דברי הכנסת

דברי הכנסת יד / מושב שני / ישיבות פ"ז–פ"ט / א'–ג' בשבט התשע"ו / 11–13 בינואר 2016 / 14 חוברת י"ד ישיבה פ"ז הישיבה השמונים-ושבע של הכנסת העשרים יום שני, א' בשבט התשע"ו (11 בינואר 2016) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ויש עתיד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 8 1. התנערותה מהאחריות לאזרחיה; 8 2. מדיניותה בסוגיית הריסת הבתים ונישול מהקרקעות בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב; 8 3. מדיניותה הכלכלית והזנחת העולים וסוגיית הפנסיות שלהם 8 מיכל בירן (המחנה הציוני): 8 סגן שר האוצר יצחק כהן: 12 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 17 שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל: 22 יואל רזבוזוב (יש עתיד): 32 סגן שר האוצר יצחק כהן: 35 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 38 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 38 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ויש עתיד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 39 1. התנערותה מהאחריות לאזרחיה; 39 2. מדיניותה בסוגיית הריסת הבתים ונישול מהקרקעות בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב; 39 3. מדיניותה הכלכלית והזנחת העולים וסוגיית הפנסיות שלהם 39 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 39 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 40 מאיר כהן (יש עתיד): 42 סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 44 יואב בן צור (ש"ס): 45 תמר זנדברג (מרצ): 46 נורית קורן (הליכוד): 52 שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס: 52 הודעת הממשלה על שינוי בחלוקת התפקידים בין השרים 56 שר התיירות יריב לוין: 57 נחמן שי (המחנה הציוני): 57 יאיר לפיד (יש עתיד): 59 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 61 דב חנין (הרשימה המשותפת): 62 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 64 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 65 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 67 איתן ברושי (המחנה הציוני): 68 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 69 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 70 אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 72 איל בן ראובן (המחנה הציוני): 74 עיסאווי פריג' (מרצ): 75 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 76 חיים ילין (יש עתיד): 79 רויטל סויד (המחנה הציוני): 80 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 82 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 83 יעל גרמן (יש עתיד): 84 איתן כבל (המחנה הציוני): 88 יואל חסון (המחנה הציוני): 89 אלעזר שטרן (יש עתיד): 91 שר התיירות יריב לוין: 92 הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 42), התשע"ו–2016 110; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 43) 110 דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 110 עמיר פרץ (המחנה הציוני): 111 הצעת חוק תעריפי התחבורה הציבורית, התשע"ו–2016 114 השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי: 115 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 117 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 120 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 124 דב חנין (הרשימה המשותפת): 125 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 127 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 128 רויטל סויד (המחנה הציוני): 129 עיסאווי פריג' (מרצ): 130 השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי: 130 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 131 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 131 אורי מקלב (יהדות התורה): 133 נחמן שי (המחנה הציוני): 136 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 138 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 139 הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 5), התשע"ו–2016 139 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 140 הצעת חוק אמנת הבנק האסייני להשקעות בתשתיות, התשע"ו–2016 142 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 143 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 217), התשע"ו–2016 148 משה גפני (יו"ר ועדת הכספים): 148 הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו–2015 152 השר לשירותי דת דוד אזולאי: 153 הצעת חוק העונשין (תיקון – עבירות המתה ורשלנות), התשע"ו–2015 155 רויטל סויד (המחנה הציוני): 156 אראל מרגלית (המחנה הציוני): 161 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 165 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 167 עיסאווי פריג' (מרצ): 169 איתן כבל (המחנה הציוני): 170 אורן אסף חזן (הליכוד): 174 הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 25), התשע"ו–2015 179 השר לשירותי דת דוד אזולאי: 179 אורן אסף חזן (הליכוד): 180 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 183 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 184 הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 47), התשע"ד–2013 188 רויטל סויד (המחנה הציוני): 189 הצעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד–2014 – פרק ד' וסעיפים 43(ב) ו-46 191 איתן ברושי (המחנה הציוני): 192 עיסאווי פריג' (מרצ): 193 הצעת חוק חופשה שנתית (תיקון מס' 15 והוראת שעה) (הארכת תקופת החופשה לכל שנת עבודה אצל מעסיק), התשע"ו–2016 197 רחל עזריה (כולנו): 197 שר האוצר משה כחלון: 198 הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון מס' 8) (העלאת המחיר הבסיסי המשמש לחישוב המענק המותנה), התשע"ו–2016 200 אלי כהן (כולנו): 200 תמר זנדברג (מרצ): 202 איתן כבל (המחנה הציוני): 204 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 207 שר הבינוי והשיכון יואב גלנט: 211 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום א' בשבט התשע"ו, 11 בינואר 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק תעריפי התחבורה הציבורית, התשע"ו–2016; הצעת חוק קיזוז מסים (תיקון מס' 2), התשע"ו–2016; הצעת חוק הדואר (תיקון מס' 12), התשע"ו–2016. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק פ/2464/20 וכלה בהצעת חוק פ/2491/20 – הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – מסירת מידע רפואי לאחר), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק לידה בבית (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק רמת-הגולן (תיקון – ביטול החוק), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עאידה תומא סלימאן, איימן עודה, דב חנין, יוסף ג'בארין, עבדאללה אבו מערוף, אוסאמה סעדי, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה וטלב אבו עראר; הצעת חוק אזכור וציון מותם של הרוגים בענף הבנייה באתר התאונה, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת שלי יחימוביץ, אלי אלאלוף, אורלי לוי אבקסיס ושולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – הכנסות שלא יחושבו לצורך קבלת גמלת הבטחת הכנסה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת נורית קורן, יחיאל חיליק בר, מירב בן ארי, רועי פולקמן, טלי פלוסקוב, יואב בן צור, מנחם אליעזר מוזס, שולי מועלם-רפאלי, אורי מקלב, יעקב מרגי, רויטל סויד, מכלוף מיקי זוהר, אראל מרגלית, עליזה לביא, אורלי לוי אבקסיס, שרן השכל, מיקי לוי, יעל כהן-פארן, נחמן שי, איציק שמולי, איתן כבל, עודד פורר ומיכל בירן; הצעת חוק איסור אלימות בספורט (תיקון – חובת התייצבות בפני חוקר תורן), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יואל רזבוזוב, רועי פולקמן, דוד ביטן, שולי מועלם-רפאלי ומיקי לוי; הצעת חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד) (תיקון – הרחבת הזכאות להליכי נשיאת עוברים והרחבת ההגנה והשמירה על האם הנושאת), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת יעל גרמן; הצעת חוק מס ערך מוסף (תיקון – מס בשיעור אפס על אספקת מים ושירותי ביוב), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – איסור התניית היתר בהתקנת מקומות חניה ובניצול חלק קיים משטח דירה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אורי מקלב ומשה גפני; הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – שיעור דמי פגיעה), התשע"ו–2016, מאת חברות הכנסת נאוה בוקר וטלי פלוסקוב; הצעת חוק לתיקון פקודת הסטטיסטיקה (ביטול העבירה של סירוב או הימנעות למלא שאלון) התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת שולי מועלם-רפאלי, רועי פולקמן ובצלאל סמוטריץ; הצעת חוק העונשין (תיקון – החזרת הסעיף הסוציאלי כעילה להפסקת היריון), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין (תיקון – הוצאת צו פיקוח חדש לאחר תום התקופה המרבית), התשע"ו–2016, מאת חברות הכנסת יפעת שאשא ביטון ומיכל רוזין; הצעת חוק מיגון יישובי קו עימות בצפון, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת איל בן ראובן, אלי אלאלוף, יצחק וקנין, מיקי לוי, ענת ברקו, מרדכי יוגב, סופה לנדבר, אלעזר שטרן, יוסי יונה, אברהם נגוסה, איציק שמולי, איתן ברושי, יואל חסון, בצלאל סמוטריץ, יחיאל חיליק בר, אילן גילאון, איתן כבל, עמר בר-לב, זוהיר בהלול ונאוה בוקר; הצעת חוק חובת המכרזים (תיקון – חובת ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון – אי-חיוב בריבית עקב שיהוי בביצוע הליכי הוצאה לפועל), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דוד ביטן, יוסי יונה, דוד אמסלם, נאוה בוקר ויואב קיש; הצעת חוק תיעול עודפי ייצור חקלאי המיועדים להשמדה למפעלי ההזנה ולנזקקים, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק איסור מכירת צעצועים המדמים כלי נשק, התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת יואל חסון; הצעת חוק שיקים ללא כיסוי (תיקון – קביעת סכום מינימום להגבלת חשבון בנק והגבלת לקוח), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת ישראל אייכלר; הצעת חוק איסור צריכת זנות וטיפול בקהילה (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת שרן השכל; הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון – פיצויים לדוגמה בשל חוסר תום לב בבירור חבות תגמולי הביטוח), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת אלעזר שטרן; הצעת חוק חופשת לידה להורים (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הגנה על צרכנים שאינם דוברי עברית), התשע"ו–2016, מאת חברות הכנסת קסניה סבטלובה וטלי פלוסקוב; הצעת חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים (תיקון – קבלת אדם לעבודה במוסד על-ידי מי שאינו עובד המוסד), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת שולי מועלם-רפאלי, אורי מקלב, מרב מיכאלי, מיכל רוזין, עליזה לביא, רחל עזריה, יעקב מרגי ואלי אלאלוף; הצעת חוק הפרשנות (תיקון – הגדרת הפליה על רקע זהות מגדרית או נטייה מינית), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף; הצעת חוק תאגידי מים וביוב (תיקון – הקמת ועדת הנחות), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת אלי כהן; הצעת חוק לעידוד תחבורת אופניים, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין, רחל עזריה, משה גפני, איתן כבל, יעקב מרגי, יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ, עפר שלח, רועי פולקמן, תמר זנדברג, איימן עודה, יעל כהן-פארן, ישראל אייכלר, איתן ברושי, טלי פלוסקוב, אחמד טיבי, ג'מאל זחאלקה, אורי מקלב, עמיר פרץ, סתיו שפיר, אורן אסף חזן, רויטל סויד, יפעת שאשא ביטון, יצחק וקנין, יוסף ג'בארין, מאיר כהן, אוסאמה סעדי, יואל חסון, רוברט אילטוב, זוהיר בהלול, מירב בן ארי, עאידה תומא סלימאן, איילת נחמיאס ורבין, מיקי לוי, עיסאווי פריג', איציק שמולי, עבדאללה אבו מערוף, אורלי לוי אבקסיס, קסניה סבטלובה, יעל גרמן, מסעוד גנאים, יחיאל חיליק בר, זהבה גלאון, קארין אלהרר, טלב אבו עראר, נחמן שי, מרב מיכאלי, חנין זועבי, מיכל רוזין, עבד אל חכים חאג' יחיא, מיכל בירן, באסל גטאס, יוסי יונה, אילן גילאון, עמר בר-לב, עליזה לביא, מיקי רוזנטל, יעקב פרי, מנואל טרכטנברג, חיים ילין ואראל מרגלית; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – שלילת סמכותה של ועדת הבחירות המרכזית לעניין אישור או פסילת מועמד או רשימה מלהשתתף בבחירות), מאת חברי הכנסת אוסאמה סעדי, אחמד טיבי, דב חנין, מיקי לוי, עבדאללה אבו מערוף, יוסף ג'בארין ועבד אל חכים חאג' יחיא. מסקנות ועדת החינוך, התרבות והספורט בעקבות דיון מהיר בהצעתה של חברת הכנסת מירב בן ארי בנושא: תפקיד מערכת החינוך בטיפול בנשירתם של נוער הגבעות ממוסדות חינוך. עוד אודיעכם כי חבר הכנסת אברהם נגוסה ביקש להסיר את שמו מהצעת חוק מועצת הצמחים (תיקון – ביטול), התשע"ו–2015, שמספרה פ/2190/20. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ויש עתיד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. התנערותה מהאחריות לאזרחיה;> <2. מדיניותה בסוגיית הריסת הבתים ונישול מהקרקעות בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב;> <3. מדיניותה הכלכלית והזנחת העולים וסוגיית הפנסיות שלהם> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, סדרת הצעות אי-אמון בממשלה. הראשונה שבהן: התנערות הממשלה מהאחריות לאזרחיה, מטעם סיעת המחנה הציוני. מי שתנמק את ההצעה היא חברת הכנסת מיכל בירן, ומי שישיב לה הוא סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. בבקשה, גברתי. עד עשר דקות לרשותך. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, לאורך כל הקמפיין במערכת הבחירות האשמנו את מפלגת הליכוד בזה שאין לה מצע, אמרנו: איך יכולה להיות מפלגה, מפלגת שלטון, ללא מצע? אבל האמת היא שפה אני חושבת שצריך להכות על חטא – היה לה מצע. הסרטון שפרסמה מפלגת הליכוד בזמן מערכת הבחירות, סרטון ההסתה נגד העובדים, הוא למעשה המצע שלה. מי שכבר שכח – זה לא היה לפני כל כך הרבה זמן – הראו שם את עובדת רשות השידור, עובד חברת החשמל, יחד עם פעיל ה"חמאס". זה עורר סערה. אני חייבת להגיד מהכיוון השני שזה התחום היחיד שאני מאמינה לנתניהו שפיו ולבו שווים; הוא אכן אויב של העובדים במדינת ישראל. כל מי שיצא לו לחוות כחוויה אישית את שוק העבודה יודע כמה זה קשה, יודע כמה קשה האסימטריה ביחסי הכוחות בין עובד ומעביד. אני בטוחה שכל מי שצופה בנאום הזה, גם בבית בערוץ הכנסת, יש לו דימוי של התחושה הזאת שהוא עבד במקום עבודה, היה צריך ללכת לדבר עם הבוס על העלאה במשכורת או על משהו מהחוקים שקיימים במדינת ישראל ושאמורים לתת לו זכויות, והתחושה הזאת היא לא נעימה. היא לא נעימה בגלל הפער ביחסי הכוחות. אין מה לעשות – אתה צריך את המעסיק שלך יותר ממה שהמעסיק שלך צריך אותך. אבל מה? בשנים האחרונות זה נהיה מאוד טרנדי לשנוא את העבודה המאורגנת. אני מודה שהייתי אתמול בחוג בית שהנושא המרכזי בו היה התלהטות של החברים כנגד העבודה המאורגנת, ממש בזעם, ואני מודה שזה מטריף אותי, וזה מטריף אותי משתי סיבות. הסיבה הראשונה – מי זה "העבודה המאורגנת"? מי אלה העובדים? זה אנחנו. איפה אנחנו מבלים את רוב ימינו? מבלים את רוב ימינו בעבודה. כשאתם חושבים על עבודה מאורגנת אתם אולי חושבים על אלון חסן, אבל כשאני חושבת על עבודה מאורגנת אני חושבת על הקבוצה של העובדים של רמי לוי, שמנסים להתארגן עכשיו כדי שלא רק הוא ירוויח רווחי עתק אלא שגם הם יוכלו להתפרנס בכבוד, והוא מנסה ביד קשה למנוע מהם להתארגן; כשאני חושבת על עבודה מאורגנת אני חושבת על עובדי חסות הנוער, אנשים שעובדים ומשמשים כקו הביצורים האחרון שלנו, של החברה הישראלית, עם הנוער הכי קשה, בשכר שהוא לפעמים לא פחות ממעליב. הם לא עושים חשבונות, הם מסורים לילדים, לבני-הנוער, והם עושים את המשימה כמעט הכי חשובה שיש לנו בחברה הישראלית. כשאני חושבת על עבודה מאורגנת אני חושבת על עובדי חברות הסלולר, תחום שהיה ממש לא מאורגן עד לאחרונה, וראינו איך עולות ופורחות ההתארגנויות החדשות ואיך מגיבות החברות; על חברת "פלאפון", ששלחה את המנהלים לאיים על העובדים שמי שיקים ועד ימצא את מקומו במקום אחר. כשאני חושבת על עבודה מאורגנת אני חושבת על הרופאים הווטרינרים, שהנה, במהלך רפורמות המזון בחוק ההסדרים האחרון הייתה כוונה לפגוע פגיעה חמורה בזכויותיהם, לגלגל אותם מהרשויות המקומיות לאיזה תאגיד ממשלתי, כשלא ברורות הזכויות שלהם ולא ברורים הוותק והקביעות שלהם; רק בזכות זה שהם היו מאוגדים והוועד שלהם שעה-שעה נלחם על הזכויות שלהם, הצלחנו למנוע את הפגיעה בעובדים. כשאני חושבת על עבודה מאורגנת אני חושבת על העובדים הסוציאליים והפסיכולוגים המסורים שנאבקים ברפורמה בבריאות הנפש, בחירוף נפש יש לומר, וכמעט באובססיביות, אבל שלא נותנת לנו לשכוח כי כל האזהרות שלהם מתגלות כנכונות. הם אמרו שהרפורמה הזאת תגרום לכך שאנשים שקיבלו טיפול בחינם לא יוכלו לקבל אותו יותר. הם אמרו – והנה, מנכ"ל כללית מודה בפה מלא שכללית לא ערוכה לתת את הטיפול הזה בחינם לאנשים שיש להם רק משברי חיים, הם רק התגרשו, הם רק מובטלים במשך תקופה ארוכה, רק חוו משבר קשה. והנה, העובדים המסורים האלה – זה לא בשבילם, זה בשביל המטופלים, זה בשביל מערך בריאות הנפש של המדינה הזאת, נאבקים יום-יום, שעה-שעה, למען טובת כולנו. הדבר השני שמטריף אותי – הראשון היה עצם זה שאנשים מנתקים את עצמם מהעבודה המאורגנת, כאילו הם לא עובדים, כאילו זה מישהו אחר, כאילו לא כך אנחנו מבלים את חיינו; הדבר השני שמטריף אותי זה לשפוך את התינוק עם המים. נכון שיש כמה דברים שמכעיסים, ובכל מערכת יש מי שמנצל את הכוח לרעה, אבל בואו נחשוב איך היו נראים חיינו ללא העבודה המאורגנת. אתם זוכרים – לא שחיינו בתקופה הזאת – אבל אתם מכירים את הסיפורים מהמאה ה-19, מתחילת המאה ה-20, מה עשו אנשים שלא הצליחו למצוא עבודה? הם פשוט רעבו ללחם, והילדים שלהם רעבו ללחם, ואם המשפחה שלהם לא עזרה להם אז הם פשוט רעבו – עד שהגו קונספט של ביטוח דמי אבטלה, ערבות הדדית בין עובדים שבזמנים טובים שמים כסף בצד כדי שיישמר להם לרגעים קשים. עבודת ילדים, שהייתה פה בכותרות עד לא מזמן – עדיין היינו מוצאים את עצמנו במצב שבו ילדים בני שמונה משתמשים ביכולות המופלאות שלהם לעבוד במקום להיות בבית-ספר וליהנות מהילדות שלהם, לולא העבודה המאורגנת. פנסיה – אומנם הראשון שהכניס פנסיה היה ביסמרק, אבל הוא אמר את זה במפורש דווקא כאקט נגד העבודה המאורגנת; הוא אמר: בואו ניקח את תנועת הפועלים המטרידה הזאת והמתעוררת הזאת, ניקח את הדבר הכי הגיוני במה שהם אומרים וניתן להם את זה כדי שיירגעו. אבל, הכול מפני שהעובדים לא עמדו אחד-אחד מול המעסיק שלהם אלא התארגנו ביחד כדי לעמוד על זכויותיהם, כדי לתבוע את מה שמגיע להם. ומה עושה ממשלת ישראל למען העובדים? נלחמת בהם. יצאה למלחמת חורמה כאילו אלה האויבים של מדינת ישראל. דבר ראשון, לפני הכול: המדינה, במקום להתעסק בלאכוף את החוקים הנהדרים – ודוגרי, החוקים שלנו הם טובים – במקום לאכוף אותם, המדינה היא בכלל בעצמה מעסיק נצלני. לפי הנתון של ד"ר אורלי בנימין מאוניברסיטת בר-אילן, 38% מעובדי המגזר הציבורי הם עובדי קבלן. גם אם הנתון הזה לא מדויק, ויש פה אי-הסכמות – כי כל הקטע בעובדי קבלן זה שאנחנו לא יודעים מי הם ומה הם, והאי-ידיעה היא חלק מהעניין שמאפשר לפגוע בזכויותיהם – אבל גם אם זה נמוך מזה – המדינה? היא הראשונה לנצל את העובדים הכי חלשים? אנחנו מדברים על הערכות של כמעט 400,000 איש במגזר הציבורי. ולא, לא מביאים כעובדי קבלן את בעלי המשרות הבכירות עם המשכורות הגבוהות. מדובר באנשים שנמצאים בתחתית הסולם, שעושים את העבודות הכי שחורות, במשכורות הכי מעליבות – ואני כן משתמשת במילה מעליבות, כי כל מה שאנשים רוצים זה להתפרנס בכבוד. הם באים, הם עובדים, הם נותנים את נשמתם, רוצים להביא הביתה פרנסה בכבוד. אז חוץ מזה שהמדינה היא מעסיק נצלני, היא גם חושבת – הממשלה הזאת כל פעם חושבת על עוד הצעת חוק שתתעמר בעבודה המאורגנת. ושוב, העבודה המאורגנת היא הדרך היחידה של העובדים לעמוד ביחד ולעמוד על זכויותיהם. כל פעם אנחנו מקבלים הצעות חוק שבאות להגביל את חופש ההתארגנות, להגביל את השביתה כמחאה פוליטית, להגביל את היכולת לשבות שביתת סולידריות, להגביל את יכולת השביתה בשירותים החיוניים. ואני רוצה להגיד לכם כאמירה אישית, שבמדינה הזאת קורים הרבה דברים מפחידים בשנים האחרונות – הסתה וגזענות. אבל אם יש קרן אור שאני מספרת עליה כשאני פוגשת אנשים וקבוצות, זה דווקא שביתות הסולידריות; דווקא כשכל המשק, ליום אחד, עוצר מלכת ושובת שביתת הזדהות למען עובדי הקבלן, שהם חלשים ולא מאורגנים ולא יכולים להגן על הזכויות שלהם. האיום בשביתת סולידריות כזאת הוא זה שאפשר להעלות את שכר המינימום ב-700 שקלים – מאבק שעמיר פרץ ואחרים מובילים כבר שנים, אבל הפעימה האחרונה הייתה בגלל האיום של ההסתדרות להשבית את כל המשק בשביתת הזדהות. לסיום – אני רוצה להגיד, לסיים במשהו קצת אופטימי: זה לא חייב להיות ככה. באירופה קוראים למעסיקים ולעובדים ביחד "השותפים החברתיים" – בהרבה מדינות – כי מבינים שלעובדים ולמעסיקים יש אינטרס משותף. זאת אומרת, זה לא איזה ביטוי רומנטי – השותפים החברתיים. יש אינטרס משותף: למעסיקים יש אינטרס שהעובדים יהיו מרוצים ויהיו מחויבים לחברה ויעבדו הכי טוב שהם יכולים, וייתנו כתף כשהם מרגישים שהחברה בצרות; אבל לעובדים יש גם אינטרס שכשהחברה מצליחה גם יחלקו אתם את ההצלחה הזאת. יש להם אינטרס שהחברה תצליח כדי שיישארו להם מקומות פרנסה. יש פה אינטרס משותף, ואפשר לעשות את זה ביחד. לצערי הרב, הממשלה הזאת לא תפעל בכיוון הזה. היא ממשלה שמפקירה את אזרחיה, מפקירה את העובדים שלה, נלחמת בהם כאילו הם האויב האמיתי. לכן האחריות הזאת מוטלת לפתחם של המעסיקים ושל העובדים ביחד, לראות איך משנים את המצב, איך משנים את הספירלה הזאת שנכנסנו אליה, שהפכה את שוק העבודה לשדה קרב מדמם, ואיך ביחד מצליחים להוציא את החברה הישראלית ואת שוק העבודה בישראל מהבוץ הזה ומביאים לשינוי שיאפשר לכולנו לחיות חיים ראויים במדינה הזאת. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לחברת הכנסת מיכל בירן, ומתכבד להזמין את סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן להשיב על הצעת האי-אמון. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני מבקש שתענה לעניין. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מעולם זה לא היה אחרת, חבר הכנסת איתן כבל. מעולם. לא – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אתה אומר: כמו הנוסעים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא קרה בתולדות הבית. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. <קריאה:> אמן. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אמן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה תמיד עושה את זה בתחילת כל נאום כדי לרכך אותנו. כי אחרי זה, איך אפשר – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אני רוצה לזכות אותך, אחי. רק לזכות אותך. אני מזכה אותך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> איך אפשר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני סגן השר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, הנאום של חברת הכנסת המוכשרת והמצליחה מיכל בירן הוא נאום של טרום 2011. מאז – גם הזכרת את ידידי עמיר פרץ – מאז התחוללו המון המון תמורות במשק. ואני אזכיר לך אותן, בסדר? <איתן כבל (המחנה הציוני):> גם בתקופה שלא הייתם בשלטון. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, לא. במיוחד כשהיינו בשלטון. יש תאריכים – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> זהו, זה היה נשמע מוזר – – – למישהו אחר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> עם העובדות – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> עם העובדות אי-אפשר להתווכח. על כל פנים, יש פה רשימת אינוונטר, בשביל לעדכן את חברי ואת חברת הכנסת מיכל. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> הכול בסייעתא דשמיא. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הממשלה הנוכחית, עמיר – לא, אנחנו נגיע גם אליך. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> נגיע גם אליך. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אני פה. אני פה. אני לא – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הממשלה הנוכחית הספיקה מאז הוקמה לבצע צעדים רבים כדי לשפר את תנאי העסקתם של עובדי מיקור חוץ. להלן מפורטים הצעדים שהממשלה הנוכחית מבצעת ביחס לעובדים אלה – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> הייתה אתמול כתבה בפריים-טיים – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> לא, לא, לא. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> – – שלא קלטתם בכלל עובדי קבלן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> דקה, דקה. קליטת עובדים בהעסקה ישירה – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תתעמתי עם הנתונים – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – אוקיי? <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אוקיי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> קליטת עובדים בהעסקה ישירה: 1. מעבר להעסקה ישירה של כ-1,100 עובדים סוציאליים ברשויות המקומיות, בהתאם לכללי המצ'ינג הקיימים מול הרשויות; 2. הקצאת 150 תקנים נוספים של עובדים סוציאליים בהעסקה ישירה לתגבור רשויות חלשות; 3. מעבר להעסקה ישירה של עובדים ברשויות המקומיות, עבור מוקדי קליטה ליוצאי אתיופיה; 4. מעבר להעסקה ישירה של עובדי הבוקר בקרנות המחקר ועובדי הניקיון בבתי-החולים הממשלתיים בתוך ארבע שנים; 5. מעבר להעסקה ישירה של אחיות בריאות התלמיד – עמיר, כמה נלחמת על זה – העסקה ישירה של אחיות בריאות התלמיד; 6. מעבר להעסקה ישירה על-ידי הרשויות המקומיות של סייעות המתוקצבות על-ידי משרד החינוך; 7. מעבר להעסקה ישירה של עובדי האפוטרופוס הכללי; 8. יוקם צוות בראשות שר האוצר משה כחלון ובשיתוף יושב-ראש ההסתדרות אבי ניסנקורן, להמשך בחינת סוגיית כתף אל כתף; 9. שיפור תנאי השכר: החלת צו הרחבה לשכר העובדים הסוציאליים אשר תקנונם נדרש בהתאם למכרזים של משרדי הממשלה, וזאת בהתאם לתנאי השכר של עובדי המדינה והרשויות; 10. שיפור משמעותי, אדוני היושב-ראש, בתנאי השכר של עובדי קרן קרב, בין השאר בהיקף המשרה ובתנאים הסוציאליים; 11. שיפור תנאי העסקת השומרים והמנקים בבתי הספר, על-ידי מניעת פיטורים בחודשי הקיץ. נוסף על כך, בהתאם להסכם, הוחלט רק בשבוע האחרון – בשבוע האחרון – כי כלל עובדי הניקיון והשמירה במגזר הציבורי יזכו למענק חד-פעמי של 2,000 שקל, כמו עובדי המגזר הציבורי – תעשי וואו, תעשי. נוסף על כל זאת פעלה ממשלת ישראל בשנים האחרונות רבות לשיפור תנאי העסקתם של עובדי מיקור החוץ בממשלה ומחוצה לה. בהתאם לצו העסקת עובדים על-ידי קבלני שירות בתחומי השמירה והניקיון בגופים ציבוריים, שנכנס לתוקפו בנובמבר 2013, שופרו משמעותית תנאי ההעסקה של עובדים בתחומי השמירה והניקיון המועסקים בגופים ציבוריים, ובכלל זה גדל שכר הבסיס המשולם להם וניתנו להם תנאי העסקה נלווים שווי-ערך לתנאי ההעסקה של עובדי המדינה בתחום הפנסיוני, בתחום הרווחה, זכאות לקרן השתלמות ועוד ועוד ועוד ועוד. החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב–2011, שנחקק בעקבות הצעת חוק ממשלתית, מקנה הגנה יתרה וכלי אכיפה נוספים של זכויות המועסקים במודל מיקור חוץ, ובכלל זה מתן סמכויות בידי הממונה על האכיפה במשרד התמ"ת להטלת עיצומים כספיים על מעסיקים מפרי חוק. בעקבות ההבנות שהושגו מול ההסתדרות, יוטלו העיצומים הכספיים גם בגין הפרתם של צווי הרחבה בנושאי פנסיה ושכר מינימום ענפי מכוח הסכמים קיבוציים; נקבעה אחריות מינהלית, אזרחית ופלילית על מזמין שירות בתחומי השמירה, האבטחה, הניקיון וההסעדה בחצרות המזמין. החוק מאפשר הטלת עיצום כספי כנגד מזמין השירות, נותן זכות לעובד לתבוע גם את מזמין השירות במשפט אזרחי, וכן מאפשר הגשת כתב-אישום כנגד הקבלן המעסיק את העובד. נקבעה אחריות פלילית למנכ"ל של תאגיד או משרד ממשלתי או יחידת סמך של משרד ממשלתי במקרה של הפרה של חוקי העבודה של עובדיו או של קבלן שירותים, במידה שהפר את חובת הפיקוח, בהתאם להבנות עם ההסתדרות; נקבעה אחריות פלילית בגין חתימה על חוזה הפסד, כפי הגדרתו בחוק, בהתאם להבנות שהושגו עם ההסתדרות. הוסדר מקצוע חדש: בודק שכר מוסמך, אשר מעניק למזמין השירותים המסתמך על בדיקותיו הגנות בדין פלילי ואזרחי; הוסדר פרסום דבר הטלת עיצומים כספיים על מעסיק או על מזמין שירותים, בהתאם להבנות עם ההסתדרות. מה עוד תבקשי מאתנו מכורה ואין ואין עדיין? כל זה – לא היית מעודכנת. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> זה ביקום חלופי. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אם היית מעודכנת, לא היית נואמת את הנאום שלך. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> – – – ביקום – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, אחרי שעדכנתי את הגברת, את חברת הכנסת, אפשר להסיר את ההצעה מסדר-היום, ואפילו לא להצביע עליה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> להסיר אפשר רק בהצבעה, אדוני סגן השר המנוסה, חבר הכנסת יצחק כהן. אנחנו עכשיו עוברים להצעת האי-אמון מטעם הרשימה המשותפת: מדיניות הממשלה בהריסת הבתים ונישול מהקרקעות בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב. מי שינמק את ההצעה הוא חבר הכנסת טלב אבו עראר; מי שישיב לו הוא שר החקלאות ופיתוח הכפר חבר הכנסת אורי אריאל. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת – האמת שאני לא רואה אף אחד מהקואליציה – מחרימים את הישיבה או מה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר מייצג את כולנו יפה מאוד. גם סגן השר היה פה עד לפני שנייה – הנה הוא. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אני לא רואה אף אחד מהקואליציה, אני אומר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, הוא רוצה תגבור לשר. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, הערבים הבדואים בנגב הם האוכלוסייה הגדולה היחידה שעליה ניתן לומר כי רגליה עדיין אינן ניצבות על קרקע מוצקה. מאז 1948 נאבקים הבדואים לא רק להשגת הכרה מדינתית בזכות הבעלות שלהם על אדמותיהם, אלא גם לקבלת השירותים הממשלתיים הניתנים לשאר הישראלים על מנת שיוכלו לקיים חיי קהילה, עבודה ותרבות רגילים. ובעוד הבדואים נאבקים על כל אלה, ממשלות ישראל פועלות באופן עקבי כדי לדחוק אותם מאדמותיהם ולכנס אותם לתוך מספר קטן ככל האפשר של יישובים. אותם ערבים בדואים החיים ביישובים בלתי מוכרים, שהם אזרחי המדינה, מנועים מלהקים בתים אפילו מפחונים, מנועים מן הזכות הבסיסית לרשום את מקום מגוריהם בתעודת הזהות שלהם, נעדרים שלטון מקומי, מנועים אפילו מהזכות הפוליטית הבסיסית של בחירה והיבחרות לשלטון מקומי; מנועים מלקבל שירותים ממשלתיים; מנועים מלהפעיל את זכות הקניין הבסיסית של רכישה ומכירה של דיור. יתרה מזאת, הם נשלטים על-ידי גופים שהוקמו על-ידי המדינה באופן מפורש על מנת לשלוט בהם ורק בהם, בנפרד מכל שאר הישראלים, כמו מינהלת הבדואים, הגוף השולט בבדואים, שתפקידו להרוס ולא לבנות, לעקור ולא להכיר. מנהל מחוז דרום של משרד הפנים דאז, שמו דודו כהן, כתב בזמנו, וטוב שכבוד השר ישמע: קיומה של המינהלה לקידום הבדואים – הוא התכוון להריסת הבדואים. הרשות לחינוך הבדואים, מחלקת שירותי רווחה לפזורה הבדואית ואלתורים ארגוניים נוספים יוצרים אצל הבדואים את התחושה של אוכלוסייה חריגה, במובן השלילי של המושג, שאינה זכאית לטיפול ישיר ומקצועי של משרדי הממשלה השונים, כפי שקיים לגבי האוכלוסייה היהודית. מה הוא עוד אומר: חובה ליצור מצב ארגוני שבו יתקיימו עקרונות יסוד ושוויון הנהוגים במדינה בטיפול באוכלוסייה האזרחית, כמקובל ביתר חלקי אוכלוסיית המדינה. מינהלת הבדואים היום, אדוני השר, לידיעתך – מוזרמים אליה הרבה הרבה תקציבים של המדינה – בשטח, מלבד ההריסות של הבתים ונישול מהקרקעות אינה מפותחת אצל הבדואים, אינה עוזרת לבדואים, וטוב עשית, אם באמצעותך או באמצעות אחרים, שסילקת ופיטרת משם את יושב-ראש המינהלת יהודה בכר, שחגג במשך עשר שנים – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> ברשותך, אתה מדבר על אנשים שאינם פה. זה לא נכון. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> טוב, הוא מייצג את המדינה, הוא לא מייצג את עצמו. אני מדבר כמו שאני מדבר עליך, על ראש ממשלה, על כל מי שמחזיק בסמכות. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> תתקוף אותי, אל תתקוף אותו, בסדר? <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> בסדר. תנסו לחשוב, מכובדי השר, בלילות הקרים בימים אלה, מה עובר על משפחה שגרה בפחון, שהיא יחסית בת-מזל אפילו ביחס למשפחה אחרת שגרה באוהל בחורף הקשה הזה. ובאים בימי החורף והורסים בתים. לפני שלושה ימים הרסו בתים, הרסו גם מסגד – מסגד לתפילה, שאומרים בו "אללהו אכבר". אללהו אכבר על כל מי שהורס מסגדים; אללהו אכבר על כל מי שהורס בתים; אללהו אכבר על כל מי שמנשל לנו את הקרקעות – זו התשובה שלי. בימי החורף האלה הורסים בתים, משאירים את המשפחה – הבעל, האישה והילדים – בלי קורת גג. זה במדינה דמוקרטית. אם הייתה המשפחה הזאת משפחה יהודית, לא היו צריכים במקרה כזה שהורסים בית, אם הורסים בכלל אצל היהודים, במקרה כזה משאירים אותם בלי רווחה, בלי עובדים סוציאליים, בלי פסיכולוגים. האם החוק הישראלי מאפשר להרוס בית או אפילו להעביר מבית לבית בלי הסדר, בלי בית חלופי? למה רק את הבדואים, שהם אזרחים של המדינה? הם לא עלו, הם כאן מלפני קום המדינה. היום, ברח'מה – רח'מה זה יישוב בלתי מוכר ליד ירוחם – באו והשמידו יבולים חקלאיים. אנשים שהאדמה שלהם. האדמה שלהם, באו והשמידו אותם, השמידו את כל היבולים שם. ולכן, אני רוצה להגיד: (אומר בערבית: השר אורי אריאל, מה שלא תעשו – לא נהגר. היינו לפניכם ונישאר אחריכם, אם תמשיכו בדרך הזאת.) אנחנו היינו לפניכם, לפני קום המדינה. אדוני הנגב אנחנו. אדוני הנגב אנחנו. לא נהיה תושביה של שמורה שלך או של אחרים או של המדינה. אנחנו אדוני הנגב, אנחנו שם מלפני קום המדינה. מבחינת החינוך – מחצית מהבדואים בנגב חיים ביישובים הלא-מוכרים, סובלים ממחסור אדיר במוסדות חינוך ונאלצים לנסוע מספר רב של קילומטרים כדי לזכות בחינוך. רווחה – ביישובים הלא-מוכרים כמעט שאין שירותי רווחה, ואם אתה פונה לשר, שר הבריאות, שר הרווחה, שר החינוך – אדוני, צריך כאן החלטה ממשלתית, כי זו מדיניות של הממשלה. איפה החוקים הישראליים שמחוקקים, מכובדי היושב-ראש, שכל ילד זכאי לחינוך, לרווחה, לחיים מכובדים? כל ילד בישראל. הרי הבדואים הם ילדים בישראל. חוסר מענה רגשי וחוסר טיפול מייצרים מה? תופעות חברתיות שליליות, אלימות, פשיעה. הממשלה צריכה לשאול את עצמה מה מביא לכך שהמצב במגזר הערבי בכלל ובמגזר הבדואי בפרט – המצב לא נורמלי. במקום כל הזמן רק להכפיש ולהסית, בואו נשאל על הסיבות, על הגורמים לכך שיש הרבה פשיעה, יש הרבה אלימות, יש הרבה ויש הרבה. מבחינת הבריאות – מחצית מהבדואים חיים ביישובים שאין בהם שירותי בריאות, והם נאלצים לנסוע למקומות אחרים כדי לזכות בשירותי הבריאות. מדינת ישראל אינה יכולה לצעוד ללא אזרחיה הערבים, שצריכים ומבקשים להיות שווי זכויות. שווי זכויות. אני, האמת, שואל שאלה – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> וגם שווי חובות? <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> איך? <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> וגם שווי חובות? <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אז בוא נעשה עסקה: תן לי את מלוא הזכויות שלי, תקבל ממני את מלוא החובות. אתה מוכן? אתה מוכן? תענה. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אני עונה לך: יש חוק במדינת ישראל – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> תן לי את מלוא הזכויות, תקבל ממני את מלוא החובות. אתה מוכן? <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – יש חוק – תכבדו את החוק. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> איזה מין חוק? אדוני, כמו שאתה נותן לאזרח יהודי את מלוא הזכויות, אתה לא מהסס ולא מתלבט. תענה לי עכשיו. למה אתה מתלבט, מגמגם? במקום להרוס את הבתים צריך באמת – וככה פנינו לכל מיני שרים, בואו נעשה ככה הפוגה. נעשה הקפאה להריסת הבתים, ובוא נשב וננהל משא-ומתן ענייני כדי באמת – הגיע הזמן להכיר באוכלוסייה הבדואית. להכיר – הרי אתה בעצם לא רק לא מכיר ביישוב, אלא גם באדם עצמו; באזרח אתה לא מכיר כשאתה לא נותן לו בריאות, לא נותן לו רווחה, לא נותן לו חינוך. בו אתה לא מכיר, באדם עצמו. השוטר, מכובדי היושב-ראש, שהרג את סאמי אל-ג'עאר, הרג את סאמי אל-ג'עאר בדם קר. מח"ש למחרת הודו, אמרו שהירי היה מיותר, והאמת שהוא נהרג על-ידי שוטרים. אני מתפלא, לפני כמה שבועות, שבועיים-שלושה, נסגר התיק נגד השוטר הזה. נסגר התיק כאילו הוא חף מפשע, לא עשה כלום, המכובד. זה שוטר שנדמה לי שבכלל אי-אפשר לקרוא לו שהוא מייצג או שהוא מתייחס לכל האזרחים כמו שהוא התייחס לאל-ג'עאר. זה רוצח, לא חף מפשע ולא זכאי. הוא שרצח את אל-ג'עאר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני יסיים, בבקשה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> לכן, אנחנו, הבדואים, מכובדי היושב-ראש, היינו אדוני הנגב, נישאר (אומר דברים בשפה הערבית ומתרגמם:) לא נסכים להיות תושבי שמורת טבע, אלא האדמה שלנו, בה נולדנו, נישאר בה גם אחרי כל מה שתעשו. אנחנו נבנה שם ונחיה שם. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. אני מתכבד להזמין את שר החקלאות ופיתוח הכפר חבר הכנסת אורי אריאל להשיב על הצעת האי-אמון. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> מכובדי היושב בראש, חברי חברי הכנסת, יש דבר אחד שאני יכול להסכים עם המציע, עם חבר הכנסת טלב אבו עראר. ההסכמה שלי אתך היא רק במשפט אחד: אללהו אכבר, אלוהים גדול, עם זה אני מסכים. כל אחד עם האמונה שלו, אבל עם זה אני יכול להסכים אתך. כל השאר, אין בינו לבין המציאות שום קשר. ראשית, אומר תודה לעובדי הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בדרום ולעומד בראשם – שלצערי אתה הזכרת אותו, זה לא נהוג פה, אני חושב, להעלות שם של מישהו – זה ידידי יהודה בכר שמסיים את עבודתו, כי הוא הגיע לגיל הפנסיה. זאת הזדמנות פה, מעל הבמה, בעקבות דבריך, להגיד לו תודה, להוקיר את כל פעולותיו, שנעשו כדי להיטיב – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – עם האזרחים הבדואים שגרים בדרום. אומר שהאחריות בנושא ההריסות היא לא בידי הרשות והיא לא בידי שר החקלאות, אלא היא באחריות המשטרה, והיא ממלאת את חובתה לפי החוק. מי שעומד פה מעל הבמה ומציע לא לקיים את החוק, לא לכבד את החוק, אבל לקבל את הזכויות – לא נהוג כך במקומותינו. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> זה לא מה שהוא הציע. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> ואני מציע – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> להפך. להפך, אדוני השר, הוא הציע – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – ראשית, לכבד את החוק – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> תתייחס להצעה שלי. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – לא לבנות בנייה בלתי חוקית ואז לעשות מה שרוצים. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> תתייחס להצעה להפסיק להרוס בתים. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> הדבר השני שאומר פה בצורה ברורה: הזכויות מגיעות לכל אזרחי ישראל ללא הבדל, לא דת, לא מין – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> זה לא נכון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אבו עראר. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – ולא גזע. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אבו עראר. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> זה לא נכון. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> הן מגיעות לבדואים בזכות ולא בחסד. ואני אומר להם את זה, לנבחרים ולכל אחד, גם לך, אני אומר לכם את זה כל פעם: תפסיקו להתחנן על זכויותיכם, זה מגיע לכם בדין. אני הפגשתי את ראשי המועצות הנבחרים עם יושב-ראש הכנסת, והיינו בסיור יחד אתו, והייתה פגישה עם הנשיא, והיו פגישות עם שבעה שרים כדי שהקשר יהיה ישיר, לאו דווקא דרך הרשות. אני דאגתי לפגישות האלה. אלו פגישות שלא נערכו, לפי דעתי, מעולם. מעולם. אני זה שכיבד את חורה ואת ד"ר מוחמד אלנבארי, ראש העיר שם, בפתיחת שנת הלימודים. אמרתי לו: מי היה פה לפני שנה? אמר לי: אף אחד. ומי לפני ארבע? אף אחד. אף אחד לא בא. בסוף הוא אמר לי: בא מפקד המשטרה מהאזור. א. זה יפה; ב. אני חושב שאני נוהג אחרת, וזה נכון כך, לא מגיע על זה שום דבר מיוחד. כך צריך לנהוג עם האזרחים, לנהוג בהם כשווי זכויות לכל דבר ועניין, ושיקבלו את השירותים ישר ממשרד החינוך – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – וישר ממשרד הבריאות, ולא דרך הרשות. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אם אתה רוצה לנהוג אחרת – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> הרשות מנסה – אני מוכן לשמוע הערות ושאלות בסוף – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אם אתה רוצה לנהוג אחרת, תפסיק את ההריסות – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – אחרי שתגמרו לשמוע את דברי – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> תתייחס להצעה שלי. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – והכול ברשות היושב-ראש – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת טלב אבו עראר – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – עם כל הכבוד לכם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – אתה דיברת עשר דקות תמימות, תן לשר להשיב. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> תפסיק את ההריסות. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> הממשלה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת באסל גטאס – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> תקפיא את ההריסות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> – – אתה לא דיברת עשר דקות, אבל עדיין תן לשר להשיב. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אני אומר לכם בצורה ברורה, והיות שאתם חסרי סבלנות ולא רוצים לשמוע את הכול אז אני אעבור ישר להריסות. זה מה שמעניין אתכם, נדבר על ההריסות. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> זה הכי כואב. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אבל אני אדבר על ההריסות כי זה כואב לכם. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> כן, זה כואב גם לי. אז ראשית, אמרתי, זה בידי המשטרה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> 30 משפחות ברחוב. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> שנית, אני אומר לכם שהצעת האי-אמון שלכם היא בעצם הצעת אי-אמון בבתי-המשפט, ואני אסביר. אתם מתמקדים באום-אלחיראן, לא כי זה המקום היחיד – לא, אני יודע – אבל זה מעין דגל, בסדר? ככה לקחו את זה הרבה ארגונים. אני אדבר רגע על אום-אלחיראן, כי אי-אפשר לדבר על כל בית ועל כל מקרה שהיה. ראשית אומר פה – הנה, הגיע חבר הכנסת איימן עודה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> דבר על – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אני הצעתי לו בשיחה שהייתה לנו – היו לנו יותר מאחת, אבל אחת שנקרא לה מיושבת, מסודרת. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> למי הצעת? <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> הצעתי לו שנלך שנינו ביחד לאום-אלחיראן, נבקר שם, נראה את הדברים בעינינו, בלי מתווכים, ניפגש עם התושבים, הם האנשים, ונדבר. לצערי, עד היום הוא לא נענה. הלוואי שייענה. הצעתי עומדת בעינה, אני חושב שהיא נכונה – לדבר עם האנשים בשטח, לראות אותם. אמרתי לו: אתה רוצה עם תקשורת, בלי תקשורת, איך שאתה רוצה. אין לי עניין תקשורתי, אני רוצה לפתור את זה. עכשיו, תראו מה קרה באום-אלחיראן, בסדר? המקום שהפך להיות הנושא המרכזי. אני מבקש להקריא – אני אקצר, כי יש פה יותר – אבל אני מבקש להקריא את החלטת כבוד השופט יוסף אלון, נשיא בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, מתאריך 19 בנובמבר 2015 – עכשיו, לפני חודשיים, בסדר? אני מצטט – זה קטע, כמובן, מפּסָק יותר ארוך; כולם יכולים להיכנס ולקרוא את כל הפסק: עם כל הכבוד, אין אדם יכול לזעוק כי קיום צו הריסה שיפוטי חלוט – קרי, גמור, סגור – למבנה הבלתי-חוקי אשר נבנה על-ידו וכן פינויו מהמקרקעין שבהם אין לו זכות קניין, יותיר אותו ללא קורת גג, ובה בשעה לסרב במפגיע לשמוע ולדון בפתרון המגורים המוצע לו; אותו פתרון מגורים אשר רוב בני משפחתו ובני שבטו מימשו לפני שנים, והוא הפתרון הראוי לו לפי שיקול דעתה המקצועית של הרשות המופקדת על כך. סוף ציטוט. הדברים הללו נכתבו לאחר שבית-המשפט המחוזי דחה את הערעור על החלטת בית-המשפט השלום בקריית-גת לדחות פעם נוספת – זה סבב שלישי כבר – את ביצוע צווי ההריסה שבמתחם. אתם מגישים פה אי-אמון בבתי-המשפט במדינת ישראל? עד לכאן הגעתם? מה זה הדבר הזה? מה זו ההתנהלות הזאת? הלכו פעם אחרי פעם אחרי פעם. עכשיו, הגדילו לעשות – הגדילו לעשות, כי יש להם מגרשים מוכנים מפותחים ביישוב חורה; שם רוב השבט שלהם נמצא – הגדילו לעשות, והם מסרבים לדון על הפתרון הזה. ועוד הגדיל, מעבר לכך, ראש המועצה של חורה, והוציא החלטה במועצה שהוא לא יקלוט אותם. זו האחווה שיש בעדה הבדואית? זה הרצון הטוב? <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> לא לא לא – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> זה בניגוד לחוק, מה שהוא החליט – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> לא, אבל יש – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – ואנחנו לא נאפשר לשום ראש מועצה, ולא משנה אם הוא יהודי, אם הוא ערבי, אם הוא בדואי, צ'רקסי או לא יודע מה, לפעול נגד החוק. אין מצב שראש רשות יחליט שהוא לא קולט מישהו. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> לא אנחנו הצענו אדמות מדינה, לא אנחנו הצענו אדמות מדינה, בית-משפט – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> יש להם מגרשים משותפים בחורה, ואתם מסיתים אותם, זאת הבעיה. במקום שהם ייקלטו במקום הראוי להם – לפי בית-המשפט, לא לפי מה שאני רוצה, ואולי לא לפי מה שאתה רוצה, אלא לפי בית-המשפט – אתם מסיתים אותם. פעם אחר פעם אתם הולכים לשם. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מי זה "אתם"? <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אתם – חלק מחבריך לסיעה. סליחה, אני לא רוצה בהכללה. סליחה, אני אתקן: חלק נכבד מחברי הכנסת הערבים – בסדר? – הולכים ומסיתים אותם בזה שהם הולכים לשם ואומרים להם: תתנגדו לכל פתרון, תתנגדו לכל תשובה של הממשלה, תיאחזו בקרקע – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מסיתים את מי? <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> – – ושיהיו מהומות, ושיראו איך השוטרים מפנים אתכם, וכו' וכו'. זאת עשייה נגד הצדק, נגד החוק ונגד האינטרס של התושבים. זה פוליטיקה על הגב שלהם. ואני, ככל שיהיה לאל ידי, לא אתן לכם לעשות את הפוליטיקה הזאת. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אנחנו הגשנו – אני אסיים, אקצר פה את דברי – אנחנו הגשנו תוכנית ל-2016, לאוצר, שמשמעותה תוספת של כ-450 מיליון שקל למגזר הבדואי. אומנם יש תוכנית מיוחדת לשנה הזאת, אבל אנחנו חושבים שצריך להמשיך לפתח את המגזר הזה, החל בחינוך, רווחה, בריאות. הכנסנו עכשיו את מד"א ליישובים. מד"א נכנס בתוכנית תלת-שנתית ליישובים, עם נקודות הזנקה, עם כל הדברים. אני לא אפרט עכשיו את כל העשייה, אבל הגשנו תוכנית נוספת של כ-400 מיליון שקלים ל-2016 עוד, ואנחנו מכינים תוכנית חומש, כמתחייב, כי נגמרת תוכנית החומש הנוכחית. אנחנו מכינים תוכנית חומש ל-2017–2022, ויחד עם משרדי הממשלה האחרים נביא את זה למקום הרבה הרבה יותר טוב. יחד עם זאת, אני הגשתי הצעת חוק לממשלת ישראל לפני כארבעה חודשים, נדמה לי – אני מקווה שאני לא טועה בזמן; לצערי, ההצעה הזאת הורדה מסדר-היום של הממשלה תוך כדי דיון, מסיבות השמורות עם ראש הממשלה. אבל אני מקווה מאוד שבחודשים הקרובים אנחנו נביא הצעת חוק משופרת, טובה, שתעבור, כמובן – אחרי שתעבור את הממשלה, תבוא לכנסת – נקיים שיח. אני אומר פה, מעל במה זו: אין אדם, אין מנהיג ציבור, שאני לא מוכן לפגוש. נפגשתי פעמים רבות עם הנבחרים, ראשי הרשויות, נפגשתי עם נכבדים, שיח'ים, נפגשתי עם אזרחים רגילים, נפגשתי עם מגזרים שונים, הייתי בשטח בוודאי בעשרה סיורים, אולי יותר. אין מגזר שקיבל, לפחות ממני, תשומת לב כמו המגזר הזה. אני מסכים שבסוף זה נבחן וייבחן במבחן התוצאה. בינתיים התקדמנו מאוד, כולל בנושא ההשכלה הגבוהה, ובעזרת השם אנחנו נקדם את המגזר הזה כפי שמגיע לו – אנחנו לא עושים לו טובה – כפי שמגיע לו, אני מדגיש. לאור זאת, אני מבקש מהכנסת לדחות את הצעת האי-אמון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר אורי אריאל, שר החקלאות ופיתוח הכפר. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> הוא הבטיח, יש לי שאלה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא לא לא, אנחנו – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אמרתי: ברשות היושב-ראש. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זה לא שעת שאלות. עוד מעט נקבע שעת שאלות עם שר החקלאות ופיתוח הכפר. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – ההצעה שלנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים להצעת אי-אמון מטעם סיעת יש עתיד: המדיניות הכלכלית של הממשלה והזנחת העולים וסוגיית הפנסיות שלהם. מי שינמק את ההצעה הוא חבר הכנסת יואל רזבוזוב. בבקשה, אדוני. ישיב לו סגן שר האוצר חבר הכנסת כהן. <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כולכם ודאי מכירים את סיפור הילדים "סבתא בישלה דייסה". הרשו לי לספר לכם את סיפור ההמשך. הסיפור נקרא "הממשלה הרכיבה תקציב". הממשלה הרכיבה תקציב, נתנה לחרדים, נתנה למתנחלים, נתנה למקורבים, נתנה לציבור הערבי, ולעולים לא נשאר כלום. עד כאן החלק ההומוריסטי. כמו שאתם מבינים, ההמשך של הסיפור הוא בכלל בכלל לא מצחיק. בתקציב המדינה שאישרה ממשלת ישראל נקבע שמיליארדים יגיעו להתנחלויות מבודדות, מיליארדים יגיעו לציבור החרדי, שלא לוקח חלק בחובות האזרחיות, מיליארדים יגיעו למקורבים רק בגלל שיקולים פוליטיים צרים, אבל בתקציב המדינה אין אפילו שקל אחד שנועד לשפר את תנאי הפנסיה של העולים. 25 שנים עברו מאז הגיע גל העלייה הגדול לישראל, ועדיין העולים ממדינות ברית-המועצות לשעבר שעלו לישראל בגיל מבוגר יחסית נמצאים ללא פתרון כלכלי לימים שבהם יצאו לגמלאות. בין שנת 1990 לשנת 2000 הגיעו לישראל כמיליון עולים ממדינות ברית-המועצות לשעבר. כ-200,000 מהם היו אז בני 25–44. הם עבדו בעבודות הכי קשות והכי שוחקות – מאבטחים, פועלי בניין, עובדי ניקיון – ועבורם נותרו מעט מאוד שנים שבהן היו יכולים לצבור זכויות פנסיוניות בישראל ולחסוך כסף לשנים הבאות, משום שהחובה להפריש לפנסיה נכנסה לתוקף ב-2008. לנשים היו אף פחות שנות עבודה במדינה, בגלל גיל הפרישה הנמוך יותר. הם ורבים אחרים יצאו בקרוב לפנסיה ויחיו מסכום מגוחך, שאתו הם לא יוכלו להזדקן בכבוד. גל העלייה הגדול הגיע לאחר התפרקות ברית-המועצות. אלה שהגיעו לישראל אחרי שנים של עבודה, וללא חסכונות, התחילו את החיים מחדש. יחד עם זאת, העולים שהגיעו לארץ העלו את רמתה של מדינת ישראל בכל תחום; מדובר בעלייה של עשרות-אלפי רופאים, מהנדסים – חברים, תנו לי קצת – עשרות-אלפי רופאים, מהנדסים, אנשי תרבות וספורט, שבעבודתם בישראל הפכו את המדינה למעצמה שהיא היום. כשהעולים ממדינות ברית-המועצות לשעבר הביאו, עם עלייתם למדינת ישראל, את התנופה הכלכלית הגדולה ביותר שידעה המדינה בעשורים האחרונים, ידעתם לחבק אותם, נתתם להם חיבוק חם, שמחתם שאותם מיליון עולים רכשו לעצמם דירות, רכבים, מוצרי צריכה – הכלכלה זינקה. אבל מה שווה החיבוק הזה עכשיו, כשהעולים המבוגרים עומדים בפני משבר? כשאלו יגיעו לגיל הפרישה, אותה תנופה כלכלית תיפסק, וביום בהיר אחד כוח הקנייה שלהם ייגמר. הם קנו הרבה, ויום אחד ממעמד הביניים הם ינחתו לקו העוני ומאזרחים עובדים הם יהפכו לאזרחים נזקקים. אין לי ספק שגם מצבם של חלק מהפנסיונרים שנולדו כאן, בישראל, אף הוא מאוד קשה. עם זאת, חשוב להבין שיש שני הבדלים מרכזיים בין מצבם של ילידי ישראל למצבם של אלה שעלו מברית-המועצות לשעבר: ההבדל הראשון הוא בשיעור הבעלות על דירה: בשנת 2010 רק 57% מכל עולי ברית-המועצות לשעבר גרו בדירות שבבעלותם, וסביר להניח שהם עדיין ממשיכים לשלם על הדירות האלה משכנתאות, לעומת 71% מכל ילידי הארץ, שיש להם דירה בבעלותם. ההבדל השני הוא משמעותי לא פחות: גובה השכר של יוצאי מדינות ברית-המועצות לשעבר לעומת זה של כלל השכירים במשק; מדוח שהוציא המוסד לביטוח לאומי בשנת 2013 עולה שהשכר הממוצע של ילידי חבר המדינות שעלו משנת 1990 ואילך הסתכם ב-8,607 שקלים בחודש, ומדובר ב-11% פחות מהשכר הממוצע של כלל השכירים במשק, שהיה באותה שנה 9,708 שקלים. נוסף על כך צריך לזכור שלהיקלט במדינה חדשה זה לא דבר פשוט. סביר להניח שעולים רבים לא השתלבו במעגל העבודה ברגע שהם נחתו בישראל, אלא רק כעבור כמה שנים, לאחר שהלכו ללמוד, רכשו שפה, השכלה ומקצוע רלוונטי. לכן תקופת החיסכון של רובם קצרה מאוד. למותר לציין שככל שהגיל שבו העולים הגיעו לארץ מבוגר יותר, כך הסיכוי שלהם לחסוך לגיל הפרישה, לסיים את תשלומי המשכנתה ולקבל משכורת גבוהה הוא נמוך יותר. גם שילוב הקצבאות שהם יקבלו מהביטוח הלאומי ישאיר אותם כמעט ללא כל הכנסה, מאחר שהם נאלצים לשלם בממוצע כ-3,000 ש"ח לשכר דירה בשוק הפרטי. אני יודע שציבור העולים בישראל אוהב מאוד את מדינת ישראל, אבל רבים מהעולים יוצאי חבר המדינות מרגישים שהמדינה מפנה להם עורף. חוסר התפקוד של הממשלה הנוכחית יוצר תסכול גדול בקרב ציבור העולים. אף-על-פי שהם עבדו שנים רבות בחבר המדינות וגם בארץ, הם נאלצים לחפש לעצמם מקורות הכנסה בגיל מבוגר כל כך, או להיעזר בילדיהם ולקבל מהם את הכסף שאמור היה לשמש לגידול הנכדים. ראש הממשלה ושר האוצר, אתם לא שרים חברתיים, אתם לא מתחשבים בחלשים. אתם רק מגדילים את הפער הקיים בחברה. אם לא תפעלו עכשיו העולים יהפכו לנטל על המדינה ועל ילדיהם, שגם כך כאזרחים שומרי חוק אשר משרתים בצבא, משלמים מסים, מרוויחים למעלה מ-1,000 שקל פחות בכל חודש מחבריהם השכירים במשק – תגידו לי אתם, מה אתם מציעים לעולים שיוצאים לפנסיה לעשות כדי שיוכלו להתקיים בכבוד במדינת ישראל בשנת 2016? מה הם יכולים לעשות? אם אתם, שרי הממשלה, ישנים בשקט כשאתם יודעים שאתם שולחים מאות-אלפי עולים אל חיי העוני והנזקקות – איך אתם ישנים? ראש הממשלה נתניהו, אמרת שאתם לא מתעייפים, ואמרת שגם כשקשה אתם לא הולכים לישון, אבל העולים לישראל בני הדור שלי מתוסכלים. הם אומרים: ראש הממשלה שלנו לא ישן, אבל הוא גם לא סופר אותנו. הם חשים שבמשך כל שבע השנים שבהן אתה בראשות הממשלה אתה מתעלם מהם ומבעיות ההורים שלהם. ראש הממשלה, אני אומר לך, תתעורר עכשיו, לפני שהמצב יהיה בלתי הפיך; לפני שהם בלית ברירה יעזבו את ישראל ויעברו למדינה אחרת, שבה יוכלו להרוויח יותר. סוגיית החיבור למדינת ישראל של דור ילדי העולים היא בעיה שהפתרון שלה פשוט: אל תדרשו מהם לסחוב על כתפיהם את ההורים שלהם. פשוט אל תדרשו מהם לקרוס כלכלית. אם תיתנו אופק כלכלי לעולים, לא נשמע יותר על ההגירה השלילית. כמו כל אחד ואחד בישראל, גם לעולים מגיע להיות מסוגלים לגדל את ילדיהם בלי לחסוך מהם דבר. כבוד ראש הממשלה, אם במשך כל השנים שאתה מוביל את מדינת ישראל אתה לא מצליח להביא תוצאות ולספק לאזרחים ביטחון אישי, לפחות תבטיח לצעירים הללו, ששירתו בצבא, שמשלמים מסים, שאתה מטפל ודואג להורים שלהם. אני אעזור לך ואתן לך טיפ: אחרי שהשתקת את מחאת העולים מאתיופיה – לא טיפלת, השתקת – כשצעירים דוברי רוסית יחליטו שנמאס להם שהממשלה מזניחה אותם, יגיע תורם לצאת לרחובות, והמחאה שלהם תהיה אמיתית וכואבת. המחאה התחילה, אבל היא עדיין שקטה. יש לך הזדמנות למנוע מהמחאה להתפרץ. מדיוני ועדת העלייה והקליטה ומספר התקציב אני יודע שלראש ממשלת ישראל ולממשלתו אין כל תוכנית שמטרתה לדאוג לפנסיה של העולים, אין להם שום רעיון כיצד לסייע לילדים של בני דור 1.5 לעלייה שעליהם תוטל משימת המימון והתמיכה הכלכלית בהוריהם. אותם הורים שעבדו בעבודה קשה, וכנגד כל הסיכויים הצליחו והצטרפו למעמד הביניים בישראל, יהפכו בתוך יום אחד לעניים. זאת לא בעיה של העולים, זאת בעיה של מדינת ישראל. ראש ממשלת ישראל, יש אלפי עולים מבוגרים שחוששים מפני האפשרות שיזרקו אותם לרחוב. הם היו נותנים כמעט הכול כדי שיוכלו להתגורר בבית עם רטיבות בקירות, שברים בארונות וקרעים בשטיח. כפי שאמרתי בתחילת דברי, ממשלת ישראל הייתה צריכה לגבש תוכנית כלכלית מתוקצבת שתכלול מענקים ייחודיים לעולים שיוצאים לגמלאות וצפויים לרדת מתחת לקו העוני. לפי כל גורמי המקצוע, מדובר בכ-1.5 מיליארד שקלים. 1.5 מיליארד שקלים. ציינתי בהתחלה כמה מיליארדים חולקו לסקטורים, לציבורים שלא מוכנים לקחת חלק בחובות של המדינה. דווקא את הציבור הזה אתם מענישים? 1.5 מיליארד שקלים אין לכם? 1.7 מיליארד עברו מתחת לשולחן בחודש דצמבר – 1.5 מיליארד לעולים לא מצאו. רק מימוש הסכמים קואליציוניים, כמו שאמרתי, של 9 מיליארד שקל ועוד מיליארדים נוספים שעברו בלי שהרגשנו לאיפה זה הלך. לכן עלינו להחליף את הממשלה הנוכחית, שנוהגת בהזנחה פושעת של אזרחי ישראל שעלו למדינה על-פי החוק. רק אם נחליף אותה נמנע את האסון הכלכלי הבא, שצפוי להתרחש בישראל בשנים הקרובות. על כן אני מבקש מכם להצביע בעד האי-אמון בממשלה ולאפשר לממשלה אחרת, בעלת חזון אמיתי, ובעיקר לראש ממשלה אחר, לפעול. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת רזבוזוב. ישיב סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת יואל, נאמת נאום מצוין, אבל למה לא נאמת אותו לפני שנתיים? הכול היה לכם בידיים. נאום פנטסטי היה לך – – <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> – – – הפלתם את הממשלה אחרי שנה ושמונה – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – אבל למה לא נאמת אותו לפני שנתיים? לפני שנתיים, יואל, כשהיה לכם הכול – – – <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אבל את הנאום הזה לא שמעתי לפני שנתיים. הדברים לא השתנו – – – <יואל רזבוזוב (יש עתיד):> כל פעם דיברנו – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> מאה אחוז. אז בוא אני אספר לך מה אנחנו עשינו מאז אנחנו נמצאים באוצר, בסדר? קודם כול, הבעיה שהעלית מוכרת ומטופלת. בשל כך עשינו מה שאתם לא עשיתם: הוגדלו קצבאות השלמת הכנסה לקשישים אשר מיועדות לאותה אוכלוסייה שלא הספיקה לצבור לפנסיה, בסך – של כמה, אתה יודע? – 600 מיליון ש"ח, החל מדצמבר 2015. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> כמה כסף זה לכל קשיש? <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אני מבקשת לא להפריע. ניתן לשר להשיב. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תסבירו לי, כמה זה לכל אחד? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> למה אתה מפריע לי? <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת עודד פורר. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> גם אם הייתי אומר 6 מיליארד היית צועק. גם על 600 מיליארד היית צועק. למה אתה צועק? אתה לא מוּלָך. אתה צועק כי אתה באופוזיציה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> ביקשנו מיליארד. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אל תבקש. עם כל הכבוד, מה תבקש? אל תבקש. אל תבקש. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> תעשה לי טובה – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – למגזרים אחרים – – – לא למגזר של העולים. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> יפה מאוד. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – לכולם. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> יפה מאוד. על כל פנים, עשינו מה שלא עשיתם, והוספנו 600 מיליון שקל החל מדצמבר 2015. מעבר לכך, חברים, בהתאם להחלטת הממשלה 386 מיום 5 באוגוסט 2015, הוחלט להקים צוות לבחינת הכנסות העולים החדשים בגיל הפרישה. צוות זה יעסוק באותן בעיות העולות מהאמור בנאום שלך – שכפי שאמרתי, הוא נאום מצוין. מעבר לכך, המדינה מקדמת הסכמים בין-לאומיים עם מדינות רבות ככל האפשר להעברת הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות אשר נצברו במדינת המוצא. אז אנחנו עושים. אתם לא עשיתם, אנחנו עושים. אז תמשוך את ההצעה. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אתם מדברים כל הזמן. אתם לא עושים שום דבר. לא עשיתם ולא תעשו, כנראה. אתם – הכול דיבורים. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לסגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר טלי פלוסקוב:> לפני שנעבור לדיון, יש הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק אמנת הבנק האסייני להשקעות בתשתית, התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הכספים. לוח תיקונים להצעת חוק לתיקון פקודת הבטיחות בעבודה (מס' 9), התשע"ו–2016. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לך, גברתי. <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ויש עתיד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. התנערותה מהאחריות לאזרחיה;> <2. מדיניותה בסוגיית הריסת הבתים ונישול מהקרקעות בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב;> <3. מדיניותה הכלכלית והזנחת העולים וסוגיית הפנסיות שלהם> <היו"ר טלי פלוסקוב:> אנחנו מתחילים בדיון. הראשונה – חברת הכנסת מרב מיכאלי. שלוש דקות, גברתי. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה, גברתי. סוף השבוע הזה היה בסימן תפיסת המחבל מדיזנגוף. הייתה התרוממות רוח בקרב הממסדים, בקרב השלטון. אכן, מבצע מוצלח של כוחות הביטחון. יש, כמובן, שיתהו למה זה לקח כל כך הרבה זמן. אבל אדרבה ואדרבה, ברוך השם נתפס, ואני מאוד מקווה שאם יש מישהו ששיתף פעולה אתו הוא ייתן על כך את הדין. אבל, התחושה הייתה – היה מאוד ברור מתגובתו של ראש הממשלה ומתגובתם של השרים, שזה מאחורינו; שב הביטחון אל גבולותינו, הכול בסדר, נתפס המחבל מדיזנגוף, והכול יופי, שמחה וצהלה. אבל המציאות, מה לעשות, היא אחרת לגמרי. המציאות של אזרחיות ואזרחי ישראל היא חוסר ביטחון יומיומי, חוסר ביטחון חמור ואמיתי; וצריך להגיד עוד דבר: חוסר הביטחון הזה הוא לא רק חוסר ביטחון בגלל גל הטרור הזה שאיננו מטופל – וצריך להגיד את זה: לא מטופל – יותר מזה צריך להגיד: ראש הממשלה מסרב לקבל את המלצות הצבא בנוגע לטיפול בגל הטרור הזה, ומדוע? משום שהן אינן כוחניות דיין, משום שהן כוללות אלמנטים מדיניים, משום שהן כוללות אלמנטים של מה שמכונה מחוות כלפי הפלסטינים. אבל חוסר הביטחון הזה, המוצדק – המוצדק והקשה – מתיישב בדיוק על חוסר הביטחון האולי-קשה אפילו יותר, חברותי וחברי: חוסר הביטחון הקיומי הכלכלי; העובדה שיום-יום יש יותר ויותר אזרחיות ואזרחים בישראל שלא יכולות ויכולים לקיים את עצמם, לא יודעות ויודעים אם יוכלו לקיים את הילדות והילדים שלהם, לא יודעים שיהיה להם איפה לגור, לא יודעות שיהיה להם מה לאכול, לא יודעים שיהיה להם איך לקנות תרופות, או – מה שעכשיו שוב חוזר להיות רלוונטי כמו כל חורף – חימום הבית. זה חוסר הביטחון הכי עמוק, הכי מפחיד, הכי גרוע. מה שעושה ראש הממשלה הזה בהתמדה כבר שנים ארוכות – לוקח את חוסר הביטחון הקיומי והכלכלי הזה ומושיב עליו, נותן לו כתובת, ואומר: זה לא המדיניות הכלכלית שלי שגורמת לכך שהשכר שלכם תקוע כבר 15 שנה – כבר 15 שנה שהשכר הריאלי לא עולה – זו לא המדיניות שלי שגורמת לזה שחצי מהעובדות והעובדים בישראל משתכרות מתחת ל-6,000 שקל לחודש, שלא מספיקים בשביל לכלכל אותם ואת הילדות והילדים שלהם. לא. זה איראן, זה "חמאס", זה אבו מאזן, וזה האזרחיות והאזרחים הערבים שאמורים להיות השותפות והשותפים שלכם. זה מה שעושה נתניהו; חוסר ביטחון על חוסר ביטחון, על חוסר ביטחון. במקום לפתור את הבעיות, הוא מעצים אותן. במקום לעזור לאזרחיות ולאזרחי ישראל, הוא רק מחמיר – גם את התחושה שלהם, אבל חמור מזה, את המצב האמיתי שלהם; בפועל. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. מטעם הרשימה המשותפת – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, תודה, כנסת נכבדה, האמת, ישבתי והקשבתי לכבוד השר אורי אריאל, וחיכיתי לשמוע ממנו, באמת, ניסיון להרגיע את התושבים את האזרחים שנמצאים בחוץ ויודעים שרק בחודש הזה – ואנחנו לא מדברים רק על הכפרים הבלתי-מוכרים, אלא בחודש הזה – מופעלים איום יומיומי והסתה פרועה נגד אלפי אזרחים, עשרות-אלפי אזרחים, שהבתים שלהם נחשבים לבתים לא חוקיים. מופעלת ההסתה כאילו אנחנו, בגנים שלנו, כאוכלוסייה ערבית, אוהבים לא לכבד את החוק; אף-על-פי שידוע שאולי לא היה מיעוט לאומי, בכל מדינה שהיא, שהיה שקט יותר ומציית יותר לחוקים מאשר האוכלוסייה הזאת, האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. אבל כנראה מה שלא מבינים כבוד השרים וכבוד הממשלה הזאת – שאי-אפשר לנצח את חוקי הטבע. כמה חוקים שיהיו, אי-אפשר לנצח את חוקי הטבע. חוקי הטבע אומרים שבני-אדם רוצים להתפתח, שבני-אדם רוצים קורת גג מעליהם, שבני-אדם קשורים לסביבה שגדלו בה וחיו בה וראו את עצמם מתפתחים וגדלים בתוכה. אנשים שנמצאים בכפרים בלתי מוכרים, לפני שאנחנו מדברים על הריסות ולפני שאנחנו אומרים שאנחנו, חברי הכנסת הערבים, מסיתים – למה לא הזכרת את אלה שרוצים לעלות על בית-המשפט ב-D9? זאת לא הסתה? חבר כנסת ערבי אמר את זה כי הרסו בית ערבי? זה לא אנחנו שאמרנו את הדברים האלה. אנחנו צריכים להסית בני-אדם שבאים להחריב את עולמם, להגיד להם אל תסכימו? למה? אין אינסטינקטים בסיסיים של האוכלוסייה הערבית בנגב, שאומרים: כשבאים להחריב עליך את עולמך, תתנגד? לפחות תשמיע קול, תגיד: אני רוצה את הבית שלי, אני רוצה את האדמה שלי? הם צריכים שאנחנו נסית אותם? להשתמש על ימין ועל שמאל בכך שחברי הכנסת הערבים מסיתים, כאשר המשפטים האלה הם הסתה בעצמם, זה כבר פאסה. בואו נדבר, באמת, ככה, בגובה העיניים, בואו נדבר על זה שהוגשה לכם תוכנית, שהתבקשנו – אמרנו, אתם יודעים מה, בואו תקפיאו את כל צווי ההריסה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – תקפיאו את צווי ההריסה, ונשב ונמצא פתרונות. מי אמר לא, אנחנו או הממשלה? אנחנו דורשים קודם כול הכרה. אין מודל כזה בעולם שמדינה לא מכירה בכפרים שהיו קיימים לפני שהמדינה נוסדה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> ואי-אפשר לקבל מצב כזה שרק מסיתים ולא מדברים על אחריות של המדינה כלפי אזרחיה ומתן שירותים לאזרחים האלה, ולא להשאיר אותם בלי קורת גג. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, גברתי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. מטעם יש עתיד – חבר הכנסת מאיר כהן. <מאיר כהן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, סגן שר האוצר איציק כהן, ידידי הטוב, זה באמת כבר לא מקובל שכל פעם שעולים לכאן, במקום לענות תשובה סדורה – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> שמעתי אותך ברוב קשב, אל תפריע לי. אז אתה מתחיל עם – נו, באמת, זה מפלטם של חבר'ה שאין להם מה להגיד – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> זה מפלטם של חבר'ה שאין להם מה להגיד, ויודעים שהצד השני צודק. ולך יש תמיד מה להגיד, וחבל, אכזבת אותי, כי בדרך כלל תשובותיך הן ענייניות, כי יש בך חמלה. אני רוצה להגיד משהו – אני רוצה להגיד משהו. תראה, חבל מאוד שאמרת לשרת הקליטה לשעבר: את לא עשית כלום. חברת הכנסת סופה – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – נתן לי דוגמאות. <מאיר כהן (יש עתיד):> אני רוצה להגיד שאני וסופה – – – <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> איציק, אתה אמרת: אתם לא עשיתם, ולמה לא עשיתם. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> – – – תיתן כבוד. <מאיר כהן (יש עתיד):> עוד שתי דקות אני מסיים. אני אומר לך דבר כזה, איציק, באמת, צא ולמד. הרבה שנים אתה בפוליטיקה. תטייל במקבצי דיור, תטייל במרכזי קליטה, תטייל בפריפריה, ותראה שם אנשים שאתה יכול להוסיף להם 150 שקל, זה לא ישנה כהוא-זה את חייהם. אגב, להערתך, בתקציב שאנחנו תכננו היה אותו סכום. זאת אחת ההמלצות של דוח ועדת אלאלוף, ההמלצה הראשונה. עכשיו תראה, אנחנו מאבדים את החמלה. אנחנו מזמן לא מדינת רווחה, ואתה יודע את זה. אל תעמוד כאן ותגן על מציאות שאתה יודע שהיא לא נכונה, שהיא הפוכה ממה שאתה אומר. אתה יודע שיש עולים חדשים בדימונה ובערד ובקריית-שמונה ובתל-אביב, שאם עמותה לא מביאה להם אוכל הם לא אוכלים. איציק, הם לא אוכלים. אני אישית לקחתי לאנשים אוכל, ואחרי זה שמעתי כאן ויכוח של מלומדים: תיתן להם חכות, תיתן להם דגים. מדובר בעשרות-אלפי קשישים, עולים חדשים, אנשים נהדרים – חלקם גיבורי מלחמת העולם השנייה, שלבי לבי להם, נכנסתי לבתים שלהם וראיתי מהו עוני. לכן, זה טוב שאתם מתהדרים בתוספת של 150 שקלים, אבל מה שאנחנו באמת צריכים לעשות, מה שאנחנו באמת צריכים, זה לשנות את היחס אליהם. כבוד הוא לא 150 שקלים; כבוד הוא לגעת בהם, להגיע אליהם; כבוד הוא לדאוג לא רק למזונם, גם לתרבות שלהם. הם לא צריכים להיות סגורים בחדרים ובדירות של "עמידר", שהביוב זורם שם. אז לבוא לכאן ולהגיד: שילמנו 150 שקלים, זה לעג לרש. חבל, ממך אני מצפה לתשובות אחרות, אדוני. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה, חבר הכנסת מאיר כהן. חברת הכנסת סופה לנדבר. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי – לא נמצאת באולם; היא מחקה את עצמה. חברת הכנסת מירב בן ארי – לא נמצאת באולם. חבר הכנסת יואב בן צור – אינו נוכח באולם. בבקשה, חברת הכנסת סופה לנדבר. שלוש דקות, גברתי. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> גברתי, השר, סגן השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להזכיר לכולם, שאחת הסיבות לכך שישראל ביתנו נמצאת באופוזיציה היא הנושא שאני מדברת עליו, הנושא של הפנסיות. ישראל ביתנו היא המפלגה הראשונה והיחידה שהתריעה על חומרת הבעיה של הפנסיות. אי-מתן מחשבה על-ידי הממשלה, חוסר אחריות כלכלית, חברתית, פנסיונית, מחשבה על מציאת פתרון הולם לבעיה, בעיה של פנסיות, של עולים, אבל, רבותי, לא רק של עולים – עולים שתרומתם הכלכלית היא תרומה שלא תסולא בפז, תרומה ששווה זהב. הממשלה מתעלמת מהבעיה. לפני שנת 2008, חוק פנסיה חובה, נתניהו העלה את הנושא והתכוון כנראה לשינוי יסודי במפה החברתית, לרפורמה היסטורית שתיתן הגנה פנסיונית. ומה קרה במציאות, רבותי? לא הביאו בחשבון תקופה קצרה של ותק, של אותם אנשים, איציק, של אותם אנשים שעכשיו יוצאים לפנסיה. הם לא הספיקו לצבור ותק, ומה שקורה – הם מצטרפים לעניים במדינת ישראל. אני חושבת שללפיד ולסיעה שלו צריך להגיד: תודה על זה שהתעוררתם מהצעקה של ישראל ביתנו. ומה אתכם, ממשלת ישראל? מאות-אלפי אנשים יוצאים לפנסיה בלי שום ביטחון כלכלי, קטסטרופה כלכלית שכבר נמצאת כאן. ישראל ביתנו הגישה כמה חוקים בנושא, שנדרשת רפורמה פנסיונית במדינת ישראל, הכרה בוותק, פנסיה מינימום, הכנסה מינימלית, ועוד ועוד ועוד. ואני רוצה לפנות לראש הממשלה ולשר האוצר, ולפני הכול לראש הממשלה: אתה רצית שינוי – קיבלנו שינוי. האחריות שלך, אדוני ראש הממשלה, תקן את זה. ולכל חברי הכנסת, אלה שבקואליציה ואלה שבאופוזיציה – לאלו שנמצאים בקואליציה, אנחנו כולנו חייבים ומחויבים לעולים ולאלו שיוצאים עכשיו לפנסיה, לאנשים שהופכים להיות עניים. לאנשים האלה הכנסת מחויבת, לאנשים האלה אתם בממשלה מחויבים. האנשים האלה, לפני שהם יוצאים לקטסטרופה כלכלית, אתם חייבים להתעורר. בהצגה של חירשים – אתם צריכים לשמוע – חירשים לא שומעים, אבל מנסים לשמוע. אתם שומעים ולא שומעים. אני רוצה, גברתי, רק שנייה אחת. ניגש אלי פרופסור שהיה עולה חדש והתחיל עם מטאטא ברחוב. עכשיו, אחרי 25 שנה בתעשייה האווירית, הוא יוצא לפנסיה בלי פנסיה. הוא אומר לי: סופה, עם מה שאני התחלתי, עם זה אני מסיים במדינת ישראל; זאת ההכרה על מה שעשיתי, על מה שעברתי, על מה שתרמתי למדינת ישראל. ראש הממשלה, תתעורר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת סופה לנדבר. חבר הכנסת יואב בן צור, ואחריו – השר יעקב ליצמן. <יואב בן צור (ש"ס):> גברתי היושבת בראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, בימים, כשמחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, קל מאוד לשבת על ספסלי האופוזיציה ולבקר את הממשלה. קל מאוד להטיף מוסר על אחריותה או התנערותה של הממשלה מהמצב הקיים ומאזרחיה ועל קריסתה של קונספציית הביטחון של הממשלה הנוכחית. לבקר זה קל, לתת פתרונות אמיתיים זה כנראה יותר קשה. חברי חברי המחנה הציוני, מה אתם מציעים? אני באמת שואל, בכנות, מה אתם מציעים? לנהל משא-ומתן עם אבו מאזן, שקולו השתתק לנוכח גל הטרור הנוכחי, או כשכבר דיבר בחר לגנות רצח של נער מחבל חי ומטופל על חשבון משלם המסים הישראלי? על אבו מאזן שבחר להסית כאילו ישראל מנסה לשנות את הסטטוס-קוו בהר-הבית כשהוא יודע שזה לא נכון? או שמא, לאור ההצלחה הכבירה של ההתנתקות והשקט הביטחוני שישראל זוכה לו מגזרת עזה, הייתם רוצים לשחזר את הצלחתה של ההתנתקות החד-צדדית? בואו נודה על האמת: קונספציית ה"יש פרטנר", לצערנו, קרסה. אנחנו בעד לדבר, אנחנו בעד לנהל שיח, אבל צריך שיהיה עם מי לדבר, וכרגע, לצערנו, אין עם מי לדבר. הציבור הישראלי ברובו הבין את הנקודה הזאת, ולא בכדי אלה שחושבים שיש עם מי לדבר לא נמצאים בקואליציה. בטרור לא נלחמים בשיחות, לא נלחמים בוועידות. בטרור, כמו בטרור, מחבל צריך לדעת שדמו בראשו. הוא צריך לדעת שיש השלכות גם אם הוא לא יישאר בחיים לאחר הפעולה – יש השלכות על משפחתו; וסייענים צריכים לדעת כי ידם הארוכה של גורמי הביטחון תשיג אותם וימצו אתם את הדין. החמרת הענישה על פעולות טרור היא נדבך חשוב במאבק בטרור, ואת זה הממשלה עושה, ועוד תעשה, עד למיגור הטרור. הממשלה הנוכחית הוכיחה ומוכיחה את עצמה במעשים, ולא בדיבורים; במעשים למען המאבק בטרור, במעשים למען השכבות החלשות, בחקיקה שמורידה את נטל המס שעל האזרחים, בקידום פרויקטים לבנייה לזוגות צעירים ומחוסרי דיור, בחיזוק הפריפריה ועוד. המהפכה רק בראשיתה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <יואב בן צור (ש"ס):> נכונו לנו ימים רבים של עשייה ברוכה למען אזרחי מדינת ישראל, רווחתם וביטחונם האישי. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה לחבר הכנסת יואב בן צור. חברת הכנסת תמר זנדברג. אחרונת הדוברים אחריה – חברת הכנסת נורית קורן. <תמר זנדברג (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, שמעתי היום שראש הממשלה מאוד מודאג מזה שמאשימים אותו בהיווצרותו של קצר חשמלי. אני רוצה לומר שכמו אתמול בלילה, כמו היום בבוקר וכמו היום אחר-הצהריים, חקירת השרפה עדיין בעיצומה, ולכן את זה אנחנו לא יודעים. מה שאנחנו כן יודעים זה את פעילותו העקבית, במשך שבועות וחודשים מאז הבחירות, ולפני הבחירות, ואחרי הבחירות, של ראש הממשלה עצמו, אדוני השר, ושלכם, שרים בממשלתו, להסית, להדיח, לפלג, באופן באמת סיסטמטי, שאין אלא להצדיע לעקביות שלו – נגד ערבים, נגד שמאלנים, נגד ארגוני זכויות האדם. שאלתי את עצמי בימים האחרונים למה ראה לנכון ראש הממשלה בסוף השבוע להקדיש לא פחות משלושה פוסטים בפייסבוק לגינוי אדם תימהוני, עד שהבנתי שלא נגד אותו תימהוני מכוונים דבריו של ראש הממשלה; הם מכוונים נגד קלחת שלמה של אותם ארגונים, שחצי – אם לא שלושת-רבעי – הבית הזה נמצא במסע הסתה עיקש, מאורגן, מכוון ומתוזמן נגד הארגונים, שהם אלה ששומרים על דמותה המוסרית של מדינת ישראל ושואפים להציל אותה מהידיים שלכם, לא פחות מזה. אותם ארגונים שליברמן, אומנם חבר כנסת מהאופוזיציה, ראה לנכון לתקוף היום באקסטזה, רק היום, ולכנות אותם בוגדים, כי כנראה בניגוד לכולנו, אם יתברר שמדובר בקצר חשמלי ולא בהצתה, ליברמן לא ישחרר אנחת רווחה כמו רבים מאתנו. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> ליברמן כנראה דווקא מחכה להצתה הבאה, שהוא בעצמו מתכוון להסית אליה, כי כאשר הוא מכנה את אזרחי ישראל בוגדים, למה הוא מצפה? <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> מה – – – פה לבוגדים, בוא תסביר לנו. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> מה יש – – – בספר החוקים הישראלי – תתבייש לך. תתבייש לך. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אולי בניגוד לנו, שאנחנו שמחים לשמוע שמדובר בקצר חשמלי, ולא בהצתה, ייתכן שאתה מחכה לרצח הפוליטי הבא, שאתם מתכוונים להסית אליו, ולא תנוחו לא תשקטו עד שלא יקרה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> את – – – <תמר זנדברג (מרצ):> תסתכלו מסביבכם, על מה אתם מדברים? על מה אתם מדברים? <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – את מגינה – – – אלה זכויות אדם שאת – – – <תמר זנדברג (מרצ):> תסתכלו מסביבכם מה קורה פה. <קריאות:> – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – אנשים שמוחים רק על רצח – – – אל מישהו שמוכן לקחת מישהו כדי שיזרקו – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני השר אריאל – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת עודד פורר. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – אלה זכויות האדם שאת מקדמת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת עודד פורר. תנו לתמר זנדברג לסיים את דבריה. <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני השר אריאל, שישב כאן קודם – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – בטלוויזיה, זה לא רק איך אנחנו עושים – – – אל תדבר: לא על – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת באסל גטאס, זה לא הזמן עכשיו. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אתה – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת עודד פורר, אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תתבייש לך. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תתבייש לך איך שאתה מדבר – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – קרקעות – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – ומגן על רוצחים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת עודד פורר, אני קוראת אותך לסדר בפעם השנייה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – מגן על רוצחים וטרוריסטים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת באסל גטאס, אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה. תודה. בבקשה, גברתי. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> מה קרה פה? <תמר זנדברג (מרצ):> אדוני השר אורי אריאל, שאלה אחרונה, בנושא אותם ארגונים, אליך, יותר נכון אל יושב-ראש מפלגתך, ששמענו אותו מפליג, סליחה, אבל בהתבכיינות, על כל איזה קללה שנשמעת, ולעומת זאת, יועצו הקרוב והאישי של יושב-ראש מפלגתך, הבית היהודי, נפתלי בנט, אחראי באופן אישי לאחד ממסעות ההסתה החמורים שנראו כאן, שמסמן כוונת על הגב של אזרחי ישראל ושולח את אותם אלימים גם לפגוע במרכז הכוונת הזאת. אני רוצה לשמוע, האם מישהו דרש מנפתלי בנט להתנער מאותו יועץ? האם מישהו אמר שאותו יועץ לא יארגן יותר את מסעות הבחירות של מפלגת הבית היהודי או של השר בנט? אני מחכה לגינוי הזה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת תמר זנדברג. חברת הכנסת נורית קורן, מטעם הליכוד, אחרונת הדוברים. יסכם השר אופיר אקוניס. גברתי, שלוש דקות שלך. <נורית קורן (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני רוצה לספר לחברי חברי הכנסת על סיור שערכתי בדרום בחודש שעבר. הסיור היה בפזורה הבדואית, לראות את כל הבנייה הבלתי-חוקית שקיימת בפזורה הבדואית. אני רוצה לומר לכם שראיתי את זה גם בסיור רגלי וגם מעל, וראיתי את ההתפשטות של הבנייה הבלתי-חוקית של בערך 70,000 מבנים בלתי חוקיים שראיתי; מצטערת, לא שומעת אותך. ובעצם אני חושבת שזה מאוד חשוב לשים דגש בזה שיש בנייה בלתי חוקית שהמדינה לא הורסת, וכל שנה נוספים עוד 3,000 מבנים, ואם הורסים, אז הורסים אולי 100 מבנים, שזה כלום. ולכן לבוא ולהגיד שהמדינה הורסת – אז אתם מדברים – להד"ם. אני רוצה לציין שהיו תביעות על הקרקע, התביעות האלה נדונו, ונקבע שאין בעלות על הקרקעות, הן לא שייכות לאף אחד, הן שייכות למדינה. יש תצלומי אוויר שהוכיחו זאת, שגם בזמן העות'מאנים – מראים – לא היו בדואים באזור והכול היה פתוח. אני ראיתי את הערים רהט, לקיה, חורה, שגב-שלום, כסייפה, תל-שבע וערוער, ויש עוד 11 יישובים שהמדינה הקימה. לערים האלה יש הכנה של תשתית, השטח מוכן, ואפשר לבוא ולהקים שם בתים ויחידות בנייה. והתוכניות האלה, של תוכניות מתאר, לא קרמו עור וגידים, כי המועצות המקומיות לא לקחו את הסמכויות שלהן ולא הכינו תוכניות מפורטות כדי שהבדואים יוכלו להתכנס לאותם מקומות שבהם יש מים וחשמל. אבל הפזורה הבדואית החליטה שהיא בונה מבנים לא חוקיים, וממשיכה להתגורר בשטח גם בלי מים זורמים וגם בלי חשמל, כדי להראות שהמדינה לא מטפלת בהם. וגם יש מצבים שהתושבים עצמם, חלקם, שחושבים – שיש להם טענות בעלות על השטח, גם הם מאיימים על תושבים אחרים שהם לא ייכנסו לשטח, כדי שתהיה להם תביעת בעלות, ולכן גם לא מתכנסים לשטחים האלה. ראש הממשלה מקדם עכשיו תוכנית לצמצום הפערים במגזר הערבי, ולכן, על המגזר הערבי לציית לחוקי המדינה, ולא להמשיך לבנות בנייה בלתי חוקית, וגם, המדינה רוצה עכשיו שבכל המקומות תהיה בנייה רוויה, לגובה, ולא לרוחב, כדי שאנחנו נצמצם את הפערים, וכולם יהיו אזרחים שווים במדינה, גם בנושא הבנייה הבלתי-חוקית. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת נורית קורן. יסכם את הדיון השר אופיר אקוניס. בבקשה, כבוד השר. <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת, גברתי, אולי לפני שאתייחס לנושאי האי-אמון, אני בטוח שהכנסת כולה תצטרף אלי להצדעה לכוחותינו על פעילותם ביום שישי אחר-הצהריים בכפר ערערה; לשוטרי משטרת ישראל, גברתי, לאנשי היס"מ, ליחידת "עוקץ" ולאנשי שירות הביטחון הכללי, שעשו לילות כימים כדי לעלות על עקבותיו של מי שהגדרתי כבר כאן, על הדוכן הזה, בשבוע שעבר, כחיה הדו-רגלית נשאת מלחם, שרצח, חבר הכנסת גטאס, שלושה בני-אדם, אזרחי ישראל, לפני עשרה ימים בתל-אביב: שמעון רוימי, אלון בקל ואמין שעבאן. גברתי היושבת-ראש, כל אויבינו – וכל טרוריסט צריך לדעת שישראל במוקדם או במאוחר תגיע אליו, כפי שהיה ביום שישי בכפר ערערה. גברתי היושבת-ראש, שמעתי את נאומיהם של חבר הכנסת אבו עראר, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן ואחרים. חברות וחברי הכנסת, זהו זמן לחשבון נפש יסודי וענייני בהתנהלותם ובהתנהלותה של הנהגת ערביי ישראל, בראש ובראשונה של חברי הסיעה המשותפת, ושל מה שהיה, גברתי, עד הכנסת הקודמת שלוש הסיעות הערביות, ושל מי שמכנים את עצמם ועדת המעקב של ערביי ישראל. אנחנו מכבדים את כל אזרחינו – יהודים, ערבים, דרוזים, בדואים, את כולם, גברתי, ללא יוצא מן הכלל. אנחנו אומרים זאת היום, בדיוק כפי שאמרו זאת מנהיגי ישראל מאז היווסדה ועוד קודם לכן, ואתם יודעים זאת, ועד עצם היום הזה. אבל, לצערי, אדוני היושב-ראש, לצערי, תהליך מסוכן של הקצנה חל גם בבית הזה ממש. שנים של הסתה נגד ישראל – חבר הכנסת טיבי, זה לא יעזור; שום צקצוק לא יעזור – העלמת עין מהקצנה ועיסוק בקידום הנושא הפלסטיני על חשבון העיסוק בחיי היום-יום של הערבים אזרחי ישראל – זאת האמת, זה מה שהיה בבית הזה, כולל בשבועות האחרונים, ושום הכחשה לא תטשטש זאת. לא הייתה פעם אחת, אדוני היושב-ראש, ב-20 השנים האחרונות בוודאי, שבוויכוח בין ישראל לבין הפלסטינים התייצבו חברי הסיעות הערביות, וכעת הסיעה המשותפת, לצד ישראל. פעם אחת. ואני שומע גם את דברי הביקורת על התוכנית שאישרה הממשלה רק לפני פחות משבועיים, אדוני; תוכנית שהיא שיא של כל הזמנים, שחבר הכנסת איימן עודה אמר לי – אמר לי – שהיא נעשתה בשיתוף פעולה מלא אתם – אתו ועם הסיעה הערבית המשותפת. עכשיו יעלה חבר כנסת אחד, אדוני, מן הספסלים של הסיעה המשותפת, ויכחיש שזוהי התוכנית הגדולה ביותר, המקיפה ביותר, הרצינית ביותר, היסודית ביותר והמתוקצבת ביותר שאושרה אי-פעם לטובת המגזר הערבי בישראל. לא יוכלו להכחיש זאת. ממלאים פיהם מים, כי הם יודעים שזאת האמת, ובגילוי נאות, אדוני, כדי שגם מליאת הכנסת תדע זאת – אני הייתי השר היחיד שנמנע בהצבעה הזאת, וכל שרות ושרי הממשלה, בראשות ראש הממשלה, הצביעו בעדה. זה לא יעזור, חבר הכנסת גנאים, זאת האמת; זאת התוכנית המקיפה ביותר, המתוקצבת ביותר. ולכן, מה שנדרש כעת הוא חשבון נפש יסודי אצלכם, כמנהיגי הציבור הערבי במדינת ישראל, וכשותפים בכירים בוועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל. תמיד ימצאו סיבה טובה למה לא לומר מילה טובה, למה לא לגבות, ותמיד ימצאו את המניעים למעשה טרור כזה או אחר. אדוני היושב-ראש, זהו זמן לחשבון נפש יסודי גם בשמאל הקיצוני והסהרורי. אני מדבר, כמובן, על שני אירועים מכוננים, שניהם מן הימים האחרונים. הראשון הוא כמובן תחקיר "עובדה", שבו ראינו ביטוי נוסף להסלמה מסוכנת של השמאל הקיצוני והוכחה נוספת לתהליכי ההקצנה והפעילות האנטי-ישראלית של העמותות; פעילות שכבר ידענו, אדוני היושב-ראש, נגד מתיישבי יהודה ושומרון, פעילות נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון, נגד צה"ל אנחנו יודעים כל הזמן, והתחקיר הזה של "עובדה" חשף שהשמאל הקיצוני והסהרורי, בשם המאבק הבזוי נגד ישראל, בסופו של דבר – מביאים ומתגאים גם בהלשנות, שגורמות להרג פלסטינים. ואני ממתין לגינויים מסיעות השמאל ומארגוני השמאל, אבל אני סמוך ובטוח, אדוני היושב-ראש, שהמשטרה, כפי שפורסם, כפי שאתה ודאי יודע – לפני דקות אחדות פורסם על מעצרו של אדם שהיה מעורב, חבר הכנסת פרי, בתחקיר "עובדה". חדשות ערוץ 2 פרסמו שבשעה האחרונה – כך על-פי הפרסום – נעצר בנמל התעופה בן-גוריון אחד המעורבים, שפעילותו נחשפה בתחקיר "עובדה", ואין לי כל צל של ספק שהמשטרה, ולאחר מכן גם בתי-המשפט, ימצו אתו, כפי שמתחייב, אדוני, את הדין. אבל הערה אחרונה לפני שנדחה כאן את הצעות האי-אמון – המקרה המכונן השני היה, חברת הכנסת גלאון, במהירות שבה התייחסתם לאירוע, שאם היה הצתה, היה מגונה, ודאי על-ידי ועל-ידי הממשלה, ובוודאי אם לא היה הצתה, במשרדי עמותת "בצלם". אני הייתי מציע, באמת, לפני שמטילים – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – חוק העמותות. אף אחד לא האשים אותך. אמרנו שאתם אחראים להסתה – במשמרת שלכם – שרפו – – – שרפו – – – שרפו כנסיות – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> אני הייתי מציע – קראתי חלק מן הפוסטים וגם מן התגובות – לפני שמטילים בוץ, לפני שמכפישים, לפני שמאשימים בהסתה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> לפני שמאשימים בהסתה או בגזענות, הייתי פשוט מציע לשמור על קור רוח, ובוודאי גם על הגינות בשיח הציבורי, ובכל מקרה, גברתי – ובכל מקרה, גברתי – לא יכול להיות שכל ויכוח ענייני ויסודי – ואנחנו בוויכוח ענייני ויסודי – על תפיסתה של המנהיגות הערבית או על המתרחש באזורנו – לא יכול להיות שכל ויכוח יסתיים או יתחיל בהאשמות שווא על הסתה או גזענות. לכן, אדוני, מכל הסיבות הטובות האלה ומכל הטעמים האלה, אני מבקש מחברות וחברי הכנסת לדחות את הצעות האי-אמון. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר אופיר אקוניס. לא שומעים בכלל – לא שומעים בכלל – חברי הכנסת, נא לשבת. חברי הכנסת, השרים, השרות, נא לשבת. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. הצעת אי-אמון מטעם המחנה הציוני: התנערות הממשלה מהאחריות לאזרחיה – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה – 55 נגד – 55 נמנעים – אין <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 55. נגד – 55. אני קובע שהצעת האי-אמון של המחנה הציוני לא התקבלה. מדיניות הממשלה בסוגיית הריסת הבתים ונישול מהקרקעות בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב, מטעם הרשימה המשותפת – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה – 51 נגד – 56 נמנעים – אין הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם כן, הצעת האי-אמון של סיעת הרשימה המשותפת: בעד – 51, נגד – 56. אני קובע כי הצעת האי-אמון של הרשימה המשותפת לא התקבלה. מטעם יש עתיד: המדיניות הכלכלית של הממשלה והזנחת העולים וסוגיית הפנסיות שלהם – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה – 43 נגד – 56 נמנעים – 8 הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 43 בעד, 56 נגד, שמונה נמנעו. אני קובע כי גם הצעת יש עתיד לא נתקבלה. הכנסת דחתה את כל הצעות האי-אמון בממשלה. <הודעת הממשלה על שינוי בחלוקת התפקידים בין השרים> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים לנושא הבא: הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה בדבר מינוי השר אריה מכלוף דרעי לשר הפנים. ימסור את ההודעה השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. בבקשה, אדוני. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת, כי הממשלה החליטה, מכוח סמכותה לפי סעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה, למנות את השר אריה מכלוף דרעי לשר הפנים, נוסף על תפקידו כשר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, וזאת במקום ראש הממשלה שמילא את תפקיד שר הפנים מיום שנפסקה חברותו בממשלה של השר לשעבר סילבן שלום. בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה, מבקשת הממשלה את אישורה של הכנסת לשינוי האמור בחלוקת התפקידים בממשלה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה מאוד לשר יריב לוין. ההודעה הזאת של הממשלה מאפשרת או מחייבת דיון אישי. יש לנו נרשמים לדיון – אלה חברי הכנסת שנרשמים כרגע לדיון? אז אני סוגר את הרשימה. אם איתן כבל לא רשום, אז אפשר להוסיף אותו. רשימת המתדיינים סגורה, ואני מתכבד להזמין את חבר הכנסת נחמן שי, שיהיה ראשון הדוברים. אחריו – יוסף ג'בארין – אה, סליחה, רצית יותר מאוחר. אחריו, אם כן – עיסאווי פריג', ישראל אייכלר, דב חנין וכן הלאה, על-פי הרשימה שנמצאת על המסך. בבקשה, לרשות אדוני עד שלוש דקות. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים בתקופה מאוד מורכבת. יפה שהממשלה, בתוך כל המשבר שעובר עלינו, מצאה לנכון לעשות עוד פעם חילופים של כיסאות מוזיקליים. מפה לשם התברר שראש הממשלה הבטיח את התפקיד הזה לשר דרעי עוד בזמן שהשר סילבן שלום ישב בכיסאו, כך שהדברים הסתדרו יותר מדי טוב לראש הממשלה, כנראה. השר דרעי בחר לחזור למשרד הפנים. אני הייתי מעדיף שלא יחזור לשם. אני חושב שגם הוא, אם הוא ישקול, היה צריך לדלג על המשרד הזה. הוא בחר לחזור לשם, ואני רוצה לומר כמה מילים על התחום שהולך להיות חלק מאחריותו הרבה: היחסים עם הציבור הערבי או עם החברה הערבית במדינת ישראל. ראש הממשלה והממשלה העבירו בחגיגיות גדולה לפני עשרה ימים תוכנית פנטזיונית, להקצות 15 מיליארד שקל למה שהם קוראים המגזר הערבי. כל מי שעיניו בראשו יודע שאלה שטויות. הם לא התכוונו לזה אפילו לרגע אחד. הם פשוט עשו מה שנקרא בלשון הממשלתית "איגום". הם אספו סכומים מכל הכיוונים, ויצא להם סכום גדול, והם אמרו: את זה אנחנו הולכים להשקיע במגזר הערבי. אבל האמת היא שראש הממשלה ידע שהוא לא יוכל להקצות את זה, כי מכל הכיוונים בממשלה שלו עצמה כבר קמה התנגדות. הלוא זו לא ממשלה שבאמת רוצה בשוויון בין היהודים לבין הערבים, שבאמת רוצה שוויון בין אזרחי מדינת ישראל; היא רוצה להמשיך את שלטון הרוב על המיעוט, שזה ניגוד מוחלט לדמוקרטיה הישראלית. <היו"ר טלי פלוסקוב:> סליחה, אדוני. דקה, דקה, בבקשה. חברי הכנסת, כל מי שמדבר – אפשר לעשות את זה מחוץ לאולם. גם כל העוזרים שהתרכזו שם, בבקשה, בצד שמאל, נא לצאת החוצה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> ולכן, לא עברו אלא 72 שעות וכבר ראש הממשלה שם שני חתולים לשמור על השמנת: החתול האחד, שמו יריב לוין; החתול האחר, שמו זאב אלקין. שניהם קיבלו על עצמם את 15 מיליארד השקל. הם עכשיו ישקלו איך מחלקים את הכסף ולאן. <קריאה:> איפה הכסף? <נחמן שי (המחנה הציוני):> איפה הכסף? כסף? אני יודע? אולי בקופת המדינה. אולי לא. אבל זה ברור שזה היה תרגיל, תרגיל מספר אחת, כדי למנוע מהכסף הזה באמת להגיע לחברה הערבית במדינת ישראל. ואחר כך הוסיפו תנאים: קודם כול, שישמרו על החוק; אחר כך, שיתנהגו יפה; אחר כך, שיעשו כך; אחר כך, שיעשו אחרת. מה זה קשור לשאלה אם מגיעה תחבורה ציבורית לכפרים הערביים או לא? אני רוצה לדעת. עומד פה שר התחבורה; הוא רוצה להביא תחבורה ציבורית לשם, הוא יביא תחבורה ציבורית לשם. הם רשאים שתהיה תחבורה ציבורית לשם. לא צריך בשביל זה חקיקה מיוחדת. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לכן, השר דרעי, כשהוא נכנס היום לתפקידו, יש לו אתגר אחד בלבד שאני יכול לראות כרגע: ליצור שוויון בין אזרחי מדינת ישראל, שוויון בין כולם, בין כולם, בין החרדים והחילונים, בין הערבים והיהודים, בין הפריפריה והמרכז, בין השקופים ואלה שאינם שקופים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת עיסאווי פריג', אתה רשום – חבר הכנסת פריג', אתה מעוניין לדבר? <יאיר לפיד (יש עתיד):> עיסאווי ואני החלפנו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בתור? <יאיר לפיד (יש עתיד):> כן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אז חבר הכנסת יאיר לפיד, בבקשה. <יאיר לפיד (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, לא על אריה דרעי אני רוצה לדבר פה. לא מדובר בנושא אישי. הייתי נושא את אותו נאום אם המינוי היה עכשיו של אולמרט או של הירשזון, או של קצב. גם עליהם הייתי אומר שהם לא יוכלו לחזור לתפקידם אם הורשעו בעבירה שיש עמה קלון. אומרים פה אנשי הבית הזה שאין בעיה, כי עובדה היא שזה חוקי. יכול להיות שזה חוקי, אבל הסיבה היחידה שזה חוקי היא שהמחוקק פשוט לא העלה בדעתו שיכול להיות מצב כמו זה שאנחנו נמצאים בו עכשיו. מי חלם שתהיה אפשרות כזאת, או שמישהו ירצה להגיע לרגע שבו אנחנו נמצאים עכשיו? זו הסיבה – מכיוון שהמחוקק מעולם לא העלה את זה על דעתו. אנחנו שמנו על שולחן הכנסת – ואנחנו נשים שוב ושוב ושוב, עד שזה יעבור, כי אנשים נחושים אנחנו – את חוק הקלון, שאומר שאדם שהורשע בעבירה שיש עמה קלון לא יוכל להיות שר, חבר כנסת או ראש עיר במדינת ישראל. רק כדי שיהיה לכם מושג: אדם שהורשע בעבירה שיש עמה קלון במדינה הזאת פסול מלהיות סוכן מכס, מהנדס ברשות מקומית, מנהל בית-ספר, שופט, קאדי, דיין, כבאי – כבאי הוא לא יכול להיות – דירקטור בחברה ממשלתית, מנהל מעבדה רפואית, חבר במועצת "צער בעלי-חיים", חבר מועצת הספריות הציבוריות – שאני אמשיך? <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כן. <יאיר לפיד (יש עתיד):> בכל זה הם פסולים מלהיות; שר – אין בעיה. וכל סיעות הבית מסתתרות פה מאחורי הנושא המשפטי. הכול משפטי? הכול בית-המשפט? אין ערכים? אין טוהר ציבורי? אין ניקיון ציבורי? אין החוזה הערכי בין אדם למדינה? אין ביטחון של האזרח בממשלתו? שר בממשלה צריך לבוא – יושב פה שר החקלאות – אמור לבוא לעובדיו יום-יום ולהגיד להם: אני דורש מכם להיות ישרים כמו סרגל, אני דורש מכם להילחם בשחיתות, אני דורש מכם להיות מופת מקצועי. אבל שר שהוא עצמו הורשע בעבירה שיש עמה קלון, איך יגיד את זה לעובדיו? איך הם ייקחו אותו ברצינות? לזה אנחנו דנים את עצמנו. והבעיה היא שכשהאזרחים חושבים שהכול מושחת, אז הם מגיעים מייד למסקנה שאין להם ברירה, גם הם צריכים להיות מושחתים, כי זו הדרך היחידה במדינת ישראל להסתדר. ואת זה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. אז אם היום תעבור ההחלטה הזאת ואכן ימונה השר דרעי לשר הפנים, לפחות שכנסת ישראל תתכנס ותעביר את חוק הקלון כדי שזה לא יקרה בפעם הבאה, כי זה לוקח את אמון הציבור בבית הזה ובממשלתו ומוריד אותם ביגון שאולה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יאיר לפיד. חבר הכנסת ישראל אייכלר. שלוש דקות, אדוני, שלך. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כבוד היושבת-ראש, כבוד השרים, חברי הכנסת, אני מאוד שמח שיצא לי משמים – אין מקרה בעולם – להשיב על הטענות של חבר הכנסת יאיר לפיד, שדיבר על הצד המוסרי של המינוי של הרב אריה דרעי. הוא טען שכולם מסתתרים מאחורי העניין החוקי, שזה חוקי, אבל ברור לו שזה לא מוסרי. אכן, בדיוק הפוך. הוא טועה. הדבר המוסרי ביותר שאפשר היה לעשות היום זה להחזיר ולתקן את העוול הגדול והנורא שנעשה לא רק לרב אריה דרעי אישית, אלא לכל מערכות השלטון והמשפט, שהפכו לנושאים פוליטיים, חיסולים פוליטיים, סיכולים פוליטיים. וכשאומרים שמי שהורשע במשפט לא יוכל להיות בתפקיד – והוא שואל שאלה: למה בכל תפקיד אחר לא יכול להיות אדם שהורשע ובכנסת כן? כי הסיבה היא שהכנסת באה לומר – העם בא לומר כשהוא מצביע בשביל אדם כמו ליברמן, שבמשך 14 שנים חשדו בו ולא מצאו שום דבר, ועשו עליו חקירות. אחרי הרבה הרבה אנשים, ובתוכם הרב אריה דרעי, הציבור מאמין שאריה דרעי הוא זכאי מלכתחילה, ויש סכנה גדולה מאוד שמערכת המשפט והפקידים והפרקליטים והמשטרה, כמו כל פקידי השלטון, עלולים לסמן בן-אדם ולהפיל עליו תיקים ולתפור לו תיקים כדי שהוא לא יוכל להגיע להנהגה. ולכן מאפשרים, הדמוקרטיה מאפשרת, לעם לומר את דברו, וכן להצביע עבור האדם הזה, אחרי שהוא ריצה את עונשו, ועברו עוד כך וכך שנים, ואז, כשהוא נבחר, זה אומר שהעם אומר שמבחינה מוסרית האיש זכאי. ולכן אני רוצה לברך את הרב אריה דרעי על זה שהוא חזר למשרד הפנים. ואני רואה את כל מצעד הצביעות והבכי והנהי והקנאה של כל אותם עיתונים וכל אותם אנשי תקשורת שרצו להסיר את האברך הצעיר והמבטיח אריה דרעי, בשעתו, שעשה יחד עם מרן – בשירות מרן – הרב עובדיה יוסף את המהפכה הרוחנית בקרב יהדות המזרח, שהרים את כבודה של יהדות המזרח, ולכן העסיקו אותו במשך שנים, ולקחו להם את הראש, כדי שלא יוכלו להמשיך במהפכה הרוחנית, ואז הושיבו אותו בבית-סוהר, ועשרות-אלפי יהודים באו ואמרו: אריה זכאי. ועכשיו, ברוך השם, הוא זכה. והיום הזה בדיוק זה יום יפה, כי זה היום שבו הוא ושר האוצר ושר התחבורה הורידו את מחירי התחבורה הציבורית לכלל אזרחי ישראל – לא סקטוריאלי, כפי שהאשימו אותו; 650 מיליון שקל – מאז קום המדינה עוד לא היה דבר כזה, שיקציבו להורדת מחירים בתחבורה הציבורית לכלל האזרחים סכום כל כך גדול. תמיד העלו מחירים בתחבורה הציבורית. אז זה היום שאנחנו צריכים לברך את הרב אריה דרעי כפליים, א. על זה שהוא נהיה שר הפנים, ולהוכיח שכל העם, שהעם כולו, רובו ככולו, מאמין שהוא זכאי, ולא כפי שעשו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> גברתי, את היושבת-ראש, אני לא יכול לסיים בלי לציין שאם הגענו למצב שאשת ראש ממשלה נחקרת על זה שסעדה את אביה ונתנה לו לחם לאכול ובגד ללבוש, בושה וחרפה – זה התחיל בחקירות הרב אריה דרעי. מאז המערכת כל כך הושחתה. מדבר חבר הכנסת לפיד על שחיתות – השחיתות החוקית היא השחיתות הנוראה ביותר, יותר מהשחיתות הבלתי-חוקית. כאשר מערכות חוק ושלטון הופכות למערכות של רדיפה אחרי אנשי ציבור, אחרי ציבורים שלמים, ועושים אפליות ודברים כאלה עד שמביאים למצב שאשת ראש ממשלה נחקרת, ואומרים לה: את גנבת – אין דבר כזה בשום מקום בעולם; לא היה ואין בשום מדינה בעולם, לא במדינה דמוקרטית ולא במדינה דיקטטורית. הכול התחיל אז, כאשר המנגנונים האלה התחילו לעוות את השלטון ואת המשפט, במשפט הרב אריה דרעי. ולכן, בשם רוב האזרחים שתומכים היום ויתמכו היום במינוי הרב אריה דרעי, אני רוצה לברך אותו על זה שהוא ניצח, אחרי 22 שנה, מבחינה מוסרית ולא רק מבחינה חוקית. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת ישראל אייכלר. חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, תודה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, נאמר כאן שהדיון איננו אישי, ואני מציע לא לעשות אותו לדיון אישי. אני רוצה, עמיתי חברי הכנסת, לדבר על האתגרים שניצבים בפני משרד הפנים ושר הפנים, ואני רוצה לדרוש משר הפנים החדש שיתחיל להתמודד עם האתגרים האלה ויתחיל לעשות שינויים בתחומים שצריך היה לשנות אותם לפני הרבה שנים. בואו נתחיל, עמיתי חברי הכנסת, מסוגיית שטחי השיפוט. איך ייתכן – יושב מולי חבר הכנסת מאזן גנאים – איך ייתכן שעיר כמו סח'נין היא חנוקה? <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> הוא ראש העיר. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> סליחה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. גם מאזן גנאים הוא איש יקר, ראש העיר. איך ייתכן שעיר כמו סח'נין, שגם חבר הכנסת מסעוד גנאים וגם ראש העירייה, מאזן גנאים, הם בני העיר הזאת, חנוקה, בלי גנים, בלי מרחב, אפילו בלי שטחים לבנייה, ומסביבה מועצה אזורית משגב – עשירה בשטחים, היישובים יכולים להתרחב ולגדול באופן נדיב, בנייה צמודת קרקע. הסוגיה הזאת, של שטחי השיפוט, חייבת למצוא את פתרונה. אני נותן את סח'נין כדוגמה, אבל דוגמאות כאלה יש רבות. אנחנו מדברים על יישובים ערביים שסובלים ממצוקה, ממחנק, ומסביבם מועצות אזוריות שיש להן שפע. אנחנו יכולים גם לדבר על עיירות וערי פיתוח, שגם הן סובלות ממצוקה קרקעית, ומסביבן מועצות אזוריות נדיבות, עם השטחים שברשותן. סוגיית שטחי השיפוט חייבת למצוא מענה, והכדור הזה נמצא במגרשו של שר הפנים. נעבור הלאה – אזורי תעשייה. אזורי תעשייה – הזכרתי קודם יישובים ערביים – כמעט אין ביישובים ערביים אזורי תעשייה משמעותיים. גם אם אזור תעשייה הוא מאוד סמוך ליישוב הערבי, הוא בדרך כלל לא שייך מבחינה מוניציפלית ליישוב הערבי. למה לא להקים, לפתח, לעודד, אזורי תעשייה ביישובים ערביים? למה לא לשנות את שטחי השיפוט כך שאזורי תעשייה קיימים יועברו ליישובים שהם סמוכים להם? ניקח, למשל, את המועצה התעשייתית תפן; למה לא לחלק את השטחים שלה ליישובים, במקרה הזה יישובים ערביים דרוזיים בדרך כלל, שנמצאים סמוך? גם הכדור הזה נמצא – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> והקרקעות – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> והקרקעות שייכות לתושבי הכפרים האלה, כמו שאומר בצדק חבר הכנסת גטאס. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> הופקעו מהם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> למה לא לחלק את שטחי השיפוט ואת שטחי אזורי התעשייה גם כן? ונקודה אחרונה, ובה אני אסיים – בקצרה – רשויות מקומיות. כשלרשויות מקומיות ערביות אין אזורי תעשייה, אין אזורי תעסוקה, יש מצוקה תקציבית – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – יש מחסור תקציבי, וגם הכדור הזה נמצא במגרשו של שר הפנים. לשר הפנים יש המון משימות, המון אתגרים, אני לא בטוח שבממשלה הנוכחית הוא יוכל להם, אבל אני מאחל לעצמנו שסוף-סוף בנושאים האלה יתחיל שינוי. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת קסניה סבטלובה – מוותרת. חבר הכנסת יוסף ג'בארין – בבקשה, אדוני. שלוש דקות, אדוני. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כבוד היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להמשיך אולי את הטיעונים שהחל בהם חברי חבר הכנסת דב חנין, ואני רוצה לקשר את דבריו לכל השיח של השבועות האחרונים על התוכנית הכלכלית לקידום או לשיפור הכלכלה בתוך החברה הערבית. והאמת היא, אני אולי לא מגזים כשאני אומר שהצלחתה או כישלונה של התוכנית הזאת, אם באמת יש כוונה ליישם אותה, תלויה פשוט במשרד הפנים. והסיבה שאני אומר את זה – כי לא יכול להיות פיתוח של היישובים הערביים בלי שתהיה החלטה אמיצה על הרחבת תחומי השיפוט של היישובים הללו ועל אישור, בהקדם האפשרי, של תוכניות מתאר ביישובים הערביים. מדברים, למשל, על פרויקטים של דיור ושל הרחבת אופציות הדיור בחברה הערבית. הרי אנחנו יודעים שהיום כמעט בכל היישובים הערביים אין פשוט קרקע ציבורית שיכולה לאפשר הקמת פרויקטים כאלה, ולכן מבלי להרחיב את תחומי השיפוט ולשנות את הייעוד של אותה קרקע שתיכלל בתחומי השיפוט של היישובים הערביים לא יהיה ניתן לבצע את אותה הבטחה של קידום הדיור בחברה הערבית. דוגמה שנייה היא כל מה שמתקשר לכמעט-היעדר אזורי תעשייה בתוך היישובים הערביים. אי-אפשר לדבר על פיתוח כלכלי בתוך היישובים הערביים בלי לפתח אזורי תעשייה. הרוב המוחץ של אזורי התעשייה בישראל נמצא בתחומי השיפוט של יישובים יהודיים, ולכן משרד הפנים מחזיק במפתחות מאוד חשובים לקידום היישובים הערביים והחברה הערבית ולקידום התוכניות שמדברים עליהן כדי לפתח את היישובים הערביים. קחו, למשל, כל מה שמדברים עכשיו – למשל, הצורך בהקמת מעונות-יום בחברה הערבית בגלל המחסור המאוד-קשה שקיים – ובצדק; זו אולי אחת הסוגיות המרכזיות. ואני רוצה להגיד לכם שהרבה מהיישובים הערביים, יש להם אישורים תקציביים להקמת מעונות-יום וגם להקמת בתי-ספר, אבל פשוט אין קרקע. אין קרקע ציבורית שעליה יכולים פשוט להקים מעונות-יום או שעליה אפשר להקים בתי-ספר. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> ולכן אין ספק שסוגיית הרחבת תחומי השיפוט ושינוי הייעוד של הקרקע היא סוגיה מאוד מרכזית, ואני מקווה שהשר, אחרי שהכנסת תיתן בו אמון, אם תיתן בו אמון ותאשר את המינוי, אכן ייקח את הנושאים הללו לתשומת לבו וישים אותם בראש סדר עדיפויותיו. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת ג'בארין. חבר הכנסת באסל גטאס. כן, אדוני, שלוש דקות. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, אין לנו מה לעשות חוץ מלנסות ולנצל את הזמן הזה ולתת את המסרים שלנו, שבהם סוג של חינוך, סוג של האדרת האמת והדיפה של השקרים וההסתה. בימים האחרונים, בשבועות האחרונים, איך מתפתח לו סוג של שקר שעף לבד, ומתחילים חברי כנסת, במיוחד משורות הליכוד והימין באופן כללי, לדקלם כמו תוכי, סליחה על הביטוי, מבלי לרדת לעומק, אפילו מבלי להסתכל על המפה. אני מגלה שחבר כנסת, יושב-ראש ועדה, שמתראיין מולי יום-יום באמצעי התקשורת, לא ביקר בחיים שלו בכפר ערבי, ביישוב ערבי, והוא מדבר על בנייה בלתי חוקית ומדבר על בנייה לגובה. אני רוצה אותו – דוד ביטן, לך לאום-אלפחם, תעשה סיור, תחזור, ותדבר על בנייה לגובה; נורית קורן – תלכי, תעשי סיור ביישוב ערבי כמו מג'ד-אלכרום, ואז תדברי על בנייה בלתי חוקית. במג'ד-אלכרום, אדוני השר, יש 600-500 בתים, שתי שכונות שלמות בלתי חוקיות. אנשים רצו לבנות, ומדקלמים – לא משלמים אגרות. לא יודעים שמי שבנה בית לא חוקי משלם פי-עשרה קנסות? פי-עשרה קנסות. אנשים אוהבים לשלם קנסות פי-עשרה, או לזכות בהיתר בנייה ולבנות ולקבל את כל השירותים? יש לנו את זה בדנ"א? אוהבים לעבור על החוק, אדוני? ראש הממשלה, מדינה בתוך מדינה? אני אומר לכם עוד משהו. אני מתבטא והתבטאתי על אפרטהייד. מדברים על אפרטהייד, אומרים: בשטחים הכבושים. אז אני לא מרבה לדבר, אני אומר לכם: יש כבישי אפרטהייד בתוך ישראל. כביש 85, שעובר על-יד הכפר שלי, ראמה, ואז יורד לבקעת בית-הכרם – היום בבוקר הייתי, לצערי, בהלוויה בבית-הקברות של מג'ד-אלכרום, דרומית לכביש 85. זה הדבר היחיד שהממשלה ורשויות התכנון היו מוכנות לתת למג'ד-אלכרום מתחת לכביש 85, והיום בונים את השכונות החדשות של כרמיאל, שמתפשטות צפונה כמעט עד הגבול של הכביש – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – ויש אלפי דונמים, אלפי דונמים, בבעלות אנשי מג'ד-אלכרום. למה לא להפריח אותם, להפוך אותם למגרשים, שיהיו המשך לשכונות של כרמיאל, וכולם יגורו, כולם ייהנו, חוץ מזה שיש מנטליות של הפרדה גזעית? <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אני מקווה שתהיה לאריה דרעי הזדמנות באמת להוכיח שהוא שוויוני ושהוא רואה את השקופים. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת באסל גטאס. חבר הכנסת עמר בר-לב, ואחריו – חבר הכנסת איתן ברושי. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, לפני כמה חודשים נסע ידיד שלי, חבר שלי, עודד זמורה, לאילת; לפניו נסע לאילת גם בחור בשם יאיר ישראלי, ויאיר ישראלי נסע לאילת עם אשתו כי הם רצו לחגוג את יום הנישואים שלהם. כשהגיע עודי זמורה למחסום לפני אילת הוא ראה תמונה כזאת: שוכב בחור בעל צבע עור כהה, ועליו שוטר מג"ב שמכה אותו. הבחור ששכב היה יאיר ישראלי, והסיבה ששוטר מג"ב הכה אותו הייתה – הסיבה היחידה – צבע עורו. אגב, מי שמתעניין, היום אצל מיקי חיימוביץ בערוץ 2, נדמה לי, יש כל הסיפור. וזאת אפליה, אבל זה לא מתחיל שם ולא נגמר שם. לפני כמה ימים, נדמה לי אתמול או שלשום, זה גם הופיע בתקשורת, ברחובות – מרכז הארץ, אפילו לא אילת – במרכז הארץ, בחור מספר, ואני מצטט את מה שהוא אמר: אני גר בדירה שכורה כבר שנה והחוזה שלי נגמר באפריל, אבל אבא שלי חולה, ואני חוזר לגור עם ההורים כדי לטפל בו. מצאתי שני דיירים אתיופים שייכנסו במקומי לדירה – מובן שהוא מתכוון לישראלים יוצאי העדה האתיופית. הם הגיעו לבעל הדירה עם כסף מזומן, אבל הוא לא מוכן להשכיר להם. בעל הדירה לא מוכן להשכיר להם, כי הם יוצאי העדה האתיופית. ומה אומר בעל הדירה? בעל הדירה אומר – ושוב, אני מצטט: אני לא מפלה, אך אני לא אחראי לרצונות השותפים. השותפים, השכנים, לא היו מוכנים שצעירים יוצאי העדה האתיופית, רק בגלל צבע עורם, ייכנסו לדירה שבה יש גם אחרים. ואני שואל אותנו: עד לאן הגענו? אבל יש לי גם תשובה. לצערי, אני לא מתפלא. כאשר ראש ממשלה, ושרים וחברי כנסת נותנים יד לגזענות במדינת ישראל, כל אחד בדרך שלו, ולאפליה בין יהודים לערבים, בין חילונים לדתיים, בין נשים לגברים, בין בעלי צבע עור כזה לבעלי צבע עור אחר – מה אנחנו מתפלאים? והגיע הזמן לעצור את זה, כי תמיד בסוף אפשר לבוא בטענות לאותו שוטר מג"ב שנמצא שם במחסום לאילת, או לאותו בעל דירה, או לשכנים שלא מסכימים שצעירים אתיופים יגורו בדירה שלהם, אבל האחריות היא של המנהיגות, והאחריות היא של ראש הממשלה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עמר בר-לב. חבר הכנסת איתן ברושי, ואחריו – חבר הכנסת יוסי יונה. שלוש דקות, אדוני. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, השאלה שאני רוצה לשאול – מדוע צריך לחבר גם את שר הפריפריה, הנגב והגליל? רק לא מזמן הוספנו את הפריפריה לנגב ולגליל ושאלתי מה ההבדל, אבל הסבירו לי שזה משרד גדול – נגב, גליל, פריפריה – כמעט מלוא רוחב הארץ. ועכשיו מוסיפים גם את משרד הפנים. מדוע ממשלה עם כל כך הרבה שרים צריכה להטיל נטל על כל כך מעט שרים, נטל מרכזי? כאשר יש פה סכנה גם ששר הפנים, שיש לו אחריות לכל 267 – משהו כזה – הרשויות, מדן ועד אילת, כולל מרכז הארץ, ושר הנגב, הגליל והפריפריה קודם כול מחויב לאזורים הרחוקים, הקשים, האזורים שבאופן טבעי יש בהם אוכלוסייה יותר חלשה. ואני רואה טעם לפגם – מעבר לוויכוח אם נכון או לא נכון המהלך ששר הפנים הקודם חוזר להיות שר הפנים מחר – השאלה שנשאלת היא אם זה מהלך נכון לחבר את שני המשרדים, להטיל על איש אחד, כשעד לא מזמן הסבירו כמה חשוב התפקיד של שר הנגב, הגליל והפריפריה. כל אחד יודע שמשרד הפנים הוא משרד מרכזי, שהרשות המקומית – וגברתי היושבת-ראש, היית כזאת; גם אני יודע שהרשות המקומית היא הצינור בין המקורות לשימושים או בין המשרדים לתושבים, ואין חיבור בין הממשלה לתושב אלא באמצעות הרשות, מועצה אזורית, מקומית, ודאי גם עיר. ולכן אני חושב שתפקיד שר הפנים הוא תפקיד גדול וחשוב, ועלולה להיווצר פה תקלה, גם של עומס וגם של ניגודי עניינים, בין ראייה של אחריות לכל הרשויות בכל הארץ לבין הצורך בהעדפה ברורה של הגליל והנגב והפריפריה. אזורי העימות והמצוקה זקוקים לשר במשרה מלאה, שיחזיר להם את היכולת לחיות בכבוד בכל מקום, בוודאי לאורך הגבולות. ולכן אני מציע לממשלה לדחות את ההצעה, ואני מציע לראות בזה דבר נכון, להיפרד מהחלום שמעט שרים יודעים הכול, ועוד יהיו שרים בלי תיק, ושמעתי שרוצים לצרף כמה, כאילו הממשלה קטנה מדי, ולכן אני אצביע כדי לדחות את ההצעה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אני במקומו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אתה במקומו. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> מסעוד גנאים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> בבקשה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, בפני השר דרעי, כאשר הכנסת תיתן לו ובו את האמון, יעמדו הרבה אתגרים. השר דרעי היה שר פנים לפני הרבה שנים, והאמת, בחברה הערבית וראשי הרשויות הערבים זוכרים לו את העמדות שלו ואת המדיניות שלו, שהייתה מדיניות של תמיכה ברשויות הערביות ובחברה הערבית. השר דרעי, יש לו עמדות חברתיות משלו, אמפתיה לשכבות החלשות, ואם הוא ימשיך בקו שהיה כאשר היה שר פנים בהתחלה, אני חושב שהוא יצליח, הוא ירכוש את אמונם של ראשי הרשויות, הערביות במיוחד, אם הוא באמת ימשיך במדיניות החברתית שלו, שתומכת באלה שזקוקים לתמיכה. השר דרעי הוא שר שיש לו השקפת עולם, ויש לו מדיניות גם עם רגש – עם רגש לשכבות המוחלשות והחלשות. אני חושב שבפניו של השר ועל שולחנו האתגר הראשון בכל הקשור לחברה הערבית ולרשויות הערביות יהיה העניין של משבר הדיור ושל המחסור באדמות לבנייה, והעניין של שטחי שיפוט. גברתי היושבת-ראש, זאת הבעיה הגדולה ביותר שעומדת בפני הרבה מועצות, הרבה ערים ערביות. ואני, כבן העיר סח'נין – כאשר הייתי חבר עירייה ב-2003, הייתה ועדת החקירה, ועדת הגבולות הראשונה בינינו לבין המועצה האזורית משגב, והוועדות – עד היום הייתה הוועדה האחרונה, והמלצותיה על שולחנו של השר. אני מקווה, בכניסתו של השר דרעי, שהוא יחתום על ההמלצות האלה, שהן המלצות מספקות, ראויות, ועיריית סח'נין מקבלת אותן, גם אם אנחנו צריכים יותר. אבל העיקר – כשהשר ומשרד הפנים הם לא הכתובת, לצערי, כי פעמים רבות אומרים לראש מועצה ערבי או לראש עירייה: לך תעשה משא-ומתן ותגיע להבנה עם המועצה האזורית שסביבך; והיא בדרך כלל מתנגדת. ואני לא אשכח את המשפט הזה, כאשר היה ויכוח בין ראש עיריית סח'נין לבין ראש המועצה האזורית משגב, לא אנקוב בשמו – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – הוא אמר בוויכוח לראש עיריית סח'נין: האזרחים בחרו בך כדי שתגיש להם שירותים, אבל בי בחרו כדי לשמור על האדמה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. שלוש דקות, גברתי. בבקשה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, יום-יום – היום שוב, עוד יום בכנסת, ואני רוצה לדבר על משהו שאנחנו הפסקנו לדבר עליו פה; סליחה, אני אחזור בי: אנחנו כל הזמן מדברים עליו פה, אבל אנחנו לא עושים אותו. כל הזמן מאשימים כאן, מהצד האחד לצד השני, בהסתה, מי מסית נגד מי, מתי, באיזה נסיבות. וכל הזמן מנסים להגיד לנו, תפסיקו לשסות, ותפסיקו להגיד, וזה קורה יותר מימין לשמאל, וזה קורה משמאל לימין, וכו' וכו' וכו'. ועומד כאן השר אקוניס ומלקה חברי כנסת מסוימים שהוציאו הודעה נגד מה שנחשד להיות הצתה, ולשמחת כולנו אינו הצתה, של משרדי "בצלם". הגיע הזמן לדבר על פוליטיקה של פיוס. פוליטיקה של פיוס היא משהו שלא מדברים עליו, היא משהו שעושים אותו. היא משהו שלא עומדים יום אחרי פיגוע בתל-אביב ומחפשים את האשמים בציבור שלם; היא מצב שבו גם כשאנחנו – הפיתוי הוא גדול, להאשים ציבורים שלמים בכל מיני דברים – אתה מתאפק, אתה מרסן את עצמך, אתה לא מסכים לזה יותר. אתה לא מסכים יותר לזה שיהיו האשמות שכל הזמן מוחלפות בין הצדדים, ולא משנה כרגע אם מדובר בחרדים, מדובר בדתיים, מדובר בחילונים, מדובר, רחמנא ליצלן, בתל-אביבים, כי הרי ידוע שתל-אביב הביאה את כל הרוע לעולם הזה. אבל כשאתה מחליט לנהל פוליטיקה של פיוס, אתה לא מרצה על זה בכנסת מעל הדוכן, אתה פשוט עושה את זה. אתה לא מאשים שמאלנים רק כי הם שמאלנים ואתה לא מאשים ימנים רק כי הם ימנים; אתה לא מאשים חרדים, אתה לא מאשים דתיים, אתה לא מאשים ערבים וערביות רק בגלל המוצא שלהם. אתה מחפש את הדרך כל הזמן. לפני שבועיים, באחד מהנאומים הארוכים שנשאתי בימי חיי, רק בן 40 דקות, אמרתי לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן: עאידה, את מחזיקה את החוט ואני מחזיקה את המחט. ואת זוכרת כאן, היושבת-ראש, חברת הכנסת פלוסקוב, שניסיתי יחד אתה לתפור את הקרעים? <היו"ר טלי פלוסקוב:> זוכרת. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ומה שאנחנו עושים בכנסת הזאת מדי יום זה רק לקרוע יותר גדול, יותר חזק – ורציתי להגיד עוד ביטוי, אבל זה ממש לא פרלמנטרי, אז אני אחסוך את זה לכולם. אז אם אנחנו מדברים על פוליטיקה של פיוס, ואם מישהו פה גם באמת מתכוון לזה, ואני שואלת את עצמי אם באמת מתכוונים לזה, אז מתחילים לעשות את זה. ומפה, מהבית הזה, זה צריך לצאת, הפוליטיקה הזאת של הפיוס, לכל אחד מהכיוונים, ולא להתחיל לירות לכל כיווני הרוח. אתם יודעים, יש ביטוי נהדר באנגלית שאי-אפשר לתרגם אותו לעברית כמו שצריך, אבל – כשהרוח הרעה מתחילה לטוס אז היא טסה לכל הכיוונים, ואתה לא יכול לשלוט בה. וזה מה שקרה כאן. אנחנו לא שולטים יותר בשיח בכלל. בכלל. ואם מישהו, זה באמת מעניין אותו, כולל ראש הממשלה, שאינו יושב כאן – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – ושיותר מכל אחד אחר – אני מסיימת – שיותר מכל אחד אחר האחריות הזאת מוטלת עליו, מתוקף זה שהוא ראש הממשלה של כולנו, אז תתחיל לעשות את זה, ולא לדבר את זה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח. חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת איל בן ראובן. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, עמיתי חברי הכנסת, בדרך כלל, כשמביאים לכנסת הצבעה על צירוף שר, מטבע הדברים האופוזיציה מתנגדת. זה טבעי. דנו בזה בינינו, ברשימה המשותפת, והאמת היא שאף שאנחנו נגד הממשלה הזאת בכל דבר כמעט, אנחנו לא נצביע נגד, אלא נימנע או לא נשתתף, כי יש איזה מין אמירה אישית. האמת היא שגם עשיתי את זה עם השר ליצמן – עשינו את זה עם השר ליצמן. יש תהום מדינית גדולה – גם, אולי, בנושאים אחרים – בינינו לבין השר דרעי, אבל מתוך ניסיון של חלק גדול מאתנו, של עבודה מולו בנושאים הקשורים לחברה הערבית, יש לו הקשבה. עדיין אנחנו לא תמימי דעים, לא מסכימים – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> הוא שומע ברמה גבוהה. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> כן, יש לו אמפתיה והקשבה. גם בישיבת הממשלה האחרונה שדנה בתוכנית טריליון הדולר ליישובים הערביים – לא, כי כל הזמן המספר עולה, אז אני רוצה להקל על הספינולוגים מכל – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אחמד, מה תעשו עם כל הכסף הזה? <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> נאסוף את הנשק. נאסוף כסף כדי לאסוף את הנשק. זו המטרה. אגב, לאחרונה הממשלה הזאת אוספת את הנשק, והיא תאסוף גם את הזכויות. <איתן כבל (המחנה הציוני):> טיבי, תעבירו את כל הכסף למשרד הפנים. השר קשוב. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> עד שיש לנו מילה חיובית להגיד על שר – ליצמן ודרעי. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אבל אני אתך. אני זרמתי אתך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אתה מתרעם. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, ההפך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> איך אמרו "הגששים" – יש צליל של התרעמות. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני זורם אתך, אני בעדך. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> זאת הייתה זרימה שלילית. לכן, זאת החלטתנו. אבל השר נדרש לעשות פעולות. חברי מסעוד גנאים אמר על אישור ועדות גבולות, הרחבת שטחי שיפוט, בלי שיגידו לנו: תביאו לנו את ההסכמה של היישוב היהודי ליד; על כל יישוב. צריך הכרעה ממשלתית, צריך שתהיה עזרה לרשויות, לוועד הארצי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):> אני רוצה לומר מטעמי הגינות שהשר הקודם, השר סילבן שלום, עבדנו אתו על הנושאים האלה, והוא גם החליט להכריז על הכפר עראבה, לפי בקשת חבר הכנסת סעדי, כעיר. השר דרעי יחתום על כך בקרוב. אנחנו מצפים לעבור מולך, אף שאנחנו אופוזיציה, לשיפור מצב היישובים הערביים והחברה הערבית, למרות חילוקי הדעות. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת איל בן ראובן, ואחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <איל בן ראובן (המחנה הציוני):> כבוד היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני רוצה לדבר על המושג דוגמה אישית. אין לי עניין אישי או אחר, כמובן, למול השר דרעי, אבל יש לי גם יש מחשבות אשר למה שאנחנו מייצגים כנבחרי העם למול העם ולמה אנחנו ואיך אנחנו רוצים ומצפים שינהגו בציבוריות הישראלית. אני רוצה להישען דווקא על דברי היועץ המשפטי מר יהודה וינשטיין, שבמילים מאוד ברורות הוא אומר: אפשר, אבל מריח רע. וכך הוא אומר: אף שאין חולק שמתקיימים בדרעי תנאי הכשירות הקבועים בדין לצורך מינויו לתפקיד שר בממשלה, הרי שההלכה הפסוקה קובעת כי גם מקום שבו מתקיימים במועמד התנאים האמורים, יש לבחון אם המינוי המוצע עומד בגדר מתחם הסבירות של שיקול הדעת השלטוני. ואני שואל אתכם במושגים ערכיים: האם מינוי של שר פנים שהורשע בדין, שהורשע עם קלון, הוא סביר? האם זה עומד במבחן הערכי שלנו, אנחנו, שרוצים להיות דוגמה ומודל? לצערי, אין לי אלא לחשוב שאתם, ממשלת ישראל, איבדתם משהו. משהו בערכים שלכם התקלקל. אני אומר את זה כי אני משוכנע שרבים מכם חושבים כמוני. חברי הכנסת, ממשלת ישראל מובילה היום מאבק בטרור. חיילי צה"ל שלנו נשלחים מדי יום, מדי לילה, על-ידי המדינה למשימות קשות ביותר, משימות שמעמידות בפניהם דילמות ערכיות קשות ביותר, ואנחנו מבקשים מהם, ובצדק, לעמוד במבחן המוסרי העליון. אנחנו דורשים מהמפקדים להיות דוגמה אישית ערכית וללא שום סייג. ואני שואל: האם לא נראה לכם נכון ששרים וחברי כנסת יעמדו במבחן הסבירות הערכית, ושבעמידה מול העמדה המשפטית המאפשרת יגברו הערכים? חברי הכנסת, מינוי דרעי לשר הפנים הוא כשל ערכי מהמעלה העליונה. צאו החוצה ותקשיבו לציבור. אני מניח שנצא מפה היום ונברך את השר דרעי בהתמנותו לתפקיד שר הפנים, וגם נעזור לו במשימות הקשות הצפויות לו. אבל לכם, ממשלת ישראל, בערכים, בדוגמה אישית, בדרך הנכונה – נכשלתם ובגדול, וחבל. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת איל בן ראובן. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברים וחברות, לא יודע במה להתחיל, אבל בכל זאת אני אתן כמה מילים לגבי מה שעומד לאישור היום, לגבי השר אריה דרעי. לשם שינוי, חברים, אני רוצה להתחיל בדברי שבח לשר אריה דרעי. כשר הפנים בממשלת רבין, לפני יותר מ-20 שנה – אני חייב להגיד שהשר אריה דרעי היה מהשרים שזוכרים אותם לטובה בחברה הערבית. הוא לא היה שר מגזרי, הוא שר שטביעות אצבעותיו עד היום הזה קיימות בחברה הערבית, וחייבים להגיד את זה. אבל במקביל, אנחנו לא שוכחים שהשר אריה דרעי הורשע בעבירה פלילית בזמן היותו מנכ"ל ושר הפנים. אני מודה שהתלבטתי קשות לגבי הדברים שאני הולך להגיד – הרי בכל זאת עברו 25-22 שנים, ודרעי ריצה את עונשו. היה חוק שחוקק כאן ונקרא "חוק דרעי", שמנע ממנו לחזור למערכת הפוליטית כשבע שנים. אבל יש שני דברים שמפריעים לי, חברים. א. לא שמעתי את החרטה מהשר אריה דרעי, וחרטה זה דבר חשוב. מי שלא מתחרט, מסוגל לחזור. זה דבר שמאוד מפריע לי. הדבר השני שמפריע לי – שהשר אריה דרעי היה שותף למדיניות הגמול. אני לא אהבתי מה שהשר דרעי הסכים לעשות במשרד הכלכלה ולאמץ את מדיניות הגמול. הוא קיבל ממשרד הכלכלה את סעיף 52, קיבל את ההזדמנות למנות את הממונה על ההגבלים, אבל השר, צר לי מאוד, משום מה הסכים לוותר ולאמץ את מדיניות הגמול הפוליטי, עם תוספת של 300 מיליון שקלים במשרד הגליל והנגב. את זה לא אהבתי. אני חייב להגיד את זה. ובכל זאת, השר אריה דרעי יהיה שר הפנים. נותר לנו לאחל שיהיה בהצלחה ושחוסר החרטה לא יהווה עוד אלמנט לחזרה על אותה טעות. ושיהיה בהצלחה, חברים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. תודה לחבר הכנסת פריג'. חבר הכנסת חיים ילין. <חיים ילין (יש עתיד):> מיקי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> רגע, אמרו לי שהתחלפתם. מה בסוף? <קריאה:> חיים, אתה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> לי הודיעו שהתחלפתם – קודם חיים ילין, ומיקי במקום. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> זה לא חשוב לי. בבקשה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> מה שתחליטו, רק לא לבזבז את הזמן. <חיים ילין (יש עתיד):> אבל מיקי רוזנטל לפני. תעלה, תעלה. אחרי זה אני. <היו"ר טלי פלוסקוב:> מיקי רוזנטל. אז חבר הכנסת מיקי רוזנטל עכשיו. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אוקיי, גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אריה דרעי הוא איש מאוד חכם. הוא כל כך חכם – ובאמת הוא חכם, אני לא אומר את זה בציניות – שבראיונות במהלך הקמת הממשלה הקודמת – הנוכחית, סליחה – במאי השנה – סליחה, שנה שעברה – אני אתאפס. אריה דרעי הוא איש מאוד חכם. הוא כל חכם, שבמאי שנה שעברה הוא התראיין ב"גלי צה"ל" ואמר: אני לא יכול לחזור למשרד הפנים. ושאל אותו המראיין: למה? הוא אמר: זה לא נכון, זה לא נכון; אני מצטט במדויק. זה מה שאמר השר אריה דרעי. ועכשיו כל הצבועים קמים ואומרים: מה, אין שום בעיה. יש בעיה גדולה. על זה נאמר: כשר, אבל מסריח. מה זה מסריח; מצחין עד השמים. עכשיו, שלא תהיה מחשבה למישהו שזה דיון לגופו של אריה דרעי. אני, אין לי עניין בנושא הפרסונלי, יש לי רק עניין בנושא העקרוני, ולכן תחשבו רגע על מצב שבו היינו עכשיו מצביעים על חזרתו של קצב לבית הנשיא. מישהו יכול לעכל את הדבר הזה בכלל? או על חזרתו של אולמרט ללשכת ראש הממשלה; זה יעלה על הדעת? <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> כן. אם אתה חושב שזה לא יעלה על הדעת – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> זה יעלה על הדעת? במצפון שלך, אדוני השר. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> לא, לא שלי. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא, אני מדבר אל כל אחד ומצפונו. זה עניין מצפוני, זה עניין ערכי. הרי זה לא עניין חוקי. אין שום מניעה חוקית. החוק מאפשר לאריה דרעי לחזור לממשלה. החוק אפשר לאריה דרעי לחזור למשרד הכלכלה ולמשרד הנגב והגליל. הוא מאפשר לו לחזור, לצערי, גם למשרד הפנים. זאת לא שאלה חוקית. יש לקונה בחוק. אבל יש עניין ערכי. והעניין הערכי אומר שקצב לא יכול לחזור ללשכת הנשיא, ואולמרט לא יכול לחזור לתפקיד ראש הממשלה, והירשזון לא יכול לחזור לתפקיד שר האוצר, ואריה דרעי לא יכול, בערכים של מדינה מתוקנת, לחזור למשרד הפנים, ובכלל, הוא לא יכול להיות חבר בממשלה. מהטעם הפשוט, שאני מחלתי לאריה דרעי האדם – האדם. כמו שאומרים, ריצה את עונשו, ומודה ועוזב, וכל האמירות האלה. לא אוהב אותן, אבל – אין להן משמעות בכלל. אבל האיש – אין לי שום בעיה אישית עם אריה דרעי האיש. יש לי בעיה עם האיש הציבורי אריה דרעי, שמבקש לחזור להיות שר הפנים, במקום שבו הוא היה. הוא הורשע בעבירות חמורות מאוד של שוחד, של גנבה, ובעיני העבירה החמורה ביותר היא הפרת אמונים. מה זה הפרת אמונים? אתה קיבלת את אמון הציבור, והפרת אותו. זה מה שעשה אריה דרעי. ואדם שהפר את אמון הציבור, אין על זה מחילה – לא מחילה כללית; יש מחילה, כמו שאני אומר לכם: אני כאדם מחלתי לאריה דרעי – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – אלא – אין לזה מחילה ציבורית. לא יכול להיות שאדם שגנב בזמן שהיה שר הפנים יחזור לתפקיד שר הפנים. זה עניין נורמטיבי, זה הכול. וזה כל כך פשוט, וכולכם יודעים את זה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא צריך להכביר פה בכל מיני התחכמויות. לא ראוי שאריה דרעי יהיה בממשלה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – לא שר הכלכלה, לא שר הנגב, לא שר הפריפריה, לא שר הפנים ולא שר בכלל. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תודה לך. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת חיים ילין עכשיו. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושבת-ראש, תודה רבה, הפנייה שלי היא מאוד ישירה. היא פנייה לשר הפנים, שבמקרה הוא גם שר הכלכלה, שהוא במקרה גם שר התקשורת, והוא במקרה גם שר החוץ, והוא במקרה גם שר לשיתוף פעולה אזורי, ובמקרה הוא גם המשנה לראש הממשלה, ובמקרה הוא גם ראש הממשלה, וגם לשר הביטחון. בסוף "צוק איתן" הבטחתם שאתם תבנו מכשול, לביטחונם של תושבי עוטף-עזה, אבל לא רק למען ביטחונם, אלא גם נגד חטיפות חיילים. אנחנו עומדים על תקציב 2015–2016 – לא הופרש שקל אחד בתקציב המדינה למען המכשול הזה. המוח היהודי מצא את הפטנט נגד מנהרות, אני אומר לכם את זה בגלוי, שכל העולם ידע – יש אפשרות לאטום את כל רצועת-עזה, אף אחד לא ייכנס ולא יצא, לא מתחת לאדמה, לא מעל פני האדמה. רק מה, צריך 2.7 מיליארד שקל. לא כסף, נכון? בפוליטיקה, בהסכמים הקואליציוניים, זה לא כסף. אבל מה זה 50,000 תושבים בעוטף-עזה? זה אפילו לא רבע מנדט. אני פונה לכל השרים האלה, שהבטיחו ולא מקיימים. עכשיו, מה הבעיה? אנחנו חזקים, שם, זו הבעיה. אנחנו כנראה כל כך חזקים, שממשלת ישראל יכולה להישען על החוסן שלנו. אבל איפה החוסן של הממשלה? היא מתקפלת פה על כל חבר כנסת. ב-61 חברי כנסת – כמה שאתה צריך, תקבל. אני מודיע לכם: אם היה חבר הכנסת מעוטף-עזה בקואליציה עכשיו, התקציב לא היה עובר לפני שהיו מקציבים את התקציב הזה למען עוטף-עזה. אבל לא רק למען עוטף-עזה. ריבונו של עולם, כל החיילים: בדואים, דרוזים, יהודים, מזרחים, חילונים, דתיים – כולם שם שומרים על העוטף. ואין, למרות כל ההבטחות. יכול להיות מצב של מצוקה, אבל כשראש הממשלה ושר הביטחון מבטיחים לראשי המועצות, ואומרים להם: אל תקשיבו לחיים, הוא עושה עליכם סיבוב פוליטי, אז אני רוצה להגיד לראש הממשלה ולשר הביטחון: אני הלוביסט הכי נאמן שיש לעוטף-עזה; אני חי שם, גר שם, מגדל את ילדי, חברים שלי גרים שם, כל התושבים שם. והם מצפים מהפוליטיקאים – לא לתקציבים קואליציוניים – שמה שהם מבטיחים, גם יקיימו. האם יש אפשרות כזאת? אני גם מודה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <חיים ילין (יש עתיד):> – – קניתי ארבעה כובעים. אני מחכה. אם יהיה התקציב הזה, כבוד היושבת-ראש, אני מבטיח, אני אוכל אחד-אחד. כל יום מליאה אוכל אחד, מול כל הציבור שרוצה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <חיים ילין (יש עתיד):> תנו לי את האפשרות לאכול את הכובעים למען תושבי עוטף-עזה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת אורן אסף חזן – אינו נוכח. חברת הכנסת רויטל סויד – אינה נוכחת. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> אה, סליחה, לא ראיתי אותך. בבקשה. בבקשה, גברתי, שלוש דקות שלך. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, היום התקיים דיון בוועדת החינוך, של חבר הכנסת מרגי, שיושב פה, וגם ניהל את הדיון באופן מרשים. השיח היה על האופן שבו מתבטאים באקדמיה מרצים, וכמובן בהקשר של דברים שנאמרו על שרת המשפטים כאשר היא העלתה את חוק העמותות. די היה להיות בדיון, ולשמוע את שני הצדדים, ימין ושמאל, אנשי אקדמיה, תלמידים וחברי כנסת, כדי לראות באיזה מצב עגום אנחנו נמצאים. אנחנו מדברים על מדינה שיש בה ריבוי דעות וכמה זה נחמד. יש ימין ויש שמאל, וביקורת תמיד תהיה – והיא הכרחית והיא גם חייבת להישמע. אבל אם מישהו ישב בצד ויתבונן ויראה איך זה נשמע, איך זה מדובר, כמה אלימות, כמה הסתה, כמה גזענות, כמה דברי נאצה, כמה הכפשה – זה דבר שהוא בלתי נתפס, גם בימין וגם בשמאל. כשאנחנו מדברים על אנשי אקדמיה, וכשאנחנו מדברים על אנשים שהם סמכות רבנית, וכשאנחנו מדברים על נבחרי ציבור, על חברי כנסת; כשאנחנו מדברים על כל אלה – לנו יש אחריות. אנשי אקדמיה, כאשר הם מלמדים את הסטודנטים שלהם ולא מעבירים ביקורת, אלא מקללים ומכפישים וגורמים לתלמידים שלהם, לסטודנטים שלהם, לחשוש שהם יקבלו ציונים לא טובים בגלל שדעתם היא בניגוד לדעה של המרצה שלהם; וכשעומדת סמכות רבנית וטוענת כנגד השמאל במדינת ישראל, או כנגד ערבים, או כנגד שופטים, או כנגד כל דבר – יש לסמכות הרבנית הזאת אחריות, יש לה קהל מעריצים; וכשאנחנו, נבחרי ציבור, שרים וחברי כנסת, עומדים ומדברים, וצועקים ומתלהמים, ומדברים באופן אלים האחד כלפי השני – יש לנו אחריות כלפי דור צעיר שמתבונן בנו. תעזבו את מעמד חברי הכנסת ואת הדעה הרווחת בציבור עלינו, תעזבו את מה שחושבים עלינו – איך יכול להיות שאנחנו באים ומנסים להעמיד ולחנך דורות, ואנחנו בעצמנו מסיתים ומדברים בצורה שהיא כל כך גזענית ופוגענית? <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ולכן, אני חושבת שהגיע הזמן שקודם כול מהבית הזה יצא שיח אחר, ואחר כך אולי נוכל לדבר על זה גם כלפי גופים אחרים. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת רויטל סויד. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – בבקשה, אדוני. כל ההחלפות שהיו היום, במהלך היום, רק בלבלו אותנו. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אפשר להסתכל על המינוי של השר אריה דרעי למשרד הפנים מכל מיני זוויות, ודברים נאמרו. אני רוצה להוסיף עוד זווית ראייה למינוי הזה, ואני רוצה לטעון שבעצם זו עוד תוצאה אומללה של מתווה הגז – כן, של מתווה הגז. הרי בואו נזכור איך הגענו למצב הזה שהשר דרעי התמנה, או מתמנה, למשרד הפנים. איך קרה הדבר הזה? ובכן, לפני שנה סולק הממונה על ההגבלים העסקיים כדי לנסות לפלס דרך למתווה הגז. זה לא היה מספיק; היה צריך להישען על סעיף 52 בטענות שווא על ביטחון ושיקולים מדיניים, שכולנו מבינים שהם לא טיעונים רציניים לעצם העניין. אבל מה? שר הכלכלה, שהיה צריך לחתום על סעיף 52, היה השר דרעי. השר דרעי לא רצה להיות מזוהה עם המעשה הזה, ולכן התפטר ממשרד הכלכלה. משרד הכלכלה עבר לידיו של ראש הממשלה, מכיוון שראש הממשלה הרי משתעמם בתפקידו ושלושה תיקים לא הספיקו לו, וזה התיק הרביעי שהוא קיבל לידיו – החמישי לאחרונה, אבל אז הרביעי בידיו. ואז בא האקט האחרון בדרמה הזאת, או בפארסה הזאת, ונוצרה הזדמנות, ואז מפקידים מחדש את משרד הפנים בידיו של השר דרעי. חשוב מאוד להזכיר את כל ההשתלשלות, כי זה ממחיש בצורה הכי ברורה וחדה את המחירים שאנו משלמים מדי יום ביומו על התנהלות קלוקלת של ראש הממשלה ושל הממשלה הזאת, הממשלה הרביעית של נתניהו – אולי אפשר לקרוא לזה "מלכות ביבי הרביעית", כמו בזמן הקיסרים – והזילות שבה מתייחסים למינויים למיניהם. אני רוצה להזכיר לכולנו בעניין של מינויים, לא רק של שרים: עד היום לא מונה ממונה על ההגבלים העסקיים, זה דבר שהדעת לא סובלת; אין כיום ראש מל"ל – לא מונה; כמה זמן לקח למנות את ראש המוסד, מפכ"ל, וכו' וכו', וכמה פעמים הפאזל הזה של הממשלה של חלוקת תיקים השתנה בחודשים המעטים – פחות משנה הממשלה הזאת מכהנת. אז הנה, התחלתי ממתווה הגז, והשלכתי על ההתנהלות. ומה שאנחנו צריכים להיות מודאגים ממנו מעל הכול – זה לא עניין אישי עם השר דרעי – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> – – זה עניין של התנהלות של ממשלה שפוגעת בכל הקשר והקשר בנורמות הציבוריות הבסיסיות, וזה מצב בלתי נסבל, ואנחנו לא צריכים לתת יד לזה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מנואל טרכטנברג. חבר הכנסת מיקי לוי – אינו נוכח. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. כן, אדוני, שלוש דקות. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. "צעיר פלסטיני שנעצר באלימות שהה חמישה ימים במעצר שווא כי המשטרה לא טרחה לאמת את גרסתו" – זו הכותרת. אנסאר עאסי, בן 25, עובד בחברה למוצרי ניקיון באל-בירה. בתאריך 6 באוקטובר, כאשר היה בעבודתו – רואים את זה בבירור, יש מצלמות ויש סרטון שאפשר לראות אותו – התרחשו עימותים בין חיילים וצעירים פלסטינים באזור. בשלב מסוים, כאשר עאסי עמד לנוח בפתח המחסן שבו הוא עובד, הבחינו בו חיילים והחלו לעצור אותו תוך שהם תוקפים אותו באלימות קשה, בבעיטות, ומכים אותו בכלי נשקם. כל זה מתועד, אפשר לראות את זה בבירור. האירוע תועד על-ידי מצלמות האבטחה. כתוצאה מהתקיפה האלימה נגרמו לו חבלות, והוא טופל בבית-החולים "הדסה עין-כרם" בירושלים. עאסי הוחזק במעצר במשך יומיים לפני שהובא לחקירה במשטרה, ושם אמרו לו החוקרים כי שלושה חיילים העידו שזיהו אותו מיידה אבנים. יש עדות של שלושה שוטרים – לא אחד טעה בזיהוי אלא שלושה. בחקירתו הכחיש את האשמות השווא, אולם המשטרה לא טרחה לנסות לאמת את גרסתו למרות זמינות התיעוד ממצלמות האבטחה. רק לאחר דיון הארכת מעצר בבית-המשפט הצבאי ב"עופר", שבו הבהיר עורך-דינו כי קיים תיעוד של התקרית, הסכימה המשטרה לצפות בחומר. אפילו להסכים לצפות, לראות את התיעוד – שזה כיבוש, כבוד השר, שזה המשטר הצבאי, זה מה שקורה שם. בסוף הוא שוחרר אחרי חמישה ימים, ויש כמה שאלות שצריך להעלות פה. בוודאות – ראינו את הסרטון שמתעד את כל המקרים – הוא עבד, הוא סידר את הקופסאות, ונכנסו ובעטו בו ונתנו לו מכות מוות. עכשיו, האם לזרוק פלסטינים לכלא בלי חקירה ובלי לבדוק אם יש עילה למעצר או לפחות לבדוק את גרסתו זו מדיניות, או שזו הרמה של ההתייחסות לזכויות אדם במדינת חוק? זו ההתייחסות? במקרה הזה יש עדות שקר ועלילה של שלושה חיילים אשר טענו שזיהו את עאסי מיידה אבנים – האם החיילים הוענשו? האם הועמדו לדין? יש חוק, מדברים על מדינת חוק, מדברים על זכויות אדם, לא? אם לא היו מצלמות אבטחה במחסן, מה היה קורה לאנסאר עאסי? כמה שנים היה יושב בכלא לפי החוק של יידוי אבנים? מי יכול לבדוק כמה אנשים ישבו או יושבים בכלא על סמך עדויות שקר של חיילים? <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אלה הם הפנים האמיתיות של הכיבוש – אני מסיים – האמיתיות של הכיבוש. ואז שואלים למה העם הפלסטיני מתנגד לכיבוש, ושואלים על האמצעים. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. חברת הכנסת יעל גרמן. ואחריה – חבר הכנסת עפר שלח? <יעל גרמן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, אין לי מה להוסיף מעבר למה שאמרו כל חברי הכנסת לפני, על כל פנים אלו מהאופוזיציה; אין ספק שמי שהורשע לא צריך לחזור לכנסת. גם אין ספק שהחוק הקיים מאפשר לו גם לחזור לכנסת וגם לקבל תפקיד של שר. אבל אני רוצה לדבר על כך שהשר דרעי היה יכול לקבל – להישאר ולהיות שר הכלכלה, ואז היה לנו לפחות שר כלכלה. ואני, היום – לא רק היום, אלא בשבועיים האחרונים – מחפשת שר כלכלה, ולא מוצאת אותו. הסיבה מאוד פשוטה, גברתי היושבת-ראש; את היחידה שמקשיבה, אז אני אדבר אלייך, ואת בטח גם תביני: משרד הכלכלה ממונה על מעונות-היום – אפס עד שלוש – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> יעל, יעל – – – <קריאה:> יעל – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> גם – – – פה – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אוי. <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – – מעליבה. <קריאות:> – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> נעלבתי. אני אלך. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – איזה כיף. <היו"ר טלי פלוסקוב:> איזו היענות של חברי הכנסת. <יעל גרמן (יש עתיד):> איזה כיף. זו הייתה בדיקת ערנות. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – אשמים – – – <קריאה:> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> בדיקת ערנות. <קריאה:> בשמאל – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אוקיי, אז אני מדברת לכולם. כמו שאתם יודעים, משרד הכלכלה ממונה על מעונות-היום, אפס עד שלוש. עכשיו, הייתה החלטה – דרך אגב, של שר האוצר; לא של ראש הממשלה, של שר האוצר – לממן את השמירה במעונות-היום, אפס עד שלוש, ומשרד הכלכלה – העבירו את זה למשרד הכלכלה, כי האחריות, כידוע לכם, למעונות-היום, אפס עד שלוש, זה משרד הכלכלה. שלוש ומעלה זה משרד החינוך. זה עיוות שצריך לפתור, אבל הוא עדיין קיים. ואז משרד הכלכלה הוציא חוזר – אתם עדיין מקשיבים לי, חבר'ה? <איתן כבל (המחנה הציוני):> כן, כן – – – <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> יופי. <קריאה:> כל הזמן. <יעל גרמן (יש עתיד):> אז משרד הכלכלה הוציא חוזר לרשויות, ובחוזר הוא בא ואומר שכל רשות שרוצה לקבל את המימון עבור אבטחת מעונות-היום צריכה למלא טופס ולשלוח למשרד הכלכלה, משרד הכלכלה יאשר, ואז הרשות יכולה להפעיל אבטחה, לשלוח את החשבוניות למשרד הכלכלה, ומשרד הכלכלה יממן את האבטחה. דבר נפלא. באמת, אני ממש התפלאתי והייתי מלאת התפעלות. אלא מאי, מעט מאוד רשויות בכלל עושות את זה. למה? מפני שנותנים את האישור לחודש. היום האישור הוא עד 31 בינואר. אומרות לי הרשויות: אנחנו, קודם כול, אין לנו בכלל אנשי אבטחה. יש היום מחסור. וגם אם יש לנו אנשי אבטחה, איזו חברת אבטחה תהיה מוכנה להתקשר אתנו לחודש, ומינואר לעוד חודש? אף אחד לא מוכן. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <יעל גרמן (יש עתיד):> וחיפשתי את שר הכלכלה כדי לומר לו: תקשיב לי, המעונות, מעונות-היום, אפס עד שלוש, הם ללא אבטחה, ואם הם עם אבטחה, אז זה על חשבון הזוגות הצעירים, שהכול על הראש שלהם, אז עכשיו על הראש שלהם גם אבטחת הילדים שלהם – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – ואין בכלל בעיה לפתור את זה, אם רק היה שר. אבל איפה הוא? <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת יעל גרמן. חבר הכנסת עפר שלח – אינו נוכח; חבר הכנסת יואב בן צור – אינו נוכח; חברת הכנסת יעל כהן-פארן – מוותרת; חבר הכנסת משולם נהרי – אינו נוכח; חבר הכנסת דוד אזולאי – אינו נוכח. חבר הכנסת איתן כבל? <איתן כבל (המחנה הציוני):> נוכח. <יואל חסון (המחנה הציוני):> נוכח גם נוכח. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אני רואה. בבקשה, אדוני. בבקשה, שלוש דקות, אדוני. <איתן כבל (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, רשם פרלמנטרי, האמת, תראו, אני לא מבין, חבר הכנסת טיבי, פתאום פגשנו שחקני בלט במליאה; אנשים הולכים על – מטופפים; מטופפים, חבר הכנסת טיבי, ובכל המקומות אנחנו רואים אנשים – לא רוצים לדבר, לא רוצים להתייחס. האמת, גם אני – למה? מה אני צריך? למה אני צריך? הרי גם אני בטח ארצה לבקש פעם איזו בקשה. ואני אומר לך, חבר הכנסת טיבי, על מה אני עומד כאן היום: תשמע, כשהוא מונה לשר – כולנו מכירים, כולנו יודעים את כל התורה כולה. חבר הכנסת לפיד התייחס לדברים, והוא צודק, ואחרים שקמו אחריו ואמרו – גם הם צודקים. אני אומר לחברי, בטח מהמפלגות הדתיות – שכשנוח להם הם יודעים להתעלם. יש מה שאנחנו מגדירים מראית עין, חבר הכנסת שטרן. וכאן מראית העין אבדה לה. את המעט. על מה אנחנו מדברים? כבר אתה שר – תהיה שר. שר הכלכלה – כבר אני זוכר את כל התרגילים שעשית, ששיחקת אותה שאתה מגן הקבוצות הנחשלות, ובעצם מעולם לא רצית להיות במשרד הזה. אבל מה שאני לא מבין, בסוף, ולו רק בשביל מראית העין – אנחנו לא יכולים פה כל הזמן לשחק בשני קולות, חברת הכנסת יעל גרמן. זה שזה מותר, זה מותר; גם מבחינת החוק, גם מבחינת כל חוות הדעת. אבל החיים שלנו לא בנויים – רוב החיים שלנו אינם בנויים מחוקים. רוב החיים שלנו בנויים מהתייחסות יומיומית של להביט למעלה ולראות מי מוליך אותנו, מי מנהיג אותנו. אלה הדברים הקטנים. קשוט עצמך בטרם תקשוט אחרים. ועניין מראית העין הוא כלל גדול. כי אחרת, הרבה דברים היה אפשר לעשות. את יודעת, הרי, אפשר לכאורה לכוון שעון שבת, לראות טלוויזיה של תחנה אחרת, לא ישראלית. מה היא מראית העין? שעלול להיות מאן דהוא שיעבור ויחשוב שלמרות הכול, אולי בכל זאת הוא מדליק, אולי בכל זאת הוא צופה. ואנחנו עומדים פה, בפני, באמת, אני – כי, את יודעת, כולם אומרים: זה לא אישי. מה זה "לא אישי"? מה? מה הסיפור הזה – לא אישי? בסוף אנחנו מדברים על כאן, על שר, מכובד, חבר הכנסת השר אריה מכלוף דרעי. לא מדברים על שום דבר אחר, חבר הכנסת טיבי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני מסיים, גברתי. ואני אומר כאן את הדברים. הייתה לי אליו סימפתיה, כמה שהיה לי קשה כשהוא הצטרף לממשלה כשר ואמר: אני לא במשרד הפנים. אבל יצרו גבר עליו. יצרו גבר עליו, ובזה הוא נכשל – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – ומכשיל את כולנו, לצערי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח. חבר הכנסת יואל חסון. שלוש דקות, אדוני. בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת, השרים, אתם יודעים, חברי לקואליציה, שולחן הממשלה העמוס באופן נדיר, אני חייב לומר לכם שאני לא בטוח כמה אתם עדיין מחוברים למה שקורה בחברה הישראלית, ברחובות, בחודשים האחרונים. כשמסתכלים עליכם היום מלמעלה, רואים חבורה של שרים שעוסקים כל היום במשחק הכיסאות: מי ישב על הכיסא משמאל, מי ישב על הכיסא מימין, מי ישב ליד ראש הממשלה בצילומי הממשלה היומיים ומי ישובץ קרוב לראש הממשלה בשולחן. השר לוין, אתם כל כך מנותקים, כי הדבר היחיד שאתם מביאים אלינו, כאן, לכנסת, באמת, זה כל הזמן את משחקי הכיסאות שלכם. אני בטוח שאם אנחנו נעיר את ראש הממשלה בלילה, אם הוא ישן בכלל, כי הוא טען שהוא לא ישן, אבל אם נעיר את ראש הממשלה בלילה ונשאל אותו, באמצע הלילה, מיהו שר הכלכלה, או מיהו שר הביטחון, או מיהו שר החקלאות, או מיהו שר התיירות, או מיהו השר לירושלים, ומי השר לענייני אסטרטגיה, אני אומר לך: ראש הממשלה כבר לא זוכר ולא יודע. וסביר להניח שתשובתו האוטומטית תהיה: אה, זה לא אני? זה לא אני, השר המדובר? ומצד שני, מה קורה כאן באמת? יש כאן היום באמת סיטואציה שבה הציבור הישראלי לא חש ביטחון. הציבור הישראלי היום למעשה לוקח אחריות לביטחון האישי שלו. השר לוין, עד כמה שאני יודע, יש לך ילדים צעירים, ואתה מסתובב בבתי-ספר ובגני-ילדים. ומה היום, חברי חברי הכנסת, אתה רואה כשאתה מסתובב בסביבת גני-ילדים ובתי-ספר? אתה רואה הורים שעומדים בכניסה לבתי-ספר ומאבטחים את הילדים שלהם. אתה רואה הורים שלא נותנים לילדים שלהם לצאת ולהסתובב ברחוב, היום; אתה רואה הורים שלוקחים אחריות לגני-ילדים; אתה רואה הורים שחוששים לשלוח את הילדים שלהם ל"צופים"; אתה רואה אזרחים שאיבדו את האמון שלהם ביכולת של הממשלה הזאת לנהל כאן באמת חיים בביטחון. אתם לא מאפשרים לאזרחי מדינת ישראל לחיות כאן בביטחון. האנשים מתרגלים כבר לחיות בפחד, מתרגלים לחיות בחשש; מצפים לאיזו בשורה אמיתית מהממשלה הזאת, לאיזו יד קשה או תקווה שאתם מסוגלים לתת מענה לטרור. ומצד שני, מה אנחנו שומעים? אנחנו שומעים שהממשלה הזאת מספרת שטרור היחידים הזה זה דבר שלא ידענו. זה דבר חדש, לא היה כאן טרור יחידים. ובכן, השר אלקין והשר לוין, היה כאן טרור יחידים - – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> היה כאן טרור יחידים שידעו להתגבר עליו. היו פה ראשי ממשלה, גברתי היושבת-ראש, שידעו לטפל בטרור, כי היה להם גיבוי בין-לאומי, כי ידעו מצד אחד לתת אופק מדיני ומצד שני להכות בטרור. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אבל אתם, כל מה שיש לכם לעסוק, גברתי היושבת-ראש, לך ולחברי הקואליציה – זה לעסוק במשחקי כיסאות ומינויים על מינויים של שרים. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. חבר הכנסת השר יעקב ליצמן – אינו נוכח; חבר הכנסת מאיר פרוש – אינו נוכח; חבר הכנסת אורי מקלב – אינו נוכח. חבר הכנסת אלעזר שטרן, אחרון הדוברים. לאחר מכן ישיב השר לוין. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גברתי היושבת בראש, אדוני השר לוין, אתה צריך להשיב גם לי, אז אני מניח שתקשיב. אנחנו נצביע נגד המינוי הזה, כיוון שאי-אפשר להצביע בעדו. אבל אני רוצה להגיד: בהנחה שיש לכם רוב, וזה יאושר, אז בוא נגיד מה אנחנו היינו מקווים – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> בסדר, בסדר. אתה יודע למה אי-אפשר. אתה למדת משפטים, אתה בן-אדם ערכי, אומרים פה ככה, אתה יודע למה, אבל בוא נתקדם, זה לא הדיון. <שר התיירות יריב לוין:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אז אל תתקדם. אז אל תתקדם. אני אגיד מה אני מקווה. בפעם הקודמת – אנחנו יודעים לאן הגיעו הדברים, לבית-משפט; אני לא רוצה לדבר על זה. אמרו את דברם, אני באמת, אין לי שום עניין להיכנס לזה. עשינו היום שדולה בכנסת, ומסתבר לך שבחברה הישראלית יותר ויותר אנשים מתחתנים בלי רבנות. הם לא יכולים, או שהם רשומים כיהודים – ולא. הדברים נתונים בידי משרד הפנים. ההכרה בהם נתונה בידי משרד הפנים. הם שמים – לא משנה אם נציע להם רב, הם בשום מקרה לא מוכנים להיות רשומים ביהדות. לפני שבוע הגישו כתב-אישום נגד רב עיר על שחיתות בכשרות, על העדפת בד"ץ "בית יוסף" כתנאי לכשרות של רבנות. כמה חודשים קודם, הגישו כתב-אישום על רב ראשי שמכר גיורים. מה – אני אומר את זה באמת, ולא באתי להתנגח עכשיו עם השר דרעי על ההתנהגות האישית שלו, אלא על ההתנהגות הלאומית. ובהקשר הזה, ההתנהגות מהפעם הקודמת במשרד הפנים השניאה את היהדות על מדינת ישראל, גרמה לכך שאנשים, לא משנה איזה חוקים נעשה פה – אם נגיד שרק רב מחתן ורק הרבנות נותנת כשרות, וכשרות אפשר להשיג רק אחרי שיש לך כשרות רבנות. דרך אגב, בבני-ברק זה לא עובד ככה, אבל לא משנה. אני אומר את זה בתקווה, כממשלה אחראית, כמי שאכפת לו שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית גם בעתיד, ואני בטוח שאפילו היושב-ראש שהתחלף עכשיו, חבר הכנסת סמוטריץ, יהיה שותף. זה לא כתוב בגוגל – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא לא, זה שהמדינה – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה כבר יושב כאן, רגע, תשמע. – – – שאכפת מהזהות היהודית של המדינה. אנחנו צריכים לקוות שבמדינת ישראל, כשאריה דרעי יהיה שר הפנים שלה, הכוח שיש בידי הממשלה הוא לא איך לנצל אותו איך להרחיק את האנשים מהיהדות, איך להפוך את היהדות למוסדות של ג'ובים, של כוח כלכלי, אלא איך לקחת את היהדות הזאת ולהפוך אותה לכלי מושך. והדברים האלה – אני חושב, במיוחד בממשלה של 61, לא שלא תהיה דורסנית, אלא שתפעל באמת לקירוב, אחרי המינוי הזה. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. ישיב בשם הממשלה השר המקשר יריב לוין. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, אני מוכרח להודות שלא כך הבנתי. אדוני היושב-ראש, אולי אתה תוכל לעזור לי, כי אני לא הבנתי. אני צריך להשיב, אבל אני לא מבין. הרי בואו נניח שתנצחו בהצבעה שתתקיים כאן עוד כמה דקות – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אז בוא נתחיל מהתחלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז התיק יישאר אצל ראש הממשלה. <שר התיירות יריב לוין:> כן, יישאר, אז קודם כול לפחות את זה הבנתי. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> מה יהיה עם תיק הכלכלה? יריב, אנחנו רוצים אותך בכלכלה. <שר התיירות יריב לוין:> אני מעריך שאם יבוא האתגר הזה בפניכם, נראה מה תצביעו אז. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> יהיה רוב סוחף. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> מה אתה אומר? זה כנראה לא ישתלם בשום מצב. אבל אני באמת שואל, אני לא מצליח להבין: מה התוצאה הרצויה בהצבעה שעומדת להתקיים כאן עוד כמה דקות? מי מתנדב? אולי יש מישהו שמתנדב להסביר לי מה אתם רוצים להשיג. <קריאה:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> הבנתי. זאת אומרת שאתם רוצים שראש הממשלה ימשיך להחזיק גם בתיק הפנים. <חיים ילין (יש עתיד):> לא, אנחנו רוצים שראש הממשלה לא יהיה ראש הממשלה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – שהוא לא מעוניין במשרד הפנים. הוא אמר את זה. <שר התיירות יריב לוין:> ומה אתם רוצים שיקרה? <מיקי לוי (יש עתיד):> שיישאר בתפקידו. <שר התיירות יריב לוין:> מי יישאר? <מיקי לוי (יש עתיד):> השר דרעי. <שר התיירות יריב לוין:> זאת אומרת שאתם רוצים שגם ראש הממשלה יישאר ויחזיק את תיק הפנים. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אדוני השר, אתה כשר הפנים, איך זה? <שר התיירות יריב לוין:> זה נהדר, אבל זה לא עומד להצבעה. <חיים ילין (יש עתיד):> שאלת מה אנחנו רוצים אז אמרנו. <שר התיירות יריב לוין:> בסדר, אבל אתה יודע, חבר הכנסת חיים ילין, אני אגיד לך את האמת – אתה יודע, אני מגיע ל"בלומפילד" כל שבועיים, אני רוצה שמסי יהיה בהרכב של "הפועל". אני מסתכל – זה אף פעם לא קורה. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אתה לא רוצה את מסי. <שר התיירות יריב לוין:> עכשיו, אני צריך להחליט מה אני מעדיף: ש"הפועל" תנצח בלי מסי, או לא. אני לא יכול לרצות – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> קודם כול, אני מחזק את ידי "הפועל באר-שבע", יש לה מלחמת קודש עכשיו, אבל נעזוב את זה. עכשיו אני שואל ברצינות, חבר הכנסת ילין: הרי אנחנו לא עוסקים בשאלה תיאורטית. אני צריך תשובה, אולי חבר הכנסת לוי יעזור לי – מה אתם רוצים שיקרה? הנה, אני אומר לך, אני מוכן להצביע כמו שאתם תרצו, אם תשכנעו אותי, כמובן. מה אתם רוצים שאני אעשה, שאני אצביע בעד שיתמנה שר וראש הממשלה יחזיק בפחות תיקים, כמו שאתם דורשים מעל הדוכן הזה כבר שבועות וחודשים ארוכים, או שאתם מעדיפים שאריה דרעי לא יתמנה לשר הפנים, וראש הממשלה ימשיך להחזיק בתיקים האלה? <מיקי לוי (יש עתיד):> לא, נראה לי שאצלכם בליכוד יש הרבה שרוצים להיות שר הפנים. <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת לוי, אני מסביר לך: אתה צודק, אין ויכוח על זה, רק – זה לא מה שעומד להצבעה עכשיו. <מיקי לוי (יש עתיד):> בגלל זה אנחנו נגד. <שר התיירות יריב לוין:> אם הייתה עכשיו השאלה האם ממנים את x או y מהליכוד לשר הפנים היינו מנהלים ויכוח אחר, אבל זה לא הנושא. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אנחנו רוצים שאתה תהיה. <שר התיירות יריב לוין:> אני גם רוצה – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – אבל זה לא מה שמצביעים עליו. חבר הכנסת בר, אתה יודע, אני רוצה המון דברים. אמרתי לך, אני רוצה שמסי ישחק ב"הפועל תל-אביב" – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> גם אני. <שר התיירות יריב לוין:> – – יותר משאני רוצה בכל תיק בממשלה, אבל זה כנראה לא קורה. אז מה אני יכול לעשות? אני חי עם המציאות. עכשיו אנחנו מצביעים על המציאות, לא על איזו שאיפה תיאורטית שפלוני או אלמוני יהיה שר הפנים. יש שתי אפשרויות: אם מצביעים בעד – אריה דרעי יהיה שר הפנים; אם מצביעים נגד – ראש הממשלה יישאר שר הפנים. עכשיו, אני לא מבין מה אתם רוצים. תגידו לי. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> את האמת – אנחנו רוצים שראש הממשלה יהיה גם שר הפנים, יהיה לו פחות זמן לעשות נזק בתור ראש ממשלה. <שר התיירות יריב לוין:> אז, זהו, רגע, רגע, רגע. או-או-או-או. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> זה גם שיקול. <שר התיירות יריב לוין:> רגע, רגע, רבותי, יש לי כאן חידוש. זאת אומרת – השר דרעי, תשמע, חידוש מדהים עכשיו – חבר הכנסת בר חידש לנו. הם לא נגדך אם הם יצביעו נגד, שלא תטעה. הם דואגים שמא לראש הממשלה יהיה יותר מדי זמן פנוי כדי לעשות, לשיטתם, נזקים, אז הם מצביעים נגד המינוי שלך. לא כי יש להם משהו נגדך, אלא כי הם רוצים שראש הממשלה ימשיך להחזיק בהרבה תיקים, ולא יהיה לו זמן לעשות נזקים. נכון? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> נכון. <שר התיירות יריב לוין:> יופי. עכשיו תסביר לי רק, חבר הכנסת בר – הנה, יושב מאחוריך חבר הכנסת חסון, בוהה במסך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני מצלם אותך. <שר התיירות יריב לוין:> זה בסדר, זה תמיד טוב. אבל, חבר הכנסת חסון, אני לא מבין את חוסר התיאום אצלכם. אומר לי חבר הכנסת בר: תשמע, אנחנו הולכים להצביע נגד המינוי, כי אנחנו רוצים שראש הממשלה יחזיק הרבה תיקים, יהיה עסוק, ולא יהיה לו זמן, כמו שאומר חבר הכנסת בר, לשיטתו, לעשות נזקים. אז למה אתה עולה פה כל שבוע ומדבר על זה שזה לא יכול להיות שלראש הממשלה יהיו כל כך הרבה תיקים? בוא תסביר לי. אני לא רוצה כלום, אני רוצה רק להבין. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> יאללה, יריב, זה נושא יותר מדי רציני, תפסיק לעשות מזה צחוק. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אם סילבן שלום היה נשאר בכנסת – – – <שר התיירות יריב לוין:> לא, אני באמת – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> בסדר, אנחנו יודעים שאתה צריך לעשות פיליבסטר, תכבד. אבל אתה יודע, זה נושא רציני, זה נושא חשוב. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת נחמיאס ורבין, אני – באמת, הנה, אני אשאל גם אותך, אולי מישהו יסביר לי. מה אתם רוצים? אתם רוצים שראש הממשלה ימשיך להחזיק בתיק הפנים או לא רוצים שהוא ימשיך להחזיק בתיק הפנים? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אתה רוצה שקצב יחזור להיות נשיא? אה, כן? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני רוצה תיקים שהוא לא רוצה למסור – – – <שר התיירות יריב לוין:> רגע אחד. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – את תיק החוץ – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני שאלתי מה אתם רוצים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> זה מה שאני רוצה, אני רוצה שהוא ימסור תיקים, את שאר התיקים שהוא לא רוצה למסור. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אנחנו רוצים שתשמרו על הערכים שלנו. <שר התיירות יריב לוין:> מאה אחוז. אבל אני לא מבין, אתם נגד זה שראש הממשלה ישחרר את תיק הפנים, או בעד זה שהוא ישחרר את תיק הפנים? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> יריב, מספיק לעשות צחוק, זה נושא יותר מדי רציני. <שר התיירות יריב לוין:> אני לא. אני באמת – אני לא מבין. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> די, מספיק – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> יריב, כי אתה יודע שזה לא באמת. <שר התיירות יריב לוין:> אז מה העניין? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> העניין הוא שאת משרד התקשורת לא משחררים. תאגיד השידור הציבורי ורשות השידור – – – <שר התיירות יריב לוין:> נו, אבל צריך להתחיל ממשהו. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> הכול – – – <שר התיירות יריב לוין:> אבל – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> משרד הכלכלה לא עובד בשום אופן, אין מה לעשות – – – <שר התיירות יריב לוין:> אבל, חברת הכנסת נחמיאס ורבין, אבל אני לא מבין. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא באמת – – – <שר התיירות יריב לוין:> אבל הרי צריך להתחיל ממשהו. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> משרד החוץ עובד? רגע – – – <שר התיירות יריב לוין:> אבל צריך להתחיל ממשהו. אז הנה, בא ראש הממשלה, אומר: אתם יודעים מה? אחרי שהקשבתי לכם, נאמתם כאן, טענתם טענות – רוצה אני, אני מתחיל בתהליך. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת נחמיאס ורבין, אנחנו באמצע ויכוח. תשובה לא קיבלתי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אז זהו, לא, לא, אנחנו עסוקים בעניינים ברומו של עולם. <שר התיירות יריב לוין:> אני אומר לך, מקשיב ראש הממשלה – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ואנחנו בעניינים ברומו של עולם. <שר התיירות יריב לוין:> אבל מקשיב ראש הממשלה, מקשיב לכם, אומר: אתם יודעים מה? יש משהו בדבריהם, בואו, אני מתחיל בתהליך, אני מוותר, משחרר את תיק הפנים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתה מדבר אתי על המשרד הזה, ואני מדברת אתך על משרדים אחרים – – – <שר התיירות יריב לוין:> קודם כול, חבר הכנסת חסון – חבר הכנסת חסון, זה סוד גלוי. אבל אם כבר, תשמע – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, השר – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני רק לא מבין, אדוני השר, ברשותך, למה חבר הכנסת יואל חסון הפסיק לצלם אותך. הוא היה – – – <שר התיירות יריב לוין:> לא יודע. באמת – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> משהו – – – <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אה, נגמר הפיליבסטר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> השר לוין, אני שואלת את עצמי מה שלום הסטטיסטיקן הלאומי מהשבוע שעבר. <שר התיירות יריב לוין:> אני גם שואל, כי צריך לראות איך זה מתקדם בוועדות הכנסת. זה כבר במגרש שלכם, לא שלי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> השר לוין, בוא נלך לבחירות וזהו. <שר התיירות יריב לוין:> מה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> בוא נלך לבחירות וזהו. <שר התיירות יריב לוין:> כן, אתה לא מציע את זה ברצינות. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני מציע ברצינות. <שר התיירות יריב לוין:> נו, באמת, חבר הכנסת חסון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> הרי זה לא עובד פה כל העניין זה. <שר התיירות יריב לוין:> נו, באמת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> זה לא עובד פה כל העניין הזה. <שר התיירות יריב לוין:> נו, באמת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> זה לא עובד. <שר התיירות יריב לוין:> אל תפחיד את החברים שלך, תעשה לי טובה. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> ממה אנחנו מפחדים? <שר התיירות יריב לוין:> בלי רעיונות שאנשים ממש לא אוהבים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא מפחדים. זה לא בא מאתנו. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני, הם יותר מפחדים מהממשלה לך. <שר התיירות יריב לוין:> לא, לא, לא נראה לי. לא הייתי מעמיד את זה במבחן. <יואל חסון (המחנה הציוני):> נעשה סקר אנונימי. <שר התיירות יריב לוין:> לא הייתי מציע. נו, עכשיו אני אומר, באמת, אני עומד מבולבל. אני מנסה לחשוב מה אני עושה במקומכם – אני מצביע בעד ראש הממשלה שימשיך להחזיק בתיק, או בעד השר דרעי שיחליף אותו? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> יריב, למה אתה לא עונה לי על המשרדים האחרים שאנחנו באמת רוצים? <שר התיירות יריב לוין:> אל תדאגי, אני אומר לך, הנה, רוצים להתחיל. אדוני ראש הממשלה, אדוני ראש הממשלה, אני מוכרח לומר לך שהתעוררה פה דילמה, שלא הצלחתי לקבל תשובה, אולי אדוני יוכל לעזור לי לפתור את הבעיה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> מה השאלה? <שר התיירות יריב לוין:> תראה, אני לא מבין מה רוצים: הם רוצים שהשר דרעי יהיה שר הפנים, או שהם רוצים שאתה תמשיך להחזיק גם בתיק הפנים. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אמרתי לך למה. <שר התיירות יריב לוין:> עכשיו, אני לא מצליח להבין – אני שמעתי כאן נאומים שבועות וחודשים, שראש הממשלה מחזיק כל כך הרבה תיקים, וחשבתי שהיום סוף-סוף יתאחד הבית הזה בברכה גדולה, ותראו מה זה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אמרתי לך מה השיקול. <שר התיירות יריב לוין:> תראה, השר דרעי, תראה איזו הצלחה יש לך. <יאיר לפיד (יש עתיד):> יריב, דבריך יובאו לבית-המשפט, כי יש עתירה. נביא את דבריך. <שר התיירות יריב לוין:> אני יכול להרגיע את חבר הכנסת לפיד, שאת הטיעונים המאוד-עמוקים והרציניים – אגב, לגופו של העניין המשפטי, ככל שהעניין הזה הוא משפטי בכלל, הרציתי באריכות בישיבת הממשלה, אפשר לקחת אותם מהפרוטוקול שם. <יאיר לפיד (יש עתיד):> אין פעם שאתה מדבר בישיבה ואני לא בכנסת. <שר התיירות יריב לוין:> לא, אין פעם שאתה עושה את זה, רק במקרה הזה אני יכול להרגיע אותך שהשלב הזה במידה רבה הוא מאחורינו. אבל אתה יודע מה? אני אשאל גם אותך את אותה שאלה. <יאיר לפיד (יש עתיד):> כן. <שר התיירות יריב לוין:> מה רוצה אדוני? רוצה להקל על ראש הממשלה שיוותר על תיק הפנים ויעביר אותו לאריה דרעי, או אולי אחרי כל כך הרבה נאומים ובקשות שהיו כאן שראש הממשלה יפסיק להחזיק בכל כך הרבה תיקים, לשיטתכם, פתאום התאהבתם במצב הזה – – <יאיר לפיד (יש עתיד):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – ואתם לא רוצים את זה? <שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס:> יריב – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מוסרים לך שהאופוזיציה השתכנעה. <שר התיירות יריב לוין:> אבל אני דווקא נהנה, אדוני. טוב, רבותי, במשפט אחד לגוף העניין, אני חושב שהסוגיה הזאת היא סוגיה פוליטית, היא לא סוגיה משפטית. יש חוק במדינת ישראל. כשהולכים לבחירות ובאים לציבור, אומרים לו: תשמע, תבחר, כל מי שנבחר כשיר לכל תפקיד. אי-אפשר, בדיעבד, אחרי הבחירות, אחרי שהציבור אמר את דברו, פתאום לשים על חברים מסוימים מגבלות שלא היו קודם לכן ולא עמדו בפני הציבור בעת הבחירה. אי-אפשר לפגוע בזכותו של אדם סתם כך כי רוצים, אי-אפשר לעשות חקיקה או הלכה ספציפית על אדם מסוים בדיעבד. נדמה לי שכל הדברים האלה הם רק חלק מהנימוקים הברורים למה ראוי ונכון לכבד את ההחלטה של הממשלה, של ראש הממשלה, ולאשר את מינויו של השר דרעי, שעומד בראש מפלגה שזכתה בשבעה חברי כנסת בבחירות וקיבלה אמון רחב מציבור גדול על מנת שימשיך ויכהן בממשלה בתפקיד כפי שסוכם בינו לבין ראש הממשלה על-פי ההסכמות שיש בין המפלגות, כפי שנעשה תמיד בכל ממשלה וביחס לכל שר. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. חברי הכנסת, נא לשבת. אנחנו מצביעים. חברי הכנסת, נא לשבת – אנחנו מצביעים על הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה בדבר מינוי השר אריה מכלוף דרעי לשר הפנים. מי שמצביע בעד – מבקש לאשר את הודעת הממשלה, מי שמצביע נגד – מצביע נגד המינוי. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 4 בעד הודעת הממשלה – 54 נגד – 43 נמנעים – אין הודעת הממשלה על שינוי בחלוקת התפקידים בין השרים נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, התוצאה היא: בעד – 54, נגד – 43, אין נמנעים. אני קובע כי המינוי אושר. למען הסר ספק, מכיוון שחבר הכנסת אריה דרעי כבר מכהן בממשלה אין צורך בהצהרת אמונים נוספת, לכן אנחנו רק מברכים את השר. אנחנו עוברים לנושא הבא. <שר הפנים אריה מכלוף דרעי:> אני צריך להגיש את החוק, לא? אני אגיש את החוק עכשיו? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני אאפשר לך, אבל אין צורך בהצהרה פורמלית. יש לך אחר כך – להציג את הנושא כשר הפריפריה עוד כמה דקות. <הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 42), התשע"ו–2016;> <הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 43)> [מס' כ/604; "דברי הכנסת", חוב' ח', עמ' 7111; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני אבקש מיושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת דוד ביטן להציג שתי הצעות חוק, הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 42), התשע"ו–2016, ובאותה הזדמנות גם הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 43), לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. בבקשה, חבר הכנסת דוד ביטן, יושב-ראש ועדת הכנסת. בבקשה, אדוני. <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להציג לקריאה שנייה ושלישית שתי הצעות חוק מטעם ועדת הכנסת, שעניינן כהונת יושב-ראש הכנסת בתחילת כהונתה של כנסת חדשה. מדובר בהצעות נפרדות נוכח העובדה שמדובר בתיקון לחוק-יסוד לצד תיקון לחוק רגיל. חוק-יסוד: הכנסת קובע כיום כי מתחילת כהונתה של הכנסת ועד לבחירת יושב-ראש הכנסת הקבוע יכהן הוותיק שבחברי הכנסת כיושב-ראש הכנסת בפועל. תקופת כהונתו של יושב-ראש הכנסת בפועל יכולה להימשך בין שעות ספורות לכמה שבועות, שכן תקנון הכנסת קובע כי יושב-ראש הכנסת ייבחר עד לכינון הממשלה. בדומה להוראות בדבר רציפות הממשלה, מוצע לתקן את חוק-יסוד: הכנסת ולקבוע כי אם מי שכיהן כיושב-ראש הכנסת היוצאת שב ונבחר לכנסת, הוא ימשיך לכהן בתפקידו עד לבחירת היושב-ראש הקבוע בכנסת החדשה. רק אם יושב-ראש הכנסת היוצאת לא נבחר מחדש, יכהן ותיק חברי הכנסת כיושב-ראש הכנסת בפועל, כקבוע היום. לצד התיקון של חוק-היסוד יש לתקן גם את ההוראות המשלימות בחוק הכנסת, העוסקות בסמכויות יושב-ראש הכנסת בישיבת הפתיחה של הכנסת. חשוב להזכיר כי ליושב-ראש הכנסת תחומי אחריות החורגים מהפן הפרלמנטרי, כמו אחריות לניהול המשכן, סמכויות רבות בקשר לעובדי הכנסת ועוד. ועדת הכנסת סברה כי במקרה שהיושב-ראש היוצא נבחר לכנסת החדשה, יש היגיון רב בהשארתו בתפקיד עד שייבחר יושב-ראש קבוע. חברת הכנסת מרב מיכאלי הגישה הסתייגות לחוק-היסוד, שלפיה התיקון ייכנס לתוקף רק בתחילת כהונתה של הכנסת העשרים-ושתיים. רוב חברי הוועדה לא תמכו בהסתייגות, שכן לא מדובר בחוק פרסונלי, ואם מסכימים על העיקרון, אין כל סיבה לדחותו בשנים כה רבות. אנו מצויים בתחילת כהונתה של הכנסת, ואין כיום אפשרות לדעת מי יתמודד וייבחר לכנסת הבאה ועל מי הוא ישפיע. אני רוצה לומר שמדובר בחוק קונסטיטוציוני ממדרגה ראשונה, שהגיע הזמן לשנותו. בעבר היה זקן חבר הכנסת, וזה שונה לוותיק חברי הכנסת, ומן הראוי שבמקרה שיושב-ראש הכנסת נבחר, הוא ימשיך לשרת את הכנסת כיושב-ראש עד לבחירת אדם אחר, ואם הוא לא נבחר, יחול הדין הקיים של ותיק חברי הכנסת. תודה רבה. אני מבקש מהכנסת לדחות את ההסתייגות ולאשר את שתי ההצעות בקריאה שנייה ושלישית בנוסח שהציעה ועדת הכנסת. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נא לשבת. חברי הכנסת, יש פה שתי הצעות חוק. אנחנו בוודאי נצביע בנפרד. רק לשנייה יש הסתייגויות. קיבלתי הודעה שבשם מגישי ההסתייגויות ידבר חבר הכנסת עמיר פרץ. בבקשה, אדוני, אני מזמין אותו לדבר, ואז נקיים שתי הצבעות נפרדות. עד חמש דקות לרשות אדוני. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נא לשבת. אבקש שקט באולם. חבר הכנסת שטרן, חבר הכנסת אילטוב, תודה. אדוני ישב. בבקשה, אדוני. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, רבותי השרים, אני החלטתי להתייצב בפני חברי הכנסת ולומר כמה משפטים על החקיקה ועל הדיונים שמלווים הצעת חוק זו. אני האזנתי רוב קשב לדיון שהתקיים כאן בקריאה הראשונה וכן לדיונים בהכנת ההצעה לקראת ההצבעה לקריאה שנייה ושלישית, הדיונים שהתקיימו בוועדת הכנסת. אני יודע כי שמי השתרבב לתוך הדיונים האלה, ואני בהחלט רוצה להאמין שכל השיקולים שעמדו לנגד עיני חברי הכנסת היו שיקולים ענייניים. אבל אני מאמין – אחרי כל המחלוקות הפוליטיות שמתקיימות בינינו, אני מאמין שמוטלת על כולנו חובה לשמור על משכן הכנסת כמקום שבו מבטיחים בכל דרך שהערכים הדמוקרטיים מתקיימים. זהו המקדש של הדמוקרטיה. זה המקום שבו אנחנו צריכים לעשות הכול לשמור על הכללים, לשמור על התרבות הנהוגה בכנסת, ואני בהחלט חושב שכל דיון סביב מעמדו של יושב-ראש הכנסת הוא דיון שאנחנו צריכים לקיים אותו בכובד ראש. אני רוצה להודות על כך שהייתה לי הזדמנות לנהל את ישיבת הפתיחה של הכנסת. אני רוצה להודות על כך שנפלה בידי ההזדמנות להשביע את כל חברי הכנסת שהגיעו הנה. זה היה יום מרגש, חשוב, לכל חברי הכנסת שהגיעו. זה היה יום חשוב גם לי. זה היה יום חשוב לדמוקרטיה הישראלית, וזה היה יום שבו, בהחלט, יכולנו להביא לידי ביטוי את המסרים, את חילוקי הדעות, אבל בעיקר השתדלתי להביא לידי ביטוי את המכנה המשותף של מדינת ישראל, של אזרחי ישראל, של כל אדם באשר הוא אדם, והזכות שלנו והחובה שלנו הן לשמור על הערך הבסיסי שהדבר נותן לכל הקהילות בישראל, מכל עבר, שהגיעו מכל קצווי העולם; יחד עם זאת, אנחנו מכבדים גם את האוכלוסייה הערבית החיה בתוכנו. ולכן אני רוצה לפנות לחברי במחנה הציוני וליושבת-ראש הסיעה ויושב-ראש המחנה הציוני ולבקש שאנחנו נסיר את כל ההסתייגויות שלנו. אני רוצה שהיום אנחנו נתאחד סביב מעמדו של יושב-ראש הכנסת. אני אינני רוצה בשום פנים ואופן שהחקיקה הזאת תטיל דופי כלשהו, אפילו לא דופי של טעם רע, בדיונים סביב מעמדו של יושב-ראש הכנסת, וגם אם יש סימני שאלה אם הכול היה ענייני, אני חושב שכבודו ומעמדו של התפקיד של יושב-ראש הכנסת הרבה יותר חשובים, ולכן אני מבקש מחברתי יושבת-ראש הסיעה, מחברי, להסכים להסיר את כל ההסתייגויות, ופונה לכל חברי הכנסת להתאחד להצבעה אחת סביב הצעת החוק הזאת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עמיר פרץ. חברת הכנסת מרב מיכאלי, מקובלת ההודעה? אם כן, לא נותר לי אלא לברך את חבר הכנסת עמיר פרץ, לומר באופן אישי שאני דוחה בשאט נפש כל רמיזה שהחקיקה הייתה קשורה בצורה כלשהי לוותיק חברי הכנסת כרגע, מאלה שאינם שרים, הלוא הוא חבר הכנסת עמיר פרץ, שפעם אחר פעם מוכיח את הגישה הממלכתית והמכבדת את הכנסת, ולהודות לו גם באופן אישי על כך שהוציא אותי מן הסיטואציה המאוד-לא-נעימה של כביכול איזו חקיקה פרסונלית; ולכן אנחנו יכולים לעבור להצבעה בצורה הכי עניינית שיש, וכל אחד יצביע על-פי הבנתו ומצפונו. כפי שאמרתי, שתי הצבעות נפרדות. קודם כול – אנחנו, על-פי עצת, הנחיית, היועצת המשפטית של ועדת הכנסת, קודם מצביעים על הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 43) בקריאה שנייה וקריאה שלישית. הוסרו כל ההסתייגויות, לכן אנחנו מצביעים על הצעת החוק בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע בקריאה שנייה – כנוסח הוועדה, חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 43). הצבעה מס' 5 בעד סעיף 1 – 94 נגד – אין נמנעים – 1 סעיף 1 נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 94, אין מתנגדים, נמנע אחד. אני קובע כי אישרנו את החוק כנוסח הוועדה בקריאה שנייה. עוברים להצבעה בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע בקריאה שלישית על חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 43). הצבעה מס' 6 בעד החוק – 91 נגד – אין נמנעים – 1 חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 43) נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 91, אין מתנגדים, נמנע אחד. אני קובע כי חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס' 43) אושר כנדרש בשלוש קריאות. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הכנסת (תיקון מס' 42), התשע"ו–2016, בקריאה שנייה. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 7 בעד סעיפים 1–2 – 90 נגד – אין נמנעים – 1 סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 90, אין מתנגדים, נמנע אחד. אני קובע כי גם חוק הכנסת (תיקון מס' 42) אושר כנדרש בקריאה שנייה. אנחנו עוברים לקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 8 בעד החוק – 93 נגד – אין נמנעים – אין חוק הכנסת (תיקון מס' 42), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 93, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע כי חוק הכנסת (תיקון מס' 42), התשע"ו–2016, אושר כנדרש בשלוש קריאות והפך לחוק. שוב אני מודה לחבר הכנסת עמיר פרץ על הודעתו. <הצעת חוק תעריפי התחבורה הציבורית, התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/998); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים להצעת חוק תעריפי התחבורה הציבורית, התשע"ו–2016, קריאה ראשונה. ההצעה קיבלה פטור מחובת הנחה. יציג את ההצעה השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל וגם שר הפנים – אבל כאן אתה השר לפיתוח הפריפריה – הלוא הוא חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי. בבקשה, אדוני. <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, שרים נכבדים, א. אני מודה לכל אלה שהצביעו ותמכו במינוי שלי, וגם לאלה שלא הצביעו. אני, בעזרת השם, מבטיח – אני אהיה שר הפנים של כולם. רבותי, אני מגיש היום – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> אני מבטיח, אני אקיים גם, בעזרת השם. אני מתכבד ומתרגש להגיש היום הצעת חוק, אני חושב, חברתית ממדרגה ראשונה; הצעת חוק, לדעתי, מוצדקת ביותר, שמתמודדת קודם כול עם הורדת יוקר המחיה מייד, לא בסיפורים, אלא ברגע שהחוק הזה יתקבל בשלוש קריאות – מייד תהיה הורדה בשיעור המע"מ על תחבורה ציבורית, לכל התחבורה הציבורית ולכל האוכלוסייה. זה לא דיפרנציאלי, זה לא סלקטיבי. אני הסכמתי שזה לא יהיה הורדת המע"מ ממש, אלא הנחה בגובה המע"מ בחקיקה, כיוון ששמעתי את חוות הדעת של כל אנשי המקצוע שלא לפגוע בשיטת המיסוי שלנו. לכן, חברי חברי הכנסת, אני חושב שבהצעת החוק הזאת אין אופוזיציה, אין קואליציה; כולם צריכים לתמוך ולהצביע על עזרה לכל אלה שמשתמשים בתחבורה הציבורית. זאת הנחה משמעותית מאוד. משפחה שיש לה כמה ילדים שקונים להם כרטיסי "רב-קו" כל חודש – זו הנחה שלפי החשבון שעשו אנשי מקצוע – ראיתי את זה בתקשורת בעיתונים הכלכליים – זה יכול להגיע להנחה של עד 2,000, 2,500 שקל ויותר בשנה למשפחה, וזו עזרה ממש מבורכת. אני חייב לומר שחשבתי להגיש היום גם את הצעת החוק על הנחה בתעריפי המים, אבל עדיין יש נוסחאות חקיקה, ובעזרת השם, בשבוע הבא נביא את זה. אני מבקש שהצעת החוק הזאת תידון בוועדת הכספים של הכנסת, ולהביא את זה בזריזות לקריאה שנייה ושלישית, כיוון שכל יום שעובר אנשים מפסידים את ההנחה. להבדיל מהמים שנעשה את זה רטרואקטיבית מ-1 בינואר, בתחבורה אי-אפשר לעשות את זה רטרואקטיבית, וזה מתוקצב כבר מתחילת השנה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> מחר אתה בצפון, והתוכנית שהשר כץ הציג – תוכנית טובה – – – <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> זה שני דברים שונים – זה תוספת. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני יודע. אבל חסר פתרון רציני של תחבורה ציבורית בצפון. <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> בסדר. אני לא – חלילה וחס, אני לא אמור להחליף את שר התחבורה. שר התחבורה עושה ימים ולילות – כולם רואים את מה שהוא עושה בארץ. הוא ייתן לך תשובה. אני התמקדתי, כפי שידוע לכם – הבטחתי, והסיעה שלנו הכניסה בהסכם הקואליציוני את הנושא של הורדת המע"מ על מוצרי היסוד. לאחר ששוכנעתי שהורדת המע"מ במוצרי יסוד תביא למשפחות הנזקקות הנחה מאוד קטנה ולא משמעותית, הסכמתי ללכת לכיוון של תחבורה ציבורית ותעריפי המים, כיוון ששם האוכלוסיות החלשות יקבלו הנחה גדולה וגם משמעותית. זו אוכלוסייה שאנחנו מעודדים גם להשתמש בתחבורה הציבורית – לסטודנטים, לחיילים, לכל מי שמשתמש זה סך הכול רווח גדול: פחות זיהום אוויר, פחות תאונות, וגם הורדת יוקר המחיה בצורה משמעותית מאוד. אני גם רוצה להודות, כמובן, לראש הממשלה, לשר האוצר ולכל אנשי משרדו, שהעמידו לרשות הדבר הזה למעלה ממיליארד שקל. הצעת החוק הזאת, העלות שלה היא כ-650 מיליון, וההנחה במים וגם ההנחה בחשמל מגיעות ביחד ליותר ממיליארד שקל, ואני מודה להם על הדבר הזה. אני מקווה שבאמת החוק הזה יהיה צעד ראשון לקראת מלחמה, מאבק, להורדת יוקר המחיה ולעזרה לשכבות החלשות, כפי שהבטחנו. זה בא אחרי החוק להעלאת שכר המינימום, שהכנסת הצביעה עליו בקריאה ראשונה, ואני מקווה שהצעדים הללו, בעזרת השם, יעזרו למשפחות החלשות להתפרנס בכבוד וגם יורידו להן את יוקר המחיה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, אדוני השר. אני מודיע שרשימת הדוברים נסגרה. ראשון הדוברים – חבר הכנסת הרב ישראל אייכלר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי הכנסת, יש לי שוב ההזדמנות לברך – בנוכחותו – את השר, הרב אריה דרעי, שהתמנה זה עתה לשר הפנים. ברכות על העובדה שכשר הפנים זכית להגיש את הצעת החוק הזאת, שהיא לברכה לכלל אזרחי ישראל. אני רוצה לציין פה עובדה: במשך שנים רבות מספרים שהציבור החרדי הוא סקטוריאלי ודואג רק לעצמו ולאנשיו; רק השבוע השר יעקב ליצמן זכה בסקרים כשר שאנשים הכי מרוצים ממנו, כי הוא עוסק ברפואת שיניים לכולם, MRI לכולם, והיום הרב דרעי יוכיח בעניין הזה של התחבורה הציבורית שהוא שר כלל-ישראלי, כי כל נוסעי התחבורה הציבורית ייהנו מהדבר הזה. היום הייתה לי הזכות לשבת בוועדה לפניות הציבור על הנושא של בעיות הרפורמה בתחבורה הציבורית, וציינתי שמאז קום המדינה אינני זוכר דבר כזה, הורדה כל כך דרסטית לציבור משתמשי התחבורה הציבורית. זה דבר גדול מאוד לכל אזרחי הארץ, כי המחירים הם יקרים מדי. וגם עכשיו, אחרי שהסירו את המע"מ – ההנחה היא בגובה המע"מ – צריך לדאוג קודם כול שלא יהיה בשנה הבאה איזה שר אוצר שיעלה שוב את מחירי התחבורה הציבורית. דבר שני, ברפורמה שנעשתה זה עתה, ב-1 בינואר, יש הרבה עיוותים. העיוות הראשון – שיש ערים כמו קריית-גת, עפולה ועוד רשימה של ערים שלא נכללות ברפורמה המטרופולינית וההנחות שהיו בתחבורה הציבורית, וצריך לתקן את זה. גם היה עניין שנלחמנו שיהיה ערך צבור בכרטיס ה"רב-קו". העיר ירושלים, שהיא פרובינציה גדולה מאוד בארץ הזאת, לא זוכה לערך הצבור, שזו הנחה משמעותית גדולה מאוד לאנשים שמשלמים, שהם נוסעי האוטובוסים – אני יודע שיש פה מעט מאוד אנשים שנוסעים באוטובוסים, אבל זעקת העם שנוסע באוטובוסים עולה מהבעיה של הערך הצבור; זה לא רק בירושלים. ולא תאמינו, רבותי, ממש סיבות חלמאיות מונעות מתושבי ירושלים לזכות בערך הצבור. לא תאמינו, אבל דווקא הרכבת הקלה, שהיא שיא השכלול המודרני, היא לא יכולה להכניס מכונות שיתואמו עם המכונות שבאוטובוסים, ולכן כל תושבי ירושלים וכל אלה שבאים לירושלים וכאלה שבאים מאזורים שליד ירושלים לא יכולים לזכות בדבר הזה, מפני שלא מסתדרים במשרד התחבורה עם "סיטיפס". אני מבקש משר התחבורה ישראל כץ – סליחה, שרת התרבות, אני רוצה את שר התחבורה לשנייה. שר התחבורה, דיברתי עכשיו על הבעיה ש"סיטיפס" לא יכולה לתאם את המכונות שלה עם "אגד", ולכן כל תושבי ירושלים לא זוכים להישג הגדול של הערך הצבור בכרטיס ה"רב-קו". זה עלה היום לדיון אצלי בוועדה, ואומרים שזה ייקח לפחות שנה. מישהו אפילו אמר שיש איזו בוררות בין משרד התחבורה ל"סיטיפס". אני מבקש בשם תושבי ירושלים וכל האזורים, ואלה שבאים לירושלים, תחייבו את "סיטיפס" מעבר לכל בוררות שיש לכם אתה – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת אייכלר, תודה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – להכניס את המכונות החדשות כדי לתאם את המכונות בין "סיטיפס" לאוטובוסים ולרכבת שיוכלו לנסוע. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – – ההסכם שהם עשו לא היה אתנו, הוא היה הסכם היסטורי, ויכול להיות שכמו בוועדת ערר, שהם לא הסכימו – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני לא קלטתי את התשובה. יש אפשרות לעשות את זה? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> ועדת ערר עברה כאן בחוק – – – בחוק שמחייב אותם – – – נתמוך בזה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> זה תלוי בבוררות ביניכם, אני מבין. אזרחי ירושלים לא צריכים לסבול בגלל זה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – – עם האוצר – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> עם האוצר. אז אפשר לפתור את הבעיה הזאת? רק בחקיקה? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – – בדברים הרבה יותר גדולים – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אז השר הציע להגיש הצעת חוק והם יתמכו בזה? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אם השר יתמוך בזה והממשלה תתמוך בזה, אנחנו נגיש הצעת חוק. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> יש כבר משהו ממשלתי. תוספת, כמו שעשינו עם ועדת הערר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> טוב, אז אנחנו נדבר מחוץ למיקרופון. אני רוצה להגיד, אם אתם תתמכו בזה, אנחנו נגיש, חברי הכנסת של הוועדה לפניות הציבור – כולנו וגם הרבה חברי כנסת תומכים בזה שלא ייתכן שבגלל בעיה טכנית ב"סיטיפס" מאות-אלפי תושבי ירושלים והבאים אליה לא יכולים לזכות בערך הצבור בכרטיס ה"רב-קו". <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת אייכלר. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> בכל אופן, אני רוצה להודות לך על הדברים. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, ואחריה – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. שלוש דקות, גברתי, לרשותך. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אמרתי קודם, בנאום הקודם שלי, דיברתי על פוליטיקה של פיוס. אז בואו נתחיל בדבר האמיתי: זאת החלטה טובה. זאת החלטה טובה, החלטה חשובה, החלטה שתעזור לאזרחים רבים בישראל. היא צריכה לעזור, אגב, לאזרחים רבים יותר. לפני שבוע או שבועיים משרד התחבורה פרסם חוברת, שצורפה לאחד מעיתוני יום השישי – מפה מאוד מאוד מפוארת של קווי התחבורה הציבורית בעתיד, כפי שאמורה, בתקווה, להיראות מפת התחבורה הציבורית בישראל. יש אזור אחד במדינת ישראל שנעלם ממנה, אדוני השר – רבותי השרים, יש אזור אחד – כן, השר כץ, אנחנו מתכבדים בנוכחותך, אבל אנחנו מדברים על ענייניך. טוב, אז אני אמשיך, בתקווה שבעוד רגע השר יקשיב לי. יש אזור, חברי חברי הכנסת, שפשוט מודר מהמפה הזאת. זה – אי-אפשר להאמין. הגליל המזרחי, אדוני השר, ואני חושבת שלזה התייחס גם חבר הכנסת מרגלית, פשוט לא נמצא במפה. זו תופעה מדהימה. אני פשוט הייתי בהלם כשראיתי את זה. רמת-הגולן, אצבע-הגליל – אזורים שלמים במדינת ישראל פשוט לא נמצאים במפת התחבורה הציבורית העתידית של מדינת ישראל. אז אוקיי, האוכלוסייה שם היא של 60,000–70,000 אנשים – סליחה, לאנשים האלה לא מגיעה תחבורה ציבורית? אני לא מדברת על היתרונות הידועים של השימוש בתחבורה הציבורית, של איכות הסביבה, שאלה דברים ידועים; אני מדברת על אותם אנשים שצריכים לנסוע מקיבוץ הגושרים ולהגיע לרופא בקריית-שמונה, והם לא יכולים לעשות את זה. ואגב, צריך לומר מילה: יש עוד אזורים בארץ שבהם, כתוצאה מהפרטה מרובה של קווי תחבורה ציבורית, אין כמעט תחבורה ציבורית, אין כמעט אוטובוסים. חברים וחברות, אני רוצה לומר לכם שגם באזורים במרכז הארץ, ותמיד אנחנו אומרים שמרכז הארץ – שהפריפריה תזכה לאותם דברים כמו במרכז – יש לי חדשות בשבילכם: יש אזורים מסוימים במרכז הארץ שגם בהם אין תחבורה ציבורית, אין אוטובוסים, שאנשים מבוגרים צריכים לעמוד בקיץ בשיא החום לחכות שעה, שעה ורבע לאוטובוס. זה פשוט לא הגיוני. אבל לראות חוברת של משרד ממשלתי, אדוני השר, בכל זאת – גברתי השרה, אני מדברת אל שר התחבורה, אני מבינה שאתם בעניין מסעיר. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> בכל זאת, יש לנו – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני יודעת, אני יודעת, אבל חשוב לי שתשמע את זה, אדוני השר, כי ישבתי עם אנשים מהגליל המזרחי היום, ועובדה, שבחוברת רשמית של משרד ממשלתי, משרד פעלתן כמו שאתה עומד בראשו, אזור שלם, רמת-הגולן ואצבע-הגליל, הגליל המזרחי, פשוט לא נמצא על המפה. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, אבל דיברתי אל השר, השר שמע אותי, ואני באמת באמת מבקשת ממך – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני לא דיברתי על ההנחה, דיברתי על עצם קיומה של תחבורה ציבורית. אדוני השר. אתה פשוט היית עסוק בעניין דרמטי אחר. עם כל הכבוד, אני פשוט, באמת – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום, בבקשה, חברת הכנסת ורבין. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – – לטובים שבכם לומר את דברם ולא להוסיף. כשמוסיפים, מקבלים גם תשובה מה היה בעבר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא. אני אשמח לדעת. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> – – – בהווה לעומת העבר. להגיד שאין היום אוטובוסים, כשיש פי כמה וכמה מכל מה שהיה שם בעבר, זה לא נכון. להגיד שצריך עוד – זה כן נכון. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אז א. צריך עוד, וגם אני אומר לך משהו: במפה – וזה עניין אובייקטיבי, אדוני השר, ואתה בטח ראית את זה, ואתה יודע מה? אני משוכנעת שהצטערת על זה. החלק הזה של מדינת ישראל פשוט לא נמצא שם במפה מבחינה גרפית. מבחינה גרפית. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> המטרופולינים. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> מתי היית שם בפעם האחרונה? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מה? <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> מתי היית שם בפעם האחרונה? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> שלושה שבועות. <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> ראית את הסלילה של הכבישים והדברים וכל מה שמשקיעים עכשיו? עשרות המיליארדים – – –? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני רואה, אדוני השר. אני רק רוצה להסביר, אני מתכוונת בסוף לאוטובוסים, לאותם אנשים שלא יכולים להחזיק – – – <שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:> אבל זה רכבות. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני רוצה לקוות שהרכבות יגיעו לשם. אדוני השר, אני רוצה, ואני יודעת שגם אתה רוצה, לראות שם קווי אוטובוסים, כי גם אני יודעת, אני יודעת שאתה לא רוצה שכולם יהיו תלויים בתחבורה פרטית. אני משוכנעת בזה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. חברת הכנסת ורבין, דברייך הובנו. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת מיקי רוזנטל – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת. חבר הכנסת באסל גטאס, שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני אנצל את הדקות שיש לי כדי להמשיך ולהבהיר כמה דברים שעלו בשיח הציבורי בימים האחרונים באדיבות ראש הממשלה ושריו, שהמשיכו להסית ולדבר דברים שהם לא-אמת בעניין של התוכנית הכלכלית ובעניין של היחס של הממשלה ושל ממשלות ישראל לדורותיהן למגזר הערבי וליישובים הערביים. אני, כמובן, בתחילה, מברך את השר אריה דרעי על מינויו ובחירתו היום לשר הפנים. לדוגמה, אחד הדברים שכפי שאמרתי מתנוססים זה נושא הבנייה הבלתי-חוקית, השר דרעי, ונושא תוכניות המתאר והתכנון והבנייה ביישובים הערביים, שהפך להיות היום העניין המרכזי. כשראש הממשלה מדבר, או כל שריו, כל חברי הכנסת, מדקלמים: בנייה בלתי חוקית, לבנות לגובה, לא נאשר כספים; ממנים את יריב לוין ואת השר אלקין לשים תנאים על מנת שהממשלה תיישם את החלטתה שלה מלפני שבועיים בנושא שריון כספים או מתן סוג של תוכנית כלכלית לפיתוח היישובים הערביים. יש לך הזדמנות, השר דרעי, ללמוד. הממשלה שעברה, ממשלת נתניהו הקודמת, מינתה צוות שנקרא "צוות 120 הימים", לפתור או לתת המלצות לפתרון משבר הדיור ביישובים הערביים, והם הגישו את המלצותיהם לממשלה הנוכחית בחודש יוני. רוב ההמלצות מתייחסות לתכנון והבנייה והתשתיות, וגם לנושא שהוא בסמכותך – אני יודע שמינהל התכנון עבר למשרד האוצר, אבל יש עניין מרכזי שהוא בסמכותך, וזה תחום השיפוט. יש המלצה שהשר הקודם, השר סילבן שלום, עצר אותה, או גימד אותה קצת, להקים ועדת גבולות קבועה. אתה יודע שהעניין הזה הוא במרכז המשבר. למה אין לנו שטחים מספיקים לבנייה? כי שטחי השיפוט לא מספיקים. אתה יכול מייד לגשת ולנסות לקדם את העניין הזה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט מסכם. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אבל הוא מנסה לעזור לך, אדוני, מלמטה. לא סומך עליך, חבר הכנסת אורן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> סומך עליו מאוד. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אני אסיים ואגיד שבאפשרות השר דרעי לקדם – לקחת את עניין המלצות "צוות 120 הימים", שגם תוקצבו חלקית במסגרת התוכנית הכלכלית, לתשומת לבו, ולדחוף ליישומן. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חבר הכנסת מוזס, אדוני מעוניין לדבר? <מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):> מוותר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, זוהי הזדמנות מאוד נדירה, אדוני שר הפנים והפריפריה – נכון? עדיין – לעמוד כאן – – – <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> לא, לא, סליחה. אדוני שר הפנים והפריפריה. זו הזדמנות נדירה עבורי לעמוד כאן על הדוכן הזה ולהגיד מילה טובה על הממשלה. אבל המהלך שאתה הובלת, אדוני השר, הוא מהלך נכון, הוא מהלך מתבקש, ויש לו משמעות מאוד מאוד גדולה. אנחנו – נמצאים פה גם שר התחבורה וגם שר הפנים; אדוני סגן שר הפנים, אני בכל זאת רוצה להגיד משהו ששר הפנים ישמע, ברשותך – המהלך הזה הוא מהלך נכון ומתבקש. קודם כול כי הוא מהלך חברתי, והוא מהלך שנותן לאנשים שתלויים היום בתחבורה הציבורית הקלה באחד מסעיפי ההוצאות המשמעותיים. אבל הוא מהלך חברתי במובן נוסף: אנחנו מדינה, חברה, שנעשתה יותר מדי תלויה ברכב הפרטי, ולדבר הזה יש השלכות קשות ביותר. כולנו מבזבזים זמן יקר בפקקים; אנחנו מבזבזים הרבה כסף על נסיעות ועל הדלק; יש לזה גם מחירים סביבתיים, וצריך להעביר את הציבור הישראלי לתחבורה ציבורית; צריך לגמול אותנו מהתלות המזיקה הזאת ברכב הפרטי. וכדי להעביר אנשים לתחבורה ציבורית, צריך בין היתר להפחית מחירים. אני רוצה להתייחס לוויכוח שהיה סביב הצעד הזה ולומר שדווקא המהלך שאתה, אדוני שר הפנים, התעקשת עליו, הוא המהלך הנכון. אנחנו, למשל, יודעים שהייתה עכשיו רפורמה במחירים, ובגלל המורכבות של הרפורמה, חלק גדול ממנה בפועל לא יצא אל הדרך כפי שתוכנן. בדיוק עכשיו יש כותרת ב"וואלה" על אנשים שבעצם במסגרת הרפורמה יצטרכו לשלם יותר עבור הכרטיס שהם משלמים אתו. לכן, בנושא הזה, דווקא מהלך רוחבי שבאמת מתייחס באופן חד לכל מחירי התחבורה הציבורית וקובע שיעור קבוע וברור של הפחתת מחירים הוא המהלך הנכון, ואת הכיוון הזה צריך להמשיך. צריך להמשיך ולעודד את התחבורה הציבורית. הפחתת מחירים היא צד אחד של המטבע; הצד השני של המטבע צריך להיות שיפור משמעותי של השירות, של תדירויות השירות, כדי שאנשים ידעו שלנסוע בתחבורה ציבורית זאת לא רק הדרך הזולה ביותר, זו גם הדרך המהירה, הנוחה והאפשרית להגיע ממקום למקום. זה עדיין רחוק מלהיות המצב, ולכן הממשלה צריכה להקצות לתחבורה הציבורית יותר כסף. וכאן אני רוצה – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. משפט אחד. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> ברשותך, משפט. אדוני השר, אני רוצה להביע מחאה – אדוני שר הפנים – אני רוצה להביע מחאה על הספין שמתבצע בשעות אלה ממשרד האוצר. הם אומרים שכביכול בגלל המהלך הזה לא תבוצע רפורמה במחירי התחבורה הציבורית בפריפריה. הכסף הזה, כפי שאני מבין, שניתן למהלך הזה של הפחתת המע"מ, הוא כסף קואליציוני. זה לא כסף שהגיע מתקציב משרד התחבורה. אני חושב שצריך לדחות על הסף את העמדה של משרד האוצר, שאומרת שעכשיו לא נבצע רפורמה במחירי התחבורה הציבורית בפריפריה. זה צריך להתבצע, ואין לזה שום קשר למהלך של ההפחתה הרוחבית שנעשתה היום. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, לאחרונה דיברו הרבה על הבנייה הרוויה במגזר הערבי, וכל המקהלה שהממשלה דיברה בה על זה היא כמו תוכי: בנייה רוויה במגזר הערבי, בנייה רוויה במגזר הערבי. אז בואו נעמיד את הדברים על דיוקם, כי נראה שיש הרבה בורות אצל היועצים האלה – אני לא רוצה לדבר על הממשלה, אבל לפחות על היועצים שמייעצים לממשלה. הרי מי מתכנן במגזר הערבי? המדינה. מי מאשר תוכניות מתאר? מי מאשר תב"ע, תוכניות מפורטות? המדינה. המדינה קובעת שהבנייה במגזר הערבי היא לא בנייה רוויה. אני אתן דוגמה: רק לפני פחות משנה אושרה תוכנית מתאר ליישוב שלי, טייבה – שלקח למתכנן 15 שנים, שהתוכנית תתאים עד 2020. הבנייה שם – מקסימום שלוש קומות על עמודים. שואלים, למה אתם לא בונים בנייה רוויה? כי אתם לא מאשרים לנו לבנות בנייה רוויה. זה חד-משמעי. איפה שאישרו תוכניות – לא רק זה, גם תוכניות מתאר, מי שמתכנן אותן זה המדינה, זה מינהל התכנון, ואפילו לא היישובים עצמם. הוקם "צוות 120 הימים", המליץ המלצות; בהמלצות הממשלה אמרה: אנחנו מאמצים – למרות שהיא גרעה כמה מההמלצות שלהם. המדינה באה ומתכננת, ובתכנון שלה ליישובים שלנו – איפה שיש תכנון בכלל, כי יש הרבה מקומות שעשרות שנים לא העבירו להם תוכניות ולא הפשירו קרקע לבנייה. אבל באים וקובעים שטח מינימלי – 400 מטר. בשטח 400 מטר אתה לא יכול לבנות בנייה רוויה. בנוסף, הקרקע הפרטית לא מאפשרת גם איחוד וחלוקה – עד שהתחילו במינהל התכנון לחשוב על איחוד ותכנון במגזר הערבי, זה רק לאחרונה. ההמלצות של "צוות 120 הימים" אמרו במפורש שצריך להרחיב את תחומי השיפוט של הרבה יישובים ערביים באדמת מדינה ולתכנן אותם כבנייה רוויה. כי כל התשתיות הקיימות במגזר הערבי לא יכולות להכיל את הבנייה הרוויה; לא קווי הביוב – אם בכלל יש רשת ביוב, אם בכלל – הם לא יכולים לקבל בנייה רוויה; הרשת של המים, הכבישים, מקומות חניה – אין. אני מדבר גם כבעל מקצוע, אני מדבר כמהנדס. אי-אפשר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום, חבר הכנסת חאג' יחיא. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אני תכף מסיים. אז המדינה באה ואומרת: תעשו, וגם תקבלו תוכנית שפעם היא התחילה ב-10 מיליארד, 15 מיליארד, ותנאים, והיא לא מתכננת. אני רוצה שראש הממשלה יעלה פה ויבטיח שהתוכנית הכלכלית הזאת שמדברים עליה היא לחמש שנים; שיבטיח שיתכננו לנו תוכניות מתאר ביישובים שלנו בתוך חמש שנים, שיתאפשר לקבל היתרי בנייה, ואז יבוא לחשוב לקשור בנייה רוויה בתקציבים שמגיעים לנו בלאו הכי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, בבקשה. שלוש דקות, אדוני. בבקשה. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, שר הפנים החדש, והפריפריה, ברכותי על כניסתך לתפקיד החשוב הזה. אני רוצה לתמוך תמיכה נלהבת בצעד הזה, שהבאת, של הורדת מחירי התחבורה הציבורית. יש כמה צעדים שיש בכוחה של ממשלה לעשות כדי לסייע ישירות להורדת יוקר המחיה, והצעד הזה ממחיש כמה הדבר חשוב, כמה הדבר הכרחי, וממחיש עוד דבר, שזה עולה כסף. מי שחושב שבמדינת ישראל אפשר להקל את יוקר המחיה באיזה אקט מאגי כזה, שפתאום המחירים ירדו והצרכנים ייהנו וזה לא עולה לאף אחד, טועה טעות מרה. הדברים האלה עולים כסף, עולים תקציבים. והשאלה החשובה היא אם התקציב, במקרה הזה כמיליארד שקל, שצריך כדי להוריד את מחירי התחבורה ומחירי המים, אם זה מגיע בסופו של דבר לכיסו של הצרכן, או לא. במקרה הזה זה מגיע, ומגיע ישירות, ולכן צריך לתמוך בכך, להבדיל מאותו צעד שאני התנגדתי לו בחריפות, של הורדת המע"מ, וגם הורדת מס חברות, שזה לא מתגלגל לצרכנים, ובטח לא לשכבות החלשות, שהן הזקוקות ביותר להקלה הזאת. אז אני שוב מברך על הדבר הזה. בו בזמן, אני רוצה להזהיר אותנו ממשהו שמתחיל להתהוות ועלול לגדול לסכנה גדולה בהקשר של התחבורה, וזה הבנייה החדשה. שר האוצר מוביל מהלך נכון כשלעצמו של בנייה של כ-50,000 דירות, יחידות דיור, לשנה. תחשבו על המשמעות של זה על פני זמן. אבל אני לא רואה את התוכניות לתחבורה ציבורית נרחבת שדרושה כדי שאותם מאות-אלפי איש שיגורו במתחמים החדשים האלה יוכלו להגיע למקומות העבודה, למקומות הבילוי, למקומות התרבות, באמצעות תחבורה ציבורית. ואם לא נפתח את זה עכשיו, זאת תהיה בכייה לדורות, כי מדובר על מאסה של בנייה חדשה. אז אני רוצה לקרוא מכאן לשר התחבורה, שאיננו כרגע, לתת את דעתו על המהלך שנעשה כיום ועל הצורך האדיר של בניית תשתיות לתחבורה ציבורית, לפחות לצורך אותה בנייה חדשה שמתרחשת אל מול עינינו. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח; חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח; חבר הכנסת חיים ילין – מוותר. חברת הכנסת רויטל סויד. שלוש דקות, גברתי, לרשותך. בבקשה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני שר הפנים, חברי חברי הכנסת, קודם כול, יש לברך על החוק שמוריד את תעריפי הנסיעה בתחבורה הציבורית. אבל אני רוצה לדבר על תחבורה ציבורית, ואני רוצה לדבר על חיילים שנוסעים בתחבורה הציבורית. יש פה איזשהו מצב אבסורד. עד לא מזמן חיילים, במדים כמובן, יכלו לנסוע חינם, למעט ביום ראשון, בשעות הבוקר, ברכבת ישראל; בדיוק בזמן שהם הכי היו צריכים את היכולת לעלות על רכבת ולנסוע לבסיסים – ועוד שעת שינה בין מוצאי-שבת ליום ראשון, עד שהם חוזרים. לשמחתנו הרבה, בזכות חברינו במחנה הציוני, הדבר הזה תוקן, והיום גם בימי ראשון חיילים יכולים לנסוע חינם ברכבת. אבל דבר אחד נשאר – כל חייל במדים זוכה לנסיעה חינם, אבל מה קורה עם חייל בחופשה? מה קורה עם חייל שנוסע הביתה? מה קורה עם חייל שרוצה במוצאי-שבת ללכת ולבקר את החברים שלו? ואם הוא רוצה לנסוע לא על מדים, כי מותר לו פעם אחת ב-21 יום או בשבועיים שהוא יוצא, לנסוע גם לא עם מדים בתחבורה הציבורית – מה קורה עם החייל הזה? למה הוא, כדי לנסוע חינם, צריך ללבוש גם במוצאי-שבת או גם ביום שישי את המדים כדי לזכות בהנחה? אזרחים ותיקים ונערים וילדים זוכים להנחה משמעותית כאשר הם נוסעים בתחבורה ציבורית. ואני שואלת את עצמי: הורדנו את תעריפי התחבורה הציבורית, וטוב שכך – למה לא חשבנו על החיילים? איך יכול להיות שבמדינת ישראל חייל, עם מדים או בלי מדים, בכל יום מימות השנה לא נוסע חינם בתחבורה ציבורית? האם זה לא המינימום הנדרש כדי לתת לחיילים שלנו איזו הטבה, במיוחד כשרובם – שר הפנים, תקשיב, וגם אתה, סגן השר, תקשיב – איזה דברים חשובים – החיילים שלנו, כשהם בחופשה, והם ללא מדים, לא נוסעים חינם בתחבורה הציבורית, בעוד אזרחים ותיקים, נערים, נערות, בני-נוער, כן זוכים. הגיע הזמן לתקן את החוק באופן כזה שחיילים, בכל זמן, עם מדים ובלי מדים, ייסעו חינם. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת אורן אסף חזן – אינו נוכח. חבר הכנסת עיסאווי פריג'. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים וחברות, תראה, זה צעד טוב להוריד את מחיר הנסיעה בתחבורה הציבורית ולעשות טוב ולתת כמה שקלים לאנשים – מברכים, אין מילים; לא תמצא אחד שלא יברך. אבל אני רוצה להתייחס, כבוד השר, מזווית אחרת, שפחות מדברת אליך ופחות אתה שם. ראש הממשלה גילה, ואמרנו את זה קודם, שיש מדינה בתוך מדינה. אתמול מתקשרת אלי הבת שלי מהבית – אבא, יש יריות ברחוב אצלנו, יש יריות ברחוב אצלנו, ואוטובוס של תחבורה ציבורית עובר. אני אומר לה, מה זה יריות? תני לי לבדוק. מרדף יריות אצלנו ברחוב. אנשים עבריינים, תיק, תיק תיק – בכפר-קאסם. ואללה, יש פצוע, תסתגרו בבית. יום לפני כן, עוד יריות, במקום אחר, עוד פצוע. ארבעה ימים, כל יום יש פצוע בכפר-קאסם – שמעת על זה, אדוני השר? <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> לא. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אף אחד לא שמע. כל יום. אין ראש עיר שלא יורים עליו, שיהיה ילד טוב, וראש הממשלה גילה לנו את אמריקה – מדינה בתוך מדינה. תחבורה ציבורית זה דבר טוב, אבל אני שואל את השאלה ממקום אחר – זריזות הפעולה שהמשטרה מגלה. היום נעצר פעיל שמאל בנתב"ג, משטרת המתנחלים עשתה אמבוש של שלושה ימים, המשטרה בזריזות חסרת תקדים עצרה אותו, ובמקביל חודשים החברים מהימין עושים עקירות, קללות, יריקות, הריסות – מה לא עושים, אלימות כלפי הפלסטינים שם, ולכולם טוב, לא לוקח להם כלום. אבל כשמדובר בפעיל שמאל? משטרת המתנחלים מתגלה בעוצמתה, ועוצרים את הפעיל בתוך שלושה ימים. עד מתי האכיפה הסלקטיבית הזאת? עד מתי? עד מתי, משטרת ישראל? החברה הערבית בוערת, ויום-יום יש נשק בלתי חוקי; המתנחלים משתוללים שם, ואף אחד לא מדבר כלום; אבל כשפעיל שמאל, רוצים לעצור אותו – שלושה ימים. על זה אומרים: מדינה מתוקנת. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חבר הכנסת עפר שלח – אינו נוכח. חברת הכנסת יעל כהן-פארן. שלוש דקות, גברתי, לרשותך. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> תודה רבה לאדוני היושב-ראש, כבוד השר, ברכות, חברי חברות וחברי הכנסת, תראו, אני כמובן חושבת שהצעת החוק היא צעד נכון, צעד בכיוון הנכון, הפחתת מחירי התחבורה הציבורית צריכה לקרות. אבל זה צעד קטן מדי, ואני מקווה שלא מאוחר מדי. כמו שאמרו כאן גם לפני, מדינת ישראל מפגרת אחרי העולם המפותח בעשרות שנים בכל תשתיות התחבורה הציבורית, ומה לעשות, את זה לא פותרים בכמה מאות מיליונים; בשביל זה צריך פי-עשרות ממה שמושקע היום בתחבורה הציבורית. אחת הבעיות שיש לי עם הגישה – שאנחנו מפחיתים עכשיו את המחיר בשביל כמה אוכלוסיות חלשות שבאמת היום הן המשתמשות העיקריות בתחבורה הציבורית, אבל בעיני לא זאת צריכה להיות הגישה. התחבורה הציבורית צריכה להיות זמינה וטובה כדי שכולם ייסעו בה, ולא רק מי שאין לו ברירה. ובסופו של דבר, אם אנחנו נפעל בכיוון הזה, הרי המחירים – זה לא רק המע"מ שצריך להיות מופחת; צריך לעשות איזה חישוב של העלות האמיתית של התחבורה הגרועה ששיש בארץ למשק – עלויות של זיהום האוויר ועלויות של הפקקים והפסדי זמני עבודה בגלל העמידה בפקקים, שלא לדבר גם על תאונות הדרכים. אם נשכיל להשקיע כמו שצריך בתחבורה הציבורית, ולא משהו ככה, עכשיו, בקטנה, איזה 100 מיליון ניתן הנחה, אלא באמת נקדם את זה, יהיה פה שינוי אדיר בכל – איך שישראל נעה, וכל אזרחי ישראל ייהנו מכך. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת; חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת. חבר הכנסת אוסאמה סעדי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, תחילה אני מברך אותך לרגל מינויך לשר הפנים, נוסף על שר הנגב, הגליל והפריפריה. אני מבקש גם, היום – עכשיו באנו מישיבת הוועדה למינוי קאדים שרעיים. מאז 2009 לא מונו קאדים, אדוני היושב-ראש, והיום התכנסה הוועדה, והצלחנו בהסכמה לבחור שבעה קאדים – שני קאדים לבית-המשפט לערעורים וחמישה לבית-הדין האזורי, כולל מנהל ונשיא בפועל. אני מבקש לברך את כל השופטים – את הנשיא בפועל, השופט עבד אלחכים סמארה; את מנהל בתי-הדין השרעיים, השופט איאד זחאלקה; שני השופטים החדשים של בית-המשפט לערעורים, מוחמד אבו עביד מנאעורה וזיאד להואני מהכפר עראבה, הכפר שלי, וחמישה שופטים לבתי-המשפט האזוריים – עסאם אבו עלו ממועאוויה, אחמד כיאל מג'דיידה-מכר, מאמון כנעאן מתמרה, ועבד אלכרים עבאס מנחף, והשיח' ראפת עווידה מטייבה. וגם הובטח לנו, וזה גם פורסם, ששרת המשפטים התחייבה שאם ועדת המשנה תביא לפניה ולפני הוועדה כמה קאדיות, אנחנו גם בהסכמה נמנה – בפעם הראשונה בהיסטוריה – נמנה קאדית שרעית. (אומר בערבית: בשמי ובשם עמיתי ברשימה המשותפת אנו מאחלים הצלחה לשופטים שנבחרו היום ומזל גדול יותר לאלו שלא היו בני-מזל, ומקווים שהם יפעלו לקידום בתי-הדין השרעיים.) לגופו של עניין, אדוני השר, וחבר הכנסת מסעוד, אנחנו נדבר עם השר על סח'נין, עראבה ומשגב אחרי זה. אני מברך, כמובן, על הצעת החוק הזאת, שבאה באמת להוריד את יוקר המחיה ואת תעריפי התחבורה הציבורית. אנחנו, הרשימה המשותפת, כשיש הצעות חוק, אדוני השר, שהן באמת לטובת הציבור ולטובת החלשים, והאוכלוסייה הערבית היא מהקבוצות האלה, אנחנו תומכים. אני מזכיר לך ולחברי חברי הכנסת את הצעת החוק שהבאת, שהפכה לחוק שכר מינימום, ותמכנו בה, והצבענו בעדה. אבל אני מבקש, אדוני השר – ואם היה שר התחבורה נמצא כאן – אנחנו דיברנו על זה – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – שהיום יש גם בתוכנית המיליארדים, 40% לתחבורה הציבורית במגזר הערבי, אבל באמת צריך לסלול כבישים כדי שתהיה תחבורה ציבורית, ואז להוריד את התעריפים של התחבורה הציבורית. אז אנחנו מברכים אתכם, ואנחנו בעד הצעת החוק הזאת. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת אורי מקלב. אחריו – חבר הכנסת יואל חסון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני מוותר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> נדיבות של מנצחים. <אורי מקלב (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת – מכובדי השר, לא הספקנו בזמן המינוי שלך לברך, אז אנחנו עכשיו מנצלים גם את ההזדמנות הזאת לברך אותך בברכת הדרך, בברכת הצלחה. שתדע באמת, את היכולות שלך, להכניס ולהשקיע במשרד שאתה מכיר היטב, ומצפים שתדע להנהיג אותו ולפעול לקידום הרשויות המקומיות וכל מה שקשור למשרד הפנים, שגם נגסו בחלק, ברבים מתפקידיו. אדוני שר הפנים, זה לא סוד שהצלצולים שיצאו סביב המינוי שלך, איך שאני מכיר אותך, אדוני השר, לא מרגשים אותך, אבל אם תרשה לי – בלי שדיברת אתי, אדוני השר, בלי שדיברת אתי, אני בטוח שהם לא מרגשים אותך, אבל מה שעובר לך בראש, אני מרגיש אותו דבר. על הדבורה אומרים – לא מדובשך ולא מעוקצך. ונשאלת השאלה – לא מעוקצך – אף אחד לא רוצה לקבל עקיצה. אבל לא מדובשך? למה לא מהדברים המתוקים שלך? מה יש יותר מתוק מדבש? למה אנחנו אומרים: לא מדובשך ולא מעוקצך? אנחנו יודעים, כדי להגיע לדבש יש דרך שהיא עקיצה, ואנחנו אומרים: גם הדבש עצמו, בתוכו נמצאת העקיצה. ויש כאלה שגם כשמברכים אותך, הם לא מבקשים לברך אותך באמת, אז עדיף באמת שיעקצו אותך ושלא יגידו שהם מברכים, כי אם הם היו גם מברכים, תגיד שלא מברכתם של אלה שמברכים אותך אתה חי; אתה חי מאלה שבאמת רוצים שתצליח, ולא שעושים את זה בגלל האינטרסים. וההצלחה שלך היא הצלחה חשובה מאוד. אנחנו אף פעם לא הסכמנו עם הפסיקה שהייתה כלפיך, אבל אתה קיבלת את הפסיקה. קיבלת את זה בגלל הדברים שלך; אמרת את זה גם. קיבלת על עצמך את הפסיקה. אבל מי שכן בא ואומר שבית-המשפט חשוב, איך הוא יכול לעמוד פה היום ולפסוק אחרת ולחשוב אחרת? זה בחלק הזה, ולכן אנחנו מחזקים את ידיך. אבל בחלק החשוב יש גם הצעת החוק הזאת שבאה לדבר על העמקת הסבסוד של התחבורה הציבורית. לא יודע אם כולם יודעים להעריך מה המשמעות של הוזלה בתחבורה הציבורית. מי שלא נוסע בכלל לא יודע את ההתמודדות עם התחבורה הציבורית. יש לי איזה ציווי, תמיד אומרים לי מהבית: כשאתה בא לדבר בוועדות בכנסת על תחבורה ציבורית – כל עוד אתה לא נוסע, אל תדבר על זה. אתה לא יכול להרגיש. הכול טוב באופן תיאורטי – מרחקים, קשיים, תדירות; אם אתה לא נמצא בתוך העניין הזה, לא נסעת בעצמך, אל תדבר על זה. מפני שאנחנו יודעים שבתחבורה הציבורית, לא רק הקשיים שיש – העלות; יש משפחות שהילדים שלהן הולכים ברגל מרחק גדול רק מפני שהם לא יכולים, אין להם הכסף לנסוע בתחבורה ציבורית, וביום שהוא קצת יפה, הם הולכים מרחק גדול מאוד. וזו לא משפחה אחת – משפחות רבות. האבא מספר לי: אבא, כרטיסייה, אולי – אתמול, ועוד כרטיסייה, ועוד ילד צריך כרטיסייה, והוא לא יכול. הוא לא יכול מפני שזו הוצאה כבדה מאוד למשק-הבית. זו הוצאה כבדה מאוד, עבור נסיעות. אני לא מדבר על משפחה שהאבא אומר לי שהוא צריך לבקר את ההורים שלו עם הילדים שלו, לנסוע מגוש-דן לצפת, לנסוע עם שישה-שבעה ילדים, שהוא צריך – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת מקלב, משפט סיכום, בבקשה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> – – – זה כמה מאות שקלים, והוא לא יכול לעמוד בזה. זה יכול להגיע ל-600 שקל, 700 שקל, נסיעה להורים, לשבת, לבקר, פעם בשלושה חודשים. מה המשמעות של ההוזלה? המשמעות דרמטית מאוד, ההשפעה בנסיעות ביום-יום. לכן, הגדוּלה היא לא רק ברעיון. אתה יודע מה, אדוני השר? הגדולה שהיית מוכן לוותר, והיית – הרגשת – אמיתי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <אורי מקלב (יהדות התורה):> זו צורתו של מישהו שיודע לקבל החלטות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, חבר הכנסת מקלב. <אורי מקלב (יהדות התורה):> העמדת דרישה, הבנת שהדרישה הזאת היא גם דרישה גדולה והיא לא תבוא ותתמקד. באת, אמרת: אני הולך נקודתית, אני נוגע בנקודה שהיא באמת חשובה. וכן, אם זה יגיע גם למים. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. חבר הכנסת יוסף ג'בארין – אינו נוכח. חבר הכנסת נחמן שי, ולאחריו אנחנו ניגש להצבעה. אדוני יושב-ראש הכנסת, אינני יודע אם שמת לב שהצעת החוק הזאת למעשה מקפלת בתוכה הפחתה בשכר חברי הכנסת. למיטב זיכרוני, חברי כנסת נוסעים בתחבורה הציבורית בחינם; אחרי החוק הזה ההטבה הזאת שווה פחות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני עדיין מחפש את חבר הכנסת הזה שזה יפגע בו. <קריאות:> – – – <קריאה:> סליחה, סליחה, אני נוסעת לפעמים באוטובוס. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <קריאות:> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, החוק הזה הוא בשורה לרבים שהתחבורה הציבורית היא הדרך היחידה שלהם לנוע במדינת ישראל, ולכן הוא חוק חשוב. וגם אם אנחנו נמצאים במקום אחר בכנסת הזאת, אז כולנו מעריכים את העובדה שהנסיעה בתחבורה הציבורית תהיה זולה יותר ותסייע – – – <קריאה:> – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אני לא יודע אם כלכלית זה נכון, כי שמעתי כל מיני דעות, מה עדיף לעשות, למי לתת את ההנחה וכדומה. זה לא חשוב. ואם כולם מקבלים, לא רק אלה שנזקקים וכדומה, אבל אלה שלא נזקקים להנחה בלאו הכי גם לא נוסעים באוטובוסים או ברכבת, הם נוסעים באמצעים אחרים, לכן אין לזה שום קשר. מי שנזקק הוא באמת זה שמקבל את ההנחה והוא ייהנה ממנה, ובכך אני חושב שציבור רחב מאוד במדינת ישראל – בוודאי ובוודאי שמי שרוצה להקל את איכות החיים במדינת ישראל, האוויר, הזיהום וכדומה, ובוחר במתכוון, או בוחרת במתכוון, לנסוע בתחבורה ציבורית, גם הוא ייהנה. אז ההחלטה שלו תהיה עוד יותר נכונה אם הוא ישלם פחות. אני חושב שהכיוון הזה הוא כיוון נכון. אנחנו חייבים לעודד תחבורה ציבורית במדינת ישראל. אנחנו רואים את כביש 1 הולך ונבנה, כולנו; אנחנו רואים את הרכבת – אם כי יש בה כנראה גם בזבוזים גדולים וכישלון גדול – אבל אנחנו רואים שדרכי התחבורה הציבורית משתפרות והולכות. אני חושב שזו דרך נכונה שמדינת ישראל חייבת ללכת בה. אני רוצה בהזדמנות זו לחזור ולהזכיר שהממשלה הזאת, תחת מנהיגותה ותחת שלטונה, יצרה פערים בלתי רגילים בחברה הישראלית, יצרה עוני כבד מאוד בחברה הישראלית. שכבה גדולה מאוד, של בין 20% ל-30% מהישראלים, נמצאת מתחת לקו העוני; כמיליון ילדים נמצאים מתחת לקו העוני. ואם החוק זה יהיה בו משהו כדי להקל על מצוקתם של העניים במדינת ישראל – אתה, השר, קראת להם פעם השקופים. הם לא שקופים. אנחנו רואים אותם, אנחנו יודעים מי הם, אנחנו חרדים להם, אנחנו מודאגים, ואנחנו חייבים, כולנו, לשאת כמשימה ראשונה במעלה, שלנו כחברי כנסת ושל הממשלה הזאת, לצמצם את הפערים החברתיים במדינת ישראל ולסייע לאותן קבוצות גדולות מאוד באוכלוסייה, שכל התנופה הכלכלית הגדולה של מדינת ישראל שאנחנו גאים בה מאוד ומדברים עליה – והיום קראתי שבשנה האחרונה היו 140 אקזיטים ב-9 מיליארד דולר. זה לא מגיע לכל הציבור. זה מתחלק בצורה מאוד מאוד ברורה בחלק קטן מהציבור, בחלק קטן מהאוכלוסייה. זה בסדר. אני לא מציע לוותר, לא על האקזיטים ולא על ההיי-טק של מדינת ישראל; זה קטר שמושך אחריו, בסופו של דבר, חלק מהכלכלה. אבל זה לא מאפשר לאף אחד מאתנו לעצום עין מול מצוקתם של אלה שאין להם, ושהחוק הזה – גם חוקים אחרים, אני מקווה – מביא להם בשורה. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. אנחנו עוברים, אם כן, להצבעה על הצעת חוק תעריפי התחבורה הציבורית, התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 9 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 54 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק תעריפי התחבורה הציבורית, התשע"ו–2016, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תוצאות ההצבעה: 54 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה, והיא עוברת לדיון בוועדת הכלכלה. <קריאה:> ועדת הכספים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> כלכלה, כלכלה. <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לפרוטוקול, אנחנו מצרפים את חברת הכנסת יעל כהן-פארן. <השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי:> ועדת הכספים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> ועדת הכלכלה, זה – – – ועדת הכספים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אם יש ויכוח, אנחנו צריכים ללכת לוועדת הכנסת, וועדת הכנסת תכריע להיכן תובא הצעת החוק הזאת. <איתן כבל (המחנה הציוני):> גפני, שנתחיל לקחת מכל אחד את – – – <קריאות:> – – – <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הודעה לסגן מזכירת הכנסת. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, אני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון מס' 43), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הכנסת. מסקנות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת אורי מקלב, אחמד טיבי ויואב בן צור בנושא: תסמינים של התפשטות מחלת שפעת החזירים. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, אדוני סגן מזכירת הכנסת. <הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 5), התשע"ו–2016> [מס' מ/972; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ב, עמ' 1794; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים לנושא הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 5), התשע"ו–2016, לקריאה שנייה ושלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת הרב משה גפני. חבר הכנסת גפני? יושב-ראש ועדת הכספים יציג את הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 5) לקריאה שנייה ושלישית. אתה בטוח יודע בעל-פה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, לא. ירד מסדר-היום. החוק הקודם ירד מסדר-היום. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> היושב-ראש, מה ירד? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> סעיף 7 ירד מסדר-היום. 6 עשינו עכשיו. 7 ירד. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מתכבד להביא לפני הכנסת לקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 5), התשע"ו–2016. הצעת חוק זו היא הצעת חוק ממשלתית, והיא הייתה מכונה במסדרונות האוצר – אני לא אוהב את השם הזה – האנג'לים. פירוש המילה אנג'לים הוא מלאכים. בסדר, אמרתי גם בוועדה שאני מציע לקרוא לזה בשמות אחרים. נכון, זה עידוד מחקר, פיתוח וחדשנות טכנולוגית בתעשייה, אבל אנג'לים – זה עוד קצת רחוק. אנחנו מחכים למלאכים אחרים. בשנת 2011, במסגרת הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), הביא שר האוצר דאז שטייניץ לוועדת הכספים בראשותי הצעת חוק לקביעת מסלול השקעה לתקופה של חמש שנים. המטרה הייתה לסייע לחברות היי-טק בתחילת דרכן ולקדמן. הצעת החוק שלפניכם מאריכה את תוקף הוראת השעה שפקע בסוף שנת 2015 בארבע שנים נוספות, עד לתום שנת 2019, וכן קובעת מסלול השקעה מוטב נוסף לחברה מתחילה. במסלול ההשקעה החדש מוצע לאפשר ליחיד או לשותפות של יחידים להשקיע בחברה מתחילה סכום השקעה מרבי של עד 5 מיליון שקלים חדשים, כל זאת כנגד מניות החברה. משקיע שישקיע בחברה מתחילה ייהנה מניכוי ההשקעה מכלל הכנסתו בשנת מס במשך שלוש שנות מס, החל משנת המס שבה החל מועד ההשקעה. חברה מתחילה היא חברה שטרם חלפו 48 חודשים מהתאגדותה, או שקיבלה סיוע מהרשות הלאומית לחדשנות טכנולוגית במסלול המיועד לחברות מתחילות אם טרם חלפו 12 חודשים מתום תקופת הסיוע, לפי המאוחר. הוועדה הוסיפה תיקון שלפיו אם מדובר בחברה שפועלת באזור פיתוח א', כאמור בחלק א' לתוספת השנייה בחוק לעידוד השקעות הון, התשי"ט–1959, פרק הזמן יהיה 60 חודשים להתאגדות החברה. עשינו הטבה בעניין הזה לאזור פיתוח א'. כמו כן, ההצעה קובעת תנאים נוספים, כגון תקרת היקף מכירות, תקרת הוצאות ותקרת השקעות, שעל החברה המתחילה לעמוד בהם על מנת שתהיה זכאית להטבה. ככל שחברה מתחילה לא תעמוד בתנאים הקבועים בחוק, היא תחויב בגין סכום ההשקעה בה במס בשיעור המרבי שמוטל על יחיד לפי פקודת מס הכנסה. בעת הכנת הצעת החוק, הוועדה קבעה ששר האוצר רשאי להאריך באישורה פעם אחת נוספת את המסלול החדש והמסלול הקיים בארבע שנים נוספות. לא רצינו להאריך יותר מזה מפני שזה כבר לא נראה הוראת שעה, ולכן קבענו – או שמפסיקים את זה או שעושים את זה הוראת קבע. וככה הוועדה תוכל לפקח על יעילותם של מסלולים אלה. בנוסף, הוועדה האריכה את תוקף הוראת השעה משנת 2011 שחלה לגבי השקעת חברות בחברות מזכות עד לתום שנת 2019, וגם לעניין זה הוסמך שר האוצר להאריך, באישור הוועדה, את תוקף הוראת השעה פעם אחת בארבע שנים נוספות. להצעת חוק זו אין הסתייגויות ואין בקשות רשות דיבור. מדובר בהצעה חשובה עבור חברות ההיי-טק שבתחילת דרכן ועבור המשקיעים בהן ולפיתוח המשק, ולכן אני מבקש ממליאת הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. אנחנו עוברים, אם כן, להצבעה על הצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 5), התשע"ו–2016. אנחנו מצביעים על החוק כולו כמקשה אחת בקריאה שנייה כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 10 בעד סעיפים 1–5 – 40 נגד – 1 נמנעים – 3 סעיפים 1–5 נתקבלו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> 40 תומכים, מתנגד אחד, שולשה נמנעים. הצעת החוק התקבלה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים, אם כן, להצביע על הצעת החוק בקריאה שלישית כמקשה אחת. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 11 בעד החוק – 31 נגד – 1 נמנעים – 2 חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה) (תיקון מס' 5), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מישהו מהטכני? בעמדה של חבר הכנסת שמולי יש בעיה, אם אפשר לטפל. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, גם פה לא עבד. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תוצאות ההצבעה: 31 בעד, מתנגד אחד, שני נמנעים. הצעת החוק התקבלה גם בקריאה שלישית. לפרוטוקול, מבקש חבר הכנסת כבל – לא ראיתי שאתה כאן – מבקש לצרף הצבעתו גם. חבר הכנסת שמולי, אני רואה שנקלט אצלך. חבר הכנסת אראל מרגלית גם מבקש לצרף. לפרוטוקול, גם חבר הכנסת נגוסה וחברת הכנסת נורית קורן. אנחנו שמחים על הקונסנזוס סביב הצעת החוק הזאת. <הצעת חוק אמנת הבנק האסייני להשקעות בתשתיות, התשע"ו–2016> [מס' מ/922; "דברי הכנסת", חוב' י"ב, עמ' 8287; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים לסעיף הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק אמנת הבנק האסייני להשקעות בתשתיות, התשע"ו–2016, לקריאה שנייה ושלישית. גם את ההצעה הזאת יציג יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, בנוגע לחוק הקודם, אני רוצה להודות לחברי הוועדה מהקואליציה ומהאופוזיציה, ואני רוצה להודות לחבר הכנסת רוברט אילטוב, שהיה שותף לחוק הזה עוד מזמן – אתה כל הזמן בעניין הזה. ואני מודה לכולם, לכל חברי המליאה, חברי הכנסת שהצביעו בעד החוק, שהוא חוק טוב וחשוב. אני מתכבד, אדוני היושב-ראש, להציג את חוק אמנת הבנק האסייני להשקעות בתשתיות, התשע"ו–2016. היום התקיים הדיון בוועדת הכספים. אנחנו ביקשנו לשחרר את הצעת החוק מחובת הנחה, על מנת שנאשר אותה כבר היום. ובמה דברים אמורים? היה דיון מעניין – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברי הכנסת, יושב-ראש ועדת הכספים לא רגיל לדבר ברעש. אצלו בוועדה יש שקט, אז נא לתת לו לדבר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> – – – החוק מעניין. מתברר שאם אנחנו מאשרים את החוק הזה, ונאשר גם את התקנות שהיום הכנסנו, שכן גם התקנות צריכות להיות באישור ועדת הכספים – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אז יבוא המשיח. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, יבוא? אני עוד לא יודע. אבל אנחנו הולכים להיות בבנק יחד עם איראן, עם ערב-הסעודית ועם ירדן. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> ועם מצרים, קוריאה והמפרציות. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> האוזניים תצילנה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> סמוטריץ, אתה הולך להשקיע עם המפרציות. אתה מבין? <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> מר גפני, אתה בטוח שראש הממשלה יודע מזה? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה? אני לא שומע. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אתה בוגד. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> מה פתאום? אני חושב שזה אינטרס ממדרגה ראשונה של מדינת ישראל להצטרף. אגב, כולם הצביעו בעד וכולם דיברו בעד. היו לנו השגות לגבי סעיפים מסוימים בחוק הזה, אבל זאת תמונת מצב מאוד מעניינת. הבנק האסייני, בעצם המשקיעה העיקרית שם היא סין. היא המשקיעה העיקרית. נדמה לי, קרוב ל-30% מהמניות שלהם. אנחנו משקיע קטן, אנחנו משקיע ואנחנו יכולים להצטרף יחד עם כמה מדינות כדי – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> משקיע קטן אבל 150 מיליון. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> 150 מיליון שקל. אראל מרגלית, 30 מיליון שקל לשנה למשך חמש שנים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה לא מקיימים את המודל האסייני כאן? למה לא מקיימים את המודל האסייני כאן? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> איפה? פה? תראה, נאשר את החוק הזה, ניכנס למודל האסייני. יכול להיות שנלמד מזה. על כל פנים – – – <קריאה:> יהיה שלום עם איראן גם. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן. אני מאוד מציע לאשר את החוק הזה, מכיוון שהחוק הזה מעמיד אותנו במין חברה מאוד מגוונת, מאוד מעניינת. גם מדינות אירופה, גם מדינות באסיה, גם מדינות שבהן – מדינות רבות, 57 מדינות, ואנחנו חלק מן העניין הזה. ולמה זה דחוף? זה דחוף מכיוון שביום שישי מתקיימת, נדמה לי, ישיבה ראשונה. והישיבה הראשונה של הנהלת הבנק – הנהלה? אני לא בטוח אם אני אומר נכון את המילה, אבל מתכנס הבנק, ואם אנחנו מאשרים את זה – – – <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> מתי? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> יום שישי. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> לא בערב. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא בערב. מי אמר בערב? לא בערב. <שר החקלאות ופיתוח הכפר אורי אריאל:> אתה תגרום למשבר קואליציוני. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> הרב גפני, במוצאי-שבת בבוקר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, לא. ביום שישי בבוקר. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> גפני, יום שישי זה יום המנוחה שלהם. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> יום שישי בבוקר. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> זה יום המנוחה שלהם. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> לא, אני חושב שזאת ישיבה שבה מי שהוא חבר, מהמייסדים, הוא נמצא עם זכות הצבעה ועם הכול. אם אנחנו לא מאשרים את זה, אז זה נדחה. אז אנחנו באמת נהיה חברים בתוך הגוף הזה, אבל הרבה יותר מאוחר. והחשיבות שזה יאושר היום – יש לזה חשיבות רבה. אני בהתחלה לא מיהרתי. אני אמרתי: רגע, בואו נחכה, למה היה צריך לעשות את זה? הביאו את זה מאוחר, למה צריך לעשות את זה? אני לא אוהב שהוועדה מאשרת הצעות חוק במהירות כזאת כשעדיין לא למדו את הנושא, ואני חשבתי לדחות את זה. אבל לאחר שראיתי את הנימוקים הסכמתי לקיים את הדיון היום; אגב, דיון ארוך וממצה, דיון מאוד מעניין, כמעט שעתיים. ואני מבקש, אדוני היושב-ראש, מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק הזאת בקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכספים. אנחנו עוברים, אם כן, להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק אמנת הבנק האסייני להשקעות בתשתיות, התשע"ו–2016. אנחנו מצביעים על הצעת החוק כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 12 בעד סעיפים 1–5 – 47 נגד – 1 נמנעים – אין סעיפים 1–5 נתקבלו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תוצאות ההצבעה: 47 בעד, מתנגד אחד, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. ואנחנו עוברים להצביע על הצעת החוק בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 13 בעד החוק – 49 נגד – 1 נמנעים – 1 חוק אמנת הבנק האסייני להשקעות בתשתיות, התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תוצאות ההצבעה: 49 בעד, מתנגד אחד, נמנע אחד. הצעת החוק עברה בקריאה שלישית ונכנסה לספר החוקים של הכנסת. <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 217), התשע"ו–2016> [מס' כ/609; "דברי הכנסת", חוב' י', עמ' 7633; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים לסעיף הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 217), התשע"ו–2016, לקריאה שנייה וקריאה שלישית. גם את החוק הזה יציג יושב-ראש ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, אני מתכבד להגיש בפני הכנסת את הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 217), התשע"ו–2016, של חבר הכנסת אורי מקלב ושלי. הצעת החוק הזאת קובעת, לאחר שרשות המסים העלתה את המיסוי על הנושא של רווחי הון ויש פטור ממס לעיוורים ולנכים – תכף אני אסביר את זה – היא לא העלתה את גובה הפטור ממס למקרה הזה. מה זה המקרה הזה? עיוור או נכה – אנחנו התוודענו לעניין הזה מכמה מקרים שהגיעו אלינו – יש בחורה או בחור, המקרה הדרמטי הוא של בחורה שנפגעה בתאונת דרכים, נפגעה קשה, והיא למשך כל חייה נכה בצורה החמורה ביותר, כך שהיא לא יכולה להתפרנס. הלכו הוריה והשקיעו את כל כספי הפיצויים באיזה חשבון, והבחורה הזאת חיה מהרווחים של הכסף הזה, וזה פיצוי, פיצוי נאה. צריך להביא בחשבון – אנשים אמרו לנו: אנחנו נלך לעולמנו באיזה שלב, והבת הזאת תישאר לבד בעולם, והיא תחיה מאותו כסף, מכספי הפיצויים שלא נגענו בהם, השקענו את זה על שמה ומזה היא חיה. יש מקרים – אני יודע שבמקרים מהסוג הזה הורים שרוצים לדאוג לילד שלהם – הוא נפגע, או שהוא עיוור, או שהוא נכה – מוכרים את הדירה שלהם ומשקיעים את הכסף, ומזה הילד חי. ורשות המסים לא העלתה את הפטור, את הסכום שממנו יהיו פטורים אותם עיוורים או נכים, כשהכסף הזה נוצר בשביל שהם יוכלו להתקיים עד סוף חייהם, כשכבר גם הורים לא יהיו להם. היה לי ויכוח עם רשות המסים. רשות המסים טענה שיכולה להיות בעניין הזה בעיה, ורצתה להגביל את הסכום. אמרתי להם: מה זה להגביל את הסכום? אמר פרופסור טרכטנברג, נדמה לי, בוועדה: צריך בכלל לבטל את ההגבלה הזאת. הרי אנחנו מדברים על מקרים שבהם רשות המסים תתערב בכסף הזה, כשברור לחלוטין, ויש לזה את כל הסימוכין, שהכסף הזה נעשה למחייתם של אותו עיוור, של אותו נכה, שאין להם משהו אחר. ייאמר לזכותם של אנשי רשות המסים שבמהלך הדיונים לקראת הקריאה הראשונה הם הסכימו לוותר על התקרה הזאת והם הסכימו להעלות את סכום הפטור ביחס מקביל למס שהם קבעו על רווחי הון. הסכום הזה יהיה פטור. זאת הצעת חוק הומנית מהמדרגה הראשונה. אני מבקש מחברי הכנסת לאשר אותה בקריאה שנייה – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> גפני, אני רק רוצה לשאול שאלה. הקונספט – מה ההבדל בין זה לבין אותה הצעה שבאה לפטור את אותם פיצויים שמגיעים מגרמניה לניצולים? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אין הבדל. <יעל גרמן (יש עתיד):> אין הבדל. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אין הבדל, רק את יודעת כמוני, את היית שרה בממשלה, היו דברים שרצית ומשרד האוצר אמר: לא, אין לי כסף. אז אנחנו הולכים בשיטת הסלאמי – אני מגיש את הצעת החוק, אחר כך את תגישי את הצעת החוק על הניצולים, אני אצטרף אלייך. <זהבה גלאון (מרצ):> התשובה היא שבמקרה הזה מדובר – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> כן, נכון. את צודקת, זהבה, לכן יכולתי להתמודד עם רשות המסים, אבל אני מסכים לחלוטין שצריך לעשות את זה גם על דברים אחרים. יש הרבה מקרים שבאמת רשות המסים לא צריכה להתערב בזה. עם כל הכבוד, המדינה היא לא חברה כלכלית לייצור פחיות בירה; היא חברה שיש בה נכים ויש בה עיוורים ויש בה ניצולי שואה. צריך להתחשב בכל הדברים האלה. אני מסכים עם זה לחלוטין. <חיים ילין (יש עתיד):> למה כפל מס? <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> זה לא כפל מס. <חיים ילין (יש עתיד):> אם בן-אדם חסך מעבודתו, קיבל פיצויים פטורים ממס והוא מוריש את זה, מה עושים – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> עוד מעט יגיע החוק של הירושה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אבל זה משהו אחר. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אתה מדבר על המקרה – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אתה מוריש את זה לבן-אדם נכה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הוא מדבר בכלל על המושג רווחי הון. תמיד רווחי הון – יש מי שמסתכל עליהם ככפל מס. <חיים ילין (יש עתיד):> למה כפל מס? זה נבצר מבינתי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת ילין, זו סוגיה פילוסופית גדולה בדיני מיסוי. אני מציע שלא נפתח אותה כאן על השולחן, היא רלוונטית ביחס לכל מס על רווחי הון, לא לחוק הזה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> חבר הכנסת חיים ילין, זה לא מה שעומד עכשיו לדיון. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אני מבקש את תמיכת חברי הכנסת בהצעת החוק הזאת. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכספים. אנחנו עוברים, אם כן, להצבעה על הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 217), התשע"ו–2016, בקריאה שנייה, כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 14 בעד סעיפים 1–2 – 44 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–2 נתקבלו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תוצאות ההצבעה: 44 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה. אנחנו מצביעים עליה בקריאה שלישית. הצבעה מס' 15 בעד החוק – 44 נגד – אין נמנעים – אין חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 217), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תוצאות ההצבעה: 44 תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק עברה ונכנסה לספר החוקים של מדינת ישראל. <הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/972); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים לסעיף הבא שעל סדר-היום: הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו–2015, קריאה ראשונה. יציג את ההצעה, בשם שרת המשפטים, השר לשירותי דת חבר הכנסת דוד אזולאי. בבקשה. <השר לשירותי דת דוד אזולאי:> אדוני היושב-ראש, הצעת חוק זו – – – <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> אדוני, אדוני היושב-ראש, אמרתי בחוק הבנק האסייני שהאשראי הוא 150 מיליון שקל. זה לא נכון, הוא 150 מיליון דולר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני מקווה שהפרוטוקול שמע. הפרוטוקול שמע? תודה. שר הדתות. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> גפני, 50 מיליון דולר בכל שנה. <משה גפני (יו"ר ועדת הכספים):> חמש שנים, 30 מיליון דולר בכל שנה. <השר לשירותי דת דוד אזולאי:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת חוק זו עוסקת בדירוג מחדש של עבירות ההמתה בחוק העונשין, התשל"ז–1977, וכן בתיקון היסוד הנפשי של רשלנות. לפני כשלושה חודשים יידו כמה צעירים אבן מטווח קצר לעבר רכבו של אלכסנדר לבלוביץ, עד שאיבד שליטה, לקה בלבו ומת. לצערי, אף שמדובר ברצח לכל דבר, החוק לא אפשר להעמיד את הנאשמים לדין באשמת רצח. חוק העונשין קובע היום שלוש עבירות המתה כלליות: עבירת הרצח, אשר העונש הקבוע בצדה הוא מאסר עולם חובה, ובנסיבות מסוימות רשאי בית-המשפט להטיל על הנאשם עונש מופחת, למשל במקרה של הפרעה נפשית חמורה של הנאשם או במקרה של התעללות חמורה ומתמשכת מצד הקורבן שגרמה לנאשם למצוקה נפשית קשה; עבירת ההריגה, אשר העונש המרבי הקבוע בצדה עומד היום על 20 שנות מאסר; והעבירה של גרימת מוות ברשלנות, אשר העונש המרבי הקבוע בצדה עומד על שלוש שנות מאסר. פרט לכך, בחוק העונשין קבועות עבירות נוספות: ניסיון לרצח, המתת תינוק ושידול או סיוע להתאבדות. נוסחן של עבירות ההמתה הקבועות היום בחוק העונשין אומץ מפקודת החוק הפלילי, 1936, ללא תיקונים מהותיים. במהלך השנים ביקרו בתי-המשפט לא אחת את נוסחן של עבירות ההמתה, ובפרט את הארכאיות שלהן. ההנחה בבסיס הצעה זו היא שהמדרג של עבירות הרצח, ההריגה וגרימת המוות ברשלנות, כפי שהוא קבוע בחוק הקיים, אינו המדרג המיטבי והראוי. על כן מוצע לערוך שינוי יסודי בנוסח עבירות ההמתה, תוך יצירת מדרג חדש ביניהן, ואלה עיקריו: עיקרה של הרפורמה הוא קביעת עבירת רצח בסיסית, שתאופיין ביסוד נפשי של כוונה או אדישות לתוצאה הקטלנית, והעונש בצדה יעמוד על מאסר עולם כעונש מרבי. יסוד נפשי של אדישות מוגדר כשוויון נפש של העושה לתוצאה הקטלנית, והעמדה הבאה לידי ביטוי בהצעת החוק היא כי לאור החשיבות של ערך חיי אדם, אדם שמגלה חוסר אכפתיות לתוצאות מעשיו מגלה זלזול מובהק בחיי אדם שקרוב מאוד בטיבו לכוונה. דוגמאות בולטות לכך הם המקרים של אריה קרפ, זיכרונו לברכה, שהומת על-ידי הנאשמים במכות קשות בכל חלקי גופו, תוך חוסר אכפתיות שלהם לתוצאה הקטלנית של המעשים, ובעת האחרונה – המקרה של אלכסנדר לבלוביץ כאמור. מקרים מעין זה ראויים לתיוג כרצח ולענישה שבמקרים החמורים ביותר עשויה להגיע למאסר עולם. מוצע לקבוע עבירה של רצח בנסיבות מחמירות, שהעונש בצדה יהיה מאסר עולם חובה, ואשר ייכללו בה מקרי הרצח החמורים ביותר, כגון המתה לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, המתה ממניע של טרור, המתת קטין או חסר ישע והמתה באכזריות מיוחדת. מוצע לקבוע עבירה חדשה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, שהעונש בצדה יעמוד על 20 שנות מאסר, כגון הפרעה נפשית חמורה וקנטור; מוצע לקבוע עבירה של המתה בקלות דעת, שהעונש בצדה יעמוד על 12 שנות מאסר; מוצע לקבוע עבירה של גרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות, שהעונש בצדה יעמוד על חמש שנים, והיא תהווה דרגת ביניים בין העבירה של המתה בקלות דעת לעבירה של גרימת מוות ברשלנות. כן מוצעים תיקונים מסוימים ביסוד הנפשי של הרשלנות, שנועדו להביא לשינוי הרף הנורמטיבי הקיים באופן שאחריות ברשלנות תוטל רק במצבים שבהם דבק בהתנהגות הנאשם אשם חמור יותר המצדיק נקיטת הליכים פליליים. בנוסף, מוצעים בהצעת החוק תיקונים בעבירות המתה בחוק העונשין הקשורים לדירוג העבירה של סיוע ושידול להתאבדות, נגזרות לאחריות פלילית וביטול העבירות. נוכח האמור לעיל ובשל החשיבות העליונה של הצעת החוק, אני מבקש מחברי הכנסת לתמוך בה. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה. <הצעת חוק העונשין (תיקון – עבירות המתה ורשלנות), התשע"ו–2015> [הצעת חוק פ/2321/20); נספחות.] (הצעת חבר הכנסת מיקי רוזנטל) <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> יש לנו הצעה צמודה להצעת החוק הזאת, של חברת הכנסת רויטל סויד, אז המציעה – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> של חבר הכנסת מיקי רוזנטל, אני רק מנמקת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> של חבר הכנסת מיקי רוזנטל, וגם של חברת הכנסת – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא? אה, את מציגה בשמו. הבנתי. אז הצעת החוק היא של חבר הכנסת מיקי רוזנטל, ובשמו תציג אותה חברת הכנסת רויטל סויד, עורכת-הדין – הפליליסטית, כמדומני. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> נכון. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משתתף בצערך. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, למעשה, חבר הכנסת מיקי רוזנטל הגיש את הצעת החוק הזאת והוא היה אמור לנמק אותה עכשיו, אך מסיבות אישיות הוא לא יכול להיות כאן וביקש לעשות זאת בשמי – בשמו, יותר נכון. חוק העונשין, שהוא חוק העונשין, התשל"ז–1977, יש בו גם סעיפי חוק יותר מודרניים, והוא גם אימץ חקיקה שהיא בחלקה חקיקה מנדטורית. עבירות ההמתה, שלמעשה כוללות כל מקרה שבו יש קורבן בסופו של דבר, נחלקות היום לשלושה חלקים: רצח בכוונה תחילה – זה היסוד הנפשי; הריגה – כאשר אדם גורם למותו של אחר תוך אדישות או פזיזות לתוצאה; ועבירות גרם מוות ברשלנות, כמו תאונות דרכים, כאשר לא בוצעה עבירה נלווית וכיוצא בזה. לפני כמה שנים ישבה ועדה בראשותו של פרופסור קרמניצר, והוכן דוח קרמניצר שהציע והמליץ לקחת את עבירות ההמתה, שהיום נחלקות באופן מאוד מאוד גס, יש לומר: גרם מוות ברשלנות – שלוש שנים; עבירות ההריגה – עד 20 שנה, ועבירת הרצח – מאסר עולם חובה. אגב, גם שידול לרצח זה מאסר עולם חובה. ובא דוח קרמניצר והמליץ לחלק את זה באופן אחר, כי נסיבות החיים גורמות לכך שהחיים הם לא שחור-לבן, ויש הרבה פעמים סיטואציות – מקרים מאוד מאוד ייחודיים; לא תמיד כוונה תחילה מביאה בסוף לרצח של מאסר עולם חובה, ולפעמים יש גם עבירות שהן כן רצח עם כוונה תחילה, אבל כאשר מדובר על נסיבות אחרות – יש נסיבות מחמירות ונסיבות שאינן מחמירות – וגם בעבירת ההריגה, במקום שיהיה עד 20 שנה, ניתן לחלק, ובעבירת גרם מוות ברשלנות, כאשר יש רשלנות חמורה ורבתית, עונש של עד שלוש שנים לכאורה נראה כבלתי ישים. הצעת החוק הזאת חשובה מאוד לחבר הכנסת מיקי רוזנטל, וכשישבתי אתו קודם ושאלתי אותו: מדוע הגשת את הצעת החוק הזאת? הוא דיבר ככה באופן מאוד משפטי וגם אישי, ואני אביא את הדברים בשמו. ראשית, הוא אמר, אני רואה את קורבנות העבירה, אני רואה את המשפחות, שכאשר באים ובגלל סיטואציה משפטית מסוימת באים ומרשיעים בסופו של יום בעבירת הריגה, באה משפחת הקורבן, ומה נותר לה? נותרה לה רק התפיסה המשפטית, החוויה המשפטית, הקביעה המשפטית. וכאשר באים ואומרים במקרים מסוימים שמבחינת משפחת הקורבן זה רצח – כמו למשל בסיפור של קרפ, בלי לקבוע פה קביעות ועמדה אישית, אבל כדוגמת המקרה הזה – וכאשר באים ואומרים בסיטואציה כזאת, מאשימים בעבירת הריגה ולא בעבירת רצח, יש פה תחושה שהיא מאוד מאוד קשה למשפחת הקורבן. וחבר הכנסת רוזנטל אמר: מכיוון שאנחנו נמצאים באמת בסיטואציות כל כך רגישות, בואו נחלק את העבירות האלה – גם את הרצח, גם את העבירה וגם את גרם המוות – למספר רב יותר של עבירות, כדי שתהיה – וזו הסיבה השנייה, משפטית – הלימה יותר טובה בין הנסיבות ובין, בסופו של דבר, הענישה שמתקבלת וההרשעה. אני מבקשת בשמו של חבר הכנסת רוזנטל לקבל ולהעביר את הצעת החוק. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני רק שואל, חברתי, לפני שאת יורדת, חברתי המלומדת, מן הפודיום – האם להערכתך ההצעה תחמיר יותר או תקל יותר? הרי היא פותחת לכאורה אפשרות גם להקל. 12 שנה – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אתה מתקיל אותי, אתה מתקיל אותי פה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> זאת אומרת, האם החלוקה למדרג – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אתה מתקיל אותי פה לא מכיוון שאני אינני יודעת את התשובה, אלא מכיוון שאני יודעת את התשובה. אני לא בטוחה שכדאי שאני אגיד אותה פה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, לא, אני חושב שזה חשוב. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> היא תחמיר את הענישה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> היא תחמיר. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> כן. חד-משמעית. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> טוב. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אנשים שהיו מקבלים ענישה יותר מקלה – עכשיו זה יחמיר אתם. תודה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אבל הכוונה היא להקל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אמירה חשובה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> שאלתם – קיבלתם. <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> ראשון הדוברים, חבר הכנסת איציק שמולי – אינו נוכח; חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת. חברת הכנסת תמר זנדברג – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אז מה עושים? <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> זה מחמיר. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> לא, אבל אני רוצה לומר משהו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני מתפלא עליכם. באמת. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> סליחה, אני רוצה לומר משהו בהמשך לשאלה שלך, כי אתה שאלת שאלה שהיא מדויקת. גם על זה שוחחתי עם חבר הכנסת מיקי רוזנטל. מכיוון שזה יגיע לוועדת חוקה, ואנחנו נשב על הצעת החוק הזאת, ואנחנו נשב עליה, ואנחנו נראה, ואנחנו – – – <קריאות:> – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אנחנו ננסה ליצור חוק שתהיה באמת הלימה, כי מצד אחד צריך באמת – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שהוא גם יחמיר וגם יקל. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – לבוא ולהסדיר את עבירות ההמתה, הצעת החוק – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הוא יתייחס לסיטואציות היותר-מורכבות של החיים, אבל לא יקבע איזו קטגוריה מחמירה מדי. חברת הכנסת תמר זנדברג, אמרנו, ויתרה; חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – אינו נוכח. חבר הכנסת אראל מרגלית. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מה זה קשור להיי-טק וכאלה? <דוד ביטן (הליכוד):> חברים – גם על זה אתה מדבר? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. תסביר לנו את הקשר להיי-טק, סטרט-אפ וכו'. <קריאות:> – – – <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> תתחיל מזה שתברך את חבר הכנסת סמוטריץ על הרחבת העיר ירושלים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כן, אני קודם כול רוצה לברך את חבר הכנסת סמוטריץ, שאני יודע שבמוצאי-שבת לפני שבוע וחצי ראיתי אותו אומר שדמשק היא – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> עתידה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – אחד הרבעים של ירושלים, והעובדה שנכנסנו עכשיו לשותפות – – <רחל עזריה (כולנו):> – – – בלגן עם הארנונה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – יחד עם ירדן ויחד עם – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – – אסייני – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – מדינות המפרץ – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תחילת הגשמת החזון. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – והאמת היא, גם האיראנים עכשיו שותפים שלנו – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תחילת הגשמת החזון. <<אראל מרגלית (המחנה הציוני):> > – – אז אני רואה שהוא מגשים את החזון, והבנק לפיתוח אסיה הוא בעצם – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> בנק ירושלים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – הבנק לפיתוח ציון, באופן הרחב של המילה. אבל אני רגע רציתי לדבר על נושא אחר. <רחל עזריה (כולנו):> אראל, רגע, שנייה, אני חייבת לומר משהו. יש גם ככה בעיה עם הארנונה בירושלים – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> כן. דמשק – – – <רחל עזריה (כולנו):> אני מציעה – – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני רוצה אבל להגיד לך משהו – אתה תיתן לי אחרי זה עוד זמן. <רחל עזריה (כולנו):> גם אתה אוהב ירושלים – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> זה מעניין. אני אתן לך. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אבל אני רוצה להגיד לך משהו על – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תסביר לה איך גובים ארנונה בסוריה. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> אני רוצה להגיד לך משהו על הסורים. אתם יודעים שבצפון אנחנו עושים – יש איזה מיזם מאוד גדול שחברת הכנסת יפעת שאשא ביטון גם כן מעורבת בו – שזה חיבור בין חקלאות, מזון ורפואה. אני רוצה להגיד לכם משהו – שבבוא הימים, האנשים עם האסטרטגיה המעניינת ביותר ברמה החקלאית באזור הם סורים. כל מה שאתה קורא לו "בלאדי" זה בעצם אסטרטגיית גידול סורית. ואני מחכה לזמן – אבל אני דווקא רציתי לדבר על משהו אחר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אראל – – <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> רגע. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – גם הזיתים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> חבר'ה, תנו לי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני מוסיף לחבר הכנסת מרגלית עוד דקה, אבל עכשיו לעניין. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גם הזיתים סורים. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> זיתים סוריים, נכון. רבותי, אני לא יודע אם אתם שמים לב ואם אתם קוראים את העיתונים, כי באמת יחס החוב–תוצר הוא נמוך יחסית, והאוצר מאוד גאה בזה. אני לא יודע אם אתם ראיתם הבוקר את נתוני הצמיחה של 2015. מדינת ישראל, בעשר השנים האחרונות, לא הייתה במצב כזה של צמיחה כל כך אטית. אנחנו נמצאים בעצם בהאטה. למה? כי הצמיחה – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> בטח כי יש הרבה רוצחים, לא? זה הקשר לחוק. <אראל מרגלית (המחנה הציוני):> – – – הצמיחה הריאלית במשק היא 2%, וגידול האוכלוסייה הוא קצת יותר מ-2%, ולכן אנחנו בעצם היום נמצאים במצב קשה של האטה במשק, שמרגישים את זה העסקים הקטנים, מרגישה את זה התעשייה, מרגיש את זה צפון הארץ, דרום הארץ, ירושלים, הרבה מאוד מהמקומות. ואני קורא לשר האוצר ואני קורא לכם, תתעוררו. אם לא תהיה תוכנית שמחזירה את המשק, את היצוא, את ההשקעות בתעשייה, את ההשקעות בטכנולוגיה, את ההשקעות בעסקים קטנים ואת ההשקעות הפרטיות לצמיחה, אנחנו בעצם נכנסים להאטה. נוסף על מה שקורה היום בסין, ואתם ראיתם את זה בשבוע שעבר, שהשווקים בעולם מתחילים – הייתה התמוטטות גם של הבורסה. זו הייתה תחילת השנה הקשה ביותר ברמה הפיננסית בעולם ב-15 שנה האחרונות. רבותי, אם ישראל לא תתעורר ולא תבוא עם תוכנית צמיחה ריאלית טובה ואמיתית, ואם לא תשים שר כלכלה שיהיה אחראי לכל אותם נושאים, אנחנו נמצא את עצמנו בטורנדו עולמי, ובתוכו ישראל, מדינה שנמצאת בתוך האטה כלכלית. האטה כלכלית זה חוסר פרנסה, זאת אבטלה, וזה אנשים שנמצאים ברחוב ולא גומרים את החודש. בואו נתעורר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, חבר הכנסת מרגלית. חברת הכנסת מיכל רוזין – מוותרת; חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת; חבר הכנסת עמר בר-לב – מוותר; חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. <היו"ר נורית קורן:> שלוש דקות. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. כבוד היושבת-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אנחנו מדברים על חוק העונשין. אתייחס לחוק העונשין בצורה אחרת. ראש הממשלה, כחלק מתוכנית הסחת הדעת שלו מהכישלונות של ממשלתו ושלו אישית, מדבר על התניית קבלת זכויות לאזרחים ערבים באכיפת החוק. לכאורה, זה נשמע הגיוני, רק למי שלא חי בישראל ולא מכיר את המציאות. ראש הממשלה מדבר על אכיפת חוק בזמן שהמדינה – הממשלה שלו היא זו שעוברת על החוק; חוקים שאישרה והכנסת פה אישרה. הרי יש חוק שוויון בין אזרחים ללא הבדל מין, גזע ו-, ו-, ו-, אבל כשזה מגיע לאוכלוסייה הערבית מובן שהחוק לא עומד שם, ואתן דוגמאות. ההזדמנויות השוות להתקבל לעבודה, גם ללא הבדל ב-, ב-, ב-, גם אנחנו רואים אותן, נוסף על מכסת מינימום לאזרחים הערבים כעובדי מדינה. ראש הממשלה מודע לזה. מודע? אני לא יודע. האם טרח לבדוק אם הוא וממשלתו עוברים על החוק הזה או לא? שר הכלכלה הקודם, הרב דרעי, בתשובה על שאילתה, אמר שהתוכנית של משרדו – וזה אם תיושם התוכנית הזאת – שבשנת 2020 אחוז המועסקים הערבים יגיע ל-79% גברים ו-41% נשים. איפה השוויון הזה? המדינה שמדברת על החוק ומבקשת אכיפת חוק – זו הממשלה וזו התוכנית, אם התוכנית תיושם. המגמה של ענישה קולקטיבית, כך שאם מישהו עובר על החוק מענישים את כל האוכלוסייה – איפה זה קורה בעולם? איפה החוק שראש הממשלה מדבר עליו? התוכנית הכלכלית, שמכנים אותה היסטורית – גברתי, היום אמרת שזו תוכנית טובה והיסטורית – התוכנית הזאת באה עם הכותרת "לצמצם פערים". השאלה עם הכותרת "לצמצם" – אם אנחנו מדברים על מדינת חוק, למה לא לסגור את הפערים? למה לדבר על צמצום? למה לא לסגור? הרי מדברים על חוק ושוויון, אז מה זה לצמצם ובכמה לצמצם? בכמה אחוזים – 1%, 2%, 5%, 10%? האזרחים הערבים ומנהיגיהם התחננו וביקשו: תבואו, תטפלו בנשק הבלתי-חוקי. מה עשתה הממשלה? כלום, וברגע שבאה לעשות, היא רק עוברת על החוק, ויש כמה דוגמאות. אתן דוגמה של אברהים מלחם אתמול, שבאו ושברו לו את הבית שלו, החריבו את הבית, ואפילו יש לו הטענה שגנבו לו כסף, תכשיטים. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אני מסיים. אם באים ליישם את החוק אז צריך ליישם אותו בצורה חוקית. אם רוצים להתנות תקציבים בקיום חוק, אז האם הממשלה תיישם את זה גם על רשויות יהודיות שראשיהן מואשמים, חשודים או מורשעים אפילו בפלילים? האם תיישם את זה על מפלגות – – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> כן, כן, אני מסיים. – – – על מפלגות שבכירים בהן חשודים או מורשעים? אז שראש הממשלה יפסיק עם הצביעות שלו. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת דב חנין; חברת הכנסת קארין אלהרר – אינה נוכחת; חבר הכנסת אורן אסף חזן – אינו נוכח. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, בבקשה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, מדובר בהצעת חוק שהיא מורכבת מאוד. ואני שמעתי את חברתי רויטל סוֵיד, עורכת-הדין רויטל סוֵיד, שבעיני היא – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> סוִיד. <היו"ר נורית קורן:> סוִיד. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> סוִיד? סוִיד. – – – שהיא בעיני אחד המומחים במשפט הפלילי, ואת ההערה שלה, בצדק. היא אמרה – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> לשאלת היושב-ראש. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לשאלת היושב-ראש, אבל זו גם האמת, שיש מרכיבים בהצעת החוק הזאת שהם מחמירים. <יעל גרמן (יש עתיד):> נשנה את זה בוועדה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אבל גם מצד שני, צריך להגיד שיש רכיבים שהם גם מקלים, שכל העניין הזה שהיום מאסר עולם חובה – נותנים עכשיו שיקול דעת לבית-המשפט שלא לתת מאסר עולם חובה. נכון שיוצרים קטגוריה נוספת, שזה רצח מדרגה ראשונה ורצח מדרגה שנייה, ויש העבירה הקלה, שזה כאילו הריגה ונגרם מוות ברשלנות, אז יוצרים עוד מדרגה. אבל אני סבור שכל העניין הזה של להכניס את האלמנט של האדישות ולא להסתפק, כמו שיש היום, ביסוד הנפשי של כוונה תחילה ולהוריד את העניין הזה, וגם של עבירות של אדישות וקלות דעת, להכניס את זה גם למסגרת של רצח ולא הריגה – זה נראה לי יתר על המידה. לפני שבועיים-שלושה הייתה לנו הצעת חוק פרטית בנושא הזה ממש, של יושב-ראש ועדת החוקה, חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, שעברה בקריאה ראשונה, ואז אמרנו: הרי יש הצעת חוק ממשלתית – עכשיו אני מבין שיש גם הצעת חוק של חברנו מיקי רוזנטל – לכן אנחנו נצביע בעד, אבל כמובן צריך להכניס הרבה תיקונים. קראתי את דוח קרמניצר. מדובר בדוח של מאות עמודים, עם משפט משווה. צריך באמת שניכנס בעובי הקורה בוועדת החוקה, ואני מקווה שנוציא חוק שמצד אחד באמת – אף אחד מאתנו לא רוצה לסלוח ולעודד רצח, ומי שרצח – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – שזו העבירה החמורה ביותר בספר החוקים, יקבל את העונש שלו. אבל גם, אני חושב שבכל זאת צריך להקפיד, ברגע שאנחנו מדברים על – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – מאסר עולם ומאסר חובה – אז אנחנו נעשה את העבודה שם בוועדת החוקה. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. חברת הכנסת רויטל סויד, רשות הדיבור – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> דיברתי בשם מיקי רוזנטל, זה בסדר. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. מוותר? חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה; חבר הכנסת ישראל אייכלר; חברת הכנסת יעל גרמן – מוותרת; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס; חבר הכנסת איתן ברושי; חבר הכנסת אחמד טיבי – מחוק; חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר; חבר הכנסת מיקי רוזנטל. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ערבים מדברים. <דוד ביטן (הליכוד):> אורן, לאן? <אורן אסף חזן (הליכוד):> תגיד לי, מה זה, שכונה פה? מה יש לך אתה? זה כנסת ישראל, אחי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כבר אין משמעת סיעתית, חברים? גברתי היושבת-ראש – אילן, אני רוצה לומר משהו בכיוון אחר. תראה, היה לפני שני דוברים חבר הכנסת אראל מרגלית. הוא דיבר בלהט ובצדק על הצמיחה, וצריך להתעורר, והכול מבשר רעות. לפני כן הייתה לנו הצעת חוק על הבנק האסייתי – האסייני. עכשיו, אני שואל אתכם: למה לא לומדים מהמודל האסייני לפני שאתם מדברים עליו? השר בנט הכריז שאין לנו בעיה דמוגרפית: הערבים התחילו להביא פחות ילדים, האישה הערבייה – הפוריות שלה דומה פחות או יותר לזו של האישה היהודייה. אז לא תהיה לנו בעיה דמוגרפית, אנחנו מתיישרים. אני שואל אתכם עכשיו – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> זה לא פוריות, זה תרבות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תרבות. עכשיו, אני שואל אתכם: יש לכם בין הידיים – בהמשך למה שאראל מרגלית אמר – יש מה שנקרא המודל האסייני, מתנה דמוגרפית. היום יש לכם בין הידיים מתנה דמוגרפית. יש גיל צעיר, שהוא ערבים וחרדים, ובלי הגיל הצעיר הזה אין שום סיכוי להציל את הכלכלה במדינה. החברה הולכת ומזדקנת, וצריך מי שידאג לצמיחה. גם הנתון הזה, המתנה הדמוגרפית הקיימת היום, שהיא אצל הצעירים הערבים ואצל הצעירים החרדים, שאתם לא מעזים להגיד ולנצל אותה – ובהמשך למה שאמר חבר הכנסת מרגלית, שמתריע וימשיך להתריע, ובצדק, אני אומר לכם: בואו נעשה דין, win-win situation, שכולם ירוויחו. יש לכם צעירים ערבים, שאפשר לשלב אותם בעשייה ובהכוונה, ואז יבוא הכול על מקומו הנכון. עד מתי תימשך האטימות הזאת? אם לא תנצלו את זה עכשיו, בעוד עשר שנים, בגיל הבא – אמרתם שבעיית האיום הדמוגרפי הלכה מהעולם, אין איום דמוגרפי במדינה, הערבים התיישרו ומביאים ילדים לעולם בהתאם לאישה היהודייה. אז מה יהיה הלאה? האוכלוסייה תזדקן, תגיע לממדים שצריך לממן אותה – ומאיפה זה יבוא? מאיפה זה יבוא? ההיסטוריה תשפוט אתכם. אנחנו רק מזכירים לכם שאתם הולכים עם הראש באדמה כמו בת-יענה. תודה לך, גברתי. <היו"ר נורית קורן:> תודה לך. חבר הכנסת באסל גטאס – מוותר; חבר הכנסת יואל חסון – אינו נוכח. חבר הכנסת איתן כבל. <איתן כבל (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש – איפה השר מתחבא? איפה השר – לא? <היו"ר נורית קורן:> השר? <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, בסדר. אצלנו אומרים בתימנית: השר סר. השר הלך. <שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי):> השר פה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> הוא פה? <היו"ר נורית קורן:> הוא יבוא עוד מעט. <איתן כבל (המחנה הציוני):> בסדר, לא חשוב. אה, כן, דוד, כן כן. גם אני, אם הייתי מדבר עם ענת ברקו, הייתי מהופנט. <ענת ברקו (הליכוד):> אהה, אמר הצנחן. כזאת מחמאה מצנחן. <איתן כבל (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, רבותי, חברי חברי הכנסת, רשם פרלמנטרי, אני, ברשותכם, רוצה לבוא ולהציג בפניכם סיפור חדש. לפני זמן לא רב אישרנו את השר אריה דרעי, אריה מכלוף דרעי, לשר הפנים. אמרתי את מה שאמרתי. <אילן גילאון (מרצ):> אה, יש כבר סיפור חדש? הוא רק מונה עכשיו. <איתן כבל (המחנה הציוני):> שמע. ואז עלתה לדיון הצעת חוק. ולא שמתם לב איך השר כנשוך נחש קם ואמר: לא יקום – יהיה בוועדת הכספים. כך השר אריה דרעי מבקש להעניש אותי, להעניש אותי על כך שרחמנא ליצלן אמרתי את מה שאני חושב עליו. שומו – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> מתי זה היה? היום? <איתן כבל (המחנה הציוני):> כן. פה. כולם. עכשיו, לא רק זה – עכשיו, מה העניין? <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> יש פה עניין יותר – סליחה, חבר הכנסת חאג' יחיא. תראו, עד הקדנציה הזאת, הרבה גם בזכותו של יושב-ראש ועדת הכנסת דוד ביטן, הצליחו ראשי הוועדות, שלי, להגיע לאיזו הסכמה שכל אחד באמת בתחומו עוסק, ולא גונבים – את זוכרת, כל אחד לוקח ומותח. ופה, ואללה, הדברים הולכים לא רע בכלל. וחבר הכנסת גפני אומר לי: מה הם רוצים ממני? הוא לא רוצה, בצדק. יש כללי משחק. ועכשיו גם נכופף את כללי המשחק לגחמות אישיות – מה אמרתי, ואני אבקש סליחה או לא אבקש סליחה ממנו? – לא יקום ולא יהיה. אני אומר את דעותי, ואני אמשיך ואומר. וכמו שמתחילת הקדנציה לאף אחד לא הרשיתי להלך עלי אימים, בסיפור הזה – זה כמו הצעצוע, שייקחו לי חוקים. ברוך השם, יש עבודה מבוקר עד ערב, שרק נצליח לעמוד בכל המשימות החשובות העומדות לפתחנו. חברי הוועדה מכל סיעות הבית יודעים שוועדת הכלכלה לא מתנהלת לפי קואליציה–אופוזיציה. ולעתים הקרבות שלי מול חברי האופוזיציה – עיסאווי יודע, חבר הכנסת עיסאווי פריג' – הם יותר קשים מאשר מול החברים שלי. ואת יודעת את זה, נורית, גברתי היושבת-ראש. <היו"ר נורית קורן:> אתה עושה עבודה נפלאה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> ואני אומר זאת, כי לא יכול שיהיה – יש דברים שלא יכול שיקרו. אז נכון, כפי שאמרתי, אולי לא מצא חן בעיניו שאמרתי שחלק מהכנסת עשו היום את "אגם הברבורים" – רקדני בלט, הלכו על קצות האצבעות כשדיברו על אריה דרעי. אני לא רקדן בלט. אני לא. נכון שבצעירותי הייתה לי להקה של ריקודים תימניים – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – אבל מאז – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – מאז חלפו להן השנים. ניסיתי, קניתי נעלי בלט – לא הלך. כי אני מאוד אהבתי היום את החברים שלי מהמפלגה הערבית – רקדני בלט היו, חבל על הזמן. באסל גטאס, ראיתי אותך עם נעלי הבלט – היית אחלה. מתאים לך. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. נא לסיים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל. נקנה לך מתנה נעלי בלרינה. חבר הכנסת אורן אסף חזן, בבקשה. אחרון הדוברים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, אני לא תכננתי לדבר הערב, כמו שמרביתכם יודעים, אני קצת לא מרגיש טוב, אבל לאחר שהתפרסמו הפרטים הנוספים – המזעזעים, יש לומר – על חברי "שוברים שתיקה", שמממנים בכסף, לעתים גם כסף רב, תוך כדי קשירת קשר לביצוע פשע לכאורה, את עזרא נאווי, חבריו ופלסטינים רבים; תשלומי עתק – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> מה עם – – –? קיבלו מאות-אלפי, מיליונים, דולרים, אתה לא מדבר על זה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – תשלומי עתק בשביל לתקוף חיילים. אני לא ידעתי איך להכיל, לא ידעתי איך להכיל את זה שכאשר אותו נאווי מסר מתוך דאגתו לאדמה הפלסטינית פלסטינים רבים – אף אחד לא באמת יודע את המספר או מה התוצאה של המעשים המכוערים שלו, יש לומר – לא יודע איך להכיל את העובדה שעד לרגע זה לא שמעתי אף אחד ממפלגות המרכז שמאלה, למעט אמירה של חברי חבר הכנסת שמולי, שלצערי הוא עדיין לא יושב-ראש מפלגת העבודה, המחנה הציוני – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> הוא עובד על זה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – לא שמעתי אף גינוי, אף התנערות. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אורן, אתה לא היית פה. אורן, אתה לא היית פה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> קשר השתיקה, קשר השתיקה של השמאל בישראל תופס את עצמו בלולאות. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אתה לא מעודכן, תלך לבדוק את עצמך יותר טוב, אתה טועה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> "שוברים שתיקה", "בצלם", הקרן, מעבירים מתחת, מלמעלה, מאחורי הקלעים, אולי גם לעבודה, מי יודע על איזה עוד עמותות מדובר. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> הוא ב-delay. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מה? מה? אוי, נו – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> מדוע לא שמענו אתכם עומדים ומזדעקים מעל כל במה? הרי אתם, אלה שכל כך אכפת להם מזכויות האדם, פתאום מילאתם פיכם מים. מילאתם פיכם מים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא, אבל מתחיל להיות לי אכפת מזכויות חברי הכנסת של הליכוד שצריכים לסבול את השטויות שלך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> ילדתי, אל תפריעי בבקשה. <קריאות:> ילדתי? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני רוצה את זה בכתב. אני דורשת את זה בכתב לאלתר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> חברים, ההתנהגות הצבועה – יש לומר לעתים, המכוערת – של חברים, גם שיושבים כאן בספסלים האלה בכנסת, שבשתיקה שלהם נותנים גיבוי לתופעות שמובילות לקשירת קשר לפשע של ממש – לכאורה – צריכה להיעצר. בהתחלה אמרנו "שוברים שתיקה" – אמרו שאני מגזים; אחרי זה כולם הבינו. אחרי זה זעקו על מיליוני היורו שמוזרמים לפה ממדינות זרות תוך כדי החרבה של ממש וניסיון של פגיעה של ממש בריבונות של מדינת ישראל, ושתקתם שוב. ניסיתם לפגוע בראש הממשלה – אגב, גם כשהכפישו אותו לא שמעתי אתכם מזדעקים ומגנים. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני אסכם ואומר: הגיע הזמן שהחברה בישראל תוקיע גם את אלו שבקשר השתיקה שלהם נותנים גב וגיבוי של ממש – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – לאותה לולאה של עמותות מכוערות, שאין להן מקום בחברה הישראלית, נקודה. אני אסכם ואומר, ברשותך, גברתי היושבת-ראש – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסכם, זהו. חבר הכנסת אורן חזן, אני מבקשת לסיים. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אין מה לסכם. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – שאנחנו נעשה את הכול להוציא אתכם, אתכם ואת החברים שלכם, מחוץ לגבולותינו. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. אנחנו עוברים להצבעה. שתי הצבעות נפרדות. אנחנו מצביעים. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה, מאז ששמעתי שאתה רוקד כמו בלרינה, הבנתי שאתה צוות הווי ובידור – – – <היו"ר נורית קורן:> חברים, אנחנו עוברים להצבעה. חבר הכנסת חזן, נא לשבת במקומך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> הווי ובידור – – – <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו מצביעים שתי הצבעות, נא לשים לב. הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו–2015, בקריאה ראשונה. הצבעה מס' 16 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 31 נגד – אין נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו–2015, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 31, אין מתנגדים, נמנע אחד. הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) התקבלה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת חוקה, חוק ומשפט להכנה לקריאה שנייה ושלישית. אנחנו עוברים להצבעה השנייה, על הצעת החוק המוצמדת, הצעת חוק העונשין (תיקון – עבירות המתה ורשלנות), התשע"ו–2015, של חבר הכנסת רוזנטל, שנימקה חברת הכנסת רויטל סויד. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 17 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 38 נגד – אין נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק העונשין (תיקון – עבירות המתה ורשלנות), התשע"ו–2015, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 38, אין מתנגדים, נמנע אחד. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית, והיא תועבר לוועדת חוקה, חוק ומשפט ותידון יחד עם הצעת החוק הממשלתית שאישרנו קודם לכן. <הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 25), התשע"ו–2015> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/990); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 25), התשע"ו–2015, קריאה ראשונה. יציג את החוק השר דוד אזולאי, בבקשה. <השר לשירותי דת דוד אזולאי:> גברתי היושבת בראש, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק זו עוסקת בהשבת כספים עודפים שנגבו מהציבור. הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ”קרנית” הוקמה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה–1975. תפקידה של "קרנית" הוא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח מחמת אחד מהמקרים המפורטים בסעיף 12(א) לחוק. עוד קובע החוק כי לשם מימון תפקידי "קרנית" יקבע שר האוצר, לאחר התייעצות עם שר המשפטים ועם שר התחבורה, את השיעור באחוזים מדמי הביטוח או סכום בשקלים חדשים מתוך דמי הביטוח אשר יועבר ישירות או באמצעות כל מבטח לחשבון "קרנית". המשמעות היא שציבור המבוטחים מממנים את פעילותה של "קרנית", כאשר הגבייה נעשית באמצעות חברות הביטוח שמעבירות את הכסף ל"קרנית". החל מיום 1 בנובמבר 2003 קבע הצו שהאחוז יעמוד על 1%, המהווה כ-40 מיליון ש”ח בשנה. חוות דעת אקטוארית קבעה כי על מנת ש"קרנית" תוכל למלא את תפקידיה עליה להחזיק עתודה השווה ל-15% מהתביעות התלויות בכלל החברות בענף ביטוח רכב חובה, שהם מהווים כ-2.7 מיליארד ש”ח. מהמאזן של "קרנית" עולה כי ל"קרנית" קיימת יתרה העולה על סכום העתודה המומלץ. לשם הבטחה כי הכספים הצבורים בעתודה של "קרנית" יהיו בסכום הנדרש לשם מילוי תפקידה ולא מעבר לכך, נדרשת הסמכה מתאימה לרשות המוסמכת להורות לקרן להעביר לציבור את הכספים העודפים, וזאת כהסדר משלים להסמכה הקיימת כיום להעברת כספים מהמבוטחים אל "קרנית". מטרת התיקון היא צמצום הכספים העודפים המצויים ב"קרנית" באמצעות השבה של כספים אלו למבוטחים. הציבור שילם מכספו יותר מכפי שהיה צריך, והגיע הזמן להשיב לו את הכסף העודף שהצטבר עם השנים. אופן השבת הכספים ייקבע גם כן על-ידי הרשות, בהסכמת שר המשפטים, ויכול שיבוצע למשל על-ידי הפחתה למשך שנים מספר בתעריפי ביטוח החובה המשולמים על-ידי ציבור המבוטחים. נוכח האמור לעיל, אני מבקש מחברי הכנסת לתמוך בהצעה זו. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה לשר דוד אזולאי. אנחנו עוברים לדיון. חברת הכנסת עליזה לביא – איננה נוכחת; חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר. חבר הכנסת אורן אסף חזן, ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> שוב, גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, לא יכולתי שלא לחזור לדוכן אחרי שראיתי את התגובה הכל-כך כואבת של החברים מהשמאל, של החברים מהרשימה הפלסטינית המשותפת, כששמים להם פעם אחת את האמת בפרצוף; הכאב הזה, הצמרמורת שהם חשים, כשאומרים להם: חבר'ה, את הצבע ב"טמבור" כבר גמרתם עם הצביעות שלכם. אתם יודעים, אני, אחרי שקרתה או פרצה השרפה ב"בצלם", אני מיהרתי לגנות. אני הוצאתי היום הודעה שאני מגנה את הקצר החשמלי שהוביל לשרפה במשרדי "בצלם", ואני חושב שאסור לנו להכליל את כל החשמל במדינה. אבל בכל מה שנוגע לחברינו, אחינו, אחיותינו ואלה שבכוח מנסים להיות חלק מפה, כשזה נוגע להתיישבות, לציונות, לערכים – קודם כול, כולנו אשמים. היום בבוקר הייתי בוועדה, ועדת השקיפות. באמת היה שקוף מה שקרה שם. היה שקוף שיושבת-ראש הוועדה סתם מנסה בכל הכוח לקבל אמירה או לצאת בקריאה שהטרור כולו מוסת מההתיישבות, שאנשי "תג מחיר" ופשעי השנאה הם תולדה של האולפנות והישיבות והמכינות. ואומר לה נציג המשטרה: גברתי, אין שום קשר. הם לא מממנים, הם לא דוחפים, הם לא מסיתים. והיא חוזרת ואומרת שוב: לא, אני אומרת לך, הם כן עושים את זה. ואומר לה נציג ועדת הפנים: אין קשר. היא אומרת לו: לא, לא, הם כן, אני אומרת לך. זה הכול הם. הם מקבלים מימון מהמדינה, והם מעבירים את המימון הזה לפשעי שנאה. ואומר לה נציג הפרקליטות ונציג משרד החינוך, וכולם אומרים לה: לא היה ולא נברא. אבל בשביל כותרת מותר להתיר את הדם של אחינו ואחיותינו ביהודה ושומרון. מותר להתיר את הדם. סליחה, גברתי היושבת-ראש, עם כל הכבוד, חוסר הרצינות הזה במליאה – אני מבין את חבורת הנערות שרוצה לקיים דיון. קחו שעה, שבו בבית-קפה. אל תפריעו. לא, זה נעשה מתוך מקום של זלזול. כי האמת כואבת. כי בשתיקה שלהן הן נותנות גב לאותם ארגוני שמאל קיצוני. וכשבאים ושמים להן את זה בפרצוף, אז הן מחייכות ומגחכות. לא עוד. את האמת יש לומר פעם אחר פעם אחר פעם, עד שיהיה ברור. אין פה עניין של ימין ושמאל, חברים. אם יש מרצים באקדמיה שמסיתים נגד המדינה, נגד החיילים, נגד ראש הממשלה – מקומם לא באקדמיה. ואם יש ארגונים ועמותות שמובילים לחרמות – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – מקומם לא בקרבנו. אסכם ואומר: אם אנחנו בוחנים לרגע את הדברים בצורה ברורה, צלולה, בלי רעשי רקע בשביל איזו כותרת או – – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אפשר לומר בצורה ברורה, ברשותך, גברתי היושבת-ראש: חד-משמעית, הניסיון שלכם להפיל פעם אחר פעם את כל העוולות על הימין לא יצלח – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – וקשר השתיקה שלכם צריך להיגמר עכשיו, שכן אם לא, אחריותכם לא פוחתת. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח. חברת הכנסת רויטל סויד. <קריאה:> קשר השתיקה. <היו"ר נורית קורן:> קשר. מוותרת? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> כן. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח; חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – אינו נוכח; חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח. חבר הכנסת עמר בר-לב. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> מוותר. <היו"ר נורית קורן:> מוותר. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> קשר השתיקה. <היו"ר נורית קורן:> מוותרת? <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> קשר השתיקה – – – <היו"ר נורית קורן:> מוותרת? <קריאה:> כן, כן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אין לה תשובות. האמת – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עיסאווי פריג'; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חבר הכנסת עפר שלח – אינו נוכח; חברת הכנסת זהבה גלאון – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, לפרוטוקול איתן עכשיו הציע לי – – – <היו"ר נורית קורן:> – – אינה נוכחת; חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר; חברת הכנסת תמר זנדברג – מוותרת. חבר הכנסת אוסאמה סעדי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, היום יש לנו מזל שיש כמה חוקים שבאמת, אנחנו נוכל כאופוזיציה לתמוך בהם, וזה לא המצב בדרך כלל. ולכן מצאתי לנכון, גם בעניין של הורדת תעריפי התחבורה הציבורית וגם בחוק הזה, כן לברך על הצעת החוק הזאת, שאני חושב שהיא חשובה מאוד. אבל, אני הייתי מכניס בה כמה שינויים על מנת שבאמת הכוונה שמאחורי הצעת החוק הזאת, שהיא החזרת הכסף, עודפי הכסף שמצטברים ב"קרנית" – ולמי שלא יודע, "קרנית" מקבלת את התקציב שלה כאחוזים מכל חברות הביטוח; כל חברת ביטוח משתתפת בחלק מהפוליסה שאנחנו משלמים. הכסף הזה הולך ל"קרנית", ו"קרנית" היא תאגיד סטטוטורי, ממשלתי, לא רווחי. ולכן מן הטבעי שכל עודף וכל עודפי כסף שהצטברו, יוחזרו למבוטחים. ולכן בהצעת החוק הזאת, כאשר מדברים על "רשאית היא", אני חושב שאנחנו נותנים שיקול דעת להנהלה של התאגיד, שיכול להיות שהיא תגיד: אני לא רוצה להחזיר את העודפים. לכן אני הייתי משנה פה, חבר הכנסת שמולי, את העניין הזה, שתהיה חובה. אם באמת הצטברו עודפים, שהכספים האלה יוחזרו למבוטחים על-ידי – אפשרות אחת, להוריד את תעריפי ביטוח החובה לתקופה מסוימת; ודבר שני, או בדרך אחרת שתיקבע – והכול בהסכמת שר המשפטים. גם פה, אני לא רוצה לתת שיקול דעת. כאשר יש עודפים, הכסף הזה הוא לטובת המבוטחים ששילמו ממיטב כספם, ולכן האפשרות היחידה היא כן לחייב את "קרנית" להחזיר את הכסף ולא לתת לה שום שיקול דעת. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת באסל גטאס. בבקשה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> יש שר במליאה? <היו"ר נורית קורן:> יש שר. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, איפה השר? <היו"ר נורית קורן:> תכף נראה איפה הוא. איפה? השר אזולאי, אתה נמצא פה במליאה? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> השר כחלון נמצא. מספיק. <היו"ר נורית קורן:> השר כחלון נמצא. אתה עכשיו? בבקשה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> היום בבוקר שאלתי בציוץ שעשיתי: מה ההסתברות ששרפה תקרה בירושלים? הבניין היחידי שתהיה בו שרפה הוא משרדי "בצלם", באותו שבוע ש"בצלם" היה תחת מתקפה או הסתה, ותהיה התלקחות וזו לא תהיה שרפה והצתה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – החשמל אשם. החשמל – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> ההסתברות – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> מישהו הסית את השלטר של – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אני לא מדען להסתברות, אבל ההסתברות היא כמעט אפס. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <קריאה:> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אם יוצא שזה הדבר – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> הקצר הימני. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> עכשיו, יש כאלה שמאמינים בעין הרע. אולי מרוב שהוזכרו ארגוני השמאל, אז עין הרע עבדה. אני לא מאמין בעין הרע. ואני גם, בחישובי ההסתברות שלי, שזו הסתברות אפסית, גם לא מאמין. אז אני מציע ל"בצלם" לקחת מומחה שרפות נייטרלי שיבדוק מה קרה שם. אבל מה שהיה – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> המחזה שהוא לנגד עינינו, וזו גם אולי אחת מצורותיו הקיקיוניות ביותר, נאומיו של אורן חזן כאן. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> שני ארגונים הם תחת מתקפה, מקארתיזם חוגג, חקיקה גזענית יום-יום, דיונים בוועדות הכנסת משקפים כאילו ההפך הוא הנכון: כאילו השמאל חוגג, השמאל תוקף, הימין תחת מתקפה, הימין לא יכול לדבר; הוא לא בשלטון, הוא לא חוגג בהתנחלויות, לא מקים אוניברסיטה בתוך שטחים כבושים. מה זה? איזו צורה של לשחק גם את התפקיד של הקורבן, גם ללכת ולבכות ולצעוק מרוב זה שהימין לא יכול לדבר בגלל התבטאות כלשהי של מישהו מהאקדמיה, ובו-בזמן לעשות הכול בשביל לדכא את חופש הביטוי, בשביל להבטיח שלטון של הימין לעוד 20 שנה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> מתי דאגת לחופש הביטוי ברמאללה? מתי? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> בצורה כזו – פרדוקס שהחברה בישראל תשלם. <אורן אסף חזן (הליכוד):> מתי דאגת לחופש הביטוי בעזה? מתי דאגת? אביר, אביר השמאל. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> זו רק הוכחה לדבר אחד: שאתם כבר בתחילת המדרון. <אורן אסף חזן (הליכוד):> תענה לי בלי – – – אביר השמאל, מתי דאגת? <היו"ר נורית קורן:> תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה, הרגליים לא על הקרקע. גטאס, הרגליים לא על – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת יואל חסון – אינו נוכח; חבר הכנסת איתן כבל; חבר הכנסת נחמן שי – מוותר. אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו מצביעים, בבקשה, על הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 25), התשע"ו–2015, בקריאה ראשונה. הצבעה מס' 18 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 37 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 25), התשע"ו–2015, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 37, אין מתנגדים ואין נמנעים. החוק עבר בקריאה ראשונה ויועבר לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 47), התשע"ד–2013> [מס' מ/824; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ד, עמ' 2524.] <היו"ר נורית קורן:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעות החוק כדלקמן. ההודעה נמסרה ביום 20 ביולי 2015. הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 47), התשע"ד–2013, מס' מ/824 – מנמקים חברת הכנסת רויטל סויד וחבר הכנסת עיסאווי פריג'. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> רויטל, אני מבקש ממך – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> על מה? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> לא שמעת מה הוא אמר? שהיושבת-ראש לא נתנה – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אני לא תמיד מקשיבה – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> "ילדתי", "ילדתי", ו"נערות" – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש – – <היו"ר נורית קורן:> עשר דקות לרשותך. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – אדוני השר, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת גטאס, למה צריך להתייחס לכול? למה? כאשר נאמרים דברים שמביישים את אומרם, לא את מי שהם נאמרים אליו, למה צריך להגיב עליהם באיזה אופן? אני רוצה לומר לך – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אל תגידי, תעשי. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אני רוצה לומר לך, ואני רוצה לומר לכל חברי בבית הזה, שאנחנו הולכים ומתדרדרים בשיח שלנו ואנחנו מתחילים לבייש את עצמנו; ואני מסתכלת עלינו לפעמים בעיניים של הציבור, ואני מסתכלת איך הציבור מסתכל עלינו. מה אנחנו מעבירים? איזה מסר? אנחנו צועקים, אנחנו מתלהמים, אנחנו אלימים, אנחנו מעליבים האחד את השני – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> למה את מכלילה? למה את משתמשת במילה "אנחנו"? זה הוא ועוד כמה טיפוסים כמוהו. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> כי זה כולנו, כל אחד מאתנו נופל במקום הזה. ואנחנו חייבים, כולנו, להבין שאנחנו חייבים לעצור. דיונים בוועדות – אפשר להגיד ולהעביר ביקורת, אפשר להגיד דברים שאתה לא מסכים אתם, אבל איך אומרים? אנחנו לא נותנים לדבר, אנחנו לא מקשיבים האחד לשני, אנחנו מעליבים אחד את השני. עכשיו, מה שאנחנו עושים פה – פני הדור כפני הכלב. הפנים שאנחנו מציגים זה מה שהציבור רואה, זה מה שהציבור מדבר. אנחנו מתפלאים אחר כך שבשמאל ובימין מתלהמים האחד נגד השני? אנחנו מתפלאים אחר כך שיש אלימות בין קטבים בחברה? אנחנו יכולים באיזו דרך להלין על זה? אני רוצה לומר לך, חבר הכנסת גטאס, להערה שלך – אם אנחנו נפסיק להתייחס לאנשים שמעליבים ופוגעים ומדברים בצורה בזויה, אם אנחנו נפסיק להתייחס למי שרוצה לתפוס פה רק כותרות, אם אנחנו נפסיק את זה, כולנו, כל אחד, באחריות של כל אחד שיושב פה, אנחנו ניראה אחרת. לא ידברו על מעמד חברי הכנסת, כי אנחנו נצדיק את מעמד חברי הכנסת, ואנחנו נהיה לגאווה, ואנחנו נראה את הדברים הטובים שאנחנו עושים פה. אנחנו עובדים כל כך קשה בוועדות, בחקיקה, בלילות שלמים במליאה. אנחנו עושים דברים כל כך טובים למדינת ישראל ועם ישראל, ומה מראים אחר כך בשידורים בטלוויזיה? רק את העלבונות, רק את השיסוי, רק את הביזוי. הגיע הזמן שאנחנו פה נבין שאנחנו חייבים לשמש דוגמה. אז אני מתכוננת לא להתייחס למי שמדבר ככה, ולא להתייחס למי שפוגע, ולא להתייחס למי שמעליב, ולא להתייחס למי שמדבר באופן שכזה. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אני קוראת מעל הדוכן הזה לכל אחד ואחד מהנוכחים פה עכשיו ששומע ומקשיב, גם לחברי במחנה הציוני וגם לחברי פה באופוזיציה וגם לחברי בקואליציה: בואו נקבל החלטה. בואו נקבל החלטה שאנחנו מתנהגים כמו שמתנהגים אנשים אינטליגנטים, מנומסים, שיש להם מה להשמיע, שלא תמיד מסכימים אחד עם השני, אבל לעולם, לעולם לא נכנסים האחד לדברי השני ולא מעליבים ולא פוגעים רק בשביל כותרת. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה לחברת הכנסת סויד. חבר הכנסת עיסאווי פריג' – מוותר. אז אנחנו עוברים להצבעה. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו מצביעים על החלת דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 47), התשע"ד–2013, מס' מ/824. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 19 בעד הודעת הממשלה – 34 נגד – 3 נמנעים – אין הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לתיקון פקודת בתי-הסוהר (מס' 47), התשע"ד–2013, נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 34, נגד – 3, אין נמנעים. הוחל דין רציפות על הצעת החוק, והיא חוזרת לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט. <הצעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד–2014 – פרק ד' וסעיפים 43(ב) ו-46> [מס' מ/841; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ד, עמ' 2524.] <היו"ר נורית קורן:> אנחנו ממשיכים בהצעה נוספת שהממשלה רוצה להחיל עליה דין רציפות, הצעת חוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד–2014, מס' מ/841, פרק ד' וסעיפים 43(ב) ו-46. מנמקים חבר הכנסת איתן ברושי וחבר הכנסת עיסאווי פריג'. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, הממשלה, שעוד מעט תמלא שנה לכהונתה, אני – – – <היו"ר נורית קורן:> חברי חברי הכנסת, אם אפשר לקבל קצת יותר שקט, כדי שאפשר יהיה לשמוע את הנואם, תודה. <איתן ברושי (המחנה הציוני):> הממשלה שמכהנת כבר עוד מעט שנה, כמעט בכל דבר שנגעה, ירושה מהממשלה הקודמת, מצאה לנכון לבטל ולשנות במידה רבה – כנראה בצדק שינתה – גם בתחומי הבנייה וגם בתחומים נוספים. ואנחנו רואים שדווקא בנושא של הצעת הרציפות, מה שמונח על סדר-היום, הממשלה מצאה לנכון, אחרי שנה ומעלה שההצעה הזאת הייתה במקרר, להפשיר אותה, לפי דעתנו שלא לצורך. אמרתי שגם שר הבינוי והשיכון יואב גלנט וגם הממונה על מטה הדיור אביגדור יצחקי הם בוגרי החווה של אריק שרון, זיכרונו לברכה. בחיים, אריק שרון לא היה מאשר לממשלה שהוא היה חבר בה או עמד בראשה להביא הצעה כל כך דרקונית, שיש בה כמה ליקויים בסיסיים, שאני חושב שבאמת נרשמים לזכותה של ממשלה קודמת ושר אוצר קודם. הדבר הראשון, הממשלה הזאת, שמדברת על התיישבות מהים עד הנהר, היא ממשלה שהחליטה לרכז את האוכלוסייה במרכז, בתל-אביב. מה שהייתה מדיניות של פיזור אוכלוסייה ומתן עדיפות לנגב ולגליל ולפריפריה, הופכת להיות מדיניות הפוכה של יצירת תנאים מועדפים לבנייה במרכז, של עוד מגדל ועוד מגדל. הנזק הראשון יהיה דווקא לתושבי המרכז. אנחנו מבטלים את השטחים הפתוחים והירוקים – החקלאות במקרה הזה היא השצ"פ הלאומי – ואנחנו באים ואומרים שאנחנו יוצרים תנאים מועדפים. בדיוק הפוך, היה צריך לנצל את מצוקת הבנייה כדי לפזר אוכלוסייה. אנחנו רוצים, כמו כולם, להוזיל את מחיר הדיור; אנחנו רוצים, כמו כולם, להקטין את יוקר המחיה, אבל לא במחיר שמוצע פה בהצעה הזאת, שהיא מאוד קשה, מיותרת ופוגעת. מי שיצא בגורלו להיות מתיישב או חקלאי באזור צמוד דופן לעיר, מאוים כפולש לקרקע שהוא שנים, אולי 100 שנה, יושב עליה, ודינו כדין פולש. והממשלה קבעה חוקים שאני לא בטוח שהטורקים והבריטים היו עושים, של פינוי אלים, כוחני, של קנסות ומאסר של מי שהקרקע שלו, תוך פגיעה בזכויות אזרח ובחוקי-יסוד, גם ברמה שזה לא נכון אפילו במובן שיהיה בג"ץ. ארגון המועצות האזוריות והתנועות המושביות והקיבוציות מודים לכחלון ולמטה על קידום נושא הבנייה, אבל אין הצדקה לחוק הזה, הוא לא נשקל על-ידי הממשלה הזאת כמו שצריך, הוא בא כלאחר יד בממשלה הקודמת בסוף דרכה, וממשלה שמתחילה מחדש לא יכולה להחיל דין רציפות על חוק כזה, שהוא מאוד מיותר, מאוד פוגע ולא מקדם בשתי הנקודות העיקריות: 1. אובדן שטחים פתוחים וירוקים – ו"נלבישך שלמת בטון ומלט" הופך משיר למציאות באזור המרכז. הוא מרכז את האוכלוסייה באזור מרכז הארץ – זה לא אזור שזקוק לגידול וצמיחה; בדיוק הפוך מהמדיניות שנכונה הייתה, ונכון שהממשלה תמשיך בה. והוא פוגע באנשים בעלי שורשים באדמה, בעלי זכויות, תוך כדי מתן פיצוי עלוב, ובמקביל לא נעשתה בדיקה, ואנחנו יודעים את זה. 20,000 דונם ניתנו על-ידי התנועה הקיבוצית ערב ההסדר לפני שנים רבות; כמעט אף דונם לא נוצל. ויש כאן איזה תיאבון ועיניים גדולות, ללא בקרה, ללא שיקול דעת, תוך כדי ניסיון ליצור מצג שווא של היצע קרקעות בלי בחינה של פוטנציאל בנייה בשטחים פנויים בערים, תוך פגיעה במרחב הכפרי, ויותר מכול – פגיעה במרחב העירוני. העיר זקוקה לשטחים ירוקים ופתוחים לא פחות מאשר החקלאות וההתיישבות. להפך, באזורים האלה זהו דבר חיוני לשמור על האיזון הנכון בין הבטון והשטח הפתוח וירוק. ולכן אני פונה, ואני פניתי גם לממשלה וגם לגורמים אחרים – אומנם זו רק רציפות, אבל היה מוטב לעצור את זה בשלב הזה, ולא ליצור פה מתיחות מיותרת, פגיעה מיותרת, ובעיקר סטייה מהמדיניות הלאומית של חיזוק הנגב והגליל. אין בזה פתרון, יש בזה ניסיון לענות כאילו על ביקוש. זה לא יוזיל את הקרקע, זה לא יפזר את האוכלוסייה, זה לא יחזק את המדינה, וודאי שיפגע בהתיישבות, בחקלאות, ויפגע באיזון העדין שבין בנייה ובטון לבין שטחים ירוקים ופתוחים. לכן צריך להתנגד להצעה. היא לא נכונה, לא חיונית ולא מקצועית. <היו"ר נורית קורן:> תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברים וחברות, אני אמשיך את הקו של איתן. איתן, תראה, יש כותרת יפה: אזורים מועדפים לפתור את בעיית הדיור. תראה, זאת המודה עכשיו, צריך להתעסק בדיור. שנים מתעסקים בו, וכל אחד מביא מבית-היוצר איזו שליפה ואיזה טייטל ואיזו המצאה. ועכשיו הגיע תור – יאללה על הדרך, זירוז, רוצים לפתור את הבעיה. רוצים לפתור את הבעיה. ועל הדרך אני עושה כל שגיאה אפשרית, ושולף כל תוכנית נסתרת ושם אותה על השולחן, אבל תחת הטייטל "בנייה", "בנייה" ו"עזרה בפתרון מצוקת הדיור". אני רוצה להתייחס לזה מזווית אחרת שאני חי אתה. הזווית הנוספת, חברים, ברושי הסביר אותה די טוב – מי הולכים להיפגע על הדרך מכל ההחלטות הפזיזות והמהירות והשליפות מהמותן. ראש הממשלה הרי יצא בהכרזה, כמו ההכרזות הקודמות והרבות שהוא הכריז, שהוא רוצה לעזור לחברה הערבית, כאילו עושה טובה. ואללה, בין היתר אני רוצה להקציב 1.2 מיליארד לחיזוק הבנייה ביישובים הערביים. והתנה את זה. התנה את זה – בנייה רוויה. יפה. אני שואל אתכם, חברים, וצחי, חבר הכנסת הנגבי, רק רציתי לדעת לשם המחשה: 1.2 המיליארד שראש הממשלה התנה, רוצה לתת, הוא עכשיו חזר בו מההתניה אחרי כל ה"עליהום" שהיה בתל-אביב, ברצח שהיה – זה עדיין חי וקיים ובועט? <צחי הנגבי (הליכוד):> אני אענה לך בכתב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תענה לי בכתב? יפה. עכשיו, תארו לעצמכם, ואני רוצה להגיד לכם מה אני חוזה בערים הערביות בעוד 20 שנה; הערים הערביות בעוד 20 שנה הולכות להיות ערי פליטים, אחת רודפת אחותה. למה אני אומר את זה? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> למה 20 שנה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני רוצה להיות גס. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> יהיו ערי פליטים. תראו מה קורה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש בנייה לגובה בערים הערביות: כפר-קאסם, טייבה, רהט, שפרעם, תמרה, יש בנייה לגובה, והתשתיות – כביש ברוחב 4-5 מטר. התשתית לא מסוגלת לספוג את הביוב, לא טלפונים, לא חניות רכב ולא כלום. וקיבלנו החלטה להקל על ועדות הבנייה המקומיות, לשחרר רישיונות לבנייה לגובה. אנחנו מעודדים את הדיור. אבל מה לגבי התשתיות שלא מאפשרות זאת? אני מעודד מחנות פליטים בערים הערביות. זה התהליך שמתפתח היום בערים הערביות. נתנו הקלות לוועדות המקומיות, עוד מרפסת, עוד תוספת, עוד קומה, עוד דירה, אבל מה לגבי הכביש שלא מסוגל להכיל את כמות כלי הרכב שמסוגלים להיות בפנים? מה אתם? יאללה, שיחיו עם המיץ של עצמם, הערבים. כל זה בגדר הצהרות. כל זה בגדר הצהרות. ואני שואל, חברים: כשמדברים על דיור וכל הצעות החוק הקלילות שעוברות כאן, מה שאני רואה אצלנו בחברה הערבית זה עוד צפיפות ועוד בנייה לגובה. הצעות חדשות הן עדיין בגדר של הצהרות. ממה שאני פוחד ומה שהולך לקרות זה מה שאני אומר לכם, מחנות פליטים. ותזכרו, מחנות פליטים, וזה מתחיל בקדנציה הזאת, אדוני שר האוצר. זה מה שמתבצע הלכה למעשה. כי אני בא ואומר, החברה הערבית שסובלת מאנרכיה ומשלטון הנשק הבלתי-חוקי – הלכתי, שאלתי את החברים שרכשו דירות בעפולה: מה אתם צריכים את עפולה? אמרו לי: אנחנו מחפשים איכות חיים. אין לנו איכות חיים, יש לנו יריות ופשע. ושר הבינוי והשיכון, עם הקבלן הגזען דני סויסה, שר הבינוי והשיכון מתעקש ומצפצף על כל האוכלוסייה הערבית, ואומר את זה בעזות מצח: אני מצפצף עליכם, ודני סויסה הגזען ומתווה המדיניות – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – ימשיך לעבוד אצלי. לא רציתם בתלוש, אני אמשיך להעסיק אותו בחשבונית. ככה דני סויסה, וככה השר אומר. והוא מתווה את המדיניות הגזענית נגד הערבים בעפולה. <היו"ר נורית קורן:> תודה, חבר הכנסת פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ואתם מעודדים אותנו איך להיות עבריינים ואיך לעשות בכל מיני שיטות. אדוני שר הבינוי והשיכון, אני קורא לך לפטר את דני סויסה, מנהל הלשכה שלך, שאתה ממשיך – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – לצפצף על היועץ המשפטי של המשרד ולהמשיך להעסיק אותו. אתה בעזות מצח בז לכל האוכלוסייה הערבית. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. תודה. אנחנו עוברים להצבעה. חברי הכנסת, נא לשבת במקומות. אנחנו מצביעים על החלת דין רציפות על הצעת חוק מס' מ/841, הצעת חוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד–2014, פרק ד' וסעיפים 43ב ו-46. אנחנו עוברים להצבעה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 20 בעד הודעת הממשלה – 21 נגד – 17 נמנעים – אין הודעת הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת חוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד–2014, פרק ד' וסעיפים 43(ב) ו-46), נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 21, 17 מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק, הוחל עליה דין רציפות, והיא חוזרת לדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה. <הצעת חוק חופשה שנתית (תיקון מס' 15 והוראת שעה) (הארכת תקופת החופשה לכל שנת עבודה אצל מעסיק), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/613); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק חופשה שנתית (תיקון מס' 15 והוראת שעה) (הארכת תקופת החופשה לכל שנת עבודה אצל מעסיק), התשע"ו–2016, של חברת הכנסת רחל עזריה וקבוצת חברי הכנסת, קריאה ראשונה. תציג את הצעת החוק חברת הכנסת רחל עזריה, בבקשה. <רחל עזריה (כולנו):> כבוד היושבת-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, שרים, חוק החופשות נחקק בשנות ה-50, כשהנחת העבודה הייתה שאנשים עובדים באותו מקום עבודה 20 או 30 שנה, ולכן נקבע שהחל מהשנה החמישית מספר ימי המינימום של החופשה גדל. עד השנה החמישית אנשים נהנים מעשרה ימי חופשה, והחל מהשנה החמישית מספר ימי החופשה גדל ל-12, 14, 15, וגדל בהתמדה, וכך יוצא שבשנה השביעית לאנשים כבר יש שלושה שבועות של חופשה. מה הבעיה? שילידי שנות ה-70 ושנות ה-80 מחליפים מקומות עבודה בממוצע כל שלוש-ארבע שנים. וכך יוצא שאלה שמגדלים היום ילדים לא מצליחים לעבור את המינימום של עשרת ימי החופשה, ובעצם יכולים 20 שנה ליהנות רק מעשרה ימי חופשה. בדקתי וגיליתי שבמדינות ה-OECD כבר מזמן שינו את הכללים, ובעצם הגדילו את מספר המינימום של ימי החופשה ל-15. לכן אני פניתי וביקשתי להגדיל את מספר ימי החופשה ל-15 ימי חופשה. לצערי, הייתה התנגדות מאוד משמעותית של ארגוני המעסיקים, ובסופו של דבר, בהצעת פשרה של משרד האוצר, החלטנו על 12 ימי חופשה, ובעצם מדובר על הגדלת מינימום ימי החופשה מעשרה ל-12. זה חוק לכולם. כולם ייהנו ממנו. זה חוק לאנשים עם משפחות, בלי משפחות, כולם. אבל אני חייבת לומר שאני הגעתי לחוק הזה כאימא לארבעה ילדים, ופשוט גיליתי שהפער בין ימי החופשה של הילדים לבין מספר ימי החופשה שלנו ההורים הוא בלתי נתפס, ובעצם זה פלונטר שאין לנו שום דרך לצאת ממנו. ואני מקדישה את החוק הזה למשפחות, כדי שיוכלו לבלות עם הילדים שלהן. החוק הזה הוא גם טוב לפריון, לפריון של המשק, כיוון שאחת הבעיות היא שבישראל אנחנו עובדים הרבה יותר מדי ימים והרבה יותר מדי שעות. אנחנו עובדים יותר ממה שאנחנו מסוגלים, ולכן לפי החוק, כשתפוקה שולית פוחתת אנחנו מצליחים לעשות פחות ממה שאנחנו יכולים. לאורך ההיסטוריה של העם היהודי, אנחנו מגלים שתמיד יש פערים כלכליים שעליהם יושבים המשברים הגדולים. גם בתקופת בית ראשון וגם בתקופת בית שני הפערים בין הקבוצות הם בסופו של דבר שפירקו אותנו מבפנים. לכן אני חושבת שצמצום פערים חברתיים זה אולי הדבר הכי משמעותי שאנחנו צריכים לעשות היום, לייצר את הסולידריות הפנימית. אנחנו עושים את זה בדיור, זה נעשה לאחרונה על-ידי שר האוצר בהסכמי השכר, ועכשיו אנחנו עושים את אותו הדבר בימי החופשה. אני רוצה להודות למשרד הכלכלה, למשרד האוצר ולשר האוצר, לוועדת העבודה והרווחה, ליושב-ראש אלאלוף, למחלקה המשפטית, להסתדרות, לנשיאות הארגונים העסקיים ולצוות היועצים שלי, עמרי שיינפלד וישי ויסמן, שבלעדיהם החוק הזה לא היה קורה. ואני מבקשת, אם כולכם יכולים להצביע בעד, זו תהיה טפיחה על השכם לכל ההורים לילדים קטנים ולכל האנשים שנאלצים לעבוד הרבה יותר ממה שהם מסוגלים. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. אנחנו עוברים לדיון. ראשונת הדוברים, חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח; חבר הכנסת עמר בר-לב – מוותר; חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חבר הכנסת אורן אסף חזן – אינו נוכח; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל בירן – מוותרת; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חבר הכנסת עפר שלח – אינו נוכח; חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת; חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר; חברת הכנסת תמר זנדברג – מוותרת; חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חבר הכנסת איתן כבל – מוותר; חבר הכנסת נחמן שי – מוותר. השר משה כחלון, אתה ביקשת לדבר, בבקשה. <שר האוצר משה כחלון:> גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, חברת הכנסת רחל עזריה, מובן שהממשלה תומכת בחוק הזה ומקדמת אותו. למי שלא הבין, אז הימים שחברת הכנסת עזריה מדברת עליהם הם ככה: מי שעובד הרבה מאוד שנים צובר ויכול להגיע באמת למספרים שרשומים שם. אבל חברת הכנסת רחל עזריה באה לטפל בחבר'ה הצעירים, שלשמחתנו אין להם נאמנות לעבודה כמו להורים שלנו, שנכנסו בגיל 18 ויצאו בגיל 67. עוברים מקומות עבודה. ואם אתה לא נשאר חמש שנים במקום, אתה לא צובר, ואז אתה יכול למצוא את עצמך כל הזמן נסוג כי עברת מקום עבודה. חברת הכנסת רחל עזריה אמרה: גם לחבר'ה האלה, גם לאימהות האלה שצריכות לשנות מקומות עבודה, גם לחבר'ה הצעירים שיש להם ניידות ותנועה בעבודה ולא נכנסים בגיל 18 או 21 ויוצאים בגיל 60 – וזה בסדר – גם להם אנחנו נעזור לצבור את הימים. מינימום ימי החופשה יהיה 12. פה נוצר טיפה בלבול עם סעיף 14. לפני כמה חודשים, כשהגיעה אלי חברת הכנסת רחל עזריה עם החוק הזה, אני לא האמנתי לה שזה לא קיים. אמרתי לה, את רוצה להגיד לי שאנשים יעבדו ולא יצברו? היא אמרה לי, כן, הם כל הזמן נסוגים לאחור. ובאמת, אחרי מאמץ גדול מאוד ומלחמות עולם – דרעי היה שר הכלכלה בזמנו, נכון? ושרגא ברוש והאוצר, וזה יעלה מיליארדים – חבר הכנסת גילאון, אתה מכיר את זה שזה עולה מיליארדים, נכון? <אילן גילאון (מרצ):> מיליארדים – – – <שר האוצר משה כחלון:> מיליארדים, ככה, אתה יודע – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – מיליארדים זו לא הבעיה – – – <שר האוצר משה כחלון:> ובאמת, בנחישות, בעקשנות, הצליחה להביא את החוק הזה. יומיים זה לא הרבה, אבל המסר – דואגת לאימהות העובדות, דואגת להורים העובדים, דואגת יותר לשעות הפנאי. ולי היה חשוב להגיע לפה בשעה מאוחרת של הלילה באמת לשבח אותך, חברת הכנסת רחל עזריה, ולהודות לך בשם הרבה חבר'ה צעירים שלא נאמנים לעבודה, מה לעשות, עוברים מקומות. וגם להם מגיע. אז תודה רבה, ושיהיה לך בהצלחה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו מצביעים על חוק חופשה שנתית (תיקון מס' 15 והוראת שעה) (הארכת תקופת החופשה לכל שנת עבודה אצל מעסיק), התשע"ו–2016, בקריאה ראשונה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 21 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 28 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק חופשה שנתית (תיקון מס' 15 והוראת שעה) (הארכת תקופת החופשה לכל שנת עבודה אצל מעסיק), התשע"ו–2016, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 28, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק חוזרת לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון מס' 8) (העלאת המחיר הבסיסי המשמש לחישוב המענק המותנה), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/613); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו ממשיכים: הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון מס' 8) (העלאת המחיר הבסיסי המשמש לחישוב המענק המותנה), התשע"ו–2016, של חבר הכנסת אלי כהן וקבוצת חברי כנסת, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק חבר הכנסת אלי כהן, בבקשה. <אלי כהן (כולנו):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, במסגרת הצגת החוק היום אני קודם כול אהיה קצר ותכליתי, מכיוון שבדיוק לפני פחות משבועיים עמדתי כאן לאחר שהחוק עבר בקריאה טרומית – ואני באמת רוצה קודם כול להודות ליושב-ראש ועדת הכלכלה חברי וידידי חבר הכנסת איתן כבל על כך שהיית רגיש להצעת החוק הזאת ומצאת את הזמן גם בשעות המאוחרות לבוא ולקדם את הצעת החוק הזאת. בשמי ובשם 63,000 משפחות שגרות היום בדיור הציבורי, אני מודה לך, ואנחנו מקווים, אדוני, שכך יהיה גם לקראת הקריאה השנייה והשלישית. ראיתי את הרגישות שלך בוועדה, ואת זה שאתה היית עוד, למעשה, בין אלה שקידמו את החוק במתכונתו הראשונית. חברים, החוק הזה, התכלית שלו היא לבוא ולהגדיל את תקרת ההנחה שקיימת היום לדיירי הדיור הציבורי מ-705,000 שקל ל-915,000 שקל. התקרה הזאת של 705,000 שקל נקבעה בשנת 2008. מאז, במשך שבע השנים האחרונות הייתה עלייה חדה מאוד במחירי הדיור אך התקרה לא עודכנה. היום אנחנו פועלים רבות בנושא הדיור; פועלים מול הזוגות הצעירים, פועלים לתת הנחה במחיר למשתכן. וכפי שאמרנו, הנושא של הדיור הציבורי והנושא של היעדר דירה הם מחולל העוני המרכזי והמשמעותי ביותר. החוק הזה, חברים, המשמעות שלו היא צדק חלוקתי. בהרבה מקרים מדינת ישראל מעבירה נכסים לבודדים ולחברות, אך במקרה הזה אנחנו מעבירים את הנכסים לאותם אנשים שנמצאים בעשירון ראשון ובעשירון שני. לכן חשוב לעשות את זה. אגב, חברת הכנסת זנדברג, אפילו כשקראתי את ספרו של חבר הכנסת רן כהן "המלחמה על הבית" – ראיתי שם שהוא אפילו הודה לך, ואפילו למדתי שם שהיית עוזרת פרלמנטרית. כשהחוק הזה נחקק לראשונה, אני חושב שהוא באמת הביא ל-100,000 משפחות צמצום פערים חשוב. לכן גם במסגרת החוק הספציפי הזה התייעצתי, והיה לי הכבוד להתייעץ עם השר לשעבר, חבר הכנסת לשעבר רן כהן, ולקבל את ברכתו ואת תמיכתו בחוק הספציפי הזה. החוק הזה, חברים – אני יכול להגיד לכם שאנחנו מקבלים עשרות פניות מדי יום לבוא ולשמוע איך החוק הזה קורה ומתקדם. במהלך התקופה האחרונה נעשים דברים בהובלת משרד הבינוי והשיכון. גם השר גלנט נמצא אתנו כאן, ובהחלט מגלה רגישות חברתית. אני חושב שהדיור הציבורי קיבל במהלך שבעת החודשים האחרונים תפנית חשובה ומשמעותית. אנחנו מדברים על כך שבמסגרת פרויקטים של התחדשות עירונית אנחנו שומרים על הזכויות של דיירי הדיור הציבורי. קבענו מסמך, יחד עם חברי ועדת הרפורמות, הוועדה להתחדשות עירונית, אותו מסמך של ארבעת העקרונות שמבטיח לאותם דיירים שהם יישארו חלק מאותם פרויקטים. יש השקעה מסיבית ביותר ברכישת דירות, והתקציב ב-2016 עומד על למעלה ממיליארד שקל. בהחלט הגיע המועד שבו אנחנו נבוא ונקצר את התהליכים. חברים, עבור רבים מהאנשים רכישת דירה היא העסקה המשמעותית ביותר. עבור אותם אנשים של עשירון 1 ו-2 מדובר בהגשמת חלום. אני חושב שכאן אנחנו לוקחים חלק חשוב באותו חוק ובאותו צמצום. לכן גם כשפניתי למשרד הבינוי והשיכון בנושא הזה בהחלט נענינו בתמיכה גם שלך, השר גלנט, וגם של סגנך, חבר הכנסת ז'קי לוי. על כך תודתי והערכתי לעניין החוק החשוב הזה. אני רוצה להגיד שלקח לנו כמעט שלושה חודשים עד שהצלחנו להעביר את החוק הספציפי הזה, ואני אומר, חברים, לא היה קל מול פקידי האוצר, ואני אומר את זה בצורה ברורה. לכן ברור לי עד כמה חשוב התפקיד שלנו כנבחרי ציבור לתת את הרגישות לשטח, לבוא ולהכיר את האנשים, לבוא ולהכיר את המצוקות – כל אחד מהמקום שהוא הגיע. כאן המקום להודות לשר האוצר משה כחלון שקיבל את אותה החלטה שהעלות – אני קורא לזה יותר אובדן הכנסות – העלות השנתית שלה נאמדת ב-250 מיליון שקל בשנה. אני, חברים, לא ארחיב. עשינו זאת בצורה מפורטת לפני שבועיים כשדיברנו על כל העקרונות החשובים של צדק חלוקתי במסגרת התיקון הזה. אני מקווה, אדוני יושב-ראש ועדת הכלכלה, להירתמות שלך, ואני מעריך, בכך שהגענו בפרק זמן קצר לקריאה ראשונה, שבעוד שבועיים אנחנו נגיע לקריאה שנייה ושלישית, מכיוון שיש לא-מעט משפחות שמחכות לבשורה הזאת מאתנו. אני קורא לכם להצביע בעד החוק. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים: חברת הכנסת מיכל רוזין, בבקשה – מוותרת; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח; חבר הכנסת עמר בר-לב – מוותר; חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חבר הכנסת אורן אסף חזן – אינו נוכח; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חבר הכנסת עפר שלח – אינו נוכח; חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת; חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר. חברת הכנסת תמר זנדברג. <קריאה:> – – – מה, באמת. נו, מה? <תמר זנדברג (מרצ):> דקה, דקה, סליחה, אני לא רוצה לעכב אתכם בשעה מאוחרת כזו, אבל אני חייבת לברך ולהצטרף לברכות שלך, במיוחד שהזכרת את רן כהן, שיקר ללבי וללבנו במרצ בפרט. <קריאה:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> סליחה? <קריאה:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> מאה אחוז, אתה מוזמן לבוא ולהביע את רגשי ההוקרה. אני רוצה לומר, יש ויכוח קונספטואלי לגבי הנושא של מכירת הדיור הציבורי וחוק הדיור הציבורי הזה, שבאמת, אני חושבת, רן כהן יזם אותו – על הרעיון של הפרטה חברתית. כי יש כאן רכוש המדינה, שבעצם מיועד לזכאים, לדיירים ולדיירות העניים ביותר, והנה, המדינה מוכרת את זה לדיירים וכאילו מתדלדלת מהחזקותיה. אז אני רוצה לומר על זה שני דברים: אחד, באמת לדיירים עצמם שקונים את הדירות – צריך להבין, באמת, מדובר בהפרטה חברתית מהמעלה הראשונה, כי חשוב להבין שלא רק עושר עובר בירושה, גם עוני עובר בירושה. והאפשרות של המשפחות האלה, לראשונה אולי בדורות, להוריש משהו לדורות הבאים, את הרכוש המועט, הדירה הזאת, שזה באמת הרכוש היחיד שקיים לאותה משפחה, ולייצר אלמנט הורשה באמצע מעבר הדורות, כשאותם דורות כבר חשבו שלעולם לא יוכלו להעביר מדור לדור רכוש כלשהו, זה דבר חשוב ביותר עבור היציאה ממעגל העוני של אותן משפחות. אבל לצד זה – ואני מנצלת את ההזדמנות ששר הבינוי והשיכון יושב כאן ושר האוצר נמצא כאן – יש חשיבות מאוד גדולה להחזרת המלאי של הדיור הציבורי, ולצד המכירה, שזו הפרטה חברתית חשובה, גם לייצר מלאי ציבורי למדינה, כי בלי זה – זו אחת האחריויות של המדינה לשירות ציבורי, נוסף על חינוך, רווחה ובריאות, שהם ציבוריים. האחריות לדיור, לדיור הציבורי, שזו השכבה התחתונה ביותר של אחריות המדינה לדיור, חשובה מאוד. ולכן המהלכים של שר הבינוי והשיכון, חובה לחזק אותם, להעשיר את מלאי הדיור הציבורי, לרכוש עוד דירות שיחליפו את אותן דירות שנמכרות כדי לתת לאותן משפחות את ההזדמנות, אבל באותו זמן לא להתפרק מאחריות המדינה לדיור הציבורי. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת. חבר הכנסת איתן כבל. <איתן כבל (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, רשמת פרלמנטרית, עליתי לשתי נקודות; קודם כול, להגיד תודה לחבר הכנסת אלי כהן – אני מחויב להצעת החוק ואני מתכוון להעלות אותה מייד, כבר בשבוע הבא, ולהביא אותה להכנה לקריאה שנייה ושלישית. דבר שני – אני אומר את זה לשר האוצר, אתה בטח תבין על מה אני מדבר – הסיפור הזה, של הדיור הציבורי – וחברת הכנסת תמר זנדברג, רן הבין את זה בצורה, באמת, כמי שליווה אותו עוד מימי משרד הבינוי והשיכון בעניינים האלה – אין דרך להוציא את האנשים האלה מהמקום שבו הם נמצאים אלא דרך סיוע ברכישת דירה. זה הדבר, אני אומר, כמעט האולטימטיבי. מי שמסתכל ובודק בדיור הציבורי – אתה רואה דור שני ושלישי של הדיור הציבורי. משפחות שהצליחו לעזור להן לרכוש את הדיור, נתת להן גאווה, נתת להן עוגן כלכלי. אין – או, אני אומר, לא אין, לא צריך להפריז – אבל זו אחת הדרכים הטובות ביותר להוציא את האנשים האלה, את האזרחים הטובים האלה, מאותו סינדרום, מעגל, שהם לא מצליחים לצאת ממנו. אני מכיר את זה מהמקום שבו אני גר, מהמקומות שבהם אני מסתובב; כל השנים אני עוסק בעניין הזה, ואלה שהצלחנו לעזור להם לרכוש את הדירה – הצלחנו את רובם להוציא. ואלה ששיפרנו להם, אדוני השר, רק שיפרנו להם, איך אומרים, להמשיך להתגלגל בתוך הדיור הציבורי, כדי שהילדים שלהם יגיעו, והנכדים שלהם והנינים. לא שמים לב – סיפור הדיור הציבורי נהיה משק סגור – אנשים לא מבינים – נהיה משק סגור של קבוצה, לצערנו הרב, שלעתים המדינה שרוצה בטובתה לא מבינה שהיא מכניסה אותה עמוק עוד יותר בבוץ. ואולי – ואני גם מסיים – זו הנקודה שתפס רן; להוציא את האנשים האלה, חבר הכנסת גילאון, מהסיפור, זה לתת להם את אותה גאווה ואת אותו נכס שיכול לתת להם לצאת מהמקום שבו הם נמצאים. <מירב בן ארי (כולנו):> תסכם במילה טובה לממשלה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> סליחה, גברתי נהייתה שרה? <מירב בן ארי (כולנו):> למה לא? <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא ידוע לי. <מירב בן ארי (כולנו):> אני מפרגנת לשרים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא ידוע לי. אם היא כן, זו בשורה, ואנחנו נשמח לברך אותך. <שר האוצר משה כחלון:> זו בשורה שנייה הערב. <איתן כבל (המחנה הציוני):> בשורה שנייה הערב. אני מברך את השר בעניין הזה, שנתן את הרוח הגבית כמובן. <שר האוצר משה כחלון:> גלנט, גלנט. <מירב בן ארי (כולנו):> השר, שר השיכון. <איתן כבל (המחנה הציוני):> סליחה, אחד-אחד, אני לא מתערב. <מירב בן ארי (כולנו):> אם אתה כבר שם, אז תמשיך. <איתן כבל (המחנה הציוני):> יקירי, אני, אחרי שכבר טיפלתי בְּשר היום, אנחנו צריכים לאט-לאט. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – לא הייתה כזו – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אי-אפשר, קשה לי במכה אחת להגיד תודה לכל השרים. הטוב הגדול הזה שנפל עלי, קשה לי אתו. <שר האוצר משה כחלון:> הקואליציה בהתלהבות. <מירב בן ארי (כולנו):> כן, כן, אני מציעה שתתמקד – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> השר גלנט, אני מנצל את ההזדמנות גם להגיד לך תודה – על רשימת השאלות הארוכה שהעברתי אליך בעניין הדיור הציבורי. אני מקווה שגם זה עניין שיקדם, וכמובן, אתה השר הממונה ואתה השר האחראי, ואנחנו בשבוע הבא, בלי נדר, נביא את זה לקריאה שנייה ושלישית. זה חוק חשוב וראוי. תודה לכם. <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <היו"ר נורית קורן:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת נחמן שי – מוותר. חבר הכנסת ישראל אייכלר, לפנים משורת הדין, כי עמדת בדיוק בפתח. בבקשה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא. הוא – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אייכלר, מילה טובה לממשלה. <היו"ר נורית קורן:> יסכם את הדיון השר יואב גלנט, שר הבינוי והשיכון. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כבוד היושבת-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, שר האוצר ושר השיכון, אני רוצה, קודם כול, לברך את חבר הכנסת אלי כהן ואת השרים על הדברים הטובים שהם עושים בעניין הזה, וזה מאוד חשוב, כי הדיור הציבורי הוא דבר שדובר עליו הרבה. נקודה שנייה – אני רוצה לקנא – אפשר לקנא באנשים עניים ודלים שגרים בדיור ציבורי? כן. הדור הצעיר הנוכחי של הזוגות הצעירים לא יזכה לדיור ציבורי. אפשר לקנא באותו דור מסכן שזכה לפחות לדיור ציבורי, ואפשר היום לשפר, להחזיר לו, לתת לו משהו. בדור של הצעירים של היום הם לא יכולים להשיג דירה, והמדינה אינה בונה דירות בבנייה ממשלתית, ולא יהיה להם דיור ציבורי. אז אני שייך עוד לדור האמצע, ובשם הדור הצעיר אני מקנא בדור המבוגרים. הדבר הנוסף שאני רוצה לומר: היה פה עוול היסטורי, שאת הכסף שקיבלו כשמכרו את הדיור הציבורי, במקום לתת בשביל בנייה ציבורית לזוגות צעירים, החזירו מיליארדים לסוכנות, לקרנות הסוכנות העשירות. הציבור לא יודע כל כך מזה ולא מודע לזה. הדבר הכי חשוב, ולכן עליתי לשידור – למליאה, לבמה – – <היו"ר נורית קורן:> לשידור – זה גם טוב. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> – – זה לפנות באמת לשר האוצר משה כחלון ולשר השיכון יואב גלנט – – – <קריאה:> – – – <היו"ר נורית קורן:> נכון. <מירב בן ארי (כולנו):> הוא עלה לשידור. <היו"ר נורית קורן:> זה נכון. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> לשידור, כן. אנחנו כל הזמן בשידורים. <קריאה:> ערוץ הכנסת. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני רוצה לבקש: לא ייתכן שהיום תשימו את היטלי הפיתוח של הכבישים הבין-עירוניים על גבם השפוף של קוני הדירות בפרויקטים של מחיר למשתכן ושל כל הפרויקטים הטובים והחשובים שאתם עושים לדיור. המקרה המזעזע ביותר הוא בבית-שמש, ששם משקיעים מיליארדים בכביש 38, שמאז שהבריטים עשו את הכביש עוד לא עשו שם שום דבר, ועכשיו רוצים להטיל על הדיירים ברמת-בית-שמש – שלא במקרה רובם חרדים – לשים עליהם את ההיטלים, היטלי הפיתוח, במאות-אלפי שקלים לכל דייר, מכסף שאין להם. יש פה עוול נורא, ואני מבקש מכם לתקן אותו. ועוד נקודה – לא ייתכן שאתם בונים עשרות-אלפי דירות, וראשי הערים בכל רחבי הארץ עושים הדרה מכוונת של אנשים חרדים, בכל מיני נימוקים משפטיים ואחרים, כדי למנוע את הדיור – אנחנו לא מבקשים דיור ציבורי, אבל לא ייתכן, ההדרה הזאת; אם בונים 10,000 דירות לכלל הציבור, אפשר למצוא פינה – אנחנו לא נפריע למנוחת השכנים – שיהיו כמה מאות דירות גם לאנשים חרדים. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> כמה בונים בלוד? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> מה? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> כמה בונים בלוד במחיר למשתכן? מישהו אומר שאנחנו לא נכנסים לדיור באחיסמך של החרדים בלוד? מה זה הטיעון הזה? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן, אתה מצאת את כבשת הרש, הא? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אתה לא יודע שהם הולכים לבנות 70,000 דירות? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> כמה דירות – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כמה שנים לוד כבר מעכבת את השכונה החרדית הזאת, ברשעות, בגזענות? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> כמה דירות יש שם? כמה דירות יש שם? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אתה יודע מה עשה ראש העיר הזה עד שהוא הסכים כבר לאחיסמך, וגם שם רצו להטיל – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> הוא לא ראש העיר – הוא ראש העיר שנה – הוא לא שנה בתפקיד. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כן, אבל בהתחלה הוא אמר שהוא לא רוצה את החרדים האלה. ערביי לוד, אני מכבד אותם מאוד, אבל נראה שהוא אוהב אותם יותר מאשר הוא אוהב חרדים. <קריאה:> – – – <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני רוצה לומר את זה, אדוני שר האוצר – אתה הרי חף מכל גזענות, מכל אנטי; אתה איש חיובי ובעד, וגם יואב גלנט – אני מבקש מכם: כשאתם הולכים לעשות פרויקטים כאלה גדולים, תחשבו גם על 800,000 נפש שנקראים בסלנג הישראלי חרדים. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. יסכם את הדיון שר הבינוי והשיכון יואב גלנט. בבקשה. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> ערב טוב, אדוני סגן האוצר, גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אלי כהן, אני מברך אותך ומודה לך על הצעת החוק, על היוזמה ועל התהליך המהיר והאינטנסיבי, ועל זה שהצלחת להביא את איתן כבל לזה שהוא יודיע שהוא יאשר את זה באופן מיידי – זה מראה שכולם רגישים לעניין. אני רוצה לספר לכם בכמה מילים על הדיור הציבורי, כמו שפגשנו אותו לפני שבעה חודשים. רבותי, במדינת ישראל מכרו, בסדר גודל של עשור, דירות ב-3.3 מיליארד שקל. כשהגעתי למשרד ושאלתי מה קרה עם הכסף, אמרו שנשאר 700 מיליון. איפה השאר? לא ידוע, אבל הוא לא הלך לרכש דיור ציבורי. קודם כול, שמנו את היד על הסכום הזה, הודענו, ואנחנו עומדים מאחורי זה, שאנחנו ב-700 המיליון האלה נרכוש דירות לדיור הציבור – 1. בשבוע שעבר קיבלנו החלטה, אגב, שאנחנו מפרידים, מתוך ה-700, 100 מיליון, וב-100 מיליון האלה אנחנו עושים רשימה מקבילה, שהיא תשמש רק לרכש דירות לנכים רתוקים, עד שהכסף הזה ייגמר, או עד שניתן לכל הנכים הרתוקים ברשימה מקבילה, קרי בעדיפות העליונה. אם יהיה צורך, הבטיח שר האוצר שהוא יתגבר את הנושא הזה, כי הנושא של נכים רתוקים נמצא בעדיפות מעל כל דבר אחר, וצריך לתת להם פתרון. 2. הגענו סוף-סוף להסכם סביב חברת "פרזות"; נכנסו עוד 130 מיליון שקלים שישמשו לרכש דירות בירושלים בלבד. עד כאן ענייני רכש דירות. 3. הגענו להסכם היסטורי עם הסוכנות היהודית ועם חברת "עמיגור" על בנייה של 2,600 דירות – זה יהיה כנראה יותר – במשך כמה שנים, בהשקעה משותפות של מיליארד שקלים. משרד האוצר, יחד אתנו, חתם כבר על הצ'ק של 530 מיליון שקל, והסוכנות תעמיד סכום דומה. הדבר הזה ייבנה על מבנים של הסוכנות או לידם, ב-19 אתרים ברחבי הארץ, במקומות אטרקטיביים. עד כאן רכישות. עכשיו אני מדבר על דברים שהם מעבר לזה. רבותי, ברחבי הארץ עמדו 581 דירות ריקות, שהיו ריקות בין שלוש שנים ל-15 שנים. אנחנו הודענו שעד סוף השנה – מה שעבר לפני שבוע – אנחנו נאכלס את הדירות; 530 דירות אוכלסו ונשארו 50 דירות: מספר קטן במצפה-רמון, וכ-40 או 30 בדימונה, שאנחנו לא מצליחים, כי ככל שהורדנו את הקריטריונים לא מצאנו אנשים. מעבר לזה, הכול מאוכלס. השקענו בזה כמה עשרות-מיליוני שקלים. יש כ-800 משפחות שנהנו מהעניין הזה, כי חלק מהן משפרי דיור שפינו דירות אחרות, שגם אותן שיפצנו. רבותי, בלי כסף, 800 או 700 ויותר משפחות קיבלו דיור. זה דיור ציבורי. חוץ מזה, אנחנו משקיעים השנה 110 מיליון שקלים מכספנו, עוד 28 מיליון שקל מכספי "עמידר", בשיפוצים בתוך הדירות, עוד סדר גודל של 30 מיליון שקל מחוץ לדירות ועוד סכום דומה לכל מה שקורה בין הבניינים, כדי שגם כל החזות הכללית של הבניין, של השכונה ושל הסביבה תשתפר. מה שאמרתי לכם סביב דיור ציבורי – זה רק בקיים. עכשיו אני רוצה, לסיום, לומר עוד משפט אחד. דיברו כאן, גם איתן כבל וגם אלי כהן, על הצורך בפתרונות אמיתיים, וכמה זה עוזר לאנשים שאין להם דיור ציבורי, שנדאג להם. תראו, אני אתן לכם דוגמה פשוטה. יש לנו 130,000 זכאים שאנחנו נותנים להם בין 700 שקל ל-3,000 שקל בחודש, בסך הכול כמיליארד וחצי שקל בשנה – שכירות. קחו משפחה ממוצעת – אנחנו נותנים לה מאות-אלפי שקלים, לאורך החיים של המשפחה; המשפחה משקיעה מאות-אלפי שקלים, ויחד כל הכסף הזה הולך רק למקור אחד – לבעלי הדירות. אנחנו באנו עם תוכנית מהפכנית בעניין הזה, התחלנו לעבוד עליה עם משרד האוצר, עם אגף התקציבים, ואנחנו נביא אותה למימוש: העסק הוא די פשוט. תארו לכם שאנחנו בכל חודש נותנים כמה אלפי שקלים יחד עם בעל הדירה – זה מגיע לעשרות-אלפי שקלים בשנה, זה מגיע לסכומים של מאות אלפים ויכול להגיע למיליון שקלים על 20 שנה. כשאתה לוקח את הסכום הזה ומהוון אותו, אתה יכול לקבל 600,000, 700,000, 800,000 שקלים. בסכום הזה אתה קונה דירה, ובמקום לשלם שכירות בעל הדירה יחזיר למעשה דמי משכנתה שהם מקבילים לשכירות. המדינה תשים את החלק המקביל שלה, ונסלק את החוב. השיטה תהיה באמצעות BOT, כך שיהיה מתווך שייקח את החוב עליו, ונחזיר לו את זה לשיעורין. בשיטה הזאת אפשר לסגור אלפי יחידות דיור בשנה ולהוציא אנשים מהמעגל, כי בדור השני יהיה לאנשים איפה לגור, יהיה להם איפה להשתכן. אנחנו הולכים להניע את זה. דיברנו על זה כבר בסימפוזיונים, אני מודיע את זה כאן, בקרוב נביא גם את התוכנית עם בסיס. זה הרבה יותר יעיל והרבה יותר חכם מאשר לגייס חוב בכל מיני שיטות, על בסיס דירות, שאחרי זה יהפכו לדירות של חברות פרטיות, במקום לשמש את הדבר הזה. קרי, הכיוון הוא להגדיל את מלאי הדירות ולהגדיל את כמות הנהנים מהעניין. כאשר הדבר הזה יגיע, אנחנו נביא אותו בפני הכנסת. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה לשר הבינוי והשיכון חבר הכנסת יואב גלנט. אנחנו מצביעים על הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון מס' 8). הצבעה מס' 22 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 30 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון מס' 8) (העלאת המחיר הבסיסי המשמש לחישוב המענק המותנה), התשע"ו–2015, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 30, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק חוזרת לדיון בוועדת הכלכלה – להכנה לקריאה שנייה ושלישית. הצעת החוק נתקבלה. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום שלישי, ב' בשבט התשע"ו, 12 בינואר 2016, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 22:37.>