דברי הכנסת

דברי הכנסת חוברת י"ח ישיבה ק"א הישיבה המאה-ואחת של הכנסת העשרים יום רביעי, א' באדר א' התשע"ו (10 בפברואר 2016) ירושלים, הכנסת, שעה 11:00 תוכן העניינים מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 7 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 7 שאילתות דחופות 7 149. קליטת מגשרים חינוכיים כעובדים מן המניין 7 אלי כהן (כולנו): 7 סגן שר החינוך מאיר פרוש: 8 150. כ-5,000 תלמידים בני שלוש–חמש בלי מסגרת חינוכית 10 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 10 סגן שר החינוך מאיר פרוש: 11 דב חנין (הרשימה המשותפת): 12 151. סגירת משתלות בשבת 15 מרב מיכאלי (המחנה הציוני): 15 שר התיירות יריב לוין: 15 חיים ילין (יש עתיד): 17 דב חנין (הרשימה המשותפת): 18 152. הנהלת "כימיקלים לישראל" מסתירה נתוני תחלואה בסרטן 22 דב חנין (הרשימה המשותפת): 22 שר הבריאות יעקב ליצמן: 24 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 27 שר התיירות יריב לוין: 28 הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – החזר כספי של דמי נסיעות והסעות לטיפולי אונקולוגיה ודיאליזה), התשע"ה–2015 29 רויטל סויד (המחנה הציוני): 29 דברי ברכה של יושב-ראש הכנסת לנשיא בית-הנבחרים של צ'ילה מרקו אנטוניו נונייס לוסאנו 34 היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 34 הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – החזר דמי נסיעות והסעות לטיפולי אונקולוגיה ודיאליזה), התשע"ה–2015 35 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 36 שר הבריאות יעקב ליצמן: 39 הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – גמלת הבטחת הכנסה לקשיש), התשע"ו–2015 43 סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 44 שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ: 49 סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 52 הצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון – ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות בדירקטוריונים), התשע"ה–2015 54 קארין אלהרר (יש עתיד): 55 הצעת חוק העונשין (תיקון – תקיפת עיתונאים), התשע"ו–2015 56 יואל חסון (המחנה הציוני): 57 שרת המשפטים איילת שקד: 59 יואל חסון (המחנה הציוני): 61 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – ביטוח שאירים לאלמן), התשע"ו–2015 63 מאיר כהן (יש עתיד): 64 הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – אי-שלילת זכאות לקצבת שאירים בשל הכנסה מפנסיה), התשע"ה–2015 65 זהבה גלאון (מרצ): 65 הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – קיצור שבוע העבודה), התשע"ה–2015 66 דב חנין (הרשימה המשותפת): 66 הצעת חוק התרבות והאמנות (תיקון – הקצאה שוויונית בתקציב לחברה הערבית), התשע"ה–2015 71 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 72 שרת התרבות והספורט מירי רגב: 75 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 78 הצעת חוק אי-נקיטת הליכים לפני מועדי ישראל (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2015 85 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 85 שרת המשפטים איילת שקד: 89 יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת): 90 ישראל אייכלר (יהדות התורה): 91 הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון – כללי שקיפות), התשע"ה–2015 93 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 94 שרת המשפטים איילת שקד: 102 אלעזר שטרן (יש עתיד): 109 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 110 הצעת חוק יום העלייה, התשע"ה–2015 111 מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): 112 הצעת חוק יום העלייה, התשע"ה–2015 112 רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): 112 הצעת חוק יום העולה, התשע"ה–2015 113 אברהם נגוסה (הליכוד): 113 שר העלייה והקליטה זאב אלקין: 114 עליזה לביא (יש עתיד): 117 חיים ילין (יש עתיד): 120 דב חנין (הרשימה המשותפת): 124 מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): 127 שר העלייה והקליטה זאב אלקין: 128 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 133 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 134 הודעה אישית של חבר הכנסת יואב קיש 134 יואב קיש (הליכוד): 135 הודעה אישית של חבר הכנסת יחיאל חיליק בר 137 יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני): 138 הודעה אישית של חבר הכנסת אלעזר שטרן 153 אלעזר שטרן (יש עתיד): 153 הצעת חוק ההנדסאים והטכנאים המוסמכים (תיקון – הוספת נציגי סטודנטים למועצת ההנדסאים והטכנאים המוסמכים), התשע"ו–2015 158 אלי אלאלוף (כולנו): 158 שר התיירות יריב לוין: 159 הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – סיום או שינוי תוכנית הטבות לצרכן), התשע"ה–2015 163 איתן כבל (המחנה הציוני): 163 שר התיירות יריב לוין: 166 הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – הנטל להוכחת תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל) 167 שרת המשפטים איילת שקד: 169 עודד פורר (ישראל ביתנו): 171 עיסאווי פריג' (מרצ): 173 עודד פורר (ישראל ביתנו): 173 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 175 סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר: 175 הצעת חוק הרשות לגיל הרך, התשע"ו–2015 175 מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני): 176 סגן שר החינוך מאיר פרוש: 178 הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – חופשת אבהות), התשע"ו–2015 181 תמר זנדברג (מרצ): 181 שר העלייה והקליטה זאב אלקין: 185 עודד פורר (ישראל ביתנו): 187 תמר זנדברג (מרצ): 189 הצעת חוק אשכולות אזוריים, התשע"ה–2015 191 רועי פולקמן (כולנו): 192 הצעת חוק העונשין (תיקון – חילוט רווחי סרסרות) התשע"ה–2015 195 מיקי לוי (יש עתיד): 195 הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – פרסום סמוי), התשע"ו–2015 198 מיקי רוזנטל (המחנה הציוני): 199 הצעה לסדר-היום 201 הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא המחדלים סביב פרויקט הקמת קו הרכבת המהיר לירושלים 201 עיסאווי פריג' (מרצ): 202 השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל: 208 שתי מדינות לשני עמים 219 זהבה גלאון (מרצ): 220 ענת ברקו (הליכוד): 226 ציפי לבני (המחנה הציוני): 231 עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 234 יעקב פרי (יש עתיד): 236 מירב בן ארי (כולנו): 237 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 242 יואב בן צור (ש"ס): 244 עודד פורר (ישראל ביתנו): 246 משה גפני (יהדות התורה): 248 מיכל רוזין (מרצ): 251 עמיר פרץ (המחנה הציוני): 252 אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת): 254 אלעזר שטרן (יש עתיד): 258 שרן השכל (הליכוד): 260 ראש הממשלה בנימין נתניהו: 264 יצחק הרצוג (המחנה הציוני): 277 מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 283 מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 283 הצעות לסדר-היום 284 חוסר ההצלחה בגיבוש כתבי-אישום בגין התעללות בחסרי ישע 284 איציק שמולי (המחנה הציוני): 284 יפעת שאשא ביטון (כולנו): 287 סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 288 השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 289 הצעות לסדר-היום 295 שוב פוגרום ביהודים שעלו להר-הזיתים בירושלים 295 יואב בן צור (ש"ס): 295 השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 296 הצעה לסדר-היום 299 האלימות בחברה הערבית 299 טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת): 299 השר לביטחון הפנים גלעד ארדן: 301 הצעות לסדר-היום 307 החזרת גופות המחבלים למשפחותיהם 307 בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי): 307 מיקי לוי (יש עתיד): 310 איתן כבל (המחנה הציוני): 312 סגן שר הביטחון אלי בן-דהן: 314 הצעה לסדר-היום 316 מניעת ההפרטה של בחינות נהיגה מעשיות 316 דוד אמסלם (הליכוד): 317 <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, היום א' באדר א' התשע"ו, 10 בפברואר 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת החלטת ועדת האתיקה בקובלנות נגד חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי ובאסל גטאס. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <שאילתות דחופות> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים לשאילתות דחופות. הראשונה שבהן היא שאילתה מס' 149 מאת חבר הכנסת אלי כהן. אני מזמין את סגן שר החינוך חבר הכנסת מאיר פרוש לעלות לדוכן על מנת להשיב על השאילתה הנ"ל. הנושא הוא: קליטת מגשרים חינוכיים כעובדים מן המניין. שואל נוסף, אם יגיע, יהיה חבר הכנסת נחמן שי. הסיבה ידועה – הייתה לו שאילתה דומה לזו של חבר הכנסת אלי כהן. בבקשה, חבר הכנסת אלי כהן, נא לקרוא את נוסח השאילתה, ואז נשמע את תשובתו של סגן השר. <149. קליטת מגשרים חינוכיים כעובדים מן המניין> <אלי כהן (כולנו):> אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת ואדוני סגן שר החינוך, השאילתה על הפרק מתייחסת לנושא של מגשרים חינוכיים בני הקהילה האתיופית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אדוני, תכף יביאו לך את נוסח השאילתה. הפרוצדורה היא שאתה קורא את נוסח השאילתה. אני מצטער, אבל זה מה שאומר התקנון. <אלי כהן (כולנו):> אין שום בעיה, אדוני יושב-ראש הכנסת. מגשרים חינוכיים לילדים עולים במסגרת בתי-הספר מועסקים תקופות ממושכות כעובדי קבלן. רבים מהמגשרים הנם מבני הקהילה האתיופית. אין הכוונה שעובדי הקבלן יועסקו על-פני תקופות ארוכות במסגרת זאת. רצוני לשאול: מדוע המגשרים החינוכיים אינם נקלטים כעובדים מן המניין? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת כהן. אתה יכול לשבת. תהיה לך אפשרות לשאול שאלה נוספת, אם תרצה. אדוני סגן שר החינוך. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חבר הכנסת השואל אלי כהן, תפקיד הגישור הנו תפקיד חשוב וגם בעל ערך רב. זה תפקיד שמטרתו לענות על הצורך בתיווך התרבות הרווחת במדינת ישראל עבור העולים ותיווך תרבותם שלהם לצוות בית-הספר. לכתושג מטרה זו, לא נידרש עוד לגורם מתווך ויתמצה תפקיד הגישור. מכאן שתפקיד הגישור אינו תפקיד של קבע. המשרד מפעיל מגשרים דוברי רוסית, צרפתית, ספרדית ושפת בני מנשה. פעולתם מתחדשת כל שנה בהתאם למציאות ולנתוני התלמידים העולים. מתוך הכרה בחשיבות עבודת הגישור, מגבש המשרד בימים אלה מתווה חדש לעובדי הוראה שישמשו גם בתפקיד גישור. יוזמה זו תעודד עולים ותיקים לשמש כעובדי הוראה, ובנוסף, כמגשרים בין אורחות החיים בתפוצות לבין ההוויה התרבותית הישראלית המקובלת במערכת החינוך. בכך אנו מקווים לשפר את קליטתם של עולים בישראל בכלל ובמוסדות החינוך בפרט. המהלך מיועד למגשרים דוברי אמהרית, טיגרית, רוסית, צרפתית, ספרדית, שפת בני מנשה ושפות נוספות, בהתאם לעליות הרלוונטיות למדינת ישראל. המטרה היא שבעוד כארבע שנים כל המגשרים יהיו עובדי הוראה שילמדו במוסדות החינוך, וחלק מעבודתם בשעות ההדרכה יוקדש לגישור חינוכי בין-תרבותי. יצוין כי התקיימו כמה מפגשים קבוצתיים ופרטניים עם המגשרים יוצאי העדה האתיופית, ואנו תקווה כי הם ייענו להצעת המשרד ויחלו בהליך להשלמת השכלתם בסיוע המשרד, כמובן אלה מביניהם החסרים בהשכלה הנדרשת להוראה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת אלי כהן, שאלה נוספת. <אלי כהן (כולנו):> אדוני סגן שר החינוך, תפקיד המגשרים קיים כבר למעלה מ-21 שנה. לאחרונה נתקבלה החלטה גם עבור מוקדי הקליטה במשרד הפנים, לקלוט אותם כעובדים מן המניין. לא סביר שאנשים מועסקים 15 שנה ויותר כעובדי קבלן, ולא זוכים לתנאים הסוציאליים, ולאחר תקופה כזאת ארוכה מקבלים שכר של 5,000 ו-6,000 שקל. התקיים דיון חשוב מאוד במסגרת ועדת העלייה והקליטה של הכנסת. היו שם גם נציגי המשרד. הייתה הסכמה שהם ייקלטו כעובדים מן המניין. אני מייחל ליום שבו נהיה במצב שהם לא ייצרכו, ואז נסיים אתם את ההעסקה בדרך המקובלת. יחד עם זאת, אני שומע על הכוונות המבורכות של הממשלה להמשיך בקליטת העלייה. מדי שנה עולים לישראל 30,000 עולים ממדינות שונות. לכן, אדוני, אני חושב שאנחנו, הן כממשלה, הן כמשרדי ממשלה, צריכים לעקור את תופעת עובדי הקבלן. לכן, כפי שנעשה במשרד הפנים, שקלטו בו את עובדי מוקדי הקליטה כעובדים של הרשויות המקומיות בברכת הממשלה, בברכת משרד הפנים, אני אשמח אם ממך, אדוני, תצא הבשורה, כפי שגם היה בוועדת החינוך, שאנחנו נקלוט את אותם 60–70 עובדים שנמנים עם בני הקהילה האתיופית ואת כל יתר המגשרים כעובדים מן המניין. 15 שנה הן תקופה יותר מדי ארוכה להיות עובד קבלן. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת כהן. בבקשה, אדוני סגן שר החינוך. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> ציין חבר הכנסת כהן את הפעולה שנעשתה במשרד הפנים. אין ספק שצריך לברך על כך. אני לא יודע לומר אם זה כך או לא, אבל אם אתה מציין, אני מתאר לעצמי שאתה מדבר ממקור מהימן, שכך הדבר הוחלט במשרד הפנים. אני ציינתי בדברי התשובה שלי, ואני חושב שזה דבר ברור: המשרד, כשיש לו מגשרים – וציינתי בדברי התשובה שהמטרה של המגשרים היא שיגשרו בין אורחות החיים בתפוצות לבין ההוויה התרבותית הישראלית המקובלת במערכת החינוך – אני חייב לומר שהעניין של מגשרים הוא רעיון בכלל טוב, ולאו דווקא כלפי עולים. למשל, אני אומר לך כיהודי חרדי מאוכלוסייה חרדית, שיש במחוז החרדי במשרד החינוך יותר מ-400,000 תלמידים – אני חושב שהמשרד היה צריך למצוא דרך של מגשרים, שימצאו את השפה המשותפת, ושהמשרד יפנים אולי מה קורה עם 450,000 תלמידים מהציבור החרדי. הדבר של גישור – אמרתי לך בדברי התשובה שלי: המשרד רואה חשיבות רבה במגשרים. גם אמרתי שהמשרד יוצא כעת – אמרתי, המשרד מגבש בימים אלה מתווה חדש לעובדי הוראה, שגם ישמשו בתפקידי גישור. זה שזה לא נעשה 15 שנה – אני נמצא במשרד בקושי תשעה חודשים, וגם מי שאמור לענות על זה יודע שאני נמצא רק תשעה חודשים, ולא חייב לענות מה היה לפני שנה ולא לפני שנתיים. אבל אם המשרד עושה את זה עכשיו, אנחנו צריכים לברך על כך שהוא עושה את זה עכשיו, ואני מקווה שכתוצאה מכך יהיה טוב יותר לעולים, וכמו שאמרתי, אולי גם יהיה טוב יותר לאלה הוותיקים שנמצאים פה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר החינוך חבר הכנסת מאיר פרוש על התשובה על שאילתה מס' 149. אתה גם נשאר על הדוכן על מנת להשיב על שאילתה דחופה מס' 150 מאת טלב אבו עראר. הנושא: כ-5,000 תלמידים בני שלוש–חמש בלי מסגרת חינוכית. בבקשה, חבר הכנסת טלב אבו עראר. נא לקרוא את נוסח השאילתה. יש כמה שאלות נוספות. <150. כ-5,000 תלמידים בני שלוש–חמש בלי מסגרת חינוכית> <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מכובדי היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי סגן השר, המדינה אינה מאפשרת לתלמידי היישובים הבלתי-מוכרים לממש את חוק חינוך חובה. רצוני לשאול: 1. האם משרדך מעודכן בנתונים אלה? 2. אם כן – מה ייעשה לקליטתם במסגרת? 3. האם ידוע אחוז הנשירה ביישובים אלה? 4. אם כן – מה היא הסיבה לכך? תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת טלב אבו עראר. בבקשה, אדוני סגן השר. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> חבר הכנסת טלב אבו עראר מעלה שאלה מאוד חשובה. האמת היא שהוא ניסה לעשות את זה גם בשאילתה אחרת, לפני שבועיים, אם אני לא טועה; אם לא, אז אחד מהחברים מהרשימה המשותפת. המשרד יודע לומר כך: אנחנו מודעים לנתונים שלפיהם במועצות האזוריות אל-קסום ונווה-מדבר יש כ-3,390 תלמידים בגיל הגן, גילאי שלוש–חמש, והם לא נמצאים במסגרות חינוך. פילוח הנתונים מעיד על אי-רישום ואי-הגעה של הילדים בגילים אלה אל מוסדות החינוך בהיקף של כ-33% במועצה האזורית אל-קסום וכ-47% במועצה אזורית נווה-מדבר. אלה מספרים מדהימים, והם צריכים להדאיג. המשרד כינס את נציגי המועצות האזוריות אל-קסום ונווה-מדבר כדי לעמוד על היקף התופעה, במטרה לפעול יחד לצמצומה ככל שניתן. תמצית הבעיה ביישום מהלכים להקמת גני-ילדים בסביבת מגורי הילדים נעוצה בהיעדר ההסדרה של הקרקעות בפזורה הבדואית, לנוכח אי-זמינות קרקעות המאושרות לבנייה, והמשרד מוגבל במתן הרשאות לבניית גני-ילדים. בעניין זה יודגש כי הליך הקצאת הקרקע הנו בתחום הסמכות והאחריות של הרשות להתיישבות הבדואים, משרד הפנים, מינהל מקרקעי ישראל והמועצות האזוריות, ולא באחריות משרד החינוך. המשרד רואה חשיבות רבה בסוגיה ופועל לבחינת פתרונות אפשריים. בכל מקום שכן התאפשר להקים מבני חינוך, פעל המשרד על מנת לתת מענה הולם לילדים, בין היתר על-ידי תוספת מבנים יבילים על המבנים הקיימים, בנייה מואצת בשכונות המגורים ושיח עם הרשות לגבי אישור מרכזי שירותים נוספים שבהם קיימים ריכוזי ילדים. על כל פנים, תמצית השורה היא שהמשרד, יש לו קושי רב לאתר קרקעות שעליהן הוא יוכל להוציא הרשאות לבנייה, מכיוון שהוא הרי לא יכול לבנות על קרקע שאין לה אישור תכנוני. מכאן קושי הבעיה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן השר. שאלה נוספת לחבר הכנסת טלב אבו עראר. גם לחבר הכנסת דב חנין יש שאלה נוספת, ואז סגן השר ישיב. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> מכובדי סגן השר, לא התייחסת לבעיית הנשירה ביישובים אלו, ובמיוחד שאחוז הנשירה שם גבוה בקרב הבנות, מכיוון שבתי-הספר מרוחקים עשרות קילומטרים ממקום מגוריהן, ולכן הן מפסיקות את לימודיהן. מה יעשה משרד החינוך כדי לבנות שם בתי-ספר, ולא רק במיוחד בשתי המועצות שדיברת עליהן, מועצת אל-קסום ונווה-מדבר? הרי יש כ-80,000 תושבים בדואים שאינם שייכים לשתי המועצות האלו. אם, לפי מה שאני מאמין ומבין, כל ילד במדינת ישראל זכאי לחינוך – אז לכן, מי שלא בתחום של שתי המועצות האלה כאילו לא זכאי לחינוך? לא מקימים שם גנים או בתי-ספר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת טלב אבו עראר. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני; ואז תשובת סגן השר. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש, ותודה, אדוני סגן השר, על תשובתך הקודמת. שני היבטים לבעיה שאני רוצה להוסיף: ביישובים ערביים-בדואיים לא-מוכרים, היום לא ניתן לתת רישיון פעולה לגן-ילדים, מכיוון שהמבנה שבו הוא נמצא הוא בלתי מורשה. עכשיו, המבנה הוא בלתי מורשה, מכיוון שכל הכפר הוא לא-מוכר. אז אם הכפר לא-מוכר, אי-אפשר בכלל להגיש תוכנית להקמת גן-ילדים מורשה. התוצאה היא מין מעגל סגור שאי-אפשר לפתור אותו. לדבר הזה יש פתרון מאוד פשוט: משרד החינוך צריך לקדם מהלך של הקמת מבנים, אפילו מבנים יבילים, שיהיו קיימים, ואפשר יהיה אחר כך להעביר אותם אם יהיו בעיות. הרי אנחנו לא נכנסים כרגע לשאלת ההכרה או האי-הכרה, אנחנו מדברים נקודתית על איך מוצאים פתרון לילדים שיוכלו להיות בגני-ילדים כמו כל הילדים האחרים במדינת ישראל. בהקשר השני, בהמשך לשאלתו של חבר הכנסת אבו עראר, הסוגיה של בתי-ספר רחוקים היא קריטית מבחינת השכלת בנות. אם אנחנו רוצים שגם ילדות ונערות בציבור הערבי הבדואי ילמדו, אנחנו חייבים לייצר פתרונות לחינוך בחטיבות ביניים, בתי-ספר תיכוניים קרובים למקומות המגורים, אחרת אנחנו נישאר עם תמונה דרמטית של נשירה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת חנין. בבקשה, אדוני סגן שר החינוך. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אמר חבר הכנסת טלב אבו עראר שאני לא התייחסתי לאחוז הנשירה. אני יכול להתייחס לתשובות שהמשרד מכין. אם לא קיבלתי תשובות על אחוז הנשירה, כנראה למשרד לא ידוע אחוז הנשירה. בהחלט יכול להיות. על כל פנים, אני אומר לך כאן, אני יודע לענות לפי הנתונים שהמשרד מצייד אותי. אתה שאלת דברים ברורים – אין לי תשובה כי לא קיבלתי תשובה, וייתכן מאוד שהמשרד לא יודע על אחוז הנשירה. וזה לא טוב אם הוא לא יודע. אני רק לא יודע אם הוא הגורם היחידי שצריך לדעת, אבל – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אני עומד פה מעל במת הכנסת ומודיע לך שאני מצויד בנתונים של המשרד. המשרד יודע על השאלה שלך לגבי אחוז הנשירה, ולא קיבלתי תשובות, דהיינו, הוא לא התייחס. לא התייחס, אז אני יודע לומר שהוא לא יודע. אני לא יכול לומר, הוא יודע ולא רוצה לתת לך, כי אסור לו לעשות את זה. אז זה מה שאני יודע לומר. לכן זה מה שאני אומר, ואני מסתפק במה שאני אמרתי. אני מתייחס לדברים שלך, ויחד עם זה לדברים של חבר הכנסת חנין. קודם כול, איפה שאפשר המשרד משתדל. אי-אפשר לומר שהמשרד מספק את כל התשובות על כל הצרכים שיש לכל האוכלוסיות. ואני אומר לך שאי-אפשר. גם אם, נניח, נקצה משאבים אין-סופיים – לא שייך. אני יודע גם לומר שמדינת ישראל הלכה באיזה מהלך, אומנם לא בקשר לבדואים בדרום, לפני כמה שנים, על מהלך של חומש, תוכנית חומש של בינוי כיתות במגזר הערבי בהעדפה, כדי לתקן מה שהיו אפליות. אבל אני לא יודע לומר לך איך פותרים בעיה של הצבת – חבר הכנסת חנין, אני לא יודע לפתור לך בעיה איך פותרים בהצבת מבנה נייד על קרקע שאינה מאושרת לבנייה. אני מאוד אשמח – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אני מאוד אשמח להצטרף לפנייה כזו. אני אומר לך, למה ללכת לדרום ליישובים הבדואיים? אני שואל, במשרד החינוך – עכשיו בונים בבית-שמש אלפי דירות; הילדים שם הם מהציבור החרדי, והציבור החרדי, אין לו לפי החוק בית-ספר. אם יש בית-ספר, זה כתוצאה מכך שיש שתדלנות, אבל זה לא כמו הממלכתי או הממלכתי-דתי. שם, כאשר ראש העיר ירצה להציב מבנה נייד, מתי הוא יציב את זה? לפני פתיחת שנת הלימודים. אבל משרד החינוך דורש רישיון להפעלת גן-ילדים, והוא רוצה את זה בפברואר, חצי שנה לפני פתיחת שנת הלימודים. אז אני מוכן להצטרף אתך לדרישה כזו שמשרד החינוך ייתן – או משרד הפנים. אני פניתי בשבוע שעבר לשר הפנים וביקשתי ממנו שיקל בנוהל ההקצאות. יש מושג של הקצאת קרקע, או הקצאת מבנה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> – – – <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> אני פניתי לשר הפנים בשבוע שעבר גם בכתב וגם בעל-פה. אמרתי לו: תמצא את הדרך להקל על אותן אוכלוסיות שהמשרד לא בונה להן באופן טבעי כיתות לימוד. או שהמוסד עושה את המאמץ, או שהרשות המקומית עושה את המאמץ, או משרד החינוך עושה את המאמץ, אבל הוא לא מצליח להדביק את הקצב, כי זה לא פועל. את הדירות התחילו לבנות לפני שנתיים, ועל הרעיון להביא כיתת לימוד חושבים רק לפני פתיחת שנת הלימודים. יש בזה קושי. אני הייתי מאוד שמח לו היית מקדם את ההצעה שלך. אני גם מנסה בעניין הזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לסגן שר החינוך חבר הכנסת מאיר פרוש. אני מתכבד להזמין את השר המקשר בין הממשלה לכנסת חבר הכנסת יריב לוין. יש שתי שאילתות דחופות שהשר יצטרך להתמודד אתן. קודם שאילתה דחופה מס' 151, שבמקור הופנתה לשר הכלכלה והתעשייה, מאת חברת הכנסת מרב מיכאלי. הנושא הוא: סגירת משתלות בשבת. בשאילתה הזאת יש גם שואל נוסף, חבר הכנסת חיים ילין, שהגיש שאילתה דומה, ונאפשר לו ודאי לשאול שאלה נוספת. וגם דב חנין. בזה תם פרק השאלות הנוספות. <151. סגירת משתלות בשבת> <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה, אדוני. משתלת סלונר בסתריה לא תעסיק 40 עובדות ועובדים בשבתות עקב התראה ממשרד הכלכלה. רצוני לשאול: 1. למה יצאה התראה עכשיו, אחרי 30 שנות עבודת משתלות בשבת? 2. משתלות התחילו לראיין עובדים לא-יהודים, אך האם נשקלה הפגיעה בעובדות והעובדים הנוכחיות? 3. ומעל הכול, איך מוצדקת הפגיעה בסטטוס-קוו? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חברת הכנסת מיכאלי. בבקשה, השר. <שר התיירות יריב לוין:> תודה לחברת הכנסת מיכאלי. אדוני היושב-ראש – מזל טוב – גברתי השרה, חברות וחברי הכנסת, מינהל הסדרה ואכיפה במשרד הכלכלה והתעשייה אמון על אכיפתם של 23 חוקי עבודה וצווי הרחבה. בין החוקים המרכזיים שאוכף המינהל מצויים חוק שכר מינימום, חוק הגנת השכר, חוק שעות עבודה ומנוחה וצו ההרחבה לפנסיה חובה. פעילות האכיפה מתבצעת כמובן בהתאם לסדרי עדיפויות, שמושפעים, בין היתר, מהחלטת ממשלה 4193 מ-29 בינואר 2012, הקובעת כי משרד הכלכלה יפעל למיקוד מרב משאבי האכיפה בהפרת חוקי עבודה על-ידי מעסיקים של עובדים בשכר נמוך. בחוק מצויות כמובן הוראות שונות שנוגעות להעסקה בשעות נוספות בימי מנוחה וכדומה. משרד הכלכלה לא מבצע אכיפה ספציפית בנושא פתיחת עסקים בשבת באשר הם, אלא אוכף באופן כולל את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, שבכללן נמצאת גם ההוראה הזו. אגב, הדבר הזה איננו חדש. בשנת 2013, לדוגמה, נפתחו 377 תיקים מינהליים בחשד להעסקה ביום המנוחה השבועי ללא היתר, כך שזה לא איזה שינוי מדיניות. עוד חשוב להדגיש שהאכיפה הזאת איננה מתבצעת על-פי רוב בצורה ממוקדת רק סביב הנושא הזה, אלא כחלק מבדיקה כוללת של עמידה ושמירה על זכויות העובדים, והרבה פעמים מתבצעת כתוצאה מתלונות. בעת הביקורת, מפקחי המינהל בוחנים את כלל הוראות חוקי העבודה, ומוטלות סנקציות במקום שבו נמצא שהופרו הוראות של חוקים כאלה או אחרים. לעניין המקרה הספציפי, אני רוצה להדגיש שלא מדובר באכיפה ממוקדת בנושא העסקה במנוחה השבועית, אלא הוא נבדק כחלק מבדיקה כוללת בנושא זכויות העובדים, וזאת אחרי שהתקבלה תלונה נקודתית על אי-עמידה באחד מחוקי העבודה על-ידי המשתלה. יצוין שהמשתלה קיבלה התראה מינהלית בהתאם לחוק, ולא קנס – גם זה חשוב לציין – וברור לחלוטין שכל עוד זה החוק, ומתקיימת ביקורת, אי-אפשר להתעלם מהפרתו. אני גם חושב שיש כאן בהחלט שאלה כבדה, ואני מבין אותה, אשר לעובדה איפה עובר האיזון בין הרצון שלנו לאפשר ליהודים באמת לקיים את יום המנוחה ולא ליצור מציאות לא הוגנת שבה אנשים נאלצים לעבוד ביום המנוחה השבועי, אל מול החשש שהדבר הזה יגרום להעדפה של אוכלוסיות מיעוטים שהכלל הזה לא חל עליהן. אני רוצה גם להזכיר שדווקא מושקעים הרבה מאוד מאמצים כדי לסייע להגברת התעסוקה של עובדים לא-יהודים. אני לא חושב שזו המטרה באכיפה הזו, וזו התוצאה הרצויה, אבל שוב, בשקילת כל האיזונים, יכול להיות שהתוצאה הסופית הזו היא אולי טובה, אולי לא, זה בדיוק סוג השאלות שאנחנו צריכים לדון בהן כאן בכנסת. אם מישהו חושב שצריך לשנות את החוק, פתוחה בפניו הדרך לנסות, ונראה אם יהיה לכך רוב. אבל כל עוד זה החוק, האכיפה מתבצעת, וכפי שאמרתי קודם, באופן רוחבי על כלל חוקי העבודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר. שאלה נוספת לחברת הכנסת מרב מיכאלי, וכאמור, שאלות נוספות יהיו גם לחבר הכנסת ילין וחבר הכנסת חנין. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> תודה, אדוני. קודם כול, לעניין העובדות. העובדה היא שהמשתלות לא קיבלו, לא ב-2013 ולא לפני, מעולם, שום התראות, אלא זו הפעם הראשונה, וכן קיבלו מספר מאוד מאוד גדול של משתלות בבת-אחת – אומנם התראות, כפי שציינתי בשאלתי, אבל עם סכומים שמגיעים למיליון שקלים קנס. אם אכן, זאת אומרת, מדובר פה במהלך מאוד דרמטי. אי-אפשר לחשוד בי שאני לא תומכת, באמת מעומק הלב ובכל דרך, באכיפת חוקי עבודה. במקרה זה צריך להגיד, לא מדובר דווקא בעובדות ועובדים מוחלשים, ההפך הוא הנכון, דווקא, א. בעסקים קטנים; ב. אני מאמינה שחבר הכנסת ילין יתייחס למסורת חקלאית חשובה וכו', ככה שעל פניו לגמרי נראה שיש כאן שינוי במדיניות, וכאמור, גם ככל שנכון שאת החוק צריך לאכוף, כשממשלה לא אוכפת את החוק במשך 40-30 שנה, ולפתע פתאום עושה כזה צעד, אז יש כאן שינוי שמחייב התייחסות. שאלתי רק לסיום, ברשותך. אני, ככל שאני מעריכה כידוע את אדוני באופן אישי, את פועלו ואת האינטלקט שלו – אדוני מופיע כאן בתור השר המקשר בין הממשלה לכנסת. אני לא פניתי לראש הממשלה כאל ראש הממשלה, אני פניתי לשר הכלכלה, ואך לפני שבוע אישרנו כאן את מינויו של בנימין נתניהו לתפקיד שר הכלכלה. דומני שאם ראש הממשלה חש שהוא יכול להחזיק כשר בתיקים, אז מן הראוי שהוא יהיה מסוגל גם לבוא ולתת בעצמו תשובות על שאלות שנשאלות בענייני המשרד. כך נראה לי ראוי. האם לא כן לדעת אדוני? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מרב מיכאלי. חבר הכנסת חיים ילין – בבקשה, אדוני, שאלה נוספת. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. בבקשה. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושב-ראש, כבוד השר, יש פה שתי סוגיות. יש סוגיה שסוף-סוף עולה לדיון ערכי, ובלי צעקות, בלי כלום, של דת ומדינה. הדיון הזה, כמה שאנחנו לא נרצה, חייבים לשים אותו על השולחן, כי הרי רוב המשתלות מחוברות בצורה זו או אחרת לפריפריה ולחקלאות. הנושא השני הוא הבחירה של אנשים שמוכנים לעבוד בשבת תמורת שכר יותר גבוה ולקחת ימי מנוחה ביום ראשון או ביום שני. התוצר החיובי שיכול לצאת מהדיון הזה, שבסופו של דבר במדינת ישראל יקבעו שגם יום ראשון הוא יום מנוחה, כמו בהרבה מאוד מקומות – לא הרבה מאוד מקומות, כמו כל העולם, לצורך העניין – ולא רק שישי-שבת כתוספת, וזה גם יעלה את פריון העבודה, כמו שמוכח בכל המחקרים. אבל, פה הסוגיה, כבוד השר, היא שאנחנו רואים את זה בפריפריה באופן ישיר: כל פעם מתנפלים על ענף מסוים וכמעט שוחקים אותו לחלוטין. להפיל את המשתלות, כשרוב הציבור מגיע בשבתות לקנות שם – מה לעשות, אלה העובדות; אפשר להתווכח עם העובדות, בבקשה. אני הפסקתי להתווכח אתן. בשבת הם באים, רואים קצת טבע, בורחים מהבטון, מסתכלים על השטחים הפתוחים, וחלק מהדבר זה לקנות – לקנות את הפרח, לקנות את העציץ ולעשות גם את הגינה שלהם. הרי חלק מהסיפור של השבת זה לא רק לשמור על השבת, אלא גם לעשות דברים שונים שאתה לא עושה במשך השבוע, וזאת פרשנות. הדיון הזה לא מתקיים. הוא לא מתקיים מפני שיש טבו על הדיונים האלה, שחס וחלילה אנחנו נפרש את הדת בצורה שונה לחלוטין. ופה נכנס הנושא הערכי גם של העבודה וגם של החקלאות וגם של אחיזתנו. אני מודיע לך שגם משרד הכלכלה, כשבא לאכוף – ואני פשוט מכיר את זה כראש רשות לשעבר – באים לענפים מסוימים. אם באים אל המסעדות, יבואו אל המסעדות; אל המשתלות – אל המשתלות; הם לא באים אל אזור מסוים לבדוק את החוק. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת ילין. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, ואז תשובת השר. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, אני רוצה לברך אותך על כך שאתה משבוע לשבוע רוכש עוד מומחיות – – <שר התיירות יריב לוין:> מתמקצע. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – בענייני משרד הכלכלה, ונראה לי שאם יוטל עליך התפקיד של שר הכלכלה, אתה בכלל לא תצטרך תקופת חפיפה, כי נדמה לי שאתה כבר מכסה את כל תחומי העבודה במשרד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חששתי שאתה תגיד שאם זה יימשך אז לא יהיה שום צורך במינוי שרים קבועים, כי השר לוין יתמצא בכל המשרדים היטב. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני לא רציתי ללכת עד למקום הזה, אדוני היושב-ראש, אבל אני בהחלט מעריך את הערתך. לגופם של דברים, אדוני השר, אני מתנגד להפיכתו של יום השבת ליום של קניות ללא הפסקה. זה גם פוגע בעובדים וזה גם פוגע בצביונו של יום מיוחד שאנחנו מעוניינים לשמור אותו כיום שונה ואחר. יחד עם זאת – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> חשבתי שאתה בעד חופש האזרח. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> יחד עם זאת, אנחנו רוצים שיום שבת כן יהיה יום של תרבות, של נופש ושל פנאי, והסוגיה – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> גם מנוחה – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> וגם מנוחה, בהחלט. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – <איתן ברושי (המחנה הציוני):> – – – <קריאות:> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> מכובדי שר הבריאות, יום מנוחה, יום של תרבות, יום של נופש, כל זה חלק מהמנוחה. משתלות, כמו שאמרו חברי לפני, הן חלק מתרבות של נופש. זה לא מפעל כלכלי, זה חלק מתרבות של נופש, פנאי ובילוי. לכן נדמה לי שראוי למשרד הכלכלה לבחון מחדש את ההתייחסות לסוגיה הקונקרטית הזאת. תודה. <שר התיירות יריב לוין:> תודה רבה. אדוני היושב-ראש, ברשותך, אני אשיב – ראשית, חברת הכנסת מיכאלי, מטבע הדברים נעשות פעולות אכיפה גם על בסיס ענפי, בדרך כלל כאשר יש איזו הצטברות של תלונות בענף מסוים. זה דבר שנעשה כדבר שבשגרה, זה לא שלמישהו יש משהו באופן ספציפי כנגד משתלות, והדברים האלה נעשים. אני כן מוכרח לומר, וזה גם מתחבר לדברים, בעיני הנכונים, שאמר כאן חבר הכנסת ילין – אני חושב שיש באמת דילמה אמיתית ולא פשוטה בין הרצון, מצד אחד, לשמור את יום השבת עם כל האופי המיוחד שלו, בין הרצון לאפשר למי שרוצה לבלות; בין הרצון שלא לכפות על מי שלא רוצה את הצורך לעבוד; לא ליצור מצב שיש אפליה לרעה, שמי שלא רוצה לעבוד בשבת – בין כי הוא שומר שבת או בין כי הוא רוצה שזה יהיה יום המנוחה שלו – מוצא את עצמו נאלץ לעשות את זה. אין עדיין גלאי מחשבות שיודע לאתר מי מהעובדים עושה את זה כי הוא מוחלש ואין לו ברירה, ומי מהעובדים עושה את זה כי הוא רוצה ונוח לו לעבוד בשבת מסיבות כאלה ואחרות. זאת שאלה שכל תשובה שלא ניתן עליה כמובן לא תהיה מושלמת, ותמיד יהיו בה בעיות, כי זה איזון בין דברים שמטבע הדברים האחד בא על חשבון השני. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אבל אדוני לא אומר שהייתה הצטברות של תלונות על משתלות. <שר התיירות יריב לוין:> השאלה איפה האיזון הנכון היא שאלה שאנחנו צריכים להכריע בה כאן. ברגע שזה החוק, האחריות של משרד הכלכלה היא לאכוף אותו. ברור שאי-אפשר לשלוח פקח לכל בית-עסק בכל שבוע, ולכן נעשה גם פיקוח שוטף, נעשה גם טיפול בתלונות, ונעשים גם לפעמים מבצעים בענפים מסוימים, כשיש סברה שיש הצטברות של בעיות או של תלונות על הפרת החוקים באותו מקום. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> אבל יש לך ידע כזה? יש לך מידע כזה על הצטברות של תלונות? לא אמרת את זה. <שר התיירות יריב לוין:> אני אומר, היו תלונות גם במקרה הספציפי של המקום הזה וגם בכלל בענף הזה, ולכן הוחלט לעשות ביקורת בתחום המסוים הזה. אני גם חושב שלא נכון שנבוא בטענות למערכת האכיפה. להפך, אני לא בטוח שאנחנו היינו רוצים שישב מישהו במערכת האכיפה ויחליט: תשמעו, אני החלטתי שבמשתלות אני לא אוכף. אני לא חושב שזה היה נכון. אנחנו צריכים לחשוב טוב מהי דרך המלך שאנחנו יודעים לחיות אתה, וכל עוד החוק הוא כזה, נדמה לי שהציפייה היא שתהיה באמת אכיפה מסודרת שלו. נדמה לי שבזה אנחנו מסכמים בעצם את מה שנשאל והועלה כאן על-ידי כולם. אני בכל זאת אומר עוד פעם: אני אכן עומד כאן ומשיב בשם שר הכלכלה, אבל אני כבר אמרתי ואני רק אחזור על זה למען הפרוטוקול, שראש הממשלה החליט להביא לאישור הכנסת, וקיבל את אישור הכנסת למינויו שר הכלכלה, בין היתר כתוצאה מהעובדה שכאשר הוא ביקש להעביר את תפקיד שר הפנים לידיו של השר דרעי, הוא שמע כאן כל כך הרבה נאומים כנגד העניין, והצבעות שלכם כנגד העניין, עד שהוא החליט שחשוב אולי לחשוב טוב ולשקול את המהלך, ובינתיים להמשיך בסידור הקיים במשרד הכלכלה. לכשתהיה לאופוזיציה עמדה מגובשת מה רוצים בדיוק, אני מבטיח שאני את המסר אביא בפני ראש הממשלה, ואת ההחלטה באישור הכנסת הוא יקבל. <חיים ילין (יש עתיד):> האופוזיציה בפעם הראשונה קובעת מה ההרכב של הממשלה? <שר התיירות יריב לוין:> לא, אני רק אומר, האופוזיציה לא קובעת, מי שקבע הוא ראש הממשלה. אבל ראש הממשלה שלנו הוא קשוב גם לאופוזיציה. הוא בהחלט מקשיב, הוא בהחלט ער לדברים. שוועתכם הייתה כל כך קשה בדיון בנושא של מינויו של שר הפנים, שאני חושב שאין להתפלא שראש הממשלה בכל זאת קשוב. <חיים ילין (יש עתיד):> תגיד לראש הממשלה שאנחנו רוצים שהוא יקשיב לרעשים מתחת לאדמה בעוטף-עזה. <שר התיירות יריב לוין:> אתה יודע שנכון שכך בינתיים יהיה, אבל אני לא אסתיר הרי, אדוני היושב-ראש, את הרגע שמישהו ישאל שאלה בנוגע למשרד התיירות, כי בזה אין לי שום ניסיון בלהשיב. כשזה יקרה, נראה איך להתמודד עם זה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני חייב לומר שזה שייך ל-1996 או 1997, כששר המדע דאז – אני לא זוכר, מיקי איתן אולי, מישהו שעלה להשיב כאן ואמר: אני מודה לחבר הכנסת פלוני-אלמוני על זה שהזכרת לציבור שאני קיים ושאלת אותי שאילתה. אבל זאת לא המציאות שיריב לוין חי בה, אז זה בסדר. תודה. השר נשאר אתנו כדי להשיב על שאילתה דחופה מס' 152 לשר הכלכלה והתעשייה גם כן, מאת חבר הכנסת דב חנין. הנושא הפעם: הנהלת "כימיקלים לישראל" מסתירה נתוני תחלואה בסרטן. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> חשבתי שאני אשאל שאלה נוספת. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כל מיני תקדימים הכנסת הזאת קבעה, אבל זה עוד לא. <152. הנהלת "כימיקלים לישראל" מסתירה נתוני תחלואה בסרטן> <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. אני, אגב, שמח ששר הבריאות אתנו, כי במקור השאלה נועדה אליו, אבל – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא שמעת מה שהשר אמר לי. השר אמר: ביקשתי שאלה נוספת, לא נתנו לי. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. ב-26 ביוני 2015 נדרשה כי"ל להעביר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת נתונים על תחלואת סרטן בקרב עובדי "רותם אמפרט". היא טרם עשתה זאת, גם לאחר פניות חוזרות ונשנות של הוועדה. רצוני לשאול: מה בכוונת – היה כתוב "משרד הבריאות" – משרד הכלכלה לעשות כדי להביא לפרסום הנתונים? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת חנין. בבקשה, אדוני השר. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> האם יש סיבה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השאלה שלך, אדוני השר, מאוד במקום, והיא מופנית כרגע למזכירות הממשלה. אנחנו ככנסת, כמזכירות הכנסת, כיושב-ראש הכנסת, ממש לא יכולים להחליט בשביל הממשלה מי עונה על איזו שאילתה. אנחנו מעבירים את השאילתות, נמצא נציג מזכירות הממשלה בכל ישיבות הנשיאות – טוב, השר יריב לוין בקי בתהליכים האלה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> יש לי אפשרות לעדכן את הכנסת על מה שאני יודע? <שר התיירות יריב לוין:> אני אומר מה אני מציע, אדוני השר. ראשית, אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חבר הכנסת חנין, אני קיבלתי באמת את השאילתה הזאת ושאלתי את עצמי למה לא שאלת את שר הבריאות. לכן אני מבין עכשיו שאתה באמת שאלת את שר הבריאות, רק שמאיזו סיבה זה הגיע למשרד הכלכלה. לכן, מה שאני מציע, ברשות אדוני, אני אתן את התשובה המאוד-קצרה שלי יש במידע שרלוונטי למשרד הכלכלה, ואולי אפשר יהיה לחדש את השאילתה הזו באופן כזה ששר הבריאות יוכל לבדוק ולתת תשובה, בין במליאה בין בדרך אחרת, כי אני חושב שאם יש פרטים נוספים הם בידיו. אני רק אומר כך: על-פי החוק, חובה על רופאים ומעבידים לדווח למינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית על מחלות תעסוקתיות – אלה המחלות שלגביהן הוכח קשר בין המחלה לבין גורמי סיכון במקום העבודה. אין דיווח לגבי תחלואת סרטן ברישומים אצלנו, קרי במשרד הכלכלה, אבל אני אומר שבהחלט יכול להיות שהנתונים במשרד הבריאות הם אחרים. אגב, אני מוכרח להעלות עוד דבר אחד שהוא בעיני, גם לטעמי, מחייב התייחסות – לפחות על-פי נוסח השאילתה, ההחלטה בדבר העברת הנתונים, כשהנתונים היו אמורים לעבור לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ואם מותר לי לומר דווקא כן בכובעי כשר המקשר, אני חושב שאם הייתה החלטה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות שיועברו אליה הנתונים, הדבר הזה, בעיני, צריך להיעשות ישירות בהעברת הנתונים לוועדה. אני יכול לומר שאלה הנתונים מבחינת משרד הכלכלה. אני מניח שהשר ליצמן – בוודאי – כל נתון שהוא יודע ויש לו, הוא לא יתנגד להעביר אותו לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, כפי שמתחייב. לכן אני חושב שבכלל, בסיטואציה כזאת – אני חושב, חבר הכנסת חנין, שמה שבאמת היה צריך לעשות זה לעשות פנייה מסודרת למזכירות הממשלה מטעם הוועדה ולומר: רבותי, נתנו הנחיה, הדבר הזה לא התקבל אצלנו. אני מניח שהעניין הזה היה אז יכול לבוא על פתרונו מבחינת העברת הנתונים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני אודה לשר המקשר. מכיוון ששאילתות דחופות הן אחד הפרקים החיים במליאת הכנסת, אנחנו קצת נסטה מן התקנון. אני אבקש מן השר לרדת ואודה לו על תשובתו, וכן נעלה את שר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן על מנת להשלים את התשובה, ואז תוכל לשאול. אם נידרש לקרוא חזרה לשר לוין, אז נקרא לו. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> תודה, אדוני היושב-ראש, על החריגה מהנוהל, טיפה. אני רוצה להבהיר לחברי הכנסת ולדב חנין במיוחד, לפי השאלה. אני סיכמתי עם השר אבי גבאי שאנחנו הולכים לעשות "פריש-מיש" על הכול: א. קודם כול, רוצים לבדוק מחדש את הכול. אנחנו שנינו ניקח בן-אדם מן הצד. כל מה שהיה – אין. הולכים מחדש הכול לבדוק; ב. חוץ מזה יש שני דברים בנתון של שדה-בריר – החומר, מסוכן או לא, זאת שאלה אחת; זיהום האוויר בערד, קשה או לא קשה. את השאלה הראשונה אנחנו הולכים לבדוק, כפי שאמרתי, דרך מישהו נייטרלי שאנחנו שנינו – הוא יהיה בהסכמת שנינו; אנחנו ניקח אותו. ואנחנו נחליט אם זה מסוכן או לא. לעצם הדבר, אנחנו החלטנו שכרגע מצב זיהום האוויר בערד הוא בסדר, אבל אנחנו הולכים להוריד אותו, מתחת מה שמותר אפילו. זה אחד הדברים. את שני הדברים אנחנו נעשה בד בבד, במקביל. אני רוצה להודיע עוד דבר. לא יעלה על הדעת שבעיר כמו ערד, כאשר חוק העזר אוסר נטיעת צמחים מסוימים שחולי אסתמה רגישים להם, יחפרו 3 קילומטר משם כדי לעשות דברים שהם מסוכנים פי-עשרה. זה אבסורד. לא מעניין אותי אם חברה x, y. כי"ל, קילרים, לא מעניין אותי. אני צריך לשמור על בריאותו של הציבור. ולכן, הנתונים האלה, היה חשוב לי להביא אותם למליאת הכנסת, אם זה יעזור. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השר מוכן להישאר עוד שנייה? חבר הכנסת אבו עראר, אתה רוצה לשאול את שר הבריאות? על כל פנים, שאלה נוספת יש לדב חנין ולטלב אבו עראר. מה שהשר רוצה להשיב, תשיב. אם לא, נעלה בחזרה את השר המקשר. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש, ותודה לך, אדוני השר, וגם השר המקשר, על התשובות – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אדוני השרים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> רבותי השרים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – רבותי השרים, על התשובות. אדוני, יש לי שתי שאלות, אחת לשר הבריאות ואחת לשר הכלכלה. שאלת ההמשך לשר הבריאות באמת נוגעת לסכנה הגדולה לבריאותם של 55,000 אנשים – גם ערד וגם היישובים שמסביב לערד. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> יישוב ערבי. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> יישוב ערבי ליד ערד. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> בהחלט כן. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אכן, השאלה. לכן, הנתונים של ועדת העבודה והרווחה כל כך חשובים – תחלואה של עובדי פוספטים. אנחנו בוועדה שמענו על כך שבארצות-הברית יש אצל עובדי פוספטים פי-2.5 תחלואה בסרטן בהשוואה לאנשים אחרים. אנחנו גם מכירים את הנתונים אצלנו בארץ על תחלואה קשה ביותר בסרטן של עובדים שעבדו בנמל אשדוד, בזמנם, במתקן התפזורת. והם זכו בפסקי-דין בבתי-המשפט המחוזיים; קיבלו פיצויים גדולים בשל תחלואה בסרטן בגלל הקרבה לפוספטים. אז יש קשר בין פוספטים לבין תחלואה בסרטן. ולכן, העובדה שחברת כי"ל נמנעת מלספק לוועדה – למרות דרישות חוזרות ונשנות של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, שיעבירו את הנתונים לוועדה – זה מעורר הרבה הרבה סימני שאלה. אי-אפשר להגיד שכריית פוספטים היא טובה ובריאה אם הם לא מספקים את הנתונים המינימליים שיש בידיהם. ושאלת המשך לשר הכלכלה – אני רק לא רואה את השר המקשר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הוא יושב, מקשיב לך קשב רב. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> הוא יושב שם. סליחה, סליחה. השבוע התפרסמה ביקורת מאוד קשה על יחסו של משרד הכלכלה לבטיחות עובדים, והשאלה שלי נוגעת לבטיחות עובדים. נאמר על משרד הכלכלה שהגנה על עובדים זה נושא משני. נאמר שתהיה התלבטות במשרד הכלכלה לגבי פעולה להגנת עובדים אם זה יפגע במצב המפעל בבורסה. הדברים האלה הם דברים קשים ביותר, והם נאמרים מפי ראש מינהל הבטיחות והבריאות במשרד הכלכלה. אז יש לנו כאן איזו בעיה. משרד הכלכלה, כך נדמה לי, או לפחות שר הכלכלה – והטענה שלי היא לא לשר לוין – יודע להקדיש הרבה זמן לכתוב תצהיר מפורט, שקראתי אותו, ואפילו להופיע בפני בית-המשפט בעניין מתווה הגז. אבל כשמדובר בבריאות ובחיים של עובדים, שזה תחום האחריות של משרד הכלכלה, שר הכלכלה לא מתייצב כאן, לא עונה על שאילתות. אפילו שאילתות בכתב הוא מעביר לשרים אחרים שיענו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> יש כאן תחושה שחייהם של העובדים הפקר. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה. ואז שר הבריאות ישלים את תשובתו. ונשמע גם את השר המקשר. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, שאלתי היא לגבי מכרה בריר, ואני יודע היטב על עמדתו של משרד הבריאות, של שר הבריאות, שהוא מתנגד לכך. אבל איך, לא יודע, המדינה מחליטה להעביר או להקים את מכרה בריר שמהווה סכנת חיים לכל תושבי האזור, יהודים וגם בדואים, ובמיוחד זה קרוב וצמוד ממש לבתי-ספר שממוקמים שם, בתי-ספר בדואיים. יש עתירה לבג"ץ מעיריית ערד וגם הצטרפה עיריית כסייפה וכל התושבים שם מתקוממים. הגענו למצב שהמדינה התחילה לזלזל בחיי אדם, הן באדם היהודי והן בערבי. מה עמדת שר הבריאות, גם, ואני שואל עכשיו, רוצה לשמוע, וגם שר הכלכלה, שהוא במקרה הזה עכשיו השר יריב לוין. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה, חבר הכנסת אבו עראר. בבקשה, אדוני שר הבריאות. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> חבר הכנסת אבו עראר, אני מתפלא. אני אומר כל הזמן: זה מסוכן. אני לא מפסיק להגיד את זה בכל פורום. איפה שאני יכול להגיד, אני אמרתי את זה. נדמה לי בתצהירים, במכתבים. חד-משמעי – שדה-בריר מ-ס-ו-כ-ן. עברית. לכולם – ערבים, יהודים, לכולם. אז בזה נסתיים. אני מציע לדב: חבר הכנסת אלי אלאלוף – אלי, אלי אלאלוף – אני מכיר את יושב-ראש הוועדה, הוא רציני מאוד. הוא ידרוש את הנתונים מכי"ל, ובד בבד גם אנחנו הולכים לעשות בדיקה נייטרלית. אז נחכה גם לזה וגם לזה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן, גם על הספונטניות. מראה את הבקיאות בנושא. בבקשה, חבר הכנסת יריב לוין, השר המקשר. אתה יכול לעלות להשלים את התשובה על שאלות נוספות. <שר התיירות יריב לוין:> תודה, אדוני היושב-ראש. נדמה לי שחבר הכנסת ליצמן ענה; אני רק אתייחס לשאלה השנייה ששאל חבר הכנסת חנין. חבר הכנסת חנין, זה ברור – אני לא ראיתי את הפרסום הזה, אני לא יודע אם הוא מדויק, אם הוא לא מדויק; אני יכול לומר בצורה ברורה: במשרד הכלכלה משקיעים מאמץ מאוד גדול באכיפת חוקי העבודה. והנה, היושב-ראש, ראה את הפרדוקס: קודם נדרשתי לענות על שאילתה בעניין אכיפת חוקי העבודה ואיזו תחושה שאוכפים יותר מדי; עכשיו חבר הכנסת חנין, מן הזווית שלו, שואל דווקא הפוך: נדמה שאין מספיק תשומת לב לנושא הגנה על עובדים ואכיפת חוקי עבודה וכן הלאה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – – <שר התיירות יריב לוין:> לא, לא, לא. אני לא בא אליך בטענה אישית. אני אומר – לכן אני אומר שוב. כמו בכל דבר בחיינו, יש כאלה שחושבים שעושים יותר מדי ויש כאלה שחושבים שעושים פחות מדי. השורה התחתונה, משרד הכלכלה, כחלק מהמחויבות שלו, אחראי לתחום העבודה. מבצע ומשקיע, גם בתחום הבטיחות וגם בתחום אכיפת חוקי העבודה, את כל המשאבים והמאמצים הדרושים, בוודאי כל מה שעומד לרשותו. אין איזו החלטה שאומרת – לא יודע מה: מכון היצוא מאוד חשוב, המוסד לבטיחות ולגהות פחות חשוב, או דברים מן הסוג הזה. וכל גורם כזה אמון על חלקו ועל תפקידו ויכול לפעול באמת באופן חופשי, על-פי הסמכות המקצועית שניתנת לו, כדי להשיג את התוצאה המקסימלית. וודאי שגם במשרד הכלכלה, כמו במקומות אחרים, כל אחד בתחום שלו, הגיוני וצפוי שירצה יותר וירגיש שאפשר לעשות יותר. ובהיבט הזה, זו בוודאי מוטיבציה חיובית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לשר המקשר חבר הכנסת יריב לוין. אנחנו מודים לכל השואלים והמשיבים. <הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – החזר כספי של דמי נסיעות והסעות לטיפולי אונקולוגיה ודיאליזה), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1909/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אנחנו עוברים לחקיקה. הצעת חוק פ/1909/20 לקריאה טרומית – הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – החזר כספי של דמי נסיעות והסעות לטיפולי אונקולוגיה ודיאליזה), התשע"ה–2015, של חברות הכנסת רויטל סויד ויפעת שאשא ביטון וקבוצת חברי הכנסת. אני מתכבד להזמין את חברת הכנסת רויטל סויד לנמק, ואז נשמע עוד פעם את שר הבריאות חבר הכנסת יעקב ליצמן, שימסור לנו את עמדת הממשלה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, שרים, חברי חברי הכנסת, לפני שאתאר ואציג את הצעת החוק המאוד-מאוד חשובה הזאת, שאני מבקשת מכל אחד מחברי הכנסת להצביע היום בעדה, שכן היא נוגעת לחולים במצב קשה, אני רוצה לשתף את חברי הבית הזה במה שקרה עכשיו בוועדת החוקה, חוק ומשפט, וכיצד ניסו, אדוני היושב-ראש, לעקוף את הליכי החקיקה הראויים והנאותים בכנסת בוועדת החוקה, חוק ומשפט – מה שהתרחש ממש ברגע זה. כולנו קראנו באמצעי התקשורת על הצעת חוק שראש הממשלה רוצה לקדם, הצעת חוק שאומרת שברוב של 90 מחברי הכנסת יהיה אפשר להדיח חברי כנסת מכהנים בנסיבות מסוימות. הצעת החוק הזאת, נשמעו לה הרבה מאוד מתנגדים בתוך הבית הזה – מצד חבר הכנסת סמוטריץ ומצד חברי כנסת נוספים, אשר אמרו שלא יתמכו בהצעת החוק הזאת שראש הממשלה רוצה לקדם. היום, על אף סדר-יום עמוס מאוד של ועדת החוקה, חוק ומשפט, שעושה עבודה מאוד חשובה ורצינית בכנסת ישראל ודנה בחוקים שעברו בקריאה ראשונה, הגיעה לדיון הצעת החוק איך נדיח – ברוב של 90 – חברי כנסת. הגעתי היום לדיון, מתוך איזו תובנה שתוגש איזו הצעת חוק ויהיה איזה נוסח לקריאה, אבל לא, לא הייתה מונחת בפני חברי ועדת החוקה שום הצעת חוק. כל שיכולנו לדון עליו היה על סמך גזרי עיתונים, ראיונות באמצעי תקשורת, וזהו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> סליחה שאני מתערב – מה שאת אומרת מאוד חמור, ואני בוודאי אבדוק את זה – אבל מי הציג את ההצעה? מי בא להציג? זה של הממשלה? של חבר כנסת? של ועדה? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> ההצעה הזאת, אדוני היושב-ראש – ואני מודה לך על כך שאתה תבחן את זה ותנחה את כולנו – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ודאי שאבחן את זה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – ההצעה הזאת עלתה כהצעה של ועדת החוקה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> והיא לא הייתה מנוסחת על-ידי היועצת המשפטית? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> לא הייתה שום הצעת חוק בכלל, ובוודאי לא מנוסחת על-ידי ועדת החוקה. היה יושב-ראש ועדת הכנסת חבר הכנסת דוד ביטן, שבכלל לא היה בטוח שעל-פי סעיף 80(א) לתקנון זו לא הצעת חוק שאמורה להיות דרך יושב-ראש ועדת הכנסת. אבל, ניחא, נניח לזה. אני פניתי, יחד עם חברי ועדת החוקה, ושאלנו – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אז מי הציג? יושב-ראש ועדת הכנסת הציג את זה? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> יושב-ראש ועדת החוקה – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חוקה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> – – רצה להציג – אני לא יודעת מה, כי אין הצעת חוק. השר אלקין, שמעולם לא נכח בוועדת החוקה בישיבות – ואנחנו מאוד מכבדים את השר אלקין; הוא אחד השרים המוכשרים והטובים – נכח שם. וכל מה שאנחנו הבנו, אדוני יושב-ראש הכנסת, זה שיש פה גזרי עיתונים, פרסומים באמצעי תקשורת, ניסיון להציע הצעת חוק מטעם ועדת החוקה, שוועדת החוקה איננה יודעת מהי. כאשר ביקשנו לראות את הצעת החוק, לא היה נוסח הצעת חוק. היו שם שתי יועצות משפטיות, אף אחת מהן לא אמרה מילה, כי אין נוסח הצעת חוק. וכשאנחנו ביקשנו לראות את הצעת החוק, להבין מדוע השר אלקין נמצא שם, ואם לא מדובר בהצעת חוק שהציע ראש הממשלה – כך קראנו באמצעי התקשורת, וראוי היה שתהיה הצעת חוק ממשלתית של ראש הממשלה שתעבור את ועדת השרים לענייני חקיקה ויתקבל מענה של היועץ המשפטי לממשלה, ולא לנצל את הכנסת, את חברי ועדת החוקה, שעובדים כל כך קשה, ומי כמוך, אדוני היושב-ראש, יודע את זה, ולעשות מחטף – ואנחנו לא אפשרנו את זה, אדוני, ואני אשמח שאדוני יבדוק את זה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הסירי דאגה מלבך לגבי הדיון. הנושא ייבדק. ודאי שכרגע לא ראיתי שום הצעת חוק מנוסחת. לא הייתה – לא בנשיאות ולא בכל מקום – שום הצעת חוק. היה דיון. נבדוק ונראה על מה היה הדיון. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני אבקש, אולי אדוני יכול להנחות את יושבי-ראש הוועדות, ובפרט את יושב-ראש ועדת החוקה, שלא לעשות יוזמות כאלה מטעמו שלו בלי הצעת חוק. עכשיו בואו נדון בדברים הבאמת-באמת חשובים, בהצעת החוק הזאת שאני מציעה היום ואני מבקשת מחברי חברי הכנסת לתמוך בה. מדובר בחולים, חולים במחלות סרטן, האונקולוגיה, וחולים במחלות דיאליזה. החולים האלה נאלצים לקבל טיפולים רפואיים מדי שבוע, לעתים כמה פעמים בשבוע, שלוש פעמים בשבוע או פעמיים בשבוע – אנשים שחולים, באמת, במחלות קשות, חלקן גם סופניות – החולים האלה היום נוסעים לקבל את הטיפולים. כולנו יודעים, כל אחד מאתנו חווה את זה עם מי מבני משפחתו או מחבריו הקרובים, שהחולים האלה אינם מסוגלים לנסוע באופן פרטי ולנהוג ברכב, מכיוון שהם חולים ותשושים, והם לא במצב טוב, ואחרי קבלת הטיפול מצבם עוד הרבה יותר קשה. ואז אנחנו מצפים ממדינת ישראל, מאתנו, מהממשלה, מהכנסת, לתמוך בחולים האלה, והמעט שאפשר לעשות זה להקל עליהם במחלתם ולממן להם את אותה נסיעה, שלוש פעמים בשבוע, פעמיים בשבוע – לפחות את הנסיעה הלוך ושוב. אבל על-פי החוק היום, הנסיעה הזאת ממומנת אך ורק בצד אחד, מחצית. וזה אומר שחולים נוסעים בתחבורה ציבורית, במוניות, באוטובוסים, ונאלצים לשלם מדי חודש מאות שקלים מכיסם. עכשיו תארו לעצמכם לאיזה עלויות זה מגיע כאשר החולים האלה גרים בפריפריה, והנסיעה במונית מהדרום לבית-החולים או מהצפון לבית-החולים היא נסיעה ארוכה מאוד. אני רוצה לקרוא לכם דברים של אנשים שפנו אלי ואמרו – רינה, בת 49, מהיישוב גן-יבנה בדרום: "צריכה לנסוע לבית-חולים לטיפולי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע. כדי להגיע לטיפול, אני נוסעת במונית לבית-החולים ברזילי או למכון נפרולוגיה באשדוד. כל נסיעה כזאת מגיעה לבין 100 ל-150 שקלים לכל כיוון. את הטיפול אני מקבלת שלוש פעמים בשבוע. בחישוב מהיר, אני משלמת מאות שקלים בחודש". כך גם אורנה מגבעתיים, שנדרשת כל שלושה שבועות לקבל טיפול כימותרפי דרך הווריד בבית-החולים שיבא, לטיפול בסרטן השד: "אני כבר שנה שלמה חייבת להגיע במוניות. אני לא מסוגלת לנהוג אחרי הטיפול. נסיעה בתחבורה ציבורית לא באה בחשבון בתשישות הנוראית של אחרי הכימותרפיה. זו הוצאה מאוד משמעותית. בעלי לא עובד, ויש לנו הוצאות גדולות. ישמח אותי מאוד אם קופות-החולים תממנה את התשלום המלא עבור הנסיעות. אינני מסוגלת לעמוד בו". לרוב גם בני המשפחה של החולים נאלצים להפסיד הרבה מאוד ימי עבודה כדי להתלוות לאותם חולים ולהגיע אתם לאותם טיפולים. הצעת החוק שאני מציעה היום, ואני מבקשת מכל חברי הבית לתמוך בה, היא הצעת חוק חברתית, הומנית, שנוגעת לחולים שחולים במחלות הקשות ביותר שאנחנו מכירים. אנחנו חייבים להקל עליהם. אנחנו חייבים לתמוך בהם. אנחנו חייבים לסייע להם. אנחנו חייבים לדאוג לכך שאותם חולים יוכלו לנסוע ולקבל את הטיפול הזה פעמיים ושלוש פעמים בשבוע. היום הם אינם מסוגלים לעמוד בהוצאות האלה. אנחנו, חברי הבית הזה, חייבים לתמוך בהצעת החוק הזאת. אני פונה גם למרכז השלטון המקומי, שפנה אל כל אחד ואחת מחברות הכנסת וחברי הכנסת בבית הזה בקריאה לתמוך בהצעת החוק הזאת – לתמוך בה ולאשר אותה. זו זכותם של החולים להיות מסוגלים להגיע למקום הטיפול וחזרה במימון מלא. זו זכותם של החולים שמדינת ישראל לא תזרוק אותם, ולא תתעלם מהם, ולא נהיה קהי רגשות מול האנשים בדיוק בסיטואציה הזאת. אדוני שר הבריאות, אני יודעת היטב שאילו זה היה תלוי בך, אתה היית מאשר את הצעת החוק הזאת במלואה. אני יודעת את זה, וגם שוחחנו על כך. אבל אני פונה אליך, שר הבריאות, אולי בכל זאת תוכל לשכנע את חבריך לתמוך בהצעת החוק הזאת. אני רוצה להציע עוד הצעה: בואו נעביר את הצעת החוק הזאת בקריאה טרומית; בואו נעביר אותה לדיון בוועדת העבודה והרווחה, אצל חבר הכנסת אלאלוף, שנמצא פה. בואו נדון בהיבטים מסוימים שבהם נוכל להקל בדברים האלה. אני מבקשת שלא היום – יגרום לכך שההצעה הזאת תרד מסדר-היום, אלא גם באמצעותך, אדוני השר, וגם באמצעותך, חבר הכנסת אלאלוף, אני מבקשת שנעביר – – – <אלי אלאלוף (כולנו):> – – – חלק מדוח הוועדה למלחמה בעוני שהממשלה אימצה פה. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אם עכשיו אתה, חבר הכנסת אלאלוף, מוסיף שזה חלק מהדוח שהממשלה אימצה, אז אני קוראת לכל חברי הממשלה ולחברי הכנסת: אנחנו מדברים פה על מסקנות של דוח הוועדה למלחמה בעוני, אנחנו מדברים פה על מסקנות שהובאו בפני הממשלה. אני מבקשת שהיום נעביר את החוק הזה להכנה לקריאה ראשונה, הוא יגיע אליך, חבר הכנסת אלאלוף, לוועדה, ונקיים דיון. ואם לך, אדוני חבר הכנסת אלאלוף, יש מה לומר על זה, אני מבקשת שתבוא, וגם אתה תגיע ותציע לתמוך בהצעת החוק הזאת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת רויטל סויד. אדוני השר, אני רוצה לשאול אותך: ראית שהצעת החוק הבאה של יחיאל חיליק בר היא הצעה דומה. היא לא מוצמדת. האם אתה רוצה לענות פעמיים או לענות פעם אחת? <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אני רוצה לענות תשובה אחת לשניהם. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תשובה אחת לשני המציעים. שב במקומך. ברשות חבר הכנסת חיליק בר, שאני לא רואה אותו כרגע – רגע, אתה יכול לשבת, אנחנו נברך משלחת מאוד מכובדת ביציע ואז תעלה, ואז השר ישיב על שתי הצעות החוק. על מנת שנמשיך, אני רוצה שחברי הכנסת ישבו. חברי הכנסת, אבקש לשבת. <דברי ברכה של יושב-ראש הכנסת לנשיא בית-הנבחרים של צ'ילה מרקו אנטוניו נונייס לוסאנו> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, ביציע אתנו נמצאת משלחת שהגיעה מרחוק, מצ'ילה הרחוקה, בראשות מר מרקו אנטוניו נונייס לוסאנו, נשיא הפרלמנט של צ'ילה. (מחיאות כפיים) מי שקם לידו – אני חושב שזה תקדים בביקורים בכנסת, אולי גם לנו כדאי לקחת דוגמה על קולגיאליות וידידות – הוא הנשיא המיועד של הפרלמנט בצ'ילה, מר אנדרדה לארה אוסוולדו ראול. (מחיאות כפיים) עוד מעט הם מתחלפים, והביקור הוא ביקור משותף של שניהם בכנסת שלנו. כל חברי המשלחת הנכבדה, שגריר צ'ילה בישראל מר חורחה מונטרו, שגריר ישראל בצ'ילה מר רפי אלדד, וכל האורחים הנכבדים, בין ישראל לצ'ילה יש יחסים דיפלומטיים מאז 1950. ביקורו בישראל של נשיא צ'ילה סבסטיאן פיניירָה בשנת 2011 היה ביקורו הראשון אי-פעם של נשיא צ'יליאני בישראל; מאז ביקרו אותנו כאן שרי ממשלה נוספים, וביקורך היום, אדוני נשיא הפרלמנט, ממשיך רצף זה, שמבטא את הידוק היחסים בין שתי המדינות. מכובדי, כפי שוודאי ידוע לך, ישראל ניצבת לא מהיום במאבק מתמיד לא רק על קיומה אלא על עצם הלגיטימציה שלה להתקיים בחלקת האלוקים הזאת. רבים משכנינו הפלסטינים מעדיפים להתעלם מידנו המושטת לשלום ולשיתוף פעולה ומעדיפים לדבר בשפת הרובה והסכין, לטבוח אֵם בפתח ביתה לנגד עיני ילדיה או מבלים בעיצומו של בילוי במרכז העיר. במדינתך מתגוררת האוכלוסייה הפלסטינית הגדולה ביותר מחוץ לישראל; חלקה הגדול, הנוצרי, הגיע מכאן. מטבע הדברים היא משמיעה את קולה במאמץ להטעות את דעת הקהל, והיא עושה זאת לא אחת במתקפות בוטות כנגד ישראל וכנגד מה שהיא מייצגת. אני מקווה שהלכי הרוח אצלכם, בקרב האזרחים ומנהיגי הציבור, לא יושפעו מרוח השנאה והאנטישמית המלבה את היצרים, וכי היחסים הטובים בין מדינותינו לא יושפעו מהמתרחש באזור זה. בצ'ילה מתגוררת גם קהילה יהודית לא גדולה, של כ-15,000 איש, רובה בעיר הבירה סנטיאגו. אני משוכנע שקהילה זו זוכה אצלכם למלוא ההגנה על זכויותיה ולכיבוד מורשתה. במהלך ביקורך כאן, מכובדי נשיא הפרלמנט, תתרשם ודאי מן המגוון הרב של הדעות, ההשקפות והדתות ומן המאמץ שלנו לקיים כאן בישראל שיח מתמיד, פתוח ותוסס בין שלל חלקי האוכלוסייה, תוך מתן זכויות, חופש הצבעה וחופש ביטוי לכול. אני מאחל לכם ביקור פורה ומוצלח כאן בישראל. ברוכים הבאים לכנסת, לירושלים ולישראל. ברוכים הבאים. Welcome to Israel and to the Knesset. (מחיאות כפיים) <הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – החזר דמי נסיעות והסעות לטיפולי אונקולוגיה ודיאליזה), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1910/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, כפי שאמרתי, נשמע עכשיו הצעה דומה להצעת החוק של חברות הכנסת רויטל סויד ושאשא ביטון, מפי חבר הכנסת חיליק בר. שימו לב, ההצעה שלו לא מוצמדת, זאת הצעה נפרדת, אבל עדיין השר ייתן תשובה אחת לשני המציעים. בבקשה, עד עשר דקות לרשות אדוני. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אני באמת באמת, כמי שמביא את ההצעה הזאת כבר בפעם השנייה לכנסת, לא מבין את האטימות ואת חוסר ההיגיון שבהפלתה בפעם השנייה, ואחרי שיפילו גם את החוק של רויטל סויד חברתי – אז בפעם השלישית. אגב, אני יודע, אדוני השר, שכנראה הבעיה אינה אתך, שלבך במקום הנכון ושגם ניסית לסייע, וזה הופך את הדברים לחמורים עוד יותר. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> גם השר וגם חבר הכנסת אלאלוף. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> גם חבר הכנסת אלאלוף. הרי מה ההצעה אומרת? שחולי אונקולוגיה ודיאליזה, לא עלינו, מחלות חמורות, וניתן להגיד בהרבה מובנים גם חשוכות מרפא – שנוסעים מדי יום-יומיים לקבל טיפול, יקבלו החזר של דמי הנסיעה שלהם לבית-החולים, אם בתחבורה ציבורית, באמבולנס, במונית או בכל רכב מיוחד אחר. ואני לא מאחל, באמת לא מאחל, לאף אחד מחברות וחברי הכנסת להגיע למצב הנורא הזה שהוא צריך להתייצב כל יום או יומיים. תנסו לשוות בדמיונכם, ממגדל השן הזה שאנחנו יושבים בו ואמורים לייצג עם שלם שיש לו בעיות גדולות וקטנות, וזו כנראה נראית איזו בעיה קטנה ושולית, אבל אם חלילה מישהו מאתנו יזדקק לטיפולים כאלה, אז יש לו רכב, ויש לו נהג, ויש לו עוזרים שיכולים ללוות ולקחת אותו, ויש לו גם שכר יפה ומכובד, ברוך השם; לא לאותם אלפי ומאות חולים וחולות, שהרבה מהם נמצאים במצב כלכלי לא הוגן, לא הולם וקשה, ולא רק שהם צריכים להתמודד נפשית ופיזית עם המחלה הנוראה הזאת, אלא שאנחנו גם מוסיפים עליהם מוות כלכלי, שגורם לרבים מהם, חברותי וחברי חברי הכנסת, גם לפשוט את הרגל בשל מחלתם זו – לא בגלל איזו טעות כלכלית שהם עשו, אלא בגלל המחלה. מה בדיוק אמור לעשות או לחשוב תושב קריית-שמונה או ירוחם, שבאמצע החיים חלילה חלה בסרטן או באי-ספיקת כליות ואמור עכשיו להוציא אלפי שקלים על אמבולנס או על מוניות, או אפילו על אוטובוס, לפעמים לנסוע שעתיים לכל כיוון – כי מה לעשות שהשירותים שצריכים להינתן באותן מחלקות קשות לא נמצאים בהישג יד לא בקריית-שמונה, וכנראה גם לא בירוחם? זה נשמע לכם הגיוני? זה נשמע לכם אנושי שאנחנו לא נעזור? כבר כנסת שנייה שזה עולה. לאותם חולים – ותכף גם נדבר על הכסף – לא לכולם יש אפשרות להתנייד באמבולנס, לא לכולם יש רכב פרטי ומשפחה תומכת, ומי שיש לו, אני בטוח שלא יזדקק לזה ולא יבקש מהמדינה. אנחנו מדברים על אלה שאין להם, חברותי וחברי חברי הכנסת. כמו בהרבה מקרים, לצערי, מי שסופג את הפגיעה הקשה בפסילתו או בדחייתו של החוק הזה זה בדיוק השכבות החלשות, או המוחלשות, שגרות בפריפריה. כי להגיע, חברי חברי הכנסת, מרמת-אביב לבית-החולים איכילוב זה אולי לא נעים, אבל זה אפשרי; אבל להיטלטל באוטובוס ממעלות לחיפה – ופנו אלי חולי דיאליזה שגרים בדיוק במקומות האלה ואמורים לנסוע ולהתנייד באוטובוס ממעלות לחיפה, או, חלילה, במקרה חירום לקחת מונית ממעלות לחיפה. יש למישהו כאן מושג כמה עולה מונית ממעלות לחיפה? מישהו כאן בדק את זה לפני שהוא החליט לא לאשר את החוק הזה? מישהו כאן היה, חלילה וחס, במצב הזה? בואו נהיה כנים לרגע, ואני מדבר פה דווקא אל חברי מהקואליציה: זה לא סוד שאין-ספור הצעות חוק חשובות, חברתיות, נפסלות, לצערי, מפני שהן באות מהאופוזיציה. וזה בסדר, זה גזירת העם, אנחנו באופוזיציה, אבל עדיין יש לנו הזכות לחוקק ולהיות קשובים לעם. זאת לא פעם ראשונה, וגם לא הפעם המאה, שהצעות חוק שלנו נופלות. אבל אני, דווקא מכך שדיברתי גם עם שר הבריאות – המצוין, יש לומר – ליצמן, ורויטל דיברה אתו ועם חבר הכנסת אלאלוף, הבנתי. אני לא מציע פה לא הצעות בנוגע לירושלים, חלילה, ולא בנוגע למעמדם של השטחים או המתנחלים. אני מציע השתתפות במימון הסעות לחולי דיאליזה ואונקולוגיה, ולכן הייתה צריכה לבוא הקואליציה ולהגיד: רויטל היקרה, חיליק היקר, הצעה טובה, מצוינת, בואו נראה איך אנחנו תומכים בה. המחלות הנוראיות האלה לא מבדילות, לא בין קואליציה לאופוזיציה, לא בין יהודים לערבים ולא בין תל-אביבי לכאלה שגרים בירכא או בצפת או בדאלית-אלכרמל. היא פוגעת בכולם. חולי דיאליזה ואונקולוגיה גרים בכל מקום בארץ, ואלה שאינם יכולים לממן את ההסעות הללו גרים, לצערי, בעיקר במקומות הללו, בפריפריה. אז עכשיו יעלה לפה נציג או נציגת הממשלה ויגיד לי: תפסיק לבלבל בשכל. זה לא ימין ושמאל וזה לא קואליציה אופוזיציה, אין כסף. אז א. אני אגיד לכם שסדרי העדיפויות שלכם לגבי התקציב הם כנראה קלוקלים, כי אם בסוף, מתוך תקציב של מאות מיליארדים, לא משאירים כסף קטן באמת לאזרחים שבחרו בכם ובי לדברים שהם הכי צריכים, היומיומיים, הקשים – האנשים החולים, אלה שמצפים מאתנו לסייע להם בדיוק בדברים האלה – אז כנראה סדרי העדיפויות התקציביים שלכם לא ראויים. אבל גם בא האוצר ונתן תשובה, לדעתי לליצמן, ואמר לו שזה עולה קרוב ל-120 מיליון שקל. שידידי – לא? <שר הבריאות יעקב ליצמן:> לא רוצה לאכזב אותך, אבל זה פי-שלושה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> פי-שלושה? זאת אומרת 360? <שר הבריאות יעקב ליצמן:> 280. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> 280 מיליון שקל. ביקשתי מהממ"מ, יחד עם פיני קבלו, שביקש מחקר על הנושא הזה, והממ"מ אמר לי שהסכומים האלה צפויים להגיע עד 53 מיליון שקלים. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> בוודאי, יש לי המחקר. יש לי המחקר, הוא נמצא פה אצלי, הוא נמצא גם אצל פיני, שבעצם מקשר בין ההסתדרות לכנסת. אגב, הבקשה הזאת הגיעה גם לאור פניות רבות שהגיעו להסתדרות מתושבים, פעילים ואנשים שבאמת קצרה ידם והם לא יכולים לממן לעצמם, אפילו לא את התרופות – להגיע כדי לקבל את הסיוע הזה. חברות וחברים, אני לא מצפה שמחר אנחנו נהיה מדינת רווחה, אני לא מצפה שממשלת נתניהו תהפוך לממשלה סוציאליסטית או סוציאל-דמוקרטית. אני לא מצפה לזה. הוויכוח הכלכלי הגדול לא מעניין כרגע, לא אותי ולא את חולי וחולות הדיאליזה והאונקולוגיה שמצפים היום לבשורה מהכנסת. אותי מעניינים השירותים הבסיסיים, הבסיסיים ביותר, שאנחנו צריכים להעניק. אנחנו לא נהיה נורבגיה ולא שבדיה מחר בבוקר בנושא החברתי והרווחתי, אבל כשאנחנו באים עם הצעות שעולות 50–60 מיליוני שקלים בשנה, מתוך מאות מיליארדים של שקלים שאנחנו מוציאים על דברים שאת חלקם אני מעדיף אפילו לא לפרט, כדי לא להיכנס לוויכוחים פוליטיים – אני לא יודע אם החולים שפנו אלי הצביעו למפלגה שלי; נראה שלא, כי אני לא בשלטון. נראה שהרוב לא הצביעו לי, אולי הם גם לא הצביעו למוזס ואולי גם לא לליצמן. הם הצביעו לעם ישראל, הם הצביעו לממשלת ישראל כדי שתעזור להם, וכפי שאמרתי, המחלות הנוראיות האלה וחשוכות המרפא לא מבדילות, לא בין ימין לשמאל, לא בין קואליציה לאופוזיציה, לא בין יהודים לערבים ולא בין תושבי פריפריה לתושבי מרכז. ולכן אני קורא גם לחברי הטוב והשר המוכשר ליצמן וגם לחבר אלאלוף, שמבין בזה, וגם לכם, חברי הקואליציה, ואני מבקש מכם: אין לי שום מושג למה ועדת השרים פסלה את הדבר הזה בפעם השנייה והשלישית, גם את ההצעות שלי וגם את ההצעה שבאה בעקבות זה, של חברתי רויטל סויד. אני מבקש מכם להתעלות על עצמכם, לא לקבור את החוק הזה לשישה חודשים – כי שישה חודשים יכולים לפעמים להבדיל בין חיים למוות בנושאים האלה – לאשר את החוק המצוין הזה, הנחוץ הזה, החשוב הזה והאנושי והיהודי הזה, אפילו הייתי אומר, לסיוע בהסעות לחולי דיאליזה, ולעשות כל תיקון שאתם רוצים לקראת הקריאה השנייה, או הראשונה, או השלישית, בעבודה בוועדות. אני קורא לכם: הצביעו בעד החוק החשוב הזה. בואו פעם אחת נתעלה על עצמנו ונסייע לאותם חולות וחולים שמבקשים מאתנו היום סעד בסיסי. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. ישיב בשם הממשלה על שתי הצעות החוק השר, שר הבריאות, הרב יעקב ליצמן; בבקשה, אדוני. ולאחר מכן נצביע על כל הצעה בנפרד. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, המציעים – חברת הכנסת סויד וחבר הכנסת חיליק בר – אני מבקש, אפילו מתחנן אליכם: אני לא רוצה להפיל את זה. לפי המצב, לפי מה שהמשרד כתב לי, זה 280 מיליון שקל; אפילו לא רוצה להקריא כרגע את התשובה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא, זה לא נכון. כבוד השר, זה 56. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> תן לי, אני מבקש. אני רוצה לעזור לכם, אז למה אתם מתווכחים אתי? אני רוצה לעזור לכם. תסכימו. להפיל את זה, זה לא יהיה לתועלת. אני אומר לכם, בוועדה נצא עם פתרון. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> שזה יהיה רשום על שמם גם, לא רק על שם הממשלה. שבסוף הפתרון – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אם יהיה פתרון, זה אוטומטית של שניהם. אני אומר דבר אחד: כחוק, אני צריך להפיל את זה – – – <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אדוני השר – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> רגע, תנו לי רק להסביר לציבור. <רויטל סויד (המחנה הציוני):> אנחנו סומכים עליך. אני גם שוחחתי אתך, אני יודעת שההצעה הזאת חשובה לך, ורק אבקש שאתה – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> יש לי כל מיני מחשבות. רבותי חברי הכנסת, אני מטפל בנושא הזה כמה חודשים. אפילו ביקשתי – אני אגיד לכם את זה – ללבן את כל הדברים בוועדה. אגב, יש חילוק והבדל בין חולי סרטן לחולי דיאליזה; דיאליזה יש בהרבה מקומות, סמוך יותר. אני לא רוצה להיכנס, זה פחות קריטי. אבל בהחלט לחולי סרטן זה חד-משמעית קריטי, וצריך לעזור, נקודה. מכאן, את הדרך אני לא יודע. יש לי דרך שניסיתי לבדוק, ופניתי כבר למשרד המשפטים לתת לי אפשרות לתמיכות, לארגונים שמסיעים. זה דבר אחד, אבל לא. נחפש דרך, אני לא יודע להגיד לכם את זה כרגע. שוחחתי – איפה חבר הכנסת אלאלוף? אלי? הוא לא נמצא? <רויטל סויד (המחנה הציוני):> לא. הוא היה צריך לצאת – – – <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אוקיי. בכל אופן סיכמתי אתו שהוא יעשה דיון ונשתדל לחפש פתרון. אני מציע לכם, תהפכו את זה להצעה לסדר-היום ובוועדה אנחנו נתמוך ונחפש דרך. בסדר? <היו"ר מאיר כהן:> המציעים, בבקשה. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> הם מסכימים, אני הבנתי. כן? אתם מסכימים, אחרת אני צריך לדבר. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אפשר לתחום את זה בזמן. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אני מסכים לדון בתוך חודש ימים בוועדה; לתת פתרון – נראה במקום, לא יודע, אבל אני רציני בנושא. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני השר. אם כך, בתוך חודש החוק יובא כהצעה לסדר-היום לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. כן, בוודאי, בתוך חודש יהיה דיון. אנחנו מבקשים להצביע על כך ששני החוקים יהפכו להצעה לסדר-היום. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אין עוד חוק. <היו"ר מאיר כהן:> עובר לוועדת – אוקיי, אסביר הכול. המציעים הסכימו שזה יהפוך להצעה לסדר-היום. אנחנו מצביעים כדי להעביר את זה לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. בבקשה. כהצעה לסדר-היום, כמובן. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> לפני החוק, כן? <היו"ר מאיר כהן:> שתי ההצעות, אמרתי. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> רגע, זה הצבעה בנפרד על כל אחד? <איתן כבל (המחנה הציוני):> כן, בטח, אדוני סגן היושב-ראש. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 60 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להפוך את הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – החזר כספי של דמי נסיעות והסעות לטיפולי אונקולוגיה ודיאליזה), התשע"ה–2015, להצעה לסדר-היום ולהעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר מאיר כהן:> אם כך, שתי הצעות החוק יעברו – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> עכשיו הצבעת על שלי – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – – להצביע על כל אחת בנפרד. התקנון מחייב. <היו"ר מאיר כהן:> נצביע גם על השנייה – אוקיי, אוקיי. התוצאה היא: 60 – אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת החוק של רויטל סויד עברה כהצעה לסדר-היום. ונצביע גם על הצעת החוק של חיליק בר. בבקשה. בבקשה. להצעה לסדר-היום, כמובן. הצבעה מס' 2 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 55 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להפוך את הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון – החזר דמי נסיעות והסעות לטיפולי אונקולוגיה ודיאליזה), התשע"ה–2015, להצעה לסדר-היום ולהעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר מאיר כהן:> אם כך, גם הצעה זו – 55 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים – תעבור כהצעה לסדר-היום לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תודה רבה. אנחנו עוברים להצעת חוק הבטחת הכנסה – – – <נחמן שי (המחנה הציוני):> אתה יכול להוסיף אותי בבקשה? <היו"ר מאיר כהן:> נא להוסיף לפרוטוקול את חבר הכנסת נחמן שי. <הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – גמלת הבטחת הכנסה לקשיש), התשע"ו–2015> [הצעת חוק פ/2236/20; נספחות] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו עוברים להצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – גמלת הבטחת הכנסה לקשיש), התשע"ו–2015, של חברת הכנסת סופה לנדבר וקבוצת חברי הכנסת. חברת הכנסת לנדבר – בבקשה, גברתי. עשר דקות לרשותך. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, שרים, חברי כנסת, מכובדי – אדוני היושב-ראש, אני יכולה לבקש ממך – – – <היו"ר מאיר כהן:> רבותי, אני מאוד מבקש – חברים, חבר הכנסת פורר, אני מבקש שקט, זה מפריע לכולנו, לרבות למציעה. אנא מכם. צד ימין. בבקשה, גברתי. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> רבותי חברי הכנסת, לא שאני צריכה תשומת לב אלי, אני מבקשת תשומת לב לאזרחים שצופים בערוץ 99. לעתים קרובות, כאשר הם מסתכלים איך אנחנו עולים לבמה הזאת האחד אחרי השני, ואיך יושבים חברי הכנסת ולא מסתכלים, ולא שומעים, ומתווכחים בכיסאות שלהם, אנשים אחר כך כותבים או מתקשרים ואומרים: לא אכפת להם מאתנו, מה הם מצפים אחר כך בבחירות? <היו"ר מאיר כהן:> סליחה, גברתי. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> לא, זה פשוט מכעיס, סליחה. <היו"ר מאיר כהן:> סליחה, גברתי השרה. שנייה. אני מבקש מכל המזכירויות, אתם הרבה יותר מפריעים מחברי הכנסת. אז אנא מכם, במיוחד בצד שמאל. אי-אפשר ששרה עומדת כאן ולא שומעים אותה. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> כבר לא שרה, חברת כנסת, תודה. <היו"ר מאיר כהן:> סליחה, חברת כנסת. סליחה. <מיקי לוי (יש עתיד):> תוציא אותם החוצה. <קריאה:> היא שרה לשעבר. <היו"ר מאיר כהן:> לא, אני משתדל לא להוציא החוצה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל הם ממשיכים לדבר. <היו"ר מאיר כהן:> השרה לשעבר. בבקשה, גברתי. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> תודה. מכובדי, אתם זוכרים את המשפט הזה: אני משמש פה למיליוני יהודים. כאן אני רוצה לחזור למשפט הזה: אני משמשת פה למאות-אלפי עובדים, עולים – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת מיכל בירן, שומעים אותך עד כאן, זה מפריע. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – וותיקים, שעבדו קשה והגיעו לגיל פרישה, ללא ביטחון כלכלי. כן, ראש הממשלה; כן כן, שר האוצר; כן, שר הרווחה; כן, שר העלייה והקליטה; כן, יושב-ראש הוועדה למלחמה בעוני; כן, חברי הכנסת בקואליציה; כן, אני משמשת כאן פה לגמלאים שקברתם תחת קווי עוני, קברתם אותם ושכחתם מהם. אני שוב מתריעה: זו פצצה מתקתקת. בחברה הישראלית, משנת 2008, נוצר מצב שבן-אדם שלא עבד יום אחד במדינת ישראל מקבל יותר מזה שעבד כל החיים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> איך? איך? <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אני יודעת, כבוד השר, אתה תעלה עכשיו לכאן ותגיד – כמו שאמרו לי בפעמים הקודמות על חוקים שהעליתי במשך כמה שבועות – אתה תגיד לי שאין כסף, אתה תגיד – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> לא, לא אגיד. אבל תסבירי לי איך מי שלא עבד מקבל יותר ממי שעבד. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אני אגיד לך עכשיו. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> זה מעניין. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אגיד לך עכשיו. אתה כנראה זוכר ומאמין שאני נמצאת בתוך העניין, ואקריא לך את המכתבים. אתה תעלה עכשיו, כמו שעלית, או עלו לפניך שרים או סגני שרים, על חוקים שנמצאים ברפורמה הפנסיונית של המדינה – של מפלגת ישראל ביתנו, ואתה תגיד שאין כסף, ואין כסף – וכולנו יודעים שיש. ואתה תסכים אתי שבקואליציה – כולנו יודעים על כך שזה עניין של סדר עדיפויות. החוק שאני מציעה קובע הכנסת מינימום לגמלאי במדינת ישראל. אני רוצה לפנות לראש הממשלה. מישיבות אתו הספקתי לדעת שהוא נורא אוהב להשוות אותנו עם דוחות של ה-OECD. וגם אתה יודע את זה. ואני צריכה להגיד שבהשוואה לדוחות האלה, הגמלאים במדינת ישראל הם עניים מרודים – בהשוואה בין-לאומית. קצבת הזיקנה הממוצעת שהם מקבלים מהביטוח הלאומי היא 12% מהכסף שהם קיבלו ערב הפרישה, לעומת 24% מההכנסות שמקבלים קשישים במדינות אחרות. נכון או לא נכון, אדוני השר? ל-47% מהקשישים היום יש חיסכון פנסיוני. השאר צריכים להסתפק בקצבת זיקנה עם השלמת הכנסה. ואדוני השר, אני רוצה להגיד לך: מי שעבד כאן, ומי שהספיק לחסוך כספים, יוצא לגמלאות בלי השלמת הכנסה, ואז ההכנסות שלו הן פחות מההכנסות של אדם שמקבל מהביטוח הלאומי קצבת זיקנה עם השלמת הכנסה. אבל רוב אלו שעבדו, שלא הספיקו לצבור את הפנסיה, הסכום המכובד שאנחנו עליו מדברים, יוצאים לגמלאות, ומהביטוח הלאומי הם מקבלים סכום ללא השלמת הכנסה – ואתה יודע על כך, אדוני השר. ואני רוצה להזכיר שרוב האנשים האלה עבדו, ורמת ההכנסות שלהם, כולל פנסיה, בלי השלמת הכנסה, מכניסה אותם לעוני מחפיר. ואתה גם יודע על כך, וכולנו גם יודעים, כאן, והשרים בממשלה יודעים על כך, וחברי הכנסת בקואליציה שעכשיו יצביעו נגד החקיקה הזאת – כולם יודעים. הדור הנוכחי של קשישים הוא עני, ואתה יודע על כך, אדוני השר. ואם לא יהיה שיפור של קצבת הזיקנה ופנסיה מינימלית לאוכלוסייה, גורלם נגזר לעוני עד סוף החיים. ואני פונה לכולם, ולפני כולם לראש הממשלה – כנראה מרוב בושה הוא לא מגיע לכאן, כי זה בושה להבטיח לקראת הבחירות ולא לקיים. וזה לא משנה שאנחנו נמצאים היום באופוזיציה. זה בכלל לא משנה. אתם לא רוצים לפתוח עיניים ולהסתכל על הטרגדיה של האנשים. ואני רוצה להגיד לראש הממשלה – אומנם הוא לא נמצא, אבל אני מקווה שימסרו לו: כבוד ראש הממשלה, במשמרת הארוכה שלך, טול קורה מבין עיניך ותראה את המציאות. עכשיו, אדוני השר, אני רוצה להקריא לך כמה מכתבים, ואתה תנסה לשכנע אותנו ואת אלה שיצביעו עכשיו נגד החוק הזה. חייב להיות מושג "פנסיה מינימום", כמו שיש מושג "משכורת מינימום"; זו רמת החיים שמתחתיה, מתחת להכנסות האלה, אנשים לא מסוגלים לסחוב את עצמם. אני אתרגם את המכתב של פרופסור לרפואה שהגיע למדינת ישראל, והוא כותב כך: תודה רבה על העקשנות, על הדאגה, על אומץ הלב, על החוקים ברפורמה של מפלגת ישראל ביתנו. אנחנו הגענו למדינת ישראל כאשר היינו בגיל 40, אשתי ואני, ואחרי 25 שנה כאן במדינה, אחרי שעבדנו קשה מאוד, הגענו לגמלה, בלי חיסכון שמספיק כדי לחיות בכבוד. הבנות למדו, יש שישה נכדים – אף אחד לא יכול לעזור ולסייע לנו. אנחנו הגענו לגיל הזה בלי שום אמצעים, בלי אמצעים שייתנו לנו כבוד. רופא, פרופסור, מדען. והוא כותב כאן שֵם, ואני לא אקריא את השם מפני שהשני שכותב לי מכתב, גם רופא – ואתה יודע בדיוק, אדוני השר, אתה היית יושב-ראש ועדת הרווחה, אתה יודע שהיו הסדרים בקופות, היו הסדרים בבתי-חולים, שהם לא היו בצוות של בתי-החולים וקופות-החולים, וכאשר הם הגיעו למצב שהיו צריכים לקלוט אותם, הם כבר היו בגיל כמו האדם הזה שכתב לי את המכתב ומבקש ממני לא להגיד את השם שלו במדיה וגם כאן בכנסת, כי הוא אומר: אני מתבייש. אני הגעתי בגיל 51, כל החיים עבדתי. משנת 1992 אני רופא בקופת-החולים, אבל ההסדר שלא כלל אותי בתוך קופת-החולים לא נתן לי אפשרות לקבל את הגמלה כמו שמקבלים רופאים בתוך קופת-חולים. הגעתי לגיל שאני יוצא לפנסיה בלי שום אמצעים. מה שאני מכניס היום, אחרי שהפסקתי לעבוד, מביטוח לאומי, בלי השלמת הכנסה, זה 2,000 ש"ח לחודש, ועוד אחת של Claims Conference, 3,600 ש"ח. אני הגעתי מרוסיה בשנת 1990, לא הייתה לי אזרחות, ולכן אין לי פנסיה מרוסיה ואין לי פנסיה כאן. <היו"ר מאיר כהן:> אנא תסיימי, גברתי. בבקשה. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אני מסיימת. מ-2,000 ש"ח, ההכנסות שלי, אני לא יכול לשלם משכנתה – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת איתן ברושי, מדברים מחוץ למליאה; אדוני, על-פי התקנון זה אסור. חבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת איתן ברושי, מדברים בפלאפון מחוץ למליאה. תודה. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אדוני השר, אני חושבת שפנסיה מינימום היא אחד מהדברים האלמנטריים שמדינת ישראל מחויבת לאנשים שהגיעו לגמלאות. זה דבר המבוסס על חיים של בני-אדם. לא לראות את האנשים האלה? לא לראות את העוני? אלה אנשים שנתנו למדינה, תרמו למדינה, עבדו במדינת ישראל – ואני לא מדברת רק על עולים חדשים, אני מדברת על ותיקי המדינה, על אלה שגדלו כאן. בשנת 2008 מדינת ישראל עברה לפנסיה צוברת, ולא חשבו ולא התחשבו בכך שדור שלם של פנסיונרים הגיע למצב שהם לא יכולים לחיות בכסף הזה, ובגלל זה אני חושבת שמדינת ישראל מחויבת – אתה כשר, וראש הממשלה כראש ממשלה – מפני שאף דור לא יסלח על מה שקורה כאן, ואנחנו מסבירים פעם אחר פעם, יש פה טרגדיה של דור של גמלאים שמגיעים לגמלאות בלי גמלה. את הכסף הזה הם חייבים לחיים. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> ואני חושבת שאתה וראש הממשלה והקואליציה הזאת מחויבים לחוק הזה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. אני אבקש משר הרווחה, אדוני, לעלות ולהשיב בשם הממשלה. בבקשה, אדוני. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני יושב פה ומקשיב בקשב רב להצעת החוק של חברת הכנסת סופה לנדבר. יש משהו במה שהיא אומרת בנושא העולים. אין שום קשר לעובדים במדינת ישראל שעבדו 35 שנה – החוק הזה לא תופס לגביהם, כי אין עובד אחד שעבד 35 שנה במדינת ישראל, ועם קצבת זיקנה אין לו 4,000 שקל. לא קיים. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> הנה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אין כזה דבר, עובד ישראלי. אם את מדברת על עולים, חצי מהצעת החוק שלך – מי שהציע לך אותה לא הבין מה שהוא הציע לך. כי אם הוא עבד 35 שנה, הוא התחיל בשנת 1980. בשנת 1980 הייתה פנסיה צוברת או תקציבית שצברה אחוזים לשנה, והוא צבר 70%. ו-70% ממה שהוא צבר, גם אם הוא הרוויח שכר מינימום – מה לעשות, את יכולה לעשות עם הראש כמה שאת רוצה, אבל אין עובד ישראלי אחד שעבד 35 שנה ואין לו 85% משכר המינימום; עם הקצבאות, עם קצבת הזיקנה. לא קיים. זה במחשבון ארבע פעולות. אז כשאת מציעה הצעות חוק ואת רוצה לעזור לאוכלוסיית העולים שבאמת צריכה עזרה, תתמקדי במה שאת צריכה להציע, ואת לא צריכה להרחיב את הצעות החוק סתם. יחד עם זה, את באה ואומרת – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> ועולים חדשים הם לא ישראלים, אדוני השר? <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> את לא מקשיבה מה אני אומר לך. מה שאני אומר לך, אני מחלק את מי שעבד בישראל 35 שנה – מי שעבד בישראל 35 שנה, בחלק הזה הצעת החוק שלך מתייתרת. מי שעלה לישראל ועבד גם בישראל וגם במקומות אחרים – זו אופרה אחרת. יכול להיות שהוא בא לישראל ועבד בישראל חמש שנים והוא לא צבר תנאים פנסיוניים בכלל. אם הוא לא עבד – אם הוא הגיע נגיד בשנת 2005, והוא נכנס למעגל העבודה ועבד תשע שנים, הוא לא צבר תנאים פנסיוניים, הוא לא יקבל פנסיה בכלל. <היו"ר מאיר כהן:> שם הבעיה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> נכון. אצל הישראלים זה לא קיים. לא קיים. עכשיו, זה נכון שהישראלים – אנחנו צריכים לעשות אולי אפליה מתקנת לעולים ולהגיד, לצורך העניין – לצורך העניין, אנחנו צריכים לעשות אפליה מתקנת לעולים ולהגיד: בוא לא נתייחס אליהם כמו לישראלים, מפני שהם עבדו במקומות אחרים, והצבירה שהם צברו – אם הם צברו – במקומות אחרים, לא נחשבת בארץ. בארץ היו שני סוגי פנסיה: הייתה פנסיה תקציבית, שהבן-אדם לא שילם שום דבר, והמדינה לא שילמה, וזה יצר חוב של אחוזים ממשכורת, שהמדינה מימנה לו. אז בהצעת החוק שלך את צריכה להגיד שלתקופת עבודתו בעבר בחו"ל יתייחסו כאילו הוא עבד בפנסיה תקציבית, ואחר כך, בחלק שהוא עבד בארץ, כאילו יתייחסו לפנסיה צוברת. אחרת הוא לא יכול לקבל. <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> היא מוכנה לכך. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> מה שאת אומרת – תקשיבי. מה שאת אומרת – את אומרת: תשמע, יש בעיה במדינת ישראל לעולים חדשים שלא הצליחו לעבוד 35 שנה, והעלות 2 מיליארד שקלים לפחות. 2 מיליארד שקלים. ולכן, בגלל העלויות של 2 מיליארד שקלים, ועדת שרים החליטה לא לאשר את הצעת החוק – – <היו"ר מאיר כהן:> חברים, חברים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> – – לצערי, אף שיש הרבה עולים שצריך לטפל בהם וצריך לעזור להם. <היו"ר מאיר כהן:> רגע, אדוני השר. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> תודה רבה לכם. אני מקווה שכנסת ישראל תפיל את הצעת החוק. <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת סופה לנדבר, שלוש דקות לרשותך להגיב. אני מבקש מכל חברי הכנסת ובמיוחד מהמזכירות – אנחנו נתחיל לרוקן שם ולבקש מכם לצאת החוצה. זה בלתי נסבל, מה שקורה. זה פשוט בלתי נסבל, לא להאמין. עליזה, אני מבקש, באזור שלך אנחנו נתחיל להוציא את האנשים. זה פשוט בלתי נסבל. תודה, גברתי. שלוש דקות. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, אני רוצה להסביר לך: קודם כול, אתה יודע, עולים הם ישראלים, וזה לא משנה מתי הם הגיעו ומאיפה הם הגיעו. הם מהיום הראשון מרגישים מחויבים למדינה, רק צר לי שמדינת ישראל לא מחויבת לעולים האלה. אני צריכה, כשרת העלייה והקליטה לשעבר, להזכיר כאן שעולים חדשים תרמו למדינת ישראל? אתה תגיד לי, אין 2 מיליארד? אין 1.5 מיליארד? ואני אומרת: יש, רק אין סדר עדיפויות. עכשיו אני אסביר לך: אני כבר שבוע רביעי עולה במסגרת החוקים שהמפלגה שלי עבדה עליהם, ומציעה חוק אחרי חוק, וצר לי שהממשלה לא מתחשבת ומפילה אותם. נכון שאנחנו נמצאים באופוזיציה, אבל 1.5 מיליון איש – תעזוב עכשיו את הישראלים. אני אומרת, ישראלים שנולדו במדינה – גם אנחנו חייבים להם, כמו שמחויבים לעולים. אבל אתה עכשיו דיברת על עולים, ואני רוצה להסביר: בשבוע שעבר אתם הפלתם חוק על ותק במדינות, שהם גוררים. הרי לא יכול להיות שרופא עבד 25-20 שנה, מגיע לכאן ומתחיל מאפס. זה לא יכול להיות, השר. זה לא יכול להיות, רבותי. זו מדינה שנבנתה על-ידי עולים; לא יכול להיות שרופא או פרופסור כותב לי מכתב שהוא מגיע לפנסיה עם 2,000 ש"ח קצבת זיקנה, בלי השלמת הכנסה. בלי השלמה הכנסה. תקשיבו למה שאני אומרת. עם 2,000 ש"ח. הבן-אדם ממשיך לשלם משכנתה, הבן-אדם ממשיך לשלם חובות. לא יכול להיות שאתם אדישים כאלה. לפני הבחירות אתם מבטיחים ואומרים, ונסים ונפלאות. לא יכול להיות שאתם לא מקשיבים לבן-אדם שעבד כאן עשר שנים, 25 שנה, ולא עבד במקום מסודר – אתה עבדת, אדוני השר, במקום מסודר, שיש שם גם פנסיה תקציבית וגם פנסיה – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אנחנו בצוברת – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אני אומרת לך – לא, אני אומרת שלא בכל מקום הייתה פנסיה תקציבית, ולא בכל מקום היו הפרשות לפנסיה, והמון אנשים, גם אלה שנולדו במדינה ועבדו במשכורת מינימום, לא מסודרים בזיקנה. ובגלל זה אני אומרת, זה לא כהכרזה – החוק הטרומי הזה, יכול להיות, מצביע על בעיה שאתם לא רואים אותה ולא שומעים אותה. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> הצעה לסדר-היום – – – דיון מעמיק בבעיה, בשלב ראשון? <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> רבותי, זה החוק הרביעי. החוק הרביעי הזה אומר: אנשים מגיעים למצב שהוא קטסטרופלי עבורם. לא יכול להיות שבן-אדם מגיע – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – ואין לו פנסיה ואין לו כסף. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> תהפכי את זה להצעה לסדר-היום ונעשה על זה דיון. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> מה זה ייתן, הדיון הזה? זה שבוע אחרי – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> ואם נשפר במקצת? <היו"ר מאיר כהן:> גברתי, חברת הכנסת? <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אני חושבת שתצביעו. תצביעו לפי המצפון, תצביעו לפי מה שהאזרחים האלה שבחרו בכם נתנו לכם. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. אם כן – – – <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אני פשוט מצביעה על כך שהקטסטרופה נמצאת כאן, במדינת ישראל, וחבל שממשלת ישראל לא מרגישה ולא רואה את הקטסטרופה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, חברת הכנסת, אנא ממך. אם כן, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – גמלת הבטחת הכנסה לקשיש), התשע"ו–2015. אני מבקש מכולם לשבת, אנחנו עוברים להצבעה. בבקשה. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 40 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 46 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק הבטחת הכנסה (תיקון – גמלת הבטחת הכנסה לקשיש), התשע"ו–2015, נתקבלה. <היו"ר מאיר כהן:> ובכן, 40 בעד, 46 נגד. הצעת החוק לא עברה. <הצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון – ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות בדירקטוריונים), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1562/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו עוברים להצעת חוק החברות הממשלתיות (תיקון – ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות בדירקטוריונים), התשע"ה–2015, של חברת הכנסת קארין אלהרר. חברת הכנסת אלהרר, בבקשה. בבקשה, גברתי. גברתי הסדרנית, יש יותר עוזרים מחברי כנסת באולם. חברת הכנסת אלהרר, עשר דקות לרשותך, בבקשה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, שרים ושרות, חברי וחברות הכנסת, אני מחזיקה כרגע ביד חוזר שמעבירה רשות החברות הממשלתיות ליושבי-ראש דירקטוריונים ולמנכ"לי חברות. החוזר הזה הוא מיולי 2014, ובו מבקשת הרשות לעמוד בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ובחוק שירות המדינה ולדאוג לייצוג של אנשים עם מוגבלויות בחברות ממשלתיות. בסעיף 22 של החוזר יש פנייה לדירקטורים, שאומרת כיצד על הדירקטור לפעול ולהנחות את החברה בתהליך של עידוד ושילוב אנשים עם מוגבלות בשוק התעסוקה. אני מצטטת: דירקטוריון החברה יקיים דיון בתוך 90 יום ממועד פרסום חוזר זה בנושא מדיניות החברה להעסקת אנשים עם מוגבלות. במסגרת הדיון תגיש הנהלת החברה לאישור הדירקטוריון יעדים בנושא, והדירקטוריון ינחה את ההנהלה לפעול לעמידה ביעדים שיקבע. החלטות הדירקטוריון בנושא יועברו לרשות החברות הממשלתיות יחד עם נתונים בדבר המצב הקיים בחברה בנוגע להעסקת אנשים עם מוגבלות, מספר עובדי החברה אשר הם בגדר אנשים עם מוגבלות בחברה והדירוג שלהם בחברה. ולא רק זה. אחת לשנה, לא יאוחר מ-31 במרס באותה השנה, יעלה נושא ייצוג הולם של אנשים עם מוגבלות על סדר-יומה של ישיבת דירקטוריון החברה, וידונו בה בסוגיות שעולות בחוזר לגבי מה שנעשה בחברה בשנה שחלפה והמתוכנן לשנה הקרובה. נשמע נהדר, נכון? אז מינהל רשות החברות הממשלתיות יחד עם דירקטוריונים של החברות ומנכ"לי החברות יחד יקדמו את זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, אבל, אדוני היושב-ראש, אני שואלת, איפה האנשים עם המוגבלות בעצמם? אדוני, אם אפשר – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברים, השר כץ, סגן השר מזוז, אנא מכם, זה מפריע לחברת הכנסת אלהרר. <קארין אלהרר (יש עתיד):> ביום ראשון האחרון העליתי הצעת חוק קטנה, לא תקציבית, שהמטרה שלה לקבוע ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות בדירקטוריונים של החברה, כדי שבזמן שמחליטים החלטות על חייהם של אנשים עם מוגבלות כדאי שיהיו כאלה, כאלה באמת, שידאגו דאגה אמיתית. השיח הזה של שילוב אנשים עם מוגבלות לא אמור להיות מעל לראש של האנשים, לא מעליהם ולא מצדדיהם; הם אמורים להיות חלק פעיל, מלא, בכל מקום שבו הם פועלים, בטח כשמדובר בחברות ציבוריות שמשרתות אינטרסים ציבוריים ופועלות למען הציבור. ההשפעה שתהיה לאדם עם מוגבלות בדירקטוריון היא עצומה, לא רק בשינוי התפיסה, המחשבה הנגישה, השפה – הכול. את ההצעה הזאת, אגלה לכם, חברי חברי הכנסת, שר האוצר רצה לקדם, סגן שר האוצר רצה לקדם, אבל מי לא רצה לקדם? יושב-ראש ועדת השרים לחקיקה. הוא אפילו לא הקשיב להסבר שרצו לתת בנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, הוא אפילו לא רצה לדעת למה מדובר בהצעה טובה. ההצעה הזאת נפלה בגלל שיקולים פוליטיים. עכשיו באמת, כל שבוע נגיע לכאן ונשאל למה השיקולים הפוליטיים הקטנים, הצרים, הלא-רלוונטיים לחיים של אנשים, הם אלה שבסוף נותנים את הטון? למה? מה קרה? מה, בצד הימני של המפה אין אנשים עם מוגבלות, השרה רגב? אין? הם לא קיימים? מה, אתם מענישים אותי? אני צריכה את המינוי הזה? איפה הבושה שלכם? כרגיל, זה לא מעניין, נכון? זה לא מעניין, כי מי שהציע הוא מהאופוזיציה, הוא מהצד השני של המליאה. אבל אני אומרת לכם שאנשים עם מוגבלות הם בכל מקום. אחרי זה אל תבואו לספר להם שאתם דואגים להם. אתם לא דואגים להם, ואתם לא דואגים להם מהשיקולים הכי מגעילים שיש. ספר החוקים קובע שצריך לתת ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות במקומות העבודה בכלל ובשירות המדינה בפרט. חבל לי, חבל לי מאוד, שבגלל ההתנהגות הזאת, הלא-עניינית, המכוערת, אנשים יישארו בבית, והשיח הזה, של שילוב, יישאר בגדר שיח; המעשה לא יהיה שם. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. ישיב בשם הממשלה סגן שר האוצר חבר הכנסת יצחק כהן. אדוני. <סגן שר האוצר יצחק כהן:> אדוני היושב-ראש, תשובה – – – <היו"ר מאיר כהן:> ובכן, סוכם בין חברת הכנסת קארין וסגן השר: תשובה והצבעה במועד אחר. <הצעת חוק העונשין (תיקון – תקיפת עיתונאים), התשע"ו–2015> [הצעת חוק פ/2409/20; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת יואל חסון) <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק העונשין (תיקון – תקיפת עיתונאים), התשע"ו–2015, של חבר הכנסת יואל חסון – המחנה הציוני. אני מבקש לבדוק אם חבר הכנסת חסון נמצא כאן מאחור. <קריאה:> הוא לא מאחור, מאיר, הוא לא נמצא שם. <היו"ר מאיר כהן:> האם יש סגן יושב-ראש באולם? יואל, קדימה, אדוני. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> היושב-ראש ייתן נזיפה לסגן היושב-ראש. <היו"ר מאיר כהן:> יואל חסון – בבקשה, אדוני. אני חוזר: הצעת חוק העונשין (תיקון – תקיפת עיתונאים). בבקשה, אדוני, עשר דקות לרשותך. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת החוק שלי נועדה למעשה להגדיר בחוק הגדרה שאינה קיימת היום, שתקיפת עיתונאי, צוותי עיתונות, יוגדר לה מאסר שלוש שנים. כפי שאתם יודעים, היום בחוק, חברי חברי הכנסת, יש הגדרה ברורה לגבי תקיפת איש ציבור ולגבי תקיפת ציבורים או אוכלוסיות מסוימות. אנחנו גם בכנסת הקודמת לקודמת קידמנו חקיקה שקשורה לענישת מי שפוגע בצוותים רפואיים בבתי-חולים ובמקומות נוספים. במערכת הטרור האחרונה, שיש לנו היום, ראינו מצבים וסיטואציות שבהם הציבור תוקף עיתונאים – ציבור מסוים, מובן שלא כולו – אנשים תוקפים עיתונאים, תוקפים צוותים, פוגעים ביכולת של עיתונאים למלא את תפקידם כמסקרים. צריך לומר ולהתייחס גם, וזה גם אולי מתאים לעובדה שחברי הכנסת – תודה – שהממשלה, למעשה, מתנגדת לחוק. למה הממשלה הזאת מתנגדת לחוק? הממשלה הזאת מתנגדת לחוק, מכיוון שסביר להניח שהממשלה הזאת רוצה, וטוב לה, לשסות את הציבור – אחד בשני. הרי מה הדרך היותר-טובה להפנות את תשומת הלב מהכישלון בביטחון, מהכישלון בטיפול בטרור, להפנות את הזרקורים לריבים בין ציבורים, למחלוקות, וכן, גם לתקיפת עיתונאים. הרי מה אנחנו מצפים בכלל, חברי חברי הכנסת, מאותו אזרח מן השורה שרואה לפעמים את העיתונאי וחושב שדמו מותר, כאשר בבית הזה ובמשרד ראש הממשלה לא הרחק מפה היחס לתקשורת, היחס לעיתונאים, תקיפת התקשורת, תקיפת העיתונאים, היא דבר בסיסי וברור? וזאת לא רק תקיפה מילולית, זאת גם תקיפה של להשתלט, לפגוע בתקשורת החופשית במדינת ישראל, לזלזל בחשיבות של עיתונאות ותקשורת בדמוקרטיה. הרי הציבור רואה כיצד ראש הממשלה שלו כופה רגולציות למיניהן על התקשורת, משתלט על התקשורת, מחזיק בתיק התקשורת – לא מאיזה מקום תמים, אלא מתוך רצון להשתלט על התקשורת ולקבוע מה הציבור יראה ומה הציבור ידע, ואיך יפעלו העיתונאים, ואולי גם להבטיח, חברי חברי הכנסת, שכאשר אתה שולט, כראש הממשלה, בעיתונות, פתאום אתה מקבל כל מיני כתבות מפרגנות, אישיות, ראיונות, אבל אף פעם במסיבת עיתונאים אתה לא מוכן שישאלו אותך שאלות. זה ראש הממשלה שלנו היום, וזאת גם הממשלה שלנו, כך היא מתייחסת לתקשורת. אז מה אנחנו באים בטענות לאותו אדם שרואה כיצד ראש הממשלה נוהג כלפי עיתונאים וכלפי תקשורת, ודאי שהוא ירגיש בנוח לתקוף עיתונאי, ואנחנו זוכרים כיצד תקפו את העיתונאים רועי שרון ופוראת נסאר. והציבור רואה כיצד ראש הממשלה נוהג כלפי עיתונאים, וכיצד הוא מזלזל בתקשורת, אז הציבור גם חושב שזה בסדר לתקוף עיתונאי תוך כדי עבודתו, וזה גם בסדר לראות בעיתונאי מטרה – מטרה נוחה להפנות אליה כעסים, תסכולים – הרי זה גם נוח לממשלה הזאת; הרי התסכול האמיתי והכעסים האמיתיים צריכים להיות מופנים כלפי ראש הממשלה, והממשלה – שלא מסוגלת לטפל בטרור ולא מביאה ביטחון לרחובות מדינת ישראל. אבל הממשלה הזאת יודעת מצוין להפנות את הכעסים ולהפנות את התסכולים לאחרים. הרי ראש הממשלה אומר: זו התקשורת הלא-פטריוטית, שפוגעת בביטחון, שלא מאפשרת לי כראש ממשלה את חופש הפעולה. אז תחשבו לכם, חברי חברי הכנסת, כשרואה אזרח מהשורה עיתונאי, מה עובר לו בראש? הוא אומר: בגלל העיתונאי הזה נמנעת מלחמה אמיתית בטרור. מה זאת אומרת? איך הוא יודע, אותו אזרח? כי ראש הממשלה אמר. ודווקא החוק הזה, ההגיוני ביותר, הממשלה לא תומכת בו? אבל בחוקים אחרים, כמו חוקי הדחת חברי כנסת, וכל מיני פגיעות בחוקי-יסוד, את זה עושים פה בקלות. בקלי קלות, אדוני היושב-ראש, משנים פה חוקי-יסוד. אתה יודע, כשבודקים כמה חוקי-יסוד השתנו בעשר השנים האחרונות, אי-אפשר להשוות, לדוגמה, ל-30 שנה הראשונות של מדינת ישראל. לא שינו פה חוקי-יסוד כמו ששינו פה בעשר השנים האחרונות. אנשים, חברי חברי הכנסת, לוקחים את החוק לידיים. הם מבינים שדמה של התקשורת מותר. הם מבינים שדמם של העיתונאים מותר, כי הם מקבלים את האווירה הזאת מהממשלה הזאת, והם חושבים שזה בסדר – זה בסדר לתקוף כתב ערבי כי הוא ערבי, וזה בסדר גם לתקוף כתב יהודי כי לא אוהבים את מה שהוא מדווח, או את מה שהוא מסקר, או שבעיני אותו ציבור שתוקף נראה לגיטימי לפגוע באותו עיתונאי, כי זה לגיטימי, כי הממשלה אומרת שזה לגיטימי לפגוע בחופש העיתונות ולפגוע בעיתונאים. הכול מושרש מלמעלה. זה הכול, גברתי שרת המשפטים, מושרש מלמעלה. ודווקא את, גברתי, שמכירה את החשיבות והכוח של העיתונות והתקשורת, היית צריכה לבוא ולדעת ולהסכים שתהיה הפרדה בין תקיפת עובד ציבור לבין תקיפת עיתונאי. זה לא אותו דבר. זאת לא עמדה שיכולתם להביע, ואין בה באמת עמדה עניינית, אבל אני אשמע אותך בטח עוד כמה דקות. ולכן, חברי חברי הכנסת, כמו שאמרתי, לצערי, התקשורת הפכה להיות שק חבטות, וזה בסדר – אנחנו לא מסכימים עם כל מה שבתקשורת, ובוודאי לא מסכימים עם כל עיתונאי, ובוודאי גם אני לא תמיד אוהב כל פרשנות, כל דיווח וכל כתבה, אבל אני כן אוהב את זה שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית; היא מדינה שבה חופש העיתונות הוא חלק משמעותי מהיסודות של הקיום שלנו כאן, ואי-אפשר לאפשר פגיעה בחופש הזה באמצעות זה שחברים, כתבים שעומדים מול מצלמה, חוששים ממה שקורה מעבר לגבם, חוששים שיקבלו פתאום איזושהי מכה, או דחיפה, או סכין, חס ושלום. יותר ויותר צוותי עיתונות היום, כשיוצאים לשטחים, בוודאי לשטחי סיקור תוך כדי אירועי טרור – ולא בגלל הטרור – המערכות נאלצות לשלוח אותם עם מאבטחים. והכנסת צריכה להגיד אמירה, ואמירה ברורה, שכן חשוב לנו חופש העיתונות, חשוב לנו חופש הפעולה של העיתונאים והכתבים, חשוב לנו שהם יוכלו לפעול באופן חופשי ובטוח, וחבל שהממשלה הזאת היום תמצא כל מיני הסברים למה לא לתמוך בחוק שבעיני הוא חוק חשוב, דמוקרטי ונחוץ. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אני מבקש משרת המשפטים איילת שקד – בבקשה, גברתי. <שרת המשפטים איילת שקד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת חוק העונשין (תיקון – תקיפת עיתונאים), של חבר הכנסת יואל חסון, עניינה קביעת עונש מוחמר על עבירת תקיפה כאשר היא מבוצעת כלפי עיתונאי וקשורה למילוי תפקידו. חברת הכנסת גלאון, אני יכולה לצטט את מה שאמרנו? כן? חברת הכנסת גלאון וחברת הכנסת גרמן ואני תהינו מדוע דמו של עיתונאי סמוק יותר מדמה של עובדת סוציאלית או מדמו של רופא. במסגרת ההצעה מוצע לקבוע עונש של שלוש שנות מאסר במקרה של תקיפת סתם של עיתונאי, במקום עונש של שנתיים מאסר הקבוע בצד עבירת תקיפת סתם היום, וכאשר התקיפה נעשית בנסיבות מחמירות מסוימות מוצע לקבוע עונש של חמש שנות מאסר. עמדת הממשלה היא כי יש להתנגד להצעת החוק מהטעמים שלהלן. ראשית, אף שאין חולק על חשיבות תפקידם המקצועי של העיתונאים, אין הצדקה להחמיר את הענישה על תקיפתם דווקא מעבר להגנה הקיימת על כל אדם אחר. יש מעשים ותפקידים נוספים אשר חשיבותם רבה, ואף-על-פי-כן העונש על תקיפתם אינו מוחמר. אומנם המחוקק קבע עבירות מיוחדות של תקיפת עובד ציבור, אולם במעשים אלו יש פגיעה בערך מוגן נוסף ונפרד, שכן פגיעה בהם הקשורה למילוי תפקידם היא פגיעה בשירות הציבורי שהם נותנים, ולכן יש בה גם פגיעה באינטרס הציבורי. שנית, העובדה שתקיפה נעשתה נגד עיתונאי דווקא, והנזק הפוטנציאלי של תקיפה כזו בהחלט יכול להיות מובא בחשבון על-ידי בית-המשפט ולהיחשב שיקולים לחומרה בזירת העונש. בית-המשפט יוכל להחמיר במסגרת העונש המרבי הקבוע בחוק כאשר אדם תקף עיתונאי בשל תפקידו, ובמיוחד במקרה שהתקיפה סיכלה סיקור עיתונאי, שכן זה באמת דבר חמור. לבסוף, יודגש כי כאשר עבירת התקיפה נעשית בנסיבות מחמירות, כגון שנגרמה חבלה או שעשו את התקיפה שני אנשים או יותר, ממילא העונש המרבי יוחמר. נוכח האמור לעיל, הממשלה מתנגדת להצעת החוק. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת יואל חסון – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> אני יכולה לרדת? <היו"ר מאיר כהן:> כן, בוודאי. חבר הכנסת חסון רוצה להגיב? בבקשה. שלוש דקות לרשותך. בבקשה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז רק בהערה קצרה לחברות הכנסת, ודאי שעיתונאים, דמם לא סמוק יותר, והחוק ידע להגדיר ויודע להגדיר ציבורים מסוימים, ועשינו את זה בכנסת במדינת ישראל. הגדרנו כללים שונים לגבי ציבורים מסוימים, על תקיפתם. ולכן גם עיתונאים, לעניות דעתי, היו צריכים להיכנס להגדרות המיוחדות האלה. אבל אני אומר לכם משהו, חברי חברי הכנסת, ראש הממשלה שלנו יספר לנו מעשיות, הוא ידבר בטון בטוח, אבל בפועל, ראש הממשלה, אתה מאפשר לאזרחי מדינת ישראל להיפגע מטרור ולחיות תחת איום מתמיד, אדוני ראש הממשלה. אתה הבאת למצב שהימים הם ימים אפלים, שבהם אתה, ראש הממשלה, משתלט על העיתונות; אתה מפיץ פחד ומשכתב את ההיסטוריה. אתה, אדוני ראש הממשלה, מוביל מאבק בדמוקרטיה הישראלית. אתה תוקף את הדמוקרטיה. אין בך שום תקווה. רק אתמול, אדוני ראש הממשלה, הצעת לגדר אותנו למוות – לגדר אותנו למוות. זה החזון שלך, אדוני ראש הממשלה? זאת התקווה שאתה נותן לציבור? יש כאן אופציה לחיים שפויים יותר, אם הייתה כאן אולי קצת יותר תקווה, ולא המטרה שלך, אדוני ראש הממשלה, לגווע ולשקוע, לגרום לנו לשקוע בייאוש. אדוני ראש הממשלה, יש לאזרחי מדינת ישראל זכות לחיות כאן ללא מנהרות מתחת לבתים; יש להם זכות לא לפחד. יש להם זכות לביטחון. לפני שבע שנים, אדוני ראש הממשלה, התחלת את כהונתך השנייה. התחלת כהונה שנייה, והבטחת ואמרת, אדוני ראש הממשלה, שתחת כהונותיך לא היה טרור. אבל הנה, אדוני ראש הממשלה, אתה לא טוב בכלכלה, אתה לא טוב בחברתי, והנה אתה גם לא טוב בביטחון. הרי זה היה הדגל המרכזי שלך; על זה אמרת, אדוני ראש הממשלה שאתה חזק מול ה"חמאס" ואתה יודע להתמודד עם איראן ואתה יודע לתת ביטחון לאזרחי מדינת ישראל. מעולם לא חוו כאן ביטחון כל כך מעורער – אישי, מפחיד, כזה שאזרחים מפחדים ללכת ברחוב, ומה אתה נותן להם? מה אתה מציע להם, גדר? אתה מציע להם גדר שמגדרת את הפלסטינים פנימה לתוכנו? איזו הפרדה? אתה מביא אותנו למדינה דו-לאומית, אדוני ראש הממשלה. אתה מביא אותנו למדינה מגודרת, אבל היא דו-לאומית. היא כזאת שתחווה טרור יום-יום, דקה-דקה. אתה, ראש הממשלה, מגדר אותנו למציאות של טרור; אתה מגדר אותנו למציאות שבה פלסטינים יסתובבו בשטחי מדינת ישראל ויפגעו בביטחון שלנו יום-יום. זאת המדיניות שלך? זה מה שאתה עושה? אתה רוצה לגדר אותנו ביחד עם הפלסטינים? <היו"ר נורית קורן:> נא לסיים. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה לא רוצה להביא להפרדה? <היו"ר נורית קורן:> הזמן תם, נא לסיים. <ענת ברקו (הליכוד):> אם לא הייתה גדר, אתה יודע כמה מסתננים היו שם? אתה יודע? תגיד תודה. <יואל חסון (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אני רוצה לומר לך, אדוני ראש הממשלה, הפתרון האמיתי הוא הפרדה בינינו לבין הפלסטינים. <ענת ברקו (הליכוד):> תגיד תודה, "דאעש" היה אצלך בלי הגדר שראש הממשלה – – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> הגנה על מדינה יהודית ודמוקרטית, זה מה שצריך להיות כאן, אדוני ראש הממשלה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <היו"ר נורית קורן:> נא לרדת, חבר הכנסת יואל חסון. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה לא צריך לגדר אותנו עם הפלסטינים – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת יואל חסון, תם הזמן, אני מבקשת לרדת. אני מבקשת לרדת. <יואל חסון (המחנה הציוני):> – – אלא לעשות הפרדה בינינו לבין הפלסטינים. תודה רבה. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – זה מה שצריך – – – <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להצבעה. בבקשה, אני מבקשת מכולם לשבת במקום, אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק העונשין (תיקון – תקיפת עיתונאים), התשע"ו–2015, של חבר הכנסת יואל חסון. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 25 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 50 נמנעים – אין ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת חוק העונשין (תיקון – תקיפת עיתונאים), התשע"ו–2015, נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 25, נגד – 50. הצעת חוק העונשין לא עברה, והיא תוסר מסדר-היום. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – ביטוח שאירים לאלמן), התשע"ו–2015> [הצעת חוק פ/2130/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – ביטוח שאירים לאלמן), התשע"ו–2015, של חבר הכנסת מאיר כהן וקבוצת חברי הכנסת; בבקשה. להצעה הזו מוצמדת הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – אי-שלילת זכאות לקצבת שאירים בשל הכנסה מפנסיה), התשע"ה–2015, של חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת. על שתי ההצעות יהיו תשובה והצבעה במועד אחר. בבקשה. <מאיר כהן (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, בימים שבהם אנחנו מתעקשים כל כך, ובצדק, על תיקון אפליה ושוויון מגדרי, ראוי לעשות כך לשני הצדדים. ובמה הדברים אמורים? הצעת החוק הזו באה לתקן עוול מגדרי שקיים מכוח המציאות יותר מדי שנים. החוק היום קובע, שימו לב, כי אלמנה כהגדרתה בחוק – חברת הכנסת מירב בן ארי, אני מקשיב להצעת החוק שלך, תקשיבי, אנא ממך; אני חוזר: החוק היום קובע כי אלמנה כהגדרתה בחוק זכאית לקבל קצבת שאירים בשל פטירתו של בן-זוגה המבוטח ללא כל מבחנים. לעומת זאת, לפי אותו סעיף, אלמן זכאי לקצבת שאירים בשל פטירת בת-זוגו המבוטחת רק – עכשיו, שימו לב, הגברים – רק אם יש עמו ילד, או שהכנסתו אינה עולה על הסכום הקבוע בחוק. הצעת החוק הזו חוצה מפלגות. זוהי הצעה צודקת, הצעה חברתית, הצעה שההגינות היא הקו המנחה שלה. לראיה, אדגיש ואזכיר כי הצעת חוק זהה הונחה על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על-ידי חבר הכנסת דוד אזולאי, שר הדתות דהיום, וחבר הכנסת חיים כץ, שר הרווחה דהיום. מעבר לצדק והשוויון, המהווים את ליבת הצעת החוק הזו, ראוי שנביא כולנו בחשבון את מצבם של הקשישים החיים היום בארץ, מצב שצריך להדיר שינה מעינינו. אין לי ספק שאישור הצעת החוק יביא בשורה חשובה לקשישים אלמנים רבים, שסובלים נוסף על מצבם הכלכלי הרע גם מבדידות. הנביא ירמיהו כתב לפני אלפי שנים את מה שהפכנו למשפט המבטא חוסן: "לא אלמן ישראל". אז אני מקווה בשביל כל האלמנים שבאמת ייעשה צדק. אני ביקשתי, הסכמתי שתשובה והצבעה יהיו במועד אחר. אני חלוק – עם המספרים שמאחורי הצעת החוק הזו. אנשי הביטוח הלאומי דיברו אתי על עשרות-מיליונים ספורים, שזה ממש לא בשמים, ואנשי משרד הרווחה והשר אומרים שזה 400 מיליון שקלים. אנחנו נדחה את התשובה ואת ההצבעה למועד אחר, ואני מאוד מקווה שנתקן את העוול הזה. תשימו לב, איל בן ראובן ואילן, אנחנו הגברים, טיפה בואו נשים לב – אם לא שמעתם, כל מה שאני מבקש זה את זכויותיהם של גברים אלמנים, שיקבלו בחוק – כמו שאישה שמתאלמנת מקבלת קצבת שאירים, כך גבר שמתאלמן יקבל קצבת שאירים. תודה רבה לכם. <אילן גילאון (מרצ):> הולכים אתך. <היו"ר נורית קורן:> תודה לחבר הכנסת מאיר כהן. <הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – אי-שלילת זכאות לקצבת שאירים בשל הכנסה מפנסיה), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/247/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר נורית קורן:> ועכשיו חברת הכנסת זהבה גלאון – הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – אי-שלילת זכאות לקצבת שאירים בשל הכנסה מפנסיה), התשע"ה–2015. שלוש דקות לרשותך. <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת, נוצר מצב אבסורדי לגבי אלמנים ואלמנות, או חוסר שוויון משווע בסוגיית האלמנים והאלמנות. כשאישה נותרת אלמנה לאחר שבעלה נפטר, היא מקבלת קצבת שאירים בלי קשר להכנסה שיש לה מהעבודה שלה או ממקורות אחרים. אנחנו תומכים בזה, אנחנו חושבים שזה דבר נכון, וכך העניינים צריכים להיות. הדבר הלא-שוויוני הוא ביחס לגברים במקרה הזה. כשגבר מתאלמן, כדי לקבל את אותה קצבה, עושים לו מבחן הכנסה, שמתייחס להכנסות הקודמות שלו. היה בזה היגיון בזמנו, היגיון רב, כשקבעו את המבחן המפלה הזה, לכאורה או לא לכאורה, כי אנחנו יודעים איך המשק בנוי; אנחנו יודעים שגברים עבדו בהכנסות מכניסות; נשים בדרך כלל, בדרך כלל, בשנים ההן היו עקרות-בית וכמעט שלא הרוויחו, או כמעט שלא הייתה להן הכנסה אחרת. היום הנסיבות של שוק העבודה השתנו. עדיין לא מדברים על מצב אופטימלי, אבל העובדה שמחייבים גבר לעבור מבחן הכנסה, שהוא באמת קשה, לעומת העובדה שנשים מקבלות את אותה קצבה ללא מבחן הכנסה, היא לא סבירה. חבר הכנסת חיים כץ, בכנסת הקודמת, בכנסת התשע-עשרה, וחבר הכנסת דוד אזולאי הגיעו בזמנו להסכמה עם האוצר להגדיל את ההכנסות שמובאות בחשבון לגבי ההכנסה של אלמן, כדי לאפשר לו את אותה קצבת שאירים. אנחנו חושבים שגם ההסכמה הזו, עם כל זה שהיא הייתה חשובה והיא הגדילה את התקרה, היא לא מספקת, וצריך ליצור מצב שוויוני: אלמנה זכאית לקצבת שאירים, אלמן זכאי לקצבת שאירים; אותו מבחן צריך להיות לשניהם, או ליתר דיוק – היעדר מבחן צריך להיות לשניהם. שר הרווחה חיים כץ ביקש מאתנו לדחות את התשובה וההצבעה למועד אחר. אני מקווה שעד אז נבוא אתו בדברים כדי להשוות את המצב המפלה והאי-שוויוני הזה. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. <הצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – קיצור שבוע העבודה), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/462/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו עוברים להצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – קיצור שעות העבודה), התשע"ה–2015, של חבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת חנין – בבקשה, אדוני. ישיב בשם שר הכלכלה – אוקיי, הוחלט על תשובה והצבעה במועד אחר. אדוני, בבקשה. עשר דקות לרשותך. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> תודה לך, אדוני היושב-ראש. אדוני השר – יש לנו שר במליאה? <היו"ר מאיר כהן:> כן, כן, מירי פה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת – אני לא רואה אותה, אתם רואים אותה? <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת מירי רגב. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אוקיי. אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת הצעת חוק שמבקשת לקצר את שבוע העבודה. אנחנו מדברים, עמיתי חברי הכנסת, על אחת הסוגיות החברתיות הכלכליות החשובות ביותר בחיינו, וזו הצעה שתפתח, אני מקווה, דיון ציבורי רציני ומעמיק, שיוביל לשינוי ולתיקון המצב הקיים היום. עמיתי חברי הכנסת, הישראלים עובדים יותר מדי. הישראלים עובדים יותר שעות מאשר בכל מדינה מערבית אחרת; ישראלי ממוצע עובד 1,856 שעות בשנה – 431 שעות יותר מעובד הולנדי ממוצע; 420 שעות יותר מעובד דני ממוצע; 485 שעות יותר מעובד גרמני ממוצע; וגם הרבה יותר מהעובדים הצרפתים, האמריקנים, השבדים, הבריטים, היפנים, האוסטרלים. ולמרות זאת, מדינת ישראל ממוקמת במקום השני מהסוף, בין מדינות ה-OECD לפחות, בשיעורי העוני. ימי העבודה הארוכים לא מאפשרים לצאת ממעגל העוני – יותר ויותר משפחות מצטרפות אליו בשנים האחרונות. זאת אומרת, אין קשר בין העובדה שאנחנו עובדים יותר לבין העובדה שאנחנו עניים יותר. ואם זה לא מספיק, על-פי יוזמה חדשה של ראש הממשלה, אנחנו עומדים לעבוד אפילו יותר; במקום ששעות נוספות בעבודה יחושבו על בסיס יומי, הן תחושבנה על בסיס חודשי. המשמעות היא שחוק שעות עבודה ומנוחה, שלפיו יום עבודה סטנדרטי אמור להימשך כשמונה שעות, ועל כל שעה נוספת על המעביד לשלם תוספת, לא יהיה בעצם רלוונטי יותר. לפי ההגדרות החדשות, העובד הישראלי יגיע ל-2,244 שעות עבודה שנתיות עוד לפני שהוא מגיע לשעות נוספות. עובדים יותר ומשתכרים פחות. הגיע הזמן לתקן את ההיגיון המעוות הזה ולפעול למען שוק עבודה יעיל וצודק יותר. שעות העבודה הארוכות הופכות את העבודה במקרים רבים ללא יעילה, לפוגענית. שעות עבודה נוספות, על-פי מחקרים רבים, פוגעות בפריון העבודה. על המדינה להתערב ולהפחית את שעות העבודה. עליה מוטלת החובה להתערב בשוק העבודה כדי להיטיב את ארגון העבודה ולהעלות את פריון העבודה במשק. מהתיקון שאנחנו מציעים ירוויחו העובדים, אבל בסופו של דבר תרוויח החברה כולה. לחוק לקיצור שבוע העבודה בישראל יש שלוש מטרות עיקריות, ואלה הן המטרות שעמדו גם במרכזו של חוק דומה שנחקק בצרפת כבר בשנת 2000. ראשית, עמיתי חברי הכנסת, החוק מבקש להיטיב את תנאי העובדים בישראל. קיצור שבוע העבודה ל-35 שעות הוא צעד חיוני מבחינת תנאי העבודה של ציבור השכירים בישראל. אנחנו מדברים על כך שבשנים האחרונות שבוע העבודה מתארך, והשכר לעומת זאת נשחק. קיצור שעות העבודה, משמעותו למעשה תגמול גבוה יותר לשעת עבודה ותשלום שעות נוספות החל בשעה ה-35 בשבוע. נוסף על כך, קיצור שבוע העבודה יתרום למאבק באבטלה; הודות לקיצור שבוע העבודה יוכלו להיקלט לעבודה עובדים ועובדות נוספים, כדי לפצות על אובדן שעות העבודה ולהגביר את התפוקה במספר מצומצם יותר של שעות עבודה. מעסיקים יגדילו את מספר המועסקים, עובדים במשרה חלקית יוכלו לעבור למשרה מלאה – בקיצור, עובדים פחות, כדי שכולם יעבדו. ולבסוף, החוק יאפשר לכל אישה ואיש עובדים להשקיע יותר במשפחה, בבני-הזוג, בחברויות, בפעילויות פנאי, בתרבות, בספורט, בבילויים, בסידורים. לפי מחקר שערך מכון אדלר, הורים בישראל מצליחים להקדיש לאינטראקציה ישירה עם ילדיהם, אדוני היושב-ראש, 14.5 דקות בממוצע ביום. 14.5 דקות אינטראקציה בין ההורים לילדים – האמת היא שזה מספר מזעזע; אם זה לא היה מספר של מכון מחקר רציני, הייתי מהסס להביא אותו בפני הכנסת. לפני 20 שנה, הזמן שההורים הצליחו להקדיש לילדיהם היה בממוצע שעתיים. אז אנחנו מדברים על חקיקה שתשפר לא רק את מצבם של העובדים, אלא גם את מצבם של ילדי העובדים, את מצבו של הדור הבא, את מצב המערכת החברתית שלנו בראייה ארוכת טווח. צפוי, לפיכך, שקיצור שבוע העבודה יתרום לאיכות החיים של העובדים, לבריאותם, למשפחותיהם. הוא יוכל גם לאפשר חלוקה הוגנת יותר וצודקת יותר של מטלות הבית בין גברים לבין נשים. התפקיד שלנו כחברה הוא לעמוד לצדם של העובדים, במיוחד במהלך שלא רק מחזק את העובדים, אלא גם מחזק את הכלכלה הישראלית, על יסודות של עבודה מתוגמלת כראוי, פריון צומח ותעסוקה מלאה. עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה להביא בפניכם כמה נתונים שאסף מרכז המחקר והמידע של הכנסת בסוגיה שלפנינו. מרכז המחקר והמידע של הכנסת אומר, במחקר שנעשה עוד לפני שנים בסוגיה הזאת ועוסק בשאלת הקשר שבין קיצור שבוע העבודה לבין ההשפעה על התעסוקה, ומצביע על מודלים שמראים שהפחתת מספר שעות העבודה יכולה בהחלט ליצור השפעה חיובית על התעסוקה. יש משמעויות נוספות לקיצור שבוע העבודה, למשל התאמת ימי העסקים בארץ למקובל בעולם. זה מחבר את הצעת החוק הזאת עם מהלך נוסף שמקודם היום, וחשוב לא לאפשר לו להיתקע – של יום מנוחה שבועי נוסף. המחשבה היא על יום ראשון כיום מנוחה שבועי נוסף – יום ראשון כיום מנוחה שבועי נוסף יאפשר גם לאנשים יום לסידורים, ויאפשר גם לשמור על השבת כיום מיוחד, יום של מנוחה, של תרבות, של פנאי, של נופש. להצעת החוק הזאת תהיה השפעה חיובית על פעילות ענפי המסחר והתיירות. אנחנו נוכל לאפשר יותר פיתוח תרבות ויותר פעילות תרבות. נוכל לאפשר יותר פעילות של מערכות המסחר. אני רוצה להביא בפניכם כמה נתונים השוואתיים, כי זמני הולך ומתקצר, כמה דוגמאות מן העולם. בצרפת, מהלך חקיקתי שהסתיים בשנת 2000 הוריד בהדרגה את מספר שעות העבודה מ-39 שעות ל-35 שעות, כדי להשיג יותר מקומות עבודה, להגביר את התחרותיות, לשפר את תנאי העבודה וליצור איזון טוב יותר בין עבודה לחיים אישיים. רוב המטרות האלה הושגו בזכות הרפורמה הזאת. אגב, נתון מאוד מעניין של הרפורמה שנעשתה בצרפת הוא העלייה בפריון העבודה כתוצאה מהשינוי שנעשה שם. בגרמניה מספר שעות העבודה השבועי הממוצע הוא 37.5 שעות; בדנמרק כל המשק עבר לשבוע עבודה בן 37 שעות; באירלנד רוב עובדי הצווארון הכחול עובדים 39 שעות בשבוע. אצלנו, אני מזכיר לכם, על-פי החוק זה 45 שעות עבודה בשבוע, לפי החוק, ו-43 לפי הסכמים. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> כל יום שני אתה משאיר אותנו פה 20 שעות. כל יום שני אתה משאיר אותנו 20 שעות ונואם לנו על קיצור שבוע העבודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> זה לא חל על חברי הכנסת. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> מה עם הזכויות שלנו? <רחל עזריה (כולנו):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> סיים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני מסיים. אני רק רוצה לענות בצורה רצינית לשר כץ ולחברת הכנסת יחימוביץ. <היו"ר מאיר כהן:> בקיצור, בקיצור. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אנחנו נחריג את עצמנו. חברי כנסת – זו לא עבודה, זו שליחות. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אבל למה להתעמר בנו? למה? <קריאה:> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אנחנו לא מתעמרים. אנחנו מנסים לקדם דברים טובים, לעצור דברים רעים. תודה לך, אדוני היושב-ראש, ואני רק מסיים בזה שאנחנו הסכמנו עם הממשלה על תשובה והצבעה במועד אחר כדי לאפשר באמת דיאלוג. זה נושא גדול ורציני מדי כדי להפיל אותו בהצבעה. אני מקווה שבעקבות הדיאלוג ניצור התקדמות אמיתית. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אם כך, תשובה והצבעה במועד אחר. <הצעת חוק התרבות והאמנות (תיקון – הקצאה שוויונית בתקציב לחברה הערבית), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1651/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו עוברים להצעת חוק התרבות והאמנות (תיקון – הקצאה שוויונית בתקציב לחברה הערבית), התשע"ה–2015. יציג את הצעת החוק היוזם חבר הכנסת יוסף ג'בארין. בבקשה, אדוני. תשיב שרת התרבות והספורט מירי רגב. אדוני, עשר דקות. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> גם כשהיא לא נמצאת, זה בסדר? <היו"ר מאיר כהן:> נמצא פה שר. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אני נמצא. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> בשמחה רבה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> ב. היא מסתכלת עליך בטלוויזיה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – לא, כי היא תשב ולא תשמע. <היו"ר מאיר כהן:> אדוני, בבקשה. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> היא שומעת אותך בטלוויזיה. היא שותה שם משהו. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לפתוח בתגובה קצרה לעניין הצעת החוק המדוברת שהיום היה ניסיון להעלות אותה לדיון בוועדת החוקה, ולא היה ברור למה – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> לזה אני דווקא מסכימה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – – ולא היה ברור למה ועדת החוקה החליטה, או יושב-ראש ועדת החוקה החליט, לפתוח בדיון הזה כשכולם ידעו שזו החלטה בעצם של הממשלה ושל ראש הממשלה. ולכן, אני חושב שהיה ניסיון פסול של יושב-ראש הוועדה להביא את הנושא הזה לוועדה כשכולם יודעים שזו החלטה של הממשלה שהקואליציה כבר הסכימה עליה. כבוד היושב-ראש, הצעת החוק שלפיה ניתן להשעות חברי כנסת מכהונתם ברוב של 90 או 80 חברי כנסת היא עוד שלב בניסיונות ארוכי השנים של הכנסת, של הקואליציה בכנסת, לסלק מקרבה חברי כנסת, בעיקר חברי כנסת ערבים. ולמה לסלק אותם? לסלק אותם במטרה ברורה, כי הם תומכים במאבקו של העם הפלסטיני, המאבק של העם שלהם, לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית לצדה של מדינת ישראל. המטרה היא מטרת השתקה והרחקה. יש בחוק-יסוד: הכנסת היסטוריה של חקיקה שנועדה לחסום את הייצוג של חברי הכנסת מהציבור הערבי, ולשמחתנו, עד עכשיו בית-המשפט העליון היה זה שלא נתן יד להחלטות חוזרות ונשנות של ועדת הבחירות לפסול גם מועמדים וגם רשימות מקרב הציבור הערבי. כבוד היושב-ראש, השעיה או הרחקה של חבר כנסת עומדת בסתירה מוחלטת לרצונו של הבוחר אשר בחר בו, ולכן ההצעה הזו פוגעת בגרעין הקשה של הגרעין הקשה של הדמוקרטיה, שביסודה עומד העיקרון של הזכות לבחור ולהיבחר. הצעת החוק, כבוד היושב-ראש, אולי מעידה על מצבה הרעוע של הדמוקרטיה בישראל כיום, דמוקרטיה במשבר. ואולי זו עוד דוגמה לכך שיהדותה של המדינה סותרת, כמו במקרה הזה, ערכים דמוקרטיים מובהקים. האנלוגיה שמציעים מקדמי ההצעה לאפשרות של העברה מתפקידו של נשיא המדינה היא אנלוגיה מופרכת. העברה מתפקידו או השעיה של נבחרי ציבור על-ידי חבריו לבית-המחוקקים – על-ידי חבריו לבית-המחוקקים, ולא, אגב, עבירה והרשעה של בית-המשפט – זוהי דוגמה קיצונית של עריצות הרוב. ולצערי, כנראה לא חסרות לנו בימים האחרונים דוגמאות כאלה של עריצות הרוב. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – הקונגרס האמריקני – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי הנכבדים, לגבי הצעת החוק של היום, הצעת החוק שאני מעלה מבקשת לעגן את עקרון השוויון בחלוקת תקציבים במסגרת משרד התרבות. פשוט שוויון בתרבות. יש שרה שמדברת על נאמנות בתרבות, אני מדבר על שוויון בתרבות, והצעת החוק אומרת באופן מפורש "שוויון לכלל המגזרים", זאת אומרת, לא רק לאוכלוסייה הערבית, לכלל המגזרים: המגזר החרדי, המגזר הערבי; ליישובים הערביים, לפריפריה, לכל הקהילות בישראל. וכשזה מגיע ליישובים הערביים, אני מדגיש שם שמה שמקבלים היישובים הערביים יהלום את השיעור הכללי שלהם בקרב כלל האוכלוסייה בישראל, שזה 20%. לכן, אני חושב שזה מאוד מתבקש שתהיה לנו ציפייה שהאזרחים הערבים, שמהווים כ-20% מכלל האזרחים, יקבלו כ-20% מכלל תקציבי התרבות. מה יותר הגיוני מזה? אני רוצה להגיד לכם שאני לא סתם העליתי את ההצעה הזו; אני העליתי את ההצעה הזו בעקבות מסמך שנחשף על-ידי משרד התרבות עצמו לפני כשנה במסגרת עתירה שהגיש ארגון "מוסאוא" לקידום השוויון של האזרחים הערבים; ארגון "מוסאוא" – "מוסאוא" זו מילה בערבית שמשמעותה שוויון – במסגרת עתירה שהגיש הארגון להבטחת שוויון בהקצאת תקציבי התרבות כנגד משרד התרבות. המשרד, לפני כשנה, עשה מיפוי צרכים תרבותיים בקרב החברה הערבית, ואני רוצה לשתף אתכם; אני מקווה שהשרה גם מודעת לנתונים הללו. אני רוצה לשתף אתכם במסקנות שהיו במיפוי הזה. שוב, אלה הם נתונים של משרד התרבות: כשמדובר במוזיאונים, ב-100% היישובים הערביים לא קיימים מוזיאונים. זאת אומרת, אין מוזיאונים בחברה הערבית. כשמדובר בבתי-ספר לאמנויות, ב-100% היישובים הערביים לא קיימים בתי-ספר לאמנויות; כשמדובר בפעילות קולנוע, ב-100% היישובים הערביים לא נמצא אף סינמטק אחד; כשמדובר בתמיכה באמנים יוצרים, ביותר מ-90% מהיישובים הערביים לא קיימת תמיכה כזו של מינהל התרבות באמנים יוצרים; כשמדובר בתזמורת ובמקהלה, ביותר מ-80% מהיישובים הערביים לא קיימת פעילות כזו. חברי לכנסת, כשאנחנו מדברים על סל התרבות, בכ-80% מהיישובים הערביים לא קיימת פעילות של סל תרבות. סל התרבות, כבוד השרה – יותר מ-80%. כשמדובר בכתב-עת לתרבות ואמנות, כ-100% – ב-98% מהיישובים – לא קיים כתב-עת לתרבות. חברי, אני מקווה שאתם שומעים את המספרים. בפעילות המרכזית של המשרד: מוזיאונים, בתי-ספר לאמנויות, פעילות קולנוע, תמיכה באמנים יוצרים, תזמורת ומקהלה, סל תרבות, כתב-עת לתרבות וכו', ביותר מ-80% ובמקרים מסוימים זה 100%, אין פעילות כזאת בחברה הערבית. פשוט אין השקעה בתרבות. יש מפלגה בקואליציה שמדברת על תרבות שקופה, או על חברה שקופה. אז הנה, המספרים אומרים איזו בדיוק היא התרבות השקופה, בנתונים הללו. גם כשמדובר בפסטיבלים, מופעים ומורשת, ב-50% מהיישובים לא מתבצעים מופעים, פסטיבלים או פעילות לילדים. ב-80% מהיישובים לא מתבצעת פעילות בתחום התיאטרון. אם כן, אלה מספרים של המיפוי שנעשה על-ידי משרד התרבות. לכן, בסך הכול, כשאנחנו מבקשים לבחון היום מה שיעור התקציב שמגיע אל הציבור הערבי, אנחנו מדברים על אחוזים בודדים, 3%, 4% אולי לכל היותר. לכן, עם כל הכבוד להצהרות על הרצון להגדיל את התקציבים הללו, אני רוצה להגיד לכם שגם אם מדברים על הכפלת התקציב, זה עדיין יישאר שולי ביחס למה שצריך להשקיע ומה שצריך להקצות לחברה הערבית. לכן, אני קורא לחברי הכנסת, בעיקר לחברי לספסלי האופוזיציה, לתמוך בהצעת החוק; אין משהו הוגן יותר ושוויוני יותר מלאפשר ליישובים הערביים לקבל את חלקם הנאות והשוויוני מסך כל תקציבי המשרד. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. תשיב בשם הממשלה שרת התרבות והספורט מירי רגב. בבקשה, גברתי. לאחר מכן נעבור להצבעה. הוגש למזכירות דף עם 20 חתימות, ועל כן נקיים הצבעה שמית לאחר תשובתה של השרה. גברתי, בבקשה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> תודה רבה לך, כבוד היושב-ראש, ידידי השר כץ, ידידי חברי הכנסת, הצעת החוק מבקשת לקבוע בחלוקת התקציב השנתי לתרבות ואמנות, לרבות בתקציב המועצה, שיינתן ביטוי הולם למגזרים השונים באוכלוסייה, כך שחלקו של המגזר הערבי בתקציב השנתי לא יפחת משיעורו הכללי באוכלוסייה. עמדת מציע הצעת החוק היא להבטיח הקצאה שוויונית התואמת את חלקו של המגזר הערבי במדינה ואת הצרכים התרבותיים שלו. ראשית, אין הצדקה לתמיכה ביחס לשיעור המגזר הערבי באוכלוסייה, ותכף אתייחס לעמדת בג"ץ בנושא. משרד התרבות והספורט בראשותי פועל להנגשת התרבות לכלל אזרחי המדינה. מוסדות התרבות במדינה הם נחלתם של כל האזרחים, ללא הבדל במוצאם האתני או הדתי. כל אזרחי המדינה מוזמנים ליהנות מפעילותם ואף ליטול בהם חלק פעיל, הן כצרכני תרבות והן כיוצרי תרבות. בדומה לכל מוסדות התרבות, גם מוסדות התרבות הערבית, על כל תחומיה, רשאים להגיש בקשות לתמיכה מהמשרד. יתרה מזאת, ברוב מבחני התמיכה של המשרד מוקנית שורה של העדפות למגזר הערבי ולמגזר החרדי, חלקן באופן ישיר וחלקן באופן עקיף. יש עדיפות למוסדות הפועלים בפריפריה, בין שהם ערביים ובין שהם יהודיים, נוסף על התקנה הערבית. מוסדות הנמצאים ביישובים במצב סוציו-אקונומי נמוך ומוסדות שיש להם ייחוד לשוני – כידוע לכם, ייחוד לשוני יש למגזר הערבי ולעלייה, למגזר שמדבר רוסית, אמהרית – לאותה אוכלוסייה, נוסף על התקנה המיוחדת יש תקנה ערבית; נוסף על התקנה הפריפריאלית. זאת אומרת, שאם יישוב ערבי יושב גם בפריפריה, הוא מקבל כפל תמיכה, ויש לו פעם שלישית סיוע, בזכות זה שיש לו הייחוד הלשוני שלו. שים לב, זה עוד לפני שאמרתי שאני מגדילה את התקציב. את זה הוא מקבל בתקנות כבר עכשיו, מכל התיקונים שאני עושה בתקנות לשנת 2016. כמו כן, בהתאם למדיניות שאני מובילה במסגרת הרפורמה לשינוי הקריטריונים בתחום התמיכות, גדל הניקוד עבור סעיפים אלו, כך שהרפורמה עתידה לשפר את מצבם של מוסדות התרבות אשר מקבלים תמיכה לפי התקנות הייעודיות. נוסף על כל אלה, החלטתי על הוספת מוסדות עוגן בתרבות הערבית לתקנת התרבות בפריפריה, כחלק מדיונים שאני עורכת בשולחן עגול עם מוסדות התרבות הערביים. החלטנו להקים מוסדות עוגן אזוריים, אם מחול, אם תיאטרון או מוזיקה, כדי לתת לאותם מוסדות להתפתח. בשנתיים הראשונות זה יהיה בתקנת ינוקא, ואחר כך כחלק מתמיכה מקצועית של המשרד. <היו"ר מאיר כהן:> מה זה מוסד עוגן, גברתי? אולי תרחיבי? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> מוסד עוגן זה אומר – לדוגמה – אתה מכיר את זה מצוין, גם קיבלת אתמול המון המון פרגון מראש עיריית דימונה בפרמיירה שערכנו בהצגה החדשה "בוקר טוב אליהו" של "המעבדה" בדימונה. דימונה, לדוגמה, זה מוסד עוגן ביישוב, משום שסביבו מתפתחים בתי-קפה, וסביבו אני יכולה לפתוח בית-ספר לשחקנים, וכו' וכו' וכו'. אני אומרת, אם אני אפתח מוסדות עוגן כאלה ביישובים ערביים – אבל אני לא יכולה לפתח את זה פר-יישוב, אלא באזור. נניח, אזור הגליל, אזור רמת-הגולן, אזור הנגב, שם יש לנו פעילות של התרבות הבדואית. כשאני אפתח מוסדות עוגן כאלה, הם יהפכו להיות גם מחוללי שינוי כלכלי באזור. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> זה אשכול תרבות. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> אשכול תרבות, זה נכון, אתה צודק. אתה יודע מה? אני אקרא לזה אשכול תרבות. איך אני אחלק את מוסדות העוגן? אם באזור מסוים יהיה מוסד עוגן מחול, או ריקוד, את זה אני אעשה בתיאום עם מוסדות התרבות הערביים, יחד עם ראשי היישובים. עם הבדואים אני יושבת בנפרד, עם הדרוזים בנפרד ועם הערבים, בעזרת השם, בעוד שבועיים, אנחנו יושבים בשלטון המקומי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> זה חלק מתוכנית ההפרדה? <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> לא. תראה מה זה, גם הולכים לקראת המגזר, גם שומרים את האפיונים הייחודיים, וגם יש לך מה להגיד במקום לברך על זה? <יואל חסון (המחנה הציוני):> שאלתי שאלה. <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> לא, אז אל תהיה ציני. במקומות שאפשר להיות ציני תהיה, אבל במקומות שלא, תגיד: ואללה, סחתיין. דרך אגב, זוהיר, זה לא רק בתקנות התרבות; מוסדות העוגן, גם בספורט אני הולכת לעשות את זה. זכור לך שבנו באחד הכפרים הדרוזיים היכל טניס ענק. אף אחד לא מגיע לשם, פיל לבן. אם אתה תלך ותבנה מוסדות עוגן בתחום האתלטיקה, בתחום הספורט, גם באזורים האלה, ליישובים הערביים, אתה תצליח לנצל נכון יותר את המשאבים ואת היכולת שלך להנגיש את הספורט ליישובים ולאוכלוסייה שם. בעניין זה גם התקבלה החלטת בג"ץ, שבה נקבע כי אין הצדקה לקבע את תקציב התרבות באופן יחסי לאחוז באוכלוסייה, כי התרבות אמורה לשמש כגשר לכלל האוכלוסייה ואמורה לתת ביטוי לכלל האזרחים במדינה. אני חוזרת ואומרת, כפי שכבר אמרתי: יש מקום להעלות את תקציב התרבות בכלל; יש מקום להעלות את תקציב התרבות למגזר הערבי בפרט; יש מקום להעלות את תקציב התרבות גם במגזר החרדי ובפריפריה. אני עושה זאת, ואני פועלת לשינוי הקריטריונים על מנת שכלל תקציב התרבות יבוא לידי ביטוי בפריפריה ובמגזרים. כבר בשנת 2015 נהנה המגזר הערבי מתקציבי תרבות מוגדלים; ב-2016 הוא ייהנה מכך כפול. אני פונה לכל חברי הכנסת: א. להפיל את הצעת החוק הזו; ב. אני קוראת לך לשבת אתי ולשמוע מה אני עושה עם התרבות הערבית. כבר הרבה מאוד חברי כנסת ערבים ישבו אתי ושמעו מה אני עושה למגזרים היהודיים, מתוך כוונה לשתף פעולה. אין ימין ושמאל בתרבות, יש לנו רצון לגשר בין העמים, לחבר ולקרב את הלבבות. אני חושבת שאני עושה את זה גם בתרבות וגם בספורט. אני קוראת לך להצטרף לכל שולחן עגול שתמצא צורך לקחת בו חלק, כדי לקדם את התרבות, ולא רק את התרבות – גם את הספורט במגזר הערבי. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. אדוני, שלוש דקות לרשותך. בבקשה, חבר הכנסת ג'בארין. כן, אדוני, חבר הכנסת ג'בארין, בבקשה. <מאיר פרוש (יהדות התורה):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת פרוש, שמענו, הבנו. תודה רבה, אדוני. בבקשה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, שמעתם כפי ששמעתי מילים יפות בעניין הצורך להגדיל את התקציבים לא רק לחברה הערבית אלא גם לכלל מגזרי האוכלוסייה. לכן, בעצם, מה שאני מבין זה שכעיקרון יש הסכמה למגמה הזו, אבל פשוט השרה לא מוכנה להתחייב על העיקרון שלפיו 20% מכלל האזרחים במדינה, האזרחים הערבים, יקבלו 20% מתקציבי התרבות. אני חושב שזו נוסחה מאוד מתבקשת, מאוד ראויה ומאוד הוגנת בחלוקת תקציבים בתחום התרבות. אני גם רוצה לומר שאומנם השרה דיברה על הצורך להגדיל את התקציבים, אבל לא שמענו לא על מספרים ולא על אחוזים. זאת אומרת, בסדר, יש כוונות טובות, אבל מה שהיה חשוב לי לשמוע זה בכמה תקציב מדובר ומה השיעור היחסי. וגם אם יש לך הסתייגות מה-20%, אפשר להגיד שהיעד שלך הוא, נגיד, 15%, ואת כשרה רוצה להגיע ליעד הזה עוד שלוש שנים, ארבע שנים – זו תשובה שהייתה אומרת שיש כאן באמת תוכנית רצינית להשקיע בחברה הערבית. הדברים הכלליים – – – <שרת התרבות והספורט מירי רגב:> – – – <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> את מדברת על 800 מיליון, אז למה חמישית מזה לא יכולה להיות לתרבות הערבית? למה לא? ואני גם מזכיר לכם את הנתונים, חברי חברי הכנסת, לחלקכם שלא היה כאן – הנתונים אומרים את הכול: הם אומרים שביישובים הערביים אין מוזיאונים; ביישובים הערביים אין בתי-ספר לאמנויות; ביישובים הערביים אין פעילות של קולנוע; ב-90% מהם אין תמיכה באמנים יוצרים; ביותר מ-80% מהם אין תזמורת ומקהלה; סל התרבות לא מגיע לכ-80% מהיישובים הערביים; אין כתב-עת לתרבות ואמנות; ב-50% מהיישובים אין פעילות של פסטיבלים, מופעים ומורשת. זה מצב שאומר שכמעט שאין השקעה, ולכן אנחנו בעצם, אם מדברים על מיליונים – גם להכפיל את זה לעוד כמה מיליונים לא ישנה את התמונה. אני אסיים ואומר שאם המדינה, אם הממשלה רצינית בכך שהיא מדברת על תוכנית חומש לקידום היישובים הערביים, אז הנה, מה שאני מציע כאן זה שחלק מההשקעה במסגרת התוכנית הכלכלית תהיה בתחום התרבות הערבית. אז הנה, יש הזדמנות דווקא ליישם את התוכנית. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אם כן, על-פי בקשת המציע וחברי כנסת נוספים, אנחנו נערוך הצבעה שמית. בבקשה, גברתי מזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) עבדאללה אבו מערוף – בעד טלב אבו עראר – בעד יולי יואל אדלשטיין – אינו נוכח אמיר אוחנה – אינו נוכח מיכאל אורן – נגד דוד אזולאי – נגד ישראל אייכלר – נגד רוברט אילטוב – אינו נוכח אלי אלאלוף – נגד קארין אלהרר – בעד זאב אלקין – נגד דוד אמסלם – נגד אופיר אקוניס – אינו נוכח גלעד ארדן – נגד אורי אריאל – אינו נוכח זאב בנימין בגין – נגד זוהיר בהלול – בעד נאוה בוקר – נגד דוד ביטן – נגד מיכל בירן – בעד מירב בן ארי – נגד יואב בן צור – אינו נוכח איל בן ראובן – בעד אלי בן-דהן – נגד נפתלי בנט – נגד יחיאל חיליק בר – בעד איתן ברושי – בעד עמר בר-לב – אינו נוכח ענת ברקו – נגד יוסף ג'בארין – בעד יגאל גואטה – אינו נוכח באסל גטאס – בעד אילן גילאון – בעד זהבה גלאון – אינה נוכחת יואב גלנט – אינו נוכח גילה גמליאל – נגד <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת באסל גטאס, הצבעת, אנא ממך. אני מבקש ממך, קדימה. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) גילה גמליאל – נגד <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת באסל גטאס, בוא, אתה תקבל את התמונה שלך. אנא ממך. ביקשה, על-פי התקנון – אתה לא תוכל לשנות. אנא ממך. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) מסעוד גנאים – בעד משה גפני – נגד יעל גרמן – בעד אבי דיכטר – נגד אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח צחי הנגבי – נגד יצחק הרצוג – אינו נוכח שרן השכל – אינה נוכחת יצחק וקנין – אינו נוכח מכלוף מיקי זוהר – נגד חנין זועבי – בעד ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח תמר זנדברג – בעד עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח ציפי חוטובלי – נגד אורן אסף חזן – אינו נוכח דב חנין – בעד אכרם חסון – נגד יואל חסון – בעד אחמד טיבי – אינו נוכח מנואל טרכטנברג – בעד מרדכי יוגב – נגד יוסי יונה – אינו נוכח שלי יחימוביץ – בעד חיים ילין – בעד משה יעלון – אינו נוכח איתן כבל – בעד אלי כהן – נגד יצחק כהן – אינו נוכח מאיר כהן – בעד יעל כהן-פארן – בעד חיים כץ – נגד ישראל כץ – נגד עליזה לביא – אינה משתתפת בהצבעה ציפי לבני – בעד אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת ז'קי לוי – נגד מיקי לוי – בעד יריב לוין – נגד אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – אינו נוכח סופה לנדבר – אינה נוכחת יאיר לפיד – אינו נוכח מנחם אליעזר מוזס – נגד שולי מועלם-רפאלי – אינה נוכחת ירון מזוז – נגד מרב מיכאלי – אינה נוכחת אורי מקלב – נגד יעקב מרגי – אינו נוכח אראל מרגלית – אינו נוכח אברהם נגוסה – נגד איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת בנימין נתניהו – אינו נוכח קסניה סבטלובה – אינה נוכחת רויטל סויד – בעד ניסן סלומינסקי – נגד בצלאל סמוטריץ – נגד אוסאמה סעדי – בעד איימן עודה – בעד רחל עזריה – נגד חמד עמאר – אינו נוכח רועי פולקמן – נגד עודד פורר – אינו נוכח טלי פלוסקוב – אינה נוכחת מאיר פרוש – נגד יעקב פרי – אינו נוכח עיסאווי פריג' – בעד עמיר פרץ – בעד נורית קורן – אינה נוכחת יואב קיש – נגד איוב קרא – נגד מירי רגב – נגד מיכל רוזין – בעד מיקי רוזנטל – אינו נוכח יואל רזבוזוב – אינו נוכח יפעת שאשא ביטון – נגד יובל שטייניץ – אינו נוכח אלעזר שטרן – בעד נחמן שי – בעד עפר שלח – אינו נוכח איציק שמולי – בעד סתיו שפיר – בעד איילת שקד – נגד עאידה תומא סלימאן – בעד <היו"ר מאיר כהן:> פעם שנייה. אנחנו נעבור על הרשימה של חברי הכנסת שלא נכחו באולם או שלא ענו. בבקשה, גברתי. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשמות חברי הכנסת) יולי יואל אדלשטיין – אינו נוכח אמיר אוחנה – אינו נוכח רוברט אילטוב – אינו נוכח אופיר אקוניס – אינו נוכח אורי אריאל – אינו נוכח יואב בן צור – נגד עמר בר-לב – אינו נוכח יגאל גואטה – נגד זהבה גלאון – אינה נוכחת יואב גלנט – אינו נוכח אריה מכלוף דרעי – אינו נוכח יצחק הרצוג – אינו נוכח שרן השכל – אינה נוכחת יצחק וקנין – אינו נוכח ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח אורן אסף חזן – אינו נוכח אחמד טיבי – אינו נוכח יוסי יונה – אינו נוכח משה יעלון – אינו נוכח יצחק כהן – נגד אורלי לוי אבקסיס – אינה נוכחת אביגדור ליברמן – אינו נוכח יעקב ליצמן – אינו נוכח סופה לנדבר – אינה נוכחת יאיר לפיד – אינו נוכח שולי מועלם-רפאלי – אינה נוכחת מרב מיכאלי – אינה נוכחת יעקב מרגי – אינו נוכח אראל מרגלית – אינו נוכח איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת בנימין נתניהו – אינו נוכח קסניה סבטלובה – אינה נוכחת חמד עמאר – אינו נוכח עודד פורר – אינו נוכח טלי פלוסקוב – אינה נוכחת יעקב פרי – אינו נוכח נורית קורן – נגד מיקי רוזנטל – אינו נוכח יואל רזבוזוב – אינו נוכח יובל שטייניץ – אינו נוכח עפר שלח – אינו נוכח <היו"ר מאיר כהן:> יש חבר כנסת או חברת כנסת – כן, אדוני? <עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת):> בעד. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> (קוראת בשם חבר הכנסת) עבד אל חכים חאג' יחיא – בעד <היו"ר מאיר כהן:> מי עוד? זהו. אנחנו סוגרים את ההצבעה. בעד הצעת החוק – 37, נגדה – 45 חברי כנסת. הצעת החוק נדחתה. <הצעת חוק אי-נקיטת הליכים לפני מועדי ישראל (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2015> [הצעת חוק פ/2383/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק אי-נקיטת הליכים לפני מועדי ישראל (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2015, של חבר הכנסת ישראל אייכלר. אדוני, בבקשה. תשיב חברת הכנסת, השרה איילת שקד. בבקשה, אדוני. עשר דקות לרשותך. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, חברי הכנסת, אנחנו מאמינים שאין מקרה בעולם כלל; הצעת החוק שלי כבר התגלגלה הרבה זמן, והיא אומרת שלא יבואו לביתו של אדם לקחת לו את המיטלטלין. מדובר באדם חייב, שבדרך כלל אין לו ממה לשלם, ולוקחים את המיטלטלין שלו מהבית לעיני הילדים והאישה. זו טראומה כללית, אבל אני ביקשתי להתמקד בימים שממש לפני החג. בהתחלה, כשהגשתי את החוק, רציתי גם שאת חשבון הבנק לא יוכלו לעקל לגמרי לפני החג, כדי שיהיה לו ממה לקנות לחג, וגם שלא יבואו אליו הביתה. ועדת השרים לא הסכימה לפגוע בגבייה אצל הבנקים, ובגלל התנגדות משרד האוצר הייתי חייב להתפשר – בינתיים לפחות – ולא מדובר בבנקים. בבנק יישאר עיקול. אני בכלל רוצה שעיקול בבנק יהיה רק על הסכום שאדם חייב, לא עיקול כללי. אבל לפחות לבית, שלא ייכנסו. ולמה אני אומר שאין מקרה בעולם כלל? רק אתמול, בלי קשר לחוק הזה, היה דיון בוועדה לפניות הציבור, והתלוננו בעלי נכס או הורים, שהבן שלהם או הדייר שלהם חייב כסף לאיזה חברה סלולרית על איזה טלפון ישן – וכולנו יודעים איך שזה עובד – או איזה חוב בנק, ובאים אנשי ההוצאה לפועל, באים לקחת את המיטלטלין שאינם שייכים לחייב בכלל. והחוק היום, לפיו התקנה היום אומרת שבעל הנכס צריך ללכת לרשם בית-המשפט ולהוכיח שהמיטלטלין הם שלו. במקום שהגובה או ההוצאה לפועל יבואו להוכיח שהמיטלטלין הם של החייב, אז מי שהוא בעל הנכס צריך ללכת להוכיח שהמיטלטלין הם שלו. ואתמול היה דיון על זה. ואמרנו שיש פה תופעה – גילינו, זה לא סוד, אבל בדיון בוועדה גילינו שלא ההוצאה לפועל באים לקחת את המיטלטלין; יש חברות גבייה פרטיות שזוכות לאישור של ההוצאה לפועל, וכל ההצלחה שלהן היא לפי מספר העיקולים שהן מבצעות. כך שאם אדם בא וזועק: זה לא המיטלטלין של החייב, זה שלי – לא אכפת להם. מה זה מעניין אותם, הם צריכים להביא סחורה. וכך זה הפך לחברות גבייה כמעט כמו בשוק האפור. באים בברוטליות. היו עדויות של אנשים שתיארו איזה טראומה יש למשפחה ולילדים מתפיסת המיטלטלין. כי פעם, בעבר, אדוני היושב-ראש – צריך לציין את זה לטובה – אפשר היה לקחת את הפריג'ידר ואת הדברים הכי בסיסיים של האזרח. ברוך השם שהיום, על-פי החוק, אי-אפשר לקחת את המקרר או דברים שהוא צריך ממש לחיים. אבל יש מיטלטלין רבים שאפשר לקחת, וזו טראומה גדולה. זה דבר אחד. דבר שני, את ההודעות, למשל על שלילת הרישיון ועל הרצון לבוא ולקחת את המיטלטלין, לא צריכה המדינה לשלוח בדואר רשום לאזרח. הזוכה, שהוא בנק עשיר או חברת סלולר גדולה או כל עסק גדול, גם הוא שוכר חברות מן השוק האפור, והם צריכים למסור את ההודעה. ולהם לא אכפת שהוא לא חתם, כן חתם; כן דואר רשום, לא רשום. רוב האנשים שלא שילמו, בדרך כלל אלה אנשים שאין להם, או שהם לא ידעו. כי אדם שיודע או קיבל מכתב בדואר רשום שהוא צריך לשלם והולכים לקחת לו את המיטלטלין או לשלול לו את רישיון הרכב, לעכב את יציאתו מהארץ, הוא הולך ומשלם. מי לא משלם? מי שהיה בחוץ-לארץ, מי שעבר כתובת ולא יודעים. ולא אכפת להם. והדבר הכי חמור, אני רוצה לומר פה – ויש הרבה עורכי-דין בכנסת שאולי יתקוממו: העסק הזה של גביית חובות, פעם זה היה התפקיד והמקצוע של הבריונים בשווקים. היום זה העסק והמקצוע של משרדי עורכי-דין, שלוקחים זיכיון אצל עיריות – אתה כראש עיר בטח יודע – אצל בנקים, והם הופכים הגובים. והם עושים דבר קטן: במקום שהאזרח חייב 800 שקל, הם מתחילים להעלות על זה הוצאות עורכי-דין ומכתבים ודמי טיפול, עד שהאיש כבר לא מכיר את החוב שלו. הוא כבר יכול לשלם 2,500 או 3,000 שקל. והעירייה או הבנק או הזוכה בחוב היה מוכן להתפשר – תביא את הקרן, נוריד לך ריבית, נוסיף לך ריבית; לא, אני לא יכול, אני קשור בחברת עורכי-דין, וקודם כול צריך לשלם את כל הוצאות עורך-הדין. וזה הופך לדבר נורא. לכן הגשתי גם הצעת חוק, ואני מצטער שעד היום זה עוד לא עבר בוועדת השרים, שלא יוכלו לעשות צווי עיכוב יציאה מן הארץ בגלל פחות מ-40,000 או 20,000 שקל, חוץ מדמי מזונות. עוד לא קיבלתי תשובה חיובית. כבר הגשתי את זה, אני מקווה שתהיה תשובה חיובית. למה? כי אותו סיפור קרה, ואני מדבר אתכם על תלונות שהגיעו לוועדה לפניות הציבור מאנשים שזה קרה להם. הוא מגיע לשדה-התעופה לנסוע לחוץ-לארץ. במקרה שאני מדבר עליו היו חייבים 800 שקל על טלפון ישן, עוד מימי הסלולריים – הימים הטובים של חברות הסלולר. כבר מזמן הוא לא השתמש בטלפון הזה, והוא גר בחוץ-לארץ, והוא בא לביקור בארץ ורצה לחזור, והוא לא עבריין ולא שום דבר. הוא הגיע לשדה-התעופה, הכניס את המזוודות למטוס, והוא לא יכול לעבור את ביקורת הדרכונים: הוא חייב 2,500 שקל. אומר: רגע, אמרתם 800. לא, דמי טיפול של עורכי-דין. זאת הייתה אישה עם תינוק. מה אני עושה? לכי שם, תשלמי פה, בשדה-התעופה יש בנק. אבל עכשיו הבנקים סגורים – זה היה אמצע הלילה. היה סניף אחד תורן שהיה פתוח. מטוס שלם חיכה חצי שעה כי אי-אפשר, בלי להוריד את המזוודות – אדם שלא נוסע, לא מעלים מטוס באוויר אם המזוודות לא מזוהות. אז היו צריכים להוריד את המזוודות. אז עד שיורידו את המזוודות, דיילת אדיבה רצה אתה לחפש בבניין איפה יש בנק והיא שילמה 2,500 שקל על חוב של 800 שקל, שהיא לא קיבלה לגביו הודעה מעולם כי היא לא גרה בדירה. וכל נוסעי המטוס היו צריכים לחכות, חצי שעה איחור. ולכן אני בא ואומר: צו עיכוב יציאה מן הארץ הוא סנקציה טובה וחזקה. אבל לגביית חובות, נניח עבריין שחייב מאות-אלפי שקלים ובורח מן הארץ, צריך לעשות לו צו עיכוב יציאה מן הארץ; בעל שלא משלם מזונות למשפחתו, צריך לעכב את יציאתו. אבל אדם שחייב עד 20,000 שקל או עד 10,000 שקל, מעכבים אותו ביציאה והוא צריך לשלם את כל הריביות והקנסות והוצאות עורכי-דין? יש פה מעשה עוול, שאני חייב לומר שהוא לא נעשה מרשעות אלא מתום לב. מה היה? פעם היה מאסר על חובות. עשינו חוקים שאסור לאסור אדם על חוב. במקביל, או במקום, הם עשו צו עיכוב יציאה מן הארץ, איסור הוצאת דרכון ושלילת רישיון נהיגה. אתמול דנו בעניין שלילת רישיון הנהיגה. אמר שם חבר הכנסת דב חנין, שיש המון אנשים ששוללים להם את רישיון הנהיגה כשהם לא ידעו בכלל, או לא גרו בדירה הזאת, או לא קיבלו את זה – לא צריך דואר רשום. ואז זה פוגע בפרנסתם, באופן שהוא לא יכול ללכת לעבוד קצת ולשלם. אומנם בחוק יש שאם הוא מוכיח שהוא נהג מונית או נהג משאית, לא עושים את זה, אבל אפילו אדם – עם מי אנחנו עוסקים? אנשים שאין להם עבודה, אין להם פרנסה. אם יש לו רישיון נהיגה, הוא יכול להתחיל לעבוד. רבותי, את כל הדברים האלה צריכים לתקן. כרגע אני בא אליכם, בשתי דקות שנותרו, לגבי החוק הספציפי הזה שאומר שאסור לנקוט הליכים של תפיסת מיטלטלין מלשכת הוצאה לפועל בשלושת הימים שלפני מועדי ישראל. אני יודע שוועדת השרים רוצה להוריד את זה משלושה ימים ליומיים. אני לא כל כך שמח עם זה. אנחנו בוועדה – נבקש מאדוני שזה יעבור לוועדת העבודה והרווחה, כי זה נושא רווחה, בדרך כלל מדובר פה באנשים, עוסקים ברווחה. ונוכל לתקן שם את התיקונים שהממשלה רוצה ושאנחנו רוצים. ועוד נקודה שהעירו לי מצד חברי הכנסת הערבים – – – <היו"ר מאיר כהן:> מועדי ישראל. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> מועדי ישראל. אז ביררתי אצל היועצת המשפטית של ועדת הכספים, ובחוק, לגבי שכר ועבודה, מועדי ישראל כוללים – למשל אם הוא מוסלמי, את המועדים שלו. אני רוצה שהדברים האלה יחולו לגבי מוסלמים, לגבי החגים שלהם, שזה יהיה אותו הדבר, אם יהיה אפשר. <שרת המשפטים איילת שקד:> זה משהו אחר. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כן, כן. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אם זה יהיה אפשרי. אולי נשמע מהשרה. יש פה איזו בעיה כי ועדת השרים רוצה רק כשהלשכות סגורות. אז אולי תסגרו את הלשכות יום לפני רמדאן. אבל בכל אופן, צריך לראות שלא יהיה אזרח מסכן שחייב כסף ובאים אליו בערב חג, ביומיים האחרונים, בשלושת הימים האחרונים, ולוקחים ממנו את המיטלטלין לעיני האישה והילדים. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. גברתי שרת המשפטים איילת שקד, בבקשה. ולאחר מכן ניתן את הזכות לחבר הכנסת יוסף ג'בארין להתנגד. בבקשה, גברתי. <שרת המשפטים איילת שקד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת החוק של חבר הכנסת אייכלר מבקשת לתקן את חוק ההוצאה לפועל ואת פקודת המסים כך שייקבע בהם כי ההליכים והפעולות לגביית חובות, לפי חוקים אלה, יושהו בשלושה ימים שלפני מועדי ישראל. כיום אין בחוק ההוצאה לפועל ופקודת המסים הוראות מיוחדות המורות שלא לנקוט הליכים או פעולות לגביית חוב לפני חגים ומועדים. לפי דברי ההסבר להצעת החוק, בהיעדר הוראה כאמור, ייתכנו מצבים שבהם יינקטו הליכים נגד חייב לפני החג, והחייב, אף אם ירצה להסדיר את חובו, לא יוכל לעשות כן בשל החג. אני סבורה כי תכלית הצעת החוק ראויה. עם זאת, ההצעה מנוסחת באופן רחב וגורף. כך, למשל, ההצעה בנוסחה הנוכחי מגבילה את מערכות הגבייה מנקיטת כל הליך ופעולה, גם אם לא כרוכה בהם הטלת מגבלה על החייב; ההגנה המוצעת מוענקת גם לתאגידים ואינה מחריגה מצבים שבהם התעורר חשש שהחייב ינסה להבריח נכסים. בנוסף, יש מענה מסוים לקושי שמתואר בהצעת החוק בהנחיות המועברות לגורמים האמונים על ביצוע פעולות לגביית החוב. הערות אלה ונוספות הובילו להסכמות עם המציעים ביחס להצעת החוק. להבדיל מהצעת החוק הנוכחית, על-פי ההסכמות הדגש אינו על מועדי ישראל. פעמיים בשנה לשכות ההוצאה לפועל נסגרות למשך שבעה ימים, בסוכות ובפסח, וכל אזרחי ישראל, ללא הבדל דת ומוצא, אינם יכולים לשלם את החוב במשך ימים אלו. על מנת למנוע פגיעה זו, הוחלט לקדם את ההסכמות האלה: לא יהיה אפשר לנקוט פעולות של הוצאה ועיקול מיטלטלין ותפיסת רכב ביום שלפני סוכות ופסח, ככל שמדובר בחייב פרטי שאינו תאגיד, למעט במקרים שבהם יש חשש קונקרטי להברחת נכסים. בכפוף להסכמות ובכפוף לכך שהנוסח הסופי יגובש בתיאום עם משרד המשפטים, משרד הפנים ורשות המסים – בסדר, חבר הכנסת אייכלר? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אני רוצה עוד הערה. אני מסכים למה שאת אומרת, אבל אני רוצה אחר כך לעלות – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> טוב. הממשלה תומכת בהצעת החוק. <היו"ר מאיר כהן:> לא עכשיו אלא אחרי. גברתי, סיימת? חבר הכנסת ג'בארין – בבקשה, אדוני. מתנגד להצעת החוק. שלוש דקות. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> כבוד היושב-ראש, חברי הנכבדים, חבר הכנסת המציע, חבר הכנסת אייכלר, אין ספק שבעיקרון מדובר בהצעה ראויה. אין ספק שמדובר בהצעה ראויה, וזה גם מצב תקין והוגן. מה הבעיה עם הצעת החוק הזאת? הבעיה עם הצעת החוק הזאת היא שברגע שאתה קובע שההסדר המקל הראוי הזה יהיה רק במועדי ישראל, זה אומר, רק בחגים של הציבור היהודי. לכן יש קושי עם ההצעה הזאת, שהיא רק מחזקת את חוסר הסימטריה שבו מתייחס החוק לאוכלוסייה הערבית ולאוכלוסייה היהודית. זאת אומרת, רק כשיש חגים של יהודים אפשר לא לעקל ואפשר לא לפתוח בהליכים, אבל בחברה הערבית זה עדיין יהיה אפשרי. אני רוצה להדגיש שזה באמת אחד הביטויים שבהם כשאנחנו אומרים לכם – ואני מדבר אולי על חברי הכנסת מספסלי האופוזיציה, שהנושא הזה בטח אמור להדאיג אותם – כשאנחנו מדברים על ביטויים של מדינה יהודית שמפלים את הציבור הערבי, זה אחד הביטויים. לכן, הקושי עם הצעת החוק הוא שהיא רק מחריפה את ההדרה של הציבור הערבי ויוצרת הסדר שממנו ייהנה רק ציבור האזרחים היהודים. לכן אני רוצה לקוות, חבר הכנסת אייכלר, שברגע שההצעה הזאת תובא לוועדת – אני לא יודע איזו ועדה – העבודה והרווחה, ואני גם רואה את ידידי, יושב-ראש הוועדה, אולי צריך לחפש ניסוח שיהיה נייטרלי, לכולם. זה לא כל כך מתיישב עם מה שאמרה השרה שקד, כי אם זה יהיה רק בסוכות ובפסח, זה אומר שזה רק בחגים של היהודים. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> אבל ההיגיון הוא היגיון נכון, לכלל האוכלוסייה. אולי צריך למצוא ניסוח – אולי בחגים העיקריים של שתי הקהילות, או – – <היו"ר מאיר כהן:> של אזרחי ישראל. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> – – של העדות בישראל, ואז אפשר. אני מבין שבעצם מפני שאני מתנגד, בשלב הזה אני אמנע, ואני אקווה שבוועדת העבודה והרווחה נוכל באמת לקדם את החקיקה הזאת בכיוון הראוי. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. חבר הכנסת אייכלר, זכותך להגיב – שלוש דקות – למתנגד. בבקשה. <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אדוני היושב-ראש, אני רוצה לומר שני דברים: א. גם בנאומי וגם בדברים שלי עם יושב-ראש ועדת הרווחה ועם השרה, אני בהחלט מתכוון: גם לפני החגים הערביים. אני הייתי רוצה כל מועדי ישראל וכל החגים, אבל אם הממשלה רוצה רק פסח וסוכות, ולכם יש עיד אל-אדחא ועיד אל-פיטר – אפשר לעשות את זה במקביל. אדרבה, אנחנו נתמוך בזה. עוד נקודה – וזה הכי חשוב – התבררה אתמול בוועדה. אמר נציג משרד המשפטים שמכל העיקולים של כל המיטלטלין וכל הדברים האלה מחייבים לא נכנס אלא רבע אחוז, 0.25% מהחוב. זאת אומרת, רוב החובות שאנשים משלמים – 99% פלוס זה משאר הצעדים. מהצעד הברוטלי הזה שמגיעים הביתה לבן-אדם החייב, מסכן, ולעיני אשתו וילדיו לוקחים את המיטלטלין, לא נכנס יותר מ-0.25%. הווי אומר שכדאי בכלל לבטל את הצעד הזה של תפיסת מיטלטלין בבתי החייבים. זו הייתה עמדה לא של משרד המשפטים הרשמי אלא של נציג משרד המשפטים לסיוע לחייבים. הוא אמר את זה. הוא הביא את העובדות בוועדה, וזה נכון. לכן אני מציע, בהזדמנות החגיגית הזאת – שמי מחברי הכנסת, ואני מוכן להצטרף לכל אחד, ואולי אנחנו נעשה את זה – לבטל בכלל את הצעד הברוטלי של תפיסת מיטלטלין של חייבים, לפחות בסכומים הקטנים שעליהם אנחנו מדברים. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אם כן, אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק אי-נקיטת הליכים לפני מועדי ישראל (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2015. בבקשה. הצבעה מס' 5 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 44 נגד – אין נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק אי-נקיטת הליכים לפני מועדי ישראל (תיקוני חקיקה), התשע"ו–2015, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <חיים ילין (יש עתיד):> אנחנו בעד. תחזירו לנו בפעם הבאה. בוא ונעשה קיזוז. <היו"ר מאיר כהן:> 44 בעד, אפס מתנגדים ואפס נמנעים. <קריאה:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> סליחה, יש נמנע אחד. הצעת החוק עוברת לוועדה המוסמכת, שהיא ועדת החוקה. כך רשום לי. כך רשום. לאן זה עובר? לוועדת החוקה? <ישראל אייכלר (יהדות התורה):> אפשר לוועדת העבודה? <היו"ר מאיר כהן:> לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. אוקיי. <קריאה:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> חברת הכנסת עאידה תומא – נוסיף אותה בעד, לפרוטוקול. חבר הכנסת אלעזר שטרן – גם להוסיף אותו לפרוטוקול? אתה לא הצבעת, חבר הכנסת אלעזר שטרן? <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> אוקיי. סליחה. הוא הצביע. <קריאה:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> כן, כן, ברור. זה עובר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. אמרתי. <הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון – כללי שקיפות), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1761/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו עוברים לחוק הבא: הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון – כללי שקיפות), של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. בבקשה, אדוני, עשר דקות לרשותך. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – להירשם. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <היו"ר מאיר כהן:> אלעזר שטרן – כן, אדוני. אלעזר שטרן ביקש – – – <קריאה:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> אוקיי, אוקיי. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מפחדים. ממשיכים לפחד – – – <היו"ר מאיר כהן:> רבותי, אלעזר שטרן ביקש. בבקשה, אדוני, עשר דקות. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אני מבין, חברת הכנסת גלאון, שנרשמת כדי לתמוך בחובת השקיפות הכל-כך חשובה ומקודשת במחנה שלכם. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> חשבת שידור חוזר? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> מה יהיה? תסלחו לי, קמתי בלי גרון. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון – כללי שקיפות), התשע"ה–2015, מטילה שתי חובות על אותם הגופים שממומנים על-ידי ישויות מדיניות זרות: הראשונה נכללת גם בהצעת החוק הממשלתית שאושרה כאן בקריאה ראשונה ביום שני ומטילה חובת גילוי על פרסומים, מפגשים, מיהו הגורם המממן ומיהו בעל האינטרס שאותו משווק לנו אותו גוף. חובה נוספת שנמצאת בהצעת החוק הפרטית שלי מחייבת נשיאת תג לוביסט. בדיוק כפי שבמשך לא-מעט שנים – ואולי תזכיר לי, חבר הכנסת שמולי, מתי זה חוקק כאן בכנסת, אבל לפני כמה שנים חוקק כאן חוק הלוביסטים – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> לא כתוב שזה – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> מה? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא כתוב – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אני חושב שאת האסוציאציות שלך, חבר הכנסת חנין – תכבד את זכר השואה, בבקשה. אל תשים את זה כאן. אבל לא שמעתי אף אחד קורא לחוק הלוביסטים, שחייב את אותה נשיאת תג מזהה שמחייב את הלוביסט לומר: אני לוביסט ולמעשה אני מייצג כאן איזה אינטרס של מישהו שעומד מאחורי, ומן הראוי שחברי הכנסת, השרים והפקידים וכל הגורמים שבאים במגע עם אותו לוביסט ידעו מיהו אותו בעל אינטרס, בעל עניין, שמשלם את המשכורת של הלוביסט הזה ושבשמו הוא פועל, ואז כל אחד יכול להחליט אם הוא רוצה לקדם את האינטרס של אותה חברה או לא רוצה לקדם את האינטרס של אותה חברה. הטענה הבסיסית שלי – ואני חושב שאחרי יום שני אני יכול לומר: שלנו, לפחות של חברי בקואליציה – היא שהארגונים הללו – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> ניתן לך – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – שממומנים על-ידי מדינות זרות, הם למעשה סוכנים, לוביסטים, של אותן המדינות, של אותן הישויות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אתה סוכן של מי? אתה סוכן של מי? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אסור. אסור לממן אותו. אסור. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> לכן, מן ראוי שגם אזרחי מדינת ישראל וגם אנחנו, נבחרי הציבור ומקבלי ההחלטות, נדע מי עומד מאחור. עכשיו, כל אחד יקבל את ההחלטה שלו. אנחנו לא חוסמים את זה; אנחנו לא אוסרים קבלת התרומות – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> בינתיים, בינתיים. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> לא. את זה אתה אמרת, איציק. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> בצלאל, אנחנו לא – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אנחנו לא חוסמים את קבלת התרומות – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – ואנחנו לא אוסרים על הגופים האלה לפעול כאן במדינת ישראל. אנחנו מעוניינים שכל אחד ואחת מאזרחי מדינת ישראל וממקבלי ההחלטות בה יוכל לבחור, תהיה לו זכות הבחירה, שהיא, אגב, אבן יסוד. בכלל, אנחנו אנשים שגדלים ומתחנכים על יסוד חופש הבחירה, ובוודאי בדמוקרטיה זה דבר חשוב. כשכל המידע לפני, אני יכול לבחור. אז יהיה מי שיאמר שמבחינתו, סופר-לגיטימי שממשלת גרמניה מתערבת במה שקורה כאן בתוך מדינת ישראל, סופר-לגיטימי שממשלת שווייץ בוחשת לנו בעניינים הפנימיים ורוצה להיות חלק מהשיח הדמוקרטי שלנו כאן בתוך המדינה – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – ראש הממשלה – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – אבל יהיה מי שיאמר שזה לא לגיטימי – – <תמר זנדברג (מרצ):> סופר-לגיטימי. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – שאנחנו מדינה דמוקרטית שבה יש שחקנים לגיטימיים שהם חלק מהמגרש הדמוקרטי שבו אנחנו מתווכחים – – <תמר זנדברג (מרצ):> – – – מה הבעיה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – ודנים, ובסופו של יום גם מסרטטים לעצמנו כללים מסודרים להכרעה, ואחר כך כמובן גם מקבלים את ההכרעה – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – אבל יש אנשים שהם לא חלק מהמגרש הדמוקרטי, ולכן לא ראוי שהם יהיו חלק מהמשחק הזה ושהם ישחקו בו. כדי שלי ולכם וליתר אזרחי מדינת ישראל תהיה זכות הבחירה, אנחנו צריכים לקבל את המידע, אנחנו צריכים לדעת מיהו אותו הגורם המממן. עכשיו תראו, אנחנו נמצאים, גברתי שרת המשפטים, בעיצומו של גל טרור קשה, שמכה באזרחי מדינת ישראל. ומדינת ישראל, הרבה מאוד בראשותך, מתאמצת מאוד למצוא כלים אפקטיביים כדי להילחם בטרור הזה ולהגן על חייהם, על שלומם ועל ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל. ויש לא-מעט ארגונים כאלה שמנסים לתקוע מקלות בגלגלים של אותם מאמצים מצילי חיים במדינת ישראל. אני נותן כאן רק דוגמה קטנה, "המוקד להגנת הפרט", שהגיש, נניח, עתירה – שוב, לדוגמה – בשנת 2014, כדי לעצור את הריסת מעונו של עוואד בכפר אידנא, זהו אותו מחבל נתעב שרצח את סגן-ניצב ברוך מזרחי, השם ייקום דמו, בערב חג הפסח שעבר. ואני קורא כאן עכשיו מתוך מסמך שהוציא מכון NGO Monitor – סתם, ממש דוגמה, רק דוגמה להבין מול מה אנחנו מתמודדים ולמה חשוב שלפחות נדע מול מה אנחנו מתמודדים: בין השנים 2011 ו-2013, "מועצת הפליטים הנורבגית" השקיעה יותר מ-20 מיליון דולר, שהוענקו על-ידי בריטניה, נורבגיה, האיחוד האירופי וממשלות נוספות, לפרויקט שנקרא "סִנגור משפטי" בישראל. לפי "מועצת הפליטים הנורבגית", מימון זה סייע ל-51% מכל התיקים של הריסת בתים בשטח C ול-35% מהתיקים העוסקים בדיור ובתביעות בעלות על אדמה במזרח-ירושלים ובשטח C. עכשיו, תקשיבו טוב למשפט המפתח החשוב הזה: לפי מסמכים פנימיים של ממשלת בריטניה, "מועצת הפליטים הנורבגית" נוקטת בטקטיקה של פרופיל נמוך על מנת לעמעם את מעורבותה בסנגור הפוליטי ובפעילות הפוליטית בישראל וברשות הפלסטינית – אני קורא שוב: "מועצת הפליטים הנורבגית" נוקטת בטקטיקה של פרופיל נמוך על מנת לעמעם את מעורבותה וכו'. עד היום מומנו 677 תביעות ועתירות משפטיות בערכאות ישראליות באמצעות המענק המדובר מ"מועצת הפליטים הנורבגית" – ועכשיו תקשיבו טוב, זה פשוט דבר שאם לא היינו קוראים אותו, לא היה אפשר להאמין שהוא קרה: באופן מטריד, עורך-דין הקשור לפרויקט הצהיר באירוע ציבורי כי עתירות אלו – ואני מצטט – נועדו לנסות ולהשתמש בכל אמצעי משפטי אפשרי כדי לשבש את מערכת המשפט הישראלית ועל מנת להוסיף לעומס על בתי-המשפט ובית-המשפט העליון, עד כדי חסימת המערכת המשפטית. זאת המטרה של אותה "מועצת הפליטים הנורבגית" ב-20 מיליון הדולר שהיא שפכה כאן בלמעלה מ-677 עתירות – ניסיון לחבל במערכת המשפט הישראלית. זה דבר שאנחנו בשום פנים ואופן לא יכולים להסכים אתו. ואגב, עוד מוסבר למה גם "מועצת הפליטים הנורבגית" מנסה להסתיר – וזה מסמך רשמי של ממשלת בריטניה, אדוני היושב-ראש – הם מנסים – – – <היו"ר מאיר כהן:> ממתי המסמך הזה? <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> משנת 2014. המועצה הזאת מנסה להסתיר את המעורבות שלה, מכיוון שאם מישהו יכול להעלות בדעתו שזה לגיטימי שגוף כזה פועל במובהק כדי לשבש את פעילותה של מערכת המשפט הישראלית – אגב, זה היה עוד לפני שאיילת שקד נהייתה שרת המשפטים, נדמה לי שבאותה תקופה חברת הכנסת ציפי לבני הייתה שרת המשפטים, ואפילו אז היה ניסיון לשבש את פעילותה של מערכת המשפט הישראלית – זה דבר שאי-אפשר לקבל אותו בשום פנים ואופן. ואם אנחנו מסתכלים על רשימת הקטגוריות של הארגונים הללו, אז יש לנו ארגונים שמעורבים בקידום אנטישמיות; ויש לנו ארגונים שמעורבים או תומכים בטרור; יש לנו ארגונים שמתנגדים ומתכחשים לזכותה של מדינת ישראל להגדרה עצמית כמדינה יהודית ודמוקרטית; ויש לנו ארגונים שמעורבים ומעודדים את פעילות ה-BDS נגד מדינת ישראל; יש לנו ארגונים שמקדמים לוחמה משפטית אנטי-ישראלית. ועכשיו אני רוצה ממש בקצרצרה רק לעמוד על ההבדל בין תרומות פרטיות לתרומות מישויות מדיניות זרות – וזה עיקר הטיעון שנשמע כאן בצד השמאלי של המפה: אף אחד הרי לא נגד שקיפות, אבל למה אתם מבקשים עכשיו שקיפות רק ממדינות? אז אני אומר שתי תשובות: קודם כול, במערכת היחסים הדיפלומטית המקובלת בין מדינות יש צינורות דיפלומטיים מקובלים, שבאמצעותם מדינות מעבירות שדרים – – <קארין אלהרר (יש עתיד):> איזה צינור – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – ומדברות ומשפיעות. יש שגרירים ויש קונסולים ויש דיאלוגים ויש מוסדות בין-לאומיים. אין שום לגיטימציה לעקיפת המסלולים הדיפלומטיים הנורמליים והמקובלים, והניסיון לחתור ולהתערב בדריסת רגל גסה במה שקורה בתוך הדמוקרטיה הישראלית דרך שתילת אותם סוכנים זרים כאן – – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אבל התשובה השנייה, ואני חושב, חברת הכנסת לבני, שהיא המרכזית, היא המרכזית – תראו, תרומה זה דבר מבורך מאוד. אנחנו, אגב, נמצאים בפרשת תרומה, זו פרשת השבוע שלנו: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". <היו"ר מאיר כהן:> – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> ומאז ומעולם בעם היהודי – וברוך השם, מתוך עולם הערכים היהודי – רבים-רבים בעולם מאמצים את זה; פילנתרופים פותחים כיסים ותורמים למטרות חשובות. קוראים לזה אלטרואיזם, רצון אמיתי לעזור ולהיטיב, וזה בסדר גמור שכל אחד רוצה לעזור ולהיטיב לפי השקפת עולמו. אחד חושב שזה הכיוון של מה שטוב לעולם, ולכן לזה הוא תורם; אחר חושב שזה הדבר שטוב לעולם, ולכן לזה הוא תורם. את זה אפשר לומר על אדם פרטי. אדם פרטי הוא אלטרואיסט, יש לו רצונות וכוונות טובים מבפנים לתרום, ועל זה אני לא מתווכח. אני מנסה לשכנע תורמים לתרום – אסור לי היום; כשהיה מותר לי אז שכנעתי תורמים לתרום למטרות שאני ראיתי אותן מטרות חשובות וטובות שמועילות לעם ישראל ולמדינת ישראל. אחרים חושבים שיש דברים אחרים שהם חשובים, ולפעמים הם סותרים את מה שאני חושב – זה מצוין. אנחנו מעודדים את המעורבות החברתית הזאת של תורמים ושל ארגוני חברה אזרחית. כשמדינה מממנת ארגון, זה אינטרס. זה לא אלטרואיזם, זה לא איזה מין רצון פנימי, רגשי, מופשט, להיטיב עם העולם – זה אינטרס. זה כמו שלחברת "קוקה-קולה" יש אינטרס, ואני לא יודע מה – לבנקים יש אינטרס – למדינות יש אינטרסים. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> בצלאל, גם בצינורות – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> בעיני לא לגיטימי שהן מנסות לקדם את האינטרסים האלה דרך אותן עמותות. הן צריכות לעשות את זה בצינורות הדיפלומטיים המקובלים, אבל גם אם כן, חשוב שנדע מהו אותו האינטרס – ועוד פעם, כל אחד ואחד מאתנו – ואתם בסך הכול, חברי בשמאל, רוצים לשלול את זכות הבחירה; כל אחד ואחד מאתנו יוכל לבחור האם הוא פותח את דלתו, מערב בשיח הפנימי שלנו את אותן מדינות, או שהוא אומר: חברים, סליחה, אני משחק עם השחקנים הפנימיים בדמוקרטיה הישראלית ולא מקבל את ההתערבות שלכם. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> לכן אני מבקש, כמובן, מהכנסת להצביע היום בעד הצעת החוק הזו. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה לחבר הכנסת סמוטריץ. שרת המשפטים חברת הכנסת איילת שקד, בבקשה. <חיים ילין (יש עתיד):> בצלאל, אתה נזהר שלא יהיו קריאות ביניים? <היו"ר מאיר כהן:> זה בסדר שאין קריאות ביניים, חבר הכנסת ילין. הוא מאוכזב. <קריאה:> – – – <היו"ר מאיר כהן:> לא. בסדר גמור. <שרת המשפטים איילת שקד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מכיוון שכבר דיברתי על הצעת החוק הזאת השבוע, בשבועיים האחרונים איזה שלוש-ארבע פעמים, אני רוצה לנצל את הזמן שיש לי למשהו אחר. אני ביקרתי אתמול את משפחתה של הדר כהן, זיכרונה לברכה, לוחמת מג"ב שנרצחה בשער שכם, וההורים שלה ביקשו ממני אם אפשר להזכיר אותה, קצת לספר עליה. הדר הייתה בחורה צעירה בת 19 כמעט, טרם מלאו לה 19. היא שירתה במג"ב בשער שכם ביחד עם עוד חברה. היא התגייסה באמצע נובמבר, ככה שהיא הייתה בסך הכול שלושה חודשים – הנה, גם השר לביטחון פנים מכיר אותה וביקר אצלה. אני מדברת על הדר כהן, זיכרונה לברכה. היא הייתה בשער שכם עם עוד חברה. כשהן ניגשו לכמה חשודים, אחד המחבלים התנפל על חברתה והחל לחתוך את פניה, וכשהיא הסתכלה על החברה שלה וראתה איך המחבל חותך לה את הפנים, היא פשוט התנפלה עליו, הסתערה וירתה בו, ואז מחבל נוסף הגיח וירה עליה. בחורה מאוד אמיצה. בתקופתי, כשאני שירתי בצבא, לא היו לוחמות שהסתערו, וזה דבר, אני חושבת, מאוד יוצא דופן ומיוחד ואמיץ. וכשהייתי אצל ההורים שלה, אמרו לי שלה היה ברור שהיא לא הולכת לשרת איזה שירות ליד הבית – היא בכוונה רצתה שירות משמעותי, והיא רצתה להיות קרבית. <עליזה לביא (יש עתיד):> היא הייתה מסומנת לקורס מ"כים. <שרת המשפטים איילת שקד:> היא הייתה מסומנת לקורס מ"כים. <עליזה לביא (יש עתיד):> ואם את כבר מדברת עליה, ההורים שלה מאוד ביקשו להכניס את זה למערכת החינוך. חשוב לדבר במליאה, אבל חשוב הרבה יותר להכניס את זה למערכת החינוך. <שרת המשפטים איילת שקד:> נכון. שר החינוך היה שם והוא אמר שהוא יעשה את זה. הם גם סיפרו לי שהיא הייתה מאוד רזה וקטנה, ובטירונות רצו תמיד שהיא תהיה על האלונקה, ולה לא היה נעים, אז היא הייתה אומרת: אל תשימו אותי תמיד על האלונקה, תחליפו אותי, אבל תמיד שמו אותה על האלונקה. <עליזה לביא (יש עתיד):> חשוב לומר, גברתי השרה – שלוש חיילות נבחרו מהטירונות, הן היו עדיין בתקופת טירונות – שלוש חיילות – להיות שם, בשער שכם, והיא אחת מהן. זה בהמשך להצטיינות שלה. <שרת המשפטים איילת שקד:> נכון, יפה מאוד. אני אחזור על מה שאמרה חברת הכנסת עליזה לביא, ששלוש חיילות נבחרו לעמוד שם, בשער שכם, מכיוון שהן היו המצטיינות, כי היום שער שכם במובן מסוים זה החזית, והיא באמת הוכיחה בפעילות שלה שהיא אכן הייתה מצטיינת וגיבורת ישראל. יהי זכרה ברוך. טוב, עכשיו אנחנו נעבור להצעת החוק שכבר דיברתי עליה כל כך הרבה פעמים, אבל אני אחזור – – – <היו"ר מאיר כהן:> רק להוסיף משהו, ברשותך. במלחמות ישראל היו עוד נשים בעבר שהסתערו ונלחמו, למשל אישה עלומה, מירה בן-ארי, ליד קיבוץ ניצנים במלחמת השחרור. <שרת המשפטים איילת שקד:> במלחמת השחרור? מה היא עשתה? <היו"ר מאיר כהן:> היא נלחמה כמו – – <שרת המשפטים איילת שקד:> לביאה. <היו"ר מאיר כהן:> – – הלוחמים הגברים. כמו לביאה. <שרת המשפטים איילת שקד:> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הצעת חוק חובת גילוי למי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון – כללי שקיפות), של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ, מבקשת להגביר את משטר השקיפות והדיווח החל על עמותות וחברות לתועלת הציבור המקבלות תרומות מישויות מדיניות זרות, בהיבטים האלה: גוף נתמך יחויב לפרסם בכל פרסום שיעשה באמצעי תקשורת את היותו נתמך על-ידי ישות מדינית זרה; נציג נתמך הפונה לנבחר ציבור או לעובד ציבור יציין את תמיכת הישות המדינית הזרה בגוף שהוא נציגו; נציג נתמך יענוד תג זיהוי מיוחד בכל שהות במקום עבודתו של נבחר ציבור או של עובד ציבור; ייאסר על נציג נתמך להציע טובת הנאה לנבחר ציבור או לעובד ציבור, להטעות נבחר ציבור או עובד ציבור ביחס לעובדה מהותית אשר לפעילותו הציבורית ולנקוט פעולות לשכנוע באמצעים פסולים. בכל מקרה שבו היה לרשם העמותות יסוד סביר להניח שגוף נתמך או נציגו לא קיימו את החובות לפי חוק חובת גילוי, הוא יהיה רשאי להטיל עליהם קנס. בוועדת השרים לענייני חקיקה סוכם כי ההצעה תוכפף להצעת החוק הממשלתית שהעברתי ביום שני, למעט סעיף 5א(ב) – על זה ידונו בוועדה. כפוף לכך, הממשלה תומכת בהצעת החוק. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. <שרת המשפטים איילת שקד:> לא לא לא לא, אני צריכה להמשיך לדבר. <נחמן שי (המחנה הציוני):> איזה הפתעה? <שרת המשפטים איילת שקד:> לא, אין הפתעות. <נחמן שי (המחנה הציוני):> חיכיתי להפתעה. <שרת המשפטים איילת שקד:> מכיוון שאני צריכה להמשיך ולדבר, אני רוצה – אני צריכה להמשיך לדבר. אתם שמים לב שאני דוגלת בכנות. <נחמן שי (המחנה הציוני):> דברי על הרפורמות במשרד המשפטים. <שרת המשפטים איילת שקד:> אוקיי. חבר הכנסת נחמן שי ביקש שאני אדבר על הרפורמות במשרד המשפטים. ואתה יודע מה, שכנעת אותי – על חדלות פירעון. אני שמה את הטבלאות האלה בצד, ואני אספר קצת על הרפורמה – – – <קריאה:> – – – <שרת המשפטים איילת שקד:> לא. על חוק שפחות מדברים עליו בעיתונות, כי זה פחות מעניין, אבל זה מאוד מאוד חשוב. <היו"ר מאיר כהן:> להזכירך, גברתי, יש עוד מתנגד של שלוש דקות, ויש עוד סמוטריץ, שיכול לענות שלוש דקות. <שרת המשפטים איילת שקד:> אני עושה מה שאומרות לי המפקדות. <היו"ר מאיר כהן:> אוקיי. <שרת המשפטים איילת שקד:> חוק חדלות פירעון – דיני הפירעון במדינת ישראל הם דינים מנדטוריים, שחלים פה כבר יותר מ-80 שנה, עוד מתקופת המנדט הבריטי, ועד היום באמת לא עשו איזה רפורמה מקיפה או חוק מקיף בנושא הזה, עבודה מסודרת שתהפוך את הפקודות המנדטוריות האלה לחוקים שמתאימים למאה ה-21. משרד המשפטים עבד תקופה ארוכה על רפורמה מקיפה בכל נושא פשיטות הרגל וחדלות הפירעון, יחד עם הבנקים, עם המוסדיים, עם המגזר השלישי, עם עורכי-הדין, עם כל מי שבעצם קשור לנושא הזה, ויש בחוק המקיף הזה כמה דברים מאוד מאוד משמעותיים. ראשית, הערך שמוליך את החוק הוא שרוצים לתת הזדמנות של שיקום גם לחייבים וגם לתאגידים, ולא ללכת ישר לפירוק, ערך השיקום, וכן שהחייב עצמו אינו פושע אלא אדם שנקלע למצוקה. זה מה שעומד בבסיס החוק. דבר נוסף וחשוב הוא פישוט הליכים. עד היום אנשים שנקלעו למצב של פשיטת רגל נכנסו לתהליך ולא ידעו איך הם יוצאים ממנו. זה לקח שנים, והם עברו מההוצאה לפועל לבתי-משפט – בית-משפט מחוזי, בית-משפט שלום – עכשיו עושים את התהליך הרבה יותר קצר ומסודר; אדם שנכנס לתהליך יודע פחות או יותר איך הוא יצא ומתי הוא יצא, ומי שיש לו חוב שהוא פחות מ-150,000 שקל ילך אך ורק להוצאה לפועל ולא יצטרך עכשיו להיות מתוזז בבתי-המשפט. זאת אומרת, העברנו עומס מערכאות שיפוטיות לערכאות מינהליות. מי שיש לו חוב מעל 150,000 שקל ילך לכונס הנכסים הרשמי, שמקבל הרבה סמכויות במסגרת החוק הזה, וגם לבתי-משפט שלום, ותאגידים ימשיכו להתדיין בבתי-משפט מחוזיים. זה גם חוסך זמן שיפוטי מאוד יקר בבתי-המשפט המחוזיים, ומעביר לערכאות ניהוליות, וגם חוסך, כמובן, לאנשים עצמם, למתדיינים ולנושים, זמן יקר ומפשט את כל ההליך הזה. דבר נוסף שהחוק הזה עושה זה שינוי בהסדרי הגבייה של הנושים. אם פעם הבנקים והמדינה היו ראשונים, וכל הנושים הקטנים יותר נדחקו לסוף, ולרוב לא הצליחו לקבל את החוב בחזרה, עשינו שינוי בעניין הזה. הייתי אומרת שמה שהדריך אותנו זה צדק חלוקתי. אני חושבת שזה דבר נורא חשוב. אז אני מודה לבצלאל סמוטריץ – שהייתה לי הזדמנות להציג גם את רפורמת חדלות פירעון. תמי, אני יכולה לרדת, או שאני אעבור לחוק לשכת עורכי-הדין? <קריאות:> אוקיי. <היו"ר מאיר כהן:> אני רוצה, גברתי השרה, להזכירכם. נראה שאנחנו לא עובדים על-פי התקנון; תקנון הכנסת אומר שעל הצעת חוק פרטית השר משיב עד עשר דקות. זהו התקנון. <שרת המשפטים איילת שקד:> לא עשר דקות? <היו"ר מאיר כהן:> יש לך עוד זמן. <שרת המשפטים איילת שקד:> יש לי עוד דקה. <היו"ר מאיר כהן:> יש שעון לרשותך. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> גברתי השרה, תדברי על מרמה והפרת אמונים. <שרת המשפטים איילת שקד:> בואו נדבר על מרמה והפרת אמונים. חבר הכנסת מיקי רוזנטל וחברת הכנסת ציפי לבני הגישו הצעות חוק פרטיות; אני הגשתי הצעת חוק ממשלתית. היום סעיף 284, אם אני לא טועה, לפקודת חוק העונשין, אומר שיש עבירה נורא מוזרה, שקוראים לה "מרמה והפרת אמונים". אף אחד לא יודע בדיוק מה זה אומר. נבחרי ציבור, ובעיקר עובדי ציבור וראשי ערים, עובדים ברשויות המקומיות, לא יודעים, על-פי החוק, מה מותר להם ומה אסור להם. עם השנים התפתחו בפסיקה כמה עבירות שמייחסים להן את הנושא של הפרת אמונים, כמו ניגוד עניינים, חשיפת מידע פנימי, קבלת טובות הנאה, מידע כוזב. חברת הכנסת לבני, חבר הכנסת רוזנטל ואני ניסינו לעשות סדר בזה, שעובדי ציבור ונבחרי ציבור ידעו מה מותר להם לעשות ומה אסור להם לעשות, שבעניין הזה לתביעה לא תהיה יד רחבה ולא מתוחמת, וגם העובדים עצמם ידעו מה מותר להם ומה אסור להם. אני עובדת על הצעת החוק הזאת עם השרים בוועדת השרים לחקיקה יחד עם פרקליט המדינה ורז נזרי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ואני מאוד מקווה שנתכנס אליה. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, גברתי. ביקש להתנגד להצעת החוק חבר הכנסת אלעזר שטרן. אדוני, שלוש דקות לרשותך, ולאחר מכן רשאי המציע להגיב – חבר הכנסת סמוטריץ. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, עמיתי השרים, הדבר היחיד שיצא מהפארסה שהיינו שותפים לה כאן זה הדברים על הדר כהן, גיבורה אמיתית. תראו, אנחנו מוצאים את עצמנו קורבנות פה, של המלחמות בין תקומה לבית היהודי – מי יותר קיצוני, מי יותר לאומני. שלשום היה פה דיון בחוק העמותות. דיברנו עליו. מה קרה? עכשיו צריך להעלות פה חוק של חברי בצלאל סמוטריץ, מאותה מפלגה, עם אותו חוק, וגם בזה הממשלה תומכת? למה זה לא היה יחד? לא, אני אגיד מה ההבדלים – בצלאל, אל תדאג. שנייה. תראו, צריך להיות צדיק יותר מהאפיפיור. לא מספיק לנו הכיוון לעמותות מסוימות – צריך לסמן. מה אנחנו מסמנים פה? אנחנו מסמנים פה אנשים עם דעות. בצלאל, חבל שהכנסת לפה את פרשת תרומה. בעיני זה חילול הקודש. לזה התכוונו? הרי מה רצית להגיד? שהתורמים הפרטיים – הם תורמים לימין, ואותם לא צריך לסמן, מפני שאלה אנשים. מאיפה בא הרעיון הזה של סימון אנשים? אתם יודעים איפה מסמנים אנשים על סמך דעותיהם. <קריאה:> תשאל את ברזיל. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אנחנו התקוממנו, יחד עם אתכם, על סימון מוצרים באירופה. מה רע? כמו שאמרת, יוכלו אנשים לבחור: מי שרוצה – שיקנה דווקא מההתנחלויות; מי שלא – לא יקנה. וזה על מוצרים. מה החוק הזה? חבר הכנסת בגין, דוגרי, אני מבקש שתגיד לי איך אתם לא עוצרים את זה, את המחול המטורף הזה. איפה נסמן אנשים עם סרטים צהובים – אולי צבע אחר הפעם – בגלל העמדות שלהם, ונצבע את זה כתמיכה של מדינות? אני יכול להגיד לך משהו, השר ארדן? תגיד, באירופה אנחנו לא תומכים בגופים כמדינה? יש ברוסיה מחשבות על העלייה לישראל. ברחו להם כישרונות. יש רה-חושבים. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> זה בתיאום עם השלטונות – – – אני לא מבין מה ההשוואה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> עדיין זה בתיאום. עדיין זה בתיאום. אבל אם אנחנו עושים פה חוק של סימון אנשים בגלל העמדות שלהם, מי ערב לנו שבצרפת ובגרמניה, שאמרתם, ייתנו לנו לפעול להוציא אנשים, ולא יגידו: תפעלו, אבל תלכו עם סרטים צהובים? המדינה הראשונה שחבר הכנסת סמוטריץ הזכיר היא גרמניה, וגרמניה יכולה להגיד לנו: אתם פועלים בתוך המדינה שלנו; ממשלת ישראל תורמת כסף לפעולות האלה. אתם רוצים להוציא את האזרחים שלנו למדינת ישראל? תעשו את זה, יש דמוקרטיה, אבל רק שנסמן את האנשים – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – את עובדי הסוכנות, את עובדי הגופים. צר לי על ההכרחה להשוואה הזאת, אבל אתה, בצלאל, לצערי הרב, מחזיר אותנו לימים שבהם סימנו אנשים. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. יחליט אדוני, חבר הכנסת סמוטריץ: רוצה להגיב? בבקשה. לאחר מכן אנחנו עוברים להצבעה. בבקשה. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> שמע, חבר הכנסת שטרן – איפה הוא? אלעזר, הלוואי שהייתי יכול להיות יותר ימני מאיילת, אבל אי-אפשר, אין דבר כזה. הסיבה שהצעת החוק הפרטית שלי עולה לאחר שמשרד המשפטים, לשמחתי הרבה, אימץ אותה והפך את רובה להצעה ממשלתית, היא שהרכיב של ענידת התג שנוגע להסדרת הנהוג כאן בתוך הכנסת – לא מקובל שהממשלה מתערבת בו. לא מקובל שהממשלה מתערבת בענייניה של הכנסת, ולכן הצעת החוק הממשלתית לא יכולה הייתה לכלול. הייתה התנגדות של הלשכה המשפטית של הכנסת, ובצדק, לרכיב הזה, ולכן – הצעת החוק שלי. לא הסרתי אותה מעל סדר-היום לאחר הפיכתה לתוכנית ממשלתית, ואני מעריך שההצעות יאוחדו והרכיב זה ייכנס אל תוכה; כפי שנאמר בוועדת השרים לחקיקה. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. אני מבקש מכולם לשבת. אנחנו רוצים לעבור להצבעה. בבקשה לשבת. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 6 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 52 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 40 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון – כללי שקיפות), התשע"ה–2015, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר מאיר כהן:> בעד – 52, נגד – 40. אם כן, הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על-ידי ישות מדינית זרה (תיקון – כללי שקיפות) תעבור לוועדת החוקה, חוק ומשפט. תודה. <הצעת חוק יום העלייה, התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1856/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר מאיר כהן:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק יום העלייה. אני מציין שלהצעת חוק זו, של חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר, הוצמדו עוד שתי הצעות: אחת של חבר הכנסת רוברט אילטוב והשנייה של חבר הכנסת אברהם נגוסה. תהיה הנמקה מהמקום של כל הצעת חוק, ולאחר מכן ישיב על שלוש ההצעות שר העלייה והקליטה זאב אלקין, ובין לבין – התנגדויות של חברת הכנסת עליזה לביא וחבר הכנסת חיים ילין. בבקשה, חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר, הנמקה מהמקום. איפה אדוני? חבר הכנסת מיקי זוהר, הנמקה מהמקום. דקה אחת. בבקשה, אדוני. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> חברים, המטרה של החוק שהגשתי היא להזכיר לכולנו מה קרה פה לפני 3,500 שנה. הרי יש כאלה שיטענו כנגדנו שאנחנו עם כובש, ויש כאלה שיאמרו שהגענו לכאן, ארצה, רק לפני 67 או 68 שנה. אבל מי שלא יודע – אני בטוח שכולם כאן יודעים – הגענו לכאן, ארצה, לפני 3,500 שנה; בי' בניסן זה קרה. היה אדם מאוד מאוד מיוחד, השותף הבכיר להנהגה של משה רבנו, קראו לו יהושע בן נון. הוא הכניס אותנו לכאן, ארצה, באזור מאוד מאוד ברור של יהודה ושומרון, ואז עלינו בפעם הראשונה כעם, כאומה יהודית, ארצה. זה קרה לפני 3,500 שנה. החוק הזה יציין את היום הזה, את יום עלייתנו ארצה כאומה יהודית אחרי מעמד הר-סיני, לפני 3,500 שנה. אני חושב שזה דבר חשוב, דבר ראוי, ואף אחד אחר כך לא יוכל לבוא ולומר – לא בזירה הבין-לאומית ולא בשום מקום אחר בעולם – שאנחנו כאן כובשים, או שהגענו לכאן באיחור, אלא אנחנו מוכיחים קבל עם ועולם שהיינו כאן לפני כולם, וגם נישאר כאן לעוד הרבה הרבה שנים, לנצח נצחים, בעזרת השם. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <הצעת חוק יום העלייה, התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1738/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת רוברט אילטוב – הנמקה מהמקום. בבקשה, דקה לרשותך. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השרים, אני קודם כול מצטרף לחבר הכנסת מיקי זוהר, למה שהוא אמר. אין ספק שהעלייה היא אבן יסוד, מיסודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. אין ספק שהעלייה עשתה שינוי דרמטי במדינת ישראל מבחינה כלכלית, דמוגרפית, מדינית. חשוב שהמדינה תציין באופן רשמי את יום העלייה, ואני רוצה להודות לחברי הכנסת הרבים שנשארו. זאת התשובה לאויבינו, זאת התשובה לאלה ששונאים אותנו: אנחנו נביא לפה עוד מיליוני עולים. מאז הקמת המדינה הגיעו לפה מעל 2.3 מיליון עולים, וזאת מדינת ישראל. אני רוצה להודות גם לחברי הכנסת שתומכים בהצעת החוק וגם לממשלה, שתומכת בהצעת החוק. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <הצעת חוק יום העולה, התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1857/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר מאיר כהן:> חבר הכנסת אברהם נגוסה – הנמקה מהמקום. דקה לרשותך, אדוני. <אברהם נגוסה (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה וכבוד השרים, ציון יום העולה במערכות השלטון השונות הוא צעד בעל משמעות חינוכית אשר יקדם את השתלבות העולים בחברה הישראלית. הוא יאפשר להציג את החשיבות של העלייה ואת תרומתם הרבה של העולים למדינת ישראל, במיוחד בתחום הכלכלה ובתחום התרבות. זהו צעד קטן מתוך צעדים רבים שאנו מצליחים לקדם בממשלה הנוכחית לשיפור תשתיות הקליטה ולשיפור יחס הוותיקים לעולים. שיפור זה יהיה מנוף לעידוד העלייה מכל התפוצות לארץ-ישראל. בהחלטה לחוקק את חוק יום העולה עמדו לנגד עיני שלושה נימוקים: א. העלייה היא מעמודי היסוד של הציונות בכלל ושל מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, בפרט. ללא עלייה לא הייתה לנו מדינה; ב. העמקה ולימוד של תרומת העלייה יפחיתו דעות קדומות ויחס מזלזל כלפי עולים; ג. יום העולה ידגיש את תרומת העולים לחברה הישראלית, יחזק את דימוי העולים בעיני עצמם ויעמיק את תחושת השייכות שלהם למדינת ישראל. בגלל החשיבות של החוק, בעיקר מבחינת המסר החינוכי שהוא מעביר, אני פונה אל חברי מהאופוזיציה ומבקש מהם שיתמכו בחוק הזה – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה, אדוני. <אברהם נגוסה (הליכוד):> – – כיוון שהעלייה היא לא אופוזיציה ולא קואליציה – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. <אברהם נגוסה (הליכוד):> – – זו משימה לאומית לכולנו. לכן אני מבקש לתמוך בחוק. תודה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. תודה רבה. ישיב בשם הממשלה השר זאב אלקין, שר הקליטה. אדוני – העלייה והקליטה – בבקשה. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי השרים וחברי הכנסת, אני מברך את חברי הכנסת יוזמי החוק. דיברו כאן שלושה חברי לפני – חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר, חבר הכנסת רוברט אילטוב וחבר הכנסת אברהם נגוסה. אני יודע ששותפים להצעות החוק האלה עוד חברים רבים בבית הזה מהקואליציה והאופוזיציה, ואני מברך על כך. הנושאים של עלייה וקליטה הם באופן מסורתי בבית הזה חוצי קואליציה ואופוזיציה וחוצי מחלוקת פוליטית, ועל כן בהחלט זה בא לידי ביטוי גם בהצעת החוק הזאת. אני שמח להגיד כאן, מעל במת הכנסת, שהממשלה, ועדת השרים לחקיקה, החליטה לתמוך בשלוש הצעות החוק. למעשה, נדמה לי, זו לא הפעם הראשונה שמנסים לחוקק את החוק הזה, אבל כמדומני זו הפעם הראשונה שהממשלה מסכימה לתמוך בהצעה, ויש בכך סימן לחשיבות שמיוחסת לנושא הזה, של עלייה וקליטה, בסדר-היום של הממשלה הזאת. כמובן, בהמשך הדיון על הצעת החקיקה בוועדה יצטרכו לעבוד על הפרטים השונים. למשל, אני מאוד מכבד את הרעיון לקבוע את התאריך י' בניסן דווקא, חבר הכנסת זוהר, אבל, לצערי, כמעט כל הפעולות שאתה מבקש לעשות, ביום הזה אי-אפשר לעשות אותן כי מערכת החינוך בחופש ואי-אפשר לערוך את כל הפעולות שאתה מבקש. <מירב בן ארי (כולנו):> תנצל את החופשה של בית-הספר. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תנצל את חופשת בית-הספר. <מירב בן ארי (כולנו):> אולי – – – לזכותך. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> זה רעיון, על הגב הזה לקצר את חופשת – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> לא יקרה כלום אם יצאו לחופש פסח בערב פסח. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> – – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> עכשיו, בוודאי גם תבקש דיון במליאת הכנסת וכו', וגם זה לא מתקיים בדרך כלל, כמו שאתה יודע, בי' בניסן. לכן, למשל לגבי התאריך – והנושא הזה עלה בוועדת השרים לחקיקה – עם כל הסמליות של התאריך י' בניסן, כנראה נצטרך לחפש תאריך סמלי לא פחות, אבל תאריך אחר, שמתאים ללוח החיים שלנו, הישראלי. אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב, עצם הקביעה של יום העלייה והקליטה, וכאן בהחלט הממשלה תומכת בהצעת החוק. היא מבקשת רק, כמובן, הסכמה של היוזמים לתנאים של ועדת השרים לחקיקה, וזה קידום הצעת החוק בהסכמה עם משרד העלייה והקליטה, משרד התרבות והספורט, משרד החינוך, משרד הביטחון, משרד האוצר ומשרד המשפטים. כן, כל – – – <ענת ברקו (הליכוד):> יש איזה משרד ששכחת? <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> זה רק מלמד בכמה מקומות – משרד התרבות הזכרתי – בכמה גופים אתם והממשלה רוצים שהיום הזה יבוא לידי ביטוי. משרדים שלא חשבו שזה רלוונטי להם לא ביקשו להיות חלק מהתהליך, ואני חושב שזה נכון שהיום הזה יבוא לידי ביטוי גם בצה"ל ובכל הגופים הרלוונטיים. ובתנאי, כמובן, שיש הסכמה של המציעים, הממשלה תומכת בהצעות החוק. אני רק רוצה לשמוע את ההסכמה. <היו"ר מאיר כהן:> יש הסכמה של המציעים – חבר הכנסת נגוסה, רוברט אילטוב, חבר הכנסת – – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> כן. אוקיי, אז אנחנו בשמחה תומכים בהצעות החוק – – <היו"ר מאיר כהן:> תודה. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – ונשמח לקדם אותן כמה שיותר מהר. תודה רבה. <היו"ר מאיר כהן:> תודה רבה. יש שלושה מתנגדים להצעות החוק. חברת הכנסת עליזה לביא, בבקשה, אחריה – חבר הכנסת חיים ילין, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. <רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):> עליזה, את מתנגדת להצעת החוק? <היו"ר מאיר כהן:> שלוש דקות לרשותך. <עליזה לביא (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברותי, חברי חברי הכנסת, יום העלייה בכנסת – דבר חשוב, בטח מרגש לדבר אחרי שר שבחייו באמת הראה לנו מה המשמעות של לבוא ולקבל מדינה, מדינה קולטת עלייה, נס קיבוץ גלויות, חזרנו לארצנו למדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. ובאמת אנחנו שמחים על כך וראוי לציין את זה פה, בכנסת ישראל. אבל, חברים, מדינת ישראל היא מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, ואי-אפשר לשנות את המשוואה הזאת, ואסור לשנות את האיזון של המשוואה הזאת. ומה שהיה היום בוועדת החוקה היה מפגן של אטימות וסתימת פיות. בזה אחר זה הוצאו חברי כנסת מהוועדה, וכל זה על מה? על כך שהם ביקשו לראות את הנוסח של הצעת חוק – דבר בסיסי בדמוקרטיה, בפרלמנט – לראות הצעת חוק שוועדת החוקה דנה בה. העיקוף הזה שעשתה הממשלה – להעביר לכנסת, לוועדת החוקה, אפילו יושב-ראש ועדת הכנסת לא הבין מה היה המחטף לנגד עיניו. אז על מה הייתה בעצם סתימת הפיות? על כך שמבקשים לראות הצעת חוק פוגענית, על הדרך, על התהליך שמזעזע את אמות היסוד של הדמוקרטיה. אז בטח שצריך לחגוג את המדינה הדמוקרטית, ולקבל כאן בכנסת ישראל באהבה גדולה, רבה, את המשמעות של מדינה יהודית ודמוקרטית, של נס קיבוץ גלוית. אבל אסור לנו להרוס במו-ידינו את האיזון הזה, את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. היום – היום – אירחנו פה את נשיא הפרלמנט של צ'ילה, שאומר: ישראל מראה לכולם איך נראית חברה דמוקרטית. מזל שהוא לא היה בוועדת החוקה וראה מה קרה שם. הרי כולנו כועסים על הביקור וכולנו כואבים את הביקור הנורא של חברי הכנסת מבל"ד אצל משפחות המחבלים ועל העמידה לזכרם של הרוצחים, של השהידים. הרי במו העמידה של דקת הדומייה הזאת הם קוראים לרצח, הם קוראים לנערה בת ה-13 הבאה או לנער בן ה-13 הבא שיצא עם סכין. אבל, חברים, החוק הזה, החוק העלוב הזה, זה לא הדרך למגר, זה לא הדרך לשנות. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> במדינה דמוקרטית יש כללים, יש דרך, יש הבנה, יש תהליך. ובדרך הזאת אתם הורסים את המדינה הדמוקרטית. ולפני שחוגגים את הדמוקרטיה ואת האפשרות – סליחה? <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> חוק העלייה במדינת ישראל – את נגד? <עליזה לביא (יש עתיד):> אז משטר דמוקרטי חייב להבטיח באופן שוויוני לכל האזרחים את הזכות לקחת חלק, להשתתף ולהשפיע פוליטית. והדרך המרכזית לעשות את זה היא יצירת אפשרות להעמיד לבחירת הציבור את כל מגוון השקפות העולם ואת ההבטחה של הדעות ואת חופש הבחירה. <אמיר אוחנה (הליכוד):> גם מי שתומך בטרור? <עליזה לביא (יש עתיד):> חוק שמאפשר לכנסת לפסול חברי כנסת אחרים פוגע במגוון הדעות. זה פוגע במגוון הדעות. ואנחנו צריכים בבית הזה לשמוע דעות. <אמיר אוחנה (הליכוד):> מי שהיה היום בוועדה יודע טוב מאוד מי סתם למי את הפה. <היו"ר נורית קורן:> סליחה, אני מבקשת, תם הזמן. <עליזה לביא (יש עתיד):> אנחנו צריכים לשמוע את הדעות, ולא להביא להדרה של קבוצות שונות. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת עליזה לביא. <עליזה לביא (יש עתיד):> דרך לא ראויה. יש לנו כלים להתמודד – – <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת עליזה לביא, הזמן תם. <עליזה לביא (יש עתיד):> – – וועדת האתיקה הראתה שהיא מתמודדת אתה. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת עליזה לביא – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אבל לשנות את האיזון בין דמוקרטי לבין יהודי – זאת לא המדינה הדמוקרטית שכולנו רוצים לשמור עליה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אני מוצא לנכון, כאחד שעלה למדינת ישראל מדיקטטורה, להסביר ביום העלייה, שכנראה נחוג כשהכנסת תקבע, איך מגיעים מדיקטטורה לעלות למדינה דמוקרטית, ואיך לאט-לאט אתם הופכים את המדינה הדמוקרטית הזאת לדיקטטורה. חד-משמעית. באתי ממדינה שאי-אפשר לפתוח בה את הפה, שסימנו כל מי שהוא בעצם מתנגד למשטר. ליברמן, מה אתה צוחק? אתה חטפת אותו הדבר רק במקום אחר, וגם אלקין חטף את זה במקום אחר. אבל היום השר אלקין ישב בוועדת החוקה, במשך שעה לא אמר מילה. מילה לא נתנו לו לדבר. למה? כי רוצים לשמור על הדמוקרטיה. אז אני רוצה להגיד לכם מילה: מי ששומר על הדמוקרטיה בכלים דיקטטוריים אינו מבין מה הוא עושה – – – <יואב קיש (הליכוד):> טרור, לתמוך בטרור זה בסדר? <חיים ילין (יש עתיד):> – – – לא מבין מה הוא עושה. לא היית בדיון עכשיו שם, בכלל, מה אתה עכשיו מקשקש? אם היית בדיון והיית מתמודד, אז היית מתמודד. אז היית מתמודד. <יואב קיש (הליכוד):> אין לי זכות דיבור, רק לכם יש. זו הדמוקרטיה, רק לך יש זכות דיבור. <חיים ילין (יש עתיד):> אני אומר לך כאחד שגדל בדיקטטורה, חי בדמוקרטיה חופשית ויכול להביע את דעותיו: אתם מובילים אותנו בדיוק למקום הזה שממנו אני בא, ואתם עושים את זה בצעדים מדודים, בלי להקשיב בכלל. 61 חברי כנסת, שהם הרוב, הם לא 61% במדינת ישראל, הם 51. ועל-ידי אותם אחוזים אתם הורסים את הצביון של מדינת ישראל. <יואב קיש (הליכוד):> וכמה זה 90 מ-120? <חיים ילין (יש עתיד):> הגדולה שלנו, שאנחנו יודעים להביא לפה חברי כנסת בצורה דמוקרטית, של נבחרים, ומי שהביא אותם לכנסת זה העם, לא אתם – אף אחד מאתנו לא נבחר פה על-ידי הכנסת. ופה הבאג הגדול ביותר שיש. מי שיעיף אותנו מפה זה אך ורק העם, מי שיעיף כל אחד מפה. ואת זה אנחנו צריכים לדעת לכבד, כי אם לא נכבד את זה, נהפוך להיות דיקטטורה. חד-משמעית, העם בחר בנו כדמוקרטיה ייצוגית, אנחנו חייבים לשמור על זה בכל הכוח. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> העם העיף אתכם. <חיים ילין (יש עתיד):> אני מודיע לך, כבוד השר, אני מודיע לך דבר אחד – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – – בדיוק הביטויים – – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – אחד הדברים הקשים ביותר בתקופה של טרור הוא לשמור על קור רוח, לשמור על הדמוקרטיה, ומעל הכול לשמור – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> מי אתם שתדברו על דמוקרטיה? המפלגה הכי טוטליטרית תלמד על דמוקרטיה? בחייך, לכו תעשו תשובה. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת דב חנין. <חיים ילין (יש עתיד):> אי לכך שיש לי עוד עשר שניות, עוד שבע שניות, אני רוצה להגיד לך דבר אחד, חד-משמעית. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> מי זה ראש המפלגה שלא היה בארץ כבר שנה? <חיים ילין (יש עתיד):> כל השרים שיושבים פה, כמעט כולם – – <היו"ר נורית קורן:> תם הזמן עכשיו. <חיים ילין (יש עתיד):> – – מפחדים פחד מוות מהדיקטטור שנקרא בנימין נתניהו, כמעט כולכם, אז אל תטיפו לי מוסר. <יואב קיש (הליכוד):> בינתיים המפלגה היחידה שיש בה פריימריז, זה לא אתם. מפלגת דיקטטורה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> חיים, איפה עדי קול? <יואב קיש (הליכוד):> בואו נשמע את עדי קול על הדוכן פה, מפלגת דיקטטורה שכמותכם. <חיים ילין (יש עתיד):> מה קרה, כואבת האמת? כואבת? <יואב קיש (הליכוד):> כואב לך שאין לכם פריימריז? חיים, אולי תקבל שדרוג. תעשו פריימריז – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – התשובה הכי אמיתית שנאמרה פה עכשיו. <יואב קיש (הליכוד):> – – – <היו"ר נורית קורן:> חברי הכנסת, נא להירגע. חברי הכנסת, אנחנו רוצים להמשיך בדיון. חבר הכנסת יואב קיש, חבר הכנסת מיקי לוי, בואו נחזיר את הדיון למקומו, רגוע. תודה. אני רוצה לאפשר לחבר הכנסת דב חנין לומר את דברו. בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> תגידי, יש כאן 40 חברי כנסת, איך קלטת את השם שלי? <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת מיקי לוי, חבר הכנסת מיקי לוי, אני אקרא אותך לסדר, אני מבקשת. בבקשה, חבר הכנסת דב חנין. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> גברתי היושבת-ראש, תודה, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, קרה היום משהו חמור ומסוכן בכנסת – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> הכנסת היא לא זירה – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אדוני השר לביטחון פנים, אני מנסה גם לדבר אליך. קרה היום משהו חמור ומסוכן בכנסת, גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הפרוצדורה. המהלך שהממשלה מנסה לקדם, של גירוש חברי כנסת מהמיעוט בעזרת כוחו של הרוב, הוא מהלך שאין לו מקום ואין לו שום בסיס בכל מערכת דמוקרטית. אני קראתי – – – <יואב קיש (הליכוד):> רק בארצות-הברית. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> וכמה בארצות-הברית זה קרה? וכמה בארצות-הברית זה קרה? <יואב קיש (הליכוד):> מי אמר שזה יקרה פה? מי אמר שזה יקרה? <דב חנין (הרשימה המשותפת):> בימי מלחמת האזרחים? בימי מלחמת האזרחים? <יואב קיש (הליכוד):> – – – 90 חברי כנסת. בוא נראה איפה יש פה 90 חברי כנסת. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> חבל שאתה לא יודע על מה אתה מדבר. <יואב קיש (הליכוד):> אני יודע בדיוק – – – אתה נותן יד לטרור, יד לטרור אתה נותן. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת יואב קיש, אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה. חבר הכנסת יואב קיש. <קריאה:> – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> חבר הכנסת קיש לא יודע על מה הוא מדבר. בארצות-הברית הוציאו מהסנאט אנשים בזמן מלחמת האזרחים. אדוני, חבר הכנסת, זה לא אישי, זה עניינית לגמרי. <יואב קיש (הליכוד):> אמרת: חבר הכנסת קיש; פנית אלי אישית, אני מבקש לנצל את זכות התגובה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הוא לא התקיף אותך. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אני מדבר לגופו של עניין, אני לא מדבר אליך באופן אישי, אתה לא מעניין אותי בכלל ברמה האישית. אני עונה לך באופן ענייני לחלוטין. בארצות-הברית גירשו סנטורים בימי מלחמת האזרחים כי הם היו חלק מהדרום. דוגמה מארצות-הברית. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> כנראה שהקונגרס האמריקני הוא לא דוגמה טובה לדמוקרטיה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> בארצות-הברית הוציאו חבר בית-הנבחרים אחרי הרשעה פלילית. אתה מדבר על אחרי הרשעה פלילית או שאתה מדבר על עבירות פוליטיות, שאתה בעצמך תהיה גם הקטגור, גם השופט וגם המוציא לפועל? הוצאה מהפרלמנט של חברי פרלמנט שנבחרו על-ידי העם, על-ידי הרוב הפוליטי, זה מעשה אנטי-דמוקרטי באופן מובהק וקיצוני. מעבר לזה, שימו לב לפרוצדורה, פרוצדורה עקומה לחלוטין. אחרי שהממשלה קיבלה חוק משילות, מסתבר שהיא לא מסוגלת למשול ברמת המינימום. ראש הממשלה רוצה לקדם חקיקה, אבל הוא לא מקדם אותה כהצעת חוק ממשלתית, הוא מקדם אותה בדרך עקיפין, דרך ועדת חוקה, כהצעת חוק מטעמה של ועדת חוקה, שאפילו לא יודעת על מה מדובר. כך נראית משילות במערכת שאין בה משילות לגמרי. אבל יש קשר בין הדברים, יש קשר בין חוסר המשילות של הממשלה לבין היוזמות האנטי-דמוקרטיות שלה. היוזמות האנטי-דמוקרטיות הן ביטוי של הכישלון המוחלט שלכם בכל התחומים. אין ביטחון אישי, אין ביטחון חברתי, יש שיא בעוני, יש שיא באי-שוויון, ואתם מחפשים שעירים לעזאזל. <היו"ר נורית קורן:> תם הזמן. אני מבקשת לסיים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אתם מחפשים שעירים לעזאזל אצל ערבים – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת דב חנין, תודה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> – – אתם מחפשים שעירים לעזאזל אצל אנשי שמאל, אתם מחפשים שעירים לעזאזל אצל כל מי שחושב אחרת. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה, חבר הכנסת דב חנין. אני רוצה לשאול את המציעים – אתה רוצה תגובה, חבר הכנסת מיקי זוהר? בבקשה. <יואב קיש (הליכוד):> סליחה, אני מבקש להגיב, הוא פנה אלי אישית. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> קודם כול, חברים, אני רוצה להזכיר לכולם שהחוק שאנחנו הבאנו לא מונע מהרשימה המשותפת את זכויותיה הדמוקרטיות. אם חבר כנסת מהרשימה המשותפת או מכל רשימה אחרת חלילה יורחק, ייכנס חבר כנסת אחר במקומו. זה אומר שזכותה הדמוקרטית של אותה רשימה או אותה סיעה תישמר, ולמה היא תישמר – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> עכשיו צריך להדיח גם את השופט בפרשת מני נפתלי, להחליף אותו, תחליפו אותו. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – כדי שחלילה לא יגידו שאנחנו רוצים לפגוע במיעוט. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הוא שופט בוגד, שופט שמאלן, יאללה להחליף. חצופים, כל מי שלא מוצא חן בעיניכם, תחליפו אותו. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> המיעוט יישאר באותו כוח, ללא שום שינוי. אבל הדמוקרטיה לא מאפשרת הסתה לטרור, הדמוקרטיה לא מאפשרת עידוד משפחות של מרצחים. אתם אולי רוצים שיבואו מדינות מסוימות בעולם ויממנו איזשהם גופי שמאל כאלה ואחרים, או שיממנו גופים שפועלים נגד המדינה. אנחנו לא יכולים לאפשר את זה. יש מושג כזה, למי שלא מכיר, שנקרא דמוקרטיה מתגוננת. יש צורך להגן על ערכים מסוימים במדינה, על ביטחון אזרחים ובמיוחד במיוחד, דבר אחד חשוב, על צביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ומי שלא רוצה להכיר בזה, ומי שמתנתק מהכבוד הלאומי המינימלי שלו – אנחנו לא מצויים שם. לחברי יש עתיד אני רוצה להפנות איזו הצעה: אתם יכולים לבוא לבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ולליכוד בפרט, אולי יסכימו להקדיש לכם זמן מסוים כדי ללמד אתכם שיעור אחד או שניים בדמוקרטיה. אני מכיר את יפי הנפש של יש עתיד, אני מכיר את הפופוליזם שלכם, כל הציבור מכיר אותו. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה כבר לימדת אותנו יהדות, עכשיו אתה צריך ללמד אותנו דמוקרטיה. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אתם לא ליברלים, אתם פופוליסטים, אבל רק דבר אחד חשוב שתזכרו: הציבור לא טיפש, הציבור חכם, הציבור יודע בדיוק מה אתם מנסים למכור לו או לא למכור לו. אז אם תרצו שיעור מראש הממשלה בדמוקרטיה, אני מתחייב לכם שאני אעשה מאמצים לסדר לכם. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. השר אלקין, שר העלייה הקליטה, רוצה להגיב. חמש דקות לרשותך. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אני חייב להגיד שאני מצר מאוד על כך שחברי הכנסת – את הרשימה המשותפת, את דב חנין, אני עוד יכול להבין, אבל שחברי כנסת מיש עתיד בחרו דווקא בחוק בנושא של העלייה והקליטה – אגב, לא בדקתם, לחברכם הטוב יואל רזבוזוב יש בדיוק אותו חוק. לפי התקנון, עכשיו לא תוכלו להצביע בעד, כי אתם – – – <חיים ילין (יש עתיד):> לא נכון – – – <עליזה לביא (יש עתיד):> אומנם אתה – – – ואנחנו לומדים ממך כל הזמן, אבל גם אנחנו יודעים. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – – כי אתם בחרתם – – <קריאות:> – – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – להגן על חנין זועבי על חשבון התמיכה בעלייה והקליטה. זאת הבחירה שלכם. אבל הדבר הכי מדהים שהיה כאן זה פרט אחד פשוט: אתם יודעים ממי למדתי לנסח את החוק שאנחנו מציעים? הלכתי לבדוק בארכיון הכנסת. הרי זו לא פעם ראשונה שמציעים את הרעיון הזה, ובדקתי מה היו החוקים מהסוג הזה, שמציעים להשעות חבר כנסת שעבר על הסעיפים האלה, של 7א. אתם יודעים מי היו היוזמים של חוקים דומים בקדנציה הקודמת? תכף אני הולך לשעשע אתכם, חברי מיש עתיד, ולא רק מיש עתיד. חבר הכנסת חיליק בר, מזכ"ל מפלגת העבודה, יושב כאן, היה חתום כיוזם אחד מהחוקים האלה, שהם סכנה לדמוקרטיה הישראלית, אמרו לנו ציפי לבני, שלי יחימוביץ ובוז'י הרצוג. חיליק בר – מסתבר שזה בסדר. חברי הכנסת יואל רזבוזוב, יפעת קריב, רינה פרנקל – מכירים כאלה מהקדנציה הקודמת? – היו חתומים כיוזמים על הצעת החוק להשעות, ברוב רגיל, חבר כנסת שבהתבטאויות שלו תומך בארגון טרור. ברוב רגיל, יואל רזבוזוב, עוד פעם, יפעת קריב ורינה פרנקל – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> מה הקשר – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אבל זה לא החוק שלכם. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> ואתם יודעים מה מעניין? <קריאות:> – – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> דיברה ציפי לבני גבוהה-גבוהה נגד החוק הזה. חבר הכנסת אלעזר שטרן ודוד צור עוד היו יוזמים של החוק הזה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אבל זה לא אותו חוק. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> בוודאי זה לא אותו חוק, זה חוק לערבים בלבד. נכון, זה לא אותו חוק. אנחנו הצענו חוק על כל התנאים: גם על הסתה לגזענות, גם על מדינה ישראלית ודמוקרטית – – – <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> אלקין, למה הזכרת אותי? <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> כי לא היית יוזמת של החוק הזה. לא, אמרתי שאת ובוז'י הרצוג וציפי לבני, מנהיגי המחנה הציוני, תקפתם את החוק הזה בשצף קצף, רק – מזכ"ל המפלגה שלכם היה יוזם של חוק דומה. ברוב רגיל, לא ב-90 חברי כנסת, להשעות חבר כנסת מכהן. זה לא הפריע לכם. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> זה לא דומה. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> זאב – – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> אז לכן אני מציע, חברי מהחלק הזה של האולם, לכו תבדקו את מעשיכם – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – לכו תבדקו איפה הייתם בקדנציה הקודמת, ותחליטו סוף-סוף – אתם בעד חנין זועבי, או שאתם בעד העלייה והקליטה והאופי היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל? תודה רבה. <חיים ילין (יש עתיד):> כבוד השר, יש לי שאלה – – – <היו"ר נורית קורן:> תודה. אנחנו עוברים להצבעה. עוברים להצבעה, קודם כול – – – <חיים ילין (יש עתיד):> ראש הממשלה הצביע בעד ההתנתקות, אז מה? <היו"ר נורית קורן:> אחר כך אני אברר. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא, אין מה לברר, זה הכי ישיר בעולם. <היו"ר נורית קורן:> אני עוד מעט אברר. אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו מצביעים על כל הצעה בנפרד. אנחנו עוברים להצעת חוק יום העלייה, התשע"ו–2015, של חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 7 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 43 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק יום העלייה, התשע"ו–2015, לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 43, מתנגד אחד. הצעת החוק תועבר לוועדת העלייה והקליטה להכנה לקריאה ראשונה. אנחנו עוברים להצעת החוק השנייה: הצעת חוק יום העלייה, התשע"ה–2015, של חבר הכנסת רוברט אילטוב וקבוצת חברי הכנסת. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 8 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 43 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק יום העלייה, התשע"ה–2015, לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> התוצאות: בעד – 43, מתנגד אחד. ההצעה תועבר לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות להכנה לקריאה ראשונה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> סליחה, גברתי, אני ביקשתי. <היו"ר נורית קורן:> רגע. אנחנו עוברים להצעה השלישית: הצעת חוק יום העולה, התשע"ו–2015, של חבר הכנסת אברהם נגוסה וקבוצת חברי הכנסת. נא להצביע – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 9 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 44 נגד – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק יום העולה, התשע"ו–2015, לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> התוצאה: בעד – 44, מתנגד אחד. ההצעה תועבר לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות להכנה לקריאה ראשונה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להודעה של מזכירות הכנסת, ואחר כך אני אתן – תגובה – גם לחבר הכנסת יואב קיש וגם לחבר הכנסת חיליק בר. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <חיים ילין (יש עתיד):> שלא יכתבו שמות. <היו"ר נורית קורן:> אנחנו לא נעשה דיון כל רגע אם הזכירו שם של מישהו. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – מה זאת אומרת? <קריאות:> – – – <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה ראשונה, מטעם הממשלה: הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 221), התשע"ו–2016; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 74) (ביטול קובלנה), התשע"ו–2016; הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 106 והוראת שעה), התשע"ו–2016. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. <הודעה אישית של חבר הכנסת יואב קיש> <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת יואב קיש, תגובה. אני מבקשת לשמור על הזמנים. עד חמש דקות, בבקשה. <יואב קיש (הליכוד):> לפני רגעים קצרים עלה לפה חבר הכנסת דב חנין, וברמת זלזול אופיינית טען שכל הידע אצלו; האיש היחיד שמבין מה קורה, ובעצם – איך הוא אמר? חבר הכנסת קיש, אתה לא מבין שום דבר. הגישה הפוגענית הזאת של חברי הכנסת – האמת, לפעמים רואים את זה בכל הבית – חייבת להיפסק. לא לכל אחד יש את האמת אצלו. ההתייחסות הזאת, כאילו האמת נמצאת רק אצלך, היא אם כל חטאת, וזו הגאווה הכי גדולה שקיימת אצלכם. לפחות אני משתדל במקום הזה לא לזלזל. דעות שונות – לגיטימי, אבל לזלזל, להגיע לרמה כזו של פסילה? זה ביזיון. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אתה חוצפן. אתה חוצפן. אתה מבזה את הכנסת, אתה מבזה את הכנסת. <יואב קיש (הליכוד):> אז אני רוצה להגיד לכם עכשיו, לגבי העניין עצמו – וחבל לי שהעניין קרה דווקא ביום חג של הכנסת, שבו אנחנו מכבדים את העלייה. ולגבי החוק – בשתי דמוקרטיות, אני חושב שהן די מכובדות, אנגליה וארצות-הברית, נושא ההשעיה של חברי פרלמנט קיים במשך שנים. אנחנו מדברים על דמוקרטיות יציבות – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <יואב קיש (הליכוד):> – – אנחנו מדברים על דמוקרטיות שהן מקור לגאווה, ואני חושב שאם אני הייתי מקשיב למה שהשמאל אומר פה, אז בעצם הדמוקרטיה הישראלית כבר מזמן מתה. הרי מאה פעמים ביום אתם הורגים אותה, מאה פעמים ביום היא כבר מתה. <חיים ילין (יש עתיד):> מה השמאל – – – <יואב קיש (הליכוד):> גם דמוקרטיה צריכה להגן על עצמה. <קריאות:> – – – <יואב קיש (הליכוד):> היטלר עלה בגרמניה תחת חוקי הדמוקרטיה הגרמנית. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> או שאתה מטעה או שאתה לא יודע. או שאתה מטעה או שאתה לא יודע. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת דב חנין. <יואב קיש (הליכוד):> הגיע הזמן שכשמדובר בטרור, אנחנו, כל הבית, נילחם ונגנה את זה. <קריאות:> – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת דב חנין, נא לתת לו לומר את דבריו. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <יואב קיש (הליכוד):> אני מצפה מכל סיעות הבית להתייצב ולגנות את המעשה הנפשע הזה – דרך אגב, שהוא בחקירת משטרה. אני מקווה שחקירת המשטרה תמוצה בהקדם, ואם היא כרוכה בפלילים, שיפנו להסרת חסינות של הבל"דיסטים ולהגשת תביעה פלילית נגדם, כי אם נעשה המעשה שהיה, כפי שתואר, של לעמוד דום דקה לזכר מחבלים ורוצחים – חד-משמעית הסתה לטרור ופשע, ודינם להיענש בדין הפלילי על כך. אבל אנחנו צריכים לזכור שהדמוקרטיה שלנו צריכה גם לשמור על עצמה. הגיע הזמן שאנחנו נעמוד חסינים וחזקים נגד ההסתה הזאת. ולכל אלה שטענו, אוקיי, יש לנו אפשרות להחליף נשיא, להחליף יושב-ראש הכנסת, שהם בעצם נבחרים על-ידי הבית הזה, אז מה שאנחנו עושים בחוק ההשעיה זה לא לבטל כיסא של סיעה; הרי מה בוחר הבוחר, אותו בוחר שניגש ביום הבחירות? הוא בוחר סיעה. הסיעה תיוצג; יבוא חבר כנסת בל"דיסט אחר, אבל הוא ידע שאם הוא עובר על חוקי המשחק ומאחד את הבית הזה נגד פעילותו, הוא לא ישב בכנסת הזאת. אני חושב שמספיק לזלזל ולחשוב שרק דעתי קובעת. נכון פה לשמוע דעות שונות, נכון להקשיב, יש ועדות שבהן זה מתקיים, אבל הגישה הזאת, של רק אני יודע ואחרים לא, חייבת להיפסק. אני עליתי כי זאת הייתה התגובה שלי על משפט שנאמר בהתייחסות לשמי. אני חושב שבדבר הזה כולנו חוטאים לעתים, ואני חושב שכדאי שהדבר הזה ייפסק. תודה רבה. <הודעה אישית של חבר הכנסת יחיאל חיליק בר> <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת חיליק בר, בבקשה. תגובה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> חיליק, זה מתייחס רק לזמן מלחמה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <היו"ר נורית קורן:> בסדר, אני אתן לך, די, די, הבאת את המשטרה? הוא הביא את המשטרה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> את מאפסת לי את הזמן? אני דואג לך גם – – – <היו"ר נורית קורן:> תודה על הלויאליות. עד חמש דקות. בבקשה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> כבוד השר אלקין, אתה יודע, התעלית על עצמך במניפולציות ובמהלכים שערבבת ושרבבת פה, ואפילו משחמטאי מומחה כמוך לא ציפיתי לזה. באמת עשית פה מניפולציה שלא מתאימה לך, ואני חייב להגיד לך משהו. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> זה לא קשור, זה – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> באמת התעלית על עצמך. אבל, אדוני – – <חיים ילין (יש עתיד):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – אם היית משקיע – ואת זה אני אומר לך ברמה האישית – רבע מהמאמץ שלכם על החוקים המניפולטיביים, המסיתים, המקטבים, בעולים למשל, בישראל, שאתה מייצג, אני חושב שמצבם של העולים היה הרבה יותר טוב. הלוואי שקצת תשקיעו בחברה ובכלכלה ופחות בחוקים הפופוליסטיים הנוראים עם הריח הגזעני והמסית והמפלג שלכם. ואני רוצה להגיד לך משהו, אם כבר – – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> תשאל את העולים מה הם חושבים על – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אבל אין בעיה, אם כבר האשמת אותי במשהו, אני רוצה להגיד לך שאני לא מרגיש אשם. אני, בניגוד לכם, חתמתי על חוק שמדבר על פעילות – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> פוליטיקאי, למה שיהיו לו רגשות אשם, הוא פוליטיקאי. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא, אני יודע, אבל אני חושב שתסכים אתי, כבוד השר, אני קודם הסכמתי אתך על משהו – החוק שהייתי חתום עליו מדבר על פעילות של חברי כנסת בזמן מלחמה, מדבר על חתירה נגד ישראל – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – וחבירה וסיוע לארגוני טרור – – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – לארגוני טרור – – <קריאה:> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – על חתירה נגד מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אם חברי כנסת עושים כאלה מעשים, סיוע לאויב – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> זה מה – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא, תכף אגיד לך למה לא. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> לא נכון. אתה – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – אז ודאי שאני לא חושב – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – אז ודאי שאני לא חושב שמקומם בכנסת. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני לא חוזר בי מתמיכה בחוק ההוא. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אז בוא אגיד לך למה – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אלקין, אתה מדבר על התנהגות לא הולמת. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – כי החוק הזה הוא חוק מסוכן. מה שהוגש עכשיו הוא חוק מסוכן. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> נו, מה, זה אותו דבר? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> חוק שאומר, למשל – מזל שהחרדים התעוררו, וגם אנשים מהימין – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> לא, אני לא מדבר על החוק הזה, אני מדבר על החוק שהיה צריך לעבור. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – שחבר כנסת מתנהג התנהגות שאינה הולמת, חבר הכנסת פורר, אפשר להדיח אותו. מה זה התנהלות – – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – – אתה מוכן? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא, אגיד לך למה לא – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – כי אתה גם לא תגדיר לי מה זה גזענות; אתה אומר גזענות? הרי אתם מאשימים אותנו, בשמאל, שיואב קיש כל כך אוהב להגיד, בגזענות, בשמאלנות, בחתירה תחת ישראל – – <יואב קיש (הליכוד):> רגע, השמאל לא אשם בשמאלנות? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – כאשר למעשה אתם עושים את זה. <יואב קיש (הליכוד):> השמאל לא אשם בשמאלנות? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אם אנחנו, חלילה, נשאיר לכם, בימין המשוגע של היום, את היכולת להדיח חברי כנסת על מה שאתם תפרשו כגזענות או חתרנות – – <יואב קיש (הליכוד):> 90 חברי כנסת. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – לא רק את הערבים אתם תדיחו – – <יואב קיש (הליכוד):> 90. 90 אבל, חיליק, 90. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – כנראה תדיחו את כל האופוזיציה – – <יואב קיש (הליכוד):> 90. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – כולל המפלגות הציוניות האמיתיות – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – והן אנחנו. ואגיד לך למה, יואב קיש, אגיד לך למה. <צחי הנגבי (הליכוד):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אנחנו, בשמאל שאתם כל כך אוהבים לגנות, יואב קיש, אנחנו חותרים להיפרדות מהפלסטינים – אתם חותרים לחתונה קתולית אתם. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – – בלי הסתה וגזענות אתם תומכים בחוק? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אנחנו חותרים – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> רק תמיכה – – – <יואב קיש (הליכוד):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – לשמור על רוב יהודי בישראל, ואתם חותרים – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> לא, אתה – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – להביא לרוב ערבי בישראל. <יואב קיש (הליכוד):> תתמוך בחוק. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> בלי גזענות אתם תומכים בחוק? <יואב קיש (הליכוד):> תתמוך בחוק. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אנחנו חותרים לכלכלה הוגנת, בשמאל, ואתם חותרים לכלכלה דורסנית וקפיטליסטית. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – – <יואב קיש (הליכוד):> מסכימים אתך. תתמוך בחוק. אמרנו. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא, אני ממש לא אתמוך בחוק. <יואב קיש (הליכוד):> אה, אז הרגע אמרת שכן, תחליט. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אגיד לך למה, יואב, תקשיב לי. <יואב קיש (הליכוד):> אומרים לך שזה מה שאתה אומר. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אם חתירה נגד הציונות – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אם החרדים לא היו עוצרים את הטירוף שלכם – אתם דיברתם על התנהגות לא הולמת. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> בדיוק, צריך להגיד את האמת. <יואב קיש (הליכוד):> – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> על מה אתה מדבר? על מה אתה מדבר בכלל? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אבל אני רוצה – גברתי – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> הם עצרו את הטירוף שלכם. הם עצרו את הטירוף שלך. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – אני רוצה להשלים את הדברים שלי. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני לא מוכן. <היו"ר נורית קורן:> סליחה. חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני רוצה להשלים את הדברים שלי. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת איציק שמולי, נא לא להפריע. <יואב קיש (הליכוד):> – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> על מה אתה מדבר? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני רוצה להגיד לכם משפט אחד. משפט אחד. <היו"ר נורית קורן:> תמשיך, בבקשה. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> משפט אחד. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> אם נגיש את החוק שלך, תצביע בעד, או לא? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני לא חותם על החוק הזה – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> תצביע בעד? <היו"ר נורית קורן:> אדוני השר. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – אלקין וקיש – אגיד לך למה אני לא חותם על החוק הזה – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> אם נגיש את זה מילה במילה תצביע בעד? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – כי אני רוצה להגן עליכם. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> לא. תצביע בעד או לא? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אגיד לכם למה? כי ביום שיצטרכו – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> על החוק שהיית יוזם. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – להעיף מהכנסת – – – <יואב קיש (הליכוד):> אל תהיה צבוע, הוא אומר לך, תחתום על החוק שלך. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אגיד לך למה. <יואב קיש (הליכוד):> אל תהיה עכשיו – לא, עכשיו כן, עכשיו לא. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> האמת כואבת, קיש? <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת – – – <יואב קיש (הליכוד):> לא, אתה לא מתמודד. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת יואב קיש – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אז תקשיב למה אני לא חותם על החוק. <יואב קיש (הליכוד):> אל תהיה צבוע. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אגיד לך למה אני לא חותם על החוק. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת יואב קיש, אני מבקשת לא להפריע לו ולתת לו להשלים את התשובה במסגרת הזמן. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני לא חותם על החוק, חברי קיש ואלקין, כדי להגן על הליכודניקים ועל הבית היהודי. כי אם יום אחד החוק הזה יצטרך להדיח מהכנסת את מי שפועל נגד מדינה יהודית ודמוקרטית, את מי שחותר תחת הציונות, יצטרכו להעיף אתכם מהכנסת, כי אתם אלה שמחרבים את הבית, מחרבים את החלום הציוני – – <יואב קיש (הליכוד):> תאשים אותנו בטרור. אנחנו גם עושים טרור. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – אתם אלה שמשסים ומסיתים אנשים האחד בשני – – <יואב קיש (הליכוד):> אנחנו גם עושים טרור, נכון? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – יהודים בערבים, ימין בשמאל. אתם אלה שמביאים להשמדה עצמית, אתם ברוני ההשמדה העצמית. ואתה יודע מה, אני פגשתי לא מזמן איזה בחור מהליגה הערבית, בכנס בחו"ל, והוא אמר לי: ואללה, חיליק, אתה יודע, אתם כל כך מעודדים אותי, יש אצלנו כאלה שחושבים איך להשמיד אתכם, אמרתי לחבר'ה שלי: תהיו בשקט עשור, שני עשורים, היהודים האלה כבר ישמידו את עצמם. ועל ההשמדה העצמית הזאת היום אתם חתומים, יואב קיש וזאב אלקין. הסו לכם לפני שאתם מטיפים לנו במחנה הציוני, לנו באופוזיציה, על אהבת ישראל, על דאגה לרוב יהודי – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> אז תצביע בעד החוק. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – על פתרון שתי המדינות, על לא לנצח על חרב תחיה, כי אתם אלה שמביאים אותנו לחתונה קתולית עם העם הפלסטיני, חתונה שאנחנו רוצים למנוע – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – ואתם הולכים, ולקול צלילים מהדקים ומהדקים את הקשר הפסול הזה. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> בעד או נגד? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אל תטיפו לנו על ציונות ואל תטיפו לנו על אהבת הארץ – – <יואב קיש (הליכוד):> אל תהיה צבוע, תחתום על החוק שלך. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – כי אנחנו בנינו את הארץ הזאת – – <יואב קיש (הליכוד):> אומרים לך בוא תחתום, אתה הולך לדבר אתי – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – ואנחנו המצאנו את הציונות. תתביישו לכם. <יואב קיש (הליכוד):> – – על העם הפלסטיני שלא קיים. <היו"ר נורית קורן:> תודה לחבר הכנסת חיליק בר. <יואב קיש (הליכוד):> תחתום על החוק, תילחם בהסתה, תילחם בטרור. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת יואב קיש, אני מבקשת קצת להירגע. <הודעה אישית של חבר הכנסת אלעזר שטרן> <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת אליעזר שטרן, עד חמש דקות. <קריאה:> אלעזר שטרן. <היו"ר נורית קורן:> אלעזר. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תודה. גברתי היושבת בראש, עמיתי השרים, עמיתי חברי הכנסת, חברי השר אלקין, אני צריך להגיד לך תודה, באמת. אתם כבר חודשיים-שלושה, מאז אני כאן, לפחות, כל בוקר אני קם למלחמה אם אני לאומי או לא לאומי, אם אני דמוקרטי או לא דמוקרטי – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – אם אני בעד הפלסטינים או בעד היהודים. וגם היום צבעתם אותנו, בפארסה שהיית שותף לה, בוועדת החוקה, ותכף נדבר עליה. אבל הנה, הוכחת, והבאת לכאן את החוק שיזם חבר הכנסת דודו רותם, והצבעת עלינו, ואמרת לנו: הנה, תראו, חתמתם. ומה שלא מתאים לך – לא אמרת את כל החוק; כי אנחנו דיברנו על זמן מלחמה. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> או פעילות צבאית. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> או פעילות – תכף אגיד לך מה זה פעילות צבאית. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> לפי החוק שלך צריכות להיות – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> מאה אחוז, גם היום אני חותם על זה. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – – "צוק איתן". <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תקשיב לי. גם היום אני חותם על זה, אגיד למה התכוונו. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לדוגמה, "צוק איתן" לא הוכרז כמלחמה, ואולי גם לא יוכרז – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> זאת פעילות של – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – ורצינו שלחברי כנסת שפועלים בתוך מלחמה, כשאנחנו קוברים את מתינו, חיילים ואזרחים, יהיה גבול. למה? כי אנחנו גם יהודים, גם לאומיים, גם דמוקרטיים, גם ליברליים. כן, לא מתביישים להגיד את זה. והנה, היא הנותנת. אז עכשיו בוא כבר נרגיע את הכול, ותשחררו אותנו מהמבחנים האלה כל יום, אם אנחנו אוהבים את המדינה או לא אוהבים, מי משרת אותה ומי לא משרת אותה, מי מוכן להקריב את החיים שלו בשבילה ומי לא. אל תיקחו אותנו למבחנים האלה. תדברו אתנו על המילים, על הנהלים, על מה אתם עושים מהכנסת הזאת. איזה מבחנים – ראית קודם – שרת המשפטים, חוק עמותות אחד, חבר הכנסת סמוטריץ, עמותות אחרות. בזה אנחנו צריכים להשקיע את הזמן? במשהו שאתה יודע שלא יהיה – לא יצבעו פה אנשים עם תגים צהובים. אז די, תנו קצת מרגוע. ועכשיו, אתה היום שר בממשלת ישראל, הביאו אותך לפארסה הזאת בוועדת החוקה. על מה התקוממנו, על החוק? – – <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> אתם עשיתם פארסה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> – – על הטרור? או על זה שפתאום, כי לא רוצים להתמודד עם יועץ משפטי, או לא יודע מה, או עם החברים החרדים שלנו, בהקשרים האלה, אז יש חוק שכבר היה כתוב בכל התקשורת שראש הממשלה יזם, שהשר אלקין ינסח, ואנחנו באים לדיון בוועדה כשאין חוק, אין כלום, רק כי יושב-ראש ועדת החוקה שייך למחנה הלאומני, ואין לו שום ערכים דמוקרטיים, לא מכבד את הוועדה – חוקה, חוק ומשפט – ואתה, או שאתה מפעיל אותו כמו מריונטה, או כמו בתיאטרון בובות, יושב שם שעה, שר בישראל. על יום קליטה אנחנו צריכים להחליט? לך תעבוד על הקליטה בזמן הזה. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> אני עובד – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה עובד, אני יודע שאתה עובד. אני מעריך את העבודה שלך גם. אבל גם בשעה הזאת, בשביל מה ישבת שם כמו דחליל? כי רצית להפוך אותנו לדחלילים. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> מה רצית שאני אעשה? הזמינו אותי לוועדה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אתה רצית להיות בוועדת חוקה? תסביר לי, מה רציתם היום? הצעה שהממשלה ניסחה, שהשר אלקין הביא אותה להנהלת הקואליציה, עכשיו חבר הכנסת ניסן סלומינסקי אומר: אני רוצה שאנחנו ננסח. תגידו, מה, אנחנו מפגרים? אנחנו מפגרים? ועכשיו אתה חושב שאנחנו, נגד מי שבזמן טרור פוגע במדינה, אנחנו נהיה בעדו. ככה אתה רוצה להפוך אותנו. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> ב"צוק איתן" זה לא היה זמן טוב. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> כאילו אנחנו בעד שאלה ימשיכו ללכת ולהגיד "שהידים" על הרוצחים השפלים האלה. זה מה שאתם מנסים לעשות מאתנו. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> זה מה שתגיד לחבר הכנסת שהוא יושב-ראש ועדת הכנסת. תביא את זה לוועדת הכנסת. בן-אדם ישר. <מיקי לוי (יש עתיד):> בוא נעשה הסכם, שיביאו את ההצעה הקודמת, נצביע בעד. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אמרתי לו את זה, הוא שאל אותי. הוא שאל אותי. <מיקי לוי (יש עתיד):> נצביע בעד ברוב של 61. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אנחנו, המחנה הציוני שחתום על זה. אל תעמידו אותנו בצל. למה זה עוזר לכם? למה עוזר לכם לפלג, להשניא את האחד על השני? לשנוא את הערבים, מילא. אליבא דדעתכם, מילא. אבל אנחנו, כאילו, למה אתם מכריחים אותנו? כאילו אנחנו תומכים? בשורה התחתונה – אני לא אנצל, אני מעריך את זה שנתת לי לדבר, נשארו 35 שניות – השר אלקין – – – <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני רוצה להודות לשר אלקין, שבאמת שם אותנו במקום הנכון והסביר שאנחנו פטריוטים לא פחות מכם. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. <הצעת חוק ההנדסאים והטכנאים המוסמכים (תיקון – הוספת נציגי סטודנטים למועצת ההנדסאים והטכנאים המוסמכים), התשע"ו–2015> [הצעת חוק פ/2328/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: הצעת חוק ההנדסאים והטכנאים המוסמכים (תיקון – הוספת נציגי סטודנטים למועצת ההנדסאים והטכנאים המוסמכים), התשע"ו–2015, של חבר הכנסת אלי אלאלוף וקבוצת חברי הכנסת. <אלי אלאלוף (כולנו):> חברים, לרדת מדיונים כל כך עמוקים להצעה שנראית שטחית – לצערי, היא מבטאת מצב מצוקה מאוד רחב של 28,000 סטודנטים היום במכללות הטכנולוגיות במערכת שקורסת ללא שר. אדוני ראש הממשלה לקח על עצמו לפני כמה ימים להיות שר הכלכלה – חברים, אף-על-פי שהנושא נראה שולי, אני מבקש קצת שקט. <היו"ר נורית קורן:> חברים, אפשר לקבל שקט? חברי הכנסת, אני מבקשת, קצת שקט. <אלי אלאלוף (כולנו):> יושבת-ראש הישיבה שלנו, נורית קורן, שותפה בוועדה שלנו, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, במצוקה הנוראית שקיימת בנושא הזה במערכת של המכללות הטכנולוגיות. עליכם לדעת שיש היום, כפי שאמרתי, 28,000 סטודנטים במערכת – חיים ילין, אתה מודאג מהרבה נושאים, גם זה בטוח ידאיג אותך – אבל במערכת שאין לה שום ניהול, ללא ניווט. היא שטה בים בתנאים מאוד מחפירים, בתקציבים שלא משולמים, אפילו שהם קיימים ורשומים בספרי התקציב; מערכת שאין לה אבא במערכת הממשלתית, לצערי; וכל המשק, כל הכלכלה שלנו, זקוקים לסטודנטים האלו שיצאו עם תארים הולמים וישתלבו בתעסוקה בכל תחומי החיים של כולנו. ההזנחה הזאת, לצערי, במשרד הכלכלה, היא לא היחידה. אפשר לדבר באותה מידה על המערכת של הגיל הרך, שהיא לא מטופלת נכון, לא מתבצעת אפילו, או בנושא של בטיחות, התמודדות עם תאונות העבודה, במיוחד בענף הבנייה – לשמחתי, לפחות התקשורת לקחה זאת על עצמה. הבקשה לצרף סטודנט, כמו במל"ג, כמו במועצה להשכלה גבוהה, שם יש שני סטודנטים – אנחנו היינו צנועים, אמרנו רק אחד – זה על מנת שהסטודנטים יהיו שותפים למהפכה הארגונית הנדרשת בתחום הזה, בתקווה שיימצא לה שר בימים הקרובים, לא בשבועות הקרובים, על מנת שנתחיל לטפל בזה. תדעו שהרבה מאוד סטודנטים, לצערי, לא מצליחים אפילו לעבור את הבחינות, כי אם הם חולים או יש להם איזו מניעה אישית להגיע לבחינה, הם צריכים לחכות שנה לבחינה חוזרת. אין מועד ב' שם. למה? כי אין תקציבים. תקציבים של גרושים. נזיד עדשים היה מאפשר להם. הסטודנטים האלה, שוב, מתחילים ללמוד במוסדות שחלק מהם אינם ראויים להיקרא מכללות, שקיבלו אישורים מוזרים, אם לא פוליטיים, כדי להתקיים מסביב לכיתה או שתיים. כל המערכת מתנכלת למכללות האלה ולסטודנטים האלה. אז אני היום הדובר של הבקשה של התאחדות הסטודנטים של המכללות הטכנולוגיות, שמהן אמורים לצאת הנדסאים וטכנאים; אני מבקש להוסיף את הנציג שלהם למועצה, שגם היא לא מתפקדת, גם היא לא מתכנסת מספיק. ואני בטוח שכשיהיה נציג רשמי כחלק אינטגרלי של החוק, זה יאפשר להם לעלות ולבקש ולהתכנס כדי לפתור לא רק את הבעיות התקציביות, אלא גם הבעיות הפדגוגיות והבעיות האחרות. תודה. אני מבקש את ההסכמה שלכם להעביר את הצעת החוק הזאת. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה לחבר הכנסת אלי אלאלוף. ישיב השר יריב לוין בשם שר הכלכלה. <שר התיירות יריב לוין:> תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. אני מודה לחבר הכנסת אלאלוף על הצעת החוק. אין ספק שיש היגיון, כפי שהוא מציע, להוסיף נציגות של סטודנטים למועצת ההנדסאים והטכנאים המוסמכים. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אתם תומכים בכל הצעה עם היגיון? <שר התיירות יריב לוין:> כן, משתדלים. <קארין אלהרר (יש עתיד):> כן? לא נראה כך על פני השטח. <שר התיירות יריב לוין:> כל הצעה עם היגיון – – – <מירב בן ארי (כולנו):> ביום שלישי עברה הצעת חוק של חבר שלך באופוזיציה בקריאה שלישית. של שניהם. <קארין אלהרר (יש עתיד):> מירב – – – <היו"ר נורית קורן:> חברי הכנסת, נא לא להפריע לשר להשיב. אנחנו רוצים להמשיך בדיון. <מירב בן ארי (כולנו):> אני מסבירה לה שגם חוקים של האופוזיציה עוברים. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת מירב בן ארי וחברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה. <מירב בן ארי (כולנו):> זו הייתה הבהרה. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת תמר זנדברג, נא לתת לשר להשיב. <שר התיירות יריב לוין:> חברת הכנסת אלהרר, אני באמת אשמח, אולי אנחנו ננהל איזה דיאלוג כזה באחת הפעמים שאני אצטרך למשוך זמן, ונעבור ביחד על כל ההצעות שאת הצבעת בעדן בכנסת הזאת, כל מיני הצעות אופוזיציוניות שאני לא בטוח שדווקא ההיגיון היה הקו המנחה שלהן. <יעל גרמן (יש עתיד):> בוא נראה על כמה הצבעות קואליציוניות אנחנו הצבענו. <שר התיירות יריב לוין:> לכן אני אומר, אנחנו משתדלים לתמוך במה שהוא הגיוני והוא אפשרי, ואנחנו מתנגדים למה שלא תואם את השקפת עולמנו ומה שנראה בעינינו לא נכון. <קארין אלהרר (יש עתיד):> זה לא ניכר השבוע, דרך אגב. <שר התיירות יריב לוין:> ואני חושב שדווקא בעניין הזה, בקואליציה נוהגים בדרך כלל באחריות יותר גדולה ממה שנדרש באופוזיציה. <קארין אלהרר (יש עתיד):> אם הייתם – – – יכול להיות שהייתי מקבלת את התשובה, אבל אפילו לחוקים אתם לא שומעים. <שר התיירות יריב לוין:> אבל באמת, לגוף החוק של חבר הכנסת אלאלוף, שנדמה לי שלגביו לא אמורה להיות מחלוקת של ממש, אני חושב שהוספת נציגי סטודנטים למועצת ההנדסאים והטכנאים המוסמכים היא בהחלט הגיונית. אני חושב שיש השפעה להחלטות של הגוף הזה על הסטודנטים, ובוודאי כאשר הם מסיימים את לימודיהם, ולכן נכון שדעתם תישמע. יחד עם זאת, יש סיכום – חבר הכנסת אלאלוף, אני רוצה רק לוודא שהסיכום הוא על דעתך, כמובן, כי החלטת ועדת השרים, ומכאן הממשלה, לתמוך בחוק, היא על בסיס הסיכום שלפיו מי שיתמנה כחבר יהיה אכן רלוונטי לתחום ההנדסאי. כלומר, נציגות של סטודנטים שלומדים במכללות טכנולוגיות אשר עשויים להיות מושפעים מהחלטות המועצה ביחס ללימודיהם. כמו כן, אני מבין שיש איזו הסכמה שתהיה כנראה רק תוספת של נציג אחד, לא של שני נציגים. בכפוף להסכמות האלה ובכפוף לתיאום הנוסח מול משרד הכלכלה ומשרד החינוך בהמשך הליכי החקיקה, אני מבין שעל דעת המציע, הממשלה מבקשת, או מצטרפת, בעצם, לבקשה של חבר הכנסת אלאלוף ומבקשת מהכנסת לתמוך בהצעת החוק. תודה. <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להצבעה. אני מבקשת מחברי הכנסת לשבת במקומותיהם. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק ההנדסאים והטכנאים המוסמכים (תיקון – הוספת נציגי סטודנטים למועצת ההנדסאים והטכנאים המוסמכים), התשע"ו–2015. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 10 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 38 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק ההנדסאים והטכנאים המוסמכים (תיקון – הוספת נציגי סטודנטים למועצת ההנדסאים והטכנאים המוסמכים), התשע"ו–2015, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> התוצאה: בעד – 38, אין מתנגדים ואין נמנעים. הצעת החוק תועבר לדיון ולהכנה לקריאה ראשונה לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – סיום או שינוי תוכנית הטבות לצרכן), התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1359/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – סיום או שינוי תוכנית הטבות לצרכן), התשע"ו–2015, של חבר הכנסת איתן כבל וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, חבר הכנסת איתן כבל. <איתן כבל (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, רשמת פרלמנטרית, חברותי וחברי חברי הכנסת, הצעת החוק אשר אני הולך להציג בפניכם, הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – סיום או שינוי תוכנית הטבות לצרכן), הצטרפו אליה חברי הכנסת דב חנין, עיסאווי פריג', איציק שמולי, מנואל טרכטנברג, יואל חסון, דניאל עטר ונחמן שי. בעצם, על מה הצעת החוק הזאת מדברת? חברי וחברותי חברי הכנסת, כולנו מכירים – – – <היו"ר נורית קורן:> רגע, חבר הכנסת איתן כבל. אני מבקשת מהתאים בצד שמאל – בבקשה לשמור על שקט. נא לתת לחבר הכנסת כבל לומר את דבריו. כל הדיבורים עולים לכאן. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני סובל מאוד מכך שאתם לא מקשיבים לי. <מירב בן ארי (כולנו):> מקשיבים, מקשיבים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> תודה. מטרת הצעת החוק היא לקבוע הוראות לעניין סיום תוכנית הטבות לצרכן או שינויה. מדובר בתוכניות מתמשכות שמפעילים עוסקים, שבמסגרתן מוצעות לצרכנים הטבות שונות, בתשלום או ללא תשלום. כך, למשל, יש עוסקים המציעים לצרכנים הטבות בתמורה לתשלום דמי חברות במועדון לקוחות, או הטבות לצרכנים שיצברו נקודות או זכויות. ואולם, לא אחת קורה שאותם עוסקים מחליטים על סיום תוכנית ההטבות, על הפסקת מימוש הזכויות שנצברו או על צמצום במגוון ההטבות ובערכן, ללא כל הודעה מראש או בהתראה קצרה מאוד ובלי שניתנת לצרכנים אפשרות אמיתית לממש את ההטבות או את הזכויות שצברו. במקרים רבים מדובר בצרכנים שבחרו לרכוש ברשת מסוימת בשל תוכנית הטבות שהציעה אותה רשת, בציפייה לממש בעתיד את ההטבות שהובטחו להם או את הזכויות שצברו לאורך תקופה מסוימת. לעתים אף נדרש הצרכן להוציא סכומי כסף נוספים מכיסו כדי לממש את ההטבות המגיעות לו ולמנוע את מחיקת הזכויות שצבר. כדי להתמודד עם התופעות האלה, מוצע לקבוע הסדר חדש לעניין סיום תוכנית הטבות או שינויה, שלפיו עוסק המפעיל תוכנית הטבות לא יסיים אותה ולא יערוך צמצום במגוון ההטבות הניתנות לצרכן, בערכן או באפשרות מימושן, אלא אם כן הודיע על כך לצרכן. לעניין זה מוצע להבחין בין תוכנית הטבות שלצורך הצטרפות אליה מסר הצרכן לעוסק את פרטיו, דוגמת מועדון לקוחות, לבין תוכנית הטבות שלמימושה אין צורך בפרטי הצרכן. לפי הצעת החוק, אם מסר הצרכן לעוסק את פרטי ההתקשרות עמו, יחויב העוסק לשלוח לו הודעה על סיום תוכנית ההטבות או על שינויה, בתקופות כמפורט בהצעה. הודעה זו תישלח לצרכן באמצעי ההתקשרות הנהוג בינו לבין העוסק. לפי המוצע, עוסק יוכל לשלוח הודעה כאמור באמצעים אלקטרוניים, אם הצרכן נתן לכך את הסכמתו המפורשת מראש. לגבי תוכנית הטבות שלצורך מימושה אין צורך בפרטי הצרכן, יחויב העוסק למסור לצרכן מסמך שבו יצוין מועד סיום התוכנית, ואם לא עשה כן, לא יסיים את התוכנית ולא יערוך בה שינוי, אלא אם כן פרסם הודעה על מועד הסיום או השינוי 60 ימים מראש, בבית-עסקו וכן בדרך שבה פרסם את ההודעה על תוכנית ההטבות. נוסף על כך, מוצע לקבוע כי במקרה שבו הצרכן צבר זכויות לפי תוכנית ההטבות, ונמסרה הודעה על סיום התוכנית או על שינויה כאמור, לא יוכל העוסק להציע לצרכן הטבות השונות בערכן ובמהותן מההטבות שהוצעו לו מלכתחילה. מטרת הוראה זו היא למנוע מהעוסק להציע לצרכן הצעות שאינן רלוונטיות לציבור הרחב ולהפחית הטבות שנכללו בתוכנית ההטבות במועד שבו הצטרף אליה הצרכן. יצוין כי ההסדרים המוצעים לא יחולו על מכירת סוף עונה, מכירות חיסול, מכירה לרגל אירוע מסוים או על כל מכירה אחרת שבה מוצעים טובין או שירותים במחיר מוזל לתקופה מסוימת שלא בדרך של מתן הנחה לצרכן מסוים. חברותי וחברי חברי הכנסת, אדוני השר, אני קודם כול מודה לוועדת השרים על שנתנה רוח גבית ואישרה – כמובן בהתניות – את ההצעה. אבל בשורה התחתונה, במסגרת ההסדרים שאנחנו עורכים בין הצרכן לבין העוסקים יש הרבה נושאים שלא עסקנו בהם שנים רבות. ההצעה הזאת היא מן החיים, לגמרי. חבר הכנסת נחמן שי, הסיפור הגדול היה כמובן אותו סיפור שהיה עם הנקודות של "ישראכרט", אם אתם זוכרים, שבוקר אחד הודיעו לנו שכל מה שצברנו, כל אותם – – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> אז. <איתן כבל (המחנה הציוני):> כן, עד אז. בוקר אחד. למה? מי? ותמיד זה: אנחנו רוצים לתת לכם הטבות טובות יותר, או לעבור לתוכנית טובה יותר. אני רוצה להזכיר: הנקודות האלה הן כסף. חלק מהעוסקים מדווחים עליהן בדיווחים השונים שלהם כחלק מאותו מערך כולל של הוצאות שהם חייבים בהן, או כחלק מהמערך הכולל של ההכנסות שלהם, וכשזה מגיע אל הצרכן, הם משתבללים להם, נעלמים להם כך ולא נותנים את ההודעה מראש. מה שאני אומר – אנחנו בעד שיהיו מועדוני לקוחות, אפילו מאוד. אני לא נגד מועדוני לקוחות, אני רק רוצה שכמו שהם מחבקים את הלקוח כדי שיהיה חלק בלתי נפרד ממועדון הלקוחות, כשהם מחליטים לבצע שינוי כזה או אחר, ייתנו לו את הזמן הנדרש, כי כניסה למועדון לקוחות ברוב המקרים – אני הופך להיות חבר במועדון, אני צורך במועדון הזה, אני משתמש וקונה שם כדי לזכות בהטבות בסופו של עניין. וברגע שאתה מחליט באופן חד-צדדי על הסיום בלי לאפשר לי לממש, אתה בעצם לוקח ממני בדרך כזו כסף; ממש כסף שאתה היית אמור להחזיר לי. אם אתה לא נותן לי להשתמש בנקודות, אז תשלם לי בחזרה כסף במקום הנקודות האלה, או תן לי הטבות בסדר גודל דומה להטבות שאתה התחייבת לתת. תודה רבה לכם. <היו"ר נורית קורן:> תודה. ישיב על ההצעה השר יריב לוין בשם שר הכלכלה. בבקשה. <שר התיירות יריב לוין:> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, אדוני השר, חברות וחברי הכנסת, חברי חבר הכנסת איתן כבל, אני בהחלט מברך אותך על הצעה טובה וחשובה, שמטרתה להתמודד עם תופעות שעניינן ניהול לא ראוי של תוכניות הטבות לצרכנים; זאת, באמצעות מתן אינפורמציה רלוונטית, ובכלל זה הוראות לאופן סיום תוכנית ההטבות ושינויה. מדובר בתוכניות המציעות הטבות בתמורה לתשלום דמי חברות במועדון לקוחות, או הטבות לצרכנים שיצברו נקודות או זכויות. הכשל – ואכן, יש כשל כזה – שהצעת החוק רוצה לפתור מתבטא במצבים שבהם העוסק מסיים את תוכנית ההטבות או מצמצם אותה ללא הודעה מראש ובהתראה קצרה מאוד, כך שלמעשה לא ניתנת לצרכן אפשרות ממשית לממש את ההטבות או את הזכויות שהוא צבר. לעתים הצרכן אפילו נאלץ להוסיף תשלום על מנת לממש את ההטבות המגיעות לו ולמנוע את מחיקת הזכויות שצבר. ולכן, ההצעה מציעה לקבוע הסדר חדש לעניין סיום תוכנית הטבות הניתנות לצרכן, או שינוי בערכן או באפשרות מימושן, והכול כפי שאתה פירטת בדברים שלך. אכן – ואת זה צריך לומר – אני חושב שמדינת ישראל סובלת מעודף גדול מאוד של רגולציה. אני יכול לומר שאנחנו דווקא מאוד נזהרים בוועדת השרים, משתדלים, לפחות בוועדת שרים לחקיקה, שלא למהר ולאשר הצעות שמטילות עוד רגולציה. נדמה לי אבל שבמקרה הזה, נוכח העובדה שמדובר באמת בסוגיה צרכנית שהיא בעיה אמיתית ובעניין לא צודק, נדמה לי שפה בכל זאת האיזון הוא נכון וההצעה הזו עושה איזון נכון שמאפשר לתת לנושא הזה פתרון. לכן הממשלה מבקשת לתמוך בהצעת החוק, מבקשת מהכנסת לתמוך בה, כמובן בכפוף להמשך תיאום הליכי החקיקה מול משרדי הכלכלה, המשפטים והתקשורת. <היו"ר נורית קורן:> תודה. אנחנו עוברים להצבעה. אני מבקשת מחברי הכנסת לשבת במקומם. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הוראות בעניין תוכנית הטבות לצרכן), התשע"ה–2015. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 11 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 42 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – הוראות בעניין תוכנית הטבות לצרכן), התשע"ה–2015, לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 42, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, הצעת החוק תועבר לוועדת הכלכלה להכנה לקריאה ראשונה. להוסיף לפרוטוקול את חבר הכנסת יוסף ג'בארין. יש עוד מישהו? <אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):> כן. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס וחבר הכנסת רוברט אילטוב. יש עוד מישהו? <הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – הנטל להוכחת תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל)> [הצעת חוק פ/2266/20; "דברי הכנסת", חוב' ט"ו, עמ' 9284.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו ממשיכים להצעה הבאה, הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – הנטל להוכחת תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל), של חבר הכנסת עודד פורר וקבוצת חברי הכנסת. חבר הכנסת עודד פורר – רק הצבעה. רק הצבעה. אוקיי. חבר הכנסת – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> היא כבר הוצגה. רק תשובה והצבעה. <היו"ר נורית קורן:> חברי הכנסת, ההצעה זאת כבר הוצגה, ואנחנו עוברים רק להצבעה. <מיכל רוזין (מרצ):> חבר'ה, תצביעו. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תשובה והצבעה – איילת שקד עולה. <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת מכל חברי הכנסת לשבת במקומם. <זהבה גלאון (מרצ):> אין דבר כזה, ההצבעה צריכה להיות עכשיו. אין דבר כזה. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> למה את מחכה? מה זה הסיפור הזה? למה אין הצבעה עכשיו? <קריאה:> אפילו יושב-ראש הכנסת לא עושה את זה. <קריאה:> תצהירי על הצבעה. <היו"ר נורית קורן:> יש הצבעה, רק שנייה. <שלי יחימוביץ (המחנה הציוני):> זה מאוד לא מקובל. <שרת המשפטים איילת שקד:> הסיכום עם הקואליציה הוא שרק הסעיף הראשון עולה להצבעה, והסעיף השני והשלישי בטלים. <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אין דבר כזה, זה צריך לעלות מחדש. <שרת המשפטים איילת שקד:> הסעיף הראשון אומר – הכול עולה להצבעה, אבל בוועדה, שני הסעיפים – הקואליציה – – – <דב חנין (הרשימה המשותפת):> אין דבר כזה, זה צריך לעלות מחדש. <שרת המשפטים איילת שקד:> דב חנין, אם אתה רוצה אתה תתמוך, אנחנו לא. הקואליציה לא תתמוך בסעיף השני והשלישי, אלא רק בסעיף הראשון, שאפשר יהיה לפסול חבר כנסת מלהתמודד גם על-פי ההתבטאויות שלו ולא רק על-פי המעשים שלו. <מרב מיכאלי (המחנה הציוני):> צריך הצבעה רק על הנוסח שהובא – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אין שיטה כזאת, אתם תומכים ולא תומכים. <קריאות:> – – – <היו"ר נורית קורן:> חברי הכנסת, אני מבקשת – – – <זהבה גלאון (מרצ):> לא, לא, לא – – – הממשלה תומכת – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר נורית קורן:> איזה בלגן. <קריאות:> – – – <היו"ר נורית קורן:> אוקיי, חבר הכנסת עודד פורר יכול להגיע, הוא מביע התנגדות – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> לא התנגדות – – – <היו"ר נורית קורן:> התנגדות אתה מגיש – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> לא, הממשלה אמרה שהיא מתנגדת לחלק מההצעה – – – <היו"ר נורית קורן:> שנייה, שנייה, שנייה, רגע, בלגן. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא, אין דבר כזה, זה לא לפי התקנון. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> היא אמרה שהיא תומכת – – – <היו"ר נורית קורן:> היא תומכת – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> או שהם מתנגדים או שהם בעד. אם הם מתנגדים אז – – – <קריאות:> – – – <היו"ר נורית קורן:> חברים, רק רגע, גם ככה זה קשה לי, שקט באולם בבקשה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא, לא, אבל זה התקנון – – – <היו"ר נורית קורן:> שקט באולם, רק רגע. אבל רק שנייה, רק רגע. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> לא, אין דבר כזה. <זהבה גלאון (מרצ):> הממשלה תומכת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> התקנון מאפשר לך – – – <זהבה גלאון (מרצ):> במה שהממשלה תומכת – אנחנו רוצים להתנגד. <קריאות:> – – – <היו"ר נורית קורן:> אוקיי, אז חבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה, אתה יכול לבוא להתנגד, בבקשה. ואחר כך – חבר הכנסת עודד פורר, המציע. שלוש דקות לרשותך, בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברים וחברות, מופע הליצנות לא נגמר, ועכשיו ישראל ביתנו עולה על המסילה שוב. בשבוע שעבר הונחה הצעת חוק שכולם – יש להם האויב, האויב להשתיק: העמותות, העמותות של השמאל. ובא חבר הכנסת סמוטריץ מתקומה, הבית היהודי: נעלה על המסילה. ועכשיו, הבית היהודי: איך אני אשאר בצד? מגיע לי שגם אני אקבל חיבוק. הרי ה"עליהום" צריך להיות מכל כיוון. האלה, המושתלים, המלשינים, צריך לתת להם מכל כיוון. אז ישראל ביתנו מקבלת עכשיו את החיבוק מהקואליציה. למה לתת להם את התהילה לבד? למה לתת להם את תהילת בעיטת עמותות השמאל לבד? למה? אני רוצה לעלות על המסלול. ואתם כמו עדר, עומדים – יאללה, ניתן להם, העיקר – נגד השמאל, העיקר – נגד הערבים. כל מי שיעשה את זה, ניתן לו רוח גבית, לא משנה מאיפה הוא בא. יש לכם מסרים, יש לכם כיוון, אתם בעיניים עצומות ממשיכים עם זה. את ההזיה הזו אתם ממשיכים, האחד אחרי השני. אני מתפלא, אני שואל את עצמי: אתם בשלטון, אתם שולטים זה שנים, ולמרות כל זה מתים מפחד ממה שקרוי השמאל; מפחיד אתכם, אפילו שאתם שולטים. אתם לא מספיקים, אין גבול לתיאבון הבזוי שלכם. מה, מה אתם רוצים? לאן אתם רוצים להגיע? לאן אתם רוצים להגיע עם זה? אתם בכוח רוצים להשתיק? בכוח רוצים להשתיק? ועכשיו ישראל ביתנו, אז איך אנחנו לא נהיה יחד אתם, איך? חבר הכנסת פורר, איך ישאירו אותנו בחוץ? אנחנו צריכים לתת להם את המכות, אלו השמאלנים, אלו עוכרי ישראל, אלו הערבים, אנחנו נראה להם. חברים, כולכם, כל ההצעות ההזויות והבזויות שאתם מעלים כאן מראות דבר אחד: אתם מפחדים, אתם מפחדים, אתם מפחדים, ורוצים להשתיק כל מי שחושב אחרת. זה מראה פחד, פחד, פחד. תודה, גברתי. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת פורר, תגובה, בבקשה. חברים, אני מבקשת לשמור על שקט. אנחנו עוברים לאחר דבריו של חבר הכנסת עודד פורר להצבעה. אני מבקשת שקט ולאפשר לחבר הכנסת עודד פורר לדבר. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> חברים, יש פה דיון סוער – כבר כמה ימים מתנהל דיון סוער על כל מה שקרה פה בשבוע שעבר ועל ביקורם של חברי הכנסת הערבים ועמידת הדום לזכר השהידים, שזה פר-אקסלנס עידוד טרור; אין מעשה שהוא יותר עידוד טרור מלקרוא "שהיד" למחבלים שהורגים ושוחטים ילדים. ועכשיו מובאת הצעת חוק ברורה לחלוטין, פשוטה, לא מסובכת: בסך הכול להחיל על חברי הכנסת ועל המועמדים את מה שאנחנו מחילים על הרשימות עצמן. כמו שאני מונע מרשימה לקבוע שהיא מסיתה לגזענות, שהיא חותרת תחת מדינת ישראל ושהיא תומכת במאבק המזוין נגד מדינת ישראל, אנחנו באים ואומרים: נחיל את אותם הכללים גם על המועמד – כדי שלא תוכל חברת הכנסת חנין זועבי להגיד, אחרי שהיא במשט: אני רק שטתי פה, אני לא ממש הרבצתי לחיילים. אם הייתי מרביצה לחיילים אז אולי הייתם יכולים לבוא ולפסול אותי, כי זה היה במעשי. חברים, גם מי שעולה על משט שהוא משט טרור – גם מי שעולה על משט שהוא משט טרור וגם מי שתומך ומהלל את השהידים וקורא להשמדתה ולהחרבתה של מדינת ישראל, מקומו לא בבית הזה. וכולם מגלגלים את עיניהם לשמים כל הזמן ואומרים: מה יהיה עם הדמוקרטיה? מה יהיה? אתם הורגים לנו את הדמוקרטיה. וכמו שאמרתי לכם גם בתחילת השבוע, זאת פשוט צביעות. החקיקה הזאת היא חקיקה שמגינה על הדמוקרטיה, כי דמוקרטיה שלא יודעת להגן על עצמה לא תהיה דמוקרטיה, ודמוקרטיה שמאפשרת לפעול מתוכה ותחת חסותה בכך שקוראים להשמדתה, שקוראים להחרבתה ושמסיתים נגדה, זו דמוקרטיה שאין לה זכות קיום. החוק הזה בא להגן על הדמוקרטיה ובא להגן על החיים שלנו כאן ועל הדמוקרטיה שלנו כאן, ולא להפך, כמו שאומרים חברים בספסלים האלה של האופוזיציה. אני חייב לומר שקשה לי להבין את ההתנגדות לסעיף השני בהצעת החקיקה, שאומר שמי שהשתתף בפעילות שמהווה עבירה נגד מבצע צבאי של צבא ההגנה לישראל או הביע בפומבי תמיכה בפעילות טרוריסטית או בלתי חוקית נגד מדינת ישראל או אזרח מאזרחיה, יראו במעשיו תמיכה במאבק המזוין נגד מדינת ישראל, כל עוד לא הוכיח אחרת. <קריאה:> רק תגיד שאתה מסכים לתנאי הממשלה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אבל למרות זאת, כדי שהסעיף הראשון, שאני רואה בו חשיבות יותר גדולה, יעבור, אני מסכים להצעתה של שרת המשפטים, ואנחנו בהחלט, בדיון, כשזה יגיע לוועדה, וכשהחוק הזה ירד לוועדה, אנחנו נסכים להסרת הסעיף הזה מהחקיקה. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה לחבר הכנסת עודד פורר. אנחנו עוברים להצבעה. אני מבקשת מכל חברי הכנסת לשבת במקומם. הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – הנטל להוכחת תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל) – מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 12 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 44 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 36 נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – הנטל להוכחת תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל) לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> בעד – 44, נגד – 36, נמנע אחד. הצעת החוק תועבר לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנה לקריאה ראשונה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להודעה של מזכירות הכנסת. בבקשה. <סגן מזכירת הכנסת נאזם בדר:> ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבד להודיעכם, כי הונח היום על שולחן הכנסת מכתבה של שרת המשפטים איילת שקד בדבר הצטרפות מדינת ישראל לאמנת מרקש. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. <הצעת חוק הרשות לגיל הרך, התשע"ו–2015> [הצעת חוק פ/2138/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום – אני מבקשת מחברי הכנסת קצת שקט; מי שרוצה לדבר, שיצא החוצה, בבקשה – הצעת חוק הרשות לגיל הרך, התשע"ו–2015, של חבר הכנסת מנואל טרכטנברג וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה, חבר הכנסת טרכטנברג. עשר דקות לרשותך. <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, זו הצעת חוק של אלי אלאלוף, חברי הטוב, ושלי ושל קבוצת חברי הכנסת. מדי שנה נולדים בישראל כ-170,000 תינוקות, ועל כן, בכל רגע נתון חיים בקרבנו כמיליון ילדים בגיל הרך, מלידה עד כיתה א'. מיליון הזאטוטים האלה של היום יהיו אזרחי מדינת ישראל של מחר; בין רבבות הפעוטות שבקושי ממלמלים הברות ראשונות כיום, מצויים הרופאים, היזמים, הקצינים, הסופרים וגם חברי הכנסת של מחר. מה יהיה טיבם של אותם אזרחים, ועל כן, מה יהיה טיבה של מדינת ישראל ביום הולדתה ה-100, תלוי בראש וראשונה במעשינו היום כלפי אותם מיליון ילדים. "ילדים זו שמחה, ילדים זו ברכה", כתב יהושע סובול והלחין שלמה בר, אבל, לצערנו, מדינת ישראל מיטיבה אולי לזמר את השיר, אבל לא לפעול על-פיו. האחריות לגיל הרך מפוזרת על פני משרדים רבים: הכלכלה, הבריאות, החינוך, הרווחה, ומקביליהם ברשות המקומית. כל אחד והטריטוריה שלו, אבל עבור אף אחד מהם הגיל הרך איננו נושא מרכזי, אף אחד לא אחראי למכלול. ומה לגבי האחריות המדינתית לגיל הינקות, מלידה עד שלוש? מי הכתובת? מי קובע מדיניות? מי שם לעצמו כיעד לטפח את הילד, לסייע להורים, לדאוג לרצף ההתפתחותי? לצערי הרב, אף אחד לא. גברתי היושבת-ראש, הצעת חוק זו משקפת נאמנה את זעקתם המהדהדת של רבבות הורים צעירים המתמודדים ללא הרף עם הקשיים שמערימה המערכת המקוטעת והצולעת שהמדינה מציבה כיום בפניהם בהקשר של הגיל הרך. ההורים קוראים לנו לשפר ולהשקיע יותר במעונות-היום ובגני-הילדים, במספר המטפלות ובהכשרתן, בהתפתחות הילד ובטיפות-חלב, בתזונה נכונה וברפואה מונעת, בחופשת לידה הולמת ושוויונית ובעוד עשרות סוגיות שעולות בכל צעד ושעל. הצעת החוק שאנו מגישים היום לא תיתן, כמובן, מענה לכל הסוגיות האלה, בטח לא בטווח המיידי, אבל יש בכוחה של הצעה זו לצקת את היסודות, להקים את המסגרת שתאפשר לגבש ולקדם מדיניות מערכתית סדורה ומושכלת מכאן ואילך, למען ילדינו, למען עתידם. המועצה לגיל הרך, אשר עתידה לקום במשרד החינוך, תהיה הגוף הממלכתי העליון המופקד על כל ההיבטים הנוגעים בהתפתחות, בחינוך, בבריאות וברווחה של הילדים, מלידה עד כיתה א'. לא עוד חלוקת אחריות על-פי גחמות פוליטיות או נוחות ביורוקרטית, אלא גישה אחודה ומערכתית השמה במרכזה את טובתו של הילד; לא עוד להריץ ולטרטר את ההורה על-פי צורכי המשרדים, אלא עיצוב ותפעול של המסגרות כך שישרתו את ההורים ואת ילדיהם. המועצה תהיה מופקדת על גיבוש מדיניות מתכללת רב-שנתית, הנסמכת על תקציב רב-שנתי מוסכם. היא תמליץ על כל אלה לוועדת שרים לגיל הרך שתחליט על כך ותפקח על ביצועה, כל זאת כאשר היא נסמכת על עבודת מטה מקצועית, על מחקר עדכני ועל איסוף נתונים נרחב. המועצה תורכב מנציגי כל משרדי הממשלה העוסקים בגיל הרך, וכמו כן, ממומחים מובילים בתחום ומנציגי ציבור מייצגים ומגוונים. הקמת המועצה נועדה קודם כול ומעל לכול לשרת את הילדים של היום, את האזרחים של המחר, אבל זו גם בשורה להורים, למערכת החינוך כולה ולחברה הישראלית. מבחינת ההורים, הקמת המועצה תאפשר להם לתת לילדיהם את הטיפול המיטבי, תסייע להם ללמוד את המקצוע הקשה והמאתגר של הורות ולשלב בניית משפחה עם קריירות דורשניות של שני בני-הזוג, שילוב המצריך, בין היתר, מסגרות אינטגרטיביות לגיל הרך אשר יהוו מבחינת ההורה One Stop Shop, תחנה אחת המספקת את מכלול השירותים לילד במקום אחד. מבחינת מערכת החינוך, הקמת המועצה מסמלת תחילת מפנה היסטורי של היפוך הפירמידה; כיום המדינה משקיעה יותר ככל שהילד מבוגר יותר, אבל אנו יודעים שדווקא הגילים המוקדמים הם הקריטיים להתפתחותו של הילד וביכולתנו להשפיע על מסלול חייו העתידי. זה נכון לגבי ילדים הנמצאים בטווח הנורמה ההתפתחותית, ועל אחת כמה וכמה לגבי ילדים שסובלים מלקות כלשהי. היכולת לאתר לקות ולטפל בה בהצלחה בשלבים מוקדמים גדולה פי-כמה מאשר לאחר מכן, ובעלויות נמוכות בהרבה. דרוש, כאמור, היפוך הפירמידה, כלומר השקעה הולכת וגדלה דווקא בגילים המוקדמים והפניית מיטב הכוחות המקצועיים למסגרות האמונות על הגילאים האלה. הקמת המועצה לגיל הרך היא צעד ראשון ומכריע בכיוון הזה. מבחינת החברה הישראלית כולה, הקמת המועצה תהיה פריצת דרך במתן שוויון הזדמנויות אמיתי לכל ילד בישראל. רבותי, בישראל 2016 אנו סובלים לא רק משיעורי עוני מחפירים, אלא שהעוני והנחשלות מועברים מדור לדור כך שגורלו של אדם נחרץ עוד בטרם יגיע לבית-הספר. ילדים להורים בעלי אמצעים יפרחו וישגשגו, אך לא כך ילדים להורים שחיים במתח קיומי מתמיד בשל חוסר ודאות תעסוקתית, שכר נמוך וסביבת עבודה פוגענית. גברתי היושבת-ראש, המועצה שתקום תחרות על דגלה הענקת שוויון הזדמנויות לכל ילד בישראל בכך שתפתח בפני כול את המסגרות הנאותות ותדאג להעניק לכל ילד את הרצוי על-פי צרכיו, ולא את המצוי על-פי יכולת התשלום של ההורה. ההשקעה בגיל הרך מעסיקה כיום את העולם כולו. לא בכדי הכריז האו"ם על השנה החולפת כשנת הגיל הרך. לנו במדינת ישראל יש כל המרכיבים כדי להיות פורצי דרך ומובילים בתחום: התברכנו בילודה גבוהה, בידע מחקרי נרחב, בארגונים ותיקים נפלאים כוויצו ו"נעמת", בטיפות-חלב ועוד. אני משוכנע שהקמת המועצה תציב אותנו בקדמת הבמה העולמית בקידום הגיל הרך ושהניסיון והידע שנצבור כאן יהיו אור לגויים. הצעת חוק זו משותפת לכל חלקי הבית, אופוזיציה וקואליציה כאחת. חבר הכנסת אלאלוף ואני מובילים אותה יחד עם חברי כנסת אחרים הבולטים בעשייה למען הגיל הרך: חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט חבר הכנסת יעקב מרגי, יו"ר הוועדה לזכויות הילד חברת הכנסת – יו"רית – יפעת שאשא ביטון ויו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה חבר הכנסת דוד אמסלם. זכינו לתמיכה נרחבת ולסיוע בגיבוש הצעת החוק מהפקידות הבכירה בכל המשרדים העוסקים בתחום, מהרשויות המקומיות, מהאגודה למען הגיל הרך, מארגוני הורים, מפרופסורים וחוקרים, ממנהלות, מטפלות, רופאי ילדים, אחיות ומומחים אחרים העוסקים בכל ההיבטים הנוגעים לגיל הרך. לכולם נתונה תודתנו העמוקה. כמובן, תודה גדולה לוועדת השרים לענייני חקיקה שהחליטה לתמוך בהצעה. כתוצאה מהשיח הנרחב עם מגוון הגורמים הכנסנו שינויים רבים להצעה המקורית, כמו למשל השינוי מ"רשות" ל"מועצה", והיד נטויה. התחייבנו בפני השרים, ובראשם בפני שר החינוך נפתלי בנט, שלאחר הקריאה הטרומית נקדם את החוק בתיאום מלא אתם, וכך נפעל. ידידי חבר הכנסת אלאלוף, לכבוד הוא לי להגיש הצעת חוק זו יחד אתך. אתה ואני הגענו לכאן לכנסת באותו זמן ועם אותה מטרה – להיטיב עם החברה בישראל. כל אחד עם הניסיון שלו, כל אחד אפילו עם הוועדה שלו, אבל שנינו עם אותה תובנה, שכאן המקום לעשייה שיכולה לשנות מציאות, ובתוך כך, שהשקעה בגיל הרך היא המפתח לשוויון הזדמנויות ולמיגור העוני. על מנת שההשקעה הזו בגיל הרך תישא פרי, צריך להתוות דרך חדשה, צריך חזון, צריך מצפן מקצועי וערכי. זו המטרה של הצעת החוק. אני מצפה ומקווה לתמיכתם הנלהבת בה. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. ישיב סגן שר החינוך מאיר פרוש, בבקשה. <סגן שר החינוך מאיר פרוש:> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, במענה על הצעת החוק של חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – הצעת החוק הזו נדונה בוועדת השרים לענייני חקיקה בישיבתה ב-7 בפברואר 2016. החלטת ועדת השרים הייתה לתמוך בהצעת חוק זו בקריאה טרומית בלבד, ולאחריה תקודם ההצעה אך ורק בהסכמת משרדי האוצר, המשפטים, הפנים, החינוך, הבריאות, הכלכלה והרווחה. הצעה זו תוחזר לפני קריאה ראשונה לדיון נוסף בוועדת השרים לענייני חקיקה. על-פי ההצעה, מאחר שאין גורם מתכלל לחינוך בגילי לידה ועד שש, יש צורך בהקמת מועצה מייעצת הכפופה לשר החינוך, אשר תייעץ לשר החינוך בכל הנוגע לקידום החינוך והטיפול המיטבי בילדים בגיל הרך, כלומר, בילדים מגיל לידה ועד שש. המועצה תמונה על-ידי שר החינוך ותורכב מ-15 חברים, ובהם נציגי משרדי ממשלה, מומחים מהאקדמיה ונציגי ציבור. יודגש כי נוסח הצעת החוק המונח לפניכם כעת אינו הנוסח הסופי וכי המציעים הסכימו לתאמו מול משרד החינוך והמשרדים הנוספים. הצעת חוק זו מגלמת עיקרון אשר המשרד פועל לקידומו ביתר שאת בקדנציה הנוכחית – עקרון חיזוק החינוך בגיל הרך, עקרון היפוך הפירמידה. בקדנציה הנוכחית הצהיר שר החינוך כי יפעל למען חיזוק החינוך בגיל הרך, מתוך הבנה כי לחינוך בשלבים אלה השפעה מכרעת על התפתחותו של הילד והישגיו בעתיד. בתוך כך פעל השר גם להוספת סייעת בגני-הילדים – רפורמת הסייעת השנייה שיצאה כבר לדרך עם פתיחת שנת הלימודים – וכן לצמצום מספר התלמידים בכיתה בבתי-הספר היסודיים – גם זו רפורמה שהתחלנו ביישומה בתחילת השנה. זאת ועוד, בימים אלה יושבת על המדוכה ועדה אשר בוחנת את העברת הסמכויות על מעונות-היום מגיל לידה ועד שלוש ממשרד הכלכלה למשרד החינוך. בראש הוועדה עומד אלי גרונר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, והיא נמצאת בעיצומה של עבודת עומק ובוחנת את כל ההשלכות שיש לדבר. תפיסת המשרד היא כי החינוך מגיל לידה ועד כיתה י"ב ראוי שיינתן על-ידי גורם אחד מומחה האמון על החינוך, ולדבר יש חשיבות רבה עוד יותר כאשר מדובר בגיל הרך. רעיון הקמת המועצה, כמוצע בהצעת חוק זו, בהחלט ראוי, בייחוד לאור העובדה כי נכון יהיה שהטיפול בחינוך לגיל הרך ייעשה על-ידי גורם אחד מתכלל. עם זאת, לדבר היבטים נוספים, תקציביים, משפטיים ומינהליים, שראוי לבודקם לעומק מול משרדי הממשלה השונים טרם המשך החקיקה. לאור האמור, מאחר שבימים אלה נבחנת העברת הסמכות על מעונות-היום לגילאי אפס עד שלוש ממשרד הכלכלה למשרד החינוך, וכן הצעה זו מעלה נושא מורכב הדורש בדיקה עמוקה, אבקש מחברי הכנסת להצטרף לעמדת הממשלה ולתמוך בהצעת חוק זו בקריאה טרומית בלבד ובכפוף לתנאים שהוזכרו תחילה. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, אתה רוצה להגיב? <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> לא. <היו"ר נורית קורן:> אוקיי, הוא מסכים, אז אנחנו – אתה מסכים להצעת סגן השר, כן? <מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני):> כן. <היו"ר נורית קורן:> אז אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו מצביעים על הצעת חוק הרשות לגיל הרך, התשע"ו–2015, בבקשה. מי נגד? מי בעד? הצבעה מס' 13 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 39 נגד – אין נמנעים – 1 ההצעה להעביר את הצעת חוק הרשות לגיל הרך, התשע"ו–2015, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> התוצאות: בעד – 39, אין מתנגדים, יש נמנע אחד. הצעת החוק תועבר להכנה לקריאה ראשונה לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני הצבעתי בעד ולא נמנעתי. לחצתי בעד. <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת מהמחשוב לבדוק מה קרה. לפרוטוקול, נא להוסיף לפרוטוקול את חבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת עיסאווי פריג'. אנחנו לא משנים את ההצבעה, אבל לפרוטוקול אמרתי שאתה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני הצבעתי בעד. <היו"ר נורית קורן:> אבל זה נתן "נמנע", זה נתן "נמנע". הוא הוציא פלט וזה נתן "נמנע". בפרוטוקול נרשם שאתה תומך, הכול בסדר. <הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – חופשת אבהות), התשע"ו–2015> [הצעת חוק פ/2235/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר נורית קורן:> הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – חופשת אבהות), של חברת הכנסת תמר זנדברג וקבוצת חברי הכנסת. בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברות וחברים, בשנה האחרונה נכנס ביטוי חדש: "כי זה 2015"; ככה הסביר ראש ממשלת קנדה החדש, ג'סטין טרודו, את ההחלטה שלו, שהיו כאלה שהרימו עליה גבה, למנות חצי מהממשלה שלו נשים – כי זה 2016, זאת, אני חושבת, התשובה הכי טובה שאנחנו יכולים לתת על השאלה – – – <קריאה:> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> נכון, כי זה 2016 – זאת התשובה הכי טובה שאנחנו יכולים לתת היום על השאלה למה צריך חופשת אבהות של שמונה ימים אחרי לידה. כשאני נולדתי, ואני אחסוך לכם את הסקרנות, זה היה אי-שם בשנות ה-70, לא היה מקובל שגבר נמצא עם אשתו היולדת בחדר הלידה, זה לא היה מקובל. אימא שלי ילדה לבד, בלי אבא שלי. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> מה זה לא מקובל, לא נתנו להיכנס. <תמר זנדברג (מרצ):> נכון, לא היה מקובל, אף אחד לא חשב על זה. לא יעלה על הדעת שהאבא לא יהיה עם היולדת – יחזיק לה את היד, יחזיק לה את הרגל לפעמים – לא היה מקובל. היום, לא יעלה על הדעת אחרת. באותה מידה לא יעלה על הדעת, גם אם הוא לא רוצה, זה לא יעלה על הדעת, ויש כאלה שמנסים להתחמק מזה, אבל זה לא יעלה על הדעת. ובאותה מידה לא יעלה על הדעת, היום, שהאבא לא יהיה שם בימים הראשונים אחרי הלידה. לא יעלה על הדעת שכולנו – המשפחה, המעסיק והחברה כולה – נתנהג כאילו מה שקרה כרגע לא נוגע בו, כאילו התפקיד שלו זה ללכת לעבודה, ושם להסתובב בין המחשבים והשולחנות, או המכונות והמפעלים, עם צמיד מחדר היולדות על היד, בזמן שאשתו והתינוק או התינוקת נמצאים בתינוקייה בבית-החולים, במחלקת היולדות או בבית, בימים הראשונים. ולא יעלה על הדעת שהאימא, היולדת, שמחלימה בעצמה מלידה, אני רוצה להזכיר לכם, אמורה לא רק לטפל בעצמה, ולא רק לטפל בתינוק או בתינוקת ולדאוג לצרכים המאוד-מאוד ראשונים שלו, אלא גם להתחיל להכיר אותו. חברות וחברים, לידה, כל הצטרפות של ילד או ילדה למשפחה, זו טלטלה, זה משבר – משבר חיובי, מאוד משמח, מאוד מרגש, אבל זה שינוי, והאימא מתחילה להכיר את התינוק ולהתרגל למשפחה החדשה; היא מתחילה להכיר את דפוסי השינה שלו, היא מכירה את שעות ההאכלה, ואת הגרעפסים, את הפרצופים, את העוויתות, את החיתולים ואת פעולת המעיים – כל הדברים האלה הם חלק מההיקשרות, הם חלק מההיווצרות של המשפחה בימים הראשונים שלה. וכל אלה, זה מה שמקשר בין האימא לתינוק. מלמדים אותנו לחשוב שהקשר הכל-כך מיוחד בין האימא לתינוק הוא טבעי. למה אומרים לנו שהוא טבעי? כי הוא מתחיל מהרגע הראשון. אבל האמת היא שפעם חשבנו לעצמנו למה זה נראה לנו טבעי? אולי כי היא שם מהרגע הראשון? אולי, אם נצרף את האבא, השותף הכל-כך טבעי והכל-כך ברור מאליו, שאומנם הוא לא נכנס להיריון, ואומנם הוא לא יולד, אבל אם הוא יימצא שם מהרגע הראשון, יכול להיות שאותו טיפול, אותה היקשרות, אותה היכרות, פתאום תיראה לנו טבעית באותה מידה – חשבנו על זה פעם? בצד האופטימי, תחשבו איך אנחנו כאן, בהצבעה על הצעת חוק, דבר שאנחנו עושים כבר כמה שעות היום, וכל שבוע, מדי שבוע, פעם אחר פעם – בהצעת חוק אחת עומדת לנו זכות לשנות את מהלך ההיסטוריה ולהפוך משהו שהוא כל כך טבעי – להפוך את הרגע הזה, שבו נוצרת המשפחה הצעירה, לרגע כל כך הרבה יותר שוויוני ומשותף. אני אחסוך לכם את המחקרים שקבעו עד כמה הקשר הפיזי בימים הראשונים לחיים קשור קשר הדוק למעורבות של האבא, של הגבר, בטיפול, בגידול ובחינוך של הילדים במשך כל החיים לאחר מכן. אני כן אספר לכם – אני כן אשתף אתכם בדוח אחד של משרד הכלכלה מ-2012, שקבע שישראל מפגרת באופן משמעותי בנדיבות – ככה מגדיר הדוח – בנדיבות חופשות הלידה – גם לנשים, דרך אגב, אבל בעיקר לגברים. "ישראל" – ואני מצטטת מהדוח – "טרם אימצה הנחיות בין-לאומיות שקובעות כי יש לייחד חופשת אבהות לגבר, שאינה באה על חשבון חופשת הלידה של היולדת". אתם בטח יודעות ויודעים שהיום החוק הישראלי מאפשר לגבר לחלוק בחופשת הלידה הקצרה-גם-ככה של האישה, אבל הוא מאפשר את זה רק לאחר ששת השבועות הראשונים, בשבועות האחרונים של חופשת הלידה. אני חושבת שבצדק, אגב, גברים לא רבים מנצלים את האפשרות הזאת, גם כי חופשת הלידה היא קצרה יחסית – חופשת הלידה הנשית, של היולדת, וגם כי הימים הקריטיים הם הימים הראשונים שלאחר הלידה, וזה מה שהצעת החוק הזאת באה להוסיף. חופשת לידה דומה כזאת, חופשת אבהות לאבות, קיימת בעולם, ואתם בטח תצפו שאני אגיד את המדינות המובנות מאליהן, כמו שבדיה, נורבגיה, דנמרק, צרפת, גרמניה ובריטניה – תמיד אנחנו משווים את עצמנו למדינות האלה, אבל גם – כן, אני יודעת אלה שמות שאסור לומר כאן, אבל בואי אני אגיד לך, חברת הכנסת גרמן, שחופשת אבהות כזאת קיימת גם בקולומביה, בסרי-לנקה, בארגנטינה – גם במדינות האלה יש חופשת לידה של לפחות כמה ימים, בתשלום, לאחר הלידה, וזה מה שאנחנו בעצם מבקשים לעשות כאן; דבר כל כך טבעי, כל כך מובן מאליו, כל כך מתבקש, שלפעמים אני שואלת למה היה צריך לעשות את זה בחקיקה. זה המקום לפנות לכמה תודות; אני רוצה להתחיל עם השר אורי אריאל, שהתחיל עם ההצעה הזאת בהיותו חבר כנסת באופוזיציה לפני שתי כנסות, והוא גם שהגיע למודל המימון של ההצעה הזאת, שמדבר היום על שלושה ימי חופשה והשלמה של ימי מחלה, מודל שהוא רחוק מלהיות מושלם, אני חושבת שכולנו נוכל להסכים על זה, אבל זה מודל שהצלחנו להתכנס אליו ולהגיע ולגבש סביבו את תמיכת הממשלה, ולכן – זה מה שחשוב כאן, וגם זה, אני חייבת להתוודות בפניכם, היה בעבודה קשה ומאומצת. ואם כבר בעבודה קשה ומאומצת עסקינן, אני רוצה להודות על העבודה הקשה והמאומצת ועל המחויבות, ועל המסירות הציבורית, ובאמת, על ההכרה בחשיבות, לחבר הכנסת דוד ביטן, השותף השני להצעה, יחד עם חברי כנסת רבים נוספים שחתומים על החוק. אני רוצה להודות מאוד לשר זאב אלקין, שתכף יעלה כאן להשיב בשם הממשלה – אני חושבת שאתה הפכת את החוק הזה לבייבי שלך, תרתי משמע. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <תמר זנדברג (מרצ):> בדיוק בגלל זה אני אומרת. זה המקום לברך אותך ואת מריה על ההשתנות של המשפחה שלכם, וגם להודות לך על שביקשת והתעקשת גם להגן על החוק בוועדת השרים, וגם ביקשת במיוחד לענות כאן, להשיב כאן, בשם הממשלה. אני רוצה להודות לכל השרים שתמכו – בוועדת השרים, לראש הממשלה, בשבתו כשר הכלכלה, ולשרה לשוויון חברתי גילה גמליאל, לשרים מסיעת ש"ס, שתמכו, תודה לכם. אני רוצה להודות לחבר הכנסת אלי אלאלוף, שתומך בחוק שיגיע בקרוב לדיונים בוועדה, ואז אנחנו נראה שיש עוד עבודה על החוק הזה, ותודה לו. תודה רבה לאריק בן שמעון, שיושב כאן, לשעבר היועץ של השר אורי אריאל, שגם מלווה את החוק הזה מהרגע הראשון ומאמין בו, תודה על העבודה ועל המסירות. ואני רוצה להודות לצוות שלי, לטלי טסלר, שיושבת כאן, לתום כהן, לאופיר בר-זהר ולקשת אורי, שהתחילה לעבוד על החוק הזה כשהתחילה לעבוד אתי בכנסת הקודמת, וזה היה עוד לפני שהיא ילדה את ליר המתוק שלה, שעכשיו אני מקווה שהאחים והאחיות שלו יוכלו ליהנות מהחוק. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת זאב אלקין ישיב – שר הקליטה – בשם שר הכלכלה. בבקשה. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, אני קודם כול מודה לראש הממשלה, שהיות שהוא החליט להישאר עדיין שר הכלכלה, בזכות זה נפל בחלקי הכבוד המיוחד לעמוד פה על הדוכן ולענות על הצעת החוק. אני מניח שאם היה שר כלכלה במשרה מלאה וכבר היה מתמנה, הוא בחיים לא היה מוותר על הכבוד הזה, לענות כאן תשובה חיובית של הממשלה על הצעת החוק החשובה והטובה הזאת. אני אפתח בדברים הרשמיים: הצעת החוק הזאת מבקשת לתקן את חוק עבודת נשים ולקבוע סוג של חופשת אבהות – דיברה על זה בהרחבה חברת הכנסת תמר זנדברג, ואני חושב שהיא נימקה בצורה מצוינת ממה נובע הצורך – ולמעשה ליצור מין זכות היעדרות של האב גם לבדיקות היריון לפני לידה, היעדרות במהלך הלידה ואחריה. למעשה כבר היום חלק מהמנגנון הזה קיים, אבל הוא מותנה במצבים מאוד מסוימים של האישה, שאז נדרשת ממש נוכחות של האב, והיא לא אוטומטית לכל המשפחות במדינת ישראל. ולכן, כאן למעשה הצעת החוק המהפכנית הזאת מכניסה את המושג הזה של חופשת האבהות כחלק מהמושג של עולם דיני העבודה של הגבר הישראלי, בלא שום קשר והתניה למצב הבריאותי של האישה. זה נכון, תמר, שנוסחת המימון שעליה מתבססת הצעת החוק היא מצד אחד בפועל מארגנת את החופשה על חשבון האב עצמו, אבל אני חושב שנכון עשיתם, יוזמי הצעת החוק – בזמנו השר אורי אריאל ועכשיו את בעקבותיו – שהסכמתם לפחות בשלב הראשון לנוסחת המימון הזאת כדי להוריד ולו באופן חלקי את החשש מצד המעסיקים, ולהוריד מההתנגדות להצעת החוק. אני חושב שהצעד המהפכני כאן חשוב כשלעצמו, ומן הסתם בהמשך, ובעתיד, לאחר שהחוק הזה יחוקק, יחזרו המחוקקים גם לשאלת נוסחת המימון, אבל חשוב כאן לקבוע את עצם המונח עצמו ואת הזכות הבסיסית הזאת של האב. שוב – אני לא חוזר, אני חושב שתיארת כאן בצורה מצוינת – לפי מיטב ידיעתי, התנהל שיח בינך לבין נציגי משרד הכלכלה על נוסחת המימון, אני יודע שסיכמתם – לפחות כפי שהם עדכנו אותי – שהעובד יהיה זכאי לשלושה ימי חופשה על חשבון ימי החופשה שלו, ולניצול שלושה ימי מחלה, יום לידה ושני ימים מהמכסה של שבעה ימי מחלה שהוא זכאי להם בתקופת ההיריון. זה למעשה מביא אותנו לנוסחה שהיא באופן יחסי מאוזנת. מובן שהממשלה תומכת בחוק, כפוף להסכמות בהמשך תהליך החקיקה עם משרד הכלכלה, משרד האוצר והמשרד לשוויון חברתי. אני מבין שאת מקבלת גם את נוסחת ההסכמה וגם את המשך החקיקה בהסכמה עם שלושת המשרדים האלה – כן, רק לפרוטוקול. <תמר זנדברג (מרצ):> בהחלט. <שר העלייה והקליטה זאב אלקין:> אני מתנצל שאני מבקש תשובה מילולית, כי נענוע בראש לא נקלט בפרוטוקול ישיבת הכנסת. תודה רבה לך. לכן – הממשלה כמובן תומכת. אוסיף ואגיד שוועדת השרים לחקיקה קיבלה את הצעתי; אני חששתי שברגע שאת נדרשת להסכמה עם שלושה משרדי ממשלה, שכפי שהתרשמתי בישיבת ועדת השרים לא מסכימים האחד עם השני על הדרישות להמשך החקיקה, תמיד יש חשש שבמצב כזה החוק ייתקע, כי מחייבים אותך להגיע להסכמה עם גופים שלא מסכימים בדרישות וחולקים האחד על השני. לכן הכרענו שאם בתוך חודשיים מהעברת החוק בקריאה טרומית לא תצליחי להגיע אתם להסכמות מהסיבה שהם נוקטים דרישות מנוגדות, הנושא הזה יחזור לוועדת שרים לחקיקה, והיא תכריע ותציב מולך איזו מסכת קוהרנטית של דרישות, ולא ישלחו אותך לפינג-פונג כזה בין שלושת המשרדים; אז תדעי שגם הזכות הזאת עומדת לרשותך, וזה חלק אינטגרלי של ההחלטה של ועדת השרים לחקיקה. אני מאוד מקווה שהכנסת תאשר את הצעת החוק הזאת, והיא תקודם מהר ככל האפשר. הערת לגבי העניין האישי – טענו בוועדת השרים לחקיקה שאני נמצא בניגוד עניינים לגבי החוק הזה, ותשובתי הייתה דווקא להפך – אני לא יודע מה לגבי השרים האחרים שנכחו – אי-אפשר לדעת; אולי לגביהם זה רלוונטי, לי זה כבר לא יעזור – לפחות בסיבוב הנוכחי, לצערי, לכן אני דווקא היחיד שפטור מניגוד עניינים בסיטואציה הזאת, שהייתה שם, בדיון, אבל בהחלט, אני חושב שהסמיכות הזאת של הדיון בהצעת החוק עם התהליך האישי שאני עברתי – הייתי תומך בזה גם קודם, אבל זה הוכיח לי פעם נוספת עד כמה הצעת החוק הזאת היא נכונה, ולכן שמחתי לתת כתף ולעזור לקדם אותה בסבך הדרישות המנוגדות של המשרדים בוועדת השרים לחקיקה. בסופו של דבר יש לי רק הצעה אחת אלייך – זה עלה גם בדיון בוועדת השרים לחקיקה, ולא התרשמתי שיש התנגדות של משרד הכלכלה – כרגע את מחייבת את האב לבחור את הימים בשמונת הימים הראשונים, זאת אומרת, פחות או יותר מייד לאחר הלידה. מניסיוני האישי ומשיחות רבות שקיימתי עם אנשים אחרים על הצעת החוק הזאת, יכול להיות שכדאי להרחיב את התקופה הזאת לשבועיים, בלי להגדיל את מספר הימים, כי לפעמים דווקא הימים לאחר שהאישה יוצאת מבית-החולים וחוזרת הביתה הם ימים הרבה יותר קריטיים מהימים הראשונים ממש לאחר הלידה, וכדאי לתת לאבות ולמשפחות את הזכות הזאת לקצת יותר גמישות במימוש חופשת האבהות. אבל זאת כבר הערה אישית שלי. כפי שאמרתי, לא התרשמתי שיש התנגדות של משרדי הממשלה לעניין הזה. אני עוד פעם מודיע שהממשלה תומכת בהצעת החוק ומבקשת ממליאת הכנסת לתמוך בהצעת החוק ולקדם אותה. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חבר הכנסת עודד פורר מתנגד, ורוצה להביע את דברו. בבקשה. שלוש דקות לרשותך. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חייב לברך על היוזמה ולומר, ראשית, שאני בעד חופשת אבהות. אני חושב שחשוב שיאפשרו גם לאב לצאת לחופשת לידה, והלוואי שהיה אפשר גם יותר משמונה ימים. אבל זה לא יכול להיות שאנחנו, בשם השוויון, יוצרים אי-שוויון וברצון שלנו להשוות מגזר אחד לשני אנחנו יוצרים אפליה בין מגזר אחד לשני. אם אני מסתכל מה קורה למעסיק, מה קורה לעצמאי שנולד לו ילד – לעצמאי אין ימי מחלה; אותו עצמאי לא יהיה זכאי לחופשת לידה. כמו שבהלכה אומרים בסיפורים – שמעון ולוי; שמעון מנהל – בעל – חנות. 70% מהעצמאים מרוויחים פחות מהשכר הממוצע במשק. יש לו עובד שלפעמים מרוויח יותר ממנו, ולשניהם נולד ילד באותו היום. העובד יצא לחופשת הלידה שלו – המעסיק לא יוכל לצאת לחופשת הלידה שלו. עכשיו, כשמסתכלים מה קורה לעצמאיות – עצמאיות מקבלות את דמי הלידה שלהן מהביטוח הלאומי, ולא על חשבון ימי המחלה. לכן, אני חושב – – – <תמר זנדברג (מרצ):> זה חדש. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> זה לא חדש. עצמאיות מקבלות את דמי הלידה מהביטוח הלאומי. גם שם הן מופלות לרעה, וגם את זה יתקנו – הן מופלות לרעה ויתקנו את זה, חישוב ההכנסה שלהן מחושב לא נכון – אבל יש מקום בעניין הזה להשוות גם בין המעסיקים לבין העובדים. לא יכול להיות שאם אני אב עצמאי, אני לא אהיה זכאי, ואהיה חייב להוציא את העובד שלי – אגב, על חשבון ימי המחלה, שזה זילות, לדעתי, של ימי המחלה; ימי המחלה מיועדים למחלה. לידה היא לא מחלה. צריך לעשות את זה במימון הביטוח הלאומי, בדיוק כמו חופשת הלידה של האימהות. לצערי, הדבר הזה הוא עוד חוליה בשרשרת החקיקות שמפלה את העצמאים לרעה. העצמאי מופלה לרעה בהפרשות שלו לפנסיה, שמוכרות פחות מההפרשות של השכיר לפנסיה. העצמאי מופלה לרעה בכך שאין לו דמי אבטלה, לעומת השכיר, שיש לו דמי אבטלה, וכשהממשלה אומרת: אנחנו נטפל בדמי האבטלה לעצמאים, היא עושה את זה על חשבון הפנסיה של העצמאים. היא אומרת לעצמאי: מהפנסיה שאתה הפרשת קח את דמי האבטלה שלך. וגם כאן – שוב, עם כל מיני שיקולי תקציב – וחברים, שוויון זה שוויון. אסיים עוד מעט, אפילו שהשעון לא רץ, תכף אסיים. <היו"ר נורית קורן:> הוא תקוע. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> עושים את זה גם בהקשר, כמו שציינתי, של ימי החופשה והמחלה, וגם בהקשר של שוטף פלוס 30. אתם מקדמים חקיקה נכונה של שוטף פלוס 30 תשלומי מדינה, אבל בפנים הכנסנו סעיף קטן – אמרו שהרשויות המקומיות ישלמו רק כשהממשלה תעביר להן את הכסף. אז כל הספקים שעומדים מול הרשויות המקומיות ימשיכו להיות כעניים בפתח. ושוב, דמיינו לעצמכם שהיו אומרים שעובדי הרשויות המקומיות היו מקבלים את השכר על הפרויקט רק כשהממשלה הייתה מעבירה את הכסף על הפרויקט; מישהו מכם היה מסכים לדבר כזה? אף אחד לא היה מסכים. אני חושב שבשם השוויון אי-אפשר ליצור אי-שוויון אחר. אני תומך ביוזמה ובחקיקה. אני אצביע פה נגד כדי להוות איזו נקודת אור, שצריכה להיות – – – <מירב בן ארי (כולנו):> – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אני אצביע נגד. אני חושב שצריכה להיות גם האמירה הברורה הזאת – גם אני חייב וגם אני רוצה, כדי שתהיה נקודת האור הזאת, ואני אומר לך, חברת הכנסת זנדברג, נעשה את העבודה הזאת בוועדה. אני חושב שהכנסת הזאת לא יכולה להרשות לעצמה להפלות בין מעסיק לבין עצמאי. אני אומר לכם, כמי שהעסיק עובדים, שמעסיקים – ורוב המעסיקים הם הוגנים – נתנו לעובדות ולעובדים שלהם גם את החופשה הזאת על חשבון ימי החופש והמחלה פעמים רבות. <היו"ר נורית קורן:> תודה רבה. חבר הכנסת עודד פורר, אתה לא יכול גם לתמוך וגם להתנגד. אתה צריך להגיד – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אמרתי שאני מצביע נגד. <היו"ר נורית קורן:> בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> חבר הכנסת פורר, חבר הכנסת פורר – – – <היו"ר נורית קורן:> בבקשה. <תמר זנדברג (מרצ):> חבר הכנסת פורר, תודה רבה לך על ההערה המאוד-חשובה. אני אתחיל מההערה האחרונה שלך. אני חייבת לומר לך שכמות הפניות שקיבלתי בשנתיים האחרונות מאבות שהמעסיקים לא נתנו להם את החופשה הזו, הגם שיכלו על חשבונם או על חשבון החופשה שלהם או משהו כזה, מעידה למה דווקא צריך את החקיקה הזו למרות מודל המימון הלא-מושלם. אבל – – – <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אבל לא צריך להפלות את המעסיקים האחרים. <תמר זנדברג (מרצ):> רגע, רגע. זה אני אומרת לעניין השכירים. אמרת "כמי שהעסיק", אז זה, אני חייבת לומר לך, כי אני אמרתי לא פעם למעסיקים – והיו לי הרבה דיונים עם מעסיקים ועם ארגוני המעסיקים בשנתיים האלה – אני אמרתי להם: אם כל אחד מהמעסיקים היה מתנהג בצורה אנושית ומעניק את החופשה הזו קודם כול, אז אולי לא היינו צריכים לחייב בחקיקה. אנחנו מוצפים – והצוות שלי שיושב כאן מעיד – אנחנו מוצפים עד היום, במשך למעלה משנתיים, בפניות של אבות שהמעסיק לא מרשה להם לקחת ימי חופש על חשבונם. לא נותן להם, לא מאפשר, ולכן הגענו למצב של חקיקה. לגבי נושא העצמאים, אתה צודק במאה אחוז. הכנסת כאן עוסקת – נושא העצמאים, אני חושבת דווקא בכנסת הזאת, נמצא על השולחן, גם בדמי הלידה שציינת, שחל שינוי לעצמאיות, שלא היה עד לא מזמן. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – מדברים עליו. <תמר זנדברג (מרצ):> יש הצעת חוק של חברי אילן גילאון, שהרבה חברים פה חתומים עליה, להשוואת תנאים בין עצמאים לשכירים. זאת נקודה מאוד מאוד חשובה, אנחנו גם נתייחס אליה בוועדה. ובכלל, אני פונה – אתם יודעים, נושא העצמאים נמצא פה גם מטעם חברי כנסת מהקואליציה, גם מטעם חברי כנסת מהאופוזיציה, בכל מיני דברים: בשוטף פלוס, בדמי אבטלה, בפנסיה, בתנאים, בהכול. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – – הופכים אותה לחקיקה נגד – – – <תמר זנדברג (מרצ):> אתה צודק במאה אחוז. אין ספק, יש עוד המון המון המון דברים שאפשר לעשות. ועם זאת, החוק הזה, גם כפי שהוא, מהווה פריצת דרך משמעותית, כפי שציין השר אלקין, בכניסת המושג הזה של חופשת אבהות ובכך שספר החוקים הישראלי מתחיל להתייחס למושג הזה ולהתחיל להנחיל אותו וליישם אותו. זה ממש לא סוף הדרך. תודה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו עוברים להצביע – הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – חופשת אבהות), התשע"ו–2015. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 14 בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 39 בעד ההצעה להסיר מסדר-היום את הצעת החוק – 1 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – חופשת אבהות), התשע"ו–2015, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> התוצאה: בעד – 39, אחד מתנגד. אם כך, החוק יועבר לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. ולפרוטוקול אני מוסיפה את חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר. יש עוד מישהו שלא הצביע ורוצה להוסיף? אוקיי. <הצעת חוק אשכולות אזוריים, התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/1949/20; נספחות.] (הצעת קבוצת חברי הכנסת) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה: הצעת חוק אשכולות אזוריים, התשע"ה–2015, הצעת חוק של חבר הכנסת רועי פולקמן וקבוצת חברי הכנסת. תשובה והצבעה יהיו במועד אחר. <רועי פולקמן (כולנו):> גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, ראשית אני אזכיר את מה שנקרא "קבוצת חברי הכנסת", לפחות את המרכזיים שהיו שותפים להצעה הזאת: גם חברי חבר הכנסת חיליק בר, שיצא עכשיו; חבר הכנסת מאיר כהן, שדחף, האמין ודיבר על הנושא הזה לא מעט, מכיר את זה מהיותו ראש עיר; בני בגין ואחרים שדחפו את זה. זה לא סוד שאחת הבעיות במדינת ישראל היא הפערים החברתיים, בוודאי גם בין מרכז לפריפריה. היו הרבה מאוד הצעות וניסיונות לאחד רשויות חזקות וחלשות, והם לא צלחו ולא הצליחו להביא את הבשורה לרשויות בפריפריה. הפערים הם אדירים – בחינוך, בתעסוקה, בבריאות, בהכנסה לנפש – מצב שאנחנו לא יכולים להסכים אתו. עולים הגיעו ארצה ובשם ההתיישבות הגיעו לירוחם ולדימונה ולנתיבות, לקריית-שמונה, לחצור-הגלילית, בצפון ובדרום, אך בלי מענה שוויוני, עם פערים אדירים בהשקעות. המצב שבו ילדה מיישוב קטן בפריפריה הגיאוגרפית לא גדלה עם משאבים כלכליים וחינוכיים זהים לאלה שמקבלים ילדים במרכז הארץ הוא מצב שאנחנו צריכים למצוא לו פתרון. הצעת החוק הזאת שמוצגת לפניכם מבקשת להסדיר מבנה של אשכולות אזוריים, שזה בעצם תאגיד משותף וולונטרי לרשויות מקומיות, שיאגדו תחתם ברמה כלכלית כמה רשויות מקומיות, במטרה לקדם ולעודד פיתוח כלכלי בראייה אזורית, לנצל יתרונות של גודל בתשתיות ובתחום הפיתוח הכלכלי – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> ואם יש יישוב ערבי באמצע? <רועי פולקמן (כולנו):> גם עם יישובים ערביים – כבר יש באשכול בית-הכרם, אני מייד אתייחס לזה, שותפויות בין היישובים כרמיאל, נחף ואחרים. אני אתייחס לזה. – – ולאפשר לרשויות מקומיות לשפר את רמת השירות שהן נותנות לתושבים שלהן. כיום 30% מהרשויות המקומיות בישראל מונות פחות מ-50,000 תושבים; 40% מונות פחות מ-10,000 תושבים. מדובר על גודל לא אפקטיבי במובן הזה של רשות מקומית, רשות קטנה שמתקשה לספק שירותים ברמה הנדרשת או הדומה ליישובים גדולים יותר. היא לא יכולה להגיע לבד למיצוי של המשאבים הממשלתיים, להתמודד על מכרזים ממשלתיים ולקדם תוכניות ארוכות-טווח לפיתוח היישובים. כדי לצאת מהמעגל הזה צריך לקדם את הרעיון של אשכולות אזוריים, את התקצוב שלהם, את הקידום של אזורי תעשייה מרחביים – לא מיליון אזורי תעשייה קטנים, אלא אזורים גדולים ומשותפים לכמה רשויות, בהשקעה ממשלתית מסיבית – דבר שיעלה את ההכנסה של תושבים, יעלה את כוח המסחר ויפתח את כל האזור. אני עוסק בעניין הזה של אשכולות אזוריים כבר כמה שנים, אבל לפני כמה חודשים גם יצאתי לסיור בצפון לראות את האשכולות, בעיקר של אזור הגליל, וראיתי, לדוגמה – אני רק נותן לכם דוגמה – פרויקט חינוכי שנקרא "גליליום" – מיזם חינוכי של אשכול גליל מזרחי – יש כבר פיילוט של האשכולות – שמאפשר לבני-נוער שחיים בגליל המזרחי לפתח פוטנציאל ללימודי חקר ומדעים, מדע וטכנולוגיה, והייחודיות של התוכנית הזאת היא ש-15 יישובים, רשויות, יחד עם מכוני מחקר, מכללות ואוניברסיטאות בגליל, יחד עם מעבדות ומפעלים, חברו כדי להעלות את רמת לימודי המדעים בגליל המזרחי. 50,000 תלמידים לומדים בפרויקט הזה; העלות שלו היא כ-10 מיליון שקלים – אפס שקלים מהמדינה. הפרויקט הוא אדיר, ומה שהוא נתן להעלאת החינוך המדעי בגליל המזרחי זה דבר עצום. זה לעולם לא היה קורה אם חצור הייתה עושה את זה לבד, אם ראש-פינה הייתה עושה את זה לבד, אם קריית-שמונה הייתה עושה את זה לבד. <מאיר כהן (יש עתיד):> במכללת "אוהלו". <רועי פולקמן (כולנו):> מכללת "אוהלו". נכון מאוד, נכון מאוד. ההצלחה של הפרויקט היא מדהימה, אבל העצוב הוא שמדינת ישראל לא מתקצבת את זה. אז ההצלחה היא שהביאו מנהלת מוכשרת לפרויקט הזה, גייסו כספים מתורמים – משהו שכל רשות לבד הייתה מתקשה לעשות – והביאו רווחה אדירה לחינוך בגליל המזרחי. מה שאנחנו רוצים, כשהחוק הזה – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> 75 עבודות חקר. זה מדהים. <רועי פולקמן (כולנו):> 75 עבודות חקר – אכן, פרויקט מדהים – מה שהיה אפס לפני זה. כשהחוק הזה יעבור ויושלם, משרד החינוך – ואני יודע ששר החינוך שמע על הפרויקט ומתעניין בפרויקט – יוכל גם לתקצב את הפרויקט, מה שהיום הוא לא יכול לעשות, דבר שיגדיל אותו עוד יותר וגם יגיע לאזורים אחרים, בדרום וכו'. אז זו דוגמה אחת מני רבות ליכולת של כמה רשויות מקומיות לחבור יחד ולמנף פרויקטים לצמיחה אזורית משותפת. כיום כבר יש חמישה אשכולות אזוריים וולונטריים שהתחילו כפיילוט, שפועלים בדרום; יש לנו נגב מערבי, מזרחי, גליל מערבי, גליל מזרחי, אשכול בקעת בית-הכרם ואשכול חדש, שמדובר עליו בימים האלה, של אזור טבריה. החוק הזה נועד גם לחזק את האשכולות ולתת להם סמכויות לקבל תקציבים מהמדינה, וגם להעניק להם – כל עוד הרשויות ירצו בזה – מעמד סטטוטורי ברמה כזאת או אחרת בתחומי הפיקוח. והדגש הוא, כמו שאמרתי, על יתרון לגודל בהשקעה בתשתיות ובפרויקטים לצמיחה כלכלית וחברתית. סיעת כולנו הגיעה לכנסת כדי לטפל ביוקר המחיה ובצמצום פערים, ואני חושב שחלק מהותי בצמצום פערים הוא להפסיק להסתכל רק על כל רשות ורשות לבד, אלא להסתכל על אזורים מוחלשים במדינת ישראל שבהם צריך לעשות קפיצת מדרגה. זו משימה לאומית בעיני. הקמת הגופים לפיתוח אזורי היא צעד שמדברים עליו הרבה מאוד זמן, ואני שמח מאוד ששר הפנים אריה מכלוף דרעי החליט לקדם את הרעיון ולתמוך בו; הוא מאמין בו. הוא גם שר הפריפריה, הוא מבין שזה כלי אדיר לחיזוקה של הפריפריה, ואנחנו נשלים, בעזרת השם, חקיקה ממשלתית כבר בשבועות הקרובים. דרושה הרבה מאוד תעוזה במציאות הישראלית כדי לעשות שינוי מהותי בהקשר של השלטון המקומי – ויש הרבה מאוד מה לעשות, והתמיכה של שר הפנים כאן היא קריטית. קריטית. אני רוצה גם להגיד משפט אחד לידידי יושב-ראש המרכז לשלטון מקומי חיים ביבס, שאני יודע שדעתו לא קלה לגבי ההיוזמה הזאת. ואני אומר – בוודאי, כמובן שותף מרכזי, ומרכז השלטון המקומי – שותפים מרכזיים בחקיקה הזאת, ועוד יהיה תהליך משותף נוסף אתם, אבל אין מה לדאוג, זה לא יפגע במרכז השלטון המקומי. בזה שאנחנו נגרום לזה שרשויות מקומיות יהיו חזקות יותר, יהיו להן תאגידים חזקים שיעשו תכנון אסטרטגי וידעו לפתח יזמות לעסקים קטנים וישקיעו בפרויקטים משותפים – זה יחזק באופן כללי את השלטון המקומי, וגם את השותפות הפוליטית בין הרשויות המקומיות כולן, יחד עם מרכז השלטון המקומי. ולכן המרכז צריך להיות שותף ותומך ולא לחשוש מהדבר הזה, כי אני חושב שהאינטרס של כולם הוא להעצים את הרשויות המקומיות, בוודאי בפריפריה, שהיום היכולת שלהן, כמו שאמרנו, להתחרות על משאבים חלשה. אני שוב רוצה להודות לחברי חברי הכנסת שנמצאים כאן והיו שותפים לתהליך הזה. אנחנו לא מצביעים היום על החוק, אבל אני מבקש את תמיכתכם. כמובן, ידידי מאיר כהן, תמיכתך מאוד מאוד חשובה, הידע שאתה מביא בעניין הזה חשוב מאוד, וכן אחרים, כדי שנמשיך ללחוץ ולעודד גם את שר הפנים להשלים את החקיקה הממשלתית בשבועות הקרובים וללוות בהמשך את הרשויות המקומיות, להקים אשכולות אזוריים ולראות שזה באמת כלי אפקטיבי ולא סתם עוד דרך למנות עוד איזה מנכ"ל, ועניין טכני, אלא באמת בשורה אמיתית לרשויות בפריפריה. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה לחבר הכנסת רועי פולקמן. <הצעת חוק העונשין (תיקון – חילוט רווחי סרסרות) התשע"ה–2015> [הצעת חוק פ/581/20; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת מיקי לוי) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להצעת חוק אחרת: הצעת חוק העונשין (תיקון – חילוט רווחי סרסרות), התשע"ה–2015, של חבר הכנסת מיקי לוי. גם על הצעת חוק זו תשובה והצבעה במועד אחר. בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> תודה רבה, גברתי. תראי. לאפס בבקשה. <היו"ר נורית קורן:> מאפסת. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> למה היא שמה על תשע דקות? <מיקי לוי (יש עתיד):> כי מגיע לי עשר. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> היא צריכה להוסיף לך. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אבל צריך להוסיף מע"מ. <היו"ר נורית קורן:> מעכשיו. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה הולך מהר, ואני אסיים אפילו לפני, כי זה בהסכמה. <היו"ר נורית קורן:> מעולה. <מיקי לוי (יש עתיד):> שלא כדרכי, כן? אל תיקחי את זה כאופן קבוע. <היו"ר נורית קורן:> כן. רק תעמוד בזמן. <מיקי לוי (יש עתיד):> גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, פעמים רבות משתמשים בביטוי "המקצוע העתיק בעולם" כדי לומר בעצם שהזנות תמיד הייתה פה והיא פה כדי להישאר, וכדי להצדיק את הסדרת הזנות בישראל, כאילו אם אנחנו מסדירים את העניינים הכספיים והבריאותיים ומחילים את הפיקוח, זה בסדר שנשים תיאלצנה למכור את גופן. בעיני, מדובר בתפיסה בלתי מתקבלת על הדעת, ואסור לנו בשום פנים ואופן ובשום צורה להשלים עם הזנות. המאבק למיגור הזנות חייב להימשך כל הזמן ובכל האמצעים. אין מדובר ב"לקוחות" ש"באים לקבל שירות" מ"נותנת שירותים"; מדובר בנשים וגברים שהם כמעט תמיד קורבנות של נסיבות חיים אומללות, אלימות ופגיעות מיניות קשות הכוללות גם אונס. אף אישה ואף אדם לא בוחרים בזנות ולא בוחרים למכור את גופם. ולנו, כחברה וכמחוקקים, אסור להשלים עם המעגל הקשה הזה של דיכוי, שאליו הם נקלעו על-כורחם – מעגל הזנות. רק לסבר את האוזן, על-פי הערכות אנחנו מדברים ב-10,000–15,000 קורבנות הנמצאים בכל רגע נתון במעגל הזנות. תחזיקו חזק: כמיליון ביקורים בחודש – מיליון ביקורים בחודש – מספר אסטרונומי, בלתי ייאמן כמעט, קשה ובלתי מתקבל על הדעת. חברי חברי הכנסת, חלק בלתי נפרד מהמעגל הזה זה הסרסורים ומנהלי בתי-הבושת, שגורפים, על-פי הערכות, כמחצית מהסכום שמקבלות ומקבלים הקורבנות. מדובר במערכת של ניצול ודיכוי שחייבת לעמוד במרכז המאבק למיגור הזנות. על-פי נתוני משטרת ישראל שנחשפו כאן מעל דוכן הכנסת על-ידי השר לביטחון הפנים במסגרת שאילתה של חברתי חברת הכנסת מיכל רוזין, בשנת 2013 נפתחו בסך הכול 35 תיקים נגד סרסורים ומנהלי בתי-בושת, ובשנת 2014 נפתחו 41 תיקים. הצעת החוק שהגשתי ומונחת לפניכם, באה להילחם בדיוק בהם ולהחמיר את הענישה כלפי הסרסורים ומנהלי בתי-הבושת. על-פי ההצעה, יחולטו הרווחים של מי שהורשעו בסרסרות או בעבירות של הבאת קטין לידי מעשה זנות או לידי עיסוק בזנות. את הכסף, חברים, אני מציע לנתב לקרן ייעודית – כן, קרן ייעודית, צבועה, שכבר קיימת היום בחוק, לטיפול בנפגעי סחר בבני-אדם. חברי חברי הכנסת, גברתי היושבת-ראש, הממשלה, להבנתי, תומכת בהצעה, אך מבקשת ממני לחכות כמה שבועות, עד להשלמת חקיקה ממשלתית בנושא. ממה שאני למד, הממשלה מציעה לנתב את הכספים לקרן ממשלתית כללית, שכספיה לא ינותבו בהכרח לטיפול בנפגעי סחר בבני-אדם, אלא כדרך הטבע יוכלו להיות מחולקים לנושאים שונים ומגוונים, מתשתיות וחינוך עד רווחה. גברתי היושבת-ראש, האנשים – ובעיקר הנשים, צריך לומר, שמצליחות לצאת ממעגל הזנות, זקוקות לטיפול ושיקום ארוך. מצבן הבריאותי והגופני קשה, בשל הזנחה מתמשכת, עקב התעללות מתמשכת, צריכת סמים ואלכוהול, הפרעות אכילה, התעללות בנפשן ובגופן, הקאות ומה לא. הן סובלות ממצוקה כלכלית, כיוון שברוב המקרים הן אינן מוכשרות לשוק העבודה ומלוות בסטיגמה קשה המרתיעה מעסיקים. ולכן, גברתי, חברי חברי הכנסת, הכספים הללו שנחלט מהסרסורים ושייכים לאותם עוסקות ועוסקים מלכתחילה חייבים לחזור ישירות אליהם דרך קרן ייעודית בצורת שיקום. אדוני שר הרווחה, אני מבקש מכבודו: אתה נציגנו במשטרה – – <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> בממשלה. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – בממשלה בנושא הזה. בבקשה ממך, אל תסכים שהכספים ילכו לקרן כללית. חייבים לייחד אותם לקרן ייחודית, שמטרתה אחת: לשקם את אותן צעירות, את אותם עוסקים ועוסקות, את אותם ילדים, שנגררו לעסוק במקצוע המבאיש הזה – לשקם אותם, ורק אותם, בצורת טיפול בריאותי ובצורת פיצויים כספיים שיאפשרו להם לשקם את חייהם. אני חושב שלא נכון להפנות את הכספים הללו לקרן ממשלתית כללית ויש להחריג את המקרה הזה. עם זאת, ובהתאם להחלטת ועדת השרים לחקיקה, בכוונתי לקבל את ההצעה ולהמתין עם הצעת החוק הפרטית עד שתובא ההצעה הממשלתית הרחבה בשבועות הקרובים, טרם היציאה לפגרה. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה. אכן, סיימת לפני הזמן. אני מזכירה שתשובה והצבעה על הצעת החוק הזאת יהיו במועד אחר. <הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – פרסום סמוי), התשע"ו–2015> [הצעת חוק פ/2159/20; נספחות.] (הצעת חבר הכנסת מיקי רוזנטל) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – פרסום סמוי), התשע"ו–2015, של חבר הכנסת מיקי רוזנטל. גם על ההצעה הזאת – תשובה והצבעה במועד אחר. בבקשה. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> תודה רבה – – – <קריאה:> – – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> פתוס? אוקיי. גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, ידידי השר חיים כץ, החוק שאני מבקש לספר לכם עליו היום בא להגן על הציבור מפני הטעיה ועל התקשורת – מפני עצמה. כאשר אדם גולש באתר אינטרנט, קורא עיתון, צופה בטלוויזיה או מאזין לרדיו, הוא נחשף לעולם שלם של תכנים, הוא משתתף גם בשיח הציבורי, הוא מלקט לעצמו הרבה מאוד מידע, לפי תחומים, כמובן, שהוא כמובן מתעניין בהם. הרבה מאוד החלטות אנחנו מקבלים על סמך המידע הזה שאנחנו ליקטנו בתקשורת. בעבר היה בידול משמעותי בין תוכן תקשורתי מערכתי לבין תוכן פרסומי. הוראות החוק וכללי האתיקה דרשו זאת, ועד היום החוק מחייב שמודעות פרסומת בעיתון, שמחקות תוכן מערכתי, יהיה כתוב עליהן "מודעה", וכשאתם צופים בטלוויזיה ויש פרסומות – יש סימון ברור בכל ערוץ שמבהיר לצופה שמישהו שילם בעבור התוכן שהוא צופה בו עכשיו. גם בעבר היו שיתופי פעולה מסחריים בין גופי תקשורת ומפיקי תוכן עם גופים מסחריים, אבל התופעה הזאת, של הפרסום הסמוי, הפכה בשנים האחרונות מטפטוף קל לשיטפון של ממש. יש שינוי גם בהיקף וגם באופי של התופעה. זה קורה בכל העולם בשנים האחרונות, ובכל העולם חוקקו חוקים מתאימים ודומים לחוק שאני היום מניח לפניכם. פרסום סמוי הוא שילוב, מוסווה כמובן, של מסרים פרסומיים בתוך תכנים תקשורתיים, או במילים אחרות, מימון חיצוני של תוכני מדיה כדי לטשטש את הגבולות בין תוכן רגיל לפרסום. המימון שמגיע מגוף חיצוני לכלי התקשורת – בדרך כלל מדובר בגופים מסחריים, אבל לא רק; גם משרדי הממשלה עושים את זה, גם עמותות עושות את זה, אבל הגופים האלה תמיד מבקשים לשלב את התוכן שלהם במדיה באופן כזה מתוחכם כדי שלא ירגישו שמדובר בפרסום. זה כל הסיפור – ללכת עם ולהרגיש בלי, אם אתם רוצים. יש כאן יסוד של הטעיה, גם אם המידע המדווח בפרסום הסמוי הוא נכון, רק שמי שעומד מאחורי השת"פ הזה לא רוצה שאנחנו, הציבור, נדע על כך שמישהו שילם כסף עבור התוכן הזה. בפרסום סמוי יש רצון להסתיר ולטשטש את הגבולות בין התוכן לפרסומת. אתם תגידו לעצמכם – טוב, נו, זה בסדר, אבל אנשים מבינים שהתוכן הוא ממוסחר ויודעים להבחין בין תוכן כזה לתוכן נייטרלי. ובכן, התשובה היא: לא ולא ולא. ממחקרים שנעשו, גם בעולם וגם בארץ, מתברר שאנחנו כולנו הדיוטות, אין לנו מושג. אין לנו מושג שאנשים או גורמים אינטרסנטיים שילמו עבור התוכן הזה, ולפיכך מדובר בהטעיה, והציבור הרחב נופל בפח. ועם ההטעיה הזאת בדיוק החוק שלי מבקש להתמודד. הוא מחזיר לצרכן התקשורת את הזכות שניטלה ממנו לזהות אם מדובר בתוכן פרסומי או בתוכן מערכתי; אם זה תוכן שמישהו מימן אותו, או שמערכת מקצועית חשבה שראוי שיובא לידיעת הציבור. מאחר שהפרסום הסמוי הוא טקטיקה שמצויה בכל הסוגים של אמצעי התקשורת ובכל הסוגות התקשורתיות, החל בתוכניות ריאליטי ודרמה בטלוויזיה וכלה בעמודי החדשות, בעיתונים ובאתרי האינטרנט הגדולים, מפרסמים מתייחסים לפרסום הסמוי כאל רכיב מרכזי במודל העסקי של כלכלת התקשורת היום. קודם כול, מפני שהם מחפשים תחליפים דיגיטליים למנהג שרוב הצרכנים מנסים לנהוג בו, וזה לדלג על הפרסומות, וגם כדי לייצר נקודות השקה רבות ויעילות ככל האפשר עם הצרכן הצופה. הצעת החוק הזאת, וחשוב לי מאוד לומר זאת, לא מבקשת לפגוע בכלי התקשורת. הצעת החוק לא מבקשת לאסור את הפרסום הסמוי, כמעט. להפך, היא אפילו מבקשת לתת לו לגיטימציה. אבל הצעת החוק קובעת שצרכן התקשורת ידע, באמצעות סימון מוסכם, שמדובר בתוכן שיווקי, בשתי הסתייגויות: שזה לא יקרה בתוך מהדורות חדשות בטלוויזיה, ואסור יהיה לקדם בפרסום סמוי מוצרים מזיקים כמו תרופות, סמים, מזון שמן וכו' וכו'. ולכל היתר יהיה מותר לעשות פרסום סמוי, אבל יהיה אות מוסכם שהצרכן ידע שאכן מדובר בתוכן שיווקי. מסיבות היסטוריות, הפיקוח על הפרסום הסמוי בישראל משתנה בהתאם לאמצעי התקשורת שבאמצעותו מועבר התוכן. למשל, אין איסור על פרסום סמוי בקולנוע או בעיתונות הכתובה, וגם לא באמצעי התקשורת המקוונים למיניהם, אבל קיים איסור על פרסום סמוי בטלוויזיה, אף שהפרסום הסמוי בטלוויזיה מתקיים שם חרף האיסור. הפער הזה בין לשון החוק למציאות הוא תהומי, והפרסום הסמוי, לסוגיו ולגווניו, הוא אחת התופעות, בעיני, הבעייתיות והמשגשגות ביותר בתקשורת הישראלית. הוא עושה שלושה נזקים: הראשון, הוא מייצר קודם כול הטעיה. הוא פוגע בצרכן, כיוון שהפרסום הסמוי נוטל ממנו את יכולת הבחירה ואת הצריכה הביקורתית שצרכן סביר מפעיל כנגד פרסומת כשהוא יודע שזאת פרסומת. הפרסום הסמוי הוא תופעה מטרידה בעיני גם מפני שהוא מציף את המרחב הציבורי במסרים שהאופי שלהם, הטבע שלהם, הוא מניפולטיבי. במישור של השיח הציבורי הוא מסכן את הפלורליזם בתוכן של התקשורת, משום שהוא מאפשר רק למי שיש אמצעים בידיו להשתמש בכלי הזה, ומי שאין לו – כמובן יוצא שהוא נדפק מהעניין, כי הוא לא יכול לממן תוכן פרסומי כזה. אבל הנזק העיקרי בעיני הוא דווקא לכלי התקשורת, מפני שהמרחב הזה, התקשורתי, שהוא מרובה מסחור, זורע ספקנות בקרב הקוראים והצופים, שאינם יכולים לדעת בביטחון אם אפשר לסמוך על כלי התקשורת שלפניהם ואם הוא אמין. הצעת החוק משקפת אפוא עמדה שלפיה אין לאסור פרסום סמוי, אבל במקום זה יש ליצור משטר של גילוי, וזאת כדי להתמודד עם יסוד ההטעיה שהפרסום הסמוי הזה טומן בחובו. ההתמודדות עם ההטעיה צריכה להיות בדרך של סימון ושקיפות העובדה שעבר כסף או שווה-כסף כדי שתוכן מסוים יפורסם. הסימון צריך להיות בצורה שתאפשר לאדם הסביר להבין את העובדה הזו, ולכן גם ראוי ליצור אסדרה בתחום הפרסום הסמוי בכל סוגי אמצעי התקשורת הקיימים ולחזק את האמצעים העומדים לרשות הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן בעת טיפולה בפרסום הסמוי. אני מבקש בשלב הזה להגיד שהממשלה בוחנת את ההצעה, ואנחנו הסכמנו שההצבעה והמענה יהיו במועד אחר, ואני מודה לכם על ההקשבה. <היו"ר נורית קורן:> תודה לחבר הכנסת מיקי רוזנטל. כאמור, התשובה וההצבעה על הצעת החוק הזו יהיו במועד אחר. <הצעה לסדר-היום> <הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא המחדלים סביב פרויקט הקמת קו הרכבת המהיר לירושלים> <היו"ר נורית קורן:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעה לסדר-היום – הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא המחדלים סביב פרויקט הקמת קו הרכבת המהיר לירושלים, מס' 2659, של חבר הכנסת עיסאווי פריג'. ישיב על כך שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ. בבקשה, חבר הכנסת עיסאווי פריג', עשר דקות לרשותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, חברים וחברות, ביום רגיל כזה, עם חקיקה מטורפת ואנטי-דמוקרטית ודורסנית, זה לא נורמלי להתחלף ולהתחיל לדבר על נושאים חברתיים או נושאים כלכליים, אבל בכל זאת נעשה את המעבר החד הזה. היום אני, חברים, מבקש להקים ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא: המחדלים בקו הרכבת המהיר בין ירושלים לתל-אביב. הגעתי למסקנה הזו לאחר שלפני שבועיים קיימנו סיור, חלק מחברינו בוועדת הכלכלה, בהדרכת רכבת ישראל, ואכן קיימנו סיור שם, סיור מאוד מרשים, עמדנו מקרוב על היקף הפרויקט ועוצמתו, ובעקבות כך התקיים דיון בוועדת הכלכלה ביוזמת חברת הכנסת עליזה לביא על המחדלים. השתתפתי הן בסיור והן בדיון בוועדה, והגעתי למסקנה, חברים, שהתנהלות הפרויקט מחייבת הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית. אני אזכיר כאן לחברים כמה נקודות: הפרויקט הזה היה אמור להיגמר ב-2008; נכון לעכשיו, הפרויקט נדחה למרס 2018, והיד נטויה. עיכוב של עשור, ולא מבטיח שאכן זה יתקיים. דבר שני, הפרויקט התחיל בתקציב של 3.2 מיליארד שקלים, והיום הפרויקט עומד על 7 מיליארד שקלים – חריגה תקציבית וניפוח תקציבי במהלך כל השנים בסכומים של מיליארדי שקלים, והכול תחת סיבות שינוי מדיניות, הרחבות ועוד דברים, ואני ארחיב בזה. סיבה שלישית: ההתנהלות החפיפניקית של הפרויקט בעשור האחרון, אם בהחלפות מנהלי פרויקטים, אם בהקמת מינהלת, אם בהקמת חברות פיקוח ואם בכל האנשים הנלווים לפרויקט. הדבר האחרון בסוגיה הזאת, שבגינו החלטתי שיש מקום להקמת ועדת חקירה כזאת – נוצר מצב של שיטת "סמוך", שיטת "מצליח" – יעני, סמוך, אנחנו נרוץ. הרי במדינה היום יש "רכבת ישראל", שתפקידה לתחזק ולתפעל את מערך הרכבות במדינה. זה תפקיד "רכבת ישראל" – לתחזק ולתפעל. מחליטים – ובצדק אנחנו עוברים שלב – אחרי כל כך הרבה שנים על הקמת פרויקט בקנה-מידה כזה – איך קראו לו שם? אמרו: פרויקט לאומי שלא היה כמוהו במדינה. אולי המוביל הארצי התקרב לרמה כזאת. בכל זאת אנחנו הולכים על זה. יפה. "רכבת ישראל", שתפקידה תחזוקה ותפעול, לקחה על עצמה להיות המזמין והמנהל של הפרויקט – דבר שאין לה, אבל מה? היא תרכוש ידע. היא תרכוש ידע, מאיפה? על חשבון הכסף שהאוצר משחרר ללא פיקוח. הוא בורח. הוא משחרר קרוב ל-7 מיליארד שקל בלי שום פיקוח, בלי שום בקרה. מה שקרה לנו בעשור האחרון, חברים, מחדל רדף מחדל, אם בהתמוטטות מנהרות, אם בשקיעת פסים, אם בהחלפת חברות – כל הדברים האלה קורים האחד אחרי השני ועוברים בשתיקה. עוברים בשתיקה – למה? יש מספיק כסף לתקן. לא נהרגו אנשים? לא איבדו את חייהם אנשים? אז אפשר להשתיק את זה. עשרות-מיליוני שקלים המדינה הפסידה בעשור האחרון כתוצאה מהמחדלים שאמרתי – אם מחדל תכנוני, אם מחדל תקציבי, אם מחדל לו"ז, אם מחדל תרבותי. אני מדבר, ושר התחבורה שאמור להקשיב לי, להקשיב לי, שמוציא 7 מיליארד שקל על פרויקט שלא היה אי-פעם במדינה – מגה-פרויקט, פרויקט לאומי – שר התחבורה לא מתכבד אפילו לשמוע; שידברו, שידברו, הרי אנחנו השלטון, אנחנו נבחרנו ואנחנו נשלוט. שר התחבורה, עם פרויקט כזה שלא היה כמוהו במדינה, עם כל המחדלים שהזכרנו, אפילו לא מואיל בטובו לשבת ולשמוע את הנימוקים. למה? כי הוא שר התחבורה. למה? כי הוא במפלגה השלטת – שידברו, ואני אעביר מה שצריך. זה שר התחבורה. אני ראיתי את זה; ראיתי את זה בכל השיטות של קידום "חאפרים" שהוא עושה, ועכשיו – אני שר התחבורה, אני המלך, אני אעביר את זה. 7 מיליארד שקל. עשרות-מיליוני שקלים ירדו לטמיון. תארו לעצמכם שאף אחד – מעסיקים אותנו כאן בכמה מיליוני שקלים – שיתעסקו; אבל עשרות המיליונים שעוברים תחת שר התחבורה, שהוא האחראי הישיר לכל הפרויקט הזה, לכל המחדלים האלה ולכל הניהול הכושל, הניהול התקציבי הכושל של עשרות-מיליוני שקלים – הוא האחראי; הוא האחראי מכוח היותו שר התחבורה. וכאן אנחנו מאבדים בתאונות דרכים מאות אנשים, והחלטת ממשלה משנת 2005 אומרת שצריך להשקיע בכל שנה 400 מיליון שקל בטיפול בכבישים אדומים – שר התחבורה מעלים עין, הוא וחברת "נתיבי ישראל", ולא משקיע בנתיבים וכבישים אדומים – "אין לנו כסף". אבל יש לך, אדוני שר האוצר, כסף לתשלום מחדלים, יש לך כסף של עשרות-מיליוני שקלים להחליף חברות, כל יום חברה אחרת, ואתה שותק. והאוצר מעביר את הכסף, והחברה המבקרת שאמורה לבקר שותקת. למה? אתם בשלטון – נבחרנו כדי לשלוט; יש לנו תפקיד אחד: לרדוף את השמאל, לרמוס אותו. זה תפקידנו. אדוני, כאן בונים רכבת, ובמקביל יורדים מהפסים. אתם בונים רכבת, אבל אתם יורדים מהפסים. אתם יורדים מהפסים בעשרות-מיליוני השקלים שאתם זורקים לטמיון. משלמים מחירי מחדלים בזמן שבעשרות-מיליוני השקלים, שהגיעו למאות, אתם יכולים לגמור ולפתור את הקטל המשתולל בדרכים – הקטל שמשתולל בדרכים, שכדי להפסיק אותו או להוריד אותו למחציתו צריך רק 200 מיליון שקל, אבל את מי זה מעניין? את שר האוצר? שידברו, שידברו, אני שר האוצר, ואני אסדר אותם – אני אזרוק להם עז כאן, אני אעסיק אותם ברדיפת עמותות השמאל; יתעסקו בזה, ובינתיים אני ממשיך בדרכי, ואני ממשיך לצ'פר את מי שאני רוצה. אני אפריט את מבחני הנהיגה – למה? יש חברים שמחכים בתור, שצריכים לקבל את הג'ובים. זה מה שאני עושה. אני ארמוס את ענף הרכב ואתן ליבואנים, כי יש לי חברים שצריכים להיכנס לענף. זה שר התחבורה. 7 מיליארד שקל, הפרויקט של המדינה – הוא לא מעז לשמוע. למה? כי אין לו מה להגיד. עכשיו יעלה לכאן ויגיד: הפרויקט מתקדם יפה, הכול בסדר גמור, אין לנו בעיות. לא, אדוני, יש לך המון בעיות, וכל המלל שתגיד כאן לא יפטור אותך מהאחריות, ומחר, בהזדמנות הראשונה שיהיה הרוג כתוצאה מהמחדל שלך, נראה אותך כאן עומד ועונה. רכבת – אני אזכיר לכם שני דברים – – – <היו"ר נורית קורן:> תודה. נא לסיים. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גברתי, ברשותך. <היו"ר נורית קורן:> משפט אחרון. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שני דברים: הרכבת הקלה בירושלים תוכננה לשלוש שנים וחצי – נגמרה בשמונה שנים – – <היו"ר נורית קורן:> תודה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – שילמה בפסק-דין בוררות 750 מיליון שקל. כל זה לא לימד אתכם. <היו"ר נורית קורן:> תודה, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> מיליארדים ומיליארדים אתם משלמים, ומעסיקים את הבית הזה ברדיפת השמאל – שיתעסקו עם עצמם, בינתיים נמשיך לצ'פר את המאכערים שלנו. חבורת מאכערים. <היו"ר נורית קורן:> תודה. תודה, חבר הכנסת עיסאווי פריג'. תשיב בשם משרד התחבורה השרה גילה גמליאל. <עיסאווי פריג' (מרצ):> 7 מיליארד שקל. <זהבה גלאון (מרצ):> גברתי, אנחנו חושבים שזו שערורייה ששר התחבורה – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא היה פרויקט כזה במדינה, ושר התחבורה יושב ומדבר בטלפון עם איזה עסקן בחוץ. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', סיימת את דבריך. תכף ישיבו לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> 7 מיליארד שקל. <יואב קיש (הליכוד):> כשדיברת במיקרופון זה לא היה חזק כמו שאתה מדבר עכשיו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> את השרה שצריכה לענות? איפה שר התחבורה? <יצחק כהן (ש"ס):> די לאלימות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – זאת בושה – – – <יואב קיש (הליכוד):> עיסאווי, אתה מדבר יותר חזק מהרמקול עכשיו. <יצחק כהן (ש"ס):> די לאלימות. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', אתה רוצה לשמוע את התשובה? <עיסאווי פריג' (מרצ):> כבוד השרה גילה, איך את מסכימה לעלות במקומו בפרויקט של 7 מיליארד שקל? <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', אני מבקשת, בוא תשמע את התשובה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> היה כאן ויצא. יצא לדבר בטלפון עם אחד העסקנים של הליכוד. <יצחק כהן (ש"ס):> די לאלימות. <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה בושה וחרפה שהוא לא נמצא. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', אני לא רוצה להוציא אותך מהאולם – אני לא רוצה לקרוא אותך לסדר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – כמה? כמה אני אגיד את זה? <היו"ר נורית קורן:> אני מבקשת ממך לשבת במקומך – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תתביישו לכם. תתביישו לכם. <היו"ר נורית קורן:> – – ולשמוע את תשובת המשרד. בבקשה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תתביישו לכם. אני אגיד את דעתי, כי זה לא הגון מה שקורה כאן. מה זה קשור לשרה הזאת? <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עיסאווי פריג'. חבר הכנסת עיסאווי פריג', אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> גברתי היושבת-ראש – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> תקראי את השר לסדר. <זהבה גלאון (מרצ):> למה שר התחבורה לא בא למליאה? <היו"ר נורית קורן:> חברות וחברי הכנסת. <קריאות:> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> לא נעים לי מהשרה גמליאל – – – <יצחק כהן (ש"ס):> די לאלימות. די לאלימות. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת זהבה גלאון – – <זהבה גלאון (מרצ):> זה לא נגדך – – – <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> – – מניסיונך את יודעת – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> פרויקט התחבורה – הוא לא נמצא, הוא לא עונה. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עיסאווי פריג'. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – זה בושה, זה ביזיון. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת – אני קוראת אותך לסדר פעם שנייה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוא ירד מהפסים. אני אגיד את זה. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת, אתה המציע, אני לא רוצה להוציא אותך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> אני רוצה לשמוע את שר התחבורה. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת, אתה לא יכול להמשיך כך. אתה מפריע להמשך הדיון. אתה לא רוצה לשמוע את התשובה? תשמע את התשובה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – לשמוע אותה. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת זהבה גלאון, אני מבקשת לשבת. <זהבה גלאון (מרצ):> – – – <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת זהבה גלאון, אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> גם שר התחבורה צריך לענות. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', בפעם הבאה אני מוציאה אותך. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> בסדר, אני מסתדרת, כבוד היושבת-ראש. <עיסאווי פריג' (מרצ):> לא נותנים כבוד לבית הזה. אין כבוד לבית הזה. <היו"ר נורית קורן:> אני מוציאה אותך. אני לא רוצה להוציא אותך. תן שקט באולם, אני רוצה להמשיך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> איפה הכבוד לבית הזה? <היו"ר נורית קורן:> בבקשה, תן כבוד לשרה גמליאל. תן כבוד לשרה גמליאל. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> כבוד היושבת-ראש, חברות וחברי הכנסת – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> מה זה קשור אלייך? <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> אני אענה לך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> ששר התחבורה יענה. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> – – חברת הכנסת זהבה גלאון מספיק ותיקה בבית הזה כדי להיות ערה לעובדה ששרים ושרות – – <זהבה גלאון (מרצ):> הוא יושב במזנון עכשיו. הוא יושב במזנון. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> – – משיבים בשם שרים אחרים. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת זהבה גלאון, אני קוראת אותך לסדר פעם שנייה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> תפסיקי עם הקריאות לסדר. תקראי את השר לסדר. הוא בורח, השר בורח. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> אני רוצה לומר כמה דברים. דבר ראשון, שר התחבורה – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוא שותה קפה בחוץ. הוא שותה קפה במזנון. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> – – השר ישראל כץ ביקש ממני להשיב בשם משרדו. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – היה כאן. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> עכשיו, ברשותכם, אקריא את התשובה של השר. אם יהיו לכם טענות, תוכלו לומר אותן אחר כך. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', אני אוציא אותך. אתה רוצה לשמוע את התשובה? אתה לא רוצה לשמוע את התשובה שהרגע – – – <זהבה גלאון (מרצ):> הוא לא רוצה לשמוע. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> השר טוען שעברו רק שבועיים – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> זה לא עניינך, זה עניינו של שר התחבורה. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> אני מקריאה כרגע, ברשותכם, את התשובה של השר. <עיסאווי פריג' (מרצ):> למה הוא ברח? למה? <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', תן לה להשיב. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> תשמע את התשובה שלו, אחר כך תגיב. <עיסאווי פריג' (מרצ):> שר התחבורה, איפה הוא? <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> שר התחבורה טוען כי עברו אך שבועיים מהמענה שהוא כבר השיב על ההצעות לסדר-היום של חברי הכנסת ישראל אייכלר וחברת הכנסת עליזה לביא בנושא הזה. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוא יושב במזנון עם אחד המאכערים של הליכוד. הוא יושב במזנון. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת עיסאווי פריג', אני קוראת אותך לסדר פעם שלישית. אני קוראת אותך לסדר פעם שלישית. <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוא בחוץ, שיבוא. אין לו כבוד – – – <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> לאור הפרסומים – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> הוא יושב עם אחד העסקנים בחוץ. (חבר הכנסת עיסאווי פריג' יוצא מאולם המליאה.) <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> לטענת השר, הוא כבר השיב על כך לפני שבועיים. <מיכל רוזין (מרצ):> כי זה לא בסדר. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> הוא טוען כי לאור הפרסומים בנושא קריסת מנהרות הרכבת המהירה לירושלים, הוא מבקש להבהיר כי המקרה הוא התרוממות רצפות במנהרה מס׳ 3 בפרויקט הרכבת המהירה לירושלים – מנהרה מאזור נחל-יתלה ועד אזור מבשרת-ציון. זוהי מנהרה אחת מ-46 מנהרות קישור שקיימות בפרויקט. מדובר בהתרוממות רצפות, וודאי שלא מדובר בקריסת מנהרה, כפי שתואר בחלק מכלי התקשורת – – – <אילן גילאון (מרצ):> אפשר לדעת למה שר התחבורה לא כאן? אני רוצה לשמוע את השר. <היו"ר נורית קורן:> סליחה, חבר הכנסת אילן גילאון, תשמעו את התשובות ואחר כך תשאלו את כל השאלות. אתם יודעים שזה יכול להיות ששר אחר ישיב במקום שר התחבורה. אני מבקשת מכל חברי הכנסת שקט. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> כבוד היושבת-ראש, לא צריך להתרגש מכל קריאת ביניים שכרגע – חברי חבר הכנסת גילאון, זה נהוג ששר במדינת ישראל – – <מיכל רוזין (מרצ):> אבל לא יכול להיות שהוא יושב במזנון ולא בא. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> – – שיש לו עיסוקים נוספים – – <מיכל רוזין (מרצ):> לשבת במזנון – – – <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> – – מבקש מהשרים התורנים במליאה להשיב בשמו – – <מיכל רוזין (מרצ):> יושב ושותה קפה, זו זילות הכנסת. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> – – וזה המקרה גם כרגע במליאה. חברת הכנסת – – – <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת מיכל רוזין, אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה. חברת הכנסת מיכל רוזין – חבר הכנסת אילן גילאון, אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה. <מיכל רוזין (מרצ):> זה לא שהוא עסוק. הוא שותה קפה. שיבוא להשיב. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת מיכל רוזין, אני קוראת אותך לסדר פעם שנייה. אני מבקשת ממך לשבת במקום, לשבת במקום ולתת לדיון להמשיך. בבקשה תשבי. <אילן גילאון (מרצ):> לא קשור, גברתי. השר נמצא. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת אילן גילאון, לי אין תשובה. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> חבר הכנסת אילן גילאון – – – <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת אילן גילאון, באמת, מפאת כבודך אני לא רוצה להוציא אותך, אבל אתם מפריעים לדיון. אתם מפריעים לדיון. זה לא ייתכן. חברת הכנסת מיכל רוזין. <מיכל רוזין (מרצ):> אוה, את רוצה להוציא אותי? הנה, הוא הגיע. <היו"ר נורית קורן:> אתם רואים? נרגעתם? בבקשה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <היו"ר נורית קורן:> מיכל רוזין, בפעם השלישית אני קוראת אותך לסדר. בבקשה להוציא אותה מהאולם. <מיכל רוזין (מרצ):> את צריכה לשמור על הזכויות שלנו כחברי הכנסת. את לא שומרת על כבוד הכנסת. (חברת הכנסת מיכל רוזין יוצאת מאולם המליאה.) <היו"ר נורית קורן:> אנחנו שומרים על כבוד הכנסת. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> כבוד השר, אתה רוצה להקריא את עמדת משרדך? בהתאם לדיווח שהתקבל מחברת "רכבת ישראל", האירוע נגרם בשל עומס מים שלא טופל כראוי, וכן בשל ליקוי בשלביות הביצוע, אשר החליש את הרצפה. לפי הדיווח, מדובר בליקויים שבאחריות הקבלן, ולנוכח התנהלותו במקרה זה ובמקרים נוספים אף הפסיקה החברה את פעילות הקבלן באתר, מיום 31 בדצמבר 2015. למען הסר ספק, כל התיקונים הנדרשים במנהרות יבוצעו על-ידי קבלן אחר. כמו כן, הובהר כי לא תהיה השפעה על לוחות הזמנים של הפרויקט. עם זאת, לאור חשיבות ודחיפות הנושא, השר הנחה מנהל אגף בכיר במשרדו לבצע מייד בדיקה ובחינה בלתי תלויה אשר יקיפו את כל המנהרות ולהגיש לו את המסקנות וההמלצות מהאירוע, כולל ניתוח המשמעויות על קידום וסיום הפרויקט, בתוך 60 ימים. על-פי עדכון שהתקבל ממנהל אגף בכיר רכבות במשרד התחבורה, הבדיקה החלה ומבוצעת בסיוע מומחים בין-לאומיים, שאף שהו בארץ בשבוע האחרון, סיירו במנהרות ונפגשו עם נציגי חברת "רכבת ישראל" ונציגי החברה המבצעת. מעבר לזה, ועדת הכלכלה של הכנסת, בראשות חבר הכנסת איתן כבל, ערכה סיור במנהרות ואף קיימה דיון בנושא, וגם חבר הכנסת עיסאווי פריג', שהגיש את ההצעה דנן, השתתף בהם. על כן, בבדיקה הבלתי-תלויה שמבצע מנהל אגף בכיר רכבות, על-פי הנחיית השר, יש מענה לדרישה שהעלה יושב-ראש ועדת הכלכלה חבר הכנסת איתן כבל לבצע בדיקה בלתי תלויה, ומובן שממצאי הבחינה יונחו על שולחן ועדת הכלכלה. לפיכך, מאחר שהמליאה כבר דנה בנושא רק לפני שבועיים והעבירה אותו לדיון בוועדת הכלכלה, ומאחר שוועדת הכלכלה כבר דנה בנושא וצפוי שתקבל לידיה את ממצאי הבדיקה החיצונית, כפי שביקשה, הרי ההצעה הנוכחית לא מוסיפה דבר ולא תוסיף דבר, ועל כן השר מבקש להסיר אותה מסדר-היום. חברת הכנסת זהבה גלאון, אני כמעט בטוחה – קראתי זאת קודם, ושוכנעתי טרם עלייתי לדוכן המליאה שהדרישה היא לגיטימית; אם אכן מליאת הכנסת כבר דנה בזה לפני שבועיים, הנושא כבר הגיע לוועדת הכלכלה לפי החלטת חברי וחברות מליאת הכנסת, הנושא הגיע להצבעה שם, אין הצדקה – לאור זה שגם נענו לכל הדרישות, באמת – בטח ובטח שלא להקים ועדת חקירה. <היו"ר נורית קורן:> סליחה, גברתי השרה, אני רק רוצה לבקש מהסדרנים לקרוא לחבר הכנסת עיסאווי פריג' כדי שנוכל להצביע. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> וגם לחברת הכנסת מיכל רוזין, שהוצאה. <היו"ר נורית קורן:> כן, גם חברת הכנסת מיכל רוזין. <השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל:> הממשלה מבקשת להסיר את ההצעה מסדר-היום. תודה רבה. <היו"ר נורית קורן:> אנחנו עוברים להצבעה על ההצעה לסדר-היום; הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא המחדלים סביב פרויקט הקמת קו הרכבת המהיר לירושלים. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 15 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכנסת – 25 נגד – 43 נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכנסת לא נתקבלה. <היו"ר נורית קורן:> התוצאה: בעד – 25, נגד – 43, אין נמנעים. אם כך, ההצעה לסדר-היום הורדה מסדר-היום. <שתי מדינות לשני עמים> [לפי סעיף 45 לתקנון הכנסת.] <היו"ר נורית קורן:> אנחנו ממשיכים בסדר-היום: שתי מדינות לשני עמים – דיון בהשתתפות ראש הממשלה על-פי בקשתם של 40 מחברי הכנסת. אני מבקשת מחברת הכנסת זהבה גלאון לבוא לפתוח. תודה. <זהבה גלאון (מרצ):> גברתי היושבת-ראש, אדוני ראש הממשלה, גל הטרור הנורא שמשתולל כאן בחודשים האחרונים הוא הוכחה של הכישלון והקריסה המוחלטת של הקונספציה שלך שאפשר לנהל את הסכסוך. כבר שנים אתה מנפק לנו מופע נודד של אפס עגול במנהיגות, ופחדנות. ומה הפתרון שאתה מציע לנו כדי להתמודד עם – איך קראת להם? – "חיות הטרף"? ככה קראת להם באמירה גזענית ומתקרבנת? מה הפתרון שאתה מציע לנו – להקיף את עצמנו בגדרות ומכשולים? זה החזון שלך לשינוי המציאות – חומות וסיפוח של 150,000 פלסטינים שחיים בשטח C? איפה הביטחון? אתה, ראש הממשלה, הלוחם הגיבור בטרור, ראש הממשלה ברצף מאז 2009, ואני שואלת אתכם: איפה הביטחון? מתי מגיע השלב שבו ישראלים ופלסטינים מפסיקים להירצח במשמרת שלכם? מתי מגיע הרגע הזה שבו המחבלים מרכינים את ראשם וחותמים על הסכם כניעה ללא תנאים לממשלת הליכוד? אנחנו, אדוני ראש הממשלה, משלמים מחיר על המדיניות הפחדנית שלך, שהניחה, ככה, שאפשר להמשיך כאן את החיים כרגיל כשמיליוני פלסטינים נמצאים תחת שליטתנו ללא שום זכויות. הממשלה שלך ממשיכה להצהיר שהיא תומכת בפתרון שתי המדינות. אבל אני לא מצאתי, אני מודה, אפילו חבר ממשלה אחד שבאופן אישי תומך בכך. מה שאתה רוצה הוא, בוא נאמר את זה, שנהיה מוקפים בגדר, שהפלסטינים יחיו את החיים שלהם במעין אוטונומיה, וישראל תשלוט על כל השטח מבחינה ביטחונית. זה החזון שלך, אדוני ראש הממשלה. אני חייבת לומר שההתנהלות הדיפלומטית של הממשלה שלך היא כמו של מישהו שמנסה למכור מכונית על בלוקים, הוא לא מצליח במשך עשור, והוא ממשיך לחשוב שהבעיה היא שהוא לא מצלם את האוטו בזווית הנכונה. זו הממשלה שלך. אתה עושה הכול כדי לחרב את הסיכוי שיהיו למדינת ישראל אי-פעם גבולות מוכרים. אתם ממשלת אין גבול: אין גבול למאות המיליונים שאתם שופכים כל שנה כדי לממן את גנבת האדמות והמאחזים הבלתי-חוקיים בשטחים; אין גבול להתפרקות הטוטלית שלכם מאחריות, כשזה מגיע לחברי הכנסת הערבים, שאתם רוצים להעיף מהכנסת. חברי חברי הכנסת, אפשר להסתייג מהפרובוקציה שעשו חברי הכנסת של בל"ד, אבל אפשר במקביל לתמוך בהחזרת הגופות. לא צריך את הסחר-מכר הזה. וכן, אפשר להתנגד נחרצות, ואני קוראת לכל האופוזיציה – לכל האופוזיציה – להתנגד נחרצות להצעות וליוזמות האנטי-דמוקרטיות שלכם, שכל המטרה שלהן היא להעיף את הערבים מהכנסת. ואין גבול למה שאתם מוכנים לעשות כדי למחוק את הקשר בין מה שלומדים בבתי-הספר לבין המציאות. חינוך לאזרחות? – מזמן זרקתם אותו לפח. חינוך לדמוקרטיה? – צונזר על-ידי הקומיסר התורן. חינוך לדיוק היסטורי ועובדתי? – נפטר את אנשי המקצוע ונאיים על המורים כדי שלא יכניסו להם רעיונות לראש. ועכשיו, אדוני ראש הממשלה, אתה גם מקבל רוח גבית מידידי יושב-ראש האופוזיציה; ראש האופוזיציה יצחק הרצוג הודיע לנו שגם הוא מאבד אמון בדיאלוג עם הפלסטינים – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> די, זהבה, שמענו את זה. <זהבה גלאון (מרצ):> – – גם הוא מוותר על פתרון שתי המדינות – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לפחות אנחנו עושים משהו, אתם לא עושים כלום. <זהבה גלאון (מרצ):> – – גם הוא אומר שהשלום לא ישים כרגע – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אתם רק אומרים מה לא לעשות. תפסיקו לירות בתוך הטנק כבר. <זהבה גלאון (מרצ):> – – והכול לטובת מהלכים חד-צדדיים. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> תפסיקו לירות בתוך הטנק, תתביישו לכם. <זהבה גלאון (מרצ):> חברי חברי הכנסת – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אל תטיפו לנו. אנחנו לפחות עושים. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת חיליק בר, אני מבקשת לא להפריע לדיון. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אל תטיפו לנו. עם כל הכבוד לך, זהבה. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת, נא לא להפריע. <נחמן שי (המחנה הציוני):> לא צריך שתי חזיתות. לא צריך. מספיק אחת. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא, מה זה לא להפריע? שלא יעמדו וישקרו פה. לפחות לנו יש אומץ לעשות משהו. <היו"ר נורית קורן:> חבר הכנסת חיליק בר, אתה מפריע. אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה. <תמר זנדברג (מרצ):> איזה אומץ יש לכם? להגיד שאין – – – <זהבה גלאון (מרצ):> אני קראתי את התוכנית המדינית החדשה – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <זהבה גלאון (מרצ):> – – שהוצגה בוועידת מפלגת העבודה. אני לא – מה שחולק שם, מה שהועבר לעיוננו. <תמר זנדברג (מרצ):> לנו יש תוכנית, קוראים לזה שתי מדינות, שאתם ויתרתם. <זהבה גלאון (מרצ):> אני לא מסכימה עם הרבה חלקים בה, אבל אני שואלת גם אותך: אתה מאמין שאפשר לקדם מהלך של הוצאת 28 כפרים ערבים מירושלים המזרחית ללא תיאום והסכמה עם הצד הפלסטיני? מה, אתם לא קולטים שמהלך כזה יתפרש בעולם כהנצחת הסיפוח לישראל של שאר חלקי העיר המזרחית, כולל האגן הקדוש? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> הצענו – – – השליטה. <זהבה גלאון (מרצ):> מה אתה מצפה שהם יעשו, אותם אנשים שימצאו את עצמם מחוץ לגדר – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> ודאי שזה ישים. <זהבה גלאון (מרצ):> – – שיצטרפו לג'יהאד, לאסלאמיסטים למיניהם, ל"חמאס"? זה השכל שלכם? ולמה זה כל כך מתסכל? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אז לרשות הפלסטינית אין שום אחריות? <זהבה גלאון (מרצ):> אני אומרת את זה לחברי הטובים באופוזיציה: למה זה כל כך מתסכל? הרי גם חבר הכנסת הרצוג וגם אתה יודעים שאין שום סיכוי שראש הממשלה הזה יאמץ את התוכנית שלכם. אז אני אומרת לך, אני אומרת את זה, באמת, אתה ידיד טוב שלי – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> הוא כבר אימץ אותה אתמול. <זהבה גלאון (מרצ):> – – כמו שאתה מתנהל לאחרונה, גם לא נראה לי שיהיה לך סיכוי להגיע לעמדת ביצוע כדי ליישם את התוכנית הזאת שאתה מציע – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> רק תאמיני, יום יבוא. <זהבה גלאון (מרצ):> – – שגורמת לדה-לגיטימציה של פתרון שתי המדינות. חברי חברות וחברי הכנסת, בפרפראזה על איינשטיין, כנראה יש שלושה דברים שהם אין-סופיים בעולם: היקום, הפסיביות של ראש הממשלה נתניהו, ועכשיו גם הבור המנהיגותי, חברי חבר הכנסת הרצוג, שאתה מייצר במחנה השמאל. וחבל, ממש ממש חבל. אבל הטענה הראשית שלי מופנית – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> אני מבין שאתם סוחפים אחריכם מיליוני ישראלים, שנוהרים ונרשמים למרצ. <זהבה גלאון (מרצ):> הטענה הראשית שלי מופנית לראש הממשלה – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מיליוני ישראלים נוהרים למרצ. <זהבה גלאון (מרצ):> – – שהוא חסר אחריות, שמגלה אפס יוזמה ואומץ כדי לשנות את המציאות המדינית, שמוכן לזרוק לפח את חלום המדינה שלנו, והכול בשביל ההישרדות הפוליטית שלו. רק בשבוע שעבר הממשלה שלך, אדוני ראש הממשלה, הפנתה אצבע משולשת ליוזמה הצרפתית לכינוס ועידה בין-לאומית על בסיס יוזמת הליגה הערבית. <שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ:> זהבה, מה הדיבורים האלה? זהבה, זהבה, זהבה ושלושת הדובים. <זהבה גלאון (מרצ):> אם באמת באמת היית מעוניין להוכיח שאתה מחויב לפתרון שתי המדינות, יש אין-ספור צעדים שהיית יכול לעשות בלי לסכן במאומה את ביטחון ישראל ולהתקדם לקראת מציאות של שתי מדינות בשטח: למשל, להציע תוכנית וצעדים קונקרטיים לקראת סיום הכיבוש; למשל, להכיר במדינה פלסטינית באו"ם, ולהתחיל במשא-ומתן בין שתי המדינות להסדר קבע; לחדש את ההידברות עם אבו מאזן, בלי לדרוש ממנו כל פעם מחדש כתנאי מקדים הכרה במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי – אנחנו צריכים שהוא יכיר בנו? או לפנות את המאחזים הבלתי-חוקיים במקום להכשיר אותם; להקפיא את הבנייה בהתנחלויות – יש אין-ספור צעדים שהיית יכול לעשות בלי לסכן את ביטחון מדינת ישראל. אבל מה אתה מציע לנו? כל האפשרויות האלה, אתה אפילו לא מאמץ אותן. אתה נאמן לעמדה שלך שלנצח תאכל חרב. זה מה שאתה מציע לנו, בזה אתה מאמין. ופשוט הגיע הזמן, אני אומרת את זה לכולכם, שתפסיקו כבר עם ההזיה הזאת, שאפשר להחזיק עם שלם, מיליונים, בלי זכויות וריבונות ולחשוב שהייאוש של האנשים האלה לא יהפוך לשנאה ואלימות מחרידות. חברי חברי הכנסת, אי-אפשר לנצח עם שלם שאין לו מה להפסיד. תפנימו את זה, פשוט אי-אפשר. עכשיו, אנחנו לא משלים את עצמנו, הרי זה לא יהיה קל, אבל זה ממש לא אומר שאנחנו מרימים ידיים. אני לא חושבת שמחר רק נשב בוועידה בין-לאומית, חדי-קרן יתרוצצו באחו ויהיה כאן מדהים. ממש לא. אנחנו לא מרימים ידיים. אנחנו לא אומרים שפתרון שתי המדינות על-פי עקרון החלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947 להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל הוא בלתי אפשרי. כן, זה קשה, זה הופך להיות קשה מיום ליום. וזה לא אומר שמי שעדיין מאמין בפתרון שתי המדינות הוא לא פרגמטי, הוא לא קורא את המציאות – זה עדיין הפתרון הריאלי ביותר למצבנו. ולכן, חברי חברי הכנסת, אנחנו לא מאבדים תקווה, אנחנו מציעים שינוי אמיתי, זהיר ומפוכח. אנחנו מציעים תוכנית פעולה עם חזון ועם מטרה ברורה: מדינת ישראל דמוקרטית ומתקדמת, עם גבולות מוכרים, עם תמיכה אזורית חזקה ועם לגיטימציה בין-לאומית מחודשת ומדינה פלסטינית לצדה. חברי חברי הכנסת, זה בידיים שלנו. <היו"ר נורית קורן:> תודה. חברת הכנסת ענת ברקו, בבקשה. חברת הכנסת ברקו, לרשותך שבע דקות. נא לעמוד בזמנים. <ענת ברקו (הליכוד):> גברתי היושבת-ראש, אדוני ראש הממשלה, כנסת נכבדה, טוב, אז חברת הכנסת גלאון רוצה להחזיר אותנו להחלטת החלוקה, ל-181, אנחנו ב-1947. סטופ, לא קרה שום דבר מאז, את צודקת. אבל מה יש כאן לומר, אנחנו נמצאים בכנסת ישראל – אנחנו נמצאים בכנסת ישראל, יש לנו כאן חברי כנסת ששותפים ב-BDS, יוצאים וחוברים לאויבינו, ולאחר מכן גם באים לוועדת האתיקה כשופטים של אחרים, שגם הם לא – ידם בכול. חברינו מסיעת בל"ד למשל, בראייה שלהם, למה שיהיה שקט בתוך מדינת ישראל אם כל כך רועש בסביבה שלנו? למה שהם בעצם ייתנו למהלכים שכרגע מוביל ראש הממשלה למען הציבור הערבי – למה שהם ייתנו לזה להתקיים? זה לא יכול להיות, הם לא יכלו לשבת ולספוג את זה. איך אמר לי אחד מחברי מסיעת הרשימה המשותפת? יש מושג כזה בערבית "תשמיס", זה אומר, אנחנו מנערים את חוצננו מאותו בן-אדם שכבר מביא נזק לקהילה שלנו. זה בדיוק מה שעושים חברי סיעת בל"ד שמדברים על בעצם מדינה בגבולות 48', על פלסטין דאח'ל, לכך הם מתכוונים ולכך הם מכוונים. מה יוצא לנו כאן? אנחנו בעצם חווים עכשיו משהו – הדרך לפתרון בעיות בחברה הפלסטינית – את יכולה לבקש שקט ולא על חשבון הזמן שלי, שאני אוכל לדבר? תודה, גברתי היושבת-ראש. <נחמן שי (המחנה הציוני):> אנחנו שומעים. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אנחנו מתווכחים על מה שאת אומרת. <ענת ברקו (הליכוד):> אני רוצה לומר שיש מצב כזה, שהיום הצורה לפתרון בעיות בחברה הפלסטינית – משהו שהוא מאוד מצער – של הצעירים בה, הפכה להיות בעצם בחירה במוות, או בפיגוע, להרוג יהודים. מה זה אומר? רוצים לחתן ילדה בת 14 עם מישהו בן 60? יאללה, נדקור יהודי ונסגור עניין. מישהו רב עם ההורים שלו, גם הולך ודוקר יהודי. הקטע הוא, שלא מתמודדים. אנחנו בעד ללכת לאיזה תהליך, אבל התהליך לא יהיה התאבדות. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <ענת ברקו (הליכוד):> התהליך, הוא לא יהיה התאבדות, חברתי. התהליך יהיה להסתכל על מה שקורה סביבנו, כן לסגור את הגבולות שלנו באופן הרמטי, כדי שלא יחדרו לכאן כוחות של אסלאם רדיקלי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> את יודעת מה הגבולות? <ענת ברקו (הליכוד):> ראינו מה קרה בהתנתקות. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> תחליטו קודם מה הגבולות. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, אני מבקשת לא להפריע. תודה. <ענת ברקו (הליכוד):> חברתי עאידה, אין מדינה שמדברים בה כל כך הרבה נגד מדינת ישראל, ואלה שהם אויביה מתחננים לקבל אזרחות ישראלית. זה מה שקורה, אנחנו רואים את זה בבקשות ובוועדות, ואנחנו רואים את זה באופן חוזר ונשנה. הדבר הנוסף שהייתי רוצה לומר זה הקטע של יצירת תרבות, של תת-תרבות של רצח, אלימות, כמו של גנגסטרים, כמו תת-תרבות עבריינית, שצעירים של שבאב, שהם גם מאיימים על החברה שלהם, והם מובילים את בני עמם; חוסר השליטה, ההתפרקות של המשפחה הפטריארכלית – כל הדברים הללו בעצם מביאים את ההתפרקות של החברה הפלסטינית מבפנים. בסופו של דבר ההתפרקות הזאת, מה היא מולידה? מה היא תביא – את "הג'יהאד האסלאמי" אליכם? את ה"חמאס"? לאן היא יכולה להוביל אתכם? נשא כאן נאום מאוד מאוד יפה חבר הכנסת זחאלקה; הוא דיבר על אלימות נגד נשים. באמת, הקשבתי לו קשב רב. הוא דיבר על "אבו עלי", הוא דיבר על התנהגות בריונית, על גבריות שהיא בעצם מוחצנת, על מצ'ואיזם. זה חלק מהדברים שמשרתים את אותם צעירים שחוברים ועושים טרור. באמת, הסתכלתי על הנאום, קראתי את הקטע שהוא התייחס לכך, תיאור פנטסטי של מה שקורה היום עם השבאב, עם אלה שהולכים לשחוט אנשים ברחובות. אנחנו אי של יציבות לכל האזרחים שלנו. צריך לשמור על המדינה הזאת. בסך הכול, היא מדינה שנותנת מענה לכל האזרחים, יהודים וערבים כאחד. לכן, ניסיון להוביל את המדינה לכאוס, או לבלגן, או להכניס פנימה כוחות חתרניים, לנסות להדליק ולהצית אש בין ערבים ליהודים בתוך המדינה, גם מצד חלק מחברי הכנסת, לצערי הרב, הוא ניסיון רע. אני לא רוצה להגיע ולחזור להבטחות הקוראניות לבני ישראל, ולדברים שנאמרו, או לחזור להיסטוריה, מה בעצם המקום שלנו כאן, לגבי ירושלים, לגבי פלסטין, שכמו שאמרנו, אין אפילו פ"א בערבית, כך שהמונח המושאל הזה גם הוא שווה עיון. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> מה? <ענת ברקו (הליכוד):> אבל יש היום ישות פלסטינית לידנו, אנחנו לא מתכחשים לה, אנחנו מושיטים יד לשלום, ויחד עם זה, שלום זה אומר – – – <תמר זנדברג (מרצ):> שמעתם את זה? היא אמרה שאין פ"א בערבית, בגלל זה פלסטין – – – <ענת ברקו (הליכוד):> כן, אין פ"א. פָּה, פָּה, פָּה; אין פָּה, יש פָה. <תמר זנדברג (מרצ):> אין לך שכל? <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> תפסיקי כבר עם ההסתה. <היו"ר נורית קורן:> חברת הכנסת ענת ברקו, תמשיכי בבקשה. <ענת ברקו (הליכוד):> אלה הן העובדות. אני אשלח את זה, הכול בסדר. המקור של השם הוא ברור. הנשיא ריבלין לדעתי הוא גם פלסטיני. מה שכן, אף אחד – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> רק להסית אתם יודעים. <ענת ברקו (הליכוד):> חבר הכנסת סעדי, אתה צריך לנסוע לרמאללה, לייעוץ משפטי לאבו מאזן או משהו? מה הבעיה, אתה ממהר לאיזה מקום? <עיסאווי פריג' (מרצ):> את אחת הבדיחות הגדולות שהיו בכנסת. <ענת ברקו (הליכוד):> מה שאני רוצה לומר לכם – מה שאני רוצה לומר לכם, לא לחתרנות בתוך כנסת ישראל – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> אין מה להגיד, את עברת את אורן. <ענת ברקו (הליכוד):> אני קוראת לכם, באמת, לשמור על המדינה הזאת למען כולנו, לא להתחפר בקורבנות מקצועית, אלא באמת ללכת לנסות בקירוב לבבות, ולא לצעדים שבעצם מובילים אותנו למשהו שהוא הרבה פחות טוב ממה שיש לנו היום. תודה רבה, גברתי. <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> "ראחת פלסטין". <זהבה גלאון (מרצ):> זה היה שיעור – – – <היו"ר נורית קורן:> תודה. חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה. ואחריה – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. בבקשה. חברים, בואו נירגע בבקשה, אני רוצה לאפשר לחברת הכנסת ציפי לבני לומר את דבריה. בבקשה, שש דקות לרשותך. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> תודה. אני רוצה לפנות אליך, אדוני ראש הממשלה, לא דיברנו באמת מאז פיטרת אותי בעילה המשונה שנפגשתי עם אבו מאזן. אני אפילו שמה בצד את הציניות המתבקשת, שאתה עכשיו מתחנן לפגישה תוך כדי גל טרור, ולא מקבל אותה. אני אפילו שמה בצד את הכעס שיש בי על מה שאתה עושה למדינת ישראל בחוקים שאתה מניח על השולחן ורק קורעים אותה מבפנים. אני רוצה באמת לדבר עניינית, ולא כדי להתריס. יש טרור בחוץ. טרור הסכינים הוא אולי לא איום אסטרטגי בהשוואה לאינתיפאדת המתאבדים באוטובוסים, אבל אם לא תפעל, נגיע לשם. אזרחי ישראל איבדו את תחושת הביטחון, ואת רובם ממש לא מעניינת האידיאולוגיה של הבית היהודי ועוד בנייה בהתנחלות מבודדת. הם רוצים שקט וביטחון. אני מבקרת משפחות שכולות, גם אני ביקרתי את משפחתה המופלאה של הדר כהן, הלוחמת, וכולן, כל האימהות כולן, מבקשות בקשה אחת: שהן יהיו האחרונות. שלא תהיה עוד משפחה שתחווה את החוויה הזאת. ואתה חייב לענות, ראש הממשלה, באמת, מה אתה עושה כדי שהן יהיו האחרונות. אתמול דיברת על גדר שתעטוף את ישראל. אנחנו בעד, הצענו את זה. אבל איזו מדינת ישראל אתה רוצה לעטוף – אתה לא יכול להתחמק מהשאלה הזאת. את מדינת ישראל בין הים לירדן? רק גושים בלי כל השאר? הגבולות – להצטלם, או לדבר על הגבולות עם מצרים וירדן זה החלק הקל, אבל כדי לתת ביטחון אתה צריך לצאת מאזור הנוחות שלך. בדוגמת חיות הטרף שלך מאתמול, בתוך הכלוב הזה שאנחנו אמורים להיות בו, החיות בפנים או בחוץ? האם כל מיליוני הפלסטינים שחיים ביהודה ושומרון הם חלק ממדינת ישראל שלך? כי הם לא חלק ממדינת ישראל שלנו. אנחנו מציעים להשלים את תוואי הגדר, לכלול את כל הגושים ואת אותם מאות-אלפי הישראלים הטובים שחיים בגושי ההתיישבות בתוך הגדר, כחלק ממדינת ישראל, ולהשאיר את אותם מיליונים של פלסטינים מעבר לגדר. זה משהו שהבית היהודי לא יהיה מוכן לעשות. אצלם העסקה היא אחד פלוס מיליונים; לא יהיו מוכנים לוותר אפילו לא על מילימטר של קרקע, ואנחנו נצטרך, על-פי עמדתם, לבלוע את כל אותם מיליונים שחיים שם. ולכן, אני חושבת שאתה תצטלם ליד הגדר עם ירדן ומצרים – ואני מוכרחה לומר שהגדר עם מצרים היא דבר חיובי שעשית – אבל אתה תשאיר את הישראלים חשופים, כי לא תשלים את הגדר. שנינו יודעים גם שהרעיונות של ליברמן ובנט, שמדברים חזק בחוץ, וחברי הליכוד הקיצונים – הם לא יביאו ביטחון למדינת ישראל; הם רק יגבירו את המתח ואת הבידוד. אבל אתה, לצערי, מחקה את ליברמן, כי את חוק ההדחה הוא הגיש בכנסת הקודמת; אתה רודף אחרי בנט; אתה רק מחזק אותם פוליטית. הם הופכים למקור ואתה לא. הם תמיד ישיגו אותך, והם גם לא יתמכו בך. לא תוכל תמיד להפעיל את הפטנט המכוער של יום הבחירות ולבקש כוח לשמור על ישראל כי אתה שומר עליה, כי אתה כבר לא. זה המצב. תן לצה"ל לנצח, תקשיב לצבא. צה"ל הוא זה שנותן ביטחון, ולא כמה חברי מרכז ליכוד שפורצים לבית ליד הקסבה בחברון ומתנחלים בו. הרמטכ"ל הבהיר, גם בפומבי, אני בטוחה שגם לך בישיבות הקבינט, איזה דברים יעזרו נגד הטרור. תן לצבא את חבילת הצעדים שהוא רוצה, תיתן לפלסטינים לבנות בשטחי C, תעזור לכלכלה שלהם, תקפיא את הבנייה מחוץ לגדר, תבהיר לעולם מה חשוב לנו ומה פחות חשוב, שיהיה סדר עדיפות למדינת ישראל. שיהיה ברור שכשאתה אומר: שתי מדינות לאום, אתה מתכוון לזה – אם אתה מתכוון לזה. הקוורטט מתכנס בימים האלה, אז יש תוכנית צרפתית, ותהיה תוכנית של הקוורטט, ואתה יכול למנוע את זה, בעזרת חבילה של צעדים – לא נורא מסובכת, לא נורא מורכבת, לא מזיזה חייל צה"ל אחד ממשמרתו. הבית היהודי לא יאהב את זה, אני יודעת, אבל תוכל למנוע את היוזמות שיובילו בסוף למדינה פלסטינית בגבולות 67', מזרח-ירושלים בירתה, כשהפליטים מתדפקים על דלתותינו שלנו. שנאת ערבים, הדחתם מהכנסת, סימון עמותות, לא ימנעו את הסכין הבא שתונף, לצערי, על עוד ישראלי, יהודי או ערבי. אתה מנמק את החקיקה הזאת כאן, על הדוכן, השבוע, בגאווה לאומית. הגאווה הלאומית שלי, ראש הממשלה, היא במדינת ישראל, בדור הצעיר שגדל כאן, במגילת העצמאות; באנשים, באדם הצעיר שבא אלי אתמול ואומר: אני בוכה ב"התקווה" מרוב התרגשות וגאווה, ועכשיו אני בוכה מצער. וכשאני שומעת אותך, וכשאני רואה את החוקים האלה, הדברים שלך נגד אזרחי ישראל, חוקי הסימון, לא נוטעים בי גאווה לאומית אלא בושה ועצב גדול. וההבדל בינינו, המחנה הציוני, וביניכם, וגם מחברתי זהבה גלאון, הוא שהחזון שלנו הוא לשמור על ישראל יהודית ודמוקרטית. החזון שלנו הוא לא הקמת מדינה פלסטינית. החזון שלנו הוא אפילו לא שתי מדינות לשני עמים. החזון שלנו הוא לשמור על ישראל יהודית ודמוקרטית. אנחנו מעדיפים לעשות הסכם שמסיים את הסכסוך, וההסכם היחידי שקיים מבוסס על שתי מדינות לשני עמים, כי זה ההסכם היחידי שיכול, אם נגיע אליו, לסיים את הסכסוך. ואנחנו שואפים להגיע לשם, ואנחנו רוצים לחזור למשא-ומתן, ואנחנו מעדיפים הסכם. אבל אם השלום אינו מעבר לפינה ואם הפלסטינים סירבו לפשרה הוגנת, אנחנו לא הופכים לבני ערובה בידי הרצון הפלסטיני – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – מדינת ישראל הוקמה למרות ההתנגדות של העולם הערבי. במקום בידוד מדיני והתדרדרות, אנחנו לוקחים את היוזמה לידינו. זה ה"ייתנו – יקבלו" החדש. אנחנו לא נותנים לפלסטינים, אנחנו מקבלים ולוקחים לנו – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – נעשה את אותם צעדים שמקדמים את ההיפרדות מהם, נשאף לחזור לחדר המשא-ומתן אבל לא נמתין עד שיואילו הפלסטינים לומר שהם מוכנים למה שטוב לנו. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת ציפי לבני. מן הרשימה המשותפת, חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – בבקשה, אדוני, עד ארבע דקות לרשותך. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, אדוני ראש הממשלה, ב-29 לנובמבר 1947 התקבלה החלטה באומות המאוחדות על חלוקת פלסטין לשתי מדינות. 43% מהשטח שלה יהיה למדינה פלסטינית, שהם בעצם 11,000 קמ"ר – – <אלי בן-דהן (הבית היהודי):> – – – <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – ו-56% יהיה החלק המיועד למדינה יהודית, שבה חצי מיליון אזרחים יהודים וחצי מיליון אזרחים ערבים, ו-1% שנשאר יהיה ירושלים ובית-לחם, בחסות בין-לאומית. העמדה העקרונית שלנו, של המפלגה הקומוניסטית היהודית-ערבית אז, הייתה הקמת מדינה אחת דו-לאומית, יהודית-ערבית, על כל השטח של פלסטין, שבה כל אזרחיה יחיו בצורה דמוקרטית, שוויונית, אזרחית ולאומית. אבל, למרבה הצער, זה לא התקיים, ובכל זאת הסכמנו לפתרון שתי מדינות, ואנחנו היום במציאות הנוכחית הקיימת. ולכן, אם ראש הממשלה, כולל מי שדוגל בארץ-ישראל השלמה, מחזיר את מחשבתו הנכונה – אם אכן יש מחשבות נכונות – ועושה דז'ה-וו לשנת 1948-1947, לעמדת המפלגה הקומוניסטית היהודית-ערבית שלנו, אז כמה קורבנות, כמה משאבים, כמה כספים היו נחסכים, והארץ הזאת הייתה נראית אחרת. וכעת, אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, אדוני ראש הממשלה, אם לא תתקבל ההחלטה הנכונה של שתי מדינות, לפי מה שאנחנו מציעים, על גבולות 4 ביוני 1967 – ואגב, זה שטח קטן בהרבה מה-43% לפי החלטת החלוקה – אז עוד 40 שנה עוד פעם נהיה בדז'ה-וו חוזר, ושוב נתחרט. אבל למעשה תתחרטו על אי-קבלת ההחלטה הנכונה והנבונה הזאת, ואנחנו גם נתחרט שלא יכולנו לשכנע את הממשלה הזאת, שאינה רואה את העתיד הטוב לדורות הבאים. הממשלה ממשיכה להתנגד לכל החלטות האו"ם ומועצת הביטחון ומשאירה את המדינה מבודדת מכל העולם, ואתה מצביעות רק ארצות-הברית ומיקרונזיה. הממשלה, ובמיוחד אתה, ראש הממשלה, לא רואים את העתיד ולא מבינים שהמצב יכול בכל רגע להיות אחרת, או יכול להשתנות בכל עת ובכל שעה. והאמירה שלך, אדוני ראש הממשלה, שעל חרבנו נחיה, לא תהיה לנצח, והכוחניות של ישראל לא נצחית; ישראל לא תישאר הכוח העליון במזרח התיכון, ויש אפשרות שחלק מהמשטרים הערביים הריאקציוניים, או כולם, שהם בברית הדוקה עם ממשלות ישראל, לא יהיו קיימים. וגם תמיכתה של ארצות-הברית היא לא נצחית. אדוני היושב-ראש, כעת יש יד מושטת לשלום, ידה של הרשות הפלסטינית בראשותו של אבו מאזן, הכוללת גם את אש"ף, שאכן מסכימה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. ושוב אני מזכיר שהשטח הוא קטן מהשטח של החלוקה של 1947. אבל אין פרטנר בצד הישראלי. הממשלה הזו, שבראשותך, אדוני ראש הממשלה, היא לא פרטנר לשלום. מטרתו היחידה של ראש הממשלה היא ההסתה הממושכת, הדמגוגיה ושטיפת המוחות לכל האזרחים כאילו יש אויב שמתמיד ומאיים על קיומה של מדינת ישראל. אבל כולנו יודעים שאין מי שמאיים על קיומה של מדינת ישראל. המדיניות שאתה מוביל, אדוני ראש הממשלה, היא הסכנה והיא האיום על קיומה של מדינת ישראל. וכשראש הממשלה אומר שאנחנו מוקפים בחיות טרף, האם הוא מתכוון לפושעים הטרוריסטים של "ג'בהת א-נוסרה" ו"דאעש" שמטופלים בבתי-החולים בישראל? אדוני היושב-ראש, כבוד ראש הממשלה, ראש הממשלה חייב להוביל שיח אחר, שיח של דו-קיום ולא שיח של הסתה נגד האזרחים הערבים; לא שיח של הריסת בתים, כולל עקירת תושבי אום-אלחיראן. הוא צריך להוביל שיח של שלום שמבוסס על שתי מדינות בגבולות 4 ביוני 67'. זה מקובל על כל העולם, על האו"ם ועל מועצת הביטחון – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):> – – כולל פתרון של בעיות הפלסטינים, הפליטים הפלסטינים. ולפי החלטות האו"ם, זאת הדרך הנכונה, הנבונה, שתבטיח עתיד טוב לכל האזרחים, יהודים וערבים, ושתבטיח שגשוג ושלווה ועתיד זוהר לדורות הבאים, ללא קורבנות וללא גזענות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. אני מזמין את חבר הכנסת יעקב פרי. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות לרשותך. <יעקב פרי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, כבוד ראש הממשלה, חברי הכנסת, כותרת הדיון, שתי מדינות לשני עמים, הפכה לססמה שנזרקת לאוויר, אך אין מדובר בססמה ריקה מתוכן. אין ספק כי היפרדות מן הפלסטינים היא יעד אסטרטגי ראשון במעלה של מדינת ישראל, ואם רוצים אנו להגן ולשמור על אופייה היהודי של מדינתנו, להגן על הישגיה המרשימים של הציונות ולהביא לחיזוק אסטרטגי של מדינת ישראל בדורות הבאים, עלינו לחתור לקראת היפרדות מן הפלסטינים. הנהגת המדינה חייבת להסתכל קדימה, בראייה אסטרטגית, בכל הנוגע לעתידה המדיני של ישראל, בהסתכלות לעתיד, בראייה של השינויים הדמוגרפיים הצפויים ומתוך בחינה אסטרטגית של האינטרסים הביטחוניים, המדיניים והכלכליים של מדינת ישראל. ברור כי איננו יכולים להרשות לעצמנו לשקוט על השמרים למול המבוי הסתום הנוכחי. בשבועות האחרונים התעורר ויכוח שמא חזון שתי המדינות עדיין בר-קיימא. יש להבהיר, אינני טוען כי ניתן מחר כבר לפתור את הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, אך יש להתחיל במיידי תהליך בכיוון של היפרדות מהם – אם לא למעננו, למען ילדינו ונכדינו – מכיוון שברור כבר לעיני כול כי הציר הבילטרלי שבו ניסינו לפעול מספר רב של פעמים נכשל במבחן התוצאה. עדיין, היפרדות מהפלסטינים נשארה אינטרס מובהק של מדינת ישראל, ומי כמוני חווה זאת על בשרו. כיום ניתנת לנו התחושה כי מדינת ישראל – ארץ-ישראל נוצחה על-ידי מדינת ישראל, ואנחנו כולנו הובסנו. בהתבוננות צפונה, דרומה ומזרחה, ברור כי תהליכים משמעותיים מתרחשים במזרח התיכון שבו אנו חיים. תהליכים אלו משפיעים על האינטרסים של השחקנים באזורנו. הגיעה העת ליטול יוזמה, להפסיק להגיב רק מתוך הידחקות לפינה, מתוך הבנה כי הסכסוך הישראלי–פלסטיני איננו מתקיים בחלל ריק והתקדמות לקראת פתרון היא אינטרס ישראלי. תפיסה אזורית שתגביר משמעותית את הסיכוי לפתרון, שתעצים משמעותית את התמורות וההשלכות החיוביות של סיום הסכסוך עבור שני הצדדים, נחוצה במיידי. על ישראל ליזום את כינוסה של ועידה אזורית כזאת, בשיתוף עם מדינות ערב המתונות. לא רק שבנטילת יוזמה ישראל תיקח אחריות על עתידה באופן מושכל ואסטרטגי, אלא גם בזירה הבין-לאומית תשתנה תדמיתה של ישראל אשר למחויבותה לסיום הסכסוך ולשינוי המציאות באזור. מהלך מדיני שכזה יבלום כל ניסיון של הפעלת לחץ בין-לאומי על ישראל ויגייס את הקהילה הבין-לאומית לקדם את התפיסה האזורית הרחבה שמטיבה עם ישראל במגוון אינטרסים; תפיסה אזורית אשר טובה לישראל וחיונית לשימור הציונות ואשר תבטיח את עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, משגשגת ובטוחה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יעקב פרי, כרגיל, גם על העמידה בזמנים. אני מזמין את חברת הכנסת מירב בן ארי. בבקשה, גברתי, עד חמש דקות לרשותך. אחריה – חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. <מירב בן ארי (כולנו):> אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני ראש הממשלה, חברי וחברותי חברי הכנסת, אני רוצה דווקא לדבר בעד הממשלה ובעד הקואליציה. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> דווקא בעד, כי אני גם היום וגם אתמול – – – <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> לא, אתה יודע, זה מאוד מטריד אותי, כי אני בסך הכול כאן בשנה הראשונה, ואני שומעת כל הזמן על הקואליציה שהיא מפילה חוקים של האופוזיציה, ואני אומרת לעצמי: למה כל פעם רק מראים לנו את מחצית הכוס המלאה? הרי רק אתמול עברה כאן בקריאה שלישית הצעת חוק של חברי הכנסת מיכל רוזין ומיקי לוי; היום עברו כאן חוקים של האופוזיציה. אבל בכל פעם שנופל כאן חוק של האופוזיציה, דבר ראשון אומרים לנו: אתם, הממשלה הזאת – הקואליציה הזאת מפילה כל חוק. אז מאוד חשוב לי להעמיד דברים על דיוקם. כמעט כל יום עוברים כאן חוקים של האופוזיציה, חוקים טובים. <מיכל רוזין (מרצ):> את צריכה להיות יושבת-ראש הקואליציה. לא כל היושבים פה. את צריכה להיות יושבת-ראש הקואליציה. <מירב בן ארי (כולנו):> תודה על המחמאה. <מיכל רוזין (מרצ):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> אני אקח את זה כמחמאה. <מיכל רוזין (מרצ):> אמיתי. <מיקי לוי (יש עתיד):> זאת מחמאה. <מיכל רוזין (מרצ):> זאת מחמאה. זה לא היה סרקזם. <מיקי לוי (יש עתיד):> אנחנו – – – <מיכל רוזין (מרצ):> את יושבת פה שעות על-גבי שעות. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – שעות על-גבי שעות. <מירב בן ארי (כולנו):> אני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת לוי ורוזין. <מירב בן ארי (כולנו):> מחמאות, מחמאות. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מחמאה שקיבלת היא לא סיבה לקריאות ביניים. <מירב בן ארי (כולנו):> לא, אבל הם – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – היא שותפה אתנו עד לשעות הקטנות של הלילה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תפרגן בכתב. <מירב בן ארי (כולנו):> תודה, תודה. הוא אמר שאני שותפה לשעות הקטנות. <מיקי לוי (יש עתיד):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> בשמחה. אני מודה לכל האופוזיציה על הפרגונים, ואני חושבת באמת – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> עכשיו יש לך בעיה. <מירב בן ארי (כולנו):> תודה. ועכשיו עוד כמה מילים לטובת הממשלה. אני רוצה באמת גם לציין כאן כל מיני תהליכים משמעותיים שהיו כאן, בעיקר מול שר האוצר, גם לגבי העלאת שכר החיילים, כשב-1 בפברואר אלפי חיילים במדינת ישראל נהנו מכמעט הכפלה של המשכורת שלהם; ולאור העובדה שיש כאן הרבה חניכים של תנועת נוע"ם – להתראות, תודה רבה שבאתם, תודה. וכשגם אתם תהיו חיילים תוכלו לזכות לשכר הוגן והולם ממדינת ישראל. אני רוצה לציין גם את הפחתת המסים, גם במע"מ, גם במס; את תוספת הקצבאות לקשישים; את המיליארדים – חברי הכנסת מיש עתיד, זה בדיוק כשאני מדברת על המיליארדים שנוספו בזכות שר האוצר הנוכחי, חשוב שתדעו – גם בחינוך, גם בקצבאות לקשישים וגם במשרדי הרווחה, ובכלל, הנושא הזה של הוספת כספים ולא גזירות על הציבור. לסיכום – אני אפילו אקצר בזמני, כי אני רואה שאדוני היושב-ראש מקפיד על הזמנים – הרבה פעמים נשמעים כאן דברים שליליים – – – <מאיר כהן (יש עתיד):> משהו על שתי מדינות. <יעל כהן-פארן (המחנה הציוני):> – – – <מירב בן ארי (כולנו):> תודה. חשוב – אני – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> היא רוצה להישאר במסגרת דיון מעשי. <מירב בן ארי (כולנו):> אני רוצה להיות פרקטית, לא לדבר כרגע על דברים בעלמא, אלא על דברים שכבר קורים במציאות של מדינת ישראל. <מאיר כהן (יש עתיד):> את צודקת. שתי מדינות זה – – – <מירב בן ארי (כולנו):> תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי, גם על תרומתה ללוחות-הזמנים. <מירב בן ארי (כולנו):> תודה. אתם מקסימים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מזמין את חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ; בבקשה, אדוני. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, לא, לא, אל תנסה אפילו, יש לך ארבע דקות. עד ארבע דקות. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, אנחנו בעיצומו של גל טרור רצחני שמבוצע על-ידי ילדים וילדות, נערים ונערות בגילים באמת הזויים. אלו הם, אדוני ראש הממשלה, ילדי התקווה; זהו דור התקווה שצמח בעשורים האחרונים ברחוב הערבי ביהודה ושומרון, מאז הסכמי אוסלו שטיפחו אצל הערבים את התקווה להקמת מדינה ערבית על חורבותיה של מדינת ישראל. זהו דור שלם שגדל על ברכיה של התקווה הזאת, ועל השאיפה להיות שהיד כדי להגשימה. והתקווה הזאת מטופחת בכל השנים הללו בחסותנו, ולא פעם גם במימוננו, על-ידי הרשות הפלסטינית, על מצע של שקרים, שנאה והסתה לטרור ולאלימות. חבר הכנסת מיקי זוהר, אני לא הייתי מפריע לך אם היית מדבר. לא הייתי מפריע לך אם היית מדבר. תן לראש הממשלה לשמוע דברים חשובים. אדוני ראש הממשלה, גל הטרור הזה הוא גלגול נוסף של התקווה הזו, והפעם עם הרבה מאוד אכזבה ותסכול מחוסר היכולת לממשה. מי שאשם בגל הטרור הזה הוא לא מי שאכזב, אלא מי שטיפח את התקווה השקרית הזו מלכתחילה. האכזבה היא מחויבת המציאות. מלכתחילה היה ברור שמדובר בתקווה חסרת סיכוי, תקווה שאין שום סיכוי בעולם להצליח לממש אותה, וממילא האכזבה הזו הייתה רק עניין של זמן. אדוני ראש הממשלה, אני מוכרח לומר כאן מעל הבמה הזו: השמאל צודק. אין פתרון צבאי לטרור. אין פתרון צבאי שמסוגל להתמודד עם ילדה בת 13 שיוצאת מהבית, לוקחת סכין מטבח מהמגירה של אימא שלה, מכניסה אותה לתיק, יורדת לרחוב ודוקרת יהודי מזדמן. אין דבר כזה. זה לא שאין צעדים טקטיים צבאיים שאפשר וצריך לנקוט. צריך לסגור צירים, וצריך לעשות כתרים וצריך לגבות מחיר כלכלי, וצריך להרחיב את ההתיישבות ולהבהיר שהטרור לא משתלם. אבל, אדוני ראש הממשלה, כשצריך לטפל בייאוש בתוך מרחב שבו חייבים לשמר את התקווה שעומדת בבסיסו, אז הצעדים האלה הם לא יעלו על הדעת, מכיוון שהם רק יעמיקו עוד יותר את הייאוש ועוד יותר את התסכול, וממילא גם יגבירו את הטרור. כל עוד אנחנו ממשיכים לשמר אצל הערבים את התקווה, שהיא עומדת בבסיס כל הפעולה שלהם, אין לנו סיכוי לנצח את הטרור הזה. רק הכרעה חד-משמעית ויצירת תקווה חדשה יוכלו לגל הטרור הזה. זה נכון, יש שלב ביניים בעייתי. יש שלב ביניים שבו יהיו יותר ייאוש ויותר תסכול, ולכאורה יותר טרור. אבל מתישהו, אדוני ראש האופוזיציה, נגיע לאיזה סף שכשנחצה אותו יהיה ייאוש מוחלט, תהיה כניעה, תהיה השלמה עם העובדה שאנחנו כאן לנצח, כדי להישאר, ושלא תקום מדינה ערבית, ושממילא גם אין בשביל מה למות, חבל על הזמן. ואז כמובן ייפתח האופק לתקווה חדשה, ומי שירצה לחיות כאן חיים טובים תחת השלטון היהודי הטוב, עם כל השפע והקדמה והטכנולוגיה שהעם היהודי הביא לארץ-ישראל אחרי הביצות והמלריה שהיו כאן לפני שהגענו, ייהנה מכל זה. ומי שירצה לממש את שאיפותיו הלאומיות, יעשה את זה במדינה אחרת. בדיוק ברוח אותן – חבר הכנסת גפני – שלוש איגרות ששלח יהושע בן נון בכניסה לארץ: הרוצה להשלים ישלים, הרוצה ללכת ילך והרוצה להילחם יילחם. אנחנו יודעים להילחם. אבל בבסיס של הפנייה של יהושע בן נון עומדת עמידה חד-משמעית: אנחנו כאן, הגענו, זה שלנו, באנו לנחול, זה לא נתון למשא-ומתן. ואדוני ראש הממשלה – אני כבר מסיים, אדוני היושב-ראש – אתה ראש ממשלה כבר עשר שנים, שבע מתוכן רצופות, בשנים האחרונות. אתה ראש ממשלה טוב, שעושה המון המון דברים טובים לעם ישראל. אבל במישור המדיני אתה ממשיך לנהל את הסכסוך במקום להכריע אותו. ואני מבקש ממך, תהיה מנהיג אמיץ, תנהיג את המדינה, תסתכל לאזרחי ישראל בעיניים, תגיד להם את האמת שאתה יודע יותר טוב מכל אחד אחר, שאין ולא תקום מדינה ערבית בארץ-ישראל, שחבל על הזמן. תגיד את זה לערבים, תגיד את זה לעולם – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> – – תגדע את התקווה הזו ותייצר תקווה חדשה לכל מי שיושב כאן. <יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת):> איזה תקווה יש לך – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> זאת הדרך היחידה שבה תיזכר בהיסטוריה כמנהיג אמיץ, ולא כמי שרק ניהל מדינה. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. חבר הכנסת יואב בן צור – בבקשה, אדוני, עד ארבע דקות לרשותך. אחריו – חבר הכנסת עודד פורר. <יואב בן צור (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, מכובדי ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, מדברים פה הרבה על שתי מדינות לשני עמים. אני באמת רוצה להבין על מה אתם מדברים ועל מי. על איזה שני עמים, מדינת "חמאס", "דאעש", "פתח", "עז-א-דין אל-קסאם"? על מה אתם מדברים, רבותי? לי לא אכפת, שלוש מדינות לשלושה עמים, לא שניים. אבל השאלה שאנחנו צריכים לשאול – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל ראש הממשלה אמר. בן צור, ראש הממשלה אמר. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אז אולי שראש הממשלה יקשיב קצת. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> לא, לא, זה מעניין. מה זה שלוש מדינות? <יואב בן צור (ש"ס):> ניתן לכל אחד איזה קטע של משהו. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> דתיים, חילונים, מה זה? מה זה? <יואב בן צור (ש"ס):> לא, לא. אמרנו, אצל הערבים – – – <חיים ילין (יש עתיד):> הוא אמר שלוש מדינות יש. <יואב בן צור (ש"ס):> כן. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אז אחת לערבים. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> דבר כמו גולדה מאיר שאמרה: אין פלסטין, אין פלסטינים. גולדה מאיר. <יואב בן צור (ש"ס):> רבותי, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, ובפרט לנוכח מה שאנחנו רואים בשנים האחרונות ומה שקורה במדינות ערב, בסוריה, בעיראק, בתימן, האם המדינות הללו יוכלו להיות שכנות ולחיות זו לצד זו, או שתהיה מדינה אחת שתשליט טרור על כל שכנותיה. הכי קל לצאת בססמאות, אבל אנחנו כקובעי מדיניות צריכים להישיר מבט למציאות ולאירועים האחרונים ולבחון בכנות האם הססמאות הללו, יש סיכוי שיתמלאו בתוכן ממשי, או שמא אלה חלומות באספמיה. אני סמוך ובטוח שכל אחד מאתנו יודע את התשובה לאשורה, ולא צריך להיות חכם גדול כדי לדעת את התשובה, צריך מינימום של ריאליות וחיבור לשטח ולעם. העם בבחירות האחרונות אמר את דברו בצורה הברורה ביותר, ולא מפני שהעם אינו שוחר שלום. להפך, רוב רובו של העם שוחר שלום, ולעתים אף במחיר של ויתורים כואבים. אבל כולנו מבינים היום שעם מחבלים, עם הסתה פרועה, שמובילה לילדים בני 15 ו-16 שמסתובבים עם סכינים, לא יכול להיות שלום, ובטח שאסור לתת להם מדינה שתהפוך במהרה לקן טרור של "דאעש" וגרורותיו. חברי חברי הכנסת, במקום לדבר על שתי מדינות לשני עמים, אנחנו קודם כול צריכים לדבר על ההסתה הפרועה שיש ברשות הפלסטינית; על חומרי הלימוד של ילדי הרשות הפלסטינית, שמקדשים את המוות, הרצח והפגיעה בחפים מפשע; על העובדה שילדים יוצאים לפגע ולרצוח. על זה צריך לדבר. ואתם, בסוג של אטימות גובלת באוטיזם, עדיין עסוקים בשתי מדינות לשני עמים. אבל אין לי ספק, אין לי ספק, שבקרוב נתפכח כולנו – – – <קריאה:> תמחק את המילה אוטיזם. <יואב בן צור (ש"ס):> טוב, תמחק את המילה אוטיזם. אני מבקש להוציא מהפרוטוקול את המילה אוטיזם. – – – נתפכח כולנו ונבין שאנחנו באמת, העם היהודי, שוחר שלום, רוצה לעשות שלום, ולוואי ולוואי שנצליח שתהיה מדינה אחת מאוחדת במדינת ישראל, ועוד מדינה נוספת מאוחדת שוחרת שלום. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת יואב בן צור. בבקשה, חבר הכנסת עודד פורר. אחריו – חבר הכנסת משה גפני. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, חשבתי לנצל את שלוש הדקות כדי ללמד את חברי הכנסת קצת היסטוריה על הצהרת בלפור, על ועידת סן-רמו, שאישרה את הצהרת בלפור, על קביעת עבר הירדן המזרחי ב-1922 ועל – – <מאיר כהן (יש עתיד):> על איזה נוסח של הצהרת בלפור? <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – ועל למעלה מ-100 שנים של טרור שאין להן שום קשר לססמה של שתי מדינות לשני עמים. אבל אני מעדיף שאת השיעור הזה נעבור בפעם אחרת, והפעם אני רוצה לדבר ולנצל דווקא את העובדה שיושב כאן ראש הממשלה, כדי לספר לו איך ממשלתו יוצרת באמת מדינה אחת לעצמאים ומדינה אחת לשכירים, ומחריבה צעד אחר צעד את העצמאים והעסקים הקטנים. איך יד ימין של ממשלתו תומכת בדמי אבטלה לעצמאים, ויד שמאל קובעת שהם לא יקבלו את דמי האבטלה מביטוח לאומי כמו כולם, אלא מכספי הפנסיה שהם עצמם הפרישו, מה שייתן להם פנסיה נמוכה בעתיד. איך יד ימין של ממשלת נתניהו מדברת על שוטף פלוס 30 לעסקים, דבר שהוא ראוי מאין כמוהו, אבל יד שמאל מכניסה סעיף שהרשויות המקומיות ישלמו רק כשהן יקבלו את הכסף מהמדינה, במקום שהמדינה תתחייב גם היא להעביר את הכסף לרשויות כדי שהעובדים האלה יראו את שכרם ביומם – בדיוק כמו עובדי הרשויות המקומיות, שלא מחכים להעברת התקציבים מהממשלה כדי לקבל שכר. איך יד ימין של ממשלת נתניהו תומכת בפנסיה לעצמאים ואומרת שהיא תדרוש פנסיית חובה, אבל יד שמאל מייצרת הפרש והבדל בין ההכרה בפנסיה שמפרישים העצמאים לבין ההכרה בפנסיה שמפרישים השכירים. אדוני ראש הממשלה, אני זוכר היטב את משל האיש השמן שנסחב על גבו של האיש הרזה. חבר הכנסת מיקי זוהר – את משל האיש השמן שנסחב על גבי האיש – אתה לא האיש השמן עדיין, אתה האיש הרזה. אבל אני זוכר היטב את משל האיש השמן – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אני מקווה – – – כל השיחות האלה עם ראש הממשלה. <עודד פורר (ישראל ביתנו):> – – שנסחב על גבו של האיש הרזה. אתה טווית את המשל הזה כדי לדמות איך המגזר הציבורי הולך ומתנפח על חשבון המגזר העסקי, שנושא אותו על גבו. אבל בינתיים הממשלה הזו משמינה את המגזר הציבורי ואת עובדי המגזר הציבורי ב-7.5 מיליארד שקל הסכם שכר, אבל היא לא מוצאת 300 מיליון שקל שנדרשים לדמי אבטלה לעצמאים, שיבואו מקופת המדינה ומקופת הביטוח הלאומי ולא מכיסם של העצמאים שיממנו לעצמם את האבטלה. גם בחוק שאישרתם היום בתמיכת הקואליציה, והעובדה שלא הסכמתם שמימון חופשת הלידה לגברים יבוא מדמי הביטוח הלאומי, אלא יבוא, שוב, מכיסם של העצמאים, זה לא שתי מדינות לשני עמים; זו מדינה לשכירים ומדינה לעצמאים, שמופלים לרעה, ואני קורא לכם לשנות את זה. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עודד פורר. חבר הכנסת משה גפני – בבקשה, אדוני. אחריו – חברת הכנסת מיכל רוזין. <איתן כבל (המחנה הציוני):> גפני, אתה יודע מה להגיד? <משה גפני (יהדות התורה):> מה לעשות. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> הרבנים נתנו גושפנקה? <משה גפני (יהדות התורה):> להתחיל, כן? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> בבקשה, אדוני. חשבתי שזאת ברכת הדרך. <משה גפני (יהדות התורה):> לא. אדוני יושב-ראש הכנסת, אדוני ראש הממשלה, חברי הכנסת, אני בעד קידום התהליך המדיני. עם כל הזעם שיש על המחבלים – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> התגעגענו אליך, גפני. התגעגענו אליך. <משה גפני (יהדות התורה):> – – אלה שפוגעים בילדים, אלה שפוגעים בנשים, בגברים – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת פריג', אתה לא הורחקת על-ידי סגנית היושב-ראש? <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – צריך לקדם את התהליך המדיני. אדוני ראש הממשלה, אתה נמצא כאן בנושא של 40 חתימות ואתה צריך להקשיב לחברי הכנסת. אדוני ראש הממשלה, אני רוצה לבקש ממך, אני אתך בקואליציה, אני רוצה לבקש ממך, אל תתפתה לססמאות של הקיצונים, תנהל במתינות את המדיניות, ללא אמירות, לא של שלוש איגרות של יהושע בן נון – אני יכול להביא את שלוש השבועות שהשביע הקדוש-ברוך-הוא את ישראל. תנהל את זה באופן מתון. יש בעיה, אתה לא יכול לריב, לא עם ארצות-הברית, לא עם אירופה, לא עם כל העולם. תתנהל כמו שאתה מתנהל, אל תלך לא לקיצוניות הזאת ולא לקיצוניות הזאת. אבל מכיוון שנאמר פה קודם "שתי מדינות לשני עמים" – אני לא מקבל את הססמה, צריך לנהל משא-ומתן זהיר – אבל מכיוון שדיברו פה על שתי מדינות לשני עמים, אני רוצה להגיד לך, אדוני ראש הממשלה: היה דיון בוועדת הכספים. הממשלה הקודמת, כשיאיר לפיד היה שר האוצר, עשתה נבחרת דירקטורים ושמה שמה מדינה אחת – אני לא רוצה להגדיר את ההגדרות האלה – מדינה אחת לאותם נבחרים, שמייצגים חלק קטן באוכלוסייה, ונבחרת גדולה-גדולה שמייצגת את כל המגזרים, שנראית כמו עם אחר. אדוני ראש הממשלה, אני רוצה להקריא לך סמ"ס שקיבלתי מאישה חרדית, שהיא מחזקת את ידי; היא כותבת, בקשר לנבחרת הדירקטורים: לפני שנה ניסיתי להיכנס לנבחרת, למרות כל הניסיון שלי – אני מכיר את האישה הזאת, היא גם חותמת בשמה – בכהונה בעבר בחברות ממשלתיות, ברשות הנמלים, כהונה של יושבת-ראש בחברה ציבורית ודירקטורית בתאגידי מים ובחברות ציבוריות נוספות, רואת-חשבון מעל 35 שנה, סמנכ"לית כספים בחברה שמגייסת מעל חצי מיליארד שקל בשנה – לא הצלחתי לעבור את הרף. אגב, שמעתי זאת מנשים נוספות החברות אתי באיגוד נשים דירקטוריות עולמי, גם הן בעלות ניסיון ולא עברו את הרף. אין אישה חרדית בנבחרת הדירקטורים הזאת, שנעשתה בקדנציה הקודמת. אני הצטרפתי לקואליציה הזאת כדי לשנות את מה שעשתה הממשלה הקודמת. לא יהיו פה שתי מדינות לשני עמים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <משה גפני (יהדות התורה):> אנחנו עם אחד, מדינה אחת ובנבחרת הדירקטורים, אם יש מושג כזה, צריכים להיות אתיופים, צריכים להיות חרדים, צריכים להיות מהפריפריה, צריכים להיות ספרדים וצריכים להיות אשכנזים. לא יכול להיות צבע אחד, מין אחד – – <קריאות:> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> – – גזע אחד, ובעיקר בלי כיפה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה לחבר הכנסת משה גפני. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת מיכל רוזין. <קריאה:> כל הכבוד. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> השופט מרדכי בן-דרור, יושב-ראש ועדת מינויים, כתב את הדברים האלה ב-1997 והגיש דוח על הנושא הזה. מאז לא השתנה שום דבר, כך – – – <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):> – – – <משה גפני (יהדות התורה):> תוסיף לפרוטוקול גם ערבים – גם ערביות. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> כן, זיכרונו לברכה. <קריאה:> – – – <מיכל רוזין (מרצ):> כבוד יושב-ראש הכנסת, ראש הממשלה, אני מקווה שאתה לא מקשיב רק לחברי הקואליציה. חבר הכנסת יוגב, אתה מפריע לראש הממשלה להקשיב לי. אני יודעת שאתה מאוד חובב היסטוריה, ואני רוצה להתחיל – בעקבות הדברים שלך ביום שני כאן במליאה, על הכבוד הלאומי שלנו – בהיסטוריון האתונאי תוקידידס, שטען שפחד ואינטרס מובילים לעתים קרובות לשיקולים של כבוד, כבוד לאומי. ואנחנו ראינו גם את גרמניה לפני מלחמת העולם השנייה מתנהלת בפוליטיקה של יוקרה ושל כבוד, ומדינות רבות הובילו את העם שלהן למלחמות סביב הכבוד הלאומי. ובמה אנחנו מתגאים בעולם, כמדינה עם כבוד לאומי? בחוק העמותות, שמשתיקים את ארגוני זכויות האדם וארגוני השמאל והופכים אותם לשתולים ובוגדים? הפיכת האמנים ואנשי הרוח במדינה לשתולים ובוגדים? אנחנו מתגאים, בכבוד לאומי, בזה שדוח ה-OECD קובע שישראל היא מהמדינות העניות בארגון וממדי העוני גדלים במהירות הגדולה ביותר, כש-22% מהאוכלוסייה הם עניים, כשלפני 20 שנה – רק 14%. זה כבוד. כש-70% מהילדים עניים מתחת לקו העוני – זה כבוד. כשיש זינוק של 60% ברצח נשים בידי בני-משפחתם – זה כבוד. כששישה עובדים בבניין נהרגו רק החודש, רק החודש, ובשנה יש כ-30 עובדי בניין שנהרגים – זה כבוד לאומי. כש-30% מהכלואים בכלא הנוער היחיד במדינת ישראל הם ממוצא אתיופי, כאשר שיעורם באוכלוסייה רק 2% – זה כבוד לאומי. כשאנחנו כולאים מבקשי מקלט ופליטים בלי לבדוק את מעמדם, זה גם כבוד לאומי. אז במקום לעסוק בכל מיני מסכי ערפל ולהסית נגד מגזרים שונים באוכלוסייה ולשסות אותם זה בזה, אוכלוסייה אחת נגד אוכלוסייה שנייה, בפופוליזם זול, עם הצעות חוק שפוגעות בדמוקרטיה, ובוודאי פוגעות בכבוד הלאומי שלנו ובמעמדנו בעולם, הגיע הזמן שתעניק פתרון לכל אזרחי ואזרחיות המדינה; וכמו שאתה אומר, החיים עצמם, החיים עצמם, ולהביא לנו ביטחון. ארבעה חודשי גל טרור מימין ומשמאל, לכולם ברור שהדרך היחידה, היחידה לפתור את המצב עבור כולם, זה להביא לכאן הסדר ופתרון מדיני, וזה יהיה הכבוד הלאומי האמיתי שלנו. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת מיכל רוזין. חבר הכנסת עמיר פרץ – בבקשה, אדוני, עד שש דקות לרשותך, ואחריו – חבר הכנסת אוסאמה סעדי. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני ראש הממשלה, אני דווקא כן רוצה לדבר על הדיון של שתי מדינות לשני עמים. נכון, קשה מאוד לקיים דיון על שתי מדינות, נוכח האלימות הקשה שפוקדת את ארצנו. קשה מאוד לדבר על איומים דמוגרפיים נוכח האיומים המיידיים של המרצח שטוף השנאה שיכול לצוץ מכל קרן רחוב. אבל החלטתי כן לדבר על דמוגרפיה נוכח האיומים המיידיים, כי אני יודע שכאשר הדם רותח, קל יותר להקדיח אותו מאשר להרגיע אותו. ראש הממשלה, אתה בוודאי חושב שהדיבור על הבעיה הדמוגרפית הוא נאיבי, מנותק מהמציאות – שלום, שלום באספמיה, שאנחנו הנאיביים חולמים והוזים. אבל אתה גם חושב אולי שהזמן פועל לטובתנו. ובכן, אדוני ראש הממשלה, הזמן פועל לרעתנו. הייאוש מההסדר המדיני, התגברות הבידוד הבין-לאומי, התחזקות הקריאות לחרם על ישראל – כל אלה מכרסמים ביסודות קיומנו. ואדוני ראש הממשלה, אני יודע שאתה מאוד עסוק עם החומר שיש לך, אבל תקשיב לי רק דקה – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אני כותב נאום. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אני יודע, רק דקה, דקה. – – לנתון מסוים שאני רוצה להשמיע לך. אני רוצה לתת לך את הדוגמה הבולטת ביותר של מה זה האיום הדמוגרפי. תראה, ניר ברקת, שהצטרף לליכוד – אתה יודע, אני מייד אחריו אמרתי, אני חייב לחזק באופן נגדי את מפלגת העבודה, אחרי שניר ברקת עשה מהלך כל כך דרמטי. אני רוצה לתת לך את הדוגמה של ירושלים, תראה מה קרה בירושלים. ניר ברקת, אדוני היושב-ראש, נבחר לראשות העיר בקולותיהם של 106,316 מצביעים. זה מה שהוא קיבל. לעומת זאת, 210,000 מצביעים פלסטינים שרשומים בספרי הקלפיות, רשומים, לא הגיעו להצבעה, בגלל החלטתם הם. אילו היו מגיעים לקלפיות, אדוני ראש הממשלה, ייתכן שאחד מצאצאיו של המופתי היה נואם כראש עיריית ירושלים המאוחדת לנצח נצחים. עכשיו, אדוני ראש הממשלה, דמיין אתה, ידמיינו האזרחים, מה יקרה אם מיליון וחצי פלסטינים יקבלו זכות הצבעה. מה תעשה? תשנה את הססמה שלך? במקום "הערבים נוהרים לקלפיות", "הפלסטינים מציפים את הקלפיות"? הרי לשם אתה מוביל אותנו, זה ברור לחלוטין. אין דרך אחרת – או שתהיינה כאן שתי מדינות, או שבסופו של דבר נקבל כאן מדינה דו-לאומית, שכולנו נהיה שבויים בתוכה. לצערי, אדוני ראש הממשלה, דוברי הימין מנסים להציג מצג שווא שכאילו חזון שתי המדינות מת. אני מוכרח לומר לך שמפעל ההתנחלויות הגיע להישגים רבים ויכול להיות שהם יצליחו לגרום לכך שהמצב יהיה בלתי הפיך ואנחנו נהיה במצב שבו נשלם את המחיר הדמוגרפי. אבל כדאי לפחות, רגע לפני שזה קורה, לדבר על המספרים. תראה, אדוני ראש הממשלה, מעבר לקו הירוק, כולל ירושלים המאוחדת – יש לנו 570,000 אזרחים שגרים מעבר לקו הירוק. 490,000 מתוכם יכולים להישאר חלק ממדינת ישראל, כי הם נמצאים בכל אותם אזורים המוגדרים גושים. ואני כולל בתוך זה – אני יודע שיש ויכוח עם הפלסטינים, בתוכניות הכי-הכי מרחיקות לכת, על אצבע-אריאל ואצבע-קדומים – אני כולל את אצבע-אריאל ואצבע-קדומים, למרות שהם תופסים שטח גדול עם מספר אזרחים יותר קטן. אבל אנחנו יכולים היום – אנחנו, המחנה הציוני – להודיע שבתוכנית חילופי שטחים – ואלה המספרים, גבירותי ורבותי: 22,000 קמ"ר זה שטחה של מדינת ישראל, פלסטין – כ-6,000 קמ"ר, וכל האזור שתיארתי, שיושבים בו קרוב ל-500,000 איש, הוא 5% משטחה של פלסטין. כדי לבצע את אותה תוכנית שמקובלת על העולם מבחינה בין-לאומית, ה-swap המפורסם, אנחנו צריכים לתת 1% בתמורה, כאשר אתה יודע שאם יהיה הסכם, חלק מהמנהרה שאמורה לחבר את עזה ויהודה ושומרון יהיה חלק מהדיון אם זה חלק מהשטח הנמדד או לא. כלומר, אנחנו יכולים לצאת בהחלט במצב שבו – חברי בן-דהן, תעביר את זה לחבריך – את גוש-עציון אנחנו לא מפנים, כל היישובים שנמצאים על הקו הירוק, איננו אויבים שלהם. אבל יש בהחלט 80,000 אזרחים שיצטרכו להחליט, ואתה, אדוני ראש הממשלה, צריך להחליט: האם עתידה של מדינת ישראל יוכרע בגלל עתידם של אותם 80,000, שדרך אגב, בבדיקות שלנו, 40,000 מתוכם מוכנים לעזוב מרצון כי הם עובדים בישראל, ורק 40,000 הם אותו גרעין מאוד אידיאולוגי, שאני מאוד מכבד ומעריך, אבל אני מאוד מצטער, אין שום סיבה שמדינת ישראל תישאר שבויה לנצח בידי אותו גרעין אידיאולוגי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים, אדוני. <עמיר פרץ (המחנה הציוני):> אדוני ראש הממשלה, הגיעה השעה, אתה יכול לעשות זאת. אתה יודע זאת. דווקא אתה כאיש ימין, אם תוביל למהלך של שתי מדינות, תמצא את כולנו מגבים אותך ותעשה מהלך היסטורי שיצדיק את כהונתך הממושכת. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת עמיר פרץ. חבר הכנסת אוסאמה סעדי – בבקשה, אדוני. ואחריו – חבר הכנסת אלעזר שטרן. בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות לרשותך. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, חברי חברי הכנסת, לפני שעה קלה היה ויכוח במליאה בין חברי הכנסת יואב קיש ודב חנין, שבשיאו אמר חבר הכנסת יואב קיש, שלא נמצא פה – קיוויתי שיהיה פה וישמע אותי – הוא אמר בזלזול, אדוני ראש הממשלה: על מה אתה מדבר? על עם פלסטיני שלא קיים בכלל. ועכשיו שמענו את חברת הכנסת מהליכוד, ד"ר ענת ברקו, שאומרת שאין, אדוני, פלסטין, כי אין פ"א בערבית. וגם חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ אמר: אין דבר כזה עם פלסטיני. גם השר יריב לוין אמר, אדוני ראש הממשלה: אין בכלל עם פלסטיני. <מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):> אז זהו, שאין פ"א. אין פ"א, אין מה לחפש. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אין פ"א. ואני אומר לך, אדוני ראש הממשלה, שאני לא בא בטרוניה או בתלונה או בטענה לחברי כנסת מהשורות האחרונות של הליכוד, אלא אני בא בטרוניה אליך, בתור המנהיג והמאסטרו של תזמורת ההסתה הבלתי-פוסקת כנגד העם הפלסטיני וכנגד הציבור הערבי וכנגד חברי הכנסת. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? ועוד משל: הדג מסריח מהראש. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> לא, זה לא נמצא – – – זה לא נמצא. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> לא נמצא? <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> לא, לא. <ענת ברקו (הליכוד):> – – – שמעתי שאתה מדבר על – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> ענת ברקו נכנסה לפה, ואני רוצה להגיד לך, אדוני ראש הממשלה, מי שפגש בשיח' אחמד יאסין ואמר לו – השיח' יאסין אמר לה: אני מוכן שניפגש בעזה – – <ענת ברקו (הליכוד):> גם בירח. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – וגם על הירח – – <ענת ברקו (הליכוד):> נכון. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – אז זה שיח' אחמד יאסין, שאמר את זה לענת ברקו, שהיא נתנה לאנשים לשפוך את הלב ויצרה קשר אנושי – – <ענת ברקו (הליכוד):> נכון. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> – – עם שיח' אחמד יאסין, עם ג'יבריל רג'וב – – – <ענת ברקו (הליכוד):> גם אתך אני יוצרת. לא, לא, לא עם ג'יבריל, רק עם אח שלו – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אתי לא, בכלל לא. אתי לא, ואני לא רוצה. <ענת ברקו (הליכוד):> לא, אם אתה רוצה לדייק – עם אח שלו מה"חמאס" – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת ענת ברקו – – – <קריאה:> היא רוצה לענות – – – <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> אדוני ראש הממשלה, כאשר יש קיפאון מדיני, כאשר ממשלתך לא מתקדמת לשום תהליך מדיני רציני וכאשר אין בממשלתך אפילו שר אחד שתומך בפתרון של שתי מדינות, אז כנראה אתה מוביל את הציבור לתהום ואתה מוביל לפתרון של מדינה דו-לאומית. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה רבה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> ואני אומר לך, אדוני ראש הממשלה, שכשאתה מדבר על חיות טרף, ואתה עומד בגבול ואתה אומר, אני הולך לבנות גדר על הווילה, אתה משווה את מדינת ישראל לווילה בקיסריה, אבל אני אומר לך, אדוני ראש הממשלה, שגם את הווילה פורצים, עם כל האבטחה. אסור להשוות מדינה לווילה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> ואני אומר בסוף – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא, כבר מעבר לסוף. <אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת):> (בערבית: עם האדירים ראוי למדינה.) אדוני היושב-ראש, אני מסיים. (אומר בערבית: הם בדיוק כמו שאר עמי העולם. מדינת פלסטין באה. יש לה את המקום שלה. ירצה מי שירצה וימאן מי שימאן.) <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אוסאמה סעדי. חבר הכנסת אלעזר שטרן – בבקשה, אדוני, עד שלוש דקות לרשותך, ואחריו – חברת הכנסת שרן השכל. <זוהיר בהלול (המחנה הציוני):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? נו, בסדר, אין חובה להקשיב. יש חובה אומנם לא להפריע, נכון, חבר הכנסת בהלול? <ענת ברקו (הליכוד):> – – – <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תודה. אדוני ראש הממשלה, התנאי לקיומה של מדינת ישראל – אדוני ראש הממשלה, שלום לך. התנאי לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא בערבו של יום פתרון שתי המדינות, תוך חיזוקם של גושי ההתיישבות. רק כך נוכל להבטיח באמת את ביטחונם של אותם יישובים שיישארו שם ושל האנשים שחיים בתוכם. אתה יודע את זה, אמרת את זה יותר מפעם אחת. אני לא מכיר ראש שירות אחד – יואב, אני מנכה את הזמן. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת יואב קיש. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אני מנכה את הזמן. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> זה דיון עם ראש הממשלה. אתם לא יכולים לעשות את זה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הדוברים, כמו שאמרתי, אין חובה להקשיב. אבל יש חובה לא להפריע. אז, חבר כנסת קיש, נא לשבת במקומך. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> תודה. אדוני, אני לא מכיר ראש שירות אחד ולא רמטכ"ל אחד שחושב אחרת. אבל אני רוצה להגיד לך משהו באמת, מנקודה כואבת, שאני יודע שאתה מבין אותה. אנחנו לא בונים שתי מדינות, אנחנו בונים פה יותר. אנחנו בונים פה, באמצעות – אני לא רוצה להגיד אפילו השׂנָאה; אני רוצה להגיד: באמצעות הרחקה של אנשים מיהדות, שאתה נותן לזה יד, אנחנו יוצרים פה מדינה של יהודים ובסוף של פלסטינים, אבל באמצע גם כאלה, של לא-יהודים, שאתה מונע את ההכרה בהם כיהודים. אתה מרחיק אותם מהיהדות, אתה מונע מלהכיר במאות-אלפים מיהודי חבר המדינות כיהודים. הילדים שלנו מתחתנים אתם, בעזרת השם, גם הנכדים שלך. לא יהיה רב שיסכים לחתן אותם מפני שאתה מונע, משיקולים קואליציוניים זרים, פתרון אמיתי. ותראה, הכרת בנשים בכותל. מה קרה? השמים לא נפלו, החרדים לא עזבו את הקואליציה. אפילו הבית היהודי, שהתנגד לצירוף נשים לגוף הבוחר, סתם את הפה, מפני שהם נקנו בדברים אחרים. והנושא הזה של הרחקת נשים ושל השפלתן בבתי-הדין שנבחרו, גם זה יוצר עם שמורחק. אתמול בערב פגשתי אישה. דיינים בבתי-הדין שאתה נתת יד לבנות שואלים אותה על הרגלי החיים בחדר המיטות שלה. את בעלה הם לא שואלים, הוא גבר. הם לא שואלים אותה על חלוקת הרכוש – אותו; הם דואגים לו. ואתה רק חשבת שאתה בוחר רבנות ראשית. אתה ידעת מה אתה בוחר, אתה יודע גם עכשיו מה אתה בוחר. אתה דאגת שיוטל וטו, אני יודע, אתה ראית את נפתלי לוחץ ידיים; סליחה, את השר נפתלי בנט. ולמרות זאת נתת יד לשרת המשפטים איילת שקד, של היום, להטיל וטו על צירוף נשים לגוף הבוחר, ואתה תעשה את זה עוד פעם ביום ראשון הקרוב. ואתה יודע שבסוף – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> סליחה, אז אני אגיד לך תודה, רק. אני צריך גם להודות לראש הממשלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תגיד לו תודה ובזה נסיים. <אלעזר שטרן (יש עתיד):> אז תודה בשם כל אותם דיינים בבתי-הדין הרבניים שאתה חושף בפניהם את הרגלי המין של נשים שבאות להתגרש. זה כל חטאן. תודה בשם סוכני הנסיעות לקפריסין, לבולגריה, בעלי בתי-המלון בצ'כיה, שמפני שאתה לא נותן להם אפשרות להתחתן פה, הם נוסעים לשם. ואני קורא לך, אדוני ראש הממשלה, אם שתי מדינות אתה לא מקדם, לפחות תעשה הכול שלא יהיו פה שלוש מדינות. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת אלעזר שטרן. חברת הכנסת שרן השכל – עד שמונה דקות לרשותך. לאחר מכן נשמע, עם דגש על "נשמע", את דברי ראש הממשלה וראש האופוזיציה. <שרן השכל (הליכוד):> אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי חברי הכנסת, "סיפורי הבלהות של הליכוד כבר מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם 'קטיושות' מעזה. כבר שנה רצועת-עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלסטינית. לא הייתה עוד אף 'קטיושה' ולא תהיה 'קטיושה'. הליכוד פוחד פחד מוות משלום. פחדני השלום הם הליכוד של היום". את הדברים האלה אמר ראש הממשלה יצחק רבין, זכרו לברכה, לתושבי הדרום בשנת 1994. והנה, הרשות הפלסטינית הוקמה. עזה נמסרה לידי ערפאת. לא חלפו הרבה שנים וסיפורי הבלהות של הליכוד התגשמו. עזה הפכה למדינת "חמאס". "קסאמים" ו"גראדים" ופיגועים שיצאו מהרצועה גבו קורבנות עצומים מישראל, חיילים נחטפו ומתחת לאדמה נבנתה עיר תחתית של מנהרות. אכן סיפורי בלהות שלצערנו הרב הפכו למציאות. <חיים ילין (יש עתיד):> את הממשלה, את יודעת. <שרן השכל (הליכוד):> יכולתי להקריא כאן רשימה שלמה של הזמנות מפורשות של ראש הממשלה לפלסטינים למשא-ומתן ישיר. את התשובה הפלסטינית להזמנות האלו אנחנו רואים כבר עכשיו: גל עכור של טרור שאנו חווים כבר יותר מארבעה חודשים. למעשה, בכל פעם שהפלסטינים עצמם הגיעו לנקודה שבה נדרשה מהם הכרעה, הם אלו שהפכו את הקערה על פיה, ובפחד מפני השלום הם אלו שפתחו במלחמה. זה כבר החל ב-29 בנובמבר 1947, עם הסירוב הערבי לקבל את החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, וזה המשיך בסירוב להכיר בקיומה של ישראל לאחר מלחמת העצמאות. וזכור גם הסירוב לפתרון של אוטונומיה מלאה שהוצעה לפלסטינים במסגרת הסכם קמפ-דייוויד מ-1978, וזה נמשך עם ערפאת, שחתם על הסכמים שמעולם לא הייתה לו כוונה לכבד, ואף הוביל את הפיגועים הרצחניים של אחרי אוסלו, וזה נמשך גם עם ההנהגה הפלסטינית הנוכחית: 14,000 פיגועים עם למעלה מ-1,000 קורבנות ישראלים הביאה אתה האינתיפאדה השנייה, שהייתה התשובה הפלסטינית למשא-ומתן שניהל אהוד ברק בקמפ-דייוויד בקיץ 2000. אהוד אולמרט סיפר לא מזמן שהוא כל כך רצה את השלום עד שהוא הסכים לוותר על מה שמעולם לא חשב שיוותר, על בירתנו ירושלים, העיר שאליה כמהו במשך אלפי שנים כל יהודי העולם, העיר שמתוכה צמחו התרבות שלנו, ההיסטוריה שלנו, העיר שלמען שחרורה והגנתה יהודים מסרו ועדיין מוסרים את נפשם, העיר שסבי נהג אליה בשיירות תחת אש ובסיכון חייו כדי להוביל מזון ליהודים הנצורים, והעיר שאני וחברי וחברותי במשמר הגבול הגנו עליה ושמרנו עליה באחת התקופות הקשות, התקופה שבה סיפרו לנו שיהודים נהרגים למען השלום. אפילו את הקורבן הזה, ירושלים, ראש ממשלה ישראלי היה מוכן להעלות למען השלום. וחברת הכנסת ציפי לבני עצמה ניהלה משא-ומתן עם הפלסטינים, או כמו שהיא אומרת: לא פעם הייתה אתם בחדר. מה עלה בגורלו של המשא-ומתן? הרי היה זה יושב-ראש הרשות אבו מאזן שסירב לחתום על הסכם לסיום הסכסוך, בתירוץ שמצבו הפוליטי של אולמרט לא ידוע. ובואו לא נשכח, גל הטרור של 2010 עם פיגועי ירי ועוד קורבנות ישראלים, זו הייתה התשובה הפלסטינית למחווה של ישראל שנועדה לקדם משא-ומתן, ובמרכזה ההסכמה להקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון. אז אם יש פחדני שלום – חברת הכנסת גלאון, שדיברה קודם – אלה הפלסטינים, לא הישראלים. היום סוף-סוף ההבנה הזו הגיעה גם למחנה הציוני, ועל כך נאמר: מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. אבל מה הפתרון שאתם מציעים? אחרי שהבנתם שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר, אתם מציעים היפרדות חד-צדדית. לא התנתקות, חלילה, כי על זה כבר יש זכויות יוצרים – היפרדות. בשם איזה היגיון אתם מעלים על דעתכם שהשלום יפרוץ לפתע אם ישראל תצא מיהודה ושומרון? או שאני צריכה להזכיר לכם את סיפורי הבלהות המוכרים של הליכוד? הרי הבטיחו לנו "קטיושות" מעזה. אז עכשיו אתם רוצים "קסאמים" משכם וקלקיליה, "גראדים" מחברון? ואתם אומרים – אדוני יושב-ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, אתה אומר שזה שלב ביניים, שזה רק בינתיים. ובאותה נשימה הוא גם אומר שצה"ל יישאר בכל השטח ולא יזוז. איזה קסם זה שיאפשר להיפרד אך להישאר? לעשות דבר והיפוכו? ובאותו הזמן גם לשמור על חזון שאינו בר-מימוש. ואתה יודע מה? אני אלך אתך. נניח שזה שלב ביניים עד שיבוא היום ויבשילו התנאים למימוש החזון שאינו בר-מימוש ותקום מדינה פלסטינית. מעניין אותי לדעת, על מי אתם מדברים כשאתם מדברים על שלום? על הדור שמתחנך להסתה בבתי-הספר? שבספרי הלימוד שלו ישראל אינה מוזכרת ופלסטין משתרעת מהים לנהר? או שאתם סומכים על מנהיגי הדת המסיתים במסגדים, שקוראים במפורש לרצח ישראלים ונהנים מהחסות של היושב-ראש אבו מאזן? כמעט 23 שנים אחרי אוסלו, הפלסטינים מוכיחים שוב ושוב, פעם אחר פעם, ששאיפתם היא לא לחיות לצדנו אלא לחיות פה במקומנו, לממש את מה שהם מכנים "זכות השיבה" לא רק ליהודה ושומרון אלא לכל שטחי ארץ-ישראל. חבר הכנסת הרצוג, יושב-ראש האופוזיציה, האם אתה עצמך מסכים לזה? כדי לייצר את התנאים לשלום בינינו לבין הפלסטינים, גם אם אני הולכת לפי שיטתכם, הדרך היא לא היפרדות חד-צדדית ולא הפסקת הבנייה ביהודה ושומרון ולא מתן פרס לרשות הפלסטינית. וזה מה שאתם מציעים, לתת פרס לרשות, שמעודדת את הטרוריסטים, שמשלמת קצבאות למשפחות המחבלים והרוצחים, שמסיתה במפורש בשפה ברורה נגד ישראל, נגד יהודים. חברי חברי הכנסת, בימים אלה, כשהטרור לובש צורה חדשה והופך להיות סוג של פרקטיקה עממית יומיומית שמתפשטת בקרב בני-הנוער הפלסטינים, הפתרון שאתם מציעים הוא לא רק סימן לחולשה – הוא סימן לכניעה. ואומר גם את זה: ההיפרדות שאתם מציעים היא לא פתרון, היא מתכון לאסון. היא מתכון לבניית תשתיות טרור מאורגנות במרחק של זריקת אבן מהשכונות היהודיות בירושלים. היא תהפוך את שכם וקלקיליה לערי טרור ולמחסני טילים, כמו שקורה היום בעזה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. <שרן השכל (הליכוד):> אז אתם בוודאי תבואו ותגידו, כמו שאמרתם לפני 20 שנה, שהליכוד זורע בהלה, שהליכוד הם פחדני השלום, שלא יהיו "קטיושות", והנה, הנה השלום בפתח. לא הספיק לכם הניסיון האומלל של עזה, לא הספיקה האינתיפאדה השנייה, לא הספיקו פיגועי התופת שלאחר הסכמי אוסלו. מה עוד צריך לקרות כדי שתבינו? בנאומו בכנסת ב-20 – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נא לסיים. חברת הכנסת שרן השכל, נא לסיים. <שרן השכל (הליכוד):> – – – ב-20 בנובמבר 1977, כשהנשיא אנואר סאדאת נכח כאן במליאה, אמר כאן מנחם בגין: "עמים רבים ניהלו מלחמות ביניהם ולפעמים השתמשו במונח האווילי 'אויב נצחי'. אין אויבים נצחיים". אני מאמינה בכך בלב שלם. אבל עד אז, אם אנו חפצי חיים, אסור לנו בשום פנים ואופן לסגת. אסור לנו לתת פרס לאלה ששולחים את ילדיהם לדקור ולירות ולרצוח. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה. <שרן השכל (הליכוד):> עלינו להמשיך להילחם בטרור המגיע משטחי הרשות הפלסטינית, להיאבק בהסתה, להמשיך לבנות ולהתפתח בכל חלקי ארץ-ישראל ולשמור על ביטחון אזרחי המדינה בכל מקום בין הירדן לים. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחברת הכנסת שרן השכל. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להתייחסויות של ראש ממשלת ישראל חבר הכנסת נתניהו ושל ראש האופוזיציה חבר הכנסת הרצוג. מי שכבר עכשיו יודע שהוא לא יכול להתאפק, שיראה את הנאומים בטלוויזיה, כי כאן הפרעות לא יהיו. בבקשה, ראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו, התייחסותך לנושא הדיון. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לפני שבע שנים, בנאום באוניברסיטת בר-אילן, הבהרתי מה דרוש כדי להביא לסיום הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. עמדתי על שני עקרונות יסוד שבלעדיהם לא ייכון בינינו שלום אמיתי ויציב. העיקרון הראשון, הכרה הדדית: הפלסטינים דורשים מאתנו להכיר במדינת לאום שלהם, ובכל הסדר שלום הם יצטרכו להכיר במדינת הלאום שלנו; זה רק טבעי שהם ייתנו לנו מה שהם מבקשים לעצמם. העיקרון השני הוא פירוז: השטח הפלסטיני חייב להיות מפורז מכוחות שעוינים את ישראל. לאמירה הזאת יסכימו רבים, אלא שהניסיון מלמד שרק צה"ל יכול להבטיח את הפירוז הזה; לא האו"ם, לא כוח בין-לאומי, רק צה"ל וזרועות הביטחון של ישראל. כולנו ראינו מה קרה ברצועת-עזה. ישראל פינתה את השטח וקיבלנו בסיס טרור. כולנו ראינו מה קרה בירושלים – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> זה לא היה שווייץ קודם. <דוד ביטן (הליכוד):> לא להפריע. תמיד אתה מפריע? <קריאות:> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – כשלא פעלנו בבית-ג'אלה – ספגנו אש ברחוב האנפה בשכונת גילה. <דוד ביטן (הליכוד):> תמיד אתה מפריע. <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתם מפריעים לנו כל היום, עצם הקיום שלכם מפריע. <קריאה:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה לא היה ברור במה שאני אמרתי? מה לא היה ברור במה שאני אמרתי? חברי הכנסת, מעכשיו כל ההערה מכל כיוון – קריאה לסדר והוצאה מן האולם. מה היה לא ברור? בבקשה, אדוני. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לכן, בכל הדיבורים על היפרדות – בעד הסדר, או עם הסדר, ובלי הסדר – צריך להבין דבר פשוט: אין היפרדות ביטחונית. אין, לא קיים דבר כזה. ישראל חייבת להמשיך להיות הגורם שאחראי לביטחון בשטח. ישראל חייבת להיות זאת שמקיימת הלכה למעשה את הפירוז, אין בלתה. ובכן, הכרה הדדית ופירוז, אלה שני עקרונות יסוד שבלעדיהם לא ייכון הסדר. אני רוצה להבהיר פעם נוספת, בפעם האלף: אני לא התניתי כניסה למשא-ומתן בקבלת העקרונות הללו, אך הבהרתי שכדי להשלים את המשא-ומתן, להשלים אותו בהצלחה, העקרונות הללו חייבים להתממש. המעניין הוא שכבר אז, אחר נאום בר-אילן, אף שנימקתי באריכות את עמדתי וגם ביטאתי תקווה שיימצא לנו פרטנר, רבים תקפו אותי. הם קראו לי, בראש ובראשונה, לוותר, כך הם אמרו, על התנאים המיותרים, אותם שני עקרונות בסיסיים שהצבתי להשגת שלום-אמת. מובן שלא ויתרתי עליהם, ובשל כך תוארתי כסרבן שלום. לפני חמש שנים, עם פרוץ אירועי האביב הערבי, המשכתי באותו קו עקבי. כמו רבים בעולם ורבים באולם הזה, גם אני קיוויתי לשינוי לטובה. אבל נוכח ההפגנות של ההמונים בכיכרות הבעתי ספק לגבי ניצחונם של הקדמה והחופש. ב-2 בפברואר 2011, זמן קצר אחר שהחלו האירועים בתוניסיה ובמצרים, אמרתי שסביר להניח שגורמים אסלאמיים קיצוניים יכוננו משטרים רודניים. כמה חודשים לאחר מכן חידדתי את הנקודה כאן, בפודיום הזה. <זהבה גלאון (מרצ):> הייתי הראשון לזהות. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אמרתי: רוב הסיכויים שגל אסלאמיסטי ישטוף את מדינות ערב, גל אנטי-מערבי, אנטי-ליברלי, אנטי-ישראלי. <יואל חסון (המחנה הציוני):> איך לא צפית את ההסכם עם איראן? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת יואל חסון, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אמרתי שטלטלה עזה פוקדת את האזור והאדמה זזה מגבול הודו עד גיברלטר, ובזמן הזה חייבים להביט בעין נכוחה על המציאות המשתנה. מובן שגם הפעם הוטחה בי ביקורת חריפה על הזהירות שנקטתי. פרשן בכיר, בכיר מאוד, הטיח בממשלתי שאין לנו מספיק דמיון להבין את ההזדמנות הגדולה שנוצרה על-ידי האירועים בכיכר תחריר. הסבירו לי, גם אתם, ביניכם, שצריך לתפוס את גודל הרגע. היו ביניכם שהתריסו נגדי: האם אינך מבין שצעירי הגוגל משנים באופן בלתי הפיך את המרחב? אנחנו חייבים להיות בצד הנכון של ההיסטוריה. יעצתם לי: אל תפספס את ההזדמנות, זה הזמן לעשות את הוויתורים, זה הזמן ללכת – לא, לרוץ – להסכם; לא תהיה שעה טובה מזאת. ובכן, חברי הכנסת, חמש השנים האחרונות הוכיחו מי צדק ומי טעה. האסלאם הקיצוני כובש כל שטח אפשרי. הוא טובח מאות-אלפים, הוא הופך מיליונים לפליטים, הוא מפרק מדינות ומאיים על הסדר העולמי – בכל העולם. בנסיבות הללו, חובתי כראש ממשלה היא לא לטמון את הראש בחול; חובתי היא להסתכל על המציאות, בעיניים. אנחנו נלחמים באויב בתוך השטח שלנו ומעבר לו, אבל זה שאנחנו פועלים מחוץ לגבולותינו לא מייתר את הצורך להגן על גבולותינו. הרי אם לא היינו בונים את הגדר בגבול מצרים, ישראל הייתה נשטפת, ממש כך, במאות-אלפי מסתננים מאפריקה, ובתוכם גם טרוריסטים של "דאעש" מסיני. הרעיון ששמעתי בימים האחרונים, שההתקפה מייתרת את ההגנה, הוא רעיון הזוי. כל דוקטרינה צבאית, כולן, כל אחת, בלי יוצא מן הכלל, מדגישה שצריך גם התקפה וגם הגנה, ואנחנו עושים את שני הדברים גם יחד בנחישות ובאחריות. לפני שנה הבהרתי שמול השינויים הכבירים שמתחוללים באזורנו, כשכל שטח שמתפנה נתפס על-ידי כוחות קיצוניים – לא רק כאן, בכל המרחב: בואכה עיראק, וסוריה, ולוב, תימן, כל מקום – אמרתי שבנסיבות הנוכחיות לא נראה שניתן ליישם את פתרון שתי המדינות לשני עמים. אתם בוודאי תופתעו לדעת או להיזכר שגם אז התנפלתם עלי בשצף-קצף. והנה, בתחילת השבוע, ביום ראשון, נפל דבר: חברי תנועת מפלגת העבודה קבעו שלא ניתן לממש את הסדר שתי המדינות לשני העמים במצב הנוכחי. זה נשמע לכם מוכר? <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> לא – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> בוקר טוב, בוז'י. אני שמח שהתעוררת. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> טוב שאתה מצטט אותם. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> בוקר טוב, מפלגת העבודה. ברוכים הבאים למזרח התיכון. <קריאות:> – – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> לא קראת את התוכנית שלנו. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> השעון המעורר צלצל, ואולי סוף-סוף אתם מתחילים להבין איפה אנחנו חיים. לא רק שלא הקדמתם לראות את הנולד – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת סגן השר מזוז, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לא רק שלא הקדמתם לראות את הנולד – – <זהבה גלאון (מרצ):> אתם באמת מגיעים – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת גלאון, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – עכשיו אתם – איך אומר זאת – האחרונים לזהות את המציאות. אז נכון, נאמר כאן בצדק: מוטב מאוחר מאשר אף פעם. אבל איך אפשר לסמוך על שיקול הדעת שלכם להתמודד עם האיומים סביבנו כשאתם מבינים מה קורה פה רק באיחור של שנים? קודם תקפתם אותי, ועכשיו אתם מאמצים את מה שטענתי. לפני שנה אמרת, בוז'י – ציטוט: אני וציפי נבהיר לערבים שהמשחק החד-צדדי נגמר – סוף ציטוט. ועכשיו קבעתם שדווקא כן צריך צעדים חד-צדדיים? אז אני מציע לכם, תחליטו כבר מה אתם רוצים, אבל למען השם, נסו לדבוק בזה לפחות שבוע אחד. זה חשוב. חברי הכנסת, ראיית העולם שלי עקבית – אינני מעוניין במדינה דו-לאומית. אני לא רוצה להפוך למעלה מ-1.5 מיליון פלסטינים לאזרחי ישראל. באותה מידה אני יודע שבמצב הנוכחי שטחי יהודה ושומרון יהפכו – פשוט לפי כל תוכנית של התפנות – יהפכו לעוד בסיס של הטרור הפלסטיני והאסלאמי השואף להשמיד את מדינת ישראל. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> אז מה התוכנית שלך, אדוני ראש הממשלה? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> ולכן אני ממשיך לעמוד בתוקף – – <זהבה גלאון (מרצ):> מה החזון? <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – על אותם שני עקרונות יסוד, הכרה ופירוז. <עיסאווי פריג' (מרצ):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> פירוז – כי אם נפקיר את שליטתנו הביטחונית בשטח כלשהו, השאלה היחידה תהיה מי ישלוט שם, "דאעש" או "חמאס"? ואולי שניהם גם יחד – – <זהבה גלאון (מרצ):> חוץ מלאיים מה אתה עושה? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת גלאון, אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – והכרה – כי שורש הסכסוך האמיתי הוא ראיית המדינה היהודית כנטע זר והרצון לעקור אותנו מארצנו; אני לא מתכוון רק מיהודה ושומרון, אלא גם מירושלים, מחיפה, מצפת, מעכו, מיפו. צריך רק לשמוע, לראות מה הילדים לומדים שם. אני צריך להביא לכם – הבאתי את זה ב-60 שניות, אבל אני יכול להביא לכם 60 שעות – לשמוע יום-יום מה שהם לומדים שם, ילדים קטנים. אני לא מדבר בעזה; אני מדבר ברשות הפלסטינית: לשחרר את השטח הכבוש – חיפה, עכו, יפו; לא 67', אף אחד לא מדבר על 67', מדברים על 48'. הטרור היה כאן לפני שקמה המדינה ואחרי שהיא קמה; לפני 1967 ואחרי 1967; לפני שיצאנו מעזה ואחרי שיצאנו ממנה; לפני שיצאנו מלבנון ואחרי שיצאנו מלבנון. לכן אני דוחה בתוקף את הטענות הנואלות שהטרור הוא תוצאה של היותנו בשטחים. אנחנו שומעים את זה חדשות לבקרים, שהתסכול והייאוש כתוצאה מהיותנו שם הם כביכול הסיבה לטרור – – <ציפי חוטובלי (הליכוד):> לא שמענו, אדוני – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – שכאמור נמשך קרוב ל-100 שנים, ועכשיו פוקד את העולם כולו. לפי הטענה הזו, גנדי היה צריך לארגן טרור נגד הבריטים. הוא לא עשה זאת. <זהבה גלאון (מרצ):> נו, באמת. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> לפי הטענה הזאת, כיוון שהשליטה הטורקית – להיות יותר אקטואלי – בצפון-קפריסין נמשכת למעלה מ-40 שנה, למעלה מ-40 שנה, כבר מזמן היה צפוי להיות שם טרור. אבל אין שם טרור, וטוב שכך – מובן שאני מאחל לכל תושבי האי הזה, שביקרתי בו לאחרונה, אני מאחל להם שיחיו בשלום ובפיוס. אני מעלה את הדוגמה הזאת רק כדי להמחיש את האבסורד בטענות שהושמעו קודם לכן. הטרור אינו תוצאה של כיבוש, והוא אינו מונע מהשאיפה לשחרור לאומי או לזכויות אדם. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> למה ראשי הביטחון – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> הטרור מונע מתרבות של מוות. מטרתו לא לשחרר מדינה, אלא להרוס מדינה. מי שדואג לזכויות אדם, לא רומס אותן עד דק; לא דוקר, דורס ומפוצץ חפים מפשע. הטרור הוא תוצר של אידיאולוגיה טוטליטרית שאין בה שום סייגים להשגת מטרותיה, ובמקרה שלנו, הרצון להשמיד את היהודים ומדינתם. הדרך הטובה ביותר, חברי הכנסת, לראות את אופיים האמיתי של גורמי הטרור היא פשוט לבחון מה קורה כשהם עולים לשלטון – האם הם מקיימים שם משטרים של חופש, של דמוקרטיה, סובלנות, זכויות אדם? זה מה שקורה בעזה? זה מה שקורה בלבנון או במקומות אחרים שהטרוריסטים השתלטו? שם הם לא רק מייצרים טרור כלפי חוץ, הם משליטים טרור ופחד כלפי פנים. הטרור אינו כלי של כוחות החופש, הוא כלי – הוא הכלי של כוחות השעבוד. את ההבחנה הפשוטה הזאת צריך להפנים, כי אנחנו נייצר לעצמנו ציפיות שאין להן שום בסיס. אנחנו צריכים לשלול את הטרור, ולא להצדיק אותו בשום דרך, וגם לא מסבירים אותו נכון. <זהבה גלאון (מרצ):> אף אחד לא מצדיק טרור. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> כשיש משטר ותרבות שתומכים בטרור, ברצח, כמו בעזה, וכשאין נכונות להתייצב מולו – כמו ברשות הפלסטינית שמתסיסה בלי הרף ושופכת שמן למדורה – ודאי שאין היתכנות לקיום משא-ומתן פרודוקטיבי. לצערי. זאת האמת – – <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> מזל שבגין היה מנהיג – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת בר, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – משום שבמשא-ומתן, הצד הפלסטיני – לא כדי להיכנס אליו – את זה הם לא מוכנים לעשות בשום תנאי, ואינני מציב שום תנאי; אינני מציב שום תנאי לכניסה – אבל בתהליך המשא-ומתן, הצד הפלסטיני יצטרך לוותר על רעיון חיסולה של ישראל, כמו גם על הצפתה בפליטים. אני חושב שהדבר הזה היה ברור לחלקים נרחבים בבית ולחלקים נרחבים בעם ישראל, בייחוד אחרי היציאה מעזה וכל מה שמתרחש – התרחש ומתרחש – אחריה. ואני אומר לחברי האופוזיציה: לו הייתם מבינים קודם לכן את מה שנראה שאתם מבינים היום, הייתם מתייצבים לא נגדנו אלא לצדנו. זאת במקום להוציא את דיבתנו מעל כל במה בעולם. כל כך הרבה פעמים, כל כך הרבה פעמים, כולל מעל הבמה הזאת – – <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – למרות מה שאתה עושה – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – האשמתם אותנו באחריות לקיפאון מדיני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת לבני. <ציפי לבני (המחנה הציוני):> – – – מקשיבים לך. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת לבני. חברת הכנסת לבני. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אז אולי סוף-סוף ירד לכם האסימון – – <יואל חסון (המחנה הציוני):> אתה מסית נגד האופוזיציה. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – ואני מברך על כך. שמעתי את חבר הכנסת הרצוג אומר לנשיא צרפת: על צרפת לחדול מקידום החלטות בין-לאומיות שפוגעות בישראל. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> נכון מאוד. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> יפה מאוד. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> זה להוציא דיבה? <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> בהחלט. זה בהחלט צעד – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת בר, קריאה שנייה לסדר. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> זה בהחלט צעד בכיוון הנכון – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> הוא מסוגל להקשיב לי ולא לך. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – אבל צריך שיהיה לו המשך. אולי כעת תתייצבו יחד אתנו בחזית אחת מול יוזמות בין-לאומיות נוספות שמבקשות לכפות על ישראל פתרונות מסוכנים. <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> באיזו תוכנית? <ציפי לבני (המחנה הציוני):> תעשה מה שצריך – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> אנחנו נמשיך לדחות כל ניסיון לכפות עלינו תנאים. מנגד, אנחנו מקיימים מגעים עם מדינות באזור. אני חייב להגיד לכם שהן מעריכות את המאבק הנחוש שלנו בטרור של האסלאם הקיצוני, שמאיים כמובן גם עליהן. במשך שנים רווחה ההנחה שהשלום עם הפלסטינים הוא המפתח להשגת שלום עם מדינות ערביות נוספות, אבל ייתכן שבנסיבות הנוכחיות זה פשוט הפוך – קידום היחסים עם מדינות ערב עשוי לסייע להגיע להסדר עם הפלסטינים – – <קריאות:> – – – <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – אבל עד שהן ישלימו עם קיומנו, וכדי שהן ישלימו עם קיומנו, וגם אחרי שישלימו עם קיומנו, נמשיך לבנות את עוצמתה של ישראל. נמשיך לבנות את קיר הברזל. וקיר הברזל הוא לא רק כוחנו הצבאי, אלא גם אמונתנו – – <אילן גילאון (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת גילאון. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> – – העמוקה בצדקת דרכנו. בסופו של חשבון, זו הייתה ותישאר הערובה האמיתית לקיומנו ולעתידנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לראש הממשלה חבר הכנסת בנימין נתניהו. אני מתכבד להזמין את ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג לשאת דברים. <קריאה:> כל הכבוד, ראש הממשלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נא לשמור על שקט. נא לשבת, מי שמעוניין לשמוע את הדברים ולא להיכנס לשיחות. <קריאה:> יישר כוח. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נא לשמור על שקט. <קריאות:> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, נא לשמור על שקט. מי שיפריע יורחק לאלתר. מי שיפריע יורחק לאלתר. <ירון מזוז (הליכוד):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מזוז, סגן השר, בגללך חבר הכנסת בגין מפתח תסביך גדלות – הוא יושב במקומך בצניעות המאפיינת אותו. אז אם תחליפו מקומות אולי גם הוא פחות יצעק. זהו. ראש האופוזיציה מדבר מעכשיו והלאה. אותו עיקרון: כל הערה – קריאה לסדר. <יחיאל חיליק בר (המחנה הציוני):> כשאתם שמים את בגין אחורה – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת חיליק בר, התכוונתי לשני הצדדים. <דוד ביטן (הליכוד):> חיליק, תתעסק – – – אל תתעסק אצלנו. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת ירון מזוז, סגן השר, אני קורא אותך לסדר בפעם השנייה. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, שמענו כאן נאום של ראש ממשלה שיש לו תמיד הופעה מהוקצעת, מילים מנוסחות היטב, אבל כמו תמיד, אצלך, אדוני ראש הממשלה, המילים הללו הן חלולות והן צ'ק בלי כיסוי. אני מבקש לציין אתך ואתכם, חברי הקואליציה, את היום המיוחד הזה. שבע שנים בדיוק מלאו מהיום שבעקבותיו אתה נבחרת בשנית לראש הממשלה, ב-2009. שבע שנים, והמאזן דל ורע: שבע שנים של כלכלה מדשדשת; שבע שנים של יוקר מחיה מאמיר ומחירי דירות בשמים; של יותר עניים, של פערים כלכליים שזינקו להיות במקום הראשון ב-OECD – וזה אצל מר כלכלה. אבל היות שהדיון היום עוסק בסוגיה שנקראת החיים עצמם – ואני מודה לזהבה גלאון ומרצ שיזמו את הדיון – אז בוא נדבר על החיים עצמם. ראש הממשלה, בחיים עצמם לא הצלחת לטפל. אתה לא מר כלכלה ולא מר ביטחון אלא מר תירוצים. הבטחת ביטחון ונכשלת. ואנחנו כעת בתוך-תוכו של גל טרור קשה, עם עשרות הרוגים ומאות פצועים. כאן, במקום הזה, אני התרעתי בפניכם – – <קריאה:> למה הפסדתם בבחירות? <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – כשכוננו הממשלה והקואליציה, אמרתי לכם שזה עלול להגיע. אבל אתה, אדוני ראש הממשלה, אתה לא זז; אתה משותק מפחד, אתה לא יוזם, אתה משחק על זמן, והזמן פועל לרעתנו, והמצב מתדרדר. בתקופה האחרונה זה נכון. ניסיתי יחד עם חברי ורבים-רבים מן המחנה שאני מוביל לבחון היטב את הפרדיגמה של חזון שתי המדינות והיכולת להגיע אליו. ואני מנסה לבחון את המציאות כמות שהיא. וצר לי מאוד שאתה, ורבים מכם, חברי הליכוד והבית היהודי – שאתם לא מוכנים לבחון כמוני את המצב. ראשית, בניגוד אליכם – – <מיקי רוזנטל (המחנה הציוני):> גירוש יהודים. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – אני מסרב לקבל את הקביעה שאומרת "על חרבך תחיה". וכמו רבים מן הבית הזה, אני פוקד בתי-עלמין ושבעות וניחומי אבלים, ואני אומר לכם שהלב נקרע, אבל אסור בשום פנים ואופן למנהיג לקבל את הקביעה הזאת. ואני בא למשפחת דון בגוש-עציון, ואני פוגש את משפחתו של יעקב דון ז"ל, ועומד מול אמו מלכה, שהיא ניצולת אושוויץ, ואני אומר לה: סבתא מלכה, כמה מכוס התרעלה את עוד יכולה לשתות? והייתי, כמו רבים מכם, אצל משפחתה של הדר כהן במוצאי-שבת, והייתי בלוויה של דפנה מאיר; כולם – השם ייקום דמם. ובסוף אתה אומר לעצמך: זה לא ייתכן. לא ייתכן שלא ניתן לשנות את המצב ולהגיד "זה המצב". ככה לא פועלת מנהיגות. אני קובע שחזון שתי המדינות הוא החזון היחיד שישמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והאלטרנטיבה היא מדינה יהודית-ערבית שתחסל את ישראל כמדינה יהודית. ואני יודע שאתם בימין העמוק לא מסכימים אתי, והימין העמוק חושב שדווקא סיפוח שטחים פלסטיניים הוא הפתרון. אז מי מפריע לכם? יש לכם ממשלת ימין, אשכרה ימין. מי מפריע לכם? אתם לא חנונים, אתם יודעים לעשות הכול – אז יאללה. איפה אתה, סמוטריץ? אלקין? חוטובלי? נו, מה אתם עושים? אבל לנו יש חזון אחר. וכמה שתנסו להרוג אותו, זה לא יעזור לכם. כי חזון שתי המדינות לא מת, אבל הוא לא יקרה מחר, בוודאי כל עוד אתם, מר נתניהו ואבו מאזן, פוחדים לזוז. לכן אני קובע כי מה שאפשר להשיג היום הוא ביטחון לאזרחי ישראל באמצעות הפרדה בינינו לבין הפלסטינים במעשים ולא בדיבורים. בדיוק כמו שחברתי ציפי לבני, כשאף אחד לא רצה לשמוע על הגדר, גדר הביטחון, הלכה ושכנעה את האמריקנים בצדקת הקמת הגדר. והיום, כעבור עשור, כולם יודעים שגדר הביטחון הורידה את פיגועי ההתאבדות ב-100%. ולכן, חברי וחברותי חברי הכנסת, כל אזרח בישראל מרגיש היום שהמצב רק מתדרדר, ואין לכם פתרונות, חוץ מדיבורים חזקים ותקיפים ובומבסטיים. אבל מעשים – אפס. עכשיו, בואו נבחן את הפתרונות שעל השולחן. פתרון אחד שמדינות בעולם רוצות זה להטיל עלינו הסדר כפוי של ישראל בגבולות 67'. אתם רוצים את זה? ברור שלא, כי זה פוגע באינטרסים הבסיסיים של ישראל. המשיחיים בימין הקיצוני רוצים לספח שטחים ולהכניס מיליוני פלסטינים למדינת ישראל – מישהו אמר כאן "זכות השיבה"? זאת בדיוק התוכנית שלכם, המשיחיים. אתה, סמוטריץ, וחבריך בבית היהודי, שרוצים ככה, בן-לילה, לצרף עוד מאות-אלפי פלסטינים עם תעודות זהות כחולות. ויש גם הגישה שלך, ראש הממשלה, שאומר ששום דבר לא יזוז. אבל הדברים זזים, והם זזים לרעתנו. ואתם רוצים את זה? והגישה של זהבה גלאון, שאומרת שתהיה מדינה פלסטינית מחר בבוקר. אני, זהבה, לא אמכור לבוחרים שלי אשליות כמו שאת מוכרת לבוחרים שלך. <תמר זנדברג (מרצ):> אתה כן מוכר להם. אתה מוכר להם – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אתם רוצים את זה? את אפילו לא מאמינה בזה. אז זה נשמע ניינטיז, ובנייטיז כבר היינו. אבל מה שאני מציע זו חלופה לכל הרעיונות. <תמר זנדברג (מרצ):> – – – <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברת הכנסת זנדברג. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אני מציע חלופה לכל הרעיונות הכושלים האלה, ואני מציע לכם לבחון את תוכנית ההפרדה, שמעוררת עניין, והיא הדבר היחיד הריאלי במציאות הקיימת. בואו נביט על המציאות, כי זה מה שזכאי לו הציבור הישראלי: בלי שנשיב ביטחון לארצנו לא נוכל להתקדם לעבר חזון שתי המדינות; בלי שנתחיל להיפרד מן הפלסטינים, ישראל תיהפך למדינה ערבית-יהודית, וחזון שתי המדינות יטבע בים, וכמו שאמר קודם עמיר פרץ: חלילה, ירושלים, יהיה לה ראש עיר פלסטיני. ולכן, הדרך להגשים את החזון שלנו מחייבת אותנו להחזיר את הביטחון לתושבי ישראל, לעצור את הגלישה המסוכנת למדינה ערבית-יהודית ולהיפרד מכמה שיותר פלסטינים. ומדינה נפרדת לפלסטינים היא הסיכוי היחידי של ישראל להישאר מדינה יהודית ודמוקרטית עם גבולות בני-הגנה לדורות. זה האינטרס היהודי הישראלי הקיומי. ואין לכם תשובה – אין לכם תשובה – כי כדי להגשים את החזון הזה צריך להיות ריאליים. רק הפרדה בינינו לבינם תשמור על רוב יהודי במדינת ישראל ותמנע מצב שבו עד סוף העשור יאבד הרוב היהודי בין הים לירדן; ורק הפרדה בינינו לבינם תמנע חדירת מחבלים ותחזק את הביטחון; ורק הפרדה בינינו לבינם תשמור על ביטחון גושי ההתיישבות; ורק הפרדה בינינו לבינם תמנע המשך הפלישה של המשיחיים לשטחים הפלסטיניים, המלבה עוד ועוד שנאה; ורק הפרדה בינינו לבינם תנתק את הכפרים הפלסטיניים מירושלים ותשמור על ירושלים יהודית; ורק הפרדה בינינו לבינם תשמור על הביטחון – ואנחנו למדנו את לקחי ההתנתקות שעשה הליכוד בעזה: צה"ל יישאר בכל השטח ולא יזוז; ורק הפרדה בינינו לבינם תחזק את הרשות הפלסטינית ואת שיתוף הפעולה הביטחוני אתה במלחמה בטרור; ורק הפרדה תאפשר להעביר לה את הסמכויות האזרחיות שמזמן היה צריך להעביר לה, אבל אתם לא נותנים להעביר לה, למרות ההבטחות של ראש הממשלה לכל הצמרת העולמית, דבר שהיה משפר את הכלכלה שלהם ואת רמת החיים שלהם. וברור שכל עוד הסכסוך לא יסתיים, צה"ל נשאר שם ולא זז. ורק הפרדה בינינו לבינם תעודד את מדינות ערב המתונות לבוא לדבר אתנו על שיתוף פעולה אזורי, כי המשך החיכוך נותן חמצן לטרור. לעומת זאת, ועידת ביטחון אזורית שאנחנו מציעים תוכל להשיג שיתוף פעולה אזורי, לבודד את ה"חמאס" ואת "דאעש" ולהתמודד עם סוגיית עזה; ורק הפרדה בינינו לבינם תמנע הסדר כפוי וחרמות על ישראל. ותרשום בפניך, ראש הממשלה, זה רק עניין של זמן עד שנחטוף החלטה כזאת, שהיא רעה ביותר לישראל. אבל אתה לא מוכן להיפרד מן הפלסטינים. זאת האמת. אתה וחבריך בליכוד לא מציעים שום פתרון, לא מניחים שום הצעה מול תוכנית הרצוג. מהו החזון שלכם? מהי התוכנית שלכם? <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> מהם הגבולות שלכם? <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> – – – שאננות. <דוד ביטן (הליכוד):> – – – <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> שאננות לשמה. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> אומנם, אדוני ראש הממשלה, לפני ארבעה חודשים אמרת בוושינגטון משהו מעניין, על כך שישראל צריכה לנקוט צעדים חד-צדדיים, ומייד חטפת מבנט כדור בין העיניים והתקפלת. ואתמול, הפלא ופלא, לאחר שאולי ראית את הסקרים ואת ההתייחסות לתוכנית שלי, ערכת סיור לאורך תוואי הגדר בגבול הירדן, והכרזת שתקיף את כל המדינה בגדרות. ואני הקשבתי קשב רב לדבריך, ובהתחלה חשבתי שאימצת את התוכנית שלי. אבל מהר מאוד התברר שזה בסך הכול עוד ספין, בדיוק כמו נאום בר-אילן – קריצה, אל תיקחו אותי לגמרי ברצינות. <ראש הממשלה בנימין נתניהו:> במצרים – – – ספין – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> האם אתה מתכוון להיפרד מן הפלסטינים? אתה לא רוצה להיפרד מן הפלסטינים. זאת האמת. אתה פוחד מבנט ואלקין. אין לכם בממשלה הנוכחית האומץ והרצון להיפרד מן הפלסטינים. <מכלוף מיקי זוהר (הליכוד):> אתה פוחד מציפי לבני. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חבר הכנסת מיקי זוהר, אני קורא אותך לסדר בפעם הראשונה. <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> זה ההבדל בינינו לביניכם. ואתם משאירים את הפלסטינים – הממשלה הזאת מנציחה, משאירה את הפלסטינים בתוכנו. באוקטובר האחרון, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ביקש ממך לבנות חומה בארמון-הנציב בירושלים. התחלת לבנות, ולאחר שפורסמו כותרות "ביבי מחלק את ירושלים", זגזגת והורית לחדול. גם ברקת עצמו מזגזג – ברוך הבא לליכוד: באוקטובר הוא ביקש חומה, ואתמול הוא הודיע שהוא מתנגד לתוכנית שלנו למכשול, להפרדה, בין העיר לבין הכפרים הפלסטיניים כשאין חולק שהכפרים הללו הם לא ירושלים שלגביה אנחנו אומרים בתפילה "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". אז תשים לב, מר נתניהו, לא רק ניר ברקת, גם השר הפלסטיני לענייני ירושלים עדנאן אל-חוסייני הודיע בשבוע שעבר שהוא מתנגד לתוכנית ההפרדה שאני הצעתי ומפלגתי אישרה, שתנתק כפרים פלסטיניים מירושלים כדי ליצור רוב יהודי בעיר. אז אתם, אתם – אתה, ביבי, ואתה, ברקת – בעצם מסכימים עם אל-חוסייני. למנוע הפרדת הכפרים הערביים הפלסטיניים בירושלים זה למנוע רוב יהודי בירושלים, להגיע לרוב ערבי בירושלים, וחלילה – לראש עיר פלסטיני בבירת ישראל. אז אחרי שהבטחתם לחסל את ה"חמאס" ואת "דאעש" ולהגן על תושבי עוטף-עזה ומה לא – בקיצור, נכשלתם בחיים עצמם – אנחנו מגיעים לתוצאה שגם כאן, גם כאן בנושא המהותי של חיינו בארץ הזאת – ואנחנו נציין יובל, יובל, למלחמת ששת הימים בעוד שנה וחצי – – <ענת ברקו (הליכוד):> מה עם רמת-הגולן? <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – בשנה הבאה – – <ענת ברקו (הליכוד):> מה עם רמת-הגולן? – – – <יצחק הרצוג (המחנה הציוני):> – – גם כאן המדינה תקועה. המדינה שוקעת וטובעת בבוץ. שבע שנים אין תקווה, אין סיכוי. רק ייאוש. ואין לכם תשובה. אז מה בדיוק אתם עושים בממשלה הזאת? מה בדיוק אתם עושים? תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> אני מודה לראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג. כמעט השתכנעתי שלא חייבים ללכת לכנס הרצליה או למכון ללימודים אסטרטגיים; אפשר לשאת נאום מדיני גם כאן, מסתבר. נקווה שראשי מפלגות יעשו את זה גם בעתיד, אם נשתף עם זה פעולה. חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. אני מזכיר לכולנו שמי שמצביע בעד – מאשר את ההודעה המדינית של ראש הממשלה; מי שמצביע נגד – לא מקבל את ההודעה של ראש הממשלה. בעד – הצבעה עם הממשלה; נגד – נגדה, מטבע הדברים. חברי הכנסת, ההצבעה החלה. הצבעה מס' 16 בעד הודעת ראש הממשלה – 42 נגד – 33 נמנעים – אין הודעת ראש הממשלה נתקבלה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> חברי הכנסת, 42 בעד, 33 מתנגדים. אני קובע כי הכנסת אישרה את ההודעה של ראש הממשלה. <מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> הודעה למזכירת הכנסת. <מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:> ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת – לקריאה שנייה ולקריאה שלישית: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 169), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. מסקנות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בעקבות דיון מהיר בהצעתם של חברי הכנסת יעל גרמן, עבדאללה אבו מערוף ומיכל בירן בנושא: מצוקת המעבדות הרפואיות ומעבדות המחקר. תודה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה למזכירת הכנסת. <הצעות לסדר-היום> <חוסר ההצלחה בגיבוש כתבי-אישום בגין התעללות בחסרי ישע> <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: חוסר ההצלחה בגיבוש כתבי-אישום בגין התעללות בחסרי ישע – מס' 2796, 2826 ו-2874. השר לביטחון פנים, שהוא המשיב, כבר אתנו, ולכן אני מתכבד להזמין את חבר הכנסת איציק שמולי, ראשון הדוברים, ואחריו – יפעת שאשא ביטון וסופה לנדבר. עד שלוש דקות לרשות כל דובר, ולאחר מכן תשובת השר. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, יש כאלה בבית הזה, אדוני היושב-ראש, שעושים את ההפרדה בין מה שהם מכנים "איכות החיים" לבין החיים עצמם. אני כופר בהבחנה הזאת, כי אני חושב שבנושא הזה, ובכלל בעולם החברתי-כלכלי, יש סוגיות מטרידות וכואבות לא פחות מאשר האפשרות שחס וחלילה יקרה לך אירוע ביטחוני, שתיקלע אליו. כי עבור קשיש שסופג כל יום אלימות, או עבור ילד שמטלטלים אותו בגן – מה שנקרא חסרי ישע, שכפי שאמר השופט חשין, זיכרונו לברכה, לא יודעים להתגונן בפני רוע כי הם פשוט לא יודעים לזהות אותו – אני חושב שההפרדה הזאת היא הפרדה מלאכותית שלא עומדת במבחן המציאות. אני בחרתי להביא למליאת הכנסת דיון בחוסר ההצלחה לגבש מדיניות אפקטיבית שתפחית ותרתיע ותמנע את הפגיעה בחסרי הישע. אבל לפני הביקורת, אני רוצה לשבח – אדוני השר לביטחון פנים, אני רוצה דווקא – טלב, אתה יכול לתת לי רגע את הקשב של השר, בבקשה? לפני דברי הביקורת אני רוצה לשבח את הלשכה שלך ואותך. על אף האתגרים העצומים שנמצאים על סדר-היום שלכם, הלשכה שלך היא אחת הלשכות האפקטיביות והטובות ביותר בכל מה שקשור למענה לחברי כנסת. זה לא טריוויאלי – מעבר לשאר הדברים הטובים שאתה עושה, זה לא טריוויאלי שחבר כנסת שולח שאילתה אחרי שאילתה אחרי שאילתה, ואתה טורח לענות הרבה פעמים עוד לפני שעברו 21 יום, ועל כך תבורך. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> היושב-ראש נותן לי העלאה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אתה נותן לי העלאה בשכר? <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> לא. אני פשוט מעיר שהדברים במקום, ויישר כוח, רק שזה אמור להיות טריוויאלי. הייתי מצפה שזה יהיה טריוויאלי. אבל, לצערי, זה לא. <איתן כבל (המחנה הציוני):> ממש לא טריוויאלי. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> ממש לא טריוויאלי. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> בעידן שלנו, גם מי שעושה את המוטל עליו עושה מקבל צל"ש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> מה? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> בעידן הנוכחי, מי שעושה את המוטל עליו גם מקבל צל"ש. לא צריך להצטיין. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תיכנס אחרי הדיון הדחוף ללשכתי, ונחשוב על איזה צל"ש. אני מוסיף לך זמן, ודאי, על ההערות האלה. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> כן, שהקומפלימנטים לממשלה לא יבואו על חשבוני, אדוני היושב-ראש. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> רחמנא ליצלן. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> טחנות הצדק, אומרים, טוחנות לאט, אבל במקרה של חסרי הישע – ואני מדבר בעיקר על הקשישים ועל הילדים הרכים – הטחנות בעיקר טוחנות אותם. כי אם, אדוני היושב-ראש, בשש השנים האחרונות נפתחו 3,740 תיקים נגד מתעללים בחסרי ישע וב-90% מהמקרים אנשים יצאו עם כלום ושום דבר – לא הגיעו לכתב-אישום וודאי שלא להרשעה – יש פה בעיה קשה מאוד. אם כמעט 1,000 מקרים, 1,000 מקרים, 34% מהמקרים, נסגרו מחוסר עניין לציבור, תסבירו לי בבקשה – איך קשיש, שעכשיו נמצא במצב סיעודי, והמטפל הזר שלו מפגין כלפיו אלימות, מרביץ לו על בסיס יומי, או ילדים במעון, שעכשיו הגננת קמה על צד לא טוב בבוקר ומטלטלת את הילדים – איך תיקים כאלו נסגרים מחוסר עניין לציבור? אני יודע שהפרקליטות והמשטרה הן לא בית-חרושת לכתבי-אישום, אבל תסתכלו על הפרופורציות: 34%, 1,000 מקרים, בחמש השנים האחרונות, שנסגרים מחוסר עניין לציבור. שלא לדבר – ובזה אני אסיים, אדוני היושב-ראש – שלא לדבר על מספר המקרים שנסגרים מחוסר ראיות; אלפי מקרים שפשוט המשטרה לא מצליחה לגבש בהם תשתית ראייתית. אני לא יודע – השר ייתן פה כנראה תשובות – אבל יכול להיות שזה נובע מזה שלא מפגינים שם מספיק אמצעי מודיעין? שלא משקיעים שם מספיק משאבים? אני אגיד לכם רק דבר אחד: אני לא מוכן להשלים עם זה שהמדינה מתרגלת ומפגינה שלוות נפש כלפי אלה שמתעללים בחסרי ישע. אנחנו נבחנים בנקודה הזאת כחברה, ואסור לנו – אסור לנו – להשלים עם התופעה הזאת. תודה רבה. <היו"ר יולי יואל אדלשטיין:> תודה לחבר הכנסת איציק שמולי. חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון – בבקשה, גברתי. אחריה – חברת הכנסת סופה לנדבר. עד שלוש דקות לרשות גברתי. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> כבוד היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה להודות לחברי חבר הכנסת איציק שמולי על העלאת הנושא לדיון במליאת הכנסת. הדיון הזה אכן חשוב, ואני רוצה לחדד אותו דווקא למקום של ילדים שנפגעים, ובעיקר להתמקד בנושא שאני מטפלת בו בחודשים האחרונים, שהוא פגיעות מיניות בקטינים. אתן לכם את הנתון המזעזע: 2,470 תיקים נפתחים, ומתוכם רק 147 תיקים מגיעים לכדי מיצוי דין. אני לא מתבלבלת בנתונים. אלה מאות תיקים שבכלל לא מגיעים למיצוי דין; מאות תיקים שנסגרים מחוסר עניין לציבור, כפי שציין גם חבר הכנסת איציק שמולי. אתה יודע מה זה כולל – חוסר עניין לציבור? חוסר הבשלה של עדות. עכשיו, אני רוצה לשאול אתכם: איך קטין בן שש או שבע יכול לתאר בצורה בשלה פגיעה מינית? איזה כלים יש לו בכלל לתיאור שכזה? איזו טרמינולוגיה יש לו בארגז הכלים כדי לבטא בצורה בשלה ומהימנה פגיעה מינית? הרבה פעמים גם העדות ניתנת אחרי תקופת זמן, כי הילדים לא ממהרים לספר. הם נורא חוששים, הם לא יודעים להתמודד עם המציאות. הרבה פעמים, רק אחרי תהליך של טיפול פסיכולוגי, מצליחים להבין מה הילדים האלה בעצם עברו. ולכן לא מצליחים להגיע למיצוי דין עם אותם אנשים שפוגעים בילדים של כולנו. בשורה טובה בכל הסיפור הזה היא שכבר מהמושב הקודם אני מקיימת שיח עם משרד המשפטים, נציגים של בתי-המשפט ועם המשרד לביטחון פנים, כדי לראות איך אנחנו חושבים בצורה יצירתית, לפחות בכל מה שקשור לילדים שלנו שנפגעים, כדי לראות שאנחנו מביאים למיצוי דין עם כמה שיותר פוגעים. אני חושבת שזו משימה של כולנו, ואני אשמח שכולם יתמכו בכך. בשבוע הבא אני נפגשת עם נשיאת בית-המשפט העליון בדיוק בסוגיה הזו. אני רוצה שכמה שיותר ילדים יוכלו להגיע גם לבית-המשפט ותהיה להם המעטפת התומכת והמאפשרת כדי שהם יוכלו להעיד בפני שופט, אם בחדר במעגל סגור ואם בחדר שלו עצמו – גם זה חלק מתהליך התרפיה שהם עוברים – כדי שאנחנו באמת נוכל להביא לדין את כל מי שפוגע בהם. תודה רבה לכם. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת שאשא ביטון. חברת הכנסת סופה לנדבר, בבקשה. אחריה – תשובת השר לביטחון פנים גלעד ארדן. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני צריכה להגיד שאני הצטרפתי לדיון המהיר של איציק שמולי מפני שהעניין הוא עניין רגיש, עניין שאתה רואה שמתוך 3,740 תיקים שנפתחו, ב-90% לא מצאו עניין, זאת אומרת, אין עניין לציבור. אלימות נגד קשיש או נגד קטין – איך יכול להיות שתיק נסגר מחוסר עניין לציבור? אני לא מבינה באיזו חברה אנחנו חיים – באיזו חברה אנחנו חיים, שבעצם יכול להיות שאין מספיק נתונים. אז המשטרה, לדעתי, צריכה לבדוק ולחקור, אבל לסגור את התיקים מחוסר ראיות, וזה שבעצם רק ב-9% יש כתבי-אישום – זה משהו מוזר, רבותי. אני רוצה לספר כאן סיפור שקראתי על אלימות. איש בן 68 הוכה על-ידי אב-בית, ובמהלך הוויכוח איבד את הראייה בעין אחת. ובעצם, המעצר היה כאן קצר. בן-אדם איבד עין, רבותי – זה לא ויכוח, איזה ויכוח יכול להיות? משהו בכלל קורה בחברה הישראלית; אתם יודעים מה, אחרי שהוא עבר טיפול בבית-חולים, אחרי שרופא בדק אותו, אחרי שהייתה פגיעה כל כך קשה – שום דבר. ואלימות אחרי אלימות, ואלימות מילולית ואלימות פיזית, אבל כאשר זה אלימות נגד אנשים קשישים וקטינים, זה משהו, כתם ענק על החברה הישראלית. ואם נשארו לי כמה דקות, קודם כול אני מבינה שהשר יעלה ויענה לנו – ומה קרה שרק ב-9% של התיקים יש כתב-אישום. אבל, אדוני, בדקה שנשארה לי אני רוצה להגיד שאני כל כך מאוכזבת מזה שהקואליציה היום הצביעה נגד פנסיית מינימום, נגד חוק כל כך אנושי. אני פשוט לא יכולה, לא יכולה לעבור על זה בשקט, אני פשוט סוערת. לא יכולה, זה נורא כואב לי, עד כמה שאנחנו אדישים בחברה הישראלית. אני מבינה שהקואליציה, אין לה עניין באנשים האלה, אבל איך יכול להיות שמדינת ישראל אדישה לאנשים שנמצאים במצב של קטסטרופה, לקראת פיצוץ בחברה הישראלית, אנשים שעבדו כל החיים, אנשים שמגיעים לגמלאות? ואני מסבירה פעם אחרי פעם – אין כסף לאנשים האלה, הם לא הספיקו להרוויח. ויושב כאן שר הרווחה ומסביר לי שהיו הסכמים כאלה ויש הסכמים אחרים. נכון שהייתה פנסיה תקציבית, אבל בכמה מקומות אנחנו מכירים את הפנסיה הזאת? וכאשר עברנו לפנסיה צוברת, לא הרבה אנשים שיוצאים עכשיו לגמלאות – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> נא לסיים. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> אני מסיימת, אדוני. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. <סופה לנדבר (ישראל ביתנו):> – – – אנשים שיצאו לגמלאות בעצם צברו את סכומי הכסף שמספיקים להם לחיים. ואז אני אומרת שהאויב הכי גדול של החברה ושל הקואליציה זה אדישות לאנשים, לבני-אדם. וחשוב לי להגיד כאן – חסר לב, חסר עניין באנשים האלה. לא יכול להיות שאנחנו חיים בחברה הזאת – וצריכים לעשות הכול שבעצם גם במשטרה אבל גם בחברה יטפלו באלימות כדי שהמקרים האלה לא יחזרו. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חברת הכנסת לנדבר. השר ארדן ישיב. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני קודם כול מבקש להודות לחברי הכנסת שהציעו את ההצעות לסדר-היום בנושא, כדבריהם: חוסר ההצלחה בגיבוש כתבי-אישום בגין התעללות בחסרי ישע. אין ספק שמדובר בנושא חשוב מאין כמותו. אבל לפני הכול, חשוב לי להדגיש, וצריך לזכור זאת, שהסמכות להגיש כתבי-אישום בעבירות האלה של התעללות בחסרי ישע היא סמכות של פרקליטות המדינה שבמשרד המשפטים. המשטרה אינה הגוף שמגיש את כתבי-האישום. ולכן ההתייחסות לעניין מספר כתבי-האישום ועילות סגירת תיקי החקירה, בגדול צריך להפנות אליהם. אני כמובן לא פוטר לחלוטין את עצמנו – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> נכון, אבל זה שם. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> לא. ברור שהמשטרה היא זו שמנהלת את – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אבל היא ממליצה, והרבה פעמים היא ממליצה לפתוח, ובפרקליטות – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> בסדר, אז אני צריך לעשות את הבדיקה הסטטיסטית, שאני לא בטוח שיש לי פה, כמה מהתיקים המשטרה המליצה וכמה מהם הפרקליטות סגרה ומהן העילות. תוצאתית, כשמדובר על 9%, אני יכול להגיד מזיכרוני – זה אכן נראה נמוך, אני לא בטוח שזה נמוך דרמטית מממוצע התיקים שמגיעים בסוף לכתבי-אישום אל מול התלונות שנפתחות. הרי אתם מבינים שלא כל תלונה שנפתחת נגמרת בכתב-אישום, כן? יש יחס הרבה יותר גבוה בין כתבי-אישום להרשעות, זה נכון. בין תלונה – האם נפתחה או לא נפתחה חקירה, האם בעקבות החקירה הוגש או לא הוגש כתב-אישום – סיפור אחר. אבל מה שכן, אני בכל זאת רוצה לפרט את תמצית פעולות המשטרה בתחום, כיוון שבהחלט מדובר בתחום – באמת, אין הרבה תחומים כל כך חשובים מבחינה חברתית כמו הצורך להגן על חסרי ישע. אני אומר את זה בכלל – בני-אדם, בעלי-חיים, כל מי שהוא חסר ישע – חברה נבחנת בחוסן של החוליות החלשות שבה, ואין ספק שחסרי ישע צריכים לקבל את ההגנה המיטבית מאתנו. אז כך: משטרת ישראל פועלת על-פי נוהל חטיבת החקירות – זה נקרא חקירת אנשים עם מוגבלות, יש נוהל מיוחד. הנוהל מתווה את דרכי הטיפול המשטרתי בעת חקירת אדם עם מוגבלות, תוך הקפדה על ערכי השוויון וכבוד האדם. הוא כולל הוראות שמקורן בחוק הליכי חקירה והעדה ובתקנות הנגישות, והוא מנחה את החוקרים כיצד ליישמן הלכה למעשה במסגרת עבודתם. בנוסף, הנוהל מפרט הנחיות בנוגע לחקירת אדם עם מוגבלות שכלית, חקירת אדם עם מוגבלות נפשית, וכן חקירת אדם עם מוגבלות אחרת. לאור החשיבות והרגישות הכרוכות בחקירות שמעורבים בהן אנשים עם מוגבלויות, מוצע בנוהל להתייעץ בעת הצורך עם הפרקליט הרפרנט במחוז או עם נציגי עמותת "בזכות", המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות. בנוסף, המשטרה מקיימת מדי תקופה השתלמות ייחודית לחוקרים בנושא חקירת אנשים עם מוגבלויות, אם כחשודים ואם כנפגעי עבירה או עדים. במהלך השנים האחרונות קיימה המשטרה הכשרה אחת כזו בשנה לכל החוקרים, במשך חמישה ימים ובהשתתפות כ-25 שוטרים בכל הכשרה. החל משנת 2016 יתקיימו שתי הכשרות כאלה מדי שנה, ובכל הכשרה ישתתפו מעל 30 חוקרים. במסגרת ההשתלמויות מועברים לחוקרים תכנים על אודות המאפיינים של המוגבלויות השונות, כיצד יש בהן כדי להשפיע על המפגש של האדם עם המוגבלות עם ההליך הפלילי, ובהתאם – אילו התאמות והנגשות נדרשות בהליך הפלילי. תוכני ההשתלמות כוללים היבטים טיפוליים, משפטיים, רגשיים ויישומיים, והם מועברים על-ידי מומחי תוכן מעולם המשפט, הרווחה, המשטרה, השב"ס והבריאות ומארגונים שונים כמו "ג'וינט אשלים", מכון "חרוב" ועמותת "בזכות". ההשתלמות כוללת גם ביקורים במרכז בריאות הנפש אברבנאל ובהוסטלים. בשנת 2015 התקיימו ימי עיון, וכך מתוכנן גם לשנת 2016. ימי העיון התקיימו בכל מחוזות המשטרה בשיתוף פעולה עם עובדים סוציאליים ומכון "חרוב" העוסק בתחום התעללות בילדים. בימי העיון משתתפים שוטרי המחוז ממגזרים שונים הבאים במגע עם הציבור – סיור, בילוש, מש"קים – וכן חוקרים וקצינים. בנוסף, קיימת שותפות של נציגי מדור נפגעי עבירה בפורום לקידום יישום חוק הליכי חקירה והעדה. בראשות הפורום עומדת פרקליטה בכירה ושותפים בו פרקליטים מכל המחוזות המשמשים כרפרנטים לנושא חוק הליכי חקירה והעדה, מנהלת השירות לחקירות ילדים ולחקירות מיוחדות במשרד הרווחה, נציג נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ונציגת מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים. במסגרת מפגשי הפורום הנערכים מעת לעת, נלמדים מקרים אשר הגיעו להליך הפלילי שבהם מעורב אדם עם מוגבלות ומתקיימת חשיבה כיצד ניתן לשפר את אופן הטיפול של כלל הגורמים במקרים אלו כדי שיהיה אפשר להביא לדין את האחראים לביצוע העבירות. אז כפי שפתחתי ואמרתי והוספתי פירוט, אני לא חושב שהמצב היה טוב, אבל אני חושב שהמודעות – בדיוק כפי שקיימת המודעות לצורך לטייב את הפעילות של המשטרה אל מול הישראלים יוצאי אתיופיה, גם בהקשר הזה, לאור מה שתיארתי, אני חושב שניתן להבין שהמשטרה הבינה – לא רק המשטרה, גם גורמי הרווחה וגם משרד המשפטים – שצריך לפעול כדי לטפל, לטייב ולייעל את הטיפול בתיקים שבהם מעורבים אנשים עם מוגבלות. כפי שאמרתי, הנציג של מדור נפגעי עבירה נמצא בקשר מתמיד עם גופי רווחה ועמותות שונות, בדיוק בשביל טיוב התהליך, לרבות למידה והפקת לקחים מתיקים, קישור בין קציני נפגעי עבירה בכל המחוזות לבין עובדים סוציאליים מחוזיים וכדומה. המשטרה פועלת גם לפיתוח ערכת תקשורת תומכת וחלופית – נציג מדור נפגעי עבירה שותף בוועדת היגוי שמטרתה פיתוח ערכה שתאפשר חקירה של אנשים עם מוגבלות באמצעי תקשורת שונים, כדי לאפשר להם להישמע ולהיות מובנים טוב יותר בעיני מערכת המשפט. לסיכום, כפי שאמרתי, אנחנו צריכים להשתפר; אני אלווה אישית את תהליך השיפור הזה ואעקוב אחריו. בהחלט, הצעות כאלה לסדר-היום עוזרות לקיים את הפיקוח שהכנסת, טוב שתעשה על משרדי הממשלה, ואני מקווה שב-2016 התוצאות שלנו יהיו טובות יותר. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> רק בקשה אחת לגבי הנתון – לא רק של סגירת התיקים – של מספר התיקים שנסגרים מחוסר ראיות, שזה 56%. האם תוכל לבדוק איפה זה עומד ביחס לעבירות אחרות? אם זה יותר גבוה, יכול להיות שצריך להשקיע יותר. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> מאיפה הנתון הזה שלך? <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אני אגיד לך ממה זה נובע. מבירור שעשיתי עם הפרקליטות – יש עניין שצריך ראיה מסייעת, כי הרבה פעמים הפגיעות באנשים האלה, אם קשישים בביתם, או ילדים, לצורך העניין, שנפגעים מינית, זה נעשה במחשכים. ואז, אם אין עדות מספקת של הילד או הקשיש, צריך ראיה מסייעת, ואיך תביא ראיה מסייעת כשזה נעשה בחדרי-חדרים? בסופו של דבר זה גורם לכך שהתיקים לא יכולים להתקדם הלאה לבתי-משפט. <איציק שמולי (המחנה הציוני):> הנתונים הם נתונים רשמיים של הממשלה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> זה נכון. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> 56% נסגרים מחוסר ראיות. בינתיים סימסו לי שבעבירות אחרות הסגירה היא 33%. כלומר, יש פה בהחלט פער שצריך לבדוק את הסיבות שלו ולהתמקד – איך מצמצמים את הפער הזה כמה שיותר. אם רוצים להעביר לוועדה לדיון מעקב, אני חושב שזו תהיה ההצעה המתאימה. <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אני מטפלת בנושא הילדים בוועדה לזכויות הילד, ואנחנו כבר עושים סדרה של דיונים. הייתי רוצה שזה יישאר שם, כי אנחנו כבר – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> זה לא יוחלט כאן ממילא. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני, לאיזו ועדה אתה מציע? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> מה שתחליט ועדת הכנסת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו נצביע עכשיו על העברה לדיון בוועדה, וועדת הכנסת תכריע – רגע, אדוני מציע ועדת הפנים, והיא ביקשה, הוועדה – – – <איציק שמולי (המחנה הציוני):> אני מציע ועדת העבודה והרווחה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מה? <איציק שמולי (המחנה הציוני):> ועדת העבודה והרווחה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אתה מציע ועדת העבודה והרווחה? ואת מבקשת – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> אין לי בעיה לעשות ישיבה משותפת, אבל שהטיפול בילדים יהיה בוועדה לזכויות הילד, כי אנחנו – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, לא. משותפת זו כבר לא החלטה שלנו. משותפת – זה רק ועדת הכנסת יכולה. אז אני מציע שנעביר את זה לוועדת הכנסת, והיא תכריע. בסדר, אז אנחנו מצביעים עכשיו על – – – <יפעת שאשא ביטון (כולנו):> כל מה שקשור לילדים יהיה בוועדה לזכויות הילד, ומה שקשור לקשישים יהיה בוועדת העבודה והרווחה. <מיקי לוי (יש עתיד):> ועדת הכנסת צריכה לאשר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חברת הכנסת ביטון, נעביר לוועדת הכנסת, והיא תכריע. תדבר שם. אנחנו מצביעים עכשיו על העברת ההצעה לוועדה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 17 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 9 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תשעה בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה תעבור לוועדת הכנסת להחלטה. <הצעות לסדר-היום> <שוב פוגרום ביהודים שעלו להר-הזיתים בירושלים> <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים לסעיף הבא שעל סדר-היום, להצעות לסדר-היום בנושא: שוב פוגרום ביהודים שעלו להר-הזיתים בירושלים, מס' 2855 ו-2869. ראשון הדוברים – חבר הכנסת יואב בן צור. שלוש דקות, אדוני, לרשותך. <יואב בן צור (ש"ס):> אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, גם אני מצטרף אל השבחים לשר לביטחון פנים על העבודה היעילה של המשרד ועל כך שהפניות נענות מהר. בהחלט יישר כוח על כל העבודה הגדולה שאתם עושים. אנחנו עדים כבר במשך תקופה ארוכה מאוד, ולאחרונה ביתר שאת, לאירועי פח"ע בתחומי הר-הזיתים. רק לאחרונה קבוצת אברכים שעשתה את דרכם להר-הזיתים הותקפה באבנים וסלעים על-ידי פורעים ערבים וניצלה בנס מהמון זועם. חשוב לציין כי המקרה הזה ועוד רבים אחרים אירעו ליד בית-ספר ערבי הממוקם בהר-הזיתים. הגענו למצב מחפיר, שבמדינת ישראל אנשים חוששים לפקוד את קברי יקיריהם הטמונים בירושלים בירת ישראל, באחד מהמקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. בעיני זה איבוד שליטה טוטלי על ריבונותנו בירושלים. אני לא אגזים אם אני אומר שזו חלוקה דה-פקטו של ירושלים הריבונית. חברי חברי הכנסת, אני חושב שהמצב היום, אסור לו שיימשך ולו יום אחד נוסף. לא יעלה על הדעת שבתוך ירושלים הריבונית והמאוחדת יהודים יחששו לבקר את קברי יקיריהם. המאבק בתופעה זו צריך להיות בשלושה מישורים: א. תגבור מסיבי של נוכחות כוחות הביטחון במשך כל שעות היממה, והמשטרה אמורה לשם כך להעביר לנו נייר עמדה; ב. ניהול הליך שיפוטי מהיר כלפי אותם פורעים; ג. החמרת הענישה, בהתאם לתיקון לחוק העונשין שעבר בקריאה שנייה ושלישית. רק מאבק משולב, שראשיתו בנוכחות מסיבית של כוחות הביטחון באזור במשך כל שעות היממה, יכול למגר את התופעה הזאת. נקודה נוספת שצריך לשקול היא להידבר עם הנהלת בית-הספר הממוקם בהר-הזיתים, כדי לבחון כיצד ניתן לעצור את ההתנהגות החבלנית של הילדים, תוך הטלת אחריות על צוות הנהלה להתנהגות התלמידים, וכל זאת בשעות הלימודים, לצד הטלת סנקציות עד כדי סגירת בית-הספר במידה שההנהלה לא תצליח להשליט סדר בקרב תלמידיה. לגבי שעות אחר-הצהריים, שאחרי שעות הלימודים, צריך להטיל אחריות כבדה על ההורים, ולדעת שילד שיצא מבית ויפגע באבן או באמצעי אחר במי שבא לפקוד את קברי יקיריו – ידעו ההורים שיינקטו נגדם סנקציות, גם כלכליות וגם אחרות, כדי שילמדו לשמור את ילדיהם בתוך בתיהם. רק פעולה מסיבית ונחושה תוביל לשינוי ותחזיר לאזרחי ישראל את הביטחון הנדרש. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת משה גפני – אינו נוכח. על כן, השר ישיב לנו על ההצעה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מודה לחבר הכנסת על הנושא החשוב שהוא מעלה. <קריאה:> – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> זה שלך ושל גפני, נכון? טוב, גפני לא הגיע. אני מודה לחבר הכנסת בן צור על כך שהעלה את ההצעה. בהצעתו מצוין כי בשבוע שעבר נרגמה באבנים משפחה יהודית אשר באה לפקוד קברי צדיקים בהר-הזיתים. נטען כי תלמידי בית-הספר הערבי באזור רגמו באבנים את רכבה של אותה משפחה יהודית, ושמשותיו נופצו. עוד נטען כי רכב אשר היה במקום חסם את נתיב הנסיעה, כך שהרכב המותקף לא יכול היה לברוח מהמקום. ב-1 בפברואר – אני פשוט מתאר איך המשטרה רואה את זה מהצד שלה ­– התקבלה במשטרה תלונה מפי אדם אשר מסר כי באותו יום נסע עם בן-דודו לאזכרה של בן משפחתם הקבור בהר-הזיתים, וכי בדרכו חלף ליד בית-ספר ערבי, שיצאה ממנו קבוצה גדולה של נערים אשר החלו לחצות את הכביש, ולכן הוא עצר את רכבו. רכב מסוג "פורד" שנסע מאחוריו עקף אותו והחל לנסוע לפניו באטיות מכוונת. המתלונן מסר כי הנערים החלו לתת בעיטות לרכבו, שברו את המראה הצדדית ואת מגבי הרכב. בשלב זה, על-פי התלונה, ניסה המתלונן למלט עצמו בנסיעה מהירה יותר, אולם אז החל יידוי אבנים לעבר רכבו, וכתוצאה ממנו נופצו שמשות הרכב והוא נפגע בידו. עוד מסר המתלונן, כי לאחר נסיעה של כ-200 מטרים הוא הבחין ברכב של שוטרי יחידת הסיור המיוחדת של משטרת ישראל ודיווח להם על האירוע. צוות היס"מ, אשר הוצב במקום לשם מניעת אירועי יידוי אבנים, ביצע סריקות באזור, איתר את נהג הרכב מסוג "פורד" – אשר זוהה על-ידי המתלונן כזה שנסע לפניו באטיות מכוונת – ועיכבו לחקירה. עדות דומה נגבתה גם מהנוסע השני ברכב, אשר הוסיף כי בציר שבו נסעו היה באותו זמן פקק תנועה. אירועי ההתנכלות למבקרים בהר-הזיתים מוכרים למשטרה, והיא פועלת בכוחות מיוחדים ומבצעת מדי יום פעולות סמויות וגלויות. אחת מהן היא הצבת רכב הסיור, שאותו פגש המתלונן כ-200 מטר ממקום התקרית, לשם הרתעת עבריינים פוטנציאליים, מניעת אירועי התנכלות ואכיפת החוק. כל אירוע המובא לידיעת המשטרה נחקר ומטופל במיטב האמצעים העומדים לרשות המשטרה בניסיון להביא להעמדת העבריינים לדין. משטרת ישראל – וזה אני מעיד באופן אישי, כי אני מקיים על כך דיונים. אתה יכול לשאול את הוועד שפועל כדי לחזק את האבטחה ולהגן על הר-הזיתים מפני הוונדליזם של המוסלמים שם באזור. אז כפי שאמרתי, המשטרה פועלת, והיא תמשיך ותפעל, במוקדי החיכוך במזרח-ירושלים, בדגש על גזרת הר-הזיתים, על מנת לשמור על ביטחונם האישי ושלומם של אזרחי מדינת ישראל. גם אם לא עלה עדיין בידי המשטרה בשלב זה להביא את העבריינים בתקרית הזו לדין, הרי שלאור האמצעים שנוקטת המשטרה, שחלקם פורט לעיל, אני מאמין ומקווה כי מדובר בעניין של זמן וכי סופו של עבריין להיתפס. בכל אופן, אני מייחס חשיבות רבה מאוד, וכפי שאמרתי, אני מקיים דיונים גם עם שר הבינוי והשיכון, שמשרדו מופקד על האבטחה; גם עם מפקד מחוז ירושלים היוצא קיימתי לפחות שני דיונים על נושא הר-הזיתים; מפקד המחוז החדש, שאמור להיכנס – המשימה הזו תוגדר לו כאחת המשימות המרכזיות, קודם כול בגלל הביטחון האישי של האזרחים, אבל לא פחות חשוב – גם בגלל החשיבות והסמליות, על כל המשמעויות שלה, של הר-הזיתים ובית-הקברות היהודי בו. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> מה אדוני מציע שנעשה עם ההצעה? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אני חושב שכדאי להעביר לוועדה למעקב, לדיון מעקב, גם כן. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> טוב. אז ועדת הפנים זו הוועדה, נכון? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> כן. דודי גם אוהב לקיים על זה דיונים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו נצביע, אם כן, על הצעתו של השר להעביר את הנושא – ניתן לחברי הכנסת לתפוס את מקומם – אנחנו מצביעים על העברת הנושא לדיון מעקב בוועדת הפנים והגנת הסביבה. מי בעד? מי נגד? הצבעה מס' 18 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 6 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שישה תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעה תעבור לדיון בוועדת הפנים. אנחנו נעבור לנושא הבא על סדר-היום, הצעה לסדר-היום בנושא: החזרת גופות המחבלים למשפחותיהם. ראשון הדוברים – לא? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> החברה הערבית. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> יכול להיות שטעיתי. אני מתנצל. <הצעה לסדר-היום> <האלימות בחברה הערבית> <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> נעבור להצעה לסדר-היום בנושא: האלימות בחברה הערבית, מס' 2863, של חבר הכנסת טלב אבו עראר. בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אבל איך? שיניתם את התור. זה לא לפי התור, אדוני. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> זה כן. <איתן כבל (המחנה הציוני):> זה כן, זה כן. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אפילו יום אחד לא עובר בלי לקרוא או לשמוע בתקשורת על מקרי אלימות: אירועי ירי, תקיפה, רצח, השחתת רכוש, שוד מזוין, רצח צעיר או תינוק או אישה. האלימות הפכה לתופעה הכי חמורה שמתפשטת ומתרחשת בתדירות גבוהה, עד שהיא מסכנת את הביטחון האישי והקולקטיבי ואף גורמת להתפרקות החברה ולחולשתה. מכובדי השר, מאז שנת 2000 ועד היום נהרגו כ-1,050 בני אדם בחברה הערבית. 65% ממקרי הרצח – של נשים בידי בני-זוגן. הפשיעה היא כפולה מחלקם באוכלוסייה; מקרי הרצח בחברה הערבית מהווים כ-45% מכלל אירועי הרצח בארץ. אחת הסיבות העיקריות להתפשטות האלימות היא האלימות הפוליטית על-ידי ממשלות ישראל לדורותיהן, כך שאי-אפשר להפריד בין האלימות לבין התנהגות המדינה והרוב היהודי נגד החברה הערבית – תופעות של גזענות, חוקים גזעניים, התקפות על אזרחים, מקומות ציבוריים ומקומות קדושים והריסת הבתים. התנהגות זו מהווה קרקע פורה לצמיחתה של תופעת האלימות. נוסף על האלימות הפוליטית יש היבטים או סיבות אחרות – אבטלה, עוני והמצב הכלכלי המחמיר, הצפיפות בדיור וכדומה. אבל בואו נתמקד בדבר הכי חשוב: כמה פניות, כמה בקשות שהפנינו – אנחנו, כנציגי החברה הערבית, כחברי כנסת – למשטרת ישראל, לשר לביטחון הפנים בעניין איסוף הנשק בחברה הערבית; כמה פעמים דיברנו? הרבה בתים במגזר הערבי מלאים בנשקים, מכובדי השר, שמאוחסנים כדי להרוג האחד את השני. אני מתפלא: למה לתת לחברה הערבית אוטונומיה? האם הם מהווים מדינה, כאילו לאחסן נשק? מתי דנה הוועדה, ועדת הפנים, בנושא הזה? רק אחרי הרצח של אנשים חפים מפשע בתל-אביב – כמו שאנחנו מגנים כל רצח של חפים מפשע, הן בקרב הערבים והן בקרב היהודים. רק אז דנה הוועדה, ולא יצאה בשום מסקנה. מה עשתה המשטרה אחרי זה? המשיכה בשתיקה. לכן הייתי פונה למכובדי השר להכין תוכנית בשותפות הנהגת החברה הערבית – ועדת המעקב העליונה לערבים בישראל – להכין תוכנית למיגור תופעת האלימות, כי המצב בלתי נסבל וכל יום יש הרוגים. רק לפני כמה ימים, שלושה ימים, נהרג אדם באזור כסייפה בנגב. משפט אחרון, אדוני השר – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט אחרון. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> כולי תקווה שהעניין הזה – התופעה הזו, הגיע הזמן שהיא תמוגר, ולנצח. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת אבו עראר. השר ישיב, בבקשה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בהצעתו לסדר-היום מבקש חבר הכנסת אבו עראר לדון בנושא האלימות בחברה הערבית. שמחתי לשמוע שהוא מתנגד לכל אוטונומיה שתינתן לחברה הערבית. אני מברך אותך, קודם כול – אם הבנתי נכון. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> בנשק. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אה, רק בנשק אתה נגד אוטונומיה. הבנתי, טוב. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אתה לא נותן לי אוטונומיה, רק בנשק – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> טוב, בוא נדבר קודם בכללי. סוגיית הרחבת שירותי המשטרה והאכיפה בקרב החברה הערבית מצויה בליבת המדיניות שלי ושל המשרד לביטחון פנים בעת הזו. השאיפה הכוללת היא להגביר באופן משמעותי את הנוכחות המשטרתית ביישובים הלא-יהודיים לצורך מתן שירות ולשם הגברת האכיפה. היום אפילו פורסם על כוונות – וזה פרסום נכון – להקים מינהלת בראשות ניצב, שתרכז את כל הנושא הזה, כי יש גם צורך להקים תחנות במקומות שאין, לגייס שוטרים, כולל שוטרים מוסלמים, למשטרה. אנחנו נמצאים במחסור מאוד מאוד גדול, כי אי-אפשר לעבוד אל מול החברה הערבית מבלי שאתה, כמשטרה, גם תכיר ותהיה מחובר לציבור ולמנהיגות שלו ותכיר את המאפיינים הייחודיים של כל חברה וכל תרבות. לצערי, חלקם של בני החברה הערבית בתאונות הדרכים גבוה מחלקם באוכלוסייה, דבר שכמובן משליך על הביטחון האישי ביישובים הערביים ובכלל. במטרה לשנות את המצב, כפי שציינתי, אנחנו מבקשים להרחיב את הגיוס למשטרה מקרב החברה הערבית וגם את הפריסה של תחנות המשטרה, וכך לייצר אכיפה שוויונית יותר בכל היישובים ברחבי המדינה. משטרת ישראל התבקשה להכין תוכנית. התוכנית כבר הוכנה, הוצגה לאוצר, הוצגה לראש הממשלה, ואנחנו למעשה ממתינים היום לאישור סופי שלה כדי לצאת לדרך. אבל אני חייב לומר שזה לא התעורר רק עכשיו. נכון ששמתי את זה כאחת משתי המטרות העיקריות שלי בקדנציה הזאת, אבל גם בקדנציה הקודמת, במסגרת אילוצי התקציב, נפתחו מה שנקרא אורגנים, שזה חיזוק, או תחנות מדלגות, שרובן אם לא כולן נפתחו ביישובים ערביים, וזאת, עוד פעם, במטרה להעלות את האכיפה ולמגר את הפשיעה בחברה הערבית. כפי שאמרתי, עוד יש לנו כברת דרך לעשות, והיינו רוצים מאוד לעשות אותה בשיתוף ההנהגה של ערביי ישראל, גם חברי הכנסת וגם ברשויות המקומיות. לשם כך נידרש לסיוע, גם כדי להיכנס פנימה אל תוך היישובים, לאתר מקומות שבהם נוכל להקים תחנות משטרה, וגם לסייע לנו לצרף לשורות המשטרה אנשים מוכשרים מקרב החברה הערבית. אבל אני מאוד מקווה, באמת, שגם האמירות שאתם אומרים בחודשים האחרונים, יהיה להן תרגום מעשי בשטח. וכשאני אומר תרגום מעשי, הכוונה היא שאני מצפה כשר שנבחרי ציבור יגבו את משטרת ישראל בפעולות אכיפה, גם אם לעתים פעולות האכיפה – אכיפה זה לא דבר נעים, אכיפת חוק, ובטח כשמדובר אל מול עבירות חמורות. אתה מדבר על איסוף – כן, איסוף זו טרמינולוגיה, זו מילה. אני עוד לא מכיר מישהו שהתקשר אלינו ואמר, תשלחו אלי ניידת לאסוף את הנשק הלא-חוקי שאני מחזיק, והניידת לא הגיעה. אז זה לא איסוף, זו תפיסה. כדי לתפוס נשק בלתי חוקי של אנשים שאו הבריחו אותו את הגבול או קנו אותו מחייל צה"ל או גנבו אותו מחייל צה"ל או לא משנה איך הוא הגיע אליהם – – – <קריאה:> – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> רק רגע. לא מדובר באנשים ישרי דרך ותמימים שמחזיקים אותו במטבח בבית. הם מחביאים אותו, אם בחצר או אצל השכן ואם במרחב הציבורי. זה מצריך איסוף מודיעין מקדים, זה מצריך הגעה לאותו יישוב עם כוחות מתוגברים, כי, לצערנו, לפעמים סביב התפיסה, האיסוף הזה, יש התנגדות, וההתנגדות הזאת יכולה להיות התנגדות אלימה. ופה בדיוק המבחן, המבחן של כולנו כנבחרי ציבור. כי אם אנחנו רוצים לבער את התופעה הזאת שמי שמשלם את המחיר עליה זה קודם כול הציבור הערבי, באמת, שניזוק גם מרמת האלימות והפשיעה והשימוש בנשק הזה, לא משנה איפה עושים בו את השימוש – אני יכול להתחייב לדבר אחד: המשאבים יינתנו, התעדוף בטיפול יינתן. ומפה ואילך, כמה שאנחנו נשתף פעולה יותר ונגבה את המשטרה באכיפת החוק, היא תעשה את העבודה הזאת, אני מתחייב לך. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> שאלה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> שאל, אם היושב-ראש מסכים. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אם אומרים לך: מכובדי, היישוב הזה כל-כולו נשקים – אתה מבין? אין לך האמצעים כמשטרת ישראל – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אבל, טלב – חבר הכנסת אבו עראר, קודם כול המשטרה מקיימת – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> אתה בא להגיד – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – – המשטרה מקיימת פעילות כזאת – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בסדר, השר שמע את השאלה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> – – – המשטרה מקיימת פעילות של תפיסת כלי נשק בלתי חוקיים כל הזמן. כל הזמן היא מקיימת את זה. יש מבצעים מעת לעת על בסיס מודיעין שנצבר. אבל כפי שאמרתי, ואת זה אני אומר ביושר: ככל שיהיה לנו יותר כוח-אדם לנושא הזה, הפעילות תהיה רחבה יותר. ועכשיו בדיוק אנחנו עושים את התוכנית הזאת. זה המבחן וההתחייבות שלי; לא עשיתי את זה – נכשלתי. אז ההצעה שלך לסדר-היום מוצדקת – קצת מקדימה את זמנה, כי בעוד כמה חודשים אני חושב שתוכל לדרוש ממני לראות יותר תוצאות. אבל אני אומר: נצטרך לעשות את זה ביחד. ואני לא – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> כמה – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> תראה, השבוע הורשעה חברת הכנסת זועבי בכך שהיא תקפה שוטרים ערבים שעשו את מלאכתם באכיפת החוק. היא כינתה אותם בוגדים, אמרה שצריך לנגב אתם את הרצפה, וכל מיני ביטויים שאולי אפילו לא הייתי צריך לחזור עליהם. אז זה בדיוק – כשאנחנו מדברים על שיתוף פעולה, זה בדיוק ההפך משיתוף פעולה. אי-אפשר מצד אחד להגיד: למה המשטרה לא עושה את זה? ומצד שני, כשהיא כבר עושה – אין מה לעשות, משטרה היא המייצגת שלנו באכיפת החוק, והתפקיד של חברי הכנסת זה לגבות את המשטרה. מתי אתה לא צריך לגבות אותה? אם המחלקה לחקירות שוטרים חקרה וגילתה שהיה מחדל או הייתה פעילות מנוגדת לחוק, או ועדה שאנחנו לפעמים מקימים במשטרה – בסדר. אבל אי-אפשר להחליט לבד שמכיוון שציבור העבריינים לא מרוצה מפעולות האכיפה ומתנגד ומתלונן, אז אוטומטית – פה המבחן של נבחר ציבור, באיזה צד הוא קודם כול, עד סוף הבירור, מתייצב. בעיני, קודם כול צריך להתייצב לצד אלה שאוכפים את החוק. אם יתברר שהם פעלו שלא כשורה, נמצה אתם את הדין, נפטר אותם, נעמיד אותם לדין, כל מה שצריך. ואני מקווה ששיתוף הפעולה הזה – ניווכח – – – <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> ביקשנו להקים תחנות משטרה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה. מה אדוני מציע? <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> ביקשנו להקים תחנות משטרה ביישובים. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אנחנו הולכים על זה. <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> עד עכשיו אין. יש נקודות – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אני – חצי שנה, תקציב המדינה אושר לפני חודשיים, קיבלנו עכשיו את התקציב, יוצאים לדרך עם התוכנית. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מה אדוני מציע? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> מה שחבר הכנסת אבו עראר רוצה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> מה? <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> לוועדה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> איזו ועדה? <טלב אבו עראר (הרשימה המשותפת):> ועדת הפנים. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> פנים. אתה מסכים? <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> כן. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אוקיי, אז אנחנו נצביע מי בעד ומי נגד העברת ההצעה לסדר-היום בנושא האלימות בחברה הערבית לוועדת הפנים. מי שבעד – להצביע בעד, מי שנגד – להצביע נגד. נא להצביע. ההצבעה החלה. הצבעה מס' 19 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 6 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> שישה בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. אני קובע כי הנושא בעיית האלימות בחברה הערבית יעבור לוועדת הפנים להמשך דיון. תודה רבה. <הצעות לסדר-היום> <החזרת גופות המחבלים למשפחותיהם> <היו"ר יחיאל חיליק בר:> אנחנו עוברים עכשיו להצעות לסדר-היום בנושא: החזרת גופות המחבלים למשפחותיהם, מס' 2819, 2860, 2865, 2883 ו-2884. ראשון המציגים, אף שהמציע הראשי הוא מיקי לוי, יהיה חבר הכנסת סמוטריץ, בשל כך שהוא צריך לחזור לנהל את המליאה. מייד אחריו אתה, אדוני, אני מתנצל. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> תודה רבה, אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חבר הכנסת לוי, על ההצרחה. יצא טוב, אדוני השר לביטחון הפנים, שאתה יושב כאן, אף-על-פי שעל ההצעה הזאת אמור להשיב חברך שר הביטחון או בא-כוחו הרגיל כאן – אוהבים אותך מאוד, הרב אלי. אבל זה יצא טוב שאתה כאן, כי ההשוואה, אני חושב, היא השוואה מתבקשת, ואתה הנהגת בראשיתו של גל הטרור הזה בירושלים מדיניות נחושה מאוד. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אני רק רוצה לחדד: הדרישה שלי הייתה – והיום אני כבר אומר את זה – בכלל לא להחזיר, אלא לחדש את הקבורה בבית-הקברות למחבלים שיש בעמיעד, של הצבא. כיוון שזה של הצבא והם לא מוכנים לחדש, בהנחיית שר הביטחון, לא נותרה לי ברירה אלא לפחות להתנות את ההחזרה בכך – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אבל לא רק בעניין החזרת גופות המחבלים, אדוני השר לביטחון הפנים, הנהגת מדיניות נחושה, אלא בכלל, באומץ – – – <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> טוב, לא אומרים שבחו של אדם בפניו, אז – – – <היו"ר יחיאל חיליק בר:> בפוליטיקה אומרים. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> זה בסדר גמור. לא, לא – – – <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> זה רק מקצת, מקצת. מקצת אומרים. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> בסדר. <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אני לא רוצה, חלילה, לסבך את השר ארדן עם שר הביטחון. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> לא לא. זה לא שהיחסים שלי עם שר הביטחון הם כאלה – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> מי יודע מה. <השר לביטחון הפנים גלעד ארדן:> אין הרבה לאן – – – <בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי):> אז אנחנו לא נגיד את שבחו – נאמר את שבחו של השר ארדן שלא בפניו. אבל זה לא שבחו של השר ארדן, זו שבחה של האמת, מכיוון שהשר ארדן הבין ויישם, בראשיתו של גל הטרור בירושלים, מדיניות חד-משמעית שגבתה מחיר מהמחבלים ומסביבתם התומכת, גם בסוגיה של החזרת גופות המחבלים, אבל גם ובעיקר בכתר – כן, בתוך ירושלים, ובמחסומים ובבידוקים, ובהמחשה שהטרור איננו משתלם, ובהמחשת מחיר הטרור באופן שהוריד מאוד מאוד את גל הטרור בירושלים. הייתה ירידה – וחבל אולי שהשר יצא בשלב הזה – הייתה ירידה והייתה הקלה בעקבות זה במדיניות מרקם החיים של ערביי ירושלים, ואנחנו עוד פעם, למרבה הצער, מול עלייה בגרף הטרור בירושלים. אני קורא לשר ארדן מכאן לחזור לאותה מדיניות, שכפי שהתברר בעבר, עבדה, יכולה וצריכה לעבוד. למרבה הצער, שר הביטחון, ביהודה ושומרון, לא מוכן באופן עקבי לנקוט את המדיניות הזאת; הוא לא סוגר צירים והוא לא מצמצם היתרי עבודה, והוא מחזיר גופות והוא לא גובה מחיר על הטרור מהערבים. אמרתי קודם בנאומי בפני ראש הממשלה, ואני אחדד טיפה – אתה תוסיף לי חצי דקה, כי השר דיבר – אני רוצה רק טיפה להרחיב בנקודה הזאת: הקונספציה שבה שרויה מערכת הביטחון בהקשר הזה נשענת על העובדה שהיא עדיין חייבת לשמר את התקווה של הערבים למדינה. זו הדירקטיבה שהדרג המדיני מכתיב לצה"ל. צה"ל חייב לשמר אופק מדיני – זו מילה מכובסת ללשמר את הפרטנר, במובחן מלהכריע אותו; לשמר את התקווה שלא במובחן מלנצח אותו. וכשהבסיס שלך הוא שאתה צריך לשמר אותו ולשמר את התקווה שלו, אז אתה חייב לצמצם את התסכול מחוסר היכולת לממש את התקווה. אמרתי ואני חוזר ואומר: אין סיכוי לממש את התקווה. זו תקוות שווא שתתפוצץ לנו בפנים, כי זה לא יקרה, לא תהיה מדינה פלסטינית. הנה, גם בוז'י היום כבר הבין את זה והפנים את זה. אז אומרת לך מערכת הביטחון: אני חייבת להחזיר גופות, מכיוון שאם אני לא אחזיר גופות, חבר הכנסת לוי, אם אני לא אחזיר את הגופות אז תהיה תסיסה ברחוב הפלסטיני. אז אני אומר: כן, לא אכפת לי שתהיה תסיסה. אני צריך לגבות מחיר מהטרור; אני צריך להמחיש שהטרור לא משתלם; אני צריך להרתיע, ולכן אני חייב להרוס בתים, ולגרש משפחות, ולא להחזיר גופות, ולסגור צירים, ולשים מחסומים, ולשים כתרים על הערים, ולהמחיש שאם יהיה טרור לא תחיו טוב. אני בעד מרקם חיים טוב לפלסטינים. בעניין הזה אני מסכים עם ראש הממשלה – שלא יתעסקו בשאיפות לאומיות; שיתעסקו בחיים אישיים טובים. אבל מה זה שווה לפתח להם מרקם חיים טוב אם אני לא יודע להציג את השטר הזה לפירעון כשצריך ולהגיד: חברים, יש לכם חיים טובים, יש לכם מה להפסיד, חבל לכם להפסיד. תהיו בסדר, אל תבחרו בדרך הטרור – תחיו חיים טובים. אם אני לא ממחיש את המחיר של הטרור ולא גובה את התשלום עבורו, אדוני היושב-ראש, אז בשביל מה שיהיה מרקם חיים טוב? תודה. <היו"ר יחיאל חיליק בר:> תודה, חבר הכנסת סמוטריץ, סגן היושב-ראש. חבר הכנסת מיקי לוי – בבקשה, אדוני. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שלוש דקות, אדוני, לרשותך. בבקשה. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני כשבוע היה אירוע קשה בשער שכם: לוחמת מג"ב הדר כהן הסתערה לעבר מחבלים, חיסלה אחד מהם, אולם, לצערי, נפגעה מירי ממחבל אחר. אין לי בכלל ספק שבמעשיה חתרה למגע, היא והצוות שלה, והם סיכלו פיגוע גדול יותר שיכול היה להתרחש – אולי ברובע היהודי, אולי בכותל הקדוש לנו. במותה הצילה אחרים. הדר כהן, בחתירה למגע, הפגינה אומץ לב, תושייה, כאשר היא חתרה למגע. היא שירתה רק שלושה חודשים ובכל זאת לא חת לבה, ועל כך שילמה בחייה. אני קורא למפכ"ל המשטרה – וחבל שהשר לביטחון פנים עזב את המליאה – ולשר לביטחון פנים להעניק לה צל"ש לאחר מותה. היא ראויה לכך. רק לפני כשבוע דיברתי כנגד החזרת גופתו של המחבל שהרג בסכין את שלומית קריגמן, זיכרונה לברכה, השם ייקום דמה. ואני רואה בטלוויזיה עוד פעם את אמו של המחבל ואת אחותו ברחובות רמאללה, אדוני סגן השר, מחלקות סוכריות לאות שמחה. ואתם מגלים אוזלת יד ומוסרים אחרי יומיים את גופתו של המחבל, בלי שום בושה, כשהדם שלה עדיין חם. ואני אמרתי: תפסיקו להחזיר גופות מחבלים. מה קורה לכם? איזה אוזלת יד. אדוני ראש הממשלה, הממשלה הזאת אינה יודעת מה יד שמאל עושה ומה יד ימין עושה. השר לביטחון פנים מסרב להחזיר גופות; שר הביטחון, באיזה תפיסת עולם שלא ברורה לי, מחזיר גופות ולא מאפשר למשטרה לקבור, אדוני, באותו בית-קברות שלכאורה מצוי באחריותכם, לגופות מחבלים; מה, יש לכם אדנות ובעלות על בית-הקברות הזה? אז נפתח בית-קברות חדש. בבקשה, תעביר לי חוק, תאשר לי את זה, אתה הממשלה. יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. זו הממשלה שאתה נמצא בתוכה. ואני אומר לכם, חברי הכנסת מהרשימה הערבית – וחבל שאבו עראר עזב: אני בז לאותם חברי בל"ד שהלכו למשפחת המחבל ועמדו דום. שמעתי את הטענה המטומטמת שלכם שאומרת: אנחנו רוצים להביא אותם לקבורה. אבל לא שמעתי מילה אחת, אפילו לא אחת, כאשר שתי גופות של חיילינו הקדושים, השם ייקום דמם, של הדר גולדין, זכרו לברכה, ושל אורון שאול, זכרו לברכה – קולכם נדם. בעניין הזה לא שמעתי שאתם עוזרים, חברי הכנסת מהרשימה הערבית, וחבל. פיכם ולבבכם אינם שווים. ביום ראשון ביקרתי ביקור תנחומים אצל משפחת הדר כהן, לוחמת מג"ב שנפלה כאשר הסתערה לעבר המחבלים בשער שכם. והנה, פעם נוספת, הממשלה הרעה הזאת – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיום. <מיקי לוי (יש עתיד):> אדוני, אני חייב עוד דקה, ברשותך. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> עוד דקה. קיבלת. <מיקי לוי (יש עתיד):> אני נסער, ואני מבקש ממך. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> קיבלת, קיבלת. אפילו שמתי אותה על השעון. <מיקי לוי (יש עתיד):> הממשלה הרעה הזאת, שאין לה חוט שדרה, מחזירה את שלוש גופות המחבלים מהאירוע שבו נהרגה לוחמת מג"ב הדר כהן. בעוד המשפחה יושבת שבעה. אביה של הדר כהן מישיר מבטו אלי בזמן הביקור ושואל שאלה אחת: למה? למה כשאני יושב שבעה, מחזירים את שלושת המחבלים שבאו מקבטיה? למה לא יכלו לחכות שאני אסיים את השבעה? האם דמה של הדר לא זועק אליכם? זו השאלה שלו. תתביישו לכם. לא יכולתם לחכות עד סיום השבעה? איפה אתם נמצאים? ואני שואל: מדוע להוסיף על כאבה של המשפחה? למה בזמן השבעה, אדוני סגן שר הביטחון? ומה צריך לעשות? לא להחזיר את גופות המחבלים; לקחת את משפחות המחבלים הירושלמים ולהעביר אותן לשטחי הרשות הפלסטינית; משפחות מחבלים מיהודה ושומרון – להעביר לעזה; להפסיק את תשלומי הביטוח הלאומי; לפוצץ את הבתים; להגביר את הלחץ על השטח ולהגביר מעצרים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> משפט סיכום. <מיקי לוי (יש עתיד):> תפעלו ביד קשה, לא באוזלת יד. ואני קורא לכם לעמוד מאחורי הדברים האלה, שיהיה לכם חוט שדרה סוף-סוף. עם ישראל מתמודד מול הטרור הרצחני. תעשו משהו. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת מיקי לוי מהבית היהודי; אופס, התבלבלתי – מיש עתיד. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה כמעט נשמע כמו הבית היהודי. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חבר הכנסת אביגדור ליברמן – אינו נוכח. חבר הכנסת איתן כבל. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> מיקי, נקבל אותך אצלנו. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי סגן השר, חברי חברי הכנסת, רשמות פרלמנטריות, אנחנו ככה בסוף הדיון, אבל אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, ולך, אדוני סגן השר, אני מנסה לחשוב מה היה קורה אילו יצחק הרצוג היה בימים אלה ראש הממשלה והיה מחזיר את הגופות, בדיוק כפי שהוחזרו בימים אלה, כשהמשפחה יושבת שבעה. אתה יודע, כולנו יודעים, שהארץ כולה הייתה בוערת וזועקת חמס. ואני אומר לך ממקום שבו – אתה יודע, אפשר להתווכח על הרבה דברים; אני לא מסכים שאני אתווכח אתך בכלל, אתך או עם אף אחד אחר, על אהבת הארץ הזאת. אני גם לא מבקש מכם רשות בכלל, לא שואל בכלל. לא מבקש רשות. אין לאף אחד מונופול על אהבת הארץ הזאת. אני אוהב אותה בכל לבי. יש בינינו ויכוח על הדרך, ויכוח קשה ונוקב, אבל ראו איך ממשלה, שהיא לאומית, חלקה על גבול הלאומנות, ונושא החזרת השבויים, ובכלל זה גופות המחבלים – אני הייתי בין אלה שהציעו לאהוד ברק בזמנו להקים את הוועדה, כי כל פעם ראיתי את ממשלות ישראל מתבזות, פעם אחר פעם, ומייצרות מצבים בלתי אפשריים במערך ההרתעה שלנו. וזה כל כך ברור, וזה חוזר על עצמו פעם אחר פעם, חבר הכנסת מיקי לוי. ואתה אומר: ואללה, יושבים שם אנשים שחושבים. יושבים שם. ובכל פעם שאני פוגש אותם אני נהיה מודאג רטרואקטיבית על כל העשייה שלהם, על היכולת שלהם לחשוב. והנושא הזה, שכבר היה צריך להינתן לו פתרון בהתנהלות; תוכנית פעולה. זה לא נתון לאיזה סוג של גחמה, זה מורכב מהדברים שאמר מי שאני מתנגד לדעותיו – היושב-ראש. אבל יש דברים – איך אומרים? גם שעון מקולקל פעמיים ביום מראה את השעה הנכונה, אז בעניין הזה יש בינינו די תמימות דעים. זה חלק ממארג שלם. זה לא עניין של מה בכך. וכי מה, איננו רחמנים בני רחמנים? אבל מי שמתאכזר אלינו – זה לא עניין; זו לא טקטיקה, זה חלק מאסטרטגיה. ראש ממשלה – אין דבר שהוא – ואני אומר את זה לכם, אנשי הימין, שעיניכם טחו. באמת טחו. הוא כל כך מפחד. אין בו טיפת אומץ – לא לעשות את המעשה שאני חושב שצריך שייעשה, ולא את המעשה שאתם חושבים שצריך שייעשה. הוא פשוט מקובע, וכל פעולתו – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני כבר מסיים, אדוני. – – – וכל פעולתו היא הפחדה ושנאה. פעם אחת עם ההפחדה והשנאה הוא שבר לכם – לכם, לא לערבים; לכם, כי בסוף הקולות היו על חשבונכם. ופעם שנייה – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה, חבר הכנסת כבל. <איתן כבל (המחנה הציוני):> ופעם שנייה – מה, אתה עושה את זה לפי – אדוני, אני לא ראיתי אותך, התחלתי מאוחר. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> הזמן הוא פונקציה של הגובה, חביבי. <איתן כבל (המחנה הציוני):> ואני אומר, אדוני היושב-ראש, באמת, צריך את הבלוף הזה, את השקר הזה של האיש שהוא מר ביטחון, הוא "מר מבטיח", הכול הבטחות. הבטחות – צריך להמציא עכשיו, אדוני היושב-ראש, על הקרח. הבטחות על הקרח. פעם היו אומרים את זה. צריך לייצר התאמה. פשוט, אני אומר, אם מישהו מכם ובכלל מאתנו, ומייד אני מסיים, היה עובר סעיף-סעיף בהתחייבויותיו לחבריו בליכוד, בהתחייבויות שלו לחברי הקואליציה, בהתחייבויות שלו לעם ישראל – התוצאה הייתה רעה מאוד. תודה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה לחבר הכנסת כבל. ישיב על ההצעה שר הביטחון, באמצעות שליחו הנאמן, סגן השר הרב אלי בן-דהן. הוא יקריא את תשובת שר הביטחון. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מבקש להביא בפני מליאת הכנסת את עמדת שר הביטחון בסוגיה העומדת על הפרק. שר הביטחון סבור כי לא נכון לפעול בעניין החזרת גופות מחבלים באופן שיהווה הלכה למעשה סחר בגופות. משכך, קבע הקבינט המדיני-ביטחוני ברמה העקרונית כי החזרת גופות מחבלים תתבצע בהתייעצות בין שר הביטחון, השר לביטחון פנים – על-פי העניין – וראש הממשלה, בהתאם לנסיבות העניין והמצב הביטחוני באותה עת. <מיקי לוי (יש עתיד):> בא לי לבכות, תאמין לי. כי השר לביטחון פנים אמר לו. האם תוכל לענות לי למה בשבעה? למה אני לא יכול מול הפנים של האבא הזה? <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אין לי תשובה. מן ההיבט המשפטי חשוב לציין כי לא ניתן למנוע ולעכב תקופה ממושכת את מסירת הגופות למשפחותיהן בהיעדר נסיבות קונקרטיות המצדיקות זאת. החזרת גופות מחבלים נבחנת באופן פרטני ביחס לכל מקרה ומקרה, ובשים לב לנסיבות הביטחוניות הקונקרטיות, והכול בכפוף להנחיית היועץ המשפטי לממשלה בסוגיה זו ופסיקת בג"ץ, כפי שהובאה בעת האחרונה בעקבות עתירה שהוגשה בגין השהיה של מסירת גופת מחבל. במהלך גל הטרור הנוכחי עוכבה החזרתן של גופות מחבלים שהוחזקו בידי צה"ל לאחר שהתברר שההחזרה גררה בעקבותיה, במקרים מסוימים, הפרות סדר אלימות ועריכת הלוויות המוניות, אשר כללו גילויי הזדהות עם מחבלים והפכו למוקד הסתה. מערכת הביטחון בוחנת באופן פרטני ומעת לעת את התנאים להחזרת הגופות. כשהתנאים מאפשרים זאת מוחזרות הגופות בתנאים הנקבעים על-ידי גורמי הביטחון. תנאים אלו נועדו להבטיח עריכת הלוויות שקטות ככל האפשר, ובכלל זה, בין היתר, נקבעות הגבלות שונות, כגון הגבלת מספר המשתתפים בהלוויות ועריכת ההלוויה בלילה. הנה כי כן, המדיניות שבה נוהגת הממשלה הנה מדיניות מאוזנת ואחראית, ובמסגרתה נשמרים העקרונות שפורטו לעיל. חשוב לציין כי להשהיית החזרת הגופות יש לעתים השפעות שליליות על האווירה הביטחונית בקרב הציבור הרחב. תודה רבה. <מיקי לוי (יש עתיד):> למה בשבעה? בא לי לבכות. למה בשבעה? אני לא יכול להסתכל על האבא הזה של הדר כהן. <סגן שר הביטחון אלי בן-דהן:> אין לי תשובה על העיתוי. אני מסכים. אין לי תשובה, אני לא אמרח אותך. אין לי תשובה. לא יודע למה. מה רוצים המציעים? אתם רוצים לקיים דיון על כך בוועדת חוץ וביטחון? <איתן כבל (המחנה הציוני):> מה שאדוני יחליט. <מיקי לוי (יש עתיד):> כן, בבקשה, בוועדת חוץ וביטחון. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אני כבר לא חבר שם, לשמחתי, אבל – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו נצביע על הצעת סגן השר להעביר את ההצעות לדיון בוועדת החוץ והביטחון. מי בעד ומי נגד? הצבעה מס' 20 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 5 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החוץ והביטחון נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> חמישה תומכים, אין מתנגדים ואין נמנעים. ההצעות תעבורנה לדיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. <הצעה לסדר-היום> <מניעת ההפרטה של בחינות נהיגה מעשיות> <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו עוברים לנושא הבא שעל סדר-היום – הצעה לסדר-היום מס' 2779 בנושא: מניעת ההפרטה של בחינות נהיגה מעשיות, של חבר הכנסת דוד אמסלם. <דוד אמסלם (הליכוד):> אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אדוני, עשר דקות לרשותך. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> – – לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון מאיזה בחור שאמר לי שהוא רוצה לפגוש אותי. הוא שייך לוועד משרד התחבורה, וביקש לפגוש אותי בנושא ההפרטה – ששר התחבורה רוצה להפריט את הטסטים. אני כמובן קבעתי אתו, כמו עם כל פונה, ואז הוא מספר לי את סיפור המעשה: הוא מספר לי ששר התחבורה החליט להפריט את הטסטרים. אני אומר לו: איך אפשר להפריט את הטסטרים? הרי יש מקצועות שאי-אפשר להפריט, לטעמי, כמו שאי-אפשר להפריט שופטים, וטסטר זה סוג של שופט. יש שופט כדורגל, יש שופט בית-המשפט המחוזי, ויש שופט ששופט את הנהיגה וקוראים לו "טסטר". הוא לא מורה לנהיגה. <קריאה:> – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> בוודאי. ולכן באמת התחלתי להיכנס לתמונת המצב ורציתי לברר מה המוטיבציות ולמה. תראו, כשאני נכנס, אני כל פעם מתבונן על עגל הזהב, סיפור עגל הזהב, ואני שואל את עצמי האם בני ישראל כשהם יצאו ממצרים, למרות שהם היו עבדים – הם לא ראו שהעגל באמת עשוי מזהב ועבדו לו? אלא שעגל הזהב, לפי תפיסתי, זה רעיון. בכל דור יש הרעיון של עגל הזהב שאומר שאנשים הולכים כמו עגל אחרי הנושא, בלי לבדוק. ולצערי, לדעתי, עגל הזהב של ימינו זה סיפור ההפרטות והרפורמות. אני כלכלן במקצועי כבר למעלה מ-35 שנה, ויש לי תחושה שהרבה אנשים שעושים כל מיני פעולות לפעמים לא מבינים מה הם עושים. אמרת רפורמה, אמרת הפרטה – כאילו אמרת איזה משהו טוב, ויאללה, תקבל איזו כותרת בעיתון: בואו נצא להפרטה, זה טוב. רבותי, תבחנו, רוב ההפרטות במדינת ישראל נכשלו; תאמינו לי, במבחן התוצאה. אבל זה לא הנושא שאני רוצה לדבר עליו. אני רוצה לדבר על הסיפור של הטסטרים. איך מעלימים גוף במדינת ישראל? פשוט מתחילים לפגוע בו, להכפיש אותו, ואז באים לציבור ואומרים: תשמעו, הוא לא נותן את השירות הנכון, חייבים לצאת להפרטה. אז בדקתי את הנתונים, ובואו, אני אחדש לכם כמה דברים. קודם כול בדקתי נתונים השוואתיים בנושא התיאוריות. הרי הנושא הזה הופרט ב-2005. אז בואו אני אספר לכם מה קורה: ב-2005 היו 258,000 מבחני נהיגה – זה היה בפיזור של 34 ערים – ובכל מבחן עברו כ-50% מהנבחנים. זאת אומרת, בממוצע, מי שעשה רישיון נהיגה עשה שני מבחני תיאוריה. היום, אחרי ההפרטה הדגולה, אנחנו עושים 450,000 מבחני נהיגה. כמובן, יש גידול גם באוכלוסייה, וגם ירד גיל הנבחנים – זה ב-20 ערים במדינת ישראל – ורק כשליש עוברים, 38%. זה אומר שהיום הממוצע לנהג הוא שלוש תיאוריות. מדוע זה קורה? אספר לכם – מפני שזה סיפור של הפרטה. מכון התיאוריה תכליתו לעשות כסף; הוא לא גמ"ח, זה לא מוסד לגמילות חסדים – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> – – ולכן יש לו אינטרס להכשיל את האנשים. למה? הוא אומר לילד: תבוא מחר בבוקר, אל תדאג, תבוא מחר, תעשה עוד תיאוריה, אבל רק אל תשכח להביא לנו את הצ'ק מאבא. וזה מה שקורה בהפרטה שאפילו שר התחבורה מתפאר בה. בדקתי מה קורה בעולם היום בנושא הנהיגה, זאת אומרת, הטסטים. אבל לפני כן אתן לכם נתונים לגבי הטסטים: היום יש 149 תקנים, אבל בפועל מאוישים 128. מדוע? אמרתי לכם, מפני שמישהו רוצה להפריט אותם, הוא החליט להפריט, ואז – בואו נכפיש אותם, ונפגע קודם כול בנושא של התקנים. עכשיו אני מקריא לכם נתון שכותב סגן מנכ"ל משרד התחבורה מר פלור. הוא אומר כזה דבר: בשנת 2014 זמן ההמתנה לתלמיד נהיגה בין כל בחינה מעשית עמד על כשלושה שבועות, אולם ב-2015 הזמן הוארך לבין חמישה לשישה שבועות בממוצע. לדבריו, מספר תקני כוח-האדם הנדרש על מנת להגיע למצב של שלושה שבועות המתנה עומד על 140, דהיינו, מחסור של עשרה תקנים. לפי חשבוני, אם אני לוקח את הנתונים של מר פלור ואת הערכת המצב שלו, אם נאייש את כל התקנים, כמעט אף אחד לא ימתין, ויבוא למחרת לעשות את הטסט, או אחרי שבוע. אבל זה לא חשוב. שר התחבורה לא נותן לעובדות לבלבל אותו ומתקדם. רבותי, אני רוצה להגיד לכם עוד נתון. שאלתי את עצמי: אתה יודע מה? אולי הוא בא מהזווית של הכסף? אולי הוא יגיד: תשמע, טסטר עושה בממוצע כ-14 טסטים ביום, האגרה היא 141 שקלים, בכפולות שנעשה זה בסביבות ה-2,000 שקל ליום, והמשכורת הממוצעת שלו היא בין 600 ל-700 שקל. מדינת ישראל מכניסה רק מהנושא הזה כ-30 מיליון שקל בשנה מעבר להוצאות. אז א. אם אתה רוצה כל כך לייעל את המחיר – זאת האגרה – תוריד את המחיר. הרי אתה מרוויח, אז למה להרוויח 30 מיליון? תרוויח 15 מיליון ותוריד את המחיר. אבל כמו שאמרתי, כשאתה הולך על המהלך, אתה לא נותן לעובדות לבלבל אותך. לא משנה מה העובדות. אתה גם לא בודק אותן מפני שהחלטת שאתה מפריט. עכשיו, על מה מדובר? רבותי, מדובר על 130 משפחות. במעגל הראשוני זה לפחות 1,000 איש; במעגל היותר-רחב זה כמה אלפים שמושפעים מזה ישירות. אני שואל את עצמי: מה כאב לך, מר ישראל כץ, שקמת בבוקר ואתה רוצה לפטר אותם? מה כאב לך בבטן? הרי הם רווחיים, הם עושים 14 טסטים ביום, אין שום בעיה עם זה בכלל. מה קרה? אז אני אגיד לכם, רבותי. אני איש ליכוד, אני איש בית"רי. אני כל חיי הייתי בליכוד. לפי תפיסתי זה מעשה לא בית"רי, לא מוסרי ולא ליכודי. כדי לקבל כותרת בעיתון לא צריך לפטר 130 איש. תעשה משהו חיובי אחר: תטפל בתאונות הדרכים, תטפל בתשתיות שבתוך הערים. לא צריך בהכרח לפטר 130 משפחות, לקרוא לזה הפרטה, אחרי זה לעשות מסיבת עיתונאים ולספר לנו כמה אתה גדול. לכן, אני מבקש קודם כול להסיר את זה – באמת, את החרפה הזאת. אני מבקש משר התחבורה לעצור את המהלך הזה. הוא לא יעיל – לא ברמה המעשית של הטסטים, ובוודאי לא בפגיעה במשפחות. תודה רבה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, אדוני. מאחר ששר התחבורה איננו כאן, אז אשאל את אדוני: מה אדוני מבקש לעשות? האם להעביר לדיון, אולי בוועדת הכלכלה? <דוד אמסלם (הליכוד):> כן. הייתי מבקש להעביר את הנושא. <איתן כבל (המחנה הציוני):> הוא רוצה לעשות דיון משותף. <דוד אמסלם (הליכוד):> הייתי מבקש לעשות דיון משותף בין ועדת – – – <איתן כבל (המחנה הציוני):> בוא נעביר לוועדת הכנסת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, דיון משותף זה בסמכותה של ועדת הכנסת. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אמרתי. אוקיי. <מיקי לוי (יש עתיד):> בסדר, תלכו לוועדת הכנסת. הוא יאשר את זה, בוודאי. <דוד אמסלם (הליכוד):> אנחנו נבקש מוועדת הכנסת. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> זה מה שהוא צריך לומר? אז אומרים לי שאתה צריך לומר לפרוטוקול שאם יוצע לך להעביר את הדיון לוועדת הכלכלה, אתה מסכים. <דוד אמסלם (הליכוד):> אם יוצע לי להעביר את הדיון – על-ידי מי זה אמור להיות מוצע? <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> לא, אתה צריך לחזור מילה במילה. זה לא ככה, אתה לא יכול להפסיק באמצע. עוד פעם: אם יוצע לי – – – <דוד אמסלם (הליכוד):> אם יוצע לי להעביר את הדיון לוועדת הכלכלה – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני אסכים. <דוד אמסלם (הליכוד):> – – אני אסכים. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> תודה רבה, אדוני. <דוד אמסלם (הליכוד):> ואני גם אודה לך. <איתן כבל (המחנה הציוני):> אוקיי, ועדת הכלכלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו נצביע כעת על ההצעה שהוצעה בהיעדר שר משיב, ונעביר את ההצעה לסדר-היום לדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת. חבר הכנסת אמסלם, שוב למקומך, שתספיק להצביע. <מיקי לוי (יש עתיד):> אם תצליחו לעצור את זה, שאפו. <דוד אמסלם (הליכוד):> חייבים לעצור את זה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו מצביעים. מי בעד? מי נגד? <איתן כבל (המחנה הציוני):> הסמכות שלנו מוגבלת, אתה יודע את זה. <מיקי לוי (יש עתיד):> שם הוא הולך על הראש שלהם. הצבעה מס' 21 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 6 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכלכלה נתקבלה. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שישה תומכים, אין מתנגדים, אין נמנעים. אז ההצעה תעבור לדיון, בעזרת השם, בוועדת הכלכלה. אנחנו עוברים לסעיף האחרון שעל סדר-היום: שתי שאילתות לשר הבריאות. שר הבריאות, אני מזמין את אדוני. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אין שואל. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אבל לפי כללי הטקס אני צריך להזמין את אדוני, ואז אנחנו נאמר שאין שואל. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> אני צריך למחות על זה שהוא השאיר אותי עד הלילה – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אני חושב שזה אכן לא ראוי, בעיקר שלא קיבלנו הודעה מוקדמת, ואז אדוני – – – <מיקי לוי (יש עתיד):> לפי דעתי הוא יכול להגיד: הממשלה השיבה, ובזה לגמור. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> נכון. אז מאחר – שתי השאילתות שבפנינו – – – <קריאה:> – – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> סליחה, חבר הכנסת לוי. <מיקי לוי (יש עתיד):> זה לא מכבד את השר, ואני מתרעם על כך. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> שתי השאילתות שבפנינו: מימון מדינתי לפונדקאות בנסיבות מסוימות; הסדרת נושא קבלת הקהל במחלקות היולדות. שתי השאילתות – של חבר הכנסת יואל חסון. למרבה הצער – – –. שאילתה 339, של חבר הכנסת יואל חסון – אשר איננו כאן – יורדת מסדר-היום; שאילתה 379, גם כן של חבר הכנסת יואל חסון – אשר איננו נוכח ולא מסר לנו הודעה מוקדמת – יורדת מסדר-היום. אדוני, אנו מתנצלים על האי-נימוס. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> כן, מהנימוס. לפחות היה מודיע לי קודם – לא לחכות עד מאוחר בלילה – – <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> נכון. <שר הבריאות יעקב ליצמן:> – – על שטויות. <היו"ר בצלאל סמוטריץ:> אנחנו מתנצלים, אדוני. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים, ברצות השם, ביום שני, ו' באדר א' התשע"ו, 15 בפברואר 2016, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. <הישיבה ננעלה בשעה 20:57.>