דברי הכנסת
דברי הכנסת
חוברת ט"ז
ישיבה צ"ד
הישיבה התשעים-וארבע של הכנסת העשרים
יום שלישי, ט"ז בשבט התשע"ו (26 בינואר 2016)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:00
תוכן העניינים
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 4
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 4
נאומים בני דקה 4
איתן ברושי (המחנה הציוני): 4
אורי מקלב (יהדות התורה): 5
עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת): 6
מרדכי יוגב (הבית היהודי): 8
איימן עודה (הרשימה המשותפת): 8
יגאל גואטה (ש"ס) 9
סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 10
מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת): 11
דוד ביטן (הליכוד): 11
ניסן סלומינסקי (הבית היהודי): 12
חמד עמאר (ישראל ביתנו): 13
אורן אסף חזן (הליכוד): 13
ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת): 14
עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת): 15
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 15
הצעות לסדר-היום 16
ציון יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה 16
היו"ר יולי יואל אדלשטיין: 16
מיקי לוי (יש עתיד): 18
טלי פלוסקוב (כולנו): 19
אחמד טיבי (הרשימה המשותפת): 21
אילן גילאון (מרצ): 23
סופה לנדבר (ישראל ביתנו): 25
איציק שמולי (המחנה הציוני): 26
יגאל גואטה (ש"ס): 27
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: 29
אורן אסף חזן (הליכוד): 31
מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת 32
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ: 32
הצעת חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה (תיקון מס' 6) (שם המדינה), התשע"ו–2015 32
אורן אסף חזן (הליכוד): 33
איתן ברושי (המחנה הציוני): 36
הצעת חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני-זוג שנפרדו (תיקון) (הארכת התקופה להגשת בקשה לרישום פסק-דין שניתן לפני יום התחילה), התשע"ו–2016 39
איציק שמולי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות): 40
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, היום ט"ז בשבט התשע"ו, 26 בינואר 2016. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת.
הודעה למזכירת הכנסת.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושב-ראש הכנסת, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחו היום על שולחן הכנסת –
מזכר הבנות בין ממשלת הרפובליקה האיטלקית לבין ממשלת מדינת ישראל בדבר שיתוף פעולה ביטחוני וצבאי.
מסקנות ועדת המדע והטכנולוגיה בעקבות דיון מהיר בהצעה של חברי הכנסת מיכל רוזין, רויטל סויד, עליזה לביא, מירב בן ארי ועבדאללה אבו מערוף בנושא: השפעות חברתיות אפשריות של היישומון החדש "בליינדספוט". תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה למזכירת הכנסת.
<נאומים בני דקה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
חברי הכנסת, נאומים בני דקה. כרגיל, אנחנו מצביעים כדי להירשם. הפעלתי את ההצבעה. בבקשה. חבר הכנסת גילאון, גם אתה מעוניין להשתתף בנאומים בני דקה? לא. חבר הכנסת איתן ברושי יפתח בבקשה את הנאומים, ואני בינתיים אצטייד ברשימה.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני חוזר מההלוויה של שלומית, זיכרונה לברכה, דמות מופת, שנרצחה אתמול בבית-חורון. כמי שבא ממשפחתה בבקעת-הירדן, בשדמות-מחולה, נראה לי שהגיעה העת לסיים את גל הפיגועים הזה, ככל שניתן, ולומר שמוכרחים להכות בטרור בעוצמה חזקה, ויותר מזאת שהייתה עד היום. ישראל גילתה יכולת לפעול בכל מקום בעולם כדי לסכל פיגועים או לטפל בטרוריסטים. הגיע הזמן שנגלה את כל היכולת – ויש לנו כזאת – כדי שנשים סוף לגל המתמשך, שרק עולה ועולה.
אני בטוח שראש הממשלה, שר הביטחון והגורמים האחרים פועלים ויפעלו, אבל אני רוצה להזהיר את עצמנו מלחשוב שהפתרון הוא בעוד התיישבות ועוד בתים בחברון. מי שרוצה להרגיע את הרוחות, לא עושה את זה ברכישת בתים – אפילו רכישה כדין – בלב חברון, המקום הרגיש ביותר. כפי שאינני מציע להצטמצם בבניית גדרות והגנה אלא להפעיל יוזמה התקפית, אני חושב שלא תוספת בתים ויישובים היא שתחזק אותנו, אלא בד בבד עם מאבק בלתי מתפשר בטרור, להמשיך לתמוך בהסדר מדיני. גם אם הוא לא יכול לקרות מחר או מחרתיים, חשוב לשמר את האופציה של שתי מדינות, שהייתה ונשארה בעיני היעד המרכזי.
אני קורא לך, יושב-ראש הכנסת, ליזום מהלך של משאל עם; לפי דעתי הכנסת קיצונית מרוב הציבור, ואני חושב שהגיע הזמן לשאול את עם ישראל, את מי שחי כאן, במדינה, אם הוא רוצה מדינה אחת או שתי מדינות. אני בטוח שהרוב רוצה שתי מדינות, בלי להתפשר על הביטחון. בוא נוביל מהלך של משאל עם, שהעם יכריע מהו הפתרון, ונעמוד בכך בכל מקרה. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איתן ברושי. חבר הכנסת אורי מקלב – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף.
<אורי מקלב (יהדות התורה):>
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, בימים האחרונים, וגם אתמול, היינו עדים לוויכוח בין ראש הממשלה לשר התחבורה בנושא התחבורה השיתופית, מה שקוראים "אובר". אבל זה לא רק "אובר", "אובר" זה אחד מהם; תחבורה שיתופית.
יש מחלוקת בעניין הזה בין ראש הממשלה לשר התחבורה, ואני חושש שהמחלוקת הזאת, במקום שתהיה באמת בדיקה מקצועית, היא תהיה ככלי משחק וכדור בין גופים ואנשים פוליטיים, ומי שבסופו של דבר ייפגע זה דווקא אותם נוסעים, אותם אזרחים שהתחבורה השיתופית אמורה להוזיל להם את התחבורה ואת הנסיעה ב-30% ואף יותר. ואני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, ולחברי חברי הכנסת, שוועדת המדע דנה בעניין הזה לפני שלושה חודשים, והמסקנות שלה, של הוועדה, הן דווקא – לפי כולם – שתחבורה שיתופית תביא לתחבורה ציבורית זולה, זמינה, יעילה ונגישה יותר.
ועכשיו, השאלה היא מקור המחלוקת – מי אמור להיפגע. מנגד, אחד אומר שיש בעיה ביטחונית או בטיחותית בנסיעה כזאת, ולא כן הדברים; התברר שיש רגולציה, יש מעקב, יש פיקוח מספיק חזק שנותן מענה אמיתי.
תחבורה שיתופית זה אומר – כדי שנדע על מה מדברים – בעיקר נסיעות לעבודה ומהעבודה. כשאדם גר ברעננה או כפר-סבא והוא יוצא לתל-אביב, הוא יכול לקחת אתו עוד שני נוסעים; אדם שגר ביבנה או גר באשדוד והוא נוסע לתל-אביב יכול לקחת אתו עוד שני נוסעים. הוא מרוויח, אחרים מרוויחים, ובעצם זה גם לא אמור לפגוע בענף המוניות.
אנחנו צריכים לשים את הנוסע במרכז. עשינו רפורמות. הרפורמות לפעמים פגעו באנשים, או לא פגעו באנשים – התברר שלא תמיד. גם כאן, זה יביא לתגבור בדרישה למוניות. אם אדם נוסע בבוקר ובמקום ברכב שלו הוא נוסע בתחבורה שיתופית, הוא נוסע גם בתחבורה ציבורית, שכוללת מוניות. באופן כללי אנחנו הצענו, גם בוועדה, וזה התקבל על דעת בעלי המוניות – בזה אני מסיים – שגם המוניות יוכלו להיות שותפות באפליקציה הזאת, שתוכל לעזור להן לקחת עוד נוסעים.
אני לא יודע מי הם בעלי ההון. בעלי ההון זה הנוסעים, וקבוצות הלחץ זה נהגי המוניות, שגם בהם – מול חצי מיליון ומיליון נוסעים, הנוסעים יותר חשובים; וחוץ מזה, הם גם לא ייפגעו. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מקלב. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מוטי יוגב.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, כבוד הנציג של הממשלה – אני לא יודע מי יש כאן, סליחה – – –
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
יש. למיטב זיכרוני, חבר הכנסת זאב אלקין עוד לא התפטר או פוטר, אז הוא יכול להיות נציג הממשלה.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
סליחה, סליחה, כבוד השר, סליחה. אז, כבוד השר זאב אלקין, אני אדבר כאן בקיצור על מה שנקרא הבנייה הלא-חוקית – אבל זה לא בנייה לא חוקית, זה בנייה לא מוסדרת – אצל האזרחים הערבים, אצל חלק מהאזרחים הערבים.
ההתייחסות לעניין הזה – כל יום אנחנו שומעים: בנייה לא חוקית, בנייה לא חוקית, והורסים בתים. הריסת הבתים נמשכת, ואני במכוון אומר כאן, מעל במה זאת, כאן בכנסת, שהבנייה הזאת היא לא בנייה לא חוקית – היא בנייה לא מוסדרת, והאחריות להסדרת הבנייה הזאת היא לא רק על התושבים; היא על המדינה עצמה, על התכנון והבנייה. האזרחים נאלצים לבנות בנייה לא מוסדרת, תוקעים אותם במצב הזה.
שלשום נהרס בית בטייבה, דיברנו על זה. ולמה אני מעלה את השאלה הזאת? כי אחד מתושבי טייבה אמר בפייסבוק שיש להפגין נגד ההריסה. כל מה שהוא אמר – קוראים לו אחמד איימן חאג' יחיא, פעיל חברתי מטייבה: אני מתנגד להרס, וביקש שאנחנו נפגין נגד הרס הבתים. האם זו עבירה, שצריך לאסור אותו ולעצור אותו ושיהיה במעצר ותחת חקירה במשך כמה שעות, על שהוא אמר שאנחנו נפגין נגד הריסת הבתים?
בואו נסדיר את העניין – את הבתים הלא-מוסדרים. אני כאן אומר, ואני גם קורא לאנשים בירכא להפגין נגד הריסת העגלה של חקלאי מירכא, חקלאי נכה – אני לא אגיד גם שהוא נכה צה"ל וגם משפחה שכולה, זה כבר לא משנה – שיש לו עגלה חקלאית שהוא שם אותה אצלו, באדמה שלו, ואת העגלה הזאת הוא מדי פעם מחזיר הביתה בערב, והוא ישן שם לפעמים, נח באדמה שלו. קוראים לו האיל מוחמד תגת. אז אני קורא לכל אנשי ירכא להפגין נגד צו ההריסה שקיבל ממשגב, מועצה אזורית משגב, שרחוקה יותר מ-40 ק"מ מירכא, והאדמות שלה, כאילו שטח השיפוט שלה, אדמות ירכא.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה.
<עבדאללה אבו מערוף (הרשימה המשותפת):>
אז אני קורא לאנשי ירכא להפגין נגד ההריסה הזאת. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חבר הכנסת מרדכי יוגב – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת איימן עודה.
<מרדכי יוגב (הבית היהודי):>
כבוד היושב-ראש, כבוד נציג הממשלה השר זאב אלקין, חברי לכנסת, אורחים, מתקפת הטרור שנמשכת כבר כמה חודשים גבתה אתמול, לצערנו, קורבן נפלא נוסף, את שלומית קריגמן; בחורה שכולם העידו עליה שהייתה כולה רק חיוך ואהבה ונתינה. רוצחים שפלים, שחכמים על נשים וילדים; עם של מקדשי חיים, עם ישראל, מול פורעים שפלים שמקדשים את המוות. לב כל העם, אני מאמין, עם משפחת קריגמן המורחבת על הירצחה.
ואני אומר לכל מי שמסיתים או מחנכים או פורעים, מהרשות הפלסטינית ועד ארגוני הטרור, וכל ערבי שלוקח סכין לידו או אבן או כל דבר אחר: לא יעזור לאף אחד מכם. עם ישראל רק יתחזק ורק ימשיך וירחיב את אחיזתו בכל מרחבי ארצו – בנגב ובגליל, ביהודה ושומרון ובקעת-הירדן. ככה היה וכך יהיה. ומדינת ישראל תדע גם, עם כל המורכבות של מתקפת הטרור הזה וגל ההסתה והחינוך שמזין אותו – אצלנו מחנכים ילדים לאהוב ולחיות יחד; בצד השני מחנכים אותם היום להרוג. כך אמרו גם הפורעים שרצחו בעתניאל ובמקומות אחרים.
יזמתי גם ישיבות של ועדת חוץ וביטחון כדי לדון בתפיסת הביטחון ובדרכי התמודדות נוספות, ואני מבקש גם לחזק את ידי מערכת הביטחון וצה"ל, שב"כ ואחרים, שעוסקים במלאכה לילות כימים. אין לי ספק שיחד עם חיזוק ההתיישבות, והוודאות הזאת שפה מאז ומעולם הייתה ארץ-ישראל והיה עם ישראל, מאז ומעולם לא היה עם כזה שנקרא עם פלסטיני ולעולם לא תהיה לו פה מדינה – 22 מדינות ערביות יש מסביב, וכל מי שרוצה לאומיות, יש לו שם. פה יהיו אזרחי ישראל ותושבי ישראל, ומדינת ישראל תפרח ותיכון פה לנצח, מהים ועד בקעת-הירדן, משדמות-מחולה ועד בית-חורון. והחיזוק הזה – אין ספק שזה הבסיס הראשון ללחימה בטרור, ואחריו גם נדע לעשות את זה היטב. עם ישראל חי, קיים, ניצח וינצח ויהיה כאן לנצח. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יוגב. חבר הכנסת איימן עודה – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת יגאל גואטה.
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אתמול התעורר חלום ישן ועמוק להיות חלק מאירופה. דווח לנו שירד גשם, אז פה בכנסת ביקשו מאתנו לחזור הביתה. ביטלו את הישיבות. גם היום בבוקר ביטלו את הישיבות. סוף-סוף אנחנו יכולים להיות חלק מאירופה – יש שלג פה.
<קריאה:>
זה שמועות.
<איימן עודה (הרשימה המשותפת):>
אבל המציאות היא אחרת. היום בבוקר הייתי בכלא 4 אצל תאיר קמינר, סרבנית גיוס, סרבנית מצפון; לא מוכנה להיות חלק מצבא הכיבוש. היא חלק מהמזרח ורוצה שלום בין כל עמי המזרח. תאיר, את עוד תאירי על כולם. אנחנו מעריכים אותך, אנחנו אוהבים אותך. יחד נביא את היום שכולם יצדיעו לך, אחרי סיום הכיבוש. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת איימן עודה. חבר הכנסת יגאל גואטה – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת סופה לנדבר.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר זאב אלקין, חברי חברי הכנסת, בימים האחרונים, בשל הפחד מהשלג, כל בית בישראל, ובעיקר בירושלים, נערך לשלג. מדפים שלמים בחנויות התרוקנו; אנשים קנו תנורים, לחם, בטריות. כל אחד כמובן דאג לו ולבני ביתו, ובצדק.
אני רוצה לדבר על אלו שלא לעצמם דאגו ולא לבני ביתם אלא לזולתם. אני רוצה לדבר על הארגונים "עזרה למרפא", "איחוד הצלה", "יד שרה", זק"א, "עזר מציון", "חסדי נעמי", "סעד ומרפא", "יד עזרא ושולמית", ואני מאמין שלא הזכרתי את כולם. כן, רבותי חברי הכנסת, מתנדבי הארגונים האלה, כמו בכל שנה וכמו כל השנה וכמו בכל עת צרה, נותנים את הלב ואת הנשמה לכל אחד – לקשיש, לאלמנה, לחולה ולילד. מוחם לא מפסיק לחשוב איך לעזור לכל אדם – בגילה, באבו-תור, בגבעת-שאול ובבית-חנינא. אני לא בטוח שהם מקבלים את הכרת הטוב המגיעה להם, שלא לדבר על תקציבים. וגם אם הם לא מצפים שמישהו יגיד להם תודה, אני רוצה כאן במליאת הכנסת לומר להם תודה.
ועוד הערה שאני מבקש שתקבלו אותה בנעימות – קצת חומר למחשבה. מעניין שראשי כל אותם הארגונים נמנים דווקא עם הציבור החרדי: הרב חנניה צ'ולק מ"עזר מציון", הרב אלימלך פירר מ"עזרה למרפא", הרב יוסף כהן מ"חסדי נעמי", הרב אורי לופוליאנסקי מ"יד שרה", הרב יהודה משי זהב מזק"א, הרב זאב קשש מ"איחוד הצלה", הרב מוטי פריד מ"סעד ומרפא" והרב אריה לורי מ"יד עזרא ושולמית". אשריכם ישראל. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת יגאל גואטה. פעם ראשונה משתתף בנאומים בני דקה. אני מזמין את חברת הכנסת סופה לנדבר – בבקשה, גברתי, ואחריה – חבר הכנסת מחמוד גנאים.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, מחר עולה חוק בעניין פנסיות של עולים ושל ותיקי המדינה, חוק שממשלת ישראל לא תמכה בו. אני רוצה לצטט מכתב, אחד המכתבים, מאות מכתבים שהגיע ללשכתי, שמדבר על זה שבן-אדם הגיע בשנת 1991 מסנט-פטרסבורג, מהעיר ששם נולדתי, הוא בגיל 45, היא בגיל 44. הם עבדו בחברה 20 שנה והגיעו לגיל 67, לגיל פנסיה. מובן שלא צברו כספים שיכולים לספק אותם ויכולים לתת להם חיים בכבוד. וכאן הוא כותב שרימו ושיקרו לנו בבחירות האלה, ואני רוצה להאמין שממשלת ישראל וראש הממשלה ישמעו את המכתב הזה. הוא אומר: מגיע לי לחיות בכבוד. אני תומך ברפורמה של הפנסיה במדינת ישראל.
ואני פונה כאן לשר שהשתתף בישיבה הזאת שבה הממשלה לא תמכה בחקיקה: זה אחד החוקים שיכולים לשנות את המצב של הפנסיונרים שיוצאים עכשיו לפנסיה, שהגיעו לגיל פנסיה, הגיעו לגיל גמלה אבל בלי גמלה – ולעורר את תשומת הלב של ממשלת ישראל. מאות-אלפי אנשים שהגיעו למדינת ישראל, תרמו למדינת ישראל – לצערי, היום המדינה בעצם לא שמה לב לאנשים האלה.
ואני רוצה, בצער רב, להגיד שמשפחת השכול גדלה. ולמשפחה של הנרצחת – אני רוצה להצטרף ולשלוח ניחומים. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת סופה לנדבר. חבר הכנסת מסעוד גנאים – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דוד ביטן.
<מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, בתקופה האחרונה ראש הממשלה וממשלתו, ממשלת אזרחות – נאמנות בפוליטיקה, וגם הוסיפה בתרבות, נכנסים בימים האלה חזק ללהשליט את החוק והסדר בחברה הערבית; זה כסימן לעידן החדש, עידן שאחרי נאום נתניהו בדיזינגוף, של שתי המדינות: זו שהולכת לפי החוק וזו שאין בה חוק.
כוחות הביטחון והמשטרה מזמן מזמינים אנשים ופעילים בפעילות דתית – למשל, ארגון מבקרים ומתפללים ממסגד אל-אקצא, שהם אנשים עצמאים שלא משתייכים אפילו לשום תנועה. הם מפחידים אותם, הם רודפים אותם, אף-על-פי שהם לא עברו על שום חוק.
הממשלה מתחילה ליישם בימים אלה את מסקנות צוות קמיניץ להריסת בתים לא מורשים ולהתעלם מכל חסם או זכות ערעור, אפילו ערעור של בית-משפט. במקום להקל בנהלים ובביורוקרטיה להקלת השגת רישיונות לבנייה, הממשלה עושה ההפך – היא מסירה את הביורוקרטיה שיכולה לעכב את ההריסות. ממשלה שרוצה להשליט חוק צריכה בהתחלה ללכת בדרך הדיאלוג וההכרה וההבנה, ולהכשיר את הקרקע והאווירה כדי שהאזרח באמת לא יעבור על החוק. אבל הממשלה מתחילה לעשות שרירים, בענישה, עושה "אבו עלי", ולא ההפך.
לממשלה, אני אומר, יש מה ללמוד מהתורה השלטונית של האסלאם, כי בתקופתו של הח'ליף עומר אבן אל-ח'טאב – והייתה מדינתו מדינה של צדק ושל רווחה – כאשר היה רעב בתקופתו, הוא לא גבה את הזכאה – את הצדקה – לא לקח מסים, ואפילו לא העניש את הגנבים, כי אמר את הכלל (אומר בערבית: לא נדרוש מהם את המגיע לנו עד שנעשה למענם את המוטל עלינו.) אני מקווה שנתניהו יבין את זה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת דוד ביטן – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת ניסן סלומינסקי.
<דוד ביטן (הליכוד):>
אני רוצה להתייחס לתאונות שילדים שותפים להן. קיבלתי פנייה מהמשנה לראש עיריית ראשון, אייל מושיוב, שהוא גם יושב-ראש ועדת הבטיחות העירונית, להתייחס לעניין, ואני חושב שראוי שנתייחס לזה לפחות בנאום בן דקה, ומן הראוי שגם הכנסת אולי תטפל בזה בעתיד.
היום הרבה מאוד ילדים נפגעים בתאונות ממש סתמיות, לא מכוונות, ותשומת הלב, אם הייתה ניתנת, זה היה נמנע; לדוגמה, טביעה של ילדים בבריכות שחייה פרטיות, שכיחת ילדים במכוניות בדרך לגן ודברים מהסוג הזה. יש מקום לטפל גם בהסברה וגם בדרכים אחרות, לא רק בענישה.
בעיריית ראשון לקחו את הדברים לידיים והתחילו להפעיל ולפעול דרך עובדי העירייה בתחום הזה ולקדם את ההסברה, וגם פנו אלי שאולי נחוקק איזה חוק או שניים כדי למנוע כמה שיותר את העניין הזה, ולחייב את המדינה בהסברה ובאמצעים טכנולוגיים מחויבי המציאות כדי למנוע את הדברים האלה. אני פה זועק את זעקת הילדים הקטנים ומבקש מהוועדות ומהעיריות לטפל בעניין. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ביטן. חבר הכנסת ניסן סלומינסקי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת חמד עמאר.
<ניסן סלומינסקי (הבית היהודי):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, כשני חברי הקודמים, איתן ומוטי, אני חוזר עכשיו מהלוויה של שלומית קריגמן. שלומית, כשמה כן היא – שלום ושלמות, וכל מה שהיא עשתה בחייה הצעירים היה לתת, לעשות חסד ולתת לאחרים, והכול בחיוך ובצניעות. הצד השני, חלאה של בן-אדם עם סכין, קיפד את חייה.
אי-אפשר להמשיך כך. מה שאנחנו מצפים מממשלת ישראל ומראש ממשלתנו ומשר הביטחון – שלושה דברים: דבר ראשון – הסתה, וזה בידינו להפסיק את ההסתה הנוראה, ושמענו את הנער, את הילד שרצח בעתניאל, שפשוט שמע, הלך, לקח סכין ורצח. להפסיק את ההסתה המטורפת הזאת, וזה בידינו.
דבר שני – להפסיק את מתן הכספים שמדינת ישראל מעבירה לרשות, ומהרשות זה עובר לתחזק את אותם אסירים, את אותם רוצחים ואת משפחותיהם, וזה בידינו.
ודבר שלישי שאני מבקש – צה"ל תמיד התברך בזה שהוא ידע במצבים כאלה לצאת מחוץ לקופסה ולמצוא את הפתרונות. מה שקורה עכשיו – נכנסו לשבלונה, וכל מה שמנסים לעשות זה לתפוס את המרצח. תפסו את המרצח. אנחנו לא רוצים. אנחנו רוצים שתפסיקו את הרצח. צאו מהקופסה. ואני אתן דוגמה קטנה של לצאת מהקופסה, רק דוגמה קטנה: שממשלת ישראל ביום ראשון בישיבתה, לא בגנבה ולא מתחת לשולחן, תודיע שעל כל רצח אנחנו מקימים יישוב במקום הרצח, ותודיע לארצות-הברית: אנחנו לא עושים את זה כתגובה לרצח; אנחנו מודיעים מראש שעל כל רצח יקום יישוב. תדעו, ואל תבואו אלינו בטענות. אני מבטיח שאחרי פעם או פעמיים, חס ושלום, שזה יקרה – אם זה יקרה – זה ייפסק, כי הם יבינו בעצמם שהם פוגעים בעצמם. תודה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ניסן סלומינסקי. חבר הכנסת חמד עמאר, כאמור, ואחריו – חבר הכנסת אורן אסף חזן.
<חמד עמאר (ישראל ביתנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, בשנת 2010 חוקקתי חוק ייצוג הולם לבני העדה הדרוזית בחברות ממשלתיות. קיבלתי דיווח על הייצוג ההולם לפי החוק: רק שש חברות במדינת ישראל עומדות בחוק. שאר החברות לא עומדות בחוק. בהרבה חברות אין אפילו עובד אחד, וגם כשמחזיקים יותר מ-12,000 עובדים – עובד אחד אין להן.
הגדילה לעשות חברת החשמל בחודש שעבר – פיטרו 30 עובדים דרוזים. במקום שילכו ויעבדו לפי החוק שחוקק, שמדינת ישראל חוקקה, שכנסת ישראל חוקקה, הלכו ופיטרו 30 עובדים. הם עצמם לא עומדים בדרישות החוק, ומה עושים? מפטרים 30 עובדים זמניים, קולטים 30 עובדים אחרים שהם לא דרוזים, וגם אין להם את הניסיון של אותם עובדים שפיטרו. הייתה פעם פנסיה תקציבית, והיו אומרים – הבנו את החברות; לא רוצים להחזיק אנשים בקביעות. אבל היום יש פנסיה צוברת. למה לפטר את אותם עובדים, עם הניסיון שצברו, שעבדו כבר יותר מחמש שנים בחברה, ולבוא ולשלוח אותם הביתה שיתחילו לחפש עבודה?
לכן אני קורא ליושב-ראש חברת החשמל, ליושב-ראש הדירקטוריון, למנכ"ל, לשר התשתיות, להתערב ולהחזיר את אותם עובדים ולעמוד בדרישות של החוק לייצוג הולם לבני העדה הדרוזית. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. חבר הכנסת אורן אסף חזן, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
חברי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, ראשית, אני רוצה להצטרף לדברים הנכונים והצודקים של חבר הכנסת ניסן סלומינסקי. המענה הראשוני והנכון לגל הטרור הרצחני הזה הוא פשוט בנייה, פיתוח והתפתחות. לא ייתכן מצב שבמקום שבו אנחנו שוכלים יום-יום בפיגועים רצחניים את מיטב אחינו ואחיותינו, אנחנו מגיבים במדיניות של הבלגה והכלה.
אני רוצה לספר לכם בקצרה, בנושא רחוק מהנושא עצמו, אבל שחייב להיאמר. לא מזמן הלכתי לבקר את החבר שלי עופר ענבר. הוא גר ביישוב מזכרת-בתיה, בשכונת בר-לב, על שמו של הרמטכ"ל. השכונה הוקמה לפני כמה שנים, והאכלוס החל לפני כשלוש שנים. והפלא ופלא, עד היום לא מתקיים כמעט בכלל פיתוח בשכונה: אין כבישים, אין במפרים, אין ברזלים ומעקות לילדים במעברי חציה, אין מעברי חציה, אין גני-שעשועים; השכונה סובלת מחוסר שוויון בניקיון, בטיפוח. יש דוח של משרד הפנים מ-2013 שהוצג, שמראה שכ-30 מיליון שקל של כספי השכונה, של פיתוח – השתמשה בהם העירייה לכאורה לכיסוי גירעונות, דבר שהוא על פניו גם לא חוקתי.
אני קורא לחברי ראש המועצה מאיר דהן: בוא, בוא יחד אתי, בוא נשב עם תושבי השכונה. בוא נשים סוף לפארסה הזאת. לא ייתכן מצב שבו בחורף הקשה ובשמש הקופחת בשמים ילדים יסתכנו בחציית הכבישים, לא יוכלו לצאת מבתיהם, ותושבים במקום שבו – בשכונה שאמורה לעזור ולהעצים את היישוב שאתה מנהל, בסך הכול הולכים ברגרסיה. אני קורא לך: בוא נשב יחדיו ונמצא פתרון לשכונה הזאת, ויפה שעה אחת קודם. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – בבקשה, אדוני, ואחריו – חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.
<ג'מאל זחאלקה (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, העצור המינהלי מוחמד אלקיק, העיתונאי מוחמד אלקיק, שובת רעב זה 62 ימים, מצבו קשה והוא מאושפז בבית-החולים בעפולה. המשטרה – השר לביטחון פנים מונע מחברי כנסת לבקר אותו ולעמוד מקרוב על מצבו.
אני חושב שהגיע הזמן – א. להפסיק את כל המעצרים המינהליים, שהם בלתי חוקתיים ולא צודקים בעליל. אנשים שנמצאים בבית-סוהר תקופה ארוכה מאוד ללא משפט זה דבר פסול, לא ראוי, וצריך להפסיק אותו מייד. אם יש כתב-אישום – בבקשה, שיגישו; ב. לשחרר את מוחמד אלקיק, או לפחות להגיע להסדר לשחרור קרוב שלו, כדי למנוע הידרדרות במצבו וחס חלילה לתת לו למות, כי מצבו ממש קשה מאוד, כפי שמדווח לנו; 3. לאפשר לחברי כנסת לבקר עצורים ואסירים בכל מקרה. ככה היה נהוג עד לפני כמה חודשים. שינוי בנוהג הזה הוא שינוי בכללי המשחק, ואם לא נותנים לנו לבקר, סימן שיש להם מה להסתיר. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>
כבוד היושב-ראש, תודה, היום התבשרנו שהשרה, שרת התרבות מירי רגב, הולכת להציע הצעת חוק שמדברת על נאמנות ותרבות. כנראה המושג הזה, נאמנות, כל המטרה שלו היא לשים סימן שאלה על הלגיטימיות של האזרחות של האוכלוסייה הערבית באופן כללי ושל חוגים רבים מהאוכלוסייה היהודית שבעצם נאבקים ונלחמים על ערכי הדמוקרטיה ונגד הכיבוש במדינה. זה, כנראה – המונח הזה, שהטביע אותו בהתחלה חבר הכנסת ליברמן, כאשר דיבר על אזרחות ונאמנות, כנראה מתחיל להשתולל בכנסת הזאת, ומשתלט על דרך המחשבה ודרך העשייה של שרים במדינה.
לפני כמה ימים נודע לנו שגם שר החינוך מתחיל לשנות את הנהלים הקשורים לסל התרבות, ועושה את מלאכתו לצדה של חברתו לקואליציה, שרת התרבות, בלהפוך למוסד – במקום לפתח את התרבות והחינוך במדינה הזאת לכיוון של ערכים דמוקרטיים, ערכים של סובלנות, ערכים של פתיחות וקבלת דעות ופלורליזם אידיאולוגי – לצנזורה צבאית. הם רוצים להשליט הגמוניה אידיאולוגית ימנית קיצונית על המוסדות הכי חיוניים להתפתחות האזרחים במדינה הזאת. אני חושבת שהם לא יכולים להשתולל בזה שהם משתלטים על כספי הציבור והם משתמשים בהם כדי להשליט את דעותיהם.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחברת הכנסת סלימאן. חבר הכנסת אחמד טיבי – אחרון הדוברים בנאומים בני דקה, ואז נעבור לציון יום השואה הבין-לאומי.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, גם אני מצטרף לדאגה לגורלו של העיתונאי האסיר המינהלי מוחמד אלקיק – זה היום ה-63; מצבו מידרדר, כך הודיע לי עורך-דינו, כך הודיע לי אחיו. פנינו, חברי הרשימה המשותפת, לשר לביטחון הפנים כדי לבקרו בבית-החולים, לנוכח הידרדרות מצבו, והבקשות שלנו נדחו. זו פעם ראשונה – אני פונה אליך, אדוני היושב-ראש: זכותם של חברי הכנסת לפעול נפגעת בהחלטה תקדימית גורפת. כך לגבי ביקור אסירים נוספים.
אני קורא לשחרר את מוחמד אלקיק. אני קורא לאפשר לנו לבקר אותו. (אומר בערבית: ולמוחמד אני אומר: אנו רוצים אותך חופשי ובן-חורין בגלל שאתה חף מפשע ובן המקום. מוחמד, לעולם לא תצעד לבד.).
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת אחמד טיבי. עד כאן נאומים בני דקה להיום.
<הצעות לסדר-היום>
<ציון יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה>
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אנחנו פותחים כעת דיון מיוחד לציון יום השואה הבין-לאומי, הצעות לסדר-היום מס' 2318, 1602, 2543, 2544, 2554, 2591 ו-2626.
ההחלטה על קיומו של היום הזה מדי שנה התקבלה באו"ם לפני עשור, והוא נקבע ל-27 בינואר, יום שחרור מחנה אושוויץ בידי הצבא האדום. להכרה הבין-לאומית ביום זה יש משמעות עמוקה, משום שהדבר מבטא את העובדה שהעולם איננו אדיש לאחד האסונות האנושיים הגדולים והזוועתיים ביותר בתולדותיו, שהתרחש רק לפני כ-70 שנה.
האנשים, בעיקר היהודים, שחוו על בשרם את אימי השואה, הולכים ומתמעטים. אלה שעוד חיים עמנו הם עדות חיה אחרונה לרצח העם המפלצתי והשיטתי, להפיכת רעיונות השנאה והשטנה, האנטישמיות והגזענות הרעיונית, לשיטת פעולה סדורה, מאורגנת ובלתי נתפסת של השמדת עם הלכה למעשה.
היו הרבה מאוד סימנים מקדימים: התנכלויות, אלימות קשה, נידויים, אפליה בוטה במקומות עבודה ומוסדות השכלה ואף שרפת בתי-כנסת על ספרי הקודש שלהם, כמו ב"ליל הבדולח". אך מעטים העלו בדעתם שכל אלה הם רק יריית פתיחה להעלאתו באש ובגז של כשליש מהעם היהודי עלי אדמות; שביום מן הימים תתכנס ועידה כמו ועידת ואנזה, שתיזכר לדיראון עולם ככתם בדברי ימי ההיסטוריה האנושית, ומשם יצאו פקודות לכל רחבי הרייך השלישי להקמת גטאות ומחנות ריכוז, תאי גזים ומשרפות, לעינויים ולעבודות פרך, לניסויים בבני-אדם, להשפלתם ולחיסולם.
העדים הישירים מן "הפלנטה האחרת" ההיא הולכים ומתמעטים, ולכן מוטל עלינו, בעיקר המנהיגים, להוביל ולקדם את תודעת השואה ברחבי העולם, לספר את הסיפור הנורא הזה, שיותר ויותר אנשים מתכחשים לו, ומשום כך פחות ופחות מכירים את העובדות או מאמינים בהן כעובדות.
חברי חברי הכנסת, במלאות 71 שנים לתום המלחמה הנוראה ההיא, קיווינו שהזעזוע שהתגלה לעיני האנושות יטלטל את החברה האנושית ואת העולם כולו. אך, לצערי, אנחנו פוגשים היום גילויים אנטישמיים איומים, שבמקומות מסוימים הולכים וגוברים. ההסתה, הכזבים, השנאה, הגזענות – כל אלו הם תעשייה שלמה ומשגשגת מתמיד בחסות הרשתות החברתיות, בליבוי מדינות אויב ושלוחותיהן.
מי שצריך היה עוד הוכחה לכך שלא מדובר בתופעות שוליים אלא בתעשייה של ממש, קיבל אותה מהודעתה לאחרונה של טהרן על קיומה – זו השנה השלישית ברציפות, אגב – של תחרות בין-לאומית לאיורים שיעסקו בהכחשת השואה ובהגחכתה. פניתי אל מזכ"ל האו"ם באן קי-מון בדרישה לגנות ולהוקיע ללא כחל ושרק את הצעד הנפסד הזה, בעיקר משום שהאו"ם והעומד בראשו הם שהכריזו על יום זה של הכרה בין-לאומית ממוסדת בשואה. לצערי, עד לרגע זה לא שמענו כל גינוי, לא ממזכ"ל האו"ם וגם לא משום מנהיג אחר בעולם. כאן רק צריך לתקן ולומר שלשמחתי ראיתי שאונסק"ו דווקא נזכרו לגנות את טהרן על התערוכה המזוויעה הזאת.
על העולם הנאור להכיר בחובה להילחם מלחמת חורמה בכל תופעה של שנאה, אנטישמיות, הסתה נבזית ושקרית, ובוודאי במי שנוקטים צעדים מעשיים לשם השמדת עם, לא רק להלכה, אלא גם למעשה; לא רק בהצהרות – שיש להן חשיבות בפני עצמן – אלא גם ובעיקר במעשים, ביד קשה שתעביר מסר ברור: אנטישמיות וגזענות לא יעברו עוד את סף דלתנו.
לכבוד הוא לי להזכיר לטובה שלושה חברי כנסת מהכנסת הראשונה שעוררו את דעת הקהל במערב להצלת יהודים בתקופת השואה: הלל קוק, שמואל מרלין וערי ז'בוטינסקי.
חשיבותו של יום השואה הבין-לאומי היא בהכרה פומבית באחת הטרגדיות הנוראות ביותר של האנושות, שהתרחשה, לחרדתנו, בימינו. אבל המטרה העיקרית של יום זה היא לא רק לזכור את מה שהיה, אלא ללמוד מלקחי העבר, לאחד את הכוחות הנאורים בעולם ולעשות הכול כדי שתופעות אלה ומחולליהן יוקעו במשפחת העמים.
אני מודה לכל חברי הכנסת שהגישו הצעות לסדר-היום בנושא, ומזמין את הראשון שבהם, חבר הכנסת מיקי לוי, לשאת דברים. אחריו – אחמד טיבי, אילן גילאון, סופה לנדבר, טלי פלוסקוב, איציק שמולי ויגאל גואטה. בשם הממשלה תדבר סגנית שר החוץ חברת הכנסת ציפי חוטובלי. חמש דקות לרשות כל דובר.
<מיקי לוי (יש עתיד):>
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, קשה לתפוס ולהבין אירוע כל כך גדול מבחינה היסטורית כמו השואה שחווה עמנו. מאיפה מתחילים לנסות להבין רצח של שישה מיליון בני-אדם? איך אפשר בכלל לתפוס שמערכות שלטון שלמות במדינה, עם פקידים ושרים, עסקו בתכנון ובביצוע של השמדה יעילה של מיליוני בני-אדם? שהקימו מפעלים ברחבי אירופה לשם כך? שבני-אדם באמת קמו בבוקר לצד נשותיהם וחזרו בלילה מהעבודה להשכיב את ילדיהם לישון, ועבדו במהלך היום בהרג שיטתי של ילדים ונשים? קשה לתפוס ולהבין את השואה בגלל ממדיה והשיטתיות שבה, אך מעל הכול, בצורה פרדוקסלית, קשה להבין אותה דווקא משום שהיא קרתה כאן, על-ידי בני-אדם, בעולם שאנו חיים בו, ולא בפלנטה אחרת.
דווקא בגלל האנושיות שהייתה בחוסר האנושיות יש בשואת העם היהודי משום מגדלור ואזהרה לעולם כולו, לאיזה שאול תחתיות בני-האדם מסוגלים לרדת; איך דמוקרטיה יכולה לקרוס ואיך שלטון אימים יכול להוביל, בשנאה ובגזענות, עם שלם לבצע את המעשים הנוראים ביותר בתולדות החברה האנושית.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, דווקא בגלל ייחודיות השואה, שאין שנייה לה, צריך גם להיזהר ולא לחטוא, כפי שקורה לא אחת במחוזותינו, בהשוואה לאירוע יוצא הדופן בתולדות האנושות. הקלילות שבה נזרקות היום לחלל האוויר השוואות לשואה, להיטלר ולנאצים מדרדרת את השיח בתוכנו לאלימות ולשנאה, ומעל הכול – מקהה את הזיכרון ויוצרת זילות מסוכנת של השואה. שואת העם היהודי הייתה מקרה מיוחד ושונה מכל מקרה אחר של רצח עם בהיסטוריה האנושית – בממדיה, בתכנון ובביצוע השיטתיים – וכך ראוי שתישאר.
אדוני היושב-ראש, לא אחת יצא לי לדמיין איך היה נראה העם היהודי אם שישה מיליון, מיטב בניו ובנותיו, היו נשארים בחיים; כמה מהנדסים, מדענים, רופאים, סופרים ואמנים דגולים איבדה האנושות ואיבד העם היהודי; כמה קִדמה אנושית, טכנולוגיה שלא הומצאה, ספרי מופת שלא נכתבו ותרופות למחלות שלא נמצאו פספסה האנושות; כמה אהבות לא נאהבו, כמה ילדים לא נולדו וכמה חיים. זה פשוט לא נתפס. שאלות ומחשבות שתישארנה כנראה ללא מענה לעולמי עד.
חברי חברי הכנסת, ביום הזה חשוב להזכיר ולזכור גם את האנשים שניצלו מהתופת ההוא, עלו ארצה ובנו כאן חיים חדשים. לצערי הרב, השנים עשו את שלהן, והם מתמעטים והולכים. האחריות שלנו, כמדינתו של העם היהודי וכחברה מוסרית, היא לאפשר לניצולים לחיות את שארית חייהם ברווחה ובחברה, לא בעוני ולא בבדידות. בקדנציה הקודמת הייתה לי הזכות, יחד עם שר האוצר לפיד, להוציא לפועל תוכנית שתאפשר חיים בכבוד לניצולי השואה. לאחר שנים רבות מדי של הזנחה ומראות של ניצולי שואה עריריים רעבים ללחם, הסרנו לפחות חלק מהחרפה המוסרית שליוותה את מדינת ישראל בדרך הטיפול בניצולי השואה. זו ההחלטה שהייתי שותף לה, ואני גאה בה, כסגן שר האוצר לשעבר.
אדוני היושב-ראש, חככתי בדעתי אם ראוי ביום הזה להעלות את נושא ההתדיינות המשפטית בין החברה הממשלתית להשבת נכסים של נספי השואה לבין חברת "אוצר התיישבות היהודים". אך אם חשבנו שדי, ממש בימים אלו בוועדת הכספים ניטש ויכוח בלתי נסבל בין פקידים על אגו, ועל גבם של ניצולי השואה, שעשרות מהם מתים בכל יום. המחלוקת הניטשת בין החברה הממשלתית להשבת נכסים של נספי השואה לבין חברת "אוצר התיישבות היהודים" – זה על מקור הכספים האחרון שאמור להיות מופנה לסיוע לניצולי השואה. בעוד שתי החברות מתכתשות ביניהן בבתי-המשפט, כל יום הולכים לעולמם ניצולי שואה נוספים. צריך לפתור את המחלוקת. זו שערורייה שאין כדוגמתה. אני קורא מעל דוכן זה, מתוך הבית הזה, לנציגי חברת "אוצר התיישבות היהודים", שמחזיקים במניות ובכסף, לקבל את הצעת הפשרה שהציעה השופטת, לא להמתין לפסק-הדין, ולהעביר את הכסף מיידית למען חלוקתו לניצולי השואה.
ברשותך, אבקש 30 שניות, לא יותר, אדוני. חברי חברי הכנסת, ביום הזה, שבו מציינים בכל העולם את שואת היהודים, אנו מצווים לזכור ולא לשכוח – לזכור ולא לשכוח את ששת המיליונים, שליש מבני עמנו, שנרצחו במיתות שונות ומשונות שלא ידעה האנושות מעולם, ושלא תדע מכאן ועד עולם; לזכור ולא לשכוח מה עשו לעמנו כשלא הייתה לנו מדינה ריבונית; שגם בוויכוחים המרים ביותר בינינו צריך להתעלות ולראות את הנס הזה שאנו חיים בו, הקרוי מדינת ישראל, עם צבא חזק שלנו, שמגן על מדינת היהודים; לזכור ולא לשכוח לאן יכולות להוביל הגזענות, שנאת האחר והרדיפה של אנשים בעלי דעה שונה או מוצא אחר; לזכור ולא לשכוח שהשלטון הנורא מכול בהיסטוריה האנושית עלה מתוך תרבות מערבית מתקדמת ועל חורבותיה של דמוקרטיה שהייתה חסרת הגנה וחסרת תרבות דמוקרטית של סובלנות פוליטית. ומעל כל אלה, אדוני היושב-ראש, לזכור ולא לשכוח, חברי חברי הכנסת, את אלו שעברו את הנורא מכול ועדיין חיים בקרבנו, חלקם בבדידות ובעוני. לזכור ולא לשכוח מצווים אנו. תודה רבה.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
תודה לחבר הכנסת מיקי לוי. אני מזמין את חברת הכנסת טלי פלוסקוב, ואחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי.
<טלי פלוסקוב (כולנו):>
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השנה הייתה 1942 כשהיהודים בעיר ברסט שבאוקראינה החלו להרגיש שהאדמה רועדת מתחת לרגליהם. הגרמנים הגיעו. הרעש של מנועי המשאיות והרעש של שרשראות הטנקים היה איום ונורא. קירות הבתים משני צדי הכביש רעדו ואיימו ליפול. אנשים רבים עמדו לאורך הכביש והמתינו ברגשות מעורבים לבואה של השיירה הנאצית. בין המון האנשים עמדו אתל, בת עשר, ואחיה הקטן ווָֹה בן השבע. הם שילבו ידיים בחוזקה כדי שהצפיפות והדוחק לא יפרידו ביניהם. ככל שהתקדמה השיירה הגרמנית, רעשה הארץ עוד יותר מצעקות הקהל ומחריקת השרשראות על האבנים המרוצפות. נדמה היה שלשיירה אין סוף והיא לא תיגמר לעולם. לווה הקטן נגמרה הסבלנות והוא החל לרקוע ברגלו, מחפש רגע של הזדמנות להתרוצץ ברחוב. בשנייה אחת של חוסר תשומת לב עזבה אתל את ידו, ובלי לחשוב פעמיים הוא רץ במהירות לצד השני של הכביש. אתל צעקה לו שישוב מייד, אך הוא לא שמע אותה. היא קראה בשמו שוב ושוב, אך קולה כבר אבד בתוך רעש ההמון. שיירת הטנקים והמשאיות שהפרידה בין האח לאחות נמשכה ונמשכה ללא סוף. זו הייתה הפעם האחרונה שאתל ראתה את אחיה הקטן.
אתל היא חמותי, אמו של בעלי, מיכאל, ואת הסיפור הזה היא סיפרה לנו כשהכרתי את בעלי, כשהייתי נערה בת 18. בכל שנה שחלפה מאז היא נזכרה בעוד פרט ובעוד אירוע שעבר עליה בגטו ברסט. היא שיתפה אותי בזוועות שהייתה עדה להן ובסיפורים מהגטו הנורא. היא הייתה בין הבודדים ששרדו ממנו במלחמה. בכל פעם היא חשפה בפנינו עוד קצת ממעשי האימה, מצליחה לשתף בזיכרונותיה, בעוד סיפור ובעוד טרגדיה שעברה על היהודים ועל בני משפחתה, זיכרונם לברכה, והלב מתקשה להכיל. ואני יודעת שכמוה כל אחד ואחד מכם, הניצולים – שלצערי היום לא נמצאים אתנו – כל אחד מכם מתמודד עם זיכרונות שכאלה ועם כאב עצום על אובדן של בני משפחה יקרים: הורים, אחים, ילדים ובני-זוג אהובים.
חברי הכנסת, הקראתי לכם חלק מהנאום שנאמתי בתור ראש עיריית ערד בטקס יום השואה. וההבדל בין אז להיום הוא ענק: בנאום הקודם חמותי ישבה בקהל, שמעה אותי, בכתה אתי, והיום היא כבר לא אתנו; היא שומעת אותנו, אבל לא מהקהל אלא מלמעלה, מהשמים.
בכל שנה עוצר עם ישראל את שגרת יומו ועומד דום לזכרם של שישה מיליון יהודים: גברים, נשים, ילדים ותינוקות, שנרצחו ללא טיפת אנושיות וללא צלם אדם; שישה מיליון בני-אדם חפים מפשע, שכל חטאם היה שנולדו שייכים לעם היהודי. בכל שנה אנו עומדים דום, והמחשבות מתרוצצות בין התמונות האיומות שנצרבו בזיכרון – תמונות של ילדים על סף המוות, של גברים ונשים עירומים על שפת בורות ההריגה ושל גופות מוטלות ברחובות – והדעת אינה תופסת את הרוע שאליו יכולים להגיע חיות אדם המשחרות לטרף.
והעיניים חוזרות להביט בכם, והגבורה שלכם מתחזקת בעינינו שבעתיים, על שהצלחתם לשרוד בגיהינום שהיה שם. אנחנו זוכרים ביחד אתכם את בני עמנו, משפחותיכם-משפחותינו, מבכים את מותם ומצדיעים לכם.
מכאן נאמר: לעולם לא עוד. יהי זיכרון הקורבנות נצור בלבנו לעד.
<היו"ר יולי יואל אדלשטיין:>
אני מודה לחברת הכנסת טלי פלוסקוב. אגב, היא בצדק הביעה צער על כך שהניצולים לא הגיעו היום לכנסת. ברור שהסיבה היא תנאי מזג האוויר, וחששנו שאנשים בגילם יתקשו בהסעות בקור והליכה, ולכן החלטנו לבטל את נוכחותם כאן.
בבקשה, חבר הכנסת אחמד טיבי. אחריו – חבר הכנסת אילן גילאון.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, לפני כמה שנים עמדתי כאן על הדוכן ונשאתי נאום לציון יום השואה הבין-לאומי. אני כאן שוב כנציג הרשימה המשותפת, שהנוכחות שלה ביום הזה – היא הסיעה הגדולה ביותר בכנסת: שישה מחברי הכנסת של הרשימה המשותפת נמצאים כאן לציון יום השואה הבין-לאומי, ואחרים נמצאים באירוע אחר בעפולה.
מוטיב עיקרי חשוב היה אז בדברי, ואחזור עליו גם היום: האמפתיה האישית והאנושית עם ניצולי השואה וקורבנות הנאציזם באשר הם. הרי הם קורבנות של פשע נורא: השמדת עם כביטוי של תיאוריית טוהר הגזע. יהודים, סובייטים, פולנים וצוענים הושמדו והומתו, ולא סתם מוות, כי אם תעשיית מוות שהיא תולדה של גזענות ואידיאולוגיה של שנאה. אמפתיה לניצולי השואה, לרבות אלה שאני ואנחנו חיים אתם באותה הארץ, אזרחים באותה מדינה.
מוטיב שני, ויש לחזור עליו פעם אחר פעם – שהנאציזם, והיטלר בראשו, צמחו שם באירופה, במערב, לא כאן במזרח. שם באירופה, במערב, ולא כאן במזרח. בחיבורו האחרון של ולטר בנימין, "תזות על מושג ההיסטוריה", הוא כותב כך: "המסורת של המדוכאים מלמדת אותנו ש'מצב החירום' שבתוכו אנו חיים איננו היוצא מן הכלל אלא הכלל עצמו" – חבר הכנסת חזן, מדובר ביום השואה הבין-לאומי.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
מקבל הערתך באהבה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
"עלינו למצוא מושג" – בחיבורו האחרון של ולטר בנימין, "תזות על מושג ההיסטוריה", הוא כותב כך: "המסורת של המדוכאים מלמדת אותנו ש'מצב החירום' שבתוכו אנו חיים איננו היוצא מן הכלל כי אם הכלל עצמו. עלינו למצוא מושג תואם של ההיסטוריה. אז" – חברי חבר הכנסת זחאלקה – "אז תעמוד לנגד עינינו המשימה של יצירת מצב החירום האמיתי, וכך ישתפר מעמדנו במאבק מול הפאשיזם".
השואה היא אירוע נורא, חרפה לאנושות, כתם שלא יימחה; בעיקר חרפה למערב, שהמאמצים והמשאבים והאנשים שהושקעו שם בהשמדת היהודים באירופה, ערש החילוניות והמודרניות, הם חסרי תקדים.
כאן אגע, גברתי היושבת-ראש, במושג ההחרגה – exceptionalism – תפיסת האקספציונליות, שלה שותפים רבים באירופה, כאן, בעיקר במערב, ועליה נשען הזיכרון המערבי המודרני. המערב רצה לבודד את השואה, רצה להציגה כאירוע חריג בעברו, ולשמר ולהאדיר את תדמיתו הבלעדית כמקור הקדמה, הנאורות והחילוניות, ורק כך – כאילו שהשואה היא אות קין או כתם יחיד, למרות מעשי הנישול והדיכוי, למרות העבדות, למרות הפצצת הירושימה לאחר מכן, שהיא מעין השמדת עם, גם אם לא הושלמה. את כל אלה ביצע המערב, לא המזרח. היה כאן ניסיון ליצירת זיכרון משותף של קולקטיבים שכביכול שותפים לתרבות אחת וציוויליזציה אחת, יודו-נוצרית, מול תמונת ניגוד מוחלטת – האסלאם – ולאחר מכן, בימים אלה – הפלסטינים.
בעשורים האחרונים צמחה תופעת האסלאמופוביה וההאשמה באנטישמיות כביטוי מאיים על כל מה או כל מי שמתנגד לכיבוש או חולק על מדיניותה של ממשלת ישראל. הערבים, לרבות מוסלמים, הוצאו מן השמיות, והשמיות יוחדה אך ורק ליהודים. אם אתה מואשם כי אתה אנטי-יהודי, אתה מוגדר כאנטישמי. מנגד, אם אתה אנטי-ערבי, אתה לא אנטישמי – משהו אחר: אתה או מתגונן או שאתה לכל היותר אסלאמופוב, או שאתה אפילו נאבק בטרור.
ישנה תיאוריית החרגה אחרת, רבותי, גברתי היושבת-ראש: לומר שבעולם הזה יש רק סוג אחד של קורבן, לרבות כאן באזור. ובכן, מתוך אמירתי המוסרית והאמפתית עם הקורבנות, עם זכרם ועם עברם, ומתוך הכרה בנוראיות הפשע הנורא הזה שהתרחש בהיסטוריה המודרנית הזאת, זה המקום וזה הזמן לשוב ולהדגיש שיש קורבנות אחרים, גם אם אין זה רצון להשוואה בכלל, אלא רצון לנסות ליצור דיאלוג משותף על קורבנם של הפלסטינים, עם שהתרסק והוגלה וסבלו טרם בא אל קצו.
אין לשתוק, אין להרכין ראש, כי אם יש ללמוד מההיסטוריה, גברתי היושבת-ראש. אין לקבל את דבריו הנוראים של ראש הממשלה נתניהו, שכדי לחזק את אחיזתו בהמונים ממשיך להסית נגד הערבים אזרחי המדינה מצד אחד, ומנסה באופן בלתי נתפס להרחיק את ההאשמה אפילו מהצורר היטלר עצמו ולהדביק אותה לחאג' אמין אל-חוסייני, כדי לבנות עוד נדבך בדמוניזציה של העם הפלסטיני הנאבק על חירותו.
רבותי, חברי חברי הכנסת, בואו נשנה את הכיוון; בואו נצעד אל עתיד אחר, רחוק משנאה, רחוק מגזענות. אולי יחד נוכל לנצח את הרוע, את הקלגסות ואת הדרת האחר.
כשביקרתי לפני כמה שנים בווילה ואנזה – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
נא לסכם, אדוני.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – כתבתי: האם אנו חייבים תמיד ליצור קורבנות כדי לשרוד? תשובתי היא: לא. לעמים יש זכות אבסולוטית לחירות, כבוד, אנושיות, ובעיקר – זכות לחופש בכל מקום, לרבות במולדת.
לפני כמה שנים נשא כאן, באולם זה, חברנו המנוח יוסי שריד נאום מרגש, וסיפר על פפיצ'ק. זה היה סיפור מרגש על תאום מנגלה שלא ידע את שמו, ואימא שלו, שכשהופרד ממנה אמרה לו: אל תשכח מי אתה ומה שמך. אל תשכח מאיפה באת.
אכן, אין לשכוח מי אתה ומי אנחנו, מאין באנו ולאן אנחנו צועדים. בואו נשנה את כיוון הצעדה, כדי שנגיע בשלום אל השלום. תודה, גברתי.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה.
<אילן גילאון (מרצ):>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, נפל בחלקי להיות חלק מעם שצריך להנחיל יותר מכל דבר אחר את לקח השואה באופן אוניברסלי. ואני, גברתי, רוצה עכשיו לדבר על השואה שבלב, על השואה שבתודעה, על אותה צריבה שיש על לוח לבי, אותו שבב שנתון במוחי ובלבי, של זיכרון, של שאלה המייסרת כמו מסרקות ברזל את גופי ועושקת את בשרי, לגבי המטען הגנטי של הרוע המוחלט; מה גורם לאנשים, מה יכול לגרום לאנשים נורמטיביים, גברתי, אנשים שמתרגשים לתלתל תלתליו של עולל, לאחוז כלבלב ביד; שמתמלאים בקטיפה לכל התרגשות כזאת ברמה הפרטיקולרית, האישית – איך אנשים כאלה, גברתי, יכולים להתחבר אל קבוצה קולקטיבית ולעשות את הדברים הנמוכים, השפלים ביותר בתהום האנושיות? מה גרם לאדם בידוובנה, אותה עיירה פולנית, להתחבר לקבוצה ולהדליק גפרור שהדליק את בית-הכנסת שבתוכו נשרפו חיים 1,600 אנשים? איזה חומר כימי עובר לאדם בראש במקרה הזה? ובכלל, במקרה של כל הצתה אחרת? באיזו מגלשה, גברתי, גולשים אל סוף התהומות הללו של האנושיות?
אנחנו מדברים על התנהגות של חיות – זה לא נכון. חיות, במעשים הזוועתיים ביותר שלהן לא עושות דברים שכאלה. מה גורם לנו? מה בתוכנו? מה יש במגלשה הזאת, המסוכנת הזאת – את כל הפוביות והדעות הקדומות והבורות וחוסר הסקרנות וחוסר הפתיחות שלנו אל זולתנו? איך קורה לאנשים שהם תבוניים, והם מבינים שהחיים הם הזדמנות חד-פעמית, ושהם קדושים, ושכל מה שמוליך אותנו בחיים האלה זה להרבות שמחה ולהמעיט כאב, זה הכול – איך אנשים כאלה גולשים במדרון כבודדים, ולאחר מכן כקבוצות, על בסיס המשטמה והשנאה והבריונות והאלימות בתוך השיח האנושי? איך מפרקים את המגלשה הזאת, גברתי – של הפוביות, של הקסנופוביות, של ההומופוביות? בציר הגדול הזה של האנושות, של אי-הבנה שבקשת הזאת יש מקום לכולם בחיים החד-פעמיים האלה, איך אנשים בוחרים באג'נדת המוות במקום באג'נדת החיים?
הרוב הדומם, גברתי, קל לו מאוד לנהות אל הדברים המסוכנים והרעים, והם מסתיימים בסופו של דבר במוות, באופן הזה. ולכן, אני אומר, גברתי, אשרי הרוב הדומם שאיננו דומם, שכופר בכול, ששואל שאלות, שמבקר, ששואל פעם אחת ביום מה הוא תורם לחברתו, אבל פעם ביומיים מה היא תורמת לו בחזרה, כי הוא חפץ חיים, כי הוא רואה בקדושת החיים עניין מתמיד, וצריך לעמוד בפני כל הרוחות האלה בכל מקום, כי ההנחלה הגדולה ביותר של העם שאני שייך לו היא הנחלת לקח השואה.
לאשתי, במחשב, גברתי, יש wall כזה, קיר, ועל הקיר הזה יש את אותה תמונה מפורסמת שבה הרבה מאוד גרמנים נאצים מצדיעים במועל יד להיטלר, ויש בחור אחד באמצע שאיננו עושה זאת, והוא מתקומם נגד הדבר הזה. והלקח מהדבר הזה – שכל אחד ואחד באופן פרטיקולרי יראה את עצמו לעולם בתור האדם הזה.I want to be this guy , גברתי. "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו."
משפט אחרון, גברתי: בתוכנו חיים פחות מ-200,000 ניצולי השואה. חמי, עליו השלום, תמיד כשהיו אומרים לו שהוא ניצול שואה, אמר שהוא ניצוּל שואה. מדינת ישראל ניצלה את ההזדמנות הזאת דייה להיות מספיק רחבת לב היום עם כל מי שחי תחת שלטון נאצי או פאשיסטי אחר באותה תקופה והגיע לגיל המתאים, בלי לבדוק אותו בציציותיו או בניירותיו. אם יש לקח לשואה שאני מקווה שאנחנו מפנימים ולומדים היטב, זה שאפשר להיות בחיים האלה קצת יותר נדיבים, דווקא בגלל חד-פעמיותם של החיים. תודה, גברתי.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון. חברת הכנסת סופה לנדבר, בבקשה.
<סופה לנדבר (ישראל ביתנו):>
גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, ניצולי שואה מכובדים, ברגשות מעורבים אני עומדת כאן על במת הכנסת ביום הבין-לאומי לזכר השואה. אני מביעה את מלוא הערכתי לניצולי השואה, שגם בזכותם קמה מדינת ישראל; השואה וניצולי השואה היו זרז, קטליזטור להקמת מדינת ישראל.
שנים רבות אני נאבקת על זכותם של הניצולים לחיות בכבוד עד מאה-ועשרים; שנים רבות מדינת ישראל מבטיחה ולא מקיימת. בכל יום אנחנו שומעים על התלבטות בין רכישת מזון לרכישת תרופה, התלבטות בין רכישת מזון לחימום. אנחנו אפילו לא מדברים על קניית מתנה קטנה לנכדים.
ממשלת ישראל חייבת, חייבת לאוכלוסייה זו, שמספרה, לצערי, פוחת בכל יום. האנשים האלה עברו גיהינום במלחמת העולם השנייה, הם עברו זוועות ושרדו. ודווקא כאן, במדינת ישראל, הם לעתים קרובות עוברים סבל שקשה לתאר. זה לא היום ולא המעמד להזכיר, אבל אי-אפשר שלא לדבר על המאבק ועל הצעות החוק של ישראל ביתנו ושלי למען הניצולים. צר לי מאוד, אבל הקואליציה הצביעה נגד הרנטה – שהרנטה הפכה להכנסה.
רבותי, גברתי היושבת-ראש, אני חושבת שביום הזה אנחנו כולנו, קואליציה ואופוזיציה, מחויבים לעשות הכול למען האנשים האלה, כדי שיחיו כאן בכבוד עד מאה-ועשרים. אני חושבת שביום הזה ממשלת ישראל חייבת חובה מוסרית לתת להם הטבות משמעותיות, לניצולים, להחזיר את הרנטה מגרמניה, להחזיר את ההטבות של החוק של יורי שטרן, זיכרונו לברכה, להחזיר את הכבוד העצמי.
אנחנו היום ראינו, כנראה כולנו ראינו, סרטון בפייסבוק על ניצול שואה בחדר מוזנח ביותר, בלי ריצוף, עם רטיבות, בלי אוכל, בלי תרופות. הוא מתקשה לדבר. ניצול השואה אמר: אין לי כסף לתרופות וקר כאן בחדר ואין לי כסף לחימום. הוא התבייש ודיבר בשקט, עם דמעות בעיניים: אין לי, ואין לי, ואין לי. זה כל כך קשה לראות את הסרטון ולראות את החיים האלה של ניצול שואה במדינת ישראל בשנת 2016.
אני עומדת כאן, חברת הכנסת סופה לנדבר. בעלי, זיכרונו לברכה, אוזנס אוסקר לנדבר, משפחתו נשרפה במחנה והוא ניצול שואה – בגיל ארבע הוא היה במחנה – ניצול שואה ששרד, אבל את תמונות הזוועה הוא היה מעביר למשפחה, לחברים. הוא התאפק לעתים קרובות, ולא סיפר עד הסוף והכול, אבל אני יודעת שמה שהוא עבר בחיים ומה שעברו ניצולי שואה, אלו ששרדו, מלווה אותם כל החיים.
אני עומדת כאן ובנימה אישית אני רוצה לפנות לניצולי השואה: תודה על כל מה שעשיתם למען מדינת ישראל, וסליחה על מה שהמדינה לא עשתה. תודה, גברתי.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחברת הכנסת סופה לנדבר. חבר הכנסת איציק שמולי, בבקשה.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, גברתי סגנית השר, היום אנחנו מציינים את יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, ולפני הכול אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מהו זיכרון, מהו יום הזיכרון, מהו התפקיד שלנו ביום הזה.
אין ספק לגבי החשיבות של לחזור כל שנה ולהזכיר לנו – קודם כול לעצמנו אבל גם לעמי העולם – את מה שהתחולל באירופה, במונחים היסטוריים לא לפני כל כך הרבה זמן. אין שום ספק בדבר חשיבותו של הזיכרון, בדבר הצורך לשוב ולהדגיש, להעמיד תמרור אזהרה חמור לאנושות כולה ולהזכיר, כאשר בני-האדם נקלעים לסיטואציות היסטריות מטורפות, עד לאן הרשע יכול להגיע.
אנחנו צריכים לשוב ולהזכיר את אותה סיטואציה שהזכיר חבר הכנסת גילאון, איך קהילות נסגרו, ננעלו, יחד עם רבניהן, בתוך בתי-הכנסת כאשר דלתות העץ הועלו באש; אנחנו צריכים לשוב ולהזכיר איך תינוקות נחטפו מהזרועות של אימותיהם; אנחנו צריכים לזכור ולהזכיר איך אבות, בשארית כוחותיהם, ניסו לגונן על ילדיהם שנחטפו מהם היישר לתוך תאי הגזים ולפעמים נשרפו בעודם בחיים; אנחנו צריכים לזכור לפני הכול ביום הזה שהמטרה המרכזית של הנאציזם הייתה לרמוס את האמונה שבני-האדם, כל בני-האדם, נולדו בצלם.
אבל, גברתי היושבת-ראש, ליום הזה יש תפקיד אחד נוסף: אין שום ספק שהיום שבו הקהילה הבין-לאומית החליטה להכיר ביום הזה קמה איזושהי קרן אור מעל החורבן שהתחולל על העם שלי. אבל אני חושב שאסור לנו להסתפק בכך, מכיוון שאני, גברתי היושבת-ראש, ובני דורי נצטרך לעמוד פה עוד 20 או 30 שנה, כאשר למרבה הצער, כנראה, אחרון הניצולים ילך מאתנו, ונצטרך לא רק לזכור – אני ובני הדור שלי נצטרך גם להסביר; להסביר איך קורה שבמדינת ישראל אחד מכל שלושה ניצולים חי מתחת לקו העוני; איך קורה שכנסת ישראל, לפני חודשיים, נדרשת לקיים דיון על כך שבמדינת ישראל עלולים לסגור בתי-תמחוי לניצולי שואה; איך קורה שבמדינת ישראל אנחנו נותנים לכל מיני "חאפרים", רמאים ונוכלים ומנוולים להסתובב ליד בתים של ניצולי שואה ולהפיל אותם בפח, להחתים אותם על כך שאת המעט שעוד יש להם בשביל לשרוד את היום-יום – הם יצטרכו למשכן את המעט שיש להם ולהעביר אותו לאנשים זרים.
אחד מכל שלושה אנשים בקרב ניצולי השואה חי מתחת לקו העוני. 50% מהם מדווחים שהם לא מצליחים לחיות את חייהם בכבוד. 45% סובלים מבדידות. אבל אולי את יודעת, גברתי היושבת-ראש, הכי רלוונטי זה לדבר על מזג האוויר. אני חושב שהבעיה עם הימים האלה, שזה ישר, באופן טבעי, לוקח אותך להיבט ההיסטורי ולמקרו. אני רוצה לדבר על מה שקורה עכשיו, על הרגע הזה, שבו חלק מהתושבים במדינת ישראל מתלהבים ממזג האוויר וממלחמות השלג שאפשר לעשות. 40% מהניצולים שחיים כאן לא מחממים את הבית שלהם בימים האחרונים, כי אין להם כסף לשלם את חשבון החשמל.
עכשיו, בואו נעשה משהו בקשר לזה. בואו נעשה משהו בקשר לזה, ולא רק בקשר לזיכרון. על הזיכרון אנחנו כמובן מאוחדים, ואנחנו מאוחדים סביב החשיבות של הזיכרון של היום הזה. אבל במעט הזמן שנותר אנחנו חייבים לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים כדי להציל את הכבוד האבוד – גם של המדינה, גם של הניצולים, וגם של בני הדור שלי. כי אני ואתה, חבר הכנסת פולקמן, עוד כמה שנים נצטרך להסתכל להיסטוריה הזאת בעיניים, להיסטוריה הקטנה של מדינת ישראל, לא רק של השואה, ולשאול את עצמנו איך אפשרנו לבושה ולחרפה האלה לקרות. תודה רבה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת איציק שמולי. חבר הכנסת יגאל גואטה, בבקשה. אני מבינה שזאת ההצעה לסדר-היום הראשונה שלך, אז קודם כול שיהיה בהצלחה.
<יגאל גואטה (ש"ס):>
תודה רבה.
גברתי היושבת בראש, חברי חברי הכנסת, אנו מציינים היום את יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, וכואב הלב, אבל עדיין יש אנטישמיות בעולם. מי היה מאמין שבעולם כל כך נאור יהיו אנשים שישנאו וירדפו אדם בשל דתו.
אירופה, לצערנו הרב, נגועה בחיידק האנטישמיות. אני מתקשה להבין איך אותן מדינות שלפני 70 שנה אפשרו לרודן הנאצי להרים ראש ולפרוח, אותן מדינות שבהן החל הנאציזם ומסע ההרג הבלתי-נתפס, אותן מדינות, במקום שיכו על חטא וימגרו בכל האמצעים כל גילוי של אנטישמיות, לא רק שלא ממגרות את האנטישמיות, אלא מעלימות עין, מתייחסות בסובלנות, ולפעמים, כואב לומר, לא רק משלימות עם התופעה הזאת אלא גם נותנות לה יד.
מי היה מאמין שבימינו יירצחו יהודים בפתח של מרכול כשר בפריז או בפתח של בית-כנסת בקופנהגן; מי היה מאמין שיהודים יתבקשו על-ידי ראש הקהילה שלהם להוריד את הכיפה. זה יפה ונכון שמנהיגי המדינות הללו מגנים את הרציחות ומשתתפים בצער, אבל עליהם לדעת שכאשר שרת החוץ של שבדיה מדברת בצורה שנשמעת כמו אנטישמיות, וכאשר האיחוד האירופי קורא להם להחרים תוצרת ישראלית, זה משליך על הרחוב; זה משפיע, גם אם בעקיפין, על אותם אנשים שלוקים בעיוורון אנושי ושונאים יהודים באשר הם. אותם רוצחים לא מבדילים בין מדינת ישראל לעם ישראל וליהודי בכל מקום שהוא. האחריות על ראשי מדינות אירופה היא אפוא גדולה ועצומה.
גברתי היושבת בראש, ברצוני לומר דבר נוסף: כאשר פה, במדינת ישראל, מתרחשים אירועים אנטישמיים ורשויות המדינה מתייחסות לכך בסלחנות ובשוויון נפש, גם זה משליך על אומות העולם. בשנים האחרונות נרשמו במדינת ישראל מקרים לא מעטים של חילול בתי-כנסת. לא שמעתי על היערכות מיוחדת בפרקליטות המדינה נוכח עבירות חמורות אלו. לא ידוע לי על פעילות מיוחדת של המשטרה כמו שנהגו לגבי עבירות "תג מחיר", וגם לא זכור לי שהוגשו כתבי-אישום נגד מחללי בתי-כנסת.
בתקופה האחרונה חוללו בתי-עלמין בגולה, בעיקר בחבר המדינות. בשבוע שעבר חוללו קברי רבני שושלת סוכטשוב בבית-העלמין היהודי בפולין. האם משרד החוץ שלנו נזעק בכל כוחו? האם הוא מחה כראוי? אני מקווה שכן. אבל שיהיה ברור, המשחית אינו מבחין בין בית-כנסת לבית-עלמין, ומי שפוגע במתים סופו שיפגע גם בחיים. אני בהחלט מצפה מרשויות המדינה ומהנציגויות שלנו בכל המקומות לפעול באמצעים חריגים נוכח כל גילוי של אנטישמיות.
רבותי חברי הכנסת, היום הזה הוא עבורי גם הזדמנות להביע את החוב המוסרי והיהודי שאנו חבים לכל ניצולי השואה החיים עמנו כאן. כידוע, מטבע הדברים, הם הולכים ומתמעטים. מדינת ישראל מחבקת את ניצולי השואה. בשנים האחרונות גברה המודעות לצורכיהם, וטוב שכך.
אגב סוגיית ניצולי השואה, כאן המקום להעלות על נס את פעילותם של ידידי סגן שר האוצר הרב יצחק כהן ושל שר האוצר משה כחלון, שפעלו רבות כדי שגם ניצולי השואה מיהדות טריפולי ותוניס – שאבי, זיכרונו לברכה, היה אחד מהם – יוכרו כניצולי השואה. הם זכו שייעשה צדק היסטורי עם תפוצות חשובות אלו, שסבלו מרדיפות, הרג ורצח, ועל כך תודה להם.
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, תפילתי ותקוותי כי תמוגר ותגורש השנאה, כל שנאה, מהמרחב הציבורי והעולמי, ושידע כל אדם לכבד כל אדם, באשר הוא. בידוע שעשיו שונא ליעקב, אולם התפקיד של העולם החופשי והנאור הוא לרוצץ את ראש נחש האנטישמיות מיסודו. לא להיות שאננים ולא להירדם בשמירה. תודה רבה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת יגאל גואטה. אני מזמינה את סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי להשיב.
<סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי:>
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, תודה לכל חברי הכנסת שהשמיעו כאן דברי טעם ביום החשוב הזה, שמצוין בכל רחבי העולם.
יום השואה הבין-לאומי, שמצוין בכל שנה ב-27 בינואר, מצוין בתאריך הזה בשל העובדה ההיסטורית שזהו יום השחרור של מחנה ההשמדה אושוויץ על-ידי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה. היום הזה אומץ על-ידי העצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 2005 בעקבות יוזמה של משרד החוץ, והוא פרי עמל של מאמצים דיפלומטיים ענפים של מדינת ישראל בהידברות עם מדינות נוספות. היום הזה הולך ותופס תאוצה ברחבי העולם, ולצערי הרב לקחי השואה, אף שנראה שהם ידועים לכול, עוד נלמדים, וספר ההיסטוריה הזה הוא לא פרק שתם ונשלם, אלא פרק שאנו כותבים אותו מדי יום ומדי שעה.
השנה זכה משרד החוץ הישראלי ליצור עוד סגירת מעגל משמעותית בפרק הנצחת השואה ביחס ליחסי ישראל–גרמניה. בנובמבר השנה נחנך בניין הקבע של הקונסוליה הישראלית במינכן, מקום לידתה של התנועה הנאצית. בניין הקונסוליה החדש נמצא בלב מטה המפלגה הנאצית, צמוד לבניין שבו שכן משרדו של היטלר. כמעט 100 שנה אחרי ניסיון ההפיכה של היטלר במרתף הבירה במינכן, הונף דגל ישראל בגאון, סמל הניצחון, בלב הרובע הנאצי של בירת מדינת בוואריה. מדינת ישראל הגיעה לשם אחרי הרבה מאוד שנים של יחסים טעונים עם גרמניה, מתוך מחויבות הדדית של שתי המדינות לפעול בכל הכוח למאבק ולמלחמה בהכחשת השואה, שמתרחשת גם היום.
אמר כאן היושב-ראש, חבר הכנסת יולי אדלשטיין, בפתח הדברים, שבעוד אנו מדברים על השואה שהתרחשה בגרמניה, מדינה אחרת, איראן, מייצרת תחרות שהפרס עליה הוא 50,000 דולר, פרס למנצח, על הקריקטורה המובילה שתגחיך את השואה. הדבר הזה קורה כשמדינות מערב-אירופה פותחות היום את הדלתות בפני מנהיג איראן, רוחאני, ומקבלות אותו בזרועות פתוחות. משרד החוץ העביר מסר מאוד חריף לכל המדינות שמקבלות את ההנהגה האיראנית ומתעלמות מהמסרים החריפים והנוראים שמתכתבים עם העבר, מכחישים את שואת העבר ומוכנים לדבר גם היום על השמדת מדינה.
אנחנו עומדים על המשמר. הפרק ההיסטורי הזה, כפי שאמרתי, נמצא כל העת לפתחנו כמדינה ריבונית. אנחנו במשרד החוץ פועלים – למעשה, מדובר באירוע השני בגודלו ובחשיבותו אחרי ציון יום העצמאות ברחבי העולם. משרד החוץ פועל ביותר מ-80 נציגויות, בעצם, לציון היום הזה באופן המשמעותי ביותר, בהשקת תוכניות חינוכיות שונות שירבו את זיכרון השואה בקרב התלמידים והסטודנטים.
השנה אנו נמצאים כבר בעיצומם של האירועים, ונציגויות ישראליות רבות פועלות בתחום. אנו צופים שיום השואה הבין-לאומי יצוין השנה ביותר מ-100 מדינות ונציגויות ישראליות בחו"ל, באמצעות ובהשתתפות שגרירי מדינת ישראל ונציגיה הרשמיים. הפעילויות כוללות מגוון רחב מאוד של עשייה: אנו שולחים מרצים ודוברים ל-25 נציגויות, מופקות תערוכות, מוקרנים סרטים, מוענקות מדליות לחסידי אומות העולם, טקסים רשמיים ועוד. האירועים נעשים בהשתתפות הדרגים הגבוהים ביותר של כל אחת מהמדינות: נשיאים, בתי מלוכה, ראשי ממשלות, שרים, יושבי-ראש פרלמנטים, אנשי דת בכירים ועוד. חלק מהאירועים נעשים גם ברמת הקהילות היהודיות: בתי-ספר, בתי-כנסת, ספריות, אוניברסיטאות – כולם שותפים במעשי ההנצחה, כולם שותפים במפעל הזיכרון.
האירוע המרכזי השנה מתקיים בשגרירות ישראל בוושינגטון, וייקח בו חלק נשיא ארצות-הברית ברק אובמה. אירועים נוספים חשובים שיצוינו השנה יתקיימו באושוויץ, בפרלמנט האירופי וכמובן באו"ם. דגש מיוחד אנו שמים בנושא החינוכי, בהיותו מרכיב ארוך-טווח בשימור זיכרון השואה והלימוד האוניברסלי של לקחיה. במדינות שונות מתקיימים מערכי שיעור בבתי-ספר יסודיים ותיכוניים, ובאחרות מתקיימים הרצאות, סדנאות וימי עיון לסגל מורים או מרצים, וכמובן – סיורים במחנות ההשמדה בפולין. יש תחרויות חיבורים על השואה, פגישות של תלמידים עם ניצולי השואה ועוד.
במקביל לפעולות הרבות המתקיימות במדינות אירופה, אירו-אסיה, צפון-אמריקה ואמריקה הלטינית, משרד החוץ ממקד מאמצים רבים בהרחבת הידע גם לחלקים נוספים בעולם: מדינות אסיה ואפריקה. במסגרת זו התקיימו השנה אירועים ברואנדה, אתיופיה, קניה, דרום-אפריקה, סנגל, גאנה וחוף-השנהב. בסין, לראשונה, מתקיימת כעת פעילות ענפה בכל ארבע הנציגויות של ישראל במדינה גדולה וחשובה זו. בקוריאה נערך סמינר למורים כחלק מהכשרתם להשתתף בקורס מחנכים ב"יד ושם".
חבר הכנסת גואטה – חבר הכנסת החדש, שאני מברכת אותו בברכת הצלחה – דיברת על אנטישמיות שלא פסה מן העולם. אתה אכן צודק. במשרד החוץ קיימת מחלקה ייעודית וייחודית למאבק באנטישמיות. המחלקה הזאת פועלת באופן קבוע ומתמשך כדי למצב את זיכרון השואה ולהגן עלינו מפני התופעות המתרחבות, לצערנו הרב, של הכחשת השואה, עיוות השואה והפחתת ערך והיקף השואה. קיומה של מחלקה זו והמגוון הרב של הפעולות שהיא מקיימת באמצעות הנציגויות השונות בעולם מעידים על החשיבות הרבה שמשרד החוץ, בשם מדינת ישראל, מייחס לשימור זיכרון קורבנות השואה ומורשתם.
חבר הכנסת שמולי, ציינת שאנחנו שייכים לדור שאולי הוא דור הביניים, דור התפר, שעוד זוכה לגדול לצד ניצולי השואה. כל אחד מאתנו נושא בלבו סיפור אישי שהוא מכיר, או דרך המסע שהוא עבר בלימוד השואה או דרך סיפור משפחתי. אני נשואה לנכד של ניצול השואה. סבא שמואל פרייברג, סבא של בעלי, עבר הרבה מאוד מחנות והגיע לארץ. ביורדו מהאנייה הוא גויס למלחמת השחרור ולחם בגולני על הקמת מדינת ישראל. התחושה שלי היא שאנחנו חייבים לדור הבא את היכולת שלנו באמת לזכור, להזכיר ולשמר. אנחנו מחויבים כאן – כבני הדור שהוא דור התפר בין דור הניצולים לדור הנזכרים והזוכרים – אנו חייבים לדורות הבאים את זיכרון השואה, אנו חייבים לניצולי השואה דאגה לקיומה ושגשוגה של מדינת ישראל, ואנו חייבים לאנושות כולה את לימוד לקחי השואה, כדי שלעולם לא יירצח עוד עם בכל רחבי הגלובוס, ברחבי העולם.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לסגנית שר החוץ חברת הכנסת ציפי חוטובלי. יש לנו עמדה נוספת, הבעת דעה, מחבר הכנסת אורן אסף חזן. בבקשה.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
כבוד היושבת-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, פעם אחר פעם אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים הכול – הכול שקשור לנושא הזה – ופעם אחר פעם אני מוצא את עצמי מופתע לגלות עד כמה אנחנו לא יודעים עדיין כלום.
אני רוצה באמת להגיב בקצרה, שאי-אפשר שלא להתחבר לכל אחד מהדברים שנאמרו מעל הדוכן, נואם אחר נואם, נואמת ועוד נואמת. ויש משהו שאנחנו חייבים להקדיש לו קצת יותר זמן, כי פשוט דוחק השעה לוחץ על כולנו – 1. וזו משימתנו הגדולה ביותר, לכבד את זכר הנרצחים, אבל לא פחות מזאת: לעשות למען החיים.
והמציאות והפער שקיים בינינו, שאנו עומדים כאן ומדברים ומציפים את הנושא יום-יום, לעתים שעה-שעה, לבין העובדה שדה-פקטו, בפועל, עדיין קיימת מציאות שבה ניצולי השואה, לא שלא מסוגלים לגמור את החודש – לא מסוגלים לחיות את הרגע. אולי הגיע הזמן שכולנו נאחד כוחות, פעם אחת נמצא את הדרך לוותר איפה שצריך וללחוץ איפה שצריך יותר, כדי שאת המעט שנותר מזמנם הקצר בחייהם ניתן להם להעביר בכבוד. תודה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת חזן.
האם – אני פונה אל חברי הכנסת: האם נסתפק בתשובתה של סגנית השר?
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
מסתפקים.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
מסתפקים. מצוין.
<מסמכים שהונחו על שולחן הכנסת>
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
רבותי, אנחנו עוברים – הודעה למזכירת הכנסת, לפני שאנחנו עוברים להצעות חוק.
<מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ:>
ברשות יושבת-ראש הישיבה, הנני מתכבדת להודיעכם, כי הונחה היום על שולחן הכנסת, לקריאה שנייה ולקריאה שלישית, הצעת חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) (תיקון מס' 7), התשע"ו–2016, שהחזירה ועדת הכלכלה. תודה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה, גברתי.
<הצעת חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה (תיקון מס' 6) (שם המדינה), התשע"ו–2015>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/605); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
כאמור, הצעת החוק הראשונה: הצעת חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה (תיקון מס' 6) (שם המדינה), התשע"ו–2015, של חבר הכנסת אורן אסף חזן. בבקשה, אדוני. יש לך עשר דקות להציג לנו את הצעתך.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
כן, קצת קשה. מעבר חד כזה. כן, אדוני. עשר דקות.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
כבוד היושבת-ראש, חברותי וחברי חברי הכנסת, כנסת נכבדה, המעבר החד הזה שבין ציון יום השואה הבין-לאומי והאווירה הקשה, שאפשר פשוט להרגיש אותה כאן, בתוך המליאה, לבין הצעת החוק, שהיא קשורה בקשר ישיר גם לאותו זיכרון כואב וגם לאותם ימים קשים שאנו עוברים, באחת מהתקופות היותר-מורכבות שידע עם ישראל בארץ-ישראל – אבל כמו שאומרים: את המנגינה הזאת אי-אפשר להפסיק, וכך גם את פעילות החקיקה בכנסת ישראל.
אני אשתדל לקצר, כי אין מה להרחיב במילים בעניין הצעת החוק הזאת. סיפרתי כאן לראשונה בשעתו שאכן היה – נוצר מין מצב, חלל ריק כזה בין אותה הכרזת העצמאות, שכולנו גאים בה כל כך, שהפכה באחת להיות דקלרטיבית בלבד בהחלטת בית-המשפט העליון. היו אלה שחלמו, שחתמו עליה וחלמו שהיא תקבל תוקף חוקתי, אך לא כך קרה, ופתאום אנו מגלים, 67 שנים אחרי, שהמדינה שבה כולנו גאים, מדינת ישראל – אף אחד באמת לא יכול לחתום על כך ששמה הוא מדינת ישראל. היו שהרימו גבה, היו שגיחכו, אך בסופו של דבר אנו, שיושבים בכנסת, צריכים להסתכל לא רק על העבר וללמוד ממנו, אלא גם לצפות פני עתיד. והמציאות שבה, דווקא בבית הזה, קם חבר כנסת ואמר: מי קבע ששמכם מדינת ישראל? מי אמר שזה שלכם בכלל? אני בכלל יכול לקרוא לזה מדינת הרשימה המשותפת החדשה.
ולכן אני החלטתי, כמחווה, לעשות תיקון היסטורי ולהגשים את אותו חלום של אלה שחתמו על הכרזת המדינה וקראו לה באחת מדינת ישראל, ולקבוע, לראשונה בחקיקה, כי שמה של מדינת ישראל הוא מדינת ישראל. אבל לא זאת בלבד – הוא מדינת ישראל, כפי שהוכרזה באותה הכרזה על עצמאות המדינה, מדינה יהודית.
חברי חברי הכנסת הערבים, גם מדינה בעלת שוויון זכויות. אני מרשה לעצמי להעיד ולהגיד שאין בושה לעמוד ולזעוק: זו ארצנו, מדינת ישראל; ארץ-ישראל היא לעם ישראל ולא לישמעאל; זו מדינת היהודים, מקום מבטחם הבטוח והיחיד בעולם כולו. אבל נכון, יש כאן גם מיעוט שאותו עלינו לכבד. לא סתם הייתי אני זה שהביא את הצעת החוק ללימוד השפה הערבית – כגשר לתרבות, כגשר לשיח נכון, כגשר לדו-קיום.
לפני כמה ימים הלך לעולמו סבי, יוסף גואטה, שעלה מטריפולי שבלוב. הוא הגיע לארץ והחל לעבוד ב"סולל בונה", עבד שנים רבות בעבודת כפיים, סחב שקים של חול ושקים של מלט; היה קם השכם בבוקר וחוזר מאוחר בלילה. ואם יש משהו שמלווה אותי מהילדות וגם היה חלק בלתי נפרד מההספד שספד לו אבי, זה אותה שאלה שסבא שאל אותנו כל הזמן: אתם רואים אותי עובד קשה, אבל אתם רואים כמה אני שמח, כמה אני מחייך. אתם יודעים למה? אני שמח כי אני בונה את ארץ-ישראל, כאן, במדינת ישראל.
הדבר הזה, שמלווה אותי כל החיים, מלווה גם את הדרך שלי כאן בכנסת. ולא סתם נולדה הצעת החוק הזאת, כמתנה למדינה ביום חגה, ביום העצמאות האחרון, בתקווה שכל חברי הכנסת, מימין ומשמאל, וגם חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, שאני בוחר להזכיר להם שהם אזרחים בדיוק כמוני, שווים בין שווים, וקורא להם, בניגוד לפעם הקודמת, להצביע בעד הצעת החוק הזאת.
מדינת ישראל, כמו שאמרתי, עוברת את אחת התקופות המורכבות והקשות שידעה: פיגועים חדשות לבקרים, חלקם כבר הפכו להיות דבר שבשגרה, שכבר לא נשמעים בכותרות החדשות, אפילו לא במבזקים. ואם יש תשובה אחת, אמיתית, עניינית, לגל הטרור הפלסטיני, המרצח – זה, שאגב, מתקשר בקשר ישיר לדיון שרק עכשיו קיימנו, הדיון לזכר השואה, שרצחה שישה מיליון יהודים רק בשל היותם יהודים, וגם היום אנו נרצחים רק בשל היותנו יהודים כאן, בארץ אבותינו, ולא מתביישים לומר זאת – ואם יש תשובה אחת לדבר הזה זה שנמשיך לעמוד איתנים ולהגיד, כאמור: זו ארצנו, ירושלים בירתנו הנצחית. אנו נאמר זאת בגאווה. נניף את דגלנו בכל מקום. אנו לא ניכנע, כי אמרו זאת בעבר, עוד בדברי הרב קוק: עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. ואכן, הננו כאן. פעם אחר פעם מנסים להכניענו, אך הדבר לא עולה בידם. והתשובה היא אחת: בנייה והתרחבות, בכל מקום שהוא, לא רק בנגב ובגליל, אלא גם ביהודה ושומרון, בדיוק כמו בתל-אביב ובחיפה.
חברים, אני רוצה להזכיר דווקא לאלה שמתעטרים במורשת בן-גוריון – חברינו מהאופוזיציה, מהמחנה הציוני, מפלגת העבודה – אני מזכיר גם להם שכאשר עמד בן-גוריון – דה-פקטו, לא כמשל אלא באמת – אל מול האומות המאוחדות כולן ונשאל: מתוך איזו זכות אתם מבקשים זכות על הארץ הזאת? הוא הרים את התנ"ך, את ספר הספרים, ואמר: זו זכותנו. אני רוצה לגלות לכם סוד: שם לא נכתב על גבולות 67', גבולות 48'; שם מספרים על דרכי אבות, דווקא ביהודה, דווקא בשומרון – הסיפור של כל יהודי.
אנחנו מוכנים ששכנינו יחיו כאן לידנו, אבל לא במקומנו, לא על חשבוננו. ואם אנו מסתכלים שוב על גל הטרור הנוכחי, אני חושב שאנחנו מפספסים דבר קטן בדרך. ומכאן שהצעת החוק הזו גם מתקשרת לדבר הזה. אם מסתכלים על חתך הטרוריסטים – כן, גם ילד וילדה בני 13 ו-14 שיוצאים לפגע, ולעתים גם מצליחים, הם טרוריסטים לכל דבר ועניין ודמם בראשם. כאשר הם קמים ועושים את המעשה, זה מסיבה אחת – שהיו כאן גם סביב שולחן הממשלה שאולי פספסו: חברים, הילדים האלה, טרור הילדים הזה לא גדל על המיתוסים ועל סיפורי הגבורה של מדינת ישראל החזקה, כן, מדינת ישראל, זו שניצחה במלחמות, על ששת הימים, על לבנון, על כוח צביקה, על מורשת קרב ענפה; הם לא מכירים את זה. הם לוקחים ונהנים – חלק מאותה הסתה של הרשות הפלסטינית, שמתחילה בבתי-הספר, בגנים; איך הם אומרים? ממים אל מים רק פלסטין. לא יקום ולא יהיה. זו מדינת היהודים, זו מדינת ישראל, כאן בארץ-ישראל.
ולכן, התפיסה שלנו פשוט צריכה להשתנות. אנו צריכים להבין שהדרך היחידה להילחם היא להשיב את כוח ההרתעה בפעילות חזקה. זה גם המקום לברך את אותם כוחות ביטחון, שעושים לילות כימים, רבותי, בשביל שאנחנו נוכל לשבת כאן וליהנות משיח לא מתלהם, כדי שאחרים יוכלו לצאת לבלות בתל-אביב, וגם בקריית-גת ועפולה. צריך להגיד תודה לכוחות הביטחון – כן, גם אתם, חברי הכנסת הערבים; גם אתם ישנים טוב בלילה בזכותם.
אך הפער בין החזון השלם למקום שבו אנחנו נמצאים עוד קיים, והגיע הזמן שבמציאות שבה מי שמניף דגל הוא ימין קיצוני, בעוד מי שמבזה את הדגל הוא גיבור תרבות – המציאות הזאת צריכה להיעצר. אנו לא נתבייש להניף את הדגל בגאון, לא נתבייש לשיר את ההמנון ולא נתבייש להגיד: אני יהודי, ציוני, מאמין. לא נתבייש להמשיך להילחם בשם ארץ-ישראל, עם ישראל ותורת ישראל. חברים, לא נתבייש להגיד: זו מדינת ישראל. תודה רבה.
אני קורא לכולכם להצביע בעד החוק הזה. תודה רבה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת אורן אסף חזן. רבותי, אנחנו מתחילים בדיון. חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת; חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח; חבר הכנסת יואל חסון – אינו נוכח; חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח; חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח.
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
השלג עצר את כולם. השלג.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת נחמן שי – מוותר; חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן – מוותרת; חבר הכנסת איציק שמולי – מוותר; חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – אינו נוכח; חבר הכנסת אחמד טיבי – מוותר; חבר הכנסת יוסף ג'בארין – אינו נוכח; חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת; חבר הכנסת עמר בר-לב – לא נמצא; חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חבר הכנסת דב חנין – אינו נוכח; חברת הכנסת רויטל סויד – אינה נוכחת; חבר הכנסת יצחק הרצוג – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נוכח; חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח; חבר הכנסת טלב אבו עראר – אינו נוכח; חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף – מוותר; חברת הכנסת מירב בן ארי – אינה נוכחת; חבר הכנסת מאיר כהן – אינו נוכח; חבר הכנסת איל בן ראובן – אינו נוכח; חברת הכנסת קסניה סבטלובה – אינה נוכחת; חבר הכנסת מסעוד גנאים – מוותר; חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת. חבר הכנסת איתן ברושי? אחרון הדוברים: חבר הכנסת איתן ברושי.
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה להתייחס לדיון שהיה פה – גם למזכירות הכנסת, ליושבת-ראש: האולם הזה לא מכבד. הנוכחות באולם הזה לא מכבדת את הדיון שהיה פה קודם. אם הדיון הזה, בהרכב הזה של הנוכחים, היה מתקיים בפרלמנט זר, היינו מגישים מחאה, בוודאי עלבון. אני חושב שצריך להביא בחשבון את ההערה הזאת, הנשיאות של הכנסת, איך דיון כזה על יום השואה הבין-לאומי מתקיים במעמד שהכנסת ריקה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
– – –
<איתן ברושי (המחנה הציוני):>
כמעט ריקה. גם אני פה, טיבי. אני בכל זאת מוצא לנכון להעיר את ההערה הזאת. גם שולחן הממשלה ריק. נדמה לי שכדאי להביא בחשבון את ההערה הזאת.
אני רוצה לחזור ולומר שיום הזיכרון הזה בוודאי אומר לנו שלעולם לא נשכח ולא נסלח, ונעשה את הכול שלא תהיה עוד שואה. זאת הצוואה, זאת השליחות שלנו – לזכור גם בדורות הבאים – ורק ישראל חזקה היא ישראל שלא תהיה בה עוד שואה – לא בה ולא בעולם.
אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות של הדיון הזה, שרבים לא נוכחים בו, וחלק מהאנשים לא יכלו להגיע אולי גם מסיבות אובייקטיביות, ולומר שישראל חזקה זה גם ישראל של התיישבות וחקלאות. ואנחנו נמצאים במציאות כזאת, ואני רוצה לומר לחברי הכנסת, וגם לנשיאות הכנסת, שהייתה התחייבות של שר האוצר ושר החקלאות, בכתב ובעל-פה – אחרי יוזמה של ועדת הכספים שאני העליתי לדיון, בתמיכת גפני, חבר הכנסת גפני, וכל יתר חברי ועדת הכספים, ללא הבדל של קואליציה ואופוזיציה – להוריד את המס הלא-צודק והפוגע, מס מעסיקים בהיקף של כ-160 מיליון שקל בשנה על 21,000 עובדים זרים. אין לזה אח ורע. הייתה התחייבות, והנה אנחנו עומדים היום לקראת סוף ינואר, והאוצר לא מילא את תפקידו, ועוד פעם הוכח שאין על מי לסמוך ואין עם מי לדבר: עדיין החוק הזה בתוקף, ואם לא רוצים להיות עבריינים צריך לשלם עד אמצע פברואר את המס של ינואר, וכך הלאה.
אתמול פניתי גם לשר החקלאות, וגפני – לשר האוצר. ואני מנצל את ההזדמנות ואת הבמה הזאת לומר שאי-אפשר להיות עם שיש לו ביטחון בלי חקלאות והתיישבות. היינו עם של סוחרים וצוענים ורצינו להיות עם נורמלי ששב למולדת, למדינה, יושב על אדמתו ומתפרנס מפרי עבודתו. והנה הממשלה – ולא בפעם הראשונה, ולא רק בהקשר של עובדים זרים – אתמול החליטו בממשלה – שלשום – להוריד את מחיר המים, והופכים את מחיר המים לחקלאות לבלתי אפשרי, והופכים את הייצור, לצערי גם בתעשייה, לדבר שלא ניתן להתקיים ממנו, וכמעט לא מכובד להיות חקלאי בישראל.
ביטחון זה לא רק טנקים ומטוסים וצוללות; ביטחון זה גם חקלאות והתיישבות, מושבים וקיבוצים, עיירות לאורך גבול הלבנון. ביום שהאיום מ"חיזבאללה" מתעצם וביום שמחדשים את המנהרות בעוטף-עזה, מדינה שלא יודעת לחזק את ההתיישבות יוצרת איום על קיומה. ובקטע הזה אין אופוזיציה ואין קואליציה. אבל מה שקורה שמהחלטה להחלטה, מיום ליום – ישראל חוזרת בה מהערכים הבסיסיים, שעל בסיסם היא הוקמה.
לכן, מצאתי לנכון לומר שאם מניפים את הדגל ואם רוצים לציין את החשיבות של היותנו עם עצמאי עם שוויון זכויות לכולם, צריך לחזור ולומר שחקלאות והתיישבות זה יסוד, ומי שפוגע בהן – ופוגעים בהן – מסכן את עתידה, קיומה וביטחונה של המדינה. תודה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת איתן ברושי. אין לנו תשובת הממשלה, לכן – לא צריך.
אז אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה (תיקון מס' 6).
<קריאה:>
– – –
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
כן. היות שהעמדה של חבר הכנסת גילאון אינה פועלת, אנחנו מצביעים ידנית.
<קריאה:>
כולם?
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
לא לא, רק הוא מצביע ידני. אנחנו מצביעים – – – בעד – – –
<קריאות:>
לא הצבענו, הסתכלנו עלייך.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אה, הסתכלתם עלי?
<קריאות:>
כן. לא הצבענו.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אז אני אפעיל את ההצבעה שוב. רבותי, אנחנו עושים הצבעה חוזרת. מי בעד? מי נגד? נא להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 10
נגד – 7
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה (תיקון מס' 6) (שם המדינה), התשע"ו–2015, לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
בעד – עשרה חברי כנסת, נגד – שמונה חברי כנסת, כולל קולו של אילן גילאון. הצעת חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה (תיקון מס' 6) עברה בקריאה ראשונה, ועוברת לוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנה לקריאה שנייה ושלישית.
<הצעת חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני-זוג שנפרדו (תיקון) (הארכת התקופה להגשת בקשה לרישום פסק-דין שניתן לפני יום התחילה), התשע"ו–2016>
[רשומות (הצעות חוק, חוב' כ/613); נספחות.]
(קריאה ראשונה)
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
אנחנו עוברים להצעת החוק הבאה, רק אני לא רואה את חבר הכנסת שצריך להציג את הצעת החוק הזאת.
<דוד ביטן (הליכוד):>
את רוצה שאני – – –?
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
כן.
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אני יכול, אני בוועדת העבודה והרווחה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
יש לך את – איך להציג את החוק?
<דוד ביטן (הליכוד):>
הנה, אני אקרא מפה. מה?
<איציק שמולי (המחנה הציוני):>
אבל צריך מישהו מוועדת הרווחה, לא?
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
רגע, שנייה. אנחנו הולכים לדון על הצעת חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני-זוג שנפרדו (תיקון) (הארכת התקופה להגשת בקשה לרישום פסק-דין שניתן לפני יום התחילה), התשע"ו–2016. יציג את החוק חבר הכנסת איציק שמולי? הוא חבר הוועדה. כן.
<קריאה:>
יש הצבעה?
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
כן, יש הצבעה. יש לנו רשימת דוברים. רבותי חברי הכנסת, קצת תשומת לב. חבר הכנסת חזן. אחרי שחבר הכנסת איציק שמולי יציג לנו את ההצעה יש לנו רשימת דוברים, ולאחר מכן אנחנו נעבור להצבעה, ובכך נסיים את היום. כן, אדוני, בבקשה.
<אחמד טיבי (הרשימה המשותפת):>
יש חזון הרצל ויש – – –
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
יש חזון ויש חזן.
<איציק שמולי (בשם ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):>
גברתי היושבת-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, אני מתכבד להציג, בשם יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה של הכנסת חבר הכנסת אלי אלאלוף, את הצעת חוק כ/613, הצעת חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני-זוג שנפרדו (תיקון) (הארכת התקופה להגשת בקשה לרישום פסק-דין שניתן לפני יום התחילה), התשע"ו–2016, לקריאה ראשונה.
ההצעה, גברתי היושבת-ראש, מדברת על כך שבין בני-זוג שנפרדו – אני אקריא את זה פשוט: חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני-זוג שנפרדו מתנה את החלת ההוראות המאפשרות לבן-זוג לשעבר להיות זכאי לקצבת שאירים בהסדר פנסיה של צבירת זכויות לפי פסק-דין לחלוקת חיסכון פנסיוני שניתן לגביו לפני יום תחילתו של אותו חוק. בין השאר דורש החוק כי אם חלפו שנתיים מהמועד שבו ניתן פסק-הדין לחלוקת החיסכון הפנסיוני או מהמועד שבו החלה הזכאות של בעל הפנסיה לגמלה, לפי המאוחר, תוגש הבקשה לרישום פסק-הדין לא יאוחר מתום שנה מיום תחילתו של החוק – 6 בפברואר 2016. מוצע להאריך את התקופה לרישום פסק-דין לחלוקת חיסכון פנסיוני שניתן לפני יום התחילה משנה לשלוש שנים מיום התחילה.
הכנסת מתבקשת לאשר את הצעת החוק בקריאה ראשונה. תודה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
תודה רבה לחבר הכנסת איציק שמולי. אנחנו עוברים לרשימת הדוברים. חבר הכנסת אחמד טיבי – מוותר; חבר הכנסת דב חנין – אינו נוכח; חבר הכנסת איציק שמולי – דיבר; חברת הכנסת זהבה גלאון – אינה נוכחת; חבר הכנסת אראל מרגלית – אינו נוכח; חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – אינו נוכח; חבר הכנסת יואל חסון – אינו נוכח; חבר הכנסת יוסי יונה – אינו נוכח; חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא – אינו נוכח; חבר הכנסת ישראל אייכלר – אינו נוכח; חברת הכנסת עליזה לביא – אינה נוכחת; חברת הכנסת תמר זנדברג – אינה נוכחת; חבר הכנסת נחמן שי – אינו נוכח; עאידה – מוותרת; חבר הכנסת מנואל טרכטנברג – אינו נוכח; חברת הכנסת מירב בן ארי – אינה נוכחת; חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין – אינה נוכחת; חבר הכנסת עמר בר-לב – אינו נוכח; חבר הכנסת מיקי לוי – מוותר; חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס – אינו נוכח; חבר הכנסת עיסאווי פריג' – אינו נוכח; חברת הכנסת רויטל סויד – אינה נוכחת; חבר הכנסת יצחק הרצוג – אינו נוכח; חברת הכנסת מיכל רוזין – אינה נוכחת; חברת הכנסת יעל גרמן – אינה נוכחת; חבר הכנסת באסל גטאס – אינו נוכח; חבר הכנסת זוהיר בהלול – אינו נוכח. חבר הכנסת אורן אסף חזן, מוותר?
<אורן אסף חזן (הליכוד):>
מוותר. לא נלאה את האנשים.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
חבר הכנסת טלב אבו עראר – אינו נוכח; חבר הכנסת מאיר כהן – אינו נוכח; חברת הכנסת קסניה סבטלובה – אינה נוכחת; חברת הכנסת יעל כהן-פארן – אינה נוכחת.
רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. אנחנו מצביעים כעת על הצעת חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני-זוג שנפרדו (תיקון). נא לחזור למקומכם, אנחנו עוברים להצבעה. אילן גילאון מצביע ידנית. בבקשה, רבותי, נא להצביע. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה להעביר את הצעת החוק לוועדה – 12
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הצעת חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו (תיקון) (הארכת התקופה להגשת בקשה לרישום פסק-דין שניתן לפני יום התחילה), התשע"ו–2016, לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
<היו"ר טלי פלוסקוב:>
12 חברי כנסת בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. הצעת חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני-זוג שנפרדו (תיקון) (הארכת התקופה להגשת בקשה לרישום פסק-דין שניתן לפני יום התחילה), התשע"ו–2016, עברה בקריאה ראשונה, ועוברת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות להכנה לקריאה שנייה ושלישית.
תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, י"ז בשבט התשע"ו, 27 בינואר 2016, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 18:01.>