דברי הכנסת

דברי הכנסת יג / מושב שני / ישיבות פ"ד–פ"ו / כ"ג–כ"ה בטבת התשע"ו / 4–6 בינואר 2016 / 13 חוברת י"ג ישיבה פ"ד הישיבה השמונים-וארבע של הכנסת העשרים יום שני, כ"ג בטבת התשע"ו (4 בינואר 2016) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ויש עתיד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 10 1. הבנייה הבלתי-חוקית במאחזים וביישובים ביהודה ושומרון והקשר להפרת החוק ולפעולות "תג מחיר"; 10 2. ספר האזרחות החדש; 10 3. הממשלה רומסת את אמון הציבור בה ובכנסת 10 איתן ברושי (המחנה הציוני): 10 סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 12 חנין זועבי (הרשימה המשותפת): 15 סגן שר החינוך מאיר פרוש: 18 אלעזר שטרן (יש עתיד): 22 שר התיירות יריב לוין: 27 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 29 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 30 יפעת שאשא ביטון (כולנו): 32 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 34 יעל גרמן (יש עתיד): 39 עודד פורר (ישראל ביתנו): 42 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 43 עיסאווי פריג' (מרצ): 46 שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס: 49 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 72 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 74 הודעה אישית של חבר הכנסת אוסאמה סעדי 76 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 76 הודעה אישית של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ 79 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 79 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 81 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 81 הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לממשלה 82 שר התיירות יריב לוין: 82 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 83 סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 84 דב חנין (הרשימה המשותפת): 86 עפר שלח (יש עתיד): 87 יעל גרמן (יש עתיד): 88 חיים ילין (יש עתיד): 89 תמר זנדברג (מרצ): 91 אילן גילאון (מרצ): 92 רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 96 מאיר כהן (יש עתיד): 99 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 100 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 103 שר התיירות יריב לוין: 104 הצעת חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ו–2016 108 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 109 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 110 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 216), התשע"ו–2016 111 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 112 זהבה גלאון (מרצ): 112 אילן גילאון (מרצ): 115 עיסאווי פריג' (מרצ): 116 מיכל רוזין (מרצ): 118 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 120 דב חנין (הרשימה המשותפת): 124 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 127 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 129 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 132 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 133 מיכל בירן (המחנה הציוני): 136 נחמן שי (המחנה הציוני): 138 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 141 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 143 שר האוצר משה כחלון: 155 הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016 164 אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 164 עליזה לביא (יש עתיד): 167 הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (מס' 4), התשע"ו–2015 168 שר התיירות יריב לוין: 169 יואל חסון (המחנה הציוני): 171 איתן ברושי (המחנה הציוני): 177 נחמן שי (המחנה הציוני): 178 זהבה גלאון (מרצ): 179 דב חנין (הרשימה המשותפת): 187 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 190 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 192 עליזה לביא (יש עתיד): 193 רויטל סויד (המחנה הציוני): 194 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 195 איתן כבל (המחנה הציוני): 198 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 201 עיסאווי פריג' (מרצ): 203 שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס: 204 הצעת חוק המשטרה (תיקון מס' 9), התשע"ו–2015 208 שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 208 רויטל סויד (המחנה הציוני): 210 נחמן שי (המחנה הציוני): 212 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 214 דב חנין (הרשימה המשותפת): 216 עיסאווי פריג' (מרצ): 216 איתן כבל (המחנה הציוני): 218 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 164), התשע"ו–2015 220 שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 220 איציק שמולי (המחנה הציוני): 223 מיכל רוזין (מרצ): 225 רויטל סויד (המחנה הציוני): 231 יעל גרמן (יש עתיד): 233 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 237 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 163), התשע"ו–2015 239 שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: 240 יעל גרמן (יש עתיד): 242 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 244 דב חנין (הרשימה המשותפת): 248 עיסאווי פריג' (מרצ): 250 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 253 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 254 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 255 הצעת חוק איסור הפליית עיוורים המלווים בכלבי נחייה (תיקון מס' 2), התשע"ו–2015 255 שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: 255 הצעת חוק איסור הפליית עיוורים המלווים בכלבי נחייה (תיקון – כלבים בהכשרה), התשע"ה–2015 257 אילן גילאון (מרצ): 257 אורן אסף חזן (הליכוד): 259 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 265 אורן אסף חזן (הליכוד): 267 הצעת חוק שחרור על-תנאי ממאסר (תיקון מס' 16), התשע"ו–2015 275 שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: 275 הצעת חוק מקרקעי ישראל (השגה על שומות מקרקעין), התשע"ו–2015 276 שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: 277 הצעת חוק החברות (תיקון מס' 28), התשע"ו–2015 279 שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: 279 מיקי לוי (יש עתיד): 282 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק חסיון חומר מודיעיני (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014 284 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 76), התשע"ד–2014 285 הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 40) (פיצול שידורים של בעל זיכיון לשידורי רדיו), התשע"ו–2015 287 נאוה בוקר (הליכוד): 288 נחמן שי (המחנה הציוני): 288 אורן אסף חזן (הליכוד): 290 דוד ביטן (הליכוד): 302 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום, כ"ג בטבת התשע"ו, 4 בינואר 2016, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 169), התשע"ו–2016. לקריאה ראשונה, מטעם הכנסת: הצעת חוק חופשה שנתית (תיקון מס' 15 והוראת שעה) (הארכת תקופת החופשה לכל שנת עבודה אצל מעסיק), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת רחל עזריה וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני-זוג שנפרדו (תיקון) (הארכת התקופה להגשת בקשה לרישום פסק-דין שניתן לפני יום התחילה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אלי אלאלוף, זהבה גלאון ומרב מיכאלי; הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון מס' 8) (העלאת המחיר הבסיסי המשמש לחישוב המענק המותנה), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת אלי כהן וקבוצת חברי הכנסת. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/2414/20 וכלה בהצעת חוק פ/2463/20 – הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הכרה בעמותות מעודדות גיוס בקרב נוער כעבודה מועדפת), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת שולי מועלם-רפאלי, רועי פולקמן, יעקב מרגי, בצלאל סמוטריץ, מאיר כהן, אורלי לוי אבקסיס ורחל עזריה; הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון – פטור מארנונה לסטודנט), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה; הצעת חוק הכשרות לאנשי מקצוע בנושא זיהוי ודיווח על התעללות בילדים, התשע"ו–2016, מאת חברות הכנסת יפעת שאשא ביטון ומיכל רוזין; הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון – ביטול סעיף), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת טלי פלוסקוב; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (ביטול מס בגין זקיפה סלולרית), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת שרן השכל, יואל רזבוזוב, יואל חסון, בצלאל סמוטריץ, אלעזר שטרן, ענת ברקו, מיקי לוי, איציק שמולי, דב חנין וחנין זועבי; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – עדכון סכום שאינו מובא בחשבון לעולה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יואל רזבוזוב, אברהם נגוסה, יואב בן צור, איציק שמולי ויואל חסון; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – גמלת אבל), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת שולי מועלם-רפאלי, איתן כבל, בצלאל סמוטריץ, אלי אלאלוף ויעקב מרגי; הצעת חוק כלי הירייה (תיקון – הגבלת גיל למתן רישיונות לכלי ירייה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, אבי דיכטר, שרן השכל, שולי מועלם-רפאלי, מיקי לוי, סופה לנדבר, איילת נחמיאס ורבין, קסניה סבטלובה, חיים ילין, יעל גרמן, אורלי לוי אבקסיס, עפר שלח ואלעזר שטרן; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – פטור מתשלום דמי ביטוח לאומי לעובד שמלאו לו 50 שנים), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת אלי כהן; הצעת חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (תיקון – קדימות קונה בהחזר מס ערך מוסף), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אלי כהן ויואב קיש; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – פטור ממס על מתן שירותי בנייה לצורך הוספת מרחב מוגן ומרחב מוגן דירתי ביישובים סמוכי גבול), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עמר בר-לב, אורי מקלב ומשה גפני; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון – ניתוק חישוב עמלת ההפצה מדמי הניהול), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מכלוף מיקי זוהר, מיכל בירן ונורית קורן; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון – ניתוק חישוב עמלת ההפצה מדמי הניהול), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מיכל בירן, עמר בר-לב ורועי פולקמן; הצעת חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממסים) (תיקון – זיכוי ממס מהכנסה חייבת מיגיעה אישית), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת משה גפני, מכלוף מיקי זוהר, אורי מקלב ויואב בן צור; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – תוספת ותק לעולה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת קסניה סבטלובה, מיכל בירן ועמר בר-לב; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הוראות לעניין סככות המתנה בתחנות אוטובוס), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – הודעת התנתקות משירות כהודעת סירוב לקבל פרסומות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת שולי מועלם-רפאלי, רועי פולקמן, איתן כבל ובצלאל סמוטריץ; הצעת חוק להגדלת מלאי הדירות הציבוריות, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק תרומת זרע, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, רועי פולקמן, דוד ביטן, סופה לנדבר, מרב מיכאלי, דב חנין, נאוה בוקר, עודד פורר, מאיר כהן, חיים ילין, יוסי יונה, מיכל בירן, נחמן שי, מרדכי יוגב, עפר שלח, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, יעקב פרי, תמר זנדברג וסתיו שפיר; הצעת חוק הבטחת הכנסה (שיעור ניכוי) (הוראת שעה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אלי כהן, מירב בן ארי ויפעת שאשא ביטון; הצעת חוק חינוך לשוויון וסובלנות בבתי-הספר, התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת קסניה סבטלובה; הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – סינון אתרי הימורים ותכנים המציגים דברי תועבה באינטרנט), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מכלוף מיקי זוהר, משה גפני ויוסי יונה; הצעת חוק החומרים המסוכנים (תיקון – פנקסי רעלים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת איל בן ראובן, מרדכי יוגב, אברהם נגוסה, ישראל אייכלר, עבדאללה אבו מערוף, יעל כהן-פארן, איתן כבל, איתן ברושי, בצלאל סמוטריץ ואורן אסף חזן; הצעת חוק ערבות למשכנתאות (תיקון – ערבות מדינה לדירה יחידה), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס; הצעת חוק האזרחים הוותיקים (תיקון – חניה חינם לאזרח ותיק שמלאו לו 70 שנים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת שולי מועלם-רפאלי, בצלאל סמוטריץ, איציק שמולי, אורלי לוי אבקסיס ויוסי יונה; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – איסור הצגת תמונה מטעה), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת מרדכי יוגב; הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון – חובת דיווח של גופים בשירות הציבורי על העסקת עובדי קבלן שירות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תיקון – איסור הפליה במתן שירותי ביטוח), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון – הגבלת דמי ניהול בקרנות הפנסיה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מיכל בירן, משה גפני, עמר בר-לב, מכלוף מיקי זוהר, אורן אסף חזן, מיקי רוזנטל, נורית קורן, מיקי לוי, אראל מרגלית, איציק שמולי, מנואל טרכטנברג, איתן ברושי, באסל גטאס, אחמד טיבי, יצחק וקנין, זהבה גלאון, יואל חסון, יוסף ג'בארין, דוד ביטן, עבד אל חכים חאג' יחיא, אורלי לוי אבקסיס ונאוה בוקר; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון – הגבלת דמי ניהול לעמית ששכרו אינו עולה על שכר המינימום), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דוד אמסלם, עמר בר-לב ומיכל בירן; הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תיקון – הגבלת דמי ניהול לעמיתים בגיל פרישה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דוד אמסלם, מיכל בירן ועמר בר-לב; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – מס בשיעור אפס על הוצאות אשפוז), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב; הצעת חוק קביעת מועדים לגבי ועדות רפואיות לניצולי שואה (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין ואלעזר שטרן; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – מס ערך מוסף בשיעור אפס על מים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יואב בן צור, יצחק וקנין ויעקב מרגי; הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (פטור מארנונה לעמותות הפועלות למען ניצולי השואה ולהנצחת השואה), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מניעת הפרטה של בחינות נהיגה מעשיות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת חמד עמאר, אורלי לוי אבקסיס, סופה לנדבר ועודד פורר; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – מס בשיעור אפס על שירותי הסעה בתחבורה ציבורית), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יואב בן צור, יצחק וקנין ויעקב מרגי; הצעת חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (תיקון – פטור מאגרה בשל האטה ממהירות הנסיעה המותרת), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי, איתן כבל ואוסאמה סעדי וקבוצת חברי הכנסת; הצעת חוק קיצור תקופת הצינון לבכירי מערכת הביטחון (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת אלעזר שטרן; הצעת חוק הפרשנות (תיקון – הגדרת הפליה על רקע נטייה מינית או זהות מגדר), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק הגבלת פרסומים (גופים ציבוריים) (תיקון – הגבלה על פרסום שאינו לתועלת הציבור), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מיכל רוזין, איתן כבל, משה גפני, מיקי לוי, מכלוף מיקי זוהר ורועי פולקמן; הצעת חוק חלוקת אפודי מגן לתושבי ישראל, התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון – ביטול החוק), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה; הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון – ביטול תיקון מס' 40), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה; הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון – ביטול החוק והוראות מעבר), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת רוברט אילטוב וחמד עמאר; הצעת חוק הרשויות המקומיות (זכויות וחובות של חברי מועצה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יעל גרמן, עבד אל חכים חאג' יחיא, מאיר כהן, איציק שמולי, אלעזר שטרן, יואל רזבוזוב, חיים ילין, עליזה לביא, קארין אלהרר, עפר שלח, דב חנין, איתן כבל, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, נחמן שי, מיכל בירן, איל בן ראובן, איימן עודה, מיקי לוי, באסל גטאס, משה גפני, רויטל סויד, קסניה סבטלובה, יעקב פרי, ג'מאל זחאלקה, מסעוד גנאים, אוסאמה סעדי, עבדאללה אבו מערוף, אורי מקלב, זאב בנימין בגין, אלי אלאלוף, ישראל אייכלר, נורית קורן, עאידה תומא סלימאן, טלב אבו עראר, מנחם אליעזר מוזס, ניסן סלומינסקי, אילן גילאון, יוסף ג'בארין ויצחק וקנין; הצעת חוק העונשין (תיקון – החמרת הענישה על הריגה בתאונת דרכים בנהיגה תחת השפעת אלכוהול וסמים), התשע"ו–2016, מאת חברות הכנסת איילת נחמיאס ורבין ויפעת שאשא ביטון; הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (פטור מארנונה למצללה), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת דוד אמסלם; הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון – שלילת תושבות לאדם שהפר אמונים למדינת ישראל או לקרובו), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת אורן אסף חזן. מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת יוסי יונה ומסעוד גנאים בנושאים: 1. הקיצוץ שרוצה להשית משרד החינוך על תקציבי הרשויות המקומיות; 2. קיצוץ כ-150 מיליון ש"ח מתקציב החינוך של הרשויות המקומיות. מסקנות הוועדה לזכויות הילד בעקבות דיון מהיר בהצעתה של חברת הכנסת חנין זועבי בנושא: שיפור תנאי המעצר של קטינים. מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון בהצעות לסדר-היום בנושא: שנה לשרפת הנער מוחמד אבו ח'דיר, מאת חברי הכנסת אחמד טיבי ועיסאווי פריג' – לציון יום זכויות האדם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ויש עתיד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. הבנייה הבלתי-חוקית במאחזים וביישובים ביהודה ושומרון והקשר להפרת החוק ולפעולות "תג מחיר";> <2. ספר האזרחות החדש;> <3. הממשלה רומסת את אמון הציבור בה ובכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, כמדי יום שני, סדרת הצעות אי-אמון בממשלה. הראשונה שבהן: הבנייה הבלתי-חוקית במאחזים וביישובים ביהודה ושומרון והקשר להפרת החוק ולפעולות "תג מחיר" – המחנה הציוני. ינמק את ההצעה חבר הכנסת איתן ברושי. מי שישיב לו הוא סגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן. בבקשה, אדוני, עד עשר דקות. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי וחברות הכנסת, ראשית, ברצוני לשלוח את תנחומי למשפחות הנרצחים אלון בקל ושמעון רוימי, זיכרונם לברכה. השתתפתי אתמול בהלווייתו של אלון בכרמיאל, והכאב זעק מכל פינה. אלון ושמעון, מלח הארץ, נרצחו בצהרי יום שישי בלב תל-אביב על-ידי רוצח שפל. על כוחות הביטחון לעשות הכול, הכול, ובהקדם האפשרי, כדי לתפוס אותו ולהביא אותו לדין, ולהחזיר את הביטחון ואת תחושת הביטחון לכל אזרחי המדינה בכל מקום ומקום. אני מבקש לאחל החלמה מהירה לפצועים – בתקווה שאלון ושמעון יהיו הקורבנות האחרונים. ביהודה ושומרון חיים כ-370,000 יהודים, והם פזורים בערים, במועצות האזוריות ובמועצות המקומיות. ברור ומובן שמרבית היישובים – ומרבית התושבים חיים ביישובים מורשים וחוקיים על-פי החלטות ממשלת ישראל. עם זאת, כ-95 יישובים, והמספר לפעמים משתנה – או מאחזים – אינם חוקיים ואינם מורשים. מתגוררים בהם 10,000–11,000 תושבים. חלק מאותם יישובים נבנו על קרקע פלסטינית פרטית באופן מלא או חלקי. הצעת האי-אמון שאני מגיש היום בשם המחנה הציוני באה בעקבות מצב מתמשך של בנייה לא חוקית של יישובים ביהודה ושומרון ושל בתים לא חוקיים בתוך חלק מהיישובים המורשים, לרבות בנייה על קרקע פלסטינית פרטית. הפרות החוק נמשכות שנים, והנושאים באחריות הם גורמי אכיפת החוק, ובהם הממשלה, צה"ל והמשטרה, הרשויות המקומיות וגורמים נוספים. הפרות חוק אלו אינן מוצדקות, והן מסוכנות עד כדי איום על ההתיישבות והמדינה כולה. גודל האוכלוסייה המתגוררת ביישובים הבלתי-חוקיים הוא פחות מ-3%, על-פי הנתונים, ואיננו חיוני להתיישבות ביהודה ושומרון; זה לא מה שיקבע את גורלה. לעומת זאת, זה פוגע בשלטון החוק, בצדק, במוסר ובמעמדנו בעולם. שר הביטחון אמר לאחרונה, ממש בימים האחרונים, בריאיון לתקשורת, שבסופו של דבר, כשממצמצים בשאלה של שלטון החוק, מבנייה בלתי חוקית דרך חברי כנסת ושרים שמקימים את לשכותיהם בתוך מבנים בלתי חוקיים, ועד הרמת קול או יד על בית-המשפט העליון בדבר פסיקתו בנושא, מתפלאים אנו שצעירים, בני תשחורת, שרואים את העולם רק בשחור ולבן, מבינים שאולי זה בסדר להוציא לפועל פעולות "תג מחיר". היעדר האכיפה ביהודה ושומרון מעורר לגיטימציה והכשר למערב פרוע, ואזרחים מרשים לעצמם לערער על הלגיטימיות של הממשלה, משתמשים באלימות, ובכך לוקחים את החוק לידיים. פגיעה זו בשלטון החוק מובילה לטרור יהודי עד כדי פעולות "תג מחיר", ואף חמור מכך – טרור ורצח. באותו ריאיון מוסיף שר הביטחון כי הוא רואה "קשר ישיר בין אי-עמידה בשלטון החוק", קלה כחמורה, "לזה שצעירים חסרי אחריות לוקחים את החוק לידיים ושורפים משפחה בכוונה תחילה", ואחר כך עוד חוגגים על הדם. שלטון החוק הוא שלטון החוק, וברגע שלא מגדירים ואוכפים קו ברור, אנו מגיעים למעשים מעין אלה. עבור חלק קטן זה אין דין ואין דיין, והוא פוגע בהתיישבות כולה. לא כל שכן, תופעת "תג מחיר" מובילה לשחיקת אמון הציבור בדבר קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית שמקפידה על קיום שלטון החוק, ופעילות זו היא בניגוד מוחלט למוסר היהודי ולמוסר האנושי. האחריות הכוללת היא על צה"ל. צה"ל הוא זה שממלא את תפקיד הריבון וכפוף לשר הביטחון ולממשלה; הפיקוח על הבנייה והקרקעות בידי המינהל האזרחי; ועדות התכנון והבנייה כפופות למועצת התכנון העליונה, שהיא הוועדה המחוזית של יהודה ושומרון; הרשות המקומית כפופה מקצועית למשרד הפנים; יישוב או מאחז לא חוקי, עצם קיומו הוא לא חוקי, ואסור לתת לו שירותים ומשאבי מדינה. קרקע המדינה לא הוקצתה, ואין הסדרים עם המינהל. חלק גדול מאותם מאחזים יוצרים עימות קבוע עם אוכלוסייה מקומית, לרבות מאבק על קרקעות ועל היכולת לעבד אותן. אחת התופעות השכיחות היא הכשרת מאחזים בלתי חוקיים והפיכתם לחוקיים על-ידי הממשלה. בעצם מעשה זה אנו מראים לאותם פורעי חוק כי מה שאומנם אינו חוקי היום, בעתיד יהפוך לחוקי, ובכך למעשה מדרבנים אותם להמשיך במעשיהם. השיטה של להקים על כל גבעה ותחת כל עץ רענן קרוון, מוטב לה שתסתיים ותעבור מן העולם. יש דרכים מגוונות, שאינן קשורות בהפרת חוק, כדי להבטיח ריבונות ושליטה. לא רק שהמדינה איננה אוכפת את החוק, אלא שבשיתוף עם גופים נוספים היא מסייעת לבנייתם ולקיומם של יישובים בלתי חוקיים, על-ידי מתן שירותים חיוניים כמו אספקת מים, חשמל, תשתיות, כבישים, מרכיבי ביטחון ואפילו שמירה על-ידי חיילים בשירות סדיר ומילואים. הרשויות מספקות שירותים כמו חינוך, תברואה, הסעות ומתן רישוי לעסקים, זאת בניגוד לחוק המאפשר לכל רשות, ואפילו מחייב אותה, לספק שירותים מוניציפליים, אבל רק בתחום השיפוט שלה. לא זו בלבד, הרשויות מספקות היתרים לבנייה, שלא תמיד ברורה החוקיות שלהם, בזמן שאין הסדרים על הקרקע ואין תשלום עליה. בסך הכול התפתחה במשך השנים שיטה שלמה של בנייה בלתי חוקית ואישורי בנייה בדיעבד, במימון וסיוע ממשלתי וללא אכיפה. לא מדובר רק על בנייה של יחידים, אלא מערכת שלמה שבונה ותומכת ללא חוק וללא סדר. המסר הוא ברור: מותר לבנות איפה שרוצים, מותר להישאר על קרקעות היכן שרוצים, מותר לסלק פלסטינים ומותר לעקור זיתים, לתקוף ולפשוע. כמי שבא מההתיישבות, ואני גאה על כך, אני משוכנע שצריך להבדיל בין מותר ואסור, ראוי ולא ראוי, חוקי ולא חוקי, מוסרי וערכי ומה שאיננו כזה. הצדק חייב להיראות ולהיעשות בכל מקום ובכל זמן. יותר מכך, לא פעם בנייה לא חוקית גררה סיוע ופיצויים של המדינה. על מנת להחזיר את המצב לקדמותו, הפרת החוק הפכה לדרך משתלמת לאלו שאינם מכבדים אותו – או שמכשירים, או שמפצים, או שבונים חלופה חדשה. בכל מקרה, מדובר בכסף גדול ממשאבי המדינה. כל זה לא קורה ביום אחד ולא במקום אחד, ולא רק על-ידי נוער הגבעות או גורמי שוליים. לכן, צריך לייבש את הביצות ולא רק לטפל ביתושים. צריך לומר שלהתיישבות ביהודה ושומרון יש מנהיגות, יש רבנים, יש צה"ל ומשטרה ויש ממשלה בישראל. מאמץ גדול וכוחות רבים מושקעים לעתים לפינוי מאחזים ובנייה בלתי חוקית. התוצאות אינן מרשימות, ונוצר רושם של חוסר שיתוף פעולה ועימות מתמיד עם כוחות הביטחון בעת פינוי התנחלויות. המתנחלים במאחזים הלא-חוקיים מעלים את המחיר הציבורי והפוליטי של הפינוי; המשך הבנייה הבלתי-חוקית מעודד את פשעי השנאה ופעולות "תג מחיר"; פעולות אלו מחבלות ביכולת צה"ל להגן על גבולות המדינה בפרט ופוגעות ומחבלות בפתרון מדיני-ביטחוני בכלל. לאור חוסר יכולתה של הממשלה לאכוף את החוק ביהודה ושומרון ולהקפיד על ערכים של צדק, מוסר ושמירה על שלטון החוק, יש להביע אי-אמון בה ולהטיל את האחריות על ממשלה אחרת, שתשמור על החוק, שתקפיד על ההתיישבות שתפעל לפי הכללים ושתחזק את מעמדנו בעולם; ממשלה שתחזיר את הביטחון ביהודה ושומרון ולכלל אזרחי המדינה בכל מקום ומקום; ממשלה שתחתור ותשאף להסדר מדיני ולשלום. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. אני מתכבד להזמין את סגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן להשיב בשם הממשלה. בבקשה, אדוני. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת איתן ברושי כורך בדבריו דברים שאינם כרוכים זה בזה, משל היו ה"כורך" של הלל הזקן בליל הסדר, כפי שאבהיר להלן. המאחזים שאינם חוקיים, שהעלית בדבריך – אין בניית מאחזים שאינם חוקיים בשנים האחרונות. אלה שנבנו בעבר על אדמות מדינה – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> הוכשרו כבר. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> – – בלי שהיו הליכי תכנון מוקדמים, מוסדרים עתה, נכון, בשנים האחרונות. כך, בין היתר, מצפה-דני, מצפה-כרמים ומצפים נוספים אחרים. הבנייה הבלתי-חוקית שנעשית על אדמות פרטיות של פלסטינים נהרסת ברובה על-ידי יחידת הפיקוח של המינהל האזרחי. אני רוצה להדגיש, על-פי נתונים של מחלקת המחקר של הכנסת, יש קרוב ל-100,000 מבנים בלתי חוקיים בארץ-ישראל הקטנה, בלי יהודה ושומרון. ביהודה ושומרון מדובר במאות אחדות בלבד, כ-200 מבנים בלתי חוקיים שנבנים על-ידי יהודים בכל שנה. ואחוז ההריסה מול 100,000 מבנים בלתי חוקיים בארץ-ישראל – אחוז ההריסה פחות מ-25%. אחוז ההריסה ביהודה ושומרון של מבנים בלתי חוקיים – מדובר על קרוב ל-200 בשנה – שים לב, יותר גבוה מזה שבכלל חלקי ארץ-ישראל. אולם, האמת, לא זאת הבעיה האמיתית. הבנייה הבלתי-חוקית הפלסטינית כפולה ומכופלת מהבנייה הבלתי-חוקית היהודית, ואותה בכלל אינכם מזכירים. אצלם מדובר לא במבנים קטנים, לא בגדר ולא בעמוד ולא באוהל, אלא במבנים גדולים: בתים, בתי-ספר, מפעלים ועוד ועוד. ואצלם הבנייה הבלתי-חוקית היא ברובה הגדול על אדמות מדינה, לא על אדמות פרטיות. ביום 5 בדצמבר 2013 הנחה שר הביטחון להמשיך ולפעול להוצאת צווי הריסה כנגד כל בנייה חדשה שהוקמה ללא היתר ולנקוט את כל הפעולות הדרושות למימוש צווי ההריסה, תוך גילוי אפס סובלנות לבנייה בלתי חוקית על קרקע בבעלות פלסטינית פרטית, והיא תקבל עדיפות עליונה. האכיפה מבוצעת בכלל המרחב על-פי סדרי עדיפויות, זאת על רקע המגבלות הקיימות במשאבים הנתונים בידי המינהל האזרחי לכלל משימותיו, ובתוך כך גם למשימה זו. וכפי שאמרתי, עדיין, עם כל הכמות הקטנה, אחוז ההריסה של בתים בלתי חוקיים ביהודה ושומרון הרבה יותר גדול מאחוז ההריסה בארץ-ישראל הקטנה. חבר הכנסת איתן ברושי קושר את הבנייה – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> רגע, תן לי לסיים. זה לא דיון פה, עכשיו אני מדבר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני רק שואל אם אתה מאמין למה שאמרת, לא רק הקראת. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אני מאמין למה שאמרתי, כן. אולי לא שמעת, נכנסת באמצע. אלה נתונים של מחלקת המחקר של הכנסת מאוקטובר 2015. כדאי שתבדוק, זה דוח ארוך וגדול. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מה ששר הביטחון אומר. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> תקרא אותו ותראה, כן. חבר הכנסת ברושי קושר בין הבנייה הבלתי-חוקית לפעולות "תג מחיר". נכבדי, גם אתה יודע, אין לזה כל קשר. פעולות "תג מחיר" הן מיעוט שבמיעוט, וכל ההנהגה של ההתיישבות יוצאת נגדן. הזכרת את הרצח בדומא – גם לפי השב"כ מדובר על התארגנות של 40 איש, שזה 1 חלקי 10,000 מהתושבים הגרים ביהודה ושומרון. שים לב, 1 חלקי 10,000. זו המציאות, לא יותר מזה. אל תגדילו את זה מעבר לכך, בזה מדובר ולא מעבר לזה. ההפך, אני אומר, לצערי הרב, מי שעוסק ב"תג מחיר" לא עוסק בבנייה. צר לי, ואני אומר, כפי שאמרתי, נכרכו כאן דברים שאין ביניהם שום קשר. דווקא הציבור ביהודה ושומרון הוא הציבור הישר וההגון ביותר, שאחוז משרתי המילואים בו הוא הגבוה ביותר, אחוז המתגייסים לשירות קרבי הגבוה ביותר, ודווקא אותו אתם מאשימים בהפרת חוקים, בבנייה בלתי חוקית, דבר שמנוגד לחלוטין למציאות הקיימת ביהודה ושומרון, ועל כן אני דוחה את דברי האי-אמון. עד כאן. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר הביטחון חבר הכנסת אלי בן-דהן. אנחנו עוברים להצעה הבאה, מטעם הרשימה המשותפת: ספר האזרחות החדש. מי שתנמק את ההצעה היא חברת חנין זועבי, ומי שישיב לה הוא סגן שר החינוך חבר הכנסת מאיר פרוש. בבקשה, גברתי, עד עשר דקות לרשותך. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה – אין חברות כנסת – חברי הכנסת ואדוני סגן השר, אני מדברת פה על אזרחות, מתוך הכרה עמוקה דווקא גם בחשיבותה של הזהות הלאומית. אני מדברת על חשיבותה של האזרחות מתוך הכרה שנוצרה פה מדינה שמזדהה בצורה שהיא ההפך הגמור מהזהות שלי; נוצרה מדינה שמייצגת את ההפך הגמור מהשאיפות הלאומיות שלי. בכל זאת, אנחנו, כאזרחים פלסטינים, מדברים על אזרחות. בכל זאת, אנחנו מדגישים את החשיבות של האזרחות, ובכל זאת, אין מי שתופס עד כמה היינו צריכים לוותר, מבחינת זהות, מבחינת שורשים, מבחינת שאיפות לאומיות, בשביל להגיע לבגרות הזאת, בשביל להכיל את המציאות החדשה, שבה אנחנו כן מקבלים את האחר. אף אחד לא תופס, זה לא קיים בשיח בתוך ישראל, זה לא קיים בשיח הפוליטי, בטח, שחושבים, שמבינים, שתופסים, שמעכלים, שבשבילי, כפלסטינית, עם כל ההיסטוריה שלי, היסטוריה של ילידים, אני כן עושה ויתור היסטורי. ודווקא ההפך, מתייחסים מלכתחילה כאילו אזרחות היא טובה, כלומר האירוניה הזאת, המצב – אני לא אגיד הסכיזופרני, כי לא, יש לנו מצפן כל כך חזק, שאנחנו נמצאים מול מדינה, מול רוב, מול דעת קהל, שמתייחסים לאזרחות שלי בתור טובה, ואנחנו מתייחסים לאזרחות שלנו, למצב הפוליטי החדש הזה שנוצר בתור ויתור, ואת הוויתור הזה אנחנו כן אומרים, אנחנו כן רוצים לעשות, אבל שוויון מלא בתור ויתור. אנחנו מדברים על המסגרת, אנחנו לוקחים את האזרחות שלנו ברצינות, אדוני סגן השר, אדוני היושב-ראש, כלומר, זה לא רק עניין של ספר האזרחות. לפני ספר האזרחות, לפני הדיבור על ספר האזרחות, לפני הביקורת שלנו על ספר האזרחות, צריכים לעכל – אתה צריך, אדוני היושב-ראש, לעכל מה זאת אומרת אזרחות בתור מדינה שמגדירה את עצמה יהודית, מה אני אעשה בה. כלומר, אפשר גם לדמיין מצב שאני אומרת: אין לי מכנה משותף בתוך מדינה שאומרת: אני מדינה יהודית, ואני לא יהודית, אני לא ציונית, אני פלסטינית, יש לי זהות, ואני לא מחכה ממישהו או מאיזו מדינה לתת לי את הזהות הזאת. בכל זאת, אדוני היושב-ראש, אנחנו מנסים להדגיש שאנחנו מקבלים את האזרחות, ושהרוב היהודי – האזרחים היהודים צריכים לעכל עד כמה סיפור האזרחות הוא בשבילנו סיפור של ויתור. מתוך הוויתור הזה אנחנו מחפשים את המשותף; אנחנו רוצים לחפש את המשותף, לחזק את המשותף, כאשר המשותף חייב להיות אוניברסלי, חייב להיות ערכי, חייב להיות במסגרת השוויון, הצדק והדמוקרטיה. אין שום ספר – כאשר אנחנו מדגישים את הקונטקסט הזה, ומתחילים משם, ממדינה שגירשה את העם שלי, כאשר אנחנו מתחילים משם, מהוויתור הזה – אין שום ספר שיכול לטשטש או להסתיר את ההיסטוריה הזאת, או את העובדה הפוליטית, את המסגרת הפוליטית, את הקונטקסט הפוליטי הזה. אבל מכיוון שאנחנו מדברים על קונטקסט פוליטי כזה, האזרחות חייבת להיות אזרחות חוצה זהויות, אבל גם להכיל את כל הזהויות. היא צריכה להכיר בכל הזהויות. אנחנו צריכים לבנות אזרחות שלא מתעכבת בשום תחנה היסטורית, אבל היא כן מכילה את ההיסטוריה שלי – בתור ילידה, את ההיסטוריה של האחר; לא מתכחשת להיסטוריה, לא פוחדת מההיסטוריה שלי ולא בורחת מההיסטוריה שלי, אחרת אני לא יכולה לקבל שום אזרחות. אי-אפשר לקבל – לא רק בשבילנו, בשביל כל אדם – אי-אפשר לקבל אזרחות שבאה בסתירה מוחלטת להיסטוריה ולזהות שלו. אחרת זו אינה אזרחות, היא צורה של דיכוי; וכאשר אנחנו מדברים על אזרחות אנחנו לא מדברים על אזרחות שהיא צורה של דיכוי או צורה של השפלה או צורה של חיזוק פריבילגיות על חשבון הפלסטינים שחיים פה. לכן, לפני הספר, הסיפור של האזרחות שלנו הוא סיפור שמתחיל בכאב. הוא סיפור שמכיל כאב וויתור עמוק, ולא שמחה גדולה, ואת זה אנחנו קיבלנו, ואת זה אנחנו מקבלים ברצינות, אבל בלי ויתורים נוספים. בתוך השוויון – אם מגיעים כבר למושג של שוויון, של אזרחות שווה, שמכילה את כולם, אי-אפשר ללכת לעוד ויתורים בתוך המסגרת השוויונית הזאת. ובתור מנהיגים, אנחנו לא רק חייבים להדגיש על מה אנחנו נאבקים, על מה אנחנו מתעקשים; בתור מנהיגים אנחנו גם חייבים להדגיש על מה ויתרנו, והאחר צריך להבין על מה ויתרנו, על מה העם שלי ויתר. ועכשיו, מקצוע האזרחות הוא מקצוע שהוא צורך השעה. הקונספט של אזרחות, הקונספט של משהו משותף, הוא קונספט שהנער הזה כל כך צריך אותו. וכאשר מדברים על אזרחות לא מדברים על ציונות, לא מדברים על יהדות; יש שיעורים לחיזוק המורשת היהודית, יש שיעורים של היסטוריה, יש שיעורים של מורשת יהודית. כאשר מדברים על אזרחות אז מדברים על אזרחות, כמו שכאשר מדברים על גיאוגרפיה מלמדים גיאוגרפיה. כאשר מדברים על יהדות, מלמדים מורשת יהודית, אבל כאשר מדברים על אזרחות, לא בורחים מהקונספט הזה של אזרחות. בשיעור אזרחות אמורים לדבר על אזרחות, מה זה להיות אזרח, מה המשותף עם האחר, איך להכיר בזהות ובהיסטוריה של האחר. צריכים גם להיות ביקורתיים, ואין חשיבה חוץ מחשיבה ביקורתית, ואין דרך – אין שיעור ללמד אזרחות ומחשבה ביקורתית ואזרחות ביקורתית חוץ מאשר או יותר מאשר שיעור אזרחות. את זה אנחנו צריכים, ואנחנו תוהים, ואתם, הנוער שיושב פה, צריכים גם לתהות – את מה אנחנו צריכים לחזק? האם אנחנו צריכים לחזק עמדות אנטי-דמוקרטיות, כאשר אנחנו יודעים ש-55% מהנוער בישראל לא מאמין מלכתחילה בשוויון? מול איזה מציאות אנחנו נמצאים? אנחנו נמצאים מול מציאות שבה רוב הנוער לא מאמין בשוויון, הוא לא ביקורתי, הוא דווקא מתפקד כשוטר שמלשין על המרצים שלו ועל המורים שלו, במקום להיות נוער בגיל ההתבגרות, שפורץ גדרות, ביקורתי, רוצה לשנות את העולם, לא פוחד, לא מציית לנורמות, מבקר את הנורמות, גם הפוליטיות, גם האידיאולוגיות וגם החברתיות. מדברים על לרסן את המחשבה הביקורתית, לציית בלי מחשבה למציאות הקיימת, לסטטוס-קוו – הקיים – כאשר הסטטוס-קוו הוא אלים, הוא גזעני, הוא לא מקבל את האחר, הוא מדכא ומשפיל את האחר. אנחנו צריכים לבקר את המציאות שלנו דרך ספר אזרחות שמכיר בבעייתיות, ש-55% מהנוער לא מקבלים מלכתחילה – מהנוער, הנוער הזה, לא חברי הכנסת המבוגרים, אלא הנוער, שרוצה לבנות, אמור לרצות לבנות, עתיד אחר. אין מולנו מציאות של חיילים שלא מקבלים את ההוראה הקלה להפציץ אזרחים. אין בפנינו מציאות של חברה אזרחית שלא מקבלת או שמכירה בזהות של האחר, כאשר האחר, אני, בספר האזרחות, או ערבייה נוצרייה ארמנית, או ערבייה מוסלמית שהיא "דאעש", או טרוריסטית, או דרוזי, שמשרת בצבא ונאמן למדינה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – כאשר אפילו המושג של ערבי-פלסטיני לא נמצא, לא בתוך הספר וגם לא בתוך התודעה, גם לא של הרבה חברי כנסת שנמצאים פה, והרבה בני-נוער שנמצאים בבתי-הספר, והם עכשיו מתבגרים ומגבשים את העמדות שלהם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, גברתי. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> וכאשר אנחנו אומרים שיש – כן, אני מסיימת – שיש לאום, יש חברה, יש לאום, יש עם שקוראים לו העם הפלסטיני, אני פלסטינית, אז אומרים, אוקיי, אנחנו נשנה את הפרק, אבל נשנה אותו בספר – כפרק מהספר – שלומדים בתי-הספר הערביים, ונשאיר את הפרק על כנו בספרים שאמורים ללמד בתי-הספר העבריים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> אנחנו – אדוני, אני מסיימת, משפט סיום – דווקא במציאות שלנו אנחנו אמורים לחזק את הביקורתיות, דווקא במציאות שלנו. ואם ההגדרה של מדינה יהודית ודמוקרטית, שהיא באמת לעגל את הריבוע – היא לא יכולה; אין מציאות שבה המדינה יכולה גם להיות יהודית וגם להיות דמוקרטית. ודווקא הספר הזה מחזק ומוכיח שצריכים בסופו של דבר לבחור, וכאשר בוחרים, אז בוחרים ביהודי, בציוני, על חשבון הדמוקרטי. מדינה דמוקרטית אינה מדינה שמפחדת ממחשבה על דמוקרטיה, ממחשבה, אפילו מחשבה, על שוויון, ומספר שמלמד שוויון בין העמים, והשוויון הוא הוויתור שלי לקבל את המציאות החזקה, שבה אני חייבת לחיות יחד אתכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת חנין זועבי. אני מבקש להזמין את סגן שר החינוך חבר הכנסת מאיר פרוש להשיב על הצעת האי-אמון מטעם הרשימה המשותפת. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברת הכנסת המציעה, חברת הכנסת זועבי, אני אחרוג ממה שחשבתי לומר מלכתחילה, אם כי אשלים ואומר זאת, אבל אני רוצה רק לספר שלא אחת – אני דור שמיני בירושלים, ואבי, זיכרונו לברכה, כאשר היה מוזמן מטעם משרד החוץ למפגשים עם פוליטיקאים, שגרירים, קונסולים ממדינות שונות, ומשרד החוץ היה מבקש לתדרך אותו, הוא היה אומר, אל תפחדו, אני פלסטיני אמיתי, אני כבר דור שביעי בירושלים. כשאני שומע אותך אומרת שגירשו את הערבים, את הפלסטינים, גירשו אותם מפה – ממתי את מתחילה לספור את הגירושים? אני יודע שלעם היהודי היה בית-המקדש פה לפני יותר מ-3,000 שנה. אני צודק, השר יריב לוין? אנחנו מדברים פה על בית-המקדש שהיה לעם היהודי, בית-מקדש ראשון, בית-מקדש שני, אני לא כל כך בקי בהיסטוריה, אבל נכון שבקוראן לא מוזכר בכלל הנושא של ירושלים? אם מישהו רוצה לתקן אותי – מוזכר? כן מוזכר. על כל פנים, אני לא יודע על איזה גירושים חברת הכנסת זועבי מדברת, כאשר העם היהודי, יש לו עדויות, וכל פעולה ארכיאולוגית מקצועית, לא פוליטית, אלא אנשים שנמצאים וחוקרים את ארץ-ישראל יודעים שאנחנו היינו פה במשך כל הדורות, אולי מאז בריאת העולם, שאנחנו מונים אותה לא לפי הספירה הנוצרית, אלא בספירה של 6,000 שנה לקיום העולם, ועדיין לא הגענו לסוף של זה. כך שהרי אני בטוח שאם אני ארחיב – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> חבר הכנסת גנאים, תן לי רק לומר – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אני רוצה לומר משפט, אני הרי בטוח שאם אני ארחיב זה רק יכול לעורר מהומות, ולא זו המטרה. על כל פנים, אני לא חושב שהמטרה שלנו היא בכלל להיות במצב שאנחנו מתכתשים אחד עם השני, אבל צרם לי מאוד לשמוע שאת הפלסטינים גירשו מפה היהודים – גירשו את הפלסטינים. אני יודע שהעם היהודי היה פה, על כל פנים אנחנו כיהודים, בוודאי אלה שמאמינים, יודעים שהתורה, שניתנה לפני יותר מ-3,000 שנה בהר-סיני למשה רבנו, שם כתוב שהארץ הזאת ניתנה לנו, לעם היהודי. לא חלילה שאני בא ואומר שאסור, וכל מי שנמצא פה, חלילה, שאני אומר שאסור לעמים אחרים, לבני לאום אחר, להיות פה, אבל לומר שהיהודים גירשו את הערבים – את הפלסטינים – מפה, זה צורם מאוד לשמוע את הדברים האלה, לכן מצאתי לנכון להעיר על כך ולומר את זה. לעצם העניין שלשמו הגשתם את הצעת האי-אמון, הרשימה המשותפת, אני רוצה לומר כך: משרד החינוך אישר ופועל להוצאת הגרסה המחודשת של ספר האזרחות "להיות אזרחים בישראל". ההחלטה להוציא מהדורה מעודכנת של הספר הייתה פועל יוצא של עדכון תוכנית הלימודים בקיץ תשע"א, 2011. העדכונים בתוכנית נעשו בהיקף נרחב, והדבר חייב את עדכונם של ספרי הלימוד. הגרסה החדשה של הספר תחליף את הספר הקיים. ספר זה מצטרף לשני ספרי הלימוד שכבר נלמדים במערכת, ומנהלי בתי-הספר והמורים לאזרחות יוכלו לבחור וללמד באחד מהשלושה. תוכנית הלימודים באזרחות זה עשרות שנים עוסקת במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ומדגישה ערכים דמוקרטיים ועקרונות של זכויות האדם ומשטר במדינת ישראל. מדיניות זו נשמרה גם לאחר העדכון בתוכנית הלימודים. תוכנית הלימודים באזרחות, ובכלל זה הספר המחודש, נועדו לעורר דיון מעמיק ומשמעותי בכיתות הלימוד ולהעניק קרקע פורייה למגוון הדעות בסוגיות אקטואליות שונות. תוכנית זו מאפשרת לתלמידים הזדמנות לגבש את עמדתם האישית, תוך הכרת המחלוקות והמצב הקיים בחברה הישראלית. ספר האזרחות "להיות אזרחים בישראל" עודכן בפעם האחרונה בשנת 2000. מאז חלו תמורות בחברה הישראלית וגם בשיח המקצועי והאקדמי בתחומים המרכיבים את נושאי הלימוד באזרחות; מדע המדינה, משפטים, סוציולוגיה ומחשבה מדינית, שבאו לידי ביטוי בעדכון תוכנית הלימודים לשנת 2011. בהתאם לכך, לפני כארבע שנים החל משרד החינוך בתהליך ממושך, ארוך ומקצועי לעדכון ספר הלימוד. הליך זה כלל עיון, קריאה והערות של אקדמאים ומומחים בתחומי מדע המדינה והמשפט בעלי גישות אקדמיות מגוונות. בהליך מדויק ומעמיק התייחס צוות הכתיבה למאות הערות שהתקבלו בדרך. ככלל, לא מובן כיצד אפשר להעביר ביקורת על סמך גרסאות מוקדמות של הטקסט, כאשר הספר עצמו עדיין לא יצא לאור, וכאשר הספר יצא לאור, אני בטוח שתוכלו להיווכח שתהליך ההיוועצות שעבר הספר, עם כלל הקוראים האקדמיים, תרם ואף חיזק את מתן המקום הנרחב לכל המגזרים, וכי יש בו בהחלט אמירה מורכבת והתחשבות בפלורליזם של דעות. חשוב לחזור ולציין כי מטרות ועקרונות הוראת המקצוע, ובהם העיקרון שלפיו המערכת הפוליטית תוצג כמערכת פלורליסטית ודינמית, ויוצגו בפני התלמידים מגוון ההשקפות הפוליטיות והחברתיות בישראל, לא השתנו; המטרות והעקרונות בפרקי התוכנית המעודכנת מתבססים על מגוון ההשקפות, והם פועל יוצא של עבודה מעמיקה ומקצועית שנעשתה על-ידי כותבי התוכנית. בהתייחס למחוון – המחוון הוא כלי עזר בידי המורה, המסייע לו לקיים דיונים תוך שימוש בשפה מושגית נכונה לתחום הדעת בסוגיות השונות שבפרקי תוכנית הלימודים. המחוון אינו מחליף את תוכנית הלימודים או את ספרי הלימוד. המחוון הוכן על-ידי מפמ"ר, שזה מפקח מרכז מקצוע, במקרה הזה אזרחות, ובליווי ותיאום עם יושב-ראש ועדת המקצוע. המחוון תואם את תוכנית הלימודים, וכל הערה אשר לתוכנו תיבדק לגופה. צוות הכתיבה של המהדורה המעודכנת של "להיות אזרחים בישראל" הוא כך: 1. ריכוז והובלת התהליך הופקד בידיהן של שתי הכותבות של הספר שיצא לאור בשנת 2000. מדובר – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> קראת – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אם אתה רוצה לבחון אותי, זה לא הזמן עכשיו, אבל יכול להיות שאתה צריך לבחון אותי על כך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> קראת את – – –? <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> מדובר בכותבות מנוסות ביותר – אבל על כל פנים, מדובר על דבר שהוא עתיק וישן, ולא על המהומה שקרתה כרגע ועכשיו עלתה לכותרות. מדובר בכותבות מנוסות ביותר ומורות לאזרחות בעלות ידע רב הן בתוכניות הלימודים והן בפיתוח חומרי למידה, וכל התהליך נעשה בליווי של היועץ האקדמי ד"ר אביעד בקשי. כמו כן צורפו לתהליך בשלביו המוקדמים צוות מגוון של מדריכים לאזרחות ומומחית אקדמית מתחום מדע המדינה. הפרקים שנכתבו על-ידי אנשי הצוות הללו הועברו לרכזות הכתיבה – כמו שאמרתי – וליועץ האקדמי. השינויים שהוכנסו היו חלק מתהליך העבודה, והתבססו על שיקול דעתם המקצועי והפדגוגי של כל המעורבים ובהתאם לדרישות תוכנית הלימודים. הספר נשלח, כאמור, לעיון והערות של מגוון מומחים מהאקדמיה ולמדריכה הפדגוגית ולקבוצת מורים מנוסים. כל ההערות נבדקו לגופן, ורובן התקבלו. ההמלצה לאשר את הספר הייתה של הדרגים המקצועיים במשרד: מפמ"ר אזרחות, מפקחת ארצית לאזרחות בממ"ד, מנהלת אגף חברה ורוח במזכירות הפדגוגית ויושב-ראש ועדת המקצוע ד"ר אסף מלאך. זהו הנוהל התקין לגבי ספרים היוצאים לאור על-ידי משרד החינוך. הנוהל שאליו מתייחסים חברי הכנסת או חברת הכנסת נוגע לספרים היוצאים לאור על-ידי הוצאות ספרים פרטיות, ועם זאת, גם כאן כללנו, כאמור, תהליך של קריאה והערות של מגוון רחב של מומחים אקדמיים ופדגוגיים. אני רוצה להתייחס לעניין הנהלים לגבי בחירת ועדות המקצוע. א. מינוי הוועדה – יושב-ראש המזכירות הפדגוגית ימנה, לאחר התייעצות עם המפמ"ר ועם ראש האגף הרלוונטי, את יושב-ראש ועדת המקצוע ואת חבריה. המפמ"ר ישמש כמרכז הוועדה; הוועדה תכלול סך הכול 15 חברים, כולל יושב-ראש הוועדה ומפמ"ר המקצוע; יושב-ראש הוועדה הוא חוקר, מרצה בכיר בתחום הדעת; מרכז הוועדה הוא מפמ"ר מקצוע; אנשי אקדמיה: יושב-ראש הוועדה ושישה אנשי אקדמיה נוספים. יהיו בהם גם אנשי חינוך מן השדה: שישה מורים, מנהלים – רצוי כי אחד מאנשי השדה יהיה מנהל בית-ספר שהוא גם מורה של תחום הדעת; אנשי המשרד: מפמ"ר המקצוע, מרכז הוועדה; בעל תפקיד האמון על תוכנית הלימודים באגף; מדריך ארצי בתחומי דעת הנלמדים בשכבות הגיל השונות. וגם יינתן ייצוג למורים ומפקחים העוסקים בשכבות הגיל הללו. בוועדה יהיו חברים אנשי אקדמיה, מפקחים ומורים. בקרב חברי הוועדה יינתן ייצוג הולם לפי מגזרים, מגדר ופריסה גיאוגרפית ככל שניתן. תקופת הכהונה של ועדת המקצוע באזרחות – כמו שזה נהוג במשרד – כבר הסתיימה, והולכים למנות בקרוב ועדה חדשה. כל הפרטים שמסרתי הם רק כדי להוכיח ולגלות שהדברים האלה, שעליהם מתעורר ויכוח ציבורי – הוא לא במקום, הוא לא מוצדק; הוא דבר שהוא קורה, אם קורה, במשרד – אלו הם דברים שנקבעים לאחר בדיקה, בצורה מקצועית, ואין כל סיבה להגיש בגין הדבר הזה – אני חושב שגם בגין דברים אחרים לא – אין סיבה להגיש את אותה הצעת אי-אמון שהגישה חברת הכנסת זועבי, ולכן אני אבקש מהכנסת לדחות את הצעת האי-אמון. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר החינוך חבר הכנסת מאיר פרוש. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת אלעזר שטרן לנמק את הצעת האי-אמון מטעם סיעת יש עתיד: הממשלה רומסת את אמון הציבור בה ובכנסת. מי שישיב לו הוא השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, נכון, בדיוק על זה אני מגיש היום את הצעת האי-אמון בניסוח הזה. לפני זה אני רוצה – נכון שאין לנו אמון בראש הממשלה, אין לנו אמון בממשלה; יש לנו אמון בשירותי הביטחון של מדינת ישראל, בשב"כ, במשטרה. הלוואי שהממשלה הייתה נותנת להם גיבוי כמו שאנחנו באופוזיציה הקפדנו ונמשיך להקפיד לגבות אותם. גם השאלות הרציניות שיש מסביב לאירוע הזה – יבוא זמנן. אבל בשלב הזה, לא רק כאופוזיציה אחראית, אלא גם כדי להתמודד עם האתגרים, וזה נכון שאין להם פתרון פלא, אנחנו לא אלה שמאשימים, אנחנו אלה שמגבים. אני רוצה גם להגיד אולי משפט אחד גם על מדיניות התקשורת של המפכ"ל החדש. יכול להיות שהוא נטל מדיניות קיצונית לצד אחד, אבל ביחס למקום שהמשטרה הייתה מבחינת פריצוּת תקשורתית – בסוף נגיע לאמצע, לשביל הזהב. אנחנו, דרך אגב, את הפריצות התקשורתית שהייתה בצה"ל במלחמת לבנון השנייה, אנחנו משלמים את המחירים שלה עד היום; וגם שם למדו איך להתעסק עם זה. לכן אני מברך את אנשי שירות הביטחון, את אנשי המשטרה, ומאחל להם שיתמודדו הכי מהר עם האתגרים הרבים מבית ומחוץ שמעמידים בפניהם. אני חושב שגם ההתייצבות מול העינויים, כביכול, של שירותי הביטחון הכלליים, אני חושב שצריך לברך אותם על חשיפת אשמים – או לפחות עד שיוכח, אם יוכח בבית-משפט אחרת – במה שעשו. במשפט אחד, אני מסכים אולי גם עם תשובת סגן שר הביטחון. אסור להכליל את ציבור המתיישבים ביהודה ושומרון. הוא עשה מתמטיקה של 1 ל-10,000, אבל אני חושב שזה עלול לפטור אותנו מבלי לעשות חשבון, שגם שר הביטחון, דרך אגב, דיבר עליו. איפה שאתה נותן מקום אחד לפרוץ את החוק, אף אחד לא ישים את הגבולות. זאת אומרת, מי ששרף מסגד, מי ששרף עמדה של צה"ל – זה סוג כזה של תהליך הידרדרות, ואנחנו יחסית שתקנו – אני אומר "אנחנו"; מי שהלך למקם לשכה שלו במקום לא חוקי, כפי שקבע בית-המשפט העליון כמה פעמים, שלא יחשוב שיהיה 1 חלקי 10,000 שייקח את זה קצת יותר רחוק. נגיד שרק 1 חלקי 10,000 זה מי שלוקח על עצמו לשרוף ילדים, אבל אני רוצה לומר שעוד הרבה לפני ששורפים ילדים, יש הרבה דברים שגם כלפיהם אסור לנו להבליג ולא להגיב. אני רוצה להגיד עוד דבר אחד בשביל לסכם את האירוע הזה. אני מודה שכאב לי שראש הממשלה הטיל סוג של דופי או מצא את הזמן לדבר על איסוף הנשק וכביכול לצבוע ציבור שלם; קצת נהנינו מהדיון בממשלה – וגם שאנחנו אופוזיציה – שהחליטה לתת 15 מיליארד, שעשתה תוכנית כזאת. אבל במידה מסוימת אחרי זה ראש הממשלה בא ונתן בעיטה בדלי הזה. אני רוצה לומר דבר אחד מפרשת השבוע ודבר אחד אחר כך. משה רבנו, כשנבחר להיות מנהיג, הוא נבחר על סמך שלוש עצירות – הוא עצר שלוש פעמים: בפעם השנייה הוא ראה איש עברי מכה איש עברי והוא החליט להתערב ולעצור – הוא יכול לא לעצור; בפעם השנייה הוא ראה – סליחה, הוא ראה איש מצרי מכה איש עברי והוא החליט לעצור; בפעם השנייה הוא ראה איש עברי מכה איש עברי. הוא אמר לו: "הלהרגני אתה אומר?" – הוא החליט לעצור; בפעם השלישית הוא ראה עוול בין שני לא יהודים בכלל והוא החליט לעצור, מפני שהייתה לו כנראה התכונה המולדת הזאת של מנהיג, או שהוא פיתח אותה, שכשאתה רואה עוול אתה מחליט לעצור, לא משנה כרגע באיזה צד נמצא אותו נגזל או אותו סובל. אני חושב שאיסוף הנשק, ההצהרה הזאת עכשיו – אני גר בגליל, אנחנו סובלים מהירי בחתונות ומכל הדברים האלה כבר שנים. גם השכנים שלנו, הבדואים והערבים, סובלים מזה. הם סובלים עוד יותר גם ממחיר דמים כבד. להגיד עכשיו – כאילו, עכשיו החלטנו? איפה הייתה הממשלה, או איפה היו הממשלות לאורך השנים האחרונות? אני חושב שגם בהיבט הזה יש פה סוג של מנהיגות – אני לא רוצה להגיד שאני בז לו, אני לא רוצה להשתמש במילה כזאת כלפי ראש ממשלה שהוא גם שלי, אבל זה סוג מנהיגות שאני הייתי מצפה להרבה יותר אחריות ואיזונים, גם כשאתם 61 אנשים בתוך השלטון הזה. אני, דרך אגב, חושב שאת האי-אמון הראשון, וזה שדחף אותי להגיש, אני ראיתי פה. יש פה ממשלה של 61 חברי כנסת, והבעיה היא שכל אחד הוא ראש ממשלה. הבעיה היא שכל אחד ראש ממשלה, וכנראה לאף אחד אין אמון אמיתי בראש הממשלה. ראינו כאן לפני שבוע, כאשר היה פה דיון קשה על הורדת גיל העבודה ל-13. ראש הממשלה, להערכתי, הבין שהחוק הזה הוא חוק לא טוב, וביקש ממציעת החוק, חברת כנסת חדשה, נגיד כמוני, מסיעה בקואליציה, לדחות את זה בשבוע. ולפני כל העולם היא הביעה בראש הממשלה את האי-אמון אולי הכי ברור שיכול להיות – עשתה לו ככה, בהקשרים האלה. אנחנו אופוזיציה, אני לא הייתי עושה לראש הממשלה ככה לפני כל העולם ולפני כל האולם. אם זה לא אי-אמון בראש ממשלה, אז מה זה אי-אמון? אבל אני רוצה להגיד לך עוד משהו, חברי חבר הכנסת מאיר כהן. תשמע, האשימו את שנינו, גם את שנינו, שבמקום שבו אנחנו גדלנו, ילדים זה לא היה ברכה. עד שבא החוק של גיל 13, של שר האוצר – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא, ואז אני הבנתי למה ילדים היה ברכה, ואפשר להביא את זה עוד פעם, נכון? אם בגיל 13 שולחים ילדים לעבוד, אז ילדים זה ברכה. נכון, שיהיו הרבה ילדים – יהיו לנו, נכון? אפשר להוריד את זה גם. <חיים ילין (יש עתיד):> אז תוריד לעשר, 11, יהיו לך יותר – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> עוד יותר ברכה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> בסדר. אנחנו אולי לא בסדר שאנחנו לא שולחים את הילדים שלנו בגיל 13 לעבוד; הייתה יכולה להיות לנו ברכה יותר גדולה – אז מה אנחנו אומרים? שבמקום שבו אנחנו לא גדלנו, במקום שבו אנחנו גדלים – דימונה, שם ילדים זה ברכה גם היום – אתה גר בדימונה, לא? <מאיר כהן (יש עתיד):> תמיד. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> כן, גם אני גר בהושעיה. שם יש ילדים, וזה ברכה גם היום, לא רק פעם, ואני באמת מצר על כך. אבל אני רוצה רגע להמשיך ללכת; תראו, אנחנו חיים פה, במליאה, ובאולם הזה, כבר הרבה זמן, גברתי, גם את רואה את זה. הרי אתם יודעים, שלדוגמה – חוק העמותות; אם היה שר חוץ, לא היינו מגיעים לזה. ושמעתי טיעון שלא שמעתם: למה צריך לסמן אותן, את העמותות, או את נציגי הגופים שבאים לכאן? כדי שאנחנו נוכל להחליט אם אנחנו רוצים לפגוש אותם או לא. נכון, זה בדיוק סימון המוצרים באירופה. מה רע? זה נהדר. הרי עכשיו יסמנו בנורבגיה או בגרמניה יין שבא משילה, או מאלקנה, ואולי זה יגביר את הביקוש – אז למה אנחנו נגד סימון מוצרים? <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני אומר את זה כי ברור לי שאם היה שר חוץ אמיתי, ולא ראש ממשלה שהוא גם שר חוץ, וגם שר כלכלה, וגם שר פנים, יכול להיות שמישהו היה מתייחס יותר ברצינות ליחסי החוץ של מדינת ישראל, ומחבר את החוק הזה גם אליהם, ומבין שיכול להיות שהחוק הזה לא נתן לממשלת נורבגיה, אבל נתן לשיח' מקטאר אפשרות לממן את העמותות בכנסת, כי זה מה שהוא אומר, זה בסדר; מדינה לא יכולה, ונסמן אותה, אבל שיח' קטארי שתומך ב"חמאס" – אתה שומע, השר לוין? נכון, שיח' קטארי שתומך ב"חמאס", הוא יכול בלי סימון, הוא יכול להשקיע בנו. זה כל הכוחניות הצבועה הזאת, של ממשלה של 61, שעושה הכול מהר-מהר – לא בדברים המרכזיים – העיקר להעביר את כל החוקים הכי דרקוניים, כדי שיהיה שם, ובסוף עוד אומרים שהעם אמר את דברו. כשאני רוצה להגיד "העם אמר את דברו", אני רוצה לתת לכם דוגמה נוספת – מה, נגמר לי הזמן? <היו"ר נורית קורן:> כן. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אז רק עוד דקה, אני יכול? <היו"ר נורית קורן:> משפט אחרון. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> טוב, אז אני רוצה להגיד מי עוד לא מאמין בראש הממשלה, בסדר? ובזה באמת אני אסיים. <היו"ר נורית קורן:> אבל ממש ממש קצר. <חיים ילין (יש עתיד):> אתה צריך עוד עשר דקות. <מאיר כהן (יש עתיד):> אתה צריך עוד 30 דקות. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> עד עכשיו הוא – – – עד עכשיו זה היה המבוא. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> נכון. אבל אני רוצה להגיד מי עוד לא מאמין בראש הממשלה, למי אני מצטרף. לדוגמה, יש בקואליציה סיעה בשם ש"ס. ראש הממשלה אמר שם, בוושינגטון, שהרפורמים והקונסרבטיבים הם חלק מהעם היהודי והם ייהנו מזכויות שוות. ואז מה קרה? לפני שהוא בא לארץ אמר יושב-ראש סיעת ש"ס: לא תהיה הכרה ברפורמים, ולא יעזרו להם הצהרות ראש הממשלה. תגידו, אם חבר קואליציה, בהמשך למה שכבר אמרתי קודם – – – <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת לסיים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אז אני מסיים. בקיצור, מה שרציתי להגיד, שאני מצטרף לעמדת סיעת ש"ס, ואני מבקש להביע אי-אמון בראש הממשלה. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת יריב לוין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת, בבקשה. <שר התיירות יריב לוין:> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, איך אמר קודם חבר הכנסת איתן ברושי? על מה האי-אמון? לא הסברת כלום, אמרת כלום. הנאום, אגב, כמו תמיד בנאומים שלך, חבר הכנסת שטרן, שאפשר ללמוד ממנו הרבה והוא תמיד מעניין, רק שבינו לבין אי-אמון לא היה שום קשר, ולכן אני מודה שאני לא כל כך יודע על מה אני אמור לענות. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – אז חבל על הזמן. <שר התיירות יריב לוין:> אבל אני כן חושב שאם בתקופה הזאת, הכל-כך מורכבת, ונוכח כל כך הרבה עשייה, זה מה שיש לומר ואלה הטענות שיש להשמיע – לנסות להיתפס לאיזו אמירה של מישהו, איפשהו, כדי לנסות להצדיק מהלך של הפלת ממשלה וגרירת ישראל, בסיטואציה הזאת, במצב הזה, לבחירות נוספות, עם כל העלויות שלהן, עם כל המשמעויות הכלכליות שלהן – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> הלוואי שאתם הייתם מתנהגים – – – איזה חוקים אתם מעבירים עכשיו? <חיים ילין (יש עתיד):> – – – הוא רץ מפיגוע לפיגוע – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – חבר הכנסת שטרן, אני חושב שזה לא אחראי – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אז אל – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – אני חושב שזה גם לא רציני. לכן זה גם לא מפתיע שאין – שוב, שבוע אחרי שבוע חוזר אותו ריטואל – אין טענות של ממש, אין דברים אמיתיים וענייניים, ואין, כמובן, שום סיבה שהכנסת תביע אי-אמון בממשלה. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. אנחנו עוברים לדיון. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, בבקשה. שלוש דקות לרשותך, אדוני. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, עמיתי חברי הכנסת, בשבוע החולף התרחשו שלושה אירועים משמעותיים מאוד, אפילו דרמטיים, שנוגעים במרקם היחסים המאוד עדין ומורכב בין הרוב היהודי במדינת ישראל הריבונית לבין המיעוט הערבי. האירוע הראשון – אותה החלטת ממשלה שצוינה קודם, שבמסגרתה מדינת ישראל, אולי, אולי, סוף-סוף, תתחיל לצמצם פערים בשירותים חברתיים, בתשתיות, בדיור וכו' אל מול המגזר הערבי. אנחנו מברכים כמובן על כך, אם כי הזמן יגיד אם זו לא עוד תוכנית מגירה שלא מתממשת. האירוע השני – כמובן, הפיגוע הקשה בלבה של תל-אביב; אותה עיר תוססת, שלווה, שבמכה אחת הפכה לעיר רפאים, לנוכח אותו מעשה של אדם שגדל אצלנו, וזה מה שכל כך כואב באותו מגזר. והאירוע השלישי – זה נאום האימים של ראש הממשלה לאחר אותו פיגוע, במקום של הפיגוע, שבו הוא השתמש בבמה שניתנה לו כדי להטיל דופי במגזר הערבי במדינת ישראל. קודמי, אלעזר שטרן, דיבר על כך, אני לא ארחיב, אבל אני רוצה לציין דבר אחד: הרי השתמע מהדברים של ראש הממשלה שהמגזר הערבי עצמו אשם בכך שאין אכיפת חוק בתוכו; אשם בכך שלא קמו שם תחנות משטרה, אשם בכך שלא הושקעו המשאבים כדי אכן לצמצם את הפשיעה שם. ראש ממשלת ישראל מאשים את אותו סקטור שמופלה לרעה בכך שאין לו מה שאנחנו לא השכלנו לתת לו. זה קומם אותי. זה קומם אותי גם בסמיכות לאירוע שקרה ביום שישי. זה מה שיש לנו להגיד? וזה כאילו בא "לתקן" את הרושם החיובי שנוצר באותו שבוע מהחלטת ממשלה טובה, לקדם ולהשקיע במגזר הערבי, שמא הציבור שראש הממשלה בעצם קורץ אליו, שלא יתבלבל, שהוא לא התכוון באמת להיטיב. זה לא להיטיב, זה לצמצם פערים. שלא יחשבו שהוא שינה את דעתו אל מול מה שאמר לפני הבחירות. צר לי נורא על הדברים האלה. צר לי, כי זה פוגע בכולנו. רבותי, אנחנו באותה נחישות צריכים לצמצם פערים, באותה נחישות אנחנו צריכים להילחם בכל ביטוי של עוינות כלפינו, בכל הפרת חוק, לא חשוב מאיפה היא באה. ואנחנו נעשה זאת, אבל לא באמצעות נאומים מתלהמים כאלה. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחריו – חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. בבקשה, שלוש דקות לרשותך. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. גברתי היושבת-ראש, אני לא רואה אפילו סגן שר ולא שר. לא רואה אף אחד במליאה. <היו"ר נורית קורן:> רגע. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> לא רואה את סגן השר שאמור לענות. <היו"ר נורית קורן:> תכף. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> כי רציתי לפנות אליו, לרב פרוש – ראיתי, ראיתי – כאילו הוא לא יודע, או יכול להיות שהוא באמת לא יודע, שהעם הפלסטיני גורש מארצו פה. אז לפחות את זה – הנקודה הראשונה היא שצריך גם להתחיל לתקן את ספרי הלימוד וללמד את האמת. אז אני מתחיל בזה, וגם באזרחות, כי אזרחות היא הנושא היחיד שבו מדברים על דמוקרטיה, ואם מלמדים דמוקרטיה, אז לפחות עם הדמוקרטיה ללמד מה זה האחר ומה הזכויות של האחר ואיך לחיות ביחד. הספר הזה בא להתעלם, והוא חד-צדדי. הוא בא להתעלם, וזה במתכוון, מקיומה של החברה הערבית, אשר מהווה 20% מהאוכלוסייה פה במדינה, ולא מלמד – הספר הזה לא מלמד על זכויות הערבים במדינה, הן כקולקטיב והן כיחידים; מתעלם מההוויה הלאומית, החברתית, החינוכית והדתית; התעלמות מאותו עם פלסטיני-ערבי החי בארצו ולא בטובה מאף אחד, על אדמתו, כאזרח במדינת ישראל, אשר לא מוותר על שום חלק מהוויה זו ודורש זכויות לאומיות, דתיות ואזרחיות ושוויון מלא. בהכנת הספר הנ"ל לא נתנו אפילו אפשרות מעשית לאקדמאים ואנשי רוח ערבים להשתתף, שיהיו שותפים, ולא רק לרשום את השמות שלהם בהכנת הספר. ההגדרה של המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית, ויש לנו מה להגיד על זה, ואנחנו אומרים שכל הניגודים נמצאים במילים "יהודית דמוקרטית", כי "דמוקרטית" במובן שבכל העולם, ואיפה שהגדירו "דמוקרטית", דמוקרטית זה מדינת שוויון כל אזרחיה; ו"יהודית" – זה שונה. אבל החידוש בספר הזה – הוא הפך אותה למדינה ציונית. וזה החידוש. ואני יודע שהחרדים לא יתנגדו, כי הם לא מלמדים אזרחות, ויש להם המילה של הרב, והמילה של הרב היא חותכת והיא סופית, ואף אחד לא יכול לבוא בטענות ואפילו לערער עליה; לכן הם שותקים. אבל ללמד אזרחות זה ללמד גם את התלמידים הערבים וגם את היהודים על קיומו של האחר, על החיים המשותפים, על הדמוקרטיה האמיתית, על זכויות האדם, על זכויות האזרח ועל אושיות הממשל. דברים אלה, אנחנו לא רואים אותם בספר. והספר הזה בא לעשות הדרה ברורה ביותר, בדיוק כמו התנהגותו של ראש הממשלה במקרה הרצח – שלושת הנרצחים ביום שישי, נוסף על הפצועים. הוא דיבר על שני אנשים שנרצחו, והוא התעלם מנהג המונית אמין שעבאן, תושב לוד שנרצח, כשהמשטרה וכל התקשורת מדברת על קשר ישיר בין כל מקרי הרצח, שלושת מקרי הרצח. הוא בא להבדיל בין דם לדם, בא לדבר על אנשים כבעלי זכות לחיות, ואנשים אחרים – מתעלמים מהזכות שלהם לחיות. הספר הזה בא בדיוק להדיר את האוכלוסייה הערבית, ובא ללמד ממש גזענות לשמה. לכן הספר הזה, אין לו זכות קיום. הספר הזה הוא ספר שצריך לזרוק אותו וללמד איך לחיות ביחד, כי אין לאף ערבי פה כוונה, לא לעזוב את הארץ ולא לוותר על זכותו לשוויון מלא. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אני מסיים. והמחוון שנשלח למורים כדי ללמד את המושגים – גם המושגים של הספר הזה הם כל כך מעוותים, כי את המילה נכבה – הוא מדבר עליה, הוא רוצה שהערבים ידברו על היום הזה כיום של חופש, כיום של אנשים שניצחו. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, בבקשה. ואחריה – חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני, ברשותכם, רוצה לנצל את האווירה הרגועה ולדבר על הדרמה שהתחוללה כאן ביום רביעי האחרון, שכנראה לא נשכחה במשכן. חבל שחברי חבר הכנסת אלעזר שטרן לא נמצא, כי שמעתי שהוא הזכיר את הנושא. אז אולי אנחנו קצת נסיר את הערפל ואת העננה סביב הצעת החוק שעלתה כאן ביום רביעי. קצת עובדות מאחורי משהו שיצר סערה כל כך גדולה. אנחנו בעצם דיברנו על הורדת גיל התעסוקה בחופשות הקיץ לגיל 13, בצורה מבוקרת. אני חושבת שכל נושא תעסוקת הנוער הוא נושא חשוב שצריך להיות על סדר-היום, ובוועדה לזכויות הילד אנחנו דנים בו כבר למעלה מחודשיים ימים, ואנחנו דנים בו בכל הרבדים, אם בנושא הניצול, אם בנושא תעסוקות שהן ראויות, אם בנושא של עזרה ותמיכה לנוער שרוצה להגיע ולהשתלב במקומות עבודה בצורה מסודרת, אם הונאה וניצול של קטינים, אם פיתוי של קטינים לעסוק בכל מיני תעסוקות שאולי נראות זוהרות אבל אף אחד לא באמת מפקח. בכל אלה אנחנו עוסקים בוועדה כבר למעלה מחודשיים. באחד הדיונים האלה עלתה סוגיית התעסוקה של ילדים בני 13; לא כי הם צריכים לצאת ולפרנס משפחות – מי מפרנס משפחה מחודשיים עבודה בקיץ? וגם אנחנו לא מדברים על ילדי עניים, כי אנחנו מדברים – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> לא, הוא דיבר על חודשיים ימים. היה רשום בהצעת החוק, וחברתי חברת הכנסת יעל גרמן, זה בדיוק הסיפור. היה רשום גם בהצעת החוק "בחודשי הקיץ", "בחופשת הקיץ", זה הודגש – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> נתחיל עם זה, ואחר כך – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> שנייה. ולקחו את זה והפכו את זה למשהו של פרנוס משפחות, של עולם שלישי. סיפר לי חברי חבר הכנסת חיים ילין באותו יום בדיוק שבקיבוצים עובדים מגיל 12, כי יש בזה ערך, כדי שהילדים לא ישוטטו, כדי שתהיה להם מסגרת – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אבל במה הם עובדים? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> היי, יופי, אני שמחה שאתה פה. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> כן, השאלה שלך מצוינת: במה הם עובדים? כי בדיוק בזה אנחנו אמורים לגעת. אגב, בחוק עבודת הנוער, כפי שהוא מונח כבר היום, הוא מדבר בדיוק על זה ששר הרווחה מגדיר את התעסוקות שמותר, באילו שעות מותר לעבוד, כמה שעות מותר לעבוד, מאיזו שעה בשעות הערב כבר אסור להעסיק. זאת אומרת, הדברים מוגדרים. לא באנו והמצאנו פה משהו חדש. <<היו"ר נורית קורן:> > נא לסיים. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> הבאתי נתונים של מה שקורה בעולם; לא מדינות עולם שלישי, מדינות מפותחות. אבל היה נדמה שהכול פה נמצא באיזה מסך עשן והאמת לא מצליחה לחלחל מבעד למסך הזה. אז אני רוצה לומר לכם, חברים, אני אמשיך לעסוק בסוגיית עבודת הנוער, גם בקיץ וגם בכלל. הוועדה קבעה סדרה של דיונים בנושא של פיקוח ואכיפה של עבודת נוער בקיץ ובכלל – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> – – ואני אשמח לראות את כולכם שותפים אמיתיים בוועדה ובתהליך עצמו, כי אני חושבת שהוא חשוב ונוגע לכולנו. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת יעל גרמן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הנה הוא בא, ראש הממשלה הבא. <היו"ר נורית קורן:> וואו. וואו, וואו. <קריאה:> מה קרה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> הנה הוא בא, ראש הממשלה הבא. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> עוד שתי קדנציות. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת סמוטריץ, הנה, יש לך כרוז ליום הפריימריז. <חיים ילין (יש עתיד):> כאלה מחמאות, כאלה מחמאות – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> איך אתה מרגיש עם המינוי החדש? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת – – <מאיר כהן (יש עתיד):> תגובה ראשונה למינוי. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – שר הביטחון שלנו, לפני קצת יותר משבוע, נדמה לי, ב"פגוש את העיתונות" בערוץ 2, נכון? – ערוץ 2 – דיבר על שכשממצמצים בשאלה של שלטון החוק, מבנייה בלתי חוקית דרך התקפות עלי, למשל – כן? עליו – אז צעירים בני-תשחורת שאצלם הדברים הם שחור–לבן, מבינים שאולי זה בסדר לזרוק אבנים על שוטרים וחיילים ולנקב צמיגי מכוניות משטרה. אז, א. אתם יודעים, חברי מפלגת העבודה, המחנה הציוני, עם כזה שר ביטחון לא בטוח שצריך הצעות אי-אמון שלכם. הוא עושה את העבודה נהדר. אבל בואו נדבר – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אתה מקבל את שר הביטחון? אתה מקבל את שר הביטחון? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> רגע, רגע, רגע. בואו נדבר רגע על הקשר, שאני אגב מסכים לו מאוד, בין שלטון החוק והיעדר אכיפה לבין הפרות חוק בתחומים אחרים, כולל תחומי אלימות קשים. אז בדקנו ביישוב ערערה בצפון, ביתו של המחבל שעשה את הפיגוע בתל-אביב ביום שישי, וביישוב הזה, מתוך 4,368 מבנים שקיימים, 942 הם מבנים לא חוקיים; 25%. עכשיו, יש טענה – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כי אתם לא מאשרים תוכניות בנייה – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אני הרי ידעתי, חבר הכנסת אוסאמה סעדי, אני ידעתי הרי מה אתה תשאל. אז בוא אני אספר לך, בוא תקשיב. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אתה אומר – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> פעם אחת תקשיב. אני לא אמרתי עכשיו שאין עם פלסטיני; פעם אחת תקשיב, תירגע ותקשיב. אז בערערה יש תוכניות מתאר בתוקף, חבר הכנסת כהן. יש תוכניות מתאר בתוקף, סטטוטוריות, שמאפשרות להנפיק מתוכן מחר בבוקר היתרי בנייה ל-10,676 יחידות דיור. בערערה. תבדקו אותי. שבע או שמונה תוכניות מתאר שמאפשרות לבנות מחר בבוקר, חוקי – או אתמול – 10,676 מבנים, בתים, יחידות דיור חוקיות למהדרין. אז שלא יספרו לי סיפורים שאין תכנון. ויש 942 מבנים לא חוקיים. 25% מכלל המבנים. אתם יודעים מתי הייתה ההריסה האחרונה בכל מחוז חיפה? הריסת הבב"ח האחרונה, מתוך קרוב ל-25,000 מבנים לא חוקיים במחוזות חיפה והצפון של משרד הפנים – ההריסה האחרונה בוצעה ביוני 2013, בית בצומת קציר על תוואי הרכבת. אחר כך, אגב, היו שלושה ימים של שביתה שם אצל חברינו בוועדת המעקב. בכל מחוז צפון, משנת 2012, בוצעו שתי הריסות בלבד עד היום. אנחנו מדברים על אלפים רבים של מבנים לא חוקיים. אני כבר לא צריך לדבר על הנגב: 60,000 מבנים לא חוקיים, 3,000 בכל שנה, לפי נתוני משרד הפנים. על איזו אכיפה אתם מדברים? ובואו נלך ליהודה ושומרון. על זה הרי הצעת האי-אמון שלכם, חבר הכנסת בר; המפלגה שלך. בואו נדבר על יהודה ושומרון. אתם יודעים שביהודה ושומרון יש, נכון להיום, 12,570 תיקי בב"ח פלסטיני – אגב, שמשקפים רק 30% מהאזורים המפוקחים בשטחי C? זה אומר שאם תכפילו בשלוש זה קרוב ל-30,000 מבנים לא חוקיים במגזר הפלסטיני – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – מתוכם – וואי, זה נורא מעניין. עוד דקה. <היו"ר נורית קורן:> ממש פחות. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – מתוכם אנחנו מדברים על 662 הריסות בסך הכול עד סוף 2012, זה בערך 5%, ומתוכם רק 51 מבני מגורים, 8% מגורים, כל השאר זה פיקציה, זה בלוף – סככות, גדרות. במגזר הישראלי יש בסך הכול 5,300 בב"חים, מתוכם 10% נהרסו – 352. מתוכם יש 238 – אגב, הקרדיט לנתונים לתנועת "רגבים" שמביאה עובדות ולא ספקולציות. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> משפט אחרון, גברתי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> בשטחי C מתגוררים 70,000 פלסטינים בערך; למעלה מ-12,000 מבנים לא חוקיים על 70,000 תושבים זה 17% מבנים לא חוקיים. במגזר הישראלי מתגוררים 400,000 איש, ואנחנו מדברים על 5,000 ומשהו בב"חים – בנייה לא חוקית – זה פחות מ-1%. פחות מ-1% מהאוכלוסייה הישראלית היא עבריינית ביהודה ושומרון שבונה לא חוקי. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> 17% מהפלסטינים בונים לא חוקי. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. חבר הכנסת סמוטריץ. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> זאת הפרת חוק. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת סמוטריץ. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> זו פשיטת רגל של שלטון החוק. <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> תודה רבה. חפשו אותם במקומות הנכונים, המחנה הציוני. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה. <חיים ילין (יש עתיד):> אתה לא צריך היתר בנייה שם. אתה יכול לבנות. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> הפוך. הפלסטינים הופכים את הבנייה – – – אתה יודע? <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אתה מדבר שטויות. אתה מדבר שטויות. <היו"ר נורית קורן:> אחרי חברת הכנסת יעל גרמן – חבר הכנסת יעקב מרגי. בבקשה. <יעל גרמן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר – wherever he is, אני לא רואה אותו – חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, אמון הציבור בממשלה, בין השאר בגלל דעותיו של חבר הכנסת סמוטריץ, שכרגע סיים לנאום, הגיע לשפל שאין כמותו. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> מי הגיע? <יעל גרמן (יש עתיד):> רק בנובמבר השנה, בשנת 2015, פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה את העובדה הכל-כך מצערת שגם הכנסת וגם הממשלה קיבלו ציון "נכשל". פחות מ-40% מתושבי המדינה מאמינים בכנסת – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> זאת הממשלה שאת היית שרה בה. זאת הממשלה שאת היית שרה בה. את היית שרה בממשלה הזאת. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – מאמינים בך ומאמינים בממשלה. והשאלה היא למה. הממשלה הזו קיבלה את חוסר האמון הזה של הציבור, קיבלה אותו בזכות ולא בחסד. תראו רק את כל החוקים האנטי-דמוקרטיים שבשבעה חודשים היא הצליחה להעביר. מה אנחנו מצפים מחוק? אנחנו מצפים מחוק שיהיה כזה שיעמוד במבחן הזמן, שישדר יציבות, שיילחם על יציבות, אבל שיילחם גם נגד שחיתות ונגד מינהל לא תקין. ואיזה חוקים אנחנו קיבלנו במשך שבעה חודשים? החוקים הראשונים שהעבירו היו חוקים שביטלו הן את חוק השוויון בנטל והן את החוק שצמצם את מספר השרים בממשלה ואת החוק שבא ואמר שלא יהיה יותר המוסד המושחת הזה של שר בלי תיק. שני חוקים שחוקקו, ומה הם שידרו? הם שידרו את הקלות הבלתי-נסבלת של הממשלה הזו בחקיקת חוקים; הם שידרו את הזלזול בחברי הכנסת, שבתוך שנה נאלצו להצביע בעד החוקים, ואותם חברי כנסת, בתוך שנה, הצביעו נגד החוקים. הממשלה הזאת הביאה, בניגוד לדעתה של ההסתדרות הרפואית – ההסתדרות הרפואית הישראלית, הר"י – הביאה את חוק ההזנה בכפייה, חוק שנחשב בכל העולם לחוק של עינוי, לחוק עינויים. אבל הממשלה הזאת צפצפה על כל מה שאמרו והביאה חוק שהיא אפילו לא מסוגלת ליישם, מפני שבפעם הראשונה שניסו ליישם אותו, גם הרופאים בברזילי וגם הרופאים בסורוקה סירבו כמובן ליישם אותו, מפני שזה חוק שהוא עינוי. הממשלה הזאת, תוך צפצוף על כל ממשלות העולם – ודאי שהיא מזלזלת בממשלות העולם; אין לה אפילו שר חוץ. אבל לא רק שאין לה שר חוץ, אלא שהיא מחוקקת חוק, את חוק העמותות, שכל הממשלות הנאורות בעולם, הממשלות המערביות, מאותתות לה: אל תחוקקי את החוק הזה, זה חוק שיביא אותך לעוד סכסוך עם מדינות העולם. אבל נוסף על זה שהחוק הזה מצפצף על כל המדינות המערביות, זהו חוק – ואני דורשת את אותו הזמן שהיה לסמוטריץ, והיו לו עוד שתי דקות. ואני דורשת את זה. <היו"ר נורית קורן:> זה לא היה שתי דקות. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני הסתכלתי בשעון. <היו"ר נורית קורן:> אין בעיה. <יעל גרמן (יש עתיד):> היו לו שתי דקות. <היו"ר נורית קורן:> אני אתן לך לסיים. לא שתי דקות, דקה. <יעל גרמן (יש עתיד):> בהחלט. <היו"ר נורית קורן:> דקה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אבל נוסף על זה, זהו חוק אנטי-דמוקרטי. זהו חוק שלמעשה מהווה רדיפה פוליטית של אותם ארגונים שנלחמים ושומרים על זכויות האזרח ורוצה לסתום פיות כדי שלא יהיה אף ארגון שיעביר ביקורת. אתם יודעים איך קראו לזה לפני כמה עשורים? קראו לזה מקארתיזם; ממשלה שלא מוכנה לשמוע ביקורת, שסותמת פיות, שרוצה לתייג עמותות, שרוצה להכריח, בכוח, להזין בכוח את האסירים הביטחוניים שלה; ממשלה שמקדמת עוד ועוד חוקים שמערערים את יסוד הדמוקרטיה שלנו, היא ממשלה שמתקדמת למקארתיזם. אז אנחנו מביעים חוסר אמון בממשלה הזאת, ומבקשים להחליפה בממשלה שתחזיר את אמון הציבור – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – בנבחריו. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת יעקב מרגי – אינו נוכח. חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, זה לא יום פשוט לעמוד כאן על הדוכן ולדבר בהצעה של אי-אמון, כשבאותו היום אנחנו עדים לאירוע של פעילות חבלנית עוינת בצפון, וגם יש פיגוע בירושלים, וגם היה אירוע שנתפס מחבל עם סכין בצומת תפוח, וגם כוחות הביטחון עוסקים בניסיון לתפוס את המחבל בתל-אביב – אז לכאורה אתה אומר, זה לא יום לאי-אמון. יכול להיות שבמצב דברים רגיל זה באמת היה כך. אבל, לצערי, זה היום-יום שלנו. זה היום-יום של פיגוע אחרי פיגוע, ושל אירוע אחרי אירוע, ומנסים להרגיל אותנו. בארבעת החודשים האחרונים הממשלה טומנת את ראשה בחול ומנסה למכור לנו, ממש כמו שניסו למכור לנו ב"צוק איתן" – אני זוכר, אז אמרו אחרי השבוע הראשון, ה"חמאס" על הברכיים, מבקש הפסקת אש, ונגררנו לחודשיים של עימות אלים וכואב שלא נגמר בהכרעה, ומנסים למכור לנו שהגיעו להכרעה ב"צוק איתן". אבל מה שאנחנו עדים לו היום זה תהליך הידרדרות הולך ונמשך, כשהכתובת על הקיר. זה התחיל בזריקות האבנים, עבר לבקבוקי תבערה, המשיך לפיגועי דקירה, עובר לאירועי ירי, ולאן זה יימשך? מי ישורנו. אבל ההמשך הזה די ברור, ולצערי, את אותה עצימת עיניים רואים גם ברצועת-עזה; אומרים שהייתה הכרעה וה"חמאס" על הברכיים, אבל רק בסוף השבוע האחרון קיבלנו איזו תזכורת עם הרקטות שנורו לשדרות. זה אומנם לא פתח את מהדורות החדשות, כי בכל זאת, היה גם פיגוע בתל-אביב, אבל זה קרה, ומטענים על הגדר בשבועות האחרונים היו. ואירועי ירי היו. וניסויי ירי היו. והפגנות על הגדר היו. וחפירת המנהרות גם היא נמשכת. וכך ממשיכה הממשלה הזאת לעצום את העיניים שלה יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, ובמקום להוביל, ליזום ולחתור להכרעה, הם בוחרים להגיב, הם בוחרים לספר לנו שהם הכריעו – הם בוחרים לנסות להגיע לאיזו הכרה אולי בתקשורת, אבל את ההכרעה משיגים בשטח. ולצערי, אני עומד כאן כבר כמה פעמים ומתריע, ומדבר על זה, ונראה שזה נופל פשוט על אוזניים ערלות בממשלה. ואני אומר לכם, חברי הממשלה, אם אתם לא תתחילו להציג איזו מדיניות ברורה, שחותרת להכרעה, גם מול הטרור כאן וגם מול רצועת-עזה, אתם תובילו אותנו לעימות ארוך ומתמשך, עקוב מדם, שיהיה עם סבב אלים אחרי סבב אלים אחרי סבב אלים, שלא ייגמר, בדיוק כמו שקרה בעימות האחרון. ואתם בוחרים לעסוק בכול חוץ מבעיקר, שזה ההידרדרות הביטחונית. אני חייב לומר לחברי חברי הכנסת כאן, אתם כולכם כל הזמן מודאגים שיש סתימת פיות או שאין סתימת פיות. אני יותר מודאג ממדיניות סתימת החורים. וממשלה שסותמת חורים ולא מטפלת בבעיות היא לא ממשלה שראויה לאמון הציבור. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת ישראל אייכלר, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כבוד היושבת-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, אתמול אישרה הממשלה את מינויו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. אנחנו מברכים אותו שיזכה לקדש שם שמים ברבים בהחלטות ענייניות, בלי משוא פנים, ויוכיח שמערכת משפטית יכולה, וצריכה, להיות הגונה, ישרה וצמודה ללשון החוק, וברוח הצדק של נביאי ישראל. אין לה שום תפקיד להחליף את הממשלה או את הכנסת ולנטרל את הצבעתם של הבוחר ונבחריו. אבל, אני רוצה לשאול אתכם, חברי הכנסת, תארו לעצמכם שהיועץ המשפטי מנדלבליט היה אומר שיש יותר מדי ערבים במדינה; האם המינוי שלו היה עובר בשקט? לא, ובצדק. הוא אפילו לא היה מגיע לסף המינוי עם דברים כאלה. אם הוא היה אומר שיש יותר מדי נשים בארץ הזאת, הוא היה נזרק מכל המדרגות והיו מורחים אותו בזפת עם נוצות והיו מגלגלים אותו בכיכר העיר, ובצדק. אבל אותה ממשלה, באותו יום, מינתה גם יועץ כלכלי, אבי שמחון, כיושב-ראש המועצה הלאומית לכלכלה, והוא חושב שיש יותר מדי ילדים בארץ-ישראל; משפחה ברוכת ילדים היא חטא לחברה, אמר, כלשון היועץ של פרעה מלך מצרים. קראנו בשבת בתורה: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אֹתם – – – הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו"; שמו עליו שרי מסים, והתורה אומרת: "כאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ", וחז"ל אומרים: רוח הקודש אומרת, אתם אומרים פן ירבה, ואני אומרת כן ירבה. אנחנו לא נשקוט ולא נמחל על כבוד ילדי ישראל עד שהיועץ החדש יתנצל ברבים ויחזור בו מן האמירה הארסית החבויה במדיניות הכלכלית שלו. אבל, רבותי, אני בוש ונכלם לדבר על מה שאני רוצה לדבר עכשיו אל מול הכנסת, אבל אין ברירה. בשבוע שעבר חבר הכנסת סמוטריץ, שחברנו עיסאווי פריג' הכתיר כראש הממשלה הבא, העביר 32 מיליון שקלים לחטיבה להתיישבות. דיברתי עם חבר הכנסת הרב גפני, יושב-ראש ועדת הכספים, ומתברר שאותה חטיבה שדואגת ליהודה ושומרון קבעה בקריטריונים שני דברים קטנים – ואני אגיד את זה בשפתי – שביתר-עילית ומודיעין-עילית יהיו מחוץ למסגרת. למה, הן לא התנחלויות? נכון שהן התנחלויות בעל כורחן, הן לא – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אתם יוצאים מהממשלה? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – מועצה אזורית או מועצה מקומית שאין לה יותר מ-3,500 נפש – הן יקבלו. אבל מי שיש לו יותר מ-3,500 נפש לא יקבלו. ומי זה? ביתר-עילית ומודיעין-עילית. מאיפה אני יודע? כי ברמת-הגולן יש עיר בשם קצרין. שם, ברמת-הגולן, אין מגבלה של 3,500 נפש. אז איך אני יכול לבוא בטענות לשמאל, לאבי שמחון – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – כשחברנו וידידנו סמוטריץ יושב ונלחם בשביל חטיבה להתיישבות שמפלה את ההתיישבות? גרעינים תורניים – יש פעילות של חרדים שעוסקים בתורה – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – ואין שום תקציב. חצי מיליארד שקל, גברתי היושבת-ראש, ואין פרוטה לחרדים. אני מסיים. 477 שקל לתלמיד ישיבה – כולם חגגו כשהממשלה הזאת תיקנה את העוול של הממשלה הקודמת. אבל נשאר העוול, שבאותה שעה מי שלומד תורה, את אותו הדבר, בישיבה אחרת, של החברים של סמוטריץ, של המפד"ל, מקבל 1,548 שקל. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני מתבייש להגיד את זה למליאה. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> בושה תכסה את כיפתנו, איך אנשים חובשי כיפות מפלים ככה יהודים חובשי כיפות שחורות. אני מקווה לתיקון, ולכן העליתי את זה. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – עיסאווי פריג', אחרון הדוברים, ויסכם אחריו השר אופיר אקוניס, שר המדע. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אייכלר גבוה – ראיתי. נכון? <היו"ר נורית קורן:> יש קצרים ויש ארוכים. רק תעמוד בזמן. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברי וחברים, תראו, חברים, אנחנו עברנו סוף שבוע עם סיוט שרודף אותנו עד עכשיו, והאירועים שהיו, ואנחנו חווים אותם – אנחנו נמצאים במציאות מורכבת. וכשאני בא לדבר על מה שבחרתי לדבר היום, מרוב שיש אירועים ויש דברים שקורים, אתה מתלבט, אבל מה לעשות, יש לנו ראש ממשלה שמספק לנו כותרות נון-סטופ, כל הזמן, אז, ברשותכם, אני אנצל את הזמן שעומד לרשותי רק לכיוון הזה. אחרי האירוע והרצח הנפשע בתל-אביב בא ראש הממשלה לתל-אביב. הוא חייב תמונת רקע, צריך להשיג כותרת – אני ראש הממשלה. אכן, ראש הממשלה יצא לשם והתראיין במסיבת עיתונאים, וכרגיל, מצא את האשמים. אז אני רוצה להגיד כמה דברים, חבר'ה, ברשותכם: אדוני ראש הממשלה, או נציגיו, הציבור הערבי והנהגתו לא צריכים את העצות שלך כדי לגנות, הם מספיק בוגרים ולא מחכים לשמוע ממך. את ההכוונה ואת האמירה שלך תשמור לחברים מהימין, מהמתנחלים. אני מצפה ממך, לפני שאתה אומר: אני מצפה מחברי הכנסת הערבים שיבואו לגנות, תגיד אותם דברים לסמוטריצים ול-D9 למיניהם, לא לציבור ש-67 שנה נמצא במעמד של אשם, ובכל הזדמנות הוא חייב להוכיח מיהו. הדבר השני, אדוני ראש הממשלה, התחלת לפזר אמירות על אזרחות וישראליות, ותהיו ישראלים, וכל מיני, אז אני מציע לך: תוציא מדריך מה זה להיות ישראלי, ואז נדבר. ובאת לנקודה נוספת, מצאת את האשם – הנשק הבלתי-חוקי במגזר הערבי. אני מכאן מגיע למסקנה, אדוני ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, אתה מודה בכישלון ובכשל שלך ושל כל הממשלות שניהלת; אנחנו שנים על שנים מתריעים על האיום הזה, של הנשק החוקי והבלתי-חוקי שמסתובב בחברה הערבית, ומתחננים ומבקשים מכם: תבואו ותטפלו בזה, ואתה שותק ושם את הראש בחול. האמירות שלך מראות כמה אתה נכשלת, נכשלת, נכשלת. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שנייה, גברתי. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> סמוטריץ קיבל שתי דקות, אני לא סמוטריץ. <היו"ר נורית קורן:> אני כבר העברתי יותר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מבקש – – – <היו"ר נורית קורן:> משפט אחרון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא לא, מבקש ממך. <היו"ר נורית קורן:> משפט אחרון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לפני שנתיים ראש הממשלה קרא לאישה מאום-אלפחם, שאיבדה את בעלה, יצא והרוויח כותרת. מה יצא? כותרת. אחרי זה גמרנו. בסוף, גברתי, אתמול שמעתי ריאיון עם חבר הכנסת אמסלם, יושב-ראש ועדת הפנים – – – <היו"ר נורית קורן:> אה כן – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מסיים. אני אגיד את זה תוך כדי יציאה. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עיסאווי – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה אמסלם אמר? <היו"ר נורית קורן:> – – יש לנו לילה ארוך. אני מבטיחה לך שבפעם הבאה – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני רק אגיד לחברים. <היו"ר נורית קורן:> – – אני אתן לך דעה מהצד. אתן לך דעה מהצד. משפט אחרון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הייתי מסיים. חבר הכנסת אמסלם – חברים, תקשיבו מה הוא אמר ברדיו: הנשק הבלתי-חוקי עד עכשיו היה מופנה לערבים, אז לא הייתה סיבה לפעול. החוצפן אמר את זה ברדיו: הנשק היה מופנה בין הערבים, לא הייתה סיבה, עכשיו זה אחרת, לשם כך אני מכנס את ועדת הפנים. חוצפה שאין לה גבולות. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת עיסאווי, תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אמשיך – – – <היו"ר נורית קורן:> יש עוד הרבה מה לעשות היום. חבר הכנסת אופיר אקוניס, שר המדע, מסכם – – <קריאות:> – – – <היו"ר נורית קורן:> – – ולאחר הסיכום אנחנו מצביעים. <קריאות:> – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', נתתי לך די והותר. אני מבקשת, נא לא להפריע לשר. בבקשה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת – – – <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> גברתי, אני לא – – – <היו"ר נורית קורן:> חברי הכנסת, אני מבקשת לאפשר לשר לומר את דבריו. נא לשבת. חבר הכנסת ילין, נא לשבת. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> גברתי, אני – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני השר, האם – – – <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> גברתי, אני לא – – – <היו"ר נורית קורן:> נא לשבת, לכבד את השר. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני לא אתחיל עד אשר חבר הכנסת פריג' יפסיק את נאומו גם ממושבו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> היא לא נתנה לי. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', פעם ראשונה אני קוראת אותך לסדר. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת, גברתי, אני מבקש לשלוח מכאן תנחומים למשפחות בקל מכרמיאל ורוימי מאופקים על הרצח המתועב והברברי של בניהם הצעירים אלון ושמעון, השם ייקום דמם. המראות – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> מה עם משפחת נהג המונית? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> המראות שראיתי אתמול – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מה עם שעבאן? מה עם שעבאן? <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה אתה לא מזכיר, אדוני, את משפחת שעבאן? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> המראות שראיתי אתמול – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה אתה לא – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> המראות שראיתי אתמול, גברתי, בבית-העלמין באופקים היו קורעי לב. חבר הכנסת ילין ראה אותם אתי. השתתף בלוויה של שמעון, שימי, רוימי אתמול באופקים – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – משפחת שעבאן? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – ראש עיריית אופקים איציק דנינו. גברתי, שני צעירים יפי תואר, חכמים, חרוצים, לוחמי גולני וגבעתי. סגן השר ירון מזוז שהיה בכרמיאל ייצג את הממשלה. על אלון ושמעון כבר נאמר, מיטב הנוער. את חייהם קטל מחבל מתועב, מרצח בן-עוולה, ברחובה של העיר העברית הראשונה, ברחובות תל-אביב. נהוג לומר, גברתי היושבת-ראש, שתל-אביב היא מדינה אחרת. מתארים אותה לעתים כעיר מנותקת ועיר בועתית. אבל הרצח הזה, גברתי, הרצח הזה, של החיה הדו-רגלית נשאת מלחם, הוכיח שתל-אביב היא ישראל וישראל היא תל-אביב, ובעיניהם צמאות הדם של אויבינו, חברת הכנסת יחימוביץ, שהרצח התרחש לא רחוק מביתה – אני אומר בצורה מאוד ברורה – בעיניהם צמאות הדם של אויבינו דין תל-אביב כדין השומרון; דין הרצליה, חברת הכנסת גרמן, כדין תל-אביב, כדין חברון; דין רעננה כדין ירושלים, ובכלל, בעיניהם של אויבינו אין ויכוח, גברתי היושבת-ראש, על שטח או על שטחים, ואין הבדל בין ההתנחלויות, זה הרי הכול שטח אחד גדול; ישראל היא שטח אחד גדול, זאת התנחלות אחת גדולה שאותה יש לחסל. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה בעצמך אפילו לא מאמין בזה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> חברת הכנסת גלאון, תחת איזה כיבוש בדיוק חי נשאת מלחם המנוול, או חיו אחיו, שכמובן עצורים כרגע בחקירה? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> את השם שלו אתה לא יודע. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> מנוול. מנוול. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> נשׁאת. נשׁאת. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> נשׁאת מלחם, רוצח מתועב – השם שלו הוא ממש חשוב כרגע, חבר הכנסת סעדי. מאוד חשוב השם שלו. רוצח מתועב שמסתובב עדיין חופשי, והוא ייתפס. הוא ייתפס, והוא יינמק בכלא עד יומו האחרון. ואני שואל את חברת הכנסת גלאון, ששאלה שאלה רטורית, או קבעה אמירה – האם אני מאמין במה שאני אומר. התשובה היא כן. חברת הכנסת גלאון, משום שבמוחם המעוות, במוחם המעוות – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – איך זה קרה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – – במוחם המעוות של אויבינו – – – <היו"ר נורית קורן:> סליחה רק רגע, אדוני השר. אני מבקשת שקט. קשה לשמוע את השר. תודה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אין מה לשמוע. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – – במוחם המעוות של אויבינו אין הבדל – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אין מה לשמוע. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת באסל גטאס. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אתה תשמע, תפתח את האוזניים, כי אני יודע שאתה דוגל בשיטה הזאת. אני יודע שאתה לא רואה הבדל בין חברון לבין תל-אביב, שאין הבדל בין יפו לבין בית-אל, שאין הבדל בין איתמר לבין באר-שבע. אצלך ישראל לא צריכה להתקיים בכלל. אני יודע שאתה מאמין בזה – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – אתה מאמין בזה, אבל אולי מסיבות כלשהן אתה לא תאמר זאת. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אתה משקר במצח נחושה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אתה מאמין בהחרבתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אתה משקר במצח נחושה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אתה מסית – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> זוהי השקפת עולמך. זוהי השקפת עולמה – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אתה תשמע את כל האמת – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – אתה מאמין בסיום דרכה – – – <קריאות:> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> סלח לי, חבר הכנסת סעדי, שמעתי את זה מעזמי בשארה, שמעתי את זה מחנין זועבי, שמעתי את זה מבאסל גטאס – אינם מוכנים לקבל את ישראל – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – גבולות 67' – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אינם מוכנים – איזה גבולות 67'? אתה לא מוכן לקווי 47' – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אתה לא מוכן לקווי 47'. אתה רוצה מדינת כל אזרחיה, אינך רוצה מדינה יהודית. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – גבולות 67' – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אינך רוצה מדינה יהודית. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> זה מה שמשותף לכם, שניכם לא רוצים מדינה – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> זאת האמת. <קריאה:> – – – דמוקרטית – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> זאת האמת. היא קשה, היא כואבת. אתה אינך רוצה במדינה יהודית ודמוקרטית – – <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – אתה לא רוצה בזה. אתה לא רוצה בזה. ואותו מחבל מנוול, או האחים שלו – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר נורית קורן:> חברי הכנסת. רגע, השר, רגע. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – חבר הכנסת זחאלקה, תחת איזה כיבוש הם חיו בערערה? אולי חבר הכנסת טיבי – – <היו"ר נורית קורן:> חברי הכנסת – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – איזה כיבוש יש בערערה? איזה כיבוש? <היו"ר נורית קורן:> אדוני השר, רק רגע. חברי הכנסת, אני מבקשת לשבת במקום. מי שרוצה לדבר, יצא החוצה. חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. אפשר לקבל קצת שקט פה באולם? אי-אפשר לשמוע שום דבר. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> גברתי היושבת-ראש, האם ערערה תחת כיבוש? האם תל-אביב תחת כיבוש? האם המתנחלים בדיזנגוף הפריעו לחיה הדו-רגלית ביום שישי בצהריים? הרי באו לשם צעירים שמקדשים את החיים; באו לחגוג יום הולדת, באו לבלות, היו בתחילת חייהם, והמרצח המנוול הזה – שהוא פחות או יותר, חברת הכנסת גלאון, בגילו של שמעון רוימי, השם ייקום דמו, שאמור היה לחגוג בסוף החודש הזה יום הולדת 31, והמחבל המנוול הזה הוא בדיוק, אדוני היושב-ראש, בן 31 – בעוד אנחנו מקדשים את החיים, השרץ הזה מקדש את המוות, והשרץ הזה עדיין מסתובב חופשי – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – אני בטוח – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – – אני בטוח שלא לזמן רב. לא לזמן רב, חבר הכנסת גטאס. ובכלל, אדוני, ב-72 השעות האחרונות אנחנו עדים לשיח – שוב שיח – על תפיסתם של ערביי ישראל את מדינת ישראל. ואנחנו יודעים שאנחנו רוצים, חברת הכנסת גלאון, בדו-קיום ובחיים משותפים. נשאלת השאלה, האם גם הצד השני רוצה בדו-קיום ובחיים משותפים? זוהי שאלת היסוד – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – ואין שאלה שנייה לה. האם הם רוצים בזה? זאת שאלת השאלות כרגע. אנחנו, אדוני היושב-ראש, עדים בשנים האחרונות להקצנה מדאיגה ומסוכנת של הנהגת ערביי ישראל. התססה והסתה מתקיימת כבר שנים ארוכות. דגלי אש"ף, הוא הארגון לשחרור פלסטין – הרי גם אצלנו לעתים טועים ומשתמשים בביטוי השגוי "דגלי פלסטין" – הרי אין כזה דבר וגם לא יהיה פלסטין. בחלומות שלכם זה יהיה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> לא תהיה. <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אתם יכולים לחלום. אתם יכולים לחלום. <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> תחלמו עוד שנים. היא לא תהיה בין הים לבין הירדן. <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> לא תהיה פלסטין. במקומות אחרים, אינני יודע. <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> במקומות אחרים אינני יודע – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – בשומרון וביהודה לא תהיה פלסטין, בגולן סוריה לא תשב לעולם, וירושלים המאוחדת תישאר בירתנו כפי שהייתה לפני 3,000 שנה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> ואתם, בהפגנות שלכם, בהתססות שלכם, לא מניפים חלילה את דגלי ישראל, אלא – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אתם תשמעו את האמת עד הסוף. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – ראש הממשלה שלך. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – – אלא דגלי אש"ף, הארגון לשחרור פלסטין, מונפים בעידודכם, בעידודכם, בהפגנות של ועדת המעקב של ערביי ישראל – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – שם הם מונפים. הם מונפים בעידודכם במגרשה, חבר הכנסת טיבי, של "בני סח'נין", שם הם מונפים. וסח'נין איננה תחת כיבוש, סח'נין איננה בשומרון וביהודה. סח'נין נמצאת בישראל הריבונית, ושם אתם – ושם אתם, ושם אתם – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> מה זאת אומרת, שיהודה ושומרון תחת כיבוש – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> לא, ממש לא. זהו, חבר הכנסת חסון, התירוץ הנקלה של מי שחושב שאם פיגוע מתקיים באיתמר, ונרצחת בו בברבריות שאין כדוגמתה משפחת פוגל, זה בסדר כי יש שם ויכוח פוליטי – פוליטי, הוויכוח – על ישיבתנו ביהודה ושומרון, אבל אם נרצחים במקומות אחרים – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> מי אמר שזה בסדר – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> לא אתה, חבר הכנסת מרגלית, אבל יש המגלים הבנה – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – – <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – גם בבית הזה, לפיגועים שמתקיימים ביהודה ושומרון, ואנחנו יודעים – – – <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> לא נקבתי בשמות. אני לא נקבתי בשם אחד. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> מי גילה הבנה – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני אגיד לך. חבר הכנסת איימן עודה – חבר הכנסת איימן עודה איננו נמצא כאן, לפחות אינני רואה אותו כאן – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – הוא אמר רק היום, ובזה הוא מצדיק – הנה חבר הכנסת איימן עודה – אמר היום בבניין הזה, ואני ראיתי את זה בתדהמה: הטרור העיקרי הוא המשך הכיבוש. <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> נכון ומדויק. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> כך אמרת היום – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> לא, לא, לא – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – בבניין הכנסת. כלומר, חבר הכנסת טיבי – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> נכון. אופיר, אופיר, נכון ומדויק. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – זוהי אמירה ברורה. יש כיבוש, אפשר להתנגד לו בדרכים אלימות ובטרור, לשיטתכם. חבר הכנסת בר, לשיטתם, לא לשיטתך. אני מכיר את הוויכוח אתך. הוא ויכוח לגיטימי. אגב, היה יכול להיות ויכוח – – <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – לגיטימי גם עם חברי הסיעה המשותפת, אבל הוא מפסיק להיות לגיטימי כאשר אתם מצטרפים לצד השני ולא נאבקים לימינה של ישראל. ולכן, חבר הכנסת איימן עודה – כדאי לו לדעת, אדוני היושב-ראש – שאומר היום שהטרור העיקרי הוא המשך הכיבוש, כדאי לו לדעת, כדאי לו פשוט להתחיל להבין דבר שהוא כנראה איננו מבין, שאין עם כובש בארצו. שומרון ויהודה הם ערש המולדת של העם היהודי, וירושלים בירתנו זה 3,000 שנים. אנחנו כאן ואנחנו נשארים כאן – – <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – ואתם יכולים להמשיך – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אתם יכולים להמשיך – חבר הכנסת גטאס, אפשר להמשיך עוד 200 שנה – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – באיום הדמוגרפי שנשמע מספסלי מפלגת העבודה. כבר 40 שנה מאיימים, מפחידים, אומרים שהליכוד מפחיד. כל פעם, הרי כל מה שאמרנו קרה, בעוד מה שאומרת מפלגת העבודה לא קרה. אמרו לנו לפני 30 שנה שיש איום דמוגרפי נוראי, חבר הכנסת שמולי, קודמיך בבית הזה אמרו שאם לא ניסוג – בשנות ה-80 כבר – מיהודה ושומרון, בעוד כמה שנים – אדוני היושב-ראש, אתה הגעת זה מקרוב אז לארצנו, אבל הוויכוח הזה, ויכוח הסרק הזה, היה בארצנו כבר אז, בשנות ה-80 של המאה הקודמת – אם לא ניסוג מיהודה ושומרון תהיה מדינה דו-לאומית. תהיה מדינה דו-לאומית בארץ-ישראל המערבית. ואז, הפלא ופלא – פלא, נס היסטורי – באו לכאן ברוך השם 1.2 מיליון עולים, בעיקר מברית-המועצות לשעבר, וגם מאתיופיה וגם ממדינות נוספות, ושינו לגמרי, שמטו את כל הטיעון המגוחך הזה של מפלגת העבודה – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – פרויקט של שנה וחצי, של 20 שנה – – – לנצח נצחים – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – – אין טיעון דמוגרפי יותר. לא, אחר כך, אדוני היושב-ראש, החזירו את הטיעון הזה. החזירו את הטיעון הזה לאחרונה, ואני שומע אותו שוב ושוב – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> לא איום דמוגרפי – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – אתם יכולים להמשיך בו, אבל הציבור לא קונה את האיוולת הזאת. מה לעשות, לא קונה, דוחה פעם אחר פעם. ועכשיו, השנה הזאת, אדוני היושב-ראש, היא שנת שיא. אני מציע לחברי הכנסת מהסיעה הערבית, פשוט תפנימו, אני יודע שקשה לכם – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – קשה, קשה לראות כל מטוס – מטוס עם עולים חדשים – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – מצרפת ומהולנד ומבלגיה ומצפון-אמריקה ומדרום-אמריקה ומאוקראינה – מכל העולם מתקבצים יהודים במולדתם ההיסטורית ושומטים את האיוולת של הטיעון של מדינה דו-לאומית. עכשיו הם אומרים, אדוני היושב-ראש: ישראל תהיה אפרטהייד; אם חס וחלילה לא ניסוג לקווי – קווי אושוויץ, לא אני קראתי להם, אבא אבן קרא להם – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> שמולי יכול לעשות ככה. תנועות היד שלכם לא קונות ולא משכנעות אף אחד. לפחות תדע מה אמרו קודמיך. למפלגת העבודה יש מורשת רצינית, מאוד רצינית, וכדאי לך לדעת. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> עברו 40 שנה מאז. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תדע אתה איפה היו קודמיך. אתה רוצה לדבר על העבר? איפה הליכוד שהיה פעם? תראה איך הם נראים היום. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני יודע שאתם אוהבים לקרוא ססמאות שמכתיבים לכם, אבל הססמאות שלכם אין בהן כלום ולכן גם הציבור איננו משתכנע, חבר הכנסת יונה. להגיד טיעונים – תקראו מה הם אמרו. בספסלים האלה, אני לא יודע – אולי חבר הכנסת בר, אולי חבר הכנסת בר-לב, אולי חברת הכנסת נחמיאס ורבין הם באמת נצרים למשפחות של מפלגת העבודה, של התנועה המפוארת הזאת שמביאה היום את ראש האופוזיציה עם הססמאות העלובות, עם הססמאות הנבובות שהוא ניבב במערכת הבחירות, ממשיך לנבב עכשיו, ממשיך להתבכיין. ועובדה, הציבור לא קונה, לא רואה, לא שומע. זאת האמת, זאת המציאות. ואתה, חבר הכנסת שמולי, יכול לעשות איזו תנועת ביטול שאתה רוצה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> וזה שביבי מביא ביטחון – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> ואני אחזור לטיעונו ולתפיסתו של שר החוץ האלמותי אבא אבן, שאמר: קווי 4 ביוני הם קווי אושוויץ; והוא צדק. אתה יודע שהם קווים שאינם בני-הגנה, אתה יודע את זה. ואז באים אתם וחברי סיעת מרצ ואומרים: הרי תהיה מדינת אפרטהייד אם חלילה לא ניסוג מיהודה ושומרון. איך תהיה? איך תהיה מדינת אפרטהייד אם לפלסטינים יש זכות בחירה כבר 20 שנה – טעות, תיקון – 22 שנה, מאז יצחק רבין? גם על יצחק רבין אתה עושה ככה? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אולי תגיד מילה על דומא? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> לא, כדאי לדעת. כדאי לדעת. תדעו מה עשה יצחק רבין. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מה תעשה כשהם יפרקו את הפרלמנט – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> יצחק רבין, מנהיג המפלגה שלכם, נתן להם את זכות הבחירה לפרלמנט הפלסטיני, חבר הכנסת גנאים. לכן – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> הם יחזירו לך את זה מהר מאוד. הם יחזירו לך את הפרלמנט – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> כיוון שלעולם לא ניתֵן זכות הצבעה לפלסטינים – לעולם – ולא תהיה ה-one state, הפורמולה המוזרה הזאת שאתם מפיצים בכל העולם – אתם מפיצים בכל העולם את השקר הזה, וגם בעולם לא קונים את השקר הזה, הרי אנחנו בבידוד מדיני, אדוני היושב-ראש. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתה לא קונה את השקר של עצמך, אתה יודע את זה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> הציבור לא קונה את השקרים שלכם. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אולי במקום להגיד מה לא, תגידו מה כן תעשו – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> הרי אתם משמיעים כל הזמן, כל הזמן, ומקבלים ייצוג בכלי התקשורת בצורה דיס-פרופורציונלית לגמרי למעמדכם בציבור הישראלי, ובכל זאת, אדוני היושב-ראש, לא מצליחים לשכנע את הציבור. פשוט לא מצליחים. עכשיו, ברשותך, אדוני היושב-ראש, ולסיום, כיוון שהוויכוח הזה יכול להימשך עוד שעות ארוכות – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – אני שמעתי את חבר הכנסת הרצוג מלהג את טיעוניו הילדותיים היום בישיבת סיעת העבודה, ואני – – – <קריאה:> הופה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> לא, לא, לא הופה, כדאי לך לדעת את זה. לא הופה ולא שמופה. חבר הכנסת בוז'י הרצוג, ראש האופוזיציה, העיד על עצמו – לא אני העדתי, חבר הכנסת בר, לא אני הצטלמתי לסרט – מרתק, אני מוכרח להגיד, סרט מעניין, מראה איך התנהל ראש האופוזיציה ולמה לא קיבל מנדט מן הציבור. חברת הכנסת גרמן, אני יודע שהרי בסוף את גם מסכימה. למה לא קיבל מנדט? למה לא קיבל מנדט מן הציבור? משום שכאשר – כך העיד על עצמו יושב-ראש האופוזיציה, לא אני, על עצמו – כאשר אני נמצא במצבי לחץ, אני הולך לישון. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> די עם ההסתה הזאת שלך כבר. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> ובכן, אדוני היושב-ראש, האופוזיציה יכולה ללכת לישון. תלכו לישון יחד עם בוז'י. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> כואב לשמוע את האמת? מה קרה? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> בוז'י, אתה יכול לקחת את כל סיעתך, ללכת לישון עוד שנים ארוכות ולחלום, ובחלומות הלילה שלכם לקבל – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אנחנו צריכים ראש ממשלה, לא ראש ליכוד. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – – בחלומות הלילה לחלום שתקבלו מנדט מן הציבור להקים את הממשלה. אני מבקש מחברות וחברי הכנסת לדחות את הצעות האי-אמון. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תמשיך לטפל בטרור. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> עם ססמאות לא הולכים למכולת, אקוניס. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מבין שראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו רוצה להתייחס לנושא האי-אמון. מכיוון שזאת תשובה שנייה של הממשלה, גם ראש הממשלה יהיה מוגבל לחמש דקות, כשר נוסף שמבקש לדבר. ומכיוון שזה ראש הממשלה, גם ראש האופוזיציה יוכל לנצל את אותו הזמן, בוודאי, אם ירצה בכך. בבקשה, אדוני ראש הממשלה. נא לשבת, חברי הכנסת, לרבות השרים. נא לשבת, חברי הכנסת. אדוני ראש הממשלה, בבקשה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו נתונים בגל של התקפות טרור, פיגועי טרור, מעשי רצח, ואני מצפה מכל חברי הבית, בלי יוצא מן הכלל, לגנות את המעשים הנפשעים האלה ללא כחל ושרק. רק לפני שעתיים התראיין חבר כנסת כאן, אוסאמה סעדי, וסירב לגנות את רצח בני-הזוג הנקין. הוא אמר שהוא מבדיל בין רצח של אזרחים שנעשה בתל-אביב לבין רצח אזרחים ביהודה ושומרון. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> טרור הוא טרור הוא טרור, ואין זה משנה אם זה נעשה בירושלים, בחברון, ברעננה, בתל-אביב או בדומא. טרור הוא הפגיעה השיטתית והמכוונת באזרחים חפים מפשע. הטרור לא נקבע לפי זהות מבצעיו או מטרותיהם, הוא פסול מעצם מהותו. ולכן אני אומר את הדברים לכל אחד – לחברי הכנסת היהודים והערבים – ואם המפגעים הם יהודים או ערבים – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> גם לסמוטריץ, אדוני? לא הערת לסמוטריץ. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – ואם המטרות הן יהודים או ערבים – לכולם, בלי יוצא מן הכלל. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> מה עם דומא? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני מצפה מכל חברי הכנסת, מכל ספסלי הבית – מחבר הכנסת סעדי ומחבר הכנסת סמוטריץ, מכולם, בלי יוצא מן הכלל – לגנות טרור באשר הוא, ללא כפל לשון, ללא צחצוחי לשון, ללא שום גמגום. טרור הוא טרור הוא טרור. <חנין זועבי (הרשימה המשותפת):> – – – <ירון מזוז (הליכוד):> תתביישו לכם. זה ראש הממשלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו. האם ראש האופוזיציה מעוניין לדבר? בבקשה, אדוני, חבר הכנסת הרצוג. <קריאות:> – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, אני מזדהה לחלוטין עם האמירה – טרור הוא טרור הוא טרור. בטרור צריך להילחם ללא פשרות, לשבור אותו עד היסוד, לעקור אותו משורש. הטרור מלווה את חיינו זה דורות, ואין ספק שכולנו כאן מאוחדים בגינוי נחרץ כנגד הטרור. השאלה – כיצד מתמודדת ממשלתך עם גל הטרור הזה? היא מתמודדת ברפיון, היא מתמודדת בכישלון, לצערנו. אנחנו כולנו סבורים שהגיעה העת לתפיסה אחרת וחדשה בהתמודדות עם הטרור. תודה רבה. <ירון מזוז (הליכוד):> פוליטיקה זולה אתה עושה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעות. היו שני חברי כנסת שהוזכרו שמית, חבר הכנסת אוסאמה סעדי וחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, הם ביקשו רשות דיבור – זה יקרה אחרי ההצבעות. ודאי שהם יוכלו להתייחס רק לתוכן הדברים שבהם הוזכרו. בבקשה, אנחנו תכף נאפס את המסך ונצביע על הצעת האי-אמון מטעם המחנה הציוני: הבנייה הבלתי-החוקית במאחזים ביישובים ביהודה ושומרון והקשר להפרת החוק ולפעולות "תג מחיר". מי בעד הצעת האי-אמון? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה – 48 נגד – 53 נמנעים – אין הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 48, נגד – 53. הצעת האי-אמון של המחנה הציוני לא התקבלה. מטעם הרשימה המשותפת: ספר האזרחות החדש. מי בעד הצעת האי-אמון? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה – 49 נגד – 53 נמנעים – אין הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 49, נגד – 53. אני קובע כי גם הצעת הרשימה המשותפת לא התקבלה. מטעם יש עתיד: הממשלה רומסת את אמון הציבור בה ובכנסת. מי בעד הצעת האי-אמון? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה – 54 נגד – 53 נמנעים – אין <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 54, נגד – 53. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני קובע כי היה רוב להצעת האי-אמון, אבל מכיוון שאין 61, ההצעה לא התקבלה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אין לנו אמון בממשלה. אין לכנסת אמון בממשלה. <קריאות:> – – – <הודעה אישית של חבר הכנסת אוסאמה סעדי> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אוסאמה סעדי, בבקשה, עד שלוש דקות לרשותך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אין לכנסת אמון בראש הממשלה. אין לכנסת אמון בממשלה שלך, אדוני ראש הממשלה. אין אמון. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני יושב-ראש הכנסת, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אין לכנסת אמון בראש הממשלה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – קודם כול, ברור שעכשיו הכנסת הצביעה אי-אמון בממשלה ובעומד בראשה. אבל אני המום מההסתה של ראש הממשלה נגד הציבור הערבי ונגדי באופן אישי – אדוני ראש הממשלה, אולי תשמע אותי. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אין אמון בראש הממשלה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אני רוצה לענות לך, אדוני ראש הממשלה, שאתה מסית נגד חבר כנסת ואתה מסרב אפילו לשמוע את מה שיש לי לומר גם לך, גם לשרים, גם לחברי חברי הכנסת. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> לא גינית רצח. איזה הסבר – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני יושב-ראש הכנסת, אני בשידור הודעתי באופן הברור ביותר, שאני והרשימה המשותפת גינינו והוצאנו גילוי דעת ברור נגד הפיגוע שהיה בדיזנגוף, ואמרנו שאנחנו נגד פגיעה בחפים מפשע. אבל כשנשאלתי על מה שקורה בתוך השטחים, אמרתי: שם יש כיבוש, וזכותו של העם הפלסטיני להיאבק נגד הכיבוש בדרכים שהוא בוחר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> הם לא חפים מפשע? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אבל אמרתי – אבל אמרתי, וכנראה, ראש הממשלה, לא עדכנו אותך במה שאמרתי. אמרתי: היום הרשות הפלסטינית והנשיא אבו מאזן בחרו בדרך של מאבק עממי, ואני תומך במאבק עממי. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> רצח יהודים זה מאבק עממי? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> ואני נגד רצח חפים מפשע. אתם לא גיניתם רצח של ילדים בעזה, אנחנו גינינו רצח הילדים באיתמר. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> תודה רבה באמת. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> חברי חברי הכנסת מהמשותפת גינו רצח הילדים של משפחת פוגל – – <קריאה:> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – אבל לא שמענו אף אחד מכם – אף אחד מכם לא שמענו כשנרצחו 500 ילדים בעזה. לא שמענו אף אחד מכם. <אורן אסף חזן (הליכוד):> לך הביתה לעזה, סעדי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אל תטיפו לנו מוסר. אל תטיפו לנו מוסר. <קריאה:> – – – לא אנחנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. <הודעה אישית של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, בבקשה, עד שלוש דקות לרשותך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> היה נדמה לי שאתה בן-אדם, כנראה דמיינתי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> בצלאל, אין אמון בממשלה שלכם, חבל על כל דקה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> תודה רבה, אדוני. זה עובד, הרמקול? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מקווה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חושב שלא בכדי ראש הממשלה לא פנה אלי בדבריו – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> הוא פנה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – מכיוון שהוא יודע, כמו שכל אחד ואחת בבית הזה יודעים, שאני מוקיע ומגנה אלימות מכל סוג שהוא נגד חפים מפשע. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> וכל מי שמנסה להצמיד לי – אני כבר לא מדבר על תמיכה, אלא אפילו גינוי לא מספיק חריף, אז הוא פשוט אדם לא הגון. הדבר היחידי שאמרתי, ואני עדיין עומד על דעתי בעניין הזה, שאני מסרב לייצר משוואה בין אויב בשעת מלחמה שמבקש להשמיד אותנו כעם וכמדינה, ושכל הסביבה שלו מסביב תומכת בו והופכת אותו לגיבור, כפי שהחברה הפלסטינית והערבית עושה, ומאדירה והופכת לגיבורים את המחבלים, לבין – איך מדינה מטפלת בתופעות חברתיות קשות, בפשעים קשים ואלימים. <יעקב פרי (יש עתיד):> זה לא מה שאמרת. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תיזכר לדיראון. תתבייש לך על מה שאמרת. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> והרצח בדומא הוא נתעב, והוא נורא ואיום, ומי שעשה אותו צריך לשלם את מלוא חומרת הדין ולשבת מאחורי סורג ובריח כל חייו. ועדיין אני מסרב לגזור גזירה שווה בין זה לבין טרור של אויב בשעת מלחמה. אני עומד על ההבחנה הזאת, אבל שאף אחד לא ינסה להציג אותי כמי שחלילה, חלילה, תומך באלימות – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אתה תמכת בברוך גולדשטיין. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – ואפילו לא מספיק מתנער ומוקיע אותה, כי היא דבר נורא ואיום. תודה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אנחנו לא מציגים אותך, אתה מציג את עצמך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ על ההבהרה הזאת. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 217), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הכספים; הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 5), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הכספים. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לממשלה> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא: הודעת הממשלה על החלטתה, בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, להעביר לממשלה את הסמכות הנתונה לשר הפנים על-פי סעיף 258 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. בבקשה, אני מתכבד להזמין את השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין למסור את ההודעה בשם הממשלה. בבקשה, אדוני. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת, כי בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, החליטה הממשלה להעביר לממשלה את הסמכות הנתונה לשר הפנים, על-פי סעיף 258 לפקודת העיריות [נוסח חדש], בכל הקשור להצעת חוק עזר לתל-אביב–יפו (פתיחתן וסגירתן של חנויות) (תיקון מס' 2), התשע"ד–2014, העוסק בפתיחתן וסגירתן של חנויות בשבת ובמועדי ישראל. בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, הממשלה מבקשת את אישור הכנסת להחלטה זו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר יריב לוין. חברי הכנסת, מכיוון שמדובר על הודעה של הממשלה על העברת סמכויות, יש לכנסת אפשרות לדון בנושא הזה. נרשמו כמה דוברים. הרשימה סגורה. <קריאה:> מרב מיכאלי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. אז אחרונת הדוברים תהיה חברת הכנסת מרב מיכאלי, למען הסר ספק. הראשונה, לעומת זאת, היא חברת הכנסת קסניה סבטלובה – איננה. חברי הכנסת, מטבע הדברים, מפסידים את התור, זה לא זמן סיעתי. איילת נחמיאס ורבין – איננה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> זה סיעתי? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> יואל חסון – זה לא סיעתי, לכן אמרתי, לכן מפסידים את התור. יואל חסון – איננו; מנואל טרכטנברג – איננו. מירב בן ארי – מעוניינת לדון? לא, מוותרת. עמר בר-לב – בבקשה, אדוני. עבד אל חכים חאג' יחיא מחק את עצמו מן הרשימה, אנחנו מחקנו אותו. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, התהליך המתמשך בכנסת הזאת, שסמכויות מועברות ממשרד למשרד, משר לשר, מגורם לגורם, בשביל להעביר כל מיני החלטות שאחרת לא היו עוברות בכנסת הזאת, הוא בלתי מתקבל על הדעת. הדוגמה שיש לנו כאן היא של העברת סמכויות ספציפית לגבי עיריית תל-אביב, כשהכוונה להעביר סמכויות משר הפנים למליאת הממשלה. אז ראשית, אני לא מבין – האם ראש הממשלה לא סומך על שר הפנים שלו? הרי שר הפנים שלו עכשיו הוא ראש הממשלה עצמו, אז אני ממש לא מבין את העניין הזה. ולעצם העניין, מדוע ההעברה הזאת? מה מסתתר – מה הגורם האמיתי לרצון של ראש הממשלה ושל הממשלה להעביר את הסמכויות? האם זה לפגוע בסמכויותיו של ראש עיריית תל-אביב? האם זה לשדר לראשי עיריות במדינת ישראל שאין מקום לכל עיר ולכל ראש עיר או ראש מועצה להתחשב באזרחים ובתושבים שבתחום המוניציפלי שלו ובהתאם לכך לארגן ולהתאים את החוקים ואת התקנות המוניציפליות לאופי התושבים? זה נשמע ממש ממש לא טוב, גברתי היושבת-ראש, זה אפילו מריח לא טוב. הכיפוף של חוקי הדמוקרטיה בצורה כביכול דמוקרטית לגחמות ולרצונות של ראש הממשלה לא מתקבל על הדעת. הייתי יכול להבין אם הוא היה אומר – אני ראש הממשלה, אני גם שר הפנים, ואני שר התקשורת, ושר התיירות, ובטח עוד כמה שרים שברגע זה שכחתי – זה גדול עלי, אז בגלל זה אני מעביר את זה לסמכות הממשלה כולה. אבל אם זאת הסיבה, אז, אדוני ראש הממשלה, אני מציע שתמנה שר פנים והוא יהיה אחראי לזה. אבל מכיוון שהסיבה האמיתית – יש כאן איזה מה שנקרא hidden agenda, הסיבה האמיתית היא לפגוע בסמכויותיו של ראש עיריית תל-אביב, ולשנות – לגרום בכוח לשינויים באופייה של העיר תל-אביב – זה לא מתקבל על הדעת, ולכן אני מתנגד לשינוי הזה. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת פרופסור יוסי יונה, בבקשה – אינו נוכח. חברת הכנסת סופה לנדבר, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת דב חנין. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> גברתי, לא מפריע לך הרעש באולם? <היו"ר נורית קורן:> מפריע, אבל כמה שמבקשים – אני אבקש, אין בעיה. חברי הכנסת, אני מבקשת – כל מי שרוצה לדבר יכול לפרוש ולצאת החוצה. מי שנשאר פה – אני מבקשת שקט. אני מבקשת שקט. תודה. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> גברתי היושבת בראש, את השר אני לא רואה, חברי חברי הכנסת, אני משתתפת בצער של משפחות הנרצחים – – <אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו):> תעצרי עד שיבוא שר. <היו"ר נורית קורן:> יש שר, יש שר, הוא יושב שם, הוא נמצא. את יכולה להמשיך. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – ורפואה שלמה לפצועים. העברת סמכויות. במה אתם, ממשלת ישראל, עוסקים, לתת לחתול לשמור על השמנת? שבעה חודשים – שבעה חודשים ראש הממשלה מוותר ונותן, מוותר ונותן – נותן מיליארדים של שקלים לסיעות דתיות בקואליציה. הישרדות בקואליציה, שמירה על כיסא, ומה הצד השני? בצד השני הוא מפחית את הזכויות של האזרחים החילונים. אני צריכה לומר שזה התחיל בקדנציה הקודמת, כששר בממשלת הליכוד, בקואליציה, שר מהליכוד, גדעון סער – סגירת עסקים בשבתות. ומה עכשיו? עכשיו מירוץ של חברי הסיעה בקואליציה, מתחרים האחד בשני, מתחרים מי ישים יותר הגבלות ומי יעשה יותר צרות לאזרחים החילונים. רבותי, באיזו מאה אנחנו חיים? אני רוצה לומר, גברתי היושבת בראש, שבמקום למצוא פתרונות לאזרחים חילונים – בכל זאת, אלה אנשים שעובדים שבוע שלם; אלה אנשים שצריכים תחבורה ציבורית, אלה אנשים – לאפשר למשפחות האלה לבלות, לעשות קניות, לשבת במסעדה, לאפשר חיים נורמליים. במקום זה הממשלה הזאת מנסה לשנות את הסטטוס-קוו. הממשלה כופה ומטילה הגבלות על כל מי שעובד במשך כל השבוע – זה הרזה שסוחב את השמן. במקום להיות עם חופשי בארצנו, כמו בהמנון שלנו, בכל המובנים, אנחנו משועבדים לחוקים של דתיים – אל תתכנסו, ואל תיכנסו, ואל תדברו אתנו – שהם חוקים חברתיים כאילו. אלה לא חוקים חברתיים. תנו לעם לבחור מה הוא רוצה ובאיזו דרך הוא הולך, ולא יכול להיות שאתה מעביר סמכויות במקום לתת לעם לבחור באיזו דרך, איך, מה לאכול, מתי להתפלל – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – מתי ללכת לחנויות ומה לעשות בחיים החופשיים. העם צריך להיות חופשי בחייו. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת איתן ברושי. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אני מוותר. <היו"ר נורית קורן:> מוותר? אוקיי. אחריו – חבר הכנסת עפר שלח. <קריאות:> – – – <היו"ר נורית קורן:> גם מוותר? חברת הכנסת יעל גרמן? אחרי חבר הכנסת דב חנין. <קריאות:> – – – <היו"ר נורית קורן:> רגע, רגע, אל תבלבלו אותי. חבר הכנסת עפר שלח, אתה רוצה לדבר? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, תודה, עמיתי חברי הכנסת, כך נראה חוסר משילות. שימו לב מה קורה כאן – אפילו את הסמכות הפשוטה של אישור חוק עזר עירוני אי-אפשר ששר הפנים יאשר. תראו איזו ממשלה קורסת, איזה חוסר תפקוד, איזה חוסר יכולת. אני לא מדבר על החלטה, רבותי חברי הכנסת, קשה ומסובכת כמו עקיפת הממונה על ההגבלים העסקיים, שכבר הבנו ששר הכלכלה לא יכול לעשות לבדו וצריך להעביר את זה. אנחנו בסך הכול מדברים על חוק עזר עירוני. אם את זה שר הפנים לא יכול לעשות לבד, אז בשביל מה צריך שר פנים? עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה לומר לכם שלא כל כך ברור איך הממשלה מביאה בפנינו את ההצעה הזאת. הרי שר הפנים היום הוא איש רב-פעלים; הוא גם ראש ממשלה, גם שר הכלכלה, גם שר החוץ, גם השר לפיתוח אזורי, גם שר התקשורת. בן-אדם כל כך מוכשר ורב-פעלים לא מסוגל לאשר חוק עזר עירוני? עמיתי חברי הכנסת, לאן הגענו? אני מציע, קודם כול, אם האדם הזה איננו מסוגל אפילו לאשר חוק עזר עירוני, כדאי לפחות לשחרר אותו מתפקיד ראש הממשלה. בתפקיד ראש הממשלה הוא מתעסק עם דברים אפילו יותר כבדים מחוקי העזר העירוניים של עיריית תל-אביב–יפו. עמיתי חברי הכנסת, אישור חוק עזר עירוני לא יכול להגיע למליאת הממשלה. חוק עזר עירוני צריך להיות מאושר בעירייה. הסמכות של שר הפנים לעסוק בנושא היא סמכות מאשררת. להביא את חוקי העירייה, חוקי העזר של עיריית תל-אביב, לדיון בממשלה? אין לכם במה לעסוק? פתרתם כבר את רוב הבעיות האמיתיות? אלה הם הנושאים שהממשלה באמת צריכה לעסוק בהם? תתביישו לכם. ממשלת נתניהו היא ממשלה פושטת רגל. אין לה יכולת לפתור אפילו את הדברים הפשוטים ביותר. אפילו חוקי עזר עירוניים, אי-אפשר ששר הפנים יטפל בהם, וצריך להביא את הנושא למליאת הממשלה. עמיתי חברי הכנסת, טוב שהכנסת הביעה היום אי-אמון בממשלה הכושלת הזאת. זו ממשלה שלא מסוגלת לתפקד, לא מסוגלת לתת פתרונות, אפילו בחוק עזר עירוני היא לא מסוגלת לטפל כמו שצריך. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת עפר שלח, בבקשה. חברת הכנסת יעל גרמן – אחריו. אני רק מבקשת, חברי הכנסת, בבקשה, קצת יותר שקט. <עפר שלח (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי הכנסת, הכנסת הזאת באמת מגיעה לשיאיה, כשהיום מחליטים להעביר או מבקשים מאתנו להעביר העברת סמכויות משר פנים שאיננו קיים. עד כדי כך. הרי ראש הממשלה, בסופו של דבר, הוא גם שר הפנים, נוסף על היותו שר החוץ, שר התקשורת, שר ה-? חבר הכנסת פרי? שר הכלכלה, שכחתי, כמובן. וזה רק בזמן שאנחנו מדברים. לך תדע. אנחנו – – – <חיים ילין (יש עתיד):> שר לשיתופי פעולה. <עפר שלח (יש עתיד):> הוא גם השר לשיתוף פעולה אזורי, ובקרוב יכול להיות שיהיה שר הפריפריה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> שיתוף פעולה בין המשרדים. <עפר שלח (יש עתיד):> בדיוק. ולכן אני לא מבין למה צריך להעביר סמכויות משר לשר. כל הסמכויות מצויות ממילא בידיו של ראש הממשלה. אז טוב שהכנסת אמרה בקול רם, לפני דקות אחדות, מה שיש לה לומר על הממשלה הזאת, וטוב שהיא תעשה, כדי שפעם אחת היא תראה לממשלה הזאת שאין-ספור הפעולות של העברת הסמכויות – נבדק ונמצא שבמושב הראשון של הכנסת הזאת רוב הדברים שהממשלה הביאה בפנינו נגעו בהעברת סמכויות. פעם אחת נגיד לזה לא. נגיד: אתם יכולים לעשות צחוק אולי מעצמכם; מהציבור ומאתנו – לא. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה, תודה. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, ואחריה – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. <יעל גרמן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, אנחנו עברנו על זה לסדר-היום, אבל אתם יודעים שהכנסת הביעה אי אמון בממשלה? היום נפל דבר. אני לא חושבת שהיה כדבר הזה – לא בממשלה הזאת, לא בממשלה הקודמת וגם לא בממשלה שקדמה לה. אי-אמון בממשלה. ולא בכדי. אין משילות. אין משילות בממשלה הזאת. הממשלה הזאת לא מסוגלת למשול. היא לא מסוגלת אפילו למצוא טרוריסט, במשך שלושה ימים, שמסתובב בתל-אביב. אפילו את זה היא לא מסוגלת לעשות. ומה היא רוצה? היא רוצה לקחת לידיה את הסמכות של משרד הפנים, שממונה על הרשויות. במקום להעביר את הסמכות לעיריית תל-אביב, שיש לה משילות, ויש לה רציפות, והיא יודעת טוב מאוד מה טוב לאזרחיה. במקום להשאיר לרשויות לנהל את ענייניהן, במקום להשאיר לרשויות לחוקק את חוקי העזר שלהן, מפני שהן יודעות יותר טוב מכל אחד אחר מה טוב לתושבים שלהן, באה הממשלה ואומרת: לא. אני אקח אלי את הסמכויות, ואני אקבע איזה חוק עזר טוב ואיזה חוק עזר לא טוב. אז אני רוצה לומר לממשלה: את לא יודעת לנהל את המדינה, ודאי שלא תוכלי לנהל את העיריות. תשאירי לראשי הערים את הסמכויות שלהם, הם יודעים לנהל את הערים. הם נשארים במשך שנים, הם נבחרים באופן ישיר, הם יודעים מה זו משילות. ולכם, לממשלה, אין – לא משילות, לא רציפות, לא דמוקרטיה. אז מה לכם ולסמכויות של ראשי הערים? <היו"ר נורית קורן:> תודה. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת. חבר הכנסת חיים ילין, ואחריו – חבר הכנסת אחמד טיבי. <חיים ילין (יש עתיד):> אני יכול לקחת גם את הזמן של גרמן? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> קח גם את שלי. <היו"ר נורית קורן:> של גרמן – ממש לא. נא לעמוד בזמנים. <חיים ילין (יש עתיד):> את שלך אני לא צריך, חיים. כבוד היושבת-ראש, תודה. <היו"ר נורית קורן:> בבקשה. <חיים ילין (יש עתיד):> כנסת נכבדה, לפני 15 שנה, אחד מחברי הכנסת של הקואליציה אמר על ה"קסאם" שזה צינור מעופף ואין מה להתרגש מזה; היום הטילים מגיעים עד חדרה. כשלמשטרת צרפת לקח ארבעה ימים, חמישה ימים, ללכוד את חוליית המחבלים שפגעה בפריז ועשתה את המעשה שעשתה, כולם עלו לטלוויזיה ואמרו – מה אמרו? אנחנו יודעים יותר טוב מכולם, אנחנו נלמד אתכם. היהירות הזאת – האליטיזם הזה פוגע בנו, ואף אחד לא מבין את זה. כבר ארבעה ימים מחפשים אותו, אבל אני לא מאשים לא את המשטרה ולא את השב"כ. המשטרה ושב"כ וצה"ל הם כלים שמבצעים מדיניות. וכשלמעלה מי שיושב וקובע את המדיניות הוא לא קובע, אז אנחנו בבעיה קשה מאוד. ראש הממשלה מודיע שיש עוד מדינה במדינת ישראל; שלוש מדינות – הוא מחלק את המדינה לשלוש מדינות: שתי מדינות שאנחנו מכירים, ועכשיו יש מדינה שלישית – מדינת הישראלים הערבים בתוך מדינת ישראל. הוא לא מחלק את ירושלים, הוא רק מחלק את מדינת ישראל לשלוש. כי בצה"ל הכול מחלקים לשלוש. הוא כנראה למד את זה, וכך הוא עושה זאת. אבל איפה אנחנו, חברים יקרים? איפה נמצא ראש הממשלה? במקום לבוא, לתפוס מנהיגות, הוא עשה את אותו תרגיל של "צוק איתן" – השאיר אותנו שם. לבד. ככה הוא משאיר את תושבי תל-אביב. תושבי תל-אביב – המזל, שיש להם ראש עיר שלקח מנהיגות. כרגיל. אם השלטון המקומי לא לוקח מנהיגות, אז מי ייקח? ונכון הוא עשה; נכון הוא עשה שהשאיר את מוסדות החינוך פתוחים. כי כשסוגרים מוסדות חינוך, אין אפשרות להורים לקבל החלטה, רק להישאר בבית. כשפותחים, יש להורים אפשרות לשלוח – או לא; זו כבר האחריות שלהם. אבל במקום לחבק את תושבי תל-אביב, ואת מדינת ישראל, להרגיע, להודיע להם שזה בסדר שמפחדים; אין מצב כזה שאנחנו חסיני פחד. אין מצב כזה. אבל אנחנו נתגבר, אנחנו נהיה יחד – הוא ממשיך לפצל את העם הזה, לא מחבק אותו, והוא ממשיך כראש ממשלה לעשות מה שהוא עשה כשהיה ראש האופוזיציה: לבוא, לרדוף אחרי המצלמות, להדליק את הנר, אבל כולם יודעים שזאת הצגה, הצגה אחת גדולה – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <חיים ילין (יש עתיד):> – – הצגה של ניתוק מוחלט מהעם, וחוסר הבנה מה המשמעות של חוסן – – <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. <חיים ילין (יש עתיד):> – – במנהיגות במדינת ישראל. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה. חברים, אם אפשר, קצת יותר שקט, בבקשה. ואחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי. <תמר זנדברג (מרצ):> חברות וחברים, תודה, גברתי היושבת-ראש, אני רוצה להגיד שני דברים, אחד למהות ואחד לפרוצדורה, וגם למה המהות והפרוצדורה במקרה הזה קשורות אחת לשנייה. קודם כול, יש לנו כאן פרוצדורה נדירה – חוק-יסוד: הממשלה מאפשר לשר להעביר את – או למעשה לכנסת להצביע על העברת סמכות משר אל מליאת הממשלה. זה דבר חריג, זה דבר יוצא דופן, ששר לא יפעיל את סמכותו שבתחום אחריותו, שבתחום המנדט של המשרד שלו, והסמכות הזאת לא תעבור לשר אחר, כדרך קבע, כמו שקרה פה במקרים רבים אחרים, שתחומי אחריות עוברים ממשרד למשרד, משר לשר, אלא הסמכות בעצם מופקעת ועוברת למליאת הממשלה. התקדים היחיד לזה, שקרה דבר כזה, היה בנושא מתווה הגז, וגם שם הוא היה עקום, וגם שם כולנו ליווינו – איך הוא קרה ובדיוק למה אותו שר לא יכול היה או לא רצה, מכל מיני סיבות, להפעיל את סמכותו. אותו דבר עכשיו חוזר כאן. עכשיו, אני שואלת את עצמי: מה קרה? כל פעם שלשר לא נוח, לא בא לו, מסיבה פוליטית, לקבל הכרעה, כי אולי זה ירגיז את אלה ואולי זה ירגיז את אלה – אז נעשה אחריות מבוזרת? נפזר את האחריות? עכשיו זה לא השר, זה כל הממשלה; נתחלק באחריות? ככה הולכת להיות מעכשיו קבלת ההחלטות בממשלת ישראל? אז שר הפנים הקודם – וכל זה בשעה שאפילו אין שר – שר הפנים הקודם שעזב פה את הכנסת רק לא מזמן מצא לעצמו איזה ניגוד עניינים נורא נוח: הוא קיבל תרומה של לא יודעת כמה מבעל מכולת, אז עכשיו אסור לו לקבל החלטות בנושא מכולות. השר עזב, ועכשיו הממשלה תחליט במקום משרד הפנים; איפה נשמע כדבר הזה? וכנראה במקרה הזה הפרוצדורה מצביעה גם על מהות מאוד מאוד בעייתית, כי יש לנו כאן חוסר יכולת שנובע מחוסר רצון לקבל פעם אחת ולתמיד הכרעה ברורה שתסביר לנו מהי דמותה של השבת הישראלית. תחבורה ציבורית אנחנו לא מסכימים להפעיל, זה סטטוס-קוו. לא חשובים כל אלה שאין להם רכב פרטי, שלא יכולים לנסוע, נשאיר אותם בצד; לא חשובה העובדה שהתחבורה הציבורית מקרטעת ומתקשה להתקדם כאשר היא מושבתת כל כך הרבה זמן מהשנה – לא, תחבורה ציבורית זה סטטוס-קוו. שר התחבורה יכול לנסוע באוטו שלו, כל שרי הממשלה ייסעו באוטו שלהם, תחבורה ציבורית לציבור – לא. אבל חנויות בשבת – הצעת חוק של מיקי זוהר שתעלה כאן ביום רביעי – זה כן. כלומר, יש לנו סטטוס-קוו, אנחנו יכולים לשנות אותו, אבל רק לכיוון אחד; לכיוון השני – לא, אי-אפשר. וכאשר אנחנו מבקשים משר הפנים להתמודד עם הכרעה שאומרת – בית-משפט שאומר – ישראבלוף, ויש לנו פה שאלה, באמת, מה נעשה, איך נקבע את דמותה של השבת, איזה אופי ניתן לה. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <תמר זנדברג (מרצ):> השר לא יכול לקבל החלטה, חייבים להעלות את זה למליאת הממשלה. אני חושבת שמדובר כאן בבושה, מדובר כאן בביזיון. במקום שפעם אחת ולתמיד נקיים את הדיון על השבת הישראלית, אנחנו נמשיך להעביר את הכדור מיד ליד, משר לממשלה – – <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – מהצעת חוק פרטית לסטטוס-קוו, ונישאר כולנו תקועים. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת רוברט אילטוב. <אילן גילאון (מרצ):> גברתי, שר הרווחה מייצג את הממשלה ומדבר בטלפון; תגידי לי, גברתי – – <היו"ר נורית קורן:> כן. <אילן גילאון (מרצ):> – – זה פשוט התחיל להיות משעמם, ותסלחי לי, לצאת לנו מכל החורים, כל הסמכויות האלה שאתם מעבירים כל שבוע. ובכלל, בשביל מה? זה הפך לניג'ס, הדבר הזה. אתם רוצים למנות ראש עירייה למדינת ישראל? סבבה, זה רעיון טוב מאוד, זה כנראה מה שראש הממשלה רוצה. לא, הוא רוצה להיות ארדואן או פוטין, כי הוא מרכז את כל התיקים, והוא מעביר כמו משחק מחניים עלוב – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – – <קריאות:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – את הסמכויות ממקום למקום – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> הוא לא יכול – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – ומעביר את הסמכויות ממקום למקום. עכשיו, בשביל מה? הרי אתם הממשלה הכי ניג'סית שהייתה פה, שלא לומר ממשלה מאוננת כל הזמן, תסלחו לי. חבורה, באמת, של אנשים שלא מסוגלים לעשות את הדבר העיקרי שלשמו באתם, חוץ מאשר להפחיד, חוץ מאשר להפריד ולמשול. למה אתם זקוקים להעברת הסמכויות האלה? מה תעשו עם זה? אני מדבר לממשלה הריקה הזאת, אבל בטח – אתה, אל תברח. בוא, בוא, בוא, בוא, בוא. <היו"ר נורית קורן:> הנה, השר נמצא. השר נמצא. <אילן גילאון (מרצ):> בוא, או שזה – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> דבר. אני מקשיב לך. <היו"ר נורית קורן:> כן. <אילן גילאון (מרצ):> זה במקום של – מתי הדברים האלה קורים, גברתי? כאשר התרסקו כל אמות הספים של הדמוקרטיה. אנחנו מדברים על מדינה יהודית ודמוקרטית – נדמה לי שאת המשמעות של דמוקרטית אנחנו ממש ממש לא מבינים. ואכן, כל שבוע אנחנו מעבירים סמכויות מפלוני לאלמוני, משר הכלכלה לשר התקשורת, ומשר התקשורת לשר הפנים, ומשר הפנים לשר האחר, ומסתבר, כמו "נחום-תקום", שראש הממשלה הוא כל השרים האלה. פשוט הפלא ופלא. עכשיו, באופן רציני רגע – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> את שר החוץ שכחת. <אילן גילאון (מרצ):> שר החקלאות. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא, החוץ, חוץ. <אילן גילאון (מרצ):> שר החקלאות בעיקר עוסק בטרנספר חתולים, לא בעניינים שכאלה. הוא לא עוסק בחקלאות, וכנראה גם הסמכויות האלה, חבר הכנסת מיקי לוי, יועברו לשר אחר, שגם הוא בסופו של דבר יהיה ראש הממשלה. כי הבבושקה הזאת של ראש הממשלה, שבתוכה אתה מוצא את שר הפנים ואתה מוצא את שר התקשורת ואתה מוצא כל שר אפשרי – למה צריך, גברתי, להעביר סמכויות? הרי זה דבר שטות להתערב בענייניה של תל-אביב היום. ונניח שמחר יתחלף השלטון, גברתי, והשמאל יגיע סוף-סוף אל השלטון, מה יקרה אז? נהפוך את כל ההחלטות האלה וניקח את כל הסמכויות, ואנחנו נדכא עד עפר את כל ההחלטות האפשריות במדינה? ולכן אני אומר, חברים יקרים, מר ביטחון, אתה לא נותן שום דבר, אתה לא מממש את האגרה שעבורה אזרחי מדינת ישראל שילמו לך, כי ביטחון אין, ואנחנו רואים את זה בכל מקום. אז מה אתה עושה עכשיו? מה אתה עושה עם כל הסמכויות האלה? אתה מעביר מהאחד לשני כדי לבנות את מתווה הגז שלך, לעשות את עניין השבת שלך. חבל על הזמן, חבר'ה, לכו הביתה, הרי 43 חבר'ה כבר הצביעו בעד – 42 פה, או משהו כזה. פשוט תעופו מהעיניים, לכו הביתה, כי באמת אתם חבורה של חדלי אישים, ותתחילו להפנים את הרעיון הזה. <היו"ר נורית קורן:> תודה, תודה. <אילן גילאון (מרצ):> יש לי עוד כמה סופרלטיבים, אבל אני לא אגיד אותם. <היו"ר נורית קורן:> כן. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> מה? שכחתי משהו? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – אין שר הפנים. <אילן גילאון (מרצ):> אה, אין? היה אבל? אני לא זוכר מי היה. <זהבה גלאון (מרצ):> היה. אמרו שהוא בניגוד עניינים. למה מעבירים? – – – <אילן גילאון (מרצ):> לא, כי ראש הממשלה הוא בניגוד עניינים גם כן. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. <אילן גילאון (מרצ):> הוא בניגוד ענייניה של מדינת ישראל. <היו"ר נורית קורן:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. אבקש מחבר הכנסת רוברט אילטוב – בבקשה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> חבר הכנסת אילן גילאון, זה לא בבושקה, זה מטריושקה. <אילן גילאון (מרצ):> מטריושקה – – – <היו"ר נורית קורן:> העיקר הכוונה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר – אני מקווה שהוא יֵצא, אז יהיה לי קצת יותר זמן לדבר. כן. <היו"ר נורית קורן:> כן, קצת יותר. אני מבקשת מהשר להיכנס חזרה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> את יכולה בינתיים לעצור את השעון – – <היו"ר נורית קורן:> כן. אני אעצור, שאחר כך לא יהיה – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – ואני אדבר בניחותא על הרבה מאוד נושאים מעניינים. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת – אני מבקשת מהשר להיכנס חזרה, בבקשה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד השר, חזרת אלינו? אפשר להתחיל מחדש? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> למה? עזבתי אותך? אדוני, אני עזבתי אותך? <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> עכשיו אני מתחיל מחדש. כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אנחנו עדים היום להתפוררות של הקואליציה החרדית שקמה. אני חושב שהקואליציה החרדית, מאז קמה – אפשר לקרוא לה "חרדית לא לאומית" – מאז קמה בכלל מדינת ישראל, הקואליציה הזאת בעצם נבנתה עוד הרבה לפני מערכת הבחירות. היא נבנתה עוד בקדנציה הקודמת, בסוף הקדנציה, בהבטחות שניתנו מראש. ובעצם היום אנחנו רואים את ההבטחות האלה מתקיימות, אם בהעברת סמכויות, אם בביטול הסטטוס-קוו בתחום דת ומדינה, בפגיעה באותם האנשים שעובדים, משלמים מס, משרתים בצה"ל, עובדים קשה, סוחבים הכול על הגב – עדיין ממשיכים לפגוע בהם מיום ליום, ואני חושב שהדבר הזה הוא פשוט פגיעה בסטטוס-קוו. בינתיים, במקום לאחד את העם, אנחנו בעצם מפלגים את העם, נותנים לאנשים החילונים לעשות יותר ולחרדים לעשות פחות. ואנחנו בעצם באים עכשיו אל אותם אנשים שעובדים כל השבוע ורוצים לנוח בסוף השבוע, סוגרים להם את הערים, סוגרים להם את החנויות, סוגרים להם את מקומות הבילוי. וכנראה זאת הממשלה, לא הלאומית, אלא החרדית היחידה שקמה במדינת ישראל, שמאז הקמתה פגעה הכי הרבה באותה קבוצת האנשים החילונים שעובדים, עובדים קשה. דרך אגב, כבוד השר, אתה חלק מאותם האנשים החילונים, וחבל מאוד שאתה לא קם וזועק. ואנחנו יודעים שכשאתה קם וזועק ואתה אומר משהו באותה מפלגה, הליכוד, שבעצם מסרה את כל המפתחות למפלגות החרדיות – אתה בעצם יושב ושותק, והפגיעה בסטטוס-קוו נמשכת מיום ליום. אמרתי שבעצם הפגיעה בסטטוס-קוו נקבעה עוד לפני מערכת הבחירות בהתחייבות של ראש הממשלה לאותן המפלגות החרדיות. אנחנו ראינו שחלק מהחוקים שבעצם קידמנו כדי להשוות את השוויון בנטל בין כל האוכלוסיות, כדי שכולם יישאו בנטל – אנחנו בעצם ראינו את התהליך מייד אחרי הבחירות, וגם בהסכמים הקואליציוניים, שמענו שיש התחייבות למפלגות החרדיות, ובעצם אותו ציבור, רוב הציבור החילוני, הימני, הלאומי שהצביע למפלגת ליכוד, בעצם נפגע יום למחרת מערכת הבחירות. הדבר הזה הוא בלתי נסבל, ואני מקווה מאוד שהציבור יבוא חשבון עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו; אותו ציבור חילוני, לאומי, שעובד, משלם מס, משרת בצה"ל. אנחנו כמובן מתנגדים לאותה מערכת של העברת סמכויות כדי לפגוע בציבור החילוני. אנחנו מתנגדים להעברת הסמכויות שהיום נעשית, ואנחנו כמובן מתנגדים, ואנחנו גם רואים שזה שיש דיל עם המפלגות החרדיות והממשלה היא חרדית זה לא עוזר לה, והיא נופלת בהצעת אי-אמון. וזה התהליך, כנראה, גפני, ואני מאוד מכבד אותך באופן אישי – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – – <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – אבל אני לא יכול להסכים עם כל מה שאתם עושים בפגיעה בסטטוס-קוו. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כשאתם רוצים סטטוס-קוו, זה סטטוס-קוו, וכשהחילונים רוצים סטטוס-קוו, סטטוס-קוו לא קיים. <היו"ר נורית קורן:> תודה. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> אנחנו כמובן מתנגדים להעברת הסמכויות. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת מאיר כהן, ואחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי. <מאיר כהן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, אני רוצה לדבר עם חברי – – – <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת רק שקט בצד השמאלי של האולם. בבקשה. <מאיר כהן (יש עתיד):> אני רוצה לדבר אל חברי ראשי הערים, שחלקם, לפחות, מקשיבים לשיח ורואים את עזות המצח של ממשלת ישראל והעומד בראשה. ראשי הערים, כמו שאת יודעת, יעל, הם הזרוע המבצעת של ממשלת ישראל. הם אלה שנמצאים בשטח, ובעצם הם קבלן הביצוע של ממשלת ישראל. ובמקום לכבד אותם, אדוני ראש הממשלה, אתה, בחוצפה חסרת תקדים, מקבל החלטות להעביר סמכויות של שר הפנים, לגעת במכניזם מאוד ברור, מאוד מוצק, מאוד נכון, שהשיח של ראשי הערים הוא עם שר הפנים, ולוקח את הדבר הזה לראש הממשלה, כאילו זאת מדינה טוטליטרית. אחד ההיגדים לקיומה של מדינה טוטליטרית – שהמנהיג בכל הזדמנות חולש על עוד תחום, ועוד תחום, ועוד תחום, וממשלה שלמה, של שרים טובים, ואנשים בקואליציה, שהם אנשים מצוינים, הולכים אחריו בלי שום מחשבה. מי באמת צריך את העברת הסמכויות הזאת? זה מה שיש לך לעשות, אדוני ראש הממשלה? להתעסק בשבת? זה הדבר הדחוף היום, כשהצפון בוער, כשהרחובות בוערים? ביום כזה, מה שחשוב לממשלת ישראל זה להביא העברת סמכויות משר הפנים לראש הממשלה? זה לנהוג כמנהגם של כבאים. כך הממשלה הזאת נוהגת, חברי הטוב אלי אלאלוף, מורי ורבי בהרבה מאוד דברים. באמת, אני אומר את זה מעומק הלב, אל תיתנו יד לכאלה דברים. מסתכלים עלינו. באמת, זה מה שצריך? תשאירו את כבודם של ראשי הערים, תשאירו גם את כבודו של ראש הממשלה. יהיה שר פנים, ימשיך בשיח שלו עם ראשי הערים, זה מה שצריך. תודה רבה, גברתי. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה, ואחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי, אחרון הדוברים. חברים, אני מבקשת, בצד השמאלי של האולם – שקט, זה מאוד מפריע. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי וחברותי חברות הכנסת, יש כמה דברים מופרכים ומקוממים בהעברת הסמכויות הזאת. קודם כול, זאת העברת הסמכויות המי-יודעת-כמה שעשינו בממשלה הזאת מאז קומה. פשוט אי-אפשר לתאר. לא פלא שהממשלה כל כך לא מתפקדת. לדעתי אף אחד – באמת – אין דרך לדעת מי עושה מה, מי ממונה על מה. המשרדים הם חצאי סמכויות. באמת, זה נראה כמו יצורים כאלה עקומים, שאין להם ידיים ואין להם רגליים, והנה עוד אחת כזאת. אבל אולי הכי מוציא מהדעת זה שהשבת, השבת הקדושה של עם ישראל, שנאמר עליה: יותר מששמרו בני ישראל ובנות ישראל על השבת, שמרה היא עליהם – השבת היא מסחרה, נהייתה. מסחרה. כן, אדוני חבר הכנסת אלאלוף, לא פחות מזה. מסחרה. לא נוח לחלוקת התפקידים והסמכויות והתיקים בתוך הממשלה, אז השבת עוברת מיד ליד. זה אי-אפשר אתה, אולי נעביר אותה ליום ראשון? למה להסתפק ולהעביר אותה ממשרד הפנים אל הממשלה באופן כללי? זה ביזוי מוחלט של ההתייחסות של הממשלה הזאת לשבת. פשוט, מבוכה נוראה. עכשיו מה, גם ביום רביעי אתם הולכים להביא חוק שהולך לאיים על בני ובנות ישראל ששמרו, כל אחת בדרכה, על השבת, בשנת מאסר, אם חלילה זה לא יתנהל לפי מה שמיקי זוהר רוצה. והכאב הוא כאב אמיתי, ולא צחוק, אדוני. השבת יקרה לעם ישראל, היא יקרה לי. אני יכולה להגיד באופן אישי, השבת היא אחת המתנות הגדולות ביותר שיש. העובדה שזה יום המנוחה במדינת הלאום של העם היהודי, יום המנוחה הוא היום היהודי, השבת – באמת, היא מתנה אדירה. זאת הפרהסיה שלנו. ואתם, פשוט, בועטים אותה ממשרד למשרד. אי-אפשר להאמין. ולסיום, חבר הכנסת דרעי, השר הממונה על הפריפריה, הנגב והגליל, ששמועות אומרות שמעבירות עכשיו את הסמכויות האלה של השבת ממשרד הפנים אל הממשלה, כי אומרות שאתה אמור להיות שר הפנים הבא ואולי לא תרצה להתעסק עם השבת, צריך להגיד – – – <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> רק שתדעי שאת ההחלטה הזאת הממשלה קיבלה כאשר השר סילבן שלום היה עדיין שר הפנים. סליחה שאני מקלקל לך את התיאוריה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אני אמרתי שמועות, אני – אין לי תיאוריה, אני. <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> לא משנה, אלה העובדות. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אני רוצה להגיד, גם אם קיבלה וגם אם לא קיבלה, אדוני השר דרעי. אני, שאתה יודע שאני רואה בכל חלקי החברה הזאת שותפים שלי, אחיות ואחים שלי, בני ובנות העם שלי, אני תמיד אמרתי: חברי הכנסת החרדים הם מגזריים? מה פתאום? אני מכירה אותם, אני יודעת כמה הם דואגים לכלל עם ישראל. אני יודעת איך חבר הכנסת לשעבר אברהם מיכאלי שוקד על חוקי החירום. <היו"ר נורית קורן:> חברי הכנסת, חברי הכנסת. יש לך עוד כמה דקות, אני אתן לך. סליחה, חברי הכנסת, אני מבקשת שקט. תודה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אני יודעת עד כמה חברי הכנסת החרדים מחויבים לטובת כלל הציבור בישראל, כמה חבר הכנסת לשעבר אברהם מיכאלי שוקד על ביטול חוקי החירום; איך חבר הכנסת יעקב מרגי מנהל ביד רמה את ועדת החינוך; איך חבר הכנסת איציק כהן דואג ממקום שבתו כסגן שר האוצר לאינטרסים רבים ושונים, ועוד דוגמאות רבות. אז מה אתם באים ואומרים – שר פנים חרדי לא יכול להיות ממונה על השבת – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – לרווחת כל הציבור בישראל? שר פנים חרדי לא יכול, חס ושלום, להיות אחראי לזה שהשבת – כל אחד ואחד בעם הזאת ישמור אותה כמו שהוא והיא מוצאת לנכון? <היו"ר נורית קורן:> תודה. אני מבקשת לסיים. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> לא יכול להיות. לא מאמינה שזה המצב. <היו"ר נורית קורן:> תודה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> לא מאמינה, חברי וחברותי, שאתם עושים מהשבת מסחרה. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת אחמד טיבי, אחרון הדוברים, ואחריו יסכם השר יריב לוין, השר המקשר. חברים, אני מבקשת לשבת במקום. חברי הכנסת, נא לשבת במקום, ופחות רעש. זה מאוד מפריע. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש – – <היו"ר נורית קורן:> אדוני, לרשותך שלוש דקות. נא לעמוד בזמן. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – רבותי השרים, חברי הכנסת, לפני כמה דקות ענה כאן בשם הממשלה השר אקוניס, ואחריו ענה השם שבשמו ענה השר אקוניס – עלה לנאום ראש הממשלה נתניהו. שניהם – שניהם – ניגנו על אותו כינור של הסתה ושקר. דיסאינפורמציה שקרית. השר אקוניס אמר, והצביע על המשותפת, על חברי הכנסת, ואמר – הזכיר את הרצח באיתמר, משפחת פוגל, ואמר שאף אחד לא גינה. ראה זה פלא – ראה זה פלא, חבר הכנסת אקוניס, כל ראשי הרשימה המשותפת אז, כאן – גם אני, גם חבר הכנסת זחאלקה, גם מסעוד גנאים, כל השאר – עלו כאן על הדוכן הזה וגינו בלשון תקיפה וחד-משמעית, פוליטית ומוסרית, את הרצח באיתמר – את הרצח באיתמר – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – ואמרנו שילדים הם ילדים. זאת הייתה עמדה מוסרית, שאני חוזר עליה גם היום. לאחר מכן עולה ראש הממשלה – לכן אני מצפה ממך, כמו שאמר לך השר אריאל, זה נכון כי הוא היה, אני מצפה ממך לחזור בך מהדברים; אם אתה רוצה, אתה לא חייב – עלה כאן ראש הממשלה וסילף את דבריו של חבר הכנסת אוסאמה סעדי, שאמר שכל הרשימה המשותפת מוקיעה את הפיגוע שהיה בדיזנגוף; גם חבר הכנסת עודה, גם אני, גם שאר חברי, יום לפני הטפת המוסר של בנימין נתניהו – אמרנו אמירה כי אנחנו עקביים, לא כי הוא מבקש, אנחנו לא חייבים לו כלום – שאמר שחבר הכנסת סעדי כאילו מעודד טרור ומבדיל בין אנשים. הוא אמר ששם זה אזור תחת כיבוש, זה נכון, אבל הוא אמר – אני, חבר הכנסת סעדי, כך גם כולנו, תומכים במאבק עממי לא אלים; לא אלים. ולכן הוא, חבר הכנסת סעדי, ואני מחרה מחזיק אחריו, אני קורא לכם לאמץ את קריאת ראש הממשלה, בתנאי שכל הכנסת תתאחד סביב הודעה אחת, שהכנסת על 120 חבריה מגנה, מוקיעה בכל לשון של הוקעה, פגיעה בחפים מפשע, לרבות ילדים, גם בתל-אביב, גם בעזה, לרבות 500 ילדים שנהרגו בעזה. אתם מוכנים? או שאפשר לגנות או צריך לגנות רק פגיעה בישראלים, כי מישהו חושב שהדם של ישראלי הוא חשוב יותר, יקר יותר, או שהכאב נמצא בצד אחד? די לצביעות. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת יריב לוין, השר המקשר, נא לבוא לסכם. <שר התיירות יריב לוין:> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, אם יואיל חבר הכנסת טיבי לא להיות עם הגב אלינו, גברתי היושבת-ראש – – – <היו"ר נורית קורן:> כן, חבר הכנסת אחמד טיבי, תוכל לשבת במקומך בבקשה? תודה. אני מבקשת מכל חברי הכנסת לשבת במקומם ולדבר פחות בקולניות. חברי הכנסת, אחרי דברי השר אנחנו עוברים להצבעה. בבקשה. <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת טיבי, ביקשתי פשוט שתהיה עם פניך אלי, כי אני רוצה להתייחס לדברים שאמרת. אני אומר לך את האמת, אני חושב שאתה מיתמם. רק לפני שבוע, גברתי היושבת-ראש, בהצעת אי-אמון בממשלה שהגיש כאן בשם הרשימה המשותפת חבר הכנסת חאג' יחיא, אני ביקשתי ממנו – חברי הכנסת של יש עתיד אומרים שלא שומעים; אני לצעוק בטח לא אצעק. אני לא אצעק. רוצים, שיגבירו את המיקרופון. <היו"ר נורית קורן:> חברי הכנסת, אנחנו רוצים לשמוע את השר יריב לוין, ואני מבקשת, חברי כנסת של יש עתיד, אם אתם תבקשו מהאנשים שלכם לשבת – חבר הכנסת שטרן, נא לשבת במקום. לשבת במקום, חבריך רוצים לשמוע את השר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תאמרי להם; לכי, לכי לשם. <היו"ר נורית קורן:> אני אומר לכולם. אני מבקשת, חברי הכנסת, שר האוצר, נא לשבת במקום. אני מבקשת מהאנשים בתאים לדבר בשקט, יש פה יותר מדי רעש. <שר התיירות יריב לוין:> גברתי היושבת-ראש, עכשיו אני בבעיה. קודם אמרתי – טוב, נו, אני אגיד מה שאני אגיד, ממילא, מי מקשיב פה, עכשיו – – <היו"ר נורית קורן:> הקשבה מלאה. <שר התיירות יריב לוין:> – – חברי הכנסת כהן ופרי ככה הכניסו אותי לפינה. <היו"ר נורית קורן:> יהיה בוחן פתע. <שר התיירות יריב לוין:> אבל לא נורא, את רואה, חבר הכנסת טיבי שוב עסוק, והכול בסדר, אין שום סיכוי שהוא יקשיב למה שאני אומר. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת תמר זנדברג. אני מבקשת מחבר הכנסת משה כחלון, אם אתם יכולים בבקשה להסתובב ולשבת, השר רוצה לומר את דברו, מפלגת יש עתיד רוצים לשמוע את דברי השר, בואו נאפשר להם. בבקשה. <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת טיבי, לפחות מפה נראה שאתה מאוד עסוק, אבל אני אומר לך ברצינות, ואני חושב שזה לא מצחיק, אני כאן בשבוע שעבר בדיון בהצעת אי-אמון שהגיש בשם הרשימה שלכם חבר הכנסת חאג' יחיא, ביקשתי ממנו פעם אחר פעם, פעם אחר פעם, לגנות את אותם טרוריסטים שביצעו פיגועי דריסה, בפרט את אותו טרוריסט שדרס תינוק לא רחוק מכאן, ליד התחנה המרכזית בירושלים. הוא סירב, חבר הכנסת טיבי. אתה מוכן לגנות? הנה, יש לך הזדמנות להוכיח שמה שאמרת קודם זה לא היה רק מה שנקרא מהפה ולחוץ. בבקשה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> תבקשו ממני – – – <שר התיירות יריב לוין:> הנה, חבר הכנסת טיבי, אני מבקש ממך, אתה מוכן לגנות את הטרוריסט שדרס וניסה לרצוח ולמזלנו – לא הייתי אומר רק, כי הפגיעה היא קשה – פצע תינוק לא רחוק מכאן? אתה מגנה אותו, את אותו טרוריסט? גברתי היושבת-ראש, אני מציע שנאפשר לחבר הכנסת טיבי לשקול את תשובתו במשך דקה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתה לא מנהל בית-ספר ואנחנו לא תלמידים. תגנה את הרג הילדים בעזה, נראה אותך. קח עשר דקות, ככה, יאללה, תפאדל. <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת טיבי, לא תתחמק, אתה מגנה את אותו טרוריסט או לא מגנה אותו? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> בבית הזה יש סיעה אחת או שתיים – – – <שר התיירות יריב לוין:> אחרי שהטפת כאן קודם מוסר לחברי השר אקוניס? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אתה מגנה אותו או לא מגנה אותו? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתה צבוע. <שר התיירות יריב לוין:> אבל אתה יודע, חבר הכנסת טיבי, בוא אני אגלה לך סוד, אם אנחנו כבר מדברים על עזה. אני ביקשתי מחבר הכנסת חאג' יחיא לפחות לגנות את אותו רצח פומבי, ברוטלי, ברברי, שמבצעים אנשי ה"חמאס" בתושבי עזה עצמם, שמואשמים על-ידיהם בכל מיני עבירות שונות ומשונות, למשל בעבירה של כביכול שיתוף פעולה עם ישראל – בלי משפט, בלי שום הליך הוגן, באמצע הרחוב, בלי שום זכויות אדם. ביקשתי ממנו לגנות, מה אתה חושב שהיה? שום דבר. אז הנה, חבר הכנסת טיבי, הנה עוד הזדמנות אני נותן לך, אתה מוכן לפחות לגנות את אלה בעזה שרוצחים את העזתים עצמם? גברתי היושבת-ראש, תראי איזה ריכוז, חבר הכנסת טיבי לא מסיר את עיניו מהנייר. כן, חבר הכנסת טיבי, הרי אתה באמת לא יכול להסתכל בעיניים לאף אחד כאן, זה נכון – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני שומע, אני בריכוז – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – לכן אתה כובש את מבטך בטלפון, או בדף, או בשולחן. אז אני אומר לך, מכובדי, די לצביעות הזאת, די לחוסר הרצינות הזה, אף אחד לא מאמין, אף אחד לא משתכנע. ואני אומר לך, חבר הכנסת טיבי, אנחנו נילחם בטרור, ואנחנו נוקיע, מהבניין הזה, את כל מי שיסרב להיות שותף למלחמה הזאת, שהיא מלחמה על החיים של כולנו. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> חברים, אנחנו עוברים להצבעה. חברי הכנסת, אני מבקשת מכולם לשבת, אנחנו עוברים להצבעה. השרים, בבקשה לשבת במקומכם, אנחנו עוברים להצבעה על הודעת הממשלה, בהתאם לסעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, על החלטתה להעביר לממשלה את הסמכות הנתונה לשר הפנים על-פי סעיף 258 לפקודת העיריות. בבקשה. הצבעה מס' 4 בעד הודעת הממשלה – 51 נגד – 43 נמנעים – אין הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר הפנים לממשלה נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 51, מתנגדים – 43, אין נמנעים. הודעת הממשלה אושרה. <הצעת חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ו–2016> [מס' מ/952; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ח, עמ' 3918; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להמשך סדר-היום: הצעת חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ו–2015, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. יציג את החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להביא בפניכם הצעת חוק מתבקשת, שאין, אני חושב, מישהו שחולק עליה. כנסת ישראל, הכנסת התשע-עשרה, קיבלה החלטה בחוק שבאה ואומרת שזוגות שמגיעים לשלב שהם רוצים להתגרש, כדי לאפשר להם סיכוי נוסף מצד אחד, ומצד שני כדי לשחרר עומס מבתי-המשפט, כדי לסייע לזוגות ולהורים ולילדים ליישב סכסוכים משפחתיים – – – <היו"ר נורית קורן:> רגע, אדוני חבר הכנסת סלומינסקי, רק רגע. חברים, יש כאן יותר מדי רעש. אי-אפשר לנהל כך דיון. מהבמה זה נשמע נורא. אני מבקשת, מי שרוצה לדבר – שיצא, מי שלא – שישב. אחרי שחבר הכנסת סלומינסקי יציג את ההצעה אנחנו מצביעים. יש רק רשות דיבור לחברת כנסת אחת. אני מבקשת מכולם לשבת בשקט. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> רבותי, כדי לסייע לזוגות שהגיעו למשבר, ולסייע לילדים, וכדי שלא יצטרכו להגיע לבתי-המשפט, כנסת ישראל התשע-עשרה החליטה להקים יחידת סיוע ליד בתי-המשפט לענייני משפחה ובתי-הדין הרבניים, שהמטרה שלה תהיה לדבר עם הזוגות האלה ולנסות ליישב בדרכי שלום את הסכסוך. דא עקא, שהחוק הזה היה אמור להיכנס לתוקפו בספטמבר 2015, ומאחר שב-2015, כנראה בשל הבחירות, הממשלה לא הייתה מוכנה, פנתה הממשלה וביקשה לדחות את החלת החוק, את הוראת השעה, ליולי 2016, כדי שהממשלה תוכל להתארגן ולהקים את היחידה הזו על כל שלביה. לכן מבקשים לדחות את החלת החוק מספטמבר 2015 ליולי 2016. בוועדת החוקה סירבתי לאשר להם את זה עד שאהיה בטוח שלא תהיה בקשה מצד הממשלה לדחות את זה שוב. איך אני יכול להיות בטוח שלא ידחו שוב? ביקשתי בכתב אישור לתאריכים של פרסום כל התקנים הנדרשים, כולל פרסום התקנים של עורכי-הדין שצריכים להיות שותפים ביחידה הזאת, וברגע שקיבלתי את זה, והייתי בטוח שהממשלה מוכנה להפעיל את החוק הזה ביולי 2016, רק אז הסכמתי לאשר את ההארכה. ועדת חוקה אישרה את זה. אני הגשתי רוויזיה. הורדתי את הרוויזיה, והנה יש לנו כל האישורים. אני פונה לחברי לאשר. זה חוק חשוב, טוב. נאשר את הדחייה, כדי שאפשר יהיה להפעיל את זה ביולי 2016. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. אין הסתייגויות להצעת החוק הזאת, ויש רשות דיבור לחברת הכנסת מרב מיכאלי. היכן היא? חברת הכנסת מרב מיכאלי, את רוצה לנצל את רשות הדיבור? חברים, אחרי דבריה של חברת הכנסת מרב מיכאלי אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה ושלישית. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה, גברתי היושבת-ראש, אני רק רוצה להגיד שההצבעה שתתקיים עכשיו, אנחנו נתמוך בה, משום שהמצב הקיים הוא מצב שערורייתי, שאסור שיקרה במדינת ישראל. החוק הזה הוא למעשה בתוקף היום, הוא בתוקף כבר מאמצע ספטמבר, והוא לא מיושם. זה מצב שאנחנו, בתור כנסת, לא יכולות ולא יכולים לשאת – שיש חוק שהכנסת העבירה, נתנה תשעה חודשים לממשלה להיערך אליו, והממשלה כשלה כישלון חרוץ בזה. אגב, לא נעים להגיד, הרבה מפני שהיא פשוט לא מתפקדת. חוק שהוא חוק ממשלתי, שיש לי הזכות שהחוק שלי ושל שולי מועלם ושל עליזה לביא מוצמד אליו, דבר שיהיה בבחינת הצלת נפשות לזוגות מתגרשים, למשפחות, לילדות וילדים, והממשלה, פשוט באיזו אוזלת יד, חוסר אונים, ובאמת – בואו נעביר עוד כמה סמכויות ממשרד למשרד בשביל לשפר את התפקוד של הממשלה. אז עכשיו אנחנו נצביע על דחיית תחילת החוק בעוד כמה חודשים. יש הבטחה של המשרדים, כמו שאמר חברי יושב-ראש ועדת החוקה מר סלומינסקי, שייכנס לתוקף ביולי 2016, ובואו כולנו נחזיק אצבעות שהממשלה תעשה את העבודה שלה. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שנייה. אנחנו מצביעים על החוק כמקשה אחת. הצעת חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ו–2015 – בבקשה, הצבעה. הצבעה מס' 5 בעד סעיפים 1–3 – 77 נגד – 2 נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 77, שניים מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה בקריאה שלישית. לפרוטוקול אנחנו מוסיפים את חבר הכנסת דוד ביטן, שכן משהו לא היה טוב בהצבעה. אנחנו רוצים לעבור להצבעה בקריאה שלישית, בבקשה. אנחנו מצביעים בקריאה שלישית על הצעת חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ו–2016. הצבעה מס' 6 בעד החוק – 77 נגד – 3 נמנעים – אין חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 77, שלושה מתנגדים. החוק עבר בקריאה שלישית, והוא ייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 216), התשע"ו–2016> [מס' מ/986; "דברי הכנסת", חוב' י', עמ' 7633; נספחות.] <(קריאה שנייה וקריאה שלישית)> <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 216), התשע"ו–2015, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את החוק יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. חבר הכנסת משה גפני, בוא בבקשה להציג את החוק. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> גברתי היושבת-ראש, אדוני ראש הממשלה, אדוני שר האוצר, שרים, חברי כנסת, אני מבקש להציג בפני מליאת הכנסת הצעת לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 216). הצעת החוק הזו היא הצעה שמפחיתה את מס החברות מ-26.5% ל-25%. האמת היא שאני בקדנציה הקודמת שלי בוועדת הכספים הפחתתי את מס החברות ב-1%, אבל הפחתנו גם את מס ההכנסה. בקדנציה הקודמת העלו את מס החברות מ-25% ל-26.5%. עכשיו מבקשת הממשלה ומבקש שר האוצר להפחית את מס החברות מ-26.5% ל-25%. להצעת החוק הזו הוגשו הסתייגויות. אני מבקש לדחות את ההסתייגויות ולאשר את החוק בקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני יושב-ראש ועדת הכספים – – – <היו"ר נורית קורן:> תודה. אנחנו עוברים להסתייגויות. בחוק הזה יש כמה הסתייגויות. לסעיף 1 אין הסתייגויות, אבל לסעיף 2 בחוק יש הסתייגויות. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו, בסיעת מרצ, נצביע נגד הצעת החוק. התפלאתי לשמוע את חברי חבר הכנסת גפני, שבדיון בוועדה אמר שההסתייגות שאנחנו מציגים כאן בשם האופוזיציה, או חלק מהאופוזיציה – המחנה הציוני, מרצ והרשימה המשותפת – למס חברות דיפרנציאלי – אמר חבר הכנסת גפני שזאת הסתייגויות מצוינת. אני לא מבינה, אדוני, למה אתה מבקש לדחות את ההסתייגויות? את מי הולכת לשרת הצעת החוק הזאת, אדוני? את מי הולכת לשרת הצעת החוק הזאת? החוק הזה הולך להקל על התאגידים במקום על האזרחים. החוק הזה הולך לעזור לאותן קבוצות גדולות במשק שגם ככה נהנות מפטורים. במקום לקחת את הכסף הזה ולהשקיע אותו בהגדלת הסיוע לאוכלוסיות מוחלשות ובשיפור השירותים החברתיים, אנחנו עכשיו נותנים מתנות חסרות היגיון לתאגידים הגדולים? עכשיו, אני הייתי מבינה, אדוני יושב-ראש ועדת הכספים, אם היית עומד כאן ואומר שהצעד הזה אולי נועד לעודד את העסקים הקטנים והבינוניים – אז נניח. אבל למה לצ'פר את החברות הגדולות? למה להוריד מס שווה לכולם? חברי חברי הכנסת, ההסתייגות שלנו אומרת לאמץ מודל שקיים במדינות אירופה, וזה עובד במדינות אירופה. בהרבה ממדינות אירופה יש מס חברות פרוגרסיבי. זאת אומרת, זה מס דיפרנציאלי, שבמסגרתו חברות בעלות מחזור עסקים קטן יותר משלמות מס נמוך יותר מחברות בעשירון העליון. לכן הצענו שחברות ישלמו 30% מס על מעל מיליון ו-200,000 שקל, ו-20% כשזה פחות מזה. עשינו הערכה, או ליתר דיוק ציטטנו הערכה, של המרכז לממשל תאגידי ברמת-גן, במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת-גן, שאמר שאם ההסתייגות הזאת, למס דיפרנציאלי, תעבור, זה יכניס למדינה סכום מוערך של 3 מיליארד שקלים; זה יעודד צמיחה, זה יעודד פיתוח, במקום להגיש עכשיו הצעה שרק תגדיל את האי-שוויון. חברי הכנסת, אני קוראת לכם לתמוך בהסתייגות שלנו ולדחות את ההצעה. אני רוצה, אדוני היושב-ראש וחברי – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', דווקא לחברתך לסיעה, יושבת-ראש הסיעה, אתה מפריע? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – חברי חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את שתי הדקות שנותרו לי – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> מגיע לך מזל טוב ליום ההולדת. <זהבה גלאון (מרצ):> תודה רבה, חבר הכנסת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> עד מאה-ועשרים. <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת, אני רוצה לנצל את שתי הדקות שנותרו לי ולהתייחס לספורט החדש שאנחנו מזהים עכשיו במליאת הכנסת. הספורטאי הראשי הוא ראש הממשלה – מי יגנה מהר יותר, חברי חברי הכנסת. עמד כאן על הדוכן חבר הכנסת יריב לוין, סליחה, השר יריב לוין, וקרא לחבר הכנסת טיבי לגנות. השר יריב לוין, אני אשמח שתשמע – הוא אפילו לא שומע. <שר התיירות יריב לוין:> אני שומע כל מילה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני השר, עמדת כאן על הדוכן. לא שמעתי אותך במשך חודש, מאז אמר חבר קואליציה שלך, חבר הכנסת סמוטריץ, שמה שהיה בדומא, הרצח המתועב הזה, זה לא טרור, ועשה הבחנה בין דם לדם. <היו"ר יצחק וקנין:> לא עם גבך אלינו, שרת התרבות. <זהבה גלאון (מרצ):> היא אפילו לא שומעת אותך. היא עסוקה בגלגלצ, אדוני. אדוני היושב-ראש, איזו צביעות. טרור הוא טרור הוא טרור, אין על זה מחלוקת. אבל אתם נותנים לגיטימציה להבחנה בין דם לדם, ואתם קובעים שיש מי שדמו סמוק יותר. אתם עומדים כאן על הדוכן ואתם תובעים גינויים, ולא ראיתי שאתם מחילים את אותה אמת מידה על חברים בקואליציה שלכם. ולא מספיק שסמוטריץ אמר את זה לפני חודש, ביום שבת הוא ישב בתוכנית של דנה וייס והסביר לכל עם ישראל, שמה שקרה בדומא, הפשע הנתעב הזה, זה לא טרור. ואתה עומד פה על הדוכן ואתה לא מסתייג מזה? זה לא נראה לך מצדיק הסתייגות? זה לא נראה לראש הממשלה שהוא צריך להסתייג? אנחנו חושבים שמה שהיה ביום שישי בתל-אביב זה זוועה, זה טרור, זה ראוי לכל גינוי. אין על זה חולק, גם הם אמרו את זה. ותפסיקו כבר עם הצביעות שלכם, ותפסיקו עם מחלקת הגינויים, ותפסיקו להטיף מוסר, ותפסיקו להסית. זה מה שאתם עושים, בזה אתם טובים, בהפליה בין דם לדם. תתביישו לכם. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. יעלה המסתייג הבא, חבר הכנסת אילן גילאון. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. עד חמש דקות לכל מסתייג. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, כבוד שרי הממשלה, שר האוצר, דווקא אני צריך את הקשבתך, בתור שר האוצר – אחד החביבים עלי ביותר. גם אתה, אדוני היושב-ראש, כי היום הבנתי ביטוי ומשמעות חדשה למחשבה של חברתיות; חברתיות זה כנראה להיות עם החברות הגדולות. זה הרעיון המרכזי. עכשיו אני באמת שואל אותך: למה? למה? למה ולמה? כאילו, מה נהיה? מה קרה? למה? מה הסיבה לכך? הרי מדובר בממעיטים בכמיליארד שקלים. דיברו כאן על הצעה שלנו, כ-3 מיליארד שקלים. רק לפני שבוע, אדוני, ממשלתך פסלה את הרעיון של ללכת ולהשוות את קצבת הנכות לשכר המינימום, שבו היה ניסיון, פעם ראשונה אחרי הרבה מאוד זמן, לא לעשות שינוי קטן, אלא בדיוק כפי שאתה מציין תמיד, לקחת את החלשים ביותר, את סוף שרשרת המזון, את האנשים שאין להם, לא קיום בכבוד, אין להם קיום כלל, ולהרים אותם קצת. והממשלה עשתה חשבון, וזה לא התאים לה, או שהיא פסלה את זה מסיבות אחרות. לפני חודש, אדוני השר, אני, מעל הדוכן הזה, ביקשתי להוריד את המע"מ על תרופות; הרי לא יעלה על הדעת שאנחנו מטילים מס על הפסדים. זה לא יעלה על הדעת. כאן אתה מפחית את המס על רווחים, ושם, ככל שיהיה יותר חולה, אדם משלם יותר מסים. אני לא מבין את ההיגיון הזה, אלא אם כן גם אדוני, וגם החברתיים, וגם אלה שרואים באנשים אנשים שקופים עד כה, חושבים או ממשיכים עדיין בתפיסת העולם המאוד-חמלתית והמאוד-פרובינציאלית, שאומרת: תנו לעשירים. למה? כי העשירים ייתנו לעניים. הבעיה המרכזית, אדוני, זה איך אנחנו בונים את הערסל שכל אזרח צריך לקבל בעצמאות ובכבוד. לא הייתה שום סיבה לכך, אלא אם כן אנחנו שוב ממשיכים באותה מדיניות, של פחות מקבלים יותר ויותר מקבלים פחות. מה, כתוצאה מהמדיניות הזאת אתה מכיר – אולי תכיר גם לי – כמה חברות חדשות שהולכות להשקיע במדינת ישראל בסיטואציה הנוכחית, כתוצאה מ-1.5% הזה? איזו סיבה הייתה? טענתם טענות כלשהן או תנאים לגבי תנאי ההעסקה של המקומות הללו? כמה? למה? איך? איך הם עומדים בהסכם הקיבוצי וכו'? מס חברות? תשמע, זה בהחלט מעורר הרמת גבה; הבעיה המרכזית בכל מה שאנחנו עוסקים בו, אדוני השר, זה לא כמה אנחנו חברתיים או חברותיים, זה ממש לא משנה. אתה יודע, אנשים רבים, בטעות, הולכים ועוטפים מנות בבתי-התמחוי, והם חושבים שהם מאוד חברתיים. זה לא העניין. הבעיה המרכזית, אדוני השר, היא החלוקה והאוניברסליות; האוניברסליות היא החשובה ביותר, כאשר אתה צריך לדאוג לכך, להרים את הרצפה של הקיום. זה מאוד יפה להתגדר באותיות של ה-OECD, אבל אנחנו וה-OECD לא מתיישבים כל כך טוב. אנחנו די חזיר בנזם הזהב של ה-OECD, אם אתה שואל אותי, כי בכל מה שלא שוויוני אנחנו במקומות הראשונים, ובכל מה ששוויוני אנחנו במקומות האחרונים. אדוני, 2,342 שקלים זה לא קצבת קיום, ומי כמוך מבין את זה. ואני מודה, יש לי רושם שאתה מבין את זה. ואתה כמעט מגיע, וכבר סיפרתי לך על העניין של הכמעט, מה קורה. זה כמו אותו אחד ששאלו אותו: כמה פעמים בשבוע אתה מקיים יחסי מין? אז הוא אמר: אני כמעט כל יום. כמעט ביום ראשון, כמעט ביום שני, כמעט ביום שלישי – כמעט. אדוני, אם אתה באמת רוצה ללכת ולקרב את התקרה על הרצפה, אתה צריך לעשות מעשה חלוקתי. בהיגיון הזה החברות לא יושבות נכון, בוודאי ובוודאי לא בתקופה הזאת, תסלח לי. ואנחנו מצפים ממך – כמו שאומרים החבר'ה – אל תבאס אותנו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת אילן גילאון. יעלה חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין. חמש דקות לרשותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, אומנם אנחנו עכשיו מדברים על הצעת החוק הפופוליסטית להורדת אחוז מס החברות מ-26% ל-25%, חיסכון של כמה מיליארדים. <יצחק כהן (ש"ס):> למה אתה מתנגד? פופוליסטי? <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה אני מתנגד? מה זה פופוליסטי – סופר-פופוליסטי. אני אגיד לך, עכשיו דיברתי, אבל אני לא רוצה שתגנוב לי – – – <יצחק כהן (ש"ס):> אתה כלכלן, אתה רואה-חשבון – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אגיד לך למה פופוליסטי – יפה. יושב לידך חבר הכנסת אלאלוף, אלי, שעמל קשות וחלם, והיו לו פנטזיות על הדוח שהכין. הכין. עכשיו פתאום אתם מגלים שיש כסף. במקום לתת לאיש הזה שעמל קשות והכין דוח מבטיח, אתם יוצאים עם הצעת חוק פופוליסטית – אני אגיד לך גם למה. כי בכל מקום אתם מדברים על יוקר מחיה – איזה מילים יפות, מילים מחופשות, חבל על הזמן. כשאנחנו מדברים על יוקר מחיה, אני רוצה לשאול אתכם – מחיר הדלק עלה בעשרות אחוזים בשנה האחרונה, ובשנים קודמות הייתם מעזים להוריד את מחיר הדלק, שהכסף יורגש אצל האזרח הפשוט? לא תעזו. לא תעזו. אז הכסף שאתם חוסכים ילך למקומות שהאזרח לא ירגיש בזה, זה אכבר פופוליסטי. אבל גם רציתי להתייחס, בהמשך לדברים שאמרתי קודם, חברים, למה שהיה בתל-אביב, האירוע האכזרי, לכך שלא צריך ש-1.5 מיליון אזרחי מדינת ישראל הערבים יעמדו כאן בתור בשביל לגנות כדי שראש הממשלה ודומיו ירגישו בנוח. ראש הממשלה, ואללה, רצה כותרת. אמרנו: הלך לתל-אביב, קיבל את הכותרת, הודה בכישלון המתמשך שהיה לו. אמסלם רדף אחריו, הנשק זולג לחצר הקדמית. הנשק היה בחצר האחורית – הסתדרנו אתו. <קריאה:> אמסלם – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> כשהנשק הפך להיות בחצר הקדמית, פתאום יש מה לעשות – צריך לכנס את ועדת הפנים. ובא חבר כנסת חדש מהתנור, אמיר אוחנה, שעוד לא התיישב, חבר הכנסת אמיר, ועוד לא דיבר, והחליט להקים שדולה לחלוקת נשק, להקלה בחלוקת הנשק, עם שני תנאים: אחרי מילואים ובלי עבר פלילי. זאת השדולה שחבר הכנסת אוחנה הכריז שהוא הולך להקים. צריך לתת לכו-לם נשק, לכו-לם נשק. וחבר הכנסת אמסלם: "להילחם בנשק הבלתי-חוקי בחברה הערבית". תראו את האבסורד שקורה לנו: מצד אחד, לתת לכולם נשק אחרי מילואים ובלי עבר פלילי, ומצד שני, לאסוף את הנשק בחברה הערבית. תראה לאן הגענו. חבר הכנסת אוחנה, פעולה ראשונה שהוא מקים, והוא מכריז: הקמת שדולה לחלוקת נשק; רק שני תנאים, חברים, תחכו בתור – אין לך עבר פלילי ואתה אחרי מילואים. ומה התוצאה? מערב פרוע. מה התוצאה? שיהיה לנו כמו בארצות-הברית – שליפה; אישה צריכה לחשוש מבעלה, וכל דבר צריך להיות בהתאם. זאת הבשורה שראש הממשלה מביא לנו. אין לו מה לעשות, רק לייצר כותרות ולהגיד אותן. זה מה שיש לראש הממשלה לעשות. ולילד הזה חיכינו? עוד פחד, עוד שנאה, עוד יש ערבים, אז אפשר למצוא את האשם. אדוני היושב-ראש, אני לא אאריך, אני מסיים. הצעת החוק פופוליסטית. אנשים רוקדים על הפחד והשנאה כי הם ניזונים משם, ומהפרצוף הזה צריך להוריד את המסכה אחת ולתמיד. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עיסאווי פריג'. תעלה חברת כנסת מיכל רוזין. אחריה – תמר זנדברג, ואחריה – איימן עודה. חמש דקות לרשותך, מיכל רוזין. <מיכל רוזין (מרצ):> תודה רבה. צר לי שלא נמצאים פה השרים וראש הממשלה. אני חושבת שמן הראוי ביום כזה שהם ישבו כאן במליאה. השר נמצא כאן – אמרתי "שרים", תכף אני אפרט לאיזה שרים אני רוצה לפנות ולדבר אתם על מה שקורה בימים אלה. עולה פה ראש הממשלה ונוזף נזיפה חד-צדדית, שאחרי קריאות שלנו הוא מנסה לאזן אותה, אבל נוזף במקום לנזוף בעצמו ובממשלתו ובחבריו לממשלה, שבעצם כבר חודשים רבים קוראים לכל אדם במדינה, לכל אזרח ואזרחית, לאחוז נשק, נשק פרטי. אני כבר לא מדברת על כך שהנשק הבלתי-חוקי שחברי עיסאווי פריג' מנסה לקדם כבר כנסת שנייה את איסופו בחברה הערבית – ולא רק, שקיים כמובן בכל המדינה – אלא לא רק זאת, זאת ועוד, בחודשים האחרונים אנחנו רק שומעים עידוד לאזרחים ואזרחיות לשאת נשק, להוציא רישיון לנשק ולהסתובב ברחובות כאילו מדובר במערב פרוע. כאילו זה מה שיפתור את עניין הטרור, זה מה שיקדם את הביטחון האישי של תושבי ישראל. לצערי הרב, גם כל המסקנות של ועדת ברינקר, שנים של חקיקה – הייתה פה הרגע השרה מירי רגב, גם היא נעלמה מהמליאה – שנים של חקיקה בוועדת הפנים, אחרי מסקנות – ישבה ועדה לאורך שנים, מ-2008, וקבעה שמן הראוי שמאבטחים לא ייקחו את הנשק הביתה אלא יפקידו את הנשק, מכיוון שבנשק הזה נעשה שימוש, לצערנו, גם בפשעים וגם כמובן בפגיעה בנפש. ובמקום להרגיע את הרוחות, במקום ליצור ביטחון על-ידי תגבור המשטרה, תגבור עם חיילים, כשהיום בבוקר, בכל גני-הילדים בתל-אביב, במקום שיהיה אדם על 20 גנים שמסתובב, שזה לא נותן שום הגנה ושום ביטחון להורים, אז במקום זה ממשיכים לקרוא לאזרחים לאחוז בנשק. אני רוצה לקרוא לכם הודעה של עיריית ביתר, שאומרת: "נוכח המצב הביטחוני, עיריית ביתר מעבירה ערב הסברה לסיוע והדרכה עבור תושבי העיר המעוניינים לרכוש נשק להגנה עצמית. באירוע גם יחולקו טפסים להליך קבלת רישיון, ובמקום גם תתקיים מכירה של כלי נשק וביצוע מטווחי ירי". הנה, יש מי שחוגג על העניין. יש מי שעכשיו ירוויח מזה. בסופו של דבר, אנחנו נהפוך להיות כמו בארצות-הברית, שיש נשק גם חוקי, גם לא חוקי, ויהיו מקרי ירי קשים אחת לשבוע, כמו שקורה בארצות-הברית, בבתי-ספר ובמקומות הומי אדם. זה מה שאנחנו רוצים שיהיה פה? זו הדרך להילחם בטרור? להפוך את כולנו לאוחזי נשק ומערב פרוע? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אפשר גם להתייחס לצורך האנושי של אנשים להגן על עצמם. הם מרגישים מאוימים בהרבה מאוד – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אני לא חושבת שזה הפתרון. אני חולקת עליך. אני חושבת שהפתרון הוא תגבור של המשטרה, זה תגבור הביטחון האישי. אני חושבת שיש דרכים לעשות את זה. אני חושבת שהכוח צריך להיות בידי המדינה, ולא להפריט את הכוח, לא לחברות פרטיות, לא למאבטחים פרטיים, ובוודאי לא לאזרחים ולאזרחיות. אני חושבת שיש כמות כלי נשק עצומה במדינת ישראל, יחסית לנפש, זה בהוכחה מול כל העולם, בהרבה מאוד סטטיסטיקות, בוודאי במדינות דמוקרטיות מערביות. ולכן אני חושבת שיש דרכים – אני לא אומרת שלא צריך לתגבר את הביטחון, ודאי שכן. נתתי דוגמה של הגנים בעיריית תל-אביב הבוקר, שהיו חשופים לחלוטין. איפה חיילים שיגיעו לשם? איפה שוטרים, באמת, כשיש מצב חירום? זה לא קורה. אבל מצד שני, קוראים לכל אזרח ואזרחית לשאת נשק, ואני חושבת שזה לא הפתרון. והיחס של איפה ואיפה, כל הזמן – שמעתי הבוקר את השר אקוניס מדבר ומשווה, הוא אומר: אני לא רוצה לעשות הכללות, אבל אותו ערבי, האחים שלו בעניין, ואבא שלו בעניין, ובכלל כל אום-אלפחם, וכל המשולש, אבל אני לא רוצה לעשות הכללות. וכששואל אותו המראיין: רגע, אז מה אתה אומר? שגם חשודי דומא, גם הם? זה אומר שההורים, והאבא, שהוא רב, וכל היישוב והחינוך? הוא אומר: לא לא לא לא, זה לא אותו דבר, אל תעשה הכללות. כל העניין הזה, של איפה ואיפה – וחבר הכנסת סמוטריץ, שקראתי היטב את 500 המילה שלו במאמר – לא יעזור, יש הגדרה אחת לטרור, וההגדרה היא: שימוש בכוח ובאמצעים אלימים כדי לשנות מדיניות פוליטית. זו הגדרה של טרור. אתה יכול לדבר על טרור כזה, טרור אחר, יש כל מיני סוגים של טרור. טרור הוא טרור הוא טרור. וההפרדה היא לא גזעית-אתנית, בין ערבים ליהודים; ההפרדה היא – מי שבא לפגוע בשלטון ולהפיל אותו, ומי שלא. ולכן זה טרור. אז כל האיפה ואיפה, שבעצם משקפות בסופו של דבר את האפליה הקשה, את חוסר ההבנה, באמת, והעובדה שמפקירים את חיינו, והפופוליזם – או כמו שנהוג לומר עכשיו: ההמוניות – של ראש הממשלה רק מחבלים בדמוקרטיה שלנו שוב ושוב ושוב. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. תמר זנדברג – איננה; איימן עודה – איננו; ג'מאל זחאלקה – איננו. חבר הכנסת אחמד טיבי, חמש דקות. אחריו – עאידה תומא סלימאן. רבותי, חבר הכנסת שלא יהיה נוכח, אני לא אאפשר לו – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אפשר לשים את רשימת הדוברים? אין רשימה? <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, בחוק זה מופיע על-פי הסדר. מונח לפני כל אחד מכם. רבותי, המסתייגים מופיעים בסעיף הראשון, בדף הראשון של ההסתייגויות – הצהוב, כן – כך שכל חברי הכנסת יכולים לראות מתי הם ידברו. אני שוב חוזר, חבר הכנסת שלא יהיה נוכח באולם לא יוכל לדבר. תודה. אדוני, חמש דקות לרשותך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת – – <היו"ר יצחק וקנין:> אמרתי, עאידה תומא סלימאן. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> – – לפני יומיים היה פיגוע נורא בדיזנגוף, שבו נהרגו חפים מפשע. ראש הממשלה הגיע לזירת הפיגוע, בפעם השנייה מאז 1994, והסית בדברי בלע נגד כל המיעוט הערבי. מה אמר ראש הממשלה? דיבר על נשק לא חוקי, היום דיבר על רעש של מסגדים, דיבר על אכיפת בנייה, כי יש כנראה ערבי אחד שלקח את הנשק – ברישיון – של אבא שלו. מה הקשר בין נשק ללא רישיון, שאנחנו תובעים במשך שנים לאסוף אותו, ובין המקרה הספציפי הזה? אין לזה שום קשר. ומה ה"עליהום" הזה, ההסתה, בזירת הפיגוע – רוקד על הדם, נגד כל המוסלמים – הוא פנה למוסלמים – נגד כל חברי הכנסת הערבים, שיום לפני כן הביעו עמדה ברורה וחד-משמעית, כי אנחנו עקביים, ברשימה המשותפת; לא כי הוא מטיף, כי אנחנו מתנגדים לפגיעה בחפים מפשע. הוא – לא; הוא גורם לפגיעה בחפים מפשע. ופתאום מדבר על נשק לא חוקי. אני, בפברואר 2013, רבותי, קיימתי ישיבה, ישיבת הוועדה לקליטת עובדים ערבים בשירות הציבורי, בנושא אלימות. השתתפו בה ראש הממשלה עצמו, השר לביטחון פנים, המפכ"ל, חמישה שרים, 40 חברי כנסת, משפחות שכולות. ושם כולנו – אני, כיושב-ראש הוועדה, וכל חברי הכנסת הערבים, האחד אחרי השני, דרשנו לאסוף את הנשק. כך עשתה גם לפנינו ועדת המעקב. אין חבר כנסת ערבי שלא מדבר על כך, שלא מתריע, שבכל יישוב יש כמויות נשק נוראות. תלמידי תיכון יכולים להשיג אקדחים. יש יישובים שיש בהם טילי "לאו". לרוב, מקור הנשק הזה הוא בבסיסי הצבא. אפשר לחתוך את השרשרת הזאת. דרשנו, נפגשנו עם המפכ"ל, ראשי הציבור הערבי. ואז אומר לי ראש הממשלה – עמדתי פה, פה עמדתי, חבר הכנסת כהן, עם השר שטייניץ, שהיה שר האוצר, השר אהרונוביץ, השר לביטחון פנים, ופה עמד ראש הממשלה, אמר לי: דבר אתם. דיברתי אתם: הוא אומר לי, חסרים לי 500 תקנים; הוא, השני, אומר לו: קח מהתקציב. אני אומר את זה בכאב רב (בערבית: תבואו אלי בטענות.) אני לא יודע אם תטפלו בזה עכשיו, אחרי שנהרגו שני יהודים. אבל אם ייהרגו עוד יהודים, אולי תתעוררו. ואני לא רוצה שייפגע אף אחד, לא תיפול שערה מראשם, בפשע הנורא הזה ובמעשים הנוראים האלה. מתי תתעוררו? אתה יודע, חבר הכנסת כהן, סיפרתי לך על זה, כמה ערבים נהרגו באלימות הפנימית מאז 2000 עד היום? 1,100 אנשים נהרגו באלימות פנימית. לכן אנחנו זועקים. זה סרטן שמתפשט בגוף החברה, מאיים לרסק אותו. מי יאסוף את הנשק, אנחנו? מה, אנחנו המשטרה? אנחנו רשויות החוק? אנחנו, התפקיד שלנו להטיף, לחנך, לקרוא, לקרוא תיגר, בבית-ספר, ברחוב, בתקשורת, במסגד, במגרש כדורגל. קיימתי מבצע: "די לאלימות, הנשק הורג אותנו". צעירים הסתובבו, החתימו אנשים בכל מקום, אבל – ללא תגובה. הרי כולם יודעים, אם זה ערבים, אם הנשק של ואדי-ערה, כל זמן שהוא הרג, היה מופנה כלפי ערבים, אף אחד לא אכפת לו; לא לראש הממשלה, לא לשרי הממשלה. כשהנשק מוואדי-ערה, שהוא ברישיון, נשק של נתניהו, הופנה לתל-אביב, כל המדינה קמה על רגליה. ופתאום התחיל לדבר על הנשק הלא-חוקי ועל המסגדים. (בערבית: מה הביא את המסגדים?) מה הביא את המסגדים עכשיו? טירוף. מוח מחושב של הסתה כלפי מיעוט. פרקטיקה פאשיסטית ידועה בכל משטר. אתה רואה סקר שבו לפיד עולה, בנט עולה, ליברמן עולה, אתה יורד – תתקוף את הערבים ואת חברי הכנסת הערבים. ככה מטפלים בסקרים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ומרצ עולה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ככה מטפלים בסקרים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מרצ עלתה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ולכן, עזבו את הערבים לבד. (בערבית: עזבו אותנו לנפשנו.) אם אתם לא רוצים לטפל בבעיות הנשק, לפחות אל תסיתו נגדנו. <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל מה אתה מסתכל לצד הזה? תסתכל לצד ההוא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מי ירד בסקרים, רבותי? מי ירד בסקרים? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני מסתכל עליכם כי עליתי בסקרים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מי ירד? מי ירד? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> הוא בא, לקח את אוסאמה סעדי, חבר הכנסת אוסאמה סעדי, שהוא הגון פי-אלף מנתניהו, וכשעלה אוסאמה, תוך כדי חוסר נימוס מופגן הוא קם והלך, לא רצה לשמוע אותו. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> ככה מתייחס ראש הממשלה לציבור שלם? הרי אוסאמה סעדי הוא נציג של ציבור, וחברי הכנסת של הרשימה המשותפת הם נציגים של ציבור. (אומר בערבית: המאזין ימשיך לקרוא לתפילה כמה שלא ינבח נתניהו. פעם, פעמיים ושלוש – שינבח.) <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, חבר הכנסת אחמד טיבי. תעלה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – איננה; עבד אל חכים חאג' יחיא – איננו; חנין זועבי – איננה. דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת טלב אבו עראר. אם לא יהיה – יוסף ג'בארין; אם לא יהיה – באסל גטאס. חמש דקות לך, חבר הכנסת דב חנין. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עלינו ב-20% – – – <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אבל אתם לא – – – נתניהו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ולמה לא אמרת – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו מתנגדים להצעת הממשלה להפחית באופן גורף את מס החברות. אנחנו מתנגדים להצעה הזו מכיוון שהיא חלק מהמדיניות האנטי-חברתית. הפחתת מס החברות היא מהלך שמחזק את החזקים והוא בא על חשבון החלשים. אנחנו, מול הצעת הממשלה, הצענו הצעה אלטרנטיבית. אנחנו אמרנו: כן, בואו נפחית את מס החברות בשיעורים הנמוכים, בואו נקל על החברות הקטנות; אפילו נקל יותר ממה שהממשלה הציעה, אבל נעלה את מס החברות על החברות הגדולות והרווחיות, על התאגידים הגדולים, על הבנקים, על אותן חברות שעושות רווחים עצומים וממשיכות לעשות עסקים ורווחים עצומים. כאשר הממשלה באה להפחית את מס החברות היא ממשיכה קו אנטי-חברתי, שבו מקצצים במסים לעשירים ובעצם פוגעים בשירותים החברתיים, בשירותים שהחברה זקוקה להם: בחינוך, בבריאות; הכסף הזה יהיה חסר כשאנחנו נרצה להיאבק על סל התרופות; הכסף הזה יהיה חסר כשאנחנו נרצה להיאבק בעוני; הכסף הזה יהיה חסר כשאנחנו נרצה להיאבק על תחבורה ציבורית. עמיתי חברי הכנסת, אבל מהממשלה הזו אי-אפשר לצפות למשהו יותר טוב. זו ממשלה שנכשלת וכושלת בכל תחום. אנחנו, עמיתי חברי הכנסת, מדברים בימים קשים שבהם ברור לכולם שאין ביטחון אישי. אין ביטחון אישי. אין ביטחון אישי ברעננה, ואין ביטחון אישי בתל-אביב, ואין ביטחון אישי בשום מקום בארץ. <עיסאווי פריג' (מרצ):> וכמה מוציאים על הביטחון? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> זו התוצאה של מדיניות נתניהו. כך בדיוק נראה ניהול הסכסוך. אתם זוכרים איך הסבירו לנו שאת הסכסוך הזה אי-אפשר לפתור ומה שצריך זה רק לנהל אותו? אם כן, עמיתי חברי הכנסת, כך נראה ניהול הסכסוך. ניהול הסכסוך זה מציאות של חוסר ביטחון, זה מציאות של פחד, זה מציאות שבה נפגעים חפים מפשע, שבה נהרגים ונרצחים חפים מפשע. כך נראה ניהול הסכסוך. ולכן, עמיתי חברי הכנסת, חשוב לומר שאת הסכסוך הזה חייבים לפתור. את מעגל הדם הנורא הזה של כיבוש ומלחמות צריך לפרוץ באמצעות דרך אחרת, באמצעות דרך שתיתן עצמאות וצדק לשני העמים בשתי מדינות. עמיתי חברי הכנסת, אבל לא רק בתחום המדיני הממשלה הזאת נכשלת. הנה, באותו שבוע אנחנו קראנו גם את מתווה הגז, שבו נתנו מתנות נדיבות לטייקוני הגז, וגם את דוח העוני, שהראה לנו שבחברה שלנו שיעורי העוני שוברים שיאים ובין העניים הולכת וגדלה הקבוצה של העובדים העניים – האנשים שיוצאים בבוקר לעבודה, חוזרים בלילה לילדים ועדיין נמצאים מתחת לקו העוני. זו ממשלה שבצד אחד נותנת מתנות לטייקונים ובצד שני אין לה תשובות לעניים ואין לה תשובות גם לשכבות הביניים ההולכות ונשחקות. וכאן מגיעה ההסתה. עמיתי חברי הכנסת, ההסתה היא מפלטו האחרון של הנכשל. וכיוון שנתניהו נכשל בכל תחום, הוא בוחר בקו הציני, המסוכן והפרוע של הסתה נגד המיעוט הלאומי. הוא ממשיך את הקו של האנטישמים ברוסיה של תחילת המאה ה-20, שקראו: הכו ביהודים, הצילו את רוסיה, והוא קורא: הכו בערבים; ומסביר שהבעיה היא הערבים, והבעיה היא המסגדים, והבעיה היא ההפקרות שקיימת ברחוב הערבי – אותם דברים שממשלתו לא מטפלת בהם באופן עקבי לאורך כל השנים שהממשלה הזאת קיימת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> עמיתי חברי הכנסת, טוב שהכנסת הביעה היום אי-אמון בממשלת נתניהו. זה אי-אמון ראשון. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אתה מאמין למה שאתה אומר? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> היא הביעה אי-אמון. ברוב של 54 נגד 53 – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אני אמרתי לביבי שכל שבוע ישאיר אתכם לבד. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – אין לממשלה הזו רוב בכנסת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> ולכן, גם אם פורמלית לא יכולנו היום להיפטר מהממשלה הזו, אני מקווה שיבוא בקרוב היום שנצליח להביא לישראל ממשלה יותר טובה. תודה לך. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> שלוש שנים. עוד שלוש שנים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת טלב אבו עראר – איננו; יוסף ג'בארין – איננו. חבר הכנסת באסל גטאס, ואחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי. אם לא יהיה באולם – עבדאללה אבו מערוף. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> למה אין רשימת דוברים שאנחנו נראה? <היו"ר יצחק וקנין:> אמרתי, רבותי, יש לכם הדף הצהוב של ההסתייגויות. זה הולך בהתאם לסדר המסתייגים. אני מקריא את השמות, האחד אחרי השני. חלק מהדוברים ביקשו למחוק אותם, מחקנו אותם. לא נשארו עוד הרבה, רבותי. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, קשה לדבר על עניינים כלכליים בנושא מס החברות. שעות בזבזנו בוועדת הכספים על מנת לשכנע שיש משהו בעולם שנקרא "מס חברות דיפרנציאלי", ושצריך קצת השקעה באוצר בשביל לעשות גם צדק וגם הכנסות יתרות למדינה. לעמוד כאן, לנסות לשנות את זה עם הקואליציה הנוכחית ועם שר האוצר הנוכחי, בלי שום רצון להשקיע אפילו קצת, באמת, רצון להביא להטמעה של הערכים של צדק חברתי, אז אני בוחר לדבר על דבר אחר; אני בוחר לדבר על מה שהיה השבוע בתל-אביב ועל המחזה המביש שעשה נתניהו בתל-אביב. אני קמתי באותו בוקר עם מחשבה שאולי אחד האירועים הקשים הבודדים שלא שמענו בהם קריאות "מוות לערבים" ברחובות אחרי האירוע היה בתל-אביב. התחלתי לחשוב למה. למה לא היו חבורות שבאו מייד והתלהמו בקריאות "מוות לערבים"? אולי מישהו יחשוב שתל-אביב היא סובלנית יותר, עיר שהיא העיר בישראל. ואז בא נתניהו, והוא השלים את המחזה. כנראה ממש חרה לו שלא הייתה התלהמות ולא היה אותו אספסוף שילך ויקרא "מוות לערבים" – החליט לבוא בעצמו ולעשות מעשה. רק היה חסר לאותו מחזה שביבי נתניהו היה מביא אתו אוטובוסים מהפמיליה, מה"לה-פמיליה", או אספסוף שיעמוד מאחוריו כשהתחיל להסית, ושיתחילו לקרוא "מוות לערבים". לדעתי, מה שהוא אמר היה קשה יותר מקריאות של אספסוף "מוות לערבים" בתל-אביב. ממש בושה וחרפה שראש ממשלה ברמתו ובדבריו ובתוכן דבריו יורד לאותה רמה של אספסוף. הוא דיבר, אמר שהוא לא ייתן שיהיו שתי מדינות בתוך ישראל – מדינה לרוב הישראלים שמקיימים את החוק ומדינה אחרת לחלק שלא מקיים. מדינה שלא מקיימת חוקים, פורעת חוק. כמובן הוא התכוון שהמדינה השנייה היא מדינת הערבים, שהם לא מקיימים את החוקים. ואז הזכיר, כמובן, גם הלך למוסלמים ונוצרים ועשה אותו סלט שהראה עד כמה הוא לא מתייחס אלינו כאל עם, כאל מיעוט לאומי. אני רוצה להגיד לו: אכן, יש שתי מדינות. אפילו שלוש מדינות, בתוך מה שנקרא ישראל: יש מדינת ישראל, שהיא מדינת רוב היהודים; יש מדינת המתנחלים, ששם שום חוק לא מתקיים אלא חוק האדון הלבן, המתנחל, עם הנשק שלו, עם ההרג, עם מסעות ההפחדה וההתקפות נגד פלסטינים, שאדון סמוטריץ וחבר מרעיו מייצגים כאן, ולצערי, יש שרים שמייצגים אותם גם בתוך הליכוד וגם בתוך הבית היהודי. זו המדינה השנייה. ומדינה שלישית היא אכן אנחנו, אבל לא כי אנחנו לא מקיימים חוק, אלא כי עשו מאתנו מדינת עולם שלישי – עם התשתיות, עם העוני, עם הכלכלה הנחשלת, עם הכפרים הבלתי-מוכרים, עם הפקעת הקרקעות, עם הפקעת זכויות אזרחיות. אכן, יש שלוש מדינות. צריך לטפל במדינה השלישית הזאת – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – כדי להוציא אותה מתוך הבור שהכניסו אותנו אליו ממשלות ישראל. אני אומר לך, אדוני, אני אשתמש בבמה הזאת הערב, באמת לטפל בכמה סוגיות, לחנך, לתת כמה שיעורי – – <היו"ר יצחק וקנין:> אם אפשר – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – חינוך לחברי הכנסת. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, חבר הכנסת באסל גטאס. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – לא נמצא. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, ואחריו – רבותי, אנחנו מדלגים על הרבה חברי הכנסת – אנחנו עוברים למנואל טרכטנברג. אדוני, דבר. <קארין אלהרר (יש עתיד):> כמה דוברים יש? <היו"ר יצחק וקנין:> בערך 12, לפי מה שרשום, אבל להערכתי, חצי מהם לא ידברו. חמש דקות לרשותך, אדוני. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה, עמיתי חברי הכנסת, כבוד השר חיים כץ, שר הרווחה, אני לא ציפיתי שכבוד השר כחלון וגפני יביאו את החוק הזה – אנחנו מדברים על עניין חברתי, והם דוגלים בעניין החברתי. יכול להיות שזה לא הפתיע אותי, אבל בכל זאת, לא ציפיתי מהם שהחוק הזה יבוא עכשיו, בתנאים האלה. זה חוק שהוא אנטי-חברתי – הטבות מס לחברות זה חוק אנטי-דמוקרטי, אנטי-חברתי. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> למה? <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> זה לא חברתי ולא דמוקרטי. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> למה? <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אתה רוצה להתווכח אתי? בבקשה, זה לא על הזמן שלי. בוא אני אסביר לך. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> על הזמן שלך אני לא רוצה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> בבקשה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לא לא. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אפשר להתווכח אתך עד עשר, בבקשה, ברצון. <היו"ר יצחק וקנין:> התנאים זה לא הסידורים בין שניכם. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> תסביר לי למה זה לא חברתי. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אני אסביר לך הכול. אני אסביר לך הכול. <היו"ר יצחק וקנין:> הזמן זה הזמן שלך, אדוני, וכל דקה – על חשבונך. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> בחמש הדקות שיש לי אני אסביר לך הכול, כבוד השר כץ. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – – תסביר לי. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> לא, לא צריך לעזור לי. אני כאן לא רק כי אני יודע מה זו כלכלה, אני מבין את כל עניין הכלכלה. זה חוק לא חברתי, חוק שמחמיר את ההבדלים החברתיים. זה חוק קפיטליסטי שמחמיר את הקפיטליזם החזירי. לתת לחברה, לתת לבעל הון, עוד כסף ועוד הטבות – זה חוק לא חברתי. את הכסף הזה צריך לתת לבריאות, לחינוך, לאנשים שצריכים את זה. את הכסף הזה, 6.4 מיליארד שקל בשנה, נותנים עכשיו לחברות במתנה. פתאום יש כסף. פתאום יש כסף. רק לפני חודש נלחמנו – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> רק לפני חודש נלחמנו לתת הטבות מס מזעריות לתושבים, לאנשים במצב סוציו-אקונומי נמוך. בקושי הצלחנו, וכמה היה שם? משהו מזערי. כמה זה עלה לכל האנשים שנתנו להם הטבות מס? בסך הכול 800 מיליון שקל, או 1.2 מיליארד שקל. עכשיו יש 6.4 מיליארד שקל – זה לפי הדיווחים של מס הכנסה – שיש שם עודף כסף. התירוץ של מציעי החוק הוא שיש עודף כסף במס הכנסה, עודף כסף בקופה, אז הם מעניקים את זה לחברות. כל הכבוד. אבל האנשים, האזרחים, האזרח הפשוט, שבקושי מסיים את החודש – ואנחנו בצל דוח העוני – לא צריך לקבל קצת הטבות מס. החוק הזה לא מוריד את המחירים של המים, לא מוריד את מחירי הדירות, לא מוריד את המע"מ. כל העומס הוא על האזרח הפשוט; והחוק הזה, שנותנים הטבות מס לחברות – זה לא יעודד צמיחה במשק, זה לא יעודד צמיחה במשק. אני יודע מה זה כלכלה ומה זה צמיחה במשק. זה לא ייצר מקומות עבודה חדשים בכלל. להפך, זה יגזול מהאזרח הפשוט, שצריך מהכסף הזה להפריש לתנאים הסוציאליים שלו – לפנסיה, שגם היא בסכנה, לתנאים הסוציאליים האחרים, לקרנות השתלמות, שגם הן באופן מזערי – והאזרח הפשוט עוד פעם סובל ועוד פעם סובל. החוק הזה, עוד פעם, חוק שלא מצדיק את עצמו, חוק לא אזרחי, לא חברתי. אנחנו התווכחנו כמה חודשים וקיימנו דיונים מרתוניים, ממושכים, הרשימה המשותפת ונציגי הרשויות המקומיות הערביות, כדי שיאכלו קצת מעוגת התקציב, מה שנקרא, לשיפור מצב המגזר הערבי, האזרחים הערבים, המועצות, התשתיות, הרווחה, התרבות, החינוך, ובסוף יש איזה מסמך, נייר – ואני בעד, לא אגיד שלא – של כמה מיליארדי שקלים, שלא יודעים אם זה יצא לפועל או לא. לא היה כסף, ופתאום – עוד פעם – אני חוזר על זה עוד פעם – מצאו מתחת לבלטה, לא יודע איפה, 6.4 מיליארד שקל, ומעניקים את זה לחברות. זה נגזל מהאזרח הפשוט. ולכן אני פונה לכנסת לדחות את החוק הזה, החוק הלא-נכון, הלא-צודק, וזה ביזיון שאנחנו נתמוך בתנאים האלה בחוק הזה, שיעניק לחברות עוד כסף ועוד כסף. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. יעלה חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, ואחריו – חבר הכנסת אראל מרגלית. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש – – <היו"ר יצחק וקנין:> חמש דקות לרשותך, אדוני. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> – – אדוני השר, תמיד נחמד להוריד מסים; כל ממשלה תמיד רוצה להוריד מס. יש מישהו בציבור שיגיד: לא, אל תוריד לי מס שמוטל עלי? ודאי. השאלה היא, איזו מטרה זה משרת? השאלה היא, מה יש מאחורי זה? מה התמונה המקרו-כלכלית? האם הצד המסוים הזה, הנקודתי הזה, שתמיד נראה נחמד, חביב, מיטיב עם העם, האם הוא אכן מיטיב עם המשק ועם החברה כולה? והתשובה היא מאוד פשוטה: מאחורי ההורדה הזאת יש חזרה לאג'נדה של ראש הממשלה, שהוא הציג בצורה מפורשת לפני כשבע שנים, של תוואי הורדת מסים, כדי – כפי שהוא אמר – להרעיב את המפלצת, לאמור, לצמצם את המסים, כדי שאפשר יהיה לכווץ, להוריד ולהקטין את השירותים הציבוריים שהממשלה מספקת לאזרח. זו הייתה האג'נדה. ואכן, על פני כמה שנים, זה מה שקרה. אני רוצה להזכיר לך, אדוני חיים כץ, שר הרווחה, שב-2011 קרה משהו במדינת ישראל: הייתה מחאה, והמחאה הייתה, בין היתר, על כך שהממשלה כיווצה יותר מדי את השירותים הציבוריים למיניהם; את הרווחה, את הבריאות ואת החינוך וכו', וכל העלויות האלה נפלו על ההורים הצעירים, על המשפחות הצעירות. ואז – מה עשינו? אמרנו, עד כאן; ביטלנו את מתווה הורדת המסים, והעלינו בחזרה את מס החברות, וראש הממשלה חתם על זה, כי הוא הבין, אני מקווה, שאי-אפשר להמשיך בצורה כזאת, לכווץ עוד ועוד את השמן, שיושב על הרזה – זה היה הדימוי שהוא כל כך בהתלהבות מכר לכולנו. והנה, עברו כמה שנים, המחאה, אתה יודע, התמסמסה, ואז – שוב חוזרים לאותו מתווה, לכווץ עוד ועוד את השירותים החברתיים, בצורה מתוחכמת, על-ידי הורדת מסים הדרגתית, כדי שלא נרגיש את זה. זה כמו הסיפור על הצפרדע שאתה שם במים, ולאט-לאט מעלה את הטמפרטורה. כשנגלה לאן הגענו, יהיה מאוחר מדי. זו האג'נדה. האם יש מטרה אחרת? ובכן, אני יכול לחשוב שאפשר היה להגיד: כן, אני רוצה לעודד את הצמיחה על-ידי הורדת מס חברות ב-1.5%. אז אני רוצה להגיד לך, אדוני השר, כמי שמבין קצת בעניין הזה, אין שום הוכחה אמפירית שברמה הזאת – לא ברמה של 35%, כפי שהיה פעם, והיה צריך להוריד; ברמה הזאת – שהיא רמה תחרותית כיום בעולם, אין שום טעם. שום דבר לא יקרה, לא לצמיחה ולא לעידוד השקעות יצרניות במשק הישראלי, שכל כך חסרות לנו, ולא לעידוד התעסוקה, וכו' וכו' וכו', אלא זה רק משרת את האג'נדה הסמויה הזאת. ולכן, צריך לדחות מכול וכול – ואני אשמח מאוד לשמוע מנציגי הממשלה איך הם מתרצים את ההורדה הזאת. מה, על-ידי עודף מסים? אין דבר כזה עודף מסים, ואני אומר את זה מהצד השני. הייתי צריך להגיד: כן, אין דבר כזה. אם היה, היינו רואים קיטון בגירעון, ירידה ביחס חוב–תוצר, אבל זה לא מה שקורה. האג'נדה היחידה היא זו שציינתי, וצריך לעמוד על המשמר ולא לחכות שתתפוצץ לנו בפרצוף עוד פעם מחאה חברתית, כי שוב הגענו לרמות מתחת לכל ביקורת של הוצאה ממשלתית על שירותים חיוניים. ודרך אגב, אנחנו נמצאים כיום, בהשוואה ל-OECD, גם בנטל המס הישיר מתחת לממוצע של ה-OECD, והרבה מתחת לממוצע בהוצאה האזרחית של מדינת ישראל, וזה הולך ביחד, הרי זה לא מקרה. האחד הולך עם השני – המסים הישירים הם אלה שצריכים לספק את המשאבים כדי לספק את השירותים הציבוריים. אין האחד בלי השני. אז אני מבקש להתעשת ולדחות את ההצעה הפופוליסטית הזאת שמשרתת אג'נדה לא לנו. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת מנואל טרכטנברג. חבר הכנסת אראל מרגלית יעלה, ואחריו – חברת הכנסת מיכל בירן. אם נראה שהיא לא נמצאת – חבר הכנסת נחמן שי. חמש דקות. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> גם אתה מתנגד למס חברות? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני אגיד בדיוק למה אני מתנגד. כבוד היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, העניין של הורדת מס החברות ל-25%, ב-1.5%, הוא לא אבסורד. הממוצע במדינות ה-OECD הוא 23.5%, כך שזה לא אבסורד. אבל – – – <קריאה:> אנחנו לא שם. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> רגע. אבל אני הייתי עושה את זה אחרת לגמרי, מכיוון שהעסקים הגדולים היום במדינה נהנים מרמת אשראי ממוצעת של 3% ומתנאים מאוד מאוד טובים, בעיקר העסקים המונופוליסטיים, ואילו העסקים הקטנים והבינוניים סובלים בצורה קשה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לא הבורסה, היצרנים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> תסתכל על 26 קבוצות השליטה הגדולות, תסתכל באיזו רמה בוטה הם שולטים במשק ואיך האחרים לא יכולים לשחק. למה צריך לתת לקטנים? כי ב-12 החודשים האחרונים – וצריך לעשות משהו – 60,000 עסקים קטנים ובינוניים נסגרו. זה אומר שהרבה אנשים ברחובות, וזה אומר שברחובות ישראל מהבחינה הזאת, הכלכלית, דווקא החבר'ה הקטנים יותר, יש דיכאון. אתם יודעים שהריבית במשק היום היא מאוד נמוכה. אתה יודע שעסק קטן, הריבית הממוצעת, אם הוא צריך הלוואה, היא 9%, 10%. ריבית מטורפת. ה-spread שהבנקים לוקחים על עסק קטן ובינוני הוא בלתי מתקבל על הדעת. אבל אני רוצה לדבר היום גם על דיכאון אחר – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> חשבתי – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> לא, אבל אני אדבר על זה בכנות, כירושלמי. – – – דיכאון אחר, של הביטחון או חוסר הביטחון ברחובות ישראל. תראו, בירושלים אנחנו מרגישים את זה כבר הרבה מאוד זמן, זה קשה מאוד. קשה לצאת בערבים, קשה ללכת לקניות, העיר במצב קשה. עכשיו תל-אביב קיבלה מכה קשה. אתה יודע, התחושה, השר כץ – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אני מקשיב לך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – התחושה היא שראש הממשלה מאבד שליטה, לא מפני שהוא לא עושה פעולות ביטחוניות חשובות ומנסה לשבור את הראש איך לשים עוד שוטרים ואיך לשים עוד ביטחון. הבעיה המרכזית, השר כץ, שנוצרת פה כרגע באווירה הכללית, גם עם הפלסטינים בירושלים, גם עם ערביי ישראל ובכלל, זה שיש פה תחושה קשה של ייאוש, ייאוש מתגלגל. ואנחנו כמדינה שהיא חזקה, יש לנו כוח, יש לנו סמכות, המטרה הראשונה שראש ממשלה ושממשלה צריכים לשים לעצמם היא לנסות להוציא את המצב מכלל ייאוש מוחלט. צריך לומר, ודיברו פה חלק מחברי חברי הכנסת הערבים וחברים אחרים, יש קיצוניות והסתה בלתי נסבלות גם ברשות הפלסטינית, גם במזרח-ירושלים וגם במקומות אחרים, וצריכים לצאת נגדן בצורה נמרצת. חלק מההתבטאויות של הרשות הפלסטינית הן בלתי מתקבלות על הדעת והן בלתי נסבלות מבחינת מדינת ישראל. אבל, השר כץ, אנחנו חייבים לנסות לייצב את המצב. הרשות הפלסטינית היא גורם שחייבים להמשיך אתו את שיתוף הפעולה הביטחוני, חייבים לחזק את אותם גורמים שעוזרים למצב להימנע מלהפוך מסכינים לרובים, לפצצות. זה לא נמנע בכל מצב, אבל זה נמנע בהרבה מקומות. עכשיו אני מגיע לערביי ישראל. זה נכון שהיה פה מקרה חמור, וזה נכון שגם שם מדי פעם יש מקרים לא טובים של הסתה, אבל בואו רגע נראה מה קורה כשעולה ראש ממשלה ומסית נגד 20% מאזרחי מדינת ישראל. הוא מביא ייאוש, הוא מביא חוסר מוצא, הוא מביא לאנשים שרובם כמעט ככולם משתפים פעולה, עוזרים לעשות דברים קונסטרוקטיביים, חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל – השפה של בנימין נתניהו מביאה למלחמה בין אזרחים במדינה הזאת, אם הוא ימשיך לדבר ולעשות באופן שבו הוא מדבר. ואם זורעים ייאוש בקרב ציבור שמנסה להיות קונסטרוקטיבי, שמנסה לשתף פעולה, שכן, קרה ומישהו מהציבור הזה עשה מעשה נורא וצריכים לזעוק על המעשה הזה לשמים – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – אבל צריכים לחזוק את אותם גורמים מתונים, את אותם מנהיגים אזרחיים שיכולים להחזיר רמה כלשהי של הידברות ורמה כלשהי של עבודה משותפת, כי בלי עבודה משותפת והידברות אנחנו מקבלים ייאוש. נתניהו, אתה נותן לנו ייאוש, ולכן אין לך זכות להוביל את המצב כמו שהוא. צריכים להחליף אותך ולתת סימן אחר וכיוון אחר לעם הזה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. תודה לחבר הכנסת אראל מרגלית. תעלה חברת הכנסת מיכל בירן, ואחריה – חבר הכנסת נחמן שי. חמש דקות לרשותך. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני פה. <היו"ר יצחק וקנין:> אני רואה שאתה פה, חבר הכנסת נחמן שי. אתה לא כזה שרואה ואינו נראה. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בתור התחלה אני רוצה להגיד שאני חושבת שיש יעד אסטרטגי כמעט מהמעלה הראשונה בעידוד העסקים בישראל, במיוחד העסקים הקטנים. הקונספט שבו ב-2012 חברת "טבע" משלמת 0.4% מס חברות בזמן שכל מכולת, כל עסק קטן של מחשבים, כל בית-חרושת קטן, כל אחד שילם 26%, בעיני הוא בלתי נתפס. להוריד את מס החברות נשמע משהו שיכול לעודד את העסקים הקטנים, בכלל את האינסנטיב, את התמריץ, לפתוח עסק ולנהל עסק בישראל. העסקים הקטנים סובלים באמת מהמון רגולציה וטפסים ועלויות מאוד גבוהות. אם אפשר לפרגן בהורדה של 1% במס חברות, נשמע אחלה. אבל יש גם בעיה – ההצעה הזאת שמובאת כאן לפנינו היום, במידה רבה עושה צחוק מכל התהליך של בניית התקציב. כשבאים אלינו בבניית התקציב תמיד מציגים את זה כמטפורה – אין מה לעשות, השמיכה קצרה, מה שאפשר לעשות זה רק להזיז אותה ממקום למקום, ובכל מקום הלב נכמר, דוח העוני מגיע אלינו, החינוך, הרווחה, הבריאות. הלב נשבר. ואם השמיכה קצרה, מה אפשר לעשות? אפשר רק להזיז אותה ממקום למקום. אבל איך שאני רואה את זה, זה כאילו מישהו מחליט בכל פעם לקחת חתיכה מהשמיכה, לגזור אותה, לתת אותה במתנה למישהו, ואז להגיד: אוי, אוי, מצטערים, למי לא נשאר? לציבור לא נשאר. אנחנו מדברים פה על מהלך כולל של מעל 6 מיליארד שקלים. כ-5 מיליארד הלכו על הורדת המע"מ ב-1%. אומנם הייתי נגד זה שהעלו את המע"מ מלכתחילה, כי זה מס מאוד רגרסיבי שפוגע בחלשים, אבל כשהחליטו להוריד אותו – אנשים בכלל לא מרגישים את זה בכיס. העלות של זה הייתה מאוד גבוהה, כ-5 מיליארד, והציבור לא הרוויח מזה. על זה מוסיפים עכשיו יותר ממיליארד שקלים על הורדת מס החברות. ואני אומרת, למה לא באתם עם זה כשהיינו בדיוני התקציב? כמה אפשר היה לעשות ביותר מ-6 מיליארד. אני חושבת שההמלצות של ועדת אלאלוף היו בטוטל כ-7 מיליארד שקלים. אם אני זוכרת נכון, היא עשתה עבודה רצינית במחשבה איך ממגרים או לפחות מצמצמים בצורה משמעותית את העוני בישראל. כשאני רואה 6 מיליארד שקלים, אני חושבת, מה אפשר היה לעשות בצמצום העוני, מה היה יכול לקרות למערכת הבריאות שלנו אם היו מוסיפים עוד 2 מיליארד שקלים, איך אנשים במקום לחכות שלושה חודשים בתור היו יכולים להיכנס לרופא במערכת הציבורית בדיוק באותו קצב, כמעט באותו קצב, שהם נכנסים במערכת הפרטית. מה היה קורה למערכת החינוך שלנו, אפשר היה להוריד את מספר התלמידים בכיתות. כל הדברים שאנחנו כל הזמן חולמים עליהם ואומרים: לא, אבל אין ברירה, זה הביטחון, זה הביטחון, זה תקציב הביטחון. והנה, יש פה 6 מיליארד שקלים, מהם 1.2 מיליארד שאנחנו דנים עליהם עכשיו, שאף אחד לא הכניס אותם לדיונים של התקציב בזמן הנכון, שבו אפשר היה לדבר על עדיפויות, על סדר עדיפויות, על מה יותר חשוב למדינת ישראל, האם הורדת המע"מ בסך 5 מיליארד, או האם הכסף הזה, שילך לחינוך, לרווחה, לבריאות? האם להוריד לכל החברות את מס החברות ל-25%, או אולי לעשות את זה בצורה דיפרנציאלית ולעסקים קטנים להוריד בשיעור ניכר יותר, כדי לעזור להם, ומצד שני החברות הגדולות, שמרוויחות היטב ונהנות מיתרון הגודל, שישלמו את מלוא הסכום? כל ההתלבטויות האלה, בעצם לא הובאו לפתחנו, לא הגיעו לוועדת כספים, הן הוחלטו בחדרים מאחורי הקלעים; והאמת היא שאני חושבת שיותר מהכול, היו פה פשוט החלטות שגויות. את הכסף הזה אפשר היה לנצל אחרת, אפשר היה לנצל בצורה מיטבית לטובת הציבור, ושוב הממשלה הזאת נכשלת, פעם אחרי פעם. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת מיכל בירן. יעלה חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני פה. <היו"ר יצחק וקנין:> חמש דקות לך, חבר הכנסת נחמן שי, אפילו שאתה פה. <יעקב פרי (יש עתיד):> אפשר את רשימת הדוברים? <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו לקראת סיום הדברים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> יש לך פה רשימת המסתייגים. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי שר העבודה והרווחה, אנחנו נמצאים ברגעים מאוד חשובים בהיסטוריה שלנו. האינתיפאדה השלישית, שפרצה לפני 110 ימים, נמשכת וצוברת תאוצה מסוימת בפרמטרים שאנחנו מכירים. אבל כמו בכל מקרה, או שרשרת מקרים כאלה, יש בה עליות וירידות, עליות וירידות. לכן יש מי שקורא לה גל, אבל אני לא קורא לה גל, אני קורא לה אינתיפאדה, צריך להסתכל בעיניים מציאותיות על מה שקורה פה. האירוע ביום שישי בתל-אביב הוא לא מהמשפחה של מה שהכרנו עד עכשיו, כי הוא מאיים לקרוע את הרקמה העדינה והחיונית של החברה הישראלית. הוא פורם את התפרים העדינים כל כך שבין הציבור היהודי לציבור הערבי. ברגע שערבי ישראלי נוטל נשק, הולך ליישוב יהודי, פותח באש, הורג – הוא שובר את כללי המשחק; מותר להתנגד, מותר לבקר, מותר למתוח ביקורת, מותר לא לאהוב את מדינת ישראל, מי שלא רוצה, אבל אין בשום מקום היתר לפעול באלימות, ובטח לפעול באלימות שעולה בחיי אדם. ולכן, המעשה הזה מסכן את החיים המשותפים של יהודים וערבים פה, כי אני ורבים רבים מאוד בבית הזה ומחוץ לבית הזה חושבים ובטוחים שערביי ישראל הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. גם אם יש בהם כאלה שאינם רואים את ישראל כמדינת הלאום שלהם, עדיין זו המדינה שלהם. ולכן, כל מעשה כזה הוא איום אמיתי על החיים המשותפים שלנו פה. אבל מה קורה אחר כך? מה קורה אחר כך? אני לא רוצה לדבר עכשיו על מה שקוראים הכישלון של המשטרה ושל השב"כ, אולי גם של צה"ל, של כל זרועות הביטחון, למצוא את הרוצח הזה. הוא יימצא. הוא יימצא, אני בטוח שהוא יימצא. ואני גם לא אוהב לנקוט לשון של כישלון או הצלחה ברגע הזה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> התפלאתי – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> נכון. אני – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – – נותנים עם לב ונשמה, וקשה לעשות את זה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> כן. אני יודע, זה לא פשוט כל כך ללכוד אותו, בטח הוא הכין את עצמו. נחכה לראות איך זה יסתיים, ואז נבדוק לאחור. ככה צריך לנהוג; זה לא יהיה הוגן כלפי האנשים שעוסקים עכשיו בעבודה הזאת סביב השעון כבר ארבעה ימים, אז אני לא – אבל אני מאוד מאוד מוטרד מתגובתו של ראש הממשלה, כי אני חושב שמה שעשה ראש הממשלה כשבא לשם במוצאי-שבת, ומה שהוא היה צריך לעשות כשהוא עמד פה, על במת הכנסת היום, זה דווקא להושיט יד לאוכלוסייה הערבית, ודווקא לומר להם שהמקרה הזה, של הרוצח, הוא החריג, הוא היוצא מן הכלל, ולא הכלל; ולומר להם: אני יודע שהציבור הערבי הישראלי רוצה חיים של שלום וחיים של דו-קיום בינינו לבינם, בתוך מדינה אחת, כי זה צריך להיות החזון שלנו, ולא להסית – בתי"ו ובטי"ת – את הציבור הישראלי היהודי כלפי הערבים, ופתאום להצביע על איזו בעיה, שכאילו נולדה יום קודם, של ריכוז נשק באוכלוסייה הערבית. כולנו יודעים שיש שם נשק. הם הראשונים, חברי הכנסת הערבים – אני זוכר כבר שנים לאחור – שבאים ואומרים, תוציאו את הנשק מהכפרים. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> ומי לא טיפל? <נחמן שי (המחנה הציוני):> תוציאו אותם. וראש הממשלה – מה את אומרת? <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> ומי לא טיפל? <נחמן שי (המחנה הציוני):> כן, וראש הממשלה – אני זוכר באחת מהוועדות פה – הופיע, זה היה אירוע יוצא דופן, ואמר: אני מודיע לכם, אני ראש הממשלה – ישב לידו השר לשעבר אהרונוביץ – אמר, אנחנו הולכים להוציא את הנשק. וכולם מחאו כפיים; איזה רעיון מצוין. לא יודע אם זה כל כך פשוט, אבל אני חושב שזה רעיון טוב לפרק את הנשק החוצה. לא יודע אם זה יעבוד. אבל זה היה מצדם, הערבים ביקשו את זה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> טיבי ביקש את זה בזמנו. <נחמן שי (המחנה הציוני):> נכון. אז עכשיו – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – מתחננים – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – להאשים אותם שהם לא נוהגים לפי הכללים, שיש פה מחויבויות ויש פה זכויות – מה זה? מה זה? מעשה של אדם אחד מכתים את כל ערביי ישראל? את כולם? מהרגע הזה הם לא יודעים להעריך או לכבד את מעמדם במדינת ישראל? ואני חשבתי שהיום ראש הממשלה יחזור בו, גם זה מותר – מודה ועוזב ירוחם – אני רוצה לתקן את דברי, לחדד. במקום זה, הוסיף חטא על פשע, הוסיף עוד פעם, וכבר היו פה התגובות האלה. חברים וחברות, אנחנו צריכים לצנן את האדמה הבוערת הזאת, כי אני אומר לכם – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <נחמן שי (המחנה הציוני):> – – עם ערביי ישראל אין לנו דרך אחרת אלא חיים משותפים. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת נחמן שי. תעלה חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חברת הכנסת יעל כהן-פארן. חמש דקות לרשותך. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, במוצאי-שבת הייתי בפאב "הסמטה". כדי לסבר את אוזנכם, בשישי בצהריים, ממש דקה לפני שהבן הגדול שלנו יצא לפעולה ב"צופים", לפעמים אנחנו מיואשים מכמויות הווטסאפים והסמ"סים, אבל זה מקרה שבו אתה אומר: אוקיי, איזה מזל שיש תקשורת כל כך מהירה. הוא אומר לנו, ירו בדיזנגוף. בשנייה הראשונה זה נשמע הרי דמיוני. מצד שני, אנחנו נוטים לשכוח שבסך הכול לפני חודש וחצי היה טרור באמצעות סכין בבית-רומנו בתל-אביב, נרצחו שניים, בהם ראובן אבירם שגם הייתי בהלוויה שלו מטעם הכנסת. תל-אביב היא לא איזה מקום אחר; אני לא רואה דווקא בטרור, בירי בתל-אביב, את קו פרשת המים. אני משתדלת לזכור כל פיגוע – גם במחסום חיזמה, גם בגוש-עציון, ובטח בירושלים, וגם היום שוב הייתה כאן סכינאות. כשהייתי בפאב "הסמטה" במוצאי-שבת, בערב, הסתכלתי על הבעלים, והבנתי שמה שחולף לו בראש זה כמובן עצב מאוד מאוד מאוד גדול על אלון בקל ועל שימי רוימי; אלון בקל גם עבד שם, באמת, זיכרונם לברכה, השם ייקום דמם, בכל צורה שאנחנו לא נבחר. באמת מוות נורא, אכזרי ומיותר. אבל אני יודעת שהוא גם חשב לעצמו: איך אני עכשיו בונה את החיים שלי מחדש? הזדמן לי לדבר כאן לא אחת על העובדה שאנחנו קהים לפיגועים, אנחנו שוכחים את צפורה אייזנשטט בת ה-80 מראשון-לציון, היא עדיין לא בקו הבריאות. אנחנו נוטים לשכוח את מי שנפצע, ואנחנו נוטים גם לשכוח את המשפחות, שהאבל שלהן מתחיל רק אחרי סיום השבעה. ואז אני אומרת לעצמי: אולי מה שאנחנו נזכור בסוף זה את הטרור הכלכלי, כי בסוף, אם נמשיך להתנהל בצורה הזאת, לא יכול לחיות כאן אף עסק, שלא לדבר על בני-אדם. את פאב "הסמטה" לא יהיה פשוט לפתוח מחדש. היום בדיוק ראיתי שניקו שם מהנרות, ובתי-הקפה באזור מנסים איכשהו להתאושש מהטראומה הקשה הזאת. אבל גם אם אנחנו נבחן את מה שקורה בירושלים, אנחנו יודעים שאנחנו מדברים על ירידה של יותר מ-30% בחודשים האחרונים. אנחנו כל הזמן מדברים פה על ה-BDS ועל החרמות הבין-לאומיים – היי, הלו, זה פה. לא צריך חרם ו-BDS כדי שנחווה את הטרור הכלכלי. הטרור הכלכלי הוא כאן, והטרור הכלכלי הוא של העסקים הקטנים, וזאת האמת. העסקים הקטנים שהיו זקוקים לכסף הזה, שהיום מבקשת הממשלה להפחית במסגרת ההקלה במס החברות. אני דואגת, ואני מאמינה שכל מי שיושב כאן דואג לעסקים הקטנים. החברות הגדולות והרווחיות לא זקוקות למשאבים האלה, זאת האמת. מי שזקוק לזה אלה העסקים הקטנים; מי שזקוק לזה אלה העסקים שחווים על גבם את הטרור הכלכלי; מי שזקוק לזה אלה החברות שאינן מצליחות להרוויח כסף וצריכות איזו דחיפה מהממשלה כדי, למשל, להפוך לחברה שמייצאת, כדי להיות מסוגלים לפתח עוד עסקים, כדי באמת להתניע את הכלכלה הישראלית ולהניע אותה קדימה. אנחנו יודעים שבעולם מצאו עוד פתרונות. בעולם מצאו פתרונות בצורת – דיברתי על זה בוועדת הכספים, על מס החברות הדיפרנציאלי. וגם כשהממשלה הביאה את זה, ביקשתי: נגב, ירושלים, גליל, עוטף-עזה – שם זקוקים לדחיפה, שם זקוקים להטבות הללו. החברות הגדולות לא זקוקות להטבת המס הזאת. אתם רוצים לעזור לעסקים? תפחיתו את מס המעסיקים, כי מס מעסיקים משלם גם ארגון שאינו רווחי, והם זקוקים לזה כדי להתאושש, הם זקוקים לזה כדי לקום, הם זקוקים לזה כדי לחיות. ואנחנו רוצים שאנשים יחיו כאן, שתהיה להם פרנסה, והפרנסה הזאת, בסופו של דבר, מגיעה מאותם העסקים הקטנים שלא ייהנו מהטבת המס הזאת. זה בסדר להגיד – – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני מסיימת. זה בסדר לומר: הצלחנו להביא יותר מסים מכפי שציפינו, ואנחנו רוצים להקל על הציבור, אבל בואו נראה איך באמת אנחנו מקִלים על הציבור. באמת. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. תעלה חברת הכנסת יעל כהן-פארן – איננה; אביגדור ליברמן – איננו; אורלי לוי אבקסיס – איננה; סופה לנדבר – איננה; חמד עמאר, מוותר? מוותר; רוברט אילטוב – מוותר; עודד פורר – מוותר. יסכם את הדיון יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, האמת שאני חייב לומר שהתקיים כאן היום דיון רציני בחוק הזה. באמת, חברים העלו דברים מאוד חשובים בנושא של מדיניות המס, דברים שהיו ראויים גם להיאמר, והאמת היא שגם היה אפשר להגיע, ואני חושב שאנחנו נצטרך לדבר על הדברים האלה. מדינת ישראל היא מדינה – באופן יחסי למדינות ה-OECD, במיסוי הפרוגרסיבי אנחנו נמצאים בתחתית הרשימה ובמיסוי הרגרסיבי אנחנו נמצאים למעלה. המסים שצריכים לשלם האיש או המשפחה מהרצליה-פיתוח והמשפחה משכונת-הארגזים הם אותו מס. במיסוי העקיף כולם משלמים את אותו האחוז. כאשר קונים מוצרי מזון ויש על זה מע"מ, זה מס עקיף. אנחנו לא כמו מדינות ה-OECD, אנחנו משיתים את המס על האיש העשיר ועל האיש העני, משיתים את אותו מס. לעומת זאת, במיסוי הישיר הפרוגרסיבי אנחנו נמצאים במקום נמוך לעומת מדינות ה-OECD. הנושא הזה, בשעתי ניסיתי קצת לאזן את זה, בכנסת השמונה-עשרה. כאשר הגיע מס החברות, מה שתיארתי בתחילת הדיון, כאשר העליתי את החוק, ביקשתי להפחית בהפחתה של מס החברות ולהפחית במקביל במיסוי, במס ההכנסה של אלה שמשתכרים למעלה מ-5,000 שקל עד 14,000 שקל ומשהו, שהם בעלי משכורות שחל עליהן מס – הפחתתי ב-2% את מס ההכנסה. מדיניות המס במדינת ישראל איננה אידיאלית ואיננה צודקת. יש מדיניות מס שפעמים רבות נכנסים להתלבטות, כמו המקרה הזה. רוצים לעודד את הצמיחה, רוצים להביא מפעלים, רוצים להביא חברות שיעסיקו עובדים, ואז אומרים: בואו ונפחית את מס החברות, וזאת החלטה נכונה באופן עקרוני. אבל אז מתקיימת ההתלבטות המאוד-מעניינת, שצריך לקיים עליה דיון: האם כל החברות זקוקות לאותה הפחתה, שזה הרבה כסף. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> בדיוק, יפה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני לא מביע עמדה. אני מעלה את ההתלבטות. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אנחנו מאחוריך, אם זאת העמדה שלך, כי העמדה צודקת. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מעלה את ההתלבטות אם אכן כאשר מפחיתים את מס החברות – עליזה, את מסתכלת עלי? טוב. <איתן כבל (המחנה הציוני):> גם אני יכול להסתכל עליך? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, אבל אתה תגיד לי אם יש רוב או לא? – – – האם כשמפחיתים את מס החברות, האם באמת מעודדים בזה את החברות ומעודדים את התעסוקה, ואז זה חל גם על חברות גדולות, על חברות עשירות, או האם באמת צריך למדר את העניין הזה או לסנכרן אותו באופן כזה שחלקו יהיה באמת לעסקים הקטנים ולבינוניים, לחברות הפחות-עשירות, והחברות העשירות, להן אנחנו לא נפחית את המס, נשאיר את המס הקודם, ובמקום זה נפחית את מס ההכנסה לאלה – אגב, ביקשתי בדיונים בוועדת הכספים מהיועצת המשפטית של הוועדה להכין הצעת חוק שתפחית ב-2% את מס ההכנסה לבעלי השכר הנמוך והבינוני. אני, כמובן, אדבר עם שר האוצר, אדבר עם משרד האוצר, ננסה להגיע להסכמה כדי לאזן, כפי שאמרתי בתחילת דברי, ביחס כלפי מדינות ה-OECD בעניין הזה של המסים שבהם אנחנו צריכים להיות במקום גבוה ואנחנו במקום נמוך, לעומת אלה שאנחנו נמצאים במקום נמוך ואנחנו צריכים להיות במקום גבוה – כפי שאמרתי, במסים הישירים ובמסים הרגרסיביים, שצריך את העניין הזה לשנות. אנחנו נמצאים במצב שבו עברנו את התקציב, עברנו את חוק ההסדרים, עברנו כמעט עוד תקציב בשבועות האחרונים. היות שהתקציב אושר ב-19 בנובמבר, שזה חסר תקדים. לא היה עד היום דבר כזה, בעצם כל שנת 2015 התנהלה ללא תקציב – כל השנה – כאשר באמצע היו בחירות, התחלף שלטון, התחלף שר אוצר, התחלפה ועדת כספים, שלא לדבר על היושב-ראש. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> גם התקציב שעבר – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה? <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> גם התקציב שעבר בסוף 15' כבר לא היה – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> בסדר, אבל יש בעיות עם העניין הזה. יש בעיות. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא שומע. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> איזה בעיות? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> יש בעיות – אנחנו מסיימים שנה בלי תקציב, רק אישרנו אותו לקראת סוף השנה. אני הרגשתי מאוד לא נוח, זאת האמת, עם 40 מיליארד שקל לאחר אישור התקציב, או כ-40 מיליארד שקל שלא היו בתקציב. וזה – 40 מיליארד שקל הם 10% מהתקציב. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> צודק. נכון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אמרתי לך קודם, אני לא יודע אם הקשבת לי – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני תמיד מקשיבה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא; – – שאני לא מביע עמדה, אני רק מציין את העובדות. אמרת שכנראה מאחורי הדברים שלי יש גם עמדה, אבל אני אומר: 40 מיליארד שקל זה דבר חסר תקדים. לא היה – – – <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> 44 מיליארד. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> 44 מיליארד. נו, הנה, טוב שאת פה. אבל אמרתי: כ-40 מיליארד שקל. אגב, היה מצב מאוד לא נעים בוועדה המשותפת לתקציב הביטחון; היינו צריכים לאשר שם, ואמר לי שר הביטחון: אם לא יאשרו – אני לא יושב-ראש הוועדה המשותפת, אבל צחי הנגבי לא היה. ביקשתי ממנו בבוקר, שלחתי אליו שליח, ואמרתי לו לעצור את הדיון בוועדה המשותפת כל עוד ועדת הכספים לא אישרה את תקציב הביטחון; זה לא יכול להיות, דבר כזה. והוא עצר את הדיון. אבל בצהריים הוא אמר לי: אני אחר-הצהריים לא כאן – הוא היה במרכז הליכוד. אמר לי שר הביטחון: אני מבקש ממך שאתה תנהל את הדיון הזה, של הוועדה המשותפת, והיה שם מצב של – מצד אחד הנושא של האחריות, ומצד שני הנושא הלא-נעים של לראות את ההסכם – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> גפני, קוראים לזה כאוס. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> זה לא כאוס. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> קוראים לזה כאוס. בוא, גפני, למה – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אסור שזה יחזור על עצמו, זה – תמונת המצב, כדי להיות צמוד לעובדות – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> רק תספר לכולם כמה היינו בהצבעה בסוף על תקציב הביטחון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> שני אנשים. שלושה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> שני אנשים, אתה ואני. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אה, מה קרה לך, אראל, זה שיא, כי לפעמים הבן-אדם מצביע לבדו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן כן, שני אנשים, נכון – שלושה אנשים. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – – בשאר הפעמים? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, זה מה שהיה. אבל זה לא כאוס, אני נורא מצטער. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> גפני, כמה פעמים – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה שקרה זה שהאוצר הגיע להסכם עם הביטחון. הגיע מאוחר מדי. מאוחר מדי, מכיוון שעד שהעניין הזה התנהל לקח הרבה זמן. הם הגיעו להסכם, לדעתי הסכם טוב. אני חושב שכולם סבורים כך. אם אכן הוא יתממש, כי בכלל לא בטוח שהוא יתממש, אבל אם אכן הוא יתממש, מדובר על הסכם טוב. וההסכם הזה היה צריך להיות בסופו של דבר מאושר קודם בוועדת הכספים, ואחרי זה בוועדה המשותפת. שר הביטחון לא רצה שההסכם יונח על שולחן הוועדה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> למה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> הוא אמר שזה יודלף. הוא אמר, אני דיברתי – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> גפני, זה לא עובד ככה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> זה לא עובד ככה. שר לא רוצה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, אני לא – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אני לא בא אליך בטענות. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אני לא אומר – להפך, אמרתי לה: זה לא כאוס, אבל זה מצב – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אתה מספר ככה – – – בסדר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מסכים אתך, עמר, אני מסכים. זה מצב שאסור שיחזור על עצמו. <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת, אם תשבו, נעבור להצבעה. כולם עומדים. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אבל יש לי הסבר ארוך. <היו"ר יצחק וקנין:> כן, אין לי בעיה, אתה יכול להמשיך להסביר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אם נעבור להצבעה אסביר את זה פעם אחרת. <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת, לשבת במקומותיכם. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אולי תספר שביקשו ממך לקרוא את ההסכם באמצע הלילה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן. מה שהיה זה שהוועדה המשותפת הצביעה נגד תקציב הביטחון – נגד. לא נמנעה, הצביעה נגד. ואז באו אלי ואמרו: תעביר את זה אתה בוועדת הכספים. אמרתי: עם כל הכבוד, ואני מתנצל בפני כל – אמרתי: אני לא הגוי של שבת. אם הוועדה המשותפת מצביעה נגד – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> גוי. שאלוהים ישמור, אוזניים תצילנה. גפני גוי. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> די כבר. התנצלתי מראש. <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת, נא לשבת במקומותיכם, אנחנו מייד עוברים להצבעה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אגב, במילה גויים בתנ"ך, הכוונה עמים, עמים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, הבנו. אמרנו: בשבת גוי של שבת זה בסדר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן. אמרתי: לא אביא את זה להצבעה – כן, בסדר. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> והיה לגוי גדול. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> תעזבי את הגוי עכשיו, אני מדבר על תקציב הביטחון. על כל פנים – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> מה עכשיו תקציב הביטחון? <קריאה:> – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני בעד. תגיד להם. על כל פנים, אמרתי: אני לא אצביע על זה – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> גפני, גם לתקציב הביטחון צריך גוי לפעמים. ככה זה נראה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן כן. אמרתי שלא אצביע על זה עד שהנושא לא ישתנה, מכיוון שצריך את ההסכם. עצרתי את הדיונים, החברים זוכרים את זה, והגיעו להסכם, ואישרו את זה בוועדה המשותפת. אחרי שאישרו את זה בוועדה המשותפת, ביקשתי מוועדת הכספים לאשר את תקציב המדינה. לא לפני זה. לא יכול להיות מצב שאנחנו נשב עם אחריות בוועדת הכספים, נצביע בעד, כשהוועדה המשותפת אומרת: זה לא תקציב ביטחון. ויצא מצב שהוא לא כאוס, אבל הוא אבסורדי עד אימה: אנחנו מאשרים תקציב של 56.9 מיליארד שקל, כשאנחנו יודעים מראש שזה לא התקציב. אנחנו יודעים שתהיינה תוספות. וזה גם חסר תקדים. מה שאנחנו עומדים היום – מה המצב שם? <היו"ר יצחק וקנין:> אתה לא – פשוט מסתכל רק לצד ההוא, הם מסמנים לך כבר הרבה זמן. <שר האוצר משה כחלון:> גפני, אני חושב שהשתכנענו. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אה. אדוני שר האוצר, מכיוון שפחות או יותר – – <היו"ר יצחק וקנין:> שכנעת אותנו, אדוני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – הסברתי את הנושא של תקציב הביטחון, אני מבקש לסיים כאן. אני מבקש להצביע בעד החוק הזה, ובעזרת השם, אם ועדת הכספים תצטרך להעביר חוק ויצטרכו עוד לדבר, להסביר באריכות, אני אמשיך הלאה. תודה רבה. אני מבקש להצביע בעד החוק, לדחות את כל ההסתייגויות. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. אם כן, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת החוק לתיקון פקודת מס ההכנסה (מס' 216), התשע"ו–2015, בקריאה שנייה. רבותי, לסעיף 1 אין הסתייגויות. נצביע כהצעת הוועדה. רבותי, כהצעת הוועדה, סעיף 1, רבותי, מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 7 בעד סעיף 1 – 46 נגד – 31 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> 46 בעד, 31 מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, סעיף 1 עבר בקריאה שנייה כהצעת הוועדה. לסעיף 2, רבותי, יש הסתייגות של חברי הכנסת – ההסתייגות של חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג – להלן: קבוצת סיעת מרצ; חברי הכנסת איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, דב חנין, טלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, באסל גטאס, אוסאמה סעדי ועבדאללה אבו מערוף – להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת; חברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן ויעל כהן-פארן – להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני; וחברי הכנסת אביגדור ליברמן, אורלי לוי אבקסיס, סופה לנדבר, חמד עמאר, רוברט אילטוב ועודד פורר – להלן: קבוצת סיעת ישראל ביתנו. רבותי, מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות לסעיף 2? הצבעה מס' 8 בעד ההסתייגות – 33 נגד – 45 נמנעים – אין ההסתייגות של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת המחנה הציוני וקבוצת סיעת ישראל ביתנו לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יצחק וקנין:> מתנגדים – 45, בעד – 33. אם כן, ההסתייגות לסעיף 2 לא התקבלה. נצביע, רבותי, על סעיף 2 וסעיף 3 כהצעת הוועדה בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 9 בעד סעיפים 2–3, כהצעת הוועדה – 48 נגד – 29 נמנעים – אין סעיפים 2–3, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר יצחק וקנין:> 48 בעד, 29 מתנגדים. אם כן, סעיפים 2 ו-3 אושרו כהצעת הוועדה בקריאה שנייה. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. נעבור לקריאה שלישית. רבותי, הצעת החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 216), התשע"ו–2016, קריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 10 בעד החוק – 48 נגד – 30 נמנעים – אין חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 216), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> 48 בעד, 30 מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, הצעת החוק עברה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אני מזמין את שר האוצר, השר משה כחלון, לברך – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> לא שמעתי מה חברת הכנסת סופה אומרת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני שר האוצר, אתה כל היום מפנק, מפנק, מפנק. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אבל השאלה את מי מפנק. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. אדוני שר האוצר, רשות הדיבור שלך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> השאלה אם יישאר כסף בסוף. <שר האוצר משה כחלון:> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להודות לכם על ההצבעה, ואני רוצה רק להשיב ממש בקצרה. שמעתי חלק מחברי הכנסת – חלק באמצעות המסך – גם הייתי כאן. החוק הזה מדבר על הפחתת מס חברות. חברים, אני, באופן אישי, יש הרבה דברים משותפים שאני מאמין בהם יחד עם חברי באופוזיציה, חברי בקואליציה. יש לי מחלוקת עם חלק מהאופוזיציה בנושא מסים. תפיסת עולמי אומרת שיש שני סוסים שמסוגלים לסחוב את עגלת הצמיחה במדינת ישראל: סוס אחד זה מסים נמוכים, והסוס השני זה כמובן השקעות במשק ורפורמות. הפחתת מס רווחי הון מ-26.5% ל-25% – זה מחולל צמיחה, זה מקדם עסקים, זה דוחף השקעות. ואני רוצה לומר לכם, באמת, לכל אלה שתקפו את זה, שאם, בעזרת השם, נמשיך לגבות עוד כסף, והעמקת הגבייה תימשך ויהיו לנו הכנסות כמו שהיו לנו השנה, אנחנו נוריד גם בשנה הבאה. ואתם תראו כיצד זה גורם לצמיחה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אדוני השר, המשק בהאטה. <שר האוצר משה כחלון:> אז לכן, היות שהמשק – חבר הכנסת מרגלית, חבר הכנסת מרגלית, אני חייב להשיב לך פעם; אתה כל הזמן זורק דברים. וכשהמשק בהאטה, מה עושים? מכבידים עם מסים? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כשהמשק בהאטה, מגיעים לתוכנית רצינית לגידול התעשייה. <שר האוצר משה כחלון:> אוקיי. אז מה עושים? מכבידים במסים? תסבירו לי. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כשהמשק בהאטה, מגיעים עם תוכנית רצינית לעסקים קטנים. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אראל מרגלית, אדוני עמד פה חמש דקות, ועכשיו מפריע. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כשהמשק בהאטה לא לוקחים 40 מיליארד שקל באמצע הלילה ומעבירים את זה כמו גנבים בלילה. <שר האוצר משה כחלון:> אראל מרגלית, אני גאה, אני גאה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כשהמשק בהאטה, מכניסים את כל העודפים לתוך – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אראל מרגלית, אתה רוצה שאני אקרא אותך לסדר? <שר האוצר משה כחלון:> אני גאה על כל ההעברות. אני גאה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – המשק לא זז. זה כמו יוון פה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת אראל מרגלית. אני בפעם האחרונה מעיר לך, לפני שאני קורא אותך לסדר. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> קורא אותי לסדר? אני קורא אתכם לסדר. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אתה לא מנהל את הכלכלה. <שר האוצר משה כחלון:> אל תוציא אותו, חשוב שיקשיב. <היו"ר יצחק וקנין:> אני לא אוציא אותו, אבל יש גבול. <שר האוצר משה כחלון:> חבר הכנסת מרגלית, אני גאה בכל התוספות שהוספנו. בכל התוספות. אני גאה בכסף לחיילים, אני גאה בכסף לקשישים, אני גאה בכסף לחד-הוריות, אני גאה בכספים האלה. רבותי, הורדנו את הגירעון, חוב–תוצר מצוין. אראל מרגלית, ממך – האחרון שאתה יודע, אתה יודע שיש שני פרמטרים מרכזיים בכלכלה של מדינה, שניים בלבד: חוב–תוצר וגירעון. חוב–תוצר יורד השנה ומגיע השנה לשיאים נמוכים שהוא לא הגיע אליהם שנים; הגירעון הולך להסתיים ב-2.3, 2.4, והתחזית הייתה 3.4. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אוקיי, בסדר, אבל המשק – תשים לב מה קורה בתעשייה. כן, אבל תראה מה קורה בהשקעות הפרטיות. תסתכל בעיניים פקוחות. תראה את התעשייה, תראה את כל העסק. <יואב קיש (הליכוד):> – – – <קריאות:> – – – <שר האוצר משה כחלון:> אראל מרגלית, אראל מרגלית – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אתם – – – <קריאות:> – – – <שר האוצר משה כחלון:> תקשיב רגע. פעם ראשונה בתולדות המדינה שיש הסכם שכר עם 7.5%, שזה לא מעט, שמתחלקים בצורה דיפרנציאלית. איפה הייתם? למה לא תבעתם את זה? כולכם, שרוצים צדק חלוקתי וצדק שוויוני. וכשאני בא היום ואומר: נוריד מס חברות כדי להצמיח את המשק – זה בדיוק המקום להשקיע. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> יכול להיות. <שר האוצר משה כחלון:> לא "יכול להיות", זה בטוח. "יכול להיות" זה תפיסת עולם. אני לא חושד בך שאתה קומוניסט, אבל – אני לא יכול לחשוד בך, כי אתה איש כלכלה חופשית. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אבל תחשוב רגע, השר כחלון. תחשוב. מי שגומר את המכללה בתל-חי, יש לו עבודה איכותית? <שר האוצר משה כחלון:> ברור. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> מי שגומר את מכללת ספיר, יש לו איפה לעבוד? <שר האוצר משה כחלון:> אם אנחנו – ברור, אם נפחית מס חברות – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> המשק לא יוצר מקומות עבודה. העסק הזה – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מרגלית, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> שנייה? צריך קודם ראשונה. <היו"ר יצחק וקנין:> אני איאלץ להוציא אותך, כי זה מתחיל להיות פה שוק, ואני לא מוכן. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – ממשלה. <שר האוצר משה כחלון:> חבר הכנסת מרגלית, אני מכיר אותך רגוע. אתה – לאט-לאט. <היו"ר יצחק וקנין:> התחלנו עם חבר הכנסת מיקי לוי עכשיו. <מיקי לוי (יש עתיד):> עם כל הכבוד – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מיקי לוי. <שר האוצר משה כחלון:> רגע, בוא נשמע את מיקי לוי. שנייה. <היו"ר יצחק וקנין:> אדוני, אם אתה רוצה לשמוע, אז זה – – – <שר האוצר משה כחלון:> מה אמרת, מיקי? רגע, בוא ונשמע את מיקי. <היו"ר יצחק וקנין:> זה לא יסתיים כך. <שר האוצר משה כחלון:> מה הוא אמר? מה מיקי לוי אמר? <מיקי לוי (יש עתיד):> לא הייתי מדבר על זה, חבר'ה. <היו"ר יצחק וקנין:> חבר הכנסת מיקי לוי. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – אתה יודע את זה. <שר האוצר משה כחלון:> מיקי, מה אמרת? סליחה. אני באמת לא שמעתי. <קריאה:> לא שומעים. לא שומעים. <שר האוצר משה כחלון:> נו, אז דברו, מה. <מיקי לוי (יש עתיד):> 11 חודש לא היה תקציב, ולכן הוצאות הממשלה היו מוגבלות ל-1 חלקי 12. אז הגירעון – בוא נהיה צנועים. <שר האוצר משה כחלון:> אז בוא אני אשיב לך. <מיקי לוי (יש עתיד):> בוא נהיה צנועים. <שר האוצר משה כחלון:> בוא ואני אשיב לך, מיקי לוי; חבר הכנסת מיקי לוי, סגן שר האוצר לשעבר. נכון שהיה 1 חלקי 12, אבל אתה יודע איך עבדנו? לפי התקציב שאתם הכתבתם. ההרחבות והגידול הטבעי היו לפי התקציב שאתם בניתם. טוב, סיפורים יש פה – אני לא הולך למתוח פה ביקורת, אני בא ואומר שזה צעד מחולל צמיחה, ואני גאה. אני אומר לך, אראל מרגלית, אני ממש מתפלא. אני ממש מתפלא – – – <אילן גילאון (מרצ):> אצל מי מחולל צמיחה? <שר האוצר משה כחלון:> תראה, אתך יש לי ויכוח אידיאולוגי. עם אראל מרגלית יש לי ויכוח מקצועי, אתך יש לי ויכוח אידיאולוגי. אתה מהאסכולה שאומרת: מסים, מסים, מסים – ניקח מהחזקים ונעביר לחלשים. אני אתך בגדול, רק התפיסה – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר האוצר משה כחלון:> לא, לא. איזה תפיסה אידיאולוגית – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר האוצר משה כחלון:> אילן, אני הקשבתי לדבריך. <אילן גילאון (מרצ):> לא, לא – – – <שר האוצר משה כחלון:> תראה, אני יכול להתווכח עם תפיסת עולם מקצועית. אידיאולוגיה – אי-אפשר להתווכח. חבל, אני גם מציע לך – בוא לא ניכנס, כי אצלך זה אידיאולוגיה, וזה בסדר, אני מכבד אותה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <שר האוצר משה כחלון:> על כל פנים – – – <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, תאפשרו לשר האוצר לסיים. <שר האוצר משה כחלון:> אנחנו יכולים להוריד – סליחה – הורדנו את המע"מ. אתם תראו שבשנה הבאה 5 מיליארד שקלים של המע"מ יסתובבו במשק, והם יגיעו למשק והם יגיעו לצרכנים. הם יגיעו לשוק, זה מספיק לי. ומס החברות – אם יהיו לנו הכנסות נוספות, אנחנו נוסיף. גם התוכניות שלנו לשנה הבאה להמשיך ולהיטיב עם העם – כן, להמשיך להיטיב עם העם – וכשיש הסכמי שכר אנחנו ניתן לחלשים, ניתן לבעלי השכר של 5,000, 6,000, 7,000, 10,000 – להם מגיע. שנים, שנים התרחש פה עוול. שנים. ברגע שהיה הסכם שכר של 7 מיליארד שקלים – 6 מיליארד הלכו לאיזו אוכלוסייה שהיא למעלה, ומיליארד התחלק לכל היתר. עשינו צדק, עשינו שינוי, וכך נמשיך. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר האוצר, השר משה כחלון. <הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016> [מס' כ/578; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' ט"ו, עמ' 3141; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יצחק וקנין:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול (תיקון מס' 2), התשע"ו–2015, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת אלי אלאלוף. רבותי, להצעת חוק זו אין הסתייגויות ואין רשות דיבור, כך שהוא מסיים ואנחנו עוברים להצבעה מייד. <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אולי אפשר להצביע מייד, לא? טוב, אני שמח שבנושא הזה אין מחלוקת. צריך, באמת – אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, רבותי השרים, תרשו לי דווקא להתחיל ממה שלא צפוי בחוק הזה, או מה שלא נכתב בחוק, אף שצריך לגנות, והחוק הוא מצוין, הוא הוכן על-ידי חברי הכנסת יואל רזבוזוב ועליזה לביא – אתם רואים, אנחנו לא נגד האופוזיציה של היום, ואני גאה להביא את החוק הזה לאישור. אני קורא, קודם כול – חברים שם, שאוהבים אותי ואני אוהב אותם – – – <היו"ר יצחק וקנין:> חברי הכנסת, אתם מפריעים לדובר. השר אקוניס, אנא ממך. זה מפריע. <אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):> אני רוצה לקרוא מפה, מהכנסת, לרופאים, לצוות הרפואי, לצוות הרווחה שנותן שירות, לתת אותו עם חמלה, עם יותר רגישות, בהתחשב בזה שאנשים שבאים לקבל את הטיפול הזה הם בדרך כלל אנשים סובלים, וחלקם גם חלשים מאוד, גם חברתית וגם כלכלית. אבל אי-אפשר לאפשר מה שקורה – אלימות מילולית ופיזית כלפי נותני השירות במוסדות הרווחה והבריאות. אי-אפשר לתת למקבלי שירות את האופציה להשחית, לקלל, לנזוף בנותני השירות. לכן הצעת החוק אומרת שניתן להזהיר את כל מי שהתבטא באלימות כלפי נותן שירות, להזהיר אותו שאם הוא יחזור על זה במשך 12 חודש מהאזהרה הראשונה הוא ייאלץ לא לקבל שירות מאותו מקום ומאותם אנשים. כיום קובע החוק כי האלימות המילולית כוללת רק איום, גידוף, השמצה, ביזוי או ביטוי פוגע ומשפיל. כיום, בשל השימוש הגובר ברשת האינטרנט וברשתות החברתיות למיניהן, היום פוגעים – בעצם לא נוקטים בהכרח את הצעדים הנדרשים כדי לאסור שימוש באינטרנט, גם כשזה לא נעשה באופן ישיר מול נותן השירות. בשל כך עלה הצורך להרחיב את ההגדרה של אלימות מילולית גם לפרסומים שונים כלפי איש צוות מוסד רפואי או מוסד רווחה, אם הפרסום הוא בקשר לעבודתו ועולה ממנו החשש שהמפרסם ינקוט בעקבות מעשיו ודבריו אלימות פיזית. הצעת חוק זו אמורה לסייע לעובדים בתחום הרפואה ולעובדי הרווחה לעשות את עבודתם הקשה נאמנה, מבלי לחשוש מאלימות שמופנית כלפיהם. אני רוצה להודות לחברי הכנסת שציינתי על הצעת החוק הפרטית שהייתה בכנסת התשע-עשרה ועברה דין רציפות בכנסת הנוכחית; אנחנו מביאים את זה ללא הסתייגויות. אני רוצה להודות לצוות הוועדה בראשות ענת כהן ולצוות המשפטי בראשות ענת מימון. אני מבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ושלישית. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה ליושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות חבר הכנסת אלי אלאלוף. אם כן, רבותי, כפי שציינתי, אין הסתייגויות ואין רשות דיבור. אנחנו עוברים מייד להצבעה בקריאה שנייה, רבותי. הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול (תיקון מס' 2), התשע"ו–2015 – קריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 11 בעד סעיף 1 – 72 נגד – אין נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אדוני – – – <היו"ר יצחק וקנין:> אני אוסיף את קולך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יצחק וקנין:> 72 בעד, כולל – נוסיף את קולו של חבר הכנסת אראל מרגלית לפרוטוקול. אם כן, הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו נעבור להצבעה בקריאה שלישית. הצעת חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016, קריאה שלישית – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 12 בעד החוק – 71 נגד – אין נמנעים – אין חוק למניעת אלימות במוסדות למתן טיפול (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר יצחק וקנין:> 71 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אם כן, הצעת החוק התקבלה בקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אני מזמין את חברת הכנסת עליזה לביא לברך. אני מבין שאת אחת מהיוזמים של הצעת החוק. רשות הדיבור שלך. <עליזה לביא (יש עתיד):> תודה. תודה, אדוני היושב-ראש, חברותי, חברי חברי הכנסת, אני שמחה לברך בשם המציעים: חברי חבר הכנסת יואל רוזבוזוב – רזבוזוב. <קריאה:> רזבוזוב – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> הוא רצה לבדוק אותי. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> רזבוזוב. לא, הוא פשוט התקיל אותי. החוק הזה הוגש על-ידי חברנו חבר הכנסת לשעבר שמעון סולומון בכנסת התשע-עשרה, בימים קשים של אלימות, אלימות מילולית, שהייתה כפי סגל רפואי וכלפי אנשים שישבו במוסדות שונים. החוק הזה הוא חוק חשוב שמבקש לבוא ולהוריד את השפה האלימה, את הביטויים הקשים כנגד עובדי ציבור ובכלל. ואני רוצה להודות לך, יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, חבר הכנסת אלי אלאלוף, באמת, על הלקיחה של החוק הזה בידיים, ובלי הבנות כאלה או אחרות. זה לא חוק של אופוזיציה וקואליציה, ואתה הראשון להבין את המשמעות של החוק ואת ההשלכות, בטח בימים קשים שכאלה, ימים של מתח פוליטי, של רוצחים שמסתובבים, של אלימות ברשת, של האשמות קשות, גם כנגד אנשים שיושבים פה, בבית הזה, באמצעים-לא-אמצעים, והחוק הזה הוא חוק מאוד חשוב. אני מודה בשם המציעים ובשם חברי – שכבר לא נמצא כאן, אבל אני מקווה מאוד שהוא יחזור – חבר הכנסת לשעבר שמעון סולומון, על החוק ועל ההצמדה ועל ההעברה. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחברת הכנסת עליזה לביא. <הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (מס' 4), התשע"ו–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/989); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יצחק וקנין:> רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (מס' 4), התשע"ו–2015, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. רבותי, הצעה לקריאה ראשונה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> איזו הצעה חשובה. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <קריאה:> הצעת חוק חשובה – – – <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, באמת, כמו שאמר חבר הכנסת מיקי לוי, אדוני היושב-ראש, בשביל חוקים כאלה נכנסנו לחיים הציבוריים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני השר, שאפו. אדוני השר, שאפו. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אבל, חברת הכנסת גלאון, לפעמים גם תיקונים טכניים צריך לעשות. מה אפשר לעשות? גם זה צריך לעשות. <קריאה:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> לא טכני, אז תצביעו נגד. נו. טוב, רבותי, הצעת – – – <חיים ילין (יש עתיד):> "ריאל מדריד" החליפו מאמן. אפשר גם פה להחליף טכנית מאמן? <שר התיירות יריב לוין:> טוב, רבותי, הצעת החוק מציעה לתקן את סעיפים 1 ו-2 בפקודת הסטטיסטיקה [נוסח חדש], התשל"ב–1972, כך שתוארו של הסטטיסטיקן הממשלתי יהיה מעתה הסטטיסטיקן הלאומי. אני דווקא הייתי מעדיף שיחליפו את המילה הראשונה, שהיא יותר קשה לביטוי, אם כבר עושים – אבל זה מה שצריך לעשות; זאת מן הטעמים הבאים – וכאן, חברת הכנסת גלאון, אולי לפחות תהיי אתי בנימוקים, כי הם לא נשמעים מופרכים, בכל זאת. אחת מאבני היסוד של כל לשכה מרכזית לסטטיסטיקה היא עצמאות ואי-תלות, המאפשרות שקיפות מלאה, אמינות מרבית וחוסר השפעה של גורם זה או אחר. עיקרון זה בא לידי ביטוי בישראל בסעיף 3(ג) לפקודת הסטטיסטיקה, הקובע כי "במילוי תפקידו יפעל הסטטיסטיקן על סמך שיקולים מדעיים". השם "סטטיסטיקן לאומי" מבטא את האי-תלות בגורם ממשלתי או פוליטי, ומסיבה זו, במרבית מדינות העולם השם הרשמי עושה שימוש במילה לאומי, ולא במילה ממשלתי, שלכאורה מצביעה על כך שהנתונים כביכול באים מטעם הממשלה ולא בבחינה עצמאית ובלתי תלויה. בנוסף, מתוקף תפקידו, הסטטיסטיקן הממשלתי מציג נתונים מול גופים בין-לאומיים, ואף מטעם זה ראוי שתואר תפקידו ישקף את העובדה שהנתונים שהוא מציג הם נתונים לאומיים, בשם המדינה כולה, ולאו דווקא נתונים שהם נתונים מטעם הממשלה ככזו. מטרת התיקון היא לבטא את האי-תלות של הסטטיסטיקן והסטטיסטיקה הרשמית בישראל בגופים ממשלתיים כלשהם ואת היותה של הסטטיסטיקה הרשמית אובייקטיבית ואמינה על-פי כלים וסטנדרטים בין-לאומיים המקובלים במדינות המפותחות, וכן לשקף את האחריות של הסטטיסטיקן למערכת לאומית שמשרתת את כלל הציבור, ולא כשופר או כגוף שבא לשרת את הממשלה בלבד. לכן, גם אם מדובר בעניין טכני, אומרים בעלי המקצוע שהתיקון הוא חשוב והוא יקל עליהם בהתנהלות שלהם מול גופים בין-לאומיים. אני חושב שנכון שחוק כזה הכנסת תתאחד סביבו ותתמוך בו. תודה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לשר יריב לוין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת. אנחנו עוברים לדיון בהצעת החוק. ראשון הדוברים – אני מקדם את חבר הכנסת יואל חסון, מכיוון שהוא צריך להחליף אותי. אני מאפשר לו לדבר ראשון, ואחריו – חבר הכנסת איתן ברושי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שמעתי את ראש הממשלה נתניהו מדבר היום על מה עושים כשערים, והאם ישנים, ומה עם מנהיגות, ומה עושים כשמנהיגים – – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> הוא אמר שהוא לא ישן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> וראש הממשלה אמר שהוא לא ישן. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> גם כשהוא עייף הוא לא הולך לישון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> בוודאי, רובוקופ. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אתה יודע – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> ראש ממשלה הוא רובוקופ – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> לא, כשבוז'י בלחץ – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – הוא לא ישן. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> כשבוז'י בלחץ הוא הולך לישון, הוא אמר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> הוא לא ישן. חבר הכנסת זוהר, אל תפריע לי. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> כל פעם שבוז'י בלחץ – הוא אומר שהוא הולך לישון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> ראש הממשלה לא ישן. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> ראש הממשלה לא ישן, הוא עובד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אבל אני אגיד לך מה ראש הממשלה עושה, אדוני. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> עובד. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני אגיד לך מה ראש הממשלה עושה. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> הוא לא הולך לישון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> הוא לא ישן. הוא פשוט יושב בלשכתו ובוהה. הוא בוהה. הוא פשוט בוהה, והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו, והוא לא יודע איך להתמודד עם קריסת הקונספציה של נתניהו, של מאבק בטרור. הוא פשוט יושב ובוהה. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אתה מדבר על בנימין נתניהו? <יואל חסון (המחנה הציוני):> ונתניהו של שנת 2016 – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אתה מדבר על ראש הממשלה שלנו? <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – נזכר – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> מר ביטחון? <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – בערגה ובגעגוע בנתניהו מודל 1994 – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> איזה ביטחון? <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – הלוחמני, המרשים, שהיה יושב-ראש האופוזיציה, חבר הכנסת זוהר; נתניהו של 1994 שישב בכל אולפן, בכל פינת רחוב, בכל אתר פיגוע, והטיף לממשלה כיצד הוא היה מתמודד עם הטרור. אז נתניהו לא בהה, הוא לא גירד את ראשו מה לעשות, הוא ידע מה התשובות. ומה קרה? נתניהו עכשיו ראש הממשלה, והוא בוהה. ובכלל, בכלל, נתניהו היום, במקום להתעסק במאבק בטרור, במקום להתעסק בתשובות לאזרחי מדינת ישראל שחוששים ללכת ברחובות ולשלוח את ילדיהם לבתי-הספר, הוא מתעסק בפוליטיקה, הוא תוקף את האופוזיציה. אז בוא, אני אומר לך משהו, חבר הכנסת קיש, מניסיון – – – <יואב קיש (הליכוד):> עוד פעם? <יואל חסון (המחנה הציוני):> מניסיון. <יואב קיש (הליכוד):> לא התעייפת? יואל, לא התעייפת? <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני אגיד לך משהו מניסיון. כשראש הממשלה נתניהו – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אתה מפריע לה, היא מעדכנת אותו. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – תוקף את האופוזיציה, כשראש הממשלה נתניהו – חבר הכנסת כבל, אתה יודע את זה היטב – כשהוא תוקף את האופוזיציה, הוא מפחד. נתניהו מפחד, נתניהו פוחד, הוא רועד, הוא מבין שנחשפה האמת. <יואב קיש (הליכוד):> אתה לא יודע מה זה ביקורת, יואל? <יואל חסון (המחנה הציוני):> הוא מבין שנחשפה האמת. <יואב קיש (הליכוד):> אתה לא יודע מה זה ביקורת, יואל? מה קרה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> נתניהו יודע שהציבור מגלה שאין לו תשובות לטרור, אין לו תשובות לביטחון, הוא חסר אונים, וכמו שאמרנו, חברים, הוא בוהה, הוא פשוט בוהה – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה, אדוני. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – ומנסה – לסיום, אדוני – למצוא תשובות לגל הטרור הזה. ואני רוצה לומר מילה אחרונה, אדוני. שום דף מסרים של הממשלה הזאת לא יוכל להסביר לציבור את הכישלון הזה, ושום השוואה לזה שיותר אנשים נהרגים בתאונות דרכים. איזו – באמת, הציבור אמור להתנחם בכך, אדוני? <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> טרור הוא לא גזירת גורל, טרור זה יוזמה של אנשים. בטרור צריך לטפל. אחת הדרכים לטפל בטרור היא מהצד האחד לתת אופק מדיני אמיתי, לעבוד עם הקהילה הבין-לאומית – – <היו"ר יצחק וקנין:> תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – ומהצד השני, אדוני, זה לשבור את הרגליים ואת הידיים של כל מי שעוסק בטרור, וביד קשה – בטרור. זה מה שנתניהו לא יודע לעשות: לא יודע לתת אופק מדיני, ולא יודע לשבור לטרור את הידיים והרגליים. תודה רבה. <היו"ר יצחק וקנין:> תודה לחבר הכנסת יואל חסון. יעלה חבר הכנסת איתן ברושי, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי. רבותי, הרשימה סגורה. שלוש דקות לכל חבר כנסת. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני חושב שאין מחלוקת על המאבק בטרור ועל הנחישות הנדרשת כדי למגר אותו, ובהחלט יש במידה מסוימת סימן שאלה כיצד עד עכשיו לא הצליחו לתפוס את הרוצח מדיזנגוף בתל-אביב. אבל מעבר לחילוקי דעות, שנדמה לי שלא על כולם צריך לעמוד דווקא בימים האלה – וגם עין אחת צופה לצפון, ומחזקים את יישובי הצפון, קריית-שמונה וההתיישבות לאורך גבול לבנון – אני רוצה רק לומר נקודה אחרת. נדמה לי, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מה שמתברר מהימים האחרונים זה איזו חולשה ורפיון של החוסן הלאומי. אם בעיר כמו תל-אביב יש אזורים שיותר ילדים לא הלכו לבית-ספר מאלה שהלכו, זה מעמיד אותנו במבחן לא פשוט. זה מזכיר את הימים שנאמר בהם על רבין, זיכרונו לברכה, שראה את המנוסה מתל-אביב במלחמת המפרץ, ואמרו את זה גם על שרון, זיכרונו לברכה, שהבין גם הוא בנסיבות מסוימות שמשהו גדול השתבש בעם הזה – אם מחבל אחד שרודפים אחריו – סליחה – אם מחבל אחד שרודפים אחריו משתק עיר כמו תל-אביב, אם מאות ילדים לא הולכים ללמוד, משהו גדול קורה פה. זה לא החוסן הלאומי שגדלנו אתו, זו לא ההגנה העצמית שהתחנכנו עליה, זו לא ההתגייסות שאפשר לגייס את העם הזה להגן על עצמו. את הפתרון לא יעשו פלוגות מג"ב. אנחנו גדלנו עם ההתגייסות, עם ההתנדבות, עם משמר אזרחי שמקיף עשרות-אלפי אנשים. לא צריך לשאת נשק בחיפזון, אבל המדינה ידעה להיערך בימים אחרים בצורה טובה יותר. לא רק שזה מגדיל את תחושת הביטחון, זה זוקף את הקומה ומיישר את הגב ואומר שאנחנו יכולים להתמודד. לא קרו דברים כאלה, לא בעוטף-עזה ולא במקומות אחרים. זה לא יכול לקרות שבתל-אביב, כל כך הרבה ילדים לא ילכו לבית-ספר וכל כך הרבה הורים לא ילכו לעבודה כי הם יפחדו מאדם אחד שכולם רודפים אחריו. יש כאן משהו לא בסדר. אני כבר פניתי בעבר לראש הממשלה ולשר לביטחון פנים, וגם בימים האחרונים, ואני אומר גם לחברי במחנה הציוני: לא מספיק להעיר הערות, צריך לנקוט מעשים, ולפי דעתי צריך לחדש את התנופה בגיוס ובהתנדבות של אזרחים למה שהיה פעם פאר היצירה של המשמר האזרחי. לא יכול להיות שאנחנו נצטרך לצאת עם מקלות כשיש לנו כבר רובים. זה לא טרום הקמת המדינה. לא לשאת נשק בחיפזון, אבל לחזור להקים יחידות של מתנדבים שמסוגלים להגן על ילדים ועל אזרחים בכל מקום. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> לכן, אני קורא מכאן לראש הממשלה, לראש האופוזיציה, לראשי המפלגות, לחזור לשגרה. לא יכול להיות שזה חוזקו של העם הזה, שבגלל רוצח אחד שרודפים אחריו כולם ישביתו את השגרה ואת מערכות החינוך – – <היו"ר יואל חסון:> תודה, אדוני. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – ומערכות אחרות. צריך לחזור מחר ללימודים, וצריך לתת את הביטחון לאזרחים. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת ברושי. חבר הכנסת נחמן שי – בבקשה, אדוני. בבקשה, אדוני, שלוש דקות עומדות לרשותך. <נחמן שי (המחנה הציוני):> חברי היושב-ראש, חברותי וחברי, רק לפני שבוע הכנסת סערה מסיבות אחרות, בגלל אותו חוק אומלל שמסמן עמותות בישראל. ואנחנו לפעמים שוכחים שאנחנו לא חיים פה באיזו בועה, באיזה אולם סגור או עולם סגור שהוא אולם סגור, שאנחנו מסתדרים פה בתוך עצמנו, כי מסתכלים עלינו גם מבחוץ. והעולם מפרש כל דבר שנופל פה בבית הזה או בבית הסמוך לנו כדרך שמדינת ישראל בחרה בה. עיתון חשוב, "וושינגטון פוסט", אמר אתמול דברים שרואים משם וכנראה לא רואים מכאן. העיתון הזה אמר שאנחנו, בחוק הזה שלנו – כי בסוף הוא יהיה של הכנסת, וזה לא משנה כבר מי יצביע בעד או מי יצביע נגד – זה חוק שמזכיר את דיכוי ההתנגדות שהיה נהוג – ונהוג עד היום – ברוסיה ובסין. כדאי שנזכור שבסין וברוסיה נוהגים לסמן. וברוסיה לקחו את הביטוי "סוכן זר" והצמידו אותו לאותן עמותות, והחליטו שכל מי שמייצג אינטרס כלשהו ויש לו סיוע מבחוץ הוא סוכן זר. ואז באופן מפתיע ביותר באמת העמותות התחילו לקרוס עד אשר הן נפלו. וכך קם כנראה החזון של הממשלה הזאת. היא לא רוצה בעמותות, היא לא רוצה בכוחות החוץ-פרלמנטריים שיכולים להשפיע על הפעילות הפרלמנטרית. היא רוצה להחליש את האופוזיציה, זה סיפור אחד, אבל היא רוצה להחליש את כל מרכזי הכוח שמחוץ לכנסת, כדי שהם לא יהיו שותפים למסע הזה להצלת הדמוקרטיה. אם פעם אחת אלה העמותות, אם פעם אחרת התקשורת, אם פעם שלישית בית-המשפט העליון, כל אחד ממרכזי הכוח האלה חוטף בדרך כזו או אחרת על מנת להחליש אותם. כשם שמחלישים את הטבעת הפנימית, כך גם מחלישים את הטבעת החיצונית. ואז אומר לנו ה"וושינגטון פוסט" שאנחנו פוגעים בדמוקרטיה הישראלית, באותו עמוד מרכזי שעליו קמה ועליו מתקיימת מדינת ישראל, שעליו אנחנו זוכים באהדה עולמית, שעליו מתקיים הדיאלוג ומתקיימים האינטרסים והיחסים המיוחדים בינינו לבין ארצות-הברית. המונח דמוקרטיה, שאנחנו תמיד אומרים: אתם דמוקרטים ואנחנו דמוקרטים, יש לנו בסיס משותף – הבסיס המשותף הזה הולך ונאכל, הולך ומתכרסם, ואנחנו עושים את זה במו-ידינו. אז ה"וושינגטון פוסט" זה לא התנ"ך, זה לא הכול, זה רק עיתון אחד, זה רק קול אחד, אבל קול מאוד משמעותי מבחוץ שאומר: לא הבאתם את ההצעה הזאת בשבוע שעבר, אל תביאו אותה השבוע, אל תביאו אותה בשבוע הבא, אל תביאו אותה בכלל. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה. חברת הכנסת בן ארי, רציתי להזכיר לכולם שאת פה. בבקשה, גברתי. <זהבה גלאון (מרצ):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, עמד כאן על הדוכן השר יריב לוין והסביר לנו באותות ובמופתים כמה חשוב – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> באיזו שעה? <זהבה גלאון (מרצ):> זה היה לפני כמה דקות. הוא עמד כאן – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> עשר דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> הוא עמד כאן כמה פעמים, אדוני, והקשבתי לו בקשב רב, כי הוא נתן לנו הסברים מנומקים ומלומדים למה הנתונים שמפרסמים בלשכה לסטטיסטיקה לא צריכים להיקרא ממשלתיים אלא לאומיים. כי אם זה ממשלתי, חלילה אפשר יהיה לחשוב שהממשלה עושה מניפולציות בנתונים האלה, והם צריכים להיות לאומיים כי הממשלה הזו מקדשת כל מה שנחשב לאום. חוק הלאום, כבר אמרנו? ספר האזרחות שם את הלאום ומוציא את הדמוקרטיה, ושם את ה"יהודית" לפני הדמוקרטיה. יש לכם כאן מגמה שמוביל ראש הממשלה, וסוכן המכירות של תעשיית הייאוש של נתניהו הוא השר יריב לוין, שמחפש תירוצים שפלים להסביר למה רודפים את האופוזיציה ולמה רודפים את המיעוטים, ומנמק כאן, ותכף יבוא גם בטח השר אופיר אקוניס ויסביר לנו שההחלטה של ראש הממשלה נתניהו – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> נכון, איך ידעת? <זהבה גלאון (מרצ):> אני רק רואה אותך מתקרב כולך זורח, אני יכולה כבר לראות איך תסביר לנו שראש הממשלה נתניהו קודם עמד כאן על הדוכן והסית באופן סלקטיבי נגד חברי הכנסת הערבים, שהוא לא מגנה חבר קואליציה שלו שאומר שהרצח בדומא זה לא טרור – חבר הכנסת סמוטריץ, אם לא אמרנו את שמו היום – ועכשיו הוא הסביר לערוץ 2 למה הוא מתנה את העברת 15 מיליארד השקלים שהממשלה הזו החליטה סוף-סוף שהיא מפנה לטובת אזרחי ישראל הערבים, לצמצום פערים; עכשיו הוא מסביר שהאזרחים הערבים במדינת ישראל, 20% מהאוכלוסייה, יצטרכו לעבור לדום ולהתיישר לפי הכללים של אלקין ולוין, ועוד פעם מסבירים לאזרחים הערבים שהם אזרחים על-תנאי, שהם אזרחים סוג ב'. ועומד כאן השר לוין ומסביר לנו בארשת של חשיבות, בקולו השקט והמנומס, שלא מצליח להסתיר את המסר המסוכן – חברים, יש לנו כאן שרים, הם סוכני המכירות. לוין, אקוניס, שאני לא אקפח אותך – אתה, לוין, אלקין והחבורה שלכם, אתם סוכני המכירות של תעשיית הייאוש של נתניהו. כל מה שהוא מוכר לנו זה ייאוש, וייאוש והסתה, והוא מתייצב בליל הפיגוע – למחרת, סליחה – במוצאי הפיגוע המזוויע והנורא בתל-אביב, ומסית נגד אוכלוסייה שלמה, ומנצל את הבמה בדיוק כמו שהוא ניצל אותה כאן היום על הדוכן. ואתה היית להקת החימום שלו קודם, עזרת לו, הסברת לנו למה ארץ-ישראל השלמה ותל-אביב ועפרה ובית-אל הם אותו דבר, טרור הוא אותו דבר. זה לא אותו דבר; דין תל-אביב הוא לא דין עפרה, עפרה זה לא תל-אביב. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> את חושבת. <זהבה גלאון (מרצ):> אני חושבת. אני אומרת מה אני חושבת. <היו"ר יואל חסון:> השר אקוניס, אין קריאות ביניים לשר בממשלה. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> נכון, ואני אסכם. <היו"ר יואל חסון:> רצית להיות שר, אין קריאות ביניים. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני אסכם. <היו"ר יואל חסון:> שב, שב. זה המחיר של להיות שר. שב. אין מה לעשות. <זהבה גלאון (מרצ):> הוא לא סובל מזה שהוא שר. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אם אני אלך לכאן, אני יכול לקרוא קריאות ביניים? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני אעלה, אל תדאג. אני אדבר. <היו"ר יואל חסון:> אתה יכול לנסות. אדוני, תהיה סר למרותי, בסדר? תהיה סר למרותי. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> כרגע אתה הריבון. <היו"ר יואל חסון:> כרגע אני הריבון. נציג הריבון פה. <זהבה גלאון (מרצ):> גם זה זמני, אדוני. <היו"ר יואל חסון:> הכול זמני, גברתי, בפוליטיקה. הכול זמני. <זהבה גלאון (מרצ):> אני יודעת. בקצב הזה עוד מעט גם לא ייתנו לך את זה. <היו"ר יואל חסון:> נכון. <זהבה גלאון (מרצ):> השר אקוניס, אני התבקשתי לסיים, אז אני רוצה לומר, אתם פתחתם מחלקה חדשה, מחלקה שעוד לא הייתה בכנסת – מחלקת הגינויים. כל יום אתם מצפים מאתנו שנגנה ונתייצב לפי הסטנדרטים שלכם, ונסביר מה שאתם רוצים לשמוע. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> טוב, יאללה, משפט מחץ. <זהבה גלאון (מרצ):> מה לא היה טוב, אדוני השר? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> בואי נקדם, יש פה חקיקה – – <זהבה גלאון (מרצ):> את מה? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – אז מה מתקשקשים סתם? <היו"ר יואל חסון:> אדוני, אתה יכול להיות שר הגינויים. <זהבה גלאון (מרצ):> אה, אדוני השר. אוה, שבת שלום, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> קשקוש. זה מתאים לך. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לא שומע אותך. לא שומע, תצעק. <היו"ר יואל חסון:> אדוני השר ויושב-ראש המרכז, נא לא להפריע. נא לא להפריע. גברתי, תסיימי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> קשקוש, אה? מה שמדברים קשקוש, נכון? <היו"ר יואל חסון:> אנחנו צריכים לעמוד בלוחות הזמנים. נא לסיים. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, אבל יש פה שרים שמפריעים לנואם. <היו"ר יואל חסון:> נכון, אבל הנואמת כבר מפריעה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, לנואמת יש יום הולדת עגול היום. אני מציעה שתנהגו בה – – – <היו"ר יואל חסון:> יש לה היום יום הולדת? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> היום יום הולדת עגול. <זהבה גלאון (מרצ):> אני יורדת. <היו"ר יואל חסון:> אז רגע, רגע, רגע. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> 22, אה? <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת גלאון, רציתי לתת לך מתנה, עוד חמש דקות. רציתי לתת לך מתנה, עוד חמש דקות. <קריאות:> – – – <היו"ר יואל חסון:> יש כלל ידוע, חברת הכנסת גלאון, תקנון הכנסת – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> איך היא לא הביאה עוגה? <היו"ר יואל חסון:> חברי, אדוני השר, אין חגיגה בלי עוגה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא. במליאה. <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת גלאון, על-פי סעיף 32ג לתקנון הכנסת, חבר כנסת שבזמן נאומו – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> יש לו יום הולדת. <היו"ר יואל חסון:> – – יום הולדתו ממש חל, מקבל חמש דקות מתנה. את פספסת חמש דקות מתנה. נורא רציתי לתת, אולי בהזדמנות אחרת. גברתי, תודה רבה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חבר'ה, זה יום הולדת עגול, לא סתם. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת בן ארי, את מפריעה לדיון. <מירב בן ארי (כולנו):> לא, היא סוגרת עשור. <היו"ר יואל חסון:> אני לא רציתי להתייחס לגיל שלה. אני לא יכול להתייחס לגיל של חברת הכנסת גלאון, אבל אין ספק שהיא מלאת אנרגיה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חברת הכנסת גלאון היא בת 20 היום, אם מישהו לא הבין. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, חברים. מזל טוב לחברת הכנסת זהבה גלאון. ואני מבקש שהציבור בבית וקהל הבוחרים, חברת הכנסת גלאון, יעריך שביום הולדתך את נמצאת כאן אתנו; לא חוגגת עם בני משפחתך אלא עושה את עבודתך הנאמנה בפרלמנט, בכנסת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> קשקוש, ואז היא מקבלת קשקוש, הבנת? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> ואז אני אומר לה: קשקוש. <היו"ר יואל חסון:> אתה אומר לה קשקוש, אדוני. חברת הכנסת תמר זנדברג – לא נמצאת. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. אם אין לך יום הולדת היום, יש לך רק שלוש דקות. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> והוא גם לא בן 20. <היו"ר יואל חסון:> למה? הוא בן 25. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה רבה. חברת הכנסת גלאון, מזל טוב. נהוג בכנסת שחבר כנסת ותיק מברך מישהו, אז יש לי הזדמנות לברך אותך. אנחנו מאוד מעריכים אותך, אוהבים אותך, מאחלים לך מזל טוב ומקווים שיהיו לך הזדמנויות לחגוג באווירה קצת יותר נעימה וסימפתית. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> למה, מה רע ככה? מה רע? <היו"ר יואל חסון:> מה רע לה אתנו, אדוני? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני אגיד מה רע. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> למה, אמרנו לה דברים לא טובים? מה? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני השר, אדוני היושב-ראש, הציבור שכרגע צופה בנו בטלוויזיה, צופה ולא מאמין למשמע אוזניו. <מיקי לוי (יש עתיד):> מאמין גם מאמין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תראה מה קורה בארץ הזאת: אין ביטחון, יש פחד ברחובות. אפילו בתל-אביב אנשים חוששים לשלוח את הילדים שלהם לבתי-ספר. אין פתרונות, יש עוני, יש מצוקה, יש המון הבטחות, אבל משבר הדיור בעיצומו, מערכת הבריאות בקשיים, יש בעיות אמיתיות לציבור בארץ הזאת. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא יכול להיות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אבל הממשלה מתמקדת במשהו אחר, וזה כל כך טבעי וכל כך הגיוני שהם יביאו לנו היום חוק שאומר שגם הסטטיסטיקאי צריך להיות לאומי. איך ייתכן שהסטטיסטיקאי לא יהיה לאומי, אדוני היושב-ראש? <קריאה:> שלא – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> מה קורה פה? איפה הפטריוטיות של הסטטיסטיקאי? <מיקי לוי (יש עתיד):> דב, דרגת השכר שלו עולה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> בוודאי, ואיפה הפטריוטיות של השכר? ולכן אני מציע תיקון בהצעת החוק: לא ייקרא "הסטטיסטיקאי הלאומי" אלא "הסטטיסטיקאי הפטריוט הלאומי הציוני". <עיסאווי פריג' (מרצ):> ואסור שיקראו לו מוחמד. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> – – – שכחת. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני מתפלא על הממשלה, אני מתפלא על הממשלה שהיא מסתפקת במועט, שהיא לא מדגישה שה"לאומי" לא מספיק, הוא צריך להיות גם פטריוט; וה"פטריוט" לא מספיק, הוא חייב להיות גם ציוני, והוא חייב יום-יום להישבע אמונים לראש הממשלה ולממשלה כולה. עמיתי חברי הכנסת, בזה הממשלה שלנו עוסקת. חברים וחברות, זה היה מאוד מצחיק אם הבדיחה הזו לא הייתה עלינו. כי מי שלא מקבל את הפתרונות ולא מקבל את התשובות זה הציבור הישראלי; לא תשובות לביטחון, לא אפילו דיבורים על שלום, לא פתרונות לעוני, לא תשובות למצוקה, לא הצעות למערכת הבריאות הציבורית, לא שיקום של מערכת החינוך – שום דבר. סטטיסטיקאי לאומי פטריוט וציוני, זה מה שיביא לנו את הישועה. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת באסל גטאס. <אילן גילאון (מרצ):> סטטיסטיקאי לא יהודי? סטטיסטיקאי יהודי זה סטטיסטיקאי שנולד לאימא סטטיסטיקאית יהודייה. <היו"ר יואל חסון:> אתה חייב להתקדם בשורות, כי לוקח לך הרבה זמן, אדוני, להגיע. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> עוד מעט. אדוני היושב-ראש, יש שר במליאה? <היו"ר יואל חסון:> יש, אני אפשרתי לשר לצאת לכמה דקות. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> ראינו היום, חברי חברי הכנסת, את השר אקוניס עולה לדוכן – כנראה יש לו מחלה מידבקת, שירש אותה מהקדנציה הקודמת, וצר לו כנראה שהוא לא השר המקשר, שהוא לא יכול לעמוד ולהתנגח ולתת את משנתו, והוא עשה את זה היום, מצא הזדמנות, וכמובן, המשיך במסכת השקרים וההסתה, וגם, אני מוכרח להגיד, הבורות והשטחיות. בנאום שנשאתי בשעה מאוחרת בלילה, דיברתי קצת על הדגל, שכן תמיד אומרים "מרימים את דגל אש"ף", והוא חזר על זה היום, והוא עמד על זה שאנחנו לא מבינים. הוא זה שמבין שזה דגל אש"ף, זה לא דגל העם הערבי הפלסטיני. אז אני סיפרתי, הסברתי, ואני חוזר על ההסבר, ואני רוצה שתשמעו את זה: הדגל הזה הוא לא רק דגל העם הערבי הפלסטיני, הוא דגל האומה הערבית. והעם הערבי הפלסטיני, בהיותו העם האחרון שעדיין בלי עצמאות, הוא אימץ את דגל האומה, ודגל האומה מורכב מארבעה צבעים: לבן, שחור, ירוק ואדום. ואני מספר לכם מאיפה זה בא; זה בא משיר אדיר שכתב משורר עיראקי ערבי שחי בבגדאד בתקופת הכיבוש של המונגולים; שמו סאפי אל-דין אל-חילי. הוא הרביץ שירה וגאווה ועודד את העם הערבי להתנגד למונגולים, והוא כתב שיר מפורסם, שמתחיל: (אומר דברים בערבית), וממשיך עד שמגיע לאותו בית מפורסם, שאומר: (אומר בערבית ומתרגם:) "בידון" זה הלבן; (אומר בערבית ומתרגם:) – מה שאנחנו עושים לאנשים זה בצבע לבן, כלומר כולו מעשה טוב ומעשה אנושי; (אומר בערבית ומתרגם:) – שחורות משחור המערכות שלנו; (אומר בערבית ומתרגם:) – השדות שלנו ירוקים; (אומר בערבית ומתרגם:) – החרבות שלנו הן אדומות. <היו"ר יואל חסון:> תודה, אדוני. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> זה מקור הדגל. תלמדו את זה. זה הדגל שלנו. זה מסמל לנו את ההיסטוריה שלנו באזור. זה לא דגל של אש"ף. אנחנו נמשיך להרים אותו, זו לא התרסה נגד וזו לא אמירה פוליטית, זו אמירה היסטורית, רגשית, אמיתית, של העם שלנו. <היו"ר יואל חסון:> תודה. תודה רבה לך, חבר הכנסת גטאס. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – לא נמצא; חברת הכנסת מיכל רוזין – נמצאת אך מוותרת; חבר הכנסת אראל מרגלית – לא נמצא; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – לא נמצא; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – לא נמצאת. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – נמצאת גם נמצאת. בבקשה, גברתי, אנחנו רוצים שתגידי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> יש הרבה מה לומר. <היו"ר יואל חסון:> אני מסכים. זה הזמן לומר. מה שלא תגידי בשלוש דקות, לא תגידי גם ביותר, אז בבקשה, גברתי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חברי היושב-ראש חבר הכנסת יואל חסון, חברי חברי הכנסת, אני שמחה לראות את ספסלי האופוזיציה מלאים, ואני רוצה לומר לכם שלא תאמינו, יש קשר בין הצעת החוק המבריקה הזאת – וכפי שהיטיב לתאר חברנו השר יריב לוין, זאת הצעת החוק שבגינה הוא נכנס לחיים הציבוריים, עד כדי כך היא חשובה. אבל יש קשר בין הצעת החוק הזאת לבין מה שהממשלה מנסה להאכיל אותנו ב-36 השעות האחרונות; אתה יודע למה, חברי היושב-ראש? מדברים על סטטיסטיקה. אז מה מנסים להגיד לנו עכשיו? שזה אתם בעצם כל כך מודאגים מזה שמסתובב מחבל חמוש במקום עלום שאיננו יודעים מהו, בין שזה שכונה בצפון תל-אביב, בין שהצליח לברוח לדרום תל-אביב, בין שהוא נמצא במקום אחר בארץ – הסטטיסטיקה אומרת שיותר סביר שתיפגע מתאונת דרכים. ואני אומרת: תסלחו לי, מה הקשר? באמת, מה הקשר? אני לא רוצה להיפגע מתאונת דרכים ואני לא רוצה שמשפחתי ו/או חברי ו/או מי מחברינו או משפחותינו ייפגע מתאונת דרכים, ולא רוצה שייפגע ממחבל חמוש. עכשיו, הדבר הזה הוא דבר מטריד, מפני שזו הסתה והסטה של הנושא כדי לבלבל אותנו, כדי לזרות חול בעינינו, משום שבסופו של דבר אנחנו יודעים שאנחנו נמצאים במציאות – ואני יודעת, המציאות הזאת בהרבה מאוד חלקים בארץ, גם בירושלים – דיברתי על זה בנאום הקודם שלי, על הטרור הכלכלי, על העובדה שעסקים פה קורסים כתוצאה מהמצב. אנחנו כבר קהים לסכינאות, קהים לדריסות; כרגע אנחנו כבר, מסתבר, גם קהים לרובים אוטומטיים, אבל האם אנחנו ועד כמה אנחנו נהיה קהים לאותם עסקים שקורסים כתוצאה מזה שהם לא יכולים להתפרנס? כי הבן שלי היום יצא מהחוג, והוא לא רוצה לשבת במסעדה, כי הוא מפחד מהמחבל. ויש הרבה מאוד ילדים בארץ שמפחדים ממחבלים, לא רק בתל-אביב, זה ברור לגמרי. והמדהים מכול, שאנחנו באמת חיים את המציאות הזאת; את המציאות הזאת, שבה באמת מנסים למכור לנו – תסלחו לי – את הקשקוש הזה, שיותר סביר – ואתה יודע מה? אני מקבלת, אני מבינה סטטיסטיקה; כן, סטטיסטית יותר סביר שאתה תיפגע בתאונת דרכים. אגב, למה מספר תאונות הדרכים צריך לעלות שלוש שנים ברציפות? אבל גם למה מעשי הטרור חייבים להימשך? למה אף אחד לא מבין שמתחייבת כאן איזו הסתכלות אחרת על המצב? זה לא רק הידברות, חברי יואל חסון, זה לתת תחושה לעם הזה שיש תקווה, ושהוא לא הולך ביום שישי בצהריים לשבת באיזה מקום באיזו עיר, בתל-אביב, ולפתע פתאום יגיח משמאלו מחבל עם עיניים רושפות ויבקש לירות לכל עבר. מתי לעזאזל יחזירו קצת תקווה לעם הזה? אז הנה, בואו נספק את התקווה לעם הזה, בואו נפסיק לקרוא לסטטיסטיקן "הסטטיסטיקן הממשלתי" – – <היו"ר יואל חסון:> הלאומי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – ועכשיו נקרא לו "הסטטיסטיקן הלאומי", כי זה מה שיעזור לאזרחי מדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. תודה רבה לך, חברת הכנסת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת איציק שמולי – לא נמצא; חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר. חברת הכנסת עליזה לביא – את רוצה. בבקשה, גברתי. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, אדוני, אני ממש משתתפת במבוכה, שאתה גם חלק ממנה, כי לשבת בראש ישיבה כזו בימים כאלה קשים ולנהל דיון על חוק לא ברור, שזה באמת עיקר הזמן שהממשלה הזאת נותנת לנו מתנה – כן, מתנה מאוד גדולה – בימים הקשים הללו, כשכל כך הרבה ילדים לא הלכו היום לבית-הספר, כשהרבה מאוד הורים נשארו בבית, כשאנחנו לא רואים מה יקרה פה מחר. מילות הרגעה לא שמענו, שמענו בדיוק את ההפך. היום באנו ודיברנו, ואמרו קודמי, על משחק הכיסאות שיש כאן בממשלה הזו. שרים לא רוצים דברים, מחליפים, משנים, מעבירים; שר כזה – לא מתאים לו, וזה מוצא פתאום שיש לו ניגוד עניינים וניגוד אינטרסים, ומשחקים על משחקים על משחקים. אבל אני רוצה לנצל את הדקה וחצי שיש לי כאן לדבר על משהו שהוא לא משחק, על כך שמבקשים להעביר את השידור הציבורי ולהוציא אותו מירושלים למודיעין. את הדבר הזה אסור לנו לעשות, ואסור לתת לזה יד. היו על זה כמה דיונים. אדוני היושב-ראש, השידור הציבורי לפי החוק חייב להישאר כאן בירושלים. כאן מקומו, בין כנסת ישראל לבין בית-המשפט העליון לבין הספרייה הלאומית שנבנית לא רחוק מכאן. השידור הציבורי צריך להיות ולצאת מכאן מירושלים. לא יעלה על הדעת שאת השידור המסחרי, את ערוץ 10, את ערוץ 2, העברנו בחוק לכאן לירושלים, ואת השידור הציבורי – אומנם אומרים לנו שזה רק זמני, אבל מה לא יותר קבוע מהזמני? השידור הציבורי אסור לו, גם בהיבט הלאומי – הנה, אנחנו מדברים פה על לאומי במקום ממשלתי – אז, אדוני ראש הממשלה, קודם כול השידור הציבורי, לפני עוד איזה חוק עלוב על סטטיסטיקה לאומית ממשלתית – השידור הציבורי במדינת ישראל חייב, אבל חייב, להישאר בירושלים. יש פה הרבה מאוד אנשים שעובדים בירושלים. השידור הציבורי צריך להישמע מירושלים, ולא יעלה על הדעת שאת השידור המסחרי הכרחנו, והרבה מאוד כסף פרטי ניתן והועבר כדי לעבור מתל-אביב לירושלים או לסביבות ירושלים. התירוצים העלובים שאין שטח, אין מקום, עולה הרבה – אז המכירה של השטחים הגדולים כאן בירושלים, של האזור הזה של השידור הציבורי, יפה שעה אחת קודם; אי-אפשר כמחטף פתאום להעביר – ולמה דווקא למודיעין? מה השיקולים שעומדים פה מאחורי זה? אני יכולה באותה מידה לשאול על השינוי הזה, מעניין מי מרוויח כאן מכל ההדפסות האלה של השינוי לסטטיסטיקן הלאומי במקום הממשלתי. אז, אדוני היושב-ראש, אני מודה לך, אבל אני מבקשת לחשוב פעם שנייה. השידור הציבורי הוא לא משחק כיסאות כמו שהשרים בממשלה הזו מרגילים אותנו. השידור הציבורי, גם לא באופן זמני, אסור לו לעזוב את ירושלים. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת לביא. חבר הכנסת עפר שלח – מוותר; חבר הכנסת ישראל אייכלר – לא נמצא. חברת הכנסת רויטל סויד – בבקשה, גברתי. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, השר, חברי חברי הכנסת, יש פה איזשהו פרדוקס. אנחנו נמצאים בעיצומו של גל טרור; אנחנו נמצאים בתחילתה של אינתיפאדה שלישית; אנחנו נמצאים במצב שבו היום יש דקירות בירושלים, ומחבל חמוש מסתובב באזור גוש-דן ולא מוצאים אותו מאז יום שישי, וזה אחרי שהוא רצח שני בחורים צעירים, שלושה יחד עם נהג המונית. ומה מציעה הממשלה? מה מציעה הממשלה כדי לפתור את התופעה הזאת, לפתור את גל הטרור הזה? הייתי מצפה מראש הממשלה, שאם הוא לא מצליח לפתור מה שהוא לא מצליח לפתור, שפשוט יבוא ויגיד "אין לי מה לעשות". אבל מה הוא מציע במקום? מה מציע היום השר ארדן, וגם לקח הצעת חוק משנת 2013 והוא משנה אותה? לאפשר למאבטחים לקחת נשק הביתה. הלוואי שאם בכך שמאבטחים היו לוקחים נשק הביתה היינו פותרים את הטרור. אם זה היה פותר את הטרור היינו כולנו מתייצבים ומצדיעים ומצביעים וגם מצדדים ותומכים. אבל תשימו לב מה קורה למי שלוקח נשק הביתה. מאבטחים, סוהרים, שוטרים, או כל נשק שמגיע בדרך זו או אחרת – כמה נשים נרצחו על-ידי בעלים שהיו סוהרים או מאבטחים? כמה אזרחים נרצחו בנשק שהוחזק באופן חוקי כי נלקח ממקום העבודה – וכתוצאה מכך היו מקרים אובדניים או פגיעות במשפחה? כמה? אז מה אנחנו עושים? אדוני ראש הממשלה, באמת, וגם השר ארדן, אני רוצה לעמוד פה היום ולהגיד לכם: תמגרו את הטרור, תלחמו בו, אבל דבר אחד אל תעשו – אל תפתרו בעיה שאתם לא מצליחים לפתור באמצעות סיטואציה שרק תביא ליותר אובדן של חיי אדם, נשים, ילדים, התאבדויות, וכל מה שאנחנו חווים וחווינו. לא סתם רק לפני שנתיים החוק הזה תוקן וחוקק. ב-2013 הוחלט שמאבטחים לא יוכלו לקחת את הנשק. למה? זה לא חוק שחוקק או תוקן לפני 30-20 שנה והוא כבר לא אקטואלי. הוא הכי אקטואלי היום – – <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – יותר מתמיד. לכן, כשלא מצליחים לפתור בעיה – לא סתם בעיה – כשלא מצליחים להתמודד עם גל הטרור, לא מביאים טרור נוסף לבתים של אזרחים פרטיים. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, גברתי. חבר הכנסת אורן חזן – לא נמצא. חברת הכנסת קסניה סבטלובה – נמצאת. בבקשה, גברתי. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו התכנסנו פה היום בעצם כדי לדון בחוק משמעותי מאוד, כיצד אנחנו משנים שם אחד לשם אחר. באמת זה משהו כל כך מכריע. אני לא רואה שכולכם פה דרוכים, וזה מוזר לי. למה בעצם? כי ההחלטה הזאת גורלית; היא תשפיע על הגורל של כולנו. ואם כבר אנחנו בעניין של החלפת שמות, אז אני מציעה שאנחנו נחליף עוד כמה שמות, עוד כמה תארים של אנשים שמשפיעים על החיים של כולנו. אם כבר, אפשר לכנות את היועץ המשפטי לממשלה "היועץ לענייני משפחת נתניהו"; את אבי שמחון, היועץ הלאומי לכלכלה, אנחנו מכנים "היועץ לענייני גזענים". אבי שמחון, להזכירכם, המינוי החדש שבנימין נתניהו מתגאה בו. אותו היועץ התבטא באופן גזעני ומחריד גם נגד משפחות ברוכות ילדים וגם נגד העולים מחבר המדינות, ציבור של מיליון איש לפחות – אני מדברת פה על אלה שעלו מחבר המדינות יחד אתי בעלייה של שנות ה-90 – הוא מכנה אותם "גוף זר", "אלמנט זר במדינת ישראל" – אנשים שלא שייכים לפה. אפשר להמיר אותם גם בעובדים זרים, אפשר להביא לפה עכשיו מיליון אפריקנים ולהוציא את אלה ולשים את אלה, וזה לא משנה בכלל. אדם כזה, שמעכשיו אני מכנה אותו "יועץ לענייני גזענים", כי הוא הגזען הראשי – הוא לא היועץ הראשי, הוא הגזען הראשי. אני שוב חוזרת ואומרת לכם: בן-אדם כזה, אין לו דבר וחצי דבר עם המדיניות הכלכלית של מממשלת ישראל. הרי ראש הממשלה שלנו, לא הוא שהבטיח לנו שהוא יהיה ראש הממשלה של כולם? אם הוא ראש הממשלה של כולם, מדוע הוא ממנה אנשים שתוקפים בצורה כל כך חדה, בצורה כל כך בוטה, חלקים כל כך גדולים בציבור הישראלי? מה יש לו לאבי שמחון נגד משפחות ברוכות ילדים? מה יש לו נגד העולים מחבר המדינות? ואולי הוא שכח עוד מישהו? אולי אנחנו צריכים עכשיו לראיין אותו קבל עם ועדה ולברר מה דעתו לגבי עובדים זרים, גם לגבי ערבים אזרחי מדינת ישראל? אולי גם הם לא מוצאים חן בעיניו? ומי בעצם כן מוצא חן בעיני אבי שמחון? אני רוצה שהוא יראה לי ויצביע לי, חוץ מאדם אחד שמינה אותו לתפקיד, שזה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמינוי אחרי מינוי – מינויים גרועים, מינויים מסוכנים למדינת ישראל. מינויים, כמו שהוא בעצם ממשיך במסורת שלו של שיסוי, פילוג, של הסתה נוראית. גם האנשים שלו, שהוא ממנה האחד אחרי השני, מבצעים את דברו, נמצאים כאן כדי לשסות אותנו האחד בשני. רבותי, הציבור שלנו, בעצם מה שאנחנו עושים, אנחנו הולכים שבי אחרי האנשים האלו. ואנחנו אומרים: כן, אוקיי, בסדר. הערבים הם האויבים? בסדר. היום, כמו ברומן הנפלא, "1984" של אורוול, אנחנו אומרים: כן, תמיד היינו אויבים שלהם. איסטאסיה תמיד נלחמה באיראסיה, וזה היה ככה תמיד. בנימין נתניהו קם ועומד ומסית נגד אזרחי המדינה הערבים, ערביי ישראל, ואומר: הם האויבים שלנו, תסתכלו עליהם. לא אני, לא האיש שאמון פה על ענייני ביטחון, אני ממנה לכם את האויבים. אני עכשיו משסה בכם ציבור שלם. אתם תשנאו האחד את השני: יהודים ישנאו את הערבים, הוותיקים ישנאו את העולים, העולים ישנאו את הצברים, אלה ישנאו את החרדים. זה מה שרוצה בנימין נתניהו להשיג. <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> אם אנחנו לא נתנגד גם לחוק הזה, בין היתר, שזה מהחוקים הגרועים שאני ראיתי, הוא יעלה לתעשייה מיליוני שקלים וגם הרבה דם רע שאנחנו לא נוכל להתמודד עם זה אחרי זה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת סבטלובה. חבר הכנסת עמר בר-לב – מוותר. חברת הכנסת יעל גרמן. <יעל גרמן (יש עתיד):> מוותרת. <היו"ר יואל חסון:> מה, זה בגלל השר אקוניס? הוא הצליח לשכנע אותך? אני מתפלא. <יעל גרמן (יש עתיד):> הוא היה מעל ומעבר. <היו"ר יואל חסון:> חשבתי שאולי את תסבירי מה זה החוק הזה סוף-סוף, שמישהו יתייחס לחוק הזה. <יעל גרמן (יש עתיד):> לא. בטוח אופיר אקוניס הכי קהילתי. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת אחמד טיבי – לא נמצא. חבר הכנסת איתן כבל – בבקשה, אדוני. <קריאה:> התחממת? <איתן כבל (המחנה הציוני):> התחממתי. <קריאה:> איתן עצבני. <היו"ר יואל חסון:> בצדק. יום קשה עבר על כולנו. <קריאה:> יגידו שאתה – – – <היו"ר יואל חסון:> עובר, אתה אומר, עוד. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברותי וחברי, רשמת פרלמנטרית, קודם כול, סליחה, אני אדבר, כי זה מקום העבודה שלנו. פרי, למה אתה מתבאס שאני מדבר? <יעקב פרי (יש עתיד):> אני לא מתבאס, אני מאזין. <איתן כבל (המחנה הציוני):> זו האוזן הנכונה? רק לוודא. ברשותכם, דווקא רציתי לדבר, אדוני השר, על נחיתתו הרכה סוף-סוף של השר דרעי במקום שאליו ערג. לרגע באמת חשבתי שהוא עזב את המשרד כי הוא לא רוצה לחתום על מתווה הגז, על סעיף 52. ותראו איזו לוליינות. בסוף מה העניין? הוא עזב את הכנסת והממשלה בגלל משרד הפנים, והוא חוזר למשרד הפנים. איזה סיבוב יפה. אבל, חבר הכנסת מאיר כהן, ואני אומר את זה לכולנו פה, אם כבר הוא מגיע למשרד הזה אחרי הסיבוב הגדול הזה, למה ראש הממשלה חילק לו כבר את הכסף? ראש הממשלה כבר חילק לו את הכסף, לא נשאר לו כלום. אדוני יושב-ראש הכנסת, אין יום גדול לכנסת ישראל מזה – ובכלל, למה צריך לדבר על הסטטיסטיקאים? בואו נקבע את היום הזה ליום שובו של השר דרעי למשרד הפנים. יש לנו ימים ביומן, נעשה גם את זה. אני כל הזמן ניסיתי להסביר, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת דב חנין, שכל הסיפור הזה שסיפר לנו אריה דרעי, שהוא לא רוצה לחתום על סעיף 52 – הוא פשוט מעולם לא סבל ולו יום אחד, חברת הכנסת זהבה גלאון, להיות במשרד הכלכלה. דקה הוא לא רצה. היו לו גירודים בגוף. מה יכול היה לעשות במשרד הכלכלה, לטפל בסככות לשומרים? מה, מה מרוויח מזה? מה? במשרד הפנים הוא אחראי – מי נכנס, מי יוצא, מי בא, מי מתגייר שרוצה לבוא – לא יתגייר, תתגייר בחו"ל קודם, תבוא לפה. בן-זוג, בת-זוג. למה את זה הוא לא החזיר? למה את השבת הוא החזיר ואת זה הוא לא החזיר? אני שואל אותך; את אמרת לי קודם, חברת הכנסת יעל גרמן, שיבחת את עשייתו המופלאה, שאת השבת הוא החזיר. השבת – הוא הפקיד אותה אצל ראש הממשלה. הפקיד את השבת. ואני שואל אותך, למה את הדברים האחרים הוא לא הפקיד? למה? אם הוא כזה לא רוצה למצוא את עצמו בהתנגשות. אני מנסה להבין. אני מנסה להבין, למה את השבת הוא כן מפקיד – את יודעת מה זה להפקיד את השבת? את יודעת כמה מתו על השבת הזו והוא ככה מפקיר אותה? <יעל גרמן (יש עתיד):> מה דעתך שהוא חושב אולי – – –? <איתן כבל (המחנה הציוני):> את יודעת מה? יכול להיות, לא נעים לו להגיד את זה בקול. <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. <זהבה גלאון (מרצ):> אולי השבת תגן על ראש הממשלה כמו שהגנה עליו? <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת גלאון. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לכן – אדוני היושב-ראש, אני יודע שאתה בלחץ של זמן. <היו"ר יואל חסון:> אני לא. הממשלה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני לא יודע. אני רואה את האנשים זעים. <זהבה גלאון (מרצ):> השר אקוניס לא קובע לך את סדרי הדיון. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> לא אני קובע. יש תקנון – שלוש דקות. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> חבר הכנסת, אדוני השר אקוניס, מי יעצור אותך? יש איזה תקנון שיכול לעצור אותך בדיבור? גז יוצא כל פעם שאתה מדבר, גם בשיחה קצרה. <קריאה:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> כן. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת כבל. חבר הכנסת אקוניס, אני מאחל לך לחזור לספסלי הכנסת כמה שיותר מהר ולחוות נאום של שלוש דקות. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אל תבנה על זה. <היו"ר יואל חסון:> אני בכל זאת מאחל לך, מותר לי. חבר הכנסת זוהיר בהלול – בבקשה, אדוני. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אני יודע, חברים, שזה לא פופולרי לעלות על הדלפק, על הפודיום, ולנאום, אבל אני עושה את זה פעם ב-, אז תסבלו אותי ותקשיבו, במטותא מכם. הידיעה הסנסציונית שהגיעה אלינו בשעות האחרונות, שבנימין נתניהו חוזר בו מהחלטתו להקציב 15 מיליארד שקלים לציבור הערבי, והוא מינה שני שרים, שני מיניסטרים רמי-דרג, יריב לוין וזאב אלקין, כדי להציב תנאים לקבלת הסכום – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – – זו הסנסציה. בוזגלו השווה? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> כן, בוזגלו השווה. זה מבחן בוזגלו שלכם, בואו נבדוק את מבחן בוזגלו שלכם. אז להלן תשובתו של העומד מולכם אל בנימין נתניהו: אני כורע ברך, יעל גרמן, אני כורע ברך אל מול הוד רוממותו מלך ישראל בנימין נתניהו ומתחייב כדלקמן: אני מתחייב להצביע בעד ביבי כמלך ישראל. <יעל גרמן (יש עתיד):> מלך יהודה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אני מתחייב להצביע על מגילת השבעתו של ביבי כראיס ללא מתחרים עד קץ החיים. קולותינו, הערבים, מובטחים לך, מר נתניהו; 3. מתחייבים אנחנו להיות נאמנים לרוח ההסתה והגזענות שלך, בנימין נתניהו; 4. אנחנו מתחייבים שבנינו ובנותינו ישירו הלל לביבי במסדר הבוקר בכל בתי-ספרנו; 5. מתחייבים אנו לדקלם כל אמירה של ביבי פעם בשעה, 24 פעמים ביממה; 6. מתחייבים אנו לשאת את תמונתו של ביבי במקום תעודת הזהות, שאותה לא נישא יותר לעולם; 7. מתחייבים אנו לדקלם את אילן היוחסין של משפחתו של בנימין נתניהו. <היו"ר יואל חסון:> כולל הכלבה קאיה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> כולל הכלבה; 8. מתחייבים אנו, הערבים, לשיר את שיר בית"ר יום-יום, 365 פעמים בשנה; 9. מתחייבים אנו להמיר את השם היותר-פופולרי בחברה הערבית, מוחמד, בשמו של ביבי – כל יילוד שייוולד בחברה הערבית, ייקרא שמו בישראל ביבי; 10. מתחייבים אנו ללמוד את משנתו, הליכותיו, אמירותיו, חליפותיו ממחלפותיו של ביבי, וגם לאמץ את הענווה המפורסמת שלו, כדי שנשאף לשלמות, לאותה שלמות של בנימין נתניהו, האיש הכול-יכול, מלך ישראל, וכך אולי הוא ימחל לנו ויעניק לנו בחזרה את 15 המיליארדים טבין ותקילין. אנחנו מתחננים בפניך, אדוני מלך ישראל, כורעים ברך. תודה רבה אם תיעתר לבקשתנו. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. אחד הטובים שלך. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. יש לך סטנדרט גבוה לעמוד בו עכשיו אחרי הנאום של זוהיר בהלול. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני אשתדל לעמוד בסטנדרט של זוהיר. אדוני היושב-ראש, חברים, שרים, נכבדי – קצת שקט בצד השמאלי. תראו, חברים, זהבה, עזבי את האוזנייה, בבקשה. אומנם איחולי לך – 120 כ-20, ככה אומרים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> עיסאווי, 100 כ-20, זהבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> 100 כ-20, זהבה. אתה יודע מה, כבוד השר, חברים, חבר הכנסת יעקב פרי, יש סרט שנקרא "פינוקיו" – שמעת עליו? הסרט הזה, יצא לי לראות אותו עשרות פעמים. אני יושב בבית, ועם הילד כל הזמן חוזר. תאר לעצמך שהיה לנו ראש ממשלה מבובת עץ – איך אפו היה נראה? קילומטרים, מרוב שקרים, ומרוב דברים שנאמרים שלשום, ויום למחרת חוזר בו מהם. אני ממשיך בקו של חבר הכנסת בהלול. ראש הממשלה עכשיו יוצא בהצהרה פופוליסטית לרצות את החברים. אני מתנה תנאים; עזוב את הסטטיסטיקאי הלאומי שרשות השידור הלאומית הישראלית קדמה לו – הוא מתנה תנאים. פתאום ראש הממשלה נבהל, והוא מחליט, קצת, להסתכל על החצר האחורית של המדינה, קצת. יוצאים השרה גילה גמליאל והשר כחלון לראיונות, גאים בהישג ובכל מה שעשו, ואז ראש הממשלה בנימין נתניהו מחכה להם בפינה ועושה מעקף, עקיפה, כמו שהוא טוב בזה – ב-52 וכל העקיפות שאנחנו ראינו – עושה את המעקף ואומר: אני חייב סיכול ממוקד למה שהוצאתי, לשקר שאמרתי, איך אני אחזור בי? ומה הוא בוחר? מי המסכלים האמורים לבצע את המשימה? השר אלקין והשר יריב לוין. ואכן, הם – לא, אופיר אקוניס לא עכשיו. הוא שר טוב, הוא בחלל, הוא לא מתעסק עם זה, הוא נמצא במקום אחר. אז השר אלקין והשר יריב לוין אמורים להיות המסכלים. ברכות לראש הממשלה, אתך שום דבר לא נגמר עד שזה נגמר; וברכות לסטטיסטיקאי הלאומי. איך אמרנו? אסור שהסטטיסטיקאי, יקראו לו אחמד או מוחמד, דיר באלכ. אסור שהסטטיסטיקאי – אז ברכות. <נחמן שי (המחנה הציוני):> זה השם הכי הפופולרי בישראל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אגב, רשות האוכלוסין טעתה, ובא הסטטיסטיקאי הממשלתי ותיקן. אבל עכשיו אני מתקן אותו, רוצה שהוא יהיה סטטיסטיקאי לאומי – למה? שלא יטעה. תודה, אדוני. <היו"ר יואל חסון:> הנה, הקדמתי, אתה רואה שידעתי, צפיתי את הבאות. בבקשה, חברים, שימו לב, צפיתי את הבאות. השר אקוניס יעלה לדבר, אבל רק חמש דקות. אבל רק חמש דקות. בואו נראה את השר אקוניס – עד חמש דקות. הנה, אתה רואה, התקנון, פלאי התקנון. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> תודה לך, אדוני היושב-ראש. הדברים האלה הם לאור דרישת הקהל. האופוזיציה דרשה שאני אדבר, ולכן אי-אפשר שלא להיענות לבקשתה של האופוזיציה הכל-כך אחראית ומסורה שיש לנו. אני שמעתי, אדוני, בקשב רב, את הטיעונים כבדי המשקל נגד הצעת החוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה, שבה אנחנו מציעים דבר נורא פשוט: לשנות את תואר התפקיד של הסטטיסטיקן הממשלתי, כפי שאולי אוהבים בחלק מסיעות האופוזיציה, כפי שהמצב היום, כך שייקרא הסטטיסטיקן הלאומי. זו ההצעה, ועל כך מתקיים כאן, אדוני, סימפוזיון שלם במשך שעה וחצי כאילו – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> הישראלי. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> הלאומי. אני מייד אגיע גם לישראלי. תאמין לי, לבקשתו המיוחדת של חבר הכנסת פריג'. ובכן, כאילו תמו, אדוני, כל האתגרים והמאבקים, כולל המאבקים הפרלמנטריים. זה ודאי יהיה שובר השוויון בבחירות 2019. בבחירות 2019 ישאלו: מה היה קו פרשת המים בכהונתה של הממשלה הזאת? ואז יגידו חברי האופוזיציה: הצעת החוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה. עכשיו לעצם העניין. חבר הכנסת שי, אתה היית בדיונים, וחבר הכנסת פריג', שנדרך לרגל השינוי שאני דרשתי להכניס בחוק השידור הציבורי, שיהיה "השידור הציבורי הישראלי" – נכון שזה חשוב, חבר הכנסת גילאון? <עיסאווי פריג' (מרצ):> הלאומי. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> קודם כול ביטלנו את האגרה, שזה חשוב, וגם "הישראלי" זה חשוב. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> מה את צועקת פה, חברת הכנסת נחמיאס? את חברה, למיטב ידיעתי, במפלגת העבודה הישראלית. חבר הכנסת כהן – כך נקראת מפלגת העבודה, "הישראלית". גם חבר הכנסת זוהיר בהלול חבר במפלגת העבודה הישראלית, ואתה, חבר הכנסת חסון, לפני שעשית את הטעות ועברת לקדימה – כי תראה איך מתקדמים צעירים בליכוד, מגיעים בגיל צעיר להיות שרים. היה יכול להיות שר מטעם הליכוד, עבר לקדימה; היה חבר בתנועה לאומית ליברלית. <היו"ר יואל חסון:> איפה הליברליות היום, אדוני? תראה לי ליברליות. אני לא מזהה פה ליברליות. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> פה, אל תדאג, תודה רבה לך על הדאגה. לא, מהרגע שעזבת אתה לא יכול יותר להטיף ביקורת. <היו"ר יואל חסון:> מכיוון, אדוני, שאתה מדבר עלי, אני אתן לעצמי היתר לענות לך אחר כך. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> מאה אחוז, בבקשה. אבל לא השמצתי, רק אמרתי עובדות. <היו"ר יואל חסון:> בסדר, אני לא אתן לעצמי היתר. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אתמול, חבר הכנסת שי, או חבר הכנסת טרכטנברג, היה יום הלשון העברית, אתמול זה היה, אף שבישראל הערבית היא שפה רשמית, ומותר להשתמש בה גם פה, מעל דוכן הנואמים. היה, חבר הכנסת פריג', יום הלשון העברית – למה? <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> משום שמה לעשות, מה לעשות – אני לא צופה בערוץ 33, אינני יודע. <קריאות:> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> – – – ישראל היא מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי. מה הבעיה עם כל המונחים הללו? אדוני היושב-ראש, יש כאלה שיש להם בעיה, וזאת זכותם, זאת זכותם, אבל לנו אין בעיה. ולכן אנחנו משנים גם את השם בחוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה. ולחברת הכנסת גלאון, ובזה אני מסיים, כי אני אעמוד בזמנים – קודם כול, יום הולדת שמח. ברכות. בעניין זה אין קואליציה ואין אופוזיציה. אבל את הערת כמה הערות לגבי תפקודי ותפקוד חברי. בדמוקרטיה ממשלה נבחרת כדי למשול, ואת זאת אנחנו עושים. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, השר אקוניס. אנחנו ניגשים להצבעה. ההצבעה עכשיו, בבקשה. הצבעה מס' 13 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 38 נגד – 31 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (מס' 4) התשע"ו–2015, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> 38 בעד, 31 נגד. אני קובע שהצעת החוק עברה ותועבר להמשך דיון בוועדת החוקה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יואל חסון:> אני מצרף את הצבעתה של – סליחה? <קארין אלהרר (יש עתיד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת קארין אלהרר הצביעה בטעות "נוכח" והיא נגד. אני לא משנה, בכל זאת, את תוצאות ההצבעה. תעבור לוועדת החוקה. <הצעת חוק המשטרה (תיקון מס' 9), התשע"ו–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/995); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יואל חסון:> אנחנו עוברים להמשך סדר-היום: הצעת חוק המשטרה (תיקון מס' 9), התשע"ו–2015, קריאה ראשונה. יציג את החוק השר ארדן, שלא נמצא; השר אורי אריאל במקומו. בבקשה, אדוני. סליחה, השר כץ ישיב במקום השר ארדן – יציג את החוק, סליחה. בבקשה, אדוני. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> שלום, גברתי, מזל טוב לחגיגות יום ההולדת. בת כמה גברתי? <קריאות:> – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> מה קרה? מה קרה? אני יודע שבגיל 40 עוד לא מתביישים. <קריאות:> – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברת הכנסת זהבה גלאון, שתזכי להרבה חורפים טובים, וגשם ומשקעים, שהכינרת תתמלא לנו, ושאת שאר ימי ההולדת תבלי במקומות יותר טובים בשעות האלה. כנסת נכבדה, אני מתכבד להציג בפניכם ולבקשכם לאשר בקריאה הראשונה את הצעת חוק המשטרה (תיקון מס' 9), התשע"ו–2015. סעיף 102א לחוק, שעניינו הקצאת שוטרים בתשלום לרגל אירוע או פעולה, קובע כי אם אדם ביקש שלרגל אירוע או פעולה מטעמו תקצה המשטרה שוטרים לשם שמירה על הסדר הציבורי ושלום הציבור באירוע, רשאי קצין מוסמך להקצות לאירוע שוטרים בתשלום; קצין מוסמך מוגדר כקצין משטרה בדרגת פקד ומעלה, המשמש כראש משרד סיור, שהסמיך לכך ראש אגף המבצעים במשטרת ישראל. מטרת התיקון המוצע היא לאפשר לראש אגף המבצעים להסמיך כל קצין משטרה בדרגת פקד ומעלה, ולא רק את מי שמשמש כראש מדור סיור. הדבר יאפשר להסמיך קצינים בתחנות ובמרחבים השונים במשטרה, אשר משמשים בתפקידים זהים או מקבילים לראש משרד סיור, זאת כל עוד תפקידם חופף לכך מבחינה מהותית. כך, לדוגמה, מוסמכים כיום קצינים המשמשים בתפקידים של קצין שיטור וקהילה או קצין אגף מבצעים בתחנה. בדומה לשוטרים רבים במשטרה, גם שוטרי תנועה מועסקים בעבודות בתשלום – ליווי מטענים חריגים, עבודות בכביש ואירועי ספורט. העסקתם מפוקחת על-ידי קציני התנועה, שמטבע תפקידם וניסיונם הם בעלי המומחיות המקצועית לקביעת היקף ההעסקה וטיבה, ואינם נכנסים תחת ההגדרה של קצינים המשמשים כראש משרד סיור, לפי נוסח הסעיף היום. לפיכך, מוצע לתקן בסעיף 102א(ה) לחוק את ההגדרה של קצין מוסמך ולכלול בה גם את הקצינים המקצועיים הרלוונטיים שיוסמכו בידי ראש אגף המבצעים, כך שייקבע כי קצין מוסמך הוא קצין משטרה בדרגת פקד ומעלה, שהסמיך לכך ראש אגף המבצעים במשטרת ישראל. ובאופן זה, האחריות הכוללת למנות שוטרים בתשלום תישאר גם בידי גורם מטה בכיר במשטרה. לאור האמור לעיל, אבקשכם לאשר את החוק המוצע בקריאה הראשונה ולהעבירו לוועדת הפנים והגנת הסביבה לשם הכנתו לקריאה השנייה והשלישית. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני השר. אני מבקש לעדכן את חברי הכנסת שב-20 הדקות הקרובות הדיון לא משודר בערוץ הכנסת, אז הביאו את זה בחשבון, מבחינת הרצון שלכם לעלות לדבר. ראשונת הדוברים, חברת הכנסת רויטל סויד – מעוניינת? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> תראה, אני רציתי לוותר, אבל עכשיו, אחרי מה שאמרת – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יואל חסון:> גברתי, אף אחד לא רואה שאת מוותרת. אז אני אדווח כשיחזור לכאן לשידור. אין בעיה, אני אעדכן אתכם. בבקשה, חברת הכנסת רויטל סויד, שלוש דקות לרשותך. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> עכשיו, כשזה לא משודר בערוץ הכנסת, אני רוצה לשאול – אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת – מישהו מכם צפה בתוכנית "עובדה" ששודרה לפני כשבוע? <יואב קיש (הליכוד):> למי יש זמן לטלוויזיה? – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> יפה. מישהו מכם ראה את התחקיר על אודות התנהלות המכון לרפואה משפטית כפי שהוא היה – לא כמו שהוא מתנהל היום, כשבראשותו ד"ר חן קוגל – אלא כפי שהוא התנהל במשך עשרות שנים? אז, אדוני, חברי חבר הכנסת קיש, גם אני לא צפיתי, כי גם לי לא היה זמן. אבל הייתה לי הזכות להשתתף – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אני צפיתי – – – ויהיה פה דיון בשבוע הבא, ביום רביעי, בנושא. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> נכון, ויש לנו דיון על זה בוועדת החוקה בשבוע הבא. – – – הייתה לי הזכות להשתתף בתוכנית הזו בגלל היכרות אישית של פעילות המכון. אני מבקשת מכל חברי הכנסת לראות אילו עוולות ואילו פגיעות משפטיות אירעו במכון כפי שהוא היה בשנים קודמות. ואני מדגישה, לא כפי שהוא מתנהל היום, כי מי שחשף את כל הפרשיות והשחיתות זה מנהל המכון היום, ד"ר חן קוגל. ולמה אני מתכוונת – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> איש משכמו ומעלה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> נכון. – – – שחשף את כל מה שמתנהל שם היום, וכמעט גם שילם על זה מחיר יקר, ונקווה גם שלא ישלם על זה מחיר יקר. ולמה אני מתכוונת? המכון לרפואה משפטית הוא גוף שאמור להיות גוף אובייקטיבי. הוא גוף של המדינה, הוא משרת את כל מי שאמור לבקש ממנו חוות דעת. כך זה בכל הארצות בעולם. בארץ יש רק מכון אחד. רק כדי לסבר את האוזן, ברשות הפלסטינית יש מעל שלושה מכונים, קוראים לזה שלושה וחצי. בארצות אחרות יש כמה מכונים, ואין מונופול לגוף אחד, למכון אחד בארץ. מי שנעזרת במכון הזה באופן טבעי זו כמובן הפרקליטות. בניגוד למז"פ, שנמצא, למשל, במטה הארצי, כחלק מהמשטרה, ומוגדר כחלק מהחקירה, ומוגדר כמי שאמור לסייע בפענוח של פשעים ועבירות, במכון לרפואה משפטית יש רופאים שאמורים לתת חוות דעת אובייקטיבית, האם אדם שעבר תאונת דרכים, ממה הוא נפטר; כאשר יש תאונה בצבא – כדי לבוא ולבחון; כאשר יש עבירה פלילית, לבדוק כתוצאה ממה האדם מת, האם כתוצאה מהעבירה ואיך. ומה שהתגלה בתחקיר – ואני לצערי, אקצר, זה גם לא משודר, אז חבל גם להאריך, אני אעשה את זה כשזה יהיה משודר. אבל מה שהתגלה שהיה במכון לרפואה משפטית בשנים קודמות זה שינוי של חוות דעת, שינוי באופן שיתאים את עצמו לאג'נדה של המשטרה או של התביעה. זה שינוי באופן כזה שבהתחלה אמרו שלא בהכרח זו סיבת המוות, ואחר כך כתוצאה מלחצים שהופעלו חוות הדעת השתנו ממש. וזו תופעה – סליחה? <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> את רוצה להגיד: זיוף – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אני נזהרת, כמו שאתה רואה. אני נזהרת. הדבר הזה אמור להדליק נורה אדומה, ואני מזמינה את כל חברי הכנסת לבוא לדיון שיתקיים בוועדת החוקה בשבוע הבא, דיון שיזמה חברת הכנסת גרמן, וכולם מוזמנים. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך. חבר הכנסת נחמן שי – בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <נחמן שי (המחנה הציוני):> שלום, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רציתי לדבר על הצביעות של הממשלה בכל הנוגע לירושלים. למשל, הזכירה קודם חברתי עליזה לביא את מיקום תאגיד השידור הישראלי – איפה הוא? הוא פרש. חבר הכנסת, השר אקוניס, גאה כל כך בחידוש הלשוני שלו. ירושלים – אנחנו כפינו על תאגידי השידור המסחריים – "קשת", "רשת" ו"טלעד" בשעתם – לשדר מירושלים, בהתאם לחוק הרשות השנייה. אנחנו קבענו לגופים מסחריים – מסחריים – שהם צריכים לשדר מירושלים. אמרנו: בירת ישראל היא המקום הראוי לשידור. זה היה חלק מתהליך ההפרטה. וכמובן, הם מאוד רצו, מאוד רצו לזכות בזיכיון, אז הם הסכימו גם לזה. ואכן, השידור של חברת החדשות, שידור החדשות של ערוץ 2, יוצא מאזור ירושלים. ניחא. אבל הם קיבלו את החוק, כמובן. הם קיימו, כי חוק הוא חוק. אחר כך בא ערוץ 10. אמרו לערוץ 10: אם לא תשדרו מירושלים נפסיק לכם את השידורים. איימו עליהם. הבית הזה איים עליהם באיזה מפגני אהדה נהדרים לירושלים. בלילות. ערוץ 10 נאלץ, נגד רצונו, לעבור לירושלים. זה יקר יותר, מסובך יותר, קשה יותר, אבל הם עברו לירושלים, משדרים את החדשות מירושלים. עכשיו בא תאגיד השידור הישראלי, גאוותה העלובה של הממשלה הזאת – דבר מיותר מלכתחילה – אמרו: ישדרו מירושלים. זה ברור, כי אנחנו אומרים "קול ישראל מירושלים". זה סביר. מה עושים עכשיו מנהליו של התאגיד החדש? הולכים לשדר ממודיעין, שזו ממש בירת ישראל החדשה. הם שכרו שם שטח, הם מצאו איזו פרשנות משפטית עקומה, והממשלה שותקת. <היו"ר יואל חסון:> והם יגידו "קול ישראל מירושלים"? <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני לא יודע מה הם יגידו. את "קול ישראל", את האולפנים החדשים יחסית שלהם, סוגרים, ומעבירים לבניין המנדטורי, המנדטורי, שמשם שידרו את "קול ציון לגולה", אני חושב, לפני קום המדינה ובתחילת ימיה. לשם מחזירים את הרדיו, אבסורד מאין-כמוהו, והטלוויזיה תעבור לשדר ממודיעין. והממשלה שותקת. זאת ירושלים? אגב, אם זאת ירושלים, כל ישראל ירושלים. בואו נחליט שכל ישראל זה שטח השיפוט של ירושלים. אז נואמים לנו בכנסת הזאת נאומים גדולים ומסבירים לנו כמה ירושלים חשובה ואיך לחזק אותה ואיך לבנות בה ואיך להגדיל אותה. אנחנו מכירים את המורכבות של ירושלים, לא צריך להוסיף, אבל כשזה בא לדוגמה הכי מעשית והכי פשוטה – לבטא את המשמעות של להחזיק בירושלים ולהיות בה, אז ירושלים החדשה היא מודיעין. אם אתם לא יודעים, זה מה שעכשיו יגידו להם ב-Waze – תלחצו "ירושלים", תגיעו למודיעין. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת אראל מרגלית – לא נמצא; חברת הכנסת תמר זנדברג – לא נמצאת; חברת הכנסת זהבה גלאון – לא נמצאת; חברת הכנסת מיכל רוזין – מוותרת. חבר הכנסת אורן חזן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני אשמור את הזכות הזאת לשעה מאוחרת. <היו"ר יואל חסון:> אדוני, חסרת לנו, אבל – מוותר; חברת הכנסת קסניה סבטלובה – לא נמצאת. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין מוותרת. <היו"ר יואל חסון:> מוותרת. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אבל חזרתי על שמי. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת מנואל טרכטנברג. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> מוותר. <היו"ר יואל חסון:> מוותר. חבר הכנסת עמר בר-לב – בבקשה, אדוני. שלוש דקות, אדוני. בבקשה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> ידעתי שחייבים כאן לעודד קצת את האופוזיציה. היא נרדמה קצת. האמת היא שאני אתייחס עניינית להצעת החוק הזאת. אני באמת לא מבין את זה. זאת אומרת, מה שאני מבין זה שיש איזה בעל תפקיד במשרד, שזה התפקיד שלו באמת, להקצות משימות נוספות לשוטרים נוספים בשכר, ועכשיו רוצים להוריד את זה לרמה אחרת. אז השאלה שלי היא, ראשית, איך תיקבע המסגרת? איך ייקבע לוח-הזמנים? מה, כל פקד עכשיו שרוצה להעדיף שוטר כזה או אחר, אז הוא ייתן לו את המכסה ולא למישהו אחר? זאת אומרת, אם אני – טיפה מניסיון החיים שלי, מהניסיון הניהולי שלי – בסופו של דבר צריכה להיות איזו מערכת שבמקרה הזה יש לה, כמו בכל מערכת, מישהו אחראי למעלה, והוא זה שהתקציבים אצלו, המסגרת אצלו, הקריטריונים אצלו, הנהלים אצלו, ולפי זה הוא מנהל. ברגע שזה מתפזר כלפי מטה, זה בניגוד לכל היגיון ניהולי. אז אני מאוד מתנצל שאני מתייחס עניינית להצעת החוק הזאת. אבל יש כאן – אוה, אני רואה שבקואליציה חוגגים. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת מיקי זוהר, חבר הכנסת קיש, חבר הכנסת לוי. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> יואב, מה, עד כדי כך אני מצחיק אתכם? <היו"ר יואל חסון:> אולי תשתפו אותנו מה כל כך מצחיק? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> לא, חשבתי שאני – – – <היו"ר יואל חסון:> אולי עדיף שלא. עדיף שלא. אני מסכים. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> חשבתי שזה שאני מתייחס עניינית לנושא אז זה מצחיק. <יואב קיש (הליכוד):> לא, לא, לא, סליחה, מחילה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> כי בדרך כלל לא מתייחסים. <יואב קיש (הליכוד):> מחילה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> בקיצור, נראה לי פשוט חוק לא נכון, לא מבחינה ניהולית – מקור לשחיתות, להעדפת חברים כאלה או אחרים, פשוט לא במקום. לכן אני מציע להתנגד לחוק הזה. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת בר-לב. חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, אני אהיה מאוד קצר. הקצאה של שוטרים בתשלום היא דבר בעייתי, ולכן נקבע שהקצאה של שוטרים בתשלום תיעשה על-ידי קצין בכיר יחסית במשטרה. הרעיון להוריד את הדרגה יאפשר להקצות שוטרים בתשלום ליותר משימות ויצמצם את השירות שהמשטרה חייבת לתת לציבור בחינם. אני מציע לכל חברי הכנסת, אופוזיציה וקואליציה, להתנגד להצעת החוק הגרועה הזו. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת חנין. חבר הכנסת שמולי – לא נמצא; חבר הכנסת ברושי – לא נמצא; חבר הכנסת עפר שלח – לא נמצא; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – לא נמצא. חברת הכנסת יעל גרמן. <יעל גרמן (יש עתיד):> מוותרת. <היו"ר יואל חסון:> מוותרת. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים וחברות, כשאני קורא עכשיו את הצעת החוק אני נזכר בכתבה שקראתי לפני כשבוע, כתבה מעניינת; סרטון שמשטרת ישראל מוציאה על מנת לגייס שוטרים. תחת הכותרת "מאמינים במשטרה", המשטרה הוציאה סרטון איך לגייס שוטרים למשטרת ישראל, שוטרים מהציונות הדתית. איך נגייס אותם למשטרה. ומה היה בסרטון, חברים? סרטון איך מרביצים לערבים ואיך מטפלים בפשיעה בחברה הערבית ואיך מטפלים בהריסת בתים. זה מה שהיה בסרטון. שאלו את המשטרה: מה קורה פה? אומר הדובר של המשטרה – מה ענה? זה עושה להם אקשן; זה מדרבן אותם להתגייס. שמעתם, חברים? איך מגייסים שוטרים למשטרת ישראל מהציונות הדתית? זה מה שהיה בסרטון, אדוני שר החקלאות. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אני בעד להוריד את הסרטון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה בעד להוריד את הסרטון? עכשיו יש לנו מפכ"ל חדש, דתי, אלשיך; אז שיישמע לקריאה שלך. זה סרטון, איך מגייסים שוטרים מהציונות הדתית, ודובר המשטרה: זה מוסיף להם אקשן, זה מעודד אותם. לא מסביר מה זה משטרה, מה זה תפקיד של משטרה, אלא סרטון שהערבי מככב בצד השלישי, כאילו אין אוכלוסייה ערבית שצריכה לקבל שירות מהמשטרה. אז מכאן, אדוני השר, אני פונה למפכ"ל המשטרה רוני אלשיך, שהוא גם חובש כיפה וגם איש דתי: זה לא מוסיף כבוד למשטרת ישראל. עכשיו, כשאני וצעירים רבים מדמיינים לעצמם למה קל להשפיל את האזרח הערבי, למה קל להרביץ לו, אנחנו מבינים את זה: זה מובנה; זה מובנה בתהליך קבלת השוטרים לעבודה. שמעת, כבוד הניצב מיקי לוי? ראית את הסרטון? <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה. תהנהן בראש. זה מביש. זה מביש. זה מביש. חברים, איך מגייסים שוטרים למשטרת ישראל? מציגים להם איך מרביצים לערבים כדי להוסיף את האקשן, את התעוזה, את הרצון להיות שם. תתביישו לכם. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> רוני אלשיך, אתה מחויב להוריד את הסרטון הזה. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. חבר הכנסת אחמד טיבי – לא נמצא; חבר הכנסת ישראל אייכלר – לא נמצא. חבר הכנסת איתן כבל – בבקשה, אדוני. <איתן כבל (המחנה הציוני):> נמצא. נמצא. <היו"ר יואל חסון:> נמצא גם נמצא. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, רשמת, חברי וחברותי חברי הכנסת, דב, איפה כל חברי הרשימה? הנה עוד אחד. איפה השאר? אני רוצה לדעת, מה, הם הלכו כבר לגבות את 15 המיליארד? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני רוצה לדעת. הנה, הממשלה קיבלה החלטה לתקצב ב-15 מיליארד. אני אומר לנו, חברי הכנסת, אני אומר לפרוטוקול: אין תרמית גדולה מזו. ותקשיבו טוב: חמש שנים – 15 מיליארד. על מה? יש תוכנית מתאר שגומרים בחמש שנים? יש תב"ע שגומרים בחמש שנים, גברתי השרה יעל גרמן, אם לא כולם מתגייסים, כולם? אני שואל אותך. ובסוף הם יהיו אשמים; הם גם לא יקבלו את הכסף, והם גם ימצאו את עצמם אשמים. זה מזכיר לי ימים שהיו מגיעים ראשי רשויות ערביות לאיזה משרד – אני לא אגיד את שמו – והיה מישהו אומר לשר – ואני לא אגיד מי היה אומר: תן להם. והם היו יוצאים שבעים, עם סיכומים של מיליונים, וכולם ידעו שאין מצב, חבר הכנסת דב חנין, חבר הכנסת אבו מערוף, שמישהו מהם יממש את זה. כי יש פער כל כך גדול. וכשאני שמעתי מצד אחד את הפקידות – אני מאמין לה שהיא מתכוונת ברצון שלה, ואני מאמין גם לחלק מהשרים. אבל זה פרויקט שלוקחים אותו כפרויקט לאומי ולא מעמידים בראשו, חברת הכנסת יעל גרמן, מישהו שיוליך את זה? זה עץ נפל ביער. <רועי פולקמן (כולנו):> איתן – – – חברת ביצוע. <איתן כבל (המחנה הציוני):> חבר הכנסת פולקמן, תרשום לפניך, אני לא יוצא בהצהרות האלה – כמה? אם 2 מיליארד, 3 מיליארד, זה יהיה הישג גדול. כי בסופו של עניין, יש תהליכים. וממה סובל המגזר הערבי? לכמה רשויות מקומיות יש תוכניות מתאר? שלא נדבר על תב"עות. לכמה מקומות יש כבר תוכניות מאושרות לסלילת כבישים, לבנייה? נו, באמת, אין כלום. שממה. חמש שנים? חמש שנים זה הרף עין. לכן, מה שאני אומר, חבר הכנסת פולקמן, אני מציע לך, כיוון שאתה מקורב לשר האוצר – שאני מאמין לו שהוא מתכוון לזה, לעומת שרים אחרים בממשלה – שיציג תוכנית שיודעת להוציא את זה מן הכוח אל הפועל. זה הסיפור. ושלא יחשוב אחמד טיבי – הוא לא פה – שהוא כבר רץ לגזור את הקופון של 15 המיליארד. סיימתי. אפשר להצביע? תודה, אז אני יורד. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת כבל. אני מבקש לעדכן את חברי הכנסת שחזרנו לשידור החי בערוץ הכנסת. נא להתנהג בהתאם. נא להתנהג בהתאם, השר אורי אריאל. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה, חברי חברי הכנסת. בבקשה, הצבעה. הצבעה מס' 14 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 25 נגד – 19 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק המשטרה (תיקון מס' 9), התשע"ו–2015, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> בעד – 25, נגד – 19. הצעת החוק תועבר לוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 164), התשע"ו–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/969); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יואל חסון:> המשך סדר-היום: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 163), לקריאה ראשונה. יציג שר הרווחה והשירותים החברתיים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> נתחיל קודם ב-164. <היו"ר יואל חסון:> 164. תיקון 164. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אחר כך יהיה 163. <היו"ר יואל חסון:> אני חוזר. אדוני, אני אחזור. הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 164), התשע"ו–2015, לקריאה ראשונה. בבקשה, אדוני. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק שאני מביא לפניכם מבקשת לתקן את חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה–1995. סעיף 224 לחוק, שעניינו גמלת סיעוד, עוסק בזכאות – אני אסביר לך ככה, זה לא מעניין אותם – הוא עוסק בזכאות של אנשים לגמלת סיעוד. מה שקורה, שהאנשים מקבלים את הכסף, הם מקבלים את השעות, והם מקבלים בגינן תשלום. התשלום הזה לא מוצמד לשום מקום. לשמחתי הגדולה, עלה שכר המינימום, ואז, אלה שזכאים ומחזיקים מטפלים וכיוצא בזה צריכים לשלם יותר, והם צריכים לקבל פיצוי, אבל מאחר שהתשלום הזה לא היה מוצמד, הם לא היו מקבלים יותר. אז אנחנו הבאנו 100 מיליון שקל ונתנו לנכים. עם זאת, רצינו לתקן את אופן ההצמדה – רק לך; זה סולו, אני ואתה – רצינו לתקן את אופן ההצמדה – – – <היו"ר יואל חסון:> גם לשידור. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – – רצינו לתקן את אופן ההצמדה, שהתשלום, או הזכאות שמקבלים הנזקקים, יהיה צמוד ומעודכן באופן לא תלוי. ואז עשינו את זה ביחידות, שעות, תשע שעות, כשעה, לא ככסף, לא כתגמול; תשע שעות, וכמה שעולה שעה – יקבלו. הצעת החוק הזאת באה לעשות תיקון לאלה שנזקקים, שיקבלו את מה שהם צריכים לשלם בעקבות עליות שכר המינימום במשק, וכן תוספות מתוספות שונות, כמו הסכמי עבודה וכיוצא בזה. לכן, אני בטוח שכל הכנסת תאשר את הצעת החוק הזאת, כי הצעת החוק הזאת היא הצעה מיטיבה. אני מבקש – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> זה לא סעיף 8. מה שאתה מדבר זה סעיף 9. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> נכון. אני ביקשתי, והוא הודיע שאנחנו מחליפים – – <היו"ר יואל חסון:> הוא תיקן. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – לסעיף 9, ואחר כך יהיה סעיף 8. <יעל גרמן (יש עתיד):> למה? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> ככה ביקשתי, והם הסכימו. אחר כך יהיה סעיף 9. <קריאה:> יש בעיה, ברשות השר. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> מאה אחוז. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אני מבקש שהכנסת תתמוך בהצעת החוק הזאת, שהיא הצעה מיטיבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. אנחנו נעבור לרשימת הדוברים. חבר הכנסת שמולי – בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר, זו כמובן הצעה סופר-חברתית. אי-אפשר שלא לתמוך בה. מברכים עליה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אדוני היושב-ראש, גם אתה תתמוך. <היו"ר יואל חסון:> אני תומך. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> זו הצעה שהבית הזה היה צריך לחוקק מזמן, וטוב שאתה, בפעלתנות שלך, הבאת את ההצעה הזאת, ואנחנו נאשר אותה כאן היום. כשאני רואה את המילה סיעוד, אדוני היושב-ראש, אני לא יכול להישאר אדיש, כי בסוף, המחדל הכי גדול שעדיין לא טיפלנו בו הוא הביטוח הסיעודי. אני יודע שנמאס לכם לשמוע את זה – – <היו"ר יואל חסון:> לא, לא נמאס. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – ששבוע אחרי שבוע אני עולה לכאן ומזכיר לקואליציה ולממשלה, למרות הבלוף הזה של ההקפאה, שהבעיה הזאת עדיין עומדת בעינה. אני, יש לי רק שאלה אחת: אם שר האוצר יכריז על זה שבמשמרת שלו לא יזרקו קשישים לרחוב, ו"אל תשליכני" וכל האמירות הבומבסטיות האלה, איך עכשיו, בחודש ינואר הקרוב, הולך לקרות מצב שחברות הביטוח ממשיכות לבטל פוליסות ודה-פקטו להעיף בין 4,000 ל-6,000 מבוטחים לרחוב? אם הממשלה הביאה פתרון, איך עכשיו בחודש ינואר הולכים להעיף קשישים לרחוב? אני אגיד לכם איך: כי בסוף זה בלוף, מה שעשו. חיים כץ הוא הראשון שיסביר לכם את זה, הוא המומחה הכי גדול פה לביטוח סיעודי ממלכתי. מה עשו? הודיעו על הקפאה, רק לא אמרו את מה מקפיאים: הקפיאו את הכוונה של המפקחת על הביטוח לעשות רפורמה בענף, לא הקפיאו את המבוטחים בתוך חברות הביטוח. אם המצב – סליחה על הביטוי, אדוני היושב-ראש – הוא דפוק מעיקרו – למה הוא דפוק מעיקרו? כי במצב עניינים רגיל, לחברות הביטוח יש סעיף קטלני בפוליסות, שמתיר להן לבטל את הפוליסות כל חמש שנים באופן חד-צדדי, גם אם בן-אדם שילם 20 ו-30 שנה – אם בא שר האוצר ומקפיא את המצב הדפוק as is, מה אתה עושה? אתה דופק את האנשים. <רחל עזריה (כולנו):> – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> לא, חלילה. לא השר. המצב. המצב. <רחל עזריה (כולנו):> – – – המילים שאתה מחדש במליאה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> מצטער. <מיקי לוי (יש עתיד):> איפה יו"ר ההסתדרות? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני אגיד לך, חברת הכנסת עזריה, כשהשתמשתי פה במילים עדינות ויפות כמו רומסים, מועכים, מתעלמים, שר האוצר לא הקשיב. אולי כשאני אגיד את המציאות כהווייתה, שדופקים את האנשים, מישהו יתעורר במשרד האוצר. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת שמולי. חברת הכנסת זהבה גלאון – מוותרת; חברת הכנסת זנדברג – לא נמצאת; חברת הכנסת סבטלובה – לא נמצאת; חבר הכנסת טרכטנברג – לא נמצא; חבר הכנסת אראל מרגלית – לא נמצא. חברת הכנסת רוזין – בבקשה, גברתי. שלוש דקות, בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> תודה, כבוד סגן היושב-ראש, אני חייבת לומר שהצעת החוק הזאת – התלבטתי אם לעלות ולדבר עליה, אבל מכיוון שהנושא הזה הוא באמת נושא מורכב, והוא מייצג את האבסורד שבמדיניות הממשלה הזאת שוב ושוב – חבר הכנסת כבל, אתה מפריע לי, ואתה לא בצד הטבעי שלך. <היו"ר יואל חסון:> למה? קואליציה יום אחד תהיה טבעית עבורו. למה? <מיכל רוזין (מרצ):> אני רוצה לספר לכם סיפור על ט', שהיה מאושפז במחלקה הנוירוכירורגית בבית-החולים "הדסה עין-כרם". הוא אדם בן 60, ומכיוון שלא היה אפשר להעביר אותו למוסד שיקומי, והשחרור הביתה היווה עבורו סכנת חיים, נאלץ בית-החולים "הדסה" להחזיק את ט' במחלקה הנוירוכירורגית במשך יותר מחצי שנה. עלות האשפוז והטיפול בו הוערכו ביותר מחצי מיליון שקלים. בסוף בית-החולים היה צריך לשאת בנטל שביטוח בריאות היה יכול למנוע. בעצם מה שקורה זה שכאשר אנחנו – מצד אחד, המדיניות היא של הגנה קבוצתית לזרים שאינם בני-הרחקה; אנחנו איננו מגרשים אותם חזרה לארצותיהם, ומצד שני, אנחנו לא נותנים להם זכויות חברתיות – לא זכויות אזרחיות, אבל זכויות חברתיות. הרי כולם או רובם – אנחנו מדברים על 44,000 אנשים היום בישראל; 44,000 אנשים, מתוכם כ-3,600 ב"חולות", וגם שם כבר אין מקום, ואלה שנמצאים מחוץ ל"חולות" הם אנשים עובדים, רובם ככולם אנשים עובדים. אם היינו מאפשרים להם לשלם ביטוח בריאות, והיינו מאפשרים להם, מהשכר, לשלם ביטוח לאומי – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> את מדברת על חוק שהיה צריך להיות – – – <מיכל רוזין (מרצ):> לא נורא. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> החוק הבא זה פיקס. <היו"ר יואל חסון:> למה רק עכשיו נזכרתם להגיד לה? <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> כי לקח לנו זמן להבין את זה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> הסחתי את דעתה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> עשית פאדיחה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אני אנצל את ההזדמנות לדבר גם בחוק הזה וגם בחוק הבא על הנושא הזה, כי זה נושא חשוב, כי יש פה אבסורד, שהמדינה זורקת עשרות מיליארדים – – – <היו"ר יואל חסון:> לא. חברת הכנסת רוזין, כי באמת כל מי שעולה לדבר מקפיד לדבר על החוק עצמו. <מיכל רוזין (מרצ):> כן, מדבר בדיוק לעניין. <היו"ר יואל חסון:> באמת, אל תשני פה את הנוהל. <מיכל רוזין (מרצ):> עשרות מיליונים המדינה משלמת – – – <קריאה:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> סליחה. לא ייתכן להפריע לי, עליזה בראשי. <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת בראשי, אני מבקש לא להפריע. <מיכל רוזין (מרצ):> המדינה משלמת עשרות מיליונים על אשפוז בבתי-חולים. היא משלמת עשרות מיליונים על תאונות עבודה. במקום שמאותם אנשים יילקח מס על עבודתם, מס בריאות ומס לביטוח לאומי, על מנת שיאפשרו להם לקבל זכויות חברתיות בסיסיות – – – <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת ברקו. חברת הכנסת ברקו, נא לא להפריע. אני מבקש. <ענת ברקו (הליכוד):> סליחה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יואל חסון:> גברתי, שומעים אותך עד פה. <ענת ברקו (הליכוד):> אתה כל הזמן מתנכל לי – – – <היו"ר יואל חסון:> שומעים אותך עד פה. <ענת ברקו (הליכוד):> הוא דיבר אתי, אני לא דיברתי אתו. <היו"ר יואל חסון:> שומעים אותה עד פה, את השיח שלה עם יושב-ראש ועדת הכנסת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> זה שוביניזם, מה שאתה עושה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> זה מה שנקרא חלוקת קשב. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, הזמן נגמר. תם הזמן מזמן. <היו"ר יואל חסון:> נא לסיים. בבקשה, גברתי. <מיכל רוזין (מרצ):> אני מנסה להגיע לפואנטה. <היו"ר יואל חסון:> נא לאפשר לחברת הכנסת רוזין לסיים. <מיכל רוזין (מרצ):> אני חושבת שהאבסורד שעולה ממדיניות הממשלה הוא ברור. מבקר המדינה הצביע על כך. יותר מכך, גם לפי החוק היום יש אפשרות להחיל את חוק ביטוח בריאות ממלכתי על אותם אנשים, גם אם אינם אזרחים, באופן זמני. כל עוד הם נמצאים כאן, מן הראוי שנדאג לצרכים שלהם. אבל יותר מכך, אין היגיון שנשלם עשרות מיליונים של חובות אבודים לבית-החולים במקום פשוט לקחת את זה מהשכר שלהם ולתת להם את אותו ביטוח, על מנת לתת להם את הזכויות. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת רוזין. חברת הכנסת נחמיאס ורבין. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני מודה לך. <היו"ר יואל חסון:> מוותרת. חבר הכנסת עמר בר-לב – מוותר; נמצא ולא מדבר. חברת הכנסת עליזה לביא – לא נמצאת. חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> מוותר, מוותר. <היו"ר יואל חסון:> מוותר? זה היסטורי. חברת הכנסת קארין אלהרר – לא נמצאת. חבר הכנסת אורן חזן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> מוותר. אתם – – – <היו"ר יואל חסון:> מוותר? <מיכל בירן (המחנה הציוני):> דב, שואלים אם צריך להזמין אמבולנס. <היו"ר יואל חסון:> רופא הכנסת נמצא? חברת הכנסת רויטל סויד – בבקשה, גברתי. <מירב בן ארי (כולנו):> בפעם השלישית. מיכל, מה יש עוד לומר היום? <אורן אסף חזן (הליכוד):> רויטל מתרגלת איך זה להיות – – – <היו"ר יואל חסון:> שלוש דקות. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, במשך שנים ראשי רשויות במגזר הערבי, בכירים, חברי כנסת פונים אלינו ואומרים: קחו מאתנו את הנשקים שמסתובבים באופן חופשי. הם רואים כמחדל את זה שעד היום משטרת ישראל לא מצאה לנכון להיכנס לכפרים, לקחת נשק שמסתובב, שמסכן בין היתר את תושבי הכפרים. גם כשעשינו פה דיונים בשדולות ובוועדות, דיברו על שני דברים עיקריים שבמגזר הערבי מרגישים – שיש פה תחושה לא טובה מצד המשטרה: האחד, בנושא של תאונות הדרכים, והשני, בנושא של אי-טיפול בנשקים שמסתובבים במגזר הערבי ולמה לא לוקחים את הנשקים. שנים אף אחד לא הרים את הכפפה הזאת, עד כדי כך שראו בזה במגזר הערבי כאילו: למה לא אכפת לכם מאתנו? מהילדים שלנו? מהנוער שלנו? פתאום עכשיו, כשאנחנו בעיצומו של גל טרור, במוצאי-שבת, אחרי רצח נתעב של שלושה אזרחים ביום שישי – פרשה שעדיין לא הסתיימה – ראש הממשלה בא בהצהרה לציבור ואומר: ניקח את הנשקים מהמגזר הערבי – שזה דבר מצוין, כי המגזר הערבי מבקש את זה, אבל בקונוטציה, בקונוטציה זה נשמע רע. היום אנחנו רואים כותרת ש-10 מיליארד שקלים שכבר הובטחו למגזר הערבי בתוכנית חומש של 15 מיליארד – היום כבר מציבים תנאים, ושני שרים, השר אלקין והשר לוין, אמורים לומר מה הסטנדרטים. ואני באה ואומרת: תשימו לב, זו הסטה – הסטה של הנושא מהעובדה שלא מצליחים בממשלה למגר את הטרור, להתמודד אתו, להילחם בו. כוחות הביטחון משקיעים מאמץ רב, ועל אף זאת מסתובב מחבל חופשי מיום שישי. אבל את הנושא מסיטים, מסיטים באופן שהקונוטציה שלו היא שלילית. אז די להסטה – תתמודדו עם הטרור; ודי להסתה. לא לקחת קריאה של שנים שיוצאת מתוך המגזר הערבי – קחו את הנשקים – ופתאום להפוך אותה לאיזו בעיה שבגינה לכאורה יש לנו טרור. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה, גברתי. חבר הכנסת אילן גילאון. <אילן גילאון (מרצ):> מוותר. <היו"ר יואל חסון:> מוותר. <אילן גילאון (מרצ):> אני מקווה שחבר הכנסת אייכלר ילך בעקבותי. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת אייכלר בהחלט הלך בעקבותיך. הוא פשוט הלך, אדוני, פשוט הלך. לקח עד הסוף את העצה שלך, אדוני. <יעל גרמן (יש עתיד):> לקח את זה אתו. <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת גרמן. <יעל גרמן (יש עתיד):> 30 שניות, מבטיחה לכם. <היו"ר יואל חסון:> סוף-סוף. ויתרת כל כך הרבה הערב – – <יעל גרמן (יש עתיד):> נכון? נכון? מגיע לי. <היו"ר יואל חסון:> – – שבאמת הגיע הזמן שנשמע את דברייך קצת. <יעל גרמן (יש עתיד):> נכון. <היו"ר יואל חסון:> בכל זאת, את פה אתנו. <יעל גרמן (יש עתיד):> נכון, נכון. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתה נהנה מהסיטואציה. <היו"ר יואל חסון:> אחרת אני אירדם. צריך פה לשמור על ערנות. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי וחברותי, עליתי ממש ל-30 שניות, פשוט לומר כך: אני בעד החוק, הוא חוק טוב ומיטיב, אבל אני בעד החוק מפני שאנחנו באופוזיציה ענייניים. לעומת זה, ועדת שרים לענייני חקיקה, שישבה ביום ראשון – היא ממש לא עניינית. ברגע שיש חוק מהאופוזיציה, אולי לא מייד דוחים אותו – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> הם למדו מכם. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – אבל דוחים אותו בשבועיים, ובעוד שבועיים, ובשלושה חודשים. אז אני קוראת לכם, חברי הקואליציה: תלמדו מאתנו באופוזיציה. אנחנו בעד מה שנכון, ואנחנו נגד אם אנחנו חושבים שיש להתנגד. בואו תהיו גם אתם בעד החוקים שאנחנו – – – <יואב קיש (הליכוד):> למה התנגדתם להורדת מס חברות? <קריאה:> – – – <יואב קיש (הליכוד):> למה התנגדתם? מה קרה? <יעל גרמן (יש עתיד):> מי התנגד? אצלנו היו בעד. מיקי היה בעד. <יואב קיש (הליכוד):> אה, אז חלק מהאופוזיציה – חלק כן וחלק לא. <קריאות:> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> מיקי היה בעד. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> בוא, תן לה – – – <היו"ר יואל חסון:> גם אצלכם זה קורה. <יעל גרמן (יש עתיד):> כן. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> צריך להתקדם הערב פה. <יעל גרמן (יש עתיד):> ואת הזמן שנותר לי, אדוני היושב-ראש, אני מבקשת לחבר לנושא הבא – – – <יואב קיש (הליכוד):> לא נותר לך. <יעל גרמן (יש עתיד):> כן, בוודאי, מה, אני חסכתי עכשיו שתי דקות, ואני מבקשת – – <היו"ר יואל חסון:> אין דבר כזה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – אני מבקשת אותן לפעם הבאה. <קריאה:> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> זה ועוד חמש דקות. <היו"ר יואל חסון:> אני נאלץ לדחות את בקשתך, חברת הכנסת גרמן – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אתה תיענה לי. <היו"ר יואל חסון:> – – אף שזה כואב לי מאוד, אבל אני דוחה את בקשתך. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – לא נמצא; חבר הכנסת איתן ברושי – לא נמצא; חבר הכנסת זוהיר בהלול – לא נמצא; חבר הכנסת עפר שלח – לא נמצא; חבר הכנסת נחמן שי, נמצא גם נמצא. <נחמן שי (המחנה הציוני):> מוותר. <היו"ר יואל חסון:> ומוותר. חבר הכנסת מיקי לוי – לא נמצא; חברת הכנסת סופה לנדבר – לא נמצאת. חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה אתה אומר? <יעל גרמן (יש עתיד):> לוותר. <היו"ר יואל חסון:> מה שתחליט. אתה מוותר? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני עכשיו נותן כבוד לחברת הכנסת גרמן. <קריאה:> – – – <היו"ר יואל חסון:> טוב, מוותר. חברת הכנסת מירב בן ארי – באופן מפתיע, לא נמצאת; בדרך כלל מהחרוצות כאן. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – בבקשה, אדוני. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> היחיד כאן – לא אדבר על זה? <היו"ר יואל חסון:> לא היינו יכולים לוותר על זה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> טיבי – – – שללתם לו את הרישיון? <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> לא, עוד לא, מה פתאום. <היו"ר יואל חסון:> בבקשה, אדוני. שלוש דקות עומדות לרשותך. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אני אומר עכשיו, הנוכח כאן. <מיכל רוזין (מרצ):> לא נוכח. <היו"ר יואל חסון:> בבקשה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, כבוד השר, אני מקווה שהחוק הזה, שהוא טוב, יהיה פתח לחקיקת עוד חוקים, עוד שורה של חוקים חברתיים שאני בעדם. אני רואה בשירות הסיעודי חלק בלתי נפרד מהשירות הרפואי בכלל – לתת לחולה להרגיש קצת איכות חיים. ואני בעד החוק הזה, וזה חוק שבא בצדק, לא בחסד. בפרקטיקה שלי ראיתי הרבה אנשים סובלים ממש מחוסר שירות סיעודי, וטוב שיש תיקון קטן, וטוב שאנחנו דנים על החוק הזה ומאשרים אותו, והזמן שלנו שישבנו כאן לא התבזבז סתם על חוק הסטטיסטיקה – מילה כאן או מילה שם. אני בעד החוק הזה כי כאן אני נאמן לשליחות הציבורית שלי. לכן, אני מקווה שזה לא יהיה החוק האחרון, ושאכן הוא יפתח פתח לחוקים חברתיים שאנחנו צריכים. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת אבו מערוף. חבר הכנסת איתן כבל – בבקשה, אדוני. <קריאות:> – – – <אילן גילאון (מרצ):> תוותר. <היו"ר יואל חסון:> מוותר. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני אדבר על החוק הבא. <היו"ר יואל חסון:> אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה – בבקשה, חברי חברי הכנסת. אנחנו מצביעים על הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 164), התשע"ו–2015, בקריאה ראשונה. בבקשה. הצבעה מס' 15 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 37 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 164), התשע"ו–2015, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> בעד – 37, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 164), התשע"ו–2015, תועבר לוועדת העבודה והרווחה להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 163), התשע"ו–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/956); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יואל חסון:> הנושא הבא בסדר-היום: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 163) – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> אני מוסיף את הצבעתך. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא, הצבעתי במקום אלעזר. <היו"ר יואל חסון:> בטעות, חבר הכנסת מיקי לוי הצביע במקומו של חבר הכנסת שטרן – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> תגיש נגדו תלונה לוועדת האתיקה. <היו"ר יואל חסון:> – – והודיע לנו על כך. זה נרשם בפרוטוקול. הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 163), התשע"ו–2015 – קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק השר אורי אריאל, בשם שר הרווחה והשירותים החברתיים. בבקשה, אדוני. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> ברשות היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק מבקשת לתקן את חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה–1995, כדלקמן: סעיף 2א לחוק קובע סוגי אשרות שהיושב מכוחן אינו יכול להיות מוכר כתושב ישראל. הסעיף מתייחס, בין השאר, למי ששוהה בישראל שלא כדין ולמי שנכנס באשרה שעניינה עבודה ולא מתוך כוונה להישאר שהות של קבע. סעיף 2א לחוק חל גם לעניין הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד–1994 – להלן: חוק ביטוח בריאות ממלכתי – מכוח ההגדרה של "תושב" שבסעיף 2 לחוק האמור. מוצע לתקן את סעיף 2א לחוק ולהוסיף לרשימת האשרות אשר המחזיק בהן לא נחשב תושב לעניין חוק הביטוח הלאומי שתי אוכלוסיות נוספות: 1. משקיעים ועובדים מומחים חיוניים מטעמם שהם אזרחי ארצות-הברית, לרבות בני משפחותיהם, שנושאים אשרה או רישיון ישיבה זמניים בישראל; 2. בעלי "רישיון זמני" כאמור בסעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב–1952 – להלן: חוק הכניסה לישראל; הכול כפי שיפורט להלן: סעיף 1 – לפסקה (1)(א) המוצעת: מוצע לקבוע, בהתאם להחלטת ממשלה מס' 1528 מיום כ"ח באדר ב' התשע"ד, 30 במרס 2014, כי משקיעים ועובדים מומחים חיוניים מטעמם שיש להם ידע חיוני וייחודי ברמה גבוהה, שהם אזרחי ארצות-הברית, לרבות בני משפחותיהם, שקיבלו אשרה ורישיון לישיבת ביקור למשקיע לפי סעיף 5א לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד–1974, לא ייחשבו תושבי ישראל לעניין גמלאות הביטוח הלאומי ולעניין חוק ביטוח בריאות ממלכתי. לפסקה (1)(ב) המוצעת – סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל קובע כי שר הפנים רשאי להעניק "רישיון זמני לישיבת ביקור למי שנמצא בישראל בלי רישיון ישיבה וניתן עליו צו הרחקה – עד ליציאתו מישראל או הרחקתו ממנה". <מיכל רוזין (מרצ):> לאט – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> סוג רישיון זה, בשל אופיו הזמני, לא נכלל ברשימת האשרות המנויה בסעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי. <אילן גילאון (מרצ):> השר, אנחנו רושמים מה שאתה אומר. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> ביסוס תושבות מחייב שהות ממושכת בישראל, ולכן לא היה צורך בחזקה שבחוק הביטוח הלאומי לעניין זה. בפועל, שר הפנים עושה שימוש בסמכותו האמורה להענקת רישיון לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל גם במקרים שבהם ברור כי השהות בישראל תהיה ממושכת ביותר; כך, למשל, במקרה של מסתננים שנכנסו לישראל שלא כדין ונכלאו, אך לא ניתן להשיבם לארצות מוצאם מסיבות שונות – למשל אם מדובר במסתננים ממדינות אויב. יובהר כי אין המדובר במי שזכאי להיות מוכר כפליט ממדינתו בהתאם לדין הבין-לאומי, שכן אלו מקבלים אשרה לישיבת ארעי בישראל. לפי הערכה של רשות האוכלוסין וההגירה, מדובר באוכלוסיית מסתננים השוהים כעת בישראל המונה כיום כ-45,700 אנשים. זה נכון ליום 31 במאי 2015. למען הסר ספק וכדי למנוע אפשרות של ביסוס מעמדם של המסתננים או המשקיעים כאמור כתושבי ישראל, הן לעניין חוק הביטוח הלאומי והן לעניין חוק ביטוח בריאות ממלכתי, מהסיבה שסוג הרישיונות שניתנו להם לא הוחרג כאמור מהאשרות ורישיונות הישיבה המנויים בסעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי, מוצע לתקן את הוראותיו ולהוסיף בו את האשרות האמורות. לפסקה (2) המוצעת – בהמשך לתיקון המוצע לעניין פסקה (6) לסעיף 2א(ב) לחוק לגבי אוכלוסיית המסתננים המחזיקים ברישיון כאמור בסעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל אשר לא ייחשבו לתושבים לעניין החוק, מוצע לתקן גם את סעיף 2א(ג) לחוק, כך שגם את מי שאינו אזרח ישראלי ובידו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל ושאינו מנוי בסעיף קטן (ב)(6), שהתגורר בישראל בשנה שתחילתה ביום מתן האשרה והרישיון האמורים בסעיפים קטנים (ב)(3)–(ב)(6), פחות מ-183 ימים, לא יראו בשנה האמורה כתושב לעניין החוק. סעיף 2 – מוצע לקבוע כי תחילתו של החוק המוצע תהיה ב-1 בחודש שלאחר פרסומו – להלן: יום התחילה – והוא יחול על גמלאות המשתלמות בעד יום התחילה ואילך. מוצע לתמוך בהצעה ולהעבירה לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני השר. יוכלו לדבר בחוק הזה רק מי שהצליחו להבין מה שהשר אמר. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני אבהיר. <היו"ר יואל חסון:> את תבהירי את מה שהשר אמר. מעולה. חבר הכנסת מנו טרכטנברג – לא נמצא. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אני מאוד מודה לך, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, אשתדל לדבר קצת יותר לאט ולא בקצב של תפילה, וגם להבהיר את הדברים. שלא תהיה שום אשליה: נכון שבתחילת ההסבר מדובר על אזרחי ארצות-הברית – כאילו אנחנו באים ואנחנו נגד אזרחי ארצות-הברית – אנחנו רוצים להכיל אותם, ולבוא ולומר שמדינת ישראל לא רוצה לממן ביטוח לאומי וגם לא ביטוח בריאות. אז חבר'ה – – – <קריאה:> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> כן, זה עניין החוק. אז בואו נבהיר: החוק מדבר על אותם פליטים שנמצאים כאן, במדינת ישראל, ומדינת ישראל לא רוצה לא לבלוע אותם ולא להקיא. היא לא מוכנה להעביר אותם את התהליך שבכל מדינות אירופה, בכל מדינות העולם, הם עוברים, ולהכיר במי שניתן להכיר כפליטים, כי אם יכירו בהם כפליטים, הרי הם יהיו ראויים לכל הזכויות, ויהיו ראויים גם לביטוח לאומי וגם לביטוח בריאות. אבל לא רוצים לעשות זאת. מצד שני, ישנם באמת, כפי שאמר השר, 47,000, קרוב ל-50,000 אנשים שהם לא בני-הסגרה; לא ניתן להסגיר אותם מפני שלא ניתן להעביר אותם בחזרה לארצות אויב או מפני שהם בסכנת חיים. עכשיו נמצאים בקרבנו 50,000 אנשים שנמצאים כאן, שחיים כאן, שאין להם רישיונות עבודה, זאת אומרת שאין להם ממה לחיות. אבל הם עובדים, כי הם אנשים חרוצים והם רוצים לחיות; רק שהם עובדים במקומות עבודה ללא רישיון עבודה, ואז, סליחה, מסדרים אותם בעבודה, ולא נותנים להם את הפרנסה ולא נותנים להם את המשכורת. לא נותנים להם משכורת – קשה להם מאוד למצוא מקום לישון; קשה להם מאוד למצוא מקום לישון, אז הם ישנים ביחד בתנאים לא תנאים, ואז הם חולים. כשהם חולים, מה הם עושים? אין להם ביטוח לאומי, אין להם ביטוח בריאות, אבל הם בכל זאת מגיעים לבתי-החולים. ואני רוצה לספר לכם שבתי-החולים במדינת ישראל מממנים ב-100 מיליון שקלים טיפול בפליטים שלנו. זה לא שזה לא עולה לנו, השר אריאל; זה עולה לנו, מפני שמדינת ישראל – משרד הבריאות הוא בכל זאת משרד הומני ולא מסרב, ואף רופא לא יסרב לאדם שבא, ליולדת שבאה או לאדם שבא בטראומה או למי שחולה. ולא רק זה, אלא שאני אספר לך, השר אריאל, שמשרד הבריאות מקיים מרפאה בלוינסקי, שם הוא מממן את זה ב-3 מיליון שקל, ואנחנו גם נותנים לו – אנחנו; משרד הבריאות נותן תרופות לחולי איידס. זאת אומרת שזה עולה. מה בא החוק הזה לעשות? הוא בא ואומר שמדינת ישראל לא תוכל לתת לאותם פליטים ביטוח בריאות. ואני שואלת: למה, אדוני השר? למה? למה לא לתת לאנשים שממילא נמצאים כאן, שאנחנו לא מעבירים אותם לשום מקום, שהם חולים, שלפעמים הם גם מדביקים במחלות את השכנים שלהם, שהמחלות שלהם, ממילא אנחנו מממנים את הטיפול בהן, זה עולה לנו – למה לא לתת להם ביטוח בריאות? זה נכון מבחינה הומנית, זה נכון מבחינה בריאותית, ואני רוצה לומר לך עוד משהו: זה נכון מבחינה כלכלית, כי אם הם יעבדו וישלמו ביטוח בריאות, אז ביטוח הבריאות שהם ישלמו יממן חלק מהעלויות שממילא הממשלה מממנת. זהו חוק לא ראוי, אבל גם מטופש. <היו"ר יואל חסון:> אז מה ההיגיון? <יעל גרמן (יש עתיד):> אין שום היגיון בחוק הזה, מפני שאם היום, על-פי סעיף, אם אני לא טועה, 56(א) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ניתן – שר בריאות שבאמת אכפת לו יכול היום להחליט שהוא נותן להם ביטוח בריאות; אחרי החוק הזה הוא לא יוכל לעשות זאת, לא שר הבריאות הנוכחי ולא שרי הבריאות או שרות הבריאות הבאות. אסור להעביר את החוק הזה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, גברתי. חבר הכנסת שמולי – מוותר; חבר הכנסת נחמן שי – מוותר; חברת הכנסת רויטל סויד – לא נמצאת; חבר הכנסת מרגלית – לא נמצא. חברת הכנסת נחמיאס ורבין, בבקשה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אני לא רוצה לקלקל לך את הרושם הטוב שנוצר במליאה ולדבר ישירות על החוק, כי רחמנא ליצלן מדבר כזה. אני רוצה לדבר על משהו שלפחות חלק מחברי הכנסת דיברו עליו היום. אני חושבת שאחד הדברים המטלטלים שקרו ממש למחרת הפיגוע בתל-אביב – וכמו שאמרתי כבר שלוש פעמים היום במליאה, אני נסערת מפיגוע בתל-אביב כמו שאני נסערת מפיגוע בגוש-עציון, במחסום חיזמה ובטח בירושלים. אני זוכרת את הפיגועים האלה, אני חושבת עליהם והם הולכים אתי – הפיגועים והנפגעים. לעומת זאת, חבר כנסת, שיושב כרגע במליאה, ישב ביום שישי בערוץ 2, ולא מצמץ אפילו לפני שהוא אמר שסוחרי סמים פוגעים בחברה הישראלית יותר מאשר הטרוריסטים – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – יותר מאשר הטרוריסטים – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – יותר מאשר הטרוריסטים בדומא. <היו"ר יואל חסון:> תן לה לסיים. <יעל גרמן (יש עתיד):> הוא לא מצמץ אפילו. אני לא אזכיר את שמך גם אם זה יעלה לי בבריאות. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא הייתה לו שום בעיה לומר שסוחרי סמים פוגעים בחברה הישראלית יותר מאשר הטרוריסטים בדומא. הוא לא מצמץ. הוא הסביר לנו שחלק מהאנשים הם חסרי סבלנות; זו הסיבה לטרור, זו הסיבה שהם רוצחים תינוק בן יומו וזו הסיבה שהם תוקעים סכין בתמונה של תינוק בחתונה. אלבום הדמים של משפחה בישראל. בלי למצמץ. כי הטרור הזה הוא לא טרור, כי אם פוגעים בערבים זה לא טרור. זה חבר כנסת שיושב בבית הזה. ואחר כך אנחנו נשאל את עצמנו מאין באה הגזענות ומאין באה ההסתה. חברים וחברות, חבל על השאלה. למה אתם מבזבזים את הזמן בשאלות האלה? זה היה ריאיון עוועים, כי מי שצפה שם וראה את החיוך של חבר הכנסת הזה יכול היה לעשות רק דבר אחד: לא לישון בלילה. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת נחמיאס ורבין. חברת הכנסת קארין אלהרר – לא נמצאת. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> איילת, למה יום שישי? אני לא מחלל שבת. מוצאי-שבת. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת עמר בר-לב – לא נמצא. <קריאה:> חשוב לו לציין שזה היה במוצאי-שבת. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> היה במוצאי-שבת. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אמרתי מוצאי-שבת. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת אייכלר – לא נמצא. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אמרת יום שישי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אמרתי למחרת הפיגוע ביום שישי. <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת זנדברג – לא נמצאת. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתה לא מקשיב. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני. <אילן גילאון (מרצ):> – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> בצלאל, אמרת שברוך גולדשטיין הוא לא טרוריסט ביום שבת, לא ביום שישי. זה לא פחות נורא. פשוט לא פחות נורא. <מיכל רוזין (מרצ):> יש לך בעיה בסדרי עדיפויות. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> מה? <מיכל רוזין (מרצ):> יש לך בעיה בסדרי עדיפויות מוסריים. השבת, חילול השבת יותר קריטי לך מהדברים שאתה מדבר על רצח – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> או שלכם יש בעיה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, אין לנו בעיה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך. חברת הכנסת נחמיאס ורבין, תודה. חבר הכנסת סמוטריץ, תודה. <מיכל רוזין (מרצ):> מה יותר חשוב, רצח או חילול שבת? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> זהבה, זאת הייתה מתנת יום הולדת. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יואל חסון:> בבקשה, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> עמיתי חברי הכנסת, אני הקשבתי לדברי חברתנו חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואני רוצה לומר לכם שכל מי שיש שמץ של מצפון בלבו צריך להצטרף לדברים האלה ולעמוד מאחוריהם, כי הם מבטאים את הקול לא רק של המצפון, לא רק של המוסר, אלא גם של התבונה. אני רוצה להצטרף לדברי ההנמקה של חברת הכנסת יעל גרמן נגד החוק המוצע על-ידי הממשלה. אנחנו נמצאים במצב שבו הממשלה מבצעת מהלך שהוא, שוב, לא רק לא מוסרי – הוא גם לא הגיוני, הוא גם בעייתי, גם חברתית וגם כלכלית. הוא מטיל את הנטל – הוא מבקש להטיל את הנטל של העלויות החברתיות של מבקשי המקלט באופן לגמרי אקראי. בית-החולים איכילוב, במקרה, מכיוון שהוא בית-חולים שנמצא בתל-אביב, ומכיוון שהוא נותן שירותי בריאות לפי חוק למי שהוא מחויב לתת שירותים – עליו מתגלגל כל הנטל. והממשלה מציעה לנו גם להמשיך במצב הלא-נורמלי הזה, ואפילו לעגן אותו בצורה יותר עמוקה בחוק. אני רק רוצה, למען הפרוטוקול, לומר שאני חולק על הנמקתה של חברת הכנסת גרמן. אני לא חושב שהחוק, כפי שהוא מנוסח כרגע, משיג את התוצאה של שלילת הסמכות. <היו"ר יואל חסון:> יעל. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> היושב-ראש קורא לךְ. אני לא חושב שהחוק, כפי שהוא מנוסח כרגע, משיג את התוצאה של שלילת הסמכות של השר להחיל את חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אני אומר את הדברים מכיוון שיכול להיות שבעתיד עוד נידרש לסיפור הזה בבתי-משפט. החוק, כפי שהוא מנוסח כרגע – ואני חושב שאת זה כדאי שכולנו בכנסת נדע – לא מצליח להשיג את המטרה. אני לא יודע בדיוק מה היו כוונות הניסוח, אבל אנחנו כרגע לא נדרשים להצביע על שלילת סמכותו של השר. לשר, לפי מיטב הבנתי המשפטית, גם אם החוק הזה יאושר, תיוותר הסמכות להחיל את חוק ביטוח בריאות ממלכתי. למרות זאת, למרות זאת – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> הוא יתגבר על סעיף 56(א), שמאפשר לשר. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני חושב שהוא לא יכול להתגבר. אז אני אומר את דעתי. אני חושב שזה המצב. אבל למרות זאת, החוק הזה הוא חוק רע, הוא חוק שיקשה עלינו לתת פתרון מערכתי, הגיוני, צודק ונכון לשאלות מבקשי המקלט ובעיות מבקשי המקלט החברתיות, הבריאותיות והאחרות, ולכן חייבים להתנגד לו. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. חברת הכנסת עליזה לביא – לא נמצאת; חברת הכנסת רוזין – לא נמצאת; חבר הכנסת זוהיר בהלול – לא נמצא; חבר הכנסת אחמד טיבי – לא נמצא; חבר הכנסת עבד אל חכים – לא נמצא; חברת הכנסת סבטלובה – לא נמצאת; חבר הכנסת שלח – לא נמצא. חבר הכנסת פריג', בבקשה. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים וחברות, אומנם זה סוף יום, מרב, אבל נשתדל לעורר אתכם. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> איזה סוף יום – – – <היו"ר יואל חסון:> לפי סדר-היום זו תחילת היום. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן, זו תחילת היום. שמעתי בקשב רב את דברי השרה לשעבר, חברת הכנסת גרמן, שהיטיבה לתאר את הדברים בצורה מאוד נכונה ומציאותית. אבל כדי שאשלים את התמונה לעצמי, ברצוני לשאול את חברת הכנסת גרמן: כשהיית שרת הבריאות, למה לא החלת את 56(א)? <יעל גרמן (יש עתיד):> אז קודם כול, החלנו את זה על אחמ"שים, על איחוד משפחות, שתדע לך. החלנו את זה על איחוד משפחות, בדיוק את החוק הזה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה לא השלמת את החלת החוק על כל – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> התחלנו בהחלט להשלים את זה גם בכיוון הזה. ואולי מפני שהתחלנו, מיהרו לסתום את הגולל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הבנתי. התחלת בריצה ועצרו אותך. <יעל גרמן (יש עתיד):> באחמ"ש עשינו את זה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> עכשיו, אני רוצה להתייחס לזה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> הטעו אותה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן. בסדר, שמעתי, שמעתי, ושיהיה לפרוטוקול גם. אני רוצה להתייחס לזה מזווית אחרת. הרי כולנו יודעים שהתקציב הוא כלי פוליטי; תקציב המדינה הוא כלי פוליטי לממש תפיסה אידיאולוגית של אנשים, של ממשלה. אבל במקרה שלנו תקציב המדינה הוא כלי למימוש תפיסה אידיאולוגית של קבוצה קטנה בבית הזה, אבל היא מצליחה בכל מה שהיא רוצה. בישיבות שלי עם האוצר תמיד מזכירים לי: win-win – השקעה שמשתלמת לשני צדדים. אני שואל את עצמי שאלה, ואני מנסה לחשוב יחד אתכם: חברת הכנסת גרמן אומרת ששילמו 100 מיליון שקל – – <יעל גרמן (יש עתיד):> משלמים כל שנה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – משלמים עבור 44,000–50,000 שוהים בלתי חוקיים במדינה. אז המדינה משלמת לבתי-חולים קרוב ל-100 מיליון, בסדר? זו העלות. עכשיו, אני שואל שאלה – לחשוב יחד אתכם, תקציבית. עזוב את הצד הפוליטי, שזה המשך למגמת חוק הלאום, שהכול משוריין לעניין, ואפרט את זה, אם יהיה לי זמן לזה. אם אנחנו משלמים 100 מיליון שקל על שירות בריאות עבור המסתננים, ויש לנו האפשרות לקחת מהם את ההשתתפות בתלוש באופן שוטף כדי לצמצם את העלות, למה אנחנו לא עושים את זה? <יעל גרמן (יש עתיד):> שאלה טובה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני שואל מבחינה תקציבית: למה לא עושים את זה? <זהבה גלאון (מרצ):> כי זו לא שאלה תקציבית, זו שאלה של מדיניות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זו שאלה של מדיניות. וכמו ששאלת המדיניות של איזה חור, איזה מאחז בשטחים שנמצא, ואני מוכן לשלם עשרות-מיליוני שקלים ולא מעניין אותי השאר, זאת שאלה של מדיניות. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> וזה החוק – שאלה של מדיניות. שכולם ישמעו את זה. תודה, אדוני. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני. חבר הכנסת אורן חזן – לא נמצא; חבר הכנסת ברושי – לא נמצא; חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר; חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר; חבר הכנסת איתן כבל – לא נמצא; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – לא נמצא; חברת הכנסת סופה לנדבר – לא נמצאת; חברת הכנסת מירב בן ארי – מוותרת. חבר הכנסת אבו מערוף – בבקשה, אדוני. בבקשה, אדוני, שלוש דקות. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד השר, כנראה הממשלה לא רוצה לקבל מחמאות, פחות או יותר, כי את ההזדמנות הזאת היא רוצה להחמיץ, ואף לא רוצה לתת הרגשה טובה לנו, הנמצאים כאן, חברי האופוזיציה, שבאמת היא עושה משהו טוב. רק עכשיו אמרנו שעבר חוק סיעודי, וצריך לציין שזה חוק טוב, אנושי, ועכשיו פתאום – חוק כזה, שהוא בלתי אנושי לחלוטין. אני רק רוצה להגיד שהחוק הזה שהכנסת מעבירה עכשיו – סליחה, הממשלה מציעה אותו – סותר את כל הרחמים שלה והרחמנות שלה והחמלה שלה כלפי טרוריסטים שרוצחים ילדים וטובחים ילדים חפים מפשע בסוריה. בבתי-החולים של ישראל, לצערי הרב – אני מדבר בתור רופא, אבל לא בתור חבר כנסת; בתור חבר כנסת אני אומר "לצערי", אבל לא בתור רופא – מטפלים בצורה הנכונה ביותר ב"ג'בהת א-נוסרה", הטרוריסטים, שעולים למשלם המסים שלנו המון כספים, מאות מיליונים. ועכשיו היא לא רוצה להיות אנושית כלפי אנשים שעושים עבודה, עוזרים לחולים, סיעודיים או לא סיעודיים. איך אפשר לקבל את הדבר הזה בכלל? לכן, בקיצור, יש לדחות את כל זה על הסף. ודי, ממשלת ישראל, עם ההתחנפות הזאת, עם שני הפנים שלה. והיא עוזרת לטרוריסטים של "ג'בהת א-נוסרא". וצריך להפסיק את זה, בכל רגע וכעת ולאלתר. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, אדוני. אנחנו ניגשים להצבעה. הצבעה מס' 16 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 18 נגד – 11 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 163), התשע"ו–2015, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> בעד – 18, נגד – 11, נמנע אחד. ההצעה עברה, התקבלה, ותועבר להמשך דיון – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, נגד. <היו"ר יואל חסון:> – – בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. חבר הכנסת איתן כבל מצביע נגד. אני לא משנה את התוצאה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תוסיף אותי נגד. <היו"ר יואל חסון:> מוסיף. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יואל חסון:> אנחנו עוברים להודעת מזכירת הכנסת. בבקשה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 41), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הכנסת; הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 42), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הכנסת; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 43), שהחזירה ועדת הכנסת. מסקנות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון מהיר בהצעה של חברי הכנסת עאידה תומא סלימאן, יואל חסון ומירב בן ארי בנושא: הידבקות יולדות בחיידק טורף. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, גברתי. <הצעת חוק איסור הפליית עיוורים המלווים בכלבי נחייה (תיקון מס' 2), התשע"ו–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/985); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יואל חסון:> החוק הבא – הצעת חוק איסור הפליית עיוורים המלווים בכלבי נחייה (תיקון מס' 2), התשע"ו–2015. יציג את החוק שר החקלאות, השר אורי אריאל, בשם שר הרווחה והשירותים החברתיים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> ברשות היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק איסור הפליית עיוורים המלווים בכלבי נחייה (תיקון מס' 2), התשע"ו–2015 – להלן: הצעת החוק – מבקשת לאפשר למי שמתפקד כאומן, מהמילה "אומנה", לכלב נחייה, וכך גם למדריך כלבי נחייה, להיכנס למקומות ציבוריים ולהשתמש בתחבורה ציבורית באופן זהה לזה של עיוורים, כפי שקיים כיום בחוק. לצורך כך מוצע להחיל על מי שמטפל כאומן או למדריך כלבי נחייה את הסעיף בחוק הקיים האוסר להגביל את זכותו של עיוור להיכנס למקום ציבורי או להשתמש במתקן בו, וכן להשתמש בתחבורה ציבורית, וכן להחיל את הסעיף שבו חל איסור על גביית תשלום מעיוור בכניסה למקום ציבורי, שימוש במתקן בו ושימוש בתחבורה ציבורית בשל היותו מלווה בכלב נחייה. כמו כן, החוק המוצע מבקש לאפשר הגשת תביעה אזרחית בגין הפרת הוראותיו. החוק המוצע אף מבקש לתקן את ההוראה העונשית הקיימת בחוק ולהגדיר את הקנסות שיוטלו על העובר על הוראות החוק, וכן להחיל הוראות שונות מחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח–1998, בגין הפרת הוראות החוק. חוק איסור הפליית עיוורים המלווים בכלבי נחייה נחקק במטרה לאסור את הפלייתם של עיוורים המלוּוים בכלבי נחייה לצורך ניידותם בכניסה למקומות ציבוריים ושימוש במתקנים ציבוריים, וכן בתחבורה ציבורית. החוק הקיים קובע איסור הפליה כאמור אך ורק לגבי עיוור המלווה בכלב נחייה. ואולם, יש צורך להשוות את המצב גם לגבי אנשים המשמשים כאומנים לכלבים ולגורי כלבים המיועדים לשמש ככלבי נחייה. הם שוהים אצלם במשך שנה עד שנה וחצי, ובתקופה זו לומדים הכלבים והגורים לחיות במסגרת משפחתית ונחשפים למצבים שונים שבהם ייתקלו בעת תפקידם ככלבי נחייה. בתקופה זו המשפחה האומנת נדרשת לבצע תהליך סוציאליזציה, הכולל הליכה עם הכלב למקומות ציבוריים שונים, כגון מרכזי קניות, מרכולים ומקומות בילוי, ונסיעה בתחבורה ציבורית. ככל שהכלבים והגורים ייחשפו ליותר גירויים והתהליך יהיה יסודי יותר, יגברו הסיכויים להצלחתם בתפקידם הייעודי העתידי. לאחר סיום תקופת הכשרה ראשונית זו במשפחה אומנת, הכלבים עוברים תהליך הכשרה אינטנסיבי על-ידי מדריכים מוסמכים לכלבי נחייה. גם תהליך זה כולל את חשיפת הכלבים לגירויים ומצבים שבהם ייתקלו במסגרת תפקידם ככלבי נחייה. לשם כך, יש צורך שגם מדריכים לכלבי נחייה ייכנסו עם כלבי הנחייה למקומות שונים. לפיכך, כדי לאפשר הכשרה יעילה של הכלבים לצורך מילוי ייעודם, מוצע לאסור את מניעת כניסתם של אומנים לכלבים בתהליך הכשרה ושל מאמני כלבים בתהליך הכשרה למקומות ציבוריים ואת שימושם במתקנים ציבוריים ובתחבורה ציבורית כשהם מלווים בכלבים המיועדים להיות כלבי נחייה. לצד זה מוצע לקבוע אפשרות להגשת תביעה אזרחית בשל הפרת האיסורים הקבועים בסעיף 3 לחוק, נוסף על האיסורים הפליליים הקבועים כבר כיום ביחס להפליית עיוורים המלווים בכלבי נחייה, אשר מוצע להרחיבם גם ביחס לאומנים לכלבים בתהליך הכשרה ולמאמני כלבים בתהליך הכשרה. מוצע לתמוך בהצעה ולהעבירה לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, אדוני השר. <הצעת חוק איסור הפליית עיוורים המלווים בכלבי נחייה (תיקון – כלבים בהכשרה), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1638/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יואל חסון:> להצעת החוק הוצמדה הצעת חוק איסור הפליית עיוורים המלווים בכלבי נחייה (תיקון – כלבים בהכשרה), התשע"ה–2015, של חברי הכנסת מיקי רוזנטל ואילן גילאון. אני מבקש מחבר הכנסת גילאון להציג את החוק. שלוש דקות. אנחנו נקיים על שתי הצעות החוק דיון משולב ושתי הצבעות שונות, נפרדות. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, השעה מאוחרת ויש הסכמה על החוק. אני אומר את הדברים בשמו של חברי כאח לי, חבר הכנסת מיקי רוזנטל, שנח בבית, מחלים ממחלה, ואנחנו מאחלים לו, מכאן – – <היו"ר יואל חסון:> כולנו, כן. <אילן גילאון (מרצ):> – – החלמה טובה. כאן מדובר על חוק שכפי שהשר אמר – ולשם שינוי אני מסכים לכל דברי השר פה – תהליך של סוציאליזציה. למי שזוכר, אצלי בלשכה הייתה כלבה כזאת, בשם יוטה – ואנחנו קוראים לחוק הזה "חוק יוטה" – שהייתה של אחד הסטאז'רים אצלנו. כל הרעיון הוא במכלול הזה של בניית הרשת של העצמאות והכבוד של אנשים עם מוגבלויות, להביא אותם למחוז חפצם גם באמצעות חיות שהן חיות נחייה. רוב החיות שהן חיות נחייה הן כלבים, בדרך כלל, אבל יש גם חיות נוספות, אחרות. אני רוצה קודם כול להודות לממשלה. אני חושב שזה רעיון טוב שאנשים מציגים חוק, והנה, הממשלה גם כן מאפשרת לנו להיצמד לחוק שלה, וזה טוב מאוד. אין לנו בעיה של קרדיטים. אנחנו רוצים שהחוקים הטובים האלה יחוקקו, ואם הממשלה, כמו במקרה הזה, תיקח ותקדם חוקים כאלה, שזה יהיה עלא כיפאק ועלא כיפאק. אני גם שמח שהחוק הזה בעצם עושה איזו תפנית ומשנה את הנושא בצורה מוחלטת לגמרי, שאנחנו יכולים לחשוב על לברדורים ולא על חברי כנסת שהיו פעם אזובי הקיר והפכו ללענה מרה שתהפוך לאטד שישרוף את ארזי הלבנון ואת כולנו. בכלבים אני מאמין הרבה יותר. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת גילאון. רשימת הדוברים: חברת הכנסת סויד – לא נמצאת; חבר הכנסת נחמן שי – מוותר; חבר הכנסת מרגלית – לא נמצא; חברת הכנסת זנדברג – לא נמצאת; חברת הכנסת גלאון – מוותרת; חברת הכנסת רוזין – מוותרת. חבר הכנסת חזן? <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> באמת? כולם בהלם, אפילו קצת מתרגשים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> סבלנות, זהבה, סבלנות. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יואל חסון:> בבקשה, אדוני. שלוש דקות עומדות לרשותך. <קריאה:> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> ילד, יש דברים שאתה – עוד יש לך מה ללמוד. <היו"ר יואל חסון:> ברוכים הבאים חזרה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> כבוד היושב-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לפתוח בברכות מזל טוב לחברתי זהבה. מי ייתן ויתגשמו כל משאלות לבך לטובה – לפחות חלקן, כי יש כאלה שעליהן אנחנו – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> שבורא עולם ייתן לך – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> חזן, זה דופק גם לך וגם לה את הפריימריז. חבל – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> שבורא – אני לא מודאג מהפריימריז – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אורן, היא לא רוצה – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אין לה מפקד בליכוד. <אורן אסף חזן (הליכוד):> שבורא עולם ייתן לך אורך ימים ושנות חיים. שנזכה לראות אותך כאן עוד הרבה שנים. <קריאה:> אמן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא מאמין שאני אומר את זה, אבל בכל זאת: מזל טוב. <היו"ר יואל חסון:> אני מבקש שתחזירי לו, כי זה יעזור לו בפריימריז. אז תחזירי לו אחר כך. <זהבה גלאון (מרצ):> וואו, וואו, וואו, וואו, וואו. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני, כבר רץ לי בראש מה יקרה לי מחר בבוקר, אז כבר איבדתי את הכיוון. טוב, אני לא תכננתי לדבר היום. התקופה האחרונה היא המשך לתקופה מאוד ארוכה ומורכבת ביום-יום בישראל, כאן, מחוץ לבית הזה ומחוץ לגבולות המדינה. אבל דווקא בנושא הזה חשבתי לנכון לעלות ולשתף אתכם בסיפור אישי: לפני כשבועיים וחצי ניצלתי את הימים של השקט לרדת קצת אל העם בשעות סבירות. אחרי שקיבלתי פנייה מאוד מאוד מוזרה, מיוחדת, מורכבת, שלא באמת ידעתי איך להבין אותה, מבחור ששמו בישראל איציק ואת שם משפחתו אני אשאיר כדי חלילה שלא לפגוע, שמספר לי שהוא חירש-עיוור שגר בהוסטל בחולון – ואיציק רוצה לפגוש אותי, כי גם הוא הצליח לשמוע ולראות את כל מה שעבר עלי או על אחרים, כל תופעת השיימינג שקורית חדשות לבקרים בארץ-ישראל. <זהבה גלאון (מרצ):> הייתי אצלו – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> היית אצל איציק? ואני באמת נסעתי לפגישה, שהייתה – חשבתי שהיא תארך עשר, 15 דקות, והיא ארכה מעל שעה וחצי. אני רוצה לשתף אתכם ברגע מיוחד. יש בורות מאוד מאוד עמוקה בציבוריות הישראלית, שהייתה קיימת גם אצלי עד לאותו רגע: כשאנו שומעים שאדם הוא חירש ועיוור, אנחנו בטוחים שאין לנו שום קשר, שום יכולת לתקשר אתו; שום יכולת להבין על מה הוא רוצה לדבר, ובטח ובטח – מה שאנחנו רוצים להעביר הלאה, מה המסר שלנו, מה היום-יום שלנו. ומצאתי את עצמי מנהל שיחה במקום שבחלומות הכי פרועים שלי לא חשבתי שהיא אפשרית, עם אדם מקסים. והשיחה התנהלה באופן הבא: אני החזקתי לאיציק את היד. הוא דיבר, שאל שאלות, הלצות, קצת בדיחות. והתשובות שלי נעשו בצורה כזאת שאני העברתי את היד שלו על אותיות כתב ברייל. וככה התקיימה השיחה, בעולם של שקט ודממה מצד אחד, ובעולם סוער מצד שני. שמעתי אדם שאומר לי את המשפט שעד לרגע זה לא יוצא לי מהראש: אחת הסיבות שרציתי לפגוש אותך זה כי גם אני מבין מה זה להיות דחוי, גם אני יודע מה זה שיימינג. בעולם שבו אני חי התופעה הזאת קורית חדשות לבקרים, אף אחד בכלל לא התייחס אליה עד היום. ופתאום גיליתי בן-אדם שמתמצא בחוקים, שמבין את התרבות. <זהבה גלאון (מרצ):> סופר-אינטליגנט – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> תכף נגיע לזה. סופר-אינטליגנט – זה להעליב אותו, להגיד סופר-אינטליגנט. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> מה זה תכף? נשמע – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה ממהר, כבוד השר? <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אני פה תורן עד 24:00. אחרי זה – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> זה לא על עצמך – – – <היו"ר יואל חסון:> מכיוון שהתגעגענו אני מאפשר לך קצת יותר, אבל לא להיסחף. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מסיים. <היו"ר יואל חסון:> לא להגזים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> מדבר על תרבות, מדבר על חקיקה, מדבר על החדשות, על היום-יום, אבל גם לא שוכח לנסות להעביר את המסר – שאנחנו צריכים לנסות לקחת אותו מכאן ואילך – שחוסר ידיעה ובורות הם לא סיבה לפחד מהאחר, הם לא סיבה לפחד מהשונה. איציק, מגיעה לך התנצלות ממני. אני הבטחתי לך שאני אעלה את הדברים על הכתב, ועדיין לא הספקתי. הספקת לעשות זאת לפני. ולמי שתוהה, איציק יושב מול מחשב שלאנשים שכמונו, מוגבלים שכמונו, אין אפשרות לראות ואין אפשרות להבין כלום, אבל הוא קורא חדשות וכותב פוסטים ומשתף ומעלה תמונות. אני עד לרגע זה לא מצליח להפנים ולהבין את עומק החוויה. אני אסכם במשפט אחד ואומר: אם הדבר הזה גרם לי לעלות לכאן ולשתף אתכם ברגע הזה, זה לנוכח העובדה שמעבר למשפט שגם אני מבין ויודע להרגיש מה זה להיות דחוי, צרם לי עוד משהו; וחלילה, אני לא בא כדי לשפוט ולא בא כדי להטיף מוסר. אבל גם בתוך הבית הזה היו כאלה שפחדו להיפגש, שאם כבר נפגשו הם דיברו דרך עוזר או דרך צד שלישי. ואני רוצה לבקש מהחברים שלי פה: בואו ננסה להוביל שינוי כלשהו – בתפיסה, בחשיבה, לרסק את הבורות; כאילו מי ששונה מאתנו ואין לו היכולות שלנו, אין לו זכות לחיות בינינו. בואו נוביל את השינוי הזה. אני אשמח לקחת בזה חלק. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה. לא יכולתי להפסיק את נאום הבכורה הזה, המחודש. בכל זאת, גם דברים – דברי טעם נאמרו כאן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – בכורה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יואל חסון:> המחודש. אבל גם נאמרו פה דברי טעם. <זהבה גלאון (מרצ):> כשהוא רוצה – – <קריאה:> עכשיו. <זהבה גלאון (מרצ):> – – הוא יכול לדבר לעניין. <היו"ר יואל חסון:> כשהוא רוצה הוא יכול לדבר לעניין. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא לא, הוא – – – <היו"ר יואל חסון:> אני תמיד טענתי את זה, אגב. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, לא, הוא – זה לראשונה. <היו"ר יואל חסון:> איזה מחמאות קיבלת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> זה לראשונה כמועמד לראשות הממשלה. <היו"ר יואל חסון:> מה שנקרא: די ואל תגזים. ממשיכים. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מועמד. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת חיליק בר, בבקשה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מועמד לראשות הממשלה – אורן? <נחמן שי (המחנה הציוני):> תברך אותו. תברך אותו. <היו"ר יואל חסון:> זה היה – חבר הכנסת חזן, זה היה נאום ההכנה לריצה לראשות הליכוד? <איתן כבל (המחנה הציוני):> זה נאום – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> יש דברים שהשתיקה יפה להם. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אורן, אז – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני, אני – איך אומרים? אני לא עוסק בזה כרגע. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> קודם כול, תרשה לי – – – <היו"ר יואל חסון:> שמעון פרס עשה מזה מקצוע. שתדע לך. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אדוני, יושב-ראש הליכוד לעתיד אורן חזן – אני רוצה להגיד לך שאני מאחל לך ולנו ולעם ישראל שתנצח בבחירות; אולי סוף-סוף משהו יצליח לשלוח את ביבי הביתה. ואתה יודע מה, אם זה אתה, אז כפליים. אבל האמת היא, אורן, שהקדמת אותי, הקדמת אותי. אני רוצה – אומרים בדרך כלל – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני רק אגיד לך שאנחנו עדיין עומדים לצדו של ראש הממשלה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> חיליק, הוא הקדים את זמנו. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא, אני אגיד לך במה הוא הקדים אותי. אומרים שבדרך כלל חייבים לדבר על הנושא של החוק. אבל אני עליתי באמת לברך את חברתי זהבה גלאון, ובזה הוא הקדים אותי, ותכף אני אגיד לך איך זה מחבר אותי לחוק. אז קודם כול, זהבה, יום הולדת שמח, אושר, עושר, הצלחה. מגיע לה. יולי לא פה, אפשר למחוא כפיים. <היו"ר יואל חסון:> יולי פה. יולי פה. הוא משקיף עלינו כל הזמן. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אוי, סליחה. סליחה. וואי, וואי, עכשיו הסתבכתי. אבל באמת, לא כל יום יש ליושבת-ראש מפלגה יום הולדת. ואדוני, כדי לא לסטות מהתקנון – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – מזמן לא ראיתי – – – מחליף צבעים. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – כדי לא לסטות מהתקנון אני אדבר על נושא החוק ועל זהבה גלאון. זהבה, מה שאני אוהב בך – אני מסכים אתך על רוב הדברים. על חלק מהדברים אני לא מסכים אתך, ואנחנו מתווכחים, אבל אני חושב שכולנו נסכים שאת, במידה רבה, כלב נחייה להרבה דברים שהחברה הזאת עיוורת להם: למאבק באלימות ובגזענות, לחתירה לשלום, לשוויון, לזכויות הנשים – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – לזכויות המיעוטים. והחברה הזאת, לפעמים גם אנחנו, בטח הצד הזה של הבית, עיוורים לכל כך הרבה דברים, שאת, באומץ שלך – אומץ שלפעמים עולה לך ולמפלגה שלך במחיר פוליטי, ואת אפילו יודעת את זה – משמשת לנו ולחברה הישראלית כלב נחייה. אז אני קודם כול רוצה להגיד לך על זה הרבה הרבה תודה, באמת, בשם כולנו – בשם החברה הישראלית, בשם האגף השמאלי של הבית הזה – וגם לאחל לך מכל הלב המון מזל טוב ועוד שנים ארוכות ארוכות אתנו. מזל טוב, זהבה. <היו"ר יואל חסון:> אני מצטרף לברכות, כמובן. וככל שהשעה מתאחרת – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> – – איכות הנואמים והנאומים עולה. תודה רבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שמולי, תעלה, תעלה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – זהבה, אני לא קיבלתי חיבוק – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – שבכלל לא יישארו – – – <קריאה:> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> היא ידעה שאתה אומר את זה לצורכי פריימריז. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – את מבינה? ככה אתם יוצרים קרע בחברה. <היו"ר יואל חסון:> תודה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת חזן, תודה רבה. החיבוק יהיה ביום הבא. <זהבה גלאון (מרצ):> אתה רוצה – – – בכלל. <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת – – – לא נמצאת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אתה תקבל מחר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת שמולי? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני רק מאחל לזהבה גלאון מזל טוב – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> תברך – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – עם או בלי כלב נחייה. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת שלח – לא נמצא. <אורן אסף חזן (הליכוד):> זה קונספט חדש, היושב-ראש. <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת יעל גרמן – לא נמצאת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> זה נאומים מהמקום. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת עיסאווי פריג'? <עיסאווי פריג' (מרצ):> תראה, אני לא איחלתי מזל טוב. אני אעלה לאחל? <היו"ר יואל חסון:> אתה – – – אתה יכול לאחל לה באופן אישי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> היא לא רוצה – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> יואל, זה נראה – – – <היו"ר יואל חסון:> הכי טוב אישי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מאחל לה – – – <קריאה:> – – – <קריאה:> מזל טוב. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, אדוני. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – פעמיים. לא, יואל – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת אייכלר – לא נמצא. חברת הכנסת שרן השכל – – – <שרן השכל (הליכוד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> מוותרת? <אורן אסף חזן (הליכוד):> יואל – – – <שרן השכל (הליכוד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> לא שומע. מוותרת. חבר הכנסת איתן כבל? <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> היושב-ראש יואל – – – <היו"ר יואל חסון:> מוותר. <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא אני, אני מעדיף להימנע מלברך את זהבה. <היו"ר יואל חסון:> אנחנו עוברים להצבעה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> נאומים מהמקום – זה קונספט חדש. <היו"ר יואל חסון:> לא, זה לא. אין דבר כזה. שתי הצבעות. אנחנו מצביעים על שתי הצעות החוק: גם על הצעת החוק הראשונה, הממשלתית, וגם על הצעת החוק המוצמדת של חברי הכנסת מיקי רוזנטל ואילן גילאון. ההצבעה הראשונה היא על הצעת החוק הממשלתית: הצעת חוק איסור הפליית עיוורים המלווים בכלבי נחייה (תיקון מס' 2), התשע"ו–2015, בקריאה ראשונה. הצבעה, בבקשה. הצבעה מס' 17 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 26 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק איסור הפליית עיוורים המלווים בכלבי נחייה (תיקון מס' 2), התשע"ו–2015, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> 26 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק הזאת עברה, ותועבר להכנה לקריאה שנייה ושלישית לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. אנחנו מצביעים פעם נוספת, על הצעת החוק המוצמדת של חברי הכנסת מיקי רוזנטל ואילן גילאון באותו עניין. הצבעה – סליחה – הצבעה, בבקשה. הצבעה מס' 18 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 26 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק איסור הפליית עיוורים המלווים בכלבי נחייה (תיקון – כלבים בהכשרה), התשע"ה–2015, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אוה, אוה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> מה? זהבה, מה קורה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יואל חסון:> 26 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. גם הצעת החוק הזאת לאיסור הפליית עיוורים המלווים בכלבי נחייה (תיקון – כלבים בהכשרה) תועבר להמשך דיון ולהכנה לקריאה שנייה ושלישית לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <הצעת חוק שחרור על-תנאי ממאסר (תיקון מס' 16), התשע"ו–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/971); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יואל חסון:> אנחנו עוברים להצעת חוק שחרור על-תנאי ממאסר (תיקון מס' 16), התשע"ו–2015. יציג את החוק השר אורי אריאל, בשם שרת המשפטים. בבקשה. בבקשה, אדוני. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> ברשות היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק שחרור על-תנאי ממאסר (תיקונים שונים) של משרד המשפטים מבקשת לתקן את חוק שחרור על-תנאי ממאסר ולקבוע בו הסדרים בכמה עניינים. חוק שחרור על-תנאי ממאסר מסדיר את הליכי שחרורו המוקדם של אסיר בשליש האחרון של תקופת המאסר, אם ועדת השחרורים מצאה אותו ראוי לכך וקבעה שאינו מסכן את שלום הציבור. בנוסף מסדיר חוק זה את עבודתה של ועדת השחרורים המיוחדת הממליצה לנשיא המדינה על קציבת עונשם של אסירי עולם. בהצעת חוק זו רוכזו כמה נושאים המצריכים הסדרה במסגרת החוק: ראשית, הצעת החוק עוסקת בשאלת פרסומן של החלטות ועדות השחרורים וקובעת את העקרונות והשיקולים בתחום זה, תוך איזון בין זכות הציבור לדעת ובין הצורך לשמור על פרטיותם של נפגע העבירה, של האסיר עצמו או של אחרים המעורבים בהליך. שנית, הצעת החוק מחמירה מעט את ההליכים בפני ועדת השחרורים המיוחדת הממליצה על קציבת מאסרי עולם. בנושא זה קובעת הצעת החוק כי הוועדה תדון בעניינו של אסיר עולם לאחר תשע שנים מתחילת מאסרו, במקום שבע שנים כקבוע היום בחוק. בנוסף, היא קובעת כי תקופת המינימום לקציבת עונשו של אסיר שנגזרו עליו שני מאסרי עולם או יותר תעלה ל-40 שנה במקום 30 שנה. זאת, בדומה לתיקון אחר שהוכנס לאחרונה לחוק שחרור על-תנאי ממאסר לגבי מי שביצע רצח חריג בחומרתו. שלישית, הצעת החוק מעגנת את סמכותו של שר המשפטים לקבוע בתקנות הוראות בעניין ימי פגרות של ועדות השחרורים, כמקובל לגבי בתי-משפט. מדובר בכמה תיקונים ראויים ונחוצים, והממשלה תומכת בהצעת החוק. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני השר. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר; חברת הכנסת גלאון – מוותרת; חברת הכנסת זנדברג – לא נמצאת; חבר הכנסת מרגלית – לא נמצא; חברת הכנסת רוזין – לא נמצאת; חברת הכנסת עליזה לביא – לא נמצאת; חברת הכנסת קארין אלהרר – לא נמצאת; חבר הכנסת חזן. חבר הכנסת חזן, אתה רוצה לדבר? מוותר; חבר הכנסת אילן גילאון – מוותר; חבר הכנסת ישראל אייכלר – לא נמצא; חברת הכנסת גרמן – לא נמצאת; חבר הכנסת מוזס – לא נמצא; חבר הכנסת נחמן שי – מוותר; חברת הכנסת ציפי לבני – לא נמצאת; חבר הכנסת עפר שלח – לא נמצא; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – לא נמצא; חבר הכנסת איתן כבל – נמצא גם נמצא, אך מוותר. אנחנו עוברים להצבעה. בבקשה. הצבעה מס' 19 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 22 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק שחרור על-תנאי ממאסר (תיקון מס' 16), התשע"ו–2015, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> 22 בעד, מתנגד אחד, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק שחרור על-תנאי ממאסר (תיקון מס' 16), התשע"ו–2015, אושרה על-ידי מליאת הכנסת, ותועבר להמשך דיון ולהכנה לקריאה שנייה ושלישית לוועדת החוקה, חוק ומשפט. <הצעת חוק מקרקעי ישראל (השגה על שומות מקרקעין), התשע"ו–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/978); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יואל חסון:> הנושא הבא: הצעת חוק מקרקעי ישראל (השגה על שומות מקרקעין), התשע"ו–2015, לקריאה ראשונה. יציג השר אורי אריאל, בשם שרת המשפטים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק מקרקעי ישראל (השגה על שומות מקרקעין), התשע"ו–2015, של משרד המשפטים, מבקשת להסדיר בחקיקה ראשית את הליך ההשגה על שומות ממקרקעין של רשות מקרקעי ישראל. רשות מקרקעי ישראל, המנהלת את מרבית קרקעות המדינה, מתקשרת בחוזים עם חוכרים שלהם היא מחכירה קרקעות. אם מדובר בעסקה בפטור ממכרז, כאשר החוכר מבקש לנצל זכויות בנייה נוספות – – <היו"ר יואל חסון:> נא לא להפריע, היועצים, אני מבקש. בבקשה, אדוני השר. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – לשנות את ייעוד המקרקעין וכיוצא באלה, בדרך כלל לפי חוזה החכירה על החוכר לשלם לרשות מקרקעי ישראל בגין פעולות אלה תמורה הנגזרת משווי המקרקעין. הערכת שווי המקרקעין נעשית באמצעות שומה שעורך שמאי מקרקעין מטעם רשות מקרקעי ישראל. הצעת החוק מבקשת לקבוע בחקיקה הראשית הליך השגה על השומה של רשות מקרקעי ישראל. חשוב להדגיש שההליך המוצע בחוק כבר קיים כיום וקבוע בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל, אולם כיום מדובר בתהליך וולונטרי, ולא בהליך השגה מוסדר וקבוע בחוק. הצעת החוק קובעת הליך השגה דו-שלבי: בשלב הראשון ניתן יהיה להשיג על השומה בפני מנהל הלשכה המחוזית באגף שומת מקרקעין במשרד המשפטים או שמאי שימונה מטעמו – – <קריאה:> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – בשלב השני ניתן יהיה להשיג על השומה בפני ועדת השגות בראשות עובד מדינה הכשיר להיות שופט של בית-המשפט שלום. חברי הוועדה הנוספים הם השמאי הממשלתי הראשי או נציגו ושמאי מכריע מתוך רשימת השמאים המכריעים. ועדת ההשגות תדון בשאלות השמאיות שיובאו בפניה בעניין גובה השומה ולא במחלוקות משפטיות. מחלוקות משפטיות ימשיכו לעלות בפני הערכאות המשפטיות המוסמכות לדון בהן. לפי הצעת החוק, אם חוכר מעוניין לערער על ההחלטה של ועדת ההשגות, הוא יהיה רשאי להגיש ערעור מינהלי לבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, וההחלטה לא תיתקף בבית-משפט שלום. יש להניח כי רוב המחלוקות ייפתרו לפני שלב זה. הצעת חוק זו תואמת את מסקנות ועדת קלוגמן משנת 2006. משרד המשפטים סבור כי ההליך המוצע בחוק זה הוא הליך יעיל והוגן להכרעה במחלוקות שמאיות, שאף הוכיח את יעילותו ומקצועיותו לאורך התקופה שבה פועלת ועדת ההשגות לפי החלטת מועצת מקרקעי ישראל. יחד עם זאת, ההליך הקיים כיום לפי החלטת המועצה אינו מספק, כיוון שהפנייה לוועדת השגות היא וולונטרית. במצב הקיים כיום, החוכר יכול להשיג על גובה השומה בפני ועדת ההשגות, ובמקביל להגיש תביעה אזרחית לבית-משפט. לפי הצעת החוק, הליך ההשגה על השומה יהיה בהתאם להוראות חוק זה בלבד. הצעת החוק עשויה לחסוך הליכים בבתי-משפט ולהסדיר מחלוקות שמאיות באמצעות הליך ההשגה הקבוע בחוק בצורה מקצועית יעילה והוגנת. נוכח האמור לעיל, הממשלה תומכת בהצעת החוק. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, אדוני. רשימת הדוברים: חבר הכנסת נחמן שי – מוותר; חברת הכנסת גלאון – לא נמצאת – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> יצאה לחגוג יום הולדת. <היו"ר יואל חסון:> – – חברת הכנסת זנדברג – לא נמצאת; חברת הכנסת רוזין – לא נמצאת; חבר הכנסת מרגלית – לא נמצא; חבר הכנסת שמולי – מוותר; חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר; חברת הכנסת עליזה לביא – לא נמצאת; חבר הכנסת עפר שלח – לא נמצא; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – לא נמצא; חבר הכנסת אייכלר – לא נמצא; חברת הכנסת גרמן – לא נמצאת. חבר הכנסת אורן חזן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> נוכח ומוותר. <היו"ר יואל חסון:> נוכח ומוותר. חברת הכנסת ציפי לבני – לא נמצאת; חבר הכנסת איתן כבל – מוותר. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 20 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 20 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק מקרקעי ישראל (השגה על שומות מקרקעין), התשע"ו–2015, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> 20 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק מקרקעי ישראל (השגה על שומות מקרקעין), התשע"ו–2015, עברה בקריאה ראשונה במליאת הכנסת ותועבר להמשך דיון והכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת החוקה, חוק ומשפט. <הצעת חוק החברות (תיקון מס' 28), התשע"ו–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/988); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יואל חסון:> הצעת החוק הבאה – הצעת חוק החברות (תיקון מס' 28), התשע"ו–2015, לקריאה ראשונה. יציג את ההצעה השר אורי אריאל, בשם שרת המשפטים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> הצעת חוק החברות (תיקון מס' 28), התשע"ו–2015. מכובדי היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת חוק החברות (תיקון מס' – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת ביטן, חבר הכנסת חזן. חבר הכנסת ביטן. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> ביטן, גם אני רוצה להשתתף בדיון על חוק השבת. <דוד ביטן (הליכוד):> לא – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> מה לא? אבל תסביר לי, אני רוצה להשתתף. <היו"ר יואל חסון:> אז חבל שלא הסברת לו בשלב יותר מוקדם, הוא לא היה מסבך אתכם בחוק הזה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> עושים דיון איך לחלק את – – – <היו"ר יואל חסון:> היית צריך להקשיב לחבר הכנסת ביטן. כדאי לך. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> הצעת חוק החברות של הממשלה שאנו מצביעים עליה היום, היא חלק ממתווה של הקלות בממשל התאגידי לפי חוק החברות, התשנ"ט–1999, לחברות שהציעו ניירות ערך שלהן לציבור. הצעת החוק עצמה היא קצרה, כי רוב ההקלות יינתנו במסגרת של תקנות מכוח חוק החברות. את רובן שרת המשפטים כבר העבירה לאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט, והן ממתינות לאישורה. חלקן תלויות בתיקון החוק שלפנינו ויועברו לאישור הוועדה בזמן הקרוב. הקלות רבות נוספות, מחובות הגילוי, ניתנו מכוח חוק ניירות ערך. המהלך כולו מהווה בשורה הן לחברות שכבר נסחרות בבורסה – ובעיקר לקטנות שבהן, שעלות הרגולציה משמעותית יותר עבורן – והן לחברות ששוקלות אם להציע ניירות ערך שלהן לציבור. מתווה ההקלות מכוון למצבים שבהם ההקלות לא יביאו לפגיעה בעקרונות הקיימים בחוק ובאיכות הממשל התאגידי לפיו. מדובר בהקלות שיאפשרו לחברות לחסוך במשאבים המופנים לעמידה בדרישות החוק בלי לפגוע בעקרונותיו. הצעת החוק שלפנינו כוללת שלוש הקלות: הראשונה היא איחוד דיוני ועדות הביקורת והתגמול, בתנאים מסוימים; ההקלה השנייה מתייחסת להמשך כהונת דירקטורים חיצוניים בחברת איגרות חוב שמחליטה להנפיק לציבור גם מניות; ההקלה השלישית היא הפחתת הרוב הנדרש לאישור כהונת יושב-ראש הדירקטוריון למנכ"ל או לקרובו – יידרש רוב רגיל מקרב בעלי המניות שאינם בעלי שליטה ושאין להם עניין אישי במקום רוב של שני-שלישים מקרב בעלי המניות כאמור, כפי שדורש החוק היום. הצעת החוק כוללת גם שתי הסמכות למתן הקלות בתקנות: הראשונה תאפשר להאריך את תקופת האישור הניתן למנכ"ל או לקרובו לכהן כיושב-ראש הדירקטוריון ליותר משלוש שנים. בהתאם לכך, בכוונת שרת המשפטים להציע לוועדת החוקה, חוק ומשפט לאשר תקנות שיאפשרו לחברות המציעות לראשונה את ניירות הערך שלהן לציבור, כי יידרשו לאשר כהונת יושב-ראש או קרובו כמנכ"ל רק בחלוף חמש שנים מההנפקה. הסמכה נוספת להקלות תאפשר לחברות שייקבעו שהדירקטורים החיצוניים בהן לא יהיו תושבי ישראל. בכוונת שרת המשפטים להציע לוועדת החוקה, חוק ומשפט לאשר תקנות שיאפשרו בתנאים מסוימים פטור מחובה זו לחברות שעיקר פעילותן בחו"ל. נוכח האמור לעיל, ובשל חשיבות הצעת החוק לשוק ההון ולחברות הפעילות בו, אני מבקש מחברי הכנסת לתמוך בהצעת החוק. תודה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, אדוני השר. רשימת הדוברים: חבר הכנסת נחמן שי – מוותר; חבר הכנסת אראל מרגלית – לא נמצא; חברת הכנסת זנדברג – לא נמצאת; חברת הכנסת גלאון – לא נמצאת; חברת הכנסת רוזין – לא נמצאת. חבר הכנסת אורן חזן – – <קריאה:> לא, לא, לא. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> – – מוותר; חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר; חבר הכנסת עפר שלח – לא נמצא; חברת הכנסת יעל גרמן – לא נמצאת; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – לא נמצא; חבר הכנסת אייכלר – לא נמצא. חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני שר החקלאות, לבי-לבי עליך שהקראת כי שלחו אותך להקריא. חוק בלתי מובן, חוק לא ברור. החוק שמובא בפנינו אינו מושלם, אינו אפוי. אורן, אתה מפריע לי. תאמין לי, יש כאן מיליונים. אני מבקש. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני בודק, אני שוקל לענות לך. <דוד ביטן (הליכוד):> הוא שוקל את ההצבעה שלו. <מיקי לוי (יש עתיד):> החוק המובא אינו מושלם, אינו אפוי. יש פה פרצות רבות. החוק אמור לעסוק בחברות קטנות שהיקף השווי שלהן 300 מיליון שקלים. החוק בא להקל על החברות הקטנות, אבל אין אזכור בלשון החוק באילו חברות מדובר. ההתייחסויות לאיזה חוק מדובר יהיו רק בהוראות נלוות, ואני לא שמעתי על דבר כזה. ככה לא בונים חוק, מלשון ככה לא בונים חומה. זה חוק שניתן לשנותו לפי הלך רוח, מכיוון שבאף מקום – באף מקום בחוק – לא מצוין כי מדובר בחברות קטנות שהשווי שלהן הוא מעל 300 מיליון שקלים. זה לא מקובל עלי. זה משאיר את החוק פרוץ, נתון לפרשנות ולשינויים. יש לי תחושה שיד מכוונת עשתה זאת בכוונה תחילה, וזאת על מנת להשאיר לפקידות במשרד המשפטים חופש פעולה במסגרת ערפל החוק. אני אצביע נגד החוק. הכוונה חשובה מאוד – להקל על אותן חברות שהשווי שלהן 300 מיליון שקל בהקלות האלה. אבל מי שעשה אותו לוקה בחוסר תבונה, בחוסר ראיית הנולד, בחוסר ראייה למרחוק, ולכן אני אעשה את המאמצים הגדולים ביותר לשנות אותו. אני רק אתן לכם דוגמה מתוך החוק עצמו: בסעיף 2(ה) כתוב כך: על אף הוראות סעיפים קטנים (ג) ו-(ד) רשאי השר, בהתייעצות עם רשות ניירות ערך, לקבוע כי ההחלטה לפי אותם סעיפים, וכו' וכו'. מה, השר הוא מלך? השר, כל יום עם רשות ניירות הערך, ישנה לי את החוק הזה? אז בשביל מה הפרלמנט הזה קיים? בשביל מה הוועדות קיימות? איזה מין דבר זה? מדובר בניירות ערך וברשות ניירות ערך, וזה לא מקובל עלי, החופש הזה, ששרת המשפטים – או שר המשפטים כשיהיה – יחד עם מנכ"ל רשות ניירות ערך, החופש הזה שהם לוקחים לעצמם. ועוד סעיף – סעיף 3. סעיף 3 בסעיף 40(2) לחוק העיקרי, במקום: רשאית למנות דירקטור וכו' וכו' תושב ישראל, יבוא: רשאית למנות דירקטורים חיצוניים שאינם תושבי ישראל. ועוד הפעם, ראו זה פלא, השר רשאי לקבוע סייגים נוספים של חברות שבהן ניתן יהיה למנות דירקטורים חיצוניים שאינם תושבי ישראל. מה החופש הזה שהשר לוקח לעצמו מעל גבם של חברי הכנסת, מעל גבו של בית-הנבחרים, למנות דירקטורים מחוץ למדינת ישראל? ואתם עכשיו כאן הולכים לתת את היד לשטות הזאת ולהצביע בעד. אם יש שכל בראש כולנו, צריכים להימנע, ולהחזיר את החוק הזה למשרד המשפטים כדי שיכינו אותו כמו שצריך, כי עצם הגעת החוק הזה למליאה בצורה הזאת הוא בושה וחרפה, וכל מי שיצביע בעד, כל מי שיצביע בעד, אינו מבין על מה הוא מצביע. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – זה מאוד מעניין – – – <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חבר הכנסת מיקי לוי. <מיקי לוי (יש עתיד):> ואני אומר עוד הפעם: החוק הוא טוב; הוא לקוי, פשוט לקוי. אני מבקש מכם שלא להצביע בעדו. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת מיקי לוי, תודה רבה לך. חבר הכנסת איתן כבל – מוותר. אנחנו עוברים להצבעה. <מיקי לוי (יש עתיד):> בושה. אתם לא יודעים על מה אתם מצביעים אפילו. תתביישו. אין לכם מושג. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אתה יודע הכול, מיקי. אתה הגאון, אתה יודע הכול. הצבעה מס' 21 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 20 נגד – 3 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק החברות (תיקון מס' 28), התשע"ו–2015, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> 20 בעד, שלושה מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהצעת חוק החברות (תיקון מס' 28), התשע"ו–2015, תועבר להמשך דיון והכנה לקריאה שנייה ושלישית לוועדת החוקה, חוק ומשפט. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק חסיון חומר מודיעיני (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014> [מס' מ/848; "דברי הכנסת", חוב' ז', עמ' 6802.] <היו"ר יואל חסון:> ב-23 בנובמבר 2015 הממשלה הודיעה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק חסיון חומר מודיעיני (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014, מס' מ/848. הנמקת הערעורים של סיעת המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ומרצ; המנמק הוא חבר הכנסת נחמן שי – מבקש לא לנמק. לכן אנחנו עוברים להצבעה על הודעת הממשלה. הצבעה מס' 22 בעד הודעת הממשלה – 20 נגד – 4 נמנעים – אין הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק חסיון חומר מודיעיני (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014, נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> 20 בעד, ארבעה מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהוחל דין הרציפות על הצעת חוק חסיון חומר מודיעיני (תיקוני חקיקה), התשע"ד–2014, מס' מ/848. הצעת החוק חוזרת לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 76), התשע"ד–2014> [מס' מ/873; "דברי הכנסת", חוב' ח', עמ' 7064.] <היו"ר יואל חסון:> אנחנו מצביעים על הודעה נוספת של הממשלה, מ-30 בנובמבר 2015, על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 76), התשע"ד–2014, מס' מ/873. הנמקת הערעורים של סיעת המחנה הציוני תהיה על-ידי – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> נחמן שי. <היו"ר יואל חסון:> ויתרה, אז יש לנו נימוקים על-ידי חבר הכנסת עיסאווי פריג' – איננו. לכן אנחנו עוברים להצבעה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> למה אין זכות דיבור? <דוד ביטן (הליכוד):> לא צריך. לא צריך. <קריאה:> זו הודעה על – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> בחצות אני מתעורר. <קריאה:> חזן, מה עוד נשאר לך להגיד, חזן? <אורן אסף חזן (הליכוד):> עוד לא התחלתי לדבר, ילד. הצבעה מס' 23 בעד הודעת הממשלה – 23 נגד – אין נמנעים – אין הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 76), התשע"ד–2014, נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> 23 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שהוחל דין הרציפות על הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 76), התשע"ד–2014, מ/873, וההצעה תחזור לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט. <הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 40) (פיצול שידורים של בעל זיכיון לשידורי רדיו), התשע"ו–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/610); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יואל חסון:> הצעת החוק הנוספת, וחברי חברי הכנסת, האחרונה, היא הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (פיצול שידורים של בעל זיכיון לשידורי רדיו), התשע"ו–2015, של חברי הכנסת נאוה בוקר, יחיאל חיליק בר ודוד ביטן וקבוצת חברי הכנסת – לקריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת נאוה בוקר; בבקשה, גברתי. גברתי, יש לך עשר דקות. <נאוה בוקר (הליכוד):> לא, לא צריך. <היו"ר יואל חסון:> תכינו שקי שינה. <נאוה בוקר (הליכוד):> לא צריך כל כך הרבה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> נאוה מתחילת הקדנציה לא דיברה רצוף עשר דקות. <נאוה בוקר (הליכוד):> חברי חברי הכנסת, הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 40) מציעה להסמיך את מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו לאשר לבעל זיכיון לשידורי רדיו לפצל את שידוריו, דהיינו, לשדר תוכן נוסף בחלק משעות היום בחדר נוסף, אם מצאה כי יש צורך בתוכן שידורים נוסף עבור אוכלוסייה מסוימת בשטח מסוים באזור הזיכיון וניתן אישור של השר לעניין האפשרות להקצות תדרים לשם כך. המועצה רשאית לתת לבעל הזיכיון אישור לשדר תוכן שידורים נוסף אחד בלבד בשטח כאמור, שישודר במקום השידורים העיקריים ובהתאם לכללים שתקבע המועצה. בנוסף, מוצע לקבוע שלבעל זיכיון שניתן לו אישור לפיצול שידוריו, לא יינתן אישור להקצאת תדר נוסף לשם כיסוי אזור זיכיונו, אלא אם כן התגלו הפרעות חיצוניות לקליטת שידוריו. בנוסף, מוצע שבעל זיכיון שקיבל את אישור המועצה לפיצול שידוריו ערב תחילת חוק זה, יהיה רשאי להמשיך לקיים שידוריו, כפי שאישרה לו המועצה עד למתן החלטה של מועצה לפי החוק העיקרי. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לך, חברת הכנסת בוקר. רשימת הדוברים: חבר הכנסת נחמן שי – בבקשה, אדוני. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי, אני רק בשתיים-שלוש מילים רוצה לחבר את מה שאנחנו עושים עכשיו לדיון שהיה הבוקר בוועדת החינוך על נושא גלגלצ, דיון שבו ניסתה שרת התרבות להתערב בשידורי התחנה הצבאית ולהשפיע עליהם. אני פעם נוספת דוחה מכול וכול את הניסיון של הממשלה הזאת ללמד אותנו מה לקרוא, ללמד אותנו מה לשמוע, להכתיב לנו את אורחות חיינו. יש קווים אדומים שאסור לחצות. אני מקווה שהדיון היום היה בגדר הצגה יפה ושלא יהיה לו המשך, כי אני מאמין שאני וחברי נתנגד בכל תוקף להתערבות הזאת, שהיא פגיעה עמוקה במה שאנחנו מאמינים בו, בערכים של הדמוקרטיה. מה שאנחנו עושים עכשיו זה בדיוק הדבר הנכון – להרחיב את ההיצע של תחנות הרדיו האזוריות כדי שיוכלו לתת עוד תוכניות, עוד מוזיקה, עוד מבחר, עוד היצע של כל דבר שבתוכן השידורים שלהם, כדי שציבור רחב ככל האפשר יוכל ליהנות מהם. זה יכול להיות ציבור ערבי ויכול להיות ציבור יהודי ויכול להיות ציבור חרדי ויכול להיות ציבור שאוהב כך ואוהב אחרת; זה סוד קיומו של פלורליזם בשידור, וזה בדיוק מה שצריך לעשות פה, ולא להיכנס לקרביים של תחנות שידור ציבוריות או אחרות ולהכתיב להן מה לשדר. תודה רבה. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה, חבר הכנסת נחמן שי. חברת הכנסת זהבה גלאון – לא נמצאת; חבר הכנסת אייכלר – לא נמצא; חבר הכנסת פריג' – לא נמצא; חברת הכנסת מיכל רוזין – לא נמצאת; חבר הכנסת מרגלית – לא נמצא; חברת הכנסת זנדברג – לא נמצאת; חברת הכנסת לביא – לא נמצאת; חבר הכנסת שמולי – מוותר. חבר הכנסת חזן? <אורן אסף חזן (הליכוד):> למה לא? <יואב קיש (הליכוד):> לך, לך לדבר. <היו"ר יואל חסון:> דוד, אתה רוצה לדבר? תכף תורך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יואל חסון:> רגע, רגע, רגע. חבר הכנסת ביטן, רגע. חזן, אתה רוצה או לא? <אורן אסף חזן (הליכוד):> עכשיו אני? <היו"ר יואל חסון:> כן. <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יואל חסון:> שלוש דקות, אדוני. בבקשה. <קריאה:> 4,000 – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> 4,700. <היו"ר יואל חסון:> מי סופר. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> ועוד 500 – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני רוצה שקט. <היו"ר יואל חסון:> התגעגענו, באמת התגעגענו, חבר הכנסת חזן. תתנהג יפה, כי אנחנו לא נוכל לשאת החרמה נוספת שלך, השעיה נוספת שלך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני לא הייתי מוחרם. <היו"ר יואל חסון:> אני מתקן: השעיה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> פעם שנייה שאתה צריך להתנצל בפני. <היו"ר יואל חסון:> לא מתנצל, לא מתנצל. <אורן אסף חזן (הליכוד):> התנצל נא, התנצל נא. <קריאה:> לא, התחייבות – – – <היו"ר יואל חסון:> וואי, וואי, איזו התחייבות, אבל אני לא רוצה שתעשה את זה. מניסיון, אל תעשה את זה. תמשיך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> או כמילות השיר: "חכמים שכמותכם כבר מזמן לא יצא לי לראות". חברים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני המלומד – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, האמת ששקלתי לבקש מנאוה את יתרת הדקות שלה מהעשר שהיא לא ניצלה. <היו"ר יואל חסון:> אין דבר כזה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני עליתי בשביל להגיד מילה טובה לנאוה – – – <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת ברקו, אני מבקש ממך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> חברת הכנסת ברקו, בצבא היית מקבלת על זה שבת. אני עליתי להגיד – – – <היו"ר יואל חסון:> חברת הכנסת בן ארי, מה נהיית לי, ז'אן ד'ארק? מספיק. מה את לוחמת זכויות אחרים? הכול בסדר. חברת הכנסת ברקו נראית לך זקוקה להגנה? <אורן אסף חזן (הליכוד):> אם תמשיך ככה בסוף תצליח להיכנס ל"הצעת צחוק". חבר'ה, אני עליתי כדי להגיד מילה טובה לחברת הכנסת נאוה בוקר. אולי מרביתכם לא זוכרים, אבל כשהיא הביאה את הצעת החוק הזאת – שבעיני היא הצעת חוק טובה; אני חושב שהאופציה לתת לציבור, בסופו של תהליך, לשמוע יותר תכנים, היא פשוט מבורכת. רק מה – למה אתה? <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא. אתה מתחנף אליה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> מתי ייפול לכם האסימון שאנחנו מביאים פוליטיקה חדשה, אחרת, אמיתית? כשאני באתי ואמרתי "ואהבת לרעך כמוך", זה לא – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתם ולפיד. <אורן אסף חזן (הליכוד):> הוא לא. אל תהרוס. יאיר לא קשור לכאן עכשיו. נאוה, מה שרוב החברים כאן לא זוכרים, שאת עמדת למתקפה די רצינית לנוכח העובדה שהבאת את החוק הזה. היו כאלה שפקפקו, זלזלו. אדוני היושב-ראש, אתה מסמס במקום לדאוג לסדר במליאה. אני לא מבין את הדבר הזה. <היו"ר יואל חסון:> תודה על השיימינג, אדוני, תודה רבה באמת. באמת. אני אתחיל להצטער שחזרת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> עם כל הכבוד לאימוג'י – – – <היו"ר יואל חסון:> צילמתי – – – אני פשוט בדיוק צייצתי את מה שאתה אומר, אני צייצתי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מבקש: בלי ציוצים. <מירב בן ארי (כולנו):> יאללה, נגמר הזמן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני רוצה לסכם, בבקשה. <קריאה:> עוד לא התחלת. <היו"ר יואל חסון:> אני מוסיף זמן לחבר הכנסת חזן. בבקשה, אני מוסיף לו זמן. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> זה בניגוד לפרוטוקול. אגב, לפי הפרוטוקול אסור לך לרדת מזה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> זה גדול. על-פי התקנון אתה לא יכול לרדת מזה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> יש לך 99 דקות. היית גבר, תדבר. <היו"ר יואל חסון:> אני אגיד לך למה אני יכול למחוק עכשיו – כי זה יום חדש. בדיוק עכשיו 00:01. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> נאזם, תגיד לו שאסור לו. <אורן אסף חזן (הליכוד):> נאזם, נכון שהוא לא יכול למחוק את השעון לפי התקנון? אני יכול לוותר, אבל הוא לא יכול למחוק. <היו"ר יואל חסון:> אז תתחיל לדבר. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתה מחויב לדבר 99 דקות. <אורן אסף חזן (הליכוד):> הוא לא יכול. התקנון קובע – – – <היו"ר יואל חסון:> יש לו 99 דקות, בבקשה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אם תיתנו לי לדבר – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אולי תסכם. <קריאות:> – – – <היו"ר יואל חסון:> חברים, אין לו מספיק זמן. נא לתת לו לדבר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אם לא יהיה פה שקט, אני לא אתחיל. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת חזן, תתקדם בבקשה. החוק הזה ייפול בסוף. <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא. אנחנו בעד. <היו"ר יואל חסון:> האופוזיציה, יש לה דעות – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> גם האופוזיציה בעד. חברים, זה חמוד, זה גדול, הקטע עם השעון. טוב, אז נסכם ונאמר, נאוה – – – <מירב בן ארי (כולנו):> תפעילו כבר את הפעמון של ההצבעות. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אל תפריעי. הפעילו כבר. זה צועק בכל ירושלים. למה את מפריעה, אבל? <היו"ר יואל חסון:> מעיר את כל העיר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> זה יכול להיות סלוגן בחירות ליואל חסון: יואל חסון – מעיר את כל העיר. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> הפסדת את נגוסה. אין לך נגוסה בפריימריז. נגוסה, כמה משקל יש לך? <קריאה:> – – – שיש לאורן 98 דקות – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אורן, נגוסה אמר שכל המפקד שלו – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> כל המפקד. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> וואי, הוא זלזל בך. לא, זלזלת בנגוסה עכשיו. <אורן אסף חזן (הליכוד):> שתדעו לכם שמה שאתם עושים זה לא חברי. אני רוצה לפרגן לנאוה ואתם מפריעים. יש שר באולם, קצת כבוד. אפשר להיות רציניים בבקשה? אני רוצה לסכם ולומר: נאוה, ראשית, יישר כוח על האומץ והעמידה, כנגד כל מה שקרה מסביב, להביא את הדבר הזה. אני רוצה לומר גם להגיד מילה טובה לאיש מלא האנרגיה, כל-כולו, איתן, על הדחיפה הזריזה בוועדה לקדם את החוק הזה. נקווה שתעשה ככה גם בקריאה שנייה ושלישית. בסופו של יום, לאלה שכן מתנגדים – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אף אחד לא מתנגד. <אורן אסף חזן (הליכוד):> למה? יש פה מתנגדים באולם. <היו"ר יואל חסון:> אתה עוד תחזיר אותם מהבית אם תמשיך לדבר. די. <אורן אסף חזן (הליכוד):> בסופו של יום – – – <קריאה:> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתם לא נותנים לסכם. אי-אפשר ככה. די, זה לא רציני. <היו"ר יואל חסון:> ממתי אתה מוטרד מהפרעות? <קריאה:> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתם מפריעים. <היו"ר יואל חסון:> זה אתם, זה לא אני. מה? <דוד ביטן (הליכוד):> למה? הוא לא מדבר – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> הוא לא יכול למחוק את השעון עכשיו. <היו"ר יואל חסון:> לי יש שתייה, קפה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אם לא תהיה בנייה ב-E1 אני לא יורד. <קריאה:> אני חשבתי שאתה סגן יושב-ראש עם כבוד, עם ניסיון. <היו"ר יואל חסון:> שום ניסיון. <אורן אסף חזן (הליכוד):> איזה ניסיון? שלב 26 ב"קנדי" – הוא לא מצליח לעבור אותו. אני רוצה להגיד שבסופו של יום – והיום הזה היה ארוך – החוק הזה, לכל אלה שיצאו מכאן היום, שיהיו להם היושרה וההגינות להגיד שבסופו של תהליך החוק הוא טוב, וגם להצטרף לאותו מאבק אמיתי, בשם אלה שבתחנות כאלה ואחרות מקבלים חסימה וסגירת פיות וסתימת לחנים. זהו, שיהיה לכולנו ערב מוצלח. אני החלטתי מטוב לבי לוותר על 96 הדקות הנוספות שהיו לי. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אתה תורם את זה לעמותה? זה אופנתי עכשיו. <היו"ר יואל חסון:> יפה. תודה רבה לכם. אנחנו עוברים להצבעה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> זכית לנהל את אחד הנאומים החשובים בהיסטוריה של הכנסת. באמת. <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת ביטן, אתה ביקשת רשות דיבור. אתה רוצה? בבקשה, אדוני; אחרון הדוברים. <מירב בן ארי (כולנו):> בשביל מה? לך דקה. <היו"ר יואל חסון:> תאפשרו לחבר הכנסת ביטן, יושב-ראש ועדת הכנסת. אדוני, בבקשה. אני מתעקש שתדבר. אני מתעקש. <קריאה:> דוד – – – <דוד ביטן (הליכוד):> דקה, דקה. <היו"ר יואל חסון:> חבר'ה, זה לא יפה. די. <קריאה:> – – – תנו לו דקה אחת. <קריאה:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> שיגיד, אבל אני לא פה. <קריאה:> אם אתה גבר – – – תעשה את זה. תראה איך אתה פחדן, יו"ר ועדת הכנסת. <היו"ר יואל חסון:> בבקשה, אדוני, יושב-ראש ועדת הכנסת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני ויתרתי כדי שאתה תעלה? – – – <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> רבותי, רק שתדעו, קשה מאוד מאוד לדבר אחרי חזן. זה נאום מהפנתיאון, הנאום הזה. <קריאה:> דוד, אתה – – – <דוד ביטן (הליכוד):> נו, מה אני אעשה שאני נמוך? מה אני יכול לעשות? <היו"ר יואל חסון:> מספיק. <דוד ביטן (הליכוד):> רבותי, אני ממליץ לאשר את החוק בקריאה ראשונה. אם אתם זוכרים איך התחיל השידור האזורי – לא נתנו לזה הרבה צ'אנס, אבל בסופו של דבר זה דבר שתפס, והציבור אוהב את זה. לכן אנחנו צריכים כמה שיותר להרחיב את המעגל, ולעשות את זה כמו שצריך לטובת הציבור. תודה רבה. וחזן, מספיק עם – איפה סבטלובה? סטופ. <היו"ר יואל חסון:> תודה רבה לחבר הכנסת ביטן. זו הייתה כנראה בדיחה פנימית שלא הבנתי. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מי שלא ראה גבר, 130 קילו, מפחד מקסניה סבטלובה – לא רוצה להגיד איפה – לא ראה פחד מימיו. לא ראה פחד מימיו – – – הפחד של האיש הזה – – – <היו"ר יואל חסון:> חבר הכנסת בר, יש כלל בכנסת: מה שהיה בחו"ל – נשאר בחו"ל, אז תשאיר את זה כך. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 40) (פיצול שידורים של בעל זיכיון לשידורי רדיו), התשע"ו–2015, של חברי הכנסת נאוה בוקר, יחיאל חיליק בר ודוד ביטן וקבוצת חברי הכנסת, בקריאה ראשונה. הצבעה, בבקשה. הצבעה מס' 24 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 20 נגד – 1 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 40) (פיצול שידורים של בעל זיכיון לשידורי רדיו), התשע"ו–2015, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר יואל חסון:> 20 בעד, מתנגד אחד, נמנע אחד. אני קובע שהצעת החוק עברה, והיא חוזרת לדיון בוועדת הכלכלה. חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, כ"ד בטבת התשע"ו, 5 בינואר 2016, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 00:09.>