דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוב' י"ג
ישיבה פ"ה
הישיבה השמונים-וחמש של הכנסת העשרים
יום שלישי, כ"ד בטבת התשע"ו (5 בינואר 2016)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
תוכן העניינים 2
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
איתן ברושי (המחנה הציוני): 4
ענת ברקו (הליכוד): 5
יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 8
דב חנין (הרשימה המשותפת): 8
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 9
סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 10
עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 10
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 11
איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 12
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 13
באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 14
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 16
נחמן שי (המחנה הציוני): 17
עודד פורר (ישראל ביתנו): 18
ציון ארבעים שנה לנאומו של חיים הרצוג באו"ם על ההחלטה להשוות את הציונות לגזענות 19
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 19
ראש הממשלה בנימין נתניהו: 20
יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 24
הצעות לסדר-היום 28
ציון יום המודעות לבריאות 29
היו"ר מאיר כהן: 29
יעל גרמן (יש עתיד): 30
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 32
מירב בן ארי (כולנו): 36
שרן השכל (הליכוד): 38
מיכל בירן (המחנה הציוני): 39
יואב בן צור (ש"ס): 41
שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): 42
שר התיירות יריב לוין: 45
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 49
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 49
שעת שאלות 49
אלעזר שטרן (יש עתיד): 49
שר התיירות יריב לוין: 50
מיקי לוי (יש עתיד): 54
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 56
חיים ילין (יש עתיד): 60
עודד פורר (ישראל ביתנו): 63
ישראל אייכלר (יהדות התורה): 70
שאילתות ותשובות 75
246. מינוי ממונה על ההגבלים העסקיים 75
מיקי לוי (יש עתיד): 75
שר התיירות יריב לוין: 77
112. שמות מתחם בישראל 79
נחמן שי (המחנה הציוני): 79
שר התיירות יריב לוין: 79
251. הדפסת בולי ישראל על-ידי חברה פרטית בצרפת 83
נחמן שי (המחנה הציוני): 83
שר התיירות יריב לוין: 83
הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 41), התשע"ו–2016 86
דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 86
הצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס' 43) (קובלנות), התשע"ו–2015 89
דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 90
הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 44) (הודעה על סיום עסקה לתקופה קצובה), התשע"ו–2015 94
מירב בן ארי (כולנו): 94
חיים ילין (יש עתיד): 95
יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 96
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום כ"ד בטבת תשע"ו, 5 בינואר 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון בהצעות לסדר-היום בנושאים: 1. אלימות על רקע גזעני במערכת החינוך, של חברי הכנסת קסניה סבטלובה, סופה לנדבר, אברהם נגוסה ודב חנין; 2. גזענות כלפי עולים מברית-המועצות לשעבר בשל חגיגת הנובי-גוד, של חברת הכנסת קסניה סבטלובה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, כמדי יום שלישי אנחנו עוברים לנאומים בני דקה. אני מפעיל את ההצבעה על מנת שתוכלו להירשם. מי שמעוניין להשתתף – נא להצביע. אזמין בינתיים את חבר הכנסת איתן ברושי לפתוח את הנאומים בני דקה, ואחריו – את חברת הכנסת ענת ברקו.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אנחנו נמצאים בעיצומם של ימים לא פשוטים בשאלות ביטחון – לשם שינוי, יותר במרכז מאשר בצפון. אבל נדמה לי שהדבר המרכזי שאנחנו מתרשמים ממנו זה היעדרותם של ילדים רבים מבתי-הספר והגנים, וכתוצאה מכך, אני מניח, גם הורים לא הולכים לעבוד.
אני חושב שמדינת ישראל ידעה ימים קשים, ומעולם לא הייתה מין תחושה של רפיון וחוסר אונים. נראה לי שצריך לקרוא לכולם לחזור לשגרה, ולמערכת הביטחון – להחזיר את הביטחון ואת תחושת הביטחון לאזרחים בכל מקום, בוודאי בתל-אביב. וכדי להחזיר את תחושת הביטחון ואת יצירת המרכיבים של הביטחון, זה יהיה נכון, מצד אחד, שההורים יגלו יותר חוסן והמערכת החינוכית תגלה יותר נחישות, אבל גם שהממשלה והמשרד לביטחון הפנים ומרכיבים נוספים ייתנו סיוע לשלטון המקומי לחזק את האבטחה, להאריך את שעות הלימוד, ובמידת הצורך גם להביא תקציבים נוספים.
איך אנחנו ניראה בסופו של האירוע הזה – זו לא רק שאלה מה יהיה הציון לשב"כ ולמשטרה, אלא איך החברה הישראלית עמדה במבחן, שהיו ואולי גם יהיו קשים ממנו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. חברת הכנסת ענת ברקו – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת יעל כהן-פארן.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, כנסת נכבדה, אדוני השר, אני ממשיכה בסדרת הרצאותי על אודות השקרים הפלסטיניים. הדבר הבא: חצי מהפלסטינים הם מצרים והחצי השני הם סעודים. מי אמר את המשפט הזה? בטח חושבים שזה גורם אנטי-פלסטיני מושבע. אבל תתפלאו, פתחי חמאד, שר הפנים בממשלת ה"חמאס", אמר את המשפט האלמותי הזה ב-2012 בריאיון לתחנת "אל-חִכמת" המצרית. ומה שהוא אמר באותו ריאיון: לכולנו יש שורשים ערביים, וכל פלסטיני בעזה וברחבי פלסטין מסוגל להוכיח את שורשיו הערביים, אם מערב-הסעודית, אם מתימן או מכל מקום אחר. יש לנו קשרי דם. באופן אישי, חצי ממשפחתי מצרית. כולנו, 30 משפחות מעזה – אל-מסרי, ושייכים לחמולה הזאת.
זה נכון, רובם מהגרי עבודה שהגיעו ממצרים לשטחי פלשתינה כדי לשבור שבר, שזה בעצם כמו אבותינו המקראיים, שהלכו בדיוק בכיוון ההפוך, לכיוון מצרים – רק שזה היה בכיוון ההפוך. והם עוד קוראים לעצמם ילידים. אז בואו ניקח לדוגמה משפחה כמו משפחת זועבי, שהגיעה מחצי האי ערב. חמולת א-זועבי. על-פי מסורת השבט עצמו, מדובר בחמולה שמקורה בעיראק.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – – נתניהו – – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
בעיראק. אתה יודע, בעיראק.
<אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):>
– – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
אולי. אולי היו שכנים של ההורים שלי, מי יודע.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
סמוך מאוד לראשית הציונות – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – וזאת בהזמנת השלטון העות'מאני, שכידוע שלט אז בארץ.
אגב, אני תמיד שואלת את עצמי: למה ב-400 שנות שלטון עות'מאני לא הוקמה מדינה פלסטינית? יאללה. זו שאלה שאני כל הזמן רוצה לשאול.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה, גברתי.
<ענת ברקו (הליכוד):>
במלחמת העצמאות בני השבט בחרו בצד הנכון, ואנו זוכרים אישים לא מעטים – ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני כבר מסיימת – ממשפחת זועבי. אם זה סיף א-דין א-זועבי, שהיה חבר כנסת וראש עיריית נצרת; ואם זה עבד אל-עזיז א-זועבי, שהיה סגן שר הבריאות; ואם זה עבד אל-רחמן זועבי, ששימש בפועל שופט בית-המשפט העליון. לכן, כשחברת כנסת אחרת, חברת הכנסת חנין זועבי, מתהדרת בהיותה ילידית שורשית, בעוד אנו היהודים, לטענתה, לא כאלה, אז קודם כול שתלמד את ההיסטוריה הלא-רחוקה של בני משפחתה שלה. ושנית – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – כדאי שתלמד אולי שהציונות הביאה להם רק ברכה.
וכמו שאני אומרת תמיד: כשרוצים להפיץ שקרים ועלילות, אז מה משנות ההיסטוריה והעובדות ההיסטוריות? תודה רבה, אדוני.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. תודה לחברת הכנסת ד"ר ענת ברקו. מכיוון שזה מאוד מעניין, אני מציע לחלק את זה לשניים. אנחנו – – –
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
הייתי שמח לשמוע את החלק השני ביום שלישי הבא, כי זה קצת ארוך מדי.
<ענת ברקו (הליכוד):>
זו סדרה – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
יעל כהן-פארן – בבקשה, חברת הכנסת יעל כהן-פארן. אחריה – חבר הכנסת דב חנין.
<יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):>
כבוד היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברות וחברי הכנסת, אני דווקא רוצה לדבר על מה שקורה היום, שמוגדר יום הבריאות בכנסת, יום לציון הבריאות. הבריאות היא בדרך כלל משהו שאנחנו מרגישים ומעריכים כשאין לנו אותו, ואני רוצה להביא סיפור אישי. לצערי, השבוע ימלאו, בעוד יומיים, עשר שנים למותו של אבי זיכרונו לברכה, מרדכי מוטי כהן, שנפטר ממלנומה. מלנומה – סליחה, ידעתי שזה יקרה. לא בכוונה, באמת.
מלנומה זה אחד מסוגי הסרטן הנוראיים ביותר שקיימים. אין לו מרפא. אולי היום מתחילים למצוא את התרופה, אבל אין לו מרפא. ויש שתי רמות שבהן צריך לטפל בו: כמובן, ברמה הטיפולית, המחקרית – אוקיי, עושים מה שיכולים. ברמה האישית, כל בן-אדם צריך לדעת שהוא צריך להיבדק, והוא צריך להיזהר. אנחנו חיים במדינה חמה. לצערנו, ברמה התכנונית לא חושבים פה על צל, אין צל במרחב הציבורי. העצים רק נעלמים, הם לא מתרבים – זו עוד סוגיה חשובה מאוד – ואנחנו נחשפים פה לסכנה, במיוחד בימי הקיץ. ההימרחות בקרמים חשובה, והמודעות אליה עולה, אבל חייבים, כל מי שיושב כאן וכל מי שרואה וצופה בנו, להבין שזה מתחיל מהדבר הזעיר ביותר וצומח לסרטן המפלצתי ביותר, לצערנו, שיש. ואם לכל אחד יש חשש, הכי קטן, מנקודה הכי קטנה בעור שלו – שילך להיבדק, כי גילוי מוקדם, זה מה שמציל חיים. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. חבר הכנסת דב חנין, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר.
<דב חנין (הרשימה המשותפת):>
תודה, אדוני היושב-ראש. קשה לדבר אחרי חברת הכנסת כהן-פארן. אכן, ציינו היום את יום הבריאות בכנסת. זו יוזמה משותפת של שתי השדולות: שדולת הבריאות הציבורית ושדולת השוויון בבריאות. יש לי הכבוד לעמוד בראש אחת השדולות האלה. אירחנו בכנסת אנשים מדהימים. אני מדי פעם מלווה אנשים לבתי-חולים, ואני מגיע לחדרי מיון, ואני נדהם בכל פעם מחדש מהמסירות, מהרגישות, מהמקצועיות, מהשליחות שהאנשים האלה מפגינים. ואני שואל את עצמי: איך הם מחזיקים מעמד? אני שם רק כמה שעות ואני באמת נרעש לחלוטין, והם נמצאים שם בכל יום.
מה שטוב במערכת הבריאות הוא בזכותכם, אחיות, רופאים. ומה שבעייתי ומה שלא מוצלח הוא באחריותנו ובגלל כישלוננו. אנחנו נמצאים בכיוון לא נכון. יש בישראל יותר הוצאה פרטית על בריאות, פחות הוצאה ציבורית, וזו שאלה של סדרי עדיפויות.
אדוני היושב-ראש, כשלא מזמן נתגלו 18.4 מיליארד שקלים עודפים בתקציב המדינה, הסתבר שאפשר להכפיל או להעלות פי-עשרה את תקציב החטיבה להתיישבות, אבל תקציב משרד הבריאות אפילו לא עלה פי-1.5, אפילו לא פי-1.25. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת חמד עמאר. אחריו – חברת הכנסת סופה לנדבר.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, אתמול הגשתי עתירה מינהלית נגד מינהל מקרקעי ישראל ומשרד השיכון. לשמחתי, בית-המשפט קיבל את העתירה ודחה את המכרז לחלוקת חלקות לחיילים משוחררים בשפרעם. הייתם מאמינים שאני אגיש עתירה מינהלית לעצור מכרז לחלקות לחיילים משוחררים, כאשר אני נלחם כל הזמן לטובת חיילים משוחררים דרוזים, שיקבלו חלקות?
אני אספר לכם למה הגשתי את העתירה: בקדנציה הקודמת הגענו לסיכומים עם משרד האוצר, עם מינהל מקרקעי ישראל ועם משרד ראש הממשלה: הנחה של 90% בפיתוח הקרקע ובעלות הקרקע. וממשלת ישראל אישרה את ההסכם. מועצת המינהל אישרה את ההסכם, ואישרה 90%, אבל מינהל מקרקעי ישראל מוציא פרסום ומוציא מכרז, שהוא היה אמור היום לחלק, במחירים הישנים, כאילו שלא הייתה החלטת ממשלה, כאילו שלא הייתה החלטה של מועצת המנהלים. לכן אני הגשתי את העתירה, וטוב עשה בית-המשפט שעצר את המכרז.
אני פונה כאן למינהל מקרקעי ישראל ולמשרד השיכון ולשר האוצר: יש החלטת ממשלה, יש החלטה של המועצה. תוציאו את המכרזים במחירים של 90% הנחה לחיילים משוחררים, גם בפיתוח, גם בעלות הקרקע. זה הסיכום, זו ההחלטה שלכם, תחליטו, תבצעו. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חברת הכנסת סופה לנדבר. אחריה – חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני היושב-ראש, בנשיאות אתם דנים על כמה נושאים. במקרה פעמיים רצוף, גם לשבוע, אני הגשתי הצעה לדיון מהיר על נושא תרופות מצילות חיים. כידוע לך, לא אישרתם לי את הנושא, ואני חשבתי שדווקא השבוע אנחנו יכולים לדבר וחובתנו לדבר ולהכניס ולהחזיר את זה לביטוח משלים. ולמה? ברגעים אלה אלפי אזרחים במדינת ישראל נלחמים במחלה הקשה הזאת, מחלת הסרטן, מכל הסוגים. ויש תרופות, המדע מתקדם, ובגלל זה יש תרופות שמצילות חיים. אני יודעת ש-30,000–40,000 ש"ח לחודש אין כמעט לאף אזרח. ובגלל זה חובתנו בכנסת להחזיר את זה לסל ביטוח משלים.
זה קרה בשנת 2008, כאשר חוק ההסדרים הוציא את זה וביטל את זה. ואתה זוכר, אני בקדנציות הקודמות נלחמתי על הקמת בית-חולים באשדוד. נלחמתי רבות ונלחמתי במשך כמה שנים, והקמתי שדולה "קום יקום בית-חולים באשדוד", ובכנסת תמכו בעניין הזה. אז היום אני מבטיחה לציבור: כמו שקם בית-חולים באשדוד, אני אלחם, יחד עם חברי הכנסת שיצטרפו אלי, על תרופות מצילות חיים. לא יכול להיות שביום הבריאות שאנחנו מציינים, אנחנו משאירים את האנשים האלה להילחם לבד. יש כנסת, יש חברי כנסת, יש שרים בממשלה. חובתנו, למען הציבור הזה, להילחם ולהחזיר את זה לסל ביטוח בריאות, לסל ביטוח משלים.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת סופה לנדבר. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בסם אללה א-רחמאן א-רחים. הגזענות הולכת ותופחת, ומי שצריך לטפל בזה ולתת את המענה זה הבית הזה, ולא הבית הזה הוא זה שצריך לייצא את הגזענות.
לפני כמה חודשים דיברו על הפרדה בתחבורה ציבורית בין מתנחלים לתושבי המקום בשטים הכבושים. אחרי שהתחילו לדבר בעולם ולחצו, זה בוטל. לאחרונה, באו למספר גם את תעודות הזהות ואת האנשים בחברון, לכאורה כדי להקל על התושבים. ברור שהם התנגדו, ברור – בתוך הגטו שהם נמצאים בו, במצור שהם נמצאים בו, אז צריך להתחיל עוד מצור בכל שכונה ושכונה כדי לדעת מי מבקר את מי, ומי הולך למי, ואם אסור לך להיכנס לשכן שלך או אולי לאח שלך בשכונה אחרת.
<קריאה:>
– – –
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
בנוסף, אנחנו גם היום קוראים על עוד גזענות, מסוג אחר. אזרחים ישראלים שחוזרים מטיול ביוון לא מאפשרים למטוס לטוס עד שמורידים שני אנשים שהם ערבים, וזה עוד גזענות. אם הם לא היו מסכימים – ואני במקומם לא הייתי מסכים, ואני מייעץ לכל ערבי שעולה על המטוס לא לרדת; מי שלא מוצא חן בעיניו, שהוא ירד.
וכל זה הוא המשך של כל ההסתה הממשלתית שמתקדמת – ולאחרונה גם ראש הממשלה מדבר על עוד תנאים, מציבים תנאים כדי להעביר תקציבים שהם זכות, ואפילו לא ראש הממשלה ולא אף שר בא ואמר שהתקציב הזה בא לעשות שוויון, בא לסגור אפילו חלק מהפער.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):>
העניין של הבניה הרוויה – אני מגיש בקשה לדיון ואני כמהנדס יכול להסביר איפה יש לממשלה בורות מוחלטת כשהיא מדברת על זה. כי היום אם אני בונה בטייבה קומה רביעית, אני עובר על החוק.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. תודה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הוגה הדעות המפורסם קרל פופר אמר: "לשאלה הישנה, מי יהיו המנהיגים, צריך להקדים את השאלה הממשית והחשובה יותר: איך נוכל לרסן אותם?" השאלה הזאת מאוד חשובה בימים האלה, כאשר ראש ממשלה משתלח ומסית נגד אזרחי ישראל הערבים.
לכן, אני פונה לראש הממשלה ואומר: כבוד ראש הממשלה, אני הערבי החי במובלעת, במדינה ההיא שבמערב הפרוע, שאמרת ששם אין חוק. אלה שהם לא ישראלים עד הסוף, שהחובות שלהם הן לפלסטין – פלסטינים, כאילו שאנחנו בוחרים שם, כאילו שאנחנו משלמים מסים שם; ואלה שרוצים זכויות, כאילו שכל הזכויות שלנו, אלחמדולילה, ברוך השם, הכול, הזכויות בשוויון, בצדק, בתקציבים. והוא סתר את עצמו רק אתמול, כאשר אמר שאפילו העיוות שהוא ניסה, ניסו, לתקן, במשך דורות, זה על-תנאי. אנחנו נשארנו אזרחים על-תנאי. אני, שחי במובלעת, אומר לו: בבקשה תבוא; מתחננים אליך, תעשה סדר, תשליט את החוק, תאסוף את הנשק, תפתור את בעיית הדיור כדי שאנשים לא יבנו בצורה לא חוקית. בוא ותעצור כל אלה המפריעים והפורעים בכבישים שלנו, וגורמים לתאונות דרכים.
אנחנו מזמינים אותך, ראש הממשלה, רק אני בסוף אומר לך: תחליט. אתה ראש ממשלה אחראי, ממלכתי, מאחד, או שאתה פעיל ימין מתלהם, מסית נגד הערבים ונגד האחרים, שקופץ על כל הזדמנות באיזו מרפסת או מדרכה מוכתמת בדם. ובסוף אמרו הערבים (אומר בשפה הערבית: אם אתה יודע זה אסון, ואם אתה לא יודע, האסון גדול יותר).
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה לברך חברים קרובים שהגיעו לישיבה לרגל 40 שנה לנאום המפורסם של הנשיא חיים הרצוג.
אני רוצה לדבר אתכם היום על הילדים החורגים של מערכת החינוך. הילדים החורגים של מערכת החינוך זה אותם משפחתונים ומעונות מגיל לידה ועד גיל שלוש שהמדינה אינה לוקחת אחריות עליהם בשום צורה, כולל בימים אלה ממש, אדוני היושב-ראש. במעונות האלה אין אבטחה, אין תגבור, כמובן; כלומר הכול על חשבון ההורים. ובסופו של דבר אתה מקבל פנייה, למשל, מבחורה בשם דנה אורן מהרצליה, שכותבת לי היום: למה אני צריכה להישאר בבית עם הילדים שלי זה היום השני? כלומר, אנחנו צריכים להבין שיש פה סיטואציה בלתי נסבלת.
אתמול, אגב, היה דיון בוועדה לזכויות הילד בנושא הפיקוח על מעונות הילדים. אנחנו צריכים להבין שסיטואציה שבה מעונות הילדים – מצד אחד אנחנו לא נותנים למשפחות שום שירות מגיל לידה עד גיל שלוש; כמובן, לא נותנים משכורות משביעות רצון לסייעות ולמטפלות. אין סייעות ומטפלות במדינת ישראל – דבר שצריך לטפל בו בנפרד, ובכוונתי לטפל בו. מצד שני, אנחנו גם לא דואגים, בימים קשים כמו שאנחנו עוברים עכשיו בתל-אביב, באזור המרכז ובכלל – וגם באזורים אחרים בארץ כשיש מצב כזה, כמו ירושלים כמובן – אין למעונות האלה ולמשפחתונים האלה שום פתרון; ילד חורג למערכת החינוך. את זה מדינת ישראל צריכה להפסיק. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת אחמד טיבי – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת באסל גטאס.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, טבעי שהמשטרה תחפש אחרי המפגע נשאת מלחם; כך נוהגת משטרה. אבל מה שלא טבעי ולא מקובל זה התלונות והעדויות שאנחנו מקבלים, גם מסטודנטים בתל-אביב, גם מבעלי דירות ערבים בתל-אביב, שבודקים כמעט רק דירות של ערבים. צורת הבדיקה בוטה, משפילה ואלימה לעתים.
אני רוצה להקריא את עדותו של חמיד כבהא: זה קרה ביום שישי, 1 בינואר, בשעה 17:30 תוך כדי עבודתי במטבח בבית-המלון "הרודס" ברחוב הירקון 155 בתל-אביב. התחלת המקרה: הגיע אלי בחור בשם איימן ואמר לי שיש משטרה, "מחפשים אותך". הגיעו למטבח בקומה R אנשי משטרה, ימ"מ, שב"כ – כמעט 50 איש. שאלו מה השם שלי, תפסו אותי באכזריות, נתנו לי מכות ואגרופים בכל הגוף, קשרו אותי באזיקים, לקחו אותי לקומה B, לחדר המכבסה, שאין בו מצלמות. התחילו לחקור אותי על פרטי האישיים ועל שמות האחים שלי; שאלו מי היה ברכב שלי באותו יום, לאן הקפצתי אותם. עניתי להם, ואז אמרו שאני שקרן. התחילו לקלל אותי ולהעליב אותי עם הרבה קללות – אני לא אזכיר חלק מהקללות כאן, מטעמי כבוד למשכן – עם התעללות פיזית ומילולית קשה. שאלו אותי על אחד מהאחים שלי, שנשוי לאישה ממשפחת מלחם, ושאלו אם אשתו קרובה לבחור בשם נשאת מלחם. אמרתי להם: לא יודע, ואין לי מושג. אמרו שאני שקרן, והתחילו לאיים עלי בנשק, עם התעללות פיזית ומילולית. שאלו אותי והראו לי תמונה של הבחור, ואמרתי להם שאני לא מכיר אותו בכלל. אמרו שאני שקרן, ושאני חייב להגיד להם שאני מכיר אותו. השתמשו בצעקות ובאיומים ונתנו לי מכות בכל הגוף. אחר כך הפשיטו אותי – כן, הפשיטו אותי, והשאירו אותי רק עם התחתונים. לקחו ממני טביעות אצבע; שמו חומר על הפנים שלי כדי לקחת זיהוי פנים; צילמו אותי חשוף בלי בגדים הרבה תמונות. תוך כדי התחקיר שלי קיללו אותי בהרבה קללות שאי-אפשר לכתוב אותן. קיבלתי מכות בבטן ובאזור האשכים, ובכל פעם שאני אומר להם תשובה שלא מתאימה להם הם נותנים לי מכות באכזריות באמצעות הרגליים שלהם. נגמרה החקירה – אמרו לי: תודה רבה, המשחק נגמר. זאת העבודה שלנו, אל תכעס.
נתנו לי בחזרה את מפתחות הרכב שלי. הלכתי לבדוק אותו, וכשהתקרבתי לרכב ראיתי שזרקו את הארנק שלי על גג הרכב בחוץ עם תעודת הזהות. פתחתי את הארנק ולא מצאתי 500 שקל שהיו בתוכו. כשיצאתי מחדר העבודה לא הרגשתי טוב. נבדקתי בדיקת לחץ דם ודופק. תוך כדי הבדיקות התעלפתי. לקחו אותי באמבולנס לבית-החולים איכילוב, והתעוררתי במיון בשעה 02:00. זו הייתה חוויה משפילה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת טיבי. חבר הכנסת באסל גטאס – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קשה לדבר אחרי שמיעת עדות כזאת של מי שעבר עינויים בצורה משפילה, מכאיבה, שלוקחת מבן-אדם צלם אנוש, בעצם.
התלבטתי על מה לדבר היום בנאום הדקה: על זה שנתניהו אתמול בחר לעלות לדוכן, וכולנו חשבנו שהנה, באה איזושהי ידיעה חשובה הקשורה למצב השורר, ואז הוא התנפל על חבר הכנסת אוסאמה סעדי והאשימו שהוא כאילו לא מגנה רצח של משפחה של חפים מפשע. אני חזרתי ושמעתי את הריאיון עם סעדי שוב ושוב, ולא מצאתי את מה שראש הממשלה בחר לעלות ולדבר עליו. זאת לא הפעם הראשונה שראש הממשלה בוחר בחברי הכנסת הערבים בשביל לשקר ולהסית נגד הציבור הערבי בכלל.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
הוא עמד שם לפני חודשיים ואמר – ואני אחזור על מה שהוא אמר, חזור ושוב, עד שהוא יעמוד ויתנצל. הוא אמר: בל"ד הקומוניסטים הולכים בהפגנות כששובל של דגלי "דאעש" – "דאעֶש", אמר – מאחוריהם. זה שקר גס. כמו שהוא שיקר בקשר לאוסאמה סעדי אתמול, הוא ממשיך בהסתה נגד חברי הכנסת הערבים, וזה לא מוסיף כבוד לא לו, ולא – אפילו במה שהוא מנסה לעשות בדרך הזאת, הוא בכל פעם מוכיח שהוא טוקבקיסט, מתנהג כמו הטוקבקיסט האחרון.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – – אתה – – – ומסית. אתה המסית הראשי.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי – בבקשה, גברתי.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אחריה – חברת הכנסת מירב בן ארי.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אתה מסית מקצועי, אתה. עשית קריירה בהסתה.
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – – באקדמיה.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אתה מדבר על הסתה?
<באסל גטאס (הרשימה המשותפת):>
– – –
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת ענת ברקו.
<ענת ברקו (הליכוד):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברת הכנסת ענת ברקו, נאמת נאום בן הדקה הכי ארוכה שאי-פעם נרשמה כאן בכנסת.
<ענת ברקו (הליכוד):>
אי-אפשר לעבור על זה לסדר-היום.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
בבקשה, גברתי, חברת הכנסת מועלם-רפאלי.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, חברי השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, היום ציינו והערכנו בכנס חגיגי את 70 שנות הפעילות של "האנציקלופדיה התלמודית". "האנציקלופדיה התלמודית" התחילה, כמו שאמרתי, לפני 70 שנה, על-ידי הרב מאיר בר-אילן והרב שלמה יוסף זוֹוין.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
זֶווין.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
36 כרכים של האנציקלופדיה פורסמו עד היום, והם מכילים כ-1,370 ערכים מפורטים; מהאות אל"ף הגיעו עד היום לאות למ"ד.
"האנציקלופדיה התלמודית" היא עבודה חסרת תקדים בספרות ההלכתית, שמסכמת ומסבירה את התחום הרחב של הידע התורני בכל נושא ועניין בתלמוד ובהלכה היהודית, מתקופת התנ"ך ועד ימינו. "האנציקלופדיה התלמודית" מקובלת על כל גדולי ישראל בארץ ובעולם, וזוכה להערכה של כל תלמידי החכמים מכל הקשת הציבורית של לומדי תורה ועוסקי תורה על כל גווניה בעולם כולו.
"האנציקלופדיה התלמודית" נכנסת כעת לעידן חדש, בעקבות שותפות ערכית ומקצועית עם קרן הידידות טורונטו. המטרה היא להשלים את הפרויקט כולו עד שנת תשפ"ד, 2024. הדבר הזה נעשה בעזרת הגדלה משמעותית של מספר הכותבים והעורכים, שעוברים הכשרה ייחודית בבית-המדרש שמתמחה באופן מיוחד בכתיבת "האנציקלופדיה התלמודית". בעזרת השם יעשו ויצליחו, וכולנו – העולם היהודי והעולם כולו שהגמרא והתנ"ך נר לרגליו, רק יישאו ברכה מכך. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. אכן, היה אירוע מאוד מעניין ומרשים. חברת הכנסת מירב בן ארי – אם כן, אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת נחמן שי, ואז נעבור לציון שנת ה-40 לנאום המפורסם של חיים הרצוג. בבקשה, אדוני.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
לא נרשמת. אז אחרי נחמן שי גם חבר הכנסת עודד פורר. כנראה טעות.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי, במשך ארבעה ימים האשפה הצטברה ברחובות ירושלים, לאחר שראש העירייה פיטר 170 עובדי ניקיון. רק התערבות של יושב-ראש ההסתדרות החזירה אותם לעבודה.
יש מלחמה בירושלים, לא המלחמה בטרור; יש מלחמה בין עיריית ירושלים לבין משרד האוצר, ואת המחיר, כמו תמיד, משלמים העובדים. זה בשיטת צ'יץ'. צ'יץ' גם כן, כשהיה צריך לקצץ בתקציב, הוא סגר מעונות לקשישים. אמרו לו: אבל למה לא תסגור את האופרה, היא עולה לך המון כסף. הוא אמר: את האופרה אם אני אסגור אף אחד לא ירגיש, אבל אם אני אסגור את המעונות לקשישים, כולם ידעו את זה. אז ברקת הולך באותה דרך.
ואני אומר עכשיו – גם ראש הממשלה פה באולם: ירושלים זאת עיר שצריך לעשות בה, לא לדבר עליה. צריך לעשות בה. ובמיוחד עכשיו. אנחנו עומדים בפני טרור, טרור נמשך. ירושלים משלמת את המחיר הכבד ביותר על הטרור הזה, ואני תמה למה הממשלה הזאת לא מקצה סוף-סוף את המשאבים הנכונים והדרושים כדי להחזיר ואפילו לעודד את החיים בירושלים, כי אני אומר את זה בלשון הכי פשוטה, כירושלמי: העיר הזאת שוקעת. תודה לך.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. אם כן, אחרון הדוברים הוא חבר הכנסת עודד פורר; בבקשה, אדוני.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברים יקרים, אנחנו קיימנו היום דיון בוועדת החינוך של הכנסת בהמשך לדיון שקיימנו פה במליאה בנושא ההתנהלות של ארגון "שוברים שתיקה". לצערי, הארגון בחר שלא להגיע דווקא היום לוועדת החינוך של הכנסת. אני חושב שזה חמור. אני חושב שחמור מכך, הוא עוד זכה להגנה של חברי כנסת, שהצדיקו את ההחלטה של הארגון לבזות את ועדת החינוך ולא להגיע לדיון.
הדבר המעניין הוא, שאין ספק שאם היו מזמינים את ארגון "שוברים שתיקה" לפרלמנט בבלגיה, בהולנד, בדנמרק או בכל מדינה אירופית אחרת שמממנת אותם, הם היו מופיעים שם וגם היו מקבלים על זה תשלום.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עודד פורר. עד כאן נאומים בני דקה.
<ציון ארבעים שנה לנאומו של חיים הרצוג באו"ם על ההחלטה להשוות את הציונות לגזענות>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, כפי שציינתי, אנחנו מקיימים ישיבה לרגל מלאות 40 שנה לנאום חיים הרצוג באו"ם.
אדוני ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, חברי המועצה הציבורית של "יד חיים הרצוג" בראשות תת-אלוף במילואים מיכאל הרצוג, יושב-ראש הסוכנות היהודית וחבר המועצה מר נתן שרנסקי, השר לשעבר – השרים לשעבר פרופסור יעקב נאמן וד"ר אפרים סנה, כבוד השופטת בדימוס הדסה בן-עתו, מכובדים נוספים, אם לא הזכרתי מישהו שמית, אתכם הסליחה, חברי כנסת, שרים, אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד במלאות 40 שנים לנאומו ההיסטורי בעצרת האו"ם של שגרירנו דאז חיים הרצוג המנוח, לימים הנשיא השישי של מדינת ישראל.
ב-10 בנובמבר 1975 קיבלה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את אחת ההחלטות התמוהות, המפלות והאנטישמיות בתולדותיה, הלוא היא החלטה 3379, שקבעה כי ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית. במשך 16 שנים החזיקה מעמד ההחלטה הצבועה והנפסדת הזו, עד שבוטלה בשנת 1991.
שגרירנו אז באו"ם, חיים הרצוג, עמד בפני אתגר חסר תקדים ולמעשה חסר סיכוי: להדוף את הגל העכור, חוצה היבשות והמדינות, ולומר דברים נוקבים באוזני נציגי העמים, אף שהיה ברור כי ההכרעה נפלה וכי להחלטה זו יש רוב גדול. למרות הכול, ניצל הרצוג עד תום את הבמה העולמית והבהיר לעולם מה חושבת מדינת ישראל על ההחלטה.
בעומדי על דוכן זה – אמר חיים הרצוג – מתגלה לנגד עיני ההיסטוריה הארוכה והגאה של עמי. אני רואה את המדכאים במשך הדורות כשהם עוברים בתהלוכה ארוכה אל השכחה. אני עומד לפניכם כנציג של עם חזק ומשגשג, שנשאר בחיים אחרי כל תלאותיו ואשר יחזיק מעמד גם אחרי הצגה מבישה זו ויוזמיה. כך פרס השגריר הרצוג באוזני העולם יריעה רחבה של ההיסטוריה היהודית, של עמידתה ושל הישגיה.
הוא לא היסס להפנות אצבע מאשימה אל אותו ארגון ממש, שרק 28 שנים קודם לכן הכריע בעד הענקת חלק משטח ארץ-ישראל לעם היהודי. זכרו – הוא אמר לשגרירים שלפניו – שהנושא איננו ישראל ואף לא הציונות. הנושא הוא המשך הקיום של ארגון זה, שנגרר על-ידי קואליציה של עריצים וגזענים לדרגה הנמוכה ביותר של חוסר אמון. אתם בעצמכם נושאים באחריות לעמדתכם בפני ההיסטוריה, כי כאלה תיראו בהיסטוריה. לגבינו, העם היהודי, משוללת הצעת החלטה זו, המבוססת על שנאה, שקר ובערות, כל ערך מוסרי וחוקי. אין זו עבורנו יותר מפיסת נייר וכך נתייחס אליה.
כך חתם הרצוג את דבריו, ובאומרו כן קרע לגזרים את הצעת ההחלטה לעיני הקהל הנדהם. רגע היסטורי זה הפך למכונן ביחסי החוץ שלנו והכניס אותו לפנתיאון הנאומים החשובים.
חברי חברי הכנסת, רבותי, לצערנו הרב, גם בחלוף השנים מוכיח האו"ם שוב את הנתק העמוק שלו מן המתרחש באזורנו ואת עמדתו החד-צדדית לגבי הסכסוך הקיים פה. גם היום, 24 שנים לאחר שבוטלה באו"ם אותה החלטה אומללה של השוואת הציונות לגזענות, מוביל האו"ם בפועל קו אנטי-ישראלי מובהק, שלעתים אינו נופל בהרבה בחומרתו מאותה החלטה על הציונות.
במסמך סיכום רשמי של ועידת פלסטין, שהתקיימה לאחרונה מטעם האו"ם, נקבע כי ישראל מבצעת בירושלים לא פחות מטיהור אתני כלפי הערבים, למרות שאלו מהווים, יש להזכיר, כמעט 40% מאוכלוסייתה של הבירה. יש כנראה מי שחושב שככל שיחזור על השקר הגס, כך אולי גם ישכנע. הגדיל מזכ"ל האו"ם עצמו, בכבודו ובעצמו, לעשות, כשטען במסגרת אותו דיון כי ישראל היא האשמה בגל הטרור המשתולל כאן בשל עשרות שנות כיבוש, כאילו לא היה כאן טרור ב-1929, 1936 או 1948.
במובנים רבים דבר לא השתנה גם בחלוף 40 שנה. ישראל עודנה מושמצת ומוחרמת ברחבי העולם ודברי בלע והסתה מעודדים בעקיפין ובמישרין את השנאה ואת ההתקפות נגדנו. כאז כן היום, איננו מתכוונים לשתוק על הפצת כזבים המוציאים דיבת העם היהודי ומדינת ישראל רעה. אם נגזר גורלנו להישאר תמיד בעמדת מיעוט, לא נפסיק להיאבק על צדקתנו, על זכויותינו ועל מוסריותנו ברוח אותה נחישות ואותו אומץ שהפגין חיים הרצוג על במת האו"ם.
אני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו לשאת דברים. מייד אחריו יישא דברים ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג.
<ראש הממשלה בנימין נתניהו:>
מכובדי יושב-ראש הכנסת והמכובדים הרבים שנמצאים כאן שהוזכרו על-ידך, ובראשם כמובן משפחת הרצוג ויושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, בנו של שגרירנו לשעבר באו"ם והנשיא השישי חיים הרצוג, זיכרונו לברכה, חיים הרצוג היה אחד הנציגים הבולטים והמייצגים הבולטים של עמנו בפני אומות העולם. 40 השנים שחלפו מאז אותו יום דרמטי, 10 בנובמבר 1975, לא הקהו את הרושם של הקוטביות העמוקה שהייתה טבועה ביום הזה. שפל מוסרי חסר תקדים של האומות המאוחדות מחד גיסא, ועמידה גאה ומעוררת כבוד של השגריר הרצוג מאידך גיסא.
אני אפתח בהחלטה של עצרת האו"ם, שקבעה – אני מצטט: "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". כל בר-דעת הבין שלא רק הציונות עמדה במוקד המתקפה הנואלת הזאת; חצי הרעל כוונו באותה מידה – בעצם בראש ובראשונה – למדינת ישראל, שהיא התגלמות הרעיון הציוני. שתי המטרות סומנו כאחת.
המדינות הערביות מפיקות הנפט, שגילו עוינות כלפי ישראל מאז היווסדה, חברו אז לברית-המועצות, ויחד הן צירפו אליהן שורה של מדינות באסיה ובאפריקה והביאו לשיא מסע הכפשה שהתעצם לאחר ניצחוננו במלחמת ששת הימים. הכישלון בהכרעתנו בשדה הקרב, בכוח הנשק, הניע מאמץ חדש: לנסות לקעקע את היסוד המוסרי והצודק לקיומה של ישראל, ובכך להביא בהדרגה לחיסולה.
היה פה מחנה אבסורדי – מחזה אבסורדי, וגם מחנה אבסורדי; מחנה של מדינות אנטי-דמוקרטיות, שרומסות זכויות אדם, מעודדות טרור, נגועות באנטישמיות. המחנה הזה משמיץ בצביעות נוראה את מדינת ישראל, מדינה דמוקרטית שמקדשת את החופש והקדמה ומושיטה יד של שלום אל כל שכניה.
והיה גורם נוסף שסיפק את הבמה לעלילת הגזענות: כוונתי כמובן לאו"ם עצמו. האומות המאוחדות נוסדו לאחר מלחמת העולם השנייה כדי לקדם ידידות בין עמים וכדי למנוע טרגדיות דוגמת אלו שהתרחשו בשנות המלחמה. אלא שמהר מאוד הפך האו"ם לארגון שמקבע את קווי הפילוג בין המדינות והגושים, ובמקרים רבים לא רק שהוא לא סייע לפתרון סכסוכים בדרכי שלום – הוא העמיק את הסכסוכים בהחלטותיו, שכמעט תמיד התייצבו בצד אחד, בצד של העריצות, נגד הדמוקרטיות.
זה פשרו של הרוב האוטומטי באו"ם, וכך היה גם במקרה הזה. המשוואה השערורייתית שקבעה שהציונות היא גזענות הייתה קו פרשת המים, לא כל כך בתולדות האו"ם כמו בתולדות האנטישמיות העולמית. עד אז שנאת ישראל התפרצה במדינה זו או במדינה אחרת, בארץ זו או בארץ אחרת, למשל באנגליה של ימי הביניים, או בספרד בגירוש הגדול, או בצרפת במשפט דרייפוס, או באוקראינה וברוסיה בגלי הפוגרומים, וכמובן – בשואה הנוראה בגרמניה ואירופה. אבל הפעם נוצר מצב חדש: בפעם הראשונה שונאינו השתמשו במנגנון גלובלי, מנגנון עולמי, בארגון בין-לאומי מכובד למראה שאמור לייצג את האנושות כולה, והם השתמשו בו לצורך דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה של מדינת היהודים.
לאורך הדורות הציגו אותנו שונאינו כאויבי האנושות, כמנשלי האומות, כרוצחי ילדים, כמרעילי בארות. פה היו 35 מדינות שיצאו נגד זה, הצביעו בעצרת האו"ם נגד ההחלטה. הן הבינו היטב את האבסורד שבהטחת טענת הגזענות נגד מדינת היהודים, וגם ממרחק של ארבעה עשורים אנחנו חשים כלפיהן הכרת תודה עמוקה. הוביל אותן אז באו"ם שגריר ארצות-הברית לאומות המאוחדות, דניאל פטריק מויניהאן, שהיה מתומכינו הגדולים והמסורים ביותר. הוא אמר דברים מפורשים: ישראל היא דמוקרטיה, והעובדה היא שמשטרי העריצות מנצלים כל הזדמנות שנופלת לידיהם להרוס את מה שמאיים עליהם יותר מכול, כלומר את הדמוקרטיה. מויניהאן, שהיה איש מיוחד מאוד, למי שהכיר אותו, ניצב ליד איש מיוחד מאוד, למי שהכיר אותו, לימינו של שגרירנו באו"ם, לאורך כל הדרך.
נאום התשובה של הרצוג ליוזמי ההחלטה מעל במת האו"ם הוקיע את המוקיעים. הוא פתח את דבריו באזכור "ליל הבדולח" בגרמניה, שקדם להשמדת עמנו ואירע בדיוק באותו תאריך 37 שנים קודם לכן. הרצוג גינה את השנאה והבערות, היוהרה והשקר שעמדו בבסיס ההחלטה על השוואת הציונות לגזענות. הוא הביע אז את ביטחונו – ואני מצטט – שאפיזודה זו תחזק את הציונות כפי שהחלישה את האו"ם.
קריעת נוסח ההחלטה מעל דוכן הנואמים נעשתה – איך אני אקרא לזה? – בספונטניות מתוכננת. היא הייתה חזרה על מעשה אביו, הרב הרצוג, שבשנות המנדט הבריטי בירושלים קרע לעיני כול פיסת נייר במחאה על גזירות הספר הלבן.
דבריו הנוקבים של חיים הרצוג חוללו גלי הזדהות עם מטרות הציונות בכל העולם היהודי. הרושם העז שהותיר הנאום ניכר לאורך השנים. אני יכול לספר שהוא השפיע גם עלי עמוקות. אני שוחחתי עם חיים הרצוג פעמים רבות, בין היתר לפני תחילת כהונתי כשגריר ישראל באו"ם וגם במהלך תקופת כהונתי. הלכתי אליו כדי לשמוע דברי תורה ממי שנראה היה לי כרב גדול בהצגת האמת של ישראל.
תשע שנים אחרי נאומו עמדתי אני על במת האו"ם ונשאתי את נאום הבכורה שלי בנסיבות דומות, לא זהות: איראן, בתמיכת לוב וסוריה, העלתה הצעה לגרש את ישראל מן הארגון. הדבקות שהייתה נר לרגליו של חיים הרצוג, הדבקות באמת והכרתו העמוקה בצדקת דרכנו, הניעה אותי לומר דברים דומים. אמרתי: כולנו חייבים להחליט לאיזה צד אנחנו שייכים. אנחנו יכולים להמשיך לגלות סובלנות מול ניסיונות להפוך מוסד זה לפרודיה של עצמו. אפשר לתת לו להידרדר עד שיידמה לפרלמנטים המגוחכים שמתכנסים בכובד ראש בדמשק, בטריפולי ובטהרן, ושנציגיהם, באופן לא מפתיע, הם הרוח החיה מאחורי ניסיון הגירוש, הגירוש של ישראל, שאירע כאן היום, או לחלופין, נאמר להם: הואילו נא להפקיד את הפנטיות שלכם בכניסה למוסד זה.
השנים הללו לוו במאמץ שהתעצם אחר כך לבטל את ההחלטה הבזויה הזאת. ואכן, בשלהי 1991 בוטלה ההחלטה, 16 שנים לאחר שהתקבלה. סיום המלחמה הקרה הביא לדעיכת העימות האידיאולוגי בין הגוש הסובייטי למדינות המערב וחולל בזירה הבין-לאומית תמורות נוספות שאפשרו את ביטול ההחלטה הזאת באו"ם.
אבל אני רוצה לומר כאן, חברי הכנסת, את המובן מאליו: גם לאחר ביטול העלילה, טרם הגענו על המנוחה והנחלה. רחוק מכך. המגמה העוינת לישראל במוסדות האו"ם נמשכת עד היום. יש גורמים באו"ם שמחפשים לגנות אותנו בכל הזדמנות. הדפוס של ההצבעות האוטומטיות נגד ישראל נמשך. בשנה האחרונה קיבלה העצרת הכללית כ-20 החלטות אנטי-ישראליות, בעוד נגד איראן, לדוגמה, התקבלה החלטת גינוי אחת. אותו עיוות מתקיים גם במועצה לזכויות האדם של האו"ם, שבולטת ביחס המפלה שלה כלפינו. מאז הקמת המועצה בשנת 2006, בזמן שהמונים נטבחים ברחבי העולם ומיליוני בני-אדם נסים על נפשם מאימת החרב, המועצה הזאת אימצה 61 החלטות אנטי-ישראליות – יותר מכל ההחלטות שהיא קיבלה נגד כל מדינות העולם גם יחד.
האבסורד הזה זועק לשמים, והוא איננו קשור למה שאנחנו עושים או לא עושים. כמדינת חוק וסדר איננו חוששים מביקורת לגיטימית, אבל ככל שמדובר באו"ם, נטייתו לחבוט בישראל היא אובססיבית, מעוותת ובלתי מוסרית בעליל. היא עושה לנו עוול, אבל היא עושה גם עוול נוסף: היא מפקירה את הסובלים באמת מפגיעת העריצות, התוקפנות והטרור, שהאו"ם מעלים עין מהמעשים של מבקשי רעתם.
דווקא ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שמגינה על עצמה מפני טרור אכזרי, דווקא היא זוכה למטר של גינויים. אנחנו ראינו את זה רק לאחרונה אחרי מבצעי ההגנה המובהקים שנכפו עלינו: "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן". האו"ם גינה אותנו, פתח בחקירות נגדנו, ובכך הוא מעל ומועל בייעודו ונותן רוח גבית לטרור. המציאות המעוותת הזו לא תרפה את ידינו. שורשינו חזקים, חזקים מכל עלילה והסתה שקרית.
אני חייב לומר לכם פעם נוספת, חברי הכנסת, שמדינות רבות בעולם מבינות זאת. יש פה דואליות מוזרה. מצד אחד, הן נותנות את קולן להצבעות המגוחכות הללו, ומנגד, הן מחפשות את קרבתנו ואת שיתוף הפעולה עמנו. וזהו שינוי דרמטי בטיב היחסים שלנו עם מדינות העולם, מעצמות כמו סין, יפן, הודו ורוסיה, מדינות אפריקניות, מדינות באמריקה הלטינית. הן מבקשות ליהנות מניסיוננו במלחמתנו המתמשכת בטרור של האסלאם הקיצוני ומהיכולות הטכנולוגיות שלנו בתחומים רבים ומגוונים. היחסים אתן הולכים ומתהדקים, ואני אומר למנהיגים שלהם: הגיע הזמן שהיחסים הטובים בינינו ישתקפו גם בדרך הצבעתכם בזירות האו"ם.
המסר הזה מתחיל לחלחל. ראוי שכולנו נחזור עליו בכל המגעים שלנו עם נציגי מדינות זרות. המסר הזה כבר בא לידי ביטוי בולט בהצבעות חשובות – למשל, ברוב המרשים שבו נדחות ההצעות נגד ישראל בסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית, גם בכמה הצבעות אחרות. אבל ביחס לאו"ם, ביחס לאו"ם כולו, הדרך עדיין ארוכה.
התמונה שבה קורע חיים הרצוג את דברי הכזב שהוטחו בנו ממשיכה לעמוד לנגד עינינו. היא מבטאת את עומק אמונתנו בניצחון הטוב על הרע, האור על החושך, האמת על השקר. אנחנו מאמינים בסופו של דבר שנצח ישראל לא ישקר, ולחיים הרצוג, זיכרונו לברכה, יש חלק חשוב באמונה זו.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לראש ממשלת ישראל חבר הכנסת בנימין נתניהו. אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג לשאת דברים.
<יצחק הרצוג (המחנה הציוני):>
מכובדי יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יואל יולי אדלשטיין, תודה רבה לך, מכובדי ראש הממשלה בנימין נתניהו, תודה רבה לך, יושב-ראש הסוכנות היהודית נתן שרנסקי, שרים לשעבר – אפרים סנה ויעקב נאמן, חברות וחברי המועצה הציבורית לציון 40 שנה לנאום ציונות-גזענות, קהל נכבד, חברות וחברי הכנסת, אני נרגש לעמוד היום על בימת הכנסת לציון 40 שנה לאותו נאום סנגוריה מיוחד של אבי מורי חיים הרצוג ז"ל, שכיהן אז כשגריר ישראל לאומות המאוחדות, בפני עצרת האו"ם בוויכוח ההיסטורי על הגדרת הציונות ובמאבק נגד ההחלטה הנואלת להשוותה לגזענות.
אני מבקש להודות לך, כבוד יושב-ראש הכנסת, על שקבעת את הדיון הזה, שהוא חלק מסדרת אירועים המתקיימים בארץ ובעולם לציון האירוע, סדרה שהחלה לפני שבועות מספר בבניין האו"ם עצמו, באירוע בהשתתפות מזכ"ל האו"ם באן קי-מון ומזכיר המדינה של ארצות-הברית ג'ון קרי, שגריר ישראל באו"ם דני דנון, יו"ר הסוכנות היהודית נתן שרנסקי ואחרים.
בקולו הצלול, כסנגור של מדינת ישראל ושל העם היהודי כולו, התייצב חיים הרצוג מעל בימת האו"ם והוכיח בפני אלה שביקשו את רעתנו כי איננו מתנצלים על מי שאנחנו, איננו מתבטלים בפני אלה המבקשים לחסלנו ואיננו מפחדים להגן על זכות קיומנו: לא באתי לכאן היום להגן על המוסר וערכו ההיסטורי של העם היהודי – הוא אמר – הם אינם זקוקים להגנה. הם מדברים בעד עצמם.
ואכן, לראות ולא להאמין. כמה עשורים בלבד לאחר שהעם היהודי שרד את מחנות ההשמדה, קם מן האפר ובנה את ביתו ומבצרו היחידי על אדמות, העז ארגון האו"ם, באחד מהרגעים הציניים והמבישים ביותר בתולדותיו, להעביר החלטה שקבעה כי הציונות היא גזענות.
גם היום, מרחק 40 שנה מאותו נאום ואותו ויכוח, מדינת ישראל, הבית הלאומי של העם היהודי, נלחמת על קיומה ומעמדה במשפחת העמים. גם היום ברחבי תבל יש המבקשים לחסל אותנו ואת המפעל המרהיב והגדול שלנו. גם היום אנחנו משלמים מחיר דמים כבד מנשוא על תקומת הארץ, שעה שאנו קוברים את בנינו ובנותינו במלחמת קיום, וגם היום מנסים אויבינו להטיל דופי בצדקת קיומנו ולפגוע בזכותנו הטבעית וההיסטורית להגדרה עצמית.
מבקשי רעתנו עושים זאת בזירות רבות ובטקטיקות שונות. אך מטרתם אחת: להחליש אותנו ולמוטט את הקרקע המוסרית מתחת לרגלינו. אז עוד לא ידעו מהו הביטוי BDS, אבל היה זה אותו דבר בדיוק אז כהיום, והצביעות וכפל הלשון, שהוזכרו גם בנאומים שלפני, כפל הלשון העולמי נותר בהרבה מקרים כפי שהיה.
תהליך גיבוש ההחלטה הנואלת ההיא, החלטה מס' 3379, נמשך למעלה מעשור. הוא התחיל באמצע שנות ה-60 והגיע לשיאו ב-10 באוקטובר 1975; כפי שנאמר, בדיוק 37 שנה לאחר "ליל הבדולח" שהיה הסימן והאות לבואה של השואה הנוראה. הגוש הערבי והסובייטי באותם הימים הבין את הפוטנציאל ההרסני לישראל הטמון בשקר הנורא, שמטרתו הייתה שבכל מילון, בכל בית-ספר, בכל כלי תקשורת, בכל הרצאה אקדמית, תעלה המילה גזענות כשם נרדף לציונות, וכל זאת עוד לפני עידן הגוגל.
מעניין לציין כי ההנהגה בארץ וההנהגה בתפוצות באותם הימים התמהמהו זמן רב עד שהבינו את גודל הסכנה. אבי הזהיר מפני ההחלטה עם הגיעו לכהונתו בקיץ שקדם לקבלתה, ולפתע פתאום, ממש לפתע פתאום, היא פרצה לתודעה הכללית. אז התחוור לכול כי מאז קום המדינה לא עמדה ישראל בפני אתגר כה דרמטי של שלילת ההצדקה לבסיס קיומה, שלילת הציונות.
מכאן החשיבות של המאבק ההירואי שהוא הוביל, יחד עם עמיתו השגריר האמריקני דניאל פטריק מויניהאן, לימים סנטור ומנהיג חשוב בארצו, שנאומו-הוא באותו דיון נחשב פנינה רטורית נדירה וחשובה.
אני מבקש בהזדמנות הזו גם לברך ולהודות לחיילים האלמונים של אותו הקרב, אנשי הדיפלומטיה, שירות החוץ ומערכת המשפט, שנטלו חלק בכל שלבי המערכה – וחלקם נמצאים אתנו כאן היום כחלק מהמועצה הציבורית שמלווה את אירועי ההנצחה – ובמיוחד את השופטת הדסה בן-עתו, שליוותה את המערכה, וספריה לגבי השקר הנורא של "הפרוטוקולים של זקני ציון" ועד המאבק על הציונות הם ספרי חובה בכל בית-ספר שאני מגיע אליו.
אדוני היושב-ראש, מדינת ישראל מתמודדת בחודשים האחרונים עם טרור קשה ומערכה מתוזמנת של דה-לגיטימציה בזירה הבין-לאומית. רחובות ישראל הפכו לזירת דמים, והשכול שמכה בנו לא עושה הבחנה בינינו, בין האזרחים, הדתות והעדות, תל-אביבים וירושלמים, גוש-עציונים ובאר-שבעים, נשים, גברים וטף.
בטרור עלינו להילחם בעוצמה וללא פשרות. אבל אסור לנו לאפשר לטרור לשנות את דרכנו ולמרצחים לשנות את דמותנו, את ערכינו ואת פניה של ישראל היהודית והדמוקרטית ואת ערכי הציונות שהגן עליהם חיים הרצוג באותו ויכוח היסטורי. יש ערכים שאסור לנו שיהיו במחלוקת – לא משנה תחת איזו התקפה נימצא. מוטב שנזכיר לעצמנו, יום-יום מחדש, את אותם ערכים שנוסחו במגילת העצמאות על-ידי אבות האומה: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". זהו לא רק המסמך המכונן שלנו; זו גם חומת המגן שלנו ושל הציונות.
השיח האלים, המתלהם והמפלג שתופס אחיזה בחברה הישראלית גורם לנו לשכוח לפעמים ששמאל וימין, דתיים וחילונים – כולנו ישראלים. כולנו אוהבים את המדינה במידה שווה, כולנו מגינים עליה יחד ומוכנים לשים נפשנו למענה. כדברי אבי עליו השלום באותו נאום – דברים שמקבלים משנה תוקף גם בימים אלה – והוא אמר: אנו נתייצב כחזית אחת מול אלה המבקשים להשמידנו, ונזכיר לכל אלה המבקשים להחרים אותנו, לבודד אותנו ולחסל אותנו, כי לא נעמוד מנגד מול הניסיונות השפלים הללו.
חברי וחברותי, את המאבק הצודק הזה עלינו לנהל תוך שמירת הערכים היהודיים, הדמוקרטיים והציוניים שלנו. עלינו לזכור תמיד מהיכן באנו ולאן אנחנו הולכים. וכמו רבים, אני חש לעתים בתקופה האחרונה כי משהו משתנה לרעה בחברה שלנו; שארצנו משנה את פניה, כמילות השיר. אל לנו לשתוק אל מול שיח אלים, גזעני, רווי שנאה ושטנה שמשתלט על הרחוב ועל חלקים הולכים וגדלים במרחב הציבורי שלנו. זה מתחיל לעתים פה במליאה, בבית הזה, בקרב נבחרי הציבור, בצמא לספק כותרת, ומכאן גולש אל הרחוב, לאצטדיוני הכדורגל, לפייסבוק ולטוקבקים, אל מקומות העבודה, אל בתי-הספר ואל המרחב הציבורי כולו. מדובר באלימות מילולית גזענית ודוחה. מי שמגנה הופך למשת"פ, ומי שיוצא נגד – מותקף; מי שחושב אחרת הופך לבוגד, מכונה עוכר ישראל או מולבש מדי נאצי. אנחנו הופכים לחברה תוקפנית וחסרת סובלנות, חברה שעלולה להפסיק לכבד דעות שונות, עלולה להפסיק להקשיב לאחר ועלולה לסתום פיות. השתרשה בקרבנו תרבות של אלימות ושנאת האחר, שעלולה לחלחל אל דור העתיד שלנו.
ואני שואל את כולנו, בחברות: עד אנה אנו רוצים להוביל זאת? עד אנה אנו רוצים להגן על שמה הטוב של הציונות? כי הציונות לעולם לעולם לעולם לא האמינה בכך. היא מעולם לא סברה שעל נשים לשבת מאחור באוטובוס, או שערבים ישראלים יורדו מטיסה, כפי שאירע אמש בטיסה לישראל, בשל היותם ערבים. הציונות היא ההפך הגמור מגזענות ומתופעות מעין אלה. זה היה גם המניע שהניע את אבי למנוע מהרב מאיר כהנא לדרוך בבית הנשיא עת נבחר לכנסת, שכן אל לנו לתת לכוחות האפלים בחברה שלנו לדרדר אותנו, חלילה, לגזענות שאויבינו מנסים להדביק לנו בשקר גס כבר שנים רבות. זוהי הסכנה האמיתית, המוחשית, לדמותה של המדינה ולציונות, ומי שמתכחש לכך, עושה שקר בנפשו. זהו לא נושא לוויכוח בין ימין לשמאל או בין מפלגות גדולות לקטנות או בין חברי כנסת מכאן ומכאן; זה בנפשנו כאומה. מדינת ישראל תדע לעמוד מול כל אתגר ביטחוני ומול כל מתקפת טרור, אבל לא נוכל לעמוד מול כרסום הערכים מבית, מול שינוי פניה של ישראל הדמוקרטית או מול התפרקות הערכים הבסיסיים של הציונות.
אנחנו לעתים האויב הגדול ביותר של עצמנו והיחידים שיכולים לפגוע בעצמנו, ומהו מחירה של שנאת חינם כולנו יודעים. עמים רבים במצבי קיצון ואיום ביטחוני נוטים להתנהג לעתים באופן דומה – זה לזה וכלפי המיעוטים בתוכם. מה שמונע אומה מליפול לתהום הוא מנהיגות אחראית ומנהיגים שיודעים מה מותר ומה אסור. לכן, דרך הציונות, שרואה את האדם באשר הוא אדם, שכוננה לנו בית לאומי המבוסס על אדני צדק, ברוח נביאי ישראל, ושבתוכו כולם שווים, הן בפני החוק והן כשווי זכויות, דרך ערכי היהדות – זו הדמוקרטיה האמיתית; זו הדמוקרטיה שצריכה להיות חלק בלתי נפרד ממשפחת העמים הנאורים, דוגמה ומופת ואור לגויים; זו הציונות כפי שניסחו אותה והאמינו בה האבות המייסדים של אומתנו.
וזו הציונות במילותיו של חיים הרצוג, באותו הנאום, שצריכה להוות לכולנו תזכורת מתמדת לחברת המופת שכולנו רוצים ליצור כאן ולקהילה שבה כולנו רוצים לחיות, ואני מצטט: תראו לי – הוא אמר – עוד חברה פלורליסטית נוספת בעולם הזה, שבה למרות כל הבעיות הקשות, יהודים וערבים חיים יחד בהרמוניה כזאת שבה הכבוד ההדדי והזכויות שוות בפני החוק, חברה שבה אין גזר-דין מוות, שבה חופש הביטוי וחופש המחשבה מובטחים לכל אזרח, ושאפילו תנועות וזרמים פוליטיים המייצגים תפיסות עולם שמנוגדות למטרות הלאומיות שלנו מיוצגים בכנסת.
אכן, זהו האתגר שבפניו אנו נמצאים, הן בפנים והן בחוץ, שכן יופייה, עוצמתה ותבונתה של הציונות כתנועה לאומית הן שהיא הוקיעה כל סממן של גזענות, ולאורך ההיסטוריה הוכיחה, במעשה ובדיבור, כי היא רחוקה ת"ק פרסה מן הגזענות, ושמתוכה תמיד יצאו הכוחות שידעו להדוף את הרוחות הרעות, הקיצוניות, המאיימות עליה ועל צביונה. בואו יחד נחזיר לציונות את יופייה וכוחה במאבק עיקש, בכוחות מאוחדים, כנגד הקיצוניות המאיימת עלינו מכאן ומכאן וכנגד אלה המנסים גם בדור הזה להכפיש את שמה הטוב.
ולסיום, מכובדי, בנימה קצת אישית, הנאום שנשא אבי היה אירוע מכונן עבורי. הייתי נער, תלמיד תיכון בבית-ספר יהודי בניו-יורק. קריעת ההחלטה הדהדה מקצה הארץ עד קצהָ, ועוררה דור שלם של צעירים יהודים בתפוצות להזדהות עם המדינה שלנו ועם ערכיה. אבא, כאמור, שאב את הרעיון מן הקריעה שקרע אביו – סבי, הרב הרצוג – את הספר הלבן הבריטי, שמנע עליית יהודים לארץ-ישראל, בהפגנת המונים כאן בירושלים ב-1938, משל בכל דור ודור אנו ניצבים מול אתגרים אלה, אם כי חשוב לומר ולהסביר כי הנסיבות המדיניות בדורות הקודמים היו שונות מאלה שעמן אנו מתמודדים היום.
בעת קבלת ההחלטה ב-1975 פעל באו"ם גוש אוטומטי, ערבי וסובייטי, שהעביר את ההחלטה ברוב מוחץ. בחלוף השנים פעלו מנהיגים רבים – גם ראש הממשלה, גם אבי ומדינאים בכל רחבי תבל – לביטולה. והנה לפתע, תפנית מרתקת בעלילה: כעבור 16 שנים, ב-1991, החליטה עצרת האו"ם, בצעד נדיר וברוב מוחץ, לבטל את ההחלטה הנואלת ההיא, שכן עם נפילת מסך הברזל התייצב נשיא ארצות-הברית דאז ג'ורג' בוש האב, ב-1990, בפני עצרת האו"ם, ותבע את מחיקת הכתם המוסרי מעל פניו של הארגון. במאמץ משותף שהובילו האמריקנים בוטלה ההחלטה בחלוף שנה במליאת עצרת האו"ם. שר החוץ דאז דוד לוי ושגריר ארצות-הברית באו"ם דאז תום פיקרינג הגיעו למשכן נשיאי ישראל והעניקו לנשיא הרצוג עותק מיוחד מהחלטת הביטול הנדירה בהיסטוריה של האו"ם. פיקרינג אף כתב בכתב-ידו והוסיף בהומור: כבוד הנשיא, אנא אל תקרע את ההחלטה הזאת.
מבחינה אישית ולאומית היה זה רגע של שיא מדיני, מה שמוכיח שלא תמיד כל העולם נגדנו, ועלינו לדעת לתמרן ולפעול בתוך משפחת האומות, ואנו יכולים ומסוגלים לשנות מצבים שנראים לעתים אבודים. ככל שנהיה חזקים יותר מבית, וככל שהדמוקרטיה הישראלית תהיה איתנה יותר, ככל שנשמור עליה מכל משמר, וככל שניזום ונוביל תהליכים מדיניים, כך נוכל להתייצב בפני העולם, כפי שעמדנו לפני 40 שנה – זוכרים את עברנו, גאים בעצמנו, בטוחים בצדקתנו ונאמנים לדרכנו, ומעצבים את העתיד בכוחות עצמנו. וכמו שנאמר במקורותינו: "והיה באחרית הימים – – – כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם". תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יצחק הרצוג, ראש האופוזיציה, תודה לאורחינו מ"יד חיים הרצוג".
ברצוני רק לציין ולהבהיר שלא היה בדברי אף אחד מהנואמים עידוד של חברי כנסת לקרוע מסמכים מעל דוכן הכנסת. ממש ממש לא.
חברי הכנסת, עד כאן ישיבה מיוחדת לרגל 40 שנה לנאומו ההיסטורי של השגריר דאז, לימים הנשיא השישי של מדינת ישראל, חיים הרצוג, באו"ם.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום המודעות לבריאות>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו עוברים לנושא הבא: ציון יום המודעות לבריאות, הצעות לסדר-היום מס' 2286, 2826, 2214, 2228, 2269, 2274, 2299 ו-2303. אני אבקש מסגן יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת מאיר כהן לפתוח את היום.
<היו"ר מאיר כהן:>
חברות וחברי הכנסת, אנחנו פותחים את הדיון. אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד לרגל יום המודעות לבריאות, במשולב עם יום המודעות למחלות אלרגיות.
הבריאות היא המסד המאפשר לנו את דופק החיים והעשייה. המודעות וההקפדה עליה, כמו גם איכות וזמינות השירותים הרפואיים הניתנים לכל אזרח, הן התשתית והתנאי לקיומה של חברה איתנה, מתפקדת ומשגשגת.
במרוצת השנים הסדירה הכנסת את התחום הרפואי ואת הזיקה בין המדינה לבין אזרחיה בשורה של חוקים חשובים; בראשם, אדוני השר, חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד–1994, הקובע בסעיפו הראשון את חובת ביטוח הבריאות לכל תושב במדינה – חוק המושתת על צדק, שוויון ועזרה הדדית, כלשונו. בכך עוגנה בחוק מחויבות המדינה כלפי אזרחיה בתחום זה, כיאה למדינת רווחה מתוקנת. לצד אלו הוסדרו זכויות המטופלים בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996, הקובע עקרונות הנגזרים מהכלל הקבוע בו כי כל הנזקק לטיפול רפואי זכאי לקבלו בהתאם לכל דין ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנוהגים מעת לעת במערכת הבריאות בישראל.
עם זאת, יש פער ניכר בין הרצוי למצוי. לצערנו, אנו חווים אי-שוויון מתמשך בקבלת שירותי בריאות בין תושבי המרכז והפריפריה ובין מי שיכול לממן שירותי רפואה מתקדמים ורופאים פרטיים לבין מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו או שאיננו בעל קשרים מתאימים. נתוני ההסתדרות הרפואית לימדו כבר לפני שנים אחדות על אי-שוויון, שמתבטא בתוחלת חיים נמוכה יותר בקרב תושבים בצפון הארץ ובדרומה לעומת המרכז; או למשל בשכיחות גבוהה של מחלות כמו סוכרת בקרב אוכלוסיות מעוטות יכולת. מבקר המדינה התריע לפני כשלוש שנים על תופעה זו של אי-שוויון וקרא לתיקונה – צעד שלדבריו לא רק יהיה צודק אלא ייטיב עם המשק. כולנו תקווה שתופעה זו תלך ותיעלם מנוף חיינו, כי זכותו של כל תושב לשירות רפואי נאות ומיטבי איננה מוטלת בספק ועומדת מעל לכל מחלוקת.
תודה ליוזמי הדיון הזה, כמו גם ליוזמי הדיון בנושא החשוב של המודעות למחלות אלרגיות – ונתחיל בהצעות לסדר-היום. אני מזמין את חברת הכנסת יעל גרמן; בבקשה, גברתי. בבקשה, גברתי, חמש דקות לרשותך.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
תודה לך, אדוני היושב-ראש, על הדברים הנבונים והנכונים, כבוד השר שנמצא אתנו, חברותי וחברי חברי הכנסת, היום הוא יום המודעות לבריאות – לבריאות בכלל, אבל בעיקר למערכת הבריאות הציבורית.
אנחנו מסתכלים על מערכת הבריאות שלנו, והאמת היא שיש לנו מערכת בריאות טובה מאוד, אני יכולה לומר: מערכת בריאות מצוינת; מערכת בריאות מצוינת בעיקר מפני שכוח-האדם – גם הרופאים, גם כוח העזר, בוודאי האחיות – כולם כוח-אדם מצטיין, ברמה הגבוהה ביותר שיש בעולם. אבל במערכת הזו יש פוטנציאל להידרדרות. המערכת הזו, ב-18 השנה האחרונות, מידרדרת לכיוון – ואנחנו ניווכח שיש לנו למעשה שתי מערכות בריאות: מערכת בריאות אחת טובה, פרטית, לעשירים, והאחרת, אדוני היושב-ראש, תהיה ענייה, לאלו שאין להם. ומי שהיום נהנה ממערכת הבריאות כבר רואה את הניצנים. אנחנו רואים את התורים הארוכים במרכזים לרפואה דחופה, בחדרי המיון, את זמני ההמתנה הבלתי-אפשריים; אנחנו רואים את התורים הארוכים לניתוחים, ואנחנו רואים את המעגל, את ה-vicious circle, את מעגל הקסמים שמזין את ביטוחי הבריאות.
ובתוך כל המגמה הזו אנחנו יכולים לראות את הכתובת על הקיר. והכתובת על הקיר היא גדולה וברורה וזועקת. ואולי היא תקרה בעוד שנה, ואולי בעוד שלוש שנים, אולי בעוד חמש שנים, ואולי בעוד עשר שנים. אבל היא בוא תבוא.
לכאורה הכול טוב. ל-80% מהתושבים שלנו יש ביטוחי בריאות, בין אם ביטוחי בריאות של קופות-החולים ובין אם ביטוחי בריאות פרטיים, ואם הם רוצים ניתוח באופן פרטי, הם מממשים את ביטוח הבריאות שלהם, וכולם נהנים. קודם כול, כמובן, החולים נהנים מכך שהם יכולים לבחור את בית-החולים, יכולים לבחור את הרופא, ויש להם כמובן בית-חולים פרטי. זאת אומרת, תנאי המלונאות הם מצוינים. ודאי שהרופאים נהנים, מפני שהם מקבלים שכר מאוד גבוה. וקופות-החולים – אני רוצה להודיע לכם שגם הם נהנים, מפני שעל כל ביטוח פרטי ועל כל ניתוח שנעשה במערכת הפרטית קופת-החולים חוסכת את טופס 117. למעשה, החולה, המבוטח, במקום שיממש את מה שמגיע לו במערכת הבריאות הציבורית, הוא מוציא מכיסו את הביטוח הפרטי ומשלם מכיסו, או שילם כבר מכיסו. ודאי וודאי שהביטוחים נהנים. אז מה רע?
כולם ישאלו ויאמרו, מה רע? רע, גרוע, ואנחנו רואים את המגמה המסוכנת, מפני שככל שירכשו יותר ביטוחי בריאות פרטיים וככל שהטכנולוגיה תלך ותתייקר – וכולנו יודעים היום שהתרופות, הן להפטיטיס C והן להפטיטיס B, וגם התרופות המאוד-מתקדמות לסרטן, התרופות שאנחנו קוראים להן תרופות ביולוגיות, הן תרופות מאוד יקרות, ולביטוחים הפרטיים יהיה יותר ויותר קשה לרכוש אותן. ואם יהיה להם קשה לרכוש אותן, אחד מן השניים: או שהן לא יהיו כלולות בביטוח, או שיעלו את מחיר הביטוח. קרוב לוודאי שיעלו את מחירי הביטוח. וככל שאנחנו נשתמש יותר בביטוחים, הפרמיות יעלו. וככל שהפרמיות יעלו ומחיר הביטוחים יעלה, מה שיקרה זה שפחות ופחות אנשים יוכלו להרשות לעצמם לרכוש ביטוחים. ואם היום אנחנו רואים ש-80% מהתושבים שלנו יכולים להרשות לעצמם ביטוחים פרטיים, הרי שבעוד שנתיים-שלוש זה ירד ל-75%, ל-70%, ל-60%, ואנחנו נגיע בדיוק למקום שבו נמצאת היום ארצות-הברית.
למעשה, חברי וחברותי חברי הכנסת, למעשה, אדוני היושב-ראש, אנחנו עושים את הדרך ההפוכה שעושה ארצות-הברית. אם ארצות-הברית התחילה בכך שמרבית ההשקעה הלאומית שלה באה מהכיס הפרטי של תושביה, ו-52% מהעוגה של ההוצאה הלאומית עבור הבריאות באה מהביטוחים הפרטיים – ויותר נכון, מההשקעה הפרטית – ורק 48% מההשקעה הציבורית, אנחנו התחלנו במגמה ש-30% אנחנו הוצאנו מכיסינו ו-70% המדינה הוציאה. אנחנו הולכים בכיוון של ארצות-הברית. ארצות-הברית הבינה שלא ניתן, בלתי אפשרי, לא צודק – אין שוויון כאשר מאלצים את האדם לשלם מכיסו. היא הבינה שגם המדינה צריכה להשקיע, ולמרות שהיא מדינה קפיטליסטית היא הבינה שבבריאות צריך להשקיע, כי יש פה כשל שוק מובנה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
ואילו אנחנו, מה-30% שאנחנו הוצאנו, היום אנחנו מוציאים יותר מ-40%, והמדינה, שהשקיעה 70%, משקיעה היום 60%. אם המגמה הזאת תימשך – וכפי שאמרתי, הכתובת על הקיר – אנחנו נגיע לכך שפחות ופחות תושבים יוכלו להרשות לעצמם להשתמש במערכת הבריאות הפרטית ויותר ויותר תושבים יגיעו למערכת הבריאות הציבורית, אך מה שאנחנו נגלה במערכת הבריאות הציבורית – שהיא ענייה ושהיא לא יכולה לתת לנו מענה לצרכים הרפואיים שלנו.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
ולכן, ביום הזה אנחנו צריכים לקרוא לממשלה ולכנסת לעשות הכול כדי לחזק את מערכת הבריאות הציבורית, להוסיף למערכת הבריאות הציבורית מיליארד שקל לפחות – לקיצור תורים, לחיזוק הרפואה הציבורית – –
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
– – להארכת הזמן – –
<היו"ר מאיר כהן:>
חברת הכנסת גרמן.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
– – של הרופאים הציבוריים במערכת. מערכת הבריאות הציבורית שלנו חשובה לא פחות – ואני מסיימת, אדוני – ממערכת הביטחון. מערכת הבריאות הציבורית שלנו שומרת עלינו כל שעה, כל יום, כל שנה, כל החיים.
<היו"ר מאיר כהן:>
אכן כך. תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת אבו מערוף – בבקשה, אדוני, הצעה לסדר-היום. כמובן ששומעים את מירב בן ארי עד כאן. אנא. חמש דקות לרשותך, אדוני. בבקשה.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, טוב עושה הכנסת שהיא מציינת את יום הבריאות, אבל לא מספיק למלא את הפרוטוקול ולסמן "וי". בכל זאת, יש לציין בחיוב רב את קיום היום הזה. בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות דנו בבוקר בהרבה נושאים שקשורים לרפואה – איך לשפר ולקדם את הרפואה, במיוחד את השירות הרפואי, ובכלל את מערכת הבריאות. בהזדמנות הזאת אני חייב להגיד תודה להסתדרות הרפואית ולעומד בראשה, ד"ר ליאוניד אידלמן, על תרומתם בעניין הזה.
היום אני לא אדבר על מערכת הבריאות, מערכת הבריאות של ישראל, בצורה מאוד חריפה, כדי שלא נשבש את היום החגיגי הזה, או כדי שנהיה באווירה שתשאיר לנו תקווה שאפשר, ויש צורך, לשפר ולייעל את מערכת הבריאות בישראל. אבל בכל זאת, הדברים נאמרים, ואי-אפשר להסתיר דברים ולהגיד דברים אחרים. נדבר על העובדות. אני אמשיך ואציין שאחד מחמשת המ"מים המפורסמים הוא מרפא; אבל המרפא מוקפא, וכנראה בשלב הזה ימשיך להיות במקרר – ואני רוצה ומקווה שלא להרבה זמן.
מהי מחלה, לפי הגדרת ארגון הבריאות העולמי? מחלה היא פגיעה בגופו או בנפשו של אדם הגורמת לתפקוד לקוי של הגוף או הנפש, המונעת ממנו לתפקד באופן רגיל. מה זה בריאות? בריאות היא מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית מושלמת, ולא רק היעדר מחלה. לא רק היעדר מחלה. יש שמגדירים את הבריאות: חיים פוריים מבחינה חברתית וכלכלית.
כחברי הכנסת, המסר שלנו מהיום הזה חשוב מאוד. למרות שיש במדינה יש מערכת בריאות טובה מאוד, מצוינת, מבחינה מקצועית, וצוותים רפואיים מעולים, מאוד, יש חוליות חסרות במערכת הבריאות. החוליה החסרה החשובה היא השירות הרפואי הלקוי וחוסר ההשקעה, כולל התקצוב, של המדינה. מצב זה מביא לקשר הדוק וישיר, מה שנקרא מעגל קסמים, בין עוני לתחלואת יתר. העוני, אדוני היושב-ראש – כן, העוני – הוא לא גזירה משמים ולא מחלה גנטית תורשתית, ולכן צריך לייבש את ביצת העוני כדי שנקבל בריאות שלמה, לא רק – לייבש את הביצה של העוני. לצערי הרב, אני חייב להגיד שברוב המקרים האדם החולה הוא אדם עני, והעוני במדינה שלנו הפך להיות שגרת חיים.
<היו"ר מאיר כהן:>
חולים גם עשירים. חולים גם עשירים.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
נכון, אבל ברוב המקרים.
<היו"ר מאיר כהן:>
פשוט הם מקבלים טיפול – – –
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
ברוב המקרים.
<היו"ר מאיר כהן:>
הם מקבלים טיפול טוב יותר, אבל החולי – – –
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
אדם עני – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
החולי לא מבדיל בין עניים לעשירים.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
זה מובן. מבחינת בני-אדם, פיזיולוגיה, זה מובן. אני מבין אותך, אדוני היושב-ראש. אבל אני מדבר בצורה הנכונה, החברתית, שאנחנו מגדירים את הבריאות ומה זה עוני. אנחנו אומרים: להשקיע ברפואה, אז צריך להשקיע איפה שצריך להשקיע, והאנשים הסובלים ביותר הם העניים.
אדם עני לא יכול לקנות לעצמו תרופות ולא למשפחתו. אדם עני עובד יותר שעות מכולם, ועל כן הוא סובל ממחלות רבות יותר משאר האזרחים. אדם עני מעדיף לקנות תרופה במקום אוכל, או להפך, ובשני המקרים, בשני המצבים, הוא מחמיר את מחלתו. אדם עני יסבול ממחלות נפשיות ולחצים רבים יותר מאשר אדם אחר, ואנו מודעים, וידוע, שהלחצים הנפשיים גורמים למחלות רבות, כמו יתר לחץ דם, סוכרת, וגם מחלות נפשיות, כולל דיכאון, שהיא מחלה קשה מאוד וקשה להיפטר ממנה. והנה, שוב העני נכנס לעוד מעגל של עוני, שהוא יותר עמוק ומעמיק מקודמו.
מיותר להגיד שתוחלת החיים של העניים היא פחות מאשר של העשירים, והנתונים במדינות המפותחות מעידים על כך, וגם במדינות המתפתחות. הנתונים האלה הם גם בשכבות העניות במדינות המפותחות. דוגמה ברורה כאן, אצל אזרחי המדינה שלנו: האזרחים הערבים, שהם פחות עשירים – לא נגיד עניים, פחות עשירים, וגם עניים – וגם באוכלוסייה החרדית הם סובלים יותר ממחלות.
אנו ככנסת, כבית-מחוקקים, חייבים לדאוג ליישום הגדרת האדם הבריא, ולכן עלינו לדאוג שסל הבריאות יכלול עוד תרופות מצילות חיים ותרופות שמשפרות את איכות החיים. על משרד הבריאות – ומשרד האוצר, כמובן – לגבש תוכנית לבניית בתי-חולים חדשים, במיוחד בפריפריה. נציין שמאז 1975 לא נבנה בית-חולים חדש. מה שבונים באשדוד זה טוב, אבל זה לא מספיק. על משרד הבריאות לשפר את השירות הרפואי על-ידי הוספת תקנים חדשים, הן לצוות הרפואי והן לצוות הסיעודי. יש להוסיף תקנים של התמחויות בכל התחומים; יש להוסיף תקנים לאחיות גם במשמרות ערב ובמשמרות לילה, במיוחד במשמרות ערב ולילה, בכל בתי-החולים – שהחולה לאחר הניתוח לא יצטרך להמתין חצי שעה עד שהאחות תגיש אליו לעזרה בגלל שהיא מטפלת בחולה אחר.
על משרד הבריאות וקופות-החולים – שהן הזרוע המבצעת של משרד הבריאות, למרות שהן חברות עצמאיות – לגבש לאלתר תוכנית מקיפה לצמצום הצפיפות בחדרי המיון ובמחלקות השונות ותוכנית מקיפה לקיצור התורים לניתוחים. על משרד הבריאות והאוצר לתת מענה הולם לשכר הרופאים והאחיות, ויש להשקיע ולעודד את הרפואה הציבורית, כי היא שתתרום לשיפור הרפואה בכלל. על משרד הבריאות להשקיע עוד הרבה משאבים ברפואה המונעת על כל תחומיה, כולל איכות הסביבה, כי אנחנו יודעים שהתרופה הטובה ביותר למחלה היא למנוע אותה.
<היו"ר מאיר כהן:>
אדוני – –
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
על משרד הבריאות לגבש תוכנית מיוחדת – –
<היו"ר מאיר כהן:>
– – יש לסיים.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
– – לצמצום הפערים הרפואיים אצל האוכלוסייה הערבית. הנתונים מצביעים על כך שיש הבדלים משמעותיים בתוחלת החיים בין תושבי המרכז לבין תושבי הפריפריה. הפער הזה באיכות החיים בין תושב לתושב אחר הנו אחד הגורמים העיקריים למחלות רבות. וכשאנו כאן בכנסת נדאג למגר את הפער הארור הזה, שמצביע על קשר ישיר למחלות אצל קבוצות שונות, אז נדע לומר ולהגדיר מה זה בן-אדם בריא. תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. תודה רבה. חברת הכנסת מירב בן ארי. אני מבקש להקפיד על חמש דקות.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אני – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
אני אשמח. תודה רבה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, היום הכנסת ציינה את יום המודעות לבריאות. ראשית, אני רוצה להודות לשרת הבריאות לשעבר – הייתי אתה היום גם בדיון בתחילת היום, בוועדת העבודה והרווחה. אומנם את לא בתפקיד, אבל עדיין, איך אמרתי לך היום בוועדה, זה היום שלך. אז תודה לך ותודה גם ליושבי-ראש השדולות שעשו עבודה, ובכלל, לכל מי שיזם את היום החשוב הזה.
אני רוצה להודות – כי ראיתי אתכם בוועדה – אני רוצה להודות לרופאים שהיו כאן. אני רוצה להודות לכל הרופאים שבאו לוועדה אבל גם היו כאן במשך שעות ועשו בדיקות ונתנו טיפולים לעובדי הכנסת; גם אני הלכתי לעשות בדיקה. אז תודה רבה שהגעתם. גם העליתם למודעות אבל גם באמת נתתם לנו טיפול ובדיקות, כי, לצערי, חברי הכנסת – מהעומס, לפעמים אנחנו שוכחים כמה זה חשוב להיבדק.
אני רוצה גם להגיד לכם שכשהסתובבתי אצל הרופאים, בדקות שהיו לי, ראיתי את הרופא שלי. הוא לא זיהה אותי, כמובן. הוא פרופסור, הוא מנהל מחלקה בבית-החולים שיבא; הוא לא זיהה אותי כי עברו אצלו מאות, בטח אלפים. ואני הלכתי אליו, אמרתי לו: אתה, בגיל 24 – זה היה מזמן – היית הרופא שלי. הייתי בתקופה לא טובה. אני רוצה להגיד לכם שלא רק פיזית הוא הציל את חיי, הוא הציל אותי גם נפשית, כי עברתי כבר שני ניתוחים לפני כן, והם היו מאוד קשים ומאכזבים, והוא לקח אותי כפרויקט. הוא אפילו לא זכר – תחשוב, מאות. ואני לא יכולה לשכוח אותו. אמרתי לו: אתה – אני אגיד את השם שלו – פרופסור גוטמן. הוא הסתכל עלי, אמר לי: כן, מאיפה את זוכרת אותי? אמרתי לו: אני לא יכולה לשכוח אותך. זה בעיני הרופא, הדמות הזאת, ולפעמים אנחנו לא מפרגנים לכם מספיק ולפעמים אתם לא שומעים, אבל תדעו לכם שרופא אחד זה אדם – כמו מורה, כמו מפקד בצבא – אחד כזה, שכשהוא עושה את המקסימום בשבילך כדי שתחיה וגם תחזור לחייך, זה משהו שאתה לא יכול לשכוח. אז באמת תודה לכם ולכל הרופאים שהגיעו היום; זה היה לי מאוד מרגש.
<היו"ר מאיר כהן:>
אני מבין שהחבר'ה שנמצאים בצד ימין הם רופאים כולם.
<מירב בן ארי (כולנו):>
הם הרופאים. הייתם אתנו – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
ברוכים הבאים.
<מירב בן ארי (כולנו):>
הפרופסור שלי בטח כבר הלך, אבל היה לי חשוב להודות לכם. כן, אני מודה, זה משהו שאתה לא שוכח כל חייך.
אני רוצה להגיד עוד – היום הגשתי הצעת חוק שחתמו עליה כמה חברי כנסת, הצעת חוק חשובה; הצעת חוק שגם אם בסוף לא תתקבל כחקיקה, בקריאה שלישית, היא לפחות תגרום למשרד הבריאות להתקין תקנות בנושא האלרגנים. אני אומרת בכל מקום שיש לי צליאק, אבל בלי קשר לצליאק שלי – אנחנו יודעים שבשנת 2011, להבדיל, נפטרה חן אפרת. היא ישבה במסעדה, ביקשה עוגה, אמרה שהיא לא אוכלת אגוזים. אמרו לה: זה שוקולד בלי אגוזים. היא אמרה להם במפורש: אני רוצה שוקולד "השחר" ולא שוקולד אחר. אמרו לה: לא, אין שום בעיה, אין אגוזים. היא אכלה את השוקולד ונפטרה, יום למחרת קבעו לה מוות מוחי בבית-החולים. לצערנו, איבדנו בחורה צעירה בת 26 על דבר שהוא בעיני כל כך – חבל, חבל לאבד חיים של בן-אדם על דבר כזה. אני ביקשתי בהצעת החוק, ושותפים לה חברי כנסת מכאן, לסמן, שמסעדות יסמנו את האלרגנים המשמעותיים – לא כל דבר, אבל משמעותיים: אגוזים, סויה, גלוטן. אגב, יש מסעדות שכבר עושות את זה היום בצורה טובה. הגיע הזמן.
עכשיו תראה, אדוני היושב-ראש, גם אם בסוף זה לא יהיה חוק, אם משרד הבריאות – והנה, אני אומרת כאן, עוד לפני שזה מגיע לקריאה טרומית – ייקח את הנושא, יחוקק את אותן תקנות ויעשה את מה שהוא התחייב לו, דרך אגב, מ-2011; מהיום שהיא נפטרה התחייב משרד הבריאות לתקן את התקנות האלה. הוא לא תיקן. הבטחתי את זה גם לכל מי ששמע: אני אסיר את החוק. כל מה שאני רוצה זה שיהיה סדר ואנשים שסובלים מאלרגיות – אגב, 2% מהילדים בישראל ו-8% מהמבוגרים בישראל סובלים מאלרגיות למזון מכל מיני סוגים. אנחנו חייבים להתחשב בזה, וכמחוקק, אנחנו חייבים לבקש או לדרוש ממשרד הבריאות שיעשה את עבודתו, יחוקק את אותן תקנות, כדי שמסעדות – ובטח שאנשים שרגישים למזון יוכלו לשבת במסעדה ולפחות לדעת מה הם אוכלים מהתפריט. תודה רבה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, גברתי. חברת הכנסת שרן השכל – בבקשה, גברתי. חמש דקות לרשותך, בבקשה.
<שרן השכל (הליכוד):>
תודה רבה. קודם כול, אני רוצה להצטרף לברכות של מירב לרופאים, באמת תודה רבה שלקחתם את הזמן ובאתם ובדקתם אותנו. באמת קורה הרבה שאנחנו שוכחים ללכת לרופאים ולבדוק את עצמנו.
גם אני רוצה לדבר על הרופא האישי שלי, שליווה אותי מאז שאני ילדה קטנה. היו לי בעיות בכליות, עדיין, ולמרות שהוא היה רופא ילדים לנושא הכליות – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
היום זה מין חשיפה אישית. כל אחד מספר.
<שרן השכל (הליכוד):>
זה להודות לרופאים ולמערכת הבריאות. אפילו שהתבגרתי, אחרי גיל 18, עדיין חזרתי אליו, למרות שהוא רופא ילדים לכליות, כי באמת החיבור – – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
יש נטייה להישאר אצל רופא ילדים גם אחרי גיל 24.
<שרן השכל (הליכוד):>
החיבור הזה בין החולה לרופא הוא יותר מהקשר הזה בלבד. נוצר קשר כזה של מישהו שמלווה אותך לאורך החיים, כמו דוד או מישהו מהמשפחה. אז תודה רבה לכם ותודה על העבודה שלכם.
אני התלבטתי על מה לדבר. יש, כמובן, את שדולת הקנאביס הרפואי שהקמתי, וניפגש בפעם הראשונה בעוד שבועיים, ויש את הנושאים הסביבתיים שמאוד חשובים לבריאות, ואני מאוד פעילה גם בתחום הזה. אבל החלטתי לדבר על משהו אחר – משום ששנים רבות לא נעשתה הבחנה מגדרית בתחום הבריאות. נשים טופלו בדומה לגברים; הגוף הגברי היווה את רוב הבסיס למחקר הרפואי, והממצאים יושמו על שני המינים ללא הבחנה. כמו כן, נשים אובחנו על-פי תסמינים של גברים וקיבלו מינוני תרופות, שהיום אנחנו יודעים, לא בהכרח מתאימים – בין גברים לנשים. בשנים האחרונות עלתה המודעות לנושא בעולם, וחשוב, לדעתי מאוד, להעלות אותה גם בישראל, החל בתוכניות הלימוד ברפואה ועד להכשרה מתאימה של בתי-החולים.
אחד הנושאים המרכזיים ביותר ברפואה המגדרית הוא תחום מחלות הלב. מחלות אלו מזוהות לרוב כמחלות גבריות, אך מפתיע לגלות שהן הגורם מספר אחת לתמותת הנשים. על אף חשיבותו, עולם הרפואה התעלם ממנו עד השנים האחרונות: רק רבע מהמשתתפים במחקרים שקשורים למחלות אלו היו נשים, והנושא לא עלה כלל למודעות הציבורית. אחוז קטן מאוד של נשים מודעות לכך שמחלות לב הן סיכון בריאותי משמעותי עבורן. חשוב להבין שהסימפטומים של מחלות הלב שונים בין נשים לגברים, ועקב חוסר המודעות לכך נשלחו בשנים האחרונות לא מעט נשים חזרה לביתן – עקב חוסר ההיכרות של הגורם המטפל את התסמינים; לדוגמה: בחילות, הקאה, אלו תסמינים אצל נשים.
כאן ניתן לציין לטובה את מערכת הרפואה בישראל, שהשכילה ללמוד את הנושא, וכיום, בכל מערכי הרפואה יש מודעות גבוהה והכרה של הגורמים המטפלים, וביניהם הפרמדיקים וצוותי מד"א, שהם גורם הטיפול הראשוני. אך יש צורך לוודא שהידע הזה נהפך לנחלת הכלל.
הכנסת לקחה את הנושא לתשומת לבה, ובחודש האחרון נחתמה האמנה לקידום בריאות לב האישה בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. שר הבריאות יעקב ליצמן הודיע שמשרד הבריאות ישקיע מאמצים להעלאת המודעות בקרב נשים בישראל לצאת ולעבור בדיקות לב, והשרה לשוויון חברתי גילה גמליאל הבטיחה להקצות משאבים לקמפיין העלאת המודעות בקרב נשים וכן לצורכי מחקר. תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, גברתי. חברת הכנסת מיכל בירן – בבקשה, גברתי. חמש דקות לרשותך.
<מיכל בירן (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מודה, לפני הכול, שאני ממש לא מתחברת לכותרת של היום הזה: מודעות לבריאות. מבחינתי, כשאומרים "מודעות לבריאות", יש בזה גלגול אחריות: אם האנשים יהיו רק יותר מודעים, אם כל אחד מהם יחשוב – לפעמים זה יכול להגיע עד היפוכונדריה – אבל יהיה ערני, יחשוב על כל המחלות שמתאימות לגיל שלו, לזה, ילך, יעשה בדיקות, אז מצבנו יהיה הרבה יותר טוב. עכשיו, לא שאני אומרת שזה לא חשוב להיות מודעים, אבל זה לא העניין המרכזי. אמרו פה גם לפני: החולי אולי לא מבחין בין אדם לאדם על-פי מדדים סוציו-אקונומיים, אבל הפתרונות בהחלט נפרדים.
במדינת ישראל של ימינו יש תג מחיר. יש תג מחיר על חיים של בן-אדם ויש תג מחיר על בריאות של בן-אדם. אם החמישון העליון מוציא על בריאות בשנה פי-3.5 מהתחתון, יש לזה מחיר. זה אומר שיש להם יותר פתרונות. זה אומר שאיכות החיים שלהם יותר טובה. זה אומר שבמדינת ישראל, שהסולידריות אמורה להיות בה ערך עליון, מישהו – המדינה, בסופו של דבר, שמה תג מחיר על בריאות של אנשים. עכשיו, הדבר הזה לא קורה סתם ככה. כשהחלק הציבורי של עלויות הבריאות הולך ומצטמצם, החלק הפרטי גדל. אנחנו מדברים – ב-OECD הממוצע הוא כ-72%; בישראל, פחות מ-60% – כ-59%. עכשיו, יש לזה משמעות. כשזה ציבורי, זה יותר שוויוני; כשזה פרטי, כל אחד ומה שהוא יכול להרשות לעצמו.
וכשאנחנו מסתכלים על המציאות ומחברים אותה לעניין המודעות, נוצר דיסוננס קצת הזוי. מה יעשה אדם שחושב: היי, אולי כדאי שאני אבדוק אם יש לי גידול במוח כי כואב לי הראש – כשאין מספיק מכשירי MRI? מה עוזרת לו המודעות? בסוף, אם אדם צריך לחכות שלושה חודשים לתור לרופא, לא המודעות היא שעוצרת אותו; זאת המערכת שעוצרת אותו. שוב, כמובן, זה לא מחליף את האחריות האישית, אבל גם למדינה יש אחריות מאוד מאוד גדולה כלפי האזרחים שלה.
עכשיו, בואו נדבר על איך הדבר הזה קרה. הוא לא קרה, זה לא כוחות הטבע. זה לא – ואללה, ירד גשם, לא ירד גשם. בעצם מהרגע שחוקקו את חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שהוא חוק מדהים בעיני, עם הצהרה מדהימה, עם ניתוק של הקשר בין כמה שווה לקופת-החולים להחזיק ולטפל בחולים לבין הטיפול שהיא נותנת; חוק מדהים, אבל בעצם, מהרגע שהוא נחקק התחילה גם השחיקה. הדבר הכי משמעותי בעיני היה ביטול המס המקביל, שהיה השתתפות המעסיקים בבריאות עובדיהם. כשעשו את זה אמרו – זה היה 7 מיליארד שקלים בערכים של 1997. משרד האוצר אמר: אל דאגה, אני אשפה את מערכת הבריאות כדי לחסוך למעסיקים. מי יודע איפה זה היום? זה נכנס לתוך חור שחור. איך אפשר למצוא את זה? מי זוכר את ההתחייבות? מי זוכר בכלל מי היו הפוליטיקאים ב-1997 או אנשי האוצר שנתנו את ההתחייבות הזאת?
אבל הגירעון המובנה הזה מרעיב את המערכת כבר עשורים. אם לזה מוסיפים כל מיני עניינים – למשל, עדכון המדדים: קופות-החולים משופות לפי מדד יוקר הבריאות – שיש בו הרבה חלקים, כמו באמת השכר של הסגל, אבל לא נכנס בו מדד יוקר יום אשפוז. ומה לעשות שיוקר יום אשפוז זה חלק ניכר מההוצאות של קופות-החולים. אתה מרעיב ומרעיב ומרעיב. נותנים עדכון דמוגרפי? נשמע אחלה, אבל זה לא מספיק, כי זה לא רק כמה אנשים יש במדינת ישראל, אלא גם מה גילם הממוצע. ככל שהאוכלוסייה במדינת ישראל, כן, יש בה יותר קשישים והיא מזדקנת, גם העלויות עולות בהתאמה, וזה לא מעודכן.
ואז, כשלוקחים מערכת ומרעיבים אותה, עשורים, ממשלות רבות – חלקן, גם לנו היה בהן חלק – ממשלות רבות מרעיבות את המערכת, ובסופו של דבר, האנשים, אין להם ברירה אלא ללכת לפתרונות פרטיים. ושיהיה ברור: את האנשים אני אף פעם לא מאשימה. כשכואב לך, כשכואב לבן-משפחה אהוב, אתה לא עושה חשבונות של עיקרון של צדק אוניברסלי של מערכת ציבורית. אם יש לך ואם אין לך אתה מכניס יד לכיס ואתה מוציא את מה שצריך כדי למנוע סבל מאהוביך. אבל כמדינה, לנו יש אחריות לדאוג שאנשים לא יגיעו לפינה הזאת. לנו יש אחריות לדאוג שהמערכת הציבורית תהיה טובה מספיק. כי במערכת הציבורית יש לנו אפשרות לדאוג לשוויון. במערכת הציבורית יש לנו אפשרות לדאוג לכולם. במערכת הציבורית, תוך כדי החיזוק שלה, יש לנו אפשרות לבטל את התופעה הנוראית של הדבקת תג מחיר על חיים של בני-אדם. תודה רבה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, גברתי. אני מזמין את חבר הכנסת יואב בן צור. אדוני.
<יואב בן צור (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, אני מבקש לברך על היוזמה שבה היום אנחנו מציינים בכנסת את יום המודעות לבריאות, עם פעילות מגוונת במשכן. היה יפה לראות את הביתנים עם הבדיקות השונות, מחמם את הלב. וזה הזמן בעצם לברך את השליחים המבורכים, הרופאים, שעושים כמיטב יכולתם להציל חיים. אנחנו יודעים, בעם היהודי, מה המושג הזה של "ונשמרתם מאד לנפשתיכם", כמה אדם צריך להשתדל על בריאות בעצמו. וגדול הרופאים, הרמב"ם, היה הראשון שטבע את הדרך, דרך החיים שבה האדם בעצם יכול להאריך את ימיו.
אבל דווקא ביום הזה, כחברי ד"ר עבדאללה אבו מערוף, אני רוצה להאיר זרקור ולצטט מדבריו של מנכ"ל הביטוח הלאומי, פרופסור מור-יוסף, שנאמרו לפני כשנתיים, אך רלוונטיים הם, לצערי, כאילו נאמרו זה עתה: עוני של 20% בקרב אוכלוסיית הזקנים בישראל אינו נסבל ואינו מתקבל על הדעת; כך אמר פרופסור שלמה מור-יוסף, מנכ"ל הביטוח הלאומי, בכנס חיסכון וביטוח פנסיוני של המרכז ללימודים אקדמיים באור-יהודה בדצמבר 2013. עוני זה חולי, ומי שעני – חולה, אמר, והוסיף כי עדיף כמובן לא להיות עני בישראל.
אדוני היושב-ראש, היית שר הרווחה. נכון שהחולי לא מבדיל בין עשיר לעני; בין אדם חשוב יותר לאדם חשוב פחות. אבל ברור לנו, ברור לנו שאדם עני יש לו אמצעים פחותים כדי להשקיע. כמו שאמרה חברתי מיכל בירן: אנשים מוכנים לתת את הכול בשביל המשאב החשוב ביותר שיש לאדם, חייו. אבל לא תמיד יש לו, לא תמיד הוא יכול. היום התרופות, חלקן, במיוחד בגיל זיקנה, ולמחלות מסוימות, הן תרופות מאוד יקרות. יש עניים שלא מסוגלים לקנות את התרופות הללו. ואז מה? אז חייהם מתקצרים. הם לא מסוגלים. בקיצור, לעני לא כדאי להיות חולה במדינת ישראל. עשיר, יש לו כסף, הוא יודע לקחת את הרופאים הטובים ביותר, הוא מוכן להשקיע בתרופות הטובות ביותר. אין לו ברירת מחדל – לקנות תרופה או לקנות לחם, זו לא ברירת המחדל שלו.
אנחנו חושבים שזה לא קיים אצלנו. רבותי, זה קיים. ואני מכיר לא אחד ולא שניים ולא שלושה, והרבה, מאות משפחות שמתלבטות – לעתים לא רק למבוגרים, גם לילדים. מחפשים תרופות סבתא. מחפשים אלטרנטיבות אחרות שלא עולות. אבל לפעמים אין להם כסף אפילו לקנות אנטיביוטיקה – משפחות ברוכות ילדים. ואנחנו נמצאים במדינת ישראל 2016.
המודעות לבריאות במדינת ישראל היא כלי חשוב לקידום רפואת האזרחים, אך עלינו לתת את הדעת, רבותי, לאוכלוסיות המוחלשות, לאזרחים השקופים, שאין בידם הכלים להיחשף לתקשורת ולידע, הכלים שיוצרים מודעות. אותם הזקנים העניים – איך ניתן את הדעת להעלות את המודעות שלהם? וגם אם נעלה את המודעות והם ידעו, בסופו של דבר לא תמיד הם יודעים למצות את הזכויות ולא תמיד יש להם היכולת – שוב, אני חוזר: היכולת לטפל בבריאותם.
אני קורא היום, דווקא ביום הזה, מעל במה זו, לבחון באמצעות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, בראשות ידידי הנכבד חבר הכנסת אלי אלאלוף, את הדרכים להעלאת המודעות לבריאות: הן דרך העובדים הסוציאליים, שייתנו את דעתם אף הם להעלאת המודעות לבריאות של המטופלים שלהם, הן דרך מרפאות המשפחה. ואין לי ספק שאם אנחנו נעלה את המודעות, נצטרך, עדיין, לעשות פעולות כאלה ואחרות כדי לאפשר לאותם מעוטי יכולת, לאלה שמתלבטים לאיזה דבר לתת עדיפות, לבריאות או למזון – לתת להם ברירה שיוכלו כן לעשות משהו, וכך נזכה לתקן עולם ולהיות חברה בריאה יותר גופנית, ולא פחות חשוב מכך, בעלת חוסן נפשי. תודה רבה, אדוני.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת שולי מועלם, בבקשה. חברת הכנסת מועלם, חמש דקות.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
תודה, אדוני.
אדוני היושב-ראש, חברי השר, חברתי וחברי חברי הכנסת, ביום הזה, שבו הכנסת כולה עסקה במערכת הבריאות – ולא רק אנחנו, שרגילים לעסוק בזה כל אחד ממקומו; נערכו גם דיונים בוועדות: בוועדת העבודה והרווחה נערך דיון חשוב על ניתוק מעגל הקסמים של העוני והחולי; בוועדה לקידום מעמד האישה נערך דיון על רפואה מגדרית; בוועדה לביקורת המדינה, ככה, בשיאו של החורף, נערך דיון נוסף על מצבם של המלר"דים, אותם חדרי מיון, חדרי רפואה דחופה ברחבי הארץ, ובעיקר בפריפריה; והתקיים כנס בהובלתה של חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, יחד עם חבר הכנסת אחמד טיבי ואתי, בנושא של פריון, היריון והולדה.
מערכת הבריאות במדינת ישראל היא מצוינת; היא מצוינת בעיקר בזכות האנשים שעובדים בה ומוסרים יום אחרי יום את נפשם לטובת המטופלים. אני חושבת שקצת נהיה מעייף לחזור על הנתונים הקשים, שנה אחרי שנה, של ה-OECD, ובראשם באמת הנתון הקשה ביותר על פער של בין שלוש לשבע שנים בתוחלת החיים בין המרכז לפריפריה. וחשוב להגיד שכשאנחנו מדברים על פריפריה, ברורה לכולנו המשמעות של פריפריה גיאוגרפית, אבל יש במדינת ישראל בעיקר פריפריה חברתית ביחס למערכת הבריאות.
<היו"ר מאיר כהן:>
אני חולק על דברייך, אבל בבקשה.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
אתה לא מסכים אתי שיש פריפריה חברתית?
<היו"ר מאיר כהן:>
יש בהחלט, אבל פערי הבריאות בולטים יותר בפריפריה הגיאוגרפית.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
זה ברור, זה הרגיל, על זה אנחנו מסכימים; הרי משם שנינו באנו. כולם מדברים על הפריפריה הגיאוגרפית, ולפעמים טועים לחשוב שאם באזור המרכז יש עשרות מיטות על כל בן-אדם שצריך להיות מאושפז, זה בכל זאת משפיע על האנשים העניים שגרים בתל-אביב ובאזור המרכז, וזה לא. גם על הפריפריה הגיאוגרפית זה נהיה קצת חזרה לדבר, למרות שאני אף פעם לא אתעייף מלדבר על הפער המטורף בין המרכז לפריפריה הגיאוגרפית במערכת הבריאות ועל הבחירה שאנשים צריכים לבחור בין אוכל לתרופות; על ההבנה שעוד לא חלחלה לראשי מערכת הבריאות במדינת ישראל, שהמרחק שנוסע החולה מנהריה לתל-אביב לטובת MRI הוא אותו מרחק שיעשה אותו חולה מתל-אביב לנהריה וחזרה. אבל בזה עוד לא הצלחנו. אנחנו עדיין בתחתית הרשימה של ה-OECD במספר מכשירי ה-CT וה-MRI במדינות הרלוונטיות.
אבל בעיקר בעיקר אני רוצה להעיר על שתי נקודות. הנקודה הראשונה: מדינת ישראל עוד לא קיבלה החלטה שהיא מחזקת את מערכת הבריאות הציבורית, וזאת ההחלטה הראשונה שצריכה לצאת משר הבריאות, מהנהגת משרד הבריאות. מערכת הבריאות הציבורית במדינת ישראל היא המטרה, היא החזון, היא המקום שאליו צריכים להיות מופנים כל התקציבים. אין מה להכביר מילים על ההוצאה הציבורית שהולכת וקטנה ועל ההוצאה הפרטית שהולכת וגדלה; אין מה להכביר מילים על זה של-80% מהתושבים במדינת ישראל יש כפל ביטוחים. לכולנו יש חברות בקופת-חולים, ול-80% מאתנו יש שב"נים. ל-50% מאתנו יש שלושה ביטוחי בריאות, וההוצאה של האנשים הפרטיים רק הולכת וגדלה.
ההחלטה השנייה שמדינת ישראל עוד לא קיבלה זאת ההחלטה להשקיע במניעה. על כל דולר שאנחנו לא משקיעים במניעה, אנחנו משלמים, אדוני השר, 10 דולר בטיפול. על כל דולר שאנחנו לא משקיעים במניעה אנחנו משלמים 10 דולר בטיפול. וכל מה שצריך להיעשות ידוע ומוכר. כבר ישבו הוועדות, כבר הותוותה הדרך – שבראשה, כמובן, הגדלת התקציב של מערכת הבריאות; שבראשה, כמובן, עדכון המדדים של מערכת הבריאות; בראשה, כמובן, שמירה אמיתית על חוק ביטוח בריאות ממלכתי כמו שהוא נחקק במקורו.
המטרה של כולנו היא מערכת בריאות זמינה, נגישה ואיכותית לכל אזרחי מדינת ישראל. והתיקון חייב להתחיל בפריפריה – חייב להתחיל בפריפריה בעדכון מספר המיטות. דרך זה, בעזרת השם, יעודכנו התקנים של הרופאים ושל האחיות ושל הרפואה המקצועית.
כשאני מברכת בסוף כל דיון על מערכת הבריאות ב"העיקר הבריאות", 80% מאזרחי מדינת ישראל, בסקר האחרון של ההסתדרות הרפואית, ענו שבמקום הראשון, הדבר הכי חשוב בחיים שלהם הוא נושא הבריאות. אני וחברים נוספים שאלנו את עצמנו לאן הלכו ה-20% האחרים. אבל אם נצליח לשנות ביחס ל-80% האלה, ושמערכת הבריאות תקבל את הדבר הראשון שהיא צריכה, וזה הגדלת תקציב, דיינו. רפואה – וחורף טוב לכולנו.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, גברתי. שנהיה בריאים. ישיב על כל ההצעות לסדר-היום אדוני השר, בבקשה, שר התיירות והשר המקשר – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
ושר – – – הוא יענה על כולם היום.
<היו"ר מאיר כהן:>
טוב, אין אומרים שבחו של אדם בפניו. בבקשה, אדוני.
<שר התיירות יריב לוין:>
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני מקווה שהדוכן חזק דיו לשאת את כמות הניירות שיש לי כאן לכל התשובות שאני צריך לתת, אבל – – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
אל תתבלבל רק בתיק של המשרד.
<שר התיירות יריב לוין:>
אני אשתדל.
<שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):>
יריב, אנחנו סומכים עליך.
<שר התיירות יריב לוין:>
תאמין לי, עברתי, סידרתי את זה אחד-אחד, בדיוק לפי הסדר – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
זה שאתה יקה, אין ספק.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – אבל ננסה. בכל אופן, תדמו אותי ככה לבוש שחורים וכן הלאה, על תקן ליצמן, ואני אנסה לענות בשם שר הבריאות, שכידוע, לא – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
אני מקווה שאתה לא צריך לענות בשם השרה למגדר, בשם שרה מסוימת.
<שר התיירות יריב לוין:>
אני, גם לאתגר הזה מוכן להיענות, אם לא תהיה ברירה. בינתיים זה עוד לא הגיע, אבל – – –
<קריאות:>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
בכל אופן, אני יכול לומר שגם בשעה הזאת זה עדיף להיות שר התיירות שעונה על הבריאות מאשר להיות מאושפז, זה בטוח. אז נאחל קודם כול החלמה מלאה לחולים, ולגופו של עניין, אני אביא בפניכם באמת את התשובה – אני מוכרח לומר, הדי-מפורטת – שביקש ממני שר הבריאות להציג כאן.
קודם כול, אומר שר הבריאות – ובעניין הזה גם בהחלט ביטאה את הדברים חברת הכנסת גרמן בפתח דבריה – שיש לנו באמת מערכת בריאות מצוינת, מהטובות בעולם. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שחוקק לפני 20 שנה, אכן הביא לשינוי מהותי במבנה מערכת הבריאות הציבורית בישראל. הוא קבע שמערכת הבריאות תהיה מושתתת על עקרונות של צדק, שוויון ועזרה הדדית, הגביר את הסולידריות ואפשר למאות-אלפי תושבים שלפני חקיקת החוק היו חסרי ביטוח בריאות ליהנות מסל רחב של שירותי בריאות. הוא הגדיר גם את חובת המדינה לממן סל שלם של שירותי בריאות ויצר תשתית למערכת בריאות מובילה ובת-קיימא; במדדי איכות מקובלים כמו תוחלת חיים בלידה ושיעור תמותת תינוקות, ישראל נמצאת במקום מוביל בעולם, אפילו בהשוואה למדינות ה-OECD.
עם זאת, מערכת הבריאות בישראל, כמובן, איננה מושלמת. נדמה לי שאפשר לומר ששום מערכת בריאות לא יכולה להיות אף פעם מושלמת, וישנם עדיין כמה אתגרים משמעותיים, ואני אמנה כאן את חלקם: ההוצאה הלאומית על בריאות בישראל מהווה כ-7.6% מהתמ"ג, והיא נמוכה בהשוואה למדינות ה-OECD, למרות – בעשור האחרון ההוצאה הלאומית על בריאות עלתה במדינות ה-OECD ובישראל היא נותרה ללא שינוי.
משרד הבריאות גם פועל להוריד עומסים ולשפר ולהגדיל את הזמינות של הבדיקות והטיפולים ולקצר את התורים במערכת. כך, למשל, המשרד מוציא לפועל תוכנית שתחזק את חדרי המיון ותקל את העומס בהם; מוסיף מכשירי MRI ומכשירים אחרים; מכשיר טכנאים ורופאים שיתפעלו את כל אותו ציוד מתקדם ויפענחו את הבדיקות. בנוסף, הוא פועל כדי להוסיף משאבים רבים למערכת, שיאפשרו לבתי-החולים להגדיל משמעותית את כמות הניתוחים שמתבצעים בהם, לרבות בשעות הערב, וכך לקצר את תורי ההמתנה. כל פעולות המשרד מכוונות לחזק את הרפואה הציבורית, ובכך להפחית את הצורך של אזרחים לפנות לרפואה הפרטית, וכמובן, גם לחסוך להם בהוצאות. בין היתר, נפתחו בשנים האחרונות מאות מיטות אשפוז חדשות, והמהלך הזה צפוי להימשך. ב-2017 צפוי, בשעה טובה, להיפתח בית-החולים החדש באשדוד. במקביל, המשרד פועל כדי לעודד פיתוח תחליפי אשפוז בקהילה, שיאפשרו לחלק מהחולים שכיום מטופלים באשפוז לקבל מענה רפואי איכותי בביתם.
ראוי לציין שהגידול באוכלוסייה והזדקנות האוכלוסייה, יחד עם העלייה בתחלואה הכרונית, מציבים אתגר משמעותי בפני המערכת ומחייבים אותה להיערך בצורה טובה יותר למתן הטיפול בחולים הכרוניים, בחולים הסיעודיים ובחולים המרותקים לביתם. זאת, פרט לצורך להמשיך, כמובן, ולחזק את הרפואה בקהילה. משרד הבריאות פועל לקדם את הרפורמה בסיעוד, שתפחית את הביורוקרטיה, תגדיל את הזמינות ותאפשר מימון מלא של הטיפול הסיעודי לכל תושבי המדינה, הן באשפוז והן בקהילה.
אני רוצה להביא את הדברים שציין השר בנושא תרומת האיברים והחשיבות של מודעות הציבור להסכמה לתרומת איברים. הוא רואה בעניין הזה חשיבות רבה. למעלה ממחצית המשפחות מסכימות לתרום איברים, וזהו הישג מכובד בהשוואה למדינות מערביות אחרות. כך, לדוגמה, בגרמניה השיעור עומד על 50%, ובהולנד על 30% בלבד. עם זאת, עדיין יש צורך בהגברת המודעות בקרב הציבור כדי לתת את מענה טוב יותר ולקצר את תורי ההמתנה של חולים הזקוקים לכך. העלאת נושא חשוב זה באמצעי התקשורת ובמליאת הכנסת תורמת, כמובן, לכך, וכל מי שעוסק בזה ראוי לברכה.
בכלל, יש חשיבות להעלאת המודעות ולשיתוף הציבור בקידום בריאותו. זו סוגיה מרכזית, כפי שאמרה קודם גם חברת הכנסת מועלם-רפאלי, לגבי חשיבות המניעה והחיסכון שיש בעניין הזה. בין היתר, נושאים כמו מודעות הציבור לאלרגיות, כולל אלה המסכנות חיים, נמצאים בתוכנית העבודה של המשרד לשנת 2016. שר הבריאות גם מקדם הצעת חוק שתחייב את כל המסעדות להחזיק מזרקים שיינתנו במקרי חירום של אלרגיה חמורה עוד לפני הגעת כוחות ההצלה. בדרך הזאת בוודאי יוכלו להציל חיים.
סוגיית הרפואה המגדרית, הנותנת הסתכלות מיוחדת למגדר המטופל, שנדונה בהרחבה בוועדות הכנסת ובמליאה, נמצאת גם היא על סדר-יומו של משרד הבריאות, אשר שם את החולה ואת צרכיו במרכז, וגם הוא הציב זאת כיעד מרכזי בתוכנית העבודה של כלל מערכת הבריאות לשנת 2016.
נעשות גם הרבה מאוד פעולות בתחומים אחרים, כמו למשל נושא הטיפול בפגים, קידומן של היחידות לטיפול ביילוד – גם נושא זה הוא אחד הנושאים המרכזיים שבהם המשרד עוסק.
אני אסיים ואומר שוב שמערכת הבריאות הציבורית היא אכן מערכת מצוינת. יש לנו בהחלט במה להיות גאים בעניין הזה; יש בהחלט גם מה לשפר. המשרד בהחלט אמון ועושה בכיוון הזה. אני יכול, בשם כולם כאן, אדוני היושב-ראש, במעמד הזה, להודות לעובדי מערכת הבריאות, שהמצוינות שלהם היא זאת שמאפשרת את הישגי מערכת הבריאות, גם בהשוואה למדינות מתקדמות בעולם. אני בהחלט מצטרף לדברים שאומר שר הבריאות על כך שעלינו להמשיך ולהשקיע במערכת הבריאות את המשאבים הדרושים כדי לאפשר לאותם עובדים להמשיך ולתת את השירות המצוין שהם נותנים לאזרחי המדינה, להתמודד היטב עם אתגרי ההווה והעתיד, וכמובן, להרחיב את המערכת הזאת ולתת מענה שוויוני גם במרכז ובוודאי גם ביישובי הפריפריה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. המציעים, אנחנו נסתפק בדיון כאן על דעת כולם? זה כבר היה בוועדות.
<יעל גרמן (יש עתיד):>
אני דווקא כן אשמח להעביר את זה לוועדה.
<היו"ר מאיר כהן:>
אוקיי, אז נצביע. הצעתה של אחת המגישות להעביר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להמשיך את הדיון – נצביע. בבקשה. בעד – זה להעביר לוועדה.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 13
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר מאיר כהן:>
13 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. ההצעות לסדר-היום תועברנה לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר מאיר כהן:>
הכרזה, גברתי מזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
תודה.
ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת לוח תיקונים להצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 41), התשע"ו–2016. תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה.
<שעת שאלות >
<היו"ר מאיר כהן:>
אדוני השר, אנחנו עוברים לשעת שאלות לשר התיירות. אדוני יעלה. שואלת ראשונה, חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון – לא כאן. השואל השני – חבר הכנסת אלעזר שטרן. בבקשה, אדוני. להזכירכם, קוראים את השאלה כלשונה כפי שהוגשה. בבקשה, אדוני.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
לקרוא יותר במדויק ממה שהשר הקריא את תשובת שר הבריאות? אנחנו בית-ספר להקראה.
<שר התיירות יריב לוין:>
אני מוכרח לומר, חבר הכנסת שטרן, שהפעם יש לי אתגר אמיתי: אני צריך לענות על שאלות בענייני משרדי. זה דבר מורכב באמת.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אני מבטיח שאני אשתדל להקריא יפה גם.
אדוני השר, בשנת 2009 הצביע דוח מבקר המדינה 59ב על ממצאים חמורים שלפיהם כל מועצה דתית מקומית נוהגת כפי ראות עיניה בנושאי הכשרות וקיים חשש ממשי לפגיעה בטוהר המידות של משגיחי הכשרות והממונים עליהם; כל זאת על גבו של הציבור ובייחוד על גבם של העוסקים בתחום המזון, ההסעדה והמלונאות. ביום 18 בנובמבר 2012 – אני מתנצל שאין תאריך עברי – קיבלה הממשלה את דוח הוועדה הציבורית להוזלת מחירי הנופש בישראל, שבראשה עמד מנכ"ל משרד התיירות דאז, וקבעה – החלטת ממשלה מס' 5235 – כי ייבחנו דרכים להפחתת עלויות הכשרות המוטלות על המלונות בישראל. ההחלטה קבעה כי יש להגיש המלצות בנושא בתוך שלושה חודשים. מאז לא נעשה דבר בעניין, והבעיה רק הולכת ומחריפה, נכון להיום בבוקר. לאחרונה גם משרד האוצר פרסם דוח אשר מצביע על העלויות הגבוהות של מונופול הכשרות למשק. רצוני לשאול: 1. כיצד פעל, פועל, יפעל השר להוזלת עלויות כבדות אלו? 2. האם שוקל השר לפעול להסדיר את נושא הכשרות, למשל על-ידי הכנסת תחרות באמצעות שחקנים חדשים בתחום תחת פיקוחה של הרבנות הראשית, שתתפקד כרגולטור? תודה.
<שר התיירות יריב לוין:>
תודה רבה, חבר הכנסת שטרן, על שאלה שהיא בהחלט חשובה ובהחלט גם נוגעת למכלול שלם של נושאים שמצריכים טיפול על מנת להביא להוזלת מחירי הנופש; אם כי, אני מוכרח לומר, ואת זה אני מוכרח להדגיש כאן, שעם כל הכבוד לאותו דוח ועדה, שיש בו לא מעט נקודות נכונות, שטעונות תיקון, הרי שבסוף, אם נסכום את כל הנקודות האלה יחד – גם לו, בעולם תיאורטי, היינו פותרים את כולן, עדיין הפער האדיר בין העלויות כאן לעלויות במקומות אחרים היה נותר רובו ככולו על כנו. אני גם מוכרח להודות שאין שום סיכוי שהפער הזה ייסגר לחלוטין בגלל הסוגיה של עלות שכר העבודה, אבל הוא בהחלט יכול להצטמצם באופן משמעותי, והדרך לצמצם אותו – מה לעשות – היא רק דרך אחת: פשוט, תחרות ובנייה של מלונות שמותאמים למה שאנשים מחפשים, קרי גם מלונות עממיים יותר, אכסניות, מלונות שלושה כוכבים – דברים שלא קיימים כאן בכלל.
אבל לנקודה הספציפית של נושא הכשרות אני אומר כך: קודם כול, הנושא של כשרות הוא לכאורה וולונטרי ולא רגולטורי. כל מלון יכול לבחור כשרות כפי שיבחר. לכן באופן תיאורטי הוא יכול לבקש ולעשות שימוש בגורם אחר, או להחליט שהוא מוותר על הכשרות בכלל. מעשית, חבר הכנסת שטרן, ובזה אתה צודק, מלון שלא יהיה לו הכשר מסודר מהרבנות, הדבר הזה מטיל עליו מגבלות קשות מאוד מבחינת הקהל שהוא יכול למשוך אליו. ולכן אנחנו מנהלים, משרדנו, כבר תקופה לא מבוטלת, מגעים גם עם המשרד לשירותי דת וגם עם הרבנות הראשית, בניסיון למצוא כללים ודרכים שיבטיחו את זה שהכשרות מצד אחד תישמר, כמובן, ומצד שני יהיו כללים ברורים מה מותר ומה אסור ואיך הדברים האלה נעשים.
אני אפילו ארחיב מעט מעבר למה ששאלת ואומר שהבעיה מגיעה לא רק לצד הכספי, אלא גם לשאלות אחרות. למשל, ראינו עכשיו בתקופת חג המולד מצב שבו בבתי-מלון מסוימים מנעו מאורחים נוצרים לחגוג את החג, כפי – –
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
על זה יש בג"ץ.
<שר התיירות יריב לוין:>
כן, כן אני אומר. – – כפי שהם ביקשו. הבעיה לא מתמצה רק בצד הכספי, היא בעיה אמיתית, כתוצאה מחשש מה יקרה אם יעשו את זה אל מול דרישות כאלה ואחרות של משגיח הכשרות באותו מלון או של הרבנות באותה עיר. אנחנו בהחלט מנסים להסדיר את העניין הזה, פועלים בנושא הזה, כמובן גם מול הרבנות וגם מול המשרד לשירותי דת, ואנחנו נשמח באמת שהדבר הזה ייפתר.
בסוף הבעיה הגדולה – ופה אני מוכרח לומר לך משהו בכנות: יש הרבה מאוד בעיות בתחום התיירות, אבל הבעיה אולי הגדולה ביותר של משרד התיירות כמשרד היא העובדה שהוא בעצם נעדר סמכויות רגולטוריות בכל הדברים שנוגעים אליו. אני תלוי לחלוטין בנושא של ויזות, אבל כל הסמכות היא במשרד הפנים; אנחנו תלויים לגמרי בתעופה, אבל כל הסמכויות הן במשרד התחבורה; אנחנו תלויים לגמרי בנושאים של תעסוקה בבתי-מלון, אבל הסמכויות הן במשרד הכלכלה. כך גם בנושא הזה, אנחנו לא יכולים לקיים מלונות בלי כשרות, והסמכות לטפל בעניין הזה איננה נמצאת בידינו מבחינה רגולטורית – בכלל, בשום היבט שלה. ולכן, מה שאנחנו עושים ונמשיך לעשות זה לנסות לדחוף ולהגיע להסדרים, אבל הגורם שצריך להוביל אותם הוא המשרד לשירותי דת, כמובן, ביחד עם הרבנות הראשית.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת שטרן, בבקשה, אתה רשאי עוד שאלה.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אדוני השר, מה שנקרא, אנחנו לא מפתיעים אחד את השני, וכנראה שגם עכשיו אני לא אפתיע אותך, אבל תשתדל להפתיע אותי בתשובה. בוא נדבר. קודם כול, אני רק רוצה לומר שב-2012 הממשלה נתנה שלושה חודשים לוועדה, זאת אומרת – האם אתה מכנס ועדה כזאת? עברו כבר יותר משלושה חודשים. רק לנושא עלויות הכשרות יש דוח עדכני של משרד האוצר שמדבר על עלויות של 600 מיליון.
אנחנו למדנו בהרבה שיטות ניהול שכשאתה רוצה לצמצם יוקר – אני מסכים אתך. תראה, לפני שאתה אומר מה הבעיות של משרד הפנים ומשרד הביטחון והמשרד לביטחון פנים, שכל אחד משית את העלויות שלו על בתי-מלון, אני אגיד שאנחנו יודעים שיש גם דברים שלא תלויים בנו אלא בחוץ. אבל הדברים שתלויים בנו, אני חושב שאנחנו צריכים לקחת – בסוף, היוקר, לא משנה אם זה 20% יותר, 5% יותר, הוא צריך לנתח את ה-5% יותר ולראות מה אנחנו יכולים לעשות. אם אני הייתי חושב שזאת גזירה משמים, או שיש פה עובדים זרים, לא יודע מאיפה – דרך אגב, עושים ניסיונות; אתה גם יודע שבאילת עכשיו, אני מניח שהיית מעורב בזה – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
הרשימה ארוכה, חבר הכנסת אלעזר שטרן. שאלה, בבקשה.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
תודה, אדוני היושב-ראש. דיברת על תחרות, ואני שאלתי – עוד פעם: אתה אומר, העיקר זה תחרות, וזה בעצם לב השאלה שלי: למה לא לעשות תחרות בכשרות?
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
שנייה, רק שנייה. אני אומר, בגלל שזה עוד לפני שאנחנו פותחים – הבד"צים בבתי-המלון הם מכל הארץ. אתה רוצה, תפתח – אני אתן לך רק הצעה אחת, ואני אמקד אותה, ובזה אני מסיים: אחד, למה לא לעשות תחרות? הרבנות הראשית, כל גוף שרוצה לתת כשרות, שהיא תפקח על זה; והדבר השני, למה לא לעשות תחרות על-ידי פתיחת האזורים? הרי היא נותנת לרבנים לתת כשרויות בכל מיני מקומות. ראינו שכשאין תחרות – יש רב מחולון שהוגש נגדו כתב-אישום על שחיתות, בגלל שאין תחרות.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה.
<שר התיירות יריב לוין:>
חבר הכנסת שטרן, אני חושב שלקחת ברצינות את הפתיח של הדברים שלי, שתנסה לדמות אותי כאילו אני לבוש שחורים, והפכת אותי לדוד אזולאי. השאלה היא שאלה מצוינת, היא רק שאלה לשר לשירותי דת, לא – –
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אני מוכן לעזור לך. אני מוכן לעזור לך.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – לא לשר התיירות.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
אז תתנהג כאילו אתה לבוש שחורים. הממשלה כולה מתנהגת כאילו היא לובשת שחורים.
<שר התיירות יריב לוין:>
חבר הכנסת שטרן, אני אומר לך עוד פעם: אין רגולציה, כפי שאתה יודע, שאנחנו מודיעים לבתי-המלון, משרד התיירות אומר לבתי-מלון: אנחנו ניתן לכם חותמת כשרות רק אם תביאו את ההיתר ממקום כזה או כזה – כי אנחנו לא נותנים חותמת כשרות לבתי-מלון. מי שנותן ומי שמתעסק בנושאים האלה זה המשרד לשירותי דת, הרבנות הראשית וכן הלאה. זה לא בתחום סמכות משרדנו. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות כבעלי עניין, במטרה להוריד כל עלות עודפת שאפשר להוריד, זה לנסות לבוא אתם בדברים. אנחנו לא יכולים לכפות את המהלך הזה.
<אלעזר שטרן (יש עתיד):>
בסדר, גם זה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
במסגרת הדיונים האלה עולות ועלו הרבה מאוד הצעות כאלה – להעלות הצעות, אגב, לא קשה; הבעיה היא להשיג להן הסכמה. בעניין הזה, המשימה, כפי שאתה יודע, היא כנראה הרבה יותר מורכבת, אבל אני אומר שוב, ואני חושב שחשוב שלא נתבלבל: צריך לנסות לייצר כאן פתרון יותר טוב. פערי העלות במרכיב הזה הם, להערכתי ולמיטב ידיעתי והנתונים שלי, הרבה יותר נמוכים אפילו ממה שהעלתה אותה ועדה. לא פה טמונה הבעיה שלנו ביוקר בתי-מלון.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת רוברט אילטוב – אינו נוכח. חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, הובא לידיעתי כי הועברה למשרדך תוכנית למיתוג כביש 90 שגובשה על-ידי מועצה אזורית ערבה תיכונה בשיתוף עם מועצה אזורית איָלות.
<היו"ר מאיר כהן:>
חבל אֵילות.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אֵילות. אני מבקש לשאול מה עמדתך בעניינה של התוכנית – האם היא נבחנה במשרדך? האם יש בכוונתך להקצות תקציבים לקידומה, או לחבור למשרד התחבורה לצורך העניין, לדוגמה? אילו תוכניות בכוונת משרדך לקדם לחיזוק ענף התיירות בחבל ארץ זה? גילוי נאות – אני מטפל בהם מזה שנה, והם קרובים מאוד ללבי.
<שר התיירות יריב לוין:>
תודה רבה. קודם כול, זו הזדמנות, חבר הכנסת לוי, להודות לך על הסיוע שלך בניסיון שאנחנו עושים לקדם איזשהו הסדר שיקל את עלויות האבטחה של בתי-המלון. ובעניין הזה אני בהחלט חושב שאנחנו נמצאים בתהליך שהוא תהליך טוב וחשוב, ואני מקווה שהוא גם יאפשר, בטח בנסיבות הלא-פשוטות הנוכחיות, להגיע גם לתוצאה שתקל בעניין הזה ולו במשהו.
לגופו של עניין, אני מוכרח לומר שלפחות מבדיקה שאני עשיתי, התוכנית לא מוכרת אצלנו, לגורמי המקצוע במשרד. אנחנו לא מכירים את התוכנית הזאת. בוודאי שאם היא תוגש, נהיה נכונים ללמוד אותה. אנחנו בהחלט עושים כל מיני תוכניות שיש להן נגיעה לאזור שעליו אתה מדבר, החל מפיתוח שבילי אופניים באזור; אירוח של מחליטנים וידוענים במסגרת סיורי חשיפה, לרבות למסלולי האופניים ולתיירות הספורט באזור הזה; אנחנו עושים – השקעה לא מבוטלת בפיתוח תשתיות תיירות בפארק תמנע; מקיימים ייעוץ וסיוע לעסקים קטנים בתחום התיירות.
אין ספק ששדה-התעופה החדש, שעתיד להיפתח, שדה התעופה רמון, לא רק יוצר פוטנציאל מאוד גדול לכל האזור הזה, אלא אני חושב שהוא גם מחייב אותנו לעשות מאמץ נוסף ומיוחד כדי לקדם את הדברים. אגב, באזור המועצה האזורית ערבה תיכונה אנחנו גם עוסקים בפיתוח וסיוע לאורחנים ולצימרים במתן מענקים שהם מענקים בהחלט משמעותיים, וכל תוכנית כזאת – בוודאי אם תובא לפתחי, ואני מציע שבמקביל להעברתה לגורמי המקצוע במשרד, יעבירו גם העתק אלי – אנחנו נבחן אותה, כמובן, ברוח אוהדת וברצינות, וכל דבר שיכול להועיל ולתרום לתיירות, אנחנו גם נקדם אותו.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. עוד שאלה, חבר הכנסת לוי?
<מיקי לוי (יש עתיד):>
קצר מאוד. א. אני מבקש את רשותך לתת לך את התוכנית "משהו כאן קרה".
<שר התיירות יריב לוין:>
מצוין.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
ב. אני מבקש את רשותך, אם תאפשר לי ותאשר לי, לקבל ל-20 דקות את שני ראשי המועצות שם – –
<שר התיירות יריב לוין:>
בשמחה רבה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
– – כדי שיהיה קשר ישיר. אני מאוד אודה לך על כך.
<שר התיירות יריב לוין:>
אין שום בעיה – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה. אני מזמין את חברת הכנסת מיכל רוזין.
<שר התיירות יריב לוין:>
היא איננה; היא הודיעה לי שהיא לא תוכל להיות. תודה.
<היו"ר מאיר כהן:>
חבר הכנסת יוסף ג'בארין – בבקשה, אדוני.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
כבוד השר, השאלה שלי נוגעת לנוכחותם, או ליתר דיוק היעדר נוכחותם, של היישובים הערביים במפת התיירות בישראל. עיקר האתרים והעסקים התיירותיים בישראל נמצאים ביישובים היהודיים, ולמעט אולי מוקדים מאוד מצומצמים כמו נצרת, דאלית-אלכרמל, בית-ג'ן, העולם העשיר והמגוון של היישובים הערביים אינו נוכח ואינו חשוף לתיירות פנים וחוץ. ולכן אני שואל: ככלל, מהו התקציב שמשקיע המשרד בתיירות בחברה הערבית? מהו שיעורו של התקציב הזה מסך כל תקציב המשרד? מהי תוכנית המשרד לקידום התיירות בחברה הערבית? אני מקווה שיש תוכנית כזו. ובכלל, כיצד קובע המשרד מהו אתר תיירותי בישראל?
אני תושב אום-אלפחם ואני חושב שאום-אלפחם בהחלט יכולה להיות מוקד לתיירות, ואני שואף באמת לדעת מה הם הקריטריונים, ואולי נצליח להכניס את העיר הזו למפת התיירות.
<שר התיירות יריב לוין:>
תודה רבה, חבר הכנסת ג'בארין. אני אתייחס ואומר כך: קודם כול, אני לא יודע אם ההגדרה הנכונה היא יהודים מול ערבים; אפשר אולי לומר: יהודים מול יישובי המיעוטים, אם כבר.
אבל אני אומר לך כך: קודם כול, אנחנו בשנתיים האחרונות השקענו 20 מיליון שקל בפיתוח תשתיות תיירות ציבוריות ביישובי מיעוטים שאינם ערים מעורבות עם יהודים – יש ערים שהן ערים מעורבות בתוך המיעוטים עצמם, כמו שפרעם; 4 מיליון בשפרעם, 11 מיליון בנצרת, בג'סר-א-זרקא, בשגב-שלום ובמקומות אחרים. מעבר לכך, אנחנו השקענו ומשקיעים מדי שנה למעלה מ-10 מיליון שקל בעיר עכו, עיקרם כמובן באזור העיר העתיקה של עכו, שרובה ככולה מאוכלסת באוכלוסייה שגם היא מבני המיעוטים. כך שסך כל הסכומים שמושקעים מבחינת התשתיות – אם כלל הסכום שיש לנו לתשתיות מגיע במקסימום לאזור ה-160 מיליון שקל בשנה, אתה יכול מכאן כמובן לגזור שאחוז ההשקעה הוא אחוז גדול מאוד, שעולה על 20%, כאשר אני לא כולל – וכן נכללים בתוך ה-160 מיליון – את ההשקעות בירושלים, שגם היא כמובן עיר מעורבת, וגם בה עיקר ההשקעות, או חלק משמעותי מההשקעות, הן באזור העיר העתיקה, שהרכב האוכלוסייה שלו ידוע. ולכן, אם אנחנו נרד לרזולוציה הזאת, נגיע אפילו למסקנה שכלל ההשקעות עולות על החלק היחסי של אוכלוסיית המיעוטים באוכלוסייה בכלל.
אגב, אני חושב שזה בכלל לא דבר רלוונטי; מה שרלוונטי זה לאן אפשר להביא תיירים, ולא מי גר באותה עיר. ואני אגיד לך אפילו יותר מזה: אני חושב שזה לא סוד שתעשיית התיירות היא ממוקדי התעסוקה המרכזיים שישנם, לא רק בקרב אוכלוסיית המיעוטים אלא בכלל בפריפריות. כי היתרון הגדול של תיירות, שהיא פרוסה על כל הארץ ואתרי התיירות לא נמצאים דווקא באזור המרכז או בערים הגדולות.
בנוסף, אנחנו גם משקיעים המון בהקמת בתי-מלון. אנחנו אישרנו בשנים האחרונות מענקים של עשרות-מיליוני שקלים להקמת בתי-מלון, כמובן בעיקר בנצרת, בעכו, מטבע הדברים, שהן ערי התיירות המרכזיות יותר, אבל גם במקומות אחרים. ואני בהחלט יכול לומר לך שאנחנו נמשיך ונקדם כל פרויקט טוב ורציני ומתאים שיכול למשוך תיירים שיגיעו אלינו.
השאלה מהו אתר תיירותי היא באמת שאלה מאוד מאוד רחבה, וצריך גם לזכור שהיא מתחלקת – אני, בעיני, אני יכול לומר לך מה סדר העדיפויות. בראש ובראשונה תמיכה בפרויקטים שמהווים מוקדי משיכה לתיירות חוץ, כלומר לתיירות נכנסת. לכן, למשל, מושקעים כל כך הרבה כספים בעכו, כי יש לה פוטנציאל עצום להביא תיירות נכנסת. לכן מושקעים כספים משמעותיים, ויושקעו יותר, בנצרת, משום שגם לה יש פוטנציאל מאוד גדול בעניין הזה. ואני חושב שזה גם טבעי, הגיוני ומובן מאליו.
אבל צריך לזכור שהשקעה היא לא רק באתר כאתר. למשל, אני יכול לתת לך דוגמה, אתה תראה דבר שלפעמים נראה מצחיק לדבר עליו, אבל מנקודת מבטו של התייר יש לו חשיבות עצומה, וזה שיהיה מערך של שירותים מסודרים באתרי התיירות שאליהם מגיעים. ובעכו, בעיר העתיקה, באמת נעשתה עבודה אדירה והמקום הוא יפהפה, רק שנוצרה בעיה שאנשים מסתובבים ואין להם אפשרות להיכנס לשירותים כשהם צריכים. השקענו ועשינו פרויקט מיוחד להקים מקום, ואתה יכול גם לבוא ולראות אותו, שבאמת נותן את התנאים הכי טובים והכי ראויים, והוא לכאורה לא אתר תיירות, כמובן, אבל הוא מוצר משלים לאתר התיירות, ובלעדיו האתר לא עומד בשום סטנדרט מינימלי. כך נכון לעשות לגבי פעולות של שילוט, פעולות של שיווק, שהן לא פחות חשובות מהתשתיות עצמן, שהרי מה הטעם באתר אם אף אחד לא מגיע אליו. ובכל הנושאים האלה אנחנו משקיעים ונמשיך להשקיע הרבה מאוד, כולל כמובן ביישובים שהם יישובי מיעוטים ובערים שהן ערים מעורבות.
אני אבל רוצה לסיים ובכל זאת גם לבקש ממך דבר אחד. אני יכול להבטיח לך שנשקיע, וכל מקום שאתה תחשוב שראוי ונכון שנשקיע ויש לו באמת היתכנות תיירותית ויביאו פרויקט מסודר, יקבל את כל העזרה שצריך – –
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – אבל תעשו אתם מצדכם מאמץ כדי שהשקט יחזור לפה והתיירים לא יברחו מכאן. זה יכול לעזור מאוד, קודם כול לציבור הזה, שמתפרנס מתיירות, שאתה מכוון אליו.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני השר. אדוני רוצה לשאול עוד שאלה קצרה? בבקשה.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
לגבי הקריאה לשיתופי פעולה – בשמחה רבה. אני הזכרתי שאני בא מאום-אלפחם, מאזור ואדי-עארה, ואני חושב שיש פוטנציאל תיירותי מאוד משמעותי ואני אשמח על דיאלוג איך לפתח את זה.
אני רוצה רק להגיד לגבי נצרת; אני משתף אותך פשוט בתחושה שלנו: יש כאן עיר מאוד ייחודית בעולם, ופשוט העיר הזו לא מקבלת את מה שמגיע לה; לא מספיק תשומת לב, לא מספיק משאבים. ולכן יכול להיות שהגיע הזמן לחשוב מחדש איך אפשר לפתח את התשתיות, איך להגביר תקציבים. תמיד אני שומע את התלונה שתייר מגיע לכמה שעות ועוזב, לא נשאר בתוך העיר. צריך לחשוב איך התיירים יישארו שם ללילה אחד או שניים לפחות, ככה שהעיר תוכל ליהנות גם כלכלית מהתיירות.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה.
<שר התיירות יריב לוין:>
תודה. קודם כול, אני מסכים אתך לחלוטין, ואני גם יכול לומר לך שאנחנו כרגע תומכים בהקמתם של שני בתי-מלון חדשים בנצרת, במטרה, באמת, שיהיה מקום לישון ואנשים יוכלו להישאר שם.
אבל אני יכול לומר יותר מזה. אני נפגשתי עם ראש העיר, כמדומני לפני שבועיים, ביחד עם כל הצוות שלו, ואני הצעתי להעמיד לרשותו את הידע והניסיון של החברה שלנו שפועלת בעכו, ואתה בוודאי מכיר את העבודה המדהימה שהיא עשתה שם, החברה לפיתוח עכו העתיקה. הצעתי לו שהצוות של אותה חברה יבוא, יראה את הדברים בנצרת, ואם תתקבל עמדתי ואני אצליח להגיע להסכמה גם עם משרד האוצר בעניין הזה, אני אפילו מוכן שהחברה לפיתוח עכו תיכנס ותבצע ותיקח איזושהי אחריות גם על קידום הפרויקטים בנצרת, על מנת שהדברים יתקדמו וירוצו בצורה יותר טובה. כך שאנחנו במפורש חושבים שלנצרת יש פוטנציאל אדיר, ואפשר לקדם אותה.
אני לא חושב שלאום-אלפחם יש אותו פוטנציאל כמו לנצרת. יכול להיות שגם שם אפשר לעשות משהו, אבל אני אומר לך, חבר הכנסת ג'בארין, באמת, במלוא ההגינות: איך נביא תיירים לשם במצב הדברים כפי שהוא נראה? אני חושב שזה אינטרס שלכם, כמנהיגי ציבור, אולי לשנות סוף-כל-סוף את החשיבה ולחשוב על הנזקים האלה, שנגרמים קודם כול לעובדים בתעשיית התיירות, שכבר סיפרתי וכולנו יודעים שרבים מהם נמנים עם בני המיעוטים; ולקחת קו אחר ולהפסיק כל היום להיות, איך אומרים, נושאי המסרים של אבו מאזן וחבר מרצחיו, ולהתחיל לטפל ולדאוג לדברים האלה ולפעול על מנת להרגיע את הרוחות ולהביא שקט ולהביא ביטחון. ואני אומר לך שאם כך יהיה, יהיה גם טעם להשקיע בתשתיות, כי אנשים יוכלו לבוא ולראות את הדברים ולא יישארו בבית.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. אדוני – – –
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
– – –
<היו"ר מאיר כהן:>
אדוני, אדוני, אדוני, לא – – –
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
אבל אם ראש הממשלה גם יפסיק להסית נגד התושבים הערבים – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אמרת את דבריך, זה לא המקום עכשיו.
<שר התיירות יריב לוין:>
אני לא חושב שראש הממשלה מסית.
<היו"ר מאיר כהן:>
חיים ילין, אדוני חבר הכנסת, אנא, גש תציג את השאלה. בבקשה, אדוני.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, השאלה שלי מאוד קצרה ומתומצתת: מדוע אין תמיכה בצימרים לתיירות בעוטף-עזה?
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה.
<שר התיירות יריב לוין:>
תודה, חבר הכנסת ילין, אבל אתה יודע שזה לא נכון. זה לא נכון. זה פשוט לא נכון. אני סתם אתן לך דוגמאות. אנחנו מקיימים בימים אלה פרויקט של עידוד סיורים לדרום, כמובן בראש ובראשונה לאזור עוטף-עזה, ובמסגרת שלו אנחנו מממנים אוטובוסים ומממנים כמובן פעולות שיווק ומסייעים למורי דרך שמארגנים קבוצות לבצע את הסיורים האלה. בעקבות הסיורים, מעל 100,000 איש ביקרו באזור הדרום, והמספרים האלה בוודאי עוד יעלו, מכיוון שאנחנו מתחילים בימים אלה הפעלה של 500 סיורים נוספים, בעקבות ההצלחה של הפרויקט הזה. ישנו פרויקט "דרום אדום". משרד התיירות תומך בפסטיבל "דרום אדום", שמתקיים בנגב מדי שנה. אנחנו עוסקים המון בפיתוח שבילי אופניים וגם באירועים סביב הנושא הזה.
זה גם לא סוד שאנחנו נותנים מענקים לעידוד עסקים קטנים ביישובי עוטף-עזה – לעידוד הקמת צימרים. אבל אני גם רוצה להגיד לך משהו בכנות רבה. אני, אולי בניגוד למדיניות שהייתה נהוגה עד היום במשרד, ש"צימר" הייתה מין מילת קסם כזאת, שכל אחד שנואש מהחקלאות פתח צימר – נדמה לי שאתה מצוי בענייניהם של התושבים שם הרבה יותר טוב ממני, ותוכל לאשר את זה שהצימרים האלה הם לא תמיד ברכה כזאת גדולה. בעידן של היום לנהל עסק שמבוסס על חדר אירוח אחד או שניים, מאוד מאוד קשה כלכלית, כמעט בלתי אפשרי שיווקית, בטח ובטח בלי ידע וניסיון מתאימים. אני חושב שהצימרים האלה בהרבה מאוד מקרים הם מלכודת דבש. בחלק מהמקרים גם יש הצפה ומספרים יותר מדי גדולים של צימרים. אני לא חושב שהדבר הנכון הוא דווקא לעודד היקפים גדולים של הקמה והצפה של צימרים כאלה; לא חושב שזה מה שיפתור את הבעיה. אני כן חושב שצריך להשקיע הרבה יותר באירועים, צריך להשקיע בסיורים, צריך להשקיע בשיווק, ואת הדבר הזה אנחנו בהחלט עושים.
ואני גם אומר בצורה ברורה: רעיון, בקשה, כל הצעה כזו שתבוא, גם מצד היישובים גם מצד המועצה, אני בהחלט קשוב ומוכן לשמוע.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. חיימק'ה, בבקשה – חבר הכנסת ילין, אבל שתהיה קצרה כמו – – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד השר, קודם כול, אני מתנצל. באמת, יריב, אני אומר לך מכל הלב, כי כל הזמן אני שואל וכאילו זה נראה כמו התקפה. אני לא תוקף. תוקפים אותנו, דרך אגב, בעוטף-עזה.
השאלה שלי הייתה מאוד קצרה. שאלתי: מדוע אין תמיכה בצימרים? אתם תומכים ב"דרום אדום", ואתם תומכים בהמון יזמויות, ואתם תומכים בקשרים, ואני יכול לתת לך את כל הרשימה.
<שר התיירות יריב לוין:>
היא ארוכה?
<חיים ילין (יש עתיד):>
אני ממוקד פה, ובכוונה לא פתחתי, כי ידעתי שיענו לי על כל מה שעושים. התמקדתי בזה. למה? ואני לא מדבר על צימר או שניים, לא מדבר על צימר או שניים שמתוך התב"ע הם יכולים לבנות, ב-2.5 דונם. אני מדבר על עסקים, על אנשים שבאו מתל-אביב, עזבו את תל-אביב, הקימו בנגב חמישה-שישה צימרים. כל אחד חייב ממ"ד, לא מקלט מרכזי; במקומות אחרים חייבים מקלט מרכזי. כל אחד צריך לשלם. המקלט עולה יותר מהצימר, אבל זה מה שהם רוצים, ואתה רואה את זה שם. ומעולם לא קיבלנו תמיכה. אתה לא הראשון וגם לא תהיה האחרון. לא קיבלנו תמיכות בזה, שמעודדות, שבמקום סיורים יבואו ויגידו: אוקיי, 50% משרד התיירות מממן לכל מי שבא ללילה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תמקד את השאלה. חבר הכנסת ילין, עוד פעם.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אני מבקש ממך, מבקש ממך לעודד את התיירות לא על-ידי סיורים, לא על-ידי סיורים אלא על-ידי מענקים שאנשים יקבלו לכל מי שמגיע לצימרים בעוטף-עזה. לא לצימר הבודד, לאלה שמבוססים, והולכים להיסגר.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה.
<שר התיירות יריב לוין:>
תראה, חבר הכנסת ילין, הסיבה שאנחנו נותנים עידוד לסיורים היא מאוד פשוטה: משום שבדרך הזאת אנחנו מסייעים גם למורי הדרך, גם לעסקים, מסעדות וכדומה שנמצאות שם באזור, ומטבע הדברים בחלק מהמקרים בסיורים האלה גם לנים באותם מקומות לינה. ולכן, בסוף יוצא מצב שכולם ייהנו. אם אנחנו נרצה לתת מענקים כדי לסבסד לינות – א. זה כמובן עלויות עצומות, שיביאו לכך שגובה המענק פר בן-אדם לא יהיה משמעותי; ב. וזה הדבר היותר-בעייתי, זה הולך נקודתית ליעד אחד ופחות משפיע על כלל הדברים. למשל, זה יוציא את מורי הדרך מהתמונה, והם, נדמה לי, נפגעו או זקוקים לסיוע לא פחות מאחרים.
מה שאנחנו כן עושים, אנחנו מעניקים סיוע בהקמה. צריך לזכור שבין 2011 ל-2013 רק יזמים מעוטף-עזה והנגב קיבלו כמעט 2 מיליון שקל מענקים שסייעו בהקמת צימרים. אנחנו כן מתכוונים, במסגרת החלטת ממשלה מס' 2017, לתת ולפרסם חוזר שיאפשר מתן מענקים למי שיקים צימרים גם ב-2016 ו-2017. אני אומר שוב, זה לא יהיה בסכומי עתק. אני אומר חד-משמעית, ההמלצה הגדולה שלי לתיירנים במדינת ישראל – אני חושב שכדאי מאוד מאוד להיזהר מהדבר הזה. בסוף, אחר כך צריך להחזיר את ההשקעה בבנייה וצריך לנהל את זה וצריך להכניס כסף מזה וצריך לתחזק את זה, והניסיון מלמד שביותר מדי מקרים זה רק לוקח את האנשים וגורם להם נזק, במקום להביא תועלת. אבל אנחנו בהחלט ננסה, בגבולות מסוימים ולא מתוך כוונה לייצר הצפה, לתת תמיכה נקודתית.
אבל אני מוכרח לומר, ואני אומר שוב, אני חושב שהעזרה האמיתית בסוף צריכה להיות כמו בכל דבר: אני לא חסיד של התפיסה, שאני קורא לה הרודיאנית, שהאדם נבחן בבניינים ובאתרים ובשלטים על שמו – את זה אני הקמתי, וזה קם בתקופתי. מה שיותר חשוב זה להביא אנשים למקומות האלה, אחרת זה לא שווה שום דבר.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת פורר – בבקשה, אדוני.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
תודה. אדוני השר, נתוני כניסת תיירים לישראל על-פי הלמ"ס מצביעים על ירידה דרסטית בכניסת תיירים לישראל. רק בחודש נובמבר האחרון נצפתה ירידה של כ-5% בכניסת תיירים בהשוואה לנובמבר 2014, שהיה חלש כי עדיין הושפע מאירועי "צוק איתן". אבל אם נבחן בהשוואה לחודש נובמבר 2013, מדובר בירידה של כ-23% בכניסת מבקרים. הנתונים של חודש נובמבר משקפים את השפל שאליו נכנסת תעשיית התיירות ומצביעים על ירידה דרמטית בכניסת תיירים לישראל. אפשר לומר שמדובר באחד המשברים החמורים בתיירות, שסיומו אינו נראה באופק. ברצוני לדעת כיצד השר ומשרד התיירות מתכוונים לפעול ולסייע לתעשיית התיירות לשרוד את המשבר בתיירות הנכנסת, ומה הצעדים שבכוונתכם לעשות על מנת לשמור על התעשייה שתורמת לתעסוקה של מעל 200,000 עובדים במשק.
<היו"ר מאיר כהן:>
אני חייב להגיד שאני עקבתי; מילה אחת השמטת: כבוד השר.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
אה, סליחה, סליחה. כבוד השר, אני מתנצל על ההשמטה.
<היו"ר מאיר כהן:>
הומור, הומור – בסדר. בבקשה, אדוני.
<שר התיירות יריב לוין:>
תודה, חבר הכנסת פורר. קודם כול, צריך לומר, אתה מביא נתונים של חודש נובמבר. הוא אכן היה חודש מאוד מאוד קשה וחריג, אבל צריך לראות את התמונה כפי שהיא.
<היו"ר מאיר כהן:>
אלה הנתונים? הייתה ירידה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
כן, כן. הנתונים הם פחות או יותר מדויקים, אבל הם כמובן לא משקפים, תכף אני גם אסביר למה. אני אתחיל אולי מאמירה אחת מוקדמת: תראו, אפשר לשחק עם האחוזים כמה שרוצים. בסוף גם אם יורדים הרבה אחוזים, הם יורדים ממעט, בבסיס. הבעיה שלנו היא שמספר התיירים שיש למדינת ישראל בכלל הוא נמוך מאוד. כשמתארים צניחה חושבים שקודם היינו אימפריה. אז בואו אני אגיד לכם, הנתונים הם כאלה: בספרד – 62 מיליון תיירים היו בשנת 2014; במצרים היו 8 מיליון, למרות כל ההפיכות – אומנם לפני אירוע המטוס; בירדן – 4 מיליון. אני קיבלתי את המשרד, אחרי שישבו בו שורה של שרים מצוינים, שאתה מכיר אותם, שנים ארוכות, ממפלגתך דווקא, עם הישג של 2.9 מיליון תיירים בשנת 2014. ובואו נגיד את האמת, גם אלה לא בדיוק תיירים כולם, כי כל אחד שעושה בר-מצווה, אני שמח, כי האורחים מחוץ-לארץ מעבירים את הדרכון בכניסה ורושמים לי שהבאתי כמה תיירים; ואם אני אמשיך עם זה עוד צעד ואקח את מי שבא למטרות עסקים ולמטרות ביקורי קרובים וכן הלאה, נגיע בפועל למספרים מאוד מאוד נמוכים. אני יכול לתת כאן הרצאה שלמה, שאני אחסוך אותה מכם, על מה בעיני הסיבות לעניין הזה ומה אנחנו עושים כדי להביא את העניין למקום אחר.
בתוך המסגרת הזו צריך לומר שב-2013 ראינו, לקראת סוף 2013, איזושהי עלייה שהייתה יכולה להביא אותנו אולי לאזור ה-3.5 מיליון תיירים, אם הקצב הזה היה נמשך. ראינו את זה נמשך בסך הכול באותו כיוון גם בתחילת 2014, רק שאז הגיע מבצע "צוק איתן" ונוצר מצב, הייתי אומר, של כמעט התרסקות מוחלטת של ענף התיירות, ירידות מאוד מאוד חדות.
מה שקרה הוא הדבר הבא: אנחנו נמצאנו בתהליך של ירידה. אני נכנסתי למשרד במאי 2015, ומספר התיירים שהגיעו עד לאותו שלב, בהשוואה ל-2013 ול-2014 בחודשים הרלוונטיים – הנפילה הייתה בסדרי גודל של 25%, כלומר עמדנו על משהו שאפשר היה לחזות שלא נחצה את קו ה-2.2 מיליון תיירים, אם הקו הזה יימשך. הצלחנו, בסדרת פעולות, לאושש את העניין הזה. עברנו גם את חודש אוקטובר בצורה סבירה, למרות שאז כבר התחילו האירועים הביטחוניים. אבל מה שקרה, האירועים האלה הביאו למצב של דחיית הזמנות וביטולים וכן הלאה בחודש נובמבר. אני מניח שנראה את זה גם בנתונים של דצמבר, שעדיין לא פורסמו. לכן, בסוף אנחנו נסיים את השנה, להערכתי, עם ירידה כוללת מממוצע שנתי מלא שנעה בסביבות 6%, 8%; פחות או יותר אלה יהיו המספרים – אולי 10% במקרה הרע ביותר, אם דצמבר באמת יהיה עם נתונים קשים במיוחד. כך שהמספרים הם לא כל כך חמורים כמו שאתה מתאר אותם, אבל הם ודאי גם לא מספרים משמחים. זה קודם כול, כדי לעשות סדר בנתונים.
עכשיו אומר משהו בעניין מה שאנחנו עושים. קודם כול, אני חושב שאין ספק – ואתה מעלה נקודה מאוד חשובה ונכונה: כדי לקיים תעשיית תיירות וכדי למשוך משקיעים לתיירות, שהיא תעשייה שמאוד מושפעת מהתנודתיות ומהאירועים בעולם, צריך לייצר רשתות ביטחון ומערכת שתיתן לעוסקים בענף הזה מידה של ביטחון. גם כאן אני כבר אומר לך, אני נמצא בבעיה בנושא הרגולטורי שדיברתי עליו קודם, כי המשרד שלי, אם אפשר להגדיר את זה ככה, יכול לפחות לראות עצמו אחראי למלונות, למארגני התיירות, אבל אנחנו, למשל, לא אחראים לא למסעדות ולא לעסקים אחרים שניזונים וחיים מהתיירות באופן ישיר, אבל הם נמצאים בכלל תחת המנדט של משרד הכלכלה, ואנחנו לא יכולים אפילו ליזום תוכניות כדי לסייע להם. אגב, זה יוצר גם הרבה מאוד טענות על אפליה, כי, לשמחתי הרבה, באים אלי מהמגזרים האלה ואומרים: תעשה לנו תוכניות כמו שעשיתם לתיירנים שנמצאים תחתיכם, כולל חברות התעופה ואחרים.
ואפרט מה עשינו. קודם כול, אנחנו אישרנו בממשלה החלטה תקדימית על כך שיגובשו ויוכנו מראש מנגנוני סיוע שניתן יהיה להפעיל אותם באירוע, ולא יהיה צריך רק בדיעבד לחפש ולראות מה ואיך עושים. במסגרת הזאת אנחנו מגבשים רשת ביטחון לאשראי למלונות, כלומר, בהינתן הודעה על כך שנוצרה ירידה בתפוסות כתוצאה מאירוע ביטחוני כזה או אחר שמצדיקה את הפעלת הרשת הזאת, המדינה תשלם את הריביות לבנקים מדי חודש, וכך תיתן להם ביטחון לריבית ותקל גם על המלונאים שצריכים לשלם את הריבית הזאת. הרשת הזאת תוקצבה בתוך תקציב המדינה, והנהלים כרגע נמצאים בשלבי גיבוש סופיים, וכמובן יפורסמו.
אנחנו מקימים גם מנגנון סיוע רחב שכולל את הדברים הבאים: 1. רשת ביטחון לכנסים בין-לאומיים, שכבר אושרה וקיימת ויצאה לפועל, שנותנת החזרים למארגני כנסים בגלל הוצאות שהיו להם בשיווק וכן הלאה, אם הם נאלצים לבטל את הכנס כתוצאה מאירוע ביטחוני. הדבר הזה כבר היום, אגב, מסייע מאוד למארגני הכנסים למשוך לכאן כנסים, כי הוא מקטין את הסיכון; 2. אנחנו מקימים, בשיתוף משרד הכלכלה, רשת והסדרה מסודרת של פעילות של חל"ת מקצועי, שהתפקיד שלו יהיה לקיים בעתות כאלה, שבהן אין צורך בכל כך הרבה כוח-אדם – לאפשר לעוסקים בענף התיירות לתת לעובדים שלהם השתלמויות וכן הלאה, ושהמדינה תשלם אז את שכרם. כך הם לא יצטרכו לפטר ולאבד את כוח-האדם, וכאשר המצב ישתפר הם לא יוכלו להשיג אותו בחזרה; 3. תגברנו את קרן השיווק למארגני תיירות נכנסת. בכלל, תגברנו את נושא השיווק באופן משמעותי. אני קיבלתי את המשרד כאשר בשנת 2015 תוקצבו 110 מיליון שקל לשיווק; בשנת 2016 – 340 מיליון שקל. זה תקציב השיווק של המשרד. עלייה דרמטית, משמעותית, שכמובן רובה ככולה נועדה להבטיח את זה שבכל זאת נעשה מאמצים ונמשוך תיירים.
אנחנו קיבלנו את אילת במציאות נוראה. אילת נמחקה לחלוטין ממפת התיירות העולמית. בחורף שעבר נחתו באילת בין ארבע לשש טיסות בשבוע. קחו בערך 150 איש במטוס כזה, עשו את החשבון – 600 תיירים, אולי 800 תיירים, 900 תיירים בשבוע טוב, הגיעו לאילת – מספרים שבאמת פירושם שהמוצר הזה לא קיים. להחדיר מוצר חדש זה משימה קשה מאוד. מה שעשינו, מעבר לקמפיינים פרסומיים, אנחנו נותנים סבסוד לכל חברת תעופה שטסה לאילת – אגב, ביוזמה שהחל בה, הניח לה את התשתית קודמי עוזי לנדאו, יוזמה באמת חשובה – ואנחנו הצלחנו להגיע היום, באילת, לסדר גודל של סביב 15 פלוס טיסות שמגיעות לאילת כל שבוע. ברוב המקרים הן טיסות מלאות. התפוסה כבר עומדת על סביבות 75% בממוצע. במקומות שיש בעיות אנחנו מתגברים – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
חשוב לציין שזאת הצלחה.
<שר התיירות יריב לוין:>
כן, שוב, צריך להבין שאם לאילת כעיר תיירות מרכזית, עם סבסוד, יש לנו 15 טיסות שבועיות, בעיני זו לא סיבה כל כך גדולה לחגיגה, אבל זה בהחלט הרבה יותר ממה שהיה קודם. אי-אפשר לצפות שביום אחד נקפוץ למשהו אחר, אבל זה מתחיל לבנות לאט-לאט תשתית. אנחנו בעניין הזה מתקדמים.
אנחנו מארחים כאן מספר גדול מאוד, מעל 2,000 מחליטנים, ידוענים, אנשי דעת קהל, כדי שהם באמת – כולל, אגב, כמרים ואחרים – על מנת שהם יפעלו בתוך הקהילות שלהם ויאפשרו לנו להביא לכאן יותר אנשים. ואנחנו גם, כפי שאמרתי קודם בשאלה ששאל חבר הכנסת שטרן, עושים הרבה מאוד פעולות לנסות להקל על הגורמים השונים בענף, בפרט כמובן על המלונאים, על-ידי הפחתת רגולציה. אני יכול לומר שבשעה טובה ייכנס או-טו-טו לתוקפו צו שחתם עליו ראש הממשלה בתוקף היותו שר הכלכלה, לבקשתי, שיאפשר למלונות להעסיק עובדים בשעות נוספות, ארבע שעות במקום שעתיים. המשמעות של זה כמובן היא ייעול שלם של כל מערך כוח-האדם, ומתן שכר יותר גבוה גם לעובדים עצמם – אגב, זו פעולה שעשינו בשיתוף פעולה מלא עם אבי ניסנקורן, יושב-ראש ההסתדרות – ועוד שורה ארוכה של פעולות כאלה שהמטרה שלהן ליצור ביטחון, לסייע לענף בנקודה הלא-פשוטה הזאת, וכמובן, לשפר את הדברים.
עם זאת – ואת זה אני מוכרח לומר לכל אלה ששומעים אותי עכשיו ושוקלים אם לפתוח עסק בתחום התיירות – צריך להודות שזה ענף עם שולי סיכון גבוהים מאוד, יחסית. תראו מה קורה עכשיו רק לכל אותן חברות ענק רוסיות, שבכל שנה הטיסו – יש חברה שהטיסה 2 מיליון רוסים בשנה לטורקיה, 800,000 לסיני, החזיקה שם גם בתי-מלון, החזיקה צי של מטוסים. אני מניח שהיא חווה התמודדות וקשיים לא פשוטים. הבעיות האלה הן לא רק נחלתנו.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני, על התשובה המפורטת. בבקשה, אדוני. רק תעשו את זה קצר.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
ממה שעולה מדבריך ברור שמצב התיירות הוא מצב קשה, ואין מקום לתוכניות סיוע נקודתיות אלא יש צורך בתוכנית לאומית. אתה גם אומר שיש לך בעיה של רגולציה, שנמצאת במשרדים אחרים. רק כדוגמה: היה פה כנס של איגוד השחמט, הייתה פה תחרות בין-לאומית לשחמט. מי שהיה אמור לתקצב את זה זה משרד הספורט. זה היה במרס, ועד היום לא קיבלו את התקציב; אז ודאי שקשה להביא לפה עוד כנסים. מדוע אתם לא מקדמים החלטת ממשלה בין-משרדית, שיהיו שותפים לה משרדי הדתות, הכלכלה, הפנים, התחבורה, האוצר, התרבות והספורט – כל משרד שרלוונטי תכניס לתוך החלטת הממשלה הזאת, תעשו תוכנית לאומית. הנושא הזה הוא קריטי לכלכלת ישראל, שהתיירות בה היא לא רק אילת אלא גם ירושלים, תל-אביב, הגליל והגולן.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה.
<שר התיירות יריב לוין:>
חבר הכנסת פורר, אגיד לך את האמת, אני חושב שמבחינת משאבים צריך יותר, אין ספק, ואני בוודאי כל הזמן תובע ודורש יותר. אבל אני מוכרח גם להודות שקיבלנו משאבים, לפחות בתחום השיווק, בהיקפים חסרי תקדים.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
לא רק – – – גם חסמים של משרדים אחרים.
<שר התיירות יריב לוין:>
רגע, רגע, אני תכף אתייחס. ולכן הצורך במין תוכנית רחבה, שבדרך כלל מה שעומד מאחוריה הוא רצון לאגם תקציבים – זה פחות בעייתי פה. אגב, גם משום שכמעט כל הפרויקטים של התשתיות שאנחנו עושים נעשים ממילא באיגום משאבים, גם עם משרדי ממשלה אחרים, גם עם הקרן הקיימת, גם עם הרשויות המקומיות. כלומר, אנחנו עושים הרבה מאוד שיתופי פעולה, ובמובן הזה, אני חושב שבסך הכול אנחנו מתקדמים. תמיד צריך לשאוף ליותר, אבל אני חושב שאנחנו נמצאים בכיוון טוב.
בעניין של הסרת החסמים, אני חייב לומר לך שאם היו שואלים אותי והייתי יכול להביא תוכנית שאומרת כך: בוא נראה את שדה התעופה לא כמשהו שמשרת ישראלים שטסים לחוץ-לארץ, אלא כשער הכניסה לתיירים, ולכן נעביר אותו למשרד התיירות, או לפחות ניתן למשרד התיירות אמירה מרכזית במה שקורה בו; ובוא נראה את נושא הוויזות וההיתרים לא כסוגיה שנוגעת רק למניעת כניסה של אנשים שאנחנו לא רוצים שייכנסו לכאן או יישארו כאן, אלא כמנוף או כמשהו שצריך לסייע בהבאת תיירים או בהסרת חסמים, ולכן נעביר את האחריות לעניין הזה למשרד הזה, או לחלופין ניתן למשרד התיירות איזשהו מעמד משמעותי בעניין הזה; ובוא נעביר את נושא תנאי ההעסקה בבתי-המלון, או הכּשרות, כמו שדיבר חבר הכנסת שטרן, נשים את כל הנושאים האלה תחת כנפי משרד התיירות – אתה מתאר לעצמך שלא רק שאני אשמח לעשות את הדבר הזה אלא אני מוכן להוביל אותו במלוא העוצמה והכוח.
הוא לא יושב כאן, אבל אני רואה את כיסאו של השר ישראל כץ. אני לא בטוח שהוא ייענה מייד להצעה הזאת ויעביר אלי את רשות שדות התעופה.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
– – –
<היו"ר מאיר כהן:>
או את נושא הכּשרות.
<שר התיירות יריב לוין:>
יש לי איזה צל של ספק שהשר אזולאי יסמיך אותי עכשיו לטפל בנושא הכּשרות – –
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
– – – זה לא מה שאמרתי. זה לא מה שאמרתי.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – וגם משרד הפנים כנראה לא יפקיד בידי – – –
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
זה ממש לא מה שאמרתי.
<שר התיירות יריב לוין:>
לא, חבר הכנסת פורר, אני אומר בשיא הרצינות – – –
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
מנכ"ל משרד העלייה והקליטה מחזיק בתוך שדה התעופה את הטרמינל שלו – –
<שר התיירות יריב לוין:>
גם אנחנו, גם אנחנו.
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
– – שדרכו עוברים, ואפשר להגיע להסכמה – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
גם אנחנו. חבר הכנסת פורר, אני יכול לומר לך, אני קיימתי סיור ברשות שדות התעופה – – –
<עודד פורר (ישראל ביתנו):>
– – – להסיר חסמים – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
לא, לא. זה נעשה כל הזמן. נפגשתי עם הנהלת הרשות. אגב, קיבלתי שיתוף פעולה מצוין, ואנחנו מטפלים בהסרת הרבה מאוד חסמים, מנושאים שנראים פעוטים, של שילוט ונראוּת בשדה התעופה עצמו, ועד נושאים של טיפול באנשים שמעוכבים, נושאים של הפחתת אגרות, נושאים של הפיכת טרמינל 1 לנוח יותר לחברות low-cost. אני יכול לתת לך פה באמת רשימה ארוכה – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
אדוני השר, אנחנו נסתפק בזה.
<שר התיירות יריב לוין:>
האמן לי, כל חסם, אני מטפל בו נקודתית. אגב, אותו דבר מול משרד הפנים בנושאי ויזות. השגנו כבר הקלות משמעותיות לוויזות מסין, ואנחנו עושים פעולות עם מדינות נוספות. אם כוונתך לכך, אני אומר לך, הדבר הזה נעשה באופן שוטף, בסך הכול גם בשיתוף פעולה טוב.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת פורר. חבר הכנסת אייכלר – בבקשה, אדוני.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, כבוד השר לוין, אני רואה את ההתלהבות כשאתה מדבר על משרד התיירות כאילו אתה לא עובר למשרד הכלכלה, כי משרד התיירות נראה כמלון אורחים ששרים מתחלפים בו מדי שנה-שנתיים.
<שר התיירות יריב לוין:>
אני יכול לומר לך, חבר הכנסת אייכלר, שלמדתי שכנראה אני יכול לעזור לתיירות הרבה יותר ממשרד הכלכלה, אפרופו נושאי הרגולציה שדיברנו עליהם קודם.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
עכשיו לשאלתי, אדוני השר.
<שר התיירות יריב לוין:>
את הנאום הזה היית צריך לשאת כשראש הממשלה כאן. אין טעם כשהוא איננו כאן.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
טוב. השאלה שלי היא כזאת: האם המדינה עומדת להשקיע מאות מיליונים בעפר חוף ים-המלח כדי לתחזק את בתי-המלון הפרטיים שבשליטת בעלי הון, בגלל נזק שנגרם להם בגלל כריית משאבים בידי חברות ענק שמייצרות פוספטים וכו'? אם כן, מדוע אזרח שמרוויח את שכרו בעמל רב חייב לשלם מס ולממן נזק שגרמו גורמים עסקיים לגורמים עסקיים אחרים. האם אין פה עוול? והשאלה השנייה, האם מדינה שמשקיעה בחולות של ים-המלח, ומדובר במאות מיליונים, מותר לה לגבות מסים על מוצרי מזון ומחיה ממיליוני ילדים וקשישים עניים, שהם יממנו את הנזקים שגרמו גורמים עסקיים לגורמים עסקיים?
<שר התיירות יריב לוין:>
תודה, חבר הכנסת אייכלר. ראשית, אני מוכרח לומר שמכל השרים שייצגתי מעל הדוכן עוד לא יצא לי, למזלי, לייצג את שר האוצר. והשאילתה שלך דווקא צריכה להיות מופנית אליו, כי האמת היא שההסכם שישנו בעניין הזה הוא הסכם בין המדינה לבין חברת כי"ל, והוא נוהל והובל על-ידי משרד האוצר והחשב הכללי. אנחנו לא חלק מההסכם הזה, כמשרד התיירות. זה נכון שהביצוע בפועל של הפרויקט נעשה על-ידי – הפרויקט הזה, יש לו כמה מרכיבים וחלקים, ויש בהחלט מעורבות של החברה להגנות ים-המלח, אבל התקציב הוא תקציב אוצרי וההחלטות הן החלטות שהתקבלו על-ידי משרד האוצר. צריך גם לומר שהרוב המוחלט של עלויות ההגנה על החופים ועל בתי-המלון משולמות וחלות על חברת כי"ל ולא על אוצר המדינה; גם את זה צריך לומר.
ואני מוכרח לומר לך עוד דבר, וזה בוודאי חורג מגדר העיסוק של משרדי, אבל מאחר שאני מאמין בזה בכל לבי אני אומר את זה. אני חושב שלחברת כי"ל ובוודאי ל"מפעלי ים-המלח" יש חשיבות עצומה. נדמה לי שיש כאן יושב-ראש שיכול לתת על זה הרצאה יותר טובה ממני – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
שום ספק. שום ספק.
<שר התיירות יריב לוין:>
אוי לנו ואבוי לנו אם המפעלים האלה לא היו קיימים. אני חושב שמה שהם נותנים לתושבי הדרום – – –
<היו"ר מאיר כהן:>
סליחה שאני מפריע לך, אדוני השר, אבל אני תמיד אומר: טול את כי"ל מהנגב – סגור את הנגב.
<שר התיירות יריב לוין:>
נכון, חד-משמעית. אני גם אגיד יותר מזה. אני לא נבהל מזה שאנשים מקימים מפעלים ומרוויחים כסף, בעיקר כאשר הם עושים את זה תוך שהם משלמים משכורות גבוהות ונותנים תנאי עבודה למי שעובד אצלם ובדרך הזאת מרימים אזור שלם. ואני חושב שצריך בעניין הזה להיות מאוד זהירים. ולכן גם, בשעתו התקבלה ההחלטה לא לסגור את המלונות – כי גם זה היה פתרון – משום שגם אז היינו מאבדים מקורות פרנסה משמעותיים מאוד. מי שיבקר היום באזור ים-המלח יראה באמת שינוי דרמטי שיש שם, חופים חדשים – –
<היו"ר מאיר כהן:>
– – –
<שר התיירות יריב לוין:>
– – כל האתר נראה אחרת לגמרי ממה שהיה קודם, וזו הזדמנות להודות לכל אנשי החברה להגנות ים-המלח על הפעולה היוצאת מן הכלל שלהם בעניין הזה. ואנחנו ממשיכים בפיתוח שם. יש עוד הרבה דברים לעשות. אני הייתי שם רק בשבוע שעבר, ואני מוכרח לומר לך שנדרש באופן דחוף להקים שם מרכז מסחרי רציני כדי שלאנשים שם תהיה אפשרות גם לבלות ולעשות קניות, וגם מי שעובר בדרך יעצור שם.
מה שאולי הכי חשוב, ולשם אנחנו הולכים – אנחנו נוציא מכרזים להקמת בתי-מלון חדשים. זה יגרום שגם ישפצו את הקיימים. גם להם, אגב, יש הרבה מאוד בעיות. אחת הבעיות הכי קשות: בעיה של עובדים, בעיה של היעדר נגישות של תחבורה ציבורית. בכל הנושאים האלה אנחנו מנסים לטפל, אבל בסך הכול, אני חושב שההסדר הקיים הוא הסדר מאוזן מבחינה כספית, הוא הסדר ששומר על המפעלים, שומר על המלונות, מאפשר את הפיתוח, גם של המפעלים וגם של המלונות, מאפשר לשמר את מקורות התעסוקה הכל-כך חשובים האלה בנגב; ובסך הכול גם מושך לכאן הרבה מאוד תיירים. אני יכול לומר לך שים-המלח הוא בוודאי במקום השני לפחות מבחינת מידת האטרקטיביות שלו כלפי התייר הפוטנציאלי שמגיע לישראל.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. בבקשה.
<ישראל אייכלר (יהדות התורה):>
אין שום ספק בחשיבות של כי"ל ואין שום ספק בחשיבותם של המלונות וחשיבותה של התיירות. שאלתי הייתה מופנית לגבי אותו סכום שאיננו השקעה של חברות גדולות שמשקיעות בחברות תיירות. אין שום בעיה. ההפך, צריך לעודד שבעלי הון שמוציאים מהאדמה דברים חשובים מאוד, לטובת הנגב ולטובת המדינה, יממנו את ההוצאות של המלונות והעסקים של אותם בעלי הון שעושים עסקים. השאלה שלי הייתה בדלתא שבין מה שהמשקיעים משקיעים מהונם לבין מה שאתה לוקח – אתה כנציג הממשלה, ולא מעניין אותי אם אתה שר התיירות או שר האוצר, שאלתי נוגעת אליך כחבר הממשלה – על הדלתא של הכסף שנלקח מעניים כדי לממן את הנזק שגרמו אנשי עסקים לאנשי עסקים. אני בעד שישבו מתכננים ויעשו תוכנית עסקית שתממן את המלונות ותאפשר לכי"ל לפעול, אבל לא על חשבון עניים שצריכים לשלם ממסיהם את אותה מערכת עסקית. זה פשוט עושה שכל.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה.
<שר התיירות יריב לוין:>
חבר הכנסת אייכלר, אני לא מקבל את הצגת הדברים הזאת, אני מוכרח להודות. אני לא רואה את הדברים כך. הרי מדינת ישראל תומכת גם במפעלי היי-טק, ומדינת ישראל תומכת בהרבה מאוד יזמויות אחרות, וטוב שכך, מהסיבה הפשוטה שאחרת הן לא היו קמות. לבוא ולומר שכל פעם שאתה נותן תמיכה למפעל עסקי, בין אם הוא מלון, בין אם הוא "מפעלי ים-המלח" ובין אם הוא חממה טכנולוגית שבה פועלים מפעלי היי-טק, באופן הזה אתה גוזל את הכספים מפיהם של העניים – בעיני זה לא נכון. אגיד לך את האמת: אני חושב שההפך הוא הנכון; אם יש למדינה דרך להקצות משאבים לסייע לאוכלוסיות המוחלשות יותר, המשאבים האלה נובעים מכך שיש לנו את כל הגורמים היצרניים האלה, שהמדינה עוזרת להם לעמוד על הרגליים ועל-ידי כך הם מעסיקים עובדים, משלמים מסים, מביאים תיירים, מכניסים הכנסות לקופת המדינה, וההכנסות האלה עולות פי כמה על ההשקעות.
ואני יכול לתת לך שוב דוגמה מתחום התיירות. צריך להבין שכל תייר שמגיע למדינת ישראל משאיר כאן 5,500 שקל בממוצע; כלומר, מיליון תיירים משאירים כאן 5.5 מיליארד שקלים. אם מגיעים אלינו, כמו שאמרתי קודם, קרוב ל-3 מיליון תיירים, גם במספרים הלא-מזהירים האלה, עדיין מדובר בתוספת הכנסה של 13–14 מיליארד שקל מדי שנה לקופת מדינת ישראל. האמן לי שהיא עולה מונים רבים מאוד על כלל ההשקעות. אני יכול להגיד לך, ההשקעות במלונות בשנה הן 160 מיליון שקל; ההשקעות של כל מה שנעשה בים-המלח מגיעות בערך לרבע מיליארד שקל בשנה; תוסיף לזה השקעות באתרי תיירות – עוד 160 מיליון שקל; תוסיף לזה השקעות בשיווק, תוסיף הכול, לא תגיע אפילו ל-10% מכלל ההכנסות שאנחנו מכניסים בשנה אחת.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה.
<שר התיירות יריב לוין:>
ולכן, צריך להבין שבשביל שיהיה למדינה מאיפה לתת, היא מוכרחה שיהיו מקורות הכנסה, ואת הדבר הזה עושים על-ידי פיתוח תעשייה, ועל-ידי פיתוח תיירות, ועל-ידי פיתוח היי-טק, ועל-ידי פיתוח משאבי הגז. ובמקום שבו המדינה צריכה להתערב ולסייע כדי שתהיה כדאיות כלכלית להמשיך בייצור ולהמשיך להביא את התוצאות, למשוך את התיירים ולייצא את היצוא מ"מפעלי ים-המלח", אני חושב שנכון וטוב שהמדינה עושה את הדברים האלה.
<היו"ר מאיר כהן:>
תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – לא נמצא. תמו השאלות. בכל זאת יהיה אפשר לשאול את השר – מי שיבחר, כמובן – שאלות בנושא עידוד התיירות לעיר אילת, ייעול הליכי התכנון והבנייה להגדלת היצע ומגוון תשתיות האכסון התיירותיות והעלאת מוכנות תעשיית התיירות להתמודדות עם משברים גיאו-פוליטיים. אם מישהו מרגיש צורך לשאול את השר – אני חושב שמיצינו את הנושאים האלה בשאלות. אם לאו, אז תודה רבה, אדוני.
<שר התיירות יריב לוין:>
על זה נאמר תודה, אבל אני לא הולך לשום מקום.
<היו"ר מאיר כהן:>
יש עוד שאילתות, סליחה. בדיוק, תודה על השלב הזה. תודה על השלב הזה. אני חייב לציין שהתשובות היו מנומקות. זה היה דיון טוב.
<שאילתות ותשובות>
<היו"ר מאיר כהן:>
תשובות בנושא – כן. השר – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
הנה, חזונו של חבר הכנסת אייכלר התגשם הרבה יותר מהר מן הצפוי.
<היו"ר מאיר כהן:>
השר המקשר בין הממשלה לכנסת יענה על השאילתות האלה בשם שר הכלכלה והתעשייה. חברת הכנסת קסניה סבטלובה – איננה. חבר הכנסת מיקי לוי: מינוי ממונה על הגבלים העסקיים – בבקשה, אדוני.
<246. מינוי ממונה על ההגבלים העסקיים>
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני זוכר לך חסד של תקופה לא ארוכה במשרד התקשורת. צר לי שאנחנו מעמיסים על כתפיך – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
לא, לא, חבר הכנסת לוי, תאמין לי, לא הייתי במשרד התקשורת אפילו יום אחד. זה שאני עונה כאן כל הזמן על שאילתות בעניין הזה, זה נכון. הייתי במשרד לביטחון פנים, לא בתקשורת.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
וממונה על התקשורת לאיזה יום.
<שר התיירות יריב לוין:>
לא לא, לא.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
לא?
<שר התיירות יריב לוין:>
לא.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אוקיי, אז אני – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
אל תיתן רעיונות. אל תיתן רעיונות.
<חיים ילין (יש עתיד):>
– – – כמוך, אתה צריך ממשלה של חמישה שרים, פתרת את כל הבעיות במדינה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אם לא תענה לי, אני אבין את זה.
<שר התיירות יריב לוין:>
לא, לא, אני אענה על הכול.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
תשתדל. העסקה המתגבשת בין "גולן טלקום" ל"סלקום", שאני מאוד מוטרד ממנה – פורסם כי המועמדים לתפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים נשאלו במסגרת הריאיון לתפקיד על עמדתם בנושא, וזה רע בעיני. אם אתה יודע, זה בסדר.
רצוני לשאול:
1. האם נשאלו המועמדים בנוגע לעמדתם לעסקה? רק כן או לא או לא יודע.
2. אם כן – מדוע?
3. אנחנו בלי ממונה על ההגבלים. זה ממש לא טוב למדינת ישראל; מתי זה ייסגר?
<שר התיירות יריב לוין:>
קודם כול, תודה רבה, חבר הכנסת לוי, אבל אתה לא צריך לעשות לי הנחות. זה בסדר, בדקתי, ויש לי תשובה מסודרת. ב. אני רק אצטרך שאתה תעיד שלא הזמנתי ממך את השאלה כדי שיהיה לי תירוץ ללמוד את המשרד. זה לא המצב. אני אענה לגופו של עניין.
1–2. קודם כול, נכון, המועמדים אכן נתבקשו להתייחס בראיונות לאפשרות המיזוג בין החברות ולומר מה דעתם המקצועית על מהלך זה. השאלה נשאלה עוד לפני שהחברות הודיעו בתקשורת על המיזוג, כשאלה היפותטית אפשרית, במטרה לבחון את דרכי החשיבה של המועמדים ואת הבנתם את המורכבות הקיימת בהחלטות וסיטואציות שהממונה על ההגבלים העסקיים מתמודד אתן.
מיותר לציין שאין כאן תשובה נכונה אחת על שאלה מסוג זה. שאלות של אקטואליה מקובלות בראיונות עבודה, כידוע, על מנת לבחון דרכי חשיבה ויכולת ניתוח והתמודדות עם סיטואציות והחלטות שהתוצאות שלהן עדיין לא ידועות.
3. בעניין ועדת האיתור, היא נמצאת בשלבים מתקדמים בהליך. מטבעם של דברים, זה הליך מורכב, לא פשוט, לאחד התפקידים, כפי שציינת, החשובים והרגישים במשק. משרד הכלכלה פועל על מנת להשלים את ההליך הזה בכובד ראש. גם אם יתמהמה עוד קצת, בסופו של עניין יהיה לנו ממונה על ההגבלים העסקיים, והדברים בעניין הזה ישובו להתנהל באופן מלא, כפי שצריך להיות.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. אני מבין שחבר הכנסת נחמן שי לא נמצא; יש לו שתי שאילתות. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – לא נמצא. הסתיים פרק השאילתות.
אנחנו עוברים עכשיו לחקיקה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
מתי אדוני – – – את שר הכלכלה?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תקראו להם בבקשה.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
מה? מה?
<מיקי לוי (יש עתיד):>
השר חובש את כובע – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
האמת, ששלחתי לו סמ"ס. הנה, הוא הגיע. אנחנו נאפשר לך, חבר הכנסת נחמן שי. השאילתה שחבר הכנסת נחמן שי שאל את שר התקשורת בנוגע לשמות מתחם בישראל; בבקשה, חבר הכנסת נחמן שי, שאל את שאילתתך.
<112. שמות מתחם בישראל>
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, תחום הקצאת שמות מתחם תחת שם ישראל הוא הנושא. התחום פועל בישראל זה שנים ללא הסדרה נאותה בחוק.
רצוני לשאול:
1. האם תחום זה יוסדר בחוק?
2. האם ייקבע בחוק כי המדינה הנה בעלת הזכויות לכינוי המען המדינתי של ישראל?
3. האם ימונה רשם שמות מתחם בישראל והקצאה בפועל על-ידי גוף ציבורי מפוקח? תודה.
<שר התיירות יריב לוין:>
תודה על השאילתה, חבר הכנסת שי, בנושא באמת מעניין. אנחנו כל כך רגילים להשתמש באינטרנט, ובאמת מעניין איך הדבר הזה עובד בנקודה הזאת. אחרי הבירורים שעשיתי, להלן התשובה:
בהתאם למפורט במסמך מדיניות ורישוי שירותי אינטרנט, שנחתם על-ידי שר התקשורת דאז מר ראובן ריבלין, הוגדרו פעולות ושירותי אינטרנט אשר דורשים רישיון ממשרד התקשורת. בנוסף, הוגדרו סוגי פעילויות בענף האינטרנט אשר יוסדרו באמצעות הסדרה עצמית, ובהם פעילות שנקראת ניהול מרחב כינוי המען בסיומת il, שמשמעותו ניהול והקצאה של שמות מתחם תחת כינוי המען של ישראל. דהיינו, נקבע כי יתקיים תהליך שבו בעלי העניין בקהיליית האינטרנט הישראלית יגבשו בכוחות עצמם ובשיתוף הציבור פעילויות הסדרה עצמית לניהול והקצאה של שמות מתחם המסתיימים בכינוי המען של ישראל il.
מנגנון זה – ואני חושב שזה מאוד מעניין; מדובר במנגנון של הסדרה עצמית בענף האינטרנט, ובפרט לגבי ניהול מרשם שמות המתחם תחת הסיומת הלאומית – קיים במדינות מערביות רבות, כדוגמת אנגליה: ניהול הסיומת uk, וגרמניה: ניהול הסיומת de. במדינות אלה הוקמו הגופים אשר מנהלים את מרשם שמות המתחם בהסכמה על-ידי כלל בעלי העניין, ללא מעורבות ממשלתית, ומתוך מטרה לשמור על נייטרליות ושימוש שוויוני ברשת האינטרנט.
בישראל מנהל איגוד האינטרנט הישראלי – שהוא כמובן מלכ"ר – את מרשם השמות תחת כינוי המען של ישראל il. הקצאת שמות המתחם מתבצעת בפועל על-ידי רשמים מסחריים, הפועלים על-פי כללים המוסכמים בינם לבין איגוד האינטרנט הישראלי. בנוסף, קיים באיגוד האינטרנט מנגנון בוררות לפתרון קונפליקטים מסחריים או אחרים לעניין הקצאת שמות מתחם. הרשמים מבצעים את הקצאת כל שמות המתחם המסתיימים בסיומות הבאות: ac.il, k12.il, org.il, co.il, net.il, muni.il. בנוסף, שמות מתחם המסתיימים ב-gov.il מוקצים על-ידי תהיל"ה, ושמות מתחם המסתיימים ב-idf.il מוקצים על-ידי צה"ל. בסך הכול רשומים כיום כ-230,000 שמות מתחם תחת שם ישראל בשרתי המחשוב של איגוד האינטרנט הישראלי. רשת השרתים של האיגוד פועלת על-פי הנחיות האיגוד העולמי ICANN – Internet Corporation for Assigned Names and Numbers, אשר מנהל את רשת השרתים העולמית, Domain Name System servers, שמאפשרת לגלוש לכתובות אינטרנט בכל רחבי העולם מכל מקום בעולם.
משרד התקשורת פועל להרחבת מרחב שמות המתחם גם לשפה העברית, ובמסגרת זו מוביל את תהליך אישורה של הסיומת הלאומית בעברית "יל", אשר תאפשר רישום שמות מתחם מלאים בעברית. תהליך זה מתבצע מול ארגון ICANN, באמצעות איגוד האינטרנט הישראלי, על מנת שלא לעכב את תהליך ההקצאה בלבד, אך זהותו של הגוף אשר ינהל את מרשם השמות תחת הסיומת הזאת עדיין לא נקבעה.
כחלק מתהליך בחינה של מדיניות משרד התקשורת בתחום האינטרנט וכתוצאה מהעלייה המתמדת בחשיבותה ובהשפעתה של רשת האינטרנט על הכלכלה והחברה בישראל, החל בשנת 2015 משרד התקשורת בתהליך לימוד של המדיניות הממשלתית בתחום ניהול שמות המתחם בסיומות הלאומיות במדינות מערביות בעולם – אגב, ככל שיש מדיניות כזאת באמת. במסגרת זו המשרד בוחן את ההיבטים השונים הקשורים בנושא זה, ואני מניח שלאור הלימוד הזה יכול להיות שתתקבלנה החלטות לעשות איזשהם שינויים בהסדר הקיים, שבינתיים, ככל הנראה, עובד בצורה לא רעה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה. חבר הכנסת שי, יש לך עוד שאלה בנושא הזה או שנעבור לשאילתה השנייה? עוד שאלה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
תודה רבה לך. אדוני השר, אני שמח שבזכות השאילתה צללת לתוך עולם חדש ולא טבעת. נראה לי שנחלצת. אבל אני שואל, מי אמור להגן על אותם 230,000 בעלי שמות מתחם בישראל מפני הפקעת מחירים? מהו הפיקוח הציבורי על מחירי השירות? זו שאלה מאוד חשובה. והאם אין מקום אולי להוזיל אותם כדי להגדיל בשיעור ניכר את מספר בעלי שמות המתחם בישראל, כי אנחנו רוצים שיהיו לנו יותר בעלי שמות מתחם. זו אומנם התארגנות פרטית, אני לא פוסל על הסף התארגנות פרטית, למרות שאנחנו נגד הפרטות וכו'; יכול להיות שזה רעיון טוב, אבל מי מפקח על המחיר, על העלות שלו, ומי מבטיח שהשירות הזה יצמח הלאה?
<שר התיירות יריב לוין:>
תודה. תראה, אני לא מכיר תלונות, בהיקפים משמעותיים בוודאי לא, אבל אפילו בהיקפים מצומצמים יותר, סביב הסוגיה הזאת וסביב התנהלות ההסדר הזה וסביב התנהלות מוסד הבוררות, במקרים שבהם נדרשת בוררות. בסך הכול אני חושב שההסדר הזה עובד טוב. שוב, כפי שאני אומר, בלא מעט מדינות בעולם הדברים מתנהלים בצורה הזאת.
יחד עם זאת, ברור לגמרי שאם ישנן תלונות כאלה, הכתובת שאליה יש להעביר אותן היא משרד התקשורת. אם יתברר למשרד התקשורת שמתקבלות תלונות רבות, והן גם מוצדקות והן גם לא מטופלות כפי שצריך, בוודאי יינתנו וייבחנו הדרכים כדי אולי לשנות את ההסדר הקיים. נדמה לי שכרגע זו לא הבעיה. אני לא מכיר מצב שדווקא כאן נגבים איזשהם תעריפים שהם חריגים. אבל אני אומר שוב, דלתו של משרד התקשורת – – –
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
יש רק שחקן אחד.
<שר התיירות יריב לוין:>
כן, אבל יש שחקן אחד משום שבסוף צריך מישהו אחד שמנהל ומאסדר את העניין הזה. אבל צריך לזכור שהוא פועל אל מול האיגוד העולמי, ובסך הכול תחת הסדרים – זה עניין בין-לאומי לחלוטין.
אני לא מכיר, ולא דווח לי לפחות, על איזושהי פנייה או בעיה נקודתית בסוגיית התעריפים. אני בהחלט אומר, חבר הכנסת שי, שאם יש טענות כאלה או ישנה בעיה מן הסוג הזה, אני מוכן שאפילו באמצעותי – תפנה אלי את העתקי התלונות האלה, אני אעביר אותן למנכ"ל משרד התקשורת, אני בטוח שיינתן להן מענה.
אני אומר שוב, נדמה שההסדר הקיים בסך הכול עובד בצורה טובה. אם יתברר אחרת, תמיד משרד התקשורת יכול להתערב, להיכנס לתחום הרגולטורי. אבל אני חושב שבמקום שהמערכת המסחרית מסתדרת טוב בלי רגולציה, צריך סיבה טובה להחיל רגולציה ולא לחפש את הרגולציה במקום שאפשר להסתדר בלעדיה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אבל המטרה להקטין עלויות, ואם יש לך ספק אחד – – –
<שר התיירות יריב לוין:>
השאלה שוב, האם אפשר להקטין. בכל מקרה, זה לא ספק אחד. צריך להבין, זה לא לספק את השמות. חייב להיות ניהול, כי אם יהיו שני גורמים, עלולים לתת את אותו שם לשני גורמים שונים. לכן ברור שחייב להיות גורם אחד שבסוף מאשר, ואם שניים אוחזים בשם, הוא מקיים ביניהם איזה הליך בוררות ומכריע. לכן, זה לא עניין של ספק, זה לא ספק תשתיות אלא זה גוף שמאסדר את החלוקה. לכן, יהיה בכל מקרה אחד. השאלה, אם הוא צריך להיות גוף אזרחי מסחרי חיצוני או שהמדינה צריכה להלאים את הדבר הזה. כנראה בהרבה מקומות זה לא הולאם, זה עובד דרך המערכת האזרחית. בישראל אימצו את הדגם הזה כבר לפני זמן די רב. כנראה, על-פי מה שאני מבין, לפחות, העניין עובד בסך הכול בצורה טובה. אם יתברר שמתחוללים פה דברים שאסור שיקרו ותהיינה תלונות כאלה, הן בוודאי תיבדקנה. ואם יתברר שמאיזושהי סיבה חל שינוי לרעה וההסדר הקיים לא מתאים עוד, אז ודאי שמשרד התקשורת לא יברח מאחריותו ויטפל בדברים.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אין לנו שר תקשורת, אני לא אחזור לזה, אני חושב שזה דבר שנכון לבדוק אותו מדי פעם כשהמצב הוא כזה.
<שר התיירות יריב לוין:>
אני אומר, לא מכירים, אנחנו לא מכירים בעיה כזאת. אבל אם יש, יש לך תלונות, יש טענות, אנחנו יותר מבעד לשמוע ולבדוק אותן ברצינות.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
טוב, לחבר הכנסת שי יש עוד שאילתה: הדפסת בולי ישראל על-ידי חברה פרטית בצרפת, בבקשה.
<251. הדפסת בולי ישראל על-ידי חברה פרטית בצרפת>
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
הדפסת בולי ישראל על-ידי חברה פרטית בצרפת – זה שנים בולי מדינת ישראל מודפסים על-ידי חברה פרטית בצרפת.
שאלתי:
מדוע הדפסת הבולים, או לפחות חלק מהם, אינה מתבצעת בישראל?
<שר התיירות יריב לוין:>
תודה, חבר הכנסת שי. לשאלתך: תחילה אבקש להבהיר כי מבדיקה שערכנו עם השירות הבולאי בחברת "דואר ישראל" עולה כי חלק נכבד ממוצרי השירות הבולאי כן מודפסים בארץ. למעשה, רוב מכריע של הוצאות ההדפסה של השירות הבולאי, למעלה משני-שלישים, הנו בגין עבודות הנמסרות לספקים בישראל ולא מחוצה לה.
אשר לסוגיית הבולים, אכן, עד תחילת שנת 2010 הדפיס השירות הבולאי את בולי ישראל, על-פי חוק, במדפיס הממשלתי. בינואר 2009 הודיע מינהל הרכש הממשלתי כי בעקבות החלטת ממשלה בעניין ובהתאם להמלצות הוועדה לבחינת עתידו של המדפיס הממשלתי שמינה שר האוצר דאז, תופסק פעילות הדפסת הבולים במדפיס הממשלתי.
חשוב לציין כי כבר אז דיווח השירות הבולאי כי קיים פער באיכות ההדפסה והנקבוב של בולי ישראל לעומת בולי מדינות העולם המתקדמות, עובדה שעלולה הייתה לפגוע במוניטין הטוב שיצא לבולי ישראל כנציגים נאמנים של מדינתנו בעולם בכלל ובעולם הבולאות הבין-לאומי בפרט.
בעקבות כך, ובמטרה להבטיח רציפות הדפסת בולי ישראל, אישר שר התקשורת – שוב, הכול דאז – הדפסה של בולים אד-הוק, שלא באמצעות המדפיס הממשלתי, ובאוקטובר 2012 תוקנו תקנות הדואר (דרכי השירות הבולאי) (תיקון), התשע"ג–2012, כך שתתאפשר הדפסת הבולים בידי המדפיס שאותו יבחר מנהל השירות הבולאי, בהסכמת שר התקשורת, ובלבד שהפיקוח המלא של עבודת ההדפסה יהיה בידי המנהל או בידי מי מטעמו. לעניין השיקולים לבחירת המדפיס כאמור, קובעות התקנות כי יובאו בחשבון, בין השאר, שיקולים של איכות עבודת ההדפסה, הבטחת אספקה סדירה של בולים, וכן טובת הציבור.
השירות הבולאי ערך בדיקה, והתברר כי אין בית-דפוס בישראל שיכול לבצע את כל עבודת ההדפסה – אני חוזר, כי זה חשוב – לרבות בכל הקשור לטכנולוגיות חדישות של הדפסה ונקבוב, וזאת בהתאם לדרישות הביטחון המחמירות, כנדרש בהדפסות בולים. וזה כמובן תחום שכל הזמן מתפתח. בהתאם לכך, פנתה בדצמבר 2012 חברת "דואר ישראל" לשר התקשורת דאז מר משה כחלון בבקשה לאשר את בתי-הדפוס "אנסחדה" בהולנד ו"קרטור" בצרפת, שהם בעלי אישור להדפסה ביטחונית מטעם "אינטרגרף", ארגון עולמי המטפל, בין היתר, בפיקוח על הדפסות ביטחוניות, כגון שטרות כסף ובולים. מהשירות הבולאי נמסר כי לבתי-דפוס אלה ניסיון עשיר בהדפסת בולים ושטרות של למעלה מ-100 מדינות מתקדמות בעולם. הבקשה אושרה על-ידי שר התקשורת דאז.
עוד עלה מבירורי אצל השירות הבולאי כי בשל שיקולי ביטחון ואיכות לא ניתן לבצע בבתי-דפוס – – –
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
חבר'ה, יש פה שניים וחצי ח"כים ולא שומעים את השר. לך לידה, ביטן, תשקיע.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
מי זה החצי?
<שר התיירות יריב לוין:>
אני אומר שוב, צריך לציין שבשל שיקולי ביטחון ואיכות לא ניתן לבצע בבתי-דפוס בעלי אישור להדפסות ביטחוניות כאמור רק חלק מתהליך ההדפסה – אלא את כל התהליך. דוחות, כמובן, ומעקב נעשים ומועברים כנדרש למשרד התקשורת.
אני רוצה להדגיש שכל יתר עבודות ההדפסה של השירות הבולאי, שההוצאות בגינן הן למעלה משני-שלישים מהוצאות ההדפסה שלו, נעשות בישראל. מדובר בעבודות כגון דפי מזכרת בולאיים, הדפסות על גבי גיליונות "הבול שלי", עלונים וחוזרים, כריכת דפיות הבולים, כרזות, קונטרסים, גלויות פרסום הבולים, מכתב שנתי למנויים – אני יכול להמשיך, הרשימה כמובן עוד ארוכה. לכן, אנחנו מצויים בהסדר הקיים.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה. נחמן, עוד שאלה?
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
אני מבין, אדוני השר, את הבעייתיות של הדפסת בולים, זה באמת במשפחה של נושאים מיוחדים, כמו מטבעות או שטרות וכדומה, הדפסת כסף. השאלה עוד פעם, תוך כדי מבט לאחור, האם נעשה פה מכרז? האם נבדקו הצעות? האם נבדקו עלויות? אנחנו תמיד צריכים לבדוק. עוד פעם, זה גם כמו ספק יחיד, לצורך העניין, אם כי יש שני בתי-דפוס. למיטב ידיעתי, בעיקר עובדים עם הצרפתי, לא עם ההולנדי. עוד פעם, מי מפקח? זאת תמיד השאלה. מי מקפיד שלא יהיה פה שימוש לרעה במשאבים ציבוריים?
<שר התיירות יריב לוין:>
הטיפול והפיקוח הם כמובן של השירות הבולאי. צריך, כפי שאמרתי, לזכור שבעניין הזה יש מגבלות מאוד קשות, בגלל בעיות של זיופים וביטחון וכן הלאה. ולכן ברור לגמרי שהבחירה בבתי-דפוס שהם המובילים בעולם פירושה לא לקבל את הכי זול שאפשר למצוא. אני חושב שזה מובן מאליו. אבל אני חושב שבסך הכול, בעניין הזה, מובן שהנזק מזיוף עולה בהרבה על החיסכון שאולי עלול להיות בהתפשרות או בפשרה בעניין הזה. וכמובן, כל חוזה וכל הסכם הוא מוגבל בזמן ונבדק מדי תקופה, כפי שנעשה בכל תחום אחר.
אני אומר שוב: אם יש טענה שאפשר לקבל מחירים יותר טובים אצל גורמים מקבילים, בעלי יכולת זהה; או לחלופין, אם במהלך הזמן שעבר קם בארץ פתאום גורם שיש לו טכנולוגיות ויכולות שוות ערך למה שקיים בבתי-הדפוס האלה, עם ההכרה הבין-לאומית וכל האישורים הנדרשים, ויש אולי מקום לשקול מחדש עבודה גם באמצעותו, אני אומר שוב: תביא – בשמחה – את הדברים האלה; אני אפנה אותם – גם למנכ"ל המשרד, ודרכו לגורמים המקצועיים הרלוונטיים. אני בטוח שהם ייבדקו בנפש חפצה.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
תודה רבה.
<שר התיירות יריב לוין:>
תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני שר התיירות. אתה משוחרר מתפקידך.
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
השר המתאם.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו עוברים עכשיו – מה?
<נחמן שי (המחנה הציוני):>
הוא השר המתאם. הוא לא ענה בתוקף תפקידו כשר התיירות.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
קודם הוא גם ענה בתפקידו כשר, לפני שבאת.
<הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 41), התשע"ו–2016>
[מס' כ/608; "דברי הכנסת", חוב' י"א, עמ' 7922; נספחות.]
(קריאה שנייה וקריאה שלישית)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 41), התשע"ו–2016, לקריאה שנייה ושלישית, כולל לוח התיקונים להצעת החוק. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכנסת דוד ביטן. בבקשה.
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
כבוד היושב-ראש, מדובר בתיקון לחוק הכנסת בעניין השדלנים, ואני תמיד מוסיף תי"ו, דרך אגב, שתדלנים; לא יודע למה החליטו שזה בלי תי"ו, אבל לא משנה. קריאה שנייה ושלישית; היא מוגשת מטעם ועדת הכנסת.
אנחנו מדברים פה על תיקונים לחוק, חוק הכנסת, בעניין הזה. כבר ב-2012 היו תיקונים, ואנחנו הוספנו תיקונים שאנחנו חושבים שהם משמעותיים לעניין הזה.
ההצעה הזאת, ההצעה, ההכנה בוועדה, אושרה פה-אחד על-ידי חברי הוועדה.
ההצעה באה להגביר את חובת השקיפות ולקבוע כי שדלן הנוכח בישיבת ועדה של הכנסת, במשכן הכנסת או מחוצה לו – זה שינוי שלא היה בחוק הקודם – יהיה חייב להירשם בפרוטוקול הישיבה בציון שמו ופרטי הלקוח שהוא מייצג בישיבה. כמו כן, יהיה עליו לציין פרטי לקוחות קבועים, נוספים, שלו או של חברת השדלנים שבה הוא עובד, שנושא הישיבה נוגע להם באופן ישיר. הכוונה שאם הוא בא לייצג, סתם לדוגמה, את "רציו", אבל הוא מייצג גם את תשובה, אז ברור שהנושא גם משפיע על תשובה, ולכן הוא יהיה חייב לציין גם את זה וגם את זה, שהוא בא לייצג גם אותם.
תיקון נוסף קובע: כאשר שדלן פונה בכתב או בעל-פה לחבר הכנסת או לעובד הכנסת או ליועץ פרלמנטרי או לעובד סיעה – הוספנו בחוק גם עובד סיעה, מה שלא היה קודם – או מדבר בוועדה, יהיה עליו לציין לא רק את עובדת היותו שדלן ואת פרטי הלקוח שבשמו הוא פונה, כקבוע היום, אלא גם מה האינטרס הישיר שהוא מבקש לקדם. זו התוספת: גם עובד הסיעה וגם האינטרס הישיר שהוא בא לקדם.
סעיף נוסף בא לקבוע כי יושב-ראש הכנסת, המעניק היתרי כניסה לכנסת לשדלנים, יקבע מתחמים מסוימים במשכן הכנסת שאליהם תיאסר או תוגבל כניסתם. היום יש את זה בהוראות נוהל; היושב-ראש, במסגרת חוק המשכן, עושה את זה. אנחנו ביקשנו שנכניס את זה גם לחוק הזה, על מנת שלא יהיה מצב שיושב-ראש הכנסת לא יקבע מתחמים כאלה, אם הוא יחליט לא לקבוע.
תיקון נוסף שמציעה הוועדה: לקבוע תקופת צינון של שישה חודשים למי שהיה יועץ פרלמנטרי ורוצה לעבוד כשדלן, ובלבד שעבד כיועץ פרלמנטרי לפחות שנה אחת ברציפות. חובה זו לא תחול על מי שכבר קיבל היתר לפעול כשדלן עד תחילתו של החוק.
יש הרבה מאוד עוזרים פרלמנטריים שהולכים להיות שדלנים. לח"כים יש מגבלה של שנה. אנחנו חשבנו שראוי שגם העוזרים, שיש להם השפעה וקשרים עם הח"כים, שגם הם יעברו תקופת צינון – אומנם פחותה, אבל יעברו תקופת צינון.
תיקונים נוספים עניינם איסורים החלים על שדלנים וסמכות הוועדה בראשות יושב-ראש הכנסת המוסמכת לדון בעניינם. בהקשר זה נקבע כי שדלן לא יפגע פגיעה ממשית בכבוד הכנסת או בכבוד חבריה, ואם עשה כן, תוכל הוועדה לקבוע כי יישלל ממנו ההיתר לפעול כשדלן בכנסת או שלא יוכל להיכנס אליה. דוגמה שהייתה בעבר: היה קורס אצל חברת לוביסטים, ואחד המרצים או אחד הבעלים אמר למתמחים האלה שהוא יכול להעביר כל חוק שהוא רוצה בכנסת. זה דבר שאינו נכון, קודם כול, אבל עובדתית הוא פוגע בכבוד הכנסת, כבוד חברי הכנסת.
מוצע להעניק לוועדה גם את הסמכות לתת סנקציות על-תנאי. היום הוועדה מוסמכת רק לבטל היתר; אמרנו שבהתאם לנסיבות היא תוכל גם לתת בתחילה עונש על-תנאי.
עוד נקבע כי הוועדה בראשות יושב-ראש הכנסת תוכל לפעול בעניינו של שדלן שנחקר או הועמד לדין פלילי בקשר לפעילותו כשדלן.
מוצע כי החוק ייכנס לתוקף ב-1 בפברואר, וזאת כדי לאפשר לכנסת ולוועדות הכנסת להתארגן בהתאם. הסיבה היא שהיום בדרך כלל מעבירים פתק או דף כזה, דף נוכחות, וגם הוא לא חל על מי שנכנס ויוצא, ולא חובה להירשם. כיוון שיש חובה כזאת, מישהו צריך לבצע את העבודה. אנחנו נצטרך – אחד מעובדי הוועדה, הוא יהיה האיש שיבואו אליו, וזה מצריך התארגנות מסוימת של מנכ"ל הכנסת במסגרת הוועדות, ולכן אמרנו שהתוקף יהיה מ-1 בפברואר ולא מיידית.
הצעת החוק אושרה כאמור פה-אחד. לא הוגשו לה הסתייגויות.
לכן אבקש את אישורה של הכנסת בקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה. להצעת החוק הזו לא היו הסתייגויות, אבל היו בקשות דיבור של חברי כנסת שלא נמצאים פה, ולכן אנחנו עוברים להצבעה.
אנחנו עוברים להצבעה על החוק, כולל לוח התיקונים.
<קריאה:>
– – – שנייה?
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
בקריאה שנייה. ההצבעה החלה. נא להצביע.
הצבעה מס' 3
בעד סעיפים 1–5 – 10
נגד – אין
נמנעים – אין
סעיפים 1–5 נתקבלו.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
כן, עשרה בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 41) עברה בקריאה שנייה, כולל לוח התיקונים להצעת החוק.
אנחנו עוברים מייד להצבעה בקריאה שלישית על הצעת החוק. נא להצביע.
הצבעה מס' 4
בעד החוק – 10
נגד – אין
נמנעים – אין
חוק הכנסת (תיקון מס' 41), התשע"ו–2016, נתקבל.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
עשרה בעד, ללא מתנגדים ונמנעים. אני קובע כי הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 41), התשע"ו–2016, כולל לוח התיקונים להצעת החוק, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית והחוק ייכנס לספר החוקים.
<הצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס' 43) (קובלנות), התשע"ו–2015>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/612); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו עוברים להצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס' 43) (קובלנות), התשע"ו–2015, מטעם ועדת הכנסת – קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת דוד ביטן.
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
כן, תודה רבה. קודם כול, תודה רבה על ההצבעה הראשונה. אנחנו – – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
מה שקובע זו לא הכמות, זו האיכות.
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – – מי שנשאר.
<חיים ילין (יש עתיד):>
רק תזכור את זה. תזכור.
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
זה נכון. לא אמרתי כמות. אני מודה לכם על ההצבעה, לא לאלה שלא הצביעו – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
אופוזיציה – – –
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
– – ושלא נמצאים פה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
– – –
<מירב בן ארי (כולנו):>
– – – לקואליציה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אופוזיציה. קואליציה – – –
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
אוקיי. אני מודה גם לאופוזיציה וגם לקואליציה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
אני מודה לך.
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
במיוחד לאלה שנמצאים פה.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
יכולנו להפיל את זה בקלות.
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
ובמיוחד ליש עתיד. במיוחד ליש עתיד.
<חיים ילין (יש עתיד):>
לא, היינו יכולים להפיל את זה בלי שתרגיש.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
יש עתיד, במיוחד לחיים – – –
<דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):>
אז זה, הבאנו את זה בהסכמה. אז בהסכמה אין בעיה.
טוב, פה, האמת שהצעת החוק הזאת, פשוט היועצת המשפטית של הוועדה, גברת ארבל, הפנתה את תשומת לבי שב-2012 ניתן פסק-דין, ובית-המשפט קבע שהקובלנה הפרטית, חוק החסינות לא חל עליה; זה בלי להתייעץ, לא עם היועץ המשפטי לממשלה ולא עם היועץ המשפטי לכנסת.
אתם יודעים שבדין הפלילי יש מצד אחד הגשת כתב-אישום מידי הגופים – יועץ משפטי, משטרה וכו', ויש גם אפשרות לקובלנה פרטית בסעיפים מסוימים בחוק, לא לכל דבר; שם אזרח יכול להגיש תביעה פלילית נגד אזרח אחר. היא קבעה שזה לא חל, ועל כן היינו חייבים להביא את זה כהצעה לתקן את החוק, כי לא יכול להיות שחוק החסינות לא יחול על העניינים האלה.
בנוסף לזה, אומנם משרד המשפטים אמר בדיון בוועדה שיש לו כוונה בכלל לבטל את מוסד הקובלנה הפרטית, אבל כל עוד הוא לא מבטל, אנחנו רוצים להחיל את זה. עד שהוא יבטל, אז גם זה, בעצם – לא יהיה לו משמעות.
אז אנחנו מציגים לקריאה ראשונה את התיקון לחוק חסינות חברי הכנסת מטעם ועדת הכנסת. כיום קובע חוק החסינות כי כתב-אישום נגד חברי הכנסת יוגש באישור היועץ המשפטי לממשלה. היועץ המשפטי לממשלה בודק שלא מדובר במעשה שהחסינות המהותית חלה עליו ושמתקיימת תשתית ראייתית הולמת. לעומת זאת, החוק אינו מעניק כל תפקיד ליועץ המשפטי לממשלה לשם הגשת קובלנה פרטית על-ידי אדם פרטי נגד חבר הכנסת, למרות שמדובר בהליך פלילי לכל דבר ועניין. זה, בעצם, פסק-הדין. לא החילו את זה על הקובלנה הפרטית.
בהקשר זה חשוב להזכיר שחוק סדר הדין הפלילי קובע כי לא תוגש קובלנה נגד עובד מדינה בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה. מה שאנחנו עשינו – לקחנו את הסעיפים האלה בחוק הזה, ובעצם יישמנו אותם בהצעת החוק הזאת.
בדומה לחסינות בהגשת כתב-אישום, מוצע שלא לאפשר נקיטת הליך של קובלנה פלילית, על כל ההשלכות הנובעות מקיומו ומתוצאותיו, בלי שהעניין אושר בידי היועץ המשפטי לממשלה.
ועדת הכנסת אישרה את ההצעה פה-אחד.
אבקש מהכנסת לאשרה בקריאה ראשונה ולהחזירה לוועדת הכנסת לשם הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה רבה, אדוני. להצעת החוק הזאת יש רשימת דוברים. ויתר, לא נמצא, לא נמצא, לא נמצאת, לא נמצאת, לא נמצאת, לא נמצא, לא נמצא, לא נמצאת, לא נמצאת, לא נמצא, לא נמצא, לא נמצא. מירב בן ארי, את נמצאת.
<מירב בן ארי (כולנו):>
לא.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אה, מוותרת. עד שהגעתי לאחד שנמצא. אז רגע. נחמן ויתר. לא נמצא, לא נמצא, לא נמצא, איציק שמולי – לא רוצה, לא נמצא, יוסף ג'בארין – נוכח אך לא רוצה, לא נמצא, לא נמצא, לא נמצא, לא נמצאת, לא נמצאת. עבדאללה אבו מערוף?
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
בעד.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
לא נמצא, עיסאווי – לא נמצא, אחמד טיבי – לא נמצא, לא נמצא, לא נמצא, לא נמצא. מיקי לוי, האחרון, יש לך הזדמנות. לא? יפה. אז מי שנמצא ויתר, ומי שלא נמצא – לא נמצא.
על כן, אנחנו מצביעים על החוק הזה כרגע בקריאה ראשונה. נא להצביע.
הצבעה מס' 5
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס' 43) (קובלנות), התשע"ו–2015, לוועדת הכנסת נתקבלה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
11 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס' 43) (קובלנות) עברה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת הכנסת להכנה לקריאה שנייה ושלישית.
<הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 44) (הודעה על סיום עסקה לתקופה קצובה), התשע"ו–2015>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/611); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
אנחנו עוברים להצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 44) (הודעה על סיום עסקה לתקופה קצובה), של חברת הכנסת מירב בן ארי וקבוצת חברי הכנסת. תציג את ההצעה חברת הכנסת בן ארי, בבקשה.
<מירב בן ארי (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, חברי – אין פה חברותי, אז חברי חברי הכנסת, בקצרה, הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 44) (הודעה על סיום עסקה לתקופה קצובה), התשע"ו–2015, עולה לקריאה ראשונה. בקצרה – ההצעה טובה מאוד: כאשר אתה מתקשר עם חברת סלולר או חברת תקשורת או כל חברה שיש בה עסקה קצובה, 21 יום לפני שמסתיימת העסקה שלך מתחייבת החברה לשלוח לך מסרון ולהודיע לך שהעסקה הסתיימה, ועליך ליצור קשר עם החברה. המטרה של הצעת החוק הזאת פשוט הגיעה מהציבור: כשמסתיימת עסקה בדרך כלל מכפילים או מעלים את המחיר של המבצע, ולכן, ברגע שתקבל את המסרון, תהיה אחריות של הצרכן להודיע.
ההצעה עברה פה-אחד בוועדת הכלכלה.
אני גם רוצה להודות ליושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת איתן כבל ולצוות הוועדה.
אני קוראת לחברי הכנסת, קואליציה–אופוזיציה, להצביע. זאת הצעת חוק חשובה לנו, ובכלל לכל הצרכנים במדינת ישראל. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה לך, חברת הכנסת בן ארי. שוב יש לנו רשימת דוברים; לא אעבור על כולם. חיים ילין הוסיף את עצמו, אז אתה גם רוצה? יוסף ג'בארין לפניו. אתה רוצה להיות אחריו? אוקיי. נחמן, אתה מוותר? אז יוסף ג'בארין, ואחר כך נעבור להצבעה. בבקשה, אדוני.
<חיים ילין (יש עתיד):>
כבוד היושב-ראש, תודה, אני בעד החוק, לא באתי לדבר נגד החוק. אני גם חושב, מירב, שאת עושה עבודה בלתי רגילה, באמת, בכנסת, ולהביא חוק שהציבור רוצה אותו ולייצג אותו, זה הכי טוב שיש בעולם.
זה מתחבר, בעצם – – –
<קריאה:>
בניגוד לאחרים.
<חיים ילין (יש עתיד):>
זה מתחבר לי, כששאלו אותי על השדלנים, אז אמרתי שאני רוצה להיות הלוביסט הכי טוב שיש לציבור. זה התפקיד שלי, ואת זכית עכשיו – בחוק הזה.
אבל זה מתחבר לחוק הראשון, כי, כידוע, יש לנו אפשרות להגיד את מה שעל לבנו. דוד, אני מברך אותך על החוק, אבל אני חושב, ואני אומר לך את זה: יש היום מנכ"לים במשרדים שהיו באוצר, עברו לחברות סלולר וחזרו להיות מנכ"לים; בלי צינון, בלי כלום. אני לפעמים חושב שאותם פקידים הולכים לנהל משא-ומתן – – –
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – –
<חיים ילין (יש עתיד):>
על זה רציתי להגיד לך. זה נראה לי יותר גרוע כמעט מכל דבר שאתה יכול לחלום עליו – אנשים שעוברים מצד לצד, עושים את כל מה שצריך ואחרי זה חוזרים בחזרה. אני אומר לך, זה השקעה של 4,000 שקל לחודש, שכר מינימום, אני מוכן להיות שם, לעבור לצד השני ולקבל מיליונים ואני מסודר. למה לעשות את זה? צריך לשים גם שם.
והדבר האחרון שאני מבקש ממך – הנושא של אישורי כניסה, לא רק ללוביסטים. כמעט כל מי שמתפקד, לכל מפלגה, והוא נמצא בשלטון או לא בשלטון, מקבל פה כרטיסי כניסה. זה הבית שלנו, דרך אגב. אם אנחנו באמת רוצים לשמור על הבית – כבר פעמיים ביקשתי דיון ופסלו לי אותו; תעלה אותו אצלך בוועדה, כי זה המקום היחידי, ועדת הכנסת, שאפשר לדון בו על העניינים שלנו. אין כמעט מקום שאפשר לדון בו, רק שם. בואו נהיה שקופים, בואו באמת נעשה את מה שאנחנו צריכים לעשות למען העם הזה, ושהבית הזה יהיה הגון, הוגן וצודק, והוויכוחים יהיו רק אידיאולוגיים ולא מפלגתיים. תודה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני. חבר הכנסת ג'בארין, בבקשה. לאחר מכן נעבור להצבעה על החוק.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, תודה, האמת היא שלא תמיד יוצא לנו לתמוך בהצעת חוק ושהיא תעבור, אז לפחות צריך ליהנות מהרגע הזה ולדבר משהו לעניין.
<שר התיירות יריב לוין:>
– – – לנו לא תמיד יוצא לתמוך בהצעת חוק שכולנו תומכים בה. כל אחד והצרות שלו, אתה יודע. זה החיים בקואליציה.
<חיים ילין (יש עתיד):>
לא, בשיטה הזאת שאנחנו עובדים, אלה – – –
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
אחת החוויות המעניינות שחוויתי בוועדת החינוך שאני חבר בה, שחברי הכנסת באים ומצהירים לפרוטוקול שהם עקרונית נגד הצעת החוק שהוועדה דנה בה אבל בכל זאת הם מצביעים בעד, כי הם בקואליציה; אבל בכל זאת הם מצביעים בעד, כי הם בקואליציה.
האמת היא שההערה שלי, בכל זאת לגופו של עניין – יצא לי גם קצת לדבר עם חברת הכנסת בן ארי בסוגיה הזאת – בכל מה שקשור לתקשורת בין עסקים לבין אוכלוסיית האזרחים במדינה, פשוט צריך לשים לב למשהו שלפעמים לא נמצא בשיח – ש-20% מקהל הצרכנים הם מהחברה הערבית. ההנחה שאומרת שכולם שולטים בעברית ויודעים עברית, אצל קהל לא מבוטל היא הנחה שלא תמיד מתקיימת. לכן, הבקשה שלי היא שאולי במהלך החקיקה בוועדה, פשוט לראות את האפשרות להכניס תיקון מסוים שיכול לתת אותה הזדמנות של הודעה, אותו טקסט, בשפה הערבית. אלה לא דברים מורכבים.
אני חייב להגיד בהקשר הזה של מעמדה של השפה הערבית, שאני פוגש הרבה בעיות שלפעמים הפתרון שלהן לא מצריך הרבה עבודה, וגם לא מצריך עלות כלכלית גדולה, ובכל זאת לא נותנים את הכבוד הזה לשפה. זה מזכיר לי, למשל, תשובות סטנדרטיות של המוסד לביטוח לאומי. לפעמים אני קורא בעברית, וגם בעברית קשה להבין.
<דוד ביטן (הליכוד):>
– – – לקראת קריאה שנייה ושלישית להכניס את התיקון הזה.
<יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):>
בשמחה. אבל חשוב שכולנו נשים לב לעניין הזה. ראוי שנתייחס לנקודה הזאת. תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תודה, אדוני.
אם כן, אנחנו עוברים עכשיו להצבעה על הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 44) (הודעה על סיום עסקה לתקופה קצובה), של חברת הכנסת בן ארי, בקריאה ראשונה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 6
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 11
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 44) (הודעה על סיום עסקה לתקופה קצובה), התשע"ו–2015, לוועדת הכלכלה נתקבלה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
11 בעד, ללא מתנגדים. הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 44) (הודעה על סיום עסקה לתקופה קצובה), התשע"ו–2015, עברה בקריאה ראשונה, ותעבור להמשך הכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדת הכלכלה של הכנסת.
מירב, מזל טוב.
<מירב בן ארי (כולנו):>
תודה רבה.
<היו"ר יחיאל חיליק בר:>
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, כ"ה בטבת התשע"ו, 6 בינואר 2016, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 19:42.>