דברי הכנסת

דברי הכנסת י"ז / מושב שני / ישיבות צ"ו–צ"ח / כ"ב–כ"ד בשבט התשע"ו / 1–3 בפברואר 2016 / 17 חוברת י"ז ישיבה צ"ו הישיבה התשעים-ושש של הכנסת העשרים יום שני, כ"ב בשבט התשע"ו (1 בפברואר 2016) ירושלים, הכנסת, שעה 16:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 6 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 6 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ויש עתיד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 8 1. ממשלת נתניהו מרסקת את העסקים הקטנים; 8 2. התנגדות הממשלה לביקורת הבין-לאומית נגד מדיניות הכיבוש; 8 3. חוק העמותות – סימפטום לחוסר הלאומיות ובידוד ישראל בעולם 8 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 9 שר התיירות יריב לוין: 13 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 20 שר התיירות יריב לוין: 23 יעל גרמן (יש עתיד): 27 שרת המשפטים איילת שקד: 30 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 41 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 42 מיקי לוי (יש עתיד): 44 יואב בן צור (ש"ס): 45 חמד עמאר (ישראל ביתנו): 46 מאיר פרוש (יהדות התורה): 48 עיסאווי פריג' (מרצ): 49 שרת המשפטים איילת שקד: 51 הצהרת אמונים של חבר הכנסת אכרם חסון 62 אכרם חסון (כולנו): 63 שר האוצר משה כחלון: 65 הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ויש עתיד להביע אי-אמון בממשלה בשל: 66 1. ממשלת נתניהו מרסקת את העסקים הקטנים; 66 2. התנגדות הממשלה לביקורת הבין-לאומית נגד מדיניות הכיבוש; 66 3. חוק העמותות – סימפטום לחוסר הלאומיות ובידוד ישראל בעולם 66 יוסי יונה (המחנה הציוני): 67 השלמת הרכב ועדות הכנסת 68 דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 68 הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת 68 דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת): 68 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 69 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 69 הודעת הממשלה על שינוי בחלוקת התפקידים בממשלה 69 שר התיירות יריב לוין: 70 דב חנין (הרשימה המשותפת): 70 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 71 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 72 מאיר כהן (יש עתיד): 73 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 75 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 77 יעל כהן-פארן (המחנה הציוני): 78 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 79 איתן כבל (המחנה הציוני): 81 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 83 חיים ילין (יש עתיד): 84 עיסאווי פריג' (מרצ): 85 אלעזר שטרן (יש עתיד): 86 איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני): 89 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 90 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 91 יעל גרמן (יש עתיד): 93 מיקי לוי (יש עתיד): 95 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 96 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 98 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 100 עודד פורר (ישראל ביתנו): 100 שר התיירות יריב לוין: 102 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 109 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 110 הצעת חוק סליקה אלקטרונית של שיקים, התשע"ו–2016 110 איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה): 110 הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון מס' 5 והוראת שעה), התשע"ו–2016 113 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 113 מיכל רוזין (מרצ): 124 רויטל סויד (המחנה הציוני): 131 דב חנין (הרשימה המשותפת): 137 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 141 יעל גרמן (יש עתיד): 151 חיים ילין (יש עתיד): 158 אילן גילאון (מרצ): 162 זוהיר בהלול (המחנה הציוני): 165 איתן כבל (המחנה הציוני): 170 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 177 עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת): 186 עיסאווי פריג' (מרצ): 191 עמר בר-לב (המחנה הציוני): 196 באסל גטאס (הרשימה המשותפת): 199 קסניה סבטלובה (המחנה הציוני): 201 עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 202 שרת התרבות והספורט מירי רגב: 212 מיכל בירן (המחנה הציוני): 215 מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 216 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 217 ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 219 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 221 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 227 הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 49), התשע"ו–2016 249 ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט): 250 יואב בן צור (ש"ס): 251 הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016 252 איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה): 252 אלי כהן (כולנו): 256 הצעת חוק הדואר (תיקון מס' 12), התשע"ו–2016 257 שרת התרבות והספורט מירי רגב: 258 עיסאווי פריג' (מרצ): 261 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 219), התשע"ו–2016 264 סגן שר האוצר יצחק כהן: 264 אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): 266 הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 220), התשע"ו–2016 269 סגן שר האוצר יצחק כהן: 269 הצעת חוק המים (תיקון מס' 27), התשע"ו–2016 271 השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 271 חיים ילין (יש עתיד): 275 דוד ביטן (הליכוד): 278 הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס' 5 והוראת שעה), התשע"ו–2016 280 השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 281 אורן אסף חזן (הליכוד): 286 יעל גרמן (יש עתיד): 289 מיכל רוזין (מרצ): 297 זהבה גלאון (מרצ): 309 עיסאווי פריג' (מרצ): 317 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 327 דוד ביטן (הליכוד): 335 אילן גילאון (מרצ): 347 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום כ"ב בשבט תשע"ו, 1 בפברואר 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> תודה. ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים (תיקון מס' 5), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הפנים והגנת הסביבה. לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 172) (תיקון – הגדרת לידה), התשע"ו–2016; הצעת חוק הסדרת העיסוק בייצוג על-ידי יועצי מס (תיקון מס' 3), התשע"ו–2016; הצעת חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממסים) (תיקון מס' 8) (זיכוי ממס ליחיד על הכנסה חייבת מיגיעה אישית), התשע"ו–2016. לדיון מוקדם: החל בהצעת חוק 2556/20 וכלה בהצעת חוק 2583/20 – הצעת חוק חיסכון פנסיוני לכל עובד, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עיסאווי פריג', זהבה גלאון, מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת ילד) (תיקון – חישוב דמי מחלה בעת היעדרות לסירוגין של העובד ובן-זוגו), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת מרב מיכאלי ורועי פולקמן; הצעת חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון מס' 20) (תיקון – הארכת מועד), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין ואלעזר שטרן; הצעת חוק הדיור המוגן (תיקון – הבטחת כספי הפיקדון), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת אלעזר שטרן; הצעת חוק סיוע לקטינים נפגעי עבירות מין או אלימות (תיקון – מרכזי טיפול למתן טיפול רגשי לקטינים נפגעי עבירות מין או עבירות אלימות במשפחה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יפעת שאשא ביטון, אחמד טיבי, שולי מועלם-רפאלי, אבי דיכטר, אלי כהן, שרן השכל, מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק מסירת מידע על קטין או על בן משפחתו ושיתוף במידע (הוראת שעה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יפעת שאשא ביטון, אלי כהן, שרן השכל, נאוה בוקר, אלי אלאלוף, איילת נחמיאס ורבין, טלי פלוסקוב, נחמן שי, איציק שמולי, יחיאל חיליק בר, עמר בר-לב ומרדכי יוגב; הצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון – החרגת הכנסה מעבודה או ממשלח יד ממבחן ההכנסה), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת זהבה גלאון; הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) (תיקון – ביטול ארנונה על אדמת בניין באזור), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת דוד אמסלם; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – פקיעת כהונה של חבר הכנסת), מאת חבר הכנסת אלי כהן; הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון – מקום מושבו של התאגיד), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עיסאווי פריג', זהבה גלאון, אילן גילאון, מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) (תיקון – תעמולת בחירות), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת מיקי רוזנטל; הצעת חוק הגנת הדייר (תיקון – אי-תחולת החוק על נכס המושכר לחברה בעירבון מוגבל), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת מיקי לוי; הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (אישור זיכוי מס), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת אלעזר שטרן; הצעת חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון – חיזוק הקשר עם יהדות התפוצות), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עליזה לביא, מכלוף מיקי זוהר, עודד פורר, מיקי לוי, נחמן שי, יחיאל חיליק בר, ענת ברקו, סופה לנדבר, אלעזר שטרן וקסניה סבטלובה; הצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (תיקון – בירור תלונות ופיקוח על שמירת זכויות של אנשים עם מוגבלות במסגרות מגורים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אילן גילאון, אלי אלאלוף, קארין אלהרר, שולי מועלם-רפאלי ואורי מקלב; הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – איסור על נקיבת מחיר שלא ניתן לשלמו במעות שבמחזור), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יחיאל חיליק בר, קסניה סבטלובה, מיכאל אורן, יפעת שאשא ביטון, דוד ביטן, יואב קיש, שרן השכל, טלי פלוסקוב, יצחק וקנין, רועי פולקמן, ישראל אייכלר, אורן אסף חזן, אברהם נגוסה, איתן כבל, איציק שמולי, יואל חסון, רויטל סויד, עבדאללה אבו מערוף, מירב בן ארי, קארין אלהרר, דב חנין, יואל רזבוזוב, תמר זנדברג, מיקי לוי, אלעזר שטרן, איילת נחמיאס ורבין, חיים ילין, עיסאווי פריג', נחמן שי, איל בן ראובן ומיכל בירן; הצעת חוק מתן דין קדימה לבעלי עסקים קטנים כנושים בפשיטת רגל ופירוק חברה (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת רועי פולקמן, יואב בן צור, משה גפני, אראל מרגלית, נורית קורן, מיקי לוי ואיילת נחמיאס ורבין; הצעת חוק להבטחת דיור חלופי לתושבי גבעת-עמל, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת שולי מועלם-רפאלי, דב חנין, אורלי לוי אבקסיס, מכלוף מיקי זוהר, יוסי יונה, אלי כהן, איציק שמולי, סתיו שפיר, אורי מקלב, יעקב מרגי ואילן גילאון; הצעת חוק החלת המשפט הישראלי ביישובים הישראליים ביהודה והשומרון, התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת דוד אמסלם; הצעת חוק הגיור (הוראת שעה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אלעזר שטרן ועליזה לביא; הצעת חוק לתיקון פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) (פטור מארנונה לעמותות הפועלות למען ניצולי השואה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת דב חנין ואלעזר שטרן; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (תיקון – יידוע זכויות חשודים), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת ניסן סלומינסקי ושולי מועלם-רפאלי; הצעת חוק העונשין (תיקון – הרחבת הגדרת בן משפחה לעניין התיישנות עבירות מין במשפחה), התשע"ו–2016, מאת חברת הכנסת מיכל רוזין; הצעת חוק העברת הכנסות מהימורים לתמיכה במרכזי גמילה מהימורים וחינוך למניעת הימורים, התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אורן אסף חזן, אברהם נגוסה, עליזה לביא, יפעת שאשא ביטון, נאוה בוקר, טלי פלוסקוב, בצלאל סמוטריץ, עודד פורר, חמד עמאר, איציק שמולי, דוד ביטן ודוד אמסלם; הצעת חוק משק החשמל (תיקון – תשלומים מופחתים בעבור צריכת חשמל לשימוש ביתי), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת עיסאווי פריג', זהבה גלאון, אילן גילאון, מיכל רוזין ותמר זנדברג; הצעת חוק איסור המתת כלבים בריאים והרחבת חובות הדיווח של רופא וטרינר עירוני (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת יעל גרמן, איציק שמולי, שרן השכל, דב חנין, רועי פולקמן, מירב בן ארי, אלי כהן, יעקב מרגי, אמיר אוחנה, חנין זועבי, עבד אל חכים חאג' יחיא, סופה לנדבר, עבדאללה אבו מערוף, באסל גטאס, יוסף ג'בארין, אילן גילאון, זהבה גלאון, תמר זנדברג, רוברט אילטוב, מאיר כהן, איימן עודה, עודד פורר, יחיאל חיליק בר, איתן כבל, איילת נחמיאס ורבין, נחמן שי, יוסי יונה, אראל מרגלית, יואל חסון, סתיו שפיר, מרב מיכאלי, שלי יחימוביץ, אורלי לוי אבקסיס, דוד ביטן, מיכל רוזין, ציפי לבני, אלעזר שטרן, יואל רזבוזוב, חיים ילין, יאיר לפיד, יעקב פרי, עיסאווי פריג', מיקי לוי, עליזה לביא, קסניה סבטלובה, מנואל טרכטנברג, יצחק הרצוג, עמיר פרץ, איתן ברושי, יעל כהן-פארן, איל בן ראובן, עאידה תומא סלימאן, זאב בנימין בגין, נורית קורן, יואב קיש, מיכל בירן, מכלוף מיקי זוהר, ענת ברקו, אברהם נגוסה ואורן אסף חזן; הצעת חוק שיווי זכויות האישה (תיקון – ייצוג לנשים בוועדות איתור), התשע"ו–2016, מאת חברי הכנסת אלעזר שטרן וענת ברקו; הצעת חוק לתיקון פקודת תעריף המכס והפטורים (העלאת רף הפטור ממכס על חפצים ל-500 דולר), התשע"ו–2016, מאת חבר הכנסת אלעזר שטרן. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. חברי הכנסת, שימו לב, ודאי שנעבור עכשיו לסדרה של הצעות אי-אמון בממשלה. לאחר מכן יצהיר אמונים חבר כנסת חדש מסיעת כולנו. לאחר מכן, שימו לב, הודעת הממשלה על מינוי ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו לשר הכלכלה והתעשייה, נושא שוודאי ילווה בדיון אישי. וגם כן, שימו לב, חוק הגופים הנתמכים על-ידי ישות זרה, המכונה בפי כול חוק העמותות, לא יובא היום למליאת הכנסת על-ידי הממשלה. החוק הזה, הצעת החוק הזאת ירדה מסדר-היום של הכנסת. <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ויש עתיד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ממשלת נתניהו מרסקת את העסקים הקטנים;> <2. התנגדות הממשלה לביקורת הבין-לאומית נגד מדיניות הכיבוש;> <3. חוק העמותות – סימפטום לחוסר הלאומיות ובידוד ישראל בעולם> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ולכן, נעבור להצעת אי-אמון מטעם המחנה הציוני: ממשלת נתניהו מרסקת את העסקים הקטנים. מי שתנמק את ההצעה היא חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – בבקשה, גברתי – וישיב לה השר המקשר בין הממשלה לכנסת, השר יריב לוין, בשם שר הכלכלה. עד עשר דקות לרשות גברתי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, במוצאי-שבת לפני חודש עמדתי ברחוב דיזנגוף מתבוננת באותו שלב באוהל הלבן המוכר לכולנו, אותו אוהל שאומר שראש הממשלה בסביבה. כמה דקות לאחר מכן, כבמטה קסמים, שעטה השיירה, האוהל נעלם, והפודיום גם הוא היה כלא היה. רבים מאתנו שאלו, אחרי ששמענו את נאומו של ראש הממשלה, בחלוף פחות מ-24 שעות מאסונן של משפחות בקל, רוימי ושעבאן: האם נתניהו, ראש הממשלה, בכלל היה שם? קטע הרחוב של פאב "הסמטה" היה מואר באותם רגעים בעיקר על-ידי נרות זיכרון. מישהו מצא לנכון להציג לי את מרום, הבעלים של המקום. פניו היו אפורים מעצב, תדהמה, ובעיקר חוסר ההבנה שראיתי בעיניו בבירור – כיצד ממשיכים מכאן הלאה? את העיניים של מרום, בשמות אחרים, אני פוגשת בהרבה מקומות בישראל. ירושלים זה מכבר חווה את אחד מגלי הטרור הקשים והממושכים – עיר שהיא ממילא אתגר כלכלי אדיר לכל מי שמחליט שהוא מתיישב בה ומתפרנס בה. בעלי העסקים הקטנים בקושי מצליחים להרים בה את הראש. ישראל כולה – רואים זאת במדד היורד, שאלמלא מחירי הדיור הממשיכים להאמיר היה אפסי ממש – שקועה עד מעל הראש בדאגה לביטחון האישי בגוש-עציון, בעתניאל, בתקוע, ברעננה, בתל-אביב ובירושלים שוב ושוב. הישראלים עמוסים עד מעל הראש בדאגה לביטחון האישי. הישראלים לא קונים. רואים זאת בתוצאות של רשתות המסחר, התנועה הדלה בקניונים, המעילים שממשיכים להיות תלויים על הקולבים. חברי חברי הכנסת, כלכלה, מה לעשות, זה עניין של מצב רוח. אם למישהו זה לא ברור, צמיחה מגיעה כתוצאה מצריכה אישית. עסק שלא קונים בו אינו יכול לצרוך בתורו. וכך קטר הכלכלה הישראלי הדוהר, כפי שאוהבים להגדירו, תקוע ליד הקטר הכחול שאינו יכול – זה לטובת ההורים במליאה. מי שצפה בכתבתו המאלפת של עמית סגל בשבוע שעבר ביחס לבחירות ראה שהבנתם בקמפיין שכל שיח בזירה הכלכלית ירחיק מכם את השלטון. כלומר, הציבור הבין היטב שאסור להפקיד את עתידו הכלכלי בידיך. ולמרות זאת, הצלחת להטות את הכף, והנה, שוב, הכלכלה בידיך. והיום, אחרי חצי שנה, תבקש מאתנו להחליט שהנך שר הכלכלה במשרה מלאה. ראש הממשלה במשרה מלאה, שר הכלכלה במשרה מלאה. שר התקשורת, שר החוץ – את אלה אנחנו לא סופרים בכלל. והרי לפני שהיית מר ביטחון התהדרת בכך שהנך קוסם כלכלי. שבע השנים האחרונות כשר אוצר-על, כשר כלכלה בפועל בחצי השנה האחרונה, אינן מעידות על כך. על הביטחון לפעמים מיותר להרחיב, אולי רק לצטט מתוך "ארץ נהדרת": אני לא שר הביטחון, אני מר ביטחון. ובין הביטחון האישי, חברי חברי הכנסת, למצב הכלכלה הישראלית יש קשר חזק. שנים שאנחנו מסתכלים על העסקים הקטנים, ולא עושים למענם שום דבר. נתוני הלמ״ס מראים: יש 40,000 עסקים, ובכל שנה נולדים 3,200 עסקים חדשים, 700 מתוכם בענפי המסחר. אנשים אופטימיים חיים בירושלים, אדוני היושב-ראש, כי פתיחת עסק אינה משימה קלה. להפך, היא משימה מסובכת, עתירת ביורוקרטיה, ודורשת בטן חזקה ממש מול תהפוכות. אבל מציאות מתמשכת שבה איומים ביטחוניים חוזרים ונשנים, הופכת את משימתם של בעלי העסקים הירושלמיים לבלתי אפשרית, ורבים מהם כורעים תחת הנטל וסוגרים. כך, בגלל נסיבות שלא בשליטתם, חלומם פשוט מתנפץ. ענף המסחר מהווה 20% מהפעילות הכלכלית בירושלים, אבל כבר חודשים שתיירות החוץ ותיירות הפנים – ויושב כאן שר התיירות – בהאטה קשה בעקבות המצב הביטחוני. לא צריך הרבה יותר מאשר להסתובב בשוק כדי לראות את הפנים הכבושות באדמה. איזו בשורה, אדוני ראש הממשלה, יש לך לסוחרי השוק? הם חוזרים כל יום לחיים האמיתיים. מלבד צעדים טקטיים, איזה חזון, איזה חזון מביאה הממשלה שבראשה אתה עומד? ובאין חזון, רעיון או פתרון, תמיד תימצא ההברקה השתולה החדשה לכל מי שמדבר שנאה שוטפת. אבל אנחנו, אדוני ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, רוצים לדבר במונחי עתיד על ואל אזרחי המדינה ואל אזרחי מדינת ישראל הנולדים בה מדי יום. אני תוהה לעצמי אם אתה שואל את עצמך מדי פעם – מה אתה מציע באמת לאזרחיות ואזרחי המקום הזה. הרי מתישהו תהיה שחיקה של הציבור שנאנק תחת המציאות המורכבת, הציבור שכבר מזמן נדרש להיות גם סוג של נאמן ביטחון בשירות המציאות המפתיעה והמסוכנת, והוא מצפה לשמוע שיש לממשלה תוכנית – ממש, מובנית – שמצביעה על כך שמישהו שם, שאינו ממש רואה אותם, מבין להיכן הוא מנווט את הספינה במציאות הסוערת שסביבנו. כשאתה קם בבוקר, אדוני ראש הממשלה – נבחרת להיות ראש הממשלה שלי. לא בחרתי בך, אבל אתה ראש הממשלה שלי ושל כל הציבור שבחר בכל מפלגה אחרת שאינה הליכוד, והמשימה הזאת מחייבת אותך לא רק לזרוע פחד אלא לייצר גם תקווה. את שנת ה-100 של ישראל אני רוצה לראות מהצד השני – מה-101, 102, 103. אני לא מבינה איך אתה מוודא שנגיע לשם. המדד היורד אינו מדיר שינה מעיניך? לא ברור שההאטה כבר כאן? נעים להתהדר בנתונים פיננסיים של יחס חוב–תוצר, אבל הגענו כבר למצב שבו הגירעון נמוך מדי, ההשקעה האזרחית לא עומדת בסטנדרטים של מדינות מתקדמות – שמעת את זה בצורה ישירה אתמול ממזכ״ל ה-OECD. חייבים לייצר תשתיות לחיזוק פעילותם של עסקים קטנים ובינוניים. והחרם, ה-BDS, כבר כאן ממש, אבל אתה תמשיך לספר לנו על השיחות המרתקות שניהלת עם ראש ממשלת הודו. כן, אתה צודק, יוון וקפריסין הן שותפות אסטרטגיות, אבל לא הצלחת למנוע מראש ממשלת יוון ציפראס לנסוע לאיראן בחודש הבא, כי גם הוא, כמו רוב מדינות העולם, שומר על כל האופציות פתוחות. זו דיפלומטיה, כי מי יודע מה ילד יום; צרפת הניחה אקדח על השולחן, ארצות-הברית הודיעה שתאכוף את סימון מחירי המוצרים משטחי יהודה ושומרון – חברי חברי הכנסת, היקף הייצוא הישראלי לעולם ירד ב-4.5%. אם זה לא ברור למישהו – בסוף זה מיתרגם למשרות במשק. שלושה מרכזי פיתוח – היי-טק, אנחנו אוהבים להתהדר בהיי-טק – נעלמו מכאן בחודשים האחרונים. כך, פשוט סגרו אותם בן-לילה, אדוני היושב-ראש; פוף, נסגרו. אבל האם זה גרם לממשלה לבצע מהלכי חירום של השקעה עודפת, של הקמת קרנות חירום, של כינוס הביורוקרטיה הממשלתית לעסקים תחת מטה אחד? ולא, אדוני, אל תאמר לי שעשיתם את מתווה הגז בשביל התעשייה, כי "פניציה", שנלחמה להתחבר לגז הטבעי, מתחננת עתה להתחבר למזוט המזהם. קשה להכיל את המציאות הזאת, קשה לקבל את זה שהתעשייה הישראלית, אבן הבניין המפוארת של היזמות והיצירה, ננטשה, ואין מי ששומע ואין מי שנדרך לנוכח המשמעות ארוכת-הטווח של כך שב-2014 נבנו רק עשרה מפעלים בישראל. במקום להפחית את המע"מ ב-1% – 4.5 מיליארד שקלים, אדוני; במשאבים האלה היה צריך להשתמש כדי לקדם עסקים קטנים ובינוניים ולהפחית פערים חברתיים – המע"מ הופחת ועלה כל כך הרבה פעמים; הציבור הרגיש את זה? זה כמו חור שחור בשבילו – זה נעלם, הוא בכלל לא מרגיש את זה. אין לו מושג שהמע"מ ירד, כי בסוף, כשמגיעים לחנויות, המחירים הם אותם מחירים. לעתים אני מקשיבה לך ולשרי הממשלה, ואני אמרתי לשר לוין לפני שהתחילה המליאה שאני כבר שומעת את קולו משיב לי – אתם מדברים כמי שלא הובילו את המדינה הזאת בשבע השנים האחרונות. הכול פתאום מגלים – וואו, הנה עכשיו מטפלים. מאוד משמח. מאוחר מדי, לא? אז אני מציעה לקחת אותך לסיבוב בקרוב, אדוני ראש הממשלה, ברחוב, היכן שנמצאים אותם בעלי עסקים קטנים ואפילו זעירים. בקרים רבים אני רואה את אברם ואת דודו; לאחד יש מזנון משפחתי, השני הוא סנדלר ותיק. הם פותחים מוקדם בבוקר את החנויות שלהם, לא רחוק מרחוב אלנבי, ללקוחות הקבועים, שחלקם באים לפטפט ולרכל על ה"ליכודיאדה", אני מניחה; אחרים מביאים נעליים להטליא. דודו ממלא עוד כוס במיץ תפוז-רימון, אברם מניח עוד נעל על המַקצוּע. יש מישהו שזוכר שהיה פעם מקצוע? לא דודו ולא אברם חושבים שהממשלה רואה אותם. הקופה שלהם בסוף היום, כולה תתרוקן לתוך אחת מההוצאות הכבדות שמונחות להם על הכתפיים: ארנונה, מים, חשמל. אם אי-פעם ירצו משהו מהממשלה – כי התקופה קשה, כי הם מתקשים להחזיק את הראש מעל המים – אין להם למי לפנות, אין מי שישמע. הם לא מבינים מה זה גירעון נמוך; באוברדרפט הם מבינים. הם יודעים לקרוא סרט קופה בסוף היום ולחשב במהירות מה נותר להם, ואם נותר. "אסור שהעובדה שאין אופק מדיני כרגע תגזור עלינו פסיביות" – את זה אמר נשיא המדינה ראובן ריבלין, המדייק כל כך בבחירת המילים. טקט אחר טקט, אתה מעיף אותנו מהדרך הראשית שבה עלינו לצעוד. המצב הביטחוני הקשה ישחק לאורך זמן את עמידתו של הציבור, אם לא תייצרו מהלכים אלטרנטיביים ובניית פלטפורמות כלכליות חברתיות לצד מהלכי היפרדות המתחייבים, לצערנו, בעת הזאת ולנוכח התנהלות הממשלה, כנראה רק באופן חד-צדדי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני מייד מסיימת, אדוני. יש לי כמה דברים חשובים, מייד אסיים. נשיא המדינה חושש בצדק מפסיביות, כך אנחנו עדים למצב שבו התהליכים מנהלים אותנו. את האנרגיה העצומה שהשקעת בניסיון הכושל לעצור את ההסכם עם איראן אנחנו מצפים ומייחלים שתתחיל להשקיע ביצירת מציאות אחרת. הכוח בידיך ובידי ממשלתך כבר זמן רב, ואני מציעה שאתה תפסיק לדבר על התוכנית האסטרטגית של המגזר הערבי, כי – במקום לפזר מילים בוא נטפל באמת בדו-קיום בערים המעורבות, ששם היקף המסחר ירד ב-90%. אני הייתי ביפו ביום שישי, אדוני ראש הממשלה; הסוחרים לא יודעים את נפשם – לא נכנס בן-אדם. אנחנו צריכים להיבהל מהעובדה שבסופו של דבר, כשכבר מגיע ראש הממשלה לתל-אביב, הוא שופך את התינוק והמים הרותחים עליו. לא התבלבלתי, אדוני היושב-ראש, ערבבתי מכתמים, כי השעה מחייבת. באנגלית אומרים: Time is of the essence. שנת ה-68 למדינה, ואין הנהגה ואין תוכנית סדורה לעתיד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני מסיימת. הייאוש, אדוני ראש הממשלה, מסוכן לישראל לא פחות מהמנהרות. הברק בעיניים כשמקימים עסק חדש, כשמוצאים עבודה; כשבעלים של מפעל מצליח במקרה להתחבר לגז; כשהורים אחרי לידה מצליחים להתפרנס בלי לשקוע תחת המשימה הכלכלית של גידול הילדים; כשסבתא מצליחה לקנות ממתק לילדים; כשהילדים מתגייסים ליחידות קרביות בצבא; כשהם בוחרים מקצוע לחיים ומתחילים את צעדיהם הראשונים בניסיון להיות עצמאים – והדגש הוא על המילה ניסיון, אדוני ראש הממשלה, כי הם לבד. חמלה, אדוני ראש הממשלה, כבר אינני מחפשת אצלך; פרגמטיות – דווקא כן. וכשאת זה אינני רואה, אין לי ואין לנו אלא להגיש את האי-אמון בממשלתך. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. אני מתכבד להזמין את השר יריב לוין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת, להשיב. <חיים ילין (יש עתיד):> תאמין לי, אני כבר יכול לדקלם מה אתה הולך להגיד. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברות וחברי הכנסת, אני לא יודע – חבר הכנסת ילין, חבר הכנסת ילין – אולי בסוף זה יצליח לי. חבר הכנסת ילין, אני לא יודע אם לקחת את הדברים שלך כמחמאה או כמשהו אחר. אגיד לך למה, אגיד לך איפה הבעיה. מצד אחד אתה אומר שאתה יכול כבר לדקלם את מה שאני אומר, אז האפשרויות הן כאלה: 1. שאני פשוט כל שבוע כאן, ומה לעשות, אני צריך לענות, ואתם שואלים כל הזמן את אותן שאלות אז אני עונה את אותן תשובות, ואני עקבי ובסדר. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> כי אתם לא משפרים. אתם לא נותנים תשובות לחיים. בטח שאנחנו חוזרים על אותן שאלות. <שר התיירות יריב לוין:> או שפשוט אני לא מצליח להיות מספיק יצירתי. אז אני לא יודע איפה עובר הקו. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אני מציעה להתחיל להשקיע ביצירתיות בעבודת הממשלה, בטובת האזרחים, ולא בתשובות על שאלות – – – <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת מיכאלי, אני חושב שבמחשבה שנייה אני לא בטוח שזה מה שאת רוצה שיקרה, כי מאחר שעמדותינו מאוד שונות, אם אני אהיה אפילו עוד יותר יצירתי ממה שאני עד עכשיו, אני לא בטוח שזה דווקא יוביל אותנו בכיוונים שאת רוצה להגיע אליהם. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אם היית יכול לדבר באנגלית זה היה עדיף לך, זה הרבה יותר מילים. <שר התיירות יריב לוין:> הייתי מנסה בספרדית, אבל מול חיים ילין בעניין הזה אני לא יכול להתמודד. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> לך על ערבית – לך על ערבית, ישר למי שאתה רוצה לפנות אליהם. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתה יכול לדבר על הפועל. <שר התיירות יריב לוין:> אני מעדיף לדבר על הדברים החיוביים, לאו דווקא השליליים. חברת הכנסת נחמיאס ורבין, תראי, אגיד לך את האמת, הנושא הוא באמת נושא מאוד חשוב. הנושא של העסקים הקטנים הוא נושא מאוד חשוב, הוא נושא מרכזי, רק, מה לעשות, נדמה לי שלהגיש דווקא על הנושא הזה אי-אמון זה, בלשון עדינה, מוזר. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> רק כי עשיתם את השוטף פלוס 30? <שר התיירות יריב לוין:> לא רק בגלל זה, אבל קודם כול, נדמה לי שדווקא בעיתוי של השבוע הנוכחי, כאשר הממשלה אישרה – ולא רק זה, גם ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה – הצעת חוק ממשלתית שעושה באמת מהפכה גדולה, שחיכינו לה הרבה זמן, שקובעת שמוסדות ממשלתיים, ולא רק הם, אלא גם הרשויות המקומיות, יהיו חייבים לעמוד במוסר התשלומים ולשלם לעסקים קטנים כגדולים – אבל זה בעיקר לעסקים הקטנים, שהנושא התזרימי אצלם הוא הרבה פעמים מכריע – בתוך 30 יום – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אתה מתכוון לאותם עסקים קטנים שמצליחים להתמודד במכרזים הממשלתיים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, נכון שאמרת שאת כבר יודעת מה הוא יענה, אבל בכל זאת. תני לגורם ההפתעה, בכל זאת – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> סליחה, אדוני צודק. לא נקלקל – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני אומר, חברת הכנסת נחמיאס ורבין, ולא בצחוק – אני חושב שזו מהפכה גדולה. זה מהלך מאוד מאוד חשוב לעסקים הקטנים, זה דבר שהרבה שנים קיוו שייעשה ולא נעשה. אני חושב שעל רקע זה להגיש אי-אמון בממשלה, דווקא השבוע, על רקע זה, זה לכל הפחות מוזר. אני מוכרח להגיד יותר מזה: יש גידול, וגידול מתמשך, גם במספר העסקים שנפתחים לעומת אלה שנסגרים; יש גידול בפריון. אגב, מי שהקשיב טוב לדבריו של מזכ"ל ה-OECD השבוע, אני חושב שהוא נתן ציון מאוד מאוד חיובי לכלכלה הישראלית; ציון גבוה מאוד לאופן שבו הממשלה מנהלת את המדיניות הכלכלית. אני חושב שיש לנו הישגים אדירים, אגב, החל במשיכת השקעות, המשך בשיעורי אבטלה נמוכים. ברשימה הארוכה שאני מניתי כאן בשבוע שעבר, של פעולות חברתיות חסרות תקדים שעשינו בזמן כזה קצר – הורדת מחירי מים ומחירי חשמל, הורדת מחירי התחבורה הציבורית ושורה ארוכה של פעולות כאלה, העלאת שכר חיילי החובה, אחרי שנים שרק דיברו, ואנחנו עשינו, והרשימה היא רשימה ארוכה מאוד, ואני חושב שבעניין הזה אנחנו בהחלט נמצאים במקום טוב. אבל אני כן מסכים אתך בהחלט שיש עוד מה לעשות וצריך לעשות, וצריך לשים את העסקים הקטנים במוקד העשייה, משום שהתרומה שלהם למשק היא באמת תרומה חיונית וחשובה. אגב, בכלל, אחת הנקודות שהדגיש מזכ"ל ה-OECD בדברים שלו, והיא הייתה מאוד מעניינת, זה העלייה של חלק השירותים בתוך המכלול, ובחלק השירותים, כידוע, לעסקים הקטנים יש מרכיב מרכזי, ולכן אני חושב שאנחנו בהחלט לא רק מודעים לזה, אלא, כפי שאמרתי, עושים, ונדמה לי שהמהלך שעשינו השבוע, אך אתמול, הוא מהלך מרחיק לכת בכיוון הנכון, אבל זה לא הדבר היחיד. אני אתן כאן, עוד פעם, רשימה לא ממצה, אבל רשימה קצרה – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – רגע, רגע, רגע, רשימה קצרה של דברים: הקמנו את הרשות הלאומית לחדשנות, שתיתן דחיפה למאות סטרט-אפים בשנה, ותייצר שינוי במבנה המדען הראשי כדי להתאים אותו למה שנדרש היום; הוקם מערך "מעוף", חדש, של הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה, המערכת הזאת מפעילה 35 סניפים בכל הארץ שנותנים שירותי סיוע ליזמים בעלי עסקים קטנים ובינוניים. אגב, גם במשרד שלי, במשרד התיירות, יש חממה לעסקים קטנים שפועלת בהיקף משמעותי ונותנת סיוע לעסקים קטנים ובינוניים בתחום התיירות בהיקף רחב מאוד. כדאי רק לקבל את הנתונים: בשנה האחרונה סניפי ה"מעוף" נתנו ייעוץ מקצועי לכ-25,000 יזמים ובעלי עסקים, ונדמה לי שזה מספר עצום. התקציב, אגב, הוא תקציב של 200 מיליון שקל, תקציב שנתי. הרבה כסף, לא כסף קטן. בוצעו 280 קורסים וסדנאות שבהם לקחו חלק יותר מ-4,000 משתתפים. אגב, המערכת הזאת גם סייעה בהשמה – כ-7,000 איש באים, דורשי עבודה, חלקם מעל גיל 45, חלקם ממגזרים שאנחנו מבקשים לעודד בהם תעסוקה, קיבלו הכשרה וסיוע כדי להקים עסקים וכדי להיות מוכשרים נכון גם לנהל אותם. נחנכו מרכזי עסקים קטנים, הראשון שבהם נחנך בבני-ברק, ומרכזים כאלה כבר קיימים ופועלים ומוקמים בבאר-שבע, בראש-פינה ובנצרת, בסח'נין ובבאקה-אל-ע'רביה, בירושלים, בשדרות, בדימונה – הרשימה ארוכה. הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה ובמשרד האוצר מפעילה קרן למתן הלוואות בערבות מדינה לעסקים קטנים ובינוניים – אושרו כ-5,000 הלוואות בהיקף של כ-2 מיליארד שקל. יש קרנות נוספות, שנותנות הלוואות למגזרים ספציפיים כדי לעודד בהם באמת הקמת עסקים וצמיחה ותעסוקה. בימים אלה מוקמות שתי קרנות הון צמיחה נוספות, שיוסיפו עוד כ-900 מיליון שקל להשקעה בעסקים בינוניים בערבות המדינה, והרשימה היא כמובן ארוכה, והיא איננה רשימה ממצה, ואני בהחלט אומר בצורה ברורה: לממשלה יש מחויבות להמשיך לסייע ולדחוף ולקדם את העסקים הקטנים. אנחנו עושים את זה בכל הרבדים, ואני יכול לומר – – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – חברת הכנסת נחמיאס ורבין, מה לעשות, גם המספרים וגם הדוח של ה-OECD מלמדים שבהצלחה, בהצלחה גדולה מאוד. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> לא על הירידה במדד, לא על הירידה בייצור, ואתה גם לא משיב לי מה עושים לטובת עסקים – – – בתחום המסחר, שסופג מכה נוראית – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני יכול גם לזה להתייחס. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – וגם התעשייה, שפשוט נעלמת. <שר התיירות יריב לוין:> תראי, קודם כול, בואי – התעשייה זה סיפור אחר ועולם אחר. אני מוכן לומר לך גם כמה מילים על התעשייה, אבל אני יכול כן להגיד לך דבר אחד: עשינו תוכנית מקיפה לסיוע לעסקים בירושלים, שאת יודעת שפועלת. אני יכול לתת לך דוגמה: אנחנו, במשרד התיירות, אישרנו רשת ביטחון לכנסים, כדי לאפשר קיום כנסים ולהגן על התיירנים שעוסקים בתחום הזה. אנחנו מממנים סיורים של מורי דרך בדרום כדי לאפשר באמת תנועה של תיירים גם לשם, וגם פרנסה לאותם מורי הדרך, ופעולות כאלה נעשות באופן רוחבי, בשורה ארוכה של משרדים, כדי לתת עד כמה שאפשר עזרה וסיוע לעסקים האלה גם במצב הנוכחי, שבחלק מהמקומות הוא באמת מצב משברי; אנחנו לא מתעלמים ממנו, אלא להפך, מסייעים לו. אני רוצה, אבל, בכל זאת להגיד עוד משפט אחד, חשוב בעיני, אדוני היושב-ראש: את יודעת, הדבר המעניין הוא שכולם מדברים על הצורך לעודד עסקים קטנים ובינוניים, וכולם גם כל הזמן מדברים בשבח התעשייה, אבל אני מציע לך לראות את הרכבת של הצעות החוק הפופוליסטיות שבאות מספסלי האופוזיציה לוועדת השרים לענייני חקיקה בכל שבוע, שתכליתן כביכול להיטיב עם עובדים, ומשמעותן הטלת אחריות וחיובים – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – על מעסיקים ועל בעלי עסקים קטנים – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – ועל תעשיינים – – <יעל גרמן (יש עתיד):> ומה עם הקואליציה? – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – ועל תעשיינים – – <קריאות:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – ועל תעשיינים – – <קריאה:> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – בהיקפים כספיים אדירים ובלי שום פרופורציה. ואני אומר לך, ואת יודעת שאני בא ממקום לחלוטין של דאגה לעובדים, ואני אומר לך שיש דברים שצריך לתקן, ומתקנים, ואני חושב שמה שאישרנו היה דבר נכון, שנותן תיקון במקום שנכון היה לעשות אותו, בצורה מאוד זהירה ובלי לפגוע – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> יצרתם אפליה – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – אבל אני אומר לך, חברת הכנסת נחמיאס ורבין: אני חושב שאם יש משהו כן חשוב שצריך להפיק מהדיון הזה היום, הוא בוודאי לא משהו שקשור לממשלה, אלא דווקא קשור להתנהלות כאן, שלנו, בתוך הכנסת. אני חושב שצריך להיות הרבה יותר זהירים עם ההצעות האלה, ואני מצפה ממך ומחברייך לסיעה, כשם שהגשתם את הצעת האי-אמון הזאת, לדאוג, מאחר שהמכסה של הצעות חוק היא כידוע מכסה סיעתית, שהצעות מן הסוג הזה תרדנה מסדר-היום ולא תובאנה אלינו, לוועדת השרים לחקיקה, ואני מאוד מקווה שכך יהיה. אנחנו נוכל לבחון את זה – – <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – בשבועות הקרובים. את יודעת שלצערנו הרב, הסוציאל-דמוקרטיה היא מתכון להרבה דברים אולי טובים, אבל בטח לא לכלכלה יציבה ולא ליציבות של המגזר העסקי והיצרני. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת באסל גטאס לנמק הצעת אי-אמון מטעם הרשימה המשותפת: התנגדות המממשלה לביקורת הבין-לאומית נגד מדיניות הכיבוש. מי שישיב לחבר הכנסת גטאס הוא גם כן חבר הכנסת יריב לוין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> הוא ייהנה לעשות את זה יותר. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, לכאורה אני צריך לעמוד כאן ולהביע תמיכה ואהדה לנתניהו ולממשלתו. הרי בהנהגתם ישראל מידרדרת במדרון התלול ביותר ובתאוצה מרשימה אל התהום; מעולם – מעולם – לא היו פניה המכוערות והרצחניות של ישראל הכובשת והמתנחלת, והמפלה, הדורסת, כה חשופים וכה מוקעים בעולם. לכאורה, כל צעד במדרון יקרב את הקץ של המפעל הציוני הקולוניאלי ההתנחלותי ויקרב את היום שבו ישראל תוכנע על-ידי הקהילה הבין-לאומית בדרך של חרם וענישה, והחיה הברברית של הכיבוש וההתנחלויות פשוט תגווע, והדנ"א של הישראלי הכובש והמתנחל והמתקרבן סוף-סוף ישתנה. ובכן, מה היה לנו לאחרונה? שר החוץ הצרפתי – וכפי שאני זוכר, צרפת היא ידידה גדולה של ישראל באירופה – לורן פביוס הודיע ביום שישי כי ארצו תכיר בקרוב במדינה פלסטינית, וזאת אם לא ייפתר המבוי הסתום בין ישראל לפלסטינים. אמר: כחברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם, יש עלינו החובה לפעול למען פתרון שתי המדינות. מדבריו עולה כי צרפת מאסה בקיפאון המדיני ובאי-הידברות, בהמשך להתנחלויות ובהמשך לכיבוש. באותו שבוע אמר באן קי-מון – סוף-סוף הוא אמר משהו ביקורתי – אמר: זה טבעי מבחינה אנושית להגיב לכיבוש, ופרסם היום, או אתמול בעצם, מאמר ב"ניו-יורק טיימס" בעמוד הדעות להסביר את עצמו אחרי המתקפה החזיתית שהוא קיבל. הוא אמר שצעדי ביטחון לבדם לא יעצרו את האלימות – הם לא יכולים לענות על התחושה העמוקה של ניכור וייאוש המניעה חלק מהפלסטינים, בייחוד הצעירים; כוחו המלא של החוק חייב להיאכף על אלה שמבצעים פשעים עם מערכת משפט הנוהגת בשוויון לישראלים ולפלסטינים. באותו שבוע, או שבוע לפני כן, שגרירה של המדינה הכי ידידותית לישראל בעולם, שגרירה בישראל, אמר את מה שאמר, והקים את הזעקה בישראל, על מה? על זה שהוא אמר את הדברים שכל אחד רואה: שיש שתי מערכות משפט בשטחים הכבושים. מה זה אם זה לא אפרטהייד לנגד עיני העולם? כמובן, שבוע לפני כן היו ההחלטה והפעילות המעשית לסימון מוצרים באיחוד האירופי. כמובן גם הצטרפו הצהרותיה האמיצות של שרת החוץ השבדית. בכל אלה הולך וצומח לו וצובר תאוצה ארגון ה-BDS והפעילות שלו. ואדוני היושב-ראש, אני מוכרח להגיד לך שהופתעתי לראות שבכמה ארצות, כולל צרפת, כולל ארצות-הברית, כולל בשבדיה, האלופים של ה-BDS הם יהודים, יהודים כשרים, שפשוט מאסו, מאסו בדו-פרצופיות של העולם ובדבל-סטנדרט. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה לא אומר שהם צודקים, זה שהם יהודים. מה קרה? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אני אומר לך שהם מאסו בזה. שהם מתנגדים. מתנגדים. <מיקי לוי (יש עתיד):> יש גם ערבים נגדכם. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> מתנגדים לעוול שהיה כלפי השחורים בארצות-הברית, ומתנגדים לכל מיני אפליות בעולם. אבל בישראל, מכיוון שישראל היא מדינה יהודית, יסכימו. הדור החדש, אני אומר לכם – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> הדור החדש של היהודים ושל הצעירים באירופה פשוט עומד לו מנגד, עומד על קרקע איתנה, לא מפני שהוא אוהב את הפלסטינים או שונא את היהודים. וגם, אתה יודע מה, גם כל ההאשמות באנטישמיות, ולהביא כל פעם את עניין השואה עם הדור הזה – תזכרו טוב את המילים שאני אומר: עם הדור הזה זה לא יעבוד. הוא עומד על קרקע איתנה, לא של אינטרסים, לא של אהבה ושנאה, הוא עומד על קרקע איתנה של זכויות אדם, של צדק, של שוויון – ערכים אלה מניעים אותו לפעול במסגרת ה-BDS. היום נפגשתי, אדוני היושב-ראש ורבותי השרים, עם חוזה אנחל גורייה, הSecretary-General של ה-OECD, בטקס קבלת אות הכבוד מאוניברסיטת בן-גוריון, אות בן-גוריון, על מנהיגות עולמית. אני מסרתי לו מכתב מטעם הסיעה המשותפת, וגם שוחחנו, גם על התוכנית הכלכלית, שישראל – מה-זה עשיתם עבודת שיווק אדירה, כאילו 15 המיליארד כבר הושקעו. אמרתי לו: לאט-לאט, זה חמש שנים. והוא הבטיח לי שבחמש השנים הקרובות הוא נשאר מזכ"ל ה-OECD והוא יבוא לכאן כמה וכמה פעמים, והוא יזמין אותי כל פעם לכוס קפה, ונראה אם ממשלת ישראל מיישמת. אבל מה אמרתי לו? וניתנה לי ההזדמנות באוניברסיטה להגיד לו את זה במיקרופון – אמרתי לו: 10 קילומטר מכאן עומדים להם שני כפרים ערביים, עתיר ואום-אלחיראן, להיות הרוסים, ותושביהם להיות מוגלים, טרנספר מודרני, כדי שיקום במקומם יישוב יהודי באותו שם, חירן. אפילו שופטי בית-משפט העליון הציעו לממשלה: תיקחו את האנשים האלה – בתכנון, הרי, אדוני השר, אתה יודע היטב שכל שאר הכפרים הבלתי-מוכרים אומרים: אין מצב תכנוני, אין אופציה תכנונית, אין היתכנות תכנונית. אבל כאן, שני הכפרים יוגלו, טרנספר, ובמקומם יוקם יישוב יהודי חדש. רובינשטיין, המשנה לנשיא בית-המשפט העליון, אמר למדינה: אבל תכננו להם, אתם עושים תכנון. זה לא שאין תכנון, זאת לא שמורת טבע, זה לא יודע מה – זה תכנון. תיקחו אותם בתכנון. המדינה מסרבת מסיבות גזעניות, שהבדואים האלה, המאוסים, העם הנרדף הזה ישב לו בשכונות בתוך היישוב חירן. מה זה? אני אומר לכם מה זה; אתם מחזירים אותנו ל-1948, אתם מחזירים אותנו לגירוש, גירוש ערבים בשביל לבנות ליהודים, ethnic cleansing מהדורת 2016. ועם זה אנחנו לא ניתן לכם לברוח, אנחנו נעמוד שה-OECD ידע מזה. אם ה-OECD בשנת 2016 יסכים שמדינה חברה ב-OECD תבצע טיהור אתני וטרנספר לאזרחיה בשביל להביא יהודים במקומם, אז אנחנו לא ניתן לעולם לשתוק. ואנחנו כן נשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותנו בשביל שהעניינים האלה יגיעו לעולם, ושהעולם יקבל אחריות וייקח צעדים אמיתיים, צעדי ענישה אמיתיים נגד ישראל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אני אומר, בסופו של דבר, שאם במקום שנתמוך בממשלה, אדוני השר, בסוף אנחנו מחליטים כן להגיש אי-אמון – כי עדיין יש לנו תקווה. יש לנו תקווה לעתיד יותר טוב, לעתיד משותף, שלום שאין בו כיבוש, שאין בו דיכוי, שאין בו נישול, שיש בו שיבת פליטים, ששני העמים יוכלו לחיות ביחד בשיתוף פעולה, וכי המחיר שכולנו נשלם עד אותו קץ שיגיע בענישה ובחרם בין-לאומי הוא מחיר כבד מנשוא לשני העמים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> על זה אני מקווה שבסופו של דבר העם הכובש יתעשת, וידע שהממשלה הזאת צריכה לעבור מהעולם. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת יריב לוין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת, להשיב על הצעת האי-אמון. <שר התיירות יריב לוין:> טוב, אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, חשבתי שאני אמור להשיב על הצעת אי-אמון, אבל אני, מסתבר, צריך להשיב פה באמת על דברי בלע שאין להם מקום. הם מבישים. אולי מלבד דבר אחד – הם בהחלט מראים על העוצמה והחוסן של הדמוקרטיה הישראלית; באיזו עוד מדינה בעולם, אדוני היושב-ראש, חבר פרלמנט מהספסל האחורי שנושא נאום מן הסוג הזה, היו מאפשרים לו לשוחח ולהביא את שקריו הבוטים בפני מזכ"ל ה-OECD בלי שום מגבלות ובלי שום בעיה? ובזה אנחנו גאים. אבל אני גם יכול להרגיע את כל מי שהתרשם מדבריו – מהדברים שנאמרו כאן – שמזכ"ל ה-OECD הוא איש חכם, ולכן אולי קפה הוא ישתה עם אדם כזה או אדם אחר, אבל להתרשם מדברי השקר והטענות המגוחכות האלה מובן שלא יתרשם. אני יכול לומר לכם שאנחנו מבצעים טיהור אתני בדיוק כמו שאנחנו רוצחים, ואנחנו מגרשים בדואים בדיוק כמו שאנחנו שפלים. לא זה ולא זה, לא זה ולא זה – הכול שקר אחד גדול, התלהמות והסתה שאין מאחוריהן שום דבר. האמת היא אמת מאוד פשוטה: כאשר יש אנשים שפולשים – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אנחנו רוצים לשמוע מה האמת. בבקשה. <שר התיירות יריב לוין:> האמת היא מאוד פשוטה, הרי אתם גם יודעים אותה, הרי אני לא מחדש כאן שום דבר, שכשאנשים פולשים לאדמה לא להם – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – ומקימים בתים באופן בלתי חוקי – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – הבנייה – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – במקום שבו הדבר הזה איננו מאושר, אז קורה דבר מדהים: המדינה פועלת כדי להוציא אותם, וכדי להשיב את האדמה לחזקתה, וכדי להקים בה יישוב על-פי תכנון, וכפי שצריך להיות, וכך ייעשה – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – תכנון רק בשביל – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – וכל ההאשמות האלה, המגוחכות, הן לא רציניות. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> ואני אחזור ואני אומר בכל זאת עוד דבר אחד, שאני אומר כאן לא פעם, ואני בכל זאת אגיד אותו פעם נוספת, כי לפעמים צריך גם את זה לומר: מה לעשות, לפחות אנחנו גם חיים במדינה שאפשר לקיים בה תנועה אסלאמית ברוח דרכו של חבר הכנסת גנאים, ולא ברוח הדרך שאנחנו רואים במקומות אחרים, ואנחנו חיים במדינה שבה חברי כנסת נוצרים יכולים לחוש בטוחים ויכולים לפעול כאן – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> תודה רבה. <שר התיירות יריב לוין:> – – ויכולים להרגיש טוב, והדבר הזה – והדבר הזה, חבר הכנסת גנאים – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – זה מביש, פשוט מביש – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – הוא כמובן לא מובן מאליו – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – שיח עדתי – – – אתה מחליט – – – בושה – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – – המזרחנים מהמאה ה-19 – אתה מדבר כמו המזרחנים – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני, מכל מלמדי השכלתי, ואני מוכרח לומר שיש מזרחנים רבים, גם של המאה ה-19 וגם של המאה ה-20, שיש הרבה מה ללמוד מהם, אבל – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> נכון – – – בעלי העניין – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> לא לאלה אני מתכוון. <שר התיירות יריב לוין:> אבל אני אומר לכם שאנחנו כולנו כאן בני-מזל שאנחנו יכולים לחיות במדינה הזאת, הדמוקרטית, ההומנית, האנושית, שאין אח ורע לה בשום מקום אחר בעולם, וכל התארים הבאמת-מבישים והמפלצתיים האלה, שמנסה להצמיד לה כאן הנואם שלפני, נדמה לי – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> מה זה – – – באסל גטאס – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – לא יכולים לטשטש את האמת – לא יכולים לטשטש את האמת, לא יכולים לשנות את המציאות; האמת, גם לא נשמעים, אני חושב, אמינים לאף אחד. אבל אני אומר לכם גם עוד דבר אחד, שגם אותו צריך לומר: תראו, בסוף, נבהלתי מאוד בתחילת הנאום, כשנאמר פה שאולי תהיה תמיכה בממשלה, ואמרתי: מה כבר עשינו לא בסדר. ואז, כששמעתי את כל הדברים, אמרתי כן, יש משהו אחד שאנחנו בכל זאת עושים לא בסדר: אני כן חושב שגם בדמוקרטיה יש איזה קו גבול. אני חושב שמדינה צריכה להגן על עצמה. אני חושב שדמוקרטיה היא לא אנרכיה. אני חושב שלא יכולה להיות הפקרות, שמתפאר מעל הדוכן הזה חבר פרלמנט שהוא מחבל במעמדה הבין-לאומי של ישראל ביודעין ובמתכוון, תוך הפצת שקרים בוטים. ואני חושב – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – זה שאתם הולכים להרוס את אום-אלחיראן – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – שמאחר שאנחנו את חלקנו בעניין הזה עשינו, וחוקקנו את החוקים המתאימים, שנועדו לתת לפחות את מעגל ההגנה הזה, ראוי שגם מערכת המשפט תמלא את חלקה ותגן – אגב, על כל אזרחי ישראל – מפני תופעות מחפירות ומבישות מן הסוג הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת יעל גרמן להצעת אי-אמון מטעם יש עתיד: חוק העמותות כסימפטום לחוסר הלאומיות ובידוד ישראל בעולם. <יעל גרמן (יש עתיד):> בעיקר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסתבכתי עם השם. תכף אנחנו נשמע את ההסבר. בבקשה, חברת הכנסת יעל גרמן. עד עשר דקות לרשותך. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, הצעת האי-אמון שלנו נוגעת להתנהלות המסוכנת של הממשלה. ממשלה ההולכת בעיניים פקוחות אחר מנהיג שעיניו עצומות מראות. ממש כמו משיח שקר, מבטיח לנו המנהיג ביטחון, ואין ביטחון; מבטיח לחסל את ה"חמאס", והארגון מתעצם; מבטיח להרוס את המנהרות, והן נחפרות ממש ברגעים אלו מתחת ליישובי עוטף-עזה; מבטיח להקים חיץ, והחיץ לא קיים; מדבר על פירוז הרצועה, אך לא עושה דבר בנושא. מנהיג המכיר, לכאורה, בעקרון שתי מדינות לשני עמים, אך חושש לקדם את הנושא מאימת הבוחרים מימין. מנהיג שמספר לנו, לאחר פגישה, על תמיכת צרפת ועל שיחות מועילות עם שר החוץ הצרפתי לורן פביוס, כשבפועל צרפת מגישה לנו שבועיים לאחר מכן אולטימטום; מנהיג שבזמן כהונתו החרם על ישראל הגיע לשיא שלא היה כדוגמתו והיחסים עם הידידה הטובה ביותר שלנו, ארצות-הברית, הגיעו לשפל מדרגה; מנהיג שמחזיק בידיו את תיק החוץ, אך מפקיר את מדיניות החוץ; מנהיג שמתהדר בדמוקרטיה שלנו, אך נותן לחברי הקואליציה שלו לפגוע בה בחוקים שמסכנים אותה. חוק העמותות מבטא גם פגיעה בערכי הדמוקרטיה וגם את הפקרת מדיניות החוץ של ישראל, תוך חיזוק ארגוני החרם המאוד-מסוכנים וסיכון ביטחוננו הכלכלי והמדיני. במקום למנות שר חוץ ולגבש מדיניות הסברה מסודרת לשיקום יחסינו עם העולם, מקדמת ממשלת ישראל את החוק שכבר היום מהווה כלי ניגוח נגד ישראל ובעתיד יגביר את בידודה. במקום להילחם בבידוד העולמי שאנחנו חווים יום-יום, שבוע-שבוע, נותנת הממשלה תחמושת לגורמים הפועלים נגדנו. זה לא סוד, אנחנו נמצאים בבידוד עולמי הולך ומחמיר: האיחוד האירופי מקדם סדרה של החלטות המכוונות נגדנו; צרפת יזמה הצעה להצבת כוח שיטור בין-לאומי בהר-הבית, ורק בסוף השבוע האחרון שמענו על אולטימטום; יוון הכירה לאחרונה במדינה הפלסטינית ופועלת לסימון מוצרים; ברזיל מסרבת לאשר את מינויו של דני דיין כשגריר ישראל. והבידוד העולמי מורגש לא רק במישור המדיני: עופר עיני מנע בדקה התשעים את בידודנו והדחתנו מפיפ"א; אמנים בין-לאומיים, כמו לורין היל ושינייד אוקונור, ביטלו הופעות בישראל; החרם האקדמי נגד ישראל הולך ומתפשט – 343 אקדמאים בריטים חתמו על עצומה הקוראת להטיל חרם אקדמי על האוניברסיטאות שלנו, ומייד אחריהם חתמו חוקרים איטלקים על הצעה שתועלה בקרוב להחרים את הטכניון. רישאר, מנכ"ל "אורנג'" העולמית, אומנם ציין שקבוצת "אורנג'" תכבד את ההסכם הקיים עם "פרטנר", אבל לא חזר בו, לדאבוננו, מהאמירה שהיה רוצה לראות את המותג יוצא מישראל עוד מחר. הבידוד הבין-לאומי מתפשט גם למחוזות בלתי צפויים: רק לאחרונה ניסו לבטל אירוע בארצות-הברית שבו היה מיועד להשתתף "הבית הפתוח" בירושלים, ארגון של הקהילה הגאה. רק לאחר מחאה גדולה האירוע התקיים. לדאבוננו הוא הופסק בשל הפגנה אנטי-ישראלית. במציאות זו בוחרת הממשלה לקדם את חוק העמותות. חוק שעוד לא עבר בקריאה ראשונה, וכבר אנחנו מרגישים את הנזק הבין-לאומי שהוא גורם. ה-AJC, הליגה נגד השמצה, התנועה הרפורמית שמונה מיליון יהודים, האיחוד האירופי, שגריר ארצות-הברית – אני לא יכולה ברעש הזה, אדוני – כולם ועוד פנו לראש הממשלה ולחבריה בבקשה שלא להעביר את החוק, תוך שהם מסבירים – למשל, ה-AJC: The risk to Israel's reputation as a confident and open society that has long been true democracy's sole Middle East outpost. נציג האיחוד האירופי ושגריר ארצות-הברית בישראל – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני חושב שלפחות צריך לתרגם את הדברים. לא מקובל בשפות זרות. <יעל גרמן (יש עתיד):> כן. הסיכון לישראל הוא מכך שהיא תפסיק להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. נציג האיחוד האירופי ושגריר ארצות-הברית בישראל הבהירו כי הם רואים בחוק סממן אנטי-דמוקרטי. ה"וושינגטון פוסט" השווה אותנו, במאמר מערכת, לרוסיה ולסין המנסות לחסל התנגדויות וביקורת באמצעות חוקים דומים. שגרירות ארצות-הברית בישראל פרסמה בצעד יוצא דופן שתי הודעות רשמיות, שמדגישות קודם כול כי בניגוד לנטען בישראל, החוק שונה בתכלית מחוק רישום סוכן זר הקיים בארצות-הברית, אך מעל הכול היא מחדדת שחוק העמותות יכול לפגוע בדמוקרטיה הישראלית. וגם גורמים באיחוד חזרו והדגישו: ישראל צריכה להיות מאוד זהירה מריסון החברה הדמוקרטית המשגשגת שלה ומחוקים שמזכירים משטרים רודניים. אבל אנחנו לא צריכים את ארצות-הברית ואת האיחוד האירופי שיזכירו לנו על אילו ערכים נוסדה מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות; אילו ערכים קודשו על-ידי מנהיגינו לאורך השנים. חוק העמותות מנוגד לערכי היסוד שלנו, ובפרט לחופש הביטוי, שעל חשיבותו דיברו מנהיגים והוגי דעות ישראלים רבים, כמו ז'בוטינסקי, דוד בן-גוריון, מנחם בגין, הנשיא ריבלין, בני בגין, דן מרידור, מיקי איתן ואחרים. מנחם בגין אמר: למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם. והוסיף: היינו מציעים שהבית – הבית הזה, שבו אנחנו נמצאים – יגביל מרצונו החופשי את סמכויותיו, ויאמר שהכנסת לא תחוקק חוק שיש בו הגבלת חופש הביטוי. וקדם לו מורו ורבו זאב ז'בוטינסקי שהבחין בין דמוקרטיה לעריצות בשתי נקודות מכריעות: 1. האם הפרט נחשב לריבון? כל אדם הוא מלך; והאם במדינה שמור חופש לכל המותח ביקורת פומבית על המשטר הקיים? דמוקרטיה, אמר, פירושה חופש. גם שלטון הנתמך על-ידי רוב, יכול לשלול את החופש, ובמקום שאין ערובות לחופש הפרט – שם אין דמוקרטיה. הזלזול של ראש הממשלה וחבריו במייסדי ומנהיגי תנועתו – ההתעלמות המזלזלת והמתנשאת מדעותיהן של מדינות העולם היא הרת אסון, שכן החוסן הביטחוני שלנו, הכלכלי שלנו, תלוי בתמיכת ארצות-הברית. לפי כלכלני האוצר, בתרחישים חמורים התגברות החרם עלינו תביא להפסד של 40 מיליארד שקל ולהפסד של 36,000 מקומות עבודה. אומנם התרחיש קיצוני, אבל ההיסטוריה מעידה על כך שהדרך לתרחישי קיצון עוברת דרך נקודות מפנה שאותן קשה לחזות, שעד אליהן יש יוזמות חרם, ולאחריהן נוצר צונאמי בלתי צפוי שסופו סנקציות כוללות. בראש החץ נמצאת תנועת החרם נגד ישראל, שהולכת וצוברת תאוצה. אל לנו לתת כלי ניגוח בידיה. חוק העמותות הוא הוכחה למדיניות הכושלת של מדינת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו – ממשלה שבוגדת בעקרונות היסוד של האבות המייסדים של המדינה ושל תנועת הליכוד, עקרונות של דמוקרטיה המקדשת את חופש הביטוי; ממשלה המפקירה את מעמדנו בעולם ומסכנת בכך את ביטחוננו; ממשלה שאין לנו ואין לציבור אמון בה. אלתרמן היה אומר בעת הזאת: "תחי הדמוקרטיה" – "תחי, המכלימה את מלעיגיה! / תחי, התקיפה בתקיפות! / תחי, המחליפה את מנהיגיה / לעין הכול, כצורך התקופות! // – – – תחי הרוח הבלתי-נכבשת, אשר קוראים לה חופש הדעה! // הקלפיות הנה דיברו בהולם / ובשורתן – הדה עוד לא גווע. / נראה שזה העם איננו גולם, / ואם איננו גולם... יש תקווה". <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת יעל גרמן, וגם לנתן אלתרמן. אני מתכבד להזמין את שרת המשפטים חברת הכנסת איילת שקד להשיב. <שרת המשפטים איילת שקד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברת הכנסת יעל גרמן, גם אני מסכימה עם אלתרמן, כמובן, תחי הדמוקרטיה, והעם בחר קואליציה ובחר אופוזיציה, והקואליציה נבחרה בשביל ליישם מדיניות מסוימת. והמדיניות הזו תואמת את ערכי הדמוקרטיה. אין בחוק השקיפות ולו פגיעה קלושה בשום זכות בסיסית: לא בחופש הביטוי, לא בחופש ההתארגנות. החוק הזה בסך הכול מדבר על שקיפות. אבל את יודעת איפה יש פגיעה? באופוזיציה. כי היום שמעתי שחברת כנסת מהאופוזיציה רוצה להוציא עמותה מחוץ לחוק בגלל פוסט מטופש, שבאמת לא היה במקום, שהיא פרסמה. באיזו מדינה חשוכה מוציאים עמותה מחוץ לחוק כי היא פרסמה פוסט דבילי? איפה זה קורה? באמת, אני כשרת משפטים לא אתן לזה לקרות. הקרן החדשה לישראל פרסמה נגדי פוסט דוחה, "שרת השנאה לישראל", עם תמונה מעוותת שלי בפוטושופ, אבל עדיין אני לא אקרא להוציא את העמותה הזאת מחוץ לחוק. זה מתאים למשטרים חשוכים. אז קודם כול תבדקו את גבולות חופש הביטוי שלכם באופוזיציה, כי אני כשרת משפטים בעד חופש ביטוי כמעט מוחלט, ואת לא תמצאי בשום יוזמה שלי – ואת תמצאי אותי במשרד המשפטים מגינה על חופש הביטוי גם כשאומרים דברים שאינם מוצאים חן בעיני. דרך אגב, אני שמעתי קודם את חבר הכנסת באסל גטאס אומר פה, באמת, דברים ממש – תעמולה הכי חמורה נגד מדינת ישראל. וכשכנסת ישראל מאפשרת לחבר כנסת לעמוד פה ולדבר, זו דמוקרטיה חזקה, ואנחנו לא נאפשר – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> למה את לא מחילה את זה גם על העמותות? <שרת המשפטים איילת שקד:> אני תכף אסביר, אני תכף אסביר. אנחנו לא נאפשר לפגוע בדמוקרטיה, ואני מציעה ליושב-ראש האופוזיציה שיקרא את אותה חברת כנסת לסדר, כי זו בושה וחרפה למדינה דמוקרטית לקרוא להוציא עמותה מחוץ לחוק בגלל פוסט שהיא פרסמה. <זהבה גלאון (מרצ):> את עושה את זה בחקיקה. <שרת המשפטים איילת שקד:> אני לא עושה את זה בחקיקה. <זהבה גלאון (מרצ):> את עושה את זה עם חוק העמותות. מה זו הצביעות הזו? <שרת המשפטים איילת שקד:> אני לא קוראת להוציא שום עמותה מחוץ לחוק. <זהבה גלאון (מרצ):> החוק של העמותות זה נגד העמותות בהגדרה. <שרת המשפטים איילת שקד:> החוק הזה מדבר אך ורק על שקיפות. <זהבה גלאון (מרצ):> את עומדת פה – – – איזה שקיפות? נו, באמת, מה זאת הצביעות הזאת? מה זאת הצביעות הזאת? <שרת המשפטים איילת שקד:> חברת הכנסת זהבה גלאון, את אבירת השקיפות, את וחברת הכנסת סתיו שפיר וחברי כנסת אחרים. אני לא מבינה על מה המהומה. החוק הזה לא מבדיל בין ימין לשמאל. <זהבה גלאון (מרצ):> באמת? את רוצה – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> באמת. החוק הזה בסך הכול אומר שכשמדינה זרה מתערבת בענייניה של מדינה אחרת, וכשמאות-אלפי שקלים – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אותה עמותה שדיברת עליה, התרומות שלה חסויות. על מה את מדברת? אותה עמותה שכרגע הגנת עליה, התרומות שלה חסויות. <שרת המשפטים איילת שקד:> כשמאות-אלפי שקלים מוזרמים לעמותה אחת – אני לא הגנתי על שום עמותה. אני הגנתי על חופש הביטוי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זנדברג, נא לשבת. <תמר זנדברג (מרצ):> על איזו שקיפות את מדברת? את דיברת כרגע על עמותה שהתרומות שלה חסויות. <שרת המשפטים איילת שקד:> מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה, גברתי השרה, רק שנייה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זנדברג, נא לשבת. <שרת המשפטים איילת שקד:> יש הרבה מאוד עמותות – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – לשמוע את זה, באמת. <שרת המשפטים איילת שקד:> – – שאני לא מסכימה עם מה שהן עושות. יש עמותות שמסיתות נגדי, יש עמותות – – – <תמר זנדברג (מרצ):> איפה ההגינות של "אם תרצו"? מה את מדברת? תתביישי לך – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> – – – אני חושבת שכמדינה דמוקרטית אנחנו יכולים להכיל את אותן עמותות. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – דמוקרטיה? איזו מדינה דמוקרטית? – – – דמוקרטיה – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> אבל החוק הזה מדבר על השקיפות. כן, מה לעשות – – <קריאה:> איזו שקיפות – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> – – אני לא אתן למדינות זרות להזרים מאות-אלפי דולרים לעמותות ישראליות – – <תמר זנדברג (מרצ):> התרומות של "אם תרצו" חסויות. <שרת המשפטים איילת שקד:> – – כדי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זנדברג, נא לשבת. <תמר זנדברג (מרצ):> כן, חסויות, על מה את מדברת? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זנדברג, נא לשבת. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – על הדוכן, ולא אומרת אמת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תפסיקי – – – אני לא רוצה להוציא מישהו. <זהבה גלאון (מרצ):> "אם תרצו" זה הזרוע הביצועית שלכם, של הבית היהודי – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, מספיק. <זהבה גלאון (מרצ):> – – והתרומות שלהם חסויות כיוון שאתם נותנים להם חיסיון. על מה את מדברת? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, יש גבול – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זהבה גלאון, דמוקרטיה, בין היתר, היא לא סתימת פיות. בואו נשמע את שרת המשפטים. <זהבה גלאון (מרצ):> לא, אבל דמוקרטיה היא גם אמירת אמת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> עוד כמה דקות מישהו מטעם מרצ ישתתף בדיון, ואני מניח שיגיד דברים שונים ממה ששרת המשפטים אומרת. <זהבה גלאון (מרצ):> דמוקרטיה זה בראש ובראשונה – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> כשמדינות זרות תורמות מאות-אלפי שקלים לעמותות ספציפיות, כדי שאותן עמותות ייצגו את האינטרסים של אותן מדינות, אני חושבת שזכות הציבור לדעת. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> זכות הציבור לדעת איזו מדינה תורמת לאיזו עמותה – – <תמר זנדברג (מרצ):> הכול כתוב – – – באתר – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> – – ובאילו סכומים. וכן, עמותה שתורמים לה יותר מ-50% מהכסף שלה ממדינות זרות, לפחות לציבור מותר לדעת את זה. חברת הכנסת יעל גרמן, את דיברת קודם על חרם. <תמר זנדברג (מרצ):> את צבועה, את צבועה, את צבועה. <שרת המשפטים איילת שקד:> מי שמזין את גלגלי החרם בעולם זה בדיוק אותם גורמים מתועבים מחלק מהעמותות האלה – – <תמר זנדברג (מרצ):> כמה – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> – – לא כל העמותות, אבל חלק מהעמותות האלה – מעוותים את המציאות כאן במדינת ישראל, ובמקום – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> – – להציג את האמת מציגים תמונה מעוותת לחלוטין בחו"ל – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – מדינת ישראל, למעשה, המזינה – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> – – ואותם ארגוני מה שנקרא – so called – זכויות אדם, שאף אחד מהם, דרך אגב, לא הצליח להתעמת עם התחקיר ששידרו ב"עובדה" ולא הצליח להגיד את האמת: כן, טעינו, כן, אסור להתנהג ככה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – בית-המשפט אמר. את ממשיכה לשקר פה. <שרת המשפטים איילת שקד:> – – – את אותן עמותות שמזינות את גלגלי ה-BDS – אני חושבת שלפחות יש זכות לציבור במדינת ישראל לדעת אילו מדינות עומדות מאחורי אותן עמותות – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> – – ואילו עמותות מקבלות יותר מ-50% מכספן מאותן מדינות. וגם אם ניסו – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אין קשר בין ה-BDS לבין העמותות. את גם עושה עוול נורא, מפני – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> זה ממש לא נכון. אני מדברת על עמותות ספציפיות. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> בטח, על עמותות ספציפיות. <שרת המשפטים איילת שקד:> אני מציעה לך לקרוא את הריאיון שנתתי ל"וושינגטון פוסט", ותראי שגם אני עושה ביחס שלי הבדלה בין עמותות בחו"ל לבין עמותות אחרות. <תמר זנדברג (מרצ):> למה דווקא ל"וושינגטון פוסט"? זה בחו"ל. <שרת המשפטים איילת שקד:> יש עמותות ישראליות שמקבלות כסף ממדינות זרות ומממנות את גלגלי ה-BDS. וגם יושב-ראש המפלגה שלך אומר את זה – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> – – וגם יושב-ראש המפלגה שלך מודה בזה – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> נכון, החוק הזה, מכיוון שאין בו איסור על שום זכות דמוקרטית, בסך הכול מדבר על זכות הציבור לדעת. לכן ההבחנה ששמנו היא – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> – – שאם 50% מכספה של עמותה מסוימת – – <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> – – מגיע ממדינות זרות, לפחות שהציבור ידע על זה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשרת המשפטים חברת הכנסת איילת שקד. חברי הכנסת, אנחנו עוברים לדיון משולב. אני מזמין קודם כול את חבר הכנסת מיקי רוזנטל מטעם המחנה הציוני. אחריו – חברי הכנסת מסעוד גנאים, מיקי לוי וכן הלאה. עד שלוש דקות לרשות כל דובר. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, חברי חברי הכנסת, גברתי שרת המשפטים, ברשותך, יש לי שאלה אלייך. אני בעד חוק השקיפות. לא הסברת, בשום ריאיון ובשום התבטאות פומבית, למה תרומה ממדינה כן צריך לחשוף ותרומה מגורם עסקי לא צריך לחשוף. <שרת המשפטים איילת שקד:> – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> למה מדינה ידידותית למדינת ישראל היא כן בחוק ואדם פרטי לא? מה ההבדל? באמת אם כן, צריך להחיל את זה על כולם, קודם כול. <שרת המשפטים איילת שקד:> ההבדל הוא – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אני חושב שראוי שתסבירי את זה, כי זאת הבעיה המרכזית בעניין הזה, שנוקט איפה ואיפה ומסמן עמותות מסוימות מצד אחד של המפה. אני מסתכל על הממשלה הזאת לא מעט, והאמת היא שאני ממש מנסה לפענח את הדנ"א שלה, את הקוד של המדיניות שלה, ורק השבוע נפל לי האסימון. ניסיתי להבין מה הם רוצים, החבורה הזאת שהתאחדה ונקראת ממשלת ישראל. שמע את האבחנה, ידידי חבר הכנסת כהן. הגעתי למסקנה שמדובר בבת-יענה עצבנית; בת-יענה, אבל מאוד עצבנית. למה בת-יענה? טוב, זה די ברור; כמעט מול כל בעיה הממשלה הזאת טומנת את הראש בחול. אם חלילה מבקרים אותה, בת-היענה מתחילה להיות עצבנית ובועטת, ומתחילה לכנות את מבקריה בכל מיני כינויים, מ"בוגדים" ועד "שתולים", ומנסה להתנכל להם ולבטל את הלגיטימיות שלהם. שליש מהמערכת הפוליטית פה היא לא לגיטימית בעיני בת-היענה העצבנית הזאת. אבל בואו נדבר רגע על בת-היענה לפני הרוגז שלה. לפני שבוע דיבר שגריר ארצות-הברית ואמר בכנות אמת מאוד פשוטה, שיש סטנדרט כפול באכיפת החוק בשטחים. זאת אמת לאמיתה, מה לעשות. ישראלי מתנחל שעובר עבירת תנועה נשפט בבית-משפט אחד; על אותה עבירה, באותו כביש – אם מדובר בערבי פלסטיני, הוא נשפט בבית-משפט צבאי. אותו דבר בעבירות תנועה, אותו דבר – אני לא מדבר בכלל על חקירות של עבירות טרור, אני מדבר על חיי היום-יום. יש סטנדרט כפול, יש מערכת משפטית כפולה; זאת המציאות, לרע ולרע. אמר את זה ידיד גדול של ישראל – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – שגריר ארצות-הברית, ובמקום להגיד לו, שמע, זה לא ככה, התחילו לתקוף אותו, בת-היענה. אותו דבר עם הביקורת המתמדת שלנו על מדינת הרווחה הקורסת, על העוני, על החינוך במדינת ישראל, שמצבו איום ונורא, וכו' – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה, אדוני. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אני כבר מסיים. שני משפטים. – – במקום להגיד: יש בעיות, בואו נתמודד אתן – טומנים את הראש בחול. ואם מישהו מבקר, חלילה, קוראים לו בוגד, וקוראים לו לא נאמן ולא ציוני. בקיצור, ממשלה פחדנית, בת-יענה עצבנית. הציבור משלם את המחיר. זאת ממשלה לא ראויה. אני מבקש מהכנסת להביע אי-אמון מוחלט בה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. חבר הכנסת מסעוד גנאים. לרשותך שלוש דקות, אדוני. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> תודה רבה, גברתי. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, תחילה אני מברך את האורחים מדאלית-אלכרמל, אהלן וסהלן, ברוכים הבאים. גברתי היושבת-ראש, אני חושב שלאור הוויכוח ששמעתי מהשר לוין או מהשרה שקד, אני חושב שיש עיוות מה זה דמוקרטיה או מה זה מדינה דמוקרטית. לא ייתכן שכל בוקר וערב קם איזה שר קיצוני ימני ואומר שהוא עושה לנו חסד שאנחנו חיים פה, במדינה הזאת. זה חסד מצדו, כי יש דמוקרטיה, כי יכולים לדבר, יכולים קצת לצעוק. כבר הייתה לי עצה, להם, שכל ערבי במדינה הזאת יביא איזה דיסק עם השיר של אביהו מדינה: "תודה על כל מה שבראת, תודה על כל מה שנתת"; אז כל ערבי יביא את הדיסק הזה ויכניס כדי להגיד לממשלת ישראל: תודה רבה על הדמוקרטיה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> חיים משה, לא אביהו מדינה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> לא אביהו מדינה? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> זה חיים משה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> חיים משה, נכון. סליחה מחיים משה. חיים משה, נכון. גברתי היושבת-ראש, הם מעוותים את הדמוקרטיה. דמוקרטיה זה לא רק שלטון הרוב שנהפך לעריצות הרוב. גם בתחקיר שראינו בטלוויזיה, ראינו איך ניצח ראש הממשלה בבחירות האלה דרך הסתה, דרך הפחדה מהערבים אזרחי מדינת ישראל, "הערבים הנוהרים". הוא מפחיד את היהודים והפחיד אותם כדי שהם ילכו ויצביעו, כי, חס וחלילה, אוי ואבוי, הערבים אולי ינצחו או הימין ייפול. זאת דרך? זאת דמוקרטיה? זה מנהיג שאנחנו יכולים להבטיח בידיו את החיים שלנו? גברתי היושבת-ראש, בקשר לעתיר/אום-אלחיראן, היום היה דיון בשדולה למען קידום ופיתוח הערבים הבדואים בנגב של חברי טלב אבו עראר, והיו שם אנשי עתיר/אום-אלחיראן. שם הנוסחה ברורה, המדיניות ברורה – אין מילה אחרת חוץ מגזענות. כאשר אתה אומר: אני, את התושבים הערבים הבדואים של אום-אלחיראן רוצה לעקור, להזיז אותם – במושג עדין, לא טרנספר כאילו – כדי להביא במקומם תושבים יהודים ולהקים את חירן, מה זה אם לא גזענות? מה זה אם לא גזענות? האנשים שם גם הסכימו – אפילו ליישוב משותף ערבי-יהודי הם מסכימים, אבל להשאיר אותם על אדמתם. הממשלה הזו, אני לא יכול להגיד שהיא ממשלה, אם היא דמוקרטית, אם היא ממשלה שלמען האזרח, היא ממשלה למען חלק מהאזרחים, למען המתנחלים. המדיניות שלה היא מדיניות של הריסה ועקירה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. בבקשה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – במקום מדיניות של תכנון ובנייה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת גנאים. חבר הכנסת מיקי לוי. <מיקי לוי (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול, האורחים מדאלית-אלכרמל, ברוכים הבאים, אורחינו, אחינו, לכנסת ישראל. ברוכים הבאים. גברתי, ענייני הוא בסערה שהתחוללה במחוזותינו בימים האחרונים, ועניינה נבחרת הדירקטורים. איך הממשלה הזו, בכל נגיעה ובכל תחום מצליחה לקלקל? איך זה ייתכן? איך זה יכול להיות? אני אומר לכם, נכון שיש טענה – וחבל ששר האוצר יצא ברגע זה – ש-50% מהדירקטוריונים אינם מאוישים, ויש כרגע 394 משרות פנויות, כי לא מינו אותם. אני אומר לכם, דירקטוריונים שלמים משותקים, ואין בהם אפילו דירקטור אחד. יש כאלה שאין בהם דירקטור אחד. המועצה הישראלית לצרכנות, תודה רבה, מינו אתמול שלושה או ארבעה. דיור מוגן ורווחה לקשיש, חל"צ – זה לא חשוב; הקרן למורשת הכותל המערבי – איפה אגודת ישראל? החברה לפיתוח חוף אילת; חברת מגרשי הקבלנים; חברת קצא"א; מוזיאון ישראל; מכון היהלומים הישראלי; וינגייט, ועוד ועוד ועוד. זה פוגע בפעילות החברה, בניהול התקין והמקצועי שלהם. אדוני שר האוצר, שמעתי מה אמרת בכנס על חוסר בדירקטוריונים בחברות הממשלתיות. אדרבה, בוא וגלה מנהיגות, ומחר בבוקר תמנה ותמלא את כל החסרים. יש לך רשימה מצוינת של 500 מועמדים ראויים, שאף אחד מהם הוא לא מינוי פוליטי אלא הוא מינוי מקצועי שנבחן על-ידי ועדה מקצועית. כל זה קורה מפני ששרי הממשלה הזאת דואגים רק לג'ובים למקורבים ולעסקנים ונלחמים בנבחרת הדירקטורים. אתם מייבשים בכוונה את נבחרת הדירקטורים, כדי למנות קבלני קולות ומקורבים שלכם. תתביישו לכם. כל הנתונים מראים שהיה שיפור משמעותי באיכות הדירקטורים: הם יותר משכילים, יש להם יותר ניסיון בניהול ויש להם הבנה טובה יותר בתחום הפיננסי. הדבר הזה יביא לשיפור השירות לאזרח ואיתנות כלכלית לחברות הללו, שפעם רק הפסידו והנטל נפל על כתפי משלם המסים. אני קורא לשר האוצר כחלון, אדרבה, בוא תגלה מנהיגות – שלא למנות דירקטורים שלא מן הנבחרת. המפתח בידך. אתה גם צריך ללחוץ לאייש את הדירקטוריונים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – זה נזק גדול מאוד שיוצר פגיעה בלתי נסבלת בפעילות החברתית. גלה מנהיגות, אל תיתן למינויים פוליטיים להיכנס לדירקטוריונים השונים. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי. חבר הכנסת יואב בן צור, בבקשה. שלוש דקות לרשותך. <יואב בן צור (ש"ס):> גברתי היושבת בראש, אדוני מכובדי שר הבינוי והשיכון, חברי חברי הכנסת, סוף-סוף, היום הממשלה בוועדת שרים לענייני חקיקה אישרה את חוק מוסר התשלומים ביוזמת יושב-ראש סיעת ש"ס, שר הפנים חבר הכנסת אריה דרעי, שלפיו יחויבו כל משרדי הממשלה לשלם לספקים את שכרם שוטף פלוס 30, במקום העוול שהיה עד כה, שוטף פלוס מה שבא לך. אין ספק שזו הצעת חוק שתיטיב עם העסקים, ובעיקר העסקים הקטנים והבינוניים, שעד היום נאלצו לשאת בנטל כלכלי כבד ולמצוא לעצמם מקורות מימון שלרוב כרוכים בעלויות כלכליות לא פשוטות של ריביות וכדומה. אין לי אלא לברך על כך שראש הממשלה ושר האוצר, כחלק מתודעתם החברתית, בחרו אף הם להצטרף להצעתו של השר אריה דרעי, שהיא ללא ספק הצעה מתבקשת ואנושית, ומקורה במשפט העברי: "ביומו תתן שכרו". היום גם נכנסה לתוקפה ההנחה בתחבורה הציבורית שיושב-ראש תנועת ש"ס יזם, ואני חושב שזו כמעט התנועה היחידה שלקחה מיליארד שקל מכסף קואליציוני, שיכלה להשתמש בו לצרכים אחרים, והחליטה להשתמש בו לצורך הציבור כדי להוזיל במאות שקלים למשפחה את העלויות היומיומיות של נסיעות בתחבורה הציבורית, ולוואי שכל יושבי הבית הזה וכל התנועות שפה יעשו פעולות אציליות מהסוג הזה. אני רוצה לברך את יושב-ראש התנועה ושר הפנים שהגה את הרעיון וידע שזו הדרך לעזור לציבור כולו, ללא הבדל דת, גזע, מין – כל תושבי מדינת ישראל מכל סוג שהוא. אני רוצה לברך את ידידינו מדאלית-אלכרמל שנמצאים פה לרגל השבעת חבר הכנסת אכרם חסון – גם אתם תיהנו מההפחתה הזאת של מחירי התחבורה, קחו את זה בחשבון. רבותי, אני חושב שהאי-אמון הנוכחי מנותק מסדר-היום, כי דווקא הממשלה הזו עושה פעולות חברתיות גדולות, ובפרט בנושא העסקים הקטנים. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת יואב בן צור. חבר הכנסת חמד עמאר. שלוש דקות לרשותך. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת – יש שר בכנסת, זה בסדר – אני קודם כול רוצה לברך את כל האורחים הנמצאים אתנו, לא רק מדאלית-אלכרמל – אני עליתי למעלה, ראיתי – מכל היישובים הדרוזיים. אני באמת רוצה לברך אתכם, לאחל לכם נסיעה בשלום בחזרה לצפון, ושתיהנו מטקס ההשבעה של חברנו אכרם. אני רוצה לברך את אכרם חסון, חברי, שנכנס לכנסת היום ומושבע. אני באמת מצפה לשיתוף פעולה ביני לבין אכרם, עם איוב – אני חושב שיש לנו הזדמנות חסרת תקדים, לעדה הדרוזית – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אני מדבר על אנשי הקואליציה, עכשיו. אני לא קואליציה, אני אופוזיציה, ואבו מערוף. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> עבדאללה אבו מערוף הוא חברי טוב. עיסאווי, ביני לבין אבו מערוף אתה לא יכול להיכנס. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ואללה, לא נכנס. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> אנחנו שנינו דרוזים, יכולים להסתדר בכל מצב, אל תדאג. אני חושב שיש לנו הזדמנות בלתי רגילה. נמצאים אצלנו שני חברי כנסת פעילים מאוד בקואליציה של 61. אני מצפה לשיתוף פעולה אתם, ואני מאמין שנצליח יחד, גם עם עבדאללה אבו מערוף, שנכנס עכשיו. על מה שאני רציתי לדבר, גברתי היושבת-ראש – הייתה המלצה של המשנה ליועץ המשפטי על הנושא של הריסת בתים במגזר הדרוזי. לא מדובר על בתים שנבנו לא חוקית – אני אמרתי כל הזמן: בנייה לא מורשית. המושג הזה, כבר כל חברי הכנסת חוזרים אחרי ומדברים על בנייה לא מורשית. במגזר הדרוזי אין בנייה בלתי חוקית, יש בנייה בלתי מורשית. בלתי מורשית, כי אני בונה על האדמה שלי, על האדמה הפרטית שלי, ואני בונה שם כי הממשלה, וממשלות ישראל, וועדות התכנון, לא אפשרו לי לבנות ולהרחיב את תוכניות המתאר. אני אביא דוגמאות של כמה יישובים. אם ניקח את בית-ג'ן לבד, התוכנית האחרונה אושרה בשנת 1987. התוכנית הופקדה ב-1970. אנחנו מדברים על קרוב ל-50 שנה שהתוכנית לא אושרה – תוכנית מתאר לא אושרה. איך אתם מצפים שביישוב כמו בית-ג'ן אנשים לא יבנו בנייה בלתי מורשית על האדמה הפרטית שלהם? <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <חמד עמאר (ישראל ביתנו):> רק עוד נקודה אחת – אני רוצה לגעת בה, ואני אסיים. אני אתן עוד דוגמה: כל נושא חיבור החשמל במגזר הדרוזי. אני לא רוצה להגיד מאות בתים, אפילו אלפי בתים לא מחוברים לרשת החשמל. אנשים מתו, בעוספיא, לפני כמה שנים, מכיוון שלא היו מחוברים לחשמל והשתמשו בגנרטור. נחנקו ומתו. לכן אני קורא לממשלת ישראל: קודם כול – להתחיל בחיבורי חשמל בכל היישובים הדרוזיים, באופן מיידי. דבר שני – להרחיב את כל תוכניות המתאר ביישובים הדרוזיים בתוכניות מפורטות, ולצאת בהחלטה להקפאת הליכים נגד כל הצעירים הדרוזים. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת מאיר פרוש, סגן שר החינוך. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני קודם כול מקדם בברכה את נכבדי העדה הדרוזית, שבאו לכאן להשתתף ולהיות נוכחים בהשבעת חבר הכנסת אכרם, שאני מאחל לו הרבה הצלחה. אבל מה יותר סימבולי, שאני צריך לומר את דברי דווקא כאשר אתם נמצאים פה, משתתפים ונמצאים ביציע הכנסת, אם יש כאלה שתמהים על ההתנזרות שלנו, הציבור החרדי, על חוסר הרצון שלנו, הציבור החרדי, להיות מעורבים בחברה המתירנית, אם יש כאלה שתמהים מדוע אנחנו כל כך דבקים במסורת. יש כאלה שלא מבינים מדוע אנחנו לא מוכנים לקבל שום תכתיב, ומבקשים לחיות רק על-פי התורה וההלכה. הנה, אתמול הממשלה נאלצה לקבל החלטה, החלטה אומללה, מבחינתנו, אבל היא נאלצה לקבל החלטה להקצות בקשת רובינסון מקום נפרד למה שקרוי קבוצת "נשות הכותל", והרפורמים והקונסרבטיבים חוגגים עם הדבר הזה. למה אמרתי "נאלצה"? מכיוון שהנושא הזה נמצא לפתחנו יותר מעשור, ובג"ץ נזקק לדבר הזה, ובג"ץ כיוון ואמר – ולא אהב לראות את הנעשה היום בכותל, ששם באים יהודים ומתפללים, כאשר פה אנחנו רואים, הנה, הגברים יושבים פה, ונשים יושבות שם, כך נוהגים, ולצערנו אני צריך לומר, ולגלות את בושתי היום, כאן, מעל הדוכן, להראות איך שהעדה הדרוזית נוהגת, כי בג"ץ חייב למצוא הסדר של תפילה ל"נשות הכותל". אנחנו התנגדנו להצעה הזאת. אנחנו לא שם, כי אסור לתת לתנועה הרפורמית והקונסרבטיבית מקום ודריסת רגל. הרפורמים אחראים ואשמים בהתבוללות הנוראה שאנו עדים לה בארצות-הברית. שם הם, הרפורמים, גם עורכים טקס נישואים עם כומר ורביי. והחלטת הממשלה הזאת נותנת תמונת ניצחון לאותן תנועות שמאמללות את העם היהודי. השבוע אנחנו נקרא בשבת בפרשת משפטים את הפסוק – גברתי היושבת-ראש, כתוב בפסוק: "ואנשי קודש תהיון לי", וההמשך הוא: "לכלב תשלִכון אותו". אני רוצה לומר לכם, רש"י אומר: "ואנשי קודש תהיון לי" – אם אתם קדושים, ופרושים משיקוצי נבלות וטרפות, הרי אתם שלי. אני אומר את זה כאן: מי שהוא קדוש ופרוש משיקוצי נבלות וטרפות, הקדוש-ברוך-הוא אומר: תהיו לי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> ואלה שהם לא רחוקים משיקוצים ונבלות וטרפות, הם – לכלב תשליכון אותו. את "נשות הכותל", את הקבוצה הזאת, שמו בקצה המחנה, ליד שער האשפות, שם, בפינה הנידחת, שם המקום שלכן. לכלב תשליכון אותו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מאיר פרוש. חבר הכנסת עיסאווי פריג', ואחריו תסכם את הדיון שרת המשפטים איילת שקד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברים וחברות, השר – ישנו, ראשית, אני מצטרף לכל החברים שהיו לפני ומברך את ידידינו מדאלית-אלכרמל ואת כל העדה הדרוזית. (אומר בערבית: ברוכים הבאים האחים חכמי הדת היקרים וידידינו מדאליה ומכל מקום. ברוכים הבאים. אלוהים ישמור אתכם.) חברים, אני התלבטתי קשות איך לשכנע אתכם – חבר הכנסת ביטן, שב עכשיו, תקשיב – איך לשכנע שהממשלה הזאת – הממשלה הרעה שהייתה אי-פעם למדינת ישראל? <דוד ביטן (הליכוד):> אותי אתה רוצה לשכנע? <עיסאווי פריג' (מרצ):> איך לשכנע. בסוף השבוע התפרסם דוח של ה-OECD. דוח מעניין. הכותרת של הדוח: מדינת ישראל יותר מושחתת, יותר ענייה – ומאושרת. אני לא מצליח להבין את הלוגיקה הזאת, ואני באמת רוצה את עזרתכם. תראה, בן-אדם יותר מושחת, יותר עני – וגם מאושר. איך זה מסתדר? איך זה מסתדר? זה – רק בחברה לא נורמלית דבר כזה יכול להיות. ואכן כך. כשיש לך ראש ממשלה שבאופן סיסטמטי, עקבי, דואג להחדיר את הפחד, וסם הפחד הזה הגיע לרמה כזו שאזרח מוכן לקבל את זה שהוא עני ומושחת – ומאושר. אני, את הלוגיקה הזו, לא מצליח להבין: לחיות עם יוקר מחיה שעבר את טוקיו, להיות ברמת שחיתות שכל שנה עוד המדרג הולך ועולה, ובכל זאת אני מאושר. אני שאלתי את עצמי, איך נוסחה כזו, איך מציאות מעוותת כזו מסוגלת להסתדר לה? פשוט מאוד: יש לי סם שנקרא סם פחד, אני מפעיל אותו על אזרחי המדינה, ובכך אני משתק אותם והם מפסיקים לחשוב. ונמצא להם אויבים מבחוץ – שישכחו כל מה שקורה בתוך המדינה: שישכחו את יוקר המחיה, שישכחו את כל הצרות שנמצאות. ונמצא להם אויבים: נמצא להם שבדים, נמצא להם ברזילאים, נמצא להם עכשיו צרפתים – נמצא להם אויבים. ואם לא די בכך, ננסה לשכנע את העולם בצדקת דרכנו. נגיד להם: זו אדמה אלוקית; ואנחנו צריכים לתת הכשר לכיבוש: חזרנו לאדמתנו – אין כיבוש. ואז לבוא מהצד השני – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מסיים. – – וכל מי שילשין לעולם שהכיבוש עדיין קיים, אני אמצא את הדרך אתו – אם עמותות השמאל ששומרות על שארית המוסר שיש לנו – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – ואם מלשינים או שוברי שתיקה. חברים, די, נמאסתם. מה שקורה עכשיו זה – איך אני אגיד את זה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אנחנו לא מסוגלים להגיע נמוך יותר מזה. צר לי מאוד שהממשלה הזאת ממשיכה את ימיה. תודה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת פריג'. תסכם את הדיון שרת המשפטים חברת הכנסת איילת שקד. <שרת המשפטים איילת שקד:> גברתי היושבת-ראש, תודה, היום יום ב' בשבוע, ויום ב', כפי שבוודאי ידוע לכולכם, הוא יום זוגי, וכנהוג בימים זוגיים של השבוע, מפלגת יש עתיד שהגישה את האי-אמון בגלל חוק השקיפות מדגמנת שמאל פוליטי. בימים א', ג' וה' מפלגת יש עתיד היא מפלגת ימין, אולי אפילו עם קריצה חצי דתית – ככה, קצת הנחת תפילין, חצי תפילה, כותל, ירושלים מאוחדת. אבל בימים ב', ד' וו' מפלגת יש עתיד היא מפלגת שמאל. ובשבת אתם נחים. אבל היום, כאמור, יום ב', וביום ב' מפלגת יש עתיד מדגמנת שמאל פוליטי. בבוקר השכם כבר הספיק יאיר לפיד לחצות פס לבן ולעקוף את בוז'י הרצוג משמאל. בוז'י הרי נטש השבוע את רעיון שתי המדינות, לפחות לעשור הקרוב, כדבריו, והנה לפיד כבר מתראיין היום על כך שלא היינו צריכים לדחות במהירות כזו את היוזמה הצרפתית על חילוק הארץ. אבל היום, כאמור, יום ב', יום זוגי בשבוע, ולפיד ומפלגת יש עתיד מדגמנים שמאל פוליטי, וכחלק מזה שהיום יום זוגי, מפלגת יש עתיד החליטה להביע אי-אמון בממשלה על-בסיס קידום חוק השקיפות – – <מיקי לוי (יש עתיד):> פשוט לא ייאמן כמה שטויות אפשר להגיד בשלוש דקות. <שרת המשפטים איילת שקד:> – – בטענה שכנראה החוק הזה הוא אינו חוקתי, או כמו שאתם קוראים לזה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת מיקי לוי. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – את שרה במדינת ישראל, גברתי השרה, כמה שטויות. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת מיקי לוי. <שרת המשפטים איילת שקד:> חבר הכנסת מיקי לוי, בוא תקשיב. כנראה הידע הנרחב שלכם במשפט חוקתי – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – הדברים לא עושים לך – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> – – הוא שמאפשר לכם להתייצב מאחורי האמירה חסרת האחריות הזאת. <מיקי לוי (יש עתיד):> אתם אחראים, אתם – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת מיקי לוי, אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אתם האחראים, לא ייאמן – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> וכך, למרות העובדה שהחוק מקודם כהצעת חוק ממשלתית של משרד המשפטים, ולמרות העובדה שהחוק נבחן תחת עדשת המיקרוסקופ של היועץ המשפטי לממשלה, שלא זיהה כל פריצה במסגרת החוקתית של הצעת החוק, ואף שההצעה לא שוללת ולא פוגעת, אפילו לא בקצה הציפורן, בחופש הביטוי או בחופש ההתאגדות, מבחינתכם מדובר בחוק אנטי-דמוקרטי – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – אין צורך בזה, זה – – – בין-לאומי, אין צורך בזה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת מיקי לוי, אני קוראת אותך לסדר פעם שנייה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> חבר הכנסת מיקי לוי, כשאתם אומרים שהוא אנטי-דמוקרטי – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אין צורך – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> – – אף שאין בו אפילו קמצוץ של אנטי-דמוקרטי – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת מיקי לוי, אני קוראת אותך לסדר פעם שלישית. נא לצאת מהאולם. בבקשה. <שרת המשפטים איילת שקד:> – – זה מה שעושה את הנזק בעולם. כשאתם הולכים בעולם ואומרים דברים שאינם נכונים, שהחוק הוא אנטי-דמוקרטי, זה מה שעושה את הנזק בעולם. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לצאת מהאולם. גברתי, דקה. אני מבקשת לצאת מהאולם. <מיקי לוי (יש עתיד):> רק – – – מדינת ישראל, לא כמוכם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר הכנסת מיקי לוי, אני מבקשת לצאת מהאולם. (חבר הכנסת מיקי לוי יוצא מאולם המליאה.) <שרת המשפטים איילת שקד:> והאמת היא שאתם לא היחידים שאיבדו פרופורציה בנושא הזה. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> השבוע שמעתי את חברת הכנסת סתיו שפיר ממפלגת העבודה דורשת להוציא עמותה ישראלית אל מחוץ לחוק, לא פחות ולא יותר, בגלל פוסט פרובלמטי. ושלא תהיינה אי-הבנות, הפוסט הזה לא היה צריך להיכתב, והוא לא היה במקום, וטוב עשו אנשי העמותה שהתנצלו עליו ולקחו את מלוא האחריות לעניין. אבל להוציא מחוץ לחוק עמותה בגלל פוסט – זה דמוקרטי? אתם פשוט איבדתם את זה לגמרי. להוציא מחוץ לחוק עמותה שפרסמה פוסט לא מוצלח, פוסט טיפשי, זה דבר הגיוני וסביר לדעתכם? זה צעד שהדמוקרטיה נוטפת ממנו? הרבה יותר חמור לדעתכם זה להחיל נורמות של שקיפות על עמותות הפועלות במסווה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> גברתי השרה, הבטחת לי תשובה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <קריאות:> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> הרבה יותר חשוב זה להגן על עמותות שהפעילים שלהן, לדוגמה, פועלים למען החרמת מדינת ישראל בעולם. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חברת הכנסת מיכל רוזין, נא להירגע. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> כי ככה לא פונים לשרה. <שרת המשפטים איילת שקד:> הרבה יותר חשוב לדעתכם זה להגן על עמותות שמספקות ראיות לצורך העמדת חיילי צה"ל לדין בערכאות בין-לאומיות. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <קריאות:> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> הרבה יותר חשוב זה להגן על עזרא נאווי – זה מה שגדל אצלכם בערוגות, על זה אתם מעוניינים להגן. אתם הרי לא רואים שום בעיה במסירת פלסטינים חפים מפשע לידי זרועות הרשות הפלסטינית, כי עוד לא השתכנעתם שאנשי המנגנונים שלהם מטפלים בהם כמו שצריך. רק שתדעו, לידיעתכם, קרובי המשפחה של מי שמכר את הבתים בחברון – גם אשתו של מי שמכר וגם הבן שלו נעצרו מייד על-ידי הרשות הפלסטינית. איבדתם כל פרופורציה. הרי להטיל מגבלות מסוימות על מי שמייצג אינטרסים כלכליים לגיטימיים זה משהו שאנשי השמאל עושים עליו סיבוב כבר שנים. אבל הנגשה של מידע דומה בכל הנוגע למי שמייצג אינטרס של מדינה זרה, זה משהו שהפך לאנטי-דמוקרטי? ממתי? ממתי בדיוק? <תמר זנדברג (מרצ):> – – – על מה את מדברת, איפה השקיפות – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> כמו קוסם ששולף מהכובע שפנים, אתם שולפים בעיות מדומיינות בחוק השקיפות. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> בואו נעבור, חברים – בואו נעבור עכשיו בעיה-בעיה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> החוק הוא לא חוקתי – אז מה אם היועץ המשפטי לממשלה ומשרד המשפטים אישרו אותו? אז מה אם הם סבורים שאין בו כל בעיה חוקתית? <קריאות:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> אין לזה אח ורע בעולם – אז מה אם הרציונל של החוק דומה להפליא לחוק האמריקני ולתקנון של בית-הנבחרים שתוקן רק בחודש ינואר לפני שנה? מה פתאום לסמן? – הרי אתם מסמנים בעצמכם. רק לפני חודש העבירה חברת הכנסת שלי יחימוביץ חוק המגביר את השקיפות ביחס ללוביסטים המשתתפים בדיוני הכנסת, וכולם הריעו לה; רק לפני שנתיים עשתה חברת הכנסת סתיו שפיר קרנבל שלם בוועדת הכספים סביב הדרישה שלה לדעת את מי מייצגים שליחי הטייקונים, כלשונה. והאמת היא שבמצב רגיל מפלגת יש עתיד לא הייתה צריכה לחכות ליום אי-זוגי כדי לתמוך בחוק בפרץ של רוח לאומית. הרי לא באמת צריך להיות הבדל בין ימין לשמאל בחוק הזה. אומרים על חוק השקיפות שהוא מפלה לטובה את עמותות הימין, שמקבלות כסף מגורמים פרטיים. הטענה הזאת היא כמובן מגוחכת; האם עמותות השמאל אינן מקבלות כסף מגורמים פרטיים? מה כן עושה החוק? הוא מבחין בין מי שפועל בשם אינטרס של מדינה זרה, המתקצבת אותו ביותר מ-50%, לבין מי שפועל למען אינטרס ישראלי, יהיה אשר יהיה. כשאתם קוראים לחוק "חוק עמותות השמאל", אתם מוציאים שם רע לשמאל, כאילו כל השמאל פועל בשם מדינות זרות. אני, לעומתכם, מאמינה שהרוב המוחלט של פעילי השמאל מאמין שהוא עושה טוב למדינת ישראל, ופועל למען האינטרס הישראלי בדרך שהוא מאמין לנכון. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> ובדיוק בשל כך החוק הזה אינו עוסק בשמאל ואינו עוסק בימין; הוא עוסק בשקיפות מוגברת, בשעה שקיים איום על הריבונות שלנו מצד מדינות שבוחשות בקלחת. אז למה בכל זאת מנסים לגרור אותנו למקום של ימין ושמאל? למה בימים זוגיים סיעת יש עתיד אינה יכולה לתמוך בחוק הזה? כי מישהו מנסה להפוך את החוק הזה ללא לגיטימי. מישהו מאמין בכל לבו שאם נצעק כאן מספיק חזק שמדובר בחוק לא דמוקרטי שהימין כופה על השמאל, אז אולי מישהו בחו"ל ישתכנע שבאמת נורא כל כך, ויבוא לעזור; מישהו אולי יכתוב מאמר חריף ב"וושינגטון פוסט"; וגם כמה שבועות אחרי הפרסום אתם תמשיכו לצטט אותו, ואתם כמובן תצטטו אותו מתוך דאגה כנה. במקום לנהל את השיח כאן בישראל, אתם בוחרים להשחיר את פנינו בחו"ל. פעם אחר פעם אתם לוקחים את שמה הטוב של ישראל ושמו הטוב של צה"ל כבני-ערובה של האג'נדה הפוליטית שלכם. כשאתם מסתובבים בעולם ואומרים שהחוק הזה הוא לא דמוקרטי, או שהוא פוגע בדמוקרטיה, או שיש בו איזו בעיה של חוקתיות, אתם יודעים שאתם אינכם דוברים אמת. ואתם יודעים שאתם פוגעים במדינת ישראל – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> למה זה לא חל על גורמים עסקיים? <שרת המשפטים איילת שקד:> הבנו, אתם מעוניינים לראות את ישראל נסוגה מכל אותם שטחי מולדת ומכל אותם מרחבים היסטוריים, ועבור הנסיגה הזאת, שלה אתם מצפים כל כך, אתם מוכנים לשפוך את התינוק עם המים. אתם תפגעו באינטרסים ישראליים, תחבלו ביחסי החוץ ותעשו כל מה שנדרש כדי להכפיש אותנו בחו"ל. אולי אם נהיה מספיק מוגנים, בזכות השם הרע שאתם מוציאים לנו בעולם – אולי אז נשתכנע לסגת מיהודה ושומרון ולהעביר את השליטה באזורים האלה – וכולנו יודעים מה יקרה בסוף – לארגוני טרור, כי אנחנו הרי חיים במזרח התיכון, ואנחנו רואים מה קורה סביבנו. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> גברתי השרה, הבטחת שתעני לי, למה זה לא חל על גורמים עסקיים. <שרת המשפטים איילת שקד:> יש חור בכוס. אני אענה לך, חבר הכנסת מיקי רוזנטל. אתה היית הגון, שאלת שאלה, ואני אענה לך. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – – אין לה מה להגיד. <שרת המשפטים איילת שקד:> יש לי – שר אני, ואני יכולה לדבר עד הבוקר, אם תיתן לי. ככה אתה מכיר אותי? אל תדאג. קצת מים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מציע לזכור שיש לנו סדר-יום בערך באמת עד מחר בבוקר, אז השרה צריכה לסיים. <שרת המשפטים איילת שקד:> יש חור בדלי. יסתמו את החור – אני יכולה להישאר כאן עד אמצע הלילה. חבר הכנסת מיקי רוזנטל שאל – וזו שאלה לגיטימית ועניינית – למה החוק חל בעצם רק על עמותות שמקבלות כסף ממדינות זרות ולא מגורמים פרטיים. כשמדינה זרה רוצה להשפיע על מדינת ישראל – – – <מיכל רוזין (מרצ):> תסתכלי – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> אני אסתכל על חבר הכנסת רוזנטל, כי הוא רציני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת רוזין, נא לשבת. נא לשבת, חברת הכנסת רוזין. <שרת המשפטים איילת שקד:> כשמדינה זרה רוצה להשפיע על מדינת ישראל, יש לה דרכים לעשות את זה; יש צינורות דיפלומטיים, יש שגרירים, יש שרים, והם יודעים לדבר אתנו. אני נפגשתי גם השבוע עם שגריר ישראל בארצות-הברית, כי הוא השגריר, ואתו אני מדברת. ואני מצפה ממדינה שרוצה להשפיע עלינו, שתפעיל את השגרירים שלה, שתפעיל את השרים שלה, שתפעל בדרכים הדיפלומטיות כדי להשפיע פה, על מה שקורה פה. זו השפעה לגיטימית. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אבל את לא אוסרת את זה. את רק משקפת את זה. <שרת המשפטים איילת שקד:> אנחנו עושים את זה בוודאי, ודאי. יש מדינות שראו שהן לא מצליחות להשפיע על מה שקורה כאן, ומכיוון שהן לא מצליחות להשפיע על מה שקורה כאן, הן בחרו להזרים מיליוני יורו לעמותות שמשרתות את האינטרס שלהן. ואני אומרת, בסך הכול, אם עמותה נתמכת על-ידי כמה מדינות זרות – דרך אגב, זה מעט, זה לא הרבה – על-ידי כמה מדינות זרות – סימן שהיא מייצגת את האינטרסים של אותן מדינות, ואני חושבת שזכותך וזכותי לדעת את זה. אני לא עוצרת את התרומה, כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אז זה בסדר. אין לי בעיה עם זה. <שרת המשפטים איילת שקד:> – – אני חושבת שזכות הציבור לדעת. אין עם זה שום בעיה. ואני אומרת כאן לחברי מהאופוזיציה: אל תכפישו את שם ישראל לשווא. אין כאן שום חוק לא דמוקרטי, אין כאן שום פגיעה בחופש הביטוי. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> הציבור יכול לדעת. <שרת המשפטים איילת שקד:> כדאי שתקראו לסדר את חברת הכנסת אצלכם שרוצה להוציא עמותות מחוץ לחוק בגלל פוסט דבילי שעמותה כזאת העלתה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> אני לא אתן להוציא מחוץ לחוק עמותות שמדברות או עושות דברים שלא מוצאים חן בעיני. זה לא יהיה. מה שנקרא: read my lips. אני לא אתן לזה לקרות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, גברתי השרה. <שרת המשפטים איילת שקד:> למה? רגע, אה, אפשר לסיים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> שכנעת את כל אולם המליאה. <שרת המשפטים איילת שקד:> תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשרת המשפטים חברת הכנסת איילת שקד. חברי הכנסת, נא לשבת. חברי הכנסת, נא לשבת. חברי הכנסת כבל והנגבי, נא לשבת. חבר הכנסת גפני, נא לשבת. חבר הכנסת סלומינסקי, חבר הכנסת מקלב, נא לשבת. <הצהרת אמונים של חבר הכנסת אכרם חסון> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת, שעל-פי סעיף 43 לחוק-יסוד: הכנסת, עם הפסקת חברותו בכנסת של השר משה כחלון, שנכנסה לתוקפה ביום י"ט בשבט התשע"ו, 29 בינואר 2016, בשעה 10:40, בא במקומו חבר הכנסת אכרם חסון. בהתאם לסעיף 15 לחוק-יסוד: הכנסת, אני מזמין את אכרם חסון לעלות לדוכן. חבר הכנסת אכרם חסון, אקרא בפניך את הצהרת האמונים של חבר הכנסת, ואתה תשיב: מתחייב אני. וזה נוסח ההצהרה: אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת. <אכרם חסון (כולנו):> מתחייב אני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם ברצונך לומר כמה מילים, אתה ודאי רשאי. <אכרם חסון (כולנו):> אדוני היושב-ראש, כבוד ראש הממשלה, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, אני גאה להיות כאן שוב, יחד עם משלחת מכובדת מכל העדות – יהודים, ערבים, דרוזים, נוצרים ומוסלמים יחד, בראשותו של השיח' מואפק טריף, המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית, ויחד עם נציגי התנועה לאיכות השלטון, שאני נמנה עם חבריה ואני גאה בעשייתה הרבה למלחמה בשחיתות ולמען שלטון תקין. כמו כן, יש כאן הרבה אנשים שמאמינים בהסדר מדיני ובשלום, ואנשים רבים שמאמינים בכנסת, במוסדות הכנסת; מאמינים שזה המקום היחידי שיכול להביא לשינוי, לתת תקווה לכל צעיר ולכל אזרח במדינת ישראל. אני גאה להיות במפלגה חברתית-לאומית, כולנו בראשותו של השר משה כחלון. ללא כל ספק, זה כבוד גדול מאוד להחליף שר שהוא מנהיג לאומי, הוא אדם צנוע עם לב רחב, אדם שמאמין בדו-קיום, עשה היסטוריה – בפעם הראשונה מאז קום מדינת ישראל: השר כחלון, כיושב-ראש מפלגה ושר אוצר, מתפטר לבן העדה הדרוזית. זה מסמל שהשר מאמין בדו-קיום, מאמין באחווה, לא רק בברית חיים. דיברו 67 שנים על ברית דמים, ונשארנו, לצערי הרב, מאחור. תמיד הרגשנו שאנחנו סוג ב', שלא מפתחים את הכפרים שלנו; 60% מהאוכלוסייה שלנו חיה ממשכורת אחת; הרבה צעירים שמשרתים את המדינה ושומרים עליכם ועל כל עם ישראל בזכות, כי ככה אנחנו מחנכים את הבנים שלנו, לשרת את המדינה – זו זכות ולא רק חובה, אבל הם חוזרים הביתה בלי קורת גג, עם צו הריסה, כי מישהו לא תכנן ולא קידם את הכפרים הדרוזיים. ב-20 השנים האחרונות, אדוני ראש הממשלה, אפילו מפעל אחד לא קם באף כפר דרוזי. איך אפשר לחיות כש-60% מהאוכלוסייה שלנו עם משכורת אחת? אני מאמין בכם, מאמין בממשלה הזאת, מאמין במשה כחלון, שהוא אציל נפש ועשה עבודת קודש למען האוכלוסייה הדרוזית; אני מאמין שאתם תשנו את המצב. התוכנית למענק 15 מיליארד שקל לאוכלוסייה הערבית היא סימן לדו-קיום, גם לתמיכה במגזר ותמיכה באזרחים, שהם גם אזרחי מדינת ישראל. 2 מיליארד ו-200 מיליון שקל לדרוזים זה גם סימן שישנו שינוי. אני אדם שמאמין שאין מדינה אחרת לערביי ישראל. אני גם מאמין שאין מדינה אחרת – זו מדינת היהודים. לכן אנחנו חייבים לחיות ביחד, אנחנו חייבים לשנות את המצב, אנחנו חייבים הסדר מדיני כדי לתת תקווה לבנים שלנו. ולכן, מאחר שמדינת ישראל היא מעצמה – היא מעצמה ביטחונית, היא מעצמה כלכלית – לכן אנחנו צריכים להוביל הסדר שיביא שלום, שיקדם את האוכלוסייה וייתן תקווה. אני מקווה ששר החינוך יחייב כל ילד יהודי בכיתה א' ללמוד ערבית וכל ילד ערבי ללמוד עברית בכיתה א', כי ההבנה הזאת היא תרבות, היא מקרבת בין העמים. אסור לנו לתת לקיצונים שמסתובבים ברחובות ורוצחים את האנשים, האזרחים הפשוטים והטובים, להמשיך. רק אם אנחנו נעצים את כל האזרחים ונקדם אותם, אנחנו נשנה את המצב. ודאי שהיום הביטחון האישי שלנו נפגע בכל מקום ומקום, ולכן חובתנו כמנהיגים ואנשים חזקים, שמאמינים שזו המדינה היחידה של שני העמים שחיים כאן, לעשות הסדר שלום ולתת תקווה לכל אזרח ערבי במדינת ישראל, וגם לבוא לקראת הדרוזים. הרי בעדה הדרוזית אחוז המשרתים הכי גבוה במדינת ישראל, אבל עד עצם היום הזה יש תסכול. יש שינוי, נכון שיש שינוי, ואני מאמין בשינוי הזה, ואני תומך בשינוי הזה שמוביל ראש הממשלה ביחד עם שר האוצר ועוד כמה אנשים, שראו מול עיניהם שבלי השינוי הזה אנחנו לא נוכל להצמיח כלכלה טובה, כלכלה יציבה, אנחנו לא יכולים לקדם את הדו-קיום והאחווה. ואני אומר לכם, אין לעם היהודי, לא בארץ ולא בעולם, ידיד יותר טוב מבני העדה הדרוזית. לכן, אסור שהדרוזים ימשיכו להרגיש סוג ב'. אני מודה לכם מאוד. אני מקווה שאנחנו נשלב ידיים ונעבוד למען כל אזרחי ישראל, כי בסופו של דבר, אני צבר ישראלי, אני מאמין במדינה, שירתי את המדינה, ואני אמשיך לשרת כל אזרח בישראל. תודה רבה. תודה רבה, אדוני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. חברי הכנסת, פרק קצר של חיבוקים ונישוקים, כי אנחנו עוברים להצביע. חברי הכנסת, נא לשבת. כמקובל, השר כחלון, ראש רשימת כולנו, יברך את חבר הכנסת הנכנס, ואנחנו עוברים להצבעות. נא לשבת. <שר האוצר משה כחלון:> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, חבר הכנסת אכרם חסון – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסדרנים ילוו את חבר הכנסת אכרם חסון למקומו. בבקשה, אדוני השר. <שר האוצר משה כחלון:> חבר הכנסת ד"ר אכרם חסון, אני רוצה לברך אותך. אכרם, ידידי, אני רוצה לברך אותך עם השבעתך היום, ואני שמח ואני גאה שאתה נכנס לכנסת הזאת. אני חושב שתהיה לך תרומה גדולה. אני רוצה להודות לך שהסכמת גם לקחת חלק במפלגה שלנו וגם להיכנס היום. אני פניתי אליך ואמרתי לך שיש אפשרות עם החוק הנורבגי, זה היה ללא תנאים, והסכמת לכהן בכנסת. אכרם, אני חושב שאתה נציג נאמן ומכובד של העדה הדרוזית בפרט ושל אזרחי מדינת ישראל בכלל. אכרם ידידי, אתה ויתרת על המגזר העסקי, ואני זוכר שכשפניתי אליך אמרתי לך: בוא תיכנס לרשימה שלנו. אמרת לי: בשביל מה אני צריך את זה? בשביל מה אני צריך את זה? הרי אני אכנס פה לתקופה, לביקורות, לעבודה קשה, תובענית. מן הסתם מותר לספר שבחוץ אתה מתפרנס – השכר שלך יותר גבוה ממה שיהיה פה בכנסת. אתה מוותר על עסקים, אתה מוותר על קריירה מפוארת בתחום האקדמיה. אבל אני זוכר את השיחה שלנו. אמרתי לך: אכרם, אנחנו, ברוך השם, גם במקום וגם בגיל שצריכים לעשות בשביל אחרים. וזה מה שרתם אותך. אני לא רוצה להאריך, אף-על-פי שאתה ראוי לקבל פה באמת נאום של שעה רק על המעלות שלך, על היושרה שלך, על האכפתיות שלך, על הציונות שלך, על אהבת האדם שלך, על אהבת הבריות שלך. אבל לא נחזיק פה את חברי הכנסת ואת הקהל שהגיע מכל הכרמל, מהגליל, מהנגב; רעייתך היקרה, הנכד שהיה קמפיינר אצלנו בבחירות, הוריך, משפחת חסון, חמותך – כל המשפחה המכובדת שלך וכל הנכבדים הדרוזים שהגיעו לכאן לכבד אותנו. אני רוצה לאחל לך הצלחה מעומק הלב, ואין לי ספק שתצליח. ואין לי ספק שתביא כבוד גם לעדה הדרוזית, גם לכנסת ישראל, ותביא גם ברכה. בהצלחה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. תודה. מספיק. מחיאות כפיים לחבר הכנסת החדש זה עוד מילא, אבל חבר הכנסת כחלון הוא ממש לא חדש. <הצעות סיעות המחנה הציוני, הרשימה המשותפת ויש עתיד להביע אי-אמון בממשלה בשל:> <1. ממשלת נתניהו מרסקת את העסקים הקטנים;> <2. התנגדות הממשלה לביקורת הבין-לאומית נגד מדיניות הכיבוש;> <3. חוק העמותות – סימפטום לחוסר הלאומיות ובידוד ישראל בעולם> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעות. תודה לשר האוצר משה כחלון על דבריו. הצעת אי-אמון – חוזרים לשגרה. מטעם המחנה הציוני – מי בעד הצעת האי-אמון? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 1 בעד הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה – 42 נגד – 52 נמנעים – אין הצעת סיעת המחנה הציוני להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד האי-אמון – 42. נגד – 52. אין נמנעים. אני קובע כי ההצעה לא אושרה. <יוסי יונה (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה? <יוסי יונה (המחנה הציוני):> – – – לא עבד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> היית במקומך, ניסית להצביע וזה לא פעל? אז – אני מוסיף את קולו של חבר הכנסת יונה גם כן. תכף נבדוק בהצבעה הבאה אם זה משהו מקרי או לא. הצעת אי-אמון מטעם הרשימה המשותפת; הצעת אי-אמון מטעם הרשימה המשותפת – מי בעד ההצעה? מי נגדה? נא להצביע. הצבעה מס' 2 בעד הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה – 31 נגד – 52 נמנעים – 8 הצעת סיעת הרשימה המשותפת להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 31 בעד, 52 נגד, שמונה נמנעו. אני קובע כי ההצעה של הרשימה המשותפת לא אושרה. מטעם יש עתיד – הצעת אי-אמון מטעם יש עתיד – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה – 40 נגד – 57 נמנעים – אין הצעת סיעת יש עתיד להביע אי-אמון בממשלה לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 40 בעד, 57 נגד, אין נמנעים. גם הצעת יש עתיד לא אושרה. <השלמת הרכב ועדות הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מתכבד להזמין את יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת דוד ביטן למסור הודעה, ולאחר מכן נעבור לסעיפים הבאים בסדר-היום. בבקשה, הודעות מטעם ועדת הכנסת. <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת – היושבת-ראש – הפתעתם אותי – חברי הכנסת, אבקש להודיע בזאת כי במקום הפנוי לסיעת יהדות התורה בוועדה המיוחדת לדיון בהצעה לסדר-היום בנושא קשיים ברפורמה בשירות המדינה, יכהן חבר הכנסת ישראל אייכלר. הודעה שנייה. כבוד היושבת-ראש, חברי הכנסת, ועדת הכנסת החליטה בישיבתה היום למנות ממלאי-מקום קבועים בוועדות האלה, מטעם סיעת ש"ס: בוועדת הפנים והגנת הסביבה, חבר הכנסת יגאל גואטה יכהן כממלא-מקום קבוע; בוועדת החינוך, התרבות והספורט, חבר הכנסת יגאל גואטה יכהן כממלא-מקום קבוע. <הודעת יושב-ראש ועדת הכנסת> <דוד ביטן (יו"ר ועדת הכנסת):> כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, ועדת הכנסת קבעה כי ועדת הכלכלה תדון בהצעת חוק המהנדסים והאדריכלים (תיקון – זכאות לרישום בפנקס), התשע"ה–2015, של חבר הכנסת יוסי יונה וקבוצת חברי הכנסת. ועדת העבודה, הרווחה והבריאות תדון בהצעות לסדר-היום שהעלו חברות הכנסת מרב מיכאלי ומיכל רוזין בנושא: חברות הקבלן הנסגרות כאשר מצטברות תלונות ונפתחות מייד מחדש. ועדת החינוך, התרבות והספורט תדון בהצעות לסדר-היום שהעלו חברי הכנסת מירב בן ארי ואלעזר שטרן בנושא: משרד העלייה והקליטה אחראי לטיפול בתלמידים צברים שנולדו למשפחות של עולים מאתיופיה. ועדת החוקה, חוק ומשפט תדון בהצעות לסדר-היום שהעלו חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ, יואב בן צור ונורית קורן בנושא: צו שימוש מפריע ובג"ץ משק אחיה. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה ליושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת דוד ביטן. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, יש הודעה למזכירת הכנסת. אחריה אני סוגרת את רשימת הדוברים לדיון הבא. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 68), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת החוץ והביטחון. הצעה לתיקון סעיף 111 לתקנון הכנסת. עוד הונחו על שולחן הכנסת שני צווים: החלטת ועדת הכספים לגבי צו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מס' 6), התשע"ו–2015, והחלטת ועדת הכספים לגבי צו הבלו על דלק (הטלת בלו) (תיקון), התשע"ו–2015. ההחלטות האמורות יקבלו תוקף בתום שבעה ימים מיום הנחתן כאמור, אם לא יודיע חבר הכנסת לפני כן על רצונו שהכנסת תבטל אותן. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה, גברתי. <הודעת הממשלה על שינוי בחלוקת התפקידים בממשלה> <היו"ר טלי פלוסקוב:> רבותי, אנחנו עוברים לסעיף הבא: הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה. ימסור את ההודעה השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. <שר התיירות יריב לוין:> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, אני מתכבד להודיע לכנסת, כי הממשלה החליטה, מכוח סמכותה לפי סעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה, למנות את ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר הכלכלה והתעשייה, נוסף על תפקידיו כשר החוץ, שר התקשורת והשר לשיתוף פעולה אזורי. בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה, הממשלה מבקשת את אישורה של הכנסת לשינוי האמור בחלוקת התפקידים בממשלה. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה, כבוד השר. רשימת הדוברים נעולה. אנחנו מתחילים בדיון. ראשון הדוברים, חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מיקי רוזנטל. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, רבותי השרים, איזו חוצפה יש לממשלה הזאת; איזו חוצפה יש לממשלה להגיע לכנסת ולבקש להאריך את מינויו של מר נתניהו כשר הכלכלה – שר שלא מגיע לכנסת לדווח, שר שאיננו עונה על שאילתות בתחומי תפקידו, שר שלא מגיע אפילו למשרד הכלכלה – שר שהוא ביזיון מכל בחינה. זה נכון, עמיתי חברי הכנסת, שר הכלכלה הכושל לומד משרים אחרים; הוא לומד את האי-תפקוד שלו משר התקשורת, הוא לומד את האי-תפקוד שלו משר החוץ, הוא לומד את האי-תפקוד שלו מהשר לשיתוף פעולה אזורי – שלושה שרים כושלים נוספים ששמם במקרה הוא בנימין נתניהו, עמיתי חברי הכנסת. אבל מעבר לכל הדברים, הכי מרגיז, הכי מקומם, זה ההתעלמות של שר הכלכלה הנוכחי מתאונות העבודה בישראל, מהתאונות בענף הבניין. בכל שבוע יש כאן הרוג נוסף. איפה הפיקוח? איפה האכיפה? איפה הענישה? איפה שר הכלכלה? עמיתי חברי הכנסת, הוא ממוקד בקידום ענייני הטייקונים. הוא מקדם את מתווה הגז, בשביל זה הוא נשאר שר הכלכלה. וגם מתווה הגז, עמיתי חברי הכנסת – גם זו – שערורייה נוספת. ראו את נתוני ה-OECD מהשבוע – מחיר הגז בישראל הוא גבוה מאוד בהשוואה לכל מדינה אחרת שמפיקה גז בעצמה. והתוצאה? ראו את התוצאה: מפעל "פניציה" בנו תשתית וימשיכו להשתמש במזוט מזהם, כי הגז פשוט יקר מדי. זה שר הכלכלה בישראל היום – שר מקולקל, מקלקל, שצריך לשחרר אותנו מעולו, צריך לשחרר אותנו מנזקיו, וטוב מוקדם ממאוחר. עמיתי חברי הכנסת, הכנסת צריכה לדחות את בקשת הממשלה. הממשלה צריכה לעשות חשבון נפש ולהחליט למנות לנו שר כלכלה אמיתי, שר כלכלה שידע לדאוג לכלכלת ישראל. כדאי שבאותה הזדמנות ימונה גם שר תקשורת אמיתי; כדאי שבאותה הזדמנות ימונה גם שר חוץ אמיתי; כדאי שבאותה הזדמנות ימונה גם שר אמיתי לענייני שיתוף פעולה אזורי; כדאי שבאותה הזדמנות ימונה לנו גם ראש ממשלה אמיתי, שיתחיל לפתור את הבעיות במקום רק להתלונן ולהסית. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת מיקי רוזנטל, ואחריו – חברת הכנסת מרב מיכאלי. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, די לקרוא את הדוח שפרסם אתמול ארגון המדינות המפותחות, שמצביע, אגב, גם על הישגים של מדינת ישראל, וטוב שכך, של כלכלת ישראל, אבל מצביע על שורה של בעיות יסוד בכלכלת ישראל, שרבות מהן יושבות לפתחו של שר הכלכלה, ושר הכלכלה כמובן לא עסוק בכלכלה. האמת שאני לא יודע במה הוא עסוק חוץ מאשר בהישרדותו האישית, אבל נאמר. בכל מקרה, הנושאים הם נושאים קשים ובוערים, נושאי יסוד של החברה הישראלית והכלכלה הישראלית, ובמשרד הכלכלה יש ריק איום ונורא שצועק למשק הישראלי: אין לי תשובות בשבילכם. אין לנו תשובות בשבילכם. נושא מרכזי שמעלה הדוח, למשל, הוא נושא כאוב במשק הישראלי, וזה נושא הפריון. מדינת ישראל נמצאת בפיגור נוראי בפריון העבודה שלה. הדבר הזה הוא, בין היתר, לפתחו של שר הכלכלה, אבל את שר הכלכלה, חוץ מהתואר, זה לא מעסיק בפועל. בעיה אחרת שמצביע עליה הדוח היא כמובן שיעור התעסוקה הנמוך בקרב ערבים וחרדים. גם זה תפקידו של שר הכלכלה, אבל שר הכלכלה לא מגיע למשרד הכלכלה. למשל, נושא חמור, קשה ובעייתי הוא נושא קריסת המכללות הטכנולוגיות של מדינת ישראל. לא רוצים להעביר את זה למשרד החינוך, משאירים את זה במשרד הכלכלה, אבל במשרד הכלכלה יש ואקום ואין שר. ושוב נושא חשוב, מהותי, שזועק לפתרון – אין אף אחד ששומע, כי אין שר. אין שר. אין שר. סוגיה אחרת, נוספת, חשובה מאוד – אומנם האבטלה במדינת ישראל היא נמוכה מאוד, אבל שיעור הניצול והעבירות על חוקי העבודה הוא מהגבוהים בעולם, מהגבוהים בעולם המערבי, והדבר הזה הוא לפתחו של משרד הכלכלה ובאחריותו. קיבלו תוספת פקחים, קיבלו תוספת חקיקה, והמצב ממשיך להיות גיהינום וסדום, ג'ונגל ביחסי העבודה במדינת ישראל, ניצול מחפיר של עובדים באופן שיטתי, ושר הכלכלה לא מגיע למשרד הכלכלה. בשורה התחתונה, אסור לכנסת לאשר את הדבר הזה, לא רק מנימוקים פוליטיים – כמובן יש מצב לא בריא שאדם אחד מחזיק בעוצמה כל כך גדולה, שהוא גם שר הכלכלה, גם ראש הממשלה, גם שר החוץ, גם השר לענייני כל מיני, אבל בפועל לא עושה כמעט שום דבר. לטובת המשק הישראלי שזועק, ובעיותיו הן כל כך קשות; זועק לשר כלכלה במשרה מלאה, ואין. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תודה לך. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. חברת הכנסת מרב מיכאלי, ואחריה – חבר הכנסת מאיר כהן. שלוש דקות לרשותך. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה רבה, גברתי. חברי וחברותי חברות הכנסת, זהו יום גדול, אפשר להיות רגועות ורגועים, מהיום יהיה לנו שר כלכלה שידאג לכלכלת ישראל, ידאג לא רק למקומות עבודה, אלא בעיקר לשכר, לשכר שלנו שתקוע כבר 15 שנה, בשבע מתוכן נתניהו הוא ראש ממשלה. אבל היום, היום יהיה לנו שר כלכלה שידאג לשכר ויגדיל את הצמיחה במשק, גם יציל אותנו מחרמות כלכליים בחו"ל. זה בגלל שהוא עושה את זה כל כך טוב, טוב כמו שהוא עושה את משרד החוץ. בתור שר חוץ הוא דואג כל כך טוב ליחסי החוץ של ישראל, בעיקר עם ארצות-הברית, הידידה הגדולה והחשובה ביותר שלנו. הוא פשוט מקדם את היחסים שלנו אתה, מחזק את הקשר, מבטיח את האינטרס האסטרטגי של ישראל עם ארצות-הברית, ואותו דבר עם אירופה, במיוחד עם אירופה – את ההבנה, את שיתוף הפעולה, את התמיכה שאנחנו כמדינה מקבלות ומקבלים מאירופה, כל זה הוא עושה מצוין כשר חוץ. וזה כלום לעומת ההצלחות המסחררות שלו כשר התקשורת. באמת מדובר בכול יכול. פעם אמרו עליו "קוסם", לא ידעו כמה צדקו כשאמרו עליו "קוסם" – גם שר כלכלה, גם שר חוץ, גם שר תקשורת. הוא כשר תקשורת, מקדם את חופש הביטוי, מקדם את הפלורליזם, נלחם נגד ההסתה, מדבר ופועל למען אתיקה בשידורים. וכל זה עוד בלי שדיברנו על תפקודו המזהיר כשר לפיתוח אזורי. חבל, חברות וחברים, שנתניהו לא לוקח גם את תיק הביטחון. אני בטוחה שאם נתניהו היה לוקח גם את תיק הביטחון, אז כמר ביטחון הוא ודאי היה מוודא שלא יהיה טרור ולא יהיו דקירות ולא יהיו דריסות ולא יהיו בכלל בעיות ביטחון שתושבות ותושבי ישראל כל כך כל כך סובלות וסובלים מהן בימים אלה. אני בטוחה שהיה שקט בעוטף-עזה, לא היו מנהרות, הכול היה נעלם, פשוט נעלם. מכירות ומכירים את המשפט הזה שזה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך? זה משפט שלפי דעתי נתניהו כתב. הפרנואידיות של נתניהו, שגורמת לו לשמור אצלו קרוב-קרוב את כל התיקים האלה ולא לעשות עבודה בכל התחומים ובכל המשרדים האלה ולהפקיר את האינטרסים של מדינת ישראל ואת האינטרסים של כל אזרח ואזרחית בישראל בגלל הגחמות והאינטרסים האישיים שלו, עולה לנו הרבה מאוד, עולה למדינת ישראל ועולה לכל אחת ואחד בציבור מחיר יקר מנשוא. אדוני ראש הממשלה, אולי תתחיל לפעול בתור ראש הממשלה? פנה את עצמך מכמה תיקים בשביל שיהיה לך זמן ממש לעשות את העבודה שלך. תודה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת מאיר כהן, ואחריו – חברת הכנסת קסניה סבטלובה. שלוש דקות לרשותך. <מאיר כהן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, להלן פרוטוקול מתוך ישיבת עבודה מאתמול במשרד ראש הממשלה: ראש הממשלה נתניהו הורה לשר התקשורת לפעול בתיאום עם שר הכלכלה בנוגע להרחבת שידורי הערוץ הממלכתי, גם לקהילות יהודיות בחו"ל, הכול כמובן בתיאום עם שר החוץ. השר לפיתוח אזורי ירכז את השידורים במדינות הערביות. על החתום – ראש הממשלה, שר החוץ, השר לשיתוף פעולה אזורי, שר התקשורת ושר הכלכלה, מיודענו בנימין נתניהו. זהו המצב האבסורדי בממשלת ישראל, הממשלה ה־34. אם ראש הממשלה נפקד מישיבת ממשלה – אדוני השר גלנט, אם ראש הממשלה נפקד מישיבת ממשלה, זה אומר שכמעט רבע מהשרים אינם משתתפים בישיבה. המצב הוא שנתניהו מתרחב והדמוקרטיה מתכווצת. זהו תהליך מסוכן של פוטיניזם וארדואניזם שמוביל נתניהו בממשלתו הרביעית. לא פחות מחמישה תיקים חשובים נמצאים בידיו של ראש הממשלה. המצב הזה מסוכן, כיוון שהמניע לכך אינו תוצר של תקלה זמנית. המניע כאן הוא אינטרס פוליטי ואישי של העומד בראשות הממשלה. את תיק החוץ, התיק החשוב ביותר לביטחון הלאומי, הפך נתניהו לאופציה להרחבת הממשלה, להוספת רגל מייצבת לכיסא שלו. ראש הממשלה בכלל מגלה לנו שעד היום טעינו, שהמצב המתוקן הוא ששר החוץ בפועל הוא בכלל ראש המוסד, וכך, בגלל האופציה הזאת, ישראל מופקרת בזירה הבין-לאומית. ראש הממשלה גם שומר לעצמו את תיק התקשורת, כי הוא עסוק בלייצר ולטפח ערוצי תקשורת משלו. ראש הממשלה הוא גם השר לשיתוף פעולה אזורי, אף ששיתוף הפעולה היחידי הוא באזור של נתניהו, בינו לבין עצמו כראש ממשלה ושר בארבעה תיקים נוספים. כעת מבקש ראש הממשלה לנכס לו גם את תיק הכלכלה, תיק שעד לממשלה הנוכחית היה אחד התיקים החשובים. גם לאחר שהבטיח את מתווה הגז, נתניהו מבקש לשמור לעצמו את התיק, שמא יבוא שר חדש עם מחשבה אחרת. הוא קורא לזה משילות, אבל מתחת למילה המכובסת יש מציאות קשה של דמוקטטורה חדשה במזרח התיכון; בלי מהפכות, בלי מלחמות, בשקט ומול העיניים של כולנו. בצד האישי זה עצוב, כי ראש הממשלה לא מאמין ולא סומך על אף אחד; הוא אפילו לא יכול למצוא אחד כזה במפלגה שלו. גם בבית שלו הוא מעביר את המסר שמי שחושב אחרת ונלחם לטובת הציבור, חלילה, מועבר מייד לשורה השנייה בספסלי הליכוד. בצד הלאומי זה חמור הרבה יותר. ראש הממשלה נתניהו מבטל את השיח אפילו בגוף השלטוני בקואליציה. כך הופכת הממשלה ה-34 לממשלה של בודדים שמעליה מנצנץ ראשו של ראש הממשלה, שהיום מודיע לכולנו, לצערי הגדול – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <מאיר כהן (יש עתיד):> – – לא משנה מה אתם חושבים, אני אהיה גם שר הכלכלה. תודה רבה, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת מאיר כהן. חברת הכנסת קסניה סבטלובה. אחריה – חבר הכנסת איציק שמולי. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, חברי היקרים, אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שהייתי נוכחת, הייתי עדה לה, ממש לא מזמן, לאחרונה, איזו שיחה שהתרחשה כמעט מולי, ואפשר לומר שלא לקחתי שם חלק פעיל, אבל בהחלט הייתי שם כדי להאזין לדברים. אז נכחתי בשיחה שבמהלכה פנה כבוד ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר החוץ, שבצורה אירונית גם לו קוראים בנימין נתניהו, וביקש ממנו להתעדכן. הוא שאל אותו: כבוד השר, מה אתה חושב על ענייני החוץ? איפה אנחנו עומדים? מה קורה עם מדינת ישראל? איך העניינים שלנו? וענה לו שר החוץ בנימין נתניהו, אמר לו: תראה, האמת היא שהכול נפלא, חוץ מזה שמאיימים עלינו בחרם – הצרפתים, החברים שלנו האמריקנים לא סומכים עלינו ופועלים נגדנו ורוצים גם לסמן את המוצרים מההתנחלויות. באופן כללי העולם, ככה, מראה לנו את הצד הפחות יפה שלנו, יש לנו בעיות עם מינוי שגרירים שלנו, וכהנה וכהנה. הסתכל עליו ראש הממשלה בנימין נתניהו ואמר לו: בסדר, אוקיי, זה לא נורא, דווקא אני יכול להסתדר עם זה יפה מאוד, וקרא לשר הבא, שבאופן מפתיע גם לו קראו בנימין נתניהו. אז נתניהו שאל את נתניהו: אולי תספר לי בבקשה, כבוד השר לשיתוף פעולה אזורי, מה קורה בשיתוף פעולה אזורי? איך אנחנו מתקדמים עם מדינות האזור? האם אנחנו בונים את ברית המתונים, איך אנחנו מתקדמים בפעילות נגד איראן, נגד "דאעש", נגד שאר הסכנות? ענה לו השר בנימין נתניהו, אמר לו: תשמע, אדוני, המצב לא משהו. זאת אומרת, שום דבר נורא לא קרה, אבל גם שום התקדמות בנושא של שיתוף פעולה אזורי אין בינתיים. כלומר, מצרים עדיין לוחצת עלינו בעניין הזה של שיחות השלום, שמאיפה הם לוקחים את המילים האלה בכלל לא מובן; ירדן מפעילה עלינו לחץ שאנחנו לא נפר את הסטטוס-קוו בהר-הבית, גם כן רעיון הזוי ולא מובן בעליל, וסעודיה, כמובן, ככה, משתפת אתנו פעולה פה ושם, אבל לא רוצה יותר מדי להתקדם כל עוד אנחנו לא יוזמים איזו יוזמה לכיוון השלום יחד עם הפלסטינים. הקשיב לו ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואמר: בסדר גמור, כבוד השר בנימין נתניהו, הבנתי את דבריך. אם ככה, אני מזמין עכשיו את השר הבא, שקוראים גם לו בנימין נתניהו, שר התקשורת, ומבקש ממנו להתעדכן במצב בשוק התקשורת הישראלית. אמר לו השר בנימין נתניהו: תשמע, יש לנו בעיות, יש לנו בעיות לא מעטות, יש לנו בעיות עם עיתונאים – עיתונאים רבים מובטלים, יש לנו עיתונים שהם ממש על סף סגירה, יש לנו ערוצים במצב כלכלי ממש יוצא מן הכלל. ראש הממשלה הסתכל עליו ואמר לו: בסדר גמור. אם יש כל כך הרבה הצלחות שנחלו השרים ששמם בנימין נתניהו בכל תחומי החיים, למה שאנחנו לא נמנה עוד שר, שגם שמו הוא בנימין נתניהו? הרי במדינת ישראל אין כל כך הרבה בעיות, אנחנו יודעים שהמצב הכלכלי מזהיר, אף-על-פי שבמקרה לגמרי, לפני שעות ספורות התפרסם הדוח של ה-OECD שמציב תמונת מצב ממש לא יפה, ואנחנו מסתכלים על הדוח הזה ואנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בתחתית הסולם, אחרי מקסיקו, אחרי מדינות שהן מדינות עולם שלישי, ואני חושב שזו סיבה מעולה שאנחנו נקבע שעוד שר בממשלת ישראל יהיה גם הוא בנימין נתניהו, כי זה הרי מתכון להצלחה. הצלחנו כל כך בענייני החוץ, הצלחנו כל כך בענייני הביטחון, הצלחנו כל כך בתחום התקשורת, אנחנו בוודאי נצליח גם בעניין הכלכלה – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – אז מה אם אין לנו תוכנית? – אני מסיימת – אז מה אם אין לנו תוכנית פעולה? אז מה אם לא הבטחנו שום דבר בעניין הזה של שיפור מצב החיים של הישראלים והישראליות בבחירות? אני בטוח שהמתכון להצלחה זה פשוט למנות בן-אדם ששמו בישראל בנימין נתניהו. אז סיכמו ביניהם כל השרים, וגם ראש הממשלה, ששמם בנימין נתניהו, שככה הם יעשו, ואני מבקשת מכם היום להתנגד לעניין הזה ולמנוע את הדבר הזה. זה פסול, אנחנו זקוקים לשר הכלכלה – יש לנו יותר מדי בעיות, יש לנו יותר מדי עוני – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> – – יש לנו יותר מדי פערים חברתיים מכדי שעוד שר אחד ייקרא בנימין נתניהו. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. חבר הכנסת איציק שמולי – אינו נוכח. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, ואחריה – חברת הכנסת יעל כהן-פארן. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, ניסיתי להבין מה עומד מאחורי ההצעה הזאת, ניסיתי להבין למה בדיוק זה קורה, שכל פעם כנראה ראש הממשלה נתניהו מאבד מהיצירתיות שיש לו, כך שברגע הראשון שהוא חושב על עוד שר שצריך למנות, קופץ לו לראש רק השם שלו עצמו, בנימין נתניהו – להוסיף עוד משרד ועוד משרד ועוד משרד. אפילו יצירתיות אין בקטע הזה. אפילו קצת, להקדיש דקה לחשוב על שם נוסף, להסתכל מסביב – אבל אני מבינה אותו, הרי הספסלים ריקים, הוא לא הצליח לראות אף אחד מהקואליציה שיכול לכהן כשר. כנראה אין לו אמון שבקואליציה שלו נשארו אנשים עם כישורים, שהוא יכול להציע להם להיות שר כלכלה, או שבאמת הוא עסוק כל כך בלחשוב על גל ההסתה החדש, על החוקים הדרקוניים החדשים שהוא רוצה להציע, כך שהוא לא רוצה לבזבז דקה אחת בלחשוב מי יכול להיות שר הכלכלה הבא במדינת ישראל. אבל האמת, כל מה שאמרתי יכול להיות הסיבות, אבל הסיבה העיקרית היא שכנראה, מה שמעסיק את נתניהו ומה שהוא חושב עליו, זה – אוי ואבוי אם יקרוס לו מתווה הגז שהוא התווה. אז מי יהיה שר הכלכלה באותו רגע? מי יקבל את ההחלטה? מי ימלא את החובות ואת ההבטחות שהוא כבר הבטיח לטייקונים של הגז? הוא יוכל להשתלט על המצב הזה? יהיה לו שר שיקבל את ההוראות שלו בנושא הזה? כנראה לא. היום בבוקר קיימתי אצלי בוועדה דיון על תנאי העסקת מנהלות המשפחתונים, שהן באחריות של שר הכלכלה. שר הכלכלה החדש, תהיה לו דקה לחשוב על תנאי ההעסקה של הנשים האלה? שר הכלכלה החדש, תהיה לו דקה לחשוב איך מפתחים מקומות עבודה כדי לשלב יותר נשים ערביות בתעסוקה? האם אנחנו לא מחליטים היום, בעצם, שאנחנו מוסרים עוד משרד לידי הפקידים, שינהלו אותו מיום ליום, בלי שום מדיניות ברורה, בלי שום מחשבה אמיתית של שר שבא ואומר: זה החזון שלי, זה מה שאני רוצה לעשות? אבל כנראה, נתניהו מפחד כל כך – מהרבה דברים; גם מהלויאליות של מי שימנה, וגם הוא מפחד שאין לאנשים מסביבו הכישורים, וגם אם יחתמו לו או לא יחתמו לו בעת משבר על ההוראות שלו, שהוא רוצה להתוות – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אבל כל זה היה יכול להיות באמת מצחיק – כל מה שאנחנו אומרים וכל הדיבורים שהיו עד עכשיו היו יכולים להיות מצחיקים, אלמלא כל כך עצוב לראות איך אדם אחד, להטוטן, שרוצה להחזיק כל כך הרבה תיקים – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – מפתח לעצמו תכונה של קיסר, וכל המדינה מעבירה את זה ומחליקה את זה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. חברת הכנסת יעל כהן-פארן, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת חאג' יחיא. שלוש דקות לרשותך, גברתי. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> כבוד היושבת-ראש, תודה רבה, טוב, חברי, יש לנו ראש ממשלה שבינתיים הוא רק שר כלכלה זמני, אז עכשיו אנחנו מגדירים אותו, נקבל את זה רשמי, כשר הכלכלה במדינת ישראל. ממש נהדר. הרי שר הכלכלה הקודם, הוא הביא לפיטוריו רק כדי לחתום על מתווה הגז האומלל והנורא, ואנחנו יודעים שהוא ידאג קודם כול לטייקונים ולמונופול הגז, כדי להשאיר אותו בשליטה מאוד חזקה על משאב הגז שהוא כל כך חשוב וחיוני לישראל, וגם, לצערנו, ישאיר את הגז עמוק באדמה, כמו שראש הממשלה אוהב את הביטוי. אבל מה לעשות, המתווה היה חייב לעבור, והוא היה חייב להיות שר כלכלה זמני. להזכירכם, אנחנו קצת שכחנו, כי הביטוי "שר הכלכלה" כבר מופיע כמה שנים, אבל שר הכלכלה – משרד הכלכלה הוא משרד התעסוקה, התעשייה והמסחר. כולם זוכרים את זה כאן, אני בטוחה. אז אולי באמת יש לנו כאן שר תעשייה חדש שיטפל בבתי-הזיקוק, שיטפל במפגע הנוראי הזה שגורם לתושבים במפרץ חיפה לחיות כבני-ערובה, ולחיות – בעצם לא לחיות, למות בגלל המפעלים האלה. מה שהתגלה אתמול בתחקיר בערוץ 2, אני בטוחה שזעזע את כל היושבים כאן בחדר, ואני אומרת שאם ראש הממשלה הנוכחי לא עשה שום דבר בעניין, גם כשר כלכלה, גם כשר תעשייה, הוא כנראה לא יעשה שום דבר. תושבי מפרץ חיפה, חייהם הפקר. הם חיים בחיפה; הם לא חיים בתל-אביב ולא בירושלים. והיום אנחנו רואים ושומעים יותר מתמיד – מה צריך יותר מזה שתינוקות נולדים עם ראש קטן יחסית ובמשקל לידה נמוך? מה צריך יותר מזה שיש פי-חמישה מקרי סרטן באזורים מסוימים בחיפה, בטבעון ובקריות? אנחנו צריכים יותר מזה כדי להבין שהמפעלים המסוכנים והמזהמים האלה לא צריכים להיות שם, לא צריכים להיות ליד אוכלוסייה? 800,000 איש חיים באזור. 800,000 איש. אנחנו צריכים לדאוג שלא רק שלא ירחיבו את התעשייה המזהמת – כי אלה הכוונות ובזה תומכת ממשלת נתניהו, בהרחבת התעשייה המזהמת. במקום זה צריך לדאוג שהמפעלים לא יהיו שם יותר. או שיחליטו לפנות את האנשים, גם זאת אופציה. נראה לי – קצת הרבה אנשים לפנות. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת יעל כהן-פארן. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. גברתי היושבת-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, כל התקופה שהביאו לנו להצביע פה על העברת סמכויות ממשרד למשרד, אמרנו שכנראה צריך להעביר את כל המשרדים לראש הממשלה, את כל הבקשות או כל הדיונים, ואז הוא יחלק. כנראה אין צורך בתפקיד של שר, כי הפקידות כנראה עושה את כל העבודה, כי איך יכול להיות – אפילו סופרמן לא יכול להיות ראש ממשלה, שר כלכלה, שר החוץ, תקשורת, שיתוף אזורי. על איזה שיתוף מדברים? באמת, שיתוף אזורי. איפה השיתוף האזורי? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מולטי-טלנט. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> כן, זה השר, זה ראש הממשלה. מדברים על שר חוץ – אנחנו יודעים מה המצב של המדינה מבחינת יחסי החוץ עם העולם. מספיק הכישלון – להצביע על זה – שברזיל לא קיבלה את המתנחל כשגריר של מדינת ישראל שם. זה כישלון ראשון. תקשורת – מה, סוגרים את רשות השידור? השידור הציבורי מתבטל? מה קורה אתו? מאריכים? משנים? אין תוצאות. שיתוף הפעולה האזורי – אמרנו, אין שיתוף פעולה אזורי; זה שקר וכזב, וזה עוד משרד ועוד ג'ובים לכמה אנשים. אבל הכלכלה – וזה מה שחשוב; הוא שר הכלכלה. הרי בהיותו שר האוצר הוא גרם להעמקת העוני במדינה, הוא זה שפגע בכל הקצבאות, קיצץ אותן. הוא זה שהכניס שלושה-רבעים מהרשויות המקומיות במגזר הערבי, באוכלוסייה הערבית, לתוכניות הבראה וועדות קרואות כי הוא קיצץ בחצי את מענקי האיזון בלי לבדוק, בלי להיכנס אפילו לעניין. כנראה הוא לא מבין בעניין ומדבר על עצמו כמישהו שמבין בכלכלה. הכלכלה – איך הוא יטפל בכלכלה? איך יהיה לו זמן לטפל בכלכלה? מה התוכניות שלו? מבקשים להעביר אליו את הסמכויות – היה צריך לעמוד פה ולהגיד: חבר'ה, אני מבקש, חברי חברי הכנסת, אני מבקש להעביר אלי את הסמכויות כשר הכלכלה, כי התוכנית שלי בכלכלה היא כך וכך, א', ב', ג', ד'. אין לו תוכנית, אין לו תוכנית בשום דבר. המצב הזה ימשיך להיות גרוע, ימשיך להיות קשה; העוני יעמיק, וכל הדוחות שאנחנו מקבלים מהעולם – ההבדלים, ההפרשים בעוני, באוכלוסייה הערבית 52.6% מתחת לקו העוני. איפה יש לו תוכנית כלכלית שהמדינה עצמה תקבל צמיחה בזה שימצאו מקומות עבודה לאזרחים הערבים? איפה העסקת הנשים במגזר הערבי? איפה התוכניות של ראש הממשלה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים, אדוני. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> הוא נכשל בכול, והוא גם ייכשל בכלכלה. והכישלון שלו, מי שיסבול ממנו זה האזרחים. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת חאג' יחיא. חבר הכנסת נחמן שי – אינו נוכח. חבר הכנסת איתן כבל. <איתן כבל (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, רשמים פרלמנטריים, אדוני יושב-ראש ועדת הכנסת דוד ביטן – דוד, אני רוצה לשאול אותך שאלה בתחום סמכותך. דוד ביטן, אני רוצה לשאול אותך, אדוני – בוא תצטרף אלינו למליאה – שאלה בתחום סמכותך: האם ראש הממשלה זה קוורום, כן או לא? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> כן. <איתן כבל (המחנה הציוני):> זאת אומרת, אם, למשל, מגיע ראש הממשלה לדיון שמצריך, חברתי שלי יחימוביץ, קוורום – יש מצבים כאלה, את יודעת, יש מצב כזה שאומרים: בנושא מסוים אתה לא יכול לקיים דיון אלא אם כן יש x שרים בתוך החדר. אדוני השר, האם אדוני יכול – השר גלנט, אני יודע שאתה חדש, אתה עדיין לא בקי בנבכי התקנון, אבל האם תוכל לענות לי: האם ראש הממשלה הוא קוורום או לא קוורום? מה יאמר היועץ המשפטי מנדלבליט? <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> מניין, מניין, לא קוורום. הוא כבר מתקרב למניין. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אוקיי, מניין, את צודקת. האם זה מניין מספיק כדי לקיים דיון או לא? כי הוא ראש ממשלה – קוורום או לא? זאת שאלה. האמת, אני הייתי מגיש שאילתה – חבר הכנסת מיקי רוזנטל – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הוא לבד חמישייה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> נכון, הוא לבד חמישייה. האם הוא נספר אחד? שמע, יש כאן שאלה משפטית מאוד מאוד משמעותית, חבר הכנסת באסל גטאס. <עיסאווי פריג' (מרצ):> איתן, יש שמועה שהוא שומר לכם את השרים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> תשמע, בוא נגיד ככה, חבר הכנסת עיסאווי פריג', אתה יודע, אני מציע לך להחליף את אלה שמעבירים לך את השמועות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה לא נכון? <איתן כבל (המחנה הציוני):> חבר הכנסת עיסאווי, כיוון שהדיון הוא לא על מפלגת העבודה ולא על המחנה הציוני – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני שואל. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני לא עונה לך, כי זה לא נכון. עזוב, זה בזבוז זמן. אתה יודע, אצלנו בשכונה אומרים: אפילו דחקות לא עושים על זה כבר. אנחנו מעבר לעניין הזה, כי הדיון כאן הוא על ראש הממשלה שאנחנו מבקשים להאריך את כהונתו. דרך אגב, הוא עסוק עכשיו. מה הוא עכשיו? הוא יודע, כשהוא יוצא מפה, גברתי היושבת-ראש? האם כשהוא קם ויוצא מכאן, הוא יוצא שר התקשורת? שר הכלכלה? ראש הממשלה? האם יש – כמה חותמות יש לו? <קריאה:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> באמת, זה עניין מאוד מורכב. דרך אגב, בתוך כל הצחוק הזה – ואני צריך לסיים – אם יש משהו, לפעמים, כמו שעורכי-דין אוהבים לומר, בקליפת אגוז, להראות את הפארסה של התנהלות הממשלה הזאת, זה ראש הממשלה והתיקים שהוא מחזיק. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אסגור את הקוורום. <היו"ר טלי פלוסקוב:> חבר כנסת ג'מאל זחאלקה. אחריו – חבר הכנסת חיים ילין. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, זה מסוג הדיונים שאי-אפשר לדעת – לצחוק או לבכות, ושניהם נכונים באותה מידה. ההצעה שלפנינו אינה באה לקדם, ולו אפילו לכאורה, אינטרס ציבורי כלשהו. אין. הכול פוליטיקה, ופוליטיקה במובן הרע של המילה. אין שום הצדקה שנתניהו יהיה שר הכלכלה. גם ההצעה שהונחה בפני הכנסת, הצעה להצבעה – מינוי ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר הכלכלה והתעשייה, נוסף על תפקידיו כשר החוץ, שר התקשורת והשר לשיתוף פעולה אזורי, וכמובן לתפקידו כראש ממשלה – חמישה תפקידים. אפילו סופרמן, כמובן, כאמור, לא יוכל למלא את כל התפקידים האלה. אבל זו פוליטיקה שפוגעת באינטרס של האזרחים. משרד הכלכלה הוא משרד חשוב מכדי להפקידו בידי אדם שלא יעסוק בו, שלא יעבוד בו. הרי מישהו משלה את עצמו שנתניהו יתחיל להתעסק עכשיו במשרד הכלכלה? האם כל התוכניות שדיברו עליהן במשרד הכלכלה יתפקדו כראוי? הן יתפקדו בוודאי יותר טוב אם נתניהו יתרחק מהן. לכן אני חושב שצריך להצביע נגד ההצעה הזאת, כי זו הצעה שפוגעת באזרחים, וזו הצעה שמנוגדת לכל היגיון של שלטון חוק או ניהול תקין. למה? פה עולה חשד, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, של מינוי קרובים – מקורבים. וכי יש לך אדם מקורב לאדם מאשר האדם עצמו? <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> נפוטיזם. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> הוא ממנה את האדם הכי קרוב אליו – בנימין נתניהו. ראינו הרבה מינויים של מקורבים, אבל כל כך קרוב – לא ראינו, ואת זה צריך לדחות, ולהצביע נגד. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת חיים ילין. אחריו – חבר הכנסת מיקי לוי. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושבת-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, אני באמת רוצה לפרגן, כאילו, ולא יוצא לי. באמת, כל הזמן אני מגיע לפה, אני שואל את עצמי: רגע, מה, לא מתאים לך, חיים, כל הזמן לתת בראש לאנשים. מה יוצא מזה? אני באמת רוצה לפרגן. והיום חיפשתי משפט שיפרגן לשר הכלכלה, ולא מצאתי. פשוט לא מצאתי. אחד המשרדים החשובים במדינת ישראל – אני יוצר קשר עם פקיד בכיר, שהוא דה-פקטו מנהל את משרד הכלכלה. לא יעלה על הדעת דבר כזה. אנשים הרי בכל מקום נלחמים לקבל תיק כזה; רק ראש הממשלה שם את זה בצד. התיק הניהולי מספר אחת במדינת ישראל, שנוגע כמעט בכל תחום: בריתוק של עובדים, בצמיחה, בתעשייה זעירה, במכללות, כמעט בכל דבר. כל תחום שאתם נוגעים – משרד הכלכלה. אבל אני יכול לפרגן רק בדבר אחד. והפרגון שלי בא להגיד לראש הממשלה שפשוט הוא גאון. הוא גאון – איך הוא יכול לקחת חמישה תיקים, לשים אותם אצלו, ולתת לדבר הזה להתנהל בלי לנהל אותו. זה הפרגון שיש לי. הוא פשוט קוסם. ועוד יותר מעציב אותי בתוך הפרגון הזה זה ששרי הליכוד, שצמאים לתיקים האלה, אפילו לא יודעים להילחם למען הזכויות שלהם בתוך המפלגה, כי מפחדים מבנימין נתניהו. לא יעלה על הדעת דבר כזה. אז לסיכום, מה שיש לי להגיד, יש לראש הממשלה חמישייה פותחת; הוא יכול לבד לשחק את משחק הכדורסל. עד עכשיו גם היו לו שני שחקני ספסל, בתוך עצמו, אבל מהרגע שהוא נתן את משרד הפנים ואת ממלא-מקום ראש הממשלה, הוא חמישייה. צא לשחק, כמו שאתה משחק עם העם שלך, כמו שאתה משחק עם המפלגה שלך, כמו שאתה משחק עם הממשלה שלך. רק דבר אחד: אנחנו – אנחנו, העם, לא יכולים להפסיד במשחק. אנחנו, העם, אסור לנו להפסיד, כי אין לנו מדינה אחרת ואין לנו מקום אחר. כבוד ראש הממשלה, שר הכלכלה, שר התקשורת, השר לשיתוף פעולה אזורי, שר הכלכלה, תעשה לי טובה, תהיה רציני פעם אחת, תמנע את האסון הבא, ובבקשה, תנהל את מדינת ישראל. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת חיים ילין. חבר הכנסת עיסאווי פריג'. שלוש דקות לרשותך, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, מכובדי השר, חברים, אני לתומי חשבתי שראש הממשלה, ברגע שמינה את הממונה על ההגבלים העסקיים והצליח להעביר את סעיף 52, זכה ולקח את מבוקשו, ועכשיו הוא ישחרר, ישחרר את המשרד, שהמשרד יתחיל לתפקד. אבל מה לעשות, הוא לא יודע לשחרר. נו, שחרר – לא יודע לשחרר. קיבלת את מה שרצית. שחרר. הוא מתעקש, לא רוצה לשחרר. מה לעשות, הוא לא משחרר שטחים כבושים. קשה לו לשחרר. זה אופי. אז למה שאשחרר משרדים כבושים? הרי אני לא אוהב לשחרר. למה אשחרר את מה שאני כובש? כבשתי את משרד הכלכלה, כבשתי את המשרדים שספרו החברים לפני, למה אשחרר? איך אגיד את זה – נמצא לו שם – אם אלך לכלכלה, הוא אוהב את הכלכלה, זה אימפריאליזם מיניסטריאלי, מה שקורה. זה בדיוק מה שאתה, אדוני ראש הממשלה – מה שאתה כובש, אתה לא משחרר. זה אופי, והאופי הזה מושלך על כל מה שאתה עושה בחיים. סוגיה אחרת, שאני אומר לעצמי: בסדר, תחיה, אל תשחרר. תהיה מסי, תיקח את כל המשחק. איך אמר חברי איתן כבל לפני? אתה המניין, אתה הקוורום, אתה הכול. תכבוש, תכבוש, כל משרד שיהיה לך. סוגיה אחרת שמפריעה לו – הקרדיט. למה אתן להם את הקרדיט? למה לא אקח את הקרדיט? אני מתאר לעצמי שראש הממשלה, קשה לו גם לחיות עם הקרדיט שמירי רגב, שרת התרבות, מצליחה לזכות בו בכל מתקפת התרבות שהיא עושה. גם את הקרדיט הזה – מה אתה מחכה? קח. וקח את הקרדיט של שר החינוך בנט, של הדנ"א של עובדי משרד החוץ, קח את הקרדיט על ספר האזרחות, קח את הקרדיט על סתימת הפיות – קח את הקרדיט; אתה ורק אתה, אין כלום. יש פתגם בערבית שאומר, שכשהצרה שלך גדלה, אתה רק צוחק. ומה שקורה, כמו שאמרתי קודם: יותר מושחתים, יותר עניים – ומאושרים. תעשיית השקר ותעשיית העיוות הזאת מביאות אותנו למצעד איוולת אחד גדול ומשחיתה והורסת כל חלקה טובה בחברה מתוקנת, וזה ירדוף אותנו שנים על שנים. תודה לך, גברתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת פריג'. רבותי, אני מודיעה עכשיו, כרגע: אין שום החלפות מהרגע הזה. מי שלא נמצא באולם פספס את תורו. חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אדוני ראש הממשלה – איפה הוא, עסוק? <קריאה:> הוא במשרד – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> הוא לא פה. איזה שר הוא עכשיו? אזרחי ישראל מסתכלים עלינו ומתביישים. הרי הקואליציה הזאת תעביר את ההחלטה המבזה הזאת. הקואליציה הזאת לא שמעה אתמול על המחקר שבאזור חיפה התחלואה היא 25% יותר מכל הארץ; היא לא שמעה על היקף מוח שקטן ב-20%. אז הקואליציה הזאת רוצה להסתכל בעיניים של אזרחי מדינת ישראל ולהגיד לראש הממשלה: אתה סופרמן, עוד לא נולד מנהיג כמוך. דרך אגב, גם את פרשת השבוע לא קראת – לא קראתם, כי אם הייתם קוראים הייתם רואים שיתרו אמר למשה רבנו, גדול המנהיגים – דיבר עם אלוקים פנים אל פנים: "מה הדבר הזה אשר אתה עֹשה לעם, מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב" – למשה רבנו. אבל מה מפחיד? שהוא אמר לו: "נבֹל תיבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשהו לבדך". מילא, אדוני ראש הממשלה, שאתה תיבול; אנחנו נסתדר, יש פה טובים שיחליפו אותך. אבל לא רק אתה תיבול, גם העם הזה אשר אתך ייבול. אין לך אחריות? אין לכם? לא למדתם כלום? לא שרי הבית היהודי, לא שרי ש"ס, לא שרי יהדות התורה – כל מי שהיה בשבת בבית-הכנסת, וגם אחרים, כל אלה שרוצים ללמד אותנו מה זה יהדות: איך לסגור הכול, איך להתערב לנו בצלחות, איך להתערב לנו בחדרי המיטות – את זה הם לא יודעים להגיד. רק את זה – לא. מסתכלים על מדיניות החוץ: יש שר חוץ שהוא ראש ממשלה – אז יש BDS, ובאמריקה כבר מחדשים החלטות על סימון מוצרים, לא רק באירופה. ויש שר חוץ, אז זה לא מספיק לו. ויש רשות דואר תחת שר התקשורת, שזה אותו בן-אדם, שגם בה יש בעיות – אנחנו כולם מכירים את זה, גם בחבילות שאנחנו שולחים לילדים החיילים שלנו. אבל ראש הממשלה הוא הרבה יותר ממשה רבנו, אז הוא גם יכול להיות לא רק ראש הממשלה, שר החוץ, שר התקשורת, השר לשיתוף פעולה אזורי. ולא מספיק – עכשיו יהיה גם שר הכלכלה. ואיך יהיה לשר הכלכלה זמן לדון בהרחבת מפעלי בז"ן בחיפה לאור המחקר שפורסם אתמול? למה שהוא ידון בזה? גם משה רבנו לא הצליח, גם כשהוא דיבר אל הקדוש-ברוך-הוא פנים אל פנים. <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני מסיים. את יכולה לעזור לי? לתת תשובה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> במה? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני לא יודע, אולי מישהו פה. את רואה – יש פה שר? אין פה שר. אני מבקש עוד שלוש דקות, עד שיבוא שר. <יעל גרמן (יש עתיד):> איפה השר? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא נמצא? דיברנו על מעמד הכנסת. כאילו מה, רוחו פה? <היו"ר טלי פלוסקוב:> השר נמצא. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> סליחה, השר. לא ראיתי. <היו"ר טלי פלוסקוב:> אז עליך לסיים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אז אני מסיים, אני מסכם רק את מה שאמרתי קודם. אני באמת חושב שיש גבולות גם לאן אנחנו מסוגלים להביא את עצמנו. הקואליציה הזאת, שבכוח 61 מפרפרת מדינה, משסעת חברה, מסיתה קהל בקהל, אני חושב שגם לזה תשים גבולות. איך יכול להיות אותו אחד, לנוכח המצב המצוין שלנו – בחוץ, בכלכלה, בתקשורת, בממשלה, בשיתוף הפעולה האזורי. תודה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. אחריה – חבר הכנסת זוהיר בהלול. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> מדהים – גברתי יושבת-ראש הישיבה, חברי חברי הכנסת, מדהים שעכשיו נזכר ראש הממשלה להתאהב בתפקיד שר הכלכלה. בהחלט אחד המשרדים החשובים, והייתי אומרת שאילו אני הוא הייתי מתאהבת בו מזמן, אבל באמת צריך להגיד שהבחירה שלו היא קשה. כיוון שהיום הגשתי את האי-אמון בשם סיעתי בנושא הכלכלי, ודיברתי על כך הרבה, אני רוצה דווקא לדבר על משרד אחר שבראשו עומד ראש הממשלה, משרד התקשורת. הפלא והפלא, חברים וחברות יקרים, הידעתם שאנחנו עומדים 60 יום בדיוק לפני שסוגרים את רשות השידור? היום 1 בפברואר, בעוד 60 יום רשות השידור תיסגר. האם לדעתכם, על-פי החוק שאושר כאן במליאה, על-פי חוק השידור הישראלי, כפי שהוא תוקן בספטמבר אחרי ועדת הבזק בראשות צחי הנגבי, האם אתם חושבים שיהיה מסך טלוויזיה ב-1 באפריל? אז תרשו לי לספר לכם, שלהערכתי, אחרי הרבה מאוד דיונים בוועדת הכלכלה, ספק אם יהיה מסך טלוויזיה, שידור ציבורי כפי שכולנו היינו רוצים לראות במדינת ישראל, נוסח Channel 4 – לא משנה איזה, אבל האם בכלל יהיה שידור ציבורי במדינת ישראל? יכול להיות שרדיו דווקא יהיה, אני מקווה; טלוויזיה – ספק גדול. מישהו מכם חושב שמראיינים את העובדים של רשות השידור הוותיקה, ש-25% מתוכם אמורים להיות עובדי התאגיד הציבורי החדש – מישהו חושב שהם נקלטים לעבודה? אז אני רוצה לומר לכם שלא. לא, כי לא הגיעו להסכמות. אגב, מי אמר שרק 25%? בסדר, 25% זה המינימום. אני אומרת: בואו נתחיל לפחות בזה. אני לא מדברת אתכם על כל שלל הבעיות האחרות: העובדה שאין אולפן שידורים, כי לא רוצים לשדר מירושלים, אז שוקלים לעבור לשדר ממודיעין. לא אשתף אתכם בעוד מיליון ואחד דברים, בתחושה שלי שבסופו של דבר – בוקה ומבולקה. ולפתחו של מי זה מונח, אם לא לפתחו של שר התקשורת? אבל שר התקשורת שלנו הוא באמת איש מאוד מאוד עסוק, ואני שואלת את עצמי ושואלת אתכם: האם הוא בכלל רוצה שידור ציבורי? כי אנחנו יודעים ששידור ציבורי זה לא מאוד נוח לו. אז בואו נעשה רפורמות בזק בשוק התקשורת, נוודא שאפשר בעוד ערוצים לשדר פרסומות, נחליש את כוחם של ערוץ 2 וערוץ 10, שלאורך שנים משלמים דמי זיכיון וכו' וכו' וכו' וכו'. בואו נפורר אותם, בואו נפורר את התקשורת הישראלית, בואו נמעך אותה עד דק, בואו נעשה לה ככה, כמו שעושים לכדור שמרסקים אותו לילדים. מה זה הדבר הזה? 60 יום לפני סגירת רשות השידור ופתיחת השידור הציבורי החדש, אני אומרת לכם – לא יהיה מסך טלוויזיה. אפילו אלדד קובלנץ, שהוא מנהל התאגיד הציבורי החדש, אמר בצורה מפורשת שאולי יוכל לשדר שידורי ניסיון. אין לי טענות אליו, לא נותנים לו את המשאבים כדי שהוא יוכל לשדר טלוויזיה. אז בואו נמצא את הדרך, למה ככה למשוך את השטיח מתחת לרגליהם – – – <היו"ר טלי פלוסקוב:> נא לסיים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> אני מייד מסיימת. – – – מתחת לרגליהם של עובדים? למה להעניש את העובדים על ניהול כושל לאורך שנים, אולי, של הרבה מאוד מנהלים? למה כל העובדים אשמים בזה? למה הם צריכים לצאת ממקום העבודה שלהם, של 40 שנה, עם זנב בין הרגליים וכשפניהם כבושות באדמה? אתה יודע מה, אדוני ראש הממשלה? זה לפתחך. תודה רבה. <היו"ר טלי פלוסקוב:> תודה רבה לחברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. חבר הכנסת זוהיר בהלול. אחריו – אורלי לוי אבקסיס. שלוש דקות, אדוני. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> גברתי ראשת הישיבה, נדמה לי שכבר נעתקו המילים מפי. נדמה לי שמאגרי המילים שבקרבי יבשו, ונדמה לי שארסנל הסופרלטיבים שבתוכי נדם, מכיוון שמדובר בפנומן. הרי אנחנו מתייצבים האחד אחרי השני, כמו חיילים ממושמעים, כדי לשיר את שירי ההלל לראש הממשלה הפנומנלי, שמסוגל ללהק את עצמו ליותר ויותר תיקים בממשלת ישראל. בנימין נתניהו, הפנומן, העילוי, מנהל ביד רמה את משרד התקשורת, מנהל ביד ספקטקולרית את משרד החוץ, מנהל ללא עוררין וגם ללא רבב את המשרד לשיתוף פעולה אזורי, וכעת הוא כובש עוד יעד במסכת הכיבושים הבלתי-נגמרת שלו, והוא מגיע ליעד של משרד הכלכלה. אז בנימין נתניהו, ברוך הכישורים ונדיר הביצועים, שבקע אל העולם הזה מזן נדיר ומיוחד, מנהל, כך הפופוליסטים אומרים, ביד חלטוריסטית את המשרדים האלה. אבל הנדבנים שבקרבנו יאמרו: הוא מהלך עלינו ביד עריצית ומנהל את המשרדים האלה כיחיד סגולה. הוא הניאו-ליברליסט הגדול ביותר של הכלכלה הישראלית, הוא איש הטייקונים, הוא האיש של הטייקוניסטים והאיש של הקרטליזם במדינת ישראל. אלה הפופוליסטים, לא אני אומר את הדברים האלה. אני דווקא אומר שגדולתו של בנימין נתניהו, שהוא העתיק את מישור הדמוקרטיה הישראלית למישור המונרכיה, אדוני היושב-ראש; מונרכיה שביד רמה הוא מנהל ללא רבב, ומעתיק את האופרציה אל עולם הרוחות והשדים. סכיזופרניה, תאמרו לעתים, אמביוולנטיות, תאמרו לעתים אחרות. אולי ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, יתעקשו אחרים לומר. אבל האיש הזה הפך את ממשלות ישראל ואת הסכֵמה הדמוקרטית במדינת ישראל לקרקס של איש אחד. הידד, אדוני ראש הממשלה; המשך לאגד בקרבך ובתוכך עוד ועוד משרדים, הפקע את המשרדים האלה מידי השרים, שממילא הפכו לשרי דמה, והמשך לככב באולם בלתי נגמר. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס – בבקשה, גברתי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. שר יש במליאה? <היו"ר מאיר כהן:> כן. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> השר גלנט, אני אשמח אם תכבד אותי בנוכחותך, שאני אדע שאני מדברת לשר שיש לי כבוד גדול אליו. שאני מקווה מאוד שגם לו אלי. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> איפה את רוצה שאני אשב? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> איפה שנוח לך. יש הרבה מקומות. הייתי רוצה לראות אותך בראש השולחן. מצבנו היה טוב יותר. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אורלי, יש לך תנאים, והם מתקיימים. <שר הבינוי והשיכון יואב גלנט:> אני מקווה שחברי באופוזיציה מסכימים לזה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> יש לי תחושה שאם היינו מעלים את זה עכשיו להצבעה, היית מקבל רוב מוחץ. אדוני היושב-ראש, אנחנו באים ושומעים פה חברי כנסת עולים וטוענים שראש הממשלה שלנו בעצם רוצה להרחיב את הסמכויות שלו, ואולי משהו שמזכיר קצת דיקטטורה, הוא מקבל עוד ועוד ועוד סמכויות. אני באה עכשיו, באמת, לא ממקום של ללעוג לראש הממשלה ולא ממקום של לבוא לבקר אותו, אלא באמת ממקום של דאגה. כולנו זוכרים את האירוע בתל-אביב. כולנו זוכרים שיושב-ראש האופוזיציה יצחק בוז'י הרצוג הגיע להדליק נרות, ולאחריו הגיע ראש הממשלה, שנראה תשוש. נראה תשוש, לפחות בגופו, אני לא יודעת מה קורה עם נפשו, אבל בהחלט בהחלט ניכר היה עליו שהבן-אדם היה עייף מאוד. ופנה יושב-ראש האופוזיציה והציע לראש הממשלה ללכת ולנוח, וראש הממשלה אמר שראש ממשלה, יש לו תפקידים הרי גורל, חשובים, שלא יכולים לאפשר לו ללכת לנוח. ובמדינה כזו, שתפקיד ראש הממשלה הוא כל כך חשוב, ויש לו כל כך הרבה נושאים להתעסק בהם, שהנושאים האלה מקרינים על כולנו, אני שואלת את ראש הממשלה: אם כך הדבר, ואתה מעיד על עצמך שאתה לא יכול לנוח בגלל תפקידך כראש ממשלה – – <זהבה גלאון (מרצ):> את יודעת מה אומרות הפולניות: אנחנו כבר ננוח בקבר. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – אז מה קורה עם שאר התפקידים? האם אותו ראש ממשלה, שעסוק כל כך לשמור על האינטרסים של מדינת ישראל, כפי שהוא מציג את הדברים, יכול לפצל את עצמו – הרי יש לו חוסר שינה גם ככה – לעוד ארבעה או חמישה תפקידים נוספים? עכשיו, תראה, הוא בא ומחדד איזו אמירה או איזו תחושה בציבוריות הישראלית, שחברי הכנסת – ועכשיו לא רק חברי הכנסת, אולי השרים, לא עושים כלום במשרד. הם באים להרוויח כסף על חשבון הציבור, יושבים רגל על רגל. בנושאים שבהם אנחנו מסתכלים, אנחנו אומרים: באמת, מי שיושב רגל על רגל ולא עושה כלום – אני אומרת, המשרד שלו קורס. תראה מה קורה במשרד החוץ. אין שר אמיתי במשרה מלאה, כי ראש הממשלה שלנו עסוק בלהיות ראש ממשלה. הוא העיד על עצמו, אין לו זמן נוסף, אין לו זמן לישון. סוגרים נציגויות, ואיפה שסגרנו פותחים נציגויות ברמאללה, במקביל. מי שומר על האינטרסים שלנו? האם מישהו צריך להעיר את ראש הממשלה? כי אולי, אתם יודעים, יש אפקט מסוים לחוסר שינה על בן-אדם. הרי גם בשיטות של השב"כ משתמשים בחקירות במניעת שינה כדי להביא לתשישות מסוימת. האם ראש הממשלה שלנו באמת ובתמים יכול לתפקד במספר כל כך גדול של תפקידים ועדיין להיות צלול? זו באמת שאלה שאני מנסה להעלות ולהבין. כי אם כן, יש מישהו שיכול לשבור את שיטות השב"כ בחקירות. אבל המצב הוא אחר. המצב הוא כזה, שמשרד החוץ שלנו מגמגם לא מפני שאין לו פקידים טובים, אלא מפני שאין לו מיניסטר שיכול לדאוג לכך שהעבודה תתבצע, שידאג לאינטרסים של המשרד. משרד התקשורת – אותו דבר. <היו"ר מאיר כהן:> גברתי, את דקה אחרי זמנך. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> המשרד – אני כבר מסיימת. <היו"ר מאיר כהן:> לא, זה כבר ארבע דקות, אז אנא ממך. שנהיה הגונים לכולם. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> באמת, מתוך דאגה לצלילותו ולבריאות נפשו של ראש הממשלה, אני מציעה לו: בוא, תמנה את השרים. אם לא בשבילך, בשבילנו הציבור. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה. אחריה – מיקי לוי. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי השרים, חברי וחברותי חברי הכנסת, אנחנו לא משלים את עצמנו: זה לא שהוא באמת רוצה את משרד הכלכלה. זה שהוא היום צריך להעביר את סעיף 52, את הסמכויות. מבחינה צינית אד-הוק הוא רוצה את משרד הכלכלה. מה קרה לשלטון בשלטונו ובהנהגתו של בנימין נתניהו? יש לנו היום לפחות שני משברים במדינה: משבר המנהרות, שמן הראוי – אין לי ספק, יש לנו שר ביטחון טוב ואני מכבדת אותו, הוא לא נמצא פה – אבל מי שצריך לטפל בזה היום זה ראש הממשלה; ויש לנו המשבר במפרץ חיפה, ש-600,000 אנשים לא יישנו הלילה ולא יישנו עוד הרבה לילות כי הם חוששים לבריאותם. כן, עכשיו נפגשים השר להגנת הסביבה ושר הבריאות, ואני סומכת עליהם. אבל זה משבר שראש ממשלה צריך לטפל בו. הם היו צריכים להיפגש בלשכת ראש הממשלה, אבל איפה הוא? איך הוא יכול לטפל במשברים אם יש לו כל כך הרבה תיקים? ורק לפני שבוע שמענו את חילופי הדברים בינו לבין השר כץ – השר כץ, לבין השר ישראל כץ. לבין השר ישראל כץ, שעדיין לא שועה לדברי – השר כץ, השר כץ, פעם שישית – אין עונה. השר כץ, אני פונה אליך. שמענו את חילופי הדברים שבהם השר כץ העז, ממש העז, לבוא ולומר לראש הממשלה: אולי אתה רוצה את התיק שלי? מה ענה לו ראש הממשלה? אני שוקל זאת בחיוב. חברים, אני הייתי לוקחת את זה מאוד ברצינות. <מיקי לוי (יש עתיד):> הוא לא יכול לעשות את זה – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> מאוד ברצינות. הוא לא – לצנינים בעיניו שהשר כץ מצליח. הוא בכלל לא אוהב ששרים מצליחים, והשר כץ מצליח, אז אולי הוא ייקח את משרד התחבורה כדי שהוא יוכל לבוא ולומר שהוא זה שעשה את כל המחלפים ואת כל המנהרות, ואת הדרך לירושלים, ואני לא יודעת מה. זה לא מצחיק. זה מאוד מאוד מדאיג. ואני מכאן פשוט קוראת – אני קוראת לבית-המשפט העליון: מונח לפניו בג"ץ שבו אנחנו, סיעת יש עתיד, באנו וטענו שלא בטוח שעל-פי החוק בכלל מותר לראש הממשלה לאחוז בכל כך הרבה תיקים. שמנו סימן שאלה, וביקשנו מבג"ץ לפסוק בנושא. אין לי ספק שבדרך שבה ראש הממשלה מנצל את היכולת שלו לקחת תיקים, לקבל ולעזוב, להוסיף ולהוריד – אין לי ספק שגם אם זה אפשרי על-פי החוק, זאת בוודאי לא הייתה כוונת המחוקק, ואני מבקשת מבג"ץ שיפסוק בנושא במהירות. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת מיקי לוי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת איתן ברושי. שלוש דקות, אדוני. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מה כבר לא נאמר? באמת איש רב-פעלים, להטוטן אמיתי, כל כך הרבה תפקידים אתה ממלא, אדוני ראש הממשלה: שר לשיתוף פעולה אזורי, שר התקשורת, שר הכלכלה, שר החוץ. יש בכלל מדיניות חוץ, אדוני ראש הממשלה? לאלוהים אולי הפתרונים. ראש ממשלה רב-פעלים, להטוטן פוליטי אמיתי. אדוני ראש הממשלה, הפכת את הכנסת לכלי ואת הממשלה לקרקס. באמת מעניין אותי איך אתה מסתדר כשאתה נכנס לישיבת ממשלה, על איזה כיסא אתה בוחר להתיישב? יש לך כל כך הרבה אפשרויות. <יעל גרמן (יש עתיד):> מיקי, איך הוא חותם, ב-G to G? <מיקי לוי (יש עתיד):> מתי אתה חותם? מתי אתה עושה? <יעל גרמן (יש עתיד):> חותם – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> איזה כיסא אתה בוחר? שמא ביקשת להוציא את הכיסאות האלה. ניכסת את כל התפקידים האלה לך. ותסביר לי, אדוני ראש הממשלה, מה אתה עושה קודם? איזה החלטות אתה מקבל? הביקור שלך בקפריסין, באיזה כובע היה? באיזה כובע הוא נערך? באיזה תפקיד? האם השר לשיתוף פעולה אזורי? האם שר התקשורת? האם שר החוץ? האם שר הכלכלה? או אולי ראש הממשלה? אדוני ראש הממשלה, אני משוכנע שלמרות היותך ירושלמי, אינך יודע היכן נמצאים המשרדים שבהם אתה מכהן. לא רק שכך, כף רגלך לא דרכה במשרדים אלה מעולם, בפרט בתקופה זו כשאתה ממונה עליהם. הרי מרכז הליכוד כבר אישר את המשך כהונתך, אז אולי תחלק את התפקידים האלה לטובת מדינת ישראל? אולי תפסיק לענות, אדוני ראש הממשלה, את השרים שלך? די. אולי, אדוני ראש הממשלה, הגיע הזמן שאותו קול מתכתי במכשיר הניווט Waze – "מחשב מסלול מחדש" – אולי תעשה את זה, אדוני? אזרחי מדינת ישראל נותרו פעורי פה, איך זה שאתה מפגין יכולות מדהימות כל כך. באיזה משבר אתה מטפל קודם, אדוני ראש הממשלה? אז אין מדיניות למדינת ישראל בהיעדר שר חוץ, ואין פתרונות במשרד התקשורת בהיעדר שר תקשורת, ואין פתרונות בכלכלה בהיעדר שר כלכלה, מלבד הנגיעה שלך בנושא הגז; הרי לשם זה ביקשת את התפקיד. והשר לשיתוף פעולה אזורי – פשוט הביצועים שלך מדהימים. אדוני ראש הממשלה, נא לחשב מסלול מחדש. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אני מזמין את חבר הכנסת איתן ברושי – לא נמצא. אני מזמין את חבר הכנסת אוסאמה סעדי, בבקשה. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת מיקי לוי – חבר הכנסת מיקי לוי – – <מיקי לוי (יש עתיד):> כן, בבקשה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – אתה ספרת את המשרדים שראש ממשלתנו מכהן בראשם: הוא ראש ממשלה, הוא שר חוץ, שר לפיתוח אזורי, שר כלכלה, שר תקשורת, זהו? מספיק. אבל אתה לא יודע למה הוא עושה את זה. הוא עושה את זה כי הוא חס על התקציב של המדינה. הוא פשוט חסכן מטבעו. ולכן, במקום שיהיו 30 שרים, הרי הוא רוצה ממשלה צרה, ואז בסגולות שלו, בסופרמניות שלו, הוא יכול ללבוש כמה כובעים, ואז לא צריך למנות את כל השרים האלה ולהעמיס ולהוות ולהוסיף נטל על הכלכלה של המדינה. ולכן הוא אומר: אני יכול למלא את כל התפקידים האלה בבת-אחת. ותראו, הוא רוצה גם לקחת חלק ממשרד התחבורה. אדוני שר התחבורה, הוא רוצה לקחת, גם לנגוס, בחלק מהסמכויות שלך. ולכן הוא מבין גם במוניות, ולכן הוא גם בונה, ויש לו תוכניות שהשר כץ לא יכול לקדם, אז הוא גם מקדם. ואלמלא היחסים שלו עם שר התחבורה, אז הוא היה יכול גם למלא גם את התפקיד של שר התחבורה. ואולי נגיע לממשלה שבסך הכול מורכבת מראש ממשלה שהוא כל השרים. ולכן, גם כשהוא נוסע – אמרת שהוא נוסע לקפריסין, אדוני היושב-ראש, הרי זאת בדיוק המטרה, במקום שייסעו עוד שישה, שבעה, שמונה שרים וצריך לקנות להם כרטיסים, וכל ההוצאות, תראה כמה הוא חוסך לקופת המדינה. זאת פארסה אחת גדולה. לא יכול להיות. אצלנו יש משל, שמי שרוקד על כמה חתונות, אז הוא לא יודע לרקוד באף חתונה. ולכן, זה המצב של המדינה שראש הממשלה הוא גם שר החוץ – ואין שום מדיניות חוץ, הכול קיפאון אחד גדול. אין שום מדיניות; שר התקשורת – אנחנו רואים מה יש בתקשורת; שר לפיתוח אזורי – אין, לא פיתוח ולא יחסים עם שום מדינה באזור. זאת ממשלה קטסטרופלית, שטוב שתלך כמה שיותר מוקדם. לכן צריך לא לאשר את המינוי של ראש הממשלה כשר כלכלה. הרי הוא היה שר כלכלה. אתם זוכרים שהצבענו על מינויו כשר זמני כדי להפעיל את סעיף 52? אז הוא הפעיל את סעיף 52. למה שלא ימנה שר כלכלה? הרי משרד הכלכלה הוא משרד כל כך חשוב, שיש לו הרבה סמכויות, תקציבים. במקום שימנה את אחד מהשרים – אבל כנראה הוא לא מצליח להגיע להבנות בתוך הקואליציה, ולכן הוא ימשיך – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – לכהן גם בכובע הזה. הממשלה הזאת צריכה ללכת כמה שיותר מוקדם. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אני מזמין את חבר הכנסת עמר בר-לב – לא נמצא. אני מזמין את חבר הכנסת מנו טרכטנברג. עד שמנו יעלה, חבר הכנסת יעלה, אני מזכיר לכולם שבסעיף – סליחה, שבפרק 6, התנהגות במליאת הכנסת, בסעיף 41(ח), כתוב כך: "חבר הכנסת לא ישוחח במליאת הכנסת בטלפון, ויקפיד שמכשיר הטלפון או מכשיר אחר שברשותו לא ירעיש". אז אני אומר את זה לכל האנשים שיושבים במליאה – ומכאן זה נראה רע – ומדברים בטלפון, אדוני השר. תודה רבה. בבקשה. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שמענו את הדברים הנוקבים של הדוברים השונים, שבעצם יש כאן תמונה עגומה של ריכוז בלתי סביר של תפקידים בידי אדם אחד, וחשבתי לעצמי אם יש תקדימים היסטוריים לדבר כזה. התשובה היא כן. כן, יש תקדים אחד מאוד בולט, וזה המקרה של לואי ה-14 בצרפת, שקראו לו "מלך השמש", והוא אמר את המשפט המכונן: L'etat, c'est moi – המדינה זה אני. זה סינדרום מסוכן ביותר, שהשליט, מגיע רגע שהוא לא יודע להבחין בינו לבין המדינה שעליה הוא מופקד. זה קורה – עלול לקרות – גם בדמוקרטיה, וזה מה שקורה כיום, וצריך להתריע על כך, כי זה מסוכן. אבל אני רוצה בעניין הזה להסתמך על ספרות אחרת, ספרות ילדים. יש שורה של ספרים נפלאים, "הרפתקאות דוד אריה", שכיום הם להיט בין הילדים. המחבר הוא ינץ לוי. הוא כתב ספר, בין הספרים האלה, שנקרא: "הרפתקאות דוד אריה במדבר השוויצרי", ושם יש קטע שנכתב לפני שנים מספר. זה לא נכתב לרגל האירוע הזה. תקשיבו היטב, אני מצטט – קשה להאמין שזה ציטוט, אבל זה ציטוט מדויק. <יעל גרמן (יש עתיד):> דוד אריה? <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> כן, דוד אריה. "בבוקר הלכתי אל מעון ראש הממשלה" – אומר הדוד אריה – "רק ראו אותי ראש הממשלה ואשתו, ומייד אמרו: דוד אריה, מפורסמנו היקר, החלטנו למנות אותך לשר הבריאות, לשר החינוך, לשר האוצר ולשר התיירות. אבל, ראש הממשלה, אמרתי" – אומר הדוד אריה – "אני לא יכול להיות שר בממשלה. אני לא מתמצא בדברים האלה. לא מתמצא? ברצינות? חי, חי, חי, חי, חי, צחקו ראש הממשלה ואשתו. ואז ראש הממשלה אמר: דוד אריה, כוכבנו הנהדר, אתה מיוחד, אתה חשוב לנו, אתה מפורסם. אזרחי כלומניסטן" – אזרחי כלומניסטן – "כל כך אוהבים אותך. אתה תהיה שר מעולה". רבותי, אם זה לא היה נכתב לפני עשר שנים או משהו כזה, הייתי חושב שזה נכתב לרגל האירוע הזה. <יעל גרמן (יש עתיד):> לא כל כך – – – <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> ראש הממשלה, הדוד אריה – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> הייתי מוחא כפיים, אבל אסור. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> כן, אתה לא יכול. <מיקי לוי (יש עתיד):> גם אני. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> רבותי, זה לא ייאמן, זה ציטוט. לעתים קרובות בספר לילדים אפשר להגיד את מה שמבוגרים לא מסוגלים להגיד. רבותי, מדינת ישראל צועדת לעבר כלומניסטן. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> והמעשה הזה הוא עוד נדבך בהליכה אל כלומניסטן. מוטב לעצור כאן. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אני מזמין את חבר הכנסת באסל גטאס; בבקשה. אחריו – יחתום את הדיון חבר הכנסת פורר. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כל פעם שהביאו לנו אישור למשרד נוסף לראש הממשלה, אני נזכרתי בבדיחה טכניונית טיפוסית, ונמנעתי מלספר אותה, אבל המשרד החמישי, התפקיד החמישי, הגדיש את הסאה, ואני מוכרח להגיד לכם את הבדיחה. שלי, שלי יחימוביץ – זו בדיחה שלא כל יום מספרים אותה מעל הדוכן, במיוחד בדיחה מהטכניון, מהימים הטובים של הטכניון. בדיחות בטכניון תמיד יש בהן חידה. אז הבדיחה אומרת ככה: מה יותר קשה מלהכניס פיל בהיריון לתוך חיפושית פולקסוואגן? אז הסטודנטים יושבים ועושים נוסחאות ודרגות קושי כדי לפתור את השאלה הזאת. ומה התשובה? התשובה היא: להכניס פיל להיריון בתוך פולקסוואגן. מה שעושה ביבי נתניהו, הוא בעצם מכניס פיל להיריון בתוך פולקסוואגן. איך הוא מצליח להביא למשטר דמוקרטי מצב של מלכות? אני פעם כיניתי אותו פוטין, אחר כך ראיתי שהוא הולך יותר מפוטין, אז הכינוי המתאים הוא מהרג'ה. אני הלכתי לחפש מה זה מהרג'ה. אנחנו, בשפה שלנו, בפולקלור שלנו, יש מהרג'ה. אז מהרג'ה, התברר שבשפה הסנסקריטית ההודית אלה שתי מילים: מהרט ורג'ה – המלך האדיר. אז הוא מלך אדיר. אבל אם רוצים לראות, יש עוד כינוי, זה: מהרג'ה הרג'ה. מהרג'ה הרג'ה זה מלך המלכים האדיר. בעצם, מישהו שמצליח לתמרן ולתכמן את השיטה, ולהיות שחקן יחיד במשטר דמוקרטי, ולהפוך לכול-יכול בעצם, לכול-יכול בממשלתו, במפלגתו, ולהביא את המצב לנקודה שאנחנו נמצאים בה, שאמרתי עליה בהצעת האי-אמון שזו תאוצה במדרון תלול לכיוון התהום. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אני מזמין את חבר הכנסת עודד פורר, בבקשה, ואחריו יענה השר יריב לוין. בבקשה, אדוני. שלוש דקות לרשותך. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, רבותי השרים, כולם ככה ניסו לעשות ולהצחיק ככה את המצב שנקלענו אליו עם שרשרת המינויים של ראש הממשלה, אבל, לצערי, הבדיחה הזאת היא קצת על חשבוננו. היא על חשבוננו לא רק במדיניות הפנים, אלא היא משליכה גם על מדיניות החוץ. אני רוצה לשתף פה את חברי בחוויה שעברתי בשבוע שעבר כשנסעתי לסלובקיה לייצג את הכנסת יחד עם חבר הכנסת יצחק וקנין. סלובקיה, למי שלא יודע, היא מדינה ידידותית לישראל באירופה, היא מצביעה עם מדינת ישראל באו"ם, היא מתנגדת לחרם האירופי ומתנגדת באיחוד האירופי לחרם על מדינת ישראל, והיא גם הולכת להיות, מיוני, נשיאה תורנית של האיחוד האירופי. אבל כנראה הם לא חשובים לממשלת ישראל ולמדינת ישראל, ואף שר ואף נציג בכיר ממלכתי לא מוצא לנכון לבקר שם, למרות הזמנות חוזרות ונשנות. יצא לנו להיפגש עם שר החוץ הסלובקי, שביקש לפגוש אותנו, ובפתח הפגישה על זה הוא מלין. הוא אומר לנו: תשמעו, אני כבר הייתי פעמיים פה, בשנתיים האחרונות; הזמנו את ראש הממשלה, אנחנו רוצים לראות את ראש הממשלה פה. אז אתה אומר: תשמע, ראש הממשלה עסוק, הוא, באמת, זמנו קצוב, וכמובן מדינת ישראל מתמודדת עם בעיות מאוד משמעותיות. ואז אתה חושב: רגע, אומרים, אולי אנחנו לא כאלה חשובים לכם. נכון, אנחנו מצביעים אתכם, אבל כנראה אנחנו לא חשובים. אבל הזמנו גם – אולי ששר החוץ יבוא? אומרים לו: כן, אבל תראה, שר החוץ זה גם ראש הממשלה, וכנראה מבחינת לוחות הזמנים – ואז אנחנו אומרים בינינו לבין עצמנו שאנחנו מקווים שהוא לא יזמין גם את שר התקשורת לבוא ולבקר בסלובקיה, כי אז הוא יגלה שגם הוא ראש הממשלה; או את השר לשיתוף פעולה אזורי, שזה גם אותו אדם. ועכשיו, אני מקווה שהם לא ירצו גם אולי שיתופי פעולה כלכליים והם יבקשו להזמין את שר הכלכלה גם לסלובקיה, ויגלו שגם הוא ראש הממשלה. אז מעבר לפגיעה שזה גורם לתפקוד אותם המשרדים, למשרד הכלכלה ולפגיעה בפנים, חברים, זה גורם לנו לפגיעה בחוץ. רבותי השרים, אנחנו יכולים פה לצקצק בלשוננו ולכעוס על כך שהאירופים מתנהגים אלינו כך או אחרת, אבל התופעה הזאת שראש הממשלה מכהן גם כשר החוץ וגם כשרים נוספים פוגעת במדיניות החוץ של מדינת ישראל ולא מאפשרת לנו בסוף להיות ידידים לידידים שלנו. ומה שאנחנו עושים, לא מספיק שיש אנשים שהולכים נגדנו באירופה, ומדינות שהולכות נגדנו באירופה, אלא, לצערי, ממשלת ישראל גם מרחיקה מעלינו את הידידים ואת התומכים שלנו. אני חושב שהמינוי הזה ראוי שלא ייעשה, ושיימצא לפחות מבין חברי הקואליציה מישהו שאולי ראוי גם לכהן כשר הכלכלה. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אני מזמין את השר יריב לוין – בבקשה – לענות בשם הממשלה ולסכם את הדיון. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני השר, לבי לך. <היו"ר מאיר רכהן:> בבקשה, אדוני. דואגים לך. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> מזמן לא שמענו את השר. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השרים, חברות וחברי הכנסת, טוב, הפעם אני רואה איך ששני המסייעים הגדולים שלי – חבר הכנסת לוי מצד אחד, היושב-ראש נמצא בצד הזה, אז אני עכשיו אוכל לפנות פעם לכאן ופעם לכאן, זה יהיה יותר קל. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> רגע, אם אתה לא מתכוון לפנות אלי, אני יוצאת. <שר התיירות יריב לוין:> לא לא, אני בהחלט יכול, אבל אני דווקא רוצה להתחיל בחברי חבר הכנסת עודד פורר. אני מוכרח להגיד לך, חבר הכנסת פורר, אם המטרה שלך הייתה לבלבל אותי – הצלחת. אני מוכרח לומר שאני רגיל לשבת כאן, ואחר כך גם לבוא לכאן ולענות על שורה ארוכה של טענות בדבר הבידוד המדיני המוחלט של מדינת ישראל והעובדה שכל העולם נגדנו ואף אחד לא רוצה לבוא עמנו במגע, והנזק הנורא שגורם ראש הממשלה וגורמת מדיניות הממשלה למעמד הבין-לאומי של ישראל, ואני מנסה כל הזמן להסביר: תשמעו, זה בכלל לא ככה. הנה, הגיעו לכאן תשעה נשיאים ו-25 ראשי ממשלות רק בשנת 2015, למעלה מ-80 שרים, אין-ספור משלחות, והאמת שאני מסביר, והם כולם אומרים אחרת. והנה פתאום קול חדש לחלוטין, אדוני היושב-ראש: פתאום כבר אין בידוד מדיני, פתאום הבעיה הפוכה – רוצים שנבוא, רוצים קשר עם ישראל, ואנחנו לא מסוגלים בכלל לעמוד בביקוש. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> הבעיה שאתם מנתקים את הקשר עם ידידות – – – השגרירות של בלרוס; יפסיקו להצביע אתנו – – – עכשיו סלובקיה תפסיק להצביע אתנו באו"ם. מה תגיד אז? מה תגיד אז? <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת פורר, אז קודם כול אני שמח על התובנה שיש ידידים, ואני מאושר אפילו לדעת שרוצים אותנו ושיש כאלה שמצביעים אתנו אפילו במוסדות הבין-לאומיים. תשמע, אלה חדשות מדהימות. אני רוצה לומר לך, אדוני היושב-ראש, חבל שאין פרוצדורה שמאפשרת לי להחזיר את חבר הכנסת פורר לדוכן, כי אלה באמת – חברת הכנסת נחמיאס ורבין, הנה, תשמעי, זה כבר לא הממשלה, זה לא אני, חס וחלילה. אבל אני אגיד לך עוד דבר, חבר הכנסת פורר, אתה הצלחת לבלבל אותי בעוד היבט אחד, כי אני שמעתי את מה שאתה אומר ואמרתי לעצמי: אתם יודעים מה? יש בזה משהו. מדינת ישראל באמת זקוקה ויכולה בהחלט ליהנות למשל משירותיו של שר חוץ מנוסה, שיוכל לנסוע לסלובקיה ולהרבה מדינות חשובות אחרות ולעשות את התפקיד במשרה מלאה. ואמרתי, אדוני היושב-ראש, מי יכול להתאים לתפקיד הזה? והסתכלתי על חברי לשולחן הממשלה ואמרתי: באמת יש הרבה אנשים מתאימים, אבל נדמה לי שאין אף אחד שיש לו הניסיון העצום שיש, תאמין או לא, אדוני היושב-ראש, ליושב-ראש המפלגה של חבר הכנסת פורר – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – חבר הכנסת ליברמן. ואז אני פתאום שואל את עצמי: רגע, אם באמת צודק חבר הכנסת פורר, ואני דווקא חושב שבעניין הזה הוא צודק, למה אתם לא נכנסים לממשלה, חבר הכנסת פורר? תחשוב מה זה יעשה. אתה יודע, סיעה של שישה מנדטים שנכנסת לממשלה, והדרישה הראשונה שלה תהיה שלא תיסגרנה השגרירויות בבלרוס ובסלבדור ובמקומות אחרים – אני לא יודע, יש לי הרגשה – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> יש לי הרגשה – אני אומר לך, חבר הכנסת פורר, ניהלתי, הייתי שותף – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת פורר, אנחנו לא מנהלים משא-ומתן קואליציוני. אנא מכם, תנו לשר להמשיך. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> – – – מה אתה עושה לי. <היו"ר מאיר רכהן:> חבר הכנסת עודד פורר, שמענו, תודה רבה. <שר התיירות יריב לוין:> כשמישהו עונה, אז אני – – – <היו"ר מאיר רכהן:> בבקשה, אדוני. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אבל אני אומר, אני באמת אומר לך, חבר הכנסת פורר – חבר הכנסת פורר, שמע, אני ניהלתי, הייתי שותף לניהול המשא-ומתן הקואליציוני. זה באמת לא היה קל, ואני אומר לך שיש לי הרגשה שיש לנו על מה לדבר. זה יכול להיות רעיון לא רע בכלל, אתה יודע? זה כמעט מתבקש, כמעט מובן מאליו. ועכשיו יושבים בבית אנשים שצופים בנו, אדוני היושב-ראש, בטלוויזיה, והם שמעו את הדברים של חבר הכנסת פורר, והם שומעים עכשיו ממני שאני מסכים ואומר "בשמחה, טוב יהיה לעם ישראל", והם שואלים: למה? ואז הם מסתכלים – אולי הבמאי יראה ככה את שורת המושבים – והם רואים את סיעת ישראל ביתנו ואת הרשימה המשותפת זו בצד זו, והם מלאי תימהון, אדוני היושב-ראש. הם באמת לא מבינים. אמרתי לך, חבר הכנסת פורר, אתה פשוט הצלחת אותי לבלבל לחלוטין, ואני חושש שלא רק אותי. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני חושש שלא רק אותי. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> קודם כול, אני אשמח לקבל באופן רשמי את רשימת הדרישות, גם את זה אני מודיע לך. <איתן כבל (המחנה הציוני):> השר לוין, אני רוצה להבין: למה אנחנו מתעכבים? כל חמשת השרים יושבים אצל ראש הממשלה כבר? <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> אותי הנחו לא לחתום על הסכם קואליציוני? אותי הנחו לא לחתום? <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> חבר הכנסת אילטוב, את ראשות הקואליציה הייתי מוכן להציע לכם, כמו שאתה יודע. אתה יודע שאפילו על ראשות הקואליציה היה מה לדבר. אתה אומר לי שאני, הנחו אותי לא לחתום על הסכם קואליציוני? חבר הכנסת פורר, אני באמת אומר לך, בוא תראה כמה זה הגיוני. קח את הנאום שלך, תחבר אותו לדברים שאני אומר, קח את הסיעה שלך, תחבר אותה לממשלה. קח את יושב-ראש המפלגה שלך, אביגדור ליברמן, ותשיב אותו למשרד החוץ. תראה כמה טוב, כמה הגיוני, כמה מתבקש. ואני שואל: במקום זה אתם יושבים שם? אני חושב שזה בלתי מתקבל על הדעת. אני אומר לך, אותי זה מבלבל, את הציבור זה מבלבל. אני חושב שלדבר הזה אין שום היגיון. עכשיו אני אומר לחבר הכנסת כבל: זיכה אותי בורא עולם, אדוני היושב-ראש, ללמד את יסודות עבודת הכנסת לאחד מהוותיקים שבחברי הבית. עד היום אני רק למדתי ממנו, אבל הנה, חבר הכנסת כבל, לימדת אותי, נדמה לי, בשיעור שני לראשי קואליציה, שעד שכל חברי הקואליציה לא במליאה, השר האחרון שמדבר לא יורד. אז הנה, אני אגיד לך את האמת. אבל אני אגיד את האמת, אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר מאיר כהן:> זה אתה אשם, כבל? <שר התיירות יריב לוין:> אני אגיד את האמת, אדוני היושב-ראש, המזל הוא שבאמת מספקים לי כל כך הרבה חומר לדבר עליו; זה לא מאוד קשה. וכאן אני עובר לתימהון ולבלבול הנוסף שאחז בי. אני מוכרח לומר בעניין הזה, הוא אפילו עוד יותר גדול מהתימהון שהיה לי אחרי דבריו של חבר הכנסת פורר. אני פונה כאן – לא יודע, אני יכול לבחור, כמעט כל אחד בספסלי האופוזיציה רלוונטי לעניין. תראה, אדוני היושב-ראש, אני עמדתי כאן – כמדומני זה היה – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברי הכנסת, אומנם מחכים ומחכים, אבל אנא מכם, להוריד את הווליום. השר עונה. <שר התיירות יריב לוין:> אדוני היושב-ראש, כמדומני, עמדתי כאן לפני כשבועיים, כאשר הבאנו לאישור הכנסת את מינויו של השר אריה דרעי לשר הפנים. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> הגיע. חברת הכנסת נחמיאס ורבין, אני משתדל לא לאכזב. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> זהו, בדיוק. <שר התיירות יריב לוין:> עכשיו, ישבתי פה, וחשבתי שתהיה שמחה גדולה: הנה, ראש הממשלה מוותר על תיק, מעביר את התיק לידיו של שר בעל ניסיון – התקפה שלמה. עליתי לדוכן ושאלתי אחד-אחד, מה אתם רוצים? אני לא מבין. אתם, תייעצו לי מה לעשות. תומכים במינוי של השר דרעי, קרי, בכך שראש הממשלה יוותר על התיק ויתמנה שר במקומו, או מתנגדים? לא הצלחתי לקבל תשובה. ישבתי במתח להצבעה. התברר שכאיש אחד האופוזיציה כולה מצביעה נגד המינוי של השר דרעי. <איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני):> זה משחק – – – <שר התיירות יריב לוין:> עכשיו תשמעי, חברת הכנסת נחמיאס ורבין, אני אגיד לך משהו מדהים. ראש הממשלה שנכנס עכשיו לאולם – אדוני ראש הממשלה, אני חושב שאני יכול להעיד שאתה דווקא קשוב מאוד לרחשי הלב של האופוזיציה. כי אחרי שהייתה התנגדות כל כך גדולה לכך שאתה תעביר את תיק הפנים לידיו של שר אחר, אמרת: מה אני אעשה? אחרי שבועיים אני אעשה להם אותו דבר? איך אני יכול? הרי – כמה אפשר? אז ראש הממשלה, אחרי ששמע אתכם, אחרי שהקשיב לנאומים שלכם לפני שבועיים, אחרי שראה את ההצבעה שלכם – מגיע ראש הממשלה ואומר: רבותי, בסדר, בסדר. הסתיימו שלושה חודשים? אל בהלה, חבר הכנסת כבל, אל תדאג, חבר הכנסת שמולי, אפשר להמשיך לשבת בנחת, אני אמשיך לכהן כשר הכלכלה עוד תקופה. לא אדרוש מכם עכשיו לאשר מינוי של שר נוסף על חשבון אחד התיקים שאני מחזיק. והנה, אדוני היושב-ראש, לא מועיל; מה שאנחנו לא מנסים לעשות – לא מצליח. רצינו לפנות תיק שמחזיק ראש הממשלה ולהעביר אותו לשר אחר – מתנגדים; אמרנו: טוב, אז את התיק הבא נשאיר אצל ראש הממשלה, שלא יתנגדו. שוב מתנגדים. אז אני שואל אתכם – לא יודע, אולי חבר הכנסת בר, אולי חבר הכנסת בר-לב – מישהו יסביר לי – אם לפני שבועיים לא רציתם שראש הממשלה יעביר את התיק שהוא החזיק בו לידי השר דרעי, אז מה אתם רוצים שהוא יעשה היום עם תיק הכלכלה, כן יעביר אותו לשר אחר? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> רק שיתפטר מכל התפקידים שלו, עם כל הכבוד. <שר התיירות יריב לוין:> אה, הבנתי. זאת אומרת – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> בקשה פשוטה, בקשה פשוטה. <שר התיירות יריב לוין:> אוה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני מקצר לך את הרצונות – – – <שר התיירות יריב לוין:> אני יודע למה פניתי לחבר הכנסת בר – כי ידעתי שהוא ייתן לי תשובה כנה. אם כן, אדוני היושב-ראש, אין כאן התנגדות אמיתית ולא לגופו של עניין. יש כאן רק איזה חלום להביא לכך שהממשלה לא תצליח לתפקד ולא תצליח לפעול ולא תצליח להעביר את ההחלטות שהיא צריכה להעביר. חבר הכנסת בר, בעניין הזה, בכל זאת, גם האחריות וגם הרוב הקואליציוני יאפשרו את אישור המהלך הנוכחי. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אני מבקש מכולם לשבת. אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו מצביעים על הודעת הממשלה בהתאם לסעיף 31(א) לחוק-יסוד: הממשלה בדבר מינוי ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר הכלכלה והתעשייה נוסף על תפקידיו כשר החוץ, שר התקשורת והשר לשיתוף פעולה אזורי. אני מבקש לשבת. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 4 בעד הודעת הממשלה – 50 נגד – 46 נמנעים – אין הודעת הממשלה על שינוי בחלוקת התפקידים בממשלה נתקבלה. <היו"ר מאיר כהן:> 50 בעד, 46 נגד. הודעת הממשלה אושרה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו עוברים להודעת סגן מזכירת הכנסת. בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושב-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני-זוג שנפרדו (תיקון), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <הצעת חוק סליקה אלקטרונית של שיקים, התשע"ו–2016> [מס' מ/924; "דברי הכנסת", מושב ראשון, חוב' י"ב, עמ' 1790; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו עוברים להצעת חוק סליקה אלקטרונית של שיקים, התשע"ו–2016, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה, אדוני. <איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):> אדוני היושב-ראש, שרים, ראש הממשלה, רשמת, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק סליקה אלקטרונית של שיקים, התשע"ו–2016, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. הצעת חוק זו היא הצעת חוק שיזמה הממשלה, ועניינה מעבר מסליקה פיזית של צ'קים לסליקה אלקטרונית באמצעות תקשורת מחשבים. בהצעת החוק המונחת בפניכם מוצע לקבוע כי על אף הוראות סעיף 44 לפקודת השטרות, המחייב להציג מקור של שטר לפירעון, הצגה לפירעון של צ'ק בין בנק גובה לבנק נמשך תיעשה באמצעות הצגת צ'ק ממוחשב. הכוונה היא לסריקה ממוחשבת של הצ'ק המקורי, משני צדיו, ושמירתו והעברתו בין הבנקים באמצעות תקשורת מחשבים. <היו"ר מאיר כהן:> אדוני יפסיק שנייה. רבותי חברי הכנסת, מציגים הצעת חוק. אני מבקש, מי שרוצה לדבר – בצד או בחוץ. חבר הכנסת סמוטריץ, אני מבקש. מציגים כאן הצעת חוק. קדימה, חברים. <איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):> מרגע הסריקה הממוחשבת של הצ'ק ושמירתו במערכת הבנקאית הממוחשבת, כעבור תקופה מסוימת, שיקבע נגיד בנק ישראל, בהסכמת השר לביטחון הפנים, בהתייעצות עם שר המשפטים ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת, הבנק יהיה רשאי להשמיד את הצ'ק המקורי, כך שלמעשה יישמר רק הצ'ק הסרוק. יש לציין כי סליקה אלקטרונית של שיקים תהיה אפשרית רק מקום שהצ'ק הופקד לגבייה בבנק הגובה, והבנק הוא זה שיסרוק את הצ'ק, או כאשר הלקוח סרק את הצ'ק והעביר לבנק לגבייה; זאת, רק אם הצ'ק הוא למוטב בלבד ואינו סחיר. הגבלה זו נוספה בשל החשש שהצ'ק המקורי יישאר בידי הלקוח ועלול להימסר לאחרים שלא ידעו שהצ'ק כבר נפדה. כתנאי לסליקה האלקטרונית בין הבנקים מוצע לקבוע הוראות לעניין סירוב הבנק הנמשך לפרוע צ'ק ממוחשב. קרי, מה קורה כאשר הצ'ק חוזר. בנושא זה, חברי הוועדה ואני סברנו כי ראוי שהבנקים יידעו את הלקוחות – גם מי ששילם וגם מי ששולם לו באמצעות הצ'ק – שהצ'ק חזר. לפיכך הוספנו הוראה שלפיה הבנקים, גם הגובה וגם הנמשך, ימסרו ללקוחותיהם הודעה על סירוב הבנק הנמשך לפרוע צ'ק ממוחשב ואת סיבת הסירוב. ההודעה ללקוח תימסר באופן שבו נוהג הבנק למסור לאותו לקוח הודעות. נוסף על כך, הבנק ימסור ללקוח הזכאי לכך, לפי דרישתו, פלט של הצ'ק הממוחשב שמצוינות בו סיבות הסירוב ושם הבנק הגובה, כדי לאפשר ללקוח לנסות לגבות את הצ'ק. זאת ועוד, מוצעות הוראות לעניין קבילות הפלט של צ'ק ממוחשב בהליך משפטי, למשל הליך בהוצאה לפועל. כמו כן, מוצע להטיל אחריות על הבנק לנזק שנגרם עקב אי-שמירת צ'ק שהגיע אליו ונסרק על-ידיו. לעניין התחילה, בשונה מהצעת החוק המקורית, שפורסמה, מוצע לקבוע כי התחילה תהיה בתוך שישה חודשים מיום פרסום החוק. כללים ראשונים לעניין חובת שמירת צ'קים וצ'קים ממוחשבים ייקבעו עד יום התחילה. עם זאת, בתקופת ביניים של 18 חודשים מיום התחילה, ומתוך מטרה לאפשר לכלל הבנקים להיערך למתכונת הסליקה החדשה, תתאפשר סליקה גם אלקטרונית וגם פיזית. בתום תקופת הביניים כאמור, אם נוכח שר המשפטים כי הבנקים אינם ערוכים ליישום החוק, הוא יהיה רשאי, בהסכמת הנגיד ובאישור ועדת הכלכלה, להאריך בצו את התקופה בשישה חודשים. עד כאן החלק הטכני של הצעת החוק. אני רוצה להוסיף שלמעשה מתכונת הסליקה האלקטרונית אמורה להביא לחיסכון במערכת הבנקאית, שכן לא תהיה יותר מערכת סליקה המבוססת על שליחים המעבירים את הצ'קים המקוריים בין הבנקים. אני מניח גם שביטול החובה לשמור את הצ'קים המקוריים לפרק זמן ממושך בארכיון הבנקים, גם הוא יביא לחיסכון מסוים. לפיכך, פניתי גם בדיון לנציגי הבנקים ונציגי בנק ישראל, לבחון כיצד ניתן יהיה להיטיב עם הלקוחות בשל המתכונת החדשה. עם זאת, לא רציתי לעכב את הצעת החוק ולא לאפשר את הקִדמה במערכת הבנקאית, ולכן הנחיתי את נציגי בנק ישראל לעדכן אותי כיצד הדבר יבוא לידי ביטוי. אני מצפה לקבל עדכון בזמן הקרוב, ומקווה לשמוע כי הצעת חוק זו תשפיע גם על משקי-הבית, אם בחיסכון בעמלות שהבנקים גובים או בכל דרך יצירתית אחרת. להצעת החוק, אדוני היושב-ראש, לא הוגשו הסתייגויות, אלא בקשות רשות דיבור בלבד. לפיכך, אני מבקש מהכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאות השנייה והשלישית. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אם כן, אין הסתייגויות, אבל יש בקשות דיבור. אני מזמין את חברת הכנסת זהבה גלאון – לא. חבר הכנסת אילן גילאון. <אילן גילאון (מרצ):> – – – מוותר. <היו"ר מאיר כהן:> מוותרים על הבקשות לדיבור. אנחנו עוברים, אם כן, להצבעה. אנחנו מצביעים בקריאה שנייה בעד הצעת חוק סליקה אלקטרונית של שיקים, התשע"ו–2016. אני חוזר, בקריאה שנייה. הצבעה מס' 5 בעד סעיפים 1–8 – 67 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–8 נתקבלו. <היו"ר מאיר כהן:> ובכן, 67 בעד, אין מתנגדים, ואנחנו מוסיפים לפרוטוקול את חברת הכנסת יעל גרמן. אנחנו, אם כן, עוברים לקריאה שלישית. הצעת החוק התקבלה בקריאה שנייה, ואנחנו עוברים לקריאה שלישית. בבקשה. הצבעה מס' 6 בעד החוק – 61 נגד – אין נמנעים – אין הצעת חוק סליקה אלקטרונית של שיקים, התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר מאיר כהן:> 61 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כן, הצעת חוק סליקה אלקטרונית של שיקים, התשע"ו–2016, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית. <הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון מס' 5 והוראת שעה), התשע"ו–2016> [מס' מ/963; "דברי הכנסת", חוב' ב', עמ' 4982; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון מס' 5 והוראת שעה), התשע"ו–2016, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. יציג את הצעת החוק יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. בבקשה, אדוני. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש – וואו, איזה רעש – אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, שרים, חברי חברי הכנסת – – <היו"ר מאיר כהן:> אני מבקש מכולם, חברי הכנסת – סליחה, אדוני – מי שרוצה לדבר, שיצא החוצה. בבקשה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – ברצוני להציג בפניכם את הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון מס' 5 והוראת שעה), שבמילים פשוטות קוראים לו "חוק המישוש". לפני שאני אכנס לפרטי החוק, אני רוצה רק להציג את המתודה שלפחות ליוותה אותי, ואני חושב שגם את רוב חברי בוועדה: מצד אחד אנחנו רוצים לתת כוח למשטרה להילחם באלימות. אנחנו הרבה פעמים פונים בטרוניות למשטרה ואומרים לה: איפה הביטחון האישי? איך זה קורה שיש כל כך הרבה רציחות ופגיעות? – אז אנחנו רוצים לתת להם כוח. מצד שני, עיקרון חשוב לא פחות מהנושא הזה, לפחות אצלי, זה הרצון לשמור על כבודו של האדם ועל הפרטיות שלו. אז כל זמן ששני העקרונות האלה הולכים ביחד, הכול טוב ויפה, אבל מגיע רגע שהאחד בא קצת על חשבון השני. כדי לתת יותר כוח למשטרה, יכול להיות שצריכים קצת לפגוע בכבודו של אדם או להתערב בפרטיות שלו. כל המטרה שלנו בוועדה הייתה למצוא את שביל הביניים, שבו מצד אחד אנחנו כן נותנים את הכוח, ואני חושב שכולנו כאן בכנסת, קואליציה כאופוזיציה, רוצים שהמשטרה תילחם בהצלחה באלימות, אבל מצד שני שתהיה הפגיעה המינימלית בכבודו של האדם. אני חושב – באשר להצעת החוק שהגיעה אלינו בהתחלה אני הרגשתי, ואני חושב שכל חברי, שיש בה אומנם סמכויות למשטרה, אבל מהצד השני יש בה פגיעה לא מידתית בכבודו של האדם, ולכן דחינו את זה על הסף וניהלנו משא-ומתן, או שיחות ודיונים ארוכים עם כל המערכת המורכבת, עד שמצאנו בסופו של דבר את שביל הביניים, שאני חושב שהוא נכון והוא טוב, והוא מהצד האחד ייתן את הכוח למשטרה, אבל מהצד השני הפגיעה בכבודו של האדם תהיה מינימלית. מאחר שאף אחד לא שומע, אני יכול בכלל להגיד שסיימתי, נכון? <היו"ר מאיר כהן:> אדוני יחליט. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא. אני אדבר, כי זה חשוב. אני חושב שזה חוק מאוד חשוב, אז אני אתחיל את הפירוט שלו אחרי שנתתי את הרקע הכללי. בהצעת החוק הממשלתית המקורית, כפי שהובאה לפתחנו לאחר הקריאה הראשונה, הוצע להרחיב את סמכויות החיפוש של שוטר על הגוף, חיפוש שמטרתו לתפוס כלי נשק ובעיקר סכינים שאנשים נושאים שלא כדין. ברור שהמטרה המרכזית היא לסלק מהרחובות כלי נשק מסוכנים, והמטרה הזו היא חיונית ואנחנו רוצים שאכן המשטרה תשיג אותה. זמינות של כלי נשק ושל סכינים מביאה לסכנה של הפיכת תגרה או קטטה למעשה אלימות חמור ואף לרצח. אני אתן פה, רק לדוגמה, שלוש דוגמאות שאספתי ככה במקרה: בן 18 נדקר למוות מחוץ למועדון ברעננה. יפתח גריידי. קטטה במוקד בילויים הסתיימה ברצח. יפתח גריידי, חייל צה"ל בן 18 מגבעתיים, נדקר למוות הלילה, יום ב' – בתאריך אחר – סמוך למועדון "שש" ברחוב היצירה ברעננה. דוגמה. אנחנו רוצים דבר כזה? חס ושלום. דוגמה שנייה – אני אביא רק שלוש דוגמאות – רצח בחיפה. לקחתי רעננה, חיפה וירושלים. רצח בחיפה – בן 23 נדקר והתמוטט בפתח מועדון. הצעיר, תושב קריית-אתא, נדקר בפלג גופו העליון בקטטה שפרצה באזור צומת השיק-פוסט והתמוטט מחוץ לאחד המועדונים במקום. דוגמה שלישית – צעיר נרצח וחברו נפצע בקטטה מחוץ למועדון בירושלים. ויכוח בין שתי צעירות במועדון לילה ברחוב כורש הוביל לקטטה אלימה, שבה לקחו חלק חבריהן, ובמהלכה נדקרו שני צעירים. אחד הנדקרים פונה במצב אנוש לבית-חולים ומת מפצעיו. אני חושב שאף אחד מאתנו פה לא רוצה שדבר כזה יקרה, ואנחנו מוכנים לעשות הרבה מאוד כדי שהמשטרה תצליח להשתלט על הדברים האלו. ואפילו אם נציל צעיר אחד, זה שווה את הכול. מצד שני, אני אומר: רצינו כן לשמור על כבודו של אדם. לכן, כשההצעה הראשונה הגיעה אלינו מהמשרד לביטחון פנים – טוב, בכל אופן, התוצאה מכל הדברים האלה היא התלהטות רוחות במקומותינו, שתלויה פעמים רבות בהימצאות כלי נשק או סכין ביד מי מהצדדים המתקוטטים. לכן, בוועדה נוכחנו שהסמכות בחוק הנתונה היום בידי המשטרה היא צרה מדי; לשוטר מותר לחפש בגופו או בכליו של אדם רק אם יש לו יסוד סביר להניח שהאיש נושא נשק. כלומר, אם השוטר רוצה לפעול ברצינות, הוא חייב – הוא רוצה שזה יעמוד במבחן של בג"ץ – הוא חייב שיראו שלאותו צעיר שהוא ניגש לחפש עליו יש איזו בליטה שמסמנת שיש כאן סכין או אקדח או משהו מסוכן. <אילן גילאון (מרצ):> או שהוא שמח לראות אותך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מי שרוצה בהגינות להפעיל את הסמכות צריך לחכות למשהו שנראה לעין כדי שיתעורר אצלו חשד סביר שאדם נושא נשק, ורק אז אפשר לעצור אותו. ברוב הפעמים אתה לא רואה את זה. הסכין לא בולט, הוא נמצא בכיס ואתה לא יכול לראות את זה. ואז מה עושים? – מה שנקרא במשטרה חיפוש בהסכמה. פירוש הדבר, שהשוטר, שלא יכול לחפש עליך, אבל הוא חושד, אומר לך: אתה מסכים שאני אחפש עליך? האיש המסכן, הצעיר, אין לו ברירה, הוא אומר כן, כי הוא מפחד שאם הוא יגיד לא, עוד יאשימו אותו בדברים אחרים. זה נקרא כביכול חיפוש בהסכמה, דבר שגם אליו אנחנו מאוד לא רוצים – כי באמת זאת לא הסכמה אמיתית. רק למי ששוטר או ששוטרים מגיעים אליו – נראה אותנו עומדים ואומרים שאנחנו לא מוכנים; מייד יגידו עלינו: אתם בטח מסתירים וכו'. לכן האיש על-כורחו מסכים, אבל זאת לא הסכמה באמת, ואנחנו לא רוצים שזה יהיה. מה עושים, אם כך, כדי כן לתת למשטרה את היכולת, מצד אחד, לנסות לעצור, ומצד אחר לא להשתמש בטריק של חיפוש בהסכמה, שאנחנו יודעים שהוא לא בהסכמה? לכן השתכנעתי גם אני, וגם רוב חברי הוועדה, שחיוני שהמחוקק יהיה זה שיקבע את גדרי הסמכות לחיפוש על הגוף. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אף אחד מחברי הוועדה שנכח בכל הדיונים לא השתכנע. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> מי שנכח בכל הדיונים מחברי הוועדה לא השתכנע. <קריאה:> כל הדוגמאות שנתת זה – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> מי שהצביעו בעד אלה רק חברי הכנסת שהגיעו באותו יום, אז אל תגיד שחברי הוועדה השתכנעו. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה זה קשור? רגע, רגע. <חיים ילין (יש עתיד):> כל מה שאמרת זה חוק הפאב. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה אתם מקשים ­– – <היו"ר מאיר כהן:> אדוני, תמשיך. יש דיון, וכמעט כל אחד מהדוברים יוכל להגיב. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – אני רק רוצה להזכיר לכם שבהתחלה כמעט כולכם השתכנעתם, רק לאט-לאט – לאט-לאט זה התחיל לנוע. <קריאות:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חיים, הרי אני זוכר את השיחות שלנו. אמרת לי – – – <חיים ילין (יש עתיד):> אמרתי: תפצל, לא יהיו לך הסתייגויות. <קריאה:> – – – אחד החוקים האומללים – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, זה משהו אחר. זה הביטחוני – זה משהו אחר. טוב, בכל אופן, אני אומר, להצעת החוק שהגיעה אלינו גם אני לא הסכמתי. לכן לא הלכנו על זה. הסכמתי – אתם לא שומעים אותי מההתחלה, אתם צריכים לשמוע מההתחלה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> היית צריך לקחת את זה עוד צעד. היית צריך לקחת את זה צעד נוסף. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> דקה, דקה. <קריאה:> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בכל אופן, אז – קודם כול, אחד ההישגים הגדולים שאני חושב שיש בהצעת החוק שאנחנו מגישים עכשיו זה דווקא הנושא הזה, שהגענו להסכמה שכשהחוק הזה יעבור – הממשלה התחייבה בוועדה שיותר אין חיפוש בהסכמה, נקודה. אין מושג כזה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> תכף תקשיב מה אני אומר, ואתה תבין איך עשו עליך תרמית גדולה, כי לא צריך יותר חיפוש בהסכמה; יהיה הכשר לכל החיפושים מעכשיו. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, לא יהיה הכשר לכל הדברים. באמת, עשי לי טובה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> היית צריך לעשות את מה שביקשנו ולפצל את החוק הזה. <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת סויד, יש דיון ארוך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מה היה עוזר שהייתי מפצל? היית משאירה את האלימות? <היו"ר מאיר כהן:> אדוני, יש דיון ארוך, של חמש שעות. אנא מכם, תאפשרו להציג את כל הצעת החוק, ונעבור לדיון. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> חבר'ה, יש חמש שעות, אני יכול לדבר. בכל אופן, בגלל זה אני חושב שזה הישג גדול מאוד. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> רגע, רגע, תסביר לנו. אנחנו לא היינו בוועדה, כי אנחנו לא חברים בוועדה. אם לא יהיה חיפוש בהסכמה, אז מה יהיה במקום? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הנה, אני עכשיו רוצה להסביר. קודם כול, אני אומר מה השגנו. <היו"ר מאיר כהן:> אדוני, אי-אפשר לקבל בקריאה ראשונה. אם תרצה לעיין, בברכה, זה – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אורלי, אני מסביר. קודם כול הגענו – החוק הזה, ברגע שהוא יתקבל, המשרד לביטחון הפנים, המשטרה, כולם התחייבו שיותר אין חיפוש בהסכמה, נקודה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אם הורדתם את הצורך בהסכמה של החשוד, השארתם פתוח חיפוש בכלל. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> דקה, דקה, לא, מה פתאום? ממש לא. הרי חיפוש בהסכמה זה שניגשים לאדם נורמטיבי בלי שום סיבה ואומרים לו: אתה מסכים שאני אחפש עליך? מה אותו אחד יגיד לשלושה שוטרים שבאים אליו? אין לו ברירה, נעבעך, הוא מפחד שאם הוא יגיד לא, מי יודע מה יחשבו עליו, אז הוא אומר כן, גם אם אין לו. אם היה לו אומץ להגיד לא, לא היו יכולים לערוך עליו חיפוש, כי אין להם שום סיבה. אבל חיפוש בהסכמה היום – וראינו את הדוגמאות, ועוד מעט אתייחס אליהן – המושג הזה, שלמעשה, להערכתי, זה לא באמת בהסכמה, רק האיש אין לו ברירה; שלושה שוטרים מגיעים אליו, מה הוא יגיד, לא? זה לא יהיה יותר, כי זה לא בהסכמה אמיתית. קודם כול הורדנו את זה, שזה הישג חשוב כשלעצמו. הלאה – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אבל הם יוכלו לעשות חיפוש – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בטרם אפרט את ההסדרים שאליהם הגענו, אני מבקש לומר משהו כללי בנוגע למשטרה, וזה בנוגע לכל מה שהתקיים – הדיון שהיו שותפים לו גם גל גבאי ואחרים. במסגרת דיוני הוועדה, ראינו דוגמאות – גל גבאי הופיעה אצלנו, וגם הייתה כנראה תוכנית בעניין – איך המשטרה, איך אומרים, לא עומדת במימוש החוק עצמו, הקיים היום, עוד לפני החוק הזה. היא לא עומדת, והיא יכולה להתחיל לעשות חיפוש על אנשים גם אם אין לה חשש או חשד סביר ולא כלום. אני אומר שהדבר הזה כשלעצמו הוא חמור מאוד, והודעתי – הודעתי, אבל הוא לא קשור לחוק הזה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> הוא מאה אחוז קשור לחוק הזה, ניסן. גל גבאי הגיעה לוועדה כדי לזעוק על החוק הזה, בוורסיה הזאת, שעולה היום. <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת סויד, בבקשה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> הנושא הזה לא קשור לחוק, כי הוא קיים. הרי עשו את זה היום. הרי עשו את זה היום, כשהחוק הזה לא קיים. יש לנו בעיה שיכול להיות שחלק – אני אומר חלק, כי אני חושב שרוב-רובם של השוטרים מקיימים את החוק כפי שצריך, אבל יש אולי כאלה שלא. אמרנו שעל זה, על אי-ציות לחוק – אפילו החוק של היום, עוד בלי החוק החדש, אנחנו נעשה דיון עם כל צמרת המשטרה ועם אנשי השטח של המשטרה, כדי לוודא אתם ולחדד שגם שוטר, שהוא אמון על אכיפת החוק, גם הוא נמצא תחת החוק, ואסור לו לעשות דברים בניגוד לחוק. אני אומר שזה דבר חמור, לא קשור לנושא שלנו. הראיה, שזה מתבצע היום, כשהחוק שלנו עוד לא קיים. בכל אופן, אני חוזר עכשיו להצעה שאנחנו הצלחנו למצוא. הקושי המרכזי – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> איפה מופיע סדר הדוברים? <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו מנסים להזין אותו למחשב. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בעניין ההצעה הממשלתית, הקושי המרכזי שהתעורר, אני חושב שלטעמם של כל חברי הוועדה, ואני בתוכם, נבע מכך שהפתרון שהציעה הממשלה לבעיית האלימות הקטלנית היה לא מידתי. מה שהמשטרה ניסתה להציע בהצעה שעברה בקריאה ראשונה בכנסת זה שלמשטרה יש יכולת או סמכות לעשות חיפוש; אדם נורמטיבי עובר באזור מסוים, נניח באזור הברים, המשטרה יכולה לבוא ולעשות עליו חיפוש. אנחנו – אני יכול להגיד בשמי, אבל אני חושב בשם כולם – אמרנו שלא יעלה על הדעת. זאת פגיעה קשה מדי בכבודו של אדם, ואני לא מוכן לתת את הכוח הזה למשטרה. מכאן התחלנו לחפש את שביל הביניים, שמצד אחד אני אתן כוח למשטרה כן לשמור שלא תהיה אלימות, אבל מצד שני – שהפגיעה בכבודו של אדם תהיה מינימלית, ואני חושב שהגענו לתוצאה טובה מאוד, ובסוף דברי אני אבקש מכולכם גם להצביע בשבילה. החוק, כפי שאנחנו יודעים, נחלק לשני חלקים; חלק שמדבר על הרקע הפלילי וחלק שמדבר על הרקע הביטחוני. אני אקרא את הרקע הפלילי: מוצע להרחיב את סמכות החיפוש גם למקרים שבהם יש לשוטר – במילים פשוטות, במקום שאני אקריא: הגענו למסקנה, וזה מה שמופיע בחוק, ששוטר יכול לחפש על אדם אך ורק אם יש לו חשד סביר. לא הסכמנו – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מה זה "חשד סביר"? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני אגיד. זה מה שקיים גם היום, חשד סביר שיש לו. מה שכן, חשד סביר – בתי-המשפט כבר קבעו את זה, והסברתי את זה בהתחלה. בחוק הרגיל זה אם יש בליטה, או יש משהו שאתה רואה. דברים אחרים, בית-המשפט אמר: אני לא יכול לאשר, אלא אם כן המחוקק יאשר את זה. פה באנו לקראתם ושאלנו אותם: תגידו לנו באמת, באיזה מצבים אתם באמת נתקלים בסיטואציה שאתם בטוחים – בטוחים, מה שנקרא – שמהסיטואציה הזאת תפרוץ קטטה ויכול להיות גם רצח? תגידו לנו, ונראה אם אנחנו יכולים להגדיר את זה כחשד סביר. באמת, מצאנו ועשינו את זה. הוועדה כאן עשתה באמת עבודה נפלאה, ושינתה, ושינינו בהתאם לזה. בהקשר זה, יצוין שהוועדה סברה שביחס לחיפוש, ראוי שחשד סביר יתקיים גם במקרה של התנהגות בריונית במקום ציבורי, ובכלל זה נקיטת אלימות מילולית – איומים או התנהגות מרתיעה ומפחידה אחרת – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> מה זה "התנהגות מרתיעה ומפחידה אחרת"? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – שכן זו עלולה להתפתח לעימות אלים. ואני רוצה להדגיש שוב – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> רגע, אני מבינה שהבלונדינית עם העיניים הכחולות לא – – – הבנתי. <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת אורלי לוי, אנא ממך. רבותי, זה לא דיון בוועדת החוקה, זה במליאה. אנא תמשיך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אנחנו אומרים עוד פעם: צריכה להיות אלימות מילולית בקשר, בנסיבות, של התנהגות בריונית, בשל חשש לביצוע עבירות אלימות. לכן נקטה הוועדה את הביטוי "אלימות מילולית", ושינתה את הביטוי "גידופים" ל"אלימות מילולית". בנוסף הציעה הוועדה שבסמכות חיפוש, גם ביחס לאנשים שחברו יחד בהקשר זה ויוצרים מערכת של אלימות, הפחדה והטרדה – אני חושב שאם כל אחד יחשוב בינו לבין עצמו וישכח אם הוא קואליציה או אופוזיציה, הוא יבין טוב מה הכוונה. אני אולי בסוף אחזור עוד פעם על הדוגמאות שקראתי איך רצח ועוד רצח ועוד רצח נוצרו כתוצאה מהתלהטות רוחות ודברים כאלו, והלוואי שבאותו מקום היה שוטר שהיה עושה את החיפוש ומוצא את הנשק, והיינו חוסכים לאימא של ולדימיר או לאימא של יפתח את אובדן הבן שלה. אני חושב שזו הצעה טובה ומכובדת. אז זה לגבי אלימות. בקשר לחלק השני, ביחס לחיפוש על רקע ביטחוני – הוועדה סברה כי המצב הביטחוני מחייב מתן סמכות נוספת למשטרה לחפש נשק על אדם, גם כאשר אין חשד סביר שהאדם מושא החיפוש נושא עמו נשק שלא כדין, במקומות שעליהם הכריז מפקד מחוז. יחד עם זאת סברה הוועדה כי נדרש רף של חשש ממשי שעלולה להתבצע באותו מקום פעילות חבלנית עוינת. מאחר שזה רקע ביטחוני, וכולנו מקווים שהנושא הביטחוני ייעלם בבוא היום, את החלק הזה הפכנו להוראת שעה לשנתיים, בתקווה שלא יהיה צורך בהמשך בחלקים האלו. נוסף על כך הציעה הוועדה גם כמה מנגנוני בקרה לצורך פיקוח על אופן הפעלת הסמכות: ראשית, מוצע כי ההכרזה של מפקד המחוז תיעשה בכל פעם לתקופה שאינה עולה על 21 ימים, וכן תתחייב בדיקה אטית, כלומר, מבחינת הזמן של ההכרזה; שנית, מוצע כי הארכה לתקופה של למעלה מחודשיים תחייב את אישורו של המפכ"ל, כלומר, לא מפקד המחוז, אלא המפכ"ל כבר צריך להיות בתמונה ולאשר; שלישית, מוצע שהשר לביטחון פנים ידווח לוועדת החוקה, חוק ומשפט בכל שנה על מספר ומיקום ההכרזות וההשפעה שהייתה להן, באופן שניתן יהיה לפקח על הפעלת הסמכות; רביעית, נקבעה חובה כי החיפוש ייעשה בהתאם לנוהל שיקבע המפכ"ל, כדי להבטיח שהשימוש בסמכויות לפי חוק זה ייעשה בדרך שתבטיח שמירה מרבית על כבוד האדם, פרטיותו וזכויותיו. הוועדה קיבלה הבטחה מנציגי המשרד לביטחון פנים והמשטרה, כי הנוהל יונח בטרם יופעל על שולחנה של ועדת החוקה, חוק ומשפט. בנוסף קיבלה הוועדה את הצעת התיקון לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, כך שהליך ההשגה על הכרזת מפקד מחוז יהיה באמצעות עתירה מינהלתית לבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, במקום לבג"ץ. זה יחסוך הרבה כסף וגם פרוצדורה. בעניין זה נפלה שגגה בנוסח החוק, ולכן מונח בפניכם גם לוח התיקונים שעניינו הבהרה כי אף הוראה זו היא הוראת שעה לשנתיים. להצעה זו יש הסתייגויות. אני מקווה ומבקש מחברי מהאופוזיציה: עברנו דיונים ארוכים, עברנו תהליך ארוך מאוד ושינוי דרמטי בחוק שהוגש לנו בהתחלה. אני חושב שאחרי הכול, אם באמת נשים את הכול ונהיה אמיתיים ואובייקטיביים, ונראה נגד עינינו את אותם צעירים שנרצחו, מצד אחד, ואת הרצון שלנו שזה ייפסק, ומצד שני את המאמצים שנעשו לשמור על כבודו של האדם – ועשינו מאמצים מאוד גדולים, ומצאנו באמת דרך ביניים, ובסופו של דבר אני מצפה שגם חברי באופוזיציה יצטרפו כדי שנוכל לאשר את זה בקריאה שנייה ושלישית. תודה רבה לך, אדוני. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אנחנו עוברים לדיון סביב הצעת החוק. אני מזמין את חברת הכנסת מיכל רוזין. בבקשה, גברתי. עשר דקות לרשותך, גברתי. <מיכל רוזין (מרצ):> חבר הכנסת סלומינסקי, כבוד השר, כבוד סגן יושב-ראש הכנסת, אני אשמח אם תקשיב לי כפי שהקשבתי לך. אני חושבת שהדברים חשובים. קודם כול, אני חייבת לומר בהקדמה, אני רוצה לצטט מעמוס פרק ג', שם נאמר: "הילכו שנַיִם יחדו בלתי אם נועדו". אתה אמרת ששני הדברים הולכים יחד, השאלה אם הם צריכים ללכת יחד. ומהרגע הראשון הדרישה שלנו, אופוזיציה וקואליציה – אופוזיציה וקואליציה – הייתה: תפרידו את החוק, תפרידו את הנושא הביטחוני מהנושא הפלילי. אל תרכבו על גל הטרור, אל תביאו עכשיו על בסיס המלחמה בגל הטרור גם את הנושא הפלילי. כולנו חוששים גם מהסכינאות בין בני-הנוער, ועדיין אנחנו גם יודעים בסופו של דבר מה קורה בפועל. אני רוצה להקריא לכם: "הם רואים שחור, פושע ועבר פלילי. זה מה שהם רואים" – כך מצד מהרי אמרה, אזרח ישראלי ממוצא אתיופי, כשהוא נשאל כיצד אנשים אחרים רואים אותו. ואליו מצטרפים, כמובן, גם אזרחים ואזרחיות, בעיקר אזרחים גברים בעלי חזות מזרחית, ערבים ועוד בני ובנות קבוצות מוחלשות בישראל – כל אלה הם החשודים המיידיים. זה כמובן מהתחקיר המצוין והמדאיג מאוד של מיקי חיימוביץ וגל גבאי. אנחנו היום בעצם מתירים את העובדה שלא צריך חשד סביר לנשיאת כלי נשק, אלא בעצם – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> תסלח לי, ישבתי בכל הוועדות, כפי שאתה יודע, ואני אומרת בצורה חד-משמעית: אנחנו היום בעצם מתירים לשוטרים לחפש על אדם אם הוא נראה מפחיד, אם הוא נראה – אפילו לא מאיים, כל מיני מילים: בריונות, מגדף – דברים שלא קיימים אפילו בפסיקה, לא קיימים בשום מקום אחר בחוק; אמירות שהן סובייקטיביות לחלוטין, הן אפילו לא אובייקטיביות, אפילו לא נאמרה לגביהן איזו אמירת פרשנות בחוק אחר, בפסיקה אחרת. מה שנראה לי מפחיד – לי נראה – גם חבורת נערים של הבן שלי שעומדת ברחוב בחושך, גם אני חוצה את הכביש, כי אני לא יודעת מי הם. לכן החשש הוא חשש סובייקטיבי שלא ניתן לכמת אותו, ובעצם יש פה התרה ונתינת אפשרות לשוטרים בעצם לבריונות המשטרתית שלהם. ואני רוצה לומר לך, ואמרתי את זה גם בוועדה – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – גם מפחיד בעיני – – – <מיכל רוזין (מרצ):> בוודאי. תכף אני אגע בנושא החבורה, שזה עוד דבר מאוד חמור שמעלים בחוק הזה. בעצם, כשאני באה להחריף חקיקה, כשאני באה להגיד: החיפוש על-פי החוק הקיים אינו מספיק, הענישה אינה מספיקה – אני חייבת לפני הכול, לא אחרי, ניסן – אני יודעת שבעקבות לחץ של חברי וחברות הוועדה אתה רוצה לקיים דיון על המשטרה, על האכיפה וכיצד מתנהגים השוטרים. אבל לפני שמחוקקים חוקים, צריך קודם כול לבחון כיצד החוק שקיים היום מיושם. הרי כל מי שאני מדברת אתו אומר לי: תגידי, מה השינוי הגדול? כבר היום הם מחפשים עלינו וממשמשים אותנו, ועוברים על החוק. וכבר היום יש בריונות, והם משתמשים בכל עילה כדי לחפש, גם אם הם לא חושבים שיש נשק. גם היום קיימת כבר אלימות ובריונות משטרתית כלפי מיעוטים – ואני לא עושה הכללה של כולם, אבל התופעה הזאת קיימת, ואנחנו מכירים אותה. להגיד שהיא לא קיימת זו גזענות, כי מי שלא אומר: כן, אני גזען, וכן, אני רואה צבע – הוא הגזען הכי גדול. ולכן, כמו בכל מדינה בעולם, גם השוטרים פועלים על-פי סטריאוטיפים, וגם הם עושים את זה ועל-פי profiling, והם אומרים את זה בעצמם גם בכתבה המצוינת הזאת. הם אומרים בעצמם: כן, אנחנו יודעים שיושבים חבורה של יוצאי רוסיה, או יושבים חבורת יוצאי אתיופיה, או כמובן ערבים, ברור לנו שיש חשש לאלימות מצדם. ואני חושבת שהאמירה הזאת, צריך להביא אותה בחשבון. אי-אפשר למחוק אותה. אי-אפשר להגיד: הם אנשים רעים והם גזענים. לא. ככה זה עובד, ככה זה קיים, כולנו בני-אדם, אבל המשטרה צריכה להכיר בזה. היא צריכה קודם כול לבחון את עצמה, לפני שהיא באה ומבקשת כלים חדשים. שני מקרים מאוד מאוד כואבים שקרו בשנתיים האחרונות: יוסף סלמסה, בן 22, שנאזק וחושמל בידי שוטרי סיור לאחר שישב בגינה עם חבריו, ללא עבר פלילי. הוא הובא לתחנת המשטרה, שם הוא עוכב. ארבעה חודשים אחרי מעצרו הוא נמצא מת בבנימינה. גם אלי סהבט, ילד מחונן בן 16, מצא את עצמו במעצר בנסיבות דומות, ולאחר שנלקח על-ידי המשטרה הוא התאבד, והוא כתב במכתב שהוא השאיר אחריו: השוטר החליט להתנקם בי רק בגלל שאני שחור. אנחנו יודעים שאף שאוכלוסיית יוצאי אתיופיה היא פחות מ-2% באוכלוסייה, בכלא הנערים – ואנחנו היינו שם יחד וביקרנו, ושמענו את זה מהצוות שזעק: אל תיתנו להם להגיע אלינו. טפלו בדברים באופן של רווחה, של חינוך, לפני שהם מגיעים אלינו. המשטרה זה לא הפתרון. המשטרה רק מובילה אותם לכאן – קרוב ל-40% מהכלואים בכלא "אופק" הם ממוצא אתיופי. מחקר נוסף, שנעשה באוניברסיטת בן-גוריון, אומר שיותר משליש מהעדה האתיופית בארץ, אין להם אמון במשטרה. וכמובן, גם שיעור דומה בקרב אזרחי המדינה הערבים. גם חברי הכנסת החרדים שהגיעו לוועדה אמרו: אנחנו הראשונים שיפעילו את זה נגדנו. הראשונים שיתפסו אותנו ויחפשו עלינו. גם הם סובלים מאלימות משטרתית. גם 40% מהם אומרים שאין להם שום אמון במשטרה. אני באמת שואלת את עצמי, למה אנחנו מעבירים הצעת חוק באופן כזה, כאשר יושבים חברי כנסת וחברות כנסת מהאופוזיציה ומהקואליציה ימים שלמים, שעות על שעות, ולכולם יש אי-נוחות, בלשון המעטה, מחוק מיותר, מחוק שלא יוביל למה שאנחנו רוצים? חוק שלא בא להציל את הנוער שלנו, וחוק שלא בא להציל אותנו מגל הטרור. חוק שנותן כלים מופרזים לשוטרים כדי, לצערי הרב, לעשות profiling ולהטיל כתם על חלק גדול מאוד מהאוכלוסייה. 40% מהקהילה האתיופית בטוחים שלעתים קרובות מאוד המשטרה עוצרת בסביבתם אנשים ללא סיבה מוצדקת. אנחנו רואים את זה. אומר שוטר בתוכנית – באותה תוכנית מצוינת של גל גבאי: אני יודע באיזה גינות הם יושבים. אני הולך לשם, ואני יודע בדיוק, ומצדי, שלא ישבו בגינה. איפה הם ישבו? אין להם וילות לשבת בחצר, אין להם מרתף בבית פרטי של מישהו לשבת בו. זה המקום שבו הם יכולים לשבת ולשוחח. אז אחרי כל החקיקה הזאת אנחנו גם מוסיפים בחוק את הנושא של חיבור אנשים, של חבורת אנשים – כלומר, אם עומדת חבורת נוער, ואחד מהם מגדף או נראה מאיים, או נראה אלים, או בריון, וכו', אנחנו יכולים לבדוק את כולם, כי אם הם עומדים יחד, כנראה הם תומכים בו ועוזרים לו, וזה אומר שמותר לי לבדוק חיפוש גופני על כולם, ללא שום חשש לנשיאת נשק. יש בזה באמת אבסורד והגזמה מיותרת. אני חייבת לומר עוד, כיוון שאני העליתי שוב ושוב בוועדה, וזה חשוב ביותר – הנושא של נשים. אני הבאתי עדויות – ואקריא גם פה – עדויות של נשים שמשתתפות בהפגנות, שנמצאות במקומות שיש מרי אזרחי, שנתקלות בהטרדות מיניות מצד שוטרים. אני דרשתי שבחוק הזה תהיה אמירה מפורשת לגבי חיפוש רק על-ידי אותו מין, ולצערי הרב, כל הזמן נאמר לי: בחוק המקורי נאמר שצריך להשתדל שזה יהיה מאותו מין, אבל כשצריך להשתדל, לרוב זה לא יקרה. ואני חוששת שבמקרה הזה – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> איפה החרדים? <קריאה:> גם אני חשבתי על זה. <מיכל רוזין (מרצ):> החרדים – מקלב היה אתי בעניין הזה. <זהבה גלאון (מרצ):> מקלב הוא חבר קואליציה. <מיכל רוזין (מרצ):> אני רוצה להגיד לך יותר מזה, כמנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בעבר, אני הגעתי לדיונים בכנסת – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אנחנו עכשיו מבינים – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – הגעתי לדיונים בכנסת עם נוער הגבעות, עם נערות הגבעות שנעצרו במאחזים בלתי חוקיים, ואי-אפשר לחשוד בי, מה אני חושבת על מה שהן עושות במאחזים הבלתי-חוקיים. והגעתי לכנסת להגן עליהן, כיוון שמה שהן עברו בידי השוטרים – גברים – שעצרו אותם, גם במעצר וגם אחר כך בחקירה במשטרה, היה פשוט הטרדות מיניות. ואני חושבת שהתופעה הזאת – את יודעת, מיותר לציין שהמשטרה היום לא פועלת כנדרש. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – יכול להגיד שוטר שאני או את או כל אחת, אנחנו מאיימות, יש לנו חזות מאיימת. <מיכל רוזין (מרצ):> והוא יכול למשמש אותך ולבדוק אותך. בהחלט. עדות. קריאות: – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברי הכנסת, אנא תאפשרו לחברת הכנסת רוזין לסיים את דבריה. בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> ואני רוצה להקריא לך בדיוק – בדיוק את הדוגמה, את העדות של כרמן וספיר, שהגיעו לכאן לכנסת עם החבלות עליהן, והם הראו לנו את החבלות שלהן, איך השוטר שאל אותן – השוטר שאל אותנו אם באנו לחפש בולבולים – ותסלחו לי על השפה, אבל כך הוא דיבר אליהן. ואחר כך הוא כמובן – הם המשיכו ופגעו בהן פיזית, וכמובן בהטרדה ובמשמוש ובמישוש – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> הם גם שברו את הטלפון. <מיכל רוזין (מרצ):> כמובן, כאשר הן ניסו לצלם, הם כמובן קפצו עליהן מאחורה ונתנו להן אגרוף. ממשיכות גם ספיר וגם כרמן לספר את הסיפורים הנוראים – איך הם מתיישבים עליה וכדומה. אנחנו מכירים את זה היטב, בכל קבוצות האוכלוסייה, ובוודאי בקבוצות האוכלוסייה של המיעוטים, ודאי שנשים עוברות פגיעה מינית על-ידי שוטרים. אני דרשתי שקודם כול יהיה – כמובן – רק שוטרת תוכל לבדוק על אישה, אבל יותר מזה, לא יכול להיות שאנחנו נותנים את הסמכות הזאת בלי לקיים הכשרות לשוטרים בנושא הטרדות מיניות, בלי לדווח לוועדה אם היו בשנה האחרונה, כיצד מתמודדים עם זה, איך מכשירים את השוטרים בעניין הזה. דרשתי בחוק – תדעי, עאידה תומא סלימאן, חברת הכנסת – דרשתי שיהיה דיווח לוועדה לקידום מעמד האישה; שכל שנה המפכ"ל יגיע וידווח אם היה קושי בעניין הזה ואם קיבלו הכשרות, הדרכות, ואם הם יודעים כיצד – – – <היו"ר מאיר כהן:> גברתי, זמנך תם לפני דקה. <מיכל רוזין (מרצ):> אני מסיימת. קצת הפריעו לי. אני אסיים. <היו"ר מאיר כהן:> אני מבקש לסיים. <מיכל רוזין (מרצ):> אין ספק שאחריות הממשלה היא לדאוג לאזרחים שלה, אבל החוק הזה מבטא שוב עיוורון מצד הממשלה למגוון האנשים שחיים פה במדינה, ויותר אנשים ייפגעו מהחוק הזה מאשר אנשים ייהנו מהביטחון שהוא מייצר. התחלתי בעמוס ג', אז אסיים בעמוס ג', על עניין הבריון, מאיים: "הישאג אריה ביער וטרף אין לו", כלומר אריה ששואג – זה אומר שהוא עומד לטרוף? אני לא יודעת מה זה בריון, מה זה אלים, מה זה מאיים. לצערי הרב, אפשר להשתמש במילים האלה. מגדף – כל אחד, היום, שמגדף, אפשר לחפש עליו גופנית – אני חושבת שהחוק הזה מרחיק לכת, ואסור לנו לתמוך בו. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. אני מזמין את חברת הכנסת רויטל סויד. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – מ"בני עקיבא" – – – אף אחד לא יבוא לחפש – – – <קריאה:> בגלל זה מעבירים את החוק אולי. <זהבה גלאון (מרצ):> ברור. אף אחד לא – – – <היו"ר מאיר כהן:> 15 דקות לרשותך, גברתי. <רועי פולקמן (כולנו):> כל מה שאתם – – – זה קיים היום – – – <קריאה:> לא. <קריאה:> לא לא. <רועי פולקמן (כולנו):> מה זה חשוב – – –? <זהבה גלאון (מרצ):> אתה נותן לגיטימציה – – – <רועי פולקמן (כולנו):> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> רבותי, אני מבקש שקט. חברת הכנסת. אני מבקש. בבקשה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, השר, חברי חברי הכנסת, לפני כמה חודשים החל גל טרור, וכשהחל גל הטרור עמד השר ארדן, השר לביטחון פנים, ופנה אלינו כאן, במליאה, לחברי הכנסת, ואמר לנו: תנו לנו כלים להתמודד עם גל הטרור. תנו לנו כלים להתמודד עם מפגעים בודדים, שאין עליהם מידע מודיעיני, שלא יודעים שצריך לערוך עליהם חיפוש, כי הם מגיעים משום מקום. אנחנו חייבים לאפשר למשטרה – לתת לה כוח – להתמודד עם גל הטרור. ואנחנו ישבנו כאן ואמרנו: ברור, להתמודד עם גל טרור? בוודאי, אנחנו רוצים לתת כוח לכל מי שהוא שוטר או באיזה אופן בכוחות ההצלה להתמודד עם גל הטרור. ואז מה קרה? הוציאו ממרתפי המשרד לביטחון הפנים חוק ישן, חוק שכתבו עוד הרבה לפני שמישהו בכלל ידע לאיזה חודשים ניכנס עכשיו, עם פיגועים וגל טרור, חוק שכל-כולו נועד בכלל להרחיב את סמכויות השיטור והחיפוש, חוק שהקשר בינו לבין גל הטרור מקרי בלבד. והגיעו לוועדת החוקה. ואני מסכימה שהחוק בהתחלה היה בכלל הזוי, ומפליג, אבל זה חוק שהכנסת לא אפשרה לחוקק מ-2013. והיום, במשמרת שלנו, אנחנו הולכים להעביר אותו. ויש פה חברי כנסת שבכלל אינם מבינים על מה הם הולכים להצביע. ולמה אני מתכוונת? החוק הזה נחלק לשני חלקים: החלק הביטחוני, שנועד באמת להתמודד עם גל הטרור, ועל החלק הזה אין לנו כמעט הערות, ואם הוא היה עומד פה היום, לא היינו מתנגדים לו, והיינו מצביעים בעדו, כי החוק הזה קובע שהוא הוראת שעה לשנתיים ימים בלבד, והוא פוקע בסוף 2017. והחוק הזה, שנועד להתמודד עם ענייני הביטחון, קובע שמפקד מחוז יכול לקבוע מקום, ובמקום הזה אפשר לערוך חיפוש על אדם שיש חשד שהוא עומד לבצע עבירות אלימות, וכל 21 יום המפכ"ל כבר צריך לחדש את זה. תראו כמה הגבלות: על אזור מסוים, רק מפקד מחוז, אחר כך המפכ"ל, כל 21 יום, וזו הוראת שעה ומדובר על גל טרור ועל ענייני ביטחון. אבל מה עומד לעבור פה בדלת האחורית? מה עומד לעבור כאן וקשור לכל אחד מאתנו כאן, במיוחד אלה עם החזות המזרחית, עם העור השחום, עם העור הכהה, יוצאי העדה האתיופית, בני מיעוטים, חרדים, כל מי שיש לו, בנסיבות מסוימות, חזות מרתיעה, או חזות זרה, או חזות שבעיני מסוימים היא מאיימת? אני מכירה אנשים שכשהם רואים אדם עם חזות מזרחית או כהה, אז יש לו חזות מאיימת, במיוחד אם הוא עם ידיים בכיסים וחשוך בחוץ. אתם יודעים מה יקרה באותו הרגע? תהיה לשוטר סמכות לערוך עליו חיפוש, כי יש חשד סביר שהוא עומד לבצע עבירות אלימות. תשאלו אותי: איך? נו, באמת, רויטל, רק כי יש לו חזות כזו וכזו? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> בדיוק. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> למה? כי, בין היתר, הסעיף שחבר הכנסת סלומינסקי מנסה להעביר עכשיו מגדיר – בין היתר, הוא קובע מה ייחשב חשד סביר שאדם עומד לבצע עבירת אלימות: אדם שמתנהג באופן מרתיע או מפחיד אחר. אז אותי מאוד מאוד מפחיד, כשאני עומדת ברחוב, ויש בן-אדם עם חזות מסוימת והידיים שלו בכיסים; הוא אחר. ומיקי זוהר, בנסיבות מסוימות יכול להיות שגם אתה תיראה מפחיד ומרתיע. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> לא, לא. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ואני רוצה לומר לכם שבנסיבות מסוימות כל אחד מאתנו יכול להיראות מפחיד ומרתיע. אבל מה עוד? מה עוד נחשב חשד סביר לביצוע עבירת אלימות? כל מי שמתנהג באופן בריוני, ובכלל זה, נוקט אלימות מילולית – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת, את הכנסת את חבר הכנסת מיקי זוהר לחששות. הכול בסדר? <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אני אפסיק לגדל זקן. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> מיקי זוהר יודע שעליו לא יערכו חיפוש. – – – נוקט אלימות מילולית או איומים. אתם יודעים מה זה אלימות מילולית? תארו לעצמכם אדם שעומד ומדבר בטלפון – תנסו להיזכר כמה פעמים עברנו ברחוב, ראינו אדם מדבר בטלפון, וצועק, וצועק, וצועק – אני תמיד מסתכלת ואומרת: מה, הוא לא שם לב שכולם מקשיבים? לא, אבל זאת גם אולי בדיוק אותה אלימות מילולית, אולי זאת בדיוק אותה התנהגות בריונית. או כשיושב מישהו ברכב בחניה ומדבר עם הידיים ומתלהב, אבל מבחוץ, לשוטר, הוא ייראה מוזר. ואם הוא יהיה באיזה אופן גם בן העדה האתיופית, או בן מיעוטים, או מזרחי, או שחום עור, או אולי חרדי, או אולי עולה חדש עם חזות אחרת – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> או היפסטר. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – או היפסטר. או עם עגיל באוזן, נכון, או עם לבוש אחר – – <אילן גילאון (מרצ):> או היפסטר שלא מתנצל. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – תארו לעצמכם מה עומד לקרות. אני רוצה לומר לכם, זה לא חשד סביר לביצוע עבירת אלימות, שמאפשר חיפוש. זה לא ימנע את אותן אימהות – ואנחנו רוצים באמת למנוע, ואתה ניסית פה לזרות כאן איזה רגשות, אצל כולנו, שלא יהיו יותר מקרי רצח – והלוואי. זה לא ימנע את זה, אבל יהיה הרבה רצח אופי, ורצח אישיות, ורצח דימוי עצמי של אנשים, שאחר כך ימצאו את עצמם עצורים לשווא. ומה אנחנו הצענו? ומה אני מציעה גם היום וקוראת לחברי בקואליציה? בואו נפצל את החוק. בואו נצביע כולנו על החלק המאוד-מוגדר, שבא להתמודד עם ענייני ביטחון הפנים שלנו היום, במובן הביטחוני, ובואו נניח לכל מה שקשור לחיפוש הזה, שאתם רואים שהוא לא הגיוני. היה בתשדיר של גל גבאי – הראו איך לקחו שלושה נערים אתיופים ושמו אותם בשכונת מגורים שאינה מקום שבו נראים הרבה כהי עור, בוודאי לא יוצאי העדה האתיופית. והזמינו ניידת. וישבו ממול נערים בהירים. למי הגיעה הניידת מייד? למי היא הלכה? את מי היא עיכבה? את מי היא עצרה? לזה אנחנו רוצים לתת יד? לדבר הזה? יותר מזה, הרי מה עומד לקרות פה עוד מעט, שאתם גם לא יודעים? עומד להגיע לשולחנה של ועדת החוקה חוק חיפוש נרחב, חדש – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כללי. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – כללי, מקיף. ואני רוצה לומר לכם משהו. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אז למה צריך את זה עכשיו? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> בדיוק. אז למה צריך את זה עכשיו? למה החקיקה הנמהרת הזאת? חקיקה נמהרת להתמודד עם מצב ביטחוני – אני מבינה. חקיקה נמהרת שאומרת: יש לנו גל טרור, בואו תעזרו לנו לתת יותר סמכויות לשוטרים – אני מבינה; ומצדדת גם. אבל לבוא בחקיקה נמהרת בדלת האחורית של חוק שבמשרד לביטחון פנים, השר אהרונוביץ לא העביר אותו ולדעתי גם לא ניסה להעביר אותו בכנסות קודמות, ועכשיו, כאן, לעשות את זה כשוועדת החוקה עומדת לשבת עוד מעט על חוק חיפוש כללי, חדש, מודרני? אני רוצה לומר לכם משהו על המחוקק, שבמקרה הוא אנחנו. יושבים אחר כך אנשים בבתי-משפט, עורכי-דין, שופטים, תובעים, סנגורים, ואומרים: מה זה המחוקק הזה? עושה טלאי על טלאי על טלאי. יש בחוק הזה סמכויות חיפוש פה, ובחוק הזה קצת סמכויות חיפוש פה. למה המחוקק הזה לא מחוקק אחת ולתמיד חוק כמו שצריך? עכשיו, אני לא מדברת רק על חוק החיפוש. אני מדברת על הרבה מאוד חוקים. והנה פה אנחנו יודעים – ודנו על זה בוועדת חוקה – שעומד להגיע חוק חיפוש כללי לשולחן ועדת החוקה. מה אצה הדרך להכניס את הסעיפים האלה, שפוגעים בזכויות הפרט, ועושים שיטור יתר, ויעשו profiling, ויפגעו בדיוק באוכלוסייה שאנחנו לא רוצים לפגוע בה – לא בעבריינים, לא במי שניסן סלומינסקי, חבר הכנסת, דיבר עליהם; אותם תופסים במסגרת החוק בדברים אחרים. כל אותם ילדים שאחר כך אנחנו רואים שנפגע להם הדימוי העצמי, והם מתאבדים, והם לא מתגייסים לצבא – אותם אנחנו רוצים ללכוד? אותם אנחנו רוצים לקחת? איך זה יכול להיות? חרדים בהפגנות – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – בהסכמה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> כן. עכשיו, מה אמרו פה? באמת, בעיני – אני לא אגיד שזה לזרות חול, אותו ביטול של החיפוש בהסכמה, כי אני באמת מאמינה שכך חושב יושב-ראש ועדת חוקה. אני רק חושבת שזרו חול בעיניו, שהטעו אותו. מה זה לבטל את החיפוש בהסכמה? חבר'ה, אתם יודעים מה אנחנו הולכים לקבל פה? אנחנו הולכים לקבל פה הכשר לכל חיפוש בדיעבד. היום יש הלכה, קוראים לה "הלכת בן חיים", וההלכה הזאת קובעת שכשחיפוש היה שלא כדין, מה שנמצא לא קביל, אי-אפשר להשתמש בו. קחו את ההגדרות של החוק הזה: "מתנהג באופן בריוני" – מה ייחשב כחשד סביר לביצוע עבירת אלימות? גם מי שמתנהג באופן בריוני, נוקט אלימות מילולית. "אלימות מילולית" – אני לא רוצה לומר, אבל הרבה חברי כנסת מדברים פה במליאה, ולפעמים זה נשמע כמו אלימות מילולית. איומים, או מתנהג באופן מרתיע או מפחיד אחר. יעשו חיפוש, ימצאו דברים שבכלל לא קשורים לנשק. ואז יבוא שוטר ויגיד: הייתה לו התנהגות מרתיעה ומפחידה. וזה סובייקטיבי, גמרנו, אין איך להתווכח עם זה. למי יאמינו? לבחור שיעמוד שם עם החזות – חזרנו כבר, ואני לא אחזור – הייחודית, או לשוטר שיגיד שהייתה לו התנהגות מפחידה ואלימה? אתם מבינים שבדיעבד הולכים להכשיר פה חיפושים? אז מה צריך לעשות? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – צריך להיזהר – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> נכון. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> נכון. כל אחד צריך להיזהר. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אני שומעת חברים מהקואליציה על – – – בכל מה שנוגע לשימוש בגראס. החוק הזה הולך לחפש אותם. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> נתת דוגמה מצוינת. כל מי שיש עליו 5 גרם של סם מסוג קנאביס לצריכה עצמית; כל מה שחברי כנסת מנסים להעביר, שיהיה בהיתר, מותר ועל-פי חוק; כל מי שיימצא עליו, בדיעבד אפשר יהיה להגיד: נכון, היה לו עגיל פה ועגיל שם, וחזות מרתיעה, ועמד בנסיבות חשודות, והסתודד ודיבר, וזה לא נראה בשום דרך וצורה שהיא. אז מה אנחנו צריכים לעשות פה היום? אנחנו צריכים להיות מאוד ברורים. אגב, אני רוצה לומר משהו: הציבור בכלל לא מבין שהחוק הזה עומד לעבור. כי כשאני מדברת עם אנשים והם פונים אלינו, הם אומרים: חוק המישוש הזה, הוא לא יעבור; מי יעביר דבר כזה הזוי בכנסת? אנחנו, היום, הערב, אם לא יתעוררו. ואין פה קואליציה ואופוזיציה; יש פה רק אנשי ציבור, נבחרי ציבור, שאמורים לדאוג לציבור. לציבור כולו. לציבור הרחב. לביטחון מפני טרור נדאג, נעביר את הסעיפים. אבל תשימו לב שיש יותר הגבלות על כל הנושא של ההתמודדות עם הטרור בחוק – זה מוגבל כל 21 יום, ולהאריך את הצו, ואחר כך צריך מפקד מחוז, ואחר כך המפכ"ל צריך לאשר, ואזורים מוגדרים – לעומת כל הנושא של חוק המישוש האזרחי הכללי, הפוגעני, שפוגע בזכויות הפרט, שיחול על כל קרן רחוב. לא על מועדונים, לא על מקומות בילויים, לא בסביבות שבהן יש אלכוהול – לא. על כל מקום ומקום. וכל מי שיעמוד במקרה ליד, וייראה כמי שחבר, יחפשו גם עליו. אני קוראת לחברי היום לפצל את החוק, להצביע כאשר החוק מפוצל. וכל מה שקשור לחיפוש שאיננו עניין של ביטחון הציבור, המדינה, במובן של התמודדות עם גל טרור – להצביע נגד. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. תודה רבה לך. אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת חנין, לרשותך 30 דקות. <קריאה:> כמה? <היו"ר מאיר כהן:> 30 דקות. אכן. בבקשה, אדוני. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, תודה לך, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, החוק שאנחנו דנים בו הוא חוק רע, חוק מזיק, חוק פוגע, חוק מיותר. ולכן ההתנגדות לחוק הזה כל כך רחבה. לכן ההתנגדות לחוק הזה מקיפה חברי כנסת מהאופוזיציה ומהקואליציה. לכן ההתנגדות לחוק הזה כל כך רחבה בזירה המשפטית, כוללת משפטנים, מומחים, עורכי-דין, אנשים שמכירים את המאטריה היטב. תשאלו את השאלה: איך קרה שחוק כל כך בעייתי, שחוק כל כך מסוכן, חוק כל כך מזיק, חוק כל כך פוגעני, חוק כל כך מיותר – איך קרה שחוק כזה מגיע לכנסת לקריאה שנייה ושלישית? התשובה היא מאוד פשוטה: הביטחון הוא התירוץ האחרון של מי שאין לו תשובות אמיתיות. וגם כאן, היוזמה לחוק הזה לא נולדה בגל האירועים האחרון. החוק הזה המתין שנים רבות, ארב במסתרים ובחשכה, וחיכה לרגע מתאים שבו יהיה אפשר להתגבר על מנגנוני החיסון וההגנה של הכנסת, שבו יהיה אפשר להתגבר על ההתנגדות העמוקה שחקיקה כזו עוררה כל כך הרבה שנים. והנה, הנה הגיעה שעת הרצון. שעה קשה. וכמו שאנחנו תמיד אומרים: hard cases make bad law. והחוק הזה הוא באמת באמת bad law. אני אנסה לעבור, בזמן הקצר שיש לרשותי בדיון הזה, על כל אחד מעיקרי הבעיות שעומדות מאחורי החוק. אנסה להראות כמה הוא מזיק, כמה הוא פוגע. אבל צריך להתחיל, עמיתי חברי הכנסת, בכמה החוק הזה מיותר. החוק הזה מיותר מכיוון שלמשטרת ישראל יש כבר היום כל הסמכויות הנדרשות כדי לבצע חיפושים. למשטרת ישראל יש כבר היום כל הסמכויות הנדרשות כדי לבצע חיפוש במי שיש חשד סביר שיש לו כלי נשק כלשהו, מחזיק כלי נשק כלשהו, כולל סכין. זה נמצא כבר היום בחוק. הסמכויות שמשטרת ישראל צריכה – גם בהיבט הפלילי, וגם בהיבט הביטחוני – נמצאות כבר בידי המשטרה. האם המשטרה מתפקדת נכון? נראה שהיא לא מתפקדת נכון. נראה שיש בעיות בתפקוד המשטרה. אבל הבעיות בתפקוד המשטרה לגמרי לא קשורות לשאלת הסמכויות. כי סמכויות, עמיתי חברי הכנסת, יש למשטרה בעודף. בואו נסתכל על הנתונים. מהי הבעיה? האם הבעיה היא שהמשטרה מחפשת פחות מדי? לא. אנחנו רואים שהתמונה הפוכה. אנחנו רואים תמונה שבה מכל הכיוונים אנחנו שומעים שהמשטרה מחפשת יותר מדי. אגב, היא לא מחפשת אצל כולם בצורה שוויונית. אמרו את זה כבר חברות הכנסת שדיברו לפני. היא מחפשת יותר אצל יוצאי אתיופיה. והוזכרו כאן המקרים הקשים, שהובילו אפילו למוות, של התעללות וחיפוש מיותר ופוגעני ביוצאי אתיופיה. אותו דבר, המשטרה מחפשת יותר אצל מזרחים; גם על זה יש לנו נתונים. המשטרה מחפשת הרבה יותר אצל ערבים; גם על זה יש לנו נתונים. המשטרה, אגב, אדוני היושב-ראש, מחפשת יותר גם אצל יוצאי רוסיה וחבר המדינות. יש כנראה פרופילים שנתפסים על-ידי המשטרה כפרופילים חשודים. זה אולי קשור לגון עור, אולי קשור למבטא בשפה, אולי קשור למראה. הדבר הזה הוא הבעיה. הדבר הזה יוצר נזק חברתי ממשי. אבל במקום לצמצם את התופעה הזו, מה שמציעים לנו כאן יוביל להרחבה דרמטית של החיפושים המיותרים, של החיפושים חסרי ההצדקה, של החיפושים חסרי הבסיס, של החיפושים שהדבר היחידי שעומד מאחוריהם הוא צבע עורו, השתייכותו הלאומית, העדתית, של מי שאצלו מחפשים. אני רוצה להביא בפניכם דברים שנאמרו על-ידי המשנה ליועץ המשפטי (פלילי) במסגרת הדיון בחוק. אני מביא לפה ציטוט: הם לא מפגעים, ובכל זאת נבדקים יותר, בגלל הסימן של חזות מזרחית. זה מחיר שהחברה משלמת בביצוע חיפושים. אלה דברים של המשנה ליועץ המשפטי (פלילי). בדברים האלה ביקשה אותה נציגה של משרד המשפטים אולי להרגיע אותנו, חברי הכנסת וחברות הכנסת, שעסקנו בחוק סמכויות החיפוש. אבל, עמיתי חברי הכנסת, זאת רק הראיה לכך שהחוק הזה יוביל לפגיעה משמעותית בזכויות היסוד הבסיסיות ביותר, פגיעה שתיגרם על-ידי אותן סמכויות חיפוש מרחיקות לכת שהחוק יקנה למשטרה, ובמיוחד שמודה אותה נציגה בכירה של משרד המשפטים, שסמכויות מהסוג הזה פוגעות בעיקר בבני ובבנות קבוצות המיעוט. חוק המישוש, עמיתי חברי הכנסת, מקנה למשטרה סמכות לבצע חיפושים שרירותיים וסלקטיביים, ללא אותם מנגנונים מאזנים שנקבעו בחוק ומכל הנתונים אנחנו רואים שהם לא הספיקו, כי כל המקרים הקשים שהתעוררו כאן, של חיפושים מיותרים, נעשו עם החוק הקיים. אבל כאשר יורידו את המנגנונים המאזנים שנקבעו בחקיקה הקיימת, כאשר יאפשרו הרבה יותר חיפושים שרירותיים, הפגיעה באזרחים, הפגיעה באזרחים ערבים, יוצאי אתיופיה, יוצאי חבר המדינות, מזרחים, תהיה הרבה הרבה יותר גדולה. אנחנו לא מדברים פה על חששות בעלמא. רק לפני חודשים כל הארץ געשה לקול מחאתם של יוצאי אתיופיה, שהעלו עובדות, טענות, סיפורים קשים ביותר בדבר שיטור יתר ואכיפה סלקטיבית נגד בני ובנות העדה. ההטיה האתנית בשיטור נגד ערבים מתועדת בדוחות רשמיים. אגב, גם הניסיון של מדינות אחרות מלמד שכאשר שוטרים מוסמכים לעכב אדם ולערוך עליו חיפוש על סמך תחושת בטן וללא אותם מנגנוני הגנה שהיו קיימים בחוק עד היום, הדבר הזה מזמין שרירותיות, אפליה ושימוש יתר בסמכות הפוגענית. כך קבע, למשל, בית-הדין האירופי לזכויות האדם, שפסל חוק שהקנה למשטרה הבריטית סמכויות חיפוש גורפות – בית-הדין הצביע על נתונים המראים שימוש מוגבר בסמכויות החיפוש כלפי אנשים בעלי חזות אפריקנית ואסיאתית, ומקרים רבים שבהם נעשו חיפושים גם אצל אנשים אחרים, רק כדי לאזן את הסטטיסטיקה. בית-הדין האירופי מצא עוד, שככל שחלף הזמן, השימוש בסמכויות רק הלך וגבר, גם אם, אגב, עמיתי חברי הכנסת, במקביל הצטברו עוד ועוד נתונים שהטילו ספק גדול באפקטיביות של החיפושים להשגת מטרתם המוצהרת. אירופה – אותם ממצאים נאספו ונמצאו גם בארצות-הברית – – – <היו"ר מאיר כהן:> אלה ממצאים של הזמן האחרון? זו החלטה – – –? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> כן, כן, כן. כן, בהחלט. אני מדבר על Gillan and Quinton v United Kingdom. זה פסק-דין של ה-European Court of Human Rights מ-2009. אותם ממצאים יש לנו גם מארצות-הברית. פשוט במסגרת הזמן הקצר שיש לי אני לא יכול להביא את כל הממצאים האלה, אבל אני אשמח להעביר אותם לכל חבר כנסת שמתעניין בכך. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אז תקצר. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני מקצר, אני רק בחצי שעה, אדוני יושב-ראש ועדת הכלכלה. אתה יודע כמה קשה פה להביא את כל ההנמקות. אני רוצה לחזור בכל זאת לביטוי של המשנה ליועץ המשפטי (פלילי) על המחיר שהחברה משלמת, ואני רוצה לומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, ודאי שזה מחיר שהחברה משלמת, אבל זה בראש ובראשונה מחיר שמשלמים יוצאי אתיופיה, ערבים, מבקשי מקלט, בעלי חזות מזרחית, יוצאי חבר המדינות. וכן, כמובן, יש גם מחיר חברתי כללי, כי הדבר הזה גורם בסופו של דבר לירידה באמון הציבור במשטרה, לפגיעה ביחסי המשטרה עם קהילות מיעוט, ובסופו של דבר גם לפגיעה ביעילות של מאמצי המשטרה להגן על שלום הציבור. אז מה עושים בעולם? בעולם הגישה המקובלת היא להטיל מגבלות ותנאים מאוד מפורטים על ההפעלה של סמכויות החיפוש המשטרתיות. בין היתר, חובה לתעד כל מקרה של שימוש בסמכות, חובה לרשום את המוצא האתני של מי שעברו חיפוש, מעקב ופיקוח על הרישומים האלה. זה מה שהיה צריך לעשות בחוק שלנו – לייצר מנגנונים שיצמצמו את הפגיעות המיותרות. זה מה שצריך היה לעשות אצלנו, אבל במקום זה הולכים בדיוק בכיוון ההפוך. אני רוצה להגיד מילה על הזכות לפרטיות של כלל האזרחים והאזרחיות. כאן יש פגיעה קשה בפרטיות. הוזכר כאן העניין של מה קורה לאותו אזרח שבמקרה מצאו עליו 5 גרם של קנאביס. זו לא מטרת החוק, אבל אם כבר מצאו, ואם כבר הסמכויות מאפשרות למצוא, אז הנה, הפללנו בן-אדם ופגענו בזכותו לפרטיות. והוזכרה כאן – אמרה את זה חברת הכנסת רוזין, ואני חושב שזאת נקודה מאוד מאוד כואבת, ואני מצטער ולא מצליח להבין איך אנחנו לא הצלחנו לפחות בנקודה הזאת לשכנע את חברות הקואליציה לתמוך בנו – הפגיעה המיוחדת בנשים. אומנם החוק אומר שככלל, החיפוש ייעשה על-ידי שוטרת, אם זה חיפוש באישה, אבל ברוב המקרים אין די שוטרות שיעשו את החיפוש על גופה של האישה, ולכן, חברות וחברי הכנסת שדנו בחוק, לדעתי בשנת 2005, סברו שאת היוצאים מן הכלל שמאפשרים לשוטר גבר לחפש על גופה של אישה צריך לעגן בחקיקה בצורה מאוד מאוד ספציפית, עם אמות מידה יותר מחמירות, כדי למנוע את האינפלציה של חיפוש על גופן של נשים באמצעות גברים. אם עכשיו נאשר את הסמכויות החדשות, שיהפכו את החיפוש לדבר אינפלציוני הרבה הרבה יותר מאשר בעבר, קיים כאן חשש מאוד כבד להטרדה פיזית של יותר נשים. וכפי שבצדק אמרה חברת הכנסת רוזין, אנחנו לא מדברים פה על תיאוריה, אנחנו מדברים על מציאות ועל ניסיון. חברת הכנסת לוי אבקסיס זוכרת את הסיפור הקשה של אותן שתי פעילות, שהן גם נשים וגם אזרחיות – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> ובסך הכול הם איימו על זכותן למחות ולהפגין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> להפגין. בסך הכול רק רצו להפגין, ולכן הפכו להיות – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אבל הן היו שחומות באזור הלא-נכון. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> היו שחומות באזור הלא-נכון, והיו נשים עם השוטרים הלא-נכונים, ולכן הפכו לקורבנות. והדבר הזה, כאשר אנחנו נאשר את החוק האינפלציוני הזה, ואין מילים אחרות אלא חוק אינפלציוני – הדבר הזה יהיה הרבה הרבה יותר שגרתי. וכאן הזכירה חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס את העובדה שכאשר אנחנו מזכירים את אותן שתי נשים אנחנו מדברים על מפגינות; גם נשים מזרחיות וגם מפגינות. ואחד הנזקים הגדולים של החוק הזה יהיה הפגיעה שהוא ייצר בחופש הביטוי והמחאה. הסמכויות החדשות של החיפוש, עם השימוש האינפלציוני בכלי הזה, הקשה כל כך, של חיפוש משטרתי, ישמשו גם ככלי להרתעה ולהטרדה של מפגינות ומפגינים. עמיתי חברי הכנסת, כל הפגיעות האלה בזכויות הפרט אינן מידתיות. הרי אנחנו לא באים כאן – אף אחד מאתנו, חברי הכנסת, לא בא לכאן ואומר שאין מצבים שבהם מותר לחפש. אני נכנס למקום ציבורי, אז באופן שוויוני, כל מי שנמצא בתור עובר חיפוש, וזה בסדר, זה קיים היום בחוק, ואני לא חושב שמישהו מאתנו מתלונן על הדבר הזה. אבל יש הבדל גדול בין זה שאני נכנס למקום ציבורי ואני עובר חיפוש באופן שוויוני יחד עם כל האחרים בלי פגיעה בכבוד האדם – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> החיפוש בדרך כלל הוא או במיטלטלין שלך או באמצעות איזה מכשיר שאמור לצפצף – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גם זה, כמובן. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – החיפוש ייעשה פה. מישוש? באזורים אינטימיים גם? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> נכון. נכון. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> נכון, נכון. נכון. נכון מאוד. יש פה שתי בעיות. יש כאן הבעיה של ההבדל הגדול בין המצב של הכניסה שלי למקום לבין מצב שאני בסך הכול הולך ברחוב ואני לא רוצה להיכנס ולא רוצה לצאת, ואני בסך הכול הולך לי לדרכי, אבל פתאום החליטו שאני בעצם חשוד, או החליטו – ואני אגיד על זה מייד, אדוני היושב-ראש, כמה מילים – שאני חלק מאיזו חבורה שבכלל לא התחברתי אליה, אבל מה לעשות, אולי כולנו ביחד מזרחים, ואנחנו נראים שבאנו ביחד לאיזה מקום. אולי. אז כולנו הופכים לחשודים באופן אוטומטי ואפשר לחפש אצל כל אחד מאתנו במסגרת החוק הזה. וגם, כמובן, מהותו של החיפוש הזה – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> אין ברירה אלא לשים לנו, המזרחים, שבב. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> לדעתי, השבב – אתה אומר את זה – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – – כל פעם יהיה – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> מכובדי יושב-ראש ועדת הכלכלה – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – – נורית כזאת – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – יש סכנה גדולה – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – – ואז ידעו שלא – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – יש סכנה גדולה בכך שאתה אומר את הדברים האלה בקול רם בכנסת. אומנם הקואליציה לא נמצאת אתנו כאן – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אל תיתן להם רעיונות. אל תיתן להם רעיונות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – אבל מישהו עוד עלול לאמץ את הרעיון שלך. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אל תיתן רעיונות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – עוד עלול לאמץ את הרעיון שלך. הניסיון שלי בכלל בכנסת מלמד שכל רעיון מופרע, מגיע זמנו, ובסוף, איזושהי ממשלה ואיזושהי קומבינה של קואליציה הופכת את הרעיון הזה מסתם רעיון מטורף להצעת חוק שאנחנו צריכים להתווכח עליה כאן. <איתן כבל (המחנה הציוני):> טוב, נשתוק. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה להתקדם ולומר – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> רגע, מה זה "חבורה"? – – – בצוותא, אוכלוסייה מסוימת – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> כן, כן, יש פה, גברתי, יש פה סעיף מפורש שאומר לנו – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> זה לא חבורה. אנשים שחברו יחד – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> יש לנו סעיף מפורש שאומר, שאם התעורר חשד לגבי אנשים שחברו יחד, תחול סמכות החיפוש לגבי כל אחד מהם. עכשיו, אני בדיון הוועדה שאלתי את נציגי המשטרה: איך אתם יודעים מי חבר יחד? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> הרי הסעיף הזה מנוסח בצורה כל כך כושלת וכל כך מטומטמת, שאם זה היה אצל אחד הסטודנטים שלי בשנה א' של לימודי משפטים, אני לא הייתי מעביר אותו את הבחינה. זה ניסוח שאי-אפשר לחיות אתו מבחינה משפטית, עזבו את כל הוויכוח. מה זה "התעורר חשד לגבי אנשים שחברו יחד"? עומד שוטר – איך הוא יודע שהאנשים האלה חברו יחד או לא חברו יחד? איזה אינדיקציות יש ל"חברו יחד" הזה? ופה החשש שלי, חברת הכנסת לוי אבקסיס – מאיפה אני יודע שהם חברו יחד? אם יש כמה יוצאי אתיופיה, אז הם מבחינתי חברו יחד – אני לא יודע, אין לי שום אינדיקציה אחרת – או כמה יוצאי חבר המדינות שנמצאים ביחד, אז כנראה הם ביחד, או כמה ערבים שנמצאים ביחד. זה ניסוח מופקר. כשאנחנו מדברים על חקיקה פלילית, על זכויות – – – <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> וזה יצא ממשרד המשפטים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> כן, זה עבר את משרד המשפטים. אני אומר את הדברים בכאב גדול. היו ימים שבמשרד המשפטים ידעו לעצור כזו חקיקה, והיו ימים שגם כאשר חקיקה כזאת כבר עברה את משרד המשפטים – והזכרתי פה את 2005 – הכנסת ידעה לעצור את החוקים האלה. הכנסת ידעה לעצור את החוקים האלה. אני רוצה להתקדם ולומר לכם שיש הרי כל מיני אמצעים משטרתיים שאפשר להשתמש בהם באופן סביר – כולל, אגב, חיפושים. יכול להיות שיש מקומות שבכניסה אליהם צריך לעשות חיפושים שגרתיים. אני לא בא פה בשם איזו עמדה קיצונית ומוחלטת שאומרת: בשום מקום ובשום מצב אי-אפשר לחפש. יש מקומות שבהם אפשר לחפש, וזה סביר לחפש, אבל, עמיתי חברי הכנסת, אינפלציה כזו בחיפושים זה דבר שיועיל לנו? למשל, הצעת החוק הזו, בזמנה ניסו לקדם אותה כמענה לאלימות במועדונים. פעם זה היה כאילו התשובה הקלאסית לאלימות במועדונים. אז עכשיו זנחו את האלימות במועדונים, עכשיו אנחנו מדברים על שיקולים ביטחוניים. אבל הביאו לנו את אותה הצעת חוק של אלימות במועדונים, חיפשו אותה קצת אחרת, בישלו אותה, צבעו אותה, נימקו אותה קצת אחרת, ועכשיו אנחנו אמורים לבלוע אותה, אף שקודם אנחנו לא הסכמנו לקדם כזו הצעה. עמיתי חברי הכנסת, חיפושים חסרי עילה וגבולות לא שומרים על שלום הציבור ועל ביטחונו. יותר מזה – אני אומר לכם, הרי כולנו יודעים שמשאבי המשטרה הם לא בלתי מוגבלים. כל פעם שאנחנו באים בטענות, אז אומרים לנו: מה אתם רוצים? משאבי המשטרה מצומצמים. עכשיו אנחנו פורסים את המשטרה לבצע חיפושים מיותרים, בסיטואציות מיותרות ולא חוקיות. אנחנו מפזרים את מעט משאבי המשטרה על כל העולם ועל כל מרחביו. והדבר הזה לא יקנה ביטחון, אבל מאוד יעמיק את הפגיעה בזכויות הפרט, ומאוד מאוד יעמיק את משבר האמון של אוכלוסיות מאוד גדולות בארץ הזאת ביחס למשטרת ישראל. היו גם המון פגמים בדיון שאנחנו ניהלנו בוועדה. למשל, אמרו לנו במשרד המשפטים, שהמשטרה העבירה להם מידע מפורט ואמין של נתונים שהביאו את היועץ המשפטי לממשלה לתמוך בהצעת החוק. אנחנו לא קיבלנו את הנתונים המפורטים האלה; לא קיבלנו. אנחנו קיבלנו פירורי מידע שיצרו תמונה חלקית, תמונה שעלולה להטעות. לא ברור אם יש ירידה במספר התיקים שנפתחו בשל נשיאת סכין. להפך, פרסומי המשטרה מראים לנו בדיוק את הנתונים האחרים: לא רק שאין ירידה במספר התיקים הכולל, אלא יש עלייה ניכרת במספר התיקים שנפתחו לבני-נוער, וזו בדיוק הקבוצה שהמשטרה מסמנת כיעד מרכזי של החוק הזה. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> זה להסליל אותה – – – נוער בסיכון – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> ממש, בדיוק. כמו שאת אומרת, חברת הכנסת לוי אבקסיס, עוד מסלול הסללה. עוד מסלול הסללה, והפעם לא הסללה במערכות חינוך אלא הסללה במערכות משטרה. הדוגמאות שהביאו לנו כדי לשכנע אותנו בהמחשת הנחיצות של חוק המישוש, כמו אותו רצח מזעזע של נער בקריית-גת, מראות בדיוק את ההפך – שהחוק ממש לא היה מונע את המקרים האלה. אני קיבלתי את הרושם שהביאו לנו פשוט כל מיני דוגמאות שהמטרה העיקרית בהבאתן לא הייתה בכלל להיות רלוונטית לחוק או לדיון, אלא פשוט להכניס אותנו לאיזו אווירה של זעזוע ולהגיד: אוקיי, באמת רצחו נער בקריית-גת וזה מקרה מאוד קשה, אז בואו נאשר חוקים, בלי קשר לשאלה אם החוקים רלוונטיים או לא רלוונטיים, תורמים, היו תורמים או לא היו תורמים למניעה של הרצח הזה. במקום לתפור חקיקה מהודקת, שתיתן למשטרה את הסמכויות שהם צריכים באמת – ואני מוכן להיכנס להידברות, כולנו היינו מוכנים להיכנס להידברות עם המשטרה, ושתביא לנו נתונים אמיתיים ורציניים על מה באמת חסר ואיפה באמת הבעיות, והיינו מוכנים להיכנס לדיאלוג כזה. אבל במקום דיאלוג כזה הביאו לנו פה חבילה מיותרת, מופקרת, פוגעת, מזיקה, וכל הדבר הזה הוא לא חוק פלילי. זה מין – עשו פה איזה מין תרגיל שהוא באמת מאוד מאוד בעייתי: לקחו חוק פלילי, עטפו אותו בעטיפת ביטחון והעבירו אותו אלינו בתור חקיקת חירום. עכשיו, אנחנו בוועדה, גברתי היושבת-ראש, אמרנו – לפחות, אתם יודעים מה? יש פה שני דיונים: אתם טוענים שיש פה חוק ביטחוני וחוק פלילי – בואו נפריד בין שני הדברים ונקיים על כל חוק דיון בנפרד. למה לערבב את הכול ביחד, לעשות עיסה אחת דביקה משני דברים שאתם בעצמכם מודים שהם לא שייכים? אפילו לזה, לצערי הגדול, הממשלה לא הסכימה. אז אנחנו לא קיבלנו את הנתונים. לא קיבלנו נתונים לא על אלימות, לא על אירועי אלימות ולא על מקומות שבהם החוק הזה היה פותר את הבעיה. לא קיבלנו נתונים על מספרי תיקים, מספרי תיקים שנפתחו. להפך, אנחנו ראינו שמספר התיקים שנפתחו לא רק שלא הצטמצם, אלא לאורך השנים אפילו עלה. אז איפה הבעיה? לכאורה, יש לכם אמצעי כל כך אפקטיבי ויעיל. הטענה: היינו יכולים למנוע פגיעה נוספת לו היה לנו חוק המישוש – תביאו לנו ראיה אחת, דוגמה אחת. הרי יש היום בחוק, שוטר שחושד שמישהו מחזיק בידיו סכין – חשד סביר, מספיק חשד סביר, הוא לא צריך להוכיח שום דבר – יכול לחפש אצלו. מה הבעיה? מה חסר לכם? לא קיבלנו תשובות ענייניות על אף אחת מהטענות הענייניות שאנחנו העלינו. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> כל הנושא הוא בעצם – – – את השוטרים בהליך המשפטי לשימוש מוגזם בכוח שיש להם בידיהם, כי עכשיו חשד סביר או לא חשד סביר – – – מבחינתי? הוא יהיה, הוא היה עם חזות מאיימת. מישהו יכול להעלות אותו למשפט אם אחר כך סתם הוא הטריד בחורה? – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> חברת הכנסת לוי אבקסיס, את צודקת, ואת מביאה אותי לנקודה הבאה שלי: אחד החששות הגדולים שלנו מהחוק הזה הוא האפקט הרטרואקטיבי שלו. זאת אומרת, החוק הזה בעצם בא לייצר סוג של מעטפת חסינות ומסר מאוד מאוד בעייתי לשוטרי ישראל: אתם יכולים לפעול, אתם יכולים למשש, אתם יכולים לעשות, אתם יכולים לחפש, הקריטריונים ממילא לא כל כך ברורים; לא כל כך ברור גם לנו, המחוקקים, מה בדיוק כתבנו שם, בחוק. זה הרי חוק כל כך בעייתי מבחינת הניסוח שלו, ואני הזכרתי פה את הסיפור הזה של ה"חברו יחד", הבלתי-אפשרי, הניסוח המוזר והמטומטם הזה. והתוצאה היא ששוטרים, תהיה להם הגנה נפלאה: מה אתם רוצים? הכנסת חוקקה חוק, אנחנו בסדר, מיששנו, בסדר, זה נקרא לחפש היום, בעגה החדשה. לכן הניצול לרעה של החוק הזה יהיה מאוד גדול ומאוד משמעותי. אני חייב להתקדם לסיום, מסגרת הזמן שלי קצרה מאוד. הערובות לזכויות הפרט שנמצאות בחוק לא מספקות, ואנחנו נגיע למצב שבו אנחנו לא רוצים להימצא, ותחת הכותרת של מאבק בטרור מקדמים פה חוק של מאבק באזרחי ישראל. זה מה שקורה פה, בחוק הזה. עמיתי חברי הכנסת, היה תחקיר מאוד מאוד קשה, של גל גבאי, שפורסם בטלוויזיה. אני לתומי חשבתי שבעקבות התחקיר הזה תיעשה חשיבה מחדש בקרב חלק מתומכי החוק. לצערי הגדול, שום דבר משמעותי לא קרה. שום דבר משמעותי לא קרה, ואנחנו נשארנו עם אותם ניסוחים בעייתיים וקיצוניים ומופרזים שאנחנו מתריעים עליהם כאן. בדיון שהיה בהצעת החוק התנגדו לחוק חברי כנסת מהקואליציה וגם מהאופוזיציה. נכון שהצעת החוק הממשלתית במקור הייתה אפילו עוד יותר גרועה ועוד יותר מסוכנת. נעשתה עבודה – ואני מברך עליה – על-ידי היועצת המשפטית של ועדת החוקה, שניסתה קצת לצמצם את הנזקים הקשים של הצעת החוק הזאת. אפילו יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת סלומינסקי, אפילו הוא עם חלק מהדברים לא יכול היה לחיות, הם היו באמת מופרזים ומוגזמים. אבל זה מה שקורה כשמביאים חוק כל כך גרוע – אפילו כשאתה קצת מתקן אותו, אתה נשאר עם חוק מאוד גרוע. כל נוסח הכביכול-פשרה הזה, שנוצר בסופו של דבר, הוא נוסח שאין בו דברי הסבר מספיק מחודדים. לא כל כך ברור מה הם המושגים שאנחנו הכנסנו. מה זה "התנהגות בריונית"? האם התנהגות בריונית זה באמת מושג משפטי אובייקטיבי, או שהתנהגות בריונית זה משהו שנותן פתח לפרשנות סובייקטיבית ששוב מסמנת ומסמלת קבוצות אוכלוסייה מסוימות? יש לי תחושה שהתנהגות של קבוצת סטודנטים באוניברסיטה תיתפס פחות בריונית מאשר התנהגות של קבוצת אוהדי כדורגל. אבל חוק לא יכול להיכתב כך. חוק צריך לייצר מונחים אובייקטיביים שניתנים להגדרה ברורה ושהם לא תלויים בתחושות הבטן או בתחושות הראש, אפילו, של איזה שוטר והמושגים שיש לו בראשו. אנחנו מכירים, עמיתי חברי הכנסת, איך חיים של בני-אדם נהרסו, נהרסו, מהתיוג החברתי הזה, ששיטור יתר יכול ליצור. אנחנו שמענו, כאן, בכנסת, מקרים קשים מאוד של אזרחים ערבים, של יוצאי אתיופיה, של יוצאי חבר המדינות, של צעירות וצעירים מזרחיים ומזרחיות; שמענו מקרים כל כך קשים, ואנחנו עכשיו את התיוגים האלה הולכים ומרחיבים בצורה כל כך ניכרת. עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה להגיד כמה מילים על ההסתייגויות. אנחנו הצענו, בסעיף 1 של החוק – (ב1)(1) המוצע – להוריד לגמרי את אותו רעיון של חשד כלפי אנשים שחברו יחד, שממנו נוצרת סמכות חיפוש לגבי כל אחד ואחד. זה דבר מופרך, מיותר, ואסור שהוא ייכלל בחקיקה. אנחנו הצענו להוריד את ההגדרה הזאת של "אופן בריוני", דבר שלא קיים בחקיקה, והוא מושג מאוד מאוד בעייתי. הצענו להוריד את כל ה"לרבות", לרבות אם במקום ציבורי אדם מדבר באיומים או מתנהג באופן מרתיע. השאלה שצריכה להישאל היא שאלה אחת פשוטה: האם יש חשד סביר שהאדם עומד לבצע עבירת אלימות? אם יש חשד סביר שהאדם עומד לבצע עבירת אלימות, בסדר, תבצע בו חיפוש. ומי שקובע את החשד הסביר הזה זה אותו שוטר שנמצא באותה סיטואציה ואצלו צריך להתעורר החשד הסביר הזה. אנחנו, גברתי היושבת-ראש, מציעים לפצל לחלוטין את סעיף 2, את כל הוראת השעה עם המנגנונים הפליליים שיש בה, ששם בכלל אפילו לא צריך את החשד הסביר; ואותו סעיף ביטחוני של הוראת השעה. אנחנו מציעים להגדיל את חובת הדיווח שיש בנושא הזה לוועדת החוקה. למה רק אחת לשנה? <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים, תם הזמן. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני מסיים. <היו"ר נורית קורן:> משפט אחרון. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אמרתי מראש שחצי שעה זה זמן קצר. <היו"ר נורית קורן:> משפט אחרון, אין מה לעשות. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני רק אומר, גברתי היושבת-ראש – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> מה את לוחצת אותו? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> הייתי רק בעלייה לקראת ההנמקות. <היו"ר נורית קורן:> חברים. משפט אחרון. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני אומר לך, גברתי, אני אסכם בזה, אני חושב, לפחות מנגנונים של דיווח אפקטיבי ושיטתי לוועדת חוקה של הכנסת חייבים להיכלל בחוק הזה. לא דיווח של אחת לשנה שבו מביאים לנו כמה נתונים כלליים. דיווח שיטתי, עקרוני. ואני, גברתי היושבת-ראש, מצטער שמסגרת הזמן כל כך קצרה – – <היו"ר נורית קורן:> עשית ניתוח מדויק. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – אבל אני מקווה שחברי כנסת נוספים יוכלו להמשיך ולהעמיק בביקורת הזאת. <היו"ר נורית קורן:> תודה לחבר הכנסת דב חנין. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה. עשר דקות לרשותך. אחריה – חבר הכנסת חיים ילין. <חיים ילין (יש עתיד):> אני פה. <היו"ר נורית קורן:> בבקשה, עשר דקות לרשותך. <יעל גרמן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני אשתדל מאוד שלא לחזור על דברי קודמי. אני חושבת שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה גורם לחברי האופוזיציה להתנגד כל כך לחוקים מסוימים; הרי לא לכל חוק אנחנו מתנגדים. אני חושבת שבמרבית החוקים אנחנו מצביעים בעד, כי יש באמת חוקים טובים, שאין שום סיבה להצביע נגדם, אבל יש חוקים שפשוט מאיימים על אופייה של החברה שלנו, וזה אחד מהם. אני חושבת שיש כמה קווי דמיון בין חוק העמותות לחוק החיפוש שנקרא חוק המישוש. בשניהם אנחנו – לא אנחנו, מנסחי החוק – מנסים לתייג קבוצות מסוימות. בחוק העמותות מנסים לתייג את הקבוצות, שרחמנא ליצלן, שומרות על זכויות האזרח, ואולי גם מעבירות ביקורת על הממשלה. נו, אז מה, מה, הממשלה לא מספיק חזקה כדי לקבל ביקורת? לא, אבל מתייגים אותם. ודרך התיוג מנסים ליצור איזה רושם שזה רע, הם שתולים, הם נגד המדינה, הם אולי אפילו בוגדים. כאשר בוודאי אין לזה שום שחר, מפני שבחוק העמותות שמו את כל העמותות יחד, גם כאלה שפועלות למען קידום מעמד הנשים, וגם כאלה שפועלות למען הסביבה, וגם כאלה שפועלות למען זכויות האזרח, והן נאמנות והן פטריוטיות. ויש בזה סכנה, כי תיוג הוא סכנה. כי תיוג זה סממן של משטרים אפלים, שגם אנחנו, היהודים, סבלנו מהם. גם כאן, בחוק הזה, בחוק שאנחנו קוראים לו חוק המישוש, יש למעשה תיוג. כי מה זאת אומרת אדם שמשתמש באלימות? כמו חברי, אני רוצה לצטט ולומר: אדם שמתנהג באופן בריוני במקום ציבורי, נוקט אלימות מילולית – אני רוצה לומר לכם, מי פעמים רבות נוקט אלימות מילולית ולפעמים אולי גם נראה בריון? כל אדם שקצת שותה, אפילו לא הרבה, ואולי אדם שמתווכח, ותעלו בדעתכם, אולי בעת הפגנות, מה קורה בהפגנות? בהפגנות נגד מתווה הגז, בהפגנות על הצדק החברתי, מתלהטים היצרים, אנחנו כועסים, משתמשים במה שניתן לומר, אולי אלימות מילולית, ואולי אפילו איזה תנועות בידיים, ואז אנחנו נראים בריונים. האם אנחנו רוצים שבמדינת ישראל יהיה חוק שמאפשר למשטרה בכל המקרים האלה, במקרים שאנחנו יוצאים מפאב ואנחנו קצת אולי מבוסמים, ואולי קצת צועקים; במקרים שאנחנו מפגינים; במקרים – אתן דווקא דוגמה מהימין: לאחרונה היו חבורות של בני-נוער שבאו להגן על חברם שנאסר, והם הפגינו; הפגינו במקומות מסוימים והשמיעו קולות. אז מה? זו סיבה לחפש עליהם? הרי מישהו מעלה בדעתו שאם מישהו מפגין אז יש לו סכין והוא כבר רוצה להרוג? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> קחי קונצרט רוק אפילו, כמה שזה נשמע – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אפילו קונצרט רוק, נכון מאוד. אבל אתן לכם עוד דוגמה: כאשר שוטר בא ומבקש סתם להזיז את הרכב, והבן-אדם מתעצבן, אני לא יודעת למה, והוא מתנהג בבריונות; השוטר לא יחשוד בו באמת שהוא הולך להוציא סכין, אבל יש לו כבר סיבה לבדוק אותו. וברגע שאתה בודק בן-אדם אתה מחליש אותו, אתה מקטין אותו, אתה מדכא אותו. וזו המטרה של החוק הזה: לדכא את מי שהמשטרה לא חפצה ביקרו, לדכא את מי שאולי מתנגד למשטרה, לדכא גם את מי שאולי מתנגד למשטר או מתנגד למדיניות, כמו שאמרתי, למדיניות של מתווה הגז. שערו בנפשכם כמה הרבה אפשר יהיה לעצור. האם מישהו מכם כאן, חבורת חברי הכנסת שלנו, יודע כמה כתבי-אישום הוגשו כנגד אותם מפגינים בהפגנות של שנת 2011, הפגנות שהיו למען צדק חברתי? עשרות כתבי-אישום. האם מישהו מוכן לנחש כמה מכתבי-האישום האלה יצאו בסופו של דבר – כמה נאשמים? אעזור לכם: אפס. אפס נאשמים מעשרות כתבי-אישום. המשטרה נטפלה למפגינים. אנחנו כאן נותנים license, פשוט מאוד. אנחנו היום, בחוק הזה, אם נעביר את החלק הראשון שלו – מייד אגיע לחלק השני – אם נעביר את החלק הראשון שלו, אנחנו נותנים רישיון למשטרה להיטפל לכל מי שהיא רוצה. ובתירוץ של בדיקה, על סמך זה שיש לה חשד סביר – וחשד סביר הוא באמת ממש סובייקטיבי ולא אובייקטיבי – בתירוץ הזה לגרום לכך שאותו אדם שאולי מפגין ומביע את דעתו, יפחד. כי אף אחד לא רוצה שייטפלו אליו, ואף אחד לא רוצה שיחפשו אצלו, בוודאי אם אולי יש אצלו, אולי יש עליו גם 5 גרם של חומר מסוים שהוא מחוץ לחוק. אבל לא רק, אפילו אם אין לו כלום, אף אדם לא רוצה שיבואו ויחפשו. זאת הרגשה של השפלה. וכאן אני רוצה לבוא ולומר: אין לנו בכלל בעיה עם החלק השני של החוק, אותו חלק שבא ואומר – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> יעל, יש לנו. לך אין. <יעל גרמן (יש עתיד):> נכון, אתה צודק. אתה צודק בהחלט – לי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> בזה אנחנו חלוקים. <יעל גרמן (יש עתיד):> נכון. מותר. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – מישהו חשב איפה עושים את זה, איפה – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, את צודקת, ואקריא לך: היה לשוטר חשד סביר שאדם עומד לבצע עבירת אלימות נגד אחר, רשאי הוא לערוך חיפוש על גופו של האדם. מה זה "רשאי לעשות חיפוש על גופו של האדם"? תסבירי לי. דמייני לעצמך, ותחשבי איזו השפלה זו. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> גם במקום ציבורי לעיני העוברים ושבים. <יעל גרמן (יש עתיד):> בוודאי. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> צריך לזכור את זה. <יעל גרמן (יש עתיד):> איפה החבורה הזאת נמצאת? בדרך כלל היא נמצאת במקום ציבורי. זאת יכולה להיות, דרך אגב, חבורה שכרגע יצאה מבית, מאיזו מסיבה, וכמו שאמרתי, אולי קצת שתתה, ואולי אפילו לא שתתה אלא קיימה ויכוח רציני מאוד, ויכוח על ימין ועל שמאל, ויכוח על חוק העמותות, על כל דבר אחר, הרימו את הקול, אפילו אולי קיללו. זו הסיבה לחפש? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> על כולם. <יעל גרמן (יש עתיד):> על כולם. אחד הרים את הקול, וכולם, כל החבורה אשמה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אז אם באים בחוק – אבל, מיקי, אני יודעת שיש לך עבר משטרתי, ואתה בוודאי תביע דעה שונה. מיקי, יש כאן רישיון, יש כאן היתר לבוא ולחפש על גופו של אדם בגלל שהוא קצת קילל. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אף אחד מכם לא אומר שצריך אישור של ניצב. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – אתה מבין מה קורה פה עכשיו? <מיקי לוי (יש עתיד):> את מבינה שמפקד מחוז בדרגת ניצב צריך לאשר את זה? <יעל גרמן (יש עתיד):> לא. לא, מיקי, סליחה, אני מצטערת מאוד. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> חברי היקר והאהוב מאוד, חבר הכנסת מיקי לוי, הרשה לי להקריא לך רק את הסעיף שלו אנחנו מתנגדים. אנחנו – אני מתכוונת ליש עתיד בכלל ולי באופן אישי – אנחנו לא מתנגדים לסעיף השני, לחלק השני, של הטרור, שבו באמת רק מפקד מחוז עד 21 יום, ואחרי 21 יום רק מפכ"ל, וכל 21 יום צריך לחדש. לא מתנגדים לזה. אם באמת יש אזור שבו יש חשש לטרור – בבקשה. אבל שם צריך להודיע לכל האוכלוסייה שהכריזו על האזור הזה, ומי שלא רוצה להיכנס, לא יעשו עליו חיפוש. שם, במקרה זה, שהוא מקרה קיצוני ומוצדק, שמו איזשהו מחסום, באו ואמרו: קודם כול מפקד מחוז, אחר כך מפכ"ל. וגם כאן וגם כאן כל הציבור צריך להיות מיודע. אבל פה, תקשיב לי היטב, תקשיב באיזו קלות אפשר יהיה לחפש על הילדים שלך ועל הנכדים שלי: היה לשוטר חשד סביר שאדם עומד לבצע עבירת אלימות נגד אחר – אני לא יודעת מה זה חשד סביר ואיך יש לו – רשאי הוא לערוך חיפוש על גופו של האדם כדי לבדוק אם הוא נושא עמו שלא כדין נשק – שוטר, לא מפקד, לא קצין; לעניין סעיף זה יראו חשד סביר כאמור, בין היתר, אם במקום הציבורי אדם מתנהג באופן בריוני – מה זה בריוני? כשאני עושה ככה אני בריונית? – ובכלל זה נוקט אלימות מילולית או איומים. שמעתם על האלימות המילולית והאיומים שהיו בחניה של הכנסת בין שני חברי כנסת? <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <יעל גרמן (יש עתיד):> זאת הייתה אלימות מילולית. האם הייתה הצדקה לחפש? האם מישהו חושב שעל איילת ורבין או אפילו על אורן חזן – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – היה איזה כלי נשק? חברים יקרים, החוק הזה – אני מסיימת – החוק הזה, ניסו להעביר אותו בארבע השנים האחרונות, והוא לא עבר, ולא בכדי. <היו"ר נורית קורן:> תודה. <יעל גרמן (יש עתיד):> הוא לא עבר, מפני שבכנסת ישבו חברי כנסת שהבינו שזה חוק גרוע. <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <יעל גרמן (יש עתיד):> היום, על גב גל הטרור – – – <היו"ר נורית קורן:> חברת – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אני מסיימת. – – – על גב גל הטרור, מנסה המשטרה להעביר חוק שאין לו הצדקה – – <היו"ר נורית קורן:> תודה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – חוק שיתייג אנשים – – <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת לסיים. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – שיפגע בהם – – <היו"ר נורית קורן:> אבקש לסיים. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – ויפגע שוב באופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת יעל גרמן, אני מבקשת לרדת מהדוכן. אני מבקשת לרדת. תודה. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> חיים, תתחיל לדבר מכאן, כי אתה – – – <היו"ר נורית קורן:> לא, אתן לו את הזמן שלו, אבל היא גנבה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, אני מכיר אותו, הוא יעבור, אז שיתחיל לדבר מכאן כבר. <היו"ר נורית קורן:> מי, הוא? הוא יכול, כן. זה אתה צודק. אבל יש לרשותו חמש דקות. <חיים ילין (יש עתיד):> אנחנו מהזן שתמיד חסרה איזו דקה קטנה. <היו"ר נורית קורן:> כן, ואני מבקשת רק לעמוד בזמנים ולסיים בזמן. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושבת-ראש, תודה, כנסת נכבדה, אני חייב להגיד שהחוק הזה הוא חוק פוליטי, אבל לא של ניהול; חוק פוליטי נטו. מה זאת אומרת חוק פוליטי נטו? בנימין נתניהו, בשביל להראות לעם שהוא עושה משהו נגד הטרור, אז הוא מתחיל עכשיו בחוק המישוש. עכשיו, מה זה חוק המישוש? בוא, שנבין את זה, זה שני חוקים: האחד, אני קורא לו חוק הפאבים – אם אפשר לקרוא לזה חוק המישוש, אז אני יכול לקרוא לו חוק הפאבים – שכבר כמה שנים טובות נמצא בכנסת, עוד לפני שהגעתי לפה, בעקבות רציחות ואלימות מסביב לפאבים. חוק שלא עבר, שום ממשלה לא הצליחה להעביר אותו. למה? כי הוא פוגע בצנעת הפרט ובפרטיות של כל בן-אדם ובן-אדם. וזאת שיטה, תסלחו לי, של משטרים אפלים. לדוגמה, בארגנטינה, כשהייתי צעיר, היו תוקעים את המקלות איפה שאתם אפילו לא רוצים לשמוע, בשביל לבדוק מה קורה אתנו. זו דיקטטורה של משטר צבאי. ויש חוק הטרור, שאנחנו כולנו, אופוזיציה וקואליציה, הסכמנו עליו פה-אחד. רק מה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> חבר הכנסת ילין, אתה לא צריך להתאמץ, כי יש פיצוץ בין ראש הממשלה לבין שר הפנים. הוא עזב את המשכן כי הוא אמר שהוא גונב לו קרדיטים. אז אולי הדיונים הלילה ייגמרו מוקדם. אולי קרה נס. <חיים ילין (יש עתיד):> רגע, שנייה. רגע, שנייה. מיקי – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> אולי – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – שוטף פלוס 30, ועל המים הוא אמר: זה אני. אז דרעי מצא קיזוז והלך הביתה. השר דרעי. <חיים ילין (יש עתיד):> מיקי, מיקי, רגע, שנייה. אבל מה שטוב פה, שהשר התורן הוא ישראל כץ, ואנחנו מאוד אוהבים אותו. הוא מאוד מאוד מצליח, ואנחנו מאחלים לו שהוא ימשיך להצליח, וזה מה שחשוב. <מיקי לוי (יש עתיד):> חבר הכנסת ילין, דקה לזכותך. <היו"ר נורית קורן:> כשאתה תנהל את המליאה אז אתה תיתן לו. עכשיו הוא יסיים לפי הזמן שלו. <חיים ילין (יש עתיד):> אני מבקש מכבוד היושבת-ראש – אני מבקש דקה אחת על המחמאות שנתתי ועל זה שמיקי הפריע לי. <היו"ר נורית קורן:> אני לא – יש זמנים, וצריך לעמוד בזמנים. מצטערת. <חיים ילין (יש עתיד):> לקחו שני חוקים, הלבישו אותם בלי סיבה. עכשיו בואו נראה מה קורה: חוק הטרור – דנים בוועדת החוקה על חוק טרור מורחב יותר. גם יושב-ראש הוועדה הודיע שיש חוק בקנה. בקצב העבודה שאנחנו עובדים שם, אני מודיע לכם שתוך חודשיים-שלושה החוק הזה כבר מבושל. אבל אנחנו הולכים לאשר עכשיו את חוק המישוש, שיש בו חלק קטן מאוד מחוק הטרור. וכשיעבור חוק הטרור, מה יקרה? תהיה סתירה לוגית בין שני החוקים, כמו שאנחנו יודעים לעשות. זה נקרא ניהול פוליטי כושל; זה להראות לעם שאנחנו רוצים, אבל – שום דבר. ומי שיהיה פה מסכן, ואני מרחם עליו, זה השוטר. אני מרחם על השוטר, שבסופו של דבר הוא שיצטרך לעשות את העבודה, וברגישות ובנחישות, כמו שאנחנו יודעים, לבצע את הפקודות. אבל אנחנו תמיד יודעים שלפעמים, בעומס העבודה, יש פתיל קצר. ובצד השני, באוכלוסייה, מי שהולכים לאכול אותה אלה כל האתיופים והרוסים. חד-משמעית. אבל עוד משהו: לפני חודש וחצי – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> יוצאי אתיופיה ויוצאי ברית-המועצות. <חיים ילין (יש עתיד):> כן, יוצאי אתיופיה ויוצאי ברית-המועצות. <היו"ר נורית קורן:> לשעבר. <חיים ילין (יש עתיד):> לשעבר. – – מגיעים אלי שני אנשים, ליכודניקים שמגיעים למשכן הכנסת, ואומרים לי: חיים, החוק הזה שהקואליציה רוצה להעביר, מחזיר אותנו 40 שנה אחורה. הם אומרים לי – אני לא הייתי פה, אני לא יודע על מה הוא דיבר – כמזרחיים, אתה לא יודע איך השפילו אותנו, ועכשיו ישפילו את הילדים שלנו. למה? כי בחזות שלנו אנחנו אנשים שיכולים להיות טרוריסטים. אז, חברים יקרים, אנחנו מנסים באמת לעזור לקואליציה להעביר את החוקים שהם צריכים למען ביטחון במדינת ישראל, אבל אנחנו נגד פגיעה חברתית בעם הזה. חוקים נועדו לשמור על העם, הם לא נועדו לפגוע בו. זה אלף-בית של יסוד דמוקרטי במדינה, שראש הממשלה גאה כל כך, יום ולילה, בכל עולם, להגיד: אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אז אני מודיע לכם: החוק הזה כנראה יעבור, אבל הוא לא יהפוך אותנו לדמוקרטיה נאורה – – <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <חיים ילין (יש עתיד):> – – הוא יהפוך אותנו לדרך למשטר דיקטטורי, יחד עם כל השתולים ויחד עם כל הנאמנות של מדינת ישראל. ואנחנו יום ולילה צריכים להוכיח שאנחנו פטריוטים, אוהבים את מדינת ישראל, אוהבים את המקום שאנחנו חיים בו – – <היו"ר נורית קורן:> תודה לחבר הכנסת ילין. <חיים ילין (יש עתיד):> – – ואנחנו לא פחות פטריוטים וישראלים מכל הקואליציה ביחד. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זו לא חוכמה, הם לא פה. <חיים ילין (יש עתיד):> אני דיברתי – יש שם כמה עוזרים נחמדים שאני אוהב אותם. <קריאה:> מי עכשיו? <היו"ר נורית קורן:> אתה צריך כנראה לחזור. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> גברתי סגנית היושב-ראש, זה לא כבוד הכנסת ככה? <חיים ילין (יש עתיד):> מה אתם באים אליה בטענות? <היו"ר נורית קורן:> עשר דקות לרשותך. בבקשה. <אילן גילאון (מרצ):> תודה, גברתי. אשתדל לעשות את זה בתמצות יותר מזה. <היו"ר נורית קורן:> אני אשמח. <אילן גילאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, הבעיה המרכזית בחוק הזה, בחוק מן הסוג הזה, לפני שאני נכנס לפרטים, היא שזה מנציח וממשיך, גברתי, את התפיסה האומרת שכל אזרח הוא בגדר נאשם כל עוד לא הוכחה חפותו; בדיוק הפוך מאשר הדין הפלילי צריך להיות. הוא צריך להיות שכל אזרח בגדר חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. תפיסת העולם הזאת של: הילכו שניים יחד בלתי אם נועדו כדי להוות סכנה – ושניים, גברתי, הם סכנה, ושלושה הם חוליה, על-פי רוח החוק הזאת – והיא בעצם אומרת שאנחנו רוצים לעשות מעשה שהוא מעשה של over doing בחוק הזה, שהוא חוק לשמירת ביטחון הציבור. גברתי, אני תמיד מפחד כשאומרים לי ביטחון הציבור, שלום הציבור. אני תמיד מפשפש ומחפש מה כוונת המכוונים בסופו של דבר, ואין כאן רק מקרה, כמובן. חוק המישוש הוא, שוב, המשך של אותה נטייה להרוג את היתושים, וגברתי, לא לייבש בשום פנים ואופן את הביצה, ולהראות שעשינו משהו מבלי שהדבר הזה בכלל נדרש. אנחנו חיים, גברתי, בחברה שהיא קלת הגה, קלת להב, קלת הדק, קלת דעת וקלת חשד. ומה הדבר הזה אומר מבחינת הלגיטימציה שאנחנו נותנים למשטרה, שלא חסר היום שום דבר מבחינת סמכויות השיטור שלה והחקירה שלה? מה זה אומר לרמת הלגיטימציה שאנחנו נותנים בסופו של דבר? אנחנו לא אחת, גברתי, אומרים: מדינת משטרה. יש גם מי שמתכוון שתהיה כאן מדינת משטרה, שתהיינה לה סמכויות נרחבות יותר, כדי שאפשר יהיה לאיים, כדי שאפשר יהיה להפחיד, כדי שכל אזרח ידע שבסופו של דבר ימצאו אצלו משהו, אם ג'וינט או דבר אחר. הרי אצל כל אחד מאתנו, אם מישהו ייכנס הוא ימצא – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> כן. הוא ימצא תואנה מספיקה, גברתי, כדי למצוא בדיוק מה שנדרש למשטרה כדי לעשות את הדבר הזה. לכן אני אומר לך: המשטרה איננה חסרת סמכויות, לא חסר לה כלום. אני רוצה לתת, גברתי, ציטוט של חאדר אבו סייף. ביום שבת האחרון הוא כתב בפייסבוק, ואני מצטט: בדרך הביתה מפגישה בתל-אביב חוסמים אותי שני יס"מניקים על אופנוע כבד. איך קוראים לך? שואלים השוטרים. אני: חאדר. השוטרים: חאדר, תניח את התיק על הרצפה ותתרחק ממנו בבקשה. אוקיי, אני עונה. השוטרים: תוריד את המעיל, תוריד את החולצה. אני עונה: אני אוריד את המעיל, אבל לא נוח לי להוריד את החולצה. השוטרים: לא נחזור על זה שוב. אל תתחכם. בתוך חמש דקות, מספר חאדר, הייתי חצי עירום בלב פלורנטין פינת סלמה, כשידיים דוחות ממששות לי את הגוף, כי הם חשבו שהתיק של המחשב הנייד שלי גדול מדי. ככה נהרס כל הסופ"ש שלי, חנוק מדמעות, מושפל, ועם ההבנה שאני אחיה את זה, כנראה, עד סוף חיי ואצטרך לקבל את זה בהבנה. סוף ציטוט, גברתי. חאדר הזה – ואני יודע מי הוא – שהוא איש סופר-נורמטיבי, כמו שאנחנו היינו קוראים לו, נתקל בדבר הזה כמו שייתקל בו בעתיד כל אחד ששייך לקבוצה, שהוא מסומן או מסומן לא טוב או נראה לשוטר פשוט לא בסדר. מדבר אתך אדם שנעצר לא אחת בהפגנות, ולא תמיד בצדק. פעם אף נעצרתי כי נכנסתי אל תוך ביתי דרך המרפסת – אני, שלי. לכן, הקלות הבלתי-נסבלת הזאת, יש בה מגמה ברורה – ולא לתת כלים למי שנמצא במצב של פצצה מתקתקת. אי-אפשר, גברתי, בחסות החשכה של התואנה הביטחונית, ללכת ולהעמיס את כל הסמכויות האלה; פשוט הדבר הזה איננו ניתן. כדי להגיד: שופוני יא נאס, אנחנו עושים כאן דברים; אנחנו מקיימים כאן ביטחון, אנחנו מחמירים כל הזמן את הכלים, אנחנו מחריפים אותם. לא החמרת הענישה, מסתבר, בסופו של דבר, עוזרת, ולא הרחבת הכלים כדי לפתור את הבעיה הזאת, שהיא בעיה שיש בה סכנה, ואנחנו כל הזמן במחשבה שככל שנוכיח יותר פעילות, נרחיב יותר את האופרציות שאנחנו מבצעים, ניתן יותר סמכויות למשטרה, שלא עלינו – איך אני אגיד לכם? היא לא נמצאת בדיוק במצב מזהיר במיוחד, ולא הייתי רוצה לשפות אותה בעוד זכויות ובעוד אפשרויות לחקור. אבל התובנה המרכזית, גברתי, בחברה קלת-הדק וקלת-דעת וקלת-להט וקלת-הגה וקלת-חשד, היא שפתרון לבעיות של אלימות בתוכה, הן ביטחוניות והן אלימות פנים – בסופו של דבר הן נובעות בדיוק מאותו שורש, מכך שאנשים לא אוהבים מספיק את החיים שלהם – הוא לא, גברתי, בהשקעה בכלים נוספים לשיטור ולכל מה שמסביב לשיטור; הוא לא בכך שאנחנו משקיעים יותר בשערים מגנטיים בבתי-ספר, גברתי, אלא בתובנה המאוד-מאוד מיוחדת, שההשקעה צריכה להיות בעיקר במנדולינות, בחינוך, דווקא באזור היותר-חופשי ויותר ליברלי, כי מסתבר שמדינות מתמודדות באופנים אחרים ובצורות אחרות עם אלימות שאיננה פחות גדולה וחריפה משלנו. ולכן אני אומר, גברתי, שוב, חוק מיותר. כי רבים מן החוקים האלה שרוצים לסמן את השטח – אני חושב שזה מביע עוד חולשה של השלטון, של הממשלה. ומהו הביטוי החזק ביותר לחולשה, גברתי? הרצון לרכז כוח. כל הזמן לרכז כוח וכל הזמן לתת יותר כוח בידי השלטון. לא, לא נוחה לי המדינה הזאת שבה למשטרה יש סמכויות של חשד סביר, שהוא נתון לפרשנות של כל שוטר ושוטר מקוף שאני אמור להיתקל בו. ולכן, זה חוק רע. הוא חוק מיותר. הסבירו פה ארוכות מדוע, מה הן ההשלכות שלו, מה זה יכול לעשות, אבל בסופו של דבר, החמור ביותר, שהוא נותן לגיטימציה, גברתי, להצרת הבסיס של החיים הדמוקרטיים שלנו כאן. ככל שהם מוגבלים היום, אנחנו כל הזמן מנסים להגביל אותם יותר ויותר. אני יודע, ואמרתי גם כאן לא פעם, שדמות ההתייחסות של ראש הממשלה ושל אלה שנוהים אחריו או יחד אתו היא אולי דמות ההתייחסות לפוטין ברוסיה או לארדואן בטורקיה, ואלה הם כלים שונים במסגרת כלל הכלים שצריכים האנשים הללו, ששולטים, כדי למשול טוב יותר, על-פי דעתם: לצמצם את התקשורת, לצמצם את הזכות שלנו להפגין, לצמצם את הזכות שלנו לבטא את עצמנו, ובעיקר להפחיד אותנו בכל דרך אפשרית, כי כידוע – ואני אומר לך בוודאות – שיטת ההפחדה, גברתי, כנראה באמת עובדת, וזה חלק ממנה. ואם בכלל הולך להיות עכשיו חוק משודרג של החקירה, וחוק הבדיקות, הרי החוק הזה מיותר לגמרי, בפעם השלישית, ואני אומר את זה. אני מקווה מאוד שאנשים יתעשתו בעניין הזה ולא ילכו לפי משמעת קואליציונית, וכולם יצביעו באמת על מה שטוב כרגע לנו ולמה שאנחנו צריכים. את יודעת, אני לעולם לא אומר לאנשים "תסתפקו במועט", ואני לא אומר את זה גם למשטרה. אני רק אומר: תסתפקו במה שאתם צריכים, וזה הדבר הנכון לומר בכל תחום ותחום מהחיים שלנו. תודה, גברתי. אפילו חסכתי דקה. <היו"ר נורית קורן:> כן. תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. חבר הכנסת זוהיר בהלול, ואחריו – חבר הכנסת עמר בר-לב. עשר דקות לרשותך. בבקשה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> כנסת כמעט ריקה, גברתי ראשת הישיבה, הלכתי בסקרנותי כי רבה היא לבדוק מהי משמעות המילה מישוש. חזרתי עד לשנת 322 לפני הספירה ובדקתי באמצעותו של אחד מהוגי הדעות שהטביעו את חותמם עלי, ועל חברי בוודאי, והוא אריסטו. להלן, גבירותי ורבותי בכנסת ישראל, מה שאמר אריסטו 322 שנים לפני הספירה: חוש המישוש הוא חרפה לנו, משום שנובעים ממנו תחומים כמו ארוטיקה, פעילות מינית ועונג מיני. בא הרמב"ם הידוע לכולכם, ואתם הרי הצאצאים של משנתו של הרמב"ם או משנותיו, וב"מורה נבוכים" שלו, חלק ב', פרק מ', הסכים עם האמרה הזאת בדיוק כפי שאמר אותה ופירש אותה אריסטו. אז אם גדולי האומה הללו פירשו את המישוש כמשהו ארוטי – ושלא תגידו לי שבאסוציאציה, כאשר אתם משתמשים במילה הזאת, אתם לא חוברים לעניין הזה; אז אם שם אמרו את הדברים האלה, הכיצד ממשלת ישראל, בחלוף כל כך הרבה שנים, מאמצת את מה שהם לא אימצו? ואגב, הרמב"ם נולד ב-1135 אחרי הספירה. כלומר, זה היה לפני הספירה, וזה היה אחרי הספירה. אני הלכתי, גברתי היושבת-ראש, לבדוק נוסף על כך את הדנ"א של המישוש. בדקתי ומצאתי שבדומה לחוש הראייה והשמיעה, גם חוש המישוש מסוגל לספק מידע מרחבי אודות מיקומם היחסי של עצמים במרחב. מידע זה מאפשר את התגבשותה של התפיסה המרחבית. יש הבחנה בין – שימו לב, חברי וחברותי – יש הבחנה בין תפיסה מישושית סבילה לבין תפיסה מישושית פעילה, אקטיביסטית. התפיסה הסבילה, גברתי היושבת-ראש, אומרת שהמידע עובר דרך העור, אבל הוא מעובד ומאוחסן במוח אבל בלי הדים קוגניטיביים משמעותיים. כלומר, המישוש הסביל הוא מישוש לא כל כך אפקטיבי. המישוש היותר-אפקטיבי הוא המישוש הפעיל, שם התפיסה אומרת שהיא מתפעלת, המישוש הזה מתפעל את איברי הגוף במגע עם חפצים. הכיצד יבחינו שוטרי ישראל במדינת המשטרה שלנו במצבו הסביל או במצבו הפעיל של הממושש? האם מישהו מחברי הכנסת שאמורה לחוקק את החוק הזה ולהעבירו לשוטרי ישראל, האם הם מבינים ששוטרי ישראל צריכים להיות בעלי IQ של 185 כדי לעשות את ההבחנה בין מישוש סביל לבין מישוש פעיל? האם הם יכולים לחבור אל הקלסתרון, שבעצם עכשיו, בעיני רוחי בניתי אותו, כדי שלשוטרי ישראל יהיה יותר קל להבחין בפוטנציאל החשוב של אותו איש שאמור להיות ממושש במדינת כל ממוששיה או במדינת כל ממששיה? הקלסתרון מורכב כדלקמן מעשר תכונות מהפנטות, כדי שלשוטרי ישראל יהיה יותר קל לתפוס את אותו חשוד ולממש – ולמשש, סליחה, אלה מילים קשות – ולמשש את גופו. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> א. חיליק בר, הוא צריך להיות שחום עור, על כך אין ויכוח. אבל שימו לב לתשע התכונות הבאות, שבעצם גם "מורה נבוכים" של הרמב"ם לא יכול לפענח את החידה הזו: החשוד העתיד להיות פוטנציאל למישוש צריך להיות עם ידיים בכיסים, או שמא הוא צריך להיות עם ידיים משוחררות, כי הוא מתכוון להזים את החשד מעצמו; 3. הוא צריך להיות איש עם פנים זועפות. הפנים שלו צריכות להיות זועפות. או שהפנים שלו צריכות להיות קוּליות. אגב, זה גם זכר וגם נקבה – פנים זועפים ופנים קוליות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> כי אם הפנים שלו זועפים – סליחה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה יותר מדי. <קריאה:> תתרגם, תתרגם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תתרגם. זה יותר מדי. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> כן, אבל השוטרים צריכים להצטייד בכלים. אני מנסה להקל עליהם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יא מועלם. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> עיסאווי מבקש שתדבר בעברית, זוהיר. הוא מבקש שתדבר בעברית. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תתרגם לעברית בבקשה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> התכונה הרביעית בקלסתרון של החשוד הממושש – התנועות העצבניות שלו, או שמא הוא בעצם עושה תנועות נון-שלנטיות כדי לבלבל את האויב; 5. הוא אורב בצד. בדרך כלל הממושש העתידי הפוטנציאלי אורב בצד, ואז השוטר תופס אותו ויודע שהוא אורב בצד, או שמא הוא מתמזג בתוך ההמון כפעולת הסוואה. תכונה נוספת, עיסאווי: אם הוא מלחשש בצד, אז הוא פוטנציאל חשוד, אבל הוא גם יכול לדבר בקולניות – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אההה. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – גם כדי לבלבל את השוטר שבא למשש אותו. תכונה נוספת: הוא צריך ללבוש מעיל, כיוון שמתחת למעיל הוא מסתיר משהו בוודאי. אבל הוא גם יכול לא ללבוש מעיל, מכיוון שהוא מנסה להסתיר את העובדה שאיננו מסתיר שום דבר. תכונה נוספת: הוא צריך למהר. ברגע שמישהו ממהר, אז הוא חשוד פוטנציאלי, אבל גם זה שמאט הוא חשוד פוטנציאלי, מכיוון שהוא מנסה להסתיר את ההליכה המהירה שלו. ותכונה אחרונה: הוא צריך להיראות או כערבי, או כאתיופי, או כרוסי, או מנסה שלא להיראות כרוסי, כערבי או כאתיופי. אלו הן התכונות שמהוות את הקלסתרון שיביא את שוטרי ישראל לידי פעולת אינוס האזרח להיות ממושש בחסות החוק. אינני מבין מדוע ממשלת ישראל זו תומכת במשנתו של ג'ורג' אורוול משנת 1984. חשבתי לתומי שממשלת ישראל מאמצת – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> הוא כתב ב-1948. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> סליחה? <יעל גרמן (יש עתיד):> ג'ורג' אורוול כתב ב-1948 על 1984. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> על 1984. <יעל גרמן (יש עתיד):> על 1984. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> כן. אם הייתי אומר 1948, כערבי, הייתי חשוד למישוש, מכיוון שיגידו שאני מכניס את העניין של הנכבה. אז דיברתי על 1984, זה יותר סובלימטיבי לאוזן של היהודים. ולכן, אני באמת מנסה ככה להיות יותר עדין נפש, אפילו בלקסיקון המילולי שלי. ג'ורג' אורוול דיבר על "האח הגדול", ודיבר על כך שהוא חוזה שעד 1984 כל העולם יהיה חשוף, חושפני, משהו כזה בערך. מה שקרה, שמדינת ישראל מלאה במצלמות, אבל מדינת ישראל איננה מסתפקת במצלמות, רחמנא ליצלן, כדי לאכוף את הרגולציה על האזרחים, בעידן שבו האזרח חסר, הייתי אומר, זכות של צנעת הפרט. אלא מאי? היא מוסיפה גם את פעולת המישוש של השוטרים, כדי להפוך את ג'ורג' אורוול ליקיר ההמונים בפעם האחרונה בעידן הזה. ממשלתו של בנימין נתניהו רוצה להקל על שוטרי ישראל. זה בא על חשבון הפקעת זכויותיו של האזרח במדינת המשטרה. תבורכו, גבירותי ורבותי, בחוק הזה. הוא יעבור, כן יעבור, תיהנו ממנו, תתענגו ממנו, ותבלו אתו, מכיוון שבכך תמה תקופת צנעת הפרט במדינת ישראל. <קריאה:> – – – <קריאה:> יפה מאוד. <היו"ר נורית קורן:> תודה לחבר הכנסת זוהיר בהלול. חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <קריאה:> עוד מעט לא תוכלו. לא תוכלו עוד מעט. <איתן כבל (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, רשמת פרלמנטרית, חברי הכנסת, חברותי וחברי חברי הכנסת שמפריעים לי עכשיו, תודה רבה לכם. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> סליחה, כבל, סליחה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> תודה, תודה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אנחנו אתך, כבל, לאורך כל הדרך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל עכשיו, אתה בא אחרי זוהיר, אתה צריך – – – <קריאות:> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> מורי ורבי, יקירי, לעולם לא אתיימר. אני אסקופה נדרסת למרגלותיו של חברי זוהיר בהלול. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> מורי ורבי – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> מורי ורבי, מה. ברשותכם, אני רוצה להתחיל ולומר את הדבר הבא. חבר הכנסת זוהיר בהלול, איך הגענו למצב שהכנסת, גם בעניין כזה, מוצאת את עצמה – – <איימן עודה (הרשימה המשותפת):> – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> – – חבר הכנסת איימן עודה, מתפלגת גם על עניין כזה. אני לא מדבר עכשיו על הצד המדיני, אם יש כאן, וערבים ויהודים. הנושא לכאורה אמור להיות ביטחון, כולם אמורים להתרכז סביבו – בסדר, יותר, פחות, כמו כל הוויכוחים, את יודעת, הענייניים, כמו שרוב הדברים נעשים פה – ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו – ואני שואל את עצמי: מה הם חושבים להם? שהם רוצים פה ביטחון יותר מאתנו? על מה הוויכוח בכלל? מה הסיפור הזה, למען השם? <יעל גרמן (יש עתיד):> זה לא עניין של ביטחון. <איתן כבל (המחנה הציוני):> הרי ברור לי, זה הרבה מעבר. הרי זה ברור לי. זה הכול תכסית. כי בסופו של עניין, חברת הכנסת יעל גרמן, כשאני מתייחס לדברים האלה ומסתכל פנימה, מנסה להבין, אני מנסה לראות בעיני רוחי מה הולך להיות. בסוף צריך לשים את הדברים, ואני אומר את זה פה למפלגה שחלק ניכר ממצביעיה הם מזרחיים, כמוני. אני לא מצביע עבורם – אבל מזרחיים כמוני. לא כל בני משפחתי דומים לי בצבע. לא. ממש לא. והאם יש לך כלים – כשאני באתי ואמרתי שלחברי המזרחיים נצטרך לשים שבב, זה נשמע כמו איזו בדיחה, בדיחה רעה. אבל איזו דרך עומדת בפנינו להתמודד עם השאלות האלה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> מייקל ג'קסון החליף את עורו. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני אומר את זה, זה באמת, זה לא – אתה מתייג. זאת אומרת, אני אומר את זה כאיש שעמד במצבים כאלה, ויש פה אנשים שעמדו במצבים כאלה המון פעמים. ולפעמים אתה לא יודע. אתה לא יודע. אתה באמת מוצא את עצמך במצבים מאוד לא נעימים. אתה לא יודע, לגשת, לא לגשת, כי אין לך כוונה לעלוב. ובשורה התחתונה, על מה אנחנו מדברים? בשם הביטחון הכול מותר? וכמו תמיד, בסוף זה חוזר אלינו, וזה יכה בנו בפרצוף. אני רואה כבר חוליות מישוש. אפשר לחשוב, אפשר לחשוב, יקימו עכשיו – תהיה יחידת מישוש בצה"ל, יאמנו חיילים למשש. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> אחרי הגישוש, מישוש. <איתן כבל (המחנה הציוני):> חיילות ממששות, חיילים ממששים. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> יהיה גישוש-מישוש. <איתן כבל (המחנה הציוני):> או גישוש-מישוש. ובטח זאת תהיה יחידה מובחרת, כי יהיו כאלה שידעו למשש ממרחק מסוים, וידעו להבין ולהבחין. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> הערבים יהיו טובים לגישוש, אבל לא למישוש. <איתן כבל (המחנה הציוני):> כן, בסדר, כל אחד ותפקידו. יש הטובים לגישוש, והטובים למישוש. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> הגששים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> כן. זה פשוט. זה איום. זאת אומרת, בסופו של עניין, כל החוקים שמי שחושב – זה הקטעים האלה כאילו אתה – עכשיו יהיה חוק, כולם ייבהלו מהמישוש, זה יגרום לכך שהמתח, שהסכינאות או כל פעילות הפח"ע תרד ב-50%. איך שהחוק ייכנס לתוקפו, החיילים יתאמנו בלמשש, בזמן שאנחנו עוברים את תקופת הביניים הזאת, חיילים צריכים להתאמן, צריך לקחת אותם לבסיסים מיוחדים לאימונים. מה, כל אחד יקבל הכשרה למשש? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> איתן, יש איזה אירוע – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> כנפי מישוש. <איתן כבל (המחנה הציוני):> כנפי מישוש. אתה יצירתי היום, עמר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> איתן, יש איזה אירוע דקירה בארבעת החודשים האחרונים שהיה נמנע כי מישהו רצה למשש והוא לא היה יכול? <איתן כבל (המחנה הציוני):> אפילו לא אחד. נהפוך הוא, אני אומר לך, נהפוך הוא. אתה ואני ישבנו קודם מאחור, ואמרתי לך: תראה איך בדיוק ניגשים לבצע בידוק. זה מה שגורם, בסופו של עניין – דהיינו, הרי אם כבר הגיע מישהו והחליט לפגע בך, הרי אם אתה מגיע אליו למשש אותו, הוא כבר יבצע את זממו. הרי זה קורה כל יום. אין מקרה – שתביא מערכת הביטחון, המשטרה – שיביאו, חבר הכנסת שטרן, מקרה אחד שהיה נמנע אילו חוק המישוש היה בתוקף. זה הסיפור. חוקים חסרים? אנחנו פה מחוקקים את עצמנו לדעת, כולנו, כל יום מהבוקר. מה אנחנו עושים עכשיו עד 04:00-03:00, לפנות בוקר? מחוקקים. כל יום שני – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> לא כולנו, איתן – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> לא, הם כבר הלכו להתאמן במישוש. זה הרי לא מעניין אותם. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> סדנאות ליליות? <איתן כבל (המחנה הציוני):> כן. סדנאות. הם עכשיו בסדנאות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אין אף אחד מהקואליציה. <היו"ר נורית קורן:> למה? אני מהקואליציה. הנה, יושבת פה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> היושבת-ראש, היושבת-ראש. <היו"ר נורית קורן:> מעניין היה לשמוע אתכם אם הייתם בצד השני. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אמרו ליושבת-ראש שמחר – – – <קריאות:> – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר נורית קורן:> היום, היום, היום. <איתן כבל (המחנה הציוני):> היושבת-ראש קיבלה למחזר מה שנקרא שיעור פרטי, אתה מבין, מה שהיא לא תספיק היום. הם כולם בהדרכה קבוצתית. <היו"ר נורית קורן:> אנחנו נבוא. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אצל חמישה שרים. כולם אצל ראש הממשלה ועוד חמישה שרים. מה שאני מנסה לומר לכם, תראו, איך עניין שהוא אמיתי, ביטחון אזרחי ישראל, הופך לסוג של ביזוי; ביזוי בשם הדבר שהוא הכי, שהוא נורא, כי כולנו יודעים, כשאנחנו מדברים על ביטחון, חברת הכנסת יעל גרמן, כולם עומדים בדום. תאמיני לי, הממשלה הזו יותר מכל ממשלה אחרת משתמשת פעם אחר פעם במילה הזו, ביטחון, כדי לבצע פעולות איומות ונוראות. הם כבר לקחו את זה לכלכלה, במתווה הגז, ועשו שימוש נורא ואיום בשם הביטחון. הם נושאים פעם אחר פעם את שם הביטחון לשווא. הם לא באמת מגינים על אזרחי ישראל. צה"ל עושה כמיטב יכולתו, מערכת הביטחון, ועוד לפני שהפלגנו, כן שלום, לא שלום, כל הדיבורים האלה, אלא – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מה שהם עשו לנאמנות – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> נכון. כי זו הדרך היחידה. תשמע, אני אומר תמיד שקשה לאהוב; לשנוא – קל מאוד. זה הכי קל. עכשיו, אם הוא צריך היה לבוא לפה ולתת הסבר מנומק שכולו מלא אהבה וניסיון לחבר, מי היה – – – <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> מישהו היה מתייחס? <איתן כבל (המחנה הציוני):> מישהו היה מתייחס? התקשורת, מישהו מהעיתונים היה כותב על זה? כשאתה שונא, אתה מייצר את כל היצרים, אתה מוציא פה את כל הרוע ושם פה על השולחן, חבר הכנסת שטרן. יש לך חגיגה. יושבים אנשים בבתים, אומרים: הוא צודק, צריך להראות להם, צריך וזו הדרך. אף אחד לרגע לא יושב ושואל את עצמו את השאלה הפשוטה: האם חוק המישוש, שחלק ניכר מאזרחי ישראל היהודים יהיו הממוששים הראשונים – אף אחד לא שאל את עצמו את השאלה הפשוטה: האם זה יעצור? האם זה יבלום? האם זה ישנה את המצב המדיני או את המצב הביטחוני בכל הנוגע לאשר קורה לאחרונה? ממש לא. אף אחד לא שואל, כי כשאתה שונא אתה לא עוסק בשאלות החשובות. אתה עוסק בשנאה. וזה מה שיש לנו כאן. לכן, זה לא ביטחון. אני לא צריך לתת פה כל שני וחמישי, לעלות ולהישבע מחדש שאני אוהב את המדינה ואני בעד ביטחונה. לא צריך מאף אחד מהם הכשר. לא מעניין אותי מה הם חושבים בעניין הזה. די, נמאס כבר. מה כן? אני רוצה שכן יגנו על אזרחי ישראל כולם, אבל שיעשו זאת בכלים הנכונים, לא בדיבורי סרק. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה לחבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, בבקשה. לרשותך חצי שעה, חבר הכנסת סעדי. חצי שעה, אבל בחצי שעה הזאת, שלא נירדם. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אני מקווה שלא. ואם תירדמו, אנחנו נחטוף הצבעה. גברתי, זה 20 דקות. <היו"ר נורית קורן:> הנה, בבקשה. <קריאה:> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא, היא ישנה, ואז נחטוף ישר הצבעה – אני אשב במקומה ונכריז על הצבעה – – <היו"ר נורית קורן:> כשתהיה אחמד טיבי, אולי תוכל לעשות את זה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – ונגיד שאנחנו הריבון. גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, לפני שאני אתחיל לדבר על החוק הספציפי הזה, חוק המישוש, שנקרא בלשון משפטית חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון מס' 5 והוראת שעה), התשע"ו–2016, אני מוצא שמחובתי לדבר על נושא כאוב מאוד, הומני מאוד, מהמדרגה הראשונה. מדובר בחיי אדם, באסיר שובת רעב, עצור מינהלי, שהיום הוא היום ה-69 לשביתה שלו. אסיר, עיתונאי בשם מוחמד אלקיק, תושב הכפר דורא, שעצור מאז 21 בנובמבר 2015, והוא שובת רעב מ-25 בנובמבר ועד היום. אתמול יצא לי לבקר אותו בבית-החולים "העמק" בעפולה, ואני אומר לכם, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני 25 שנה עבדתי כעורך-דין וייצגתי הרבה אסירים, וגם מאז נבחרתי לכהן כחבר כנסת, גם בחודשים האחרונים, ליוויתי עם חברי כמה עצורים מינהליים שפתחו בשביתת רעב, ובהם אלה שהתפרסמו – חאדר עדנאן ומוחמד עלאן – אני אומר לכם שזו הפעם הראשונה שאני חוויתי מראות קשים ביותר. לראות אדם על מיטתו בבית-החולים, ששותה אך ורק מים, ומסרב לכל טיפול רפואי, ומסרב לקבל ויטמינים ואפילו מלח, והוא איבד את הכושר ואת הכוח שלו לדבר, חברת הכנסת גרמן, הוא לא מסוגל לדבר. <יעל גרמן (יש עתיד):> 45 יום – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אני תקשרתי אתו רק בכתב; היה כותב לי דברים והייתי כותב לו ושואל אותו. המראה הזה הוא מראה באמת קשה מאוד. אני פניתי היום לסגן שר הביטחון, שהיה פה בכנסת, וגם למשנה ליועץ המשפטי, ואמרתי שצריך לעשות מעשה, כי בית-המשפט העליון, שדן בעתירה שלו, בינתיים קבע שהעתירה תהיה תלויה ועומדת וביקש לקבל דוח רפואי מדי יום ביומו. ואתמול, אחרי שבית-המשפט העליון קיבל את הדוח הזה, החמור, שנכתב בו במפורש שחלה החמרה וחלה הידרדרות במצבו הרפואי, הוא ביקש את עמדת התביעה הצבאית – שלאור מצבו הרפואי הקשה, ולמעשה כבר לא נשקפת ממנו כל סכנה לביטחון המדינה – האם יש שינוי בעמדת התביעה הצבאית. והפרקליטות היום, לפני כמה שעות, מסרה את עמדתה לבית-המשפט העליון ואמרה: אין כל שינוי בעמדתנו, ואנחנו עומדים על הצו המינהלי לשישה חודשים במלואו. ובית-המשפט העליון הזדעק וקבע דיון ליום חמישי הקרוב, ואמר שאם תחול הידרדרות במצבו, אז הדיון יוקדם לאלתר. אנחנו מבקשים באמת לעשות מעשה, והמעשה הנכון בנסיבות העניין, ועל מנת להציל חיים של אדם שלא הוגש נגדו כתב-אישום, וכל מה שיש נגדו זה צו מעצר מינהלי, אבל כאשר עומדת מול זה האפשרות של אובדן חיים, המעשה שצריך להיעשות זה לבטל לאלתר את צו המעצר המינהלי ולתת לו את האפשרות לסיים את שביתתו ולהורות על שחרורו של מוחמד אלקיק. לעניין החוק שמובא היום, גברתי היושבת-ראש, אני וחברותי בוועדת החוקה, יעל גרמן שנמצאת פה, רויטל סויד וגם מיכל רוזין, דנו בחוק הזה בכמה פגישות, אבל האמת שגם בפגישות האלה והישיבות האלה של ועדת החוקה לא ניתנה לנו ההזדמנות להציג את העמדה שלנו ואת ההסתייגויות לגופם של דברים. אני סבור שמבחינה משפטית – ותכף נגיע לעניין השאלה הפוליטית והכדאיות הפוליטית של החוק הזה – אבל גם מבחינה משפטית, אין שום סיבה ואין שום עילה לחוק הזה. ואני מדגיש את הדברים שאמרו חברי וחברותי לפני פה, שלמעשה, החוק הזה נחלק לשני חלקים: החלק הראשון הוא החלק הכללי, שלמעשה מדובר בסמכות חיפוש כללית, סמכות חיפוש פלילית; והחלק השני הוא החלק שמדבר על סמכות החיפוש הביטחונית. ואין טבעי מלהפריד, חבר הכנסת פריג', את שני החוקים האלה – החוק הפלילי, שלמעשה ולאמיתו של דבר אנחנו כאופוזיציה היינו מוכנים לבוא לקראת הממשלה ומשרד המשפטים, וקיבלנו את התיקון שהביאו לנו ואמרנו: אנחנו מוכנים – נכון, חברת הכנסת גרמן? גברתי היושבת-ראש, ואת כמשפטנית וכעורכת-דין – אמרנו: אנחנו מוכנים לקבל את ההרחבה, ומדובר בהרחבה משמעותית. אבל אל תערבבו מין בשאינו מינו, ואל תערבבו את הנושא של סמכות החיפוש הפלילית בסמכות חיפוש ביטחונית. אפילו חברי מהמחנה הציוני ומיש עתיד וממרצ אמרו: אנחנו מוכנים בחלק השני של סמכות החיפוש הביטחונית ללכת עם הממשלה, עם הקואליציה. ואז אני הייתי היחיד באופוזיציה, ואנחנו היחידים. אבל בסדר, אנחנו התרגלנו לזה שאנחנו בכמה חוקים, לצערנו הרב, אנחנו נמצאים יחידים. אבל תראו עד איפה היו החברים שלנו באופוזיציה מוכנים ללכת, גם בחלק הראשון, גם בחלק השני, אבל הקואליציה הלכה עם ראש בקיר, והיא רוצה להעביר את החוק הזה עם שני החלקים שלו. לא מוכנה לשמוע הסתייגויות הגיוניות שאנחנו מציעים. נכון שבסופו של דבר בחלק השני – ואני כבר אקדים את המאוחר – בחלק השני ביקשנו ותיקנו את המילה "אזור" ל"מקום", שכאילו ההכרזה תהיה על מקום מסוים ולא על אזור, כי אזור זה יותר רחב, לא מוגדר, ומקום זה מקום מוגדר, קטן. אבל אם היו שומעים לנו החוק הזה היה עובר בהסכמה של כמעט 95% מהכנסת בחלק השני, ובחלק הראשון, אם היו מקבלים גם את ההרחבה שאנחנו הצענו ושהסכמנו לה, אז גם, אני חושב שהיה עובר פה-אחד במסגרת החוק הכללי של החיפוש. למה אני מתכוון? כאשר הסעיף שאנחנו מבקשים לתקן, שזה סעיף 3(ב), הסעיף המקורי, גברתי היושבת-ראש, סעיף 3(ב) לחוק קובע כי לשוטר, לחייל וגם למאבטח יש סמכות חיפוש על גופו של אדם, או בכלי תחבורה, כאשר עולה חשד לנשיאת נשק או כוונה לעשות שימוש בנשק – זה הסעיף המקורי שהממשלה והמשרד לביטחון הפנים רצו לתקן. במשך שנים, מאז הכנסת הקודמת ואפילו לפני, ביקשו לתקן את הסעיף הזה, כי אמרו: החוק הזה, הסעיף הזה, לא נותן מענה לתופעת האלימות, העבריינות של בני-נוער צעירים ליד מועדונים, פאבים, דיסקוטקים, ואז הביאו את החוק הזה שנקרא חוק המישוש. הגרסה הראשונה שלו הייתה להיאבק בתופעה הזאת, ולכן הביאו לנו את ההצעה הזאת, גברתי היושבת-ראש. כשהביאו אותה לקריאה הראשונה, באו ואמרו שהיה לשוטר חשש סביר – חשש סביר – שאדם עומד לבצע עבירת אלימות נגד אחר, רשאי הוא לערוך חיפוש על גופו של האדם לשם בדיקה אם הוא נושא עמו שלא כדין נשק. ואז אני, בקריאה הראשונה, עמדתי כאן ואמרתי שאתם למעשה מבלבלים את חברי הכנסת שהם לא משפטנים ולא מבינים את הדקויות של המושגים, כאשר אתם מדברים על חשש סביר לעומת חשד סביר, ואנשים חושבים שזה אותו דבר. אבל למעשה יש הבדל משמעותי בין שני המושגים: החשד הסביר – בית-המשפט העליון קבע שלמעשה המבחן הוא מבחן אובייקטיבי של שוטר אובייקטיבי, לעומת החשש הסביר, שזה מושג של האדם הסובייקטיבי. וקבע בית-המשפט העליון, שלמעשה המבחן הוא מבחן חשד סביר, שהמבחן הוא מבחן של אדם אובייקטיבי. ואז אמרתי שאנחנו עומדים על כך שהעניין הזה של החשש הסביר ישתנה, ובאמת, הייתה התנגדות כמעט מקיר לקיר לעניין הזה של החשש הסביר, ואפילו היועצת המשפטית של ועדת החוקה הסכימה אתנו, וגם חבר הכנסת בני בגין, ולכן הלכו והביאו לנו נוסח אחר, מעודכן, ואמרו: נכון, אתם צודקים, חברי הכנסת, אנחנו לא נרצה לשנות את המושג הזה, חשד סביר; אנחנו נבטל ונשנה את המושג חשש סביר, ונשאיר את החשד הסביר. אבל באו ואמרו: אנחנו נרחיב את ההגדרה, שההגדרה לא תהיה "חשד סביר שהאדם נושא נשק" – באמת, איך אפשר לדעת אם האדם נושא נשק אם לאו? – ואמרו: אנחנו רוצים להרחיב את ההגדרה ל"חשד סביר שאדם עומד לבצע עבירת אלימות". אני וחברתי חברת הכנסת יעל גרמן וחברות הכנסת סויד ומיכל רוזין אמרנו: אתם יודעים מה? אף שמדובר בהרחבה משמעותית ביותר לעומת המצב הקיים, אם זה יכול למגר או לתרום או לסייע בצמצום התופעה של אלימות ושל עבריינות, אנחנו מוכנים ללכת כברת דרך ולהסכים עם ההרחבה הזאת. אבל לא. לא די, באו אמרו: אנחנו רוצים שהחשד הסביר הוא חשד סביר – תכף אני אקרא לכם את הנוסח – חשד סביר שאדם עומד לבצע עבירת אלימות, רשאי הוא לערוך חיפוש על גופו של האדם כדי לבדוק אם הוא נושא עמו שלא כדין נשק. אבל הוסיפו: לעניין סעיף זה, יראו חשד סביר, כאמור, בין היתר, אם במקום ציבורי האדם מתנהג באופן בריוני, ובכלל זה משמיע גידופים – אז מחקו את זה – נוקט אלימות מילולית או איומים או מתנהג באופן מרתיע או מפחיד אחר; ואז הוסיפו את סעיף 2: התעורר חשד סביר, כאמור בפסקה (1) לגבי – היה "חבורת אנשים", ואמרו שהמילים האלה נשמעות לא בסדר, אז שינו את זה ל"אנשים שחברו יחד" – תחול סמכות החיפוש גם לגבי כל אחד מהם. ואז באנו ואמרנו, גברתי היושבת-ראש, הרי העניין הזה של חשד סביר, כבר יש פסיקה ענפה של בית-המשפט העליון מה זה חשד סביר, מה הם התנאים, ואלה הם התנאים – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> תשימו נקודה וזהו. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> תשימו נקודה. אמרנו שהסעיף יהיה – וזו ההסתייגות שהגשנו: היה לשוטר חשד סביר שאדם עומד לבצע עבירת אלימות נגד אחר, רשאי הוא לערוך חיפוש על גופו של האדם כדי לבדוק אם הוא נושא עמו שלא כדין נשק; נקודה. ואז לא צריך את כל הסיפה של סעיף 1, ולא צריך את סעיף 2 על כל העניין הזה של חבורה, שבאמת מקומם הרבה חברות וחברי כנסת: מה זה חבורה? למה אם חמישה-שישה אנשים צעירים עומדים יחד, ואחד מהם מתנהג באופן אלים מילולית, או התחיל לגדף – אז מה, צריך לערוך חיפוש על כולם? למה, כולם חשודים? אבל אף אחד לא שומע. לא. עומדים על זה שזה יהיה ככה. למה? כי אנחנו רוצים את זה ככה. אבל תשכנעו אותנו שמבחינה משפטית זה בסדר, זה נכון – לא מוכנים לשמוע. גם העמדה של לשכת עורכי-הדין, שהוגשה גם בדיון שהיה בוועדת החוקה – אני מקריא את עמדת לשכת עורכי-הדין – גברתי היושבת-ראש, את חברה כמוני בלשכת עורכי-הדין. אמרו בעניין סמכות החיפוש הפלילי, בחלק הראשון, אמרו: זה המקום לציין כי סמכויות החיפוש בכללותן נמצאות בתהליך של הסדרה כוללת במסגרת הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה, חיפוש ותפיסה). מדובר בהצעת חוק שבמסגרתה עתידים להיות מוסדרים כל סוגי החיפושים והעילות והתנאים לקיומם. לכן ברור כי קיימת מגמה לרכז את סוגיית החיפושים תחת מטרייה נורמטיבית קוהרנטית אחת, אם מדובר בחיפוש לצורך בירור פלילי ואם מדובר בחיפוש שעילתו היא ביטחונית. לפיכך ראוי שהצעה לתיקון שתכליתה להעניק עזרה ראשונה לאור מצב ביטחוני קשה תהיה נקודתית, תכליתית ומינימליסטית, ולא הרחבת חזית גורפת. מכאן נולדה ההצעה להפריד את שני החלקים. אמרו בעיקר חברי מהאופוזיציה שהם מסכימים לחלק השני של החיפוש עקב המצב הביטחוני. אמרו: בואו נפריד – את החלק הראשון נשאיר להצעת החוק הממשלתית שמתגבשת, הכוללת, שיביאו לוועדת חוקה, ואז נכניס את התיקונים האלה באופן קוהרנטי, שלא תהיינה סתירות בין הצעת החוק הזאת או החוק הזה לבין הצעת החוק הממשלתית הכוללת. אם אתם חושבים שהמשטרה חסרת סמכויות, ידיה קשורות, אין לה דרך להילחם בתופעת הסכינאות, ואתם רוצים לתת לה עזרה ראשונה מיידית להילחם בתופעת הסכינאות – תפרידו. זה לא כל כך אקוטי ודחוף, החלק הראשון. בואו תשאירו את זה לחלק הכולל, ובואו נדון בחלק השני. ואמרתי, יש לכם רוב מוחץ, רוב עצום. אבל לא שומעים. לכן, לסיכום החלק הראשון, אני חושב שראוי וצודק לפצל את הסעיף הראשון ולהשאיר אותו לדיון במסגרת החוק הכללי של סמכויות החיפוש הכלליות, שלא תהיינה כל סתירות ביניהן, ושתהיה קוהרנטיות בין כל החוקים של החיפוש. לגבי החלק השני – וכאן אני שמעתי את חברי וחברותי חברי הכנסת שאומרים: אין לנו בעיה עם החלק השני. אני אומר לכם, החוק במתכונתו המקורית לא דיבר בכלל על מצב ביטחוני. החוק לפני שנים, שהיה מיועד לפאבים ולדיסקוטקים, בכלל לא נכנס לעניין הזה של ביטחון. רק עכשיו מנצלים, לטענתנו ניצול ציני, את המצב הביטחוני הקיים. מנסים להלביש עכשיו על החוק הזה את המטרייה הביטחונית, על מנת להעניק לו גושפנקה בין חברי הכנסת, וכביכול לתת הצדקה לשר לביטחון הפנים, לממשלה ולעומד בראשה, שלמשטרה חסרות סמכויות, ולכן אנחנו צריכים לתת להם סמכויות על מנת להיאבק. תראו מה אומר ומה אמר השר לביטחון הפנים כשהציג את החוק בפעם הראשונה – חברת הכנסת גרמן הייתה שם. השר לביטחון פנים גלעד ארדן, שיזם את התיקון, אמר: היום, כשאנחנו רואים מה מחיר הדמים של חוסר הסמכויות – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> יש שר? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> יש שר? אז אני אדבר, והשעון לא – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> זה גם לא בחשבון – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא בחשבון שלי, לא בזמן שלי. אז אני אמשיך? <היו"ר נורית קורן:> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אני אמשיך. תראו מה אמר השר לביטחון הפנים גלעד ארדן – כשהוא הציג את החוק הוא אמר: היום, כשאנחנו רואים מה מחיר הדמים של חוסר הסמכויות, אני מקווה שהכנסת מבינה את חשיבות התיקון. לאור המצב הביטחוני הייחודי שאתו מתמודדת מדינת ישראל, נוצר צורך דחוף לתת למשטרה כלים להתמודד עם המצב. אני שואל, ושאלתי בוועדת חוקה, וגם היו השוטרים, נציגי המשטרה, שבאו ודיברו והציגו את הנושא הזה – שאלנו אותם: האם באמת חסרות לכם סמכויות? האם באמת ביקשתם סמכויות ואמרתם שהידיים שלכם כבולות? זה מזכיר לי, חבר הכנסת גטאס, את התעמולה של המתנחלים שהייתה כל הזמן: "תנו לצה"ל לנצח". כביכול מישהו קושר את הידיים לצה"ל, וכאילו לצה"ל חסרות סמכויות, או שצריך לתת לו יותר סמכויות, ואז אומרים "תנו לצה"ל לנצח" – כביכול מסכן, אין לו סמכויות. וגם כאן אומרים: המשטרה חסרת סמכויות, ומחיר הדמים – השר לביטחון פנים מדבר על מחיר דמים, ולכן הוא צריך את החוק הזה. אבל גם שמענו עכשיו, רק לפני כמה דקות, את חבר הכנסת איתן כבל – כל הכבוד, איתן – שאמר: תנו לי מקרה אחד מתוך מאות המקרים שהיו בחודשים האחרונים שהיה נמנע עקב חוק המישוש. מקרה אחד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הכוונה למישוש אחרי הירי. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> יכול להיות. אתם יודעים, אני אקריא לכם איזה מקרה הביא נציג המשטרה שבא להציג את החוק הזה. הוא הביא את המקרה של האירוע בשער שכם, ששוטרים ניגשו לבחור בשער שכם וביקשו ממנו להזדהות, ואז הוא שלף סכין והתחיל לדקור את השוטרים. זה מקרה שהיה, של השוטר שנדקר בשער שכם לאחר שביקש תעודת זהות מחשוד. ואז ניצב-משנה יוסי שפרלינג אמר: אם השוטר היה מוודא קודם כול שהבחור הזה אינו נושא נשק, היינו יכולים למנוע פגיעה נוספת. זה מה שהוא אמר. אני זוכר את המקרה הזה, ואני עניתי לו ואמרתי לו: כיצד החוק הזה, אדוני השוטר, היה יכול למנוע את המקרה הזה? כי השוטר חשד בו שהוא נושא נשק, ניגש אליו ורצה לערוך חיפוש עליו, ואז החשוד שלף סכין והתחיל לדקור אותו. אלה בדיוק המקרים של החשד הסביר שהחוק הקיים נותן את התשובה לשוטרים ולמשטרה. אבל תראו מה הלכו ועשו בחוק הזה – ויתרו על כל המקרים של הפאבים, של הדיסקוטקים, של אזורי הבילוי, ועכשיו הלכו – וזה לא מופיע בקריאה הראשונה ולא בהצעת החוק הממשלתית, מכיוון שאמרו: מסכנים השוטרים, והמשטרה אין לה סמכויות, ואנחנו רוצים לתת לה אפשרויות. אז הלכו ביחד עם היועצת המשפטית של הוועדה והמציאו נוסח חדש לגמרי, שונה לחלוטין מההצעה המקורית, חבר הכנסת אבו מערוף, ואמרו: אנחנו עכשיו נותנים סמכויות למפקד מחוז להכריז קודם כול על אזור מסוים שיש בו פעילות חבלנית עוינת, פח"ע, ובאזורים האלה השוטר, כל שוטר, יכול לערוך חיפוש על כל אדם שנמצא באזור הזה. תראו עד לאיפה, חבר הכנסת פריג'. יעני, הם רוצים עכשיו, הכוונה שלהם להכריז למשל על העיר העתיקה בירושלים שהיא אזור שמתקיימת בו פעילות חבלנית עוינת, ואז גם יכריזו שהאזור הזה הוא אזור שיש בו פעילות חבלנית עוינת – אני ממשיך לדבר, יש לי חמש דקות עד שהשר יגיע. אני מושך. <היו"ר נורית קורן:> – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – אז יכריזו על האזור של העיר העתיקה בירושלים כאזור שיש בו פעילות חבלנית עוינת, ואז יכריזו גם, לא יודע איפה, באמצעי התקשורת, באיזה שפות, איך יכריזו בכלל, שכל מי שיימצא באזור הזה הוא עלול להיות חשוף לכך שיערכו עליו חיפוש בלי כל חשד שהוא, אפילו לא חשש סביר – פה ביטלו גם את החשש הסביר, גם את החשד הסביר – לא צריך שום חשד ושום חשש; כל מי שנמצא באזור הזה מסומן כחשוד, ולכן הוא – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת אוסאמה סעדי, השרה הגיעה, אז תשתדל לסיים בבקשה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> איפה השרה? <היו"ר נורית קורן:> פה. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> בכמה מהנאום שלו לא נכח פה שר? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> חמש דקות. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> חמש דקות? בתחילת הנאום היה שר? <היו"ר נורית קורן:> כן. את רוצה שנתחיל מחדש? היו לו 30 דקות. <סתיו שפיר (המחנה הציוני):> גם ככה נראה שלא מכבדים את המליאה. <היו"ר נורית קורן:> אנחנו מכבדים ואנחנו עושים מה שצריך. בבקשה. משפט אחרון, תשתדל. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לכן, העניין הזה מאוד חשוב, כי למעשה מפקיעים את כל זכויות האדם, את כל הזכויות הבסיסיות, זכויות היסוד של הגנה על פרטיות. אז יש התופעה הזאת של profiling, שלמעשה כולם באזור הזה הם חשודים, ומי עושה את זה? מפקד מחוז, למשך 21 יום. אנחנו לפחות בהסתייגויות אמרנו: אם צריך לעשות – אז שיעשה את זה מפכ"ל, ואם צריך לאשר את זה – שהממשלה תאשר את זה. אבל זה למקרה חירום, לשבעה ימים. אבל לא שומעים שום דבר. אומרים: 21 יום, ואז אפשר גם, חבר הכנסת חאג' יחיא, להאריך את זה. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת אוסאמה סעדי, נא לסיים. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> יותר חמור, ובזה אני מסיים, גברתי היושבת-ראש, שלמעשה נותנים סמכויות למפכ"ל, שהוא יקבע – תראו מה כתוב בחוק, זה בחוק: המפקח הכללי – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת אוסאמה סעדי, שורה אחרונה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> שורה אחרונה. – – – המפקח הכללי של המשטרה יקבע בנוהל הוראות בדבר אופן ביצוע החיפוש. יעני, לא ועדת החוקה, לא החוק, אלא המפכ"ל יקבע את הנהלים ואת ההוראות של החיפוש שייעשה על הבן-אדם באזור הזה. אנחנו אמרנו שלפחות ההוראות האלה והנוהל הזה שיקבע המפכ"ל יובאו לאישור ועדת החוקה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> משפט אחרון, גברתי היושבת-ראש. אומרים אצלנו משל בערבית – איך אומרים, עבדאללה אבו מערוף? (בערבית: התלם העקלקל – מהשור הגדול.) גברתי, השורה העקלקלה זה מהעומד בראש. וכאשר העומד בראש – הממשלה הזו – כל הזמן מסית, כל הזמן מסית נגד ציבור הערבים, אז אין פלא שמביאים חוקים שהם כתם שחור על מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה. 15 דקות לרשותך. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בסם אללה א-רחמאן א-רחים. החוק הזה בא להחזיר את המשטר הצבאי ליישובים שלנו, שעד שהסתיים אחרי 27 שנים – אחרי 17 שנים, סליחה – מהקמת המדינה, מחזירים אותו דרך החוק הזה. אני נזכר בסיפור שאבא, זיכרונו לברכה, סיפר לי, שמי שהיה אחראי – המושל הצבאי בטייבה, קראו לו בלום. בלום הזה, אם אתה עובר לידו ואתה אומר לו שלום, הוא מתחיל להרביץ לך, הוא והעוזרים שלו – מאיפה אני מכיר אותך כדי שתגיד לי שלום? ואם אתה עובר ואתה לא אומר לו שלום, אז הוא גם מרביץ לך, כי לא אמרת שלום. זה בדיוק החוק הזה: בא, בלי שום חשד ובלי כלום, השוטר הזוטר שמגיע לאזור; הוא יש לו שיקול הדעת, הוא צריך להחליט. הוא יכול להחליט ולבוא ולהגיד לך: תעמוד בצד – אם בכלל "תעמוד בצד"; יכול להיות שהוא ייקח אותך מבין האנשים כדי להשפיל אותך ולהתחיל למשש ולערוך חיפוש. השאלה הנשאלת, האם הכוונה היא ביטחונית? שקר וכזב. זה לא ביטחונית וזה לא כלום. כי איפה שזה ביטחוני, יש הצבא. מישהו יכול להראות לי דוגמה אחת מאז 1967, מאז הכיבוש של מדינת ישראל בשטח הפלסטיני, מאז, האם יש חייל שנשפט או שהוגש נגדו כתב-אישום על זה שהוא ערך חיפוש על עובר אורח, על זה שהוא בדק מישהו, אפילו השפיל מישהו? לא נכון, שקר וכזב. האם היה יכול להימנע פיגוע אם היו ממששים מישהו? לא. אז עכשיו, במישוש הזה התכוונו נגד האוכלוסייה הערבית, חד-משמעית, אבל בפועל הוא לא יהיה רק נגד האוכלוסייה הערבית. אני רק אזכיר שבחודשים האחרונים יהודים פגעו ביהודים כי הם חשדו שהם ערבים – זו עובדה; שוטרים הרגו יהודי כי היה לו סכין והם התבלבלו, לא ידעו עם מי יש להם עסק, והרגו אותו – זו עובדה. השאלה: מי יכול לסרטט את הגבול לחיילים, לשוטרים הזוטרים? איפה הגבול בין צנעת הפרט, החופש של הבן-אדם, הזכויות שלו, חוק-היסוד: כבוד האדם וחירותו, לעניין של המישוש – לא צריך להיות חשד או חשש סביר לפיגוע, אפילו למשהו ביטחוני. השאלה: האם החוק הזה יכול למנוע גם את כל הרציחות בעולם התחתון, או שזה בכלל לא מכוון לשם? איך נדע אם השוטר מילא את תפקידו, או שהוא השתמש בסמכות הזאת בשיקול דעת שלו כדי להטריד מינית? מישהו יכול להגיד את הגבול? הרי יש לו הסמכות הזו. האם – ואנחנו יודעים מה יש לנו במשטרה, ואין לנו הרבה צדיקים. סליחה, יש לנו לא מעט לא-צדיקים. כדי לדייק, יש לנו לא מעט אנשים שהם לא צדיקים; יש הרבה חקירות, יש הרבה הדחות, וזה גם בקודקוד. אני לא יודע, יכול להיות שמדיחים שוטרים זוטרים בלי לפרסם ובלי שאנשים ידעו, כי אנשים יודעים מהתקשורת מה שקורה רק בקודקוד, בצמרת. האם יכול להיות שמישהו יבוא וישתמש בסמכות הזו כדי להטריד מינית צעירות? כן. אבל אני אומר לכם, אם שוטר ינסה לעשות את זה מול אישה ערבייה, אז אני אומר לכם פה, דמו בראשו. מי שינסה. כי כולם יודעים ומבינים כמה זה חמור מבחינת הדת ומבחינת המנטליות הערבית. <מיקי לוי (יש עתיד):> גם היום זה לא קורה. לפי – – – חיפוש ומעצר, גם היום שוטר לא מחפש על אישה, לא יהודייה ולא ערבייה. זה לא בסדר. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> מיקי, אלה הנחיות ולא חוק. אלה הנחיות ולא חוק. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה לא קורה, זה משפט מיותר. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> מיקי, אלה הנחיות וזה לא חוק. אני אפילו דיברתי אתך לפני. אלה הנחיות במשטרה, ויכולים גם לעבור על ההנחיות או לא לתת אותן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> המשפט "דמו בראשו" הוא משפט גס. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> גס. אני יודע שהוא קצת גס, ואני התכוונתי – – – <היו"ר נורית קורן:> זה אפילו קצת מראה שאתה מתיר את דמו של שוטר, וזה לא טוב. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אני לא מתיר את דמו. אני מתריע – – – <היו"ר נורית קורן:> את זה אולי היית צריך לתקן. צודק חבר הכנסת מיקי לוי שגם היום אישה עושה חיפוש על אישה, ולא גבר על אישה. אז חבל. זה לא – זה מיותר. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אני מתריע. אני ראיתי סרטונים ממזרח-ירושלים – – – <היו"ר נורית קורן:> סרטונים ממזרח-ירושלים; אז אנחנו יודעים שאולי זה לא נכון. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> אנחנו ראינו אותם וראינו – – – <היו"ר נורית קורן:> טוב, אני לא רוצה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אין דבר כזה. אם יש שוטר שסרח – – – <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> מיקי, אנחנו ראינו מה עשו לנשים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש בעייתיות בזה, אבל המשפט זה לא – – – <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> מה החידוש בחוק, ואיזה סמכויות רוצים היום לתת מעבר למה שיש לשוטרים? האם זה כדי לשמור על הביטחון? הרי אנחנו רואים, וההנחיות וההוראות, גם לצבא: אם אתה חושד במישהו מרחוק, אתה מבקש ממנו לעצור. אתה מבקש ממנו להרים את הבגדים ולפעמים גם להתפשט. אתה לא ממשש אותו. ואם יש לך חשד, אתה גם יורה בו. אנחנו גם ראינו ורואים את זה. אז הוא לא צריך את המישוש כדי למנוע פיגוע. אין לו הצורך הזה. הוא לא צריך את זה. מרחוק, מכמה מטרים, אם הוא זז, יורים בו. וזו עובדה. לכן אני אומר שדברים כאלה צריכים לשקול במשנה זהירות, כי זה כבודם של אנשים. אני רוצה לדעת, מתי אפשר להגיש תלונה נגד שוטר למח"ש אם מאפשרים לו את מרחב התמרון הגדול הזה? אני אתן דוגמה. רק לפני שלושה שבועות היה מידע שגוי של פיגוע, ועל זה דיברתי גם פה. חשד לניסיון פיגוע, או אפשרות לפיגוע, בנהריה, ודיברו על אישה מטייבה. מה בסוף התברר? שהיא מסוכסכת עם בעלה, והיא הודיעה שהיא הולכת לעשות פיגוע. כל המדינה קמה על רגליה. אז יכול להיות שמפני שמישהו הודיע הודעה שקרית על מישהו, לפגוע בכבודו, לפגוע בזכות שלו, בחירות שלו, כי מישהו קבע או רצה להפליל אותו, רצה לפגוע בו – אז אנחנו לא יכולים להסכים לחוק דרקוני כזה, חוק שפוגע באזרחים, גם הערבים וגם היהודים. אני אומר לכם. הם התכוונו לערבים. בשטחים הוא לא יופעל, כי שם מופעל צבא. נגדנו, ערבים אזרחי המדינה – זה לא יופעל רק נגדנו, זה יופעל גם נגד היהודים, ואנשים יסבלו מזה, והסבל הזה ייגרם אך ורק בגלל הממשלה ובגלל ראש הממשלה. אני שואל: האם החוק הזה הוא באמת חוק שהממשלה רוצה אותו, או שהחוק הזה נכפה עליה? האם ראש הממשלה, השרים, חברי הכנסת בקואליציה מאמינים שזה החוק המתאים? הם מאמינים שחוק כזה יכול לתרום להרגשת הביטחון של האנשים? אנשים לא ירגישו ביטחון, אנשים ירגישו מושפלים. לכן, אם גם החוק הזה בא אחרי אזהרה של כדור בין העיניים, אז צריך לשקול את זה מחדש, ופעם אחת להיות אמיץ ולהגיד: האיומים האלה פוגעים במדינה ולא פוגעים בראש הממשלה לבד. ואז, אנחנו רוצים לשאול ולראות אם מישהו מהמשטרה או מהצבא ינסה לבצע את זה נגד מה שנקרא נערי הזוועות, ולא הגבעות – אלה שרוצים את הזוועות – מישהו ישתמש בחוק הזה נגדם? אני בטוח שלא. היום כמעט 70 יום לשביתת האסיר, שביתת הרעב של האסיר מוחמד אלקיק. היום אנחנו מתבשרים שאחד מהעצורים המינהליים של הימין משתחרר; אחד מאריכים לו, ואחד משתחרר. אחרי 70 ימים, עיתונאי, שכל מה שהוא עשה – הוא סיקר אירועים. אי-אפשר, ואני פונה לממשלה, אי-אפשר להסתיר. היום כל ילד יש לו את המכשיר הנייד שלו, יכול לצלם ולהעביר לעולם. כל אחד יכול להראות את העובדות, והעובדות נראות, ומי שטומן את הראש שלו בחול ואומר "לא רואים אותי", אז הוא לא יודע כלום, והוא רק משקר לעצמו. מספיק לדעת מה המצב של המדינה בין אומות העולם, את האנשים, את העמדות שלהם, את הממשלות, את ההצעות – שגם באות מהחברים של מדינת ישראל, לא מאחרים. לכן אני אומר, חוק כזה, אין לו זכות קיום במדינה מתוקנת. מספיק שאני אזכיר נושא אחר, שהוא לא רחוק: היום היה דיון בשדולה למען הכפרים הלא-מוכרים בנגב. במיוחד היה דיון על אום-אלחיראן ועתיר, שרוצים לעקור אותם בפעם השלישית כדי להקים במקומם כפר או עיר יהודית. השאלה אם המישוש הזה גם יבוצע נגד הנשים ונגד הגברים של אום-אלחיראן, אנשים שבסך הכול, כל הבדואים – וזה השקר של הממשלה הרבה זמן, מראים לציבור כאילו הבדואים השתלטו על הנגב. אז אני אומר לכם עובדות, ותבדקו אותן: הבדואים מהווים 32% מהאזרחים שנמצאים בנגב, והם יושבים, עם כל מה שהם עושים, רק על 3% מהשטח. צריך להפסיק את השקר הזה, כאילו הבדואים משתלטים לנו על הנגב, משתלטים לנו על אדמת מדינה, ואדמת מדינה, כי אנשים לא רשמו לפני קום המדינה, כי השטח היה חקלאי. ויש מקומות, במיוחד של אום-אלחיראן, שהיום, על אדמתם שהייתה רשומה, ממוקם קיבוץ שובל. עקרו אותם משם, עקרו אותם פעם שנייה, ועכשיו רוצים לעקור אותם בפעם השלישית. השאלה היא מה תעשה המשטרה ביום, שאני מקווה שזה לא יגיע, שינסו לעקור את היישוב הזה. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה. עשר דקות לרשותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, מכובדי השר – אני מקווה שיש שר. <היו"ר נורית קורן:> כן, נמצאת השרה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> השרה נמצאת. חברים, אני לא יודע, לא השארתי דברים להגיד. <היו"ר נורית קורן:> למה? יש עוד הרבה על מה לדבר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש הרבה מה לדבר. אני שמעתי חלק ניכר מהדוברים, ובאמת, התייחסו לכל החוק מכל זווית. אבל לשם שינוי אני עומד עכשיו להגיד כמה דברים, ויש לי חברת כנסת מהקואליציה שגם מקשיבה לנו, זה חידוש מעניין. הספסלים היו ריקים. לא, מכוח התפקיד את כאן, לא מתוך בחירה. <היו"ר נורית קורן:> באוזן אחת אני מקשיבה כקואליציה, ובאוזן השנייה – ניהול ישיבה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, אני רוצה להתייחס לחוק מזווית קצת שונה, ולשם כך אני רוצה לקבל עזרה מחבר. חברי חבר הכנסת מיקי לוי, ברשותך, בכנסת התשע-עשרה, בשיחה שהייתה בינינו – היו בכנסת ארבעה ניצבים, נכון? זה כבודו, היה משה מזרחי, דוד צור והשר בעצמו, השר היה ניצב; נכון? אתם באתם מתוך המערכת. וידוע לנו שהחוק הזה, מנסים כמה שנים טובות לקדם אותו ללא הצלחה. וידוע, וזה לא סוד, שהשר אהרונוביץ לא רצה לקדם את החוק. אמר: זה חוק מיותר, יש לכם מספיק כלים כדי להתמודד. נכון, אדוני חבר הכנסת לוי? אני שואל אותך בתור ניצב לשעבר: אתה כשוטר, החוק הזה, מה יוסיף לשוטר? אילו סכנות הוא יפחית מפיגועים ומכל המעגל האלים שאנחנו נמצאים בו? אני שואל אותך, זה יוסיף לנו משהו? אני מביך אותך. <מיקי לוי (יש עתיד):> לו יש הכלים המתאימים, ואני אצביע בעדו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש להם הכלים המתאימים ולא צריך את החוק, ואתה מצביע בעדו. אתה לא חייב להגיד את זה. למה? <מיקי לוי (יש עתיד):> אני אמרתי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה, אמרת. אתה מבין? כשאמרתי קודם שאנחנו מדינה יותר מושחתת, יותר ענייה ומאושרת, חוסר ההיגיון הזה גם מקבל ביטוי במה שאמרת עכשיו – זה מיותר, אבל אני אצביע בעדו. אתה רואה? זה – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> לא אמרתי "מיותר", עם כל הכבוד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה לא מוסיף להם כלים – ואני אצביע בעדו, זה מה שאמרת, חבר הכנסת מיקי. <מיקי לוי (יש עתיד):> חבר הכנסת פריג' – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הפכנו את כל ההיגיון, וזה חלחל. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – מכיוון ששיתפת אותי בדו-שיח, יש לי גם זכות להשיב לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> נכון. כי זה בא לתת הגנה לשוטר כביכול. <מיקי לוי (יש עתיד):> מה שאמרתי, שיש להם הכלים המתאימים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש להם הכלים המתאימים והמספיקים. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא אמרתי שהחוק מיותר, אמרתי שיש הכלים המתאימים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ובכל זאת נצביע בעד. אתה רואה, השינוי הזה שאנחנו עוברים חלחל אפילו אליכם, לכל מי שהעז וישב בספסלי הקואליציה, וכאן הסכנה. הסכנה היא לא היום, הסכנה בעוד שנים רבות. לחוק הזה המציאו שם, חוק המישוש. ואני שואל, למה אתם אומרים חצאי משפטים? זה חוק למישוש ערבים. למה אתם אומרים חצי? תגידו את המשפט המלא, זה החוק. אני כערבי, וכל ערבי אחר שהולך לשדה התעופה, המאבטח וכל הכלים – הערבי חשוד, צריך לעבור בדיקת רכב, צריך לעבור תשאול. עכשיו הבאנו להם חוק – לא, צריך גם לחפש על גופו, כי הערביות שלו חשודה. הערביות שלו חשודה, אבל היום הערבים, ומחר כל מי שנראה ערבי. ואם פעם חשבנו ואמרנו, אם אני אומר למישהו "אתה נראה ערבי" זו אמירה גזענית? היא לא גזענית על-פי החוק. אומנם היא משפילה – אתה נראה ערבי, אני יכול להפעיל את החוק לגביך, למשש אותך. זה מה שהחוק בא ואומר. תראה, אנחנו למדנו שחוק צריך לבוא מתוך רעיון שאני הולך לשנות משהו – יצירה, חוק. ויושבים כאן שרי ממשלה, שמצביעים פה-אחד – פה-אחד – בעד חוק חסר תכלית, מביך ומשפיל, שמחזיר אותך למדינות העולם השלישי. אין אף מדינה מתקדמת, שאנחנו מתיימרים להיות, שיש בה דבר כזה. זה חוק של עולם שלישי – חוק של עולם שלישי. וכל שרי הממשלה, כמו רוח המפקד, "יס-מנים", 61 חברי כנסת, כולל השרים, יש להם ראש ממשלה – בשם הכיסא הופכים להיות ז'יטונים, "יס-מנים". "יס-מנים". וזה מה שקורה. כולל השרה, שרת התרבות – שרת התרבות – כולל ה"יס-מנית" שרת התרבות, רצים האחד ליד השני, מי יותר "יס-מן", מי יותר מחבק את המפקד. נכון, חבר הכנסת אלאלוף? נכון, חבר הכנסת אלאלוף וחברי הכנסת של כולנו? היום, בשם הביטחון, בשם אווירת הפיגועים, האלימות, הכול מותר. יאללה, על הדרך – על הדרך בואו נכניס חוק שחמש שנים חיכינו – חיכינו חמש שנים כדי להעביר – בוקר טוב, חבר הכנסת זוהר. ואללה, ישנתם טוב, הספסלים ריקים. תראה, אנחנו רוצים שותפים, שב, חיכיתם חמש שנים, ניצלתם הזדמנות כדי להעביר חוק – אפילו לא בהוראת שעה, אפילו לא בתקנה. ואני אומר לכם, המצב יירגע, האלימות תיפסק, הפיגועים ייגמרו, והחוק יישאר, ואוי למי שנראה כמו ערבי; אוי לאתיופי, אוי לתימני, ואוי למרוקאי, שנראה כמו ערבי. דיר באלכ. דיר באלכ. החוק יישאר. החוק הוא לא הוראת שעה. החוק ירוץ אתנו. בעוד חמש שנים ובעוד עשר שנים תהיה בכייה לדורות. בשם הפיגועים אנחנו הורסים כל חלקה טובה, כל מה שמתפארים בו. דמוקרטיה. ומה אומרים לך – אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. מדברים על זה ומתגאים בזה, אבל בשיטה שלכם אתם הורסים כל חלקה טובה. בשם ה"יס-מנים" שלכם אתם תובילו אותנו למקום הכי מסוכן שיכול להיות, כי המדרון חלקלק. המדרון חלקלק, והשיטה שאתם מובילים בכל החקיקה חסרת האחריות הזאת, חקיקה שלא רואה שום אינטרס אלא להראות: אני השליט – המדרון הזה יוביל אותנו למקומות נוראיים, למקומות שלא נרצה להיות בהם. אני מסיים, אין לי מספיק זמן. אני פונה אל אזרחי מדינת ישראל – לא אליכם, חברי הכנסת, כי מכם אני לא מצפה לכלום. אני רואה איך אתם מתנהלים. הכנסת הזאת מתנהלת – איך אמר חברי חבר הכנסת איתן כבל – יש בזאר שמתקיים פה, כל המניין, שהוא גם ראש הממשלה – זאת הכנסת העשרים. המניין מתקיים באיש אחד, והשאר ז'יטונים, ז'יטונים ו"יס-מנים". אתם רק כיסא. איש ישב על כיסא, ואין לו חוץ מהיד המורמת לפי הצורך. אני פונה אל אזרחי מדינת ישראל: מוכרים אתכם. מוכרים אתכם, תת-עו-ררו. מה שקורה – החקיקה האנטי-דמוקרטית והגובלת בפאשיזם הזאת תוביל אותנו למקומות שלא נרצה להיות בהם. תענישו אותם, והם יענישו אתכם. לשם כך, חברים, תחשבו שנית, ואתה, חברי חבר הכנסת מיקי לוי, הניצב לשעבר, לך עם האמת של עצמך. תלך עם האמת של עצמך, אתה באת לכאן, נבחר ציבור, כדי לייצג וללכת עם האמת של עצמך, ולא ללכת על-פי שיקולים שאין להם מקום בבית הזה ולא מתאימים לחבר כנסת כמוך. האמת שלך היא לא ככה – – <מיקי לוי (יש עתיד):> זאת האמת שלי, חבר הכנסת פריג'. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <מיקי לוי (יש עתיד):> זאת האמת שלי, ואני אצביע בעד. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – ארבעה ניצבים הייתם, ולא העזתם להעביר את זה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא העזתם להעביר את זה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> באו הז'יטונים, באו ה"יס-מנים" עכשיו – אין. ראש הממשלה שכולו מניין. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מבין שעשר דקות לא מספיקות לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת עמר בר-לב, בבקשה. גם לך יהיו עד עשר דקות. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אני נותן 30 שניות לחברי עיסאווי פריג' מהזמן שלי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז תשע וחצי. אין בעיה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> חוק המישוש. כאילו זאת הבעיה, אדוני היושב-ראש, זאת הבעיה של משטרת ישראל. כמה שאני יודע, בחודשים – בשנים האחרונות הייתה תופעה של אלימות שוטרים כתוצאה ממישוש יתר, לא כתוצאה ממישוש חסר. ולכן אני חושב שבשביל להתמודד באמת עם תופעות האלימות בחברה הישראלית, אני חושב שהדרך הנכונה כמובן היא שלא לאשר את החוק הזה. אני חושב שהחוק הזה גורם לתופעה הפוכה, יגרום לתופעה הפוכה, יגרום לאלימות שוטרים, אפילו שלא ברצונם ושלא במתכוון, כי ממישוש אתה גולש לגישוש, ומגישוש אתה גולש להתגוששות, ולצערי, המקרים שאנחנו פוגשים הם כמעט אחת לחודש. אני לא יכול לשכוח, שוב, את הסיפור של ידידי עודי זמורה, שנסע לאילת, ואיך שהוא מגיע למחסום – אני כבר סיפרתי את זה כאן, מעל הבמה, אבל זה כל כך מזעזע, אני אספר את זה שוב – הוא מגיע למחסום באילת ורואה בחור כהה עור שוכב על הרצפה ושוטר מג"ב מכה אותו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוא ערבי? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> לא, הוא לא היה ערבי. הוא לא היה ערבי, הוא סתם היה לא עם צבע העור שלי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> נראה כמו ערבי. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> והוא נסע עם אשתו לאילת – הוא נסע עם אשתו לאילת לחגוג את יום הנישואים שלהם. אז עכשיו רוצים גם להוסיף חוק מישוש שיהפוך לגישוש שיהפוך להתגוששות? לפני – כמה זה היה? אני חושב פחות מחצי שנה – היה קטע הווידיאו הזה שכולנו הזדעזענו ממנו, שראו את דמאס פיקדה, בן העדה האתיופית, מוכה על-ידי שוטרים. הם לא היו צריכים שום חוק מישוש בשביל להחליט שהם לוקחים את החוק לידיים. ושוב, אפשר תמיד להאשים את הש"ג, אבל הבעיה כידוע היא לא הש"ג; הבעיה היא הנורמות, והנורמות שאנחנו מרגילים בהן את הציבור. וכאן יש חוק שייתן לגיטימציה לנורמות שכולנו מתעבים, שכולנו מחפשים דרכים כאלה ואחרות לשים להן קץ, והחוק הזה יגרום לתופעה ההפוכה. ובמקרה או שלא במקרה, או יותר נכון ממש לא במקרה, תופעות האלימות שאנחנו נתקלים בהן הן בדרך כלל – אמרתי את זה כבר קודם, ידידי פריג' – הן לא נגד אנשים עם צבע עור בהיר, חיוור, כמו שלי. אני מתנצל, אתה יודע, בקיץ אני מנסה להשתזף, אבל זה לא ממש הולך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> עיסאווי אומר שלא כדאי לך להשתזף, כי זה, אתה יודע – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אשכנזי במדינה צריך לבקש סליחה על צבע עורו הבהיר. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אתה צודק, אתה צודק. <קריאה:> צריך – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אז היה לנו המקרה שהזכרתי קודם, של דמאס פיקדה, שבעקבות זה בני העדה האתיופית, בעיקר הצעירים שבהם, אמרו: די לגזענות, לא מוכנים להמשיך לסבול אותה, ויצאו לרחובות. ואני מאוד מקווה שהמחאה שלהם, המחאה נגד הגזענות בחברה הישראלית, לא תסתיים באותם אירועים שהם לקחו בהם חלק והוציאו את הכעס שלהם לרחובות, כי אם זה יסתיים בכך, כחברה אנחנו נלך ונידרדר למקומות שאנחנו ממש לא רוצים. כולנו זוכרים גם את המקרה של יוסף סלמַסה, שנהרג, מת. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> סלמְסה, סלמְסה. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> סלמְסה – שעד היום לא ברור – חלק אומרים בלשון המעטה – מה עלה בגורלו, ורק ממה שאנחנו ראינו בטלוויזיה, מהתיעוד החלקי שנעשה למקרה שלו אנחנו רואים מקרה של התעללות חוזרת ונשנית בבחור שאין לי מושג אם הוא עשה איזה משהו לא נורמטיבי, אבל גם אם מישהו עושה מעשה לא נורמטיבי – ושוב, אני לא אומר שזה היה במקרה הזה, ממש אין לי מושג – זה לא נותן זכות לשימוש באלימות. ולכן, חוק המישוש הזה מוריד אותנו ומדרדר אותנו עוד מדרגה במדרון החלקלק שהחברה הישראלית כבר נמצאת בו זה זמן רב; מדרון חלקלק של גזענות, של אלימות, ופה זה המקום לעצור את זה, ולצערי, הקואליציה, במקום לעצור את זה, נותנת לחברה הישראלית עוד דחיפה למטה בכיוון של המדרון החלקלק. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חבר הכנסת עמר בר-לב. חברת הכנסת סתיו שפיר – אינה נוכחת. חבר הכנסת באסל גטאס, בבקשה. נברך את ראש המועצה קריית-עקרון אריק חדד, ואורחו, חיים ויצמן, שנמצאים פה. כבוד השרה, אם תקציבי תרבות לקריית-עקרון עוד לא סגרת, אז ראש המועצה פה, בסדר? <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אין בעיה של נאמנות שם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אין בעיה? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> שם אין בעיה של נאמנות. אתה צודק. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אני חשבתי לעצמי, לגבי החוק הזה, למה אני לא מרגיש – איך אומרים – intimidated, לא מרגיש שהחוק הזה קשה עלי; לא רגשות התנגדות עזים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כי אתה חי עם זה יום-יום, כי אתה לא צריך חקיקה. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> וגם מישוש, מה זה מישוש? מישוש, לגבינו הערבים, שנתקלו בשוטרים בחיים שלהם, מישוש נראה לי כמו משהו כזה סימפתי, עדין. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> מישוש קליל, מישוש קליל, סימפתי ועדין. <באסל גטאס (הרשימה המשותפת):> מישוש, מישוש, חיפוש ומישוש – ערבי שהיה נתקל בשוטר, בכל צורה שהיא, עבר השוטר – הרבה לפני שחשב על מישוש – עבר לכאפות, עבר למעצרים. אני זוכר פעם שחברים שלי, צעירים שעברו בטעות – הם היו סטודנטים באוניברסיטת בן-גוריון, והאוטובוס – לא ידעו שהוא עובר בנמל התעופה בדרכו צפונה – נכנס לנמל התעופה. שוטרים עלו, הורידו את כל הסטודנטים הערבים; אני מדבר על שנות ה-80, ה-90 – אז היה בן-גוריון מקום מאוד מסוכן לערבי שעובר בו. אז הורידו את כולם, ואחרי שעשו את כל החיפושים הם פשוט העמידו אותם ואמרו להם: תקפצו. מה זה? הם נשארו חצי שעה – שעה בחוץ, קופצים. המילה הטובה ביותר לתיאור כל קשר שהיה בין ערבי בהפגנה למשהו שהחשיד אותו לכאורה אצל השוטר, הייתה התעללות. זו המילה הנכונה, ולא מישוש. כמובן, החוק הזה בא לתת עוד יותר גושפנקה לפעילות האמיתית שנעשית בידי שוטרים לגבי חשודים שנראים מבחוץ כערבים, והוא לא מוסיף ולא מוריד, לדעתי, מבחינת ההתנהלות המשטרתית שוועדת אור תיארה במאורעות 2000 כהתנהגות של המשטרה כלפי אויב; כל ערבי הוא אויב בפוטנציה, ולכן מתנהגים אתו כמו עם אויב. כפי שהזכיר אחד החברים, בכל המאורעות האחרונים קודם ירו, קודם הרגו, לא חשבו על מישוש בשביל לגלות אם מי שנורה היה בכיסו סכין או לא. לכן, כמובן, החוק הזה ייכנס לאותה מסכת חוקים שהממשלה הרעה הזאת מביאה, ובסוף, התוצאה – עוד הידרדרות במדרון שאני מדבר עליו, שממשלת נתניהו מובילה את האזור כולו, וזה רק עוד צעד, גברתי השרה, לכיוון של ענישה, סנקציות וחרם בין-לאומי. אתם עוזרים, אתם מקרבים, אתם מקצרים – מאיצים את התהליך הזה. וחוק העמותות, שמתוכנן לשבוע הבא, והחוק הזה, אם יעבור הערב, רק יוסיף עוד אבן או עוד צעד בכיוון הזה. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת באסל גטאס. חברת הכנסת קסניה סבטלובה, בבקשה. לרשותך עד עשר דקות. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מה? לא לא, רשום: קסניה, מיכל בירן ועאידה תומא סלימאן. לא, לא רשמו לי. בסדר, לא רשמו לי, אז – מתנצל. טעות ברישום. <קסניה סבטלובה (המחנה הציוני):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השרה, מוזר לי ביותר שהממשלה מחליטה דווקא בעת הזאת להביא את החוק – מה שמכונה בעם חוק המישוש – לדיון והצבעה במליאת הכנסת. כי אפשר לחשוב שבאמת טיפלנו בכל הבעיות האחרות במדינה שלנו – אין לנו ילדים שנולדים חולים במפרץ חיפה בגלל זיהום אוויר; אנחנו כבר סגרנו את הפערים החברתיים וצמצמנו את הפערים הכלכליים במדינת ישראל; ניצחנו את הטרור, השגנו שלום עם הפלסטינים, יצאנו מהבידוד הבין-לאומי, מצאנו פתרון לבעיות הפנסיה של כל אלה שהם מחוסרי פנסיה ובקושי סוגרים את החודש; עוד פעם, טיפלנו בבעיה של הילדים העניים, של הקשישים העניים, של ניצולי השואה העניים, וכרגע אנחנו באמת הגענו רק לבעיה היחידה: לתת לשוטרים אפשרות נוספת לחדור לפרטיותו של בן-אדם; למנוע, בעצם, כל אפשרות להתנגד – ללא חשד – ללא חשד, רבותי וגבירותי. כן, זה דבר שבכלל לא יעלה על הדעת שללא חשד, כל שוטר יבוא לכל אזרח ואזרחית ויבצע חיפוש גופני על גופו או על גופה, בעצם בלי שהיה חשד סביר או חשד כלשהו כלפי מה שהם עשו. אז החוק הזה הוא מסוכן; מסוכן לדמוקרטיה שלנו, מסוכן לשקיפות. הוא מסוכן להתנהלות תקינה של המשטרה, הוא פוגע באמון הציבור במשטרת ישראל, ובהחלט, אני חושבת שאנחנו, נוסף על חוקים שהם בעלי ערך רב למדינתנו – החוקים האחרים, כמו למשל החוק שעבר פה לא מזמן, כששינינו את שמו של המדען הראשי, הסטטיסטיקאי הראשי, לסטטיסטיקאי העיקרי, או כבר אנחנו לא זוכרים אפילו איך קוראים לו – אז זה עוד חוק שמתווסף לסדרה של חוקים חסרי תועלת ואפילו מזיקים, מזיקים ביותר, למדינה שלנו, לדמוקרטיה שלנו וליחסי העדות והכוחות שנמצאים כאן, בארץ, ערעור היחס והאמון הבסיסי בפועלה של משטרת ישראל. אני אסיים בסיפור קצר. לפני כמה חודשים אישה צעירה בשם מרגריטה שולמן נפגעה באשקלון מאלימות שוטרים. ללא כל חשד סביר, על סמך, בעצם, מראית עין בלבד, שוטרים לא רק פרצו לרכב שלה, שבו היא נסעה עם בן-זוגה, אלא גם פתחו בפטישים את ראשה של בחורה זו, שבעקבות המקרה הגיעה לבית-החולים ברזילי, התאשפזה, ועד עכשיו סובלת מכאבי ראש רבים. עד היום לא ניתנה תשובה על-ידי משטרת ישראל – לא קיבלנו תשובה ממשטרת ישראל, לא קיבלנו תשובה גם ממח"ש, שלשם פנינו כבר יותר משלוש פעמים, ואפילו לא ממשרדו של מבקר המדינה, שאמור היה לטפל בעניין הזה – מדוע הוכתה מרגריטה שולמן. מדוע הבחורה הזאת, ללא כל חשד – ולא נמצא שום דבר ברכב, ולדעתי אפילו לא ניסו למצוא שום דבר ברכב – מדוע יישמו אלימות כל כך קשה כלפיה? ומי צריך לטפל? מי צריך להיות אחראי למחדל העצום הזה כלפי אזרחית במדינת ישראל? אז החוק הזה רק יאפשר לשוטרים לפעול באלימות כלפי מגזרים שונים, כלפי חלשים במדינת ישראל, שגם ככה סובלים מאפליה, מאפליה רצינית מאוד, ובמקום לסמוך על משטרת ישראל הם בעצם מפחדים ממנה. אז החוק הזה הוא חוק ההפחדה, הוא חוק הפחד משוטרים. אם אנחנו רוצים להשניא את המשטרה שלנו על הציבור, אז תצביעו בשביל החוק הזה. אם אתם רוצים שהיחסים בינינו לבין המשטרה, שהיא בסך הכול הגוף שצריך להיות אחראי לאמון הציבור, היחסים האלה ישופרו והיחס יישאר תקין, אנא התנגדו לחוק הזה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת סבטלובה. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה. לרשותך עד 20 דקות. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, האמת, רציתי להתחיל במשהו אחר, אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדה שנתנו לחוק הזה, עוד פעם, שם כזה שנכנס לתוך מכבסת המילים שבתקופה האחרונה אנחנו רואים על כל מיני פעילויות מאוד קשות, מאוד אנטי-דמוקרטיות, לפעמים מאוד לא אנושיות, שנותנים להן שמות כאלה שאפשר לחשוב שאנחנו מדברים על תופעה קלה, ועצם העובדה שהרבה מהחברים, מחברי הכנסת, התחילו להסביר את הסיטואציה שעולה לראש מהמילה מישוש, וכל ההסברים שניתנו, זה לא משקף, זה שם שניתן כדי להטעות את הציבור, כי בעצם לא מדובר פה על מישוש, אלא מדובר על רמיסת כבוד האדם, מדובר על חדירה לפרטיות של האדם, מדובר על profiling, על זיהוי ועל סימון חלק מהאוכלוסייה בצורה הכי מכוערת. אני רוצה להקריא לכם פוסט שפרסם צעיר יפואי בשם חאדר לפני תקופה מסוימת. חאדר אומר: בדרך הביתה מהפגישה בתל-אביב, חוסמים אותי שני יס"מניקים על אופנוע כבד. היס"מניקים אומרים: איך קוראים לך? אני: חאדר. חאדר, תניח את התיק על הרצפה ותתרחק ממנו בבקשה. אוקיי. תוריד את המעיל, תוריד את החולצה. אני אוריד את המעיל, אבל לא נוח לי להוריד את החולצה באמצע הרחוב. אני לא אחזור על זה שוב, אל תתחכם. בתוך חמש דקות, מספר חאדר, הוא היה חצי עירום בפלורנטין פינת סלמה, כשידיים דוחות ממששות לו את הגוף, כי הם חשבו שהתיק של הלפטופ שלו גדול מדי. חאדר מוסיף כי אף-על-פי שהוא היה מנומס עם היס"מניקים, הם הפשיטו אותו באמצע הרחוב, דווקא, לאחר שאמר את השם שלו. חאדר סיפר עוד כי אירוע זה הרס לו את כל סוף השבוע. הוא היה חנוק מדמעות, מושפל, ועם הבנה שהוא יחיה את זה כנראה עד סוף חייו, וקיבל את זה בהבנה. רבותי, יכול להיות שרבים מכם לא מכירים את ההרגשה הזאת; לא יודעים את הפחד שמלווה לפעמים הרבה צעירים כשהם יוצאים מהבית, או מגיעים לשדה התעופה, והפחד האמיתי שלהם והמחשבות העיקריות שעוברות להם בראש: אני אעבור את זה עכשיו, או לא? אני אהיה מאלו שיחליטו להכניס אותם לחדר ההוא מאחור ויבקשו מהם להוריד את כל הבגדים שלהם, ואז שוב הידיים המכוערות ימששו את הגוף, ויצטרכו לשתוק על זה, ויצטרכו לקבל את זה? כי הם עד עכשיו לא ידעו אם הם יכולים להתנגד, או לא להתנגד לזה. בעצם, זה היה קיים; בעצם, המשטרה עשתה את זה בלי החוק. אבל עכשיו מה שידעו כולם, שאפילו אי-אפשר להתנגד; שהמחשבה הזאת, שתעבור בראש של מישהו, שאולי יש לי זכות להגן על הגוף שלי ועל הכבוד שלי – היא כבר לא קיימת במדינה הזאת. אחרי שבעוד שעה אולי נצביע, ואחרי שהכנסת הזאת תחוקק את החוק הזה, כדאי מאוד שתדעו שחלק גדול מהאוכלוסיות שחיות בתוך מדינת ישראל, ובעיקר הערבים – אבל דיברו חברי הכנסת לפני גם על האתיופים, גם שחומי העור, המזרחים, המרוקאים, מה שתרצו – ידעו דבר אחד, שאין להם זכות להתנגד, ואין להם זכות להגן על הפרטיות שלהם. כי כל כיס נפוח קצת, או תיק שנראה חשוד, או סתם שוטר שיש לו דעות קדומות וגישה גזענית עוינת כלפי האוכלוסייה הערבית, יכול לבצע את מה שהוא רוצה, ואף אחד לא יוכל להתנגד. למה? כי אומרים שיש לו, לשוטר הזה, יכולת לזהות בנקודת זמן מסוימת מי הם המאיימים על ביטחון המדינה והציבור. אז שוב אני שואלת את השאלה: עד מתי יהלכו עלינו אימים בפרה הקדושה הזאת שנקראת ביטחון? עד מתי? עד מתי אפשר? מדברים על מדרון חלקלק שיורדים בו? מזמן עברנו את המדרון החלקלק. אנחנו בדרך לתהום עמוקה. מדברים על "נוהרים", אז כל המדינה נוהרת לתהום הזאת. התהום הזאת, שמסבירים אותה על-ידי ביטחון, שצריך לשמור על הביטחון – ביטחון של מי? מה עם הביטחון של האזרחים הרגילים? מה עם הביטחון של הצעירים? אני רוצה לספר לכם שבהרבה מקומות, כבר, גברים צעירים, נשים עם חיג'אב – עם כיסוי ראש – מפחדים להסתובב, מפחדים לצאת למקומות מסוימים. אני לא אדבר על זה שיש גילויי גזענות נגדם במקומות העבודה, וזה לפי סקר שעשתה הרשות לשוויון הזדמנויות – זה לא לפי הדברים שלי, אלא לפי סקר שנעשה על-ידי גוף ממשלתי. אנחנו לא מדברים על כל זה, אנחנו מדברים על פחד להסתובב ברחוב, כי הם יודעים מה מחכה להם שם. ובכנסת, במקום להגביל את הפעולות האלה שהן מחוץ לחוק, ששוטרים עושים, במקום לשים נהלים מאוד ברורים ולהעניש את מי שעובר על החוק, נותנים גושפנקה ויד חופשית לבצע את הפעילויות האלה, ועוד לפי החוק. אז גם זה בשם הביטחון. כנראה אנשים הפסיקו להבין שהביטחון מתחיל מהביטחון הבסיסי של חופש תנועה, ביטחון בסיסי של ההרגשה שהביטחון הראשוני של הגוף שלך, יש להגן עליו. גברים ערבים או שנראים כמו ערבים, נשים מוסלמיות עם כיסוי ראש, צעירים אתיופים או בעלי חזות ערבית – כולם עוברים חיפוש ללא הסכמה ובניגוד לחוק הקיים היום. אז הקואליציה רוצה לחוקק את עצמה לדעת, כל יום מביאה לנו עוד חוק ועוד חוק, ואנחנו עדיין מדברים על זה שכאילו אנחנו לאט-לאט עוברים תהליך של פאשיזציה. האם מישהו מנה את כל החוקים שחוקקו בקדנציה הזאת של הכנסת והם חוקים שבטבעם אנטי-דמוקרטיים, חוקים שמביאים רק מגבלות על האפשרות של הציבור הרחב לחיות בשקט? אז הקואליציה מחוקקת את עצמה לדעת, ועוד תיתן לשוטרים שימששו את עצמותינו לדעת. אני רק רוצה לספר לכם שכבר העלו את כל הנושא – חברת הכנסת מיכל רוזין הזכירה את זה לפני. אני רוצה לספר לכם שב-30 בנובמבר 2013 השתתפתי בהפגנה בחיפה נגד מתווה פראוור. אז הייתי עורכת ראשית של עיתון, והשתתפתי שם לא רק כעיתונאית, השתתפתי כי כל האוכלוסייה הייתה נגד המתווה הזה. ובאיזה שלב שעה וחצי עמדתי בין המפגינים לבין השוטרים וניסיתי להרגיע את הרוחות, עד לשלב מסוים שראיתי שוטרים ממששים צעירות מפגינות, אבל לא כדי לחפש עליהן משהו, אלא כדי להטריד אותן מינית, והתחלתי לצעוק – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> זה נמצא בתלונה במח"ש, אל תגידי לי די. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אי-אפשר לשים כזה שם על השוטרים במדינת ישראל – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אל תגידי לי די. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – יש לנו שוטרים מצוינים. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אל תגידי לי די. זה קרה. אני הייתי עדה – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – מספיק כבר. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – ועוד תגידי לי שהמכות שקיבלתי מהשוטרים היו הזיות משלי. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> כן, הזיות. לך יש הזיות. אולי לך יש הזיות. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אני, אין לי הזיות. את חיה באשליה – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> תפסיקי כבר לקרוא בשם רע ולהשחיר כאן את השם של השוטרים שלנו. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד השרה, את חיה באשליה. את רוצה לבנות לעצמך חומה ולהתחפר ולא לשמוע את האמת – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – שוטרים – – – נשים ערביות. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – ותפסיקי לקטוע אותי. ואני מבקשת מהיושב-ראש להגן על הזכות שלי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, כבוד השרה. תודה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – באמת, אבל סליחה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא לא לא. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> זה לא מתקבל על הדעת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אמרת. אמרת מה שאמרת. תודה רבה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – עם כל הכבוד, צריך לשמור על השם של השוטרים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בסדר, אז אמרת. השרה רגב, תודה רבה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> זה לא מתקבל על הדעת להפסיק – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אז מה אם יש תלונה? את מכפישה סתם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת מיקי לוי, תודה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כל התלונה שלי במח"ש, לך תבדוק. <מיקי לוי (יש עתיד):> לא אמרתי שעשתה – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> תפסיק, מיקי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. חבר הכנסת מיקי לוי, יש שלושה אנשים במליאה. אתה רוצה לצאת בשלושה אנשים? נו, באמת. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> תפסיקו עם זה. <מיקי לוי (יש עתיד):> את סתם מכפישה. בושה וחרפה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אני לא סתם. אתה סתם פותח את הפה. אתה לא היית שם. אתם לא יודעים מה קרה – – <קריאות:> – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בסדר, נתתי לך להגיב. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – תפסיק להגן. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – זה בא לבית-משפט. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> עוד פרה נשחטת. עוד פרה קדושה אצלך נשחטת. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> מספיק כבר. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אני התלוננתי במח"ש – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אז תתלונני במח"ש. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – המכות שקיבלתי שברו לי את העצמות. <מיקי לוי (יש עתיד):> השוטרים עשו עבירות סקס? באמת, את לא מתביישת? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת מיקי, אתה עולה לדבר יותר מאוחר. אני מתאר לעצמי שאתה תגיב על הדברים, וגם השרה תמיד יכולה להגיב על הדברים. תודה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אני רוצה להגיד לך, אם את לא יודעת, לא רק נשים ערביות התלוננו על זה. גם נשים יהודיות, אם אכפת לך מהן – גם התלוננו על זה. מפגינות – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אכפת לי מכל הנשים. אני לא מוכנה שיוציאו שם בצורה כזאת לשוטרי מדינת ישראל. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> שיפסיקו להתנהג ככה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> לא צריך, השם כבר יצא. לא צריך להוציא. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, השרה. תודה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> חלק מהם כן עושה את זה. חלק מהם מתנהג ככה. והגיע הזמן, אם אכפת לך ממשטרת ישראל – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אם מישהו התנהג כך, נא להתלונן עליו במשטרה – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אם כולכם, אכפת לכם ממשטרת ישראל, תבדקו מה קורה – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – אבל לא להכפיש את שם המשטרה כולה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – תבדקו מה קורה. תתקנו את המצב במקום לתת להם יד חופשית. תפסיקו לשחק כאילו אתם המגינים הראשונים על מוסדות, כאשר אתם יודעים – – <מיקי לוי (יש עתיד):> הם השכפ"ץ כנגד אזרחי מדינת ישראל – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת לוי, תודה לך. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – שיש תלונות, והיו דיונים בוועדות פה בכנסת על זה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> מספיק עם זה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת לוי, אני לא רוצה לקרוא אותך לסדר. אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. באמת. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אכפת להם? הם צריכים למשש כדי למצוא מטען חבלה שמישהו הולך להרוג אתו ילד ברחוב, בין שהוא יהודי ובין שהוא ערבי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, השרה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> יהיה לך זמן להגיב. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> מספיק כבר – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, השרה. השרה רגב, תודה רבה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> יהיה לך זמן להגיב. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אבל יש גבול, כבוד היושב-ראש – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אין גבול. אני על הדוכן – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אבל בסדר, אמרת, אמרת את הכול – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – ואני אגיד מה שאני רוצה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> – – אמרת והגנת. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – להשחיר את שוטרי מדינת ישראל. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> את לא תשימי לי גבולות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> ודאי שכן. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> את לא תשימי לי גבולות, תשכחי מזה. אני חברת כנסת – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אז מה? <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – ויש לי זכות להתבטא – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אז מה? <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – ויש לי זכות להגיד מה שאני רוצה – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> בגלל זה את צריכה להכפיש את שוטרי מדינת ישראל – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – ויש לך זכות לענות. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – כי את חברת כנסת? <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, מה קורה פה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, השרה. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> בדיוק למצב הזה רוצים שנגיע. בדיוק למצב הזה. קודם כול שר אומר, חבר כנסת מהשורות האחרונות – יש חברי כנסת שהם פריבילגיים ויש חברי כנסת שהם פחות, הם נחותים, ואין להם זכות להביע את דעתם, ויש מי שמעמיד להם גבולות. תשכחו מזה. אנחנו נבחרנו על-ידי ציבור, ואנחנו מייצגים דעות פוליטיות, ואנחנו נמשיך לדבר על זה. ואתם יכולים למשש כל מי שאתם רוצים לדעת עליו, אבל אנחנו נמשיך לפחות להשמיע את הצעקה. אולי מחוץ לבית הזה יתעורר הציבור בחוץ וידע לאן אתם מובילים אותו ולאן אתם מובילים אותנו אתכם. אז שתדעו, הנה אמרנו: החוקים האלה יובילו את המדינה לפאשיזם מובהק. תתעוררו כבר ותצביעו נגד החוק הזה. <היו"ר תיחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חברת הכנסת תומא סלימאן. חברת הכנסת מיכל בירן, בבקשה. <קריאות:> – – – <מיכל בירן (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – – <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת לוי, תודה. בבקשה, גברתי. עד עשר דקות. <מיכל בירן (המחנה הציוני):> – – החוק שעל הפרק, שזכה לכינוי חוק המישוש, הוא דוגמה מצוינת לדרך שבה פועלת ממשלת נתניהו – הכול עקום. הרי אם הייתם מבקשים להעביר כאן רק סמכויות רלוונטיות למצב הביטחוני הנוכחי, התמיכה שהייתם מקבלים הייתה חוצה מפלגות וכמעט מוחלטת מקיר לקיר. אבל שוב אתם מנסים באופן ציני לנצל את המצב הביטחוני. המצב הביטחוני שמדינת ישראל מצויה בו – דקירות, פיגועי ירי, נרצחים ונפגעים על בסיס יומיומי – הוא מזעזע. אין בכך ספק. אין ספק גם על מי מוטלת האחריות להגנה על ביטחונם של אזרחי ישראל ומי נכשל בכך שוב ושוב יום אחר יום כשהדם ממשיך להישפך ברחובות. אבל הניסיון של הממשלה להגיע כעת, ובאמתלה של התמודדות עם המצב הביטחוני לקדם הרחבת סמכויות שיטור באופן בלתי מידתי, שמאפשר לעשות חיפוש על כל אדם, הוא פשוט מבזה. profiling, אכיפה סלקטיבית וגילויי גזענות מצד גורמים בעלי כוח הם תופעות שקורות בכל מדינה בעולם. ואף שברור שרוב השוטרים מבצעים את תפקידם נאמנה, יש לנו כאן רגישות נוספת: בחברה הישראלית יש לא-מעט קבוצות שמרגישות שהן מודרות, שיש כלפיהן אכיפה סלקטיבית, שצעיריהן מפחדים מכל מפגש עם שוטרים. התחושה הזאת מחייבת אותנו להיות רגישים וזהירים במיוחד בפגיעה שלנו בזכויות האדם ובהפרה של החירויות. נכון, לגורמי אכיפת החוק צריכים להיות מספיק כלים על מנת לאכוף חוק במדינת ישראל, אך בעיות השיטור במדינה אינן מחסור בסמכויות, הן מחסור במשאבים. רוצים לשפר את עבודת השיטור? אני אתכם – שלמו לשוטרים יותר; רוצים אכיפה יותר טובה של החוק? אני אתכם – תוסיפו תקנים של שוטרים והעבירו להם השתלמויות משמעותיות; רוצים למנוע פשיעה? אני אתכם – תשקיעו יותר במערכת החינוך הפורמלית ויהיו לנו פחות נושרים. תשקיעו יותר במסגרות החינוך הבלתי-פורמלי ובמסגרות לנוער נושר, ויהיו לנו פחות נערים משוטטים ברחובות שמוסללים בעל-כורחם לחיים שאף אחד מאתנו לא היה מאחל לעצמו או לבני משפחתו. תנו לנערים הללו עוד אפשרויות – לא לשוטרים עוד סמכויות. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת מיכל בירן. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. עד חמש דקות לרשותך. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הדיון הזה, הנושא הזה לגבי המשטרה – אני חושב שלא צריך חוק, לא של מישוש ולא של גישוש. ממילא המשטרה מגששת, מחפשת, ממששת. ונכון, מעגל החשודים התרחב – של כהי העור ושל אתיופים ואחרים – אבל החשוד העיקרי היה הערבי בהתחלה, וכל ערבי היה בעיני המשטרה חשוד. בצעירותי, כאשר עבדתי בבניין, בטיח, היינו הולכים ככה ביחד בהסעה, מחסום של משטרה – אתה תרד – הייתי תמיד החשוד – תעודת זהות. אז זה עבר על כולנו. אני לא יודע למה היום צריך את החוק הזה. וגם הוויכוח הסוער של כבוד השרה ומיקי וכולם על מה שאמרה עאידה – זה להפך, אתם צריכים לקבל את זה ובואו נבדוק. המשטרה, ידוע מה מצבה היום, אין צורך. אומרים "להוציא שם רע" – כבר יש שם רע. כל הפדיחות, כל ההטרדות, מראש הפירמידה עד הסוף, כל אלה מה? זה לא שם רע? רק העניין והעיקר – שכאשר איזה ערבי מתלונן, תבדקו, אולי יש איזו הטרדה. זהו? מלחמת עולם? אדוני היושב-ראש, פה אני רוצה לנגוע בנקודה מאוד חשובה. כאשר אנחנו ניגשים למשטרה ולמשרד לביטחון פנים ומבקשים את עזרתם והתערבותם בכל מה שקורה בחברה הערבית, אם בעניין של הפשיעה, של הסמים, של הכול, אנחנו אומרים להם: אם אנחנו נראה את הרצינות הזו, את הכנות הזו, אתם תמצאו שיתוף פעולה ועזרה. אבל עד היום יש בין המשטרה לבין החברה הערבית את החששות, את החשדות, וזה טבעי, משום שלערבי משטרה זה רק עניין ביטחוני. אפילו מבלי שהוא יעשה שום דבר הוא כאילו חשוד, מחפשים אותו, עושים מה שהם רוצים. לכן, יש להם – יכולים לשפר, יכולים לשפר אם באמת אנחנו נראה שהם בכנות, ברצינות, פועלים כדי למגר את האלימות, את הפשיעה, את הסמים, את כל התופעות השליליות האלה בחברה הערבית. יש תופעה לאחרונה, זה חודש המשטרה והשב"כ שולחים לצעירים ערבים חקירות, הפחדות, כל זה על רקע ביקורים לתפילה במסגד אל-אקצא. אני כבר לא מדבר, אפילו אנשים שלא משתייכים לשום תנועה, הם אנשים רגילים, עצמאים; הולכים ביחד, מארגנים איזה אוטובוס כל יום שישי. הם מזמינים אותם, מפחידים אותם – מה? מו? למה? מה אתם רוצים בסוף? מה, אין חופש פולחן לפחות? זו לא זכותי ללכת להתפלל, להתפלל לפחות ביום שישי? אני מדבר על אנשים – אני אמרתי – אנשים שהם עצמאים, בכלל לא משתייכים לשום תנועה. מזמינים אותם לחקירות, מפחידים אותם. למה? מה זה "למה"? זה מקום קדוש, אני רוצה ללכת להתפלל, נקודה. גם זה אסור? והתופעה הזאת מתרבה. אז אני אומר, ככה המשטרה וכוחות הביטחון, ככה בונים את האמון? ככה בונים את האי-אמון, שהוא ממילא ישנו. לכן אני מזהיר, ואני שלחתי לשר לביטחון פנים – אל תדחפו אותנו לפינה. זכותנו לארגן קבוצות של מתפללים, של מאמינים, ללכת ולהתפלל במסגד אל-אקצא. אין לכם זכות לרדוף צעירים ואנשים שמארגנים ביקורים כאלה. תודה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני חבר הכנסת גנאים. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת זחאלקה, אם יהיה. עד 15 דקות. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השרה, החוק המוצע לקריאה שנייה ושלישית הוא חוק אנטי-דמוקרטי, לא אנושי, פוגעני וגזעני. כן, גזעני. אפשר לדבר שעות על-גבי שעות על אי-חוקיות החוק הזה ועל כמה החוק הזה לא מוסרי ולא מתאים למשטר דמוקרטי נאור. החוק הזה אופייני למשטרים של רודנים, משטרים שרודפים אזרחים, משטרים שההיסטוריה גינתה אותם, משטרים שאזרחים החליפו אותם למשטרים דמוקרטיים. החוק הזה מתאים למשטרים שהשאירו כתם שחור על האנושות ועל ההיסטוריה. זה חוק אנטי-דמוקרטי, שמתחיל דרך לכיוון פאשיזציה של החברה. זה לא שביל ביניים, זה פותח אוטוסטרדה גדולה לפגיעה בכבוד האדם וחירותו. דוגמא אחת, והזכירו אותה לפני – מה שמתרחש בשדה התעופה בן-גוריון. אני לא אפרט ואני לא מאחל לאף אחד ממציעי החוק או מי שמתכוון לתמוך בחוק שיהיה במצבים המשפילים האלה בשדה התעופה, ואני מציע שאכן תלכו ותבדקו ותראו איך מושפלים האזרחים – לפי צבעם, לפי שפתם, לפי לאומם. וכאן קבור הכלב – לחוקק את החוק הזה, שאכן תהיה לגיטימציה להמשיך את ההשפלה והחיפוש על אזרחים שאין להם שום כוונה לפגיעה כלשהי. ומה אם שוטר חשד? על איזה קריטריון ואיזה מדדים השוטר יחשוד? יש לו עיניים של רנטגן? הוא פסיכולוג? הוא מבין במוחות של בן-אדם שהוא חשוד? על סמך מה? מה זה חשד? חשד סביר – איזה מילים. החוק הזה פוגע קשות בחירותו של בן-אדם. החוק הזה מסמיך שוטר לערוך חיפוש על גופו של אדם, שיש חשד סביר שהאדם הזה יבצע עבירה – עבירת אלימות או עבירה אחרת כלשהי – תחת תירוץ ביטחון, "מיסטר ביטחון", וללא שום קשר לביטחון. למרות כל מה שהקדים מציע החוק, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט ניסן סלומינסקי, שיש דוגמאות לצערנו הרב, אבל זה לא הסיבה כמובן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סליחה, אפשר לשמור שם על השקט קצת? תודה. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> לפי כל המחקרים הדמוקרטיים – אמרתי, אפשר להרחיב – הבין-לאומיים, החוק הזה הוא חוק גזעני לחלוטין, חוק שלא צריך לחוקק אותו, ואני מצטט כמה משפטים: ועדת האו"ם בדבר ביעור כל הצורות של אפליה גזעית קוראת למדינות לנקוט צעדים הנחוצים כדי למנוע חקירות, מעצרים וחיפושים המבוססים למעשה אך ורק על מראה חיצוני של אדם ומאפייניו החיצוניים או שפתו. הוועדה של המועצה האירופית נגד גזענות וחוסר סובלנות הגדירה קטלוג, מדדים מסוימים מה זה גזענות, וכאן היא מתארת בדיוק את החוק הזה. לכן, זה יהיה כתם שחור ויום שחור אם החוק הזה יחוקק ויעבור בכנסת. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת וקנין, אתם באמת מפריעים שם. תודה. תודה, אדוני. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, אחרון הדוברים. לרשותך, אדוני, עד 20 דקות. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, מראש אני אומר שאדבר פחות, כי חלק גדול מהדברים שרציתי להגיד נאמרו כבר, ככה שאוסיף כמה דברים ואחדד אולי כמה נושאים שהועלו גם על-ידי חברים אחרים. האמת היא שאנחנו עדים לתופעה בכנסת הנוכחית, שחוקים שלא עברו בעבר עוברים כאן. מה שהיה לא אפשרי להעביר בשנים עברו, עם הממשלה הזאת אפשר להעביר. יש תזזית של חקיקה אנטי-דמוקרטית, יש קלות דעת בממשלה ובוועדות של הקואליציה, כולל ועדת החוקה – מעבירים הכול. הכול עובר, חביבי. כל דבר שנותן סמכויות יתר לכוחות הביטחון, כל דבר שנותן סמכויות יתר לשלטון על חשבון האזרח – עובר. לא הייתה בכנסת הנוכחית אף חקיקה שמגינה על זכויות אזרח. לא הייתה אף חקיקה שמגינה על האדם הפשוט מפני עריצות של השלטון או שרירות לבו של השלטון. מה עושים כאן בחוק הזה? החוק הזה מעביר מסר לשוטרים: תעשו מה שאתם רוצים, מה שבא לכם. רציתם לחפש? תחפשו, תערכו חיפוש, תעכבו אדם. לא צריך שום קריטריונים, לא צריך שום דבר, בדיעבד אפשר לאשר הכול. כי יש סעיפים בחוק שהם כל כך כוללניים, שאפשר לפרש אותם – חשדתי, ראיתי שההתנהגות שלו היא בריונית, ראיתי שהוא הרים קללות – או שמעתי שהוא הרים קללות; ראיתי שיש כאן חבורה – אפשר הכול. יש מגוון רחב של אפשרויות שנותנות לשוטר את האפשרות לערוך חיפוש – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> עליזה, אתם ממש מפריעים שם, אני ממש מבקש. באמת. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> במקום לבוא עם חקיקה מרסנת – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר כנסת אלי כהן, אפשר לנהל את זה בחוץ? אתם ממש ממש מפריעים. תודה. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> חקיקה מרסנת, מגבילה, כאשר נטייתו של השוטר המצוי או איש הביטחון המצוי היא לעכב ולחפש ולעשות מה שהוא רוצה. ואז המחוקק צריך להגיד לו: עצור כאן, אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה. יש מגבלות, יש לאזרח זכויות, ואתה לא יכול לפעול בשרירות לב, אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה. לב-לבו של החוק הנוכחי זה התרת הרסן. יגידו כך, יגידו אחרת – הנה, למשל, השוטרים לא רק לוקחים מה שהחוק מאפשר להם, הם אפילו מוכנים לעבור על החוק. עובדה שהעניין של חיפוש בהסכמה, שחבר הכנסת ניסן סלומינסקי תקף אותו, גינה אותו, המשטרה השתמשה בזה כל הזמן. וכשזה הגיע לבג"ץ, היא הגנה עליו. אז מה עושה החוק הנוכחי? אותו דבר, רק לא צריך הסכמה. המצב הקודם הלא-החוקי טוב לאין שיעור מהחוק הנוכחי. לפחות קודם היו צריכים לקבל הסכמה של האדם שעורכים עליו את החיפוש; עכשיו לא צריך את ההסכמה שלו, וזה החידוש הגדול של החוק. ומתפארים: ביטלנו את החיפוש בהסכמה. מה זה "ביטלנו את החיפוש בהסכמה"? ביטלנו את ההסכמה, אבל נשאר החיפוש. קודם האזרח יכול היה להגיד: לא, אני לא מסכים; עכשיו הוא לא יכול להגיד לא. לכן יש כאן החמרה, לא הטבה. שלא יספרו לנו סיפורים ויעבדו עלינו בעיניים שהעניין של חיפוש והסכמה זה התקדמות או שיש שיפור במצב. במקומות שחוקקו חוקים שהרחיבו את סמכויות החיפוש, נעשה בזה שימוש לרעה. והרחיבו עוד יותר את הסמכויות, והשתמשו בזה דווקא נגד אנשים, נגד מיעוטים, על-פי שיוך אתני, על-פי צבע עור, וזה מה שייעשה כאן. ברור שהצעת החוק הזאת תביא לכך שכל שוטר, יהיה לו מגוון של אנשים, לפי ראות מסוימת, לפי גיל מסוים, שהוא פשוט יעצור, יערוך חיפוש, יערוך מישוש עליהם ועל גופם ועל רכושם. הצעת החוק הזאת באה ועוברת עכשיו בגלל המצב הביטחוני הקיים. ותמיד אמרנו, כבוד היושב-ראש, ש-hard cases make bad laws. אני אומר: לא תמיד, לפעמים יש hard cases, מצבים קשים, בלי חוקים. החוקים לא נובעים מהמצב הקשה; יש אנשים בשר ודם שמביאים חוקים, מנצלים את המצב הקשה כדי להעביר חקיקה תמידית. זו הבעיה. לא מצב קשה מביא חוקים רעים, אלא אנשים מרושעים, שיש להם כוונות רשע, יש להם – לא שמים, לא סופרים את האזרחים ואת זכויות האדם, ובאים עם החקיקה הזאת. רק ראש חצי קרימינלי יכול להביא חוק כזה. קודם היה חיפוש בהסכמה, שהיה פסול, אבל עכשיו באים לחיפוש בלי הסכמה. עוד יותר גרוע. היינו רגילים להגיד: hard cases make bad laws. יש hard cases ולפעמים אין bad laws. bad laws מביאים bad people, לא ככה בא. זה לא כמו גשם מהשמים, יש אנשים שעושים חקיקה כזאת. וכפי שאמרתי בהתחלה, מכובדי היושב-ראש, היום אפשר להעביר בכנסת חקיקה שהייתה לא אפשרית בעבר. וזה הסימן המובהק להתבהמות, לצפצוף על זכויות האדם, לצפצוף על זכויות האזרח, למשב של גזענות, של אנטי-דמוקרטיה, של קיצוניות ימנית בתוך הממשלה הזאת, שמעבירה כל יום בעצם חקיקה אנטי-דמוקרטית. אנחנו נצביע נגד החוק הזה. ואני קורא לכל חברי הכנסת להצביע נגד החוק הזה. החוק הזה הוא מתכון לפגיעה בזכויות אדם, הוא מתכון אפילו לשימוש לרעה במישוש נשים על-ידי שוטרים גברים, שהחוק הזה מתיר עוד יותר, מרחיב את הסמכויות האלה, שקודם היו מצומצמות יותר. <זאב בנימין בגין (הליכוד):> לא לא לא. למה? <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> החוק הזה, ייעשה בו שימוש לרעה. אפילו תמיד המשטרה תלך שני צעדים מעבר לחוק, והם יעשו את זה. אמרת להם: יש לכם עשרה צעדים – הם יעשו 12. ומזה אני מזהיר. צריך להגביל אותם. צריך שההגבלה על המשטרה ועל השוטרים תהיה הרבה יותר חמורה. לא לחוק כזה אנחנו זקוקים אלא לחוק שילמד שוטרים לכבד אדם, לכבד אזרח, ולא לערוך חיפושים לשווא, מתוך נקמנות, מתוך שרירות ומתוך שיקולים שאין להם שום קשר למטרת החוק – כפי שהוצג לנו, לפחות. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת זחאלקה. חבר הכנסת ניסן סלומינסקי יסכם בשם הקואליציה את הדיון בחוק הזה, ולאחר מכן אנחנו נעבור להצבעה על החוק. הוא מצפצף. מפה שומעים את הצפצוף, תאמין לי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לקחת את שעון הזמן אתך? יש לך הרבה דפים להרבה זמן? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לא, זה לא דפים. רציתי להביא את הרמב"ם, אבל – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> תביא משהו, שנלמד. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אין לנו שר פה? אני יכול לדבר גם בלי שר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, יש. השרה רגב פה, אתה רואה אותה? בבקשה, אדוני. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אני כבר צרוד, אז מה יהיה בעוד שלושת רבעי שעה? <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> שלושת-רבעי שעה אתה הולך לדבר עכשיו? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> לפחות, אני יודע, זה תלוי בי? לפי מספר המושבים פה – אני לא רואה משהו, יותר – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אבל הבריאות יותר חשובה מזה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בזה אתה צודק, אז תשאלו שאלות. טוב. שמעתי חלק מהדוברים. נכון שחלק דיברו באמת לעניין, ויש לנו ויכוח. חלק, לצערי, דיברו, ואני לא חושב שהם הבינו. אולי הם הבינו מה שהם דיברו, אבל ודאי שהם לא הבינו את החוק. אז לכן, בצער רב אני נאלץ לחזור על החוק ולהסביר אותו, כדי – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> ניסן, יש לכם רוב, יאללה, תצביעו. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני בורג קטן עכשיו. מה? <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אף פעם אל תגיד את זה, זה משפט נוראי. תגיד משהו אחר, זה לא טוב. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> בסדר. אז אני אנסה שוב. מאחר שראיתי שיש כאן חלק – בעיקר מהאופוזיציה, כי רק הם דיברו – שלא כל כך הבינו את החוק, ויכול שבגלל שהם לא הבינו את החוק הם יצביעו נגדו. <אילן גילאון (מרצ):> תסביר למה קוראים לך מכלוף. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אז זהו, אז עכשיו אני אנסה שוב להסביר את החוק גם לאותם – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תסביר למה קוראים לך מכלוף. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> מכלוף, בסדר. אז אני אנסה שוב להסביר את החוק בשפה ברורה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש לך כישרון לענות לו? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אתה תמיד יכול לענות, אתה אחי ורעי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יש לך כישרון לענות לאילן? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> יש לי תמיד. אז אני אנסה להסביר שוב, בשפה קלה וברורה, נגיד ככה, את החוק, שאפילו מיכל תוכל להבין אותו, ואולי אני גם אוכל לשכנע אותה. אז אני אתחיל שוב בכך שבאמת אף אחד מאתנו – אני חושב ומקווה – לא רוצה שהילד שלו יצא לבלות בערב שבת או במוצאי שבת או באמצע השבוע ולא יחזור הביתה, ויצטרכו לנסוע לבקר אותו בבית-חולים במצב הטוב או במקום יותר גרוע במצב הרע. ומה עושים כדי שבאמת לא תהיה אותה אלימות שכל כך נפוצה, לצערנו, במקומות מסוימים? אז אין לנו דרך אחרת. אין מנדט לפקחים של העירייה לטפל בנושא, אז מי שצריך לטפל בנושא הזה זה משטרת ישראל. ואנחנו נותנים כבוד גדול למשטרת ישראל. יש לנו הרבה מאוד ציפיות מהמשטרה שאכן תוכל להחזיר את הביטחון העצמי לתושבים, ונדמה לי שבאחד הסקרים, לפני שנה או שנתיים, שאלו את האנשים מה הדבר שהכי מפריע לכם, אז הם לא אמרו המחבלים או המסתננים או אלה, אלא דיברו על הביטחון העצמי, הביטחון האישי שאיבדנו, שאין ביטחון אישי. ולכן, אנחנו מאוד רוצים להחזיר את הביטחון האישי. איך עושים את זה? משטרת ישראל. ומשטרת ישראל, כשהיא רוצה – ראינו אותה במאבק האחרון נגד שולפי הסכינים ואותם מחבלים מרצחים שמנסים עם הסכינים; ראינו שמשטרת ישראל לקחה את עצמה בידיים והצליחה להתמודד – לפחות בירושלים הצליחה להתמודד אתם יפה מאוד, יחסית. עכשיו, איך נותנים כוח למשטרת ישראל? אז יש חוק, ומשטרת ישראל צריכה ללכת לפי החוק. מתברר שהחוק שקיים היום, שנותן למשטרת ישראל את הכוח לעשות סדר ולטפל באלימות – החוק הזה לא מספיק. החוק הזה מאפשר להם לעשות חיפוש רק כשיש חשד סביר למציאת נשק. ובדיונים שהיו בבתי-המשפט, בית-המשפט אמר: בהיעדר הגדרה של המחוקק, מבחינתנו הפירוש הוא שאם אתה רואה בליטה שמסמנת שלאיש יש סכין או אקדח, אז אתה יכול לעשות עליו חיפוש. כמובן, מבחינתנו זה לא מספיק, זה לא טוב, והרבה פעמים זה כבר מאוחר, כי כשמישהו לוקח סכין, הוא לא צריך לקחת את הסכין שיבלוט החוצה; הוא יכול לשים את זה בכיס ולשלוף מתי שהוא רוצה, וכנ"ל גם אקדח. ולכן, צריכים לתת למשטרה, אם אנחנו רוצים שהיא תטפל בזה, משהו יותר מתקדם מהדבר הזה. קיבלנו הצעת חוק מהמשרד לביטחון פנים, שביקש לתת למשטרה אפשרות בלי סוף. הכוונה היא שאם השוטר, נדמה לו או חושב שיש כאן בעיה – הוא יכול לטפל בזה. פירוש הדבר הוא שאדם נורמטיבי יכול לעבור ליד בר או ברחוב בתל-אביב, וייגש אליו שוטר או ייגשו שוטרים ויערכו עליו חיפוש – דבר שאף אחד מאתנו לא רוצה שיקרה. אם כך, מה אנחנו עושים? הגענו לאותה דילמה שיש לנו בחוק הזה, ובמקרה, נכון לרגע זה, יש לנו ארבעה חוקים שונים בתחומים שונים שבהם יש לנו אותה דילמה: אנחנו רוצים לתת כוח, במקרה הזה למשטרה, להילחם נגד האלימות; בחוק המאבק בטרור – להילחם נגד הטרור; בשני חוקים שקשורים לרשות המסים אנחנו רוצים לתת כוח לרשות להילחם בהון השחור. אבל מצד שני, יש לנו אלמנט, יש לנו עיקרון מאוד מאוד חשוב, וזה שמירה על זכויות הפרט ועל כבודו של הפרט. וכל זמן ששני הדברים האלה – נתינת כוח לממלכה מצד אחד ושמירה על כבודו ופרטיותו של האיש מצד שני – הולכים ביחד, אין דילמה. מה שקורה זה שברגע שיש דילמה, ונתינת כוח למשטרה כדי לעשות את מה שהיא צריכה לעשות ואנחנו הולכים לעשות תבוא קצת על חשבון כבודו של האדם – אנחנו נמצאים בדילמה. זה מה שמלווה אותנו היום בארבעה חוקים שונים בוועדת החוקה, ואני אדבר על החוק הזה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני שואל: מביאים את ראש הממשלה להצביע על חוק כזה? איפה האבסורד? ראש הממשלה, בשעה כזאת מביאים אותו להצביע? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> להפך, זה מראה לך שמדינת ישראל לוקחת את העסק הזה ברצינות מאוד גדולה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אוקיי. <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> חלאס, חלאס. היא אמרה. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אז אם כך, אני רק רוצה, לכל חברי שבאופוזיציה – – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אתה לא יכול לדבר עוד. היא אמרה לך לא. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אני רוצה, לכל חברי – – <ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):> אסור, אסור להמשיך. <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> – – שבאופוזיציה, רגע לפני שאני מסיים לדבר, אני אחזור על מה שפתחתי בו בתחילת דברי – לא עכשיו, קודם. רצח בחיפה – בן 23 נדקר והתמוטט בפתח ביתו; ולדימיר דרנוב נרצח. ההורים שלחו אותו לבלות, והוא לא חזר הביתה; הוא נרצח בחיפה בפתח של מועדון. צעיר נרצח וחברו נפצע בקטטה מחוץ למועדון בירושלים. בן 18 נדקר למוות מחוץ למועדון ברעננה – יפתח גריידי. מה נאמר לאימא של יפתח גריידי – ששיחקנו פה כשהיינו אופוזיציה? מפני שאנחנו אופוזיציה לא רצינו לתת כוח למשטרה לעצור את אותם אלה שרצחו אותו? זה מה שאתם רוצים שנעשה, בגלל כל מיני כאלה פלפולים? כאן אנחנו רוצים לתת כוח למשטרה. ואני אומר שוב: מצאנו את הנתיב הנכון, נתיב הביניים, כדי לא לפגוע בכבודו של האדם, ומצד אחר – שילדים כמו יפתח יוכלו לחזור הביתה בשלום. אני מבקש מחברי בקואליציה ובאופוזיציה להצביע בקריאה שנייה ושלישית, כי החוק הוא חוק מאוזן וראוי. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מאוד מודה לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. חברי כנסת, נא לשבת. אנחנו עוברים להצבעה. מדובר בהצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון מס' 5 והוראת שעה), התשע"ו–2016, כולל לוח התיקונים. שימו לב, כולל לוח התיקונים המצורף. <קריאה:> מי צועק? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, חברים, מי מרכז את החוק? <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אוסאמה סעדי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אוסאמה סעדי. אם כן, חברי הכנסת, אנחנו נתחיל. לחוק, כידוע, יש סדרה של הסתייגויות. חברי הכנסת, נא לשמור על שקט במהלך ההצבעה. לסעיף 1 יש הסתייגויות של חברי הכנסת זהבה גלאון, אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין ותמר זנדברג – להלן: קבוצת סיעת מרצ; חברי הכנסת איימן עודה, מסעוד גנאים, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, עבד אל חכים חאג' יחיא, חנין זועבי, דב חנין, טלב אבו עראר, יוסף ג'בארין, באסל גטאס, אוסאמה סעדי ועבדאללה אבו מערוף – להלן: קבוצת סיעת הרשימה המשותפת; וחברי הכנסת יצחק הרצוג, ציפי לבני, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל חיליק בר, עמיר פרץ, מרב מיכאלי, איתן כבל, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, יואל חסון, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, קסניה סבטלובה, איילת נחמיאס ורבין, יוסי יונה, איל בן ראובן ויעל כהן-פארן – להלן: קבוצת סיעת המחנה הציוני. הסתייגות מס' 1, בסעיף קטן (ב1) – להצביע, אדוני? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו מצביעים. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות שמספרה 1? נא להצביע, מי שמעוניין – הסתייגות מס' 1 לסעיף 1. הצבעה מס' 7 בעד ההסתייגות – 29 נגד – 38 נמנעים – אין ההסתייגות (1) של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת המחנה הציוני וחברת הכנסת יעל גרמן לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 29, נגד – 38, אין נמנעים. הסתייגות מס' 1 לא אושרה. לחלופין – נצביע, אדוני? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא שומע. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא מצביעים על לחלופין. לכן, אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 2? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מצביעים על הסתייגות מס' 2 לסעיף 1. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הסתייגות מס' 2 לסעיף 1, של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת המחנה הציוני וחברת הכנסת יעל גרמן. הצבעה מס' 8 בעד ההסתייגות – 29 נגד – 38 נמנעים – אין ההסתייגות (2) של קבוצת סיעת מרצ, קבוצת סיעת הרשימה המשותפת, קבוצת סיעת המחנה הציוני וחברת הכנסת יעל גרמן לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 29, נגד – 38, אין נמנעים. הסתייגות מס' 2 לסעיף 1 לא אושרה. הסתייגות מס' 3, אדוני? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מצביעים. מצביעים על הסתייגות מס' 3. מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 9 בעד ההסתייגות – 29 נגד – 38 נמנעים – אין ההסתייגות (3) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 29, נגד – 38, אין נמנעים. הסתייגות מס' 3 לסעיף 1 לא אושרה. 4? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסתייגות מס' 4 לסעיף 1 – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 10 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 38 נמנעים – 1 ההסתייגות (4) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 27, נגד – 38, יש נמנע אחד. הסתייגות מס' 4 לא אושרה. 5? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> 5, 6, 7 – לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסתייגויות 5, 6 ו-7 הוסרו. על הסתייגות מס' 8 אנחנו מצביעים? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לסעיף 1 לחוק – הסתייגות מס' 8. הצבעה מס' 11 בעד ההסתייגות – 28 נגד – 38 נמנעים – 1 ההסתייגות (8) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסתייגות מס' 8, בעד – 28, נגד – 38, נמנע אחד. ההסתייגות לא התקבלה, הסתייגות מס' 8 לסעיף 1. 9? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> 9 – לא. 10 – כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> על הסתייגות מס' 9 לא מצביעים. על הסתייגות מס' 10, לעומת זה, כן מצביעים. הסתייגות מס' 10 לסעיף 1 – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 12 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 38 נמנעים – אין ההסתייגות (10) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 27, נגד – 38, אין נמנעים. הסתייגות מס' 10 לא אושרה. 11? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 12? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כן. <קריאה:> אישה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו מצביעים על הסתייגות מס' 12, כי הסתייגות מס' 11 הוסרה. הסתייגות מס' 12 לסעיף 1. הצבעה מס' 13 בעד ההסתייגות – 29 נגד – 37 נמנעים – אין ההסתייגות (12) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. <קריאה:> – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 29, נגד – 37, אין נמנעים. הסתייגות מס' 12 לא אושרה. 13, אדוני? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 14? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. 15? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מצביעים. 13, 14 הוסרו. על הסתייגות מס' 15 מצביעים. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 14 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 38 נמנעים – 2 ההסתייגות (15) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 27, 38 מתנגדים, שניים נמנעו. אני קובע כי הסתייגות מס' 15 לא התקבלה. 16? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 17? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסתייגות מס' 17 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 15 בעד ההסתייגות – 30 נגד – 38 נמנעים – אין ההסתייגות (17) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 30 בעד, 38 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות מס' 17 לא אושרה. מה זה? הסתייגות מס' 18, אדוני? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מצביעים. מצביעים על הסתייגות מס' 18. מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? הצבעה מס' 16 בעד ההסתייגות – 30 נגד – 37 נמנעים – אין ההסתייגות (18) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 1 לא נתקבלה. <קריאות:> – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – – למה אתם מתנגדים לדבר הזה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ששש. בעד – 30, נגד – 37, אין נמנעים. הסתייגות מס' 18 לא אושרה. 19, אדוני? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. 20? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 21? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> זהו. אין עוד הסתייגויות לסעיף 1 – או הוסרו על-ידי המליאה או הוסרו על-ידי המציעים. אנחנו מצביעים על סעיף 1 כנוסח הוועדה. מי בעד? מי נגד? כנוסח הוועדה. הצבעה מס' 17 בעד סעיף 1, כהצעת הוועדה – 41 נגד – 27 נמנעים – אין סעיף 1, כהצעת הוועדה, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, אם כן, יש 41 בעד, 27 נגד, אין נמנעים. סעיף 1 אושר כנוסח הוועדה, ללא הסתייגויות. לסעיף 2 – הסתייגות מס' 22, אדוני? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מצביעים, הסתייגות מס' 22, לסעיף 2 – מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? מי בעד? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 18 בעד ההסתייגות – 29 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (22) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת וקבוצת סיעת המחנה הציוני לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, להלן התוצאה: 29 בעד, 39 נגד, אין נמנעים. הסתייגות מס' 22 לא אושרה. לחלופין נצביע? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא נצביע לחלופין. קבוצת מרצ מציעה – 23? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, מצביעים על הסתייגות מס' 23. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 19 בעד ההסתייגות – 29 נגד – 41 נמנעים – אין ההסתייגות (23) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – 29, נגד – 41, אין נמנעים. הסתייגות מס' 23 לא אושרה. 24, אדוני? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. 25? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 26? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 27? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא מצביעים. אנחנו נעבור ל-28, אדוני? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נצביע על הסתייגות מס' 28. מי בעד ההסתייגות? מי נגד? הצבעה מס' 20 בעד ההסתייגות – 29 נגד – 40 נמנעים – 1 ההסתייגות (28) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 29, נגד – 40, יש נמנע אחד. הסתייגות מס' 28 לא התקבלה. 29, אדוני – לא; 30 – לא; 31 – לא. 32, 33. אנחנו נצביע על הסתייגות מס' 33, לסעיף 2. מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? הצבעה מס' 21 בעד ההסתייגות – 29 נגד – 40 נמנעים – 1 ההסתייגות (33) של קבוצת סיעת מרצ לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, יש לנו בעד – 29, נגד – 40, יש נמנע אחד. לכן, הסתייגות מס' 33 לא התקבלה. 34, אדוני? <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 35. אנחנו נצביע על הסתייגות מס' 35, של הרשימה המשותפת. מי בעד ההסתייגות? מי נגדה? הצבעה מס' 22 בעד ההסתייגות – 30 נגד – 40 נמנעים – אין ההסתייגות (35) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 30 בעד, 40 נגד, אין נמנעים. הסתייגות מס' 35 לא התקבלה. לחלופין – נצביע, אדוני? לא. 36. 37. 38? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא שומע. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. 38 – לא. 39? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 40? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 41? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 42? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו נצביע על הסתייגות מס' 42, כי שאר ההסתייגויות הוסרו על-ידי המציעים. הסתייגות 42, לסעיף 2 – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 23 בעד ההסתייגות – 29 נגד – 40 נמנעים – 1 ההסתייגות (42) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד ההסתייגות – 29 קולות, נגד – 40, ויש נמנע אחד. הסתייגות מס' 42, לסעיף 2, לא התקבלה. 43, אדוני? לא מצביעים על הסתייגות 43? <קריאה:> 43 – לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא מצביעים על הסתייגות 43. 44? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 45? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> עד 50. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו מסירים את ההסתייגויות עד להסתייגות שמספרה 50, ונצביע על הסתייגות מס' 50. מי בעד ההסתייגות מס' 50, לסעיף 2? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 24 בעד ההסתייגות – 30 נגד – 40 נמנעים – אין ההסתייגות (50) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד ההסתייגות – 30, נגד – 40, אין נמנעים. אני קובע כי הסתייגות מס' 50 לא התקבלה. 51, אדוני? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 52? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 51 – גם לחלופין לא צריך, נכון? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ו-52 – אנחנו מצביעים. הסתייגות מס' 52 לסעיף 2 – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 25 בעד ההסתייגות – 30 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (52) של קבוצת סיעת הרשימה המשותפת לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, הסתייגות מס' 52: 30 בעד, 39 נגד, אין נמנעים. ההסתייגות לא התקבלה. לחלופין – נצביע, אדוני? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא צריך. 53? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 53 – לא. 54? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 54 – אנחנו כן מצביעים. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 26 בעד ההסתייגות – 27 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (54) של חברת הכנסת יעל גרמן לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 27 בעד, 39 נגד. הסתייגות מס' 54 לא התקבלה. 55? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא צריך. לחלופין גם לא צריך, נכון, חבר הכנסת? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> 56? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא צריך. 57? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו נצביע על הסתייגות מס' 57, לסעיף 2. מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 27 בעד ההסתייגות – 30 נגד – 40 נמנעים – אין ההסתייגות (57) של חברת הכנסת יעל גרמן לסעיף 2 לא נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 30 בעד, 40 נגד, אין נמנעים. הסתייגות מס' 57 לא התקבלה. לסעיף 3 אין הסתייגויות. יש כוונה להצביע על 58? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> כן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן. אז אנחנו מצביעים כרגע על סעיפים 2 ו-3, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. הצבעה מס' 28 בעד סעיפים 2–3, כהצעת הוועדה – 38 נגד – 30 נמנעים – אין סעיפים 2–3, כהצעת הוועדה, נתקבלו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, סעיפים 2 ו-3: בעד – 38, נגד – 30, אין נמנעים. התקבלו, כנוסח הוועדה, בקריאה שנייה. הסתייגות מס' 58, לאחרי סעיף 3 – מי בעד ההסתייגות? מי נגד ההסתייגות? הצבעה מס' 29 בעד ההסתייגות – 32 נגד – 39 נמנעים – אין ההסתייגות (58) של קבוצת סיעת מרצ לאחרי סעיף 3 לא נתקבלה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – סליחה – – – לא נקלט אצלי – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא שמעתי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – בהצבעה בעד. בעד. לא הצביע לי. הצבעה קודמת. בהצבעה הקודמת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 32, 39 נגד, אין נמנעים. אני קובע כי הסתייגות מס' 58, לאחרי סעיף 3, לא התקבלה. חבר הכנסת חזן, לא הבנתי. אתה הצבעת בטעות נגד? <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא, בסדר. לא נקלט. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת חזן הודיע שהוא התכוון להצביע בעד. אם כן, אנחנו הסרנו את כל ההסתייגויות ואישרנו את כל החוק, כולל לוח התיקונים, בקריאה שנייה, לכן נוכל לעבור גם לקריאה שלישית. הצעת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון מס' 5 והוראת שעה), התשע"ו–2016, כולל לוח התיקונים, בקריאה שלישית – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 30 בעד החוק – 39 נגד – 31 נמנעים – אין חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (תיקון מס' 5 והוראת שעה), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בקריאה שלישית, 39 בעד, 31 התנגדו, אין נמנעים. החוק אושר כנדרש בשלוש קריאות, כולל לוח התיקונים. <הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 49), התשע"ו–2016> [מס' כ/607; "דברי הכנסת", חוב' י', עמ' 7712; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אם כן, אנחנו נעבור להצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 49), התשע"ו–2016, קריאה שנייה ושלישית. יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת ניסן סלומינסקי יציג את ההצעה לקריאה שנייה ושלישית. אייכה, חבר הכנסת סלומינסקי? <ניסן סלומינסקי (יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 49), התשע"ו–2016. כפי שמקובל בהוצאה לפועל, שלא לוקחים מאדם דברים שמיועדים למחייתו, כך גם מבית-הכנסת אי-אפשר לעקל דברים אם כתוצאה מזה בית-הכנסת לא יוכל לפעול. חברי יואב בן צור הציע להרחיב במידת-מה את אותם אלמנטים שכתובים, והוסיף: כשהם חלק אינטגרלי. כך שבמקום קדוש, לא רק בית-הכנסת, לא יהיה אפשר לעקל את אותם דברים. מצד שני, הוא תיקן שאם אדם – לדוגמה, אפילו ספר תורה. הסופר כתב ספר תורה, התחייבו לו, יש חוב, חייבים לו כסף ולא שילמו, אז החוק הזה לא חל, והוא יוכל ללכת ולגבות, לעקל את אותו ספר תורה. אני חושב שהחוק הזה הוא חוק ראוי וטוב, ואני מבקש מחברי להצביע עבורו בקריאה שנייה ושלישית. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת סלומינסקי. כאמור, אין הסתייגויות להצעת החוק. הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 49), התשע"ו–2016, בקריאה שנייה – מי בעד? מי נגד? נא להצביע. הצבעה מס' 31 בעד סעיף 1 – 49 נגד – 1 נמנעים – אין סעיף 1 נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, בעד – 49, יש מתנגד אחד, אין נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 49) אושרה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים – – – <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> אפשר להוסיף אותי? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת עמר בר-לב התכוון להצביע בעד החוק, אך לא הספיק. זה לא משנה את תוצאות ההצבעה. גם חבר הכנסת סגן השר ירון מזוז מודיע שהצבעתו נגד הייתה בטעות ובתמימות. הוא התכוון לתמוך בחוק. אנחנו עכשיו יכולים לתקן את כל הטעויות בקריאה שלישית. מי בעד? מי נגד? נא להצביע בקריאה שלישית על הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 49). הצבעה מס' 32 בעד החוק – 51 נגד – אין נמנעים – אין חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 49), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בעד – 51, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק אושרה כנדרש בשלוש קריאות. אני מזמין את היוזם, חבר הכנסת יואב בן צור, לברך את העוסקים במלאכה. בבקשה, אדוני, בקצרה. <יואב בן צור (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה בסיומו של חוק זה להודות לעוזרי לשעבר, עורך-דין משה ארבל, ראש מטה שר הפנים היום, עוזרי הנוכחיים שעשו את המלאכה, יושב-ראש ועדת חוקה, היועצים המשפטיים, כל הצוות של ועדת חוקה וכל חברי. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יואב בן צור. גם חברת הכנסת מרב מיכאלי התכוונה לתמוך בהצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 49), אך לא הספיקה. <הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016> [מס' כ/613; "דברי הכנסת", חוב' י"ד, עמ' 8975; נספחות.] (קריאה שנייה וקריאה שלישית) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016, קריאה שנייה וקריאה שלישית. יושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת איתן כבל – בבקשה, אדוני, תציג לנו את הצעת החוק לקריאה שנייה ולקריאה שלישית. <איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, השרים, חברי חברי הכנסת, רשמת פרלמנטרית, אני מתכבד להציג בפניכם את הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016, לקריאה השנייה ולקריאה השלישית. הצעת החוק היא פרי יוזמתו הברוכה של חבר הכנסת אלי כהן, יחד עם שורה ארוכה של חברי הכנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית, ואנוכי ביניהם. המטרה היא לאפשר לדיירי הדיור הציבורי לרכוש את דירותיהם במחיר ריאלי העולה בקנה אחד עם עליות המחירים המשמעותיות שחלו בשנים האחרונות בענף הדיור. אסביר: חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט–1998, קובע כי דייר המתגורר בדירה ציבורית זכאי לרכוש את הדירה הציבורית בהתאם לתנאי הזכאות הקבועים בחוק. בהתאם להוראות החוק, מחיר הדירה הציבורית לשם רכישתה על-ידי הזכאים מחושב על בסיס מחיר הדירה בשוק החופשי, על-פי קביעת השמאי הממשלתי או שמאי שהוא הסמיך לכך. ממחיר זה, "המחיר הבסיסי" בלשון החוק, מופחת סכום ההופך למענק בתום חמש שנים ממועד חתימת החוזה לרכישת הדירה, בתנאי שהדירה הייתה בשימושו של הדייר שזכאי לרכוש אותה או של יורשו. דהיינו, מדובר במענק מותנה הממומן מאוצר המדינה, ומטרתו לאפשר לדיירים בדיור הציבורי – שעל-פי רוב אינם בעלי הון עצמי המאפשר להם לרכוש דירות בשוק החופשי, בוודאי נוכח עליות המחירים בשנים האחרונות – לרכוש במחיר מסובסד את הדירות הציבוריות שבהן הם מתגוררים. סכום המענק המותנה מחושב, לפי החוק, בהתבסס, בין היתר, על מספר הנפשות המתגוררות בדירה הציבורית, האזור שבו ממוקמת הדירה ומספר השנים שבהן התגורר הדייר באותה דירה, וכפוף לשתי הגבלות החלות במצטבר: הגבלה אחת נוגעת לקביעת תקרה לסכום המענק, והאחרת – לסכום המחיר הבסיסי, מחיר הדירה בשוק החופשי, המשמש לחישוב המענק. בעניין ההגבלה השנייה קובע החוק כנוסחו היום, כי סכום המחיר הבסיסי המשמש לחישוב המענק המותנה לא יעלה על 705,000 שקלים, ולגבי זכאים שנקבעה להם נכות רפואית לצמיתות של 100% בשל ריתוק לכיסא גלגלים או בשל עיוורון מלא בשתי העיניים – 881,250 שקל. כלומר, אם המחיר של הדירה בשוק החופשי גבוה מסכום זה, המענק המותנה יחושב כאחוז מאותו סכום ולא מעבר לכך. סכומים אלה נקבעו בתיקון לחוק בשנת 2008, ולא עודכנו מאז בהתאם לעלייה הניכרת שחלה במחירי הדיור, ולפיכך המענקים המחושבים על בסיסם אינם מאפשרים הלכה למעשה לדיירים רבים לרכוש את הדירות הציבוריות שהם מתגוררים בהן. הצעת החוק נועדה להגדיל את סכום המחיר הבסיסי המשמש לחישוב המענק המותנה, כך שיעמוד על סכום מקסימלי של 915,000 שקל, ולגבי זכאים שהם נכים כאמור – מיליון ו-91,250 שקל. תיקון נוסף הכלול בהצעת החוק נוגע למנגנון עדכון הסכומים הנקובים בחוק: סעיף 19 לחוק קובע היום כי הסכומים יעודכנו לפי שיעור העלייה במדד תשומות הבנייה, מהמדד שהיה ידוע במועד כניסתו לתוקף של החוק ב-1 בינואר 2013 ועד למועד שבו חתם זכאי מסוים על חוזה לרכישת הדירה הציבורית. הוראה זו מתייחסת רק לעדכון הנעשה במועד החתימה על חוזה הרכישה, כלומר לגבי הסכומים המשמשים לחישוב המענק המותנה כפי שציינתי, אך לא לגבי הסכום המשמש להגדרת מי שזכאי לרכוש את הדירה הציבורית לפי החוק. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> איתן, הבנו את החוק. <איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):> אני מתעקש. לדעתי, לא הבנת את הכול. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <איתן כבל (יו"ר ועדת הכלכלה):> אזכיר כי זכאי מוגדר בחוק כאדם שהתגורר בדירה ציבורית כדין או לפי חוזה במשך חמש שנים רצופות לפחות, ואין ולא היו בבעלותו, או בבעלות קרובו, מהמועד שבו חתם על חוזה השכירות בדירה הציבורית, דירה או מקרקעין ששוויים עולה על 350,000 ש"ח. לפיכך, מוצע להתאים את נוסח סעיף 19 כך שיתייחס גם לעדכון לפי מועד הגשת הבקשה לזכאות לפי החוק, ולא רק לפי מועד החתימה על חוזה הרכישה, וכן – ובלי לגרוע מהעדכון הנעשה לגבי כל זכאי ספציפי – לקבוע כי תפורסם אחת לשנה הודעה ברשומות ובאתר משרד הבינוי והשיכון על הסכום המעודכן הנקוב בהגדרה "זכאי". חברי הכנסת, אני מקווה שהצעת החוק המונחת בפניכם תביא לשינוי אמיתי וממשי ביכולתם של דיירי הדיור הציבורי לרכוש את דירותיהם בהתאם למטרות שעמדו ביסוד חקיקת החוק – צדק חלוקתי וצמצום הפערים החברתיים. אני מבקש להודות מעומק הלב לחבר הכנסת אלי כהן, שיזם וקידם את ההצעה, וליתר חברי הכנסת היוזמים. להצעת החוק לא הוגשו הסתייגויות, ואני מבקש מכם להצביע בעדה בקריאה השנייה ובקריאה השלישית. אלי, אחר כך אני רוצה שתודה גם לייעוץ המשפטי של הוועדה ולכל הצוות. אני משאיר את זה לך, להודות להם. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת איתן כבל. הצבעה מס' 33 <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אופס, סליחה. תבטלי את ההצבעה. איך מבטלים? סליחה. <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, לא. אין. זו טעות. זה מבוטל. אנחנו עוברים עכשיו להצבעה בקריאה שנייה על הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון מס' 7). אני עובר להצבעה. נא להצביע. הצבעה מס' 34 בעד סעיפים 1–3 – 44 נגד – אין נמנעים – אין סעיפים 1–3 נתקבלו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 44 בעד, ללא מתנגדים. אני קובע כי הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון מס' 7) עברה בקריאה שנייה. אנחנו עוברים להצבעה על החוק בקריאה שלישית. נא להצביע. הצבעה מס' 35 בעד החוק – 43 נגד – אין נמנעים – אין חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016, נתקבל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 43 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016, עברה בקריאה שנייה ובקריאה שלישית ותיכנס לספר החוקים. חבר הכנסת אלי כהן מוזמן לומר כמה מילות תודה. לאחר מכן נעבור לחוק הבא. <אלי כהן (כולנו):> אומנם השעה מאוחרת, אבל החוק הזה חשוב, ולכן חייבים להגיד כמה מילים. אז באמת, אחרי עבודה מאומצת של כמה חודשים הצלחנו היום להביא את החוק. חברי חברי הכנסת, אישרתם את החוק שלמעשה מעלה את תקרת ההנחה מ-705,000 שקל ל-915,000 שקל – תקרת ההנחה שכאמור נקבעה בשנת 2008 ולא עודכנה עד היום. בהחלט מתבקש. הייתי שותף ללא מעט הצעות חוק, אולם ההצעה הזאת הייתה חשובה לי באופן אישי, ולא רק עבורי אלא גם עבור 60,000 משפחות שממש מחכות לעדכון, לראות שאחרי חוק המישוש, נוכל לעשות את אותו שינוי. חוק זכויות הרכישה שהעברנו היום למעשה נשען על עקרון הצדק החלוקתי ותיקון העיוות ההיסטורי. אין חולק שזאת זכותם הטבעית של הדיירים להיות הבעלים של הבית שבו חיו כל חייהם, גידלו את ילדיהם, וזהו ביתם היחיד, ולמעשה הם קשרו בו את גורלם. אם יש חוקים שמדברים על הצדק החלוקתי, חוק זה הוא הראוי שבהם. טבעם של החיים, שהמוחלשים הולכים ונעשים חלשים יותר, אך בחוק הזה אנחנו בהחלט באים ומחזקים את החלשים. עלות החוק נאמדת ב-250 מיליון שקל בשנה, אבל יש בלבי תקווה שהעלות שלו אפילו תגדל, כדי שיותר משפחות ינצלו את אותה הזכות ויהיו לבעלים של אותה דירה. הדיור, חברים, או למעשה היעדר הדיור, הוא מחולל העוני הגדול ביותר, וחוק זה נותן מענה. לא בכדי, אגב, ממשלת בריטניה בחרה שלא לקבוע תקרת הנחה, אלא פשוט לתת את הדירות לדיירי הדיור הציבורי, וזה הוכיח בצורה חד-משמעית שזה משנה לא רק את יחסם לרכוש, אלא גם את יחסם לחברה כולה. ללא ספק, החוק הזה יאפשר ניידות חברתית ויציאה של אותם אנשים ממעגל העוני. בימים שאנחנו מסייעים למעמד הביניים, בעיקר במסגרת תוכנית מחיר למשתכן, נכון שנסייע לדיירי הדיור הציבורי לממש את החלום להיות הבעלים של דירתם, לזכות בקורת גג, וכן, להשאיר גם משהו לילדיהם. בישראל, מי שאין בבעלותו דירה אין לו ביטחון קיומי לעת זיקנה, ודירה היא למעשה העוגן הכלכלי המרכזי. עם זאת, בימים אלו נעשית עבודה מאומצת, בהשקעה של סכומים גדולים מאוד, להגדיל את מלאי הדיור הציבורי, והכוונה היא להשתמש גם בתמורה מהחוקים האלה. לסיכום, חברים, אני רוצה להודות ליושב-ראש הוועדה איתן כבל. אדוני, אני חושב שניהלת את הוועדה ביד רמה, בלוח זמנים קצר; הבאת בשורה חשובה לאותן עשרות-אלפי משפחות. הרגישות החברתית שלך ניכרה במהלך, ועל כך באמת תודתי לך. תודתי למנהלת הוועדה וגם לעורך-הדין איתי עצמון, שהיה אצלך בוועדה, על המקצועיות ועל הזריזות. אני רוצה להודות לחברי ושותפי המלא, שבלעדיו ההצעה הזאת לא הייתה יוצאת לפועל, לחבר הכנסת יואב בן צור. יואב, אני חושב שלולא הגיבוי המשותף שלנו יחד, זה לא היה קורה, וזו באמת בשורה ל-63,000 משפחות. תודה לך, חבר הכנסת בן צור. אני רוצה להודות לשר האוצר משה כחלון, שעל אף הקושי מול פקידי האוצר, הסכים לאשר את זה. גם לך, אדוני סגן שר האוצר, על התמיכה. אני חושב שכאן הוכחנו עד כמה חשוב שיהיו נבחרי ציבור שקרובים לשטח, שמכירים את המצוקות, מכירים את האנשים, ולא עובדים רק על בסיס מודלים כלכליים. אני רוצה להודות גם לשר יואב גלנט, וגם לסגנו ז'קי לוי – תודה רבה לך, אדוני, גם על התמיכה בחוק הזה וגם על כל הדברים; לחברים בשדולת הדיור הציבורי, שתמכו, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, חבר הכנסת שמולי, חבר הכנסת בר-לב ואחרים, וכמובן לעוזרות הפרלמנטריות שלי, יעל ואושרת. אני חושב שהיום זו בהחלט בשורה אמיתית שהבאנו לדיירים – צמצום פערים חברתיים הלכה למעשה. תודה, אדוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני חבר הכנסת אלי כהן. <הצעת חוק הדואר (תיקון מס' 12), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/999); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק הדואר (תיקון מס' 12), קריאה ראשונה. תציג את החוק, בשם שר התקשורת, השרה מירי רגב. בבקשה, גברתי. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ביום 16 באוקטובר 2012 מינו שר התקשורת ושר האוצר דאז ועדה לבחינת תעריפי חברת הדואר ובנק הדואר ושירותיהם, היא ועדת רייך. ביום 8 באפריל 2014 הגישה הוועדה את המלצותיה לשרים, וביום 17 בנובמבר 2014 אימצו השרים את המלצותיה, בשינויים מסוימים. לשם יישום המלצות הוועדה מוצע לתקן את חוק הדואר, התשמ"ו–1986, וכן מוצעים כמה תיקונים נוספים לחוק. עיקרי התיקונים: 1. פתיחת כלל שירותי הדואר לתחרות החל ביום תחילתו של החוק. הרחבת התחרות בשוק הדואר, לפי דוח הוועדה, נועדה "לייעל, לחזק ולשכלל את שוק הדואר בכללותו ואת חברת הדואר בפרט, וזאת לרווחת המשק כולו". 2. במקביל לפתיחת שירותי הדואר לתחרות, הצעת החוק מצמצמת את התחום שבו נדרש רישיון או היתר לפי חוק הדואר, כך שייכללו בו שירותים שהתשלום בעדם הוא עד 5 שקלים ו-40 אגורות בלבד. שירותי דואר שמחירם מעל 5 שקלים ו-40 אגורות בלבד לא ייכללו בתחום זה, ועל כן אספקתם לא תהיה טעונה רישיון או היתר. תיקון זה יביא להפחתת הנטל על מתחריה של חברת הדואר. כדי לתת לשר גמישות מסוימת בקביעת הסכום האמור, בין השאר נוכח שינויים בענף הדואר ושחיקת מחירים, ככל שתהיה, מוצע כי הסכום האמור יהיה קבוע בתוספת השנייה לחוק, וכי השר יהא רשאי לשנותו בצו. 3. כדי לאפשר לשר להגיב בצורה מהירה במקרה של פעולה של בעל רישיון המעוררת חשש לפגיעה מיידית במתן שירותי דואר באופן תקין וסדיר, או חשש לגרימת נזק בלתי הפיך לדברי דואר, מוצע לקבוע, במסגרת הצעת החוק, כי במקרים כאמור יוסמך השר לתת הוראות לבעל רישיון שייכנסו לתוקפן באופן מיידי, לפני שניתנה הזדמנות לבעל הרישיון להשמיע את טענותיו. עם זאת, מוצע כי בהקדם האפשרי לאחר כניסת ההוראות לתוקף ייתן השר לבעל הרישיון הזדמנות להשמיע את טענותיו בעניין. 4. מוצע לאפשר לשר להגיב בצורה מהירה במקרה של פעולה של בעל רישיון המעוררת חשש לפגיעה משמעותית ומיידית בתחרות בתחום שירותי הדואר. מוצע כי במקרה מסוג זה יהיה השר מוסמך לתת הוראות לבעל רישיון לצורך מניעת הפגיעה האמורה בתחרות גם בלי שניתנה הזדמנות לבעל הרישיון להשמיע את טענותיו בעניין. עם זאת, מוצע לקבוע כי ההוראות האמורות ייכנסו לתוקפן בתוך שבעה ימי עבודה, שבמהלכם תינתן לבעל הרישיון הזדמנות להתייחס אליהן. מוצע כי בהקדם האפשרי לאחר כניסת ההוראה לתוקפה ייתן השר לבעל הרישיון הזדמנות להשמיע את טענותיו בעניין. ההוראות המוצעות מאזנות בין הצורך הרגולטורי לתגובה מיידית במקרה של פגיעות משמעותיות ומיידיות כאמור לבין זכות הטיעון של בעל הרישיון. 5. כדי שחברת הדואר תהיה רשאית לתת שירותים נוסף על השירותים המפורטים בחוק, שירותים נוספים, נדרש היתר מפורש ומראש מאת שר התקשורת ושר האוצר. כדי לייעל את ההליכים בכל הקשור למתן היתר כאמור לשירותים נוספים, מוצע לקבוע, בהתאם להמלצות הוועדה, כי יראו בקשה למתן שירות נוסף כמאושרת אם השרים לא הודיעו לבעל הרישיון על התנגדותם לבקשה בתוך התקופה הקבועה לעניין זה ברישיון הכללי של החברה. 6. כיום מוסדרות סמכויות הפיקוח של משרד התקשורת על תחום הדואר בתקנות רשות הדואר (הפיקוח על פעולותיה של הרשות), תשנ"ה–1995. תקנות אלה חלות על חברת הדואר בלבד. נוכח פתיחת כלל שירותי הדואר לתחרות, מוצע לקבוע בחוק הדואר פרק פיקוח, כמקובל בחקיקה עדכנית, כדי לאפשר למשרד התקשורת לפקח באופן יעיל על כלל השחקנים בתחום הדואר, היינו כל בעלי הרישיונות ובעלי ההיתרים לפי החוק, ובכללם חברת הדואר, ובכך להבטיח כי שחקנים אלה יפעלו בהתאם להוראות החוק בנוסחו המתוקן לפי הצעת חוק זו, וכי לא ייפגעו שירותי הדואר הניתנים לציבור. מוצע כי הפיקוח יהיה על ביצוע כל ההוראות לפי חוק הדואר, למעט בכל הקשור לשירותים הכספיים, שלגביהם חל פרק פיקוח אחר, נפרד, בחוק. אני חושבת שנתנו לי כאן להקריא את כל החוק, לא? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מה לעשות. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> מה תעשה ועדת הכספים? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> את לא חייבת. את לא חייבת. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> 7. העיצומים הכספיים נועדו להרתיע את בעלי הרישיונות ובעלי ההיתרים מלהפר את הוראות הדין החלות עליהם, לבטל את הכדאיות הכלכלית שבהפרה וכן להבטיח רמת שירות נאותה לציבור. סכומי העיצום הכספי הקבועים כיום בחוק, כמפורט לעיל, הם נמוכים ואינם מרתיעים דיים. מוצע על כן להגדיל סכומים אלה כך שיהיה בהם כדי להרתיע מפני הפרת הוראות החוק, וכן לקבוע הפרות נוספות בהמשך להוראות שמוצע להוסיף בהצעת חוק זו. 8. לצורך בירור יעיל ומהיר של הפרות, מוצע להסמיך את המנהל הכללי של משרד התקשורת, אם היה לו יסוד סביר להניח כי בעל רישיון הפר הוראה לפי החוק לעניין שירותים שהוא נותן, לזמן אליו נושא משרה בבעל הרישיון האמור ולשאול אותו שאלות בהקשר של אותה הפרה. 9. סעיף תשיעי ואחרון – מוצע להוסיף מנגנון של התראה מינהלית לחוק הדואר, כדי לאפשר למנהל שיקול דעת שלפיו בהפרה הראשונה לא יוטל עיצום כספי על בעל הרישיון, ואם חזר בעל הרישיון והפר את ההוראה, יוטל עליו עיצום כספי גבוה יותר, לפי המנגנונים המוצעים לעניין הפרה חוזרת ולעניין הפרה נמשכת. הצעת חוק זו היא אבן דרך משמעותית במהלכים הרגולטוריים שמשרד התקשורת מבצע לשיפור שירותי הדואר לציבור. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, זהו צעד נוסף שאנו עושים כדי שאזרחי ישראל יוכלו ליהנות משירותי דואר טובים יותר, בשל פתיחת התחום לתחרות, ובמקביל להגביר את הפיקוח על חברת הדואר ובעלי ההיתרים בתחום הדואר. לפיכך, אבקשכם לתמוך בהצעת חוק זו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, גברתי השרה. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח. חבר הכנסת אייכלר – אינו נוכח. חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת. חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – אינה נוכחת. חבר הכנסת שמולי. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מוותר. חבר הכנסת בר-לב. בר-לב. <עמר בר-לב (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מוותר. חבר הכנסת מיקי לוי. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מוותר. חבר הכנסת מוזס – אינו נוכח. חבר הכנסת פריג', אתה עולה? חבר הכנסת פריג', בבקשה. עד שלוש דקות. סגן השר, אני מצטער לאכזב אותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, חברים, למה החלטתי לעלות? אנחנו מצביעים נגד החוק, ואני עליתי להגיד למה אנחנו מצביעים נגד החוק. יש מילת קסם שהולכת בשוק בחודשים האחרונים, תחרות. תחת הגג הזה, המעטפה הזאת, תחרות, מותר הכול. מילת הקסם: תחרות. תראו מה קרה בחקיקה הזאת. חברים, בשנת 2012, כששר התקשורת היה כחלון, מינו ועדה ושמה ועדת רייך. ועדת רייך הגישה את המלצותיה. ההמלצות אושרו על-ידי הממשלה בנובמבר 2014. עד כאן טוב ויפה. המלצות, ועדה באה, ובשם התחרות רוצה לפתור את הבעיה בענף הדואר – ויש בעיה, אמת. מה החבר'ה עושים? משכפלים כל מדד וכל חקיקה קודמת, והשליכו בחקיקה הזאת. לקחו את ההמלצות, 90% כמעט מההמלצות שמו בסל, לקחו 10% מההמלצות – מתאים לנו, אבל על הדרך, אנחנו רוצים להשתלט. ועל הדרך, אכן, החקיקה, החוק שמוצע כאן, הוא לא על-פי ההמלצות של ועדת רייך, זה בדוק. ואני אתן כמה דוגמאות, חברים. כמה דוגמאות. נתחיל עם הדברים הפשוטים. תראה מה כתוב בחקיקה, בחוק שמוצע לנו; אני רק אומר את זה, כדי שתיקחו לתשומת לבכם: כל שינוי, כל פעולה, שרשות הדואר צריכה לעשות, היא חייבת אישור משרד התקשורת. אני אתן לכם דוגמה: רשות הדואר החליטה לשלוח מסרונים על קבלת דואר רשום – מסרונים. בתוך המסרון יש קישורית, איך אתה קובע תור בדואר כדי לקחת את המכתב הרשום. דבר כזה מחייב אישור פקידי משרד התקשורת, אתם מבינים? אני אתן לכם דוגמה נוספת: רשות הדואר מחליטה להשאיר את המכתבים הרשומים אצלה לתקופה יותר ארוכה בקיץ. למה? אנשים נמצאים בחו"ל, היא צריכה להשאיר דברי דואר לפני שהיא מחזירה לנמען – דברי דואר שלא התקבלו. על דבר כזה היא חייבת אישור, את האישור האח הגדול, האח הגדול הוא משרד התקשורת. נושא נוסף בסוגיית הפיקוח – היום יש פיקוח על רשות הדואר, שהוא מטעם משרד התקשורת. מה השינוי בחקיקה אומר? מרחיבים את הפיקוח. אני יכול להזמין כל עובד, כל סמנכ"ל, כל מנכ"ל, לשימוע ולחקירה. הכול על הדרך. עוד – סוגיית העיצומים הכספיים – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מסיים. סוגיית העיצומים הכספיים – החוק בא ומחמיר. אנחנו יודעים שרשות הדואר, עם כל הקשיים שהיא נמצאת בהם, היא גוף לא רווחי – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – ואני בא ומעמיס עליו עיצום כספי, בשם הייעול ובשם התחרות. חברים, יש דברים בחוק הזה שעל-פי המלצת ועדת רייך שאנחנו מקבלים, אבל על הדרך הממשלה, כהרגלה, מייבשת כדי להשתלט. האח הגדול חייב להיות במשחק. משום כך אנחנו מתנגדים לחוק. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה לחבר הכנסת פריג'. אני ממשיך: חברת הכנסת סויד – לא נמצאת. מיכל רוזין? <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מוותרת. יעל גרמן? <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מוותרת. זהבה גלאון? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מוותרת. טלב אבו עראר? מאיר כהן? עפר שלח? איתן כבל? מיכל בירן? אוסאמה סעדי? אורלי לוי אבקסיס – רוצה לדבר? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> לא. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא. אורי מקלב – אינו נוכח. אם כן, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הדואר (תיקון מס' 12) בקריאה ראשונה. נא להצביע. ההצבעה החלה. הצבעה מס' 36 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 37 נגד – 5 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק הדואר (תיקון מס' 12), התשע"ו–2016, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 37 בעד, חמישה מתנגדים, נמנע אחד. אני קובע כי הצעת חוק הדואר (תיקון מס' 12) עברה בקריאה ראשונה ותועבר לוועדת הכלכלה להכנה לקריאה שנייה ושלישית. <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 219), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1003); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 219), התשע"ו–2016, קריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. בבקשה. אם מישהו מהדוברים שרשום רוצה להוריד – שכבר עכשיו יבקש להוריד את שמו מרשימת הדוברים. בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק לתיקון פקודת הכנסה (מס' 219), התשע"ו–2016, קריאה ראשונה. בהצעת חוק זו מוצעות הבהרה והסדרה של מענקים בשל אי-תחרות, כך שיראו אותם כהכנסת עבודה והם יחויבו, בהתאם, במס בשיעור שולי ולא במס רווחי הון. הסדרה זו כוללת גם קביעה כי במכירת מניות של בעל מניות מהותי, כל סכום שניתן לבעל המניות, לרבות כדי שלא יתחרה בחברה, ייחשב חלק מהתמורה. עם זאת, מוצע לקבוע כי לעניין תשלום ביטוח לאומי, סכומים המשולמים לעובד כמענק פרישה עקב ניתוק יחסי עובד–מעביד או למרכיב הפיצויים בקופת הגמל, יהיו פטורים מדמי ביטוח לאומי, לעומת טובת הנאה המשולמת לעובד עבור אי-תחרות או פיצוי בגין מתן הודעה מוקדמת על פיטורין המהווים תחליף להכנסה, אשר יחויבו בתשלום לביטוח לאומי. אדוני היושב-ראש, עוד מוצע כי תשלומים שמוציאה חברת ביטוח לרכישת חוזים לביטוח חיים, לרבות תשלומים לסוכן של חברת ביטוח חיים, לא יותרו לניכוי כהוצאה שוטפת, אלא ייפרסו לפי כללי החשבונאות הרגילים והוראות המפקח על הביטוח על פני 15 שנים. כמו כן מוצע לאפשר שינוי מבנה של שותפויות רשומות על מנת להקל תהליכים עסקיים המתרחשים במשק. עוד מוצע כי הכנסותיה ורווחיה של קרן נאמנות פטורה שמקורם בהכנסה חייבת מעסק של שותפות נסחרת בבורסה בישראל, יחויבו במס חברות, שכן כיום הם מחויבים רק במס בשיעור של 25%, בעוד אם היחיד היה משקיע ישירות בשותפות הנסחרת הוא היה מחויב במס שולי. אני מבקש מחברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. אני הבנתי שכל הדוברים הסירו את – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, לא כל הדוברים; רוב הדוברים. נשאל את מי שלא הסיר. <דוד ביטן (הליכוד):> אני מבקש ועדת הכלכלה. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> הוא מבקש ועדת הכלכלה. אני ביקשתי כספים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בסדר, זה יעבור לוועדת הכנסת אם – – – סיימת, אדוני? <סגן שר האוצר יצחק כהן:> כן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אדוני סיים. חבר הכנסת אייכלר – אינו נוכח. עליזה לביא – אינה נוכחת. איציק שמולי? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מוותר. עמר בר-לב – אינו נוכח, מוותר. מיקי לוי – מוותר. מוזס. סויד – אינה נוכחת. גרמן? <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מוותרת. אורן חזן? מאיר כהן? עפר שלח? כבל – מוותר. אורלי אבקסיס, כן? בבקשה, גברתי. אורלי אבקסיס – אחרונת הדוברים. לאחר שלוש הדקות שלה אנחנו עוברים מייד להצבעה. היא אחרונת הדוברים. יש לה עד שלוש דקות. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, תראה, מובאת בפנינו שוב הצעת חוק שמורכבת מכמה הצעות חוק. שוב, יש פה שלושה סעיפים שונים שהכותרת היחידה שיכולה באמת לחבר ביניהם היא העלאת מסים. מדובר פה על מס הכנסה שרוצה לבוא ובעצם להעמיס על אנשים שחלקם, נסיבות חיים מצערות, או אירוע מסוים בכלכלה הישראלית, הביאו לפיטורים שלהם. עכשיו משרד האוצר בא לבקש להטיל מסים, ושלא תגידו לי עכשיו, האם מנהלי הבנקים שיוצאים עכשיו, אחרי – או שמפוטרים, או שמתפטרים או שעוברים לתפקיד הבא – לא נמסה להם לא רק את התשלומים אלא גם את הדברים הנוספים שהם מקבלים כהטבות. ואני רוצה לתת דוגמה אחת אחרת, דווקא לנוכח האירועים שאנחנו חווים לאחרונה, וקחו לדוגמה את הפיטורים ב"מגה". האם ייתכן שמדינת ישראל עכשיו תרצה לבוא ולמסות את אותו עובד פשוט, שמקבל בסך הכול 4,000 שקלים בחודש בחלק מהמקרים, וכאשר הוא מגיע לפיטורים, באים ומחשבים לו כל הטבה כזאת או אחרת, חבר הכנסת ביטן, כחלק מההכנסה המחויבת במס? האם זה נראה לכם הגיוני? היה ורוצה משרד האוצר למסות את הכרישים, את החזקים, את אלו שמרוויחים משכורות באמת מטורפות, את אלו שהפערים בינם לבין העובד החלש הם שמביאים עד כדי אבסורד את מבנה המשק המוזר שלנו, אז אני אומרת שמדינת ישראל יכולה לעשות איזה רף מסוים ולומר: מהכנסה מסוימת – נמסה. אבל פה יש לך, באופן מאוד מוסתר, מוחבא כמעט, מס על קופות הגמל – על קופות הגמל של כל העובדים שמגיעים דווקא ליום שבו מפטרים אותם. אני אקריא לכם: מוצע לתקן את פקודת מס הכנסה. התיקונים הבולטים: 1. קביעה שסכום, מענק או טובת הנאה אחרת שאינם פיצויי פיטורים שהגיעו לידי יחיד אגב סיום יחסי עבודה, לרבות פרישה וכן סכום שהופקד בעבורו למרכיב הפיצויים בקופת הגמל, יבואו בחשבון בקביעת הכנסתו והוא יהיה חייב במס שולי בגינם. מה, אתם השתגעתם? אדוני סגן שר האוצר, חבר הכנסת איציק כהן, איך אתה נותן את ידך לכך? השעה מאוחרת, גם אני כבר לא חדה. גם אני כבר לא חדה. אני מבקשת מכם, כנראה זה יעבור. יש לכם רוב בקואליציה גם בשעות האלה. אבל זה יגיע לוועדה, ואני מבקשת ממשרד האוצר לבוא ולחזור בו. הוא רוצה למסות את האוכלוסיות החזקות, את אלו שמרוויחים מיליוני שקלים בשנה – בבקשה. אבל על אותה משקולת, או על אותם מאזניים, שמים לך את העובד המוחלש ביותר, ויחשבו לו כל שקל שקיבל כדי למסות אותו. תעשו את מה שהשכל הישר דורש: תפרידו בין העובדים החזקים לעובדים החלשים, ובמיוחד אלו שמפוטרים פתאום, באמצע שום מקום, ואין להם אופק תעסוקתי, ואין להם יכולת לשדרג את עצמם. ולעתים, באמת ההטבות האלה הן משהו שאמור להחזיק את הראש מעל המים עד אשר ימצאו מקום עבודה אחר. אני מבקשת, ואם יותר לי – עוד דקה – אנחנו יכולים לראות שבאותו סעיף ממש אנחנו מוצאים פה גם החלת הוראות פקודת מס הכנסה לעניין שינוי מבנה ומיזוג לגבי שותפויות רשומות. נשמע לך שזה אותו חוק? זה לא אותו חוק. אני הצלחתי להביא לפיצול של מיני חוק הסדרים, וגם לאחר הפיצול, הוא עדיין מיני חוק הסדרים – עדיין שלושה חוקים בתוך חוק אחד שכל-כולו העלאת מסים. תתעוררו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. אנחנו עוברים עכשיו להצבעה על הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 219). ההצבעה החלה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 37 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 32 נגד – 5 נמנעים – 2 ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 219), התשע"ו–2016, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 32 בעד, חמישה מתנגדים, שני נמנעים. אני קובע כי הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 219) עברה בקריאה ראשונה. אני מבין שיש מחלוקת על הוועדה – בין כספים לבין – בין כלכלה לבין כספים. מה אתה רוצה? <דוד ביטן (הליכוד):> לא. אני אומר: כלכלה, הוא – כספים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בין כלכלה לבין כספים. ההצעה תעבור לוועדת הכנסת ושם יוחלט היכן תידון. <הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 220), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1003); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים להצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 220). יעלה להציג אותה סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. בבקשה, אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 220), התשע"ו–2016. הצעת החוק כוללת תיקונים חשובים שמטרתם מלחמה בהון השחור, מניעת תכנוני מס וגבייה יעילה יותר של מסים. כך, מוצע לטפל בנושא תכנוני המס של חברת בית, חברת מעטים שכל רכושה ועסקיה הם החזקת בניינים, בדומה לאופן המיסוי שנקבע לגבי חברה משפחתית. כיום הסעיף העוסק בחברות אלה הוא סעיף לקוני, שסביבו התפתחו פרשנות ונוהג, וכן תכנוני מס. תכנונים אלה מבוצעים בעיקר בתפר שבין המעבר מהיות החברה חברת בית הממוסה במיסוי חד-שלבי לחברה רגילה הממוסה במיסוי דו-שלבי. לאור האמור נקבע כי חברה תוכל לבקש להיות חברת בית רק בתוך שלושה חודשים מיום התאגדות החברה. כמו כן, חברת בית קיימת תוכל לבקש לחדול מלהיות חברת בית, אולם אם חדלה כאמור, לא תוכל לחזור ולבקש להיות חברת בית. על מנת להילחם בתופעת ההון השחור ולשפר את יכולתה של רשות המסים לגבות מס אמת, מוצע לקבוע הרחבה של חובת הדיווח באמצעות הגשת דוח שנתי, כך שהיא תחול גם על נהנה בנאמנות שסך כל נכסיה עומד על 100,000 שקל ולמעלה מכך, שהוא תושב ישראל בגיל 25 ומעלה, אלא אם כן לא ידע שהוא נהנה בנאמנות. יחיד שחלה עליו חזקה שהוא תושב ישראל, בהתאם למספר הימים שהוא שוהה בארץ, אולם טוען שהחזקה נסתרת והוא אינו תושב, יהיה חייב בהגשת דוח אם הייתה לו הכנסה חייבת על מנת שפקיד השומה יוכל להתמודד עם הטענות האלה; על תושב ישראל שהעביר לחו"ל למעלה מחצי מיליון שקל במהלך שנת המס. אבקש מחברי חברי הכנסת לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה ולהעבירה לוועדת הכספים להכנה לקריאה שנייה ושלישית. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. אייכלר, לביא, שמולי, בר-לב – – <קריאה:> איזו ועדה הוא ביקש? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> ביקש כספים. – – מיקי לוי, מוזס, סויד, גרמן, אסף חזן, מאיר כהן, עפר שלח, איתן כבל. סיימנו. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 220). בבקשה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? ההצבעה החלה. הצבעה מס' 38 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 36 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 220), התשע"ו–2016, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 36 בעד, ללא מתנגדים, ללא נמנעים. אני קובע שהצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 220) עברה בקריאה ראשונה. אני מבין שגם פה יש מחלוקת בין ועדת כלכלה לבין ועדת הכספים. ביטן, יש מחלוקת? <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בסדר. אז יש מחלוקת בין ועדת כספים לוועדת כלכלה. היא תועבר לוועדת הכנסת להכרעה על הוועדה שתדון בה. <הצעת חוק המים (תיקון מס' 27), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1008); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים עכשיו להצעת חוק המים (תיקון מס' 27), לקריאה ראשונה. יציג את הצעת החוק – השר דרעי רשום לי. מי מציג? חוק המים. איציק כהן, אתה מציג? <קריאה> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אה, גלעד ארדן. סליחה. השר גלעד ארדן יציג אותה בשמו של השר דרעי. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> לא, לא. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא? בשם הממשלה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> המים, ואחר כך את המסתננים, אם נמצא את הנאום. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> את המים. לא, כי גם את המים דרעי אמור להציג. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> דרעי? לא, דרעי היום בעומס גדול. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אוקיי. אז בבקשה, אדוני. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בהתאם להוראות חוק המים, התשי"ט–1959 – להלן: חוק המים – היטלי הפקת מים הנגבים ממפיקי מים פרטיים מועברים כיום לאוצר המדינה. מבנה ההיטל יוצר עיוותים וחוסר יעילות בצריכה ובניהול של משק המים. עניין זה מתבטא, בין השאר, בהיעדר הלימה בין היטלי ההפקה לתעריפים הנקבעים בכללים, הגורם להבדל לא מוצדק בין מפיק מים לבין ספק מים אחר שאינו מפיק מים. יתרה מזאת, מנגנון הפקת חיובי ההיטלים מורכב מאוד, באופן שמקשה את השקיפות ומשפיע לרעה על האפקטיביות שלו ככלי הכוונה יעיל לפעילות ההפקה, כפי שתוכנן במקור. בנוסף, היטלי ההפקה הקבועים כיום קושרים בין פעילות ההפקה לפעילות ההספקה, ומחייבים לשייך כל כמות מים שהופקה למטרת הספקה מסוימת. קישור זה מקשה מאוד את ניהול המפיקים והספקים, וכן את ביצוע הפרדת הרישיונות לשני סוגים: רישיונות הפקה, הכוללים הוראות לגבי כמויות ההפקה, מיקומה ואופייה, ורישיונות הספקה, הכוללים הוראות לגבי כמויות ההספקה לצרכנים השונים והוראות ותנאים להספקה זו. בנוסף, הקישור בין פעילות ההפקה להספקה אינו מאפשר הוצאת חיובים סופיים לשנה שוטפת עד לקבלת דיווחי ההספקה כמה חודשים לאחר סיומה. בגופים מפוקחים, דוגמת תאגידי המים והביוב, המפיקים מים, הופרדו פעילות ההפקה ועלותה מהליך ההכרה בעלויות לשאר הפעילויות בחברה. זאת, בשל העובדה שההיטלים מועברים לאוצר המדינה ונקבעים כמס. מצב זה יוצר עיוותים שונים בהכרה בעלויות, ובעיקר – מביא לרווחיות בלתי סבירה. כדי לתקן עיוותים אלה ולהוביל להורדה של ממש בתעריפי המים, מוצע בהצעת חוק זו לבצע רפורמה כוללת בניהול משק המים, אשר במסגרתה יבוטל סימן ב' לפרק הרביעי לחוק המים, שבו נקבעו ההוראות לעניין היטלי ההפקה המועברים לאוצר המדינה, ובמקביל יבוצעו התאמות נדרשות בתעריפי המים כיום כדי להפחיתם על בסיס עקרון העלות. על-פי עיקרון זה, סך המקורות והשימושים של משק המים, כולל ההפקה וההספקה של המים, מכסים את עלות משק זה, לרבות מקטעי הייצור וההפקה, ההולכה, החלוקה והאיסוף. תכליתו של מהלך זה היא להביא לקידום ניהול משק המים כמשק כספים סגור כך שהתעריפים שייגבו בעד הפקה והספקה ישמשו את משק המים. <יצחק כהן (ש"ס):> – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> שנייה, תן לי לעכל. אני מבין תוך כדי. זה חוק חשוב. כדי להשיג את התועלות האמורות, מוצע להפריד בין הליך הרישוי להפקת המים לבין הליך הרישוי להספקת המים ולהסמיך את מועצת הרשות הממשלתית לקבוע כללים למתן רישיון ולקביעת התנאים בו, לרבות חובות בעל הרישיון כלפי צרכניו, כלפי בעלי רישיונות אחרים וכלפי רשות המים הארצית. עוד מוצע לקבוע חובות שיחולו על בעל רישיון הפקה או בעל רישיון הספקה שהוא בעל רישיון הפקה, לפי כללים שתקבע מועצת הרשות הממשלתית, ובכלל זה כללים לעניין מדידת מים, ולהטיל תפקידים נוספים על רשות המים הארצית. מוצע לקבוע הסדר עיצום כספי על הפרה של החובות והכללים האמורים. דומני שביחס לשעה המאוחרת כיסיתי את כל העקרונות החשובים שמגולמים בהצעת חוק. לכן, אני מבקש מהכנסת לתמוך בהצעה בקריאה הראשונה, ולהעבירה – לאיזו ועדה, רשום לך? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כלכלה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – – לוועדת הכלכלה לשם הכנתה לקריאה השנייה והשלישית. <יצחק כהן (ש"ס):> כספים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יש ויכוח – אנחנו נעביר את זה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני השר. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. גרמן. אייכלר. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יש רשימה. אין רשימת דוברים במסך? הרבה ביטלו. חבר'ה, תנו לי. בן ראובן, שמולי, שלח, לביא, חזן, בר-לב, לוי – – <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כן, אבל הם מחקו הרבה. תדאג שבחוק הבא יהיו דוברים. – – כבל, סויד, אורלי לוי, מקלב ודוד ביטן – אחרון. אתה רוצה? <חיים ילין (יש עתיד):> אני רשום. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה רוצה? רגע, חזן, תעלה זריז, לפני. <חיים ילין (יש עתיד):> אני מחכה שתקרא לי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> רגע, איפה? אתה לא רשום. <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> רגע, סליחה, קראתי בשם שלך ולא ענית. חיים ילין, בבקשה. אחריו – חזן, ואחרון הדוברים – ביטן. אדוני, עד שלוש דקות לרשותך. שימו לב כשאנחנו קוראים לכם. אנחנו מבקשים שקט. אנחנו רוצים לאפשר לילין להתחיל. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, דוד ביטן, ביטן, תקשיב, כי אנחנו צריכים פה את העזרה שלך. כבוד היושב-ראש – אני לא מסוגל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברים, לא אתחיל את השעון עד שתהיה טיפה שקט באולם. אני עוצר את השעון. יש לנו זמן. חבר הכנסת סגן השר איציק, בואו נאפשר לו. בבקשה. <יצחק כהן (ש"ס):> כלכלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אבל הוא עוד לא – תתווכחו אחר כך. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, חברים, למרות השעה, כשמדברים על מים, אני מתעורר. וקנין גם, אנחנו אותו זן. אין מה לעשות, חקלאים בלי מים לא שווים כלום. תראו, יש פה סתירה בחוק; אני חייב לשים אותה פה על השולחן. מצד אחד, כולנו רוצים תחרות, והמשמעות של החוק היא שמעלימים את כל תאגידי המים ושמים אותם אצל "מקורות", זאת אומרת, אנחנו דרך החוק לוקחים ועושים את "מקורות" עוד יותר גדולה. זו תפיסה אחת. אין לי התנגדות אם בסופו של דבר הצרכן מקבל הנחה. מה זה הנחה? בעצם, כולנו משלמים – אנחנו לא מודעים – אבל משלמים היטל הפקה. היטל ההפקה, בהסכם שנעשה יחד עם השר דרעי, כולו הולך להנחה. אין מע"מ אפס; כידוע לכם, משפטית לא ניתן לעשות את זה. מה שקורה בפועל – עושים הנחה של 14.5%. אני מבקש לשים שתי הסתייגויות פה על השולחן. חבר הכנסת דוד ביטן, אני צריך אותך פה עכשיו: 1. שיבוא השר ויגיד שמדובר רק בצריכת מים – איפה השר? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> איפה השר? השר פה. השר ארדן. <חיים ילין (יש עתיד):> אני צריך אותו. כבוד השר, כבוד השר, כבוד השר, כבוד השר ארדן, אתה כרגע ממלא-מקום של השר דרעי. מה שאני מבקש ממך – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> שטייניץ. <חיים ילין (יש עתיד):> בסדר. – – זה לפצל את המים שהם הפקה לחקלאות – מפני שהם לא לשתייה והם רק לחקלאות. זה יכול להיות טיפול ראשוני, שניוני או שלישוני – מהמים לצרכנים. לפצל את זה. זה – 1. 2. אני צריך את דוד ביטן. יש ויכוח פה בין ועדת הכספים לוועדת הכלכלה, וגם ועדת הפנים, אני מודיע לכם. לכן, מה שאני מציע – בהוגנות, בשביל שלא נריב פה: יגיע לוועדת הכנסת. כל אחד יביע את דעתו שם. בוועדת הכנסת יחליטו לאיזה ועדה זה צריך להגיע. זה מה שאני מציע. אם זה מוסכם על כולם – אז אני חושב שגם החקלאים, גם הצרכנים, כולם יוכלו ליהנות מהחוק הזה. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. חבר הכנסת חזן, חזן, אתה רוצה לדבר? <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מוותר. חבר הכנסת ביטן? בבקשה, אחרון הדוברים, ואחריו – – – <דוד ביטן (הליכוד):> מוותר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מוותר? קצר. מוותר? הזדמנות אחרונה. <קריאות> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> על חוק המישוש הרגתם אותנו. הרגתם אותנו. אי-אפשר דקה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה לא ייתן לך קולות בליכודיאדה. <דוד ביטן (הליכוד):> חבר'ה, אל תדאגו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <דוד ביטן (הליכוד):> הליכודיאדה לא קובעת כלום. אין לכם מה לדאוג. קודם כול, מה שאני רוצה לומר, שהאוצר, כדרכם בקודש, הם לוקחים הצעה טובה – להפחית את המע"מ ממחיר המים – וקושרים את זה במיליון דברים שלא קשורים בכלל להנחה עצמה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> זה מה שיש בהצעה הזאת. <דוד ביטן (הליכוד):> מה שכתוב בחוק בעצם – הם מנסים לעשות רפורמה גדולה מאוד, שהם מנסים אותה שנים: להלאים את כל משק המים. עד היום יש נושא ההפקה – הפקה, שכל תאגיד יכול להפיק. למשל, בעיר מסוימת, אם ניתן להפיק מים מבארות קיימות במחיר מוזל, הם נותנים השלמה מסוימת לקרן שקשורה לאוצר. מתברר שבקרן הזאת היו מאות מיליונים בלי שימוש, והם היו צריכים לקחת את הכסף הזה ולהפחית את מחיר המים ממילא, ללא קשר למע"מ. עכשיו הם הכניסו את זה לתוך העניין הזה של המע"מ, ובעצם האוצר כמעט לא מממן דבר. מה הם עשו? הם אומרים עכשיו: כל החברות, כל ההפקות הפרטיות של הערים, שעושות את זה מכספן וממרצן, מה שנקרא, ימכרו את זה ל"מקורות", ו"מקורות" בעצם תמכור את זה חזרה לערים עצמן בסכום אחר. יש פה גם הלאמה של משק המים, גם הלאמה של כל תאגידי המים. על החקלאות אני לא יודע, אבל אין קשר בין ההצעה להפחית את מחיר המים לבין העניין הזה. זה דבר שאנחנו לא ניתן לו לעבור בשום פנים ואופן. נגמר הסיפור. במקום שיבטלו את התאגידים, הם עושים תאגיד על תאגיד, ומשרד המים בעצם שולט על כל המגזר הזה. בעצם רוצים להלאים את נושא המים, ואת זה אנחנו לא ניתן. רוצים ש"ס לעשות את מה שהם עושים – זה דבר מבורך, אבל כמו שעשו בתחבורה הציבורית: חוק של ארבע שורות. זה הכול. לא צריך יותר מזה. נעביר אותו ביומיים ונגמור את הסיפור. תודה רבה. אני מבקש להעביר את זה לוועדת הפנים. <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל 300 המיליון הולכים לממן את זה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. אנחנו עוברים להצבעה – תודה, מיקי לוי. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק המים (תיקון מס' 27) בקריאה ראשונה. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 39 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 29 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק המים (תיקון מס' 27), התשע"ו–2016, לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 32 בעצם בעד, יחד עם חברי הכנסת אכרם חסון, עמר בר-לב ואיתן כבל, אחד מתנגד. אני קובע כי הצעת חוק המים (תיקון מס' 27) עברה בקריאה ראשונה ותעבור לוועדת – – – <דוד ביטן (הליכוד):> מה הם אומרים? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מה אתם אומרים? כספים? <יואב בן צור (ש"ס):> כספים. <מיקי לוי (יש עתיד):> פנים, כלכלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אם כן, ההצעה תועבר לוועדת הכנסת שתחליט לאיזו ועדה עובר החוק להמשך טיפול. בסדר, זה עובר לכנסת – עובר לוועדת הכנסת, מיקי. <הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס' 5 והוראת שעה), התשע"ו–2016> [רשומות (הצעות חוק, חוב' מ/1006); נספחות.] (קריאה ראשונה) <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים לחוק האחרון היום – הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס' 5 והוראת שעה). יציג את הצעת החוק השר ארדן; בבקשה, אדוני. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מתכבד להציג בפני הכנסת את הצעת חוק למניעת הסתננות (תיקון מס' 5 והוראת שעה), התשע"ו–2016. בחודש אוגוסט האחרון ניתן פסק-דינו של בית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ בעתירה השלישית שהוגשה כנגד – השלישית ולא האחרונה, כנראה – שהוגשה כנגד תיקון החוק למניעת הסתננות. בית-המשפט קבע כי חלק מהתיקון חוקתי, אך בכל הנוגע לסעיפים הקובעים תקופת שהייה של 20 חודשים – חוק שאני, הייתה לי הזכות לחוקק אותו – במרכז השהייה "חולות" – – – <זהבה גלאון (מרצ):> זכות גדולה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> לי הייתה הזכות ובג"ץ ביטל לי אותו, מה אני אעשה? נקבע כי הם לא חוקתיים. אבל כשחוקקתי אותו זה היה בתיאום עם היועץ המשפטי לממשלה, שסמך את ידו על החוק וטען שהוא חוקתי. כפי שאני שמעתי אותך מספר רב של פעמים בעבר, לפעמים בג"ץ טועה, לעמדתנו, אבל הוא הקובע בסוף. בית-המשפט השעה את הביטול עד ליום 11 בפברואר 2016, אם לא יתוקן החוק. כפי שאמרתי, אם הוא לא יתוקן, ייסגר מתקן השהייה "חולות" ו-3,000 השוהים בו יצאו חזרה למרכזי הערים. הנושא המרכזי בתיקון החקיקה שלפניכם הוא משך תקופת השהייה במרכז, אשר ייקבע ל-12 חודשים, מקסימלי. בנושא זה הייתה הסכמה לאורך כל הדרך בין שר הפנים הקודם ליועץ המשפטי לממשלה. לא הבנתי – כאילו הייתה להם ברירה. בחודשים האחרונים, לאחר פסק-הדין – – – <מיכל רוזין (מרצ):> זה לא נכון. עם הקודם לא הייתה הסכמה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אני מקריא את הנאום של שר הפנים. <מיכל רוזין (מרצ):> עם שר הפנים לא הייתה הסכמה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> מי שואל אותם – הסכמה או לא? בג"ץ רמז שזה המקסימום. לא חשוב. טוב. בחודשים האחרונים, לאחר פסק-הדין של בג"ץ, אשר הכיר בחשיבות של הוצאת מסתננים ממרכזי הערים, וכן אישר את ההסדר של מרכז השהייה מלבד משך התקופה, נעשתה עבודה אינטנסיבית למלא את מרכז השהייה – זה נכון – על מנת ליישם את תכליות החוק ואת מדיניות הממשלה ביחס לתופעת ההסתננות לישראל. הגענו – חסר כאן "ברוך השם" – הגענו, ברוך השם, להישגים משמעותיים, ומרכז השהייה מלא – מלא עד כדי כך שאי-אפשר להעביר אליו עוד שוהים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אולי תבנו עוד אחד? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> מה? <איתן כבל (המחנה הציוני):> אולי תבנו עוד אחד? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> יש דיון על זה כרגע בממשלה. זה תלוי בקצב. אם תקשיב עד הסוף, זה יענה לך על כל ההצעות. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> תזרקו עוד כמה מיליונים בדיונות. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> משכך, יש חשיבות עליונה בשלב הזה, בשל הדחיפות, להעביר הוראה שתקבע את משך תקופת השהייה במרכז, על מנת שנוכל להמשיך לעבוד והמרכז לא ייסגר. תזכיר החקיקה שהופץ היה רחב יותר וכלל תיקונים נוספים שהוצעו לצורך יישומו התקין של החוק, כגון מחיקה של הסעיף שמחריג הורה לקטין הסמוך על שולחנו משהייה במרכז השהייה "חולות", צווי עיכוב ביצוע, התייצבות ב"חולות" במסגרת הליכים משפטיים, תיקונים לעניין העברה למשמורת של מסתננים, וכן תיקוני חקיקה עקיפים בחוק עובדים זרים ובחוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח-אדם, וכן משך שהייה של מסתנן חדש. חלק מתיקוני החקיקה שהוצעו בתזכיר היו בנושאים מורכבים אשר היו במחלוקת, ונדרש פרק זמן נוסף על מנת ללמוד את הנושאים לעומק. אך כעת, הנושא החשוב והדחוף ביותר הוא עניין משך התקופה ב"חולות", נוכח פסק-הדין של בג"ץ. חשוב לזכור כי במקביל קיים האפיק של היציאה מרצון למדינות השלישיות שעמן יש לישראל הסכמים – הייתה לי הזכות לקדם את ההסדר הזה – ולמדינות המוצא של המסתננים. בחודשים האחרונים מספר היוצאים למדינות השלישיות עמד על כ-200 מדי חודש. בחודש אפריל התחיל יישומו של מתווה חדש מתוך מרכז השהייה "חולות", ולפיו מסתנן שיוצע לו לצאת לאחת מהמדינות השלישיות ויסרב, ייחשב למי שאינו משתף פעולה עם הרחקתו מישראל ויועבר למשמורת. כנגד המתווה הוגשה עתירה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, והיא נדחתה בחודש נובמבר על-ידי בית-המשפט המחוזי. על פסק-הדין הוגש ערעור, ניתן צו ביניים ונקבע דיון בבית-המשפט העליון בחודש מרס הקרוב. נושא היציאה למדינות שלישיות הוא חשוב מאוד והוא בעיני – גם בעיני, אבל את זה כתב שר הפנים הנוכחי – הפתרון הטוב ביותר להתמודדות המדינה עם תופעת ההסתננות. לכן, בכוונת שר הפנים להשקיע בכך את מרב המאמצים. אני חושב שזאת בשורה חשובה לתושבי תל-אביב ולהרבה פעילים חברתיים, כמו מאי גולן ואחרים, שפועלים רבות בנושא הזה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> מאי גולן – אתה נתלה באילנות חבל על הזמן. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> מה הבעיה? לא בסדר, מאי גולן? <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> כל אחד ומי שמייצג אותו. אין שום בעיה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> בנושא הזה אני חושב שהיא עושה עבודה חשובה, והיא פעילה שמובילה את המאבק. אני מניח שאם היו לה דפוסי הצבעה אחרים, אולי היית אומרת דברים אחרים – לא את; אולי הייתם אומרים דברים אחרים. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> חד-משמעית, כל אחד ומי שהוא בוחר שייצג אותו – "אם תרצו", מאי גולן. אין בעיה. אם הייתה פועלת למען דברים אחרים, אין בעיה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> חברי חברי הכנסת – עכשיו אני בשם שר הפנים – לא למותר לציין כי היום מלאו כמעט שבועיים לתפקידי – לתפקידו – כשר הפנים. בכוונתו של אריה דרעי, בעזרת השם, להשקיע מאמצים רבים – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> בעזרת השם? אולי בלי נדר? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> את זה הוא לא אמר. <אילן גילאון (מרצ):> מאי גולן – זה אתה אמרת או דרעי? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – – בעזרת השם, להשקיע מאמצים רבים בהתמודדות עם נושא המסתננים. אתה רואה? הוא עוסק בעיקר. הוא שולח אותי להקריא את זה והוא עוסק במסתננים נטו, לא בהקראת חוקים. היום – – – <אילן גילאון (מרצ):> מאי גולן זו – – – שלך או דרעי? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> היום כבר אין ספק בדבר שהנפגעים העיקריים בסוגיית המסתננים הם השכבות החלשות באוכלוסייה. אנו רואים זאת בעיקר ובאופן בולט בשכונות בדרום תל-אביב. מפאת קוצר הזמן, ועל מנת שיתאפשר ללמוד את הדברים לעומק, החליט שר הפנים לעת הזאת ומכורח הנסיבות להביא קודם כול את התיקון המתחייב, אך בהמשך הוא יפעל, בעזרת השם ובלי נדר, להביא לתיקונים נוספים, בהסכמת כל הגורמים הרלוונטיים. אתם זה לא רלוונטי. ולכן, הממשלה מבקשת את תמיכת הכנסת בהצעת החוק בקריאה הראשונה והעברתה – לוועדת הפנים? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> והגנת הסביבה, כן. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – – הפנים והגנת הסביבה, לשם הכנתה לקריאה השנייה והשלישית. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים שלא ביטלו את בקשת הדיבור: מיקי רוזנטל, יואב קיש, רויטל סויד, אורן חזן – כן? <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני כבר אומר, אני אעמוד על הזמנים, עד שלוש דקות בדיוק. מי שלא – ירד מהדוכן. מי שרוצה לבטל ורשום, שילך כבר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> עוד לא התחלנו, היושב-ראש מאיים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מי אני שאאיים עליך? באמת. בבקשה, אדוני. שלוש דקות. <אורן אסף חזן (הליכוד):> לילה טוב, אדוני היושב-ראש, רבותי, חברי חברי הכנסת, תראו, זה מדהים אותי פעם אחר פעם, הסיפור עם המסתננים. יש חלק מחברי הכנסת שיורדים לעם – או יותר נכון, כפי שאני אומר, עולים אל העם; אחרי הכול אנחנו משרתי העם – הולכים ברחובות, בסמטאות, במדרחוב, אלה שפעם היו שלנו ואיבדנו אותם. אסור להתעלם מהעובדה שממשלת הימין – ראש הממשלה נתניהו – יצרה גדר, בנתה גדר, ועצרה את תופעת המסתננים ההזויה הזאת, שכן אין שום מדינה בעולם שהייתה מסכימה שהגבולות שלה יהיו פרוצים כמו כאן. אבל יש דבר אחד שלא יוצא לי מהראש. שוב, כמו במקרים נוספים רבים אחרים, אנחנו עוצמים את העיניים. הרי הבעיה עם אותם מסתננים – חברים, צריכים להגיד את האמת כפי שהיא – שהם פורעי חוק, מסיגי גבול. אנחנו לא מדברים על פליטים, על זכויות אדם. מי שבאמת פליט – הרי אנחנו עם רחום וחנון, נאמר עלינו. הראשונים שיקבלו אותם אל חיקנו אלה אנחנו. אבל זה שיש פה אנשים, גם בבית הזה, שהתופעה המכוערת הזאת לא הגיעה לדלתם או לשכונתם או לשכונה הקרובה אליהם, ולכן באמתלה, במסווה של זכויות אדם, בלי להסתכל למציאות בעיניים, עומדים פה וכועסים במקום ליישר קו עם הקואליציה, בחקיקה אמיתית ונכונה, זה דבר שהוא לא נורמלי. אני קורא לכם, המתנגדים, להצטרף אלי – כן מאי גולן, לא מאי גולן. אגב, היא עושה עבודה נהדרת, אבל היא לא הנושא. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> הליכודיאדה נגמרה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> כמוה גם עובד חוגי, אושרית ואחרים, סטודנטים למען דרום תל-אביב – אותה תל-אביב שגם חלק מהנוכחים פה גרים בה. אני קורא לכם לבוא לסיור אתי ביחד, יד ביד, במקומות – – – <זהבה גלאון (מרצ):> יד ביד? <אורן אסף חזן (הליכוד):> כן, זהבה, אני מוכן ללכת אתך יד ביד. <זהבה גלאון (מרצ):> אני אמות כבר עכשיו. <אורן אסף חזן (הליכוד):> חס וחלילה, אל תמותי לנו. עוד לא מצאו – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו נשמח לראות את המראה הזה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> חס וחלילה, שלא תמות לנו. עוד לא מצאו לזה תרופה. אנחנו צריכים אותך כאן. אני מאחל לך – כבר איחלתי לך ביום-הולדת לא מזמן – אורך ימים. זאת לא הנקודה. יש מציאות שהיא נגע, וצריך להתמודד אתה. ומה שכולם פה מפספסים – או הרוב המוחלט של אלה שעוצמים את העיניים ונאבקים בנו במקום בתופעה המכוערת – היא העובדה – לא הסכנה שאורבת וקיימת כיום, לא המציאות שאנשים קשה להם גם לצאת מהבית, אלא מה יקרה בעוד עשור – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – בעוד 15 שנים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מסכם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, משפט אחרון. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני פונה אליכם בבקשה אמיתית מהלב: בואו, תצאו, תתבוננו לשכנים ולחברים, לאחים ולאחיות שלנו בעיניים, ותעזרו להביא פתרון, אם לא זה – אחר, אמיתי, כדי לעצור את הנגע הזה בקרבנו ולהחזיר גם כאן את תחושת הביטחון, תחושת השייכות, את הדאגה והערבות ההדדית לתושבי דרום תל-אביב ולכל מי שנפגע מהנגע המכוער הזה. תודה רבה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה לאורן אסף חזן. תמר זנדברג. יעל גרמן, בבקשה. אחריה – מיכל רוזין, זהבה גלאון, אייכלר ועוד. בבקשה, גברתי. עד שלוש דקות. <יעל גרמן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברותי וחברי, ראשית, אני רוצה להתחיל ולברך את שר הפנים הנכנס, שלמעשה זנח את ההצעה שהונחה בפניו, שהייתה לדעתי פשוט הצעה גרועה, נוראית, ואפילו אכזרית כלפי הורים עם ילדים, נשים עם ילדים, ושהביא לפנינו איזו הצעה מינימליסטית. יש כאלה שחושבים שבית-המשפט המליץ והוא בעד 12 חודשי שהייה. אני רוצה לומר לכם שבית-המשפט לא המליץ מעולם על 12 חודשים. בלית ברירה, בצוק העתים, הוא בא ואמר שצריך למצוא פתרונות יצירתיים. אבל האמת היא שאני רוצה לקרוא לכם מה אמרה השופטת נאור, הן בתפקידה כשופטת בית-המשפט העליון, ולאחר מכן, בפעם האחרונה, כשהיא כבר הייתה נשיאה. וכך היא אמרה: "יכולה זאת להיות שעתה היפה של המדינה, שבמציאות שנכפתה עליה תשכיל למצוא פתרונות הומניים, פתרונות התואמים לא רק את המשפט הבין-לאומי אלא גם את התפיסה היהודית". ובפסק-הדין האחרון, כשכבר הייתה נשיאה ציינה כאזרחית: "הייתי שמחה לראות את מדינתי שלי עם יותר חמלה, גם כלפי מי שחשוד בכך שהסתנן לישראל לשבור שבר". ואני מצטרפת אל השופטת נאור. גם אני הייתי רוצה שמדינתי שלי תעשה את התהליך המינימלי והמתבקש של בדיקת פליטות, ומי שהוא פליט – תעניק לו את מה שמגיע לפליט, תעניק לו שהות פה במדינה הזאת, שהות ארעית – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> חברת הכנסת גרמן, מה קורה עם מי שלא פליט? <יעל גרמן (יש עתיד):> אני לא מתכוננת לדבר – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, לא, לא, לא. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני אשמח לקבל תשובה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אני שותקת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> זה לא דיאלוג. תודה, אדוני. <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. היא לא מעוניינת להשיב לך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> שאלה עניינית. מאות-אלפי – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה רוצה שאני אוסיף לה זמן? תודה. בבקשה, גברתי. <יעל גרמן (יש עתיד):> להוסיף לי זמן, בבקשה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> יש לך עוד חצי דקה. בבקשה. <קריאות:> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> לא. עדיין הוא מפריע. כל עוד הוא מדבר, אני לא מדברת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חזן, אתה מפריע לה. היא לא רוצה לדבר כשאתה מדבר. אתה מפריע למהלך הדיון. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תקרא אותו לסדר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> האמת כואבת. זה לא שהיא לא רוצה לדבר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה. אתה רוצה להישאר באולם? תודה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אתה מאיים? מה זה, איומים נהיה פה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא. זה לא איומים. אני פשוט יכול להוציא – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – קריאות לסדר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. בבקשה, גברתי. <איתן כבל (המחנה הציוני):> הוא לא הסתנן לרשימה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, גברתי. אני מוסיף לך דקה. <יעל גרמן (יש עתיד):> תודה רבה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה. בבקשה, גברתי. <יעל גרמן (יש עתיד):> ואם באמת יכירו בחלק מ-47,000 המסתננים שנמצאים כאן כפליטים, הרי שיש פתרון הומני שהוא טוב קודם כול לתושבי דרום תל-אביב. בואו, דבר ראשון, נקבל החלטה שלוקחים את תושבי דרום תל-אביב – ויש הצעה כזאת לחברת הכנסת מרב – – – <ירון מזוז (הליכוד):> מתי ביקרת בדרום תל-אביב בפעם האחרונה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> די, מזוז, נו. <ירון מזוז (הליכוד):> מתי ביקרת? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> די. תודה. בבקשה, גברתי. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – ויש הצעה כזאת למרב מיכאלי. בואו ניקח ונשקם את שכונת דרום תל-אביב, נכריז עליה כאזור עדיפות א', וניתן להם את כל התקציבים כדי להשתקם. אבל לאחר מכן, נגרום לכך שכל הפליטים – – <ירון מזוז (הליכוד):> מתי ביקרת בתל-אביב בפעם האחרונה? <יעל גרמן (יש עתיד):> – – יקבלו מקום עבודה – – – <ירון מזוז (הליכוד):> מה, אתה יודע מה היא מדברת בכלל? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז נותרה לה חצי דקה, תנו לה להגיד את הדברים שלה. באמת. אתה רשום, אתה תעלה לדבר, חבר הכנסת מזוז. תודה. <יעל גרמן (יש עתיד):> אבל לאחר מכן – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – בו בזמן, ניתן לכל הפליטים – – – <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת מזוז, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <קריאות:> – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – שאתה מוסיף לי, מגיע לי עוד שתי דקות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני אוסיף לה עוד דקה. <ירון מזוז (הליכוד):> תוסיף לה עוד עשר דקות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. בבקשה. <ירון מזוז (הליכוד):> תוסיף עוד 20 דקות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מוסיף לך עוד דקה. <יעל גרמן (יש עתיד):> תודה. <דוד ביטן (הליכוד):> זה לא יעזור – – – <יעל גרמן (יש עתיד):> ועוד שתי דקות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מאה אחוז. אתם רוצים להישאר פה עד הבוקר – בכיף. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. תיזהר. תיזהר. <יעל גרמן (יש עתיד):> ובמקום לכלוא 4,000 או 3,000 – שזה לא פתרון, כי עדיין 43,000 נשארים ללא עבודה, לפעמים ללא פרנסה, ישנים ברחובות, ומציקים לפעמים גם לתושבים – במקום לעשות זאת, בואו נאפשר להם לעבוד. נאפשר להם לעבוד, נאפשר להם לקבל ביטוח בריאות חינם; זה רק יהיה לטובת מדינת ישראל. זה הפתרון ההומני שעליו חשבה הנשיאה נאור. זה הפתרון ההומני שאני מצפה ממדינתי שלי לתת לפליטים. <נורית קורן (הליכוד):> תסתכלי מה קורה בשבדיה עכשיו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת גרמן. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – כולאים אותם, זה מה שקורה – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת רוזין, רוצה? <קריאות:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> לא כולאים – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה. <קריאות:> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> את צודקת. שולחים אותם חזרה לבית שלהם – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברים, תקשיבו. אנחנו בשעה מאוחרת, ויש לכל אחד שלוש דקות דיבור. אני אומר: יפריעו להם – אנחנו נוסיף להם זמן. אני מבקש לתת להם לדבר, אז די. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <ירון מזוז (הליכוד):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אני אשמח לדבר עם מי שמבין על מה הוא מדבר. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז תעלה לדבר ותגיד את מה שאתה רוצה. לא כל מה שאתה אומר, מזוז, נשמע לנו הגיוני. אני אגלה לך סוד אדיר: לא כל מה שאתה אומר לנו נשמע הגיוני. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כי לא. אז גם אם לא נשמע לך הגיוני, זה בסדר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש – – – בוא, אני מבקש. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני את תעודת הזהות שלי אמסור לך, אין בעיה, מזוז. בסדר. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חזן, אתה בקריאה שנייה, אני מזכיר לך. אני מבקש מכם לתת למיכל רוזין לדבר. <ירון מזוז (הליכוד):> כמה, אורן? אורן, כמה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אורן בשתי קריאות ואתה בקריאה אחת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> קיזזת לי. ראשונה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, גברתי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> עשית לי הנחה. <מיכל רוזין (מרצ):> אני אדבר כשאני אוכל לדבר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> תודה לך, וכבוד השר, אני אשמח גם שתקשיב. כמובן, אנחנו שוב ושוב מגיעים – – – <ירון מזוז (הליכוד):> לא שומעים אותך. <מיכל רוזין (מרצ):> אם תהיה שקט אתה תשמע אותי, אני בטוחה. <ירון מזוז (הליכוד):> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> שומעים אותי מצוין. שוב ושוב אנחנו מגיעים לכאן עם הצעת חוק הסתננות – פעם ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית – וכל פעם בית-המשפט העליון פוסק ואומר: תסתכלו על המהות, לא על הטכני. תפסיקו להתעסק עם כמה חודשים לכאן וכמה חודשים לשם. תתעסקו עם המהות – כיצד אתם פותרים בעיה. יש פה בעיה. יש 45,000. גם אם תוסיף עוד מקומות במתקן "חולות", גם אם תכפיל אותו ויהיו 10,000, עדיין 35,000 הם זרים שאינם בני-הרחקה. <דוד ביטן (הליכוד):> יש יותר – – – <מיכל רוזין (מרצ):> מי שלא מרחיק אותם זה לא ממשלת מרצ. מי שלא מרחיק אותם זה ממשלת הליכוד, שלא יכולה להרחיק אותם. ולכן, כאשר אני באתי בתור יושבת-ראש הוועדה לעובדים זרים והבאתי את התאחדות בוני הארץ והבאתי את התאחדות החקלאים והבאתי הצעות קונקרטיות לממשלה, של 6,000–8,000 עובדים לכל אחד מהענפים האלה על מנת שיוציאו אותם ממרכזי הערים, יוציאו אותם מדרום תל-אביב – לא רצו. אתם יודעים למה לא רצו? אתה יודע למה, חבר הכנסת ביטן? כי רצו שהבעיה בדרום תל-אביב תימשך; רצו שהתושבים שם ימשיכו לזעוק – – – <דוד ביטן (הליכוד):> מי רצה? <מיכל רוזין (מרצ):> הממשלה שלך. <דוד ביטן (הליכוד):> מה את מדברת? <מיכל רוזין (מרצ):> לכן הוציאו את החקלאים. נכון, לכן שמו 8,000 בחקלאות, שהיו יוצאים לקיבוצים ומושבים. למה לא הסכימו לפיילוט הזה? למה סירבו כל השרים של הליכוד לפיילוט הזה? אנחנו – – – <קריאות:> – – – <נורית קורן (הליכוד):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> למה את לא מדברת על המציאות – – <מיכל רוזין (מרצ):> אני לא – סליחה – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – על מקרי האלימות, על מקרי האונס? איפה אתן, נשי מרצ? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אורן חזן. תודה, אורן חזן. אני עוצר לך את הזמן. אתה רוצה לצאת? <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא, אני – – – <מיכל רוזין (מרצ):> תגידו מה שתגידו על מדינות אירופה, אף מדינה לא כולאת את הפליטים, מבקשי המקלט, המהגרים – איך שאתם רוצים לקרוא להם – המסתננים שמגיעים לחופים שלהם ומגיעים למדינות שלהם; ומגיעים אליהם כמויות אדירות, הרבה יותר ממה שאנחנו מתמודדים, ואף אחד לא מכניס אותם לכלא, אף אחד לא כולא אותם, ובאמת בודקים אם הם פליטים או לא. ופה בארץ, כל הוועדה – עלק-ועדה שמזמן לא עובדת – – <ירון מזוז (הליכוד):> אל תגידי עלק-ועדה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – וזה בדיחה. שר הפנים החדש, שנכנס, יודע היטב – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת מזוז. <מיכל רוזין (מרצ):> – – שאין ועדה. זה לא קיים ולא בודקים. אני רוצה לנצל את ההזדמנות – השר לביטחון פנים – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> איפה היית במקרי האונס? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חזן, תודה. <קריאות:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> השר לביטחון פנים, אני רוצה לנצל את ההזדמנות, אף שחבריך מפריעים לי. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בסדר, היו לו שלוש דקות לדבר. <מיכל רוזין (מרצ):> אתה אומנם לא שר הפנים – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני עוצר לך את הזמן. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – – אבל אני חלק נכבד ממה שכתוב פה. זה קרה בתקופתי כשר – – – <מיכל רוזין (מרצ):> לא, אני רוצה לדבר אתך על מתקן "חולות". אתה אחראי למתקן "חולות", אתה אחראי לשב"ס, וזה תחת – אומנם לא רציתם את זה, המשרד לביטחון פנים בהנהגתך לא רצה לנהל את מתקן "חולות", מכיוון שהוא אמר מראש: זה לא בית-כלא ואני לא רוצה לנהל את זה, אף שכמובן אנחנו רואים את זה שונה. המצב ב"חולות" היום הוא בלתי נסבל. מצב האוכל הוא קטסטרופה – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> המצב בתל-אביב בלתי נסבל. <מיכל רוזין (מרצ):> – – לא מאפשרים לשוהים שם להכניס שמיכות. <ירון מזוז (הליכוד):> ניצולי שואה לא מוציאים את הראש מהחלון בגללם – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <מיכל רוזין (מרצ):> לא מאפשרים לשוהים – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת מזוז. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – השר – – – <ירון מזוז (הליכוד):> – – – בדרום תל-אביב ניצולי שואה לא מוציאים את הראש מהחלון. <זהבה גלאון (מרצ):> אתם אשמים – – – <ירון מזוז (הליכוד):> דופקים להם בחדרי מדרגות – – – <מיכל רוזין (מרצ):> כן, ומי אשם שניצולי שואה אין להם כסף? גם כן השמאל? גם כן האופוזיציה? על מה אתה מדבר? <קריאות:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> השר, אני פונה אליך: לא יכול להיות, השר ארדן, לא יכול להיות שאין שם חימום. אנשים במדבר קופאים מקור בלילה, לא נותנים להם להכניס שמיכות, לא נותנים להם להכניס מעילים – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> שילכו לבית שלהם – – – <מיכל רוזין (מרצ):> תקשיב לי. אני ראיתי סרטונים שהם עומדים בכניסה ואומרים להם: אתה לא יכול להכניס שמיכה ואתה לא יכול להכניס מעילים, והמצב שם קשה מאוד. הכנסנו אנשים למתקן, הכנסנו לכלא – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אני רואה – – – תנורים, מזגנים – – – <מיכל רוזין (מרצ):> אז אני אומרת לך שתנורים – דרך אגב, בשנה שעברה, רק אחרי מאבק שלי, הגיע – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אני אבוא לשם לסיור, בסדר? <מיכל רוזין (מרצ):> אני מוכנה לבוא אתך לסיור, ואני גם אשלח לך את הסרטונים האלה – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> תשלחי. <מיכל רוזין (מרצ):> – – שמראים כיצד מסרבים לתת להם להכניס מעילים ושמיכות. ולא יכול להיות שאנחנו לא ננהג באופן ההומניטרי המינימלי – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> מאה אחוז, מסכים לכל מילה – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – כלפי האנשים האלה, שאנחנו כולאים אותם על לא עוול בכפם. תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חברת הכנסת רוזין. חברת הכנסת גלאון, בבקשה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – לתת תשובות על השאלות הקשות באמת – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אורן חזן, אתה מרחק קריאה מלארגן לך קפה מאחורי המליאה. אני מבקש ממך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אין בעיה. זה יקרה, אם תצעק עוד פעם אחת. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כן, אני שם לב שאתה מתייחס אליו ברצינות. <קריאה:> – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> חודש וחצי נגמרו. אורן, שב בשקט. <אורן אסף חזן (הליכוד):> סליחה, אדוני היושב-ראש. מה זה הרמה הזאת? מה זה התת-רמה הזאת? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חזן, אני מבקש ממך טיפה להרגיע, כי אני באמת לא רוצה להוציא אותך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> לא, אני מנסה להבין. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני לא רוצה להוציא אותך. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני לא מוכן – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה רוצה שאני אוציא אותך? אם אתה רוצה, אז תגיד, אני אסדר לך את זה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> למה עלי אתה לא מגן? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אמרתי את זה גם – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כי אתה צועק כל הדיון. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בסדר, אז תודה. <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חזן, אתה בקריאה שנייה. אני מבקש שתפסיק להפריע. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> די כבר – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת גלאון עכשיו מדברת. יש לך שלוש דקות – ואני אוסיף לה זמן אם אתם תפריעו. <קריאות:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, החוק הזה שמובא היום – אני לא שומעת את עצמי – החוק הזה שמובא היום כאן הוא חרפה. הוא לא היה צריך להיות מובא לכאן. את מתקן "חולות" היה צריך לסגור. אנחנו שמים אנשים בכלא בלי שהם עשו כלום. איזו הצדקה יש לשים אותם בכלא? ואתם באים לכאן ומסבירים לנו שבדרום תל-אביב קשה. כן, נכון, קשה בדרום תל-אביב. אבל למה קשה בדרום תל-אביב? מי אחראי לזה? אתם, הממשלות שלכם בשנים האחרונות – הממשלות שפיזרו את הפליטים מבקשי המקלט בדרום תל-אביב. חבר הכנסת פרוש, אתה מפריע לי. אתה ממש מפריע לי. אתם פיזרתם אותם בדרום תל-אביב כי רציתם לשסות אוכלוסייה באוכלוסייה, ולא מצאתם להם פתרון ולא בדקתם אותם אחד-אחד, אם הם פליטים או מבקשי מקלט. החוק הזה הוא כל כך מחפיר, הוא כזה כתם שמכתים את ספר החוקים הישראלי. ובמקום לפתור את הבעיה ולסגור את "חולות" ולבדוק באופן פרטני, אחד-אחד, בא לכאן השר ארדן ונתלה בבג"ץ. גם בג"ץ כבר הבין את המסר ששלחה לו – – <ירון מזוז (הליכוד):> – – – של האנשים שלנו – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – איילת שקד. אדוני היושב-ראש – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת מזוז. תודה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – במקום למחוק את הכתם המביך הזה מספר החוקים, אתם באים לכאן עכשיו. תתביישו לכם. אני רוצה לספר לכם סיפור. אני חשבתי שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להתנער מהאחריות שלה לפליטים. ולמה סיפרה חברת הכנסת מיכל רוזין על להפוך אותם לעובדים? למה לא הסכימו? כי לכל האנשים האלה היה אינטרס שחברות כוח-האדם ימשיכו להביא עובדים זרים בשיטת הדלת המסתובבת. במקום לקחת את האנשים האלה שכבר נמצאים כאן ולתת להם אפשרות לעבוד, יש מי שגוזר קופונים – – <דוד ביטן (הליכוד):> יש להם אישורי עבודה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – מחברות כוח-אדם. בגלל זה לא רציתם להביא אותם, כן. <דוד ביטן (הליכוד):> יש להם. <זהבה גלאון (מרצ):> כן. וזו חרפה מוסרית. <דוד ביטן (הליכוד):> לחלק גדול יש. <זהבה גלאון (מרצ):> החוק הזה זה פשע הומניטרי וחרפה מוסרית. אני רוצה לספר לכם משהו. לפני כעשור, בשנת 2005 – אל תפריע לי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> שאלה. <זהבה גלאון (מרצ):> אל תפריע לי עכשיו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חזן, אוציא אותך. תודה. <זהבה גלאון (מרצ):> בשנת 2005 – תקשיב לי היטב, חבר הכנסת חזן, תשמע סיפור, איזה ערך יש לזיכרון היסטורי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מקשיב בקשב רב. <זהבה גלאון (מרצ):> תקשיב לי. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> הוא יבקש אחר כך התייחסות אישית, כי את פונה אליו אישית. אחרי זה תתלונני. <זהבה גלאון (מרצ):> הוא מסוגל. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> לא, בסדר. <זהבה גלאון (מרצ):> תקשיב לי. הוא מקשיב לי. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, אני מבקש – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מוסיף לך דקה, גברתי. בבקשה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אני מבקש להוסיף לה שתיים. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – אולי בשעה וחצי היא תצליח לענות לי על כל השאלות הקשות. <זהבה גלאון (מרצ):> – – בשנת 2005 – נו. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מקשיב. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – בשנת 2005 בארצות-הברית שלחו לכלא על הריגה בן-אדם בן 80. קראו לו אדגר ריי קילן. הבן-אדם הזה נשלח לכלא על פשע שהוא ביצע 60 שנה לפני כן במיסיסיפי – הרג שלושה פעילי זכויות האזרח. 60 שנה לפני כן – הוא כבר היה בן 80 – ושלחו אותו לכלא, כי אמרו: מיסיסיפי זוכרת, כי לזיכרון היסטורי יש ערך. ואני אומרת לך שהפשע ההומניטרי הזה שאתם נותנים לו יד עכשיו בהקמת מתקן "חולות" ובחוק הזה שאתם – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> את מאשימה אותנו בפשע עכשיו? <זהבה גלאון (מרצ):> כן, בפשע ההומניטרי הזה. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מאשים אותך בפשע בדרום תל-אביב. <זהבה גלאון (מרצ):> הלקח מזה אומר – תקשיב לי, אל תתווכח אתי עכשיו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת חזן. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – – היא לא הייתה בשלטון אף פעם. <אורן אסף חזן (הליכוד):> זה לא קשור לשלטון. זה – – – <זהבה גלאון (מרצ):> הלקח הזה אומר – נו, אי-אפשר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חזן, די. אם אתה רוצה באמת שאוציא אותך, תגיד לי – אוציא. אבל די, נו, באמת. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – <קריאה:> תוציא אותו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני, עלה לכאן אורן חזן על הדוכן – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני אתן לה עוד דקה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – ודיבר שלוש דקות ברצף. זה לא יכול להיות שאני לא יכולה להגיד שלושה משפטים ברצף. <קריאה:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אף אחד לא תקף אותך, אל תהיה כזה מגלומן. שב. איזה מגלומניה – לחשוב שתקפתי אותך. מילא מזוז, אבל אותך? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> היא אמרה לך מגלומן. מגיע לך פעמיים – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר'ה, הנושא הזה הוא מאוד רציני, וזה שאנחנו עושים ממנו צחוק, זאת חרפה, באמת. <עיסאווי פריג' (מרצ):> די עם הביזיון הזה. די. <אורן אסף חזן (הליכוד):> אני מחרים את הנאום של – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת חזן, פעם שלישית – צא החוצה, בבקשה. תוציאו את חבר הכנסת חזן. תודה רבה. אתה תחזור רק להצבעה. (חבר הכנסת אורן אסף חזן יוצא מאולם המליאה.) בבקשה, גברתי. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אתה צריך לקרוא לו שלוש פעמים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> הוא כבר בקריאה שישית, תאמין לי. בשישית כבר. בבקשה, גברתי. <זהבה גלאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, הלקח מהסיפור שסיפרתי אומר שלזיכרון יש ערך. ואני אומרת את זה בהקשר של החוק הזה, של חוק ההסתננות. החוק הזה הוא עוול היסטורי מתמשך, שלא יישכח ולא ייסלח. ויזכרו לכם את החוק הזה, תקשיב לי היטב, אדוני השר לביטחון הפנים – אומנם הקראת את החוק הזה כאן במקום שר הפנים. לחוק הזה יהיה זיכרון, ויזכרו לכם את זה, ויגידו לכם שאתם אשמים. כי פשע הומניטרי כמו שאתם עושים – ואני חוזרת על המושג הזה. זה פשע הומניטרי – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – כי החוק הזה מכתים את ספר החוקים. ואתם תישאו באחריות לזה. אני מציעה שתזכרו את "מיסיסיפי בוערת". תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה, חברת הכנסת זהבה גלאון. אייכלר – אינו נוכח. בר-לב, מיקי לוי, פריג' – כן? חבר הכנסת פריג' מבקש לדבר. אז בבקשה, אדוני. עד שלוש דקות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברים – זהבה, מה את מבקשת סליחה ומתנצלת? <זהבה גלאון (מרצ):> מי ביקש סליחה? איפה שמעת? <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה – זה פשע הומניטרי, החוק הזה. אני רואה שאת מנסה להמציא צידוק פה ושם. אל תתנצלי. <זהבה גלאון (מרצ):> תגיד, אתה נורמלי? אתה תוקף אותי? תתקוף אותם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה פשע הומניטרי. ותגידי את זה בקול רם. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> מה היא התכוונה? שעוד 60 שנה באריתריאה יעמידו אותי למשפט? <עיסאווי פריג' (מרצ):> כן. זה פשע, ועוד איך פשע. להכניס אנשים לכלא ללא משפט, ללא צדק, על לא עוול בכפם, זה לא פשע? זה לא פשע? <נורית קורן (הליכוד):> כניסה בלתי חוקית למדינת ישראל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה לא פשע? <עיסאווי פריג' (מרצ):> יצרתם את דרום תל-אביב, יצרתם אותה. יצרתם את העוני שם. יצרתם את האבטלה, את התסכול – – <נורית קורן (הליכוד):> הכול יצרנו, גם תסכול. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – ועכשיו אתם באים ומוצאים את מי להאשים? <ירון מזוז (הליכוד):> אתה ראית איזה אנשים יש שם? אנשים לא מצליחים לצאת מהבית שם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מוצאים את מי להאשים? יש לכם – הרי אתם, אמנות השקרים בכנסת העשרים קיבלה ממד שלא היה כמוהו. <ירון מזוז (הליכוד):> בוא תעשה סיבוב – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> מערכת שקרים. האחד רודף את האחר. <ירון מזוז (הליכוד):> בוא תראה כמה ניצולי שואה – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת מזוז. תודה. <ירון מזוז (הליכוד):> – – – החזירו אותם לגטו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> יפה, יפה. שמעתי, שמעתי. <ירון מזוז (הליכוד):> לא מוציאים את האף שלהם מהחלון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שמעתי. <ירון מזוז (הליכוד):> תבוא לשם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> חברים, מה שקורה – מערכת השקרים שיצרתם, שמלווה במערכת הסתה, מצאתם לכם שק חבטות. יש הערבים – עזבנו בצד, קשה לנו אתם. הרי אנחנו, הליכוד, רוצים למצוא משהו, שק חבטות. אז מצאתם את הפליטים, התחלתם להסית נגדם. ואתם הבאתם אותם, הם באו בממשלות שלכם. <נורית קורן (הליכוד):> לא הבאנו אותם. הם באו לבד ממצרים. <ירון מזוז (הליכוד):> אנחנו הבאנו אותם? <עיסאווי פריג' (מרצ):> והבאתם אותם לדרום תל-אביב כדי ליצור בעיה, כדי להשתחרר מהאחריות. התחלתם להסית אותם, מצאתם שק חבטות: הם האשמים, הם האשמים, הם האשמים. עשיתם את זה בצורה שקרית, עקבית, כי בזה אתם טובים. אתם אלופי המסיתים. <ירון מזוז (הליכוד):> צריך להוציא אותם מהארץ. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתם אלופי המסיתים. <ירון מזוז (הליכוד):> שיחזרו לאן שהגיעו. יש הסכמים. שיחזרו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תבין, יום אחד – חברים, עכשיו, כשדפדפתי באינטרנט, ראיתי משפט שאני רוצה להזכיר לכם, אתם הליכודניקים, שאזכיר לכם. מנחם בגין – מנחם בגין, חבר הכנסת ביטן, אולי תשמע – מנחם בגין העניק מקלט לפליטים וייטנאמים לאחר שלא נמצאה מדינה שהייתה מוכנה לקלוט אותם, ואפילו אזרח אותם. מנחם בגין שלכם עשה את זה. <ירון מזוז (הליכוד):> אתה משווה את זה לזה? <נורית קורן (הליכוד):> זה לא אותו דבר. <ירון מזוז (הליכוד):> נגמר הזמן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מנחם בגין, האדם שבו – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בסדר. נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – האדם שבו נשאר אתו עד הסוף. <נורית קורן (הליכוד):> זה לא אותו דבר בכלל. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תנו לו לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתם "יס-מנים". אתם ניזונים מהסתה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתם ניזונים משקרים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתם אלופי ההסתה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתם אלופי ההסתה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני, חבר הכנסת פריג'. <ירון מזוז (הליכוד):> אתה האחרון שתטיף לנו מוסר. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת בירן – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני הראשון. <ירון מזוז (הליכוד):> אתה האחרון. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת – חבר הכנסת מזוז, די. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – מזוזי. <ירון מזוז (הליכוד):> כן. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מזוזי. <ירון מזוז (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת מיכאלי, בבקשה. <ירון מזוז (הליכוד):> אתה אשם. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <ירון מזוז (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. חבר הכנסת פריג', תאפשר לאחרים גם לדבר, בסדר? חברת הכנסת מיכאלי עולה לדבר. תודה רבה. חבר הכנסת מזוז, אתה בקריאה ראשונה. די. <ירון מזוז (הליכוד):> אני יכול לצאת. אם אני אומר את דעותי – אני יכול לצאת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, אבל יש גם ניהול מליאה, מה לעשות, אז תאפשר לדבר. תודה. <ירון מזוז (הליכוד):> גם. אבל בסדר, הוא סיים, שירד. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – חזן – – – הוצאת אותו מהאולם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כן. אישרתי לו לחזור אם הוא ישתוק. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> חבר הכנסת עיסאווי פריג' – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת פרוש, תודה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – כאשר בגין הודיע פה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – לדבר אתך, הוא סגן שר הפנים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת פרוש. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – יוסי שריד הצביע נגדו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, חבר הכנסת פרוש, זה לא דיאלוג עכשיו בינך לבין עיסאווי. תודה רבה. עיסאווי, שב בבקשה. שב בבקשה. חבר הכנסת מזוז, תודה רבה. חבר הכנסת פרוש, תודה. <ירון מזוז (הליכוד):> עיסאווי, סגן שר במשרד ראש הממשלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת מזוז, אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני מתקן את עצמי. <ירון מזוז (הליכוד):> תודה רבה, עיסאווי. <דוד ביטן (הליכוד):> פריג', בכל חוק אתה מדבר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> כי יש חוקים – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת פריג', אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הזמן התחיל לעשות את שלו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת מיכאלי מחכה דקה על הדוכן. בבקשה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני. מעניין שכל פעם שהנושא הזה עולה אתם פשוט מאבדים את העשתונות ומתחילים לצרוח כמו משוגעים. זה מעניין, זה פשוט מעניין. כי אם – כמו שאתם כל הזמן חוזרים ואומרים – אפשר לגרש אותם, אז למה הממשלה שלכם לא מחזירה אותם למקום שממנו באו; מוסרת אותם למדינה שלישית או מדינה רביעית או מדינה עשירית, או לא משנה מה. <דוד ביטן (הליכוד):> הם לא רוצים לקלוט אותם. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אדוני, אני ברשות דיבור. אם אפשר להוציא אותם מפה – נתניהו הוא ראש הממשלה כבר שבע שנים, שלוש ממשלות שלו. למה היא לא מזיזה אותם מפה? עכשיו, אם אי-אפשר לעשות את זה, אז בואו נעשה משהו בשביל לפתור את הבעיה. מעבר לדברים הקשים והנכוחים שאמרו חברותי וחברי קודם, שמדובר בחוק שהוא לא מוסרי ולא ראוי, יש בעיה, שהוא לא יעיל; הוא לא פותר את הבעיה. אז 3,000 איש יהיו כלואים במשך שנה באיזה חור במדבר, ואז הם יחזרו לדרום תל-אביב ואחרים יבואו במקומם וחוזר חלילה, דלת מסתובבת, ו-50,000, ככה, גרוסו מודו, פחות או יותר, ימשיכו להיות על הראש של תושבי ותושבות דרום תל-אביב, ואתם תמשיכו לא לעשות עם זה כלום. אז כמובן יש הפתרון שאפשר להגדיל את "חולות" ולבנות ולהשקיע בו לא 2 מיליארד שקל אלא להשקיע עוד 200 מיליארד שקל, והוא יכיל את כל ה-50,000. זה באמת יהיה הרבה יותר הגיוני. זה עיר חדשה במדבר. אתם עכשיו החלטתם, הממשלה שלכם החליטה על חמישה יישובים חדשים במדבר; זה יכול להיות היישוב האפריקני במדבר. אנחנו, חברות וחברים, חברותי – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סליחה. חברת הכנסת גלאון, תודה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> יש פה דברים נורא נורא נורא ברורים. סליחה, חברות, אני ממש מתנצלת, אבל הפרעת הקשב שלי היא מאוד – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אדוני השר. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אתם, המחדל הראשון שלכם – כשנהייתם ממשלה לא בדקתם למי מגיע איזה מעמד, ועכשיו, הרוב המכריע פה הם במצב שלא יודעים מה המעמד שלהם, מה שתוקע את האפשרות כן לגרש אותם או לא לגרש אותם. המחדל השני היה שאתם, כמובן, בסופו של דבר, ממשלות ישראל הן שנתנו להם את כרטיס האוטובוס לדרום תל-אביב, מאלף סיבות ואינטרסים. המחדל השלישי והגדול מכולם, כמובן, הוא שלא מטפלים בדרום תל-אביב. לא טיפלו בדרום תל-אביב, אגב, לפני שהגיעו האפריקנים. לא טיפלו בדרום תל-אביב כשהיו שם פיליפינים ותאילנדים, ו-91,000 – – – <ירון מזוז (הליכוד):> תלכו לראות מה קורה עם תושבי מדינת ישראל שגרים בדרום תל-אביב – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – – 91,000 – – – <ירון מזוז (הליכוד):> – – אני הייתי שם, אני ביקרתי שם, אני עברתי בית-בית – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אני מדברת על תושבי ותושבות – מר מזוז, אני ברשות הדיבור שלי. אני ברשות הדיבור שלי עכשיו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת מזוז, אני אקרא אותך לסדר בפעם השלישית במילה הבאה שלך. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אני מדברת על תושבי ותושבות דרום תל-אביב. אני אומרת שהמחדל הגדול מכולם שלכם הוא שאתם לא מטפלים בדרום תל-אביב. דרום תל-אביב הייתה במצוקה 40 שנות שלטון של הליכוד, כשהיו שם פיליפינים, והיו שם תאילנדים וסינים, ועוד כשבאו מהגרים פולנים לא חוקיים. כולם הגיעו על הראש של דרום תל-אביב, ואתם מעולם לא טיפלתם בבעיה הזאת. אנחנו הבאנו לוועדת שרים לפני שבועיים הצעת חוק שכבר בכנסת הקודמת הגיש אותה חברנו משה מזרחי, בשם הסיעה, אחרי שהוא ישב עם תושבי ותושבות דרום תל-אביב, אחרי שאנחנו ביקרנו פעמים רבות – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – גם ביחד וגם לחוד, בדרום תל-אביב – וחלקנו גרות מאוד קרוב לשם – – <ירון מזוז (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> משפט סיכום. תודה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – וועדת השרים שלכם הפילה אותה, ואנחנו נביא אותה ביום רביעי הקרוב, והיא הצעה שמטפלת בשיקום דרום תל-אביב ובפיזור האנשים האלה בארץ עד שאפשר יהיה להעביר אותם חזרה הביתה – – <ירון מזוז (הליכוד):> – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – חד-משמעית – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת מזוז. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – באופן שקודם כול יציל את תושבי ותושבות דרום תל-אביב. <ירון מזוז (הליכוד):> – – – <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> – – 2. באופן שיהפוך אותם לא לנטל אלא למשהו שהמדינה יכולה לחיות אתו, ו-3. – שמשאיר אותם במצב זמני, שכשאפשר יהיה להחזיר אותם הביתה, יחזירו אותם הביתה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אבל אתם – בואו נראה איך אתם תצביעו על ההצעה הזאת ביום רביעי, חברי וחברותי. כשאתם תפילו אותה, איך אתם תסתכלו בעיניים לתושבי דרום תל-אביב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בגללכם, בגללכם. תודה רבה. אמרתי שאם תפריעו אני אוסיף זמן. חברת הכנסת אבקסיס. חבר הכנסת דוד ביטן, אתה רוצה לדבר באופן חוקי, אדוני? <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אחרון הדוברים – חבר הכנסת דוד ביטן. גם על זכותך לדבר אני אגן ואוסיף לך זמן, אני מבטיח לך. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סליחה, אחרון הדוברים – אילן גילאון. לא, אני אמרתי שאם תפריעו אני אוסיף זמן, כי אתם לא נותנים לאנשים לדבר. אני אגן גם עליך. <דוד ביטן (הליכוד):> לא נכון. למרב נתנו לדבר – זה לא נכון – ונתת לה שבע דקות – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא נתתם לה לדבר. נתתי לה ארבע דקות. <דוד ביטן (הליכוד):> – – ועל זה אני מוחה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> פריג', מאיפה יש לך כוח לדבר על כל הצעת חוק? אני לא ראיתי דבר כזה, אני אומר לך את האמת. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת פריג', תודה רבה. תנו לו לדבר. <דוד ביטן (הליכוד):> כל הצעת חוק הוא מדבר, נכון? איך יש לו כוח? איך? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני אתחיל את השעון כשיהיה שקט. עיסאווי, אפשר להתחיל את השעון? <דוד ביטן (הליכוד):> לא, לא. תן לי שמונה דקות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, אני לא אתחיל את השעון עד – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> סיימת, עיסאווי? תודה רבה. אדוני, בבקשה. <דוד ביטן (הליכוד):> טוב, אתה רואה שמפריעים? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת מיכל רוזין. <דוד ביטן (הליכוד):> יש לכם תכונה במרצ לא לתת זכות דיבור, לא לאפשר חופש הביטוי. כל הזמן אתן מפריעות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> השעון לא רץ, אתם רוצים להמשיך את זה? <דוד ביטן (הליכוד):> כשאנחנו מעזים לומר מילה, אתן כועסות. <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> פריג', אני קורא לך – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. חבר הכנסת עיסאווי פריג', אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה. <קריאה:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> שנייה. שנייה. היית כבר בראשונה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תן לו לדבר, בבקשה. די, נו באמת. <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> לא הוצאת את – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מתחיל את השעון כשיהיה פה שקט. חברת הכנסת מיכל רוזין, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <מיכל רוזין (מרצ):> למה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כי את מפריעה לו להתחיל. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, אני לא אתחיל אם לא יהיה שקט. אני אגן גם על זכותו לדבר. גם על זכותך הגנתי. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתה רוצה לנהל את המליאה? בוא. בבקשה, אדוני. <דוד ביטן (הליכוד):> רוזין, רוזין, תירגעי. יש לכם, אמרתי, לחברות הכנסת של מרצ – אתם אוהבים כל הזמן להפריע. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אדוני, שלוש הדקות שלך מתחילות. <דוד ביטן (הליכוד):> אז איפה חופש הביטוי? קודם כול אני רוצה לומר לכם, אולי שכחתם, שרוב המסתננים הגיעו בתקופת אולמרט, לא בתקופת נתניהו. מעבר לזה, נתניהו טיפל קודם כול בעצירת הבעיה והשקיע מה שאולמרט לא רצה להשקיע – הוא השקיע בגדר שהוא עשה, וזה עצר את בעיית המסתננים מסיני ומהמקום – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> זה עובדתית נכון ומדויק. אולמרט לא רצה. הניחו לאולמרט את ההצעה לעשות את הגדר והוא לא עשה אותה, ועשו אותה רק כשכבר נכנסו 3,000 בחודש. היום הבעיה נעצרה במידה רבה. היום יש בעיה שהם שמים סולמות והם עולים, ויש הסתננות של עשרות בחודש, אבל לא יותר. כי אמרתם שהיסטורית נתניהו אשם. נתניהו פתר את הבעיה קודם כול החוצה, לישראל. יש בעיה פנימית, אבל את הבעיה החיצונית הוא כן פתר. זה דבר ראשון. דבר שני – הם לא פליטים, הם מחפשי עבודה. הדבר הזה ברור. אי-אפשר להשוות ביניהם לבין הפליטים הסורים שמגיעים לאירופה – אלה פליטי מלחמה. אי-אפשר להגדיר את הפליטים האלה כפליטים. הם מחפשי עבודה. <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> עצרת את השעון? למה אתה לא עוצר לי את השעון? תעצור לי את השעון. <קריאה:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> הופ, הנה הוא ממשיך. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני מוסיף לך. <דוד ביטן (הליכוד):> לא, תעצור, תעצור. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא. הוספתי לך דקה. בבקשה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת גלאון. תודה. תודה. <דוד ביטן (הליכוד):> עכשיו, רבותי, החיים – הם מגיעים לדרום תל-אביב מסיבה פשוטה: א. רוב העובדים הזרים נמצאים שם, באזור התחנה המרכזית, ושם הם יכולים למצוא עבודה. זה לא יעזור, הצעות החוק של מרב מיכאלי ושל כל מישהי אחרת – – <יעל גרמן (יש עתיד):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת גרמן. תודה. <דוד ביטן (הליכוד):> – – מכיוון שבסופו של דבר לאן שלא תשלחי אותם, הם יחזרו לאותו מקום, כי רק שם החיים זולים ויש להם עבודה והם חיים בקרב אנשים – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת רוזין. <דוד ביטן (הליכוד):> אין דבר. אני רוצה לראות אתכם שאנחנו נעביר את כולם לצפון תל-אביב. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת רוזין, אני לא רוצה להוציא אותך. <דוד ביטן (הליכוד):> מה יהיה? מה יהיה אם נעביר אותם לצפון תל-אביב? אתם תסכימו? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', אני קורא אותך לסדר פעם שלישית. בבקשה לצאת. <דוד ביטן (הליכוד):> רבותי, תושבי דרום תל-אביב, אין להם חיים. זה כבר זלג – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, חבר הכנסת פריג', בבקשה לצאת. מיכל, את הבאה בתור. די. (חבר הכנסת עיסאווי פריג' יוצא מאולם המליאה.) <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני לא עושה אפליה. אני הגנתי גם עלייך, עוד יותר. <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נו, די, די, די. <דוד ביטן (הליכוד):> – – מאזור התחנה המרכזית לשכונת-התקווה ולשכונות אחרות. אין להם חיים. ולכן, צריך לטפל בבעיה הזאת אחת ולתמיד. הדרך לטפל בבעיה זה לא לתת להם אזרחות; זה להחזיר אותם לארצות המוצא שלהם. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> זאת הדרך. והדרך שלכם היא הכי נוחה: לתת אזרחות, להשאיר אותם בדרום תל-אביב, לשקם את דרום תל-אביב. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת גרמן, תודה. <דוד ביטן (הליכוד):> אז בואו נבין את הבעיה. אנחנו צריכים להחזיר אותם לארצות המוצא. גם הגרמנים וגם הצרפתים וכו' מדברים על זה כפתרון. <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> הפתרון זה לא לתת אזרחות לכל אחד. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חברת הכנסת רוזין, אני מתאפק שלא להוציא אותך. הוספתי לך דקה. <דוד ביטן (הליכוד):> מה זה דקה? תוסיף לי ארבע דקות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> לא, אני לא אוסיף לך ארבע דקות. <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> מיכאלי דיברה שמונה דקות. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בבקשה, דקה. <דוד ביטן (הליכוד):> עכשיו בוא נתחיל מזה – ואני לא מבין אתכם, או שאתם תומכים בבג"ץ או שאתם לא תומכים בבג"ץ. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> בג"ץ אישר את החוק באופן כללי. כל מה שאמר בג"ץ זה לתקן את הסעיף – – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> לא, זה לא נכון, הוא אישר את החוק, מה אני יכול לעשות. תיקנו אותו לפי הנחיות בג"ץ. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> די, עזבי. מה, את מציגה לי מה בג"ץ אומר פה ושם? התוצאה הסופית היא שהוא אישר את החוק. <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אם הוא אישר את החוק, אז קודם כול, מבחינת חופש הביטוי, חופש העיסוק, חופש התנועה – הוא אישר את החוק הזה, ולכן, אני לא מבין אתכם. כל מה שהוא אמר זה לתקן את זה – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מזוז, אני אוציא אותך. <דוד ביטן (הליכוד):> – – מ-20 חודש ל-12 חודש, וזאת ההצעה. ההצעה לא מרחיבה את החוק הקודם, לא משנה אותו; היא מתקנת אותו לפי החלטת בג"ץ. אז מה ההתנגדות שלכם? מה הבעיה? מה הבעיה? גם לזה אתם מתנגדים? <יעל גרמן (יש עתיד):> תענה על שאלה אחת: במה החוק הזה – – <דוד ביטן (הליכוד):> אתם נגד בג"ץ פתאום? <יעל גרמן (יש עתיד):> – – יפתור את הבעיה של דרום תל-אביב? <קריאה:> הוא מסביר לך, הוא מסביר לך. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – דרום תל-אביב ייפתר אם ניקח אותם משם ונחזיר אותם לארצות המוצא, לא אם ניתן להם אזרחות ונשאיר אותם שם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אדוני, תם הזמן. משפט סיכום. <דוד ביטן (הליכוד):> למה תם הזמן? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> כי הוא תם. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> אבל הם מפריעים לי. <זהבה גלאון (מרצ):> אה, שבת שלום. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אז אני נותן לך לסכם בשני משפטים. <דוד ביטן (הליכוד):> אורן חזן – הוצאת אותו החוצה, לא ראיתם? <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <אורן אסף חזן (הליכוד):> הנני כאן. <דוד ביטן (הליכוד):> איך הוא חזר פנימה? <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני אישרתי לו לחזור. <דוד ביטן (הליכוד):> אתה החזרת אותו? <אורן אסף חזן (הליכוד):> אל תשאל שאלות. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אדוני, יש לך חצי דקה לסכם את הדברים. <אורן אסף חזן (הליכוד):> – – – ייתן לך עוד זמן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> היושב-ראש מטעמכם החזיר אותו פנימה. <אלי כהן (כולנו):> – – – <קריאה:> תפסתי לו את המקום. <דוד ביטן (הליכוד):> ולכן, אני אומר, מספיק עם הצדקנות הזאת. אנחנו לא נגד פליטים, ולא נגד אנשים – אנחנו נותנים להם רישיונות עבודה – – <יעל גרמן (יש עתיד):> הצדקנות היא מצדך. <דוד ביטן (הליכוד):> – – הם עובדים, הם עובדים בישראל. אבל הגיע הזמן לטפל בבעיה ולהפסיק – אנחנו מרחמים על תושבי דרום תל-אביב. <יעל גרמן (יש עתיד):> אתה לא נותן פתרון לאנשי דרום תל-אביב. <דוד ביטן (הליכוד):> אנחנו צריכים לפתור את הבעיה, ואל תפתרו אותה בדרך של שיקום דרום תל-אביב. <קריאות:> – – – <דוד ביטן (הליכוד):> צריך לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. תודה רבה. <יעל גרמן (יש עתיד):> 3,000 איש במתקן "חולות" – – – <ירון מזוז (הליכוד):> היה לכם הרבה זמן בממשלה לעשות – – – היית בממשלה. לא עשיתם כלום. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, אדוני. <קריאות:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת אילן גילאון, אחרון הדוברים. <זהבה גלאון (מרצ):> שולחים אותם לראשון – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת פריג', אני לא זוכר שאישרתי לך לחזור. אני לא זוכר שאישרתי לך לחזור, אז אני מזהיר אותך: תחזור ואתה לא מפריע. <קריאה:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אני אישרתי גם לחזן לחזור. <אילן גילאון (מרצ):> אדוני היושב-ראש, סליחה – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר'ה, זה אחרון הדוברים, נו, תנו לו לדבר, באמת. <אילן גילאון (מרצ):> סליחה שאני אחרון הדוברים – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אתם נהנים מהסיטואציה? נו, באמת. <אילן גילאון (מרצ):> בדרך כלל אני לא ניג'ס כזה כמו כמה מרובכם, ולא מציק, אבל הבושה אוכלת אותי, ויש שלוש סיבות למה אסור שמחנה כזה יתקיים במדינת ישראל, בית-מעצר כזה, בית-סוהר כזה. הסיבה הראשונה היא סיבה עתיקת יומין – היא בהיסטוריה הארוכה שלנו, כשבאנו לשבור רעב בארץ אחרת, והייתה לנו מסורת, ואנחנו כן קיבלנו אנשים. ואני רציתי להאמין שאני שייך לעם שכאשר מישהו מתדפק על דלתו ונרדף על צווארו, הוא הופך חלק ממך, ואתה קודם כול לוקח ומקבל אותו ומברר את המצב שלו. והסיבה השנייה, אדוני, היא ההיסטוריה הלא-כל-כך רחוקה שלנו, חבר הכנסת ביטן, הלא-כל-כך רחוקה שלנו – – <דוד ביטן (הליכוד):> מה? <אילן גילאון (מרצ):> – – פחות מ-100 שנים קודם, כשהתדפקנו על כל מיני דלתות או כל מיני נמלים, ואף אחד לא קיבל אותנו. <קריאה:> לסכם את הדיון? <אילן גילאון (מרצ):> והדבר השלישי, הסיבה השלישית היא מאוד פרקטית: אנחנו חתומים על אמנת האו"ם בנושא הפליטים, ואנחנו לא מקיימים את האמנה הזאת. אני יודע שהאו"ם לא מעניין אותם. <דוד ביטן (הליכוד):> הם לא פליטים. <ירון מזוז (הליכוד):> הם לא פליטים. <אילן גילאון (מרצ):> סליחה, רגע, איך אתה יודע שהם לא פליטים כאשר אתה לא מברר את מעמדם? <ירון מזוז (הליכוד):> ביררו. <אילן גילאון (מרצ):> כמה מן האנשים האלה ישבו אתם וביררו את מעמדם? <ירון מזוז (הליכוד):> אבל ביררו. <אילן גילאון (מרצ):> מי שאיננו פליט צריך ללכת – ולא נרדף – – <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – ואין סכנה לחייו, צריך לחזור למולדתו. <ירון מזוז (הליכוד):> נכון. <אילן גילאון (מרצ):> אבל את הדברים האלה צריכים לברר. <ירון מזוז (הליכוד):> אז מבררים. <אילן גילאון (מרצ):> אפשר היה לפתור בדרך המצוינת הזאת את הבעיה. <ירון מזוז (הליכוד):> ביררו. <אילן גילאון (מרצ):> חבר הכנסת מזוז – – <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת מזוז, תודה. <ירון מזוז (הליכוד):> ביררו. <אילן גילאון (מרצ):> – – אתה יודע כמה אנשים בורר מעמדם? פחות מעשרה במשך 14 שנים. <ירון מזוז (הליכוד):> כל דרום תל-אביב. <אילן גילאון (מרצ):> על מה אתה מדבר? <ירון מזוז (הליכוד):> מה זה? <אילן גילאון (מרצ):> ואני פניתי אל אותן חברות שאתם כל כך חפצים ביקרן, אותם סרסורי כוח-אדם: מדוע לא תיקחו אותם? והם אמרו לי: כי הם לא מתאימים לחקלאות. כי התאילנדים הם נמוכים, הם מתאימים לשיחים הקטנים האלה של העגבניות. אותם סרסורי כוח-אדם שעליהם אתם מגינים, עליהם אתם מגינים יותר מכול. <ירון מזוז (הליכוד):> אני לא מגן על אף אחד. <אילן גילאון (מרצ):> בחוכמתכם הגדולה, לקחת את הכי חלשים, לחבר עם הכי חלשים ולעשות את הפיצוץ הזה. <ירון מזוז (הליכוד):> לא מגן על אף אחד. <אילן גילאון (מרצ):> ואז אתם מדברים – רוממות דרום תל-אביב, כאילו לא אתם אחראים לדרום תל-אביב. <ירון מזוז (הליכוד):> למה הם קטנים ולמה הם גדולים. <אילן גילאון (מרצ):> לכן, האנשים האלה – כמה הם? כמה עשרות-אלפים. אנחנו יכולים לספוג את הדבר הזה, לברר את מעמדם. מי שהוא פליט, צריך למצוא לו פתרון כפליט. <ירון מזוז (הליכוד):> נכון. <אילן גילאון (מרצ):> גם באמצעות מדינה שלישית. <ירון מזוז (הליכוד):> מי שפליט כן; מי שלא – – – <אילן גילאון (מרצ):> אבל צריך לברר את מעמדם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> חבר הכנסת מזוז, תירגע. <אילן גילאון (מרצ):> וכל מי שנרדף על צווארו ומגיע לדלת שלך, חבר הכנסת מזוז – – <ירון מזוז (הליכוד):> כן. <אילן גילאון (מרצ):> – – אתה תפתח לו את הדלת – – <ירון מזוז (הליכוד):> – – – <אילן גילאון (מרצ):> – – תכניס אותו קודם כול אחר כבוד, ותראה מה קורה אתו. <ירון מזוז (הליכוד):> בודקים אותם. מי שפליט – יישאר; מי שלא – חזרה. <אילן גילאון (מרצ):> ולאחר שביררת אם יש סכנה לחייו, או לא – שלח אותו. זאת חרפה, זאת בושה, זה אות קין – – <ירון מזוז (הליכוד):> זה לא נכון. <אילן גילאון (מרצ):> – – במצח המכוער שלכם. <ירון מזוז (הליכוד):> זה לא נכון. <אילן גילאון (מרצ):> כמה מן האנשים האלה, לו ניתנה להם הזדמנות, הם היו ציונים הרבה יותר טובים מכל אחד מכם. תתביישו לכם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. אני מבין שהשר – לא, אין תשובה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> יש תשובה, אבל אני ויתרתי – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אה, יש תשובה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> השר ארדן ויתר על הקראת התשובה. אם כן, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס' 5 והוראת שעה), בקריאה ראשונה. נא להצביע. מי בעד? מי נגד? ההצבעה החלה. הצבעה מס' 40 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 20 נגד – 12 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס' 5 והוראת שעה), התשע"ו–2016, לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> 20 בעד, 12 מתנגדים. אני קובע כי הצעת חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס' 5) עברה ותעבור לוועדת הפנים והגנת הסביבה להכנה לקריאה שנייה ושלישית. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים היום, יום שלישי, כ"ג בשבט התשע"ו, 2 בפברואר 2016, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 02:15.>