח את השותפות הקרובה שצומחת בינינו. רבי נחמן מברסלב נהג לומר: "כל העולם כולו גשר צר מאוד". אבל אנחנו בונים בין ישראל לאוקראינה גשרים רבים ורחבים: גשרים של אחווה; גשרים של ידידות; גשרים של תקווה. ברוכים תהיו כאן, אתה והמשלחת הנכבדה מאוקראינה שמתלווה אליך. תודה לכם מקרב לב בשם כל אזרחי ישראל. ברוך בואך לירושלים. (מחיאות כפיים) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו. אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג לשאת דברים. בבקשה, אדוני. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> מכובדי נשיא מדינת ישראל מר ראובן רובי ריבלין, מכובדנו; מכובדנו נשיא אוקראינה, הוד מעלתו פטרו פורושנקו; הגברת מריאנה פורושנקו; חברי המשלחת האוקראינית הנכבדה בראשות שר החוץ; יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יואל יולי אדלשטיין וזוגתו גברת אירינה נבזלין; ראש הממשלה מר בנימין נתניהו; שרי הממשלה, חברות וחברי הכנסת בהווה ובעבר, נציגי ארגון יוצאי אוקראינה בישראל, מכובדי כולם, אוקראינה, כה רבים ממך, בנייך ובנותייך. בשם חברות וחברי האופוזיציה, יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, אני מבקש לברך אותך, כבוד הנשיא פורושנקו, ועמך את רעייתך ואת המשלחת המרשימה בהגיעכם לירושלים בברכת ברוך הבא. מחר יציין העולם הנוצרי הקתולי את חג המולד, ובשבוע הבא תגיע השנה האזרחית החדשה. נאחל לך, לבני עמך ולבני העדות הנוצריות בארצנו ובעולם כולו Merry Christmas, וכמובן S novim godom ושנת 2016 מבורכת. מכובדי הנשיא, "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כך כתב שאול גוטמנוביץ' טשרניחובסקי, מגדולי המשוררים העבריים, אשר נולד בפלך טאברידה שבאוקראינה ונפטר כאן בירושלים. בתארו את ילדותו באוקראינה הוא הוסיף בפואמה הנפלאה את המילים הללו: "באותה פינת-ארץ, אשר בה נולדתי, / יגורו נשרי-השדה, בודדי-הערבה, / ענקים כבדי כנף שחומה, שחומי נוצה, / כגדישי-חיטה, אשר שכחום קוצרים קיץ". הטבע והנוף של מדינתך היפה, אדוני הנשיא, שדות החיטה האין-סופיים והרוח השורקת במרחבים, נצרבו עמוק עמוק בלבו של כל ילד בישראל שלמד את שירת טשרניחובסקי, כפי שלמד את שירתו של חיים נחמן ביאליק, גדול משוררינו, אשר כתב על בית-המדרש בכפר ילדותו שבאוקראינה וצרב את התודעה הלאומית שלנו. הם ורבים אחרים הותירו לנו אוצר עצום שאוקראינה טבולה בו בכל פינה, במלוא יופייה, עוצמתה וכאביה. אוקראינה היא שהשפיעה כל כך על זאב ז'בוטינסקי, יליד אודסה, וכמו שאמר ראש הממשלה – על ראשי הממשלה משה שרת, יליד חרסון, גולדה מאיר, ילידת קייב, ועל נשיאנו, הנשיא השני, יצחק בן-צבי, יליד פולטבה, ונשיאנו הרביעי, המדען אפרים קציר, אף הוא יליד קייב, ועוד רבים אחרים, שכן האדמה שעליה גדלו קלטה את עמנו, העם היהודי, מאות בשנים, ובה בנה קהילות וישיבות, בתי-אולפנה וחצרות חסידים וגימנסיות, ששימרו את גורל עמנו והפיחו באחת את לפיד הציונות בכל עיר ויישוב, וכוננו בהמשך את עצמאות ישראל. וזוהי גם אותה אדמה שראתה נהרות של דם, פרעות איומות: פרעות הקוזקים הידועות כפרעות ת"ח ות"ט ב-1648–1649 בראשותו של בוגדן חמלניצקי, וכמובן את אסוננו הגדול, את אסון עמנו בשואה, במחנות ההשמדה, באקציות ובגטאות ובטבח הנורא בבאבי-יאר. מה טוב ונכון שאתה החלטת לציין בספטמבר הבא מלאות 75 שנים לטבח הנורא שבו מצאו את מותם 70,000 מבני עמנו. כאן, בקומת הממשלה בכנסת, תלויה תמונה המתארת ממקור ראשון את הטבח. אני לא פעם חולף על פניה, נעצר ולא מסוגל להסיר את עיני. אני חושב על האימא המצוירת המובילה את תינוקה לגיא ההרגה, ואומר לעצמי: לו הייתה יודעת שתמונתה תהא תלויה בכנסת ישראל המארחת היום את נשיא אוקראינה – האם זה היה מנחם אותה, או נותן לה איזה שביב של תקווה בתוך חשכת הימים הנוראה ההיא? "כל העולם כולו גשר צר מאוד", ציטט ראש הממשלה מרבי נחמן מברסלב, אותו רבי נחמן שקבור באומן, במדינתך, ואת קברו פוקדים עשרות-אלפי יהודים מאמינים מישראל ומן העולם ומבקשים חסד, רחמים וחיזוק. אתה ואומתך ניצבים על גשר צר, בעיצומו של סכסוך טריטוריאלי, תוך מאמץ מרשים לשקם את הדמוקרטיה שלכם. במנהיגותך אתה מוביל לחיזוק הכלכלה והדמוקרטיה, לחברה יציבה וטובה. ובדין נבחרתם לחברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם בשנתיים הבאות. אנחנו מאחלים לך ולמדינתך הצלחה במשימה הבין-לאומית החשובה הזו. בטוחני שבתפיסת הגשר הצר של רבי נחמן תדעו לאזן בין האיומים, הצרכים והאינטרסים הגלובליים, האזוריים והמקומיים, וכי בסכסוך שבו אתם נמצאים ניתן יהיה לחזור ליישומו של המתווה להסכם מינסק. מדינותינו ניצבות מול אתגרים גדולים בתחומים מדיניים, פוליטיים וחברתיים. מדינתך עברה מהפך בכל הקשור לתפקודה הדמוקרטי, ואתה מוביל צעדים מרשימים בתחום זה בעקבות שורת מהלכי בחירות חופשיות והוגנות שהתקיימו באוקראינה מאז בחירתך במאי 2014. אנחנו מברכים אותך על מאבקך העיקש בגזענות ובאנטישמיות ובשנאת הזרים ועל התמיכה שאתה נותן לקהילות היהודיות בארצך. אנו כאן בישראל שומרים על דמוקרטיה תוססת, יציבה ומרשימה, המאוימת לא פעם בדרכים שונות, לרבות בקיומה של מחתרת שמבצעת פעולות אלימות כמו "תג מחיר". פרשת הרצח הנורא בכפר הפלסטיני דומא מרחפת מעל סדר-יומנו מזה זמן, וזו הזדמנות לגבות את שירות הביטחון הכללי וגורמי החקירה, האכיפה והשיפוט העוסקים בפרשה החמורה הזו, ולגנות בכל פה את הרצח הנורא ואת מי שינסה לטעון כי לא בטרור מדובר. עלינו להעמיד את כל הכלים האפשריים כדי להוקיע את התופעה הזו בקרבנו. כל דמוקרטיה צריכה להגן על עצמה, קודם כול מפני אלה שחותרים תחתיה ומנסים לפרקה מבפנים, מן היסודות. ההתקפות הללו הן פרי באושים של הסתה פרועה, ועוצמתה וגאוותה של מדינתנו מבפנים ומבחוץ הן ההגנה העיקשת על משמר הדמוקרטיה שלנו. מכובדי, כמו אצלנו בישראל, אוקראינה שואבת את עוצמתה מאזרחיה. ההצלחה שלנו כחברה דינמית ומדינה חזקה נובעת מרוח היזמות והחזון של אזרחינו. רבים רבים מהם עולים מחבר המדינות, מאות אלפים מהם הגיעו אלינו מאוקראינה. תרומתם למדינת ישראל היא עצומה. כיום זוהי קבוצה מרכזית בחברה שלנו, וחברי ואני מבקשים לדאוג למתבגרים ולמזדקנים שבתוכם, בתקווה שאמנת הביטחון הסוציאלי בין מדינותינו, שהוזכרה קודם לכן, תקודם משמעותית ותגיע לסיומה. זכיתי לעסוק בה כשר הרווחה והשירותים החברתיים, ואנו ממתינים לכך שנים רבות. כך יתאפשר לעולים שהגיעו אלינו לזכות ברשת ביטחון המגיעה להם לעת זיקנה. ולסיום, כבוד הנשיא פורושנקו, מאז ביקורו הממלכתי והמרגש של הנשיא ליאוניד קרבצ'וק, נשיאה הראשון של אוקראינה, בישראל, כאורחו של אבי, הנשיא דאז, מייד עם נפילת "מסך הברזל", ועד לביקורך היום, צעדנו צעדים גדולים ביחד לקידום הפוטנציאל המשותף של עמינו. אנו אסירי תודה לך על כך שבכהונותיך הציבוריות השונות פעלת תמיד להידוק וחיזוק היחסים בין מדינותינו. זכור, למשל, המיזם המרשים שהקמת עוד כחבר בממשלת אוקראינה, יחד עם שר החוץ שלנו דאז, חבר הכנסת אביגדור ליברמן, המרכז לאבחון לילדים בעיר ויניצה – פרויקט שקנה לו שם בכל רחבי מדינתך. גם בשל כך משוכנע אני כי ביקורך יביא בשורה גדולה לחיזוק היחסים, לא רק בדרג הממלכתי הבכיר אלא במיוחד בין העמים שלנו, ששואפים לעתיד טוב יותר, לעתיד של ביטחון ושלום. תודה רבה וברוך הבא. (מחיאות כפיים) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג על דבריו. אני מתכבד להזמין את אורחנו, הוד מעלתו נשיא אוקראינה, לשאת דברים בפני מליאת הכנסת. <נשיא הרפובליקה של אוקראינה פטרו אולכסיוביץ' פורושנקו:> (נושא דברים בשפה האוקראינית, להלן תרגומם הרשמי לעברית) כבוד היושב-ראש, חברי כנסת מכובדים, גבירותי ורבותי, שלום. כבוד גדול הוא לי לנאום בכנסת, לב המרכז המחשבתי של הדמוקרטיה הישראלית. אני מודה מקרב לב לצד הישראלי, ובמיוחד ליושב-ראש הכנסת מר יולי אדלשטיין, על כך שנפלה בחלקי הזדמנות נדירה ביותר זו. בין כותלי הכנסת, שבה מחליטים החלטות גורליות למען מדינתכם, אני חש התרגשות מיוחדת. אומנם לא פעם אחת ביקרתי במדינתכם הנפלאה, אבל כנשיא אוקראינה זהו ביקורי הממלכתי הראשון. גבירותי ורבותי הנכבדים, גם לאוקראינה וגם לישראל שורשים היסטוריים עמוקים. ישראל היא אחת מהציוויליזציות העתיקות ביותר, וגם לאוקראינה היסטוריה של יותר מ-1,000 שנה, אבל על המפה הפוליטית הן מדינות צעירות יחסית. ליחסים בין העם האוקראיני לעם היהודי יש היסטוריה ארוכה ביותר, ובהחלט מאוד מיוחדת. אלפי שנים ומאות חוטים קשרו ועודם מקשרים בין עמנו לעמכם – עמים קשי עורף. אוקראינה היא אחת המדינות שבהן העם היהודי שמר על צביונו וחי מאות רבות של שנים ללא מדינה משלו. זו לא רק מליצה – אביא כמה עובדות: בשנים 1918–1921 עשה העם האוקראיני ניסיון נואש, הראשון ב-200 השנה הקודמות, לחדש את עצמאותו והכריז על הקמת הרפובליקה העממית האוקראינית. אם תסתכלו על שטרות הכסף של הרפובליקה, תיווכחו לדעת שהכתוביות שם הן בארבע השפות הנפוצות ביותר באוקראינה, ובהן יידיש. אלה היו אולי שטרות הכסף הראשונים זה אלפי שנים עם אותיות עבריות. מעשית זה אומר ששפת היהודים הייתה אחת מהשפות הרשמיות במדינה האוקראינית הצעירה, והיהודים, כעם וכאומה, היו שותפים פעילים בהקמתה. יתרה מזאת, בממשלת הרפובליקה העממית האוקראינית הוקם מיניסטריון לעניינים יהודיים. בדרך זו המדינה הצעירה ניסתה להבטיח לכל העמים שחיים בתוכה את האפשרות לשמור ולפתח את המסורת התרבותית והדתית שלהם. ואכן, חיי הדת של הקהילה היהודית באוקראינה היו פוריים, גם החסידות נולדה שם. ההיסטוריה לא מקבלת את השאלה "מה היה אילו?", אבל אני משוכנע שבשנים 1910–1920 היה גם לאוקראינה, גם לאירופה וגם לעולם כולו סיכוי ללכת בדרך אחרת ולהימנע מהטרגדיות הגדולות, כמו השואה והגולודומור – הרעב הגדול. הרפובליקה העממית האוקראינית נפלה אז עקב פלישת הבולשביקים, אבל אפילו אוקראינה הסובייטית זכתה לשחק תפקיד חשוב בתהליך ההתחדשות של המדינה היהודית. כאחת המדינות המייסדות של האו"ם, אוקראינה הייתה בין הראשונות אשר תמכו בהקמתה של מדינת ישראל ב-1948. אי-אפשר שלא להזכיר את האישים הבולטים בתחומי המדינאות, התרבות והדת אשר הבטיחו את תחייתה של מדינת ישראל ונולדו וחיו דווקא באוקראינה: זאב ז'בוטינסקי – מנהיג התנועה היהודית, משורר וחייל; משה שרת – שר החוץ של מדינת ישראל; יצחק בן-צבי – נשיא המדינה השני; לוי אשכול – ראש הממשלה השלישי; גולדה מאיר – ראש הממשלה החמישי – האישה הדגולה הזאת נולדה כמה מאות מטרים מהמקום שבו נמצא עכשיו משרדו של נשיא אוקראינה; ליאון פינסקר, שלום עליכם, חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון ועוד רבים וטובים. האנשים הללו הם גאוות ישראל וכל העם היהודי, אבל הם גם גאוותה של אוקראינה. יהודים רבים שנולדו באוקראינה מחזיקים היום בתפקידים מובילים במדינת ישראל. אני רוצה לציין באופן מיוחד את אחד האנשים הבולטים בפוליטיקה הישראלית אשר נוכח כאן – יושב-ראש הכנסת, הוד רוממותו יולי אדלשטיין. אתה, אדוני היושב-ראש, נולדת בצ'רנוביץ, העיר האוקראינית הנפלאה אשר הייתה, הווה ותהיה – אני מבטיח לך, תמיד תהיה – סמל יוצא דופן של החיים המשותפים של האוקראינים והיהודים. אוקראינה גאה בנציגי העם היהודי אשר נולדו בארצי, ומודה לכולם על תמיכתם התמידית במדינתנו. אפשר לדבר עד בלי די על תרומתם של היהודים לפיתוח התרבות, המדע, הכלכלה והפוליטיקה של אוקראינה. מדובר במאות אנשים דגולים אשר שמותיהם כתובים לנצח בדפי ההיסטוריה האוקראינית: מדענים וסופרים, מלחינים וממציאים, אמנים נפלאים ואנשי טכנולוגיה. פעם שמעתי בשדה התעופה של בוריספול הלצה מפי איש שעמד לעלות למטוס: "קייב–תל-אביב זו טיסה בין-לאומית או מקומית?" אומרים שבכל הלצה רק חלק קטן הוא ההלצה עצמה. כל כך הרבה מקשר בין העמים. ידידים יקרים, אנו, האוקראינים והיהודים, קרובים אלה לאלה בטרגדיות הלא-ייאמנו שעברו עלינו; השואה, הגולודומור – הרעב הגדול, הרדיפות של סטלין, מלחמת העולם השנייה, גזירות על החיים הלאומיים ועל השפה הלאומית בברית-המועצות. אחד הפצעים המשותפים אשר לעולם לא יגלידו הוא באבי-יאר שבקייב, שם השמידו הנאצים יותר מ-100,000 אנשים חפים מפשע, שאשמת רובם הייתה אך ורק היותם יהודים. בשנה הבאה ימלאו 75 שנים לטרגדיה הנוראה הזאת. בצו נשיאותי הוריתי להתכונן לקראת היום הזה ברמה ממלכתית; אנחנו מזמינים את מנהיגי העולם ואת נציגי העם היהודי להשתתף בציון אירוע זה. אשמח לראות גם את המנהיגות הישראלית. לפני 75 שנים מצאו את מותם הטראגי עשרות-אלפי יהודים בני ארצנו באותו גיא הריגה בפרבר של קייב. יותר ממיליון וחצי מיהודי אוקראינה הושמדו בידי הנאצים בשנות השואה. אנחנו תמיד זוכרים את המקרים הרבים של הזדהות אוקראינים עם שכניהם היהודים; יותר מ-2,500 אוקראינים זכו לתואר המיוחד "חסידי אומות העולם", והם דוגמה אמיתית להקרבה עצמית, אנושיות וגבורה. הם הצילו יהודים – הם לא היו יכולים לעשות אחרת – אף שהיו מודעים לסכנה לחיי עצמם ולחיי קרוביהם. כתוב בתלמוד: כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם מלא. עם זאת, אנחנו חייבים לזכור את האפיזודות השליליות בהיסטוריה שלנו, שבהן משתפי פעולה עם הנאצים בכל מדינות אירופה הכבושה עזרו לחיות הטרף, הנאצים, להשיג את "הפתרון הסופי" לבעיה היהודית. עם הקמת מדינת אוקראינה העצמאית, בשנת 1991, ביקשה הנהגת המדינה סליחה על הפשעים שעשו אוקראינים בתקופת השואה. אני כמובן מזדהה עם הצעד שנקט ליאוניד קרבצ'וק, הנשיא הראשון של אוקראינה, ואני עושה זאת בכנסת של מדינת ישראל, לפני הילדים והנכדים של קורבנות השואה אשר חוו על בשרם את הזוועה הנוראה. אני עושה זאת לפני כל אזרחי מדינת ישראל. פשעי משתפי הפעולה עם הנאצים פועמים לא רק בלבבותיכם, הם הומים גם בלבבותינו. איננו יכולים להרשות שהפשעים האלה יישכחו. ההבנה ההדדית בין עמינו לא הייתה כלולה בתוכניתו של הקרמלין, אבל בשאול של הגולאג לחמו מתנגדי המשטר האוקראינים והיהודים יחד למען החופש ונגד הרדיפה הסובייטית. לא בכדי האשימה התעמולה הסובייטית את הציונים ואת "הלאומנים הבורגנים האוקראינים" שיחד, כביכול, זממו להרוס את ברית-המועצות עד ליסוד. לעולם לא אשכח את השורות בספרו של נתן שרנסקי, שסיפר ש"לאומן אוקראיני" שישב אתו באותו תא סרג לו כיפה. האירועים הטרגיים של העבר דורשים מאתנו לחנך את הדורות הבאים על עקרונות של כבוד האדם. היום אנחנו מסוגלים יותר ויותר להבין את מכאוביהם של אנשים, להרגיש הזדהות ולהושיט יד. בשנת 2014, בזמנים קשים למדינתי, השתתפה הקהילה היהודית האוקראינית כולה, כתף אל כתף עם כלל האזרחים האוקראינים ועם בני כל הלאומים האחרים, בהגנה על המולדת המשותפת שלנו. אנחנו, בני הלאום האוקראיני, מעריכים את זה מאוד. לא נשכח זאת לעולם. היום ברור לכול שבאוקראינה התגבשה אומה פוליטית אשר על בסיס הלאום, העבר וההווה המשותפים והאמונה בעתיד האירופי המשותף, גיבשה אנשים מלאומים ולשונות שונים סביב הערכים הבסיסיים של חופש, עצמאות, דמוקרטיה וזכויות אדם. חברי הכנסת רמי המעלה, גבירותי ורבותי, היחסים בין מדינותינו מתפתחים באופן דינמי, הן היחסים המדיניים והן היחסים הרוחניים, התרבותיים והאנושיים. באוקראינה צמחו והתפתחו קהילות דתיות, בתי-כנסת ובתי-ספר יהודיים. בקייב נוסד מרכז לחקר תולדות יהדות מזרח-אירופה ותרבותה, וגם בלבוב, בחרקוב, בדנייפרופטרובסק, בצ'רנוביץ ובאוסטרוג יש מוסדות דומים. אנו יכולים להביט אל העתיד בביטחון. המטרה העיקרית של ביקורי בישראל היא לקדם ביתר שאת את הדו-שיח המדיני ואת שיתוף הפעולה בתחומי הכלכלה, המסחר וההשקעות ולהגדיר את הדרכים להרחבת שיתוף הפעולה בתחומים נוספים. יש לו גם עוד סיבה טובה: ב-26 בדצמבר ימלאו 26 שנים לכינון היחסים הדיפלומטיים בין מדינותינו. גורם חשוב להעמקת היחסים הבילטרליים בין אוקראינה לישראל הוא העובדה שאוקראינה עומדת להיבחר למועצת הביטחון של האו"ם לשנים 2016–2017. הריני מבטיח כאן שאוקראינה, בתפקיד רם זה, תהיה שוחרת צדק ומליצת יושר נמרצת של השלום והצדק בכל העולם, כולל המזרח התיכון. אנו נמלא את התפקיד מתוך הבנה עמוקה של משימתנו, משום שאנו יודעים היטב את משמעותם האמיתית של הערכים האלה. אנחנו מוכנים לשיתוף פעולה מוגבר עם הצד הישראלי גם בתחום המסחר; בשנים האחרונות הצלחנו להגיע למיליארד דולר. זה לא מספיק, צריך יותר. לכן תהיה משמעות מיוחדת להסכמה על הקמת אזור סחר חופשי בין אוקראינה לישראל. אציין שעכשיו מתקיים בקייב סיבוב נוסף של המשא-ומתן בנושא זה. אני משוכנע ששיתוף הפעולה בינינו יעמיק כשנגיע להסכמה על כינון אזור סחר חופשי. יש לנו פוטנציאל הדדי חזק לפתח בעתיד את שיתוף הפעולה גם בתחומי התעשייה, החקלאות, ההשקעות והמדע. אנחנו מלאים התפעלות מהישגי המדענים, המהנדסים, הרופאים והמומחים בתחום התעשייה הצבאית שלכם, ומהחריצות של העם היהודי, אשר בנה בתוך זמן קצר ביותר כלכלה מודרנית ומדינה משגשגת, על אף המשאבים הדלים שעמדו לרשותו. עמכם החיה את לשונו העתיקה והבטיח שימוש מלא בלשון זו בכל תחומי החיים, ולמד לחיות נתון לאיום צבאי מתמיד, להגן על המדינה ביעילות ולשמור בתנאים הללו על הדמוקרטיה. ישראל מוזכרת רבות באמצעי התקשורת האוקראיניים בתחומי הכלכלה, הביטחון, הרפואה והמדע. יש התעניינות רבה מאוד בצה"ל; אוקראינה נאלצת כיום להתמודד עם בעיות דומות לאלו שעמדו בפניכם לפני עשרות שנים, והניסיון שלכם מאוד חשוב ומועיל לנו. בתנאים של איום על הריבונות ושלמות מדינתי אנחנו מיישמים תוכנית רחבת היקף של רפורמות; אין מדובר בשיפוצים קוסמטיים, אלא בבנייה מחדש של כל המערכת; מלחמה בשחיתות, מאבק בריכוזיות, רפורמות בתחומי המשפט והצבא, השבחת התנאים העסקיים – כל אלה הם רק חלק מהסוגיות שעל סדר-יומה של ממשלתנו. הישרדותנו תלויה בהחלטיות ובנחישות שלנו ללכת בדרך זו. אוקראינה, כמו ישראל, תחזיק מעמד, לא תישבר, ותהיה חזקה יותר. חברי כנסת נכבדים, סיפור מצדה הוא בשבילי דוגמה ממשית לרוח שאי-אפשר לנצח ולכוח שלא ייאמן, כוח רצונו של האדם להיות חופשי ולהגשים מה שבמבט ראשון נראה בלתי אפשרי. לפני שנתיים הראו האוקראינים לכל העולם כיצד רק בכוח הרוח והאחדות של האנשים הפשוטים אפשר לנצח מכונה שלטונית אדירה ורודנית. כל הכבוד ותודה רבה למוסדות היהודיים באוקראינה, אשר עמדו ותמכו ב"מהפכת הכבוד". אנחנו מעריכים גם את עמדתם של רוב העולים מאוקראינה ושל הציבורית הישראלית, אשר יצאו נגד המדיניות התוקפנית של הקרמלין כלפי אוקראינה. כבר 21 חודשים אנו נלחמים נגד התוקפנות הרוסית. מיליוני אוקראינים נתונים תחת כיבוש. מיליון ו-400,000 איש הפכו על כורחם לעקורים. מספר האוקראינים קורבנות הטרור הממומן והנתמך על-ידי רוסיה הגיע ל-9,000, ו-6,000 מהם אזרחים. בשטחים הכבושים שולטים הפקרות, חוסר סובלנות, גזל וחמס. בקרים יש הפרות המוניות של זכויות האדם, שפעמוני האזעקה של ארגונים בין-לאומיים לזכויות אדם מתריעים עליהן. מכונת הדיכוי של הקרמלין סוגרת חשבון עם כל מי שלא מסכים עם המדיניות של שלטון הכיבוש. הקהילה היהודית בקרים, המונה קרוב ל-17,000 נפש, עלולה גם היא למצוא את עצמה במצב קשה, שהרי הכובשים, יודעי העניין, החלו לטפח גם אנטישמיות – הם אפילו העמידו את האנדרטה של סטלין. הרוסים מחרחרי המלחמה בדונבאס שולחים לשם כוחות צבא סדירים ושכירי חרב. רוסיה מספקת להם נשק מודרני ביותר שפותח, יוצר ומשמש אך ורק בידי הצבא הרוסי. לפני זמן קצר הודיע מנהיג הקרמלין בפומבי שיש נוכחות צבאית רוסית בדונבאס. משטר הקרמלין תומך בפעילות הטרוריסטית ומממן אותה, גם באזור הסכסוך וגם בשאר אזורי אוקראינה. רוסיה פועלת בשיטות האלה לא רק באוקראינה, אלא גם באזורים אחרים של העולם, בפרט במזרח התיכון; בתירוץ של מלחמה ב"דאעש" מטוסים רוסיים מפציצים את כוחות האופוזיציה המתונה בסוריה. קורבנות ההפצצות הם אזרחים חפים מפשע, שכבר ארבע שנים חיים בסבל נורא. לשטחי סוריה מוזרם נשק קטלני חדיש ביותר – נגד מי הוא עלול להיות מופעל ולאילו ידיים הוא עלול ליפול מחר? לא מזמן סיפקה רוסיה לסוריה מערכותC-400 , שבכוחן להשפיע על מאזן הכוחות באזור. בהתנגדותה לתוקפנות מבחוץ חידשה אוקראינה את צבאה, ובתוך חודשים אחדים הוא הפך לכוח בעל הכושר הקרבי הטוב ביותר ביבשת. בצבא זה, שבו לוחמים אזרחי אוקראינה, משרתים בני לאומים שונים, ובהם גם יהודים. אני חייב להזכיר היום חייל אמיץ שלנו אשר נפל בינואר השנה בשדה התעופה דונצק. הוא יהודי, שמו יבגן בן ויקטור יאצינה, וכינויו בני. אנחנו גאים באומץ לבו. לאחר מותו הוענק לו עיטור אות הגבורה הממלכתי. אוקראינים נהרגים בקרב למען החופש והדמוקרטיה, נאבקים על זכותם לקבוע את עתידם באופן עצמאי. אוקראינה עשתה את הבחירה האירופית שלה. מהבחירה הזאת אין חזרה. בעוד ימים ספורים, ב-1 בינואר 2016, אנו עוברים למימוש הסכם ההתאחדות בין אוקראינה לקהילה האירופית, הכולל כינון אזור סחר חופשי רחב ומקיף. ליברליזציה של משטר ויזות בין אוקראינה ובין הקהילה האירופית תהיה עוד סימן לאיחוד שלנו עם משפחת עמי אירופה. אנחנו מעריכים מאוד את ביטול משטר הוויזות בין אוקראינה לישראל. העם האוקראיני רוצה לראות את מדינתו בין מדינות אירופה הדמוקרטיות, החופשיות מבחינה פוליטית, המפותחות מבחינה כלכלית והמצליחות מבחינה חברתית. אנחנו לא שוכחים ולו לרגע שהתרבות האירופית, שהיא גם תרבות התנ"ך, חבה חוב אדיר גם לשורשיה העמוקים הנטועים במזרח התיכון. כיום אוקראינה היא מאחז של דמוקרטיה במזרח אירופה, כשם שישראל היא מאחז במזרח התיכון. בדומה לישראל, גם לאוקראינה יש שכן שפוסל את זכות הקיום שלנו. כמוכם, אנו כמהים לשלום. אני מאמין בשלום. מייסד הציונות, בנימין זאב הרצל, אמר פעם שתנאי לבניית אומה גדולה הוא יריב גדול. מישהו בקרמלין החליט להיות יריב כזה נגד אוקראינה, אולם אוקראינה אינה מעוניינת באיבה בין מדינות. היא חפצה בשלום. גבירותי ורבותי הנכבדים, האירועים האחרונים בעולם מעידים שכוחות הרשע קשורים זה לזה בצורה כזאת או אחרת. ניצחון הרשע במקום אחד מדרבן לנקמה במקום אחר. אני משוכנע שהתשובה לאתגר הזה היא הזדהות ואיחוד כוחות של המדינות הדמוקרטיות והתרבותיות של העולם כולו. אני מאמין שהמדינאים הישראלים ינסחו ביתר בהירות את עמדתם לגבי האירועים המתרחשים באוקראינה, ויתחשבו גם בשינויים הדינמיים של הזמן האחרון במזרח התיכון. אני רוצה לסיים את נאומי בנימה אופטימית: לא מזמן חגגתם את חנוכה, ואצלנו מתקרבת השנה החדשה, לכן הרשו לי לאחל אושר ועושר וחיים טובים לכולנו, לכל משפחה, גם אוקראינית וגם יהודית. הבה נאמין באלוהים, בעצמנו, בקרובינו ובידידינו. הנביא ירמיהו אמר: "כה אמר ה' עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתבות עולם אי זה דרך הטוב, ולכו בה ומצאו מרגוע לנפשכם". הבה לא נרפה ידיים לעולם בחיפוש דרכים לעתיד טוב יותר, עתיד שבו לא יהיה עוד מקום לאלימות ולטרור, שישלטו בו שלום, סובלנות ושגשוג. תודה רבה. שלום! (מחיאות כפיים) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לנשיא אוקראינה הוד מעלתו פטרו פורושנקו על דבריו החמים. מזכירת הכנסת, בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> אבקש מחברי הכנסת והקהל הנכבד לכבד בקימה את יציאת הנשיאים וכבוד יושב-ראש הכנסת. כבוד נשיא אוקראינה! כבוד נשיא מדינת ישראל! כבוד יושב-ראש הכנסת! (חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה, נשיא אוקראינה ויושב-ראש הכנסת.) (תרועת חצוצרות) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הישיבה מתחדשת מייד. סגן היושב-ראש. <שאילתות דחופות> <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום – בשאילתה מס' 114 של חברת הכנסת זהבה גלאון לשר החינוך חבר הכנסת נפתלי בנט. השר יעלה, בבקשה, בחזרה לדוכן, ואנחנו עם שאלת ההמשך של חברת הכנסת גלאון. אנחנו נמתין. אנחנו נמתין רגע שהאולם יתפנה. שר החינוך, השר בנט, אנחנו ממשיכים בשאילתה. <שר החינוך נפתלי בנט:> סיימתי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, לא, אבל יש שאלות המשך. חברת הכנסת גלאון, שאלת המשך. אנחנו נתחיל. שאלה נוספת. <114. איסור על כניסת "שוברים שתיקה" לבתי-הספר> <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש – אני לא שומעת את עצמי, אדוני. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גלאון, יש מיקרופון ושומעים. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, שאלתי את שר החינוך מכוחה של איזה תקנה – סליחה, חברי. עליזה – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת לפיד, חברת הכנסת עליזה לביא, אתם מפריעים לחברת הכנסת גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> תודה. אדוני היושב-ראש, שאלתי את שר החינוך מתוקף מה הוא החליט להורות על איסור כניסת "שוברים שתיקה" לבתי-הספר – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו מבקשים קצת שקט ביציעים, בבקשה, תוך כדי היציאה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – ואז עלה שר החינוך על הדוכן וניצל את השאלה ששאלתי למסע של השתלחות ב"שוברים שתיקה", השתלחות פרועה, מסיתה, מתלהמת. להגיד עליהם – אני מצטטת – שהם חבורה שעושה פשעים? החברים שלך הם שעושים פשעים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתה מעז לומר עליהם שהם עושים פשעים, ואתה יודע שחוזר מנכ"ל משרד החינוך – ואני שואלת, אדוני, ואני מבקשת לאפשר לי לשאול – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> נא להגיע לשאלה, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, אז אנא אפשר לי לשאול. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> זו שאלת המשך. אני אאפשר. <זהבה גלאון (מרצ):> – – כי השר לא ענה על השאלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אז תשאלי, חברת הכנסת גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> השר ניצל את הבמה למסע השתלחות, ותרשה לי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני מרשה לך. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, לשר החינוך – אני רוצה להבהיר את זה ולומר בצורה ברורה, ואם הוא לא יודע אז אני מבהירה לו: לשר החינוך אין סמכות לאסור את כניסת "שוברים שתיקה" לבתי-הספר. ההחלטה מוסדרת בחוק ובנהלים של משרד החינוך. מנהלים יכולים להחליט על זה, ועדות מיוחדות, לא שר החינוך. השר עשה הצגה לתקשורת, אדוני. השר יכול להורות לשנות את חוזר מנכ"ל בנושא השיח החינוכי בנושאים שנויים במחלוקת, אבל החוזר עצמו, חוזר מנכ"ל, לא עוסק בכניסה של גורמים חיצוניים. חוזר מנכ"ל עוסק בגבולות השיח. ומה שאומר השר על "שוברים שתיקה", מסית מולם – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גלאון, זאת שאלת המשך – – <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – זה לא נאום. <זהבה גלאון (מרצ):> זאת שאלת המשך. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אז בבקשה לשאול את השאלה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, אני שואלת את השאלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גלאון, בבקשה לשאול את השאלה. הדקה עברה מזמן. <זהבה גלאון (מרצ):> מכיוון שהשר עשה מעשה שלא ייעשה כשהוא הסית – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <זהבה גלאון (מרצ):> רגע, אני שואלת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, לא. זאת לא שאלה. את שואלת כבר שלוש דקות, ויש לך דקה לשאלת המשך. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, לא ראיתי שעצרת את השר שניצל את הבמה – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני לא עוצר שרים. <זהבה גלאון (מרצ):> – – כדי להשתלח ולהסית נגד "שוברים שתיקה" ולא ענה על השאלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת גלאון, אני לא מנהל אתך משא-ומתן. לא עוצרים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> 12 דקות הוא דיבר במסע הסתה משתלח. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא עוצרים שרים על הדוכן. טוב. תודה רבה. חבר הכנסת – – – <זהבה גלאון (מרצ):> ולכן, אני שואלת – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – – <זהבה גלאון (מרצ):> ולכן אני שואלת, אדוני – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – יש לך שאלת המשך. אתה מוזמן, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, ולכן אני שואלת – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט אחרון. <זהבה גלאון (מרצ):> – – האם השר לא פוגע בסמכות וביוקרה של המנהלים באופן שהוא מרשה לעצמו להחליט החלטות שלא עולות בקנה אחד עם הסמכות של השר? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. תודה רבה. שאלת המשך לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אחריו – שאלת המשך לחבר הכנסת נחמן שי. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, הניסיון להשתיק את "שוברים שתיקה" מעורר ויכוח לא שקט. ברצוני לשאול: האם סבור השר שאין בהחלטה שלו פגיעה בחופש הביטוי? 2. האם אין השר חושב שזו דוגמה רעה לתלמידים, שהשר עצמו פוגע בזכות לחופש ביטוי? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> התשובה היא לא. השר מגן עליהם. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> 3. מה ייעשה למנהל שכן יחליט להתיר ל"שוברים שתיקה" להיכנס לבית-הספר? כיצד ינקום בו השר? 4. האם שר החינוך מוכן לאפשר דיון בהחלטתו בבתי-הספר, שבו ישתתפו – דיון על חופש הביטוי הפעם – שבו ישתתפו ארגוני זכויות אדם ומרצים מהאקדמיה? תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי, שאלת המשך. אחר כך השר, אם הוא רוצה; השר לא חייב. אם השר בוחר, השר יכול להשיב. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני השר, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הגישה שלי לסוגיה הזאת שונה משל חברי וחברתי שדיברו קודם לכן. אני שואל אותך: האם אינך סבור שהדמוקרטיה הישראלית, שאתה, בין היתר, כשר החינוך, מחזק אותה ומחזק את המודעות אליה ומחזק את הערכים שלה בקרב תלמידי ישראל, כולל תלמידי התיכון, האם היא איננה מספיק חזקה ועמידה בפני "שוברים שתיקה", או שחקנים אחרים פה? האם בסופו של דבר האנשים הצעירים האלה, גברים ונשים שבעוד שנה או בעוד שנתיים ייכנסו לשירות ואחר כך לאזרחות מלאה, האם הם לא מספיק חסינים בפני כך? האם הם לא יכולים לעמוד בפני זה? והאם לא חשוב בעצם – ואני לא מגן כאן על "שוברים שתיקה"; יש לי דעה מגוונת עליה, לא אחלוק אותה עכשיו. האם הם לא יכולים לעמוד בכך? למה צריך לאסור את כניסתו של הארגון? מה זה יעשה בסופו של דבר? זו דעתי, אדוני השר: אפשר להתמודד עם האיום הזה ואפשר להתגבר עליו. תודה רבה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> זה לא איום. זו הסתה. דברי הבל ושקר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. אדוני השר מוזמן להשיב. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> לגבי השאלה של חברת הכנסת גלאון – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת שאשא ביטון, בואו ניתן לשר להשיב. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – מה שאנחנו עושים זה מטפלים בחוזר המנכ"ל, וחוזר המנכ"ל בעניין חופש הדיבור ישונה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אם את לא מקבלת את זה, כל הערוצים עומדים לרשותך. לגבי השאלה של חופש הביטוי, בוודאי יש חופש ביטוי, ואין לנו שום בעיה לשמוע כל דבר. אני לא חושב שיש במה – שלא נשמע. משרד החינוך מחנך. האנשים האלה הם אנטי-חינוך במהותם. כשאתה מסתובב בעולם ומכפיש את חיילי צה"ל, זה דבר אנטי-חינוכי ואנטי-ישראלי. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אין לי בעיה. <אילן גילאון (מרצ):> ואתה כן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברי הכנסת. <שר החינוך נפתלי בנט:> וגם הצעקות שלכם לא חינוכיות במיוחד. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> לגבי שאלתו של נחמן שי: אין שום בעיה להתמודד. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אני מאוד גאה בצבא ההגנה לישראל. כמו שאמרתי קודם, כשהייתי מפקד פלוגה כל חייל בפלוגתי ידע שלא יעז ליטול ולו כפית סוכר מבית של פלסטיני, כי איזה עונש הוא יחטוף. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אבל כמובן שלא בזה מדובר, ולא במפתיע אותם מ"פים שהיו אצלי בלשכה, אחד מהם היה מצביע מרצ. ומה שזהבה גלאון עושה, ובסדר – זו הסיבה שלעולם לא תמשלו במדינת ישראל – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> – – וזו הסיבה שעם ישראל לא רוצה להצביע לכם, ומשנה לשנה עובר – כי אתם עושים שגיאה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אין לי ספק, זהבה, שכוונותייך רצויות. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אין לי ספק. אין לאף אחד פה מונופול. את חושבת לשיטתך שאת עושה טוב למדינת ישראל, ואני חושב לשיטתי שאני עושה טוב למדינת ישראל. זה בסדר. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> אין לי בעיה שיהיה דיון נוקב בין, למשל, "שלום עכשיו" לבין מועצת יש"ע. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> מי שיוצא מגבולות הארץ, ובעצם מביא את אויבי ישראל עלינו, הוא לא מכוחותינו. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר החינוך נפתלי בנט:> זה כבר לא בתוך האוהל; זה מחוץ לאוהל, ולכן הם לא ייכנסו. ואם יש לך בעיה, את יכולה לפנות בכל הערוצים. אני נחוש בעמדה, אני לא אשנה את ההחלטה, וזה קורה. תודה רבה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, מה עם – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – לא יכול לעשות את זה – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו סיימנו – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> הוא לא יכול לא לענות לי. מה זה פה? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני שאלתי – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> הוא לא ענה על השאילתה שלי – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת זחאלקה, הצעקות האלה לא מוסיפות כבוד לאדוני. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – זה לא חוקי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני ישב, בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, אתה צריך להעמיד אותו במקומו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני לא – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – התפקיד שלך. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת זחאלקה, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אתה מועל בתפקיד שלך. – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> נעבור לנושא הבא בסדר-היום. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> איפה זה נשמע? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת זחאלקה – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> שר עולה ולא ענה על שאילתה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אף פעם לא קרה דבר כזה – – – מי הוא בכלל? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת זחאלקה, אני לא רוצה להוציא אותך, אני רוצה שנמשיך בדיון. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – <קריאה:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, אני מבקש ממך לשבת. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אתה צריך – – – השר, לא אותי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת זחאלקה, אני קורא אותך לסדר בפעם השלישית – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אני מבקש – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – ומבקש ממך לעזוב את האולם כדי שנוכל לחדש את הדיון. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> האפשרות לשאול – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני מצטער. לא רציתי להגיע לזה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> איפה נשמע דבר כזה? <הצעת חוק איסור הפליה בדיור, התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1524/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום – – <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – הצעת חוק איסור הפליה בדיור, התשע"ה–2015, של חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אף פעם לא היה דבר כזה. שר עולה ולא עונה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הצעת חוק צמודה: הצעת חוק שוויון הזדמנויות במקום מגורים, התשע"ה–2015, של חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת. <קריאות:> – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> – – – (חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה יוצא מאולם המליאה.) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> יציג את ההצעה חבר הכנסת דב חנין. ישיב במשולב שר הבינוי והשיכון חבר הכנסת יואב גלנט. עשר דקות לרשות אדוני, בבקשה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אני רוצה להתייחס במילה למה שקרה כאן כרגע. זכותם של חברי כנסת לשאול שאלות נוספות כאשר השר עולה לבמה להשיב על שאילתה. עכשיו, ייתכן שהשר איננו בקי בעניין. זכותו של שר לבוא ולהגיד: אני לא מכיר, אני לא למדתי, אני לא מצוי, אני לא יכול להתייחס. אבל במקרה הזה השאילתה שנשאלה על-ידי חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה נגעה באופן ישיר בסוגיה שהעלתה חברת הכנסת גלאון, וביקשה לחדד זווית נוספת באותו עניין. העובדה שהשר נמנע מלהשיב, אדוני היושב-ראש, לא מכבדת את הכנסת; לא רק שלא מכבדת את חבר הכנסת – לא מכבדת את הכנסת, לא מכבדת את תקנון הכנסת ולא מכבדת את היכולת שלנו להביא בפני שרים דברים שנראים לנו חשובים. אדוני היושב-ראש, אני מתכבד להביא בפני חברי הכנסת את הצעת חוק איסור הפליה בדיור, הצעה שבאה על רקע התגברות הגזענות בישראל והצהרות פומביות של רבים בחברה שלנו, שמודים בפה מלא שהם אינם מוכנים להשכיר או למכור דירות לאנשים בשל השתייכותם הלאומית או העדתית, או בשל צבע עורם או בשל נסיבות אחרות שאינן קשורות לשוק השכירות באופן ישיר. עמיתי חברי הכנסת, הסוגיה של אפליה בדיור עלתה במלוא העוצמה לסדר-היום שלנו בעקבות הפרסום של סרטון הפרסומת של חברת "באמונה" – שם מופיעה משפחה דתית-לאומית בהירת שיער מדליקה נרות חנוכה, נשמעות דפיקות על הדלת, בני המשפחה נראים מפוחדים למשמע הנקישות, וכשהדלת נפתחת נכנס בה שכן מזרחי חבוש בכובע מסורתי. השכן שואל במבטא מזרחי אם הוא יכול ללוות "סוכרזית", אבל כשהוא מבחין בהדלקת הנרות הוא קורא לחברו להגיע: אברג'יל, אברג'יל, בוא תראה, נעשה מנגל בתוך הבית, הוא אומר לו. בהמשך מציע השכן: נעשה איזה נפנוף, נביא כנפיים, נביא נקניקיות. בהמשך הסרטון אותה משפחה דתית-לאומית חולמת על הדלקת נרות לבדה. הקריין אומר: גם אתם חולמים על בית משלכם? רוצים שכנים כלבבכם? לסרוגים יש בית חדש. הצטרפו עוד היום לקהילת הציונות הדתית כרמי-גת. עמיתי, חברי הכנסת, הסרטון הזה, המתנשא, המקומם, המסית, הוא ביטוי של אפליה בתחום הדיור. אנחנו נחשפנו לסרטון הזה, שמופנה כלפי מזרחים, אבל, עמיתי חברי הכנסת, הטענות על אפליה בדיור מטעמים של זהות מבקש הדירה – הטענות האלה מגיעות אלינו מכל עבר. אני רוצה להביא בפניכם את עדותו של יצחק טיים, פעיל בקהילת יוצאי אתיופיה. הוא מספר כך, ואני מצטט: בשנת 2010 נחשפתי לתופעה ברחוב משה שרת בקריית-מלאכי. יש שם הסכם שנחתם בין קבוצת דיירים, שמי שמוכר או משכיר דירה לאתיופים צריך לשלם פיצוי. דברים דומים קורים גם באור-יהודה, ברחובות, בפתח-תקווה ובמקומות אחרים. יש גם ראשי ערים שמנסים למנוע מתושבים אתיופים לעבור להתגורר בערים שלהם, ומתווכי דירות וקבלנים שמודים שהם מסרבים לתת שירות לאתיופים שרוצים לקנות דירה. בעל-בית משכונת בר-יהודה בקריית-מלאכי אומר לחדשות ערוץ 2: בטח שאני אצטער אם ימכרו לאתיופים. כל הערך של הבית ירד. הם מסריחים, הם מבשלים דברים לא טובים. אני מכרתי את הבית ההוא, קניתי את הבית הזה ביוקר בגלל אתיופים. ברחתי משם בגלל הריחות שלהם, בגלל הדברים שלהם. אמירות מקוממות ומזעזעות. מזרחים, אתיופים – נעבור הלאה: בני קהילות הלהט"ב. בואו נסתכל על עדותו של עמית תורג'מן: ראיתי מודעה ב"יד 2" והתקשרתי לבעל הדירה. הדירה נשמעה מאוד מתאימה למה שאנחנו מחפשים. השאלה הראשונה שלו הייתה: בשביל מי הדירה? אמרתי לו שבשבילי ובשביל בן-הזוג שלי. זה הספיק לו. הוא אמר: זה לא מתאים. אני לא משכיר לזוג גברים. עמית תורג'מן מספר שזאת לא הפעם הראשונה שהוא חווה דחייה כזאת. בפעם הקודמת, כאשר הוא ובן-זוגו עברו לתל-אביב, הם כבר עמדו לחתום על חוזה אצל עורך-דין, ואז הוא התחיל לשאול מה טיב היחסים ביני לבין ליאור, ואני כמובן לא משקר מתוך עיקרון, ואמרתי שהוא בן-הזוג שלי, ואז הכול התפוצץ ברגע האחרון. מזרחים, אתיופים, בני קהילות הלהט"ב. עמיתי חברי הכנסת, על אפליית ערבים יש כל כך הרבה עדויות שמסגרת הזמן של עשר דקות לא תאפשר לי להביא אותן, אבל בואו נראה רק מה שמתפרסם לאחרונה ברשת. יש אדם שמתנגד לרכישת מגרשים בידי ערבים בעירו, ואז הוא אומר: הם עושים עוול לכל העיר. הם רוצים להקים כפר, ועוד מסגד, ובית-ספר. לאן הגענו? כמו שאני לא הולך לקנות אדמות בכפרים שלהם, שהם לא יקנו אדמות אצלנו. אתר "וואלה" מספר על צעיר ערבי ששוכר דירה בבית משותף בתל-אביב, זיאד אבו אל-הווא, והוא גילה שוועד הבית תלה את המודעה הבאה בחדר המדרגות: עקב המצב הביטחוני אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות אדישים ולא לעשות כלום לגבי זה שיש לנו דייר ערבי בבניין. אתר "וואלה" מדצמבר השנה מביא את דבריו של ראש עיריית רהט שמספר על מצוקתם של צעירים ערבים מהדרום ואומר: מה קורה כאן? אם זוג החליט לקנות בית באופקים ולחיות בשכנות בשלום, צריך למחות נגדו? הוא מדבר על מצוקת הדיור הקשה מאוד ביישובים ערביים במדינת ישראל, ומזכיר שאין הפשרת אדמות, אין תכנון שכונות חדשות, זוגות צעירים מחפשים פתרונות. במקביל, ביישובים הלא-מוכרים בנגב מי שבונה בית או צריף ללא היתר, נהרס לו הצריף הזה, והאוהל נהרס לו. אז אנשים מחפשים פתרונות, והם מחפשים פתרונות, בין היתר, גם בערים יהודיות או בערים שרוב התושבים בהן יהודים. תראו, עמיתי חברי הכנסת, איפה אנחנו נמצאים; איך המחלה הזאת של האפליה, איך המחלה של הגזענות, עוברת מקבוצה לקבוצה ומרעילה את החברה שלנו; איך מה שהתחיל בערבים מתגלגל ליוצאי אתיופיה ועובר לבני קהילות הלהט"ב, ומגיע למזרחים, ופוגע בבעלי מוגבלויות, שגם כלפיהם אומרים בעלי דירות: אנחנו לא נאפשר, לא מתאים לנו ולא ראוי לנו ולא במקומותינו. עמיתי חברי הכנסת, איסור האפליה כבר קבוע בחוק הישראלי, אבל לא בתחום הדיור. איסור האפליה בדיור איננו מעוגן עד היום בצורה מובהקת באף אחד מהחוקים אף שהוא קיים בחקיקה שמגינה מפני אפליה ברחבי העולם בחוקים שעניינם fair housing. היעדר איסור כזה בספר החוקים הישראלי עד עכשיו הוא לקונה קשה המחייבת תיקון דחוף שימנע את המשך אפלייתם של רבים מתושבי ישראל. אני רוצה, עמיתי חברי הכנסת, להגיד גם כמה מילים על אפליית אנשים עם מוגבלות. אחד המנגנונים שאנחנו מציעים בהצעת החוק הזאת הוא ש"בעל זכות במקרקעין לא יאסור על אדם עם מוגבלות לערוך התאמות בנכס הנדרשות לשם שימוש סביר בנכס, ובלבד שהתאמות כאמור אינן פוגעות בשלמותו או בערכו של הנכס". וגם: "בעל זכות במקרקעין לא יעשה שימוש או שינוי בנכס, בו מתגורר אדם עם מוגבלות, אשר יפגע ביכולתו ליהנות מהנכס". הצעת החוק הופכת את האפליה בדיור לאסורה גם במישור הפלילי; זאת תהיה עבירה פלילית שעונש נקוב בצדה, וגם לעוולה אזרחית שעליה יחולו הוראות פקודת הנזיקין. מי שנפגע מאפליה בדיור יוכל לעשות מעשה בעצמו, להגיש תובענה בשל עוולה אזרחית, לדרוש פיצוי ולקבל פיצוי. עמיתי חברי הכנסת, רק אם נעשה מעשה, רק אם נתגייס נגד הרעה החולה הזאת של הגזענות ושל האפליה בתחום הדיור, נוכל לשנות את המצב, שהולך ומחמיר, הולך ונעשה גרוע מרגע לרגע בחברה שלנו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. יש לנו כאן טכנאי? ביקשו הפסקה של דקה. טוב. <הצעת חוק שוויון הזדמנויות במקום מגורים, התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/676/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> את ההצעה הצמודה ינמק חבר הכנסת עיסאווי פריג' בשלוש דקות מעל הדוכן. אחריו ישיב במשותף על שתי ההצעות שר הבינוי והשיכון חבר הכנסת גלנט. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברים, אנחנו מצטרפים להצעת החוק של דב חנין. אני שואל את עצמי: למה אנחנו צריכים להגיע למצב של חקיקה כדי להגיע לשוויון בין אזרחי המדינה? צר לי מאוד שאנחנו צריכים להגיע לזה, אף שאני מאמין שזאת סוגיה חינוכית שלא צריכה להגיע בכלל כסוגיה חקיקתית. אבל המצב במדינה והמדיניות המנוהלת מובילות אותנו למצב שאפילו את הזכות צריך להביא לחקיקה; זאת זכות יסוד, זכות דמוקרטית – עקרון השוויון – וצריך גם את זה לעשות בחקיקה. ידידי דב חנין דיבר רבות על מקרי אפליה, ואני רוצה לנצל את הזמן המועט שעומד לרשותי ולהתמקד בסוגיה אחת שעלתה על סדר-היום בשבועיים האחרונים, וזה מה שהיה בעפולה. יושב אתנו שר הבינוי והשיכון, וזה טוב שהוא נמצא אתנו, חברים. אדוני השר, לפני שבועיים-שלושה היה מקרה בעפולה, שאזרחי מדינת ישראל ממוצא לא-יהודי, ערבים, זכו כדת וכדין במכרז על יחידות דיור ב"בנה ביתך" בעפולה. כתוצאה מכך קמה המולה ומהומה בעפולה, והוביל אותה דוד סויסה, ראש לשכתך "לשעבר", והתראיין בטלוויזיה וכתב בעיתונות – קראתי את זה וראיתי את זה – איך אנחנו מאפשרים ומוכרים, איך המינהל מאפשר לאזרחי מדינת ישראל הערבים לקנות בתים בעפולה? אני בדקתי את הנושא ועקבתי אחריו, אדוני השר, ויש לי רבות מה להגיד עליו. אבל אני שואל אותך: מר סויסה, ראש לשכתך, שהיה שותף למדיניות הדיור, האם הוא ממשיך לעבוד במשרד שלך? אני שואל אותך, אדוני השר; והגשתי שאילתה על כך ונדחיתי. ואני אומר לך: על-פי הייעוץ המשפטי שנתקבל, אסור למר סויסה לעבוד במשרדך. והעננה הקיימת היום במשרדך, אדוני השר, כשאתה מעסיק אותו בחשבונית, אתה מנסה לעקוף את היועץ המשפטי, ושתיקתך והתעלמותך מהניסיון – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט אחרון, חבר הכנסת פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – אתה מצפצף על החוק. אדוני השר, אני שואל אותך: האם מר סויסה, המפלה – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – ממשיך לעבוד במשרדך? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה מחויב לענות לציבור על השאלה הזו – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – והמשך התעלמותך רק יוסיף עוד קלון לכאן. תודה, אדוני. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. ישיב על שתי ההצעות במשותף שר הבינוי והשיכון. אדוני השר. אדוני השר ישיב בבקשה על שתי ההצעות במשותף. לאחר מכן אנחנו נצביע, כמובן בנפרד, על כל אחת מן ההצעות. בבקשה, אדוני השר. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי הכנסת, שמעתי את השאלות, ראיתי את הנוסחים, ואני מעוניין לענות לכם בבהירות. ראשית, כידוע לכם היטב, הצהרתי את זה לא אחת, אני תומך בכל מהלך שיש בו כדי לקדם מניעה של אפליה בדיור בחברה הישראלית. אגב, אפליה בכלל, לא רק בדיור, אבל בראש וראשונה בדיור, כיוון שאני אמון על התחום הזה – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא שמענו אותך בעפולה, אדוני השר, על סויסה. לא שמענו אותך, שמענו שתיקה. אל תברח מהתשובות, אדוני השר. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אפשר להמשיך? – – ואני בעד לחזק כל עיקרון של שוויון. אני רוצה לומר לכם מה אמרתי ומה אמשיך לומר. כאשר היה מדובר על פרסום הסרטון הפוגעני של "באמונה", שאליו התייחס בין היתר חבר הכנסת חנין, אני אמרתי, ואף פניתי ליועץ המשפטי לממשלה, שמדובר בתופעה חברתית שהיא לא נחלת העבר אלא תופעה שיש לה, לצערנו, אחיזה של ממש בציבור בישראל, ואני תובע לא רק לגנות אותה אלא לנקוט כל מהלך שנדרש כנגד חברה שבאופן ממוסד פועלת על מנת להפלות ציבור. כאשר נחשפתי לתופעות דומות אבל מכיוונים אחרים, למשל מה שאירע בעפולה, עמדתי כאן, על במת הכנסת – כנראה לא היה נוח לשמוע את הדברים, אז אני אחזור עליהם – ואמרתי את מה שאני אומר היום: אני מתנגד בצורה נחרצת לכל אפליה של יהודים, של ערבים, של חילונים, של חרדים ושל אחרים בכל תחום, ובוודאי בתחום הדיור. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל אתה ממשיך להעסיק את דוד בחשבונית. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> רגע, רגע, רגע. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת פריג', שאלת את השאלה באריכות רבה, תן בבקשה לשר להשיב. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> הרי אתה רוצה תשובה. אתה רוצה תשובה? ולכן אני חושב – גם את זה אמרתי, ואני אחזור על מנת שהדברים יהיו יותר ברורים – שכאשר אנחנו מסתכלים על האוכלוסיות במדינת ישראל, ראשית, מבחינת הזכות, הן יכולות לגור היכן שהן רוצות – יהודים, ערבים. אתן לך דוגמה קלה: אתמול ביקרתי גם בערד וגם ברהט. ברהט הייתי אורחו של ראש העיר, עם כל מכובדי העיר. שעות אחדות הסתובבתי בעיר, למדתי מידע שאף פעם לא הכרתי לפני כן, אף שהייתי שנים בדרום: ברהט גרים גם כמה יהודים. רוצים לחיות ברהט – יבורכו. ואת זה סיפר לי טלאל אלקרינאוי, מפיו. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> ואם המצב הוא שהערבים רוצים לחיות במקומות שבהם חיים יהודים – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – ברהט. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> – – אין בעיה בנושא הזה. אבל – ופה יש אבל גדול, ואני רוצה שאתם תשמעו אותו ותאמרו מה דעתכם – אני למדתי לדעת שהאוכלוסיות במדינת ישראל רוצות לחיות כל אחת עם עצמה לפי המנהגים שלה וקרוב לקהילה שלה. זה המצב המועדף עליהן. זה מועדף על חרדים, זה מועדף על חילונים, זה מועדף על ערבים. אני לא אומר את זה בהקשר של זכות, אני אומר את זה בהקשר של העדפה. כלומר, כאשר אתה מגיע לבית שיש בו אוכלוסייה דתית ואוכלוסייה חילונית, האחד רוצה שבמרפסות יעמדו סוכות בחג הסוכות והשני רוצה שהסוכה של השכן לא תפריע לו לראות את הנוף; כאשר אתה בא לעיר מעורבת ואתה רואה שביום כיפור, שבמקרה נופל על עיד אל-אדחא, אוכלוסייה אחת רוצה לאכול ולשמוח בהתאם למנהגיה ואוכלוסייה אחרת רוצה לצום – הדבר הזה מעורר בעיה. ולכן, הפתרון שנראה לי הפתרון ההגיוני הוא לאפשר לכל אוכלוסייה לחיות, עד כמה שניתן, בהתאם לאפשרויות שאנחנו גם נספק, בתוך הבית שלה, בתוך האזורים שהיא אוהבת לחיות בהם, ומצד שני, להגיע לממשק ומפגש באזורים הציבוריים: מגרשי הספורט, בתי-הקולנוע, מועדוני התרבות – כל דבר אחר. עכשיו, אני אינני פוסל באמירה הזאת את האפשרות שמישהו יגור במקום זה או אחר, אבל – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תענה לי, אדוני השר, על עפולה. זה הנושא – – – <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אני – אם אתה לא שם לב, אני עונה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני שם לב. אתה אמרת משפט ובורח ממנו. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> רגע רגע. אם אתה לא שם לב, אני עונה על שאילתה. השאילתה הזאת הוגדרה היטב, ואני עונה עליה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בסדר, אבל נשאלת גם על עפולה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אתה משיב על שני חוקים, אדוני השר. אדוני השר משיב על שני חוקים, לא על שאילתה. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אני משיב. יכול להיות שלא מבינים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, רק לא שאילתה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא, אני מבין מצוין ואני מקשיב. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> ואני עונה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, מה עם עפולה? <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> זה מצער אותי שאני לא עונה את התשובות שמישהו רוצה לשמוע, אבל אני עונה את תשובותי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מצער אותו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא לא לא, אני מיקדתי את השאלה: מה עם עפולה? מה עם סויסה, ראש הלשכה שלך, שאסור שיעבוד בלשכה ואתה ממשיך להעסיק אותו בחשבונית? אני שואל ואני ממקד את זה. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> מי שקובע את מי מותר להעסיק זה לא אתה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – לא מעסיק את העובדים שלו לפי חבר הכנסת עיסאווי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה עם עפולה? תענה. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> ולכן, כאשר אני מנסה להתייחס לנושא הזה, להצעת החוק, וזוהי הצעת חוק שהגיעה אל ועדת השרים לחקיקה, אני אומר לכם את הדבר הבא: מצד אחד, הנושא האמור הוא נושא מאוד נכון, מאוד מרכזי, ובעניין הזה אין לנו חילוקי דעות. כלומר, אנחנו צריכים להיות במציאות שבה לכל אדם מגיעה זכות לגור היכן שהוא רוצה. יחד עם זה, כשמסתכלים על הצעת החוק הפרטית שהונחה בפנינו, זו הצעה שמנוסחת באופן גורף, במידה מסוימת לקוני, וכתוצאה מזה איננה מבטאת את האיזונים שאנחנו צריכים לדון בהם כאשר אנחנו באים לעסוק בנושא הרגיש הזה. ההתערבות ביכולת של אדם מסוים לשלוט בעסקאות מקרקעין שהוא מבצע בקשר לנכסים שלו היא התערבות שיכולה להגיע עד פגיעה באוטונומיה שנתונה לו. ולכן הממשלה – דרך אגב, לא הממשלה הזאת, עוד הממשלה הקודמת – החלה לדון ולטפל בנושא הזה בשנת 2014. עמדת הממשלה הייתה ונותרה שהנושא הזה הוא נושא חשוב, שראוי שיהיה מטופל בדרך המלך, ולא באמצעות חקיקה פרטית. כלומר, תהיה חקיקה ממשלתית – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה אתה לא מביא את זה? למה אתה לא מיישם את זה? <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> חכה, חכה. חכה, תן לדבר. אני מבין שלא נוח. זה בסדר, אפשר להיות נגד הכול. אתה לא – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז למה אתה נגד החוק? <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> הרי אתה יודע היטב, יותר טוב מכל אחד אחר, שבכל התקופות שאתם מכירים היו פחות ביקורים ממה שאני עשיתי בחצי השנה האחרונה בשביל לפתור בעיות במגזר הערבי. אתמול הייתי ברהט, לפני כן הייתי בנצרת, לפני כן – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> נכון. נכון. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> ולכן, בואו תנסו להבין מי עוזר ומי מפריע. אנחנו נביא פעם ראשונה – אני אומר לך את זה עכשיו – אנחנו נביא פעם ראשונה, במסלול של חקיקה מהירה והסדרה מהירה, דרך ועדות התכנון ודרך עקיפת ועדות התכנון, בנייה ברהט. כי כשאתה רואה מה המצב ברהט, ואני מסתכל עליו, אתה מבין שיש שתי אפשרויות: או שאנשים יגורו בתנאים לא תנאים על כל השטח, או שנבנה להם כמו שבנו להם – אני הייתי נוכח אז, בסיטואציה – בנו 4,000 יחידות דיור חדשות, מדרום לנחל גרר, ברהט. היום הן נמצאות בשלבי אכלוס. גרים שם אנשים בתנאים שאין כמותם בכל המגזר הבדואי בדרום. אנחנו נביא עוד אלפים של יחידות בשיטה הזאת. ולכן, כשאני חוזר לדברים, אז מעבר לנושא הדיור והבינוי והנושאים האחרים, העמדה היא שאפליה בדיור היא נושא מרכזי שראוי שיהיה מטופל בדרך המלך – בחקיקה ממשלתית שתבטא את המחויבות של הממשלה לעקרונות שעומדים בבסיסה. עבודת הממשלה תבטיח כי ייערכו במסגרת החוק האיזונים הראויים שעליהם דיברתי קודם לכן. זה נראה לנו, זה נראה לוועדת השרים לחקיקה המסלול הנכון-יותר, וכשם שהדבר הזה נעשה בהצעות אחרות, זה ייעשה גם כאן. על רקע זה אני מעדכן שהממשלה אכן מקדמת הצעת חוק שתטפל בנושא, תכלול את האיזונים הנדרשים, ובהתאם לכך אני מעריך שבחודשים הקרובים, בתום עבודת המטה, תוגש הצעת החוק לאישור ועדת השרים לענייני חקיקה כהצעת חוק ממשלתית. ולכן אנחנו נדחה את ההצעה המוצעת, ואני מבקש מחברי חברי הקואליציה לדחות את ההצעה. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני מבקש לדחות את שתי ההצעות? <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> את שתי ההצעות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת חנין, מעוניין לשכנע אותנו בכל זאת? חברים, אנחנו צריכים קצת יותר שקט באולם, קשה ככה לנהל דיון. אנחנו מבקשים במרפסות בשני הצדדים: קצת יותר בשקט. חברי הכנסת שבאולם, חברי חברי הכנסת, קצת יותר בשקט. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני הקשבתי ברוב קשב לתשובתך, ואכן, זכותו של כל אדם לבחור איפה הוא רוצה לחיות. על זה בדיוק העניין, זה בדיוק הוויכוח. אבל הזכות שלי לבחור נעצרת במקום שבו מתחילה הזכות של מישהו אחר לבחור. הזכות שלי לבחור לא צריכה להגיע למקום שבו למישהו אחר אין זכות לבחור איפה הוא יכול לגור ואיפה הוא רוצה לגור. ואדוני השר, אמרת כאן בצדק שהתופעה הזאת, יש לה אחיזה של ממש בחברה שלנו, ואחיזה של ממש – אחיזה מסוכנת, אחיזה מרעילה, אחיזה בעייתית. בצדק אמרת, אדוני השר, שזו איננה תופעה היסטורית; זו תופעה לגמרי אקטואלית. אבל אם אפשר לדבר על ההיסטוריה, לפחות בעבר לא היה לזה לגיטימציה. בעבר לאה גולדברג כתבה את "דירה להשכיר", ושם מי שהשכנים לא נאים לו הוא החזיר שאותו מגרשים, כי לא רוצים שאחד כזה יבוא אתנו וירעיל את אווירת השכנות בין כל החיות שגרות באותו בית. אנחנו לא במקום הזה היום, אדוני השר, וכיוון שהתופעה הזאת כל כך מסוכנת, כיוון שהיא כל כך בעייתית, כיוון שלא רק שהיא לא משתפרת אלא היא זוכה ליותר לגיטימציה, אנחנו חייבים לפעול. אתה אומר, אדוני השר, שתגיע הצעה ממשלתית? אנחנו מאוד נשמח לראות אותה. אני בטוח שגם חברת הכנסת גלאון תסכים שהצעת החוק שלנו תצטרף להצעת החוק הממשלתית, אחרי שהיא תעבור כאן בקריאה טרומית. עמיתי חברי הכנסת, אני זוכר איך נשמעו התגובות מהבית הזה אחרי הסרטון הגזעני של חברת "באמונה", איך ההוקעות והגינויים הגיעו מכל כיוון. עמיתי חברי הכנסת, אתם רוצים לפעול נגד תופעות כאלה? זו ההזדמנות שלכם. עכשיו הזמן לעשות את זה, בחקיקה שתגן על אזרחים בישראל מפני אפליה, תמנע אפליה של ערבים, תמנע אפליה של מזרחים, תמנע אפליה של יוצאי אתיופיה או יוצאי חבר המדינות, תמנע אפליה של אנשים עם מוגבלויות. הדרך לעשות את זה, עמיתי חברי הכנסת, היא להצביע בעד הצעת החוק הזאת היום, כי רק הצעת החוק הזאת, רק מנגנונים שיהפכו את האפליה בדיור לאסורה, לעבירה פלילית, לעוולה אזרחית – רק מנגנונים כאלה יוכלו להגן על החברה שלנו מפני מחלה מסוכנת, מסכנת ופוגעת בכולם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. תודה רבה לחבר הכנסת חנין. חברת הכנסת זהבה גלאון. חבר הכנסת עיסאווי פריג' מעוניין לנסות לשכנע אותנו בשנית. ההמולה שם בשתי המרפסות, בשני הצדדים – קצת להרגיע אותה. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אתה, אני מודה – וכולנו יודעים שאתה שר חדש. אולי תיתן לי תשומת לב, אדוני השר? תשמע אותנו? אתה מבורך על הסיורים שאתה עושה בחברה הערבית, ואתה לא עושה לנו טובה בזה, זה מתוך המחויבות. אבל אני רוצה לחזור לנושא, אדוני. יפה מה שאתה עושה; בדקנו, אנחנו מודעים, אתה עושה את זה יפה, אבל במסגרת התפקיד שלך. אבל, אדוני, תקשיב. אתה עמדת כאן, ושאלתי אותך שלוש פעמים על ראש המסיתים, ראש המטה שלך במשרד הבינוי והשיכון דוד סויסה, ואתה עמדת כאן – הוא ממשיך בשיטה שלו ולא התנערת ממנו, ואתה ממשיך לשתוק, וזו נקודה שאני רוצה שתשמע אותה באוזן. אני אמשיך להגיד לך את זה עד שתעמוד כאן ותתנער מהאיש הזה. מי שמסית – אתה צריך ומחובתך להתנער ממנו. אתה לא עשית ככה, וזה משאיר הרבה סימני שאלה על הכוונות שאתה מעלה. הנקודה השנייה: אדוני, אתה אמרת כאן שזכותו של כל אחד לגור איפה שהוא רוצה. גפני, גפני, אתה מפריע לשר, ואני רוצה שהוא יקשיב לי. אומנם לא נוח להקשיב, לא נוח להקשיב; אתה בורח מהתשובות. אני רואה את זה. לא נוח להקשיב. אבל, אדוני השר, אתה אמרת כאן שזכותו של כל אחד לגור איפה שהוא רוצה – הערבים לבד, החילונים לבד, הדתיים לבד. אתה צודק, אני מסכים אתך. אבל מה נגיד לאנשים שרוצים לגור ביחד, מה נגיד להם? הם בחרו לגור בעפולה, מה נגיד להם, שסויסה לא רוצה? זה מה שנגיד להם? אנחנו מדברים על חיים משותפים? אנשים רוצים לגור בעפולה. והדבר השני, שאתה לא התייחסת אליו: הצעירים שנמצאים בחברה הערבית, שרוצים חיים אחרים ובוחרים איפה שהם בוחרים, אתם חוסמים אותם. ומצד שני, אנחנו באים ואומרים: תנו פתרונות לצעירים הערבים ביישובים שלהם. אתם חוסמים אותם ביישובים בכל מיני חסמים, ומצד שני אתם חוסמים אותם בגילויי הגזענות והאפליה ביישובים האחרים. לאן ילכו? לא שכנעת אותי, אדוני השר, ואני חושב שאתה צריך לתמוך בחוק הזה. החוק הזה לא נוגד את המדיניות שאתה עמדת והצגת כאן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת החוק הראשונה, הצעת חוק איסור הפליה בדיור, התשע"ה–2015. לבקשת הממשלה, ההצבעה היא שמית. גברתי מזכירת הכנסת תקרא בשמות חברי הכנסת. לא, הממשלה מבקשת שתהיה הצבעה אלקטרונית. אז כאמור, אנחנו מצביעים עכשיו על הצעת חוק איסור הפליה בדיור, התשע"ה–2015, של חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת. מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 1 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 48 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 51 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק איסור הפליה בדיור, התשע"ה–2015, נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תוצאות ההצבעה: 48 בעד, 51 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק לא עברה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת החוק לשוויון הזדמנויות במקום מגורים, התשע"ה–2015. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 48 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 52 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק שוויון הזדמנויות במקום מגורים, התשע"ה–2015, נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תוצאות ההצבעה: 48 בעד, 52 נגד. הצעת החוק לא התקבלה. <הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (קרן לחלוקת כספים בעד נכסים של גופים ממשלתיים), התשע"ו–2015> [הצעת חוק פ/2081/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים לסעיף הבא על סדר-היום: הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (קרן לחלוקת כספים בעד נכסים של גופים ממשלתיים), התשע"ו–2015, של חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה וקבוצת חברי הכנסת. תשובה והצבעה במועד אחר. חבר הכנסת זחאלקה יבוא בבקשה לנמק את הצעת החוק. עד עשר דקות. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, עשר דקות לרשות אדוני. בבקשה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, איפה סגן השר יצחק כהן? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברי הכנסת, המרפסת שם, של הקואליציה – אני אמרתי: מנהלי סיעת הליכוד, מנהלות סיעת הליכוד, אנחנו מבקשים קצת יותר שקט, קשה לנו ככה. אדוני ימשיך. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, לפני ההצבעה או לפני הדיון בנושא הזה דיברתי עם סגן השר איציק כהן והוא אמר שהצעת החוק שלי טובה, ואפילו מצוינת, אבל יש לו בעיה, ולממשלה בכלל, בעניין ההידברות עם ראשי הערים בנושא הזה. ולכן – הנה הוא הגיע – סיכמנו על הצבעה במועד אחר, נכון סגן השר? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אכן. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כדי שתהיה הידברות עם ראשי הערים בנושא הצעת החוק שלי. הצעת החוק הזאת באה ממשרד האוצר. אני לא המצאתי אותה. במשרד האוצר, במחלקת פנים, הכינו לפני כמה שנים הצעת חוק מפורטת בעניין חלוקה צודקת של הכסף מארנונה ממשלתית. עד שנות ה-90 הממשלה לא שילמה ארנונה. כלומר, זה כסף חדש, אפילו, שנכנס לקופה של הרשויות שיש בהן מבני ממשלה. אני לא אפתיע אתכם במספר הבא – סגן השר, אני רוצה שתקשיב למספר הבא, מספרים רשמיים: 99.8% מהארנונה הממשלתית היא ביישובים היהודיים. רק 0.2% מהארנונה הממשלתית משולמת לרשויות הערביות. אחר כך שואלים למה יש בעיה בתקציב של הרשויות המקומיות. זו אחת הבעיות; אני אפרט עוד אחרות, אבל זו אחת הבעיות. אם הייתה חלוקה הוגנת, צודקת, של ארנונה ממשלתית, אז הרשויות המקומיות הערביות היו מקבלות כסף תוספתי של מאות מיליונים בהיותן הכי חלשות. אבל אנחנו מוענשים שלוש פעמים: פעם, כי אין מבני ממשלה של משרד הפנים, של הרשויות השונות, ביטוח לאומי, משרד הרישוי, ביישובים הערביים. פעם שנייה, שאנשים צריכים לנסוע לערים ולשלם מכספם כדי לעמוד בתור במשרדים שהם נזקקים לשירותים שלהם. ופעם שלישית, אנחנו לא נהנים, היישובים הערביים לא נהנים מתשלומי הארנונה הממשלתית. באו הפקידים ממשרד האוצר, ממחלקת פנים של משרד האוצר, והכינו הצעת חוק. למען ההגינות, אני פשוט העתקתי אותה, רק התאמתי אותה לזמן החדש, כי היא התייחסה למספרים בשנת 2009 ואחר כך עודכנה ל-2013. לקחתי את הצעת החוק כמו שהיא. אז נשאלת השאלה, מדוע, אם זה כל כך טוב ואם משרד האוצר רצה ואם החבר'ה הקשוחים באגף התקציבים רצו, למה זה לא עבר? זה לא עבר משיקולים פוליטיים, נקודה. שיקולים מפלגתיים. <מאיר כהן (יש עתיד):> למה זה לא עבר? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> ראשי ערים, זה פוליטיקה, נו, זה השיקול הפוליטי. הלחץ הפוליטי וההשפעה הפוליטית של ראשי הערים על מפלגת העבודה, כי היא הייתה אז בממשלה, על קדימה בזמנו, על הליכוד ועל אחרים. דיברתי עם הרבה אנשים, וכולם לוחשים לי: זו הצעה טובה, אבל אנחנו לא יכולים לתמוך בה כי אנחנו לא רוצים להיות ברוגז עם ראשי הערים. אני לא מבין, חברי כנסת ושרים מונו כדי שיהיו ביחסים טובים עם ראשי ערים או כדי לחפש ולו לכאורה את הצדק ולנסות לעשות צדק? וזה לא נעשה. ה-0.2% שהרשויות המקומיות הערביות מקבלות הם 1 מ-100, כלומר, אפליה של פי-100, ואת זה צריך לתקן. נאמר לי שחלק מהערים הגדולות שיש בהן מבנים ממשלתיים ושמצבן הסוציו-אקונומי לא טוב עלולות להיפגע. אני אומר – לא. למה לא? כי על-פי הצעת החוק, תוקם קרן ממשלתית וכל הכספים יועברו אליה ויחולקו מחדש על-פי מפתח סוציו-אקונומי, ככה שהדפוקים יקבלו יותר, ואלה שמופלים לרעה יקבלו יותר. ואם יש עיר יהודית או ערבית שהמצב הסוציו-אקונומי שלה הוא קשה, היא תקבל יותר כסף. וככה, כשלוקחים כסף מחזירים לפעמים קצת יותר. אבל הצעת החוק לא עומדת לבד. יש עוד כמה הצעות חוק שמנסות לעשות צדק בחלוקת הארנונה. אחת מהן: חלוקה צודקת של התרומה הממשלתית או של השתתפות הממשלה בתקצוב החינוך ובתקצוב הרווחה ביישובים הערביים. הפער בהשתתפות, או – הרשויות המקומיות הערביות מפגרות ב-35% במה שהן צריכות לשלם לחינוך; הן מפגרות ב-60% במה שהן צריכות לשלם לרווחה. ואת זה אפשר לתקן על-ידי קבלת החוק השני, שמדבר על חלוקה הוגנת של ההשתתפות הממשלתית, מה שנקרא מצ'ינג הדרגתי או מדורג, דיפרנציאלי. פקידי האוצר אפילו הבטיחו. בשנה שעברה היה כנס של עמותת "אינג'אז", ובא מר ערן ניצן ממשרד האוצר והבטיח חגיגית: אנחנו בדרך להקמת קרן לארנונה ממשלתית, שתחלק מחדש את הכספים של הארנונה הממשלתית. עד עכשיו לא קרה שום דבר. כלומר, מבחינה כלכלית, מבחינה חברתית, ואפילו מבחינת המדיניות הכלכלית הקיימת זה בסדר גמור. יש רק לחצים פוליטיים שמונעים את הדבר הזה. כל מיני חברי כנסת וכל מיני שרים מפחדים מראשי הערים, מפחדים מראשי הערים הגדולים – הגדולות, סליחה. הם ראשי ערים גדולים, בעצם. אלה עושים חשבון לזה, ואלה עושים חשבון לאחר, ובשורה התחתונה היישובים החלשים, ובהם היישובים הערביים, פשוט נדפקים עוד יותר ומצבם נעשה קשה יותר. רק לסבר את האוזן, כבוד היושב-ראש, מה העוול שנעשה לרשויות המקומיות הערביות: לפי מחקר שפורסם לפני כמה חודשים, אם היישובים הערביים, ערים וכפרים, יגבו ארנונה מעסקים באותה רמה שהיא נגבית ביישובים היהודיים, התוספת להכנסה מארנונה של עסקים היא 20%. אבל אם יעשו שוויון בשטחים המיועדים למסחר ולתעשייה, ההכנסה מארנונה ליישובים הערביים מעסקים ותעשייה תגדל ב-130%. אז הבעיה לא בגבייה, כפי שמספרים לנו כל הזמן – כמובן זו בעיה – אבל הבעיה העיקרית היא האפליה; האפליה בהקצאת משאבים, האפליה בפיתוח קרקע, האפליה בפיתוח אזורי תעשייה ואזורי מסחר, זו הבעיה. אני מציע כאן לתקן את העוול. אני מקווה שסגן השר יפעל באמת ובתמים כדי למצוא את הדרך להעביר את החוק הזה בממשלה, כי זה חוק טוב. והוא יקבל עליו הסברים יותר מפורטים אפילו משלי אם הוא ישאל במשרד האוצר במה מדובר. איפה סגן השר שיענה לי? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> איפה הוא? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה, תודה. תשובה והצבעה, כאמור, במועד אחר. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אוקיי, תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים לסעיף הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגבלת התקופה לבירור תביעה), התשע"ה–2015, של חבר הכנסת זוהיר בהלול וקבוצת חברי הכנסת. איפה חבר הכנסת בהלול? חבר הכנסת בהלול איננו כאן. אנחנו נעבור לנושא הבא בסדר-היום – הנושא ירד מעל סדר-היום בשל היעדר המציע במליאה. אנחנו עוברים להצעה הבאה בסדר-היום: הצעת חוק הממשלה (תיקון – כללי אתיקה לחברי הממשלה), התשע"ה–2015, של חברת הכנסת ציפי לבני. חברת הכנסת לבני איננה נוכחת באולם, ועל כן גם הצעת החוק שלה יורדת מסדר-היום. אנחנו עוברים לסעיף הבא בסדר-היום: הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס על משיכה הונית מקופת גמל), התשע"ו–2015, של חברת הכנסת סופה לנדבר וקבוצת חברי הכנסת. אנחנו כרגע בשלב התשובה והצבעה, ההצעה כבר הוצגה, כמדומני, בשבוע שעבר; גברתי המזכירה, נכון? סגן שר האוצר יצחק כהן משיב על ההצעה – איננו נמצא. מה אנחנו עושים, גברתי המזכירה? אז מצביעים? אז אנחנו מצביעים? אנחנו מורידים גם את ההצעה הזו מסדר-היום. <הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – זכות לנוכחות הורה בעת טיפול ביילוד), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1827/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – זכות לנוכחות הורה בעת טיפול ביילוד), התשע"ה–2015, של חברת הכנסת עליזה לביא וקבוצת חברי הכנסת. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני, אני פה – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, חלילה, לא הייתי מעלה בדעתי לדלג עלייך לרגע. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> הגעתי לפני שהיא הועלתה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו כבר עברנו שני נושאים אחרי. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> שני נושאים? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> כן. חברת הכנסת לביא, עשר דקות לרשות גברתי. בבקשה. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי, חברותי חברי הכנסת, אני ממש מבקשת את תשומת לבכם, מבקשת את הלב שלכם, עם ההצעה המאוד-חשובה הזאת. אני יודעת שהימים ימים לא פשוטים וההצעות שעולות – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> ששש, יש נורא רעש באולם. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – ועוד יעלו היום יביאו להרבה מחלוקות בינינו, אבל ההצעה שאני מבקשת להציג בפניכם ולדבר אל הלב שלכם – לא משנה אופוזיציה–קואליציה, לבוא ולאשר את ההצעה שאני מבקשת, חוק זכויות החולה, את האפשרות לאפשר להורים שרק הרגע נולדה או נולד להם ילד, ילדה, תינוק, תינוקת, שתהיה להם האפשרות ללוות את הילדים, את התינוקות, את חסרי הישע, את היילודים, אל הבדיקות שהם צריכים לעבור. אני רוצה להקדיש את הדברים שלי למרכזת הסיעה האהובה שלנו שפרית, שבעזרת השם, בעוד כמה ימים אמורה ללדת, ולקדם בברכה את המחליף שלה. אבל שפרית דבר ראשון סיפרה לי שהיא בוחרת ללדת בבית-החולים "הדסה עין-כרם", משום שבאופן רציף ובאופן ודאי בבית-החולים הזה מאפשרים להורים – לאם, לאב – כשצריך, מאפשרים להם ללוות את העובר, את חסר הישע, אל הבדיקות. ואין מדיניות אחידה בבתי-החולים, ובכל בית-חולים, בית-יולדות, עושים מה שרוצים. ואת זה צריך לבוא ולתקן, משום שלא ייתכן שכשהורים מבקשים התשובה היא כזאת בבית-חולים כזה ואחרת בבית-חולים אחר, בבית-יולדות כזה או בבית-יולדות אחר. צריכה להיות תשובה אחידה. אין-ספור פניות ציבור, אין-ספור תלונות של הורים – הורים צעירים שלא מכירים את הביורוקרטיה במדינת ישראל מגיעים לבית-החולים ולא חשופים לשאלה הזאת, האם אפשר או אי-אפשר; לא יודעים שיש זוגות שמטבע הדברים הם שמעו מאח, מאחות או מאימא שהמליצה – לא כולם מכירים את הכול ויודעים לאן לבחור או לאן ללכת. אבל אסור שזה יהיה במדינה מתוקנת. צריכה להיות אסדרה אחידה של הנושא. מייד לאחר הלידה קוראים לבדיקות, זה דבר שהוא חלק מהשגרה של לקבל את הרך הנולד ולתת לו את המענה על כל מה שצריך בעקבות הלידה. זו סדרה של בדיקות גופניות, טיפולים ראשוניים, מתן חיסונים ראשוניים, בדיקה גופנית מלאה של היילוד על-ידי הרופא, שבה נבדקים כל איברי הגוף החיצוניים – האזנה, מישוש, איברי גוף פנימיים, וברוב בתי-החולים הבדיקות נעשות שלא בנוכחות מי מההורים של היילוד. אנחנו מבקשים באמת לשנות. זאת הצעה שאני יודעת שגם שר הבריאות – כשדיברנו – לא מתנגד לה. ההתנגדות כאן הייתה דווקא מהכיוון של משרד המשפטים. אני רוצה לבוא ולומר: בואו נעביר את ההצעה הזאת. זאת הצעה מאוד מאוד מאוד מאוד חשובה. הבדיקות הללו הן עניין של כמה דקות. היילוד ממתין ללא ההורים שלו עד שיגיע רופא לתינוקייה. רובנו ככולנו היינו ברגעים הללו, ואנחנו יודעים עד כמה המצוקה גדולה, עד כמה אנחנו רוצים להיות חלק מהתהליך, להיות ליד התינוקות כשצריך לבדוק אותם. זמן ההמתנה עלול לעתים להיות מספר רב של שעות. החוק הקיים במדינת ישראל עוסק בזכויות של מבוגרים. למבוגרים מותר, לילדים מותר, אבל לתינוקות, לחסרי ישע שזה עתה הגיעו לעולם אנחנו לוקחים את הזכויות, שלנו, כאנשים מבוגרים, יש. אז איך אנחנו לא נותנים לחסרי הישע, לתינוקות שרק עכשיו נולדו, את הזכויות הללו? סביב ההעלאה של הנושא הפיצה קבוצת הפייסבוק "הזכות שלכם להיות ביחד מרגע הלידה" עצומה לתמיכה בחוק של קבוצות של הורים בפייסבוק. על העצומה הזאת חתמו למעלה מ-6,000 אנשים, גברים ונשים. אלו אותם אנשים ונשים שמצטרפים מדי שבוע ומבקשים לאשר את החוק הזה, לאפשר באמת את הליווי. ועדת השרים לענייני חקיקה התנגדה, כמו שאמרתי. משרד הבריאות טען כי תיקון חוק זכויות החולה הסדיר את זכותו של כל מטופל לליווי רפואי בזמן הבדיקות, ומכוח תיקון זה, לכל יילוד יש זכות שהוריו יהיו נוכחים עמו בזמן הבדיקה. אבל אתם יודעים שהאמת היא שברוב בתי-החולים מוציאים את ההורים מהתינוקיות ולא מאפשרים את זה. אז בבקשה, אדוני כבוד השר, ושאר השרים שהתנגדו לחוק בוועדה: איך ייתכן שמגיעות אלי עדויות קשות שכאלה, וממשיכות ומגיעות, של הורים שנאלצו לעזוב את התינוקות שלהם בחדרים ולא נתנו להם ללוות אותם? אנחנו שומעים עדויות מאוד קשות, עדויות שליליות. על "אסף הרופא" מגיעים אלי סיפורים על מאבטח שהתפקיד שלו, בין היתר, לאסור על הורים להיכנס לתינוקייה בזמן הביקור של הרופא שבא לבקר או לבדוק את התינוק שלהם; בבילינסון, גם בקבלה מנסים להוציא הורים; ב"תל השומר" בקבלה מנסים לשכנע את הורים שלא להיכנס לבדיקה; באיכילוב לא מאפשרים בזמן ביקור החולה; בלניאדו, לאורך כל השהות מאפשרים להורים זמן קצר בתינוקייה. התינוקייה קטנה. אני יודעת שאדוני השר מגדיל את התקציב לתינוקיות, ובכך אני מקווה שבאמת יתאפשר; במאיר, בהחלפת משמרות, אין ולא היה הורה בתוך התינוקייה למשך שעה, שלוש פעמים ביום. ב"שערי צדק", בבדיקת רופא, ממש צועקים על ההורים אם הם רוצים להישאר, וכך הלאה וכך הלאה. בתי-החולים שכן מאפשרים, אדוני השר, את הנוכחות של ההורים בתינוקייה, וכדאי לפרגן וללמוד מהמדיניות שהם החילו על עצמם, הם בית-החולים "הדסה עין-כרם", בית-החולים האנגלי בנצרת, בית-החולים "העמק" בעפולה. אני רוצה להודות לתנועת "אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית”, שסייעה לנו בגיבוש ההצעה ובאיסוף הנתונים, וגם לקבוצת הפייסבוק ”הזכות שלכם להיות יחד מרגע הלידה", שקמה בעקבות הקשיים ההולכים וגדלים, הקשיים המרובים של ההורים ושל היילודים במימוש הזכות, ועושה עבודת קודש בטיפול שלה בנושא החשוב הזה. חברים, בנימה אישית, אני גם אימא, אני גם סבתא, ואני יודעת כמה חשוב להורים ללוות את היילודים ברגעים השמחים, המאושרים, לאחר שהם נולדים. יש בדיקות. אפשר לאפשר את זה; יש בתי-חולים שהחילו על עצמם מיוזמתם את המדיניות הזאת. בואו נלמד מהם, בואו נאפשר בחקיקה הצעה נעימה, טובה, ראויה, שתביא באמת לאפשרות ללדת בכל בתי-החולים במדינת ישראל בידיעה ברורה שאפשר ללוות את התינוקות. אני רוצה להזכיר לכם שעד לפני לא מעט שנים, אבות לא היו נוכחים בזמן הלידה. המציאות הזאת השתנתה; בעיקר בעקבות הפניות שהיו והתלונות שהוגשו האפשרות נפתחה. אני לא זוכרת שאבא שלי ליווה את אימא שלי לתוך חדר הלידה. אני שמחה שבן-הזוג שלי היה אתי, ואני גם שמחה שבתי ביקשה ממני להיות אתה בשתי הלידות. אז דברים משתנים, מציאות משתנה. אנחנו צריכים לאפשר את המגמה הזאת של נוכחות ושותפות של הורים בתהליך הלידה ואחריה. אנחנו מדברים כאן על חסרי ישע, אנחנו מדברים כאן על ילדים שהצטרפו זה עתה לעולם. אנחנו, כשחלילה אנחנו חולים, אנחנו רוצים שיהיו אתנו מי מבני משפחתנו. גם ברגעים של בדיקות קשות, של מצבים לא נעימים, אנחנו רוצים שבן משפחה יהיה אתנו, ישמור עלינו בבדיקה, על הצניעות שאנחנו מבקשים גם ברגעים המביכים, הקשים, של בדיקות לא נעימות. למה שנמנע את זה מהתינוקות, מהיילודים, מחסרי הישע? אפשר לעשות את זה. יש בתי-חולים שנוהגים לפי המדיניות הזאת. ראוי ונכון במדינה מתוקנת שאנחנו כמחוקקים נביא הצעת חוק מסודרת. חברי וחברותי, זה לא עניין של ימין או שמאל. כולנו אוהבים ילדים, כולנו רוצים תינוקות בריאים. בואו נאפשר באמת את הליווי הזה. זאת הצעת חוק שתביא לסיום המצב האבסורדי ותאפשר להורים להיות נוכחים בבדיקה, להיות שותפים, להיות מעודכנים בזמן אמת במצב של התינוק או של התינוקת שזה עתה הגיעו ונולדו. זו הצעה רלוונטית לכולנו בבית הזה. אין היום הרבה הצעות שיהיו רלוונטיות לכולם. בואו נתגייס יחד ונבין שצריך להעביר את ההצעה הזאת לטובת כולנו – הצעה שהיא טובה לדתיים, לחילונים, לערבים, ליהודים, לגברים, לנשים, לכל הסיעות שמרכיבות את הבית היקר הזה. אז אני מבקשת מכם, חוזרת ומבקשת מכם, להתעלות מעל שיקולים פוליטיים כאלה ואחרים. אנא, תמכו בהצעת החוק שלי, שתאפשר באמת ללוות תינוקות חסרי ישע אל הבדיקות. זה לא דבר מסובך; זה לא דבר מורכב. יש בתי-חולים שהבינו ומבינים את המשמעות ומחילים על עצמם את האפשרות הזאת. בואו נלמד מהם. בואו נעלה קומה מעל השיקולים הפוליטיים הצרים ונאפשר את הליווי הזה. אני קוראת לכם, חברי, במאבק הזה – שלא היה צריך להיות מאבק, זה נושא שהוא מאוד מאוד מאוד מקובל, גם בבתי-חולים בעולם המערבי המתוקן. ברוך השם, יש במדינת ישראל הרבה מאוד לידות, בשונה ממדינות אירופה. בואו נמשיך ונעודד את זה. זה לא עניין של תקציבים. אם יש מקומות שהם קטנים – אני יודעת שאדוני השר עושה עבודה נהדרת וחשובה בהגדלה ובמיגון, גם של הפגייה בבאר-שבע וגם של פגיות שצריך באמת להגדיל וגם בחדרי יילודים ותינוקות, וכן תאפשר את הכניסה של הורים. התירוץ הזה שיש מקומות שהם קטנים ומוקטנים, לא מאפשרים, לא נוחים, אין מספיק לכולם – גם את זה צריך לבוא ולתקן. כולנו צריכים לאפשר להורים להיות שותפים מלאים בקבלה ובכניסה של תינוקות, של יילודים – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, מה הפריבילגיה הזאת? <עליזה לביא (יש עתיד):> – – אל חדרי הלידה, אל חדרי התינוקות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. חברת הכנסת, עשר דקות חלפו להן. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו ביום ארוך מאוד, עם הצעת חוק נורא נורא חשובה היום. <עליזה לביא (יש עתיד):> נכון. מי כמוך מבין את הצעת החוק הזאת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לכן אנחנו נשתדל להקפיד על הזמנים. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה רבה. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> ישיב על ההצעה אדוני שר הבריאות חבר הכנסת ליצמן. בבקשה. לאחר מכן אנחנו נצביע. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996, מסדיר את זכותו של מטופל שאדם המלווה אותו, לפי בחירתו, יהיה נוכח עמו בעת שהוא מקבל טיפול רפואי. הזכות לנוכחות מלווה בעת טיפול רפואי חלה בין שמדובר במטופל בגיר ובין שמדובר במטופל קטין או יילוד. עמדתי היא כי הצעת חוק המבחינה בין מטופל שהוא יילוד למטופל אחר לא רק שהיא מיותרת אלא היא עלולה לעורר שאלות בדבר תחולת הדין לגבי יילודים בכל מקום שבו החוק מתייחס למטופל או מעניק לו זכויות נוספות. לאור כך, אני רוצה להסביר עוד מילה אחת. לפעמים, בכלל, אם יש טיפול וההורה חדש, טיפול בילד או בילדה, במיוחד אם זה בפגייה, ורואים שמכניסים אותו לכל מיני סוגים של טיפולים, מחטים, צינורות, אז יש התרגשות, וזה יכול גם להשפיע לא טוב על הורים. אני חושב שלא צריך לעשות את זה, ולאור כך ראיתי לנכון להתנגד להצעה המבחינה בין יילודים למטופלים שאינם יילודים. ככל שמטופל ספציפי נתקל בקושי במימוש זכויותיו, ניתן לפנות אל המשרד, ואם אתם רוצים, שוב אני אתן לכם את המספר האישי בלשכתי ואני אברר את הדברים. אבל בעיקרון, לעשות הצעת חוק במיוחד לזה, לדעתי זה מיותר ואין בכך צורך, ולכן אני מתנגד, וועדת השרים החליטה להתנגד לחוק הזה. תודה רבה וכל טוב. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, אדוני השר. אנחנו עוברים להצבעה, ולבקשת הממשלה תהיה הצבעה שמית. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – זכות לנוכחות הורה בעת טיפול ביילוד), התשע"ה–2015. גברתי המזכירה. כאמור, לבקשת הממשלה אנחנו נקיים הצבעה שמית על הצעת החוק, וגברתי מזכירת הכנסת תקרא בבקשה בשמות חברי הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – אינו נוכח טלב אבו עראר – אינו נוכח יולי יואל אדלשטיין – אינו נוכח מיכאל אורן – נגד דוד אזולאי – נגד ישראל אייכלר – נגד רוברט אילטוב – בעד אלי אלאלוף – נגד קארין אלהרר – בעד זאב אלקין – אינו נוכח דוד אמסלם – אינו נוכח אופיר אקוניס – אינו נוכח גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – אינו נוכח זאב בנימין בגין – אינו נוכח זוהיר בהלול – אינו נוכח נאוה בוקר – נגד דוד ביטן – נגד מיכל בירן – בעד מירב בן ארי – נגד אלי בן-דהן – נגד יואב בן צור – נגד איל בן ראובן – בעד נפתלי בנט – אינו נוכח יחיאל חיליק בר – בעד איתן ברושי – בעד עמר בר-לב – בעד ענת ברקו – נגד יוסף ג'בארין – בעד באסל גטאס – בעד אילן גילאון – אינו נוכח זהבה גלאון – בעד יואב גלנט – נגד גילה גמליאל – אינה נוכחת מסעוד גנאים – בעד משה גפני – נגד יעל גרמן – בעד אבי דיכטר – נגד אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח צחי הנגבי – אינו נוכח יצחק הרצוג – אינו נוכח שרן השכל – נגד יצחק וקנין – נגד מכלוף מיקי זוהר – נגד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח תמר זנדברג – בעד עבד אל חכים חאג' יחיא – בעד ציפי חוטובלי – נגד אורן אסף חזן – אינו נוכח דב חנין – בעד יואל חסון – בעד אחמד טיבי – אינו נוכח מנואל טרכטנברג – בעד מרדכי יוגב – נגד יוסי יונה – בעד שלי יחימוביץ – בעד חיים ילין – בעד משה יעלון – נגד איתן כבל – בעד אלי כהן – נגד יצחק כהן – נגד מאיר כהן – בעד יעל כהן-פארן – בעד משה כחלון – נגד חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – אינו נוכח עליזה לביא – בעד ציפי לבני – בעד אורלי לוי אבקסיס – בעד ז'קי לוי – אינו נוכח מיקי לוי – בעד יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – בעד יעקב ליצמן – נגד סופה לנדבר – בעד יאיר לפיד – בעד מנחם אליעזר מוזס – נגד שולי מועלם-רפאלי – נגד ירון מזוז – אינו נוכח מרב מיכאלי – בעד אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד אראל מרגלית – בעד אברהם נגוסה – נגד משולם נהרי – נגד איילת נחמיאס ורבין – בעד בנימין נתניהו – אינו נוכח קסניה סבטלובה – בעד רויטל סויד – בעד ניסן סלומינסקי – נגד בצלאל סמוטריץ – נגד אוסאמה סעדי – בעד איימן עודה – בעד רחל עזריה – נגד חמד עמאר – אינו נוכח רועי פולקמן – נגד עודד פורר – בעד טלי פלוסקוב – נגד מאיר פרוש – נגד יעקב פרי – אינו נוכח עיסאווי פריג' – בעד עמיר פרץ – אינו נוכח נורית קורן – נגד יואב קיש – נגד איוב קרא – נגד מירי רגב – אינה נוכחת מיכל רוזין – בעד מיקי רוזנטל – אינו נוכח יואל רזבוזוב – בעד יפעת שאשא ביטון – נגד יובל שטייניץ – נגד אלעזר שטרן – בעד נחמן שי – בעד סילבן שלום – אינו נוכח עפר שלח – אינו נוכח איציק שמולי – בעד סתיו שפיר – בעד איילת שקד – נגד עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> גברתי המזכירה תקרא בבקשה בשמות חברי הכנסת שלא נכחו באולם. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – בעד טלב אבו עראר – בעד יולי יואל אדלשטיין – נגד זאב אלקין – נגד דוד אמסלם – נגד אופיר אקוניס – נגד גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – נגד זאב בנימין בגין – אינו נוכח זוהיר בהלול – אינו נוכח נפתלי בנט – נגד אילן גילאון – אינו נוכח גילה גמליאל – נגד אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח צחי הנגבי – אינו נוכח יצחק הרצוג – בעד חנין זועבי – בעד ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח אורן אסף חזן – אינו נוכח אחמד טיבי – בעד חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – נגד ז'קי לוי – אינו נוכח ירון מזוז – נגד בנימין נתניהו – אינו נוכח חמד עמאר – אינו נוכח יעקב פרי – אינו נוכח עמיר פרץ – בעד מירי רגב – אינה נוכחת מיקי רוזנטל – אינו נוכח סילבן שלום – אינו נוכח עפר שלח – אינו נוכח עאידה תומא סלימאן – בעד <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברי חברי הכנסת, האם יש מישהו נוכח באולם שטרם הצביע ומעוניין לעשות זאת? תמה ההצבעה. גברתי המזכירה תספור את הקולות, בבקשה. תוצאות ההצבעה: 52 בעד, 51 נגד. ההצעה עברה, והיא עוברת לטיפול בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – שלילת סמכותו של בית-המשפט העליון להתערב בהחלטת ועדת הבחירות המרכזית לעניין אישור או פסילת מועמד או רשימה מלהשתתף בבחירות)> [הצעת חוק פ/2172/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברי הכנסת מהאופוזיציה, אנחנו שמחים בשמחתכם, ובכל זאת נעבור לסעיף הבא. חבר הכנסת ליברמן, תתכונן, אולי גם לך ילך פה היום. על סדר-היום: הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – שלילת סמכותו של בית-המשפט העליון להתערב בהחלטת ועדת הבחירות המרכזית לעניין אישור או פסילת מועמד או רשימה מלהשתתף בבחירות), של חבר הכנסת אביגדור ליברמן וקבוצת חברי הכנסת. חבר הכנסת ליברמן, עשר דקות לרשות אדוני לנמק את הצעת החוק. עשר דקות לרשות אדוני, בבקשה. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, כנסת נכבדה, הדמוקרטיה הישראלית הייתה צריכה להתעורר כבר מזמן ולא להגיע בכלל למצב שיש צורך בחוק הזה. לא היה צריך בכלל להגיע למצב שחנין זועבי חברת כנסת מלכתחילה. היה צריך לעצור את התופעה הזאת כבר ב-1996, כשאחמד טיבי, יועצו של רב-המחבלים יאסר ערפאת, התמודד לכנסת בפעם הראשונה. כבר אז אסור היה לאפשר לסוס הטרויאני הזה להיכנס לכנסת, אפילו לא בתור אורח, בטח שלא בתור חבר הכנסת. אחר כך זה המשיך להידרדר, כשאפשרו למפלגת הבוגדים והמרגלים בל"ד להיבחר לכנסת ב-1999, ואפשרו למרגל עזמי בשארה לפעול כמה שנים רצוף מתוך הפרלמנט הישראלי. אם צ'רצ'יל היה מנהיג את הדמוקרטיה הישראלית, הוא היה נוהג באדונים טיבי ובשארה כמו שנהג בסר מוסלי ובלורד האו-האו <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברי הכנסת, יש כאן נורא רעש. סליחה, חבר הכנסת ליברמן. חברי הכנסת, ובעיקר במרפסות בצדדים. <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> דמוקרטיה נורמלית הייתה עושה את כל זה כבר מזמן. דמוקרטיה, גם כאשר היא במצב מורכב, גם כאשר היא מאותגרת כמו שאנו היום אך רוצה לשרוד, צריכה לעשות את זה עכשיו. מוטב מאוחר מאשר אף פעם, כי אני אומר לכם: אם לא נתעורר כרגע, בהחלט יהיה מאוחר מדי. כי מדינה שמרשה לאנשים שמשבחים טרוריסטים שרוצחים את הילדים שלה ­– כמו שעשתה חנין זועבי לגבי שלושת הנערים – לשבת בפרלמנט שלה, היא מדינה מתאבדת; מדינה שמרשה לחבר כנסת שמצדיק רצח מתנחלים – כמו שעשה חבר הכנסת גטאס בנוגע לבני-הזוג הנקין – לשבת בכנסת שלה, היא מדינה שמאבדת את אינסטינקט הקיום שלה. ואם היום אתם, חברי הכנסת של הליכוד והבית היהודי, לא תעזרו למנוע את זה בגלל שיקולים פוליטיים קטנים, אתם תישאו באחריות לכך שתומכי הטרור האלה, הבוגדים בפועל ובפוטנציה, ימשיכו לשבת כאן. ואל תגידו לי שאתם לא תומכים בזה מפני שאני באופוזיציה. אני באופוזיציה מפני שאתם לא תומכים בזה, מפני שראש הממשלה שלכם יודע רק לדבר על הערבים שנוהרים לקלפיות, אבל לא הסכים לאף אחת מהדרישות שלנו כדי למנוע מהם לנהור לשם גם בפעם הבאה; מפני שהממשלה הזו היא חזקה רק בססמאות ובדיבורים, אבל כמו שראש הממשלה היה חלש מול "חמאס" ב"צוק איתן", ככה הוא גם חלש מול זועבי וגטאס. הוא הזמין אותם אליו למשרד, נותן להם כסף, מחזר אחריהם כדי להחזיק את הקואליציה שלו, ולכל מקרה, על מנת ליצור רשת ביטחון כדי לשרוד. אתם חברים בממשלת הישרדות, ממשלה שכל מהותה הוא המשך קיומה, בלי לעשות שום דבר, בלי לעשות שום מהלך חשוב. אם אתם מפילים את החוק הזה, הציבור הלאומי לא יסלח לכם. חבר כנסת שמצביע נגד החוק הזה הוא לא חבר במחנה הלאומי, הוא חבר במחנה האופורטוניסטים, מחנה הישרדות ללא תכלית, ממשלה ללא כיוון וללא זכות קיום. אני חושב שגם מה שהיום היה בוועדת הכספים, אדוני היושב-ראש, זה עוד דוגמה איך מנסה הממשלה הזאת לשתף פעולה עם חנין זועבי ועם אחמד טיבי. הרי כשרוצים להעביר את הכספים על מנת לתחזק אותם מביאים בסעיף אחד סכומים גם לתרבות וגם לחינוך וגם לעיירות פיתוח, וכמובן בתוך זה תמיד מכניסים כסף לאחמד טיבי, לחנין זועבי, לג'מאל זחאלקה. אני חושב שאת הדבר הזה צריך להפסיק, ובטח ובטח אנשים של המחנה הלאומי לא צריכים לתת יד לניסיון הזה לקנות שלטון בכסף, לתחזק את הקואליציה בכסף. ואני רוצה להזכיר ש-900 מיליון שקל שהעניק ראש הממשלה לאחמד טיבי או לחנין זועבי, לאיימן עודה, זה אותם כספים שהולכים להסתה של הציבור הערבי כנגד ממשלת ישראל, כנגד מדינתם. זה בדיוק כמו שממשלת ישראל היא המממנת הגדולה של הטרור הפלסטיני, הטרור שמכה בנו כל יום, כולל היום. צריך להבין שכל רוצח היושב בכלא הישראלי נהנה מקצבה חודשית של עד 14,000–15,000 שקל לחודש. הכול מהכספים שאנחנו מעבירים לרשות הפלסטינית מדי חודש בחודשו. כל ההוצאות המשפטיות של כל המחבלים שכרגע נמצאים בבתי-משפט, בבתי-דין ישראליים – מי שמשלם את כל החשבון הזה הוא אבו מאזן. ולכן, צריך לשים סוף פסוק לצביעות הזאת. כמו שראש הממשלה ידע להפסיק את העברת הכסף לאבו מאזן לפני הבחירות, אין שום סיבה שלא יעשה את זה אחרי הבחירות. ולכן, גם כשאני מנסה, ועוד פעם, מפאת כבודם של כמה שרים שלא נמצאים כאן – אבל הייתי מצטט להם פעם נוספת מה הם דיברו ומה הם אמרו אחרי שבית-המשפט העליון החזיר פעם אחרונה את חנין זועבי לכנסת. מהשגריר שלנו באו"ם, הנוכחי, עד לשר יריב לוין, שכל אחד מכם ייקח בדיוק – לראות מה אמרתם ומה הייתה הפרשנות שלכם אז. העובדה שהיום גם הבית היהודי, ש-100% המצביעים שלו תומכים בחוק הזה, גם חברי הליכוד, ש-90% מהמצביעים שלו תומכים בחוק הזה, אתם הולכים להצביע נגד – אני חושב שזה דבר פשוט בלתי סביר. ואני מקווה שנראה גם את התוצאה הזאת לא רק פה בהצבעה בכנסת, אלא גם בהצבעה ביום הבחירות. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. יש לך שתי דקות וחצי אז אתה יכול לציין אותי לשבח. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת אביגדור ליברמן, גם על הנדיבות עם השעון. אין לנו תשובת ממשלה על הצעת החוק הזו, וגם אף חבר כנסת לא ביקש את הרשות להתנגד לה. <קריאה:> אין לממשלה עמדה? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לכן, אנחנו נעבור להצבעה. שמית? אלקטרונית? לבקשת הממשלה תתקיים הצבעה שמית? לא שמית. ההצבעה איננה שמית. אנחנו עוברים להצבעה אלקטרונית על הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – שלילת סמכותו של בית-המשפט העליון להתערב בהחלטות ועדת הבחירות המרכזית לעניין אישור או פסילת מועמד או רשימה מלהשתתף בבחירות). מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 6 נגד – 66 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – שלילת סמכותו של בית-המשפט העליון להתערב בהחלטות ועדת הבחירות המרכזית לעניין אישור או פסילת מועמד או רשימה מלהשתתף בבחירות) לא נתקבלה. <קריאה:> סמוטריץ, הצבעת נגד? <קריאה:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אז אנחנו נאמר את זה לפרוטוקול. התוצאות: שישה בעד, 66 נגד, אין נמנעים. אני לפרוטוקול אומר, ההצעה לא התקבלה. לפרוטוקול, חבר הכנסת ז'קי לוי התבלבל והצביע בטעות במקומו של חבר הכנסת זאב בנימין בגין, ואנחנו מקבלים את הצבעתו כאילו בוצעה במקומה. לפרוטוקול, דב חנין מבקש להצטרף להתנגדות להצעת החוק, וגם חברת הכנסת סתיו שפיר, וחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, וגם חברת הכנסת מירב בן ארי. <הצעת חוק הרשות לוועדות ערר רפואיות, התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1985/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים לסעיף הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק הרשות לוועדות ערר רפואיות, התשע"ה–2015, של חברי הכנסת מאיר כהן וקארין אלהרר וקבוצת חברי הכנסת. ינמק חבר הכנסת מאיר כהן, וישיב על ההצעה שר הבריאות יעקב ליצמן. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – אבל אני הייתי – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת סופה לנדבר, הדיון נמצא אצל יושב-ראש הכנסת. אנחנו מחכים להחלטתו. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אני הייתי באולם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו מחכים להחלטתו של יושב-ראש הכנסת. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אפשר להחליף אתה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לשם הפרוטוקול, חבר הכנסת אחמד טיבי וחבר הכנסת באסל גטאס מצטרפים למתנגדים להצעת החוק, שלא חס וחלילה יצא אחרת. עשר דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אבל אני הייתי באולם והייתם צריכים לעשות הצבעה – – – <יאיר לפיד (יש עתיד):> בצלאל, סידרתי לך שחנין תוציא הודעה שהיא מודה לך. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אבל הוא הודיע שכן תהיה הצבעה. אני אשמה שהוא לא היה באולם? אבל אני הייתי באולם. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> רגע, מחילה. רוברט, חבר הכנסת אילטוב. חבר הכנסת אילטוב. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> שר לא היה. זו האשמה שלנו? היית צריך לעצור את הישיבה ולתת לו להיכנס לאולם. אבל אני הייתי באולם. אני הייתי באולם והוא נכנס. אתה נתת לה לעלות בזמן שהוא נכנס לאולם. הוא כן נכנס לאולם. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברות כנסת נכבדים, חברת הכנסת סופה לנדבר, אני מוכן לרדת אם יגידו לי שזה בסדר, ואת תעלי. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> לא, אבל זה היה חוק שלי. אני הייתי באולם. הוא הוריד אותו והוא צריך להעלות להצבעה. אני הייתי באולם. אם סגן השר לא היה, הוא היה חייב לעצור את הישיבה. ככה לא עושים תרגילים. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> זה לא בסדר. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תאפס את השעון, בבקשה. אנחנו יכולים להתחיל? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני מבקש להודיע – תכף אנחנו נתחיל לך את הזמן מחדש. אני מבקש להודיע, בהמשך לתקרית שהייתה כאן קודם, ששלוש הצעות החוק שקודם הסרנו מסדר-היום: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגבלת התקופה לבירור תביעה), התשע"ה–2015, של חבר הכנסת זוהיר בהלול; הצעת חוק הממשלה (תיקון – כללי האתיקה לחברי הממשלה), התשע"ה–2015, של חברת הכנסת ציפי לבני; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס על משיכה הונית מקופות גמל), התשע"ו–2015, של חברת הכנסת סופה לנדבר – יעלו בחזרה, חוזרות לסדר-היום ויועלו לדיון ולהצבעה לאחר כל ההצבעות. תיאלצו להישאר כאן עד אחרי ההצעה של החטיבה להתיישבות. כך על-פי החלטתו של יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יולי אדלשטיין. הסאגה הסתיימה, ואדוני יכול. אני מתחיל את עשר הדקות מהתחלה. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני שם על השולחן הצעת חוק – אי-אפשר כך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת חמד עמאר, אנחנו, קשה לנו ככה. <מאיר כהן (יש עתיד):> אחת העוולות שניסינו לתקן – שאני ניסיתי לתקן כשר הרווחה – היא שאלת הוועדות הרפואיות הצמודות לביטוח הלאומי. אני מבקש מכל חברת כנסת וחבר כנסת להבין שהצעת החוק הזאת קשורה לכל אחד מאתנו אישית. אני משער שכל אחד מאתנו בשלב זה או אחר הצטרך – אני מאחל לכולנו שלא נצטרך, אבל היות שהמציאות הרבה יותר חזקה מאתנו, אז או אנחנו, או בני המשפחה שלנו או ההורים שלנו מוצאים את עצמם בוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי, ובמיוחד בוועדות הערר. ומה האבסורד שעלו עליו הרבה מאוד לפני? ואני חייב לציין את חברת הכנסת אורלי לוי, שהגישה לפני שתי כנסות הצעת חוק כזאת, והחלטה של השופט גולדברג מ-2001, אחרי שמונתה ועדה אשר קראה למדינת ישראל להקים רשות לוועדות רפואיות ולהוציא ולנתק את הוועדות הרפואיות מהביטוח הלאומי. אתם בוודאי, כולכם, מכירים את הנוהג הפסול הזה, שבו אדם פונה לביטוח הלאומי בצר לו, ומחליטה ועדה רפואית אם הוא צודק או לאו, וכשהוא מבקש לערור על החלטתה, שולחים אותו לוועדת ערר שגם היא קשורה לביטוח הלאומי; אומרים לו: צא מדלת אחת, תיכנס בדלת השנייה. אם יש גיבנת גדולה על גבה של המערכת הזאת שנקראת מערכת הבריאות ומערכת הביטוח הלאומי, זאת הגיבנת הזאת, שאנחנו לא מאפשרים לאזרחים הגונים שרוצים להתמודד עם מערכת ולערער, אנחנו לא מאפשרים להם את הזכות ללכת לרופאים שמנותקים מהמוסד שמשלם, לוועדות עצמאיות לגמרי, ולבוא בכבוד גדול ולערער. אגב, למי שלא היה שם, הוועדות עובדות רק אחר הצהריים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני עוצר אותך ממש לשנייה. חברת הכנסת לבני, אני מתקן: אחרי החקיקה הפרטית, לפני הצעות לסדר-היום, ולא מחר בבוקר אחרי החטיבה להתיישבות. ההצעות שציינו קודם חוזרות לסדר-היום לאחר החקיקה הפרטית. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> לסוף סדר-היום של החקיקה הפרטית. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> סוף סדר-היום של החקיקה הפרטית. <מאיר כהן (יש עתיד):> אני רוצה שתבינו את האבסורד. אגב, כשר הרווחה מונתה גם על-ידי ועדה, והתחלנו לאט-לאט להתקדם, אבל, לצערי, לא הצלחנו כנגד ועדי עובדים. ראו: אתה הולך לביטוח הלאומי, אתה נכנס לוועדה רפואית, יושב ליד הרופא מזכיר רפואי – יש מושג כזה. יש 600 אנשים כאלה, שהם המזכירים הרפואיים של הוועדה. אין שום פרטיות, אין שום דיסקרטיות; אתה לא מתנהל מול הרופא – אתה יותר מתנהל מול מזכיר הוועדה. איזה מין דבר זה? אגב, בשום מדינה שבדקתי, לא במדינות ה-OECD ובטח לא בארצות-הברית, לא קיים מושג כזה שאתה תיכנס לרופא ויש שם מזכיר רפואי. אגב, המזכירים האלה, 600 המזכירים, הם עובדי הביטוח הלאומי שעושים את זה כשעות נוספות. ראו איזה אבסורד. ניחא, אחרי שגמרת את הדבר הזה, אתה רוצה לערער – אתה בא בדיוק לאותה ועדה עם שינוי קטן. ומי משלם לרופאים בשני המקרים? הביטוח הלאומי. לא שאני חושד בכשרים, לא שאני אומר שהביטוח הלאומי עושה הכול כדי לא לשלם, אבל כשאנחנו מדברים על זכויות יסוד, אני חושב שזכות יסוד בסיסית של אדם היא לבוא ולשבת מול הרופא, בדיסקרטיות מלאה, ואם רופא x נתן לו את החלטתו והוא רוצה לערער, הוא יכול לעשות את זה בוועדה חיצונית לגמרי, שלא קשורה לביטוח הלאומי. זכרו, חברים, זאת הייתה הצעה של ועדה שמונתה ב-2001. לא עושים את זה – מפחד מוועד עובדים; אין מספיק אומץ לעשות את זה. ואני קורא לשר הבריאות, הצעתי אומרת שתוקם רשות ממלכתית. היא לא תעלה יותר כסף. היא תהיה כפופה לשר הבריאות. הרשות הזאת תחליט על הליקוי הרפואי שלך, על הקצבה שלך, על הניידות שלך. היום אתה הולך – מחליטים שאתה נכה; לניידות אתה רץ למשרד הבריאות – זה לא הביטוח הלאומי – ולעוד כל מיני גופים. אז אני מבקש מחברי הכנסת: זכרו, כל אחד מאתנו יכול להגיע לשם. תמנעו את החרפה הזאת מהאזרחים שלנו. נקים את הרשות הזאת, גם אם זה ייקח שנה-שנתיים. אדוני השר, אני משער שתעלה לכאן ותתנגד להצעה, אבל כל אחד מהיושבים כאן יודע שזאת הצעה ראויה, וכך צריך לנהוג במדינה מתוקנת: להפסיק עם החרפה הזאת; להוציא את הוועדות הרפואיות מהביטוח הלאומי; להוציא את ועדות הערר מהביטוח הלאומי; לכבד את הקשישים, לכבד את העולים, לכבד את החולים, שיבואו למקום מסודר, שנראה כמו מרפאה, ולא נראה כמו מחסן, ושעובד מהבוקר עד הערב; שהרופאים שלו לא יצטרכו להחליט כנגד המשלמים. זכרו את זה. תצאו מגדרכם, אנא מכם. זה רגע יוצא מן הכלל לשנות את המצב, והשרים שמתנגדים צריכים להודות לחברי הכנסת שהם יורידו מהשולחן סוף-סוף את תפוח האדמה הלוהט הזה. ואני אומר לשר הבריאות: הלוואי שתעלה ותגיד: אני מתחיל בהליך הזה. אני אחבק אותך כאן. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> זה שאתה אומר – – – סימן שאני – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מאיר כהן. לפני שאתכבד להזמין את שר הבריאות להשיב, ברצוני להתייחס לסדר-היום. אדוני סגן שר האוצר, זה נוגע גם לעניין שלך. מכובדי, מכובדותי, הובא בפני עניין – ניהל את הישיבה סגן היושב-ראש סמוטריץ – הובא בפני העניין של הורדת שלושת החוקים מסדר-היום בגלל היעדרות של חברי הכנסת זוהיר בהלול, ציפי לבני – שני החוקים הראשונים ברגע שקראו להם – ולגבי תשובה והצבעה במועד אחר – חוק של סופה לנדבר, בשל היעדרות של סגן שר האוצר, שלא השיב. לאחר שבדקתי את כל הנסיבות מי היה, מי לא היה וכן הלאה, החלטתי להחזיר את החוקים לסדר-היום, מכיוון שבמקרה של החוק של סופה לנדבר, המציעה הייתה כאן באולם המליאה, ומי שבעצם אשמה זו הממשלה; אז מייד אחרי סיום ההצבעה על החוק של חבר הכנסת מאיר כהן, נחזור לשמוע את תשובת סגן שר האוצר ונצביע. בהמשך החקיקה, החוקים של חבר הכנסת זוהיר בהלול וחברת הכנסת ציפי לבני ישולבו בסדר-היום לקראת סוף החקיקה הפרטית, לפני ההצעות לסדר-היום. אני מתכבד להזמין את שר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן להשיב על הצעת החוק של חבר הכנסת מאיר כהן. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת מאיר כהן, אם החוק כל כך טוב, למה לא עשית את זה כשהיית שר? מה, לא הספקת שנה וחצי? <מאיר כהן (יש עתיד):> הפעם יש לי תשובה. התחלתי, הוצאתי את הוועדות. ועדות הערר יצאו. אני פה מציע שבפעם אחת נוציא את הכול. חבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני ישב, בבקשה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אז אני צריך לחפש תירוץ אחר. אז אני אקריא את התירוץ של המשרד. אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת מאיר כהן, אין זו הפעם הראשונה שעולות הצעות שונות שנועדו ליצור הפרדה בין גורמים המשלמים הטבות לבעלי מוגבלויות, כגון המוסד לביטוח לאומי ומשרד הביטחון, לבין הגורם המפעיל את הוועדות הרפואיות. הטענה היא שהחלטת הוועדות הרפואיות המכתיבה את דרגת הזכאות צריכה להינתן על-ידי גורם בלתי תלוי בגורם המשלם. קשה לדבר. אני לא שומע את עצמי אפילו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. חברי הכנסת, חברי הכנסת, נא להקשיב לתשובתו המלומדת של שר הבריאות. חבר הכנסת רזבוזוב, חבר הכנסת יוסי יונה, אומנם אתה לא מבין את השפה שהם מדברים בה, אבל תפריד ביניהם לרגע, בבקשה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> בשפת הקודש. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> הרעיון מעניין, אולם הבעיה הזו ניתנת לפתרון בדרכים אחרות, ובכל מקרה, המנגנון שמציעים חבר הכנסת מאיר כהן והאחרים החתומים על ההצעה אינו מתאים לפתרון הבעיות שקיימות, לטענתם. אין שום ביטחון שמהלך כזה, שהוא מורכב ויקר, יביא לשיפור בנקודה שלגביה נמתחת ביקורת. הרי כל גוף שיוקם יהיה אף הוא חלק מהממשלה – מתוקצב על-ידה – ולכן כביכול חשוד בניגוד עניינים. יש סוג אחד של ועדות שנמצא ופועל במשרד הבריאות – הוועדות לגמלת ניידות. יש אותו סוג של ביקורת עליהן, וזה לא פתרון שצריך להרחיבו. יש חלופות טובות יותר לשיפור ולפתרון הבעיות, ויש כבר יישום של פתרונות. קבענו חובה חוקית להכשרה של חברי הוועדות הרפואיות, בחוק. משרד הבריאות הוא שקובע את תוכן הקורסים, והם מתקיימים בכמה מוסדות אקדמיים – תקנות הביטוח הלאומי (הכשרת רופא המוסמך לקבוע דרגת נכות), התשע"א–2011. הקורסים אושרו באוניברסיטת תל-אביב, בקריה האקדמית אונו ובאוניברסיטת בן-גוריון. כיום יש בתהליך אישור קורס באוניברסיטת בר-אילן. בנוסף נקט המוסד לביטוח לאומי פעולות לשיפור השירות, להדרכת הנבדקים ולסיוע משפטי, ויש תהליכים של מחשוב, של פיקוח על האיכות ועוד. ביחס להצעה המסוימת הזו שבפני הכנסת, היא מבקשת כביכול לכלול ברשות אחת את כל הוועדות לעררים, אך בפועל מתייחסת רק לוועדות לפי חוק הביטוח הלאומי וחוק הנכים (תגמולים ושיקום) ולנכי מערכת הביטחון. ההצעה מציעה שרשות כזו תהיה כפופה לשר הבריאות, אך הוועדות הן גוף מעין-שיפוטי, ולא מתאים שהן יפוקחו על-ידי משרד הבריאות. יש עוד בעיות בהצעת החוק גופה, שאין צורך לפרט. בנוסף, יש עלויות גבוהות מאוד להקמת מנגנון עצמאי חדש ולפיקוח על מנגנון זה. המציעים סבורים שמשרדי הבריאות והרווחה יישאו בעלויות, אבל לא קובעים מנין יגיע התקציב לעניין זה. מכל הסיבות שנמנו, הממשלה מבקשת להתנגד להצעת החוק. אני חושב ששכנעתי אותך, אדוני שר הרווחה לשעבר מאיר כהן. אני אשמח לשמוע, אם לא, מה תשובתך. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן. האם חבר הכנסת מאיר כהן רוצה להשיב לשר? בבקשה. לנסות לשכנע את השר. <מאיר כהן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אדוני השר, זה לא יעלה יותר כסף. הוועדות האלה נמצאות; המימון שלהן נמצא בביטוח הלאומי. צריך להעביר אותו אליך, כי אני חושב שהשר המתאים לעמוד בראש רשות כזאת הוא אתה, שר הבריאות. הכסף נמצא במשרד הרווחה. אפשר לעשות איגום תקציבים, לא תהיה תוספת של שקל, אפילו לא שקל אחד. אבל השינוי יהיה במתן כבוד לאזרחי מדינת ישראל. כל אחד מאתנו יודע שזה חוק ראוי ושאפשר ליישם אותו. התחלתי ביישומו, וצריך לקבל החלטה אמיצה ולפתור את כל הבעיות של הניכור בין האזרחים לבין הוועדות הרפואיות. וככל שנקדים ייטב לכולנו. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת מאיר כהן. הצעת חוק הרשות לוועדות ערר רפואיות, התשע"ה–2015, של חברי הכנסת מאיר כהן וקארין אלהרר וקבוצת חברי הכנסת – אנחנו מצביעים. סליחה, אנחנו נצביע הצבעה שמית. יש בקשה, בקשה של האופוזיציה. 20 שמות של חברי כנסת הוגשו למזכירת הכנסת, ואנחנו נעבור להצבעה. גברתי מזכירת הכנסת, בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – בעד טלב אבו עראר – בעד יולי יואל אדלשטיין – נגד מיכאל אורן – נגד דוד אזולאי – נגד ישראל אייכלר – נגד רוברט אילטוב – בעד אלי אלאלוף – נגד קארין אלהרר – בעד זאב אלקין – נגד דוד אמסלם – נגד אופיר אקוניס – אינו נוכח גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – אינו נוכח זאב בנימין בגין – אינו נוכח זוהיר בהלול – בעד נאוה בוקר – נגד דוד ביטן – נגד מיכל בירן – בעד מירב בן ארי – נגד אלי בן-דהן – נגד יואב בן צור – נגד איל בן ראובן – בעד נפתלי בנט – נגד יחיאל חיליק בר – בעד איתן ברושי – בעד עמר בר-לב – בעד ענת ברקו – נגד יוסף ג'בארין – בעד באסל גטאס – בעד אילן גילאון – אינו נוכח זהבה גלאון – בעד יואב גלנט – נגד גילה גמליאל – נגד מסעוד גנאים – בעד משה גפני – נגד יעל גרמן – בעד אבי דיכטר – נגד אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח צחי הנגבי – נגד שרן השכל – נגד יצחק וקנין – נגד מכלוף מיקי זוהר – נגד חנין זועבי – בעד ג'מאל זחאלקה – בעד תמר זנדברג – בעד עבד אל חכים חאג' יחיא – בעד ציפי חוטובלי – נגד אורן אסף חזן – נגד דב חנין – בעד יואל חסון – בעד אחמד טיבי – בעד מנואל טרכטנברג – אינו נוכח מרדכי יוגב – נגד יוסי יונה – בעד שלי יחימוביץ – בעד חיים ילין – בעד משה יעלון – נגד איתן כבל – בעד אלי כהן – נגד יצחק כהן – נגד מאיר כהן – בעד יעל כהן-פארן – בעד משה כחלון – נגד חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – נגד עליזה לביא – בעד ציפי לבני – בעד אורלי לוי אבקסיס – בעד ז'קי לוי – נגד מיקי לוי – בעד יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – בעד יעקב ליצמן – נגד סופה לנדבר – בעד יאיר לפיד – בעד מנחם אליעזר מוזס – נגד שולי מועלם-רפאלי – נגד ירון מזוז – נגד מרב מיכאלי – בעד אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד אראל מרגלית – אינו נוכח אברהם נגוסה – נגד משולם נהרי – נגד איילת נחמיאס ורבין – בעד בנימין נתניהו – אינו נוכח קסניה סבטלובה – בעד רויטל סויד – בעד ניסן סלומינסקי – אינו נוכח בצלאל סמוטריץ – נגד אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – אינו נוכח רחל עזריה – נגד חמד עמאר – אינו נוכח רועי פולקמן – נגד עודד פורר – בעד טלי פלוסקוב – נגד מאיר פרוש – אינו נוכח יעקב פרי – אינו נוכח עיסאווי פריג' – בעד עמיר פרץ – בעד נורית קורן – נגד יואב קיש – נגד איוב קרא – נגד מירי רגב – נגד מיכל רוזין – בעד מיקי רוזנטל – אינו נוכח יואל רזבוזוב – בעד יפעת שאשא ביטון – נגד יובל שטייניץ – נגד אלעזר שטרן – בעד נחמן שי – בעד סילבן שלום – אינו נוכח עפר שלח – אינו נוכח איציק שמולי – בעד סתיו שפיר – בעד איילת שקד – נגד עאידה תומא סלימאן – בעד <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> גברתי מזכירת הכנסת, נא לקרוא בשמות חברי הכנסת שלא ענו לך בסיבוב הראשון של ההצבעה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) אופיר אקוניס – נגד גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – נגד זאב בנימין בגין – אינו נוכח אילן גילאון – אינו נוכח אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח צחי הנגבי – נגד יצחק הרצוג – בעד מנואל טרכטנברג – בעד חיים כץ – אינו נוכח אראל מרגלית – בעד בנימין נתניהו – אינו נוכח ניסן סלומינסקי – אינו נוכח אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – בעד חמד עמאר – אינו נוכח מאיר פרוש – נגד יעקב פרי – אינו נוכח מיקי רוזנטל – אינו נוכח סילבן שלום – אינו נוכח עפר שלח – אינו נוכח <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי וחברות הכנסת, האם יש מישהו שמעוניין להצביע ולא קראו בשמו או בשמה? אלאלוף. כן, כן, שמנו לב. חברי הכנסת, יש מישהו שמעוניין להצביע ולא קראו בשמו? אין כאלה. גברתי המזכירה, ההצבעה הסתיימה. נא לספור את הקולות. חברי הכנסת, להלן התוצאות – הצעת חוק הרשות לוועדות ערר רפואיות, של חברי הכנסת מאיר כהן וקארין אלהרר וקבוצת חברי הכנסת: בעד החוק – 53, נגד החוק – 54. הצעת החוק לא התקבלה. <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס על משיכה הונית מקופת גמל), התשע"ו–2015> [מס' פ/2106/20; "דברי הכנסת", חוב' י', עמ' 7731; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים להצעת החוק, כפי שאמרתי, של חברת הכנסת סופה לנדבר וקבוצת חברי הכנסת, הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס על משיכה הונית מקופת גמל), התשע"ו–2015. מדובר בתשובה והצבעה; חברת הכנסת כבר נימקה את ההצעה. אני מתכבד להזמין את סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן להשיב. בבקשה, אדוני סגן השר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס על משיכה הונית מקופת גמל), של חברת הכנסת סופה לנדבר. כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מלכתחילה הממשלה התנגדה להצעת החוק הזאת, ואסביר. המיסוי על משיכה הונית מקופות גמל נועד ליצור תמריץ שלילי למשיכה הונית, וזאת מפני שיש מטרה שכספי החיסכון יספקו קצבה חודשית לאורך שנות הפנסיה של החוסך. משמעות הצעת החוק היא שבמקום שהחוסך יקבל קצבה של כ-500 ש"ח לאורך שנות הפנסיה שלו – קצבה המתווספת לקצבת הביטוח הלאומי – הוא יוכל לקבל את כלל הסכום ביום הפרישה. הצעה זו עלולה ליצור העדפת הקיים של הפרט ביום הפרישה, במקום הסתכלות עתידית על שנות הפנסיה שנותרו לו, ולפגוע בו בטווח הארוך. ההצעה תתמרץ עובדים לפצל את קופות הגמל שלהם, כך שבכל אחת או בחלקן ייוותר סכום של 100,000 ש"ח, שאותו ניתן יהיה למשוך ללא מס. הצעת החוק אינה מפרטת כיצד ניתן יהיה לבצע אכיפה שתמנע סיטואציה זו. אדוני היושב–ראש, אפשרות למשיכת כספים כדין מקופת הגמל עבור חוסכים שצברו בכלל קופות הגמל אשר ברשותם סכום הנמוך מסכום הצבירה המזערי, העומד היום על 92,644 ש"ח, נכון לשנת 2015, נקבעה בסעיף 23(ב) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה–2005. בהתאם להוראות, משיכה כדין של כספים מקופת הגמל לקצבה בסכום חד-פעמי תיתכן באחד מהמצבים הבאים: היוון קצבה – משיכת הכספים כאשר הם נמצאים בקופה משלמת לקצבה וכאשר סכום הקצבה שייוותר ליחיד לאחר ההיוון לא יפחת מסכום הקצבה המזערי המוגדר בסעיף; משיכת כספים – אם סך כל הכספים בכל הקופות לקצבה העומדים לרשותו של העמית אינו עולה על כ-95,000 ש"ח. נכון להיום, סעיף 23(ה) לחוק הפיקוח מגדיר את המונח "סכום צבירה מזערי” וקובע כי הוא יעמוד על סך 80,000 ש"ח נומינלי. סעיף קטן (ו) מורה על עדכון הסכום לפי שיעור עליית המדד. כמו כן, אדוני היושב-ראש, על היחיד להגיע לגיל פרישת חובה, והוא אינו מקבל קצבה מקופות גמל אחרות, למעט קרן ותיקה או קצבה לפי הסדר פנסיה תקציבית. הוראת סעיף 9א(ה) לפקודת מס הכנסה קובעת פטור בגין משיכה כדין של כספים מקופת גמל לקצבה המתבצעת באחת משתי אפשרויות אלו. הפטור מוגבל עד לגובה ההון הפטור המוגדר בסעיף, והוא הולך וקטן ככל שהעמית מושך מענקים פטורים במהלך השנים, ולכל אזרח יש יתרת הון פטורה עד לתקרה של 650,000 שקלים. עוד יובהר, אדוני היושב-ראש, כי בהתאם לתיקון 190 לחוק, סכום התקרה אמור לגדול ולהגיע בסופו של דבר לכמיליון שקלים. נראה אפוא כי לגבי הציבור שאליו חברת הכנסת סופה לנדבר מתכוונת, אנשים בעלי הכנסות נמוכות, כבר קיים הסדר המאפשר ליהנות ממשיכה חד-פעמית של סכום דומה בפטור, ועל כן מתייתר הצורך בקידום ההצעה האמורה. אולם, לאחר משא-ומתן עם חברת הכנסת סופה לנדבר, המציעה, מוצע להעביר את הצעת החוק בקריאה טרומית בלבד, והמשך החקיקה יהיה בתיאום מלא עם הממשלה; עם משרד האוצר, רשות המסים, אגף שוק ההון, הביטוח והחיסכון שבאוצר, ושילוב ההצעה בהצעת חוק ממשלתית שתוגש במקביל. אם תנאי זה מקובל על גברתי, אני מבקש מחברי להצביע בעד. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – כאשר אתם תעבירו את החוק, אני אצטרף לחוק – – – נכון? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אנחנו מעבירים את זה בטרומית, ואת ממשיכה לתאם את הצעדים עם כל הגופים שציינתי. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> בסדר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, אם תנאי זה מקובל על חברת הכנסת סופה לנדבר, אני אבקש מחברי לתמוך בהצעה – בקריאה טרומית בלבד. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, אדוני סגן שר האוצר. למען הסר ספק – לפרוטוקול אני אחזור – חברת הכנסת לנדבר מקבלת את התנאים כפי שהציג אותם סגן שר האוצר, חבר הכנסת כהן, ולכן סגן השר הודיע על תמיכת הממשלה בקריאה טרומית. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס על משיכה הונית מקופת גמל), של חברת הכנסת סופה לנדבר וקבוצת חברי הכנסת – נא להצביע. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תכף אני אודיע על כך. בבקשה, נא להצביע. איפה חברת הכנסת חוטובלי? בתא המומחים, אוקיי. כן, כן, כן, זיהיתי. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני בעד. <קריאות:> – – – הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 78 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור ממס על משיכה הונית מקופת גמל), התשע"ו–2015, לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 79, אין מתנגדים ואין נמנעים. 79, מכיוון שחברת הכנסת סגנית השר ציפי חוטובלי ביקשה להצביע בתקופה הקרובה ידנית, בתנאי שהיא נמצאת באולם ואכן מצביעה ידנית, ואני מצרף את קולה ל"בעדים" או ל"נגדים" בהתאם להצבעתה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> וגם את קולי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. אני מודיע לפרוטוקול שחברי הכנסת אראל מרגלית, איל בן ראובן ונורית קורן ניסו להצביע כדי גם לתמוך בהצעת החוק החשובה הזאת, אבל לא הספיקו לעשות זאת, אז זה לא משנה את תוצאות ההצבעה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – נקבל את המעמד – – – <הצעת חוק הענקת אזרחות כבוד לחללי מלחמת הקוממיות (תיקון – הענקת אזרחות ישראלית), התשע"ו–2015> [הצעת חוק פ/2208/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק של חבר הכנסת אלעזר שטרן: הצעת חוק הענקת אזרחות כבוד לחללי מלחמת הקוממיות (תיקון – הענקת אזרחות ישראלית), התשע"ו–2015. אני מזמין את חבר הכנסת אלעזר שטרן. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת יודיע מה רצונו. סגן היושב-ראש בר, איפה הוא? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תודה. אדוני היושב-ראש, השרים, עמיתי חברי הכנסת, הצעת חוק הענקת אזרחות כבוד לחללי מלחמת הקוממיות היא הצעת חוק עבורנו, עבור אזרחי מדינת ישראל. המטרה שלה, בעיני, היא לתקן עוול היסטורי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה, אדוני, פשוט אני מתקן את הטעות שלי. לא הודעתי שהצעת החוק של חברת הכנסת לנדבר, שאושרה על-ידי המליאה, תועבר לוועדת הכספים להמשך הטיפול בה, הכנתה לקריאה ראשונה. אתך הסליחה. אדוני ימשיך, ואני מפעיל את השעון. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תודה. הצעת החוק נועדה לתקן – אני לא רוצה להשתמש במילה "עוול", אבל בוודאי חוב היסטורי שלנו כלפי לוחמים, חיילי צה"ל, שנפלו כאן למן הכרזת המדינה ועד למעשה לחקיקת חוק האזרחות. הם קבורים בבתי-קברות צבאיים, נתנו להם מספר אישי, לא נתנו להם אזרחות; נתנו להם גם אזרחות כבוד. אזרחות כבוד יש לה מעמד חשוב. אנחנו נותנים את זה לחסידי אומות העולם. אני עדיין חושב שיש הבדל בין מי שבא לכאן ונהרג, הקריב את חייו, על הארץ הזאת – שתינתן לו הזכות המלאה להיות אזרח המדינה. ההערה, לדעתי, נתקלה בקשיים ביורוקרטיים, של מה יהיה אם ישאלו עוד. אני כבר למדתי שבדרך כלל "למה כן" זה שתי סיבות ו"למה לא" זה 900, במיוחד כשלא רוצים לעשות, ואני חושב שכל החששות הם בעיות שלנו, הם לא נכנסים כהוא-זה מול השיקול של החוב שלנו כלפי אותם נופלים. והראיה, שבצה"ל ידעו לתת להם לאחר מותם גם מספר אישי וגם חלקה בבית-קברות – בבית-עלמין צבאי; ומובן שמגיע על זה יישר כוח לצה"ל ולמערכת הביטחון. מדינת ישראל הלכה על דרכי ביניים, כפי שאמרתי קודם, על אזרחות כבוד. על ההצעה הזאת חתומים 70 חברי כנסת. בהתחשב במספר הרב של כל מי שלא יכול להצביע פה – של השרים וסגני השרים ועוד בעלי תפקידים – אז 70 חברי כנסת – ואולי עוד דבר אחד, אני לא ניגשתי עם ההצעה הזאת לחברי הכנסת הערבים, בשביל לא להעמיד אותם בסוג של דילמה – זאת אומרת שעל ההצעה הזאת חתמו כמעט 100% מי שהיה יכול לחתום עליה מחברי הכנסת. כיוון שההצעה – בוועדת שרים לענייני חקיקה הצביעו נגדה, ואני לא רוצה לנצל את ההכרה או את התמימות לכאורה של חברי הכנסת שחתמו לי, שחתמו על הצעת החוק הזאת, ולהביך אותם או אותי מול ההחלטה שמחייבת אותם, אני קיבלתי את בקשת הקואליציה על התחייבות שיוגש ערר לוועדת שרים, ותשובה והצבעה יהיו במקום אחר, מתוך תקווה שעד אז אנחנו ניישר גם את מי שצריך ליישר, ובאמת נזכה לפתור את האתגר הזה או את ההזדמנות הזאת, שמונחת לפתחי כולנו. לכן, כמו שאמרתי, אדוני היושב-ראש, אני מקבל את הסיכום, שיוגש ערר על-ידי שר לממשלה, ותשובה והצבעה יהיו במקום אחר. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> במועד אחר. אין מקום אחר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> במועד אחר, סליחה, אתה צודק. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת שטרן. אם כן, תשובה והצבעה במועד אחר. <הצעת חוק הכנסת (תיקון – מועדי כינוס הכנסת), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/772/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק 772, הצעת חוק הכנסת (תיקון – מועדי כינוס הכנסת), התשע"ה–2015, של חבר הכנסת איימן עוּדָה וקבוצת חברי הכנסת. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> עוֹדֶה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> עוֹדֶה. עוֹדֶה. וגם פה, תשובה והצבעה במועד אחר, כפי שאני מבין. בבקשה, חבר הכנסת עודה. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת וחברות הכנסת, בואו נתחיל מהשם. אני חושב שההבדל בין הימין לבין השמאל הציוני הוא כך – שהימין מקבל אותנו כערבים, כמו שאנחנו בדיוק, אבל הוא לא רוצה אותנו בכלל; השמאל הציוני רוצה אותנו, אבל הוא רוצה לבנות אותנו כמו שהוא רוצה, לא כמו שאנחנו באמת. לכן, זה מתחיל מהשם. עוּדָה, עוּדָה, אז – השם שלי הוא כך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הפרשנויות לא כאלה, בוא – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> השם שלי הוא כך – איימן עוֹדֶה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – מפלגת העבודה זה שמאל? <קריאות:> – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> איימן עוֹדֶה. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> עוֹדֶה עם סֶגול? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כן. איימן עוֹדֶה. בדיוק ככה, כן. <קריאות:> – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> כן. תודה רבה לכם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל למה אתה – – – את מפלגת העבודה בתואר שמאל, אתה פוגע בו – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> עיסאווי, הערתי לו שהוא הגזים בפרשנות של הטעות שלי. בוא. לא צריך – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אני מבקש מאדוני היושב-ראש, אני רוצה לדבר דקה בערבית, שירשה לי בבקשה, כי היום הוא יום ההולדת של הנביא מוחמד עליו השלום, ומחרתיים הוא חג המולד – – <רחל עזריה (כולנו):> אבל היום זה יום ההולדת שלי. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – אז אני, ברשותך, רוצה לפנות אל העם שלי – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אתה לא צריך לבקש רשות. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – ולהגיד להם – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אתה לא צריך לבקש רשות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זה שפה רשמית בפרוטוקול. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – ולהגיד להם חג שמח. תרשי לי להיות מנומס, מבקש, כי בסופו של דבר הוא ייתן לי. אם הוא לא ייתן לי, אני אעשה בדיוק מה שאת רוצה, כמו שאת מציעה לי. אני פונה אל בני העם שלי: (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: אני פונה אל בני עמי, אל אנשינו, כל אנשינו, לרגל יום לידת הנביא מוחמד ולרגל חג המולד. נֶאֱמַר: "אור הבהיק בשמי המזרח – מאיר באור נגוהות בלילה המתקדר". ויש מי שהוסיף ואמר: "אור הבהיק בשמי המזרח להנחות את האמגושים לאֵבוּס". שנה טובה לכל בני עמנו לרגל יום לידת הנביא מוחמד ולרגל חג המולד, ומי ייתן ונמשיך להיאבק יחדיו למען חיים בכבוד בארץ אבותינו.) לגבי הצעת החוק הספציפית – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> תודה רבה. תודה. כול עאם ואלג'מיע בח'יר. חג שמח לכולם. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> שוכראן, שוכראן, שלי, ואנתום בח'יר. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> וציפי. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> וציפי גם. בוודאי. לגבי הצעת החוק – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> ספר לנו מה אמרת. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> בסך הכול אמרתי: חג שמח לכולם. אנחנו עוד נמשיך להיאבק ביחד למען חיים בכבוד במולדת ההיסטורית שלנו. <ענת ברקו (הליכוד):> איזה "היסטורית"? <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> טוב. אנחנו – – – <קריאות:> – – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אני מבין שזה אנחנו שבאנו אל מדינת ישראל; לא שמדינת ישראל באה אלינו ועלינו. אז אנחנו, ודאי, כבני המקום, אני פונה – גם בגאווה של בני המקום – אל בני העם שלי ומברך אותם, אומר להם חג שמח. לגבי הצעת החוק הספציפית, קודם כול, אני רוצה להודות שהקואליציה פנתה אלי ואמרה לי שמבחינה עקרונית היא מקבלת את הצעת החוק שלי, שאומרת כך: מטרת החוק היא להבטיח את הייצוג המהותי לבני העדות המוסלמית, הנוצרית והדרוזית בכנסת, כך שלא יתקיימו ישיבות כנסת בימי החגים המרכזיים לעדות אלו. סעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט משנת 1948 קובע שימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל יהיו שבת ומועדי ישראל המפורטים בסעיף, ובנוסף קובע לגבי מי שאינם יהודים, לפי הנוסח של החוק, זכות לקיים ימי מנוחה בשבתם וחגיהם. מועדי הכנסים של הכנסת נקבעים לפי סעיף 9 לחוק הכנסת משנת 1994, בהתחשב בחגים יהודיים, אולם חוק זה אינו מתייחס לחגים של בני עדות אחרות. מאז ראשיתה כיהנו בכנסת חברי כנסת בני העדות המוסלמית, הנוצרית והדרוזית, ולפיכך מוצע לתקן את סעיף 9 לחוק הכנסת ולקבוע כי גם בימי חגיהם לא תתקיימנה ישיבות הכנסת. יחד עם זאת, מוצע להאריך את תקופת כנסי הכנסת בהתאם לחגים אלה, כך שתיקון זה לא יפגע במשכם. אני מברך על זה שהקואליציה מקבלת מבחינה עקרונית. ביקשו ממני לדון בהצעה הזו עם יושב-ראש הכנסת ולבדוק בתוך שבוע איך אפשר ליישם. אני חושב שיותר מתרבות אחת עדיפות על תרבות אחת. אני כל כך מתקומם ומתרעם על דברי השטנה נגד חג המולד, נגד זה שמציינים את חג המולד במולדת ההיסטורית – כן, ההיסטורית – של הנוצרים. במולדת ההיסטורית – כן, ההיסטורית – של הנוצרים מתקוממים על כך ומבקשים שהם לא יחגגו את חג המולד במולדתם ההיסטורית. לכן, יותר מתרבות אחת עדיפות על תרבות אחת. <ענת ברקו (הליכוד):> מי אמר – – –? אני אתמול בנאום שלי לא דיברתי על העדה הנוצרית. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אני פה לא דיברתי עלייך, חברת הכנסת ענת. אני תופס את זה כך: זה שערבים יודעים עברית ורוב היהודים לא יודעים ערבית, זה ערך מוסף לערבים ולא ליהודים. היהודים בהיסטוריה למדו יותר שפות מעמים אחרים. פה, דווקא פה, הערבים יודעים יותר שפות מהיהודים, וזה ערך מוסף לטובת הערבים ולא לטובת היהודים. אני רוצה להגיד, ידיעת יותר מתרבות אחת, זה מעשיר את הבן-אדם, זה מוסיף לבן-אדם, זה נותן לבן-אדם להבין את ההיסטוריה של עם אחר, להתחבר גם לכאבים, גם לכיסופים של עמים אחרים. אז אני מתחיל בזה, ולפני גם התחילו. אנחנו לא צריכים לעצור פה. אנחנו צריכים עוד להמשיך כדי שההוויה של כולנו תהיה הוויה רב-תרבותית ולא הוויה לאומית צרה. תודה רבה לכם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, איימן עוּדָה – עוֹדֶה. עוּדֶה. עוֹדֶה. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> אה, ראית, זה השמאל הציוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אה, הנה, בסדר? עכשיו אני שמאלי טוב? כאמור, תשובה והצבעה במועד אחר. <הצעת חוק לעיגון מעמדם של בתי-המשפט הצבאיים (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2015> [הצעת חוק פ/2237/20; נספחות.] (הצעת חברת הכנסת ענת ברקו) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק לעיגון מעמדם של בתי-המשפט הצבאיים (תיקוני חקיקה), של חברת הכנסת ענת ברקו. בבקשה. עד עשר דקות לרשותך. <ענת ברקו (הליכוד):> שרת המשפטים צריכה להיות כאן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כן. היא אמורה להשיב. היא לא חייבת – – – <ענת ברקו (הליכוד):> כן, שרת המשפטים אמורה להשיב. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת החוק שלי עוסקת בעיגון מעמד בתי-המשפט הצבאיים. מטרת החוק המוצע היא לסייע לקורבנות טרור בתביעותיהם נגד ארגוני טרור והמסייעים להם. מדינת ישראל, מתוקף סמכותה כריבון ביהודה ושומרון, הקימה מערכת שיפוט כפי שמתחייב מאמנת ז'נבה, מערכת שיפוט שיש בה ערכאת ערעור ושיפוט לנוער. לא זו אף זו, במהלך השנים בית-המשפט הצבאי ביהודה ושומרון קיבל על עצמו הליך סדור של בחירת שופטים וניתק את עצמו גם מינהלית מהפרקליטות הצבאית. מדובר בערכאת שיפוט שעומדת בכל המבחנים של ערכאת שיפוט עצמאית, מקצועית ורצינית. מערכת בתי-המשפט הצבאיים ביהודה ושומרון עומדת בכל הסטנדרטים של מערכת המשפט הישראלית, והיא פוסקת בהתאם לדיני ראיות החלים בישראל. חשוב מכך – לפסיקותיה ולתוצריה יש חשיבות בכל הקשור לערכאות המשפט הישראליות. הנושאים שבהם עוסק החוק: דיני ראיות ורישום פלילי. לפני שאציג בפירוט כל נושא ונושא, אדגיש כי אין בהצעת החוק שלי כל סיפוח או שינוי סטטוס של בתי-המשפט באיו"ש, אלא הכרה בתוצרי השיפוט הללו. זה לא חדש. יותר מכך, מדינות מכירות בתוצרי שיפוט אף של מדינה זרה מבלי להתייחס למעמד השטח. הלכה למעשה, בהליכים שנעשו לפני בתי-המשפט באיו"ש יש הכרה דה-פקטו, והצעת החוק שאפרט מייד משלימה דה-יורה את ההכרה הזו. הנושא הראשון: תיקון דיני הראיות. כיום מתקיימת קורלציה בין פסק-דין שניתן בהליך פלילי, שהוא המתקבל כראיה בהליך אזרחי. אך מה דינו של פסק-דין פלילי הניתן בבית-משפט באיו"ש? הצעת החוק קובעת שגם פסק-דין פלילי שניתן בבית-משפט באיו"ש יהיה קביל כראיה בהליך אזרחי. לדוגמה, עושי הלינץ' הפלסטיני ברמאללה הורשעו בבית-משפט צבאי באיו"ש, אך על מנת שמשפחות קורבנות הטרור הישראלים יגישו תביעו אזרחית, אין צורך להביא את כלל הנחקרים מחדש ולהפעיל את משטרת ישראל, שב"כ, עדים, ובכלל אין צורך לקיים את ההליך המשפטי כדי להוכיח שעשו זאת, אלא נקודת המוצא היא פסק-הדין שניתן בבית-המשפט הצבאי, אשר התקבל להמשך התביעה האזרחית. כך שיש בכך הקלה על הקורבנות, שלא יצטרכו, נוסף על האובדן שהם חוו, לעסוק גם בפרוצדורות מיותרות ולהכביד גם על המערכת. הנושא השני: רישום פלילי. אנו מקיימים מרשם שאמור לתת בידי הרשויות כלי לזיהוי עבריינים מורשעים. גם היום הרישום הפלילי מוגש גם במקרים של פסקי-דין בבתי-משפט באיו"ש והם מתקבלים בבתי-המשפט בישראל, אך היו שטענו כי אי-אפשר לעשות זאת באין הסכמה מפורשת לכך. הצעת החוק שלי מתקנת זאת וקובעת במפורש כי בין פרטי הרישום במרשם הפלילי המתנהל על-ידי המשטרה יוכרו גם פסקי-הדין הכוללים רישום פלילי של בתי-המשפט הצבאיים. הממשלה בעניין זה מבקשת שאעשה זאת בתיאום עם המשרד לביטחון הפנים. לדעתי, כבר מעכשיו ניתן לתקן את החוק באופן שפסקי-הדין יוכרו במרשם הפלילי לאלתר. למה מחכים? במציאות של היום חבל לעכב את מיסוד זרימת המידע הכל-כך חשוב, שיש בו השלכות לגבי חיי אדם. לסיכום – אדוני היושב-ראש, אפשר לבקש קצת שקט? אני לא יכולה לדבר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> קצת שקט, בבקשה. תודה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> האנשים משוחחים על החוק. <קריאות:> אנשים מתעניינים. <ענת ברקו (הליכוד):> לסיכום – זה יפה – אני מוצאת חשיבות רבה בקבלת הצעת החוק. היא מתיישבת עם המגמה העולמית של שיתוף המידע ומיסודו, במיוחד בתחום של עבירות ביטחון. קיומה של מערכת שיפוטית באיו"ש היא עובדה קיימת; אי-אפשר להתעלם ממנה ולנהוג מנהג בת-יענה בתוצריה. זו ערכאה שבמהלך השנים הפכה להיות מקצועית ומכובדת. כאמור, יש בה ערכאת ערעור ואפילו בית-משפט לנוער שאין כמותו במקומות אחרים בעולם. היום, בעניין שיתוף המידע במלחמה בטרור מתחזק הצורך להתייחס – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברים, קצת שקט בבקשה. תודה. <ענת ברקו (הליכוד):> היום, בעניין שיתוף המידע במלחמה בטרור מתחזק הצורך להתייחס לתוצריה של ערכאת שיפוט זו, שעל חוקיותה אין חולק. בכוונת החוק לתת עזרה לנפגעי טרור בתביעות אזרחיות נגד אלה שגרמו למוות או לפציעת יקיריהם. אין בחוק זה משום שינוי של סטטוס בתי-המשפט הללו, שערכאת השיפוט בהם עולה בקנה אחד עם אמנת ז'נבה ומשפט האזור. אני אודה על תמיכתכם בחוק. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת ברקו. תשיב שרת המשפטים איילת שקד, בשם הממשלה. לאחר מכן – חבר הכנסת אוסאמה סעדי יתנגד לחוק. <שרת המשפטים איילת שקד:> אדוני היושב-ראש, תודה, כנסת נכבדה, הצעת החוק של חברתי חברת הכנסת ענת ברקו מבקשת לעגן בשלושה דברי חקיקה את מעמדם של פסקי-הדין הפליליים הניתנים על-ידי בתי-המשפט הצבאיים באזור יהודה ושומרון. ראשית, מוצע לתקן את סעיף 42א לפקודת הראיות, התשל"א–1971, ולקבוע כי פסק-דין חלוט מרשיע של בית-משפט צבאי יהיה קביל במסגרת הליך אזרחי בישראל. עוד מוצע לתקן את סעיף 57 לחוק העונשין כך שבמסגרת הליך פלילי בישראל ניתן יהיה להפעיל עונש מאסר על-תנאי שגזר בית-משפט צבאי. לבסוף מוצע לקבוע כי הרשעות ועונשים של בתי-המשפט הצבאיים ייכללו בפרטי הרישום של המרשם הפלילי, לפי סעיף 2 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א–1981. למעשה, הצעת החוק מבקשת להקנות בחיקוקים שונים מעמד ראוי לפסקי-הדין הפליליים שניתנים על-ידי ערכאת השיפוט באזור יהודה ושומרון. רק לאחרונה שמענו על דברי הבלע של פרופסור למשפטים, מכובד, שהחרים כנס משפטי מקצועי בגלל נוכחותם בקהל של שופטים צבאיים. כנראה לאותו פרופסור לא נאה להרצות בפני שופטים שעוסקים בהרשעת מחבלים. אולי הוא מדמיין לעצמו סוג כזה של מלחמה דה-לוקס, מלחמה עם פרחים בקנה. האמת היא שאת הטרור מכריעים באמצעות כוחות הביטחון, אבל לא פחות חשוב מכך – מכריעים אותו באמצעות מערכת חזקה של בתי-משפט צבאיים. זו ערכאת שיפוט פלילית מכובדת וחשובה. אזרחי ישראל חייבים לה חוב אדיר. המערכת הזאת היא פלטפורמה משפטית הכרחית שהמאבק בטרור נשען עליה. בלעדיה המאבק הישראלי היה נותר חסר כלים מעשיים כנגד גלי הרצח שמבקשים להכריע את החברה שלנו בכוח האלימות. חרף חשיבותה של מערכת זו, החקיקה הישראלית בהקשר של דיני ראיות, חוק העונשין והמרשם הפלילי הדירה אותה והותירה ספק בדבר תוקפם של פסקי-הדין, ובכלל זה גזרי-הדין, על ההסדרים הקיימים בה. הממשלה תומכת באותו חלק מהצעת החוק שקובע כי ממצאים ומסקנות של פסק-דין חלוט – כדאי שתקשיבו, עכשיו זה חלק מהעניין – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברות וחברים, נא לשמור על שקט. נא לשמור על השקט, תודה. <שרת המשפטים איילת שקד:> – – – כי ממצאים ומסקנות של פסק-דין חלוט שנקבעו בבית-משפט צבאי יהיו קבילים במשפט האזרחי כראיה לכאורה. המשך החקיקה של חלק זה בהצעת החוק ייעשה בתיאום עם משרד המשפטים, ויתרום תרומה משמעותית לאפשרותם של נפגעי עבירה ומשפחות שהטרור הערבי פגע בהן לתבוע כיסים עמוקים ברשות הפלסטינית. כספי הפיצויים לא יפצו, כמובן, על האבדות בנפש בצד הישראלי, אבל ישדרו בהחלט מסר מרתיע וחשוב כנגד המשלחים של פיגועי הטרור בצד הפלסטיני; ככל שאלה יהיו קשורים במנגנוני הרשות הפלסטינית, יהיה מעתה הרבה יותר קל להוכיח את אשמתם ולחייב אותם לשלם על מעשיהם. הממשלה תומכת בחלק נוסף של ההצעה, שלפיו הרשעות ועונשים של בתי-משפט צבאיים יהפכו להיות חלק מהמרשם הפלילי הישראלי. חלק זה של ההצעה יקודם בהמשך בהסכמת משרד המשפטים ובהסכמת המשרד לביטחון הפנים. אשר על כן, וככל שהמציעה מתחייבת להתקדם בהמשך החקיקה במתווה שהצגתי – מתחייבת? – אני מבקשת מחברי הכנסת הנכבדים לתמוך בהצעת החוק. מדובר בהצעת חוק מצוינת, ואני ממליצה גם לחלקים באופוזיציה לתמוך בה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לשרה. חבר הכנסת סעדי, שלוש דקות לרשותך להתנגדות לחוק, ואז נעבור להצבעה. בבקשה, אדוני. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, גברתי שרת המשפטים, שרת המשפטים הנכבדה, אני רוצה לשאול אותך – אני מצטט לך משפט ואני מבקש שתשיבי לי מי אמר את המשפט הזה: פסק-דין של בית-משפט צבאי אינו יכול לשמש ראיה לכאורה במסגרת הליך אזרחי בישראל. עמדה זו עולה – תשמעו, חברי הכנסת – עמדה זו עולה מלשון הסעיף, מתכליתו, מעקרונות שיטתנו ומכללי המשפט הבין-לאומי. מי אמר את המשפטים האלה? <קריאה:> ברק. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> השופט ברק? שרת המשפטים? את לא יודעת. ענת ברקו, ודאי את יודעת. <ענת ברקו (הליכוד):> כן–לא, שחור–לבן. הולכים לשנות את זה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אני אומר לכם מי אמר את המשפט הזה: היועץ המשפטי לממשלה. <ענת ברקו (הליכוד):> בגלל זה צריך לשנות את החוק. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא אחר מהיועץ המשפטי לממשלה. זו עמדת מדינת ישראל שהוגשה לבית-המשפט העליון. הכיצד אתם באים היום אלינו ואומרים לנו שאין פה שינוי בסטטוס קוו? אתם פה משנים סדרי בראשית. <ענת ברקו (הליכוד):> רוצחים – – – איזה סטטוס קוו? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): > ואני אצטט עוד – תשמעי עוד פסקה, שרת המשפטים הנכבדה – – – <קריאה:> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> "המסקנה" – דב חנין, תשמע – "העולה מכל האמור לעיל, לאחר שמנתחים את המשפט הבין-לאומי ואת המשפט הישראלי, היא כי מערכת בתי-המשפט הצבאיים הנה מערכת נפרדת ועצמאית, אשר הוקמה מכוח דיני התפיסה המלחמתית של המשפט הבין-לאומי ופועלת לפי תחיקת הביטחון החלה באזור. הדין הישראלי אינו חל לגביה במישרין ואינו מקנה לה את סמכותה, ועל כן בית-משפט צבאי הנו, למעשה, בית-משפט זר" – בית-משפט זר – "לסוגיה דנן". זו עמדה של מדינת ישראל, שהוגשה לבית-המשפט העליון. ומילה אחרונה, אדוני היושב-ראש. אני יודע שענת ברקו קיבלה את ההצעה הזאת מעורכי-דין שמייצגים משפחות של נפגעים המבקשים פיצויים מהרשות הפלסטינית. <ענת ברקו (הליכוד):> דווקא לא. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> דווקא לא? דווקא כן. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – אני שאלתי אם אתה קיבלת – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> ואני, למען הגילוי הנאות – תשמעי – – <ענת ברקו (הליכוד):> שאלת אותי? – – – החוק? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – אני הייתי היועץ המשפטי של הרשות הפלסטינית, ואני – – – <ענת ברקו (הליכוד):> זה ברור. מה אבו מאזן אומר על החוק? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> תשמעי את המשפט האחרון. <ענת ברקו (הליכוד):> מה אבו מאזן אומר על החוק? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לסיים. <ענת ברקו (הליכוד):> מוצא חן בעיניו? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> דיברו על פיצויים – – – <ענת ברקו (הליכוד):> מוצא חן בעיניו? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> היועץ המשפטי לממשלה – ענת, תשמעי. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – מוצא חן בעיניו. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> היועץ המשפטי לממשלה היה ער לנקודה הזאת, והוא אומר: אכן מסתבר שיקל על המשפחות לנהל את תביעתן בעזרתם של פסקי-הדין של בתי-המשפט הצבאיים, אבל בהליך שלפנינו מונחת בפני בית-המשפט הנכבד שאלה משפטית כללית אשר יש לבחון אותה בהתאם. זה מה שעומד היום; לא עומדים בפנינו העניין והסוגיה של הפיצויים. זו עמדתה של מדינת ישראל. הכיצד, גברתי שרת המשפטים, את לא מודעת לעמדה הזאת? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> את מי היום אתה מייצג? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת סעדי. בבקשה, חברי הקואליציה, אנחנו נצביע על הצעת החוק. <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא לא לא, אלקטרונית? <ענת ברקו (הליכוד):> רגע, אני רוצה להגיב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אה, אוקיי. אמרתי לא על – – – נשמע את חברת הכנסת ברקו, ואז נעבור להצבעה אלקטרונית. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> על מה נשמע? איך היא יכולה לדבר? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זו הצעת חוק שלה, מה זאת אומרת? <ענת ברקו (הליכוד):> כן, ואני מצפה לתמיכתך, בוז'י. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> גברתי, שלוש דקות. בבקשה. <ענת ברקו (הליכוד):> חבר הכנסת סעדי, אני רוצה להקריא לך. תשמע. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברים, קצת שקט. נו, באמת. <ענת ברקו (הליכוד):> החוק הזה לא בא באמצעות המשפחות השכולות, אבל – והיה אם יש בחוק זה לעזור למשפחות של קורבנות הטרור – סיבה כפולה ומכופלת לאשר אותו. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אך ורק – – – <ענת ברקו (הליכוד):> הדבר השני – אני אגיד לך עוד דבר – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אך ורק – – – בית-המשפט – – – היועץ המשפטי לממשלה – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – אתה מתהדר בכך שאתה היית יועץ משפטי של אבו מאזן, של הרשות הפלסטינית. אתה נמצא בכנסת ישראל, לא ברשות הפלסטינית. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> את במדינה הדו-לאומית. <ענת ברקו (הליכוד):> אני מבינה שאתה בודק את הכול מול קו רמאללה, אבל, סליחה, החוק הזה יקל על משפחות של נפגעי טרור – יקל על המשפחות האלה. התוצרים של בית-המשפט הצבאי הם תוצרים חשובים, שיעשו כאן, אני חושבת, שינוי לטובת האזרחים במדינת ישראל ונפגעי טרור; דרך אגב, כל נפגעי הטרור. לכן אין שום סיבה שתתנגדו לחוק מהסוג הזה, ואני מצפה גם לתמיכת האופוזיציה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חברת הכנסת ברקו. אני רק מוודא שוב: הצבעה אלקטרונית, או – – –? <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אבל עליזה אמרה אלקטרונית. שמית? טוב, אנחנו עוברים להצבעה אלקטרונית על החוק. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 53 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 46 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לעיגון מעמדם של בתי-המשפט הצבאיים (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2015, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <קריאה:> – – – אלקטרונית. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אלקטרונית, אלקטרונית. 53 בעד, 46 מתנגדים. אני קובע כי הצעת החוק עברה, ותועבר לוועדת החוקה להמשך טיפול. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תוסיף אותי. אתה יכול להוסיף אותי בבקשה? <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו מוסיפים לפרוטוקול את השר ליצמן. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> לא לא, אני הצבעתי, אבל – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה הצבעת. את נחמן. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> רגע. אבל על-ידי בטעות – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הצבעת בטעות. השר ליצמן הצביע במקום יובל שטייניץ. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> לא. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מה? <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אני הצבעתי רגיל. בטעות – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בטעות לחצת גם על שטייניץ. אוקיי. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> נוכח. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נוכח. אז הוא הנכיח בטעות את השר שטייניץ, ואנחנו נתקן את זה. ולפרוטוקול: חבר הכנסת נחמן שי הצביע נגד. אם כן, הצעת החוק עברה, והיא תועבר לוועדת החוקה להמשך טיפול. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חישוב דמי לידה של עובדת עצמאית), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/2023/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חישוב דמי לידה של עובדת עצמאית), של חברת הכנסת טלי פלוסקוב וקבוצת חברי הכנסת. חברת הכנסת טלי פלוסקוב תנמק. עד עשר דקות. בבקשה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת והשרים שנמצאים באולם, אני רוצה להתחיל בסיפור, סיפור שבעצם גרם לי לחשוב איך לעשות שינוי במצב הקיים. לפני הבחירות התראיינתי באחד מערוצי הטלוויזיה, ולפני הריאיון איפרה אותי מישהי שהיא עובדת עצמאית. היא מספרת לי: תראי באיזה מצב אני נמצאת; אני חזרתי עכשיו מחופשת לידה, ופתאום גיליתי שאני צריכה להחזיר למדינה 12,000 שקלים. שאלתי אותה למה, ואז היא סיפרה לי שהחישוב של דמי הלידה שהיא קיבלה נעשה על-פי שנת המס הקודמת להריונה, וכאשר עשו לה חישוב של השנה, כשהיא כבר הייתה בהיריון, התברר כמובן שהיא הרוויחה פחות. למה היא הרוויחה פחות? כי היא הייתה בהיריון. זה תמיד שהאישה לא מרגישה טוב, וזה תמיד כמובן הספק עבודה פחות משל אדם אחר. ואז אמרתי לעצמי: רגע, היא צודקת. צריך לשנות את המצב הזה. ואז אמרתי לה: אני רושמת לפני. רבותי, כשהגעתי לכנסת והתחלתי קצת ללמוד את הנושא הזה, החלטתי להגיש את הצעת החוק הזאת, שבעצם אומרת, שחישוב דמי לידה לעצמאיות ייעשה על-פי שנת המס הקודמת להיריון או השנה שהיא בהיריון – בחירה לפי הגבוהה בהן. אני חושבת שזה עושה צדק; אנחנו כמדינה אומרים לעצמאים במדינה הזאת שהם חשובים לנו, ואנחנו גם חושבים ודואגים להם. ולמה העובדה שהם רוצים להביא ילדים צריכה להשפיע על ההכנסה שלהם במצב כזה? לכן ההצעה הזאת עולה היום על השולחן. אני חייבת לציין שחברת הכנסת עליזה לביא הגישה הצעת חוק כזו גם בכנסת התשע-עשרה וגם בכנסת העשרים, ואני רוצה להודות לך, עליזה, על העבודה המשותפת שעשינו יחד. בוודאי ובוודאי אני רוצה להודות על התמיכה של שר האוצר משה כחלון, ועל התמיכה של שר הרווחה חיים כץ, והחברים שהצטרפו להצעת החוק שלי. אני חושבת שאנחנו צריכים עכשיו לעשות הכול כדי שהחוק הזה כמה שיותר מהר ייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל, כי החוק הזה עושה סדר במדינה שלנו. יש לנו עוד לא מעט עבודה בנושא הזה, במיוחד בתמיכה בעצמאים ועצמאיות בכל הנושאים שקשורים לחיזוק משפחות צעירות וחיזוק שלהם כאנשים שמביאים באמת כבוד למדינת ישראל. לכן, מכאן אני פונה לחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק הזאת, ואני באה בבקשה לוועדה שתטפל בנושא הזה, שההצעה הזאת לא תיכנס בין האחרונים, אלא שתעלה על סדר-היום של הוועדה, וכמה שיותר מהר נעביר את ההצעה הזאת בקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חברת הכנסת פלוסקוב. ישיב בשם הממשלה סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי. בבקשה. בשם הממשלה. בבקשה, אדוני. <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> אדוני היושב בראש, חברי הכנסת, חוק הביטוח הלאומי קובע כי שיעור דמי הלידה יחושב לפי שכר העבודה הרגיל של המבוטחת ברבע השנה שקדם ליום שבו הפסיקה את עבודתה עקב הריונה, מה שנקרא "היום הקובע". הכנסתו של עובד עצמאי מחושבת כהכנסה שנתית בהתאם לשומות הסופיות המתקבלות ממס הכנסה. לפיכך, בחישוב דמי הלידה שלהם עובדת עצמאית זכאית המוסד לביטוח לאומי מתבסס על הכנסתה השנתית בשנה שבה ילדה, בחלוקה למספר חודשי השנה שבהם היא עבדה. כלומר, לא יחושבו החודשים שבהם היא שהתה בחופשת לידה או בשמירת היריון. הצעת החוק מבקשת לתקן את אופן חישוב בסיס ההכנסה ולקבוע שתי חלופות לחישוב דמי הלידה לעובדת עצמאית, ולהעדיף את החלופה הגבוהה מהשתיים, כדלהלן: חישוב המבוסס על ההכנסה ברבע השנה שקדם ליום הקובע, או בהתאם להכנסה רבע-שנתית בשנה שקדמה לשנה שבה הפסיקה המובטחת לעבוד בשל ההיריון או הלידה. הצעת החוק מבקשת להתמודד עם הטענה שמבוטחות עצמאיות נפגעות כיום מאופן החישוב השנתי שהמוסד לביטוח לאומי עורך לצורך מענק דמי לידה, מכיוון שחישוב ההכנסה השנתי כולל גם את הכנסותיהן לאחר חזרתן מחופשת הלידה, תקופה שבה לעתים נרשמת ירידה בהכנסות עד לחזרת העסק לתפקוד מלא. על-פי נתוני מינהל המחקר של המוסד לביטוח לאומי, מ-7,000 העובדות העצמאיות שילדו בשנת 2014, עריכת החישוב השנתי היטיבה עם 3,167 נשים עצמאיות, ואילו ל-2,000 נשים עצמאיות הניב החישוב דמי לידה מופחתים, בהתבסס על השומה הסופית שהתקבלה במס הכנסה. מכאן שלרוב הנשים היולדות קביעת הכנסה שנתית מגדילה את שיעור הגמלה, ואולם בחלק מהמקרים יש בה כדי להפחיתה. עם זאת, חשוב לציין כי בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי, אם הכנסתה של המבוטחת פחתה בשל ההיריון בטרם היום הקובע, מסיבות שאינן תלויות בה, באפשרותה לפנות למוסד לביטוח לאומי בבקשה לחשב את הכנסתה לפי נתוני שנת המס הקודמת. נוסף על כך יודגש כי אם שילדה זכאית להטבת מיסוי בשנה שבה ילדה וכן להטבה נוספת בשנה שלאחר הלידה, עד הגיע הילד לגיל חמש, באופן שמגדיל את הכנסותיה לאחר הלידה. עלות הצעת החוק על-פי נתוני מינהל המחקר של המוסד לביטוח לאומי היא כ-12 מיליון ו-500,000 שקלים. ועדת השרים החליטה לתמוך בהצעה, אולם התמיכה בשלב זה היא בקריאה טרומית בלבד, כפוף לתיאום עם משרד האוצר, משרד הרווחה ומשרד המשפטים. האם גברתי מסכימה? <טלי פלוסקוב (כולנו):> כן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אם כן, נעבור להצבעה על הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חישוב דמי לידה של עובדת עצמאית), של חברת הכנסת טלי פלוסקוב וקבוצת חברי הכנסת. נא להצביע. הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 50 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – חישוב דמי לידה של עובדת עצמאית), התשע"ה–2015, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 50 בעד, מתנגד אחד. אני קובע כי הצעת החוק הביטוח הלאומי (תיקון – חישוב דמי לידה של עובדת עצמאית) עברה, והיא תועבר להמשך דיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לא הספקתי להצביע. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מציין כי חברת הכנסת אורלי לוי תומכת; חבר הכנסת אראל מרגלית תומך – לפרוטוקול. חבר הכנסת סמוטריץ בטעות הצביע נגד, אני מבקש לשנות – בעד. התוצאה תשונה בהתאם. תודה רבה, מזל טוב לחברת הכנסת פלוסקוב. <הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון – העלאת סכום המחיר הבסיסי), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1896/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון – העלאת סכום המחיר הבסיסי), של חבר הכנסת אלי כהן וקבוצת חברי הכנסת. יציג את ההצעה חבר הכנסת כהן. ישיב שר הבינוי והשיכון יואב גלנט. בבקשה, אדוני. <אלי כהן (כולנו):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, המשפט הראשון שאמרתי מעל דוכן המליאה היה: דע מאין באת ולאן אתה הולך – מתוך המשנה, מסכת אבות. הצעת החוק הזאת מוכיחה שלא שכחתי משפט זה. היום, לאחר תשעה חודשים בכנסת, שבהם הובלתי והייתי שותף ללא-מעט חוקים במסגרת רפורמות בתחום הדיור, במערכת הפיננסית ובתחומים אחרים חשובים, הצעת החוק הזאת חשובה לי באופן אישי, ומבחינתי היא גם סגירת מעגל. אמי, שגידלה אותי בדירת שיכון של "עמידר" ועבדה מבוקר עד ערב, הצליחה בזיעת אפיה, הודות לחוק המקורי, לרכוש את הדירה. היום שבו הגענו לבעלות על דירה היה אחד הימים השמחים בחיינו. עבור רבים, בעלות על דירה היא דבר מובן מאליו. עבורנו זאת הייתה התגשמות של חלום. באמצעות הזכות שניתנה לי, לשרת בכנסת ישראל, יש לי היום, יחד עם חברי, יכולת לתת לעשרות אלפי משפחות ולאותם ילדים את ההזדמנות להיות בעלים על דירה משלהם. אי-אפשר לדבר על חוק הדיור הציבורי בלי להזכיר את השר וחבר הכנסת לשעבר רן כהן, שיזם את החוק המקורי וקידם אותו; ואף התייעצתי אתו, והוא נתן את ברכתו לחוק היום. במסגרת הנאום שלי היום אני אביא כמה ציטוטים מספרו "המלחמה על הבית". הצידוק למתן דירות לא נשען על מעשה חסד, כמעין מעשה צדקה. הצידוק נשען על עקרון הצדק החלוקתי ותיקון עיוותים היסטוריים. זכותם של הדיירים היא זכותם הטבעית – על השקעת כל חייהם בביתם ובאחזקתו, על כך שזהו ביתם האחד והיחיד, ואין להם כל בית אחר על פניו. איך אפשר לומר לאנשים שגרו בדירות כל חייהם, שיפצו אותן, גידלו בהן את ילדיהם, שהדירה לא שלהם? הבית שבו הם מתגוררים נבנה על-ידי המדינה בצורה דלה יותר, אך טופח על-ידיהם, ולמעשה הוא הופך להיות שלהם מבחינה מוסרית. יש דירות שהמשפחות השקיעו בהן את מיטב מרצן והפכו אותן למקום מאוד מטופח במונחים שלהן; דירות שאתה נכנס אליהן ואתה רואה את אימא שעשתה קישוטי רקמה או דברים אחרים, ולמעשה הן קשרו את גורלן בבית הזה. עקרון הצדק החלוקתי כולל העברת נכסים, בהרבה מקרים העברת נכסים מהמדינה לאזרחים; לעתים מדובר ביחידים, לעתים מדובר בחברות, לעתים מדובר במאות אלפים – החוק הזה הוא המוצדק שבהם, מבחינת עקרון הצדק החלוקתי. ממשלת בריטניה בראשות מרגרט תאצ'ר בחרה להעביר את כל הדירות של הדיור הציבורי לשוכרים שלהן. באותו מעשה שנעשה הוכח שהיחס שלהם לא משתנה רק בגין הבעלות על הנכס; היחס שלהם משתנה ביחס לחברה כולה, מן הקצה אל הקצה. חשוב לי להגיד שאני לא נגד הקיבוצים או המושבים שזכו להטבות. רק לאחרונה אישרנו גם נושא של תוספת של דירה שלישית. אבל יחד עם זאת, צריך לעשות את אותו תיקון עבור אותם אנשים שגרים בדירות 30 שנה, ולפעמים יותר. דיברנו לאחרונה על דוח העוני. הדיור, חברים, הוא מחולל העוני הגדול ביותר, וחוק זה מצמצם את הפערים ואת האי-שוויון. טבעם של החיים שהמוחלשים הולכים ונעשים חלשים יותר, ולכן, כאן אנחנו נותנים את אותה הזדמנות לצמצם את הפערים. חלק מהמתנגדים לחוק אמרו: למה ניתן לאותם הורים לרכוש? הרי הילדים הם אלה שיירשו את הדירות, אז למה ניתן להם? ואני אומר שהיא הנותנת. האמידים מורישים לילדיהם את העושר, והדלים מורישים לילדיהם את עוניים, וזו הזדמנות לתיקון. באחד הביקורים, מספר רן כהן, רואה אותו דייר בדיור הציבורי ואומר לו: עד היום הייתי בטוח שמה שאוריש לילדי זה את אותם אופניים שיש לי כאן, אבל הנה, עכשיו אני אוכל לבוא ולתת להם את אותה דירה ואת אותה קורת גג. במסגרת אחד האירועים האחרונים שלקחתי בהם חלק, יצא לי להתייעץ עם השר לשעבר דוד לוי. התייעצתי אתו לקראת אישור החוק, והוא חיזק אותי בשפתו העשירה בעד החוק. ועל מנת להסביר לי את חשיבות החוק, הוא אמר לי: שתבין, אותם אנשים חושבים לעצמם כי לא להם נועד הוא. ואם נגיד את זה בשפה חופשית: אותם אנשים לא חשבו, לא האמינו שהם יהיו הבעלים של הדירות, וזו אותה משמעות. לכן, עבורם זה אותו הישג מוחשי. באותם ימים שעבר החוק המקורי, ממשלת הימין התנגדה לו. כשעברתי גם על הפרוטוקולים, השר דוד לוי, לשעבר – במסגרת הקריאה הראשונה, כשרצו להטיל משמעת קואליציונית ולהפוך את החוק להצבעת אי-אמון – אמר שאם צריך ואם יהפכו את זה לאי-אמון, הוא יפיל את הממשלה. יש עקרונות ויש דברים שלא משנה אם זו אופוזיציה או קואליציה, אנחנו צריכים לבוא ולהיות יחד. <מאיר כהן (יש עתיד):> תלמדו ממנו, לוי. <אלי כהן (כולנו):> והנה, אני אומר לכם שהיום ממשלת הימין הלאומי, שרוב הבוחרים שלה הם בוחרים מהפריפריה, אני מקווה שתעשה כאן את אותו תיקון ואת אותו צדק חשוב. אני רוצה להודות גם לשר האוצר משה כחלון – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> חבר הכנסת כהן, איפה הגישה שלך הזו כשהאופוזיציה מגישה הצעות חוק חברתיות ואתה לא מצביע בעדן? <אלי כהן (כולנו):> – – שדאג להסיר את ההתנגדות של פקידי האוצר לאותו מהלך. ואני שואל – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> גם אני שואל, אדוני. <אלי כהן (כולנו):> – – את כל אותם אלה שהם רק לצורך העניין – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חסון, תודה. <אלי כהן (כולנו):> – – מתנגדים – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> תשאל אותו גם, אדוני. <מאיר כהן (יש עתיד):> אנחנו בעד – – – <אלי כהן (כולנו):> – – האם יש להם דירה אחת? האם יש להם יותר מדירה אחת? ולכן, כל אותם אלה שמתנגדים, שיראו ויצאו – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> אין מתנגדים. <אלי כהן (כולנו):> אני מדבר, השר לשעבר מאיר כהן וחבר הכנסת מאיר כהן, אני מדבר גם במסגרת הפקידות. ולצערי, לקח זמן עד שהצלחתי לבוא למסגרת הפקידות, ואני אומר להם: צאו ולמדו, תלכו לשטח, תראו את אותם אנשים, אל תדברו אתי רק מהספרים ורק ממודלים של כלכלה. וכאן ההשפעה שלנו כנבחרי ציבור – לתת את אותה רגישות חברתית ואישית לטובת החוק. מי שאין בבעלותו דירה בישראל, אין לו ביטחון קיומי לעת זיקנה. ומעל במה זו אני קורא לחברות המשכנות: אל תערימו קשיים על רוכשי הדירות, תסייעו לאותם אנשים לרכוש את הדירות ואל תקשו עליהם. במסגרת הצעת החוק הזאת אנחנו מעלים את התקרה מ-705,000 שקל ל-915,000 שקל. אני מזכיר לכולם שהתקרה נקבעה בשנת 2008 – מאז עלו מחירי הדיור ב-70%, אבל התקרה לא עודכנה. והיום כשאנחנו עוזרים לכל אותם אנשים ולזוגות הצעירים, ובצדק, במסגרת מחיר למשתכן, לרכוש את הדירה, ונותנים הנחות במאות אלפי שקלים, נכון שנעשה את זה גם עבור האוכלוסייה הזאת, שגם היא תבוא ותצמצם פערים. כאמור, גם ההכנסה וההנחה היא ביחס לשנים שאתה גר וביחס למספר הילדים שיש לך. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה נהדר, תקשיב לי – – – <אלי כהן (כולנו):> חוסר ההלימה שהיה קיים בין מחיר הדירה לבין עליית המחירים הביא לכך שחוק זכויות רכישה לא השיג את תכליתו. ולכן היום אנחנו פועלים לתקן את אותו עיוות. חלק מהדירות נמצאות במצב תחזוקתי ירוד, והמעבר לבעלות יקל על החברות וייתן לאנשים את אותו תמרוץ לבוא ולתחזק את הדירות. אותם כספים שיגיעו ממכירת הדירות נכון שילכו, וזה גם רשום, אך ורק לרכישת דירות; לא כפי שנעשה בשנים האחרונות, שהכסף הלך לדברים אחרים, ידועים. והנה, רק במהלך השנה האחרונה הושקעו 800 מיליון שקל. כמי שצריכים לתמוך באופייה של ישראל כמדינת רווחה וככזו שצריכה להעניק שירותים חברתיים, רמת חיים לאזרחיה והבטחה לקורת גג עבור אלה שאין ביכולתם לקנות דירה, אנחנו צריכים לבוא ולתמוך בחוק שלמעשה נותן את העוגן הכלכלי והמרכזי במסגרת החוק. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום. <אלי כהן (כולנו):> ולסיכום, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להודות לחבר הכנסת יואב בן צור, שהיה שותף מלא אתי בהצעה וסייע לקדם אותה – ויואב, מובן שאתה שותף מלא; לשר משה כחלון, שכאמור בא ותמך והבין את החשיבות של החוק, בשונה מחלק מפקידי האוצר, מכיוון שיש כאן צמצום פערים משמעותי; לשר הבינוי והשיכון יואב גלנט, על התמיכה שלו בדיור הציבורי בכלל ובחוק הספציפי הזה בפרט. ויואב, אני חייב להודות שהכרנו רק בכנסת הזאת, ואני מברך אותך על הרגישות החברתית הרבה שלך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <אלי כהן (כולנו):> אני רוצה להודות לסגן השר ז'קי לוי, סגן שר הבינוי והשיכון, שנרתם לכל משימה שקשורה לנושא הדיור הציבורי – ואני יודע על התמיכה שלך גם במשרד הבינוי והשיכון, ואני מודה לך על כך, אדוני. אני רוצה להודות לחברי לשדולת הדיור הציבורי שתורמים: לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, לאילן גילאון, לאיציק שמולי, לעמר בר-לב ולדב חנין, על התמיכה; וגם לפורום הדיור הציבורי. ותודות אחרונות ליועצות הפרלמנטריות שלי, ליהל זילברברג ולאושרת קובר, שכל היום עומדות מול פניות של אנשים על הדיור הציבורי. אז הנה, אני מקווה שאנחנו מביאים להם בשורה אמיתית. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת אלי כהן. שר הבינוי והשיכון יואב גלנט ישיב בשם הממשלה. לאחר מכן נעבור להצבעה. <מיקי לוי (יש עתיד):> המבחן שלך יהיה שהכסף לא ייכנס לאוצר, אלי. אלי, לא רצית לשמוע את זה, אבל המבחן שלך יהיה ש-2.75 מיליארד השקלים – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברים. חבר הכנסת כהן, השר משיב לך. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת – – <מיקי לוי (יש עתיד):> זה כסף שאנחנו בחרנו ופינינו, אבל זה כסף שסגן שר האוצר – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. חבר הכנסת מיקי לוי, תודה. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> – – אני חושב שיש שעות שאתה פשוט חש שבכוחנו לתקן עוול. הדברים הם די פשוטים, וחברי אלי כהן הסביר אותם היטב. בעוד התקרה שנקבעה לטובת החישוב עודכנה לאחרונה בשנת 2008 או 2009 והמחירים עולים, הרי שאנחנו לא עשינו את ההתאמות הנדרשות. התוצאה היא שאנחנו מחשבים את אותו אחוז שאנחנו יכולים לתת גם לאוכלוסיות מאוד חלשות, בתוכן אוכלוסיות של נכים שהן מוחלשות במיוחד. אנחנו מחשבים את הסכום הזה מתוך סכום שאיננו עדכני, מחיר שאיננו עדכני. אני רוצה לברך את חברי אלי כהן שהגיע למסקנה הזאת, האיץ בנו לעשות את התהליכים, וכתוצאה מכך אנחנו בחנו את הדברים, למדנו אותם, ואנחנו מסכימים, ולכן אני ממליץ לחברי לתמוך בהצעת החוק. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, כבוד השר. אם כן, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון – העלאת סכום המחיר הבסיסי), של חבר הכנסת אלי כהן וקבוצת חברי הכנסת. אני מבקש להצביע בעד או נגד הצעת החוק. הצבעה מס' 7 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 46 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון – העלאת סכום המחיר הבסיסי), התשע"ה–2015, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 46 בעד, פלוס חברת הכנסת קארין אלהרר. <יואב קיש (הליכוד):> גם אני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כן, כן. נצרף את חברת הכנסת אלהרר – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – לפרוטוקול – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – כמצביעה בעד; 47 כולל חברת הכנסת אלהרר. אני גם מציין את חבר הכנסת קיש. אם כן, הצעת החוק עברה, והיא תועבר להכנה לקריאה ראשונה לוועדת הכלכלה של הכנסת. <הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (עונשין), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/500/20; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת ישראל אייכלר) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק פ/500, הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (עונשין), של חבר הכנסת ישראל אייכלר. הנמקה מהמקום. בבקשה, אדוני. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, לא ביקשתי לנאום על הבמה בנושא הזה, כי הוא נושא כל כך פשוט וקצר שאני לא רוצה לקחת מזמנה של המליאה. אבל לפני שאני אגש לחוק, אני פשוט רוצה להביע איחולי החלמה, רפואה שלמה, לפצועים שנפצעו היום בשער יפו בירושלים. עכשיו להצעת החוק. מדובר בפקודת הסטטיסטיקה – חוק אנכרוניסטי שנותן כמה חודשי מאסר לאדם שלא השיב או שנמנע מלהשיב על שאלות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אני רוצה לציין שהלשכה הזאת עושה עבודה מקצועית בכל הקשור לאיסוף נתונים על מגוון החיים, וחשוב מאוד שיתוף הפעולה של הציבור, אבל איום בעונש מאסר על אזרח שלא מילא שאלון על חייו ועל אכילתו ועל הליכותיו הוא מוגזם ואינו משרת את האינטרס של הלשכה עצמה. לכן אני מציע כי הסנקציה על אי-מילוי שאלון לא תהיה מאסר אלא קנס של 200 שקל חדש – זה שווה לכל נפש – וכך ליצור איזון מחודש בהגדרת העבירה שבסעיף 21(2) לפקודה ולהביא לשיתוף פעולה אזרחי בדרך של תמרוץ כלכלי בלי לנקוט אמצעי אכיפה דרקוניים. לכן, אני מבקש מחברי הכנסת מכל המפלגות להצביע בעד הצעת החוק שלי, הצעה מספר 500, לתיקון פקודת הסטטיסטיקה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> טוב. ישיב לך השר יריב לוין, ואז אנחנו נעבור להצבעה. בבקשה, אדוני. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, הצעת החוק של חברי חבר הכנסת אייכלר לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (עונשין), התשע"ה–2015, באה לתקן את ההסדר הקיים, שקובע עונש של שלושה חודשי מאסר לאזרח המסרב או נמנע מלהעביר מידע שמתבקש על-פי החוק. ההצעה באה להפחית את העונש הקבוע היום ולהעמיד אותו על קנס של 200 שקלים. אני חושב שזו בהחלט הצעה ראויה. יחד עם זאת, אני מבקש להעיר שתי הערות שוועדת השרים לענייני חקיקה ביקשה להעיר, וכמובן, לקבל את הסכמת המציע שבהסדר החקיקתי הסופי תיקבע חובת השבה על סקרים של משקי-בית אחת לחמש שנים, ולצדה חובת השבה שאינה מסויגת במקום שמדובר במפקד, כדי שאם יהיה צורך במפקד אוכלוסין, הדבר הזה יתאפשר, וההסדר יהיה כזה שעונש המאסר יומר בקנס מעט יותר גבוה, של 500 שקלים, בכל הנוגע למשק-בית או יחידים. אני מבין, חבר הכנסת אייכלר, שהסיכום הזה מקובל גם מבחינתך. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> לא. הסיכום צריך להיות 500. ירצו אחר כך להתווכח על הסכום – אפשר, אבל צריכה להיות הסכמה, שאם לא תהיה הסכמה אחרת, הסכום יהיה 500. אז חבר הכנסת אייכלר מסכים לשתי ההבהרות או לשני התיקונים האלה, ולפיכך הממשלה מבקשת לתמוך בהצעה הזאת, שהיא כמובן ראויה וטובה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> טוב. אנחנו מציינים לפרוטוקול שחבר הכנסת אייכלר מסכים להצעות ולתיקונים הללו. אם כן, אנחנו עוברים עכשיו להצבעה בעד או נגד הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (עונשין), התשע"ה–2015. נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 55 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (עונשין), התשע"ה–2015, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 55 בעד, ללא מתנגדים ונמנעים. אני קובע כי הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (עונשין) עברה בקריאה טרומית ותעבור לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנה לקריאה ראשונה. אנחנו מוסיפים את חבר הכנסת אלי אלאלוף בעד ואת חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן בעד. תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז אנחנו נעביר את זה לוועדת הכנסת והיא תחליט לאן להעביר את הצעת החוק. תודה רבה. <הצעת חוק ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת, התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1544/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת, של חבר הכנסת איתן ברושי וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, אדוני. עד עשר דקות לרשותך. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, שרי הממשלה, הצעת החוק לאנרגיות מתחדשות ככלי להסדרת תחום האנרגיות המתחדשות בישראל – מטרת הצעת החוק היא להסדיר את תחום האנרגיות המתחדשות בישראל תוך צמצום זיהום האוויר וצמצום פליטות גזי החממה. החוק, שמובא בהסכמה של כלל משרדי הממשלה, נועד לאפשר את ביצוע החלטות הממשלה ואת העמידה ביעדים שמדינת ישראל התחייבה עליהם בפורומים בין-לאומיים. בתחום האנרגיות המתחדשות לא חסרות החלטות ממשלה, אך הביצוע הוא חלקי ביותר. החוק מאפשר ודאות ויציבות, מאפשר השקעות והופך – כמה זה חשוב – את המילים למעשים. במסגרת החוק תקודם הקמתה והפעלתה של ועדה בין-משרדית בראשות מנכ"ל משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים, אשר תגבש תוכנית ותפקח על יישומה לצורך עמידה ביעדים שהוגדרו, שהיא ביטוי לראייה מערכתית היות שתחום האנרגיה המתחדשת דורש את אישורם ומעורבותם של כמה משרדי ממשלה. התיאום בין המשרדים השונים צפוי לפתור חלק משמעותי ביותר מן החסמים שמעכבים כיום את התפתחות התחום ויאיץ את השגת יעדי הייצור. לחוק זה יש חשיבות כלכלית עצומה לפיתוח הפריפריה, והוא יתרום לצמיחה כלכלית וליצירת מקומות עבודה חדשים בהיקף גדול. הצעת החוק נועדה לעמוד בביצוע יעדים לאומיים ובהתחייבויות בין-לאומיות המחייבים לייצר חשמל ממקורות אנרגיה מתחדשים בישראל ולקבוע כלים ולוח זמנים ליישומם, על מנת להביא לניצול משאבי הטבע הלא-מתכלים בתהליכי ייצור החשמל, לסייע בהפחתת פליטת גזי החממה וזיהום האוויר, להפחית את התלות במקורות אנרגיה מתכלים ולעודד יוזמות בתחום ייצור החשמל הפרטי ממקורות מתחדשים. יעדי הממשלה כפי שנקבעו בהחלטותיה לאחרונה הם שב-2020 יהיו 10% מסך צריכת החשמל באנרגיה מחדשת, %13 ב-2025 ו-17% ב-2030. הגדרת יעדים לשילוב אנרגיות מתחדשות במשק החשמל, כמו גם קידום צעדים ליישומו, מבהירים את מחויבות המדינה לשיקולים ארוכי הטווח. יישום תהליכי בקרה וקביעת מדדי ביצוע לבחינת התקדמות התוכנית הלאומית הנם בגדר חובה למדינה אשר מעוניינת בהשגת היעדים הלאומיים. תחום האנרגיות המתחדשות שייך לציבור גדול ורחב. עומדים ליהנות ממנו ולייצר לעצמם חשמל על גג הבית רבים בעיר ובכפר, על גגות בתי-הספר, במתנ"סים ועוד. התחום צפוי לתרום עשרות-אלפי מקומות עבודה חדשים, ומדובר בסקטור חדש של תעסוקה שצפוי להתעצם עם השנים ואשר קורה בעיקר באזורי הפריפריה, שם נמצאים השטחים המתאימים והפנויים לייצור האנרגיה המתחדשת. מדובר אפוא במנוע צמיחה כלכלי חדש ליישובי הפריפריה בישראל, שהוא גם כלכלי, גם חברתי וגם סביבתי. שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יקבע תנאים לקבלת רישיון להפקת אנרגיה מתחדשת. החשיבות של האנרגיה המתחדשת באה לידי ביטוי, בין היתר, בהתנתקות מתנודות כלכלת הדלקים ובעצמאות אנרגטית, על ההשלכות הרבות ומרחיקות הלכת; ביטחון אנרגטי, גיוון מקורות האנרגיה וביזור אתרי הייצור, הפחתת פליטות גזי חממה, הגנת הסביבה ותרומה חשובה לבריאות הציבור. בישראל ישנם שלושה מקורות בעלי היתכנות גבוהה לייצור חשמל ממקורות מתחדשים: זה הסולרי, רוח וביוגז – אנרגיה המופקת מפסולת עירונית וחקלאית. כדי לעמוד ביעדי ייצור החשמל ממקורות מתחדשים יש לאתר את הכשלים המעכבים את הפיתוח והייצור בתחום זה. ככלל, הסדרת נושא בעל חשיבות ציבורית עקרונית, חברתית וכלכלית בחקיקה תתרום להשגת יציבות וודאות בתחום האנרגיה המתחדשת. גורמים אלה, ודאות ויציבות, מהווים תנאי הכרחי למשיכת משקיעים ולגיוס הון. אני רוצה להודות קודם כול לשר התשתיות והאנרגיה, לשר להגנת הסביבה, למנכ"לים, לחברי השדולה לאנרגיה מתחדשת דב חנין וחמד עמאר, לחברי הכנסת מכלל הסיעות שתרמו והיו שותפים להצעה, לאיתן פרנס, מנכ”ל איגוד חברות אנרגיה ירוקה, ליועצים שלי בני אהרמן ואיתמר אסף, ולצוות נחמד ומסייע מהמתמחים. כולנו שותפים לגיבוי ולסיוע לקידומו של חוק חשוב זה למען כלל אזרחי המדינה. ואני מבקש, כי ברוח ההסכמות, הצעת החוק תועבר לדיון מהיר ככל האפשר בוועדת הכלכלה, הוועדה שתחת אחריותה תחום האנרגיות המתחדשות. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, איתן ברושי. ישיב השר שטייניץ, ובהחלט נברך שני אנשים, גם את יושב-ראש איגוד החברות הישראלי לאנרגיה מתחדשת וגם את מזכיר איגוד החברות העולמי לאנרגיה מתחדשת – אבל שניהם זה אותו בן-אדם, עורך-דין איתן פרנס – באמת על העבודה והחזון בנושא הזה וההובלה. תודה, איתן. כבוד השר, בבקשה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חבר הכנסת איתן ברושי, הממשלה מתכוונת לפעול, ואני כשר התשתיות והאנרגיה מתכוון לפעול למען עמידה ביעדי הממשלה, ביעדי מדינת ישראל, למען קידום אנרגיות מתחדשות. גם כי זה אינטרס שלנו, של המדינה, וגם כי המדינה חייבת לתרום את תרומתה כחלק מהמאמץ העולמי להפחתת גזי החממה. אני הסכמתי לתמוך בהצעה הזו גם בוועדת השרים וגם בקריאה טרומית בכנסת. זו הצעה שבאה ממקום טוב, ממוטיבציה חיובית. אני גם רוצה לברך את חבר הכנסת ברושי, נדמה לי שזאת הצעת החוק הראשונה שלך. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> נכון. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אז אני שמח וגאה שהיא בתחום האנרגיות המתחדשות, בתחום שאני מופקד עליו. הוסכם – אני רק מבקש שתחזור על זה לפרוטוקול – שהמשך הקידום יהיה רק בהסכמה ותיאום עם השר במשרד האנרגיה. אם התנאי הזה מקובל על חבר הכנסת ברושי, אני מבקש שיירשם בפרוטוקול. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מקובל עליך? אנחנו נרשום בפרוטוקול שחבר הכנסת ברושי הסכים שהמשך החקיקה יהיה בתיאום מלא ובהסכמת משרדך. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> כן, שר האנרגיה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משרד האנרגיה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> ושר האנרגיה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ושר האנרגיה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> תודה. אם כך, אני מציע לחברי חברי הכנסת, קואליציה ואופוזיציה כאחד, לתמוך בהצעה החשובה הזו. ואני רוצה להודות לאיתן ברושי, וגם ליועציו ומקדמיו. זו בהחלט כוונתי, שבשנים הקרובות אנחנו נפעל ביותר, הרבה יותר, בהרבה יותר אנרגיה בתחום האנרגיות המתחדשות. כמו שהתחלנו לפעול באנרגיות עצומות בתחום הגז אחרי קיפאון של שנים, כך גם נפעל בתחום האנרגיות המתחדשות. <חיים ילין (יש עתיד):> אל תתחיל עם הגז בבקשה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> מה יש לכם? <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה יש לך? מה יש לך? <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אתם לא רוצים לתמוך, אל תתמכו. אני אומר – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה צריך לשאול מה אין לנו. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני אומר שכמו שלאחר קיפאון של שנים סוף-סוף התחלנו לפעול במשק הגז, לפתח את שדות הגז, שגם זה תורם, דרך אגב, לאיכות הסביבה ולהכנסות המדינה ולביטחון האנרגטי – – <חיים ילין (יש עתיד):> אנחנו אתך. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – ודרך אגב, לפני שאתם מתרעמים כל כך, אני מציע לכם לשאול את התעשיות הקיבוציות שקשורות לזה, שהביעו תמיכה חד-משמעית במתווה הגז – כך נפעל גם בתחום האנרגיות המתחדשות. ואותן אנרגיות שהפעלתי כאן, אני מתכוון בשנים הקרובות להפעיל גם כאן. אז מי שמתנגד לאנרגיות מתחדשות אולי רוצה שאני אשב בשקט בתחום הזה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> בינתיים היחידים שנמצאים פה הם האופוזיציה. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אבל חבר הכנסת ברושי, שמעוניין בקידום האנרגיות המתחדשות, מבין שאם אני מצהיר כאן שאותן אנרגיות שהשקעתי בתחום הגז בחודשים האחרונים אני מתכוון להשקיע בשנים הקרובות גם בתחום קידום האנרגיות המתחדשות – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אל תפסיק להשקיע. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> – – מי שרוצה באנרגיות מתחדשות מבין שזאת הצהרה חיובית מאוד. <נחמן שי (המחנה הציוני):> תמשיך להשקיע. <שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים יובל שטייניץ:> אני אמשיך להשקיע, כי זה האופי שלי. צריך להשקיע בדברים החשובים, גם אם לפעמים זה קצת שנוי במחלוקת, שלדעתי אין לה שום מקום והיא משום מקום ועל שום דבר. אבל ניחא, אולי בדמוקרטיה לפעמים יש מחלוקות שהן לשם הדמוקרטיה. גם זה חשוב. בקיצור, אני אצביע בעד, ואני מבקש לשכנע את הקואליציה ואת האופוזיציה לתמוך בהצעה היפה והחשובה של חבר הכנסת ברושי, וברכות על הצעתך. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני השר. אני שמח שנושא האנרגיה מעורר כאלה אנרגיות במליאה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת, של חבר הכנסת איתן ברושי. מי בעד? מי נגד? ההצבעה החלה. הצבעה מס' 9 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 48 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת, התשע"ה–2015, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 48 בעד, ללא מתנגדים, ללא נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת, התשע"ה–2015, עברה בקריאה טרומית ותעבור להמשך דיון ולהכנתה לקריאה ראשונה בוועדת הכלכלה. מזל טוב לאיתן ברושי ולאיתן פרנס. אני מוסיף לפרוטוקול את חברת הכנסת נורית קורן. מי עוד? זהו. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לקידום השקעות בחברות הפועלות בתחומי הטכנולוגיה העילית (היי-טק) (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2015, שהחזירה ועדת הכספים; והצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הוראת שעה), התשע"ו–2015, שהחזירה ועדת הכלכלה. החלטת ועדת האתיקה בקובלנות נגד חבר הכנסת מוטי יוגב. תשובת שר החקלאות ופיתוח הכפר חבר הכנסת אורי אריאל בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת מיקי לוי ואראל מרגלית בנושא: בגלל מחלוקת בין היבואנים לרבנות, הבשר מתייקר בעשרות אחוזים. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגבלת התקופה לבירור תביעה), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1929/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עכשיו חוזרים אחורה לשני חוקים שלא דנו בהם. הראשון, הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגבלת התקופה לבירור תביעה), של חבר הכנסת זוהיר בהלול וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, חבר הכנסת בהלול. עד עשר דקות לרשותך. לאחר מכן נעבור להצעתה של חברת הכנסת לבני. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> מלומדי, שלום לכם. המוסד לביטוח לאומי הוא מוסד מוכר, חשוב מאין כמותו. אלא מאי? בשל העובדה שהמדינה שלנו, החברה שלנו הופכת להיות יותר ויותר מעמדית, מה שנקרא עניים מול עשירים, אז יותר ויותר אנשים נשאבים אל מתחת לקו העוני, ולא מעט אנשים פונים לביטוח הלאומי עם תביעות כדי לקבל את הקצבאות המגיעות להם. הצעת החוק שלי באה להגביל את התקופה לבירור תביעה עד ל-180 ימים. מהו המצב נכון לעכשיו? המצב נכון לעכשיו הוא מצב שרירותי וערטילאי, מכיוון שעל-פי חוק הביטוח הלאומי, כל תביעה של כל פונה לביטוח הלאומי נתונה באופן כמעט מוחלט, באופן כמעט חסר תקדים, בידיו של פקיד התביעות במוסד לביטוח לאומי. כלומר, הפקיד הזה הוא הכול יכול, הוא האיש שעושה כבתוך שלו, והוא יכול כן לשלוף מן המגירה את התביעה במהירות או לדחות אותה עד לאחרית הימים. החוק אינו קובע, וזאת יש לציין, פרק זמן מינימלי לקבלת החלטה בתביעת מבוטח. המוסד לביטוח לאומי, בשל העניין הזה ובשל ריבוי התביעות של עם ישראל, הפך להיות מוסד לא ידידותי, ואם אני רוצה להשתמש במילה יותר מוקצנת, הייתי אומר מוסד אנטגוניסטי, כי לפי דוח נציב תלונות הציבור, בראש הגופים שנגדם מוגשות תלונות נמצא ללא עוררין ובהפרש גדול המוסד לביטוח לאומי. למעשה, מספר התלונות נגד המוסד, 1,317 תלונות, היה בשנה שעברה הגבוה ביותר; אם אני רוצה לעשות השוואה – גבוה יותר משל שני הגופים המדורגים במקום השני והשלישי גם יחד, משטרת ישראל, ולא פלא, עם 713 תלונות, ומשרד המשפטים, עם 538 תלונות. אי לכך, אני חושב שהצעת החוק שלי יכולה להפיק שני דיבידנדים: הדבר הראשון – שהמוסד לביטוח לאומי, ברגע שהוא תוחם את זמן הבירור של התביעה ל-180 ימים, הוא בעצם הופך ליותר ידידותי והוא הופך להיות יותר קשור ללקוחות, לאזרחים, לאנשים שמשוועים להכרה בתביעתם; ודבר שני, הוא כמובן הופך למוסד ששועה לרחשי הלב של הציבור כאן, בחברה הישראלית. אני רוצה לומר, אדוני היושב-ראש, שככל שאורכת תקופת בירור התביעה, ככל שאנשים נשאבים לצרות – צרות קיומיות, צרות כלכליות, הייתי אומר אפילו לפעמים משברי אישות, מכיוון שאומנם התובע מקבל רטרואקטיבית את הסכומים שמגיעים לו, אם תביעתו מתקבלת, אבל עד שהוא עובר את הוויה-דולורוזה במשך לא מעט חודשים, אז הוא בעצם נחשף ללא מעט משברים, ואני יכול לספר לכם לא מעט סיפורים שהגיעו לידיעתי על אנשים שחייהם קרסו. אני רוצה לפנות לצד השמאלי שלי, שהוא הצד הימני הפוליטי של ישראל, ושם בעצם יושבים אנשים שמקבלים את קולותיהם של אנשים מוחלשים בחברה הישראלית, אנשים שלעתים נשענים על תביעות לביטוח הלאומי. ואני חושב שזה רגע אמת, רגע נשגב, זו הזדמנות פז לקואליציה להסכים להצעת החוק שלי ולאפשר לאנשים האלה לפחות לדעת את קו הסיום, עד כמה הוא יכול להיות רחוק, ולפחות את נקודת הפיניש שהם יכולים כבר לצפות מראש. נכון שהמוסד לביטוח לאומי קובע בתגובתו על פנייתי, שתקופות הטיפול בעניינים האלה – התקופות אורכות פחות זמן מאשר בהצעה שאני עכשיו מניח על שולחנה של הכנסת, פחות מ-180 ימים. כדי להיות הוגן, אני רוצה לצטט לפחות חלק מהנתונים שנשלחו אלי: זמן הטיפול הממוצע בכל התביעות במוסד אורך 33 ימים, וב-80% מכלל התביעות הדבר מסתיים בתוך 54 ימים. אז אם כך העניין הוא לאשורו, ותקופת הטיפול דה-פקטו אורכת פחות זמן מהמינימום שאני קובע בהצעת החוק שלי, שאני מציע בהצעת החוק, אז אינני רואה סיבה, מר אלי אלאלוף, שהקואליציה לא תצביע בעד הצעת החוק שלי. אני רוצה לומר לך, אדוני היקר, אתה איש דגול עם ערכים עתירים, ואני פונה אליך כמטפורה לפנייה שלי אל הקואליציה, ואומר לכם: ניתנת לכם בזאת הזדמנות פז. זה לא יעלה לכם כסף. אם בפועל הביטוח הלאומי מטפל בסוגיות הללו בפחות זמן ממה שעבדכם הנאמן מציע, אז איזה נימוק מוסרי יכול להיות בקרבכם אם לא תתמכו בהצעת החוק שלי? הצעת החוק שלי היא הצעה שגם מנסה להיות הדלת האחורית לאנשים להימנע ממשברים. איך אתם יכולים להישיר מבט, אם תסרבו להצעת החוק שלי, כאשר אתם מודעים לעובדה שאנחנו מדברים על אוכלוסיות מוחלשות, על אוכלוסיות שייחרב עליהן עולמן במשך תקופה ארוכה, ולעתים שרירותית, של טיפול בתביעות שלהן? עשיתי בדיקות פה ושם וראיתי נכונות של לא מעט אינסטנציות בעניין הזה, אלא מאי? כאשר היד מתקרבת למֶתג או למָתג, היא רועדת ומתחלחלת, מדוע? ולכן, בשם כל אלה שמשוועים לרגע האמת, שהולכים בידיים וברגליים רועדות אל סניפי הדואר כדי לקבל את המכתב, מכתב הישועה מהביטוח הלאומי, ויום אחרי יום הוא ממאן להגיע ויום אחרי יום גוברת תחושת הייאוש של האנשים האלה, אני מפנה אליכם מבט ומבקש מכם – לא בשל העובדה שאם תאשרו זה יהיה ההישג החקיקתי הראשון של עבדכם הנאמן, אלא בשל העובדה שאני מדבר בשמם של אחרים, רבים וטובים משני המגזרים; ואינני איש של מגזר אחד, אני איש של מגזרים במדינת ישראל, ואני מדבר בשמם של אנשים שמחכים באופן כמעט נואש לאותה קריאה שתביא להם את הבשורה שתביעתם במוסד לביטוח לאומי הוכרה. ולסיום, אני נולדתי ב-24 בדצמבר. אני מוסלמי בהגדרה, אבל אני איש שבביתו מונח עץ האשוח, מכיוון שנולדתי עם לידתו של ישו. אז המשפחה שלי היא בעצם גם משפחה מוסלמית בהגדרה, אבל גם נוצרית בהתנהלות, ומכיוון שאני נמצא במדינה שהרוב שלה הוא יהודי, אז עבדכם הנאמן גם מכבד את חגי היהודים, ובמקרה הזה את החג האחרון שלכם, שהוא חג החנוכה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אינני מבקש תשורה אישית מכם, מאף אחד מכם. אני פונה אליכם ומתחנן. אינני מבקש תשורה אישית לרגל יום ההולדת שלי; אני מבקש שאת התשורה תיתנו באהבה ובעיניים בורקות ורושפות לאותן משפחות שמחכות בכיליון עיניים למכתב הנכסף שיביא את הבשורה שתביעתם בביטוח הלאומי התקבלה, מר יאיר לפיד. זו בקשתי הצנועה. אני מבקש מכם להצביע בעד הצעת החוק של עבדכם הנאמן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לחבר הכנסת בהלול. סגן השר נהרי, בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אין עליך. כל הכבוד. <נחמן שי (המחנה הציוני):> יום הולדת שמח לזוהיר בהלול. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זוהיר, מאחר שמחר אין ישיבת מליאה ולא נוכל לאחל לך מזל טוב לקראת מחר, אז מזל טוב ליום הולדתך. זוהיר לא מגלה את הגיל, אבל מזל טוב. <קריאה:> אפשר למחוא כפיים? <קריאה:> הצבעה תהיה כן או לא מזל טוב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סנה חִלווה יא ג'מיל. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אבל זה מחר, לא היום. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, סגן השר נהרי. נהרי, איך אתה יכול לסרב לבקשה של חתן יום ההולדת? באמת יש לך משימה קשה פה, אני חייב להגיד לך, לסרב לחתן ביום שמחתו. <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול אני מצטרף לברכות ליום הולדתו – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת זוהיר, עונה לך סגן השר. <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> קודם כול אני מצטרף לברכות לערב יום הולדתך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> של מי? <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> של זוהיר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זוהיר, בן כמה אתה? תגיד להם. <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> דבר הסמוי מן העין, יש בו ברכה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אנחנו שומרים אותו במשמרת הצעירה. <קריאה:> 22. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> תאריך הלידה שלי בכספת של הכנסת. <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> עכשיו, זוהיר, אני רק לא הבנתי: אם לפי הנתונים שהעבירו אליך הטיפול אורך מקסימום כ-54 ימים, אז למה אתה דורש 180 ימים בחוק? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> מספיק מקרה אחד שיכול להיות שרירותי. <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> לא היה אפילו מקרה אחד. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אז תתחם את זה, מה הבעיה? <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> לפי הנתונים, כן. אבל למה צריך 180 יום, כדי לאפשר לפקיד שינצל את ה-180 יום? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אז תוריד ל-60. תעביר את החוק ותתקן בוועדה. <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> זה משהו אחר. אז בוא נשמע קודם כול מה אומר החוק. חוק הביטוח הלאומי קובע – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> נהרי, תעביר את החוק לוועדה ובוא נתקן את הדברים. <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> בוא נשמע, קודם כול, במצב הנוכחי מה זה בדיוק אומר, אם הוא מגביל אותנו או לא מגביל, ולכמה זמן. חוק הביטוח הלאומי קובע כי הסמכות להכריע בתביעות המוגשות למוסד לביטוח לאומי נתונה לפקיד התביעות במוסד. החוק אינו קובע פרק זמן מינימלי לקבלת החלטה בתביעת מבוטח. עם זאת, על-פי תקנות הביטוח הלאומי, בפני המבוטח עומדת הזכות להגיש תביעה לבית-הדין לעבודה בתום 30 יום מהיום שבו הוגשה התביעה למוסד לביטוח לאומי עצמו, אם טרם נתן המוסד החלטה בתביעה. כמו כן, החוק לתיקון סדרי המינהל, החל גם על המוסד לביטוח לאומי, קובע כי עובד ציבור יחליט בבקשה וישיב למבקש בכתב תוך 45 ימים מיום קבלת הבקשה, אלא אם כן העניין טעון חקירה, בדיקה, דיון וכדומה, וזה קיים בתקשי"ר של עובדי מדינה, שצריכים תוך 45 ימים להשיב. הצעת החוק שבנדון מבקשת לקבוע, כי החלטת פקיד התביעות תינתן בתוך תקופה שלא תעלה על 180 ימים מהמועד שבו הוגשה התביעה. כידוע, לצורך בחינת התקיימות תנאי הזכאות לגמלה נדרש המוסד לביטוח לאומי במקרים רבים לבדיקות רפואיות, ביצוע חקירות, קבלת מידע מגורמים שונים, כגון קופת-חולים, מעסיקים, משרדי ממשלה שונים, השלמת פרטי תביעה מהמבוטח, ועוד. בחינה זו עלולה להיות ממושכת, בייחוד בתביעות הכרוכות בקביעות עובדתיות סבוכות, כגון קביעת תושבות, יחסי עבודה, התקיימות אירוע תאונתי ועוד, וכאשר התגמול המשתלם בגינה הנו ניכר. זמן הטיפול תלוי מאוד בנסיבות כל מקרה ומקרה ובמורכבות הפגימות והנתונים הנדרשים לוועדה לצורך בדיקה והכרעה. יודגש כי משך הזמן עד לקבלת החלטת פקיד התביעות אינו פוגע בזכותו של המבוטח לגמלה, שכן עם קבלת ההחלטה בעניינו משולמת הגמלה רטרואקטיבית בגין כל התקופה האמורה. כמו כן, מבוטח רשאי להגיש כמה תביעות במקביל לצורך הבטחת זכויותיו. לדוגמה, תביעה להבטחת הכנסה עד לקבלת החלטה בתביעתו לפגיעה בעבודה. הצעת החוק ודברי ההסבר אינם מבחינים בין החלטות של פקיד תביעות לבין החלטות הניתנות על-ידי ועדות רפואיות. על מנת לסבר את האוזן, יצוין כי בשנת 2015 הוגשו כ-1.5 מיליון תביעות למוסד לביטוח לאומי, וב-99% מהן כבר התקבלו החלטות. מתוך 1.5 מיליון, 99%. כמו כן, מדי שנה נערכות למעלה מ-230,000 ועדות רפואיות. זמן הטיפול הממוצע בכלל התביעות במוסד אורך 33 ימים, וב-80% מכלל התביעות מסתיים הטיפול תוך 54 ימים. אשר לוועדות רפואיות – על-פי נתוני המוסד לביטוח לאומי לעניין גמלת נכות כללית, מדובר בטיפול האורך בין 65 ימים ל-85 ימים מהגשת התביעה לנכות כללית ועד קבלת החלטה בוועדות הרפואיות, ולעניין תביעות של נפגעי עבודה, שצריכים בדיקות הרבה יותר מורכבות – בין 110 ימים ל-178 ימים ממועד הגשת התביעה עד לקבלת החלטת הוועדה. המוסד לביטוח לאומי פועל רבות על מנת לשפר את השירות שהוא נותן לציבור המבוטחים ועל מנת לקצר את פרקי הזמן עד לקבלת החלטות פקיד התביעות. כך, בין היתר, המוסד לביטוח לאומי בוחן את תהליכי העבודה בטיפול בתביעות של נפגעי עבודה, ובנוסף, לאחרונה הסתיימו הליכי מכרז לצורך העברת הפעלת הוועדות הרפואיות לעררים על-ידי גופים חיצוניים. לאור האמור לעיל, ועדת השרים החליטה להתנגד להצעת החוק. <קריאה:> איך אתם מתנגדים? איך לחוק כזה – – –? <קריאה:> איך נפלו גיבורים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת בהלול, אתה רוצה להשיב? חבר הכנסת בהלול, יש לך עד שלוש דקות להשיב. בבקשה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> סגן השר משולם נהרי, גם משולם שהמילה היא משלום, וגם נהרי מהמילה נהר. הנהר זה ברכה, והשלום הוא נשגב. נשגב מבינתי, נשגב מבינתי, מר נהרי, איך אתה מוותר על מקורותיך האמיתיים ומתלהטט אתי בטיעוני סרק. מדוע, אם כל הנתונים מדברים על כך שהביטוח הלאומי הוא פנומנלי בטיפול בתביעות האלה וזה אורך פחות מ-55 ימים, אז מה הבעיה לתחום, לתחום את הימים האלה ל-180 ימים? בכתובים של היהודים נאמר: המציל נפש כמי שהציל עולם ומלואו. מספיק אחד מעם ישראל שתביעתו אורכת יותר זמן מאשר בהצעה של האיש שמדבר אליך – בצניעותו כי רבה היא, אומר – בזה אתה בעצם גורם עוול לעולם בשלמותו. אתה איש חובש כיפה ואיש רחמים ואיש של חמלה. הייתכן שאתה לא תטה אוזן לרחשי הלב של אנשים שמשוועים לתשובה מהביטוח הלאומי? ודי בבודדים שלא מקבלים את מבוקשם בתוך 180 הימים. איך אתה יכול לנוח ואיך אתה יכול לשקוט כאשר אתה יכול ועלול להיתקל במישהו שצרתו וייסוריו כה קשים? אני ציפיתי ממך, מר משולם נהרי, בשם הממשלה, שתאמר לפחות: אני מעביר את העניין הזה לוועדה, ושהוועדה בתום דיון רציני תחליט. אני חושב שבזה לפחות רחמיך וחמלתך יבלטו בתוך חשכה של הצעות אנושיות שבאות לחקיקה ולהצבעה בבית הזה ואתם מתנגדים אליהן באופן שרירותי ורק בשם האלקטורט. אני אמרתי לך, בשם החמלה אני מדבר על החוק הזה. רק בשם החמלה. אז אני מבקש ממך שתשקול שנית, ולפחות תביא אל המיקרופון הזה את הבשורה הקטנה שהנושא הזה עובר לוועדה, ולפחות כך אתה לא תבגוד לא בערכיך ולא במעמקיך ולא בדנ"א האמיתי שלך, כי אתה בתוכך יודע שסירובך הוא סירוב לא אנושי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לחבר הכנסת בהלול. אנחנו עוברים עכשיו להצבעה בעד או נגד הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגבלת התקופה לבירור התביעה). הקואליציה ביקשה הצבעה שמית, ועל כן – שמית, נכון? ביקשתם שמית? לא שמית? ירדנה, הוא אומר לא שמית. סליחה, אנחנו עוברים להצבעה אלקטרונית על הצעת החוק הזו. נא להצביע – מי בעד? מי נגד הצעת החוק? הצבעה מס' 10 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 44 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 48 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגבלת התקופה לבירור התביעה), התשע"ה–2015, נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 44 בעד, 48 מתנגדים. אני קובע כי הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הגבלת התקופה לבירור התביעה) לא עברה. ואני מוסיף מתנגד – את אלי אלאלוף ואת אורן חזן. נוכח? נוכח – נגד. בסדר? הוסף לפרוטוקול. בכל מקרה, זה לא עבר, אז זה לא משנה את התוצאה. <הצעת חוק הממשלה (תיקון – כללי אתיקה לחברי הממשלה), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1888/20; נספחות.] (הצעת חברת הכנסת ציפי לבני) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק הממשלה (תיקון – כללי אתיקה לחברי הממשלה), של חברת הכנסת ציפי לבני. ישיב עליה השר יריב לוין. חברת הכנסת לבני, בבקשה, יש לך עד עשר דקות. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת זוהיר בהלול ביקש תמיכה בהצעת החוק שלו כמתנה ליום הולדתו שיחול מחר. אני מבקשת תמיכה בהצעת החוק שלי, כי זאת הצעת החוק שתאסור על נבחרי ציבור ושרי ממשלה לקבל מתנות, וזאת תהיה מתנה מאוד גדולה לציבור במדינת ישראל. מזל טוב לך, חוץ מזה. הצעת החוק מבקשת להאיר את התחום האפור שקיים בין פלילי לבין מה שמותר. קודם כול, השקפת העולם שלי היא שלא כל מה שלא פלילי הוא מותר. אם מישהו, ואם שר עובר עבירה פלילית, נלקח ממנו תפקידו, נלקחת ממנו חירותו, הוא מועמד למשפט ומושם בכלא. זה טוב, וטוב שזה קורה. הפוליטיקה עוברת בימים האלה תהליך של ניקוי, וטוב שכך. אנחנו צריכים להביע אמון מלא בגורמי אכיפת החוק והמשפט שעושים את עבודתם, למרות שלעתים מדובר בעמיתים שלנו שישבו לידנו על כיסא הממשלה. קודם כול, לכן אני חושבת שיועץ משפטי לממשלה צריך להיות אדם שאין לו שום קשר אישי או פוליטי לשר משרי הממשלה, בטח שלא לראש הממשלה. אבל, לצערי, יש כאלה שחושבים, ואולי גם חלק מהציבור, שהחיים הם כן-לא-שחור-לבן, במובן שמה שלא פלילי זה לבן לגמרי והכול בסדר. כללי האתיקה הם אלה שנועדו לקבוע בתחום האפור הזה מה מותר ומה אסור. פעם היו שרים שהיה להם בתוכם המצפן הפנימי הזה שאמר להם: it's not done. ולאלה שאין להם את המצפן הפנימי שאומר it's not done אנחנו רוצים להציע את המצפן הזה שיהיה כחקיקה כתובה. תראו כמה טוב שכאשר חבר כנסת מוטי יוגב התבטא כפי שהתבטא על השופט פוגלמן, התכנסה ועדת האתיקה של הכנסת וקבעה שהוא עבר עבירה אתית ונזפה בו. אבל הנה, אם שר משרי הממשלה היה עושה בדיוק אותו דבר – אין אתיקה, אין ועדה, אין יכולת לשים את זה על השולחן. ולכן, אותם כללים שחלים על נבחרי ציבור – קל וחומר שצריכים לחול על שרי הממשלה. רבותי חברי הקואליציה, זה לא ימין ושמאל, זה לא שחור–לבן, זה בין נקי ללא נקי – בין אלה שרוצים לפעול עם איזשהם כללי מוסר עליהם לבין אלה שלא מוכנים, אבל לא מוכנים שתהיה עליהם איזושהי מגבלה אתית, שיוכלו לעשות מה בראש שלהם. אלה שרוצים לפגוע בשומרי הסף, שלא יגידו להם מה לעשות, אלה עכשיו מצביעים נגד הצעת חוק שכל מה שהיא קובעת זה שהממשלה תקבע לעצמה כללי אתיקה. אתם מבינים? הקלתי, לא רציתי להניח את כללי האתיקה שאני הכנתי כשרה בממשלת ישראל, כשרת משפטים. כשרת משפטים עמלתי ועבדתי והכנתי כללי אתיקה. ביום האחרון שלי בתפקיד, הדבר החשוב האחרון שעשיתי היה לקחת את כללי האתיקה ולהניח על שולחן מזכירות הממשלה. החוק הזה לא קובע מה השרים יצטרכו לעשות – אני מאמינה בהפרדת רשויות; הוא קובע רק דבר אחד: תכינו כללי אתיקה עבורכם, שיקבעו נורמות התנהלות, שיקבעו שקיפות, שיקבעו נורמות התנהלות ציבורית – פתוח לגמרי, רק כמה עקרונות בסיסיים שלפיהם תצטרכו לפעול. הממשלה הזאת בועטת בכל מה שקשור להתנהלות נקייה, בכל מה שהיא עושה; בועטת בשומרי הסף, ועכשיו גם קיבלה החלטה להצביע נגד הצעת החוק הזאת. אנחנו נמשיך להילחם נגד הממשלה על כל הפעילות הלא-תקינה, לא אתית, לעתים גם עוברת על החוק. לא ניתן לשנות את החוקים כדי להכשיר פעולות לא תקינות, לא נקיות, לא אתיות, בוודאי לא חוקיות. עכשיו, שוו בנפשכם שהממשלה כן הייתה לוקחת את הצעת החוק שלי, את הצעת כללי האתיקה שהנחתי, ומאמצת אותם. קודם כול, השר גבאי, קודם כול, השר אבי גבאי, החיים – גם שלך – היו הרבה יותר קלים – אני מדברת אליך – כי הצעתי לממשלה לאמץ כללי אתיקה. הרי הסתבכנו כולנו בשאלה מה קורה לשר שיש לו עמדה והממשלה הצביעה בניגוד לעמדתו – מה הוא אמור לעשות כשהוא מגיע בכנסת? אז הנה, אותה הצעת כללי אתיקה שלי קובעת באותו סעיף ששר צריך לכבד את החלטת הממשלה בהצבעתו, וכשהוא מגיע לכנסת הרי הוא יכול להביע את עמדתו, בצורה מכבדת כמובן, לומר שהוא מחויב לפעול ולהצביע על-פי כללי הממשלה ולומר את עמדתו. אם הכללים האלה היו מתקבלים, כל שרי הממשלה, לפי סעיף 18, היו צריכים לשמור על שומרי הסף ולא לפגוע בהם. ואם היו מתקבלים הכללים הייתה חובת שקיפות, רחמנא ליצלן – השרים היו צריכים לחשוף את מה שהם עושים, וחוק כמו חוק החטיבה להתיישבות לא היה יכול לפטור אותם מלגלות לציבור את מה שהם עושים גם בינם לבין החטיבות להתיישבות למיניהן. ואתם יודעים מה? כל כך היה פשוט יותר גם לציבור לדעת, וגם על ראש הממשלה היו מגבלות, מילה שלצערי ראש הממשלה הנוכחי לא מכיר בקיומה. הרי לו כללי האתיקה היו חלים, היה ברור שאסורה קבלת מתנות; ולו כללי האתיקה היו חלים, היה ברור שאין נסיעה לחו"ל על חשבון מישהו אחר, אלא אם אושרה מראש על-ידי ועדת האתיקה; והיה ברור שמימון נסיעה לבן או לבת הזוג כמוהו כמתנה אסורה; והיה ברור שכל דבר שנעשה, עוד לפני שאנחנו עומדים ועוצרים את נשימתנו מה יחליט היועץ המשפטי לממשלה, אם זה פלילי או לא פלילי, זה היה מגיע למבחן הציבור. וזה הדבר המרכזי – שהציבור יקבע, ידע, וידע לשפוט, כך שלא רק שיהיו שופטים בירושלים שישפטו מה פלילי ומה לא, אלא שהציבור בכל מקום – בתל-אביב, בבני-ברק, בנתיבות ובשדרות, ובירושלים ובחיפה – ידע מה עושים נבחריו, והכול יהיה על השולחן. ובבוא היום, גם דברים שהם לא פליליים ודורשים מאסר, אם אותו שר עושה את זה, אם ראש הממשלה עושה את זה, הציבור יוכל לעשות את המינימום מבחינתו ולקבוע שאותו שר, אותו ראש ממשלה, צריך לוותר על הכיסא. לכן אני מבקשת לתמוך בהצעת החוק. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת ציפי לבני. השר יריב לוין, השר המקשר, ישיב בשם הממשלה. בבקשה, אדוני. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, מונחת בפנינו, אדוני, הצעת חוק שגם נומקה בהרחבה על-ידי חברת הכנסת לבני, שרת המשפטים לשעבר, ואני מוכרח להודות שבין ההנמקה הארוכה לבין תוכן ההצעה אני מתקשה למצוא קשר, משום שמה שמבקשת חברת הכנסת לבני לקבוע זה לחייב או לקבוע שהממשלה תקבע כללי אתיקה – הא ותו לא. כלומר, גם חברת הכנסת לבני בסוף מסכימה שמי שצריך לקבוע את כללי האתיקה זה הממשלה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> זה גם לא סוד שיש הרבה מאוד חוקים בספר החוקים שלנו שקובעים חובה להתקין תקנות ודברים מן הסוג הזה. תקנות עד היום אין – גם זה כולנו יודעים, ולכן סביר מאוד להניח שהחוק הזה לא ישנה ולא יעלה ולא יוריד דבר וחצי דבר לגבי היכולת להתקין כללי אתיקה. יתרה מכך, העובדה שאנחנו כנראה רואים את זה אותו דבר, או לפחות ראינו את זה אותו דבר, באה לידי ביטוי בעובדה הפשוטה, כפי שעולה גם מדברי ההסבר. כאשר כיהנה חברת הכנסת לבני כשרת משפטים, היא לא סברה שיש מקום להביא חוק כזה ואחר כך להתקין את כללי האתיקה, אלא היא מראש – ביוזמה, אגב, ברוכה בעיני – באה והציעה להכין כללי אתיקה והביאה אותם בפני הממשלה. והדבר הזה, בסופו של עניין אז לא הסתייע. לכן, אני בהחלט חושב שהדרך הנכונה – וראוי ונכון שיהיו כללי אתיקה – הדרך הנכונה להתקין את כללי האתיקה היא פשוט בהחלטת ממשלה. אני חושב שמה שנכון לעשות הוא לבקש משרת המשפטים, שנמצאת כאן גם במליאה, לקחת את טיוטת הכללים שהכינה חברת הכנסת לבני בשעתו. ואני מניח ששרת המשפטים תטפל בעניין ותביא את הדברים בפני הממשלה, ותעשה את זה גם בדרך המקצועית וגם בדרך המהירה ביותר שאפשר. אני רוצה רק להעיר בסוגריים דבר אחד – אין צורך, אדוני היושב-ראש, בכללי אתיקה לפחות לסוגיית מתנות, שהיא מוסדרת בחוק בצורה ברורה. ושלא ישתמע, חס וחלילה, מן הדברים שאמרה כאן חברת הכנסת לבני, כאילו בהיעדר הכללים, בינתיים שרי הממשלה מקבלים מתנות ועושים בהן כבתוך שלהם. כידוע, זה לא המצב. אני יכול לומר שבלשכתי, כמו בלשכות שרים אחרים, מתנהל פנקס מסודר ונרשמות כל המתנות, והן נשארות במשרד. ואם רוצים לקחת איזו מתנה, צריך או לשלם עבורה או לקבל פטור אם ערכה פעוט. והדברים הם מסודרים וקבועים, כמו שנעשים לגבי חברי הכנסת. ולכן, חברת הכנסת לבני, אני מצטרף לקריאה שלך בדבר הצורך בכללי האתיקה. אני רק חושב שאין צורך בהצעת החוק. צריך פשוט לאשר את הדבר הזה בממשלה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> האם חברת הכנסת לבני רוצה – לא. אם כן, אנחנו עוברים להצבעה שמית. אוקיי, הממשלה ביקשה הצבעה שמית. אם כן, אנחנו נעבור להצבעה שמית, ואני מבקש ממזכירת הכנסת להתחיל בהקראת השמות. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – בעד טלב אבו עראר – בעד יולי יואל אדלשטיין – נגד מיכאל אורן – נגד דוד אזולאי – נגד ישראל אייכלר – נגד רוברט אילטוב – אינו נוכח אלי אלאלוף – נגד קארין אלהרר – בעד זאב אלקין – נגד דוד אמסלם – נגד אופיר אקוניס – נגד גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – אינו נוכח זאב בנימין בגין – אינו נוכח זוהיר בהלול – בעד נאוה בוקר – אינה נוכחת דוד ביטן – נגד מיכל בירן – בעד מירב בן ארי – נגד אלי בן-דהן – אינו נוכח יואב בן צור – נגד איל בן ראובן – בעד נפתלי בנט – נגד יחיאל חיליק בר – בעד איתן ברושי – בעד עמר בר-לב – בעד ענת ברקו – נגד יוסף ג'בארין – בעד באסל גטאס – בעד אילן גילאון – אינו נוכח זהבה גלאון – אינה נוכחת יואב גלנט – אינו נוכח גילה גמליאל – נגד מסעוד גנאים – בעד משה גפני – נגד יעל גרמן – בעד אבי דיכטר – נגד אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת חזן, עד כמה שאני יודע אתה לא יכול להיות באולם המליאה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> יש הצבעה. <היו"ר יואל חסון:> בזמן הצבעה? אתה צודק. מאה אחוז. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מבקש שתתנצל. <היו"ר יואל חסון:> אני מתנצל, אדוני. אחרי ההצבעה אתה תצא מהאולם. בסדר גמור. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) צחי הנגבי – נגד יצחק הרצוג – בעד שרן השכל – נגד יצחק וקנין – אינו משתתף בהצבעה מכלוף מיקי זוהר – אינו נוכח חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח תמר זנדברג – בעד עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח ציפי חוטובלי – נגד אורן אסף חזן – אינו נוכח דב חנין – בעד יואל חסון – בעד אחמד טיבי – אינו נוכח מנואל טרכטנברג – בעד מרדכי יוגב – אינו נוכח יוסי יונה – בעד שלי יחימוביץ – בעד חיים ילין – בעד משה יעלון – נגד איתן כבל – בעד אלי כהן – נגד יצחק כהן – נגד מאיר כהן – בעד יעל כהן-פארן – בעד משה כחלון – אינו נוכח חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – אינו נוכח עליזה לביא – אינה נוכחת ציפי לבני – בעד אורלי לוי אבקסיס – בעד ז'קי לוי – נגד מיקי לוי – בעד יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – נגד סופה לנדבר – אינה נוכחת יאיר לפיד – אינו נוכח מנחם אליעזר מוזס – נגד שולי מועלם-רפאלי – נגד ירון מזוז – נגד מרב מיכאלי – בעד אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – נגד אראל מרגלית – בעד אברהם נגוסה – נגד משולם נהרי – נגד איילת נחמיאס ורבין – בעד בנימין נתניהו – אינו נוכח קסניה סבטלובה – בעד רויטל סויד – בעד ניסן סלומינסקי – נגד בצלאל סמוטריץ – נגד אוסאמה סעדי – אינו נוכח איימן עודה – בעד רחל עזריה – נגד חמד עמאר – אינו נוכח רועי פולקמן – נגד עודד פורר – אינו נוכח טלי פלוסקוב – נגד מאיר פרוש – נגד יעקב פרי – אינו נוכח עיסאווי פריג' – בעד עמיר פרץ – בעד נורית קורן – נגד יואב קיש – נגד איוב קרא – נגד מירי רגב – נגד מיכל רוזין – בעד מיקי רוזנטל – אינו נוכח יואל רזבוזוב – בעד יפעת שאשא ביטון – נגד יובל שטייניץ – נגד אלעזר שטרן – בעד נחמן שי – בעד סילבן שלום – אינו נוכח עפר שלח – אינו נוכח איציק שמולי – בעד סתיו שפיר – בעד איילת שקד – נגד עאידה תומא סלימאן – בעד <היו"ר יואל חסון:> נא לקרוא פעם נוספת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) רוברט אילטוב – אינו נוכח גלעד ארדן – אינו נוכח אורי אריאל – אינו נוכח זאב בנימין בגין – אינו נוכח נאוה בוקר – אינה נוכחת אלי בן-דהן – נגד <נאוה בוקר (הליכוד):> למה? אני נוכחת. <היו"ר יואל חסון:> לא. בסיבוב השלישי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) אילן גילאון – אינו נוכח זהבה גלאון – אינה נוכחת יואב גלנט – אינו נוכח אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח מכלוף מיקי זוהר – נגד חנין זועבי – אינה נוכחת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח עבד אל חכים חאג' יחיא – בעד אורן אסף חזן – נגד אחמד טיבי – אינו נוכח מרדכי יוגב – אינו נוכח משה כחלון – אינו נוכח חיים כץ – אינו נוכח ישראל כץ – אינו נוכח עליזה לביא – בעד אביגדור ליברמן – אינו נוכח סופה לנדבר – אינה נוכחת יאיר לפיד – אינו נוכח בנימין נתניהו – אינו נוכח אוסאמה סעדי – אינו נוכח חמד עמאר – אינו נוכח <קריאה:> – – – <היו"ר יואל חסון:> יש קריאה שלישית. תמתין. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עודד פורר – אינו נוכח יעקב פרי – אינו נוכח מיקי רוזנטל – אינו נוכח סילבן שלום – אינו נוכח עפר שלח – אינו נוכח <היו"ר יואל חסון:> האם יש מישהו באולם שלא קראו את שמו? <נאוה בוקר (הליכוד):> כן. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> נגד. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת גלנט, השר גלנט. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) יואב גלנט – נגד נאוה בוקר – נגד <היו"ר יואל חסון:> ההצבעה נעולה. יש מישהו שלא הצביע? שאלנו. נעול. הצעת חוק הממשלה (תיקון – כללי אתיקה לחברי הממשלה), התשע"ה–2015: בעד – 44 חברי כנסת, נגד – 50 חברי כנסת. אני קובע שהצעת החוק לא עברה. תם הפרק של הצעות החוק הפרטיות. <הצעות לסדר-היום> <ההתססה והאיומים על חיי הנשיא ראובן ריבלין> <היו"ר יואל חסון:> אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום. הראשונה היא בנושא: ההתססה והאיומים על חיי הנשיא ראובן רובי ריבלין – הצעות לסדר-היום מס' 2048, 2061 ו-2106. ראשון הדוברים – חבר הכנסת עמר בר-לב. בבקשה. שלוש דקות. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, "מישהו ניסה לגרד את הכתם מעל הקיר. אבל הכתם היה כהה מדי", כתב המשורר דוד אבידן. הצבע, הסכין, הגרזן – לא הסירו אותו, אפילו לא הדם שהותז; כך או כך – הכתם נשאר. גם הדם שבכיכר לא מצליח להסתיר את ההסתה, והלקח, לצערי, לא נלמד. שוב הסתה פרועה, והפעם נגד נשיא המדינה. זה כבר לא כמה בריוני טוקבקים שוליים. זה ערוץ 20 בטלוויזיה; זה אנשים עם שמות ופנים בפייסבוק, ולצערי, גם אנשים מהבית הזה, שרצו להשתלח בשביל עוד כמה לייקים בדף הפייסבוק שלהם. מסע הסתה מתחיל תמיד בשוליים, תמיד בשוליים, אבל אט-אט זוחל אל תוך המרכז. הוא מתחיל בשוליים של צד אחד של המפה, של מפה כזו או אחרת, ותוקף את השוליים של הצד האחר באותה מפה. אבל אט-אט, בלי שנשים לב, פעמים רבות, כתוצאה משתיקת המרכז, הוא חודר, מחלחל ומתפשט כמו מחלה ממארת ומתקרב יותר ויותר למרכז. ואנחנו, המרכז, מתעוררים בדרך כלל כאשר זה כבר מאוחר מדי, כאשר ההסתה נגמרת ברצח. אם זה רצח של משפחת דוואבשה בכפר דומא, אם זה רצח של שירה בנקי במצעד הזדהות עם קהילת הלהט"ב, אם זה רצח של ראש ממשלה בישראל, ואם זו הסתה שהחלה בשוליים וחדרה למרכז נגד האזרח מספר אחת של מדינת ישראל. אז, לפני 20 שנה, האחריות והאשמה לא היו רק של השוליים הקיצוניים. הן היו גם על כל אלו שעמדו על המרפסת וכביכול העלימו עין. חברים וחברות, חברי הכנסת, האחריות היא עלינו, וגם כאן, בכנסת הזאת, הכנסת העשרים, ההסתה היא בלתי נסבלת, וגם השתיקה הרועמת, אם זה בדברי סגן שר הפנים שמאיים על חברי הכנסת הערבים שתעודת הזהות שלהם תילקח, ויותר חמור מכך – לאחר מכן עולה ראש הממשלה כאן, על הדוכן הזה, ולא מגנה את ההסתה הזאת; או אם זה בדברי השר לביטחון פנים, שוב – כאן, על הבימה, בדיון מיוחד בכנסת לאחר הרצח של שירה בנקי, שפונה אל כלל חברי האופוזיציה, כלל חברי האופוזיציה, אל כולנו, וטוען ומסית נגדנו שאנחנו לא יוצאים נגד הטרור הפלסטיני. כן, חברים וחברות, גם זו הסתה. וזו ההסתה המסוכנת יותר; לא של שוליים סהרוריים, כי אם של נבחרי ציבור מהמרכז. נשיא המדינה רובי ריבלין, איש ירושלים, דמוקרט בנשמתו, בית"ריסט וציוני אמיתי; איש לא יכול לקחת את זה ממנו – לא ממך, נשיא המדינה, ולא מאתנו, אזרחי מדינת ישראל. ולראש הממשלה נתניהו אני קורא: רד מהמרפסת, כי היא קורסת, ואתה המדינה שלנו והדמוקרטיה שלנו עלולים לקרוס. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת עמר בר-לב. חברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה. גם לך יש עד שלוש דקות. <קארין אלהרר (יש עתיד):> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברות וחברי הכנסת, בתקופה האחרונה אנחנו עדים להסתה נגד נשיא המדינה, שמעבר להיותו אדם, הוא גם מוסד. ההסתה הזאת חצתה את מחוזות הגידופים אל מחוזות האיומים הממשיים. כשאני אומרת "איומים ממשיים" אני מתכוונת לנורא מכול, לאיומים ברצח. אני בטוחה שכולנו זוכרים מה קרה ב-4 בנובמבר 1995; מתנקש בשם יגאל עמיר החליט שזה מובן מאליו, לקח את החוק לידיים והיה בטוח שהדרך היחידה שבה יהיה אפשר למנוע את השגת השלום היא לרצוח את ראש הממשלה שלנו, יצחק רבין, זיכרונו לברכה. משום מה – ואני אומרת את זה בצער גדול – נדמה לי שבימים האחרונים אנחנו מתקרבים בצעדים גדולים לאותה תקופה, רק – מה השתנה? הפעם אף אחד לא מסתיר את הכוונות שלו, הבושה נעלמה, כל המסכות הוסרו, מותר לכולם הכול. זה מביש שבכלל צריך לקיים דיון, הצעה לסדר-היום, על דבר שהוא מובן מאליו. נראה לי אבסורדי שבמדינת ישראל, הדמוקרטית, נשיא המדינה לא יכול להביע את דעתו. ביום רביעי שעבר, 16 בדצמבר, נערך כנס במוזיאון ישראל בירושלים, ואלה היו חלק ממילותיו של הנשיא ראובן רובי ריבלין: "חופש הביטוי הוא ערך יסוד דמוקרטי, והוא מהותי לכולנו. לנשיא, ולאחד העם. והנשיא הוא אחד העם", כך הוא אומר. הציבור היושב בישראל לא חייב להסכים עם הכול. בשבועות האחרונים אנחנו עדים למלחמה עיקשת בין אמירות, בין ססמאות, בין גבולות חופש הביטוי. המאבק על חופש הביטוי הוא מאבק ראוי וטבעי למדינה דמוקרטית, אבל המאבק הזה – בואו נודה, חברים – הפך להיות מוגזם, כשהוא יורד לפסים אישיים, אלימים, בוטים, כשאנחנו שוכחים שמדובר בבני-אדם. "אנחנו מאוד לא מסכימים אחד עם השני", אמר הנשיא, "המחלוקות בינינו נוקבות. ודווקא משום כך בואו נתווכח אותן נכון. בואו נקשיב, ולא נחליף מהלומות". אלו הן המילים של הנשיא, ואלו הן המילים שכל אזרח בישראל צריך לדבוק בהן. אנחנו נאבקים יום-יום באיומי טרור, איומים שקוראים להשמיד את מדינת ישראל ולהחרימה, ודווקא בימים האלה, חלק מאזרחי מדינת ישראל מראים זלזול, הכפשה, מילים מבישות – כלפי מי? אנחנו צריכים לשאוף למקום אחר, מקום שבו אף אחד במדינת ישראל לא יצטרך לחשוש להביע את דעתו, בלי שהוא יהיה חשוף לאיומים, לגנאי. עלינו להעריך את הסבלנות, הממלכתיות והכבוד הרב שמביע נשיא מדינת ישראל כלפי כל המגזרים, הקבוצות והאוכלוסיות במדינה, דבר שהוא לא מובן מאליו, אבל דווקא בתקופת כהונתו הפך להיות הדבר המובן מאליו, ורבים מחברי הכנסת נוטים לשכוח את זה. הכי קל לבקר, להציף ברשת, לשבת מאחורי המסך, מול המקלדת, בצורה הכי פחדנית שיש, ולומר את הדברים. אבל הרבה יותר קשה לנסוע, לדבר, להציג ולייצג את מדינת ישראל במקומות שונים – מחבקים יותר, מחבקים פחות – להתמודד עם השאלות הקשות, ויותר מהכול, להיות פה מכבד למדינת ישראל, כפי שעושה נשיא המדינה. ההצעה הדחופה הזאת, מטרתה יותר מהכול היא לוודא שמדינת ישראל יודעת לעצור בזמן, מצליחה לרסן את הציבור המתלהם ונעמדת איתנה אל מול ההסתה והאלימות המילולית הזאת. אסור לנו לתת לזה יד, בין אם אנחנו מסכימים לדעתו ובין אם לאו. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת אלהרר. השר יריב לוין ישיב על ההצעות לסדר-היום, ולאחר מכן נעבור להצבעה. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, קודם כול, אני מודה למגישי ההצעה, משום שהנושא הוא בהחלט חשוב, והוא ראוי, וגם אם עסקו בו לא מעט, הרי בכל פעם שאפשר לשוב ולהדגיש ולהתייחס לנושא החשוב הזה, זה בהחלט טוב. זה לא סוד שראש הממשלה עמד כאן על הדוכן הזה בשבוע שעבר והכריז, אני חושב בצורה מאוד ברורה, שהוא מתנגד לכל הסתה, לכל שיח אלים, כלפי הנשיא, בוודאי גם כלפי כל מנהיג אחר וכל איש ציבור אחר. אני יכול אפילו לחזור אולי על חלק מן הדברים שהוא אמר כאן; הוא אמר כך: "אני חושב שאחד הדברים החזקים ביותר שאנחנו יכולים לעשות בעימותים שלנו זה לנסות להעלות עובדות. העובדות חשובות, גם הדעות. העובדות חשובות, ויכולים להיות גם ניגודי השקפות, גם זה לגיטימי. נשמת אפה של הדמוקרטיה היא ביקורת ושיח נוקב. ביקורת עניינית, נוקבת ככל שתהיה – בהחלט כן; שיח אלים והסתה – בוודאי שלא". ואומר ראש הממשלה, מתוך ניסיונו האישי – יש ביקורת על מנהיגים, גם עליו, גם על נשיא המדינה, גם על חברי הכנסת, אבל הוא – ובוודאי, אני חושב, גם כל אחת ואחד מאתנו מתנגדים לכל הסתה, לכל שיח אלים, בוודאי כלפי כבוד נשיא המדינה, שאגב, צריך לזכור, הוא לא רק האיש עצמו, אלא הוא גם סמל ומוסד שמסמל את המדינה כולה, וכמובן גם כלפי כל מנהיג אחר ואיש ציבור אחר בישראל. ויחד עם זאת, אני חושב שגם כאן צריך להיות מאוד זהירים שלא לחצות את הגבול שבין מניעה ומאבק בלתי מתפשר נגד שיח אלים ומסית לבין, חס וחלילה, יצירת השתקה של השיח ומניעת ויכוח ודיון לגיטימי וויכוח דמוקרטי אמיתי, תחת המסווה הגדול הזה של הסתה. ואני מוכרח לומר שלפחות לטעמי – יש לי לפעמים תחושה שיותר מדי בקלות אנחנו מדביקים את התווית של הסתה לכל הבעת דעה ולכל דיון ולכל ויכוח, ואני חושב שגם בעניין הזה אנחנו צריכים מאוד מאוד להיזהר. אני אוסיף ואומר שבצד ההסתה הזאת, שאנחנו עדים לה ביחס לאישי ציבור, אני חושב שאנחנו עדים בימים האלה לשיח נוקב גם בסוגיית הניסיונות לפגוע בשמם הטוב, במעמדם, של חיילי צה"ל, של אנשי כוחות הביטחון. צריך לזכור בהקשר הזה שאם השיח הזה, או – אם דיברנו קודם על שיח שהוא שיח אלים, ושיח מסית, שיכול גם בסוף להסתיים באירועי אלימות, הרי שכאן מדובר, בעיני לפחות, בדבר שאפילו מתווספת לו מידת חומרה מיוחדת, מכיוון שהוא נועד לא רק למטרות האלה, אלא הוא נועד בעיקר לייצר מצב שיפגע באותם חיילים כאשר הם עוזבים את הארץ, ויעמיד אותם בסכנה של העמדה לדין ושל איסור כניסה למדינות וכן הלאה, ובדרך הזאת הוא בעצם מקעקע גם את תחושת הביטחון שלהם וגם את היכולת שלהם לבצע את המשימות שלהם. אני חושב שזה דבר שגם הוא חמור ביותר, ולכן בעיני היה נכון וטוב שהיינו מתכנסים כאן, כל חלקי הבית, לא רק כדי לעמוד על המשמר מפני הסתה כלפי כבוד נשיא המדינה, אלא לעמוד על המשמר גם מפני הניסיונות האלה לפגוע בחיילי צה"ל, ובעניין הזה, אני מוכרח לומר – הייתה לי מידה רבה של אכזבה באופן אישי מהעמדה שהביע כאן יושב-ראש האופוזיציה. אני ראיתי את חברת הכנסת גלאון רצה כאן, למרגלות הדוכן, כאשר הוא עלה לכאן, במין תנועה כזאת שמזהירה אותו לבל ישבור את שתיקתו ביחס ל"שוברים שתיקה" – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה מזהירה – – – איזה תנועה? <שר התיירות יריב לוין:> – – ואני חושב שהוא שגה שגיאה גדולה בכך שלא התייצב באופן חד וברור נגד אותו ארגון – אני מציע שלא ניתמם – שאיננו פועל מתוך איזה מניעים אלטרואיסטיים של דאגה לדמותה של מדינת ישראל, אלא, לצערי הרב, מקבל ומשתמש בכספם של אלה שרוצים לפגוע בחיילינו כדי למנוע מהם לבצע את תפקידם ומנצל את הדמוקרטיה הישראלית כדי לפעול נגד אותם חיילים; ולנו אסור להפקיר אותם, בין אם אנחנו יושבים בממשלה ובין אם אנחנו יושבים באופוזיציה. ואני חושב שבמובן הזה שגה ראש האופוזיציה, ואני קורא לו מכאן לתקן את דבריו, גם אם מאוחר, ולהצטרף בתמיכה למהלכים חשובים שננקטו גם על-ידי שר הביטחון וגם על-ידי שר החינוך בעניין הזה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מה אדוני מציע? <שר התיירות יריב לוין:> אני מוכן לכל הצעה של המציעים, אף שבעיני – אני חושב שהדיון כאן הוא ממצה, אבל אם ירצו להעביר את זה לדיון בוועדה, אני בוודאי לא מתנגד. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברי הכנסת בר-לב ואלהרר, מה אתם מבקשים? <קארין אלהרר (יש עתיד):> להסתפק. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מסתפקים בתשובת השר. תודה, אדוני. לכן, לא נצביע. <הצעות לסדר-היום> <שיאנות השכר במגזר הציבורי> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: שיאנות השכר במגזר הציבורי, מס' 2090, 2092, 2095 ו-2098, של חברי הכנסת מקלב, יונה, פריג' וסעדי. חבר הכנסת מקלב, ראשון הדוברים, ואחריו – חבר הכנסת יונה. בבקשה, אדוני. עד שלוש דקות לרשותך, אדוני. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, יש משכורות שאנחנו קוראים להן משכורות רעב, יש משכורות שאנחנו קוראים להן משכורות נמוכות, יש משכורות שאנחנו קוראים להן משכורות ושכר מינימום, יש השכר הממוצע במשק, ויש משכורות שהן משכורות מכובדות, ויש משכורות שהן משכורות גבוהות, אבל יש משכורות שהן בגדר שערורייה; משכורות שהן שערורייה, ונוגעות גם בהגדרה של שחיתות, ובמיוחד אם הפערים שבינן לבין מה שקורה באותו סקטור, באותו ארגון – הפערים שיש בתוך ארגונים זה הדבר המשחית, זה הדבר שגורם למרמור, להרגשה של קיפוח, לחוסר מוטיבציה. משום מה זה נראה כאילו הכותרת, שהייתה איזו ליגה של מי מקבל משכורת יותר גבוהה, ומי מצליח, וברוך השם, הרופאים עברו את חברת החשמל, עברו עוד גופים ציבוריים אחרים, והם, הרופאים – לא הפרטיים; הרופאים בתוך הגופים, בתוך בתי-החולים הממשלתיים, או בתוך קופות-החולים הציבוריות, הממשלתיות, הכלליות, כמו קופת חולים כללית – שם הם זוכים למשכורות עתק לפי כל קנה מידה, במיוחד שבתוך הממשלה, בתוך המגזר הציבורי – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> חבר הכנסת מקלב, חלקם היו מצליחים – – – <אורי מקלב (יהדות התורה):> זה נכון, נגיע לזה. אני חושב שזה עוול שנעשה, וחוסר ההסבר – שאנחנו לא מסבירים גם את השובר שיש בתוך העניין הזה. אבל זה חלק מהבעיה. מה שאתה אומר, חבר הכנסת מאיר כהן, אתה צודק. אנחנו יודעים שמה שמחכה להם ברחוב – וזה גם כן גורם לעיוות במקצוע, שעל הפתח יש גירויים, יש פיתויים שאינם נמצאים בבתי-חולים. גם בזה צריך לטפל. אבל אני אספר לך, חבר הכנסת מאיר כהן, ולכם, חברי חברי הכנסת, ישבו אצלי זוג רופאים, זוג שהם רופאים, הם התעניינו בנושא אחר לגמרי – עוזבים, רוצים לייבא משהו לארץ. אני אומר להם: אתם רופאים מן המניין. הם מספרים, כזוג, מה המשמרות בבתי-החולים, מה נדרש מהם, כמה שנים הם למדו ומה המשכורות שלהם בפועל – הם לא יכולים לפרנס בזה משפחה, לתת לילדים שלהם. הם רוצים לעשות הסבת מקצוע. אנחנו באותה מידה רואים את הפערים הגדולים אצל הרופאים; קל וחומר הפערים שמשיתים בגופים הציבוריים האחרים, שזה לא יעלה על הדעת, וזה מה שגורם לדברים המעוותים שאנחנו לא נוגעים בהם. זה נמצא בכל הסקטורים הציבוריים, כולל ברשות השידור. שם יכול להגיע צלם – צלם ברשות השידור יכול להגיע למשכורת של כמעט 80,000 שקל. אז נכון שאנחנו, חברי הכנסת, אנחנו השקופים – לא השקופים; אנחנו הנשקפים, אנחנו נמצאים בבניין של זכוכית, ודנים בשכר שלנו – ועשו לי חשבון עוזרי, שאנחנו אולי במקום ה-700 במגזר הציבורי. אנחנו מגיעים מאוד מאוד נמוך, אבל אנחנו באנו, בסדר, ואם הורדנו, ביקשנו את המדד, כן לוקחים, לא לוקחים. לא מטפלים בזה. יש כאן דברים שהם מעוותים, שגורמים נזק אמיתי למערכות הציבוריות האלה, והדוגמה, אדוני היושב-ראש – עובדי הקבלן בתוך המגזר הציבורי. מה השכר הממוצע של עובד קבלן בתוך משרדי הממשלה, עובדי קבלן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אני מסיים. השכר הממוצע הוא 6,600 שקל, מול 120,000 שקל, מול 116,000 שקל, שכר של רופאים, ומול מי שממונה, למשל, על הקרן לביטוח "קרנית" – 80,000 שקל. אנחנו לא מדברים כאן על ראש מפעל "אלתא"; אנחנו כאן מדברים על תפקידים – מרצה ברופין, ובעוד מקומות כאלה, שמקבלים שכר שהוא פי-2,000. אלה הדברים שאני חושב שאנחנו לא מספיק חושפים, אנחנו – לא מספיק על סדר-היום; אנחנו עוברים לסדר-היום. חובה עלינו להמשיך לטפל – לא בשכר הגבוה אבל בפערים שנוצרים. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת מקלב. חבר הכנסת יוסי יונה, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'; חבר הכנסת סעדי, אחרון הדוברים. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, השר, חברי הכנסת, אני רוצה קצת לסטות מהנושא שעליו דיבר ידידי מקלב, ולדבר על מה שפורסם היום ב"דה-מרקר", על דוח טאוב בתחום החינוך. והנה, אנחנו לא מופתעים שוב לשמוע שמערכת החינוך בישראל משמרת פערים חברתיים. אחד התחומים שבהם הדבר בא לביטוי זה הפרקטיקות של הסללה של תלמידים על-פי המצב הסוציו-אקונומי שלהם, מקום המגורים שלהם, למסלולים שונים. חשבנו – איך נכנה אותה – שהמחלה הזאת, המפגע הזה, של הסללות של ילדים לבתי-ספר מקצועיים, היא נחלת העבר, ויש מחכמי החינוך, קברניטי מערכת החינוך, שתמיד אומרים: תראו, זה היה בעבר, והנה, היום אנחנו נכנסים לעידן חדש, של שוויון הזדמנויות, וכל ילדה וילד ינותבו אל המסלולים שבהם הם יכולים למצות את היכולות ואת הפוטנציאל שלהם עד תום. והנה, מה אנחנו מגלים – שגם בשנים האלה, גם בשנים 2013 ו-2014, ואף 2015, ילדים ממשיכים להיות מנותבים על-פי המצב הסוציו-אקונומי שלהם למסלולים נפרדים. הנה אחד הנתונים המרכזיים שעלה מהדוח הזה; נאמר שם שהמעמד החברתי-הכלכלי של ההורים שילדיהם לומדים במסלול עיוני הוא בממוצע 5 מתוך 10, אדוני היושב-ראש, בעוד שהמעמד הכלכלי של ההורים שילדיהם לומדים במסלולים מקצועיים נמצא על 3.3, וזה בעצם, אתם רואים, הבדל מובהק. זה למעשה גם אומר: אמור לי מה הם הוריך, מה הוא היישוב שבו הם חיים, ואומר לך גם מה הם סיכויי החיים של הילדים האלה. אני חושב שאלה באמת עובדות מאוד מקוממות, וזה אות קלון על מצחה של החברה הישראלית, ושל מערכת החינוך הישראלית, שעתידו של הילד, עתידה של הילדה, נקבע על-פי משתנים שהם חברתיים, סוציו-אקונומיים, ולא על-ידי הכישורים והיכולות המולדות שלו. ברור שיש לכך גורמים שהם גורמים מבניים: החברה הישראלית היא חברה מאוד מאוד מפולגת, מאוד מעמדית, מאוד מרובדת, ויהיה לא נכון גם להציב את האתגר הזה בפני מערכת החינוך, משום שכפי שאנחנו רואים, הנתונים שאתם הם באים לתוך מערכת החינוך כבר קובעים את מסלולי ההתפתחות שלהם. פה, מה כבר אפשר לומר? אנחנו, כחברות וחברי הכנסת, מציגים מראה שלעתים היא לא כל כך מעודדת, לא כל כך יפה, לא כל כך אופטימית, על החברה שלנו, אבל לא מתוך ביקורת לשמה; לא מתוך רצון רק לבקר ולשלול, אלא מתוך רצון להסב את תשומת לבנו כולנו, גם באות ובאי הבית, גם קברניטי החברה הישראלית, כדי להבין שבעיות השורש של מערכת החינוך נמצאות למעשה מחוץ למערכת החינוך. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת יונה. חבר הכנסת פריג', בבקשה. אחריו – חבר הכנסת סעדי. בבקשה, אדוני. עד שלוש דקות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברים, תראה, אדוני היושב-ראש, אני, מה שמפריע לי בכל הסיפור הזה זה שבכל שנה מפרסמים דוח על שיאני השכר, כל שנה. וכל שנה יש פסטיבל תקשורתי, פסטיבל של תגובות סביב הנושא. באים, אומרים, יוצאים בתגובות, ואתה שומע תגובות מכל הקשת הפוליטית על הפערים הגדולים. ואללה, עובר הזמן, הלך, יאללה, עבר הפסטיבל, החיים המשיכו להיות כרגיל. זה מזכיר לי את המשפט "הכלבים נובחים והשיירה עוברת", ומחכים לדוח של השנה הבאה, שיהיה לנו פסטיבל של תגובות. זה נכון לגבי מה שאנחנו מדברים עכשיו, וזה נכון לגבי המון דברים, וזאת אחת המחלות הרעות שיש לנו במדינה. אנחנו נזכרים כשזה צף, מוציאים את התגובה, נרגע, אחרי יום, שבוע, חודש, והחיים ממשיכים כרגיל, כאילו כלום לא קרה, וממשיכים. הוויכוח הזה, שאנחנו מעלים עכשיו – פרסמו דוח שיאני השכר של 2014, שהדליק נורה אדומה לכולם. כך בדיוק היה לפני כן – ב-2013 וב-2012. למשל, ב-2011 שיאני השכר היו עובדי קופת-חולים כללית, ב-2012 – בכיר בסורוקה ובכירי רפא"ל בראש, ב-2013 – נתב מרוויח כמעט כמו הרמטכ"ל – בכל שנה יש כותרת, וזה הולך, וזאת הצרה. וכאן אני נכנס לתפקידנו כמחוקקים. בימים אלו התקיים משא-ומתן שהכניס את כולם למצב של כוננות ומתח, בין ההסתדרות לבין האוצר, לגבי תוספת שכר, והיה ויכוח – דיפרנציאליות, באחוזים, חד-פעמי, וכל הוויכוח הזה, חיינו אתו, עם המתח הזה, יומיים, בסוף הגיעו לאן שהגיעו. אני שואל שאלה: ההסכם שהגיעו אליו ההסתדרות והאוצר, האם הוא תרם משהו לצמצום הפערים שאנחנו חיים בהם, או יש בו בשורה על צמצום פערים עתידיים? התשובה היא: לא. האם בכל הפערים ובכל הפסטיבלים שאנחנו עוברים, נזכרים בעובדי הקבלן, ש-85% מהם מקבלים פחות מהשכר הממוצע במשק? יש שאלות שאנחנו שנים על שנים – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – דשים בהן, ואנחנו באותו מקום. מכאן אני מסכם ואומר: חברים, האתגר שלנו, כחברי כנסת – אנחנו מביאים לכאן חקיקה, בכל שבוע חקיקה על ענישה והחמרת ענישה, חקיקה פוליטית, מדינית – פוליטית; האם לא הגיע הזמן שאנחנו כמחוקקים ניכנס ונחייב בחקיקה הגבלת השכר במשק? או רק להקשיב ולהוציא תגובות? זה האתגר שעומד מולנו, ואני חושב שזה הזמן, שבשנה הבאה, לפחות, כשנראה את הדוח, נראה אכן צמצום בפערי השכר. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת פריג'. חבר הכנסת סעדי – אחרון המציעים, ולאחר מכן נקשיב לתשובתו של סגן השר כהן. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, כבוד סגן השר, חברי חברי הכנסת, אני לא מאלה שמסתנוורים מהמספרים שהתפרסמו ברשימה שהכין ופרסם הממונה על התקציבים. אומנם המספרים הם מספרים מסנוורים, במיוחד כששומעים שרופא משתכר 120,000 שקל, ושמתוך – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אבל זה לא אני. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> חשבתי, ד"ר עבדאללה אבו מערוף, אם הרופאים משתכרים 120,000 שקל, 110,000 שקל, אז מה אתה מחפש פה? אבל כנראה הציבור חושב שאנחנו מקבלים יותר מ-100,000 שקל, יותר מ-120,000 שקל, אדוני היושב-ראש. חשבתי שבאמת הפופוליזם, גם על שכר חברי הכנסת וגם על שכר הרופאים – – – <היו"ר אחמד טיבי:> (אומר בערבית: חכה, אתן לך עוד שתי דקות. מדברים על שינוי.) <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא על חשבון הזמן שלי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> חבר הכנסת עיסאווי פריג', הכול מתואם פה. <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה, חבר הכנסת סעדי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כמובן אנחנו – ואני באופן אישי – נברך אותך על המאמץ שלך מהבוקר להעביר את התקציבים למגזר הערבי, ואני מקווה שהצלחת בישיבה שהייתה עכשיו בוועדת הכספים להעביר 9 מיליון שקל לתרבות ולספורט ולחינוך במגזר הערבי. אומנם אלה סכומים קטנים בהשוואה להעברות שהיו, אדוני סגן השר, אתמול ושלשום, 20 מיליארד, אבל בשביל המגזר הערבי, תראה שגם 9 מיליון זה אוויר לנשימה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מי הביא את זה לוועדת הכספים? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כל הכבוד. כשצריך להגיד תודה, אנחנו יודעים להגיד תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> זה היה משנה שעברה. אתה היית סגן שר? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אמרתי לחברנו חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, שהרשימה של שיאני השכר במגזר הציבורי – מ-100 הראשונים בטבלה הזאת, 95 הם רופאים, ורק חמישה הם מהתעשייה הביטחונית, ואלה משתכרים 100,000–120,000 שקל. ויש מומחה לנשים שמקבל 110,000 שקל – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> 127,000 שקל. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אז אני מציע לאדוני לשקול – אדוני היושב-ראש היה מומחה לרפואה וויתר על שכר של 100,000 שקל בשביל השכר שאנחנו מקבלים היום. <היו"ר אחמד טיבי:> (אומר בערבית: מה אתה רוצה לומר?) <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אני רוצה לדבר על הפערים – חבר הכנסת חנין, על הפערים בשכר, שזה ה-issue, הנקודה המרכזית שאני חושב שהדוח הזה מצביע עליה. כאשר יש רופאים – וכאמור, עיננו אינה צרה ברופאים האלה, שהם רופאים מוכשרים, מצוינים, טובים – שיאן השכר היה בבית-החולים סורוקה, הוא עשה ניתוחים גם לאחינו הבדואים בכפרים הלא-מוכרים. הרופא הזה יכול היה לצאת לשוק הפרטי ולהשתכר אולי יותר ויותר. אבל אני מתלונן, אדוני סגן השר, על הפערים בין השכר הגבוה לשכר הממוצע ולשכר הנמוך. אם ברפואה הציבורית יש רופאים שמקבלים 100,000 שקל, אז יש אחיות שבקושי מקבלות 5,000, 6,000, 7,000 שקל. ולכן, כאשר אנחנו מדברים, אדוני סגן השר, על דוח העוני, ואנחנו קראנו את המספרים והזדעזענו למשמע המספרים, כאשר אנחנו מדברים על משפחה, אם היא מתחת לקו העוני, אדוני היושב-ראש, ליחיד זה 3,500, למשפחה של חמש נפשות זה בערך 9,000 שקל, ולכן, אנחנו במגזר הערבי סובלים הכי קשה מהמצב הכלכלי הזה. ולכן אנחנו מברכים, אדוני סגן השר, על ההסכם שהוסכם אתמול בין ההסתדרות לבין משרד האוצר, ועל כך שהונהג – חבר הכנסת פריג', גם אם זה לא מה שרצינו, אבל לפחות זה צעד אחד קדימה בכיוון השינוי הרצוי – לתת יותר לשכבות החלשות. אנחנו לא רוצים להוריד שכר גם לא לאלה שמרוויחים הרבה, אבל אנחנו כן רוצים, אדוני סגן השר, להעלות את השכר של אלה שבתחתית הסולם, של אלה שמשתכרים 7,000–8,000 שקל; וכן, גם להעלות את שכר המינימום. בירכנו על הכיוון של העלאת שכר המינימום, אבל אני חושב שהגיעה השעה כן לצמצם כמה שיותר פערים. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> (אומר בערבית: בעוד דקה – ביי. אם לא אתן לו דקה הוא לא ירצה.) <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוא מרגיש בטוח כשאתה נמצא. <היו"ר אחמד טיבי:> האמת היא, חבר הכנסת עיסאווי פריג', כאשר אוסאמה נמצא על הדוכן – ואני מלווה אותו, הוא מלווה אותי, בעבודה הפוליטית יותר מ-20 שנים כמעט; כמעט 20 שנים – ואני פה, והוא שם, אחרי יום שבו עלה מישהו כאן על הדוכן והציע לתלות אותי בכיכר העיר – היה חבר כנסת, שקוראים לו חבר כנסת ליברמן, לפני כמה שעות – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> זה מה שהוא אמר? <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא שמעתי אותו. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> זה מה שהוא אמר? <היו"ר אחמד טיבי:> זה המשמעות של הדברים שלו. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אה, אז אתה פרשן. <היו"ר אחמד טיבי:> כן – לא לא, זה מה שהוא אמר. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אגב, רק שתבין, חבר הכנסת פורר, לפני פחות מעשר שנים הוא הציע – מילולית – להעמיד אותי ואת חבר הכנסת ברכה מול כיתת יורים; ככה הוא אמר. לפחות לא ברכה ולא אני עומדים מול שופטים, בתביעות שונות. תודה רבה לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל אני חייב לציין – חבר הכנסת סעדי, בהצעת החוק על בתי-הדין הצבאיים, אמר דברים מעניינים, מקצועיים. <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת סעדי הוא חבר כנסת מבריק, גם אם אני לא כל כך אובייקטיבי. הדברים האלה נאמרו לי על-ידי חברי כנסת מהאופוזיציה והקואליציה, על דרך הצגת הנושאים של בתי-דין צבאיים והציטוטים המעניינים. תודה, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. (אומר בערבית: גם התשובה שלי היא בערבית, כי אני ואתה מדברים על זה שרצה ליידות בנו אבנים בכיכר כשישבנו ביחד כמו משפחה.) אדוני, מכובדי סגן שר האוצר, בבקשה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תסביר לי – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תפאדל, נאיב אל-וזיר יצחק כהן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה מדבר ערבית לא פחות טוב מאתנו, למה אתה עושה לי את זה? <היו"ר אחמד טיבי:> תפאדל, תפאדל. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, ההצעות הדחופות לסדר-היום בעניין שיאנות השכר במגזר הציבורי. כבוד היושב-ראש, הממונה על השכר מפרסם מדי שנה דוחות שכר בהתאם לסעיף 33(א) לחוק יסודות התקציב, התשמ”ה–1985, תיקון מס' 16 ותיקון מס' 36 לחוק. מטרת הדוחות היא להגביר את השקיפות ואת נגישות המידע לחברי הכנסת ולציבור. <היו"ר אחמד טיבי:> סחיח. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הדוחות כוללים נתונים של יותר מחצי מיליון עובדים במגזר הציבורי, ומשקפים, בין היתר, את הרמות הממוצעות של השכר בגופים הציבוריים. הדוח האחרון משקף את נתוני 2014. להלן נציג רמות שכר ממוצעות בחלק מהסקטורים: שירות המדינה – רמת השכר הממוצעת: 16,962 ש"ח; חברות ממשלתיות – רמת השכר הממוצעת: 20,640; גופים נתמכים – רמת השכר הממוצעת: 17,666; רשויות מקומיות – 10,481. השונות ברמות השכר בין הגופים יכולה להסביר במידה מסוימת את מורכבות קביעת השכר ועדכונו במגזר הציבורי. בחלק גדול מהגופים השכר ותנאי העבודה נקבעו בהסכמים קיבוציים, אשר לרוב ניתנו לאחר נקיטת צעדים ארגוניים, חלקם חריפים, ולא תמיד עם הודעה מוקדמת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז שביתות זה משתלם. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הבוקר שר האוצר משה כחלון עשה צעד היסטורי, מה שלא היה עד היום, והגיע לסיכום עם יושב-ראש ההסתדרות מר אבי ניסנקורן על הסכם שכר לתקופה של חמש שנים, מינואר 2013 עד דצמבר 2017. מדובר בהסכם מסגרת הכולל תוספות דיפרנציאליות, יעני, 50% מהתוספות יתגמלו את מקבלי השכר הנמוך, את החלשים, במגזר הציבורי. זה דבר שלא היה עד היום. ההסכם מביא בשורה לעובדים החלשים בעלי שכר נמוך. על-פי ההסכם, תשולם תוספת שכר בעלות של 7.5% על פני שלוש שנים – ותשלום מענק חד-פעמי בגובה 2,000 ש"ח. אכן, אני רוצה לברך פה, מעל במה זו, את שר האוצר משה כחלון ואת יושב-ראש ההסתדרות אבי ניסנקורן על ההסכם ההיסטורי שהם עשו היום. זה צעד שהוא תקדים לעתיד, בעזרת השם. ככה נוכל לצמצם פערים בין האוכלוסייה החלשה, שמקבלת שכר נמוך, לבין האוכלוסייה שמקבלת שכר גבוה מאוד. אלמלא נקטנו את הצעד הזה, אלמלא נקט שר האוצר את הצעד הזה, היינו פשוט מרחיבים את הפער, כי תוספת אחוזית למקבלי שכר נמוך, מבחינה שקלית היא לא דומה, היא אפילו רחוקה מאוד, מתוספת אחוזית למקבלי שכר גבוה. זה שהתוספת דיפרנציאלית והיא שקלית – זה מצמצם את הפער. אומנם עוד יש המון מה לעשות, אבל זה איזשהו צעד ראשון בכיוון הנכון, ועל כך מגיע לו יישר כוח. בעניין שיאני השכר – מטרת הצגת השיאנים היא לא לנגח, חלילה, קבוצה כזו או אחרת, אלא לשקף לציבור את הנתונים. אומנם מי שמובילים את הטבלה הם הרופאים, אך יש לזכור שמדובר בתוצאה של הסכמים קיבוציים, שהאחרון נחתם אחרי מאבק קשה וצעדים ארגוניים לא קלים – זה סכסוך שנמשך שנה בערך, אתה זוכר את זה. <היו"ר אחמד טיבי:> שנה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> ההסכם האחרון כולל תוספות שכר משמעותיות לרופאים, וגם שיפורים לטובת מערכת הבריאות הציבורית, כמו עידוד העסקה במקצועות במצוקה ובפריפריה. נעשה שם גם מהלך מדהים, שייתנו מענקים במיליונים לרופאים שיעבדו במקצועות במצוקה, ויעברו לעבוד בפריפריה. ואכן זה הצליח, מאוד הצליח. וגם הגברת נוכחות רופאים מומחים בשעות הערב, ועוד הרבה צעדים. אדוני, זאת תשובתנו, ואנחנו מציעים או להסתפק בתשובת סגן השר, או להעביר את זה לוועדה, או להעביר את זה למליאה, או מה שתחליטו. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> סגן השר, בשנה הבאה הפערים יצטמצמו? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אינשאללה. אינשאללה. <היו"ר אחמד טיבי:> האם אתם מסתפקים בתשובת השר, או שיש לכם בקשות אחרות? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> להעביר את זה לוועדות. <היו"ר אחמד טיבי:> לוועדות. אדוני, הם לא מסתפקים. תודה רבה לך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> איזה ועדה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> כספים. <היו"ר אחמד טיבי:> כספים, מטבע הדברים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> למה לא – – – <היו"ר אחמד טיבי:> אתיקה? <קריאה:> מה הבעיה שלך עם כספים? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אה, הוא צודק. הנה, הוא כבר מסיר לי בעיה. אתה יודע מה – – – <יעקב מרגי (ש"ס):> למה? חינוך פיננסי זה יכול להיות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה פוחד מגפני? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתה יודע מה? תוותר. <יעקב מרגי (ש"ס):> ויתרתי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כספים. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. מי שבעד – הוא בעד להעביר לוועדת הכספים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מי שמצביע בעד – הוא בעד. <היו"ר אחמד טיבי:> מי שנגד – הוא בעד הסרה. <יעקב מרגי (ש"ס):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> סליחה? טוב, זו כנסת חדשה, מרגי. מי שמצביע בעד הוא בעד, מי שמצביע נגד, קרוב לוודאי שהוא נגד. אוקיי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> בסדר, אנחנו רוצים כספים. <קריאה:> רגע, בעד זה לוועדה? <היו"ר אחמד טיבי:> תצביעו. נא להצביע. <יעל גרמן (יש עתיד):> המציעים לא נמצאים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני הצעתי, ואוסאמה ומקלב – שלושה מהמציעים פה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> למה? כל המציעים פה. הצבעה מס' 11 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 11 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכספים נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> בעד – 11, אין מתנגדים, אין נמנעים. על כן, הוחלט להעביר את ההצעה להמשך דיון בוועדת הכספים. תודה רבה. <הצעות לסדר-היום> <אישור כריית פוספטים בשדה-בריר והפגיעה הצפויה בתושבי ערד והסביבה> <היו"ר אחמד טיבי:> הנושא השני בסדר-היום הוא: אישור כריית פוספטים בשדה-בריר והפגיעה הצפויה בתושבי ערד והסביבה, הצעות לסדר-היום מס' 1920, 1922, 1952, 1989, 2009, 2010 ו-2011. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה. סגן שר האוצר יענה. <יצחק כהן (ש"ס):> לא לא לא, השר להגנת הסביבה. <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, ההחלטה שהתקבלה לעניין אישור כריית הפוספטים בשדה-בריר היא מאוד מטרידה, בעיקר כי אתה מגלה שהממשלה כאן מקבלת החלטות למרות העובדה שמונח לפניה דוח חמור של משרד הבריאות, למרות העובדה ששר הבריאות מתנגד להחלטה הזו, ולמרות שיש פה השלכות משמעותיות בתחום הבריאותי, לפחות לפי הדוח של משרד הבריאות, שמדבר על עלייה של 4.25% בשיעור התמותה ועלייה של 6% בשיעור מחלות לב-ריאה בגלל כריית הפוספטים בשדה-בריר. חמור מכך, איך הממשלה מתרצת את האישור הזה? כדי שתהיה עבודה בערד. אנחנו מייצרים מקומות עבודה. מסבירים לנו כמה מקומות העבודה חשובים. ואני חושב שזו בדיוק הנקודה שבה הממשלה נכשלת שוב ושוב. אתם, ממשלת ישראל, בשביל לדאוג למקומות עבודה בערד צריכים לסכן את בריאות התושבים? מה, אין אמצעים אחרים לדאוג למקומות עבודה בערד? <טלי פלוסקוב (כולנו):> זה גם לא – – – בדיוק. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אתם מעבירים בימים האלה בוועדת הכספים מפה לשם קרוב ל-20 מיליארד שקל, מהרגע להרגע, ולא מצאתם בתוך המיליארדים האלה תקציבים כדי לייעד אותם לערד, להביא לערד מפעלים שכן יכולים לייצר שם עבודה, שכן יכולים לייצר שם תעסוקה בלי לגרום לעלייה של אחוזים גדולים בתחלואה מצד אחד ואפילו בתמותה מהצד השני? גם איך משווקים את ערד, משרדי הממשלה? משרד הרווחה תומך בפנימייה לחולי אסתמה בעיר ב-1968, בגלל האוויר הנקי של ערד. אם נשאל את שר התיירות, משרדו מפרסם את ערד כ"פנינה של תיירות מרפא, בעלת האוויר היבש והנקי, המפלט לחולי אסתמה". אז איך העיר בעלת האוויר הנקי שהממשלה תומכת בה תמשיך להיות בעלת אוויר נקי? האם תפרסמו גם באותם פרסומים שכתוצאה מהאוויר הנקי התמותה תעלה ב-4.25% ותחלואת לב-ריאה תעלה ב-6%? אני חושב שממשלת ישראל יכולה לפתח תעשיות אחרות בערד, יכולה להשקיע כספים שצריך להשקיע בערד, כדי למצוא מקומות עבודה, אבל לא מקומות עבודה שמזהמים ויוצרים את הזיהום הזה מצד אחד, ומצד שני גם פוגעים עוד באיזשהן נקודות חוזק שהממשלה עצמה משווקת לגבי ערד. זאת אחריות שלכם, זאת אחריות שלך, השר לאיכות הסביבה, להגנת הסביבה, להגן גם על תושבי ערד. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, חבר הכנסת פורר. חבר הכנסת מוזס, נא לסור לדוכן. <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר להגנת הסביבה, חברי חברי הכנסת, אני אתחבר לדברי קודמי, אבל אני רוצה גם לצאת מנקודת המבט ההלכתי היהודי הטהור לגבי העסקת עובדים במקום שיש ספק פיקוח נפש. אתם יודעים שלא רק על פיקוח נפש מחללים את השבת, אלא גם על ספק פיקוח נפש, ועל אחת כמה וכמה שאסור על-פי המסורת היהודית להעסיק בן-אדם במקום שיש ספק, אולי הוא ייפגע על-ידי כך. וכאן, בתירוץ מוזר של מקומות עבודה, הולכים להעסיק אנשים בשדה-בריר, במקום כזה שזה ודאי סכנה, לפי הדוח החמור של משרד הבריאות, גם מבחינת תחלואה, גם מבחינת תמותה. איך מותר כדברים האלה לעשות? איפה הנפש היהודית, הנשמה היהודית, בכל הנושא הזה? לקחת אנשים ולהעסיק אותם במקומות האלה? ואני רוצה עוד משהו להוסיף. לא יכול להיות שהכול יהיה רק כסף. לא יכול להיות דבר כזה. ראינו עכשיו, רק עכשיו הסתיימה ועידת האקלים בצרפת, ומה הייתה המסקנה שם? שפשוט, בשביל הכסף, בשביל הכלכלה, הולכים ומקלקלים את מה שצפון בבריאה, כל הדברים הטובים, שלא לדבר על יפי הבריאה, או על יפי העולם. ומה שצפוי, אנחנו במו ידינו, בגלל הכסף, ובגלל הכלכלה, ובשביל המירוץ המטורף הזה, מוכנים לוותר על דברים כה חשובים, לגרום לנזק היום ובעוד כמה שנים. אני רוצה לומר לגבי ערד, המקום הזה שהוא באמת פנינה, ויושבת כאן גם מי שהייתה ראש העיר ערד. אתם יודעים שרק לפני כמה שנים בוועידה – בשדולה לתיירות שהקמת כאן, דיברו על כך שחשוב להקים איזה מלון רציני ועממי לציבור, למשוך. אבל מספיק שישמעו שהזיהום שם הוא לא פחות מאשר במפרץ חיפה, ואולי יותר מסוכן, מבחינת המסקנה הברורה של הדוח, שמדובר כאן גם על זיהום תחלואתי וגם על תמותה, אני חושב שרק זה יבריח אנשים מערד, ולא יביא, וחבל על כל ההשקעות האלה. אני מבקש מאוד מהשר להגנת הסביבה שיעמוד לימין תושבי ערד והסביבה – לא לתת להתעשר על חשבון הבריאות והחיים של תושבי הסביבה בכלל ותושבי ערד בפרט. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה לחבר הכנסת מוזס. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. תפאדל. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, משהו מאוד מסריח בממלכת הפוספטים. משהו מאוד מאוד מסריח בממלכה הזאת. אני מלווה את הפרשה של שדה-בריר לאורך שנים, ואני מכיר אותה די טוב לעומקה. דיברנו פה על העיר ערד, פנינת הנגב המערבי, עיר שנמצאת היום בסכנה בכלל המכרה הזה. צריך להזכיר גם את היישוב הערבי הבדואי אל-פורעה, אדוני היושב-ראש, יישוב של אלפי תושבים שמיועד לפינוי ולגירוש, בשביל מכרה. ובואו נלך כמה צעדים אחורה. יושבת אתנו שרת הבריאות לשעבר, חברת הכנסת גרמן, והיא זוכרת שכאשר עלו התוכניות להקים את מכרה הפוספטים – נדמה לי שהסיבוב הראשון היה עוד לפני הקדנציה שלה – הדרג המקצועי במשרד הבריאות שבחן את הדברים הגיע למסקנה שהדבר הזה מסוכן, מזיק ובעייתי. ואז – ושוב אני מדבר על משהו שקרה עוד לפני הקדנציה שלך, גברתי חברת הכנסת גרמן – התחיל מסע לחצים על משרד הבריאות לא להסתפק בעמדות של הדרג המקצועי במשרד, כאילו שיהיה לנו משרד בריאות רזרבי; חוות הדעת של משרד הבריאות לא נראית לנו, או לא מתאימה לרווחים של האחים עופר, אז צריך להזמין עוד חוות דעת. הסיפור הזה הוא סיפור ארוך, אני לא רוצה להיכנס לכל התחנות. מובן שכל ערעור על עמדתו המקצועית של הדרג המקצועי של משרד הבריאות הוא חמור, הוא מסוכן. אין לנו שני משרדי בריאות, אין לנו שני משרדי ביטחון ואין לנו עשרה משרדי חוץ, וגם לא שבעה משרדי הגנת הסביבה, ושכל פעם כשהמשרד הרלוונטי, עמדתו המקצועית לא נראית למישהו, פתאום צריכים חוות דעת נוספת. אבל בסופו של דבר הוזמנה חוות דעת חיצונית, והוזמן מומחה בין-לאומי. אני אישית חשבתי שהמהלך הזה הוא מיותר, אבל המומחה הבין-לאומי הוא איש מאוד רציני, והוא הכין חוות דעת נוספת, והפלא ופלא, גם חוות הדעת הנוספת, באופן חד-משמעי, אומרת: מכרה בשדה-בריר יפגע בבריאות ויהרוג אנשים. אפשר להתווכח על השאלה כמה אנשים, ואפשר להתווכח על השאלה איך עושים את התחשיב, אבל על השורה התחתונה אי-אפשר להתווכח. אגב, תושבי ערד טוענים שנתוני המסד שעליהם מתבסס הדוח של המומחה היו נתונים מאוד מאוד מקלים, ומתבססים על מכרות פחם ולא על מכרות פוספטים, שהם הרבה הרבה הרבה יותר מסוכנים. אבל מה קורה אז? במקום שהממשלה תתעשת ותגיד: אוקיי, גם המומחים שלנו, גם המומחה הבין-לאומי שהוזמן, כולם אומרים שהמכרה מסוכן, שאסור לכרות שם – מה עושה הממשלה? ממשיכה ומקדמת את המהלך הזה. עמיתי חברי הכנסת, אני חושב ששערורייה יותר גדולה מזו פשוט קשה להעלות על הדעת. מה, לא מחויבים פה לחיים ולבריאות של אזרחים? לא מחויבים לעתידה של עיר, לעתידם של כפרים, לעתידו של אזור שלם בארץ הזאת? מדברים על מקומות עבודה. השקר הנאלח הזה – כמה מקומות עבודה יש בשדה-בריר, מישהו פעם חישב? חברת כי"ל, שידועה בהתנהלות הבריונית והסחטנית שלה, גם באה ומאיימת, שאם לא ייתנו להם את מכרה שדה-בריר, אז חס וחלילה הם בכלל יפסיקו את העבודה בארץ, ינטשו את ים-המלח ויעזבו אותנו לאנחות. אני מציע לשרי הממשלה, אדוני סגן השר, אדוני השר, לומר לאדונים הנכבדים האלה: תעזבו אותנו, לא מעוקצכם ולא מעוקצכם, אתם גורפים המון רווחים בארץ הזאת, תפסיקו לאיים עלינו, אנחנו לא ניכנע. בעניין הפוספטים, אדוני היושב-ראש – פוספטים זה חומר מתכלה. אין שום סיבה שמדינת ישראל תכלה את משאבי הפוספטים שלה כולם בדור הנוכחי כדי שרווחי האחים עופר והחברות הקשורות אליהם יגדלו; אפשר גם להשאיר קצת פוספטים לדורות הבאים, ולא יקרה שום נזק. חייבים להגן על העיר ערד, חייבים להגן על תושבי הנגב, חייבים להעביר מסר ברור לאזרחי ישראל: החיים שלכם, הבריאות שלכם, חשובים לנו יותר מרווחים של איזשהו טייקון, אפילו אם הוא גר בלונדון. וזאת צריכה להיות העמדה הברורה של הממשלה. העובדה שהמהלך הזה עדיין מקודם היא בושה גדולה, היא בושה גדולה לממשלה. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה, חבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת זנדברג, בבקשה, נא לסור לדוכן. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, לפני איזשהו זמן, באחד הגלגולים של המאבק הזה, על שדה-בריר, ביקרתי בערד ונפגשתי עם התושבים – עם התושבים שמתנגדים לכרייה, עם מטה המאבק המאוד-נחוש וכה-רציני שם, ואחד המשתתפים בפגישה היה ניצן, ילד בן עשר, שאמר לי למה הוא חושש שבסופו של דבר הכרייה תצא לפועל והתושבים יפסידו במאבק. הוא אמר לי: זה נורא פשוט, כאן באדמה קבור יותר מדי כסף, יותר מדי כסף מכדי שלא יבואו אותם בעלי אינטרסים כדי לחפור ולהוציא את הכסף. והמשפט הזה ליווה אותי המון זמן, ועדיין מלווה אותי, כשאני חושבת על המאבק הזה, כמו על מאבקים אחרים. כשאנחנו עומדות ועומדים כאן ומייצגים את האינטרס הציבורי, המחויבות שלנו היא להכניע את האינטרס להוציא את הכסף, לטובת האינטרס הציבורי. זו בעצם מהות המאבק כאן, בשדה-בריר. כי אמרו כבר לפני – וטוב שאני מדברת אחרי כמה דוברים; לפני ציין חבר הכנסת פורר את הסכנות הבריאותיות, וציין חבר הכנסת מוזס את הרוח השורה על המאבק הזה, ציין חבר הכנסת דב חנין את עמדת משרד הבריאות לדורותיו, באמת יושבת כאן השרה לשעבר, יושב כאן גם השר להגנת הסביבה, שקודמיו התנגדו לכרייה הזאת מתוקף עיקרון מוביל במחשבה הסביבתית, והוא עקרון הזהירות המונעת, שקובע שגם במצבים שבהם אנחנו לא יכולים בדיוק לדעת כמה ומה יהיה הנזק, אנחנו נמנעים – במקרה הזה – מחפירה או כריית פוספטים שתגרום לנזק עתידי כלשהו, הגם שאנחנו כרגע לא יודעים לאמוד אותו. וכל זאת בשעה שיש חלופות; זה לא שאין חלופות. זה לא שכי"ל תסגור את המפעלים שלה באופן כללי בישראל, ואפילו לא בנגב. פשוט בשביל לממש את החלופות ולהוציא את הפוספטים מהאדמה במקום אחר צריך לעבוד קצת יותר קשה. צריך לחפור טיפה יותר עמוק. צריך להשקיע קצת יותר כסף מהרווחים, על חשבון אולי הרווחים של כי"ל, שגם ככה ויתרנו להם. קודם כול ויתרנו להם במהלך השנים, אחר כך ויתרנו להם בששינסקי 2, הטלנו את המסים רק על רווחי היתר, אחר כך קיזזנו להם את רווחי היתר, כדי – אוי ואבוי, המפעלים לא יהיו רווחיים, קיזזנו את הברום עם המגנזיום וכו'. ועכשיו, בחוצפה, בעזות מצח, באופן חסר בושה, שוב פעם באים אלינו עם הנימוק הזה של הפיטורים בנגב. אני חושבת שהגיע הזמן לומר: די. תושבי ערד – יושבת כאן גם ראשת העיר לשעבר, טלי פלוסקוב – תושבי ערד מצפים מאתנו לאמירה שמביאה בחשבון את הבריאות שלהם, את התיירות בעיר, את הפנינה שערד היא ויכולה להיות והפנינה שנמצאת כרגע בסכנה בגלל מכרה פוספטים מיותר שלא צריך לצאת לפועל. והתפקיד שלנו זה להגן על תושבי ערד, ולהגן על הנגב, מפני אלה שרוצים לחפור את הכסף. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חברת הכנסת טלי פלוסקוב, בבקשה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ברור לכולם שהנושא הזה קרוב ללבי. אני רוצה להבין לא פחות מכם, אבל גם כתושבת ערד, נכון להיום, גם כמי שנמצאת בערד 25 שנה, גם כראש עיריית ערד לשעבר, גם כמי שנלחמה בזמן כהונתה נגד שדה-בריר, ואני הולכת להגיד כאן גם את קולי – – – <היו"ר אחמד טיבי:> גם דיברת על זה בנשיאות. <טלי פלוסקוב (כולנו):> כן, נכון. גם כחברת הכנסת – יותר נכון, אני רוצה להגיד ולהעביר לכם את קולם של תושבי ערד. המון אנשים שואלים אותי, איך דבר כזה מאושר בניגוד לעמדה כל כך נחרצת של משרד הבריאות. כולם באים בטענות לחברי המועצה הארצית שהרימו יד בעד, אבל אני יכולה להגיד שעיקר הבעיה הוא שהנתונים שהם קיבלו כנראה לא נכונים. רבותי, אני הייתי שם, במועצה הארצית, בישיבה, והסתכלתי בעיניים של האנשים האלה ואמרתי, האם יש לכם זכות להצביע כאן בעד או נגד החיים של הבן שלי? של הנכד שלי? אני אמרתי את זה לפני שנה במועצה הארצית, והם לא הצביעו. הם לא הצביעו, הם פשוט דחו את הדיון, כי הם הבינו, כנראה, שמדובר פה על משהו הרבה יותר גדול. אז מה קורה כאן? אני רוצה לספר לכם על כמה עובדות, חמש נקודות. הדבר הראשון הוא חוק אוויר נקי. אומרים בוועדה שהמכרה עומד בתקן. אז דעו לכם שזה פשוט לא נכון. חוק אוויר נקי קובע לא רק כמה זיהום מותר שיהיה, אלא גם איפה צריך למדוד אותו. פה לקחו רק את חצי החוק, לא בדקו את הזיהום איפה שקובע החוק, אלא בממוצע בערד. בממוצע. אני רוצה להגיד לכם, אני גרה בשכונה קרובה מאוד לצד של המכרה. כשהנכד שלי יניב מגיע לבקר אותי, לא מעניין אותי מה הממוצע של הזיהום, מעניין אותי רק אם הוא נחשף לזיהום מסוכן או לא. מה אכפת לי הממוצע? אבל גם בוועדות וגם בתקשורת מדברים על הממוצע. ושלא תהיינה אי-הבנות, רמת הזיהום בגבול התוכנית, במקום שצריך למדוד את זה, היא מאוד מאוד גבוהה. עכשיו, יש פה עוד עניין: הנתונים האלה שאנחנו מדברים עליהם, פגומים. למועצה הארצית פנו כמה מומחים לאבק, והם מזהירים מהדבר הזה, שכל הוויכוח של מומחי הבריאות שאנחנו מכירים שנים מתבסס על נתונים לא נכונים. למשל, כתוב שם שעוצמות הרוח אשר הובאו בחשבון היו נמוכות ולא סבירות, והתבססו על נתוני רוח מחודשי הקיץ, שבהם הרוח באזור היא בעוצמות החלשות ביותר. אחד מהם אמר בעיתון שאפילו לא התייחסו אליהם. יודעים מה הוא אמר בעיתון? אני מצטטת: האמת והעובדות המדעיות לא ממש מעניינות אף אחד. זה מה שהוא אמר. עכשיו, תגידו לי, רבותי, איך יכול להיות שכזאת אזהרה לא זוכה להתייחסות? איך יכול להיות שחברי המועצה שמאשרים אפילו לא יודעים מזה? הם לא היחידים; גם המומחה הבין-לאומי פרופסור סאמט, שנפגשתי אתו אישית ויחד עם שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן, כותב בדוח שלו, שעדכנו לו את הנתונים תוך כדי העבודה. גם הוא כותב שהנתונים לא מספקים. שלא לדבר על זה שהמדינה לא בדקה פה בעצם כלום בעצמה. היא בעצם הסתמכה על הנתונים שהתעשייה סיפקה לה. אז, רבותי – – – <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אני מבקשת, זה כל כך חשוב. תודה, אדוני. <היו"ר אחמד טיבי:> יש לי רוחב לב יותר מהלב שלך לפני יומיים לגבי. בבקשה, תמשיכי. <טלי פלוסקוב (כולנו):> תודה. הנקודה השלישית היא לגבי הפרנסה. רבותי – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר אחמד טיבי:> גם בגללה וגם בגלל הדברים אני מרשה לה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> היא כבר שתי דקות מעבר לזמן. <טלי פלוסקוב (כולנו):> הנקודה השלישית היא לגבי הפרנסה – זה נושא מאוד חשוב, בטח בערד, וכולנו יודעים על מה אני מדברת. אבל גם כאן, מציגים כאילו דואגים לפרנסה של הנגב. רבותי, המכרה לא יביא מקומות עבודה לתושבי ערד, נקודה. אני רוצה לומר עוד שני דברים. דבר ראשון זה ייצוא של חומר הגלם; הייתה ועדה בין-משרדית שהמליצה להפסיק את הייצוא של סלע פוספט גולמי ולייצר בארץ גם את החומצה הירוקה, שזה מוצר הבסיס, וגם את מוצרי ההמשך. אם באמת רצו לדאוג לעבודה, למה זה לא נכנס להחלטה? למה זה רק ייבחן? איפה היה ועד העובדים בעניין הזה? אני אומרת, חייבים מקומות עבודה, ובשביל זה צריך קודם כול להחליט: הפוספט הישראלי לתעשייה הישראלית. היו יכולים גם להקטין את קצב הכרייה וגם להגדיל את התעשייה. אבל כמו שזה נראה, הם לא דואגים לתעשייה, אלא, סליחה, למניה. הדבר השני בעניין הפרנסה זה האיום שיסגרו את המפעל. מילא שהתקשורת הולכת אחרי זה, אבל המדינה? מה, הם ישאירו פה 150 מיליון טונות שיש להם במכרה הקיים וילכו? שדה-בריר זה 65 מיליון טונות, אגב, מי שלא יודע. זה מוסיף להם עוד שליש בסך הכול. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אבל הפקידים מספרים לוועדה שזה ייתן 30 שנה עבודה, ובלי זה הם סוגרים. אז, רבותי, היום ב"רותם" יש 650 מקומות עבודה בסך הכול, בערך, והמדינה יכולה וצריכה לדאוג שאף אחד מהם לא יאבד את מקום העבודה. אפשר לעשות את זה גם בלי כרייה בהר-בריר ובלי לסכן את התושבים, גם של ערד וגם של הפזורה. ואיך אתם תעבירו את הפזורה? מי משלם להם פיצויים, המדינה? יש לי עוד הרבה שאלות – – <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – אבל, לצערי הרב, אני חייבת לסכם. מה שאני רוצה רק לבקש – יושב פה השר להגנת הסביבה, השר מהמפלגה שלי; אני פונה אליך ומבקשת: בבקשה, תשבו יחד עם משרד הבריאות – ליצמן לא סתם מתנגד, יש לו נייר שאומר שזה מסוכן. אני מבקשת לשבת יחד וללמוד את הנושא שוב. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> ואולי תביאו בשורה לאזור. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. תודה על דברייך. חבר הכנסת חיליק בר, בבקשה. אני לא אתן לך כמו שנתתי לחברת הכנסת פלוסקוב. היא קיבלה שמונה דקות. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לי רק דקה, לא שתי דקות. <טלי פלוסקוב (כולנו):> תודה רבה לך. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אחרי שטחנת אותי חצי שעה בשמירה, שעה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אבל היא דיברה דברי טעם. דברי טעם. שמונה דקות של דברים רציניים. <היו"ר אחמד טיבי:> והיא אכן אמרה דברי טעם. שלוש דקות. בבקשה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> חברי חברי הכנסת, טלי, אני מסכים אתך, וצריך גם להגיד את האמת פה, ולהיות פחות מנומסים – היינו קצת מנומסים, אדוני השר. ראשית, יש חלופות לפוספטים במקומות מבודדים בנגב, זה ידוע, אבל כי"ל מתעקשת להפיק אותו הכי זול שאפשר, גם אם המחיר הוא מחיר חייהם העתידי של תושבי ערד; אני לא מדבר בכלל על איכות חיים, אני מדבר, כמו ראש הממשלה, על החיים עצמם, אוקיי? נציגי הממשלה תכף יעלו כנראה ויספרו לנו שאפשר להפיק פוספטים רק בשדה-בריר שבבקעת-ערד, אבל האמת המרה היא, או לא מרה, שמסתירים מכם את העובדות שפוספטים שכרייתם רווחית, גם אם מעט פחות, זמינים גם בערבה הדרומית, גם באזור חיון וגם במקומות נוספים, ולדעת חלק מהמומחים אפילו בתחומי המכרות הקיימים, שלא כל המצבורים בהם נוצלו. צריך לומר את האמת. ולא ייתכן שכדי לשפר את שורת הרווח של כי"ל, וכדי להעלות את מחירי המניה שלה, יסכנו את חיים של 55,000 תושבי ערד והסביבה. צריך להגיד את האמת, טלי, ואמרת חלק חשוב מהאמת הזאת. כי"ל מציעה לעשות פיילוט למכרה הפוספטים. אבל בואו נקרא לזה בשם האמיתי: מדובר בניסוי בבני-אדם. לא פחות מזה. ניסוי בבני-אדם. מה יקרה כשבעוד שנה-שנתיים יחליטו שהפיילוט הצליח, אבל בעוד חמש או עשר שנים גם יגלו שפתאום יש תחלואה של מאות ואלפי חולי סרטן? מה נעשה אז? <טלי פלוסקוב (כולנו):> ולכן – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> נכון. כי"ל טוענת שיש מחלוקת בין מומחי הרפואה על המסוכנות של המפעל. זה נכון, יש מחלוקת – בין מומחי משרד הבריאות, שקבעו חד-משמעית שהמכרה הזה מסוכן, לבין המומחה הפרטי שכי"ל העסיקה כדי שיכתוב חוות דעת סותרת. גם את זה צריך להגיד. <יעל גרמן (יש עתיד):> שהוא לא מומחה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> שהוא לא מומחה, אומרת שרת הבריאות לשעבר. ועם יד על הלב, חברי הכנסת, וגם אדוני השר, האם אתם הייתם מסכימים שדבר כזה יקום בחצר האחורית שלכם או בעיר שלכם? כנראה לא. התשובה היא לא. ולמעשה, כמעט לא קיימים נתונים לגבי מכרות פוספטים פתוחים בעולם. אבל אחד המכרות הבודדים שכן נבדקו הוא המכרה בתדמור בסוריה, ושם, אגב, נמצאה פליטת אבק מסוכנת בכמויות אדירות. כן, זה אחרי שאומרים לנו בכי"ל ומציגים מחקרים שלפיהם במכרות פתוחים בעולם נמצא שכמות האבק לא מסכנת את הציבור. בכי"ל טוענים שלא ייווצר אבק מהפוספטים מאחר שהם ירטיבו את המצבורים, והם מביאים דוגמאות ממכרות בארצות-הברית, שאינם מייצרים כביכול, לכאורה, בעיה של אבק רעיל. הם רק לא מספרים שבמכרות האלה בארצות-הברית יורדים יותר מ-1,000 מילימטרים של גשם, שמונעים מהאבק הזה לצאת, ובארץ מדובר על מכרה שנמצא במקום מדברי. את כל זה לא מספרים לנו. הם טוענים גם שיביאו מים כדי להרטיב את המצבורים האלה, הם מאוד אחראיים, אבל הם לא מפרטים מאיפה הם יביאו אותם ולהיכן. וחשוב להבין – לא מדובר פה בכמה דליים של מים, חבר הכנסת עודד פורר, מדובר במצבורי פוספטים של יותר מ-3,000 טונות בשעה שצריך יהיה להרטיב באופן מלאכותי. אין שום סיכוי בעולם שהדבר הזה מעשי וממשי. <היו"ר אחמד טיבי:> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> ואם כל זה לא מספיק חשוב – אני מסיים, אדוני היושב-ראש – חשוב לזכור שהקמת המכרה הזה תחייב פינוי של אלפי בדואים ואלפי משפחות. ואנחנו זוכרים רק מה ועדת פראוור עשתה, או מה פינויים של אנשים ממקומות אחרים עשו, כדי להבין – מעבר לתחלואה, מעבר לסרטן, מעבר לזיהום, מעבר למחיר, למים לכל הדברים האלה – מה יעשה רק הפינוי של אלפי בדואים מהמקומות האלה שכי"ל רוצה לעבוד בהם. לכן, רבותי חברי הכנסת, אדוני השר, אני קורא לכם, באמת, לעצור, לעשות חושבים מחדש, רגע לפני שאתם נותנים את ברכת הדרך שלכם למחדל בקנה מידה לאומי, שכבר היום אפשר לכתוב את הדוח של ועדת החקירה שתוקם בעקבותיו. תודה, אדוני. <היו"ר אחמד טיבי:> אני מודה לך, חבר הכנסת בר. מכובדי השר גבאי, בבקשה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אנחנו לא יכולים לדבר מהצד? <היו"ר אחמד טיבי:> אחרי. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> לשמוע גם את דעתו של שר הבריאות. <היו"ר אחמד טיבי:> הוא ידבר אחרי השר להגנת הסביבה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> גם שר הבריאות רוצה לדבר. <היו"ר אחמד טיבי:> גם כן, גם. אם רק לא היית מבקש, אולי היה מדבר – מכיוון שהתערבת, אז אני מאשר לו. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> יש פרוטקציה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אתה רואה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> איזה יושב-ראש יש לנו היום. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים – – <היו"ר אחמד טיבי:> אני תמיד ככה. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> – – עכשיו מדברים עברית או ערבית? <היו"ר אחמד טיבי:> אתה רשאי לפתוח בערבית ולעבור לעברית. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> הבנתי, אוקיי. עד עכשיו דיברת ערבית. <היו"ר אחמד טיבי:> אני נדיב. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> הנושא של שדה-בריר – אספר קצת מה הייתה המעורבות שלי ומה אומרים אצלנו במשרד וכו', ומה הלאה. הנושא של שדה-בריר הגיע אלי כשנכנסנו לתפקיד. שאלתי את אנשי המקצוע אצלי: מה דעתכם על העניין הזה? מה העמדה המקצועית שלכם? מה עשיתם בעניין? ותחקרתי אותם. הסבירו לי שהנושא הזה נבדק על-ידיהם, יש חוק אוויר נקי שהכנסת חוקקה, שמגדיר בדיוק את הנושא ומה מותר ומה אסור, ואני – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> דב, אני מבקש. דב. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני במקרה הייתי בראש הוועדה שניסחה את החוק. וכשלא מתייחסים לערכי יעד, וכשחושבים שאת ערכי היעד כתבנו בשביל קישוט ובשביל יופי, אז ככה התוצאה. אבל כתבנו את ערכי היעד בשביל שזה ינחה את המערכת התכנונית. ומצער אותי שהמשרד להגנת הסביבה לא משתמש בכלי שהכנסת נתנה לו כדי להגן על הציבור והבריאות שלו. <יעל גרמן (יש עתיד):> גם במפרץ חיפה על-פי הערכים האלה אין ציות, ותראה מה קרה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> סליחה. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> סיימתם? טוב. אני כמובן לא ביולוג ואני לא כימאי ואני לא מדען, ולכן בנושאים כאלה אני מסתמך על עמדת אנשי המקצוע, במיוחד כשאני חושב שהם אנשי מקצוע טובים. בדקתי מה הם עשו, והם השתמשו כמובן גם בייעוץ חיצוני וייעוץ מחו"ל וכו' וכו'. קראתי את התגובות, גם של תושבים וכו', פגשתי גם נציגים של התושבים, שמעתי את הטענות שלהם, כולל הטענה, טלי, של ממוצע ולא קצה העיר וכו' – אז גם אם מודדים בנקודה הכי קרובה, זה רחוק-רחוק ממה שאסור. אני חייב לומר שבעקבות כל הטענות וגם שיחה שהייתה לי עם שר הבריאות ידידי, שאני מאוד מאוד מעריך את דעתו, שוב קראתי לאנשים, ושוב שאלתי את אנשי המקצוע: מה עשיתם? האם יש פה מישהו שחושב אחרת? כל אנשי המקצוע במשרד חושבים שאין בעיה. לא רק שהם חושבים שאין בעיה – כמובן, כל דבר שאנחנו עושים בחיים מייצר זיהום, כל משאית חדשה שעולה על הכביש מייצרת זיהום, כל כביש חדש שנבנה מייצר זיהום וכו'. אין דבר שאנחנו עושים בעולם המודרני שלא מייצר זיהום, השאלה היא רק מה המידה ומה הכמות ומה ההשפעה. ושוב אנשי המקצוע אמרו: אנחנו לא רואים בעיה. ויש מספרים שפשוט מוכיחים שאין בעיה. אני לא מכליל בעמדה שלי, ומובן שהיה לי הכי נוח להתנגד, להיות בצד של כל מי נמצא כאן זה הכי נוח – להיות נגד, כולם תומכים בך בחוץ, אתה כוכב וכו'. אבל אני הולך, טלי – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – – <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> – – אני הולך בעניין הזה עם אנשי המקצוע. פשוט מאוד. זאת העמדה המקצועית שלהם. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> האם יש, אדוני השר, עוד מקום? <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> שנייה. ואני אומר לך, חבר הכנסת דב חנין, שכמו שאתה אמרת על העובדים של משרד הבריאות שאסור ללכת נגד עמדתם המקצועית, אז מה, מותר כן ללכת נגד העמדה המקצועית של אנשי המשרד להגנת הסביבה? זה מותר וזה אסור? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – אני אומר שאנשי המשרד להגנת הסביבה, שאני מאוד מעריך אותם, קוראים בצורה מוטעית את חוק אוויר נקי. אם הם חושבים שלא צריך להתייחס לערכי יעד וצריך להתייחס רק לערכי סביבה, אז הם קוראים בצורה מוטעית את החוק שאנחנו חוקקנו פה בכנסת. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> אני אמשיך ואומר שאין לי כאן שום שיקולי תעסוקה ושום שיקולי רווח של מישהו או משהו, חברה אחרת. הנושא פה הוא נושא מקצועי פרופר, וככה אני מתייחס אליו. אם אנחנו בודקים אותו לא נכון, נעשה על זה דיון, אני מניח, בוועדה וכו' ונשמע את כולם. אני רוצה רק לומר דבר אחד: אני חושב שבסופו של יום אנחנו מדינת חוק, הכנסת מחוקקת חוקים, וחוק זה חוק גם כשהוא לא נוח לנו. אם אנחנו נהפוך את עצמנו למדינה שבה לא משנה מה החוק, מחליטים לפי מה שנוח באותה נקודת זמן, אז אנחנו הולכים כולנו באוויר, ובעצם אין משמעות לחקיקה שאנחנו עושים כאן ואין שום ודאות עסקית לאף אחד לקבל החלטות. זה הדבר הכי חשוב בסופו של יום, שמי שרוצה לקבל החלטות עסקיות או אחרות במדינה יודע שיש חוק. אנשים שנכנסים או מגיעים למדינות בעייתיות לא יכולים לקבל החלטות, כי הם לא יודעים מה החוק יהיה ומה בית-המשפט יאמר וכו'. כאן יש לנו חוק. אז אם החוק אומר משהו – אנחנו צריכים ללכת לפיו. הנקודה האחרונה, ואני בזה אסיים: שוחחתי כמה פעמים עם השר ליצמן – שאני שוב אומר שהוא שר שאני מאוד מעריך, אנחנו מכירים לפחות 15 שנה – ומאחר שדעתו נחשבת בעיני, סיכמנו שניפגש. אנחנו אמורים להיפגש, אני חושב, בשבוע הבא, יחד עם אנשי המקצוע של שני המשרדים, ושנינו נסתכל בעיניים של האנשים, נשאל את כל השאלות, ונצא, אני מקווה, עם מסקנה אחת או עם שתי מסקנות. אבל את התהליך הזה אנחנו נמשיך, גם ובעיקר בגלל שאני מאוד מאמין באיפכא מסתברא. כשאני שומע שהרבה אנשים אומרים הפוך ממה שחושבים אצלי, אז אני בודק את זה, ואני תמיד ממנה אצלי אנשים שינסו להוכיח לי אחרת ממה שהאנשים אצלנו אומרים. אני מקווה שלאחר מכן נהיה יותר חכמים, ואני מניח גם שיהיו דיונים בכנסת בנושא הזה בהמשך. בסך הכול, התהליך הזה, התהליך הסטטוטורי כאן, הוא תהליך שעוד נמצא בתהליך מאוד לא מתקדם, ככה שיש לנו עוד הרבה מאוד זמן לדון גם כאן, גם במועצה הארצית, גם לאחר מכן אני חושב שבממשלה. זה נושא שאף אחד לא יחליט לגביו ביומיים הקרובים, אז אפשר להמשיך את התהליך ולבדוק אותו עד תומו. תודה רבה. <היו"ר אחמד טיבי:> מה אדוני מציע? להעביר את זה לוועדת הפנים או מה? <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> הסיכום היה להעביר את זה לוועדת הכלכלה. אין לי שום בעיה עם זה. <היו"ר אחמד טיבי:> כלכלה? <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> כן, כן. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה, תודה רבה. מכובדי שר הבריאות. השר המוחמא ביותר בממשלת ישראל, שר הבריאות ליצמן. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אל תפגע באבי גבאי. <השר להגנת הסביבה אבי גבאי:> בתור רופא, אתה – – – <היו"ר אחמד טיבי:> בצדק. אני מסכים עם דבריו של השר גבאי שנאמרו לפני כמה דקות, ושאני אומר אותם 12 פעמים כל שנה, בתחילת כל חודש. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אדוני היושב-ראש, אני מודה לך על כך שנתת לי רשות להתערב בדיון. <היו"ר אחמד טיבי:> בבקשה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אדוני השר אבי גבאי, חברי הכנסת, בהחלט סיכמתי עם ראש הממשלה – זה הולך לבוא לדיון בממשלה. אבל אני רוצה להעיר כמה וכמה הערות. שאלתי אותך בקריאת ביניים קודם אם יש עוד מקום – אני יודע שיש לחץ של חברת כי"ל; ואני אומר כי"ל, kill – ואני מקבל תשובה: כן, יש עוד מקום. רק מה? החברה להגנת הטבע מתנגדת. אז ככה, החברה להגנת הטבע – צריך לשמור; להרוג אנשים – לא צריך לשמור. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> רשות הגנת הבריאות – לא. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אז אם אני התמניתי – אתם רציתם שאני אתמנה כשר, שר הבריאות, אתם רציתם את זה, אתם הכרחתם אותי. בא שר הבריאות ואומר: רבותי, אסור. באה שרת הבריאות לפני, מינתה בן-אדם מחוץ-לארץ שאמר: אסור. נו, אז מה? אז זה לא פוליטיקה. זה לא שום פוליטיקה. לא. משרד בריאות, שהוא הממונה, אומר: אסור. עכשיו אני אתן לך עוד אבסורד שאתם אפילו לא חושבים עליו: יושבת כאן ראש העירייה של ערד לשעבר. חוק עזר בערד אומר שאסור לנטוע סוגי עצים מסוימים כי זה מזהם את האוויר לחולי אסתמה – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> זית. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – נכון? אז תקשיב, אדוני השר, חולי אסתמה – אסור לנטוע עץ זית או איזה עץ שאסור, אבל זה מותר. זה נכון בעיניך? זה נכון בעיניך שדבר קל אסור להכניס ודבר קשה מותר להכניס? הרי זה אבּנורמלי, זה דבר לא נורמלי. לא משנה לי מה אנשי מקצוע, לי יש גם אנשי מקצוע. ואני עקבי, גם בקדנציה הקודמת שלי התנגדתי, וגם השרה לפני התנגדה. גם אני מתנגד. אני לא אתן, אני אהפוך עולמות. לא יכול להיות. מה אומרים לי? שהסטטיסטיקה אומרת שזה הורג בן-אדם אחד בכמה שנים. אז מה, בן-אדם אחד כן מותר להרוג? אנחנו הופכים עולמות להציל כל בן-אדם, אז בן-אדם אחד מותר להרוג? אני דיברתי כרגע על ערד. אני לא מדבר רק על ערד, יש כסייפה, יש עוד יישוב שם, זה 3 ק"מ מערד. זה טירוף מה שעושים כאן. יושבים ודורסים. יש ועדה עליונה, יושבים מחליטים – פה-פה-פה – לא מסתכלים. <טלי פלוסקוב (כולנו):> פינוי-בינוי זה הפתרון. קח את כל העיר ותעביר אותה לתל-אביב. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> רבותי, אני לא אעבור לסדר-היום. אני לא רוצה להגיד לכם מה אני אעשה, אבל ברור שאני לא אעבור לסדר-היום על זה, ואני אעשה את כל מה שצריך כדי להפיל את זה. אני שמח שהשר אבי גבאי הסכים להיפגש, ואנחנו ניפגש בימים הקרובים. אני אשתדל לשכנע אותו. אבל אני אומר שבהתחלה יכולתם לחשוד שזה ליצמן, אבל גם השרה הקודמת מינתה ועדה, נדמה לי שזה היה מישהו מחוץ-לארץ? <יעל גרמן (יש עתיד):> כן. אדם שאין לו שום מניעים – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אין לו שום מניעים. וגם הוא אומר שלא, אז למה אנחנו חשודים? אם אני ממונה על הבריאות ואתה סומך עלי לגבי בתי-חולים, אתה סומך עלי בכל דבר שנוגע לבריאות, אתה פונה אלי, אני מותקף גם על זה – זה בצדק, אגב, כי אני השר – אז למה אין לי מילה להגיד שאני נגד? למה אתם לא שומעים בקולי? זה בריאות; זה לא אובמה, אני לא מתערב בדברים לא לי, אני מתערב רק בדברים ששייכים אלי. ולכן, אדוני השר, אני אשמח מאוד שאנחנו נתנגד ונהפוך את ההחלטה. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> מודה לך, שר הבריאות. הבעת דעה של שרון השכל, חברת הכנסת – בבקשה, גברתי. שרן, שרן. <שרן השכל (הליכוד):> תודה. שר הבריאות, מאוד שמחתי לשמוע את המילים שלך. אנחנו פה עובדים כל כך קשה כדי לחזק גם את העיר ערד, אם זה במסים ואם זה בלהביא לשם עוד תושבים, ולעשות מעשה כזה זה בדיוק להפוך את הכול. לבוא ולסכן את הבריאות של אנשים במחלות נוראיות, שאחר כך אנחנו נבוא ונצטרך להתנצל בפני אנשים על מחלות? על מוות? אסור לנו לתת לדבר כזה לקרות. אנחנו פשוט נבריח את התושבים של ערד מהמקום, התחלואה שם פשוט תעלה, זה פשוט יהיה מקרה איום ונורא. אנחנו לא יכולים לתת לדבר כזה פשוט לקרות. המחלות שיגיעו – וביחד עם זה אנחנו ראינו מה קרה באזור חיפה ובאזורים של מפעלים, ואיזה סיוט אנשים שחלו במחלות כאלה עברו, וכמה מלחמות היו להם מול המערכת רק בשביל להוכיח גם שזה הגיע משם בשביל לקבל פיצויים על הדברים האלה. איך אנחנו כממשלה יכולים לעמוד בצד ולא לעשות כלום? אז שר הבריאות, מאוד שמחתי לשמוע את המילים שלך. יש לך פה גיבוי מלא גם מאתנו, ונילחם בכל הכוח כדי שהדבר הזה לא יעבור. תודה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חברת הכנסת יעל גרמן. אחריה – חבר הכנסת חאג' יחיא. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני רוצה להעיר כמה הערות לגבי הדברים שנאמרו. דבר ראשון לשר אבי גבאי, לשר להגנת הסביבה. אני מבינה מה שאתה אומר כשאתה בא ואתה אומר: זה מה שאמרו המומחים. אבל אני רוצה לומר לך, ואמר את זה גם דב חנין – הוא לא נמצא כרגע – שעל-פי ערכי הסביבה וגם על-פי התקנים אין זיהום אוויר במפרץ חיפה. מפרץ חיפה, בכל המבדקים, עומד בתקנים ובערכי הסביבה. אבל אתה יודע שהתחלואה במפרץ חיפה גבוהה בעשרות אחוזים מהתחלואה בכל הארץ, הן בקרב כלל האוכלוסייה, ובעיקר בקרב ילדים, ואנחנו דיברנו על כך בוועדת הפנים. לדאבוני, היושב-ראש הפך להיות יושב-ראש של קק"ל, היושב-ראש של הוועדה, אבל דיברנו על כך שצריך כנראה לשנות את התקנים. גם על-פי התקן של המשרד שלך לגבי קרינה אלקטרומגנטית, אם אני לא טועה מותר 10 מיליגאוס. בעולם כבר אסור אפילו 4 מיליגאוס, אז אנחנו אולי לא מעודכנים. צריך להבין שאם בא מומחה בריאות ואומר שיש סכנה לבריאות הציבור, סכנה שעולה על מה שמקובל בעולם – אני משתמשת במילים מאוד מדויקות, לא בומבסטיות – לא יכול להיות שיתעלמו מזה. ודבר אחרון שאני רוצה לומר זה לגבי "אדם טבע ודין". "אדם טבע ודין" מתנגדים מסיבה מזעזעת: לא אכפת להם ערד, או כן אכפת להם; אבל מה שאכפת להם זה נחל עשוש. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> זה החברה להגנת הטבע. <יעל גרמן (יש עתיד):> זה החברה להגנת הטבע? תודה על התיקון, חברי דב חנין. אז החברה להגנת הטבע חוששת שמא, אם יבטלו את האתר הזה של שדה-בריר, ילכו לאתר הבא שבו יש באמת מצבור גדול של פוספטים. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <יעל גרמן (יש עתיד):> נחל עשוש הוא באמת מקום יפהפה, אני ממליצה לכולם לבקר. אבל דחילק, בני-אדם לעומת ערכי טבע? <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. חבר הכנסת חאג' יחיא, בבקשה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. יש עקרונות. כשאנחנו מדברים על הגנת הסביבה, כבוד השר, אנחנו לא מחפשים להגן על הסביבה כסביבה. ההגנה שלנו על הסביבה היא כדי לשמור על בני-האדם, כאמצעי לשמור על בני-אדם, והמטרה היא לא הסביבה. בריאות בני-אדם וחייהם קודמים ליותר רווח או פחות רווח לחברות של כאילו מישהו אחר, או אפילו לדיבידנדים לממשלה. לכן, כשמדברים על כריית הפוספטים במקום הזה, מדברים גם על בני-אדם. יש היישוב אל-פורעה, יישוב בדואי, שיש בו 9,000 תושבים שם. <יעל גרמן (יש עתיד):> 11,000. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> 11,000 כבר? התעדכנו. אז אם זה כבר 11,000, זה אנשים – או שאנחנו אומרים להם: אתם עקורים מהבתים שלכם ואנחנו נפנה אתכם; לא יודע לאיפה. הרי כבר פינו כמה יישובים, ואום-אלחיראן, לא רחוק מההיסטוריה שהתחילה ב-1949, והעבירו אותם עוד פעם ועוד פעם, והיום מקימים במקומם עוד יישוב יהודי. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> והיום רוצים לעקור אותם כדי שאנשים ירוויחו כסף, כדי להזיק לבני-אדם, ויש עוד יישובים אחרים, ובני-אדם ניזוקו. לכן אני קודם כול מודה לשר הבריאות על העמדה הברורה והחדה שלו. יישר כוח. אני גם מודה לשר להגנת הסביבה. אנחנו גם נמשיך לתמוך בעמדה הזו, ואנחנו נעמוד נגד כריית הפוספטים. <היו"ר אחמד טיבי:> שוכראן, א-שיח'. אנחנו עוברים להצבעה. מי שבעד, הוא בעד העברה לוועדת הכלכלה. לְמה? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> כן, כלכלה. <היו"ר אחמד טיבי:> מי שנגד הוא בעד הסרה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> כבוד השר, כלכלה או פנים? <היו"ר אחמד טיבי:> אז אני אסביר שוב. ההצבעה החלה. מי שבעד, הוא בעד העברה לוועדת הכלכלה. מי שנגד, הוא קרוב לוודאי בעד הסרה, כלומר הוא נגד. <ענת ברקו (הליכוד):> רגע, רגע. לא הבנתי. <היו"ר אחמד טיבי:> לא הבינה. פרופסור ברקו לא הבינה. <יואב קיש (הליכוד):> ועדת הפנים, סליחה. הצבעה מס' 12 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 12 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר אחמד טיבי:> סיימנו את ההצבעה. ההצבעה הסתיימה. <ענת ברקו (הליכוד):> אפשר לצרף אותי, אדוני היושב-ראש? <יואב קיש (הליכוד):> אני רוצה לוועדת הפנים. <היו"ר אחמד טיבי:> אם חבר הכנסת יואב קיש מבקש ועדת הפנים, ואנחנו הצבענו על ועדת כלכלה, נעביר את זה לוועדת הכנסת להכרעה. חברת הכנסת ברקו, האם זה מובן? <ענת ברקו (הליכוד):> כן. אתה יכול לצרף אותי? <היו"ר אחמד טיבי:> לצרף אותך להצבעה. חברת הכנסת ברקו מבקשת להצטרף כתומכת, בעד, וזה יעבור להחלטה לוועדה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אתה יכול לצרף את קולי? <היו"ר אחמד טיבי:> אני גם מצרף את קולו של חבר הכנסת ליצמן, שהוא שר הבריאות, לתומכים. כך גם אני מבקש לצרף את השרה לשעבר חברת הכנסת גרמן. <יואב קיש (הליכוד):> אני הצבעתי בטעות נגד, כי חשבתי שזה היה בעד העברה לוועדת הכלכלה. <קריאה:> לא משנים כבר. <יצחק כהן (ש"ס):> הוא הסביר, מי שנגד הוא – – – <יואב קיש (הליכוד):> אבל כבר הצבעתי אחרי שהוא אמר, מה אני אעשה. <היו"ר אחמד טיבי:> תודה רבה. <יצחק כהן (ש"ס):> לא הסברת טוב, אדוני היושב-ראש. מי שמצביע בעד – – – <היו"ר אחמד טיבי:> הוא בעד. תודה רבה. הוחלט להעביר את זה לוועדת הכנסת להכרעה. <יעל גרמן (יש עתיד):> למה? <יואב קיש (הליכוד):> כי אני ביקשתי ועדת הפנים. <יעל גרמן (יש עתיד):> אה, כן? <היו"ר אחמד טיבי:> אז אני אסביר שוב. מדובר בכנסת חדשה. <יצחק כהן (ש"ס):> מהתחלה. <היו"ר אחמד טיבי:> חבר הכנסת איציק כהן, מהתחלה. בדרך כלל מי שמצביע בעד, הוא בעד, מי שמצביע נגד, הוא נגד. במקרה זה הצבענו בעד, כלומר להעביר לוועדת הכלכלה כפי שביקשנו. בא חבר הכנסת יואב קיש והצביע. ביקש להעביר את זה לוועדת הפנים. <יצחק כהן (ש"ס):> אשר על כן? <היו"ר אחמד טיבי:> אשר על כן, אנחנו מעבירים את זה לוועדת הכנסת כמקובל. <יעל גרמן (יש עתיד):> אז אם הוא מבקש ועדת הפנים, אני מבקשת שוועדת הכנסת גם תדון בבקשה להעביר את זה לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <היו"ר אחמד טיבי:> אז אנחנו נתחיל להסביר מחדש. ועדת הכנסת תדון בשלוש אופציות: פנים, כלכלה, ועדת עבודה ורווחה. תודה. <יצחק כהן (ש"ס):> תלמידים טובים. <הצעות לסדר-היום> <אי-ניצול תקציבים המיועדים לניצולי השואה> <היו"ר אחמד טיבי:> אנחנו עוברים לסעיף הבא – אני מקווה שההסבר המפורט שלי מצא אוזניים קשובות וראש פתוח – אי-ניצול תקציבים המיועדים לניצולי השואה, הצעות לסדר-היום מס' 2043, 2050 ו-2102. חברת הכנסת מיכל בירן – בבקשה, גברתי. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, במהלך השבוע שעבר התוודענו בוועדת הכספים לעודפים של כ-18 מיליארד שקלים. עודפים מחויבים. זאת אומרת, כבר אישרו אותם בעבר, אבל לא ניצלו אותם. אני חושבת שבאופן כללי תת-ביצוע של משרדים הוא בעיה מאוד מאוד רצינית. זה נוטה להיות דווקא במשרדים החברתיים, לפעמים בשיטות של נערי האוצר. אבל הפעם קיבלנו מיני תשובות. למשל – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> נערי האוצר זה כינוי לאנשים שעובדים באגף תקציבים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <היו"ר יואל חסון:> וחיפשת נערים ולא מצאת. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אני אחזור לעניין. בקיצור, קיבלנו מיני תשובות למה בעצם יש תת-ביצוע, ונתנו הסברים שבמבנה כזה שאושר, אושר הסכום, אבל הקבלן ביצע רק שלב אחד, ולפיכך לא שילמו לו את מלוא סכום הכסף, והכסף צריך לעבור לשנה הבאה. נשמע חצי הגיוני בחלק מהמקרים. אבל אז הגענו לסעיף מקומם במיוחד – 182 מיליוני שקלים שהוקצו לניצולי שואה ולא מומשו. עכשיו, פה אני מנסה להבין, האם היה קבלן שהיה צריך לבנות מבנה, והמבנה התעכב בגלל סופה – מה יכול היה לקרות כאן? בסופו של דבר, הכסף הזה – ביררתי – היה מיועד לתרופות, והיה מיועד לשירותי סיעוד. עכשיו אני מדברת על האנשים האלה, שסבלו בחייהם סבל רב. מדינת ישראל בנתה לא מעט מכספי השילומים ומהסבל הקולקטיבי הזה. בסופו של דבר, מהכסף הזה בנינו תעשייה, בנינו הרבה מאוד דברים, שכן שירתו את טובת הכלל. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> עכשיו מגיעים האנשים האלה לגיל שהם כל כך חלשים וחסרי אונים, כי הם באמת באמת כבר קשישים; הם זקוקים לתרופות האלה, הם זקוקים לשירותי הסיעוד האלה. אגב, אני חושבת שכל קשיש בישראל זכאי לדברים האלה, אבל לניצולי השואה כבר אושר הכסף הזה, על שום הסבל הייחודי שהיה מנת חלקם בצעירותם. והכסף הזה יושב שם, ונותנים לאנשים לסבול, ומישהו – נתנו לו 182 מיליוני שקלים כדי למזער את הסבל הזה, ובגלל בעיות ביורוקרטיות הכסף הזה לא מגיע לייעודו. וייעודו לא להיות העברה תקציבית של עודפים מחויבים; ייעודו לא להיות סעיף תקציבי; היה לו ייעוד מאוד ברור – ממשלת ישראל החליטה, הושלם כל התהליך הפרוצדורלי, כדי להקל ולו במעט על חייהם של ניצולי השואה. אני מבקשת שההצעה לסדר-היום הזו תועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, כדי שאנחנו נצלול לעומק, כדי שמי שהיה אמור לטפל בכסף הזה ובהעברה שלו לניצולי השואה יגיע וייתן את הדין, כי מבחינתי הדבר הזה הוא פשוט פשע חמור, ואי-אפשר לעבור על זה לסדר-היום. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת בירן. הדוברת הבאה, חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, נכבדי חברות וחברי הכנסת, על-פי נתוני הקרן לרווחת ניצולי השואה, בישראל חיים 50,000 ניצולים מתחת לקו העוני. זהו נתון מזעזע, בהתחשב בעובדה שכל כך הרבה כספים מיועדים לניצולי השואה אבל כנראה לא מנוצלים. זה חודשים מספר אנחנו עדים לקטטה נמשכת בין החברה להשבת נכסים של נספי השואה לבין חברת "אוצר התיישבות היהודים", סכסוך שאני לא רוצה להיכנס אליו והוא ממש לא מענייננו. אבל בעקבות הסכסוך הזה, 150 מיליון שקל, שעל-פי החוק צריכים היו להיות מועברים לניצולי השואה והנזקקים משנת 2015, לא הועברו; עברו 40 מיליון, ו-110 מיליון לא עברו. כשמבקשים מהחברה להשבת נכסי נספי השואה להסביר מדוע הם לא מעבירים, הם נותנים שלל תירוצים ותשובות, מזה שלא נותנים להם הלוואות, ועד, כמו שאני אומרת, שהנכסים נמצאים ב"אוצר התיישבות היהודים". אבל בתוצאה הסופית, הכספים לא עוברים לניצולי השואה; אותם ניצולים שאנחנו יודעים ש-50,000 מהם, שהולכים ומתמעטים, נמצאים מתחת לקו העוני. ובאותה העת, דיברה חברתי מיכל בירן על כך שהשבוע אישרה ועדת הכספים העברת עודפים למשרד הרווחה בגובה של 796 מיליון ש"ח. מתוכם הוקצו 86.5 מיליון לשירותים מרכזיים – משרד, ופחות ממיליון, בסביבות 800,000, לניצולי שואה. ואני שואלת אתכם, חברי היקרים, ואותך, ממלא-מקום היושב-ראש כרגע, האם זה הגיוני שניתן היה לקחת את הכספים האלה שמיועדים למשרד – אז יחסרו שם כמה אביזרים או אולי אפילו מחשוב – ולהעביר אותם לניצולי השואה? עוד 86.5 מיליון ש"ח יעבירו לניצולי השואה, ושלא יאמרו לי שאי-אפשר לעשות העברות תקציביות. אני ניהלתי תקציבים וניהלתי גם רזרבות, ואפשר בהחלט לעשות. נכון, יצטרכו לחסוך פה ולעשות שינוי של סדרי עדיפויות, אבל אפשר להעביר וצריך להעביר, וכל עוד לא מעבירים – יש לנו 50,000 ניצולי שואה שחיים מתחת לקו העוני ולא מקבלים את מה שהחוק חייב את החברה להשבת נכסים של נספי השואה להעביר להם. לכן אני מבקשת להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ולנסות להכניס שכל למי שצריך, כדי שהכסף יעבור. הוא ישנו. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לחברת הכנסת גרמן. חברת הכנסת טלי פלוסקוב, בבקשה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת שנותרו באולם, אני חושבת שהנושא שאנחנו מדברים עליו לא יכול להשאיר אף אחד אדיש. רק אתמול התכנסו שתי ועדות שדנו בהן בניצולי השואה – ועדה אחת היא ועדת העבודה, הרווחה והבריאות – ודיברו על סגירת בתי-תמחוי לניצולי שואה. וכשגברת אחת מניצולות השואה קמה ואמרה: אני מעדיפה למות ולא להיכנס לבית-תמחוי, אני חושבת שכל מילה נוספת מיותרת. הוועדה השנייה שהתכנסה היא ועדה שאני עומדת בראשה, ועדת משנה למעמד הקשיש, והנושא הראשון שבחרתי לדון בו בוועדה הזאת הוא נושא ניצולי השואה, ולמה? 1. האם אתם יודעים שכל יום, אבל כל יום, 40 ניצולי שואה הולכים לעולמם? זה דבר אחד. הדבר השני – היות שדאגנו בתקציב 2015, 2016 יותר נכון, להגדיל את קצבאות הקשישים, הנזקקים לצורך העניין, אלה שמקבלים השלמת הכנסה, משפחה שמקבלת תוספת של 500 שקל, מהיום היא בעצם תקבל 4,808 שקלים בגילים בין 70 ל-80 – אני לא אכנס לעומק – האם עשינו שינוי תואם לניצולי שואה? אז זהו, שלא. הדבר השלישי שגיליתי בדיון הוועדה – שהתיקון שעשו ב-2014, תיקון החוק שבעצם העביר שר האוצר לשעבר יאיר לפיד – וגם שוחחתי אתו והבנתי מה הוא התכוון, אבל בסוף זה לא מה שיצא. מה שקרה זה שהאנשים האלה היו צריכים לקבל מעבר לקצבת הזיקנה והשלמת ההכנסה, שהם היו מקבלים, תוספת של עד 2,200 שקלים בחודש, כדי להשוות את התנאים שלהם לניצולי השואה שהגיעו לארץ לפני 1953. מה קרה בפועל? שביטלו להם את הבטחת ההכנסה, העבירו את כולם למשרד האוצר, ומשרד האוצר משלם להם סוג של קצבה משולבת, שהיא הרבה פחות ממה שתכננו, או התכוונו יותר נכון, אלה שהעבירו את החוק. לכן – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> ומה עשו – מיליארד שקל? <טלי פלוסקוב (כולנו):> לכן, גברתי – חברתי, יותר נכון – יעל גרמן, אנחנו מדברים על אותו הדבר, וזה בדיוק מה שאנחנו דנו עליו אתמול בוועדה. אני אמרתי שמה שעלינו לעשות, ודחוף, זה להחזיר אותם קודם כול להמשיך לקבל את כל מה שמגיע להם מהביטוח הלאומי. הכוונה שלי לקצבת זיקנה פלוס השלמת הכנסה, שזה יוצא לזוג – אני עוד פעם חוזרת על הסכום, כי זה טרי עדיין בראש שלי – 4,808 שקלים, ולהמשיך לשלם להם את 2,200 השקלים, שאז אתם החלטתם כאן, כמובן בניכוי מה שהם מקבלים כל חודש מגרמניה, 300 יורו, אז זה אומר השלמה של סדר גודל של 800 שקלים. זה אומר שאנחנו יכולים להביא למשפחה של ניצול שואה 7,000 שקל בחודש, וזאת תהיה באמת בשורה, וזה מה שאנחנו כרגע עושים. אני מקווה מאוד שבתמיכתו של שר האוצר נביא בקרוב מאוד את הבשורה הזאת לניצולי השואה, וזה המקום שהכסף צריך ללכת – להם, לאוכל ולצרכים הבסיסיים ביותר. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת פלוסקוב. יעלה וישיב סגן שר האוצר יצחק כהן. בבקשה, אדוני. אני מקווה שאתה הולך סוף-סוף לחדש לנו משהו. אני במתח עד שתגיע לדוכן, אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני שוקל – – – <היו"ר יואל חסון:> להתפטר? <קריאה:> אני שוקל להיפגע. <היו"ר יואל חסון:> להיפגע? חשבתי להתפטר, זה היה פתאום וואו – אתה יודע, אתה מוכן להיפגע, רק לא להתפטר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני שוקל, אני שוקל. <היו"ר יואל חסון:> אתה שוקל, אתה שוקל, עדיף שנשקול פחות, תרתי משמע. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה שלומך, יקירי? <היו"ר יואל חסון:> אני בסדר, אדוני. מחכה לתשובה שלך. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, השרה יעל גרמן – – – <קריאה:> כבר לא. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> פעם שרה, תמיד שרה. <היו"ר יואל חסון:> בדיוק. בארצות-הברית קוראים להם congressman כל החיים, president כל החיים. אנחנו לומדים מהם הרבה, לא? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לפעמים אני שומע פה דברים שנאמרים בחוסר אחריות או בחוסר ידיעה, בואו נהיה קצת יותר – הטיפול בניצולי שואה בישראל. יושב פה חברי אלעזר שטרן, הוא, בכזו רגישות, מטפל בניצולי שואה. את יודעת מה תקציב הרשות לזכויות ניצולי השואה? על כמה הוא עומד, את יודעת? <יעל גרמן (יש עתיד):> לא. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כמה משרד האוצר מחלק כל מיני קצבאות שונות לניצולי שואה? <יעל גרמן (יש עתיד):> אז איך יש – – – מתחת לקו העוני? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> למעלה מ-3 מיליארד ש"ח בשנה. את מבינה את הסכום הזה? <יעל גרמן (יש עתיד):> לאן זה הולך? – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לניצולי שואה, לניצולי שואה. ה-3 מיליארד האלה הולכים לניצולי שואה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אז איך יש 50,000 מתחת לקו העוני? תגיד לי אתה. אתה אדם הגיוני עם לב רחב, תאמר לי איך במדינת ישראל יש 50,000 ניצולי שואה מתחת לקו העוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כבוד השרה, אני לא יודע אם יש 50,000 ניצולי שואה. אני יודע את הנתונים, אני יודע את המספרים. אני יודע את העובדות. <יעל גרמן (יש עתיד):> אז אני אומרת לך, ואני גם – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני גם אומר לך שהרשות – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אז אולי הכסף לא הולך למטרות הנכונות. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה הולך לניצולי השואה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אולי לא. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> 3 מיליארד שקל. אין לזה אח ורע. ועכשיו, לאחרונה, שר האוצר משה כחלון הרחיב לקבוצות נוספות של בני עדות המזרח, קבוצות מעיראק וממרוקו ומאלג'יר שסבלו בתקופת מלחמת העולם השנייה. גם אותם, הכניס אותם למעגל מקבלי הקצבה. <יעל גרמן (יש עתיד):> יופי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אז לבוא ולעלות לדוכן הזה ולומר דברים לא בדוקים – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> איציק, אנחנו אומרים עובדות. תתמודד עם העובדה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, אתם לא אומרים עובדות. אתם לא מכירים את העובדות. <יעל גרמן (יש עתיד):> מה זאת אומרת? יש 50,000 מתחת לקו העוני. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> ניצולי השואה, חברת הכנסת גרמן – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> פורר, אני מראה לכם מספרים ועובדות. אני לא מדבר – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> זאת עובדה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הנושא מאוד רגיש, ואנחנו מטפלים בו ברגישות חסרת פשרות, באמת. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> זה חטא של כל ממשלות ישראל, ואתה יודע את זה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מה? <עודד פורר (ישראל ביתנו):> זה חטא של כל ממשלות ישראל, וצריך לתקן אותו. ויש לכם את התקציב לתקן – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מתקנים. <קריאה:> עושים, עושים. אי-אפשר להגיד שלא עושים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> פורר, אתה מטיל דופי דווקא ביחידה הכי יעילה במדינת ישראל, שמטפלת בניצולי השואה ברגישות מדהימה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> לא מטיל דופי – – – באף אחד. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הייתי מציע לכל המציעים לעשות סיור שם במרכז ולראות את הטיפול, להיות שם יום-יומיים. אתה יודע מה? תתנדבו. אלעזר שטרן, תגיד להם שיתנדבו שם. תתנדבו, תראו במו עיניכם. <יעל גרמן (יש עתיד):> איציק, אנחנו – – – קודם כול, אני מכירה. אבל אני – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. תודה רבה. חברת הכנסת גרמן, תודה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> על כל פנים, אני קודם כול רוצה לברך על ההחלטה לצרף – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אני מזמינה אותך לבוא אתי לבית של ניצולים שהם מתחת לקו העוני, ואני אבוא אתך למקום שאתה רוצה, כדי שתראה במו-עיניך שזה קיים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני מזמין אתכם לבקר. לבקר – תרתי משמע, כן? <יעל גרמן (יש עתיד):> נעשה ביקורים הדדית. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תרתי משמע, ברשות לזכויות ניצולי השואה, בלשכת השירות של משרד האוצר, ואתם תראו את הצוותים שם, איך הם עובדים. ואני אומר לך שהתקציב הוא כ-3 מיליארד בשנה. זה לא סכום פעוט, זה סכום אדיר. ולא מדובר בכספים שהסתתרו, מיכל. כספים שהסתתרו? מה זה המילים האלה? כספים שהסתתרו? <מיכל בירן (המחנה הציוני):> למה לא נתנו אותם? 182 מיליון. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כספים שהסתתרו? מדובר בהתחייבויות שיש להעביר משנת הכספים אחת לשנה עוקבת. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> למה לא מימשו אותם? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> ההתחייבויות כוללות שירותים לניצולי שואה שאינם חלק משנת כספים אחת, בכלל זה מימון תרופות לניצולי שואה, שעות סיעוד ושירותים פסיכולוגיים. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אז למה לא – – – אותם? <יעל גרמן (יש עתיד):> למה זה לא נוצל? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מי אמר שלא – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> את אפילו לא יודעת מה התקציב. אני אומר לך, התקציב הוא 3 מיליארד ש"ח. את ידעת את זה? מתוך כזה תקציב ענק. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אני אומרת ש-182 מיליון שקלים אלה, העבירו אותם משנה לשנה והם לא נוצלו. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> על כל פנים, אני חייב להסביר לך, מיכל, שעודפים מחויבים אלה הם התחייבויות מעטות. זה התחייבות מועטות בסדר גודל – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> מספר האנשים הולך ויורד, זה מה שצריך להבין. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> זה התחייבות מועטות בסדר גודל – – – <טלי פלוסקוב (כולנו):> מספר האנשים יורד – – <קריאה:> נכון. <טלי פלוסקוב (כולנו):> – – והכסף נשאר בקופה. ומה שצריך לעשות עכשיו זה פשוט לחלק את הכסף לאלה שנותרו עדיין בחיים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תודה, טלי. העודפים המחויבים האלה הם התחייבויות מועטות בסדר גודל של 3 מיליארד שקל בשנה לקצבאות, ואינן חורגות מניהול תקין. אנא תבדקו את זה לפני שאתם עולים לדוכן הזה ומטילים דופי בפעילות של המשרד. על כל פנים, אדוני, יש כמה אפשרויות – חבל שאחמד טיבי לא פה: או להסתפק בתשובת השר או להעביר את זה לוועדה. <היו"ר יואל חסון:> סליחה, אני לא טוב בשבילך? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא. אתה לא מסביר, אתה לא מסביר – – – <קריאה:> לוועדת – – – <היו"ר יואל חסון:> יש לך טענות. אוקיי, אני מציע לך – הצעתי לך כבר קודם, אדוני: תתפטר מתפקידך, תחליף אותי פה. לאיזה ועדה אתה מציע, אדוני? <טלי פלוסקוב (כולנו):> להעביר את זה לוועדה שלי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לוועדה של טלי. <היו"ר יואל חסון:> רגע, הוא צריך להציע מהממשלה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> איזה ועדה? <טלי פלוסקוב (כולנו):> ועדת משנה למעמד קשיש, הוועדה למעמד הקשיש. <היו"ר יואל חסון:> הוועדה למעמד הקשיש? <יעל גרמן (יש עתיד):> בסדר גמור. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אבל זה צריך לעבור, קודם כול, לוועדת האם. מי זו ועדת האם? מי זו ועדת האם? <טלי פלוסקוב (כולנו):> ועדת העבודה והרווחה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אז ועדת העבודה והרווחה – כן. זה פתרון. <קריאות:> בסדר גמור, מסכימים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כבוד היושב-ראש, ועדת העבודה והרווחה היא ועדת האם של ועדת המשנה. <אלי בן-דהן (הבית היהודי):> אתה לא יכול לוועדת משנה – – – <היו"ר יואל חסון:> מאה אחוז. זה מה שהוא ניסה להגיד לי. אתם צועקים לי מפה והוא אומר לי מפה. אז ועדת העבודה והרווחה? מסכימה, חברת הכנסת גרמן? מסכימה? <יעל גרמן (יש עתיד):> כן, כן. <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת בירן? <מיכל בירן (המחנה הציוני):> מסכימה. <היו"ר יואל חסון:> מאה אחוז. אנחנו נצביע. מי שבעד להעביר לוועדת העבודה והרווחה יצביע בעד, בבקשה. מצביעים. הצבעה מס' 13 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 10 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <יעל גרמן (יש עתיד):> סגן השר – הוא בעד. <היו"ר יואל חסון:> עשרה בעד, אין מתנגדים. סגן השר יצחק כהן מצטרף לבעד ואני מצרף אותו לפרוטוקול. והנה הוכחה למה לא צריך להפריע ליושב-ראש אלא לתת לו לנהל את הדברים בצורה מסודרת – כי שכחתי שחבר הכנסת פורר ביקש ממני דעה נוספת. לא, אני לא יכול לתת לך יותר. אבל מה שטוב עכשיו זה שאתה הדובר הבא בנושא הבא, אז תוכל להתייחס למה שתרצה. <הצעות לסדר-היום> <פעילות ארגון "שוברים שתיקה" נגד אזרחי ישראל וחיילי צה"ל> <היו"ר יואל חסון:> אנחנו עוברים להמשך סדר-היום: פעילות ארגון "שוברים שתיקה" נגד אזרחי ישראל וחיילי צה"ל, הצעות לסדר-היום מס' 2028, 2029, 2030, 2037, 2082, 2096 ו-2105. ראשון הדוברים, חבר הכנסת עודד פורר – בבקשה, אדוני. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אולי תיתן לי דקה נוספת. <היו"ר יואל חסון:> אני אתן לך דקה נוספת, אני אתן לך. בבקשה, אדוני. אתה תקבל חמש דקות. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אני לא אצטרך חמש דקות, אני מקווה. <היו"ר יואל חסון:> לא, סך הכול – שלא יהיו אי-הבנות. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אני אומר, סך הכול אני לא אצטרך חמש דקות. אבל פשוט עמד פה סגן השר איציק כהן, שאני מעריך אותו ואוהב אותו ומוקיר אותו, אבל תשמע, בסוף אנחנו מספרים פה ומדברים פה על מספרים, מאחוריהם יש אנשים, והאנשים האלה עומדים לפעמים בקור ובגשם וברעב. אני פשוט רוצה להקריא לך. נזכרתי בשיר של נתן אלתרמן, שהוא כתב על אחד מן הגח"ל: "מסיפון אונייה מתנודדת הוא ירד אל רציף הנמל,/ וחיכתה ברציף לו מולדת בדמות אוטו צבאי וסמל.// היא את שמו בחותמת הטביעה,/ היא השליכה בגדיו אל השק,/ ושבועה נוראה היא השביעה/ לקולו של הגשם הדק.// ונראהו זוחל או כורע,/ או עומד עם צלחת בתור,/ ונדע: ללא בית ורע/ קר ללחום את מלחמת הדור.// עוד הארץ הזאת לא נתנה לו,/ לא ידיד, לא פינה למקלט,/ לא שמחה מן האלף הללו/ אשר לנו הייתה למתת.// לא, כי רק את חייו, פליטי חרב/ הוא קיבל על החוף מידה,/ אבל גם את חייו, אי בערב,/ הוא השיב בנופלו בעדה". אלו הם ניצולי השואה שנלחמו והגיעו לפה ונפלו עוד לפני שהם קיבלו אפילו זהות. אז לפחות לאלה שיש להם זהות וחיים אתנו כאן, אחרי הרבה מאוד שנים, בואו ניתן להם לסיים את חייהם – וזה ממש כך – לסיים את חייהם בכבוד. ואני יודע שהממשלה רוצה וצריכה. אבל לפעמים בתוך ה-4.5 מיליארד, תאמין לי, עוד 200–300 מיליון שקל שהולכים פשוט ישירות לאותם ניצולים, היו משנים את המצב. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת פורר, היה שווה לתת לך את שתי הדקות. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אני עובר לנושא הבא, שגם הוא הממשלה, וארגון "שוברים שתיקה". אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, סגן שר הביטחון, אדוני השר, תראו, הנושא הזה של "שוברים שתיקה" הוא נושא של תעשיית השקרים, ועל תעשיית השקרים הזו אני עוד אדבר קצת בהמשך. אבל צריך לזכור שהשקרים האלה גם עולים כסף, ומישהו צריך לממן אותם. אני חייב לומר, אני שמעתי פה בשבוע שעבר את ראש הממשלה קורא בלהט ליושב-ראש האופוזיציה לגנות את ארגון "שוברים שתיקה", והוא יצא נגדם במילים קשות. אבל חוץ מהמילים יש גם מעשים. תוך כדי זה שהוא מגנה אותם במילים קשות וחריפות, אנחנו מגלים שהשבוע, רק אתמול, העבירה ועדת הכספים העברות רבות של כספים ואישרה העברות תקציביות. כל חברי הקואליציה כמובן התגייסו כדי להעביר גם את סעיף 130104 – העברת עוד 17 מיליון ו-600,000 לקרן פורד. קרן פורד, בין היתר, תומכת בקרן החדשה. אז צריך להבין שממשלת ישראל צריכה בהקשר הזה גם לבחון בתוך עצמה לאן היא מעבירה את התקציבים שלה ומה קורה שם בתוך ספר התקציב. לעניין תעשיית השקרים, צריך לומר את האמת: החבורה הזו של "שוברים שתיקה" היא חבורה שמטרתה רק להכפיש את צה"ל ורק לפגוע במדינת ישראל. הרי אם לא כן, למה הם צריכים לצאת ולהסית ולשווק בחו"ל – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> למה הם יוצאים למילואים? <עודד פורר (ישראל ביתנו):> זה לא קשור. עדיין, אם הם יוצאים לחו"ל ולאוניברסיטאות כדיי לשווק כל מיני שקרים, זה כדי שהם יכפישו, זה כדי שהם יוציאו דיבה, ולא כדי לתקן. כי אם באמת רוצים תיקון, ואם באמת רוצים לשנות, אז זה המקום. והמקום הזה הוא מקום שכפוף לביקורת, וברוך השם, אנחנו מדינה שיודעת להכפיף את עצמה לביקורת, ולבחון ולתקן ולהשתפר. זה פשוט מזכיר לי את פרשת המרגלים. פרשת המרגלים, פרשת בשלח, נסמכה לפרשת מרים. ושואל רש"י: למה נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. להזכיר לנו מה קרה למרים ומה עשו המרגלים. וכשבאים אותם המרגלים ומוציאים את דיבת הארץ רעה, איך הם עושים זאת? לא באים ומספרים לנו ישר שיש פה בעיה והארץ היא רעה, לא. הם עושים את זה בדיוק כמו שכתוב שצריך לשקר – "ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה" – מתחילים בטוב. אבל אז הם ממשיכים: "אפס כי עז העם היֹשב בארץ והערים בצֻרות גדֹלֹת מאֹד וגם ילִדי הענק ראינו שם", וממשיכים ומוציאים את דיבת הארץ רעה. ועל כך אומר רש"י: כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו. כלומר, המרגלים לא באו ואמרו מה ראו, ולא באו וסיפרו: יש בעיות בישראל, אבל אפשר להתגבר עליהן, ואפשר להיכנס מפה, ואפשר להיכנס לארץ בדרך אחרת; הם באו במטרה להוציא את דיבת הארץ רעה. וכך בדיוק עושה ארגון "שוברים שתיקה": הם לוקחים רסיסי סיפורים, טווים סביב איזשהו סיפור שתחילתו היא באיזשהו מקום שאתה יכול לקשור אותו לאמת, עם הגזמות, עם גוזמאות, עם סילופים; מגדילים ועושים ומוציאים את דיבת הארץ רעה, לא רק כאן, אלא גם מעבר לים. אז בואו נודה על האמת, מדובר כאן בתעשייה של הפצת שקרים. אין כאן שום רצון אמיתי לתיקון, שום דאגה לאמת, ושום דאגה, פרט להכפשה ולפגיעה במדינת ישראל. <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> הם חוטאים – אני מסיים. הם חוטאים באותו חטא שחטאו המרגלים, אבל חמור מכך, הם עושים את זה תוך שהם זוכים למימון מממשלות זרות – לא מתורמים זרים, מממשלות זרות – שמנסות לבחוש כאן בפוליטיקה המקומית ולהכפיש אותנו, ולעשות לנו דה-לגיטימציה בעולם. אני קורא לממשלה לפעול לביטול ההעברות האלה שמממנות גם את הארגונים של "שוברים שתיקה". תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת פורר. חבר הכנסת יואב קיש, בבקשה. שלוש דקות, אדוני. <יואב קיש (הליכוד):> כבוד היושב-ראש, תודה, השר, חברות וחברי הכנסת, הגיע הזמן שנדבר על תרבות השקר. מנסים לומר לנו שהדרך למוסר וזכויות אדם היא להשמיץ את מדינת ישראל בזירה הבין-לאומית. חלק מזה מבוסס על מצלמות, מתכננים איזו פרובוקציה, מזייפים פציעות ומצלמים – זו תרבות השקר. את תרבות השקר הזו אנחנו חייבים להפסיק. אסור שתרבות השקר הזו תגרום לנו להימנע מביקורת. צה"ל ומדינת ישראל פתוחים לביקורת, ביקורת בונה. אני רוצה להגיד לכם שלפני כשלוש שנים הוקם ארגון בשם "זכויות אדם כחול-לבן", חלק מהמכון לאסטרטגיה ציונית, ואני זכיתי להיות בוועד המנהל של הארגון הזה. בארגון אנחנו מאמינים בצה"ל, מאמינים בחיילות ובחיילים, בלוחמות ובלוחמים, במפקדים ובמפקדות. אנו מאמינים שם שאפשר לתקן טעויות על-ידי זה שעובדים עם המערכת, לא נגדה; עם צה"ל ולא נגדו. חלק מהפעילות מתבצעת במחסומים על-ידי מתנדבים שבאים למחסומים, רואים את התהליכים שקורים שם, רואים את המורכבות – והנושא מורכב – ואם יש בעיות, קודם כול מדברים עם המפקדים בשטח, מדברים, מסבירים, ואם עדיין חושבים שזה מצריך, אז פונים לכל גורם רלוונטי בתוך צה"ל לתקן את הבעיה שראו. הארגון גם מפעיל מתנדבים שעוברים בבתי-ספר, מחנכים צעירים על גיוס עם טוהר נשק ועל רוח צה"ל. זו הפעילות שמתבצעת יחד עם המערכת. חברים, אני אומר לכם, אין לשמאל מונופול על מוסר וזכויות אדם. אנחנו צריכים להיזהר מתרבות השקר של ארגון "שוברים שתיקה", ארגון שאולי בתחילת דרכו עסק בביקורת בונה, אבל היום עוסק בהסתה פראית כנגד מדינת ישראל, סילוף עובדות והצגה מעוותת של דברים בזירה הבין-לאומית, עם מטרה אחת לנגד עיניו: להצדיק את המימון שהוא מקבל ממדינות זרות בזירה הבין-לאומית. איך עובד המנגנון הזה? אותה מדינה מגיעה, תורמת כסף לארגון, ואפילו מחתימה אותו – הארגון מתחייב לספק x – לא יודע, 90 – כמויות של עדויות, והוא צריך לעמוד בקווטה; לא משנה מה קרה בשטח, זה פחות מעניין, הוא צריך להביא להם את ההוכחות שלהם. ואחרי זה אותם ראשי ארגון נוסעים לוועדות באו"ם ומשמיצים ומשקרים. אם באמת הם היו רוצים לתקן משהו, הם היו צריכים לעשות את זה פה בבית ומבפנים. עכשיו, תבינו את האבסורד: אותם דוחות שנקנו בכסף של אותן מדינות זרות, ה"חמאס" משתמש בהם. זו תרבות שקר, זו לא ביקורת בונה. אני מסיים במילים האלה. אני אומר לכם עוד פעם, שאף אחד לא יבוא ויגיד לי שיש לו מונופול על נושא המוסר וזכויות האדם. ז'בוטינסקי אמר לנו כבר שכל אדם הוא מלך. אנחנו מאמינים בזה, אנחנו שומרים על המוסר, שומרים על זכויות האדם, והגיע הזמן שכולנו נתחיל לדבר בתרבות האמת. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> הציטוט המדויק של ז'בוטינסקי זה: כל יחיד הוא מלך. יש הבדל גדול מאוד. <קריאות:> – – – <היו"ר יואל חסון:> זו תוספת שלך. כמו שאת יודעת, כל אחד יכול לעשות עם ז'בוטינסקי מה שהוא רוצה ולפרש אותו בדרך שהוא רוצה. אתם רוצים שיעורים על תורת ז'בוטינסקי? אני יכול. אני לא רחוק משם, תאמינו לי. <יואב קיש (הליכוד):> – – – יכולים לקבל אותך חזרה. <היו"ר יואל חסון:> אני לא יודע מי יותר קרוב לז'בוטינסקי, אני או הספסלים משמאלי. אני לא בטוח. <יואב קיש (הליכוד):> יואל, אני לא יודע אם נקבל אותך חזרה. יש הבדל בין לדבר לבין לעשות. יש הבדל בין לדבר ובין לעשות. <היו"ר יואל חסון:> אני לא במקום של דיון כזה מהכיסא שאני נמצא בו כרגע, אבל כשמדברים על ז'בוטינסקי, ואפרופו מי קרוב יותר, מי קרוב-רחוק, זה ענייני נשיא המדינה ראובן ריבלין, אז תחשבו על זה. <יואב קיש (הליכוד):> – – – תחשבו על זה. <היו"ר יואל חסון:> כדאי שתחשוב קצת, אדוני, זה לא מזיק. <יואב קיש (הליכוד):> מכיר את ז'וז'ו חלסטרה? <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת אלי כהן. זה ז'בוטינסקי החדש – ז'וזו' חלסטרה. זה בדיוק אנשי הליכוד – טוב, לא משנה. חבר הכנסת אלי כהן לא נמצא פה, אני רואה. <יואב קיש (הליכוד):> יואל, זה לא מכובד שאתה מנצל את – – – לדבר איך שאתה מדבר. <היו"ר יואל חסון:> אתה צודק, אין בעיה. חברת הכנסת מיכל רוזין – גם לא נמצאת. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. <קריאה:> אתה מגן על חיילי צה"ל? <קריאות:> הוא שומר שתיקה. <קריאה:> שומר שתיקה. אחמד טיבי שומר שתיקה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אני אף פעם לא שתקתי, זו הבעיה. <היו"ר יואל חסון:> בדיוק. איזו שתיקה בדיוק? תראי לי רגע אחד שהוא שתק. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אני – בדרך כלל אנחנו, חברי הכנסת הערבים, לא מתערבים, גם לא רוצים להתערב בוויכוח שנמצא בתוך חיילים, כי יש לנו עמדה; יש הצעה של פטור מטעמי מצפון. אבל אני רוצה לדבר על צביעות. מה ההאשמה של אנשי הימין, יואב, חברי חבר הכנסת יואב קיש ואחרים, כלפי "שוברים שתיקה"? זה שהם פועלים בחוץ-לארץ. אומרים להם: אתם צריכים לפעול בתוך הארץ. אז ככה – מי בשנת, נדמה לי, 2003, היה יושב-ראש אופוזיציה ופעל בחוץ-לארץ נגד ממשלה? – בזמנו היה מסמך שטאובר – ראש הממשלה דהיום. דני דיין, שהוא היה מין שר החוץ של מה שקרוי מועצת יש"ע, התפקיד שלו היה להסתובב בעולם ולדבר בעד ההתנחלויות, בעד הכיבוש. זה מותר? <יואב קיש (הליכוד):> הם לא קיבלו מימון של מדינות זרות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אוה, נגיע למימון. <יואב קיש (הליכוד):> בבקשה. הם לא קיבלו אותו. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – בארץ-ישראל, מצווה – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לדבר בצד ימין בחוץ-לארץ זה לגיטימי, לדבר מצד שמאל או נגד מדיניות הממשלה – – – <יואב קיש (הליכוד):> – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת יואב קיש, חבר הכנסת פורר, תודה רבה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני מדבר על צביעות. הנאום שלי הוא לא על חיילים אלא על צביעות. <יואב קיש (הליכוד):> על שקרים. על שקרים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> א, וב. אם יש לך הוכחה – – – <היו"ר יואל חסון:> אני מוסיף לחבר הכנסת טיבי עוד דקה על כל הפרעה שהוא – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ועל השתיקה עוד שתי דקות. <היו"ר יואל חסון:> לא, לא. אל תגזים. אל תתלהב. לא להתלהב יותר מדי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אפרופו, חבר הכנסת קיש, יש לך הוכחה שיש שקר? <יואב קיש (הליכוד):> ודאי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תגיש תלונה. <יואב קיש (הליכוד):> בוודאי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תעשה מסיבת עיתונאים. בינתיים התברר שהם הרבה יותר אמינים מ"אם תרצו". <יואב קיש (הליכוד):> איזה קשקוש. הם לא מזדהים – – – הם הולכים ומשקרים בכל זירה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אפרופו מימון מחוץ-לארץ – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת קיש, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <יואב קיש (הליכוד):> למה אתה ממציא שטויות? <היו"ר יואל חסון:> אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה, אדוני. <יואב קיש (הליכוד):> – – – שר החוץ של פלסטין. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. שים נקודה, תודה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אפרופו מימון מחוץ-לארץ, "אם תרצו" ממומנת – חלק הארי של המימון שלה בא מחוץ-לארץ. מארצות-הברית. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> איזו מדינה זרה מממנת – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת פורר, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <יואב קיש (הליכוד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת קיש, פעם שנייה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אחד התורמים, אחד התורמים, אחד התורמים שלהם העלה על נס את היטלר. <יואב קיש (הליכוד):> אחמד, מפלסטין, מפלסטין. בנק פלסטיני נותן להם כסף. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> העלה על נס את היטלר. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת קיש. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> עכשיו, תראו על מה אתם מגוננים רק בגלל הבדל בעמדות פוליטיות. אני הייתי מצפה ממך – – <יואב קיש (הליכוד):> נו, כן. מה? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – אתה, למרות התהום הפוליטית בינינו, אני מתייחס אליך כאל אדם הגון – – <יואב קיש (הליכוד):> נכון. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – ונחוש. איך אתה לא קם מעל הדוכן ומגנה את "אם תרצו" בגלל שהיא מקבלת כסף מאדם שמעלה על נס את היטלר? איך? <יואב קיש (הליכוד):> מה הקשר? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מה הקשר? <יואב קיש (הליכוד):> זה לא היה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כיהודי. אתה יהודי. בטוח שאתה יהודי? <יואב קיש (הליכוד):> זה היה לפני חמש שנים. זה לא היה סיפור – – – תאמין לי שזה לא רלוונטי לכלום. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מה "לא רלוונטי"? <יואב קיש (הליכוד):> לא רלוונטי לכלום. הוא בא עם אג'נדה? – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – עם התרומות מחו"ל. אני מוכיח לך – – – <יואב קיש (הליכוד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת קיש. <יואב קיש (הליכוד):> ארגון של שקרנים. זה ארגון של שקרנים. מדינות – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת קיש, אני קורא אותך לסדר פעם שלישית. נא להוציא את חבר הכנסת קיש החוצה. <יואב קיש (הליכוד):> מדינות תורמות לבנק פלסטיני, משקרות. לוקחות את זה לגזרה הבין-לאומית. <היו"ר יואל חסון:> אדוני, אני מבקש לצאת. אני מבקש לצאת. <יואב קיש (הליכוד):> אחמד, זה הכול שקרים. אתה יודע את זה. <היו"ר יואל חסון:> אני מבקש לצאת, וזה חבר הכנסת טיבי בשבילך. (חבר הכנסת יואב קיש יוצא מאולם המליאה.) <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> האמת היא – כמה זמן? <היו"ר יואל חסון:> שבע שניות. <מירב בן ארי (כולנו):> עוד דקה, עוד דקה. <היו"ר יואל חסון:> קח עוד דקה. <קריאה:> הוא אמר: על כל הפרעה – דקה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> על כל הפרעה דקה? <היו"ר יואל חסון:> קיבלת עוד דקה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> על הוצאה מחוץ למשחק, כרטיס אדום – תקבל שניים. <היו"ר יואל חסון:> תן לי לבדוק בתקנון. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> נכון, סגן השר? <היו"ר יואל חסון:> אני אבדוק בתקנון כמה שווה הוצאה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זה 73-72, סעיף קטן (א). <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, אדוני, על העדכון. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תודה רבה. חבר הכנסת אלעזר שטרן, אמרו לי שנסעת לארצות-הברית ועמדת על הצורך לנסוע דווקא במחלקת תיירים, כאשר אחרים באותו מטוס נסעו במחלקת עסקים. כל הכבוד. אתה אדם צנוע. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מי נסע בעסקים? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לא, לא רוצה להגיד. אנשים שמדברים על שקיפות כל הזמן. <היו"ר יואל חסון:> טוב ששיקפת את הנושא לציבור כאן, מהבמה הזאת. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אני מדבר על צביעות. לכן הערתי את ההערה הזאת. <היו"ר יואל חסון:> אבל אני רוצה לומר לך, חבר הכנסת שטרן, שהוא אתלט ידוע, הוא פשוט לא צריך את הביזנס כי הוא כל הטיסה עושה הליכה הלוך–חזור, ככה על כל הטיסה. אז חבל על הביזנס. הוא יודע מה הוא עושה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לכן, אדוני היושב-ראש, אני אומר שאני מצפה מעמיתינו שיושבים בצד ימין של המפה הפוליטית לבוא ולגנות, או לפחות לא לתמוך בארגון שבית-משפט בישראל אמר: יש לו סממנים פאשיסטיים. בית-משפט, החלטה: "אם תרצו" – יש לה סממנים פאשיסטיים, אמר בית-המשפט. <היו"ר יואל חסון:> תודה, תודה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ולכן, צר לי שאני חושף את הצביעות שלכם באגף הזה. צר לי. לא מגוננים לא על חייל x, לא על חייל y. מצדי אני רוצה שכולם יסתלקו מהשטחים הכבושים, האדמה הזאת היא פלסטינית. אבל יש – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. תודה רבה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת פורר, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת טיבי, נא לסיים. תודה רבה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> אני קורא אותך לסדר פעם שלישית. נא לצאת מהאולם. נא להוציא את חבר הכנסת פורר מהאולם. אתם תקשיבו ליושב-ראש פה. סליחה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> מתי הייתה פה מדינה פלסטינית? <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת פורר, מספיק. זה לא קריאת ביניים, זה נאום. מספיק. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – גם יהודה, גם שומרון וכל ארץ-ישראל. (חבר הכנסת עודד פורר יוצא מאולם המליאה.) <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מדינה פלסטינית קום תקום. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. נא לסיים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מדינה פלסטינית קום תקום. (בערבית: קחו אותו אתכם לדוקטור ליפשיץ.) <היו"ר יואל חסון:> תסיים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לא, לא, אני סיימתי, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יואל חסון:> תודה, שלום. תודה רבה. אני מודה לך. אנחנו נעבור לסגן השר. בבקשה, אדוני. דעה נוספת. הבעת דעה זה נחשב. סגן השר. אפשר להכניס את חבר הכנסת קיש חזרה, שיוכל להיות פה בהצבעה. בבקשה, אדוני, שלוש דקות, ונא לעמוד בזמנים. אה, אתה לא. סליחה, טעות. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, ארגון "שוברים שתיקה" הוא ארגון לא ממשלתי, NGO, שליבת פעילותו מתמקדת בהופעות לפני קהלים בין-לאומיים, רובם ככולם קהלים אנטי-ישראליים. חלק ממימון ארגון זה, על-פי הדיווח לרשם העמותות, מגיע ממדינות זרות ומסוכנויות במימון ממשלתי זר; סוכנויות אשר מעורבות, בין השאר, גם בקמפיין האנטי-ישראלי של ה-BDS. שר הביטחון הנחה כי לא תבוצע פעילות של ארגון "שוברים שתיקה" בצה"ל ולא תאושרנה הרצאות של הארגון או מי מטעמו ביחידות צה"ל, וזאת לאור העובדה שמדובר בגוף פוליטי. הנחיה זו אינה חדשה, היא ניתנה על-ידי שר הביטחון עוד בהיותו רמטכ"ל בשנת 2004. ביצועה נבדק על-ידי שר הביטחון עוד בתקופת הרמטכ"ל הקודם. הנחיה זו מהימים האחרונים ניתנה בעקבות טענות שהועלו על הופעתם של נציגים של "שוברים שתיקה" בצה"ל. בנוסף התברר כי הארגון לא שיתף פעולה בתחקור טענות שעלו בסיפורים שהפיץ, והעדיף להפיץ סיפורים לא בדוקים אלה בחוץ-לארץ. גוף זה מייצג לא אחת אינטרסים של תורמים זרים, אנטי-ישראליים. וכאמור, הארגון מקבל תמיכה כספית מארגונים חיצוניים, שחלקם אף שולל את זכות הקיום של מדינת ישראל. ברצוני להדגיש שיש מקום לבקר את צה"ל, אולם הביקורת צריכה להיעשות בהגינות וביושר; דהיינו, למסור את כל הפרטים הידועים והסימוכין להם לגופי החקירה בצה"ל, העושים את מלאכתם ביושר ובנאמנות, לחקור כל מקרה החורג מפקודות הצבא ומרוח צה"ל. ארגון "שוברים שתיקה" אינו פועל כך. חלק גדול מטענותיו הנן אנונימיות, ללא פרטים מזהים, אינן נמסרות לגופי החקירה של צה"ל אלא מועברות ישירות לגופים בין-לאומיים העוינים את צה"ל ומדינת ישראל. בהזדמנות זאת, מילה נוספת על ההסתה ברשתות החברתיות. נדמה שאין לה גבול. כאשר אני רואה שהקרן החדשה לישראל מכנה את שרת המשפטים "שרת השנאה", או כאשר ראש הממשלה, שרת המשפטים ושר החינוך מצוירים ככלבי תקיפה מזילי ריר שמטרתם לפגוע בדמוקרטיה, אני חושב שזו הסתה מסוכנת, ועלינו, כולנו, להוריד את גובה הלהבות ולהפסיק הסתה זו ברשת. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, אדוני. מה אתה מציע? מה לעשות עם הנושא? <מירב בן ארי (כולנו):> צריך לעשות דיון – – – <היו"ר יואל חסון:> רגע, רגע, רגע, סליחה. שאלנו את סגן השר. שנייה. מה זה? <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אני הייתי מסתפק בתשובתי. רוצים לקיים על זה דיון? אין לי התנגדות. <היו"ר יואל חסון:> אז אתה רוצה להסתפק, זו העמדה שלך. להסתפק. מאה אחוז, תודה רבה. המציעים? קודם כול, לפני זה דעה נוספת. הבעת דעה. חבר הכנסת חאג' יחיא, בבקשה, מהמיקרופון. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, אני לא אתערב בתכנים ומה אמרו ומה לא אמרו, ואם כן ומי כן משקר ומי לא משקר, האם מה שאמרו אלה עובדות או לא עובדות, אבל אני אומר כמה משפטים. קודם כול, שיטת ההתמודדות עם האנשים האלה זה לשקר, לשקר, לשקר. שקרנים, שקרנים – בלי להתמודד עם אף אחת מהטענות שלהם. זה – 1. 2. כל ה"עליהום" הזה שהם מדברים בחו"ל – הרי היום העולם פתוח לתקשורת, ומה שמדברים פה גם מגיע לשם. אז הטענה הזו, למה הם מדברים בחו"ל – כנראה כי לא מצאו מי שישמע אותם פה. זו הנקודה השנייה. הנקודה השלישית בנושא הזה – מציגים אותם פה כבוגדים. האם לא יקראו להם להגיע למילואים, למי שנמצאים בגיל המילואים? אם הם בוגדים, למה מזמינים אותם למילואים? מי שהוא נגד העמדה הפוליטית של כל אחד מאתנו, או האידיאולוגית, זה לא אומר שאסור לו לדבר, וזה לא אומר שהוא נגד המדינה. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> מי שנגד פגיעה בזכויות אדם, זה לא אומר שהוא נגד המדינה. מי שאומר שהוא נגד פגיעה בפלסטינים, זה לא אומר שהוא נגד המדינה. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> יכול להיות שהוא דואג למדינה יותר טוב מאחרים. ובזה אני מסתפק. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. חבר הכנסת פורר, אתה יכול להיכנס בחזרה, אדוני. חברת הכנסת בן ארי, בבקשה, הבעת דעה. <מירב בן ארי (כולנו):> תודה, אדוני היושב-ראש. אני חושבת שכל ההצטדקות פה של חברי הכנסת הערבים מיותרת. בואו ונשים, אתם יודעים, את הדברים על השולחן. זה לא שבאמת חיילי צה"ל מעניינים אתכם. אז כל הדיון הזה מיותר. הבעיה עם "שוברים שתיקה" הגיעה כאן לבעיה של ימין ושמאל, וגם היא בעיני מיותרת. אין לנו בעיה עם ביקורת, וצה"ל מקבל ביקורת כל הזמן, וצה"ל עושה ועדות חקירה כל הזמן, והבעיה – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> לא אמרנו שיש לנו בעיה עם ביקורת – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת באסל גטאס, אני מבקש. תודה רבה. שמענו. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> בסופו של דבר, אין בעיה עם ביקורת. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יואל חסון:> לא קראתי אותך לסדר. אני מבקש שתשב בשקט. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> שיש – – – <מירב בן ארי (כולנו):> לא, אין בעיה. חבר הכנסת גטאס, אין בעיה עם ביקורת. <היו"ר יואל חסון:> תמשיכי. תודה. <מירב בן ארי (כולנו):> ביקורת היא דבר לגיטימי, אבל כשמדובר בשקרים – עכשיו, תראה – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – נכון, יש עדויות של "שוברים שתיקה" שמבוססות על – אבל כשאתה רואה חבר'ה מ"שוברים שתיקה" – ותראה את הסרט אם לא ראית – מסתובבים עם שלושה חברי פרלמנט שבדים בתוך חברון, ואומר אותו גבריהו הנבון ש"כאן, בדיוק על הגג הזה, עומד צה"ל עם מכונת ירייה ויורה בפלסטינים", ושואלת אותו – ואתה יכול לראות את זה. אני ראיתי את הסרט, והכול מוקלט. תאמין לי, לא קראתי את העדות, ראיתי – היא אומרת לו: "איך זה יכול להיות עם מכונת ירייה? לְמה צריכים מכונת ירייה בחברון?" אז הוא אומר לה: "כי זה יותר נוח מלעמוד עם הרובה ולירות בפלסטינים". אז באמת, כאילו, אתה יודע, בוא נשים את הדברים על השולחן. בוא ונראה גם את העדויות המצולמות, לא נקרא, ונבין שכשיש שקרים, החובה שלנו, כחברי כנסת – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – להגן על חיילי צה"ל – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <מירב בן ארי (כולנו):> – – וזה מה שאנחנו עושים. <היו"ר יואל חסון:> תודה לך, גברתי. השר ביקש להסתפק בהודעתו. האם המציעים שנמצאים כאן בחדר – עודד פורר, אתה מסתפק? <עודד פורר (ישראל ביתנו):> כן. <היו"ר יואל חסון:> מסתפק. אוקיי. אתה היחיד שנמצא כאן. אז אתה מסתפק. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יואל חסון:> אה, סליחה, אחמד. סליחה, יקירי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – אני דוחה על הסף את דברי השר. <היו"ר יואל חסון:> דוחה. אז אתה לא מסתפק בעמדתו. אז מה זה אומר? שאתה מציע ועדה, אדוני? <קריאה:> – – – <היו"ר יואל חסון:> מליאה – – – <מירב בן ארי (כולנו):> איזו מליאה? <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> מה אתה רוצה לעשות? <היו"ר יואל חסון:> בואו ונעשה סדר. טוב שיש לנו את מזכירת הכנסת. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מליאה. <היו"ר יואל חסון:> אתה מבקש מליאה. אוקיי. אנחנו עושים ככה: מי שמסתפק בהודעת סגן השר יצביע בעד. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אני רוצה ועדת חוץ וביטחון. <מירב בן ארי (כולנו):> אתה רוצה חוץ וביטחון? <היו"ר יואל חסון:> אתה לא יכול. אתה יכול להציע מליאה. אתה יכול להציע דיון נוסף במליאה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> למה אני לא יכול להציע ועדה? <ענת ברקו (הליכוד):> חבר כנסת – – – הצעה לסדר-היום. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אז אני רוצה להעביר את זה לוועדה. <היו"ר יואל חסון:> טוב, אל תתווכח. זה התקנון, אין מה לעשות. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> נו, זו הצעה לסדר – מעבירים לוועדה. <היו"ר יואל חסון:> יש חבר כנסת אחר שרוצה להציע הצעה אחרת? לוועדה? <ענת ברקו (הליכוד):> לוועדת הכנסת אולי? <היו"ר יואל חסון:> לא, לא. אין קשר. טוב, אני מציע כך – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אני הצעתי את ועדת החינוך. <היו"ר יואל חסון:> מאה אחוז. ועדת החינוך. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אני מצטרף. <היו"ר יואל חסון:> אתה מצטרף. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ועדת חינוך. <היו"ר יואל חסון:> ועדת חינוך. מאה אחוז. אז מי שבעד ועדת החינוך – – – <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> ועדת חינוך. <היו"ר יואל חסון:> אתה מסכים לוועדת חינוך? <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> מסכים. <היו"ר יואל חסון:> מעולה. יופי. אתם רואים? אז מי שבעד – הוא בעד ועדת החינוך, ומי שנגד – הוא נגד. בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תרחיב את ההסבר, כי אנחנו – – – הצבעה מס' 14 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 16 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> 16 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. ההצעות לסדר-היום תועברנה להמשך דיון בוועדת החינוך. <הצעה לסדר-היום> <מחסור בתקנים ובעובדים סוציאליים> <היו"ר יואל חסון:> אנחנו עוברים לנושא הבא, הצעה לסדר-היום מס' 2087 בנושא: מחסור בתקנים ובעובדים סוציאליים, של חבר הכנסת טלב אבו עראר. בבקשה, אדוני, עשר דקות. לרשותך עשר דקות. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, נושא העובדים הסוציאליים עלה לכותרות בכמה הזדמנויות בשנים האחרונות. המחסור בעובדים סוציאליים מהמגזר הערבי הוא, בין היתר, בשל השכר הנמוך במקצוע. מתוך 15,000 עובדים סוציאליים בישראל, רק 4.3% אינם יהודים; פרט ללוד, שעלתה לכותרות בשל גל מעשי רצח, ובערים מעורבות אחרות, כמו לוד ורמלה, המצב דומה. בעכו, שבה 30% מהאוכלוסייה הם ערבים, יש רק שני עובדים סוציאליים. במגזר הבדואי המצב חמור במיוחד – שם כל משפחה שנייה חיה מתחת לקו העוני, מה עוד שאין טיפול מערכתי במצוקות והאלימות נפוצה. מכובדי היושב-ראש, אני אפרט את הדרישות: מבנים לפעילות רווחה בכל יישוב – הכוונה כאן לבניין קבע למחלקת הרווחה, בניין למרכז צעירים, "בית חם" לנערים, "בית חם" לנערות, מרכז לגיל הרך, הורים–ילדים; כוח-אדם מחלקתי, מעבר לקיים היום, בגלל מצוקת כוח-אדם מקצועי. לטווח הקצר – בניית מערך תמריצים לעובדים הסוציאליים, מהצפון או ממקומות אחרים, לעבוד במחלקות רווחה ביישובים שחסר בהם. אם נסתכל על הטווח הארוך – חייבים שילוב של צעירים וצעירות בדואים בלימודי עבודה סוציאלית. כיום ישנו מחסור חמור בעובדים סוציאליים בדרום. יש פחות מ-30% עובדים ממה שצריך; מחסור חמור בתקנים ייעודיים – עובד סוציאלי רכז לכל אחד מהתחומים הבאים: נערות ונשים, נוער, ילדים וצעירים, קשישים, רכזי גיל רך ורכזי תעסוקה; צרכים ומחסור חמור במסגרות לגיל הרך – משפחתונים המיועדים לילדים לאימהות עובדות. מבקשים להגדיל בכל יישוב מועדוניות: מועדוניות ביתיות המיועדות לתמיכה והעשרה לילדים בסיכון; מועדונית אינטנסיבית לגיל הרך; מסגרת הכנה לכיתה א' – מסגרות המכינות ילדים בסיכון וילדים מנותקים למעבר למסגרת בית-ספרית; קבוצת אימהות – בניית קבוצת אימהות שיהוו מערכת תומכת לאימהות שילדיהן בגן לצורך הכנה לכיתה א'; צהרונים לאימהות עובדות. נוער וצעירים – בינוי וכוח-אדם: הקמת והפעלת מרכזים לצעירים ביישובים; נוער "אתגר" – הרחבת הפעילות לקבוצות בני-נוער בסיכון ומתן מענה לנערים שבנשירה ממערכת החינוך; "אוהל חם" – מסגרת לצעירים וצעירות גילאי 18–26 שמתקשים לקיים אורח חיים נורמטיבי ולהשתלב בשוק העבודה; הקמת "בית חם" לנערים ונערות – לפחות אחד מכל סוג בכל שכונה. לצורך ביצוע כל האמור לעיל יש צורך בתוספת של מעל 500 עובדים סוציאליים מהחברה הערבית, שצריך להכשירם. הגיע הזמן לגשר על הפערים בתחום הרווחה, ועדיף להקצות משאבים ולהשקיע תקציבים בתחום הרווחה מאשר להשקיע תקציבים בבניית בתי-כלא חדשים. הרי היעדר משאבי רווחה יוביל לפשיעה, יוביל לאלימות, לסמים, לחיים קשים. הגיע הזמן שממשלת ישראל – אני רואה גם שבאמת הממשלה הזו מזלזלת בזה שאפילו שר הרווחה איננו, סגנו איננו, לא יודע אם שר הבריאות מעורב בזה, אין לי מושג אם הוא בקי בזה, בתקנים האלה – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> סגן שר הרווחה. <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> סגן שר הרווחה. סליחה. כל הנתונים שהעליתי הם נתונים מקצועיים, אחרי ישיבה עם עובדים סוציאליים מקצועיים, והם ביקשו את הדרישות האלה. אני מבקש שניענה בחיוב, לצורך שיפור המצב במגזר הערבי בכלל ובמגזר הבדואי בפרט. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. ישיב סגן השר משולם נהרי; בבקשה, אדוני. <קריאה:> – – – <היו"ר יואל חסון:> כן, אדוני. עמדה נוספת. בבקשה, אדוני סגן השר. <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת טלב אבו עראר – איננו? <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אני כאן. <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> תקשיב לתשובה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> בסדר. <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> אין ספק שמה שאמרת נבדק על-ידי אנשי מקצוע, ואלה הם הדברים, באמת, שחברה זקוקה להם, ולא רק החברה הערבית אלא כל החברה בישראל. כל המודלים שציינת חשובים מאוד, במיוחד בימים האלה, עם הקשיים שיש היום בקרב בני-הנוער. אבל הנושא של העובדים הסוציאליים הוא רק מרכיב קטן בכל המודלים שהזכרת – אם אנחנו מדברים על מקלטים, הוסטלים, "בית חם", כל מיני מסגרות להפעלה ולטיפול ולליווי, אז לזה לא מספיק עובד סוציאלי. עובד סוציאלי זה מרכיב קטן, ויש מסביב לזה מערך שלם שמאפשר את ההפעלה, וגם בזה, לדעתי, צריך להשקיע, במשאבים האלה, והם חשובים. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> מה זה מרכיב קטן? לא אומרים על עובד סוציאלי "מרכיב קטן". <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> אני אומר, בהוצאות הכלליות, מרכיב ההוצאה של עובד סוציאלי, בהוצאה הכללית של המודל, הוא לא גדול, הוא חלק קטן. יש עדיין עוד אנשי מקצוע שאמורים לתפעל מודלים כאלה. משרד הרווחה והשירותים החברתיים אמון על רווחתם הפיזית והנפשית של אוכלוסיות מוחלשות ונזקקות בישראל. המשרד מטפל באוכלוסיות החיות בעוני ובהדרה ומפתח שירותים ומענים עבור אוכלוסיות אלו. ידוע לנו על העומסים הקיימים בקרב העובדים הסוציאליים, עומסים אשר משליכים לא אחת על איכות הטיפול והשירות הניתנים לאוכלוסייה הזקוקה לשירותי רווחה. אנו ערים לתמורות ולתופעות החברתיות, התרבותיות והכלכליות הקיימות במגזרים השונים, ושירותי הרווחה נערכים ונותנים דעתם על כך. למשל, שינוי במבנה החברתי של החברה הערבית, היחלשותה של החמולה – תופעה זו מצריכה יותר מענים בקהילה למגזר הערבי. בשנים 2007 עד 2013 גדל מספר התקנים במגזר הערבי ב-190.43 תקנים, ובמגזר היהודי – ב-339.91. באחוזים, הגידול במגזר הערבי הנו 36.55%, ובמגזר – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אבל עדיין יש מחסור. <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> אין ספק, אני אגיע לזה. במגזר היהודי – 10.35%; לא כולל ערים מעורבות, הנכללות במגזר היהודי. בשנת 2014, ביוזמת משרד הרווחה, גובשה תוכנית דגל ייחודית וחדשנית, "נושמים לרווחה", לסיוע אינטנסיבי למשפחות שחיות בעוני והדרה. התוכנית פועלת ב-95 רשויות מקומיות ומסייעת ל-3,020 משפחות להתמודד טוב יותר עם מציאות חייהן ולהיחלץ ממעגל העוני. התוכנית ממומנת על-ידי המשרד בתקציב כולל של כ-100 מיליון שקלים בשנה. אני, במקרה גם יצא לי לסייר, עוד עם המנכ"ל הקודם של משרד הרווחה, בתוכנית הזו. זו תוכנית יוצאת מן הכלל, תוכנית שהיא בשורה לעומת מבנה הטיפול של מחלקות הרווחה בתושבים, בנצרכים. אם פעם – אנחנו זוכרים שאנשים היו עומדים בתור, או שהיו מתביישים בכלל ללכת ולהיחשף בפני מחלקת הרווחה, או לבקש, היום יש לך מרכז, והוא נותן מעטפת שלמה לכל הצרכים; אם זה במיצוי זכויות, אם זה בהעצמה, אם זה בעזרה לילדים. יש צוות שלם, גם עובדות סוציאליות, גם מדריכות, ומי שבא לשם יודע שהוא בא למקום שנותן לו את כל הפתרונות ואת כל ההעצמה כדי לדעת להתמודד בחיי היום-יום. אחד המודלים היפים של "נושמים לרווחה" נמצא בבני-ברק, ואדרבה, זה נושא שאנחנו מדברים עליו היום שצריך ללכת ולהכפיל אותו, כי המטרה היא להביא את האנשים הנצרכים, לשמש להם כתובת כדי שיוכלו לקבל את הטיפול. לא תמיד הם יודעים מה הזכויות שלהם, לפעמים הם נופלים בין הכיסאות, לפעמים הם נתבעים והם לא יודעים מה מגיע להם ומה לא מגיע להם, ופה הוא מקבל מעטפת שלמה שקוראים לה "נושמים לרווחה". מאחר שהתוכנית מתייחסת לרשויות באשכולות חברתיים-כלכליים 1–5, הרי שהמגזר הערבי נהנה משמעותית מהתוכנית. מתוך 108 תקנים סך הכול שהוקצו לתוכנית, 41.75 תקנים, שהם 39%, הוקצו למגזר הערבי, לא כולל ערים מעורבות, הנכללות, כאמור, במגזר היהודי. בנוסף, בהתאם להחלטת הממשלה – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – להתייחס למה שחסר. מה שיש לא מספיק – – – <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> נגיע, נגיע. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> בעכו, בעכו, כל עכו – – <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> כן. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – יש – – – עובדים סוציאליים. <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> אתה צודק – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> עכו הערבית, אני מתכוון. <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> אין ספק שצריך להוסיף. בנוסף, בהתאם להחלטת הממשלה בשנת 2014 בנושא מזרח-ירושלים, הוקצו בשנת 2015 שישה תקנים למזרח העיר, ואנו נמשיך להקצות עוד 30 תקנים בהתאם להחלטה. כמו כן, על-פי הסכם בין ההסתדרות לממשלה, בשנת 2016 יוקצו 150 תקנים של עובדים סוציאליים לרשויות באשכולות 1–4. זה גם ייתן מענה. לפיכך, גם כאן תהיה תוספת של תקנים למגזר הערבי. בהתאם לחוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות העומד לפתחנו, משרד הרווחה יקצה 100 תקנים של עובדים סוציאליים לטיפול באוכלוסיית האנשים עם אוטיזם. אנו ערים לקושי באיוש משרות בדרום הארץ על-ידי עובדים מהמגזר הערבי. לכן מפעיל משרד הרווחה מזה מספר שנים הסדר הטבות לעובדים סוציאליים מהמגזר הערבי בצפון הארץ שמאיישים משרות בדרום. באשר למספר העובדים הסוציאליים מהמגזר הערבי, הרי שהאוניברסיטאות והמכללות ללימודי העבודה הסוציאלית פתוחות בפני כל מי שמעוניין ללמוד מקצוע זה. מהלכים אלו ואחרים שנעשים יוסיפו ויקלו את העומס הקיים על העובדים הסוציאליים ברשויות המקומיות, במטרה לייעל ולשפר בהתאם את איכות הטיפול והשירות לאוכלוסייה הזקוקה לרווחה. תודה. <היו"ר יואל חסון:> מה אתה מציע, אדוני? <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> אני מציע להסתפק בתשובה. אני יכול לומר לך בוודאות שכל הנושא של העובדים הסוציאליים הוא נושא שעל סדר-היום; נושא כואב, נושא שכולם מסכימים לגביו שצריך לעשות הכול כדי להגדיל ולהנגיש ליותר קהלים. עושים הכול כדי להוסיף עוד תקנים, ואתה יודע שבנושא הזה כמה שתיתן, יש בזה צורך, וזה תורם, ובלי זה אי-אפשר לגשת ולהתחיל לפתור בעיות, במיוחד בקרב הנוער. תודה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אני מבקש להעביר לוועדת העבודה והרווחה. <היו"ר יואל חסון:> תודה לסגן השר. עמדה נוספת של חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. אני לא אוסיף על מה שאמר חברי טלב אבו עראר, אני מסכים עם כל מה שהוא אמר, אבל יש פן נוסף ואני רוצה שכבוד השר ישמע את זה. באתי ממקום של ראש עיר, ויש אצלנו אחת הבעיות הקשות בעניין של רווחה במגזר הערבי, העניין של המצ'ינג – ההשתתפות של הרשות המקומית. רשויות מקומיות ערביות אין להן את התקציב, אין להן את היכולת לשלם 25%, ולכן יש מקומות – ואתה מוזמן לבדוק, ואני מבקש שתבדוק ותבוא גם עם נתונים. יש ברשויות המקומיות הערביות תקנים לא מאוישים. התקנים האלה לא מאוישים בגלל שאין לרשות המקומית 25%, החלק שלה בעלות של עובד סוציאלי. זה בנוסף לתקציבים שבהם צריך להפעיל את המשרדים של הרווחה במגזר הערבי. לכן, בעניין המצ'ינג, אני חושב שיש מקום לחזור ולבדוק מחדש את העניין של כל התשלומים של המצ'ינג במגזר הערבי, או ללכת בכיוון שממדרג סוציו-אקונומי מסוים ומטה לא יהיה מצ'ינג. <היו"ר יואל חסון:> תודה, אדוני. <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> אני יכול לענות? בנושא הזה, כיוון שיש הצעת ממשלה, שהייתה בתקציב, לשנות את זה ליישובים דיפרנציאלית, ואז הייתה התנגדות של הרשויות הגדולות – מה פתאום שאנחנו נממן? – כל הנושא הזה הועבר לוועדה, כי זו המטרה של הממשלה – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. חברים, יש למי מחברי הכנסת, חוץ מלמציע, הצעה נוספת, מעבר ללהסתפק? טוב, אני ניגש להצבעה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> ועדת העבודה והרווחה. <היו"ר יואל חסון:> לא, אתה לא יכול להציע. מישהו אחר מציע את זה? <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> ועדת העבודה והרווחה. <היו"ר יואל חסון:> מי שבעד עבודה ורווחה – – – <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> זה בסדר. <היו"ר יואל חסון:> אתה מסכים. <סגן שר הרווחה והשירותים החברתיים משולם נהרי:> כן. <היו"ר יואל חסון:> מאה אחוז. מי שבעד ועדת העבודה והרווחה יצביע בעד. בבקשה. הצבעה מס' 15 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 8 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> שמונה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה לסדר-היום תועבר להמשך דיון בוועדת העבודה והרווחה. <הצעה לסדר-היום> <החלטת ההסתדרות הרפואית שיש לטפל בפצוע הקשה יותר גם אם מדובר במחבל ולהעדיפו על הקורבן היהודי> <היו"ר יואל חסון:> ההצעה לסדר-היום הבאה: החלטת ההסתדרות הרפואית שיש לטפל בפצוע הקשה יותר גם אם מדובר במחבל ולהעדיפו על הקורבן היהודי, מס' 2087 – אדוני, זה גם יכול להיות קורבן לא יהודי, אבל בסדר – של חבר הכנסת יואב בן צור. <יואב בן צור (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, מכובדי כולם – – <היו"ר יואל חסון:> עשר דקות. <יואב בן צור (ש"ס):> – – בראשית דברי אני רוצה לפתוח בתנחומים למשפחתו של הנרצח בפיגוע הנורא הבוקר – – <היו"ר יואל חסון:> שניים. לצערי, כבר שניים. <יואב בן צור (ש"ס):> שניים? <היו"ר יואל חסון:> כן, כן. התעדכנו שיש שני הרוגים בפיגוע של היום, לצערי. <יואב בן צור (ש"ס):> – – למשפחות שני ההרוגים בפיגוע הדקירה שאירע היום בשער יפו, בלב-לבה של ירושלים עיר הקודש, בירת ישראל המאוחדת. דווקא לאור האירועים המתרחשים ובאים לפתחנו ודווקא בגלל שאנחנו מדינה שנמצאת במלחמה, אבקש להעלות על סדר-יומה של הכנסת את ההוראה של מנכ"ל מד"א מר אלי בין שפורסמה באמצעי התקשורת. לדבריו, חובשי מגן-דוד-אדום, עליהם לטפל קודם במי שפצועים במצב קשה, גם אם מדובר במחבל, ורק לאחר מכן בקורבנות הפצועים קל יותר, שכן "אנחנו לא יודעים בשום שלב של האירוע מי המפגע ומי לא, אלא אם כוחות הביטחון מציינים זאת בפנינו. הדבר הראשון שאנחנו רואים הוא מצב הפציעה של הפצוע. ישנן פעמים רבות שאתה לא יכול לגשת לפצוע דקות ארוכות, ואתה רואה אותו מדמם משום שכוחות הביטחון לא מאפשרים". מר בין סיפר על התנהלות הארגון בעת אירוע: "כשמגיעים צוותים של מד"א, שעושים סריקה של המרחב והפצועים, כאשר מזהים פצוע – ככל שהוא יהיה פצוע קשה יותר, ניגשים קודם כול אליו". מעל במה זו אני מבקש לקרוא למנכ"ל מד"א לשנות לאלתר את ההנחיה, שכן עמדה זו עומדת בניגוד מוחלט למוסר האנושי והיהודי. לא יעלה על הדעת לקבל מצב שבו ארגון אשר פועל מטעם מדינת ישראל ומשמש כארגון עזר רשמי שלה, ינחה באופן כזה את צוותי ההצלה שלו. לא ייתכן כי אגודה ציבורית המעוגנת בחוק המדינה תקפח את בריאותו של אזרח המדינה רק משום שהטיפול ניטל ממנו ומוענק למחבל שבא ליטול חיים, לפגוע ביהודים ולנעוץ סכין בריבונותה של מדינת ישראל והעם היהודי. הדעת אינה סובלת כי ארגון רפואה הקיים מכוח המדינה יונחה להשאיר אזרח פצוע ולמנוע ממנו טיפול, ייתכן אף במחיר של איבר או הליך שיקומי ארוך, זאת בעת שהטיפול הרפואי נלקח ממנו ומוענק למחבל המתועב שבא לרוצחו נפש. אין אמנה בין-לאומית כלשהי שניתן לתלות בה את השיבוש המוסרי הזה. אשר על כן, אני פונה לכבוד השר המשיב ולחברי חברי הכנסת ומבקש את הסכמתם לקיים דיון בנושא בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת לאלתר. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. ישיב שר הבריאות, השר ליצמן. תודה. השר ליצמן, בבקשה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אדוני היושב-ראש, תודה, חבר הכנסת יואב בן צור, מערכת הבריאות מטפלת מדי יום ביומו באלפי פצועים וחולים הנזקקים לשירותיה בקהילה ובבתי-חולים, וכן על-ידי מגן-דוד-אדום. אני רוצה להתייחס כללית. קראתי על נייר העמדה שהוציאה ההסתדרות הרפואית דווקא בעניין קביעת סדרי העדיפויות במי לטפל ראשון, ואני מוחה על התערבות ההסתדרות הרפואית בנושא הזה. אין לה להתעסק בדברים האלה. זה לא עניין ל-union כאן, הסתדרות, שמטפלת בדברים כאלה. יש כללים, ואת הכללים אני אגיד עוד מעט. אני אסיים את הקטע הזה: הצוותים הרפואיים מעניקים טיפול לכל מי שנזקק לכך, ואני סומך את ידי על שיקול הדעת של הצוותים הרפואיים הפועלים בזמן אמת בשטח ובבתי-החולים. אני רוצה לחזק את ידיהם של כל הצוותים המטפלים בפצועים ובחולים, העושים זאת יום-יום, בעבודה קשה ובמסירות רבה, ולהודות להם על כל הפעילות החשובה שהם עושים תמיד. אני רוצה לציין, במיוחד בתקופה של פעילות חבלנית, את אנשי מד"א שממש מוסרים את נפשם. צריך לסמוך על שיקול דעתם – – – <היו"ר יואל חסון:> ארגוני הצלה בכלל. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> כן. אני פועל להבטיח את המשאבים של מערכת הבריאות כדי שתוכל לתת מענה לכל הצרכים ולכל מי שזקוק לה, כפי שאכן עשיתי השנה במסגרת התקציב שעבר, ואשר במסגרתו הצלחתי לדאוג היטב לקידום מערכת הבריאות כולה ולהגדלה משמעותית של התקציב עבור כל המערכת. אני חושב שכל התערבות בנושא הזה מיותרת – ההסתדרות הרפואית, אני מתכוון. שהיא תדאג לרווחת הרופאים, זה לא העסק שלה הנושא הזה, שלא תתערב בזה. זאת התשובה שלי. אני סומך על הצוות הרפואי במקום. <היו"ר יואל חסון:> אתה מציע להסתפק? <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אני מציע להסתפק בתשובתי. <היו"ר יואל חסון:> אוקיי. תודה רבה. חבר הכנסת אבו עראר. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יואל חסון:> אבו מערוף. בבקשה, אדוני, אבו מערוף. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, אני כאן קראתי – ההסתדרות הרפואית – לא בגלל שאני רופא, אני מתייחס לעניין באופן אישי לחלוטין. תשובת השר מספקת אותי – שצריך להתייחס מבחינה מקצועית, נכונה. אתה אתי, כבוד היושב-ראש? <היו"ר יואל חסון:> אני פה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> תשובת השר מספקת, אבל יש קצת דברי הסתייגות. מבחינה מקצועית, לרופא יש את האמנה שלו, ומבחינה מקצועית הוא חייב לטפל בפצועים בשטח לפי מה שהוא רואה לנכון, לפי השיקול המקצועי הנכון. רציתי רק להגיד הערה: אנחנו רואים שמגיעים פצועים שהם מחבלים, מסוריה, טרוריסטים, ואף אחד לא העז להגיד: למה ממשלת ישראל מטפלת במחבלים האלה והטרוריסטים האלה של "ג'בהת א-נוסרה". לכן, לא צריך לעשות איפה ואיפה. אני בעד מה שאמר כבוד השר, ואני מבקש שאנחנו תמיד נתייחס באופן אובייקטיבי, מקצועי, אנושי, מבחינה רפואית, לכל הפצועים. <היו"ר יואל חסון:> תודה, רבה, אדוני. האם אתה רוצה להציע הצעה אחרת? <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> לא, לא. <היו"ר יואל חסון:> אז אתם מסתפקים בהודעת השר. חבר הכנסת בן צור, אתה מסתפק בהודעת השר? <יואב בן צור (ש"ס):> לא מסתפק. <היו"ר יואל חסון:> אז שמישהו יציע דיון במקום אחר. <קריאה:> עבודה ורווחה. <היו"ר יואל חסון:> אתה מציע עבודה ורווחה? האם סגן השר מסכים – עבודה ורווחה? מי שבעד ועדת העבודה והרווחה, יצביע בעד; מי שנגד – נגד. הצבעה מס' 16 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 5 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> חמישה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שההצעה לסדר-היום תועבר להמשך דיון בוועדת העבודה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יואל חסון:> הודעת מזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת מסקנות הוועדה המיוחדת למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול בעקבות דיון מהיר בנושא: מודל סיירת הורים בהוד-השרון, הצעתה של חברת הכנסת שרן השכל. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, גברתי מזכירת הכנסת. <הצעת חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל (תיקון מס' 2), התשע"ו–2015> [מס' כ/602; "דברי הכנסת", חוב' ו', עמ' 6009; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יואל חסון:> אנחנו עוברים להמשך סדר-היום. הצעת חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל (תיקון מס' 2), התשע"ו–2015, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. אני מזמין את יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת סלומינסקי להציג את החוק. בבקשה, אדוני. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, אנחנו יכולים לעשות מייד אחר כך הצבעה ולגמור? <היו"ר יואל חסון:> אתה מעוניין? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לפי ההרכב פה, אפשר. <היו"ר יואל חסון:> לפי ההרכב הזה. אל תבנה על זה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, יש לי הכבוד להציג בפני כנסת ישראל חוק שהיה מתבקש כבר אולי עם הקמת המדינה, אבל הוא לא נעשה. בכל אופן, מדינת ישראל וההסתדרות הציונית הקימו את החטיבה להתיישבות, שיש לה הרבה מאוד מעלות, והיא משובחת על-ידי ראשי המועצות בצפון ובדרום, במרכז וביש"ע עכשיו, מ-1967 גם ביש"ע, ובלי קשר לאיזו מפלגה כל אחד מהם שייך. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> יו"ש, יו"ש. העי"ן – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כרגע לא. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> ניסן – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אנחנו, אנחנו כבר שנים לא יודעים מה ילד יום, מה שנקרא. <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת לבני, אנחנו כבר שנים יודעים שהוא חי במציאות אחרת. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> באמת? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה לא, הרי נעשה שם משהו חד-צדדי – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> הלוואי כולנו – – – של ניסן – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אז לא יודעים מה יקרה יום אחד. הרי יום אחד יקום מישהו ממפלגת העבודה, ורק אז יש סיכוי, ויחליט שצריכים להיכנס ולהחזיר עטרה ליושנה, כי אחרת לא ישתלטו. דרך אגב, רק מישהו ממפלגת העבודה יוכל לעשות את זה. להערכתי, לא הליכוד. בכל אופן, כולם משבחים אותה – אין קשר אם אותו ראש מועצה הוא מימין או משמאל, ממפלגה זו או אחרת. באמת, עושים את כל העבודות הכי טוב שאפשר, בזריזות הכי רבה ובעלויות הכי נמוכות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אולי תקריא לנו מהכתבה? – – – כדאי לשמוע. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לא נראה לי שמתאים שנגיד מה דעתנו על פקידה בכירה – – – <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת מועלם, תודה רבה. חברים, הדיון הזה לא יהיה סוער מדי. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חברים, אני לא אמרתי שהמשנים או אנשים אחרים בייעוץ המשפטי גם כן חושבים כך. אנחנו יודעים בדיוק איפה הם נמצאים, אבל לאט-לאט גם זה ישתנה. בסדר. יש לנו זמן. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני שומע טון של איום – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חס ושלום. שמעת איום? ההפך. היא הופיעה בוועדה, ודיברה – באמת, אני רוצה להגיד לזכותה – דיברה מכובד מאוד ויפה מאוד. זה שאני חולק עליה, זה סיפור נפרד, אבל היא דיברה מכובד, ואחר כך גם באה העוזרת שלה או הסגנית שלה, ונתנו לה שוב. גם היא דיברה. דיברו דברים מכובדים בתפיסת עולם מסוימת, אבל אנחנו חולקים על תפיסת העולם. בכל מקרה, החטיבה משובחת על-ידי כולם. אני חושב שלאף אחד – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> לא על-ידי כולם. יש המון המון ביקורת על החטיבה. בצד שלך – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני דיברתי על ראשי המועצות כרגע, אז אמרתי: משובחת על-ידי כולם. היא עושה עבודה טובה, ואפילו, רק לדוגמה, חבר הוועדה בני בגין, שהיה בזמנו שר בממשלת ישראל, בקדנציה הקודמת, והייתה הנחיה, או היה סיכום לגבי פינוי מגרון, והיה לוח זמנים צפוף שהוכתב – אולי על-ידי הממשלה, אולי על-ידי בית-המשפט – ולא מצאו, ממשלת ישראל, הוא אומר בעצמו: לא מצאנו מי שמסוגל לעשות את זה הכי טוב ובזמן ובהבנה של העניין, חוץ מהחטיבה, והטלנו את זה על החטיבה, כי אנחנו צריכים אותה, ואכן היא עשתה את זה. לצערי, היו צריכים, אבל היא עשתה את זה. בכל אופן, המהלכים של החטיבה הם מאוד מבורכים ומאוד משובחים. דא עקא, ב-67 שנות קיומה של מדינת ישראל, כנראה לא סידרו את החלק החוקתי של העניין, של מערכת היחסים בין ממשלת ישראל לבין גוף שמצד אחד הוא זרוע של ההסתדרות הציונית, הוא לא גוף משפטי בפני עצמו; ההסתדרות הציונית היא הגוף המשפטי. עשו זרוע של ההסתדרות הציונית, אבל הוא עושה פעולות עבור ממשלת ישראל והמשרדים השונים שרוצים להשתמש בו, ולא הייתה שום מערכת שסידרה את מערכת היחסים הזו. זה עבד ככה 67 שנה. נכון שהייעוץ המשפטי, המשנה ליועץ המשפטי העירה על זה, נדמה לי לפני שנתיים – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זה לא עבד 67 שנים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אולי משנות ה-50, לא יודע ממתי. אני חושב שהחטיבה – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> החטיבה הוקמה ב-1968 כדי להקים יישובים מעבר לקו הירוק ושהאמריקנים לא יגלו. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בסדר, מאה אחוז. אז אוקיי. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מאה אחוז. בכל אופן, אם חברי בקיאים, מתי הוקמה – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> הסיבה – לרמות את הגויים. אז ממשיכים. הפעם רק אותנו מרמים. אבל אני אדבר אחריך. סליחה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני חושב שהיו תקופות שגם את חשבת ככה. לא יודע אם – – – אבל חשבת גם כן שצריכים. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> לא ככה. לא, לא, לא. אף פעם לא ככה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אם לא חשבת כך, אולי טעינו בהיכרותנו אותך. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אני גם מתגעגעת לפעמים שבהן היו ערכים אחרים בבית שאתה נמצא בו עכשיו. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> יש לנו ערכים אחרים, רק אתם תוקפים את הערך הזה, אז אנחנו מדברים עליו. יש לנו הרבה מאוד ערכים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> ניסן, עכשיו בערוץ 10 הראו חתונה שבה חוגגים את הרצח של ילדי דומא. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> עם הסכין. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> יכול להיות שמכספי החטיבה הועברו למוסדות – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה הם קשורים? מה הם קשורים? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני אגיד לך מה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אלעזר, אתה דמגוג. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה הם קשורים? למי הם קשורים? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – אתה דמגוג. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – אתה – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת שטרן. חבר הכנסת סמוטריץ. תודה, שמענו, הגבת. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> הגבת, בסדר. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> מה הקשר – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. תודה. תודה רבה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת מועלם, תודה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת סמוטריץ, תודה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> יכול להיות שמכספי החטיבה – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. אני מודה לך, די. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – פעולות חינוך כאלה – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. נקודה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> יכול להיות הפוך. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> יכול להיות שאם היו מאפשרים לחטיבה גם לעסוק בחינוך, והיא הייתה עוסקת בחינוך ולוקחת את אותם ילדים ומטפלת בהם, מה שמדינת ישראל לא עשתה והעלימה עין – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מעבירה כסף למוסדות. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – מדינת ישראל העלימה עין, ומי שטיפל בהם, זה היה צריך להיעשות רק מכספים שמצאנו, כספים אולי קואליציוניים, ולא הצלחנו. אבל מדינת ישראל כמדינה לא לקחה על עצמה יוזמה כזאת ולא עסקה בזה. תדע, אנחנו נשלם על זה יקר יקר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה יודע כמה פעמים החטיבה להתיישבות – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> יקר יקר נשלם. מה זה קשור לחטיבה? נשלם יקר על נערי הגבעות, שהמדינה לא לקחה אותם כבניה ואמרה: אנחנו נטפל בכם כפי שצריכים כמדינה לטפל. ונתנה לנו לנסות לטפל מכספים – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מה זה "לנו"? איפה הם גדלו? בהושעיה הם גדלו, נערי הגבעות? <היו"ר יואל חסון:> טוב, חבר הכנסת שטרן, תודה רבה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> איפה הם גדלו? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני שואל אותך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> איפה הם גדלו? <היו"ר יואל חסון:> אני מבקש – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הם גדלו – אולי בהושעיה? מהושעיה אולי גם יצאו – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. אתחיל לקרוא פה לסדר. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אלעזר, אל תהיה בטוח שמהושעיה אין ילדים כאלו. אני פעם חשבתי שממקום מסוים אין ילדים – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני לא בטוח. אני לא יודע – – – <היו"ר יואל חסון:> אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. חבר הכנסת שטרן, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת סמוטריץ, נקודה. תודה. בבקשה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לצערי, הם מגיעים מכל הארץ, וזה לא טוב. <היו"ר יואל חסון:> בוא, אל תדבר אליו. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> טוב, אני מדבר אליו כחבר כנסת, בין שאר הדברים. לא אליו אישית. <היו"ר יואל חסון:> אתה נואם לכל חברי הכנסת ולצופים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אמת. בכל אופן, היה צורך להסדיר את הנושא. ואני משבח את חברי בצלאל שאמר: אם זה מה שאומרת המשנה ליועץ המשפטי, אז צריכים לכבד את מה שהיא אומרת. ואכן – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אה, זה המניע, לכבד את המשנה ליועץ המשפטי? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> נו, אנחנו מכבדים מאוד. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> כל הכבוד. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> גם אם אני חולק, אני מכבד. <היו"ר יואל חסון:> תודה, מספיק. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> לא, זה גילוי יפה. מעניין. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> למה זה הפתעה בשבילך? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה עובד עלינו? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> למה זה הפתעה בשבילך? למה זה הפתעה בשבילך? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> לא, אני מופתע לטובה. הפתעה לטובה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני חושב שזה פשוט. גם אם אני חולק, אני מכבד. הוא החליט להרים את הכפפה, ובאמת ליצור חוק. החוק הזה מעגן את מערכת היחסים שבין ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית, וממילא גם החטיבה. והצעת החוק הזו אושרה בוועדת השרים, אושרה על-ידי כנסת ישראל בקריאה ראשונה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא אושרה בוועדת השרים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רגע. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא אושרה בוועדת השרים. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> מזל שיש עתיד לא יושבים בוועדת השרים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא אושרה בוועדת שרים – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> תגיד, מה, אתה לא יודע שעושים תיקונים בחוק? – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רגע, בצלאל, בצלאל, בצלאל, בצלאל. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, לא, אני אומר: אושרה. וכפי שמקובל בכנסת ישראל, זה עבר – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> שיניתם אותה לגמרי – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – זה עבר לוועדת החוקה, ועדת החוקה – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא ההצעה הזאת אושרה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – וועדת החוקה עושה את מה שהיא עושה לגבי הצעות חוק אחרות: מה שהיא עושה לגבי הצעת חוק המאבק בטרור, מה שהיא עושה לגבי חוק הכשרות המשפטית, מה שהיא עושה לגבי חוק המישוש, מה שהיא עושה לגבי חוק העמקת הגבייה וכו'. היא עושה שינויים, לפעמים שינויים אדירים בכל חוק – כן, ראית את חוק המישוש שעולה עוד פעם? תראה את חוק העמקת הגבייה – עולה עוד פעם. אז על מה אתה מדבר. עושה – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> ניסן, אל תגיד שזאת ההצעה שאושרה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רגע, אני אומר – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – זאת לא ההצעה. בהצעה שאושרה הייתה שקיפות אמיתית, בקרה אמיתית. זה לא נמצא שם. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> טוב, לא יודע, אני חושב שאתה – אולי יש בינינו אי-הבנה, אבל עזוב, מה – אם בהצעה הראשונה הייתה שקיפות והכול, אז זה היה נפלא, אז הייתם צריכים להצביע בשבילה. אבל לא הייתם מצביעים בשבילה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> נכון. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא הייתם מצביעים בשביל ההצעה הראשונה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – הבאת הצעה אחרת. בפעם הראשונה שהתחיל הדיון הבאת הצעה אחרת. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תגיד לי – אתה אומר דבר והיפוכו כל הזמן, אז חבל לי, אני לא יודע למה להתייחס, לדבר או להיפוכו. בכל מקרה – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – דבר והיפוכו. ניסן, אתה הבאת הצעה אחרת. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חבל. אז אני אומר: אחרי שהכנסת אישרה בקריאה ראשונה – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> נכון, ברור שיותר גרועה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אחרי שהכנסת אישרה בקריאה ראשונה זה עבר לוועדת החוקה, חוק ומשפט, שקיימה על זה דיונים רבים ועשתה את השינויים המתבקשים. אני חושב שהיא מביאה עכשיו הצעה הרבה יותר בשלה, הרבה יותר כוללת, הרבה יותר טובה, כפי שאנחנו נוהגים לעשות לגבי כל ההצעות האחרות. ואני יכול לתת לך דוגמאות למכביר; נתתי לך רק שלל דוגמאות, אם אתה מכיר אותן, איזה מהפכה אתה עושה ממה שאתה מקבל למה שמגיע לפה, אם זה מגיע. לפעמים זה גם לא מגיע, עד שהם לא שומעים בקולנו ועושים שינויים בנושא הזה. והבאנו הצעה, שאני חושב שהיא הצעה באמת טובה, שמאחדת – שבונה מסגרת חוקית לכל המערכת הזו. ובגדול, אגיד את זה רק בכמה נקודות, כי כבר קיימנו דיון ולכולם יש את ההצעה לפניהם, ואני מניח שבדברי הסיכום שלי אני אצטרך להאריך, אז אוכל לפרט מאוד את ההצעה. <טלי פלוסקוב (כולנו):> אולי לא. אולי לא. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> נראה. בכל אופן, הרעיון המרכזי היה שבאמת הממשלה רשאית לאצול לחטיבה להתיישבות סמכויות בתחום ההתיישבות ובעוד תחומים נוספים שבהם מתעסקת ההסתדרות הציונית העולמית. ובאמת, לאחר בירור ולאחר הערות של חבר הכנסת אלעזר שטרן, הוספנו גם שההאצלה הזאת תצטרך להיות בהסכמה של ההסתדרות הציונית, שלא יהיה מצב שאפשר – שאם הממשלה יום אחד תרצה לעקוף את ההסתדרות וכאילו תזרים את כל הסמכויות לחטיבה, אז כל האצלת הסמכויות תהיה גם בהסכמת ההסתדרות הציונית, שזה דבר ברור, כי החטיבה היא לא ישות משפטית בפני עצמה אלא היא רק זרוע של ההסתדרות הציונית. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתם הפכתם אותה עכשיו לישות משפטית, מה זאת אומרת. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> החטיבה הופכת לישות משפטית. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, ממש לא. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אוי, באמת, ניסן. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> היא ממש לא. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ניסן, אתה איש רציני. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> סליחה, היא ממש לא. הישות המשפטית היחידה שם זה ההסתדרות הציונית. ועכשיו היא גוף דו-ראשי, ומצד אחד כשהממשלה תאציל לה סמכויות, היא תהיה גוף ת"פ לממשלת ישראל שתבצע בשם ממשלת ישראל, ובראש השני היא ת"פ של ההסתדרות הציונית, ויש התייחסות בחוק להאצלות מהסוג הזה. יש האצלה שהממשלה מאצילה לגוף אחד שהוא רק ת"פ ממשלה, ויש התייחסות בחוק – לא החוק הזה, אלא בחוק הרלוונטי – לגוף דו-ראשי, והחטיבה היא גוף דו-ראשי בנושא הזה. בכל אופן, יש את הפירוט, את כל מה שהממשלה רשאית ויכולה להאציל לגוף הזה. עכשיו, מה שחשוב, ואני מדגיש, שהאצלת הסמכויות לא הופכת את החטיבה – – – <היו"ר יואל חסון:> אדוני, הפיליבסטר שלך צריך להיות בסוף. <מירב בן ארי (כולנו):> כן, בוא נתקדם. <היו"ר יואל חסון:> יש לנו סדר-יום, חבל שלא נעמוד בו. סליחה שאני אומר לך, אבל באמת. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה זה סדר-היום? <היו"ר יואל חסון:> אתה יודע, יש לנו פה דוברים רבים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה זה משנה? אבל זה עד 24:00 צריך להיגמר, לא? <מירב בן ארי (כולנו):> לא. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ככה דובר, לא? <היו"ר יואל חסון:> לא. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> עד 23:45. <היו"ר יואל חסון:> זה דיון של כל הלילה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא יודע, אמרו לי שההסכם היה – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> עד 24:00 ייגמרו שבע ברכות, של – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> ניסן, אתה יכול לדבר עכשיו עד 24:00. <קריאה:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, את זה תכננתי לעשות אחר כך. בנאום השני שלי, אמרתי. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אתה יכול לדבר עד 24:00. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, הבנתי – תראה, שמו תקרה שעד 24:00 לא יהיו הצבעות. המשמעות הייתה שב-24:00 יתחילו להתכנס – – – <היו"ר יואל חסון:> לא, אז, אדוני, יש פה – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אבל לא חשוב, אעשה את זה קצר. <היו"ר יואל חסון:> לא, אז בוא תסיים, באמת. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אוקיי, אעשה את זה קצר. <איתן כבל (המחנה הציוני):> ניסן, זה כמו ב"כבש ה-16". <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> שוב, מאחר שאני יוצא מתוך הנחה – – – <היו"ר יואל חסון:> הצגת ואתה יכול להשיב למסתייגים אחרי זה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, אין הסתייגות. ראית הסתייגויות? אף אחד לא מסתייג בכלל. <היו"ר יואל חסון:> לא, אז אני אומר: כל מי שיעלה פה יסתייג עכשיו. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אף אחד – אני צוחק. אז אני אומר: באמת לפי המלצה של היושב-ראש, ואני מניח שכולם מכירים את החוק על בוריו, אני רק אוסיף שאנחנו במהלך האחרון של הדבר רצינו לעשות אותו עוד יותר, והכנסנו שני אלמנטים שכל הזמן אמרו שהם חסרים. הכנסנו גם את חובת המכרזים, הכנסנו באופן מפורש וגלוי, וגם הכנסנו את חופש המידע, בגלוי. כלומר, לא להגיד שזה ממילא יהיה קיים, אלא כתבנו את זה בחוק עצמו. ומבקר המדינה נמצא בין כה וכה במערכת הזאת. אז מהבחינה הזאת יש קונסטרוקציה שמאחדת, יש סמכויות, יש תפקידים, והיא מתפקדת טוב, יש את שאר הדברים. ולכן אני מניח שכנסת ישראל – – <היו"ר יואל חסון:> תודה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – ברובה הגדול – מקווה – תתמוך בחוק הזה בקריאה שנייה ושלישית. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, אדוני. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תודה לך, אדוני. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. ראשונת המסתייגים, חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה. עומדות לרשותך 40 דקות. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כנסת נכבדה, אנשים שמסתכלים עלינו עכשיו, נדמה להם שהם נכנסים לדיון טכני בעניין של הצעת חוק של החטיבה להתיישבות. אבל חלק גדול מהציבור במדינת ישראל ראה עכשיו סרטון של חתונת הדמים, של אנשים רוקדים בשמחה סביב תמונתו של תינוק שרוף. ואלה שלא הספיקו להשלים את המלאכה, עומדים עם סכין, רוקדים ודוקרים את התמונה, עם שנאה שמלווה אותם. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אלה האנשים שאתם מפגינים מול השב"כ שלא יחקור אותם. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> זו הקבוצה שרוצה להרוס את ישראל היהודית. זו הקבוצה שרוצה להפוך אותנו למדינה הלומת שנאה, למדינת הלכה – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יואל חסון:> אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. תשב בבקשה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – על הקבוצה הזאת. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> סיוט, פשוט סיוט. תסתכל בערוץ 10. סיוט. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> היא לא יכולה לתקוף אותי כשאני – – – <היו"ר יואל חסון:> מאה אחוז, תודה. אתה יכול לשבת. תודה רבה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אני קראתי היום, עוד לפני – אני ראיתי את התמונות האלה לפני כמה ימים. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <היו"ר יואל חסון:> אני קורא אותך לסדר פעם שלישית. נא לצאת. (חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ יוצא מאולם המליאה.) <ציפי לבני (המחנה הציוני):> וכששמעתי את השר נפתלי בנט אומר נכוחה שיש כאן קבוצה שרוצה להרוס את המדינה הזאת מבפנים, להרוס את המשטר מבפנים – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה זה קשור לנושא? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – לזרוע בה רק את השנאה הזאת – קראתי רק עכשיו את המאמר, או היום, את המאמר ב"כיפה" תחת הכותרת: "ציפי בנט ונפתלי לבני". עכשיו, קודם כול – תודה, יש נפתלי, אומנם לא לבני, הוא שפיצר, אבל אתו אני נשואה מעל 30 שנה, אין צורך בעוד אחד. אבל כשאני מסתכלת בתוכן, זה הדבר הכולל שעליו אנחנו דנים היום. כי מה הוא אומר, בעצם? איך אתם מעזים, הוא אומר, השב"כ, לחקור יהודים תחת פשעי טרור? מאמר מלומד, שאומר: לא, יהודים הם בהגדרה לא טרוריסטים. רק האויב, רק האויב, רק הערבים הם טרוריסטים – סליחה, אני מניחה, שהרי כל מי שלא חושב כמו הממשלה הזאת, כמו מי שלא חושב כמו הקבוצה הזאת, גם הוא הופך להיות חלק מהאויב, כבר לא יריב פוליטי אלא אויב. אבל יש כאן תובנות מאוד מאוד עמוקות, והם מסבירים למה בעצם אסור לשב"כ לחקור טרור יהודי. וכך הם מסבירים, ביציאה נגד שר החינוך, שאמר דברים ראויים לשבח; אני שמחתי שהוא אמר אותם, כי סוף-סוף כשזה נאמר מבפנים, אני מקווה שחלק באמת יקשיבו פחות. והם אומרים ככה: האם מדינת ישראל היא מדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי? והם אומרים – הרי המילה "יהודית-דמוקרטית" זה אוקסימורון. לא יכולים לחיות שני הערכים האלה ביחד. למדינה יהודית יש אויבים, פעם קראו להם באמת "ערבים", וצריך להילחם באויב הערבי. אבל, הם אומרים, "השמאל שחפץ במדינה דמוקרטית אבל סולד מהכרעות העם, משנה בפועל את אופייה של המדינה ממדינה יהודית למדינה דמוקרטית, וכך הפך השב"כ משומרה של המדינה היהודית וכמוביל המאבק נגד אויביה הערבים למוביל המלחמה בטרור, ושלב נוסף במחיקת המדינה היהודית מתרחש לנגד עינינו, והוא האמירה המסוכנת 'טרור יהודי', אשר השב"כ צריך להילחם בו". ו"תמיכתו של נפתלי בנט, יו"ר הבית היהודי, בחקירת הרצח בדומא על-ידי השב"כ, והסכמתו ל'אמצעים החריגים', מעידות שגם הוא בעד הפיכת מדינת ישראל למדינה דמוקרטית עם ארומה יהודית". היהדות שלי היא לא היהדות של רוקדי חתונת הדמים עם הסכין, אלה ששמחים בשרפת משפחה פלסטינית, אלה שרוקדים את השנאה, אלה שרוצים להרוס עלינו את המדינה היהודית ולהפוך אותה יהודית בדרכם, ואין דבר וחצי דבר בין היהדות שאני מאמינה בה למה שהם מנסים להפוך אותה. היהדות שלי היא לא יהדות של שנאה ולא יהדות של שרפה, ולא ריקודים על דם תינוקות. ופעם אחת ולתמיד צריך לחתוך את הדבר הזה ולומר: זה מה שקורה אצלכם, בנוער הגבעות, וזה לא משנה אם הוא נולד בגבעה או הצטרף אליה ממקום אחר. ואלה שפורקים עול עכשיו צריכים להיות מוקעים ולא מוגנים. ומציע החוק הזה, של החטיבה להתיישבות – זה לא עוד חוק שעוסק בבניין או באיזה משהו טכני; זה חלק מאותה קבוצה, והבית הזה נחצה בדיוק כאן, באמצע. וזה לא קואליציה ואופוזיציה טכנית. <עיסאווי פריג' (מרצ):> באמצע – לא באמצע, בצד הזה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> בסדר. אבל זה לא מה שאני רוצה לומר. <קריאה:> – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> מה שאני רוצה לומר, שקואליציה ואופוזיציה בתקופת הממשלה הזאת זה לא כבר עניין טכני של איזה מין, כמה שהגיעו להסכמים, אלא יש כאן ביטוי להשקפות עולם שונות לגמרי. ונתניהו, שהפיל את ממשלתו הקודמת, הקים את ממשלת שותפיו הטבעיים, והם אכן שותפיו. וכל כך הרבה זמן לקח עד שהוא הגן על השב"כ, ככה וככה, על הפעילות שהוא עושה. הצעת החוק של החטיבה להתיישבות היא הזדמנות מצוינת לדבר על מה הוויכוח האמיתי. אז קודם כול, בואו נדבר, באמת, על הצעת החוק, שנבין מה היא אומרת, בעצם. רק שנייה. בסדר. <היו"ר יואל חסון:> בסדר, יש זמן. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> יש זמן, אבל אני מתכוונת למלא אותו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה כיף לשמוע אותך, זה בסדר. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אוקיי. הצעת החוק נועדה לקבוע בחוק, בחוקי מדינת ישראל, שיהיה גוף מעל לחוק. זאת אומרת, שהחוק יקבע מראש שמקימים רשות שהחוק לא יחול עליה. וכל זה נועד לצורך אחד – להמשיך ולבנות בהתנחלויות מבודדות, במאחזים לא חוקיים, ביהודה ושומרון, בשטחים, כדי שלא יגלו – ותכף נדבר על מי אלה שלא יגלו. ובואו נדבר רגע מה זאת בעצם החטיבה להתיישבות. החטיבה להתיישבות נולדה בשנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים, כדי לקיים משהו שהיה אז קונסנזואלי, וזה היה באמת לבנות התנחלויות בשטחים ששוחררו, נכבשו – כל אחד והגדרתו – על-ידי צה"ל. למה חטיבה להתיישבות, למה הממשלה לא יכולה לעשות את זה? כדי לרמות את אמריקה. כי הכספים שניתנו אז לא יכלו לשמש לבנייה בהתנחלויות, זאת אומרת, ארצות-הברית שמתנגדת להתנחלויות זה לא רק אובמה, זה שלא אוהב אותנו, וכל הדברים האלה שאתם אומרים. מהיום הראשון, מאז מלחמת ששת הימים, ידידתה הגדולה ביותר של ישראל, זאת שעוזרת לה בביטחון כמה שצריך, זאת שמונעת החלטות על הראש שלנו במועצת הביטחון, זאת שתשלח ותעשה עכשיו MOU ותספק לנו עוד כלי נשק ועוד מטוסים לעמוד מול אויבינו – הם לא מקבלים את התפיסה של הממשלה הזו, שנועדה להמשיך ולבנות עוד ועוד בהתנחלויות מבודדות. עכשיו, אז הרעיון היה שאי-אפשר לקבל כסף כדי לבנות שם, אז נבנה איזה משהו כזה, ונתכמן. רק בינתיים התכמון הזה התחיל להיות תכמון שלנו. תכמון של אלה במדינת ישראל שחולקים על המדיניות הזאת, ורוצים קודם כול לדעת מה הממשלה הזו עושה. הייתה הכרעה בבחירות, הממשלה קמה, ימין מלא מלא מלא. מלא. שנדע מה אתם עושים. רוצים לבנות התנחלויות מבודדות? שנדע. בהצעת החוק הזאת בכלל לא ניסו להסתיר למה היא מעל לחוק. היה דיון מדהים בוועדת החוקה. זאת אומרת, זה עכשיו – פעם עסקו עוד ככה, בשקט. עכשיו, מהמקפצה. וסמוטריץ, בצלאל סמוטריץ, חבר הכנסת, מגיע ואומר: לא, אנחנו לא רוצים להחיל את חוק חופש המידע מלא מלא, כי אנחנו לא רוצים לגלות מה אנחנו עושים בקרקעות כדי ש"שלום עכשיו" לא יעשה בזה שימוש. ומצטרף אליו חבר הכנסת בני בגין, שמצער אותי כל כך שהוא שותף לדבר שהוא כל כך נגד מינהל תקין, ואומר: כן, אנחנו לא רוצים שהאיחוד האירופי ידע מה אנחנו עושים. אני לא מייצגת כאן לא את ארצות-הברית ולא את האיחוד האירופי, וגם לא את "שלום עכשיו". אני, אזרחית מדינת ישראל, זכאית לדעת מה אתם עושים, כי בדיונים שאני מקיימת יש תפיסה שאומרת: אנחנו נמשיך ונבנה עד שיום אחד תקומו אחרי נקודת האל-חזור; אנחנו נבנה ככה שלעולם, גם אם יהיה בצד השני פרטנר, גם אם תרצו, אי-אפשר יהיה עוד לעשות הסדר. אבל על הדרך צריך לראות גם מה דורסים. ועל הדרך, מה שדורסים זה כל שלטון החוק, ניקיון ציבורי, כל מה שממשלות חייבות בהם. ואני רוצה לצטט מדברי משרד המשפטים בדיון: הצעת החוק מקימה מעין רשות שלטונית, מקנה לה סמכויות שלטוניות מובהקות שנמצאות בליבת הרשות השלטונית. למעשה, זוהי הקמה של רשות שלטונית, מעין רשות שלטונית ללא החובות שחלות על רשות שלטונית. וזוהי סתירה של אחד מעקרונות היסוד המרכזיים של הדין המינהלי. והם מתמודדים עם כל טיעון שעולה, שזה כאילו גוף דו-מהותי. אומרים, לא, זה גוף חד-מהותי, הוא כל כולו חי בתחום המשפט הציבורי. התקציב הוא תקציב מדינה, אבל שום דבר לא חל עליה. עכשיו, זה אומר שהממשלה יכולה לאצול – לאצול זו מילה מאוד יפה – לחטיבה להתיישבות את הסמכויות שלה. היא נותנת את הסמכויות אבל היא לא מעבירה את החובות, ואז בעצם, כל מה שחל על ממשלה בפעולותיה, ברגע שהממשלה עושה את ההסכם הזה עם החטיבה להתיישבות – יוק. לא, זה סבבה, תחשוב על זה, אתה מקבל סמכויות מהממשלה, אתה מקבל מלא כסף, בלי שום חובה. אה, כן, משהו הכניסו עם חופש המידע, קצת על כספים, אבל לא מלא מלא. אני ביקשתי, אמרתי, אני מוכנה לקבל הכול עם הסתייגות אחת, משפט אחד שיוסיפו בחוק – שכל מה שחל על ממשלת ישראל, חל על החטיבה להתיישבות. כל הכללים שחלים, החוקים שחלים על הממשלה, יחולו על החטיבה להתיישבות. לא. מובן שלא קיבלו את ההצעה הזאת, כי הרי כל המטרה של החוק זה להקים רשות שלא יחילו עליה את כל החובות שחלות על הממשלה. וכשניהלתי את הדיון הזה עם חבר הכנסת בגין, הוא אמר, תראו – כי הוא, בצדק, מרגיש אי-נוחות עם הסיטואציה – הוא אמר: קמעה-קמעה, צריך להתקדם לאט-לאט. ואני אומרת, מול מי צריך להתקדם לאט-לאט? לפעמים כשאתה רוצה לקדם משהו ויש לך צד שני ואתה לא יכול לקדם בבת אחת, אז אתה אומר, אני אתקדם לאט, צעד אחרי צעד, שזה בסדר, זה לגיטימי. אבל כאן זו אותה ממשלה, מול מי קמעה-קמעה? ואני רוצה להמשיך ולהקריא את מה שאומר משרד המשפטים באותו דיון: חלוקת משאבים, המשמעות שלה היא שהחטיבה מחלקת כספים ומקצה משאבים למגוון גורמים, לא רק כספים, גם חלוקת יבילים – יבילים זה הקרוונים שאנחנו מוצאים על כל גבעה בודדת במאחזים לא חוקיים – כל חלוקה כזאת צריכה להיעשות בהתאם לחוק יסודות התקציב. ונאמר ככה: ההסדר המוצע – החוק, דהיינו – לא רק שלעמדתנו סותר את עקרונות הדין המינהלי והציבורי, אלא הוא עשוי ליצור פתח – אני מדגישה – להשחתה ציבורית חמורה, פגיעה קשה במינהל תקין ובשלטון החוק. לעמדתנו, לו באמת רוצים ליצור מנגנון של אצילת סמכויות או הסתייגות בחטיבה, מוצע להגדיר במפורש מה הסמכויות הנאצלות, לקבוע מה החובות שיחולו על החטיבה ועובדיה, ולקבוע את מנגנוני הבקרה, המעורבות והדיווח על פעולות החטיבה. כשדיברו אנשי משרד המשפטים, הדיון התפתח ויושב-ראש הוועדה רצה לסיים כי יש לחץ נוראי מהבית היהודי: מהר, מוכרחים לגמור את החוק הזה. ואז כשאמר לו חבר הכנסת שטרן – נדמה לי שאתה אמרת שאתה רוצה שמשרד המשפטים יאמר את דברו, כי זה מאוד מזעזע, ואז הוא אומר: משרד המשפטים התנגד לחוק מהיום הראשון, הם מתנגדים לכול. וזה לא משנה, כי בעיני הקבוצה הזאת משרד המשפטים הוא שומרי הסף שצריך להקטין את כוחם, הם אלה שעומדים בדרכם לעשות מה בראש שלהם במדינה הזאת. יחד עם בית-המשפט העליון שעליו צריך לעלות ב-9D; והשופט פוגלמן, שקובע דיון, אחרי מספר ימים חוטף ממוטי יוגב – וטוב שעשתה ועדת האתיקה של הכנסת שקבעה את מה שקבעה היום; וגם השב"כ עכשיו מפריע להם בדרכם, כי הוא רואה, ובצדק, בחלק מאותה קבוצה – ואני חס וחלילה לא אומרת שכולם שם – אבל בחלק מאותה קבוצה, באמת קבוצה טרוריסטית. שקיפות ומינהל תקין, זה בעיניהם השטויות הדמוקרטיות האלה, כאילו, שהשמאל הרכרוכי פתאום דורש לעשות. הרי כל העניין היה להקים מדינה ולרמות את הפריץ, רק עכשיו זה לא הפריץ, זה עם ישראל, זה אזרחי מדינת ישראל שרוצים לדעת מה קורה פה וזכותם לדעת מה קורה פה וזכותם להצביע אחר כך לפי מה שקורה פה, לא לפי טקסטים של שנאה מהסוג שנשמעו בבחירות האחרונות. פעם זה היה אחרת. דיברת, היה לי איזשהו ויכוח עם ניסן סלומינסקי, כאן על הבמה, והוא אמר: את היית ככה, ואני אמרתי: פעם גם אתם הייתם. כי בסוף הדיון הזה באתר "כיפה", שהקראתי קודם, הם אומרים בזלזול על אלה שגם מתייחסים לעניין הדמוקרטי, או לעניין היהודי, בצורה יותר מקבלת, יותר פתוחה – זה המפד"ל. אתה יודע, אני מתגעגעת למפד"ל. אני מתגעגעת למפלגה שתייצג ערכים יהודיים. אני מתגעגעת לימים שבהם אני הלכתי ל"בית"ר", חברים שלי הלכו ל"צופים", חברים אחרים הלכו ל"בני עקיבא", וכולן היו תנועות ציוניות עם איזושהי שפה משותפת. לא באיזה מין התבדלות, לא באיזה הקצנה, לא באיזה קטע שבאמת מתחיל להיות משיחי ולוקח את היהדות למקומות שמתחיל להיות קשה לראות את זה. אני רוצה להבהיר דבר אחד, כי זה הדבר האמיתי, כי מה שעוד נעשה בבחירות ולפני – כי נתניהו אלוף בזה; אם פעם הוא אמר: השמאל שכח מה זה להיות יהודים, עכשיו זה היה: ערבים, יחד עם עמותות שמאל, יחד עם ממשלות זרות, נוהרים. אני רוצה לומר מה החזון שלנו, וזה ההבדל בינינו לבינם. החזון שלנו לא עוסק בהקמת מדינה פלסטינית. החזון שלי הוא לא שתי מדינות לשני עמים. החזון שלי הוא איך שומרים על ישראל יהודית ודמוקרטית. אנחנו במחנה הציוני שומרים על המקף בין שתי המילים, המקף המחבר את "היהודית" ו"הדמוקרטית". לא דמוקרטית במקום יהודית, ויכול להיות שיש כאלה באופוזיציה שלשם רוצים להוביל; אבל גם לא יהודית במקום דמוקרטית. ואתם יודעים מה, היהדות שלנו, הערכים שלה הם ערכים שהם גם, בין היתר, ערכים דמוקרטיים. ואהבת את הגר – זה לא איזה ציווי דמוקרטי שלמדנו מחוקה אמריקנית; ואהבת לרעך. שמעתי, יואל, שתיקנת, שבאמת מדובר בכל יחיד מלך, כפי שאמר ז'בוטינסקי בזמנו. האזרח הוא במרכז, לא המדינה. וזאת התפיסה שיכולה להכיל את הערכים האלה, של יהודית ודמוקרטית. זה החזון, זה היעד שאנחנו שמים ב-Waze הלאומי שלנו כשאנחנו יוצאים לדרך. נכון שכדי לשמור על זה רצוי להגיע להסכם ורצוי להיפרד מהפלסטינים ורצוי להגיע להסכם שלום שמייצר את ההפרדה הזאת. אבל גם אם יש בעיות בדרך, אנחנו נמצא את המסלולים החלופיים, אבל תמיד זה יהיה מול החזון הזה. ואם לא יהיה פרטנר אנחנו נעשה את הצעדים שאנחנו צריכים לעשות כדי להתקדם לשם, כי אנחנו רואים בזה את היעד שלנו, או חלק מהיכולת שלנו לשמור על היעד הזה, שעוסק בישראל היהודית והדמוקרטית. והוא לא טובה לאף אחד, לא לנשיא ארצות-הברית, לא לפלסטינים ולא לאף אחד אחר. אתם לא תלמדו אותנו מה זה מדינה יהודית. אני מוכנה להתווכח על מה זה מדינה יהודית: האם זאת המדינה של החתונה הזאת? האם זאת המדינה שרואה בדמוקרטיה איזה מין משטר חולף? או שזה ערכים יהודיים אמיתיים, ששוויון הוא חלק מהם? והשוויון לאזרחי ישראל הערבים הוא לא טובה שאנחנו עושים להם, הוא חלק מהערכים שלנו. ולאיפה שאתם מובילים – עם החטיבה להתיישבות, ועם עוד בנייה, ועם עוד כספים שירדו לטמיון, ועם עוד תשתיות, ועם עוד כבישים ליהודים וכבישים לערבים, ועוד התנחלות מבודדת, ועוד בידוד מהעולם – אתם תובילו אותנו לזה שישראל לא תהיה יהודית. אני לא יודעת אם היא תהיה דו-לאומית; היא בטוח תהיה באלימות בין שני הלאומים האלה. יכול להיות שהיא תהיה מדינה ערבית, ויכול להיות שהיא תהיה מדינה שתקרא לעצמה יהודית אבל תאבד בדרך את כל הערכים היהודיים. כי ב-Waze שלהם, כשהם קמים בבוקר והולכים לישיבת ממשלה, לא כתוב "מדינה יהודית ודמוקרטית". אצלם כתוב "ארץ-ישראל השלמה". אני מאמינה בזכות של העם היהודי על הארץ כולה, אבל הבחירה שלנו היא בין ארץ-ישראל כולה לבין מדינת ישראל, זאת הבחירה. וכשהם יוצאים בדרך הזאת לשמור את ארץ-ישראל כולה, עם עוד התנחלות ועוד מאחז לא חוקי ועוד "עוצו עצה ותופר", על הדרך הם מאבדים את הדמוקרטיה, הם מאבדים את הערכים היהודיים על-פי הבנתנו. אבל מה, אפילו את האמת הזאת הם לא אומרים. כי גם שמעתי את יושב-ראש הוועדה, ככה, תוך כדי, דיברנו, הוא אומר: יש"ע. אני אמרתי: יו"ש. הוא אומר: לא, לא, עוד נחזור לעזה. ומה הוא אומר? הוא אומר: תראו מה קרה, יצאנו משם וקיבלנו טרור. זאת אומרת, כל העיסוק הוא לא עיסוק אידיאולוגי אלא דיון ביטחוני. ואתם יודעים מה? אני מוכנה לקיים את הדיון על הביטחון. בואו נדבר ביטחון. כי אנחנו יכולים לספק ביטחון טוב יותר לאזרחי ישראל. ואם לפני שנה הדלקנו נרות חנוכה בכותל ונתניהו לעג כשאמרנו שהכותל, אנחנו נדאג שיישאר בריבונות ישראל לעד; לגלג על זה שיצטרכו, אם נהיה בשלטון, להגיע עם נגמ"שים לכותל. אנחנו מבכים היום שניים שנרצחו בכניסה לעיר העתיקה. אז אני רוצה לדבר גם ביטחון. מה זה ביטחון? ביטחון, קודם כול, זה צבא הגנה לישראל, שהילדים של כולנו משרתים שם, ושאף אחד לא ידבר על מי פטריוט יותר או פחות. ואני כאן על הבמה לא רק כנציגת המחנה הציוני, כחברת כנסת, אלא גם כאימא לשני לוחמים, שהשתחררו כבר, ברוך השם. אבל אני יודעת מה ההרגשה הזאת ללוות את הילד לבקו"ם או למילואים או לצבא. וביטחון מדינת ישראל זה היחסים עם ארצות-הברית, כי כל מבצע צבאי מתחיל בטלפון לארצות-הברית, לוודא מה קורה עם מחסני חירום; לוודא שיש לנו מרחב פעולה צבאי; לוודא שלא יפסיקו אותנו באמצע הפעולה הצבאית; לוודא שנוכל להמשיך ולקבל "כיפות ברזל" תוך כדי מבצע בזמן הצורך, אם צריך. אז מדברים על נזק לביטחון ישראל? מי שלא מוכן לשמור על מערכת היחסים עם ארצות-הברית ומוכן לבעוט בהם, ובמקום שהיחסים עם ארצות-הברית יהיו מבוססים על שתי מפלגות גדולות שם, על דמוקרטים ורפובליקנים, מהמר בחיים שלנו על הפוליטיקה הפנימית שם – זה נזק לביטחון ישראל, לא פחות. ולא, אנחנו לא אלה שרוצים שהעולם יאהב אותנו או שאנחנו נהיה נחמדים לעולם. זה חלק מתפיסת הביטחון האמיתית של מדינת ישראל. וכשמדברים על זה שקיבלנו טרור מהמקומות שמהם יצאנו, תגידו שאתם רוצים לא להחזיר צבא לעזה אלא לטעת שם את גוש-קטיף. כי יש עוד דבר שהוא מאוד ברור וכדאי לשים אותו על השולחן: רבותי, בנייה נוספת בהתנחלויות לא משרתת את ביטחון מדינת ישראל. בנייה נוספת בהתנחלויות לא קשורה לביטחון בכלל. היא קשורה לחזון הזה שלהם, של לשמור על ארץ-ישראל כולה במחיר קיומה של המדינה היהודית ובמחיר ביטחונה של מדינת ישראל. קודם כול, בעיני זה לא מוסרי. על-פי התפיסה שלי, חיילים אמורים לשמור על אזרחים. ולכן, לצערי, הבן שלי לאחרונה גם היה צריך לעשות מילואים ולשמור גם על אותן התנחלויות – ככה צריך לעשות, כי זה חובתו של צבא. בעיני, לשלוח זוג עם תינוק לגור בהתנחלות מבודדת כדי שכאילו יספק ביטחון זה לא, לא, תודה. בשביל זה יש צבא. וכל בנייה נוספת כזאת היא עוד בידוד מהעולם; עוד בעיה במערכת היחסים עם ארצות-הברית; עוד תמרוץ להחלטה במועצת הביטחון שתלך על הראש שלנו; עוד חרם; עוד מי שנופל לידי ה-BDS, שלא משנה מה שנעשה יהיה נגד עצם קיומנו כאן, אבל במקום שנבודד את ה-BDS מהעולם הם מבודדים אותנו מהעולם. ולא, לא כולם אנטישמים. יש אנטישמיות בעולם, אבל לא כולם אנטישמים. אבל במקום לבדל את האנטישמים מהלא-אנטישמים, אנחנו מכנסים את כולם נגדנו. אתם יודעים, חשבתי, במונחים ציוניים, שכל המהות של הציונות הייתה להוציא את היהודים מהגטאות ולבנות להם כאן מדינה עצמאית. נתניהו לוקח את מדינת ישראל והופך אותה לגטו אחד גדול, מאוים, מפחד מהעולם, בונה מסביבו חומות. לא זאת מדינת ישראל החזקה עם הצבא הכי חזק באזור, זאת שיכולה להיות חלק מהעולם החופשי ולא רק עסוקה בהפסד אחרי הפסד מול כל מיני עסקאות שרוקמים מאחורי גבנו. אז ביטחון, רבותי, אנחנו יודעים לתת טוב יותר למדינת ישראל. יש שורה של דברים שאפשר לעשות עכשיו. אין הסכם שלום מעבר לפינה. אם לרגע, במקום כל האווירה הזאת הממשלה הייתה משחררת לרשות הפלסטינית – שמשתפת פעולה ביטחונית עם מדינת ישראל, לא כמו ה"חמאס" – משחררת בנייה וכלכלה בשטחי C, הרי זה היה תורם לביטחון שלנו. כלכלה פלסטינית טובה זה חלק מהאינטרס הביטחוני של מדינת ישראל. נתניהו יודע את זה, אבל הוא מפחד פוליטית. איך בנט אמר? הוא ירה לו בין העיניים. אז ההישרדות הזאת, את מחיר ההישרדות הזאת אנחנו משלמים בביטחוננו. מדברים על נזק למדינת ישראל בחוץ, מי גורם? איזה ישראלים גורמים נזק למדינת ישראל בחוץ? בואו נדבר גם על מי שומר על האינטרסים הביטחוניים והאחרים של מדינת ישראל טוב יותר מאחרים. זאת אומרת, יש כמה נושאי ליבה שמתישהו נצטרך לדון בהם. דרך אגב, אני יודעת שיש כאן חברים שמנסים עכשיו למכור לציבור: עזבו, לא צריך לדבר עם הפלסטינים, נדבר עם הערבים. כי יש ערבים שנחמד לדבר אתם, כאלה שאין לנו סכסוך אתם, לא צריך לסגור אותם גבולות: שיח'ים, מלכים, נסיכים, מדבר, המון נפט, המון כסף, עשירים, מגדלים, סבבה. רק שאתם אי-אפשר לסיים את הסכסוך, כי בסוף – אני דיברתי אתם, לעומת חלק, ככה, מהחדשים שהצטרפו והחליטו שהם יכולים ככה לסגור את הסכסוך עם כמה ערבים שנחמד לדבר אתם; אבל בסוף על הגבולות ועל כל נושאי הליבה הרי נצטרך לדבר עם הפלסטינים. אני מצטערת, אני יודעת שהרגע הפסדתי כמה נקודות בציבור, כי זה ממש לא בון-טון עכשיו בציבוריות הישראלית, אבל תרשו לי להגיד בכל זאת מה שאני מאמינה ויודעת גם מניסיוני. אז בואו נדבר, מי ישמור טוב יותר על האינטרסים האלה, אחרי שאמרנו לפני שנה שאנחנו נשמור על הכותל ועל המקומות הקדושים. באמת מישהו חושב שהצעת החוק החדשה שהוגשה מבית מדרשם של אלה שהגישו לנו את הצעת חוק החטיבה להתיישבות, שיהודים יוכלו לעלות ולהתפלל בהר-הבית – קחו את הגפרור, תדליקו את השרפה הזאת, תהפכו את הסכסוך לסכסוך דתי. זאת אומרת, מי באמת שומר טוב יותר על ירושלים, על המקומות הקדושים? מי שמתריס, מי שמנפץ, מי שזורק גפרורים – הרי בסוף לאיפה היה הטלפון שהציל אותנו רגע לפני שהסכסוך הזה היה סכסוך דתי? לאמריקה. וקרי, כן, זה שאתם צוחקים עליו, הנאיבי, זה שמתעקש לדבר אתנו על שלום, הוא הגיע הנה וסגר עם הירדנים על מצלמות – דרך אגב, לא מדינת ישראל היא זאת שמצלמת, גם כן, אפרופו ריבונות, נותנים את זה לירדנים, ובצדק, דרך אגב, כדי להרגיע. אז תדליקו עוד גפרורים, אבל אנחנו נדע לשמור טוב יותר על המקומות האלה. וכשיצטרכו לדבר על הפליטים הפלסטינים – אני זאת שהבאתי את ארצות-הברית להבהיר שהקמת המדינה הפלסטינית היא הפתרון לעניין הפליטים הפלסטינים – לא דרך זה שהתרסתי, בעטתי, נאמתי בקונגרס, אלא דרך שיחות שקטות. אני יכולה להגיד לכם מה היה בשיחה הזאת: סיפרתי על אמונתי בזכות של העם היהודי על הארץ כולה, סיפרתי על "ארץ-ישראל השלמה" שחקוקה על הקבר של שני הורי, סיפרתי עד כמה חשוב לי לשמור על המדינה היהודית, ושהמדינה היהודית בעיני היא מדינת העם היהודי כשכל אזרחיה הם אזרחים שווי זכויות. אמרתי: תראו, כפי שמדינת ישראל קמה וקולטת אליה את כל אותם עולים, הרי הקמת המדינה הפלסטינית אמורה לסיים סכסוך, ולכן עצם הקמתה זה הפתרון לעם הפלסטיני כולו. וככה קיבלנו מכתב רשמי, שנתניהו לא השכיל לשמור עליו עם הממשל החדש שאתו הוא היה צריך להידבר. וככה קיבלנו גם במכתב הזה שמירה על הגושים. ואני הולכת מקום-מקום, וכשמתחילים לזעוק "התנחלויות", אני אומרת: תראו, זה לא משנה מה אתם חושבים, למה ההתנחלויות נבנו, אם זה חלק מזה שעם ישראל חזר למולדתו או שזו טעות היסטורית בניגוד לחוק הבין-לאומי. רוב הישראלים חיים במקומות שלוקחים רק אחוזים ספורים מיהודה ושומרון, מהגדה המערבית, ועובדתית, אנחנו נצטרך לשמור אותם, אבל אנחנו לא רוצים את הכול, אנחנו רוצים את הגושים. אבל כשאני אומרת את זה, מאמינים לי, ולכן יכולנו לקבל את ההכרה, אז, שהגבול ייקבע בהתאמה לגושים. אבל נתניהו, מרוב שהוא מדבר על הגושים, ולא מוכן לעשות הבחנה בינם לבין מקומות אחרים, מאבד אותם. ואם בעיני נתניהו דין יצהר כדין תל-אביב, מה שהעולם עושה, אומר: אם ככה, דין תל-אביב כדין יצהר, דין מעלה-אדומים כדין יצהר, דין אריאל כדין יצהר. ולכן, אם יש מישהו שפוגע באינטרסים, גם הלאומיים, של מדינת ישראל, בהסדר קבע, אם אי-פעם יגיע, זאת הממשלה הזאת. אם לא יהיה הסדר קבע, הרי בואו נעשה אנחנו מה שעושים הפלסטינים. הרי מה הפלסטינים עושים? הם סימנו לעצמם יעד, והיעד שלהם זה מדינה פלסטינית. אם יש משא-ומתן – הם בחדר המשא-ומתן. אין משא-ומתן – הם רצים בעולם, ומדינה אחרי מדינה נופלת שדודה. עכשיו זה היה הפרלמנט ביוון: רוצים מדינה פלסטינית? קחו. עכשיו, הבעיה היא שהם לא מקבלים רק איזו הגדרה תיאורטית של מדינה פלסטינית, כי זה בא בחבילה: מדינה פלסטינית, גבולות 67', ירושלים בירתה. ואנחנו, מה אנחנו? אנחנו עוד לא החלטנו מה היעד שלנו; האם היעד שלנו הוא באמת המדינה היהודית והדמוקרטית, יהודים עם ערכים, יהודים של קבלה, של פתיחות? או שזו יהודית על-פי דרכה? וכל עוד לא החלטנו, מאוד קשה לגייס את העולם לאינטרסים שלנו. הם אומרים לנו: קודם כול תחליטו. וכשראש הממשלה נוסע, והוא מבין שהוא צריך להגיד את המילים "שתי מדינות" – לא. והשרים האלה, מהמפלגה שהגישה לנו על מגש את חוק החטיבה להתיישבות, הם אומרים: זו דעתו הפרטית, לא שלנו, אנחנו נמשיך לבנות. ולא, לא, את הנזק הזה משלמת מדינת ישראל כולה. זה לא נזק שמשלמת מפלגה, זה לא נזק שמשלמת ממשלה, זה נזק שמשלמת מדינת ישראל כולה, אזרחי מדינת ישראל כולם. ולכן, הדיון היום הוא לא דיון טכני, הוא לא דיון על עוד חוק. הוא, מבחינתי, היה הזדמנות מצוינת לנצל את אותו פרק זמן ארוך שבאמת ניתן לי לדבר בו, כדי לשים על השולחן את הדברים האמיתיים, כי בינתיים מה שקורה זה שהדברים האמיתיים לא על השולחן. יש כאן ערפל מכוון, שנוצר בניצוחו של נתניהו, שאומר: החלוקה היא לא החלוקה שאני עכשיו שמתי על הבמה, של בין יהודית ודמוקרטית לבין ארץ-ישראל, בין המדינה לבין הארץ, בין המדינה לארץ-ישראל, אבל לא כולה, לבין ארץ-ישראל כולה, בלי המדינה הזאת, שאנחנו אוהבים. מנסים למכור לנו עכשיו שיש אלה שאוהבים את המדינה ויש אלה שלא; יש אלה שמשתפים פעולה עם האויב, ויש אלה שלא. יש אלה שהם לא רק יריבים פוליטיים, הם גם אלה שמשתפים פעולה עם הסכינאות. ו"אם תרצו", בעיני כל הסרטים שלהם הם תגובה מכוערת, בלתי נסבלת, לחילוקי דעות אמיתיים, שקיימים. ואם רוצים לנהל את הדיון, שננהל את הדיון האמיתי, לא את הדיון עם סרטי ה"שתולים", או הדיון עם סרטי הזומבים, או הדיון על סרטי האויבים שהצטרפו, ושנוהרים לקלפיות, ושמאיימים על מדינת ישראל ועל יהדותה. הדיון הזה זה דיון שהכרחי לקיים אותו. לא קיימנו אותו 67 שנה, ויש כאלה שרוצים שגם לא נקיים אותו. עבורם, כל יום שעובר הוא עוד יום של ניצחון, עוד יום של "בנינו עוד מאחז", עוד יום שהשקענו עוד כסף מכספי הציבור כולו בעוד איזה כביש, בעוד תשתית. עכשיו, אני קיימתי את הדיונים האלה, ואני רוצה להבהיר עוד משהו, כי אני מניחה שעלול לצאת משהו אחר ממה שאני אומרת כאן: המתנחלים הם באמת אחי, ואני חושבת שמגיע להם בדיוק כמו לכל אזרח אחר, אבל לא יותר. והוויכוח העמוק שלי הוא לא אתם; הם הלכו לגור במקומות שמדינת ישראל אפשרה לגור, לפעמים אפילו עודדה. הם הלכו בתום לב לגור במקומות במחשבה שזה באמת תמיד יהיה שלנו. אבל יש לי ויכוח עמוק עם ההנהגה הפוליטית שלהם, ההנהגה שמנסה לרמות אותנו עם חוקים מהסוג של החוק של החטיבה להתיישבות, ואני רוצה לקיים את הדיון הזה בתום לב. בממשלה הקודמת הביאו הצעת חוק משאל עם, ואמרו: אם אי-פעם נמצא את הפרטנר ויהיה הסכם, נביא אותו למשאל עם. ואני אומרת שאני לא רוצה לחכות. בואו נעשה משאל עם עכשיו, בואו נעשה עכשיו משאל עם – מי בעד ישראל היהודית והדמוקרטית אבל לא על כל חלקי הארץ הזאת? הרי ביטחון כל אחד יצטרך לשמור, ימין ושמאל, ואין לימין מונופול על הביטחון. שאר התנאים יהיו באותה מסגרת עקרונית של שתי מדינות לאום; או לחלופין צעדים שישמרו על ישראל יהודית, דמוקרטית, בטוחה וצודקת בארץ-ישראל, אבל לא כולה, או שהחזון הוא באמת ארץ-ישראל כולה. בחירה נורא פשוטה. ונצטרך כולנו לקבל כל הכרעה, אבל מהרגע שנקבל את ההכרעה הזאת, כל אחד מאתנו ידע בדיוק על מה הוא מגן, על איזו מדינה הוא מגן, על אילו ערכים הוא מגן. כל אזרח ישראלי באמת יוכל ללכת לחו"ל בלי לקבל הוראות הסבר בשדה התעופה מה צריך להגיד. זה יהיה חלק מהחינוך שיהיה בכל הזרמים בחינוך, המערכת הערכית, הבסיסית הזאת, שאומרת מה זאת המדינה הזאת. והדבר הזה יהיה באמת אחדות של כולנו. כולם כל כך מדברים על אחדות – אחדות סביב מה? בואו ניצור אותה. אבל בשביל זה אנחנו נצטרך לעבור קודם דבר מאוד קשה, דבר מאוד לא פשוט. לפני שנגיע לאחדות הזאת נצטרך להגיע להכרעה, וזה עם שיודע להיות מאוחד בימים של מלחמה, בימים של טרור – אבל אתם יודעים מה, הגיע הזמן שלא רק נהיה מאוחדים נגד אלה שנגדנו; הגיע הזמן שנהיה מאוחדים למען חזון משותף. ועל החזון הזה אנחנו מוכרחים להכריע, ולכן אני מתנגדת להצעת החוק. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת ציפי לבני. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> שאפו. שאפו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> שמפו. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתה יודע, גם. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> גם, כן. יאללה, הולכים על הכול. <היו"ר טלי פלוסקוב:> איילת, 40 דקות, בבקשה, שלך. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> באמת? רק 40? איזה באסה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> רק 40. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> איזה באסה, רק 40. אני רוצה לומר לכם שבערב הזה, כמו בעוד הרבה ערבים שאנחנו מבלים כאן במליאה, אני נעדרת מביתי, כמו הרבה חברי כנסת כאן, ולא נמצאת ליד הילדים כשהם הולכים לישון. אז החלטתי שהערב, בגלל שהממשלה מתייחסת לאופוזיציה בכזאת רצינות ובכזאת התחשבות, וכל כך חשוב וכל כך דחוף להביא את ההסדר – אני אפילו לא יודעת לקרוא לדבר הזה חוק – להסדיר את החטיבה להתיישבות, להסדיר את הדבר העקמומי הזה, אז החלטתי שלפחות אני אקרא לילדי סיפור מכאן, מהפודיום, ואני חושבת שלפחות חלק מהסיפורים אתם קצת תזהו. למשל, אימא של רותי הביאה מתנה – ספר מקסים, "מעשה בחמישה בלונים" מאת מרים רות. אימא של רותי הביאה מתנה, שמחה וששון, לכל ילד בלון. יונה, אסף ואלמה, אני מאוד מקווה שאתם שומעים ונהנים. לבצלאל בלון כחול, לנפתלי בלון צהוב, למוטי בלון סגול – לא הייתי חושבת שזאת הבחירה של מוטי יוגב, אבל מסתבר – לאורי בלון ירוק ולניסן בלון אדום. כל הילדים מהבית היהודי וכל הבלונים יצאו לטיול. אורי שמח, רץ וקפץ, וזרק את הבלון הירוק למעלה למעלה, זרק ותפס, זרק ותפס, רק כדי לוודא שמישהו שם, אי-שם רחוק, רק שם, רק שם, הרחק הרחק ביהודה ושומרון, לא בנגב ובגליל, לא באמת בנגב ובגליל, יוכל לתפוס את הבלון הזה. נפל הבלון הירוק על שיח ורדים, נדקר, ומה קורה לבלון כשהוא נדקר? פתאום, בום טראח, מה קרה? אוי, אורי, הבלון התפוצץ, הבלון נקרע. כי זה מה שיקרה כאן אם ככה אנחנו נמשיך, אבל בסדר. בואו נמשיך, בואו נעמיד פנים שהכול בסדר אחרי הערב הזה והסרטון שפורסם בערוץ 10. בואו נעמיד פנים שהכול בסדר. פתאום נשבה רוח חזקה, חטפה את הבלון האדום של ניסן, העיפה אותו למעלה למעלה עד העננים. ניסן נפנף בידיו וקרא: שלום שלום, בלון אדום, שלום שלום, בלון אדום. לא, אל תתבלבלו, כי הבלון שניסן מקבל ואנשי הבית היהודי מקבלים בחוק הזה לא יעוף למעלה. עמדו הילדים, נפנפו בידיים וקראו בקול אל השמים: שלום שלום, בלון אדום. אבל אנחנו יודעים את האמת, והאמת היא שהחוק הזה הוא העמדת פנים. הוא העמדת פנים שהכול כאן תקין ומסודר, ושהכול כאן בסדר גמור. ואנחנו לא נשתף פעולה עם העמדת הפנים הזאת, ואנחנו לא נשתף פעולה עם העמדת הפנים שהכסף הזה בסוף יגיע לאנשים שבאמת זקוקים לו בהתיישבות. אנחנו לא נעמיד פנים יחד אתכם. ועכשיו אני אקרא לכם ספר שאולי הוא מוכר לכם, משום שבונים הרבה במקומות שלא באמת חשוב לבנות. זאת אומרת, חשוב לבנות, יש הרבה אנשים שמאוד חשובים לי ביהודה ושומרון. צר לי, אגב, שלהם לא בונים, אלא בונים בכל מיני מקומות שלא באמת חייבים לבנות. אז שם חשוב לבנות. את "דירה להשכיר" של לאה גולדברג אני מקווה שכולם מכירים, כי באמת העמקים הכי יפים והכרמים הכי יפים והשדות הכי יפים, מסתבר, נמצאים, חברתי היקרה טלי פלוסקוב, רק ביהודה ושומרון, כי רק שם צריך להשקיע. רק בגרעינים התורניים. אולי, אמר לי חבר הכנסת אלעזר שטרן, שבדיוק הראה לי לאן הולך הכסף של החטיבה להתיישבות, גם בגרעינים תורניים בתוך הערים. בסדר גמור, מאה אחוז. אני לא נגד גרעינים תורניים, אבל מה עם כל האחרים? בעמק יפה, בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות. ומי גר במגדל? את זה יונה, אלמה ואסף מאוד מאוד אוהבים, את הסיפור הזה. בקומה הראשונה גרה, חברים, תרנגולת שמנה. אני חושבת שהיום מחמת פוליטיקלי-קורקט כבר לא היו אומרים "שמנה", היו אומרים "עבה". אבל התרנגולת העבה הזאת היא תרנגולת עבה בגלל שהיא קיבלה הרבה כסף מהחטיבה להתיישבות. היא לא סתם תרנגולת עבה, היא תרנגולת ממש עבה. כל היום בביתה על משכבה מתהפכת. אוי, היא כל כך שמנה שקשה לה ללכת. בקומה השנייה גרה קוקייה. כל היום היא מהלכת, עושה ביקורים, כי בניה גרים בקנים אחרים. כי הם גרים בקנים שמפוזרים בכל מיני גרעינים שנבנו על-ידי החטיבה להתיישבות. כי לא חשוב לבנות בנגב ובגליל, חשוב לבנות רק במקומות שהחטיבה להתיישבות, ובעיקר במקומות שהבית היהודי רוצה לבנות בהם. בקומה השלישית, חתולה כושית, נקייה מגונדרת. היא חתולה צפונית, עיסאווי. היא חתולה צפונית, היא מגונדרת, היא מקושטת. היא בסדר, היא צפונית. אתה יודע, לא צריך לדאוג להם, לא בצפון ולא בדרום. לא צריך לדאוג להם. על צוואר יש לה סרט. בקומה הרביעית גרה סנאית. סנאית היא ממילא, אתה יודע, היא לא צריכה. היא גרה על העצים, אז היא לא ממש מחפשת. היא לא צריכה שיבנו בשבילה, אז אין בעיה. בשמחה ונחת אגוזים מפצחת. אז אתה יודע מה, היא כן קיבלה משהו מהחטיבה להתיישבות, היא קיבלה אגוזים. לפחות היא קיבלה משהו. ובקומה החמישית גר מר עכבר. אך לפני שבוע ארז חפציו ונסע, איש אינו יודע לאן ומדוע. אני יודעת, עיסאווי, הוא נסע לאיפה שמתחבא הכסף. הוא נסע למקומות שבהם החטיבה להתיישבות כן בונה. כתבו דיירי המגדל שלט, תקעו מסמר מעל הדלת, וקבעו שלט בקיר: דירה להשכיר. והנה, בשבילים, בדרכים, בכבישים – שרק במקומות שבהם חייבים בונים – אל הבית באים דיירים חדשים. ראשונה באה נמלה. לקומה חמישית עולה, קוראת את השלט, פותחת את הדלת, עומדת בפנים ומסתכלת. באים מכל הדירות השכנים, עומדים מסביב, מסבירים לה פנים. הנאים החדרים בעינייך? נאים. שם בונים, אתה יודע, לפי הסטנדרטים שצריך לבנות, בחטיבה להתיישבות בונים וילות. מה שפעם היה קרווילות, בונים וילות. אתה יודע מה, בינינו, לא ממש אכפת לי. אני רק רוצה שיבנו בנגב ובגליל. שיבנו בעוטף-עזה. שיבנו בצפון, שיבנו בדרום. אבל לא, אנחנו נבנה רק שם, ואנחנו גם נוודא שלא יודעים מה עושים עם הקרקעות, כי זה מה שחשוב. כי אם אנחנו לא נחיל את חוק חופש המידע, כי למה, רחמנא ליצלן, שידעו מה קורה באמת עם הכסף שלנו – חס וחלילה, לא, לא, לא, לא, לא. אנחנו לא רוצים שידעו. את תזרים המזומנים בערך אנחנו נגלה לכם, אבל לא. מה שחשוב זה שלא ידעו. אבל בסדר, אז נאים החדרים? נאים. נאה המטבח? נאה. טוב, מישהו צריך לבשל, נכון? אז המטבח נאה. בונים אותו בסטנדרטים גבוהים, בסדר. המסדרון נאה בעינייך? נאה. אם כן, שבי אתנו הנמלה. נמלה זו בחירה טובה. לא, לא אשב. למה? אומרת הנמלה: השכנים אינם טובים בעיני. והנה אני, אין דבר כזה שכן שאינו טוב בעיני. אין דבר כזה שכן שאינו טוב בעיני. שכן שהוא נעים ונחמד וטוב לב ואכפת לו, ואפשר לבקש ממנו סוכר אם צריך, ואפשר להגיד: רגע, הילדים בבית לבד. "השכנים אינם טובים בעיני" – אני לא מבינה אנשים שאומרים "השכנים אינם טובים בעיני"; אבל בעיני האנשים בבית היהודי – השכנים אינם טובים בעיניהם. אף פעם השכנים אינם טובים בעיניהם. אני, הנמלה, בבית אחד עם תרנגולת עצלה? כל היום על משכבה מתהפכת, מרוב שומן קשה לה ללכת. בטח שהיא עצלה. הכול בונים לה, היא לא צריכה לבנות שום דבר לבד. נעלבה התרנגולת, והנמלה הלכה לה. הלכה הנמלה ובאה הארנבת. ארנבת זו חיה מאוד מאוד חביבה עלי, אני מוכרחה להגיד. זה הזמן לגלות. חיש מהר עולה לקומה האחרונה, קוראה את השלט, פותחת הדלת, עומדת בפנים ומסתכלת. באים מכל הדירות השכנים, עומדים מסביב, מסבירים לה פנים: הנאים החדרים בעינייך? נאים – נראה לי משהו בסביבות ארבעה חדרים, מחיר למשתכן. הנאה המטבח בעינייך? נאה. גם, דירות שנבנות במחיר למשתכן, אני בעד מחיר למשתכן, כשזה עובד. הנאה המסדרון בעינייך? נאה. אני לא יודעת למה שואלים אם נאה המסדרון, אבל בסדר, כנראה הם יודעים למה נאה המסדרון. אתם יודעים, בכל זאת, כשבונים לפי הסטנדרטים של הבית היהודי והחטיבה להתיישבות, לפי סמוטריץ, אז המסדרון – גם חשוב לדעת אם הוא נאה. אולי אפשר יהיה לדחוס שם עוד חדר. <מירב בן ארי (כולנו):> הילד עכשיו בסיוטים מכל הסיפור הזה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אם כן, שבי אתנו הארנבת – את לא מכירה את הילדים שלי; הילדים שלי ממש סבבה. אם כן, שבי אתנו הארנבת. לא, לא אשב. למה? השכנים אינם טובים בעיני. איך אשב פה, אם ל-20 ארנבות, עם קוקייה מפקירת הבנים. כל בניה גדלו בקנים זרים, כולם עזובים, כולם מופקרים. מה לקח ילמדו ילדי? כן, כי ככה אנחנו מפקירים את הנגב והגליל, אז הם מתרגלים. זה כבר לא ממש ממש משנה, כי הם מתרגלים. אתם יודעים, זה הסטנדרטים אז זה בסדר, זה מותר להסתיר, זה מותר לא לגלות, זה מותר שהציבור הישראלי לא ידע מה קורה. נעלבה הקוקייה, והארנבת הלכה לה. הלכה הארנבת, בא החזיר. עכשיו, אני אומרת לכם שאני התלבטתי אם לדבר על החזיר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני התלבטתי אם לדבר על החזיר. יש פה מוסלמים, ויש פה יהודים, ואני התלבטתי אם לדבר על החזיר. <חיים ילין (יש עתיד):> פרה נמוכה, קוראים לו. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> פרה נמוכה ועבה. אז אני באמת התלבטתי עם החזיר, וגם אני אומרת לכם, בקונטקסט הזה, בהקשר הזה, יש איזושהי תחושה – אתם יודעים, אנחנו באמת – בנגב ובגליל צריך להגיד: זה הרזה, והחטיבה להתיישבות, זה השמן שקופץ על הרזה, כי מה זה חשוב? אז שהרזה, בוא נקריס אותו, בוא נמעך אותו. אז טוב, אתם יודעים מה? נקרא חזיר, כי אנחנו פה לא נעלבים, נכון? לא היהודים ולא המוסלמים נעלבים, אז זה בסדר. אחרי שקרא את השלט, החזיר התגלגל ועלה ופתח את הדלת. עומד ומביט בעיניו הקטנות בתקרה, בחלונות. באים מכל הדירות השכנים, עומדים סביבו מסבירים לו פנים. הנאה הדירה בעיניך? נאה. הנאה המטבח בעיניך? נאה המטבח, אף כי לא מלוכלך. הנאה המסדרון בעיניך? נאה. אם כן שב אתנו. לא, לא אשב. למה? השכנים אינם טובים בעיני – ושוב אנחנו חוזרים לשכנים, שאינם טובים בעיני הבית היהודי, אף פעם השכנים אינם טובים; אני לא יודעת, אני אומרת לעצמי, אולי יש לי סטנדרטים נמוכים לשכנים – איך אשב, אני, חזיר לבן בן לבנים מימי בראשית, בכפיפה אחת עם חתולה כושית? הנה גזענות, גזענות אצל לאה גולדברג. אני אומרת לכם, זה מדאיג, לא? לא נאה לי ולא יאה לי. היא כבר אז דאגה מגזענות. אנחנו מדברים על לפני 70 שנה. קראו השכנים: לך, לך לך חזיר, גם לנו לא נאה ולא יאה. הלך החזיר ובא הזמיר. שר הזמיר בקול רינה, ואני מאמינה שהוא שר כמו חזן, כי זה נשמע לי הגיוני, ואני גם אוהבת חזנות, אז זה בכלל מתאים לי לגמרי. עולה הזמיר לקומה האחרונה, קורא את השלט, פותח את הדלת, מסתכל בדירה, בכתלים, בתקרה. באים מכל הדירות השכנים, עומדים מסביבו, מסבירים לו פנים. הנאים החדרים בעיניך? נאים. הוא בדק את האקוסטיקה. אתם יודעים, ככה זה עובד אצל הזמיר, הוא בדק את האקוסטיקה. נאים, נשמע לי הגיוני, בתים חדשים, יפים, האקוסטיקה תהיה טובה. הנאה המטבח בעיניך? נאה. אם כן, שב אתנו. לא, לא אשב. אתה יודע למה הוא לא ישב? גם הוא, הפריעו לו השכנים. כי איך אני אשב בשלווה ובנחת וסנאית כל היום אגוזים מפצחת? האגוזים שהיא קיבלה מהבית היהודי. עולה קול פיצוחם עד לב השמים, איום ונורא, מחריש אוזניים, ואוזני רגילות לקולות אחרים, רק לשירים ולמזמורים. נעלב הסנאי, והזמיר הלך לו. הלך הזמיר, באה היונה, חיש קל עלתה לקומה אחרונה. יונה. יונה, באמת, ציפור שאנחנו כל כך נוטים לזלזל בה. אתה יודע, אני אומרת לעצמי: למה אנחנו כל כך נוטים לזלזל בחיה הזאת? באמת, אולי כי היא נמצאת תמיד בינינו, אנחנו תמיד רואים אותה. היא עולה למעלה לדירה. הנאים החדרים בעינייך? החדרים צרים. הנאה המטבח בעינייך? נאה המטבח, אך אינו מרווח. הנאה המסדרון בעינייך? מרובה בו הצל, המסדרון אפל. ובכן, לא תשבי אתנו? נו, ומה מוסר ההשכל לילדים? תראו, תראו מה היא אמרה: אשב ואשב בחפץ לב – תראו כמה שכל היה ליונה, למה לנו אין שכל כזה? <מירב בן ארי (כולנו):> יונת שלום. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> כי השכנים טובים בעינינו. כי השכנים טובים בעינינו. היא לא חייבת להיות יונת שלום, היא יכולה להיות יונת הסדר, היא יכולה להיות יונה נגד גזענות, היא יכולה להיות יונה נגד אלימות. היא לא חייבת לשאת את ענף הזית במקור שלה, היא יכולה להיות סתם יונה ידידותית וטובה. התרנגולת טובת כרבולת, הקוקייה יפהפייה, החתולה כל כך נקייה, והסנאית, בעלת אגוזים, יודעת לחיות חיים עליזים. רואה אני כי נוכל לחיות ביחד בחברה טובה, בשלום ובנחת. שכרה היונה את הדירה, יום-יום הומה היא בחדרה. כך בעמק יפה, בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות, ובמגדל גרים עד היום שכנים טובים, חיי שלום. אני נורא נורא מקווה שהילדים שלי נרדמו, אם כי אני בספק, ולכן אני אהיה חייבת להמשיך ולקרוא עוד סיפור, כי – פשוט, אני חושבת שהדבר הכי מדהים בספר הזה, באמת, ב"דירה להשכיר", שהוא באמת משקף לנו איזה מין אורח חיים שנדמה לנו שעבר מן העולם, שבו אנשים באמת מסתכלים על אנשים אחרים כבני-אדם, ולא מסתכלים עליהם – או הופכים אותם לשקופים, או בוחנים את הצבע שלהם, או בוחנים את המוצא שלהם, או את המבטא שלהם, או את אורח החיים שלהם – כל הזמן אנחנו שופטים ושופטים ושופטים ושופטים אנשים, אנחנו פשוט הפסקנו לראות בני-אדם. אנחנו רואים איזה מין צלליות, אנחנו לא רואים בני-אדם. אני רוצה להגיד לכם, התחילה ציפי לבני לתאר את הסרט הנורא שהעלה היום רועי שרון בערוץ 10. ממש שתי דקות לפני שעלתה ציפי לבני לדבר כאן, אני ראיתי את הסרט הזה. היושבת-ראש, אני אומרת לך, זה לא לבכות, זה לצרוח. זה לצרוח מאימה. זה הסיוט של מי שחי כאן, את יודעת למה? כי כולנו הגענו לכאן בשלב כזה או אחר של ימינו, של חיינו, של אבות אבותינו – הגענו לכאן, לארץ הזאת, לחיות כאן בשקט, והסרט הזה, שבו דוקרים אנשים בערב חתונתם, דוקרים בסכין, תמונה של תינוק חף מפשע – ויוזם החוק הזה, שאתם מביאים לאשר כאן, אומר שאין טרור יהודי. ואני מודה באמת, בלי טיפת ציניות, גרם של ציניות, מודה ליושב-ראש הבית היהודי נפתלי בנט שאמר: יש טרור יהודי – ובגלל זה מפגינים מול הבית שלו. ואיך העלה מישהו היום בטוויטר? אתם יודעים, צר עולמנו כעולם המליאה, אנחנו צריכים הרבה פעמים להתפרנס מהרשתות החברתיות. מישהו העלה ציוץ שמראה איך נראה הדף של היושב-ראש נפתלי בנט אחרי שהוא מגן על השב"כ, אחרי שהוא אומר שיש טרור יהודי. אתה יודע איך נראה הדף שלו? אתה לא יכול לתאר לך. אני מתביישת – כן, אני מתביישת שככה מסיתים נגד יושב-ראש הבית היהודי. כולנו צריכים להתבייש. כולנו צריכים להיבהל, כולנו צריכים להבין שזה לא יכול להימשך ככה, שאנחנו עומדים בסיטואציה בלתי אפשרית. ואת זה אמר יוזם החוק המפואר הזה – השושבין, השושבין. מה זה? איפה נעלמה ההגינות? איפה נעלמה האכפתיות? אני כל פעם עולה פה, וכל פעם בהקשר אחר מדברת על ערבות הדדית, על סולידריות, כי סולידריות היא לא רק אצל החרדים, וסולידריות היא לא רק אצל הדתיים, וסולידריות היא לא רק אצל הערבים, וסולידריות לצערי לא תמיד מוצאים אצל החילונים. כל מה שלנו יש, כיהודים, באמת, וכעם שחי פה, וכציבור שחי פה, כל מה שיש לנו, אתם יודעים מה יש לנו ביד? מחט, מחט אחת קטנה. עכשיו, כל אחד מאתנו יש לו אחריות – אתם יודעים מה האחריות? למצוא חוט, לקחת – אני כבר בקושי מצליחה לעשות את זה בלי משקפיים, אני מודה, אבל לקחת את החוט, להחדיר אותו דרך הקוף של המחט, ולהתחיל לתפור. מדי יום לתפור קצת, לא חייבים הכול בבת אחת. אבל לקחת ולקרוע לגזרים? תראי על מי אני מגינה? על יושב-ראש הבית היהודי. אני לא מאמינה שאני נאלצת – שאני צריכה להגן עליו. <קריאה:> למה לא? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני גאה, אני שמחה לעשות את זה, אבל למה צריך – סליחה, למה צריך להגן עליו? למה צריך להגיע למצב שצריך להגן עליו בכלל? מה פתאום? מה פתאום מאיימים עליו? מה פתאום מאיימים על חייו? מה פתאום מאיימים על חיי נשיא המדינה? איך אנחנו בכלל יושבים פה בשקט? תסלחו לי, המליאה הזאת כבר מזמן הייתה צריכה להיות בחוץ, ולהפגין נגד ההסתה הזאת ונגד האלימות הזאת. איפה אנחנו? מה אנחנו עושים פה? תסלחו לי. יושבים ומדברים על החוק הטיפשי הזה. אתם יודעים למה הוא טיפשי? כי אם הוא לפחות לא היה מפלה, אם הוא לפחות היה מגלה אכפתיות אמיתית לכסף שלך, ושלך, ושלך, אבל לא, חוק אינטרסנטי, צר. בואו, בואו ניקח ונקרע עוד קצת, בואו לא נכניס את החוט דרך הקוף של המחט, בואו פשוט נקרע ונקרע ונקרע, ונהרוס, ונחרב, ונדרוס ונרמוס. בואו, בואו נעשה את זה, כי כנראה זה הכי הגיוני. וזה – אתם יודעים מה? זה לא הכי הגיוני, אבל זה הכי קל. זה הכי קל. אני כל הזמן מחכה לשמוע את ראש הממשלה יוצא ואומר: לא, לא אצלי, לא במדינה שלי, לא במקום שאני ראש הממשלה שלו. אצלי לא יסיתו נגד נשיא המדינה, אצלי לא יסיתו נגד יושב-ראש מפלגה, אצלי לא יסיתו נגד מישהו ימני ולא יסיתו נגד מישהו שמאלני. אצלי לא יסיתו נגד בן-אדם כי הוא יהודי, ולא כי הוא ערבי, ולא כי הוא להט"ב ולא בגלל שהוא סטרייט, לא בגלל שום סיבה. אבל לא יוצאת מפה שום בת קול אמיתית. אנחנו עולים לבמה, ושבוע שעבר נאום וזה והטה-טה-טה-טה-טה-טה-טה, ולך תגנה את "שוברים שתיקה". סלחו לי, פשוט ציפיתי, באמת, אני מודה, ציפייה מוגזמת כנראה. בסך הכול רציתי את ראש הממשלה, לשמוע אותו – באמת, אני כמהה – אומר שהוא מתנגד בכל לבו ובכל נימי נפשו להסתה נגד נשיא המדינה. אני באמת חיכיתי וציפיתי לשמוע את זה. אני לא יודעת איך אתם ישבתם, אבל אני ישבתי דרוכה, ככה, כשהוא דיבר, כי זה מה שרציתי לשמוע ממנו. רציתי לשמוע ממנו שהוא יגן על נשיא המדינה, כי הוא הנשיא של כו-לם, של כולם. והוא נשיא אמיץ. אבל לא רק כי הוא נשיא אמיץ, כי הוא סמל, כי הוא סמל אמיתי. ונפתלי בנט גם מייצג ציבור, ואני מכבדת את הציבור הזה. אז איך זה יכול להיות שהציבור הזה מתהפך עליו עכשיו? איך זה קרה פתאום? איך קרה פתאום שזה בסדר להסית נגדו כי הוא אמר שיש טרור יהודי והוא לא מסכים לכך שיבטלו את המחלקה היהודית בשב"כ? מה זה? לא יעלה על הדעת, לא יעלה על הדעת לאן אנחנו הגענו ולאן עוד נגיע. אתם יודעים מה זה מדרון חלקלק? אנחנו בעיצומו של המדרון החלקלק הזה. למה אתם לא מבינים את זה? למה אתם לא מתעוררים? הסרט הזה שהיום הראו בערב בערוץ 10 הוא הסיוט של כל אחד ואחת מאתנו. זאת האמת. הוא גם הסיוט שלך, השר אריאל. אני בטוחה בזה. אני בטוחה ומשוכנעת בזה. ואתה יודע מה? אני לא מוכנה לוותר. אני משוכנעת שזה הסיוט שלך לראות אנשים נישאים – מה זה אלבום החתונה הזה? איזה מין אלבום חתונה, של תינוק חף מפשע עם סכינים נתקעים בו? איזה מין אלבום חתונה זה? אני כל הזמן אומרת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> איילת – – – מספיק זמן – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – – 40 דקות לדבר, יש לך עוד. <קריאות:> אנחנו נהנים מכל דקה. עוד סיפור, עוד סיפור. <מירב בן ארי (כולנו):> סמוך על איילת, היא יכולה פה – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני יודעת. אני פחדתי, אני פחדתי. אני אגיד לכם משהו. אני אגיד לכם משהו, אני פחדתי שתשתעממו. <קריאה:> לא לא. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ואני גם ידעתי, ואני גם ידעתי שאתם כבר לא זוכרים – או כבר לא זוכרים את הסיפורים האלה או שכבר מזמן לא הקראתם אותם. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> עכשיו אני יכולה – – – את החוט – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> את יכולה. את רוצה את החוט? עאידה, בואי אני אתן לך את החוט. אני מחזיקה את המחט, באמת. אני באמת מחזיקה את המחט, אני אומרת לך את האמת. גם מירב מחזיקה את החוט. <מירב בן ארי (כולנו):> החוט המקשר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> כן כן, גם השר אורי אריאל, גם אוסאמה סעדי, גם עבדאללה אבו מערוף שנוכח גם נוכח היום. <קריאה:> – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אפשר לקבל – – –? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתה לא צריך להצביע, אל תדאג. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> איילת, אבל יש כאלה שצריכים חוט שדרה. יש כאלה שאין להם. על החוט הזה את צריכה לדבר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חוט שדרה זה בעיה. חוט שדרה – את רואה? חוט שדרה, עאידה, זה קצת יותר בעייתי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אפשר לשאול למה התכוון המשורר במשפט האחרון? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> של "עבדאללה אבו מערוף נוכח גם נוכח"? תקשיב, זה – אין מה לעשות. יש לנו בדיחה כזאת במליאה. אתם יודעים את זה, זה בסדר גמור. כי הוא תמיד ראשון בהצבעות השמיות. זה בסדר גמור, אנחנו נהנים מזה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – לא יודעים איך – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> עבדאללה, אנחנו נוהים אחריך. כולנו נוהים ונוהות אחריך. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כולם נוהרים? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> נוהרים ונוהרות אחריך, שאנחנו לא – – – אני פשוט מתלבטת עכשיו. תראו, אני החלטתי, תראו, אחרי התלבטויות קשות, אני אומרת לכם את האמת. היה קשה לבחור איזשהו ספר. <מירב בן ארי (כולנו):> מה עם איזה מוחמד דרוויש? משהו – – –? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אז זהו. תשמעי משהו. הילדים שלי שומעים שירה לפני השינה, אבל הכי הם אוהבים סיפורים. אני תוהה על עצמי. בינינו, אני רק תוהה לעצמי אם הם כבר נרדמו או לא. אבל בינינו, כמו שאני מכירה אותם, אין סיכוי שהם חזל"שו. <מירב בן ארי (כולנו):> אבל את גם צועקת עליהם. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מירב, תאמיני לי, ילדים, ילדים, ילדים, כמו חבר הכנסת סמוטריץ, אוהבים גבולות. וזה חלק מהבעיה, שלא מציבים לו גבולות, את מבינה? <מירב בן ארי (כולנו):> אני מסכימה אתך. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> כי אם היו מציבים לו גבולות – נכון? את מכירה את זה מקרוב, כי עזרת לאיזה שלושה, ארבעה ילדים בימי חייך, נערים ונערות, אז את יודעת שבסוף הם צריכים גבולות ומישהו שידפוק על השולחן. והבעיה היא שבהקשר של החטיבה להתיישבות אף אחד לא דופק על השולחן, אף אחד לא עוצר את הדבר ההזוי הזה. ובסוף, אתם יודעים, כאילו, אנחנו מגיעים למצב שבו אני שואלת את עצמי: האם לקרוא לכם את "כיפה אדומה", את "האריה שאהב תות"? למה "כיפה אדומה"? כי נחשו מי זה הזאב. <מירב בן ארי (כולנו):> מי זה? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מי זה הזאב? לא, האמת היא שאפשר להחליט. מצדי חבר הכנסת סמוטריץ יכול להיות גם הסבתא. אבל אני אומרת את האמת, אני אומרת את האמת. כך או כך, גם ב"אריה שאהב תות" וגם ב"כיפה אדומה" יש יער. ואני חושבת שהדבר הברור הזה, הדבר הברור, החוט המקשר – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> היושבת-ראש, אני מבקשת ממך. עאידה, את מצחיקה את היושבת-ראש, את חושבת שזה מקובל? וחברת הכנסת מירב בן ארי, אני קוראת אותך לסדר, כי היושבת-ראש לא מסוגלת. <מירב בן ארי (כולנו):> את יודעת שהחלום שלי – להיות באופוזיציה ולדבר 40 דקות. איך – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> את יכולה, את יכולה לבוא, יקירה, תקשיבי – – – <קריאה:> את רוצה? אני אתן לך – – – <קריאה:> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> כן, בדיוק. את יכולה לבוא. יקירה, תקשיבי שנייה. אין שום בעיה. אנחנו חסרים 40 דקות, זה בסדר. אני רוצה להגיד לכם, אני רוצה לדבר אתכם על הקונספט הזה של יער, בסדר? אני כל הזמן אומרת לעצמי, מנסה להבין מה הקואליציה עושה. תראו, אתמול היה, צריך להגיד, היה הישג מאוד מאוד מאוד משמעותי לשר האוצר וליושב-ראש ההסתדרות. <מירב בן ארי (כולנו):> תפרגני, תפרגני. לשר האוצר בעיקר – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מירב בן ארי, חברת הכנסת מירב בן ארי, כשאת תצטרכי לעמוד פה, לדבר 40 דקות, להביא סיפורים לפני השינה לילדייך ולבקר את החטיבה להתיישבות במקביל, אז תוכלי להגיד למי לפרגן יותר. בשלב הזה אני מחליטה, ואני אומרת שאני באמת מורידה את הכובע לפני שניהם. המנהג – באחריות, אני, א. אני רוצה להגיד לך שאני בתחילת הערב ניגשתי לשר האוצר ואני אמרתי לו שאני התרשמתי בצורה בלתי רגילה, באמת; ואני גם הקשבתי לך, אגב, רוב קשב, אתמול, לנאום הנוגע ללב שלך. באמת, אני אומרת את זה – עכשיו אני אחקה את חבר הכנסת איתן כבל: ללא גרם של ציניות. ואני אומרת לך, באמת, אני הקשבתי לנאום שלך, ואני ניגשתי היום לשר האוצר ואמרתי: זה באמת – לנהוג באחריות כלכלית וחברתית כל כך משמעותית. ואגב, תתכונני, כי אני הולכת לגייס אותך לאיזשהו קרב אחר. אבל אני אומרת לעצמי, למה אי-אפשר לנהוג באותה צורה כשזה מגיע לתהליכים קריטיים כמו החוק הזה? באמת. תראו, ישבו שני אנשים – שר האוצר כחלון, יושב-ראש ההסתדרות אבי ניסנקורן; לכאורה פערים לא מבוטלים בין השניים, תפיסות עולם קרובות אבל לא זהות. ישבו ואמרו: אנחנו מכאן יוצאים כשאין שביתה במשק הישראלי, כשיש כאן עובדים שזוכים בתוספת יותר גדולה, כי הם זקוקים לה יותר, ויש כאן עובדים שזוכים בתוספת יותר קטנה, כי הם זקוקים לה פחות, ואנחנו מסתכלים לאנשים בעיניים. ממש, שלשום בלילה, בנושא שכר חברי הכנסת, דיברתי על כך שאנחנו לא רואים את האנשים בעיניים. חברים יקרים, בחוק הזה, של החטיבה להתיישבות, אנחנו לא רואים מיליוני אנשים בעיניים, צריך להגיד את האמת. ומי שיצביע בעד החוק הזה, גם אם זה מטעמים קואליציוניים, לא רואה את האנשים בעיניים. תאמינו לי, יבואו ויגידו לי חברי המאוד-אהובים, ראשי מועצות מהנגב והגליל, ואני באמת אוהבת אותם אהבה עצומה ומלאה הערכה לפועלם בעוטף-עזה, ובדרום ובנגב, ובצפון – מלאה הערכה לפועלם; יבואו ויגידו: גם אנחנו אולי? סליחה, מחזיקים את ההתיישבות הזאת בנגב ובגליל בצורה בלתי הולמת, בלתי הוגנת, כדי שבסופו של דבר הם יבואו ויגידו לנו: אבל צריך להעביר את החטיבה להתיישבות? הם אלה שצריכים לקבל את הכסף קודם, הם אלה שמחזיקים את המדינה. הם אלה שמחזיקים את הקרקעות. הם אלה ששומרים עלינו – הם אלה ששומרים עלינו. לא מי שזורק בקבוק תבערה בדומא. לא מי שזורק בקבוק תבערה בדומא, שמבייש את כולנו, את כולנו. אני כתבתי על האנשים האלה, בחתונה הערב: לא יהודים. אלה לא יהודים. אני מצטערת להגיד, אלה לא יהודים. לא יהודים. יהודים לא עושים דברים כאלה, לא עושים. לא, לא את הטרור, את החתונה, את החתונה, את החתונה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אבל הם עושים גם עושים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> את החתונה, לא את הטרור. עאידה, זה ברור שהם עשו. עאידה, זה ברור. אני מדברת על החתונה. אני מתביישת, אני מתביישת באנשים האלה. עאידה, הם לא בני דתי והם לא אחי. לזה התכוונתי. לא אחי, ולא אחותי, ולא שום דבר. אני מכירה את האנשים שהם האחים והאחיות שלי. רבים מהם – רבים מהם גרים ביהודה ושומרון, רבים מהם. הם באמת לא עושים דברים כאלה. הם לא חגגו את מותו של התינוק עלי דוואבשה, הם הצטערו על זה. הם התאבלו על זה. אתם יודעים מה? כל מי ששכל בראשו מבין שאם יש דבר שגורם נזק אמיתי להתיישבות, גם בתוך ישראל וגם ביהודה ושומרון – אלה האנשים. אלה האנשים שבסוף יגמרו אותנו, שבסוף ייבשו אותנו, שבסוף יטחנו אותנו עד דק, שבסוף יהפכו אותנו למה שאנחנו לא. אנחנו לא מקום גזעני. אני מסרבת לקבל את זה כהנחת עבודה. כולם פה עולים ואומרים: טוב, החברה הישראלית גזענית. איזה מין הנחת עבודה? עאידה, אל תיקחי לי את החוט, כן? אל תיקחי את החוט, כי אני עוד עסוקה בתפירה, אני עוד עסוקה בתפירה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> לא לקחתי – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – אני מחזיק – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> נתתי לעבדאללה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני רואה, אני רואה. לא, פשוט שלא ייעלם לי החוט, כי עד שהכנסתי אותו לקוף, אתה יודע כמה זה קשה? <קריאה:> נכון. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני מוכרחה לומר לכם, שכל פעם שמישהו עולה לכאן, לפודיום, ומתחיל לדבר על הגזענות בתור דבר מובן מאליו – זאת אומרת, אתה יודע, אולי בואו נתרגל לזה, למה לא. בואו נניח הנחת עבודה שכולם פה גזענים, ובעצם אף אחד פה לא רוצה לחיות אחד לצד השני, כמו ב"דירה להשכיר", שכל אחד פה נהיה לי בררן, כל אחד פה, יש לו סטנדרטים. בואו נירגע, טוב? בואו נירגע. אנחנו לא באנו ממקומות כאלה ידידותיים. היום דיבר פה ראש ממשלת אוקראינה, וטוב עשו ראש הממשלה וגם יו"ר האופוזיציה שהזכירו את באבי-יאר. באמת, אני מוכרחה להגיד, אתם יודעים, הופיעו כאן הרבה ראשי ממשלות, ואני מוכרחה להגיד שזה היה מבחינתי, רגשית, אחד האירועים היותר-מורכבים. מצד אחד אנחנו אומרים – הופיעו כאן נשיאי גרמניה והבונדסטאג, זאת אומרת, הופיעו פה דמויות משמעותיות עבור העם היהודי בהיסטוריה שלנו. אוכל להגיד שזה היה אחד האירועים המורכבים מבחינתי. זה הפתיע. אגב, סבתא שלי, סבתא רבתא שלי הגיעה מפולטבה, וזה היה בשבילי – כל הזמן ציפיתי, אגב, שהוא יזכיר אותה, והוא לא הזכיר אותה. די נעלבתי. קראו לה נחמה פליישצ'יק. <קריאה:> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> הנה, נכון, בדיוק, כי הוא לא הזכיר אותה. קראו לה נחמה פליישצ'יק. היא הגיעה לישראל, אגב, היא הגיעה לארץ, לידיעתכם, בסוף המאה ה-19. היא ייסדה, הייתה שותפה לייסוד עין-גנים בפתח-תקווה ולימים עלתה ליישב את נהלל יחד עם סבא שלי, מיכאל קרסיק, שהוא עצמו עוד הספיק לפני כן לבנות את באר-טוביה, וגם הגיע מרוסיה, אבל ממקום אחר. זה לא היה אירוע כל כך פשוט, אבל אנחנו, שעברנו את הגזענות, שעברנו את הפרעות, שעברנו את האלימות, שעברנו את השואה, שעוברים את הטרור – גם היום טרור, כן, גם היום טרור. שני נרצחים, תשימו לב, תכף אולי אני אזכיר בעניין הזה משהו – אבל אנחנו, פשוט, מה נהיה מאתנו? מה זאת הגזענות המטורפת הזאת? מה זה ההפרדה המטורפת הזאת? עכשיו אתם מבינים למה כל הזמן צריך להחזיק חוט ומחט פה ביד? כי כל היום אנחנו צריכים להיות עסוקים בתפירה. ותסלחו לי, כשאנחנו יושבים ועוסקים בחטיבה להתיישבות, אנחנו לא עסוקים בחוט ובמחט. לא עסוקים בחוט ובמחט. והאמינו לי, אני נוסעת לגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון, ואני הולכת לראות את המקומות המדהימים, צריך להגיד, מקומות יפהפיים; מהיפים ביותר, לדעתי, שיש בעולם אפילו, בסדר? אבל אני רואה בני-אדם, ואני רואה אנשים. ואני מסתכלת על האנשים, ואפילו מי שישב עכשיו במליאה. אני יודעת שאתם רואים אנשים, אני יודעת שאתם רואים בני-אדם. אבל למה אתם רואים רק את מי שאתם בוחרים לראות? למה אתם עושים סלקציה? למה אתם בוחרים? למה אתם מפרידים? למה אתם קורעים? תראו מה קרה לטרור. אנחנו כבר נמצאים בתוך האינתיפאדה השלישית בערך ארבעה חודשים. ארבעה חודשים. באמת, צריך להגיד שהסכינאות היא בשיא. את מעדיפה שאני אחזור להקריא ספר, אני מבינה. לא, את בסדר? <היו"ר טלי פלוסקוב:> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אוקיי. לא, את בסדר. בוודאי, יקירתי, אני דואגת לעניין שלך. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> לא הבנתי מההתחלה – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> תכף אני אסביר לך. אבל הטרור, תשימו לב מה קרה לנו עם הטרור. אנחנו נהיינו קהים, כי זה מה שקורה כשהטרור אצלך ברחובות: אתה נהיה קהה, אתה מתרגל. אני הולך לפה – אני אולי אדקר, טוב; אתה ברעננה – אתה אולי תידקר; אתה בראשון-לציון – אתה אולי תידקר. אתה בירושלים, בכלל, תאמינו לי, אתם יודעים, זה כמעט מובן מאליו, זה סטטיסטיקה בכלל, זה כבר עניין סטטיסטי. איך זה יכול להיות? מה שבסוף ישבור אותנו אולי זה הטרור הכלכלי, כי המצב הכלכלי נהיה כל כך גרוע – אולי זה ישבור אותנו, אני לא יודעת. אני לא רוצה לחשוב ככה, כי אני לא רוצה לחשוב שלבנו נהיה גס בחיי אדם; אני לא רוצה לחשוב שאנחנו מזלזלים בחיי אדם. אני מסרבת לקבל את זה כהנחת עבודה. גם על חבר הכנסת סמוטריץ אני לא מוכנה לקבל את זה, אולי כן, כי הוא אמר שאין טרור יהודי. אני כבר לא יודעת להגיד לכם, באמת, אני די משתגעת. אני לא יודעת. אני אומרת לעצמי, אם אנחנו היינו עכשיו בחוץ ומסתכלים פנימה, מה אנחנו היינו חושבים על מה שקורה כאן? מה אנחנו היינו חושבים על זה שנקרע כאן קרע אחר קרע אחר קרע – ועל זה אני מדברת, חבר הכנסת גטאס, וגם אתה, אני מקווה, יודע להחזיק חוט בידך, כשאני מחזיקה מחט, וביחד להכניס אותו לקוף, שזה מאוד מאוד קשה – אני לא יודעת אם אתה עם משקפיים או לא – ולהתחיל לתפור את הקרעים של החברה הישראלית. ובגלל זה כשעאידה יצאה, הייתי צריכה לוודא שעבדאללה ממשיך להחזיק את החוט. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> ברצון. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> תודה רבה, עבדאללה, תודה רבה, חבר הכנסת מערוף. עשית לי מערוף. ואני אומרת לכם שאנחנו לא יכולים יותר לקבל את הדברים האלה בצורה כזאת. ובאמת, אתם יודעים, הנה, אני מסתכלת, אולי הילדים שלי עדיין ערים. יונה בן עשר, ואסף ואלמה בני ארבע וחצי. אולי הם לא נרדמו מהסיפורים שקראתי להם. אני רוצה את זה בשבילם, כמו שכל אחד מאתנו רוצה את זה בשביל ילדיו ונכדיו. אני רוצה שהם יגדלו. כמה פעמים כבר סיפרתי: כשאנחנו יוצאים בבוקר לרחוב, הם יודעים, זה עניין של הרגל; אין בשבילנו בן-אדם שאנחנו לא רואים אותו, בין אם זה מנקה הרחובות שהוא כנראה מאריתריאה; בין אם זה האיש שמנקה את חדר המדרגות; בין אם זה האנשים שלוקחים את האשפה; בין אם זה דודו מהמזנון; בין אם זה צביקה – הדתי, אגב, דתי מאוד, מהפיצה; בין אם זה אבי מ"שורצקי", או כרמי, מה זה משנה? שבכלל אין לי מושג מה הם חושבים בפוליטיקה, האם בעד, נגד. זה לא חשוב, כי הם בני-אדם. וזה מי שאני פוגשת – בני-אדם, בני-אדם שרוצים לחיות כאן. ומה אנחנו עושים? אנחנו דוחקים בהם כל הזמן לבחור. אנחנו כל הזמן דוחקים בהם לבחור צד, ואם אתה עם הצד הזה, אז אתה לא אתנו, ואם אתה לא אתנו, אז אוי ואבוי לך. אז יקרה לך בדף הפייסבוק מה שקרה לנפתלי בנט, שאמר שהחטיבה היהודית לא צריכה להיסגר והגן על השב"כ, כי גם הוא יודע כמה זה מסוכן. גם הוא יודע כמה התהליך הזה בלתי נסבל – לא מבחינה פוליטית, מבחינה חברתית. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – השר אורי אריאל, הוא ענה לו. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> עכשיו אני מדברת על היושב-ראש נפתלי בנט, יושב-ראש הבית היהודי. אני לא מסכימה אתו על מיליון ואחד דברים, אבל כשחבר הכנסת סמוטריץ אמר שאין טרור יהודי, ושצריך לזכור – ואנשים מהבית היהודי אמרו שצריך לזכור – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> בסדר, אז השר אורי אריאל אמר, אז טוב שיושב-ראש המפלגה ענה לו, מה לעשות. אני חייבת להסכים עם השר אורי אריאל? גם כשהוא רצה להפסיק לסרס חתולים לא הסכמתי אתו, אז מה לעשות. הוא ביקש ממני קיזוז, אז אמרתי לו – בתנאי שהוא לא מגרש לי את החתולה. נכון? אין מה לעשות. אני בסוף – זאת האמת. תקשיבו שנייה, אני מוכנה לחתום לכם שיש דברים שהשר אורי אריאל ואני נדבר עליהם וגם נסכים עליהם, וגם אתם. אבל מה שאנחנו צריכים להבין, שאת המכנה המשותף אנחנו חייבים להגדיל; את המכנה המשותף האוניברסלי של ערכים אנושיים אנחנו חייבים להרחיב. אתם יודעים, המכנה זה דבר מאוד מתעתע, והמכנה המשותף זה דבר מאוד מתעתע עוד יותר. ואת המכנה המשותף הזה – שאנחנו ויתרנו עליו, אנחנו ויתרנו עליו, כי פעם ההתיישבות באמת – חבר הכנסת ילין, וחבר הכנסת ברושי, חברי הטוב, פעם ההתיישבות באמת הייתה מכנה משותף אמיתי וחזק לכל הציבור הישראלי. ואנחנו ויתרנו על הדבר הזה, כי את הבלון הזה היה צריך להעיף רק ליהודה ושומרון, לא, חס וחלילה לנגב ולגליל; לא, למה לירושלים? למה לעוטף-עזה? אתם יודעים, לפני, כשדיברו על הפחתת מס חברות, אמרתי: למה הפחתת מס חברות באופן גורף? לא, קודם כול הנגב, הגליל, עוטף-עזה וירושלים – המקומות שסובלים יותר; לא הפחתת מס לחברות הגדולות. תזכרו כל הזמן: השמן, השבע, צריך פחות. מי שצריך יותר זה הרזה מדוח העוני, הרזה מדוח טאוב. אלה שצריכים את השומנים, אלה הם שצריכים את הריפוד. ואני כל הזמן אומרת: מה קרה לנו? התייאשנו? הפסקנו לבקש לעצמנו שקט ושלווה? ויתרנו על העתיד של ילדינו ונכדינו? למה? כל האנשים פה בבית מכירים אנשים שאיבדו את חייהם על הארץ הזאת, כי רוצים לחיות כאן, בשוויון, בדמוקרטיה. וכן – יהודית, מדינה יהודית ודמוקרטית. ביהדות שלי יש חמלה אמיתית. אמיתית. מכל הלב. חמלה שיודעת לזעוק לשמים ופותחת אותם וקורעת אותם בכאב. כשתינוק נרצח; כשאדם נרצח ברחוב; כשילד מקסים, נאור בן-עזרא, עלה בשבוע שעבר לתורה, אותו ילד שנדקר בפסגת-זאב, ילד מדהים, עלה לתורה, אני פשוט בכיתי. לא היה אפשר שלא לבכות. ואני כל הזמן אומרת: איפה, לעזאזל, הלכנו לאיבוד? אני מסתכלת על החברה שלי, ואני אוהבת אותה, ואני אוהבת את המדינה הזאת, ואני לא אחיה בחיים שלי בשום מקום אחר. אבל אני רוצה שגם הילדים שלי לא יחשבו ולא ישקלו אפילו לחיות במקום אחר, כי זה יהיה מובן מאליו שהם חיים פה, כי ככה גידלו אותי וככה אני מגדלת אותם. אבל איזה מין חברה אני משאירה להם – עם חוט ומחט או בלי חוט ומחט? עם כלים לתפור את הקרעים או בלי כלים לתפור את הקרעים? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אני מציע, גברתי היושבת-ראש, לתת לה עוד שתי דקות. <מירב בן ארי (כולנו):> לא לא לא, נגמר הזמן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> יש לנו רשימה ארוכה. אני מבינה שאנחנו לא נקרא עוד כמה ספרים הלילה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, לא, לא, אבל אני חייבת רק התנצלות קטנה. ילדים, אני מצטערת שלא הספקתי להקריא היום את "האריה שאהב תות". תודה. <מירב בן ארי (כולנו):> לילה טוב, איילת. <חיים ילין (יש עתיד):> תפרשי בשיא. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה, חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. אנחנו ממשיכים בדיון. חבר הכנסת אוסאמה סעדי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> איפה המים שלי? <היו"ר טלי פלוסקוב:> ידאגו גם לך למים. יש לנו פה אנשים שדואגים לכל אחד. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כן. גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אנחנו בתחילתו של ערב ארוך מאוד, ונראה מתי נסיים את הערב הזה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> יום שישי, יום שישי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> יום שישי? אולי נגלוש לשבת? מה את צוחקת, מירב? <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> פיקוח נפש. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אני רוצה – אבו מערוף – אני רוצה, גברתי היושבת-ראש, לא לספר סיפורים ולא להתחיל לדבר על הא ועל דא, אלא באמת להתרכז סביב הנושא שאנחנו דנים בו. מדובר בנושא שהוא רגיש מאוד, חשוב מאוד, ולא בכדי הוא מעורר ויכוח נוקב וקשה. הצעת החוק הזאת, שהניח אותה – הפצצה המתקתקת, הייתי מגדיר אותה – שהניח אותה חבר הכנסת סמוטריץ על שולחנה של הכנסת, היא לא הצעה תמימה, והיא באה על רקע דוח וחוות דעת חמורים ביותר. אני לא יודע כמה מחברי הכנסת יודעים את ההיסטוריה של הצעת החוק הזאת ועל איזה רקע היא נולדה ובאה לעולם. מי שמסתכל על הכותרת של הצעת החוק הזאת, חבר הכנסת פריג': הצעת חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל – וישאל השואל: איך אתם מעורבים בכל הסיפור הזה? ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית לארץ-ישראל. אז כפי שאמר חברי חבר הכנסת אחמד טיבי בהצעה לסדר-היום בעניין ארגון "שוברים שתיקה" – אמר: אנחנו לא מתערבים בצה"ל, אבל יש לנו מה להגיד על הצביעות בעניין של העמותה "שוברים שתיקה". אז גם כאן יש לנו, גברתי היושבת-ראש, say גדול מאוד – להגיד את מה שיש לנו בעניין הצעת החוק הזאת, שלב-לבה של ההצעה הזאת נוגע וקשור בטבור למפעל הפושע שנקרא "מפעל ההתנחלויות בשטחים הכבושים". החטיבה להתיישבות נוסדה וקמה וחיה בעניין התיישבות בתוך השטחים הכבושים, ורק לאחר מכן, גברתי היושבת-ראש, התווסף לה והתווספו לה תחומים נוספים של פיתוח הגליל והנגב. למה יש צורך בהצעת חוק כזאת ולמה היא באה לעולם? את יודעת, חברת הכנסת חברתי מירב בן ארי, למה? <מירב בן ארי (כולנו):> למה? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> למה צריך? למה צריך הצעת חוק כזאת היום, כשאנחנו מדברים על הצעת חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל? אז אני מניח שהעניין הזה קשור לפעילותן של ההסתדרות העולמית ושל החטיבה להתיישבות. אבל ישאל השואל: הרי במשך עשרות שנים מאז קמה המדינה ההסתדרות פעלה, חטיבת ההתיישבות פעלה, ועוד איך, אז למה פתאום עכשיו נזכר חבר הכנסת סמוטריץ להתלבש על הנושא הזה? אני אגיד לכם את הסיבה. חבר הכנסת פריג', תשמע מה הסיבה: המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עורכת-דין דינה זילבר, בדקה וחקרה את פעילותה של החטיבה להתיישבות – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הסגנית, הסגנית. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> המשנה, המשנה ליועץ המשפטי. – – והיא כתבה חוות דעת שאם באמת היו גורמים מקצועיים אמונים על אכיפת השלטון במדינת ישראל, אחרי חוות הדעת הזאת היו צריכים לפתוח בחקירה פלילית. אבל לא – לא עשו כלום. המשיכו. ואז יש את הצעת החוק הזאת. חוות הדעת הזאת של דינה זילבר נשלחה – כמובן שנכתבה במשך חודשים – אל מזכיר הממשלה. אתה יודע מי זה, חיים ילין? אל מזכיר הממשלה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> היועץ הבא. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> היועץ הבא, אביחי מנדלבליט. ב-26 בפברואר 2015, בתחילת שנה זו, והיא כותבת: "בחודשים האחרונים בחנו היבטים שונים הקשורים בפעילותה של החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית – – – את מערכת היחסים בינה לבין המדינה, את המבנה הארגוני והמשפטי בו היא פועלת ואת אפשרויות הפיקוח הממשלתי על פעולותיה. מאחר שההנחיות בחוות הדעת נוגעות לממשלה בכללותה, אני מעבירה אליך" – אל מזכיר הממשלה – "את עיקרי ממצאי בחינה זו ואת הנחיותי המשפטיות בעקבותיה, ומבקשת כי תפיץ אותה לכל הגורמים הממשלתיים הצריכים לעניין. חוות דעת זו היא על דעת היועץ המשפטי לממשלה". זו לא חוות דעת של פרקליטה מפרקליטות המדינה, זו לא חוות דעת של איזשהו פרקליט זניח, אלא היא נכתבה על-ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ואושרה והיא על דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. אבל, חבר הכנסת פריג', ראינו היום איך לא שמים ומצפצפים על עמדות של היועץ המשפטי לממשלה. ראינו רק בצהריים, בהצעת חוק של חברת הכנסת ברקו, שהסתירו מכל הכנסת, אפילו מהממשלה, מהקואליציה, את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה ואת עמדתו ואת עמדת המדינה. הרי היועץ המשפטי לממשלה מדבר בשם המדינה. אז הוא הגיש עמדה בשם המדינה לבית-המשפט העליון, ובה הוא מפרט את עמדת מדינת ישראל בעניין פסקי-דין של בתי-משפט צבאיים, וקובע – לאחר ניתוח של 15 עמודים, ניתוח המצב המשפטי בתוך מדינת ישראל, ניתוח המצב המשפטי על-פי החוק הבין-לאומי – ומגיע למסקנה כי פסקי-דין של בית-משפט צבאי לא יכולים לשמש ראיה לכאורה במשפט אזרחי בבתי-משפט בישראל. באה חברת הכנסת ענת ברקו ואומרת: אני לא התייעצתי ולא קיבלתי ולא נשלחתי להגיש את הצעת החוק הזאת מטעם המשפחות שמנהלות תביעות ונתקלות במכשול הזה בבית-המשפט. ככה, באופן תמים, חבר הכנסת עיסאווי, היא חלמה באותו לילה על הצעת חוק כזאת ובאה בבוקר והגישה את זה. אבל אני לא בא בתלונות לחברת הכנסת ברקו. זכותה להציע הצעות חוק כאלה, לקדם אפילו הצעות חוק כאלה, שאולי יוכלו, כמו שהיא אמרה, לעזור למשפחות. אבל אני בא בתלונות קשות, בטרוניה ובביקורת כלפי משרד המשפטים ושרת המשפטים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> יש שר? <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> למה אין שר? <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה אין שר? <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אני אקרא לו. הוא הלך – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה זה "הוא הלך"? <היו"ר טלי פלוסקוב:> השר ביקש לצאת לשירותים. הוא כבר חוזר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אז נעשה הפסקה במליאה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> זה מה שנאמר לנו. אז בוא ונבדוק. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> טוב שאתה מעיר את תשומת לבי, חבר הכנסת שטרן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אז אני אוסיף לך דקה, אם זה לא יספיק לך, חבר הכנסת סעדי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אוקיי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה לא עניין של הוספה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> צריך – – – כי אני עוד – – – יש דברים שאני רוצה שהוא ישמע. <היו"ר טלי פלוסקוב:> מותר גם לשר לצאת לדקה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אבל אז – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> כולנו בני-אדם, לא? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – צריך להחליף אותו. יש שר שאמור להחליף אותו. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – כן ולא. יש להם כולה שעה או שעתיים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אז אני אומרת: אני מוסיפה את הדקה הזאת. אוקיי? על-פי התקנון, אני יכולה להוסיף זמן כששר לא נמצא. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> הנה, הוא חזר. חזר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> הנה, השר כאן. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אבל אני כן בא בטרוניה, בתלונה ובביקורת קשה כלפי משרד המשפטים, כלפי הממשלה, כלפי שרת משפטים, שאפילו לא ידעה שזו העמדה שהציג היועץ המשפטי בבית-המשפט העליון בשם מדינת ישראל. אז בסדר, אז זה עבר, והקואליציה הצביעה בעד. אבל כנראה מדובר בדפוס פעולה, בשיטתיות, שמה שאומר היועץ המשפטי לממשלה כבר לא מייצג את המדינה ולא מייצג את הממשלה ולא מקובל על הממשלה, והממשלה מתנערת ובועטת בחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. הנה היום, עכשיו, גם בהצעת החוק הזאת של החטיבה להתיישבות יש חוות דעת מפורטת, כוללת וארוכה שמנתחת את כל העובדות ואת כל המצב המשפטי, וגם בחוות הדעת הזאת בועטים, וזורקים אותה לפח האשפה. חבר הכנסת סמוטריץ, שבלעדיו אין ממשלה – חיים ילין, נכון? – יכול לכופף את כל הקואליציה ואת כל הממשלה ואת ראש הממשלה, והוא יעביר את זה, והוא יביא אותם אפילו ביום שבת ולחלל שבת, העיקר שהצעת החוק הזאת תעבור. אני אקריא לכם מה שכתבה – לא מה שאומר חבר הכנסת אוסאמה סעדי, ולא מה שאומר חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, שהרי ידוע שהם תמיד מדברים על כיבוש, על פוליטיקה ועל הרשות הפלסטינית, והם סוכנים זרים ואי-אפשר להאמין להם ואי-אפשר לשמוע להם; גם את חבר הכנסת עיסאווי פריג' אי-אפשר לשמוע. אני אקריא לכם מה שאומר היועץ המשפטי לממשלת ישראל: "נוכח צבר הבעיות שיפורט להלן בהרחבה" – בהקדמה היא כותבת את זה – "עיקרה של חוות הדעת האמורה הוא בקביעה כי עיצוב המדיניות" – איילת? – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> כן. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – "הפעלת שיקול הדעת המהותי ויצירת סדרי העדיפויות בנושא ההתיישבות, שהוא תחום ליבה שלטוני מובהק, אמורות להתבצע על-ידי הממשלה ולא ניתן לבצען באמצעות החטיבה. ביצוע תפקידים אלו על-ידי החטיבה חורג הרבה מעבר להסתייעות המותרת על-ידי אחר ומהווה דה-פקטו אצילה אסורה לגורם שאינו שלטוני". ובאים אלינו עם הצעת חוק שאומרת: הממשלה מאצילה סמכויות לחטיבה להתיישבות. זו הצעת החוק. אני ממשיך לצטט: "מצב דברים זה אף יוצר כשל משמעותי ביכולת המשילות של הממשלה, שכן נפגעת יכולתה האפקטיבית לקבוע בעצמה את מדיניותה ואת סדרי העדיפות בתחום ההתיישבות, המשפיע על מגוון תחומים נוספים במרחב הכפרי, ובהם פיתוח התעשייה, החקלאות, התשתיות, איכות הסביבה, החינוך, התיירות ועוד. לפיכך" – אדוני היושב-ראש – "על המדינה" – תשמעו מה שמציע היועץ המשפטי לממשלה – "להשיב לידיה את כל אותן פעילויות שביצעה החטיבה ואשר עניינן הוא קביעת מדיניות, יצירת סדרי עדיפויות והפעלת שיקול דעת". ופה אני מגיע לתחום שלך, ועדת הכספים – "בהתאם לכך, על המדינה להפסיק את תקצובה הישיר של החטיבה להתיישבות בין בחוק התקציב" – חבר הכנסת פריג', שתראה מאיפה מגיעות ההעברות כל שנה – "ובין בדרך של העברות כספים ישירות אחרות". מוכר לך, חבר הכנסת באסל גטאס, עניין ההעברות? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> "ככל שרשויות המדינה תבקשנה להסתייע בחטיבה להתיישבות כגוף ביצוע לשם ביצוע משימותיהן, התקשרויות אלה תיעשינה בהתאם לחוק חובת המכרזים ולתקנות מכוחו. יודגש כי התקשרויות אלה תהיינה גדורות, קונקרטיות ואגב פרויקט פרטני." יעני, כל פרויקט כזה – לא לתת את כל מפעל ההתיישבות לחטיבה להתיישבות ולאגף של הבית היהודי, שינהלו אותו במחשכים, ללא כל ביקורת, ללא מינהל תקין, אלא לתת התקשרויות פרטניות אגב כל פרויקט פרטני, ועל זה חל חוק חובת המכרזים. "כמו כן, התקשרויות אלה לא תכלולנה העברה לחטיבה של סמכויות הכרוכות בקביעת מדיניות, הפעלת שיקול דעת שלטוני, מהותי ורחב ויצירת סדרי עדיפויות, אלא משימות ביצועיות בלבד. בהתאם לכך, במסגרת התקשרויות אלו לא ניתן יהיה להעביר לחטיבה להתיישבות ביצועה של חלוקת תמיכות ומשאבים, על סוגיהם השונים, לגורמים שלישיים." וזה מה שיש בהצעת חוק הזאת כשמדברים על הקצאת משאבים, ותכף נתייחס לזה בפירוט. מה הבעיות המרכזיות שהיועץ המשפטי לממשלה מצא בפעילות החטיבה להתיישבות, שדחפו אותו והניעו אותו להגיע למסקנות שפירטתי עכשיו? "להלן תוצגנה הבעיות המרכזיות אשר אותרו וזוהו על-ידינו ולאחריהן ההמלצות בגינן: א. ריכוז הסמכויות והתפקידים שמבצעת החטיבה בפועל והצטברותם, כפי שהללו פורטו לעיל, הם תפקידים המצויים בליבת הסמכות השלטונית וככאלו לא ניתן לבצעם באמצעות גוף שאיננו שלטוני – מדובר בסמכויות שעניינן פיתוח וקידום התיישבות, לצד הקצאה וניהול מקרקעין בשטחי יהודה ושומרון" – כמובן בשטחים הכבושים משנת 1967. "בולט הדבר כי תפקידי החטיבה להתיישבות אינם אך תפקידי ביצוע קונקרטיים וגדורים. אלא שטיב הסמכויות והתפקידים אותם מבצעת החטיבה לאורך השנים הם רחבים, רבים ומגוונים. הם כשלעצמם, לצד התקציב המשמעותי עליו היא חולשת, ובוודאי שצירופם של כל אלה יחד הביאו לכך שהחטיבה אינה אך גוף ביצוע, אלא גוף שבפועל קובע מדיניות, מפעיל שיקול דעת רחב, לצד הקצאת משאבים בהיקפים משמעותיים ולצרכים מגוונים ליישובים, לחקלאים, לבעלי עסקים, רשויות מקומיות, מוסדות חינוך, מוקדי תיירות ועוד, באופן החוצה תחומי אחריות ממשלתיים של משרדי ממשלה." מדובר בממשלה קטנה – בממשלה קטנה שיש לה תקציב של מאות מיליונים. "אומנם, החטיבה אינה גוף פרטי לגמרי, אך על אף מעמדה המיוחד, יש לזכור כי היא אינה חלק מרשויות השלטון." לעניין של לאצול סמכויות – ואני מפנה אתכם להצעה המקורית שהגיש חבר הכנסת סמוטריץ; הוא לא דיבר, אדוני השר, על אצילת סמכויות אלא אמר שהממשלה יכולה להטיל על החטיבה להתיישבות לבצע פעילויות מסוימות בתחום ההתיישבות ובתחומים נוספים. אבל תראו מה כתב הייעוץ המשפטי לעניין האצילה, שעכשיו הכניסו בהצעת החוק המובאת לקריאה שנייה ושלישית ואנחנו נצביע עליה היום או מחר או ביום שישי: החליפו את המילה "להטיל" ואמרו: הממשלה יכולה לאצול חלק מסמכויותיה לחטיבה להתיישבות. ואז, היועץ המשפטי לממשלה קובע: "אומנם, גם אם לשם ביצוע סמכויותיה יכולה המדינה להסתייע באחר, או אף להעביר סמכויות ביצוע מסוימות, הרי שוודאי שלא ניתן להעביר את סמכות שיקול הדעת עצמה בנושאי ליבה שלטוניים מובהקים ובהיקפים בהם מדובר בענייננו. ככלל, בגדרי ההאצלה המותרת לא נכללת האצלת סמכות שיקול הדעת עצמה, אלא האצלת סמכות הביצוע". "קביעת מדיניות ויצירת סדרי עדיפויות – – – הן תחומים שלטוניים מובהקים אשר העברתם לגוף אחר עולה כדי אצילה אסורה." אצילה אסורה. "הבעייתיות שבאצילה אסורה זו מתעצמת נוכח רגישותה וחשיבותה של סוגיית ההתיישבות והקצאת המשאבים והמקרקעין הכרוכות בה." תראו, את זה אומר, עוד פעם, לא חבר הכנסת באסל גטאס; את זה אומר היועץ המשפטי לממשלה. המישור השני שמצא היועץ המשפטי שיש בעיה ובעייתיות בפעילותה של החטיבה להתיישבות: "כאשר מבוצעות סמכויות שלטוניות על-ידי החטיבה, קיים חשש ממשי כי הליך הביצוע, קבלת ההחלטות והפעלת שיקול הדעת לא יעמדו באותם הסטנדרטים בהם חייבות רשויות השלטון בשל ההחלה הוולונטרית אם בכלל של סטנדרטים אלה על-ידי החטיבה – – – כך, למשל, רשויות השלטון חייבות לנהוג בביצוע הסמכויות בהגינות” – תראו את המבחנים – "הגינות, סבירות, שוויון – – – וכן בהתאם להוראותיו של חוק חופש המידע". "כמו כן, כפי שהוזכר לעיל, עובדי החטיבה להתיישבות אינם עובדי מדינה, ולפיכך אין הם כפופים לכללי האתיקה והמשמעת של השירות הציבורי. משמעות הדבר היא שעובדי החטיבה מממשים סמכויות רחבות ורגישות כאשר בעת מימושן אין הם נתונים למערכת הדרישות המחייבת והנדרשת מעובדי השירות הציבורי." ולכן הוא קובע, וגם בפסיקה זה מה שנקבע: "במצב הדברים הרגיל, בו משתמעת הסמכות של רשות שלטונית לאצול את סמכותה לאחר, תהא זו האצלה לעובד מדינה אחר". אי-אפשר לאצול סמכויות אלא לעובדי מדינה. "הטעם לכך" – למה זה ככה? – "הטעם לכך נעוץ בעובדה שעובד המדינה ‫הנאצל אף הוא חלק מהמסגרת השלטונית, נתון לפיקוח מינהלי כללי וכפוף לכללי אתיקה ומשמעת של השירות הציבורי. נדרשות נסיבות מיוחדות המאפשרות הסקה – משתמעת – של תכלית חקיקתית, המאפשרת אצילה לגורם פרטי." ‫ שמענו בוועדת החוקה, גברתי היושבת-ראש, וגם נטען על-ידי יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת סלומינסקי, שמדובר בחטיבה להתיישבות, שהיא לא גוף פרטי, אבל היא גם לא גוף שלטוני, אז הוא אמר שזה גוף דו-מהותי, דו-ראשי. וגם על זה יש תשובה, חבר הכנסת פריג', אצל היועץ המשפטי לממשלה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> דו-ראשי, יעני גם פרטי וגם שלטוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה מושג חדש בדמוקרטיה. (בערבית: עם קרניים, כלומר כמו נחש עם שתי קרניים.) נחש עם שני – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> נחש עם שני ראשים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא. קרון, קרון – קרניים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> עם שתי קרניים. תשמע, "אומנם" – חבר הכנסת שטרן, את זה כותב היועץ המשפטי – "אומנם ניתן לטעון כי החטיבה היא גוף דו-מהותי ועל כן חלות עליה חלק מחובות הדין המינהלי. ואולם, אף בתחולה חלקית מעין זו לא די, והדבר מעורר בעייתיות רבה. החטיבה להתיישבות אינה גוף בעל שתי רגליים" – עיסאווי, עיסאווי – "החטיבה להתיישבות אינה גוף בעל שתי רגליים, אשר האחת נטועה בעולם הדינים/ האינטרסים/ המשאבים הפרטיים והשנייה בתחום הציבורי. עיקרה של החטיבה נטוע בתחום הציבורי. כל תקציבה של החטיבה מקורו בתקציב הממשלה, המנדט שניתן לפעולותיה והפרויקטים אותם היא מבצעת הם במישור הציבורי-ממשלתי בלבד. ואף-על-פי-כן, חובות הדין המינהלי לא חלות עליה במלואן". ותראו את הצעת החוק שבפנינו. אנחנו קיבלנו בוועדת החוקה שלוש גרסאות, שלוש גרסאות של הצעת החוק הזאת. ההצעה המקורית – שלושה סעיפים קטנים, אין בהם כלום. אחרי זה קיבלנו, ב-21 בדצמבר, לפני יומיים, נוסח מטעם הנהלת הקואליציה. שמעתם? יש דבר כזה? נוסח הצעת חוק מטעם הנהלת הקואליציה. ואז יש בו צבעים: כחול, שחור, אדום. ואז פה היה כתוב: והחלת עקרונות מהמשפט הציבורי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ואהבת לרעך כמוך. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> ואחרי זה קיבלנו, באותו יום, נוסח מטעם הנהלת הקואליציה, בסוגריים, עם מכרזים, לפי חוק חופש המידע. פתאום העניין הזה של החלת עקרונות המשפט הציבורי מחוק. מחקו אותו. ובהצעת החוק שאנחנו קיבלנו היום, שמונחת על שולחנה של הכנסת ושנצביע עליה, העניין הזה של החלת עקרונות המשפט הציבורי – איך אומרים, עבדאללה אבו מערוף, ברוסית? נאדה? <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> נאדה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> נאדה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> ברוסית. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> ברוסית הוא אמר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> ברוסית. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אמרתי נכון? <קריאות:> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> זה התרגום של נאום נשיא אוקראינה בתרגום המקצועי שקיבלנו? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא, לא. זה ההשפעה הסביבתית של חבר הכנסת אבו מערוף שיושב לידי. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> ברצון. ברצון. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני קצת מכירה את חבר הכנסת אבו מערוף. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> העניין הזה של עקרונות המשפט הציבורי הוא חשוב מאוד, גברתי היושבת-ראש, והוא לא מקבל ביטוי בהצעת החוק הזאת. בעייתיות אחרת, גברתי היושבת-ראש, היא בעיית העברת הכספים, חבר הכנסת גטאס; וגם, חברת הכנסת סתיו, בוועדת הכספים היום, במקום להתנגח אתנו על העברה של 9 מיליון שקל למגזר הערבי, תראי פה כמה העברות כספים יש לחטיבה להתיישבות. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אתה לא תלמד אותי על העברות כספים ועל החטיבה להתיישבות. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא, לא. אני אקריא לך מה שאמר היועץ המשפטי לממשלה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – לא משנה לאיזו מפלגה זה מגיע. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> תכף תראי כמה העברות כספים יש לחטיבה להתיישבות: "החטיבה מתוקצבת באופן מלא על-ידי המדינה. התקציב המועבר לידי החטיבה הוא תקציב משמעותי ביותר – – – בשנים האחרונות תקציבה השנתי של החטיבה עמד על סדר גודל של 500–600 מיליון ש"ח בשנה – – – בסיס תקציבה של החטיבה מתוקצב בחוק התקציב תחת סעיף תקציב ראשי שנקרא 'משרד ראש הממשלה'. בשנת 2014 בסיס התקציב" – חבר הכנסת גטאס, עמד על כמה? – "58 מיליון ש"ח", ותו לא. "אולם, בסיס התקציב מהווה אך חלק קטן מהתקציב הכולל המועבר לידי החטיבה. שכן, כפי שצוין לעיל, בשנים האחרונות היה תקציבה הכולל של החטיבה גבוה עד פי-עשרה מבסיס התקציב ועמד על סדר גודל של 500–600 מיליון ש"ח – – – של יתרת התקציב שמעבר לבסיס התקציב הועבר ישירות לחטיבה ממשרדי הממשלה השונים, באמצעות משרד האוצר ובכפוף לאישורה של ועדת הכספים." זה – העברות. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אבל סתיו עמדה בפרץ של ההעברות האלה כל הזמן. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אני מודע לזה. אני מחזק את דבריה. "סוגיית הפיקוח על פעולות החטיבה להתיישבות – – – היא אחת מהסוגיות המורכבות הכרוכות בהתנהלות החטיבה להתיישבות – – – החטיבה היא גוף שאינו כפוף לתקשי"ר, היא לא כפופה לדין המשמעתי, חשב החטיבה כפוף ישירות לחשבת הכללית ופעילות החטיבה אינה כפופה לחשבי המשרדים הממונים – – – וכן היועץ המשפטי שלה אינו עובד מדינה ואינו כפוף ליועץ המשפטי לממשלה – אין אפשרות אפקטיבית לפקח על פעילות החטיבה." ולכן היועץ המשפטי לממשלה, לאחר שכתב כל מה שכתב וניתח, גברתי היושבת-ראש, נתן הנחיות אופרטיביות: "1. עיצוב המדיניות, הפעלת שיקול הדעת המהותי ויצירת סדרי העדיפויות בנושא ההתיישבות, שהוא תחום ליבה שלטוני מובהק, אינם יכולים להימסר מהמדינה לחטיבה להתיישבות ולהתבצע על-ידיה. אצילת סמכויות זו חורגת הרבה מעבר להסתייעות מותרת על-ידי אחר ומהווה דה-פקטו אצילה אסורה לגורם שאינו שלטוני; 2. על המדינה להשיב לידיה את כל אותן פעילויות שביצעה החטיבה ואשר עניינן הוא קביעת מדיניות, יצירת סדרי עדיפויות והפעלת שיקול דעת. ההסכם בין המדינה לחטיבה מגדיר את החטיבה כזרוע ביצוע ובזה עיקר מומחיותה. הקצאת משאבים וחלוקת כספים, ובכלל זה כספי תמיכות, אינן נופלות בתחום מומחיות זה, והן מהוות בנסיבות אלו והמפורטות לעיל התפרקות משיקול דעת; 3. לפיכך, על המדינה" – תשמע, חבר הכנסת אבו מערוף – "על המדינה להפסיק את תקצובה הישיר של החטיבה להתיישבות בין בחוק התקציב ובין בדרך של העברות כספים ישירות אחרות. משמעות הדבר היא שכבר בהצעת חוק התקציב לשנת 2015 לא ייכלל סעיף לתקצובה של החטיבה. זו ההנחיה האופרטיבית של היועץ המשפטי לממשלה; 4. ככל שרשויות המדינה תבקשנה להסתייע בחטיבה להתיישבות כגוף ביצוע לשם ביצוע משימותיהן, התקשרויות אלו תיעשינה בהתאם לחוק חובת המכרזים ולתקנות מכוחו; 5. התקשרויות אלו תהיינה גדורות, קונקרטיות ואגב פרויקט פרטני. הן לא תכלולנה העברה לחטיבה של סמכויות הכרוכות בקביעת מדיניות, הפעלת שיקול דעת ויצירת סדרי עדיפויות, אלא משימות ביצועיות בלבד." והוא נותן, היועץ המשפטי נותן תקופת מעבר, התארגנות, עד 1 במרס 2016. ולכן, חבר הכנסת סמוטריץ, בהצעת חוק שקיבלנו את הנוסח שלה עכשיו – ואני מפנה אתכם לסעיף 2 להצעת החוק, שמדבר על חוק חופש המידע. אחרי שביקש ועמד על כך חבר הכנסת בני בגין, הכניסו את הסעיף חוק חופש המידע. אמרו: הנה, אנחנו היום, עכשיו מכניסים את העניין של חוק חופש המידע; הכול יהיה שקוף, ברור. ואז, כשאנחנו קיבלנו את הנוסח הזה, ראינו שכתוב: בחוק חופש המידע – – – בהגדרה 'רשות ציבורית' – – – יבוא – – – בכל הנוגע לניהול ענייניה הכספיים של החטיבה להתיישבות, לרבות מידע אודות הוצאותיה, הכנסותיה, דוחותיה הכספיים", ואז שאלנו: למה אי-אפשר לכתוב סעיף קצר: על החטיבה להתיישבות יחול חוק חופש המידע, נקודה? ואז ענה חבר הכנסת סמוטריץ ואמר: אני לא רוצה שכל בית בהתנחלות – בשטחים הכבושים – תבוא תנועת "שלום עכשיו", תצלם את זה, חבר הכנסת פריג', תשלח את זה ותפיץ את זה ברחבי העולם. וזה בדיוק הסעיף הזה של חוק חופש המידע: הוא סעיף מסויג ולא כולל את כל הפעילות של החטיבה להתיישבות. הם רוצים להשאיר את כל העניין של גזלת הקרקע של העם הפלסטיני; הם רוצים להמשיך להרחיב ולבנות בהתנחלויות. כבר נאמר, יש פסיקה של בית-המשפט הבין-לאומי בהאג, שההתנחלויות הן לא חוקיות, ושהן מהוות פשע מלחמה לכל דבר ועניין. לא זו אף זו: המתנחלים היום, חלקים רבים מהם, מבצעים פעולות טרור. ראינו את זה בדומא, ראינו את זה שלשום בביקור שלנו בכפר ביתילו אצל משפחת חוסיין א-נג'אר; היום ראינו גם את ההסתה הגזענית בחתונה, כאשר דקרו את הילד דוואבשה. לא מספיק ששרפו את האימא ואת האבא ואת הקטין עלי, אז גם כנראה עצם זה שנשאר אחד ממשפחת דוואבשה, את הקטין אחמד הם גם רוצים לחסל. אנחנו אומרים: הפתרון הוא בפירוק מפעל ההתנחלויות. ההתנחלויות הן פשע מלחמה, הן לא חוקיות, ואין פתרון אחר. אין פתרון אחר, גברתי היושבת-ראש, אלא בפירוק ההתנחלויות, סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה ירושלים המזרחית. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. אנחנו ממשיכים בדיון. חבר הכנסת אלעזר שטרן. 30 דקות יש לך. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> יש חברי כנסת שנרשמו ל-40 דקות, ל-20 דקות, ל-30 דקות. זה מאוד מגוון, כדי – – – כן, אדוני, 30 דקות שלך. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אפשר לפצל גם. יש לי 255 דקות. <מירב בן ארי (כולנו):> כל הכבוד. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אוקיי. אני באמת מחכה לתעודות. יכולתי לא לעמוד כאן. יכולנו להסדיר את זה. נפגשנו עם אנשי החטיבה להתיישבות, חברי לסיעה חבר הכנסת חיים ילין ואני, בי"ח בכסלו, ב-30 בנובמבר, וסיכמנו אתם, על-פי הסכמתם, שהם באמת מעוניינים שיחילו עליהם את כללי המשפט הציבורי. הם אמרו לנו במפורש שהם לא רוצים שישתמשו בהם כצינור להעברת כספים. הם באו לעבוד, לא לשרת אינטרסים פוליטיים. זה מה שאמר הדרג המקצועי בחטיבה להתיישבות, מהמנכ"ל ולמטה. אבל הם לא הבינו לאיזה כלי רוצים להפוך אותם ובידי מי. מי שטרוריסט הוא טרוריסט הוא טרוריסט, לא משנה מול יהודי, ולא משנה מול ערבי. מי ששקרן הוא שקרן הוא שקרן, לא משנה למי הוא משקר. וגם אף פעם הוא לא ידע לשים את הגבולות. מי שגנב הוא גנב הוא גנב, לא משנה הצד השני. בצבא, כשאנחנו מלמדים את החיילים שלנו להיזהר שלא להשפיל פלסטינים במחסום, אנחנו עושים את זה משתי סיבות, ערכית ותועלתנית. הערכית ברורה: חביב אדם שנברא בצלם – כל אדם, לא משנה יהודי, ערבי, פלסטיני, בדואי. חביב אדם שנברא בצלם. והתועלתני – כיוון שמי שמשפיל הוא משפיל הוא משפיל. מי שישפיל היום פלסטיני במחסום, ישפיל מחר את החבר שלו, ואחרי זה את הפקוד שלו, ואחרי זה את אשתו ואת הילדים שלו. ולכן אנחנו נזהרים. תשאלו איפה למדנו את הדברים האלה, האם אנחנו המצאנו אותם – למדנו את זה מפי הגבורה ממש. על שלוש המכות הראשונות כתוב: "ויאמר ה' אל משה אמֹר אל אהרן נטה את ידך" – בדם, בצפרדע ובכינים. ושואלים המפרשים, למה לא אמר לו: תעשה אתה, כמו בשאר המכות? למה הוא אמר לו: "אמֹר אל אהרן"? ורש"י על המקום אומר: רצה ללמד אותו מידה כנגד מידה. היאור שהציל אותך כששמו אותך בתיבה – אתה לא יכול לקחת אותו עכשיו ולהפוך אותו לדם או לצפרדעים. החול שהציל אותך כשטמנת את המצרי בחול – אתה לא יכול לקחת אותו עכשיו, לזרוק ולהפוך אותו לכינים. מידה כנגד מידה. רצה לעשות הקדוש-ברוך-הוא במנהיגותו של משה סריטה של התנהגות של הכרת הטוב. ואני שואל: הכרת הטוב – מול מה? מול מים? מול חול? הנילוס הרי זורם, החול – רק בשירים שלנו "החול יזכור", החול לא זוכר. אלא מה רצה לומר לו? שלא משנה מיהו הצד השני, כשאתה מתנהג בכפיות טובה אפילו מול מים, אפילו מול חול, אתה בסוף תהיה כפוי טובה גם מול בני-אדם ומול האנשים שלך. ולכן משה לא יכול להכות את היאור בעצמו. ולכן אני אמרתי, ואני אומר את זה גם כאן: דווקא בגלל זה אנחנו צריכים להיזהר. החוק הזה נותן מקום לשקר למדינה, לשקר לבית-המשפט. יכול להיות שהוא מתחיל מלשקר או להעלים עובדות, כמו שנאמר בוועדה על-ידי מציע החוק, מהאיחוד האירופי. אבל מי שמתחיל בלשקר, לא יגמור. יכול להיות שהוא נועד לעשות התיישבות בגליל, אבל הוא עבר להתיישבות ברמת-השרון ובתל-אביב ובהוד-השרון. והלוואי שהייתי מאמין שהחטיבה להתיישבות שומרת על השם שלה, כמו האבות המייסדים שמתהפכים בקבר, שהם חושבים לְמה. אנחנו יודעים לְמה הוקמה החטיבה להתיישבות על המחלקה להתיישבות, מה היא נועדה לפתור. סמוטריץ לקח את זה קצת רחוק מדי. היא נועדה לאפשר הזרמת כספים למה שהממשל האמריקני לא הכיר בתרומות באותן שנים של שנות ה-70 כשרצו להשקיע מעבר לקו הירוק. ועיני לא הייתה צרה בכך. אני אומר את זה כאן. אבל לאן לקחנו את זה? בלענו את המחלקה להתיישבות, שעסקה בתוך הארץ בהתיישבות, ועשינו את הכול גוש אחד – ולא רק גוש אחד, אלא נסתר מעיני רשויות החוק של מדינת ישראל. ועכשיו, מה עשינו? אני לא יודע למה יושב פה שר החקלאות, אני לא בטוח שבמקומו הייתי בוחר לשבת פה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אתה משחרר אותי? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אנחנו מעבירים אותה. הוא הולך – זה דמי הכיס שלו. הוא הולך. הוא יהיה במשרד השיכון – החטיבה להתיישבות תהיה שם; הוא ילך למשרד החקלאות – החטיבה להתיישבות תהיה שם. למה? אגיד לכם למה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אבל זה לא נכון, מה תגיד. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אגיד מה כן נכון. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> כשהייתי במשרד הבינוי החטיבה הייתה אצלי? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אז היא עכשיו עברה אליך, בסדר? אוקיי. אגיד למה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אז תדייק. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> תדייק, זה הכול. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אורי, אגיד למה – אחבר למה שאמרתי קודם. אתה יודע מה אני הולך להגיד – בגלל שאתה אדם לא ישר. קשר לי לומר את זה, אבל אתה אדם לא ישר. אם הייתי אומר את זה רק מנהמת לבי, לא הייתי אומר את זה. אתה גם אדם מסית, ויכול להיות שהכספים שאתה תקצה ילכו להסתה וילכו לשקר. וגם את זה לא אני קבעתי – שאתה שר מסית; קבעה את זה ועדת האתיקה של הכנסת. אקריא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא מעניין אותו, אבל. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אקריא. אמרת עלי. הסתת. עד היום אתה לא חוזר בך, למרות שאתה יודע שזה שקר. בכית, עם דמעות, הצגה שלמה עשית: "כמה אטימות, כמה אדישות, כמה אי-הבנה צריכה להיות לאיש שיגיד לבן שלנו", כמה? – עלי דיברת, על זה שלא נתתי לחיילים בגוש-קטיף לא להרוס את הבתים שלהם. חצי שנה ביקשתי ממך: תביא לי חייל אחד, מכל החיילים שהיו בגוש; אחד. אעמוד פה ואתנצל. רבע חייל. אימא. אפס. אז הלכנו לוועדת האתיקה של הכנסת. את זה לא תיקנת, ההסתה חיה ועומדת. יכול להיות שבשביל זה החטיבה להתיישבות – חלק מהדברים הנוספים שבגללם הכספים יעברו לשם, זה כדי שלא יראו לאן אתה מקצה אותם. ההנהלה של החטיבה להתיישבות לא רוצה את זה, אבל חברך סמוטריץ ואתה כופים את זה עליהם. הוספתם, מעבר לצורכי התיישבות, צרכים נוספים. למה עשית את זה? בגלל שעליך כתבה ועדת האתיקה: "על אף ההגנה הרחבה שהוועדה מעניקה לחופש הביטוי הפוליטי של חברי הכנסת, היא סבורה כי אין להגן על השמצות אישיות שאין להן עיגון במציאות" – חוץ מלהגיד שקרן היא אמרה הכול. "בנסיבות אלה מוצאת הוועדה כי בדבריו פגע השר אורי אריאל בכבוד הכנסת – – –". אתם חושבים שהחוק הזה לא פוגע בכבוד הכנסת? כשהיועץ המשפטי לממשלה יגיד לממשלה: אי-אפשר להקצות כספים לפי החוק הזה, זו לא תהיה פגיעה בכבוד הכנסת? והיושב-ראש יוכל לתת 1.8, 18 מיליון לדימוי הכנסת. זה יהיה עניין של סרטים מצוירים בטלוויזיה? ככה נבנה את הדימוי של הכנסת, או נבנה את הכנסת כשנשים פס על המלצות של הייעוץ המשפטי של הכנסת, של הממשלה, של בית-המשפט העליון, של מבקר המדינה? בגלל שזה מה שאנחנו עושים בחוק הזה, בשביל לשמור את האפשרות לעשות את הדברים האלה. ואני אומר את זה בכאב, בגלל שהחטיבה להתיישבות היא גוף עתיר זכויות, שבעיני גם יכלו, או נכונות לו, או היו נכונות לו, עוד משימות רבות ביישוב הארץ. שטחי הנגב והגליל, והגושים ביהודה ושומרון והבקעה, הם כר פעולה מאתגר מספיק בשביל להתרכז בהם, בשביל לבנות שם. אנחנו צריכים לבנות או להשקיע – החטיבה להתיישבות – ברמת-השרון? החטיבה להתיישבות בהוד-השרון? החטיבה להתיישבות בתל-אביב? אני אומר לכם שחברי הכנסת של הקואליציה שיצביעו בעד החוק הזה לא חולמים שהחטיבה להתיישבות משקיעה במקומות האלה. ואנחנו ראינו את זה בוועדת הכנסת, שהיושב-ראש, בתשובה על שאלה שלי, פנה לאנשי החטיבה להתיישבות ואמר: לא יכול להיות שהחטיבה להתיישבות משקיעה ברמת-אביב. ואנשי החטיבה השפילו מבטם ואמרו: כן, השקענו שם כסף. לזה התכוונה יהדות התפוצות כשמימנה את המחלקה להתיישבות? אולי אז, לפני שהייתה פה מדינה. אמרתי קודם: כואב לי על החטיבה להתיישבות, כיוון שגם היישוב שאני גר בו נבנה על-ידי החטיבה להתיישבות, בגליל. אבל אלה המשימות שלה: לבנות בתים, יישובים, כבישים – זה נהדר; להביא תשתיות, אמצעים, לנגב, לגליל, באמת לקדם התיישבות. אבל תראו מה עשיתם להם: לקחתם את החטיבה להתיישבות והפכתם אותם לחשודים. ואתם חושבים שזה נעצר. אז תשאלו את יושב-ראש ועדת הכספים על השוויוניות שבחלוקת הכספים; תשאלו את חברת הקואליציה על חילול השם – אני לא ממציא, הדברים נאמרו בתוך ועדת הכספים – על הבושה של להיות שייכים לאותו מגזר של הציונות הדתית שבונה חורים כאלה ושקרים כאלה, ודואג בצורה מגזרית, ובמה הוא מתעסק רק בשביל לגמור את הסיפור עם השר המסית. ראש המפלגה של הבית היהודי יצא – ולזכותו אני אומר את זה – בהתקפה על אלה שתוקפים את השב"כ על החקירה הזאת, ביותר מגינויים. אז מה אתם חושבים עשתה שרת המשפטים? אז מה אתם חושבים עשה השר השלישי של הבית היהודי, אורי אריאל? אגיד לכם מה הם עשו: פנו לראש הממשלה – הוא, לא איילת שקד, סליחה – וביקש כינוס דחוף של ועדת שרים לענייני השב"כ בעקבות חשש לעינויים בחקירות. זה מה שיש לשר בממשלת ישראל? הוא היה צריך לחכות לראות את הריקוד של היום עם הסכינים בתוך התמונה של התינוק מדומא? אני במקומו גם הייתי משתדל לא להקשיב עכשיו; לפנות לראש הממשלה ולהגיד לו: "אני קורא לך, אדוני ראש הממשלה, לכנס בדחיפות את ועדת השרים לענייני שירות הביטחון הכללי, אשר פועלת מכוח סעיף 5 – – – על הוועדה לבדוק לעומק את שיטות החקירה שננקטו במהלך החקירה והאם הופעלו כנגד העצורים עינויים כלשהם". למה שהחטיבה להתיישבות, תחת אחריותו של שר החקלאות, דרך איזו ישיבה בתל-אביב, לא תממן את עורכי-הדין? ייתנו להם גם איזה תפקיד בישיבה. הם יהיו גם ר"מים וגם מגינים בהתנדבות על אלה שהשב"כ מתעלל בהם, בגלל שהם כנראה שרפו ערבים. כאילו לא ידענו ולא הזהרנו אז, כשרק שרפו מסגד, שמי ששורף ספרים – שורף אנשים בסוף. זה כאילו היה סתם. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> איפה הייתה המחלקה היהודית אז? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זה כאילו היה סתם. ועכשיו, גם עכשיו, כשנשרפו ילדים פלסטינים, אנחנו לא עוצרים ואומרים: אוקיי, אלא אנחנו רוצים לבדוק את השב"כ. ולשר הזה אנחנו רוצים לתת עכשיו אי-שקיפות בניהול החטיבה להתיישבות. באמת את זה צריכה לעשות המפלגה שאמורה לייצג את הבית היהודי? זה הדימוי של הציונות הדתית? זה בית יהודי. הרי אנחנו רוצים שהוא יהיה מודל לבית יהודי. <חיים ילין (יש עתיד):> איפה המפד"ל? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זה מודל לבית יהודי? בית יהודי, לא רק שרחל עזריה צריכה להרים אותו על נס, גם אני. והילדים שלי הולכים למוסדות החינוך האלה, וברוך השם גם הנכדים שלי. אבל אני צריך להגן מהדברים האלה? אי-אפשר שהמוסדות האלה יחיו בדרך ישרה? למה צריכה להיות מעליהם עננה של חוסר שקיפות וחוסר ביקורת – שמי יוצר את זה? ואתם יודעים מה אמר אלתרמן בדיוק על הדברים האלה, ואני אקריא, כיוון שבזמן האחרון מצטטים אותו, וזה דווקא אחלה. הוא דיבר על תופעות של גנבות בנמל: "הנמל רק מפתן הוא. אכן גם הנוף / שמחוץ לנמל אינו דל ועקר. / הפעולות פרטיזניות הן על-פי-רוב, / אך הן לא המודד ולא הן העיקר. // יען מה הן סוף-סוף – אלוהים אדירים! – / לעומת פעולת הכוחות הסדירים. // דגי הרקק מרסקים ארגזים ותיבות / ופורצים את הליפטים מצד התקרה. / שום דבר מיוחד. זהו סוג הגנבות / היכול לעורר רק פיהוק של שגרה. // מחתכים בסכין / חבילות ושקים / ומראים סבלנות של גמל / בפירוק מכונה ושליפת חלקים – / אבל מילא, נמל זה נמל. // ולכן אל ננעץ נא מבט כה חודר / בפינה החופית הנידחת. / נעבור אל אִסטדיה גבוהה יותר, / הנוגעה להרבה שירותים גם יחד. / מרובים ושונים הם צורכי הציבור /ורבים העוסקים בהם באמונה – / אך בזמן האחרון, כך ממשיך הסיפור, / מתבלטים קצת קווים חדשים בתמונה. // כי יותר ויותר משמיעים הבריות / מסביב (אל תשאל נא שלמה) / מין מילים עבריות חזקות ובריאות / כגון פיקציה / שוחד / פָּנָמָה. // מדברים בגלוי, לא בלחש עמום, / ונוקבים גם בשם גם בתואר, / ומספרים בפירוש: מי, מתי, איזה סכום / ובתוך איזה מוסד / ומשרה / ומקצוע. // ושומע אתה לא שמות מבישים / למשל כדוגמת אל קפונה. / לא! כי שמות אנשים שעבדו בכבישים / וזימרו: "המקדש יבונה". // וזימרו ברוב טעם / "וטוהר לבנו", עד אשר... / יישאר זה בינינו. // ושומע אתה (איך תדחה זאת בקש?), / בצירוף של פרטים מאירי עיניים, / מי קנה מגרשים / ובתים מי רכש / ומי סתם התבסס בן-ליל. // אין ספק שישנה גם דיבת מתנכלים / וישנה גם פסיכוזה הוללת, / אבל יש גם אמת, ובעיקר: יש אקלים / בו נחלית החברה ולמשכב נופלת". ובהקשר הזה אנחנו מחלים את החברה, את אותם מוסדות שרוצים לקבל כספים, או שמטילים עליהם כספים שהם רוצים לקבל אותם בדרך ישרה וגלויה, אבל אנחנו נוהגים ליצור להם פה מין כאלה מחילות בחושך, ואנחנו גם אותם, וגם עליהם, לצערי הרב, שמים סימן שאלה לא מוצדק, ולא מגיע להם – לא לאנשי המחלקה ולא באופן גורף לאלה שנהנים מהפעולות שלה. אבל זה מה שאנחנו עושים, בדיוק בדרך הזאת. עכשיו, אם לא היינו רואים את הדברים האלה בעיניים, אז אמרנו: אנחנו מרשים לעצמנו להקיש. כמו שאותם אנשים שדוחפים את החוק הזה ודואגים שהחוק הזה לא יהיה שקוף, הם אלה ששותקים במקרה הטוב נוכח תופעת הטרור. הם זנב שמכשכש בכלב – בלי, כמובן, השוואה לחיות. אבל מה תעשה הנהגת הבית היהודי או יעשה מנהיג הבית היהודי כשמושכים אותו מלמטה למקומות החשוכים האלה? מה יעשה מנהיג הבית היהודי שמגנה את הטרור ומאחוריו שתיקה רועמת? לא שתיקה רועמת, סליחה; פנייה לראש הממשלה שיחקור את השב"כ. ואלה בדיוק אותם אנשים שמפרפרים את הבית היהודי ואת כולנו, ואת החטיבה להתיישבות בראשה, לתוך סימני שאלה, כשעל זה בדיוק אמר אלתרמן: "אבל יש גם אמת, ובעיקר: יש אקלים / בו נחלית החברה ולמשכב נופלת". ואני אומר את זה בלב כואב. אני לא יכול להעיד, לצערי, שבהיעדר חשבון הנפש הזה, על הכספים האלה, גם נוכח הריקוד שראינו הערב ונוכח הרצח בדומא – שמאותם אנשים אתה לא שומע: בואו נחשוב. ואני חס וחלילה רחוק מלצבוע ציבור בפשע של מיעוט כזה. זה באמת ציבור נהדר, אבל המנהיגים שלו שיושבים פה, למעט אחד, שותקים. לא שותקים – דואגים להעביר כספים שלא נדע לאן הם הולכים. עכשיו, אני ראיתי את יושב-ראש ועדת הכספים, שפוט של לא משנה מי. איזו חריצות, איזו נחרצות, איזו דבקות. תגידו, הכול כסף? מונח לו חוק הגיור, שם, באותה ועדה, ועדת החוקה. פניתי אליו כבר לפני חודשיים שיביא אותו לכאן, לא צריך דין רציפות – הוא עבר, מוכן לקריאה שנייה ושלישית. זה חוק גיור שנפתלי בנט אמר לי לגביו: נראה לך שאם אני אהיה בקואליציה עם החרדים אני אוותר על זה? אני ויתרתי על החוק ובמקום זה נהייתה הצעת מחליטים. אז על מה עומד הבית היהודי, על הכספים האלה? על המיליונים האלה? לא על 140,000 ילדים שלנו, תינוקות, נערים, נערות, שלא רוצים להכיר בהם כיהודים, ומוחקים גם אפשרות לגייר אותם על-פי ההלכה. את זה מוחקים באישון לילה. חשבתי שבשביל 30 מיליון לחטיבה להתיישבות. הסתבר שבשביל 600 מיליון. אולי בשביל 600 מיליון אפשר לוותר על 140,000 יהודים עכשיו? יכול להיות, זה כסף שווה, וגם לא נדע לאן הוא הולך. ויושב-ראש ועדת החוקה לא יכול להוציא את החוק ההוא, שמוכן, ולפחות – לא את אותה אינטנסיביות של מעבר החוק שנעביר אותו באישון לילה, או מחר בבוקר. אין ערכים? כסף? זה לא התפקיד של הבית היהודי לדאוג, להכניס כתף מתחת לאלונקה של זהותה היהודית של מדינת ישראל? רק לצבוע בכסף? על זה תתפרק ממשלה. כן, תדעו. תשאלו את יושב-ראש ועדת הכספים למה הוא מוכרח לעשות את מה שהוא לא מאמין בו – בגלל שעל זה תתפרק ממשלה. על הגיוס – לא תתפרק; על הגיור – לא תתפרק. לא. את זה ברבע שעה בלילה נחתום, ונוותר על הכול. למה? בגלל שלחטיבה להתיישבות קיבלנו 600 מיליון והבטיחו לנו שנוכל לעשות עם זה מה שאנחנו רוצים. ולא משנה מה יגידו היועץ המשפטי, מבקר המדינה, בית-המשפט העליון. עמדה פה היום שרת המשפטים של מדינת ישראל, ושמעתי אותה אומרת יותר מפעם אחת על חוק שיקודם בתיאום עם משרד המשפטים – אתם יודעים מה עשו למשרד המשפטים, של שרת המשפטים, בוועדת החוקה, חוק ומשפט של כנסת ישראל? אמרו להם: כבר שמענו אתכם. אנחנו יודעים מה אתם אומרים. עכשיו, של מי זה משרד המשפטים? זה משרד המשפטים שבראשו שרת המשפטים מהבית היהודי, שעמדה כאן היום ואמרה על דברים אחרים: בתיאום עם משרד המשפטים. למה החוק הזה לא מתקדם בתיאום עם משרד המשפטים? יש שני משרדי משפטים? משרד משפטים זה משרד להשכיר – למה שנוח ולמה שלא נוח? אז תחליפו את משרד המשפטים. ואם לא מחליפים אותו, אז תחילו עליו את מה שאתם אומרים פה, מעל לדוכן: יתקדם בתיאום עם משרד המשפטים. אבל את זה אנחנו לא רוצים להגיד. ובאמת, זה לא שאני גדלתי בערוגות האלה. אני חי בערוגות האלה, אני מגדל שם את הילדים שלי והילדים מגדלים שם את הנכדים שלי. למה אני צריך את הצבע הזה? בסדר, אז אנחנו נגיד שהטרור זה מיעוט, ויש כאלה מאתנו שיגידו שזה לא טרור, בגלל שטרור זה רק מבחוץ נגד הקיום של המדינה. ואחרי זה, זה כמו להטביע ילדים בכרמיאל – אם שורפים ילדים בדומא – עם איזו אימא משוגעת, פסיכית, פושעת. אז זה כמו הילדים בדומא, זה אותו הדבר, זה לא טרור. והם לא רוצים לזעזע את המדינה, כמו שמוגדר בהגדרות של טרור, ולא לזרוע פחד ובהלה. אולי פחד ובהלה בקרב ערבים זה מותר, רק שלא יהיה בקרבנו. ואני חס וחלילה לא סנגור, ואני לא חושב שטרור ערבי לא היה פה אם לא היה טרור יהודי. היה בכל מקרה. אבל אני אמרתי ואני אומר פה מעל הבמה הזאת: דם יהודי כבר נשפך בגלל הטרור בדומא. כבר נשפך דם יהודי בגלל הטרור בדומא. אז אנחנו נגיד: זה לא טרור, זה פשע. לא נשפך בגלל שמישהי מטביעה את הילדים שלה בכרמיאל, או רוצחת את הילדים שלה ברעננה. זה לא טרור בגלל שהוא לא גורר אחריו את מה שגרר הרצח בדומא – לא שבגלל זה לא צריך לעשות בדומא, בגלל תועלתנות, שאם נרצח ילדים אז ירצחו גם לנו. לא. אבל שניקח אחריות ונדע שזה בדיוק מה שקרה גם שם. ואני אומר את זה לצערי. עכשיו אני אקריא לכם לאן הולכים כספים של החטיבה להתיישבות כיוון שקודם לא פירטתי. תל-אביב: "אביב התורה", "חברותא", "אופק", "נחת", "אורות מורשה", "הנקודה היהודית", "רוח אביב" ברמת-אביב ג', "מה יפו פעמייך", הקרן למען חינוך ורווחה; ברמת-גן: "להאיר את העיר"; בגבעת-שמואל: בית-המדרש הקהילתי; ברמת-השרון: לקהילת "ראשית"; בהוד-השרון: לגרעין התורני; בהרצליה: לבית אולפנה ללימודי יהדות. איזה יהדות מלמדים שם? איזה יהדות מלמדים כשלוקחים כספי התיישבות ושמים אותם בלימודי יהדות ברעננה ובהוד-השרון, ב"מורשת אבות" ברעננה, ב"בינות" ברעננה? עכשיו תגידו: שר החינוך שייך לבית היהודי. אי-אפשר להעביר כספים של חינוך במשרד החינוך? אני הייתי תומך בזה, אני חושב שבחינוך הזה יש הרבה מאוד יתרונות. למה צריך לעשות את התרגילים האלה? למה צריך להסתמך על איזשהם – איך הוספנו בחוק? הכריחו אותנו להוסיף. אז מה הוספנו בחוק? "לאצול מסמכויותיה בתחומי ההתיישבות" – זה ברור – "ובתחומים נוספים". אתם יודעים מה זה תחומים נוספים של החטיבה להתיישבות? אני אגיד לכם: טיפול בזקנים, בבעלי כשירות מוגבלת, בנכים ובנזקקים. שמעת, שר הרווחה חיים כץ? אתה לא יכול. תמיכה וסיוע למפעלי תרבות, מוסדות השכלה גבוהה ומכוני מחקר. טוב, אולי אני יכול להבין – לא סומכים על מירי רגב. צריך את החטיבה להתיישבות, שלא תהיה תחת בקרה, שלא יעבירו את הכספים האלה בצורה מסודרת. אני אומר את זה בגלל שהדברים האלה צובעים לא את מגיש ההצעה, לא את יושב-ראש הוועדה, לא את הבית היהודי – הם צובעים את כולנו בכנסת הזאת כחלטורה; הם הופכים אותנו לאנשים שלא מצליחים, או שלא מייצרים, או שעובדים על בתי-המשפט. אז בית-המשפט העליון, שיעז לנסות לפסול את זה – נעלה עליו עם בולדוזרים; את היועץ המשפטי נעקוף, מה זה משנה? אבל הניכור והשנאה הצטברו בדרך. הרי גם הפנטזיות להעביר את הכספים לשם – אני עוד מאמין ביועץ המשפטי לממשלה, לא משנה מי זה יהיה, שהוא יעצור את זה ושאגורה אחת לא תעבור. אני צריך לסיים. אז כיוון שאני באמת מאמין בהתיישבות, וכיוון שאני מאמין גם באנשי החטיבה להתיישבות – אני מסיים, ידעתי שתבקשי. אני מאמין בהתיישבות – אמרתי ואני אגיד עוד פעם; אני מאמין באנשי החטיבה להתיישבות. רובם המוחלט אנשים נהדרים שהם באמת משרתי מדינה וחברה. כיוון שאני דואג גם ליהדותה של מדינת ישראל, וכיוון שאני דואג גם לעתידה של הציונות הדתית, לצערי הרב גם אני אצביע נגד החוק הזה. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת יאיר לפיד, בבקשה. עשר דקות לרשותך. <יאיר לפיד (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, היה פה ועוד יהיו פה היום בתוך הדיונים, הנזק והאפליה שנגרמים לעוטף-עזה – יושב פה חיים ילין – לגליל, לנגב, אבל אני רוצה לדבר דווקא על הנזק שייגרם מהחוק הזה ליהודה ושומרון. מפני שהחוק הזה לא מיועד לאריאל, לא מיועד לגוש-עציון, לא מיועד למעלה-אדומים. הוא יהיה על חשבונם. החוק הזה מיועד לאיתמר; החוק הזה מיועד למאחזים בלתי חוקיים; החוק הזה מיועד לכל המקומות שבהם החטיבה לא בונה אלא מנסה לייצר מציאות פוליטית, והמציאות הפוליטית הזאת היא על חשבון גושי היישובים. איתמר הם לא בני-הברית של גוש-עציון; איתמר זה הבעיה של גוש-עציון וזה הבעיה של אריאל וזה הבעיה של מעלה-אדומים וזה על חשבונם. הם בני-הערובה של המאחזים, של התרבות של המקומות הבלתי-חוקיים. ומי שיתעקש על החוק הזה, פוגע היום בלגיטימיות של גושי היישובים בשביל להצדיק את המאחזים הלא-חוקיים שלו. ואל תטעו: היום תיפגע הלגיטימיות של המקומות האלה. אנחנו מגינים על גושי היישובים. לנו חשובה אריאל, לנו חשוב גוש-עציון, לנו חשובה מעלה-אדומים. אבל הבית היהודי, אותם זה כבר לא מעניין. מה שהם רוצים זה ליצור את המציאות הפוליטית הנוחה להם. הייתה להם ברירה בין המגזר לבין כלל ישראל, הם בוחרים במגזר; הייתה להם הברירה בין התנחלויות מבודדות למדינת ישראל, הם בוחרים בהתנחלויות מבודדות; הייתה להם הברירה בין החוק לבין לפרנס ולממן את מפרי החוק. הם בוחרים במפרי החוק. מוקדם יותר הערב פורסם סרטון החתונה של הימין הקיצוני, שבו דוקרים את תמונתו של התינוק עלי דוואבשה, שנשרף למוות, ומניפים בקבוקי תבערה כדי לחגוג את רציחתו. האנשים האלה אינם יהודים. האנשים האלה איבדו את צלם האנוש שלהם. האנשים האלה הם סכנה למדינת ישראל, וצריך להילחם בהם כמו שנלחמים ב"חמאס" וכמו שנלחמים ב"חיזבאללה". הם מייצגים את האיום הזה. אבל אנחנו, בשביל להילחם בהם ובשביל לנצח במלחמה הזאת, צריכים להכיר בזה שהאנשים האלה לא צמחו בחלל ריק. יש מאחוריהם רבנים, יש מאחוריהם אידיאולוגיה ויש מאחוריהם לא מעט פוליטיקה. אחרי הרצח של עלי דוואבשה השתתפתי בטקס תפילה בצומת גוש-עציון לזכרו. היו שם רבנים מההתיישבות, היו שם אנשי דת מוסלמים, היו שם אזרחים טובים שלבם שתת דם. ודיברתי כמובן עם רבני ההתיישבות. הם היו מזועזעים לא פחות מאתנו, אבל הם גם היו מופתעים הרבה פחות מאתנו. לא אחד ולא שניים אמרו: בואו לא ניתמם. אנחנו יודעים מה הרב גינזבורג אומר לתלמידים שלו – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <יאיר לפיד (יש עתיד):> – – אנחנו יודעים מה הרב ליאור אומר לתלמידים שלו – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אחרי איזה רצח זה היה? <יאיר לפיד (יש עתיד):> – – אנחנו יודעים מה יגידו בחלק מבתי-הכנסת ביום שישי הקרוב. ואנחנו יכולים להוסיף את הרב מלמד, שמטיף לסירוב פקודה, ואת ההתקפות על חיילי צה"ל ביצהר, ואת האבנים על כוחות הביטחון בבית-אל – כל מה שמנסים לממן היום מתוך הבית הזה. אין דבר כזה קצת להפר את החוק; אין דבר כזה קצת הסתה. ציטטתי את זה פעם, ואני אצטט את זה עוד פעם היום פה, כי זה קשור. על קיר מוזיאון השואה בוושינגטון כתוב: אל תהיה קורבן, אל תהיה שותף לפשע, אל תעמוד מן הצד. וכשאתה רואה איך הקיצוניות משתלטת על המאחזים ועל שיח ועל פסקי ההלכה, צריך להוסיף לזה דיבר רביעי: לעולם אל תשתוק. זה המבחן שלנו. אנחנו לא צריכים רק להיאבק נגד ה"חמאס" היהודי הזה שנולד לנו, אלא גם נגד המציאות שהולידה אותו בחטא. והגיע הזמן שנצא – ימין, שמאל, מרכז – נגד התפיסות הקיצוניות והמטורפות שהולידו את חתונת הדמים הזאת שנולדת באותם מאחזים, באותם מקומות בלתי חוקיים שהיום מנסים לממן בעזרת הצעת החוק הזאת. זה המבחן שלנו כחברה. החוזה שלנו אומר דבר פשוט: חוק אחד לכולם. לכולם צריך להיות אותו החוק. וההתיישבות צריכה להחליט של מי היא: של מפרי החוק או של שומרי החוק; של עוקפי החוק או של האנשים שהולכים באמת בדרך הישר; של כלל ישראל או של עמדה פוליטית צרה אחת שלרגע נתון צברה קצת כוח ומנצלת אותו לרעה בחוסר בושה. הייתה לכם ברירה: מגזר או כלל ישראל. בחרתם במגזר, ואתם מאבדים היום את כלל ישראל. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה לחבר הכנסת יאיר לפיד. אחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין. לרשותך 40 דקות. <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד סגנית יושב-ראש הכנסת, תודה, כבוד השר, חברי וחברות הכנסת, שוב ערב ארוך לפנינו, שבו אנחנו מנסים – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> חיים, אתה מפריע לי. יש לי רק 40 דקות. <חיים ילין (יש עתיד):> יש לך רק 40 דקות. אני הפרסומות עכשיו. 25 דקות יש לך מחצית כדורגל, בחיי. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – שיהיה שעה. <מיכל רוזין (מרצ):> אני מבקשת למחוק לי את הזמן שהתבזבז לי. <היו"ר נורית קורן:> בינתיים אני רק מסדרת את הזמן. <מיכל רוזין (מרצ):> כן, 40 דקות. <קריאה:> 30. <מיכל רוזין (מרצ):> 40. אל תיקח לי ולו דקה. <יצחק כהן (ש"ס):> לא, היה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> בילינו שעות על גבי שעות בוועדת החוקה עם החוק שלפנינו, מכיוון שהנושא הזה בהחלט בנפשנו ובהחלט חשוב לנו. החוק הזה בעצם מסמל עבורנו את הבעיות הקשות של חוסר מינהל תקין במדינה, של שחיתות, של האופן שבו חלוקת הכספים אינה נעשית בצורה הוגנת, הולמת; שחלוקת הקרקעות במדינה עדיין, אחרי 67 שנים, מתבצעת לא על-ידי רשויות המדינה, ולא באופן ההוגן והצודק כפי שצריך להיות. ודרך אגב, זה לא רק ערבים ויהודים, ופריפריה ומרכז, ויהודה ושומרון, הגדה המערבית מול הנגב והגליל; זה גם בין היישובים השונים בארץ – בין קיבוצים, מושבים, לעיירות פיתוח, לערים, וחבל שאנחנו לא מתייחסים לכך ברצינות רבה יותר. ההתיישבות, הקרקעות במדינת ישראל הן תחום ליבה שלטוני מובהק. המדיניות ושיקול הדעת בנושאים האלה אמורים להיות של הממשלה הנבחרת בלבד. יש ממשלה נבחרת במדינת ישראל. אתם חלק מהממשלה הזאת. אתם שולטים בה ומתנהגים כמו מיעוט קיצוני, סחטן, שלא מעריך את רשויות המדינה, מזלזל בהן, ורק מוצא דרכים לעקוף אותן בדרך של הצעות חוק שמשרד המשפטים ושאר רשויות החוק חושבות שיש בהן מעקף של רשויות המדינה, של מינהל תקין. נבחרתם. בחרו בכם. אתם כל הזמן מנפנפים לנו בזה שבחרו אתכם, אז תיישמו את המדיניות שאתם מאמינים בה. כשחבר הכנסת סמוטריץ יושב בוועדת החוקה ומספר לנו שאנחנו לא בונים בהתנחלויות כי לא רוצים לעצבן את האמריקנים וכל מיני – אני יודעת למה זה לא בסדר לבנות בהתנחלויות, אבל למצוא דרכים עקיפות ורמאיות וסוג של אחיזת עיניים, שהוא גם מול הציבור הישראלי ובוודאי מול הציבור בעולם, כדי שלא לספר את כל האמת ולא להגיד כיצד מחולקים הדברים, כיצד מחולקים הכספים, כיצד מחולקות הקרקעות, זה לא תקין במדינה דמוקרטית, הוגנת, צודקת. וכבר די, אי-אפשר כל הזמן להיתלות בכך שאנחנו עדיין בשלב הקמתה ועדיין בשלב בנייתה אחרי 67 שנים. הפעילות של החטיבה מכרסמת בריבונות של משרדי הממשלה ועוסקת, בין היתר, בפיתוח תעשייה, בחקלאות, בתשתיות, באיכות הסביבה, בחינוך, בתיירות. בואו נסגור את משרדי הממשלה, נעביר את כל הכסף לחטיבה להתיישבות, ושהם ינהלו את המדינה. באמת, אני לא מבינה. ככה, השר אריאל, אולי יהיה טרנספר לחתולים, אם תעביר את הנושא לחטיבה להתיישבות. מה דעתך? כל נושא שאתה רוצה לטרנספר – ערבים, פליטים, חתולים – אולי באמת תעביר תקציב לחטיבה להתיישבות ותוכל לעשות את זה. אם המדינה כל כך מפריעה לך, החוקים שלה מפריעים לכם – הרי זו הסיבה שרציתם להיות במשרד המשפטים. זו בכלל הסיבה שחבר הכנסת סמוטריץ הגיע לכנסת – כדי לפעול נגד אותן סמכויות ואותם חוקים ונגד אותן רשויות במדינה. הוא רק הבין שיותר חכם לפעול מבפנים, לכרסם ביסודות הדמוקרטיה מתוכה. המדינה צריכה להשיב את הסמכויות שלה לידיה. תחשבו לרגע מה היה קורה אם היום היה לנו צבא אחד, צבא שני, צבא שלישי, אם היינו ממשיכים לקיים את "ההגנה", את האצ"ל, שהיו מתחרים בצבא על סמכויות הכוח של המדינה. הרי זה לא – כולכם עכשיו מקשיבים ואומרים: לא יכול להיות, על מה את מדברת? זה בדיוק אותו דבר. במקום שהמדינה תלאים את כל הקרקעות שלה, במקום שהמדינה תחליט איך היא מחלקת את הקרקעות שלה, עדיין גופים שהיו קיימים עוד לפני קום המדינה עושים את זה. ועכשיו המדינה באה ומכשירה אותם לכך, ובחוק אומרת: כן, זה נכון וזה טוב ואנחנו נאציל לה מסמכויותינו. בהתחלה זה היה להטיל עליה מסמכויותינו ובכל מיני תחומים. ובכלל, הצעת החוק הזאת היא כזאת עמומה בתחומים נוספים. מה שתרצו: טרנספר חתולים, טרנספר אנשים, כל מיני דברים שתרצו – גם את זה תוכלו להכניס תחת המטרייה הזאת של החטיבה להתיישבות. תקציב החטיבה בשנים האחרונות הגיע למעל חצי מיליארד – אחד הגופים הציבוריים עתירי התקציב, בלי שהסדירו בחוק את היחסים ובלי שקיפות מלאה של ההתנהלות שלה, של החלוקה שלה; ואגיע עוד מעט גם לעניין השקיפות ומה הסכימו שייכנס בחוק כשקיפות ומה עדיין חסר בחוק בעניין השקיפות. זה אומר שכל משק-בית במדינת ישראל משלם 300 שקלים מכיסו הפרטי למימון החטיבה להתיישבות. כל משק-בית – מלבד המסים. זה לא רק המסים שאנחנו משלמים והאגרות וההיטלים וכל מה שאנחנו משלמים – ואני בעד. אתם יודעים, אני בעד שיהיה לקופה הציבורית תקציב בשביל שיהיה לרווחה ולחינוך ולבריאות ולתושבים ולבנייה. כן, בהחלט. וזה נוסף על כל הדברים האלה. יש תחרות. המדינה מתחרה בעצמה, במה שהיא עושה ובמה שגופים מתחרים לה, שהיא מממנת אותם, עושים. הרי ספק אם יש עוד דוגמה לעוד גוף כזה, בוודאי ללא שקיפות, בישראל ובשאר הדמוקרטיות בעולם, פרט לגופי הביטחון, כמו השב"כ והמוסד. וחשוב להזכיר שהגוף עוסק בתחומים אזרחיים במהותם. אין פה ענייני צנזורה וסודיות ושאי-אפשר וכמובן, המדינה בבעלותה כל התחומים האלה, ולכן אין שום עילה לפטור מחובת שקיפות. ההתנגדות לשקיפות היא אך ורק משיקולים צרים. כמו שאומר חבר הכנסת סמוטריץ: אני מוכן שהכספים ייחשפו – את זה הוא הכניס לחוק – אבל חלוקת הקרקעות חייבת להישאר חשאית. חשאית. הוא אומר את זה לפרוטוקול. הוא לא מתבייש להגיד: אני רוצה שחלוקת הקרקעות במדינה תישאר חשאית, כי חס וחלילה אני אצטרך להתמודד עם סוגיות של שוויון בהקצאת קרקעות, עם אפליה קשה. עם זה אנחנו לא נצטרך – הנה, אני מצטטת אותו: לא נחיל את חוק חופש המידע על הקרקעות, כי אנחנו לא רוצים שכל דבר שנעשה עם הקרקע בהתיישבות יבואו "שלום עכשיו" וישתמשו בזה. הנה, שחור על גבי לבן. כך סמוטריץ אומר בוועדת החוקה. הוא אומר את זה. הוא לא מתבייש. הוא אומר את זה לפרוטוקול. הוא אומר חד וחלק: אני לא רוצה שידעו מה אנחנו עושים. אני רוצה להסתיר מעיני הציבור; לא רק מהאמריקנים ומהעולם, גם מהישראלים. אתם, הישראלים בבית שעדיין רואים אותנו בשעה הזאת, שתדעו: הוא רוצה להסתיר מכם, הוא לא רוצה שתדעו מה קורה שם. ואחר כך, כשבאים ארגונים כמו "שוברים שתיקה", "שלום עכשיו", "בצלם", אתם נזעקים: הם מספרים לעולם מה קורה אצלנו. סליחה, מה, אנחנו ברוסיה הקומוניסטית? בסין הקומוניסטית? באיזה משטר טוטליטרי? בארגנטינה של שנות ה-70? מה קורה פה? ממי אנחנו מסתירים? ועוד מעצמנו, מאזרחים ואזרחיות במדינה אנחנו מסתירים מידע, מהם אנחנו מסתירים. פשוט בושה למדינה. אני כבר לא יודעת ממה להתאכזב פה בכנסת הזאת יותר. בשנה שלאחר "צוק איתן" – לא, לא, אתה לא יכול לצאת. אז זה מוסיף לי זמן, השעון נעצר. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> דברי, דברי. <מיכל רוזין (מרצ):> השעון נעצר. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> הוא בן-אדם, את יודעת. <מיכל רוזין (מרצ):> בסדר, אבל השעון נעצר. סליחה, אני נשמעת לכללים של הכנסת לא מתוך מקום שאני רוצה לרמות אותם – מתוך מקום שאני מעריכה את המקום שבו אני נמצאת, אני מכבדת אותו ואני מקשיבה לכללים שלו, גם אם הם לא מוצאים חן בעיני. בשנה שלאחר "צוק איתן" החטיבה העבירה להתנחלויות תמיכה גבוהה כמעט פי-שניים מלרשויות הדרום הצפון ביחד. החטיבה השקיעה 65% מתקציבה ב-78 רשויות בהתנחלויות ואך ורק 10% עבור 82 רשויות בדרום; 152 הרשויות בצפון זכו ל-25% בלבד. המועצות שזכו לסכומים הגבוהים ביותר הן המועצה האזורית מטה-בנימין – 29 מיליון שקלים; המועצה האזורית שומרון – כ-18 מיליון שקלים; המועצה האזורית הר-חברון – כ-11 מיליון שקלים. את לא עצרת לי את השעון. <היו"ר נורית קורן:> לא עצרתי את השעון, אבל אני ראיתי ויש שר. <מיכל רוזין (מרצ):> אוקיי. יש שר. אוקיי. שלום, השר אזולאי. <היו"ר נורית קורן:> עברה דקה מאז שהשר יצא. <מיכל רוזין (מרצ):> לשם השוואה, המועצה האזורית חוף-אשקלון קיבלה 401,000 שקלים בלבד. לא מגיע לאשקלון, הם לא סופגים טילים. התקציב השנתי של החטיבה עומד על כ-58 מיליון שקלים, אבל במהלך השנה הוא תופח בשל הסכמים קואליציוניים, פרויקטים ספציפיים. ב-2014 הוא עמד, בסופו של דבר, על 864 מיליון שקלים. החטיבה השקיעה כ-1,496 שקלים בכל תושב בהר-חברון, לעומת 26 שקלים בכל תושב בחוף-אשקלון, למרות טיעוניו של חבר הכנסת סמוטריץ שהחטיבה תומכת בתושבי עוטף-עזה. אלה הנתונים האמיתיים. תפסיקו לרמות את האזרחים, תפסיקו לרמות אותנו. אנחנו בודקים את העובדות ואנחנו מביאים אותן. המועצות האזוריות בשטחים זכו לתמיכה של 13.5 מיליון שקלים בסעיף פעולות חברה וקליטה, ואילו המועצות בעוטף-עזה זכו לתמיכה של 1.3 מיליון שקלים בלבד. החטיבה מעכבת את חלוקת הכספים שהקצתה ליישובי עוטף-עזה בעקבות "צוק איתן". היא טוענת שלא תוכל לחלק את הכספים בגלל האיומים לסגור אותה בעקבות המכתב של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה – כל מיני איומים שהם לא יעבירו כספים, שהם לא ימשיכו את הבנייה בהתנחלויות – ולכן נזדעק חבר הכנסת סמוטריץ ויזם את הצעת החוק הנוראית הזאת. החטיבה מתקשרת עם חברות שונות בלא מכרז. למשל, היא התקשרה עם חברת ההפקות "אליס תקשורת" בניסיון לשפר את התדמית של החטיבה. כמובן, התדמית כל כך רעה. תמיד חושבים במדינה שלנו שאם רק נעשה הסברה יותר טובה, אם נלך בעולם ונסביר את עצמנו יותר טוב, אז אנשים ישתכנעו. לפעמים המציאות והאמת הן כל כך קשות, שקשה ללכת בעולם ולשכנע, והסברה לא תעזור. גם אם נראה הרבה נשים עם ביקיני בחוף תל-אביב, זה עדיין לא יעזור לשפר את ההסברה על מה שעושה מדינת ישראל בשטחים הכבושים. סך הכול, ב-2014 הגישה החטיבה למשרד האוצר 54 בקשות להתקשרויות בפטור ממכרז. בשנים 2011–2014 העבירה החטיבה 625,000 שקלים מקופת המדינה לטובת יחסי ציבור – פי אחד-וחצי מהתמיכה שהעבירה למועצת חוף-אשקלון אחרי "צוק איתן". אתם מבינים את האבסורד? פשוט לא ייאמן. ואת כל זה אנחנו מאשרים ואנחנו מעבירים תקציבים. מתוך 45 מיליון שהקצתה החטיבה מתקציב המדינה לתמיכה בגרעיני התיישבות, 30 מיליון שקלים הועברו לגרעיני התיישבות המזוהים עם הבית היהודי. אמר לי חבר כנסת מאחת ממפלגות הקואליציה – אני לא אסגיר אותו – שהמפלגה הזאת עשתה חישוב כמה הבית היהודי קיבל בהסכמים הקואליציוניים ודרך החטיבה להתיישבות מאז תחילת הקדנציה הזאת, והם הגיעו בחישוב – לא האופוזיציה, הקואליציה – ל-2.3 מיליארד שקלים לפרויקטים של מפלגת הבית היהודי. 2.3 מיליארד שקלים. לדעתי, אפילו המפלגה של השר כחלון – טלי, תקני אותי אם אני טועה – לא קיבלה ולו חצי מכך; וטוב שכך. אנחנו חושבים שאת הכסף של האזרחים והאזרחיות, מי שצריך לחלק זה המדינה דרך משרדי הממשלה, באופן הוגן, שקוף ושוויוני. אז כמו שאמרתי, החטיבה להתיישבות מממנת את מפעל הגרעינים התורניים המתיישבים ביישובי המרכז, מקימים ישיבות, מקיימים שיעורי יהדות ומורשת במאות מוסדות חינוך. כזכור, המטרה של החטיבה היא חיזוק ותמיכה בהתיישבות בפריפריה, ועדיין הרבה מאוד גרעינים תורניים שמתיישבים במרכז הארץ ממומנים על-ידי החטיבה להתיישבות, כמובן באופן לא שוויוני ולא שקוף. כיום מתוקצבים, לפי מחקר שנעשה לאחרונה, 40 גרעיני התיישבות תורניים במרכז, עשרה מתוכם בתל-אביב. מדובר במספר גבוה יותר ממספר הגרעינים שבהם תומכת החטיבה בנגב, בגליל וביהודה ושומרון ביחד. ביחד. הנה הגיע השר אריאל והוא יוכל להגיד לי אם מפלגת הבית היהודי אכן קיבלה – השר אריאל, השר אריאל, עכשיו אין לך ברירה, השאירו אותך לבד: האם מפלגתך קיבלה עד היום בהסכמים הקואליציוניים ודרך החטיבה להתיישבות 2.3 מיליארד שקלים? שקיפות לציבור. בוא תגיד לנו: האם זה הסכום? נמוך יותר? גבוה יותר? אני אשמח לשמוע ממך. <קארין אלהרר (יש עתיד):> שתיקה כהסכמה. <מיכל רוזין (מרצ):> שתיקה כהסכמה. 80% מהגרעינים הנתמכים במרכז ובפריפריה, כמו שאמרתי, הם גרעינים תורניים, ובמקרים רבים זה כיסוי לעמותות המפעילות ישיבות בלבד, ללא כל עדות לפעילות חברתית, התיישבותית. למרבה האבסורד, חלק ניכר מהגרעינים פועלים באזורים המבוססים והעשירים ביותר במדינה, למשל רמת-אביב ג', רמת-השרון, הרצליה, רעננה, הוד-השרון. לפי נתוני אגף החשב הכללי באוצר, ב-2014 הושקעו 52 מיליון שקלים במימון פעילותם של הגרעינים האלה. יש קשרים הדוקים בין בכירים בבית היהודי ובין הגרעינים התורניים, לעתים תוך ניגוד עניינים לכאורה. הגרעינים האלה משמשים תשתית אידיאולוגית וארגונית עבור המפלגה, שמשתמשת בהם בבחירות מוניציפליות, בבחירות ארציות, בניגוד לחוק מימון מפלגות ובניגוד לחוק בכלל. כמעט בכל המקרים יעדי העמותות הנתמכות כוללים ביטויים כמו "הפצת התורה והיהדות", ובחלק מהמקרים מי שדואג להעברת המסרים הן דמויות מהאגפים הקיצוניים בציונות הדתית, המביעות הזדהות עם סירוב פקודה או איסור מכירה והשכרה של דירות לערבים. אני רוצה לצטט לכם מעט פסקי הלכה ואמירות של רבנים מהשנים האחרונות, שצריכים להדיר שינה מעיני כולנו; רבנים שהרבה פעמים חיילים נשמעים למצוותם והולכים אחריהם. הספר "תורת המלך" נכתב על-ידי ארבעה רבנים ידועים: יצחק גינזבורג, ראש ישיבת "עוד יוסף חי", יעקב יוסף, רב שכונת גבעת-משה בירושלים וראש ישיבת "חזון יעקב", זלמן נחמיה גולדברג ודב ליאור, רבה של קריית-ארבע. בספר נטען בפירוש שחייו של יהודי יקרים יותר מחייו של גוי, והוא מתיר להרוג חפים מפשע. לחיי ישראל עדיפות – עיסאווי, אתה שומע? – על חיי הגויים, וזהו הסבר נוסף המתיר הריגת גויים במלחמה. הם גם מדברים על הריגת חפים מפשע וכיצד ניתן להרוג חפים מפשע, כי זה מצדיק את חיי ישראל. וכמו שאומר סמוטריץ, אין טרור יהודי, כי זה מוצדק. אנחנו במלחמה עם הערבים, אז אין טרור יהודי. זה פשע אולי, אבל לא טרור, כי טרור זה לא נגד אויבים. "פיקוח נפש של יהודי", כתוב בספר, "מתיר לעבור על כל האיסורים שבתורה. אלא שבאיסור שפיכות דמים, כיוון שהאפשרות להצלת ראובן היא על חשבון חיי שמעון, לכן שוב לא שייך ההיתר של פיקוח נפש. אבל כאשר הצלת ראובן היא על חשבון חיי הגר התושב, אזי ההיתר של פיקוח נפש עומד בעינו, שהרי סוף-סוף יש כאן הצלת נפש אחת בישראל, שדוחה את כל התורה. ב-2008 קרא כרוז שפורסם על-ידי כמה רבנים, ובהם נושאי משרות ציבוריות, לפעולות תגמול נגד ערבים בישראל. וכך כתוב בכרוז, שעליו חתומים הרבנים דניאל סטבסקי, יצחק שפירא מחבר "תורת המלך", דוד דרוקמן, רב העיר קריית-מוצקין, יעקב יוסף, כמו שאמרתי, עידו אלבה, גדי בן-זמרה, שמואל יניב, עוזי שרבף ועוד: "כל אחד ואחד נדרש לתאר לעצמו מה שהאויב זומם לעשות לנו ולקיים בו מידה כנגד מידה". אל תרחם עליהם, כי לא ירחמו עליך. בכרוז של "הסנהדרין החדשה", שמטיל סנקציות על יהודים המוכרים קרקע לערבים, כתוב: השכרת נכס מקרקעין לאינו יהודי – – – היא מעשה בגידה בתורה ובעם הקדוש – – – איש יהודי כזה, המעביר חזקת קרקע לגוי, מיום פרסום פסק זה לא יוכל לשמש כשליח ציבור" – וזה דבר חמור מאוד לדתיים, מאוד, שהוא לא יוכל להיות שליח ציבור – "לא ראוי לצרפו למניין מתפללים, ובוודאי שאין להעלותו לקריאת ספר תורה". הכרעה קשה מאוד לאדם דתי. הרב יצחק גינזבורג, לאחר הטבח במערת המכפלה, הוציא לאור חוברת בשם "ברוך הגבר", שבה הצדיק את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין מכמה נימוקים. בין השאר, הוא כתב באותה חוברת: נקמה אינה נעשית מתוך שיקול של כדאיות, מתוך הבנת התועלת שבה – – – הנקמה היא תגובה טבעית, ספונטנית". אתם בטח מתפלאים למה אני מקריאה לכם דברים כל כך כל כך ישנים. אבל טוענים כלפינו במשך השנים שאנחנו מגזימים כשאנחנו אומרים שלא מדובר בחבורת נערים פורעים, עשבים שוטים, אלא מדובר פה בתורה שלמה, ברבנים שמצדיקים את ההתנהגות שלהם ונותנים להם גיבוי; מדובר בקהילה שלמה שמסתירה אותם, מגבה אותם ונותנת להם אליבי. האנשים האלה, שהולכים ועושים את אותם מעשים נתעבים, מעשי טרור של רצח והשמדה ושרפה, האנשים האלה מגובים על-ידי הקהילות שלהם, והם מגובים על-ידי אותם רבנים. אני הראשונה שאקפוץ נגד מעצרים מינהליים ונגד עינויים, רק שכשזה קשור לפלסטינים הראשון שיקפוץ בעד יהיה סמוטריץ, כי כמו שהוא אומר שאין טרור יהודי, הוא גם יגיד שכשמדובר באויב מותר מעצרים מינהליים ומותר עינויים, כי יש דין אחד של מוסר כלפי יהודים ויש דין מוסר אחד כלפי השאר. הרב גינזבורג רואה במדינה היהודית כלי למימוש ייעודו המרכזי של העם היהודי: התיישבות באדמת ארץ-ישראל והקמת שלטון ההלכה. ופה בכנסת יושבים אנשים שמאמינים בדברים שלו, והחוקים שהם מקדמים הם חוקים שבאים בעצם לחתור תחת הדמוקרטיה הישראלית ולכונן כאן שלטון הלכתי. והוא כותב: "נשתדל יותר ויותר להיות חדים (ואפילו חצופים) בביטויי ההתנגדות לממסד וההתנתקות ממנו. עם הזמן, כאשר יתגבש ציבור רחב שיחוש מחויב לשלם מסים למדינה החדשה, נוכל לבסס עצמאות וחוסר תלות ולפתח עוד ועוד את מערכות המשפט, החינוך וכיוצא בזה של המדינה החדשה". התפיסה הזאת מובילה להתנתקות מוחלטת מהמדינה ומוסדותיה וחותרת תחתיה על-ידי החדרת אנשים כאן לכנסת שמאמינים בתורתו. אנחנו, סיעת מרצ, ביחד – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אין לך עוד דברי רבנים, תגידי? <מיכל רוזין (מרצ):> עוד מעט אני אתן עוד, יש לי עוד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני נהניתי לשמוע. <מיכל רוזין (מרצ):> אני ממש לא נהנית. אני מאוד אוהבת יהדות ואני מאוד אוהבת דברי תורה. וחבל שגפני יצא, כי לא פעם הוא אפילו קורא לי להגיד לחברות כנסת כאלה ואחרות, כולל דתיות, דברים מההלכה והיהדות. אבל אני לא אוהבת שלוקחים את היהדות והופכים אותה באופן קיצוני, לאומני, פאשיסטי, למה שהיא לא. בכך בעצם מבזים בעיני את היהדות, מוציאים ממנה את מה שיפה בה, מוציאים ממנה את המקום של השוויון והשלום ואהבת הגר ואהבת האחר, ואלה דברים שיש ביהדות. אני רוצה בכל זאת – עיסאווי, ברשותך – לחזור להצעת החוק, כי הצעת החוק הזאת, שבעיני – שוב, לא סתם דיברתי על הרבנים ומה פסק ההלכה שלהם ומה הם עושים. הרבנים הם אלה שעומדים מאחורי אלה שמגישים את הצעות החוק האלה, שחותרים נגד רשויות המדינה. הם באו לכאן, לכנסת, על מנת בעצם – והוא אומר את זה, חבר הכנסת סמוטריץ, שעומד לידך. הוא אומר חד וחלק: אני צריך להסתיר מהעולם ומהציבור בישראל את מה שאני רוצה לעשות, והדרך הטובה ביותר שבה אני יכול להסתיר את זה היא דרך החטיבה להתיישבות. למרות שהוא יקיר החטיבה להתיישבות, הוא לא מוקיר אותם, הם לא מעניינים אותו; לא תנאי העובדים שם ולא מה הם עושים. הם לא מעניינים אותו. מעניין אותו דבר אחד – שיהיה לו צינור להעברת כספים בלי לתת על כך דין-וחשבון, בלי שתהיה לכך שקיפות, בעצם בלי שמדינת ישראל, ובוודאי לא בית-המשפט העליון, שבו הוא בכלל לא מכיר, יידרשו לדון באפליה. אנחנו דיברנו היום, ניסינו להעביר חוק איסור הפליה בדיור. פה זה איסור אפליה בקרקעות, בחלוקת הקרקעות של מדינת ישראל. הרחבת הסמכויות של החטיבה להתיישבות היא פתח ליצירת גוף פרטי, שהוא למעשה – לוקחים גוף פרטי והופכים אותו לגוף ציבורי, שמתקיים מכספי המסים שלנו, ללא פיקוח וללא שקיפות. התיקון שהועבר קובע בעצם שכללים מן המשפט הציבורי יחולו על החטיבה רק לפי רצונה של הממשלה – מה שמתנגש עם עקרונות המשפט הציבורי, שלפיו לא הממשלה היא זו שמחליטה אילו כללים מתוך המשפט הציבורי יחולו עליה. כמו למשל חוק חובת המכרזים, דוגמה כל כך קטנה, כל כך שולית: כל משרדי הממשלה מחויבים בחוק חובת המכרזים, אבל לא החטיבה להתיישבות. הם יכולים לתת את התקציב לחבר שלהם, לדוד שלהם, לבן-דוד שלהם. מישהו כבר יחלק את הכסף. מישהו ידאג להעביר את זה למקומות הנכונים, ועדיף שזה יהיה חבר של סמוטריץ, בן-דוד של אריאל או אולי חבר של שולי, העיקר שהכסף יעבור למקומות הנכונים. לאנשי החטיבה עצמם, דרך אגב, אין שום התנגדות להחלת חוק חופש המידע על החטיבה, כך אמר המנכ"ל של החטיבה בוועדת חוקה. מי שלא רוצה בעצם את השקיפות, מי שלא רוצה אותה, זה דווקא אלה שרוצים להשתמש בה כצינור; שלא מעריכים את העבודה, שלא מעריכים את העובדים, שזה לא מעניין אותם. בהם הוא רוצה להשתמש על מנת להמשיך את האפליה הקיימת מאז קום המדינה. מבקר המדינה כותב על החטיבה להתיישבות: "השתלשלות העניינים בנושא זה מעידה על חשש לכשל חמור בסדרי משילות", וגם דוח הביקורת האחרון על הפעלת התוכנית האסטרטגית לעידוד וחיזוק ההתיישבות, של מבקר המדינה, לצערי הרב לא עצר את הבית היהודי מלהתקדם עם הצעת החוק הזו. יתרה מכך, גם הקמתה של ועדת מנכ"לים, שהממשלה הקימה אותה על מנת לדון בחטיבה להתיישבות ובהצעת החוק, או בדרך שבה יוכלו באמת להסדיר את מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל ואת מעמד החטיבה להתיישבות – כי הרי מה עשו פה? עשו פה גם מין יצור כלאיים כשהסדירו רק את החטיבה להתיישבות, אבל לעומת זאת את שאר גופי ההסתדרות הציונית החריגו, אותם החריגו. המצב האבסורדי הזה, שבוקר באופן – אני לא יכולה אפילו, כמה נחרץ אני יכולה להגיד את זה – על-ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ומשרד המשפטים, שישבו אתנו בישיבות ועדת חוקה וכמעט מרטו את שערותיהם בניסיון להגיד לנו עד כמה הם לא מסכימים עם הצעת החוק, עד כמה היא פוגעת בסדרי ממשל תקינים, עד כמה ההרחבות שנוספו – כמו תחומים נוספים, סמכויות נוספות, כל מיני עמימויות בחוק – פשוט לא מאפשרים שום סוג של פיקוח, שום חובות על החטיבה להתיישבות. הם מאפשרים האצלה של סמכויות כל כך רבות מידי המדינה – בנושא רווחה, בנושא חינוך, בנושא עלייה וקליטה; כל כך הרבה נושאים, זה אפילו לא רק קרקעות, אבל שום פיקוח. אנחנו יושבים פה, הרשות המחוקקת והמפקחת, שעות על גבי שעות, בוועדות, ודנים ובודקים איך הועברו תקציבים, והאם הם בוצעו כמו שצריך ומה עשו ולמה סגרו לשכה של משרד הפנים ולמה סגרו מעון לחוסים ולמה ולמה; ופה מועברים תקציבים עצומים לפרויקטים שאף אחד לא ישמע עליהם, אף אחד לא יפקח עליהם, כי הדבר היחיד ששקוף – מה שהסכימו, אחרי מאבק קשה של האופוזיציה בקואליציה, הדבר היחיד שהסכימו זה להכניס את שקיפות הכספים. אנחנו נראה: כך וכך מיליונים הלכו לפה, כך וכך מיליונים הלכו לשם, כך וכך מיליונים הלכו לרווחה, לחינוך, עלייה וקליטה, לדרום, לצפון, לשטחים הכבושים, אבל אנחנו לא נדע לאיזה פרויקטים. לא נוכל אפילו לבחון את זה מול עובדי החטיבה, האם הפרויקטים האלה הם הפרויקטים שאליהם הכסף צריך לעבור. אולי משרד הרווחה יגיד לחטיבה להתיישבות: תקשיבו, אתם מעבירים כסף עכשיו לנושא מסוים, שהוא מאוד חשוב בעיני, אבל אני במצוקה קשה מול הנכים; למשל, אולי היינו יכולים בכסף הזה להשוות את קצבת הנכים לשכר מינימום. תחשבו איזה מהפכה זו הייתה יכולה להיות. היינו יכולים אפילו, אתם יודעים, רחמנא ליצלן, באמת, להוסיף תקציב לנכים – אחרי שהעלינו את שכר המינימום, להוסיף לנכים תקציב רק בשביל שהם יוכלו לשלם את שכר המינימום לעובדים הזרים שהם כל כך תלויים בהם. יש לי עוד דוגמאות לאן אפשר להעביר כספים ואיפה חסר; אני בטוחה שלכולכם יש דוגמאות. במערכת הבריאות יש הרבה דוגמאות, במערכת החינוך. כל הכספים האלה שמועברים לחטיבה להתיישבות, יכול להיות שהם עוברים לפרויקטים נפלאים, אבל מי מחליט על הפרויקטים הנפלאים האלה, ללא מכרז, ללא פיקוח, לפי החלטות אישיות? אולי טרנספר לחתולים, גם זה אפשרות. אנחנו הגשנו הסתייגויות רבות, ובהן טענו שמטרת החוק היא לפרק את הממשלה מסמכויותיה ושהחוק הוא בעצם הזרמת כספים למפעל ההתנחלויות, ובעצם השם הזה יסייע לציבור להבין מה משמעות החוק. אנחנו ביקשנו להסביר שהחטיבה להתיישבות, כמו שאמרתי, הנה גוף פרטי אשר עתיד למלא פונקציה ציבורית, ולכן יש להגדיר אותה כראוי ובצורה שעקרונות המשפט הציבורי, ובוודאי השקיפות, יחולו עליה. אנחנו ביקשנו לא לפתוח פתח להרחבת סמכויות החטיבה מעבר לכוונת המחוקק, כי ברגע שאמרנו "תחומים נוספים", הדלת נפרצה וכל דבר יכול להיות מאושר על-ידי החוק הזה. דרשנו שהאצלת הסמכויות השלטוניות תגרור עמה סטנדרטים משפטיים בהתאם, כמו לדוגמה חוק חובת המכרזים, כמובן חוקים נוספים, ובוודאי השקיפות. אנחנו מאמינים שהחטיבה לא צריכה לעסוק בתחומים שהם חופפים לתחומי האחריות של משרדי הממשלה. כאשר יש משרד ממשלתי, הוא אחראי לחלוקת התקציב, ולכן הם צריכים לעסוק אולי בתחומים שהמדינה לא עוסקת בהם, או שאינם בתחום אחריותה של המדינה, או שאינם תחום של רשויות המדינה. שוב, אני אומרת שלפי שיטתי ותפיסתי, ברגע שיש מדינה דמוקרטית מתוקנת, ריבונות, מן הראוי שבוודאי כמו שאנחנו מנהלים בעצמנו בריבונות את הפעלת הכוח שלנו, בין אם זה צבא, משטרה – ואנחנו לא מפעילים את הכוח, ואני נגד הפרטת הכוח על-ידי גופים פרטיים, בוודאי לא בדברים המרכזיים – ודאי שאנחנו לא צריכים להפריט את חלוקת הקרקעות והקמת ההתיישבויות, לכן יש מדינה. ומילא אם, אתם יודעים, אנחנו היינו בשלטון והייתה לכם איזה תלונה על כך שאנחנו לא נותנים לכם לבנות. אבל אתם בשלטון, אתם למעלה מ-20 שנה ברציפות בשלטון, אתם קדנציה שנייה בשלטון, ביבי, אני כבר לא זוכרת כמה, מתקרב לעשור בשלטון – מי מפריע לכם? ועדיין אתם מוצאים כל מיני ישראבלוף וכל מיני מכאן ומשם כדי לעבוד על העולם ועלינו איך יועבר הכסף ממשרדי הממשלה לחטיבה להתיישבות, ובאופן לא תקין, לא הולם, לא ישר, לא הוגן, כמובן לתחומים שבהם אתם רוצים לקדם את עצמכם. הרי זה ברור, גם ההתיישבות, שאתם מרוממים אותה בפיכם, ההתיישבות, הגרעינים התורניים, לכול יש לכם הצדקות; בסוף אתם צריכים את האנשים האלה שיצביעו לכם בבחירות. רק באסה, אחר כך ביבי בא ולוקח לכם את כל הקולות. די באסה, אני חייבת לומר. אתם מחזקים אותו, אולי בגלל זה הוא לא מתרגש מזה שאתם מקבלים 2.3 מיליארד, והוא לא מתרגש מכל מה שאתם מקימים, כי בסופו של דבר הקולות שלכם הולכים לליכוד, ואתם בעצם נשארים פה חלשים ומתוסכלים, ובעצם במקום להרגיש הרוב ובשלטון, אתם מרגישים מיעוט עדיין, ולכן מתנהגים כמו הקוזק הנגזל. אנחנו חושבים גם שבנושאים, בוודאי כמו שירותי בריאות, טיפול בנכים, עידוד עלייה וכדומה, הציבור בחר את נבחריו שטפלו וייקחו אחריות על התחומים האלה, ומיותר לציין שהציבור לא מצביע בבחירות לחטיבה להתיישבות. ולכן, מן הראוי שזה יבוטל. כמובן, הנושא של הקצאת משאבים – מעניקים לחטיבה סמכויות קביעת מדיניות החורגות מן הראוי. זה גוף שאינו ממונה כחלק מהממשלה, כמו שאמרתי, ואינו תחת סמכות הכנסת כגוף מפקח על תקציב המדינה. אנחנו דיברנו גם – ופה אולי הנושא החשוב ביותר – על חוק חופש המידע. אנחנו דרשנו שאחרי סעיף 2, אחרי פסקה (9ב) תבוא פסקה (9ג), שתאמר: החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית, כמשמעותה בחוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, תהיה תחת חוק חופש המידע, התשנ"ח–1998 – מכיוון שאנחנו חושבים שכפי שחוק חופש המידע חל על כל ארגון ציבורי ורשות ממשלתית במדינה, לא יכול להיות שגוף כזה, מהרגע שמאצילים עליו את סמכויות המדינה וסמכויות מרשויות המדינה – לא יכול להיות שבעצם זה לא יחול גם על הרשות הציבורית הזאת באופן מלא. גם גופים רגישים ביטחוניים, כמו צה"ל, משרד הביטחון, המשטרה, חל עליהם חוק חופש המידע, בסייגים כאלה ואחרים, ואין סיבה שחוק חופש המידע לא יחול על החטיבה להתיישבות באותו האופן בדיוק. אנחנו חושבים שהמטרה היחידה, היחידה, של הסתרת המידע – ושוב, כמו שאמרתי, ציטטתי את דבריו של חבר הכנסת סמוטריץ – זה לסמא את עיני הציבור, לעוור את עיניהם, לא לספר להם את העובדות, לא לתת אפשרות, כמו שהוא אמר, לארגונים כמו "שלום עכשיו" – אני מצטטת אותו, והוא בוודאי התכוון גם ל"בצלם" ועוד ארגונים – ללכת לבית-המשפט העליון, לדרוש שוויון, לדרוש שקיפות, לדרוש בעצם שינוי המדיניות. ולכן הוא מעדיף להסתיר, גם מהכנסת, גם מנבחריה, גם כמובן מביקורת המדינה, ממי שניתן, את העובדות האלה, את הפרטים האלה. צר לי שהגענו למצב הזה, אני חייבת לומר. אנחנו איננו נגד ההתיישבות. אנחנו כולנו, רובנו, צאצאים למי שהביא להתיישבות בארץ הזו, במדינה הזאת, מי שהגיע כאן ליישב ולהתיישב, ובזכות הסבא והסבתא שלנו, כמו הסבא והסבתא שלי, שהגיעו לכאן ויישבו ערים וקיבוצים ומושבים – בזכותם, כן, יש גם את מדינת ישראל. אבל לא יכול להיות שאנחנו נמשיך להתנהג כאילו אנחנו ב-1920 או 1930. אנחנו כבר תחת מדינה ריבונית. הקמנו את מדינת ישראל. וכמו שאנחנו צריכים להפסיק להתנהג ב"שנור" מול יהדות הגולה כל הזמן, ולקיים איזושהי מערכת יחסים הדדית עם יהדות התפוצות, כך גם אנחנו צריכים בעניין הזה להפסיק להסתיר דברים, להפסיק להתנהל כאילו, אתם יודעים, אנחנו ילדים קטנים שיש איזה הורה שמסתכל על מה שאנחנו עושים, ואנחנו הולכים בצהריים, כשהוא ישן שנת צהריים, לגנוב שוקולד מהמדף העליון ולאכול אותו. אנחנו מדינה ריבונית. אתם ממשלה נבחרת. אתם חלק מקואליציה. אתם מאמינים שכך זה צריך להתבצע על-ידי המדינה, שכך המדינה צריכה לנהוג? בבקשה, תעשו את זה בעצמכם, תחלקו את התקציבים באופן – הרי לא אנחנו נפיל את תקציב המדינה, לצערי הרב. לא הצלחנו בכך. אז מדוע לא העברתם את תקציב המדינה על-פי ראות עיניכם? מדוע אתם משתמשים בתקציב של החטיבה להתיישבות כצינור להעברת כספים באופן לא שקוף, לא הוגן, לא נכון, לא ראוי, שמבטל, בעצם, מבטל את רשויות המדינה, פוגע – כן, חבר הכנסת ניסן. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מי זה "אתם"? <מיכל רוזין (מרצ):> "אתם" זה אתה והחברים שלך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אנחנו? <מיכל רוזין (מרצ):> אתם. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> החטיבה להתיישבות? <מיכל רוזין (מרצ):> כן, כן, אתם. כן, חבל, לא שמעת את כל הנאום שלי. אני יכולה לתת לך אותו בכתב, אבל אני גם יכולה להוציא לך בפרוטוקול, אין לי ספק שהוא עוקב – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> שמעתי – – – <מיכל רוזין (מרצ):> לא, אתה לא מכיר אותו. היו פה הרבה מאוד עובדות, הרבה מאוד משפטים מצוטטים, גם של חבריך לסיעה, גם של רבנים שאתה בוודאי מכיר היטב, אמירות קשות מאוד שנאמרות. אנחנו – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> כן, אני בהחלט באתי עם נתונים, הצגתי פה. לצערי לא היית פה, לא הקשבת. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – קיבלנו את – – – לידיים שלך. <מיכל רוזין (מרצ):> הצגתי נתונים רבים. כמו שאתה יודע, ישבתי שעות רבות אצלך בוועדה, אני לא הגעתי לפה ככה סתם, ישבתי, שמעתי את כל הטיעונים, גם את אנשי החטיבה להתיישבות, ואין לי שום דבר נגדם. כמו שאמרתי, אני חושבת שמדינת ישראל היא מדינה ריבונית, ואחרי 67 שנים הגיע הזמן שהתקציב שלה והאחריות שלה על התחומים השונים יהיו באחריותה ולא דרך גופים אחרים שפועלים. אני לא חושבת שזה נכון, אני לא חושבת שזה תקין, אני לא חושבת שזו הדרך. אמרתי פה כדוגמה: תחשוב שעדיין היו לנו אצ"ל ו"ההגנה" לצד צה"ל. היום זה נשמע לך הזוי, אבל זה אותו דבר, החטיבה להתיישבות. התיישבות צריכה להיעשות על-ידי מדינת ישראל, ממשלת ישראל – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה, את מאמינה שהחטיבה עושה לרשויות – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – על-פי חלוקה תקציבית שנעשית על-ידי רשויות המדינה, על-ידי הממשלה, בפיקוח של הכנסת, בשקיפות של הכנסת, ולא כמו שאמר חברך סמוטריץ היום בבוקר, ואתה יודע את זה, שאמר – זה היה היום או אתמול? אני כבר לא יודעת מה קורה אתי, זה היה אתמול. אני כבר לא יודעת באיזה יום אני, אבל אני חושבת שזה היה אתמול – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> רגע, רק אני אגיד עוד משפט. אמר חברך סמוטריץ שהוא לא רוצה את השקיפות על חלוקת הקרקעות, כי "שלום עכשיו" ילכו לבית-המשפט העליון. זאת האמירה שלו, הוא מייצג אתכם, זו הצעת החוק שלו, אתה תומך בו, ולא יעזור שתנסה להתחמק מזה, לצבוע את זה בצבעים יפים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> זו אמירה. הוא לא מאמין ברשויות השלטון, הוא לא סומך על רשויות השלטון, יש לו מטרה, ואנחנו, הכנסת והממשלה, רק אמצעי. לא אמרתי שזו עמדתך, אבל בעיניו זה אמצעי בלבד כדי לקדם – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> מה עם הזמן? <מיכל רוזין (מרצ):> סליחה, יש לי זמן, כי אורי אריאל יצא, אני מזכירה לך. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אבל השרה פה. <מיכל רוזין (מרצ):> אז מה? קודם הוא יצא ויש לי את הזמן שהוא דיבר. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת, אפס. <מיכל רוזין (מרצ):> לא, ממש לא, צר לי, אתה טועה, חבר הכנסת סמוטריץ, יש לי – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אבל יש כאן שרה. <מיכל רוזין (מרצ):> יש לי עוד זמן, זה לא קשור לשרה איילת שקד, ראיתי אותה; השר אורי אריאל באמצע הנאום שלי יצא החוצה, ולכן מתווסף לי הזמן שמגיע לי על כך שדיברתי פה בלי שר. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> מיכל, את גדולה, אוהבים אותך. מיכל, אוהבים אותך. <מיכל רוזין (מרצ):> וכפי שאתה רואה, הצלחתי לדבר 40 דקות, ואתה יודע, זה לא כזה פשוט, ואני חושבת שגם לא דיברתי על דברים שאינם קשורים לנושא, דיברתי על דברים שקשורים לנושא – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אוהבים אותך, מיכל. <מיכל רוזין (מרצ):> – – דיברתי על עובדות, הבאתי מספרים, הבאתי ציטוטים; חבל שאתה לא מסוגל להתמודד עם הציטוטים שלי, עם הנתונים שלי. אתה, כמובן, כמו שאמרתי, לא מעניינות אותך העובדות, מעניין אותך שאנחנו, הכנסת – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אני הקשבתי. <מיכל רוזין (מרצ):> – – והממשלה, כלי בידיך כדי להשיג את המטרה, זה הכול. בעיניך הכול כשר, שום דבר אחר לא חשוב, רק האמצעי להשיג את המטרה שלך, שאני מאוד מפחדת ממנה, אני חייבת לומר, כי זה סיומו של החזון הציוני וסיומה של מדינת ישראל לפי החזון הציוני. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> מיכל, מעריץ אותך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> 40 דקות. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> לא צרודה, לא משתעלת. <היו"ר נורית קורן:> 40 דקות לרשותך. <מיכל רוזין (מרצ):> אם זה בציניות – אני לא מקבלת. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> ממש לא. לא צרודה, לא משתעלת. לא מתעייפת. כאילו שמונה בבוקר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גברתי, את כבר מורידה לי שתי שניות? <היו"ר נורית קורן:> לא, אני מסדרת לך את זה, אל תדאג. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כבר פחות שתי שניות? תשע שניות? <היו"ר נורית קורן:> רגע, נאפס, עוד פעם, זה פשוט קופץ. עכשיו. <יואל חסון (המחנה הציוני):> מאה אחוז. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת – איפה השר? <היו"ר נורית קורן:> שרה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> השרה, זה התחלף לשרה. ברוכים הבאים, גברתי השרה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> זה לכבודך, חבר הכנסת חסון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני מאוד שמח שיש לי קהל איכותי. <שרת המשפטים איילת שקד:> יואל, אני בשוק שאתה בזמן של 40 דקות. על מה תדבר 40 דקות? <יואל חסון (המחנה הציוני):> בואי תראי, תקשיבי. אני אומר לך, בסוף הנאום יהיה מבחן, אז ראוי להקשיב. ראוי להקשיב. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> יואל, יש לי פה תהילים, אתה רוצה לקרוא? <יואל חסון (המחנה הציוני):> חברי חברי הכנסת, אני מאוד שמח שבזמן הזה שניתן לי, יש אפשרות לעשות כאן לחברי הכנסת, או לחלק מחברי הכנסת, שיעור היסטוריה. שיעור היסטוריה, גברתי היושבת-ראש, וללמוד קצת מגדולי האומה. חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, פעם במדינת ישראל היה שמאלן. שמאלן. אתם יודעים, היום שמאלן זה קללה. אז פעם היה שמאלן. לשמאלן הזה, שקוראים לו מנחם בגין, היו חיים מאוד מאוד קשים. הוא התייבש הרבה זמן באופוזיציה, אמרו לו שהוא אף פעם לא יכבוש את לבבות ההמונים. אבל הוא היה שמאלן, אותו מנחם בגין, שהיה מלא חזון, היה איש ישר והיה גם נואם בחסד וגם איש מעשה. הוא לא פחד מהביקורת, הוא לא פחד מערבים שנוהרים לקלפיות, לא פחד מהיועמ"ש, מבתי-המשפט, לא חשב שצריך לעלות עליהם ב-D9 או שהם משתפים פעולה עם אויבי ישראל. אותו שמאלן, בגין, קיבל באהבה את הביקורת הארסית של אמצעי התקשורת ולא התחשבן אתם. הוא גם לא חשב שצריך להשתלט עליהם או להכתיב לאותם כלי תקשורת את סדר-היום. מכיוון שבגין, מנחם בגין – חבר הכנסת סלומינסקי – היה כזה שמאלן לתפארת, היה כזה שמאלן לתפארת, אדוני, אני רוצה לחלוק אתכם, חברי חברי הכנסת, קצת מחוכמתו ומדבריו של השמאלן מנחם בגין. קודם כול, השמאלן בגין היה דמוקרט אמיתי. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> תפנה את זה לברקו. <יואל חסון (המחנה הציוני):> כן, ביקשתי ממנה להיכנס ולהיות בנאום הזה. השמאלן בגין היה דמוקרט אמיתי. אם הוא היה אתנו היום, הוא כנראה היה – יש מילה כזאת – מתפחלץ מהעובדה שיש לנו אותו אדם, אותו אדם, אחד, בראשות הממשלה כבר ארבע קדנציות – – <ענת ברקו (הליכוד):> כן ירבו. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – ומתוכן שלוש קדנציות ברצף, והיד עוד נטויה מבחינתו. השמאלן שלנו בגין לא האמין, חברת הכנסת ברקו, במונרכיות – – <ענת ברקו (הליכוד):> חיכיתי שתגיד את זה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – הוא לא האמין במונרכיות שלא רואות את סופן, והוא אמר את זה ב-1954; וכדאי להקשיב לטקסט של מנחם בגין השמאלן. תקשיבו לטקסט: "תמציתה של הדמוקרטיה היא האפשרות לחילוף שליטים. אפילו מצליחים השליטים במעשיהם, הרי שתבונתם של העמים החופשיים מכתיבה להם את הצורך להחליפם מפעם לפעם" – – <ענת ברקו (הליכוד):> הבעיה היא – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – "משום שיש מידה גדולה של אמת בכך שיש בכוח להשחית את אלה שבידיהם נתון הכוח הזה. ושלטון מוחלט מביא בסופו של דבר לידי שחיתות מוחלטת" – כך אומר מנחם בגין השמאלן – אל תשתעלי, חברת הכנסת ברקו. "ברם" – אומר בגין – – – <ענת ברקו (הליכוד):> ברם אומנם. <יואל חסון (המחנה הציוני):> "ברם" – בלי אומנם, הוא אומר – "אם השליטים אינם מצליחים במעשיהם, אזי השינוי הוא בבחינה של הכרח מוחלט. צחוק הגורל הוא שהיהודים מטיפים לדמוקרטיה בפני כל עמי העולם, אולם בקרבם עצמם הם מפתחים פילוסופיית חיים שאינה אלא טוטליטריות מוחלטת, ושואלים, ועלי לומר בגלוי, את השאלה הטיפשית: התצליחו אתם יותר?" – כן, מנחם בגין השמאלן. בגין השמאלן, זה שדיברנו עליו עכשיו, המנהיג ההיסטורי של תנועת החירות והליכוד – – <ענת ברקו (הליכוד):> חבל שאתה אומר – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – האמין – תקשיבי טוב, חברת הכנסת ברקו; את יודעת מה, בעצם אני לא פונה אלייך, אני פונה לחבר הכנסת סמוטריץ, שלידו שרת המשפטים, שמאוד אשמח אם תקשיבי רגע לקטע הזה, גברתי. מנחם בגין השמאלן האמין ששלטון החוק הוא מעל הכול. אם הוא היה אתנו היום, הוא היה נגעל לראות שהיום יש בחברה הישראלית קבוצות קיצוניות שנמצאות מעל לחוק. הוא היה מתבייש לראות שבזמן שמתנכלים למפגינים בהפגנות שקטות ומתורבתות, בכל מיני גבעות ומאחזים בלתי חוקיים בשטחים חוגגת האנרכיה, המשיחיות, יחד עם קריצה, ליטוף או עצימת עין של פוליטיקאים, של ממשלה, ששולחת רמז עבה לרשויות החוק: אִתם ביד רכה. מה אמר מנחם בגין השמאלן? מנחם בגין השמאלן, חברי חברי הכנסת, אמר: "ההבחנה בין הרפובליקה ובין המפלגה, בין מוסדותיה של הראשונה ובין תביעותיה של האחרונה, בין שלטון החוק ובין צורכי השלטון – ההבחנה הזאת היא חיונית לדמוקרטיה; טשטושה מסכן אותה" – כך אומר בגין. "לקח חשוב הוא, לכל משטר, שבו אין אומרים בזה הסדר: המפלגה והממשלה, אלא אומרים, על-פי הסדר הדמוקרטי: האומה, המדינה, הממשלה", ובסוף בסוף בסוף, "המפלגה". וכך אמר, הוסיף ואמר, השמאלן בגין – – – <ענת ברקו (הליכוד):> ככה זה במחנה הציוני? <יואל חסון (המחנה הציוני):> ככה אמר – כן כן, גברתי, זה בדיוק ככה במחנה הציוני. זה בדיוק ככה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אבל הוא דיבר על השלטון שלכם – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אין יותר מדויק מזה – תקשיב טוב, תקשיב לי טוב. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הוא ניסה להסביר לכם שצריכים להחליף – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> תקשיב לי טוב. אני, בניגוד אליך – אני, בניגוד אליך, גדלתי על הכתבים האלה, ואני מכיר אותם היטב מילדות, ואני מרגיש ויודע שאני לא סטיתי מהם. מי שסטו מהם זה אלה ששייכים היום למפלגה ההיסטורית של מנחם בגין. ואני אמשיך, ברשותך, גברתי היושבת-ראש. כך אמר אותו השמאלן בגין בשנת 1971. הוא אמר: "עמנו" – עמנו, ככה הוא אומר. אתם לא רוצים שאני אחקה אותו, נכון? אז אני אגיד את זה. <היו"ר נורית קורן:> אתה יכול. <ענת ברקו (הליכוד):> חבר הכנסת חסון, אתה רוצה לחזור לליכוד? <יואל חסון (המחנה הציוני):> חברת הכנסת ברקו, אין לאן לחזור. <היו"ר נורית קורן:> כן. הוא פשוט התחיל בליכוד והגיע למחנה הציוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> זה מה שאני מסביר לך, חברת הכנסת ברקו. <ענת ברקו (הליכוד):> אני רואה כאן געגועים יוצאי דופן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני מסביר לך שאין לאן לחזור. <ענת ברקו (הליכוד):> אתה ממש זועק לתשומת לב. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אין לאן לחזור. אתם לא נמצאים במקום הזה בכלל. <ענת ברקו (הליכוד):> נו, באמת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני רוצה לחזור ולומר מאמר מנחם בגין השמאלן. הרי אם הטקסטים שאני קורא עכשיו היו נאמרים על-ידי מישהו מחברי הליכוד היום, הוא היה נזרק מהליכוד מייד, שלא לדבר אם ראש הממשלה היה אומר טקסטים כאלה. אז בואו נראה מה בגין אמר לדוגמה, ותגידו לי אתם אם בנימין נתניהו היה נואם נאום כזה. אמר בגין: "עמנו, ברובו המכריע, מוסיף לרצות לקיים את חוקי המדינה. זוהי תופעה חיובית מאוד. אבל אם הממשלה תיתן דוגמה של זלזול בחוק והפרתו, במקום לשמש מופת לשמירה קפדנית עליו, היא עלולה להרע הרבה". מנחם בגין. השמאלן בגין כמובן לא הרים יד ולא D9 על מערכת המשפט. אותו שמאלן מנחם בגין כיבד כיבוד עמוק את מערכת המשפט, הרכין ראש בפני עקרון הפרדת הרשויות, שקובע, בין היתר, שבית-המשפט העליון מוסמך לערוך ביקורת שיפוטית – ביקורת שיפוטית – על התאמת החוקים לחוקי-היסוד. הוא נתן גיבוי לבית-המשפט העליון. הוא קידש את הפרדת הרשויות. הוא הבין שזאת הנוסחה וזה האיזון שנדרש לקיומה של דמוקרטיה בריאה, חופשית, ולא כזאת שמאיימת על שופטי בית-משפט עליון. מנחם בגין היה מסכים שמישהו בקואליציה שלו יקרא לשלוח D9 על בית-המשפט העליון? מנחם בגין, גם אם היה לו פה רוב של 61, היה מעיף אותו לכל הרוחות ואומר לו: אני לא צריך את האצבע שלך בכלל. אני לא רוצה את האצבע שלך, יהיה המחיר שיהיה. אבל זה לא היום, אתם הרי שכחתם את הדברים האלה. ומה הוא אמר, מנחם בגין, בהקשר הזה, חברת הכנסת ברקו? ואני נותן לך כאן שיעורים בחינם על ההיסטוריה של הליכוד. "אנחנו נציע" – כך אומר בגין – – <ענת ברקו (הליכוד):> יש לי השלמת השכלה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – כך אומר בגין, גברתי הדוקטור, כך אומר – ואני אומר את זה בהערכה אמיתית. אומר בגין – – – <ענת ברקו (הליכוד):> תחזור על מה שאמרת עוד פעם. <יואל חסון (המחנה הציוני):> הערכה גדולה, חברת הכנסת ברקו, גדולה מאוד. באמת. <ענת ברקו (הליכוד):> גם לי יש כלפיך, חבר הכנסת חסון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תודה רבה. אז אני אומר לך, גברתי חברת הכנסת ברקו, ולך, גברתי היושבת-ראש: "אנחנו" – אומר בגין, לא אני, אומר בגין – "אנחנו נציע שלבית-המשפט העליון תינתן הסמכות, לאחר חקיקת חוקת היסוד, לקבוע" – שבית-המשפט העליון יקבע – אם החוקים המתקבלים על-ידי הכנסת עומדים בהתאמה לחוקה, או סותרים את החוקה. יש לכך תקדים בארצות-הברית של אמריקה", אומר מנחם בגין. "נכון, יש גם תקלות מסוימות הקשורות במוסד משפטי ואזרחי כזה. אבל הניסיון הוכיח שמעיקרו מוסד זה מבטיח את חירות האדם מפני התנקשות גם של רוב בבית-הנבחרים – תראו את המשפט הזה שאומר בגין: התנקשות של רוב בבית-הנבחרים. גם כשיש לך רוב, אומר מנחם בגין, תשתמש בו בקדושה, תשתמש בו במשורה, תשתמש בו בחוכמה – לא בכוח, בחוכמה. ואומר בגין, השמאלן בגין: "גם את הרוב בבית-הנבחרים צריך להגביל מבחינת הבטחת חירות האדם והאזרח על-ידי עליונות המשפט". <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> זו מדינת כל אזרחיה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> ממש לא. ותכף נגיע לזה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> עד עכשיו, במה שציטטת אין "מדינה יהודית". <יואל חסון (המחנה הציוני):> ממש לא. ממש לא. חבר הכנסת גטאס, ממש לא, ותכף נגיע לזה. <ענת ברקו (הליכוד):> אפשר להגיד "מדינה יהודית דמוקרטית לכל אזרחיה". ברור שהיא לכל אזרחיה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אבל – את יודעת מה? את מאפשרת לי לשתות כוס מים. <היו"ר נורית קורן:> רצוי שתשתה. <ענת ברקו (הליכוד):> כן, ברור שהיא לכל אזרחיה, אבל היא קודם כול יהודית דמוקרטית לכל אזרחיה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> את יודעת – – – או יהודית או דמוקרטית. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אבל אגיד לכם משהו, חברי חברי הכנסת. <ענת ברקו (הליכוד):> מדינת לאום של העם היהודי. אחת. אחת. ביום שתשלים עם זה המצב יהיה יותר טוב. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> עובדה, החוק הזה, מה שהוא אומר, שלא יכולה להיות יהודית ודמוקרטית. <יואל חסון (המחנה הציוני):> חברים, אני מאוד מאוד שמח שבשעה מאוחרת כזאת הצלחתי לעורר את המליאה. <היו"ר נורית קורן:> ברור. חיכינו רק לך. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> ממש לא. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני מאוד מודה לכם. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> ממש לא. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה נראה לי ערני מאוד, יותר ממה שהיית לפני חצי שעה לדוגמה. בסדר גמור. חבר הכנסת פרוש, זה בסדר, אתה יכול להודות בזה, אתה לא צריך להרגיש בזה סימן של חולשה. אבל אני רוצה לומר לכם, חברי חברי הכנסת, אנחנו חשופים היום ממש למציאות הבין-לאומית שמדינת ישראל נמצאת בה, המסובכת, המורכבת. ואני רוצה קצת לתת לכם קצת מבגין השמאלן בהקשר הזה. בזירה הבין-לאומית, בגין לא היה זקוק כל הזמן לאישור ואשרור מהעולם על זכותנו להתקיים בארץ הזאת, חבר הכנסת גטאס. בגין לא ביקש אישור וגם לא אשרור מאף אומה בעולם. הוא לא התנהל כמו ילד דחוי, שהכובע בוער על ראשו, ודגל במדיניות של ביטחון עצמי. בגין, היה לו ביטחון עצמי, הוא לא חיפש – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> הוא לא חיפש – אני מבקש תוספת זמן, אל תפריע לי. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> בסדר, אין בעיה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> הוא לא חיפש – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> שרון, כשהוא דיבר בהרצליה, היה לו ניקוד לנאום. <קריאה:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> בגין, השמאלן – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> אבל שרון, היה לו ניקוד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> הוא הקים את הליכוד, שרון, אגב. בגין השמאלן לא היה צריך ללכת ולקבל לגיטימציה להיותה של ישראל מדינה יהודית. זה היה ברור לו, זאת עובדה. הוא לא ביקש, בטח לא מהערבים. הוא בטח לא ביקש מהערבים את ההכרה הזאת. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> התחלת כבר עם הערבים? <יואל חסון (המחנה הציוני):> ראש הממשלה שלנו – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> התחלת כבר עם הערבים? <יואל חסון (המחנה הציוני):> ראש הממשלה שלנו – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מה הערבים – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – בנימין נתניהו, דורש מאבו מאזן שיכיר בנו כמדינה יהודית, מדינת הלאום של העם היהודי. אני צריך את אבו מאזן שיקבע שזו מדינת העם היהודי? זה התנאי שאני מעלה לאבו מאזן? מי זה בכלל? ממי אני צריך את האישור הזה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – כי אז מפלגת העבודה – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> מי זה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – האמינה שזו המדינה של העם היהודי. <קריאות:> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> חבר הכנסת סלומינסקי, בוא אני אגלה לך משהו. הציונות – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> למרות שאתה ותיק, הציונות נולדה הרבה לפני והרבה לפניך, ולאף אחד, לאף אחד לא היה מונופול עליה. כולם היו שותפים באופן שווה – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ההפך. הציונים – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – לחזון הזה של להקים בית לעם היהודי. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ההפך, הציונים – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז בוא, תשמור את עצמך בכיסא שלך, אדוני, אל תיקח בעלות על הציונות, הציונות לא חיה בזכותך. האמת היא שהציונות בסכנה מאנשים כמוך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> עכשיו תיתן לי לסיים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה תיתן לי לסיים. אני שמעתי אותך, אני לא צריך – תגני עלי, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר נורית קורן:> אני? אתה מסתדר לבד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני לא צריך אותך שתעזור לי. <היו"ר נורית קורן:> אתה מסתדר לבד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני לא צריך אותך. <ענת ברקו (הליכוד):> אתה צריך שכפ"ץ? <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני מבקש. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, בבקשה לאפשר לו לומר את דבריו. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני לא צריך את העזרה שלך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז אני אגיד לכם, אני אגיד לך – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני אגיד לך עכשיו, ואתה תיכנס להקשבה. ואתה תקשיב, הגיע הזמן שתקשיב. <ענת ברקו (הליכוד):> מפלגת העבודה בעיניים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני מקשיב, אתה לא מקשיב. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני לא צריך להקשיב לך, אני עכשיו נואם. כשאתה תנאם, אני אקשיב לך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> גם כן לא הקשבת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה טועה. ישבתי פה והקשבתי לך בקשב רב. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא בטוח. שאני אעשה לך בחינה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני, אני יודע. תאמין לי, אין צורך בבחינות. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – זכות הדיבור שלך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני חושב שאם אני אעשה לך בחינה, אתה תיכשל – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אתה צודק. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – אבל בוא, אתה מפריע לי ברצף של הדברים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אתה צודק. <יואל חסון (המחנה הציוני):> וזמני אוזל, וחבל, יש לי פה עוד יום שלם להעביר. אני אומר, חברי חברי הכנסת – – <ענת ברקו (הליכוד):> עוד כמה זמן בערך? <יואל חסון (המחנה הציוני):> יש פה שעון, את יכולה לדעת. – – שמנחם בגין לא חיפש אישור מאף אחד שיכיר בישראל כמדינה יהודית. הוא ידע שזאת מדינת הלאום של העם היהודי. ואני רוצה, חברת הכנסת ברקו, שתקשיבי, מה הוא אמר? מה מנחם בגין, השמאלן – הרי אם מישהו בליכוד היה אומר היום טקסט כמו זה שאני הולך להגיד עכשיו, הוא היה נזרק משורות המפלגה. ואני אומר – בגין אומר: "הנני להודיע כי ממשלת ישראל לא תבקש משום אומה, קרובה או רחוקה, גדולה או קטנה, להכיר בזכותנו להתקיים. – – – אנחנו קיבלנו את זכותנו להתקיים מאלוהי אבותינו בעלות שחר תרבות האדם לפני קרוב ל-4,000 שנה, ובעד הזכות הזאת, אשר קודשה בדם יהודים מדור לדור, שילמנו מחיר כמוהו לא נודע בתולדות העמים. לכן, הנני" – מנחם בגין – "שב ומדגיש כי איננו מצפים שיבקשו בשבילנו כי תוכר זכותנו להתקיים בארץ אבותינו. דרושה הכרה אחרת בינינו לבין שכנינו, הכרה בריבונות ובצורך ההדדי בחיי שלום והבנה". <ענת ברקו (הליכוד):> ההדדי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אומר את זה מנחם בגין – – <ענת ברקו (הליכוד):> ההדדי – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – השמאלן. <ענת ברקו (הליכוד):> – – מילת המפתח – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז תגידי לי – – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – ה-ד-ד-י. <יואל חסון (המחנה הציוני):> ריבונות הדדית. נכון. אז תגידי לי היום – – – <ענת ברקו (הליכוד):> ומה זה הדדי? <יואל חסון (המחנה הציוני):> תגידי לי היום – – – <ענת ברקו (הליכוד):> לא מדינה אחת שרוצה ליישב את אזרחיה במדינה שלך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תגידי לי היום מי יכול להגיד משפט כזה היום – – <ענת ברקו (הליכוד):> – – – מדינה יהודית ומדינה פלסטינית. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – ב-61 שיש פה. ועוד האמין השמאלן בגין, שלא כל החוכמה בעולם נמצאת אצלנו. אפילו שאנחנו העם הנבחר, השמאלן האמין שצריך להתנהל מול העולם בצניעות ולא ביהירות, וכן לפעמים גם לדעת להקשיב לידידינו בעולם, אולי לפעמים גם הם מבינים משהו. ואמר בגין, באחד הטקסטים, בעיני, המבריקים והצנועים, אבל החזקים מרוב צניעות; והוא אומר: "אין זה סוד כי גויים רבים חושבים שהיהודי חושב אותם לטיפשים. לעצם ההנחה אין, כידוע לנו, יסוד במציאות" – אין לזה יסוד במציאות. "לו מן הגויים החכמנו, הם לא היו מצליחים – הרי אם היינו חכמים יותר מהם, אומר בגין, "הם לא היו מצליחים במשך דורות לשפוך את דמנו כמים. הייתה וישנה טיפשות רבה בישראל. בל תאמרו לכל באי עולם כי הממשלה היהודית בירושלים חושבת את כולם, את כל העולם, לכסילים מטופשים, ואילו רק היא, הממשלה בירושלים, היחידה בעולם, היא הפיקחית". איזה טקסט. איזו הכרה והבנה של דיפלומטיה ושל התנהלות בין מדינות, בין אומות. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> ממש טקסט, ממש מדהים, נקי, ללא שום הפרעות. ומה אחד הדברים, חברי חברי הכנסת, שמבעיר פה את ספסלי הבית הזה מעת לעת, או אפשר להגיד, כל הזמן? זה היחסים הרגישים בין הערבים ליהודים, בין היהודים לערבים. ובעניין הזה, כמובן מנחם בגין, חברי ביציע, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, דווקא בעניין הזה, דווקא בעניין הזה, בעניין יחסי יהודים–ערבים, בגין השמאלן שלנו כמובן היה הכי שמאלן שיש. הוא אשכרה האמין בשוויון זכויות ליהודים וערבים – הוא האמין בזה, בסובלנות ובחיים משותפים במדינה הזאת. והנה, איזה יופי שהאופוזיציה יודעת לעשות מהלכים שמאפשרים לנו, לחברי הכנסת, לדבר באריכות ולתת את השירות האדיר הזה של מידע, של היסטוריה, של אזכור של מנהיג דגול – הפעם בגין, יום אחד זה יכול להיות כמובן בן-גוריון או כל אחד אחר, או אשכול, כל אחד ממנהיגי המדינה הזאת, או אריק שרון, או יצחק שמיר. ומה אמר בעניין של יחסי ערבים–יהודים במדינה הזאת? אומר מנחם בגין: "באתי לומר" – אומר מנחם בגין – "באתי לומר שאנחנו איננו רוצים שום מלחמת דתות. על אפם וחמתם של כל שונאינו, נחיה יחד, יהודים וערבים, יהודים ומוסלמים. נחיה יחד בארץ-ישראל. נחיה יחד בחירות, בצדק, בשוויון זכויות, בהגינות אנושית ובשמירת הצלם האנושי בתוכנו, זאת האמונה שלנו". זה מה שאמר מנחם בגין. אני רוצה לשאול אתכם: איך זה עומד – חברת הכנסת ברקו – איך הטקסט הזה עומד מול ראש ממשלה שאמר: הערבים נוהרים, הערבים נוהרים? אפשר להשוות מנהיגות זו למנהיגות ההיא של פעם? מישהו יכול בכלל לטעון לדמיון? מישהו יכול לטעון לאותו סולם ערכים בכלל? לאותו בסיס של הצדקה למנהיגות, מול הטקסט הזה? <ענת ברקו (הליכוד):> אז יש מנהיגות במחנה שלך, שכל כך בולטת בכריזמה ובעוד דברים? <קריאה:> יש, בן-גוריון. <ענת ברקו (הליכוד):> לא, אני מדברת על עכשיו, אני לא מדברת על היסטוריה. הוא מעביר ביקורת על מה שיש עכשיו. <יואל חסון (המחנה הציוני):> חברת הכנסת ברקו, בואי אני אגיד לך משהו. את הגעת מהאקדמיה ועשית חיל באקדמיה, גברתי, ועשית חיל בצבא. מי כמוך יודעת שהתוכן חשוב יותר מהעטיפה. עם כל הכבוד לעובדה של כריזמות – – <ענת ברקו (הליכוד):> אני דווקא מאוד מרוצה מהתוכן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תקשיבי טוב. – – של כריזמות, והופעות, ובלוריות וחידודי לשון, אני מעדיף מנהיגויות של תוכן. כאלה שאולי לא מצטלמים בטלוויזיה מי יודע מה, ואולי הקול שלהם הוא לא כזה בריטון – באאא כזה חזק – – <ענת ברקו (הליכוד):> חבר הכנסת חסון, אבל החיבור למציאות. אבל המציאות. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – אבל הם יודעים לעשות. הם יודעים לעשות. גברתי, תקשיבי טוב. <ענת ברקו (הליכוד):> אבל החיבור למציאות, זה מה שחסר לי במפלגה שלך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> יותר מזה, החיבור של מנחם בגין השמאלן – – – <ענת ברקו (הליכוד):> לראות את המציאות נכוחה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> החיבור של מנחם בגין השמאלן התבסס גם על ההומניות ועל הכבוד שצריך לנהוג כלפי גרים בארצנו. אומר מנחם בגין: "הגזענות שונאת זרות וגרות". מה אומרת התורה? אומר מנחם בגין: "'עשה משפט יתום ואלמנה ואהב גר, לתת לחם ושמלה', 'ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם'" – בעצמכם "'בארץ מצרים; 'וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים' – כמעט עם כל פסוק כזה חוזרת ונשנית הפקודה: כי גרים הייתם בארץ מצרים. היכן תמצאו מוסר אנטי-גזעני נעלה מזה?" יחד עם זאת, והנה אנחנו מגיעים – חבל שחבר הכנסת גטאס הלך – אבל הנה מגיעים ל-hardcore, לעניין המשמעותי – – – <ענת ברקו (הליכוד):> למה? הוא דווקא היה מאוד מרוצה ממך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז אני אומר לך, אנחנו מגיעים עכשיו ל-hardcore, לדבר המשמעותי באמת. אותו שמאלן, מנחם בגין – חברי חברי הכנסת, חברי הכנסת סמוטריץ, מועלם והשרה שקד, תקשיבו טוב – השמאלן מנחם בגין חשש מאוד מתרחיש המדינה הדו-לאומית שבה יאבד הרוב היהודי. הוא התריע מפני הדבר הזה, הוא חשש מפני הדבר הזה. מה שאתם היום במו-ידיכם יוצרים ורוקמים ורוקחים, מציאות של מדינה דו-לאומית, מנהיג המפלגה שלכם ראה בזה את האיום הגדול ביותר על עתיד העם היהודי במדינה הזאת. הגדול ביותר. וזה מה שאומר מנחם בגין – תקשיב טוב, חבר הכנסת פרוש. אתה היית פה כשמנחם בגין היה פה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> מה זה "שלכם"? הוא היה שלך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תקשיב טוב, תקשיב טוב. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> הוא היה שלך, אתה עזבת. הוא היה שלך, עזבת לקדימה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תקשיב טוב. ואני אומר לך, המדינה הדו-לאומית היא סכנה גדולה מאוד. וזה מה שאמר מנחם בגין – הוא אמר: "הרעיון של מדינה דו-לאומית הוא דמיוני. אנחנו דחינו רעיון זה ואמרנו שאין בו שום אחיזה במציאות". "צריך לדחות גם היום, כפי שצריך היה לדחות בעבר, את ההצעה הזאת של מדינה דו-לאומית. לא כן מדינה דו או רב אתנית. מעולם העם היהודי לא טען למדינה בארץ אבותיו שבה יהיו יהודים בלבד". מעולם. "מעולם לא עלתה ססמה כזאת על דגלה של הציונות הממלכתית." מעולם – אומר מנחם בגין – מעולם לא הגיש העם היהודי תביעה כזאת לאומות העולם, ותאודור הרצל מעולם לא דיבר כך; מקס נורדאו לא דיבר כך מעולם, וגם זאב ז'בוטינסקי לא דרש זאת מעולם – אומר מנחם בגין השמאלן. מנחם בגין השמאלן אומר היום דברים שאתם לא מסוגלים לומר; שאם אתם הייתם אומרים, היו לוקחים לכם את כרטיס החבר. אבל, חברי חברי הכנסת, אותו בגין השמאלן חשב גם – תקשיבו טוב; חבר הכנסת סלומינסקי, תקשיב מה אמר מנחם בגין. הוא חשב שזאת צביעות להחזיק את המקל בשני קצותיו – גם להחזיק שטחים ואוכלוסיות בטענה שזאת נחלת אבותינו, ובאותו זמן לסרב להחיל עליה את החוק הישראלי. השמאלן שלנו הבין שחייבת להיות חפיפה. הוא לא חי בסרט שאתם חיים בו, שתוכלו להחזיק בכל גבעה ובכל שטח עם אזרחים שהם כבושים. ותשימו לב, אני לא אומר "אדמה כבושה" – אזרחים כבושים. ולומר "אזרחים כבושים" לא אומר שיש ספק לגבי זכותנו על ארץ-ישראל, אלא שיש ספק גדול במחויבותנו ובזכותנו לשלוט בעם אחר שלא רוצה שישלטו בו. אומר את זה בצורה מסוימת מנחם בגין. הוא אומר ככה: "יש להחיל את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה הזאת על כל חלקי ארץ-ישראל אשר החוק הישראלי עדיין לא הוחל בהם". לממשלה יש סמכות כזאת. אדרבה, השתמשו בסמכות הזאת. שחררנו את נחלת אבותינו? אם נחלת אבותינו היא, מדוע היא שטח כבוש ומוחזק? למי מחכים? אין חלק ריק במדיניות. ואני אומר לך – כן, כן, אני יודע שאתה אוהב את הטקסט הזה. אז אני אומר לכם – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> למה אתה כל כך מתפעל? <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – למה אתם לא מחילים? למה אתם לא מחילים? הרי אם אתה רוצה להחזיק בכל יהודה ושומרון, למה אתה לא מחיל את החוק הישראלי על יהודה ושומרון? יש לכם היום ממשלה ימין-ימין, הכי ימין שיכולה להיות. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אתה עדיין לא בשלטון. תצטרף אלי – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> למה אתם לא הולכים עם האמת שלכם? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הולכים, הולכים. הולכים עם האמת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> למה? כי אתם יודעים שהמחיר – אתם בתוככם יודעים את האמת, ויודעים שלהחיל את הריבונות על כל שטחי יהודה ושומרון, על כל הפלסטינים שגרים שם, זה סוף החזון של המדינה היהודית. אתם יודעים שאם תחלקו תעודות זהות לכולם – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> את זה בגין אומר? <יואל חסון (המחנה הציוני):> אם תחלקו תעודות זהות לכולם, אתם יודעים שזה יהיה סוף של המדינה היהודית, ולא יהיה כאן רוב ליהודים, וזה סוף המדינה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אבל את זה בגין אומר או אתה אומר? <יואל חסון (המחנה הציוני):> את זה אני אומר. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אה, אז פתאום זה לא בגין? <יואל חסון (המחנה הציוני):> את זה אני אומר. ואני אומר לך יותר מזה, תקשיב טוב. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אז נפרדת מבגין? <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני אומר מזה דבר נוסף, ופה צריך להגיד את זה באמת לאור השימוש הברוטלי, הקיצוני, של הקואליציה ושל הממשלה ברוב שלה פה – ברוב הזעום, אבל ברוב. ומה אומר מנחם בגין – השמאלן, כן? מה הוא אומר? הוא סירב לקבל את הדמגוגיה כאילו כל ביקורת שהוא מעביר על השלטון היא הסתה. הוא סירב לשיח ההפחדה הזה. הוא הבין שביקורת של אופוזיציה היא חובה, היא חובה במשטר דמוקרטי. זה מה שהבין מנחם בגין הדמוקרט; הוא הבין שביקורת של האופוזיציה היא לא נעימה, היא קשה, היא כואבת, היא לא מלטפת, אבל הוא האמין שזו דרכה של הדמוקרטיה. פה אני דווקא רוצה לפנות לציבור בבית, למי שצופה בנו עכשיו בשעה הזאת, ששואל את עצמו: למה האופוזיציה עושה את הדבר הזה? למה באמת נחוץ הפיליבסטר הזה? אז קודם כול אני אגיד לציבור בבית ולך, גברתי היושבת-ראש, ולמזכירת הכנסת, שאם לא היינו עושים את זה היום, האופוזיציה, אף אחד בציבור לא היה יודע על חוק החטיבה להתיישבות. לא היה יודע ומכיר ומבין את גודל המחטף, השחיתות והקומבינה שיש בחוק הזה, שעובר פה חוק שסותם לחלוטין כל אפשרות של שקיפות. אין גוף במדינה שאיננו שקוף, שעבר וקיבל את כוחו מהבית הזה, והוא לא שקוף. רק החטיבה להתיישבות, היא לא שקופה, היא לא. בחוק היא לא שקופה, בחוק. לא היה כדבר הזה. וכדאי מאוד שתלמדו ממנחם בגין, שאמר: "זכותנו היא לעמול למען העברתכם לאופוזיציה. חובתנו לפעול למען הורדתכם מהשלטון" – זה מה שאמר בגין – "ואת זכותנו זו ננצל. את חובתנו נמלא. ואם אתם קוראים לשימוש בזכות או למילוי חובה בשם 'הסתה' – ניחא. קראו זאת כך. ואנחנו נוסיף למלא את חובתנו ולהשתמש בזכותנו. עד מתי? יש יום" – חברת הכנסת ברקו, יש יום. אני אומר לך שיש יום – – <ענת ברקו (הליכוד):> אני בינתיים רואה שיש רק לילה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – ומנחם בגין אומר לך שיש יום – אנו מקווים שהוא מתקרב – יום שבו העם יוריד אתכם ויעביר אתכם מהשלטון. זה יום יבוא ויקרה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – לא אליך באופן אישי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> חברי חברי הכנסת, התחלתי בציטוטים – – – <ענת ברקו (הליכוד):> יש לך עוד שבע דקות. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני שמח שאת סופרת לי, חברת הכנסת ברקו. אני לא יודע אם להעריך את זה או להיעלב מזה. חברי חברי הכנסת, התחלתי בציטוט שקשור בדמוקרטיה, ואני רוצה לחזור לדמוקרטיה, כי לכאן הכול בסוף מתנקז, לפה, להיכל הזה, להיכל הדמוקרטיה. הדמוקרטיה שאנחנו כל כך אוהבים להתפאר בה, חברי חברי הכנסת, חברתי באופוזיציה חברת הכנסת סויד, הדמוקרטיה שאנחנו אוהבים להתפאר בה נסוגה ומצטמקת כמו ים-המלח, כמה מטרים בכל שנה. כשאתה מגיע להתרחץ במימי הדמוקרטיה הזאת יום אחרי יום, אתה אולי לא שם לב לאסון הזה, אבל אתה לאט-לאט שואל את עצמך איפה היינו לפני כמה שנים ואיפה אנחנו נמצאים היום. ואתה לא מזהה את קו החוף. אתה רואה את ההצטמקות הדמוקרטית בישראל, ואתה לא מבין מה קרה לדבר הגדול הזה, הדמוקרטיה הישראלית, שנראה היה שאמור להתקיים לנצח; מה קרה לו שהוא נעלם כמו ים-המלח, נסוג כל פעם בעוד מטר ובעוד מטר ובעוד מטר, חברי חברי הכנסת. כי ראש הממשלה שלנו, ראש הממשלה שלנו – כן, הוא גם ראש הממשלה שלי – בשיטה של חומה ומגדל, כל לילה עושה מחטפון קטן, עושה גם מחטפים גדולים, לוקח לעצמו עוד תיק ועוד תיק, ועוד סמכות, ועוד סעיף 52, ועוד סעיף כזה ועוד סעיף כזה. ראש הממשלה שלי – כן, הוא גם ראש הממשלה שלי. לא הצבענו עבורו, נכון, חברת הכנסת סויד? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ממש לא. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אבל הוא ראש הממשלה שלנו גם. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אבל הוא לא תמיד זוכר את זה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> לא, הוא לא. הוא יודע, הוא לפעמים קצת מתבלבל. אבל ראש הממשלה שלנו גם משתלט על עיתונים ומנסה להשתלט על עוד ערוץ תקשורת ועל עוד ערוץ תקשורת, ולפעמים גם אפילו על עוד ערוצון תקשורת, לא משנה בכלל אם ההשפעה שלו היא באמת חשובה, אבל אם אפשר להשתלט, למה לא. ועוד פעם ראש הממשלה שלנו עורף ראשים של עוד רגולטור ועוד רגולטור, זורק את ההוא ומשאיר את ההוא בחסד ולא בזכות, וממנה – ראש הממשלה שלנו, חברת הכנסת סויד – ממנה שומרי סף שנוחים רק לו וטובים לו. שומרי סף שהיו אמורים להיות שומרי הסף של כולנו, שומרי הסף של המדינה הזאת, של הדמוקרטיה הזאת, של זכויות האזרחים פה. אבל הוא ממנה אותם כשומרי הסף שלו לפי העדפות אישיות. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> מה יקרה בסוף, יואל? <יואל חסון (המחנה הציוני):> ואתם יודעים מה? אתם יודעים מה, חברי חברי הכנסת? אולי אני נראה לכם צעיר, כן? ובאמת, אני קצת צעיר בגילי. אבל אני מגיל מאוד מאוד צעיר בפוליטיקה. מגיל 14 אני בפוליטיקה, חברת הכנסת ברקו. מגיל 14. אני בבית הזה – – – <ענת ברקו (הליכוד):> אני משתתפת בצערך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני בגיל הזה – גברתי, תקשיבי טוב – אני בכנסת הזאת, בכנסת בכלל, מגיל 32, והייתה לי זכות גם להיות יועץ של יושב-ראש הליכוד וראש הממשלה אריאל שרון. לראות מה שעושה המנהיג שלכם למפלגת השלטון זה כאב לב. זה כאב לב לראות איך הוא משחק אתכם, איך הוא מתעתע בכם, איך הוא עושה במפלגה הזאת כבשלו, בלי התחשבות לא בחברים ולא בתקנון ולא בחוקה. <ענת ברקו (הליכוד):> אתה מדבר על המפלגה שאתה שייך אליה? על התנועה שאתה שייך אליה? כי זה מה שנראה לי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> תסתכלי, חברת הכנסת ברקו – תסתכלי, חברת הכנסת ברקו, ואני גם מזהיר אותך, כמה אי-אפשר לצמוח לידו. <ענת ברקו (הליכוד):> אני תמיד שמחה לקבל עצות – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> כל מי שמנסה לצמוח לידו, חברת הכנסת ברקו, נקטע מהשורשים. נקטע מהשורשים. מה צומח לידו? איזו מנהיגות צומחת לידו? את יודעת מה, אני זוכר את יצחק שמיר, כילד, שכולם התפעלו והתפארו כשהוא הרכיב את ממשלתו. איך הוא מינה לראשונה את השרים הצעירים ביותר בהיסטוריה – מרידור, מילוא, אולמרט, עוד אחרים. ודיברו על זה. ומה אמר להם שמיר כששאלו אותו עיתונאים: איך אתה ממנה אנשים כל כך צעירים להיות שרים בממשלה? אז אמר להם יצחק שמיר: מה זאת אומרת? מישהו צריך להחליף אותי יום אחד. מה זאת אומרת? ברור. איך נייצר מנהיגות? מאיפה תבוא המנהיגות? אני לא אהיה פה לנצח. את זה אמר מנהיג המפלגה שלך, גברתי. ואותו ראש ממשלה שלנו היום ומנהיג המפלגה שלך ממשיך את ה"הפרד ומשול" בין חלקים בחברה הישראלית. מילא היה פוגע רק במפלגה שלך, אז מילא, אבל פוגע גם בחברה הישראלית, עושה "הפרד ומשול", משכלל את שיח השנאה והקיטוב. ולבסוף, חברי חברי הכנסת, אמר מנחם בגין, שהלוואי שהיינו – ואתם הייתם – לומדים ממנו יותר. אמר מנחם בגין: דמוקרטיה, אפשר להחלישה גם בזלזול, במרמה להשפילה, וללעוג לה בלעג ולחסלה. והוא אמר את זה כי הוא האמין שבדמוקרטיה חשוב שיהיה שוויון בפני החוק. חשוב להעריך אותה ולהוקיר אותה. לו רק היו לנו היום מנהיגים שמסוגלים להתגייס ולהילחם ברוח הרעה הזאת שהשתלטה עלינו, שהחוק הזה, לצערי, חברי חברי הכנסת, מייצג אותה. הוא מייצג את הרוח הרעה שהשתלטה עלינו, ולכן אני אתנגד לו. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה. 40 דקות. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, זה לא פייר מה שאתם עשיתם, בצלאל סמוטריץ, חבר הכנסת. זה לא פייר מה שאתם עשיתם למדינת ישראל. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> וואו, וואו, וואו. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> זה לא פייר מה שאתם עשיתם – ואני מתייחסת לבית היהודי ואליך – עם החוק הזה, שנועד להסדיר את מעמדה של החטיבה להתיישבות. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לפני כן היה יותר טוב? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> מכיוון שאתה לקחת נושא, שהוא נושא גדול, שהוא נושא חשוב, שהוא נושא שבוער בעצמותינו לא פחות מאשר בעצמותיהם של הבית היהודי. החטיבה להתיישבות זו חטיבה שבמטרה הבסיסית שלה היא חטיבה שכל מהותה זה ליישב את הארץ. ליישב את הארץ באופן שוויוני. באופן שוויוני שבו יהיו צפון, דרום, מרכז, נגב, גליל ויהודה ושומרון. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> באיזו ארץ? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> גם שלך. וכשאנחנו מדברים על חטיבה להתיישבות שאמורה לשרת את כלל אזרחי מדינת ישראל, ובעיקר את תושבי הצפון והדרום, הנגב והגליל ויהודה ושומרון, באופן שווה, מישהו השתלט לנו על החטיבה להתיישבות. ואז, מה שקורה זה שמועצות מקומיות וההתיישבות העובדת, שמתפרנסת וניזונה מהחטיבה להתיישבות, אמורה להיות ניזוקה מהצעת החוק הזו שאנחנו נאלצים להתנגד לה אך ורק בגלל שחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ החליט להתלבש עליה. במהלך השנים האחרונות פעלה לה החטיבה בשקט בשקט. בערך 10% מהתקציב שלה הועבר באמת לאותם חלקים שצריכים לקבל אותו במסגרת השליש-שליש-שליש: למועצות האזוריות, להתיישבות העובדת, לחקלאים בארץ. רוב התקציב עבר ליהודה ושומרון באופן כמעט נסתר מן העין. הוקמה ועדה, ועדה מיוחדת עם שלושה מנכ"לים שאמורים לשבת בראשה. שלושת המנכ"לים האלה אמורים לצאת עם החלטה להסדיר את נושא מעמדה של החטיבה להתיישבות. כי הרי אנחנו לא מדברים פה על גוף פרטי. אנחנו לא מדברים פה על גוף ששייך למישהו במדינת ישראל, שיכול לעשות בו ככל העולה על רוחו. אנחנו מדברים על גוף שפועל מכוח חוק, שאמור לקבל האצלת סמכויות מהממשלה, והוא לא גוף פרטי; הוא גוף ציבורי, ואמורים לחול עליו כל הכללים. אבל מאז שנחשפה הפעילות של החטיבה להתיישבות – לא הפעילות הלגיטימית, הפעילות הלא-לגיטימית – אף אחד לא חיכה לתוצאות ולהחלטות ולמסקנות. אותה ועדה של שלושת המנכ"לים – משרד ראש הממשלה, החקלאות והמשפטים – אף אחד. מה עשו? מה כן עשו? באו עם הצעת חוק פרטית. הצעת חוק פרטית של חבר בבית היהודי, מוכשר, נמרץ ככל שיהיה, אמורה להחליף חקיקה שאמורה להגיע כחקיקה ממשלתית? חקיקה של חבר כנסת פרטי מהבית היהודי, בדיוק במקום שאנחנו טוענים שפה עושים את העיוות, אמורה להחליף חקיקה של ועדה שיושבת ואמורה להביא מסקנות? חברתי חברת הכנסת השרה איילת שקד, כמה פעמים דיברנו על כל מיני הצעות חוק, ואת אמרת לי: תשמעי, יש הצעות חוק ממשלתיות, בואו נחכה להן – בנושא הזה, בנושא הזה, בנושא הזה – ותמיד קיבלתי את זה ואמרתי: נכון. גם אם יש לנו הצעת חוק פרטית, והיא מאוד צודקת, בכל מיני נושאים, שחלק אני מקדמת וחלק חברי מקדמים, כשאת באה – או אומר כל שר – את פשוט השרה שיושבת פה, אז תרשי לי לפנות אלייך – כשאת באה ואומרת: תמתינו, תמתיני, יש הצעת חוק ממשלתית, תמתינו לזה, ואנחנו ממתינים להצעת החוק הממשלתית הזאת, אנחנו עושים את זה כי אנחנו מאמינים שדברים חשובים שאמורים להיות מעוגנים בחקיקה אמורים להיות באמת בהצעת חוק ממשלתית. עכשיו, בואו נסתכל מה קורה פה. זה לא רק שיש פה דברים מהותיים – יש פה ועדה מיוחדת שהוקמה לאור ביקורת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שישבה וראתה שיש פה פעילות שהיא פעילות לא תקינה. אז מה קרה? אנחנו לגבי המאגר הביומטרי מחכים 18 חודשים – עד ששר הפנים יבחן וילמד אם הוא מצדד במאגר הביומטרי או לא מצדד במאגר הביומטרי. אצלך, ניסן, בוועדת חוקה, חוק ומשפט, ישבנו ודיברנו בדיוק על הדבר הזה, ואמרנו שנמתין. אנחנו חייבים להמתין 18 חודשים. אז אפשר בעניין המאגר הביומטרי לחכות, ולהצעות חוק נחכה, אבל לנושא מהותי, שעם כל הכבוד, נוגע לכולם – הוא נוגע לחקלאים, הוא נוגע להתיישבות העובדת, הוא נוגע למושבים, הוא נוגע לקיבוצים, הוא נוגע לנגב, הוא נוגע לגליל, הוא נוגע גם ליהודה ושומרון. <שרת המשפטים איילת שקד:> רויטל, זה חוק שמפלגת העבודה הייתה צריכה להוביל. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> הצעת החוק הזו, אתם לא ממתינים שיהיו החלטה ומסקנות של ועדה ומקדמים הצעת חוק פרטית? ולמה אני אומרת שזה לא פייר? למה אני אומרת שזה לא פייר? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אתם הייתם בשלטון שנים על-גבי שנים, למה לא עשיתם חוק? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> זה לא פייר, כי אתם יכולתם להמתין. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> למה לא עשיתם החוק כשהחטיבה הייתה אצלכם? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ואז – אתם פה בשלטון; אתם הייתם גם בקדנציה הקודמת וגם עכשיו בקואליציה, אבל פעלתם במחשכים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רוב הזמן החטיבה הייתה בבית שלכם. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> פעלתם במחשכים עד שגילינו את זה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה גיליתם? החטיבה הייתה אצלכם כל הזמן. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> פעלתם במחשכים עד שהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה חשפה את זה – וסתיו שפיר שחשפה את זה אצלך בוועדת הכספים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רויטל, החטיבה הייתה אצלכם כל הזמן. למה לא עשיתם חוק? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אצלך. 20 שנה אתם בשלטון ועושים את זה בשקט, עד שאנחנו גילינו את זה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אבל החטיבה הייתם אצלכם. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> כל השנים החטיבה הייתה במפלגת העבודה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ועכשיו – מהר מהר. גילינו את זה. מהר מהר אתם תרוצו להצעת חוק פרטית. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> רויטל, אל תיתני לעובדות לבלבל אותך. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אבל הצעת החוק הפרטית הזו היא לא חוקתית. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אבל למה אתם לא עשיתם חוק? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> כי הצעת החוק הפרטית הזאת שלכם היא נוגדת תפיסות עולם. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> החטיבה הייתה בידיים שלכם שנים על-גבי שנים – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ישבנו אצלך בוועדת חוקה, ניסן. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – למה לא עשיתם חוק? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אתה כמעט לא נתת ליועצת המשפטית של משרד המשפטים, לנציגה, לדבר. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> סלחי לי, את לא היית בדיונים. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> כי מה שאמרה נציגה של משרד המשפטים – קראתי את כל הפרוטוקול בשעה שלא הייתי, כשהלכתי להצבעה פה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תסלחי לי, המשנה ליועצת המשפטית דיברה חצי שעה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אני הלכתי ואנחנו שמענו מה היא אמרה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חצי שעה היא דיברה, את יודעת מה זה? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> היא יושבת לפני המעבר של קריאה שנייה ושלישית ואומרת לך: איפה יש פה הליך הוגן? איפה יש פה הצעת חוק שמאצילה סמכויות של הממשלה ואין מנגנון פיקוח? יש דבר כזה במדינת ישראל? מישהו מהציבור הזה מבין? החקלאים, שמצביעים למפלגת העבודה ולמחנה הציוני, וההתיישבות העובדת, לא מבינים מה אתם עושים להם. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> את יודעת כמה זמן כל אחד – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – אמר לכם מפורשות <רויטל סויד (המחנה הציוני):> הם לא מבינים מה אתם עושים לדמוקרטיה; הם לא מבינים איך אתם לוקחים חוק, ואתה, אצלך, בוועדת החוקה שלך – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כל אחד מדבר ארבע דקות, והיא קיבלה חצי שעה לדבר, רק שאת לא היית שם. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> יושבת פה חברת הכנסת גרמן – כל מה שרצינו זה רק שתכליל את זה ותכפיף את זה לכל מיני החלטות חוקתיות. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> הוא ציפה שהמפלגה שלו תוביל את החוק הזה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ואיך יכול להיות שכשבאה נציגה של משרד המשפטים, עורכת-דין, ואומרת לך: לא יכול להיות שלא תהיה לנו כאן באיזשהו אופן ממשלה שתפקח, ואני אמרתי לך: אני רוצה להוסיף את ההסתייגות הזאת, ואתה סירבת לקבל אותה בסוף. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה זה – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> איך הוא יכול לסרב לקבל הסתייגות, רויטל? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> מה זה יכול להיות? איך יכול להיות דבר כזה? ממשלה מתפרקת מכל נכסיה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> למה? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ממשלה מתפרקת מיכולותיה. ממשלה מאצילה סמכויות לחטיבה, ובסוף אין מי שיפקח. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה הבעיה? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אין מי שיפקח על הצעת החוק הזו, כי אתה לא הכנסת את זה למסגרת הצעת החוק. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> את מה? הממשלה מפקחת, מבקר המדינה מפקח. מי לא מפקח? מי לא מפקח? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ואז באים ושואלים אותנו: למה אתם מתנגדים? למה אתם מתנגדים? כי יש לנו פה דברים שהם חוקתיים והדין המינהלי היה צריך לחול עליהם. מה עשיתם ברגע האחרון? הכנסתם שני סעיפים כדי שככה, יהיה ככה, מה שנקרא לזרות חול – חוק חובת המכרזים וחוק חופש המידע. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> את רוצה שנוציא את זה? את רוצה שנוציא את זה? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> חוק חופש המידע. וכשאנחנו שואלים, למה לא נחיל את חוק חופש המידע בצורה מוחלטת, מלאה, למה כל הניואנסים? חוק חופש המידע יחול על החוק של החטיבה להתיישבות. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אבל, רויטל, זה בהצעת החוק. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אז בא חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, וברוב הגינותו – ואני אומרת את זה באמת – ברוב הגינותך וברוב יושרך אמרת – אמרת: אני מוכן להחיל את חוק חופש המידע ואת השקיפות על העניינים הכספיים. אז קודם כול, באמת התקדמנו. זה כבר הישג, יש לומר זאת. אבל מה לא? אני לא רוצה שידעו מה קורה עם הקרקעות. אני לא רוצה שידעו מה בדיוק עושים שם. אני לא רוצה שידעו בדיוק מה כספי משלמי המסים – לאן הם הולכים. ואנחנו נמצאים בסיטואציה שהיא בלתי הגיונית. ואז אנחנו עומדים בקרע. ולמה הקרע? ולמה זה לא פייר? זה לא פייר, כי לקחתם חוק שהוא חוק שאמור לשרת את כלל מדינת ישראל, במיוחד את הנגב והגליל ויהודה ושומרון, באופן שווה, והפכתם אותו לחוק סקטוריאלי. וגרמתם לך שאי-אפשר להסכים. אני רוצה מאוד להסכים, אני מאוד רוצה לתמוך בחטיבה להתיישבות; אנחנו לא נגדה, אנחנו בעדה. אנחנו בעדה כשהיא בשקיפות; אנחנו בעדה כשהיא מפוקחת; אנחנו בעדה כשהיא חוסה תחת החוקים המינהליים. אנחנו בעדה, אנחנו לא נגדה. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> שני חברי כנסת מהמחנה הציוני, דני עטר – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אז מן הראוי היה – וגם עכשיו עוד אפשר – לקחת את הצעת החוק הפרטית הזו ולהניח אותה בצד – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – וזעקו את כאבם של – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – ולומר – לא יכול להיות שזה מה שיקרה במדינת ישראל; לא יכול להיות שדברים שקשורים להאצלת סמכויות של הממשלה – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – אולי – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – יוסמכו על-ידי הצעת חוק פרטית; לא יכול להיות שלא ניקח את הדבר הזה, שאמור לעזור לכולם, ונסדיר אותו בצורה מסודרת בהתאם להחלטה של שלושה גופים, שלושה מנכ"לים, אלא אנחנו רצים מהר ועושים את זה. ואחר כך, המעט שהיא תקבל – ההתיישבות העובדת והחקלאית והמועצות האזוריות, שעושות כל כך הרבה בכספים שהן מקבלות מהחטיבה; הן עושות דברים מצוינים, הן עושות דברים טובים – אנחנו נאלצים להצביע נגדן, ולך ותסביר להן את מה שהם לא מבינים, שלוקחים להם כסף מכיס פרטי, ועושים אותו כאילו גוף ציבורי, ואין עליו את כל החובות שחלות על גוף ממשלתי. אבל זאת למעשה הסיבה שהתכנסנו פה היום, החטיבה להתיישבות. ואני אומרת שפני הדור כפני הכלב. אם אנחנו מסתכלים היום על החדשות בערוץ 10, אנחנו מסתכלים על מה שקרה בחברה הישראלית, מה קרה לנו. מישהו היה מאמין פעם – והפעם הזה זה רק לפני שנה ורק לפני שנתיים – מישהו היה מאמין פעם שיהודי מסוגל לשרוף משפחה כשהיא ישנה והיא חיה? מישהו מסוגל להאמין? לפני שנה-שנתיים. אולי לא שנתיים, ב"צוק איתן" חווינו את זה בפעם הראשונה עם רצח אבו ח'דיר. מישהו היה מאמין שבשמחה יהודית אמיתית, בבניין בית נאמן בישראל, כשיש חתונה וחופה כדת משה וישראל, מישהו יאמין שבחתונה כזאת אפשר לקחת תמונה של תינוק שנשרף בעודו בחיים למוות ולשמוח אתה, לרקוד אתה ולתקוע בה סכינים? מישהו היה מאמין? אם היו אומרים לי את הדבר הזה לפני שנתיים הייתי אומרת: לא יכול להיות, לא יכול להיות במחוזותינו. אבל זה קרה. וזה התחיל, וזה התחיל לאט-לאט, ואנחנו לא נתנו על זה את הדעת. זה התחיל בכלל עוד הרבה הרבה הרבה לפני השרפה הזאת, ולפני ההצתה הזאת, ולפני הטרור היהודי הזה. זה התחיל כשהתחלנו לחבל בדמוקרטיה, כשממשלת ישראל אפשרה לאט-לאט לבקוע את הדמוקרטיה ולבקוע את שלטון החוק, עד שהגענו היום לשפל המדרגה. אני רוצה להאמין, ואני מתפללת ומייחלת, שלא יהיה יותר נמוך ממה שראינו היום. לא יהיה יותר גרוע מזה. לא יהיה דבר יותר מזעזע ויותר זועק. וזה לא קשור לימין, וזה לא קשור לשמאל וזה לא קשור למרכז. זה קשור לבני-אדם, כי אנחנו בני-אדם. מה קרה לנו? למה נהפכנו? מה עשינו? עמד פה היום נשיא אוקראינה ודיבר, ואני ככה הסתכלתי והרהרתי – עוד לא ידענו, כמובן, את מה שהתפרסם אחר כך בחדשות – הסתכלתי וזכרתי את כל מה שהעם שלו עשה, ואמרתי לעצמי: מעניין איפה שם זה התחיל. ואני לא עושה את ההשוואה, אני לא עושה את ההשוואה הזאת. אני לא עושה השוואה, חס וחלילה, בין באבי-יאר למה שקורה אצלנו. אני לא עושה את ההשוואה הזאת. אני לא עושה השוואה בין האסון שקרה, השואה האיומה שקרתה לנו, לעם היהודי, לבין מה שקורה אתנו. אבל אני כן יכולה לבוא ולומר שאם אנחנו לא נתעורר, ואם אנחנו לא נסתכל למציאות המתהווה ממש בעיניים, בלבן של העיניים, אנחנו נגיע לרגע שנגלה שהמדינה שלנו נשדדה. המדינה שלנו, כמו שאנחנו רואים אותה, מכירים אותה וחושבים שהיא באמת ככה, המדינה הזו, עוד מעט נראה שהיא כבר לא קיימת. לפני איזה חודש – סליחה, שבועיים – קיימנו דיון על מעצרים מינהליים. קיימנו דיון על מעצרים מינהליים, ובדיון שקיימנו על מעצרים מינהליים באו וזעקו כנגד המעצרים המינהליים – בוודאי השמאל, מרצ – ובעד המעצרים המינהליים מן הימין. ואני אמרתי: תגידו, חברים, 18 שנים לא ניהלנו דיון; לא ניהלנו דיונים על מעצרים מינהליים; לא ניהלנו דיון כדי לראות אם זה נחוץ או לא נחוץ. עכשיו, כשהחטיבה היהודית בשב"כ החליטה להתלבש על האנרכיסטים פורעי החוק שחותרים תחת אושיותיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ורוצים להכתיר לנו פה את מלכות יהודה, עכשיו, כשמתלבשים עליהם, פתאום זועקים כנגד השב"כ? פתאום זועקים כנגד חקירות השב"כ? פתאום זועקים כנגד בג"ץ, שעמד בראשו השופט ברק? והוא עמד בראשו לפני 18 שנים והתווה את הכללים של חקירות שב"כ – מה מותר ומה אסור, איפה עובר הגבול, איך ננהג ואיך לא ננהג. אז אחרי שסתמנו את פינו במשך כל השנים כשהשב"כ עושה את עבודתו ומסכל פיגועי טרור, ומסכל פצצות מתקתקות, אנחנו נזעקים עכשיו לצאת כנגד השב"כ בגלל חקירה של טרוריסטים יהודים? ואתה, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, אתה באת ואמרת: הם לא טרוריסטים יהודים. הנה, אתה ראית היום, בחתונה – וגם אתה הזדעזעת ממנה, וגם אתה הוצאת עליה גינוי חריף מאוד, וטוב שעשית כך – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> זה עדיין לא אותו דבר. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – גם אתה פשוט תסתכל בעיניים לדברים. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – לטרור? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> הם, בחתונה, כשהם החזיקו את התמונה של עלי דוואבשה, זיכרונו לברכה, ודקרו אותו בסכין – אם הם היו יכולים לעשות את זה, הם היו עושים את זה שוב. אנחנו מדברים פה על חקירה של פצצות מתקתקות. הלוואי שלא היינו נדרשים לה, אבל השב"כ, במשך כל כך הרבה זמן – החטיבה היהודית – הניחו. הניחו לאנרכיסטים פורעי החוק האלה; הניחו לנוער הגבעות האלה, שהסתבר שהם טרוריסטים יהודים. הניחו להם. ועכשיו כשהם מתמודדים אתם, אתה יוצא כנגדם? נפתלי בנט, ראש המפלגה שלך, יושב-ראש הסיעה שלך, ושרת המשפטים, שיושבת לידך, הם גינו את האנשים האלה, ואתה יוצא בעדם? אתה יודע, היינו מרגישים הרבה יותר נוח אם היינו רואים שכשמדובר ברצח ובשרפה ובהרג, אז גם אתה בא ואתה עומד ומגנה את זה. לא רק כשיש תמונה ואתה מזדעזע מזה. ולמה אני אומרת את כל זה? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> לא גיניתי? לא גיניתי? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> למה אני אומרת את כל זה? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> לא גיניתי? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אני אגיד לך למה אני אומרת את זה. אני אומרת את זה כי גם אני משתייכת לחובשי הכיפות הסרוגות – – <שרת המשפטים איילת שקד:> אבל, רויטל – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – ואחר כך מסתכלים על חובשי הכיפות הסרוגות ואומרים עליהם שהם בעד טרור יהודי, וזה לא נכון. וזה דבר נוראי, וזה דבר כואב, וזה דבר צורב. ובגללך – או לא בגללך, בגלל שכמותך – לוקחים אותנו, מגזר שלם – שיש בו גם אנשים שלא חושבים כמו הבית היהודי, אלא חושבים כמו מפלגת העבודה, או כמו הליכוד, או כמו סיעות אחרות – ובגללך מתייגים את כולנו באופן כל כך בוטה. ואני לא רוצה שכך זה יהיה. וזה דבר חמור. ולכן אנחנו הגענו לזמן ולמצב שצריך להבין שזה לא רק שטרור הוא טרור הוא טרור, אלא אנחנו לא סופרים פה כמות. זה שהטרור הערבי הורג אותנו ומשסה בנו וגורם לנו לאבדות, כולל היום, שני הרוגים; זה שהטרור הערבי רב מהטרור היהודי – זה לא גורם לכך שלא נעמוד ונגנה אותו על חריגותו. עמדנו במשלחת של משרד המשפטים בגרמניה, בדיוק לפני שבועיים. כל המשלחת התחילה ונגמרה – כל שיח על חופש הביטוי, על נשים, כל שיח, על הדלקת נרות, התחיל בהזכרת השואה. הזכרת השואה על-ידינו, הזכרת השואה על-ידי שרת המשפטים, הזכרת השואה על-ידי שר המשפטים הייקו מאס, הזכרת השואה על-ידי כל מי שהיה שם. לשנייה – לשנייה – לא דיברנו ולא שוחחנו על משהו שהוא קצת צופה פני עתיד. ולמה אני מזכירת את זה פה עכשיו? אני מזכירה את זה פה עכשיו, כי הדור החדש של הגרמנים הוא לא חי את השואה ואת רגשות האשם כמו שחי את זה הדור היום. הדור החדש של הגרמנים לומד על השואה, כמו שלמדנו, שעה אחת בשנה. והדור החדש של הגרמנים, מה שהוא רואה זה את הסרטון שהיה היום בערוץ 10; מה שהוא רואה זה יהודים עומדים ורוקדים עם אקדחים ועם רובים, ושמחים ברצח של תינוק ערבי. ואז אני שואלת את עצמי: על מה נדבר במשלחת בעוד 20 שנה ובעוד 30 שנה? אנחנו את השואה לעולם לא נשכח, אבל הם יתפרקו כבר מרגשות האשם שלהם. והדור החדש כבר לא יודע. הדור החדש יראה את הסרטונים. ואתם רוצים לשמוע משהו? מי צריך את "שוברים שתיקה" כשיש לנו את הסרטונים האלה? מי צריך את ארגון "שוברים שתיקה" אם ילדים רוקדים עם רובים בחתונה של חובשי כיפות? חתונה כדת משה וישראל. מי צריך את ארגון "שוברים שתיקה"? אלה חותרים תחת מדינת ישראל. אלה חותרים תחת הדמוקרטיה שלנו. אלה חותרים תחת הקיום שלנו פה בבטחה ובביטחון. אלה. ואני מזועזעת מזה, ואני כואבת את זה. היום אנחנו מציינים – לא באופן חגיגי, באופן מאוד עצוב – את היום ה-100 לתחילת גל פיגועי הטרור. גל פיגועי הטרור התחיל בדיוק לפני 100 ימים. ויש לנו בגל הטרור הזה 23 הרוגים, מהם שניים היום בפיגוע, ועוד 259 פצועים, שחלקם עדיין נאבק על המשך חייו, וחלקם יצטרכו עוד הרבה מאוד זמן כדי להמשיך ולהתקיים. אני מתגוררת ברעננה, ובשבת היה פיגוע ברעננה. פיגוע ברעננה בדיוק ליד הסניף שאליו הבת שלי הייתה צריכה ללכת לפעולה, ובמקרה היא לא הלכה לפעולה בסניף. במקרה. היא הייתה בבית. <היו"ר יואל חסון:> שום דבר זה לא במקרה. אין מקרה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אז אנחנו, הבוגרים, אנחנו לא מפחדים, אנחנו לא חוששים, אנחנו יודעים באמונה, בפטליזם, כל אחד איך שהוא תופס את זה, שאנחנו ממשיכים את חיינו. אבל הילדים? הילדים לא יודעים. וישבו הבן והבת שלי הקטנים, בני העשר והשמונה, בבית, ולא יכלו ללכת לישון. אדל ועילאי לא יכלו להירדם. הם לא נתנו לנו לצאת באותו ערב, והיינו אמורים לצאת. הם ביקשו שנישאר אתם בבית. הם ביקשו שנסגור את הבית ונגיף אותו, עד כדי כך. החרדה מפני גל הטרור הייתה כל כך גדולה, שהיא הגיעה לתוך הבית. לא ברחובות, בבית. בבוקר כשהתעוררתי היה מכתב ליד המיטה, ואני רוצה להקריא לכם אותו: אימוש, אני לא יכולה להירדם. רציתי לשתף אותך ואת אבא במה שאני מרגישה. כל ההודעות, השמועות, התמונות, הסרטונים והבהלות עברו בווטסאפ שלי עם החברות בכיתה. אני לא האמנתי שזה יכול לקרות ברעננה. לא מזמן היה לי חלום מפחיד שיהיה פיגוע, והייתי מעודדת את עצמי שברעננה אני בטוחה. והרי אני יודעת שרעננה היא לא עיר פופולרית. אבל עכשיו אני מפחדת, אימא. באותו רגע שהחברות דיברו, נכנסה בי מין צמרמורת ובהלה ופחד. תודה שלא הלכתם לאירוע. כל כך פחדתי שמחבל ייכנס לבית, ופחדתי שיקרה לכם משהו. גם כשאמרת לי שהכול בסדר, ואין מה לפחד ואנחנו מוגנים, זה לא עזר. כמה עידודים ילדה בת עשר יכולה לקבל? הם לא עזרו, כי הרי אני והבנות מקשיבות לחדשות ולשמועות, שלפעמים גם לא נכונות. כששמעתי בשבת למעלה את המסוקים, שאלתי את אראל – שהיא חברה של אדל, הבת שלי – מה זה? לא ידענו מה קרה. שאלתי אותה אם זה יכול להיות פיגוע, או לפחות תאונה. ואז אמרתי: לא, זה לא הגיוני. רק עכשיו, בלילה, קצת נרגעתי, אבל עדיין אני חוששת, מה היה קורה אם הייתי ברחוב והמחבל היה בא. אימא, את בכנסת, מה אתם עושים שם כדי שיפסיקו את הפיגועים? תגידי לראש הממשלה שישמור עלינו. למה הוא לא שומר עלינו? אני רוצה להמשיך את החיים שלי כרגיל ולא לחיות עם פחד. לילה טוב, אימוש, אדל. ומה אפשר להגיד על דבר כזה? מה אפשר להגיד לילדה בת עשר ולילד בן שמונה שמאוד מפחדים? מה אפשר לעשות עם גל טרור שאנחנו מתמודדים אתו, עם גל טרור שגובה עוד ועוד קורבנות ולא מפסיק? וראש הממשלה וממשלתו, אותה ממשלה, אותו ראש ממשלה שהצביע על הרצוג ועל לבני ואמר: עם נגמ"שים תגיעו לכותל אתה; אותו ראש ממשלה שאמר, באותו תשדיר בחירות של הליכוד, סרטון של "דאעש", וציפי לבני ויצחק הרצוג מביאים את "דאעש" לירושלים. אז ציפי לבני ויצחק הרצוג לא מביאים את "דאעש" לירושלים, אבל ראש הממשלה מביא בטונדות לירושלים, ואנחנו מתגוננים, ואנחנו לא פותרים ואנחנו לא עושים שום דבר כדי לפתור באיזשהו אופן את גל הטרור הזה, את המצב הביטחוני הזה, שהוא כל כך גרוע. אבל מה כן אנחנו רואים? אנחנו רואים ניסיון אדיר להלך אימים. על מי? על הדמוקרטיה. על מי? על שלטון החוק. על מי? על בית-המשפט. ולמה? למה? כי לא מתאים לנו. לא מתאים. לא מתאים לאנשים פה בבית-המחוקקים, לחברי כנסת, לשרים, לא מתאים להם ששופטים, כשהם יושבים, ידחו בשלושה ימים דיון על הרס בתי מחבלים כדי לקבל תגובה. אגב, כבר אומר, יש תקנה. התקנה אומרת שאם פונים אליך בעתירה, אתה חייב לקבל אותה, או שאתה פונה לקבל את התגובה של הצד שכנגד. והעתירה שהוגשה לבית-המשפט העליון, לשופט פוגלמן – כן, זה שחבר הכנסת מוטי יוגב, מהבית היהודי, יצא כנגדו והסית כנגדו, ומה הוא עשה? הוא קיבל עתירה של כמה משפחות למנוע הרס בתי מחבלים. אז לפי התקנה היו לו שתי אפשרויות: האחת לקבל את העתירה, והשנייה לקבל את העמדה של הצד שכנגד. והוא דחה בשלושה ימים. ומה יצא מהדבר הזה? מה יצא משם? יצא משם חבר כנסת שעומד וקורא ששופט בית-משפט עליון חבר לאויב. מי זה האויב? הרשימה המשותפת. הוא עבר, חצה את הקווים. ואז, אחרי ההסתה הזאת, ראינו כתובת גרפיטי. ואחרי זה יש לנו סמכות רבנית, הרב שמואל אליהו, שבא ואמר: בואו נמרר חיי שופטים. באופן חוקי, אבל נמרר את חייהם. מה זה למרר את חייהם באופן חוקי, אליבא דדעתו של הרב אליהו? להטריד את ילדיהם, ללכת אחריהם במכולת, לצעוק להם, לבייש אותם. אז לא, מה לעשות, זה לא חוקי. יש גם הגנת הפרט ויש גם חוקי הגנת הפרט, וזה לא חוקי. חוקי לעשות הפגנות עם רישיון. זה חוקי. אף אחד לא פה כדי לעצור את הדבר הזה. וכך, כשאנחנו פוגעים בבית-המשפט העליון, בשופטי בית-המשפט העליון, בשלטון החוק ובמערכת המשפט, אנחנו עדים השבוע לעליית מדרגה נוספת. שופט המעצרים, השופט נוריאלי, שיושב במעצרים, בתיקים של עצורי דומא – ולי אין כל ספק שהוא היה מייחל לזה שזה היה נופל על מישהו אחר ולא הוא היה צריך לעשות את הדבר הזה; כמו שאף אחד לא היה רוצה לבוא ולעצור יהודים בגין רצח ושרפה של תינוק חי ובני משפחתו. למה אנחנו עדים? אנחנו עדים להסתה מאוד מאוד בוטה כלפיו, לאיומים כלפיו, להפגנות מול ביתו, לאנשים שיוצאים וקוראים לו: אתה אשם, אתה כולא ילדים, אתה דואג לענות ילדים. אתם יודעים, שופטים – התפיסה שלנו היא שהם מורמים מעם. התפיסה שלנו היא ששופט הוא קהה; קהה במובן הזה ששום דבר לא עובר אותו. אבל לא, זה לא הולך כך וזה לא קיים כך. כל הניסיון הזה הוא להלך אימים. כל הניסיון הזה – שכשיעמוד השופט עם העט ביד, היד שלו תרעד. כל הניסיון פה הוא בעצם לחתור תחת פסיקת בית-משפט ולשנות אותה. אתם מבינים מה מנסים לעשות פה במדינת ישראל? אתם מבינים שאנחנו נמצאים בסיטואציה שבה אנחנו שומעים אזעקת "צבע אדום" חמורה על שלטון החוק, על דמוקרטיה, על חופש הביטוי, על טרור, על התמודדות עם טרור, על היכולת שלנו לעמוד מול האומות בעולם ולהצדיק את מה שאנחנו עושים? אתם מבינים שאנחנו נמצאים פה באזעקת "צבע אדום" ואנחנו לא רצים למקלטים? אנחנו בכלל לא שומעים אותה, והיא מחרישת אוזניים. אנחנו חייבים להתעורר. תתעוררו. תתעוררו. מה קורה לנו? איזו חברה יש לנו? מה אנחנו משאירים לילדים שלנו? מה עם כל יסודות הדמוקרטיה? איך אנחנו יכולים להסתכל במראה? אני עמדתי פה, בנאום הבכורה שלי, ודיברתי על שלטון החוק, ודיברתי כיצד אני אגן עליו, ודיברתי כיצד הוא דבר שאני באה ממנו והוא חשוב לי, ויש הקמים על שלטון החוק, מערכת המשפט. היום אני קוראת את נאום הבכורה שלי, כמה הוא נאיבי, כמה הוא לא צפה את פני העתיד. מה חשבנו? חשבנו שמקסימום – שזה חמור – ירצו לעקוף חוק של הכנסת; חשבנו שינסו לעשות את פסקת ההתגברות. זה מה שחשבתי כשעמדתי ואמרתי את נאום הבכורה שלי. לא העליתי על דעתי לשנייה שבית-משפט יאוים. לא העליתי על דעתי לשנייה ששופטים יצטרכו להיות מאובטחים בגלל טרוריסטים יהודים. לא העליתי על דעתי לשנייה שיהלכו אימים על בית-משפט. לא העליתי על דעתי לשנייה שמפה, מחברי בבית-המחוקקים, תצא קריאה אלימה לבוא ולעלות עם D9 על בית-המשפט העליון. אתם יודעים מה צריך? צריך רק אוזן אחת – אחת – של כל אחד מהחבורה הזאת שרקד בחתונה. לא צריך את זה שהניף את התמונה. גם לא את זה שהניף את האקדח ואת הרובה. לא. אחד שעמד שם ושמע. וזה ייפול על אוזן – לא ערלה, סליחה, על אוזן קשובה, והוא יקום ויעשה את הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לנו במדינת ישראל, וזה חס וחלילה לפגוע, לפגוע בכל מי שמסיתים נגדו – בית-המשפט, השופטים, נשיא מדינת ישראל. נשיא מדינת ישראל. אתה דיברת פה, חברי חבר הכנסת יואל חסון, על משנתו של מנחם בגין השמאלן, כלשונך. אני הקראתי ממנה בנאום הבכורה שלי. אני אסיים עם הקטע הזה שהקראתי. הוא כל כך נאיבי היום, אני רוצה לחזור אליו, אני רוצה לדבוק בו. אני רוצה לחשוב שכל המלחמה שלי היא מה שחשבתי שתהיה פה. לא מלחמה על אלימות כנגד שופטים, על אלימות כנגד נשיא מדינת ישראל, איומים באלימות, לא זה. ואתה הקראת את הדברים האלה ואתה דיברת. ואני אומרת לעצמי: נשיא המדינה שלנו הוא קצת כמו האיש הזה, הוא קצת כמו מנחם בגין. אחרון המוהיקנים. ימני מאוד, אין לנו אותה תפיסת עולם מדינית, אבל דמוקרט. דמוקרט. דמוקרט שמסכים לשוויון זכויות למיעוטים, מלא, במדינה הזאת. כל אזרח במדינה הזו שווה. לא יכול להיות שאני אהיה אתמול בכפר, ויהיו שם אנשים שחיים בלי חיבור לחשמל כל כך הרבה שנים. הם אזרחי המדינה, הם מצביעים בה, הם נולדו בה. הם מיעוט, אז מה אם הם מיעוט? למה אין להם חיבור לחשמל? איך אנחנו נראים כשזה ככה? הדמוקרטים האלה, אחרוני המוהיקנים, הנשיא שלנו ראובן רובי ריבלין, שזה שהוא ימני זה לא מעניין, כי הוא בעד שוויון למיעוטים והוא בעד שלטון החוק והוא בעד קבלת האחר והשונה. מה הוא עובר? מה הוא עובר בשבועות האחרונים? נאמתי כל כך הרבה פעמים פה מעל הדוכן הזה על העובדה שאף אחד פה, לא בממשלה ולא בשותפים הטבעיים של הליכוד, אף אחד לא גינה את ההסתה הזו. מי גינה? ראש הממשלה. מתי? אחרי שעמד פה יצחק הרצוג וקרא לו לגנות, ואמר לו: תעמוד פה לפני כולם ותגנה. ואז מה אמר ראש הממשלה? את הציטוט הבא – אני ישבתי פה ואני לא האמנתי שזה מה שנאמר: אני נגד הסתה כנגד נשיא המדינה, כל נבחר ציבור. עם זאת, אני בעד הבעת דעה מבקרת. גם אני בעד הבעת דעה מבקרת. אבל הגינוי הזה בשפה רפה, כשהוא נעשה בסמיכות להבעת דעה – אנחנו שומעים את הסבטקסט, אנחנו יודעים מה נאמר שם. מה שנאמר שם זו דעה מבקרת. אנחנו יודעים לקרוא בעצם מה נאמר ולא נאמר. לכן, כשאנחנו עומדים פה הערב ואנחנו מדברים על החטיבה להתיישבות, החטיבה להתיישבות, שהיא כל כך חשובה גם לנו – גם לנו במחנה הציוני היא חשובה, גם לחקלאים שלנו, גם להתיישבות העובדת שלנו, גם לנציגי הפריפריה, גם לגליל וגם לדרום וגם לנגב וגם לחקלאים וגם לקיבוצים וגם למושבים. לכולם היא חשובה. אבל אתם פשוט לקחתם לנו אותה. אתם השתלטתם עליה. אנחנו לא רוצים לפעול לא בשקיפות. אנחנו לא רוצים לפעול בלי מנגנון פיקוח. אנחנו לא רוצים לקחת כספים של הציבור ולעשות בזה כעולה על רוחנו. אנחנו לא רוצים להגיע למצב שבאיזשהו אופן הממשלה מאצילה לנו סמכויות ואין גוף שמפקח. אנחנו לא רוצים להגיע למצב שבאיזושהי דרך הדין המינהלי לא חל עלינו. אנחנו לא רוצים להגיע למצב הזה. אז מה נשאר לנו? מה נשאר לנו? רק להתנגד להצעת החוק הזו. במקום שהיום – ועכשיו עוד אפשר; עכשיו, בזה הרגע, בשעה 01:27, אפשר. אפשר עוד לעצור, אפשר עוד להגיד שתוך חודש, תוך חודשיים, תהיה הצעת חוק ממשלתית, שתתייחס גם ליישובים וגם לחקלאים וגם לקיבוצים וגם למושבים באופן שווה, אבל תהיה גם חוקתית, אבל תהיה גם עם שקיפות, אבל יחול עליה גם הדין המינהלי, אבל יהיה בה מנגנון פיקוח על האצלת סמכויות של הממשלה. כל חבר ברשות רגילה, בכל רשות ממשלתית שאני מכירה, יש עליו מנגנון פיקוח. אבל לא כאן ולא על-פי הצעת החוק הזו. ולכן אני אבקש מחברי היום לבוא ולראות שמדובר בעוד נדבך, עוד נדבך בהידרדרות שאנחנו נמצאים בה היום, עוד נדבך בקריסתה של הדמוקרטיה, עוד נדבך במצב שאיני יודעת איזו מדינה – איך תיראה הדמוקרטיה כפי שהיא תהיה, עם הכרסום שמכרסמים בה – לא לילדים שלנו; בכנסת הבאה או בזו שאחריה. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת סויד. תודה רבה, דברים חזקים ביותר. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אני חייב לומר שהקונספט הזה הוא קונספט טוב, כי יוצאות כאלה איכויות מחברי הכנסת בזמן הזה, באמת. תמיד אומרים לנו: שלוש דקות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> בואו נעבור לדיונים ליליים. <היו"ר יואל חסון:> אני אומר לכם, אני לגמרי בעד. לא, גם לתת יותר זמן. אומרים לנו תמיד: שלוש דקות. שלוש דקות, עד שאתה מתחיל לפתח רעיון בכלל, זה כבר – – – <חיים ילין (יש עתיד):> גם כשתיתן שעה יריבו על עוד דקה. <היו"ר יואל חסון:> גם כל אחד ממצה את זה עד השנייה. לא היה אחד שביקש עוד וגם לא היה אחד שהיה צריך פחות. <חיים ילין (יש עתיד):> ראית בכדורגל 90 דקות ותוספת זמן זה תמיד must. <היו"ר יואל חסון:> אבל עדיין אנחנו עוד לא בימים של מיקי איתן, שהיה פה פיליבסטר של שעות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אני רק רוצה לתקן נקודה אחת: עד עכשיו – אני עוקב אחרי הדיונים בתשומת לב – אנחנו לא בפיליבסטר. הדברים שנאמרים כאן נאמרים לגופו של עניין, הנאומים שחברי הכנסת נואמים הם ענייניים; הם מתארים את הבעיה, את האתגר, את הסכנה, את האיום שבחוק הזה, אבל הם מאוד ממוקדים, ואנשים גם משתדלים לא לחזור אחד על דברי השני. אני הקשבתי להרבה מהדברים שנאמרו פה, וזה מאפשר לי, אדוני היושב-ראש, לומר לך בגילוי לב – כי אני הכנתי נאום של 16 שעות בלי פיליבסטר אבל אני אוכל לקצר אותו במעט כי באמת נאמרו פה כל כך הרבה דברי טעם שאין טעם באמת לחזור עליהם. אנחנו היום, אדוני היושב-ראש, ב-24 בדצמבר, השעה עכשיו היא 01:30. אומנם נמצאת פה קבוצה איכותית מאוד של חברי כנסת, אבל אפילו הציבור שעוקב אחרינו בערנות בערוץ הכנסת כבר מפסיק לעקוב, ונדמה לי שחוץ מעשרה צופים נאמנים במיוחד לא נותרו אתנו הרבה אנשים. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה לשאול אתכם ולענות לעצמי: למי בעצם אני מדבר ברגע הזה שאני נמצא על הדוכן? <יעל גרמן (יש עתיד):> דב, אתה תדבר להיסטוריה. <היו"ר יואל חסון:> ל"דברי הכנסת". <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תשעה מתוך העשרה לא מסכימים לדברים שנאמרים פה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אז דווקא אליהם אני רוצה, לתשעה שלא מסכימים. אותם אני ארצה לשכנע, זה האתגר. לדבר אל אלה שמסכימים זה לא כל כך מעניין. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת חנין, שאלת כמה צופים בנו; זה הרבה תלוי בנו, זה תלוי כמה אנחנו מרדימים אותם. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אז אומר לך, אדוני היושב-ראש, אומר לך ולכם, עמיתי חברי הכנסת הנאמנים, שנשארתם פה במליאה בשעה כל כך מאוחרת – אם כי נדמה לי שהשרה איננה אתנו. האם אני טועה? זה אומר שהשעון פשוט נעצר. <היו"ר יואל חסון:> אעצור את השעון. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אז אני אומר לך, אדוני היושב-ראש – – – <אלי כהן (כולנו):> דב, חכה שהיא תגיע. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> כן כן. להפך, בינתיים אני מנצל כדי – – – <היו"ר יואל חסון:> לקואליציה: השעון נעצר. כשהיא תחזור, תסבו את תשומת לבי. <אלי כהן (כולנו):> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אין לנו בעיה. אנחנו ערוכים להמשך דיונים ביום שישי בבוקר, וזה בסדר. אגב, לפי לוחות הזמנים שראיתי – אני אומר את זה לכם, ידידי אנשי הבית היהודי – אנחנו בכל זאת נסיים את הדיונים לפני כניסת השבת, כך שאתם יכולים להיות רגועים מבחינה זו. נכון, אדוני היושב-ראש? ככה ראיתי את החישוב. כמובן, אם השרה, חברת הכנסת שקד, שהיא חברת הבית היהודי, תיעדר מפה לזמן ממושך, יכול להיות שבכל זאת ניכנס לתוך השבת עם לוחות הזמנים שהגענו אליהם. אבל אני בטוח שעבור הבית היהודי החטיבה להתיישבות דוחה שבת, עמיתי חברי הכנסת. דוחה את השבת, ואפילו, אדוני היושב-ראש, אם הדיון יתמשך עוד יותר ונגיע ליום כיפור – גם ביום כיפור הם יסכימו להמשיך ולדון בחטיבה להתיישבות. ובכל זאת, אני רוצה – – – <אלי כהן (כולנו):> – – – אולי תחזור עליהם, שהשרה תשמע. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> דב, אני רוצה לתקן אותך, השבת יותר חמורה מיום כיפור. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אתה צודק. חבר הכנסת סלומינסקי, אתה צודק, אבל אני אמרתי את הדברים רק כדי לסבר את אוזנם של מאזינינו, כדי להראות כמה מסירות ונחישות יש בבית היהודי, שלא שבתות, לא יום כיפור, לא פסח ולא אף אחד מחגי ישראל יעמדו בדרכם בדרך לכונן את החטיבה להתיישבות, שהיא בעצם הדיבר ה-11 של הבית היהודי. אבל למה אני אומר הדיבר ה-11? זה הדיבר הראשון, השני, השלישי, הרביעי, החמישי, השישי, השביעי, השמיני והתשיעי. עמיתי חברי הכנסת, באמת שאלתי את עצמי אל מי אני מדבר כשאני מדבר בשעה כל כך מאוחרת של הלילה. והתשובה שלי, לכם וגם לעצמי, היא שאני אכן מדבר להיסטוריה. בעוד שנים, עמיתי חברי הכנסת, יסתכלו על התאריך הזה, 24 בחודש – – – <קריאות:> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> רבותי, רבותי, בעוד כמה שנים יסתכלו על התאריך הזה, 24 בדצמבר, ויסתכלו על היום שקדם ל-24 בדצמבר ויראו יום קשה במיוחד. פה בירושלים נהרגו אנשים. יום כואב, קשה. <היו"ר יואל חסון:> נרצחו. נרצחו, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> נרצחו אנשים. משפחות אבלות, פצועים, פחד. דיברה על זה חברת הכנסת סויד לפני, על הפחד של הילדים שלה. מציאות נוראה. והנה, הכנסת עוברת לילה לבן. ויאמרו ההיסטוריונים, לפני שיקראו את הפרוטוקול: בוודאי התכנסה הכנסת לדיון מיוחד כדי לדון במשבר, כדי לשאול את השאלה איך אנחנו מחסלים את המציאות הזאת, שבה אנשים נהרגים, אנשים חפים מפשע, ויש סבל, ויש פחד ויש מצוקה, ואנחנו מאבדים לפעמים אפילו את התקווה בעתיד שלנו בארץ הזאת. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, לא. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> לא. הכנסת, עמיתי, התכנסה לדבר אחר. היא לא התכנסה כדי לתת פתרונות; היא לא התכנסה כדי לתת תשובות; היא לא התכנסה כדי לייצר שינוי שיוציא אותנו ממעגל הדם הנורא הזה, של מלחמות ושל כיבוש. הכנסת התכנסה כדי לקדם קומבינה פוליטית; הכנסת התכנסה כדי לייצר סידורים למקורבים; הכנסת התכנסה כדי לקדם מנגנון מפלגתי של מפלגת הבית היהודי. עמיתי חברי הכנסת, אין זה מקרה שנמצאים פה או חברים מהאופוזיציה או קבוצה של שרים וחברי כנסת מהבית היהודי. הם באו לשמור על הדבר היקר מכול – על החטיבה להתיישבות. אנחנו כונסנו ואנחנו מנהלים מרתון שנכפה עלינו על-ידי המהלך הכוחני הזה, שמטרתו לקדם מנגנון פוליטי מפלגתי שמעביר כסף לבית היהודי, למקורבי הבית היהודי ולהתנחלויות בשטחים. עמיתי חברי הכנסת, ראינו הלילה את הסרטון הנורא הזה ששודר בחדשות ערוץ 10, חתונת השנאה, ואני כבר שומע את הקולות מהספסלים הימניים הקיצוניים של הבית הזה, שעוד פעם מדברים אתנו, אדוני היושב-ראש, על עשבים שוטים. עשבים שוטים. עמיתי חברי הכנסת, מזמן הבעיה איננה עשבים שוטים. העשבים השתלטו על הערוגה, העשבים השתלטו על ערוגות שלמות, וכשעשבים שוטים שולטים בערוגות שלמות, חברים וחברות, צריך לבחון את שאלת ההשקיה. שאלת ההשקיה של העשבים השוטים? הנה הגענו לחטיבה להתיישבות, הנה הגענו לאותו מנגנון שמעביר ללא פיקוח, ללא בקרה, ללא ביקורת, ללא שקיפות, כסף וכוח לערוגות שבהן צומחים העשבים השוטים. החטיבה להתיישבות נולדה בחטא והיא חיה בחטא. היא נולדה בחטא ב-1968, כשחיפשו את המנגנון שדרכו ירמו את האמריקנים ויוכלו להזרים כסף להתנחלויות מבלי שהאמריקנים ידעו, ועד היום היא מבצעת את התפקיד הזה. זה העיקר, זה המרכז. אז נכון שזורקים כמה אגורות ליישובים בעוטף-עזה, ונותנים כמה גרושים, מדי פעם, גם ליישובים בצפון, אבל המערכת כמערכת נבנתה בצורה הזו כדי לקדם את המפעל הקטלני, הנוראי הזה, של התנחלויות בשטחים, שמטרתו העיקרית היא למנוע הסדר בדרך של הקמת מדינה פלסטינית בצד ישראל. עמיתי חברי הכנסת, נאמרו פה דברים רבים לגופה של החטיבה להתיישבות, אבל אני חושב שחייבים לחזור ולהדגיש, גברתי שרת המשפטים, את חוות הדעת המפורטת שחיברה המשנה ליועץ המשפטי דינה זילבר בעניין החטיבה להתיישבות. זה מסמך שכתוב בשפה משפטית קרה, אבל הוא מסמך מצמרר. היא מגדירה את ההתקשרות בין החטיבה להתיישבות לבין הממשלה כאזור דמדומים ממשלי. היא מתארת מצב שבו החטיבה הפכה למעין חצר אחורית לממשלה, לביצוע פעולות שלא במסגרת הדין. היא מתארת מצב של גוף שיש לו עצמאות בעיצוב מדיניות, מקבל כספים ציבוריים, והוא איננו גוף שלטוני. היא מתארת מציאות של העברות כספים בלתי מפוקחות, היא מתארת דרכי פעולה שלא בהתאם לסטנדרטים המאפיינים שלטון בפעולתו. אזור דמדומים ממשלי, שאליו מנוקזות סמכויות שלטוניות רחבות ומשמעותיות. וכל זה קורה לצד תקציבי ענק שמחולקים בהתאם לפרמטרים פנימיים, המוחלים בחלקם באופן וולונטרי בלבד וללא בקרה אפקטיבית. כל מילה פה מצמררת בפני עצמה. תקציבי עתק – דרך אגב, עמיתי חברי הכנסת, זמן כל כך קצר אחרי שאישרנו את תקציב המדינה וגם החטיבה להתיישבות קיבלה תקציב, אחרי ויכוח קשה בוועדת הכספים, מתגלים מיליארדי שקלים של עודפים בתקציב המדינה, והנה, הנה זה פלא, תקציב החטיבה להתיישבות מוכפל פי-עשרה, מוכפל פי-עשרה, בהליך מהיר אחרי אישור התקציב ובניגוד לכל נורמה של ממשל תקין. אדוני שר החינוך, טוב שאתה נמצא אתנו, כי הטענה הבאה מופנית למפלגתך. ההוכחה הברורה ביותר לאופייה הסקטוריאלי של החטיבה להתיישבות היא העובדה שהגוף הזה נודד יחד עם נציגי הבית היהודי בין משרדי הממשלה. רק באחרונה החטיבה להתיישבות שינתה כתובת, יחד עם השר אורי אריאל, ועברה למשרד החקלאות, בהתאם להבטחה שעוגנה בהסכמים הקואליציוניים. וזה לא מקרה שהפוליטיקאים היחידים שיוצאים להגנת החטיבה, באופן סדרתי ושיטתי, אפילו כאשר יחידת "להב 433" חוקרת חשדות חמורים לאי-סדרים, הם אנשי הבית היהודי. נתונים רשמיים של משרד האוצר על תקציב התמיכות של החטיבה לשנת 2014, שנחשפו, אגב, לראשונה, על-ידי מרכז "מולד" והם זמינים היום לכל דורש באתר החשב הכללי, מעלים בבירור שהחטיבה הפכה להיות הקופה הפרטית של הימין המתנחלי. למרות הדיבורים הנאצלים על עזרה לפריפריה, המפלגה השולטת בחטיבה, הבית היהודי – לפעמים היא נעזרת גם בישראל ביתנו – משתמשת בכספי ציבור בראש ובראשונה כדי לחזק את ההתנחלויות בשטחים וכדי לבסס את התשתית הפוליטית והאידיאולוגית שלה בכל המדינה, לא רק בשטחים. מהנתונים עולה כי במחצית הראשונה של 2014, 75% מהתמיכות הישירות של החטיבה ברשויות מקומיות או ביישובים הושקעו בהתנחלויות. בנוסף, החטיבה משמשת צינור בלתי שקוף ונעדר פיקוח להזרמת כספי ציבור לעמותות פרטיות, תוך עקיפת הקריטריונים הבסיסיים ביותר של משרד האוצר. כך, למשל, הנתונים חושפים כי החטיבה מעבירה עשרות מיליונים לרשת ענפה של עמותות ימין תורניות, רבות מהן, אגב, ממוקמות בלבן של ערים במרכז הארץ, דוגמת הוד-השרון, מודיעין, רמת-השרון ואפילו רמת-אביב ג'. 40 מתוך 52 הגרעינים התורניים שקיבלו כסף מהחטיבה, כלומר, יותר משלושה-רבעים, מקיימים זיקה פוליטית ברורה למפלגת הבית היהודי. ברבות מהעמותות הנתמכות מעורבים בכירים במנגנון המפלגתי של הבית היהודי. כך, למשל, החטיבה מעניקה תמיכה של מאות אלפי שקלים למרכז תורני שבראשו עומד לא אחר מאשר איש הבית היהודי, ואיש ששימש ראש מינהלת הגרעינים התורניים במשרד הבינוי, הרב אריאל דורפמן. כלומר, בזמן שדורפמן היה אחד האנשים המרכזיים ביותר בתהליך הקצאת כספים ממשלתיים לעמותות תורניות, הוא גם עמד בעצמו בראש עמותה תורנית שמומנה ישירות מאותו תקציב. העמותות האלה משמשות את מפלגת הבית היהודי באופן שוטף לחיזוק כוחה הפוליטי, ופועלות הלכה למעשה כמעין סניפים של המפלגה ברחבי הארץ. הן מסייעות למפלגה באופן שוטף בארגון הפגנות, בגיוס פעילים ובהפצת מסרים פוליטיים. אני אתן רק דוגמה אחת, שנחשפה, אגב, ב"ידיעות אחרונות" ימים ספורים לפני הבחירות האחרונות, על הכינוס שכינס השר אורי אריאל את ראשי העמותות האלה, שבו הוא גייס אותן, על תקציביהן, פעיליהן ותשתיתן הארגונית, להפצת תעמולה מפלגתית ולשכנוע מצביעים. כלומר, הכסף שמועבר לחטיבה להתיישבות כדי לשרת את הפריפריה מוזרם, בסופו של דבר, לחיזוק כוחה האלקטורלי של מפלגת הבית היהודי. לאורך העשור האחרון, אין-ספור גופים, נבחרי ציבור, חברי הנהלת ההסתדרות הציונית, עיתונאים, ארגוני חברה אזרחית, חוקרים, ניסו להשיג מהחטיבה מידע על דרכי פעילותה ועל השימוש שהיא עושה במאות מיליוני השקלים שמגיעים אליה מדי שנה. כולם זכו להתעלמות מוחלטת מצד החטיבה. בפועל אין, לא לממשלה ולא לחברי הכנסת ולא לציבור, יכולת לפקח על תקציב החטיבה ועל פעולותיה. בחוות הדעת המקיפה של המשנה ליועץ המשפטי בעניין החטיבה נכתב כי לממשלה – אני מצטט כאן: "נתונה יכולת בקרה מצומצמת מאוד על הגוף שאותו היא הגדירה כזרוע ביצועית ואותו היא מתקצבת באופן מלא". ביחס לכוחם של מנגנוני הפיקוח שנכפו על החטיבה במהלך השנים, כמו הצבת חשב מטעם משרד האוצר, נכתב כי "כוחם מוגבל ביותר, והחטיבה מתנהלת בפועל כאדון לעצמה". לסיכום, קובעת המשנה ליועץ המשפטי, כי אין אפשרות אפקטיבית לפקח על החטיבה. לא בכדי מושקעים מאמצים כל כך כבירים מצד החטיבה ופטרוניה הפוליטיים מהימין המתנחלי להסתרת המידע. הם הראשונים לדעת כי קופת החטיבה להתיישבות היא קופת שרצים. באפריל 2014 התקיים בוועדת החוקה, חוק ומשפט דיון בעניין הצו של שרת המשפטים דאז, חברת הכנסת ציפי לבני, להחלת שקיפות על החטיבה להתיישבות. במהלך הדיון הודה יושב-ראש הוועדה חבר הכנסת דוד רותם כי הוא יקבור את צו החלת השקיפות, ונימק זאת כך: אני רוצה למנוע מחברי כנסת לקבל מידע על תקציב החטיבה ולהגיש בג"ץ. המשמעות ברורה. גם חבר הכנסת רותם, זיכרונו לברכה, שייצג בעבר את החטיבה להתיישבות כעורך-דין פרטי, ידע כי כשהמידע המדויק והמפורט יתפרסם ברבים, הוא לא יעבור את מבחן החוק ובטח לא את מבחן דעת הקהל. מבקר המדינה פרסם כמה דוחות מאוד ביקורתיים בעניינה של החטיבה. דוח חריף מ-1999 הצביע על ההפקרות המוחלטת בפעילות החטיבה. בעקבות הדוח נחתם בשנה לאחר מכן הסכם בין החטיבה לממשלת ישראל שהיה אמור להסדיר היבטים שונים בפעילות החטיבה, כמו, למשל, אכלוס יישובים, שמירת קרקעות, קליטת מתיישבים וכדומה. מתוך שמונה נספחים שעליהם החטיבה הייתה אמורה לחתום, חתמו נציגיה בסופו של דבר רק על נספח אחד, שמורה על הצמדת חשב ממשרד האוצר לחטיבה. ב-2011 פרסם המבקר על הלוואות בגובה מאות מיליוני שקלים שהחטיבה לא גבתה לאורך השנים. ב-2013 פורסם דוח חמור נוסף של המבקר שהתמקד במחדל ארוך טווח של אי-גביית דמי חכירה מההתנחלויות שנבנו על-ידי החטיבה להתיישבות. הנזק לקופת המדינה הוערך במאות מיליוני שקלים. השנה התברר כי מאז 2011 החטיבה ביצעה תספורת לחובות של התנחלויות בסכום של כחצי מיליארד שקלים. נוסף על כך, החטיבה עמדה גם במרכז דוח המאחזים אשר קבע שהיא הייתה מעורבת באופן משמעותי בהפרת חוק שיטתית ובהקמה של מאחזים בלתי חוקיים. אגב, אני רק רוצה בהקשר הזה להודות לליאת שלזינגר, רכזת התחקירים של מרכז "מולד", שריכזה הרבה מאוד נתונים בתחום הזה, ובאמת כולנו חייבים לה רבות על השקיפות שהיא הצליחה להשיג בגוף שעשה את הכול כדי לברוח ולהימנע משקיפות. כשאני עובר על הרשימה הזאת, עמיתי חברי הכנסת – ואני שמח, השר בנט, שאתה כאן אתנו, כי אני אומר לך אמירה מאוד מאוד קשה – אני אומר שלפי הבנתי ברמה המשפטית מה שקורה עם החטיבה להתיישבות חמור יותר ממה שהוביל לתיק האישומים הציבוריים נגד השר אריה דרעי בזמנו. יש פה מהלך שיטתי של הזרמת כספים ציבוריים באופן שאיננו עולה בקנה אחד עם הדרישות הבסיסיות של החוק. אני משוכנע שבמוקדם או במאוחר הדברים יגיעו לחקירה הרבה יותר מקיפה, הרבה יותר מעמיקה והרבה יותר רצינית. התרעתי בפני יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת סלומינסקי, שהוא וחבריו נמצאים בדיון הזה בניגוד עניינים מהותי, שיש פסול עמוק בעובדה שאתם מקדמים חוק שנועד לקדם מערכת שמשרתת באופן ישיר את המפלגה שלכם. ניגוד עניינים מהותי כזה, אי-אפשר להשתחרר ממנו ואי-אפשר לרפא אותו, ואתם כולכם עשיתם מעשה בעייתי ביותר, שגם אם החוק הזה יעבור היום או מחר או ביום שישי, זה לא ירפא את הפגמים העמוקים שקרו בפעולתכם. אדוני היושב-ראש, נמצאות כאן חברות כנסת שעוסקות רבות בחטיבה להתיישבות, ואני יודע שגם הן ישמחו לדבר בזמן תורנותו של השר בנט. יש להן הרבה מה להגיד. אני מתכוון גם לחברת הכנסת גרמן וגם לחברת הכנסת סתיו שפיר, שעוסקת רבות בחטיבה להתיישבות. כיוון ששר החינוך, אני מניח, נמצא אתנו עוד שעתיים, אני אהיה מוכן לקצר בדברי כדי שגם הן תוכלנה לומר את דבריהן דווקא כששר החינוך נמצא בתורנותו כאן, כי חשוב לומר את הדברים אליו. לכן אני אעצור את דברי כאן, אבל אולי במסגרת הסידורים באופוזיציה אני אחזור ביום חמישי או ביום שישי להשלמות נוספות. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> טוב. בהחלט התפתחות מרעישה בעלילה. מעניינת. חברת הכנסת גרמן, בבקשה. אם הייתי יכול לתת לך את 20 הדקות שלו, הייתי נותן, אבל אני לא יכול. <יעל גרמן (יש עתיד):> למי לתת 20 דקות? <היו"ר יואל חסון:> לך, אם הייתי יכול. אבל אני לא יכול. <יעל גרמן (יש עתיד):> גם לי נאמר לי שאקבל עוד 20 דקות מחר. <היו"ר יואל חסון:> אולי, מי יודע. <יעל גרמן (יש עתיד):> ביום שישי ב-11:30 יש לי עוד 20 דקות. אז זה בסדר. חילקתי את דברי: 20 דקות ועוד 20 דקות. <היו"ר יואל חסון:> מצוין. אנחנו נחכה בכיליון – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> 20 דקות לפני ההצבעה ו-20 דקות אחרי ההצבעה. <יעל גרמן (יש עתיד):> לא, דווקא לפני. <היו"ר יואל חסון:> 20 דקות – 40 דקות התהילה לרשותך. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, נניח שהעירייה תרצה להאציל את סמכותה לשמור ברחובות העיר לחברה פרטית, או נניח שהממשלה תחליט שהיא לא רוצה יותר לעסוק בכל נושא משטרת התנועה, והיא רוצה להאציל את הסמכות של משטרת התנועה לחברה חוץ-ממשלתית, מה היינו מצפים במקרה הזה מן העירייה או מן הממשלה? מה אנחנו מצפים, כציבור, ולמעשה לְמה מחויב כל גוף שלטוני כאשר הוא בא להאציל סמכויות שמוקנות לו בחוק? בעיני, זו השאלה שבמרכזה נמצא הדיון היום. למרות שכל הדוברים מתרכזים בחטיבה להתיישבות, בבצלאל סמוטריץ ובבית היהודי, אני סבורה שאנחנו צריכים להתרכז בדיון הזה באופייה של הדמוקרטיה במדינת ישראל, במשילות ובמינהל תקין. כי הבעיה בחוק הזה היא אופן ההתקשרות של הממשלה עם החטיבה להתיישבות – אופן התקשרות שאינו מוסדר, שלא מסודר, שמנוגד לכללי המינהל התקין, והכי חמור: אופן התקשרות שגורם לממשלה להתפרק מסמכויותיה ולהתפרק מחובתה בנושאים שנתונים לה על-פי חוק. יש להבין כי ההתקשרות של הממשלה עם החטיבה היא לא דבר פעוט. מדובר על מאות מיליוני שקלים, על בין 500 מיליון שקלים ל-600 מיליון שקלים בשנה. אלו סכומים אדירים. כולם כספים ששייכים לציבור. אלה סכומים שמועברים בלי התקשרות מסודרת, בלי שקיפות, בלי מנגנוני בקרה, בלי פיקוח מסודר וראוי, ללא מכרזים, ותוך, כפי שאמרתי, התפרקות של הממשלה מהסמכות שלה. למעשה, הממשלה הותירה לחטיבה לקבוע מדיניות, לקבוע סדרי עדיפות, להתקשר ישירות עם גופים ללא מכרז, לחלק תמיכות, והכול בכספי ציבור. כך מצאנו, כפי שסיפר לנו דב חנין, ולא רק הוא, ב-2014, מצב שבמקום לתמוך בהתיישבות הכפרית ברחבי הארץ העבירה החטיבה רק 10% מתקציבה לדרום. החטיבה השקיעה 1,496 ש"ח בכל תושב בהר-חברון, אבל רק 26 שקלים, חייים ילין, בחוף-אשקלון. בשנה שבה הדרום סבל מתוצאות מבצע "צוק איתן" ואנשים כל כך היו זקוקים לתמיכה נפשית וחברתית, מצאנו שהחטיבה להתיישבות העבירה 13.5 מיליון לחוסן אזרחי בשטחים. וכמה לעוטף-עזה? 1.3 מיליון. כי זה מה שקורה כאשר הממשלה מתפרקת מסמכויותיה ומחובותיה, כאשר אין ביקורת ואין בקרה, כאשר כללי מינהל תקין נשכחים בפינה אפלה, וחברה – עם הכוונות הטובות ביותר, ככל שיהיו – קובעת מדיניות ומבצעת אותה ללא אמות מידה ציבוריות. ואז, בפברואר השנה, כאשר היה נראה כי העניינים כבר יצאו בכלל משליטה של הממשלה, הזדעקו שומרי הסף של המערכת, והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה הוציאה את המכתב שלה, שבו היא מתריעה על "צבר אנומליות" בקשר שבין החטיבה למדינה, אנומליות שמחייבות תיקון מיידי. בין השאר, קבעה חוות הדעת, כי הממשלה התפרקה מהסמכויות שלה, העבירה אותן לחטיבה להתיישבות, הפכה את החטיבה מגוף ביצוע לגוף שקובע מדיניות בפועל, קובע סדרי עדיפויות, מפעיל שיקול דעת רחב. ועל כך קובעת חוות הדעת כי "ודאי שלא ניתן להעביר את סמכות שיקול הדעת עצמה בנושאי ליבה שלטוניים מובהקים" ובהיקפים שבהם אנחנו מדברים. ככלל, בגדרי ההאצלה המותרת" – אוסאמה, כפי שאני שמעתי שגם אתה אמרת – "לא נכללת האצלת סמכות שיקול הדעת עצמה" אלא האצלת סמכות ביצוע בלבד. "קביעת מדיניות ויצירת סדרי עדיפויות בנושא ההתיישבות הם תחומים שלטוניים", שלא ניתן להאציל אותם, והם עולים כדי "אצילה אסורה". אז אולי מישהו יכול להסביר לי, לאחר חוות הדעת הזאת, כאשר מפרטים עד כמה אצילת סמכויות היא לא ראויה, למה התעקשו בחוק הזה להשתמש דווקא במילה "להאציל"? לא "להעניק", לא ל"להעביר", דווקא "להאציל". חוות הדעת קובעת שלמרות שהממשלה העבירה בפועל את הסמכויות השלטוניות שלה בנושא ההתיישבות לחטיבה, היא לא הטילה עליהם את אותם מנגנוני ביקורת ובקרה שצריך היה להטיל על גוף שלטוני שמועברות אליו סמכויות. המדינה הפקידה סמכויות שלטוניות בידי גוף חיצוני, ללא חובת המשפט הציבורי, ללא חובת המינהל התקין. ובהקשר זה מציינת חוות הדעת כי "מצב זה כשלעצמו עשוי ליצור מעין חצר אחורית לממשלה לביצוע פעולות שלא במסגרת הדין". מתריעה חוות הדעת שיש כאן חשש שייעשו פעולות שלא במסגרת הדין. קוראים לזה במילה אחרת "שחיתות". שחיתות שלטונית ושחיתות ממשית. אז מדוע החוק מתעקש שלא יהיו הסדרי פיקוח? הוא מציין כלאחר יד שיהיה משהו, מעין בקרה ופיקוח, אבל הוא מסרב לפרט אילו מנגנונים של פיקוח ובקרה מפעילה הממשלה על אותה חטיבה שלה היא מאצילה סמכויות שלא כחוק. חוות הדעת מעירה גם ואומרת שיש חשש ממשי שפעולות החטיבה לא יעמדו באותם הסטנדרטים שרשויות שלטוניות בעלות סמכויות שלטוניות דומות מחויבות להם, כמו הגינות, סבירות, שוויון, שקיפות, חופש מידע, איסור ניגוד עניינים, כללי אתיקה, כללי השירות הציבורי לעובדי החטיבה ועוד. אז מה הסיבה שהחוק נמנע מלציין במפורש שהחטיבה תפעל על-פי חוק חובת המכרזים, שהחטיבה לוקחת על עצמה את חוק חופש המידע, נקודה? למה מתפתלים? למה אומרים שחוק חופש המידע חל רק על עסקאות? מה על השאר? למה חוק חובת המכרזים חל רק במקרים מסוימים ולא ככלל? למה מתעלמים מהמלצות של משנה ליועץ משפטי לממשלה? בחוות הדעת מתריע היועץ המשפטי – ואני אומרת שזו חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה כי עורכת-הדין דינה זילבר, המשנה, פעלה מטעמו ועל דעתו ובאישורו ובידיעתו, ולכן זו חוות הדעת על היועץ המשפטי לממשלה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא, זה כתוב בעמוד הראשון – – <יעל גרמן (יש עתיד):> כן. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – שזה על דעתו. שחוות הדעת היא על דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אכן כך. היועץ המשפטי לממשלה מתריע כי מנגנון העברת הכספים, שדיברנו עליו – אשר להזכירכם, עומד על יותר מחצי מיליארד שקל – נעשה "שלא בכפוף להתקשרויות קונקרטיות בין המדינה לחטיבה"; ומפני שהחטיבה לא התקשרה מאז 2000, כפי שהיא הייתה צריכה, הנספחים, עולה קושי של ממש לקבל ממנה מידע על כל פעולותיה ועל השימוש שנעשה בכספי הציבור. ואם לא די בכך, הרי שכל אלה מתעצמים לכדי חשש אמיתי למינהל לא תקין לנוכח העובדה שהחטיבה לוקחת את הכספים האלה ומעניקה תמיכות ומחלקת משאבים לפי ראות עיניה. בכלל, לא ברור מדוע גוף שאמור להיות גוף ביצוע מעביר כספי תמיכות ומחלק משאבים, וכל זאת, נזכור, שלא בהתאם לכללי המינהל התקין של שוויון, שקיפות, סבירות. ייתכן בהחלט כי חלק מהכספים מגיעים דווקא למטרות ציבוריות טובות, יכול להיות בהחלט, אני לא יודעת; אבל אם אנחנו לא רואים את זה, ואין שקיפות ואנחנו לא יודעים לאן הלך כל כסף ולאיזו מטרה, הרי שיש בזה משהו קלוקל. לבסוף, קובעת חוות הדעת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה כי הממשלה חייבת להפסיק לאלתר את ההתקשרות עם החטיבה וחייבת להחזיר לעצמה, לממשלה, את כל הסמכויות שהיא האצילה שלא כדין. על רקע חוות הדעת הזו באה למעשה הצעת החוק שלפנינו. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה נתנה לנו הנחיות מדויקות מה למעשה היה צריך להיות בהצעת חוק תקינה, שלא היינו באים כלפיה בטענות בכלל. ואני רוצה לספר – אתם יודעים; לאלה שלא יודעים – שאנחנו הנחנו עקרונות להצעת חוק על-פי העקרונות ועל-פי חוות הדעת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. קבענו שם שהממשלה צריכה לקבוע כיצד היא תטיל על החטיבה להתיישבות משימות; שהממשלה תחליט על כל משימה שתוטל על החטיבה וגם תתקצב אותה בהתאם; שהחטיבה תהיה מוסמכת לבצע את המשימות רק על-פי החלטת ממשלה, רק לאחר אישור תקציבי בהתאם; שהחטיבה תהיה נתונה לביקורת מדינה – למרות שאמרו לנו שהיא נתונה, ואני לא יודעת, אם היא נתונה, למה אי-אפשר שיהיה כתוב שהיא תהיה נתונה לביקורת המדינה; שעובדי החטיבה יהיו כפופים לכללי המשפט הציבורי, החלים על כל עובדי המדינה; שהחטיבה תהיה, כאמור, כפופה לחוק חופש המידע; שהחטיבה תהיה, כאמור, כפופה לחוק חובת המכרזים. כל כך פשוט, כל כך אלמנטרי, כל כך נכון. אבל במקום להחזיר את המשילות לממשלה, לנקות את החטיבה מהחשדות שעלו כלפיה ולתת לאור השמש ולכללי המינהל התקין להיות חלק מהפעילות שלה, באה הממשלה ומבקשת להעביר הצעת חוק שמתוך גבהות לב, זלזול מופגן באנשי החוק, ומבחינתי עריצות שלטונית, מתעלמת מכל מה שנכתב ונאמר; הצעת חוק שמתפתלת, כפי שאמרתי, סביב החובה להחיל את חוק חופש המידע; שמחילה רק חלק מחוק חובת המכרזים ומתחמקת כמו מאש מהטלת חובת שקיפות ומינהל תקין, תוך כדי כך שהיא נותנת לחטיבה הכשר בחוק להעביר כספי ציבור ללא ביקורת. למה? למה הממשלה מתעקשת להשאיר את החטיבה מחוץ לאור השמש הציבורית? למה מתעקשים בחוק שהחטיבה לא תפעל על-פי כללי המינהל התקין והשוויון? מדוע הממשלה בכלל מקדמת את החוק הזה? במקום לנצל את ההזדמנות שהביאה חוות הדעת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ולחוקק הצעת חוק שבאמת מסדירה את הפעילות כדת וכדין, במקום זאת היא ממשיכה את הדרך הקלוקלת ומאפשרת לחטיבה להוות צינור להעברת כספים פוליטיים לצרכים סקטוריאליים. הצעת החוק קובעת כי המדינה תוכל להאציל סמכויות שלטוניות לחטיבה, אבל לא מפרטת את הסדרי הפיקוח והבקרה. הצעת החוק לא מחילה על החטיבה את חובת המינהל התקין והשקיפות, כפי שציינה נציגת משרד המשפטים. הצעת החוק לא עושה שום דבר ממה שאנשי החוק המליצו. במקרים אחרים, דרך אגב, שהמדינה העבירה סמכויות שלטוניות לגופים חיצוניים, אנחנו רואים שכן נקבעו בחוק מנגנוני בקרה. כך, לדוגמה, חוק המועצה להשכלה גבוהה, שמקים תאגיד נפרד מהממשלה ומעניק לו סמכויות שלטוניות, בצד הענקת הסמכויות השלטוניות הוא גם קובע מנגנוני בקרה מסודרים של פיקוח שלטוני. כך גם בחוק זיכרון השואה והגבורה. הצעת החוק שלפנינו לא קובעת, כאמור, כי החטיבה תעמוד לביקורת המדינה. ואני חוזרת: היא לא קובעת כי עובדי החטיבה יהיו כפופים לכללים החלים על השירות הציבורי; היא לא קובעת כי חוק חובת המכרזים יחול באופן מלא על החטיבה; היא לא מחילה על החטיבה באופן מלא את חוק חופש המידע; היא לא מחייבת את החטיבה בכללי המינהל התקין. ההצעה מעבירה סמכויות שלטוניות ללא קביעת כל מנגנון פיקוח. יש בכך שיא של זלזול בעקרונות החוק והמינהל התקין. יש בכך שיא של זלזול בכל גורמי החוק שעמדו והתריעו ואמרו וביקשו וסירבו ואמרו שאין זה תקין. אדוני היושב-ראש, השר, חברי וחברותי, כל הדברים שציינתי הם לא דעות אישיות, הם לא חוות דעת שלי, אלו דברים שנאמרו כאמור ונזעקו על-ידי כל הגורמים האמונים על המינהל התקין; על-ידי כל הגורמים, כל שומרי הסף שמתפקידם לשמור על הדמוקרטיה. לאורך כל תהליך החקיקה התריעו כל המנגנונים מפני הצעת החוק כפי שהיא ומהליך החקיקה הדורסני. לאחר פרסום חוות הדעת של המשנה ליועץ המשפטי הורה ראש הממשלה להקים ועדת מנכ"לים. אבל, כמו שאנחנו יודעים, עוד בטרם סיימה ועדת המנכ"לים לדון בנושא, אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את הצעת החוק. כבר בוועדת השרים לענייני חקיקה התנגד היועץ המשפטי לממשלה להצעת החוק וקבע שהיא אינה קובעת את מנגנוני הפיקוח. בשלב הזה התערב גם מבקר המדינה, שקבע שיש כאן חשש לכשל חמור בסדרי משילות. במהלך הדיונים בוועדת החוקה התריעו היועצים המשפטיים השונים שוב ושוב בנוגע לבעייתיות של הצעת החוק הזו. היועץ המשפטי לוועדת החוקה ציין שיש לכתוב במפורש מהן החובות שיחולו. גם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר התריעה שוב בפני הוועדה על הבעייתיות. נציגת משרד המשפטים ציינה שההסדר המוצע לא רק סותר את הדין המינהלי והציבורי אלא עשוי ליצור פתח להשחתה ציבורית. היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה, היועץ המשפטי לוועדת החוקה, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, נציגת משרד המשפטים – כולם מתריעים מפני ההצעה כפי שהיא. אבל מי הם כל גורמי החוק לעומת הממשלה? מי הם כל גורמי החוק לעומת חברי הכנסת של הקואליציה? מילים כמו שלטון החוק, שקיפות, סבירות, שוויוניות, מינהל תקין, נופלות כאילו היו חסרות כל חשיבות; נופלות על אוזן ערלה. ואני רוצה לומר לכם שוב, כפי שאמרתי: אני לא מאשימה את בצלאל סמוטריץ, ואפילו לא את החטיבה להתיישבות יהודית, וגם לא את הבית היהודי; אני מאשימה את הממשלה. ושלא יבואו ויאמרו לי: אין ברירה, לא נפיל את הקואליציה בגלל זה. ושלא יבואו ויאמרו לי: אנחנו מצביעים מתוך בחילה. ושלא יבואו ויאמרו לי: אנחנו בסך הכול בקואליציה ושומרים על משמעת קואליציונית. לא, חברים, עוד מימי טקיטוס נקבע שמי ששותק אחראי באותה מידה כמו מי שעושה את העוול. אתם שותקים, חברי בקואליציה – לכל הכיסאות הריקים האלה, ואני מקווה שחלק רואים את זה. חברי הקואליציה צריכים לדעת שבהצבעתם היום הם נותנים יד לכרסום עקרונות המשילות והמינהל התקין במדינת ישראל, אבל הם עושים עוד דבר-מה, שאולי הם לא מודעים לו: הם כורים במו ידם את הבור שבו הם ייפלו. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> חבל שאין פה אף אחד. <יעל גרמן (יש עתיד):> ועל כך נכתב בתהילים ז', 16–17: "בור כרה ויחפרהו, ויפל בשחת יפעל; ישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד". <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לחברת הכנסת גרמן. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה. נא לשים לב, אנשי יש עתיד, 20 דקות ולא 40 דקות. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני נקרע היום. מי שלא מבין, אז אני אסביר את זה יותר בפשטות: אני אוהב את החטיבה להתיישבות ואני בעד החטיבה להתיישבות, אבל אני נגד החוק. אני בעד החטיבה להתיישבות, כי הם גורם ביצועי העוזר, תומך במועצות האזוריות ובהתיישבות. אני בעדם, כי יש שם עובדים מדהימים, שעובדים סביב השעון לבצע את המשימה שלהם. ואני בעד החטיבה כי הם יעילים הרבה יותר מאשר כל גורם בשלטון המקומי. אני אספר לכם עכשיו סיפור אמיתי. בתוכנית 2017 של ממשלת ישראל אני נלחמתי כדי שמי שיבצע את התשתיות בעוטף-עזה יהיה החטיבה להתיישבות. ולא הסכימו. הגעתי עד מנכ"ל משרד ראש הממשלה וראש הממשלה בדרישה שהחטיבה תבצע את העבודות. כבר אז היה מתח בין משרד ראש הממשלה לבין החטיבה להתיישבות. החטיבה להתיישבות הוחזקה על-ידי ישראל ביתנו ארבע שנים ברציפות, ולפני זה מפלגת העבודה. ואז אמרו לי במילים פשוטות: חיים, תתרחק כמו מאש מהדבר הזה. היתר היסטוריה. אבל אני נלחמתי. בנובמבר 2014, אחרי שהממשלה הייתה ממשלת מעבר, היה צריך להעביר כסף לחטיבה, מתוך החלטת ממשלה. העבירו 400 מיליון שקל לרח"ל ולחטיבה להתיישבות, להתחיל לטפל בקו הקדמי של עוטף-עזה. כמובן – ותקשיבו טוב לנתונים – שאם מעבירים לחטיבה להתיישבות כסף לבצע את המשימה בנובמבר 2014, אז הכסף לא יוצא, כי משלמים שוטף פלוס 60. כל הכסף יצא בינואר 2015. ולכן ב-2014 מופיע כאילו החטיבה להתיישבות לא עשתה כלום בעוטף-עזה. וזה נכון. כמה היא יכולה לעשות בחודש וחצי? כמה היא יכולה לעשות? אז כשחותכים את הנתונים במאזן ב-31 בדצמבר 2014, כולם צודקים. אבל תמיד למאזן יש ביאור, ואת הביאור אני מביא פה עכשיו. הביאור אומר שכל העבודות בוצעו ב-2015, וחסרים עוד 50 מיליון שקל. עכשיו, כל הנהלת החשבונות מול האוצר מנוהלת בצורה שונה לחלוטין. מה זאת אומרת שונה? כל מה שלא בוצע עד סוף השנה, האוצר לוקח ומחזיר בחזרה בשנת 2015. 465 מיליון שקל הם בדיוק הכספים שלא בוצעו והועברו, חלקם, לחטיבה להתיישבות. זאת האמת לאמיתה. אבל מה? אני צריך לפנות לאוצר שינתקו את הנתונים בין השוטף לבין יתרות של שנים קודמות. ואז האוצר אומר לי: אני לא מסוגל לעשות את זה, תפנה לדינה זילבר, היא צריכה לאשר לנו לעשות זאת. ואז אני פונה לדינה, והיא אומרת לי: אבל יש בעל-בית, הבעל-בית החדש הוא שר החקלאות אורי אריאל, הוא הבעל-בית, הוא צריך להנחות שניתן לפצל. למה? ככה היסטורית עושים את הדברים. ואז מסתבר שעכשיו, כשהכספים מגיעים לוועדת הכספים בסעיף מסוים, מסתתרים עוד כספים שם, ואין שקיפות. אלה הנתונים וזאת האמת לגבי החטיבה להתיישבות, בלי לריב עם אף אחד, בלי להתווכח עם אף אחד, בדיוק כמו שזה. וחלק מהעבודות הן מהותיות, הן למען הביטחון של התושבים, גם בצפון וגם בדרום. זאת נקודת זכות שאני מביא לחטיבה להתיישבות. ועכשיו אני רוצה לעבור לנושא הבא: עשבים שוטים. ועכשיו, בנט, שר החינוך, אני מפנה את זה אליך ישירות. אני מקריא לך מה כתוב על הקבר של ברוך גולדשטיין: מסר נפשו למען ישראל, תורתו וארצו; נקי כפיים ובר-לבב. ועוד משהו קטן שכתוב: ערבי טוב הוא ערבי מת; כהנא חי. חברים, זה לא קרה היום. זה קרה לפני 20 שנה. מי שלא עצר את הדברים האלה שם נתקל, לאחר ההתנתקות, או הגירוש, בנוער הגבעות. ואז, כל הציונות הדתית ואמרה: לא, עשבים שוטים. עכשיו, אני אגיד לכם משהו: מי שלא טיפל בנוער הגבעות נתקל ב"תג מחיר", ומי שלא טיפל ב"תג מחיר" מקבל חתונה כמו שצילמו בערוץ 10. זו, בדיוק, הנקודה. אנחנו חקלאים ויודעים שאיפה שיש עשבים, מה קורה? שום דבר לא גדֵל, רק עשבים. הם גונבים את המים מהירק. מה אנחנו עושים בשביל שהירק יגדל, בשביל שעגבנייה, מלפפון, גזר ותפוחי-האדמה יגדלו? – מעשבים. עישוב, עבודה סיזיפית, עבודה קשה. צריך לבוא ולקחת את העשב מהשורש. שר החינוך, זה מה שאתם צריכים לעשות. לקחת את כל העשבים האלה משורש, להוקיע אותם ולתת להם חינוך מחדש, כי טעיתם בחינוך, ואתה שר החינוך. טעיתם ובגדול, וגם הרבנים טעו. אתם כבר נמצאים באנרכיה. כשאני רואה את ראשי המועצות וראשי הערים מעבר לקו הירוק במצוקה נוראית, אמיתית, אתם לא שם. אני שואל: איפה המפד"ל? לאן נעלם המפד"ל? איפה ניסן סלומינסקי? לאן הוא נעלם? איפה המפד"ל? איפה המפד"ל? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> גם אני שואלת. <חיים ילין (יש עתיד):> איפה? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני מתגעגעת אליהם. <חיים ילין (יש עתיד):> אני אומר לך שהשכנים אצלנו – עלומים, סעד, תקומה – הרסתם גם, ודרכתם על התנועה הקיבוצית הדתית. אתם טועים בגישה. הגישה של לדרוך על ההתיישבות בקו הירוק בשביל לשים רק את ההתיישבות מעבר לקו הירוק, זו טעות פטאלית. מבחינתכם, אין שלומית, אין נווה, אין בני-נצרים, אין שומריה, אין רתמים, אין לכיש, אין כלום; רק מה שמעבר לקו הירוק. אבל אם הייתם מספיק חכמים באינטליגנציה רגשית, ומחבקים את ההתיישבות בתוך הקו הירוק, הייתם במקום אחר לחלוטין. אבל הלכתם והנצחתם. ואז מופיע חוק – החוק שלכם, חוק פרטי. אמרתי לבצלאל: אל תעשה את זה. אמרתי לחטיבה להתיישבות: אל תעשו את זה. זה לא יכול להיות שאתם מעמידים את ההתיישבות בתוך מדינת ישראל, צפון ודרום, כבני-ערובה של ההתנחלות. אתם לא יכולים לעשות את זה. ואז אני מגיע לחטיבה להתיישבות ואומר להם: חברים יקרים, שימו חמישה סעיפים. תאמינו לי שישבתי ביש עתיד בפנים, וסיכמנו בתוך חדר סגור שאם ההסתייגויות עוברות אין לנו מניעה ואנחנו נתמוך בחוק, כי זה בעצם שקוף לחלוטין. הוא תחת חוק חובת המכרזים, הוא תחת ביקורת והוא תחת כל מה שאנחנו רוצים, בדיוק כמו שחברת הכנסת יעל גרמן עכשיו וכולם אמרו. אבל, לא. מופיעה המילה מכרז, אבל 1, 2, 3; שקיפות – אבל 1, 2, 3. ואני שואל: למה אתם לא מקבלים את ההסתייגויות שלנו? אלעזר שטרן שׂם שם, בשם יש עתיד, הסתייגויות. תקבלו את ההסתייגויות, ואני אצביע בעד, וכמעט כל החברים יצביעו בעד. לא תהיה סיבה למה לא. אבל הפלתם גם את ההסתייגויות. למה? כי המטרה בסוף זה שכולנו נהיה קישוט בשביל להלבין את המאחזים. לקח לי זמן להבין את זה. אני בסך הכול תמים. מה לעשות, אני רוצה להאמין שכולם רוצים למען מדינת ישראל, לטובת מדינת ישראל. גם כשביקשתי לפחות שבחקיקה תהיה חלוקה שוויונית, גם זה לא הופיע. חלוקה שוויונית זה אומר שכל מחוז מקבל – שליש, שליש, שליש. זה לא הופיע. אז למה שנתמוך בחוק? אנחנו תומכים בחטיבה להתיישבות – צריך לדעת את זה; אנחנו לא תומכים בחוק, ויש פער אדיר. גם לא תומכים בזה שהחוק, בעצם, מובל על-ידי בצלאל בלי שיתוף, בלי שום דבר, בלי לשמוע אף אחד. אני אספר לכם, שאם הייתם רוצים שהחוק יעבור, הייתם צריכים לתת פה – יש מספיק אנשים באופוזיציה שהיו נלחמים למען החטיבה להעביר את החוק. אבל לא ככה, לא בצורה הזאת. אני לא יודע להעביר חוק ככה. אני יודע לשתף אנשים, לשמוע אנשים, להגיע לעמק השווה ולעשות משהו. אבל לא. הוא רצה לבד, באותה שיטה שמקימים את המאחז, כי אוי ואבוי אם לא נקים אותו. ואז מי צריך להיות שם? החטיבה להתיישבות. ולמה אין שקיפות שם, במאחזים? אגיד לכם למה: כי אסור לגלות שמדינת ישראל קונה קרקע, קרקע פרטית, מפלסטינים. ממתי, סליחה, הבית היהודי דואג לפלסטינים מעבר לקו הירוק? אני לא ידעתי שאתם עד כדי כך סוציאליים וחברתיים. דואגים לכל פלסטיני שמוכר את הקרקע, זה אסור. אז אם החטיבה קונה קרקעות ואתם לא רוצים, אז זה מנוגד לחוק. ממתי החטיבה קונה קרקעות? המדינה קונה קרקעות. או שיש עסקאות שאנחנו לא יודעים בין משרד הביטחון, שהוא אמון על הקרקעות באיו"ש, לבין החטיבה להתיישבות, ואנחנו לא יודעים את זה. למה שקיפות חלקית? למה חצי היריון, סליחה? מה זה הדבר הזה? לא קיים מושג כזה. אבל אתם הובלתם. כשהשרה שקד שאלה אותי מה אני אצביע, אמרתי לה שאני אצביע נגד, ואמרתי לה שעשיתם את כל הטעויות האפשריות. אתם לא מאחדים. הקול השפוי שלך, בנט, הוא קול שפוי לאחר שקיצונים צועקים. הוא נראה מרכזי, הוא נראה מחבק, אבל תבדוק טוב-טוב את הקול שלך מול כולם. המפד"ל איחדה תמיד. אם יש היום, ותסתכל בכל עוטף-עזה, שיתוף פעולה בין כולם, בין המושבים הדתיים, בין הקיבוצים הדתיים, בין הקיבוצים החילוניים ובין כל ההתיישבות, זה אך ורק בגלל נועם ההליכות ובגלל יהדות שמחבקת. היום, בצפייה בסרט, כתבתי משהו שיצא לי מהלב: זה לא מי יהודי או מי לא יהודי, אלא מי בן-אדם ומי חיית אדם, והיום אנחנו ראינו בסרט חיית אדם. אבל עוד יותר מדאיג אותי שאחד מהמפלגה שלך מסוגל מחר בבוקר להוציא חקיקה בכוח, כמו שהוא מנסה בחטיבה להתיישבות, שאין טרור יהודי, שכשיהודי רוצח ערבי זה לא טרור. זה מאוד מדאיג. זה מדאיג רק בגלל סיבה אחת: מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, וראש הממשלה תמיד גאה בזה, אבל בדרך הזאת אנחנו הולכים למשטר טוטליטרי, שהרוב מנציח תמיד איזשהו חוק שהוא ממש לא דמוקרטי. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך. תודה, חבר הכנסת ילין. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. אדוני, עומדות לרשותך 40 דקות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברים שנוכחים, שמקשיבים, אני, למען האמת, התלבטתי איך ומה לדבר כשישבתי ושמעתי את החברים. אני, כאזרח ערבי במדינת ישראל, עומד כאן וצריך להיכנס לוויכוח של יהודים. אני אומר לך בכנות, אני שואל את עצמי איפה אני ומה עלי ואיפה אני צריך להיות בכל העניין הזה. הקשבתי, למען האמת, לרוב הדוברים, כולל לך, אדוני היושב-ראש, ובגין היה כוכב בנאום הזה. אני רוצה לקחת את הדיון למקום אחר. אדוני שר החינוך יושב אתנו, ואני פשוט רוצה לעשות אתך סיעור מוחות. כולנו למדנו היסטוריה וכולנו קראנו היסטוריה. לפני הקמת המדינה ההסתדרות הציונית הקימה שלושה גופים לאומיים לשם הקמת מדינת ישראל. אני לא נכנס איפה ומה, אני רק, קצת היסטוריה, שנהיה ביחד. הקימה את הסוכנות היהודית, את קרן היסוד ואת קק"ל; שלושה מוסדות לאומיים שהתחילו לעבוד, עשרות שנים, כל אחד בכיוון ומהצד שלו. ב-1948 קמה המדינה וקם מוסד לאומי שבעצם הוא מדינת ישראל. המוסדות האלו המשיכו להתקיים עד היום הזה. גם בזה אני לא רואה צורך ואני חושב שכל הדבר הזה מיותר, יש מדינה. עכשיו אני רוצה לקחת אתכם להיסטוריה הזו ולנסות לשכפל אותה למה שקורה בימינו. קמו שלושת המוסדות הלאומיים לפני הקמת המדינה וקמה מדינת ישראל. עכשיו אני שם את הדברים על השולחן. התהליך שהיה, רוצים להעתיק אותו, לאותו תהליך: הקמת מוסדות לאומיים טרום הקמת מדינת יהודה. ככה אני רואה את הדברים. עכשיו מקימים מוסד לאומי בשם החטיבה להתיישבות, שהיא מחלקה בהסתדרות הציונית, אבל השוני שהיא תמומן מכספי משלם המסים. קם מוסד לאומי ועכשיו יש לו מטרה: איך אני מכשיר את ההתיישבות בשטחים? אני אגיד את זה במילים אחרות: איך אני מכשיר כל קרוון שנמצא בכל גבעה, או בשם המדיני, שאנחנו רגילים להגיד, מאחז. זאת האמת. אני מעריך את הבית היהודי על התפיסה האידיאולוגית שלהם. הם אומרים לכם: חברים, זה אנחנו. וסמוטריץ? כולם סמוטריצים, אני רואה אותם, אבל לפחות סמוטריץ הוריד את המסכה. אמר: זה אני, זה מה שאני חושב, ואני שם את זה על השולחן. אני רוצה להוציא את החטיבה להתיישבות, שהיא תקבל ולא תיתן. המטרה שלי ברורה, אני רוצה להכשיר את ההתנחלויות, להכשיר את המאחזים, להקים מדינת יהודה, ואלו המוסדות טרום הקמת המדינה. אבל אני מזהיר אתכם שלא תגבר מדינת יהודה גם על מדינת ישראל בעתיד, יש היסטוריה הרי. האבדון הזה שאתם לוקחים אותנו אליו, שכולנו נשלם את המחיר, זה המצב. כי אם אנחנו מדברים במונחים של הכספים שמיועדים לחטיבה להתיישבות, אלו כספים קואליציוניים – בסדר, כמו החרדים, כמו כל מפלגה אחרת, כספי קואליציה והעברות למיניהן זה סיפור אחר. אנחנו לא צריכים את החטיבה להתיישבות, יש לכם אלף דרכים להעביר כספים לכל מיני משרדים ולהכשיר אותם בדרכים שאתם חושבים. אבל התהליך שעובר עלינו הוא תהליך מאוד מאוד מסוכן. תראו, חברים, זאת השנה השלישית שאני חבר כנסת. אני חייב להגיד לכם את האמת. רבים – ואני שומע את זה בחוץ ושומע את זה מעוזרים פרלמנטריים, שזה פיליבסטר שאנחנו עושים. אני אומר לכם שזה הדיון הרציני ביותר שהתקיים בבית הזה מאז שאני חבר כנסת. זה דיון מהותי וחשוב מאין כמותו. דיון שמאז 1967 לא – הדברים לא הונחו על השולחן. אני אומר על עצמי: לקח לי זמן לחיות בשלום עם הציונות של שולמית אלוני, יוסי שריד וזהבה גלאון. חי בשלום. ציונות שמקבלת את האחר, שתי מדינות לשני עמים, אני חי אתה; עכשיו מניחים על השולחן את המשיחיות ואת מדינת יהודה. מניחים את זה על השולחן ומתקיים דיון על זה. אל תזלזלו בדיון הזה, זה לא פיליבסטר. הדיון הזה, עוד יגידו וידברו עליו רבות. יראו מה כל אחד אמר ואיפה הוא אמר את זה. למה אני אומר את זה? היה דיון על התקציב, היו דיונים על הפלת ממשלה, היו דיונים על חוק הלאום והרבה חוקים אחרים; אבל דיון כזה, עם דוברים, כמעט כל האופוזיציה, להישאר עד שעות הבוקר ושכל אחד ישמיע את דעתו, לא היה בבית הזה. זה לא סתם, זה לא בא מהאוויר. הנושא כל כך חשוב שהוא מחייב התייחסות. המדינה בוערת, מעגל האלימות משתולל. 23 נרצחים, יותר מ-200 פצועים, בצד הפלסטיני מאות הרוגים, אין ביטחון, חיי פחד בכל פינה אצל כולם. תקשיבו מה קורה. זה הפך להיות שגרה. שלושה חודשים של מעגל אלימות ורצח ופחד ואימה, והכול הפך להיות כאילו שגרה. הבית הזה לא מתכנס לדון איך עוצרים את זה ואיך מביאים אופק חדש. מתכנסים, ושכחנו מזה. יאללה, בסדר, אפשר לחיות. עוד עשרות קורבנות, עוד מאות הרוגים, בצד הפלסטיני, בצד הישראלי, פצועים, יאללה, נחיה את זה. זה המחיר של הנחת אבן היסוד של מדינת יהודה. מה לעשות, צריך לשלם מחיר, ואנחנו עכשיו משלמים את המחיר, ולא נתקפל, לא נדבר עם הפלסטינים, כי אין פרטנר. אני חושב שהפרטנר אצלנו איננו, לא שם, כי החזק הוא שקובע את כללי המשחק, לא החלש. הגענו למצב שכל התהליך שעובר עלינו, והדברים שחבר הכנסת סמוטריץ מוביל ועכשיו אנחנו דנים בחלק מהם, הפכו להיות נורמות. למה אני מתכוון נורמות? חבר הכנסת סמוטריץ ורבים התייחסו לזה לגבי הטרור היהודי ומה שהיה בשרפת המשפחה בדומא, והגדירו את זה "לא טרור". לא קמו עליו בבית הזה, זה כאילו עבר בשתיקה. גזענות וטרור נגד ערבי עוברים בשתיקה. אלה העובדות. ולאן הגענו? תקשיבו לאן הגענו, איך הדברים מתנהלים. שר החינוך יצא ונתן גיבוי לשב"כ בסוגיית חקירת רוצחי משפחת דוואבשה. אני נכנסתי לדף הפייסבוק של השר לראות מה קורה. כשראיתי את התגובות שם חשכו עיני. בין התגובות שרצו שם בתוך הדף – ומה השר אמר? נתן גיבוי לשב"כ, זה מה שהוא אמר. הוא רוצה להיות איש חוק בקטע הזה. התגובות שם: יהודי לא מענה יהודי; יהודי יכול לענות ערבים-מוסלמים; יהודי יכול לענות ערבים-נוצרים; יהודי יכול לענות חתולים – כל מה שזז. אבל יהודי לא יכול לענות יהודי. רבים התייחסו לפני, אני לא רוצה להרחיב, אבל, חברים, אנחנו נמצאים בפני סוגיה שמחייבת כל אחד ואחד מאתנו להיות אמיתי עם עצמו וללכת עם האמת של עצמו. קואליציה שמורכבת ממפלגות שונות – מחרדים, מכולנו, מהבית היהודי, מהליכוד – יש בה שוני אידיאולוגי ותפיסות עולם. גברתי היושבת-ראש, שהייתה ראשת עיריית ערד. ערד – את לא אוהבת שנשתמש במילה פריפריה, כך הבנתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> הבנת נכון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ערד, שכמו ערים אחרות המרוחקות מהמרכז, והיישובים המוחלשים, והחברה הערבית והחרדית, קיבלו נתח משמעותי בדוח העוני – 1.7. את, גברתי, נמצאת במפלגת כולנו. באת מערד בדרום ובאת למטרה חברתית: כדי לצמצם פערים ולהרים את רמת החיים במקום שהיית. יש לך שליחות. נכון? יפה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> עד כאן נכון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> את רואה מול עינייך לאן המשאבים מוסטים. רואה את זה מול עינייך – אם זה בצורה ישירה או בצורה עקיפה, בצורה של חטיבה להתיישבות עם הורדת מסכות, או בצורה של להחביא את זה במשרדים בכל מיני תתי-סעיפים. את רואה את זה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני רואה גם דברים אחרים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה. את רואה את זה ואת שואלת את עצמך: 1.7 מיליון עניים במדינת ישראל, ואת יודעת את מצב התעסוקה ואת המצב הסוציו-אקונומי במקום שהיית ראשת עיר. את צריכה לעמוד בפני מצב שאת צריכה ללחוץ על הכפתור ולאשר מיליארד שקל שהולכים למקומות שעומדים בניגוד מוחלט לתפיסה שהביאה אותך לכאן. אז, בזמנו, כשאנחנו קראנו על הכנסות שהיו כאן, הייתה אידיאולוגיה; הלכתי עם מה שאני מאמין ולא ויתרתי, זה אני. אבל אנחנו הגענו למצב היום, בכנסת העשרים – וראיתי סימנים ראשונים של הדבר הזה בכנסת התשע-עשרה: תמורת הכיסא, תמורת זה שאני נמצא שם, תמורת זה שאנחנו, יאללה, ביחד, אני מוכר את כל הנכסים שיש לי. חוק כזה צריך להיות הרבה מעל לכל המחשבות האחרות. אנחנו כאן דנים על סוגיה מהותית שיש לה השלכות עתידיות על כולנו. זה לא עניין של מיליארד שקל שאני צריך לתת לחטיבה להתיישבות. זה לא עניין של להעביר כספים. זה עניין של להחליט אם אני מחזק את ממלכת יהודה או מחזק את הקבוצות המוחלשות; האם אני שם אבן לעוד צרות צרורות שמחכות לי בעתיד או שאני מחליט לחשוב על חברה תקינה ופחות מושחתת. כל החברים שדיברו לפני הסבירו את הדברים שעומדים מאחורי החטיבה להתיישבות – אם זה שחיתות, אם זה חוסר מינהל תקין, אם זה חוסר כפיפות לשלטון, אם זה לקחת כספים ללא כפיפות לביקורת המדינה וליועץ המשפטי. דיברו על כל הדברים וציינו את זה במספרים מכל הכיוונים, ושמעתם את זה. אתם מבינים שהדברים האלה הולכים בניגוד לחוק, בניגוד לכל תפיסה הגיונית ובניגוד לתפיסת העולם שאתם בכולנו באתם בשמה לכאן. זאת נקודה שאתם צריכים להביא בחשבון. חברים, המצב שנוצר, שמפלגת תקומה על שני חבריה, השר אורי אריאל – שתיאר אותו, לטעמי, בצורה הכי נכונה חבר הכנסת שטרן, שאמר "השר המסית" – ושותפו חבר הכנסת סמוטריץ, שני נציגי תקומה בתוך הבית היהודי – אני לא רוצה להתייחס עכשיו לכולם, אני רוצה להתייחס להקצנה שצועקת לשמים – הם, עם הצחוק ועם החיוך הממזרי שיוצא מהם, קובעים את כללי המשחק ואת העתיד של כולנו. קובעים את העתיד של כולנו. כאן אנחנו, חברים, חייבים לעמוד ולחשוב בינינו לבין עצמנו ולקבל את ההחלטה החשובה והאידיאולוגית. מדובר במדיניות. צריכים להחליט: יהודה או ישראל? זאת ההחלטה שמונחת כאן. אתה לא יכול לדבר על שתי מדינות ובמקביל להכשיר מאחזים. תחליטו מה אתם רוצים. אתם לא יכולים להחזיק את הכול בידיים. חברים, אני מסתפק בזה. יש לי הרבה מה להגיד בהמשך. אני רוצה לתת לשאר החברים לדבר. אני אחלק את זמני, ואומר לכם את זה: אני כערבי – זה ויכוח בין יהודים. זאת בעיה שלכם, לא שלי. <יעל גרמן (יש עתיד):> כשהממשלה מתפרקת מהסמכויות שלה, זאת בעיה שלך בדיוק כמו של כל אזרחי מדינת ישראל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> נכון. אבל ברגע שהחטיבה להתיישבות – ואנחנו מדברים על דיון, דיון רציני מאוד מאז 1967 – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> החוק הזה הוא התפרקות של הממשלה מסמכויות, חוסר של מינהל תקין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה כבר הפך לנורמה בממשלת נתניהו. זה – אני לא יכול להיאבק בו. אני לא יכול להיאבק בו. <יעל גרמן (יש עתיד):> לא, זה חוק. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה לעשות, זה הפך לנורמה, וגם אצל רוב מצביעיהם זאת נורמה. אני מדבר הרבה מעבר לזה: אני מדבר על המשיחיות, על ההרס שכאן מונח על השולחן. אני מדבר על כסף שבא במפורש. אני הולך להכשיר מאחזים; אני הולך לקבור כל פתרון מדיני עתידי – זה מה שמונח על השולחן. אז אני לא מסתכל על ההעברות הכספיות. השחיתות הפכה לנורמה, נכנסה לכל כיס. לא הבית היהודי – גם אצל החרדים. כולם. נורמה. והציבור צריך להחליט לגבי נורמת השחיתות, נורמה שאנחנו רואים אותה בכל מקום: רואים אותה בוועדת הכספים, בהעברות ועם הצחוקים ועם הרמת היד, ורואים אותה בחוסר הנוכחות המוחלט של חברי הקואליציה כאן. אנחנו יודעים את הרמות שבאו לכאן. אבל, לפי דעתי, הנושא המהותי שצריכים, אתם היהודים, לקבל בו את ההחלטה כאן: האם אתם מסתפקים בציונות שמכירה בזכותו של העם האחר להקים מדינה לידכם או לא? מונחת כאן תפיסת עולם שונה בכל מיני דרכים, והשר שותף לתפיסת העולם הזאת. ואתם צריכים להחליט כאן, אתם היהודים צריכים להחליט. אני אומר לכם, ואני אומר את זה ולא מתבייש להגיד את זה. אני מזהיר, ותדעו לכם, שמדינת יהודה שבדרך לא תהרוס את מדינת ישראל. תודה לכם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. חברת הכנסת סתיו שפיר, גם לך יש 40 דקות. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> למה אמרת את זה בכזאת אנחה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> לא, דווקא אני אומרת – גם לך יש 40 דקות. בבקשה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> כבוד היושבת-ראש, תודה לך, טוב, נפתלי בנט, שדווקא אתה יושב פה עכשיו – אומנם מאזין לאוזניות ולא מתרכז בדיון. אני אבקש את תשומת לבו של שר החינוך נפתלי בנט. אני חושבת שלנוכחות שר במליאה יש משמעות אמיתית אם הוא מקשיב לדיון, ולא אם הוא יושב עם אוזניות ומקשיב למשהו אחר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> כבוד השר, אנחנו מבקשים שתקשיב. <שר החינוך נפתלי בנט:> אני שומע, אני שומע. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אז כנראה שהוא שומע. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> הוא לא הצליח לשמוע את מה שאמרתי בהתחלה. אין שום סיכוי כזה. כבוד השר, אני מבקשת את תשומת לבך, ועד שאני לא אקבל אותה אני לא אמשיך לדבר. ואני מבקשת לשמור על הזמן שלי. אנחנו יכולים לעמוד פה עוד הרבה מאוד שעות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> כבוד השר, אתה שומע? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> הזלזול הזה מתאים למליאת הכנסת? <היו"ר טלי פלוסקוב:> הוא אמר לך שהוא שומע. <עיסאווי פריג' (מרצ):> את תאתגרי אותו, סתיו. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> זה נראה לך הולם? <היו"ר טלי פלוסקוב:> את רוצה שהוא יסתכל? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> יושב פה שר, ולא סתם. לא יושב פה נציג קואליציה אחד; יושב פה שר – מלבדך, שאת היושבת-ראש – ושר שמחויב לשבת פה במליאה, והוא יושב עם אוזניות ולא מקשיב לחברי הכנסת. אתה יודע מה? אני קראתי את הגינוי שלך בימים האחרונים. שמעתי את האמירות המאוד-ממלכתיות שאתה שיגרת לתקשורת. ואתה יודע מה? אני לא מאמינה למילה ממה שאתה אומר בגינויים האלה. ואתה יודע למה? כי גינויים זה כל כך קל; זה רק מילים. אבל בסוף יש מעשים. אתה בורח, נפתלי בנט? לשר החינוך לא יאה להקשיב ואולי אפילו להשיב לטענות כאלה? זה לא נעים? אתה יודע מה המעשים האלה שיכולת לעשות במשך כל כך הרבה זמן כדי למנוע דברים כמו מה שאנחנו ראינו הלילה בחדשות – חתונת הדמים; בושה – כדי למנוע מעשים מתועבים כנגד אנשים תמימים שלא עשו שום דבר להזיק; כדי למנוע מצב שבו שוטרים מאושפזים עכשיו בבית-חולים עם שברים בעצמות בגלל חבורה של עבריינים קיצוניים שעשו הפגנה נגד השב"כ והמשטרה. אתה יכול לעשות דברים כדי לעצור את זה. יש לך אחריות לדברים האלה, ואתה בחרת שלא לעשות. להפך. בחרת לעשות בדיוק להפך. האשמה והאחריות למה שאנחנו רואים שקורה פה במדינה, לגל השחור שעובר על החברה הישראלית, היא בידיים שלך ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו. והאמת היא שהאחריות היא בסופו של דבר היא על כולנו, כי אנחנו מממנים את זה; אנחנו משלמים כסף על פעולות "תג מחיר" מכספי המסים של כולנו. נפתלי, אתה יכול לשבת שם ולדבר ולנסות לעשות כאילו אתה לא מתייחס ולא מתרכז. האחריות שלך לשבת במליאה וכן להקשיב לדברי חברי הכנסת. ואני אבקש שוב מיושבת-ראש הישיבה, גברתי, ששר החינוך, שאמור לשבת פה במליאה, יהיה ממש מעורה בדיון. זה המינימום שניתן לעשות. אני לא עושה פיליבסטר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני מבינה מה שאת אומרת. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אני הולכת להגיד דברים שמוצמדים אחד-אחד לנתונים, ואני מבקשת שהשר ישב כאן ויקשיב, ואם הוא רוצה – גם יגיב. <היו"ר טלי פלוסקוב:> השר נמצא באולם וזכותו לשבת בכל מקום באולם. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> הוא לא נמצא באולם. הוא יושב שם בצד ומפטפט ומדבר בטלפון. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני לא יכולה לחייב את השר להסתכל לך בעיניים כשאת אומרת. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> זו חוצפה, וזו חוצפה גדולה. אז בואו נסביר איך הדבר הזה עובד: רגע אחרי ההתנתקות מפתחים אסטרטגיה חדשה בקרב הנהגת המתנחלים. ועדי המתיישבים בבנימין ובשומרון מוקמים כעמותות של המועצות המקומיות. המנהיגים הם פעילים מרכזיים בבית היהודי ובליכוד. אנחנו כולנו מכירים את שמותיהם: גרשון מסיקה וקצובר וכו' וכו'. והם מחליטים על אסטרטגיה חדשה כדי להימנע ממצב של פינוי נוסף כמו שהיה בהתנתקות. אנחנו שומעים את התיאורים הקשים של אותה אסטרטגיה: המטרה היא להוריד את המדינה על הברכיים; לגרום למדינה ולשלטון החוק, לכוחות הביטחון, לפחד, ולפוליטיקאים שמקבלים החלטות – להימנע מלקבל החלטה על עוד פינוי. יושבים שם אנשים ומתחילים להעביר מפות ולהעביר הדרכות ולהכשיר את ההתנגדות הבאה לפינוי, כולל ממש יצירה של אסטרטגיה שלמה על איך מסיתים ומתזזים את כוחות הביטחון, את צה"ל, את הצבא ואת המשטרה, כדי להעסיק אותם בזמן שבונים עוד מאחזים לא-חוקיים ומגינים על אותם מאחזים כנגד פינויים. אני אקריא לכם כמה מהדברים שאומרים אותם מנהיגים של ועדי מתיישבים. למשל, ועד המתיישבים בהנהגת בני קצובר ממליץ לחסום כניסה לבסיסים צבאיים. אחר כך הוא מציג שאלה לפעילים: מה הקשר לפגיעה בערבים? ואז הוא אומר את עמדתו: אנחנו מאמינים שגבולות המאבק רחבים. יו"ר ועד מתיישבי בנימין, איציק שדמי, הודיע לקראת המאבק על פינוי המאחז הבלתי-חוקי במגרון שהוא הולך לצייד את האנשים שלו לעימות מול כוחות הביטחון בקסדות ובאלות – לא נגד האויב, נגד הצבא שלנו. אלות נגד המשטרה. ואחר כך הם אומרים בריאיון, אומר אותו איציק שדמי: צריך להתייחס ליריב כאל פושע, נקודה. שודד שרוצה לעקור אותך מביתך ולמסור את היישוב שלך לרוצחים ולרמאים – הוא מתייחס כמובן לא לאויב; הוא מתייחס לצה"ל. בריאיון אחר הוא אומר: זאת הדרך הנכונה לתגובה על מה שהם עושים לנו. הם לקחו שיטה חדשה – באים, הורסים והולכים. בניגוד ליס"מניקים, שעובדים ומקבלים משכורת, אנחנו מתנדבים במאבק. ואני אומר שלאחר כל מעשה של הרס וחורבן תהיה תגובה חריפה בשטח. מה שראינו בשבוע שעבר זה פרווה. לכל דבר יש תג מחיר. והם הוגים את האידיאולוגיה המעוותת שקוראים לה "תג מחיר" ושולחים אנשים צעירים ללכת ולהתפרע, ללכת ולהסית, ללכת ולפשוע, ללכת ולהרביץ ולירוק על חיילי צה"ל, על המשטרה. ואז פתאום כולם נורא מתפלאים כשאותם אנשים גם הולכים ושורפים משפחה פלסטינית בחיים בביתה באמצע הלילה. וכולם משחררים גינויים. אבל מה הגינויים שלכם שווים, ראש הממשלה ושר החינוך? מה הגינויים האלה שווים כשמי שמממן את ועדי המתיישבים האלה זה כספי ציבור? הקופה הציבורית, כספי המסים של אזרחי ישראל מממנים את ההוגים של "תג מחיר". אז מה זה שווה, כל הגינויים שלכם? ומה זה שווה, כל המילים היפות, אם אתם לא עוצרים את זה? וזה לא רק זה. זה הרי ממש לא נגמר שם, וכולנו יודעים לאין זה ממשיך ולאין זה הולך: המאחזים הלא-חוקיים. מאיפה פתאום נפרסו להם על-פני השטח עשרות מאחזים לא חוקיים? איך הדבר הזה קרה? אני אגיד לכם איך הדבר הזה קרה, ויודע את זה היטב השר בנט, שמפחד להגיב לדיון הזה. זה קרה במימון מדינה. זה קרה באמצעות העברות נסתרות. בהרבה מאותם מאחזים לא חוקיים פועלים – הפלא ופלא – מוסדות חינוך לא חוקיים: אולפנות, ישיבות ומכינות קדם-צבאיות. הישיבה התיכונית "אהבת חיים", שהיא מאחז בפני עצמו, ממומנת ישירות על-ידי משרד החינוך של נפתלי בנט; אולפנת "גינת עדן" במאחז הבלתי-חוקי מבואות-יריחו מופעלת על-ידי עמותה שממומנת בידי משרד הרווחה; בית-המדרש של המאחז הבלתי-חוקי גבעת-אסף, שלוחה של ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, גם היא נתמכת תקציבית על-ידי משרד החינוך מהכסף של כולנו; ישיבת "תומכי תמימים" במאחז הבלתי-חוקי במצפה-יצהר, גם שם תמיכה של משרד החינוך. ואני יכולה להמשיך. אנחנו מממנים את המקומות האלה. אנחנו, בכספי המסים שלנו. בגללכם ממשלת ישראל מממנת את המקומות שבהם גדלים אותם אנשים שאתם קוראים להם אחר כך "עשבים שוטים". מאיפה הם באו? איך יכול להיות שהם הגיעו, חבורה של קיצוניים? ואללה, מאיפה הם באו? כאילו שאתם לא יודעים. כאילו שאתם לא יודעים. כאילו שאתם לא יודעים שכשאתם הולכים ותומכים ומעודדים את אותם עבריינים פושעים, שיורקים על חיילי צה"ל, אתם מעודדים הפרת חוק גם בסוגיות אחרות. כשאתה, נפתלי בנט, הולך ועומד על מכולה בבית-אל, ועומד מול נוער שיורק ומרביץ לחיילי צה"ל שמנסים לפנות אותם ממבנים לא חוקיים בבית-אל, ואתה מעודד אותם ואומר להם כל הכבוד על מעשה הגבורה שלהם; וכשחברי כנסת במפלגתך הולכים ומאיימים על בית-המשפט העליון, לעלות עליו ב-9-D, לאיים על שופטי בית-משפט עליון, לאיים על נשיא המדינה, לאיים על השב"כ, לאיים על המשטרה, ואתם לא עושים כלום, אז הגינויים שלכם גם לא שווים כלום, ולא מעניין אילו מילים יפות ומרגשות אתם כותבים בפייסבוק. זה פשוט לא מעניין. כי אתם אלה ששולחים בסופו של דבר את הצעירים האלה לעבור על החוק. וכשאתם מקימים גוף אנרכיסטי כמו החטיבה להתיישבות, ודואגים שלגוף הזה יעברו כל כך הרבה סמכויות, כל כך הרבה זכויות, כל כך הרבה כספי ציבור, אבל לא מחילים עליו שום חובות – אנרכיה מושלמת בחסות המדינה. איזה מצב מעוות. ומה הגוף הזה עושה? הולך וממשיך לממן עוד בנייה לא חוקית, ועוד שורה ארוכה מאוד של עמותות שבראשן עומדים מי אם לא הפעילים של המפלגה שלכם. כמו הגרעין התורני ביפו, והעמותה של רחמים נסימי, פעיל מרכזי של הבית היהודי. ואבי וורצמן, סגן שר החינוך לשעבר, ששתי עמותות שלו ממומנות על-ידי החטיבה להתיישבות. או העמותה שבראשה עומד יו"ר ועדת החוקה של הבית היהודי, שגם היא מקבלת מהחטיבה חצי מיליון שקל. וישיבה ביפו, שמנוהלת על-ידי הרב מישיבת "עטרת כוהנים" – מטרתה החזרת רוח התורה והיהדות לכל עם ישראל שבגוש-דן – ממומנת על-ידי החטיבה להתיישבות. אבל אתם לא יודעים, ואתם כותבים גינויים. תתביישו. כי מה שאתם עושים פה כבר שנים ארוכות, האסטרטגיה שאתם פיתחתם היא לבנות פה מדינה בתוך מדינה. במדינה אחת יש כללים וחוק, שלטון ומשילות, והשכבה השנייה שבניתם במדינה המדומה היא מדינה שפורעת כל חוק, שבה החוקים מכופפים לפי מה שמתאים לכם; שבה ניתן לבנות כל מיני מנגנונים סודיים כדי להעביר כספי ציבור לממן את האינטרסים הפוליטיים הקטנים שלכם, לממן פעולות לא חוקיות כנגד המדינה. כמו המימון שאתם השגתם לעמותת מועצת יש"ע בתקופה שאתה, נפתלי בנט, היית היושב-ראש של העמותה הזאת, והעברתם מה שקראתם לו מענקי הקפאת בנייה – מענקים שמועברים לרשויות ביהודה ושומרון על הארנונה שהם לא יכלו לגבות על הבתים שהם לא יכלו לבנות אי-שם ב-2009, כשהייתה שם הקפאת בנייה למשך עשרה חודשים. והמענקים האלה של 40 מיליון שקל בשנה, בכל שנה מאז 2009 מועברים בסוד – לא לרשויות, אלא לעמותת מועצת יש"ע. עמותת מועצת יש"ע – הפלא ופלא, נפתלי בנט – הולכת ומממנת את ועדי המתיישבים שהוגים אחר כך את "תג מחיר". ואז אנחנו מתפלאים ואתם מגנים. וכולם אומרים: וואו, איזה יופי, הם הצליחו להיות ממלכתיים לרגע, כל הכבוד. לא כל הכבוד, כי אתם מרמים רק את עצמכם. השקר הזה נחשף, והוא נחשף מזמן. ולא יכול להיות שבזמן שאתם בפועל פשוט גונבים כספי מדינה למטרותיכם הפוליטיות, תכריחו גם אותנו להשתתף בביזיון הזה של "תג מחיר". לא יכול להיות שאתם תכריחו גם אותנו שמשהו מאתנו, שהכסף שלנו – שבזמן שאזרחי ישראל יושבים ועובדים במשרד, או הולכים לאוניברסיטה, ויודעים שהם משלמים מסים למדינה כדי שהיא תדאג לשיפור איכות החיים שלהם, למעשה הם מממנים בעקיפין פעולות מתועבות כמו פעולות "תג מחיר". זה לא ייתכן, וזה חייב להיפסק. תפסיקו עם הגינויים המיותרים האלה, תתחילו לעשות משהו. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> לא רק שזה לא ייפסק, זה יהיה כשר. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> אתם מעמידים את מדינת ישראל בסכנה. כבר כל כך הרבה זמן שמדינת ישראל פשוט עומדת בסכנה. שרוח אפלה מרחפת על-פני כל מה שקורה פה בחסות הפעולות המכוערות האלה. ואני פשוט לא מצליחה להבין לאן אתם חושבים שזה הולך. לאן אתם חושבים שזה יגיע? מה אתם חושבים שיקרה אם תמשיכו ליצור כל מיני גופים מעוותים כאלה שמעבירים כספי ציבור לפעולות לא חוקיות, שמייצרים מדיניות ממשלה הפוכה למה שהממשלה באמת מצהירה עליה, שבונים דור של עבריינים שמוכנים לירוק על חיילי צה"ל כדי לממש את המטרות הפוליטיות שלכם? לאיפה אתם חושבים שאתם לוקחים אותנו? זאת המדינה שאתם רוצים? מדינה שבה יש חבורה של חוגגים בחתונה שתוקעים סכין בדמותו של תינוק שנשרף למוות? זאת המדינה? יש לנו מדינה כל כך יפה, כל כך טובה, שיכולה להיות כל כך הרבה יותר. מדינה עם כזו רוח נפלאה של יצירה ושל אומץ, ושל יכולת להגשים חלומות, ושל יכולת לעשות יותר טוב, ושל רצון אמיתי וכן לתיקון עולם. ותראו למה אתם הופכים אותה. תראו למה אתם הופכים אותנו – חברה משוסעת ושונאת, אנשים שמפחדים לצאת מהבית מפחד מהטרור, ומפחדים להביע את דעתם מפחד מהסתה. אנשים שרואים איך השופטים שלהם, השוטרים שלהם והחיילים שלהם מופקרים להסתה הזאת. איך נשיא המדינה שלהם מופקר להסתה הזאת. איך ראש הממשלה שלהם מסוגל רק לעמוד ולהסית; להגיד להם, במקרה הטוב, תגידו תודה שאתם בחיים ותשתקו, אני דואג לחיים עצמם. זאת המדינה שאתם רוצים? אתם לא חושבים שאנחנו מסוגלים להיות הרבה יותר מזה? ויודעים מה? יש רגעים, כמו לילה כזה של הצבעות, שאנחנו יודעים שבסוף חברי הכנסת של הקואליציה, שבכלל לא טורחים להיות נוכחים, יבואו ויצביעו בעד, וינסו להשפיל מבט ולא להתייחס, ולהגיד שהם עושים את זה עם בחילה, וכו' וכו'. אבל ההצבעות האלה הן הצבעות שבאמת מסכנות את המדינה; הצבעות שבאמת יוצרות כאוס ואנרכיה מוחלטת ומשרתות אינטרסים פוליטיים איומים ונוראיים, שמובילים אותנו, חד-משמעית, לאבדון. אז יש רגעים כאלה שאנחנו מרגישים תסכול אדיר. אבל האמת היא שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את התסכול הזה, כי יש לנו הרבה יותר מדי מה להפסיד; שהשנים האלה והמעשים שאנחנו נעשה כאן הם מעשים שיכריעו לאן המדינה הזאת תלך. והמדינה שלנו יקרה לנו מאוד. אנחנו לא יכולים לאפשר לה ללכת בדרך שלכם, שמובילה אותה אל הכלום; אל מדינה שתהיה לא יהודית ולא דמוקרטית, מדינה שתהיה חשוכה, ללא ערכים ליברליים, בלי סולידריות, בלי שותפות, בלי ערבות הדדית. לשם אתם מובילים אותנו. אנחנו לא יכולים לתת לזה לקרות. אנחנו נילחם בזה יום-יום, דקה-דקה, עד שננצח אתכם. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת סתיו שפיר. חבר הכנסת באסל גטאס. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, השר, חברי, אני מתחיל במשהו דווקא יפה וטוב, שהיום ומחר אנחנו חוגגים את חג המולד וגם את יום ההולדת של הנביא מוחמד, שנופלים באותו יום. זה קורה רק לעתים רחוקות. על-פי המקורות זה קורה פעם ב-457 שנים. הפעם האחרונה שזה קרה הייתה לפני לפחות 450 שנה, 50 ומשהו שנה. 4 מיליארד אנשים חוגגים את הולדתם של שני הנביאים שהשפיעו על האנושות ועל חיי האנושות אולי יותר מכל אחד אחר. ודווקא בערב כזה, שאמור להיות ערב של השראה, של שמחה, של מסר של שלום, של אחווה, אנחנו נשארים בשעות הלילה הקטנות כדי לדבר על חוק שבא בעצם – וצריך להגיד את האמת משני הצדדים של האולם הזה – בא להעצים ולהאדיר את יהודיות המדינה על חשבון הצד הדמוקרטי שבה. אין לזה שום פירוש אחר. זוהי המדינה היהודית לנגד עינינו. אומנם אנחנו לא היינו צריכים את החוק הזה, וגם לא את חוק הלאום, שוודאי באיזשהו שלב תביא אותו הממשלה הרעה הזו, כדי לדעת ולהתמודד עם המדינה היהודית. אנחנו לא היינו צריכים את החוק הזה כדי להגיד בפה מלא שקו ברור קושר את מה שקורה כאן הערב עם אותה חתונת דמים שכולם מגנים היום. מי שתמך והזין את מפעל ההתנחלויות מראשיתו עד היום לא יכול לרחוץ את הידיים שלו ממה שקרה וקורה בימים אלה – אם זה מהטרור היהודי שהשתולל, וימשיך להשתולל כנראה, ואם זה בחתונה שבה נראים פראי אדם, ניאו-נאצים ממש – צריך להגיד את זה: הם ניאו-נאצים שצמחו באותה ביצה שניזונה במשך עשרות שנים מכל ממשלות ישראל. והלילה, אם יחוקק החוק הזה, יוכשר המשך ההזנה של אותה ביצה שהצמיחה ותמשיך להצמיח את אותם חוגים של ניאו-נאצים, שהם – אי-אפשר להגיד שהם עשבים שוטים. הם לא עשבים שוטים, הם כל הגינה הזו, אם אפשר להגיד עליה גינה; אמרתי ביצה, תיאור יותר טוב. וחשבתי לתומי: למה כל הדוברים, בעיקר הדוברים הראשונים, התנפלו על הבית היהודי? זה לא חוק של הבית היהודי, זה לא אותו חוק שהביא סמוטריץ בכלל; זה חוק שהביאה הקואליציה. אז למה מתנפלים? קל לתקוף את בנט או קל לתקוף את הבית היהודי? למה לא תוקפים את כחלון? למה לא תוקפים את הליכוד? למה לא תוקפים את המפלגות הדתיות החרדיות? מה יש להם לתמוך בחוק כזה? וחשבתי, ושאלתי כמה חברים, האם זה היה חלק מההסכם הקואליציוני? בממשלה הקודמת, את כל הצרות שהיו בהסכמים הקואליציוניים ידענו מראש וציפינו שיביאו. וכרכו את עניין המשילות עם עניין השוויון בנטל ולא יודע מה. ידענו. אין לי תשובה. עד עכשיו אין לי תשובה. אבל כנראה לא היה חלק – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> ההסכם כלל בקשה של הבית היהודי להמשיך לתקצב את החטיבה להתיישבות. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כן, אבל לא לחוקק בחוק. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> ואז בזמן התקציב הם הוסיפו הסכם – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> כן. אז מה שקורה בממשלה הזו – זו ממשלה עם הסכמים קואליציוניים מתגלגלים, שקורים כל יום. כל אימת שסמוטריץ לא בא לו להצביע בוועדת הכספים, עושים הסכם קואליציוני חדש – אדוני השר, אני מבקש שתסיר את האוזניות, באמת. מצדי שתחזור לשבת שם, גם טוב, אבל זה באמת מפריע שאתה יושב מולי עם אוזנייה באוזן. <שר החינוך נפתלי בנט:> אני שומע. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> גם לא. אתה לא נוהג כרגע, שיהיה מותר לך על-פי חוק. ושם טמונה הבעיה, שם שורש הרע. זו ממשלה של 61, שכל אחד מחזיק, סליחה על הביטוי, בביצים של השני, כמו שהיה גם בממשלה הקודמת, ואז כל אחד יכול להכתיב עוד הסכם קואליציוני כל יום. ואולי יש פעלתן יתר ששמו חבר כנסת פלוני מהבית היהודי, אבל הפעם זה לא עניין של העברת כספים – תעביר לי ואעביר לך – זוהי חקיקה. לחקיקה הולכים – במקום ליישם את ההמלצות של היועץ המשפטי של הדרגים המקצועיים ביותר, שדרשו מהממשלה ללכת ולפרק את החטיבה להתיישבות, עושים בדיוק ההפך. בחקיקה עושים בדיוק את ההפך. ואתם יודעים מה? כשאמר עיסאווי שזו בעיה של היהודים, אתם תפתרו את זה – אפשר על זה להגיד עוד הרבה דברים. <יעל גרמן (יש עתיד):> זה ממש לא נכון. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אפשר להגיד – את יודעת מה? פעם אמרתי את זה לינון מגל שהיה פה פעם. זוכרים שהיה פה חבר כנסת בשם ינון מגל? אמרתי לו: אנחנו סומכים עליכם, ואנחנו סומכים על הסמוטריצים, אם ימשיכו לנהל ולהוביל – מה טוב. זה יתדרדר ויביא לעוד ועוד ועוד נקודות שבהן ישראל תחשוף את פניה האמיתיות, העולם יחשוף את הפנים האמיתיות. זה הרבה יותר טוב לנו מאשר מציאות כזאת עם פנים יותר יפות, שציפי לבני פעם הייתה אחראית על הייפוי שלהן, פעם שמעון פרס היה אחראי. כאן אלה הפנים האמיתיות. אלה הפנים האמיתיות. ורבותי, אי-אפשר פה ללכת בין הטיפות. זוהי ברירת המחדל של הכיבוש. ועוד משהו, זוהי ברירת המחדל של המדינה היהודית. מי שממשיך וימשיך להגיד: מדינה יהודית ודמוקרטית – הוא לא יודע מה הוא סח. אי-אפשר לקיים את שני הדברים, אי-אפשר, לא בתוך הקו הירוק ולא בשטחים הכבושים. אם זו לא תהיה מדינה אמיתית דמוקרטית לכל האזרחים, שבה כל אזרח שווה – זה המצב, זוהי ברירת המחדל. ברירת המחדל שתביא מצדנו – עוד פעם אני חוזר לעניין הזה, אולי אני לא רוצה להשתמש במשפט: ככל שזה יותר רע יהיה יותר טוב, על מנת לא להביא אנשים לקשור את זה להקשר היסטורי מסוים, אבל אין לנו, אנחנו הנציגים של העם הערבי הפלסטיני שנשאר במולדתו וקיבל את האזרחות במדינת ישראל שקמה על חורבות המולדת שלו, ונאבקים במאבק דמוקרטי אמיתי – דמוקרטי אמיתי. אתם יכולים להמשיך להאשים אותנו בקיצוניות; אתם יכולים להמשיך להשחיר את כל מה שאנחנו עושים. אנחנו נאבקים על זכויות אדם; אנחנו נאבקים למען צדק חברתי ואנושי; אנחנו נאבקים למען ערכים אוניברסליים – כן – ואנחנו נאבקים גם על הזכויות של העם שלנו. כן, אנחנו נאבקים למען חירות וחופש של העם הערבי הפלסטיני. כן, אנחנו נאבקים על הזכויות הקולקטיביות שלנו, גם בתוך מדינת ישראל. ותבינו דבר אחד, כשאנחנו אומרים "מדינת כל אזרחיה", וכשאנחנו אומרים "זכויות קולקטיביות למיעוט הערבי הפלסטיני בתוך מדינת ישראל" – תפנימו מה עומד מאחורי זה. עומדת מאחורי זה הכרה – הכרה במדינת ישראל, שלנו, ואין הכרה במדינת ישראל כל עוד לא תקום מדינה ערבית פלסטינית, שהרי היסוד החוקי הבין-לאומי להקמת ישראל היה כרוך בהקמת אותה מדינה. אז מה יותר טוב מזה? אנחנו אומרים, אנחנו רוצים להיות אזרחים במדינה, אבל לא נקבל מעמד של אזרחים סוג ב'. המדינה היהודית אומרת: אתם אזרחים סוג ב'. לעולם, לעולם לא נקבל את זה. לעולם בן-חורין לא יקבל מעמד של אזרח סוג ב'. תוכלו לכפות עלינו את המעמד הזה. המדינה היהודית מנציחה יום-יום את המצב הזה; מצבנו כזרים במולדתנו, מעמדנו הוא כפולשים לאדמה שלנו; מעמדנו כזרים לנוף, ל-public space, מה שנקרא; מעמדנו אפילו כאויבים. אבל אנחנו לא נקבל את זה. זכותנו האלמנטרית להיאבק להיות בני-אדם חופשיים, שווים, במדינה שקיבלנו את אזרחותה. מה יותר בסיסי? מה יותר דמוקרטי? מה יותר – אפשר להגדיר אותו כמאבק לא אלים, כמאבק אזרחי? ובאותו זמן אנחנו נאבקים על הזהות שלנו, על השייכות שלנו, על השפה שלנו, על השורשים שלנו, על הקשר שלנו למולדת. כשאמר ביבי נתניהו: אם לא טוב להם, שילכו לפלסטין – אחרי הרצח של ח'יר חמדאן בכפר-כנא – אני עליתי לכאן ואמרתי לו: אדוני ראש הממשלה, אנחנו נמצאים בפלסטין; ואני רוצה להרגיש: זאת המולדת שלי, וזאת פלסטין, גם אם קמה על חלק ממנה מסגרת פוליטית חדשה ששמה ישראל, שאני אזרח בה היום. לא תוכלו לקחת מאתנו את הדבר הזה; לא תוכלו לקחת מאתנו את הדגל. אולי זאת הזדמנות – יש לי כמה דקות להסביר לכם מה זה הדגל. ואם כבר בדגלים עסקינן, אני חוזר גם לאותו משפט טיפשי, שקרי, שאמר נתניהו כאן, כשהאשים אותנו ואמר: בל"ד הקומוניסטים – אם זה מצביע על משהו, לא יודע, על טיפשות פוליטית, על בורות; בל"ד הקומוניסטים הולכים בהפגנות כששובל של דגלי "דאעש" מאחוריהם. הוא עד היום לא התנצל על זה. ואנחנו לא נשתוק לו. אנחנו נרדוף אותו עד שהוא יתנצל על אותו שקר גס, הסתה נגדנו. אבל הדגל הפלסטיני, רבותי, שייך לתרבות שלנו, להווי שלנו, לאתוס – האתוס הלאומי. האם יש עם בעולם המודרני – עמים, אתם יודעים, לאומים, התחילו להתגבש בצורה הלאומית המודרנית במאה ה-18. חלק מההתגבשות הזאת היה כל מיני סמלים – אם זה בשירה, אם זה בצבעים. האומה הערבית – את שומעת, יעל? – האומה הערבית – הדגל של פלסטין היום הוא לא דגל של הפלסטינים; זה דגל שאומץ על-ידי אומות ערב. ואם את רואה מסביבנו, בהרבה מהדגלים של המדינות יש אותם מרכיבים של הדגל הפלסטיני, עם תוספות. הפלסטינים לקחו את הדגל המקורי, שמורכב מארבעה צבעים. יש על זה סיפור יפה, וגם שיר – שיר מפורסם, מעמודי התווך, מה-masterpieces של השירה הערבית, של משורר שאמר אותו בזמן שהטטרים פלשו לבגדאד וכבשו אותה, בשביל להמריץ ולהפיח רוח של קרב ושל עוצמה בקרב הערבים, האומה הערבית. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מונגולים. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> טטרים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מונגולים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> זה אותו הדבר. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אז זה הדגל. כשאני מרים את הדגל – את מרימה אותו כסמל, את מרימה אותו כהזדהות, כחלק מהאתוס, כפי שאמרתי; לא כהתרסה נגד המדינה שבה אני חי. אם את רואה באירופה הרבה עמים שחיים – בספרד, בבלגיה, קולקטיבים לאומיים – יש להם דגלים שלהם, ומרימים אותם, והמדינה מעודדת אותם להרים אותם. בארצות-הברית עד היום מדינות הדרום – עד היום מדינות הדרום מרימות בפרלמנטים שלהן דגלים של הדרום מלפני מלחמת האזרחים. אף אחד לא עושה מזה עניין. שוב, אני חוזר ואומר, המאבק שלנו – אנחנו נאבקים על המדינה, כדי שתהיה מדינת כל אזרחיה, תהיה מדינה לכולם. זהו פרויקט דמוקרטי ליהודים ולערבים. אנחנו רוצים הפרדת דת ומדינה, אנחנו רוצים מדינה חילונית אזרחית שווה, לכולם. זה גם לך, גם לכם. זה לא בשביל הערבים בעיקר. הרוב היהודי הקיים, של 80% ומשהו, במדינת כל אזרחיה זה לא ישתנה בהחלטה. אין לנו פרויקט דמוגרפי, שהערבים יתחילו להרביץ ילדים. רואים דווקא שהכיוון הוא הפוך – יש ירידה בילודה אצל הערבים; אצל כל הערבים, על כל העדות, בכל האזורים. אין לנו פרויקט להפוך את הרוב היהודי בתוך גבולות מדינת ישראל. אנחנו רוצים בתוך גבולות מדינת ישראל, שעושה שלום עם העם הערבי הפלסטיני, או מתקיים בגבולות של המולדת שלנו, עוד מדינה עצמאית, שבה העם הערבי הפלסטיני יגדיר את עצמו – בתוך אותה מדינה אני רוצה להיות אזרח שווה. אני רוצה מדינה אזרחית, אני לא רוצה לגרש אף יהודי. אין לנו השיח הזה של שנאה, של לאומיות, של הדרה של האחר. אנחנו הקורבנות של השיח הלאומי, הפאשיסטי, הפנאטי, המשיחי. אנחנו הקורבנות של הלאומיות היהודית. יש לנו שיח דמוקרטי, שיח של ערכים, שיח של זכויות, ואם אנחנו מתנגדים היום לחוק הזה, שמנציח ומעצים בעצם את המדינה היהודית, את המוסדות הציוניים, ימשיך לעוד ועוד ועוד הרבה שנים, גברתי היושבת-ראש, להגיד – מה החוק הזה אומר? זה אומר שמדינת ישראל עדיין מתנהגת כתנועה, מלפני הקמת המדינה. מדינת ישראל לא הפנימה שהיא כבר מדינה, שצריכה להתנהג במוסדות של מדינה, ולכן יש לה את הסוכנות היהודית, ויש לה תוכניות לייבא יהודים, ולעודד יהודים ולבנות ליהודים. אני רוצה בסיפור האנושי והאישי שהיה בשבוע שעבר בתמרה – שוב לחזור לעניין הזה, כי אני רואה קשר עמוק בין הצדדים. זה לא רק בגדה המערבית. גנבת הקרקעות והבנייה ליהודים על חשבון הערבים, זה גם אצלנו. הערבים עדיין נתפסים כאן, בתוך היישובים שלהם – אתם יודעים מה, במשטר האפרטהייד השנוא, שכל העולם עמד נגדו, השחורים, בתוך היישובים שלהם, בנו איך שהם רצו. לא הייתה בעיה של אדמות, זה ההבדל. כי הכיבוש הישראלי הוא לא רק כיבוש קולוניאלי רגיל, הוא כיבוש התנחלותי – settler colonialism. ו-settler colonialism לא רק בגדה המערבית; הפרויקט ממשיך עדיין בתוך הקו הירוק. לבוא להרוס בית בתוך שכונה בתמרה, על אדמה ירושה – גם אם המדינה אומרת שחלק ממנה שלה – זו התנהגות אלימה של מדינה כלפי אזרחיה. זה אומר שאתם מתייחסים אלינו עדיין כאויבים, כפולשים. ואולי – ובזה אני מסיים – אני צריך לסיים? יש לי עוד 17 דקות, אבל אני אסיים תוך דקה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תמשיך עד יום שישי. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אני, אין לי בעיה. אני יכול לחגוג כריסטמס גם כאן. הרגשתי, ואני אומר את זה מפה, שבהתנהגות של המשטרה וכוחות הביטחון בתמרה בשבוע שעבר הייתה רוח חדשה, שאני לא יכול להסביר אותה. תוך חצי דקה אני מסיים, ד"ר טיבי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתה אומר דברים – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> הייתה רוח מפקד. מישהו רצה להעביר מסר ל-1.5 מיליון ערבים, שהמפכ"ל החדש, סגן ראש השב"כ, יש לו שיטה אחרת; הוא לא מוכן לטפל בבעיה כזו, של בית שיש לו צו הריסה – אבל יש מאות; בתמרה לבד יש מאות צווים כאלה, לבתים בתוך תמרה. מה, יהרסו 500–600 בתים? אני מכאן אומר למפכ"ל: זו כניסה לא מבורכת שלך לתפקידך החדש, ואם אתה חושב שאנחנו מפחדים, ונפחד מצורת התנהגות כזו, אז טעות בידך. תחזור קצת להיסטוריה, תלמד מה היה מיום האדמה ועד היום. אנחנו, כפי שאמרתי, מתנגדים לחוק הזה, ונמשיך להתנגד. אנחנו נשאף ונפעל שהמדינה הזאת סוף-סוף תהיה מדינה נורמלית, מדינה לכל האזרחים, מדינה שוויונית, שבה כל אזרח שווה ומרגיש שהוא שווה, ואנחנו גם נפעל שהזכויות הקולקטיביות שלנו כמיעוט לאומי יוכרו. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת באסל גטאס. חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, רבותי הערים כאן, במליאה, ו-258 הצופים בבית. <יעל גרמן (יש עתיד):> 258? <היו"ר טלי פלוסקוב:> מעניין איך הגעת למספר הזה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כתוב: talking about it – 258. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לפי הספירה שלי זה 130, מהם 115 לא מסכימים לדעתך. זה מה שיש לי כרגע. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לא מסכימים לדעתי עוד לפני שפתחתי את הפה, אתה אומר. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> יודעים, אלא אם כן תפתיע אותנו. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אוקיי. אני רוצה לפתוח בברכות לחג. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: אני רוצה למסור את מיטב הברכות והאיחולים לבני עמנו הנוצרים הערבים במולדת ובעולם לרגל חג המולד. חג שמח. בשנה זו חל יום הולדתו של האדון ישו הנוצרי יחד עם יום הולדתו של אדון הבריות, שליח האל, תפילת האל עליו וברכתו לשלום. זאת, בחלוף 457 שנים. זוהי הזדמנות לאחל חג מולד שמח וגם שנה אזרחית מבורכת לכל המוסלמים. מי ייתן ובשנה הבאה במועד זה תדע כל האומה הערבית והמוסלמית אושר, מזל, הצלחה, טוב, שפע וחירות, אם ירצה האל.) בירכתי – במקרה, אחרי 457 שנים, חג המולד של הנוצרים הגיע יחד עם הולדתו של הנביא מוחמד, ולכן בירכתי הן את הנוצרים והן את המוסלמים. מחר באסל, למשל, חוגג את חג המולד, ועבד אל חכים, עיסאווי ואני חוגגים את הולדתו של הנביא מוחמד. <מיקי לוי (יש עתיד):> גם עאידה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> נכון, כן, נכון, אתה צודק, אבל אני מדבר על אלה שקראתי להם "רבותי הערים"; וכל שאר החברים נמצאים כאן בבניין. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> גם אוסאמה הגיע. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אוסאמה הוא ער תמידי. הוא ער תמידי. גם אוסאמה חוגג אתנו (אומר בערבית: את יום הולדת הנביא מוחמד. חג שמח. היום היה לך נאום ראוי לציון שנסב על הצעת החוק של ברקו בנושא בתי המשפט הצבאיים. יישר כוח.) אני כבר שנים רבות חולם להקים אוניברסיטה ביישוב ערבי – בגליל, במשולש. אני חושב שלא רק שזה דבר לגיטימי, אלא זה צורך; צורך של האזרחים וצורך של המדינה, אגב. אבל בשלב זה במשך השנים יש discrepancy בין עמדת הקולקטיב הערבי, האזרחים הערבים, לבין עמדת הממסד – ממשלות ישראל לדורותיהן, שמסרבות להכיר בצורך הזה, להקים אוניברסיטה בחברה הערבית. <עיסאווי פריג' (מרצ):> דווקא – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> חכה (בערבית: אם כך חכה, חכה, עיסאווי. הבצל שלך כבר שרוף. חכה.) <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הרי לא בכדי פתחתי בזה. אני רוצה לנצל את העובדה ששר החינוך נפתלי בנט כאן. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> לכבודך הוא הוציא את האוזנייה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מה הצורך הזה? יש שני דברים שאני לא רק חולם עליהם, אלא פעלתי, מאז שאני בכנסת, אדוני השר: הקמת עיר ערבית חדשה והקמת אוניברסיטה ביישוב ערבי גדול, נצרת או כל יישוב אחר. אוניברסיטה שגם ערבית יכולה להיות שפת לימוד בה, וגם עברית, היא לא תהיה רק לסטודנטים ערבים, היא לא תמנע מסטודנטים יהודים להיכנס בשעריה. אוניברסיטה היא אוניברסיטה לכולם, בכל מדינה, כך היא אמורה להיות. כאשר יש עיר ערבית זה מקור קרינה של התחדשות. לא יעלה על הדעת שמאז 1948, אחרי שהתרסקה ורוסקה החברה הערבית פלסטינית, ב-1948, נהרסו יותר מ-500 יישובים – מישהו לא חושב שצריך להקים יישובים חדשים? הרי במערכת יושבים אנשים שמכירים את הצרכים, את המספרים. זה לא רק שעיר חדשה היא מקום למגורים חדשים כדי לפתור בעיות שיכון, אלא מקור קרינה של התחדשות תרבותית ומודרנית. במקביל חשבתי, ואני חושב – כך גם כולנו – על האוניברסיטה, אדוני השר. יכול להיות שהבעיה היא מימון. לכן אני מסתובב בכל העולם, מבקש למצוא אנשים שיתרמו לרעיון של הקמת אוניברסיטה. כאשר ממשלות ישראל מסרבות לאשר את הקמת האוניברסיטה, נדמה לי שהבעיה היא לא המימון. חוששים, אמרה השרה לבנת לשעבר; היא חושבת שזה יהיה מקום של תסיסה, או התססה. גם אחרים אמרו אותו דבר. רבים שקיבלו את ההחלטה כך חושבים, אבל לא אומרים. מה יותר סביר, כאשר תקום אוניברסיטה כזאת – שזה יהיה מקום שבו סטודנטים ילמדו כאן, בארץ, ולא יצאו לא לארמניה, לא למולדובה, לא לאירופה, לא למקומות אחרים, אלא פה ילמדו, בבית. יהיו מרצים גם ערבים, גם יהודים, גם אמריקנים, גם דנים. מכוני מחקר, היי-טק. זה צורך חברתי – אני כמעט אומר: אבולוציוני – של כל חברה. ואז אפשר להקים בתוכה אולי בית-חולים אוניברסיטאי, או אפשר לצרף אליה איזה בית-חולים, לפתח גם את בית-החולים, שיהיה בית-חולים אקדמי אוניברסיטאי. הרבה דברים ישתדרגו בסביבה הזאת. וראה זה פלא, המדינה מקימה המון יישובים, משני עברי הקו הירוק, אבל רק ליהודים. א. הצורך הזה קיים. יש גם ריבוי טבעי; יש גם זוגות צעירים, אדוני השר, שבשל חוסר התפתחות היישובים הערביים, והמצור – (בערבית: מצור. אתייחס לזה בהמשך.) – נתייחס למצור בהמשך, הם נאלצים או בוחרים ללכת ליישוב יהודי שכן – כרמיאל, עפולה, נצרת-עילית. עכשיו 30% כמעט מתושבי נצרת-עילית הם ערבים. נכון, זאת איכות חיים טובה יותר, מבחינת תחבורה ציבורית, תשתיות, מרווח חיים שונה גם לילדים; סיכויי תעסוקה טובים יותר, מקומות תעסוקה – גם אוניברסיטה היא מקום כזה. אין. יש בארץ, אדוני השר, 85 מרכזים אקדמיים, 30 מהם הם סמינרים למורים, שמלמדים ערבית, היסטוריה, עברית, ובסוף נותנים תעודת הוראה. רוב המכללות – סליחה, כל המכללות ביישובים הערביים הן כאלה, והן מייצרות בוגרים עם תעודות הוראה, רבים מהם מובטלים עד עצם היום הזה, אחרי שנים רבות מסיום הלימודים. נשאר 55. מה-55 יש שמונה אוניברסיטאות, אדוני השר. נשארו 47 מכללות אקדמיות עצמאיות. אין בהן אפילו מכללה אקדמית אחת ביישוב ערבי. שמעתי השבוע את החלטתו של השר נפתלי בנט. לא אמרתי את דעתי בפומבי, כי עדיין לא התעמקתי – לא שמענו ממך הסברים, וחשוב שנשמע ממך הסברים, במה מדובר. האם זאת מכללה עצמאית? האם זאת מכללה שאתה תחייב שתהיה מסונפת לאוניברסיטה משמונה הקיימות כך שהיא תהיה ת"פ של אוניברסיטה קיימת, ולא משהו עצמאי? למרות זאת, אחרי המספרים שאמרתי, זאת החלטה בכיוון הנכון. זאת החלטה נכונה. היא לא מספקת, היא לא החלום שלי, לא החלום של חברי, לא החלום של הבת שלי, ששאלה אותי רק לפני שבועיים, למה אין אוניברסיטה אצלנו, וכל החברים שלי יוצאים ללמוד בחוץ-לארץ? שאלה במקום. הבטחתי לה שאמשיך לנסות לפעול להקים אוניברסיטה כזאת. מה גם שאתה יודע, אדוני השר, שאקדמאים וחוקרים ערבים מעולים, מצוינים – יש לנו. חלקם הם חלק מהסגל האוניברסיטאי בכלל המדינה, בישראל; חלקם בחוץ-לארץ – בג'ורג'טאון, ב-UCLA, בבוסטון – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> MIT, הרווארד. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – הרווארד, סטנפורד. אני, כשאני יוצא לארצות-הברית, או ללונדון, אוקספורד, ופוגש את האנשים האלה, אני מתמלא גאווה. לא הגיע הזמן שתהיה להם חממה כאן? עכשיו, תדעו לכם, אני מאלה שרוצים שיותר מרצים וחוקרים ערבים ישתלבו גם באוניברסיטה העברית, גם בחיפה, גם בתל-אביב, גם בבאר-שבע. אני לא בעד סגרגציה, אלא – בנושאים האלה אני בעד אינטגרציה. אבל אינטגרציה יכולה להיות כשתהיה אוניברסיטה גם בנצרת, שיעבדו בה גם – הפוך: מרצים יהודים, אבל היא תהיה ביישוב ערבי. זה המקום לחשוב מחוץ לקופסה המסורתית, איך הממסד מתייחס אל הקולקטיב הערבי. איך הממסד מתייחס לקולקטיב הערבי? בחשש; סכנת התססה, סכנת הסתה, אולי ילמדו שם את מחמוד דרוויש פתאום. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: טוב, במה אנו יכולים לדפדף זולת במחמוד דרוויש? קרוב לוודאי שנלְמד את מחמוד דרוויש, סמיח אל-קאסם. אנו מוכנים ורוצים ללמוד את ביאליק וטשרניחובסקי. לא למדנו אותם כשהיינו קטנים?) למדנו גם את ביאליק, גם את טשרניחובסקי, "ביער בחדרה", "אל הציפור", "צפרירים" – כל זה למדנו. לא לימדו אותנו במקביל – לימדו את ביאליק, לא לימדו אותנו את מחמוד דרוויש או את סמיח אלקאסם. את זה עשינו לבד. אני, עכשיו, חיכיתי לנאום שלי, כל הזמן אני קורא בספרו של חברי המנוח מחמוד דרוויש (בערבית: "מצב מצור"), נהנה בכל פעם מחדש; פעם חמישית או שישית שאני קורא אותו. אני רוצה שהתלמידים ילמדו אותו גם בבתי-הספר, באופן רשמי. אנחנו נשמח לשמוע הסבר, ורוצים לשמוע הסבר, מהשר בנט, על ההחלטה שלו על המכללה, על האופק, מה הוא רואה כעתידה של המכללה הזאת, מי יקים אותה, מי ינהל אותה, מי ישתלב בה – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> החטיבה להתיישבות. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – ואיך היא תתוקצב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ברשותך, דווקא כשזה בא מהבית היהודי, בתקופת השר, אני, אישית, הופתעתי. מגיעה בשלב הראשון מילה טובה. אני אומר את זה, שישמע. אני אומר: צעד בכיוון הנכון. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתה חוזר בדיוק על הדברים שאני אמרתי, אם כן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עזוב את המחלוקת המדינית. זו סוגיה אחרת. בסוגיה הזאת – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> לפני פחות משעה עמדת כאן ודיברת לגמרי אחרת. אתה צריך לקבל החלטה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה, באיזה עניין, על האוניברסיטה? <יעל גרמן (יש עתיד):> לא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> על משהו אחר? מדינית יש לי מחלוקת. <יעל גרמן (יש עתיד):> נו? <עיסאווי פריג' (מרצ):> נו, אבל על האוניברסיטה אין מחלוקת. <יעל גרמן (יש עתיד):> גם על הבית היהודי וגם על נפתלי בנט דיברת אחרת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני, על האוניברסיטה, אין לי מחלוקת. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – אם יש לך עקרונות, אז אל תסכים שיקנו אותך באוניברסיטה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מה שרואים משם לא רואים מכאן. עכשיו, לכן אמרתי שאוניברסיטה היא זכות שלא מתממשת, היא נמנעת מאתנו, פעם אחר פעם. היא זכות טבעית, אלמנטרית. מה היה קורה אם השר בנט היה מכריז על הקמת אוניברסיטה – מה היה קורה? מה היה קורה? מדינת ישראל, שהיא מדינה חזקה, הייתה מתמוטטת? יש בעיה אם אחד המרצים היה מלמד את מחמוד דרוויש או את הנרטיב הפלסטיני, למשל? או, היה ויכוח על התנועה הלאומית הפלסטינית מול הציונות – מה היה קורה? זה דווקא בריא. מחקר השוואתי, אפשר? בכל מקום, בכל מכון מחקר. אחוז האקדמאים הערבים בסגל האוניברסיטאות – בסגל, עובדי הסגל – הוא 2%, כך מספר המרצים הערבים – 2.5%. זה מביך. לכן אני אומר, הגיע הזמן גם לאוניברסיטה וגם לעיר חדשה. אגב, אני הקמתי – מייד כשנכנסתי לכנסת, ב-1999, זה היה הדבר הראשון שהעליתי – הקמת עיר ערבית. ואני זוכר שיש החלטת ממשלה על הקמת עיר ערבית. יש החלטה. נדמה לי שהשר לשעבר שטרית היה קשור אליה, אבל היא לא התממשה, והיא לא תתממש בקרוב. מה שיש בג'דיידה–מכר זה לא משהו, לפי השקפת העולם שלי, של הקמת עיר חדשה – מרכזי התחדשות אמיתיים, אורבניים. עכשיו, מכאן אני רוצה לעבור למה שמתרחש כאן לאחרונה – הסטת תקציבים, העברות בכמה, מיקי, חברי לוועדת הכספים חבר הכנסת מיקי לוי? <מיקי לוי (יש עתיד):> עד היום כ-12%. אתמול הונחו בלילה עוד 2.5 מיליארד שקל, בצהריים – עוד 100 – – – 12%, 45 מיליארד שקלים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לא היו בבסיס התקציב. תוספות. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא לא, לא כולם. היו גם עודפים מחויבים. 20 מיליארד בערך עודפים מחויבים, ואחרים זה – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> עכשיו, יש שם גם מיליונים לחטיבה להתיישבות. בגלל זה אנחנו מחכים – עכשיו השעה היא 03:55, כדי להצביע על החוק הזה, חוק לחטיבה, שנדמה לי שעמיתי חבר הכנסת סעדי היטיב לתאר – את ההשלכות, את השלילה, את הבעייתיות, ואפרופו חטיבה, ותמיכה בהתנחלויות, ראיתי כמו כולכם את הסרטון של החתונה – דברים קשים; אני בטוח שחלק גדול מכם הרגישו מבוכה – – <קריאות:> – – – <קריאה:> לא, זעזוע. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – וחלק הרגישו זעזוע. <קריאה:> לא. כולם הרגישו זעזוע. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לשאת תמונה של ילד שנשרף ולדקור אותה בסכין? ובתוך חתונה, להרים ילדים עם נשק? א. מגיעה מילה טובה לעיתונאי רועי שרון, שהביא את הסרטון הזה, אבל מתברר שחתונה דומה התרחשה לפני שנים רבות. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> לפני שנתיים. <יעל גרמן (יש עתיד):> אתה מתכוון לחתונה בחברון. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> איתמר בן-גביר, החתונה של איתמר בן-גביר, אבל לא הייתה אז תמונה של ילד, כי לא היה ילד שרוף אז. זה ההבדל היחיד בין שתי החתונות. אגב, הם הציגו גם את הסרטון החדש בערוץ 10, של החתונה הישנה. אותם סממנים פאשיסטיים, עם תמונות של כהנא. התופעה הזאת קיימת; היא לא נכחדת, אלא מתרחבת. בצל הקיצוניות הפושה ברחוב הישראלי, כאשר הגזענות הפכה להיות "מיינסטרים", זרם מרכזי, האנשים האלה חושבים שהם אדוני הארץ, "בן קווסין", במירכאות. אני לא יודע מה הזעזוע או המבוכה או ההלם הזה, למה זה יביא. סביר להניח – לכלום. יהיו כמה הודעות, תהיה הצעה לדיון מהיר או הצעה דחופה בכנסת, מחר הכותרות הראשיות יהיו על זה – וזהו, לא יותר. עד שייחשף הדבר הנורא הבא. בדרך כלל חברה צריכה ראי. אני חושב שהסרטון הזה הציב ראי, חבר הכנסת מיקי לוי. אגב, יש שני מוקדי הפרעות בנאום הזה: המוקד הנורא זה כאן, הבעייתי, בצד ימין, של חברתי חברת הכנסת מרב מיכאלי, של מיכל רוזין וצוות העוזרות הנהדרות אבל המפריעות; והמוקד שם, של מיקי ועיסאווי. כאילו אתם, יש מצור מסביבי. ואפרופו מצור שדיברנו עליו בהתחלה – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תציין אותנו לשבח שאנחנו שומעים אותך, תגיד גם מילה טובה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני חושב שזו עוד מחווה יהודית – שאתה יושב ומקשיב לי בשעה 04:00. מרוב מחוות – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אין על מי שתדבר, תסתכל. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> (בערבית: אם כן, אנחנו מדברים על מצב המצור.) דיברתי על מצור. (אומר בערבית: לפני זמן קצר קראתי בספרו של מחמוד דרוויש "מצב מצור". אני רוצה לקרוא.) כמה נשאר לי? אוקיי, עוד 35 דקות. (קורא שירים בערבית, להלן תרגומם: אשתף אתכם במה שקראתי, שתיהנו יחד אתי ממילותיו של מחמוד דרוויש: כאן, בשיפולי הגבעות מול השקיעה / וְכַוֶּנֶת הזמן, / ליד בוסתנים ערופי צל – / מעשה אסירים, / מעשה מובטלים, / נגדל את התקווה. מולדת עוד מעט תפציע, / וחוכמתנו פחתה עם השנים / כי בהינו בשעון הניצחון: / אין חושב בלילנו הזרוע תותחים / בלילה אויבינו ערים / ומדליקים לנו אור / בחשכת המרתפים. כאן, מאז פיוטי איוב, לא חיכינו לאיש... כאן, אין "אני". / כאן יזכור אדם את עפרו. המצור הזה עוד יתמשך על שנלמד את אויבינו / מבחר משירת הגאהליה. בבוקר – שמי עופרת / בלילות – שמי תפוז. אך הלבבות / עמדו בצד, כפרחי-הגדר. במצור, החיים הם הזמן / שבין זיכרון ראשיתם / ושכחת סופם. החיים / החיים במילואם / החיים בחסרונם / מארחים כוכבים שכנים / נטולי זמן / ועננים מהגרים / נטולי מקום. / והחיים כאן / תוהים: / כיצד נשיב אליהם את החיים? יאמר על סף המוות: / לא נותר בי מתום לאבדו / חופשי אני לצד חירותי / והמחר שלי בידי... / אכנס, עוד מעט, אל חיי / איוולד חופשי, יתום, / ומאבן התכלת אותיות לשמי אבחר. כאן, ליד רכסי העשן, על מדרגות הבית / אין זמן לַזמן. / נעשה מה שעושים העולים אל אלוהים: / נשכח את הכאב. הכאב / הוא: שגברת הבית לא תולה כביסה / על החבל, / ומסתפקת בניקיון הדגל. כאן אין הקשר הומרי לשום דבר. / האגדות מתדפקות על דלתותינו כשצריך, אין הקשר הומרי לשום דבר. / כאן יש גנרל חפירות שמחפש מדינה ישֵנה / תחת חורבות טרויה העתידית. חיילים אומדים את המרחק בין קיום / לחידלון / דרך כוונת הטנק. אנחנו אומדים את המרחק בין גופנו / לבין הפצצה בחוש השישי. אתם העומדים במתפן – היכנסו, / שתו אתנו קפה ערבי / [אותי תרגישו שאתם אנשים כמונו]. / צאו מהבקרים שלנו, / שנהיה בטוחים שגם אנחנו בני-אדם. מוצאים זמן להעביר את הזמן: / משחקים שש-בש, או מדפדפים בחדשותינו / בעיתוני האתמול הפגוע / וקוראים את ההורוסקופ: בשנת / אלפיים ושתיים תחייך המצלמה / לילידי מזל מצור. כשהאתמול נעצר לידי אני אומר לו: / לא להיום קבענו. לך עכשיו, / ותבוא מחר. סופר ציני אמר לי: לו ידעתי מן ההתחלה מה יהיה הסוף, / לא היה נותר בשפה שום תפקיד בשבילי. כל מוות / גם אם הוא צפוי / הוא מוות ראשון / מדוע אמצא / תחת כל אבן / ירח שהלך לישון. אני חושב, אבל בלי מסקנה: / על מה חושב זה שדומה לי, שם / בראש הגבעה, זה שלושת אלפים שנה / ברגע הזה החולף? / מכאיבה לי המחשבה / והזיכרון מתאושש. אלוהים ירחם על מחמוד דרוויש, המשורר הגדול, ההר, הסמל, שחייב להישאר סמל מעל חילוקי הדעות ומעל ההתנצחויות, בגלל שהוא מחמוד. כך היה וכך יישאר.) <יעל גרמן (יש עתיד):> אתה לא מתרגם את זה? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני אתמצת, תלוי כמה אני אקרא. (בערבית: כאן, בשיפולי הגבעות.) דיברתי על אחד השירים המאוד-מוכרים של מחמוד דרוויש, "מצב מצור". הוא היה ברמאללה ותיאר את הרגשתו האנושית ואת יחסו אל האחר גם כשהאחר תוקף. ותמצית דבריו היא המשפט: תיכנסו אלינו, תשתו קפה, כדי שתיווכחו שאנחנו בני-אדם כמוכם. כך חשב מחמוד דרוויש, ואת המשפט הזה הוא אמר בשמי, בשמך, בשם הבת שלי, בשם תושבי כפר-קאסם, בשם תושבי טייבה, רמאללה ורבים מאוהביו, גם ביפו ובכל העולם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> וגם בשמי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> גם בשמךָ, גם בשם רבים שקוראים את שיריו בעברית, שתורגמו בצורה מצוינת, ואני מאוד ממליץ לקרוא אותו. חבל שהוא נפטר לפני שהוא זכה למה שמגיע לו – פרס נובל לספרות. אם למישהו מגיע, אז למחמוד דרוויש, שהוא משורר של מולדת, של חופש, של אהבה. שירי האהבה שלו נוגעים ברגשות הכי אותנטיים, חמים, של כל בן-אנוש. כך היה מחמוד דרוויש. איפה האחראים? <היו"ר טלי פלוסקוב:> היא ביקשה לסיים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אה, ביקשו לסיים? <היו"ר טלי פלוסקוב:> כן. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מתי? <היו"ר טלי פלוסקוב:> אתה רואה, אני אפילו יודעת להגיד. <עפר שלח (יש עתיד):> אחמד, אנחנו פוחדים שתגיע לטשרניחובסקי. <מיקי לוי (יש עתיד):> שמעת מה עפר אמר? <עפר שלח (יש עתיד):> אחמד, אנחנו פוחדים שתגיע לטשרניחובסקי, אז נעצור פה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> (בערבית: עשית זום?) <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> (בערבית: עשיתי זום.) <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת טיבי, אתה מסיים? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני חותר לסיום, גברתי היושבת-ראש, אבל בינתיים – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אפילו שלא היית בצבא אתה חותר לסיום. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני חותר לסיום – – <עפר שלח (יש עתיד):> אתה נוהר לסיום. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – והחתירה הזאת מורכבת משלושה דברים. <עפר שלח (יש עתיד):> אתה נוהר לסיום. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה נוהר. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> אפילו שלא היית בצבא היא מורכבת משלושה דברים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני רואה שחברים שלי מהסיעה המשותפת נוהרים לאולם; אני חושש שמא חברים שלנו באגף הזה יראו בזה נהירה מאיימת. אני מבקש שתגיעו אחד-אחד, לא בקבוצות. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> ג'מאל זחאלקה לא הבין למה – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לא בקבוצות. לכן תבקשו מג'מאל שיגיע לא עכשיו, אלא עוד מעט. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> הוא כבר הגיע – – <עפר שלח (יש עתיד):> רק בליווי של שני יהודים, אחמד. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – ושאל מה הסיכום, 04:15 או 04:30? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ואיימן, ומי עוד? מסעוד. אחד-אחד, לא ביחד, כי נהירה יכולה להיחשב – ערבי שנוהר, ערבים שנוהרים, זה עבירה על החוק ב-2015, או בשלהי 2015, במדינת ישראל. שאל אותי עפר מה עם סח'נין. עפר שלח. הם החתימו מאמן חדש. <מיקי לוי (יש עתיד):> מי? <עפר שלח (יש עתיד):> יוסי אבוקסיס. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> יוסי אבוקסיס. אני מאחל לו הצלחה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה אמרתי לך לפני חודשיים? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> בדיוק. בדיוק. בדיוק. <יעל גרמן (יש עתיד):> אחמד, אין לך איזה שם אמצעי שאתה רוצה לדבר עליו? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לא, מכלוף תפוס. אני מאוד מקווה שהוא יצליח, כי ההצלחה שלו היא הצלחת הקבוצה. מדובר בקבוצה מצוינת. למה אני מלווה את הקבוצה תמיד, משחקי בית ומשחקי חוץ? בגלל הספיריט, הנשמה שיש בקבוצה הזאת, האוהדים הנפלאים. היא סמל. יש בה מסרים. וכשהם משחקים טוב, אני פשוט מתענג, כמו כולם. ושאל אותי עפר למה אני אוהב כדורגל יותר מאשר כדורסל. אני זוכר שכשהיינו בארצות-הברית, עפר שלח ואני, אני זוכר לו חסד נעורים מזה שנתיים – שנתיים, עפר? <עפר שלח (יש עתיד):> שנתיים, כן. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> שנתיים. איפה היינו? ב"מדיסון סקוור"? <עפר שלח (יש עתיד):> היינו ב"מדיסון סקוור גרדן". <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> היינו ב"מדיסון סקוור" והיה משחק אדיר בין – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> ניו-יורק. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> לא. <עפר שלח (יש עתיד):> ה"ניקס". <עיסאווי פריג' (מרצ):> ה"ניקס". <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ה"ניקס" היו. ולא צריך לספר לכולם שתפסת אותי, נרדמתי איזה שתי דקות. <עפר שלח (יש עתיד):> אתה לא תספר על נפתלי, אני לא אספר על זה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אוקיי. זאת הייתה חוויה טובה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> (אומר בערבית: אנחנו מדברים 15 דקות בלבד. אתה לקחת 40. אנחנו מדברים רק רבע שעה.) <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> (אומר בערבית: ברשותך, עיסאווי. לא, אבל אתה נהנית מ"מצב מצור".) תיכנסו אלינו, תשתו קפה ותיווכחו שאנחנו בני-אדם כמוכם; כך אמר מחמוד דרוויש. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. אנחנו ממשיכים ברשימה. חברת הכנסת קארין אלהרר – אינה נוכחת; חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת; חברת הכנסת קסניה סבטלובה – אינה נוכחת; חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח. חבר הכנסת עפר שלח? <עפר שלח (יש עתיד):> מוותר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> מוותר. חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת חיליק בר – אינו נוכח; חבר הכנסת עמיר פרץ – אינו נוכח; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת; חברת הכנסת מרב מיכאלי – אינה נוכחת; חבר הכנסת איתן כבל – אינו נוכח. חבר הכנסת עבד על חכים חאג' יחיא. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. (אומר בערבית: ראשית נתחיל בברכות לחג לבני עמנו שחוגגים בימים אלו את החגים.) אני מברך את בני עמנו, (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: ואומַר שמוחמד, שליח אלוהים, תפילת אלוהים עליו וברכתו לשלום, הוא האדם המכובד ביותר אצל אלוהים ובעל המעמד הרם ביותר אצלו. הוא אדון השליחים ואימאם הנביאים בעת בּוֹאָם והדרשן שלהם בעת מִפְגָּשָׁם. אלוהים טיהר את מזונו ואמר: "לא תעה חברכם ולא סטה". הוא טיהר את לשונו ואמר: "ואין הוא דובר מתוך משוגת לבו". הוא טיהר את דבריו ואמר: "אין זו אלא התגלות שנגלתה". הוא טיהר את חברו ואמר: "לימד אותה נורא-הכוח". הוא טיהר את לבו ואמר: "לא כיחד הלב באשר למראֶה שראה". הוא טיהר את ראייתו ואמר: "לא סר המבט ולא חרג". הוא טיהר את סגולותיו ואמר: "וניחנת בסגולות נשגבות". הוא טיהר את ייחוסו ואמר: "הרואה אותךָ בעומדךָ בתפילה, ובעוברךָ בינות למשתחווים". בני עמו אמרו עליו שהוא טהור, שהרי הוא אמר: "לא שלחנוךָ כי אם להביא רחמים על שוכני העולמים", "התפללו לשלומו ובַרכו לשלום". "לא שלחנוךָ כי אם להביא רחמים על שוכני העולמים") – פסוק מהקוראן שאלוהים מתאר בו את הנביא מוחמד, שנשלח כדי לרחם על העולם, על כל העולם. היום ראינו את הסרטון של החתונה המפורסמת, חתונת הדמים. ראינו צעירים, נערים, שרקדו עם רובים, אקדחים, סכינים. את הסכינים האלה נעצו בתוך תמונתם של בני משפחת דוואבשה אשר נשרפה, ובמיוחד התינוק עלי, בן השנה וחצי, אשר נשרף בשנתו. רצינו לשמוע את התגובות, לראות מי מדבר ומה התגובות. ומה שעניין אותנו זה התגובה של ראש הממשלה. וראינו את התגובה שלו באתר של העיתון "ישראל היום", שהוא לא חשוד כשמאלני ולא חשוד שהוא נגד ראש הממשלה. מה שהוא אמר שם, נתניהו, על הסרטון: החגיגות של נוער הגבעות – אז זאת ההגדרה של הנערים האלה, ככה מגדיר אותם ראש הממשלה, נוער הגבעות – הם מהווים סכנה לחברה. הם מוכרים כנוער הגבעות, ככה תיאר אותם. אז אנחנו כבר יודעים על מה מדברים. אפשר ללמוד אותם, אפשר לדעת את השמות שלהם, אפשר להגיע אליהם ואפשר להבין מה הם ומה הם עושים ולמה. אבל איפה העמדה המוסרית של ראש הממשלה? הם מסוכנים לחברה? כאילו הם לא פוגעים באנשים, לא פוגעים בבני-אדם. הם מסוכנים לחברה. ואני פונה לראש הממשלה: איפה העמדה המוסרית שלך, המחייבת אותך כשאתה רואה אותם רוקדים על הדם? אתה צריך להוקיע אותם, להוציא אותם מחוץ לחוק, כארגוני טרור. השאלות המתבקשות מחתונת הטרור: האם יש להם השראה מפסקי הלכה או מ"תורת המלך", כספר שלאחרונה מתברר שהוא גם חופש הדעה, שמותר להרוג ילדים, לרצוח ילדים ערבים? זה ברור בספר, וזה, מתברר, גם חופש הביטוי. הנערים האלה, איפה קיבלו את החינוך שלהם, והאם קיבלו תמיכה ממשלתית להם ולישיבות שלהם, וכמה? שאלה שאלתית. האם יוכרזו כארגוני טרור, ואז כל מי שיתמוך בהם, ניתן לשפוט אותו לפי חוקי הטרור ולהכניס אותם לבתי סוהר ל-30 שנה, שזה החוק החדש למלחמה בטרור? מי נתן להם את הנשק? מאיפה הם קיבלו את הנשק? הרי הם צעירים. מאיזה מצבור הם קיבלו אותו? האם יש להם גישה למצבורי נשק? איך קיבלו את הרובים? מאיפה? האם רימוני הגז שנזרקו על המשפחה בכפר ביתילו רק אתמול הם מאותו מצבור? האם בחתונה הזאת יש קצה חוט בכיוון של מי שזרק את רימוני הגז והתכוון לרצוח עוד משפחה? המשפחה הראשונה נשרפה, והשנייה – עם הגזים. האם החומר הדליק אשר בו נשרפה משפחת דוואבשה מדומא הגיע מאותו מקום, מאותו מצבור נשק? האם ארגון הטרור "תג מחיר" יוצא משורות נוער הגבעות הזה? להזכירכם, הם התחילו בניקוב גלגלי מכוניות, אחר כך שרפתן, שרפת מסגדים, שרפת כנסיות, והכול תג מחיר ונקמה. ועל מה נקמה? ראינו פה הידיינות בכנסת, ופתאום אנחנו רואים את התגובה של סמוטריץ. ומה הוא אומר? הוא אומר שזה לא מתאים לו. אבל את המילה טרור הוא לא הזכיר, כי כל מי שתוקף ערבים הוא לא טרוריסט. יהודי לא יכול להיות טרוריסט. לכן, אסור להעביר כסף לאנשים האלה. ורק כדוגמה אחת, אני יכול להגיד לכם שב-2014, לבית-אל בלבד הם העבירו 51.5 מיליון שקלים. סכום כזה אומר שאם נחלק אותו במספר התושבים זה משהו כמו 9,000 שקלים פר-נפש, כשאנחנו במגזר הערבי, היישובים במצב הכי טוב מגיעים ל-3,000 פר-נפש. וזה חוץ מתקציבי חינוך ותקציבי אבטחה וכל מיני תקציבים. לכן, אני אומר, שאלה אחרונה שאני שואל: לפני שהם הביאו את החוק הזה, האם מישהו ירה לראש הממשלה בין העיניים כדי להביא את החוק הזה? אם מישהו ירה, אז לפחות שיגיש תלונה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. דקה, אנחנו ממשיכים. חבר הכנסת מיקי לוי – אינו נוכח; חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – אינו נוכח; חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח; חברת הכנסת חנין זועבי – אינה נוכחת; חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חבר הכנסת יואל חסון – אינו נוכח; חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח; חבר הכנסת טלב אבו עראר – אינו נוכח; חבר הכנסת יואל רזבוזוב – אינו נוכח; חברת הכנסת שלי יחימוביץ – אינה נוכחת; חבר הכנסת נחמן שי – אינו נוכח; חבר הכנסת יוסף ג'בארין – אינו נוכח; חבר הכנסת אלעזר שטרן – אינו נוכח; חבר הכנסת איציק שמולי – אינו נוכח; חבר הכנסת איתן ברושי – אינו נוכח; חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נוכח – הוא כבר דיבר בעצם; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח; חבר הכנסת איל בן ראובן – אינו נוכח. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. אני מבינה שחבר הכנסת אבו מערוף גם יברך לחג. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> נכון, גם לנובי-גוד. <היו"ר טלי פלוסקוב:> הנה, אני כבר יודעת. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושבת-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השרה, היום זה יום חג. ולכן, מן הראוי, לא רק בגלל הפרוטוקול (אומר דברים בשפה הערבית: להלן תרגומם: אנו מברכים את כל המוסלמים בכל רחבי העולם לרגל יום הולדת הנביא מוחמד, אבל מובן שאיננו מברכים את אנשי "דאעש", שאין קשר כלשהו בינם לבין האסלאם. מובן שאנו מברכים גם את כל העדות הנוצריות לרגל חג המולד ומייחלים שהשנים הבאות יהיו שנים שיהיו בהן יותר שלום, רגיעה ואנושיות.) ובהקשר הזה, בעוד כמה ימים מסתיימת שנה, ונאחל לכל מי שמתחיל שנה חדשה, מה שנקרא ברוסית נובי-גוד (מברך בשפה הרוסית), ושתהיה שנה טובה, שנה מבורכת, ושנת אושר ושלווה (מברך בשפה הרוסית). קשה להבין מה אכפת לכנסת ישראל מעמדן של ההסתדרות הציונית ושל הסוכנות היהודית, ולכן הצעת החוק הזה היא לא כבוד לכנסת. היא ביזיון לכנסת ישראל. החוק הזה הוא חוק סחיטה פוליטית ואידיאולוגיה בזויה שנוגדת את כל יסודות הדמוקרטיה. הצעת החוק אונסת את הממשלה, וכנראה הממשלה נהנית מהאונס הזה. והיא, הממשלה, רוצה לאנוס את הכנסת, וכנראה חלק לא מעט מחברי הכנסת נהנים מהאונס הזה. הצעת החוק הזו היא דיל מושחת, עסקה אומללה, עסקה של מאפיונרים. מן הראוי שתהיה הצעת חוק לפירוק ההתנחלויות, לסיום הכיבוש הנתעב. תמיד ברצוני לדבר מעל הדוכן הזה על חמשת המ"מים, ואני הראשון בכנסת הזו שהתחיל את השיח עליהם מעל הדוכן הזה. לצערי הרב, רוב חברי הכנסת לא רוצים שאזרחי המדינה אכן ייהנו ממלבוש, מבריאות, מדיור בר-השגה, מחינוך טוב ומחיים ללא עוני. החוק הזה יוליד עוד פרה קדושה, שרק הורסת את הכלכלה של המדינה, ולא נותנת למדינה אפילו טיפת חלב אחת. החקיקה הזו נוגדת את החוק הבין-לאומי, האומר שאסור לשנות בשטחים הכבושים מצב קיים. החוק הזה מוליד ממשלה בתוך ממשלה. זה חוק מעל החוק. האצלת סמכויות ממשלה להסתדרות הציונית זה מעשה של מאפיה. זה הרס למדינה, הרס לדמוקרטיה, הרס למשטר הקיים. על ההיבטים הבלתי-חוקתיים בחוק הזה כבר דיבר חבר הכנסת חברי אוסאמה סעדי, ולכן אני לא אכנס לפרטים – בגלל כל מיני סיבות. לכן אדבר על העניין האידיאולוגי, על העניין הפוליטי הנובע מהחוק הזה. מציעי החוק אומרים, טוענים, שישנה זכות אלוהית מהשמים על כל הארץ הזו. ואם זה נכון שאכן אלוהים הבטיח ונתן, אז אני מצטט את דבריו של המנוח המשורר סמיח אלקאסם: אני באלוהים כופר. הרי ההיסטוריה מתעדת, וזה עובדה, שלאברהם היו שני בנים, יצחק וישמעאל, ולשניהם הוא הוריש את הארץ הזו. אבל הייתה חלוקה ב-1947, ולימדו אותי שגם דגלו בדו-קיום, בשלום צודק, ושאפשר לחיות, שני עמים, בארץ אחת; אמרו שאפשר אחרת ולא צריך לחלק את המדינה. אבל אנשים, ציונות, ריאקציה ערבית, וגם האנגלים האימפריאליסטים רצו אחרת, והייתה הנכבה והיה הרס של יותר מ-500 כפרים בארץ הזו. וזה המשיך, וממשיך וממשיך. אם הדרך הנכונה היא דרכו של ברוך גולדשטיין הרוצח, אם הדרך הנכונה היא דרך של הריקוד בחתונה על דמם של בני משפחת דוואבשה ועל דמו של מוחמד אבו ח'דיר, אם זה ככה אז המצב כולו אומר דורשני. מזלם של מציעי החוק שאנחנו חייבים בסביבה של ריאקציה. תתארו לעצמכם שמחר או מחרתיים המשטר בסעודיה ישתנה ויהיה בכיוון מה שנקרא האביב הערבי. מה יהיה המצב כאן של אי-שלום? תתארו לעצמם מצב אחר בכלל במזרח התיכון. הדמגוגיה שתמיד ראש הממשלה בנימין נתניהו מביא, וכל פעם הוא מוצא תורן לדמגוגיה – פעם איראן, פעם הרשימה המשותפת, פעם האזרחים הערבים – היא דמגוגיה בזויה שאין לה מקום. כמה שזה יימשך, אפשר להסיט את הדעת של אנשים חלק מהאנשים חלק מהזמן; אפשר רוב הזמן להסיט את הדעת של אנשים, אבל אי-אפשר כל הזמן להסיט את הדעת של כל האנשים. היום היה ביקור של נשיא אוקראינה, כאילו ידידות. בהקשר הזה אנחנו מדברים על דו-קיום. ואוקראינה – והנשיא של אוקראינה עכשיו – היא אחת ממשתפי הפעולה עם הנאצים שהיו אז, והוא עכשיו תומך בבנדרים ששיתפו פעולה נגד היהודים ונגד הפרטיזנים. אפשר לדבר שעות על גבי שעות, שעות על גבי שעות. החוק הזה פסול. הכנסת חייבת להוריד אותו בכלל, חייבת לפסול אותו, וזה יהיה כבוד לכנסת שאכן החוק הזה ייפסל. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חבר הכנסת חיים ילין – אינו נוכח; חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת; חבר הכנסת יצחק הרצוג – אינו נוכח. יסכם את הדיון יושב-ראש ועדת החוקה חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כמה זמן? <היו"ר טלי פלוסקוב:> הוא לא מוגבל בזמן. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הוא בכלל לא מוגבל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני אמרתי, הוא לא מוגבל בזמן. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אם מישהו שלא מכיר את כנסת ישראל היה מגיע לפה, הוא היה עומד נדהם. חברתי, חברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת מועלם, זה מפריע. האולם ריק ולכן אנחנו שומעים כל מילה, אז בבקשה. אם מישהו היה מגיע לפה ומאזין לנואמים והוא לא מכיר את כנסת ישראל, הוא היה עומד נדהם. יש כאן הצעת חוק טובה, לא טובה, אתה יכול להסכים לה, אתה יכול לא להסכים לה. מה שהעמיסו בהצעת החוק הזאת – השם ישמור וירחם. לאן הגיעו? זה באמת מדהים. אז מי שמכיר את הכנסת יודע שאולי זאת הזדמנות לכל אחד לבטא את תפיסת עולמו, אולי זאת מין דמגוגיה מסוימת שאין בה שום קשר בין כל מה שנאמר לחוק עצמו. אז אני אנסה לדבר גם על החוק עצמו, ואחר כך אני אדבר גם על עוד שניים, שלושה נושאים שהועלו פה ושווה לדבר עליהם: על בית-המשפט העליון; על מדינה לכל אזרחיה; על אברהם – האם הוא הוריש את ארץ-ישראל לשני הבנים או רק לבן אחד, לפחות לפי מה שכתוב בתורה, שזה המוצא של שנינו כרגע; כמובן, על חתונת הדמים, הדבר הנורא הזה – איך הוא נכנס לפה; אם יישאר זמן אנחנו נעשה דבר מאוד מכובד: נלמד ביחד כמה הלכות של הרמב"ם. גם זה דבר חשוב מאוד. אבל אני אתחיל – קודם כול – בנושא של החוק. צריכים לזכור: החטיבה להתיישבות, כפי שתיקנו אותי, עובדת מ-1968 וביצעה את כל תפקידיה. אם אני זוכר טוב, אז, ב-1968, עדיין היה שלטון המערך, לפחות עד 1977. אחר כך הוא עבר לליכוד ואחר כך עוד פעם למפלגת העבודה על גלגוליה. החטיבה המשיכה לעבוד. אז איפה היו כל אותם יפי הנפש שדיברו היום באיזו עוצמה, דברים שאתה לא מסוגל להבין? איפה הם היו כל הזמן כשהם היו בשלטון? איך הם נתנו לאותו יצור פרא, לאותו דבר לא מסודר, לא חוקי? מי שהיה פה הבין שזה הדבר הכי חמור בעולם. איך הם נתנו לו להסתובב? איך הם נתנו לו לפעול? איך הם נתנו לו לעשות בלי לסדר אותו בחוק, בלי לבנות משהו? איפה היה המחנ"צ? איפה הייתה מפלגת העבודה? איפה היו כל אותם יפי-נפש שדיברו כשהיו בשלטון? כן, התשובה היא פשוטה: החטיבה עבדה והכול היה בסדר, וזה יכול היה להימשך ככה הלאה. אם הם היו בשלטון, אני מניח שזה היה נמשך עוד כהנה וכהנה שנים בלי שאף אחד בכלל – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה הולך להתעלל בנו, אני מבין. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, ממש לא. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> ניסן, יש לי פה את הספר שלי על כלכלה וחברה בישראל. אתה רוצה לקרוא ממנו פרקים? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> קודם כול אני מדבר על החטיבה, אחר כך אדבר על הנושאים האחרים שדיברו. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אם אתה רוצה ספר טלפונים, יש לי. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אם עדיין האופוזיציה לא תצליח לגייס את כל אנשיה אז אנחנו נעבור לעוד דברים, אבל אנחנו נעשה את מה שצריך. בכל אופן, אני שואל: איך יצור הפרא הזה שנקרא החטיבה להתיישבות, שהוא הדבר הכי גרוע בעולם לפי מה שדיברו פה – איך השאירו אותו, גם מפלגת העבודה שהייתה בשלטון כל כך הרבה שנים, ולא ניסתה להכניס אותו למסגרת חוקית, לסדר את החוק שיהיה מסודר, שיהיה בסדר? סימן שזה לא נורא, החטיבה לא נוראה כל כך. אולי להפך, אולי היא אפילו בסדר. רק זה תלוי מי בשלטון. אם מפלגת העבודה בשלטון אז החטיבה נפלאה, אבל אם הליכוד בשלטון אז החטיבה כבר לא טובה, וכל הקללות שרק אפשר – אפשר להעמיס עליה. וגם בממשלת הליכוד החטיבה הזאת עבדה שנים. היא עבדה באין פוצה פה ומצפצף. אבל בכל אופן – לכן אני אומר שכל הטיעונים שנאמרו פה, אני לא רוצה להגיד עליהם צביעות, כי אני לא אוהב להשתמש במילים כאלה, אבל זה לא הוגן, לא יפה, לא מכובד. אבל טוב, זה עניינו של כל אחד ואחד. מה שקרה זה שהייתה התעוררות. כפי שאמרתי, מאחר שהשלטון אצל הימין, הייתה התעוררות. ואני מניח שמי שהתעוררה – ושוב, דעותיה, אני מניח, גם ידועות – בכל אופן מצאה פגם, פגם צודק. היא באה ואמרה: געוואלד, רבותי, החטיבה לא מסודרת ומאורגנת מבחינת החוק. צריכים לבנות לה מסגרת. איפה הם היו 40 שנה? בסדר, מה אפשר לעשות? אז 40 שנה לא היה, אבל היא אמרה מה שאמרה. אפשר להגיד שהימין בשלטון והימין כן מקבל את מה שהממלכה אומרת. כן, להפתעת הכול, מה אפשר לעשות? אז אם המשנה ליועץ המשפטי אומרת, צריכים לכבד את זה. נכון שיש לנו חילוקי דעות. אני מכבד את דבריה אך חולק עליה מכול וכול, אני מכבד את הדבר הנכון בדבריה – שצריך באמת לעגן את זה בחוק. קמנו, כמו שאומרים, ולקח את היוזמה ידידי בצלאל והחליט באמת, בהתאם למה שהיא ביקשה, לנסות ולבנות את הקונסטרוקציה החוקית הנכונה למסגרת הזאת. נכון שהחטיבה היא יצור ייחודי. ישנם עוד כמה כאלה, אבל היא יצור ייחודי: מצד אחד הוא כפוף ופועל בהנחיית ממשלת ישראל, ומצד שני הוא זרוע של ההסתדרות הציונית, אז הוא יצור דו-ראשי. אז תסתכלו עלי ותגידו: ואללה, אתה מהימין ממציא לנו איזה מין יצורים הזויים, אין כזה דבר. אז תתפלאו לשמוע, בחוק יש כזה דבר, מה אפשר לעשות? החוק מכיר בגופים דו-ראשיים שקשורים גם להסתדרות הציונית וגם לממשלת ישראל. לאור זה נבנתה קונסטרוקציה שאני חושב שהיא קונסטרוקציה טובה מאוד, מכובדת מאוד, שמסדרת את המסגרת בצורה טובה מאוד. יכול להיות שיהיו כאן חברים מחברי שיחשבו שיש פגמים, שזה לא מושלם. יכול להיות. אני חושב שזה בסדר. יכול להיות שיבוא מישהו ויגיד שפה זה לא בסדר ופה זה לא בסדר. אוקיי, אז נניח. אבל על דעת כולם זה פי-אלף יותר טוב ממה שהיה קודם. קודם לא היה מוסדר; קודם היה יצור פרא, מה שנקרא, והמשנה העירה על זה. אז ביחס למה שהיה קודם, היצור הזה, לדעתי – זה 100%. יחשוב מישהו אחר שזה 80%, אז מה? אבל 80% זה פי-אלף יותר טוב מהאפס שהיה קודם. אני מתפלא, אז תבואו ותתמכו: נכון שאני לא חושב שזה טוב, אבל להצביע נגד כדי לחזור למצב, איך קראתם לזה, של החידלון, של יצור הפרא, של כל הדברים? זה מה שאתם מעדיפים, שיהיה המצב הקודם? למרות שהמשנה, שהיא עכשיו הכוכב, מה שנקרא, אומרת שזה לא בסדר וצריך לסדר, אז בגלל שאתה מוצא פגם כזה או פגם כזה – בגלל זה אתה נגד, כדי להחזיר את המצב ההוא? זה מה שאומר ההיגיון? גם ההיגיון שלכם צריך לבוא ולהגיד: יש הזדמנות לסדר את זה, 80%, בסדר, אז נצביע ואחר כך נעשה את השינויים הבאים וננסה לשנות. להפיל את זה לגמרי ולחזור למצב התוהו שהיה קודם? זה שכל? זה היגיון? זה יושר? סימן שמאחורי כל הסיפור הזה לא עומד לא יושר ולא כלום. יש כאן מאבק של אופוזיציה נגד קואליציה, מה שנקרא. ישנם כאלה שכל נושא החטיבה הוא לצנינים בעיניהם והם לא רוצים שבכלל תהיה חטיבה. אני מתפלא על חברי, באמת, חברים במחנ"צ. הם שהובילו שנים אחר שנים את החטיבה. זה מה שאתם רוצים – להצטרף לאותם אלה שרוצים לבטל לגמרי את החטיבה? בגלל זה אתם מצביעים נגד? <יואל חסון (המחנה הציוני):> אנחנו מצביעים נגד כי אתה מצביע בעד. כי המוטיבציה שלך חשודה והצורה שאתם מנהלים את הכול במחשכים, לא מוכנים לשקיפות ומתנגדים לכל סעיף שיוצר שקיפות בחוק הזה. זה מחשיד והופך אותם אוטומטית לחשודים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני סגן היושב-ראש, הרי כל מה שאנחנו התעוררנו לסדר זה רק בגלל מה שהמשנה אמרה. עד שהיא לא אמרה את דבריה, גם אנחנו היינו בשלטון וזה פעל, כמו שאתם הייתם בשלטון וזה פעל. אז לא פעלנו בגלל מה שאתה אומר. היא כתבה, ואמרנו: יש דברים שהיא צודקת. למרות שאני מתנגד למה שמסתתר מאחורי זה, כי היא באמת חושבת שהחטיבה מיותרת. אני חולק עליה, אבל מה שהיא אמרה – יש דברים צודקים. אמרנו: בוא נסדר את זה. אז היינו צריכים ביחד לסדר את זה, גם אם זה לא 100% כמו שאתה חושב וזה רק 80%. אבל בטח שזה יותר טוב מאשר קודם. התעוררנו בגלל זה, בלי מחשכים ובלי כלום; התעוררנו בגלל מה שהיא כתבה. אני אומר שוב: אתה לא מסכים 100%, 80% כן – יותר טוב מאפס. הייתם צריכים להצטרף אלינו. אני מסכים עם חברי מהרשימה המשותפת שהם אולי חושבים שהחטיבה מיותרת וזה אסון, אז הם נגד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה יודע, אתה לא הסכמת לאף הסתייגות. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני אגיע לחוק עצמו. אבל גם אם לא הסכמתי לחלק מההסתייגויות – לכן אמרתי, אז זה 80%. אני חושב שזה 100%. אתה חושב שבגלל שלא קיבלתי זה 80%, אבל עדיין זה פי-אלף יותר טוב מאפס. כי מה האלטרנטיבה – שזה לא יהיה? לחזור למצב התוהו שהיה? השכל אומר: אתם עכשיו האופוזיציה, הנה הקואליציה הולכת אתכם, בואו נעשה את זה, 80% מבחינתך השגת, ולאט-לאט נשלים את ה-20%, או כשתהיה בשלטון תשלים, אבל מה זה להתנגד לגמרי? אתה מצטרף לאותם אלה שלגמרי רוצים להרוס את החטיבה, וזאת לא תפיסת עולמכם. זו לא תפיסת עולמכם בכלל. לכן אני אומר, אני מתפלא על חברי, שגם בשמם – אני עוד מכיר אותם ממפלגת העבודה. אתם יודעים שאנחנו ומפלגת העבודה היינו קשורים מאוד, והיה לנו בסיס, מכנה משותף גדול מאוד – גם מכנה משותף ציוני, גם מכנה משותף של ערכי ההתיישבות, בסיס משותף של מסורת. לצערי, זה התרחק והתרחק. לצערי אני אומר. מפלגת העבודה הייתה מצוינת מהבחינה הזאת. היא הקימה את החטיבה. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> גם אתם הייתם מצוינים פעם. השינויים הדרמטיים עברו עליכם. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני כרגע מדבר על הצד שלך. אני לא מדבר על זה שאתם לא בקואליציה, אני מדבר על זה שזה היה הבסיס שלכם – החטיבה. עכשיו אתם גם קוראים לעצמכם בשם המחנה הציוני, מחנ"צ – בסדר, שמתם את הציוני, אז איך אתם תצטרפו לאותם אלה שרוצים לגמרי לפרק את החטיבה? <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אתה מפקפק בציונות שלנו? שאני אבין. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, אני לא מפקפק, לכן אני מתפלא. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אני שואלת אם אתה מפקפק. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, אני לא מפקפק, ולכן אני מתפלא. אז גם אם זה לא מושלם, אז 80% – ואללה, מה יש? הלוואי. בכל אופן, אני אומר, זה נכון שהצעת החוק הזאת עברה תהליך של עיבוד, כמו שמקובל: היא מאושרת בקריאה ראשונה ועוברת לוועדה. תפקיד הוועדה זה באמת לעבוד, לפתח, לשנות, לשפר ולהוציא משהו טוב יותר מתחת ידיה. זה מה שקרה גם בהצעה הזאת, כולל בסיבוב האחרון, שבו הייתי ער לתביעה של חברי שלא הסתפקו בזה שאמרנו, בדיבור, שהחטיבה תהיה כפופה לחוק חובת המכרזים ותהיה גם כפופה לחוק חופש המידע, אלא אמרו: אדוני, אנחנו רוצים שיהיה "אוכתוב", שיהיה כתוב בחוק. אמרנו: אומרים את זה, זה בפרוטוקול. אמרו: לא – בחוק. הלכנו סיבוב נוסף וביקשתי מחברי ואמרנו: בואו נכניס את זה בחוק. שוב, כל אחד יגיד – אולי זה לא מושלם. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> לא כל אחד. משרד המשפטים אומר שזה חלקי. מה זה כל אחד? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> משרד המשפטים אמר על החוק הבסיסי. מי שכתב במשרד המשפטים כנראה לא רוצה את החטיבה לגמרי, וזה בסדר, זו זכותה. אני אומר שוב, אני חולק עליה, למרות שהיא דיברה יפה. אני חולק על כל הבסיס. אבל הלכנו וקיבלנו את מה שהיא אמרה, וסידרנו את החוק. הרי בגלל מה שהיא אמרה הצענו את הקונסטרוקציה, ובשלטון של כולנו היא עבדה בלי קונסטרוקציה. אבל היא אמרה – אנחנו עשינו את זה, 80%. בכל אופן, הכנסנו גם את הנושא של חובת המכרזים, גם את הנושא של חופש המידע. אז נכון, זה לא 100%. אבל שוב, זה הרבה יותר – זה 80%. אז מה, נזרוק את כל ה-80% ונישאר עם האפס? איזה שכל זה? אני אומר שוב, כאופוזיציה, אם אתם יכולים להשיג 80%, בואו תצטרפו, ויום אחד, איך אומרים, או כשתהיו בקואליציה, תשלימו את ה-20%, או שלאט-לאט ישנו את זה. אבל קודם כול להשיג את זה. בכל אופן, המבנה של החוק, הקונסטרוקציה, הוא שהממשלה, כפי שהתבקש, מאצילה מסמכותה, או נקרא לזה, הצעת החוק מאפשרת לממשלה לאצול לחטיבה להתיישבות סמכויות בתחום ההתיישבות ובכל אותם תחומים שנמצאים בהסכם ובאמנה שבין ההסתדרות הציונית לממשלה. שוב, כל זה כשהממשלה היא שמאצילה, ההסתדרות הציונית, שהיא הגוף המשפטי הפורמלי – החטיבה היא לא גוף משפטי עצמאי – בהסכמה של ממשלת ישראל מצד אחד וההסתדרות הציונית מצד שני, החטיבה מקבלת, והיא כגוף דו-ראשי, כמו שאמרנו בהתחלה, מבצעת את הדברים. אני רוצה עוד פעם להדגיש: ההאצלה הזאת – מאחר שהממשלה מאצילה, אז ההאצלה הזאת היא על-פי החלטות ממשלה והמדיניות שהממשלה קובעת ובהתאם לכל ההסכמים שקיימים. ואני אומר שוב, כדי להוציא מספק: ההאצלה הזאת לא הופכת את החטיבה לחלק מרשויות המדינה. היא עדיין נשארת גוף דו-ראשי שמצד אחד מקבל הנחיות ואת ההאצלה מממשלת ישראל ומצד שני הוא גוף של ההסתדרות הציונית. אמרתי קודם שבחוק הוא קיים, הגוף הדו-ראשי הזה, וככה היא עובדת. וכמו שאמרתי קודם, הוספנו גם את חוק חובת המכרזים וגם את חוק חופש המידע, כדי שאפשר יהיה לקבל תמונה יותר שלמה. אני חושב שהצעת החוק הזאת עונה לצד השמאלי שלי, או לצד הימני – עונה ב-100%, אם אפשר להגיד, אני לא יודע, ופחות או יותר לצד הזה היא עונה ב-80%, ב-70%, אבל היא הרבה יותר ממה שהיה קודם. אז ודאי שצריכים להצטרף ולקוות שכל אחד יוכל להשלים את מה שהוא חושב שחסר במשך הזמן, אבל לא להיות נגד כמו אלה שרוצים לגמרי לבטל את החטיבה להתיישבות. אז זה בהקשר של החטיבה להתיישבות. תוך כדי דיבור נאמרו כאן הרבה מאוד דברים לגבי בית-המשפט העליון. אני רוצה להגיב רק על חלק מהדברים, לא את כולם שמעתי. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אתה רוצה את ספר הטלפונים? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, לא צריך, יש לי משהו יותר טוב – יש לי את הרמב"ם. אם אני אגיע למצב שהאופוזיציה עוד לא גייסה את הכוחות שלה, אז אני אתן לכם זמן על-ידי זה שנלמד ביחד רמב"ם, הלכות סנהדרין. אבל אני כרגע עוד נמצא בחוק, אני נמצא בחוק עם זה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אם אפשר פרשת השבוע. גם את זה יש לנו תמיד, בתור תגבורת עדכנית. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כן, אפשר גם את זה. אבל כרגע אני נמצא עוד במסגרת החוק, במסגרת מה שדובר פה. אז לגבי מה שדובר פה, לגבי בית-המשפט העליון, אני רוצה שוב לומר, להגיד את עמדתי האישית, אבל אני חושב שזו גם עמדת חברי, שאנחנו – זה יהיה מצחיק להגיד שאנחנו תומכים בבית-המשפט העליון, זה הרי מצחיק. בית-המשפט העליון הוא נדבך מרכזי בדמוקרטיה. בית-המשפט העליון חייב להיות עוצמתי וחזק, כי זאת המהות. בלי זה, איך אומרים, הדמוקרטיה הרי מקרטעת. לכן, אני אעשה כל מה שאני יכול כדי לחזק אותו. דא עקא – ואני אומר את זה בגלוי – שיש לי ולחברי גם מחלוקות עם בית-המשפט העליון, בעיקר עם התקופה של הנשיא אהרן ברק, שהייתה של, מה שנקרא, אקטיביזם שיפוטי. אני יכול לתת שלוש דוגמאות רק כדי שאני שנבין איפה נקודות המחלוקת, ואני חושב שמהלך הזמן לאט-לאט מפשיר את הנקודות האלה. הנקודה הראשונה: מדינת ישראל קבעה שמי שמחוקק זה כנסת ישראל, שנבחרה על-ידי הציבור הרחב ומייצגת את כל המגוון כולו. בית-המשפט העליון צריך להיות זה שעובד לפי החוקים שהמדינה מחוקקת. ופה ראיתי שלושה מישורים שבהם יש תקלות. פירוש ראשון, ואני אומר, בדידי הווה עובדא: נניח שאני מחוקק חוק, ואני מסביר אותו, ויש לו משמעות – לא רק כתוב בדברי ההסבר, זו המשמעות – אין שום בעיה שכשהוא יגיע לפני שופט, שופט יחליט: למרות שהמחוקק חשב כך, אני מסביר את החוק אחרת, ומאותו רגע הפירוש של החוק יכול להיות הפוך ממה שאני התכוונתי. זה למעשה אומר שמי שמחוקק באמת זה לא כנסת ישראל אלא בית-המשפט, שלקח לעצמו חירות לתת את הפירוש כמו שהוא מבין ורוצה, למרות שזה הפוך מהפירוש שהכנסת התכוונה לו. זאת נקודה אחת. נקודה שנייה: בית-המשפט העליון – ואני אומר שוב, אלה נקודות שהולכות ומשתפרות עם הזמן, וודאי שנקודות אלה הן נקודות במחלוקת, אבל הן בשום פנים ואופן לא באות, חס ושלום, להחליש את כוחו של בית-המשפט. חס ושלום. נקודה שנייה: נניח שיש נושאים שכנסת ישראל החליטה במודע שעדיין לא איכשר דרא לקבוע פסיקה בנושא, הציבור הרחב עוד מתגבש. יש כמה נושאים עקרוניים שהתחילו לדבר עליהם עוד בתקופה של בן-גוריון והמשיכו בזה עד ימינו, וכנסת ישראל, או המחוקק, עדיין מרגישה שבתחומים האלה אין עדיין גיבוש מספיק כדי לחוקק. יכול בית-המשפט העליון, והוא עשה את זה, להודיע: רבותי, אם בתוך חודשיים אתם לא קובעים הלכה – סתם אני אומר חודשיים, יכול להיות חצי שנה – אני, בית-המשפט, יתכנס, יפסוק, ומאותו רגע יש פסיקה שנקבעה לא על-ידי הכנסת, אלא על-ידי בית-המשפט. וזה נעשה; דבר שלא יכול להיות. כנסת ישראל היא המחוקק, ואם היא מרגישה שעדיין לא הגיעה העת בנושאים מסוימים, בית-המשפט לא יכול לכפות עליה או לקבוע במקומה. וכמובן, הנושא השלישי הוא הנושא של ביטול חוקים. כנסת ישראל לא קבעה בשום מקום שחוק-יסוד זה חוקה, ובשום מקום לא נכתב שכל חוק צריך להתיישר לפי חוק-יסוד, ועוד לפי הפירוש של השופט שמחליט שזה סותר או לא סותר. ובגין זה לקח לו בית-המשפט גם חירות להחליט שאם חוק מסוים – הכנסת קבעה בחוקים מתי בית-המשפט יכול לבטל חוק, וזה בסדר, אם זה לא נעשה לפי הנוהל הרגיל וכו'. זה בסדר. אבל בית-המשפט לקח לעצמו זכות לומר שהחוק הזה, כמו שאנחנו מפרשים אותו ואת חוק-היסוד, הוא סותר, וממילא אנחנו מבטלים אותו. א. מי נתן לך את הסמכות לפרש אותו כך? ב. מי נתן לך את הסמכות לבטל את החוק בגין חוק-היסוד? זה לא חוקה, במפורש לא חוקה. עדיין כנסת ישראל לא החליטה על חוקה, אבל בית-המשפט החליט שכן, ולפי זה הוא הולך. אני אומר שוב: כל זה נוצר בתקופה האקטיביסטית של הנשיא אהרן ברק, ואני מניח שזה הולך ומשתפר עכשיו. אז כך, שוב, מאחר שדיברו על בית-המשפט העליון ועלינו, שאף אחד לא ינסה להעמיס עלינו שיש אצלנו איזשהו זלזול, חס ושלום, או איזושהי התנגדות או משהו כלפי בית-המשפט העליון. ממש לא. אני אומר כאן שוב, ואני רואה את זה כמשימה, וחברי: צריכים לחזק כמה שיותר את בית-המשפט העליון, וכדי שלא נגיע לתופעה הזאת, מה שאנחנו צריכים לעשות זה שגם בית-המשפט העליון יהיה מורכב ממגוון רחב יותר של דעות. <זהבה גלאון (מרצ):> לא קשור לחטיבה להתיישבות. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כן, כאן דיברו, ואני מדבר על מה שדיברו פה. את לא שמעת אותי. אני אמרתי שאני מדבר על דברים שנאמרו פה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ופתחתי ואמרתי שנאמרו פה דברים שאין להם שום קשר לחוק, כאילו החוק הזה זה כל העולם כולו. אז מאחר שדיברו פה, ואני צריך להגיב, אז אני אגיב. כמו אלה שדיברו – את אומנם הצלחת במה שאני לא הצלחתי; אני ניסיתי לישון ולא הצלחתי, ואת הצלחת יפה. אבל היו כאן אנשים שדיברו על בית-המשפט העליון. אני אומר, דיברו על זה, ודיברו, כמובן, גם בהקשרים שלנו, וכו', אז אני רק רוצה להביע את עמדתנו. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> עמדתכם ברורה – עם D9. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא – – – זה לא. אתה רוצה סתם. אני אומר לך את עמדתי. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תגנה את זה כבר. נשמע אותך עושה את זה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ואני רוצה גם, איך אומרים, כאן – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תגיב נגד האמירה הזאת. די עם ההתפלפלות הזאת כבר. תראו מה היה בחתונה אתמול בלילה. די עם זה כבר. תהיו נחרצים – – – איך להתחיל. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> עוד מעט אני אגיע לנושא של החתונה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> כל שבוע – – – ביטחון, אתה לא מוכן לגנות פעם אחת את להב"ה. פעם אחת – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אם אתה מנסה לשייך את מה שהיה שם בחתונה אלינו, אז אתה מסית ומדיח, ואני לא חושב שאתה כזה. אני לא רוצה לקרוא לך כזה, כי אתה לא. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> לא אני אמרתי לעלות עם D9 על בית-המשפט; הוא אמר. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רגע, אתה מדבר על החתונה עכשיו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני רוצה להתייחס לזה, כי דיברו על זה כאן חצי מהאנשים. אז אני אתייחס גם לזה. אני אתייחס גם לזה. אבל אני רוצה לספר לכם – רק כדי לסיים את הנושא של בית-המשפט העליון. אני רוצה לספר לכם רק דבר – גם זהבה הייתה אז אתנו, באותה הזדמנות, אם היא זוכרת. הייתה תקופה שנשיא בית-המשפט העליון בא להשתתף בישיבות של ועדת חוקה. כן, היה כזה דבר, כשהוא היה צריך משהו. אני הייתי אז חבר צעיר בוועדת חוקה. העומס על בית-המשפט העליון אז היה עצום, ואני לתומי חשבתי שאם נגדיל את מספר השופטים העליונים, זה יקל את העומס. שר המשפטים היה אז טומי לפיד. עם כל חילוקי הדעות בתחומי חיינו, היינו ביחסים מאוד טובים, והצלחתי לשכנע אותו שצריכים להוסיף שני שופטים עליונים. נכון שזה עניין של תקציב, וזה תקציב לא פשוט. דיברנו עם שר האוצר ואישרנו תקציב לעוד שני תקנים לבית-המשפט העליון. ובאתי אל הישיבה הזאת כולי שמח שהנה אני יכול, ואמרתי לו: הצלחנו להשיג שני תקנים. אני חושב שאת זוכרת את זה; בכל אופן, האחרים זוכרים, הייעוץ המשפטי זוכר. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אפשר לוותר עכשיו על שני התקנים האלה, לפני שאתם ממלאים אותם עוד שנה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רק שנייה. שנייה, רגע, אני צריך לספר עוד מה היה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> זה חיסכון טוב לציבור. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אבל מה היה – חכי. הם לא התקבלו. אהרן ברק מסתכל עלי ואומר: ניסן, אני לא רוצה. הייתי בשוק. מה הפירוש? הצלחתי להשיג תקציב לעוד שני תקנים, והוא אומר: אני לא רוצה. שאלתי: למה? והוא הסביר, בלי בושה: אני חושב שלאחידות השפיטה אני צריך שיהיו שופטים באותה תפיסת עולם, וככל שאתה מגדיל יהיה לי יותר קשה למצוא שופטים שעונים על העניין, ולכן אני לא רוצה אותם. אני זוכר את זה כמו היום – את המשפט. בסוף, הסיכום אחרי זה היה שיוסיפו תקן אחד, אני חושב. מה שאני רוצה להגיד – שוב, זו הייתה תפיסת עולמו של ברק, ובאמת כך הוא בנה את בית-המשפט העליון. דרך אגב, גם לא היה שום מינוי, עד שופט שלום במקום הכי נידח, שלא היה על דעתו; פעם אחת היה, כשאדמונד לוי הצביע קצת שונה. לא חשוב. אני אומר: זו הייתה שיטה אקטיביסטית מאוד, מרוכזת. אני חושב שהיא גרמה הרבה מאוד נזק, אם כי – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> זה היה לפני המון שנים. כמה אפשר לבנות את כל התיאוריה עם ה-D9 בגלל – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> למה? אני גם אמרתי שזה הולך ומשתפר, אמרתי את זה בהתחלה. חבר'ה, אתם לא יכולים לשמוע חצי משפט וזהו. את יודעת, כמו שמישהו נכנס לבית-הכנסת ושומע: "ועבדתם אלוהים אחרים". אז הוא אומר: געוואלד, בבית-הכנסת אומרים: "ועבדתם אלוהים אחרים". הוא לא שמע מה אמרו לפני כן. אני אומר שזה הולך ומשתפר, ובאמת בית-המשפט מתחיל להתמלא בשופטים עם תפיסות שונות, מכיוונים שונים. אני באמת חושב שזה דבר חשוב מאוד וייחודי, ברוך השם, בנושא הזה. חברי דיברו הרבה מאוד על הנושא של מדינה לכל אזרחיה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> דיברנו על מדינת חוקה לעומת מדינת – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אם דיברת על מדינת חוקה לעומת מדינה לכל אזרחיה, אני רוצה להגיד לך שגם זה לא וגם זה לא. שוב, אין מה לעשות, כנסת ישראל, המחוקק, הגדיר – והגדיר את זה אחרי דיונים ארוכים – שמדינת ישראל היא מדינה גם יהודית וגם דמוקרטית, ונעשה דיון ארוך מאוד מה קודם ומה אחר כך; וקבעה כנסת ישראל, אפילו בחוק-יסוד, שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. <קריאה:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כן, זו מדינת עם ישראל, מה אני יכול לעשות? זה לא אומר שלא יכולים להיות כאן אזרחים אחרים, וצריכים לתת להם את כל הזכויות – אני חושב שגם את כל החובות, אבל צריכים לתת להם, וזה בסדר גמור. אבל צריכים לדעת שזו המדינה היחידה שיש שהיא מדינת העם היהודי. בגלל זה הגענו לפה. זה הקושאן – זה הקושאן ששם אבא אבן באו"ם ואמר: הנה התנ"ך. זה הקושאן שזאת מדינת העם היהודי. והאו"ם על סמך זה הצביע – להכיר במדינת ישראל. כן, שבנו הביתה, והיינו כאן – איך אומרים, ממלכת ישראל התחילה, אני חושב, 1,600 שנה לפני שהנביא מוחמד נולד, זאת אומרת, היינו כאן, אז אי-אפשר להגיד שזה לא הבית שלנו. אני אומר, המלכות – באנו עוד לפני כן, אבל מלכות ישראל התחילה. 1,600 נדמה לי – נדמה לי שהוא נולד – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה רוצה לחזור למלכות ישראל. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא. דרך אגב, כנסת ישראל זה מלכות – עוד דקה אני אגיד את התפיסה הזאת, אני רק רוצה להשלים. היינו כאן במלכות 1,600 שנה לפני שמוחמד בכלל נולד. אז להגיד שאנחנו זרים כאן, שזה לא אנחנו – לא יודע איך אפשר לעשות כזה דבר. נכון, גירשו אותנו וחזרנו, אין כמעט עם כזה, אבל חזרנו הביתה, ברוך השם. עכשיו לגבי השאלה שלך. אני אומר שהתפיסה שלנו היא שהכוח, השלטון הוא ביד העם, והעם מחליט מה צורת השלטון שהוא רוצה, וכך כתוב – איך אומרים? אם העם רוצה לקחת שלטון של מלך, אז יש שלטון של מלך; אם העם מחליט על שלטון דמוקרטי, אז שלטון דמוקרטי, כך שכל חוקי הממלכה שהיו עוברים לעם. העם החליט שלטון דמוקרטי, אז לכנסת ישראל יש אותה עוצמה ממלכתית שיש, ואנחנו מכבדים אותה, בין שהיא לטעמי בין שלא לטעמי. כמו שאחאב, שהיה מהמלכים הרשעים, אבל הוא היה מלך ישראל, אליהו הנביא רץ לפניו. זה כבוד המלכות, ואת אותו כבוד אני נותן כאן לשלטון, אם זה שלטון שמוצא חן בעיני ואם שלא מוצא חן בעיני. ואני יכול להגיד שגם בימים הקשים ביותר שהיו לי, שידיד שלי, כראש ממשלה, פינה את גוש-קטיף, מה שנקרא, הרגעים הכי קשים שהיו לי – כשהוא היה נכנס ועובר אני קמתי, ואני ממשיך לקום כשראש הממשלה נכנס, ולא משנה איזה. זה המלכות וזה הכבוד שאנחנו נותנים, כי אנחנו מאמינים שפעם זה יהיה כמו שאני רוצה, פעם לא, אבל זו מלכות ישראל. ככה אנחנו מאמינים, וזאת תפיסת עולמנו. לכם אני אומר שוב: מדינת ישראל היא לא מדינה לכל אזרחיה, היא מדינת העם היהודי, והיא מדינה כמו שכנסת ישראל החליטה – מדינה יהודית ודמוקרטית, עם זכויות מלאות גם למי שלא מגדיר עצמו כיהודי. זכויות מלאות. צריך גם שיהיו חובות מלאות. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> זה על הנייר, על הנייר. <קריאה:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, תודה, זאת תפיסת עולם. לא, תודה, אני לא עושה לך טובה ולא לא-טובה. זו תפיסת עולמי, ואני חושב שזאת התפיסה של כנסת ישראל בזה שהיא החליטה את ההחלטה הזאת. רק הערה לך, שאמרת שלאברהם אבינו היו שני בנים, יצחק וישמעאל וממילא ארץ-ישראל שייכת לשניהם, אז מאותו מקור שאתה יודע שלאברהם היו שני בנים, תסתכל בפסוקים שם, וכתוב שאת ישמעאל הוא שילח, וגם את כל בני הפילגשים הוא שילח, ואת הארץ הוא נתן ליצחק. ואחר כך ליצחק היו שני בנים, וגם יצחק עשה אותו דבר. כך שמהבחינה הזאת של הזכות לפי התורה, זה עבר – – – <קריאה:> אפשר להרחיב על זה קצת? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כן, אני ארחיב, זה בסדר. אז אני אומר שזה עבר מאברהם ליצחק ומיצחק ליעקב. מה נעשה? ככה זה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> הגענו לפרשת השבוע, ידעתי. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אין לי בעיה, אני כאן מתייחס למה שהחברים דיברו. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא, זה שיח פתוח, זה שיח פתוח. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה בסדר, לאט-לאט, לאט-לאט. <נחמן שי (המחנה הציוני):> איפה אנחנו עכשיו? אנחנו במצרים? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> עכשיו לנושא שדיברו עליו הרבה הרבה יותר מאשר על החוק, וזה הנושא של החתונה. אז אני אומר: מי שגינה את החתונה יבורך, ואני מגנה את מה שנעשה שם כפל-כפליים ממנו. זה דבר מטורף שאין כדוגמתו, מה שנעשה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> גידולי הפרא האלה – מאיפה זה בא? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רגע, תכף אני אגיע לגידולי הפרא. דבר מטורף שאין כדוגמתו. אני מניח – אין לי ידיעה – אני מניח שהשב"כ הוא שצילם והעביר את זה לאותו ערוץ. אני מניח שהשב"כ, או משטרת ישראל, אני לא יודע – המשטרה או השב"כ, מי שיטפל, יש לו הצילומים, והוא יטפל כפי שצריך בכל אחד מהם על הדברים שנעשו שם: לתת לילדים נשק, לתקוע סכין. אלה דברים נוראיים שאי-אפשר לתאר. מי שדיבר כאן, ומשום-מה כל הזמן השליך את זה על החטיבה להתיישבות והשליך את זה כאילו על הציבור הזה, כאילו זה חלק מאתנו, כאילו זה אנחנו – איזו בושה. איזו בושה של אותם אלה שדיברו. איך זה מתקשר לחוק על החטיבה להתיישבות? כאילו שזאת התוצאה של החוק לחטיבה להתיישבות, או רמיזה שרומזת כאילו עלינו. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> יש קבוצה שחושבת שהשב"כ לא צריך לחקור. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חושבים שכאילו זה קשור אלינו. איזו בושה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, זה לא קשור. <עיסאווי פריג' (מרצ):> למי זה קשור, לשכנים? למי זה קשור, לשכנים? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה קשור אליך כמו שזה קשור אלי. למה זה קשור אלי? זה קשור אליך כמו שזה קשור אלי. למה זה קשור אלי? איך אתה מעז בכלל ומעלה על דעתך? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא קשור אליך. אני רוצה לשמוע אותך מזועזע. לא קשור אליך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אמרתי שזה יותר מזעזוע אפילו. זה נורא. זה גורם נזק. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אבל אתם יודעים מי הם האנשים האלה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מי הם האנשים האלה? תסביר לי אתה. תגיד לי אתה מי זה האנשים האלה. נחמן, תגיד לי אתה, מי הם האנשים האלה? <נחמן שי (המחנה הציוני):> הם גרים פה, הם לא ירדו מהכוכבים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה זה גרים פה? <נחמן שי (המחנה הציוני):> אתה יודע, אתה יודע מאיפה הם באים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תסביר לי איך זה קשור אלינו. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא אמרתי שזה אתה, אבל אתם יודעים מי הם. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני יודע מי זה? תגיד לי, אתה מעלה על דעתך שאני יודע מי זה? <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא באופן מדויק, אבל אתה יודע מאיפה הם באים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא. מאיפה אני יודע? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> מי מממן את ועדי המתיישבים שהמציאו את "תג מחיר"? מי מממן את זה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> כן, בני קצובר וגרשון מסיקה. כל מי שהמציאו את "תג מחיר" זה ועדי המתיישבים. מי מממן את זה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אמרתי לכם, אם היינו צריכים לתבוע אנשים על הסתה – מי שמנסה להשליך, זו הסתה שאין כדוגמתה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> לא, לא, לא. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> סליחה, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, אל תגזים. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה זה לא להגזים? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> זה לא הסתה מפה לשם. זו לא הסתה מפה לשם. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> יש רק צד אחד שמסית, וזה אתם. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> למה מה שהיה שם קשור אלי ולא אלייך? תגידי לי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אה, כי אלו אנשים שמצביעים לך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה אנשים שלי? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא שלך, של הציבור שממנו אתה מגיע. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> אתה מתנגד לחקירות השב"כ – אנשים שלכם, מהמפלגה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני מתנגד לחקירות? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> מי שהגיש את הצעת החוק של החטיבה להתיישבות מתנגד לחקירות של השב"כ. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חבר הכנסת שבשמו הביאו את הצעת החוק אמר שאין טרור יהודי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ה-D9 לא ממך? <היו"ר טלי פלוסקוב:> טוב, חברים, נא להירגע. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> מגיש הצעת החוק של החטיבה להתיישבות, אותו אחד. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני כן מדבר ברצינות, ואני לא רוצה לדבר בססמאות, ולכן אני רוצה שנדע: ישנם אנשים שנמצאים שם בגבעות, חלקם אולי כתוצר של – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אתה מוכן לתת לי לדבר? חבר'ה, אם אתם רוצים ססמאות, תזרקו ססמאות. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> בימין זה התלהמות – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני לא רוצה להתלהם, כי אני מדבר ברצינות, אני מדבר מדם לבי. <נחמן שי (המחנה הציוני):> שלום, שולי. שולי, את יודעת מי האנשים האלה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> נחמן, אני מדבר מדם לבי, אז תן לי להביע את המילים, אתה לא שומע. אני אומר, יש קבוצה של נערים, שמדינת ישראל – אני אומר לכם שוב, אצל חלק מהם זה אולי משבר הגירוש, וחלק אחר – אני לא יודע – מדינת ישראל הייתה צריכה לקחת אחריות ולהשקיע כספים כדי לנסות לטפל ולהוציא אותם מהטירוף שלהם. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אוה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני לא מאשים אף אחד. אני אומר: מדינת ישראל, בכל גלגוליה – מדינת ישראל מתעלמת, לא השקיעה אגורה אחת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> תפסיק. אנחנו, מכספים שניסינו להשיג, לקחנו אנשים שינסו להגיע אליהם וינסו לטפל בהם, לא מדינת ישראל. מדינת ישראל הייתה צריכה לעשות את זה, כי האחריות של המדינה זה לטפל בילדים שהיו צריכים להוציא אותם, ויכול להיות שאם המדינה הייתה עושה את זה, אולי היינו יכולים להוציא חלק מהם. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתם מתגאים בחינוך שלכם. איפה הייתם? אתם מתגאים בחינוך שלכם. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> איזה חינוך שלנו – זה החינוך שלנו? את השתגעת? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתם מתגאים בחינוך שאתם מייצרים. איפה אתם הייתם – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני אומר, אלה ילדים שאין להם את החינוך, זו הבעיה. אני אומר, זה עדיין לא מאוחר, אם המדינה הייתה נכנסת והייתה מנסה להוציא – אני לא רוצה להגדיר, אבל, המדינה, כל השנים, רואה ולא משקיעה אגורה, שום דבר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תשקיע בהם מהחטיבה. אותו הדבר אתה אומר על הילדים הפלסטינים – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בסדר, יכול להיות. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> יכול להיות? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> כרגע אני מדבר על הילדים האלה. הנה, גיליתם את העניין – – – <אילן גילאון (מרצ):> מה אתה מקשקש. תמשיך לומר את הנאום המשעמם הקודם. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני מניח שבעוד שעה תצטער על מה שאמרת. אני לא תופס אדם בשעת כעסו, אבל אני אומר שוב, אני לא רוצה להאשים – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אל תיכנס למגרש הזה, כי אתה החלש בו, אין לך על מה לבכות. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני לא מדבר על חזק וחלש, אני אומר מה האחריות – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני רוצה לדעת אם אתה עומד לצד חברך במפלגה שאמר שהוא תומך בשב"כ ובפעילותו – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> באמת, את עוד פעם מנסה. אני מדבר על דברים אמיתיים מתוך דם הלב. אתם לא רוצים – לא צריך. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ניסן, יושב-ראש המפלגה שלך מאוים בצורה מזעזעת מהרגע שהוא הביע את תמיכתו בשב"כ. אתה צריך לא לישון בלילה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> איילת, אל תדאגי לראש המפלגה שלי כרגע. אני אומר שוב, אני מדבר כרגע כמדינה, וזה לא משנה מי השלטון. המדינה הייתה צריכה להיכנס – ואני אומר שוב, אני מכה על חטא. אנחנו ניסינו בכוחות דלים לנסות לעשות משהו. חלק הצלחנו להוציא, חלק גדול לא הצלחנו – אין מרות ואין כלום – אני אומר, בכוחות, באמצעים הקטנים שיש לנו. אבל המדינה כמדינה, אולי זה עדיין לא מאוחר, כשמדינה נכנסת בגדול עם כל העוצמות, לנסות להוציא את הילדים האלה, לעזור להם, לרפא אותם או לעשות מה שצריך. יכול להיות שהכול היה נראה אחרת. המדינה לא עושה את זה. אני אומר, אנחנו מכים על חטא. ואני אומר שוב, מה שאנחנו עושים – לא הצלחנו, אין לנו שליטה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – מה, לא נעלם. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> נעלם, נעלם. <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אמרתי, אנחנו מנסים, באמצעים דלים – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ניסן, אתה גורם לנו להתגעגע לזבולון המר. כל פעם אני אומרת לך את זה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> טוב. טוב, רבותי, אני אומר – – – <עפר שלח (יש עתיד):> ניסן, הגענו – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, עוד לא התחלתי. הרמב"ם עוד נמצא פה, את הרמב"ם עוד לא פתחתי בינתיים. לאט-לאט. רבותי, אני צרוד כבר. רבותי. רבותי, אני רוצה שוב – רבותי, קשה לדבר ככה. עוד פעם, אני מבקש, לפני שאני חוזר לחוק של החטיבה, אני רוצה לסגור את החלק הזה ולבקש מחברי. מה שראינו – וואי, אי-אפשר לדבר ככה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> באמת, אתה לא מדבר. <חיים ילין (יש עתיד):> לדמוקרטיה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> איפה ההתיישבות? איפה החטיבה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> התחלתי בחטיבה ואני אסיים בחטיבה. אני רק רוצה לסגור את הנושא של האירוע המזעזע ואני אומר שוב: חבר'ה, בנושא הזה אני חושב שבכל הבית הזה אין חילוקי דעות. צריכים לעזוב רגע את חילוקי הדעות שישנם, כי לגבי זה אין חילוקי דעות. צריך לשבת ביחד ולנסות לחשוב איך מוציאים את כל הקבוצה מכל הטירוף המטורף הזה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> נו, איך עושים את זה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני לא יודע. המדינה צריכה לשבת. מה שאנחנו יודעים ניסינו לעשות, ואולי הוצאנו מהם 10%. אני לא יודע. אבל אני אומר: לשבת כמדינה, להפעיל את כל המשאבים, עם כל אנשי המקצוע, להיכנס ולעשות את זה. ועל זה, אני חושב, אין מחלוקת – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – עניין של שנים – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> שנים. אני אומר – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> למה לא עשיתם שום דבר? למה לא פניתם למדינה ואמרתם – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני אומר, שנים המדינה לא עושה – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> איילת, אני לא מבין מה שאת אומרת. שנים המדינה לא עושה, ואנחנו מנסים – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתם מתגאים בחינוך שאתם מייצרים – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תתחיל במפלגה שלך – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה זה קשור לחינוך שלנו? – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תתחיל במפלגה שלך שאומרת שזה לא טרור – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> זה לא מהחינוך שלנו – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תתחיל במפלגה שלך – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אם הם היו מהחינוך שלנו הם לא היו מגיעים לשם. אלה חבר'ה שלא היו בחינוך – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תתחיל במפלגה שלך, שלא רוצה להגיד שזה טרור. על מה אתה מדבר? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה לא? אני אומר שזה לא טרור? <קריאות:> – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – – תשאל אותו. תשאל אותו. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני לא מבין. תראו, יש בעיה שאם אנחנו רוצים להמשיך לריב בינינו, אף אחד לא יטפל בהם, ובעוד חמש שנים, חס ושלום, יכול להיות עוד משהו, ואנחנו עוד פעם נדבר ונתווכח ונאשים אחד את השני. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – חמש שנים – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> ואני אומר שוב: כל הבית הזה, המדינה כמדינה צריכה להתלכד, למצוא את הדרכים, את המשאבים, את אנשי המקצוע. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מה אתם מציעים לעשות בעניין בני-הזוג האלה – – – חתונה מהגיהינום – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אבל על זה אני מדבר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מה אתם מציעים – – – בוא תגיד. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני איש מקצוע? אני יודע? מה שאני יודע לעשות ניסיתי לעשות – איך אומרים? באמצעים הדלים. 10% הצלחנו, 90% לא הצלחנו. אבל מדינה כמדינה – שתתחיל. וזו אחריות שלנו, ושלא נטאטא את זה מתחת לשטיח, כי בעוד – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אנחנו לא מטאטאים את זה מתחת לשטיח. אתם קראתם לזה עשבים שוטים – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, אנחנו לא – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אנחנו מדינה יהודית ודמוקרטית – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, תסלח לי. בוא, אל תזרוק את זה לזה. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אל תזרוק את זה, כי אני לא חושב שיש כאן מישהו אחד בבית שמסכים – שלא מזדעזע, ויותר מזה. <חיים ילין (יש עתיד):> אבל זה התוצאה, זה התוצאה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, זה לא תוצר של שום דבר. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה זה תוצר? טוב, נו, בסדר. נמשיך ככה. אף אחד לא יטפל בזה ואחר כך זה מה שיקרה. בסדר, אם זה מה שאתה רוצה, בבקשה. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – מי זה המדינה? אני? הממשלה? שר החינוך שיעביר כספים לנוער – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני חושב שהמדינה כמדינה צריכה לטפל בזה, ואנחנו הזנחנו את זה, ולפי מה שאני שומע פה אנחנו ממשיכים להזניח. בסדר, אז קבוצה אחת המשיכה לטפל – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> רבע מיליון צפיות – – – ב"יוטיוב". על מה אתה מדבר? רבע מיליון צפיות – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא שומע – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני לא שומע מה שאת – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> רבע מיליון ישראלים, אומרת קסניה סבטלובה, כבר צפו בסרטון הזה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה הם עשו? <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> זה מאתמול, הסרט הזה? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה הם עשו? אני לא שומע. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> צפו, צפו, ראו. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> נו אז מה? לא מבין מה זה קשור. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – מי האנשים האלה – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> טוב, אני רוצה, אם כך – עכשיו, רבותי, אני רוצה – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> יאללה. ניסן, מספיק – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, לא. אני לא גמרתי, אבל אני רוצה רק – מאחר שהבאתי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ששש. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> וואו, וואו, וואו. אני אומר, מאחר שהבאתי לכאן את הרמב"ם, וחשבתי שיהיה לי יותר זמן ונוכל ללמוד ביחד קצת – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> הבנו שאתה נגד החוק, נכון? מתנגד. מתנגד אתה, נכון? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הסברתי למה, ואני אסיים בחוק, אל תדאגו. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – מתנגד – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני רוצה, אולי, כדי שלא יהיה מצב שהבאתי את הרמב"ם ואני לא פותח אותו, אז אני רוצה שנלמד אולי ביחד מ"משנה תורה" של הרמב"ם הלכות סנהדרין. סנהדרין זה הגוף שקצת מקביל אלינו, אז בואו נראה רק כמה דברים. ולפני שניגש להלכות של הרמב"ם – – – <קריאה:> ניסן, שים לעצמך את אחד משעוני החול. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה? <קריאה:> שים לעצמך את אחד מהשעונים – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אתה יודע, אני חיכיתי עד שהאופוזיציה תביא את כל אנשיה, ועד שהקואליציה, שיהיה הוגן, שיהיה שוויון מה שנקרא, הוגן. ברגע שיגידו שהכול מלא, אנחנו – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אוי, תודה רבה – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> טוב, בכל אופן אני אקרא לפחות קטע אחד, שלא יקרה מצב שהבאתי אותו לריק, ואחר כך אני אסיים עוד פעם בחטיבה. אז הפסוקים – – – <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הפסוק בתורה שממנו הרמב"ם שואב אחר כך את ההלכות שלו לגבי מי יכול להיות בסנהדרין ומה המשמעות של זה, הפסוקים בספר שמות, פרק י"ח, פסוקים כ"א עד כ"ו: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי ה' אנשי אמת שונאי בצע". כלומר, הקדוש-ברוך-הוא אומר למשה: אנשים שמתאימים להיות המנהיגים צריכים לענות על ארבע תכונות: אנשי חיל, יראי ה', אנשי אמת ושונאי בצע. ואז, ברגע שיש לך את המערכת העליונה – "ושמת עלהם שרי אלפים" – כדי שירד עד העם – "שרי אלפים שרי מאות שרי חמִשים ושרי עשרֹת". והמטרה שלהם: "ושפטו את העם בכל עת, והיה כל הדבר הגדֹל יביאו אליך וכל הדבר הקטֹן ישפטו הם". כמו שאנחנו, יש לנו מערכת – יש בית-משפט שלום, יש מחוזי, יש בית-המשפט העליון ויש את הכנסת המחוקקת. "ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל" – שימו לב, ה' אמר לו ארבע תכונות והוא מצא כנראה אנשים שעונים רק על תכונה אחת, כלומר, גם אז, לא רק בימינו, היה קשה מאוד למצוא אנשים שעונים על כל הקריטריונים. בבדיחה אומרים היום שאפשר למצוא אנשי אמת ויראי ה' – תמורת כסף אפשר גם למצוא כאלה אנשים. זה בבדיחה, אבל בסך הכול אנחנו רואים שזה לא קל. "ויִתן אותם" – אחרי שמשה מוצא אותם – "ויִתן אותם ראשים על העם שרי אלפים שרי מאות שרי חמִשים ושרי עשרֹת. ושפטו את העם בכל עת". <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> את זה אני יודע. טוב, אז אם כך, אני רק רוצה לסיים, שוב, בשני משפטים – – – <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני רוצה לחזור לחטיבה בשני משפטים ולומר שוב: רבותי, אחרי שתיארנו את הקונסטרוקציה של החוק, אני פונה עוד פעם לחברי ואומר: אלה שלא רוצים בכלל את החטיבה – אני מבין אותם; אלה שכן רוצים חטיבה, רק הם חושבים שהחוק הזה לקוי והוא לא 100% – הוא 80%, 70% – בואו תצטרפו אלינו לחוק, למרות שהוא לא מושלם, אבל עדיין 70% זה יותר טוב מאפס, ואת היתר נעשה בהמשך. <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אז אני פונה אליכם שתמלאו – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אתה לא שמעת אותי מהתחלה. טוב, אני רוצה רק להקריא מכתב, מכתב – – – <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רציתי דווקא להקריא מכתב חתום על-ידי ראשי המועצות, שרובם הם ראשי המועצות של המחנ"צ, שקוראים – כל ראשי המועצות, שקוראים – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – אומרים שהם רוצים את החטיבה ושהחוק הזה טוב. אז אם אתם רוצים, אני לא אקרא את כולו, אני רק אומר את התוכן שלו – – – <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> טוב, אני רוצה לסכם ולומר שוועדת החוקה אישרה את החוק הזה לקריאה – – – <קריאה:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הם צועקים עלי. חברי, ועדת החוקה אישרה את החוק הזה לקריאה שנייה ושלישית, ואני פונה לכל חברי: תחשבו שוב. אני חושב שאפשר – חוק ראוי – לאשר אותו, ואם יצטרכו תיקונים, יש אחר כך גם זמן לעשות את זה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. אין לנו אלא להצטער על שלא סיימת את השיעור ברמב"ם, אבל אנחנו נתחשב בנסיבות. חברי הכנסת, אנחנו מצביעים על הצעת חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל (תיקון מס' 2), התשע"ו–2015. אנחנו מתחילים את ההצבעות על ההסתייגויות לפני שנוכל להכריע אם החוק עבר בקריאה שנייה – עם ההסתייגויות או בלי ההסתייגויות. אין צורך בהצבעה על שם החוק, לכן אנחנו עוברים להסתייגויות לסעיף 1 של חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן ויעל כהן-פארן – להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני; חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג – להלן: קבוצת סיעת מרצ; חברי הכנסת איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, דב חנין, טלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, באסל גטאס, אוסאמה סעדי ועבדאללה אבו מערוף – להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת; ושל חברי הכנסת אלעזר שטרן ויעל גרמן. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – מס' 3. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 3, לאחר שהוסרו הסתייגויות 1 ו-2. הסתייגות מס' 3 לסעיף 1: מי בעד? מי נגד ההסתייגות? נא להצביע. הצבעה מס' 17 בעד ההסתייגות – 49 נגד – 53 נמנעים – אין ההסתייגות (3) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וחברי הכנסת אלעזר שטרן ויעל גרמן לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד ההסתייגות – 49, נגד – 53, אין נמנעים. הסתייגות מס' 3 לא התקבלה. <מיכל רוזין (מרצ):> 4 עד 12, אז סעיף 13. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו, על-פי בקשת חברת הכנסת רוזין, מסירים את ההסתייגויות 4 עד 12 ומצביעים כרגע על הסתייגות מס' 13 לסעיף 1 לחוק. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 18 בעד ההסתייגות – 49 נגד – 53 נמנעים – אין ההסתייגות (13) של קבוצת סיעת המחנה הציוני, קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וחברי הכנסת אלעזר שטרן ויעל גרמן לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד ההסתייגות – 49, נגד – 53, אין נמנעים. הסתייגות מס' 13 לא התקבלה. <מיכל רוזין (מרצ):> 14­–15 לא. 16. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו מסירים הסתייגויות 14 ו-15 ומצביעים על הסתייגות מס' 16 לסעיף 1. זאת הסתייגות של חברי הכנסת יאיר לפיד, יעל גרמן, מאיר כהן, יעקב פרי, עפר שלח, חיים ילין, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, עליזה לביא, מיקי לוי ואלעזר שטרן – להלן: קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת. מי בעד הסתייגות מס' 16? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 19 בעד ההסתייגות – 49 נגד – 53 נמנעים – אין ההסתייגות (16) של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 49 בעד, 53 נגד, אין נמנעים. גם הסתייגות מס' 16 לא התקבלה. <מיכל רוזין (מרצ):> הסתייגות 20 – להצביע, על כפיפות לחוק חובת המכרזים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זאת אומרת ש-17, 18 ו-19 מסירים, ועל הסתייגות מס' 20 נצביע אלקטרונית. הסתייגות מס' 20 – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 20 בעד ההסתייגות – 48 נגד – 54 נמנעים – אין ההסתייגות (20) של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 48 בעד, 54 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי גם הסתייגות מס' 20 לא התקבלה. <מיכל רוזין (מרצ):> מ-21 עד 54. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 21, 22, 23, 24 – – <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – עד 34. <קריאה:> 54. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת יחימוביץ טעתה בהצבעה? אז אני רושם בפרוטוקול שכוונתה הייתה לתמוך בהסתייגות. כל ההסתייגויות לסעיף 1 מוסרות עד 54, כולל. זאת אומרת, לסעיף 1 לא התקבלו הסתייגויות – – – <מיכל רוזין (מרצ):> על הסתייגות 54 להצביע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> על 54 כן להצביע. תודה, גברתי. הסתייגות 54, לסעיף 1 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 21 בעד ההסתייגות – 49 נגד – 52 נמנעים – 1 ההסתייגות (54) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת מרצ וחברי הכנסת אלעזר שטרן ויעל גרמן לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד הסתייגות 54 – 49 קולות, נגד – 52 קולות, אחד נמנע. אני קובע כי גם הסתייגות מס' 54 לא התקבלה. על 55 נצביע בהמשך? כן. אז חברי הכנסת, כרגע לסעיף 1 לא נשארו הסתייגויות, לכן אנחנו מצביעים על סעיף 1 כנוסח הוועדה. מי בעד הסעיף? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 22 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 53 נגד – 48 נמנעים – 1 סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 53 בעד, 48 נגד, נמנע אחד. אני קובע כי סעיף 1 התקבל כנוסח הוועדה ללא הסתייגויות. לסעיף 2 קיימת הסתייגות מס' 55, ואנחנו עכשיו נצביע. מי בעד הסתייגות מס' 55? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 23 בעד ההסתייגות – 49 נגד – 53 נמנעים – אין ההסתייגות (55) של קבוצת סיעת יש עתיד, קבוצת סיעת מרצ וקבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, המצב הוא כזה: בעד ההסתייגות – 49 קולות, 53 קולות נגד, אין נמנעים. הסתייגות מס' 55 לא התקבלה. אנחנו נצביע על סעיף 2 ללא הסתייגויות, כנוסח הוועדה. מי בעד הסעיף? מי נגד הסעיף? הצבעה מס' 24 בעד סעיף 2, כהצעת הוועדה – 53 נגד – 48 נמנעים – 1 סעיף 2, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד סעיף 2, כנוסח הוועדה – 53 קולות, נגד – 48 קולות, יש אחד נמנע. אני קובע כי גם סעיף 2 התקבל בקריאה שנייה כנוסח הוועדה. אישרנו את הכול ללא הסתייגויות בקריאה שנייה כנוסח הוועדה, ולכן אנחנו יכולים לעבור להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד החוק, כנוסח הוועדה, בקריאה שלישית? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 25 בעד החוק – 53 נגד – 48 נמנעים – 1 חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל (תיקון מס' 2), התשע"ו–2015, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 53 בעד, 42 נגד, יש אחד נמנע. אישרנו את החוק בשלוש קריאות, כנוסח הוועדה. אני מתכבד להזמין את יוזם החוק, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, לברך את העוסקים במלאכה. בבקשה, אדוני. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> בוקר טוב חברי, אדוני היושב-ראש. אני רק מבקש להודות באמת לשותפים הרבים מאוד בהעברת החוק החשוב הזה הבוקר – בראש ובראשונה לידידי חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, יושב-ראש ועדת החוקה, על ההכנה המקצועית של החוק; לכל הצוות המקצועי והיקר של הוועדה, ובראשו לעורך-הדין אלעזר שטרן, באמת על הליווי הגדול; ליושב-ראש המפלגה שלי ולצוותו, ליושבת-ראש הסיעה ולכל הסיעה הגדולה של הבית היהודי על גיבוי ותמיכה לאורך כל הדרך, בלעדיהם לא היינו מגיעים לשם; כמובן כמובן לתמי, המנהלת האגדית שלנו; לראש הממשלה וליושב-ראש הקואליציה חבר הכנסת הנגבי, ובעצם לכל חברי הקואליציה, על לילה לבן והתמדה. באמת תודה רבה רבה לכולם. חבר הכנסת בגין, חבר הכנסת פולקמן, שבסוף הדרך הכניסו תיקונים חשובים ושיפורים בראש טוב לחוק. וכמובן כמובן – לכל עובדי הכנסת: לירדנה ולנאזם, שהחליף אותה קודם, לעובדי המשמר והמשק, לציונה ודלית, שהחזיקו אותנו ערים עם השתייה כאן בחוץ בלילה. תודה רבה רבה לכולם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. חברי הכנסת, בסדר-היום המקורי היה גם סעיף שאילתות לשר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים. למען הסר ספק, חברי הכנסת מיקי לוי וג'מאל זחאלקה הסכימו לבקשת השר לקבל את התשובות בכתב, וגם של סגן שר הביטחון – ובמקרה שלו זה נדחה. חברי הכנסת, אם כן, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, כ"ז בטבת התשע"ו, 28 בדצמבר 2015, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 05:39.>